תמונה 1

בים השנאה האפלה על פני אירופה של היטלר נצנצו אורות בודדים, ככוכבים. אחד פה אחד שם העזו אנשים אמיצים יחידי סגולה לסכן חייהם להצלת נפש. מיוחד ונפלה מכולם היה יופ וסטרויל בן הולנד, מחנך ופיטן והוגה דעות, מרדן בכל שעבוד, שוחר שלום ואוהב־אדם. בלהט אישיותו ובטוהר מטרתו, ריכז סביבו קומץ נועזים כמותו מבני עמו. ואתו יד ביד רעיתו וילי, האם לארבעת ילדיו, מחנכת נודעת גם היא. בימים הקודרים ביותר של רצח המונים ויאוש ללא־מוצא הושיט יד אחוה לפעולה משותפת עם חבורת צעירים יהודים פליטי גרמניה הנאצית, אנשי החלוץ ועלית־הנוער, שמצאו מקלט־לשעה בחוות־הכשרה בכפר לוסדרכט, לא הרחק מן הבירה אמסטרדם. מתוך הזדהות ומסירות־נפש הפסיק עבודתו ויצא מביתו ובכושר אירגון למופת הצליחו הוא וחבריו לעקור ברגע האחרון מידי הטורף את עשרות הנערים והנערות על סף הכליה. תוך סכנת נפשות ובאמצאות אין־ספור הוסתרו הנצולים ואחר־כך הוברחו חבורות חבורות אף מעבר לגבול הנאצי החסום, בדרכם לארץ־ישראל משאת נפשם. לבסוף נתפס יופ תוך כדי הפעולה ולאחר עינויים קשים הוצא להורג.

בדפים אלה נספר על דמותו ודרכו ומעשהו של יופ וסטרויל ויהיה הוא לנו אור זרוע, בחייו ובמותו.

 

א    🔗

באתי להולנד בקיץ 1945, זמן קצר לאחר תום המלחמה ושחרור אירופה מן המגף הנאצי. יופ וסטרויל לא היה בחיים עוד, אבל דמותו היתה שלמה ונערצה בקרב שרידי הנוער היהודי החולה והדווי, שהחלו מגיחים ממחבואיהם ומתלקטים ממחנות ההשמדה כשלדים מעונים. בקולות רוויים כאב ועלבון אין־אונים ובעינים יוקדות רצון חיים סיפרו עליו איש איש סיפורו באהבה והערצה כאחד גדול ופלאי וקרוב ופשוט גם יחד; אחד שהופיע מתוך המחשכים ועודד וליטף והרעיף אהבה ואמונה ונתן חייו תחת חיי זולתו.

חוות לוסדרכט, כאירופה המשוחררת כולה, היתה עדיין אדמה חרוכה לאחר הקרב ועקבות החורבן בכל. לכאן התלקטו השרידים, פצועים וחולים, נצולים ומצילים. כחוזרים הביתה מן המערכה לחיים ולמוות. ובבית, רוחו של המורה הנערץ, אשר בין חקירה לחקירה שר בתא הצינוק את שיר החרות ועל סף הוצאתו להורג, כתב את צוואת הכבוד והאהבה לאדם.

כאן נפגשתי עם וילי וסטרויל, אשר אך זה חזרה גם היא ממחנות־הריכוז וליקטה ארבעת ילדיה הפזורים, מנסה לשוב ולכונן להם בית ללא־אב, תחת ביתם ההרוס. כאם הנפרדת מילדיה, אשר להם נתנה כל היקר לה, באה וילי לכאן להיפרד מעל חבורת חלוצים נצולים בצאתם לארץ, כשמאחריהם דם וחרבות דמויות אנשים יקרים. מן החיבה והקירבה של התרפקות הצעירים והצעירות על וילי, כעל אם גדולה בתוגת השכול שלה, נבעו מעיינות של זוהר אנושי, ללא מלים.

כאן נפגשתי עם כמה מבני החבורה הקטנה, שותפים למעשה, מהם פשוטי־אדם ישרי־נפש ומהם משכילים ורחבי־אופק. כולם כאחד ענוי־לב ותמימי־דרך, ממעטי דברים ומרבי מעש. ללא בקשת שכר לפעלם וללא עטרת פירסום, סיכנו חייהם שעה־שעה במשך שנים וכל ימיהם ולילותיהם קודש למעשה ההצלה.

אכן פגשתי את פראנס חריטסן, מהנדס ומורה למלאכה, אחד משותפיו הקרובים של יופ וסטרויל בכל השלבים הקשים של פעולת המחתרת הענפה. טרם חזר אז עדיין למסלול חייו התקינים לאחר שנים של פעולת מחתרת וסכנותיה יום יום.

בחוות לוסדרכט החרבה, מרכז המחתרת החלוצית בשנות הכיבוש הנאצי בהולנד, היתה חיה עדיין ומוחשית רוחם של יואכים (יכין) סימון, הידוע בכינויו שושו, וקורט האנימן, איש מרכז החלוץ בהולנד. שניים, שהעלו חייהם, איש איש בתורו, על מזבח ההצלה. כל נער ונערה מן העשרות שנתלקטו בחדרים האפלוליים והפרועים, שמראיהם כלאחר קרב, היו עדיין קשורים וצמודים יחד לזכרונות ולמיבחנים רבי האימה וההוד, שעשו אותם כמשפחה אחת, כאובה ודאובה, אשר בכל האסונות שפקדו אותה לא נשברה אמונתה.

אז ידעתי, כי רוח מחתרת המרי של בני הולנד היא, אשר יופ וסטרויל היה ממבשריה ומקיימיה, הפועל והמפעיל. מחתרת, שהצילה נפשות לעשרות ואולי למאות, אבל בעצם קיומה היתה מקור אמונה ותקוה לאלפים ולרבבות. הפעולה חרגה אל מחוץ לתחומי הולנד הקטנה והדוויה – לבלגיה ולצרפת הובילו דרכי ההצלה־בסתר ועד לשבילים בלתי סלולים בגבול הרי הפירינאים שבספרד.

ידעתי כי יום יבוא ורוח האדם הצמאה למעינות טהורים תבקש להציב לעדות את דמותו של האיש, אשר בימי השפלות הבהמית, שלא היתה דוגמתה בקורות האדם, זינק בחייו ובמותו לפיסגת הזוהר האנושי.

ההגיעה השעה? היספיקו המלים ו היימצאו הניבים?

 

ב    🔗

הדברים המסופרים להלן נידלו מתוך תעודות ומיסמכים על שואת יהודי הולנד ומעדויות של חלק מנצולי יופ וסטרויל וחבורתו. הנצולים – אזרחי ישראל כיום ובוניה, מהם בהתישבות העובדת, בעיקר בקיבוץ, ומהם בשורות העובדים בעיר ובכפר. לאחר שחלפו שנים ונסיונות חייהם נתגבשו ונצטללו, ידעו וחשו כל איש ואשה, שבאו להביע ברבים את השמור בלבם, כי “להתיחדות עם זכרו של יופ ולהעלאת דמותו ומעשיו, ראויה מידת הענוה והצניעות”. במלים אלו פתח סיפורו מנחם פינקהוף, מבוני נמל אשדוד, בבואו לשבץ את הדמות הבלתי נשכחת במסגרת עמו וארצו.

תופעת יופ – אמר – מבליטה משהו המאפיין את העם ההולנדי, את גילויי העזרה שהושיטו רבים מהם ליהודים נרדפים, את הדרך שבה הגיעו לעמדה של התנגדות ברורה ומופגנת כלפי התעללותו של הכובש הנאצי באוכלוסיה היהודית.

הצבא הגרמני פלש להולנד ב־10 במאי 1940 ותוך ארבעה ימים בלבד השתלט עליה שלטון מלא. מנחם היה באותם הימים תלמיד הכיתה האחרונה של בית־ספר טכני גבוה באמסטרדם, פעיל בתנועת נוער ציונית ובברית חלוצים דתיים (בח"ד). כבר אז כרת ברית ידידות עם יואכים סימון (שושו) בעבודה משותפת, בעריכת ירחון של תנועות הנוער החלוציות. לפי הצעתו של שושו עבר מנחם לעבוד כמדריך במוסד של עלית־הנוער בכפר לוסדרכט, במרחק כארבעים קילומטר מאמסטרדם. חניכי המוסד היו מפליטי גרמניה, אשר ביקשו מחסה בהולנד. אותו זמן תיכננו שושו ולודי כהן, מנהל המוסד בראשיתו, את תוכנית הלימודים שלו. מנחם, שעוד הספיק לסיים בחינותיו במועד, בא כתגבורת.

מחצית השנה הראשונה לכיבוש הנאצי בהולנד היתה תקופה שקטה יחסית. הגרמנים היו זהירים בצעדיהם. ניצלו את הזמן לחדירה לכל פינות המנגנון המינהלי המשוכלל של הארץ הכבושה ולהתבססות בו. בתקופה זו נקטו שלטונות הכיבוש בהצהרות שקר ובצעדי כזב, שלא נעדר מהם צליל אנושי, כביכול. תהליך החדירה לתוך המנגנון התנהל עדיין למראית־עין לפי החוק והנוהג הבין־לאומי המקובל לגבי ארצות כבושות. דרכי־הסוואה אלו טיפחו בלב האוכלוסיה ההולנדית אשליות לגבי העתיד. היו שהאמינו, כי בארצם לא יעזו הכובשים לנקוט באותם האמצעים האכזריים כבארצות כיבוש אחרות. כאן יתחשבו בדעותיהם וביחסם של בני הולנד כלפי היהודים, שהיו מאז ומתמיד אזרחים שווי־זכויות בה. תקוה זו אולי היה לה יסוד, לפי דוגמת דניה, שבה נרתעו הכובשים זמן רב מלהפיק זממם ביהודים נוכח ההתנגדות הנמרצת של העם הדני ומלכו. בהשוואה לארצות־כיבוש אחרות, נהנו הדנים מיחס מיוחד. התכנית הגרמנית היתה לעשות את דניה ל“אומה כבושה לדוגמא”. אמנם גם שם השיגה סוף־סוף יד “הפתרון הסופי” את היהודים, אבל רק בתקופה מאוחרת יותר.

עצם הפלישה זיעזעה עמוקות את יהדות הולנד, אשר מנתה 140 אלף איש, בהם 22 אלף פליטי גרמניה. לנגד עיניהם ניצבה דוגמת חורבנה של היהדות הגרמנית. גל של התאבדויות ונסיונות בריחה נואשים הציפו את האוכלוסיה היהודית בימי הפלישה הראשונים. בסתיו, לאחר חדשים מספר של שקט למראית־עין, התחילו מופיעים החוקים האנטי־יהודיים, וזמן קצר לאחריהם, בחודשי החורף, החלו ההתפרצויות לרחובות היהודים והפרעות והשילוח למחנה הריכוז מאוטהאוזן. תוך כל אלה החלו שלטונות הכיבוש בהקמת היודנראט, (מועצת־היהודים), שהיה דרוש להם ככלי יעיל לביצוע שיטתי של תכניותיהם השטניות.

