הקדמה    🔗

דפי הספר הזה מכילים הסתכּלוּת, תיאוּרי פּגישות וסיכּוּמי עיוּנים ממַסעוֹתי בארצות המזרח הרחוק במשך שמונה־עשר חודש (דצמבּר 1953 – מאי 1955). מַרבּיתו של זמן זה עשיתי ברנגון, בירת בּוּרמה, אשר שימשה לי מעין עמדת תצפּית להסתכּלוּת באזור כוּלו. חדשים לפני מסעי קראתי ועיינתי בספרוּת אסיה, אשר הקלה עלי הבנת התופעות וההתרחשוּיות שראיתי בעיני. למדתי את הדברים לשמם, מתוך התשוּקה להכיר חלק־עולם בלתי־ידוּע לי, שבו חיה כמחצית האנושוּת עלי אדמות. העליתים על הכתב לשם שיתוּף הקורא באשר שמעתי וראיתי. עם היותי, כאשת־ציר, צמוּדה לנציגוּת הרשמית של מדינת ישראל, לא עשיתי שימוּש בספר זה בשום חומר רשמי. כל שבא לידי ביטוּי בדפּים אלה, ברשמים ובדעות, רשוּת היחיד הוּא, ואינו מחייב מישהוּ זוּלתי. כך הדבר הן לגבי הנאמר כאן על בוּרמה והן על מסעותי בארצות אחרות, לרבות סין. נלויתי אל המשלחת המסחרית של ישראל בלי שהייתי חברה בה, וכל אשר רשמתי כאן על מסעי זה אף הוּא פּרי התרשמוּתי האישית.

מַסעוֹת קצרים. הרישום כאן בודאי אין בו כדי למַצוֹת את הוי הארצות הסוֹערוֹת הללוּ. אסיה המתעוררת לחיים חדשים, לאחר מאות ואלפי שנות שעבוּד, היא כיום אחת מנקוּדות־המוקד של העולם, וגורל עתידו צפוּן בפתרון בעיותיה. ככל שניטיב לדעת עולם זה כן נשׂכּיל להבין את המתרחש סביבנוּ. והלואי ויהיה בו בספר הזה משוּם תרוּמה כלשהי לאותה המטרה.

*

מה ידעתי על בּוּרמה – מרחוק? מה אָמר לי השם הזה בכלל? – בעצם לא כלוּם. היה זה עוד לפני שקראתי את סקירות השליחים על ועידת היסוד של הארגוּן הסוציאליסטי של עמי אסיה; לפני ששמעתי על הדינים־והחשבונות המוּזרים והקוסמים של נציגי ישראל, מ. שרת, ר. ברקת ור. שילוֹח, אשר מילאוּ תפקיד בּוֹלט ומַכריע באותה ועידה, שבה נמתחוּ חוּטי־הקשר הראשונים בין שתי המדינות. חדשים מספּר לפני־כן ביקרוּ שלושה שליחים של ממשלת בּוּרמה בארצנוּ כאורחי ההסתדרוּת והמדינה. אותו ערב שבילוּ בביתנוּ השליחים הללוּ, השונים בדמוּתם ובהליכותיהם מכל אשר ידעתי עד אז, היה לי כמגע עם עולם חדש אשר אשנב צר בלבד נפתח לי אליו באמצעוּתם. בשנת 1947 סיירתי בהודוּ, השתתפתי בקונגרס כל־אסיאתי, ונטלתי עמי משם משהו מדמוּתה של אסיה, מדמוּת האדם בה על כל השוֹני שלו מאיש המערב. אך למן הפּגישה הראשונה עם אנשי בּוּרמה חשתי כי מיוּחדים הם גם לגבי שכניהם ובני גזעם, אף כי מרוּבים הענינים המשוּתפים להם.

גבוּל משוּתף, תנאים גיאוֹגרפיים ואַקלימיים דומים באזורים מסוּימים, עבר של שיעבוּד במשך דורות לאותו הכובש הבריטי, התנערוּת לעצמאוּת באותה התקוּפה בערך – ואף־על־פּי־כן, מה רב ההבדל הבּוֹלט לעין למן המַגע הראשון! קטנים, צנוּמים, כהי־עוֹר, לבוּשים בגדיהם הלאוּמיים המשוּנים בעינינוּ, צנוּעים ונחבאים אל הכלים. אך כאשר קם האחד מהם לענות על השאלות והברכות, באותו ערב בביתנוּ, והנה צליל בלתי־רגיל בדבריו. משהוּ מכיסוּפי־נעוּרים של מבקשי־דרך עלה מהם ועם זאת צלילוּת של בעלי נסיון, אשר פּרשות־חיים כבדות מאחריהם, אף כי צעירים הם.

שלושה אנשים יצאוּ לבקש נתיב לחיי העם והמדינה בין איתני־עולם וסערותיהם. שֵמע ישראל ונסיונותיה החברתיים הגיע עדיהם – ובאוּ אלינוּ לראות וללמוד ממקור ראשון, לאחר ביקוּר ביוּגוֹסלביה, במטרה דומה. לא לבין איתני־עולם הפליגוּ לבקש פּתרונים. הם נשאוּ עיניהם אל איים, אשר משם נוֹשבת רוּח רעננה. בין ספרי מַרכּסיזם וסוֹציאַליזם חיפּשוּ להם תוֹרת־חיים ואל ניצוֹצוֹת זעירים של חידוּש פּני החברה חתרוּ, להציץ וללמוד.

איזו הדרך נשבה רוּח התורה הסוציאליסטית וצררה בכנפיה חבוּרת סטוּדנטים צעירים בין כתלי אוּניברסיטה קוֹלוֹניאַלית אי־שם ברנגוּן הרחוקה, בדֶלתה הידוּעה של נהר האִירַווֹדי? סוֹד ההיסטוֹריה הוּא, מי יפענח אותו!

מדינה קטנה על גבוּל אוּמה אדירה, יותר נכון: בין שתי מדינות אדירוֹת, הוֹדוּ מזה וסין מזה. בּוּרמה הנחשלת, ברית מיעוּטים ועממים קטנים; הדבק בין שמונה־עשר המליונים שלה עודנוּ רך ורוֹפס. היא שוֹכנת בין הוֹדוּ, על קרוב לארבע מאות מליון תושביה מזה, וּבין סין על קרוב לשש מאות המיליונים מזה. ואף־על־פּי־כן, היא בלתי־תלוּיה, אינה גרורה, שוֹמרת נפשה מתלוּת במערב ובמזרח גם יחד, נאבקת באומץ בין הגלים הסוערים ומעיזה לשׂאת קולה העצמאי ברמה. לוחמת היא בחריפוּת בגלי הקוֹמוּניזם מבפנים וקוראת לשלום מבחוּץ. מניחה יסודות למשק סוציאליסטי במדינתה, המתוּכנן על מיטב הישׂגי המדע המוֹדרני, ומטפּחת את אמוּנת העם בתורת אבוֹתיו.

בפגישתי עם השליחים הראשונים מבוּרמה עדיין לא ידעתי, כי האָפייני לכל יחיד מהם הוּא גם המסמל את תכוּנות היסוד של הכלל, של גדול וקטן בבורמה. לא ידעתי, כי אותם חן וענוה, פשטוּת וטוב־לב, נחלה מבוֹרכת הם של העם כוּלו.

*

ככל שידי השׂיגה הרביתי לקרוֹא על הארץ הרחוֹקה והאזוֹר כוּלו, עמדתי על התוֹפעה המוּזרה, כי עם היות בּוּרמה כבוּשה בידי הסוחר ואיש־הצבא והפּקיד הבריטי במשך מאה ושלושים שנה כמעט, הרי הרכוּש הספרוּתי עליה בשפה האנגלית דל הוּא בהשואה לספרוּת הקוֹלוֹניוֹת האחרות. באחת הסקירות על בּוּרמה קראתי כי מבּחינה אנתרוֹפוֹלוגית נמנית ארץ זו עם העמים בעלי תרבוּת סגוּרה, ששמרוּ על מקוֹריוּתם מאז ראשיתם, בלי להתבּוֹלל בשבטים אחרים ותרבוּיוֹתיהם. מסתבר, כי זו הסיבה העיקרית לכך, שאך בקושי חודרים זרים להוי־החיים בבוּרמה ומכאן גם דלוּתה הספרוּתית. אך מעטים המצליחים לחדור להוי הג’ונגל הבורמזי דבקים בעם ובארץ ושומרים להם אמוּנים בהתלהבוּת ואהבה. פגשתים בשטחי־החיים השונים, אם זה איש־מדע אנגלי, רופא או חקלאי, וכדומה. מהם שנשאוּ להם נשים מבנות הארץ וילדיהם נמנים עם בני־התערוֹבת, המהווים טיפּוּס אנוֹשי מיוּחד וכמעט תמיד מטרידות את חייהם בעיוֹת קשות.

בסיפּוּר האכזרי והכּן “ימי בּוּרמה” לג’ורג' אורויל (מחַבּר הספר “1984”), יש פּסקה המתארת את הרגע הגוֹרלי של כריתת הברית עם הארץ המוּזרה הזאת. רגע, אשר פּירוּשוֹ אבדן המולדת הישנה ורכישת מוֹלדת חדשה, לאחר שנים של יסוּרי געגוּעים קשים מנשוֹא אליה. הוּא מסַפּר על פּקיד צעיר של חברה בריטית לכריתת עצי הג’ונגל ויצוּאָם, אשר שנים נשא נפשו בכמיהה והלמוּת־לב לרגע שיזכה לצאת לחוּפשת־מולדת אל ארצו ומשפּחתו. ואוּלם בהיותו כבר בדרך, בהגיע ספינתו לקולומבו, בירת ציילוֹן, הדביקהוּ מברק מאת הנהלת החברה המבשׂרהו כי שלושה מחבריו בעבודה מתוּ פּתאום בקדחת שחור־השתן, ומבקשהו לחזור לתחנתו בצפון בּוּרמה. באין ברירה ירד מן הספינה שהיתה בדרכה לאנגליה ועלה על ספינה אחרת שפּניה לרנגון, מאוּכזב עד יסודי נפשו ומקלל את מר גורלו. והנה שוב הוּא כאן, מוּקף אותם המשרתים שחוּמי־העור המוֹשיטים לו מתנותיהם, כמנהג, דברי־מתיקה, צפּור בכלוּב ושמשיה בעלת ידית־כסף, ועונדים על צוארו את צרורות הפּרחים הריחניים. שוּב לפניו השוורים הרתוּמים לעגלת־איכּרים שנועדה למטענו. ה“מאלי” (גנן) ההודי הזקן כורע בגן, עוֹדר בדשא בקצה מקלו; נשי המשרתים קוֹרסוֹת בפתחו של צריף הבּמבּוק, גורסות את תבליני הקארי על אבן. משהו נרתע בליבו של האיש האנגלי, אשר כל שנותיו בארץ רחוקה זו היוּ כמוּעקה גוֹרלית אחת של ייסורי געגוּעים עזים ללא ניחוּמים. היה זה רגע שבו אדם חש בעליל בתמוּרה שנתחוללה בחייו. לפתע־פּתאום הוברר לו, כי שמח הוא לחזור לכאן. ארץ זו, אשר במשך שנים שנא אותה שנאה עזה, מעתה היא מולדתו, ביתו. עשר שנים חי כאן. עשר שנות בדידוּת וניתוּק בגשמי הזעף של הג’ונגל. כל תא בבשרו קנה לו ביסוּרים רבים את הקשר אל האדמה הזאת. חריקת גלגלי עגלת־השוורים, מראה ההוֹדי הזקן העודר בעשׂב, מַשק כנפי האנפה בשמים – הם מעתה קרובים לו יותר מאשר אנגליה. הוא הכּה שרשים עמוּקים, אוּלי שורשיו העמוּקים ביותר, בארץ הזרה.

*

הסופר מוריס קוליס, אשר כתב ספרים רבים על בּוּרמה, היה מפּקידי המשטר הקוֹלוֹניאַלי, שופט באחד המחוזות של בּוּרמה. לא חלם על מקצוע ספרוּתי והגיע לידי כתיבה מתוך הצורך לבטא את חויותיו בחבל־ארץ זה, שהיה כספר החתוּם לעולם הגדול. רוב ספריו מוּקדשים להוי העם הבורמזי, לאורח־חייו, למנהגיו והלך־רוּחו. אחד הספרים חושׂף תקוּפה היסטורית רחוקה בחיי עם בּורמה, לפני מאות שנים. מעשה בבת־איכּרים בכפר נידח שהיתה למַלכה. המעשה מבוּסס על פּרק עוּבדתי באחד מספרי קורות העם. הוּא שזוּר כוּלו מנהגי החיים באותם ימים רחוקים, מעשי־חסד ושפיכות דמים כרוּכים יחד, אמוּנות תפלוֹת, נסים ואותות, מלחמות הצבא על־גבי פּילים ואתם המלך ופילוֹ הלבן, שהוּא נדיר ביותר ומקודש בעולם הבּוּדהיסטי. האָב האיכּר חוֹלם כי העץ בגנוֹ יפרח שלא בעונתו וכי בתו הילדה תילקח אחר כבוד לבית המלכוּת. והחלום היה למציאוּת. והקורא לומד פּרק בהלכות חיי עם עשיר נוף וּגוונים, יפה־נפש, אך בה בשעה עז יצרים, שאין לפניהם מעצורים.

ספר אחר דוֹלה תקוּפה מאוּחרת וחמוּרה יותר בחיי העם, היא תקוּפת שברוֹן בית המַלכוּת במאנדאליי וכל שקדם לה. חוּלשת אָפיוֹ של המלך, תככיהם של אנשי החצר, קנאת נשים ויצרי שלטון של בנים. כל אלה מצטרפים לרומן עז ומרתק, נוטף דם־נקיים, משווע נקם מידי עריצים ובוגדים, ופוקח עינים על התמוּרות ברוּחו של העם הנדון. תערובת של תמימוּת וחשדנוּת. ידיד נאמן, יש ולפתע־פּתאום יהפוך לבו ויפנה לך עורף. אַתה חי בהרגשה, כי ידידוּתך עומדת מדי פּעם במבחן חדש. ייתכן, שתכוּנה זו נחלת השעבוּד הממוּשך היא והכרח ההסתגלוּת לכוֹבש הזר, שהיחס אליו נקבע בדרך הטבע בבחינת כבדהוּ וחשדהוּ.

אין כמעט ספר אחד על בּוּרמה, שנכתב בידי סופר בן העם הבוּרמזי ושיהא מוּתאם לזרים. יש ספר שנכתב בידי אשה על המשפחה הבורמזית. עבודה רבה הוּשקעה בו, בחריזת פּרט לפרט מהוי החיים ומנהגיהם. הסופרת מתארת את הוי משפּחתה היא, שלושה דורות, בעיר־מחוז קטנה, שבה נולדה ובה היא חיה. ספר מאַלף, מתאר, אך ללא עלילה.

*

עם הגישי פּרקים אלה לדפוּס רואה אני כחוֹבה נעימה להודות להוצאת “עם עובד” אשר הציעה לי להוציאם בספר. חלק ניכר של הדברים נתפּרסם בשעתו ברשימות וכתבוֹת ב“דבר” וּשלוּחוֹתיו. נעניתי לבקשות קוראים לכנסם בספר ולהוסיף עליהם. תקותי, כי בדרך זו גם עניתי, כפי יכלתי בפרט זה או אחר, על שאלותיהם של רבים, שפּנוּ אלי בעל־פּה ובכתב. שמחה אני להודות לכל אלה שעודדוּני בענין שגילוּ ברשימות מסעותי. דברי־עידוּד אלה, הם שהגבירוּ בי את הרצון להוסיף ולספּר ואף לכנס את רשמי המסעות בספר. כן חייבת אני תודה למארחי המרוּבים במסעותי, אם שליחי ישראל בנציגוּיות המדינה בקצות המזרח הרחוק, אם ידידים ורעים בבוּרמה, מורי־דרך רשמיים בסין העממית או סתם אנשים טובים ומכניסי־אורחים בטוֹקיוֹ שביפּאן. לכוּלם חלק בספר הזה, לכל אלה אשר על שוּלחנם אָכלתי ומנסיונם למדתי.

ואחרון אחרון מַכּירה אני טוֹבה לבעלי דויד הכהן, אשר טרח וקרא פּרקים אלה בטרם נקבעוּ בדפוּס להזהירני משגיאות ואי־דיוּקים, שכמעט אין מנוס מהם ברשמי מסעות חטוּפים ומגוּוָנים כל־כך.

חיפה, חול־המועד סוכות, תשט"ז.

 

פּרקי בּוּרמָה    🔗

א. רַנגוּן עיר הפַּגוֹדוֹת    🔗

וּבכן אנחנוּ כאן. בכל אותם השבוּעות הרבים של הכנה לקראת נסיעה רחוקה זו בנה לו הדמיוֹן כחפצוֹ דמוּתה של העיר הבלתי־נוֹדעת. קראתי ושמעתי וראיתיה בעיני דמיוֹני על כל גווניה וריחוֹתיה, החוֹם והלחוּת, הלבוּש והמאכל. ועכשיו אין לי אלא לחזור על אותה אימרה נבונה: “אין דבר קוֹרה כפי שחוֹששים מפּניו ולא כפי שמקווים לו…”

*

אוֹת־האדיבוּת הראשון של הדייל באוירוֹן החברה הסקנדינבית SAS היה מניפה יפּאנית עדינה, שהוגשה לך בנימוּס – אוֹת מבשׂר רע לחוֹם הצפוּי במהרה. ואָמנם, אך המריא המטוֹס הגדול מיד חשתי עד מה מציאוּתית היתה עצתה של המַכּרה האנגליה, אשר בילתה שנים במזרח הרחוֹק. היא אָמרה לי: “אחד־אחד תשירי את בגדי־הצמר מעליך, כבצל זה המשיר את גלדיו”. ולא עברוּ שעות מעטות – וכבר בגד־הקיץ הקל היה כבד מדי.

מתוך הכורסה שלפני הוֹצאתי את המַפּה המקוּפלת והתחלתי מוֹדדת בעיני את המרחקים. לוֹד – קראצ’י – כּלכּוּתה. ומכאן, בדרך צדדית, באוירוֹן השירוּת ההוֹדי – לרנגון. המטוֹס הסקנדינבי חוֹצה את העוֹלם משטוֹקהוֹלם דרך ציריך ורוֹמא ללוֹד, ומכאן הוא ממשיך לבּנגקוֹק – הוֹנגקוֹק – שנחאי – טוֹקיוֹ. דרך רצוּפה מסתוֹרין בלתי־נוֹדעים לנוּ. אני מודדת בפיסת־נייר את הקוים האדוּמים שבין תחנה לתחנה. לוֹד – קראצ’י, המרחק לא הרבה יותר מלוֹד – רוֹמא; קראצ’י – כּלכּוּתה, לא יותר מלוֹד –אתוּנה; לוֹד – כּלכּוּתה, בערך כלוֹד – לונדון; כּלכּוּתה – רנגון, כאתוּנה – רוֹמא בערך. אין “שד” המרחק נורא כל־כך.

אלא שאָנוּ לא התרגלנוּ עדיין למזרח, על־כן כה גדולה ההתרגשוּת וכה רבה החרדה. אך ככל שהמטוֹס מתרחק מן הארץ כן משׂתרר שקט בלב. שני הנוסעים בכורסות לפנינוּ – אחד יפּאני ואחד קוֹריאני. מאחוֹרינוּ – הוֹדי נשׂוּא־פנים. יש באוִירוֹן גם יהוּדים לא מעטים, “יוֹרדים” בדרכם לאוֹסטרליה. החברה המגוּונת מַשרה הלך־רוּח בינלאוּמי מסוּג חדש. הוילאוֹת שעל חלונות המטוֹס מצוּירים דוגמאות סיניוֹת רכות קוים וגוונים. צריך מיד להתחיל להתרגל לכל החדש והבלתי ידוּע! מַסע כזה הוּא מעֵין בקע בסדר־החיים הרגיל, במוּשׂגים, בחויוֹת. יש לשים סייג בין העבר להוֹוה. יש לפקוֹח עין ולב, ללא דעות קדוּמות, ללא מוּשׂגים חנוּטים. כל העבר מכונס עתה, ארוּז וצרוּר, בארבע־עשרה המזודוֹת הקטנות והגדולות. כאן הבגדים, הספרים, חפצי־הזכּרוֹן.

זהוּ לעת־עתה הבית. אוֹתוֹת הידידוּת והחברוּת שלפני הפּרידה – הם הנכס העיקרי שאנו נוטלים אתנוּ. לחיצוֹת־ידים, ברכות־שלום, מבטי־ידידוּת – כל זה עודנוּ ממלא ומלווה…

*

לחיצות ידים, ברכות־שלום, מבטי־ידידוּת – הם גם הפגישה הראשונה בשדה־התעוּפה מינגלאדוֹן בשעה 9 בבוקר, יום ב' בשבוּע, ו' דחנוּכּה. רבּוֹת קראתי בספרוּת בּוּרמה על שׂדה־תעוּפה זה, השער של רנגון לעולם. במציאוּת הוא קטן כל־כך לעוּמת כל אשר נתרחש בו. הצבע הלבן מסנוור. החוֹם הלוֹהט מַכּה על הראש כמַהלוּמה. למחרת קראתי בעתוֹן בתחזית מזג האויר: 92 מעלוֹת פרנהייט, או למעלה מ־35 מַעלוֹת צלזיוּס. זהוּ, סבורתני, החום הרגיל בעמק הירדן בימוֹת הקיץ. אבל דצמבר – ינוּאר – פברוּאר – הרי אלה שלושת חדשי־החוֹרף של רנגון! ובכן, מה צפוּי לנוּ בקיץ?

נוסף על שני עובדי הצירוּת, שהקדימוּנוּ בחודש ימים, וכמה מראשי הקהילה היהוּדית הקטנה, ואתם ילדים נוֹשׂאי זרי פּרחים, באה לקבל את פּנינוּ חבוּרה של כמה מאנשי המקום. מלבוּשם וּפניהם אינם עוד זרים לנוּ. יש בהם ידידים, חברי שלוש המשלחות, שביקרוּ בארץ בשנה האחרוֹנה. באָמרי “ידידים” – נתכוונתי לפשוּטה כמַשמעה של המלה. כבר יש לנוּ זכרוֹנוֹת משוּתפים, מכּרים משוּתפים. הם מברכים אותנוּ ב“שלוֹם” עברי, משלבים בדיבוּרם האנגלי כמה מלים “עבריות”: הנה “רחוב אלנבּי” של רנגון; הנה ה“שיכּוּן” של הממשלה. מאָז בּוֹאָם של חלוּצי הצירוּת הישׂראלית – הידידים הללוּ מַדריכים אותם, מאָרחים וּמַסבּירים.

בעיקר טורחים הם בהשגת דיוּר בשבילנוּ. קושי ניכר כאן בשיכוּן לצירוּת ולעובדיה. רנגון סבלה רבות בשנות מלחמת־העולם. היא סבלה מהפצצוֹת היפּאנים והאמריקנים גם יחד. שלוש שנות הכיבוּש היפאני 1942 – 1945 הניחוּ חוֹתמן על העיר עד היום הזה. רבבות הפּליטים מן הישוּבים הקטנים התרכזוּ בפרבריה ואף במרכזיה, הקימוּ להם אותן סוּכוֹת־מחצלוֹת דחוּסוֹת וּצמוּדוֹת זו לזו ליד בנינים מפוֹארים ופגודות של זהב. היופי והכיעוּר משמשים כאן, בכרך בן שמונה מאות אלף נפש, בערבוּביה. שלבּי הבנין החדש עודם בראשיתם. הבּיוּב אינו מסוּדר כראוּי – זאת אַתה חש מיד בעיניך וּבנחיריך. הממשלה עושׂה כמיטב יכלתה. פּה ושם כבר הולכים וּמפנים רחובות וכיכרות מן הסוּכות הארעיות. העתונים היומיים מלאים מיכרזים לעבודות ציבוּריות מסוּגים שונים – בנין, סלילה, ביוּב, חפירת בארות־מים וכדומה.

עם הצעדים הראשוֹנים אַתה חש דופק־חיים, אם גם בקצב זר לך, אִטי, אשר לאַקלים החם חלק רב בו. שעות־העבודה במשרדים קצרות. לפני 10 לא תמצא פּקיד בעל דרגה מכוּבדת ליד שוּלחן־עבודתו. הלימוּדים בבית־הספר מתחילים ב־9.30 ושעות־הלימוּד קצרות ומעטות. החיים מתנהלים בנחת. אבל למרות הקצב הזה אתה חש מיד בארגוּן המתוּכנן, במגמה הברוּרה, בקומה הזקוּפה של עצמאוּת, גם אם טרם הבשילה את כל פּירותיה.

הרחוב רבגוֹני ופיוּטי. גברים במין שמלנית ארוּכה – זו ה“לוֹנג’י” המפורסמת, עשוּיה כוּתנה או משי, רכת־צבעים ועדינת־משבצות. ה“לוֹנג’י” של האשה עשוּיה לרוב בד פּרחוֹני, אשר למרות גווניו העליזים הוּא מצטרף למשהו נעים לעין. החוּלצות דקות, לבנות לרוב, לעתים תכלת או גוון בהיר אחר. האָפנה האחרונה הוּא הניילוֹן, למרות אי־התאמתוֹ לאַקלים החם. דקיקת־גו ועדינת־הילוּך היא האשה הבּורמזית. אם לשלושה ילדים, – ואגב, מורה בבית־ספר תיכוֹן – שפּגשתי נראית כנערה צעירה. שרווּלי החולצה ארוּכים לרוב, ורק הנערות הצעירות מרשות לעצמן להופיע ברחוב בזרועות גלוּיות. החוּלצה עשויה לפי אותה האָפנה האחת, הרגילה והמקוּבלת – הדוּקה לגוּף ועטוּרה חמישה כפתוֹרים בסדר קבוּע ומסוּים לאורך החוּלצה לצדה, באלכסון. גברים בשמשיות שחורות, נשים גלוּיות־ראש. בנקל תבחין באשה ההודית עטוּפת־הסארי, או בפקיסטנית, אשר חוּלצה ארוּכה יורדת לה על מכנסיה הרחבים, אף היא רבת גוונים וציוּרים.

וּמבין כל הצבעים והגוונים בולט הכתום החריף, צבע תפּוּח־הזהב – אלה הנזירים הבּוּדהיסטים. יחף וגלוּי ראשו המגוּלח מהלך הנזיר בודד, ובזרועו יחבק את הקדירה הכרסתנית, השחורה, עשוּיה חמר או עץ, בה ילקט מזונו, מתנת יד־אדם.

תוֹדוֹת לנזירים המפיצים תוֹרה להמוֹנים זכתה בּוּרמה לאנאלפבתיות קטנה באופן יחסי בקרב עמי אסיה – 55 אחוּז בערך הם הגברים יודעי קרוֹא וכתוֹב, פּחות מזה – הנשים, אבל גם האָחוּז שלהן עוֹלה והולך. נשים מורות, סטוּדנטיות, עתונאיות וסופרות אינן עוד כאן תוֹפעה נדירה.

הצבע הכתום של חלוּקי הנזירים הוֹלם יפה את מגדלי הזהב הנוצץ, הנישׂאים מקרוב ומרחוק מכל עבר. באשר תפנה הם מַנחים את דרכך – אלו הפגודות המפוּרסמות, הקובעות את דמוּתה המיוּחדת של רנגון עיר־הפגודות. בודדות ובקבוּצות משבצות הן את נוף העיר, מפליאות־עין בזרוּתן הארכיטקטונית ובברק הזהב הנוצץ.

*

יש רגעים בחיי האָדם שאינם ניתנים להישכח. לא אשכּח את הרגע בו הנמיך המטוס טוס על־פּני רנגון השטוּחה והבהירה, המשוּבּצת במרחב המישורי המבוּתר נחלים ואגמים לרוב. עם כל המסעות שמאחרינוּ ברחבי העולם ועם כל הנסיונות שנתנסינוּ, עלתה הרגשה משוּתפת בלבנוּ: הפּעם אין זה דומה לכל מה שידענו עד כה. וטבעית היתה לחיצת־הידים, כשהשפתים לוחשות: “בשעה טובה”…

ב. שוֶדַגוֹן    🔗

שודגון היא הפגודה הידועה והקדושה בעולם הבודהיסטי, לב־לבה של רנגון הבּירה. אליה יעלוּ־לרגל מאמיני תוֹרת בּוּדהא ממרחקים. לקדוּשה זו זכתה במיוּחד תודות למסורת האומרת, כי היא אחת הפגוֹדוֹת בעולם המכילות משׂרידיו של הנסיך גוטהאמא־בּוּדהא ושל שלושת הבּוּדהאים שקדמוּ לוֹ. לפי מסוֹרת זוֹ קבוּרוֹת במעבה הפּגוֹדה שמונה שׂערוֹת משלו והעם מאמין, כי קדוּשתן הפּלאית מרפאה חולים, מדוֹבבת אילמים, פּוֹקחת עיני עיורים ואזני חרשים. תלי־תלים של אגדוֹת צמחוּ מסביב לשׂרידים סמוּיים אלה; מאות מגדלי זהב ושן־פּיל ואלפי פּסלים של שיש ואבן, גדולים וקטנים, ענוּדי תכשיטים, נבנוּ עליהן.

מכל קצות העיר נשקף אליך מגדל־הזהב המרכזי בדמוּת קונוס מחוּדד. למעלה ממאה מטר גבהו מעל־פּני הסוללה, שעליה הוּקם לפני כאלף שנים. גברים ונשים, רבבות מליונים, ישתחווּ אליו מקרוב ומרחוק. רבים המשכימים ועולים לפקוד אותו בוקר־בוקר. בימי חג וּמוֹעד לא תוּכל לעבור בנקל ברחובות, באכסדרות ובכיכרות המקיפות אותו בשל המון העם הרב, הבאים לכאן להשתחוות ולהתפּלל. בעיקר גדולה הצפיפוּת כאן בלילות־ירח, וביחוּד באמצע החודש, בהיות הירח במילואו.

לוּח־השנה הבורמזי מתנהל לפי הירח, ויום המנוּחה המסוֹרתי – אחד לשמונה ימים – הוּא גם יום הביקוּר ההמוֹני בפגודה. חיי יום־יום במשטר הבּריטי קבעוּ כאן למעשה את הלוּח הנוצרי. העבודה שוֹבתת ביום ראשון בשבוּע, בחג המוֹלד וכדומה. אבל נוסף לכך חוגג העם את החגים המסוֹרתיים שלו, וראשית מעשהו ביום חגוֹ הוא הביקוּר בשודגוֹן. בבוקר נערכת התפילה, ולאור הירח נערך כאן ה“פְּוֶה”, אלה משחקי־העם האהוּבים על ההמוֹנים.

ארבעה שערים לשודגוֹן לכל רוּחות השמים. אַתה נכנס בשער־הזהב וחוֹלץ נעליך ומתחיל לעלות במדרגות הרבות – מניתי 165 במספּר, אם איני טועה, כל מדרגה והרחבה שלידה הומות חיים וּתנוּעה. משני צדי המדרגות הרחבות מתנשׂאים עמוּדים עגולים ועבים, משוּבּצים אבנים צבעוֹניוֹת ונוֹצצוֹת, מלאכת־מחשבת של מוֹזאיקה. מעבר לעמוּדים יושבות נשים על דרגשים נמוכים, מוכרות פרחים טבעיים ומלאכותיים לצרכי הטקס והתפילה. בעלי־חיים שונים רובצים כאן בנחת ואין פּוֹגע בהם לרעה – כלב, עז, תרנגוֹלת וכדומה. המלווה שלנוּ מסַפּר כי שלושת האגמים הגדולים והיפים של כל הנחלים המרוּבים, שבהם נתברך נוֹף רנגון, אינם אלא יצירה מלאכוּתית בעקבות חפירתו של התל הזה.

במעלה המדרגות מתגלה לפני העינים מראה בלתי־שכיח ביפיוֹ הזר והמוּזר.

מאות פּגודות קטנות, המקיפות את המגדל המרכזי, מקוּשטות בעשרות גוונים וצוּרות – ואף־על־פּי־כן סגנון אַחיד להן. אריות ה“צ’ינטי”, השומרים בפתח, עשוּיים שיש וזהב; עשרות “רוּחוֹת” למיניהם, טובים ורעים, בדמוּת עוף, חיה ואָדם, בכל מיני צוּרות אגדיות, תכשיטים ושמשיות, ועל הכל פסלי בוּדהא שלוּבי־ברכים או נשענים על זרועם למנוּחה – מאות־מאות, קטנטנים גדולים וענקיים…

שפע הזהב מכּה אותך בתדהמה. המדריך שלנוּ והמארח מטעם שלטונות הפּגוֹדה, שנלוה אלינוּ יחד עם משמר־כבוֹד של שלושה שוטרים־סדרנים, סיפּרוּ לנוּ, כי החלק העליון בלבד של הפגודה המרכּזית מצוּפּה 80 אלף עלי־זהב, כל עלה גדלוֹ כגוֹדל מרצפת רגילה. הם גוֹללוּ לפנינוּ עלה אחד כזה, ואנחנוּ חישבנוּ לפי התעריף הרשמי של מחיר הזהב כאן, ומצאנוּ כי בציפּוּי החלק העליון של המגדל העצוּם הזה הוּשקעוּ כבר עד עכשיו 8 מליוני לירות שטרלינג. והרי זה רק מגדל של פגודה אחת בבוּרמה ארץ־הפגודות. ויום־יום מוסיפים המונים לבוא ולתרום מזהבם.

מאות בניני הפגודות מוּקפים אכסדרה גדולה ורחבה, מרוּצפת שיש לבן ומנוּמר – מקום התפילה והכריעה. במרכז החצר הענקית נמצאת סוּכּת ההנהלה וספר־האורחים על שוּלחנה, ולידה בית־נכות קטן, המכיל תרוּמות למיניהן. אתה נכנס לתוך המוּזיאוֹן וכוּלך תמיהה למראה הבלתי־רגיל.

מכל טוב תמצא כאן בערבוּביה – חפצים יקרי־ערך ונדירים, שהביאוּ לכאן מאמינים מכל קצות עולם, קודש לאל בוּדהא. תכשיטים, שיני־פּילים, כלי כסף וזהב, נוצות־טוָס, שמשיות־משי, בגדים, צעצוּעים. בפינה אחת ניצב זוּג סנדלי־זהב שמידתם ענקית; בפינה אחרת רהיטי צעצוּעים כשל חדר־בּוּבּוֹת, עיטורי כסף וזהב ואותות־הצטיינוּת אחרים – איש־איש הביא והניח כאן למשמרת את היקר לו ביותר.

בסיוּרנוּ הבלתי־נשכח בחצרות הפגודה אנוּ באים עד לפתחו של אוּלם גדול, מרכז החברה לטיפּוּח הדת ולטיפּוּל בכוֹהניה הנזירים. באנוּ ביום טוב, אחד מימי הבחינות לנזירים, הנערכות בטקס חגיגי אחת לשנה. הטקס נמשך שמונה ימים. יום־יום בשעה 12 בצהרים נבחנים כ־150 איש, המתכּנסים לכאן מכל קצות הארץ. לפני הבחינה, בשעה 10 בבוקר, מסוּבים כל ה“פּוֹנג’ים” לארוּחה חגיגית. רצפת האוּלם הגדול היתה מכוּסה שוּלחנות־דרגשים לעשרות ועליהם מַפּוֹת צבעוֹניוֹת. על כל שוּלחן מבחר של תבשילים ערוּכים בכלים יפים. התבשיל המרכזי הוּא, כמוּבן, האורז, המשמש כאן תחת לחם. לקול תרוּעה, בדומה לתקיעת שופר, שהושמע באמצעוּת קונכיה גדולה וחלוּלה, זרמוּ מכל הפּתחים לתוך האוּלם עשרות־עשרות פונג’ים ללא שׂריד שׂער על ראשיהם, עטוּפים גלימותיהם הכתוּמות, וכרעוּ על הרצפּה, ארבעה־ארבעה מסביב לכל שוּלחן. ואנשי החברה עומדים על־גבם של תלמידי־החכמים לשרתם ולעודדם באכילה – זו ארוּחתם האחרונה, כי לאחר שעת הצהרים לא יבוא מזון לפיו של נזיר, חוּץ ממַשקה מים לפנות ערב. נשים כבוּדות, מתנדבות למלאכת הקודש, עסוּקות בקצות האוּלם בהכנת הסעוּדה וחלוּקת התבשילים לכליהם השונים. מראה האוּלם כוּלו, השקט והסדר שבו, הרוּח הטובה והדממה העמוּקה, מאות הנזירים והאוירה סביבם – כל אלה השרוּ עלינוּ הלך־רוּח בלתי רגיל.

יצאנוּ את האוּלם בהרגשה, כי אנוּ מהלכים בעולם בלתי־ידוּע לנוּ, אשר אך אפס קצהוּ נגלה כאן לעינינוּ, ומי יודע אם בכוח תפיסתנוּ הוא לחדוֹר אליו ולהבינוֹ.

בדרכנוּ חזרה, במורד המדרגות, בא לקראתנוּ נזיר בהיר־עור, מגוּדל שׂער וזקן, העטוּף אף הוּא אותה גלימה כתומה. מתוך קריאה בעתונוּת, שפּרסמה את תמוּנתו של ציר ישראל בבורמה, ידע מי אנוּ. הוּא עצרנוּ, נכנס אתנוּ בשיחה בצרפתית ואנגלית ואחר־כך ברוּסית. איש לטביה הוא, שנתפּס לבוּדהיזם ונדד למרחקים ונצטרף לחבוּרת כוהניו הנזירים. עם חברו בן ארצו, הגדול ממנוּ בשנים ובתורה, יושבים השנַים כאן זה ארבע שנים, מבודדים ומנוּתקים, כי נאמני הבּוּדהיזם הצפוני הם, השונה במנהגיו ואורח־חייו מן הדרומי. על כך יעידוּ אפילוּ עצם הזקנים שגידלוּ השנַיִם, דבר הנוגד למקוּבל בבודהיזם הדרומי.

לאחר שנתאזרחנוּ יותר בחברה הבורמזית הוברר לנוּ, כי מצבם של שני הנזירים הזרים כאן אינו בכי טוב. מבודדים הם ומוּקפי חשדנוּת ואי־אמוּן. שנים רבות עשוּ בבנגקוק בירת תאילנד, עד שגורשוּ משם באישון לילה בהשפּעת תהליך “ציד המכשפוֹת” האמריקני. הם הושלכוּ מעבר לגבוּל וכל רכוּשם הוחרם. הבּוּרמזים, שהם רחמנים ביסודם, נתנוּ להם חסוּת. אחד השרים העמיד לרשוּתם את בנין הקדש המשפּחה הפּרטי שלו בתחוּמי פגודת שודגון. שם חיים הם בעוני עם כלביהם וחתוּליהם לעשרות, האוכלים מקערה אחת אתם. והמרתף הטחוב המשמש להם כמקום מגוּרים מהווה גם מחסן לכתבים שלהם, המוּטלים ערימות־ערימות.

ג. ברחובות רנגון    🔗

ברחובות רנגון תפגוש לא פעם נערים צעירים, ואפילוּ ילדים קטנים, באותו מלבוּש הפּונג’ים־הנזירים הכתום ובידיהם אותה הקדירה השחורה לליקוּט המזון שבה ניכר הנזיר למרחוק. ילדים מכל השכבות הם, עניים ועשירים, פשוּטי־עם ונכבדים. כוּלם כאחד נוטלים על עצמם מרצון את מנהג הנזירות וההסתגפוּת במשך פּרק־זמן מסוּים של חייהם. אין גיל קבוּע להינזרוּת וכל משפּחה נוהגת לפי ראות עיניה. יש מקדימים ומאחרים, בהתאם לנסיבות והתנאים. משפּחה אחת ממַכּרינוּ קבעה את טקס ה“שִינבּיוּ” של בנה. היא הכניסה בעוֹל דת בּוּדהא, לגיל שבע שנים. הדבר נעשה לפי רצוֹנוֹ של סבא הישיש, שהשתוֹקק לזכּוֹת במצוה ולראות נחת בנכדו בטרם ילך ואיננו. על־פּי רוב חוגגת המשפּחה בד בבד גם את טקס הכנסת הבת בעוֹל הדת. בטקס זה רוֹצעים את תנוּכי אזניה על־מנת ליתן בהם עגילים. באחד הטקסים הללוּ ראיתי כיצד רוֹצעים אָזנה של תינוֹקת בת חמישה חדשים. לא יחידה היתה. טקס משוּתף היה זה לחבוּרה גדולה של ילדים וילדות, תריסר לפחות, אם לא למעלה מזה. משפּחה אמידה חשׂוּכת־בנים כינסה את ילדי כל קרוביה ל“שינבּיו” מפואר ברוב עם. אוהל נרחב הוּקם במיוּחד וקוּשט בסגנוֹן בורמזי מקוֹרי. הוּזמנוּ מאות אורחים, לרבות ראשי כל הנציגוּיות הזרות. על שני דוּכנים מקושטים בקערות־כסף וּפרחים ישבוּ הילדים לחוּד והילדות לחוּד, נזרי־זהב על ראשיהם וּלבוּשים בגדי־משי בסגנוֹן עתיק של חצרוֹת המלכים. לעתים קרוֹבוֹת פּוֹגש אַתה ברחובות רנגון בתהלוּכת ה“שינבּיו” בדרכן אל הפגודה והמנזר. חתן־הטקס, בכתר־הזהב שעל ראשו, בפניו הצבוּעים ובמלבוּשיו העתיקים רוכב על חמור, והבדחנים, הצועדים לפניו בלבוּש חיות מעולם האגדה, משעשעים אותו ואת קהל מלוויו. קרובי המשפּחה מפזרים אורז קלוּי על־פּני הדרך מתוך קערות־כסף בעלות פיתוּחים וציוּרים והתזמורת מנעימה נגינתה בכלי־הבּמבּוּק שלה, בתוּפּים ובמצלתים.

לראשונה פּגשתי בפּונג’י־ילד במסענוּ לפּיגיוּ, העיר הסמוּכה לרנגון שנתפּרסמה בבודהא הגדול מלפני אלף שנים שנתגלה בה אגב חפירת מסילת־הברזל. הבודהא הנח ארכו עשרות מטרים, אורך אַפּוֹ בלבד כשני מטרים. בנין גדול הוקם סביבו ואלפים נוֹהרים אליו בכל עת מצוא. לכאן יעלה לרגל ראש הממשלה בימי חג וּמוֹעד, להתיחד בהרהוּריו בקרב ההמונים. לא הרחק מפּיגיוּ מתנשׂא בחוּרשה קטנה פּסל בוּדהא עזוּב המיוּחד במינו בשלושת פּרצוּפיו, הפוֹנים לשלושה רוּחות השמים. בסככה ישנה ליד הפּסל שכב־ישן לו כחוֹם היום פּונג’י ישיש ולידו ילד, מוֹנג־טין־הלה שמו. פעוט צנוּם ומגוּלח שׂער, שעיניו ערניות ורציניות. השעה שעת־צהרים היתה. ישבנוּ לסעוד לבנוּ בצל הסככה והזמנוּ את הילד לטעום מן המזון שהבאנוּ אתנוּ. אך הוּא סירב בעקשנוּת, כי השמש שבשמים כבר עמדה מעל לראשינוּ, אות הוּא לתחילת צומו של הנזיר עד למחרת הבוקר. ברצון קיבל מאתנוּ את שיירי הסעוּדה, אך לא נגע בהם והטמינם ליום מחר. לעוּמת זאת נהנה מן הקרח שהבאנוּ אתנוּ בדלי. בשמחה קיבל חלק מן הגוּש אשר בקענוּ ואץ־רץ להביאו אל סבתא שלו המתגוֹררת בקרבת המנזר. קרח מצרך יקר ונדיר הוּא בפינה זו. גם בעיר ישמש רק את האמידים ובעלי היכולת. לא כל־שכן בפינה נידחת ועזוּבה.

*

דצמבּר – החודש העליז. גשמי המוֹנסוּנים הטורדים משך חדשים רצוּפים פּסקוּ. להט החוֹם פּג במקצת. השנה החקלאית נסתיימה עם גמר קציר האורז בחדשי אוקטובר – נובמבר. שלושת חדשי הצום והסיגוּפים של הנזירים חלפוּ. זוהי העונה של חגיגות־משפּחה, חתוּנות וּשׂמחוֹת, של חיי חברה במלוא הקצב. מבוקר עד שעה מאוּחרת בלילה הוֹמה הרחוב אנשים ונשים, נוער וילדים.

עם שחר אני מתעוררת לקולות קריאתם של עוֹרבים, הפּוֹרשׂים כנפיהם ומתעוֹפפים להקות־להקות לעשרות ולמאות, על־פּני העיר. מכיכר הגן הציבוּרי אשר ממוּל חלוני עולים קולות ילדים ונוער נלהבים במשחקי־ספּוֹרט שלהם, כגון טניס וקריקט ואחרים, מהמשחקים שהחדירוּ לכאן הבּריטים בתקוּפת שלטונם בארץ הזאת. מירוץ־סוּסים, הגרלות למיניהן, משחקי־קוּביות וכדומה מקוּבּלים כאן מאוד. הממשלה הבוּרמזית, שהיא פּרוֹגרסיבית ונאוֹרה, אסרה את משחק־הקלפים ומשחקי־האזארד האחרים בכסף. אך מראה שכיח הוּא בפינות רחוב אפלוּלי – חבוּרת ראשים מצטוֹפפים מסביב לפתיל־שמן עשן במין מנורה פרימיטיבית של פח, שקוּעים במשך שעות במשחק קלפים או כדומה לו. הזר המתקרב אל החבוּרה בסוּכת־המחצלות, הפּתוּחה לכל רוּח, אינו מפריע ואינו מפתיע. מחייכים אליו באדיבוּת ומפנים לוֹ מקום, אם רצונו בכך.

השקט והאדיבוּת הכבוּשה הם מהתכוּנוֹת הבּוֹלטוֹת ביותר של העם הבורמזי, ורישוּמם ניכר בחיי הרחוב. עם רדת הלילה מחדשות חייהן המסעדות הזעירוֹת בסוּכּוֹת־המחצלוֹת, הדבוּקוֹת זו לזו לשני צידי הרחובות הראשיים. כבכל בתי־העסק הקטנים והגדולים של אנשי המקום כן בולט גם בסוּכות הללוּ האחוּז הגדול של נשים, הפּועלות שוה בשוה עם הגבר בכל שטחי החיים, בכלכלה ובתרבוּת כבחיי החברה. חוּקי המדינה מגינים בכבוד על זכוּיות האשה. בבטחון ובהכרת ערך עצמן צועדות הנשים זקוּפות גו, נושאות ונותנות, קונות ומוכרות, שוות־שכר עם הגבר בעבודתן. בסוכות־רוכל הללוּ, במסעדות־הרחוב ובחנוּיות הזערוּריות של מיני מתיקה וסדקית, על המדרכה תחת כיפת־השמים – יושבות נשים נקיות ומרוּחצות, לבוּשות אותה התלבושת הלאוּמית האחידה, לעתים בפיהן סיגרים עבים מתוצרת המקום. וכך הן שוקדות במשך שעות ארוּכות על מרכולתן הדלה – מיני תבשילים של אוֹרז וירקות, דגים, בשר, קלחות־קלחות, או מיני עוּגות־מציות דקיקות, הנאפוֹת לעיניך על כירים של גחלים, עלי־טבּק מיוּבּשים, קנים חלוּלים של עץ בּמבּוּק, ממוּלאים אורז קלוּי, פּרחים מלאכותיים ומיני קישוּטים נוצצים לשימם בתוך השׂער מאחורי תנוך־האוזן וכדומה.

דצמבר – החודש העליז. להקוֹת מנגנים ורקדנים בכיכרות ובגנים. סוּכּת־מחצלות ענקית הוּקמה בקרבת אחת הפגודות הגדולות במרכּז העיר. על במתה, המקוּשטת פּרחים נוצצים, מופיעה להקת שחקנים. ליד הבמה תזמורת כלי־הקשה בלתי־ידוּעים לנוּ ומין חליל יחיד. בין המנגנים ילד קטן, המקיש בשני כפיסי־עץ חלוּלים שבידיו בקצב מַפליא. הכלי המרכזי הוּא מין תוף־מצלתים חלוּל, אשר בעליו יושב על כסא בתוכו וידיו המאוּמנות מקישות בזריזוּת מפליאה בעשרות המצלתים המקיפים את התוף. הכניסה חפשית, אין שואל ואין מבקר. אַתה נכנס, כּוֹרע על אחת המחצלות הפּרוּשׂוֹת על האדמה ומכין עצמך להיות צופה במשך שעות רבות. משפּחות־משפּחות באים הצופים עם ילדים ותינוקות. בידיהם צרורות עטוּפים במטפּחות גדולות או בילקוּטי־הצד הצבעוניים, הנושאים את השם “ילקוּט־שאן”, מדינת מוצאם. בצרורות – צרכי מזון, מיני מתיקה וכלי־שינה לשעשוּע לילי זה של המשפּחה.

מי נושא בהוצאות הבמה ובשכרם הזעוּם של האמנים? לא הפּרט, המקבל את שעשוּעיו חינם, אלא אחד מבעלי־הבתים האמידים של אותה הסביבה, או אחדים מהם, אשר לכבוד גדול ייחשב להם הדבר. אנשי העסקים של הסביבה הם המעוּנינים בכך. כי עם הקמת סוּכת־השעשוּעים מיד עובר לכאן המרכז המסחרי הלילי של כל אותה עונה. לאורן הקלוּש של מנורות־החשמל הזעוּמות, הפזוּרות במרחקים גדולים על־פּני הרחוב, צצים מיד כל אותן המסעדות ושוּלחנות־המרכולת הזעירים, ועשן עשרות מנורות־השמן המהבהבות מצטרף ומתמזג עם ריחות המאכלים הטובים ועם צחנת שלוּליות המים.

מחזה רגיל ביותר הוא – משפּחה שלמה, גברים ונשים, רוחצים את גוּפם ומכבסים בגדיהם מתחת לברז של משאבת־היד באמצע הרחוב. אחר־כך יסבוּ על המדרכה ויסעדוּ סעוּדת־ערב בצוותא. מחזות כאלה תראה גם ביום. יש ואַתה עומד מרוּתק למחזה רגיל: לפני עיניך בנייני־אבן יציבים, כבדים ורמים, מהם רחבי־מידות וגבוהים כבכרך אירופי עתיק, ומהם מסוּגננים בפיתוּחיהם היפים, מלאכת־מחשבת סינית. ועל־ידם, על המדרכה התפוּסה כוּלה עד אפס מעבר, חיי־נוֹדדים ארעיים, שגם הם כאילוּ הפכוּ כאן קבע. תערוֹבת של ציויליזציה מערבית וּשׂרידי מנהגים קדוּמים של הג’וּנגל האסייתי. הרדיו, האוֹפנַים, המכוֹנית – ועם זאת משאבת־היד למים והגלגל של מכבש־יד לסחיטת קנה־הסוּכּר, זה אחד ממַשקאוֹת הרחוב המקוּבלים ביותר.

לא בגשמיוּת בלבד חי הרחוֹב. בכיכר הגדוֹלה הנרחבת, ליד עמוּד־החירוּת הגבוה לזכר המנהיגים שנרצחוּ על סף העצמאוּת, שם תראה בראשית הערב אלפים היושבים בצפיפוּת על הדשא ופניהם מרוּכזים בנעשה על הבמה. שני צעירים וצעירה משעשעים את הקהל בפזמוֹנוֹת ודברי־בדיחה בלתי מוּבנים לנוּ, אך אָנוּ מלאי התפּעלוּת מן המשמעת הפּנימית, פּרי תרבוּת עמוּקה, השׂוֹררת בככר. הקהל מגוּון ביותר. משפּחות שלמוֹת, זקנים וצעירים. הצבע הכתום של גלימות הפּוֹנג’ים בּוֹלט בקרב הקהל. גם על פּניהם החמוּרים משתפּך עתה אותו חיוּך לאוּמי, מדי פעם מצטרפים אף הם לגל הצחוק הקצר והמאוּרגן, הפּוֹרץ בקהל וּפוסק מיד – ושוּב שקט מוּחלט, ללא סדרנים וללא משמעת כפוּיה. התערבוּתם זו של הפּוֹנג’ים בקרב קהל המשתעשעים – מאותות הזמן היא, סימני קלילות, הנראים בעיניהם של בני הדור הקודם כמעשה אפּיקורסוּת.

הפונג’י – האישיוּת המכוּבדת ביותר. כל כפר, כל ישוּב קטן יש לו פונג’ים שלו, המאַלפים את העם בעניני דת ומוּסר, בחיי חברה וּמשפּחה, ומפיצים השכלה בקרב ההמונים. הנזיר הכתום עם קדירת־החרס השחורה בידו – הוּא המראה האָפייני ביותר לארץ הזאת, הוּא המאיר חייהם של ההמונים. בוקר אחד, בשוטטי במרכז המסחרי, בשוּק הגדול הידוּע בשם “השוּק הסקוטי”, אשר שמו שונה בשנים האחרונות ל“שוּק בּוֹג’וֹקי” (תואר־מצביא שניתן למנהיג הנרצח אוֹנג־סן), נתקלתי בשתי נשים בּוּרמזיוֹת, אם וסבתא, שהיוּ בּוֹחנוֹת לאוֹר השמש בפתח אחת החנוּיות את נצנוּצי הכתר הלבן, המשוּבץ זהב, שאותו יענוד הבן ביום טקס היותו לפונג’י. כתר יקר הוּא, בגלל פּיתוּחיו וציציותיו מלאכת־מחשבת. אין בכוח המשפּחה לקנותו, אלא לחכור אותו לזמן קצר. מרוב התרגשוּתה פּנתה סבתא אלי, המסתכלת הזרה, ובשפתה הבלתי מוּבנת לי שיתפה אותי בחַוַת־דעת על יפיוֹ של נזר־הכבוד ומטרתו הנעלה.

הפונג’י הוּא גם מטיף בשער, מדריך העם. הכרך הגדול מחוּלק אזורים־אזורים להשפּעתם והשראתם של הפונג’ים השונים, וכל אזור מפרנס בגאוה את נזיריו הוּא. ערב אחד היינוּ עדים למחזה מרהיב־עין ביפיוֹ: סימטה שלמה הפכה אוּלם־אסיפות תחת כיפּת השמים, שהיה מלא מפה לפה קהל מגוּון יושב דחוּס על כסאות ומחצלות. ועל הבמה הארעית הקטנה, המקוּשטת ומעוּטרת ברוב גוונים ופאר, יושב ראש הפונג’ים של האזור וּמטיף באזני העם דברי חכמה ודעת, קורא פּסוּקים־פּסוּקים מתורת בודהא בלשון פַּלי העתיקה ומתרגמם. והקהל חוזר אחריו פּסוּק־פּסוּק במַקהלה קצוּבה וממוּשמעת. אנחנוּ הסבנוּ אותה שעה לסעוּדת ליל־שבת בבית יהוּדי, הפּונה לעבר אותה סימטה. במשך כל זמן הסעוּדה ושעות לאחריה לא פּסקה ההטפה.

דצמבּר – החודש העליז. נער מהלך לו ברחוב זקוּף־קומה וחפשי, בלבוּש הלונג’י שלו – וּבפיו מַפּוּחית קטנה, שאינו פּוֹסק מלנגן בה אגב הליכה. בקרן־רחוב עומדת שוּרה של נערים בעלי “טרִישוֹ” – אלה תלת־האוֹפנַיִם, המשמשים כאן לתחבוּרה זולה מהמכונית – והם שקוּעים בצלילי המנגינה של מין כלי־נגינה עשוּי עץ שחור. קטן וקל הוא הכלי, בעל מנענעים וּמיתרים גם יחד. המנגן משעינו על מושב ה“טרישוֹ” וּפורט עליו בשתי ידיו.

מגידי עתידות, חוזים במזלות, מוכרי־הגרלות, רוכלים למיניהם מצטופפים אלה ליד אלה. אין איש מכריז על מרכולתו, כמנהג ארצות המזרח. הרחוב שקט למרות צפצוּף המכוניות וכלי־הרכב האחרים, ביניהם כרכרות קלילות, הרתוּמות לסוּסים ענודי פּעמונים מצלצלים. כלבים וחתוּלים נחים על המדרכות באין מפריע, כי בן דת בודהא לא יפגע בהם לרעה. המכונית הנפוצה ביותר הוּא הג’יפּ הפּשוּט, ההוֹלם ביותר את כבישי העיר הזאת, שרחובותיה רחבים מאוד, אך בלתי־מטוּפּחים.

עם עליז באָפיוֹ הוא העם הבּוּרמזי, אוהב נוחיות ושמחה. ביום הראשון בשבוּע, הוּא יום־המנוּחה למעשה, תפוּס האוּלם החגיגי של המלון הגדול מבוקר עד לילה במסיבות־חתוּנה מפוארות. על־פּי רוב אין המסיבה החגיגית צמוּדה ליום־הנישוּאין דוקא. מקוּבל ורגיל הוּא, שהזוּג חוגג את נישוּאָיו החוּקיים זמן רב לאחר ראשית חייו המשוּתפים, לעתים קרובות אך עם ההריון או בערב הלידה הראשונה. המסיבה החגיגית נערכת ברוב קהל ובארוּחה דשנה. שמלות המשי של הגברים והנשים מרהיבות־עין בגוניהן הנהדרים. שׂער הנשים משוּבּץ פּרחי־צבעוֹנין מלאכוּתיים וקישוּטי־זהב נוֹצצים. הגברים חבוּשים “גוֹן־בּוֹן” בעל־ציציוֹת העשוּי משי ורוֹד. איש־איש בא לחתונה וּמתנתוֹ בידו, והממוּנה על המתנות בכניסה לאוּלם רושם ברוב חגיגיוּת כל מתנה ושם בעליה בפנקס מיוּחד לכך. אַתה חש את השקט והרוָחה על פּני הבאים. כאילו חג ארוך אחד הוּא חודש העונה הנוחה, שהעניק הטבע לתושבי הארץ, למען ינוחו מסבל האַקלים הקשה ברוב ימות השנה.

ד. יום־העַצמאות שׁל בורמה    🔗

יום ארוך היה זה לנוּ. בגלל החום המעיק בשעות הצהרים נערך מצעד העצמאוּת השכם בבוקר. תשעת התותחים ירוּ עוד בשעה 4.20 לפנות־בוקר. אל רעם היריות נלווּ צפירות האניות בנמל הדלתה, שהזעיקוּ את תושבי העיר. אבל הרעש ברחוב החל זמן רב לפני־כן. עם דמדוּמי שחר נהרוּ המונים ברגל וּברכב למרכז העיר, מקום מעבר המצעד. הוראות מפורטות ומדוּיקות נתפּרסמוּ בעתונוּת ושוּדרוּ ברדיו ימים מספּר לפני־כן. הדואר לא פּסק במשך ימים מהביא כרטיסים למיניהם והסברות, אשר העידוּ כי מכונה עצוּמה פּועלת במשרדי־הממשלה השונים להכנת דעת־הקהל ולתכנוּן החג. קו אחד עובר בחגיגות הדתיות והלאוּמיות – שיתוּף המונים, מתוך ערוּת והתלהבוּת, בחיי הרחוב. ואמנם, העם האוהב שעשוּעים והאמוּן על חיי הרחוב נענה בחפץ־לב. הוּא משקיע בחויות החגיגיות את כל האש המהבהבת בלבבות ומוֹתח את ימי החג ככל האפשר יותר. חג רודף חג: ראש־השנה הנוצרי, חג האיכּרים, חג המיעוּט הקארֶאני – הכל מצטרף יחד לשבוּע שכּוּלוֹ טוֹב. התאוּרה הצבעונית בלילה עולה בגווניה ובעושר הפּיוּטי של צוּרותיה אף על המרכזים הידוּעים בעולם. הדגל הלאוּמי, עשוּי אורות מהבהבים מתנוֹפף בראש חוּצות – אגב, הדגל אדום, ומשמאלו מַלבּן כחוֹל ובו כוכב מחוּמש שבין צלעוֹתיו חמישה כוכבים קטנים.

בשעה 7 בבוקר עלינוּ כבר לשבת על במת המצעד – בנין־קבע מיוּחד למטרה זו, חדיש ובהיר, מסוּגנן ברוּח המקום, ארבעה אריות־“צ’ינטים” מוּזהבים שומרים לפתחיו. הנשיא ופמליתו הופיעוּ במכוניות “קאדילאק” גדולות, בהירות ופתוּחות. לפניו רכב משמר־פרשים בלבוּש מסוּגנן. על הבמה ישבוּ שרים ונכבדים וחברי הסגל הדיפלומטי בלבוּש הרשמי. לא הרחק מראש ממשלת בוּרמה, יחף ובלונג’י של כוּתנה פּשוּטה, ישבוּ שופטים בוּרמזים בגלימות־שרד אדוּמות; ליד הציר ההוֹדי, בלבוּשוֹ הלאוּמי הלבן, ישב הציר הבּריטי במדי־הפאר הרשמיים; צירי ישראל ויוּגוסלביה ועוד כמותם שאין להם בגדי־שרד רשמיים חבשוּ צילינדרים ולבשוּ פראקים שחורים. העין כבר הורגלה כאן למחזות מוּזרים מעין אלה, לערב־רב של תלבושות אֶכּסוֹטיוֹת ומערביות גם יחד – שאין בהן כל פּלא עוד.

רב כוחו של אדם להסתגל לתנאים חדשים. כל הפּלאי והמוּזר לעין בראשית שהותנוּ כאן נראה לאחר זמן קצר טבעי וּמוּבן מאליו.

אמנם, עוד רבים הפּלאים. המונים עצוּמים אלה, הממלאים את הרחובות והכיכרות, והם כל־כך שקטים ומסוּדרים, ללא דחיפה, ללא הגה, יושבים ועומדים בצל וּבשמש במשך שעות, ועל פּניהם קורת־רוּח – זהוּ אחד מפּלאי המקום. אין ספק כי במידה רבה יד החינוּך הבודהיסטי בדבר, המחנך לסבלנוּת ולשקט.

המצעד עצמו דומה בחלקו העיקרי לכל המצעדים הצבאיים בעולם. החינוך הצבאי הבּריטי בולט לעין. גם לאחר ה־4 בינוּאר 1948 – יום העצמאוּת הראשון של בוּרמה – נשארה, לפי הסכם, משלחת בריטית בארץ להדרכת צבא בוּרמה. ורק בראשית שנת 1954 עזבוּ את בוּרמה כ־250 נפש בריטים, המדריכים הצבאיים והפּקידוּת המלווה אותם ומשפּחותיהם. לפי העתונוּת, היתה הסיבה העיקרית להפסקת ההסכם – תנאיהם הקשים של הבּריטים. סיבה אחרת היא בלי ספק הכמיהה להשתחרר מהשפּעת עמים גדולים וחזקים ולהיות בלתי־תלוּיים. מעניין לציין, כי אותו גליון העתון שסיפּר כי ממשלת בוּרמה לא חידשה את החוזה להדרכה צבאית עם בריטניה, הוּא גם הודיע על משלחת צבאית גדולה ובראשה קצינים גבוהים, שיצאה לסיוּר ממוּשך בישׂראל.

יחידה אחר יחידה צעדוּ החיילוֹת המפגינים ובראשם תזמורות מאוּמנות. כל יחידה ומדיה העשויים יפה, כמַתכוֹנת הצבא הבּריטי. הגו מתוּח, הצעד קצוּב, המנצח על התזמורת עושה בלהטיו במַטהוּ – ככל המקוּבל. לסערת מחיאות־כפּים זוכות הנערות. תחילה צעדוּ אחיות בלונג’י כחול וחוּלצה לבנה ואחר־כך חברות האיגוּדים המקצועיים בלונג’י אדום ובידיהן דגלים אדוּמים. הן מפריחות כדוּרים צבעוניים בהתקרבן לבמת הנשיא. הכדוּר הפּוֹרח לצוּרותיו השונות הוּא אחד השעשוּעים הנפוצים ביותר בכל חגיגה, ברחוב וברחבת הפגוֹדה. יחידה אחרת של נערות הפריחוּ פּתוֹתי נייר צבעוֹני בהשמיען קריאה קצוּבה ומאוּרגנת לחיי הנשיא ולשלום המדינה. לתשוּאות זכתה גם יחידת איכרים, חבוּשים כובעי־הקש, המיוּחדים לעובדים בשדות־האורז, ובידיהם אלוּמות. גם הם השמיעוּ קריאות לחיי הנשיא והמדינה. המלה הבולטת ביותר בקריאותיהם היתה “פּידוֹטוֹ”; פירוּשה – “מדינת סעד”, זו תכניתה וסיסמתה של בוּרמה לשנים הקרובות.

אחת התופעות היפות ביותר בכל הטקס הנאה, שארך שעתים, היא התפילה בציבוּר לשלום הארץ ופריחתה. כאשר יקרא הפונג’י לפני העם בשעת כינוּס דתי – כן קרא מנהל הטקס במדי־צבא לבנים ליד הרמקוֹל המוֹדרני על במת־המצעד. הוּא קרא פּסוּק־פּסוּק, והכּל חוֹזרים אחריו במקהלה קצוּבה. לא הבינונוּ, כמוּבן, את פּירוּשם המדוּיק של הדברים. אך הרצינוּת והריכוּז החגיגי על כל פּנים הביעוּ את תכנם.

נאוּם הנשיא חוּלק מיד בסיוּמו בחוברת נאה, בוּרמזית ואנגלית. הנאוּם פּתח בדברים אלה: “ידידים ואזרחים! אני מברך אתכם על הרגש הלאוּמי שלכם ועל האהבה שאתם מגלים לארצכם ביום נכבד זה. אני בטוּח שכל אחד מהמשתתפים בחגיגה זו נושא בלבו את שלום העולם ויציבוּת המדינה”.

חלקוֹ העיקרי של הנאוּם הוּקדש לבעיה הפּוֹליטית של כוחות סין הלאומנית בתחוּמי הארץ. בּוּרמה אינה מרוּצה מהחלטת הועדה הבין־לאוּמית להרחיק מתחוּמיה רק אַלפּיִם מחיילי צ’אן־קיי־שק, שפּלשוּ לתחוּמיה. “חייליה האמיצים של בּוּרמה, בתמיכת אזרחיה הגאים, יעשוּ כל שביכלתם לנקות את הארץ כליל מן הכוחות הזרים. תודות לכוחותינוּ המזוּינים הצלחנוּ לא במעט בדיכוּי המתמרדים מבפנים והחזרת השלום לארץ. ואנו עכשיו בתהליך של הגשמת תכניות רחוקות וקרובות לטובת העם. המדינה אסירת־תודה להמונים על היותם חדוּרים רוּח של שיתוּף פּעוּלה אתה להגשמת ההחלטות לשיקוּם הארץ, שנתקבלוּ באוֹגוּסט 1952 בועידה לתכנוּן אָשיוֹת המדינה (ועידת “פידוטו” הידוּעה). יש לשאת על נס את התנדבוּתם של ההמונים בתרוּמותיהם הניכרות לקוּפּת השיקוּם. מליון וחצי מתוך סכוּם של חמישה־עשר מליון צ’אטס (זו הרוּפּיה הבּוּרמזית, שערכּה כ־400 פּרוּטות ישראליות) – תקציב השיקוּם בשנה האחרונה – הן תרוּמות העם”.

הנאוּם מספר על משלחת בּוּרמה לארצות־חוּץ בתקציב 90 מליון צ’אטס (בערך 36 מליון לירות ישראליות) – לקניית אניות, קטרים, דחפּוֹרים, טרקטוֹרים וכדומה, בהתאם לתכנית ועדת השיקוּם. אין לאָמץ את הדמיון הרבה, כדי לשער מה העתיד הפּוֹרח הצפוּן לבוּרמה, אם יכּוֹן בה השלום.

חלקוֹ של הנאוּם מוּקדש למעמד הדת במדינה. הוּא מסַפּר על תכנית ה“סינוֹד” הבּוּדהיסטי הגדול העתיד להתכנס ברנגון בבנינים החדשים שנועדוּ לכך. הועידה תימשך שנתים ימים. היא תהיה למאורע בין־לאוּמי, ומאוּשרת הארץ, אשר לה הזכוּת לקיימה בתחוּמיה. כל אזרח ותושב של בוּרמה, בּוּדהיסט או בן דת אחרת, רשאי להיות גאה על כך.

*

חלפוּ ימים מאז חג־העצמאוּת – והעיר עוֹדנה חוֹגגת. האוֹרוֹת פּוֹחתים ונעלמים אזורים־אזורים, אך השעשוּעים עוד בעצם תקפּם. מדי פּעם זז המרכז לסביבה אחרת. קולות הצחוק והשירה פּוֹשטים על־פּני הסביבה כוּלה: הרמקולים צוֹרחים, דוכני הממתקים וההגרלות – כפטריות לאחר גשם. ובאשר תפנה לעבר הכיכר המרכזית בעיר – והנה שם המונים, יושבים ועומדים בצפיפוּת ועיניהם צמוּדות לבמת־השעשוּעים.

מראה בלתי־רגיל נתגלה לעינינוּ ביום החג באיצטדיוֹן הגדול למירוץ־סוּסים. גם בנין זה ירוּשת הבּריטים הוּא. יש לשבּח את אנשי בּוּרמה על החזיקם אותו ואת כיכר המירוץ במצב נאה. הדשאים רעננים, מקומות המושב נקיים, במת־הנשיאוּת מטוּפּחת, רפוּדת שטיחים אדוּמים. אין סדרנים ואין משטרה. הסדר נשמר מאליו. מכירת כרטיסי ההתערבוּת ואחר־כך חישוּבי הרוָחים ופדיונם – הכל מתנהל בזריזוּת מָפליאָה במכונות מוֹדרניות. יצר ההתערבוּת מפוּתח מאוד בקרב ההמונים כאן. אין לשער את הערוּת וההתלהבוּת עם כל מרוץ. אַתה רואה משפּחות שלמות, הוֹרים וילדים שקוּעים ראשם ורוּבם בניחוּשים וחישוּבים, כאילוּ אין ענין אחר בעולמם. אנשי המקום יודעים לספּר קוֹרוֹתיהם של בתי־אָב, אשר נתעשרוּ או ירדוּ מנכסיהם בעֶטיין של התערבוּיות אלוּ.

המירוץ החגיגי התחיל בשעה 11 בבוקר. כשעזבנוּ אנוּ את המערכה בשעה 4 אחר־הצהרים, היה עוד בעצם תקפּוֹ. כל אותו זמן כמעט ישב על הבמה נשיא־המדינה, שהעניק את גביע־הזהב לסוּס המצטיין, וכן ראש־הממשלה.

אותו בוקר סיפּרוּ העיתוֹנים על טיסתו של ראש הממשלה לחנוּכּת בתי־הזיקוּק הראשונים של החברה הבּוּרמזית לנפט, שנוסדה זה לא כבר, לאחר שאוצרות־הנפט של הארץ הזאת היוּ במשך דורות בידי זרים. משם ימשיך בסיוּרוֹ בפנים הארץ וּבמַסע דתי לחנוּכּת פגודות במחוז פַּגָן.

ה. ביתנו    🔗

דגל כחוֹל־לבן על רקע בית קומתים של לבנים אדוּמות. להקות־להקוֹת עוֹרבים וקולותיהם הצרחניים סביב צמרוֹת עצי הגוּמי והמאנגו הירוקים והענפים. מעבר לכביש בקתות־הבּמבוק, צפוּפות וּצמוּדות, על גגותיהן המשוּפּעים וּפתחיהן הנרחבים, ומאחוריהן שדה נרחב ועצים לרוב הגדלים פּרא. תערוֹבת של דורות ותקוּפות על כל צעד ושעל. מכוניות חדישות, המוֹדלים האחרונים, אָצוֹת־רצוֹת על־פּני כביש־האַספלט החלק לצד עגלות־שוורים המתנהלות לאטן, בקצב של ג’וּנגל רחוק. הכוהנים־הנזירים, עטוּפי גלימוֹתיהם הכתוּמוֹת, חוֹבקים בזרועותיהם את סירי־החמר השחורים, צועדים בנחת, חבוּרות־חבוּרות, ללקט מזון־יומם, מתנת המונים. הרוכל עם כל מרכוּלתוֹ בשתי סלסלות־במבוק, התלוּיות לו באסל על כתפו האחת, עובר מפּתח לפתח, חבוּש מגבעת־היוּטה רחבת־השוּלים כשמשיה פּתוּחה. וכהרף־עין תחלופנה גם מכוניות־הפּרסוֹמת, נושאות שמותיהם של בתי־עסק גדולים, חברות בינלאוּמיות, אשר שלוּחותיהן פּרוּשׂוֹת על־פני המזרח הרחוק.

הכביש הוֹמה יומם ולילה. דרך חדשה היא, המובילה אל “פגודת השלום” וכל הבנינים הסמוּכים אליה. במשך שעות נשקיף מעל גזוזטרת הבית אל חיי הרחוב הסואן. הגזוזטרה משמשת מפלט־מעט מן החום הכבד, המלוּוה זיעה ניגרת כמים, שבתוך הבית פּנימה. בערב נשב כאן, נהנים מן הרוּח הבלתי־צפוּיה. מוּזר הוּא לנוּ ההוי המיוּחד במינו, אשר דורות של משטר קוֹלוֹניאַלי טיפחוּהוּ וּביססוּהוּ. רבות קראנוּ עליו בספרים ועתונים, אך מי פּילל כי אנוּ עצמנוּ נחיה אותו כמוֹת שהוּא. האם לא תמול היה הדבר ואָנוּ יושבים בביתנוּ בארץ וקוראים מכתבו של יהוּדי מבוּרמה, אשר דבר פּתיחת צירוּת ישראל ברנגון הגיע לאָזניו והוּא מנסה להדריכנוּ מרחוק בהלכות חיי הארץ הזאת. אחד־אחד מנה את צוות המשרתים והשמשים למיניהם, שנהיה זקוּקים להם. איש־איש למעמדו ולכינוּיו, בסלנג הקולוֹניאַלי, השזוּר אנגלית והינדוסטנית ובוּרמזית גם יחד, המוּשתת על הוי האַדנוּת של האיש הלבן מזה ועל מסורת ה“קאסטוֹת” של העם ההודי מזה. בוּרמה הרי צעדה במשך דורות מאחורי הודוּ, חוֹסה בצלה בקשריה עם הכּוֹבש הזר. להמוניה לא היה כמעט כל קשר ישיר עם משפּחת הפּקיד הבריטי, אשר מקום מושבו היה לרוב במרכזי הודוּ ולא בג’ונגל של בּוּרמה המסוּפּחת אליה. מורים למופת היוּ האנגלים למשרתיהם. עד היום הזה מרבית המשרתים הזרים בבוּרמה, המהווים מעמד בּוֹלט, הוֹדים הם, לסוּגיהם ודתוֹתיהם.

בבית־המשרתים הקטן שלנוּ בקצות החצר, בקרב ששת תושביו ההוֹדיים, חלקם ילידי בוּרמה או תושביה מאז ימי ילדוּתם, אני מונה לפחות ארבע דתות. ג’וזף הנוצרי אינו שונה במאוּמה באורח־חייו וּמהלך־מחשבותיו מחברוֹ ההינדוסי או הבודהיסטי. הוּא גם אינו יודע כיצד היה אָביו או סבוֹ לנוצרי ומדוּע. דורות של מיסיונרים עשוּ עבודתם בחריצוּת רבה על רקע העוני והניחו חותמם לצמיתוּת. הסוֹבלנוּת הבלתי־רגילה, שבה מצטיינת דת בוּדהא, אינה מפריעה להן לכנסיות הנוצריות בפעוּלתן בגלוּי. פּעם סיפּר לי ג’וזף, כי אָביו עשהו נוצרי בעצת ידיד המשפחה, שמתוּ עליה כל ילדיה. אותו ידיד יעץ לאָב לפנות למין “פּוֹנג’י חדש” שבא לכפר, והוּא מיסיוֹנר נוצרי, שמא יש בידו תרוּפה להפסקת התמוּתה. וכך היה לנוצרי.

“בית המשרתים” – מוּשֹג בלתי נפרד מהוי המקום הוּא, דבר המוּבן מאליו. הוּא השתנה אך מעט מאז ימים רחוקים. המשטר הסוציאַליסטי של הארץ, השחרוּר מעוֹל זרים, העצמאוּת והחופש ניכרים בכל, אך לא בתחוּם שבין בית האדונים ובית המשרתים. אם אמוּן אַתה על סוציאליזם, אם הורגלת ליחסי שויוֹן בין אדם לרעהוּ – יכול אַתה אָמנם למלא את המסגרת אף משהוּ חדש, שונה מן המקוּבל, אך לא תצליח לפרוץ כליל את חומת המוּשׂגים הבצוּרה והמבוּצרת של חלוּקת עבודה ושמירה על זכוּיות איש ואיש בתחוּמיו. הטבּח, אשר בכל שפות המערב והמזרח המדוּברות כאן ייקרא בתארוֹ האנגלי cook, לא יעשה דבר מחוּץ למסגרת הבישוּל ממש. מוּבן מאליו, כי לא יעלה על הדעת להטיל עליו את שטיפת כלי־האוכל. זה תפקידו של המשרת, הידוּע בתואר האנגלי שלו bearer. הוּא הממוּנה על השוּלחן והכלים, על הצעת המיטות והסרת האָבק. אַך אַל תנסה להטיל עליו שפשוּף רצפוֹת וכדומה מן העבודות פּחוּתוֹת־הערך, שהן נחלת ה־sweeper מאז וּמתמיד.

“מוסד” בפני עצמו הוּא ה“דירואן” – פירוּשוֹ שומר. יש “דירואן” של יום ויש “דירואן” של לילה. כלל הוּא ואין חוֹלקין עליו: “דירואן” הוא “גוּרקה”, בן ניפאל, הידוע בעוז לבו. תכירנו למרחוק בכובעו המיוּחד, בשפמו, בפגיון אשר על מתניו. ה“דירואן” הוּא אישיוּת מכוּבדת ביותר, כמי שהחיים והמוות בידיו. הוּא הנועל את השער ופותחו, הוּא המפקח על הנכנס והיוצא. הוּא המזהיר מפּני גנבים ושודדים. כאשר חלה ה“מאלי” – זה תארוֹ של הגנן – וה“דירואן” הטוב שלנוּ נתבקש לעזור בהשקאת העציצים, נתבהל ונחרד מאוד, ועם כל הכבוד וההערצה שהוא רוחש ל“מאסטר” (לאדון) ול“מאָמסאב” (לגברת) – כבש עיניו בקרקע ולא נענה. אף־על־פי־כן, בשוּבנוּ בערב הביתה והנה הפתעה: לא העציצים אלא כל הגן כוּלוֹ הוּשקה יפה. בהיחבא, בחסוּת החשכה, עשה מעשהוּ, לבל תראנוּ חלילה נפש חיה בקלקלתוֹ, בעשׂוֹתוֹ מלאכה שאינה הולמת את מקצוֹעוֹ המכוּבד ואת הקאסטה הבּרהמינית שלו.

גם ה“מאלי” הוּא רשוּת לעצמו. למרחוק תכירוּהוּ במצנפת גבוהה, לבנה או ירוקה, מלאכת קישוּרים אמנוּתיים, שהוּא עצמו מתקין לו – מחסה מפּני השמש. שעות עבודתו של ה“מאלי” הן מארבע לפנות בוקר ועד עשר ומשתים ועד שש בערב. יש פּה ושם טבּח או מלצר בוּרמזי ולא הודי. אך אין כמעט יוצא־דופן לגבי הגנן. תרבוּת הגן כוּלה בידי ה“מאלי” ההודי, ששכרו גבוה והוּא יקר־המציאוּת. ברוּבם גננים ותיקים הם, שכל חייהם עברוּ עליהם בעבודה קשה בשמש לוֹהטת והיא חרשה קמטים עמוּקים בפניהם, העשוּיים כמקשה מתכת.

כלל גדול הוּא: “המאלי” שותה לשכרה, שאם לא כן אין הוּא עושה עבודתו כראוּי. “מאלי” שאינו שתוּי – יחוּס גדול הוּא. וליחוּס גדול זה זכינוּ משוּם־מה דוקא אנוּ במשך פּרק־זמן מסוּים. ויהי הדבר לשיחה בפי כל, וידידים ניבאוּ והזהירוּ: לא לעולם חוֹסן. הוי המשרתים וכל הקשוּר בו מהווה חלק ניכר בשיחות החברה. כאשר מתיחד החלק הנשיי שבסגל הדיפּלומטי והקשוּר בו לפינה מיוּחדת באוּלם המסיבות, השיחה גוֹלשת מיד להוי זה – וממילא צפה הבעיה של גניבות וסחיבות, קטנות וגדולות. אין כמעט ערב ללא סיפּוּר על המשרת הסוחב מן הארון והמקרר, על הטבּח – שהוּא כרגיל גם סַפּק המצרכים – המַפריז במחירים וכדומה. חוק הוּא ולא יעבור. על כך הזהירתני עוד לפני צאתי את הארץ אשת פּקיד בריטי, שעשתה שנים רבות בארצות אלוּ. על כך לא פּסקוּ מלהזהירני מַכּרוֹת מכל הגזעים והארצות מיום בואי לכאן. אשת השגריר ההוֹדי, מַשכּילה וּמעוּדנת, לאוּמית קנאית ונאמנה לעמה ולארצה, חזרה ושיננה באזני כל־אימת שנפגשנוּ:

– תזכרי, ואני האומרת לך זאת, כי עמי נבער מדעת הוּא, חלש אוֹפי, ניתן לפיתוּיים קלים, להוּט אחר האכילה והשתיה ואינו יודע מעצורים. אנא, אַל תעמידי את המשרתים בנסיון. נעלי כל הניתן להינעל, וָלא – תעמדי ביום אחד בפני מזוה ריק. אינך מיטיבה עם עצמך וגם לא אתם באמוּן זה שאַת רוֹחשת להם…

וכרגיל מגיחים וּבאים הסיפּוּרים על גניבת ממוֹן ותכשיטים, משקאות ושימוּרים. ולא דברי הפשטה והגזמה בעלמא הם, אלא עוּבדוֹת־חיים בדוּקות, פרי נסיון. כזאת שמעתי מפי אשת השגריר האמריקני ואשת המוּמחה היפּאני ואשת הכימאי האמריקני ואשת הדיפּלוֹמַט האיטלקי. גם בת ניפאל הצעירוֹנת, עשרים ושתים שנוֹתיה, המחכה לילדה השני, סיפּרה לי באנגלית המגוּמגמת שלה כיצד ישבה כל היום במטבּח הלוֹהט מחום להשגיח על הטבּחים לבל יסחבוּ מן המצרכים, שמהם הכינוּ את מיני המאפה והמאכלוֹת למסיבת החג הלאוּמי של מדינתה.

ובביתנוּ – בל אֶפתח פּה לשׂטן… ואוּלי מוּטב שאֶמסוֹר בזה את דברי הטבּח שלנוּ, ב“שיחה פּדגוֹגית” שלי אתו בנוֹשׂא הנ"ל בשבוּע הראשון לכניסתנוּ לבית. בּרוּאַ הטבּח בן צ’יטגוֹן שבהוֹדוּ הוּא, הידוּעה בטבּחיה המשוּבּחים. “טבּח מצ’יטגון” – יחוּס שביחוּס הוּא, ולעתים אף זוֹכה הוּא לתואר הנכבד “מַג־קוּק”, מעין רב־טבּחים כביכול. וכך אָמר:

– אם האדונים משלמים בעין יפה, הבטן מלאה. וכשהבטן מלאה. אין היד סוחבת – ואָז המַנעוּל למה?

קיבלתי ברצוֹן את דברי בּרוּאַ הטבּח כנוסחה הקלאסית הטוֹבה לא לבוּרמה בלבד. ובמשך זמן רב לא הכזיבה.

אך לא לעוֹלם חוֹסן. וגם עלינוּ עברה הכּוֹס. אָמנם, לא היתה גניבה בביתנוּ, אך משחזרנוּ ממסענוּ בסין, לאחר שנעדרנוּ חודש ימים מן הבית, והנה נתערערוּ סדרי בראשית. בהעדרנוּ הופר השלום במעונות המשרתים. פרצוּ סכסוּכים קשים ונתגבּשוּ שני מחנות יריבים. ה“מאלי” הטוב שלנוּ, בעל החיוּך הפּיקח, בעל המוּסר והחכמה, שנתנוּ בו אמוּן בלתי־מוּגבּל – הנה גם הוּא הלך בדרך “כל האדם”. בהעדרנוּ יצא ממַסלוּלוֹ והחל שוֹתה לשכרה יומם ולילה מאותו מַשקה מקומי, שהוּא מין ספּירט חריף וזול. ולא ביחידוּת שתה אלא, כמקוּבּל, בחברת ידידיו בני מקצועו האחרים מן הסביבה. ההילולות והחינגות גרמוּ להזנחת הגן, שמצאנוּהוּ יבש וקמל – לא רק הפּריחה מהירה באַקלים הטרוֹפּי, אלא גם הקמילה כהרף־עין היא. השכרוּת גרמה לרוגזת המשרתים האחרים, ביחוּד ה“דירואן” בן ניפאל, ה“גוּרקה” המיוּחס, שכנו הקרוב ביותר של הגנן. הגיעוּ הדברים לידי כך, שה“דירואן” עזב עבודתו ועקר עם משפּחתו למקום אחר, והשומר החדש שבא למלא מקומו אף הוּא נקלע מיד לתוך מערבּוֹלת הסכסוּכים, ואין קץ לקטטות. בואם של ה“אדונים” הביתה השליט מיד שקט חיצוני. אך במסתרים לא דעכה אש המריבה. ערב אחד ואנוּ מסוּבים לשוּלחן עם אורחינוּ והנה צעקות ויללוֹת וקולות חבטה וצחצוּח חרבוֹת. המחזה שנתגלה לנוּ בצאתנוּ החוּצה היה כשדה־קטל. ה“מאלי” באַלתוֹ וה“דירואן” ב“דָהא” שלו, מין חרב־פּגיוֹן מעוּגלת קמעה. בקושי עלה בידינו להפריד בין המתכּתשים בעזרת אורחינוּ וצוות המשרתים כוּלם. אך בזאת לא תמה הפּרשה. המחזה חזר ונשנה בשעה 3 בלילה, כאשר קם הגנן לעבודתו, כמנהג המקום. נתעוֹררנוּ משינה עמוּקה לקול יללות חנוּקות. למרות נוכחוּתו של בעל־הבית, המכוּבד והנערץ, שעמד יחף בפיג’אמה בין היריבים, לא פּסקה הקטטה. השנים שתתוּ דם. לא ידענו מה לעשות תחילה, אם לחבוש פּצעיהם או לקרוא למשטרה – לא פּעם הזהירוּנוּ ידידינוּ מאנשי המקום, כי התלהטוּת יצרים של “דירואן” גוּרקה עלוּלה להסתיים ברצח, ואין דרך אחרת למנוע זאת אלא בכוח המשטרה. ועכשיו ראינוּ במו עינינוּ, כי אמנם צדקוּ המזהירים.

להזעיק משטרה ברנגון בשעה שלוש בלילה! – אין זה מבצע פּשוּט כל־כך. הטלפון המיוּשן והמרוּפט פּוֹעל בקושי גם בשעות היום. לא כל־שכן בלילה. הקצב הבּוּרמזי בחיי המשטרה כבר היה ידוּע לי מפּגישה אחרת אתה. היה מעשה ורוכל לחפצי־אמנוּת, מאלה הסובבים על פתחי הזרים ומשרדיהם למכור מרכוּלתם – נטל מידי לתיקוּן קופסת־שנהב יקרה, שמכרה לי קודם־לכן, ונעלם עם שללו. מאורע זה, שלימדני לקח על ההפרזה באמוּנתי בישרם של כל אנשי המקום – הביאני במגע עם סימטאוֹת רנגון הנידחות וגם עם תחנות־המשטרה שלה. שעות סיירתי אחר־כך באותן שכוּנות דחוּסות של בקתות־הבמבוק הנערמות זו על־גבי זו. רוחב הסימטאות שם לא יותר מכדי מעבר אדם או שנים. שלוּליוֹת מעלות צחנה בכל אשר תפנה, אַשפּה מוּטלת גלוּיה ונחילי רמשים שוֹרצים בה. לרוב עשוּיה הבקתה חדר אחד, המשמש לכל דבר, לרבות בית־מלאכה ומטבּח. יש ובחדר האחד גרות שתי משפּחות יחד. הרשלנוּת והעזוּבה ניכרות בכל. בו בזמן האדם עצמו נקי, גוּפו מרוּחץ ובגדיו מכוּבסים. מצאתי את הוריו של הרוכל הרמאי, ומפּיהם נודע לי כי אין זה מעשה־תרמית ראשון שלו, והם שהפנוּ אותי אל המשטרה, וכך ניתן לי ללמוד עוד פּרק מחיי בוּרמה. גם בתחנת־המשטרה נתקלתי באותה אדיבוּת ובאותה אטיוּת וּבאותה רשלנוּת טובת־לב, שאין בה אפילוּ כדי להרגיז. ידעתי, איפוא, מה מעטים הסיכּוּיים להזעיק משטרה במהירוּת. אך ראה זה פּלא. לא חלפה שעה ארוּכה ואור מכונית ליד השער בישר, כי הוּשג הבלתי־אפשרי. שני היריבים נעצרוּ ולמחרת היום חזרוּ בזה אחר זה חבוּשי פצעיהם ומבוּישים. החלה פרשה של חקירות ומשפּטים, והשלוה בחצר הוּפרה.

מיוּחד במינו היה הנהג הראשון שלנוּ, הודי ושמו מאנגאר. עדין ואָציל, מַפריז ברגישוּתוֹ ובתמוּרות במצבי־רוּחו. שקוּע בעולמות של פילוסופיה דתית ונתוּן להרהוּרים במה שלמעלה ממנוּ. רווק כבן שלושים, המבקש לשוא בת־זוּג מתאימה לו. בעית הנישוּאים של בני הודוּ בבוּרמה ענין קשה ומסוּבך הוּא לכל השכבות והמעמדות. הרופא ההודי, נאוֹר וחפשי מדעות קדוּמות ומכבלי כל דת, אָמר בשׂיחה על נושא זה בודאוּת שאינה משתמעת לשתי פּנים, כי אין הוּא אפילוּ מעלה בדעתו נישׂוּאים מחוּץ למסגרת הקאסטה שלו. לא כל־שכן איש ההמון! וכיוָן שההוֹדים בבוּרמה הם מיעוּט, קשים להם ביותר הנישוּאים ולכן מרוּבים ביניהם הרווקים. מאנגאר הנהג, בן כת הצ’טיארים, השניה במעלה, עזב את ארצו וביתו בהוֹדוּ לפני שנים רבות. עברוּ עליו חליפות וּתמוּרות בארץ־מגוּריו. הוּא עבד במכרוֹת בג’ונגל והתיסר ביסוּרים רבים תחת עוֹל היפּאנים בשנות מלחמת העולם השניה. בקרב הימים פּיתח לעצמו פילוסופיה דתית משלו, האומרת בתמציתה: “כל הדתות שוות, כל הדתות טובות”.

פּוריטני, מתנזר, מַרבּה בקריאת ספרים בשפתו ההודית, תוֹהה הוּא על דרכי עולם ועל חייהם של הלבנים. אדוניו האמריקני, שאותו שימש כנהג שנים מספּר ולמד ממנוּ רבות, הניחו “על אם הדרך” לאחר שציידו בתעוּדה, המכנה אותו כאדם המקורי ביותר שפּגש בדרכו. תרבוּת המערב לא נכבשה לו אלא באפס קצה, ומתרבוּת המזרח נעקר ונתלש כלשהוּ. לא פּעם היה מעלה בדמיוֹני דמוּיוֹת מספרוּת ימי ההשׂכּלה שלנוּ, מפייארבּרג וגנסין. ילדי־דמדוּמים של ימי־מעבר, שלבם שסוּע וחלוּק. אני רואה אותו כבא־כוחו של דור שלם במזרח הרחוק ולא בהודוּ בלבד. כל מקום אשר המערב תקע בו יתד נסערוּ החיים מסביב. מה רבים הם אלה, גם בקרב בני בורמה, אשר כל פּגישה שלי אתם עוררה בלבי מחדש את הספק אם אמנם היטיב המערב למזרח, ומה טעם לחיים אלה שנעקרוּ משרשם. ונראה לי, כי הדבר בּוֹלט יותר לגבי הגבר מאשר לגבי האשה. השמרנוּת האָפיינית למרבית הנשים היא גם מקור לא אכזב לכנוּת האמוּנה התמה, העיורת, וממילא לעקביוּת באורח־החיים.

כמוּבן שאין לקבּוֹע טיפּוּס אָחיד של האשה בת המזרח הרחוֹק. אפילוּ בקרב אותו עם, קשה לקבוע את הטיפּוּס האָפייני. אך ברוּר, כי האשה הבורמזית שלוה בדרך־כלל, עליזה, יחסה אל החיים קל, והיא מבקשת שקט ומנוּחה. לא כן האשה ההוֹדית, רבת הלבטים הנפשיים ומצבי־הרוּח המשתנים. סבל הדורות חתוּם בקמטי פּניה, בגוּפה הגרמי, בעצב העמוק הנסוּך על כל ישוּתה. כך הכּוֹבסת היפה לַקשמי, אשר נזמי־הזהב שבאפה עשוּיים בצוּרת דבוֹרים מעוֹפפוֹת והסארי הדקיקה שלה מַבהיקה מלוֹבן. וכך הנערה המשכילה מוּטַמה, בעלת תפקיד דיפּלומטי עצמאי בשגרירוּת הוֹדוּ. נערה זו שקיבלה השׂכּלתה בבירוֹת אנגליה וצרפת, אינה תוֹפעה נדירה בהוֹדוּ. אך שכבת הנשים המשכילות דקה ותהום רובצת בינה לבין ההמונים. לא כן בבורמה, אשר בה לא רב מספר הנשים שפּרצוּ גבוּלות חיי המשפּחה והפליגוּ לעצמאוּת בין־לאוּמית, אך גם לא עמוקה כל־כך התהום שבין שכבת האינטליגנציה לבין המוני־העם.

