שימוש בחטופים ומשא ומתן מיגע לשחרורם החל עוד שבעים וחמש שנים לפני ה-7 באוקטובר. באפריל 1948 שררה מתיחות בירושלים וכוחות ‘ההגנה’ נערכו להגנת העיר וכיבוש שכונת קטמון. הם תפסו את מנהיג הכוחות הערבים באזור חנא נזאלה, דמות ידועה ואחיו של עורך הדין פאיז נזאלה. ב-3 באפריל 1948 נסע המהנדס שלמה גוטליב במכונית הפלימוט שלו בדרכו ממרכז ירושלים לביתו שבתלפיות. גוטליב עבד כמהנדס החשמל הראשי במשרד לעבודות ציבוריות של ממשלת המנדט הבריטית. עמו במכונית היו בתו רעיה בת העשרים, ובנו חגי בן חמש עשרה. כשהייתה המכונית סמוך לתחנת הדלק ‘של’ שליד בקעה היא נחסמה בידי קבוצת ערבים. האב וילדיו נלקחו למפקדת הכוחות הערבים בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לשער שכם. היחס אליהם היה טוב, והם אף נלקחו לאכול בחדר האוכל בו סעד גם עבד אל-קאדר אל חוסייני, מפקד הכוחות הערביים, שגם שוחח אתם. ביום שלמחרת יצא לקרב על הקסטל בו נהרג. חגי הבן המתגורר בתל-אביב הוא ככל הנראה היהודי האחרון שראה את אל-חוסייני. חמישה ימים לאחר החטיפה שוחררו הילדים בתיווך אנשי הצלב האדום והובאו לבניין הסוכנות בירושלים. אביהם נותר בשבי.

הגברת נטי גוטליב רעיית המהנדס התקבלה לראיון אצל סיר הנרי גרני, מזכיר ממשלת המנדט, שהבטיח לסייע בשחרור בעלה. הימים היו ימי ניתוק ירושלים ממרכז הארץ והקשר הטלפוני עם תל-אביב היה קשה. ב-9 באפריל הותקף הכפר דיר-יאסין בידי כוחות לח"י, ומאה ועשרה מתושביו נהרגו. ימים ספורים לאחר מכן הותקפה שיירת בית החולים ‘הדסה’ בדרכה להר הצופים. המצב שהשתרר לאחר מכן הקשה על קיום משא ומתן והמגעים נעצרו. מכתבים התקבלו מהמהנדס השבוי בהם דיווח על היחס הטוב לו זכה, וכי הוא מקווה ששחרורו קרב. רעייתו המשיכה במאמצים לשחררו בסיוע מהנדס ערבי שעבד אתו, ופנתה ממשרד ממשלתי אחד למשנהו כדי שיסייעו, מאחר ובעלה היה חולה לב ונזקק לתרופות והשגחה.

הערבים היו נכונים לשחרר את המהנדס תמורת מפקד הכנופיה, אך האלוף דוד שלתיאל מפקד מחוז ירושלים סירב לשחרר מפקד כנופיה בכיר תמורת מהנדס. הגברת גוטליב פנתה לגורמים רבים, יהודים, ערבים, ובריטים, שיסייעו לשחרר את בעלה, אך ב-17 במאי הוא נפטר, ככל הנראה ממחלת הלב ממנה סבל. את המידע על מותו העבירו שני רופאים ערבים באמצעות ד"ר פאסל נציג ‘הצלב האדום’ והוא נקבר על הר הזיתים. הימים היו ימי הקרבות לכיבוש קטמון ונפילת גוש עציון, והעיתונות עסקה בנושאים אלה ולא בחטיפת המהנדס היהודי.

ב-22 ביוני 1948 פנה עורך הדין אשר לויצקי בא כוחה של הגברת גוטליב לדוד בן-גוריון, שר הביטחון, לפנחס רוזנבליט, שר המשפטים, וליצחק גרינבויים, שר הפנים. הוא ביקש בשמה להקים וועדת חקירה על נסיבות מותו של שלמה גוטליב בשבי האויב. הוא ציין כי קיימות הוכחות לכך שהערבים היו נכונים להחליפו בתמורה לנזאלה, אך שלטונות הצבא סרבו להצעה. לדבריו פניית גברת גוטליב למפקד מחוז ירושלים נענתה בזלזול, והיא האשימה אותו במות בעלה. ב-21 באפריל 1949 הודיעו לעורך הדין על מינוי וועדה בראשות האלוף איתן אבישר, נשיא בית הדין הצבאי העליון, סגן אלוף נחום שדמי, וד"ר וסגן אלוף פליקסברודט. ב-4 במאי התקיימה ישיבתה הראשונה באולם בית המשפט בבניין הקונסוליה הגרמנית לשעבר בדרך יפו תל-אביב. מסקנות הוועדה לא נמצאו, אך לדברי הבן חגי גוטליב הוועדה לא מצאה דופי בפעילות שלטונות הצבא, אך קבעה שיש לשקם את המשפחה לפנים משורת הדין. היא קבלה מגרש בחולון עליו נבנה צריף שוודי ובו התגוררו, אך לאחר זמן התברר כי הוא בבעלות פרטית, והמשפחה נדרשה לפנותו. לאחר שהאם איימה בזימון העיתונות להיות נוכחת בפינוי המשפחה, היא קבלה בסופו של דבר דירה ברמת אביב והוכרה לה זכאות לתמלוגים ממשרד הביטחון.

בדף אתר יזכור של משרד הביטחון המוקדש לגוטליב מופיעה הגרסה הרשמית של “ההגנה” לפרשה. הצלב האדום אכן פנה למקשר מטעם הסוכנות היהודית בהצעה לשחרר את גוטליב ולהחליפו בערבי בשם חנא נזל השבוי בידי כוחות ההגנה, “אולם הנסיבות המיוחדות בהן נלקח בשבי והחקירה המאומצת שנחקר הניבו תוצאות שאפשרו פעולות לחימה מוצלחות בקרבות ירושלים. מפקד “ההגנה” בעיר חייב היה לשמור בסוד את דבר המצאו ולפיכך הודיעה ההגנה בתשובה לפניית הצלב האדום כי ערבי זה אינו בידה. לאחר שהשתנו התנאים הודיעה “ההגנה” כי אמנם נמצא בידה קצין ערבי בשם זה וכי היא מוכנה להיכנס למשא ומתן על החלפת שבויים”, אלא שבינתיים נפטר המהנדס שלמה גוטליב.