אז נתגלתה האמת. גלי טרור אכזרי הקדימו את הקמת היודנראט. המטרה היתה ברורה – לזעזע את שלוות האוכלוסיה היהודית וכך להכין את הקרקע למוסד יהודי, שיהיה לכלי השרת בידיהם של חורשי הרע. כראשי היודנראט בחרו במנהיגים מטיפוס השתדלנים. מנהיגים אלה קיבלו על עצמם את התפקיד באותו השלב מתוך אמונה, כי בכך יימנע אסון גדול יותר. בין ראשי הציבור היהודי התנהל אז ויכוח על מהותו של צעד זה. המעוט התנגד לו בכל תוקף בטענה, שכל צורה של התארנגות יהודית במיוחד, לפי רצון הגרמנים, מהווה למעשה הכרה במדיניות־הגזע האנטישמית שלהם. אך הלב היהודי נאחז באשליות, אשר הנאצים ביקשו לטפחן ובסופו של דבר להשיג מבוקשם.

חוגים שונים של המנהיגות הרוחנית ההולנדית גילו למן ההתחלה ערנות וחרדה לגבי ההתפתחות הזאת. מיד לאחר הגזירות הראשונות של חוקי הפרדת הגזע, הופיעו הצהרות־מחאה מאורגנות, בעיקר מטעם “איגוד הכנסיות”, שהוקם באותה התקופה. בכל הכנסיות ומעל כל הבמות הושמעה מחאה ביום ראשון בשבוע, בדיוק באותו הנוסח שבו נשלחה לנציב העליון של שלטונות־הכיבוש. כן היו תגובות בכמה אוניברסיטאות, הן של פרופסורים והן של סטודנטים.

החשש היה גדול מפני צעדים חמורים יותר הצפויים מצד שלטונות הכיבוש. ואמנם, אות ראשון ניתן במעשי ההתפרצות למשכנות היהודים ובמעשי אלימות ופרעות בשבועות הראשונים של חודש פברואר 1941. אנשי המיליציה הנאצית ההולנדית נשלחו גל אחרי גל לתוך רובעי אמסטרדם המיושבים יהודים, ובמעשי התגרות שונים ניסו להביאם לידי תגובה. תהליך זה שבתכנית הנאצית הוכיח, כי הם הבינו, שבקרב יהודי הולנד חבויים רצון עז לחרות ונכונות לעמידה בשער על כבודם. על־כן יצרו הזדמנויות לדכא את רוחם ולהחניק באיבו את הרעיון, כי יש טעם להתנגד להם בכוח.

ההתגרות הזדונית המתוכננת כלפי היהודים עוררה מיד תגובת התנגדות אדירה בקרב האוכלוסיה ההולנדית כולה. אם עד עכשיו, תוך הצעדים המינהליים של הפולשים, עוד היו אשליות לגבי כוונותיהם של שלטונות הכיבוש – הובהר עתה ללא ספק, כי להולנד צפוי אותו גורל שהנחיתו הנאצים לשטחי הכיבוש האחרים שלהם.

אז פרצה מאליה השביתה הכללית המפורסמת (ב־11 בפברואר 1941) ברחבי אמסטרדם וסביבתה ובאוטרכט ובמקומות אחרים. שביתה עקשנית, ללא דוגמא בכל קורות הכיבוש הנאצי באירופה. השתתפו בה עובדי כל השירותים הצבוריים והתעשיה הכבדה, וביחוד המוני עמלים. אלפים שילמו עבורה בסבל רב, במעצר במחנות ריכוז וגם בחייהם. השביתה שיתקה את התחבורה ואת כל השירותים הציבוריים ונתנה פורקן לתקוה, כי אכן קיימת אפשרות של התמרדות כלפי הנאצים ואולי אפשר למנוע בכוח את ההתעללות המתוכננת ביהודים.

שביתת פברואר היתה מעין “זעקת קרב”, התקוממות נגד הצורר האומר לרמוס את יסודות המוסר המקודשים של העם ההולנדי מאות בשנים, ובעיקר את מידת הסובלנות הדתית והלאומית, שעליה גאוותו.

אך רצה המקרה, שבאותם הימים לא היה הרייך נתון במצוקה צבאית מיוחדת בארץ זו. בנקל ריכזו הגרמנים תגבורת צבאית באמסטרדם ובערים האחרות. עד מהרה הוברר, שבתנאים הנתונים לא יתכן לסכל את מזימות הגרמנים נגד היהודים על־ידי התמרדות. נותרה הרגשת חוסר־אונים ובעקבותיה מרירות ואכזבה. אך בחוגים הולנדיים מסויימים הצטבר רגש זה והתגבש להחלטה נחושה להתנגד בדרכים אחרות. וכך באה לידי גילוי כעבור זמן, לאחר כשנה וחצי, התופעה הנהדרת של עזרה והצלה ליהודים בדרכי מחתרת.

 

ג    🔗

ימי פברואר 1941 וקורותיהם הוכיחו לכל איש יהודי הרואה את הנולד, כי אין תקוה ואין פתח הצלה. יאוש וחוסר־אונים השתלטו על הקהילה היהודית זקופת־הקומה. בכל אימתה הובלטה כעת תופעה חדשה בהיסטוריה של יהדות הולנד, אשר ראתה עצמה תמיד שוות־זכויות לכל אזרח אחר – והנה היא שונה וזרה, ללא חסות והגנה.

כל אותה שנת 1941 היתה רצופה גזרות וצווים וחוקים חדשים בזה אחר זה, אשר שללו מן היהודים את הבסיס החומרי והיסוד המשפטי לקיומם. איסורים והגבלות רדפו אלה את אלה – איסור לנסוע ברכבת ואחר־כך באוטובוס; איסור להחזיק אופניים; לקנות בבתי־המסחר הכלליים; לעבור לדירה אחרת; להעסיק עובדים שאינם יהודים, ועוד.

לבסוף, רוכזה האוכלוסיה היהודית של אמסטרדם, שהיה בה מספר רב של פועלים ובעלי־מלאכה, בשני גושים של הרובע היהודי. כל עסקיהם נאלצו להעביר לידי ממונים אריים וכל החשבונות שלהם בבנק הוקפאו. מהרכוש שהוחרם, נקבעה בפיקוח הבנק הגרמני לכל משפחה קיצבה בשעור שלא היה בו כדי קיום. על היודנרט הוטל תפקיד ללא־מוצא, של מתווך בין השודדים לבין השדודים. הבנק הגרמני לא שילם אפילו את הסכום הזעום שנקבע מראש, אלא הוא הוסיף וקיצץ. אלפים נשאו לשוא עיניים רעבות אל הפקידות היהודית, ההולנדית, שהיו מעורים בה מדורות. וכך, נוסף על העוני והתלות שכפו עליהם, הסתננה לליבם התחושה הודאית של מציאות איומה עוד יותר, הצפויה להם בעתיד הקרוב.

בקרב יהדות הולנד המפרפרת בין מבוכה ויאוש, ונאבקת על שרידי התקוה, נודע מקום מיוחד לתנועה החלוצית הקטנה, בת 821 חברים ובכללם חברי עלית־הנוער. בחלקם היו פזורים בחוות הכשרה, ובחלקם היו משתלמים בודדים אצל אכרים פרטיים. את ריכוז ההכשרה הגדול בחוות וורקדורף על אדמת הייבוש חיסלו הגרמנים עוד בשנת 1941. ההנהגה הצעירה של “החלוץ” ובמרכזם שושו וקורט האנימן ראו תפקידם עוד מראשית הכיבוש בחיסון הנפש לעמידה נגד הצורר. תוך כדי המאבק לחיים יום יום, אורגנו סמינריונים רעיוניים וקורסים ללימוד עברית וידיעת הארץ. תשומת לב רבה ניתנה לבעית השמירה של שלמות החברה כמות שהיא, גם אם בתקופה הראשונה עוד היו חבריה פזורים בהכשרה על פני מחוזות רבים. שושו, הפליט מגרמניה, שמאחריו היה כבר נסיון של מחנה־הריכוז בוּכנוַלד, וקורט האנימן היוו כוח בעל השפעה מוסרית רבה על החברים. קורט הטהור והישר, המכונס פנימה, תלמיד־חכם שבחבורה, בעל ידיעות יסודיות בעברית וביהדות ובעל כושר ביטוי מקורי, היה – למרות צניעותו – הבולט שבחבורה עוד לפני המלחמה. בשעת המיבחן גמלה אישיותו בנטל האחריות הגדולה, בשותפות עם שושו עמיתו, שחילק זמנו בין מרכז “החלוץ” באמסטרדם לבין חוות עלית־הנוער בלוסדרכט – וכאן כן שם ראה עצמו אחראי לחבריו מתוך קירבה אישית לכל נער במוסד.

המעון בלוסדרכט הכיל באותם הימים חמישים נערים ונערות בגיל חמש־עשרה–שבע־עשרה, כולם יוצאי גרמניה ואוסטריה, שהועברו להולנד על־ידי המוסד לעלית הנוער לאחר פרעות נובמבר 1938 הידועות. הכוונה היתה לשלב־ביניים, עד שימשיכו דרכם לארץ־ישראל. אולם בגלל מדיניות הספר הלבן של ממשלת המנדט הבריטי וסגירת שערי ארץ־ישראל נתקעו בהולנד כבמלכודת ללא מוצא. רבו הבעיות החינוכיות והחברתיות הקשות בקרב נוער יהודי שגדל במשטר הנאצי. בלטו לעין הנטיה ליאוש והרגשת חוסר הטעם להתכונן לעתיד – הרי בלאו־הכי נכשלו כל התוכניות לעליה לארץ־ישראל. גם אם ישארו בחיים, חלפו לשוא השנים שבהן מכין אדם עצמו לעתיד.

זה היה הלך־הרוח, והמדריכים ראו חובתם ליצור משקל־שכנגד בחיי “הילדים” – כך כינו את הנוער, שהגורל הפקיד בידיהם. אותה התקופה היו עיקר המאמצים מרוכזים בשמירה על החסינות הנפשית של הנוער, כדי למנוע ככל האפשר התמוטטות וכדי להכינם לעמידה בכבוד בשעת מיבחן. לשם כך, היה חשוב לשמור על שלמות החברה, להיזהר מפני הצלתו של יחיד, פן יפגע הדבר באותה שלימות ויגרום זעזוע ללא תקנה. המדריכים עצמם היו צעירים גם הם, קשישים רק בשנים מספר מחניכיהם. “בכל זאת הצלחנו ליצור את האווירה הרצויה, – סיפר מנחם – בעיקר הודות לפעולתו של שושו”.

