על ראשיתו של בית הקברות הפרוטסטנטי הישן ברחוב יפת ביפו נכתב במאמר ‘קבורה נוצרית כפולה ביפו העתיקה’ (עת-מול 225, 2012). סופר על רכישת חלקת בית הקברות בידי הבישוף מיכאל שלמה אלכסנדר, הבישוף הפרוטסטנטי הראשון שהגיע לירושלים בינואר 1842. במרס 1842 הוא רכש את הקרקע ביפו כשתשעה ספנים בריטים טבעו ביפו ונדרש מקום לקבורתם. המאמר עסק במחלוקת שהתגלתה בשנת 1865 בין הקונסול הבריטי ביפו, יעקב חיאט, והכנסייה לגבי הבעלות על השטח. הוא טען כי הוא רכש את השטח, אלא שהתברר כי הבישוף אלכסנדר הוא שרכש אותה. מסמכים השמורים בגנזך ‘כנסיית המשיח’ בירושלים מלמדים על תולדות הקרקע מאז ועד היום, וכן מתארים את תולדות הקהילה האנגליקנית ביפו שחדלה לפעול בשנת 1948, והותירה כנסייה ריקה ומוזנחת ברחוב יפת 48 ובית חולים שזכה לשם “הבית הסקוטי”, וכן בית ספר הרוס מעבר לכביש.

בעלות הקרקע בשלהי המאה ה-19    🔗

פרוטוקול בית הדין השרעי משנת 1851, ומסמכים נלווים, מתארים את העברת בעלויות הקרקע עליה ניצבים בית הקברות הפרוטסטנטי העתיק ובית הספר טאביתא בשנים 1874–1851. לאחר מות הבישוף אלכסנדר בשנת 1842 הועברה הקרקע ששטחה היה כשמונה וחצי דונמים לבעלות רעייתו. ב-9 בנובמבר 1851 היא ייפתה את עורך הדין הלונדוני קורבט ( Corbette) למכור את השטח תמורת ארבעים ליש“ט לאסעד יעקוב חיאט, הקונסול הבריטי ביפו. התנאי למכירה היה כי “השטח שקודש בידי הבישוף אלכסנדר למטרות קבורה יישאר לעולם למטרה זו בלבד”. על ביצוע הרישום ב-18 בפברואר 1852 הופקד הכומר ג’ון ניקולאיסון (Nicolayson), הנציג הראשון של הכנסייה האנגליקנית בארץ הקודש שהגיע לירושלים בשנת 1822 בשליחות “האגודה הלונדונית” (LJS). ארבע שנים לאחר מכן, ב-30 במאי 1856, מכר הקונסול את הקרקע לג’ורג' הנדרסון ג’יב (Gibb) תמורת ארבע מאות ליש”ט ובתנאי שהשטח שהוקדש לבית קברות ימשיך את ייעודו עד עולם. ב-17 בספטמבר 1874 מכר ג’יב את המחצית הדרומית של הקרקע תמורת חמש מאות ליש"ט למיס ג’ין וולקר ארנוט, בכספי תרומה שקבלה מתומס קוק לטובת הקמת בניין חדש לבית הספר ‘טאביתא’. הוא ניצב עד היום ברחוב יפת 21. על המחצית הצפונית של השטח המשיכה במהלך השנים מחלוקת, וחלקה אף נרשם על שם רשות הפיתוח, אלא שמסמכים השמורים בגנזך הכנסייה שופכים אור על קורותיו של השטח מראשית המאה העשרים ועד היום.