רושם מיוחד במינו עשו עלי שתי נשים ציילונזיות שנזדמן לי להכירן מקרוב. האחת בשנות העמידה, אם וסבתא, משׂכלת ופעילה בקרב הארגון הבינלאומי לנשי כפר. חיתה שנים בלונדון עם בעלה אשר מילא תפקידי־יִצוּג שונים של ארצו, נושא בתואר סֶר והיה לציר ציילון בבוּרמה. צבע העור שחור כפחם. הלבוש הוא סארי תמיד, אך אורח־החיים ודרך־המחשבה – כשל אשה משכילה במערב, עובדת ציבורית, נואמת ומרצה, נתונה לבעיות חברתיות ומדיניות ובקיאה בהויוֹת העולם.

האשה האחרת מציילון צעירה הרבה יותר, לא יצאה מתחומי אסיה ואת השכלתה רכשה לה בקולומבו, בירת ארצה. האנגלית שבפיה משובחת ועולם מושגיה רחב. ערב אחד הפתיעה אותנו בשירתה הקלאסית המעודנת, פרי חינוך רב. ומפתיעה עוד יותר היתה העובדה, כי היא שרה בשפה הגרמנית. מסתבר, כי המורה לזמרה שמפיה למדה היתה בת גרמניה אשר נקלעה למזרח הרחוק, ובזכותה נפתח לה לפני הנערה הציילונזית בדרך מקרה עולם חדש זה של צלילים, שבלי ספק שימש לה גם פרוזדור לערכים רבים אחרים.

שתי הנשים ההוֹדיוֹת הצעירות שבחצרנוּ בנוֹת עניים הן: אשת הטבּח, פּאריקה בת בָּנגוֹל, ואשת ה“סויפֶר” מירַמָר הנוּגה. בנות שתי קאסטות שונות הן וכל המאמצים שלנו לגשר על־פני תהום המעמדות נשאו אך פירות מעטים. מירמר בת 19 היא כיום ומראה פניה כשל אשה זקנה. נשואה זה שבע שנים ובקורות חיי האמהות שלה מונה היא כבר ארבע לידות וארבע מיתות. צנומה היא ומדולדלת. עדויה נזמי־זהב באפה, עגילים באזניה וצמידים על ידיה ורגליה. אך זה כל רכושה. לא כסא, לא שוּלחן, לא מַצע, לא כסוּת. וכל בגדיה – הסארי האחת שעליה. לכבוד יום העצמאות שלנו קניתי לה סארי במתנה, כלכל נשי החצר, והיה זה מאורע כביר בחייה ובת־הצחוק שנשתפכה על פניה לא סרה ממנה במשך ימים רבים. כל כליה שני סירים של חמר וקלחת־פּח, דלי למים וסלסלת־בקבוק לאורז. עצובה, דמומה רובצת היא בפינת החצר, מלווה בעיניה את עבודת בעלה. לעתים רחוקות תעזור לו משהו בצחצוח ומירוק כלי השולחן וכדומה. אך מעולם לא תעיז לעבור את סף הבית.

שונה ממנה היא פאריקה העליזה, היפה והחיננית. גם על מצחה אותו כתם אדום, לאות כי אשה נשואה היא. גם לה עגילים ונזמים וסרטים וקישורים. בשום אופן אי־אפשר להטעימה אף משהוּ מן התבשילים והמאכלים שלנו. בת קאסטה גבוהה יותר היא, ולא לפי כבודה הדבר לקבל מזון מתנת בשר ודם. לא כן לגבי תכשיטים וקישוּטים. טעמה מעוּדן וּתביעוֹתיה האסתיטיות ברוּרות וּמשוּפּרות, למרות עָניה. בחדרה מתנוסס בודהא מוזהב וכמובן כל הקישוטים המלווים אותו. על סף החדר תלתה בּוּבּת־תינוקות, שקיבלה אי־מזה. גם לה אין כסא ושולחן, אך המחצלת והסארי הפרחונית שלה נקיות תמיד. בענוָה מביאה היא למטבח בית האדונים את קלחת־התה לבעלה, המבוגר ממנה הרבה, שמכין את המעדנים לסעודות האדונים ואורחיהם. ועוזרת על־ידו בשעת הצורך. בשבוע הראשון לבואנו לבית זה, בטרם היה צוות העובדים מושלם, הצענו לטבּח שאשתו תסייע עמנו במשך כמה ימים תמוּרת תשלוּם, כמוּבן, בניקוּי וסידוּר. אך הוּא סירב ונפגע – כבוד מעמדו אינו מתיר עבודת אשתו. והוא איש משכיל למדי, מגיש חשבונותיו באנגלית מצועצעת, אף קורא במקצת ומבין כל אשר יידרש ממנו. עובד למופת, מצטיין בשקט, בסדר ובנקיון. אך העקרונות המקוּדשים שלו – אלה עולמו שאין לנוּ חדירה אליו. אשתו עקרת־ביתו, עושה בכל מלאכה, אך לעבודה אצל אחרים לא ישכירנה, כי לחרפה ייחשב לו הדבר.

ועל עוד אשה שבחצרנוּ חפצתי לסַפּר, היא אשת ה“דירואן”, אשר תקופה מסוּימת היה גר עם משפחתו באחת הבקתות מעבר לכביש. בבוקר־בבוקר, בטרם שחר, נפתח השער חרש, ודמות קטנה ושחורה נבלעת בדמדומים. עטופה מטפחת קלה מביאה היא לבעלה את משקה־הבוקר שלו, קורסת לרגליו תחת העץ שעה ארוכה, עד אם יאוֹר היום.

לימים, לאחר שהכרתי את אנשי החצר מקרוב יותר, עמדתי על צדדים אחרים של חייהם. מירמר האדישה והמרושלת נתעוררה פתאום לחיים חדשים. ברק אחר בעיניה וכולה שופעת מרץ. אמנם לעתים קרובות חולה היא, שוכבת ימים בחדרה בלי לצאת החוּצה וסַמי מטפל בה. אך בין חולי לחולי משפשפת היא ומכבסת, מטאטאת ומבשלת, והחיוך אינו סר מעל שפתיה. הסוד גלוי לכל – התקוה המחודשת לילד. בעזרתנו פנתה לרופא ובסבלנות אין קץ התמידה בביקוריה במרפאה הדחוסה והקודרת. כל ביקור אצל הרופא היה כיום־פּגרה למשפּחה כוּלה. סמי לבש בגדי־החג שלו והכל ליווּ את הזוּג בברכות ואיחוּלים.

החצר כולה כאילו נתעוררה לחיים חדשים. לא עבר זמן רב ועוד זוּג בישׂר בשׂוֹרתוֹ. תחרוּת חמש הנשים שבחצר על נקיון חדריהן הגיעה אז לשׂיאָה. בוקר־בוקר משפשפות הן ומטאטאות, רוחצות ומכבסות. גם בגידול האפרוחים החלה התנצחוּת והחצר נתמלאה להקות אפרוחים של תרנגולות וּברוָזים. כך החלוּ פּוֹרחוֹת גינות־הירק הזערוריות בפינת החצר שכל משפּחה יחדה לה שם חלקה קטנה.

אך מצב־הרוח המרומם לא התמיד, וכאשר נתגלעו הסכסוכים הראשונים בין המאלי והדירואן והחצר נתחלקה לשני מחנוֹת – נפלוּ קרבן הגינות והאפרוחים גם יחד.

קטן הוא ביתנו. לפי המושגים המקובלים במזרח הרחוק חייב ביתו של נציג מדינה, וּבעצם של כל “אדון” לבן, להיות גדול ומפואר. כבודו של אדם נמדד לפי מספר חדרי־השינה שבקומה העליונה של חוילתו, נוסף על חדרי־המגורים בקומה התחתונה. גם זה מעולם המושגים המקוּבלים, שפּיתח שלטון הכובשים והשליטים במשך דורות. אנחנוּ סטינו מן המקובל. העזנו לנקוט גם בענין זה בדרך משלנו, בהתאם לאפשרויותיה של מדינתנו. שיפצנו את הבית הישן והעזוב, ניקינו ושיפּרנוּ, סיידנוּ וצבענוּ עד היותו מַבהיק ומצוּחצח. אדמת בּוּרמה העסיסית היתה בעזרתנו בעשרה ופוריותה. שבועות מועטים בלבד חלפו מאז החל ה“מאלי” הזקן בעיבוד השטח השומם – וכבר חצרנו שופעת ריחות פרחים וגוניהם. עושר זה של האדמה לפלא הוא בעינינו. אך שתלת שׂיח – וכעבור ימים מעטים אתה כבר רואה אותו בגידולו ובהתפּתחוּתו.

ולא בצמח בלבד ניכר השפע. ערב־ערב אנו עוקבים אחר שעשועיהם והשתוללותם של עשרות ומאות לטאות זריזות על הכתלים ועל התקרה. כך משמידות הן את הזבובים והיתושים לאלפים. הלטאה הצהבהבת ארוכת־הזנב – ממש חלק בלתי־נפרד היא מן ההוי. וקולותיהם המיוחדים של להקות העורבים השחורים, קולות קצובים וחריפים – זו מנגינת־הערב. נחשים ועכברים, חולדות ועקרבים. כל אלה שכנינו הקרובים, בחצר ובבית. חרקים ורמשׂים לעשרות מינים מופיעים ערב־ערב כלהקות משחיתים, יש עונות של חרגולים ויש עונות של פשפשים מעופפים. צפרים ופרפרים, יתושים ונמלים, ואתה, בן־אדם, עמוד במערכה בכל אלה!

ו. בורמה – סקירה כללית    🔗

שמה הרשמי של בורמה הוא, בתרגומו האנגלי, Union of Burma – ברית של חמש־שש מדינות קטנות או אזורי מיעוטים, מהם השונים בשפתם הלאומית, אך מרביתם מאוחדים במוצא המונגוֹלי ובדת הבוּדהיסטית. ברית מדינות בורמה, אשר גופה העיקרי מהווה רומבוס בצורתו הגיאומטרית, שוכנת על חוף מפרץ בֶּנגוֹל שבים ההודי, בין הודו לסין. יערות־הבראשית על רכסי ההרים הנישאים בצפון הארץ וכחול המים של האוקינוס ההודי במערב, הקנוּ לחבל־ארץ זה בימים קדומים את הכינוי “האדמה הזהובה” או “ארץ הזהב”.

שטח אדמתה של בּוּרמה למעלה מ־261 אלף מיל מרובעים (כשטח צרפת בערך ופי 34 גדול מישראל), בכלל זה מחוזות צ’ין וקאצ’ין, מדינת שאן היפה והעשירה ומדינת קאראָן הקטנה (למעלה מארבעת אלפים מיל מרובע), הידועה במיעוט המתמרד שבה, מהם נוצרים, חניכיהם של שליחי המיסיונים השונים מזה דורות. תנועות המתמרדים מבפנים, מהן כנופיות מתושבי הגבולות, האזורים הנידחים שבג’ונגל, אשר לא נשתלבו עדיין בחייה התקינים של מדינה עצמאית ומסודרת, ומהן פלוגות מחתרת של הפלגים הקומוניסטיים לגוניהם, שפרשו מעל המשטר הדמוֹקרטי במדינה עם ראשית עצמאוּתה – מהווֹת עוד גם כיום בעיה רצינית בחייה התקינים של הארץ; נוסף על כך הוסיפו להטריד במשך שנים שרידי חילות צ’אן־קאי־שק, שהיו פושטים בגבול ומפילים חתתם על אזורים מסוּימים ושודדים את תנובת האדמה. ועד הזמן האחרון נתלבּּטה המדינה בבעיה זו שהעסיקה גם את הבמה הבינלאוּמית.

באותם שמונה־עשר חדשים לשהייתנו בבוּרמה, היינו עדים למעשי טירוֹר וחבלה רבים באזורים שונים של הארץ. התקפות מארב על משמרות צבא, פיצוץ גשרים ומסילות־ברזל, חטיפות גברים ונשים לשם קבלת כופר־נפש, וכדומה – אינם מאורעות נדירים כל־כך. התנוּעה החפשית בארץ, בלא משמר, מוּגבלת בתחוּמים של אזורי־בטחון מצומצמים למדי. כותרות העתונים מבשרות מפעם לפעם על קרבות והתנגשויות. אך עם זאת היינו עדים באותו פרק־זמן לפעולות מוצלחות ויעילות של צבא בורמה, המאומן והדרוך, ובראשו עומדים מפקדים אמיצים ונאורים, בעלי השקפת עולם סוציאליסטית ברובם, מבין טובי המנהיגים של תנוּעת השחרוּר, אשר תחילתה מחתרת אנטי־בריטית של חבורת סטודנטים צעירים בין כתלי האוניברסיטה של רנגוּן. צבא מקצועי של מתנדבים הוּא, אחד המקצועות המכובדים ביותר בבורמה, גם בתנאיו החמריים. צבא מתקדם ומשתכלל, אשר אך לפני זמן קצר נשתחרר לחלוטין ממרוּתם של חבורת המדריכים הבריטים שאתם היה קשור בחוזה שנסתיים בראשית שנת 1954 ולא חוּדש. מבצעיו לבטחון הארץ בולטים ואף בחייה הפנימיים של המדינה רב חלקו בתפקידי־שיקום שונים ובמבצעים חברתיים, חילוניים כדתיים.

ארץ עשירה היא בוּרמה, שופעת מים ואוצרות־טבע רבים. נהרות רחבים וארוכים מבתרים אותה מצפון לדרום. הגדול שבהם הוא נהר האירווֹדי, שמוצאוֹ מהרי טיבּט בצפוֹן ולאורך 900 מיל הוּא משקה בזרמוֹ את האזורים הפוריים ביותר של בורמה. בהתקרבו לים מתפצל האירוודי לזרועות רבות ומהווה את הדלתה הפוריה המשמשת אחד מאסמי־האורז המפורסמים בעולם – זה מקור עשרה העיקרי של בּוּרמה. רנגון, המרוּחקת כעשרים מיל מהים, יושבת על חוף אחד מנהרות הדלתה, הקשור בתעלה אל האירוודי.

הרי טיבט בצפון משמשים מוצא לשורה של רכסי הרים גבוהים (מאלף עד קרוב לשלושת אלפים מטר גבהם) היורדים מצפון לדרום בדמות פרסה. הרים גבוהים המצטיינים ביפיים הפראי מצויים גם באזורים אחרים. ויערות הג’ונגל שבהם מהווים מקור לא־אכזב ליצוּא העצים מבורמה.

באקלימה מדגימה בורמה את האזור הטרוֹפי הטיפוּסי שעמו היא נמנית. מידת החום הרגילה שלה בקיץ (בצל) היא כמאה מעלות פרנהייט, או כ־38 מעלות צלסיוּס. הקיץ ארוך וקשה. רוחות המוֹנסוֹנים מדרום־מערב מתחילות לנשוב באמצע חודש מאי ומביאות את גשמי־הזעף, מלוּוים ברקים ורעמים, שאינם פוסקים כמעט במשך כששה חדשים רצופים. כמות המים בכמה מאזורי החוף, כגון ארַקַן וטֶנַסֶרים, וכן בהרי הצפוֹן מגיעה עד 200 אינטש לשנה (חמישה מטרים בערך). בדלתה שבדרום הארץ, היא סביבת סנגון, כמות הגשם מגיעה רק למאה אינטש (פי חמישה מהמכּסימוּם באזורים הגשומים של מדינת ישראל). הלחוּת גדולה כל ימות השנה. הבגד והנעל מתכסים עובש וירוקה, ביחוד בעונת הגשמים.

החום מגיע לשיאוֹ סמוך לתחילת המוֹנסוֹנים. החורף קצר, בן חדשים בלבד, דצמבר–ינואר. לפי הרישום המטאורולוגי עלולה מידת החום לרדת בעונה זו עד 60 מעלות פרנהייט, שהן בערך 16 מעלות צלסיוס. אבל למעשה החום מעיק גם בעונה זו בדומה לחדשי הקיץ החמים אצלנו.

מספר התושבים של בורמה הוא, לפי המפקד שנערך בשנת 1941, כ־17 מיליון בערך. מאז עד עתה גדל המספר הזה אך מעט, כיון שהילודה הטבעית לא השיגה את שיעור אבדן האדם במלחמת־העולם השניה ושנות הכיבוש היפאני בבוּרמה. מספר האוכלוסים של רנגון, עיר הנמל והאוּניברסיטה, מקוֹם מושב הממשלה והפּרלמנט, היה בשעת המפקד כשבע מאות אלף. אולם מאז גדלה העיר בהרבה. בה השתקעו הפליטים שנמלטו תחילה מאימת הצבא היפאני ואחר כך מפחד חילות צ’אן־קאי־שק וחבוּרות המתמרדים לסוּגיהן המַכבּידוֹת ידן על אזורי הכפרים והישובים הקטנים והחלשים. פליטים אלה בהמוניהם, היושבים עד היום בסוכות־במבוק ארעיות שהקימו ללא סדר ומשטר במרכזי העיר ועל שפת אגמיה, מהווים בעיות רציניות בה ופתרונן מתקדם בעצלתיים. לקראת ביקורו של מרשל טיטוֹ בבורמה בסוף שנת 1954 נעשתה פעולה עממית לפינוּי כמה ממרכזי העיר מערימות הסוכות והצריפים המסתירים מעין עובר ושב את יפיה הטבעי. ראש־העיר החדש שנבחר זה מקרוב עלה לכהונתו בסיסמה של ניקוי העיר מזוהמתה, פינוּי מדרכותיה מדלפקי הרוכלים למיניהם ושיקום גניה היפים מלפני מלחמת־העולם. גדודי צופים ומתנדבים מבין האזרחים וכן פלוגות צבא עבדו שכם אחד במשך ימים ושבועות. ואכן, שוּנוּ פני רנגון במידה מסוימת, נתגלו לעין רוב אגמיה המשובצים בין גבעות ירוקות תמיד. אך ההמונים החיים בצפיפוּת וללא תנאים סניטריים הכרחיים לא קנוּ להם עדיין הרגלי־נקיון במידה מספקת. רבים מיושבי הסוכות מתרחצים לעין כל במי הברזים אשר ברחוב, ושם גם יכבסו בגדיהם ויפרשו אותם על האדמה ליבוש. בעיות השיכון ברנגון חמוּרוֹת. בשנים האחרונות הקימה הממשלה שורה של בניני־דיוּר חדשים ולפניה עוד תכניות נרחבות של שיכון. אך ביצוּען מתקדם בצעדי־צב.

עם בוּרמה מונגולי הוא לפי מוצאו. בימים רחוקים נדדו שבטי אבותיו מהרי טיבּט וממישורי אסיה התיכונה דרומה, אל עמק האירוודי, “מקום שם המים צלוּלים והעשׂב רך”. הגזע המקורי של העם הבורמזי קרוב, איפוא, לסינים, למאלאים ולעמים האחרים של דרום־מזרח אסיה. הוא נחלק לשלושה ענפים עיקריים: הטיבּטי, השאני והסיאמזי־סיני. עשרות שבטים מסתעפים משלושה ענפים אלה, למעלה מחמישים מספרם ושמותיהם זרים ומוזרים לאוזן המערבית. בגלל העדר אמצעי־תחבורה נותקו השבטים השונים אלה מאלה ובהמשך הדורות פיתחו להם מנהגים משלהם ואף סיגלו לעצמם לשונות מיוחדות. רק אויב מבחוץ היה בכוחו לאחדם ולחשלם מפעם לפעם לעם אחד. ואמנם ההיסטוריה של העם הבּוּרמזי רצוּפה מלחמות לרוב, חיצוניות ופנימיות. מפעם לפעם היה אחד השבטים גובר על האחרים ומלכו נשתלט על העם כולו עד שפרצה מלחמה חדשה.

שפתו של העם הבורמזי אין דומה לה בשפות העולם. עשירה וגמישה היא, רכה וחיננית, וביטוייה הציוריים יונקים מהוי החיים הפרימיטיביים של ימי־קדם. המונח הבורמזי כורסה, למשל, תרגומו הוא מקום מושבו של הזר, או ביתר דיוק מושבו של הסיני. כי מיהו בבורמה של ימים עברו שהיה זקוק לכסא או לכורסה אם לא אורח מארץ זרה? – והרי עד היום הזה אין האיכר הבורמזי יודע כמעט טעמו של רהיט בצריף הבמבוק שלו, וכך גם רבים מיושבי הערים. ומי הוא הזר שהיה באותם הימים עובר את הגבול ופוקד את השכן הקטן, המקורי והגאה, אם לא סוחרי סין האדירה ולוחמיה? דוגמה אחרת של הוי החיים הפּרימיטיביים שנשתרשו בביטויי הלשון עד היום הזה: אותה ברכת־השלום אשר כל עם יוצרה לפי אָפיוֹ ואורח־חייו, בשפה הבּוּרמזית גווניה מיוּחדים במינם. הסיימת כבר לאכול את האורז שלך? – כך או בדומה לזה פונה האיכר בשערי הכפר אל שכנו כשהוא פוגש בו בדרכו לאחר ארוחת־הצהרים. ונשתרש הביטוּי הטבעי הזה כאחת מברכות־השלום גם בימינו.

הכתיב הבּוּרמזי אף הוּא אין דומה לו. שלושים ושלוש אוֹתיוֹת הנכתבות משמאל לימין. כוּלן עשוּיות עיגוּלים אם שלמים ואם פּתוּחים לצד זה או אחר, בתוספת סלסוּלים למיניהם. הכתיב דורש דייקנוּת רבה, כי מקום פּתחוֹ של העיגוּל, או של שני העיגוּלים הצמוּדים, משנה את האוֹת. בדומה לנקוּדות, לדגשים ולטעמים בשפה העברית מצוּיים בכתיב הבוּרמזי סימנים והדגשות המאריכים את הצליל ומשנים תכנה של המלה. על־כן קשה היא לימוּד הקריאה והכתיבה הבּוּרמזית לזרים. רק יחידי־סגוּלה, ילידי הארץ או צאצאי נישוּאי־תערוֹבת, שוֹלטים בשפה זו. אפילוּ בקרב הסגל הדיפּלוֹמַטי נדירים הם יודעי בוּרמזית. בשגרירוּת הבריטית, למשל, שהיא יונקת ממסוֹרת של שליטים בארץ זו במשך דורות ידעתי דוֹבר בּוּרמזית אחד. גם בשגרירוּת האמריקנית, אשר עניין רב לה באזור זה, ידעתי רק נספּח אחד אשר שמו הלך לפניו כי דוֹבר בּוּרמזית הוּא. ואוּלי ראוּי לציין בהזדמנוּת זו קו אָפייני למדינות הקוֹמוּניסטיות ודרכי פּעוּלתן. הן בשגרירוּת ברית־המועצות והן בשגרירוּת הסינית היוּ דוברי בורמזית באופן יחסי יותר מבנציגוּיוֹת המערב. הצעיר הסיני החיור והצנוּם, בעל ההבּעה הרוּחנית בפניו, הפליא כל שומעיו בתרגוּמו הפּוּמבי השוטף מבורמזית לסינית ולהיפך בטקס קבלת־פּנים למשלחת תרבוּתית מסין. במשך שנים ישב צמוּד אל ספסל הלימוּדים – סיפּר לי – במחלקה המיוּחדת לשפות זרות באוּניברסיטה של פּקין ובעמל רב רכש לו ידיעת השפה הזאת, המיוּחדת במינה. ידידנוּ הסקוטי, היושב בבוּרמה עשרות שנים, תחילה כפקיד שלטון־הכיבוּש ועכשיו כבעל עסק פּרטי, גם הוּא שומע בורמזית. כטוב לבו במסיבות חגיגיות הוּא לובש את החצאית הסקוֹטית המפורסמת בעלת הקפלים המרוּבים והוּא מהנה את שומעיו בשירים אנגליים עממיים שתירגמם לבוּרמזית ממוּלחת. זרים ואנשי המקום גם יחד מקשיבים בהתפעלוּת. הזר המהגה מספּר מלים בבורמזית מעורר כבוד מיוּחד על העזתו ומרצו. רבים הם הזרים שמתחילים בלימוּד השפה ומפסיקים לאחר זמן קצר בהיתקלם בקשיים המיוּחדים.

דברי ימי בּוּרמה מוֹנים מלחמות קשות עם אויבי־חוּץ עוד במאה האחת־עשרה, ואחר־כך במאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה. סוחרים זרים, פּורטוגזים וביחוּד אנגלים, לטשוּ עיניהם אל עשרה של הארץ הזאת ושליחיהם חדרוּ לכל אזוריה. מלחמת־הנשק הראשונה בין מלך בּוּרמה והחברה הבריטית “איסט־אינדיה” חלה בשנת 1824. מלחמה זו היא שהביאה בעקבותיה את ראשית השעבּוּד של העם הבורמזי לבריטים, שלא פּסק במשך 124 שנים, עד להכרזת עצמאוּתה. 1824 – 1852 – 1885 – שלושה תאריכים מכריעים היוּ, שלוש המלחמות הגדולות עם הכוחות הבריטיים. כל תאריך הוּא שלב נוסף בכיבוּש בוּרמה על־ידי הצבא הבריטי, אזורים־אזורים. במלחמת 1885 נלקח בשבי המלך טיבּוֹ והוּגלה להודוּ. שם חי כשבוּי בריטי עד יום מותו בשנת 1916.

הבוּרמזים – עם לוֹחם הם, לא בנקל עלוּ לו לצבא הבּריטי כיבוּשיו בארץ זו. המלחמות לא פּסקוּ במשך דורות. רוב ספרי ההיסטוריה של בוּרמה ספרוּת־מלחמה היא. לא פּעם יצאה ללחום גם בשכן האדיר והנאוֹר, בעם הסיני הפּיקח והחרוּץ. אחד מגורמי המלחמות עם הצבא הבריטי היתה העוּבדה כי השלטוֹן הקוֹלוֹניאַלי לא ניאוֹת לראות את בוּרמה כחבל עצמאי על בעיותיו וצרכיו ולא הקנה לו זכוּיות למשא־ומתן ישיר אתו, אלא כחלק מיבּשת הודו הגדולה היה, משוּעבד למשוּעבדים. כל עניני המנהלה של אזורי בוּרמה היוּ מרוּכזים בידי שלטונות־הכיבוּש בהודוּ, וממנה שלוּחות לרנגון ומאנדאליי. ממילא לא זכוּ אף לאותה מידת הנאה מאת הכובש הזר שלה זוכה כל עם נכבש. לא היה כמעט מגע ישיר בין העם הבּוּרמזי והפּקיד הבּריטי. השפה האנגלית ותרבוּתה לא נשתרשוּ בבוּרמה אלא במעט, על־כל־פנים הרבה פּחות מבהוֹדוּ.

בשנת 1897 זכתה בוּרמה לראשונה לעוּבּר של הנהלה עצמית בדמוּת מועצה מחוקקת ממוּנה, שכמעט לא היה לה כל ערך למעשה. גם בתקוּפה מאוּחרת יותר, למרות התמוּרות ושינוּיי התחיקה שחלוּ בהודוּ בשנת 1923, זכתה בוּרמה לצעד נוסף של עצמאוּת רק לאחר מלחמות וּמַאבקים קשים. גם אז עוד נשארוּ בידי הממשלה המרכזית בהודוּ העניינים החשוּבים ביותר של המדינה, כגון: הגנה, תחבוּרה, מעיינות־הנפט, מסים ומכס וכדומה. השלטון המקומי לבש דמוּת של מועצה מחוקקת בת 103 חברים, מהם 84 נבחרים מכל סוּגי האזרחים והתושבים – כולל הודים, סינים, בני אירופּה ואחרים.

רק בשנת 1935 הופרדה בוּרמה מעל הודוּ וניתן לה מעמד של מדינה עצמאית, אשר שלטונה נתרכז בשני בתים – בית־נבחרים בן 132 חברים וסינַט בן 36 חברים. רבים מעורקי־החיים העיקריים של המדינה נשארוּ גם אז בידי המושל הבריטי ובידו גם הרשוּת למנות מחצית חברי הסינט.

שנות מלחמת־העולם השניה והכיבוּש היפּאני נחתמוּ בחיי בוּרמה כפצע שוֹתת דם. נוסף על עצם הנזקים החמוּרים שנגרמוּ לארץ מידי הצבא הכובש, שנהג בה בעריצוּת, הכאיבה האכזבה האיוּמה. במשך שנים ראוּ את יפּאן והיא הארץ האסיתית האחת החזקה והאמיצה. עם תרבּוּת וטכניקה, כל־יכול, המשווה כבוד וגאוה לכל עמי אסיה. לא מקרה הוּא, כי בראשית ימי המלחמה, בהיות הצבא הבריטי שולט בארץ, נתארגנה אותה קבוּצת־מחתרת בת 32 צעירים ממיטב הנוער הלאוּמי־מהפּכני ובראשם המנהיג הלאוּמי הצעיר אוֹנג־סַן, אשר תמוּנתו מתנוססת כיום בכל מוסד צבוּרי בבוּרמה, והם פּרצוּ דרך מבעד לקוי החזית. ברגל יצאוּ בחשאי את ארצם על־מנת להתקשר עם הצבא היפּאני, ללמוד ממנוּ ולחזור בראשו לבוּרמה להצילה מידי הזרים. ואוּלם כאשר בא לבסוף הצבא היפּאני לבוּרמה לאחר מלחמת־דמים מרה, היוּ השלושים ושנים ואתם העם כוּלו כמתפּכּחים מהזיה ארוּכה שאין לה שחר. לא עבר זמן רב והמציאוּת המרה פּיזרה כל אבק של תקוה. הכּוֹבש היפּאני באכזריוּתוֹ הנוֹדעת היה למפלצת מזרה אימה. אז החל שלב חדש בחיי המחתרת הצעירים של בוּרמה. וכך הלכוּ משלב לשלב במלחמתם לחירוּת, שלא פּסקה גם לאחר שנסוג הצבא היפּאני וכוחות בנות־הברית שבוּ וכבשוּ את בּוּרמה.

בראשית ינוּאר 1947 נחתם בלונדון ההסכם בין הממשלה הבריטית ובין נציגי עם בוּרמה על פּינוּי ארצם מכוחות זרים בקרוב. באַפּריל אותה שנה נבחרה מועצה מחוקקת ובראשה המנהיג המשחרר אונג־סן. הוּא היה מיסד הליגה העממית האנטיפשיסטית לחירוּת העם, שהיא חזית רחבה של הכוחות העומדים גם כיום מאחרי ממשלת בורמה. את חוּט־השדרה בה מהווה המפלגה הסוציאליסטית ובראשה מיסדיה מבני אותה קבוּצת הסטוּדנטים אשר עוד בנערוּתם היווּ את הגרעין לבוּרמה העצמאית. אונג־סן זכה להערצת העם ואמוֹּנו להלכה ולמעשה. הוּא נשא בתוֹאר הרם והמכוּבד בּוֹג’וֹקי, המַצביא הגדול, היה מפקד הצבא ומחנכוֹ וכן ממניחי היסוֹדוֹת לגוון הסוֹציאליסטי המיוּחד במינו אשר צמח בבורמה. “אנחנוּ שמאליים ממפא”י וימניים ממפ“ם” – כך הגדירוּ עצמם חברי המשלחת הראשונה מבוּרמה לאחר שמצאוּ דרכם ביער התורות החברתיות השונות במדינת ישראל.

בסיסמת הליגה העממית האנטיפשיסטית – הצליח אונג־סן לכנס את פּעילי רוב התנוּעות הלאוּמיות והחברתיות של בוּרמה וללכדם מסביב לממשלה הזמנית, שעמדה להיבחר. ביוני אותה שנה התכנסה לראשונה המועצה המחוקקת בת 170 נציגי “הליגה” וכן שבעה קוֹמוּניסטים, ארבעה אנגלו־בּוּרמזים, 24 מבני המיעוּט הקראָני, ו־44 באי־כוח אזורי הגבוּלות. במושב ראשון זה נתקבלה פּה אחד הצעתו של אונג־סן להכריז על בוּרמה כעל רפּוּבּליקה עצמאית בלתי־תלוּיה. המועצה בחרה במשלחת שהגיעה ללונדון ב־23 ביוני למשא־וּמתן אחרון עם אֶטלי, ראש הממשלה הבריטית באותם הימים, על תנאי חתימת ההסכם לפינוּי בוּרמה.

ואוּלם בעצם ימי המשא־ומתן, בעוד עם בוּרמה מכין עצמו לחוֹג את נצחונו המלא בפתיחת הפּרלמנט העצמאי ובראשו אונג־סן, נתרחש האסון הלאוּמי. ב־19 ביוּלי נרצח “הבוג’וקי” (המצביא העליון) ואתו חבוּרה גדולה של נציגי העם וּמַנהיגיו בידי פּוֹרשים מזוּינים מבני־בריתם בעבר, שפּרצוּ לתוך ישיבת הממשלה הזמנית והפּילוּ חלל את רוב חבריה. הזעזוּע שאָחז את כל בּוּרמה, מגדול ועד קטן, עקבוֹתיו לא נעלמוּ עד היום הזה. תדהמה ואֵבל שימשוּ בערבוּביה. היד הרוצחת קצרה ממיטב האדם, ממארגני העם. אך אלה שנותרוּ לא איבדוּ עשתוֹנוֹתיהם. בו ביום, בעוד דם האחים והחברים זועק ועקבותיו טרם נמחוּ – נבחרה ממשלה חדשה, ובראשה עתה – אוּ־נו, חברו הבכיר ממנוּ של אונג־סן. כעבור ימים מעטים נתכנסה שוּב המועצה המחוקקת וב־17 באוקטובר נחתם סוף־סוף בלונדון ההסכם הקובע את בורמה כמדינה עצמאית ובלתי־תלוּיה. בנידון זה הרחיקה בוּרמה לכת מכל מדינת־אסיה אחרת, מאלוּ שהיוּ משוּעבדות לבריטים. החותם על ההסכם בשם בוּרמה היה אוּ־נוּ, אשר המקרה האכזרי העלהוּ לפתע־פּתאום על כסא ראש הממשלה. פּינוּי הארץ מן הכוחות הזרים חל למעשה בארבעה בינוּאר 1948 – הוּא יום־העצמאוּת הבורמזי, שהקדים את עצמאוּת ישראל בארבעה חדשים ועשרה ימים. לזכר בוג’וקי אונג־סן הוּקם עמוּד־זכרון בהיר ורם בלב העיר, אל מוּל בניני העיריה ובית־המשפּט, באחת מכיכרות הגנים הנאים שהניחוּ הבריטים אחריהם. וחבוּרת המנהיגים הצעירים, אשר יחד יצאוּ לדרך מלחמת־החירוּת בעודם נערים, הם המנהלים את משק המדינה ושיקוּמה לפי אותו קו שקבעוּ לעצמם מראש. אך המלחמות הפּנימיות לא פּסקוּ. גורמי המלחמות הם בחלקם תחרוּת אישית ובחלקם גורמים רעיוניים. בראשיתה, בעוד החבוּרה רק מבקשת דרך להלכה, היוּ יסודותיה מַרכּסיסטיים. אחר־כך, כשהגיעה לשלטון ונטלה על עצמה את האחריוּת להנהגת המדינה, ראתה הכרח לתאם את ההלכה למעשה. בהמשך הזמן גבר הזרם המתוּן יותר במַרכּסיזם ותהליך הביצוּע קיבל אוֹפי סוֹציאַליסטי. אז נתגברוּ כוחות הפּוֹרשים, מהם על רקע של קנאה אישית, שריכזוּ סביבם חבוּרות לוחמים מקרב העם הבורמזי שהוּא חם־מזג מטיבו. אליהם נצטרפוּ אלמנטים אחרים, אם מאוכלוסית הג’ונגל או מיושבי הכפרים שבגבוּלות, אשר טרם נכנסו למסלוּל של חיי־מדינה תקינים בכלל. אין ספק שגם יד מבחוּץ בחשה בעניינים וכך נתגבּשוּ כנוּפיות הלוחמים, שכוחות הממשלה טרם הצליחוּ להתגבר עליהן כליל. ארץ של יערות־עד ואיים נידחים בסיס נוח היא לפעוּלת פורשים אשר נשק בידיהם, אם מימי היוֹתם משתפים פּעוּלה במלחמת־החירוּת של העם נגד כובשיו הזרים, או מבחוּץ. אך הסערה שוככת לאט־לאט ומפּעם לפעם מניחה חבוּרת לוחמים את נשקה.

חוּקת בּוּרמה על 14 פּרקיה ו־234 סעיפים נושׂאת אוֹפי מתקדם ביותר. בכמה מן הסעיפים העיקריים אפשר לראות בה דמיון לחוּקת ישראל. למשל, החוּקה מבטיחה את זכוּתו של הרכוּש הפּרטי והיזמה הפּרטית בכלכלה הלאוּמית, אבל היא אוסרת מוֹנוֹפוֹלין של יחיד או חברה. כן רואה היא אפשרוּת של הלאמת ענפי כלכלה או מפעלים פּרטיים תוך תגמוּל לבעלים. מדיניוּת הממשלה מבוּססת על תכניות־פיתוּח נרחבות שהארץ העזוּבה והמנוּצלת במשך דורות משוועת להן. היא תומכת בתכניות קואופּרציה וחקלאוּת שיתוּפית. אין זה מקרה, איפוא, כי אוּ־נוּ, בביקוּרוֹ בישראל התעניין במיוּחד בצוּרת ההתישבוּת השיתוּפית, שהיא גם הולמת את רוּח הדת הבוּדהיסטית. כמוּבן, למעשה אין לראות בכך אלא הלכה לימים רחוקים. כי בורמה עדיין רחוקה מאוד מהגשמת רעיונות מעין אלוּ בחקלאוּתה הפּרימיטיבית והמפגרת. אחד הראשונים בשליחי בּוּרמה לישראל היה פּקיד משרד החקלאוּת אוּ און־פָּה, שעשה חדשים בארץ, ביחוּד בקרב המושבים, ומאז שוּבו לביתו ולעבודתו בתפקיד מרכזי במשרד החקלאוּת אין הוּא חדל להטיף ליִסוּד מושב אחד לפחות לנסיון – גם הוּא עדיין לא התקדם הרבה בביצוּע תכניתו.

חקלאוּת בורמה שונה תכלית שינוּי מכל הידוּע לנוּ. למעלה משני שלישים של אוכלוסיתה חיים על החקלאוּת, בעיקר על גידוּל האורז, שהוּא מזונם הבסיסי של ההמונים, הלחם שלהם. הארץ מגדלת גם חיטה, קטניוֹת, תירס, צמר־גפן, כוּתנה, טבּק, קנה־סוּכּר, קוֹקוֹס ואגוזי־אדמה למיניהם. אך עיקר עשרה, כאמוּר, באורז. קצירו חל בחדשי אוקטובר–נובמבר ושיעוּר יבוּלו הוּא הקובע את מצבה הכלכלי של הארץ והמדינה באותה שנה.

על מקומו וערכּוֹ של האורז בכלכלת בּוּרמה עמדתי למן הימים הראשונים לשהוֹתנוּ בה. כל איש ברחוב, כל עתון יוֹמי, כל אזרח וזר ידעוּ וחשוּ, כי למרות העוּבדה שכבר הגיע מוֹעד קציר היבוּל החדש עוד מלאים מחסני הממשלה מאות אלפי טונות אורז מיבוּל השנה הקודמת. ממשלת בּוּרמה לא רצתה להיכּנע ללחץ ההודי להורדת המחירים. הממשלה היא בעלת המוֹנוֹפּוֹלין של המסחר באורז, אשר גידוּלוֹ בידי החקלאי. מוֹנוֹפּוֹלין זה, שהיה תחילה בידי חברות פּרטיות, הוּא כיום אחד ממקורות הכנסותיה העיקריות של הממשלה ומקור בטוּח לתקציב הפּיתוּח שלה. יום־יום אַתה קוֹרא בעתוֹנים מכרזים רבים לעבודות ציבוּריות, להקמת מפעלי תעשיה ושיכּוּנים, לבנין בתי־חולים ומוסדות־חינוּך. חברות־יעוּץ זרות גדולות פּועלות כאן זה שנים בתכנוּן שיקוּמה של הארץ וניצוּל אוצרותיה לצרכי העם. כל אלה דורשים תקציבים גדולים, שחלקם הניכר מהכנסות האורז.

היבוּל השנתי הרגיל בבוּרמה הגיע לפני מלחמת־העולם השניה לששה עד שמונה מיליונים טונה. באותן השנים עמדה בוּרמה בשוּרה הראשונה ברשימת ארצות יצוּא האורז, אף כי היתה רק הרביעית בהיקף גידוּלו, לאחר סין, הודוּ ויפּאן. למעשה, נפל אז בחלקה של בורמה השליש מן המסחר הבינלאוּמי במצרך זה המשמש מזון יסודי לחלק ניכר של האנושות. למרות אי־השקט בארץ וקשיי התחבוּרה שטרם שוּפּרה וההתחרוּת הגוברת והולכת של ארצות אירופּה, ביחוּד איטליה וספרד, יִצאָה בּוּרמה בשנת 1947 למעלה משמונה מאות אלף טונה אורז, ובשנת 1948 – למעלה מ־1.500.000 טונה, בשנים האחרונות נפתחוּ לפניה שווקים חדשים, אם במזרח, כגון סין העממית, ואם במערב – יוּגוֹסלביה וארצות אחרות שאתן כרתה ברית־חליפין.

מקור אחר לעשרה של בורמה הוּא העץ. לפי מפקד משנות 1945–1946 היוָה שטח היערות של בורמה למעלה משמונים מיליון דוּנם. לפני המלחמה הגיע סחר היצוּא השנתי של עצים ממינים משוּבּחים, ביניהם עץ הטהיק הידוע בקשיותו, לשמונה מאות אלף טונה בערך. למעלה מ־6500 פּילים מאוּלפים היווּ את אמצעי־התחבוּרה העיקרי ליצוּא העץ מן האזורים הרחוקים והנידחים. מאה אלף עובדים העסיק ענף זה, שהיה נחלתן של חברות פּרטיות, זרות ברוּבן, אשר עשוּ עושר רב בניצוּל הארץ ואנשיה. זמן קצר לאחר הכרזת העצמאוּת קיבלה ממשלת בורמה לידיה את הזכיון ליצוּא העצים. כן ריכזה בידיה גם את אוצרותיה האחרים – נפט, מתכות יקרות, בהן זהב וכסף, גם וולפרם במידה מסוּימת. כן ידוּעה בורמה באבנים היקרות שלה, ביחוּד הספּיר והאודם (רוּבּין). כל אלה מצפים לניצוּל מוֹדרני ויעיל יותר. התעשיה עודנה בחיתוּליה. אפילוּ תעשית־הבית המקומית, שיש לה סגנון משלה, באריגת־יד, בצדף ושנהב, בעץ ולַקר, תעשית שמשיות ותשמישי־קדוּשה, כגון פּסלי בוּדהא וקישוּטיהם – כל אלה עדיין מחכים לפיתוּח.

ז. “פִּידוֹטוֹ” – מדינת הסעד    🔗

בורמה שונה מכל ארץ אסיתית אחרת בסביבתה הקרובה והרחוקה ביסודות שקבעה לתכנוּן משקה. יסודות אלה ניתנים להגדרה במוּנח קצר אחד בשפת בּוּרמה “פּידוֹטוֹ”, שפּירוּשו – מדינת־סעד. זוהי סיסמתה הבולטת ביותר של הממשלה הסוציאליסטית אשר נטלה על עצמה את שיקוּם הארץ המפגרת ובנין חברתה. המלה האחת הזאת מסמלת את כל תכנה ומַהוּתה של המַהפּכה החברתית אשר חלה במדינת בורמה העצמאית בכוח חבוּרת המנהיגים הסוציאליסטים העומדים בראשה. בכל אשר תפנה תפגוש את המלה “פּידוֹטוֹ” אשר חדרה עמוק ללבותיהם של ההמונים. היא מתנוססת מעל דפּי עתונים ומודעות, היא שלוּבה בנאוּמים וחוברות, ותשמע אותה בחיי הבית והרחוב. במסיבת־הגן של הנשיא, לרגל חג העצמאוּת, שנערכה לאלפי מוּזמנים, האירה המלה האחת הזאת באותיות אוֹר צבעוני מעל לבמה הגדולה שעליה נערך הפְּוָה, אלה המשחקים והשעשוּעים העממיים של להקות הרקדנים והזמרים, הנערכים על־גבי במות פּתוּחות ברחובות, בגנים ובכיכרות. במצעד הצבא והאגוּדות המקצועיות נישאה סיסמת ה“פּידוֹטוֹ” על שפתיהן של פּלוּגות נערות צעירות בחצאיות ה“לוֹנג’י” הצבעוניות. ספינה חדשה נקראת בשם “פּידוֹטוֹ”, ואפילו החייט המכריז על הנחה ללקוֹחוֹתיו לרגל החג נוטל לעצמו את חסוּתה של הסיסמה הלאוּמית.

סיסמה זו, המתקדמת והמהפּכנית, תופעה נדירה היא בארצות אסיה וללא תקדים בקרב עמיה. היא נתקבלה בועידה גדולה בת אלף משתתפים שנתקיימה ברנגון באוגוּסט 1952 והניחה את היסודות למדיניוּת בוּרמה הסוציאליסטית. מארגני הועידה ומשתתפיה היוּ חברי הפּרלמנט, ראשי פּקידוּת הממשלה, נציגי המפלגות השוּתפות לחזית העממית המהווה את הקואליציה האחראית להנהגת המדינה, וכן נציגי ה“לוּדוּ” (ההמוֹנים). לאחר דיוּנים מפוֹרטים במשך ארבעה־עשר יום סוּכּמוּ עשרת הסעיפים לתכנית שיקוּמה של בוּרמה העצמאית. ומאז היוּ אלה כעשרת הדיברוֹת לממשלה הסוציאליסטית, המקיפות את שטחי חייה של הארץ. בין הסעיפים העיקריים יש למנות את הדמוקרטיזציה של המינהל, תכנית חומש לפיתוּח החקלאוּת, הלאמת קרקעות ומפעלים חיוּניים למדינה, פּיתוּח התחבוּרה והשיכוּן – שני שטחים שהעזוּבה בהם עודנה רבה, חינוּך חינם ושירוּתי בריאוּת וביטוּח סוציאלי. סעיף־סעיף לפרטיו ותכניותיו המדוּיקות. ובסך־הכל – מהפּכה יסודית, שיטתית, הרואה לפניה בראש וראשונה את צרכי ההמונים ותובעת פּעוּלת ביצוּע עצוּמה להגשמתה.

ועידת “פּידוֹטוֹ” נתכנסה ביזמת הממשלה. דיוּניה והחלטותיה נתפרסמוּ בספר המשמש מורה־דרך הן כלפּי פּנים והן לכל אורח זר הבא לבורמה לתהוֹת על המיוּחד שבה ובדרך בה בחרה. ורבים הבאים. “סטרנד”, בית־המלון הגדול היחידי ברנגון, הידוּע בכל המזרח הרחוק מזה עשרות שנים, מלא תמיד עד אפס מקום חברי משלחות של ממשלות זרות, טכנאים ויועצים מארצות גדולות וקטנות ואנשי עסקים מכל קצוי תבל. זמן קצר לאחר בואנוּ לרנגון נפגשנוּ במלון הגדול בחבוּרת צ’טיארים הודים מכוּבדים, בעלי גוּף וּלבוּשי לבן תמיד, מהם גם מקשטים עצמם במיני נזמים וציוּרי־צבעונים על מצחיהם. אלה הם בני מעמד בעלי־הקרקעות הגדולים אשר תקעוּ יתד בבורמה בתקוּפת הכיבוּש הבּריטי. עכשיו, עם ביצוּע תכניות הלאמת הקרקע של הממשלה הסוציאליסטית, באוּ לכאן לנהל משא־וּמתן על תנאי מסירת אדמתם למדינה. הנה חבוּרה גדולה של רופאים יפּאניים שהוּזמנוּ לפעוּלה באזורים הנידחים, אזורי הג’ונגל והמחלות. מוּמחה ישיש למחלת הצרעת מהלך כאן בחברת אשתו הישישה כמוֹתוֹ. בורמה לא השתחררה עדיין ממחלה זו, סמל העזוּבה מדורות; בית־המצורעים ברנגון הוּא אחד המוסדות הסוציאליים המרכזים את תשוּמת־לב הציבוּר וזוכים לטיפּוּל ואהדה. תפגוש במלון “סטרנד” מכונאים מגרמניה, אשר סחורתה מציפה כאן את השוּק החי ברוּבו על יבוּא. תפגוש יועצים וּמַדריכי־צבא מיוּגוֹסלביה, אחת הארצות אשר בּוּרמה קשורה אִתה בקשרי־ידידוּת אמיצים. חברות יעוּץ פּרטיות אמריקניות מאַכסנות כאן חלק מאנשיהן. הנה משלחת של סטוּדנטים מן המערב במסע־לימוּדים במזרח הרחוק. והנה חבוּרה בת שלושה צעירים, ביניהם אחד יהודי, במסע של שלום בעולם, שליחי אגוּדה אמריקנית הנתמכת בקרן פּרטית להשכּנת השלום. בּוּרמה הסוציאליסטית, האמיצה והתקיפה בדעותיה העצמאיות וּמסתייגת בתכלית מן הקוֹמוּניזם וּשלוּחותיו – נראית גם בעיניהם כאי בּוֹדד בלב אסיה על כל המתגעש בה. גם בידיהם אני רואה את ספרוּת “פּידוֹטוֹ”, הוּא הביטוּי לחבורת מנהיגי בורמה ותכניותיהם לעתיד מדינתם.

חבוּרה קטנה היא, לכאורה, אך מלוּכּדת, נאוֹרה ונוֹעזת. היא נפגעה קשות עם רצח הממשלה הזמנית על סף הכרזת העצמאוּת. מלבד המנהיג והמצביא הנערץ אונג־סן, אשר העתונוּת האמריקנית מכנה אותו בשם “ג’ורג' ואשינגטון הבורמזי”, נרצחוּ באותו מעמד מרביתם של מניחי היסוד להשקפת־עולמה של בורמה החדשה ודרכה המדינית. משרדי הממשלה וכתלי מוסדות ציבוּריים נושאים תמוּנות של מנהיגים אשר נפלוּ קרבן בדרך במספּר לא פּחות מאשר אצלנוּ. משרד הועד המרכזי של המפלגה הסוציאליסטית הוּא גם המשרד המרכזי לארגון הסוציאליסטי של עמי אסיה, אשר נוסד אך לפני שנים מעטות, במידה רבה ביזמתם של מנהיגי בורמה. כאן תראה על הכותל המרכזי את תמונתו של אחד מחבוּרת הנרצחים, טהקין־מיא, מורה־הדרך לסוציאליזם בבוּרמה. מכל אשר שמעתי עליו עלתה בלבי ההגדרה “בּרל כצנלסון הבוּרמזי”. הבעת פניו של מַשׂכּיל, איש־הרוּח. הוּא ספג לקרבו את תורות מנהיגי העולם בסוציאליזם וטרח להתאימן להלך־הרוּח של עמו האמוּן על תורת בוּדהא מזה דורות. עם שמרני באָפיוֹ, וגאה בערכיו הלאוּמיים. למרות כל התמוּרות בעולם ובארצו גוּפה לא המיר מלבוּשו המסורתי בלבוּש המערבי, כפי שעשו עמים אחרים בסביבתו. כך תאילנד השכנה הקרובה וכך סין הגדולה ובמידה רבה גם יפּאן ארץ המסורת. אומץ־לב רב וגאוה לאוּמית אמיתית נדרשים לו לעם בימינו הדבק במנהגיו וּבמלבוּשיו מלפני דורות, למרות כל התמוּרות שחלוּ בהשקפותיו ודעותיו. אותם מנהיגים כהי־עוֹר העולים על במות בין־לאוּמיות בלבוּש הלונג’י הצבעוני שהוּא כשמלת אשה ועל ראשיהם הגון־בון הורוד או הירוק – זוכים לאוזן קשבת, לכבוֹד ולהערכה. המהפּכה שחלה בלבם ובהלך־רוּחם עמוּקה ויציבה, אך מסורת האבות שרשיה עמוּקים עוד יותר. ואין סתירה בין זה לזה. הרוּח הרעננה של מהפּכה סוציאלית לא באה אליהם בלבוּש חנוּט וּמסוּיג מבחוץ. חבוּרת מנהיגי בּוּרמה הסוציאַליסטית לא למדה באוּניברסיטאות אירוֹפּה ואמריקה. השלטון הקוֹלוֹניאלי הבריטי לא דאג להביא אליהם את מיטב תרבוּת אירופּה. להם הגישו רק פּירורים עלוּבים, שיירים משוּלחנה של הוֹדוּ. פּלא כפוּל וּמכוּפּל הוּא, איפוֹא, איזו הדרך נשבה אליהם הרוּח והביאה בכנפיה תורת־חיים שהיתה להם כנר התחיה. המנהיגים צעירים כוּלם, בשנות הארבעים. ומאחוריהם כברת־דרך ארוּכה, זרועת קרבנות לרוב. היוּ יחידים לפניהם. בפרשת־דרכים מרכזית ברנגוּן, לא הרחק מפּגודת שודגון הידוּעה בעולם, מתנשא פּסל חדש על־גבי עמוּד גבוה הנראה למרחוק מקצוי הכרך. פּסלוֹ של פונג’י הוּא, הנזיר בגלימתוֹ הכתוּמה, ככל אותם הרבבות, צעירים וקשישים המקנים את אָפיה המיוּחד לרנגון ולבורמה כוּלה. פּסלו של הנזיר הנערץ אוּ־וי־סרה הוּא, אשר נפשו יצאה במאסר הבריטים לאחר שביתת־רעב במשך מאה ששים וששה ימים. דברי צוואתוֹ היוּ לסיסמה לנזירים ולהמונים גם יחד במלחמתם בכוֹבש הזר. “היוּ דרוּכים וּנבוֹנים!” – סיסמה זהירה היא, הוֹלמת את רוּח העם הבּוּדהיסטי.

הנזיר הגאה והעקשן שהפך לגיבּוֹר וקדוש חי ומת עוד לפני שביתת־הסטוּדנטים הראשונה בשנת 1920. שביתה זו ידוּעה במלחמת העצמאוּת של בורמה כאחד משלבי־היסוד שלה. שלב נוסף היה מרד האיכּרים בשנת 1930. לאחר זה באוּ שביתוֹת וּמרידות מרוּבות הן של סטוּדנטים באוּניברסיטת רנגון והן של איכּרים מגדלי אורז או חבוּרות נזירים אשר הלכוּ בדרכו של אוּ־וי־סרה המעוּנה לעיניהם. דרך קשה וארוּכה, שלא נסתיימה עם הכרזת העצמאוּת.

בנאוּם־הפּתיחה שלו באותה ועידת ה“פּידוֹטוֹ”, הקדיש ראש־הממשלה אוּ־נוּ חלק ניכר מדבריו להחדרת ההכרה בלב ההמונים, כי עצמאוּת אינה סיסמה בלבד. עצמאוּת נקנית בעמל וזיעת־אַפּים. אני קוראת את הנאוּם בחוברת בת עשרות עמוּדים גדולים וּמנסה לעמוד בעזרתו על טיבוֹ של העם המיוּחד הזה. פּשטוּתוֹ של הרעיון ודרך הסברתוֹ הן הקו האָפייני לא לנאוּם זה בלבד, אלא לכל דבריהם של המנהיגים בהופעה פּוּמבית. בביקוּר־ההיכּרוּת הרשמי אצל ראש הממשלה עשוּ עלי רוֹשם מיוּחד דבריו, שבהם הסבּיר לנוּ כיצד הוּא מכין נאוּם שלו לפני עלותו על הבמה לעשותו פּשוּט וּמוּבן וּברוּר ככל האפשר, כי הרי חובתו היא לחנך את העם ולהראות לו את הדרך. על כן חוזר הוּא הלוך וחזוֹר אל אותו רעיון מרכזי, כי עצמאוּת אינה רק החזרת הריבּוֹנוּת הלאוּמית לעם. עצמאוּת היא עבודה ובנין, שיקוּם ולימוּד. בנחת, במפורט, מביא הוּא בזה אחר זה משלים ודוּגמאות מחיי האיכּר העצלן שאדמתו נשתעבדה ל“צ’טיאר” ההודי, המַלוה־בריבּית. האם עוּבדה זו בלבד, שהאיכּר הצליח להחזיר לו את הבעלוּת על אדמתו, תעשה אותה פּוֹריה ומפרנסת את בעליה? – לא ולא! יש לעמול בזיעת־אַפּים, לטייבה ולהפרותה. בשקט ובצניעוּת, ללא נימה של פּולמוס או נזיפה, עוֹנה הוּא לאוֹפּוֹזיציה המַצבּיעה על הקצב האטי בו מתנהלת פּעוּלת שיקוּמה של הארץ, הנתוּנה בעזוּבה זה דורות רבים. הסוֹבלנוּת המוּבהקת שמַקנה דת־בודהא להולכים בדרכה נותנת אותותיה גם בויכוּח הפּוליטי עם היריבים המתמרדים ולוחמי המחתרת בנשק בידיהם. אין מלות־גנאי והשמצות מקוּבלות ביחסי־ציבוּר בכתב ובעל־פּה. אפילוּ חבוּרות המתמרדים והכיתות הקוֹמוּניסטיות הלוחמות לפלגיהן השונים, המשביתות את החיים התקינים באזורי הכפרים ובדרכים, מוּגדרות כתועי־דרך, אשר עוד תיפקחנה עיניהם. המתמרדים המוֹסרים נשקם לכוחות הממשלה אינם מוּבאים לבית־סוהר או למחנה־הסגר. למענם הוּקם מוסד גדול ומקורי הידוע בשם מרכז השיקוּם. מחנה סדנאות וחדרי־לימוּד הוא ברובע־מגוּרים בקצות העיר. שם מקבלים האנשים ומשפּחותיהם מקום שיכוּן ועבודה אשר שכרה בצדה נוסף על לימוּד מקצוע. שם גם מלמדים את האנאלפביתים קרוֹא וכתוֹב ונותנים אפשרוּת לאחרים להשלים ידיעותיהם וּפוֹתחים לפניהם שערי תוֹרה וּתשוּבה וּמחזירים אותם לחיים תקינים בחברה. ביקרתי במוסד מאַלף שאמצעיו מוּגבלים למדי וכל סידוּריו פּשוּטים ודלים. ראיתי את הבּעת פּניהם של כמה מיושבי המרכּז הזה. הג’ונגל בו חיוּ עודנוּ נשקף מעיניהם. לעתים אין להם שפה משוּתפת עם האחרים, כי מאזורי־הגבוּל הרחוקים הם, מן השבטים שהשפה הבורמזית אינה שגוּרה על פּיהם. לא בנקל ייכנסוּ אלה לתלם של איש־עבודה החי על עמל כפּיו. וסבלנוּת רבה דרוּשה למדריכים ולמורים עד אם יצליחוּ במשׂימתם, בשיקוּם האָדם – אף זה אחד מעיקרי תכנית ה“פידוֹטוֹ”.

סעיף מיוּחד יש בתכנית זו להגדרת חמשת הערכים המהווים את הטיפוּס הלאוּמי החיוּבי, ואלו הם: בריאוּת, חינוּך טוב, מעמד כלכלי איתן, אופי נוח, חברוּת. הנימה המחנכת חוזרת ונשנית בכל פּסקה שבתכנית וכך הדבר גם בנאוּמו של ראש הממשלה בועידת ה“פּידוֹטוֹ” הראשונה. מפתיעה היא המזיגה הטבעית שבנאוּם זה בין דברי תורה ומוּסר הנושאים אופי של הטפה להמונים ביום חג ומועד לבין המעשיות והדיוק שבסעיפים השונים לפרטיהם. בתכנית רחבה בעלת ממַדים ענקיים, הנוֹקבת סכוּמי־כסף עצוּמים ודנה במיכוּן וחשמוּל, בחוּקי ביטוּח סוֹציאלי וחינוּך־חוֹבה וכדומה מסעיפי־היסוד של כל חוּקה מתקדמת בעולם.

הגשמת תכנית “פּידוֹטוֹ” מתנהלת בעצלתים. בבורמה, כבארצות אחרות של המזרח, עודנוּ רב המרחק בין רעיון ומעשה. יד האַקלים הקשה בדבר, הגורם לעצלוּת ולאוּת. גם השעבוּד של דורות עשה את שלו. בימי המשטר הקולוניאַלי של הזרים, מנצלי אוצרות הארץ ועמל יושביה, לא היה טעם למאמץ. חבוּרת הצעירים המהפּכניים, שנשאוּ בלבם את חלום השחרוּר, היוּ בעצם כבונים מגדלים פּוֹרחים באויר. אוּ־נוּ סיפר על כך באחד מנאוּמיו הראשונים אשר שמעתי, בו דן בביצוּע הקרוב של מפעלי־שיקוּם גדולים בהיקף תקציבי של עשרות מיליונים לירות, במסגרת תכניוֹתיה של אחת מחברות־היעוּץ הזרות הפּועלות במדינה. בפשטוּת, כדבּר איש אל רעהוּ, ללא כל מחיצות, דיבר ראש־הממשלה באותו נאוּם בפני אוּלם מלא, פּקידי־ממשלה גבוהים, ראשי מחלקות ומזכיריהן. מדי פעם חזר והזכיר אותם בנינים שבדמיון אשר בנה יחד עם חבריו הצעירים, מפלסי הדרך לעצמאוּת העם, והקנאה אשר התקנאוּ במפעלי הבניין והשיקוּם של עמים אחרים, אשר השליכוּ מעליהם את כבלי השעבוּד. “קיוינוּ – אָמר – שנוּכל גם אנוּ ללכת בעקבותיהם. אבל קרה שבערב שמחתנוּ הגדולה, שלושה חדשים לפני היום המכריע, נכרתוּ ראשים שאתם יחד הגינוּ וחזינוּ”. המדינה עמדה פּתאום בפני תפקידים אחרים לגמרי, בפני בעיות שלום פנימי ובטחון תחת שיקוּם ובנין. ועל־כן גם איחר כל־כך כינוּסה של ועידת “פּידוֹטוֹ”, ורק בשנה הרביעית לאחר הכרזת העצמאוּת היתה למציאוּת. ואוּלם גם בכל אותן השנים של מַאבק פּנימי ומלחמות אכזריות במדינה בראשית צעדיה העצמאיים, היוּ מעייניהם של חבוּרת המנהיגים נתוּנים לאותן תכניות השיקוּם מַשׂאַת־נפשם. ראש־הממשלה סיפּר כיצד קרא לראשונה על חברת־יעוּץ זרה שהוּזמנה להדריך את ממשלת איראן בניצוּל אוצרות־הטבע שלה. “מיד נתתי הוראה למזכירי לעקוב אחר חברות־יעוּץ בינלאוּמיות – סיפּר – על־מנת שנוּכל להתקשר עם אחת מהן”. ולא עבר זמן רב ונוצרוּ קשרים הדוּקים עם כמה מחברות־היעוּץ, מן המפורסמות בעולם, ביניהן – אגב – החברה האמריקנית שבראשה עומד הציוני רוברט נתן ומרבית הכלכלנים ואנשי־המדע המשמשים אותה יהוּדים הם. התכניות של חברות־היעוּץ מקיפות שטחי־פּעוּלה עצוּמים – בחקלאוּת ויעוּר והשקיה, בבנין נמלים ותעלות, בסלילת כבישים ומסילות־ברזל, בהקמת שדות־תעוּפה ושירוּתי־טלפון, במיכּוּן המכרות וקביעת רשת החשמל ועוד ועוד, כל השירוּתים החיוּניים למדינה מפגרת ועזוּבה השואפת לחיי קידמה ותרבות.

עתה הגיע שלב הביצוּע. הממשלה מתכוונת להגשים במרץ את תכניותיה הגדולות לפיתוּח הארץ ולהשבחת תנאי חייהם של ההמונים. היא העמידה לרשות התכניות הללוּ את מלוא התקציב הנדרש ונטלה על עצמה את האחריוּת להגשמתן. ואחת מדאגותיה העיקריות היא כיצד להחדיר רוּח זו של קנאוּת לביצוּע הן בלב ההמונים והן בקרב פּקידוּת הממשלה על כל שכבותיה. באותו כינוּס להגשמת שלב ראשון בתכנית ה“פּידוֹטוֹ”, פּנה ראש־הממשלה בקריאה אל כל עובד אחראי במדינה שיטה שכם למלא חובתו בנאמנוּת.

ומה הן התכוּנות הטובות, אשר המדינה מבקשת לראות אצל עובדיה הנאמנים? – הוה אומר: מחשבה יוצרת, תאבת־דעת, ענותנוּת, שקידה, משמעת. וּמעל לכל, מרוֹממת ונישׂאָה, היא התביעה של נדיבוּת־לב איש לרעהוּ, נדיבוּת כלפּי העם. ומכאן, לבעיית חינוּכוֹ של פּקיד הממשלה. עליו לנהוג כאותו תלמיד צנוּע, אם אמנם יש ברצונו לשרת את מדינתו בנאמנות. “מאז עמדתי על הצורך שיש לנוּ ללמוד מנסיונם של אחרים – אמר אוּ־נוּ – הצלחתי להתגבר על הביישנוּת ולדחות מעלי את רגש הגאוה. בערוּת אינה בוּשה. יתבייש הבער המתימר לדעת הכל ואינו רוצה ליטול עצה מפּי איש…”

בכל פּרק שבתכנית “פידוטו” ובנאוּמי־ההסברה המלווים אותה, אַתה חש בעליל את ההשפּעה של תורת בוּדהא על אפי העם והמדינה. ועם זאת זועק מכל פּסקה שבה הצמאון לחירוּת־אמת במחשבה, הרצון הכּבּיר ללמוד ולהשׂכּיל למען תיפקחנה העינים לדעת מה הטוב ביותר להמונים.

עוד הדרך ארוּכה. כי רבה העזוּבה. וקצב הביצוּע אִטי. אך הרוּח טובה. התכניות נועזות ובריאות. וההנהגה כנה ומסוּרה, איתנה ברוּחה וּמַאמינה באמונה שלמה בהגשמת ה“פּידוֹטוֹ”.

ח. אמונות ודעות    🔗

עמדתי לעת ערב עם חבוּרה גדולה של אורחים על מרפּסת של בנין חדש. אחד מאותם הבנינים הבהירים, בעלי הקוים הישרים הידוּעים לנוּ, שכמוֹתם תראה כבר כיום פּה ושם בפינות שונות של העיר רנגוּן. רק מעטים הם עדיין הבניינים החדשים בארץ זו המשוועת לשיכוּן. חלק ניכר של אוכלוסיתה עודנוּ מתגוֹרר בצריפי מחצלות־בּמבּוק פּרימיטיביים. תנאי הדיוּר בבורמה קשים גם לזרים. החוילות היפות של פּרברי רנגון תפוּסות ברוּבן על־ידי הסגל הדיפּלומטי, ראשי המדינה ומוסדותיה או היועצים הזרים, אשר הממשלה נתחייבה לשכּנם. חוילות אלוּ, מהן בנוּיות אבן, כבדות ונרחבות וּמוּקפות גנים ומגרשי־ספּורט ומהן עשוּיות עץ כוּלן או חלקן. רוּבן נבנוּ בימי שלטון הכובש הזר ובנוסח הקוֹלוֹניאַלי המקוּבל עליו. יש גם בנינים גדולים בפרברים נוסח סין, עשוּיים לבנים אדוּמות ומכוּסים גגות־רעפים. רבים מבעליהם יצאו את הארץ זה כבר, מהם שברחוּ מפּני הכובש היפּאני ומהם שהיגרוּ לבנגקוֹק או להוֹנגקוֹק, הערים שבהן מרוּכזים מהגרים סינים לרוב. ויש שחזרוּ לסין מולדתם. הבנינים הופקעוּ לצרכי הצבא והממשלה. הבורמזים עצמם, שלא נהנוּ מעולם אחר חיי הרוָחה ולא היוּ להוּטים אחר צבירת רכוּש בנכסי דלא ניידי, לא הקימוּ לעצמם בנינים גדולים. המעט שהוקם נבנה באותו הנוּסח המקוּבל בארצות הטרוֹפּיוֹת: צריפי עץ כהה עשוּיים קוֹמוֹתיִם ומפוּלשי החלונות המרוּבים לכל רוּחות השמים. כאן גרים האמידים שבאוכלוסיה על משפּחותיהם הגדולות הכוללות אחים ואחיות, דודים ודודות וקרובים מכל המינים. המעט שהספּיקה כבר הממשלה העצמאית לבצע בשטח השיכוּן עודנוּ כטיפה בים הצרכים. מארחנוּ באותו ערב, אחד הכלכלנים הצעירים מחבר היועצים הזרים, גר בשתי שנותיו הראשונות בבורמה עם משפּחתו בחדר אחד של בנין עתיק אשר נשתייר מימי האנגלים. ורק עכשיו הוקצתה לו דירה מרוּוַחת באחד משוּרת הבנינים הנאים, בני שלוש קומות, אשר בנתה הממשלה לשיכוּן היועצים וחברי משלחות זרות מסוּגים שונים.

עמדתי על מרפּסת הבית תוהה על חדש וישן המשמשים כאן בערבוּביה, והנה קולות של מקהלת גברים קרבה ובאה וצדה את אזני. ליל חג־המולד היה זה. ואף כי בורמה ארץ בודהיסטית היא ברוּבה, הרי יש בה מיעוּטים מכל הדתות, כולל אנֶמיסטים עובדי הרוּחות, אשר הודעות רשמיות למיניהן מונות אותם שוה בשוה עם שוּרת הדתות האחרות. המיעוּט הנוצרי בולט ביותר. המיסיונרים בני ארצות שונות עשו כאן עבודתם באמוּנה במשך דורות. הוי החגים הנוֹצריים שולט כאן במידה ניכרת. וכיון שהעם הבורמזי חובב חגים הוּא מטבעוֹ, הרי נגררים אחריו גם בודהיסטים תמימים ומשפּחותיהם. עץ־המוֹלד ומתנותיו או כרטיסי־ברכה בפרוֹס השנה הנוצרית החדשה הם מהוי־החיים הרגיל בשכבות נרחבות, ביחוּד ברנגון, מקום־משכנם העיקרי של הזרים. בליל חג־המוֹלד פּוֹקדוֹת מקהלות צעירים נוצרים את בתי הזרים בעיקר ואליהם נספּחים גם חבריהם הבּוּדהיסטים והם מזמרים פּרקי תפילה לפני פּתח הבית ומקבלים תרוּמתם הנדיבה או הדלה.

המקהלה היתה מוּרכבת צעירים נוצרים, ברוּבם בני הודוּ, המיעוּט הגדול ביותר, קרוב לשלושת רבעי המיליון, בבורמה, הארץ בת עשרות העמים והמיעוטים. ואוּלם אך סיימה זו ובאה מקהלה אחרת, אף היא במכוֹנית עמוּסה נוער וילדים מבני המיעוּט הקראֶני, אחד השבטים הלוחמים לעצמאוּתם בתוך בוּרמה. אל זמרתם נלותה גם אחת האורחות, שכנתי על המרפּסת, בת־הודוּ משכילה, רעית היועץ הכלכלי של מדינתה בשגרירוּת שלה ברנגון, ואביה שר־העבודה בארצה. הינדוסית אדוּקה היא, אך פּרקי־התפילה הנוצריים הללוּ שגוּרים על פיה, כי שמעה אותה לא פעם מפּי ילדיה הלומדים בבית־ספר נוצרי. היא עצמה חניכת הכנסיה הבּפּטיסטית ובית־הספר שלה. אני שואלת אותה אם אין היא רואה סתירה בחינוּך ילדיה בין מה שמקיף אותם בבית־הספר ובבית. והיא עונה בבת־צחוק:

– כלל וכלל לא, הרי העיקר הוּא הלב הפּתוּח וכדי להשיג זאת טובה כל דת…

זו התשוּבה שקיבלתי על אותה השאלה אשר שאלתי לא פּעם ידידים בורמזים, בודהיסטים נאמנים, וגם הם הסבירוּ לי כי כל דת טובה. הסובלנוּת הדתית והגזעית היא אחת התופעות המעניינות ביותר שעמדתי בפניהן כאן. אותו ערב, למשל, מניתי בתוך החבוּרה בת עשר הנפשות לפחות חמש דתות. האשה הפּרסית, שהיתה אתנוּ, מאמינה בדת־האש של זורואסטר. דור שלישי היא בבוּרמה. ואף־על־פּי־כן עודנה רואה עצמה בת הודוּ, ארץ־מולדתה. היא קשוּרה למכורתה קשרי משפּחה וגעגוּעים. רופאה בעלת שם וּותק, מעורה בעבודתה ובחברה ובעלה עורך־דין ידוּע. שניהם חיים בהרגשת נכר ומצטערים על שילדיהם אינם יודעים את שפת עמם, כי אין להם כאן בית־ספר משלהם. בית־הספר הנוצרי האנגלי בו הם לומדים, כרבים מילדי השכבה האמידה, הוא פּרטי. בית־הספר הממשלתי לא הצליח עדיין לשפּר רמתו כראוּי וגם שרי המדינה וּפקידיה שולחים ילדיהם לבית־הספר הפרטי. ההוֹרים מנחמים עצמם כי ההשפּעה הדתית בבית וברחוב איתנה ועמוּקה כל־כך, עד שכל רוּח לא תוּכל לה. כך, אגב, אומרים גם אנשי הקהילה היהוּדית הקטנה, הלומדים מרביתם בבתי־הספר הנוצרים האנגלים. קטנה ומצערה אפילוּ מן הקהילה היהוּדית היא, למשל, הקהילה הפּרסית, מאמיני דת האש. אפילוּ בית־תפילה משלהם שהוּא אחד הנכסים הרוּחניים העיקריים בחייהם של ילדי ישראל, אין להם. זוּג הפּרסים, ידידינוּ, עורכים תפילתם בבית ועושים מאמצים רבים כדי להשפּיע בדרך זו לפחות על ילדיהם.

רוח של הערצה דתית היא אחת מתכונות־היסוד המציינות את בוּרמה. אתה חש הערצה זו בכל אשר תפנה. במעונו של העשיר והרש מוקדש מקום־הכבוד לפסל הבוּדהא המהודר, מצופה זהב או דל ועירום. בארון־זכוכית קטן חבוי הוא על־גבי האיצטבה הרמה, עטור פרחים ונרות, אורז ופירות. בבתי עשירים ואמידים מוקדש לו חדר מיוחד. חדר מעין זה ראיתי הן בביתו של סוחר עשיר והן בביתה של שחקנית־קולנוע צעירה כבבית הפקיד הגבוה של האוצר. איש־איש כיכלתו וכמעמדו מכנס בחדר כלי־כסף ושטיחים, פירות עשויים חרסינה מלאכת־מחשבת ופרחים מלאכותיים קלועים ביד אמונה. כל אלה נוסף על התקרובת הטריה והרעננה, אשר מחליפים אותה לעתים קרובות, וכן זרי הפרחים מפיצי־ריח. גברים ונשים כורעים ברך ובידיהם צרורות פרחים. כך משתחוים הם במשך שעות כשפניהם כבושים ברצפה בדבקות והשתקעות בהרהורי טהרה. בימי חג ומועד ואף בימים של חולין תראה עשרות ומאות כורעים כך ליד הנרות הדולקים בפּגוֹדוֹת וערימות הפּרחים המצטברים כאן יום־יום. בחצר פּגוֹדת שודגון ראיתי אב מדריך את ילדו הפעוט, כבן שנתיים־שלוש לכל היותר, בהלכות כריעה והשתחויה. בידי הילד פעמון קטן, זה אחד מתשמישי־הקדושה של הפגודה. חצרות הפגודות וכיכרותיהן עטוּרות פעמוני־מתכת גדולים וכבדים ולידם מוטות־עץ מיוחדים וכל הבא בתחום זה מכה במוט על הפעמון המשמיע קולו בחלל הכיכר. עשרות ומאות קולות וצלילים ממלאים את החלל ומוסיפים על המיוחד שבהוי הארץ הזאת.

והנה מראה אחר מחצר הפגודה. לא הרחק מן הפעוט הלומד הלכות כריעה והשתחויה, כורעת אשה צעירה ובידיה צרוֹר פּרחים מפיצי ריח. היא מניפה את הפרחים בשתי ידיה למעלה מעל לראשה. עיניה העצוּמוֹת למחצה מתוך דבקוּת והשתקעוּת כבוּשות בקרקע וכוּלה הרהורים מרוכזים מתוך התפשטות הגשמיוּת. כמוה רבות, צעירות וקשישות, בכל הפגודות הפזורות על־פני העיר והכפר, במישור ובהר.

ושוב תמונה. חבורת נזירות, שׂער ראשן מגולח כנזירים, יחפות כמותם ועטופות גלימות מצבע ורדרד, רך במקצת מן הכתום הצורם של הנזירים. ברגלים כורעות אחורה, כמקובל, יושבות הן על רצפת־האבן של הפגודה, מקשיבות לקולה של האחת הקוראת מן הספר דברי תורה וחכמה. כפסלים דמומים תשבנה, ללא ניד וניע, ושעות ארוכות לא תיעפנה מהאזין. ולא הרחק מהן כורע גבר אל מול פני בודהא משפחתי קטן, אחד מן האלפים העוטרים את כיכר הפגודה, והם תרומות יחידים ומעוזם. לא בידים ריקות בא היום לכאן. מספר ריקועי־זהב הביא עמו, חסכונותיו במשך חדשים ושנים. וחָרש־אמן הזמין לו לצפות את הפסל בזהב הנוסף הזה. האמן גם הוא כורע על ברכיו ולקול זמרת פסוקי תפילה בלתי־מובנת לנו הוא עושה במלאכת־הקודש בציפוי הפסל ועיטורו בלוחות דקיקים ובחוטים של זהב.

תשמישי־הקדושה רבים הם וכן שונים. בוקר אחד, בתקופה הראשונה לשהוֹתנוּ בבוּרמה, הופתעתי למראה תצלוּם בעמוּדים הראשונים של העתונים היומיים, שבו עומד נשיא המדינה ומושך בחבל עם רבים אחרים בטקס העלאת השמשיה הקדושה לראשה של פּגוֹדה עתיקה, שהעם והממשלה עסוקים בשיקומה. בביקורנו הרשמי הראשון באחד מאותם הימים אצל ראש הממשלה בשעות הבוקר, פגשנוהו כשאך זה חזר מתפילת־שחרית שלו באותה הפגודה המרכזת את תשומת־לבם של המונים רבים ומשמשת מרכז לטקסים דתיים המושכים אליהם קהל רבבות. במשך שמונה ימים, בוקר ולילה, מתכנס העם וחוגג. יחפי־רגלים, כנהוּג בתחוּמי הפגודה הקדושה, יהלכוּ כאן או יכרעוּ תחתיהם משפּחות־משפּחות, מזינים עיניהם במשחקים ובשעשוּעים העממיים על במות־ארעי תחת כיפת השמים, אוכלים את הקָאוּסוֶה, זה המַאכל הלאוּמי, העשוּי אטריות־אוֹרז ומיני תבלין, ואת דברי־המתיקה המיוּחדים שלהם ונותנים יד לפי תורם בבנין ובשיפּוּץ ובכלכלת הנזירים. ראש הממשלה הציע לנו לבקר בשטח אותה הפגודה לעת ערב בלוית שוטר, כי בלעדי זאת לא נוכל לפלס לנו דרך בהמון הרב. קיבלנו, כמובן, את ההצעה האדיבה. אך לאמיתו של דבר לא היה צורך בכך, כי נימוסי העם הזה נאים מאוד. שקטים הם ושלוים, ללא יחסי רוגזה וללא רעשנות. בכל אשר פנינו נתקבלנו בחיוך. נוער וזקנים פינוּ לנו את הדרך והדריכונו בהלכות המקום ומנהגיו. הנעלים שחלצנו והנחנון בפתח הפגודה מצאנון במקומן כעבור שעה ארוכה בלי שנגע בהן איש.

ההוי הדתי שבו שקועים המדינה וראשיה אינו עומד בסתירה עם רמת השכלתם והשקפתם הפוליטית הנאורה של חבורת מנהיגיה ומדריכיה. נשיא המדינה, ד"ר בּא־אוּ, כיהן בתפקיד הרם של שופט עליון עוד בימי הכיבוש הבריטי. אין הוא נמנה עם המפלגה הסוֹציאליסטית וקשיש הוא הרבה מחבורת המנהיגים של המפלגה. אך גם הוא נושא בלבו את מאויי הדמוקרטיה ומשתף פעולה ידידותית עם הממשלה וראשיה. אוּ־נוּ הוגה־דעות הנהו, סופר ונואם, המדריך את העם בכתב ובעל־פה ועוד יותר מזה בדוגמה של חיים צנועים וטהורים. המחזה הפוליטי־אקטוּאלי שחיבר בשם “העם ניצח” תורגם לאנגלית והוצג בהצלחה באוּלם פַּסַדֶנה בלוס־אנג’לס ואחר־כך הוסרט על־ידי חברה זרה בבורמה. מחזה אנטי־קומוּניסטי מובהק הוא, המושתת על הוי בורמה הנאבקת עם פלגים קומוניסטיים הלוחמים בה בנשק. ההקדמה לספר מספּרת בפשטוּת וחן את תולדותיו המקוריות. בקיץ 1950 נתכנסה חבורת המנהיגים מלוחמי החירות של בורמה בבית ראש הממשלה, שהוא אחד מן החבורה, לטכס עצה כיצד ללחום באמצעים מחנכים נגד האסון שבמרד המזוּין והוי הטירוֹר והשוד שהוא מַשרה בארץ עד היום הזה. הבעיה היתה: כיצד להמחיש בפני העם את העלול לקרות לו אם הקומוניזם הבורמזי יצא מן המחתרת ויתפתח למלחמת־אזרחים. לאחר בירורים ודיונים ממושכים הובעה המחשבה לנסות להשפיע על העם בדרך ספרותית. ולא נמצא מועמד מתאים יותר לנסיון אלא ראש הממשלה. וכך החל במשימה אגב מסע־תעמולה באזור הדלתה בסיסמה “משלום – ליציבות”. בסיימו את חיבורו הגישו לבחינת הועד המרכזי של “הליגה העממית האנטיפשיסטית לחירות העם”, שהיא חזית הקואליציה המנהלת את המדינה. לאחר בחינה זו הועבר החיבור לשיפוטם של מספר שרים שנקבעו למטרה זו. ורק אז נמסר כתב־היד לדפוס בשפתו הבורמזית וכן בתרגוּמו האנגלי.

המחזה פותח בנאום קצר, וזה תכנו:

בורמה על פרשת־דרכים. יש דרך אחת המוליכה לתפיסת השלטון באלמוּת. יש דרך אחרת המטילה את ההנהגה על נבחרי העם הגורסים שיטה דמוקרטית. הדרך הראשונה אינה חדשה בהיסטוריה של בורמה. יותר מאַלפּים שנה הלכוּ בה מלכים ושליטים. כוחנוּ היה לבז ואנוּ היינוּ לעבדים נרמסים תחת עוֹל זרים. עוד לפני־כן נבל וקמל עמנוּ האוּמלל בעֶטיים של רודפי שלטון ובצע כפרח הלוטוס העדין הקמל בבריכה שאָזלוּ מימיה. במלחמה לכוח נאלצוּ המנוּצחים לא פעם לתת את חייהם או להימלט על נפשם. קרבנות תמימים נפלוּ בדרך על כל צעד ושעל. העריצים התעלמוּ מצרכי ההמונים, כי שלטונם לא ניתן להם מטעם העם ולא היה תלוי בו. עריפת ראשי אדם והחרמת רכושם היו מעשים רגילים. וחיי העם היו נתונים בפחד מתמיד. ומה עשו למען העם הזה אשר עליו שפכוּ את שלטונם? – הוה אומר: לא־כלוּם! לבּם הלך רק אחר שלטונם. ומה שנכבש באלמוּת ניתן לשמירה רק ביד חזקה. תופעה זו של שלטון האלמות חוזרת עתה ומרימה את ראשה המכוער בבוּרמה. ואם רשע זה יתפּוֹס חלילה מקום בארצנוּ היפה יחזירנה למצב של תוהו וזוָעה שאין לתארם. ועל־כן אנו מביאים לפניכם את המחזה הזה. תקותי שהוא יעזור לכם בהחלטתכם איזו מהשתים היא הדרך הטובה…

הפשטות והישרות שבפניה זו אל הצופה הם הקוים הישרים העוברים כחוט־השני במחזה כולו. עלילתו מתרחשת בחוגי משפחה בורמזית, אשר אחד מבניה נתפס לקומוניזם ונסחף עם הזרם לתחומי חבורה של מתמרדים. הבעיה החמוּרה ביותר בחיי הארץ מוגשת לפני הצופה כמשחק שחיבר ראש הממשלה למען עמו. והוא עצמו בשר מבשרם, אין כל מחיצות בינו לבינם. ביתו מרוהט בתכלית הפשטוּת. לבושו בצנע כאחד מפּשוטי־העם. רק לעתים רחוקות ונדירות ילבש לונג’י של משי כמעשה העשירים והנכבדים. בדרך־כלל יבחר לו את הכותנה הזולה ללבושו. מנהיג חלוץ, אשר כהונתו שירות ולא שׂררה, אשר חייו חלוקים בין המעשה וההתיחדות עם הרהורי הלב וחיי הנצח. לא מקרה הוא, כי אחת מנקודות־המשיכה שלו לישראל היתה אישיותו של דויד בן־גוּריון, ראש הממשלה שפּרש מרצוֹנוֹ מכהוּנתוֹ וּפנה אל הצריף במדבר. הוי התיחדותו של אדם עם הרהורי לבו תופס מקום נכבד בחיי העם האמוּן על הבודהיזם. העולם הזה הבל־הבלים הוא, כי בו אין אתה האדם אלא גלגולו של מי שהיה ומי שיהיה. אפשרי גלגול נשמות מאדם לבעל־חיים, ולהיפך. ועל־כן גם כלב הרחוב קדוש ומכובד הוא, כי מי יודע איזו נשמה נתגלגלה בו. לדת בודהא שרשים עמוקים בנפש האדם. עצם העובדה כי איש בישראל, ומה גם ראש ממשלתה, מתעניין בבודהיזם היה בה כדי לטעת אמון ואהדה לעם ולארץ אשר מנהיג כזה לה. בפגישתנו הראשונה עם אוּ־נוּ הציע ברוב אדיבות והערצה לשלוח לד. בן־גוריון מספרי הבודהיזם.

תורת בודהא נתברכה בספרות עשירה, עתיקה וחדשה. הספרות, כתורה עצמה, רחוקה מתפיסתנו ונראית מסובכת בעיני הטירון, שלא חדר לעבי קורתה. על עיקרי־התורה הראשונים צמחו רבדים של פּירוּשים וּמנהגים ואמוּנות שונות הנראות לזר תפלוֹת, משוּנות ולעתים אף מגוחכות. ואמוּנות אלוּ הן העוברות כחוּט־השני בחיי העם ובספרוּתו.

קראתי ספר קטן ממבחר האגדה הבורמזית העתיקה, שנכתבה מחדש והותאמה לתפיסתו של הנוער בדור זה. נוסף על הוי המלחמות של מלכים ונסיכים מימים עברו, כפי שמצוי ברוב אגדות־עם אחרות, רצוּפים הסיפּוּרים הללוּ רוּחות וסמלים, גלגוּלי נשמות וחיות אגדיות. האריה והטוָס הם סמלי הכוח והאור, השמש הזורחת. אך נוסף להם חיים ופועלים באגדות הללו תנין־היאור והנחש, הפיל והנשר. כל אלה מעלליהם רבים וגדולים, וגלגוליהם מפתיעים. ילדים, יצורי־אדם, מתבקעים מביצי עופות; נשמת בנו האסופי של איזה נזיר אביון מתגלגלת לאחר מותו לגופו של בן־עשירים הפורש למנזר ונהיה למטיף ידוע. אבן־ספיר עושה בקסמיה ומחַיה מתים; “רוח” האהבה עושה בלהטים והופך יפה למכוער ולהיפך. העולם מלא רוחות טובים ורוחות רעים והם המכוונים חיי אדם ושליטים בכל מעשיו.

נועם ורוך שפוכים על פני האגדות המשמשות חומר־קריאה לילדים ולנוער בבורמה גם כיום. ואין בכך כל סתירה לגבי מקצועות הלימודים הסדירים, ריאַליים ורציונליים, מדע מדוּיק וּמודרני ככל המצוּי בבתי־ספר מתוקנים בעולם.

בעיית הספר לקריאה וללימוד היא אחד העניינים המעסיקים הרבה את מחשבתם של העומדים בראש המדינה. לפי עצתו של ראש הממשלה ביקרנו באחד ממוסדות התרבות שהם יציר־כפיו ועליו גאוָתוֹ. בית הוצאת ספרים הוּא, הגדול וכמעט היחיד בבוּרמה. נוסד בתמיכת הממשלה ויונק משאיפותיה ומגמותיה. המדור העיקרי בהוצאה הוא לעת־עתה ספרי־לימוד לבתי־הספר. עשרות סופרים ועורכים עסוקים בתרגום ספרי־לימוד ועיבודם, ועל־כן ניתן להוצאה השם ההולם אותה “החברה לתרגומים”. השלטון הבריטי לא דאג לספרי־לימוּד לילדי העם הנכבש. ברבים מבתי־הספר, ביחוד בכפרים, ניתנה בכלל רק תורה שבעל־פה. כך היה הדבר לגבי הוצאות ספרותיות בכלל, לא עודדו אותן ולא הקלו על דרכן. על הספרות הבורמזית עובר עתה תהליך שאפשר לראות בו דמיון לאשר קרה בספרותנו בימי תחיית השפה העברית. לאחר שהשפה הבוּרמזית נקבעה כשפת־ההוֹראָה העיקרית, אם כי באוּניברסיטה מרובים גם עתה המקצועות שמלמדים אותם אנגלית – גבר הצורך בספרי־לימוּד בשפה הלאוּמית, שהיתה נחוּתת־דרגה בעיני השלטון הכובש. המדינה מעוניינת מאוד לעודד את התרגום המשובח המקובל כאן כענף ספרותי נכבד מאוד. שנה־שנה מחלק הנשיא בטקס חגיגי פּרסים ספרותיים למצטיינים בתרגום. בטקסים הללו שנערכו בזמן שהוּתנו בבורמה לא ניתנו כל פרסים לספרוּת־מקור. הנשיא הדגיש בנאוּמו כי לא נמצאה יצירה הראוּיה לפרס. ואמנם, היצירה הספרוּתית המקורית עודנה בשפל המדרגה. במשך דורות לא יצר העם אלא מעט, כי רמתוֹ התרבוּתית היתה נמוּכה ורוּחו מדוּכאה ואחוּז האנאלפביתים גדול, כברוב ארצות אסיה. מפעל התחיה התחיל, איפוא, מבראשית ובכל שטחי התרבות נעשית עבודת מתחילים. הספרוּת המקוֹרית עודנה בחיתוּליה, בבחינת ניצנים ראשונים. כאן תפס לו מקומו ראש הממשלה אוּ־נוּ. כתיבתו פשוּטה, אפשר לומר פּרימיטיבית. אך כיון שהוּא יודע את עמו ואוהבו על־כן הצליח למצוא את הנימה הכּוֹבשת לבבוֹ. במחזהוּ העממי מביא הוּא מכתב של ילד קטן אל אביו המתמרד, שעזב את ביתו ומשפּחתו והצטרף אל אנשי המחתרת הקומוּניסטית. לאחר שהילד בן העשר מתאר את צער הפּרידה מעל האב ואת סבל האם ובכיה, הוא כותב:

– סבא אומר, כי אבא וחבריו יכולים למצוא את מקומם במסגרת הדמוקרטיה. הנה עגתי מעבר לדף מעגל בשבילך, אבא. אם תבוא לתוך העיגוּל לא תיאָָלץ עוד לחיות מנוּתק ממשפּחתך. התינוקת לא תבכה, אמא לא תבכה וגם אני אהיה מאושר. בוא הביתה, אבא. בוא ותמצא מקום אתנוּ בתוך המעגל, יחד אתי, בנך הקטן. יחד עם כולנו…

בהיותי מהלכת ברחובות רנגון בתקופה הראשונה לשהותנו בה, בהיותי מסתכלת בהוי חייה של העיר והמוניה, מדמה הייתי בלבי כאילו כל שתראינה עיני אינו אלא אגדה. אחת מאותן אגדות רחוקות אשר קראתי בספר על מלכים ונסיכים, על רוחות ואלים, על אהבת עלם ועלמה שנתגלגלו לרוח, על תנין־היאור ונחש־הצפעוני המדברים ופועלים כאחד האדם. הנה הם כאן סביבי, אותם פסלי־הזהב לאלפים, קטנים וגדולים, אלי בודהא במקדשי הפגודה, ובני־אדם משכילים ורציניים כורעים ברך לפניהם בהערצה, מתנים באזניהם את הצפוּן בלבם, מעטירים עליהם שפע פרחים ועדיים ומצפים לחסדם וישועתם.

אמונות תפלות מכות שרשיהן עמוק. בלי משׂים משתלטות הן על חיי הפרט ויש והשפעתן שלוחה למרחוק. מן העובדות שנתקלתי בהן בנידון זה אביא אחת לדוגמה. אשה אמריקנית באמצע שנותיה, אשת יוֹעץ בשגרירוּת, שעשתה שנים ביפּאן ולאחר הפסקה ממוּשכת של חופשת־מולדת חזרה למזרח הרחוק. משכילה, נאורה, פיקחית ומעשית, ורבים נסיונות־החיים שמאחריה. והנה אירעה גניבה בביתה – נגנבו תכשיטים יקרים, אשר בלי ספק יד משרתי הבית היתה בהם. איך לגלות את הגנב? חקרה ודרשה, כמובן. השתמשה בכל האמצעים החינוכיים האפשריים, פנתה למשטרה, נעזרה בנאמנים שבין המשרתים – ולשוא. הבית היה כמרקחה, איש מעליל על רעהו, מריבות וסכסוכים וקטטות בלתי־פוסקות. לבסוף לא עמדה עוד בעקשנותה ונענתה לראש משרתיה, אשר למן היום הראשון למאורע ניסה להביאה לפני אחד האיצטגנינים המפורסמים בעיר.

וכאן מתחיל סיפור המעשה, שהועלה על הכתב בעשרה עמודים כתובים במכונת־כתיבה, סיפור מרתק מתחילתו ועד סופו, מרגע כניסתה למעונו של ה“סוומי” ההודי ועד לסיוּם הפרשה עם גילוּי הגנבת, ה“נַני” אשר בבית, הנערה האומנת, המקוּבלת כישרה ותמימה, ועל־כן נחשדה פחות מכולם. בעצתו והדרכתו של איצטגנין נתגלה גם בית־העבוֹט שבו הפקידה הנערה את התכשיטים היקרים והם הוחזרו כולם בשלמוּתם. אילמלא הכרתי את המסַפּרת פנים אל פנים; אילמלא עקבתי אחר המאורע לשלביו המרובים ותהליכיו השונים ומשונים, ייתכן והייתי אף אני מסרבת להאמין. וגם עכשיו לא אקבל על עצמי להסביר את אשר קרה. אך העוּבדה בעינה עומדת.