אישיותו של שושו בלטה במידה ניכרת בין כל פעילי התנועות החלוציות. הוא ניחן בכשרונות מזהירים. היה בעל ידיעות נרחבות בשטחים שונים. בבית הוריו לא זכה לחינוך לאומי מסורתי, אף־על־פי כן הצטיין בידיעת השפה העברית וספרותה, בתנ"ך ובאוצרות היהדות. לא הספיק לבקר בבית־ספר גבוה, אך המשיך להתעמק בכוחות עצמו במדעי הטבע והמתימטיקה. בקרב התנועה החלוצית והציונית בהולנד היה הוא אחד המומחים לידיעת הארץ ולתולדות תנועת הפועלים בה.

עוד יותר מבכשרונותיו המצוינים, בלט שושו ברגש האחריות שלו. ובאהבתו לאדם. תמיד עליז ותמיד עסוק עד שעה מאוחרת בלילה. דוגמה אישית זו היתה לה בלוכסדרכט ההשפעה העזה ביותר נגד רפיון ויאוש. כל נער ונערה חשו, כי בשושו יש להם משענת חבר נאמן. בד בבד לא הירפה מהם בדרישתו המתמדת “להיות בסדר”. בתכונתו זאת השפיע לא רק על חניכיו, אלא גם על שותפיו לעבודה ועל כל אלה שבאו במגע אתו, צעירים ומבוגרים כאחת.

 

ד    🔗

כשושו, כן לא הישלה נפשו גם מנחם. אף הוא ראה ראייה מפוכחת את הצפוי בעתיד. מאז העברת יהודי וינה לסביבות לובלין עוד בשנת 1939. קיננה בו ההרגשה, כי מחנות פולין הם שטח השמדה המונית. ביקורו של איש התנועה הציונית מצ’כוסלובקיה, יעקב אדלשטיין, בהולנד בתחילת 1941 חיזק את הרגשתו זאת. באותם הימים היה י. אדלשטיין ה“יודנאַלטאסטא” (“זקן היהודים”) של פראג ואחר־כך של מחנה טֶרֶזינשטט – ונשלח על־ידי הגרמנים להולנד כדי ליעץ באירגון היודנרט. מחוץ למסגרת שליחותו סר לביקור קצר למוסד לעלית הנוער בלוסדרכט. באוירה הכפרית השקטה ששררה במקום, בנוכחות שנים–שלושה חברים בלבד, נתן ביטוי ליאושו המוחלט לגבי גורל יהודי אירופה, אם המלחמה לא תסתיים בקרוב – ולכך הרי לא היו כל סיכויים.

בתחילת 1942 חזר שושו מאחד ממסעותיו לאמסטרדם וסיפר למנחם על מכרים משותפים שעזבו את הולנד בדרכי מחתרת. היו אלה בעיקר מפליטי פולין לשעבר שחיו בהולנד מאז מלחמת העולם הראשונה. שושו הוסיף: “אלה הם “אוסט־יודן” (יהודי מזרח־אירופה), להם יש חוש בריא”. הדברים היו אות אזעקה.

עוד בתחילת 1941 גמלה בלבו של מנחם ההחלטה, כי הוא לא יסגיר עצמו מרצונו לידי הגרמנים. אמנם באותו הזמן היו עדיין המאסרים שרירותיים בלבד. טרם הגיעה שעת הצווים ההמוניים להתיצב ורק באורח מקרה אפשר היה ליפול לידי אנשי ס.ס. אבל החלטה זאת לא פגה מלבו גם אחר־כך, במשך המחצית הראשונה של 1942, כאשר מצבם של יהודי הולנד הלך והחמיר וההכנות לביצוע “הפתרון הסופי” כבר הושלמו גם בארץ זו והוחל בשלב המעשי של ההשמדה.

בחודש יוני 1942 נפגש מנחם בבית משפחתה של מרים וטרמן (פינקהוף), מורה בבית־הספר המתקדם “וֶורקפלף” (בית־מלאכה) בבילטהובן, לא הרחק מלוסדרכט, עם מכר הולנדי שׁל המשׁפחה, בּאוּקה קבֶונינג, גנן במקצועו. תוך כדי שׂיחה על המצב אמר האיש למנחם, כי יהיה מוכן להסתירו בביתו במקרה שיקבל צו להתיצב לעבודה במחנה גרמני. התוכנית לא בוצעה. אבל עצם הרעיון, שקיימת אפשרות כזאת, עוררה מחשבות. אותו זמן כבר הגיעו שמועות על יהודים שהסתתרו אצל הולנדים ואף סודרו להם תעודות זהוי מזויפות, ללא האות “י”. אך היה ברור עד מה קשה ומסוכן הוא המעשה וכרוך בהוצאות רבות. תוכנית מעין זאת כדרך רבים לא עלתה עדיין על הדעת.

ב־15 ביולי 1942 החלו הנאצים לבצע בהולנד את השלב הסופי של תוכניתם – ריכוז היהודים במחנה (וֶסטאֶרבּוֹרק והעברתם משם למחנות־השׁמדה בפולין. החלו מגיעות פקודות התיצבות. אבל כעבור שבועות מספר, לאחר ששיטה זו לא הביאה לידי התוצאות הרצויות לגרמנים, החלו מרכזים את הקורבנות על־ידי מאסרים המוניים. בימים הראשונים לשלב החדש, לא ידע איש כמה זמן יימשך המיבצע כולו, אבל ברור היה כי יגיע תורו של כל אחד ואחד. "הרגשתי – מספר מנחם – כי אם ברצוני לקיים באמת את החלטתי, שלא ליפול בידי הנאצים, עלי להתכונן באופן רציני. ידע, כי יקשה עליו להכין הכל – מקום־סתר אצל אנשים מהימנים, תעודות “אריות” במקרה של חיפושים וסכומי הכסף הדרושים לסידורים אלה וכו'. בד בבד ידע גם זאת, כי אין הוא יכול להפקיר את חברת הנוער שהופקדה בידו.

לאחר ה־15 ביולי התחיל משתעשע ברעיון של חיפוש מקומות מחבוא לכל אחד מ“הילדים”. זאת היתה מחשבה דמיונית. לא היו לו כל מכרים שאינם יהודים. כיצד יקשור את הקשרים? ומי יהיה מוכן לקבל לביתו ילדים יהודים אלה, אשר מוצאם אינו הולנדי והמיבטא שלהם בשפת הארץ יסגירם מיד כזרים? והאם בכלל מוצדק הדבר לסכן משפחות רבות כל־כך של לא־יהודים לשם נסיון הצלה, שהצלחתו מפוקפקת?

לראשונה העלה בקול את הרעיון בפני מרים חברתו – בת למשפחה מתבוללת, אשר מאז מאורעות גרמניה 1938 היתה לציונית פעילה. למרים היו מכרים רבים וקשרים בחוגים רחבים של לא־יהודים. החלה מיד עורכת רשימות של מכריה, אשר אליהם אפשר יהיה לפנות בבקשה להסתיר בביתם צעיר או שנים. מיד גם החלה מבקרת עם אחותה אלי אצל אנשים אלה ובביקוריה נתלוו אליה שני צעירים לא־יהודים, באוקה קונינג ויאן סמיט.

מנחם שיתף בתוכנית גם את המדריכים האחרים. שושו היה מיד פעיל בהכנות. אז הוחלט לגלות את התוכנית לגברת אריקה בליט, נציגת הנהלת עלית הנוער, שהיתה מבקרת שבוע־שבוע במוסד ומקיימת קשר הדוק עם המדריכים והחברה. א. בליט היתה מן המעטים במנהיגות היהודית בהולנד ובקרב חברי הועדות שטיפלו בהכשרת חלוצים במוסדות הנוער, אשר עוד בשלב זה לא הישלו עצמם וידעו להסיק מן המצב את המסקנות במלוא חומרתן. חלקם הצטרפו מיד למחתרת האנטינאצית בהולנד. הוסכם עם א. בליט כי אין לגלות את התוכנית ליתר חברי הועדה המרכזת להכשרה, הפועלת במסגרת היודנראט. ציונים טובים היו אלה ואת החלוצים הוקירו ופעלו ככל שיכלו להשהות גירושם – אם על־ידי שימוש בזכותם להקנות להם באורח זמני את התואר “חיוני” או בדרכים אחרות. אבל כאשר נתגלתה להם התוכנית של ירידת כל בית הנוער בלוסדרכט למחתרת ברגע האחרון לפני הביצוע, הביעו התנגדותם הנמרצת לכל פעולה. הם טענו, כי מעשה מעין זה עלול להכשיל נסיונותיהם להשגת דיחוי בתאריך הגירוש של קבוצות הכשרה אחרות.

הסכמתה של א. בליט לתוכנית היתה לחבורה תמיכה מוסרית חשובה. היא גם הבטיחה לעמוד על המשמר אם יתקרב התאריך הגורלי של העברת אנשי לוסדרכט למחנה־עבודה ולהודיע להם על־כך בעוד מועד בטלפון על־ידי נוסח מוסכם. מימון התוכנית היווה בעיה קשה מאד. היה צורך לדאוג לקיום הילדים במשפחות שיאותו להסתירם. הוחלט למכור בשוק־שחור את מחסן המיצרכים של המוסד. המיצרכים נמכרו בשבעת אלפים פלורין, שהיה בהם להספיק לחודשיים בלבד. אולם באותם הימים לא האמינו ממילא, שיחזיקו מעמד יותר מחדשים מספר.

בשבועות הראשונים לחיפושים אחר כתובות של מקומות סתר לילדים לא הוכתרה הפעולה בהצלחה. אם נמצאה משפחה שהסכימה לקבל לביתה ילד, הרי נתנה הסכמתה רק לפרק זמן קצר, לשבועות מעטים בלבד ולא יותר. היה ברור, כי הבעיות שתתעוררנה בביצוע התוכנית ממש, תהיינה מעל ליכולתם של קומץ המדריכים.

זה השלב, שבו החליטה מרים לפנות לעזרתו של יופ וסטרויל – המורה והמחנך, שבמחיצתו עבדה ב“וורקפלץ”, אישיות ידועה בחוגים פדגוגיים מתקדמים בהולנד, בעל נסיון רב בפעולות אירגון.