בעלות הקרקע בראשית המאה ה-20    🔗

ביוני 1921 כתב הכומר ג’ימס אדוארד הנאוור (Hanauer), בנו של היהודי המומר כריסטיאן ווילהלם הנאוור שהגיע לירושלים בשנת 1843 ופעל בשרות האגודה הלונדונית. ג’ימס כתב כי אביו גידר את שטח בית הקברות בגדר צמחייה קוצנית עם שער ברזל נעול. המפתח הוחזק בידי סגן הקונסול הבריטי ביפו, היהודי חיים אמזלק, אך במהלך השנים נפרצו מעברים בגדר ועדרי בקר חדרו כדי לרעות בשטח שכוסה בעשבים. הקונסול הבריטי בירושלים, נואל מור, אסף כספים ובנה חומה סביב בית הקברות עם שער ברזל חדש. כשהגיע הכומר ג’ון לונגלי הול (Hall) ליפו בשנת 1873, כדי לייסד את ‘אגודת המיסיון הכנסייתית’ (CMS) בעיר, הוא הופקד על בית הקברות בו נקבר בנו התאום בן יומו, סמואל גאולר הול, ב-1 בינואר 1879. הוא החזיק במפתח עד שנת 1893, כשהגיע ג’ימס הנאוור ליפו כנציג ‘אגודת יהודי לונדון’ (LJS), וכדי לעמוד בראש “היהודים המשיחיים” ולבנות להם בית תפילה במושבה הגרמנית. מפתחות בית הקברות הועברו אליו ואל הכומר וולטר קנון. לדברי הנאוור כל השטח מחלקת בית הקברות במזרח ועד רחוב יפת במערב הועבר לידי “אגודת המיסיון של הכנסייה האפיסקופלית סנט פיטר” ביפו, שהחלה לפעול בשנת 1902. השטח בחזית הרחוב יועד לבניית כנסייה ונכסים שיממנו את בנייתה ותחזוקתה.

בשנת 1905 בחרה הכנסייה בירושלים את הכומר בוטרוס נאסר מבית זית לשמש ככומר הראשון ביפו, וכדי להקים כנסייה מקומית (Native Church). לקהילה המקומית לא היו אמצעים לבנייה והיא נבנתה מתרומה. בית החולים הכנסייתי האנגליקני פעל ביפו מאוקטובר 1886, כשהמיסיונרית מיס בסי מנאגן (Managan) חנכה אותו בנוכחות סגן הקונסול חיים אמזלק. היא מתה בשנת 1895 והורישה את בית החולים לקונסטנצה אדלייד ניוטון (Newton), וכשזו מתה בשנת 1908 היא תרמה חלקה סמוכה מדרום לבית החולים ועשרת אלפי ליש"ט לבניית כנסייה. בניית הכנסייה החלה בשנת 1918 והסתיימה ב-24 במרס 1921, על פי תכנית האדריכל הבריטי טמפל מור ( Moor). מגדל הפעמון הושלם בשנת 1942 בתקופת הבישוף האנגליקני רני מקינס (MecCiness).

במכתב ששלח הבישוף האנגליקני פ. בליט (Blyth) בירושלים, ב-20 בדצמבר 1906, לנציגי הקהילה המקומית ביפו, הוא הורה רשמית על העברת שטח חלקת בית הקברות ועד לדרך עג’מי (רחוב יפת) לאגודה כהקדש (וואקף). על פי שטר ההקדש היא יועדה לקהילה האנגליקנית ביפו ולצרכיה בלבד. בתנאי ההקדש נכתב כי ניתן יהיה לבנות שני בתים בחזית הרחוב ועד לעומק של תשע עשר מטרים, עם מעבר ביניהם לבית הקברות. הוא קבע כי בקומת הקרקע ניתן יהיה לבנות שש חנויות ומעליהן שתי דירות. הדירה הדרומית יועדה למגורי הכומר המקומי ללא תמורה, ואילו הכנסות השכרת החנויות והדירה הנוספת יהיו למטרות הכנסייה המקומית והקהילה. עם זאת נקבע, כי נכסי ההקדש יהיו רשומים על שמו של הבישוף האנגליקני בירושלים והבאים אחריו ולא ניתן יהיה למכור אותם. שני בתים נבנו ערב מלחמת העולם הראשונה והם ניצבים עד היום ברחוב יפת 21–19.