ט. הכינוס העולמי של הבודהיסטים    🔗

פתיחת הכינוס הבודהיסטי העולמי באולם המערה המיוחדת שנבנתה לשם כך ברנגון, היתה מראה שנדירים כמוֹתוֹ בעולם. רבבות אנשים בחוץ, בגשם הבלתי־פוסק, עולי־רגל ברובם – העתונות העריכה אותם במאה אלף. ובפנים, ארבעה או חמישה אלפים, מהם למעלה מ־2500 נזירים, מגולחי־ראש ועטופי הגלימות הכתומות. מכל ארצות ה“טאראואדה” באו, אשר בהן שולט ה“הִינַאיַנה”, הבוּדהיזם הדרומי. מתאילנד באוּ ואינדונזיה, מציילון ולאוס וקאמבודיה. אך ברובם מנזירי בורמה עצמה הם, ראשי מנזרים ומלומדי־דת נבחרים, שבאו ברכבות מיוּחדות וּבאוירונים מכל רחבי בּוּרמה, ארץ הפגודות ומנזרי־אל.

מערת הכינוּס היא יחידה במינה בעוֹלם. את צוּרתה הגה ראש־הממשלה אוּ־נוּ, שרוב מעייניו נתוּנים לעניני דת והשפּעתם על האדם. הוּא הגה אותה עוד לפני שנים בעלייתו לרגל להודוּ, מקום הוּלדתו של גוטאמה בּוּדהא. אחד המקומות שבהם התפּלל היתה המערה ברַז’היר המקוּדשת לכל מאמיני בּוּדהא. כיון שכך, עלה בדעת אוּ־נוּ להקים מרכז רוּחני כמַתכוּנתה ברנגוּן ולכנס לתוכו את הנזירים המלוּמדים, שישבוּ במערה ויהגוּ בתורה כדי להאדיר את שמה של בורמה, להטות את העם מן ההשפּעות הקומוּניסטיות החודרות אליו מבחוּץ ולהפיץ שלום ואושר בעולם.

במשך שנתים ימים התנהלה עבודה קדחתנית של רבבות ידים עמלות, מהן בתשלוּם מן התקציב העצוּם של מיליונים צ’אטס (הרופיה הבּוּרמזית), שהועמד לרשוּת המפעל הזה, וּמהן בהתנדבוּת של יחידים וגוּפים מאוּרגנים מכל שכבות העם. הבנינים עלוּ למעלה משלושה מיליוני שטרלינג. אבל המלאכה עוד לא תמה. מועצה מיוּחדת הוּקמה לצרכי הבנין והארגוּן. הבנינים משׂתרעים על־פּני שטח עצוּם על גבעה מקוּדשת מחוּץ לעיר אשר במרכּזה “קא־בַּה־אַי”, “פּגוֹדת השלום”, בעלת כיפּה של זהב ופסלי־בודהא יצוּקי־כסף ומצוּפּי־זהב מקשטים אותה מבפנים. בנינים מודרניים גבוהים ורחבים מתנוססים על־פּני השטח לשיכוּן ולהארחת חמשת אלפים איש, על כל הדרוּש להם – ספריה ובית־חולים, מטבּחים וּמשרדים למיניהם ואפילוּ בית־דפוּס מיוּחד לצרכי הכינוּס.

מבחוּץ נראית המערה כתל טבעי ופראי הבנוּי אבנים אפורות וסלעים שחורים. פּתחיו כסדקים צרים בגוֹבה של 8.5 מטר כל סדק. מבפנים, זהו אוּלם רם ובהיר, הגדול באוּלמי אסיה, שצבעי התכלת והצהבהב מתמזגים בו יפה עם הכתום של אלפי גלימות הכוהנים. אלה יושבים מורמים מעם, על ששה יציעים נרחבים זה מעל זה, מצוּפּי סמלים בוּדהיסטיים מצבע זהב. כל מי שדרגתו גבוהה יותר ותאריו מרוּבים וארוּכים יותר ישב על יציע רם יותר. ולמעלה־למעלה ראשי הסנהדרין, ישישים וּמוּפלגים בתורה, המהווים את הועד העליון לכל הכינוּס הבלתי־רגיל הזה, אשר היושב־ראש הנבחר שלו הוא “סאיאדוֹ” מקוּדש, נזיר ישיש כבן שמונים שנה. חדשים מעטים לאחר הכינוּס, כאשר נפטר ה“סאיאדוֹ” הישיש, חגג העם במשך שבוּעות את טקס שריפתוֹ. יום השריפה היה לשבתוֹן כללי במדינה.

אנשי־החולין, האורחים הנכבדים לסוּגיהם, בתוכם נשיא המדינה וראש־הממשלה, שרים וראשי נציגוּיות דיפּלוֹמַטיות – כוּלם גם יחד ישבו על רצפת האוּלם למטה, לרגלי הכוהנים, כּוֹרעים תחתיהם יחפי רגלים על המחצלות הפּרוּשׂוֹת, גברים לחוּד ונשים לחוּד. נוסף על כרטיסי־הכניסה למוּזמנים מנכבדי החברה ולאורחים מארצות־חוּץ – הוגרלוּ מאות כרטיסים בקרב העם לכל אחת משתי הישיבות של שלושת ימי הפּתיחה.

הישיבות עצמן היו גדוּשות טקסים ונאוּמי־ברכה. קול תוּפּים וצלצוּלי פּעמונים ותקיעות־קונכיות, – בדומה במקצת לתקיעת שופר שלנוּ – בישׂרוּ את ההתחלה. וכל העם כורעים וּמשתחווים. רוב הברכות נאמרו או נקראוּ מן הכתב תחילה בפאלי, ורק אחר־כך בבורמזית. רוב המברכים היו מאנשי הכהוּנה ובאי־כוח מדינות אסיה, משתתפי הכינוּס על תלבושותיהם הלאוּמיות. צירוּף מוּזר ובלתי־טבעי לכל אלה היווּ הצלמים המרוּבים עם מכונותיהם המודרניוֹת, רם־קוֹלים משוּכללים, זרקוֹרים חדישים שנועדוּ לצלם ולהקליט, להפיץ ולהנציח את המעמד הגדול.

הבנין המרכזי הזה של הכינוּס, עצוּם הממַדים וּמשוּכלל ההתקנה, עלה למעלה ממיליון לירות שטרלינג. עשרים וחמישה אלפים מטרים מעוּקבים אבן הושקעוּ בו, אלף מטרים מעוּקבים לוּחות־שיש ושנים־עשר אלף טונות מלט, נוסף לכל החמרים האחרים. ששים אלף פּועלים מתנדבים עבדו בו במשך חדשים רבים, נוסף על הפּועלים בשכר. סידוּרי האור, החשמל והאִורוּר הם מן המוֹדרניים והמשוּבּחים ביותר.

מטרת הכינוס היתה מעשית, לכאורה: לברר ולבסס, למיין ולקבוע סופית את הנוסחה הנכונה של ה“טאריפּיטאקה”, תורת חוּקי בּוּדהא, התופסים עד עכשיו חמישים כרכים עבים, מאות עמודים כל כרך. בראשיתם נודעוּ הדברים מפּי גוטאמה בודהא כתורה שבעל־פּה, אשר נמסרה מדור לדור וסורסה במידה רבה, אף לקתה בשיבוּשים וחזרות והיא מהווה מעמסה כבדה שאין כמעט אפשרוּת להתגבר עליה. סנהדרין זו של הכינוּס תשוה את הגירסאות שנוצרוּ בארצות שונות, תשמיט את המיותר, תצמצם את החשוּב ותכנס את עיקרי התורה כוּלה לשנים־שלושה כרכים ערוּכים לפי סדר הגיוֹני, שיתקבלוּ כתוֹרה המוּסכּמת היחידה. כתבים קדושים אלה יתורגמוּ מפאלי לשפות אחרות: לאנגלית, בורמזית והינדית. ועדות נבחרות של זקנים ומלוּמדים שבין נכבדי ה“פונג’ים”, אלה הכמרים־הנזירים, עובדות זה שנים בפענוּח הכתבים הקדושים בשפת פאלי, אשר נתקבלוּ על־ידי הסנהדרין הבודהיסטית החמישית שנתכנסה לפני שמונים ושלוש שנים במאנדאליי, עיר בירתו של מינדון, המלך הבוּרמזי האחרון שסיים מלכותו בכבוד והרים את קרן דת בוּדהא. כתבים אלה נחרתוּ בשעתם על 729 לוּחות־שיש. והמלוּמדים־הכוהנים סבוּרים, כי בשעת החריטה נפלוּ טעוּיות חמוּרות בידי בעלי־המלאכה החילוניים, אף כי עבדוּ בהשגחת כוהנים. המטרה המעשית של הכינוס היתה קריאת הגירסאות השונות והשוָאַתן ווּיכּוּח חפשי על פּרטיהן והעמדתן על דיוּקן. כפתיחה וכסמל למלאכה קפדנית ומדוּיקת זו נועדה הקריאה בקול בצוותא, פּסקה־פּסקה, אַלפּים וחמש מאות איש, וכן הויכוח הפּוּמבּי של הזקנים והמכוּבדים אשר בקהל על כל פּרט.

שנתים ימים יימשך המושב. וכאשר יסתיים, וקהל הפונג’ים יחזרוּ למקומותיהם, ישמשוּ הבנינים העצוּמים לאוּניברסיטה בּוּדהיסטית בינלאוּמית, אשר מטרתה תהיה לפי הגדרה רשמית: תשוּבתו של ראש־הממשלה לערעוּר היסודות המוּסריים והאנוֹשיים בדרום־מזרח אסיה. ממשלת בוּרמה קיבלה את הסכמת מוסד פורד לעזרה בהגשמת רעיון האוּניברסיטה ונחתם על כך הסכם רשמי. הסכם זה מציין את מטרת האוּניברסיטה הבוּדהיסטית: לחיזוּק הקשרים התרבוּתיים והרוחניים של דרום־מזרח אסיה ולעידוד ההבנה בין המזרח והמערב.

אין ספק, כי מלבד הנימוּקים הדתיים והמוּסריים חבוּי טעם פּוליטי עמוק במטרת הכינוּס. לאחר כיבוּש טיבט, מרכזוֹ המקוּדש של ה“מאהאיאנה”, הבוּדהיזם הצפוני, בידי סין הקומוּניסטית, יש ערך לקביעת מרכז חפשי ומכוּבד לפחות לבוּדהיזם הדרומי. ובכל ארצות אסיה אין מקום מתאים יותר לכך מאשר בורמה העצמאית והבלתי־תלוּיה. מפעל הפגנתי הוּא מאין כמוהו. בורמה הסוציאליסטית, המתקדמת והמהפכנית, דוקא היא תהיה מרכז התחיה הדתית וּתשמש המשך למעשים הגדולים של בית המלוּכה בטרם נחתה עליו יד המשעבד.

יודעת ממשלת בוּרמה את נפש המוני העם של ארצה. יודעת היא, כי רק בכוח חויה דתית גדולה, חדשה ומרעננת, תוּכל להתגבר על רוּחות סערה המאַיימוֹת לכבוש לבבות תמימים. מה ערך לכמה מיליונים שטרלינגים בארץ עשירה כבורמה למפעל בודהיסטי מפואר, אשר השראתו תתן פירותיה בכיבוּש לב ההמונים וריכוּזם סביב הממשלה והרחקתם מתחוּמי השפּעתן של התנוּעות הזרות והגלים הקומוּניסטיים המאַיימים!

ראש־הממשלה, אוּ־נוּ, ראה בכינוס זה, נוסף על מטרתו הדתית הטהורה, גורם להרחקת העם מ“אידיאוֹלוֹגיוֹת זרות ומסוּכנות”, כהגדרתוֹ. כוָנתוֹ היתה לאלה המעדיפים את תורת מַרכּס על תוֹרת בוּדהא.

השרים הסוציאַליסטיים במדינה, גם אלה שאינם דתיים, ראו בכינוס גורם למלחמה בקומוּניזם. וכוּלם יחד היוּ גאים על המפעל ושמחים בהצלחתו. ריבוּי הארצות המשתתפות, ביקוּרי אורחים נכבדים ובהם שליחת הודוּ, ויז’יה לאקשמי פנדיט, אחוֹת נהרוּ ויושבת־ראש או"ם; הנציג הבריטי לארצות דרום־אסיה; נכבדים מציילוֹן וסיאם ואחרים; וכן הצלחת הארגוּן בסידוּריו בשיכוּן ובהארחה – כל אלה רוממוּ את הרוּחות והלהיבו את ההמונים.

כינוס בודהיסטי זה היה הששי במנין. מועדו נקבע ביום מקוּדש, יום הירח המלא של חודש מקוּדש, בחודש קַזון. עם סיוּמו, לאחר שנתים, תמלאנה אַלפּים וחמש מאות שנים למנין הבוּדהיסטי. ארבעת הכינוּסים הראשונים נערכוּ על אדמת הודוּ וציילוֹן עוד לפני המנין הנוצרי, ורק בחמישי זכתה בּוּרמה תודות למלך המפואר מינדון. כפוּלה וּמכוּפּלת היא, איפוא, הרגשת הסיפּוּק של אוּ־נוּ, אשר עם היותו עומד בראש ממשלה סוציאליסטית הוּא ממשיך את מסורת הדוֹרוֹת.

תפקיד רב־ערך בארגוּן הכינוּס והצלחתו מילאה האשה. מעשיוּתה ויעילוּתה של האשה בבוּרמה מן המפורסמות הן. בידי האם הנהלת הבית ומשקוֹ. בידיה חלק ניכר מן הרוֹכלוּת והמסחר. ידה רב לה גם במסחר הגדול. נבונה היא, בעלת חוּשים מפוּתחים, ערה וּפיקחית. תענוּג הוּא לראותה יושבת על דוכנה בשווקים המצופפים דוכני מרכולת מתוצרת העולם כוּלו. מאז הבוקר עונדת היא את הפּרח החי או המלאכותי בשערותיה השחורות והחלקות, ובחוּלצתה הלבנה הדקיקה ובשמלוֹנית־הצבעונין – כפרח רענן היא עצמה. בד בבד עם עמלנוּתה בעסקים, היא השוקדת על מצוות בתרוּמותיה למנזרים ובטיפּוּלה בנזירים. אין אשה בורמזית בעלת יכולת שלא תספּק מזון לנזיר או למספּר נזירים. אשת רופא ממכרינוּ סיפּרה לנוּ כיצד היא משכּימה קום בבוקר על־מנת להכין למועד את ארוּחתם של הנזירים “לקוֹחוֹתיה”, הנוהגים לסעוד ארוּחה ראשונה בשעה חמש, לאחר שצמוּ מאז שעה שתים־עשרה בצהרים, ואגב, בורמזית בוּדהיסטית היא ובעלה סיני נוצרי. לשאלתנוּ כיצד מסתדרים היחסים בבית ומה גורל אמוּנתם של הילדים, נענינוּ בחיוּך: הכל בסדר, אם יש רצון טוב יבוא הכל על מקומו בשלום. האיש סיפּר, כי לעתים נלוה הוּא אל אשתו לפגודה ולעתים באה היא אתו לכנסיה. והבית חי חיים כפוּלים, מקפּיד על החגים הנוֹצריים והבּוּדהיסטיים גם יחד. בהסתכּלוּת קרובה יותר נוכחתי, אָמנם, לדעת כי אין הדבר פּשוּט כל־כך גם ביחסי הסוֹבלנוּת המצוּיים בבורמה. יש סבל גם שם בנישוּאי־תערוֹבת. אך הבעיות נפתרות ברוּח של הבנה הדדית. בעיני ראיתי כיצד ביתה של אותה אשה מלא פונג’ים הבאים לסעוד עם שחר והאיש הנוצרי האדוּק אף הוּא מקבלם בכבוד ובאהבה, את כוהני דת אשתו.

ואין האשה בבורמה מסתפּקת בתרוּמת יחיד שלה בתחוּמי ביתה. בכינוס הבודהיסטי הבינלאוּמי ברנגון גילתה כושר ארגוּן ויעילוּת להפליא. בשבוּעות הראשונים של הכינוּס השתתפוּ בו למעלה מאַלפּים וחמש מאות פונג’ים. להאכיל ולהלין עם רב כל־כך – אין זו משׂימה קלה אפילוּ בארצות מפוּתחוֹת בעלות מכונות משוּכללות לארגוּן. כל העוֹל הוּטל על ועדת־נשים ובראשה דוֹ־נוֶה־נוֶה, אשת שר־התעשיה הסוֹציאליסטי אוּ־צ’וֹ־ניִן, מבּוֹני המדינה, מעמוּדי התווך של הארגוּן הסוציאליסטי האסיתי, ומראשי ידידיה של ישראל. אין הוּא איש דתי כלל ואשתו עומדת בראש הועדה הממשלתית לטיפּוּל בנזירים. תקציב עצוּם לרשוּתה ועוד יותר רבה היתה עבודת ההתנדבוּת. מאות נשים מכל שכבות החברה ובראשן נשי השרים והפּקידות הגבוהה במדינה עשו לילות כימים בתחוּמי הבנינים העצוּמים הללוּ על גבעת הפּגודה. קבוּצות־קבוּצות באוּ לכאן לפי התור, לנו על הרצפה למען השכים קום לפני עלות השחר ולסיים את הכנת הארוּחה הראשונה בשעה 5 בבוקר.

לא אֶשכּח מראה אוּלם־האוכל הענקי אותו בוקר של ביקוּרי בו. מאות שוּלחנות נמוכים, שולחן לאיש, ערוּכים כל טוב. ועשרות נשים בתלבושת אחידה כורעות ומשתחוות אַפּיִם ארצה עם התקרב שעת הארוּחה והנזירים מתחילים להופיע באוּלם. כל הבוקר עמלוּ וטרחוּ, בישלוּ וערכוּ, ועכשיו ממהרות הן להסתלק לצדדים, לפנות מקומן לגברים התוֹרנים, לבל תביאינה חלילה את הנזירים לידי הרהוּרי חטא בעצם הופעתן כאן. מכוּוצות בפינות האוּלם כורעות הן על המחצלות, צופות למרחוק.

אותו יום תורה של דוֹ־מיִה־יִי, אשת ראש־הממשלה היה. למרות חליה באה. רק לפני יומים השיאה את בתה ברוב עם. אך לא תוַתר על יומה בשירוּת בפגוֹדה. גם נשי כפר באות ממרחקים, חבוּרות־חבוּרות, לקיים את המצוה. ומספּר המתנדבות עולה על הצרכים. במשך שנתיים, כל ימיו של הכינוס, תיעשה מרבית העבודה בהתנדבוּת.

האשה עושה מלאכתה בכריעה על ברכיה הפּשוּטות אחורנית. וזו גם דרך ישיבתו של הנזיר ליד השוּלחן הנמוך שרגליו מתקפּלות לשם טלטוּל נוח ממקום למקום. בכסא אין צורך – הישיבה היא על המחצלת. מַפּית לבנה פּרוּשׂה על השוּלחן, שכליו משוּבּחים, מתוצרת אנגליה, וסמל הכינוּס הבוּדהיסטי טבוּע בהם. השעה רק 9.30 בבוקר, אך השוּלחנות כבר משוּפעים מאכלים ומגדנות לרוב: ירקות ופירות, עוּגות וקפה. מנות האורז בקערות השחורות, הדומות לאגרטלים שחורים ומבהיקים, מכוסות יפה לשמירת חוּמו של התבשיל. הנה הוּצגוּ על השוּלחן מנות גדולות של דגים מפיצי ריח ניחוח בתבליניהם ובירקות המבוּשלים בדוודים גדולים במטבח־הקיטור. מיד ליד עוברת הצלחת על־פּני האוּלם הנרחב, שבו עומדות על משמרתן עשרות נשים העובדות בשיטה חסכונית שרכשוּה מאת הצבא. בתקוּפה הראשונה של הכינוּס, שהקיף אלפים, גוּיסוּ פּלוּגות חיילים לעזרה בחלוּקת המזון ובארגוּן הכללי, והם שהדריכוּ את הנשים המתנדבות בעבודתן.

באחת הפּינות כורעת חבורת נשים כצרור פּרחים מסביב לשוּלחן קטן המהווה את הגזברות לתרוּמות. כל אורח הסר לכאן יפנה אל פּינה זו ויעניק תרוּמתו, אחד המרבה ואחד הממעיט. עמדתי תמהה למראה נשים שניכר בהן כי מבין פּשוּטי־עם הן והנה הן מוציאות מכיס־הסתרים שבחזייתן צרורות עבים של שטרי־נייר ומגישות אותם ללא אומר ודברים. מידת הנדבנות לצרכי הדת מעוררת פּליאה. טבּח עני שבחצרנוּ חוסך מפּיו ממש, וקונה מין פּרוֹכת של קטיפה לפרשׂה לפני הבודהא באחת הפגודות. לעתים קרובות מארח הוּא ברוב ענוה והתבטלוּת מספּר נזירים בחדרו הדל, טורח ומבשל למענם מיטב המאכלות והמעדנים ועומד עליהם לשמשם כאברהם אבינוּ בפתח האוהל.

עצם הארוּחה מלוּוה טקסים ומנהגים לרוב, הנראים מוּזרים למי שאינו רגיל בהם. הנה עובר אחד הצעירים התוֹרנים באוּלם ההיכל הגדול של הקא־בּא־אֵי ואתו חבוּרת פונג’ים זקנים ונשׂוּאי־פּנים לטקס בדיקת השוּלחנות אם טהורים הם וערוּכים לפי כל הכללים והחוּקים. אחד־אחד מגביה הצעיר החילוני קמעה את השולחן הקטן על כל אשר עליו לאוֹת כי הנה עבר מרשוּת החוּלין וּמעתה קוֹדש הוּא ואין יד חילוֹנית רשאית לגעת בו. היה מעשה ודוֹ־נוֶה־נוֶה מכרתי, הבקיאה היטב במנהגי הבוּדהיזם ואָרחוֹתיו, ניגשה לאחד השוּלחנות ומתוך רצון להתפּאר בפני האורחת בהישגי הועדה שהיא עומדת בראשה, נטלה ספל מעל השוּלחן להראות לי את טיבו המשוּבּח. מיד עט אליה בחור צעיר, העומד על משמרתו באחת הפּינות, והוּא מזוּעזע ונרגש כוּלו: הא כיצד?! הרי שוּלחן זה כבר נבדק וקודש והיד החילוֹנית אינה אלא מטמאה אותו, לא כל־שכן ידה של אשה! נכלמת ונבוכה סרה האשה הכבוּדה הצדה, מתנצלת בפני הצעיר, שנזדרז להחזיר לכאן את חבוּרת הנזירים נשׂוּאי־הפּנים על־מנת לשוּב ולטהר את השוּלחן שנפגל.

ברגע שהחלוּ מגיחות במעלה המדרגות דמוּיותיהם הכתוּמות של הנזירים היחפים – מיד כרעוּ והשתחווּ אַפּיִם ארצה גם הגברים התוֹרניים, עוצמים עיניהם בדבקוּת ושפתותיהם לוחשות תפילה. בניחותא, בצעדים מדוּדים וללא חפּזון החלוּ מתקדמים הפונג’ים, טורים־טורים, דמוּמים ועיניהם כבוּשות בקרקע. הארוּחה החלה. שקט ודממה באוּלם על מאות אורחיו ומשמשיו. איש אינו מוציא הגה מפּיו. גם התוֹרנים העוברים בין טוּרי השוּלחנות ובידיהם דליים מלאים, עושים מלאכתם בשתיקה. משסיימוּ בחלוּקת התבשילים החלוּ מביאים מגשים גדולים עמוּסים מנות גלידה משוּבּחת, תרוּמת אחת הנשים מתוֹרניות אותו היום.

י. העתונות היומית    🔗

הארץ מבוֹרכת בשפע עתונים יוֹמיים, ביטוּי לערוּת הציבוּרית. למרות האנאלפבתיות של חלק ניכר מן האוכלוסיה, יש עתונים לא רק בבורמזית אלא גם בכמה מן השפות האחרות המקוּבלות בקרב תושבי הארץ, לרבות כמה משפות הודוּ. בשפה האנגלית מופיעים שלושה עתונים יוֹמיים, אחד של מפלגת הממשלה ושנים בלתי־תלוּיים. הקו הבּוֹלט בכוּלם – חופש הדיבוּר. ביקוֹרת גלוּיה על הממשלה, לעתים אף קטלנית, כמקוּבל אצלנוּ. ואם תשוה את מעשיה הבולטים לעין של הממשלה לעומת ביקורת האוֹפּוֹזיציה לסוּגיה, שוּב אַתה בא לידי השואה להנעשה במדינת ישראל.

רמת הכתיבה רצינית. הסגנון תמציתי. אחת הירוּשות הטובות של המשטר הבריטי בבורמה הוּא פשטוּת הביטוּי, הגדרה מדוּיקת, סגנוֹן בהיר. העורכים והסופרים נזונים מעתונוּת העולם, חיים עליה ועל השפעתה.

אחד הקוים היסודיים של העתון – אָפיוֹ החינוּכי. וכיון שהלך־הרוּח בארץ הזאת הוּא דתי ביסודו, הרי רבים המאמרים והמכתבים למערכת בבעיות דת, ניתוּח המחשבה הדתית, פילוסופיה דתית, וגם ויכוּח מסביב לנושא עבודת־אלילים ואמוּנה באל המוּפשט. בערב חג־המוֹלד היוּ המאמרים הראשיים ביטוּי להטפה נוצרית, ללא סתירה עם המאמרים הבודהיסטיים לרגל החג הבורמזי שחל אותו זמן. יום אחד קראתי מאמר גדול של אחד מראשי הפּונג’ים, הפּותח בדברי הערכה לארבעת מאורות עולם – הבּוּדהיזם, ההינדוּאיזם, האיסלם והנצרוּת. לא היה כל זכר ליהדוּת. אשה מַשׂכּילה, מורה בבי“ס תיכוֹן, אשר שמעה מפּי, כי אנוּ באים ממדינת ישראל וּבירתה ירוּשלים, אָמרה:,ובכן, אַתם נוֹצרים”. וכאשר ניסיתי להעמידה על טעוּתה לא עלה הדבר בידי בנקל. היא לא ידעה ולא שמעה על דת משה. איש מַשׂכּיל, פּקיד גבוה באחד ממשרדי הממשלה, שאל אם השם “יהוּדי” אינו כינוּי של גנאי.

האוֹפי הדתי של העתון אינו מעיב על ערוּתו הפּוֹליטית. מודעות וגם ידיעוֹת המגלות אמוּנות תפלות בכוכבים ומזלוֹת והוֹרוֹסקוֹפּים למיניהם מופיעות בשכנות טובה עם ידיעות פּוליטיות בינלאוּמיות המנוסחות בדייקנוּת תמציתית ונושאות לרוב אופי של “ידיעות־יבוּא”. העולם האסיתי תופס מקום ניכר בידיעות־חוּץ. כאן נקל לך לעקוב אחר המתרחש ביפּאן ובסין, בפיליפינים ובוייטנאם, בהוֹדוּ ובסיאם. הדברים נראים לך קרובים וּמוּבנים יותר.

העמוּד הראשון של העתון תפוּס היה בידיעות המלחמה הפנימית הסוֹערת בארץ הזאת. לא בנקל יצליח הזר לפענח את כל ראשי־התיבות של שמות סוּגי המתמרדים למחוזותיהם ומפלגותיהם. בתקוּפה הראשונה לשהותנוּ בבורמה לא היה יום בלי ידיעה על התפרצוּת לכפר, התקפת רכבת, חילוּפי יריות, הרוּגים ופצוּעים וכדומה – באזורים רחוקים ואף קרובים. ואוּלם לעינינוּ חל שיפּוּר בולט במצב והשתלטוּת גוֹברת והולכת של כוחות הממשלה. על־כל־פּנים ברנגון ובסביבתה הקרובה שׂרר שקט. לפי ידיעות העתון לא יחסרוּ כאן, כמוּבן, גם מעשי פּשע רגילים למיניהם, כבכל כרך אחר. בית־המשפּט הוּא אחד המוסדות הפּעילים ביותר. העם חם־מזג, אוהב להתדיין ויש ומשפּטים נמשכים שנים ומעורבים בהם עשרות עדים.

משפּט אחד שניתן לו פּרסוּם רב במשך חדשים מגלה קו בולט בפעוּלת הממשלה – המלחמה בשוחד ובשחיתוּת ציבוּרית. שר־התעשיה בעבר הקרוב, חבר מפלגת הרוב וידיד ורע לשרי הממשלה, הוּשם במאסר והוּבא למשפּט בהיותו חשוּד על מתן רשיונות מסוּימים בשוחד. הוּא שוּחרר לפתע־פתאוֹם בטרם תם מוֹעד מאסרוֹ כפרס על שעמד בבחינות מסוּימות בבוּדהיזם, אשר ללימוּדו התמסר בבית־הסוֹהר. הפקעת שערים, הברחת מטבע, שוחד – כל מחלות־הילדוּת של מדינה צעירה, שכנראה אין מפלט מהן. אך הממשלה נלחמת נגדן בגלוּי ובתוקף. משרד מיוּחד, בחסוּת ראש הממשלה, מיועד לכך. מפּעם לפעם נערכות בפוּמבי אסיפות מיוּחדות בבעיות אלוּ ובהן נקבעת מדיניוּתו התקיפה של מוסד הביקורת.

אגב, באחד הימים קראתי ידיעה על מאסר להקה של אמני־קרקס, אשר הטעוּ את הקהל במודעות הפּרסוֹמת שלהם, שעשוּ רושם כאילוּ הלהקה הופיעה גם מחוּץ לגבוּלות בוּרמה. היציאה מחוּץ לתחוּמי המדינה נדירה. דקה מאוד היא שכבת האינטליגנציה של הארץ הזאת, אשר רכשוּ השכלתם בחוּץ־לארץ. היותה של בורמה במשך דורות מושבת־משנה של הכוֹבש הבריטי, כפוּפה לאדמיניסטרציה המרכזית בהודוּ – מנעה ממנה אפילוּ אותו קשר־מעט עם החוּץ שניתן לשכבת המשכילים בהודוּ. לא פּעם אתה רואה בעמוּד הראשון של העתון תצלוּם של נער היוצא או נשלח ללימוּדים באמריקה. יציאה כזאת היא גם כיום מקרה נדיר ועל־כן הוּא חגיגי מאוד. נדיר עוד יותר הוּא דבר צאתה של אשה מחוּץ לתחוּמי הארץ. את הסתירה הבּוֹלטת בין עצמאוּתה של האשה בבורמה והיותה סגוּרה בתחוּמי ארצה הסבירוּ לי כמה מהנשים המשכילות שפּגשתי בעוּבדה, כי השפה האנגלית בלתי־שגוּרה בפי נשים במידה מספּקת.

האוּניברסיטה – אחד הנושאים שאינו יורד מעל דפּי העתוֹנוּת. במשך תקוּפה ארוּכה שׂררוּ מהומות וּשביתות לאוֹת מחאה על הרחקת מספר סטוּדנטים קוֹמוּניסטיים, שחדרוּ למוסד במטרות פּוליטיות וגרמוּ למהוּמות. יום אחד ראיתי בעתון תצלוּם לויה סמלית של מַלשין, אשר מסר לשלטונות האוּניברסיטה את שמותיהם של מארגני ההתמרדוּת. הסטוּדנט – עתיד המדינה, לוֹ מצפּה הארץ המפגרת בשיקוּמה. ליד עשרות המודעות של הכרזות לעבודות ציבוּריות לסוּגיהן – בנין וסלילה, ביוּב וחשמל בממַדי־ענק – אַתה קוֹרא יום־יום מודעות על משרות פּנוּיות של מהנדסים, טכנאים, חשמלאים וכדומה. עם כל התכניות הגדולות להשכּלה של הממשלה רחוקה היא מהשׂיג את קצב הצרכים העצוּמים, ועל כן, איש המקצוע החפשי, ביחוּד הרוֹפא, המכוֹנאי והמהנדס לסוּגיו, הוּא כאן המעמד העליון ביותר – לאחר הנזיר, כמוּבן.

התרשמתי מאוד מנאוּמו של שר התעשׂיה והמכרוֹת, המַנהיג הסוציאליסטי, אוּ־צ’וֹ־ניאֶן, לפני הסטוּדנטים בכינוסם הארצי. באומץ־לב בלתי־רגיל פּנה אל ראשי הקוֹמוּניסטים המנסים לעשות את האוּניברסיטה שדה־פעוּלתם ואמר: “תרצחוּ אותנוּ, המנהיגים, אם אמנם אנוּ גורמים רעה למדינה, אבל הניחוּ להם לסטוּדנטים, תקוַת העם, כי בּוּרמה משוועת לידי העובד המַשׂכּיל”.

הסטוּדנט והאיכּר – אלה שני הצירים העיקריים עליהם תלוּיה מַעמסת העתיד. האיכּרים הם רוּבוֹ של העם, יושבי הכפרים, מגדלי האוֹרז. בכינוּסם הארצי החגיגי הכריז שר־החקלאוּת לפי החלטת הממשלה על “יוֹם־האיכּר” כעל חג לאוּמי כללי, הוּא נימק את ההחלטה הזאת בעוּבדה, שמעמד האיכּרים נשא על עצמו את מלחמת־השחרוּר של בורמה, לחם וסבל – וניצח. גם כיום הזה האיכּר הוּא במרכז החיים הכלכליים והפּוליטיים של הארץ ואפילוּ ההתמרדוּיות הפּוליטיות פּוגעות בו יותר מבכל חוּג אחר, כי כנוּפיות המתמרדים פּועלות בעיקר במחוזות הכפריים.

בעיית שיווּק האוֹרז, שחלוּ בה זעזוּעים עם השינוּיים הפּוליטיים באסיה, היא אחד הנושאים העיקריים של העתון, ביחוּד משמשת היא נושא לביקורת האופּוזיציה. אחד המאמרים שקראתי בתקוּפה הראשונה לשהותנוּ בבורמה הסביר את מעמדם העלוּב ביותר של מחוזות מגדלי האורז, אשר מחסני הממשלה מפגרים הן בקבלת יבוּלם והן בתשלוּם מחירו. תוך ימי שהוֹתנוּ בבוּרמה חלוּ שיפּוּרים ניכּרים בענף זה. מסתכלים מן הצד טוענים, כי אחד המניעים למסע השלום של אוּ־נוּ, הן מזרחה והן מערבה, היא בעיית שיווּק האוֹרז. המיכסה של קניית האורז היא אחד הסעיפים העיקריים בכל ההסכמים המסחריים של בּוּרמה, שהיקפם משׂתרע למרחקים.

במשך עשרה ימים היה העתון עסוּק במשלחת ההוֹדית ששהתה ברנגון למשא־ומתן עם ממשלת בורמה על פּיצוּיים בעקבות התהליך של הלאמת הקרקע במדינה. כארבעים אחוּז בערך של אדמת הדלתה שייכת כיום הזה ל“צ’אטיארים”; אלה מעמד המַלוים־בריבית ההודים, אשר במשך דורות רכשוּ להם, צעד־צעד, את אחד מאסמי־האורז הפּוֹריים ביותר בעולם. חוּקי ההלאמה קובעים את יחידת הקרקע למשפּחה לא יותר ממאתים דוּנם מרוּבעים לערך. בעלי האחוּזות הגדולות יקבלוּ פּיצוּיים מסוּימים. לא ההוֹדים הזרים בלבד כך, אלא גם בני בורמה. המשא־ומתן התרכז מסביב לתביעה לפיצוּיים עבור עשרה מיליון דונם. הצעת בורמה היתה פּיצוּיים בשיעוּר שתים־עשרה שנות מסי־ממשלה על האדמה הזאת.

חלק ניכר בעתון לספּוֹרט לסוּגיו השונים, תחרוּיות טניס, גוֹלף, בדמינטון, קריקט, שׂחיה, שיִט וכדומה לרוב. בציוּן על אשה אחת, בת־עשירים, בספר־אישים מקומי קראתי בין השאר: חובבת קריאה ובדמינטון (משחק הדומה לטניס). המשחקים הללוּ הם ירוּשה מתקוּפת הכיבוּש הבּריטי. העם הבּוּרמזי מצוּין בנטיות עזות לתחרוּיות והתערבוּיות, כשם שהוּא מצוּין באהבת השעשוּעים. אך לא פּעם, בראותי את הנשים והגברים השחורים בלבוּש הלונג’י והסארי מפליגים למגרשי הגוֹלף והטניס מעוֹלם המערב, היה בעיני הדבר זר וּמלאכוּתי.

במשך שבוּע ימים לא פסק העתון מלפרסם ידיעות ותצלוּמים מן התפילות והשעשוּעים באחת הפגודות בלב העיר, אשר הממשלה שיפּצה אותה מהריסותיה בהפצצת היפּאנים בימי מלחמת־העולם. מאורע זה של שיפּוּץ הפגודה עשה אותה מרכז לתפילות של המונים בבוקר ושעשוּעים בערב. כל הרחובות מסביב הפכוּ מין יריד־ענק על ההוָי האָפייני שלו. רמקוֹלים משמיעים קולות זמרה שצליליהם מוּזרים לנוּ; סוחרים זעירים ורוכלים למיניהם פּוֹרשׂים מרכוּלתם על דרגשים נמוכים, דברי מזון ומיני מתיקה, צעצוּעים וכדוּרים פּורחים בשלל צבעיהם, תנינים מחוּטבים מעצי־במבוק, מקטרות ענקיות עשוּיות מקני־במבוק ומיני משקאות מקנה־סוּכּר. אלפים־אלפים, נוער וזקנים, משפּחות על ילדיהם, נערות ונערים – זרם־המונים בלתי־פּוֹסק, “לוּדוּ” בשפת הארץ. אל מוּל פּני הבמות להצגות העממיות כבר פרוּשׂוֹת המחצלות לשעשוּעי־לילה. לשם שמירה על בריאוּת ההמונים הוציאה הממשלה חוק המחייב לסיים את המשחקים עד 11 בלילה. תיאטרוֹן־בּוּבּוֹת, מדמוּיות האגדה הבורמזית, הוקם כאן וגיבּוֹריו החיים והמלאכוּתיים, – המלך והמלכה, הנסיך והרקדנית, ועוד כדומה, פּועלים על הבמה ללא מסך לקול צחוקם של מאות.

מרכז תשוּמת־הלב היא הפגודה עצמה, אשר פּיגוּמיה מוארים לגובה רב, כגבהו של מגדל־הקונוס. הנה הכבלים שבהם מעלים את מגדל־הזהב למרומים, חלק־חלק. חוּדו של המגדל עשוּי פּיתוּחי־זהב ומשוּבץ יהלומים גדולים מוּצג לראוה בסוּכּת־זכוּכית. ממול, מעבר לסוֹרג שקוּף יושבים חרשי־הזהב המוסיפים לעבוד יומם ולילה להשלמת העיטוּרים והקישוּטים. בקושי אַתה עובר בין המוני העם הזורמים לתוך בנין הפגודה פּנימה, להסתכל בארונות־הזכוּכית המצפּים את כתליה ובהם מוּצגים חפצים יקרי־ערך למכביר, מתנות ותרוּמות. בחוּץ עומד תור ליד אשנב המשרד לקבלת תרוּמות־הקודש. ובכל אשר תפנינה עיניך על־פּני המגרש הנרחב, המזכיר לך “עדלאידע” עשירת־גוָנים וקולות, תראה אנשים ונשים יחפים כורעים על ברכיהם בתפילתם, איש־איש לנפשו. הבעת־הפּנים הרוּחנית בכל אשר תפנה מעמיקה את הרגשת ההערצה של ההמונים לאל בוּדהא וקדשיו.

באחד הימים הביא העמוּד הראשון של העתון תצלוּמים של נשיא המדינה המושך עם ההמון בכבל הפגודה ושל ראש־הממשלה היושב בחצרה על האדמה כאחד מן ה“לוּדוּ” ועל פניו הבעת הנאה מן ה“פּוה”, זה משחק ההצגה על הבמה. ראש־הממשלה מבקר כאן ערב־ערב — מספּר העתון. ואָמנם, בדרכנוּ ברחבת הפגודה פּגשנוּהוּ מהלך בחבוּרה קטנה, ללא משמר, יחף ככוּלם, לבוּש לונג’י של כוּתנה מסוּג עממי ביותר, מתערב בקהל ונהנה כאחד מהם, ללא כל מחיצה. כה טבעית וללא שוֹני מן האלפים האחרים היתה הופעתו בקרב ההמונים עד כי בקושי הכרנוהוּ בגשתו אלינו, מחייך ושואל לרשמים שלנוּ.

גדולה אהבת ההמונים לראש הממשלה שלהם, הצעיר, הבּריא, היפה, הפּשוּט בהליכוֹתיו ואדוּק באמוּנתוֹ. במַסע־ההסברה שלו ברחבי הארץ בתקוּפה הראשונה לשהוֹתנוּ בה הגיע עד שבט ה“נַגָה” הידוע, זה המסוּכן והפּראי בשבטי בוּרמה – עד מלחמת־העולם השניה היה טקס עריפת הראשים נכלל בפוּלחן הדתי שלהם – ואפילוּ הם קיבלוּהוּ בכבוד והקשיבוּ לדבריו.

ידיעה אחת מן העמוּד הראשון של עתון־הבוקר, יש בה, לדעתי, כדי להדגים את אָפיה הדמוֹקרטי של בורמה הנבנית מחדש. הידיעה מספּרת, כי ביום העצמאוּת יחוּנכוּ עשרים וחמישה אוטובוּסים חדשים שהוּבאוּ מאנגליה. הם ישמשוּ מעתה תחת הישנים, הנמוכים והעלוּבים שהיווּ כל הימים את התחבוּרה הציבוּרית, העירונית והבינעירונית. הודעה רשמית לציבוּר מזמינה כל דיכפין להגיש תלוּנותיו ולהציע תיקוּנים לרשת התחבוּרה הציבוּרית. הבטחה נאמנה ניתנת בהודעה, כי שמות המתלוֹננים ומציעי התיקונים יישמרוּ בסוד. דמי נסיעה למתלונן או תשלוּם יום ביטוּל־עבודה יוחזרוּ למי שירצה להביא תלוּנותיו בעל־פּה.

יא. חג־המים    🔗

שנה־שנה, שבוּעות מעטים לפני ראשית עונת המוֹנסוּנים, חל חג המים, אחד החגים החביבים ביותר על העם. החג נערך ברוב טקסים מסורתיים, בפאר ובששון, יותר מכל חגי השנה. במשך ארבעה־חמישה ימים רצוּפים אינך יכול לצאת מפּתח ביתך בלי שתתכּבּד במקלחת. וכל המרבה בהתזת מים איש על רעהוּ הרי זה משוּבח. למזל ולברכה הוּא, ליחיד ולארץ כוּלה, אות לעושר ולאושר, ליבוּל משוּבּח של האורז, מקור־הקיוּם העיקרי. לפני המוֹנסוּנים יורד היוֹרה, הנקרא בארצות הטרוֹפּיוֹת בשם גשם המאנגו. מבשיל הוּא, מרכּך וּמַמתיק את פּרי המאנגוֹ המצוּי באזור זה בשפע, בדומה ליוֹרה שלנוּ המַבשיל את פּרי־ההדר. גשם המאנגו פּוֹרץ בקולות וברקים, בסערת־איתנים, אשר כאילוּ מבשרת ואומרת כי הנה־הנה יחזור העולם לתוהוּ ובוֹהוּ. אוֹת־אזהרה הוּא כי אכן נקפה שנה והגיעה העת לביקוֹרת הגגות ובדקם. מעונות־האדם בארץ זו רוּבם עשוּיים במבוק, מחצלת לכתלים ומקלע־מחצלות לכיסוּי הגג. וימי חג־המים הם האחרונים לנוֹפש, לחיים מחוּץ למעון, תחת כיפּת השמים. יש והיוֹרה שולח אותותיו הראשונים במוּקדם. משנכנס חודש מאי מתחילים הכל בהכנות לקראת הגשמים העזים. החשש שמא יפתיע היורה טרם זמנו תלוּי כעננה בשמים. מבשרנוּ חזינוּ. חגיגת יום־העצמאוּת שלנוּ, שחל בראשית מאי, גורמת דאגות מיוּחדות למארגניה המבקשים להספּיק וליהנות מן העונה היבשה ולערוך אותה בחוּץ מתוך הרוָחה ולא באוּלם סגוּר ומחניק. בשנה השניה להיותנוּ בבורמה הפתיענוּ היורה עוד יותר, כשהחל יורד בערב־פּסח דוקא, שחל אותה שנה בסוף אַפּריל, ואילצנוּ ברגע האחרון לכנס לתוך הבית הצר את כל השוּלחנות והכסאות שהכינונוּ בחוּץ לטקס ליל־הסדר במחיצת כל “המושבה” הישראלית אשר ברנגון. הסערה העזה שפּרצה במפתיע טילטלה ויללה, עקרה גגות והפּילה עצים, שברה מנורות וסחפה מפּות. וכשם שפּרצה במפתיע כן פּסקה לפתע. בן־רגע נשתררה דממה מוּחלטת בחלל האויר שאך זה היה כאילוּ מחוּשמל כוּלו.

חג־המים מקדים בדרך־כלל את סערות הבראשית. החג פּותח בהילוּלא של הילדים. לבוּשים מיטב בגדיהם יוצאים הם לרחובות העיר ולפרשת־הדרכים בתוּפּים וחלילים וכלי־נגינה עתיקים אחרים עשוּיים במבוק בחלקם. חבוּרות־חבוּרות ירקדוּ אלה מוּל אלה על־גבי המכוניות הפּתוּחות והעגלות שגוּיסוּ כוּלן לימי החג. כלי־הרכב, עטוּרי פּרחים וקישוּטים אחרים, נושאים על גבם מיני חיות אגדיות עשוּיות נייר מלאכת־מחשבת. כל כרכרה ומכוֹנית מצוּידת חביות של מים ודליים וצינורות ופחים ומזלפים וקלחות וקערות, קטנות וגדולות. ובכל אלה יתיזוּ עליך מים תוך רעמי צחוק ובדיחות עליזות. אחד המראות המשעשעים ביותר הוּא שני כלי־רכב הלוחמים זה בזה מלחמת־המים.

ימים רבים הכינוּ הילדים עצמם לקראת החג הזה, שבו מצוה היא להשתעשע בשעשוּעים אשר כל ימות השנה הם בבחינת איסוּר חמוּר. צא וּראה: אַתה רשאי, ואפילוּ חייב, לשפּוך דליי מים על אמך ואָביך, על המורה והחבר. במין רובה מיוּחד המוּתקן ליריית קילוּחי מים אַתה לוחם על ימין ועל שמאל כאַות־נפשך. זכוּת גדולה היא לך לזלוף מים על גברת לבנה החולפת על פּניך במכוניתה ההדוּרה. איש לא יגער בך, להיפך, הכל מחייכים וצוחקים, מנערים את המים מעל בגדיהם הרטוּבים וממשיכים דרכם כאילוּ לא קרה דבר. בעלי־נסיון יוצאים מביתם בבוקר ובידיהם מגבות גדולות. רבים המשוטטים ברחובות בכיפות־גוּמי על ראשיהם, כרוחצים בים.

בערב חג־המים נוהגים העתונים לפרסם הודעות לציבור לבל יציקוּ בקילוּחי־המים למי שהוּא בתפקיד, כגון שוטרים וחיילים וכן רופאים וכדומה. כן משדרים גלי הרדיו הודעות ובקשות לבל יפגעוּ בכוהני הדת, הנזירים הקדושים. ואף כי העם הבורמזי עודנוּ פּרימיטיבי בהשכּלתוֹ – כדאי לראות כיצד הוּא ממלא את ההוֹראוֹת הללוּ בדחילוּ ורחימו. במסעינוּ ברחבי בורמה באותם חמשת ימי החג, שבהם כל המשרדים סגוּרים וחיי העסקים שובתים, נפגשנוּ עם מקלחי־מים לאלפים ולרבבות, ילדים ומבוּגרים, נשים וגברים, בערים ובכפרים, בצמתי־דרכים ובשבילים נידחים. המים קלחוּ כאילו נפתחו ארוּבות השמים וכל העולם כוּלו היה למקלחת זולפת על־פּני ארץ רבה. אך ברגע שנתקרבה המכונית הצבאית, בה נסענוּ לאחת מעמדות החוגגים, מיד נפסק הקילוּח כביד־קסמים. ידים מוּשטות לזלוף מים נשארוּ תלוּיות בחלל האויר ועינים מחייכוֹת באדיבוּת ליווּנוּ עד אשר יצאנוּ מתחוּם־הסכנה ומיד שבוּ ועטוּ על חביות המים והצינורות והדליים כחוזרים למלאכת־הקודש. בין כל המיליונים הנוטפים פּלגי מים היוּ הנזירים בגלימוֹתיהם הכתומות מהלכים יבשים לחלוּטין, כאילוּ מעולם אחר באוּ. איש לא פּיקח על הסדר, איש לא צעק ולא גער. מעצמם נהגוּ ההמונים כך, מתוך חינוּך פּנימי עמוק של נימוסים ודרך־ארץ, מתוך רגש חובה אזרחי הנטוּע עמוק בלב, התגברוּ על יצרם. בהכרת כבוד והערכה ליווּ מבטי עיניהם את אנשי־המַדים ואנשי־הכּהוּנה, את נאמני־השלטון וּמשיחי־הדת.

כל כפר וכל שכוּנה ופרבר התלקטוּ והתארגנוּ מבעוד מועד לקראת החג. אחד ממנהגיו המקוּדשים של חג זה הוּא מצות הכנסת־אורחים. בצומת־דרכים הוּצב שוּלחן ובפרשת־רחובות הוקמה סוּכּה וגברים ונשים מחלקים שם לעוברי אורח משקאות קרים ומגדנות חינם אין כסף. המשקה המשכּר אינו מקוּבל בארץ הבודהיסטית, לא בפרהסיה ולא ברשוּת היחיד. הדת אוֹסרת אותו ורק יחידי־סגוּלה מעיזים לפרוֹק עוֹל. התקרובת המוּגשת לכל עובר ושב בימי חג־המים מתוך הסוּכות והדוכנים מתוּקה היא, מתוּבלת בשׂמים ריחניים.

ליד הסוּכה הוּקמה במה מצלה ועליה חֶבר נוגנים ומחוללים. הנה בני־נוער וקשישים יושבים בצוותא על האדמה בצל סככת־הבּמבּוּק על אם הדרך ובידיהם מיני תוּפּים וחלילים ומצלתים וכלי־נגינה אחרים עשוּיים כפיסי עץ־הבמבוק החלוּל, ואותה שעה מרקדת לפניהם בתוך המַעגל ילדה קטנה וחיננית. פּעוֹטה כבת ארבע־חמש היא ולא יותר, אך כוּלה נתוּנה לקצב המנגינה. תנוּעות ידיה ורגליה כשל רקדנית מקצועית, והיא הרי צעירה ורכּה, ממש אֶפרוֹח. כי תיעף תטפּס ותעלה על הכסא המיוּעד לה ותשב לנוּח שעה קלה, רצינית ושקטה. ואוּלם אך נחה קמעה היא קופצת מן הכסא ושוב תשתקע בריקוּד הקצוּב המַרהיב עין רוֹאָיו.

אמוּנה מקוּבלת היא בקרב נאמני הדת הבודהיסטית, כי ביום האחרון של חג־המים, הוּא הראשון לשנה החדשה לפי מנין הירח, תוך חישוּב מיוּחד לעם הבורמזי, יבוא שליחו של בודהא רכוּב על עגלת־שוורים ובידו דבר שליחוּת קדושה, הוּא בא להודיע מה יהא דינה של אותה השנה, לשבט או לחסד, לגשמי־ברכה או לבצורת, לבריאוּת או לחולי, לעושר או לעוני. וכתום ימי השעשוּעים יורדת הרצינוּת על העם, המחכה לגזר־הדין.

בשנה השניה להיותנוּ בבורמה חל חג־המים ערב ועידת בנדונג. אורחיו הנכבדים של ראש־הממשלה אוּ־נוּ לימי החג היוּ נהרוּ ונאצר, ראשי ממשלות הודוּ ומצרים, בדרכם לועידה. העתונוּת היומית היתה מלאה תצלוּמיה של האורחים מהשתתפוּתם בחג העליז אשר הם הגדירוּהוּ כאחת החויות הנפלאות ביותר שידעוּ בחייהם. הם הופיעוּ על הבמות שהוּקמוּ במרכזי העיר ולקחוּ חלק בטקסים המסורתיים המיוּחדים במינם הקשוּרים בחג זה. נערות מקוּשטות עדיים ופרחים יצקוּ עליהם מים מתוך קערות־כסף כבדות, והם נתכבדוּ בחלוּקת פּרסים למצטיינים בטקסים המפוארים. והעיר כוּלה צהלה ושמחה.

יב. מסע למדינת־שאן    🔗

מיום בואי לבורמה היה השם “מדינת שאן” שב ומופיע לקראתי ברוב גוָנים של רעננוּת ופוריוּת. פּרחים צבעוניים בשוּק, תוּת־שדה בסלסלות־בּמבּוּק, ירקות טריים – כל זה ממדינת שאן, אומרים לי. ולא פּרי־האדמה בלבד. שם המכרות, ולא הרחק משם – הנפט. שם תעשית אריג־היד של אותם תיקים עדיני־הגוָנים הנישׂאים על כתפי גברים ונשים. הקיצוּר – גן־העדן של בורמה.

וסוף־סוף הפלגתי גם אני ל“שאן־סטייט”, זו אחת המדינות המהוות את ברית בוּרמה.

מסענו חל בימי “חג־המים”. במשך חמישה ימים רצוּפים הכל סגוּר ונעוּל. המסחר שובת. הדואר שותק. משרדי הממשלה הפסיקוּ עבודתם. חג סוף שנה וראשית שנה הוּא, שנת 1316 למנין בּוּדהא (1954 למנין הנוצרי). וכל המוסיף מן החול על הקוֹדש הרי זה משוּבּח. משפּחות־משפּחות וחבוּרות־חבוּרות יוצאים בני המעמדות האיתנים שבעיר למקומות־הנופש, להרים, אל ידידים וקרובים וּמַכּרים, לשבוּע ועשרה ימים ויותר. וּבראש וראשונה יוצאים ל“שאן־סטייט”. שבוּעות רבים לפני החג כבר תפוּסים מקומות־הטיסה המעטים באוירוני החברה הבורמזית הצעירה, היוצאים פּעמַיִם ביום לכל אחת משתי התחנות העיקריוֹת – מֶמיוֹ ולַשיוֹ, אלוּ שני המרכזים של מדינת שאן, עילית ותחתית.

רשת בתי־מלון עוד אינה פּרוּשׂה על־פּני בורמה. פּינות־החמד שבהרים עזוּבות למדי מבחינה זו. בתי־ההארחה של הממשלה קטנים וצעירים הם, מיוּעדים רק ליחידי־סגוּלה, לשרים, לפקידים גבוהים וקציני־צבא. התחבוּרה יקרה, כי הדרך ברכבת מסוּכנת בגלל המתמרדים והפּוֹרשים והשודדים למיניהם גם כאן, באחד האזורים השקטים ביותר של הארץ.

אך המראות נהדרים. מי שלא ראה את מחוז שאן בעיניו אינו יודע בּוּרמה מהי. הרים גבוהים עד אלף וּמאתים מטר ויותר. פּלגים אדירים, מפּלים ונחלים, גיאיוֹת וערוּצים, ועל הכל שטחי יערות הג’ונגל מרחק שעות על שעות. בפינת־יער אחת בסביבת ממיוֹ מנינוּ עשרות מיני עצים ושׂיחים, מהם נוֹשׂאי פּירות מוּזרים וּבלתי־ידוּעים לנוּ. במורד החלקה זורמים מים בשפע ואין אוספם. שכבת־האדמה עמוּקה וּתחוּחה, צבעה חוּם רענן ודשן. אשה אלמנה המעבּדת פּיסת־אדמה צרה ככף איש ליד העיר, משקה חלקתה בפחים ישר מזרם המַפּל. בלא עמל וטורח מוציאה היא לחמה מן הפּינה הקטנה הזאת המוּקפת שטחים נרחבים ללא עיבוּד.

חג־המים הוציא את הארץ כוּלה ממַסלוּל חייה התקינים. יום אחד עשינוּ במכונית וּבג’יפּ מרחק מאות קילומטרים. עברנוּ על־פּני ערים ועיירות, כפרים ובקתות נידחים – ובכל מקום היה קהל חוגגים עומד על אם הדרך, מצוּיד בחביות מלאות מים, בדליים, בכלים עשוּיים במבוק וחמר, בצינורות ומזרקות ומזלפים למיניהם. אין לתאר את השׂמחה והצהלה, הנגינה והריקוּדים, הכיבוּד על אֵם־דרכים והתפילה בפגודות לאלפים.

בתחנתנוּ הראשונה, במאנדאליי עיר הפגודות הלבנות למאות, ראינוּ אלפים מכונסים מסביב לפסלי בודהא ענוּדים פּרחים וקישוּטים. נשים צדקניות וזקנים ונערים היוּ כורעים ומשתחוים ויוצקים דליי מים על הפּסלים, לזכּוֹתם אף הם במצוה ולזכּוֹת בברכתם, ברכת פּוֹריוּת ודשן. וכל זה בשקט להפליא, ללא מרפּקים, ללא הגבהת קול.

אתנוּ במטוס בדרכנוּ למאנדאליי, מרחק טיסת שעתים, ישב בגלימת־הנזירים הכתומה שלו, מגוּלח שער ראשו ויחף, סוחר עשיר מרנגון. הוּא נעל שבעה בתי־עסק שלו לשבוּע ימים וחש למנזרי מאנדאליי הידוּעים בטהרתם ואדיקוּתם, להסתגף ולהתנזר ולוּ רק פּרק־זמן קצר בלבד. ואין זה מקרה נדיר. בכל המעמדות והשכבות הוּא חוזר ונשנה. קצין גבוה, מיודענוּ, ראש מחלקת הרכש במשרד־הבטחון, אשר חזר משליחוּת מחוּץ לארצו, אף הוּא נתעלם לשבוּע זה, לבש את הגלימה הכתוּמה ונסתלק לאחד המנזרים לתהות על עצמו ולהרהר במעשי עולם בחיי נזירות שלו.

מראה שאין אוּלי דוּגמתוֹ בעולם הוּא שיירות העוֹלים לרגל עם שחר למנזרים שליד הפּגוֹדוֹת, להביא שי לכוהנים הנזירים. על־פּי הרוב תראה נשים בכובעי־הבמבוק הרחבים שלהן, מלאכת־מחשבת המיוּחדת למחוז זה. על כתפיהן אסלים עשוּיים קנה־במבוק ארוך ובקצהו סלסלות מלאות מפּרי־הגן, ירקות ופירות ופרחים ואורז, אשה־אשה כערכה וכיכלתה.

על־פּני כל הכבישים, בכל השבילים העולים מן הכפרים תראה אותן, מרוּחצות ומסורקות. בשערותיהן הארוּכות השחורות קלוּעים ברוב טעם פּרחים מפיצי־ריח, והן צועדות בנחת ובשקט, דקיקות וגמישות. רבות מהן נושאות אתן צמדי דליים קטנים העשוּיים מקני־במבוק חלוּלים, להשקות בהם את בודהא שבפגודה לאחר שתגשנה תרוּמתן שי לשליחיו וכוהניו.

מראה אחר – צהלת ההמונים ברחובות עיר וכפר, בפרשות־דרכים ובשבילי הרים. בכל אשר נסענוּ ובאנוּ, החל מרחובות רנגון ההומים מאז הבוקר ועד לפינות נידחות בצדי יערות ובראשי הרים, ניתזוּ קילוּחי המים מאיש לאיש ומאשה לרעוּתה, גברים ונשים יחד וילדים ונוער ואף זקנים וישישים. אות לברכה ולפוֹריוּת, תפילה על הגשם כי יבוא בעתו וירוה את משטחי מזרע האורז ולא תהיה שנת בצוֹרת. מים שהוצקוּ על ראשך או לתוך בגדיך ועל גבך – יהיוּ לך כאילוּ ירדה עליך התפילה והברכה. וכל המַרבּה הרי זה משוּבח. נערים ונערות שרים ורוקדים מעל־גבי מכוניות מקוּשטות פּאר, מעין עדלאידע. משחר עד חצות הלילה לא תידוֹם השירה והנגינה. לעת חום הצהרים ינוּחוּ אי־בזה בצל עץ, יסעדוּ בצוותא אורז וממתקים ומיני מאכלים חריפים מתוּבּלים בתבלינים בלתי־ידוּעים לבני המערב. ושוּב יחדשוּ זמרתם וריקוּדיהם ומקלחות המים איש על רעהוּ. כך חמישה ימים וחמישה לילות רצוּפים.

בהדרכת הקצין מארחנוּ סרנוּ באחרון של חג למעוֹנוֹ של “סוֹבּווֹ” ידוּע, הוּא תארוֹ של המהראג’ה בבורמה. על כסא־אַדנוּת שלו, מרוקם זהב ואבנים יקרות, ישב לא בארמון מפואר, אלא בבקתה עשוּיה מחצלות במבוּק בעיירה סַנוין, מרכּז נחלאוֹתיו. בימי מלחמת־העולם הוּפצץ ארמונו והוּא נדד ונעקר מנחלתו המשׂתרעת על שטח השוה בגדלו למחצית מדינת ישראל ומספּר הנפשות במחוזו כרבע מיליון. לאחר שהוקם המשטר הסוציאליסטי בארצו והממשלה עשתה צעדים ראשונים לקראת הלאָמה שיטתית של הקרקע והנחלאות, העמיד עצמו ברוב תבוּנה לרשוּת הפּקידוּת שלה והיה לקצין־מחוז של אחוּזת אבותיו. מעתה יושב הוּא בעיר־המחוז לַשיוֹ עם שלוש נשיו החוּקיות וכל אשר לו. אך אחת לשנה יבוא לכהן פּאר על כסא אבותיו ולקבל פני אורחיו. והנה הם מתמשכים ובאים, חבוּרות־חבוּרות, במכוניות ואוטובוּסים, מכל קצוי המחוז הנרחב, מהם בלבוּש הבורמזי החגיגי, חבוּשי הגוֹן־בוֹן הורוד על ראשיהם, ומהם סיקים עם מצנפותיהם השזוּרות באמנוּת וזקניהם המקוצצים, מעוגלים ומטוּפּחים, מהם ראשי כפרים ונבחרי מועדונים, חברי ועדים ונכבדי עדוֹת. איש־איש ומתנתוֹ בידו – בקבוּקי מיצים, אגרטלי פּרחים, ממתקים ודברי־מאפה. בשוּרה ערפּית נכנסים הם בהדרת־כבוד, כתלמידים לפני רבם; מתישבים על המחצלות משני צדי הכסא, מצפּים למוֹצא פּיו. המשרתים, הלבוּשים מַדי חג, מַקריבים להם תה ממוּתק בחלב ומיני־מקפּה מתוּקים עטוּפים וכרוּכים בעלים רחבים מעצי הג’ונגל, המקוּפּלים ככיסוֹנים או כתרמילים ונתלים במין מחט של קוֹץ מחודד. בכירה שבנשיו מצטרפת אל האורחים והשתים האחרות יושבות במדור האחר ואתן עשרות צעירות, מנערות החצר והכפרים, לבוּשות חג ופרחים בשערותיהן. בשקט יושבות־כורעות הן על המחצלת שבחדר־הכניסה ודליי הבמבוק בידיהן, מצפּות לשעתן. אך תקוּם חבוּרת האורחים על רגליהם ויצעדוּ אחורנית מפּני כבוד המארח ויתקרבו אל הפּתח כדי לפנות מקומם לאורחים אחרים המחכים בצל עץ בחוּץ – מיד עטות אליהם הנערות ומלאכת יציקת המים מתחילה בכל עוּזה וצהלתה. יש נכבדים העומדים דום ומקבלים גזר הברכה בהכנעה ויש שובבים הרודפים אחר הנערות ומשיבים להן מנה אחת אַפּיִם.

הקצין מארחנוּ נשא ונתן ארוּכות בחדר־הנערות שתפטרנה את אורחיו הזרים ממַתנת ידן, אך ללא הועיל – זכוּתן היא וחובתן גם יחד, לא יצא יבש ביום אשר כזה מי שבא בצל קורתן. גם לאחר שכבר מצאתי לי מפלט במכונית הג’יפּ שבה נסענוּ, עטה אלי אחת מנשי בעל־הבית וללא שפה משוּתפת בינינוּ היה עלי להבינה ולהיעתר לה ולצאת החוּצה למען יקל עליה לכבדני כראוּי בדלי מים על גבי דוקא כמצוַת הכנסת־אורחים מעוּלה ביותר.

חויה מיוּחדת במינה בכל המסע הזה היתה הפּגישה עם משפּחה יהוּדית אחת ויחידה בישוּב קטן ומבודד, נַמטוּ. מקום מכרות־כסף הוּא, תחילה היה בידי בריטים וכיום – שוּתפוּת אנגלו־בורמזית. חברה ממשלתית שולטת על שטח עצוּם של בנינים ומעשנות במורדות ההר, המשווים למקום דמוּת בית־חרושת ענקי.

כחמשת אלפים פּועלים עובדים בפינה חבוּיה זו, עטוּרה הרים וגיאיות, נחלים ויערות. על צלע ההר שממוּל מתנוֹססת שוּרה של בנינים קטנים ומטוּפּחים, עשוּיים עץ ואבן וגגותיהם המשוּפּעים מכוּסים רעפים אדוּמים. בין בית לבית – גינות נחמדות ושבילים.

בסקירה ראשונה מזכיר המקום במשהוּ את תחנת־הכוח בנהרים בימי הפריחה שלה.

כשתי עשרות משפּחות, מרביתן מן הפּקידוּת האנגלית שנשארה במקום, יושבות כאן שנים מרוּבות. מטוס החברה המרקיע אחת לשבוּע לרנגוּן מביא להם דואר ומצרכים. זרים מזדמנים לכאן לעתים רחוקות. אך החיים בישוּב הקטן בנוּיים ומאוּרגנים לפי כל כללי החברה הקוֹלוֹניאלית: מועדון, מסיבות־קוֹקטייל, משחקי־ספּוֹרט וערבי־ריקוּד. לעתים, כשחוזרים בשעה מאוּחרת מן הקלוּבּ הביתה, מרחק צעדים מעטים – והנה נמר רובץ לו על הכביש או חיה טורפת אחרת, מחיות היער והג’ונגל, מטיילת בחצר. אך גם לכך מתרגל האדם.

לדבר אחד קשה לו ליהוּדי מארחנו, מפּקידי החברה, להתרגל: יום אחד לפני הפסח חל ביקוּרנו, וכיון שבניו השנַיִם לומדים בחוּץ־לארץ – יפסחוּ ההוֹרים ביחידוּת, ללא “סדר”, ללא תפילה בציבוּר, ללא חברה יהוּדית. מַצוֹת שלחוּ להם ידידים מאשר אָפוּ יהוּדי רנגון בבית־הכנסת שלהם. גם אגוזים ומיני התבלינים הדרוּשים לעשיית חרוסת קיבלוּ. לפי המנהג יצום האיש למחרת היום, ערב־פּסח, מהיותו בן בכור. זה הכל. ומה עוד יוּכלוּ לעשות בבדידוּתם?

יצאנוּ מנמטו ובידנוּ מתנה מגנו של מארחנוּ – צרור אורכידיאות אשר שרשיהן נעוּצים בכפיס־עץ וכך גדלות הן ופורחות. למחרת היום, בדרכנוּ לתחנת המטוס אשר יחזירנוּ לרנגון, לליל ה“סדר”, עצרנוּ את הג’יפּ על אם־הדרך וּבעזרת מלווינוּ המצוּידים בקני־במבוּק ארוּכים ועבים, שכרתוּ למטרה זו, עקרנוּ עוד כמה צרורות של אורכידיאות ממרוֹמי שבתן על גזע עץ ענף. הבאנוּ את שלל הג’ונגל לחצרנוּ, קשרנוּ את האורכידיאות לגזע עץ שלנוּ והרי הן חיות עליו כטפילים, ניזונות ממנוּ ועוד מעט והן תתאזרחנה ותפרחנה.

מיד לאחר חג־המים נתקדרוּ השמים וּמטר עז ניתך, מלוּוה ברקים ורעמים לרוב. אפלה נשתררה בעולם, קדרוּת וחום מחניק וזיעה כבדה אשר לא ידענוּ כמוהם עד כה. בניגוּד לכל המקוּבל והכתוּב בספרים האומרים, כי גשמי המוֹנסוּנים מתחילים לרדת אך ב־15 במאי, הקדימו השנה בשבוּעים ויוֹמַים. ספק אם זהוּ לפי ניחוּשיהם של אסטרוֹלוֹגים למיניהם, אשר בישׂרוּ עצירת גשמים בשנה זו ובצוֹרת ותחלוּאים רעים וכדומה.

לא אדע אם במצוַת השליח הקדוש, שהוּא אחת הדמוּיות המקובלות באגדה הבּוּרמזית, הקדימו הגשמים, אך זאת ידעתי: החל פּרק חדש. גם אם עוד יתבהרוּ השמים ותינתן שהות לבדק הגגות שלא עמדוּ בנסיונו של גשם ראשון – הרי ברוּר הדבר: החל המוֹנסוּן המטביע את חותמו על חיי האדם בארץ זו לתקוּפה ממוּשכת, לששה חדשים לפחות.

יג. סערה ופילים במוּלמיין    🔗

זמן רב טרם צאתי לבוּרמה מילאה את לבי התשוּקה לראות פּיל בעבודתו. ידעתי, כי בבורמה ארץ הג’ונגל והיערות עמלים אלפי פּילים בהרמת גזעי־העץ הכרוּתים ובנשיאת הקורות והובלתן אל נמלי החוף. ידעתי כי בסלילת כביש בורמה בימי מלחמת־העולם השניה לקחוּ הפּילים חלק בצד הדחפּוֹרים והטרקטוֹרים. וכך סייעוּ בידי בנות־הברית במלחמתן נגד היפּאנים. בורמה – הירהרתי בלבי – אך אֶדרוֹך על אדמתה מיד יבואוּ לקראתי הפּילים בצעדיהם הכבדים… ואוּלם חלפוּ חדשים, חלפה שנה ואני ראיתי פּיל רק בגן־החיות של רנגוּן. היערות רחוקים מן הבירה, והם מצויים באזורים הנידחים של הארץ. הגישה אליהם קשה. הדרכים בחזקת סכּנה. חבוּרות של מתמרדים פּועלות באזורי־הספר ובמרכזים ואין לצאת ואין לבוא בלא ליווּי ומשמר. זמן קצר לאחר בואנוּ לבוּרמה קראנוּ בעתוֹנוּת מעשה־חטיפה של איש אנגלי, אשר יצא לצוּד ציד בסביבה של אגמים ועצים, וסכוּם של אלפים נדרש מקרוביו כּוֹפר־נפש. קראנוּ על הפצצת רכבות ומסילות, פּגיעה בגשרים ובספינות – ואיך נצא לדרך רחוקה לחזוֹת בפילים במקום עבודתם? על כן נאלצתי זמן רב להסתפּק באותו פּיל שבוּי בגן־החיות של רנגון הרתוּם למין קרון גבוה וכבד ובו נוסעים ילדים וילדות לטייל בשכר פּרוּטות.

יום ראשון בשבוּע הוּא יום־המנוּחה הרשמי. אין זה יום השבתוֹן הבּוּרמזי הלאוּמי, שאינו חל ביום קבוּע מדי שבוּע בשבוּע, אלא אחת לשמונה ימים. ביום זה מלא גן־החיות יותר מבכל ימות השבוּע. השמש יוֹקדת גם לעת־ערב, האויר דחוּס וכבד, הזיעה נוטפת ללא הפוּגות. אך גן־החיות המרוּוח, המשׂתרע על גבעות ואגמים, מלא ילדים וּמבוּגרים. אל כל אשר פּניתי ראיתי בני־אדם שחורי־עור. אנוּ היינוּ החבוּרה היחידה מבני העור הלבן, ולבוּשים בסגנון המערב, ואילו כל האחרים בורמזים והודים בלבוּשם הלאוּמי.

הגן נהדר בנוֹפוֹ. משׂתרע הוּא על שטח עצוּם המקיף גבעות וגיאיוֹת, בריכות וסוללות. במלחמת־העולם השניה נפגע קשה מידי הכובשים היפאנים. הם הזניחוּ את הטיפּוּל בעצים, הרעיבוּ את בעלי־החיים ואף שדדוּ את הנדירים שבהם ושלחוּם לארצם, ליפּאן.

ואף־על־פּי־כן גן זה עודנו גם כיום הזה רב־גוָנים ועשיר מראות וחויות. קודם־כל התפּעלתי מן הקופים למיניהם. המונים! גדולים וקטנים, מכל הסוּגים והגילים. ליד כל ביתן של קופים אַתה רואה דוּכן קטן לממכר בננות ומיני אגוזים המיוּחדים לאזור זה. ילדים כמבוּגרים קונים אגוזים אלה בפרוּטותיהם ובמשך שעות הם משתעשעים למראה הקופים המקלפים את הבננות ומפצחים את האגוזים.

פּגישתי הראשונה עם הקוף במזרח הרחוק היתה עוד בדרכי לרנגון. יום אחד ואני על מרפּסת אחד הבתים של מַכּרנוּ, ראש־ההסתדרוּת הציונית בכלכוּתה, הכרך אשר בהוֹדוּ – והנה רואה אני קוֹף קטן יושב ממוּלי על המעקה וזוֹלל להנאתוֹ בננה גדולה. עקרת־הבית זנקה לעבר המזוה אשר בקצות המרפּסת. ואָמנם, אשר יגרה בא לה. מאֶשכּוֹל הבננות הגדול אשר קנה הטבּח אותו בוקר נשארוּ לפליטה רק שׂרידים עלוּבים. חסרת־אוֹנים עמדה האשה מוּל בעל־החיים הקטן ממש כשם שעומדות אנוּ לא פּעם בפני חתוּל זללן. הקוף כמעט חית־בית הוּא כאן. אף־על־פּי־כן באים אנשי העיר להשתעשע למראהוּ בגן־החיות.

ולא עם הקוֹפים בלבד ישתעשעוּ. ראיתי בני־אדם העומדים שעות ליד סורגי הכלוּבים הגדולים וזורקים אגוזים ישר לתוך לוֹעיהם של דוּבי בוּרמה הגדולים ושחורי־השׂער המטילים אימה בהבעתם הטורפנית. מה מוּזר מראהוּ של הדוב הענק הפּוֹער לוֹעוֹ, מצפּה לאגוז, והאיש קוֹלע למטרה, ישר לתוך פּיו… כן רבים הם בני־האדם כאן העוקבים במשך שעות אחר תנוּעותיהם הגמישות של עשרות הנחשים לסוּגיהם, המרוּכזים כאן במאוּרוֹת מיוּחדות שנחפּרוּ בעמקי האדמה למטרה זו. הנחשים זוחלים ומתפּתלים לעיני הצוֹפה, שולחים ראשיהם מעלה־מעלה, אך הסוללות אשר מסביב גבוהות למדי ואין הצופה מסכּן את חייו. אף־על־פּי־כן יש כתובות־אזהרה בבוּרמזית ואנגלית בכל אשר תפנה העין. היזהר והישמר לך, בן־אדם! אַל תקרב יתר על המידה פּן יכישך הנחש הארסי.

אילוּף נחשים וגידוּלם הוּא כאן אחת התופעות המצוּיות. רנגון יודעת סיפּוּרים לרוב על משפּחות מאַלפוֹת נחשים, אשר זוהי להם מסורת מדורי דורות. בבית אחד מידידינוּ – הוּא מן הסוציאליסטים לוחמי מחתרת העצמאוּת, שהיה לסוחר עשיר, ואשתו הצעירה שחקנית קולנוע – שם מתגוֹררת אשה והנחש הארסי שלה, רכוּש המשפּחה. אף כי בעלה מת מהכשת אותו הנחש בשעת טיפּוּלו בו, מוסיפה האשה להלך עם החיה הטוֹרפת כעם בן יקר ואהוּב. תהליך האכלתו הוּא כטקס־משפּחה שאליו מוּזמנים אורחים מכוּבדים וידידים למען יזינוּ עיניהם במחזה נדיר ובלתי־מצוּי כיצד האשה הזקנה מכניסה את נתחי הבשר לתוך פּיו ממש של הנחש. גם בגן־החיות של רנגון נערכת מפּעם לפעם הדגמה של הזנת סוּגי הנחשים הארסיים הממאנים לאכול בעצמם כל עוד הם כלוּאים ונתוּנים בשבי, אך יותר מכל מוּפנית תשוּמת־לבם של הצופים כלפּי הפּיל, בהמת־העבודה בג’ונגל של בּוּרמה. בספרוּת האגדה הבוּרמזית ממלא הפּיל תפקיד חשוּב מאוד, כן ידוּע ערכּוֹ בהיסטוֹריה של העם הזה, בימי־שלום ובימי־מלחמה. הפּיל הלבן, זו החיה הנדירה שהיתה ברשוּתם של מלכים יחידי־סגוּלה, הוּא אחת הדמוּיוֹת הנבחרות באגדות־עם ובספרי קורות־הימים של ארץ זו. מה פּלא, איפוא, כי האוכלוסיה העירונית, המנוּתקת מאזורי הג’ונגל שבהם עוד נשמרוּ עקבות חיי בורמה העתיקה ללא תמוּרה, מקיפה בסקרנוּת את הפּיל הרתוּם לכרכרה או את משפּחת הפּילים בכלוּבם!

אנוּ לא אמרנוּ די במראה הפּילים בכלוּבם בגן־החיות. השתוקקנוּ לראותם בחייהם הטבעיים באזורים בהם הם מרוּכזים עד היום. וּמאוינוּ זה ניתן לנוּ במסענוּ למולמיין ערב צאתנו את בּוּרמה.

מולמיין פּינת־חמד היא. על גבעה ירוקה היא בנוּיה ורגליה טובלות במים. שוכנת היא ליד שפך הנהר הגדול סלוין, היורד ממרחקים. מוצאוֹ בהרי סין במרחק למעלה מאלף קילומטר מפּינה זו בטֶנַסֶרים, המחוז העשיר ביערות טרוֹפּיים וּבמכרוֹת המכילים אוצרות־טבע יקרים. מחוז טנסרים הידוּע בשפע גשמי המונסונים שבו, נמשך כרצוּעה דקה דרומה, לתוך חצי האי מליה, בהמשך לגבוּל בוּרמה ותאילנד. לאורך חופו של מחוז זה פּזוּרים איים לרוב, חבוּיים בשפע של ירק ועשירים בחיה ובעוף למינהוּ. להקות צפּרים מעופפות כאן כעננים, וקולות הצפרדעים בלילה עולים כמקהלה אדירה על־פּני המישוֹר.

שלוש ערי־מסחר חשוּבות משוּבצות בחוף לארכו – מֶרגווּי בדרום. טַווֹי במרכז וּמוּלמיין בפינה הצפונית, בנקוּדת־המפגש של הרצוּעה הדקה עם גוּף בוּרמה הדוֹמה בצוּרתה הגיאוֹמטרית לרומבוס.

מולמיין היא נמל־יצוּא העיקרי לאוצרות האזור כוּלו, לתנוּבת מטעי־הגוּמי שלו, לעפרות־האָבץ והמתכות האחרות, המצוּיות כאן במַעבה האדמה. כן נשלחים מכאן גזעי העצים הטרוֹפּיים, וּבעיקר העץ הקשה והמוּבחר הידוּע בשמו הלוֹעזי טיק (שׂג או אסכלגוס) והוּא משמש בעיקר לבנין ספינות ולרהיטים יקרים. הגזעים הענקיים שטים כדוֹברוֹת טבעיות והם נישאים עם זרם הנהר האדיר היורד בשצף־קצף מן הצפוֹן, פּרוּע וסוער. יש וגזעי־העץ נתקעים באחד המפרצים המרוּבים בדרכם ושם הם נחים במשך חדשים ולעתים אף שנים עד שישוּב הזרם ויסחפם. רק במרחק כחמישים־ששים קילומטר צפוֹנה למולמיין נרגע הנהר ומכאן ואילך אפשרי בו שיט הספינות. הנמל מרוּחק רק כעשרים קילומטר מן הים, מחופו המזרחי של מפרץ בֶּנגול הידוּע, והספינות מגיעות עדיו בדרך הנהר. וכך משמשת מולמיין העשירה אחד הפּתחים החשוּבים של בורמה אל העולם. על־כן יושבים בקרבה אנשי עסקים, מעשירי הארץ.

וכעשרה כן יפיה של עיר־חמוּדוֹת זו. הגבעה טובלת בירק רענן. מבעדוֹ מזדקרים גגות הרעפים האדוּמים כשהם מרוחצים בגשמי המונסונים היורדים במשך ששה חדשים רצוּפים ללא הפסקה. בּוּרמה עשירה בגשם. כמוּת הגשמים היורדים בה גדולה בממוּצע פּי עשרה לפחות מזו שבארצנוּ. לא כל־שכן במחוז טנסרים שמימיו מרוּבים לפחות כפליִם מאשר בסביבות רנגון, למשל. נהרות ואגמים משבּצים את הארץ לאָרכּה ולרחבּה. איים קטנים וגדולים מזדקרים מתוך המים האפורים לאורך החוף ככיפּוֹת ירוקות. להקוֹת צפּרים מתעוֹפפוֹת מסביב; עדות עוֹרבים שחורים משמיעים קריאותיהם הצרחניוֹת; וצריחי־הזהב של מגדלי הפּגודות הלבנות משווים לנוֹף אוֹפי של אגדת־קסמים.

בצהרי־יום הפלגנוּ בספינה על־פּני הנהר האפור שרחבּוֹ מגיע בסביבה זו לקילוֹמטר. ספינת חיל־הים הבורמזי היתה זו, לבנה וּמצוּחצחה, ומלחיה לבוּשים מַדי־ימאים צחוֹרים. ישבנוּ בכסאות־נוח על הסיפּוּן המרוּחץ והמשוּפשף, משיבים נפשנוּ ברוּח הקלילה שנסתננה מבעד ללהט החום הכבד והמעיק. בקצות הסיפּוּן, על־גבי איצטבה מקוּשטת פּרחים וּפירות, ישכּוֹן פּסל־בּוּדהא מוּזהב, חוסה בתוך ארון־זכוּכית קטן שכמוֹתוֹ מצוּי בכל בית כמעט בארץ זו. מים חיים בכוסות מוצבים ליד הפּסל. נרות צבעוניים עוטרים אותו עם קעריות אורז מבושל.

השיִט על נהר סלוין האדיר בצהרי יום־קיץ טרוֹפּי נחרת בי כחלום כבד, לוהט שרב ונוטף זיעה. ובחזרנוּ אל החוף הובילנוּ מלוונוּ אל ביתו של אוּ סו־טין, אשר שמוֹ הולך לפניו כמאָרח למוֹפת וכנדבן אשר ביתוֹ וידו פּתוּחים. בנין־אבנים מרוּוח לו, בן קוֹמוֹתים, המשקיף על הנהר. רצפּתוֹ – שיש, והמעקה עשוּי עץ יקר. שולחן גדול מוצב בחדר־האוכל הנרחב והוּא ערוּך תמיד לכל אורח ולכל נצרך. חדרי־שינה מרוּוחים המיוּעדים לאוֹרחים וּבהם מיטות וכרים שלא כבכל בית בורמזי אשר השינה על הרצפּה עודנה מקוּבלת בו במידה ניכרת. אך במיוּחד הפנוּ המארחים את תשוּמת־לבנוּ על שנים מחדרי הבית רחב־המידות. מתחילה הביאוּ אותנוּ לחדר בוּדהא, המטוּפּח והעשיר בקעריות־כסף ואגרטלים לפירות ולפרחים, בסידורי חשמל מיוחדים לתאוּרה ובתשמישי־קדוּשה שונים. אחר־כך הביאוּנוּ לחדר־הרחצה המוֹדרני, המכיל אַמבּטיה ממש, שהיא מן הנדירות במשפּחה הבּוּרמזית, הרגילים עדיין להתרחץ תחת הברז, אם בבית ואם ברחוב.

באותה שעה קצרה שבילינוּ בבית היפה, נהנים מן הגלידה המשוּבחת ומן הצניעוּת והענוה של מארחינוּ, ניתן לנוּ שוב לעמוד על אותה תכוּנה של סוֹבלנוּת דתית המוּשרשת עמוק בלבות העם. בין אורחי הבית אותו יום היה אחד ממַכּרינוּ הבוּרמזים, מן העומדים בראש ארגוּן YMCA בבוּרמה, שבא לכמה ימים למולמיין לעידוּד הסניף המקומי. וכן היתה שם מורה נוצריה העובדת בבית־הספר העממי שליד אחת הכנסיות המזדקרות כאן בין פּגוֹדוֹת וכיפּוֹת מסגדים מוּסלמיים. כרבים אחרים בארץ זו נתוּנה היא להלכי־רוּח מסתוֹריים של חקירה במוּפלא, יש לה ידיעת־מה באסטרוֹלוֹגיה ובפַּלמיסטיקה. לאחר שהגדירה ברוב חן וזריזוּת את תכונוֹתינוּ “לפי מראה כף־היד”, סיפּרה לנוּ מתולדות השתרשוּת הקן הנוצרי בפינה זו. מסתבר, כי מולמיין היא אחת הערים הראשונות שבה נטה המיסיון את אהלוֹ, כיון שבגלל עשרה ואוצרותיה משכה אליה את הכובש הלבן מרגע הציגו רגליו בחבל־עולם זה ובעקבותיו הלכוּ המיסיוֹנרים. בקשתה של המורה הנוצריה ממולמיין בשעת פּרידתנוּ ממנה היתה שלא נשכחנה ובהזדמנוּת ראשונה נשלח לה בקבּוּקוֹן ממי הירדן. ולאחר שהסבירה פּירוּשו של דבר לעקרת־הבית הבוּדהיסטית, אשר עולם התנ"ך וערכיו זרים לה לחלוּטין, ביקשה גם היא צלוֹחית של מי הירדן, אשר בודאי יביאוּ ברכה גם לבני־ביתה הבוּדהיסטים.

מבית מארחינוּ האדיבים פּנינוּ לעבר מנסרה גדולה, אחת מאותן המנסרות של האזור הטרוֹפּי, שבהן ממלא הפּיל את תפקידם של מנוֹפים ומכוניות־משא. בחרדת־לב וּבהתפּעלוּת שלא יכולנוּ להתגבּר עליה עקבנוּ אחרי חיות־הענק בעמלן המפרך. הפּיל המאוּלף יודע לכרוֹע על־פּי צו על הברכים בשביל לאַפשר למאַלפוֹ לטפּס ולעלות על גבּוֹ. כננס בראש הר יושב לו האדם על־גבי הפּיל ובמַטה־הבּמבּוּק הזעיר שבידו יכוון את פּעוּלות בעל־החיים העצוּם כחפצוֹ. הנה יושיט הענק האפוֹר את החדק הארוך שלו ובקלוּת ובזריזוּת יתפוס בקצהו בוּל עץ כביר, שקטרו למעלה ממחצית המטר וארכו בלי ספק לא פּחות מעשרה מטרים. כהרף־עין הוּא מגולל את הגזע מעלה־מעלה, וכבר הוּא מוּנח איתן על שני השנהבים הלבנים, הבולטים החוּצה משני עברי החדק, עבים בראשיתם ומחודדים בקציהם. עתה נוֹשׂא הפּיל את רגליו הכבדות והוּא צועד אט־אט, בקצב ובנחת, וגזע העץ נישא לפניו על־גבי השנהבים החזקים.

פּיל בעבודתו כמחזה־טבע שׂגיא הוּא. כמוהוּ כנהר אדיר, כצמרות העצים הכבירים, כאיים שופעי הירק והחי. אותו יום ראינוּ במנסרה אחרת פּיל נכה, שאָבד לוֹ אחד משנהביו בתאוּנת־עבודה. אף־על־פּי־כן הוּא ממשיך בעבודתו, מעמיס את גזעי העצים בחדק שלו על־גבי השן האחת ונושא בעול עמלו כמימים ימימה. בן שלושים וארבע שנים הוּא הפּיל הנכה. ויש קשישים ממנוּ הרבה. האגדה הבורמזית מסַפּרת על פּילים החיים מאות שנים. קורות ימי הארץ הזאת שלוּבים פּרקי־מלחמה לרוב שמטרתם היתה רכישת הבעלוּת על הפּיל הלבן ופילים לרוב לקחוּ חלק בהם תחת המכונות בימינוּ. הפּיל משוּבץ בנוף הטרוֹפּי השגיא לבלי היפּרד. חלקו רב בהוד־הקדוּמים אשר השרה עלי נוף זה בעצמתוֹ. ותמיד אשא בלבי את זכר ביקוּרי במולמיין היפה כשהוּא צמוּד למראה חיות־ענק אלו.

אך נורא־הוד ושגיא עוד יותר הוּא רושם אחר אשר נטלתי אתי ממולמיין. בה עמדתי על מַהוּתה של סערה טרוֹפּית העולה בעצמתה על כל הסערות שהייתי עדה להן ברנגון.

לפתע־פּתאום הבריקוּ הברקים והרעימוּ הרעמים. הגשם השוטף ניתך בזעף ארצה והסערה טילטלה ויללה כאילוּ חוזר העולם לתוהוּ ובוהוּ. בחשכת הלילה קפצנוּ ממיטותינוּ בחדר המזדהר באור־בלהות. נאבקים ברוּח הפּוֹרצת מבעד לכל הסדקים. הוילאות הלבנים התנפנפוּ במחוֹל־שדים. החלונות נחבטוּ ברעש. הבית כוּלו ביקש להיעקר ממקומו.

תמהים ונדהמים עמדנוּ בחדר המסוער, חסרי־אוֹנים בפני כוח־האדירים, מזוּעזעים ומתפּעלים ממקהלת הקולות וזילוּפי האורות ועצמת המַבּוּל וטלטלת הרוּח. פּלאי־פּלאים! הלא רק לפני שעה קצרה היה הכל שקט ורוֹגע. אמש ישבנוּ בחוּץ במסיבת רעים עם מארחינוּ מאנשי מולמיין. הגברות בשמלות־צבעונים, בחוּלצות לבנות דקיקות, ובתכשיטי הספּירים והאודם ממכרות צפון־בוּרמה, דמוּ לצרור פּרחים עדינים. עלוּפי־חוֹם ישבוּ האנשים, נוטפי זיעה באויר הדחוּס והלח מַרבּית ימי השנה. עלה לא זע על צמרות העצים הגבוהים שוֹפעי־הירק. קול לא נשמע בדממת הלילה הטרוֹפּי כבד־הנשימה. עם ערוֹב היום עלינוּ אל בניני הפגודה העתיקה בראש הגבעה כדי לשוּב ולחזוֹת במראה השקיעה הנהדרת של גולת השמש האדומה אל מאחורי אופק הארגמן. כה רוֹגע היה הכל, כה יציב. ולפתע־פּתאום פרצה הסערה…

יד. לוֹרה    🔗

קטנטוֹנת היא ושחרחוֹרת, דקיקה וחיננית. כמוה כרוֹב בנות עמה – עדנה ורוֹך של עידן ועידנים; מאז ימים רחוקים של מלָכוֹת ונסיכוֹת. אותו ברק התבוּנה בעיניים השחורות, הצנוּעות. אותו הפּרח הרענן בשׂערות החלקות, הקלוּעוֹת מלאכת־מחשבת. וּמבעד לחוּלצה הלבנה־הקלילה נשקפת התחרה העדינה של החזיה עמוּקת־המַחשׂוֹף. כי תראה אותן כּוֹרעוֹת לפני אֵל־הפּסל בשילוּב רגלים אחוֹרנית, כּוֹבשוֹת פּניהן בקרקע ללא ניד במשך רגעים ושעות – אז תדע מה מקורה של שלוה עילאית זו; אז תחוּש כוחו של אותו עולם רוּחני, שאין לך דריסת־רגל בו.

שמה סוֹ מְיִנט, ולמעשה דוֹ־סוֹ־מינט, כי לפי גילה ומעמדה זכּאית היא לתוספת־הכבוד “דוֹ”, שפּירוּשה “דודה” והוּא ניתן לאשה מעבר לגיל הנעוּרים. אך בחברה בה היא מצוּיה הכל קוראים לה בשמה הלוֹעזי – לוֹרה. כך המוּמחים והיועצים האמריקנים ונשותיהם. כך הדיפּלוֹמַטים הזרים לסוּגיהם, ממזרח וממערב. וכך אפילוּ בני עמה. אנשי הפּקידוּת הגבוהה, חברי בעלה בתפקידו הרם באחד ממשרדי הממשלה.

לורה, נורה, סלי, ליוסי… שמות זרים אלה מנַין להן, לנערות ולנשים השחוּמות הללוּ, המעלות בתנוּעוֹתיהן הגמישות זכר תרבּוּת רחוקה של שבטי ג’ונגל ונהרות? אָכן, המיסיוֹנרים למיניהם קצרוּ כאן קציר רב. ואַתה עומד תמה לצירוּף מוּזר זה. הנער המשרת, שאינו יודע קרוֹא וכתוב ואין לו קרוב וגוֹאל, לא אָדם ולא אל – אך זאת ידע, כי נוצרי הוא, כי אָביו או סבוֹ שלחהוּ בילדוּתו לצריפו של המַטיף הנוצרי אשר בכפר, שם נתנוּ לו, נוסף לאמוּנה, גם אוכל ובגד. השופט המכוּבד והמַשׂכּיל, בלונג’י על גוּפו ובגון־בון על ראשו, – זה הלבוּש הלאוּמי המכוּבד – מתעניין לשמוע אף משהוּ על נצרת וּבית־לחם הרחוקות, השמות אשר נשזרוּ עמוק כל־כך באגדת חיי ילדוּתוֹ, לא פּחות ממאנדאליי ופגן ומולמיין שלו.