בתחילת אוגוסט 1942 נפגשו אתו שושו ומנחם לראשונה. הוא בא בערב מרוטרדם, לאחר יום עבודתו כמנהל בית־ספר מתקדם בשיטת מונטסורי מאז שעזב את “וורקפלץ” לאחר עבודת שמונה שנים בו. ומהרגע הראשון, למרות היותו אב לשלושה ילדים ומצפה יום יום לילד הרביעי, הביע נכונותו לשתף פעולה וקיבל על עצמו ריכוז הארגון כולו מראשיתו.

מנחם זוכר איך ישבו אתו לראשונה לתיכנון מעשי של הסתרת ילדי בית הנוער. תגובתו היתה חד־משמעתית. הוא אמר: “חברים! זאת היא פעולה, אשר לה ציפיתי כל הימים האלה. בעבודתי עם ילדי בית־הספר שלי הרגשתי, שהגעתי למבוי סתום. בשעה שאני עומד ללא תגובה בפני כל השפלוּת הנעשית בחוץ, אינני מסוגל ללמד את הנערים גם את הדברים הפשוטים ביותר”.

מנחם אומר: “בפגישתנו הראשונה לא למדנו עדיין להכיר את מרצו היוצא מן הכלל ואת השפעתו הכבירה על בני־אדם. ובכל זאת, ירד עלינו מיד הביטחון, כי על־אף הכל נבצע את המשימה. וכל התוכנית קיבלה אופי יותר רציני ומוחלט”.

 

ה    🔗

עדינה (כוכבא), חברת מרכז “החלוץ” בהולנד, מספרת על פגישתה הראשונה עם יופ בימים הראשונים לאחר ההחלטה הגורלית. על מיבצע ההצלה ללא תקדים.

זמן קצר לפני־כן חזרה עדינה ארעית מלוכסדרכט לאמסטרדם, כדי להשיג שם את הרשיון שנדרש לישיבת קבע במעון עלית הנוער עם המדריכים – חבריה. וכך היתה עדה למהלומה האיומה שירדה על הבירה, כשהיהודים הראשונים נקראו להתיצב בתחנות הריכוז ומשם שולחו למחנה ווסטרבורק. גם בבית “החלוץ” ובמרכז יוצאי חוות ההכשרה “וורקדורף” נתקבלו צווי גירוש – ולא הועילו כל נסיונות הצלה, מלבד במקרים בודדים.

עדינה, שביקשה למהר ולחזור ללוסדרכט, אל חברה שושו ויתר החברים במעון, התגוררה בימים גורליים אלה עם כמה חברים אחרים בבית “החלוץ” באמסטרדם, מצפה יום־יום לרשיון המבוקש. מביתה של משפחת בליט, לא הרחק ממשרדי הגיסטאפו ברחוב אויטרפה, שבו טיפלה “המחלקה להגירת יהודים”, בהגירתם כביכול, של יהודים לארצות שמעבר־לים; ראתה יום־יום את התורים הארוכים של בעלי ויזות ודרכונים, אשר מטרה אחת לפני עיניהם, דיחוי צו־הגרוש. באותם הימים לא ברור היה עדיין לכל, כי המחלקה הזאת הוקמה רק למראית־עין כאחד מאמצעי ההסואה השטניים של הנאצים. יום־יום נמחקו מאות אנשים מרשימת “המיוחסים”, בעלי הזכויות, והרחוב היה עד למחזות קורעי־לב.

משוללת רשיון תנועה, לא יכלה עדינה לבקר אותו פרק זמן בלוסדרכט. אבל שושו, שהיה מצויד בתעודת מסע של מורה במעון הנוער, בא מפעם לפעם לאמסטרדם ועמד מקרוב על המתרחש. גם מנחם הופיע באחד הימים וגילה בהתרגשות את סוד התוכנית להצלת ילדי מעון הנוער וביקש את עזרתה של הגברת בליט, אשר עמדה תמיד לצדם של אנשי עלית הנוער ולא היססה להפר את גזרות הנאצים. עדיין לא ידעו מתי יגיע תור לוסדרכט, אך ברור היה, כי המועד קרוב.

ערב אחד, לאחר יום של מתיחות ומריטת עצבים החליטה עדינה לחזור ללוסדרכט ויהי מה. הסירה מעליה את ה“כוכב” השנוא ויצאה באופניים מן העיר. עם כל דריכה על דוושות האופניים, נשמה לרווחה וחשה איך המועקה יורדת מעליה. הגיעה ללוסדרכט בשעת הדמדומים ומצאה את הבית שרוי בשקט ובשלוה, כאי בודד בעולם סוער. שושו לא היה בבית־הילדים. אמרו לה, שהוא ומנחם יצאו אל הבית השכן, בית וטרמן. וכאשר חזרו, סיפר לה שושו על תוכנית ההצלה. מורה הולנדי – סיפר – מכּר של מרים וטרמן, הביע נכונותו להושיט עזרה. הוא וכמה ידידים שלה יחפשו אחר מקומות מחבוא לכל יושבי הבית. היצליחו למצוא בעוד מועד מספר כה רב של משפחות המוכנות לסכן חייהן למען יהודים?

על רקע המתרחש מסביב, היה ברור, כי רק אדם יוצא מגדר הרגיל מסוגל להגות ולבצע תוכנית מעין זו.

למחרת, השכם בבוקר, היה על עדינה לחזור לאמסטרדם. שושו ליווה אותה כברת דרך, ואז נזדמן לה לראות לראשונה את יופ וסטרויל פנים אל פנים בברכו אותה לשלום. נמוך־קומה, בעל בלורית בהירה ועיניים מחייכות.

בראשית אוגוסט חזרה ללוסדרכט. מסיבת הכלולות היפה שערכו החברים לה ולשושו, היתה המאורע החגיגי האחרון בפינה שלווה זו, שבה התגבשה חברת נוער המוכנה לעמוד על נפשה.

על ראשית המיבצע מספרת עדינה, כי באותם הימים המעטים, שבהם הלך ופחת מספר החברים, כשהם מובלים בכל הדרכים למקומות מחבואם, הירבו יופ וחבריו, יאן סמיט ובאוקה קונינג, לבקר אצלה ואצל שושו. יחד אתם ארזו חפצים ותעודות והסתירו אותם ביער הסמוך. היתה להם שאיפה מיוחדת, שלא למסור דבר לגרמנים; שימצאו את הבית ריק בבואם. היו אלה לילות מופלאים, כשהם שיכורי ההרגשה החגיגית, כי ברגע המכריע, קמו ידידים נאמנים אשר יסכלו את מזימת העומדים עליהם לכלותם. בשמחה הפקידו בידיהם ספרים יקרים ותעודות אישיות, אשר קשה היה להיפרד מהן. אך ידעו, שהכל נמסר לידיים נאמנות.

בין האחרונים היו, שעזבו את הבית (ב־16 באוגוסט 1942) ועברו לרוטרדם, יחד עם ארבעה נערים, שהביאו אתם מלוסדרכט, התגוררו עדינה ושושו בדירה ריקה, שבעליה לא ידעו דבר על דייריהם החדשים. כלפי השכנים הופיעו רק בני הזוג. על הנערים הוטל להלך על בהונות האצבעות, לבל יבחינו בהם.

ששה שבועות שהו ברוטרדם ובפרק זמן זה הירבה יופ לבקר אצלם ואף הם ביקרו בביתו, הכירו את אשתו ויל ואת ילדיו הקטנים וספגו מאוירת הבית רווי התרבות, הסוער ורוגע כאחת. יופ צייד אותם בחומר ללימוד ולקריאה. חיבב עליהם, ובעיקר על שושו, את הסופרים ההולנדים הסוציאליסטים האהובים עליו, כגון הנרייטה רולנד הולסט ואחרים. בפרק זמן זה הונח היסוד לידידות העמוקה שנקשרה בין השנים עד לימיהם האחרונים. כה שונים היו – המורה והמחנך, הוגה־הדעות ההולנדי – וחניך הנוער החלוצי היהודי – וכה דומים. הצד השווה שבהם, כי היו שניהם מלאי להט ואמונה בחיים, למרות הספקות ורגעי היאוש שהטילה עליהם תקופת האימים. שניהם מוכנים היו להילחם עד הסוף על אמונתם ודעותיהם. יופ היה להם למשענת וחיזק את רוחם, בתקופה שהיו מנותקים ממשפחותיהם וממכריהם וללא אפשרות לבוא במגע אתם.

שושו הירבה גם באותם הימים לנסוע לכל הכיוונים, במאמצים לכלול בפעולת ההצלה את כל חברי “החלוץ”. קורט האנימן, שפעל במרכז “החלוץ” באמסטרדם, עמד בקשר אתם, בחפשו גם הוא דרכים להצלה. מרים ומנחם, שנשארו בסביבות לוסדרכט המשיכו את הפעולה משם. ואילו יופ וחבריו קיימו את הקשר בין כל התאים, ביקרו אצל כל נער ונערה במחתרת ועודדו את הרוחות.

ברור היה, שלא יוכלו להחזיק מעמד בתנאי מחבוא אלה לאורך ימים. יד המשטר הנאצי כבדה מיום ליום, רבו העונשים החמורים עד כדי שילוח למחנה־ריכוז ואף הוצאה להורג בעבור הסתרת יהודים. אז פרצה הפעולה מעבר לגבולות הולנד. שושו ויופ וחבריו היו יוצאים ובאים בהעבירם את הניצולים במחתרת מגבול לגבול, תוך סכנת־מוות על כל צעד ושעל. בכל ביקור של שושו בהולנד אָץ מיד לביתם של ויל ויופ. שם מצא מנוחה קצרה לאחר תלאות הדרך וסכנותיה; נטל חלק בדאגות חברי אירגון המחתרת בהולנד ומסר להם על הנעשה מעבר לגבול. בפגישות אלו הפליגו יופ ושושו לשיחות ארוכות בענינים שמעבר לדאגות הימים האפלים. לא פעם שקעו בויכוחים רעיוניים והגו בקול חזון עתיד טוב יותר בימי שלום.

באחת משיחות אלו הביע יופ רצונו להשתקע ביום מן הימים בארץ־ישראל. ושושו, למרות שמחתו על הזדהות גמורה זו של רעו עם שאיפת חייו הוא, הזהירו מפני אכזבות הטמונות בחיי קיבוץ. שיחות אלו ניהלו השניים בעצם ימי ההשמדה, כשהסכנה מרחפת עליהם רגע־רגע. תוך נסיעות מפרכות ברכבות בין גבול לגבול, מצויידים בתעודות מזוייפות ומוסוים בלבושם ובחזותם, רק נזדמן להם להיפגש ולהינפש מעט, מיד הפליגו אל עולם הרעיון. שפם להסוואה הודבק לו ליופ באותם הימים ומשקפיים על עיניו וכל חזותו כסוכן־נוסע לצרכי מסחר.