המחלוקת לגבי רישום הבעלות על הקרקע החלה בשנת 1924 כשהחל רישום קרקעות בידי ממשלת המנדט הבריטי, והקבורה עברה לבית קברות חדש על חוף הים. בשנת 1918 הקצו השלטונות העות’מניים חלקת קרקע לבית קברות פרוטסטנטי חדש מדרום לשכונת ג’בליה (רחוב קדם). התברר כי שטח בית הקברות העתיק היה רשום ברישומים העות’מאניים על שמו של הכומר אליאס מרמורה (Marmura) שעמד בראש ‘אגודת הכנסייה הפלסטינית המקומית’ (P.N.C.C). במאי 1924 כתב הבישוף הירושלמי מקינס ((MacInnes למרמורה והציע לרשום את בית הקברות העתיק והקרקע על שם האגודה המקומית, בתנאי שתתרום שלוש מאות ליש"ט לטובת בית קברות ‘סנט פיטר’ החדש. האגודה הסכימה לכך, אך הרישום לא הוסדר עד שנת 1939 כשבראש האגודה עמד הכומר בוטרוס נאסיר (Nasir). שינוי רישום הקרקע הסתיים ב-30 באפריל 1940 כשהבעלות על חלקות 22,65,66 בגוש 7018 נרשמו על שם ‘הקדש הכנסייה האוונגלית’. בתנאי שטר הרישום נכתב כי “הנכס מיועד למטרות צדקה ובעיקר לקידום הנצרות הפלסטינית על פי דוקטרינת הכנסייה האנגליקנית”. בספר מיסי הקרקע מהשנים 1944–1939 כבר רשומות כל החלקות בבעלות הקדש הכנסייה. על פי תכנית הסדר המקרקעין החדשה של גוש 7018 משנת 1959, חלקת בית הקברות רשומה היום כחלקה מספר 21, ואילו שלוש החלקות ממערב רשומות כחלקות מספר 24–22.

ב-31 באוקטובר 1950 כתב ד"ר פ. קולבי העוזר למנהל משרד הדתות לעירית תל אביב-יפו:

“הריני לאשר לכם כי החלקה מס' 22 בגוש 7018 נמצאה לפני כיבוש יפו ברשות העדה האוונגלית אפיסקופלית (הסיעה הערבית של הכנסייה האנגליקנית). כעת נמצא הרכוש הנ”ל בהתאם לחוק בפיקוח האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אבל למעשה נשאר הרכוש בהנהלתו של נציג העדה מר ניקולה סבא, הגובה גם את ההכנסות לטובת העדה ולמטרות פולחן וצדקה שלה. סידור כנ“ל נקבע זמנית בהתחשב באופי המיוחד של הרכוש הנ”ל שהוא כנסייתי, ועד שהוועדה הבין-משרדית המטפלת בשחרור רכוש כנ“ל תחליט סופית”.

אחרית דבר    🔗

כשמר זנדל קולדפישר ששכר דירה מהכנסייה והגיש בקשה להיתר בנייה למחלקת ההנדסה העירונית, כתב ניקולה סבא למהנדס העירייה ואישר את הבקשה כבא־כוח הקהילה הפרוטסטנטית בעלת השטח והמבנים. עם זאת, ועל אף שהשטח היה רשום כהקדש הכנסייה האוונגלית שאסור למכור אותו, נרשמו חלקות 24–23 בשנת 1966 בבעלות רשות הפיתוח. ככל הנראה סברו כי מדובר ברכוש נפקדים. חלקת בית הקברות וחלקה 22 בחזיתו, עליה נמצא שביל הגישה לבית הקברות, נותרו ברישום המקרקעין כקרקע שבעלותה אינה מוסדרת עד היום, על אף המסמכים ההיסטוריים. שביל הגישה לבית הקברות העתיק בו קבורים הד"ר תומאס הודג’קין, הבריגדיר גנרל תומאס מיצ’ל, ועשרים וארבע מתים שהותירה המושבה האמריקאית, משמש היום כמחסן פסולת וחומרי בניין. שני כלבים אימתניים מקבלים בנביחות את פני הבאים בשער בית הקברות הפרוטסטנטי העתיק, הרכישה הראשונה של הכנסייה בארץ המכוסה היום עשבים וקני סוף.

פרוטוקול בית הדין השרעי משנת 1851 ומספרי החלקות הישנים

תכנית הכנסייה האנגליקנית ביפו