לוֹרה אינה נוצריה. במשך כל חדשי הכינוס הבוּדהיסטי לנה, לפי תורה, לילה בשבוּע על רצפּת אחד הצריפים בתחוּמי פגודת־השלום, על־מנת להשכים קום בשעה שתים אחר חצות ולהתקין יחד עם עשרות חברותיה לפונג’ים הקדושים את הארוּחה הראשונה באשמורת הבוקר. אחד מחדרי ביתה הקטן קודש הוּא כוּלו לאל ואמוּנתו. באתי אליה בשעה תשע בבוקר. הבנים השנַיִם כבר יצאוּ לבית־הספר האנגלי, שם לומדים, כרבים אחרים, אף מבני הלאוּמיים הקנאים. לוֹרה כבר מוּכנה להילווֹת אלי לסיוּר בשוּקי העיר. אך בעלה עודנו מתיחד עם אלוהיו, כּוֹרע ומשתחוה לפניו, כוּלו שקוּע בהרהוּרים. אין ספר־תפילות בידיו, שפתיו אינן נעות. בלא קול ובלא נוסח קבוּע ישפּוך לבו לפני פּסל־הבודהא המצוּפּה זהב כוּלו, השוכן כבוד בחדר מיוּחד בביתן־הזכוּכית המרוּוח שלו, מוּקף נרות דולקים וכוסות מים, פרחי־גן ופרחי נייר צבעוני וקעריות מלאות אורז ופירות וּמַמתקים – קודש לאלוהים, לבל ירעב ויצמא, חלילה.

השוּק שיצאנו אליו אותו בוקר עשוּי תאים־תאים, קוּביות־קוּביות. המעברים צרים כדי מהלך איש אחד ולא יותר משנַיִם. בדי־הצבעונים שהוּבאוּ מכל ארצות תבל נערמים כאן לעשרות ולמאות חפיסות על־גבי המַדפים הצרים. על הדלפּק הגבוה, הממלא את התא כולו, יושב הסוחר בכריעת ברכים, מצפּה לקוֹנה. רוּבו של המסחר בידי נשים הוּא, והן יושבות בנחת ומעשנות את הסיגרים הגדולים. מרוחצות ומסורקות, וּפניהן מכוּסות שכבה עבה מאותה אבקת ה“טַנַקה” הצהבהבת העשוּיה מעץ־אלמוג ומפיצה למרחוק ריחה החריף. אין האשה מכריזה על מרכולתה. לא תמשוך את הקונים בלשונה. דרך צניעוּת וכבוד עצמי יושבת היא במרומי הדלפּק, שקטה ומצפּה. יש ותקרא עתון. יש ותתקין לסעוּדה את התבשיל שהביאה עמה ממקום־מגוּריה בצריף עשוּי מחצלות־בּמבּוּק. הנה פּרשׂה לפניה את העלים הירוקים והיא כוֹרכת בהם באצבעות דקות את האורז ותבליניו.

אין המסחר בּוֹער בעונה זו, בימי המונסונים. חיי הרחוב משוּתקים במידה ניכרת. שבתוּ קולות השירה והנגינה. נעלמו כמעט גם גלימוֹתיהם של להקות הכוהנים־נזירים, אשר כרגיל הן קורעות את העין בצבען הכתום הבהיר. שעות הבוקר נועדוּ להם כל ימות השנה לקיבוּץ תרוּמות המזון, אך לא כן עתה. עונת הצוֹם והריכוּז היא – שלושה חדשים בשנה. לא ישירוּ ולא ינגנוּ. כל שמחת משפּחה תידחה, לא חתוּנה ולא טקס הכנסת הנער במצוות דת בוּדהא, אף לא חג רציעת אזנה של הנערה לעדי העגילים בהגיעה לפרקה.

אין הבוּדהיזם מטיל איסוּרים חמוּרים. אך העם, המחוּנך לאמוּנה בעולם הבא, ירא מפּני אצבע אלוהים, מכוחם של רוּחות אלימים, גם הנאורים והמשכילים חיים בסתר לבם בעולם של רוּחות טובים ורעים. בדרכנוּ בשוּקי ראנגון אותו בוקר דולף, בשעה שרגלינוּ בּוֹססוֹת בשלוּליות הרפש ובערימות הקליפּות – שבה לורה ושזרה את חוּטי סיפּוּריה העדינים, היונקים משרשי נשמת העם ואמוּנתו. בלחישה כמעט, במשפּטים מרוּסקים ובעינים מלאות מורא, סיפּרה פּרשה עצוּבה מקורות משפּחתה. אחותה הבכירה לא צייתה למצוות הדת, נישאה לאיש בעצם עונת התענית – והיתה בה יד הגורל להענישה: שש שנים לאחר נישוּאיה מתה בחליה…

יודעת לוֹרה סיפּוּרי־בלהוֹת לרוב, ויודעת היא תרוּפה לכל דבר. כאשר סיפּרתי לה על זוּג הצפּרים הפּעוטות, הבונות בהתמדה וּבשקדנות שני קנים משני עברי פּתח הבית, נתמלאה צהלת התלהבוּת: הרי זה סימן ברכה! הרי זה מביא אושר!

ברצינוּת שאין למעלה הימנה הציעה לנוּ ערב אחד תרוּפה נגד מַכּת הנחשים בגן הבית. אותו יום הרג השומר נחש בפתח, והיא שאלה וחקרה מה עשינוּ בנחש המת. “עליכם לכתוֹש אותו עד דק – אָמרה – ולתת את הנחש הכתוּש לתוך ארבעה קני־בּמבּוּק חלוּלים, שוים בגדלם. תוֹסיפוּ לתוך חלל הקנה אוֹרז כתוּש אף הוּא. תקשרוּ יפה את ראשי הקנים ותניחום בארבע פּינות החצר – והרי אתם מוּגנים מפּני נחשים למשך כל אותה השנה”… כנראה, הבחינה בצל של ספק על פּני המאזינים, על־כן חזרה ואָמרה בקוֹל רציני ביותר: “לא, לא! אין זו אמוּנת־הבל! הדבר בדוּק וּמנוּסה”…

עולה על כוּלם סיפּוּרה על נשמת חותנה שנתגלגלה בבנה. גלגוּל נשמות – זה יסוד היסודות של הבּוּדהיזם. על־כן תורת־חיים היא, כי המוות תחיה הוּא, תחיית הרוּח וגלגוּלוֹ בגוּף מסוּים. וכל מעשה מכוּון לכך שתזכה הנשמה להתגלגל לגוּף נאה ומכוּבד, כל ספרוּת אגדות־העם בנוּיה על אמוּנה זו. ערב אחד, בבית ידידים, ישבנוּ והקשבנוּ במשך שעות לסיפּוּרי־אגדה מסוּג זה – מלכים ונסיכות שנתגלגלוּ בבעלי־חיים למיניהם, וכל ההרפּתקאות המרוּבות שמצאוּ אותם. המלחמות והרציחות, חילוּפי מלכים והרג עוצרים – כל ההיסטוֹריה כוּלה שזוּרה אגדות ומופתים. עץ שפּרח שלא בעונתו; ברק שהבריק וכדומה. המספּר – איש מַשׂכּיל, מהנדס ידוּע, אב לבנים גדולים. בן לנישוּאי־תערובות הוּא, אמו בת הארץ ואָביו מאנשי הפּקידוּת הבריטית בדור שעבר. רבים כאן כמוֹתוֹ, והם מהווים מעין מעמד מיוּחד, רב תסביכים וּבעיות. שעה ארוּכה זלף סיפּוּרו בנחת, כשהוּא חורז דמוּת לדמוּת, פּלא אחר פּלא.

סיפּוּרה של לורה לא מן העבר הרחוק היה ולא מעולמם של מלכים ונסיכות. בה עצמה הוה עוּבדה, בבנה יקירה ובחותנה שהיה כאָב לה. היא סעדתהו בחליוֹ ובזרועותיה מת, זמן קצר לפני הוּלדת הבן. ולא חלפוּ שנתים והנה ערב אחד והיא וּבעלה סועדים לבם והילד יושב ביניהם, ופתאום נשא ידו הפּעוטה, הראה באצבע על אמו וביטא בקושי אך בבהירוּת את שמה בקיצוּרוֹ: “מינט”, בדיוּק כפי שהיה קורא לה חותנה. המלה הראשונה שהגה הילד ביטא אותה כך, כפי שרגיל היה לבטאה סבוֹ – האין זו הוכחה נאמנה לגלגוּל נשמתו?

כאשר ניסה מישהו להטיל ספק בדברים, כי הרי ייתכן שגם אחרים מבני־הבית קראוּ לה בשם זה, וטבעי הדבר שהילד המתחיל בדיבוּרו יבטא קודם־כל את שם אמו – נתמלאה לוֹרה צער. בהתרגשוּת שלא כדרכה הביאה דוּגמה אחרת להוֹכחה: כאשר גדל הילד והיה לנער נזדמן לבית אורח יקר, קרוב־משפּחה ישיש. בבוֹאוֹ הביא עמוֹ מין סיגריה מיוּחדת במינה, אשר כמוֹתה היוּ מעשנים בני הדור שעבר. והנה, בהיכנסה פּתאום לחדר־האורחים הריק, ומה רואות עיניה? – הבן הנער מסתתר שם בפינה ומנסה לעשן את הסיגריה המשוּנה. דוקא בה, שכמוֹתה היה מעשן סבא שלו, בחר מכל הסיגריות אשר בבית…

סיימה לוֹרה את סיפּוּרה ונתנה בנוּ מבט של נצחון: הנה, רואים אַתם.

שתקנוּ. מה טעם להסתער בהגיון קר על עולמה החם, המַשרה שלוה ואוֹשר?

לימים נזדמן לי לבקר יחד עם לוֹרה בפגודת שודגון באחד מימי חג־האור. אף זה אחד החגים, שאין יודע להגדיר טיבוֹ וּמַהוּתוֹ, אם חג דתי הוּא או לאוּמי. על־כּל־פּנים שוב נפסקוּ חיי העבודה למשך כמה ימים, וכל המלאכה שבתה. הכיכרוֹת והרחובות מוּצפים אורות־צבעוֹנין ערוּכים בצוּרה אמנוּתית. כל בית מתאמץ לעלות על חברו בקישוּטי־האורות שלו. משרתי החצר חסכוּ מפּרוּטותיהם וקנוּ את כל אוֹתם הפּנסים הקטנים ונרוֹת־הצבעוֹנים לבל יפגר, חלילה, מעוֹנם אחר מעונות שכניהם, משרתי הבתים הסמוּכים. אכסדרת הפגודה וכיכרוֹתיה הוּצפוּ אורות ערוּכים בצוּרות שונות ומשוּנות, כל צוּרה סמל.

– הנה רוֹאַה אַת, – מַצבּיעה לוֹרה על אחת הפּינות בה נערכוּ הנרות על רצפּת־השיש בצוּרת מספּר אותיות בכתב הבורמזי, – כאן טרחה משפּחה והדליקה נרות בצוּרת ראשי־התיבות של בני משפּחתה, מגן בפני הרוּחות הרעות.

שמוֹ של אָדם רב־סמל הוא. יום־יום וּקבוּצת שמותיו המקוּדשים. אם יליד יום א' בשבוּע הנך – אינך רשאי לשׂאת שם של יום אחר בשבוּע ועליך לפנות בתפילתך לצד מסוּים. יום־יום ורוּח־השמים שלו. לוֹרה וּבעלה שילידי ימים שונים הם לעולם לא יתפּללו יחד. בפתח הפגודה נפרדות דרכיהם. אחר כך ייפּגשוּ אם ליד העץ הקדוש בקצות הרחבה, או ליד האבן השחוֹרה, היא אבן־הבּזלת הבּוֹחנת כליוֹת ולב. אם בטוּח אתה כי נקי מעוול הנך וטהור מַצפּוּנך אל תירתע מגעת בה ואפילוּ נסה־נא להגביהה תוך מחשבה מרוּכזת על משאָלה שבלבך. אם תקל האבן בידיך אות הוּא כי תתמלא משאלתך. ואוּלם חלילה לך לגעת באבן אם יש בך עווֹן, כי היא תכבד עשרת מוֹנים ותדכא רוּחך עד עפר.

לוֹרה ידידתי איננה אמיצת־לב כל־כך, או אולי אין היא בטוּחה ביותר בטוהר מַצפּוּנה. על־כל־פּנים גילתה לפני סוֹדה, כי פּעמים רבות החליטה לנסוֹת מזלה באבן השחוֹרה, אך מדי גשתה אליה נתמלא לבה פּחד וחרדה שמא תכבד בידה ותיעכר רוּחה. עוברת היא על־פּניה, מתעכבת קמעה, אך אינה נוגעת.

בבוקר־בבוקר באה לוֹרה אל הפגודה עם אמה הישישה. כיבּוּד אָב ואם הוּא מן המצוות הנכבדות ביותר של דת בוּדהא. יש חג מיוּחד שעיקרו והדרת פּני זקן. ילדים מביאים מתנות להוריהם וצעירים לקשישים מהם. הנשיא מגיש שי לזקני הקהל וראש הממשלה כוֹרע ברך לפני הקשישים ממנוּ. בעיני ראיתי איך מורה בורמזית צעירה מגישה ביום חג זה בדחילו ורחימו שי מפּירות העונה למנהלת בית־הספר – אגב, יהודיה מקוצ’ין שבהוֹדוּ – ומשתחוה לפניה אַפים ארצה. מוּזר ומפליא היה מראה לוֹרה החיננית, אשר ראיתיה עד אז רק במסיבות חגיגיות בחברת הסגל הדיפּלוֹמַטי, והנה היא בלי כחל ושרק, ללא תמרוּקים ותכשיטים, שערוֹתיה אינן עשוּיות כמגדל וּלבוּשה פּשוּט וצנוּע – והיא כורעת בעינים עצוּמות לפני הבוּדהא בכיכר ההוֹמה. את צרוֹר הפּרחים שקנתה בדרך היא נותנת בידי אחד הגברים שבסביבתה, למען יגישנו הוּא לאל־הפסל, כי אין זו דרך צניעוּת שתקרב אשה אל בּוּדהא מעבר לתחוּם המוּתר.

ערב אחד הוזמנתי לביתה של לוֹרה לחגיגה דתית מיוּחדת במינה והיא מעין טקס התרת נדרים והיטהרוּת ופיוּסין. כשעומדת בפניה בעיה קשה במשך כל ימות השנה או כשאירעה איזו תקלה ונתערער שלוֹם־הבית, נוהגת לוֹרה להימלט אל תחוּמי הפּגוֹדה ושם, אגב כריעה על הברכים והתייחדוּת עם הרהוּריה, חוֹלף הרוֹגז ונפתרת הבּעיה והדרך שוב מוארת באור האהבה וההשלמה. אך יש יום בשנה שבו נערך הטקס בבית, בחוּג המשפּחה והידידים, ברוב עם וּבשוּלחן ערוּך. אין תאריך מסוּים לטקס זה, שהוּא מקוּבל על המהדרין במצוות בלבד. לורֹה בחרה לקבוע אותו ביום הוּלדתוֹ של בעלה, על־מנת לגרום לו הפתעה ונחת־רוּח. חג יום־ההוּלדת שנשתרש כאן, גם הוּא נחלת החיים הבריטיים ומנהגם. בתמיהה תראה כאן לא פּעם ילדים והוריהם מחוּגי האינטליגנציה שרים Happy birthday to you“” מסביב לעוּגה שעליה דולקים נרות, כמקוּבל במשפחה האנגלית מאז ומתמיד. אַל תתפּלא אם באותו בית תהיה עד גם לטקס בודהיסטי, על כל פּרטיו המשוּנים. חדר בודהא בבית לוֹרה קוּשט לכבוד המאורע לבלתי הכּירוֹ. לא רק שמשיות קטנות וּפעמוֹנים מכל המינים נתלוּ כאן, מאלה המוּצגים לראוה ולמכירה לאלפים על מאות המדרגות המוליכות לפגודת שודגון, אלא נוסף לכך הותקנוּ קישוּטים אחרים, שעין לא ראתה. מן ה“בשר” הלבן של גזע עץ־הבננה נגזרוּ ביד אמנים עמודים ושערים, מגדלים על פּיתוּחיהם וארמונות נהדרים. כל זה הוצב מסביב לביתן־הזכוּכית שבו חבוּי הבודהא המשפּחתי ולידו על הרצפה הושבו תלמידי־החכמים, מעין “אוֹמרי התהילים” של העיירה היהוּדית בדור החולף. בצלילים מוּזרים לאוזן זר הם קוראים תפילותיהם החדגוֹניוֹת ותוקעים בקונכיות שברי קולות וּתרוּעה, מלוא חלל הבית. בדבקוּת וחרדת־קודש מתכּנסים לכאן אורחים נכבדים לאחר שחלצוּ סנדליהם, כורעים ומשתחוים בדממה, שוֹהים רגעים מספּר וחוזרים אל החדר אשר בקצה האחר של הבית, שם משתלהב משחק־הקלפים. יש העושים תחנה בדרך לסעוד לבם ליד השוּלחן הערוּך על המרפּסת. שם הוּצגוּ קערוֹת מלאוֹת קאוּסוָה זה המאכל הלאוּמי הבּוּרמזי, שעיקרו אטריות עשוּיות מאוֹרז ורוֹטב דגים מיוּבּשים בתבליניהם. לקינוּח סעוּדה טועמים מן המקפּא המתוק העשוּי משרשי צמחים או מפצחים מיני גרעינים מרים וחריפים מתוּבּלים בשוּם. מפּעם לפעם מוציאים מן הכיס את הקופסונת הקטנה ובה הגרעינים הזעירים מצבע הרעפים, ה“בּיטל” הידוּע, שטעמו וריחו חריפים, ואַתה לועס מלוא פּיך. ה“בּיטל” בבורמה “מעמדו” כ“צ’וּאינג־ גם” בארצות־הבּרית, למשל. ואל־נא תסלוד נפשך אם תראה על כל צעד ושעל, ברחוב ובבית הדואר או במוסד ציבוּרי אחר, בני־אדם יורקים על הרצפּה אותו “בּיטל” אדום וחריף, משנמאסה עליהם הלעיסה.

טו. דמותו של איש בורמה    🔗

ראש השנה החדשה הביא הפתעה מעוֹדדת לנוּ, לחבוּרת הישראלים שנקלעוּ לבירת בוּרמה במזרח הרחוק. העתונים היומיים החשוּבים במדינה, הן בשפה הבורמזית והן באנגלית, נקטוּ ב־1 בינוּאר 1955 עמדת ביקורת חריפה כלפּי ממשלתם, על שנתנה יד לעוול שנגרם לישראל בכינוּס ראשי ועדת קולומבו בבוגור שבאינדונזיה, שנסתיים לא מזמן. כסעיף עיקרי במאמרים הראשיים, אגב ניתוּח ברכת־החג של ראש הממשלה הידוּע בשאיפתו הנאמנה לשלום, הצביעוּ על הידידוּת הרעננה עם ישראל ועל הפּלסתר שבעצם רעיון הועידה העתידה להתכנס באַפּריל בבנדונג שבאינדונזיה, מאחר שמארגניה נכנעוּ ללחץ מדינות ערב ולאיוּמיהן להחרמתה. הדברים נכתבוּ מתוך ידיעת הענין. הם היוּ חדוּרים הבנה עמוּקה לבעיות ישראל, היוּ לשיחת היום ועוֹררו הדי אהדה רבה בחוּגים רחבים. היתה לנוּ הרגשת סיפּוּק וגמוּל, כי פּעוּלות ישראל–בורמה מזה שנתים ועבודת הצירוּת הישראלית מאז נפתחה כאן לפני שנה, לא היוּ לשוא. תוך תקוּפה קצרה זו עברנוּ כברת־דרך ארוּכה בקירוּב רחוקים, בהסברת בעיות וּמוּשׂגים וביצירת דעת־קהל אשר בארץ דמוקרטית זו יש לה ערך רב.

בין ההוֹכחות לדעת־הקהל, שהיא כאן לצדנוּ, הייתי מביאה עוּבדה, קלת־ערך לכאורה, מאשר אירע לנוּ. ערב אחד הסבנוּ לשוּלחן בגן של מסעדה סינית, כתריסר איש במספר, מחצית “המושבה” הישראלית אשר אתנוּ כיום הזה כאן. היה זה ערב ה־1 בינוּאר. שכנינוּ לשוּלחן הסמוּך היוּ חבוּרת בּוּרמזים מחוּגי האינטליגנציה, עורכי־דין ושוֹפטים. ביניהם, מאלה שלמדוּ בארצות המערב ונתפּסוּ קמעה למנהגיהם. ללא נשיהם, למרות מעמדה המכוּבד של האשה במשפּחה הבורמזית, יצאוּ “להרטיב” את החג. אדם ניכר בכוסו, בכיסוֹ ובכעסו. אם לדוּן על טיבו וסגוּלותיו של האיש הבורמזי לפי גילוּיה של חבוּרת שכנינוּ אותו ערב, הרי אין אלא לשוּב ולהלל ולשבּח את החן והלבביוּת, את נועם ההליכות והכּנוּת שכבשה את לבּנוּ למן צעדינוּ הראשונים בארץ הזאת. “הטיפּה המרה” לא היתה לחבוּרה גוֹרם של התהוֹללוּת והשתוֹללוּת. הם שרוּ ביחידוּת ובציבוּר את שיריהם העתיקים ורקדוּ ברוב תמימוּת וצניעוּת את ריקוּדיהם העממיים, והזמינוּ אף אותנוּ, שכניהם המקריים, לשתף פּעוּלה. וכאשר הוברר להם כי מישראל אנוּ, מיד פּתחוּ בשיחות ערוֹת על ארצנוּ, כבקיאים ויודעי־דבר, מתוך הכרזות של ידידוּת ואחוה.

אחד הכיבוּשים החשוּבים לישראל היא אהדתו של ראש הממשלה אוּ־נוּ, שהוּא איש האמת והמוּסר מעל לכל, שוֹחר שלום בכל מאודו. מדוּע, איפוא, נתן קוֹלוֹ לאי־הזמנת ישראל לועידת בנדונג?

אָכן, נלוזות דרכי הפּוליטיקה, אפילוּ לגבי כנים וישרים.

אוּ־נוּ ונהרוּ יצאוּ למסע־שלום באסיה. ביקוּריהם בזה אחר זה בסין, שנערכוּ ברוב טקסים ופרסומת, תוך הצהרות משוּתפות לשלום ואחוה, היווּ רק חלק בתכנית כוּלה. רעיון הועידה של עמי אסיה, אשר יזמוּה חמשת ראשי הממשלות שנתכנסוּ בקולומבו, היה שלב מכריע באותו בנין, ערוּבה לשלום בעתיד הקרוב באזור כוּלו. הכללת סין העממית, השכנה האדירה, ברשימת המדינות המוּזמנות לועידה היה הישׂג רב. ההחלטה על כך פּה אחד, כדרך שנתקבלוּ כל ההחלטות האחרות, למרות התנגדוּתן של ציילון ובעיקר פּקיסטן מלכתחילה, היא שעלתה במחיר הויתוּר על ישראל. אילמלא ויתר אוּ־נוּ על עמדתו בענין ישראל ייתכן והיה מתפּוֹרר בנין הועידה כוּלו. מדינות ערב והנספּחות אליהן מהווֹת כשליש במנין שלושים המדינות שבאוּ בחשבון להשתתפוּת בועידה. איוּמו של ראש ממשלת¹ פּקיסטן, מוחמד עלי, דוֹברם של הערבים, להחרים את הועידה אם תוּזמן ישראל, עלוּל היה לסכּן את קיוּמה ולערער את התכנית כוּלה, אשר יוֹזמיה תלוּ בה תקוות גדולות.

האם מַצדיק הדבר את הפלית ישראל?

זו היתה אחת השאלות העיקריות שבהן נתקף אוּ־נוּ במסיבת העתונאים שנערכה בשדה־התעוּפה ברדתו מן המטוס אשר הביאהוּ מקולומבו. בזכרון כוּלם עוד היוּ רעננים הדברים הכבוּשים, אשר ניתנוּ בהבלטה ובהדגשה במאמרים הראשיים יום אחד לפני־כן. דעת־הקהל תבעה הסברה. איש בורמה רציני הוּא, כן וישר. הידידוּת עם ישראל חדרה עמוק ללבו. במשך השנה האחרונה קרא ושמע רבות על אותה ארץ קטנה ורחוֹקה המחַיה שממוֹת־מדבּר ונאבקת על קיוּמה בין אוֹיביה. כל משלחת לישראל הכּתה גלים בצאתה וּבבוֹאָה. אין ישׂראל האָרץ היחידה אשר שליחיה ויועציה פּועלים כאן. בורמה הנבנית לומדת מרבים ושונים. אך שוררת הרגשה כי ישראל הקטנה יש בה משהו מיוּחד, קרוב יותר לצרכי בוּרמה ואָפיה. תפּוּזים מישראל, חפצי מלאכת־מחשבת שהוּבאוּ כמתנות והם מצוּיים פה ושם בבתים, המטוס שנקנה בישראל והספינה הישראלית שעגנה בנמל רנגון, הקצין והסמל מחיל־האויר, המוּמחה לכוּתנה ומהנדס בית־החרושת לצמיגים, הטרקטוֹריסט ואיש הטכניוֹן העברי – הכל גם יחד הצטרף לפרשה שלמה, מחַיה וּמַמחישה את המַאמר והרשימה על הישׂגי מכוֹן וייצמן או על מבנה ההסתדרוּת, על ישוּב ציירים או על חנה סנש. אין דבר שוקע בתוֹהוּ. הכּל מתלכּד לאותו מוּשׂג אשר נוֹהגים לכנוֹתוֹ בשם “דעת־הקהל”.

אהיה חוטאת לדמוּתוֹ של האיש הבורמזי אם אֶסתפק בדברים דלעיל. אנסה, איפוא, ליצג צד אחר של אָפיוֹ, מתוך הסתמכוּת על אותו עתון עצמו של יום ראש השנה החדשה. בעמוּד הראשון, במקום הבולט ביותר של העתון, מתנוֹססת כּוֹתרת באותיות קידוּש־לבנה נבוּאתו של אסטרוֹלוֹג המבשרת ואומרת, כי AFPFL תנצח בבחירות. ראשי־תיבות אלוּ הם של שם “הליגה האנטיפשיסטית לחירוּת העם”, אשר במרכזה המפלגה הסוציאליסטית ועליה נשענת הממשלה והיא כבר מכינה עצמה עתה לקראת הבחירות הכלליות בשנת 1956.

אין זו הנבוּאה האחת שנתפּרסמה אותו בוקר בעתון. כּוֹתרת אחרת אָמרה, שלא תהיה מלחמת־עוֹלם בשנת 1955, וכי ארגוּן האוּמוֹת המאוּחדות עתיד להתקיים עד לפרוץ מלחמת־עולם חדשה בשנת 1963. בגוּף הידיעה, מתחת לכוֹתרת המרעישה היוּ הודעות מַסעירוֹת אחרוֹת: למרות המאמצים לקיוּם השלום בדרום־מזרח אסיה תפרוץ מלחמה באזור זה בחדשי נובמבר־דצמבר. הפיליפּינים ייפּגעוּ קשות מחוּרבן והרס בשנות 56–1955. מתיחוּת פּוליטית תשרור בתאילנד בשנות 57–1956. באותן השנים יחוּל משבר ביפּאן ומצב בית־המלוּכה יתערער. גרמניה המזרחית והמערבית תעשינה מאמץ לאיחוד בשנת 1958. אזור הים התיכון יסבול מרעידות־אדמה חמוּרות בשנים 57–1956. אי־שקט ישרור בפוֹרטוּגל בשנת 1955. מנהיג מפלגת־העבודה אטלי עתיד להיות ראש ממשלת בריטניה, ועוד כהנה וכהנה.

מהו מקורן של כל הידיעות המרעישות? – מסיבת עתונאים עם האַסטרולוג והפַּלמיסט (אמן חכמת־היד) המפוּרסם, בעל מדלית־הזהב, פּרוֹפיסוֹר ד. ר. גאידו.

ולא נאמרוּ הדברים בדרך של הלצה או בידוּר־הדעת. האיצטגנינוּת וההצצה בדרכים מסתוריות אל מאחורי פּרגוד־העתיד הוּא חלק בלתי־נפרד מן האמוּנה. מודעות הפּרסומת של האיצטגנינים למיניהם הן הופעה רגילה, לא פּחות מאשר הודעות על רופאים או תרוּפות. משכילים ונאורים נותנים אמוּנם בנבוּאותיו של מגיד־העתידות ומקשיבים לעצתו. את שמו של הרך הנולד קובע הרואה במזלות, וכך גם את המספּר הראוּי לבית החדש, או את התאריך למאורעות־משפּחה נכבדים, כגון מועד הכניסה בברית בודהא או טקס־נישוּאים וכדומה. עוּבדה היא, כי אפילוּ השעה הברוּכה להכרזת עצמאוּת בּוּרמה נקבעה בשעתו בעצה עם האיצטגנין.

ואין זו הופעה מקומית בלבד. מוּנחים לפני קטעי עתונים מהודוּ, ובהם טורים־טורים מכוסי מודעות־פּרסומת של רואים במזלות, הקוראים בחכמת־היד, רואי־עתידות וספיריטואליסטים למיניהם.

אביא לדוּגמה קטעים מעטים ממודעה אחת, אשר כאחרות מונה גם היא כרוכל את רוב גדוּלתו ויכלתו של האיצטגנין ה“דוקטור” – או על־פּי הרוב ה“פּרופיסור”. סעיפים־סעיפים משׂתרעת השפּעתו על כל שטחי החיים: אהבה, בריאוּת, עושר, עמידה בבחינות, השגת עבודה, ילדים, הצלחה בנישוּאים, מריבות, קסם, רוּחות רעות וכדומה.

לאחר תיאור תכונותיו הנעלות של פרופיסור אשוקה וכוחות המסתורין של עיני־הזהב שלו ברוכות־האל בהגדרות נמלצות הניתנות בקושי לתרגום בשפה פּשוּטה, נמנית והולכת רשימת הארצות בהן זכה לפרסומו העולמי: אנגליה ואמריקה, אפריקה וסין, ערב ומַליה, בורמה ואוסטרליה. ולבסוף, כמובן העיקר: ענפי פעולתו של הפרופיסור הגאון, אשר יש בכוחו לעזור לך להידבר עם המתים, להניח לפניך על־גבי אגוז־קוקוס את “הכשפים השחורים” של אויבך ועל־ידי כך להציל את חייך. יש באפשרותו להביא לפניך בתוך בקבוק חתום את הרוחות הרעות ולא תדע רע עוד. הוא מסוגל לעשותך אדם מושלם ללא כל שימוש בתרופות. הוא מרפא מחלות רוח ועצבים, היסטריה ועקרוּת. הוא מחדש קמיעות להצלחה באהבה ולשלום במשפחה – אהובך או אהובתך יפלו לרגליך. הוא מעניק טבעת־קסמים המגינה עליך בפני מחלות מידבּקוֹת ונותנת לך כוח־גברא כאַוַת־נפשך. הוּא מקנה לך סגולה להריון בטוח, ללידה נוחה, לילדים בריאים ולהפלה מלאכותית, אם רצונך בכך.

האמוּנה בכוחות נסתרים טבוּעה עמוק בלבבוֹת. ואין זה פּוֹגע בחוּשיו הפּוֹליטיים והמעשיים, הבריאים והפּיכחים של העם. יעידוּ חגיגות יום העצמאוּת וטקסי קבלות־הפּנים למרשל טיטוֹ וחבוּרתוֹ, אשר בּוּרמה התגייסה להם במלוֹא הכוח וההתלהבוּּת. מצעד הצבא וּמירוץ הסוּסים ותחרוּת־שיט, קבלות־פּנים וחגיגוֹת־גן של הנשיא וראש הממשלה עם סעוּדות והצגות לאלפים. שערי־כבוד וים אוֹרוֹת־צבעוֹנין עשוּיים בסגנון מקוֹמי, חלוּקת פּרסים ואותות־הצטיינוּת – כל אלה בקנה־מידה ממלכתי, ביכולת ארגוּן ויד רחבה. אך בד בבד נשמר גם האוֹפי המקוֹרי של העם.

חג בחג נגע בראשית השנה החדשה בבורמה, בבית וברחוב. ובתוך כל אלה התיחדנו אנחנו, החבורה הישראלית הקטנה, עם חג החנוכה שלנו. בגן מעונו של ציר ישראל נתכנסה העדה היהודית כולה, כמאתים נפש, בתוכן קרוב לשבעים ילדים ונוער. יהודי בגדד ויהודי קוצ’ין ושרידים מבני־ישראל, יהודים מאנגליה ומאמריקה המשמשים כאן במסגרות שונות, וּבחוּרים מישראל הקיפוּ את המנוֹרה בעלת שמונת הקנים ושרו במקהלה ובגעגועים “מעוז צור”.

טז. פגישות ברנגון    🔗

רנגוּן על פּרשת־דרכים היא שוֹכנת. צוֹמת תחבּוּרה ימית ואוירית היא מן המערב ומהוֹדוּ לא רק ליפאן בקצות המזרח הרחוק, אלא גם לתאילנד, לסינגפּור והונג־קונג. על כן עשירה היא בירת בּוּרמה בעוֹברי־אוֹרח מכל הגוָנים והעמים. האוֹפי המיוּחד של העם הבורמזי בקרב עמי אסיה והמשטר הסוציאליסטי העקבי של ממשלתו מושכים לכאן, נוסף לכך, אנשי־ציבוּר וּמנהיגי תנוּעות ועמים, הבאים במיוּחד לתהוֹת על מַהוּתוֹ. מעשיה הבּוֹלטים של הממשלה הסוציאַליסטית בשטח הדת, בד בבד עם צעדיה הנוֹעזים לתכנוּן הכלכלה ולהלאָמת משק המדינה, מהווים גם הם מקוֹר־משיכה לסוּג נוסף של תיירים וחוֹקרים, מקרב העולם הבּוּדהיסטי בפזוּריו.

במשך אותו פּרק זמן של שנה וחצי לשהותנוּ בבוּרמה עברוּ דרך רנגון, לסיוּרים קצרים או ממוּשכים, נהרוּ וצ’ו־אן־לי וזאפרוללה־חן ומוחמד עלי; לאקשמי פאנדיט, בהיותה יושבת־ראש עצרת או"ם, וּמלקולם מקדונלד, נציב אנגליה בדרום אסיה, ודאלס וניקסון; סוֹסטרַמידז’וֹדז’וֹ, ראש ממשלת אינדונזיה, ונַרוֹדוֹם, מי שהיה מלך קמבודיה, ונאצר, ראש ממשלת מצרים, וטיטוֹ, ראש ממשלת יוּגוֹסלביה. לקראת בואו התנהלה בקצב “קדחתני” (באופן יחסי ל“קדחת” הקצב המזרחי המובהק השולט כאן) פעולת פינוי רחובות מרכז העיר מצריפוֹני הבּמבּוּק והפּח שהקימוּ לפני שנים פּליטי המלחמה בלא תכנית, וכיסוּ את עין האגמים היפים המשבּצים את העיר. מבצע קשה הוּא להזיז אלפים שנשתרשוּ במקום וּפתחוּ כאן חנוּיות קטנות וסוּכות־רוֹכלים לרוב. עתה הוּקצה להם שטח מתאים בקצות העיר ושוּלמוּ פיצויים ביד נדיבה. וכל זה כדי להחזיר במידת־מה לרנגון היפה את דמוּתה מלפני המלחמה.

אין רנגון מושכת אליה כוכבי־אמנות – מוסיקאים, רקדנים ושחקנים, כמקובל בערי העולם. השמרנות הקיצונית בעניני לבוש ואורח־חיים, בד בבד עם מהפּכנוּת בדעות סוציאליות, גורמת לקפאון בכל הנוגע לשטחי האמנוּת. ה“פּוֶה” (משחק) המסוֹרתי, הנערך על במות־ארעי תחת כיפּת השמים ברחובות ובסימטאות בעונה היבשה, מושך רבבות ומספּק את מידת־השעשועים הצנועה לה נזקק העם. מפעם לפעם מופיע איזה כוכב מתגושש או צולל ושחיין ואף הוא מרכז יותר את תשומת־לבם של הזרים במקום מאשר הילידים. להקת נערות רקדניות מיפאן היוצאת לסיבוב מערבה, שמה גבול לה את הונגקונג ובנגקוק, כי רנגון אינה להוטה אחר אלה. היא מסתפקת בסרטים הודיים מלודרמתיים, המושכים את האוכלוסיה ההודית הגדולה כאן, ובסרטים תוצרת בורמה, שהם פרימיטיביים ביותר אך משקפים את חיי המקום וקרובים ללבו של העם.

לעוּמת זאת תפגוש כאן משלחות ואישים הוגי־דעות וחוקרים של תנועות וארגונים חברתיים ומדעיים. מיסיונרים למיניהם בדמות שליחי תנוּעות חברתיות ובאי־כוח קרנות ידוּעות־שם, ביחוּד מאמריקה, יושבים כאן ישיבת־קבע ומנסים פעולתם בדרכים שונות. מהם המרצים באוּניברסיטה של רנגון, מהם הפּועלים במכונים לתרבוּת שליד הגוּפים הדיפלומטיים, או משמשים במישרים ובעקיפים יועצים לממשלה בענפיה השונים. קרן פורד או קרן פולברייט וכדומה מקיימות כאן צוותים קבועים, הפּועלים בקרב העם וּמוסדותיו, נוסף על מוּמחי אוּ"ם וחברות־היעוץ הפרטיות, העושות כאן על בסיס של הסכמים מסחריים. בעת ובעונה אחת אתה נפגש במסיבות קבלות־הפנים המרובות עם משלחת רצון־טוב מקוּבּה, למשל; עם מומחים להקמת בית־חרושת לרפואות מאנגליה; עם חבורת קצינים מיוגוסלביה, המשקיעים כאן כוחות רבים בחדירה לשטחי־פעולה שונים, וכדומה.

מאז נחתם הסכם־השילומים עם יפאן – כפיצויים לבורמה על נזקי המלחמה בסתיו 1954 – הופיעו בזו אחר זו משלחות יפאניות, החל משר־החוּץ קטצוּאוֹ אוקזקי, שבא לטקס חתימת החוֹזה, ועד לפקידים טכנאים העוסקים בבירור התנאים למפעלי־החרושת המשותפים, שבהם יושקע חלק מסכום מאתים וחמישים מיליון הדולר, ולסוחרים ואנשי־מקצוע שונים.

הסכם זה, אגב, שימש גוֹרם ניכר לצמצוּם מידת הזדקקוּתה של מדינת בּוּרמה לאחרים, וּביניהם לישׂראל.

השלטון הבריטי הניח כאן אחריו כמה אישים בעלי שאר־רוח משטח המדע או מעולם המסחר, שדבקוּ בארץ הזאת ועשוּה ביתם גם לאחר שינוי המשטר והם מהווים בה איים מיוחדים לעצמם. בין אלה בולט ראש־השׂיבה של החוקר הכלכלן ד"ר פאֶרניוול האנגלי המשמש עוד גם כיום יועץ לממשלה. נשואי־התערובת, בעיקר בין אנגלים ובנות הארץ, היווּ גם הם חוג מיוחד השונה מן הכלל בהופעתו ובבעיותיו. ויש מקרים הפוכים, נדירים אמנם, של נשים מערביות שנישאו לאנשי המקום, ביניהן בולטת ליידי אמריקנית ישישה ומכובדת, המקיימת עצמה מהוראה – והיא אשת ראש הממשלה הפנימית לשעבר בתקופה מסוּימת בימי השלטון הבּריטי. אשה בולטת אחרת היא גרמניה זקנה וזקופת־קומה, לוחמת אנטי־נאצית מובהקת בשעתה בגרמניה, וכיום מורה לגרמנית באוניברסיטה.

אין בּבּוּרמה אותה התופעה המיוּחדת לארצות אסיה אחרות, שבהן ממלאים עוד גם עתה תפקיד ניכר בחברה שרידי בית המלכות, אף אם המלוכה ירדה מגדולתה. להיפך, צאצאי המלוכה אינם נהנים מכל זכויות מיוחדות, לא כלכליות ולא חברתיות. לעומת זאת בולטת חשיבותם של נזירים וכוהני־דת מלומדים, מהם ישישים ומהם צעירים. המדינה חיה בלי הרף במתח גבוֹה. תוֹפעה רגילה היא בחינות בבודהיזם לשלביהן ודרגותיהן, לנזירים ולחילונים. פרסים לנבחרי־דת מתחלקים למאות בידי ראשי הממשלה או במעון הנשיא.

הכינוס הבודהיסטי הבינלאומי על שני שלביו משך אליו אישים רמי־מעלה ורבי־תארים בבודהיזם. לאלפים באו מכל המנזרים הפזורים על־פני הארץ, משלחות בנות עשרות ומאות, כן באו בים ובאויר מארצות אסיה האחרות. משלחת בת שלוש מאות באה מיפאן בלבד, בהם כמה עשרות נשים. כן באוּ יחידים מכל העולם, בהם אישים בלתי־רגילים בקורות חייהם, אשר קשריהם עם הבודהיזם הם פרי מאבק רוחני עצמאי ובחירה חפשית בחיפושיהם אחר אמונת־חיים.

ידועות ברנגון דמויותיהם של אותם שני הנזירים הלטביים בעלי הזקנים הארוּכים, בניגוּד למקוּבל על הנזיר הבּוּדהיסטי לגלח שׂער ראשו וזקנו. עוֹר פניו של הקשיש שבהם, ישיש שמלאו לו 81 שנה, חיור כסיד וזקנו ככסף, דיבורו בנחת, בשפה רוסית משובחת, ברוב דעת ותבונה. בשיחותיו מעלה הוא זכרונות והערכות מתקופת הצאר אלכסנדר השני ברוסיה וידו החזקה של פרנץ־יוסף באוסטריה, המלכה ויקטוריה באנגליה והמלכה המזהירה האלמנה טסו־הסי בסין והמלך טיבּוֹ בבוּרמה.

הכינוס הבודהיסטי הביא לרנגון, במשלחת הגדולה מציילון, יהודי מגרמניה שמוצאו מגליציה וגדל בבית דתי בפרנקפורט ע“נ מיין ובילה מיטב נעוריו בברלין, עבד זמן־מה בארגון קהילות יהודי גרמניה והיה ונשאר ציוני בהכרתו, חבר “הפועל הצעיר” לשעבר, ממכריו של חיים ארלוזורוב. עוד ב־1920, והוא סטודנט לפילוסופיה, הובילהו שביל חייו הרוחניים אל הבודהיזם. יצא את גרמניה רק ב־1935, לאחר עלות היטלר לשלטון, וב־1939 הצליח להביא אליו לציילון את אמו הזקנה. במשך הזמן נתחבר אל עוד ששה נזירים בודהיסטים מבני המערב החיים במנזר יחד עם מספר נזירים בני ציילון. אמו מתארחת זה שנים בבית פרטי של בודהיסטים בעלי אמצעים, הרואים זכות להם לתרום משלהם לאמו של נזיר שאָסוּר לו לעבוד ולתת דעתוֹ על ענייני ממוֹן. תלמיד־חכם הוא בבודהיזם, מחַבּר מחקרים משלו ובעל תואר בודהיסטי נכבד. פניו האציליים מביעים השכלה עמוקה, תבונה וטוהר. והגלימה הכתומה שהוא עונדה באורח ציילון, השונה במקצת מן המקובל בבורמה, מוסיפה לו לוית חן מוזר, שלא מן העולם הזה. הוא הגיע לבית ציר ישראל ברנגון בשעה 8 בבוקר, ביום האחרון לפני חזרו לציילון. במאוחר נודע לו דבר־הפלא שזיעזעוֹ על הדגל הכחול־לבן המתנופף אי־שם, לא הרחק מן המערה המלאכותית, שבה נתכנס ה”סינוֹד". בערגה בלתי־כבושה שאל וחקר, כאחד שלא ניתק את קשריו עם עמוֹ וארצו, שב ובא בו ביום לשעת ארוחת־הערב, אף כי לא יכול לקחת חלק בסעודה, מטעם החוק הבודהיסטי האוסר על נזירים כל דבר מאכל לאחר חצות היום.

מתחת למעטה השקט והמרגוע המיוחדים למאמיני דת בודהא, שרכש לו בעשרות שנות ה“הרהורים”, היתה ניכרת התרגשותו לפגישה עם עוד יהודים, מהם דוברי גרמנית שפת ילדותו. כפסל ישב בגלימתו הכתומה, בשערו המגולח, יחף־רגלים, נקי וצלול, שקוע במעמקי נפשו. בחיי נזירותו נזדמנו לו אך לעתים רחוקות פגישה עם אנשי־חולין, ומה גם עם בני עמו, מעולם זר ורחוק. מי ישער מה סער שם בלבו פנימה? בתודה ובקדושה קיבל את הממתקים תוצרת ישראל ואת חפיסת הגפרורים ועליהם סמל המדינה – מתנה לאמו, ישישה יהודיה בת 86 מפרנקפורט, החיה בבדידותה בבית בודהיסטים ציילוניים שחורי־עור. בתשוקה נטל עמו את הכתובת, על מנת לעמוד בקשרי מכתבים, שלא לנתק את החוט, אשר באורח מוזר שב ונמתח. זמן קצר לאחר שנפרד מאתנוּ כתב אלינוּ מציילוֹן, אף שלח את חיבוּרוֹ בבוּדהיזם ותצלומי אמו הישישה. הביע את הרצון והתקוה לאפשרות שתינתן לו אי־פעם לבקר בישראל ולהרצות בה על תורת הבודהיזם.

מכל פגישותי המרובות עם אנשים יקרים, יחידי־סגולה טהורים, זכוּרה לי במיוּחד דמוּתוֹ של היהוּדי פניגר, הנזיר הבּוּדהיסטי, הקוֹרא לעצמו בשמו ותארו הדתי נִיַנַפּוֹניקה טֶרָה.

יז. יום העצמאות של ישראל    🔗

יום החג הלאוּמי בחייו של נציג מדינה הוא כקציר ואסיף בחיי האיכּר. ואוּלי נכון יותר לומר: כבחינת־מעבר בחיי התלמיד. כל ימוֹת השנה טרחת ויגעת, עשית לך ידידים, קשרת קשרים ועתה שעת המפקד. וכל המַרבּה באוֹרחיו הרי זה מכוּבּד. ולא במספּר בלבד תיבּחן, אלא גם במבחר. וכל המגוון בקרוֹאָיו הרי זה משוּבּח. מחוּלק הוּא לוּח־השנה מראש, מסוּמן וּמשוּבּץ לפי חגיהם הלאוּמיים של כל העמים והמדינות, ימי־עצמאוּת, תאריכי־הוּלדת של מלָכוֹת וּמלכים וכדומה. אחד בל ייעדר. ואַתה, עמוֹד על המשמר ומלא חוֹבתך!

מאז בּוֹאנוּ לרנגון ארחנוּ לשוּרה נכבדה למדי של חגים לאוּמיים. הוֹדוּ וציילוֹן, בּוּרמה ונֶפאל, אוֹסטרליה והוֹלנד, אנגליה וצ’כוֹסלובקיה. ועוד אחרים, ממזרח וּממערב. רוּבם ככוּלם צביוֹן אחד להם. הכל ידוּע מראש ואין חידוּש והפתעה. המדינות הגדולות והעשירות חגיהן ייערכוּ בארמוֹנוֹת המפוֹארים שבהם שוכנות צירוּיוֹתיהן. המדינות הקטנות ואלוּ שבאוּ לכאן במאוּחר – חוגגות באוּלם “סטרנד”, המלון הגדול היחיד שבעיר. כאן בודאי הכל צפוּי וידוּע מראש. הלבוּש והמאכל, הברכה הקצוּבה עם הרמת הכוס לחיי הנשיא, וההימנוֹן. אין מפלט מן השיגרה. אפילוּ שלל גוני האֶכּסוֹטיקה שבתלבושות הלאוּמיות למיניהן פּג חידוּשו לאחר תקוּפה מסוּימת. ממילא אין מנוֹס מאותה שמינית של שממוֹן המתגנבת לתוך־תוכן של המפוארות שבמסיבות.

על־כן טבעית היתה מתיחוּת שלנוּ לקראת יוֹמנו אנוּ, חג־העצמאוּת הראשון של מדינת ישראל באזור־עולם זה. והרי הצעירה שבצירוּיות אנוּ כאן, זה מקרוב באנוּ, רק חמישה חדשים. הנזכה לתשוּמת־הלב הראוּיה?

וּראה זה פּלא: שוּב עמדה ישראל במבחן, אף הצליחה לחרוֹג במשהוּ מן השיגרה, וזכינוּ ויום־העצמאוּת שלנוּ היה לשיחה בפי רבים. האם החידוּש שבדבר היה בעזרנוּ, או שמע ישראל ההולך לפניה, ואוּלי היה זה תודות לשינוּיים הקלים בטקס, בכמה פּרטים בלבד – בתחוּמי המוּתר, כמובן, – שהרשינוּ לעצמנוּ. שוּב נוכחת לדעת עד מה מעט מן החידוּש והשוֹני דרוּש לו לאדם שׂבע השיגרה האפורה, שיהא גוֹמל לך בתודה עֵרנית על החויה שהענקת לו. ויש ערכים, מן הרגילים ביותר בחייך, אשר בבוא שעתך להציגם לפני זרים, יתמלאוּ גם למענך תוכן חדש. אותו סמל, אותו דגל, אותו הימנוֹן – ולא הכזיבוּ, כאילוּ שרתה עליהם שכינת האחריוּת שבשליחוּת וכבשוּ את הלבבות.

גיווּנוֹ של קהל מאות האוֹרחים היה בּוֹלט במיוּחד בערב זה. ולא בגלל ראשי הקהילה היהוּדית והקלוּבּ הישראלי, שאינם מבאי מסיבות אחרות, אלא בלטוּ במיוּחד ראשי הארגוּן הסוציאליסטי של עמי אסיה. ועוד יותר מהם עורר תשוּמת־לב קהל מגוּון של ידידים בורמזים. בדרך־כלל אוהבי מסיבוֹת וחגים הם בני בּוּרמה, אך לא ברצוֹן יבוֹאוּ לחברה רשמית של זרים. דורות של שעבוּד הטביעוּ את חוֹתמם ועדיין לא נשתחררוּ במוּבן זה. במרבית המסיבות אַתה חוזר ופוגש אותם מבין הפּקידים הגבוהים, של משרד־החוּץ בעיקר, הממלאים חובת יִצוּג רשמי. אות־ידידוּת נוסף של עם־בורמה כלפּינוּ נתגלה לנוּ, איפוא, ביום־העצמאוּת שלנוּ עם היענוּתם של חוּגים רבים ושונים להזמנתנוּ. הנה חבוּרה של סטוּדנטים, נערים ונערות; הנה פּרופיסוֹר של אוּניברסיטה, שרי מדינה, עתוֹנאים, ועוד רבים אחרים.

גם העתוֹנוּת גילתה ידידוּת והבנה. מאמר ראשי באחד העתוֹנים בשפה האנגלית, נוסף על מאמרים במרבית העתוֹנוּת בשפה הבורמזית, נכתב ברמה גבוהה מאוד, מתוך הבנה עמוּקה כלפּי בעיות ישראל ומצבה המדיני. וכך יצאנוּ מיום־העצמאוּת הראשון בבורמה בהרגשה, כי זוֹהר המַאבק הישראלי ועומק היסודות הסוציאליסטיים של מדינתנוּ נשאוּ פרים. אין ספק בדבר, כי עצם היותה של צירוּת ישראל במקום יש בה משמעוּת רבה והיא צוֹפנת עמדוֹת מי ישוּרן. בראשית בואנוּ לכאן עמדנוּ לא פּעם תמהים ומשתוֹממים בפני חוסר הידיעה הראשונית על ישראל ובעיותיה. לא פּעם נתקלנוּ בעוּבדות חותכות, כי אנשים, שהם לכאוֹרה מַשׂכּילים ונאוֹרים, אינם יודעים, למשל, את ההבדל שבינינוּ לבין מצרים, או בין בירוּת וירוּשלים, או אפילוּ בין יהדוּת ואיסלם. ואפשר לסַפּר על כך סיפּוּרי־בדיחה לעשרות.

מה רב המרחק שעברנוּ תוך קפיצת־הדרך במשך זמן קצר!

פּרשה לחוּד היא חג־העצמאוּת, שערכנוּ לקהילה היהוּדית, על נשיה וטפּה, ישיש ונער, כמאה וחמישים נפש בסך־הכל. אף בה שררה הרגשת־בראשית. מבין ההורים יש מי הזוכר אותו שליח מארץ־ישראל, שנתגלגל ובא לכאן אי־מזה לפני כחצי יובל שנים ומפּיו למדוּ את השיר “הבּה נגילה”… (בית דגוּשה, כמוּבן, נוֹסח המזרח). אך מבין הנוער והילדים אין אף אחד ששמע שיר עברי או חזה בריקוּד ישראלי. והצמאון רב. תלמידי בתי־ספר אנגליים־נוצריים הם עד היום הזה. בשמחה והתלהבוּת באוּ תלמידי הכיתה לעברית – והם כל ילדי הקהילה על גיליהם השונים – לחזרות בשעות הערב בימי הגשם והחום המעיק. וילדי ישראל מהירי־תפיסה הם. במשך שבוּעים ימים למדוּ לשיר במקהלה כמה שירים עבריים, הכינוּ נאוּם־ברכה משל עצמם שתוּרגם לעברית. אך יותר מכל התלהבוּ מן ההורה הפּשוּטה, אשר רגליהם לא עייפוּ מרקוד אותה בחזרות ובערב המסיבה, וזכתה סוף־סוף גם רצפּת־העץ המבהיקה של אוּלם המועדון הזר על שפת “האגם המלכוּתי”, שתרעד תחתיה מקצב ההוֹרה הישראלית.

ונקווה, כי זרע אשר נטמן ישא פּירותיו.

יח. אוּ־נוּ אוהב העם והאדם    🔗

לעינינוּ, בזמן שהותנוּ בבוּרמה, גדל אוּ־נוּ והשפּעתו גברה. דמוּתו היתה לנושא מקוּבל בעתונים נכבדים הן באנגליה ובאמריקה והן בסין וברוסיה ובארצות רבות אחרות. תמוּנתו הקוֹרנת אוֹר, בתלבושת הלאוּמית הבורמזית, החלה מתנוֹססת בעמוּדים הראשונים של עתונים חשוּבים באותה מידת דרך־ארץ כלפּיו הן במזרח והן במערב. אותה נימה סמוּיה של ציפּיה ותקוה מן הכוח העולה, המפתיע ברעננוּתו התמה, הורגשה גם בגבוּלות מולדתו וגם מעֵבר להם.

מדינאי צעיר באופן יחסי (נולד ב־1907); בן לארץ אסיתית קטנה וּצנוּעה, שאוכלוסיתה אינה מגיעה לשמונה־עשר מיליון נפש, ועצמאוּתה מונה שבע שנים בלבד. אביו סוחר צנוּע בעיר קטנה; ארצו, המיוּשבת פּסיפּס של מיעוטים, נתוּנה במשך למעלה ממאה שנים תחת מרוּת כפוּלה, של בריטניה האדירה ושל הודוּ השכנה, אשר בה היה מרכז השלטון הקוֹלוניאלי. מאידך גיסא, שכנתה האחרת – סין הגדולה והחזקה. מהו, איפוא, הכוח שבו בקע פתאום קולו של ראש ממשלת בורמה מבין איתני־עולם בצליל דק מאוד, אמנם, אך צליל משכנע וכובש באמת המוּסרית שבו?

מאז יום עצמאוּתה (4 בינוּאר 1948) נפלתה בוּרמה מכל ארץ אחרת באסיה, בהכריזה על עצמה כעל מדינה סוציאליסטית בלתי־תלוּיה. ואת הכרזתה זו הוכיחה גם במעשים. במשך כל שבע השנים הללוּ לא פּסקה ממלחמתה הגלוּיה בקוֹמוּניזם בתחוּמיה, להלכה ולמעשה. ובה בשעה לא נגררה אחר כל פּיתוּי של עזרה אמריקנית שהוּצעה לה. להיפך, היא הסתלקה ממנה בתוקף. בד בבד עם בנין המשק הסוציאליסטי שמרה מכל משמר על חירוּתה המלאה בין הצירים אשר עליהם סוֹבבת מדיניוּת העולם.

עיקר כוחו של אוּ־נוּ אינו אוּלי בתורה הסוציאליסטית המסוּיגת בנוּסחאוֹתיה המקוּבלות. בכך, ייתכן שיש חזקים ממנוּ בצמרת מנהיגי בורמה, אשר הסוציאליזם הטהור הוא מַשׂאַת־נפשם ותורתו נר לרגליהם. ואילו גוון שונה במקצת יש לראות בתורה הסוציאליסטית האידיאליסטית של אוּ־נוּ, הממוּזגת עם השקפת־עולמו הבוּדהיסטית, עליה גדל וחוּנך וממנה אורח־חייו הצנוּע ומידותיו התרוּמיות.

פּעם נזדמן לי להסב מוּלו לשוּלחן סעוּדת־ערב חגיגית שהקהילה מאות אורחים מכל העמים והגזעים. היה זה ביום חגה של סין העממית. האחד באוקטובר. תאריך זה, אגב, חל בסוף העונה של שלושת חדשי הצום וההסתגפוּת לנאמני הבוּדהיזם. השוּלחנות היוּ משוּפעים תבשילים מפיצי ריחות מגרים כיד המטבח הסיני. עשרות המלצרים לא פּסקוּ מלהעמיס עליהם עוד ועוד קערות ופנכות מלאות כל טוב. בקבוּקי היין הסיני המתוק והבּרנדי החריף נתרוֹקנוּ והלכוּ, כשכל מאות המסוּבים, בהם רבים הבורמזים משכבת המנהיגוּת והפּקידוּת הגבוהה, מכלים בחריצוּת מאכל אחר מאכל. ורק אחד היה הוּא, בראש השוּלחן, אשר לא נגע בדבר מאכל וּמַשקה. כי זה מספּר שנים מקיים הוא בגוּפו את מצוַת הפּרישוּת החמוּרה, שאותה מטילים על עצמם בדרך־כלל לאורך ימים רק הנזירים לובשי הגלימות הכתוּמות ויחידי־סגוּלה חילוניים. פעמַיִם במשך כל אותה סעוּדה ארוּכה הגיש כאילוּ לשפתיו את כוס המיץ שלפניו – עם הברכות ההדדיות לנשיאי בוּרמה וסין, כמקוּבל במעמד מעין זה, ותוּ לא. מיץ, ולא כל מַשקה אחר, אף לא תה, למשל, מחשש שמא הוֹתירה בו המסננת עלה כלשהוּ, ולוּ אפילוּ קטן שבקטנים. כי מצוַת הדת הבּוּדהיסטית, המסוּבכת למדי ועמוּסה חוּקים ומנהגים לרוב, מתירה בשעות הצום רק נוזל הנקי מכל שמץ מוצק – כך הסביר ראש הממשלה לשכניו באותו מעמד.

ידידיו הרבים הדואגים לשלומו אינם פּוֹסקים מלהוֹכיחוֹ על העוול שהוּא גורם לעצמו והפּגיעה שהוּא פּוֹגע בבריאוּתו בהסתגפוּת זו, אשר יוּכל לעמוד בה הנזיר באורח־חייו השקטים, ללא המאמץ הנדרש יום־יום מאת המדינאי העֵר והפּעיל. אך הוּא בשלוֹ. וכך יחזיק מעמד בהחלטתוֹ זה שנים. כדרך הפוֹנג’ים־הנזירים מַשכּים הוּא קום בשעה 4 לפנות בוקר וּמַקדיש שעתיים לתפילה והרהוּרים ביחידוּת, כמקוּבל בקרב אדוּקי דת בוּדהא.

בוּדהיסט נאמן והוֹגה היה מנעוּריו וכל מַאבקוֹ המדיני לחירוּת עמו קשוּר באמוּנה דתית עמוּקה, אך את אוֹרח חיי הפּרישוּת הטיל על עצמוֹ רק לפני שנים מעטות. רעוֹ וידידוֹ אוּ־וין, שר הפּיתוּח והדתות, מספּר כיצד היה עֵד־ראִיה לשלב האחרון בתהליך החלטה חמוּרה זו. היה הדבר בשעת ביקוּרם המשוּתף באחת מפגודות מאנדאליי, הידוּעה בהיכלי־בוּדהא עתיקים ומקודשים שבה. שעות רבות כרעוּ איש לצד רעהוּ בתפילה והרהוּרים, כנהוּג. שעת חצוֹת הלילה חלפה זה כבר ואוּ־וין, שנתעייף מאוד, ניסה לשכנע את חברו ראש הממשלה, כי הגיע הזמן להפסיק, אך אוּ־נוּ ביקש להמשיך. נתוּן הוּא בפתרון בעיה מסוּימת – אָמר – ועדיין לא ירד לסוֹפה ואין הוּא רואה עצמו רשאי להפסיק הרהוּריו עד אם יוּחור לו הענין עד תוּמוֹ. וכך נשאר בפגודה עד לשעה ארבע בבוֹקר. ובעלוֹת השחר הודיע לחברוֹ התמה והמוּפתע החלטתו לחיות מעכשיו את חייו הפּרטיים כנזיר וּפרוּש לכל דבר. וּמאָז שלוּבים חייו מעשים מדיניים רעננים ומנהגי־נזירוּת חמוּרים גם יחד, בלי שיפגעוּ אלה באלה. מבחן קשה הוּא, שמסוּגל לעמוד בו רק מי שאָפיוֹ מוּצק והכּרתוֹ צלוּלה.

ראש וראשון הוּא בכל מפעל דתי, וראש וראשון בכל מבצע מדיני. ממסעו המדיני לציילוֹן בשנת 1954 חזר יחף, מפּני כבודו של תשמיש־הקדושה שהביא עמו וּנשאוֹ בידו באהבה וּבחרדה ברדתוֹ מן המטוֹס המיוּחד לו ולפמליתוֹ. בביקוּרוֹ המדיני חדשים מעטים לאחר זה בסיאם נטל עמו, כתשוּרה הנעלה ביותר, מספּר שתילים רכּים של העץ המקוּדש, אשר לפי המסוֹרת חסה בּוּדהא בצלוֹ כשהוּא הוֹגה בתוֹרתוֹ. את ביקוּרו המדיני אצל “האָח הבּכוֹר” נהרוּ ערב ועידת בנדונג שילב בעליה לרגל, הוּא ומשפּחתו, לשוּרה של היכלי־בּוּדהא מקוּדשים בהוֹדוּ.

והמעניין שבדבר הוּא, כי צירוּף זה של אמוּנה דתית נלהבת, אשר בעיני רבים עלוּלה היא אוּלי להיראות כמעשה של תמימוּת שלא מן העולם הזה, אינה גורעת ולא כלוּם ממעמדו המדיני המכוּבד בעולם. בביקוּרו הרשמי בסין העממית בסתיו 1954, לאחר הביקוּר של נהרוּ שם ובעצה אתו, ולאחר ביקוּר־הידידוּת של צ’ו־אן־לי בבורמה, קם אוּ־נוּ והודיע על רצונו לנסות ולתווך בין מזרח ומערב. על דעת עצמו ובלי שנדרש לכך קם במסיבה החגיגית קבל עם, בנוֹכחוּתוֹ של מאוּ־טסה־טוּנג וראשי סין העממית ואָמר את אשר לא העיז לומר אפילוּ נהרוּ החזק.

והמעניין הוּא, כי הדבר נתקבל ברצינוּת על־ידי שני הצדדים גם יחד, במזרח כבמערב, ואיש לא עירער על זכוּתוֹ המוּסרית למעשה מעין זה, נוֹעז וּמסוּכּן בעוֹלמנוּ המפוּכּח; איש לא שאל: מי שמך? ואיש לא חייך במנוֹד־ראש.

ואוּלם, גם עכשיו, לאחר שאין עוד מטיל ספק במעמדוֹ המדיני אשר רכש לו בכוח אישיוּתוֹ, אין אוּ־נוּ עצמוֹ פּוֹסק מלהצהיר בהזדמנוּיוֹת שונות, כי לא מדינאי הוּא ואת גלימת ראש הממשלה ישֹא בעל־כרחוֹ, בפקוּדת העם וצרכי הארץ. ואין איש מקבל אף דברים אלה כגינוני גנדרנוּת. כי הכל יודעים את כנוּתוֹ של האיש וצניעוּתו, והכל אוהדים את מַשׂאַת־נפשוֹ מאז וּמתמיד לפרוֹש לפינתוֹ ולהשקיע עצמו בכתיבה.

עוד מימי נעוּריו נושא הוּא בלבו את השאיפה להיות לסוֹפר. ועיקר מַעייניו נתן למחזה – בחלוֹמוֹ ראָה עצמוֹ ברנרד שאו של בּוּרמה. ואף אָמנם הצליח להגשים חלומו במקצת, בתקוּפות שונות של חייו. עוד ב־1937 יצר הוצאת־ספרים בשם “הדרגון האדום” ובין השאר פּירסם בה את ספרו על מַרכּסיזם וּבוּדהיזם. אחר־כך, בהיותו אסיר פּוֹליטי של המשטר הבּריטי, כתב בבית־הסוֹהר שוּרה של מחזוֹת ושני סיפּוּרים סוציאליים, אשר האחד מהם, מחיי הכפר הבוּרמזי, נתפּרסם זה לא כבר בתרגוּמו האנגלי. מחזה מדיני שכתב בתקוּפה מאוּחרת יותר, וענינו המלחמה הפּנימית בקומוּניזם, הוּמחז לפני שנים מעטות באמריקה והוסרט בבוּרמה. בחדשי אוגוּסט–נובמבר 1945, מיד לאחר מלחמת־העולם השניה, שבה נפגעה בוּרמה קשות, ולאחר סילוּק היפּאנים מתחוּמיה וחזרת השלטון הבריטי – העלה בספר את קורות התקוּפה הזאת וּמַאבקה של קבוּצת המנהיגים הצעירים, והוּא אחד מהם, להוציא את ספינת בוּרמה בשלום מבין הנחשולים המסתערים עליה. תעוּדה של כבוד אנושי ולאוּמי הוּא הספר הקטן הזה, “בורמה תחת עול היפּאנים”; תעוּדה לאהבת העם והאדם. שהם מיסודות נפשו של המחַבֵּר.

באותה התקוּפה קיוָה, כי סוף־סוף ניתן לו מבוּקשוֹ להמיר חיי מדינאי וּמַנהיג בפינת־סופרים. אבל לא לאורך ימים. ב־19 ביוּלי 1947 אירע האסון הטראגי שהכתים את בורמה בדם מנהיגיה. אותו יום נרצחוּ ביד־אחים ראש הממשלה הזמנית, אוּנג־סן, ורוב חבריה, בשעת ישיבה רשמית. אוּ־נוּ, אשר הצליח בצניעוּתו להתחמק מלהיות חבר הממשלה, נשאר בחיים. וכך הוּטלה עליו באורח טבעי המשׂימה שביקש להיות פּטוּר ממנה.

חברוֹ מנוער של אוּנג־סן היה, אף כי בכיר ממנוּ בתשע שנים, וידוּע בתוֹאר קוג’י־נוּ (“האח הבכור” נוּ) בקרב חבוּרת הסטוּדנטים של אוּניברסיטת רנגון, אשר היותה את תא החלוּץ לתנוּעת החירוּת הלאוּמית של בוּרמה. רבים משרי המדינה כיום, מנהיגיה ומדריכיה, יצאוּ יחד לדרכם הלאוּמית המהפּכנית עוד באותם הימים, בתור חבוּרת נערים סטוּדנטים. עם רבים אחרים נמנה אוּ־נוּ על תנוּעת ה“טַהקינים”, שהרימה את נס המרד במשטר הבריטי הקוֹלוֹניאלי. “טהקין” (Thakin) פּירוּשו בבורמזית “אדון נכבד”, והוּא התואר שזכה בו כל איש לבן, השליט. לאות מחאה נגד עליוֹנוּתוֹ זו של הזר הרכיבוּ קבוּצת הסטוּדנטים המתקוֹממים תואר זה ממש לעצמם וכינוּ בו איש את רעהוּ. ויש מהם אשר ה“טהקין” דבק לשמם עד עכשיו לבלתי היפרד, והוּא נישׂא בכבוד ובהערכה. ראש־הממשלה עמל קשות בשנים האחרונות כדי להשתחרר ממעמסת אות־הכבוד הזה, ולבסוף הצליח להדביק לשמו את הכינוּי “אוּ” (מר), הצנוּע הרבה יותר וניתן לכל אדם. עוד לפני שקמה תנוּעת הטהקינים נמנה עם האגוּדה הלאוּמית “דהוֹבַּמה אַסיוֹנה” (“אנחנו הבורמזים”).

קבוּצת הטהקינים (1931) היותה את הגרעין החיוּני של ארגוּן הסטוּדנטים המהפּכנים, אשר אוּ־צ’וֹ־נין היה התועמלן הנמרץ והמוּכשר שלו, אוּנג־סן מזכירו הנבחר ואוּ־נוּ נשיאו האהוּב. המזכיר והנשיא היוּ לידידים בלב ונפש, אחים לדעה ולפעוּלה. אוּ־נוּ, שסיים את חוק־לימוּדיו באוּניברסיטה עוד ב־1929, חזר אליה, למחלקת המשפּטים, מזוּין בנסיון־חיים מסוּים. מעולם ההוֹראה בא, מבית־ספר תיכוֹן שתחילה היה הוּא עצמו תלמיד ואחר־כך מורה בו. בית־ספר זה נוסד ונישא על־ידי התנוּעה הלאוּמית הצעירה, כהפגנה נגד השיטה החינוּכית העלוּבה, שהעניק המשטר הבריטי השליט לילידים עוד מאז 1920, והוּא הגדירוֹ בכינוּי “חינוּך עבדים”, שנועד רק ליצר פּקידים עלוּבים למשטר הקוֹלוֹניאַלי.

האוּניברסיטה היתה קן לתנוּעת החירוּת הלאוּמית של בּוּרמה זה מכבר. שביתה רדפה שביתה. כאשר הורחק אוּנג־סן מבין כתלי המוסד, לאחר סכסוּך עם שלטונותיו בשנת 1936, הכריז אוּ־נוּ על שביתה נוספת, אשר שימשה אות למלחמה חדשה במשטר הקיים. אז גם החזיר באורח הפגנתי את התואר שלו שקיבל מאת האוּניברסיטה בסיימוֹ חוֹק לימוּדיו בה, ולא קיבלהו בחזרה עד היום. וכאשר הוּצעוּ לו תארי־כבוד מאת אוּניברסיטאות שונות באמריקה ובארצות אחרות ערב צאתו למסע בעולם, סירב לקבלם בנימוּק: מן האוּניברסיטה שלי אין לי תוֹאר ואיך אתכבד בתארים זרים? שנים מעטות לאחר זה, עם פּרוץ מלחמת־העולם השניה, הגיע גם תורו הוּא להישפט לשתי שנות מאסר בעקבות קריאה אל החוּגים הלאוּמיים להימנע מכל שיתוּף־פּעוּלה עם השלטון הבריטי, אלא אם כן יתחייב למתן עצמאוּת מוּחלטת לבוּרמה כתוֹם המלחמה.

לאחר נדוּדים מבית־סוֹהר לבית־סוהר ישב עם אלפים אחרים בבית־הסוהר של מאנדאליי, בו שוּכּנוּ אסירים כפליִם מכוח קיבוּלוֹ, והיה נגוּע רעב ומגפת חולירע. ששה חדשים לפני תום מועד מאסרו (באַפּריל 1942) שוחרר במפתיע לרגל חילוּפי המשטר עם הכיבוּש היפּאני. זו היתה אחת התקוּפות הסוערות ביותר בחיי בוּרמה והמהפּכן הצעיר, אשר יצא מבית־הסוהר ובידו רכוּש של חמש דרמות ושני סיפּוּרים שהספּיק לכתוב תוך שנה וחצי, נאלץ לשוּב אל הקלחת המדינית ולכלוא את שאיפותיו הספרוּתיות, שגברוּ עוד יותר בשנות בדידוּתו. הוּא נתבע עתה להיות שר־החוּץ, ואחר־כך שר־המודיעין, בשלטון העצמאי המדוּמה, שהעניקוּ הכובשים היפּאניים לבוּרמה בראשוּתוֹ של ד"ר בּה־מוֹ, עוֹרך־דין מוּכשר, שלא מקרב הטהקינים – כיום אחד מראשי האופּוֹזיציה למשטר הסוציאליסטי במדינה.

היתה זו תקוּפה של נסיונות חמוּרים, לאוּמיים ואישיים, של פּיתוּיים ואכזבות. ואוּ־נוּ יצא ממנה טהור וזך כשהיה. וּמוּבן מאליו היה הדבר, כי בנפוֹל אוּנג־סן במפתיע הוּפנוּ העינים אל האחד הראוּי ליטול את מַטה המנהיגוּת בידיו. וכך רצה הגורל שאוּ־נוּ יהיה המסיים את המערכה. הוּא שעמד בראש המשלחת לאנגליה בשלהי שנת 1947, אשר חתמה על הסכם העצמאוּת, והוּא שנאַם באזני העם ביום הארבעה בינוּאר 1948, באהבה כה רבה, על “הארץ היפה והעשירה הזאת המוּצפת אור שמש וצחוקם של בני־אדם מאוּשרים”. והוּא שנבחר לראש־הממשלה הראשון של בּוּרמה העצמאית, ב־12 ביוּני 1951.

אמנם, לא הכל ורוד וקל גם בבוּרמה האדיבה והנוחה, אשר אנשיה טובים וצנוּעים ומסתפּקים במועט, מאז צעדיה הראשונים של המדינה העצמאית, אשר דורות כה רבים היתה כלוּאה וּמשוּעבדת, ניתכוּ עליה מַכּוֹת ואסונות, ביחוּד מבפנים. התמרדוּיות מזוּינות של פּלגים קוֹמוּניסטיים בהנהלתם של פּוֹרשים מבני אותה החבוּרה החלוּצית, אשר יחד יצאוּ למלחמת־החירוּת; התמרדוּת של הקאראֶנים, אחד המיעוּטים, נוצרים בחלקם ומילדי טיפּוּחיו של השלטון הבריטי בשעתו. רבות הפריעוּ למדינה פּלישוֹת חיילי סין הלאוּמית וסתם קבוּצות של מתפּרעים בני הג’ונגל, אשר ידם עודנה שלוּחה גם עכשיו לפיצוּץ מסילות־ברזל וגשרים, לחטיפת נשים וילדים באזורים מרוחקים, ואף בקרובים למדי לבירה, ולמעשי אלמוּת אחרים.

ויש גם אוֹפּוֹזיציה מדינית בעלת גוונים שונים, הן מחוּגי בעלי־הרכוּש, אשר המשטר הסוציאליסטי מַגבּיל את חופש־הפּעוּלה שלהם, והן מחוּגי המקורבים לפקידוּת הבריטית לשעבר שירדוּ מגדוּלתם; נוסף על חוּגים עדתיים שונים ועל המפלגה הקומוּניסטית, שהיא חוּקית כאן, להבדיל מן המחתרת הקוֹמוּניסטית הלוֹחמת בנשק.

בין כל אלה מַתוה לו ראש הממשלה את דרכּוֹ לא ביד חזקה אלא במידות שלום ורוֹך ככל האפשר, שהוא נאמן להן בכל תנאי, גם אם יש ותגוּבותיו מעוררות תמיהה אף בקרב ידידיו.

עם כל אלה טעוּת תהיה לראות את אוּ־נוּ כאחד חוזה המרחף בעוֹלמוֹת עליונים בלבד. חייו שלוּבים מעשים וּמיבצעים ריאַליים של אדם העומד בשתי רגליו עלי אדמות. הוּא העומד בראש “הליגה האנטיפשיסטית” המנהלת את המדינה. מבוני המשק הסוציאליסטי הוא ואבי ה“פידוֹטו”, זו תכנית מדינת־הסעד, אשר עליה הכריזה בּוּרמה לפני שנים מעטות והיא הקו לשיקוּמה. לא במקרה העמיד עצמו בראש משרד הפּיתוּח, ובניגוּד להלכי־רוּח שונים במדינה, הוּא המעודד וּמדרבן את פּעוּלותיהם של צוותי המוּמחים והיועצים הכלכליים מבחוּץ ואזנו נטוּיה לפעמי המדע והטכניקה בעתיד.

*

בספר זכרונותיו על בורמה בימי הכיבוּש היפּאני מסַפּר אוּ־נוּ בדרך־אגב מעשה בנחש. נחש טורף היה מגיח תכוּפות ממאוּרתוֹ וּמחבּל בעופות של שכנוֹ. לימים, אָרב הלוּלן לנחש, אף הצליח לשים עליו מצוֹר. אץ אל השכן בעל הרוֹבה, להזעיקו לעזרה. תפס אוּ־נוּ ברובהוּ ודרך אותו. אך בו ברגע עלה לפניו הצו של “לא תרצח”, שהוא אחת מחמש דיברוֹת־היסוד של תורת בוּדהא. כן זכר את אשר נאמר על כל יצוּר חי, כי אדון לגורלו הוּא, ואין אַתה, האָדם, רשאי לעשות בו כחפצך. והחזיר את הרובה למקומו. ואוּלם אז העלה בדעתו את הסכנה הצפוּיה לסביבה כוּלה, אם יישאר הנחש הארסי בחיים, ושוב תפס את הרובה בידו ואָץ לעבר הלוּל. ועד שהוּא פּוֹנה כה וכה – והנחש חַמק ונעלם…

מעשה זה נוהג היה לסַפּר לחבריו, על־מנת להוכיח להם, כי אין בו אותן התכוּנות והסגוּלות, הנדרשות לו למנהיג ולמדינאי, שהוּא נזקק לכוֹשר החלטה מהירה ונמרצת, ללא כל הססנוּת ושיקוּלים מיוּתרים.

באותה תקוּפה, ימי מלחמת־העולם השניה, אירע מעשה אחר, שאף בו היה אוּ־נוּ מבקש סעד, כדי להתחמק מאיצטלה של מַנהיגוּת. הדבר היה לאחר שהתנדפה האשליה, כי צבא יפּאן, זו הארץ־האחוֹת החזקה של אסיה, בא לבוּרמה על־מנת לגאול אותה מידי זרים. ההמונים במאנדאליי, צרוּבת השמש הלוהטת, פּגשו את צבא הכובשים (בקיץ 1942) בתהלוּכות צוהלות, בפירות וּפרחים וקעריות־אורז הנישאות על הראש. אך המפקד היפּאני זעוּם־המבט הוציא ידו מכיסו, סטר על לחיוֹ של הצועד בראש, ופרץ בצחוק… ולא חלף זמן רב, ושמע ה“קאמפאטאי”, זו המשטרה הצבאית היפּאנית, החריד כל לב ברחבי בורמה בסיפּוּרי־הזוָעות על עינוּיי קרבנותיה. המאסרים בהמון גברוּ מיום ליום. המעגל נתהדק והלך. החלוּ אוסרים גם מבין חוּגי המנהיגים הצעירים וחבוּרת ה“טהקינים”. אלה לא פּסקוּ גם עכשיו מלעורר את העם שלא לכוֹף ראש. רבים מהם נאלצוּ להימלט על נפשם או לרדת למחתרת.

והגיע גם תורו של אוּ־נוּ, שר־החוּץ אותו זמן ואחר־כך שר־המודיעין בממשלה העצמאית לכאורה, שהקימוּ היפּאנים בבורמה הכבוּשה. פּעילי חבוּרתו החליטוּ זה כבר כי עליו להימלט יחד עם חברו הקרוב, וָלא – מרה תהיה אחריתם. הכל היה מוּכן. מורה־הדרך מצפּה זה ימים, אך אוּ־נוּ דוחה את הצעד המכריע מלילה ללילה. והנימוּק אשר בפיו הוּא – כי לא יוּכל להכזיב את ד"ר בּה־מוֹ, ראש הממשלה, אשר גם אם בן מפלגה אחרת הוּא, זו לרוּחו ולדעותיו, אך הרי נתן אמוּנו בו. וכך נמשך הדבר ימים ושבוּעות, עד שנאלץ חברו להימלט לבדו ברגע האחרון ממש, בעת שבאוּ לאסרוֹ.

לאחר ימים מעטים גילה סוף־סוף אוּ־נוּ לבּה־מוֹ את סוֹדוֹ, אף קיבל ברכתו לדרך. ואוּלם אז נתברר כי איחר את המוֹעד… הצבא היפאני עמד כבר על סף נסיגתוֹ. ופעילי הטהקינים החליטוּ כי על אוּ־נוּ להישאר על משמר גורלם של אסירי המשטר הצבאי, אשר אין יודע מה צפוּי להם תוך האנדרלמוסיה של הנסיגה.

וכך אנוּ מגיעים אל מעשה שלישי, גם הוּא אָפייני כשנַיִם הראשונים. כמה מחברי הממשלה ה“עצמאית” ומשפּחותיהם נאלצוּ לסגת עם הצבא היפּאני. המכונית הדחוּסה אנשים, נשים וטף, נתקעה בדרך, מאחר שצמיגיה נתפּקעוּ. אוירוני בנות־הברית החלוּ מופיעים להקות־להקות, מַחרישים אזנים ברעשם ופותחים בהתקפה. חמש התקפות תוך שעות מעטות. ולאחר זה פּרשה ארוּכה של נדוּדים ברגל ובמכוניות שנפגעוּ תחת מטר אש בלתי־פּוֹסקת. לא פּעם עלה לעיניהם באש הצריף ששימש להם רגע לפני־כן למחסה, או עץ שהצל עליהם. בראשיתה של אחת ההתקפות, כאשר קפצוּ ממכונית־מַשׂא על־מנת להשתטח על האדמה, נקעה רגלה של דוֹ־מיָה־יִי, אשת אוּ־נוּ, שהחזיקה תינוֹקת בזרוֹעוֹתיה, ולא יכלה לזוּז ממקוֹמה. בראותו זאת, אץ אליה בעלה, שנשא על ידו את הילד הבכור, בן חמש שנים, נטל ממנה גם את התינוקת ואותה נשא על גבו. עוד הוּא מכוון פּניו לעבר החבוּרה כוּלה, עמוּס המשא הכבד של כל משפּחתו, והנה אחד המטוסים חוזר ובא לקראתם. בקושי רב הצליחה המשפּחה להשתטח על האדמה ולזחול לתוך בור שבקרבת מקום. המטוס חג מעליהם כמה פּעמים וזרק פּצצותיו על המכונית העזוּבה, כשקול שריקתן חלף מעל לראשי האנשים ממש.

– לא ראינוּ כל תועלת בבכי, – מסַפּר אוּ־נוּ בפשטוּת בזכרונותיו, – הדבר האחד שיכולנוּ, איפוא, לעשות היה – לפרוֹץ בצחוק…

ויש סיפוּרים לרוב מתקוּפות מאוּחרות יותר. אחד מהם – מן השנה האחרונה. ראש הממשלה עורך סיוּר אחרון על הגבעה של פגודת־השלום והבנינים שבסביבתה בערב פּתיחת הכינוּס הבוּדהיסטי הבין־לאוּמי. זוהי שכוּנה גדולה, מיוּחדת במקוֹריוּתה, שבאה לעולם ביזמתוֹ. כאן המערה הענקית, הבנוּיה אבן אפורה, כמַתכּוֹנת אותה מערה בהודוּ, אשר לפי המסורת ישב בה בוּדהא עם תלמידיו. כאן בניני־הקומות הבהירים והמוֹדרניים, משכן לנזירים ולאלפי האורחים שמכל ארצות הבּוּדהיזם ינהרוּ לרנגוּן. כאן צריח־הזהב של הפּגוֹדה החדשה, אשר רעיון השלום הונח ביסודה, ועשרות בניני־לואי חילוֹניים לצרכי הנהלת האוּניברסיטה הבוּדהיסטית, שתשכּון במקום. נהנה אוּ־נוּ מהבנין, שהוּקם תוך פּרק־זמן קצר מאוד, בחלקו הגדול בהתנדבוּת המונית, הן בתרוּמות ובחמרים והן בימי־עבודה לרבבות, מלאכת־כפּיִם שנעשתה בזיעת־אַפּים ממש. והנה מעיר את אזנו שר־הדתות, המלווהוּ בסיוּרוֹ, כי ליד שער הפגודה יש שלוּלית של רפש ובה רוחשים נחילים של זבוּבים ורמשים שונים, ולא נאה הדבר להניחה כך עד מחר, יום בואָן של שיירות־המתכנסים הראשונות, ומן הראוּי לנקות את הסביבה עוד הערב. ניגש ראש הממשלה, מסתכל בזבוּבים וברמשים ומניד ראש בשלילה. לא, ידו לא תהיה ברצח הזה!

– נחכה עד הבוקר. – אומר הוּא אל השר הנבוך. – נראה, שמא יימצא פּתרון אחר…

ולעת ערב התקדרוּ השמים, וגשם שוטף של עונת המונסונים ניתך ארצה וגרף ושטף את כל הלכלוּך והזוהמה. ולמחרת בבוקר, בבואו שוּב לגבעת הפּגוֹדה להקבּיל את האורחים, נהרוּ פּני אוּ־נוּ. אַתה רוֹאֶה! – רמזוּ עיניו בשוֹבבוּת לעבר ידידוֹ השר בהראותו על הסביבה הנקיה והמרוחצת…

זמן קצר לאחר אותו הכינוּס, שבו נתגלה אוּ־נוּ כאחד האישים הראשונים במעלה בפעוּלתם להאדרת הבוּדהיזם, היינוּ עדים לסכסוּך פּוּמבי חריף, שפּרץ בינו לבין העולם הדתי דוקא וכמעט שגרם למַשבּר בממשלה ולהתפּטרוּתו מתפקידו כראשה. אף זה מעשה אָפייני לדמוּתוֹ ולתכוּנותיו.

הדבר התחיל בתביעת נציגי המיעוּט המוּסלמי במדינה, המונה כמיליון נפש, שינהיגוּ את לימוּד האיסלאם בבית־הספר הממשלתי בד בבד עם הבוּדהיזם. ראש הממשלה, בישרוֹ ובחוּש־הצדק שבו ובנאמנוּתוֹ לעקרוֹן השויון במדינה, לא ראה יסוד להתנגד לדרישת העדה המוּסלמית, גם אם היה מי שהצביע עליה כעל תכסיס פּוליטי ולא כצורך דתי תמים. חוּגי הדת הבוּדהיסטית, החזקים במדינה, התנגדוּ לדעת ראש הממשלה, ביחוּד מאחר שרבים מבתי־הספר הכפריים הם בתחוּמי המנזרים. הנזירים מצאו עידוּד בכיתות האוֹפּוֹזיציה למשטר הסוציאַליסטי, אשר ראוּ בענין זה נקוּדת־אחיזה בלב ההמוֹנים, ביחוּד בהתקרב עונת הבחירות לממשלה. אוּ־נוּ פּסק, כי אם אי־אפשר להנהיג את לימוּד דת האיסלאם בבית־הספר, יוּצא מתחוּמו גם לימוּד הבּוּדהיזם, ויהיה זה בית ספר חילוֹני לכל דבר. אָז פּרץ הקצף. נערכוּ אסיפות־מחאה גדולות של נזירים וכוהני־דת מהמכוּבדים במדינה. הפגנות הפונג’ים ברנגון ובמאנדאליי ובמקומות רבים אחרים תוארוּ בעתונים בהרחבה ולא ירדוּ במשך ימים ושבוּעות מכותרות עמוּדיהם הראשונים. אך ראש הממשלה לא נסוג. הוא הופיע באסיפות־המחאה הזועמות ונלחם בגבוּרה לעמדתו. הוּא עמד על סף פּרישה מתפקידו, ובלבד שלא לגרום עוול למיעוּט, גם אם הדבר יהיה בניגוּד לאינטרסים של הרוב, אשר הוּא בלב ונפש אתם.

כאשר נתגלה המוצא במינוּי ועדה לבירוּר הענין, ובינתים יישאר המצב הקיים – עורר ראש הממשלה כבוד וחיבה בשידוּר ההתנצלוּת הצנוּעה שלו כלפּי מוריו ורבותיו הכוהנים והנזירים, אשר למרות רגשותיו האישיים אילצהוּ מַצפּוּנוֹ כמדינאי לצאת נגדם בקיצוניוּת רבה כל־כך. והמעניין שבכל הפּרשה הזאת היה, כי למרות שהסכסוּך נגע בצפּור־הנפש של העם – לא ניכר כל שמץ של זלזוּל אישי במערכה ולא היתה בה אותה השנאה, המצוּיה במלחמות ציבוּריות מסוּג זה בארצות אחרות. שוּב הוברר, כי מיוּחד במינו הוּא עם בּוּרמה, וראש־ממשלתה שליח נאמן הוּא לו, בהיותו ממזג בקרבו את מיטב התכוּנות והסגוּלות האצוּרות בקרבו.

יחסו החם והער למדינת ישראל, אשר בעיותיה היוּ זרות לו עד לפני זמן קצר, נובע גם הוּא לא רק מקשר אל ארץ שמשטרה סוציאליסטי, ואף לא מטעמים אנוֹשיים מוּסריים בלבד. ער הוּא לרוּח של בנין־ארץ ושיקוּם־עם המפעמת בישראל, כל פּגישה עם נציגי מדינתנוּ היא לו שלב נוסף של לימוּד בעיוֹתינוּ בלב פּתוּח, ואומץ לבו עמד לו להסתייג מלשונם הרעה של אויבים. עמדתו זו הוכיח הן בועידת בּנדוּנג, כשהוּא מוּקף גלים סוֹערים, והן במעשה ביקוּרוֹ בישראל למרות גלי ההתנגדוּת מסביב.

כל גילוּי של ידידוּת יקר לנוּ. לא כל־שכן ידידוּתו של אחד מחסידי אומות העולם, בן לארץ קטנה ולעם צנוּע, אשר בכוחות המוּסר התם שלו עלה למעמד הצוֹפן בקרבו ניצוץ של תקוה חדשה.

ויקר היה לנוּ שבעתים ביקוּרו לאחר כל הקורות בבנדונג. על כן זכה לקבלת־פּנים בישראל, שלכמותה זוכה רק ידיד נערץ. העם לכל שדרותיו חש את הידידוּת שקורנת מביקוּר זה והגיב במידה כנגד מידה. ההמונים יצאוּ מגדרם. ישוּבים שלמים הפסיקוּ עבודתם ועמדוּ במשך שעות בשמש הלוהטת להקבּיל פּניו. שיירתוֹ הוּצפה פּרחים ואהבה. ונוסף על כל קבלות־הפּנים הרשמיות והבלתי־רשמיות לעשרות הוּצף מכתבים מגדול וקטן, מלאי אהבה והוֹקרה. בביקוּרו היה משוּם חויה מיוּחדת לילדינוּ. ואף הם הציפוּ את האוֹרח באהבה, בפרחים וּבמכתבים.

מכתב שבא במקרה לידי והוּא אחד מרבים־רבים, מברך את אוּ־נוּ, “הוד מעלת ראש ממשלת בורמה”, ב“צאתך לשלום”. “אין אני יודע – כתוּב במכתב – מי העביר את הבּשׂוֹרה המשמחת על בוא הוד מעלתו לשכוּנתנוּ. עוף השמים הוליך את הקול וניתן לנוּ ליהנות מזיו פּניך. כצלילי מוּסיקה ערבה לאוזן נשמעוּ מפּיך המלים, ‘שלום’ ו’תודה רבה'. יש בין עם בורמה ועם ישראל דברים משוּתפים. שנינוּ נלחמנוּ באויב משוּתף וקיבלנוּ את עצמאוּתנוּ. אנוּ מוּקפים אויבים לא מעכשיו אלא משחר היותנוּ לעם. אבל תמיד התחשבוּ בנוּ והעריצוּנוּ. לא לחינם. כי בשום ידיד לא בגדנוּ ובאויבינוּ נלחמנוּ בחירוף־נפש. כשאלכסנדר הגדול פּלש לארצנוּ נלחמנוּ בו כי היה אויב פּרס ידידתנוּ. כּוֹרש מלכה החזירנוּ לארצנוּ בהכרזתו המפורסמת ואנו אסירי־תודה לו עד היום הזה. אנוּ יודעים לאהוב ולשנוא. לומד אני בבית־ספר יסודי עברית וערבית. בעברית קראתי בעתון בהיותי בן שבע, ואילו בערבית, על אף כל מאמצי, אין אני יכול לקרוא ולכתוב כהלכה. מנסיוני המועט הזה אני לומד שהכתב המסוּבך מפריע לעם להתפּתח. אבותינוּ רצוּ לפתח את התרבוּת ולהצעיד את העם קדימה, לכן שינוּ את הכתב העברי, שנקרא הכתב השומרוני, לכתב האשוּרי השוה לכל נפש. ואני מציע לשנות את הכתב הבורמזי לכתב העברי ולאמץ לכם את השפה העברית לשפה שניה. על־ידי זה תוּכלוּ לדעת את הנביאים ממקור ראשון. 'וכיתתו חרבוֹתם לאתים וחניתוֹתיהם למַזמרוֹת, לא ישׂא גוֹי אֶל גוֹי חרב ולא ילמדוּ עוד מלחמה’… מי אומר שחייבת להיוֹת מלחמה?! אַתם נתתם את בוּדהא, ההודים את גנדי, המוּסלמים את מוחמד, אנוּ את משה הנביא וישוּ. עם בורמה ועם ישראל יוּכלוּ במאמצים משוּתפים ועל־ידי בריתות להשכין בעולם שלום לנצח ולהגשים את האידיאלים של הנביאים…”

אין חתימה למכתב. אלמוני הוּא, איפוא. קול העם. קולם של ילדי ישראל. לא חשוּבים אי־הדיוּקים בפרטים. חשוּבה הרוּח המפעמת בו. ורוּח זו היא שפּיעמה את ישראל כל ימי ביקוּרו של אוּ־נוּ בארצנו.