למן פגישתם הראשונה עם יופ עמדו שרשו ומנחם על אחד הקוים העיקריים באופיו, על התנגדותו הנמרצת לכל כפיה ולכל לחץ בחיי היחיד או הכלל. ה“אני מאמין” שלו היתה האמונה השלמה בטוב הטבוע בנפש האדם ובעיקר בנפש הילד, שטרם הסכין לפשרות. בעבודתו החינוכית היה מטפח בקנאות כל גילוי של יחס אנושי ונאבק עם מרות כפויה שמטילה כל מסגרת מגבילה, בעיקר נלחם נגד כל תופעה, שמקורה בלאומנות. במפעלו החינוכי הציג תמיד בראש את עזרת חניכיו לילדים הנתונים במצוקה באשר הם שם – אם הם נפגעי מלחמת האזרחים בספרד, או ילדים יהודים פליטי גרמניה של היטלר. ותמיד ידע להביא את חניכיו לידי כך, שיתארגנו ביזמתם העצמית לפעולות של ממש לעזרת ילדים, אם בתוך הולנד או מעבר לגבולותיה.

על־אף השקפת עולמו החורגת מן התחום הצר של ארצו, היה יופ וסטרויל מושרש במסורת עמו, בדת ובתרבות של הולנד מדורות קודמים. בהיותו בעל רגש פיוטי עמוק, קלט בדקות את אותן “בשורות” הרוח בתרבות העתיקה, שהיו כהד לשאיפות הלוהטות בקרבו.

כשהגיע הרגע שאי־אפשר היה לחכות עוד, ונתקבלה ההחלטה הגורלית לפזר את בית־הנוער על־ידי הסתרת יושביו במחתרת, למרות הסכנה הנשקפת לבני משפחותיהם של פעילי המחתרת, אשר במקרה של כשלון יתנקמו בהם הנאצים, אז קם יופ וקרא בעל־פה מן “הבשורה” של “הברית החדשה”: “האוהב את אביו ואת אמו יותר ממני איננו כדאי לי; והאוהב את בנו ובתו יותר ממני איננו כדאי לי”, (מתי, י', 37). וכך העמיד בן־רגע את המפעל כולו על בסיס רציני. במעמד זה הוברר לנוכחים, כי הם עולים בדרך חדשה, שבה ניתן לערכי החיים הרגילים ודפוסיהם טעם אחר ומשמעות אחרת.

כל אותו הלילה לא ישנו. למחרת בבוקר השכם, לאחר שיופ חזר לבית־ספרו ברוטרדם, פנה שושו אל מנחם, בהיפרדו ממנו על סף צאתו לפעולה באמסטרדם ואמר לו. “יתכן שעלינו יהיה בסופו של דבר להתיצב מרצוננו החופשי לפני הגרמנים, כאחראים לכל הפעולה הזאת”. מנחם הבין. העומס המוסרי היה כבד מאד.

 

ו    🔗

יופ הביא עמו לשירות המחתרת החלוצית, נוסף על כושרו־האירגוני וכוח הביצוע העצום שלו, את הכרתו המלאה בחוסר־המוצא שבפתרונות של אשליה, אשר בהן הוליכו הגרמנים את היודנראט. גישה מפוכחת זו, שחיזקה את רוחם של אנשי “החלוץ” בעמדתם העקרונית בדרכם הם, הקשה והבלתי סלולה, היה לה הד צלול בקרב חבורת הפעילים. וכך היתה המחתרת החלוצית לא רק לדרך של הצלה, אלא מטרה בפני עצמה, שיחרור מן המחנק המוסרי, גילוי גאה של התמרדות, עמידה בכבוד בפני הצורר.

בתחילת הפעולה המשותפת הסתייג עדיין יופ מהזדהות עם המטרה הציונית, בה ראתה החבורה החלוצית את סוף דרכה. כאזרח־העולם, אשר חייו עברו עליו במאבק בלתי פוסק לחרות מכבלים מקובלים, היה מדגיש בתחילה, כי עזרתו נתונה לנערים ולנערות החלוצים לא באשר הם יהודים וציונים, אלא בהיותם יצורי אנוש נרדפים. אך התום החלוצי של החבורה הדביקה גם בו את האמונה, כי בחיי עבודה על אדמת ארץ־ישראל טמון גרעין ליצירת חברה צודקת במולדת החדשה. למרות העובדה, שתחילה ראה כתחום פעולתו את יושבי בית הנוער של לוסדרכט בלבד, התרחב אחר־כך המעגל והקיף בחדשים האחרונים של שנת 1942 את “החלוץ” כולו. כך נפגשה חבורת לוסדרכט עם פעולת מחתרת עצמאית של “החלוץ” בהנהגת קורט האנימן, בעל החזות היהודית המובהקת, שקשר עוד קודם לכן קשרי פעולה הדוקים עם פרַנס הֶריטסֵן, מפעילי המחתרת ההולנדית, שעבד מעתה יד ביד עם יופ.

כשמצא יופ דרכו לעבודת המחתרת, – סיפרה לורה צימלס־זיסקינד מפליטי גרמניה וחברת “החלוץ” בהולנד באותם הימים (כיום חברת כפר סולד, עובדת סוציאלית בקרית־שמונה) ביקש לעזור לא רק ליהודים, אלא לכל אדם במצוקתו, ויהיה אשר יהיה. לבו הלך שבי אחר טיפוס החלוץ ומטרתו ואמונתו בעתיד. ידידותו עם שושו היתה לחוויה עזה בחייו, פגישת נפש ורוח. מאסרו ומותו של שושו היו לו כפצע שותת דם, ולא יכול להתגבר על אבלו.

שושו נאסר ב־25 בינואר 1943, בחצותו את הגבול דרומה לעיר ההולנדית בריידה, בדרכו מפעולת הצלה חזרה מבלגיה. פניו היו מועדות אל ביתו של יופ, ביום הולדתו. בשעת מאסרו היו עליו כסף לצורכי הפעולה, טופסים ותעודות מזויפות של צווי תנועה ורשיונות לחציית גבולות. מבית־הסוהר הצליח להבריח פתק לחבריו, בו העמידם על אפשרות העברתו למחנה ווסטרבורק, וביקש שיתכננו פעולת הברחתו משם. למרות זאת, שם קץ לחייו יומיים לאחר מאסרו, בחתכו ורידי ידיו בסכין־גילוח. הנסיבות למעשהו לא נודעו.

הידיעה על מות שושו ירדה על יופ כהלם. אך מיד התאושש וחזר לפעולה.

לורה רואה ביופ וסטרויל תמצית אופיו המיוחד של העם ההולנדי. הפגישה הראשונה שלה ושל חבריה פליטי גרמניה עם בני הולנד הפתיעה והדהימה אותה. תוך המועקה האיומה של תפיסת־עולם גזענית שבה היתה במשך שנים בגרמניה, נפגשה פתאום בבני הולנד גבהי הקומה והזקופים, בהירי שיער ויפים יופי “גזעי”, לכאורה, ודוקא הם אנושיים כל־כך ברובם הגדול. “באנו כפליטים יהודים והם קיבלונו כשווים – סיפרה לורה. – נכונות האוכלוסיה ההולנדית לשתף פעולה אתנו ולעזור לנו, הדהימה אותנו בכל פעם מחדש”.

באותם הימים, שבהם כבר נשקפה סכנת־חיים לכל מי שהושיט יד עזרה ליהודים באירופה, דוקא אז פרצה השביתה הכללית, “שביתת היהודים”. לא זו בלבד, שחשמליות לא נסעו ושירותים ציבוריים, כגון חשמל ומים וגאז לא פעלו, אלא שכל יהודי שנמלט מידי הטורף הנאצי, היו לו סיכויים שהולנדי הנפגש לו בדרכו יתן לו מיקלט לילה או יצייד אותו במיצרכים כלשהם, תוך סכנת חיים. זהו גילוי של עם בעל אופי משלו, בעלי חוש עמוק למוסר ולצדק; עם בעל אחריות גדולה להגשמת החלטותיו וערכיו המוסריים; בעל שאיפה עמוקה לחרות. יתכן, שתכונות אלו הן נחלת הקאלויניזם המושתת על מוסריות נוצרית טהורה. מאה שנים נלחמו לחופש הדת ומסורת זאת עודנה חיה בקרב העם. איתני הים המסתערים עליהם פעלו גם הם פעולתם לעשותם מוצקים ועקשנים בדרכם. זה חוק מאבקו המתמיד של עם קטן בכוחות טבע עצומים והרסניים.

הפגישה של בני־הולנד עם אנשי “החלוץ” חוללה את פלא־ההצלה. “אוירה מיוחדת שררה בימים ההם בין החלוצים” – סיפרה לורה – היינו נוער שחי בחזון, בעולם של אידיאלים. חלמנו על הארץ, על הקיבוץ, חלום שטופח בשנים של חינוך. כל חיינו היו מושקעים בחוסן זה. תנאי המציאות על כל אכזריותם לא הרסו את האידיאלים. היינו צעירים – והאמנו. היתה מטרה והיא סחפה את כולנו. היינו מוכנים להקריב הכל למען המטרה הזאת. חוג מסויים שלנו התעלה אז הרבה מעל ליכולתו ולכוחותיו. כל אחד היה מוכן בפשטות לתת את חייו. והלהט הזה שלנו, ההרגשה שיש טעם לחיים, שיש על מה לתת את הנפש, קסמה ליופ וחבריו. ונוסף לכל, הענקנו להם גם חויה של חברות וידידות, של ליכוד גורלי משכר ומלהיב".

יום הביא עמו לעבודת המחתרת את נסיונות חיי־רוחו הבשלים והעצמאיים. הוא היה משוחרר מכל סייגים מקובלים, מפוכח מכל תורות מסולפות, לאחר שבנעוריו נדד רבות מתנועה לתנועה בחפשו אחר אמת חייו ושדה פעולתו בקרב התנועות הסוציאליות והפוליטיות, שקמו באירופה המזועזעת לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא הביא־עמו השכלה רחבה ורגש פיוטי עמוק. תוך כדי סכנות מסעירות את הנפש, היה לא פעם מפיג את המתח בקריאת שיר משל אחד המשוררים ההולנדיים האהובים עליו, או ממיטב ספרות העולם, שהיה בן־בית בה, ודברי פיוט והגות משל עמי תרבות עתיקה ומשירת החופש המהפכנית.