 

שלוש ערים    🔗

יט. כלכותה    🔗

כלכותה התחנה האחרונה היא, השער לבורמה. בשעת ביקוּרי בה בדרכי לרנגון לא ידעתי עדיין אל נכון מה מקומה של הודוּ בחיי בּוּרמה. לא ידעתי כי מאה ועשרים וחמש שנות הכּיבּוּש הבּריטי בבורמה היוּ בעת ובעונה אחת גם דורות של שלטון הודי בה במוּבן מסוּים. מרביתה של אותה התקוּפה היתה בורמה מחוז מנהלתי בלבד, בלתי־חשוּב, של הודוּ הגדולה, אשר בה מרכז שלטון־הכּיבוּש. האיש הבורמזי, וביחוּד בחבלי הארץ הנידחים, לא זכה בכלל למגע ישיר עם האדון הלבן. הוּא היה עבד למשוּעבדים ולא נהנה הרבה מן התרבוּת הזעוּמה אשר העניק המערב למוֹשבוֹת הרחוֹקוֹת תמוּרת כל האוצרוֹת שנטל מהן. לא ידעתי עדיין, כי בשטחי בורמה הקרובים לגבוּל נשתרשה במשך דורות אוכלוסיה הודית גדולה, אשר רכשה לה אחוּזות ונחלאות ועד היום הזה רישומה ניכר מאוד במסחר וביחוּד בסחר־חוּץ. כלכותה, השער למערב, עודנה גם כיום הכרך הסמוּך ושדה־התעוּפה הגדול על פּרשת־הדרכים. ממנה יבואוּ ואליה יצאוּ מרבּית האוֹרחים רמי־המעלה, מדינאי־עולם וּמוּמחים הפּוקדים את רנגוּן לעתים קרובות. אליה נשוּאות עיניה של שכבה נכבדה באוכלוסית הזרים בבורמה כאל המולדת הגדולה, אם גם עניה היא ונתוּנה לדאגות חמוּרות משלה. גם בורמה הלאוּמית והרשמית, עם כל עצמאוּתה המדינית, נושאת עיניה לא פּעם לעבר שכנתה הגדולה והמנהיג העומד בראשה. לא ידעתי עדיין כי הקשרים בין בורמה להודוּ, באמצעוּת הכּרך כּלכּוּתה, הדוּקים וערים כל־כך. מטוֹסי חברוֹת־התעוּפה הלאוּמיוֹת של שתי המדינות היוצאים וּבאים בוקר־בוקר לשדה־התעוּפה של רנגון הם גם הקשר העיקרי של הדואר. לצירוּת ישראל בבוּרמה ואנשיה הוּא החוּט האחד שבו קשוּרים הם אל המוֹלדת. המטוס של יום ו׳ שאיחר או שלא ״דפק״ הקשר שלו עם המטוס החד־שבוּעי של החברה הבינלאוּמית המביאה את הדוֹאר מלוֹד בעקיפי־עקיפין לכלכוּתה, — פּירוּשו מצב־רוּח לצוות כוּלו, לרבות ילדים ותינוקות היודעים כי לא באוּ המכתבים מן הבית ואין עתון, מקוֹר החיוּת וההשראה.

בביקוּרי בכלכוּתה בדרכנוּ לרנגון לא ראיתיה כפרוזדור לבית מעוני במשך תקוּפה ארוּכה. מאז ביקוּרי בהודוּ באביב 1947 לא פּגה התשוּקה לשוּב אל הארץ הענקית הזאת, רווּית הקסם והמסתוֹרין, שטוּפת העוני והמאבקים.

ואמנם, אך נחת המטוס בשדה־התעוּפה הגדול והלוהט של הכרך ההודי מיד קיבלוּ את פּנינוּ מראותיה וקולותיה של הארץ המוּזרה שאין דומה לה בעולם. להקות עורבים ויוֹני־בר בשמי־שחר קוראים ומהגים באלפי קולות צורמים. נשרים באמירי עצים גבוהים שלא ראינוּ כמוֹתם. דקלים כענקים מזדקרים באוֹפק המאדים. קוי־שמש ראשונים בשמים המכוּסים אדים מעיקים. הלוֹבן הקורע עינים של לבוּש הגברים. הגוונים העדינים של סַריות הנשים המַעטוֹת אצילוּת על נושאיהן. כל אלה גם יחד מתמזגים למן הרגע הראשון לאותה התחוּשה אשר אפשר להגדירה רק במלה אחת: הודוּ…

שלושה ימים בילינוּ בכלכוּתה בדרכנוּ לרנגון. היה זה בתקוּפת השנה אשר נוהגים לכנותה כאן במוּנח חורף. אבל שלושה ימים בכלכוּתה הם בכל עונה מעונות השנה ימי חום ומוּעקת לחץ האויר, חיים באבק מַתמיד של העיר הדחוּסה, המשוּפּעת ערב רב, אָדם וּבהמה. כרך בן ששה עד שבעה מיליונים. מאז הכרזת עצמאוּתה של הוֹדוּ בשנת 1947 ותהליך חילוּפי התושבים בינה לבין פּקיסטן בעקבות חלוּקתה, לא פּסקה נדידת ההמונים על־פּני הודוּ רבתי. ועם הנדידה לא פּסקה הנהירה לערים הגדולות לבקש שם מחסה מחוֹם ומגשם וכף אוֹרז להחיות הנפש הרעבה. גם אם תהיה מהלך משך שעות בכרך הגדול לארכו ולרחבו לא תשתחרר ממראה זה של המונים־המונים אשר אינך יודע מה פּשר התקהלוּתם זו מבוקר עד ערב, ביום ובלילה.

אָמרתי אָדם וּבהמה. ולא היתה זו פּליטת־קולמוס גרידא. הפּרות והשוורים מהלכים כאן בנחת, ביחידוּת וּבעדרים, בפרברים וּברחובות המסחר והמגוּרים של אילי ההון, על־פּני הכבישים והמדרכות כאילוּ שׂדה־בּוּר היה זה או ג׳ונגל נידח. מי יהין לפגוֹע בפּרה הקדוֹשה או להדריך מנוּחתה ולהצר צעדיה? להיפך, יש עין צופיה המלווה ארחוֹתיו וצרכיו של כל אחד מהיצוּרים הללוּ. בני־נדרים לכבוד האלים הם וזכוּת היא לטפּל בהם, אם ליחיד ולמשפּחה או לרחוב ולשכוּנה כוּלה. גם עניים־אביונים יחסכוּ את חופן האורז מפּיהם על־מנת לקיים נדרם לאלוהים בהגישם מזון לפּרה הקדושה.

מזון בכלכּוּתה הוּא משהוּ יקר־ערך מאשר במקומות אחרים. שלושה ימים בכרך ההודי הגדול הם שלושת ימי חויות בלתי־נשכחות של מגע עם הרעב הכבד באלפי צוּרותיו האיוּמות. העוני בעיר זו אין לו גבוּל ושיעוּר. על כך מדרך כף רגל אתה נתקל בהם בפושטי־היד המצוּמקים, המעוּותים, נכים וחולים למיניהם. כדמוּיות מחלום־בלהות עטים הם אליך מסביב ביום ובלילה, בכל אשר תפנה. לבוּשי סחבות או כמעט ערומים סרוּחים הם על המדרכות ובפתחי הבנינים באין להם מחסה. דומה הדבר כאילוּ האנשים החיים בחוּצות בעיר זו מספּרם מרוּבה על אלה שזכוּ לקורת־גג.

ולעומת העוני המַבהיל אַתה רואה לעיניך את עשרם המוּפלג של יחידים. כרכרות אדוּמות אשר האדם רתוּם בהן כחית־משא ומכוניות הדוּרות מן הטיפּוּסים החדישים ביותר משמשים בערבוּביה. שלדים מזרים אימה, רקוּבי חולי ותפוּחי רעב רובצים על המדרכות המאוּבקות ליד ארמונות־הפאר החבוּיים בירק ופרחים על שפת נהר הגנגס הרחב והפּיוּטי.

בשהותנוּ בכלכוּתה נזדמן לנוּ להיות בין האורחים המרוּבים במסיבת־חתוּנה של בת עשירים מנכבדי העיר. אין מלים לתיאוּר העושר והשפע באותה סוּכּה רמה ונרחבת שהוּקמה במיוּחד לצרכי החתוּנה. הסוּכּה נקלעה כוּלה מלאכת־מחשבת ונענדה קישוּטים עדינים וסמלים עשוּיים בטוב־טעם בידי אמנים. הגברים כפסלים לבנים, עטוּפים מטפּחות־קשמיר יקרות מצמר לבן רקוּם בעדינוּת רקמה דקה רבת־גוונים. הנשים בסריות־משי יקרות עמוּסות רקמות זהב וכסף וענוּדות תכשיטים כבדים עתיקים וחדישים. תזמורת כלי־נגינה הודיים מהנה את הקהל מאז ראשית הערב והמלצרים לעשרות ידיהם מלאות עבודה בכיבוּד האורחים במיני מאכלות וּמשקאות לא ידענוּם לפני־כן, בממתקים וּפירות על מגשי עץ וכסף ונחושת שוֹפעים כל טוב. הסוּכּה כוּלה על מאות אורחיה בתלבשתם הלאוּמית כאילוּ מדגימה תפאוּרה פנטסטית מתוך מחזה מסתורי שופע עושר.

אך בצאתנוּ החוּצה במחנק הערב הדחוּס והחם והנה גם כאן הם צוֹבאים לעשרות, פּוֹשטי־היד המצוּמקים בבלוֹייהם, הנכים ומזי הרעב והמחסור.

וכזה הוּא מראה ההמונים המתגוֹדדים בחצרות המקדשים ובסביבתם. ממקדש למקדש הלכנוּ מרוּתקים אל יפיים הארכיטקטוֹני, אל עושר עדייהם וקישוטיהם בכסף וזהב ואבנים יקרות, במוזאיקה של זכוּכית עתיקה לגוניה המרוּבּים וברוב פּסליהם. מוּקסמים עמדנוּ באוּלם מקדש־הג׳ינים הנהדר, המשוּבּץ כוּלו פּסיפּס של אבנים יקרות וגביש וּבדוֹלח ושוֹפע אוֹצרוֹת עושר מסנוור. וּבה בשעה מתגוֹדדים בחצרוֹת ובסימטאות מסביב המוני קבצנים מנוּונים, פּוֹשטי־יד מוּכּי חוֹלי ורעב, שלא טעמוּ טעם עבודה זה שנים, ומי יודע מתי בא אוכל אל פּיהם. ובתוך האוּלם המפואר פּנימה, ממוּל לאל־המתכת אשר עיניו יהלומים גדולים ולסתוֹתיו זהב כבד וזקנוֹ כסף טהור — שם רבץ לו פּסל־אדם, זה הנזיר הג׳יני מגודל־השׂער ושחוּף־הגוּף, שעיניו בוערות באש הרעב. כך ישב־כרע שעה אחר שעה, שקוּע בהרהוּריו. ובחוץ עדרי ילדים נפוּחי כרס המדגימים במוּחשיוּת את מצבה הכלכלי של הודוּ רבתי.

*

בחודש האחרון לשהותנוּ ברנגון זכינוּ להנאה תרבוּתית בערב של אמנוּת הוֹדית, אשר גם מקוֹמנוּ לא נפקד בו. לא רבים נשפי־האמנוּת נוסח המערב ברנגון. במשך כל שמונה־עשר החדשים שעשינוּ שם נערכוּ בה שלושה־ארבעה קוֹנצרטים לפסנתר של יחיד או יחידה עוברי־אורח וכן ארבע־חמש הצגות תיאטרון של להקת חובבים מבין הזרים, הבריטים והאמריקנים. מלבד אוּלמי הקולנוע שנתישנוּ ולא שוּפצוּ זה שנים יש ברנגון שני אוּלמות, הבאים בחשבון למטרות מעין אלוּ ואף הם רחוקים משכלוּל מודרני. האוּלם האחד, בבית־המלון הגדול היחיד בעיר, משמש לחתוּנות של עשירים, בורמזים וסינים, לנשפי ריקוּדים עממיים של חבוּרת סקוֹטים מזדקנים משׂרידי השירוּת הקולוניאלי של ימים עברוּ. כן משמש האוּלם האחד הזה לטקס ימי־העצמאוּת של המדינות השונות, אשר נציגוּיותיהן לא זכוּ לבתים גדולים כדי להכיל כל אותם מאות המזוּמנים למסיבוֹת הרשמיות; היום אני אצלך ומחר אתה אצלי, לעתים שתים ושלוש פּעמים בשבוּע ובעונה היבשה אף ערב־ערב ויותר ממסיבה אחת בו בערב.

האוּלם האחר, אף הוּא באחד מבניני החברות הבּריטיות בקרבת הנמל בימים שלפני עצמאוּתה של בורמה, שימש בשעתו מועדון ליורדי־ים זרים. כיום הוּא אחד המרכזים המעטים לחיי־תרבוּת מצוּמקים של חבוּרות גוֹלים מביתם וממעיינות רוּחם המבקשים למלט נפשם משעמוּם במרחקים, על גבוּל הג׳ונגל. נוטפי־זיעה ועלוּפי־חוֹם מבלים כאן שעות חבוּרות גברים ונשים לאחר יום עבודתם במשרדי צירוּיוֹת או לשכות־יעוּץ ובנקים בשינוּן תפקידים במחזות קלים מספרוּת אנגליה ואמריקה. זהו בידוּר נוסף למשחק היומיומי בגוֹלף או בטניס, אשר בלעדיו לא יחזיק האיש הלבן כאן מעמד זמן רב בלי שיתנוון בגוּף או ברוּח.

בשבוּע הראשון לבואנוּ לרנגון נקלעתי להצגה של חבוּרת החובבים באוּלם זה. יצאתי מאוּכזבת מן המשחק, שרמתו היתה כשל תלמידי בית־ספר, ומדלילות הקהל, בהם גם הודים ובורמזים, שעם כל המאמצים הניכרים למשוך אותו לכאן לא מילא אלא בקושי חלק מן האוּלם שאינו גדול כל־כך. אך כאשר חזרתי ובאתי אל אותו האוּלם פּעם וּפעמים ושלוש כשנה לאחר־מכן ידעתי להעריך אחרת את מאמציהם הכּבּירים של השחקנים והקהל גם יחד להיפּנוֹת להכנת הצגה או להנאה ממנה.

באוּלם זה קשוּרה אחת החויות התרבוּתיות הנאות ביותר שנטלתי עמי מביקוּרי בארצות המזרח הרחוק. כאן נערכים שנה־שנה ערבי־אמנוּת מטעם החברה הבינלאוּמית על שמו של הפילוסוף ההוֹדי המקוּדש רמה קרישנה, אשר תורתו היתה לנחלת מיליונים והיכלוֹת נבנוּ לו כמו לאל. עוד בביקוּרי בהוֹדוּ בשנת 1946 נתקלתי בהיכלוֹת אלה ובמועדונים הנושאים את שם רמה קרישנה, שכמוֹתם מצוּיים בארצות רבות, בכל מקום אשר שם מרוּכּזת חבוּרת הוֹדים מחוּגי האינטליגנציה. באותם הימים המעטים לשהותנוּ בכלכוּתה בדרכנוּ לרנגון בילינוּ ערב בתחוּמי הבנין הגדול שהוֹריש אחד ממעריצי הפילוסוף ההודי לחברת רמה קרישנה. מאות חברים ואורחים מבני כל הדתות נתכנסוּ אותו ערב לאוּלמות הבית, לחדרי המדרגות והחצר והרחבה אשר מסביב וישבוּ במשך שעות שלוּבי־רגלים על הרצפּה, מַאזינים לשירה ההוֹדית העגוּמה והענוגה מפּיה של זמרית, אשר גם היא כמלוויה המנגנים בכלים העתיקים היוּ ישובים בלא ניע על הרצפה בחלוּקיהם הלבנים שקוּעים בתוך עצמם, סגוּרים ומסוּגרים. זקן נשׂוּא־פּנים מנשיאי־החברה הסביר בין זמר לזמר את יסודות האגדה שבו, המהווה את ההיסטוריה של הודוּ לשלביה השונים ואת הרקע לתרבּוּתה. לא רק האמנים אלא גם כל איש מן הקהל כוּלו, גברים לחוּד ונשים לחוּד, ישב כפסל דמום. וכמוֹתם נכבשנוּ גם אנוּ לצלילים העדינים שהם כבכי דורות, כילל הרעבים, ככיסוּפי ההוֹזים וכמַשׂאת־נפשם של החוֹלמים בערבות הודוּ ומרחביה.

מאָז ביקוּרי הראשון בהוֹדוּ כשבע שנים לפני־כן נשאתי בלבי געגוּעים חבוּיים לשירה זו ולריקוּד ההודי שאין דומה לו בתנוּעותיו העדינות רבות הרזים והסמלים. עלי להודות, כי עם כל רצוני לטעום מטעמה של השירה הבורמזית המוּזרה כל־כך לאוזן הזרה, השלמתי במהרה עם ההכרה כי לא למעני נועדה. בדומה לכך גם לגבי המחוֹל. הקצב כצליל לא ידענוּ כמוֹתם ונדמה לך כאילוּ חורגים הם מכל מסגרת וכל מערכת קולות ותנוּעות שעליהם חוּנכת או מהם טעמת. האם הדי הג׳ונגל ותנוּעותיו הם, או אגדות מני קדם מחצרות מלכים ומלכות במאנדאליי ובפגן, ערי הפגודות הלבנות לאלפים?

שירת הודוּ לעומת זה חדרה ללב למן הצליל הראשון. על־כן שמחתי לאותו נשף של חברת רמה קרישנה ברנגון, בערב־הזכרון לרבינדרנט טגור בהשתתפוּת אמנים משַנטִינִיקִיטה שבהוֹדוּ, כפר האוּניברסיטה מיסודו של המשורר ההוֹדי הגדול. וכנקוֹף שנה והגיע שוּב מועדו של ערב־הזכרון ביום הוּלדתוֹ של טגור שוּתפה גם השפה העברית בתכנית האמנוּתית. אחת העסקניות הפּעילות בחברת רמה קרישנה ברנגוּן היא ידידתנוּ ההודית מרת נַנדי, אשת רופא ידוּע בעיר. שניהם ילידי בורמה. ואם איני טועה הרי דור שני הם שנולדוּ כאן. ובבורמה, כידוּע, אין כל שמץ של הפליה גזעית או דתית וכדומה. הזוּג ננדי מעורה ומוּשרש בכל המוּבנים בחיי החברה הבורמזית המעוּלה, כרבים מיוצאי הודוּ החיים בארץ זו במשך דורות ותופסים בה עמדות־מפתח. אף־על־פּי־כן היוּ לי פּגישותי עם אשה משׂכּלת וחיננית זו שיעוּר נוסף בפרשת מולדת וגעגוּעים אליה. ילדיה, כאחרים מילדי החברה ההודית הגבוהה, לומדים בבית־הספר הידוּע בדַרגִ׳ילִינג, נוה־קיץ מפוּרסם בצפון־מערב הודו, על גבוּל נֶפּל והרי ההימאלאיה. גאותה לא רק על מוֹצאָה ההודי גרידא, אלא על היותה בת מחוז בּנגל, מקוֹם־הוּלדתוֹ של רבינדרנט טגור. מכל משמר שומרת היא על צלילי השפה הבנגלית היפה שרכשה לה במתכוון ומתוך מאמצים ניכרים, וכבת גולה מטפּחת היא לפחות את קשרי התרבּוּת שלה עם מולדת אבותיה. מה קל היה להפליג בשיחה עם מרת ננדי על בעיות גולה ותחיה שלנוּ, הרחוקות והקרובות! באחת מאותן השיחות תמהה לשמוע כי שירת טגור הנערץ עליה תוּרגמה לעברית עוד לפני עשרות בשנים. תמהוני לא היה פּחות משלה. למרות כל ההפתעות שכבר נתנסיתי בהן בגילוּיי בערוּת וּמוּשׂגים מסוּלפים בכל מה שנוגע ליהדוּת וציונוּת גם בקרב משכילים ונאורים במזרח הרחוק, היה לי תמוּה וכואב כי אשה מטיפּוּס זה המרוה צמאונה לדעת מכל המעיינות והפּלגים — הנה עד כדי כך לא הגיעוּ שלוּחותינוּ עדיה. מה רבה היתה שמחתה וגאותה על שטגור תוּרגם לשפת התנ״ך! וחלילה לנוּ לחשוב, כי ספר התנ״ך בעולמה של אשה הודית או בורמזית ערכו דומה אף במשהוּ לערך שיש לו בעולמנוּ. לאחר שהייה קצרה בעולם רחוק וזר זה לא הייתי עוד תמהה כלל וכלל בהיתקלי בעוּבדה, כי יש אנשים מַשׂכּילים לפי דרכם וקנה־המידה שלהם היודעים את התנ״ך לא יותר משיודעים אנוּ את ספרי תורת בודהא, למשל. אף־על־פּי־כן שמחה מרת ננדי להצעה כי בהקדמה לקריאתה של בת ישראל משירת טגור באותו ערב־זכרון יודגש כי היא קוראת בעברית שפת התנ״ך. מצאנוּ בארון־הספרים שלנוּ חוברת צנוּמה של ״גחליליות״ לטגור בתרגוּמוֹ של ראובן גרוסמן לפני כעשרים שנה, הלבשנוּ את נחמה פלפל, אשת הסרן מחיל־האויר, חוּלצת ויצ״ו שחורה רקוּמה חוּטי־כסף והיא קראה את פּרקה לקול תשוּאוֹת הקהל באוּלם המלא, אחת משוּרת הקריינים באנגלית ובנגלית, בהינדוסטנית ובורמזית. היתה זו הפּעם הראשונה שקהל רנגוּן המעורב כל־כך שמע בפוּמבי את צליל שפתנוּ.

*

כדי להשלים את מראות הכרך כלכוּתה, שאין דומה לו בעולם, אספּר משהוּ על פּינה אחת שבו, על שער השריפה. כך תיקרא הרחבה על שפת נהר הגַנגִס, שם מעלה כרך כלכוּתה את מתיו על המוקד. המחזה המוּזר ביותר מכל אשר ראיתי בימי חיי. מגרש מגוּדר תחת כיפּת השמים. מוגבה הוּא במקצת מן הרחוב הסואן ותעלה לכאן במספּר מעלות רחבות. בכל אשר תפנה עיניך תראה ערימות עצים מעלות עשן ותחוּש ריח בשר חרוּך מסביב. בכל אשר תסוב יקיפוּך גויות אדם עטוּפות בלויי סחבות, מחכות לתורן לשריפה. קרובי הנשרף יושבים ועומדים מסביב חבוּרות־חבוּרות שקטים ודמוּמים. אין אותות־אֵבל ניכרים על פּניהם של המאמינים בגלגוּל נשמות. הגוּף — עפר ואפר. הרוּח קיימת לנצח. מה טעם, איפוא, להתאבַּל ולבכות? על־כן אין מביאים את הנשים לכאן. אשה, יש ולבה ירך למראה יקירה אשר גוּפו עולה באש ואמוּנתה מתרוֹפפת. מוּטב, איפוא, שלא להעמידה בנסיון. ואמנם, האשה האחת שראיתי במגרש השריפה לא עמדה בנסיון. עוד זמן רב לאחר זה הידהדוּ באזני צלילי בכיה הקורע־לב. פּרוּעת־שׂער וּפרוּמת הסארי הבלוּי שלה יללה כחיה פּצוּעה וקוממה נגדה את דוּמית־הנצח שמסביב.

אביא בזה קטעים מעטים מתוך הפרק המוּקדש לכלכוּתה בספר עברי עתיק בשם מסעות שלמה. כתבו הסוחר־הנוסע שלמה רינמן ונדפּס בוינה לפני כשמונים שנה.

״העיר כלכוּתה — נאמר בספר — בירת הודוּ, עומדת על שפת הנהר הוגלי (הגנגס). היא באה תחת יד בּריטניה בשנת 1698. בכלכוּתה יושב הגענעראל גובערנער או משנה־המלך המושל על כל ארץ הודוּ הבריטנית באזיה. כלכותה היא עיר כלילת־יופי משוש כל הארץ, בנוּיה בטוב טעם אירוֹפּה עם רחובות רחבי־ידים ובתים יפים וארמונות והיכלים והיא יכולה להתחרות עם אחת מערי־המלוּכה באירופּה.

בהנהר הנזכר יכולות אניות־קיטור היותר גדולות לתקוע יתדן, ותמיד עומדות בו ספינות מכל קצוי תבל להסחורה המוּבאה אליה והמוּבלה ממנה. רוב הסחורה באה מענגלאנד, כי כלכוּתה ממלאה מחסורי כל המחוזות והפּלכים הקרובים והרחוקים, גם את פאנטשאבּ, קאשמיר, פשויער וקאביל, וגם את ארץ בורמה״.

כך נראה ברוּרות מתוך הפּסקה האחרונה של הקטע הזה, כי בורמה נחשבה באותם הימים רק כאחד המחוזות של הודוּ ולא ארץ עצמאית בעלת זכוּיות ואפשרוּיות משלה.

על קהילת כלכותה לפנים סיפּר נוסע יהודי אחד, איש גליציה, כדברים הבאים:

״בכלכוּתה יימצאוּ כאלף וּשתי מאות בתי אבוֹת מישראל, והמה מכל ארצות תבל — מערב, פּרס ותימן וממדינות אחרות. שני בתי־תפילה בהעיר, אשר בהם מתפּללים היהוּדים על־פּי נוסח ספרד. האחד הישן נקרא ״סילא אל עתיקא״ והוּא נבנה על־ידי הגביר שלום דויד הכוהן ז״ל, אחד מילידי ארם־צובא. הוּא היה היהוּדי הראשון אשר בא לכלכותה ונתעשר ממלך של לאקנאה (בשפת בריטנית Lacknow) בעושר רב והמלך חלק לו כבוד גדול לרכוב עמו על הפּיל.

בית תפילה השני נקרא ״נוה־שאנן״ ונבנה על־ידי החכם השלם הגביר כמוהר״ר יחזקאל יהודה יעקב ז״ל ועל־ידי הגביר הגדול דויד יוסף עזרא נ״י, והוּא בנין מפואר ויפה מאוד, ולהם שוחט בקי מבגדד וחזנים מארם־צובא. אבל אין להם לא רב ולא חכם ואין אחד מהם בקי אף בסימן אחד של שולחן ערוך. ואם יקרה לפעמים שהמה מוכרחים לכתוב ספר־כריתות אז המה מחכים עד שיבוא איזה אורח ומחבדים אותו בכתיבת הגט. והם מכנים את כל אורח שבא אליהם בשם ״חכם״, אבל רבים מהם יודעים לקרוא בתורה על־פּי הדקדוּק והטעמים. בבית־הספר אשר להם יקראוּ והנערים תנ״ך ודקדוּק לשון עברי וגם לשונות העמים. וביחוּד המה מתאמצים להביא חכמה בלבות נערי העניים למען יוּכלוּ להביא טרף לביתם עת יהיוּ לאנשים. ויהוּדי כלכוּתה אינם קנאים לדת כמו רבים מהיהודים במקומות אחרים…״

תכוּנות־היסוד המתוארות בקטעים הללוּ לא נשתנוּ, לכאורה. אך בולטים מאוד מאמציהם לשמור על קיוּמם, למרות הכל. בגאוה הציגו לפנינוּ את הרב הצעיר בן המקום אשר שלחוּהוּ בנערוּתו ללמוד בישיבה באמריקה ובסופו של דבר חזר לכאן מצוּיד תורה ודעת והוּא המנסה לשמור על הגחלת לבל תכבה.

כ. בַּנגקוֹק    🔗

בנגקוק, בירת תאילנד (סיאם), מרוחקת מרנגון רק כדי טיסת שעה וחצי דרומה־מזרחה. לכאורה, אותו אזור טרוֹפּי מוּבהק, על הוי המוֹנסונים ושדות־האורז וכדומה, אותו השטח בערך ואותו מספּר התושבים. גם טיפּוּס האדם, קטן ושחרחר ובעל עקבות מונגוליים בתוי פניו, בדומה לבורמה…

ואוּלם, אך ירדת לשדה־התעוּפה של בנגקוק, על סידוּריו הנוחים ובניניו החדישים נוסח אמריקה, מיד תעמוד על השוני הרב שבין שתי הארצות. קודם־כל השוֹני החיצוני. הגבר הסיאמזי בחליפה המערבית והאשה הסיאמזית הקטנה והצנוּמה, שויתרה על תלבשתה הלאוּמית, הפסידוּ הרבה מחנם וּדמוּתם המיוּחדת. ולא בנידון זה בלבד שוֹנה סיאם מבורמה, העצמאית בדרכה המדינית ובעמדתה בין איתני־עולם. ההשפּעה האמריקנית, אשר בורמה דחתה אותה בעקביוּת, מתוך הכרה ושיטה — כאן היא בּוֹלטת גם לעין זרה. בּוֹלט המצב הכלכלי הבלתי־טבעי — חוסר־עבודה להמונים מחמת התעשרוּתם של יחידים בעלי־זכיונות מחוּגי הממשלה והמשטרה, אשר היא השלטת בכל ביד תקיפה. בתי־הקולנוע הגדולים והמודרניים, אשר גם הם בחלקם שייכים במישרים או בעקיפים למשפּחות ראשי המדינה, מלאים מבוקר עד שעה מאוּחרת בלילה עד אפס מקום. רוב מבקריהם גברים הם, צעירים שחזרוּ מחזית קוֹריאה ואין להם סיכּוּיים להשתלב בחיי־הכלכלה המתמוֹטטים. אתה רואה בעין את החנוּיות המצופפות בשווקים הגדולים ובמרכזי־המסחר המרוּבים והן ריקות מקונה, באין אמצעים בידי ההמונים.

מחציתם של תושבי בנגקוק, כרך בן מיליון נפש, הם סינים נטוּלי־מוֹלדת ומשוללי־נתינוּת. קיוּמם היה בעיקר על מלאכת־כפּים חרוּצה, מסחר ויצוּא תוֹצרת מזון (בעיקר דגים מיוּבּשים) לאינדוֹנזיה, דרך הונגקונג וסינגפּור, ואוֹרז ליפּאן. אך חוּקי־המדינה הלאומניים חוֹתרים במיוּחד תחת הזרים. שלב אחר שלב שוללים מהם רשיונות וּזכוּיות ודוחקים את רגליהם בחוּמרות חדשות לבקרים של ממשלת דיקטטוּרה צבאית. יומם ולילה ער השוּק הסיני צר־המעברים, על אלפי דוכניו ורבבות סוּגי מזונותיו, הטריים והחיים, הכבוּשים והמשוּמרים, ירקות ודגים, שלל הנהר והים, גרעינים ותבלין, בשר חיה ועוף, נא וּמבוּשל וערוּך לסעוּדה. ההמונים קונים בפרוטותיהם האחרונות. אך ללא ספק אתה חש את השיתוּק במסחר הגדול אל מעבר לנהרות ולימים. בנגקוק עיר נחלים ותעלות היא. היה זמן וכל התחבוּרה הפּנימית התנהלה בסירות על־פּני תעלות. עתה יש כבישים חדישים, ועליהם מתרוצצות רבבות מכוניות מהוּדרות — שתים ושלוש מכוניות לכל משפּחה ממשפּחות המשטרה או חיל־הים וחיל־האויר ומקורביהם. אף־על־פּי־כן רואים עוד גם כיום הזה בתעלות־המים הרחבות סירות אדם וספינות־סחר למיניהן, המשמשות תחבוּרה לפרברים ולכפרים.

שם המלך והילת כבוד בית־המלכוּת נסוּכים בכל. הנה הארמון והנה תחנת־הרכבת המיוּחדת לו. סירת־הטיוּלים שלו. הבנינים והעסקים שהם רכוּש אנשי־החצר, וכדומה. אמנם, צעיר עדין וּביישן זה, שנתחנך בשוייץ, סברה שאין לו השפּעה של ממש בחיי המדינה. כל עניני החצר, גם הענינים החמריים של בית־המלכוּת, נתוּנים בידי ראשי־המדינה למעשה. קשריהם של אלה עם אמריקה הדוּקים, ולדברי הרכילוּת, הגלוּיה כמעט, אין קשרים אלה, על הבסיסים הצבאיים הכלוּלים בהם, נטוּלים טובת־הנאה פּרטית. העתונוּת היומית מלאה ידיעות חברתיות מעולם בית־המלוּכה וחייהם החברתיים של הנושאים בתארי־האצילוּת או ראשי הממשלה והמשטרה והצבא ועושי דברם. הודעה חמוּרה בעתון לסוחרי האורז, המחייבת אותם לסלק עד לתאריך מסוּים את חובם לממשלה (בשיעוּר שלוש מאות מיליון בַּטס), לבל יישלל מהם רשיון־היצוּא — מגלה טפח ממצבו של אחד הענפים העיקריים בכלכלת הארץ. הודעה אחרת, השוללת את זכוּתם של אלה שנולדוּ מחוּץ לסיאם לקרוא לעצמם בשמות סיאמזיים — מַבליטה את בעיית הזרים במדינה, הגורמת מתיחוּת וסכּנה. האיסוּר על פּקידי הממשלה ונציגיה להזמין סוחרים עשירים לחגיגות ציבוּריות — גם הוּא מגלה טפח מבעיה אחרת, בעיית נקיון־הכפּיים בקרב אנשי הצמרת.

אין אלה בגדר רשמים אישיים בלבד. מן המקוּבלות הם כאן. מראה־עינים בא רק להוסיף גוון חי לאשר נלחש מפּה לאוזן. בעל־כרחך תדבק בך כאן ההרגשה, כי בבואך לתחוּם זה כאילוּ נתקרבת צעד לקראת החרב המתהפּכת בין מזרח ומערב. מעתה מוּחשים לך יותר כל אותם דברים, שאתה קורא בעתונוּת־העולם על המאבק הגלוּי והנסתר המתנהל מאחורי הקלעים בין שני האיתנים. אתה רואה לעיניך אחת מבמות־ההתגוששוּת, העלוּלה בכל רגע להיות לטרף.

וּבתוך כל אלה ניצבים בדממת קדוּשתם עשרות ההיכלים, קטנים וגדולים. ובהם מאות ואלפים פּסלי־בודהא לסגנוניהם ותקוּפותיהם, נוסח סין ונוסח הודוּ ונוסחאות רבות אחרות, כרוּחם של האמנים יוצריהם ויוצקיהם. היכלי בודהא שבבנגקוק עולים ברמה האמנוּתית של בניניהם וּפסליהם על אלה של רנגוּן. פחות זהב כאן ויותר תשוּמת־לב לפרטים, להבעת הפּנים, לדמוּיות וּלצוּרות. נקיון שׂורר בהיכלים וסביבותיהם והשראה של קדוּשת המקום. אמנם, לעומת זאת לא ראיתי כאן המונים הממלאים את ההיכלים יום־יום וערב־ערב, כנהוּג בפגודות של בּוּרמה. כאן משמש ההיכל יותר ענין לימי־חג או כבית־נכוֹת אמנוּתי, המושך אליו תיירים מכל העולם. התייר בא לכאן לחזות בהיכלים הנהדרים, בריקוּד הסיאמזי המפוּרסם בעולם, בהתגוששוּת המתאגרפים בזירתם ובתיאטרון הסיני, אשר עליו יש לייחד את הדיבוּר.

אחד ממרכזי־המשיכה לתיירות אמריקניות היא מלאכת־הכסף, בתכשיטים וכלי־שוּלחן, בעלת הסגנון המיוּחד. אחת התמיהוֹת שמעוררת בירה זו בעיני הזר היא אותה תערוֹבת בולטת של מזרח ומערב, שלא באה לידי כל מזיגה והיא מהווה רק ערב־רב עצוּב. עם רדת הערב מוּארים הרחובות השוֹקקים אורות־ניאון צבעוניים לרוב, כבכרכים המתוּקנים שבמערב. בה בשעה נטפּלים אליך פוֹשטי־יד וילדים ותינוקות בבלויים ומציעים לך פּירות וגרעינים ועתונים, כבמפגרות שבערי־עולם. לא תראה כזאת בבוּרמה הסוציאליסטית, שהתותה לעצמה את התכנית של מדינת־סעד והיא בּוֹנה וּמטפּחת בשקידה את מוסדותיה הסוֹציאַליים.

ואוּלם המחזה המזעזע ביותר, שנתגלה לעיני בבנגקוק, והוּא מהמחזות האיוּמים ביותר השמוּרים בזכרוני — אלה מעשני האוֹפּיוּם במוסד המיוּחד למטרה זו. סבורתני כי עצם היות סיאם אחת הארצות המעטות בעולם, אשר בהן סחר האוֹפּיוּם הוּא חוּקי וחפשי, עוּבדה זו כשלעצמה יכולה לשמש אחד הקוים האפייניים למצבה של הארץ הזאת.

יש בבנגקוק מוסדות רבים ושונים לעישוּן אופיום, מכל הדרגות והשלבּים. הצריף הצר והעלוּב שראיתי אני, על מדפי־העץ הקבוּעים בכתליו, הנמוכים ורחבים, ועליהם סרוּחים עשרות גברים, צללי־אדם, היה אחד הדלים שבהם. האופיוּם נמכר ליד הדוכן שממוּל, בשפופרת־מתכת קטנה ובהירה. המקום על האיצטבה ניתן כשירוּת־חינם, הנכלל בתשלוּם דמי השפופרת. כן הדבר לגבי המנורה, וקומקום־התה הסיני והספל הקטן שעל־ידו.

המראה היה מַדהים וּמַעליב כל־כך, שלא אוּכל לזכור את הפּרטים הטכניים של דרך העישוּן. לפני עיני רק הפּנים החיורות של האנשים הצנוּמים, השקוּעים במין דמדוּמים בהמיים, ללא הבעה וללא תנוּעה. דומה הדבר, כאילו אף הנשימה נעצרה והאיש קפא ללא תזוּזה. מראה האנשים בבלויי סחבותיהם, בגוּפם המדוּלדל והבעת פּניהם החולניים, עורר בי שאלה, שלא מצאתי לה פּתרון: אם האופיום הוּא הסיבה לחולי ולעזוּבה, שנשקפוּ אלי כאן מכל פּנים, או שמא הוּא המפלט מאלה, ואוּלי מהווה הכל גם יחד מעגל ללא ראשית וללא סוף…

כא. הוֹנגקוֹנג    🔗

מבעד לחלון בית־המלון ראיתי בראשון בשבוּע, הוּא יום־המנוּחה הרשמי כחוק, חבוּרה של נשים בפיג׳מות השחורות, זה לבוּשה הלאוּמי של האשה הסינית במחוז קנטוֹן הקרוב ביותר לכאן — והן עוֹמסוֹת דליי מלט לבנין הסמוּך.

כך עובדים הם בחוֹל ובחג, הפּועלים הסינים וּבעלי־המלאכה והסוחרים, אשר חריצוּתם מפורסמת במזרח הרחוק. החנוּיות פּתוּחות שבעה ימים בשבוּע, לפחות 12 שעות ביממה, אם לא למעלה מזה. בבתי־המלאכה דולק האור כל הלילה, אם יש צורך בכך. אתה מזמין חליפה ומקבל אותה כעבור יוֹמַיִם או אפילוּ מעת־לעת, אם נחפּז הנך לדרכך.

אין דבר שהוּא בלתי־אפשרי למען הלקוֹח, התייר עובר־האוֹרח, אחד ממקורות־הפּרנסה העיקריים לכרך הגדול הזה על שנים ורבע מיליוני תוֹשביו.

עם זרימת הפּליטים והמהגרים לכאן בימי מלחמת־האזרחים בסין, ואף לאחר שנסגרוּ גבוּלוֹתיה, גדלה העיר פּי שלושה תוך שנים מעטות. רבים הסוחרים ובעלי־המלאכה שעברוּ לכאן על כל סחרם וציוּדם ופועליהם והם ממשיכים בביתם החדש במלאכת הרקמה והתפירה הסינית הידוּעה בעולם.

שמה של הונגקונג הולך לפניה. חלומם של תיירים ועקרות־בית הוּא, כגן־עדן עלי אדמות. ידוּעה היא כעיר הסחר החפשי, אשר מרכולתה משוּחררת מכל מסים ועל־כן שערה הוּא מהזולים בעולם. עיר הנוף הנהדר ומועדוני־הלילה, העשוּיה כוּלה לשמש את התייר, כל מאוייו ושגעונותיו ותאוותיו ולהריק את כיסיו ככל האפשר יותר. אימרה מקוּבלת היא כאן, כי בהונגקונג הכל זול כל־כך, עד שאין לך ברירה אלא לבזבז בה כסף רב.

שפע של בתי־מלון גדולים וטובים, מהם במרכז המסחרי ומהם על פּסגוֹת ההר. העיר מחוּלקת לשנים. חלקה הגדול על האי ויקטוריה, היא הונגקונג, ואילו החלק האחר, קאוּלוּן, צמוּד לאדמת־האם, ליבּשת סין הגדולה והרחבה.

שני המרכזים גם יחד הוֹמים וסואנים יומם ולילה. העיר כוּלה דוֹמה לחנוּת אחת גדולה, פּתח ליד פּתח, משוּבּצת בתי־מלון ומסעדות ובתי־שעשוּעים. רוב המסחר הגלוּי הוּא במלבוּשים וכלי־לבן, רקמה וחפצי־מַזכּרת, מלאכת־מחשבת סינית בעץ וכסף ואבנים יקרות או יקרות־למחצה. גם מצרכי־מזון מצוּיים בשפע, תוצרת מגוּונת מכל העולם, שימוּרים וכיבוּשים בחנוּיות גדולות ועל דוכני רוכלים. המעברה הממוּנעת, רחבת־המידות והיעילה, המקשרת את שני חלקי העיר ומשווה לה חן מיוּחד, מלאה תמיד נוסעים, אף כי היא עושה דרכה ללא הפסקה, אחת למספּר דקוֹת מעטות. רכבת־הרים מוֹדרנית, העוֹלה לפסגה, מהווה אף היא מרכז־משיכה להמוֹנים ולתיירים, נוסף על הסידוּרים הנוחים לסיוּרים במפרץ היפה, המַשרה קסם על הסביבה כוּלה.

מן הכביש המתפּתל ועולה בצלע ההר נשקף לך המפרץ כוּלו על אניות המסחר והתיירוּת הבּינלאוּמית העוֹגנוֹת בו. מכאן יתגלה לך שוב אותו קו הציוּנים המתבלטים מעל־פּני המים, כנקוּדות שחורות. ציוּני־גבוּל אלה ראית בהתקרבך לאי, עם נחיתת המטוֹס, שחלף ועבר על־פּני איים קטנטנים, נושאי בנינים בודדים, מנזר או מגדלוֹר ותוּ לא.

זהו קו הגבוּל הימי, שנועד למניעת הברחוֹת וכניסה בלתי־חוּקית. שוטרים ופקידי־מכס שומרים על פּתחוֹ. מעבר לו נקי הים מכל אניה וסירה. שטח־ההפקר הימי שבין מזרח למערב הוּא. גשר ועליו משמר צבאי משמש לגבוּל שטח־ההפקר היבּשתי. עד הוּא הגשר הזה, המרוּחק רק קילומטרים מעטים מגבוּל סין העממית, לסחר־חליפין ער וזריז, קטן וגדול, הנערך כאן, אם בהיתר ואם באיסוּר.

כך, מתוך עצימת־עין של שני הצדדים, מספּקת סין האדוּמה להוֹנגקוֹנג המאוּכלסת, שאין לה שדות וגנים משלה, ירקות וּביצים ותנוּבת האדמה למיניה. ותמוּרת זאת היא מקבלת ממנה את החסר לה מן השוּק העולמי בשימוּרים ובכלים ובכל מיני סחורות חיוּניוֹת אחרות. כל הרוחש כאן במרכזי המסחר הסיני והבינלאוּמי, אם בבניני־המלט הגבוהים, החדישים והיפים, ואם בשכוּנות המהגרים המצופפות על בקתות העץ והפּח שלהן — מגלה אך טפח מן המסחר הבינלאוּמי בממדים גדולים המתנהל כאן, בגלוּי ובסתר; מן ההברחות העצוּמות, אשר בודאי מתרחשות כאן לרוב, ומעסקי מטבע ושער החליפין על כל ההוי הנלוה אליהם.

הונגקונג מושבה בריטית היא, ועוּבדה זו ניכרת בכל. דגלים בריטיים מתנוססים למרחוק, לא רק בית המושל ומשרדו, אלא גם על חוילות פּרטיות, אשר נדמה כאילוּ נוצקו בין סלעי ההר, והן משקיפות על־פּני מרחב הים, חדישות ואיתנות.

האנגלית היא שפת הרחוב והמסחר לאוכלוסיה כוּלה, שבאה במגע יום־יום עם המוני הזרים. החייט והסנדלר, חרש־הכסף וצורף־הזהב, ואפילוּ הדייג בסירתו המשמשת מסעדה פּיוּטית לתיירים — כוּלם דוברים אנגלית על כל גוני מבטאה המסורס והמעוּות. הילדים מורי־הדרך, הנערים הרתוּמים לריקשה, מלצרים ומשרתים למיניהם או מוכרי הכרטיסים לתיאטרון הסיני — כוּלם שפת פּרנסתם היא האנגלית.

אחד ממרכזי המשיכה לתיירים בהוֹנגקוֹנג כבבנגקוק הוּא התיאטרון הסיני. המגע בין האמנים והקהל קרוב ואינטימי. הבמה פּתוּחה ללא מסך. הבמאי מופיע ונעלם, מביא ומוציא חלקי תפאוּרה ובגדים כאות־נפשוֹ, והוּא נוהג בקהל בבחינת רואה ואינו נראה. המחזה הוּא אחת האגדות העממיות העתיקות אשר עליהן חוּנכוּ ההמונים והן ידוּעות להם יפה. ליתר בטחון כתוב תכנה על מגילה גדולה המתנוססת לראוָה בכניסה לאוּלם, ולעתים קרובות יש והקהל מלווה את השחקן במקהלה בשעה שהוּא מדקלם את תפקידו.

בתיאטרון הסיני העתיק ממלאים גברים גם את תפקידי הנשים. אך כיום הזה ניכרים עקבות ההשפּעה המוֹדרנית גם כאן. נערות צעירות ממלאות עתה תפקידים עיקריים בקרב הלהקות. וזכוּיותיהן לאו דוקא בכשרונן האמנוּתי אלא ביפיין וּמלבּוּשן.

קנה־המידה לבחינת יפי המלבּוּשים הוּא מידת הברק שעליהם. כל הנוצץ יותר הרי זה משוּבּח. זהב וכסף, משי וקטיפה, אבנים יקרות או תחליפים סינתיטיים ושברי־זכוּכית. כל הופעה של ״כּוֹכב״ חדש מסַנוורת את העינים. כל תנוּעה רבת־סמלים היא, כמוּבן. וכך הדבר לגבי חלקי האיפּוּר והתפאוּרה השונים — הזקן האדום או האש והעשן, אשר אתה עד ליצירתם בעמלם ומאמציהם של השחקן והבמאי־הטכנאי גם יחד. כאשר שותים רעל על הבמה וצונחים ומתים, מיד מזדרז הבמאי ואָץ וּפוֹרש מַחצלת לבל יתלכלך הבגד המפואר באבק ובלכלוּך שעל הבמה. ילדים ותינוקות ערוּמים מציצים מאחורי הקלעים או אף נדחפים ומופיעים על הבמה לרגע קט — אלה ילדיהן של השחקניות האמהות. הם מחכים ל״כוכבים״ עד גמר ההצגה הנמשכת שעות מרוּבות בפני אוּלם מצופף ודחוּס, עד לאחר חצות לילה. משפּחות־משפּחות יושבים הצופים, גברים ונשים וילדים. אמהות חוֹלצוֹת שד לתינוקות פּוֹעים, פּוֹרשׂוֹת תרמילי מזון שהביאוּ, או קונות פּלחי אננס ומיני מתיקה מן הרוכלים המרוּבים שאינם מפסיקים מטלטל את מגשי־מרכולתם הכבדים על כף יד אחת. עבודת־פּרך היא המשחק בתנאים אלה, כאשר קולה של הזמרת חייב להתגבר על שיחות המונים וצלילי תזמורת צרחנית המשתתקת לרגעים ונדמה לחלוּטין, אם משוּם שאחד המנגנים התנמנם, או שהוּא שקוּע בעשיית צפּרני רגליו לעיני הקהל, וכדומה.

תיאטרון־מהגרים זה מקוּפּח הוּא, עלוּב ומסורס כל־כך בהיותו עקוּר ממולדתו. ואוּלי סמל הוּא לחייהם המסורסים של מיליוני סינים, שהיוּ למהגרים ופליטים בעטיים של התנאים המדיניים.

הוֹנגקוֹנג כוּלה, מושבת־כתר זעירה, הדבוּקה ביבּשת סין העצוּמה — מעין יצירה מלאכוּתית היא המתקיימת כאילוּ בנס בלי להיבלע במדינה האדירה. סברה, כי סין, המוּקפת חרם מסחרי, מעוּנינת בקיוּמה לצרכי המסחר המיוּחד, האָפייני לתנאי המקום הזה. ויש לומר לזכוּת השלטון הבריטי, כי השקיע כאן מאמצים ניכרים לשיפּוּר המקום והשבחתו. יש מה ללמוד משיטת האגמים המלאכוּתיים הענקיים לאגירת מי הגשמים, מדרכי השיכוּן לרבבות הפּליטים הסיניים ומשפּחותיהם, מכבישי־ההרים וצינורות מי־הסחף וכדומה. העיר מטוּפּחת ונקיה, נוֹשׂאת חוֹתם קוֹסמוֹפּוֹליטי בשל תייריה המרוּבּים, וּבוֹלטת בה היד המארגנת והמרסנת, החוֹתרת לשווֹת הגינוּת וסדר לחיי המשא־וּמתן שבה.

 

פרקי יפּאן    🔗

כב. הבעיה הבוערת – עודף האוכלוסיה    🔗

מה ידעתי על ארץ עשירת־גילוּיים זו ועל עמה הרענן והמקורי לפני סיוּרי בה? מה מעט יודעים אנוּ על ארצות אסיה, שכנותינוּ הקרובות־הרחוקות. בימים הראשונים לשהותי בארצות אלה הייתה תמהה ומוּפתעת לכל גילוּי של בּוּרוּת לגבי ישׂראל, הקטנה במדינות. עכשיו, משהוברר לי מה רבה בוּרוּתנוּ אנו לגבי ארצות גדולות ונרחבות ועמים עתיקים ואדירים – לא אשתומם עוד.

בשהותי ביפּאן היה מעשה וישבתי באוטובוּס ההרים החדיש שבו סיירנוּ בניקוֹ, אחד ממרכזי התיירוּת הנהדרים ביפּאן, בנוֹף הרים וּמַפּלי מים, המצוּין בשׂרידי תרבות עתיקה בדמוּת היכלים עדיני מבנה וצוּרה מלפני מאות שנים, מהם לדת בוּדהא והם לדת שינטו. שכני לספסל היה מנהיג סוציאליסטי של אחת מארצות דרום־מזרח אסיה. נושא שיחתנוּ היה ישראל, בה סייר האיש לפני כמה זמן סיוּר קצר אך רציני, ואף נטל עמו מארצנוּ רשמים רבים ועמוּקים. נערה יפאנית, סטודנטית צעירה וּמַשׂכּלת, כוּלה אש מרץ ורוּח מהפּכנית, שהקשיבה לשיחה רב קשב, פּנתה אלי בשאלה לדתי ודת עמי. אך עוד בטרם הספּקתי אני לומר דבר נחפּז שכני, הבקי בישראל מסיוּרו בה, והשיב תחתי:

– הדת הנוצרית, כמוּבן, הרי זו מולדת ישוּ…

אני תיקנתי בשקט את נוּסחתו של שכני, אך לא הייתי עוד מוּפתעת ונדהמת, כי שאלתי את נפשי: ומה ידעתי אני עד בואי ליפּאן, על דת שינטו, למשל, ושליטתה בחלק ניכר של העם היפּאני, בעשרות מיליונים מאוכלוסיתו.

בימי ילדוּתי, בעיירה היהוּדית בליטא, בשנים שלאחר מלחמת רוּסיה ויפּאן בראשית המאה, נצטיירוּ בדמיוני אותם “יפּונצ’יקים” קטנים בדמוּת שעירים, צהובי־עור שהעיזו להתמודד עם רוּסיה האדירה וגברוּ עליה והחרידוּ מוסדות עולם. חיילים יהוּדים בהשתמטם מן החזית בגלל סכנת מוות ועניני כשרוּת, היו מסתתרים אז בביתנוּ וסבא ז"ל גרם למתיחוּת בבית בטרחו להבריחם לארץ־ישראל באישון לילה – וכל זה בעטיים של אותם “שדים” יפּאניים.

בשנים מאוּחרות יותר באוּ סחורות ה"דמפינג " היפּאני שהציף את שוּקי העולם בתוצרתו הזולה אך רבת־הדמיון, להזכיר ולהודיע, כי אי־שם במרחקים קיים עם צמא מחיה ורב־מרץ, שאין לפניו גבוּלות וּמעצוֹרים. הוּא מוצץ את לשד פּוֹעליו כדי לספּק תוצרת זולה לעולם. תקופה אחרת היא שנות מלחמת־העולם השניה ויפּאן בצירוּפה הפשיסטי, בהווֹתה את הקצה הצפוֹני־מזרחי של “הציר”. ולאחר זה, העזתה להכריז מלחמה על אמריקה האדירה…

מאז בּוֹאי לבוּרמה נוֹסף גוון חדש, ממשי וחיוּני ביותר, למַגע המוּפשט והקטוּע שלי עם יפּאן. בחיי רנגון וּסביבתה עודנו קיים זכר העם היפּאני ככוֹבש האכזרי בימי מלחמת־העולם השניה. הבית שבו גרתי ברנגון נושא בו עד היום הזה את חוֹתם הפּצצות היפּאניות. האנשים שאותם פּגשתי היוּ כלוּאים במחנות־הסגר יפּאניים, הסתתרוּ בחפירות מפּניהם, שירתוּ אותם בחריקת שינים, סבלוּ עלבונותיהם של הצבא הכובש ונאנקוּ תחת עוּלם הקשה.

ראש־הממשלה אוּ־נוּ, בספרוֹ “בּוּרמה תחת עוֹל היפּאנים”, אינו חוסף קוי קושי ואַכזריוּת בתיאוּר דמוּיוֹתיהם של כמה מן השליטים הכובשים ומידת העליוֹנוּת בה נהגוּ בנכבדי הארץ ובה רדוּ בעם.

אך לעוּמת זאת הנה משפּחה יפּאנית אחד מידידינוּ, והנה עוד אחת, ומפּעם לפעם מזדמנים עוברי־אוֹרח בדרכם להוֹדוּ ולמערב. ואין הדמוּיות עולות בד בבד עם כל אשר נצטבּר במשך השנים בעולם המוּשׂגים. להיפך, הרבה רוֹך ועדינוּת, נימוּסי־כבוד עצוּרים ויחסי־רעוּת יפים, תפיסה מהירה ושקט חיצוני, שיקוּל־דעת נבוֹן וטעם משוּבּח. הכאלה הם היפּאנים?

עליכן גברה עוד יותר הסקרנוּת שאָחזה בי ככל שקרב מועד סיוּרי ביפּאן.

ואָמנם, לא נתאַכזבתי. נתגלוּ לפני ארץ ועם שיש בהם מן השוֹני לעוּמת כל מה שידעתי עד כה. ארץ עזת־נוֹף. ארבעת האיים בלב האוֹקינוס, כשאַתה רואה אותם ממרוֹמי האויר, פּרוּצי־חוֹפים, מגוּידי שלשלות הרים קרחים, מבודדים ומרוחקים, כעזוּבים לנפשם – מחזה־אדירים, אשר ליוָה אותי בכל ימי סיוּרי ביפּאן והיה לכי כמוֹרה־דרך להבנת העם היושב על האיים הללוּ.

אך תדרוֹך רגלך על אדמת יפּאן מיד תצוּף לקראתך בעשרות צוּרות וגילוּיים ביעה זו של עודף האוכלוסיה, אשר היא נקוּדת־המוֹקד של כל חיי הארץ הזאת. ארץ, אשר שטחה הוא פּחות מ־370 אלף קממ“ר ומספר תושביה קרוב לשבעים ושמונה מיליון. שטח יפּאן אינו אלא 0,28 אחוּזים מיבּשת העולם כוּלו ואילו אוכלוסיתה עולה כדי 3,5 אחוּזים מתושביו. צפיפוּת הישוּב בארץ זו היא השלישית בעולם, לאחר בּלגיה והוֹלנד – 232 נפש לקממ”ר. ואוּלם אם נקח בחשבון, כי פחות מ־17 אחוּזים בלבד של יבּשת זו ניתנים לעיבּוּד ואילו כל השאר אדמת־הרים קרחה היא, כי אז תהיה יפּאן הראשונה בעוֹלם בישוּבה הצפוּף.

נוסף לכך מתרבה בה הישוּב במהירות מפתיעה על־ידי גידוּל טבעי. לפני מלחמת־העולם היה אחוּז התמותה בה גדול והגביל את גידוּלה המוּחלט של האוכלוסיה. ואוּלם שנות הכיבוּש האמריקני והפּגישה הישירה עם עולם המערב לימדוּ את העם החרוּץ והמוכשר הזה, אשר רמת־חייו היא למרות הכל הגבוהה ביותר ביבּשת אסיה, דרכי חיסוּן וריפּוּי עד כדי ירידת אחוּז התמוּתה בו לרמת ארצות־הברית ובריטניה הגדולה. וכיום הזה הריבוּי הטבעי הוּא למעלה ממיליון נפש לשנה.

איך ובמה מתקיים עם רב אשר כזה? מה הם יסודות כלכלתו? כיצד מפרנס הוּא את עצמו? – לא אֶמנה את אשר קראנוּ בספרים על דיג משוּכלל וניצוּל הים בשׂיא היעילוּת, על מלאכה וחרושת מהמפוּתחות בעולם, על שימוּש מצוּין בכוחות המים המרוּבים, במפּלים האדירים והנהרות הרחבים, על מלאכת־מחשבת בעץ וּבלקר, בחמר וּמשי וּנייר לצוּרותיו, וכו' וכו'. אספּר רק מאשר ראיתי בעיני בערים ובדרכים.

במשך שעות נסעתי במכונית וברכבת, בדרכים מרכזיות או בשבילים צדדיים, ועיני לא נתקלה אף בפס־אדמה אחד שאינו מעוּבּד בתכלית השלמוּת, חלקות קטנות וצרות כשטיח, דחוּסות בין פּסי מסילת־הברזל וּמוֹרדוֹת ההר התלוּל – והן שתוּלות אוֹרז או ירקות, מטוּפּחוֹת וּמוּגנות בפני רוּח ושטפון. בכבישים ובשבילים המובילים מישוּבי הכפרים הצפוּפים מתנהלות מכוניות־משא או כרכרות רתוּמות לצמדי שוורים ועליהן חביוֹנוֹת־עץ קטנות מלאות זבל־אדם לחלקות־השדה הזערוּריות.

הנוֹף היפּאני הטיפּוּסי חולף לפני העינים כציוּרים דקים מעולם הבדים. גבעה קטנה ועליה מספר עצים גבוהים ודקי־גזע אשר עליהם העדינים צבע אדמדם להם בעונת הסתיו – זו התמוּנה המצוּיה ביותר. חבילות קש לתעשית מחצלת הטאטאמי, המהווה את הרהיט העיקרי בכל בית, מתיבּשוֹת על הגדרות, וטיראסוֹת קטנטנות כצעצוּעי־ילדים משבּצוֹת את מורדוֹת ההרים.

ולא האזור הכפרי בלבד מהווה ישוּב רצוּף ודחוּס. דרך טוֹקיוֹ – יוֹקוֹהַמה, עיר הנמל והחרושת בת מיליון נפש, על עשרות הקילומטרים שביניהן, כישוּב אחד הוּא, בלתי־פּוֹסק, צפוּף ודחוּס. מעשנוֹת בתי־החרושת עצוּמים וחלקות שדות־אוֹרז זערוּריים, אלה ליד אלה, חולפים לפני העינים גם בתחוּם זה. ובכל אשר תפנה תראה המוני בני־אדם. כך ברחובות, בבנינים הציבוּריים, וכך בתחנות־הרכבת אשר רשתוֹתיה פּרוּשׂוֹת על־פּני הארץ כוּלה וּמגיעות לפינותיה הנידחות ביותר.

בתי־העסק פתוּחים מבוקר עד לילה, בחלקם עד שעה מאוּחרת ביותר. החנוּיוֹת שוֹפעוֹת כל טוב, צרכי מזון, שימוּרים, פּירות וירקוֹת, כלים ובגדים, צעצוּעי־ילדים וּממתקים, מכונות ואביזריהן מכל המינים והגדלים, מן הפּשוּטות והזולות ועד למוּרכבות ביותר. וכל אלה תוצרת הארץ הן ולא יבוּא מן החוּץ. בתי־העסק שוֹקקים אדם, הסחורה המוּצעת רעננה היא, חדישה בצוּרותיה המעניינות וערוּכה בטוב טעם. גם אם תקנה דבר קל־ערך, אם במזון או בכל ענף אחר, יוּגש לך מבוּקשך כשהוּא ארוּז באמנוּת בלתי־רגילה, נתוּן בקוּפסאות עדינות וּמעוטף בניירות מצוּירים וּמקוּשר בסרטים צבעוֹניים. מלאכת האריזה ויצוּר חמריה לא זו בלבד שהם נעימים לקוֹנה ומחנכים אותו להערכת החפץ אשר רכש, אלא מקור נוסף הם להעסקת ידים עובדות ולפרנסה. יצר הקיוּם, אשר בארץ מאוּכלסת יתר על המידה יבקש לו צוּרות ודרכים חדשות – הוּא שמַגבּיר את ההתחרוּת בכל ענף ושטח.

 

כג. אורח־חיים ונימוסים    🔗

יעילוּת מערבית ונימוּסים מזרחיים – צירוּף מעניין הוּא הבּוֹלט כאן לעין. עמדתי עליו למן הצעד הראשון לקראת המַסע ליפּאן.

ידידנוּ הצעיר, החבר היפּאני של לשכת הארגוּן הסוציאליסטי לעמי אסיה, אשר אליו פּניתי בבקשת עצה והדרכה בסיוּרי – הביא לי בדייקנוּת וברוב אדיבוּת תכנית מפורטת בכתב, שמות וכתובות, מועדים ודרכי תחבּורה, מלוּוים חומר קריאה והסבּרה, ארוזים בסדר ובטעם טוב וּמוּגשים ברוב נימוּס. האשה וּבנה שבאוּ להקבּיל פּני ולהדריכני בבואי לטוקיוֹ, הגיעו בדיוּק למועד שנקבע מראש לפני שבוּעות, ולאחר שיחת־נימוּסין קצרה כבר היתה בידי רשימה כתוּבה וערוּכה בדייקנוּת מפתיעה, שכּללה את מועדי הסיוּרים ומקומות הפּגישה ושמות האנשים שילווּני בדרכי. תכנית מגוּונת ונבונה היתה זו, שנתכוונה להדגים את כל המיוּחד והבלתי־רגיל אשר מעניקה ארץ יפּאן לתייריה. לינת־לילה בבית יפּאני מאלפת לא פּחות מביקוּר בבית־ספר ובאוּניברסיטה, במעון יתומים ובבית מושב־זקנים, או מפּגישה עם נשים סופרות וחברות בית־הנבחרים וכדומה, שנכללוּ בתכנית.

הבית היפּאני על רוב מנהגיו המיוּחדים הוּא מעוּזה של המסורת הבלתי־מעוּרערת. הנקיון למופת, הסדר והיעילוּת הם מן הקוים הבּולטים בו. וּסגוּלות אלוּ נתגלוּ לי על כל צעד ושעל של סיוּרי המאוּרגן למופת. נפגשתי עם עשרות אנשים, במקומות עבודתם ובבתים, במסעדה ובטיוּל ובשעשוּע – ובכל אלה לא היה פּגם של חוסר אדיבוּת ודייקנוּת או ליקוּי בתכנוּן ובארגוּן. המלווים נתחלפוּ, אמצעי־התחבּוּרה נשתנוּ, עברנוּ מרחקים רבים בעיר וּמחוּצה לה, אך הכל קלע למטרתו בלי שהרגשתי בכך. וכאילוּ בלא מאמץ נעשה כל זה, כדבר המוּבן מאליו. והיתה לי זו דוּגמה חותכת של ארגוּן יעיל וּמתוּכנן, שהוא כפי הנראה אחד הקוים האָפייניים בחיי העם הזה.

הפגישה הראשונה שלי עם המונים ביפּאן היתה בתערוּכת פּסלים בקומה העליונה של בית מסחר כל־בו עצוּם במרכז טוקיו – כמוהוּ רבים כאן, במרכזים ובפרברים.

יום ראשון בשבוּע היה זה ובית־המסחר בבנין המוֹדרני, נוסח אמריקה, שקק תנוּעה על כל קוֹמוֹתיו ואגפּיו. תערוּכת האמנוּת בקומתו העליונה –ממפעליו של בית־המסחר היא למשיכת קהל קונים בכרך, אשר התחרוּת בו גדולה והשירוּת האָדיב הוא אחת מסיסמאותיו הבּולטוֹת. המונים היוּ מהלכים בנחת בשבילי האוּלמות הנרחבים, מסתכלים בפסלים עם חוברות־ההסברה בידיהם, הניתנות חינם, וכך גם הכניסה לתערוּכה.

רבין בין המבקרים כאם הם תלמידים במדיהם הכחוּלים ובכפתורי־הכסף המבהיקים. יום־המנוּחה הוּא, ועל־כן מרביתן של הנשים, עם בעליהן או בלעדיהם, בלבוּש הלאוּמי באוּ, בקימוֹנוֹ רב הגוונים והציוּרים. הבגד המערבי של ימי־החולין לא פּגע בו ובזכוּתו להופיע כדבר המוּבן מאליו בחג ובמועד. רבות מן הנשים נושאות על גבן את התינוקות. חבוּי הוא התינוק בתוך הקימוֹנוֹ ורק הראש השחרחר מציץ החוּצה, ערני או מנוּמנם. תופעה רגילה היא, ברחוב ובמסעדה, בבית־המסחר ובתחנת־הרכבת. כך מהלכות הנשים עם תינוקותיהן, מבקרות אצל ידידיהן – כשהתינוק מנמנם לו על הגב, אפוּף חמימוּת וּמוּגן מפּני הרוּח. אימרה מקוּבלת היא ביפּאן כי המראה הראשון אשר נחרת בתודעתו של התינוק הוא העוֹרף של אמוֹ. וסברה, כי זה מקורו של אחד המוּשגים המקוּבּלים כאן על ערכי היופי והחן הנשי המתרכּז במבנהוּ וקימוּרוֹ של העוֹרף. על־כן עשוּי הצוארוֹן, שהוּא חלק נכבד בקימונוֹ ושונה ממנוּ בצבעוֹ, בבליטה קלה אחוֹרנית למען יישאר העוֹרף חשׂוּף, כדרך מַחשׂוֹף הצואר מלפנים בשמלה המערבית.

גם על גגוֹ של בנין הכל־בו פּגשתי המונים, שם מחלקת העצים הגמדים, תרבות מיוּחדת של יפּאן, רבת האמצאות המשעשעות. אתה רואה עצים בזעיר אנפּין גדלים בקעריות קטנות ובהם חלקי העץ הטבעי בשלמוּתם – השרשים והגזע, הענפים והצמרת. גידוּלים יקרים הם, פּרי טיפּוּל רב. לא רבים הקונים אותם בגלל מחירם הגבוה, אך רבים העומדים שעות, למרות הקור החודר, ומסתכלים בהם בסקרנוּת. כך הדבר גם בפינה אחרת של הגג הנרחב. כאן מחלקת צפּרי הזמר והנוֹי, שהן אחד הקישוּטים החביבים מאוד על הבית היפּאני. תערובת מזון מיוּחד לצפּרים, כלוּבים וחלקיהם, כלי אוכל ומים לבעלי־הכנף – מחלקה ערה היא ורבה בה התנוּעה.

לא רבים בטוֹקיוֹ הבנינים הגבוהים, מחשש רעידות האדמה שאינן פּוֹסקוֹת. באותם ימי ביקוּרי בה חשתי בהן לעתים קרובות. חלק ניכר של העיר עלה באש בימי מלחמת־העולם השניה, ואוּלם לא עבר זמן רב והיא נבנתה מחדש. כך הדבר גם לגבי יוֹקוֹהמה הסמוּכה שהיתה לעיי מַפּוֹלת בהפצצוֹת בנות־הברית. גם כאן עומדת העיר שוּב על תלה כאילוּ לא קרה דבר. בחלקה בנוּיה היא אבן ומלט נוסח המערב, ובחלקה – עץ ובמבוק נוסח יפּאן.

זה כוחו של העם היפּאני להתנער ולהיבנות. הגאוה הלאוּמית וההכּרה בכוחות עצמם שלטת בהם בחריפוּת גם כיום, לאחר כל המכּות שהוּכּוּ במלחמה וּבשנות הכּיבּוּש. מין רגש עליוֹנוּת של “אַתה בחרתנוּ” החבוּי עמוק במסוֹרת העם ובאמונתו, גם אם הוא מוּצנע כלפּי חוּץ. ורגש זה נתחשל בכוח המצב הכלכלי הטראגי ללא מוֹצא של העם, בגלל התנאים הגיאוֹגרפיים והטבעיים האכזריים שלו.

ההגירה מן הארץ מעטה, למנג’וקו ולקוֹריאה. קטיעת המושבות אשר כבשה יפּאן במשך הדורות היתה אחת ממהלוּמות המלחמה שעדיין לא התגבר עליה העם היפּאני. החרפּה על הכשלון במלחמה עודנה יוקדת בלבבות. אינם יכולים להשלים עם העוּבדה, כי כזאת קרה להם, המעוּלה בעמים, אשר אין דבר נבצר מהם. ביחוּד אין הם יכולים להשלים עם העוּבדה, כי כזאת קרה להם, המעוּלה בעמים, אשר אין דבר נבצר מהם. ביחוּד אין הם יכולים להשלים עם העוּבדה, כי נכשלוּ בשטח הרוּח דוקא, בהיות האחרים חזקים מהם לא רק במספּרים אלא בכוח האמצאָה שלהם, בפצצה האטוֹמית ובראדאר שהמציאוּ.

אחת העוּבדות הבולטות ביותר, שעמדתי עליה למן הפגישה הראשונה עם יפּאן היא, כי עם תאב־דעת הוּא זה, מוּכן לקלוט ידיעות חדשות וּמַרבּה בקריאה. בתי־מסחר לספרים מצוּיים בעיר לרוב, וכן גם ספריות עשירות בכל מוסד ציבוּרי. בבית־הספר התיכוֹן שבו ביקרתי ראיתי עשרות ומאות נערים ונערות יושבים גחוּנים בחדרי־הקריאה, שקוּעים בספרים. האשה השמשית בבית־הספר העממי יושבת במסדרון בשעת־הפּנאי שלה וקוראת בספר; הנער המלצר בפינת המטבח, זוּג הנוסעים ברכבת – הכל קוראים בספרים. המהדוּרה הצנועה ביותר של כל ספר עובר את הרבבה. העתונים היומיים מופיעים במיליונים טפסים. אין אנאלפביתיוּת ביפּאן, למרות הקושי המיוּחד של לימוּד הכתב היפּאני, העשוּי כידוּע ציוּרי מלים שלמות וּמוּשׂגים וכולל אלפים ורבבות צוּרות מסוּבכות, אשר משׂרטטים אותן במכחוֹלים מלמעלה למטה.

תורת הכתב אמנוּת מסוּבכת היא. עליה טוֹרח הילד במשך כל שש שנותיו בבית־הספר היסודי. לשמה נוֹצרוּ שיטות מיוּחדות, אשר מוסדות־החינוּך משקיעים בהן כוחות רבים. רכישת אמנוּת הקריאה והכתיבה מאמץ גדול הוּא המחשל את האופי ומשמש מבחן יסודי לאדם מילדוּתו. לקריאת עתון אפשר להסתפּק בשלושת אלפים סימנים. אך לרכישתם יש לחדד את המוח ולאמצוֹ כל־כך, שממילא גורר אחריו לימוּד הקריאה חריפות וערנוּת.

ואוּלם, עם כל הקושי העצוּם הכרוּך בכתב המסוּבך הזה אין נטיה לשנותו. כי בה במידה שהעם היפאני מהיר־הסתגלוּת הוּא לשיטות־עבודה חדשות, מהיר־תפיסה לנצל ביעילוּת את הישׂגי המערב במדע וחרושת ובכל שטחי החיים – כן שומר הוּא מכל משמר על עיקרי המסורת ואָרחות החיים המיוּחדים שלו מדורי־דורות.

כד. טוֹקיו וחגיה    🔗

טוֹקיוֹ – עיר החרושת והמלאכה, העמל והלימוּדים, עיר התיירוּת הבינלאוּמית וחמש עשרות צירוּיות זרות והצוותים שלהן.

טוֹקיוֹ – עיר המשׂחק והשעשוּעים, שאָפיים שוֹנה מבכל עם וארץ. האיש היפּאני, אשר דמוּתוֹ קבוּעה בדמיוננוּ כלוֹחם עז־נפש ואכזרי כלפי אויביו, הוא שקט וצנוּע, שתקן ונחבּא אל הכּלים בחיי יום־יום. חיוּך ילדוּתי של מבוּכה על פּניו, וכילד חובב הוּא שעשוּעים וצעצוּעים. במרכזי טוֹקיוֹ ובסימטאותיה יזדקרוּ לעיניך שלטים כתוּבים יפּאנית ואנגלית, הנוֹשׂאים עליהם מלה אחת: “פּאצ’ינקי”. זהו מין משחק בכדוּרי־עופרת, המתרוֹצצים בשבילים מפוּתלים בתוך ארון קטן מזוּגג, עד אשר יבואוּ למחוז־חפצם. אם תציץ לתוך אחד ממוסדות ה“פאצ’ינקי” הללוּ, אשר הכניסה אליהם כרוּכה בקניית כדוּרים במזוּמנים מאת בעל־העסק, וראית גברים, בני כל הגילים והמעמדות, עומדים גב אל גב במעברים הצרים שבין טורי המכשירים המשעשעים, שקוּעים במשך שעות במשחק ומוציאים עליו פּרוּטותיהם.

סבורתני, כי אין זה מקרה, שהיפּאנים מיצרים בהיקף רב כל־כך צעצוּעי־ילדים דוקא. במרכזי התיירוּת, ליד היכלי בוּדהא ושינטו, בכל מקום מנוּחה וּמרגוֹע תראה אותם, את הדוכנים הקטנים לעשרות, המציגים לראוה צעצוּעים ושעשוּעים חדישים ומיוּחדים באמצאותיהם, דמוּיות אגדיות וּבוּבות מכל הגדלים, מלאכת־מחשבת. היוצאים לטיוּלים ברכבות ובסירות נוטלים עמם צעצוּעים ומשחקים אלה לבילוּי הזמן בחבוּרה.

חגי השנה ועונותיה, אשר העם שוקד עליהם לכל טקסיהם העתיקים, עם המלבוּשים והמאכלים המיוּחדים, מהווים שלשלת בלתי־פּוֹסקת של שעשוּעים למבוּגרים לא פחות מאשר לילדים. מקוּבל מאוד משחק ה“קארוּטה”, למשל, הדוֹמה למשחק־הסופרים בעמים אחרים. הוּא מכיל מאתים כרטיסים נושאי מאה שירים, שהמשחקים חייבים בידיעתם. אין בית ביפּאן, שלא ישחקוּ בו ב“קארוטה” בחבוּרה גדולה בחג ראש־השנה, מן האחד עד השלושה בינוּאר. חג־הבּוֹּבּוֹת לילדות בבית ובבית־הספר מעסיק רבבות ידים עובדות וקובע את השלושה במארס, יום ה“הינַמַאטסוּרי”, כאחד הימים היפים בשנה. חג עתיק הוּא, שראשיתוֹ במאה השמינית. הוא מחייב איצטבה מיוּחדת, בעלת כמה שלבים, שעליהם מוּצגות הבוּבות ובראשן המלך והמלכה. שלוש נשות החצר וחמישה ממנגני בית־המלוּכה וכדומה מוּצגים על השלבים האחרים. המחיצה המתקפּלת, המהווה את הרקע לאיצטבה, עשוּיה מלאכת־מחשבת עדינת ציוּרים, היא רהיט־הפּאר בבית. לבנים – חג משלהם, בחמישה במאי. הדמוּיות המרכזיות שלו הן לוחמים מתקוּפות שונות וכלי־נשקם.

אחד החגים האהוּבים על העם, המגלה שוב את הסתירה שבאָפיו הילדוּתי והנוקשה כאחד, הוּא חג הכוכבים, אשר חל בשבעה ביוּלי. חג זה מיוּסד על אגדת כוכב־הנער וכוכב־הנערה, הנפגשים אחת לשנה לגלות אהבתם. ובני־אדם, יושבי האיים, מגישים לזוּג הכוכבים הנאהבים עוּגות וממתקים על קני־במבוק גבוהים, ענוּדים ניירות צבעוניים ומוּארים ברוב חן וטעם.

יש חגי־דת לרוב המלכּדים את העם כוּלו בריקוּדי־רחוב לקול תוּפים וחלילים. חגי עונות־השנה ולילות הירח המלא – כאן הם חורגים מתחוּמי המקדשים וההיכלים. אלפים ורבבות יוצאים לרחובות בבגדיהם הלאוּמיים, הגנוּזים לימי החג, ומשתפים עצמם בתהלוּכות ובמחולות. אחד מהחגים האלה הוּא חג הנשמות החוֹזרות שלושה ימים בשנה, בימים 13–15 ביוּלי, לחוּג משפחוֹתיהם ומבלוֹת אתם בשמחה ובשׂשׂוֹן. על־כן יעלוּ לכבודם אורות רבים בפנסים צבעוניים, ירקדוּ למענם וינגנוּ על ה“סאמישאֶן”, זו הגיטרה העתיקה, בעלת שלושת המיתרים. המחצית הראשונה של חודש אפּריל, העונה הקצרה של פּריחת עצי־הדוּדבדבנים, ההופכת את הארץ כוּלה לגן־קסמים – הוּא חג בלתי־פּוֹסק להמונים, עשיר ודל, היוצאים בחבוּרות גדולות אל השׂדרוֹת והחופים, מצוּידים במזון וממתקים וכלי־נגינה.

ואוּלם הזמן עשה את שלו. לצד חגי המסורת והטבע, המוּשרשים עמוק בעם ועומדים בעינם עד היום הזה – חדרו השעשוּעים המוֹדרניים ליפּאן וקנוּ להם שביתה אף הם באותה חריצוּת והשתקעוּת, המיוּחדות לעם הזה. תוצרת הסרטים של יפּאן היא השלישית בהיקפה בעולם הקולנוע, לאחר ארצות־הברית והודוּ. וכמה מסרטיה זכוּ לפרסים בינלאוּמיים. אחד הסרטים שזכה לפרס בתחרוּת ונציה ב־1952 הוא “גאנג’י מונוֹגטרי” – סיפּוּר קוֹרוֹתיו של נסיך, כתוּב בידי סופרת יפּאנית מפורסמת מלפני מאות בשנים, שהוּא אחד הספרים הקלאסיים המקוּבלים ביותר בעם.

בתי־הקולנוע מציפים את הארץ לאלפים, מהם מרוּוחים ומפוארים, מוֹדרניים בסידוּריהם ונהדרים בציוּרי כתליהם. וכקולנוע כן הרדיו והטלביזיה. הם מצוּיים בתחנת־רכבת, במסדרון של בית־מלון, באוּלם של מועדוֹן או במסעדה של בית־מסחר כל־בו. בכל אלה יושבים או עוֹמדים המוֹנים ומקשיבים לרדיוֹ, כשלפני עיניהם חוֹלפוֹת תמוּנות הטלביזיה.

באוּלמות דחוּסי אדם, גברים ונשים, ברובעי השעשוּעים והבּמות של טוֹקיו, צוֹפים אלפים ורבבות בלהקות של נערות־העירום, כדוּגמת ברודויי וּפּאריס. כאן אף הגדילוּ עשׂוֹת בהמצאות לגירוּי היצרים. לא הרחק משם עודנוּ חי את חייו “המסוֹרתיים” רובע ה“יוֹשיבארה” המפוּרסם על ההוי המיוּחד שבו. בתי־עץ קטנטנים כצעצועים, מוארים בפנסים צבעוֹניים, ובפתחיהם עומדות נשים ומצפּוֹת. נקיון וצנע שׂוֹרר בכל. מחצלת ה“טאטאמי” פּרוּשׂה, והסנדלים לדי הסף מוּכנים. הנשים ברוּבן בבגדים מערביים, שהם זולים יותר, ורק מיעוטן בקימוֹנוֹ אמנוּתיים. תחנת־המשטרה שפינת הרחוב אינה מתערבת, אינה מפריעה. המשטרה רק מלווה את המתרחש, שולחת עינה הפּקוּחה על רובע זה, כעל העיר כוּלה, בשפע של תחנות קטנות, הפּזוּרות בכל פינות הכרך. בגלוּי ובפרהסיה יסוּרוּ לכאן באי ה“יושיבארה”, מכל הגילים והשכבות.

בתי התיאטרון הלאוּמי, על שתי נוּסחאוֹתיו – ה“קאבּוּקי” וה“נוֹ” המפורסמים בעולם – מלאים תמיד עד אפס מקום בהצגות בוקר וערב. רבות הנשים המבקרות כאן גם בלי בעליהן. קשה להגדיר בשוּרות מעטות בלבד את מַהוּתוֹ של ה“קאבוקי”, זה התיאטרון המסורתי, האהוּב כל־כך על העם היפּאני, ואשר בימים רחוקים היה מוּתר להצגה על במת חצר־המלכוּת בלבד. אחד מעיקריו הוּא – כי משתתפים בו רק גברים והם הממלאים גם את תפקידי הנשים. לא קל להשיג כרטיסים ל“קאבוקי” בטוֹקיוֹ המאוּכלסת, האמוּנה על שעשוּעים. ה“נו” – קלאסי יותר, המשתתפים על הבמה מעטים, הדיאלוֹגים ארוּכים יותר, ואין בו אלא מעט מאותם הריקוּדים, המציינים את ה“קאבוקי”. כזה כן זה מלוּוה שירה ונגינה בכלים העתיקים, בידי אנשי התזמורת והזמרים, נשים ברוּבן. ההצגה מבוּססת על אגדות־עם ידוּעות. התנוּעות קצוּבות להפליא, וכל ניד־עפעף או תנועת־אצבע אוצרים סמלים לרוב. הבמה פּתוּחה ונטוּלת כל תפאוּרה כמעט, מלבד קו או חפץ כלשהוּ, היוצרים הלך־רוּח. הבמאי מופיע וּמהלך על הבמה כעקרת־בית טובה, המטפּלת יפה באורחיה. לעיניך מחליף השחקן את המַסכה האָפיינית או את הקימוֹנוֹ שעליו. שלל הצבעים והציוּרים של התלבושות המהוּדרות מרהיב־עין ביפיו. שעות תוּכל לשבת באוּלם הנוח והיפה וליהנות מן המראות והתנּועות והצלילים רבי־ההבעה, גם אם השפה זרה לך וכל המתרחש לעיניך בלתי־מוּבן לכאורה.

ביקוּרי בטוֹקיוֹ חל בעונת ריקוּדי־הסתיו המפורסמים, המושכים אליהם רבבות צוֹפים. במסגרת זו נערכוּ תחרוּיות משחק וריקוּדים של להקות בתי־הגיישוֹת לעשרותיהן. האוּלם הנרחב על כל יציעיו היה מלא גברים, נשים וילדים עד אפס מקום. חלקם – מבאי בתי הגיישות, וגם מבקרי־אמנוּת מקצועיים. המעוּנינים בעסק הגדול הזה, שהוּא אחד מענפי־הכלכלה החשוּבים של הבירה.

כה. חדש וישן    🔗

בלב אחד מרובעי־המגוּרים היפים והשקטים של טוקיו הנרחבת והסוֹאֶנת מתנשׂאת רמה חבוּיה בשפע ירק. שטח בן אלף דוּנם הוּא, משוּבּץ עצי־תדהר אדמדמי־העלים בעונת הסתיו ועצי־דוּבדבנים בשלכת, ההופכים את הסביבה כוּלה לאגדת־קסמים בעונת פּריחתם בחודש אַפּריל. מוּקפת חומת אבני בזלת שחורה היא הגבעה, עטוּרת תעלת־מים רחבה, שעליה הגשר הכפוּל עתיק־הימים.

זהו שטח ארמון בית המלוכה מאז 1869, השנה בו הועברה הבירה לכאן מטוֹקיוֹ העתיקה, המהווה כיום אחד ממרכזי התיירוּת בעולם, על שלושת אלפים היכלי בוּדהא ושינטו שבה. גורל הבנין המרכזי של גוּף הארמון היה כגורל מרבית העיר טוֹקיוֹ – הוּא עלה באש בימי ההפצצות של מלחמת־העולם השניה. טוקיוֹ נבנתה מחדש במהירוּת מפליאה והיא מהווה כיום כרך עצוּם המבליט את תערובת הסגנון המודרני של בניני־מלט גדולים ואף מגרדי שחקים אמריקניים בזעיר אנפּין – ובתי־עץ קטנים ונמוכים נוסח יפּאן, ההוֹלמים יותר את האזור הווּלקני.

אך הארמון לא הוּקם מחדש – מעין סמל הוּא לבית המלוּכה שירד מקדוּשת רוֹממוּתוֹ. המלך הירוֹהיטוֹ, ה־124 במספּר בשוֹשלת מלכי יפּאן בת למעלה מאַלפּים שנה, ואשתו נאגאקו וחמשת ילדיהם, חיים בצניעוּת בבניני־הלואי שמעבר לחומה האפורה. שם שקוּע הוּא בעבודתו המדעית במעבדת מחקריו וחיבוּריו בביוֹלוֹגיה ימית, שקנוּ להם שם בעולם.

בסעיף הראשון של חוּקת יפּאן החדשה, שנתקבלה בבית־הנבחרים ב־7 באוקטובר 1946, לאחר שנה של דיוּנים וּויכוּחים פּוּמביים, ונתפּרסמה ב־3 בנובמבר אותה שנה, מוּגדר המלך כ“סמל המדינה ואַחדוּת האוּמה הזוכה במעמדו בכוח רצונו הריבּוֹני של העם”. הוּא נרתם בעגלת השינוּיים והתמוּרות הכבירים שחוֹללה החוּקה החדשה ומבצעיה, צבא־הכיבוּש האמריקני ומפקדה מק־ארתור. הוּא שיתף פּעוּלה בביטוּל זכוּיותיו הבלתי־מעוּרערות של מעמד הקצוּנה והימיה, המקודש מדורות, וּבתהליך הכביר של הפקעת הקרקעות והנחלאות מידי האצילים וחלוּקתם להמוני האיכרים, על־ידי מוסדות נבחרים ובתי־דין אזוריים מקרב העם. הוּא החל מופיע בציבוּר לעתים מזומנות, אחיו מעורבים בחברה ככל בשר ודם, ואחד הסמלים הבולטים לתהליך החדש הוּא דבר פּתיחת שערי הארמון אחת לשנה, ב־1 בינוּאר, לפני כל דכפין הרשאי לבוא וליהנוֹת מזיו פּניו של המלך. ורבים הבאים.

לא עוד אֵל מקוּדש הוּא, אך גם לא שנוּא־העם הנסבל בעל־כרחוֹ. היכלי שינטו, הדת שעיקרה הוּא הערצת המלך והאָבות, לא נהרסוּ. לאלפים ורבבות פּזוּרים הם בעיר ובכפר ועל פּרשות־דרכים. בעצם, אין זו דת מיוּחדת אלא אחד הגלגוּלים הנוחים ביותר של הבּודהיזם, אשר אף במקוֹרוֹ הוּא נוח במעשים למאמיניו. השינטואיזם מחייב במצווֹת־עשה שלוֹ עוד פּחות מהבּודהיזם. נקיון וטוֹהר אלה צויו, ונאמנוּת למלך ולזכר האבות אלה חובותיו.

בעיני ראיתי איש ואשה עמוּסי חבילות וצרורות ברחוב הגינזה הסוֹאן (זה המרכז המסחרי השוקק ביותר של טוקיו בת שמונת המיליונים, אשר בתי־העסק שלה פּתוּחים ביום ובלילה ואפילוּ בראשון בשבת לא ינוּחוּ), כשהם סרים לרגע הצדה, לתוך הגן הציבוּרי הקטן שבדרכם שבקצהו ה“טורי”. אלה הם שני עמוּדים גבוהים מעץ שחור ופשוּט ועליהם שתי קורות מקבּילוֹת, מעוּגלות במקצת כלפּי מַטה – זה שער אלת השמש, מרכז תורת השינטו. אין אתה חייב אפילוּ לעבור את ספוֹ. השנים נעצרוּ. מבחוּץ הרכּינוּ ראשיהם, בלי להניח הצרורות מתחת לזרועותיהם, מחאוּ כף אחת ושתים, כמנהג – למשוך תשוּמת־לבה של האֵלָה ולהודיע לה, באשר היא שם, כי הנה באוּ לכבדה בביקוּרם בשער זה, אשר בימים מקדם היוּ מַקריבים שם תרנגוֹלים לכבודה. אז הוציאוּ מכיסיהם מַטבּע כלשהו וזרקוהו פּנימה אל מעבר לשער, מתנה לכוהני שינטו. שוב מחאוּ כף פּעמַַים – ונחפּזוּ לדרכם, להמשיך בקניוֹתיהם, או בעסקי־חוּלין אחרים שלהם. ראיתי תלמידים במַדיהם ונערות צעירות, קצוּצות־שׂער נוסח אמריקה, מַרכּינים ראש וּמוֹחאים כף בשערי מקדשי השינטו, כמנהג אבותיהם.

הנוֹער היפּאני תוֹסס מהפּכנוּת שאינה מליצת חיקוּי בלבד, והיא יונקת מלימוּד מתוך התלהבוּת ומקריאה שקדנית. רבים העתונים היומיים ביפּאן, שמאחריהם מסורת של שמונים שנה והם מופיעים במיליונים טפסים ובעשרות מהדוּרות בכל חלקי הארץ. לרשוּתם שירוּתי־מודיעין מן המשוּבחים והזריזים בעולם, מצוּידים במכשירים וכלים המוֹדרניים ביותר, כולל אוירונים משלהם. נוסף על כל אלה עשירה יפּאן בשבוּעוֹנים וירחוֹנים לאלפים. לפי מפקד 1951, שהקיף 2436 כתבי־עת, היוּ 507 מהם בשטח מדעי החברה, 360 לספרוּת יפה, 282 לאמנוּת שימוּשית, 226 למדעי הטבע ו־194 לאמנוּת. התפוּצה הגדולה ביותר נודעת לכתבי־העת המיוּחדים לנשים ולילדים, מהם שתפוּצתם מגיעה למיליון טפסים. חברות המו"לים של כתבי־העת מעניקות לחותמיהן ברציפוּת תוספות ספרוּתיות שהן לעתים כבדות ועשירות יותר מכתב־העת עצמו. המיוּחד לכתבי־עת אלה הוא צמצוּם, עד כדי התנזרוּת כמעט, במדור המודעות המקוּבל בעולם; וכן הופעתם מראש, בתאריך מוּקדם מן הנקוּב בשער. מַרבּית ההוֹצאוֹת מיוּחדות לשטחים ספרוּתיים שונים, ואין רשוּת נוגעת בחברתה.

היצירה הספרוּתית ותרבוּת הקריאה ביפּאן יש להן עבר עתיק ועשיר, למעלה מאלף ומאתים שנה, מאז פּרסוּם ה“קוג’יקי” בשנת 712, אחד הספרים הראשונים בספרוּת זו. הוּא כולל את קורות העם לפני־כן ונרשם על־ידי חכמי חצר המלכוּת על יסוד תורה שבעל־פּה מימים עברוּ. על אותה שנה נמנה גם ספר ה“פודוקו”, הכּולל תעוּדות מעולם התרבוּת וידיעת הארץ. מן המאה השמינית נשארה בספרוּת יפּאן גם האנתוֹלוגיה הספרוּתית הידוּעה בשם “מאניושו”, והיא כּוללת כ־4500 שירים שנתחבּרוּ במשך 130 שנה. אפי השירים הוּא חי ורענן, מַבּיע רגש סוֹער, וּמשמש חוֹמר לימוּד ועיוּן למשוֹררי ה“ואקה” וה“היקו” המודֹרניים. אלה השירים בני 31 ו־15 הברות, מהקצרים בשירת העולם. הם משמשים גם כיום חומר לחרוּזים הנכתבים על מגילות־המשי לקישוּט ה“טקוֹנוֹמה”.

אחת היצירות הקלאסיוֹת המקוּבלות על העם גם כיום, בעיבּוּדים מוֹדרניים רבים ושונים, ידוּעה בשם “גאנג’י מוֹנוֹגאטארי” (אגדות גאנג’י) אשר הזכרנוּ אותה למעלה. היא תוּרגמה לאנגלית ולכמה שפות אחרות.

הספרוּת היפּאנית המודרנית, אשר מקום כבוד בה לשירה ולסיפּוּר והשפּעה ניכרת בה מספרוּיות סין ואירופּה גם יחד, כּוללת תרגוּמים משוּבּחים ממיטב ספרוּיות העולם, מספרוּת אנגליה ואמריקה, צרפת וגרמניה ורוּסיה. העם קורא בהתלהבוּת והוּא ער למאורעות ספרוּתיים בעולם. הויכּוּח הפּוּמבּי לאחר תרגוּם “מאהבה של ליידי צ’טרלי”" לד. ה. לורנס ליפּאנית, בשנת 1951, הגיע עד לבית־הדין, והמשפט שנמשך תשעה חדשים הסעיר את העם כוּלו. ואוּלם, גם בשטח זה כברבים אחרים בולטת התכוּנה האָפיינית לעם היפּאני, והיא ההכּרה, כי המוֹדרניות, החדירה היסוֹדית לעולם הטכניקה והמדע, והמַהפּכה הפּנימית העמוּקה בכל הנוגע לחוּקי החברה – אין בהם כדי לערער את אָשיוֹת המסורת הלאוּמית, השלטת בעם הזה, עתיק־התרבּוּת.

בּוֹקר־סתיו אחד נתגלה לי קו מיוּחד זה בדמוּת חבוּרה מוּזרה של גברים ונשים, לבוּשי חלוּקים לבנים ועל ראשיהם מין מצנפוֹת גבוהות בדומה לאלוּ של רבי־טבּחים, שעמדו ליד הגשר המוביל לשער ארמון בית המלוּכה. מלווי הסבירוּ לי כי מתנדבים ומתנדבות מכל קצוות הארץ הם אלה, שומרי מסורת ימים רחוקים, עולים לרגל לטוֹקיוֹ, על־מנת לשמש פרק־זמן מסוּים בשירוּת ביתו ונחלתו של מלכם אשר שמרו לו אמוּנים בכל קוֹרוֹתיו. בשנים הראשונות לאחר המלחמה נעלמה תוֹפעה זו כליל כמעט, אך ככל שחולף הזמן כן חוזרת היא ומתגברת, וכך גובר והולך מספּר המתקהלים ביום ראש־השנה המתפּרצים לעבור את הגשר המתוּח על־פּני התעלה ולחזוֹת בעיניהם בחצר המלכוּת. הגיע הדבר לידי כך, שהתקהלוּת זו גרמה לאסון רב באנשים שנרמסוּ על־ידי קהל ההמונים המתפּרצים.