לא פעם, בשעת מתח נפשי עצום של מבחן גורלי, היה מוציא מתרמילו את הברית החדשה וקורא בדבקות מתוך “דרשת ההר”: “אשרי עניי רוח כי להם מלכות השמים; אשרי האבלים כי הם ינוחמו; אשרי הענוים כי המה יירשו הארץ; אשרי הרעבים והצמאים לצדקה כי המה ישבעו; אשרי הרחמנים כי הם ירוחמו; אשרי ברי לבב כי הם יחזו את האלוהים; אשרי רודפי שלום כי בני אלוהים ייקראו; אשרי הנרדפים על דבר הצדקה כי להם מלכות השמיים; אשריכם אם יחרפו וירדפו אתכם וידברו בשקר עליכם כל רע בעבורו; שימחו וגילו כי שכרכם רב בשמים כי כן רדפו את הנביאים אשר היו לפניכם”. (מתי, ה', 3–13).

 

ז    🔗

הרגש הדתי והקנאות לערכים שבמוסר נחל מאביו, בעל בית דפוס קטן בעיר ההולנדית זוּטפן שבמחוז חלדרלנד, מזרח הולנד. שם נולד יוהאן (יוחנן) חררד וסטרויל ב־25 בינואר, 1899. היה אחד מארבעת ילדיהם – שלושה בנים ובת אחת – של אב ואם מחסידי כת נוצרית בשם “דרביסטן־סֶקטה”. כת זו שאבה השראתה מן הברית הישנה והברית החדשה גם יחד. האב הקדיש את כל זמנו לפעולה קנאית למען כת זו, עד כדי הזנחת מקורות פרנסתו. כתוצאה מכך נאלצה המשפחה לחיות בעוני והדבר גרם לא פעם למתיחות ואף לסיכסוכים בין האב לבנו.

אורח החיים החמור של קיום מצוות הדת הטביע חותמו על אופיים של בני הכת. אורח חיים זה היקנה לנאמניו מושגים והרגלים, שבהם אין ניגוד בין הלכה למעשה. על אף עומס מצוות הדת נהנו ילדי משפחת וסטרויל מהשכלה כללית רחבה, אבל נימנע מהם לקחת חלק במשחקי ספורט ובידור של בני גילם. ביום ראשון בשבוע, בשעה שכל חבריהם יצאו לטיולים והשתתפו בתחרויות ובמשחקים היה עליהם לשבת בבית ולבלות את יום המנוחה בהתרכזות דתית בחוג המשפחה וחברי הכנסיה.

הנער יופ נשא בעול החינוך החמור, שתבע מילוי כל צוויי המוסר הדתי ללא פשרות. אך עוד בימי ילדותו התקומם והתמרד נגד כפיה זו, כשם שהתקומם והתמרד אחר־כך נגד מעשה כפייה כלשהו, שנפגש בו בדרך חייו. רגישותו המיוחדת לעוול ולאי־צדק שבכל תופעה של דיכוי והזדהותו המלאה עם כל מאבק על זכויות שוות של אדם ושל עם – מקורם בבית ילדותו, והם שהאירו את דרכו המיוחדת מתחילה ועד הסוף.

הוריו שלחוהו ללמוד בבית־המדרש הדתי למורים. אך לפני תום לימודיו עזב את המוסד והוסמך להוראה בבחינות תלמיד שלא מן המנין ועמד בהן. בן עשרים היה כשנשא את אשתו הראשונה, נשואים שלא עלו יפה. כעבור שנים בנה ביתו מחדש. סוער ומחפש דרכו בתוך זרמי המחשבה האנושית והליכי הרוח המתחדשים לאחר שנות מלחמת העולם הראשונה, לא מצא מבוקשו בתנועות הסוציאליסטיות השונות, על־אף היותו סוציאליסט בכל מהותו. כך לא מצא מקומו גם בתנועה הסוציאל־דימוקרטית, שהצטרף אליה ופרש ממנה.

בבקשו פורקן לרוחו הצמאה למרחב ולפעולה, הפליג אל האיים ההודיים, היא המושבה ההולנדית אינדונזיה באותם הימים. אבל תחת מנוחה מצא שם אכזבה מרה בחברת הפקידות הקולוניאלית. כה שונה היה מאחרים – מתנזר מיין ונתון לערכי־רוח ולעקרונות מוסר, סוציאליסט בעל נטיות אנרכיסטיות, שמקורותיו השראה דתית עמוקה. יוצא דופן ומבודד היה בחברת הפקידות הקולוניאלית וחיי יום־יום שלה.

משבר קשה בחייו גרם לו צו־הגיוס לשירות הצבא ההולנדי, בהתאם לחוק. אבל בהיותו נאמן להשקפת עולם של שלום ולעקרונותיו נגד מלחמה, התקומם בכל נפשו ולא ציית – האזרח ההולנדי הראשון במושבות שסירב לשרת בצבא. זה היה מעשה מרדני מובהק וללא תקדים, שבעקבותיו הלכו אחרים. וכך נסתיימה פרשת אינדונזיה במאסר ובגרוש. אבל גם לאחר שהוחזר להולנד המשיך בסירובו לציית לחוקים שלא ידע טעמם, כגון נשיאת תעודת זהוי אתו, שראה בכך פגיעה בחופש הפרט; או תשלום מסים מסויימים, המהווים את הכנסות המדינה וממילא הם משמשים את תקציב המלחמה והצבא. כך הגיעו הדברים לא פעם לידי התנגשויות עם השלטונות.

בשובו לאמסטרדם התמסר כולו לעבודתו החינוכית. בית־הספר וחינוך הדור הצעיר היו לתוכן חייו. היתה לו השפעה עצומה על הילדים, שכבש לבם בכנותו וסערו, במסירותו ודאגתו ללא גבול לכל אחד מהם גם מחוץ לכותלי בית־הספר. ידע להלהיב רוחם של חניכיו, מרביתם בני מעמד הפועלים, ולעודדם לרעיונות ולמעשים. אחד ממפעליו החינוכיים באותה התקופה היה בשטח הספורט, בהצליחו ללכד קבוצת כדור־סל נחשלת, שהביא אותה לידי אליפות. מועדון הספורט בשכונה היה למרכז לכל האוכלוסיה ועליו גאוותה. עד היום חרות שמו של יופ וסטרויל על אבן הפינה שלו.

אך בכל אלה לא מצא מנוחה לרוחו. לא פסק מפעילותו בתחומי תנועות חברתיות וזרמים סוציאליסטיים חדשים, ולא הסתגל אל מסגרת הפעולה החינוכית הסדירה בלבה למרות הישגיו הבלתי רגילים בה. מפקח מטעם משרד החינוך ההולנדי הגדיר אותו בתקופה זו כך: “אחד הפקידים הגרועים ביותר, אך בה בשעה המורה והמחנך המעולה ביותר שהכרתי אי־פעם”.

בשנת 1932 עזב את אמסטרדם ועבר יחד עם אשתו ויל לעבודה בבית־הספר המיוחד בשם “וורקפלץ” שהקים המחנך קייס בּוּקָה בעיירה בילטהובן. במהרה יצאו מוניטין לבית־הספר של משפחת הקוייקרים כמוסד החינוכי החופשי המשובח ביותר בהולנד. תלמידיו היו משכבות רבות ושונות. הורים נאורים שלחו ילדיהם אליו ממרחקים. תוכנית הלימודים וחיי החברה של החניכים היו מבוססים על עבודה עצמית, עזרה הדדית ופיתוח כושרו וכשרונותיו של הילד. לפי כל מהותו והשקפותיו ראה יופ במוסד מעין זה מקור לאפשרויות רבות. הוא נתן אמונו במיסד בית־הספר לאחר שזה נשא קולו בפומבי נגד הפאשיזם והודיע ברבים, כי הוא עומד לצדם של המסרבים לשלם מסים למטרות מלחמה. לא רק ארגון חברת התלמידים היתה לרוחו של יום, אלא גם מעמדם של המורים. התלמידים קראו להם “מדריכים” ופנו אליהם בשמם הפרטי, תופעה שהיתה אז עדיין נדירה בבית־הספר בהולנד. חיי המורים אורגנו גם הם לפי העיקרון של שוויון ועזרה הדדית. לפני הצטרפותם של יופ וויל למוסד החינוכי, הושם עיקול על המעט שהיה להם על־ידי השלטונות, בגלל סירובם לשלם מסים, ונמכר במכירה פומבית. עתה התחילו חייהם מחדש. כל רכושם – שלוש מיטות בחדר שהועמד לרשותם. לא קיבלו כל שכר בכסף, אלא סועדים היו על שולחנו של קייס בוקה ומשפחתו.

צורת חיים זו תאמה את השקפותיו של יופ. “עתה ניתן לו לפרוש כנפיים – סיפרה ויל. – ניתן לו לחנך את תלמידיו לעבודה עצמית, לעזרה הדדית, לאחוה ורעות ולחיי חברה טהורים. היחיד לא יהיה עוד תלוי בהחלטות של רוב. כל איש יעשה המתאים לו ולכן יעשה הרבה. כל מיעוט בחברה, ואפילו הוא אחד ויחיד, יוכל להגשים רעיונותיו ולהוכיח צדקתו. אלה היו חיים עשירים, פורצי חומות ורחבי אופק, הנוטלים את העיקר ואת הטוב מכל תרבויות עולם. יופ לימד ספרות, מתימטיקה וביולוגיה. הירצה לעתים קרובות על תורת רוסו ואחרים”.

בתקופה זו גברו והלכו רגשות אי־שביעות הרצון שלו, לשמע פעולות הנאצים בגרמניה. היה ער ונסער מן העובדה של נהירת פליטים יהודים מגרמניה להולנד, שם הוקמו להם מחנות־מעבר עוד בשנת 1938, לאחר שנשדד מהם כל רכושם.

דאגתו הראשונה של יופ בפועל ניתנה לילדי הפליטים, – בקרבת מקום ל“וורקפלאץ” נתקלה אחת המורות בקבוצת ילדים יהודים מגרמניה. המוסד החליט לקלוט אותם לחברתו, – מעשה יחיד במינו, שלא היה דוגמתו. הצעות מחוגים שונים באמסטרדם לעזור בהוצאות אחזקת הילדים נידחו מתוך הרצון לשאת בנטל המעמסה כולה.

בבית־הספר המתקדם על־שם מונטיסורי ברוטרדם, נפגשו פנים אל פנים עם הווי הפלישה הנאצית וכל הבא בעקבותיה. “כהולנדים רבים – סיפרה ויל – הרגשנו דחף פנימי חזק לעשות משהו”. גאים היו על אחת הפעולות הראשונות של עזרת פועלים הולנדים, פשוטי־עם של אמסטרדם, שנכנסו בלילה לתוך בתי היהודים בגיטו ועמדו לצדם בשעה שגדוד נאצים הולנדיים סיירו בו סיור מתגרה ופרוע.