*

ההקדמה לחוּקה החדשה, בת 103 סעיפים, מבוּססת על שני יסודות עיקריים –רעיון הדמוֹקרטיה והשאיפה לשלום.

בהקדמה זו נאמר: “אָנוּ, העם היפּאני, הפּועלים באמצעוּת נציגינוּ הנבחרים, תקיפים בדעתנוּ לשמור למעננוּ ולמען הבאים אחרינוּ על פּירות השלום עם כל העמים ועל ברכת החירוּת בארץ הזאת, והחלטנוּ כי לעולם לא יפקדונו עוד זוועוֹת המלחמה המוּטלת על העם על־ידי הממשלה…”

כך פּוֹתחת חוּקת יפּאן החדשה, שנכנסה לתקפּה ב־3 במאי 1947. בעקבות הצהרה זו ויתרה המדינה חגיגית על החזקת כוח צבאי לוֹחם בים, ביבּשה ובאויר. עם פּירוּק הצבא בגמר מלחמת־העולם, קיימה יפּאן כוח משטרתי בלבד בשיעוּר 125 אלף איש מזוּיני אקדחים. עם פּרוץ מלחמת קוֹריאה ביוּלי 1950 עזב מַרבּיתוֹ של צבא־הכיבוּש האמריקני את איי יפּאן ופניו לחזית החדשה. בהסכמתו של המפקד, גנרל מק־ארתור, הקימה אז יפּאן צבא־מגן בן 75 אלף איש, נוסף לכוח־משטרה מוּגבּר וּצבא שומרי החוֹפים, ששוּכלל במשך הזמן. הפּגיעה הבּולטת בחוּקה, הכרוּכה בתהליך זה, הסעירה את העם ונבחריו בויכוּחים ממוּשכים.

*

כל עיקרוֹ של מַשבּר הממשלה שעבר על יפּאן בימי סיוּרי בארץ זו, בערב התפּטרוּתוֹ של יושידה ובחירתו של האטויאמה, בן מפלגתו בעבר הקרוב ובן גילו הקשיש, לא היה על רקע פּוליטי או רעיוני. יושידה, איש פּיקח, זריז ותקיף. ב־5–6 שנות כהוּנתו כראש ממשלה נצטברה סביבו מרירוּת מצדדים שונים, גם מבפנים, על רקע אישי בעיקר. הוא זכה בבחירות בשעתו במידה מסוּימת תודות להסכם אישי עם האטויאמה, שסיכּוייו להיבחר לא היוּ פּחוּתים משל בן־בריתוֹ. האטויאמה ויתר בשעתוֹ גם בגלל החרפת מחלתו הכרוֹנית באותו פּרק־זמן, שגרמה לו שיתוּק. בהעדר יושידה מיפּאן גברה אי־שביעות־הרצון והיתה לחזית. הוּא נאבק בפקחוּת ובחריפוּת על עמדתוֹ. במסיבת העתונאים הדרמתית ב־20 בנובמבר 1954, יומַיִם לאחר שוּבו ממסעוֹ הממוּשך באירוֹפּה ובאמריקה, גילה מחדש את זריזוּתוֹ במענה ואת אומץ־לבּוֹ בויכּוּח פּוּמבי.

השאלות היוּ אכזריות: מה דעתו על המפלגה הקוֹנסרבטיבית החדשה העומדת להיוצר בעוד ארבעה ימים, לאחר הפּילוּג שחל במפלגתו הוּא? מהי תשוּבתו לבעיה המעסיקה את דעת־הקהל: אם הוּא יתפּטר או יגרום למַשבּר מסוּבך יותר עד כדי בחירות חדשות? – שאלות־מַחץ בחזית גלוּיה היוּ אלה. העתוֹנוּת הגדולה ביפּאן בלתי־תלוּיה היא, אינה קשוּרה במישרים במפלגות. ויושידה ענה, כי על העתוֹנאים יהיה להחליט בעצמם מה הגורל הצפוּי לממשלת יפּאן, כיון שהרי הם המעצבים את דעת־הקהל שלה. ולא היוּ אלה דברי התחמקוּת בלבד.

פּקיד גבוה במשרד־החוּץ היפּאני, המשרת כראש נציגוּת בארץ זרה, ענה לי על שאלתי לסיבות המַשבּר בממשלת יושידה, בתשוּבה יפּאנית אפיינית: התחרוּת! יפּאן, העניה באדמה, מאוּכלסת יתר על המידה, גדולה ההתחרוּת בה על כל מעשה, על כל תפקיד. וטבעי הדבר, שגם על תפקידו של ראש הממשלה רבים הקופצים… אם נקבל את ההסבר הזה או נדחהו – שאלה לחוּד היא. על־כל־פנים, יש בו משוּם גילוּי טפח להבנת הכוחות המניעים בכל המתרחש בחלק־עולם זה, באיי המזרח הרחוק.

כו. בבית־הגיישות    🔗

גיישה… בית־גיישות… האוּמנם עוד קיים כל זה במציאוּת או רק סיפּוּרים מימים עברוּ הם?

ואוּלם אך באת לתחוּמי כרך־ענק זה, המַפתיע בסגנונו המערבי, מיד תיוָכח לדעת כי עם כל התמוּרות שחלוּ כאן – עוד קיים ועומד ויציב ואיתן "מוסד זה, המכוּנה במלה קצרה אחת “גיישה”, וכל ההוי הכרוּך בו.

אמנם, רבבות נערות ונשים ממלאות את מאות האוּניברסיטאות, הפּזוּרות על־פני יפּאן, למעלה מעשרים בטוֹקיוֹ עצמה על שמונת מיליון תושביה. האשה היפּאנית קטנת־הקוֹמה, הגמישה ורבּת־החן, שהיתה ידוּעה דוֹרי־דורות בכניעתה לגבר, פּשטה בחלקה הניכּר את הקימונו החגיגי והניחה אותו לשימוּש בבית בלבד ולהופעה בפרהסיה בימי חג וּמועד. סגנון הלבוּש ברחוב – נוסח־אמריקה מוּבהק – הועתק ביעילוּת ובחן. האשה המהלכת חפשיה בבגדיה המערביים ובתספּרתה הקצרה לוקחת חלק בכל שטחי החיים, גם בבית־הנבחרים על שתי קוֹמותיו. האשה הצעירה והמשׂכּלת, שליותה אותי בסיוּרי בבית־ספר גבוה לנשים, מורה לאנגלית ואם לילדים, התלוֹננה קשות על אותם הזרים, הבאים להציץ לארץ־מולדתה ורואים בה רק את הגיישות ומוסדות־השעשוּעים. ואוּלם למעשה הרי הוּא קיים ועומד אותו נוהג עתיק, שמשפּחה מקדישה את הבת מנעוּריה למקצוע זה, המוּשרש במסורת האוּמה מאות בשנים והוא מחייב לימוּד רב וחינוּך ואימוּן.

הגיישה מאוּמנת בהלכות־חיים וּבהשׂכּלה כללית. תפקידה לשעשע את הבאים במחיצתה בשיחתה כבשירתה, בתבוּנתה כביפיה. הריקוּד והנגינה הם חלק בלתי־נפרד מחינוּכה. הלכות הלבוּש ומנהגי האכילה, ברכת השלום והפּרידה, מזיגת התה ועריכת הפּרח באגרטל – כל אלה תורה שלמה היא, כרוּכה במנהגים עתיקים לרוב, אשר החיים המוֹדרניים לא זיעזעוּ אותם. והגיישה היא אמן ההליכות והנוהג, כלילת־הנימוּסין והחן הנשי.

קצב החיים החדשים ובעיותיהם לא פּסחוּ גם על ענף זה. אל עולם הגיישות חדר מוּשׂג הארגוּן וערכיו המעשׂיים. כיום הזה הן מאוּגדוֹת באגוּדה מקצועית חזקה, אשר השפּעתה גדולה על ענף התיירוּת, שהוּא אחד ממקורות הכלכלה של יפּאן. תיירים נמשכים לארץ זו, שהיא על פּרשת־הדרכים לחוף המערבי של אמריקה, בגלל נוֹפה הנהדר, היכלי־הדת העתיקים, המרהיבים עין ביפיים, המנהגים ואורח החיים המיוּחדים לעם החרוּץ הזה. אך במידה רבה נמשכים הם לכאן בגלל בתי־הגיישות, המַעניקים לבאיהם שעות שעשוּע בלתי־רגיל במנהגיו.

בדרך־כלל בית הגיישות הוּא מקום מפגש לגברים בלבד. יש יחידים וחבוּרות, הקשוּרים במשך שנים למוסד־גיישות אחד ויחיד, המשמש להם מעין מוֹעדוֹן לשעות־הפנאי, כמקוּבל בעולם. הגיישות הקבוּעות במקום סועדות עם האורחים, שרוֹת ורוקדות ומנגנות, ואף לוקחות חלק בשיחות רציניות, אם בעניני אמנוּת וספרוּת ואם בנושאים חברתיים ומדיניים, או בחיי המעשה של עסקי־מסחר מסוּבכים. יש מהן שרכשוּ להן השכלה רבה מתוך המגע עם תיירים מעולמות זרים או עם אנשי החברה הגבוהה, הבאים לכאן להתבּדר ולהשתעשע. לא פעם מתקבלת בין כתלי בית־הגיישות החלטה חשוּבה של מפלגה מדינית או נחתך גוֹרלוֹ של ענין ציבוּרי חשוּב ונחתם חוֹזה מסחרי.

מקרה נדיר הוּא, כי תשוּתפנה נשים במסיבות בית־הגיישות. ונדיר עוד יותר הוא ביקוּרן של נשים לבדן כאן. אך ידידותי היפּאניוֹת, בהכינן לי הפתעה זו של ערב־נשים בבית הגיישות, ייתכן וחפצוּ להביע את מידת העצמיות והחירוּת, שרכשו להן זה לא כבר, והן גאוֹת על כך מאוד.

שבע היינוּ. שתים חברוֹת הפּרלמנט על שני בתיו; אחת אשת יושב־ראש המפלגה הסוציאליסטית, אשר אך לפני שנתים יצאה לראשונה מתחוּמי ארצה עם בעלה, שנסע הרבה בעולם, והחליפה את הקימוֹנוֹ בחליפה; שתי סוֹפרוֹת ידוּעות־שם, אשר ספריהן נדפּסים ברבבות טפסים; ועתונאית של העתון “מאינִיצ’י”, שתפוּצתוֹ היוֹמית ביפּאנית היא שלושה מיליונים, והמהדוּרה האנגלית שלו בת מאה אלף – כאלה הם הממַדים ביפּאן על שמונים ושמונה מיליון תושביה. שתי הסוֹפרוֹת, אשר שדה־עבודתן הוּא בתוך ביתן פּנימה, עודן שומרות על מסורת הקימונו, כנשים רבות אחרות, ביחוּד עקרות־בית, שאינן כפוּתות לחיי משרד או מקצוע של מלאכה וחרושת.

אתה חש באוירה החמימה עוד מלפני הכניסה לבית־העץ הקטן והנאה, המוּצנע בתוך גן יפּאני קטן, המשרה הלך־רוּח של שקט ושלוה. שתי נערות בקימונו מהוּדרים מקבלות את פּנינוּ בפתח הבית וּמוֹליכוֹת אותנוּ לחדר־הכניסה הקטן, בעל מדרגת־העץ, שהוּא חלק נכבד בכל בית יפּאני. כאן, ליד המדרגה, יש לחלוֹץ את הנעלים ולהחליפן בסנדלים עדיני צוּרה וצבע, העומדים הכן כבכל בית פּרטי. מנהג זה של חליצת הנעלים פיתח שוּרה של מכשירים ואבזרים, כגון כף־עץ או כף־מתכת ארוּכה מאוד לסיוּע בנעילתן, או גרביות לבנות הגזוּרות בהתאם לסנדל היפּאני, המיחד את האגוּדל מכל האצבעות, וכדומה.

באוּלם־הכניסה כּוֹרעת נערה חיננית על מחצלת־הטאטאמי, שקוּעה בטקס הכנת התה. הטאטאמי הוּא הרהיט העיקרי בכל בית יפּאני ללא יוצא מן הכלל. פּתגם עממי אומר: “טאטאמי ואשה טובות ביותר כשהן חדשות”. הכריעה על הטאטאמי נעשות כששתי הרגלים מַקבּילוֹת בקו ישר אחוֹרנית והאצבעות כלפּי מַטה. כך ישבוּ במשך שעות מרוּבות ללא תזוּזה וללא מאמץ, אם על הטאטאמי ממש או על כרית דקה, ממוּלאת נסוֹרת או קש־האוֹרז. החוּש המעשי של העם היפּאני והטיפּוּל היעיל בענף־ההארחה פּיתח אמצעי־עזר מתאימים, כגוֹן שרפרפים וכריוֹת, לישיבתם של הזרים ליד השוּלחנות הנמוכים הללוּ, שהם חלק בלתי־נפרד של החדר היפּאני, מַבהיקים בלַכּה המצוּחצחת, כראי מצבע ששר אדום־כהה.

טקס הכנת־התה יש לו מנהגים וצוּרות קצוּבים וּמסוּיגים, רבי סמלים וגינונים, אשר רק לאחר הסתכּלוּת מרוּכּזת וּממוּשכת יעמוד הזר עליהם. התה הירקרק, החריף־מריר וריחני, ללא סוּכּר או דברי־מתיקה אחרים, הוא הכיבוּד שמגישים לך על כל צעד ושעל. בספלים קטנים ללא ידיות, ענוּדי קישוּטים וציוּרים דקים ועדינים, יופיע התה לידך בכל בית, בכל משרד ובכל מוסד – אך דרכת על ספּוֹ. טקס הכנת התה הוּא אחד המבחנים העיקריים לטיב חינוּכה של האשה ולמידת בגרוּתה לחיי חברה ונימוּסיה – כיצד היא עורכת את הכלים, כיצד היא מוֹזגת וּמַגישה וכדומה.

כל אורח־החיים היפּאני מוּשתת על גינוני־נימוּסין לרוב, שהיוּ לחלק מטיבו של העם. ההשתחויוֹת איש לרעהוּ בפגישה ובפרידה, פּעם וּפעמַיִם ושלוש ויותר, מחזה רגיל הוּא בבית וברחוב, בין פּשוּטי־עם ובני המעמד העליון. ככל שאתה מעריץ יותר את הנפגש לך כן תרבה במספּר הקידות ותעמיקן. מה הופתעתי אותו ערב למראה מארחותי, חברות הפּרלמנט, שכרעוּ־השתטחוּ מלוא קומתן על הטאטאמי עם כניסתן של שתי הסופרות הנערצות, שאיחרוּ קצת לבוא – איחוּר זה גם הוּא היה מאוּרגן מראש, ככל פּרט אחר באותו ערב וּבשנַים־שלושה ימי הסיוּר בחברת ידידי היפּאנים, אמני הארגוּן.

כל חבוּרה הבאה לבית־הגיישות עומד לרשוּתה חדר לחוּד. הנוֹהג המערבי להציב שוּלחן ליד שוּלחן במסעדה הציבוּרית נוגד לכל אותה אוירת השלוה וההתיחדוּת השרוּיה על הסעוּדה היפּאנית, המסוּבכת בתפריטה ובמנהגיה. החדר גדול וּמרוּוח. קירותיו עשוּיים מחיצוֹת נייר לבן, הנתוּן במסגרות עץ בהיר – זה סגנון הבנין היפּאני. המחיצות ניתנות להסטה הצדה על־נקלה, וכך אפשר לחבּר ולהפריד חדרים כפי הצורך. אין דלתות הנפתחות ונסגרות, כמקוּבל ברוב ארצות־עולם, אלא חלקי־המחיצה המוּסטים מהווים פּתח לכניסה ויציאה. החדר ריק מכל רהיט, חוּץ מהטאטאמי והשוּלחן הנמוך. אך העין נמשכת אחר שקע בנוּי באחד הכתלים ובו מגילת בד־משי ועליה ציוּר עדין או כתב יפּאני, שהוּא כשלעצמוֹ‚ כציוּר. על הרצפּה אגרטל פּרחים, והם ערוּכים בו בחן בלתי־רגיל. פּינה זו, הטקוֹנוֹמה, מצוּיה בכל בית ומשמשת מרכז־הכבוֹד בו. אורח חשוּב יוֹשיבוּהוּ בגבוֹ אל הטקוֹנוֹמה, והיה זה לאוֹת הערצה ומידת הכנסת־אוֹרחים גם יחד.

בנחת, כמחליקה חרש, מופיעה מבעד למחיצה המוּסטת אשה כבוּדה, עדינת פנים והליכות, בקימונו רב־חן. זו בעלת־הבית, באה לחלוק כבוד מיוּחד לאורחות שלא מן המנין. להנאתן מסיטה היא את מחיצת חזית הבית, וּמבעד לזגוּגיות הנרחבות נשקפים אלפי אורות־הכרך הצבעוניים בנהר הרחב, אשר על גדותיו בנוּיים רבים מבתי השעשוּעים והמנוּחה. תוך השתחויוֹת וקידות ממהרת בעלת־הבית להחזיר את המחיצה למקומה, לבל תחדור הצינה פּנימה. עונת־החורף היא. אין שלג, אבל הקור חודר לעצמות. אף־על־פּי־כן אין הסקה מצוּיה ברוב הבתים. כירת חרס צבעוני, עשוּיה כמין קערה גדולה וכבדה ובה גחלים לוחשות בתוך אפר עשוּי פּסוֹלת של במבוק – זה אמצעי־החימוּם העיקרי, שאינו מַספּיק לחדר גדול כל־כך.

ליד פּתח החדר השארנוּ את נעלי־הבית, שצוּידנוּ בהן בכניסה. עם הכריעה על הכריוֹת המצוּירוֹת אשר על הטאטאמי מסביב לשוּלחן, מיד החלוּ מופיעות בשקט, כמחליקוֹת בצעדיהן הקצוּבים, הגיישות והנערות המלצריות. גם אלה לבוּשות קימונו מפוארים, אך תסרקתן אינה עשוּיה גלים־גלים ועור פּניהן אינו משוּח לבן. הן מתקינוֹת את הכירות הקטנות, כירה לכל אורחת, וכורעות לידה לשרתה. לכל אורחת מַגש מרוּבע, עשוּי לַכּה שחורה מבהיקה, ועליו מערכת הכלים והתשמישים הדרוּשים לארוּחה יפּאנית. כאן גם המטלית הלחה והחמה, בסלסלת־חן עשוּיה במבוק, לניגוּב הידים וחימוּמן לפני הסעוּדה. צנצנת־החרס הקטנה והגביע הפּעוט שלידה הן בשביל ה“סאקי” – זה היין החם, העשוּי מאורז, שבלעדיו לא תיתכן שוּם סעוּדה הראוּיה לשמה. צמד המקלות המוארכים, עשוּיים שן־פּיל או עץ־במבוק, אלה הסכין והמזלג והכף גם יחד. בתחילה מוּזר ובלתי־נוח הוּא השימוּש בהם, אך לאחר ארוּחה אחת או שתים אַתה חש חן מיוּחד בכלים פשוטים אלה.

עם ראשית הסעוּדה הופיעוּ הגיישות עם כלי־הנגינה בידיהן – חלילים, כלי־הקשה עתיקים, וּבעיקר הגיטרה בעלת שלושת המיתרים, הידועה בשמה העתיק “סאמישאֵן”. הופיע צמד הרקדניות, אחת מהן בתפקיד גבר, כמקוּבל בתיאטרון היפּאני המסורתי. למרות הזרוּת שבצלילים ובתנוּעות כבשוּ מיד את החוּשים בקצב המעוּדן, שניכרת בו מסורת עתיקה ושלשלת של תרבוּת עמוּקה. הצליל שונה בתכלית מן הידוע במזרח ובמערב גם יחד, הוא חרישי ועצוּר, רב דקוּיות ומעברים קלים וּמאוּפקים. התלבושת מוסיפה גוון מיוּחד משלה. האֶמצעים החיצוֹניים האחרים להגבּרת הרושם מעטים וּצנוּעים. אחת הנערות הגביהה קמעה קרש צר, החוצה את החדר לרחבו, ובה בשעה הדליקה מנורה על הרצפה, מעבר לקרש, והרי לך ההרגשה של במה ואוּלם־צופים. הקירבה האינטימית נעלמה כליל, ואתה נתוּן להשראה מלאה של תרבוּת רחוקה ועתיקה, אשר גם אם לא שתית ממעיינותיה – אתה נהנה ממנה בכל חוּשיך.

התכנית היתה קצרה – חוּש־המידה של הבמה היפּאנית מפוּתח ביותר, ביחוּד אם המדוּבר הוּא בשעה שלפני הסעוּדה. עברנוּ לאוּלם אחר, שם מכינים את האוכל לעיניך, כמנהג הארץ. תרבּוּת האכילה והרכב התפריט – נושא לחוּד הוּא, מעניין כשלעצמו. טבּח אחד, לבוּש לבן מכף רגל ועד ראש וחבוּש כיפּת־טבּחים גבוֹהה ונוּקשת־עמילן, סיפק בנחת וללא אותות־חפּזוֹן לשבע נשים רעבות מזון מתנוּבת הים למינה. המזון מטוּגן לעיניך ועשוּי צלי־אש וּמתוּבּל בתבלין וירקות, מטוּגנים אף הם בשעה מעבר לשוּלחן ומוּשׂמים על המחבת וּמוּגשים לכל אחת מן האורחות ברגע שמתרוקנת הצלחת שלה – באותם שני מקלות־הפּלא הדקים, שהם כל־יכולים.

בשעת הסעוּדה ולאחריה הוסיפוּ הגיישות לשעשע את האורחות במשחקי־שוּלחן שונים, בדקלוּם חרוּזים קלים, בסיפּוּרים מבדחים. אל האורחת הזרה ניסוּ לדבר אנגלית רצוּצה, מחקות את שפתן של רבות מבנות העם היפּאני, אשר המגע עם החייל האמריקני בשנות שלטונו בארץ זו, על כל גילוּייו וצלליו, יצר שפת־עילגים מגוּמגמת, השגוּרה בפי רבבות.

כאשר נפתחה השיחה הרצינית מסביב לשוּלחן, חמקוּ הנערות ונעלמוּ מאחורי המחיצות המוּסטות, כרוּחות שנגוזוּ.

השיחה היתה המשך מן הקודמת לה אותו יום אחרי־הצהרים, בחדרו של יושב־ראש בית־הנבחרים, שנמשכה למעלה משעתים והשתתפוּ בה בערוּת מַפתיעה כשלושים נשים, מנהיגות ונשי מנהיגים של המפלגה הסוציאַליסטית הימנית. שאלות על יפּאן נצטלבוּ עם שאלוֹת על ישֹראל ואלה התגברו וכיונוּ את מהלך השיחה. כה גדול הוּא צמאון הדעת אצל האשה, שהיתה במשך דורות מרוּתקת לביתה בלבד, שאין לעמוד נגדו. שעות נמשכה השיחה בחדר השקט, המבודד מן הבית כוּלו. מפעם לפעם החליקה פּנימה נערה בקימוֹנוֹ, והגישה ושבה והגישה ספלי־תה קטנים ושוּב מטלית לחה וריחנית לקינוּח הידים בתוֹם הסעוּדה. רק בצאתנוּ בחזרה למסדרון הארוך, המרופּד טאטאמי אף הוּא, חשנוּ כי מאחורי המחיצות בחדרים הסמוּכים – מתיחדות עתה חבוּרות־חבוּרות לסעוּדת־רעים ושעשוּעים.

למחרת הערב, במסיבת קבלת־פּנים לחברי הועד הסוציאליסטי של עמי אסיה, שנתכנס אותם הימים בטוֹקיוֹ, פנו אלי נשים שלא היוּ אתנוּ בבית־הגיישות בשאלות על המשוררת רחל מכנרת, אשר באוירה זו בחרתי בה כאחת מנקוּדות־המרכז לסיפּוּר קורות ההתחדשוּת של ישראל.

כז. “חמישה ג’נטלמנים מיפאן”    🔗

המארחת שלי, אשר בבוקר נלותה לסיוּרי בלבוּש מערבי, בחליפה ומעיל, – קיבלה את פּני לעת ערב בפתח ביתה כשהיא עוטה קימונו מכוּבד, מַתאים לעונה, לגיל ולמעמד.

זה עתה חזרה מחתוּנה מפוֹאֶרת של בת ידידים.

טקס הנישואין ביפּאן עודנוּ נערך גם עכשיו לכל חוּקיו ומנהגיו העתיקים, רבי הסמלים מימים עברוּ. באחד מבתי־המלון הגדולים נזדמן לי לראות כלה המוּבלת לצילוּם עם חתנה ומלוויהם והיא כּוֹרעת וכוֹשלת תחת הוילאות הלבנים היורדים על עיניה מן הכיפּה המשוּנה החבוּשה לראשה, ותחת כובד קימונו־המשי המרוּקם ואביזריו הרבים, העוטפים את גוּפה כעלי הבצל, רבדים־רבדים. באזורים הכפריים נוהגים עוד גם עכשיו לשים על דרכה של הכּלה מכשולים רבים אחרים עד כדי הקמת גדר במבוק שעליה לעברה בבגדיה הכבדים, וכל זה למען נסות אומץ־לבה וסבלנוּתה. גירסה אחרת: כדי למנוע ממנה את הרצון לחזור על דרך קשה כזאת פּעמַים…

המנהגים העתיקים ואורח החיים המיוּחדים לעם היפּאני בּוֹלטים על כל צעד ושעל וּמקיפים אותך באשר תפנה, מאז דרכה רגלך על אדמת הארץ הזאת.

הנה גברים ונשים לקראתך ובידיהם צרוֹרוֹת קטנים וגדולים עטוּפים במטפּחוֹת צבעוֹניוֹת, מצוּירוֹת וּמרוּקמוֹת. ה“פוֹרוּשיקי” היפּאנית ידוּעה בעולם בתפקידה המיוחד. לא ארנקים ותיקי־עור ולא סלסלות־קש או חומר פּלאסטי לטלטוּל חפציו של אדם היוצא לעבודה או לקניות כנהוּג בארצות אחרות. כאן ממלאה תפקיד זה, לגבר ולאשה, שוה בשוה, אותה המטפּחת שבה נצררים ספרים ומחבּרות, תעוּדות נכבדות או כלי־עבודה ומצרכי־מזון וכלים.

היפּאנים גאים מאוד על אמצאתם הנוכחה כל־כך, בהיות המטפּחת ניתנת לשימה בכיס בשעה שאין צורך בה. משפּחות אמידות או אצילות יש להן מטפּחות מיוּחדות משלהן, על צבעיהן וציוּריהן וסמל המשפחה עליהן. סמל זה נחתם גם על גב הקימונו של המשפּחה או על ה“האפּי”, האָפייני לאורח־החיים היפּאני לא פחות מן הקימונו והפורושיקי. “האפי” היא גלימת־העבודה הקצרה לפועל, אשר נותן־העבודה או הקבּלן מַעניק לאנשיו בערב ראש־השנה. עשוּיה היא אריג פשוּט ושימוּשי בדומה לזה של ה“יוּקאטה” המפורסמת. יוקאטה היא קימונו־הקיץ הקל, שצבעוֹ כחול כהה והוּא מצוּיר פרחים וצוּרות אמנוּתיות נאות. נשים וגברים, נערים וילדים לובשים בקיץ את היוקאטה העשוּיה כוּתנה נוחה לכביסה ושוה לכל נפש. מקורה של היוקאטה מימים רחוקים, כמוה כפורושיקי, שראשיתה עוד במאה ה_14. פּירוּש המלה פורושיקי הוּא “שטיח חדר־האמבטיה”, כי בתחילה שימשה משוח תחת כפּוֹת רגליהם של האצילים בצאתם מן האמבט המַלכוּתי המפוּרסם בבירה העתיקה קיוטו, ומקום נקי להניח עליו בגדיהם היבשים.

האמבטיה החמה יום יום, וכל הכרוּך בה, היא אחת מפרשיות־ההוי האָפיניות ביותר לחיי האיש היפּאני. אם בגלל חוּש הנקיות השולט כאן בכל הפּינות, או לשם שמירה על חום הגוּף בבית־הנייר הבלתי־מוּסק – על־כל־פּנים מנהג מקוּבל הוּא אמבטיה זו ואין בו משוּם יוצא דוֹפן. בניגוּד למנהגים רבים אחרים, שמקוֹרם באותם ימים רחוקים בסין השכנה, אשר הניחה את חותמה על רבים משטחי החיים והאמנוּת של יפּאן – הרי הרגל האמבטיה החמה מיוּחד הוּא לעם היפּאני בלבד. האמבט עשוּי כיוֹר־עץ עגול והרחצה בו במים הלוהטים היא יותר לשם תענוּג והתרעננוּת מאשר לצרכי ניקוּי הגוּף. יושבי מעונות צפוּפים בעיר, שאין באפשרוּתם להינות מאמבטיה משלהם, משתמשים במוסדות־המרחץ הציבוּריים הפּזוּרים לרוב בכל הרובעים או בבריכות מיוּחדות למטרה זו בפינות הגנים הקטנים והנאים, נוסח יפּאן, המצוּיים ליד כל בית כמעט. ילדים וילדות, גברים ונשים רגילים להתרחץ יחד ללא בוּשה, מתוך פּשטוּת וטבעיוּת.

עם כל התמוּרות שנתרחשוּ ביפּאן בשנים האחרונות לא חל שינוּי במבנהוּ של הבית, על מחיצות־הנייר הניתנות להזזה, ובריהוּטו המכיל בעיקר אותן מחצלות הטאטאמי והשוּלחנות המרוּבעים קצרי־הרגלים. המערב חודר לאט־לאט גם לכאן. בבתי האמידים, שנתפּסוּ לתמוּרוֹת הזמן, נוהגים לרהט לפחות חדר אחד נוסח מערב. בבית מארחי, אשר סיירוּ בעולם, והם רגילים במַגע עם זרים, יש בקומה התחתונה שני חדרים מרוהטים שולחנות וכסאות, כורסות וספּוֹת כמקוּבל במערב. ואוּלם לקומה העליונה לא חדרה הרוּח הזרה.

אחד הרהיטים המעטים בחדר־האורחים שנועד לי היה הראי הנתוּן במסגרת עשוּיה פּיתוּחי־עץ עדינים והוא מוּצב מוּל הפּתח, במקום בולט ביותר. בימים כתיקנם מכוּסה הוּא מַפּית מרוקמת השומרת עליו מכל משמר. כי מאז ימים קדוּמים מהווה הוּא אחד הסמלים המיתוֹלוֹגיים לשיקוּף נפש האָדם וּמַצפּוּנוֹ, ועל־כן יש להקפּיד על טהרוֹ וצלילוּתוֹ. הראי המסמל את החכמה, הוּא הראשון במעלה בין שלושת הסמלים של כסא המלכוּת, השנים האחרים הם העדי היקר שהוּא סמל הטכניקה, והחרב – סמל הכוח. רבים מהיכלי שינטו עדוּיים מראות מלאכת־מחשבת. וּמקוּבלת האמוּנה בקרב העם, כי המַשקיף בהן יקרא בבהירוּת את מחשבוֹתיו. מי שנוטר, איפוא, מחשבות־עוול בלבו לא יעיז לשׂאת עיניו לראי.

המצע נערך על ה“טאטאמי”, כשמראשוֹתיו אל ה“טאקונומה”, זו הפּינה המכוּבדת בחדר, המקוּשטת במגילת־משי על הקיר ובאגרטל פרחים על השלב המוּגבה קמעה מן הרצפה. המשכב עשוּי שמיכות רבות, שמיכה על־גבי שמיכה, בגלל הקור החודר. כירת־החרס ובה גחלים לוחשות באפר אין בה כדי לחמם את החדר הגדול שכתליו עשוּיים מחיצוֹת־נייר במסגרות־במבוק. הכּרית הקטנה למראשוֹתי המצע ממוּלאת נסוֹרת קש האורז והיא קשה ודוקרנית. אך בפינת החדר ערוּך צרוֹר של חמש כריוֹת נוספות בציפּיותיהן הצבעוניות, זו על־גבי זו, והן שטוּחות ורכּוֹת, מאלוּ שעליהן כּוֹרעת האשה לפני הראי.

המספּר חמישה אינו מקרה כאן. עשרה וחמישה, כמספר אצבעות שתי הידים או היד האחת, אלה הם בבחינת תריסר או מחצית התריסר בארצות אחרות. בבתי־המסחר, למשל, אתה קונה כלים וחפצי־בית אחרים לא בתריסרים אלא בעשיריות, המתאימות יותר לתפיסתו של העם הטבעי בימים עברוּ. גם בנקוּדה זו מגלים, איפוא, היפּאנים מידת עקביוּת ושמירת המסורת הקדוּמה יותר מאחרים.

אין מקריוּת אף בסדרי הארוּחה ובהרכבה בבית ההגון. כבוד המשפּחה מחייב זאת. והמשפּחה עודנה גם כיום, לאחר כל השינוּיים וההשפּעות, היחידה האיתנה והמוּצקת, על יסודות הכבוד והחובה המגוּבּשים שלה. “בני לא יעשה כדבר הזה”… “במשפּחתו של פּלוני לא יקרה כזאת”… – אלה הם ציווּיים שמנחיל האב לילדו בעודנוּ באִבּוֹ, כך מדריך הוּא אותו לערכי האחריוּת, החובה והנאמנוּת, שהם יסוד־מוּסד במוּסר היפּאני וּמסתכּמים במלה קצרה אחת “שיניו”.

משפּחה המכבדת את עצמה יודעת להקפּיד על ה“שיניו” של בניה. היא מדקדקת במידת הכנסת־האורחים כלפּי כל אדם המתבטאת בהשתחויות ודברי־נימוּסים לרוב, בעזרה לשכן, במתנות לידידים – זו תורה שלמה כשלעצמה – וכן, כמוּבן, בסדרי השוּלחן והתפריט.

שלוש ארוחות ביום הוא הנוהג המקוּבל בארץ זו, לעוּמת ארצות־מזרח אחרות, כגון הודוּ וּבוּרמה, שבהן נהוּג לסעוד רק פעמַיִם. האורז הנהוּ גם כאן אחד מעיקרי המזון, אך מתחרה אתו ועולה עליו שלל הים לכל צוּרותיו, החי והצומח. עשבי־ים המעוּבּדים בצוּרות שונות כעוּגיות דקיקות או כמיני אטריות שחורות, הם מהמעדנים המפארים את הארוּחה ומשמשים תבלינים הכרחיים למנות מסוּימות. מַאכל ה“טאֶמפּורה” האהוּב על כל הוּא רמשי־ים מטוּגנים לעיניך, כגון סרטנים ושבלוּלים ודגיגונים למיניהם. כך יוּכן לעיניך גם ה“סוּקיאקי”, זה תבשיל הבשר והירקות המתוּבּלים בעשבים ובקריש גרעיני סויה. גרעינים אלה ומוצריהם, העשירים במזוֹן, הם היסוֹד למרק המַהבּיל המוּגש בפנכות לארוּחת־הבוקר, שאינה נופלת בהרכבה משאר שתי הארוּחות. כל מנה יש לה הכלים המיוּחדים לה, עשוּיים עץ ולאקר ברוּבם, ערוּכים בסדר קבוּע ומסוּים על־גבי המגש הרבוּע, שחור וּמַבהיק, מיוּחד לאיש ואיש.

אחת המנות החביבות והמקוּבלות מאוד על האיש היפּאני הוּא הדג הנא בתוספת כיבוּשי ירקות, ביחוּד מין לפת לבנה הדומה בטעמה לצנוֹן כבוּש. האורז מסיים את הארוּחה, אשר כל פּרט בה מחוּשב ומתוּכנן, נשען על מסורת עתיקת־יומין ועל גלגוּליהם של נימוּסי־חצר מסוּבכים, רבי חן אמנוּתי וטעם משוּבּח ומעוּדן, אך מסרבּלים את חיי יום־יום ומכבידים עליהם.

המַשקה הלאוּמי, נוסף לתה המיוּחד מצבע ירקרק בהיר, הוּא ה“סאקי”, זה יין־האורז הבהיר בצבעו ומוּגש לשוּלחן כשהוּא חם, בצלוֹחיות וצנצנות־חרסינה קטנות ומעוּדנות הציוּרים האמנוּתיים ונמזג ברוב טקסים ודברי־נימוּסים לתוך גביעים זעירים עשוּיים חרסינה אף הם. השתיה היא כדת – חוּקית ומותרת בפרהסיה. השתיה כלוּלה בטקס הנישוּאין וצלוחיות “סאקי” מוּבאות יום־יום להיכלי ה“שינטו”, קרבן לרוּח האבות. השכּרות אינה חטא ולא פגם. שמחה שאין משתכּרים בה אינה ראויה לשמה.

כל אלה אינם אלא אפס קצה של מערכת חוּקים ומנהגים אשר בהם כבוּל האיש היפּאני כבאזיקים, גם לאחר היכנס לתקפּה החוּקה הדמוֹקרטית החדשה, לאחר שנות הכיבוּש האמריקני והשינוּיים הכבירים הבולטים לעין בכל שטחי החיים.

באלה, בכבלי המנהגים וחוּקי־החברה החמוּרים, מנסה פרנק גיבני, בספרו “חמישה ג’נטלמנים מיפּאן”, להסביר את תקיפוּתוֹ ואכזריוּתו של איש־הצבא היפּאני בחזית המלחמה, נצר כת הסמוראים העתיקה. משמעת הצבא היפּאני היתה מהחמוּרוֹת בעולם. ליפּוֹל בשדה־הקרב למען המלך וכבוד העם או למות בכבוד בחריקירי ובלבד שלא להיות מנוּצח – זה היוה את המוּסר הרגיל. טבעית היא, איפוא, אותה תופעה של התפּרצוּת היצרים הכבוּלים בכל אכזריוּתם כלפּי האויב המנוּצח במלחמות השונות במשך עשרות בשנים – כך במלחמה עם רוסיה או סין, עם בּוּרמה או הפיליפּינים. מחַבּר הספר קובע, כי היפּאנים לחמוּ כרוֹבּוֹטים, נהגו בשבוּייהם כחיוֹת־טרף, אבל ברגע שהוכרעוּ היוּ כעדר כבשׂים שקט וצייתן, מסרוּ סודות־מלחמה שלהם ללא כפיה והתידדו עם צבא־הכיבוּש למן הרגע הראשון ללא איבה. שוּב חזרו הג’נטלמנים איש־איש לחיי נימוּסים ואדיבוּת שלהם המבוּססים על יסודות של מוּסר חברתי מוּצק וּמגוּבּש, ואת זכר מעשי האכזריוּת האישיים שלהם הרחיקוּ מלבם כדבר שאי־אפשר היה להימנע ממנוּ.

חמשת הג’נטלמנים, גיבּוֹריו של הסופר האמריקני הצעיר והמחוֹנן, מכל שכבות החברה הם – החל באיכּר ובפועל־החרושת, בעתונאי ובקצין הימאי, וכלה במלך הירוהיטו בכבודו ובעצמו. באמצעוּת תיאוּר קורות חייהם, מקורות מחצבתם ותגוּבותיהם לנעשה סביבם, חודר הסופר לעמקי חייו של העם המיוּחד הזה וּמַתוה את קוי־דמוּתוֹ המעניינים של האיש היפּאני רב הפּנים והגילוּיים, הנאבק על קיוּמוֹ כאחד מבני עם גדול שהוחרד ממנוּחתו ולוחם על חייו וכבודו.

דפּי הספר המאַלף הזה מלאים חכמה ודעת, ניתוּח אכזרי ולב אוהב. רבים הם בני המערב הבאים ליפּאן ונכבשים לאהבת נוֹפה ועמה. על ארץ זו מקוּבלת אותה אימרה מפוּרסמת: מי ששתה ממימיה אך פּעם, שוב ישוב אליה תמיד. איצטבת הספרים שנכתבוּ על יפּאן והיפּאנים בידי זרים עשירה וּמגוּונת. כוּלם כאחד מוּקסמים מן הנוֹף העז, אשר הר הפוּג’י הנהדר, הגבוה ארבעת אלפים מטר, מהווה את מרכּזוֹ בהשקיפו לכל עבר בראשו המכוּסה שלג תמיד. כוּלם כאחד תוֹהים על אוֹרח חייו וּמנהגיו של העם המבודד הזה, וכוּלם תמהים על רשת תכוּנותיו הסותרות הבלתי־צפוּיות בצירופיהן.

בהקדמה לספר “חמישה ג’נטלמנים מיפּאן”, על מאות עמוּדיו המלאים עוּבדות והערכות, יש הגדרה מעין זו: שוייץ וּבּלגיה הן ארצות, במלוא מוּבנו של המוּשֹג ארץ; אנגליה היא מסורת; רוּסיה – מצב־רוּח; אמריקה – אוֹרח­־חיים; ויפּאן היא רוּח, גלמוּדה וּמתריסה. רוּח הנאבקת עם עוּבדות פיסיות, נסערת ובלתי־בטוּחה במקומה בעולם, אך קנאית למעמדה.

בסיוּמו של הספר נאמר: היפּאנים היוּ בעבר מסוּכּנים לעולם והם עלוּלים לשוּב ולהיות נושאי סכּנה לו בעתיד. הם מסוּכּנים בריכּוּז שברגשותיהם, בכוח ובעוז שבמעשיהם, בתסבוכת הדחוּסה שבמהלך מחשבותיהם… אין לאיש היפּאני בטחון אלא במעשיו הוּא עצמו, באדמת־הסלעים הדלה של ארבעת איי מוֹלדתוֹ. מעשיו חייבים למלא את מקומם של אסמי־הבר בארצות אחרות. דינאמיוּת ושנינוּת תחת שדות נרחבים, תחת מכרות עמוּקים וּגבוּלות גמישים וּמתפּשטים.

מַאבק על הקיוּם, גאוַת דורות ופחד מפּני הבאות – אלה הם גורמי־החיים העיקריים, המסתערים כאן על הארץ והעם…

זו הגדרת הספר. נזדמן לי לשמוע הדים חיים מפחד זה לאחר מות הדייגים בעקבות הניסוּיים האטומיים של האמריקאים במימי יפּאן באמצע שנת 1954. גל של עוית־פּחד עבר על העם לכל שדרותיו. תקוּפה ממוּשכת הדירוּ עצמם הנאה משלל הים ושימוּרי־דגים מחשש הרעלה. זכר הירושימה עודנוּ חי בלבבות – כאין אין זה משהוּ רחוק ובלתי־ידוּע. הכל קרוב וּמוּחש, אבר מן החי. לא הרחק מכאן היא הירושימה, מַפּילה צלה על ההמונים, היא והכוחות שמאחוריה, כוחות אלה שהכריעוּהוּ במלחמה, את העם הנבחר והבלתי־מנוּצח. הכשלון במלחמה והכניעה לצבא־הכיבוּש כפצע חי הם בלב האוּמה, פּצע שטרם הגליד. על־כן ישמרוּ עוד יותר מכל משמר על אורח חייהם ומנהגיהם, שהם מעוזם הרוּחני.

כח. “הוד מעלתו הפיקניק”    🔗

“הוד מַעלתוֹ הפּיקניק” – שם ספר הוּא, אחד מרבים המהווים את ספרוּת־המערב העשירה למדי על יפּאן ואנשיה. בשלושים השנים, מאז נכתב הספר, על קורותיהן וּתמוּרוֹתיהן, לא פּגוּ ממנוּ החן וההוּמוֹר האָפייניים לספרוּת הצרפתית. כאז כן עתה “בּאֶסט־סאֶלאֵר” הוּא, מקור לא־אכזב להכרת ההוי הטיפּוּסי של הארץ הזאת וקוי־האופי המיוּחדים של האדם בה, אשר הזמן אמנם פגע בו אך לא יכול לו.

מעשה באורח זר הפּוֹגש במקרה בנערה יפּאנית ביישנית ורבת־חן, וללא שפת־מלים משוּתפת ביניהם הוּא זוכה בכל־זאת בהבטחתה לבוא לפגישה אתו בבית־המלון הפּיוּטי אשר על האי הקטן אֶנוֹשימה, אחד ממרכזי התיירוּת ביפּאן, המַקסים ביפי הנוֹף שלו ובסידוּרי ההארחה בו. הנערה הצנועה, שאינה יכולה כמוּבן לחרוֹג ממסגרת החוּקים והמנהגים של ארצה, נתוּנה במבוּכה קשה. וכי לא בת יפּאן היא שתפר הבטחתה? וביחוּד הבטחה לזר, שהוּא אורח בארצה, וחובת הכבוד כלפּיו גדולה שבעתים! הפּיתוּי לעצם הטיוּל מַסעיר את לבּה. כל איש יפאני חובב טיוּלים בחבוּרה הוּא, מחוּץ לעיר, בחיק הטבע. לא כל־שכן אם המטרה היא לאנושימה, מקום טיוּלים מכוּבד כל־כך – מתי יפּוֹל בחלקה של נערה בת־עניים כמוֹתה עוד טיוּל מעין זה? לאחר מחשבות וספקות מרוּבים והתיעצוּת עם רוּחוֹ של המלך מיג’י (אבי יפּאן החדשה, שהעתיק את הבירה מקיוטו לטוקיו והניח את היסוד בה לתרבוּת המערב וּמַלבּוּשיה), פּוֹתרת היא את הבעיה לטובת כל הצדדים גם יחד. כדי לשמור על כבודה של הנערה היפּאנית, אשר אינה יוצאת ביחידוּת עם גבר, גם אם זר הוּא (וכל זר נהנה מראש ממעמד של עליוֹנוּת, בהיותו בא־כוחו הנעלה של העולם הרחב) – היא מזמינה לאותה פּגישה גם את חברתה אוטוקו־סן (“אוטוקו”, פּירוּשו – “חביבוּת נעלה”; ו“סן” הוּא כינוּי־הנימוּסין, מעין אדון או גברת, הנספּח לכל שם, של גבר ואשה, זקן וילד). נוסף לכך מזמינה היא ליתר הגינוּת גם את שכנתה הנשוּאה עם בנה התינוק טרו־סן (“טרו” – “איש חשוּב”, שם זה ניתן לבן הבּכור במשפּחה).

הכל מתוּכנן, איפוא, וערוּך יפה. למען תספּיק לבוא לתחנת־הרכבת למועד הפּגישה בשעה עשר, מַשכּימה הנערה קום ב־5 לפנות בוקר להתקנת מַלבוּשיה על אביזריהם המרוּבים, אשר בחשיבוּתם המרוּבה, לפרטי פּרטיהם, לא חל שינוּי כמלוא הנימה במשך דורות. ועליה הרי לדאוג גם למוּזמניה! ראש שיירת מטיילים היא עכשיו, היוצאים בהזמנתה לחיק הטבע, והחובות המוּטלות עליה כלפּיהם ערוּכות וּקבועות בתורת הנימוּסים היפּאניים לבלתי הזיז – צעצוּעים וּממתקים עליה לקנות למענם, מתנות כראוּי וחפצי־מזכרת לרוב, כגון מגבת ועליה כתובת בחרוּזים, בובות־עץ קטנות, גפרוּרים בקופסאות מצוּירות וכדומה. על אלה הוציאה את כל חסכונותיה, שאגרה פּרוּטה לפרוּטה על־מנת לקנות לה קימונו חדש לקיץ. אבל אין היא מצטערת על כך. להיפך, לבה מלא גאוה על שניתן לה לעמוד בכבוד בחובות־ההארחה הנעלות אשר באורח כה בלתי־צפוּי הוּטלוּ עליה.

ואוּלם לא הנערה הצעירה בלבד שקוּעה אותו בוקר בהכנות לקראת אותו טיוּל נעלה. איש־עסקים, ממַכּריו של אותו זר נעלה, שנזדמן בדרך מקרה בקרבתו בשעה שקבע עם הנערה את הפּגישה הנעלה, ראה מחובתו הנעלה לגלות את מידת הכנסת־האורחים היפּאנית הנעלה ולהפתיע את האורח הנעלה במסיבת־גיישות נעלה. תחת הפּגישה עם נערה דלה. טרח וערך והסדיר ואירגן חבוּרה משלו, הזמן חדר־מרחץ מיוּחד באותו בית־מלון מפואר, יין ושעשוּעים, מתנות ותפנוּקים כראוּי להזדמנוּת הנעלה.

לא חשוּב כאן סופו של אותו מעשה בתייר עובר־אורח, שביקש לתנוֹת שעת־אהבים בסתר עם נערה יפּאנית – ונמצא מוּקף שתי חבוּרות חוגגים ב“פיקניק נעלה”. חשוּבים תיאוּרי־ההוי והלך־הרוּח של הספר הנחמד, אשר בת־הצחוק אינה סרה אף לרגע כל זמן קריאתו. ועם גלותו את המגוּחך, ולא במעט גם את הנוקשה, שברבים מן המנהגים והלכי־הרוּח הללוּ – הרי הוּא מקוּבל לא על זרים בלבד אלא גם על בני הארץ שבהם המדוּבר.

וייתכן ולא הייתי מיחדת את תשוּמת־הלב לספר זה דוקא, אילמלא נזדמן לי להיות עדה אני עצמי למשהו שהזכיר במידה רבה את “הפיקניק הנעלה” וכל ההוי הכרוּך בו.

בסיוּמו של מושב לשכת הארגוּן הסוציאליסטי של עמי אסיה, שנתכּנס בנובמבר בטוֹקיוֹ, נערך טיוּל למשתתפיו ואוֹרחיו לניקו, אחד ממרכזי־התיירוּת היפים ביפּאן, על נוף הרים וּמַפלים שלו ועל היכלי בּוּדהא ושינטו העתיקים. הטיוּל תוּכנן ואוּרגן בדייקנוּת היפּאנית הטיפּוּסית, לכל שלביו וסידוּריו. היה זה יום־שמש נהדר. רשת הרכבות ביפּאן, החודרת לכל פּינה, היא מהעשירות בעולם. הנוֹף נהדר. נחלים וּגשרים ואין טפח בלתי־מעוּבּד. צריפי־עץ קטנים נוסח יפּאן ולידם חלקות־אדמה כצעצוּעים שתוּלות ירקות ואורז מוּצף מים. נשים עובדות בשדות וילדים בריאים משחקים בין גדרות עשוּיות קש אורז. קבוּצות עצים ועליהם האדמדמים על גבעות קטנות וצמדי בקר ופרדות או סוּסים חורשים בנחת.

שני אוטובוּסים חדישים מטיפּוּס מכוניות התיירים לאזורי ההרים חיכו לנוּ בתחנה הסופית, נהג ועוזרתו לכל אוטובוּס. בכביש מתפּתל המַבהיק בחידוּשו נישאנוּ ועלינוּ תחת להשתמש בכבל־ההרים המוּתקן כאן זה שנים רבות. במעלית חשמלית גדולה וּמוּצקה עלינוּ לגבהי הרחבה הבנוּיה בקרבת שׂיאוֹ של המַפּל, אשר נטפי הקצף הסוער ממש נוגעים בך כאן. מלמטה, ממערבולת המים אשר בגיא העמוק, נתגלה מחזה מוּזר, שרישוּמו לא יישכח. שלד אדם שהתאבּד כאן בקפצו לתהום היה סובב סחור־סחור, מופיע ונעלם עם זרם המערבולת. לא מקרה נדיר הוּא. אגדות נטווּ על צעירים מבקשי פּתרון־עולם שבאוּ לכאן לחזוֹת בעצמת הטבע ותפארת גרמיו, והוקסמוּ מן המראה ונתאַחדוּ כאן עם הנצח.

מראה המַפּל העז ושלד האדם הזערורי המַלבּין למרגלוֹתיו השרוּ נימה של רצינוּת על חבוּרת המטיילים, אשר מאז זזה הרכבת העלוּ לפני מעין ביוּם של ספר “הפיקניק הנעלה”. בן־רגע והנשים שבחבוּרה, מהן נשים אשר מאחוריהן כמה עשרות שנים של כמיהה לביקוּר בניקו, הוציאו כל טוב מתוך ה“פורושיקי” שלהן, אלוּ המטפּחות הצבעוֹניוֹת המשמשות תחת סלים ותיקים וארנקים. מַגבות קטנות נושאות כתובות פיוּטיות היוּ כאן וניירות צבעוניים מקוּפּלים בצוּרות משעשעות, משחקי ניחוּש וחידות מבדחות, דברי־מתיקה וכוסות מתקפּלות למשקאות וּפירות בסלסלות סרוּגות, שירונים מצוּירים ובהם פזמוני־ילדים על הצב והארנבת וכדומה, ומיד גם פּתחוּ הנשים בזמרתן במקהלה קצוּבה וערבה לאוזן. גרמופון השמיע נגינתו בנחת. המצלמות, שהן מכשירי־השעשוּעים האהוּבים ביותר על ההמונים כאן, לא נחוּ, והשיחה קלחה. האוירה היתה נוחה ועליזה – “פיקניק נעלה”.

בדרך חזרה נזדמנוּ לקרון של רכבת רגילה החוזרת לכרך לעת ערב. היה זה יום חג. חבוּרות־חבוּרות ישבוּ צעירים וּמבוּגרים, משוחחים וקוראים, מצטלמים וסועדים, וכוּלם כאחד מעלים דמוּת עם מאוּרגן ומסוּדר להפליא, הנושא בעול ובחובה אך יודע גם ליהנות מן החיים. אותה סלסלה סרוּגה הנמכרת בפרוּטות, ובה מספּר מנדרינות או פּרי אחר, מכילה כדבר המוּבן מאליו גם שקית־נייר מצוּירת ונאה – לקליפּות. מנת אורז ותבליניו לארוּחת־ערב זולה ומזינה נמכרת ברכבת ובתחנה בקוּפסת־עץ נאה, המכילה גם את צמד המקלות – המשמשים כף וּמזלג וסכּין כאחת.

תחילה נראוּ לנוּ קופסאות־המזון הללוּ כספרים בהירים המוּנחים שנַיִם־שנַיִם ליד כל אחד מחבוּרת־הנוסעים העליזה שבספסל הקרוב אלינוּ. אחר־כך נפתחוּ “הספרים” והנערות וידידיהן החלוּ סועדים מהן בתנוּעות מעוּדנות, אינם מניחים אחריהם כל עקבות של סעוּדה אשר נערכה כאן לעינינוּ, ללא הקמת רעש וללא לכלוּך.

למיליונים נמכרות הן הקופסאות הללוּ, מנתם של פועלים שכירי־יום ופקידים מכל הדרגות וחברי־פרלמנט מכוּבדים לסעוּדתם בין ישיבה לישיבה. הן נכללוּ גם בתפריט ארוּחת־הצהרים החגיגית שהוּגשה לנוּ בבית־ההארחה העירוני שליד אחד ממנזרי בוּדהא במרכז ניקו, העיר החיה כוּלה על התיירוּת.

עייפי מראות ההרים והגשרים ובניני האמנוּת של היכלי בודהא ושינטו, באנוּ לבית־הארחה בדרכנוּ חזרה מביקוּר ליד האגם שוזאנג’י הנהדר, בין הרים גבוהים – נוף שוייצי טיפּוּסי, עז ממנוּ בצבעיו העמוּקים. הסנדלים היוּ מוּכנים בכניסה לבית, והארוחה ערוּכה על השוּלחנות הנמוכים, מגש לאיש, כנהוּג, ועליו כלי־העץ הקטנים והנאים ובהם המאכלים הלאוּמיים למיניהם. כרענוּ על הכּריוֹת הפזוּרות על־פּני מחצלת הטאטאמי וראש־העיר וזקן־המנזר עומדים עלינוּ לשמשנוּ, מחלקים דגלים קטנים ומעטפות מצוּירות ובהן תצלוּמים וחוברות צבעוניות. ושוּב שרתה מסביב אותה האוירה של “הפיקניק הנעלה”.

מַגע נוסף עם הספר הזה היה לי בסיוּר אחר שערכתי, למרכז התיירות קאמאקוּרה, המפוּרסם בפסל־הבּוּדהא שלו הגדול בעולם, מאה טוֹנוֹת משקלו והוּא נוצק בּרוֹנזה עוד באמצע המאה ה־13. גבהוֹ למעלה מ־42 רגל, היקף בסיסו 97 רגל והבעת פּניו הנאים, המחייכים בתבוּנה, שונה תכלית שינוּי מהבעת פּניהם של פסלי בוּדהא הן בבוּרמה והן בסיאם. אפשר להיכנס פּנימה, לתוך גוּפו החלוּל של ה“דיבּוּצוּ” ולעלות במדרגות עד לערפּוֹ וּלגוּלגלתוֹ שנקרעוּ בהם חלונות מרוּוחים. הפסל מוּקף גם עצים עתיקים ובסביבותיו פּזוּרים היכלי שינטו ושעריהם האפורים. כיתות בתי־ספר עם מוריהם וחבוּרת תיירים בני הארץ וזרים ממלאים את החנוּיות המרוּבות לחפצי־מזכּרת וצעצוּעים אשר בכיכר מסביב. פתקאות מקוּפּלות תלוּיות על העצים והסלעים, שבהתאם לדת שינטו יש בו בכל אחד מאלה כדי לשמש מקדש. הפּתקאות מכילות בקשות וּמשאָלות של אלה, שהגישוּן כאן ברוב תוחלת. אפשר לקנותן יחד עם הגלוּיות למזכרת מאת הנזירות שליד הדוכן הקטן שבכניסה לגן. מן העבר האחר של הדוכן נבנה בית־קפה קטן וּמודרני, נוסח אמריקה, המשקיף על־פּני המים. נערות במכנסים וצעירים ארוּכי־בלורית היושבים כאן ולוגמים קפה, מזכירים משוּם־מה את “גריניץ’־וולג'”, “רובע האמנים” בניוּ־יורק. ואמנם, משמשת קאמאקוּרה על המוּזיאוֹן לאמנוּת מוֹדרנית שבה למרכז־משיכה לציירים ופסלים הבאים ליהנות כאן הן מן הנוף היפה והן מהיכלי בוּדהא ושינטו שבמקום.

וממוּל, במרחק רגעים מעטים מכאן, על־פּני הגשר, בחשמלית או באוטובוּס – שם האי הזערורי החבוּי בירק כוּלו, אנושימה, מקום־המפגש של “הפיקניק הנעלה”.

הספר מסתיים באיבוּד לדעת. באורח בלתי־צפוּי, ללא טעם וללא הגיון מטביעה עצמה הנערה באישון לילה.

עוד ספר אחר מספרוּת המערב על יפּאן מסתיים גם הוּא באיבוּד לדעת. “סאיוֹנארה”, זה שמו של הסיפּוּר מחיי צבא־הכיבוּש האמריקני ובנות יפּאן. פּירוּש המלה אומר: “אם הכרח הוּא, שיהא הדבר כך”… בשפה היפּאנית הפּיוּטית ורבת־הנימוּסים משמשת “סאיוֹנארה” בחיי יום־יום לברכת־פּרידה רגילה. תוכן הספר הוּא מעשה בקצין־תעוּפה, חניך ה“וֶסט־פּוינט” וּבנוֹ של גנרל ידוּע, העומד לשאת לו לאשה את חברת נעוּריו, בתו של גנרל מידידי אָביו, שהוּבאה במיוחד לשם כך מארצות־הברית – ועל סף נישוּאיו אלה הוּא מתאהב בנערה יפּאנית, בת העם אשר אך זה היה אויב, רקדנית בלהקת־שעשוּעים ידוּעה. הדבר קרה לאחר שהוּא עצמו נספּח מרצון לאותה החבוּרה הקנאית בצבא שלחמה בכל האמצעים נגד המוני החיילים האמריקניים שהתידדוּ עם בנות הארץ הכבוּשה, מהם שהולידוּ ילדים מעורבי־גזע וביקשוּ לבנות משפּחות של קיימא עם הנערות החינניוֹת הללוּ, שהיוּ להם לנשים אוהבות, רכּוֹת וּמסוּרוֹת. הספר, המעלה על נס את נשיוּתה ורוּחה הפּיוּטית של הנערה היפּאנית לעוּמת המעשיוּת התכליתית של האמריקנית, עורר את חמתן של קוראות מעולם המערב וגרם לחילוּקי־דעות בקרב קהל הקוראים. מפקדת צבא־הכיבוּש החמירה את גזירותיה על נישֹוּאי־תערובת אלה ורדפה עד חרמה את מפירי החוק. המאבּדים עצמם לדעת הם חייל צעיר, יתום עזוּב מילדוּתו, ונערתו היפּאנית, אשר רק במחיצתה ידע לראשונה טעם בית ואושר.

ושוּב, גם ב“סאיונארה”, כבספרים אחרים מסוּג זה, לא הסיפּור וקורות גיבּוֹריו הם עיקר, אלא ההוי הבלתי־רגיל, החדש וזר לנוּ.

כט. המנגן במשׂוֹר    🔗

הדבר היה ביום החג הידוּע בשמו חג ה“שלוש־חמש־שבע”. חג־ילדים הוּא. גיבּוריו הם כל בן וּבת אשר מלאוּ להם אותה השנה שלוש, חמש או שבע שנים. מאז הבוקר מלבישים אותם בבגדי־הקימוֹנוֹ הלאוּמיים, שהם כבר כיום הזה בגדי־חג בעיקר, ומוליכים אותם למקדשי שינטו לקבל ברכת הכוהנים וליהנות מן המתנות הנאות ודברי־המתיקה הערוּכים על השוּלחנות והדוכנים בחצרות וברחבות שלפני המקדשים.

מאָז הבּוֹקר בישרוּני שני מלווי, קאטסוּקוּ קאואקאמי ואחיה טמיאו, כי עומדים אנוּ לסיים את יום־הסיוּרים הארוך שלנוּ בחברתו של המורה והמחנך טאקאשימו. נעימה של הערצה היתה מוּרגשת בדבריהם של האח והאחות מדי הזכירם שם זה. לא ידעתי פּשר הערצה זו עד הערב. אך בבואי עם רדת היום לתוך בית־עץ קטן בקצות העיר מיד נתמלאתי אף אני אותה הערצה. בית־ילדים היה זה, מהם יתומים ומהם בני משפּחות שאירע בהן אסון אחר, פּירוד או חולי וכדומה.

רבים ביפּאן בתי־היתומים והמוסדות לילדים עזוּבים. אך בלי ספק מעטים בעולם המעונות אשר החמימוּת והאהבה שרוּיות בהם כבאותו בית. המורה טאקאשימו נמנה עם אותם מחנכים יחידי־סגוּלה שהם חובבי־ילדים מוּבהקים ויודעים להתהלך עמהם ונכונים להקריב להם מיטב זמנם ודאגתם. כרבים אחרים סבוּר מחנך זה כי דין הילד כדין המבוּגר, ואם נתרחש אסון בחייו הפּרטיים הרי אשמת החברה היא, החייבת בכבודו ובשלומו. שנים רבות הטיף לתורתו זו רבת הצדק והחסד, אף כתב חיבוּרים ופירסם ספרים להפצת דעתו ברבים. עד שבא היום והוּא החליט, כי טוב המעשה מן ההלכה. אז הקים במאמצים רבים את מוסדו הקטן, שהוּא מקיימו בעזרת הציבוּר. אשתו ובתו עוזרות על־ידוֹ והמעון כוּלו הוּא כבית־משפּחה גדול וחם אשר עשרות ילדים וילדות חיים בו בכבוד ובאחוה.

לפני שהקים המחנך טאקאשימו את מוסדו סייר בארצות־הברית על־מנת לתהות על השיטות החדשות לטיפּוּל בילדים ונוער, ושם, במסעו זה, נתרחש הדבר שהיה לו למקור עונג ואושר. באחד הימים נזדמן לו לחזוֹת בפלא הנגינה במַשֹוֹר… מנגן מיחידי־הסגוּלה בעולם היה בעל המַשׂוֹר, אוזן קשבת לו לצליל דק שבדק ולב חם ורגיש. אצבעותיו כבשוּ את מטיל־המתכת הפּשוּט עד כדי היותו מוציא צלילים עדינים כחפצו. ולבו של המחנך היפּאני הצעיר נתמלא תשוּקה עזה לעשות גם הוּא כך. שׂם ימים כלילות, השקיע עצמו באימוּנים במשך שבוּעות וחדשים. עד שהצליח הדבר בידו. וכיום הזה מַפתיע הוּא כל אוֹזן בצלילי נגינתוֹ המעוּדנת במשׂוֹר־נגרים פּשוּט.

בבוֹאנוּ לעת ערב אל צריף המעון פוּט־בּה־אֵן הקדים המחנך והפגין תחילה את יכלתם וכשרונותיהם של חניכיו. הם שרוּ במקהלה משירי יפּאן היפים, הערבים לאוזן. לקול צלילי הפּסנתר רקדוּ בקצב ובקלוּת מריקוּדי ארצם העתיקים והחדשים. הם אמרוּ דברי ברכה לאורחת מישראל, למדינתה ותושביה. במיוּחד שלחוּ ברכתם לילדיה. בלא נעלים רקדוּ, כמוּבן, למרות צינת החורף. אין אדם ביפּאן נכנס לביתו או לכל בית אחר בלי שיחלוץ תחילה את נעליו ויחליפן בסנדלים קלים ונוחים המיועדים לפנים הבית בלבד. הילדים רקדוּ באותן הגרביות הלבנות הסדוּקות בין האגוּדל לבין האצבעות האחרות, שכמותן לובשים כל בני יפּאן. בני השלוש־חמש־שבע ניצבוּ בשוּרה מיוּחדת, בלבוּשי קימוֹנוֹ החג הנהדרים בשלל צבעיהם העדינים. הכל בירכוּ אותם בקידוֹת והשתחויוֹת כמנהג הארץ הזאת.

וכתום המסיבה, לאחר שסיימוּ הילדים את ארוּחת־הערב החגיגית, ישב המחנך על שרפרף נמוך באמצע החדר וכל הילדים מקיפים אותו מסביב, עוצרים נשימתם בהתרגשוּת. אז הוציא את משׂוֹר־הפלאים מנרתיקוֹ השחור, כנרתיק הכינור. את ידית־העץ הפּשוּטה נתן בין שתי ברכיו ההדוּקות הדק היטב, וידו הימנית תופסת בקשת כשהיד השמאלית מחזיקה בקצות המַשׂוֹר. בהרעידו קלות את ברכיו ואת יד שמאלו, העביר המנגן בימינו את הקשת לאורך הצד המשוּנן של המַשׂוֹר, וכך ניגן.

לא צלילים סתם הגיעוּ לאזני אלא נעימות שלמות, מנגינות ידוּעות, פרקי־מוּסיקה נבחרים מן המפורסמים בעולם. ככל שירעיד המנגן את ברכיו פּחות או יותר, כן תעצם או תחלש המנגינה וכן יגברו או יחלשוּ צליליה.

כל אותו הערב, עד שעה מאוּחרת בלילה, בילינוּ בחברתו של המחנך טאקאשימו. ישבנוּ מסביב לאח עשוּיה סיר־חרס גדול, אשר גחלים באפר לוֹחשוֹת בה כמנהג המקום וּקסוּמים הקשבנוּ לנגינת המַשׂוֹר.

 

פרקי סין    🔗

מגבול אל גבול    🔗

אותו בוקר, אחד מימי סוף ינוּאר1955, הימים של שיא המתיחוּת בחזית פורמוזה, היוּ רגלינוּ עומדות בבית- הגבוּל המבודד, ואנוּ מחכים לדרכונים שנמסרוּ לחתימה. בקרבת הבית הקטן, בן חדר אחד בלבד, מתנופפים שני דגלים שוים בגדלם – הדגל הבּריטי הידוּע ולידו הדגל האדוֹם של סין העממית. בשמאלו למעלה הכוכב המחוּמש מצבע צהוב ועל-ידו פּזוּרים במעין חצי עיגוּל כוכבים נוספים, מחוּמשים אף הם. שני חלונות לחדר. האחד משקיף לעבר איי הונג-קונג והלאה אל עולם המערב והאחר פּונה מזרחה אל יבּשת סין העצוּמה. שוטר המושבה הבריטית ליד השוּלחן מזה ופקיד-הגבוּל הסיני מזה, עושים מלאכתם בחתימת התעוּדות ליציאה ולכניסה בדרך של שיגרה שקטה, כמעשה יום ביומו. כי הגבוּל אינו אטוּם ויש בו תנוּעה מתמדת. אמנם, תנוּעה בממַדים זעוּמים ביחוּד אם נקח בחשבון, כי זהו אחד הגבוּלוֹת המעטים של סין הענקית.

היינוּ ה“מערביים” היחידים בגבוּל, ואתנוּ באי-כוח חברת-הנסיעות הסינית אשר קיבלה פּנינוּ בהגיענוּ להונג-קונג, עם צלמים ועתונאים, וטיפּלה בנוּ ביעילוּת ואדיבוּת עד עברנוּ את הגבול,. מספּר הסינים שעברוּ אתנוּ, גברים ונשים ומשפּחות עם ילדים, אפשר היה למנותם בעשרות ואוּלי אף למעלה מזה. חלקם אזרחי סין העממית החוזרים מביקוּרי משפּחה וחלקם מהגרים השבים למולדתם. אחת מתכוּנות-היסוד האופייניות לעם הסיני היא הנאמנוּת למולדת. הסינים בעולם, המונים אחד-עשר מליון, מקיימים ארגוּן גדול וחזק אשר נדבת-ידו ראינוּ פּה ושם בדמוּת מצבות-זכרון או מפעלי תרבוּת, מהם הנתמכים במיוּחד בידי סינים תושבי אמריקה. בבית-הנבחרים שמוּרים עשרים וחמישה מקומות לנציגי הסינים שבחוּץ-לארץ.

הסיני נאמן לעמו ולמסורת שלו. יום שהותנוּ בהונג-קונג היה הרביעי לחג ראש-השנה הסיני הנמשך כשבוּעים ובאמצעו מעין חול-המועד ארוך. העיר, שהיא כרגיל כבית-מסחר כל-בו גדול אחד שאינו שובת יומם ולילה, היתה משוּתקת במידה ניכרת. עד אשמורת הבוקר נשמעו מכל עבר קולות נפץ של זיקוּקין, אשר נשלחוּ למרוֹמים כמנהג החג הזה מימים ימימה (אותם הקולות, אגב, קיבלוּ את פּנינוּ לילה לאחר זה בקנטון, הכּרך המרכּזי של סין הדרוֹמית, ואחר-כך אף בפּקין הבּירה). עם שחר נהרוּ המוֹנים לתחנת הרכבת המפליגה לעבר הגבוּל, מאות בבגדי- חג וצרורות מזון בידיהם, ופניהם אל קברי-אבות החצוּבים בהרים ובמורדות הגבעות, מערות מבודדות, אשר פּתחיהן מעוּגלים יצוּקים מלט ואבנים אפורות.

הערצת האבות וזכרם הוּא אחד מיסודות תורת קונפוציוס, בסין הקומוּניסטית אין הדת גורם ניכר כלל בחיים. כל מי שתשאלנו על אמוּנתו יענה לך כפזמון, כי בן בלי דת הוּא. אבל מידת כיבּוּד אב ואם כאחת המצווֹת הנעלות ביותר מוּשרשת עמוק גם בחיי החברה החדשה. הורים הסמוּכים בכבוד על שוּלחן בניהם ובנותיהם היא תופעה רגילה. הם המקבלים את קערית-התבשיל הראשונה מן הצלחת הכללית, עוד לפני ראש המשפחה המפרנס. תופעה זו, שהיא חלק מהוי החיים, פּותרת במידת-מה את בעיית גורלו של המעמד הבינוני בחברה הקו-מוּניסטית החדשה, אשר העילית שבה הוּא האיש הצעיר, הפּועל ויוצר.

ככל שהתקרבה הרכבת אל הגבוּל, מסע למעלה משעה מהונג-קונג. כן נתרוֹקנה והלכה. ולבסוף נותרוּ רק העשרות הללוּ שצעדוּ דמוּמים בשתי שוּרות ערפיות אשר נסתדרוּ כאילוּ מאליהן, לעבר גדר-התיל החוֹצה את גשר לו-פוּן בטבוּרו. פתח צר הגדר ולידו חייל סיני קטן- קומה, לבוּש בגדי-חקי מסוּרבלים בהיותם מרוּפּדים מבפנים לֶבד מחמם. לבד זה הוּא המרפּד את מרבּית בגדי-החורף העשוּיים כוּתנה לא רק בדקום אלא גם בצפון הקר, כי הצמר אינו מצוּי בשפע.

גדר-תיל יש בה כדי לגרום מתיחוּת מה בלבו של כל אדם, דומתני.. לא כל –שכן בלב איש ישראל עשיר-הזכרונות. אך מעבר לגדר זרחה אלינוּ בת-צחוק צנועה ולבבית וארבע ידים הוּשטו לקראתנוּ בידידוּת חמה. היוּ אלה השנים, איש משרד-החוּץ ואיש משרד סחר-חוּץ, שבאוּ להקבּיל את פּני המשלחת. האחד בא מן העיר הסמוּכה לתחנת-הגבוּל הסינית סם-צ’ון מעבר לגשר. והאחר מקנטון,מרכז המחוז הדרומי הגדול רונטוּנג. עוד אמש הגיע לכאן מחשש שמא יאחר –האיחוּר אינו בגדר המצוּי במדינת סין החרוּצה. למן הפּגישה הראשונה עם הונג-צ’יאנג, אשר הדריכנו במשך כמה ימי שהוּתנוּ בדרום, חשנוּ אֵמוּן אליו. תשוּמת-לבו לכל פּרט ונועם השרוּ שקט ובטחון.

מגדר –התיל ועד לתחנת-הרכבת – מהלך כרבע שעה בתוך מין סככה נקיה ונאה בעמוּדיה מצבע ירוק רענן. בקצות הסככה שם תאי בדיקת החפצים שאנוּ שוחררנוּ ממנה. כאן מפרקים עד היסוד אותם סלי-במבוּק הנישאים זוּגות- זוּגות בקצות הכתף האחת על מוֹט-במבוּק, כשני דליים על האסל.

הבּדיקה קפדנית. גשר לוֹ-פוּן ושטח-ההפקר שעל ידוֹ הם הצינוֹר העיקרי הן למסחר הגלוי למחצה והן להברחה המתנהלת כאן בקנה- מידה גדול. יבשת סין מספקת יקרות וביצים ובשר למושבה הבריטית בת למעלה משני מיליונים ורבע תושבים, תשעים ותשעה אחוזים מהם סינים, בחלקם הניכר מהגרים מן המולדת. לעומת זאת מקבלת סין מצרכים וחמרים עדינים הדרושים לה במיוחד. האינטרסים ההדדיים הדוקים. עובדה היא, כי חלק ניכר מן המטבע של הונג-קונג מצוי בתנועה מחוצה לה, בשימוש סחר-החוץ של סין עם עולם המערב, אשר המושבה הבריטית משמשת לו הצינור העיקרי. לעומת זאת תלוּי האי, נטוֹל האדמה לעיבּוד, בתנוּבה מעבר לגבוּל. היה מעשה לפני כמה שנים וסין קיצצה באספּקת הירקות למושבה וזו נפגעה קשה. בעלי-הוֹן ובעלי-יזמה שבאוּ הגיבוּ במפעל לעיבּוּד כל פּיסת אדמה צרה במורדות ההרים ועל שפת הנהרות וליד פּסי מסילת-הברזל. תוך זמן קצר הוֹשיבוּ האחים כדורי, אשר יד להם בפיתוּח המושבה הבּריטית ובעסקיה הגדולים, עד מאה משפּחות של איכרים סינים מהגרים על חלקות-האדמה הללו, המזדקרות כאיים ירוקים על-פני האדמה הצהובה. איכרים ואיכרות חבושי מגבעות-במבוק רחבות-שולים משקים בדליי-עץ ובפחים הנישאים באסל על הכתפים את חלקות-הצעצועים. העין מלווה בתמהון דמות אשה קטנה וצנומה, לבושה מין פיג’מה שחורה, הצועדת בנחת בין הערוגות ואינה כורעת תחת משא הדליים או הפחים הכבדים.

המשמעת הפנימית וריכוז הכוח הנפשי והשליטה בו – שוב אחת מתכונות-היסוד האָפייניות היא, שהודגמה לפנינו למן צעדינו הראשונים על אדמת סין. בתחנה המרוּוחת והנקיה למופת ישבו מאות ממתינים לשעת צאת הרכבת, אחרי-הצהרים. בשקט ישבו, בנחת, כמעט ולא חשת כי המוני אדם מרוכזים כאן. שלטונות התחנה דאגו לעיסוקם בצורה נאה ותרבותית. איצטבות פתוחות לכל, עמוסות עתונים וחוברות, מצויות במרכז התחנה המקורה גג ומצוידת משחקים ושעשועים שונים. לאלה שאינם עודעים קרוא, או מתקשים בקריאה, נועדו אותם ספרוני-ציורים קטנים הנפוצים בכל סין לרוב ותכנם אגדות –עם עתיקות המקוּבלות על ההמונים וידוּעות להם מסיפּוּרי-הערש שלהם. תה חינם מוּכן בפינות התחנה, זה התה הסיני הריחני מצבע ירקרק בהיר, אשר לא תעשה צעד בסין בלי שיוגש לך במין טרמוס של חרסינה מצוירת ובספלים סיניים רבי-חן. בלתי-ממותק מופיע הוא על השולחן אך נכנסת לחדר. וכל זמן שהותך בו יש עין צופיה ויד דואגת לשוב ולמלא את הספל בלי הרף.

כאן, בתחנה – הגשה עצמית. הכלי מלא והספלים מוּכנים. והם נקיים. בכל אשר תפנה העין לא תגלה זבוב אחד. לפני מספר שנים, בעת התעמולה הידועה נגד המערב שנאשם בהצפת סין בחיידקים, כביכול, נעשתה פעולה עצומה לניקוי הארץ וטיהורה מזוהמה, ולחינוך ההמונים לשמירה על הנקיון. והתוצאות ניכרות עוד כיום. ריח ליזול חריף בחדרי-השימוש הציבוריים, ותחבושות לבנות על פיהם של פקידי המכס. תחבושות אלה מקובלות גם ביפאן, אך לא באותה המידה כבסין. בשוק וברחוב, במוסדות ציבוריים ובמקומות-שעשועים אתה פּוגש אנשים ונשים שפּיהם ונחיריהם מכוּסים במין תחבּושת רחבה ודקה הנקשרת מאחורי האזנים והיא מצויה למכירה בזול בכל השווקים והחנויות. בימות הקיץ מגינה היא בפני האבק המדברי הצהוב, שהוא אחת התופעות המצויות בחלקים שונים של סין. בחרף היא מוסיפה חום, ובקרב ההמונים מקובלת האימרה המנחמת, כי תחבושת על כלי-הנשימה שקוּלה כנגד פּרוָה.

קהל המחכים בתחנה אינו מרוסן מבחוץ, אין שוטרים ושומרים על גבו. חינוך פנימי הוא, אשר מקורותיו אינם גלויים לעין הזר. ואולי יש בו גם משרידי הרגל השעבוד מדורות. אין כאן אותה עצבנות המצויה בדרך כלל בתחנות-רכבת אשר בהן נאלצים בני –אדם לחכות במשך שעות. הרמקול הצרוד במקצת מכריז מדי פעם הודעות להסבּרה ומשמיע בלי הרף מנגינות סיניוֹת ושירים רוּסיים בקולות רמים מדי לאזנינו.

אותנו הכניסו לחדר-אורחים מצוחצח, מרוהט ספות וכסאות מרופדים, מצוּיד בעציצים ואגרטלים. מן הכתלים הציצוּ אלינוּ מציוּריו המקוריים של הצייר הלאומי הישיש צ’י-פּי-שי, בן ה94, מנבחרי הקונגרס של הרפובליקה העממית. צפרים, פרחים, נוף סיני עדין בצבעיו הרכין – ציוריו אלה, אשר מלווינו מעריכים את מספרם בשבעים אלף, פגשנו בתחנות ובאולמות בכל חלקי הארץ.

המלווים שיחררו אותנו מדאגה בעסקי-גבולין. הם טיפלו גם בהחלפת דולרי הונג-קונג ליוּאֶן של סין העממית. ובן-רגע והיינו למיליונרים. חישבנו ומצאנו, כי הלירה הישראלית, למשל, ערכה כשלושה-עשר אלף יוּאֶן בערך (לפי שער המטבּע באותו זמן) וחלפוּ ימים עד שהסתגלנוּ לחישוּב המסוּבך ולעומס השטרות הגדולים. אָמנם, לא נזדקקנוּ הרבה לכסף, כי מרגע כניסתה לסין היתה המשלחת אוֹרחת הממשלה ונהנתה מהכנסת אוֹרחים מלאה.

בחדר- האורחים הנאה נערך השולחן והובאה ארוחה סינית טיפוּסית על רוב מנותיה הטעימות, המקוריות בצירופי הרכבן, על פנכותיה הקטנות המעוגלות וזוג מקלות-השנהב לאיש, תחת המזלג והסכין. המארח אינו פוסק מלתת לתוך פנכתו של האורח עוד ועוד מכל מנה המוגשת לשוּלחן.וכוסיות היין הקטנות מונפות מדי פעם בברכת “קנבּה” ידידוּתית, זה ה“לחיים” הסיני. תוכן הברכות אחד ויחיד הוּא, שוה בכל הארץ גם בנוּסחאותיו: “אנחנו שמחים כשבאים ידידים!”; “הביקוּר יעזור לחישוּל השלום”!; “העם הסיני שוחר שלום”… בצאתנו מחדר-האורחים נזדקרו למול עינינו מעל גדר התחנה, ליד ערוגת-הפרחים הרעננה בדמות הכוכב הסיני – שורה של קרקטוּרוֹת אנטי-אמריקניות מצוּירות בכשרון. האמריקני – האויב הגדול והאלים, המסוגל לכל מעשה תוקפני ואינו יודע גבולות. נזדעזעתי מן העובדה, כי אותם הדברים בדיוּק, שמַשמיעה באזני העולם התעמוּלה האנטי-קומוניסטית – אתה שומע כאן לגבסי הצד שכנגד.

בכניסתי לגבול סין ובצאתי משם לאחר למעלה משלושה שבועות, עמוסת רשמים של מעשים כבירים ורעיונות חברתיים נעלים בהגשמתם, לא נשתחררתי מן ההכרה העצובה, כי “מזרח” ו“מערב” – כשני נהרות אדירים הם, הזורמים מַקבּילים בעוֹז וּבקצף, ללא נקוּדת-מגע, מכונסים באפיקיהם העמוקים הרפודים טענות הדדיות, ללא נקודת-מפגש וללא מוצא אחיד לים האנושי הפתוח.

לא. מה בין סין לססס"ר    🔗

מה אָפיים של היחסים ומה מידת התלות שבין שתי המעצמות הקומוניסטיות הגדולות? האפשר לכנות את יחסה של סין העממית ל“אחותה הבחירה” בתואר המקובל “גרורה”? האפשר לזהות את השתים ולהכלילן בקוי אופי ודרכי משטר משותפים לחלוטין? - אחת הבעיות היא המעסיקות כל דואג לעתיד האנושות ושוחר שלום העולם. אחת הבעיות היתה זו שהצגתי לעצמי מאז דרכו רגלי על אדמת סין.

בתולדות סין החדשה יש שוּרה של תאריכים הקובעים את שלבי צמיחת הקוֹמוּניזם הסיני מאז צעדיו הראשונים, למן שנת 1902, השנה שבה תוּרגם לראשונה “המניפסט הקוֹמוּניסטי” לסינית ועד ל- 14 בפברוּאר 1950, היום שבו נכרתה רשמית “ברית הידידוּת והעזרה ההדדית” בין שתי השכנות הקוֹמוּניסטיות. אפילוּ בתחומי מסגרת מצוּמצמת זו יש למנות כמה שלבים עיקריים בדרך זו, כגון התקוֹממוּת- האיכּרים הראשונה בקואנטוּנג ב –1907, מרד הפּועלים בקנטוֹן, בהנהגת סון-יט-סן ב-1911, והקמת ממשלה מהפּכנית זמנית בראשוּתוֹ בשנחאי, חיסוּל הקיסרוּת ב-1912; יסוּד "תנועת הנוער הסוציאליסטי בהנהגת מאו-טסה-טונג ב-19191 הועידה הראשונה של המפלגה הקוֹמוּניסטית הסינית בהשתתפות 12 צירים שיצגוּ 50 חברים ב-1921; תנוּעת השביתות שלאחריה שהקיפה אלפים והדביקה את פּועלי הים בהונג-קונג וגרמה לברית תשע המעצמות הזרות בעלות האינטרסים בסין; הצטרפוּת המפלגה הקוּמוּניסטית, ומאו-טסה-טונג אחד ממיסדיה, לאינ-טרנציונל הקוֹמוּניסטי ב-1922; הועידה הראשונה של הקוֹ מינטנג שקיבלה את העקרונות המהפּכניים של סון-יט-סן והחליטה על ברית עם המפלגה הקוֹמוּניסטית ברוּסיה, וּבעקבותיה הקמת אקדמיה צבאית בסין ובראשה צ’ו-אן-לי.

ב-12 במארס 1925 מת סון-יט-סן, המנהיג המהפּכני הראשון שהרים את נס המרד החברתי. ולאחר מותו פרצוּ גלי שביתות של מאתים אלף פּועלי-חרושת בשנחאי, שבהן נרצחוּ רבים בידי המשטרה הסינית והצבא היפּאני. אז עלה מאו-טסה-טונג על במת ההפגנות והמחאות, כמנהיג המהפּכה. אותה השנה גברה פּעילוּת המפלגה בקרב הצבא, ולאחר זה החלוּ ההכנות ל“מסע הגדול” לצפון, שנתגשם רק כעבור שנים והקיף עשרת אלפים גברים ונשים ובראשם – מאו-טסה-טונג הלוֹחם. “מַסע” זה, שנרשם בקוֹרוֹת טרום-ההיסטוֹריה של סין כמאוֹרע הנועז והמכריע בכל דרכה, היוָה את התא הקוֹמוּניסטי הראשון של הכוח הצבאי הלוחם והמנצח, לאחר נסיונות קשים ושפיכות-דמים רבה.

הועידה הכל-סינית הראשונה של המפלגה הקוֹמוּניסטית נתקיימה רק במאי 1937. וביוּלי אותה שנה נפתחה המלחמה הלאוּמית של כל סין המאוּחדת נגד הכובש היפּאני אשר נעץ בה קנה עוד בשנת 1903 ושיעבדה בכוח ב-1931. מלחמת-שחרוּר זו, שאיחדה לתקוּפה מסוּימת את כל חלקי העם, הופסקה ב-1945, עם סוף מלחמת-העולם השניה. ולאחריה, מלחמת-האזרחים האכזרית, שהוליכה לנצחון המשטר הקוֹ-מוּניסטי, אשר תאריכו הרשמי נקבע ל-1 באוקטובר 1949. ולבסוף, אותה ברית הידידוּת והעזרה ההדדית עם רוּסיה הסובייטית, ואחד מסעיפיה המעשיים של הברית- עזרה בהקמת 141 מפעלי-חרוֹשת בסין.

אין צריך לטרוח הרבה כדי לגלות עקבות הברית הזאת והשפעתה. לא ניתן לנוּ כמובן לדעת מהוּתה בקרב הצבא ומשק המלחמה. אך ברוּר וגלוּי לעין חלקה בענף התעשיה הנחשב לשני במעלה במדינה, לאחר הצבא. בחלק ניכר של בתי-החרושת לתעשיה קלה וכבדה שבהם ביקרנוּ היתה מרבּית המכונות החדשות תוצרת סובייטית. ועם המכונה גם המדריך המקצועי והשפעתן על שיטות-העבודה המקוּבלות בארץ מוֹצאָן.

לזכוּתו של העם הסיני המוּכשר ייאמר, כי ברוב בתי-החרושת מסתיימת עונת הדרכתם של בעלי-המקצוע הרוּסים עם גמר הרכבת המכונות. רק פּה ושם תפגוש גם לאחר זה בעלי-מקצוע מעטים, אחד או שנים, שנשארוּ בבית-החרושת עוד חדשים מספּר. תראה אותם מוקפי פּועלים צעירים, גברים ונשים תאבי-דעת, המקשיבים להסברותיהם של המוּמחים בערנוּת בלתי-רגילה. פּה ושם תפגוש מנהל מחלקה, מצטיין במקצועו או בעל אמצאה משלו, אשר נשלחוּ לרוּסיה להשתלמוּת קצרה או ממוּשכת וחזרוּ כשידיעת השפה הרוּסית בפיהם, שעליה גאותם.

בבית-חרושת אחד ליצוּר חלקי-מכונות פּגשנו במהנדסת צעירה, אם לשני ילדים, אשר בחזרה מסיוּר-השתלמות ברוּסיה נתמנתה מנהלתה מחרטו שלה.

שיטת עידוּד פריוֹן העבודה הסובייטית בּוֹלטת גם בסין. בכל בית-חרושת, בכל מחלקה שלו, באוּלמות המכונות ובחדרי-האורחים, מתנוֹססים אותם הלוּחות והטבלאות המפרסמים שמות הקבוּצוֹת והיחידים המצטיינים והישגיהם, או אפילוּ המכונה המצטיינת ועליה שלט-כבוד מיוּחד. אך בּוֹלט הוּא השוֹני בשיטת השכר, אף כי גם בסין נהוּג הכלל: השכר לפי הפּריוֹן. שכרוֹ של מנהל בית-חרושת או מחלקה במקצועו. לדוּגמה: באותו בית-חרושת גדול למכונות במרכז התעשיה הכּבדה במוּקדן (שינין בפי הסינים), אשר באגפּיו עוד בּוֹנים וּמשפצים וּמפרקים ומרכיבים מכונות חדשות לעשרות, שם שכר מכסת המי-נימוּם הוא חצי מליון יוּאֶן (קרוב לארבעים ל"י). המהנדסת שהזכרתי לעיל, מנהלת מחלקת הברגים, שכרה מליון יואֶן, ומנהל בית-החרושת, הממוּנה הנאמן של הממשלה בעמדת-מפתח נכבדה זו, שכרוֹ מליון וחצי. ואוּלם יש פּועלים מצטיינים ליד המכונות אשר שכרם מתקרב לשכרוֹ ואף עולה עליו. ורבים הם בעלי-מקצוֹע השוֹלטים במכוֹנה כדי כך ששכרם אינו נופל משכר מנהלת המחלקה ואף עולה עליו. ואין זו דוּגמה יחידה, היא רוֹוחת בכל בתי-החרושת.

הבדל יסודי זה בענין נכבד כל-כך, לעומת רוּסיה, שבה כידוּע רובצת תהום בין דרגת שכרו של המנהל ובין דרגת הפּועל הנמּכה ממנה כמה מוֹנים, - אינו מקרה.התרשמתי מאד מן השלוה השוֹררת בבתי-החרוֹשת של אלפי פּועליהם. אין לחוּש במתיחוּת של הפּועלים כלפּי המנהל המסייר עם האוֹרחים. חבוּרת הנערות בבית-החרושת לאריג כוּתנה, שעמדוּ ושוֹחחוּ בצדי המכוֹנה בהניפן מדי פּעם עין מפקחת על נוּליה – לא נחרדוּ ממנוּחתן ולא נתפזרוּ לעברם עם כניסת אנשי ההנהלה. וכך יכולתי למנות דוּגמאות אחרות מסוּג זה.

בודאי לא מקרה הוּא, כי דרך התבּססוּתוֹ של השלטון הקוֹמוּניסטי בסין בחמש שנים אלוּ לקיוּמו אינה רצוּפה עריפת ראשים מבפנים כמו ברוּסיה. יש עוּבדות של העברה מתפקיד לתפקיד, מעמדה בחזית ביצוּע לפעוּלה בעוֹרף וכדומה. יש מקרי “התאַבּדוּת”, אך אין הרבה “משפטים” והוֹצאָה להוֹרג. העתונאי האמריקני, שביקש חברתנוּ בשוּבנוּ מסין להונג-קונג, הגיב על רשמינוּ אלה בתנוּעה של ביטוּל. .“מה הפּלא? - אמר – המהפּכה בסין בת חמש שנים היא, עדיין לא יצאה מחיתוּליה. חכוּ עד שתגדל ותצמיח צפרנים ותתנער מזכרונות הסבל המשוּתף של אנשי הצמרת שלה ומלחמת המחתרת בעבר – ונראה מה יהיה אז!”

מי נביא וינחש! לי נראה, כי הבדל זה בדרכי כיבוּש השלטון טבוּע באָפיו של העם הסיני; כך גם יסוד העצמאוּת שבו. אחד מאילי העסקים בהונג-קונג, אשר בילה מרבית ימיו בסין, שם עשה הוֹנוֹ הרב ושם גם הוחרם חלקו, אָמר לנוּ: “אין נוח מן האיש הסיני למשא-ומתן ולעבודה משוּתפת, בתנאי אחד, שתניח לו להגיע למטרה בדרך העצמאית שלו. ואז יבוא הכל על מקומו בשלום”.

מתוך הוֹקרה לתכוּנה זו של עצמאוּת, שהיא נכס יקר לאוּמה, נצרמה העין לא פעם למראה תמוּנות הקיר הגדולות של המנהיגים הסוֹ-בייטיים המפארות את הכתלים בכל מקום פּוּמבּי בסין במידה לא קטנה ממנהיגיה היא. אין אוירודרום או תחנת-רכבת, אין בית-חולים או בית-חרושת ותיאטרון בלא תמוּנתו של מאו-טסה-טונג, נוסף על פסליו הגדולים מאבן לבנה וגבס. אך אין גם כמעט מוסד וּמפעל ציבוּרי בלא תמוּנותיהם של לנין וּסטלין, באותו הגודל ממש על-פּי הרוב כשל ה“צ’רמן” המקודש. בחדרי-האורחים, המצוּיים בכל בית-חרושת, המרוהטים כוּלם בסגנוֹן אָחיד, בספּוֹת וכוּרסוֹת מרוּפּדוֹת, וּמצוּידים בעציצים ובכלי-עישון ומערכות כלים מצוּירים לשתיית התה – שם תראה אלה מוּל אלה, שווֹת בגוֹדל וּבתבנית, את תמוּנוֹתיהם של המנהיגים הסובייטיים והסיניים. בחדר- האורחים של אחד מבתי-החרושת מתנוֹססות שמונה תמוּנות שוות בגדלן, ארבע מוּל ארבע: מזה מאו-טסה-טונג; ליאו-שאוּ-צ’י, אישש התורה הותיק של המפלגה, בעל פּנים מעוּדנים של תלמיד-חכם; צ’ו-אֶן-לח, ראש הממשלה ושר-החוּץ ואיש-המעשה הנמרץ; וצ’וּ-טֶה, בונה הצבא וראשו. ולעוּמתם,שוּב שוה בשוה: קרל מרכּס ואֶנגלס, לנין וּסטלין. ברבים ממוסדות-הציבוּר והאוּלמות הפּוּמביים התנוססה תמוּנתו של מלנקוֹב עוד ימים לאחר שחלוּ חילוּפי השלטון ברוּסיה, שהיוּ אגב לשיחת-היום בסין.

העין נצרמה מתצלוּמי-הפרסומת וסיפּוּרי קורות חייהם של פּועלים ופועלות, אשר תודות לכושר עבודתם ואמצאותיהם גדל פּריוֹן היצוּר כך וכך מוֹנים. או תמוּנותיהם ותולדותיהם של בני איכּרים ובנות רוֹעים, אשר תודות למסירוּתם לכלל ולנאמנוּתם לעקרונות בנין המשק הסוֹציאלסטי והחברה הקוֹמוּניסטית הגיעוּ עד לשלב העליון של חברוּת במוסדות הכפר או המחוז, ואפילוּ עד לשלב העליון של חברוּת במוסדות הכפר או המחוז, ואפילוּ עד לבית הקונגרס העממי הגיעוּ, על אלף וּמאת נבחריו מכל המחוזות והמיעוּטים,

השיגרה הנדושה שבסיפּוּרים הללוּ אין בה כדי לשכנע ולהלהיב גם אם אמת לאמיתה היא. כך צורמת, למשל, העוּבדה, כי מנהל מוסד ציבוּרי או בית-חרושת נואם באזני האורח הזר נאום אשר מבנהו השיגרתי מגבּיר את מועקת “המדים הרוּחניים”, גם אם ברוּר לך שלפניך אנשים בעלי ערך עצמאי, אשר בודאי היה ענין רב בשיחה אתם אילוּ פשטו את “מדיהם”.

משעת –בוקר מוּקדמת משמיעים הרמקוֹלים שירתם הקולנית. וחלק ניכר של השירים הללוּ מנגינות-עם רוּסיות הן, שהוּתאמו או לא הותאמוּ כלל לאוזן הסינית. וכך גם על הבמה. מעניין לציין, כי אמנוּת הבמה הסינית, המושכת אליה את ההמונים חובבי המשחק והשירה, אין בה בעצם ביטוּי למהפּכה העצוּמה שחלה בחיי העם ובהלך-רוּחו. אין תיאטרון מודרני בסין. כבשטחים רבים אחרים נאמנה הבמה לקו הכללי של שמירה על מסורת התרבוּת הלאוּמית העתיקה וערכיה. התיאטרון שביקרנוּ, בקנטון כבפּקין, המלא מפּה לפה עד אפס מקום, מעלה על הבמה אגדות-עם עתיקות ודרמות-משפחה של הדור הישן, ימי שעבוּד הבת וחייה לרצון ההוֹרים, הוי של שדכנים ונערות משרתות וכדומה, שכיום לא נשאר זכר לכל אלה. אותן תלבושות-הפּאר של המשי הסיני הססגוֹני מימים עברוּ, התכשיטים הנוֹצצים, הכתרים המבהיקים, הצמות הארוּכות והזקנים האדוּמים, וכדומה. כאילוּ לא קרה דבר. בד בבד ממלאים את התכנית הריקוּדים והשירים של המיעוּטים השוֹנים אשר בסין, על תלבושותיהם הלאוּמיות וּשפתם העצמאית. ועוד יותר מזה בשירה וּבריקוּד הרוּסיים, הזוֹכים לתשוּאות ממוּשכות וּמתקבלים בהתלהבות ההמונים. זמרים וזמרוֹת סיניים מחקים בכשרון רב את השירה הרוּסית לצליליה המיוּחדים וכך גם רקדנים ורקדניוֹת, ביחידוּת וּבלהקוֹת, המחקים בדייקנוּת מפליאה את המחוֹל הרוּסי, העממי והאמנוּתי. בין המוחאים כף בהתלהבוּת לא רק צעירים וצעירות במכנסים ובאדרות-הכוּתנה הכחוּלות אלא גם אמהות ותינוקות שכל חלון אחר החוּצה סגוּר ומסוּגר בעטיו של החרם המערבי. ומי יודע מה היוּ כיום פּני סין, הארץ הנתוּנה במעגל הסגר זה שנים, אילוּ נפלוּ המחיצות. מכאן גם הרגשת התודה העמוּקה שרוחשת האוּמה כוּלה למעצמה-האחות, אשר עמדה לה בצרתה. יודעת סין, ועל כך חוזר כל אחד ממנהיגיה ואזרחיה, כי בכל התלהבוּתה לבנין התעשיה שעודנה בחיתוּליה, היתה מעלה חרס אילמלא העזרה הממשית של רוּסיה וּבנות-בריתה. וכך גם בשטח סחר-החוּץ, אשר הפּתח האחד הפּתוּח לפניו לרוָחה הוּא רוּסיה וּמסילת-הברזל שלה. דרך רוּסיה מוּבאים לסין מכוֹנוֹת וּמכוֹניוֹת וחמרי-גלם מפּולין וצ’כוסלובקיה וגרמניה המזרחית. ועוּבדה היא, למשל, אחת מרבות, כי התה הסיני שצוֹרכת אנגליה היא קונה ברוּסיה, ומקבלת אותו תמוּרת סחורוֹתיה שהיא מיצאת לסין.

לב. פקין    🔗

בלב הבירה הגדולה, המונה שלושה מיליונים ורבע תושבים, יש פינות ורובעים אשר מראיהם מעבירים אותך מרחק מאות וגם אלפי שנים אחורנית. יש רחובות של צריפי-עץ נמוכי-קומה ואפורי-זיקנה הדבוּקים זה בזה. ולא הרחק מהם מתנוססים היכלי-מלכים נהדרים, יחידים בעולם בסגנוֹנם הארכיטקטוני המקוֹרי, שאין דומה לו, בקוי גגותיהם המעוּגלים ועמוּסי קישוּטים לרוב, בפיתוּחיהם האמנוּתיים ובהרכב המפתיע של צבעי ירוק וכחול רעננים, יחד עם אדום בהיר וזהוב על רקע האפור. כל בנין, כל גג וכל שער מלאכת-מחשבת היא, המעידה על טעם טוב ותרבוּת עשירה.

בפרשת-דרכים סוֹאֶנת ביותר במרכז הכרך תראה מבצר עתיק בנוּי בתוך החומה העבה, ולידוֹ רוֹחשת יומם ולילה תנוּעה בלתי-פּוֹסקת של אדם וכלי-רכב מכל הדורות. קרון עץ מרוּבע, קטן, רתוּם לסוּס, פרד או חמוֹר, מושך בעצלתים סלי פּחם, ירקות, חמרי-גלם ותעשיה וכדומה. אות בולט הוּא עד מה מפגרת עדיין רשת התחבוּרה בארץ הנרחבת. רבבות אוֹפנַנם משמשים להסעת אדם ומשא, תחת מכוניות ורכבות. ומאידך גיסא חולפים על פּניך חשמלית או אוטובוּס-טרוֹלי חדיש ורחב-מידות, תוצרת סין עצמה, קשוּר בגגו בכבלי חשמל הפרושים על העיר כרשת ענפה.

לא הרחק מפּינה עתיקה-חדישה זו מתנוסס בית-מלון הגדול שבו אוּכסנה משלחת ישראל. בנין ביטוֹן בהיר וישר-קוים בן שבע-שמונה קומות, על כל סידוּריו המוֹדרניים הנוחים. “מלון השלום”, נושא סמל היוֹנה בפתחוֹ, שנבנה במיוּחד לצרכי אִכסוּן אורחי-חוּץ ואינו נופל ברמתוֹ מכל מלוֹן משוּבּח אחר בעולם.

מבעד לערפל הבוקר האפור נתגלתה לפני עיני מעבר לזגוּגיות החלון הכפוּל תמוּנה אָפיינית שנחרטה בזכרוני כציור-צלליות סיני ישן-חדש. עצים בשלכת. פתותי-שלג דקיקים נמוגים על הגגות האפורים. חצרות-בנינים מוּקפות חומות סיניות על שעריהן המקוּשטים בפיתוּחים צבעוניים וחצרותיהם המרוצפות, חצר לפנים מחצר. וצעירים מכוּרבלים באותן אדרות כוּתנה מרוּפדת חותרים על אופַנים נגד הרוּח לעבר בתי-החרושת, שהם בשכוּנות החדשות ברוּבם. הנה מתמר מרחוק העשן השחור מן הארוּבות הגבוהות הפּוֹרצוֹת כאבר זר לבין בניני-המלכוּת העתיקים.

פּקין אינה בתחוּמי אזור התעשיה החדשה, שעליה גאות סין העממית. אף-על-פי-כן מניתי על לוּח פּוּמבי המפרסם את הישגי היצוּר של אזור הבירה וּסביבתה רשימה של 235 בתי-חרושת לתעשיה קלה וּכבדה גם יחד – עץ ומתכת, נייר וזכוּכית, גפרוּרים ומלט, עור ואריג ועוד. הלוּח החדיש הזה, באותיות זהב על רקע אדום, מתנוּסס בכניסה לבניני “היכל החורף” העתיק. לפי הפירוט שעליו שייכים שלושים מבתי-חרושת אלה לממשלה, ואילוּ האחרים חלקם עדיין פרטיים וחלקם משוּתפים להון הפּרטי ולממשלה. 81 מהם צוּינוּ על הלוּח לשבח בהישגיהם, שעלוּ הרבה על מכסת היצוּר אשר קבעה הממשלה. רק ארבעה מסוּמנים בקו כחול, זה האות שלא הגיעוּ לכלל המכסה.

ליד בתי-החרושת החדשים מוּקמים והולכים שיכוּני-עובדים בקנה-מידה עצוּם. רוּבם עשוּיים לבנים אדוּמות, מהם גוּשים של בניני-קומות גדולים וישרי-קוים, וּמהם בתים קטנים וחלקות-גז מסביב להם. אותם גוּשים גדולים של בניני-לבנים מוּקמים והולכים בקצב ניכר לעין גם בקרבת בתי-חולים ומשרדי-ממשלה. ביקרנוּ בבית-חולים מודרני מיוּחד לילדים, שש מאות מיטות. עוד ריח הצבע והסיד עומד באגפּיו וכבר התינוקות השמנמנים מציצים מתוך מיטות-חליים הלבנות, מבעד לזגוּגיוֹת המצוּחצחות של החלונות הפּנימיים רחבי-המידות. ליד בית-החולים מסתיים והולך בנין-שיכּוּן בן מאות דירות לעובדיו ולעובדי המוסדות הציבוּריים האחרים שבסביבה. אל לא הרחק משם תראה צריפי-עץ וחצרות קטנות מוּקפות חומות-במבוק או אבן אפורה, שכאילוּ קפאוּ כאן מלפני דורות.

במיוּחד הוּבלט לעינינוּ, למן היום הראשון לביקורנוּ בפקין, קו זה של ישן וחדש המשמשים בערבוּביה בהיכלות ההיסטוריים, המשווים לעיר את אָפיה הבלתי-רגיל. חומת “העיר האסוּרה”, שנבנתה בראשית המאה ה-15, על היכליה וחצרותיה, ביתניה ומגדליה, מקיפה שטח של 726 דוּנם. שושלות של מלכים תיקנוּה ושיפּרוּה וריכזוּ בה אוצרות של מלאכת –מחשבת בבנין ויציקה, בפיסוּל וציוּר, ברקמה וטויה. פּסלים כאן לאין ספוֹר, כלי-נגינה ורהיטי-בית, אגרטלים ועציצים, כלי זכוּכית וחרסינה שנדירים בעולם כמוֹתם ליוֹפי.

כל אלה פּרי עמל מיליונים הוּא, בלחץ מלכים ונסיכים. וכיום הזה הם מקור הנאה ובידוּר שוב למיליונים, עמלים ובני-נוער, הנוהרים לכאן מכל קצות הארץ, בכל ימות השנה – המפקד של שנת 1954 בלבד מוֹנה מיליון וחצי מבקרים. חבוּרות נוער, ילדים, אגוּדות פּועלים הנושאים על חזיהם שלטי- מתכת קטנים ועליהם שם האגוּדה, כך גם הסטוּדנטים ושם בית-הספר על החזה.

במיוּחד עשוּ עלי רושם החבוּרות הקטנו יותר, משפּחות-משפּחות, על-פּי הרוב שלושה דורות, הבאים ליהנות מן המראה. חוּש-המשפּחה הסיני המפוּתח לא נפגע במהפּכה. בקרב המשפּחה תפגוש סבתות ישישות לבוּשות מכנסים שחורים נוסח ישן, צרים והדוּקים למטה ומבליטים עוד יותר את כף הרגל הזעירה – עדוּת לאותם דפוּסי-מתכת, שבהם היוּ כובשים את רגלה של הילדה למען לא תגדל חלילה.

לא פעם עמדתי תמהה למראה גוּף מוּצק וחסון הנישא כאילוּ על כרעי תרנגולת.

אחת הפּגישות שהדגימוּ את סין החדשה באותו יום ראשון לסיוּרנוּ היתה מורת-הדרך הצעירה, שחיכתה לבוֹאנוּ בשער “היכל השמים” (טין-טן בסינית), זה היה בית-התפילה הנהדר שנבנה בשנת 1420 ושימש את שושלת מלכי מינג וצ’ינג, שהיוּ באים לכאן אחת לשנה לערוך טקס תפילתם. בחן וטעם ורוב בקיאוּת וידיעה הסבירה לנוּ המדריכה את טיבו המיוּחד של בנין עגול זה העשוּי כוּלו עץ, מבפנים ומבחוּץ, ללא מסמר וללא בוֹרג. ברגלים קופאות מכּפוֹר הבּוֹקר, למרות השמש הזורחת, עליתי במדרגות הנרחבות ונכנסתי לתוך אוּלם מַפתיע בגבהוֹ, הנסמך כאילוּ על ארבעת עמודי-עץ מכוּסי פּיתוחים, כנגד ארבע העונות, ועוד שנים-עשר עמוּדים כנגד חודשי השנה. ציוּרי שמים ועננים בהם, דרקונים וחיות אגדיות אחרות משוּבצים בבנין המעוּגל ללא קצוות, כי “השמים עגוּלים – אומר הסיני – והאדמה מרוּבעת”.

פגישה אחרת באותו יום היתה במרומי הפגודה הגבוהה והעתיקה אשר באחת הפּינות של “היכל החורף”. במשך שעות חזינוּ במראות הנפלאים של שטח ההיכל הזה, על אגמיו הקפוּאים ורחבוֹתיו המרוּצפות ושביליו המשוּבצים פּסלי-בּוּדהא יצוּקי זהב וקירות ביתניו העשוּיים מוֹזאיקה עדינה. לקול צלילי מוּסיקה עממית מתוך הרמקוֹלים שליווּ אוֹתנוּ בכל אשר פּנינוּ, למן השכם בבוקר, טיפסנו בעשרות המדרגות הצרות למרוֹמי צריח הפּגוֹדה העתיקה, שצוּרתה כבקבוּק טיבּטי לבן והיא משוּבצת גם מבחוּץ מאות ואלפי פסלים קטנים מלאכת מחשבת, טוּרים-טוּרים. ממרוֹמי הפּגוֹדה נשקפת הבירה כוּלה. לרגליה משתרעים האגמים הקפוּאים, העצים בשלכת, הגשרים וההיכלים וארוּבוֹת בתי-החרושת.

במקום זה פּגשנו בזוּג רועים מכפר נידח, לבוּשי פּרווֹת כבדות וכובעי-עור על ראשיהם, אשר באוּ בפּעם הראשונה בחייהם לחזוֹת בפלא הכרך. בסבלנוּת ואדיבוּת ענוּ על שאלותינוּ באמצעוּת המתוּרגמנים מלווינוּ. ברצון ניאותוּ להצטלם למעננוּ ובתמהון בעיניהם הקשיבוּ לשמע הארץ הרחוקה והבלתי-נודעת שממנה באנוּ. על פּנינוּ חלפוּ חבוּרות פּועלי-רכבת בסיוּרם ביום חוּפשתם. אחריהם באה קבוּצת צופים על דגלם והמדריכה שלהם. ילדה בת עשר הסבירה לנוּ, כי אמנם, יש אומרים, קשה מאוד הוא הכתב הסיני בעל אלפים ורבבות הסימנים. אבל היא למדה בנקל את הדרוש לה לעת-עתה וכבר תוּכל להינות מקריאת ספרים לילדים המצוּיים בשפע בשפה הסינית. “מה מספּר הסימנים שהספּקת כבר לצוד?” - שאלנוּ את הילדה שלחייה כתפוּחים אדוּמים. והיא ענתה בשובבוּת קלה: - “לא מניתי אותם…” גם הצוֹפים נכנסוּ בשיחה אתנוּ ברצון, בעזרת המתוּרגמנים, ובדריכוּת וחגיגיוּת עמדוּ לפני עדשת המצלמה, מתוך רצון לגרום נחת-רוּח לאורחים הזרים.

אחרי הצהרים סיירנוּ במשך שעות ב“עיר האסורה”, ולא הספּיק לנוּ הזמן להציץ אפילוּ לחלק ממנה. עלינוּ במדרגוֹת-שיש נרחבות לגוֹבה של 40 מטר – שם היכל העץ ולשכת המלך. הבנין הוּקם אַלפּים שנה לפני הוּלדת ישוּ. כיום משמש הוּא לתערוּכת ציוּרי סין וכלי-חרס מצוּירים מזה אלפי שנים ועד ימינוּ. התקרה והכתלים גם הם מצוּירים ויצוּקים להפליא. והמונים מהלכים ממוּצג למוּצג ומסתכלים בשקט וצמאוֹן. בשעה 4 עוברים השומרים על-פּני הרחבה המרוצפת מקצה לקצה ומצלצלים בפעמוני-נחושת גדולים, להודיע כי הגיע מועד סגירת השערים. אתנוּ, האורחים, נהגוּ לפנים משוּרת הדין. ועד חשיכה תעינוּ מפינה לפינה בגנים העתיקים עשירי הפּסלים והצמחים הנדירים, גזעי עצים שלא נודעוּ עוד עקבותיהם, גוּשי סלעים, בזלת ושיש. פּה ושם תראה צב וחסידה ענקיים יצוּקי-מתכת או מצוּפי-זהב. אלה סמלי החיים הארוּכים – לפי האגדה הסינית חי הצב אלף שנים והחסידה עשרת אלפים שנה.

מרפּסת הבנין בלב העיר, בחזית ארמון-המלכים העתיק, אשר בתוך החומה, והרחבה שלפניו משמשים כיום למצעדי- החג העצוּמים המסמלים את סין החדשה. פּעמים בשנה, באחד באוקטובר ובאחד במאי, מופיע על מרפּסת זו ה“צ’רמן” הנערץ ואתו חברי הממשלה וּמנהיגי המפלגה הקוֹמוּניסטית. הרחוב הזה, שהוּא מן הרחבים ברחובות הראשיים בבירות העולם, מפגין את כוחה ועצמתה של סין העממית.

ביום סיוּרנוּ אנוּ ב“עיר האסורה” היה הרחוב שקט. דלה תנוּעת המכוניות בו, כבסיו כוּלה. הולכי-הרגל נסחפוּ ברוּח העזה. רוכבי האוֹפניִם התנהלוּ בזהירוּת לאורך חומות-האבן המוּצקות, הנמשכות למרחקים. החומות הללוּ, מהן המגיעות לגובה של ששה מטרים ויותר, מטוּיחות אפור או צבוּעות אדום רענן, הן הקו האפייני ביותר לפקין השטוּחה, הכרך בעל קומה אחת. גם ברחובות הצדדיים יש ואתה מהלך מקצה לקצה לאורך חומה אטוּמה. הצצה לתוך השער הקטן הפּתוּח מגלה חצר לפנים מחצר, שער לפנים משער. אלה היוּ חצרות המשפחות הסגוּרות, שכיום כינסוּ דיירים מבחוּץ, אף כי בחומות העתיקות עצמן לא נגעה יד הזמן. באחת החצרות הללוּ ראיתי שוּרות-שוּרות של כדי-חמר גדולים וקטנים, אשר בתחתיתם נשמרים הדגים המיוּבּשים והתבלינים למיניהם לצרכי המטבח הסיני המסוּבך. זה המזוה והמקרר ואוצר השימוּרים כאחד, נוסח ישן. אך ליד פּתח השער, בסימטה הצרה, שיחקו ילדים בריאים. וקבוצת נערים וּנערות עליזים וספריהם בידיהם הגיחה אי-מזה, שופעת מרץ ורעננות. זה נוסח חדש.

לג. באיזור התעשיה ממנג’וריה    🔗

סין העממית אינה גורסת את השמות שהרכיבוּ לעריה ולמחוֹזוֹתיה כובשים זרים או מלכים רוֹדנים. את אזור -התעשיה הנרחב שלה לא תקרא בשמו המקוּבל מנג’וריה, אלא צפון-מזרח סין; כשם שאת העיר המרכזית שלו מוּקדֶן, אשר פּרוּשו הקרבה למלך, קוֹראת היא בעקשנות

שיטתית שין-יַן, כלומר: העיר שעל הגדה הדרומית של נהר שין.

האזור מקיף ארבעה מחוזות גדולים וּמשתרע על שטח של 338 אלף מיל מרוּבע. רוּסיה הסובייטית גבוּלו מצפוֹן-מזרח, קוֹריאה הקוֹמוּניס-טית מדרום-מזרח, מונגוליה האוטונומית ומחוז הוֹפּי של סין ממערב והים הצהוב מדרום. השטח מאוּכלס 47 מליון נפש וידוּע בערים גדולות רבות, מלבד מוקדן, המיוּשבות מיליונים, כגון: אנשן, פוּשוּן, צ’נגצ’ון, חרבּין, פּורט-ארתוּר-דירן ואחרות. זהו האזור העשיר ביותר בסין בפחם, נפט, ברזל וּפלדה, וכן גם בגידוּלי אורז וחיטה, פּולי סויה וכוּתנה, סלק-סוּכּר וּפשתן.

אין פלא, איפוא, כי אזור זה דוקא הוּא שמשך את לבם של כובשים. יפּאן השכנה חדרה לכאן עוד בראשית המאה, בנתה מסילות-ברזל והקימה מפעלי-חרושת, הציפה את האזור במיליונים מאנשיה, ובתקוּפה מאוּחרת יותר יצאָה לארצה במשך 14 שנים רצוּפות (1931–1945) חמרי-גלם ותוצרת מעוּבּדת או מעוּבּדת למחצה ככל שיכלה, ולסינים לא היתה דריסת-רגל לאוצרותיהם. כאשר נסתיימה מלחמת-האזרחים בסין עם נצחון הצבא הקוֹמוּניסטי ב1949, היה אזור התעשיה בצפון-מזרח במצב של הרס ושיתוּק – את אשר הביחוּ היפּאנים רוקנוּ הרוּסים, ששלטו באזור בגמר מלחמת-העולם השניה, עם נסיגת הצבא היפּאני. אחד התפקידים הראשונים שראתה לפניה הממשלה החדשה היהשיקוּם ההריסות ופיתוּח האזור. אחד המבצעים הראשונים שלה היהמפעל-החשמל הגדול, הנחשב עד היום להישג מפואר בסין. תוך ששה חדשים הוּצבוּ למעלה מ-900 עמוּדי-פּלדה ונמתחוּ למעלה מ-2180 טונה חוּטי-חשמל. גאוָתם של הסינים היא בעיקר על שהמפעל המסוּבך והגדול תוּכנן וּבוּצע כוּלו בכוחות עצמם, המהנדסים והמוּמחים הרוּסיים שימשו רק יועצים. תוך שנים מעטות גדלה רשת התעשיה באזור, ביחוּד לאחר כריתת ברית העזרה ההדדית עם רוּסיה, אשר רבים מהמפעלים המוּקמים והולכים בצפון-מזרח סין נמנים עם תכנית 141 בתי-החרושת הכלוּלים בברית.

בגלל המחסור בדרכים סלוּלות ובמסילות-ברזל, שעודנוּ בּוֹלט על כל צעד בסין, אין אפשרות לנסוע מן הבירה ישר צפונה, אלא עליך להגיע תחילה לצומת מסילות בטינצין על שפת הים מזרחה, אל מוּל האי המרכזי של יפּאן, מסע של שלוש-ארבע שעות מפּקין. רק אז תעלה צפונה, שוב מסע של 17 שעות עד מוקדן. נסיעה קשה ומעייפת, גם אם המלווים עושים הכל לרוחתך ונוֹחיוּתך. פּירות הביאוּ ועתונים מצוּירים, אף משחקי שוּלחן אתם וסיגריות לרוב. הרכּבת נקיה, אף כי לא חדישה, וּבלי הרף מוסיפים וּמנקים, ביום ובלילה. שתי מחלקות בה, ה“קשה” וה“רכה”, ושתיהן מלאות עד אפס מקום. אך לאיש ואיש מושבו, ובמסע-לילה במחלקה הרכה – גם משכבו. קרון-מסעדה ברכבת לכל דכפין במחירים זוֹלים. על השוּלחנוֹת מַפּוֹת לבנוֹת והטבּחים חבוּשים כיפּוֹת לבנוֹת. גם מוֹכר המַמתקים בקרוֹנוֹת, מתוך סל-הבמבוק הגדול, לבוּש סינר לבן וכיפּה לראשו.

ככל שאָנוּ עולים צפונה כן פּוחתים והולכים כתמי האדמה הצהוּבה ומשטחי כפוֹר עמוק ויציב כובשים את מקומם. מכוּסי לבן גם ההרים באופק. הנהרות והאגמים קפוּאים ואין חתימת צמח וירק. גם כאן, כבדרום, חולפים על-פּנינוּ כפרים קטנים מוּקפי חומות, לא של במבוק אלא של חמר, בדומה למצוּי בכפרים ערביים בארצנוּ.

ברכבת חם. אך ככל שאנוּ עולים צפונה כן מתגנבת רוּח קרה מבחוּץ המבשרת את הצפוּי לנוּ במחוז-חפצנוּ. עוד יום-יומַים בטרם צאתנוּ לדרך הביאוּ לנוּ מלווינוּ למדידה ולהתאמה ערימה של מעילי-צמר כחוּלים, ארוּכים וכבדים, מרוּפדים פּרוה מבפנים ועטוּרי צוארונים של פּרוה. כן הביאוּ כובעים בעלי אזניות-פרוה. כן הביאוּ כובעים בעלי אזניות-פּרוה. לאחד מהחבוּרה, שגוּלגלתו גדולה מכפי מידות הכובעים, טרחוּ המלווים וקנוּ כובע חדש בתחנתנוּ הראשונה בטינצין. ראשי משרד סחר-החוּץ באוּ, כמוּבן, לרכבת ללווֹת את המשלחת היוצאת שת פּקין לימים מעטים. כך קיבלוּ את פּניה משלחות-משלחות של אותו המשרד וליווּה בצאתה ובבואה בכל אחת מתחנותיה. במוקדן היתה בין מקבלי הפּנים אשה רצינית, גבוהה ונאה, אם לארבעה ילדים, שהיא מנהלת מחלקה חשוּבה במשרדה ובה מאתים פּקידים. בצאת המשלחת ממוקדן לביקוּר באַנשן הסמוֹכה נלווּ אליה שליחי האזוֹר, אשר יחד עם המלווים מפּקין והמאַרחים באנשן עלה מספּרם על מספּר חבריה. בכל תחנה – ארוּחות חגיגיות עם הפּגישה ועם הפּרידה על מספּר חבריה. בכל תחנה- ארוּחות חגיגיות עם הפּגישה ועם הפּרידה ונאוּמי הברכה השגרתיים על ידידוּת ועל שלום.

אחד הרשמים העזים ביותר מביקוּרי באזור התעשיה היה מאותן שעות מעטות שביליתי בבית-ההיתוּך העצוּם לעפרות ברזל באנשן. העיר כוּלה, בת שלושת רבעי מליון תושבים כיום, ששוּלשה מאז 1948, היא כבית-חרושת אחד גדול על עשרות מעשנוֹתיו. רחובותיה הריקים מאדם בשעות העבודה ובניניה האפורים עטוּפי פּיח מתמיד ורבבות פּועליה הנפלטים החוּצה במדיהם הכחוּלים בשעות של חילוּפי משמרות – משווים לה אוֹפי מיוּחד במינוֹ.

בית-ההיתוּך, הפּתוּח בחלקו, הוּא שטח עצוּם אשר לשונות אש ומַפלי מתכת לוהטת נישאים ממנוּ למרחוק.

קרונות וקרוניות, תעלות ותנוּרים, דוָדים עצוּמים מלאים עפרות מעלי אדים. ובנו-אדם מפוּיחים חופרים במכּושים כבדים או טורחים ליד תנוּר השולח לשונות אש-מתכת בחום-גיהינום בסככה הפּתוּחה למחצה, אשר בקצה נופלים משמים פּתותי-שלג זכּים. כאילוּ חזר העולם לתוהוּ ובוהוּ. ואתה, היצוּר הזערוּרי, חוזה במעשי בראשית.

בסך-הכל ביקרנוּ קרוב לתריסר בתי-חרושת באזור צפון-מזרח ובאזורים אחרים. לא אחזור על תיאוּר הסדר והשקט, היעילוּת והערוּת, שהם הקוים האָפיינים במפעלי-החרושת בסין החדשה ומהישגיה הבולטים. אגע בפרט אחר, שהוּא מן הצללים הבולטים. כוָנתי לאותה השיגרה החוזרת ונשנית בנאוּמי המנהלים והסברותיהם. כוּלם מצוּידים בדפּי רשימות שהוּכנו מראש והמבנה שלהם אָחיד. מספּרי היצוּר הכלוּלים בהם יחסיים, ברוּבם מתוך השוָאָה לימי שלטונם של היפּאנים באזור, או גידוּלם באחוּזים מאָז המַהפּכה. על כמה משאלות האורחים, החורגות מן המסגרת המוּכנה לפניו, עונה המנהל כי אין זה בגדר סמכוּתוֹ ולא מענינו הוּא. כך המענה גם לגבי ענינים עיקריים, כגון מחירי התוצרת וכשרה להתחרות בשוּק החפשי, תכניות היצוּר של בית-החרושת או מקורות חמרי-הגלם שלו, וכדומה.

כל החוּטים מובילים למשרדי-הממשלה המרכזיים, הם הקובעים את התכניות והמכסות, ההספקה והתפוּקה. המנהל אינו אלא מבצע הפּקוּדות של המרכז, ועיקר מעייניו במילוּי מכסת התוצרת. לרוב אין הוּא בעל מקצוע או מהנדס, אלא נאמן המפלגה, אף כי לא תמיד חבר לה.

מספר חברי המפלגה הקומוּניסטית בקרב האוּמה בת שש מאות מליון אינו כששה מליונים בלבד. רבים המתדפּקים על שעריה, אך הם נפתחים רק ליחידי סגוּלה. מלווינוּ, שאיש מהם לא הגיע עדיין לידי זכוּת זו, הסבירוּ לנוּ כי אדם צריך להכשיק עצמו הרבה כדי להתקבל למפלגה. הכשרת הלב והכשרה במעשים טובים, של גבוּרה והקרבה ומופת בחיי יום-יום, ולא בדיבוּר או בכרטיס חבר בלבד. רבים מבעלי עמדות-מפתח במשק המדינה עדיין אינם חברי המפלגה וכן גם חלק ניכר של שריה. יש מליונים השואפים להימנות עם אותה כת מוּבחרת, המַקנה גם זכוּיות-יתר בשטחים שונים. ספק אם רבים ממנהלי בתי-החרושת כלוּלים בין אלה, אך נאמנוּתם לשלטון בדוּקה ודרך ביצוּעם את עקרונותיה אחידה.

אחד העקרונות הללוּ הוּא הדאגה לאיש העובד. והיא באה לידי ביטוּי בשוּרה של סידוּרים וּמפעלים בין כתלי בית-החרוֹשת, החל מביטוּח למקרי- אסון, שלכך מוּקצבים שלושה אחוזים מהוצאות ההנהלה (נוסף על ביטוּח ככלי שהוּא חוק המדינה), ועד לדאגה לילד ולתינוק של האם העובדת. עניני שיכוּן, מסעדה, צרכניה, מרפּאה, ספריה, תחנת-שידוּר, שיעוּרים להשתלמוּת מקצועית, לימוּד קריאה וּכתיבה לאנאלפביתים שעוד נשתיירוּ בקרב האוכלוסיה – כל אלה נכללים בתחוּמי דאגתו של בית-החרושת, באמצעוּת המחלקות המיוּחדות לכך. האם העובדת (וגדול הוּא אחוּז הנשים בבתי-החרושת. חלק ניכר מהם אמהות) זוכה לתשוּמת-לב יתירה. בבנין צדדי, נקי וחם, - מעון-יום וגן-ילדים. שם ראינו תינוקות בריאים, שמנים ואדוּמי- לחיים, בחברת מטפּלות וגננות מאוּמנות. בבואה לעבודה בבוקר מביאה האם את ילדה ובצאתה בערב, לאחר שמונה שעות עבודתה, היא נוטלת אותו אתה באוטובוּס המיוּחד למטרה זו, להסעת האמהות וילדיהן. שבעים וּמרוּחצים נמסרים הילדים לאמותיהם לעת ערב, כך שאין עליה לטרוח הרבה למענם בשעות שלאחר עבודתה. אם מיניקה היא, הרשוּת בידה להיעדר מן העבודה למועדי ההנקה, וכך הדבר אם חולה הוּא הילד וזקוּק לטיפּוּלה המיוּחד.

איני יודעת באיזו מידה מביאה עבודת האם מחוּץ לבית אושר למשפּחה. אך בסין זו, המחייבת את עמלם של השנים לקיוּם הבית, יש ערך רב לסידוּרים אלה.

בין הענינים שעליהם לא ענוּ מנהלי בתי-החרושת תשוּבות המניחות את הדעת, היה אחד השייך לאותו מעגל עדין שאנוּ מכנים אותו בשם חופש הפרט. הוּצגוּ שאלות על אופן קבלת פּועלים לבית-חרושת ופיטוּריהם. ההסברות שניתנוּ אמרוּ, כי אין מחסור בפועלי-חרושת, הבאים לפי בחירתם החפשית מקרב האוכלוסיה הכפרית המבקשת שיפּוּר בתנאי חייה. בית –החרושת מקבל פּעליו באמצעוּת הלשכות העירוניות, שהן מוסד רשמי מאוּרגן. המנהל רשאי לפטר פּועל רק לאחר שהענין הוּבא בפני ועדה מיוּחדת למטרה זו והוּצג לדיוּן באסיפה כללית של התא המקצועי במחלקה שלו בבית-החרושת. גם אז הזכוּת לו למפוּטר לערער בפני האגוּדה המקצועית של העיר או המחוז.

השאלה מה דינוֹ של פּוֹעל המבקש לעזוֹב את בית-החרוֹשת ולהחליף את מקצועו, או לעבור למפעל אחר ואפילוּ לעיר אחרת, זכתה לתגוּבת-תמהון של המנהל: “וכי למה ירצה בכך?! - אָמר – והרי טוב לו”…

לד. מקצוע ותרבות להמונים    🔗

בקצות האוּלם המרוּוח, השרוּי באפלוּלית ערב, דלקה מנורת- חשמל יחידה ושלחה קוי-אור קלוּשים על רצפּת-העץ המהוּדרת מימים עברו. צלילים בודדים של פּסנתר ישן חזרוּ ונשנוּ בעקשנוּת של מתלמד חרוּץ המתאמן בתרגילים ראשונים. מעל חוברת-התוים המעוּכה הביטוּ בנוּ בתמהוֹן זוּג עינים סיניות מלוכסנות, על הברק המיוּחד באישוניהן השחורים ועל זויותיהן שכאילוּ לא נסתיים חיתוּכן. המנגן קם ועמד על רגליו מתוך מידה של דרך-ארץ כלפּי האורחים הבלתי-צפוּיים. צעיר כפרי כבן 23. אחד מאותם הרבבות והמיליונים, אשר הממשלה מעוֹדדת את הגירתם מן הכפר הדל והמאוּכלס בצפיפוּת אל מרכזי התעשיה. משפּחתו עודנה בכפר-מוֹלדתוֹ, אשר לא בנקל ינתק שרשיו ממנוּ. רק לפני שנים מעטות, עם המפעל של חלוּקת הקרקע מחדש בין האיכּרים, זכה לחלקה משלו, ועליה אָשרו וגאותוֹ. אשתו הצעירה הסכימה לשאת בעוֹל עיבוּד החלקה בעזרת הוריו ואחיו. רק אחת לחודש, לאחר תשלוּם שכרו, אשר מחציתו בערך קודש למשפּחתו, יזכה לבקר את ביתו ולבלות שני ימים בחברת אשתו. המחצית האחרת של השכר, המגיע בשלמוּתוֹ לשבע מאות אלף יוּאָן בערך (כששים לירות ישראליות), מספּיקה לו לחיי-צנע בכרך. את כל שלוש ארוּחותיו יקבל במסעדת בית –החרושת במאתים אלף יוּאֶן בערך – ארוּחות אורז וירקות במנות גדולות ומעט בשר או דגים. המטבּחים הללוּ מתנהלים על-ידי ועדי העובדים ונתמכים בידי הנהלות בתי-החרושת. מקום מגוּריו בשיכּון הממשלה ליד בית-החרושת אף הוּא עולה בזוֹל. לא כל-שכן חפשי הוּא מכל תשלוּם בשביל לימוד זה של נגינה בפסנתר, חלום ילדוּתו. האם יכול היה בן למשפּחת איכּרים, רעב למחצה, בכפר הסיני הידוּע בעניוֹ, להעלות בדעתו כי אי-פעם יזכּה להתגשמוּת חלום מעין זה? ויודע הצעיר הצנוּע הביישן וחש הוּא אסיר-תודה לה ומעריץ את אישיה. על-כן עמל הוּא וטורח משחר עד לילה. משטר החיים החדשים הגיע אליו לאו דוקא באמצעוּת ספרים רעיוניים ותורות חברתיות, אלא במעשים אשר השביחוּ את חייו ונתנוּ להם תוכן חדש. חלום הפּסנתר שהיה למציאוּת קובע את נאמנוּתו לממשלה ודבקוּתו בסיסמאותיה.

באוּלם אחר, בקומה עליונה של הבנין הגדול והרם, נתקלנוּ במתמיד מסוּג אחר. צעיר גבוה ורחב-כתפים, אשר רבים כמותו תפגוש במחוזות מסוּימים של סין, עמד ליד שוּלחן קטן, שקוּע בטבלאות לוגריתמים ונוסחאות מתימטיקה גבוהה. האוּלם הצר והארוך, דחוּס כסאות ושוּלחנות – דוּגמת כיתה של בית-ספר – אך זה נתרוֹקן מעשרות הצעירים והצעירות אשא באוּ לכאן ישר מבתי-החרושת להשתלמוּת עיוּנית במקצועם. הצעיר המתעניין במתמטיקה, כמוהו כפסנתרן מן הכפר, שניהם בדרך מקרה פּועלי בית-חרושת לצמיגים היוּ. בלא יודעים השלימוּ איש את רעהוּ במסירת העוּבדות על תנאי עבודתם וחייהם. בתבוּנה ודייקנוּת השיב על שאלות האורחים אותו הצעיר הגבוה והחינני, אשר התחיל עבודתו בבית-החרושת כנער מתלמד ובכוח שקידתו עלה לדרגת מנהל מחלקה ובקרוב גם יזכה לתואר מהנדס. גם הוּא מבאי הבית הזה ערב-ערב, שקוּע משך שעות בלימוּדיו עד אשר ישיג את מטרתו.

בית “היכל התרבוּת” בעיר הנמל והחרושת הידוּעה טינצין. בנין גדול זה, על קומותיו הרבות, המשמש מועדון לרבבות פּועלי-חרושת, אינו יחיד במינו. רשת של מועדונים גדולים וּקטנים פּרוּשה בכל עיר וכפר, שוֹקקת חיים, מצוּידת בספריות וחדרי-משחקים, במורים וּמַדריכים.באחד מפרברי העיר טינצין עצמה ביקרנוּ למחרת היום במועדון גדול אחר השוכן בבנין חדיש שהוּקם לא מזמן למטרה זו.

ה“היכל” במרכז העיר הוּא מבניני מדינות ה“קונצסיה” הזרות אשר שלטוּ בטינצין ונמלה במשך שנים רבות וניצלוּ ללא הגבלה את אוצרותיה ועמל אנשיה. שמונה מדינות, מרביתן מאירוֹפּה, גדולות וקטנות, כגון אנגליה וצרפת וגרמניה או הולנד וּבלגיה תקעוּ כאן יתד עמוּקה של ניצוּל אוצרות הארץ ועמל אנשיה בצוּרת קוֹנצסיות אכּסט-ריטוריאליות על שטחי העיר ונמלה.הקימוּ בנינים מפוארים משלהם בערב-רב של סגנונות אירופּיים למיניהם, קיימוּ כוח משטרה ודואר משלהם. עם המהפּכה הוחרמו הבינינים הללוֹ על-ידי הממשלה.

“היכל התרבוּת” סבו סיירנו הוּא בנין שוייצי מוּצק, אשר שימש בשעתו מועדון ובית-שעשוּעים לזרים. כיום מבקרים בו ערב- ערב עד אלף איש ויותר. מהם המכונסים לתוך אדרות-הכותנה שלהם מסביב לשוּלחנות הארוּכים באוּלמי הספריה המכילה ארבעים אלף כרכים ומהם המצופפים ודחוּסים בחדרי-המשחקים השונים, החל משחמט ומיני משחקי-שוּלחן המיוּחדים לסין ועד לקלפים שהם כאן בגדר משחק מקוּבל ומצוּי. יש אוּלמות לציוּר וריקוּד, או לשירה במקהלה. אור-החשמל הקלוּש אינו עולה לעתים בד בבד עם הכתלים הגבוהים של האוּלמות והיציעים הנרחבים. אך בבית חם ונעים. עתוני-הקיר ולוּחות הקריקטוּרות מעידים על רעננוּת הקשר שבין המועדון והחיים, הן בשטח מדיניוּת-החוץ והן לגבי ההוי הפּנימי של החברה החדשה. יחסי שכנוּת בשיכֹּונים החדשים או נימוּסי חברוּת במועדון, למשל, תופסים מקום בלוּחות-הקיר לא פּחות מסיסמאות נגד “מחרחרי המלחמה” ו“התוקפנוּת האמריקנית”. אין ספק שהמועדון מנוּצל גם למטרות פּוליטיות. אך ערכּו החינוּכי בולט לעין. כל חדר מחדרי ההיכל שוֹקק חיים ודחוּס מאות-מאות רבות, פּועלים צעירים וקשישים המבלים כאן מ־רבית שעות-הפּנאי שלהם לאחר העבודה.

הכינוּי “היכל התרבוּת” ניתן בסין החדשה לכל מוסד המשמש מרכז לחינוּך ולשעשוּעים להמונים. בתחנתינוּ הראשונה, בקנטון, מרכז מחוז הדרום, סיירנוּ בגן ציבוּרי בשם זה, שבו שטחי-קרח נרחבים לספּורט-המַחליקים, נדנדות עצוּמות וכן שעשוּעים רבים אחרים לנוער ולילדים. אך במרכז הגן שם בניני התערוּכה החקלאית המתמדת של המחוז. עשרות אוּלמות מלאים דוּגמאות וטבלאות, מספּרים ודיאגרמוֹת, טבּק וּקנה-סוּכּר, משי ותה, פּשתן ויוטה, בּננוֹת וּפּרי-הדר ועצי-אוֹרן, סוּגי אורז על גבעוֹליהם השוֹנים וחמניות, תפּוּחי-אדמה וּבטנים, גרעיני סויה ותירס ועוד ועוד לעשרות ולמאות מוּצגים המגלים את עשרה של הארץ. הדיאגראמות מספרות על יבוּל בענף אחד, למשל שעלה מ-6 אחוּזים בשנת 1952 ל- 17.6 ב-1954, וכדומה. והמדריכים הצעירים, בעלי הבעת הפּנים המשכילית, מסבירים בשקט ומתוך בקיאוּת ניכרת בענין תהליכי גידוּל ויצוּר שונים, מהם בלתי-ידוּעים לרבים מאתנוּ. מעולם לא נתתי דעתי על כך, למשל, כי התפּוּז המהולל, שעליו גאותנוּ, מקוֹרוֹ לא בספרד ולא בארץ דרומית אחרת באירופּה אלא בסין הרחוקה אשר משם העבירוֹ לאירוֹפּה הנוסע הידוּע מרקו-פולו בימי-הבינים. על כל יעיד השם אַפּפל-סין (תפּוּח-סין), שבו מכוּנה הוּא בכמה ארצות עד היום הזה. אגב, אין זה החידוּש האחד שהביא עמו מרקו-פולו, התייר האיטלקי, ממַסעו בסין. מסתבּר, כי המַקרוֹנים המפורסמים למיניהם, המזדהים עם שמה שלאיטליה, אף הם הוּבאוּ באותה הדרך מסין. הם משמשים עד היום המאכל הלאוּמי בסין, ביחוּד בצפון, לא פּחות מן האורז.בתערוּכה שפע של מיני תבלינים ידוּעים ובלתי-ידוּעים, מהם נדיקים ביותר, וכן מיני שמנים וגרעינים, עצי-פרי לעשרות ושימוּרים למיניהם. ספר-האורחים אשר ביציאה מכיל מאות דפּים נושאי שבחים בכל שפות עולם, מזרחיות ומערביות, של עמי אסיה ואירופה ויבשוֹת-עולם אחרות, קרובות ורחוקות. והאוּלמות מלאים חיילים בחוּפשה, קבוּצות ספּורט, תנוּעות –נוער ומשפּחות מרוּבות ילדים מלוּוֹת ישישות וזקנים המהלכים ממוּצג למוּצג בחרדת-קודש ומאזינים להסברות בעינים מביעות סקרנוּת ועֵרנוּת.

אותו המחזה חזר ונשנה בתערוּכה אחרת שבה סיירנוּ, גדולה ועשירה הרבה יותר – בתערוּכת התעשיה החדשה בשיניאן (מוקדן), מרכז התעשיה הכבדה במנג’וּריה. בנין-קומות גדול, אשר בימי שלטון היפּאנים כאן שימש חנוּת כל-בו. בחזית הבית מבחוּץ ניצב כפסל גוּש-פּחם טבעי מן המכרות הפּתוּחים המצוּיים כאן, שהם נדירים בעולם. בכניסה מבפנים מוּצגים גוּשי –פּלדה וצינורות, כבלים ושלשלות. כאן מוּדגמוֹת אַמצאוֹת טכניות רבות ומעניינות בתעשית המתכת הכבדה. שלשלות למיניהן ללא הלחמה, מחרטות תוצרת סין, מכונות מיוּחדות ותמוּנות ממציאיהן הסיניים. מהנדסים צעירים מסבירים ומפרשים. גם נערות ביניהם. נערה צעירה, מהנדסת –רדיו, ואחרת מכוֹנאית ליד מכונת-קדיחה גדולה ומסוּבכת, או מחרטה. הנערה האחת, כבת 20 היא בסך-הכל, נראית כננסית לעוּמת המכוֹנה המוּצקה. היא מצטיינת בכשרונותיה, התחילה לימוּדיה בהיותה בת 17 וכיום מניעה היא את המכונה מתוך שלטון גמוּר בה.

במשך שעות עברנוּ מאוּלם לאוּלם, טיפּסנו ועלינוּ מקומה לקומה. מה לא ראינוּ בתערוּכה זו? מחרטות חדישות, מכונות פרייזר וּפטישים, משאבות ומכונות חקלאיות, מגנטים חשמלים וטוּרבּינות שנוצרוּ בשלוש השנים האחרונות. בכל הטבלאות והדיאגראמות, אשר רבות מהן מתחילות למרחוק, מימי שלטון היפּאנים באזור זה, אַתה רואה גידוּל אִטי מאוד לפני המהפּכה, מַשבר וירידה בשנות המעבר משלטון לשלטון ועליה מהירה וּמַתמדת בארבע-חמש השנים האחרונות.

אם לדוּן לפי מוּצגי התערוּכה הזאת הרי אין דבר החסר בסין. אָמנם, איך אפשר לדוּן על כלכלת ארץ לפי מוצרי תערוּכה? ביחוּד משלא ניתנוּ מספּרים מדוּיקים בה, רק יחסיים. וּברוּר, כי רבים מהמוצרים רחוקים מלספּק את התצרוכת העצוּמה שלאוּמה בת למעלה משש מאות מליון נפש הנתוּנה לבנין ארצה. בענפי הצריכה היומיומית ניכר ביותר יסוד הצנע החמוּר שבו נתוּנה עדיין הארץ. כן הדבר לא רק לגבי כלים, בגדים, רהיטים, מזון וכדומה, אלא גם בענפי הרפוּאה, תרוּפות ומכשירים, כלים סניטריים וכדומה. ואתה יוצא מן התערוּכה בהכרת ההתלהבוּת של בנין, אבל גם בתחושת המַחסוֹר הגדול והבולט.

בקצה הקומה הששית שם אוּלם-מנוּחה נרחב על כורסותיו המרוּפּדות, ספּוֹתיו הרכּוֹת העציצים והאגרטלים, התמוּנות והכלים הנאים והתה החם בספלים במספּר מניתים, מוּנחים בזה על גבי זה ספרי-האורחים הגדולים והרחבים, המכורכים אדום וזהוב. בכל מיני שפות הוּעלו כאן הרשמים והברכות של מאות המשלחות מעשרות ארצות ומדינות, מסחריות ופוליטיות, רשמיות ובלתי- רשמיות. מאיטליה וספרד, מבוליביה וברזיל, מצרפת ואנגליה ושוייץ. הנה כתובת ערבית מאינדונזיה ואחריה ספרדית ממכּסיקו, פּרופיסור יהוּדי מצ’ילי וחבר משלחת אמריקה לקוֹריאה שאינו מפרש בשמו. מהודוּ וקפריסין וציילון. וראש ממשלת בוּרמה, אוּ-נוּ, בשפת ארצו. מאז פּתיחתה בשנת 1950 עברוּ כבר בתערוּכה זו למעלה ממיליון מבקרים, מ־רבּיתם כמוּבן אנשי המקום. ראינום קבוּצות-קבוּצות,פועלים בחוּפשתם ותלמידים במסעותיהם, עוברים בשקט מאוּלם לאוּלם, נחים בחדרי-האורחים שבכל קומה וקומה, קוראים בלחש את הסיסמאות המרוּבות ודברי המנהיגים על שלום ועל אחוה, על הגברת היצוּר וליכוּד הכוחות, ועל אוצרות המדינה השייכים להמונים, ועוד כדומה מן המתנוסס בכל עבר, על הכתלים והלוחות. לעמוד מקרוב על בעיותיה של הארץ הענקית הזאת. ספרוּת סין הישנה מלאה תיאוּרים מחרידים על העוני האיום אשר שרר בכפר הפיאודלי שמסים לרוב רוֹששוּהוּ כליל. תיאוּרי הוי היחסים בין בעלי –הקרקעות העשירים בסין והאריסים העניים מחוּסרי-הקרקע – אין מדכא מהם. הוי של עמל מפרך ורעב מתמיד, ללא כסוּת וללא מעוֹן אנוֹשי. אימרה מקוּבלת היא בספרוּת סין, כי גורלו של האיכּר הסיני היה לעבוד כשוֹר ולאכוֹל מזוֹן חזירים. גם הספרוּת החדשה מוּקדשת בחלקה הניכר לחיי הכפר וּבעיותיו. ספרים שלמים נכתבוּ לתיאּוּר הרפוֹרמה האגררית עם חלוּקת האדמה מחדש, זה המפעל הסוציאלי הראשון והגדול ביותר שביצע המשטר הקוֹמוּניסטי. המבצע התחיל באזורים שנכבשוּ בידי הכוח הקוֹמוּניסטי עוד שנים לפני כינוּן ממשלת סין העממית. אגב, הרפוֹרמה שבוּצעה לאחר כינוּן הממשלה היתה נוחה יותר לבעלי-הקרקעות העשירים מאשר באזורים הכבוּשים לפני-כן. הממשלה לא חילקה את האדמה לאיכּר ולאריס שוה בשוה, כפי שנעשה הדבר על-ידי הכוחות הקוֹמוּניסטיים באזורי-הכּבוּש הראשונים.נחלאות בעלי-הקרקעות הגדולים הוחרמוּ גם עתה כבתחילה, ואוּלם מאת האיכּרים העשירים נלקחה רק האדמה שהחכירוּ לאריסים, ואילו אותה שעיבדוּ בכוחות עצמם נשארה בידיהם, גם אם עלתה על השיעוּר המקוּבל.

אחד המבצעים האחרים, שעליהם מצביע המשטר החדש, הוּא – השינוּים במס החקלאי, זו גאוַת הממשלה. אמנם, אויבי המשטר הקוֹמוּ-ניסטי בסין טוענים, כי הכפר הסיני הוּא קרבּן לתעשיה החדשה וּמנוּצל גם עכשיו מעל ליכולתוֹ וּמזוֹנוֹ נלקח ממנוּ למען הפּוֹעל העירוני. כאשר סיפּרנוּ לאחר ביקוּרנוּ בסין לאחד העתונאים המערביים השקוּע בבעיות מזרח ומערב, כי ראינוּ את אנשי הכפר בצפון סין והם שבעים וּמנת האורז שלהם יציבה ומַספּיקה בהחלט, טען ואמר: “אוֹרז?! וממתי זה האיכּר הצפוני בסין אוכל אורז?! האיש בצפון סין אמוּן על אטריוֹת ולא על אורז, ואילו עכשיו גוזלים את הקמח שלו ומאכילים אותו באורז…”

ואמנם, את מסי החקלאוּת משלם האיכּר בגרעינים. אחד התצלוּמים הנפוצים ביותר בעתונוּת המצוּירת הוא שוּרוּת שוּרות קרונות-העץ הקטנים המרוּבעים בעלי שני אופנים, הרתוּמים לחמור יחיד או לפרד, והעגלון בעל כובע-הבמבוק רחב-השוּלַים, פּוֹסע על-ידוֹ צעד-צעד, מושך ברתמה בכבדוּת והשוֹט בידו. בקרון מספּר שקים מלאים או סלסלות-במבוק מכוּסות. אלה הם הגרעינים מן הכפר אל העיר. עתוֹנוּת הממשלה מכנה אותם בתואר “גרעינים ציבוּריים-פּטריוטיים”. היא מספּרת במפוֹרט כיצד האיכּר, העבד המרוּד מדוֹרוֹת, שזכה עכשיו לחלקת- אדמה משלו ולתנאי-חיים אנוֹשיים, מגיש בהתלהבוּת לממשלתו את מסיו, ובכך הוּא חש עצמו שוּתף לבנין עתיד העם. לדברי התעמוּלה מזדרזים האיכּרים לשלם את מסיהם ללא עיכּובים והם מקדישים לכך את הסוּג הטוב ביותר שבגרעיניהם, אף-על-פי-כן יש צורך בפיקוּח רב על מבצע זה.

מאות אלפי הכפרים הקטנים מאוּרגנים ביחידות אדמיניסטרטיביות, מספּר כפרים ליחידה, הנקראת בשם “שיאנג”. כל יחידה כזאת יש בה מעין תחנה לאיסוּף גרעיני המסים, והממוּנים עליה ועל המאזנים שבה הם מבחירי הסביבה, צעירים לרוב, שנאמנוּתם לשלטון בדוּקה. תחנה זו מהווה מרכז לתעמוּלה והסבּרה, מקום מפגש חברתי וּבמת ויכוּחים וּבירוּרים, והיא אחד הנושאים הנכבדים בסיפּרים ובתיאוּרים מחיי ההוי החדש בסין. כאן, עם הגשת המס במו ידיך, נבחנת מידת הכשרתך לרעיונות המשטר הקוֹמוּניסטי ונאמנוּתך לשאיפות בנין המדינה הסוציאליסטית.

בסין הישנה היה להלכה המס החקלאי על כל סוּגיו הרבים חובתו של בעל הקרקע בלבד. אך למעשה הוּטל כוּלו בעקיפין על האריס,שנאלץ נוסף לכך גם לרצות את פּני המחכיר במתנות וּתרוּמות לבל יבכּר בשנה הבאה מישהוּ אחר על פּניו. המסים נדרשוּ מראש, בעד שנים רבות, לעתים בעד דור שלם. יש ואיכּרים נאלצוּ למכור ולשעבד כל אשר להם, לרבות בן או בת, למען יזכוּ באריסוּת. שיעוּר המסים הגיע לא פעם לחמישים ועד שבעים וחמישה אחוּזים של היבוּל. נוסף לכך הכבּיד ידוֹ מס הקרקע, אשר שיעוּרוֹ היה גבוה. במשטר החדש הוּנהג מס חקלאי אחד, המוּשתת על השיעוּר הממוּצע של התנוּבה, והוּא בערך כעשרה אחוּזים מן היבוּל, בשינוּיים קלים באזורים השונים. יוצאים מן הכלל האיכּרים העשירים, שברשוּתם אדמה יותר מן הממוּצע וּמסיהם גבוהים יותר.

לשם הגנה על רמת-חיים מינימַלית שוּחרר אחוּז מסוּים של היבוּל מכל מס. שיעוּר זה מתנוֹדד באזורים השונים מ- 72 ק“ג גרעינים לראש בערך עד 82 ק”ג בערך. באזורי המיעוּטים הלאוּמיים הנחשלים שיעוּר האחוּז המשוּחרר ממס גבוה יותר. באזור טיבּט, למשל, הוּא עולה עד 137 ק"ג לנפש. וכך נמצא, כי כעשרה אחוּזים מאיכרי סין העממית משוּחררים מכל מס.

שיעוּר המסים אינו מבוּסס על התנוּבה למעשה באותה השנה, אלא על הממוּצע הרגיל באדמתו של האיכּר בשנים קודמות. אסונות-טבע יש בכוחם להקטין את השיעוּר, וכן הדבר גם במקרים של אסונות-משפּחה או שמחות. כגון נישוּאים וכדומה. אם הצליח האיכּר להשביח את שיטת העיבּוד ולשפּר את יבוּלוֹ מעל לממוּצע – רוַח נקי הוא לו, והתוספת משוּחררת מכל מס. וכמוּבן, זה משמש גורם דוחף להשבּחה.

ספרוּת –ההסברה מלאה דוּגמאות, בעוּבדות, בשמות ובמספרים, כיצד גדל היבוּל והולך בד בבד פּוחתים מאליהם המסים. הינה איכר בשם צ’יה-הוֹ-טינג מכפר קואופּרטיבי ממחוז שנסי. בשנת1951 היה קציר הדוחן שלו 1526 ק“ג בערך, מזה שילם מסים בשיעוּר237 ק”ג בערך, כלומר כ-15.5 אחוּזים ב-1953 קצר 2433 ק"ג, אבל כיון ששיעוּר מסיו נערך לפי יבוּל1951 – הרי הגיע רק ל-9.8%. כך ירד אחוּז המסים של איכּרים אחרים באותו כפר מ-18 ל-10.8, מ-18.7 ל-11.9, או מ-15.5 ל-.12.5. כוח-הקניה של האיכּר עלה. הדבר מוּרגש בעיקר לגבי זבלים וּמַכשירי-עבודה, אך גם לגבי מצרכי-מזון וּלבוש וכלי-בית. מפקד רשמי של 49 ריכוּזי שיאנג, המקיפים כמה מאות כפרים במחוז שנטוּנג אומר, כי תושביהם הוציאוּ בשנת 1952 פּי ארבעה מאשר ב-1950 למכשירי-עבודה וזבלים, ובאותו הזמן צרכוּ בעשרים וחמישה אחוּזים יותר לאַספּקה.

אחוּז היבוּל הוּא המס הממשלתי היחיד המוּטל על האיכּר. שלטונות המחוז רשאים להטיל מסים נוספים לצרכים מקומיים, לבנין דרכים או תיקוּן גשרים וכדומה, רק אם ההצעה באה מתוך מוסדות המחוז עצמם וּבאישוּרם. גם אז אין שיעוּר המס הנוסף יכול לעלות על שבעה אחוּזים ממס היבוּל של אותו המחוז.

ממשלת סין העממית מדגישה את העוּבדה, כי ככל שגדלה והולכת התעשיה הלאוּמית והכנסתה כּן פּוחת עוֹל המסים המוּטל על הכפר. סעיף זה בתקציב הממשלתי ירד מ-37 אחוּזים מן ההכנסה הכללית בשנת 1049, ל- 29.6% ב-1950, 18% ב-1951, 17% ב-1952 ו-13.5% ב-1953. בה בשעה מדגישה התעמוּלה הרשמית את העוּבדה, כי משנה לשנה גדל אחוּז המס החקלאי המוּצא לצרכי הכפר עצמו. ושוּב מספּרים העולים מ-34.7% ב-1950, ל-42.7 ב-1951 ו-69 ב-1952. סכוּמים אלה כּוֹללים שיפּוּרים כלכליים ושכלוּלים ברשת החינוּך, התרבוּת והניהוּל. אך הם אינם כוללים את ההלואות השנתיות הגדולות שנותנת הממשלה לאיכּרים על-מנת לשחררם ממַלוים בריבית קצוּצה. בד בבד עם ההכרזה על תכנית-החומש לביסוּס התעשיה הצהירה הממשלה, כי שיעוּר המסים החקלאים בשנות 1953–1955 לא יעלה על אלה של

1. אָמנם, אומרת ההסברה הרשמית, בשלוש השנים הראשונות לשיקוּם הכלכלי של המדינה (1949–1952) שימש הכפר מַצבּר הכוח העיקרי שעליו נשענוּ יסודותיה. המסים החקלאיים איזנוּ את תקציב המדינה, יצבוּ את מחירי השוּק, הבטיחו מזון לחייל ולפועל העירוני וסיפּקוּ עזרה למחוזות הרוּסים. גם עכשיו, בתהליך הקמת המשק הסו-ציאליסטי של המדינה, תוֹרם הכפר תרוּמה ניכרת. ואוּלם בד בבד עם ההנאה שהחקלאי נהנה מן המיכּוּן של הארץ וממכשירי-העזר המרוּבים לצרכי הכפר המתוספים והולכים – פּוֹחתים מסיו בהתמדה. אך כל זה עדיין בראשיתו ועוד הדרך רחוקה.

המיכּוּן, עם כל ההקלות שבו, מחייב בהכרח התקדמוּת בשיטות העיבּוּד החקלאי. הוּא מחייב שיפּוּר ארגוּני בקנה-מידה רחב.

ממשלת סין העממית מעודדת את החקלאוּת הקואופּרטיבית לצוּרותיה השונות.

לו. ביקור בכפר קואופרטיבי    🔗

בבוקר שמש וכפוֹר יצאנוּ לביקוּר לכפר הקואופּרטיבי קאוּ-קַן-צוּן (“כפר הגדה הגבוהה”), אחד הכפרים לדוּגמה מסוּג זה בסין. הכביש המוביל לכפר, מרחק 15 ק"מ מזרחה מעיר-התעשיה מוקדן בצפון, היה חלק והמכונית התנהלה בעצלתים בין שדות מוּשלגים ונהר קפוּא. נקל היה להבחין בהבל פּיהם הקוֹפא של רוכבי האוֹפנַים אשר התנהלוּ צעד-צעד בצדי הדרכים. לעינינוּ חלפוּ פּרברי העיר על תערובת הישן והחדש שבה. רחובות המסחר המשוּתקים כמעט; חלונות-ראוָה רבים חסוּמים בקרשים. פּה ושם פּתוּחות רק חנוּיות של שענים, צלמים, מתקיני משקפים וכדומה. ברוּר, כי המסחר הפּרטי דועך והולך. ליד שוּרה של בקתות ישנות הדבוּקות זו בסזו, או בצדי חומה אטוּמה המתמשכת לאורך הרחוב, מזדקר פּתאום לעין שטח של שיכוּנים חדשים, בניני-קומות רמים ואיתנים עשוּיים לבנים שרוּפות, מוּקפים גנים ובניני-ציבוּר גדולים. על הכביש מתנהלים שוּרות-שוּרות של אותם קרונות דוּ-אופנים הישנים הרתוּמים לחמור או לפרד. אבל הנה חולפת המכונית על פּני קבוצת בניני-ביטון גדולים ומודרניים, על המַבהיקים בלבנם הרענן – בית-ספר ממשלתי של המחוז הוּא לחקלאוּת ממוּכּנת. ולא הרחק ממנוּ, על גדות האגם הקוֹפא הנוֹצץ בזוהר השמש, שוּב קבוּצת בנינים חדשים, עשוּיים מלבנים אדוּמות וחלונותיהם מוּקפים מסגרות צבוּעות כחול – בית-הבראה מחוזי הוּא של אחת האגודות המקצועיות, פּתוּח במשל כל ימות השנה, והנשלחים אליו לפי הוראות הרופא פּטוּרים מכל תשלוּם.

נציגי הכפר חיכוּ לנוּ בחוּץ. חבוּרה מכוּבדת, בהם ראש הכפר וסגנו, המנהל וראש מחלקת היצוּר ועוד. גם מספּר הנשים אינו קטן. שתי המבוּגרות שבחבוּרה – האחת היא “ראש יחידת הנשים” שבכפר ונבחרת למוסדות המחוז. פּניה חרוּשי-קמטים וּמשא שנות עמל וסבל על כל דמוּתה של האשה בת 42, אשר בליבי כיניתיה מיד בתואר “עליה שניה”. חברתה היא “הפועלת לדוּגמה” בכפר, ואילו השתים האחרות – הצעירות יותר – עסקניות-התרבוּת הן, האחראיות לספריה ולשיעורי-הערב. ראש יחידת הנשים, למשל, כרבים אחרים, רק לאחר השחרוּר, כאן בכפר למדה קרוא וכתוב. אָמנם, רק 2500 סימנים באוצרה, אבל זה מספּיק כדי קריאת עתון. היא, כחברותיה האחרות, טיפּוּסים מצוּיים הן בכפר הסיני ופגשתין עוד קודם-לכן בספרוּת סין החדשה.

חדר הועד צר ומפוּיח מעשן כירת-הברזל וממנורת-הנפט – אין חשמל בכפר. תמוּנת מאו-טסה-טונג מתנוֹססת במקום הבולט על הכותל וכן תמוּנות מנהיגים אחרים. הזקן שבחבוּרה מברך את האורחים וראש הכפר נושא נאוּם נמלץ, אשר הוּא קוראו פּסקה-פּסקה מתוך הרשימות שבידיו ולחייו לוהטות מהתרגשוּת.

צעיר כבן 28 הוּא. נראה כבנם של האחרים היושבים בנחת, מכוּרבּלים בכומתות צמר-הגפן השחורות שעליהם ומקשיבים לדבריו של הצעיר, שהוּא חבר שוה-זכוּיות בכפר, אך נוסף לכך הוּא גם פּקיד נאמן לממשלה, מפקח על הנהלת הכפר, ומקבל משכורת זעוּמה עבור טרחתוֹ הנוספת. הממוּנה על היצוּר אינו פּקיד ממשלתי, אך שניהם נבחרים על-ידי כל חברי הכפר, אשר מספּר המשפּחות בו 160 ובהן 770 נפש.

שטח אדמת הכפר הוּא 2260 מוּ (המוּ פחות מדוּנם). במשטר הישן, לפני הרפוֹרמה האגררית, היה מספּר בעלי הקרקע שבכפר רק 8% מתושביו ולהם היוּ שייכים 90.7% של אדמתו, ואילו ברשוּתם של 92 האחוּזים שהיוו האיכּרים האריסים היוּ רק 9.3% מאדמת הכפר. “עכשיו צאוּ וחשבוּ בעצמכם – אמר הצעיר בהתרגשוּת – מה היה מצבו של האיכּר האריס, אשר נאלץ לשלם דמי חכירה 52% מיבוּל אדמתו, וחייו כּפרה וכשוֹר”. לדוּגמה מביא הוּא איכּר אחד בשם הן-יוּ-צ’נג, אשר חכר עשרים מוּ אדמה ויבוּלו הממוּצע היה 27 פיקל. מה נשאר לו ולמשפּחתו לאחר ששילם המחצית לבעל הקרקע, ששה פיקל שילם מסי ממשלה, שנים מסי חקלאוּת ומן השארית הזעוּמה עוד נאלץ לקנות מתנות על מנת לשחד את בעל האדמה. "בודאי תשאלוּ – מתלהב הנואם ומוסיף – על שוּם מה חייב האריס לשחד את בעל הקרקע מאחר שכבר שילם את כל המסים והארנונה? – הוּא הדבר! למען לא יבכר אחר על פּניו בשנה הבאה, כי רבים הקופצים על האדמה הזאת למרות התנאים האיוּמים… ולא נותרה ברירה לאריס העני אלא להשכיר את אשתו כמינקת לעשירי הכפר, בעוד תינוקו שלו נשאר בלא חלב וכדומה…

עם מפעל חלוּקת האדמה באזור זה עוד בשנת 1948 קיבלוּ כוּלם חלקות שוות, העשיר כעני, המפתח לחלוּקה היה מספּר הנפשות במשפּחה, 2.75 מוּ לנפש. לשם הקלת העיבוּד החלוּ בשנת 1950 מתארגנות “יחידות לעזרה הדדית” – זה אחד המוּנחים השגוּרים ביותר בסין העממית. “מצאנוּ – מוסיף הצעיר ומסביר בהתלהבוּת הגוברת והולכת – כי צו זה של ה”צ’רמן' מאו-טסה-טונג והמפלגה הקוֹמוּניסטית אין כמוהו לעודד את העבודה, לגרום להתקדמוּת ולהגביר את היבוּל.ואמנם, שנתים לאחר זה, ב-1952, כבר היה באפשרוּתנוּ לרכוש לעצמנוּ עגלות ובהמות-עבודה".

אותה שנה הגיעוּ גם לידי הישג אחר, והוּא ההחלטה להצטרף לתנוּעת “הקואופרטיבים של איכּרים יצרניים”. אז התחילוּ לעבּד אדמתם במשוּתף. בפרק אותו זמן הקימה הממשלה בסביבה תחנה ממוּכּנת לעזרה חקלאית. ממנה אפשר לשכור טרקטור או מכונה אחרת בתנאים נוחים ולהגביר את היבוּל במידה ניכרת. מן הממוּצע של 370 קדי למוּ (הקדי – 100 פיקל) לפני השחרוּר עלה היבוּל ל-420 קדי ב-1952. ממילא עלתה גם רמת-החיים עד כדי כך, שהשיגה ידם לקנות שתי חליפות כוּתנה מרוּפּדת לשנה לאיש, ויש מאוּשרים שזכוּ אפילוּ לנעלי-עור.

בשנת 1954 עשוּ צעד נוסף לקראת הגשמת השויון החברתי והיוּ ל“כפר שיתוּפי”, שבו האדמה שייכת לכלל, בלי להיות מוּלאמת, והיא מעוּבדת בידי הכלל, בה בשעה שגם ב“קואופּרטיב החקלאי היצרני” היא אמנם מעוּבּדת באופן שיתוּפי אבל היא שייכת לפרט. כך הדבר גם לגבי בהמות-עבודה והמכונות, במידה והן קיימות בכלל. ולמרות השטפונות והנזקים הטבעיים עלה היצוּר באותה השנה ביותר מעשרים קדי.

הכפר מתנהל על-ידי האסיפה הכללית הבוחרת בועד המנהל ובחמש “קבוצות-עבודה להגברת היצוּר”. עם השיפּור במצבו הכלכלי של הכפר הצליחוּ לבנות בו 62 חדרים נוספים בעלי גגות –רעפים ו-30 חדרים בנויים חמר. כן בנוּ 12 רפתים, 20 מכלאות לחזירים, אוּרוה, מחסנים והתקינוּ 48 משאבות-מים. גם רמתם התרבוּתית עלתה וכ-35 מבני הכפר שלחוּ ללמוד בבית-ספר תיכון ובבית-ספר טכני, נוסף על בית-נספר העממי הקיים בכפר ופּעוּלה תרבוּתית למבוּגרים.

לא כל מי שחי בכפר חייב להיות חבר במשק השיתוּפי שלו. למעשה, הרי רק 116 מספּר החברים ואילו 44 המשפּחות הנותרות הם פּועלים מקצועיים שאינם רוצים להצטרף למשק השיתוּפי, או כאלה שהכפר אינו מוּכן לקבלם כחברים, - מי שהיוּ לפני המהפּכה בעלי הקרקע. הועד המנהל קובע את תכנית העבודה וכל קבוּצה מבצעת את המוּטל עליה. חלוּקת העבודה הפּנימית היא לפי הכרעותיו של ראש הקבוּצה. את המסים לממשלה משלמים בגרעינים – 21% משיעור יבוּל 1952. ככל שהיבוּל עולה משנה לשנה, כן יורד אחוּז המס.

הרוַח מתחלק לאחר הקציר באופן יחסי, הן לפי השקעותיה של המשפּחה במשק – באדמה וברכוּש אחר, והן לפי סוּגי העבודה שעשתה במשך השנה ואיכוּתה. כל ענפי העבודה שבכפר מתחלקים סוּגים-סוּגים ולכל סוּג דרגת תשלוּם שלו. למוּכשר ביותר מבחינה טכנית או לחזק ביותר בגוּפו מקצים עבודות מסוּבכות יותר, אשר ממילא הכנסתן גבוהה יותר. לא מן הנמנע הוּא, איפוא, שכעבור שנים מעטות יתבלט אי-שויון גמוּר גם בכפר מעין זה. ומה גם שחיות-הבית הקטנות וכן העופות הם רכוּשו הפּרטי של האיכּר. על שאלה בנקוּדה זו ענה ראש הכפר בספּרו על קרן מיוּחדת שנועדה לעזור למשפּחה במקרה של מחלה או אסון. הכפר קשוּר בחוזה לתחנה רפוּאית המשמשת את חבריו ללא תשלוּם אישי. קרן רזרוית אחרת, בשיעוּר 5% מכלל היבוּל, נועדה לעזרת משפּחות נחשלות שהכנסתן מוּעטה. התשוּבה האחרת שבפי ראש הכפר לבעיה זו אמרה: “החינוּך שנותנים לנוּ ה,צ’רמן' מאוּ-טסה-טונג והמפלגה הקוֹמוּניסטית מלמד אותנוּ לעבוד מתוך אחריוּת לטובת הכלל. אין עכשיו בינינוּ עצלנים או משתמטים. ומי שנחשל מסיבות שאינן תלוּיות בו זכאי לעזרת הכלל”… כל זה עדיין בגדר של הלכה, כי המעשה עודנוּ צעיר מדי שאפשר יהיה להסיק ממנוּ מסקנות.

כל שעת הרצאה והשיחה שלאחריה לא פּסקוּ הנערות הצעירות מלהגיש את הכּיבּוּד לשוּלחן ואילו ראש יחידת הנשים לא פּסקה מלמזוג תה סיני לתוך הספלים הקטנים, לאחר שהריקה אותם תחילה משיירי התה הקר אל מתחת לשוּלחן, לשם סילקה גם את קליפּות הבטנים הזערוּריים והביצים. ראש הכפר הסביר לנוּ, כי אשה זו זכתה למעמדה המכוּבד מעל לכל בגלל היותה מעדיפה את עניני הכלל על טובת ההנאה שלה – זו התכוּנה העילאית שאליה יגיע אדם רק לאחר חינוּך עצמי חמוּר, ורק אז הוּא ראוּי להיות עסקן ציבוּרי ואפילוּ חבר המפלגה הקוֹמוּניסטית.אף תורה זו עדיין בבחינת הלכה היא שטרם עמדה בנסיון.

סיירנוּ בצרכניה של הכפר – אוּלם מרוּוח, שיש בו כל הדרוּש לאדם, כולל מכשירי עבודה פּשוּטים ותרוּפות. כל המצרכים דלים וּצנוּעים, טיבם פּשוּט וללא ברק חיצוני של מוֹתרוֹת. ביקרנוּ בחדר-התרבוּת על ספריו ותמוּנותיו. כן סרנוּ לחדר התערוּכה החקלאית של מיני הגידוּלים בכפר ובמחוז. ראינוּ את מעט המכונות הפּשוּטות, רכוּש הכפר, וסרנוּ לאחת מדירות המשפּחה. חדר מרוּוח שבמרכזו ה“קַנג”, כמקוּבל בכל בית סיני עתיק. זוהי מעין במה מוּגבהת מעל לרצפּה, עשוּיה לבנים שרופות ומתחתיה כירת-החימוּם. ה“קנג” הוּא מקום מושבה של המשפּחה ואורחיה המכוּבדים בשעות-הפּנאי ביום, והמשכב בלילה. בשיכוּן פּועלי הנמל ראינוּהוּ בנוּי כמעין תא מיוּחד בפינה מופרשת מן החדר הכללי. ואילוּ בשיכוּנים החדשים של העובדים העירוניים, נעלמוּ כבר עקבותיו כליל וצינורות ההסקה המרכזית ממלאים את מקומו. אך בכפר עוד יכירנוּ מקומו.

ברוּר היה למסיירים, כי “כפר לדוּגמה” הוּא זה, ולא הכפרים האחרים מצבם כמצבו. המס הגבוה עודנוּ מהווה לחץ כבד על הכפר גם כיום. תהליך הלאמת הקרקע, המתנהל אמנם בזהירוּת, מאַייםּ באופק. המיכּוּן עודנו באִבּוֹ, ועניוֹ של האיכּר הסיני עדיין משווע, גם אם בלי ספק חלה הטבה במצבו.

לז. באוניברסיטה של המיעוטים    🔗

בקצוֹת פּקין, מַסע כמחצית השעה ממרכז הכרך, מתנוססת שוּרה של בניינים חדשים, מהם בניני־ביטון מוֹדרניים ומהם בעלי אותם הפיתוּחים הצבעוֹניים והגגות המצוּעצעים נוסח עתיק. מדי עברנוּ בסביבה זו, בבואנוּ אל העיר ובצאתנוּ, היוּ המלַווים מַראים באצבע בגאוה גלוּיה: “האוּניברסיטה של המיעוּטים”.

טיפּוּח המיעוּטים בא לידי ביטוּי בסין לא ביצוּגם המכוּבד בקוֹנגרס העממי בלבד, אף לא רק בהופעותיהם התדירות על הבמה, בריקוּדיהם ושיריהם ותלבשתם הלאוּמית. העתוֹנוּת המצוּירת מלאה תצלוּמים וסיפּוּרים על חייהם והישׂגיהם, מרוממת ומפארת את תרבוּתוֹ ומנהגיו של מיעוּט זה או אחר, מספרת על אישיו ובעיותיו. בביקוּרנוּ במצוּדת התעשיה הכבדה, אנשן, היינוּ עדים להכנות הנמרצות לקבלת פּניה של משלחת בת מאתים איש שנועדה לבוא למחרת היום מטיבּט הרחוקה על גבוּל הוֹדוּ ונפאל, לביקוּר באזור הצפוני־מזרחי. פתקאות לבנות, כתובות בשפה הטיבטית, הודבקוּ על דלתות עשרות החדרים במלון העירוני הגדול, אשר צוּחצח ומורק מחדש. מטרתן היתה לא רק להקל על האורחים, אלא גם להפגין את שויון הזכוּיות של שפות המיעוּטים. בראש השיירה – פַּנצֶ’ן־למה, ודַלַי־למה, שני משיחי בוּדהא גם יחד, מיצגיו הנכבדים ביותר של הבּוּדהיזם הצפוני עלי אדמות. וּמדגיש המלווה, הנלהב להסברת הישׂגי המהפּכה בסין, וּמציין את העוּבדה, כי שני היריבים המוּשבעים לשעבר חיים בשלום בחסוּת המשטר החדש, פועלים במשוּתף לטובת האזור שלהם, ותושביו, ואין איש מתערב בענייני הדת שלהם.

השבט הטיבטי אינו אלא אחד מששים המיעוטים אשר בסין, המונים 38 מיליון נפש בערך וּמהווים לפי המפקד האחרון כ־6.6% מן האוכלוסיה הכללית. המפקד, אשר לפי המסמכים הרשמיים נערך בחצות הלילה, 30 ביוּני 1953, ותוצאותיו נתפּרסמוּ בנובמבר 1954, קבע את מספר הנפשות הסיניות בעולם ל־601.938.035. בחשבון זה שבעה מיליונים וחצי בפורמוזה ולמעלה מאחד־עשר מיליון וחצי בארצות העולם. אגב, המפקד קובע, כי מספר הגברים בסין עולה על מספר הנשים, אף כי רק במעט. 338 מיליון מהנפקדים גילם למעלה משמונה־עשרה. ילדים מתחת לגיל ארבע מהווים 15.6%. ומאידך גיסא, יש קרוֹב לשני מיליונים ישישים מגיל 80 ומעלה, מהם 3384 מעל לגיל המאָה ועד לגיל 155 שנים. במיוּחד מוּדגשת במפקד העוּבדה של הירידה בתמוּתה במשטר החדש וכתוצאָה מכך גידוּל האוכלוסיה ב־20 לאלף בשנת 1953 לעומת 10 לאלף ב־1937.

הטיבטים הם אחד מעשרת המיעוּטים שמספרם עולה על מיליון נפש. אך יש עשרות מיעוּטים קטנים ואף־על־פי־כן גם להם הזכוּת להשתמש בשפתם המיוּחדת. השפות שונות לחלוּטין זו מזו, קרוב לחמישים מספּרן. והשוֹני אינו בשפה בלבד, אלא בכל אורח־החיים ועולם המוּשׂגים ורמת ההשׂכּלה. ומטרת האוּניברסיטה הזאת, כפי שהגדיר אותה סגן נשיאה, היא לקרב את המיעוטים אל הגוף הסיני הגדול, אשר 93.4 אחוּזיו נמנים עם הרוב הלאוּמי בשם הַן. המטרה המעשית הישירה היא להכשיר את חבר הפעילים לפקידוּת הממשלה ושירוּתיה באזורי המיעוּטים המתנהלים על־ידי מוסדות־ממשלה מקומיים. המגמה אינה לטשטש את לשונות המיעוּטים ותרבוּיותיהם. להיפך, כל המקצועות באוּניברסיטה זו נלמדים בלשונות המיעוטים, ואילו המנדרינית אינה אלא שפת־משנה.

ארבעים ושמונה השפות השונות שהביאוּ אתם 1400 התלמידים, מהם 360 נשים, למוסד, מוּינוּ לפי מוֹצאָן וקרבתן לשש־עשרה קבוּצות. וכוּלן גם יחד שולטות במוסד אשר תלמידיו, מגיל 15 ועד 35, מתחלקים ל־39 כיתות. מוּבן מאליו, כי מספר המורים גדול בהכרח והוּא עולה על מאתים. לא קל, אפילוּ בסין המאוּכלסת, למצוא מורים מַתאימים בשפות השונות, ויש מקצועות הנלמדים באמצעוּת מתורגמנים. הרצאה אחת מיתרגמת בבת־אחת לכמה שפות.

סגן הנשיא, בלוית מזכירו, חיכוּ לנוּ בכניסה לבנין הראשי, כמקוּבל בסין. איש לא צעיר. בן־תרבוּת, אשר קרא ושנה. גם בקורות עמנוּ יש לו מוּשׂג כלשהוּ. סיפּר על הקהילה היהוּדית של ילידי המקום שהיתה בקייפוּנג, בירת סין בימים עברוּ. קהילה עתיקה, אשר מקוֹרה עוד מן המאה השביעית או השמינית לאחר הספירה. ראשיתם רוכלים וספּקים, שבאוּ עם הצבא הכובש במעלה הנהר הצהוב, ובמשך דורות שמרוּ על עיקרי דתם.

בנין מיוּחד מוּקדש למוּזיאון של המיעוטים השונים – כליהם, מלבוּשיהם, נשקם, מלאכת־מחשבת וכלי־נגינה. נקיון וסדר בכל. המוּצגים ערוּכים בהרוָחה בארונות־זכוּכית חדישים, מסוּמנים במספּרים וּמלוּוים כתובות ודברי־הסברה.

בחדר־האוכל המרכזי יש לוּח ועליו פירוט סוּגי המטבחים למיניהם, ששה במספר, בהתאם לחוּקים ולמנהגים של המיעוטים השונים. מתברר, כי מלבד העמים שאינם אוכלים בשר־חזיר או אלה שאינם אוכלים בשר־בקר, יש המתנזרים מתרנגולת וכבשׂ, למשל, או צמחונים למיניהם וכדומה. כל תלמיד רשאי להימנות על המטבח הרצוּי לו, מתוך בחירה חפשית. גם בעניני דת ניתן חופש מלא ובנין מיוּחד מוּקדש לשני בתי־תפילה, זה לצד זה, בוּדהיסטי וּמוּסלמי.

ביקוּרנוּ חל ביום גדול לאוּניברסיטה. אותו יום צירפה קולותיה למפעל החתימות נגד השימוּש בפצצה האטוֹמית, שנערך ברחבי סין ברוב פּוּמבי וטקסים. יום־יום הביאוּ העתונים רשימות של חותמים לסוּגיהם ומקצועותיהם, מלוּווֹת תצלומים לרוב, סיסמאות והגדרות מהמקוּבלות בעולם הקומוּניסטי נגד “מחרחרי המלחמה” וכדומה.

למרות הקור העז עמדוּ חבוּרות־חבוּרות ברחבה הגדולה שלפני הבנין הציבוּרי המרכזי של המוסד עד שעת השמש השוקעת. צעירים וצעירות למאות, בשלל צבעים של תלבושות המיעוטים הלאוּמיים למיניהן, היווּ מחזה מוּזר מאוד, מעין תערוּכת לבוּש מימים עברוּ. כמה מהתלבושות הן מהנדירות בעולם, מסוּרבלות בכובעים רבי־קישוּטים כגגות הסיניים וּבתכשיטים כבדים, וּמַגבּירוֹת את רוֹשם הצנע החמוּר של החליפה הכחוּלה בעלת הצוארון הסגוּר.

בחגיגיוּת עברוּ החבוּרות על־פּני השוּלחן הגדול הענוד כתוֹבוֹת וסיסמאות, ולאחר שהניחוּ חתימותיהם על הגליון הפּרוּשֹ נתרחקוּ ועלוּ במדרגות המובילות אל האוּלם הציבוּרי, להקשיב לנאוּמו של סגן־הנשיא על ערך המפעל. ההבינוּ או לא הבינוּ על מה חתמוּ? – שאלה היא. אך בכובד־ראש ורצינוּת עלוּ במדרגות, כמזּומנים למלאכת־קודש. ולאורחים היתה הרגשה, כי עדים הם לא רק למפעל־חתימות הפגנתי, שאוּרגן יפה מגבוה, אלא רואים הם שלב אחד במפעל גדול הרבה יותר, להשלטת מחשבה אחידה ורצון אָחיד בלב מיליונים. כך יוצרים מחשבה טוטליטרית.

באוּלם אחר, שנקלענוּ אליו בסיוּרנוּ, ישבוּ אותה שעה כמה עשרות צעירים וצעירות, אשר מבחינת רמת השכלתם כנראה לא הוכשרוּ עדיין להבנת הנאוּם באוּלם הפּוּמבּי, ועל־כן הקשיבוּ להסברה מיוּחדת, מותאמת להם. המתלמדים הללוּ מבני טיבט היוּ.

לא במקרה זוכה טיבט הרחוקה לתשוּמת־לב יתירה בסין. בשנת 1951 שיגרה לשם הממשלה משלחת בת 57 אנשי־מדע וחוקרים לפענח את אוצרותיה של הארץ הבלתי־נודעת. ההגדרה הרשמית של מטרת המשלחת היתה לגלות אוצרות שיצילוּ את תושבי האזור מעָניָם וּבערוּתם. העתוֹנוּת הסינית וספרוּתה מקדישות עד היום מקום רב לפרסוּם פּעוּלותיה והישׂגיה של אותה המשלחת, שנתחלקה לחמש קבוּצות לפי סוּגי־המדע השונים. למחרת סיוּרנוּ באוּניברסיטה של המיעוטים נזדמן לידי עתון שבו מספּר עוד כיום אחד מחבוּרת הגיאוֹלוֹגים שבמשלחת כיצד גילוּ באזור עקבות נפט וּמתכות ומינרלים לאחר הרפתקאות שונות ונועזות. הוּא מדגיש את עזרת תושבי המקום לחוקרים, שבלעדיה לא היוּ זוכים להצלחה. “ומדוע עזרו לנו? – אומר הגיאוֹלוֹג לי־פּוֹ במאמרו המשׂתרע על עמוּדים רבים, מלוּוה תצלוּמים מאירי־עינים – משום שבכל צעד שעשינוּ הסברנוּ לתושבים מה אנוּ עושים ומה התועלת אשר תצמח להם מהישׂגינוּ”.

במשך שתי שנות פּעוּלתם בטיבט גילוּ החוקרים עקבות למעלה משלושים מינרלים בעלי ערך במאה מרכזים שונים, בהם ברזל ונחושת, מַגנזיוּם ואָבץ, פּחם ואלוּמיניוּם ועוד ועוד. עוֹרק מַתכתי חשוּב אחד מתמשך לאורך שני מילין.

אבל לא היוּ מגלים אותו אילמלא ההתלהבוּת והסעד של תושבי המקום.

קבוּצת החקלאים עשתה בינתים את שלה, וכך הרופאים ואחרים. הדין־וחשבון שלהם מספּר ברוּרוֹת כיצד פּעלוּ, נוסף לשליחוּתם המדעית, גם כתועמלני המשטר החדש ומסביריו. והאוּניברסיטה של המיעוטים אינה אלא צעד נוסף בפעוּלה זו.

יצאנוּ מן המוסד בהרגשה כי אם אמנם התואר “אוּניברסיטה” מוּפרז הרבה לגביו, הרי מפעל קולע למטרתו הוּא. בעצם, מין אוּלפן הוּא לחינוּך נאמני השלטון ומפיצי רעיונותיו באזורי המיעוּטים מתוך מגמה שלא לפגוע בערכיו הלאוּמיים של המיעוט, בשפתו ותרבוּתו.

לח. עם מנהיגות וסופרות    🔗

היום האחרון לביקוּרי בפּקין נוֹעד לפגישות עם נשים, בבוקר – עם נציגוֹת הפדרציה של הנשים הדמוֹקרטיוֹת, ואחר־הצהרים – עם חברוֹת אגוּדת הסופרים. אודה, כי ציפּיתי במיוּחד לפגישות אלוּ מתוך תקוה לשיחות חפשיות ובלתי־רשמיות. אמנם, ערב אחד לפני־כן בא אלי המלווה וּביקש לדעת מה השאלות שיש בדעתי להציג ובשיחת־טלפון ממוּשכת מסר את תוכן דברי, כשהוּא חוזר ושואל מדי פּעם לפרט זה או אחר שבהם. אף־על־פי־כן לא נפגעה האוירה הידידוּתית החמה של הפּגישות ולא ניטל לכאורה גילוּי־הלב מהן. שוּב עמדתי, אגב, על החן והנועם אשר בהליכות בני העם הזה ומידות הידידוּת שלהם. שני המעונות היפים שבהם נערכוּ הפּגישות, בית מרכז הפדרציה של הנשים ומועדון אגוּדת הסופרים, מרוהטים וערוּכים בהרוָחה ובטוב־טעם, נקיים ומצוּחצחים, וילאות מבהיקים מלובן על החלונות ומַפּיוֹת מרוּקמות ומגוהצות על הספּוֹת המרוּפּדות והכורסות הרכּוֹת. בשתי הפגישות חיכוּ המזכירות והמאָרחוֹת לאורחת ברחוב ובחצר וּבפתח הבית, לפי מעמדן ודרגותיהן. ובשתיהן היוּ ראשי המדברות מצוּידות בחומר בכתב וּבדפוּס וּמלוּווֹת מתרגמוֹת משלהן, נוסף על המדריך שנתלווה אלי. וּלמעשה, כמה מהן שולטות שליטה מלאה בשפה האנגלית, ללא צורך בתרגוּם כלל.

למרות כל המחיצות והסייגים היוּ השיחות רעננות וּמאלפוֹת. גם כאן, כביפּאן, עם האוֹפי השונה כל־כך של שתי הארצות וּמשטריהן, עוד האשה חיה את עצם היותה משוּחררת, שוַת־זכוּיות בחברה לאחר שעבוּד של דורות. העיקרוֹן “שכר שוה לעבודה שוה” הודגש בשיחות כהישג עצוּם אשר חידוּשו עדיין רענן. שוב חזרוּ ומנוּ באזני את רוב העמדות הנכבדות בתעשיה, בחקלאוּת ובאמנוּת שתופסות כבר כיום נשי סין. בחשבון ימי העבודה בקואופּרטיבים היצרניים בחקלאוּת, שמספּרם ארבע מאות אלף, מגיע חלקה של האשה לשלושים אחוּז. רבות מהנשים הלוקחות חלק ביחידות לעזרה הדדית בחקלאוּת גילוּ יכולת ארגוּנית גדולה ונתמנוּ לתפקידי־הנהלה נכבדים. לדוּגמה: ב־567 הקואופּרטיבים החקלאיים במחוז שנסי משמשות 514 נשים בתפקידים כגון מנהלות וחברות ההנהלה. במחוז אחר באזור יהוֹל, יש 298 מנהלות קואופּרטיבים ומנהיגות הצוותים לעזרה הדדית. חלקה של האשה בתעשיה החדשה בולט לעין. כן נכבד מקומה במוסדות המרכזיים של הממשלה ומשרדיה, ובמוסדות התרבוּת והחינוּך. בשנת 1953 מנה מספּר המורות בסין 5468, מהן 58.3 אחוּזים מכלל המורים של בית־הספר העממי ו־32 אחוּזים ממורי בית־הספר התיכון. כך הדבר גם בעולם הספרוּת והבמה. בתחרוּת הדרמה הלאוּמית בשנת 1952 זכוּ למעלה משלושים נשים בפרסים. וגדול אחוּז הנשים במבצע הלאוּמי להחדרת האמנוּת בקרב ההמונים ולביטוּי אמנוּתי של חיי הפּועל והאיכּר. לשם המטרה הנ"ל התנדבוּ נשים רבות, סופרות, שחקניות ורקדניות לחיות בקרב ההמונים בכפר ובבית־החרושת.