עם צווי הגירוש הראשונים התחילו יהודים מתדפקים על דלתות ביתו של יופ וסטרויל בבקשת עזרה, יחידים וקבוצות. הצעד הראשון נעשה כאשר חזרה המשפחה לדירתה ברוטרדם מבילוי יום־חופש בחיק הטבע ומצאה שם משפחה יהודית בשם כהן. כדבר המובן מאליו, יצאו יופ וויל וילדיהם מן הדירה הצרה לשתי משפחות והניחוה ברשות אורחיהם הפליטים, ולעצמם ביקשו קורת־גג אחרת. מעשה מעין זה חזר ונשנה. בסופו של דבר היו רשומות על שמם שלוש דירות מאוכלסות אדם.

 

ח    🔗

על המעיין ממנו שאב את אוצרות הרגש הדתי העמוק, סיפר יופ במכתב לתלמידה־לשעבר ב“וורקפלאץ” (חיה וטרמן־רחמים, אחותה של מרים, כיום במושבה כנרת).

בעצם ימי השחור של התפשטות המשטר הנאצי על פני אירופה, מצא המורה צורך ואורך רוח להפליג בדברי הסבר לתלמידה צעירה, להרעיף עידוד ונוחם ללבה של נערה יהודית בת חמש־עשרה, אשר בבית הוריה היתה רחוקה מבעיות דת ולאום – ופתאום נפערה לפניה התהום.

“קראתי שנית את מכתבך – כותב הוא (21.9.1941), לאחר התנצלות על שהתשובה אחרה בגלל מחלה. – באמת שמחתי בו מאוד. אל תחשבי, חיה, שאני רואה כמעשה שטות מצדך את התענינותך עכשיו בחיים היהודיים הדתיים ובענינינם שבאמונה… להיפך, כל מה שגורם לאדם חוויה אמיתית ובמיוחד כל מה שמעניק לו חיי־רוח של רצינות ושלווה, ראוי הוא לא רק לתשומת לבנו אלא גם להוקרתנו. נוסף לכך, דווקא הבעיה היהודית (ואסביר לך מיד מדוע) נגעה תמיד ללבי עמוקות. שעות על שעות שוחחתי על כך עם פיליפ ון־סון (אחד התלמידים היהודים ב“וורקפלאץ”) וכמה נהדר היה כשדיבר על ארץ־ישראל, ציונות, חסידות, מוסיקה יהודית וכו'. זמן רב לפני שאת חשבת על ציונות, שוחחתי עם הילדים המבוגרים בשעור קריאה על סיפרו של העתונאי היהודי מכניקוּס, “עם בונה ביתו”, המבטא באופן נפלא את בעיות ארץ־ישראל החדשה. לילדים אחדים אפילו נקבע המיבחן שלהם בקריאת קטע מספר זה. כיצד קרה הדבר? מדוע בחרתי דווקא בספר זה? – לא אדע, כמובן, בדיוק. אבל סבורני, כי העובדה, שאני עצמי חונכתי בבית דתי מחמיר, תרמה הרבה לכך. בראותי תוך מהלך חיי כל כך הרבה שטויות ואדישות כלפי ערכי החיים הנשגבים ביותר, למדתי לכבד את גישת האמת שבחיי הדת. וגם אם לא יכולתי בעצמי למלא את המצוות המעשיות כפי שלימדוני בבית, הבאתי אתי משם את הבטחון הפנימי, כי עלינו להתיחס לחיים בכובד ראש, לחדור חדירה דתית למעמקים האין־סופיים, שם מקור השלוה…”

למקרא פיסקה במכתבה של חיה, המתארת בחמימות את יום הבר־מצוה של אחיה, רואה יופ שוב את בית הוריו שלו:

“בוקר־בוקר בשעת הארוחה היה אבי, שמראהו כאחד מאישי התנ”ך הקדומים, מסיר כובעו, וכולנו אוספים ידינו לברכה ועוצמים עינינו. ואז השמיע אבא ברוממות הוד את תפילת אבינו שבשמים והפקידנו למשך היום, כפי שאמר, להשגחתו. לכל ארוחה היתה תפילה משלה. בסיום אותן הארוחות שוב דממנו כולנו והקשבנו לקולו של אבא הפותח את ספר התנ“ך המשפחתי הגדול וקורא לפנינו את הסיפורים מימי קדם, שאת נהנית מהם כל־כך עכשיו וסיפורי בריאת העולם, המבול, מגדל בבל, עקידת יצחק, יעקב שנאלץ לעבוד את לבן פעמיים שבע שנים בעבור רחל אשר אהב. אבא קרא לפנינו על חורבן סדום ועמורה ועל אשת לוט שנהפכה לנציב מלח; קרא את הסיפורים הנהדרים על יוסף ועל שעבוד היהודים במצרים, על משה בסל הנצרים ועל יציאת מצרים, הנדודים במדבר, מתן תורה בסיני ומעשה עגל הזהב… אחר־כך קרא את הסיפורים הנהדרים על השופטים גדעון, שמשון ודבורה; המלכים שאול ודוד; סיפורי דוד ויהונתן ושלמה החכם מכל אדם; מזמורי דוד, משלי, קוהלת ושיר השירים הנפלא של שלמה; ספרי איוב, דניאל ורות; דברי התוכחה בשפתם הנהדרת של הנביאים ישעיהו, ירמיהו ועמוס – קטעים שלמים מהם אני יודע בעל־פה. ועוד עמדי ספר התנ”ך של־כיס של אבי, הזרוע הערות והסברים ופתקים נושאי ציונים ונקודות לסקירה – עדות לעיונים מעמיקים. לפני זמן קצר שוחחתי במשך שעות עם תלמידנו גינטר (יהודי) והוא התפלא על שאני בקיא בתורה שלו. כל הדברים הללו מוּכרים וידועים לי מעניני שלי בחיי יום־יום ואני קשור אליהם קשר מיוחד".

המורה מודה לתלמידתו ולחבריה, תלמידיו גם הם, על המתנה שקיבל מהם – קובץ שיר השירים ואיוב בעיבוד מודרני, והוא מוסיף:

“מעניין מאוד לקרוא בהם. לפרקים הם ממש נוגעים ללבי. אך שום עיבוד אינו עולה על המקור. כאשר קוראים בו חשים כאילו נושבת רוח עצומה בין עצי אלון עתיקי ימים. הה, גדלתי עם כל אלה מעריסתי, ולא רק עם אלה. כאשר קרה בביתנו מאורע שמח או עצוב, כשאחד מאתנו (כולל אבא ואמא) עשה מעשה בלתי צודק, – אז היה אבא כורע על ברכיו וכולנו כרענו עמו מסביב לשולחן העגול והוא השיח לבו לפני אלוהיו בענין הנדון, מתוך הרגשת בטחונו של אדם, אשר האל העליון חי ופוסע עמו בצעדיו יום־יום. בכל יום ראשון בשבוע היה ביתנו הופך לכנסיה, שם שרו והתפללו וקיימו את טקס “הסעודה הקדושה”. עוד רואה אני לנגד עיני את אבי הקם ומסיר מעל ל”סעודה" את המפית הלבנה כשלג. היו שם לחם ויין, סמלים עתיקי ימים. אבי בצע את הלחם בידיו ומזג את היין בכוסות גדולות. והמבוגרים אכלו בצוותא, כאות ועדות לנאמנותם לחוקי אמנותם".

“תוכלי לשער – כותב הוא – איזה רושם עמוק השאירו דברים אלה בנפשי הילדותית. משום כך יכול אני להבין כל־כך את שמחתך על חגיגת בר־מצוה של אחיך מוריץ”.

ולבסוף, העיקר: “יקירתי, היי נערה שוחרת־אמת. אל תתביישי בכל מצב ובפני כל אדם להיות מה שהנך”.

במכתב זה מספר המורה המבוגר באוזני תלמידתו, הילדה, על מאמציו “להישאר טהור מכל הזוהמה, שעולם מושחת זה מטיח על ראשם של יהודים”. עד שורשי נפשו נסער הוא מן הידיעה במכתבה של חיה על הרחקת מורה יהודי מ“וורקפלאץ” בעצם הימים הללו, והוא מתווכח עם מי שרואה הצדקה במעשה זה, שנעשה כביכול לשם הצלת המוסד כולו:

“אי אפשר לשרת מעשה טוב באמצעים פסולים. כל מי שנוטל חלק ברדיפת היהודים, אם בהתנדבות ואם בעל־כורחו – מחפש תירוץ לעצמו. יש מי שאינו יכול לוותר על עסק; יש מי שעושה זאת למען משפחתו; והפרופסורים היהודים צריכים להיעלם ללא מחאה למען הצלתה של אוניברסיטה… איך אפשר לחנך וללמד בבי נוער להיות אנושיים מעל לכל, אם אתה מוכן בקלות כזאת להתכחש לערכים, כאשר משהו פוגע בך עצמך”.

אין זה מכתב ראשון. מתקופה מוקדמת יותר (20 באוקטובר 1940), עם משלוח מתנת ספר לילדה היהודיה ליום־הולדתה, מבקש הוא במכתבו אליה לבל תימוט ולבל תשפל רוחה, למרות הכל.

“יעניק נא כל יום לך ולכולכם כוח חדש למען תישארו כפי שהנכם… להמשיך ולהיות “עצמכם”, – פירושו גם להימנע מהרגשות אנטי־אריים. בימים אלה גדולה הסכנה הזאת והאנטישמיים היו רוצים מאוד לראותכם בכך”. “השבוע נשלח אלי שבועון יהודי – כותב הוא עוד – הנה, יש לכם הרבה אפשרויות של ממש לביטוי עצמכם, גם בדפוס. שוב אמרתי לוילי: מה רוצה הייתי להיות יהודי. ומה רוצה הייתי לעבוד בבית־ספר יהודי… לא, מבית־ספרי לא הוצאו היהודים. את מבינה בודאי, שאילו כך – לא הייתי עובד שם יותר. בימים האחרונים נשאר ילד יהודי אחד בבית מרצונו שלו, אנו משתדלים להחזירו”.