עם כל אלה אין עדיין האשה בעלת ההכּרה בסין מרוּצה ממעמדה והישגיה. עדיין רחוקה היא מאוד מהשגת השויון הנכסף. ועוד רבה המלאכה שהיא רואה לפניה בהרס הכבלים הפיאודליים שהעיקוּ על חייה מאז ומתמיד וכן במלחמה לקיוּם זכוּיותיה. החוק קובע זכוּיות נרחבות לאשה ולילד בסין העממית. אבל בחיי יום־יום עדיין רחוק השויון, ביחוּד בכפר, ויש צורך בעמידה מַתמדת על המשמר. האשה עמוּסה עבודת־פּרך מעל לכוחותיה. יש צורך בארגוּן חזק, אשר אחד מתפקידיו הוּא דיוּן ושיפּוּט בתלוּנות נשים נגד גברים, אם בעניני משפּחה או בעניני עבודה. ותאי פדרצית הנשים הם הכתובת לתלוּנות הללוּ ולשיפּוּט בהן.

בסין העממית קיימים ארבעה ארגוּני נשים, אך הגדול והכולל שביניהם הוּא הפדרציה הדמוקרטית של הנשים, אשר מונה את ראשיתו עם תחילת המשטר החדש בשנת 1949. הוּא נוסד על־ידי נשים מעטות, מ“גיבּוֹרוֹת המלחמה” וה“עוֹבדות לדוּגמה” בשלבים הראשונים של בנין החברה המהפכנית. חברותיו הן פּוֹעלוֹת ואיכּרוֹת ונשי פּועלים עקרות־בית. אין החברוּת בו אישית אלא של גוּפים־גוּפים, מהם 163 מרכזים עירוניים, למעלה מאַלפּים גוּפים מחוזיים וּמאתים אלף יחידוֹת ה“שיאנג”, אלה קבוּצות של כפרים קטנים, אשר כל קבוּצה מאוגדת בהנהלה אחת.

חבוּרת הנשים העומדות בראש הפדרציה בעלות השכלה הן, עניני העולם אינם זרים להן, אף כי מרכז מעייניהן בתחוּמי ארצן פּנימה. הן יודעות כי יכלוּ להחדיר נשים במספּר רב יותר לתפקידים נכבדים אילמלא ההגבלה בהשכלתן. ולכך מכוּונת פּעוּלת הפדרציה, ללמד ולהשכיל את חברותיה. חוּקי המדינה מבטלים את עליוֹנוּתוֹ של הגבר, קובעים את זכוּיות האשה והילד, חופש הבחירה לאשה בנישוּאיה. חופש לנישוּאי האלמנה, איסוּר הבּיגמיה, זכוּיות האשה בירוּשה וכדומה. המוני הנשים חשות יום־יום בשינוּי במעמדן והן אסירות־תודה על כך למשטר וראשיו. כ־84% מבעלות זכוּת הבחירה הלכוּ אל הקלפי בבחירות לקונגרס העממי לפני שנה. בערים זכוּ הנשים ב־20% מקולות הבוחרים ובממוּצע מספּר הנשים נבחרות הקונגרס הוּא 12%. הישׂג הנראה בעיני האשה הסינית עצוּם בהשואה למעמדה העלוּב עד המַהפּכה.

*

השיחה עם נציגות אגוּדת הסופרים נסבה בעיקר על הספרוּת החדשה של סין העממית ואָפיה. כאן, כבשיחה עם נציגות פדרצית הנשים הדמוֹקרטיות באותו בוקר, רבה ההתעניינוּת בכל הנעשה בישראל והיה דרוּש מאמץ ניכר כדי לחלק את הזמן אשר לרשוּתנוּ לשתי הארצות גם יחד, סין וישראל.

במקום הבולט ביותר בחדר־האורחים היפה של האגוּדה מתנוֹססוֹת תמוּנותיהם של לנין וגוֹרקי. נוסף על שלוש הסופרות אשר השתתפוּ בשיחה נכח בה גם סגן נשיא המחלקה לספרוּת יפה בשפות זרות שבארגוּן. הוּא עצמו סופר, אשר אך זה סיים את ספרו מהוי מלחמת קוֹריאה, העומד להתפּרסם בקרוב גם בתרגוּמו האנגלי. הדוֹברת העיקרית בשיחה היתה הסופרת חברת המפלגה הקוֹמוּניסטית לי־פּי צ’אוֹ, סגן נשיא סופרי הדרמה בסין. אשה באמצע שנוֹתיה, אשר מאחריה עבר מַהפּכני. בת עניים, שהצטרפה בגיל צעיר ל“מַסע הגדול” של המנהיג מאו־טסה־טונג והמפקד צ’וּ־טה ועשרת אלפים אנשיהם, זה המאוֹרע הבולט בקורות המלחמה הקוֹמוּניסטית בסין, שמו של ה“צ’רמן” ותורתו היוּ שזוּרים וּשלוּבים בכל אשר דיברה וסיפרה. סופרי סין מאוּשרים – אָמרה. – לפני עיניהם תמיד דבריו של המנהיג אל הסוֹפר הסיני עוד בשנת 1942. בנאוּם אשר נשא אז כיון את הסוֹפר החדש שיבחר כנושא ליצירתו את האיש העובד וחיי יום־יום שלו. אבל לא מבחוּץ אלא מבפנים. ונאוּם זה הוּא שנתן את הדחיפה לסופרים רבים לפנות אל בתי־החרושת והכפרים ויחידות הצבא, לחיות עם ההמונים במשך שנים, על־מנת לעמוד מקרוב על חייהם ובעיותיהם, לגלות לא רק את הקושי שבחיים אלה, אלא גם את האור שבהם, לספר על מאמצי ההתחדשוּת שלהם, על צעדיהם לקראת העתיד המַזהיר.

ואָמנם, סופרים אלה היוּ לחביבי ההמונים. הכלל שנקטוּ לעצמם “יצור למען העם בכל לבבך ובכל מאודך” – נשא פּרי. ואם לפני המהפּכה היה ספר רגיל נפוץ בסין בכמה אלפים טפסים לכל היותר, הרי מצביעים לך כעת על ספר שתפוּצתו עלתה על שלושה מיליונים וחצי טפסים, ועוד אחד שנפוץ במיליון וחצי טפסים, ושוּב אחרים שתפוּצתם הגיעה ל־520 אלף ול־320 אלף. הספר “השמש זורחת על נהר שַנגקַן”, שזכה בפרס סטלין ב־1951, של הסופרת טינג־לינג, נפוץ ב־290 אלף טפסים. סוֹפרת זו עצמה, שהיא חברת המפלגה הקוֹמוּניסטית וממבצעות המַהפּכה האגררית בסין למעשה, תרמה את מַרבּית הכנסות ספרה לטובת מוסדות־ילדים.

הסוֹפרים והאמנים המפוּרסמים בסין, דוּגמת רוּסיה הסוֹבייטית, מהווים אחד המעמדות בעלי זכוּיוֹת־יתר, אשר כמה מן ההגבלות המקוּבלות אינן חלות עליהם. שכרם גבוה והם אוגרים רכוּש, מכוניות הדוּרות לרשוּתם ומעונותיהם נרחבים ומרוהטים רהיטים יקרים. אף־על־פּי־כן, היוּ הסופרות המאָרחוֹת, כמוֹתן כנציגות פדרצית הנשים, לבוּשות כוּלן באותם מדים כחוּלים, מכנסים ומעילוֹן, כשל איש הרחוב, אם גם לא מכותנה, אלא מצמר, כשל הפּקיד הגבוה, השר והמנהיג. בשיחה על נושא זה, על תלבושת־הצנע האחידה, הביעוּ הסופרות דעתן בגילוּי־לב שאינו משתמע לשתי פּנים, כי גזירת השעה היא והן רואות אותה כמעשה של לית ברירה, עד יעבור זעם ויוּטב מצבה הכלכלי של המדינה. הצורך “המוּקפּא” בסיפּוּק יצר האשה לגנדוּר וקישוּט בולט מאוד. התכשיטים ושמלות־הפּאר חבוּיים בארגזים, מחכים לשעתם.

צו זה של לבוּש־צנע גם הוּא חלק מהוראוֹת הנשיא, אשר קבע כי הסופר חייב לשמש מופת ודוּגמה במלאותו אחר המצווֹת בשלמוּת. והסופר הנאמן ליסודות המשטר החדש הוא אהוּב ההמונים, – אמרה המארחת שלי. – הקורא אוהב את הספר המגיש לו אותה אידיאוֹלוֹגיה שעליה הוּא מתחנך בלבוּש אנשים חיים וקורותיהם. ואוּלם למרות כל מאמציו והישׂגיו עוד מפגר הסופר אחר החיים ועדיין לא מילא כראוּי אחר אותן הוראות ה“צ’רמן”. חיי העם הבונה והיוצר מלאים חידוּשים מַפתיעים. תהליך פּיתוּח התעשיה או המעבר לחיים שיתוּפיים בכפר כרוּכים במעשי־גבוּרה לרוב של יחידים, הראוּיים לשמש נושאים לספרוּת ודוּגמה לרבים. לשם כך דרוּשים סופרים הקרובים לעם, החיים את חייו ויסודותיהם הרעיוניים מוּשתתים על האידיאוֹלוֹגיה המחיה את הארץ הזאת וכל המתרחש בה. והכשרת הסופר בכיווּן זה היא אחת המטרות שנטל על עצמו ארגוּן הסופרים, אשר נוסד רק בדצמבר 1953.

אבל גם סופרי סין מבינים, כי אין לבנות ספרוּת חדשה בכוח צו מגבוה בלבד. בכינוּס השני של הארגוּן, שנתקיים באמצע שנת 1954, נשמעה ביקורת על האפשרוּת לחדש את פּני הספרוּת בכוח פקוּדת המנהיג תחת חינוּך מַתמיד ושיטתי. בכינוּס זה דוּבּר רבּוֹת בסוֹפר הצעיר וחינוּכוֹ. הקשישים צריכים לחנך את הצעירים ולפנות מקומם להם. בלי כוחות נעוּרים אין עתיד. הספרוּת החדשה נועדה לצעירים והיא צריכה להיכתב בידי צעירים העולים מן ההמונים.

מתוך הנחה זו החלוּ מטפחים גם את ספרוּת־הילדים, בעזרתם ובעצתם של סופרי־ילדים ותיקים. אחת מסופרי־הילדים, שהשתתפה בשיחה, התעניינה מאוד בספרוּת־הילדים בארץ. היא החלה מפרסמת יצירותיה לילדים עוד בשנת 1911 ועליהן נתחנך דור שלם, שהזיל דמעות על סיפּוּריה מחיי אם סינית, וכדומה. המלווה שלי, אָב לילדים, סיפּר לי בדרכו חזרה לאחר הפּגישה, כי הוּא עצמו היה בנעוּריו מקוראֶיה המעריצים של סופרת זו ועכשיו קוראים ילדיו את יצירותיה באותה התלהבוּת והמית־הלב. בשיחה היתה היא רק בבחינת מקשיבה לדבריה של הסופרת חברת המפלגה הקוֹמוּניסטית. המלים המעטות שאמרה היוּ זהירות מאוד. הנטיה בסין היא לפתח את ספרוּת־הילדים כמקצוע מיוּחד, וכבר יש כיום עשרות סופרים וסופרות שהקדישוּ עצמם לשטח זה בלבד. הם מקיימים שני עתונים יומיים לילדים וחמישה שבוּעונים וירחוֹנים, הנפוצים במספר טפסים גדול, נוסף על הספרונים המצוּירים, האהוּבים מאוד על הילד.

מכל מה ששמעתי וקראתי ברוּר היה לי כי אין ספרוּת חפשית ובלתי־תלוּיה בסין. הכל כבוּל לצרכי האידיאולוגיה. הדבר בולט עוד יותר בעתוֹנוּת, במידה שיכולתי להבחין בביוּליטין האנגלי הדל, שהוּא מזונו היחיד של הקורא הזר.

לט. פָּאוּ־פָּאוּ פירושו אוצר    🔗

“פּאוּ־פּאוּ” – זה כינוּי־החיבה לילד, המקוּבל בסין בשיחה בעל־פּה ובספרוּת. בכל עתון מצוּיר מוּקדש לילד מקום של כבוד, לסיפוּרים עליו ולתצלוּמים שלו. חוברות מיוּחדות מספּרות על המוסדות והמפעלים, שמקימה הממשלה למענוֹ, ועל הדאגה שהיא דואגת לו. ואָמנם, בכל אשר תפגוש ילדים ותינוקות ברחבי סין, אם בגנים הציבוּריים בעיר, אם ברכבות ובדרכים המוּשלגוֹת שבין כפר לכפר – יידמה לך, כי כאוצר יקר הם מטוּפחים. שמנמנים הם ואדוּמי־לחיים, נקיים ומרוּחצים. לבוּשם חם ורבגוני, בניגוּד לחוּמרה שבלבוּשו האָחיד של המבוּגר.

שלושת בני משפּחת סוּנג בשיניאן, שביקרנוּם במעוֹנם בשיכּוּני־הממשלה החדשים, שתי אחיות בנות 4 ו־6 ואָח בן שנתים, היווּ מחזה מלבּב של ילדים בריאים וּשׂבעים. משפחה עמלה היא זו. האָב והסב פועלי־חרושת הם, והאם והסבתא מנהלות את משק־הבית. המעון חם ונקי. מן המטבח עולה הבל של תבשיל. מעל הקירות נשקפות עשרות דמוּיוֹת מן האגדה הסינית העתיקה, המקשטות את הבית בססגוֹניוּתן ומשמשות בני־לויה למשפּחה ומזוֹן לדמיוֹנם של הילדים. שתי האחיות, מרוּחצות וּמצוּחצחות, סרטים צבעוֹניים בשערותיהן, שרוּ ורקדוּ לכבוד האורחים מתוך חוֹפש ושלוה. להקת הילדים שפּגשנוּ בשיכּוּן פּועלי־הנמל, הנבנה והולך ליד העיר טינצין, היוּ פּחות מצוּחצחים, לבוּשם בלוֹיים, אבל גם הם בריאים וּמלאי־חיים.

פּגישתנוּ הראשונה עם ילדי סין ובני־הנוער שלה היתה באחד הגנים הציבוּריים הגדולים בעיר הדרומית קנטון. הגן משׂתרע על שטח גדול בקצות העיר, מקיף גבעות ומורדוֹתיהן. אצטדיוֹן חדש לחמישים אלף איש נבנה כאן בשנתיים האחרונות לספוֹרט ולחגיגות־עם. בראש הגבעה יש בנין אדמדם עתיק, מלפני שש מאות שנים – שם בית־נכוֹת של הסביבה. בראש גבעה אחרת אתה רואה שוּרה של סוּכות־שעשוּעים ודוכני־ממתקים. אמן עממי עומד שם וגוזר בן־רגע, בשכר פּרוּטות מעטות, את פּרצוּפך כצללית של נייר שחור על רקע לבן. זקנים שמלאכתם בכך משעשעים את הקהל בנגינה על כלים עתיקים או במעשי־להטים מבדחים.

ימי חוּפשה מבית־הספר היוּ אלה, והגבעות צהלוּ מצחוק ילדים ונוער. אי־מזה ממרחקים הגיע לאזנינוּ קול צלוּל ורם של נערה בשירה עממית, המשתפּכת על־פּני הגבעות. הלכנוּ בעקבות הקול וּבאנוּ לתוך סוּכּה עטוּרת ספסלים מסביב. חבוּרת נערים ונערות היתה שם, סטוּדנטים בחוּפשה, המבלים את שעות הבוקר בטיוּל־רעים. הנערה שרה ובידיה שירוֹן קטן, מוּדפּס נאֶה. נער מלווה את שירתה בכלי־מיתרים עתיק, הידוע בשם “הכּינור הסיני”. שיר הערצה ל“מַנהיג” הוּא, ושמו של מאו־טסה־טונג חוזר ונשנה תכוּפות. חבוּרת הנוער מקבלת את פני האורחים בסבר פּנים יפוֹת, תוך נימוּסים של בני־תרבות, ללא אותה ביישנוּת אילמת, המצוּיה בארצות אחרות של המזרח הרחוק, אך גם ללא רעשנוּת או שוֹבבוּת פּזיזה. מפנים מקום לאורחים, שרים לכבודם וּמַפצירים בהם להשמיע אף הם משירי ארצם. תוך רגעים מעטים נוצרה אוירה נעימה כל־כך, שאחד הישׂראלים, אשר אינו זמר כלל לפי מקצוֹעוֹ, ניאוֹת להשמיע באָזני חבוּרת הנוער שיר ישראלי, כשהם כוּלם משתפים עצמם בו במחיאות־כפּים קצוּבות ובמאור־פּנים והתלהבוּת.

נפרדנוּ כידידים, לאחר צילוּם משוּתף וחילוּפי כתובות וכדומה. לקול השירה המתרחקת ירדנוּ בגבעה לעבר גן ציבוּרי אחר, ובו משטח גדוּר של קרח להחלקה. מאות נערים ונערות, ביחידות ובזוּגות וחבוּרות, היוּ מחליקים בזריזוּת וגמישוּת לקול המנגינה הבלתי־פּוֹסקת של הרמקול, כשרבים מהם משעשעים את עצמם ואת חבריהם בלהטוּטי אַקרוֹבּטיקה של מַחליקים מוּמחים. במסעותינוּ השונים על־פּני סין נוֹכחנוּ לדעת, כי ספֹּורט זה של מחליקיִם הוּא אחד הנפוצים והאהוּבים ביותר, ביחוּד על הנוער והילדים. הרמקוֹל מַשמיע שירתו הסינית או הרוּסית, ונערים ונערות למאות, במדי בית־הספר הכחוּלים, מחליקים בקצב.

באחד ממסעותינוּ ברכבת במשך שעות מרוּבות פגשנוּ בחבוּרת נוער, שחקני הוקי, שחזרוּ מסיבוּב בצפון, באזורי השלג העמוק. בניגוּד לכלל התושבים היוּ הנערים הגמישים והנערות החינניות לבוּשים בגדי־ספּוֹרט צבעוֹניים עם סמלי קבוּצותיהם עליהם. עליזים, ואפילוּ רעשנים היוּ, בניגוּד למקוּבל בציבוּר סיני רגיל, אשר השקט והמשמעת הם מקוי־האוֹפי הבּוֹלטים ביותר שלו.

הנוער חוֹבב אַקרוֹבּטיקה. יום אחד בילינוּ שעות במוסד הידוּע כאן בשמו “צירקוס” (קרקס). בצהרי יום ראשון בשבוּע ישב קהל רב במשך שעות, עוקב בעוצר־נשימה אחר להטוטיהם של האַקרוֹבּטים למיניהם. הנה נער הרוכב קדימה ואחורה על מין מכשיר־נסיעה בן אופן אחד. תוך כדי רכיבה ישחק בארבעה כדוּרים, שהוּא מעיפם באויר, או בשלושה כובעים, שהוּא מחליפם על ראשו בזריזוּת בלתי־רגילה, וכדומה. הנה נערה הרוכבת על אותו מכשיר, והיא מניפה בידיה ארבעה מקלות־במבוק דקים, ועליהם נסמכות צלחות־חרסינה, צלחת לכל מקל, והנערה מסובבת את הצלחות בלי הרף; על כל צלחת נתנוּ כוסות מלאות מים במספּר רב – והנערה המשיכה בסיבוּב המקלות באויר עם כל אשר עליהן, בלי שתפּוֹל צלחת ארצה ובלי שתישפך אף טיפּה מן המים.

אין אלה אלא מקצתם של להטוּטי הזריזוּת האַקרוֹבּטית שהראוּ לנוּ אותו יום. אך מכל המראות גם יחד התרשמתי ביותר מבּרק הסקרנוּת שבעיני הילדים אשר בקהל הצוֹפים, ביניהם גם פּעוֹטות ותינוקות. ויש להעיר, כי גם כאן, בסין הקומוּניסטית, כבכל מקום אחר בו חיים בני־אדם, ראיתי ילדים מציצים מבעד לחרכּי הגדר המקיפה את מגרש הקרקס – משוּם שגם כאן יש כאלה אשר אין ידם מַשׂגת לשלם בעד כרטיס־כניסה.

הנוער בסין אינו רק מַחליק על הקרח ועוסק בלהטוּטי אַקרוֹבּטיקה בלבד, כמוּבן. הוא גם לומד ועובד. ראינוּ אותו בבתי־החרושת והמשרדים, וראינוּהוּ בבית־הספר. בחלל האוּניברסיטה של קנטוֹן, הנוֹשׂאת את שמו של סון־יט־סן, שוררת אוירה של לימוּד ער ונלהב. עצים ורודים בפריחתם ומזרקות־מים, צלילי־נגינה עולים מבית־התרבוּת, ודברי שיחה ערה נישאים מבית־ועד לתלמידים. זוּג על הדשא שקוּע בהרהוּרים, וחבוּרה במעגל משננת שיעוּר מתוך ספרים וּפנקסים. סרטים אדוּמים לרוחב השבילים מזעיקים באותיות־זהב נגד אמריקה וצ’אן־קיי־שק. ועל לוּחות־קיר ענקיים מתנוססים עשרות תצלוּמים של לנין וסטלין, וקטעים מן העתוֹנוּת והספרוּת הרוּסית על תולדות המהפּכה שלה ואישיה.

מתוך השיחות החטוּפות עם חבוּרות הנוער במגרשי האוּניברסיטה קל מאוד לעמוד על אָפיים הער, על הצמאוֹן ללמוד ולהשׂכּיל, לפעול ולהצליח. ונקל עוד יותר לעמוד על העוּבדה, עד מה צרים ומוּגבלים הם דרכי העולם הידוּע להם ופתוּח לפניהם. חוּץ מרוּסיה ובנות־בריתה – הכל זר להם לחלוּטין. והמעט שידוּע – מקוּטע ומסוֹרס.

מ. “השמש זורחת על נהר שַנגקַן”    🔗

“השמש זורחת על נהר שנגקן” – זהו שם ספר. רוֹמַן־הוי בן 348 עמוּדים כתוּב בידי אשה, טינג־לינג שמה, והיא אחת משלושים ושתים הנשים, שהן חברות מוּכּרוֹת באגוּדת הסופרים של סין העממית. הסוֹפרת מפוּרסמת ביותר מאז קיבלה (בשנת 1951) את פּרס סטלין בעד ספר זה, אַחד הספרים המעטים מספרוּת סין החדשה שתוּרגם לאנגלית והוּא מוּצע לקריאה לזרים, כביטוּי נאמן למהפּכה הסוציאלית והישׂגיה.

המחַבּרת היתה שוּתפת למעשה במבצע הרפוֹרמה האגררית שנעשתה בשטחי הכיבוּש הקוֹמוּניסטי עוד לפני כינוּן ממשלת סין העממית. במשך חדשים פּעלה בתוך הועדה שביצעה את חלוּקת האדמה בכפר קטן בשם ניוּ־אַנשי, המשמש מרכז לקבוּצת כפרים הנמנים עם יחידה מנהלתית אחת, “שיאנג” בסינית. ה“שיאנג” מוּנח נפוץ מאוד בארץ זו. כל מאות אלפי הכפרים, בהם חיים חמש מאות מיליון נפש, מחוּלקים ליחידות מעין אלוּ, המהווֹת תאים ארגוּניים, שבהם נבחרים מוסדות השלטון המקומי והמחוזי.

החרמת קרקע ממחזיקיה במשך דורות וחלוּקתה מחדש, שוה בשוה, מבצע נוֹעז הוּא שאין דומה לו. אי־אפשר לעשותו בכוח כפיה בלבד, בלי שיהיה מאחוריו צוות נלהבים להסברה ולשכנוּע. והמחַבּרת נמנתה עם אלה והיתה עדה לצעדים ראשונים של התמוּרה החברתית העצוּמה שנתחוֹללה בקרב העם. כפר פיאוֹדלי, המוּשתת במשך דורות על יחסי עבדוּת וניצוּל של האריס המחוּסר־כל על־ידי בעל־הקרקע העשיר – פּתאום נזדעזעוּ יסודותיו והעשיר והעני שוים. האריס הרעב והיחף, שהיה נאלץ למכור את כוּתנתו האחרונה ואת ילדיו לתשלוּם מסיו וּמתנותיו לבעל־האדמה, הנה הוא שוה לאותו עריץ שירד עכשיו מנכסיו והחלקה שהוּא מעבּד שלוֹ היא, נחלתוֹ.

המחַבּרת עדה היתה לכל הטוב והרע שצף על־פני השטח עם התמוּרה הגדולה. גיבּוֹרי ספרה הם איכּרים עשירים ואריסים עניים, נשים העומדות בנסיון של מסירת רכוּש אשר צברוּ כל ימי חייהן, הן ואמותיהן, ואחרות – שאינן עומדות בנסיון. יצרים פּוֹרצים. עוֹלמוֹת מתנגשים. תהום חדשה נפערת עם שינּוי המעמדות. היורדים והעולים בשלבי המעמד מגלים את צפוּנות לבם ויצריהם. שונים הם גיבּוֹרי הספר: ראש אגוּדת האיכּרים ותועמלן המפלגה הקוֹמוּניסטית, רועה הכּפר והמוֹרה, בעל בית־המרזח והאשה המוּפקרת, המַהפּכנית האידיאַליסטית, המשמשת מופת במעשיה ואורח־חייה והנער הצעיר, חייל ב“גדוּד השמיני” המהולל של צבא המהפּכה, אשר יצא את הכפר כחייל טירון וחזר אליו שׂבע־נסיונות ועמוּס תורות חדשות.

הנוֹשׂא כּבּיר מיסוֹדוֹ. החומר רוֹטט ושוֹפע. המחַבּרת מנסה לחשׂוֹף גם את השינוּיים והתמוּרות בחיי המשפּחה, במעמדה של האשה ובעלייתה מעבדוּת לחירוּת. גם היסוד הרוֹמַנטי אינו חסר בספר, על גילוּייו החדשים בחברה זו, אשר במשך דורות היתה הבת מאורשת בה למיוּעד לה על־ידי הוריה עוד בטרם עמדה על דעתה.

ואף־על־פּי־כן תקרא את הספר כקורא פּרקי תעמוּלה מסוּג זה הרגיל בסין. אין ספק, כי במידה מסוּימת אפשר לזקוֹף את הרושם הלקוּי על חשבון התרגוּם הגרוּע. אגב, קשה כנראה מאוד לתרגם מסינית, שהיא שפה ציוּרית ופיוּטית מאוד. מקוּבל לומר בסין, כי חלק מסוּים מאי־ההבנות שבינה לבין עולם המערב הוּא בגלל אי־הדיוּק, הבלתי־נמנע כמעט, של תרגוּם הודעותיה והצהרותיה. נזדמן לי לקרוא ספר אגדות של ספרוּת סין העתיקה בשתי הוצאות, האחת הוצאה ישנה, בתרגוּמו של הסוֹפר הסיני הידוּע לין־יוטַנג, היושב מחוץ לארצוֹ, והשניה הוצאה חדשה בתרגוּם שנעשה בסין העממית – ולא קל היה להכיר כי אותה האגדה היא, אף כי תכנה לא שוּנה.

*

התרגוּם החדש של האגדות העתיקות, וכן ספרה של סופרת המהפּכה טינג־לינג, מוּצגים לראוה ב“חנוּת־הספרים הבינלאוּמית” בפּקין וּבחנוּיות דומות המצוּיות בכל כרך אחר של סין העממית. בית־מסחר מעין זה הוּא מוסד ידוּע בעיר, אחד המוסדות המכוּבדים שאליהם מביאים את האורח הזר. זהו בעצם החלון הספרוּתי האחד להציץ בו החוּצה. והוֹא צר למדי, ביקרתי כמה פּעמים בחנוּת זו, היחידה בפּקין הכרך בן מיליונים. אוּלם גדול אחד, וכל אשר בו מוּצג לראוה ולבחירה על האיצטבות והשוּלחנות. חלק ניכר מן הספרים הם בשפה הרוּסית או תרגוּמים לרוּסית מספרוּת סין. יש עתונוּת מצוּירת, רוּבּה של רוּסיה וּבנוֹת־בריתה ועד “הוּמַניטה” הצרפתי. כתבי הסופרים שאינם מקוּבלים ברוּסיה לא תמצא גם כאן. מספרוּת העולם – באנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד – תמצא כאן מבחר הנראה לך מוּזר ובלתי־הגיוֹני, אך בלי ספק יש לו קוים רעיוניים בדוּקים. יש ספרוּת מקצועית בשפות שונות. ולא פּעם תראה כאן סטוּדנט סיני צעיר, פּועל בבגדי־העבודה, או אָב עם ילדיו וספר מקצועי בשפה זרה, אשר אך זה קנהו, מציץ מתוך כיס בגדו הדל.

מַרבּית הלקוֹחוֹת בחנוּת האינטרנציוֹנלית הם זרים, שניכּר בהם אחוּז הרוּסים – אלה המוּמחים למיניהם, מהנדסים וּמַדריכים בשטחים שונים. הם, וביחוּד נשיהם, בּוֹלטים בלבוּשם הטוב לעוּמת האוכלוסיה המקומית. הגברים במעילי־עור חדשים, והנשים בפרוות כבדות, אשר חידוּשן מזדקר למרחוק בין כומתות־הכוּתנה הכחוּלות.

הפּרוָה זוֹלה בפּקין כי אין קוֹנה אותה מלבד הזרים בעלי האמצעים. כך הדבר גם לגבי חפצי־אמנוּת עתיקים וּמלאכת־מחשבת הסינית מימים עברוּ, הידוּעה בעדינוּתה. שׂרידיה מוּצגים למכירה בפינות השווקים העממיים, על הדוכנים שמעטים הדורשים להם, או הם ערוּכים על המדפים במעונות המצוּמצמים בחצרות העתיקות אשר מאחורי החומות של הסימטאות הצרות. שם תפגוש אותן, את נשי המוּמחים הרוּסים, תמיד זוּגות־זוּגות או בחבוּרה, כובעים על ראשיהן ומגפים מרוּפּדים פּרוָה על רגליהן וצרורות בידיהן.

המסחר הפּרטי אינו אסוּר בסין, אך הוּא מתמעט והולך בהדרגה, והמעט שעוד נוֹתר מסתייג בעיקר במצרכים החיוּניים ביותר. המוֹתרוֹת הם נחלת העבר. וגם נחלת העתיד. האשה בסין, בכל גילוּייה והופעותיה, רואה כהוראת־שעה בלבד את הצנע החמוּר ברמת חייה וּלבוּשה. היא נושאת אותו בגאוָה, ככל סיסמה מַהפּכנית אחרת שהיא מַגשימה. אבל אין היא מחמיצה את ההזדמנוּת להגיד ולהדגיש, כי כל זה רק שלב חולף הוּא בתהליך בנין המשק הסוציאליסטי, ומתקרבת והולכת השעה בה יוּטב המצב הכלכלי עד כדי כך, שהיא תוּכל להוציא מתוך ארגז־המשפּחה את שמלות־המשי העתיקות ואף לרכוש לה חדשות.

*

בינתים יש רושם כי כל מעייניה של האשה נתוּנים לאותו הענין האחד של בנין התעשיה ומוסדות־העזר למשפּחה העובדת, ולחינוּך ההמונים לשימוּש בהם באהבה. העתון המצוּיר פּותח, למשל, בסיפּוּרה של הפקידה פי־יו־סון על מעון־הילדים בה מתחנכת בתה הקטנה ה“פּאוּ־פּאוּ” שלה (“אוֹצרה”), כפי הכינוּי המקוּבל לילדים בסין. “בעלי ואני – מספּרת היא – שׂוֹחחנוּ רבות ושקלנוּ בדעתנוּ את הצעד הנועז בטרם החלטנוּ לשלוח את פּאוּ־פּאוּ בת תשעת החדשים למעוֹן, בו היא נמצאת מיום שני בבוקר ועד שבּת אחרי־הצהרים. שנינוּ מילאנוּ תפקידים אחראיים עוד לפני נישוּאינוּ. אני החלטתי להמשיך בעבודתי גם לאחר הנישׂוּאים, כי ארצנוּ זקוּקה לכוחות רבים כדי להתגבר במשך זמן קצר על פּיגוּר של דורות וכל אזרח בה חייב לתרום את חלקו. ואוּלם כשחזרתי לעבודתי לאחר חוּפשת־לידה של חמישים וששה ימים כחוק, הרגשתי כי לא אוּכל למלא חובתי בשלמוּת כקודם. אמנם, סבתא טיפלה בתינוקת, אך לא פּעם נאלצתי להישאר בבית לרגל מחלתה, ובערב הייתי אנוּסה להקדיש זמני לה תחת ללמוד ולהתקדם ככל חברי בעבודה. התחלתי חשה כי אני מפגרת אחריהם וגם עבודתי סובלת מכך. וסוף־סוף באנוּ לידי ההחלטה הקשה. סבתא היתה מזוּעזעת. גם לנוּ נראה הבית ריק ובערבים הראשונים לא יכולנוּ לרכּז מחשבתנוּ בשום דבר אחר מלבד געגוּעים לפּאוּ־פּאוּ שלנוּ. ובוקר־בוקר רצנוּ אל מכשיר הטלפון, לקבל דרישת־שלום מרגיעה”…

סוף השבוע הראשון היה למאורע כביר בחיי המשפחה. האָב הקדים לבוא הביתה, עמוּס צרוֹרוֹת לצרכי התינוֹקת, שסבתא הביאָה אותה מן המעון. כאשר נכנסה האם, נרגשת ומאוּשרת, קראה לבתה בלחישה: “פּאוּ־פּאוּ!” הילדה נתנה בה שתי עינים תמהות וּפתאום השתפּך חיוּך על פּניה והושיטה לעבר האם שתי זרועות קטנות.

סיפּוּרים כאלה ודומיהם מצוּיים לרוב בעתונים ובעלוֹנים המספּרים את הישׂגי החברה החדשה ומוסדותיה. והאשה, שהיא אחד “המעמדות” הנהנים ביותר מן השינוּי החברתי בסין, תורמת חלקה בהתלהבוּת, אם בכפר ואם בעיר, בבית החרושת או במשרד.

 

קהילות מהגרים יהודים    🔗

מא. שרידי קהילת רנגון    🔗

בשבּת הראשונה שלנוּ ברנגון השכמנוּ קום והלכנו כוּלנוּ לתפילת־שחרית בבית־הכנסת היחידי של הקהילה הקטנה הזאת, הנושא את השם “מצמיח ישוּעה”. בנין עתיק הוּא, שוכן בסימטה צרה וּמעוּפּשת בקרבת אחד הרחובות המסחריים הסואנים, הנושא עוד גם כיום הזה, שבע שנים לאחר הכרזת עצמאוּתה של בוּרמה, את שמו של אחד השליטים הבּריטיים לשעבר כאן, גנרל דֶלהויזי. יהוּדי המקום מסַפּרים על הנס שקרה את הבנין הזה, האחד בכל בניני הסביבה שלא נפגע בהפצצות מלחמת־העולם ולא סבל מידי הכּובש היפּאני. תם ושלם נשתמר הבנין הרם כמוֹת שהוּא, על אשכולות הנברשות היפות, על רהיטיו וספריו ואף נרתיקי־הכסף הכבדים, מלאכת־מחשבת, אשר חלקם כבר נשלח לישראל וחלקם עוד מצפּה למשלוֹח. מספּר הספרים היה גדול הרבה יותר, אך כל משפחה יהוּדית המהגרת מכאן, אם להוֹדוּ השכנה או לאוֹסטרליה ואם לארצות רחוקות יותר, נוטלת עמה ספר מן הספרים שתרמוּ אבוֹתיה. אף־על־פּי־כן, עולה מספּר הספרים שנוֹתרוּ על בתי האָב בקהילה.

על מדרגות בית הכנסת, קיבל את פּנינוּ ראש הקהילה, מר מאיר, עטוּף טליתו.

מאיר, דויד, רפאל, שמוּאל, יעקב, יצחק – אלה הם שמות המשפּחה המקוּבלים כאן. מַרבּיתם מיהוּדי בגדד הם. אבותיהם באוּ לכאן בעקבות הצבא הבריטי מהוֹדוּ. יש גם משפּחה או שתים מבני־ישראל ועוד אחת שמקוֹרה בקוצ’ין שבהוֹדוּ. שלושה דורות, לכל היותר ארבעה, מוֹנה יהדוּת בּוּרמה את שלשלת־היוֹחסין שלה. ישיש בן 91 שנה עוֹלה לתוֹרה כשהוּא נתמך בידי בנו ונכדו, ועל־ידוֹ גם נינוֹ בן השבע. הנה לפניך כל ההיסטוריה כוּלה של יהדוּת בוּרמה, קהילה קטנה, שרידים נידחים.

רוּבם ככוּלם, כמאה וארבעים נפש, כּוֹלל תינוקות וישישים, מרוּכּזים בכרך רנגון. רק מעטים מהם, יחידים ובודדים, פּזוּרים פּה ושם בערי־השדה. מר רפאל ידידנוּ, שבא להקבּיל את פּנינוּ מן העיר באסין, מַסע יום ולילה בספינה על־פּני נהר האיראוודי, הוּא היהוּדי היחיד באותה עיר, אזרח ותיק בה. בעל נחלאות הוּא שם, בית־קולנוע לו ובית־חרושת לקרח. מן היהוּדים המעטים בעלי רכוּש בבוּרמה. דור שלישי הוּא כאן. אביו־זקנוֹ נתגלגל וּבא לבאסין בחוסר כל. כקצין־צבא בא אי־משם והשתקע במקום ועשה עושר. אחד מבני אותה המשפּחה היה הסוחר הידוּע יהודה־יחזקאל, אשר זכה ואחד הרחובות המסחריים הסואנים ברנגון, שבה פּעל ולצרכי־ציבוּר שלה נתן מתרוּמותיו, נושא את שמו עד היום הזה.

לפני מלחמת־העולם השניה מנוּ יהוּדי בוּרמה כשלושת אלפים נפש – כחמש מאות משפּחות. רוּבם נמלטוּ על נפשם מפּני פּחד הכּוֹבש היפּאני. רק מעטים נשארוּ במקום והחזיקוּ מעמד בסבל ועינוּיים רבים. לאחר המלחמה החלוּ שׂרידים בודדים שבים וּמתלקטים מעברים. אך אין מספּרם מגיע כדי קיוּם מוסדות־הציבוּר כמלפנים, בית־ספר יהוּדי גדול היה במקום וכיום נשארוּ ממנוּ רק שׂרידי חוּרבה של בנין עזוּב המשמש מעין הקדש ציבוּרי. הילדים, כארבע עשרות מנינם. מַרבּיתם בגיל תוֹרה, פּזוּרים בבתי־ספר שונים, אם בבתי־הספר האנגליים הפּרטיים, שעודם מצוּיים בבוּרמה, ואם בבתי־הספר הציבוּריים של הממשלה. באוּלם הדל והעלוּב אשר בקצוֹת חצר בית־הספר הישן, שם הדביקה חבוּרה מצעירי הקהילה שלט קטן באנגלית הנוֹשׂא את הכתוֹבת “קלוּבּ ישׂראלי”. באין להם תוכן אחר למלא בו את הריקנוּת שבחלל חייהם, ריכזוּ את פּעוּלת המוֹעדוֹן הישׂראלי במשחק בֶּדמינגטון, אחד מענפי־הספּוֹרט הקלים ביותר. למרוֹת היותם קוֹמץ קטן מתבּלט גם כאן הכשרון היהוּדי. נערה צעירה מתוך החבוּרה המצוּמצמת הזאת זכתה למקום ראשון בתחרוּת של כל המוֹעדוֹנים בעיר בענף ספּוֹרטיבי זה.

המועדון הישראלי נתמלא תוכן חדש עם פּתיחת הכיתה לעברית לילדי הקהילה שהפכה למוסד־קבע, יציב ומוּשרש בחיי הילדים היהוּדיים והוריהם. זו היתה אחת הפּעוּלות הראשונות של צירוּת ישראל ברנגון. הקהילה הקטנה, שרב בה הפּירוּד, שיתפה פּעוּלה. שני הועדים גם יחד, הקיימים בה וּמתנצחים ביניהם, כמצוּי במַרבּית קהילות ישראל המתנוונות, נתנוּ יד לפעוּלה זו, לאחר מַחלוֹקת במשך תקוּפה מסוּימת. היתה הרגשה כאילוּ מתחת לאפר הרב שנערם מהבהבת הגחלת הלאוּמית והיא הלוחשת ואומרת כי נוסף על בית־הכנסת המתעורר לתחיה רק בשבתות וּמוֹעדים, יש ערכים חדשים הראוּיים לטיפּוּח. הכיתה לעברית, שאליה באוּ הילדים, קטן וגדול, בחרדת־קודש אחת לשבוּע, הפך להיות נקוּדת האור בחיי הקהילה כוּלה.

באותה שבת ראשונה בבית־הכנסת ראיתי את הילדים והם כשיוֹת תוֹעוֹת. בעינים השחורות היוקדות אש מסוּתרת ראיתי את הרעב והתוֹחלת. כל ימי שהוֹתי ברנגוּן היוּ לי שעות־בּוֹקר אלוּ של יום ראשון בשבוּע, שאותן ביליתי בחברת הילדים, כשעות נוֹפש. משבוּע לשבוּע ראיתי בעיני איך הוסרוּ הקליפּות ונפלוּ המחיצות ואותם ילדים צנוּמים, חיורים ומבוּישים, אשר לא ידעוּ לפצות פּה ולא העיזוּ להרים קול – היוּ לנוער רענן, ער וּמלא מאויים וּמשאָלוֹת. לחגי־ישראל המסורתיים נוסף גוון של נעוּרים והשיר העברי וריקוּד ההוֹרה היוּ לגוֹרם מרענן וּמַפרה.

בערב־הפּסח הראשון שלנוּ ברנגוּן, שבוּעות מעטים לאחר שנפתחה הכיתה לעברית, נתקלתי בעוּבדה שהדגימה עד היכן הגיעוּ שרשי הבּערוּת בקרב עדה קטנה זו. באחד השיעוּרים, כאשר שאלתי את הילדים אם יודעים הם משהו על חג־הפּסח ואם זוכרים הם את ארבע הקוּשיוֹת, קמה נערה וקראה בעל־פּה משהוּ בלתי־מוּבן לי. רק בקושי עלה בידי לפענח כי לא בעברית אלא בערבית קוֹראת היא, כפי שלמדה ושיננה בספר ההגדה של המשפּחה, שנשתייר מלפני דורות והגיע לכאן בעקיפין מבגדד, והוּא אחד מקרא ושנים תרגוּם עברית וערבית. אותו ספר נזדמן לי לראותו בליל הסדר השני בביתו של אחד מאנשי הקהילה. גם בעל־הבית, כאותה נערה יהוּדיה, קרא את פּרקי ההגדה באותיות עבריות, עברית וערבית לסירוגין, ולא ידע מה הוּא קורא, כי שתי השפות גם יחד זרות לו.

אין ספק בדבר כי השיעוּר העברי וצירוּת ישראל, אפילוּ בעצם קיוּמה, היוּ לגורם מהפּכני בחיי הילדים והקהילה כוּלה. באותה שבּת ראשונה בבית־הכנסת נפגשתי פּנים אל פּנים עם כמה תופעוֹת וגילוּיים המסמלים את הוי הניתוּק וההתבּוֹללוּת־מאונס של שבטי ישראל הנידחים. לכבוד המאורע באוּ לבית־הכנסת גם כמה נשים שמילאוּ רק פּינה אחת ביציע הגדול והמרוּוח, העזוּב מזה שנים. הנה מורה ותיקה, מחצית יובל שנים של הוראה מאחריה בבית־הספר הבורמזי. תחילה שירתה בביה"ס האנגלי בימי השלטון הבּריטי, ועכשיו מנהלת בית ספר תיכון גדול לנערים, המוסד המרכזי לחינוּך תיכון בבוּרמה המקיף אַלפּיִם נערים. בת קוצ’ין היא הנוֹשׂאת שם פּורטוגזי עתיק. היא ואחותה הצעירה ממנה היוּ המשפּחה היהוּדית היחידה כמעט שלא יצאוּ את הארץ גם בימי הכיבוּש היפּאני. מתוך נאמנוּת לדוֹדה חוֹלה נשארוּ אִתה וחיוּ במשך שנים במחתרת כבנות בוּרמה, ובסתר נצרוּ גם אז מכל משמר את חוּקי ישראל ומסוֹרת בית־אבא.

בין הנשים האחרות בבית־הכנסת היתה עוד מורה אחת, ותיקה גם היא, מלמדת זה שנים בכיתות הגבוהות של בית־ספר אנגלי, מקוּבלת בעולם ההוֹראה ובחברה; שתי בנותיה המצטיינות בלימוּדיהן נושאות נפשן לישראל וכמוֹתן מרבית ילדי הקהילה. השנַים שעלוּ בעזרתנוּ באמצעוּת “עליית־הנוער” ועוד נערה שקדמה להם ועלתה אל אחיה, חברי קיבוּץ בגליל,במנהגים העתיקים משמשים נושא לקנאה וּמַשׂאַת־נפש.

כל האחרות, קומץ קטן, הן נשי סוחרים או פּקידים – אלה עיסוּקיהם של רוב יהוּדי המקום. בדרך־כלל משתדלים הם לעבוד ברשוּת עצמם או בחברות יהוּדיות למען יוּכלוּ לקיים את מנוּחת השבּת. אך לא תמיד ניתן הדבר. ויש גם כאן, כבכלכוּתה, יהוּדים הפונים מבית־הכנסת למקום־עבודתם. על־פּי הרוב ברגל ילכוּ ולא ברכב, אך אין מחמירים בדבר ולא פּעם יבואוּ במכוֹנית לבית־הכנסת אפילוּ בליל כּיפּוּר. את הישיש שבחבוּרה, שרגליו כבדוּ ועיניו כהוּ, יוֹשיבוּ על טרַישו – מין תלת־אופנים בדומה לריקשה הרתומה לאָדם.

לפי מנהגי המקום יאכל היהוּדי בשוּבוֹ הביתה מבית־הכנסת בשעה 10 בבוקר את ארוּחת־החמין המסורתית וישכב לישון, אם לא יפנה לעסקיו כדבר יום ביומו.

למרות ניתוּקה, ללא רב ודיין ושנים רבות גם ללא חזן ומוֹהל, שומרת הקהילה בקפדנוּת על עיקרי קיוּמה. קוּפּות־הצדקה למיניהן פּעילות ואף לקרנות הלאוּמיוֹת יש מהלכים כאן. ועם זאת מַתמיד ואינוֹ פּוֹסק תהליך ההתנַוונוּת של הקהילה. כל משפּחה העוֹזבת מניחה אחריה חלל שאינו מתמלא. הסוֹבלנוּת המוּבהקת שבה מצטיינת דת בוּדהא לגבי דתות אחרות מצילה את הקהילה היהוּדית מרגש הנחיתוּת של מיעוט זערוּרי, אך הטמיעה הטבעית עושה את שלה. גם המקרים של נישוּאי־תערובות אינם נדירים. ויש ילדי־תערובות. נישוּאי־תערובות מצוּיים גם בקרב החבוּרה היהודית הקטנה אך בולטת של יועצים ומומחים מן המערב, ביחוּד מאמריקה. אין כמעט משפּחה יהוּדית טהורה. ואף־על־פּי־כן אין הם מתנכּרים ליהדוּת ומנסים גם לקשור קשרים עם הקהילה המקומית הדלה. אין ספק כי לזכוּתה של מדינת ישראל ייזקף הדבר ולזכוּת צירוּת ישראל במקום, בעצם קיוּמה.

דוּגמה בולטת לנישוּאי־תערובות, ועם זאת שמירה על החוּט היהוּדי לבל יינתק, ראיתי בשכנתי בעזרת הנשים באותה שבת ראשונה שלנוּ ברנגון. אשה באמצע שנותיה, לבוּשה סארי הודי ורוד, בניגוּד לכל הנשים האחרות, אשר לבוּשן מערבי או בוּרמזי, ילידת המקום היא, דור שלישי. את טקס נישוּאיה הראשונים חגגה בבית־כנסת זה גוּפוֹ לפני 32 שנים, והיא בת 15 בסך־הכל. לאחר שנים של חיי גירוּשין נישׂאָה שנית להוֹדי פּרסי, ממאמיני דת־האש של זוֹרוֹאַסטר, אשר אחד ממרכּזיהם העיקריים הוּא העיר בּוֹמבּיי. היה זה מאורע מזעזע בחיי הוריה וכתם על המשפּחה. אך היא שמרה על יהדוּתה לפי דרכה. עם כל היותה דבקה כבעלה בחברה התיאוסופית, אשר בהתאם לפילוסופיה שלה היא רואה עצמה מחוּץ ומעל לכל דת מקוּבלת – היא מקפּידה עד היום בשמירת קשריה עם עמה ומבליטה את גאוָתה על יהדוּתה. במרירוּת מתריסה היא כנגד אלה מבני הקהילה שלפי דעתה צרי־אוֹפק הם מלהבין אותה ועל־כן פּוֹסלים הם בלבם את יהדוּתה. קנאוּת זו עומדת בסתירה גמוּרה לרוּח הסוֹבלנוּת הדתית והגזעית השוררת בדרך־כלל בבוּרמה. מעניין לציין, כי עקבות ההתבוֹללוּת היהוּדית מוליכים יותר להוֹדוּ מאשר לבוּרמה, שפת הדיבוּר בבתיהם של רבים מהיהוּדים הינדוסטנית. גם המאכלים היהוּדיים הטיפּוּסיים, כגון אַלָה־מַקַלה או שיפטה וכדומה מוֹצאָם מהוֹדוּ.

מוֹצאָה של העדה היהוּדית בבוּרמה – מן הסוחרים היהוּדים, ממזרח וממערב, עוברי־אוֹרח נועזים, אשר הפליגוּ לעסקיהם למרחקים, אל מעבר לימים ואוקינוסים, קנוּ ומכרוּ, נשאוּ ונתנוּ ויש ולא חזרוּ לבתיהם ונשתקעוּ במקום. עדוּת לכך תמצא בספר העברי המקורי הנוֹשא את השם “מסעות שלמה”, שראה אור בוינה לפני כמאה שנה. המחַבּר, שלמה רינמן, בן גליציה הוּא, אשר “עבר למסעיו בכל אסיה ורוב אפריקה ואמריקה וחלק גדול מאירוֹפּה”. איש מוּזר בהליכוֹתיו, אשר במותו הפתאומי בוינה הניח אחריו את כתב־היד “מסעות בהוֹדוּ, בּוּרמה וסין” בלתי־ערוּך ובלתי־מוּתקן לדפוּס. “החכם הנוֹסע” ווֹלף שור ערכוֹ והתקינוֹ, הוסיף לו הערות והסברות לרוב בחתימת או"ש – “אמר וולף שור” – והקדים לו הקדמה על המחבּר, שעשה דרכו “בכל ארצות־הקדם כסוחר… במלחמת בריטניה בסיאם. והביא מרכוֹלת לסיאם ונתפּס בכף הבריטים ובכן הוּא רשש מאוד, גם עין אחת וחצי ידו השמאלית איבד במלחמה ההיא… ובכל־זאת היה איש שמח וטוב־לב ויעף תמיד על כנפי תקווֹת טובות, כי עוד יעלה מעלה־מעלה – עדי מצא לו בויען (וינה) קבר…”

מַרבּיתוֹ של הספר, כבן מאתים עמוּד, מוּקדש למסע בהודוּ ורק בעשרת עמוּדיו האחרונים מספּר הוּא על “ארץ בירמאן”. גם אם לשונו העברית מיוּשנת ועתים אף נראית לנו מוּזרה בביטוּייה – הרי הידיעות הכלוּלוֹת בו על הארץ הזאת מדוּיקות ומאַלפוֹת. הוּא מסַפּר על בּוּרמה בימים עברוּ כעל “ארץ לבדה ולה מלך מיוּחד, אשר איננוּ תולה בדעת בריטניה. במכתבי־הבקשה הנכתבים אליו יינתן לו התואר “המלך המוֹלך על הפּיל הלבן'”. על כך מוסיף או”ש בהערתו: “בטרם קרעוּ הבריטים קרעים מארץ בירמאן היתה ארץ רחבת־ידים מאוד, ארץ אשר עצרה בתוכה 700 אלף קמ”ר וכילכלה בתוכה שבע מיליון נפשות אדם. אבל עתה נשאר למלך בירמאן רק המחצה מארצו. בשנת 1824 קרעוּ הבריטנים מבירמאן את הנוף אראקאן ושתי שנים אחרי זה את המחוז אסאם, ובשנת 1852 את המחוז פּעגוּ…"

כל המסוּפּר בזה, אף כי רחוק מאתנוּ בסגנונו, מדוּיק מבחינה היסטוֹרית. כך מדוּיקת היא גם הסקירה התמציתית על מצבה של בוּרמה הכלוּלה בספר: “…האדמה פּוֹריה וּדשנה ותוציא מחיקה אורז טוב למכביר וכן כל הפּירות הצומחים בהודוּ. גם חיטים, דוחן וּמַאיס תוציא האדמה… גם צמר־גפן למכביר… כן יגדלוּ בבירמאן יערות־דבש ועלי־עשן היותר טובים במינם. גלוּמי עלי מרורים הבאים מבירמאן המה מפורסמים בכל ארץ הודוּ ויובלוּ גם לאמריקה והמה יקרים במחיר. בעיר רנגון מתעסקות הנשים במלאכת הציגאררען (סיגרים). גם משי לרוב יימצא בבירמאן וּבבתים רבים תומכים כפּי הנשים בפלך לטווֹת את המשי…; אדמת בירמאן תוציא מחיקה עפרות ברזל, נחושת, בדיל ואבני גחלים לרוב מאוד וגם כסף ועפרות זהב יימצא בהנחלים. מאה ושלושים מעייני שמן עפרי (Petroleum) יוצאים מחיקה וּמחיר השמן הנשאב מהם שנה בשנה יעלה לעשרים ושמונה מיליון פונט שטערלינג. כן יחצבוּ מהרריה אבני שיש לבן… גם אבני חפץ ימצאוּ בה כמו אבן הספּיר ויהלום וגם ברנשטיין. אין ארץ בעולם כמעט שתהיה עשירה בעצים כמו ארץ בירמאן. העץ היקר מכוּלם הוּא עץ טעאק (holz־Teak) וגדול המסחר בהם מאוד…”

שלמה רינמן בא לרנגוּן מהוֹדוּ בשנת 1852 בעקבות הצבא הבּריטי. “הבריטנים באוּ להעיר מצד היבשה – כותב הוּא – כי הבורמנים אשר היוּ בחומות העיר לא היוּ חמוּשים בכלי תותח ברזל ונחושת כשונאיהם הבריטנים, כי אם כלי תותח של עץ היוּ להם, אשר אָרכּם כאורך יד איש, והיוּ ממלאים אותם באבנים חלוּקות וקטנות מאבני הנהר ומעט אבק־שריפה נתנוּ בתוכם, והיוּ קושרים אותם לעץ אשר נעצוּ בהאדמה, ואחר־כך נתנוּ אש בחור הכלי־תותח, והוּא עם כל אשר בו היה מתפּוֹצץ לרסיסים והיוּ פּורחים באויר, ורבים היוּ הנפצעים בהם מבמחנה הבריטנים; וכן נלחמוּ הבורמנים עם צרורם המלא אורז מבוּשל על שכמם…”

ואוּלם, סוֹפם היה שניגפוּ לפני חיל צבאוֹ הרב של גנרל סטיל, אשר בזזוּ את העיר וחילקוּ שלל רב. “ואני הכותב הייתי מהסוחרים הראשונים אשר באוּ עם החיל ממאדראס, והייתי יושב בספינתי שהיתה טעונה כל מיני מאכל וּמַשקה וכל הדברים הנדרשים לאנשי־הצבא. ביום י”ד לירח אַפּריל עלינוּ ליבשה והלכנו העירה ומצאנו אותה מלאה פּגרים מתים והבתים שרוּפים, ורק בתי מקלט ה’פּונג’ים' (משכנות הנזירים) ובתי־התפילה נשארוּ לפליטה, כי היוּ בנוּיים מאבנים ולבנים. ואנחנוּ לקחנו את שמן העפרי אשר מצאנו למכביר בהעיר, שפכנוּ על הפּגרים ושרפנוּ אותם באש. הגנרל סטיל נתן לי בית־תפילה אחד להביא בו את סחורתי ואני סידרתי את הסחורות כמו בחנוּת. אך בראשונה ביערתי את כל הגלוּלות מתוכו, ומצאתי זהב וכסף אשר שוים היוּ ערך חמש מאות פלארין…"

אין האיש מַסתיר את יהדוּתוֹ. להיפך, נאמן למסורת אבותיו הוּא, ואף־על־פּי־כן מסתגל לתנאי המקום. בהמשך סיפּוּרו מכניס הוּא את הקורא בסוד הקורות אותו שנה לאחר זה, עוד בטרם תמה המלחמה: “עזבתי את עבדי זקן ביתי בבית מסחרי ברנגון ולקחתי עמי שלוש ספינות והלכתי לפתוח חנות גם בהערים שווייגון וטונג’י. להגיע למחוז חפצי הוכרחתי ללכת גם דרך יבשה ולנגוע בפּעגוּ, המקום אשר המַיור ברוין עם גדוּד חיל עמד על המשמר… והוא נתן לי מקום ללוּן בהפגודה בכבוד גדול…”

אנשי חיל־המשמר הזהירוּ את הסוחר האמיץ לבל ישים נפשו בכפו ולא יעיז להמשיך דרכו לבדו באזור הפּרוּע, אלא יחכה ימים מספּר ויצא עם המשמר. “ואוּלם אני – מספר הוּא – אשר הייתי אץ לדרכי אמרתי אליו: תשואות חן לך, אדוני, בעד טובך וחסדך, אבל כבר ידוּע לך כי עברי אנוכי ואבותי ואבות אבותי הורגלו בנסים ואני אבטח באלוהים, כי גם עתה לא תמצא אותי כל רעה…”

ואָמנם, הצליח להגיע למחוז־חפצו לאחר הרפּתקאות רבות וקשות. “הבריטנים שמחוּ מאוד לקראת בואי ומגדול ועד קטן באו אלי לקנות מכל אשר בידי, כי כשלושה חדשים אשר לא בא אל פּיהם כי אם לחם נקוּד וּבשר מלוּח…”

על ראשיתה של הקהילה היהוּדית ברנגון מספּר שלמה רינמן כך: “היהוּדים אשר ברנגון נתישבוּ בה אחרי צאתי מבורמה והיא בשנת 1855 והמה ילדי כלכותא, קוטשין וגם מארץ פּרס. וכוּלם מתפּרנסים בנחת ובכבוד. והנשיא עליהם הוּא הגיבוֹר סיניור דויד שלמה מוסה נ”י, איש בתור אדם המעלה, והחזן החכם כה“ר יוסף בוציר נ”י מילידי קוטשין. וכל היהוּדים אורחים. אף־על־פּי־כן יקיימו את מצוות משמרת התוֹרה וּבפרט מצות הכנסת־אוֹרחים. בהעיר פּרוֹם יימצאוּ רק שני סוחרים ישראלים, ובהעיר טעטמאיו שלושה יהודים, בעיר־הבירה אווא והיא מאנדעליי יימצאו שני בתי יהודים, אחד הוא גם שו“ב וסוחר גדול, והשני הוא המעריך אבנים הטובות של המלך בעת המכירה…”

הערת או"ש מסבירה בענין זה:

“כארבעים בתי אבות ישראל יימצאוּ בהעיר (רנגון) ועשירים גדולים ביניהם, כי רוב המסחר הוא בידם. כן יימצאו ביניהם גם חנוָנים רבים אשר חנוּיותיהם המה בהרחוב הנקרא דלהויזי־סטריט והוא הרחוב היותר נכבד בהעיר. בית־תפילת אבנים עם גן סביבו להיהוּדים בהעיר והוא בנין יפה ובשבת וחג הוא מלא מפה אל פה אנשים מלובשים מחלצות ובגדי־תפארה ומנהגיהם המה מנהגי ספרד…”

זהו בית־התפילה אליו באנו בשבתנוּ הראשונה ברנגון. רחוב דלהויזי, שלא שינה עדיין את שמו, עודנו גם כיום אחד ממרכזי־המסחר של רנגון, ואולם בית־התפילה היהודי בסימטה שבקרבתו שומם כמעט רוב ימות השנה. הקומץ הקטן שנתלקט ובא לבין כתליו במיטב ארשת החג על פניו לכבוד המאורע הגדול, אך הבליט ביתר הבלטה את דלדוּלה של הקהילה לעומת ימים עברוּ.

מב. קהילת כלכותה    🔗

על שׂרידי קהילות יהוּדיות במזרח הרחוק אפשר למנות גם את קהילת כלכוּתה, בת אַלפּים נפש כיום הזה, הנאבקת על קיוּמה בשארית כוחותיה. יהוּדים מכל ההגירות הם כאן, מלפני היטלר ומאחריו, מגרמניה ואוסטריה, מפּולין ורוּסיה. מהם בעלי מקצועות חפשיים, רופאים, מהנדסים וכדומה, ומהם סוחרים. אך הגרעין העיקרי וחוּט־השדרה הותיק של יהדוּת כלכוּתה הם יהוּדי הודוּ שמוצאם מבגדד ברוּבם.

חמישה בתי כנסת־בעיר, משוּבּצים רוּבם במרכז מסחרי סוֹאן כיום הזה, והוּא רוֹבע־המגוּרים של יהוּדי כלכוּתה לפנים. סביבם מהבהבת השלהבת הרפה העולה ויורדת חליפוֹת בטרם תדעך. הגדול והמפואר שבהם הוא בית־הכּנסת הנוֹשׂא את השם “מגן־דויד”. גאוָתם של גבּאָיו ושמשיו היא על עשרות ספרי־התוֹרה שבו החבוּיים בחדרי־חדרים מאחוֹרי ארון־הקוֹדש, נתוּנים בנרתיקי כסף כבד וּמשוּבצים אבנים יקרות ברוב טעם מעוּדן, שׂרידי הימים הטובים שחלפוּ. היוּ ימים והיכל התפילה הגדול הזה נתמלא מאליו מפּה לפה, גם בימות־חוֹל. כיום יש הכרח במנין בשׂכר. בשבּת רבים הבאים לתפילה במכוֹניוֹתיהם ולאחריה יחוּשוּ איש־איש לעסקיו. חבר בטלנים שׂכירים יושבים על שרפרפים נמוכים בפתח הבית, צוֹפים על עבודת הבּנאים המקימים חנוּיוֹת בחזיתוֹ שמהן מקווים הגבּאים למקוֹר הכנסה לקיוּמו של בית־התפילה.

ואוּלם למרות דלוּתה עודנה מקיימת הקהילה גם כיום שני מוסדות־חינוּך בשם תלמוּד־תוֹרה, לנערים ולנערות. שניהם פּנימיות־חינם המכוּונות לילדי נצרכים בעיקר. כאן פּגשתי, אגב, גם ילדים קטנים דוֹברי עברית ישראלית רהוּטה וחיה. מילדי “היוֹרדים” הם, אותם עוֹלי הוֹדוּ שלא החזיקוּ מעמד בארץ וחזרוּ לחיי בטלה ועוני כמלפנים. המורים והמחנכים, בהם גם שאינם יהוּדים, עושים כמיטב יכלתם לקיים איך־שהוּא את המוסדות המתחסלים והולכים. אך הזכרונות המלווים אותי מביקוּרי בהם הם אפלוּלית ואפרורית, ללא קרן אוֹרה.

וּבין כתלי תלמוּד־תורה לנערים פּגשתי בו, בתלמיד־החכם הקוֹרן אוֹר, דמוּת אגדית בעצם, בשמעון מוזס המורה והסוֹפר. נכה, קטוּע שתי רגליו הוּא, מתנוֹעע רק בהחליקוֹ על־פּני הרצפּה. ואוּלם על אף מוּמוֹ הכפוּל זריז הוּא בתנוּעוֹתיו וער להפליא ברוּחו. שולט יפה בעברית אשר רכשה ברוב התמדה ושקידה וּשפתוֹ ספרוּתית ונמלצת. בברק תשוּקה עמוּקה בעיניו היוקדות השחורות שאלני וחזר ושאל: “האם כבודכם ראיתם בעיניכם את פּני הממשלה שלנו?…” ו“האם יש במדינה שלנוּ מזון להחיוֹת הנפש?…” בחרדה העלה מתוך הארגז הנעוּל אשר בפינת חדרוֹ הדל את הספר אשר חיבּר על משה רבּנוּ, מפעל חייו. הספר כתוּב בשפה האנגלית, הזרה לרוּחוֹ. הוּא מצטדק וּמַסבּיר מדוּע עשה כן. בהחלטתו זו הנחתה אותו התקוה הרפה, כי אם יהיה הספר כתוּב אנגלית יימצא אוּלי איזה נער יהוּדי שייאוֹת ליטוֹל אותו בידו ולעיין בו.

ואין להיפּרד מעל כלכוּתה המסתוֹרית ורבת־הפּנים וּמעל שׂרידי הקהילה היהוּדית שבה בלי לסַפּר אף משהוּ על משפּחת יעקב האצילה שאֶצלה התארחנוּ. כל שעה וכל רגע לשהוֹתנוּ בצל קוֹרת בית־יעקב הנרחב וּמַסבּיר־הפּנים היה לי כאילוּ נתעלעל לפני עוד דף בספר חייה של משפּחה יהוּדית גדולה וענפה הראוּיה שיסוּפּר בה ביתר הרחבה.

ברדתנוּ בשדה־התעוּפה עם שחר הפתיענוּ בקבלת־הפּנים שלו מר לוי, ממזכירי החברה המסחרית הידוּעה בהוֹדוּ אלַיאז (אליהו). חברה זו כּוֹללת בתחוּמיה עסקים גדולים ברחבי הוֹדוּ וּבתי־חרושת רבים מסוּגים שונים, מהם לכוּתנה ויוטה וסיגריות ועוד. מר לוי דור שלישי הוּא בהוֹדוּ, כרבים אחרים שאבי אביהם היגר לכאן מבּגדד. סבוֹ רוֹכל עני היה, שנתגלגל לכאן בחוסר־כל מירוּשלים. היה מהלך מכפר לכפר עם מרכולתו הדלה, בה מצא את מחיתוֹ. יום אחד, והוּא בכפר מכפרי הג’ונגל של מדינת בנגול הידוּעה, חלתה אשתו ונאלץ להתעכב במקום. התישב שם ותקע יתד באותו כפר, הכּה שרשים והצמיח פּירות וברבות הימים גדל ויעשר ובמותו הניח אחריו עושר ונכסים לרוב. חמישים וחמישה בתים הניח אחריו בכפרי הג’וּנגל ושלושה בתים בכלכוּתה בירת בנגול, הגדול בכרכי הוֹדוּ.

מיוֹם היוָלדוֹ היוּ חייו של מר לוי שתוּלים על סיפּוּרים ואגדות מארץ־הקדם. עד היום הזה טרם נזדמן לו לצאת את תחוּמי הודוּ רבתי, אך לבּוֹ ורוּחו בישראל. וזו גם הרוּח השׂוֹררת בקרב משפּחת יעקב העשירה והענפה. מיסד החברה, חותנוֹ של מר יעקב, אף הוא מיהוּדי בּגדד היה. כסבוֹ של מר לוי בא גם הוּא לכאן בחוסר־כל וכמוהוּ עשה עושר ונודע ברבים בידו הנדיבה. עד היום הזה מוּטל על משפּחת יעקב רוב הנטל להחזקת מוסדות הקהילה והאימרה השגוּרה על פּיו של ראש המשפּחה היא “לעוֹלם תתן”…

בבוֹאנוּ לבית מארחינו עם שחר היה כבר הבית הגדול על רוב משרתיו ער וּפעיל. אותה שעה ליותה המשפחה לדרכם זוּג אורחים שקדמוּ לנוּ, אשר נהנוּ כמונוּ ממידת הכנסת־האוֹרחים הנאה של הבית היהוּדִי החם הזה. פּסנתרן אנגלי היה זה ואשתו, שערכוּ בליל אמש קוֹנצרט פּוּמבּי. בני המשפּחה חיים בעולם של מוּסיקה ובזאת יוצאי־דוֹפן הם בכלכוּתה רבתי אשר עם כל המיליונים שבה מספּקת היא אך בקושי קומץ מאזינים למוּסיקה המערבית הקלאסית. שני הבנים למשפחת יעקב – האחד מנצח והאחר מַלחין. הם ירשוּ את נטיוֹתיהם לאמנוּת מן האם, אשר הציוּרים מעשה ידיה בימי נעוּריה מקשטים עד היום את אוּלם־האורחים הגדול והרם הבנוּי עמוּדים מבפנים וחלונותיו הגדולים נשקפים אל הגן היפה. האָב, אף כי איש־עסקים, נתוּן גם הוּא להלכי־רוּח פילוסופיים, נאחז בכל כוחו במסוֹרת אבותיו ולבּוֹ ער לקול עמוֹ והוּא דבק בחיי הקהילה לכל פּרטיה. עקרת־הבית היא אם בישראל במלוא מוּבנוֹ של מוּשׂג זה. יומה מלא עסקי־ציבוּר וצדקה מתוך צניעוּת וענוה. קטנה וערנית תמיד מצאנוּה בבוקר צאתנו את כלכוּתה, שוב עם שחר, יושבת עגוּמה בפינת האוּלם, מכוּוצת מצער על הסכוּם הזעוּם שהכניס אמש הנשף השנתי לצרכי־צדקה, שהוּא לה גם קנה־המידה להערכת ההכנסות של המַגבּיוֹת הציוניות באותה עונה. שליח קרן־היסוד עתיד לבוא בימים אלה, וכבר מכינים בשבילו את חדר־האורחים בבית המשפּחה הטובה הזאת, אשר פּינינוּ אנוּ זה עתה. וּשקוּעה היא מרת יעקב בהרהוּריה הכבדים כיצד להבטיח הכנסה הגוּנה לבל יצא מכאן השליח בבוֹשת־פּנים, חלילה.

מג. מהגרים יהודים במזרח הרחוק    🔗

היא צנחה לתוך הכורסה הרחבה במלוא כּוֹבד גוּפה המזדקן, מסוּרבּלת בתוך הסארי הצבעוֹני שאינו הוֹלם עוד את גילה, וּדמעות נתגלגלוּ ונשרוּ על פּניה המפוּרכּסים. מות אָביה שב וקרע פּצעי־חיים עמוּקים, חשׂף ערירוּתה, את תהוֹם נישׂוּאיה עם נכרי שלא עלוּ יפה, עקרוּתה שהיתה לה כאצבע אלוֹהים.

דור שלישי למהגרים יהוּדים. מבּגדד לבומביי, ומשם, בעקבות הצבא הבּריטי, עם סל־הרוֹכלים למעבה הג’ונגל הבּורמזי. ביקרתי את האָב הישיש על ערשׂ־דוי. שכיב־מרע, עור ועצמות, פּניו הצנוּמים לבנים כסדין אשר על גוּפוֹ. כאן נולד וכאן הגיע לגבוּרוֹת. אך מהגר היה וּמהגר נשאר כל ימי חייו, ושפת תרבוּתוֹ בליל ערבית והינדוסטנית ובורמזית ואנגלית. את קורות עמו ידע אך מעט, את פּירוּש התפילות לא הבין וחזוֹן האוּמה הגיע אליו רק מבעד למסך רחוק ועבה. אך את תבנית קבר רחל שהבאתי לו והשֵם ישראל חקוּק עליה הידק בהתרגשוּת אל לבּוֹ והגישה לשפתיו, כשגוּפו אחוּז עוית־בכי.

לא אחד ויחיד הוּא – כמוהוּ רבים, מנוּתקים בכוח המרחק והנכר, נבערים מדעת היהדוּת, וקשריהם אל העם יונקים אך מרגש עמוק וסתוּם. בשׂוֹרת ישׂראל היתה להם אך כטל מרענן, שאין עוד בכוחו להפריח את הענף הכמוּש. עם הופיע צירוּת ישראל במקום החלוּ מתלקטים וזוקפים קוֹמה מעט, בּוֹשים בדלוּתם הרוּחנית, מַסתירים סודות הענפים שנכרתוּ בעטיים של נישׂוּאי־תערוֹבוֹת. עבר זמן עד שהחלוּ באים למסיבות המשוּתפות עם הקהילה היהוּדית הקטנה האָב ושתי בנוֹתיו הנערות שאם קַרָאנית להן. גם אותו יהוּדי שנשא לו אשה הודית מופיע בחברה היהוּדית לבדו, סגוּר ונתוּן בשתיקתוֹ. וכך גם ידידנוּ בעל האשה הבורמזית.

ולא ברנגוּן בלבד כך, אלא בכל ארצות המזרח הרחוק, שבהן סיירתי. קהילות זעירות, שׂרידים שדוּפים, אוּדי־אש שנוֹתרוּ לפליטה.

בבנגקוק בירת סיאם אין כמעט כל קהילה יהוּדית מאוּרגנת. נוסף על מספר משפּחות מיוצאי המזרח, בדומה לאלוּ שברנגון, נתקע כאן קוֹמץ פּליטי היטלר מגרמניה, מהם בעלי מקצועות חפשיים ומהם סוחרים. דוֹברי גרמנית הם ביניהם לבין עצמם עד היום הזה, רחוקים מכל ענין לאוּמי ודתי כאחד, מהם החותרים לחזור לארץ מולדתם גרמניה, או לפחות לשמור על נתינוּתם הגרמנית כמעוּזם ומבצרם בכל התמוּרות העלוּלות להתרחש בארץ הגירתם. לפלא הוּא כיצד צמח על רקע זה ביתם החם והנאמן של הזוּג יעקבסון, שאין דומה לו בכל אשר ראיתי ברחבי העולם. צריף־קוֹמתים, אשר קוֹמתוֹ האחת מרפּאה וּבית־חולים למחלות־עינים והקומה השניה בית־נכות של אמנוּת סין והמזרח הרחוק. ד"ר יעקבסון, שנתגלגל לכאן לאחר עלות היטלר לשלטון בגרמניה, ממשפחה מתבּוֹללת וזרה ליהדוּת, דוקא בנכר הזה נתלבּה בו הזיק הלאוּמי וביתו היה מרכז לכל פּעוּלה יהוּדית וישראלית. מרצונו ובהתנדבותוּ היה לקונסוּל־הכבוד של ישראל במקום, והוּא אחד מנציגינוּ הממלאים תפקידם בכל־כך הרבה מסירוּת וחוֹם. הבית פּתוּח לכל ישראלי ואף אם באישוֹן לילה תעבור בשדה־התעוּפה של בנגקוק, הוּא תחנת הבינים למזרח הרחוק, יהא לבך סמוּך וּבטוּח כי הזוּג יעקבסון יעמוד הכן בתחנה לקבל פּניך, באשר ישראלי אַתה.

שוֹנה לחלוּטין הוּא אָפיה של העדה היהוּדית בטוקיוֹ. קטנה אף היא, כ־50 משפּחות בסך־הכל. בחלקן בני היהדוּת הספרדית הם. אך הגרעין הבּוֹלט בקהילה הם אותם הידוּעים בכינוּים “יהוּדי שנחאי”. רוּבם ברחו פּעמַים מפּני המשטר הקוֹמוּניסטי, תחילה מרוּסיה, רבים מהם מחרבּין שבסיבּיר, ואחר־כך מסין. הרוּסית עודנה שפתם העיקרית וה“בורשטש” וה“בּליני” מאכלי־התאוה שלהם. בגלגוּלם האחרון קרוּיים חלקם “ישׂראלים”, מאחר שבתחנות נדוּדיהם שהוּ גם פּרק־זמן מסוּים במדינת ישׂראל – מתוך נסיון להשתקע בה או לשם השגת אזרחוּת ישׂראלית, שאָמנם אינה שוה בערכה אל האמריקנית או הבּריטית, אבל בדלית־ברירה היא עדיפה על חוסר אזרחוּת לחלוּטין.

במועדון שלהם, בבית יפה וּמסוּדר בהרוָחה, על אוּלמות־המשחקים וחדר־התפילה, בריכת־השׂחיה והמטבּח והמסעדה, הפּסנתר וּמכשירי הרדיוֹ והטלביזיה, – לא עוד זרה גם השפה העברית. מספּר ילדים וילדות שבילוּ כמה שנים בארץ נושׂאים בלבּם געגוּעי־תמיד למולדת וּבעיניהם העצב הנצחי של עוֹרכי־גלוּת, אשר לבּם במזרח. החיילים היהוּדים מן הצבא האמריקני, שעודנוּ מצוּי כאן, המבלים במועדון את יום־חוּפשתם בחברת הרב הצבאי שלהם, מַגבּירים את ההרגשה כי אָכן ערכים וּצרכים לאוּמיים הם המקשרים ביניהם את באי הבית הזה. צירוּת ישראל ועובדיה תוֹרמים לעידוּדוֹ כמרכּז רוּחני בעל צביוֹן לאוּמי.

לא כן הדבר במועדון היהוּדי בהונגקונג. בנין מרוּוח וּמוּצק עוד יותר, מצוּיד אוּלמות וּבמות וּמכשירים וכלים. אך שיני ההתבּוֹללוּת והנכר העמיקו חדוֹר כאן הרבה יותר. הונגקונג בכללה כרך משונה היא – אוכלוסיתה סינית ברוּבה, וּמשטרה – בּריטי. האיש הלבן עודנוּ אוחז כאן בקרנות־המזבּח. היהוּדי הסוחר עודנוּ מוצא לו שבילי־מחיה באוירה זו של מסחר בינלאוּמי חפשי. החמרנוּת היתירה, הבּוֹלטת לעין בעיר זו, שהיא מרכז השעשוּעים ועסקי החליפין למזרח הרחוק כוּלו, דבקה גם בהם. מעט הנשמה היהוּדית היתירה כאילוּ ניטלה ונתנדפה. הס מלהזכיר משהוּ על ישראל וציוֹנוּת במועדון, שעיני פּטרוֹניו נשׂוּאוֹת לאנגליה. הנתינוּת הבּריטית שלהם היא תוכן חייהם וההוי הבריטי מופת להם. כמוּבן, יש גם כאן יהוּדים טובים משנחאי, בעלי לב חם ואהבת ישראל. זכרונות ילדוּת של בית יהוּדי מאירים דרכם ונוֹסכים עליהם געגוּעים עזים למולדת. אך שקוּעים הם במ"ט שערי דאגות לשיקוּם שׂרידי רכוּשם שהצילוּהוּ בהימלטם מסין הקוֹמוּניסטית. בשל היותם מחוּסרי נתינוּת אין הם מעיזים להבליט עצמם. בדלית ברירה מַשׂאַת־נפשם לאמריקה, אל קרובים ולחוף־אזרחוּת בטוּח. דוברי רוּסית מכוּבדת, חיים ביניהם לבין עצמם ברוּבם. זכרונותיהם מובילים אל ימי־נעוּרים באוּניברסיטאות מוֹסקבה וּפּטרבּוּרג, אל רבוֹלוּציה שירדה כרעם ביום בהיר ולחיי רוָחה ותפנוּקים בשנחאי בין מַהפּכה למַהפּכה. המעט אשר הצילוּ לפליטה בנדוּדיהם, בנפש וּברכוּש, אותו ינצרוּ מכל משמר. ישראל וערכיה אָמנם מַשׂאַת־נפש היא, אך רחוקה וזרה ולא למענם נוֹצרה.

במטוֹס מטוֹקיוֹ לרנגון נפגשתי עם יהוּדי אמריקני, הנמנה עם חבוּרת הציונים ביפּאן, ואשתו היפּאנית הצעירה בראשית מסע כלוּלוֹת ומסחר גם יחד מסביב לעולם. התכנית שגוֹלל, על תאריכיה ותחנותיה, הכל מאוּרגן וערוּך מראש בדייקנוּת של משרד־הנסיעות היפּאני – כללה ביקוּרים בבירוֹת ובכרכים של סיאם וּבוּרמה, הוֹדוּ ותוּרכּיה, יון ואיטליה, וּפּריס ולונדון וניוּ־יוֹרק, כמוּבן. היא לא כללה את תל־אביב וירוּשלים. ואין האיש יחיד בנידון זה. רבים התיירים היהוּדים שפּגשתי בדרכים, הסוֹבבים בעולם ולישראל לא יגיעוּ. לזכוּתם ייאָמר, כי כמונוּ הרי גם הם קרבּן חוֹמת־האיבה אשר סביבנוּ, הגוֹרמת לדרכי־עקיפין מסוּבכות אלינוּ. ההפסדים העצוּמים הכרוּכים בכך למדינה בולטים כאן לעין על כל צעד ושעל. אך לא בכל מקרה אפשר לדוּן לכף זכוּת. האיש נבוֹך ונתבּייש כאשר הוּכח לו, כי אילו עשה את המאמץ הנדרש לביצוּע ביקוּר בישראל, בודאי היה ניתן לו הדבר. אָכן, חיורת ורוֹפפת למעשה היא הנקוּדה הציונית במעגל חייו של המהגר הנצחי.

מד. פגישה עם יהודי טיֶנצין    🔗

לעת ערב, בדרכנוּ מביקוּר בבית־חרושת גדול לנייר בטיֶנצין, צדה פּתאום עינוֹ של אחד מחברי המשלחת מראה מגן־דויד בראש איזה בנין רחוק מעבר לתעלה, שחלף ונעלם ונבלע בדמדוּמים. כוּלנוּ התרגשנוּ מאוד כאשר נודע לנוּ הדבר, מאחר שסבוּרים היינוּ כי אין זכר ליהדוּת ברחבי סין מלבד בשנחאי וּבחרבּין. מלווינוּ, המתוּחים למלא משאלוֹתינוּ, חשוּ ברצוֹננוּ העז לשוּב ולגלות את עקבות הבית וּמַהוּתוֹ, אך לא יכלוּ לעזור לנוּ כיון שהם עצמם זרים בעיר, בני פּקין המרוּחקת 140 מיל מטיֶנצין. ואוּלם למחרת הבוקר, עוד אָנוּ מטכּסים עצה כיצד לגלות פּשר המגן־דויד הבלתי־צפוּי בסביבה זו, והנה באים המלווים ובפנים נוֹהרוֹת מסַפּרים הם לנוּ, כי לא נחה רוּחם עד שטרחוּ בעזרת המשטרה וּמצאוּ את הבית, לא הרחק מבית־המלוֹן. אין צורך לומר כי בחרדת־לב יצאנוּ מיד בשלוש המכוניות אשר ברשוּתנוּ לעבר הבית, מתוּחים לדעת אם עזוּב הוּא או יש גם נפש חיה בו.

בפינת רחובות נקיים וּמרוּצפים, ברובע־מגוּרים שקט וּמכוּבד ניצב הוּא בנין הבּיטוֹן האפור והמוּצק ועל פּתחוֹ כתובת עברית נאה באותיות־דפוּס ישרות וּבוֹלטות באבן. “כי ביתי בית־תפילה ייקרא לכל העמים”, זו הכתובת, בגדר־הברזל מבחוּץ יצוּקים מגיני־דויד קטנים, מלאכת־מחשבת, נוסף על המגן־דויד הגדול המתנוֹסס בראש הבנין הגבוה, על אף היותו בן קומה אחת. עלינוּ במספּר המדרגות אשר בחזית הבית ועמדנוּ בפני שער נעוּל ללא אוֹת חיים. הקפנוּ את הבנין מסביב וגילינוּ מאחוריו פּשפּש צר ועליו כתוֹבת רוּסית מטוּשטשת המבקשת “לסגור את הדלת”. שוּב עלינוּ במספר מדרגות המובילות אל דלת־זכוּכית מאחורי הבנין ומבעד לשמשות נתגלה לנוּ אוּלם־תפילה נרחב, מסוּדר ונקי. ערימת הספרים על השוּלחן הרחב אשר בקצות החדר – זה היה אות־החיים האחד שגילה לנוּ כי לא לגמרי עזוּב הבית. אך איך נמצא את הקשר אל באָיו? – והרי הלילה אנוּ יוצאים לדרך צפוֹנה! עמדנוּ ברחוב השקט נבוכים.

כנראה לא הורגל הבית לתכוּנה מעין זאת סביבו, כי בכל הבנינים הסמוּכים נפתחוּ דלתות וחלונות ואנשים החלוּ מתכנסים סביבנוּ בסקרנוּת. באמצעוּת מלווינוּ ניסינוּ לדלוֹת מפּיהם שמא יודעים הם מקום־מגוּריו של מישהוּ מבאי הבית ואם בכלל יש שוֹחר לפתחוֹ. הוברר לנוּ כי לעתים מזוּמנות, מספּר פּעמים בשבוּע, באים לכאן קומץ אנשים להתפּלל, אך אין יודע מקום־מגוּריהם. מאוּכזבים פּנינוּ לבסוף לדרכנוּ, מלוּוים הרגשת כשלוֹן, שאין לו כפּרה. ואף כי אָמרנוּ כבר נוֹאָש, חזרוּ חלק מחברי המשלחת אל בנין בית־הכנסת לעת ערב, שעות מעטות לפני מועד צאת הרכּבת. והנה אור בדלת הזכוּכית מאחור…

לא הייתי, לצערי, באותו מעמד. אך לא אֶשכּח התרגשוּתם של אלה שזכוּ לו בבוֹאָם מיד לאחר זה לבית־המלוֹן וּבנסוֹתם לתאר את פּרטי הפּגישה. התדהמה שאָחזה את קומץ היהוּדים המסוּבים על ספריהם בחדר הקר, דמעות האוֹשר בעיני האנשים, ברוּבם על סף הזיקנה, ואיך התפּזרוּ כחץ מקשת להביא את דבר הבּשׂוֹרה לבתיהם ולנכבדי העדה והועד הנבחר שלה. ולא חלפה שעה ארוּכה והם היוּ אתנוּ, ככל שהכיל חדר־האורחים שהוּקצה לנוּ בבית המלון הגדול והעתיק, אשר רהיטיו כבדים וכתליו מצוּפּים עץ מהגוֹני נוסח בריטי, מימי היוֹת טיֶנצין מרכז שליטתן של מדינות “הקוֹנצסיה”.

תוך השעה האחת שנשארה עד מועד צאתנוּ את העיר היה עלינוּ, על שני הצדדים גם יחד, לרכז ולמצות ולהביא לידי ביטוּי את כל המאויים והמשאָלות, היאוּש והתקוה אשר בלבבות.

לא מקרה הוּא כי עד המהפּכה היתה טיֶנצין, עיר הנמל והמסחר הבינלאוּמי, מרכז לקהילה יהוּדית. בשנות פּריחתה מנתה כשלושת אלפים נפש, אך כיום נשארוּ רק כמאתים מהם. רוּבם יוצאי רוּסיה וּמדברים רוּסית ואידיש עד היום הזה. אך יש גם בעלי נתינוּת פּולנית ואוֹסטרית וחסרי־נתינוּת, ככל המצוּי בקרב קיבוּץ יהוּדי בגוֹלה. רוּבם ככוּלם מבני המעמד הבינוני אשר קרנוֹ שקעה בסין עם עלות המשטר הקוֹמוּניסטי לשלטון. מהם ששימשוּ פּקידים גבוהים, מנהלים ורואי־חשבונות בעסקים זרים ומהם שהיוּ בעלי עסקי־יצוּא עצמאיים או בשוּתפוּת עם זרים ועם סינים. מַרבּיתם יושבים בסין עשרות שנים ויש מהם, הצעירים יותר, שנולדוּ כאן. זוכרים הם בגעגוּעים את שנות העושר והשפע שבילוּ בארץ זו ובין תושביה הנוחים לבריות ובעלי הנימוּסים היפים. כיום הזה מרביתם יושבים על המזוָדוֹת המתרוֹקנוֹת והולכות לקיוּם הנפש והם מצפּים לרשיונות־יציאָה. חלקם חיים בחסדי העזרה שבאה מאת המועצה היהודית בשנחאי.

מַרבּית הקהילה הצליחה לצאת לפני שנים מעטות עם ארגוּן העליה של יהוּדי שנחאי וחרבּין לישראל. חלקם היגרוּ באותה התקוּפה ולאחריה והתפּזרו בכל חלקי עולם. הנשארים, אם משום שאותו זמן טרם גמלה ההחלטה בלבם או מתוך ההכרח שהוּטל עליהם לחסל תחילה את עסקיהם, חיים על בלימה. יוצאי רוּסיה נמנים עם הנתינים הסוֹבייטים. ילדיהם המעטים לומדים בבית־הספר הרוּסי. את המוֹעדוֹן היהוּדי שהיה להם מסרוּ לארגוּן האזרחים הרוּסים. גם את בנין בית־הכנסת ברצונם למכור במצוּקתם. מכל המוסדות היהוּדיים המתוּקנים שהיוּ להם נשאר רק מושב־הזקנים המתחסל והולך אף הוּא. רק אתמול יצא אחד משבעת דייריו הישישים לאנגליה בדרכו לישראל.

שערי היציאה אינם נעוּלים אך הרשיונות מתקבלים טיפּין־טיפּין לאחר השהיוֹת וקשיים. יש המחכים חדשים, ויש – שנים. הם לא הוּצאוּ מדירותיהם ויש הגרים באותה הדירה עשרות שנים. האחד מסַפּר כי ניתן לו לחסל את עסקוֹ ולמכור את ביתו והכסף אשר קיבל בתמוּרה עומד לרשוּתו לעשות בו כחפצו. גורלו של האחר גרוּע לאין שיעוּר. מכרה הוולפרם שהיה רכוּשוֹ המשוּתף עם איש־עסקים סיני הוחרם זה כבר ועדיין לא שוּלמוּ לו דמי הפּיצוּיים כמוּבטח – ומי יודע אם ישוּלמוּ בכלל. פּעמים אין ספוֹר נסע וחזר ונסע עם שוּתפוֹ ובלעדיו אל השלטונות הגבוהים בפּקין. בכל פּעם נדחה בלך ושוב, כך אָזלוּ שארית האמצעים שבידיו ממכירת חפצי ביתו ועני ועזוּב יושב הוּא בודד בחדרו, מצפּה לחסדי שמים. יהוּדי רוּסי בעל פּנים אינטליגנטיות הוּא, ככל האחרים. שׂרידי השנים הטובות עוד ניכרים בבגדו השחור המַבהיק מיושן. יובל שנים עברוּ עליו בארץ זו, מהן 22 שנים בחרבּין כסוחר חיטים ו־27 שנים ליד פּקין, מקום המכרה שלו. עמד למכור את רכוּשו ולעלות לארץ עם עשרו עוד לפני שנים רבות. בינתים באוּ היפּאנים ושיתקוּ כל אפשרוּת מעין זו. בשעת ארגוּן העליה הגדולה של יהוּדי סין על־ידי הסוכנוּת היהוּדית עמד הוּא לקבל כעבור 11 יום את המגיע לו תמוּרת רכוּשו המוּחרם. וכך החמיץ את השעה. ואותם אחד־עשר הימים היוּ לשנים של ציפּיה נוֹאֶשת ולבסוף אָבדן תוחלת. בינתים קפץ עליו אסון אחר בדמוּת החוק הפּנימי שנתקבל מתוך הסכם של כמה ממשרדי ממשלת ישראל להגבלת גיל עלייתם של זקנים, אשר קיוּמם על הכלל. בעינים זולגות דמעות, למרות מאמציו הניכרים של האיש להתגבר על התרגשוּתוֹ, גימגם באידיש טובה של ימי ילדוּת כי עוד כוחו אתו לעשות בכל מלאכה. כל תא שבפניו האציליים רעד בהבטיחו נאמנה, כי לא יהיה מעמסה על הציבוּר, כי קרובים לו וידידים בארץ אשר בלי ספק יתנוּ יד לסידוּרו. הוּא הזכיר שם של מישהוּ מבית צ’לינוֹב. אחרים, מיוצאי חארבּין, יודעים מקרוב את שמו ומעמדו של בית נובומייסקי. אחד, בעל שׂערות־שׂיבה ופנים רוּחניים, הציג עצמו כגיסו של האגרונום סוסקין. ראש המשלחת ענה לו: “וּבכן, הרי אַתה בודאי אָחיו של האגרוֹנוֹם בּרמן מימי ראשית ההתישבוּת העובדת בארץ־ישראל!” והאיש כאילו נתאַבּן לרגע. אָכן, האגרונום ברמן אָחיו הבכור היה. ואָמנם, דומים השנַים דמיון ניכר למרות ההבדל הרב בגיל.

האחרים, גם להם קשרים וקרובי משפחה בארץ. לאחד שלושה אחים בתל־אביב, מסוּדרים בעבודה ובמחיה. לאחר בני אח ובני־משפּחה אחרים, רחוקים יותר. אשה באמצע שנותיה, אשר הופיעה בחדר לבדה במאוּחר יותר, לה קשר מסוג אחר לגמרי עם ישראל, ברית־דמים. ברוּח של מסתורין פנתה אל ראש המשלחת בבקשה להקצות לה רגעים מעטים לשיחה ביחידוּת. תעוּדה יש בידה המוכיחה כי בת אחותה היחידה, חברת אחד מארגוּני הפּוֹרשים לשעבר, נשלחה לפעוּלה מסוּימת בחוּץ־לארץ והוּצאה להוֹרג ביפּאן בימי מלחמת־העולם השניה. סיפּוּר מעוּרפּל ובלתי־ברוּר, אך האשה היהוּדיה הבודדה נושאת אותו כקמיע־קסמים לעתידה.

בלב כבד נפרדנוּ מעל החבוּרה, שכוּלה סמל לפליטות ישראל, אשר לא פּסה עדיין. בּוֹשנוּ ונכלמנו על אזלת־היד שלנוּ לעזור להם מיד כחפצנוּ. ביחוּד לא שקט מַצפּוּננוּ כישראליים כלפּי אותו זקן נוֹאָש. אשר שערי ארץ חוק־השבוּת נסגרוּ בפניו בעטיים של תנאים חמוּרים.

לפני צאתנוּ שאלנוּ את אורחינוּ אם אינה צפוּיה להם תקלה לרגל פּגישתם זו עם זרים. הם ענוּ כי בכניסה למלון, שהוא מוסד ממשלתי רשמי ואולמיו משמשים גם מרכז לאמנוּת ולספּוֹרט ללהקות מקצועיות מקרב הצבא, נרשמוּ שמותיהם וכתובות מגוּריהם. אך אין פּחד בלבם. ייתכן לכל היותר שייקראוּ למשטרה לחקירה למטרת ביקוּרם זה. ואוּלם אין להם טעם וחשש להסתיר את תכנו.

מי ימוד את גלי הצער או ניצוצות התקוה שעורר ביקוּרנוּ בלבם של השׂרידים הנידחים. לנוּ היתה פּגישה זו כפתיחת פּצע ישן, אחד הפצעים שעודם כה מרוּבים בגוּף האוּמה.