“כמה זה נהדר להשתייך ל”בחיריו" של היטלר – מוסיף הוא. – לכם יש גם חייכם התרבותיים העצמיים, יש גם קונצרטים יהודיים, הצגות יהודיות וכו'. ואילו אנחנו, אין אנו יכולים עוד ללכת למופעים אריים דומים. ממילא, הוטל עלינו לעמוד בצידי החיים. הו, מה רוצה הייתי למצוא חבר אמיתי מבין היהודים, אחד שלא היה משלח אותי בחזרה לפינתי הארית, שהיה מגלה הבנה אמיתית לבעיה המענה אותי יום־יום ורגע־רגע, שהיה באמת מכניס אותי במעגלם של המבוזים, שם הייתי חש עצמי כדג במים…"

ובהמשך המכתב מספר הוא על עבודתו יום־יום בבית־הספר החדש ברוטרדם שבהנהלתו:

“העבודה מתקדמת נפלא. בזמן קצר השתנו פה המון דברים. יש לנו יום־יום מלאכת־יד והתעמלות, טיפחנו גינה קטנה, כולם נשארים פה בצהרים לארוחה ולמנוחה. יש לנו שיחות. בשיחה האחרונה ביקשני אחד הנערים, שלא אשתתף עוד בשיחות, כי יש ביכולתם לסדר את הענינים בינם לבין עצמם ואם יהיה להם צורך בי, ימצאוני בחדרי. האין זה נחמד? הייתי באמת נרגש…”

חיה רואה את המורה והמחנך שלה בתקופה הקשה בחייה “תמיד שופע ומשפיע, תמיד קורן ומקרין, תמיד פעיל ומפעיל. אך תמיד היה מוצא לו גם שעת פנאי לשיחה ולטיפול ביחיד”. הוא הטיל על תלמידיו משימות רבות והצליח להשיג מהם תוצאות, שמעולם לא היו מגיעים אליהן ללא השפעתו ולא היו מאמינים, שהם מסוגלים לכך. בתחום שעורי הספרות ערך אתם הצגות, וילדים הפכו שחקנים. היו ביניהם בישנים, עצורים ברוחם, שאילמלא הוא לא היו מעיזים לעולם.

" וכמה נפלאה היתה הפגישה אתו מחוץ לכותלי הכיתה, ביחוד במרחב, בטיול. שם היה בחינת מעין בלתי נדלה של מרץ, שמחה והמצאות. התעמל אתנו, רץ וקיפץ, השתובב ושיחק. לא הרגשנו מעולם מרחק של גיל ומעמד בינינו. כל פעולה שפעל נבעה מעמקי לבו ונעשתה בפשטות וכדבר המובן מאליו. ולא היה גבול למסירותו".

 

ט    🔗

שולמית יערי (סופי נוסבאום, כיום בבאר־טוביה) מספרת מה היה לה יופ וסטרויל בעצם ימי השחור וחוסר המוצא, בסוף אוגוסט 1942.

שושו הביא אותה ואת אחותה גוסטל ואתם פאול זוננברג מלוסדרכט לאמסטרדם, למחבוא בדירה ריקה. בבוקר נפרד מעליהם והשלושה נותרו לבדם. לא חלפו ימים רבים והשכנים הרגישו בנוכחותם של המסתתרים ובעלת הבית הודיעה להם בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, כי עליהם להסתלק מיד, ואם לאו תפנה למשטרה.

השעה היתה עשר בלילה, אך ברירה אין. נטלו איש איש תרמיל־צד שלו ויצאו לדרך. לאן? – לא ידעו, רק זאת ידעו, כי בחצות הלילה מתחיל העוצר באמסטרדם. רגליהם הובילו אותם לסביבת תחנת הרכבת המרכזית. השעה היתה כבר 11.55. אנשים לבושי מדי צבא גרמני התרוצצו הנה והנה. רכבות הטרנספורטים למחנות המוות עמדו הכן ליציאה. פאול נפרד מעל שתי הבנות, כי הופעתם בחבורה גדולה עשויה היתה להגביר את החשד. נדברו להיפגש בבוקר בכניסה לתחנה – זו היתה כתובת בטוחה יותר. פתאום צלצל השעון שעת חצות. הנערות השתטחו על האדמה, זחלו מרחק מה מהרחוב והשתטחו בצידי הכביש. שקט וקר. נביחות כלבים מקרוב. הן שכבו מתחת לגשר ומעליו נסעו הרכבות לאי־שם. בלבן ראו גם את עצמן מועדות לגורל זה.

הלילה היה ארוך לאין קץ. מחשבה רדפה מחשבה, ולא יכלו לעצום עין. בשעה חמש האיר הבוקר. קמו והסתובבו אנה ואנה מבלי דעת מה עליהן לעשות. פאול לא הופיע למיפגש – עוד באותו הלילה תפשוהו הגרמנים. גוסטל זכרה במקרה את כתובתם¹ של זוג מדריכים מלוסדרכט, חנה ונפתלי (כיום, חברי קבוצת יבנה). החליטו, איפוא, לעשות דרכן אליהם, על־אף הסכנה הברורה, ביחוד מאחר שלא היו בידיהן תעודות זיהוי. אבל שיחק להם מזלן והגיעו בשלום ונתקבלו בסבר פנים יפות ובלב חם. משם הועברו ליומיים לבית “החלוץ”. שוב חשו עצמן בבית. אך כאן נשקפה להן סכנה מתמדת והיה הכרח למצוא מחבוא בטוח יותר. לבסוף, הועברו למשפחת מורה הולנדי, שבנו הפעיל במחתרת הקומוניסטית היה מבוקש מאוד על־ידי הגיסטאפו. תלושי מזון לא היו בידיהן והמשפחה מחוסרת כל. עד־מהרה הוברר, שגם כאן לא תוכלנה הבנות להישאר זמן רב. המשפחה עשתה מאמצים למצוא קשר אל חוג פעילי המחתרת החלוצית. אך חלפו ימים, וכמעט אמרו נואש.

והנה, ביום ראשון בשבת, בשעה חמש אחרי־הצהרים וסופי וגוסטל לבדן בבית – פתאום מצלצלים בדלת, נחרדו. מבעד לוילון הדק ראו גבר ועל־ידו ילד. כיון שלא הכירוהו, לא פתחו. עמדו דוממות, עוצרות נשימתן. ראו מעטפה לבנה מחליקה מתחת לדלת והגבר הסתלק. רק אז ירדה סופי במדרגות ונטלה את המכתב ביד רועדת. מלים מעטות היו בו והן מבשרות הצלה:

“אשלח כרטיסי מזון, יופ”.

בלי לתת דעתה על הסכנה שבדבר יצאה סופי את הבית, לחפש אחר עקבות יופ, שלא הכירה אותו לפני־כן. התרוצצה בקרב ההמונים אנה ואנה אך לא ראתה שום אדם, שיכלה לזהותו כיופ, כפי שהצטייר בדמיונה. מיואשת, כמי שאבד לו הכל, חזרה על עקבותיה לבית המחבוא שלה דרך פארק ירוק. והנה היא נושאת עיניה ואינה מאמינה למראה. גבר המעורר תשומת־לב בקומתו הנמוכה, ברעמת השער שעל ראשו ובהבעת פניו התקיפה, והוא מחזיק בידו של ילד הצועד בנחת על ספסל שבגן, ועוזר לו מדי פעם בפעם לקפוץ מן הספסל. התקרבה הנערה אליהם בלאט, מבלי לומר דבר גם האיש לא נשא עיניו, כאילו לא נתן דעתו עליה, אך שפתיו דובבו בלחש:

“לכי קדימה, אני אבוא אחריך, אני מכיר אותך”.

מאושרת חזרה הביתה – לא שכחו אותן, דואגים להן.

יופ הציג את עצמו ואת בנו הבכור ליאו. הנערות שפכו לבן לפניו כלפני אח ואב. על שאלתה של סופי מהיכן הוא מכיר אותה, ענה:

“מתצלומים של ילדי לוסדרכט. את כולכם אני מכיר, גם אם לא ראיתי אתכם פנים אל פנים”.

ויופ פעל במהירות. לאחר ימים מעטים הועברו סופי וגוסטל למקום בטוח יותר. “למזלי – מספרת סופי – נפגשתי מאוחר יותר לעתים קרובות עם יופ ומשפחתו בביתם ברוטרדם. ימים מספר גם הסתתרתי בשכנותו, במשפחה שגרה מול ביתו. וכך למדתי להכיר מקרוב את האנשים הנפלאים האלה, שכה הבינו לליבנו, ומצאתי שם בית חם. ליופ היתה תמיד אוזן קשובה לכל צרה ולכל כאב. היתה לו מידת סבלנות בלתי רגילה כלפינו, והבית היה פתוח לכל נצרך. את מנת המזון הזעומה חילקו לכל רעב. אני רואה לפני עיני את בארט הקטן בכסא הילדים שלו, את מרתה, את רות ואת ליאו. התקשרתי אליהם מאוד. המפליא באורח חייה של המשפחה הנהדרת הזאת הוא, שלא היה מורגש כלל באיזו מידה דואגים יופ ווילי לחברינו מן ההכשרה. וכך ביליתי בבית וסטרויל הרבה שעות טובות בעצם הימים הקשים והאפלים”.

גוסטל הוסתרה באמסטרדם וסופי נטלה רשות מאת וילי לנסוע לבקר אותה. כעבור כמה ימים, כשהיא עומדת בלילה בתחנת הרכבת בדרכה חזרה למחבואה ברוטרדם, שוב נפגשה עם יופ, בדרכו הביתה מפעולות לילה שלו במחתרת, כדי להשכים קום למחרת הבוקר לעבודתו הסדירה בבית־הספר. נסעו יחד. הנערה סיפרה לו על הדברים האיומים שהתרחשו לעיניה באמסטרדם, החיפושים והשילוחים. סיפרה איך עמדו אנשי גיסטאפו ליד מיטתה והיא מראה להם תעודת זיהוי מזויפת שלה – וקרה נס והם האמינו לה. סיפרה איך נמלטה מהבית לאחר החיפוש, איך הסתובבה ברחובות הצרים של אמסטרדם כל הלילה. יופ הרגיע אותה, דיבר אליה כאב אל בתו. בשקט וברוֹך אמר:

“סופי, אל תדאגי, אתם כולכם הילדים שלי, אני דואג לכם”.

כעבור שבועות מספר, בא יופ פתאום למקום מחבואה, חיוור ונרגש. המלים היחידות שאמר היו:

“בואי מהר סופי – אני מעביר אותך מיד למקום בטוח יותר, מפני שוילי, לטי וגיל נתפסו”.

וכך עשה. על־אף הסכנה לחייו דאג קודם כל לאחרים. הגרמנים עקבו כבר זמן רב אחריו, לתפוס אותו – ויופ ידע זאת, אף־כי לא דיבר על כך. הדאגה שלו לוילי ולילדים כבשו אותו כולו. אבל לא פסק מפעולתו להצלה לעזרה, כי רק בפעולה זאת מצא מנוחה.

שולמית מסיימת: “אני מאושרת, שזכיתי להכיר את יופ וחבריו. לא היה לו פנאי לשיחות רבות אתי, כי עבד ביום בבית־הספר ובלילה במחתרת, וגם את בני משפחתו ראה רק מעט. אך הוא האיש שהניח חותמו עלי לכל ימי חיי. ההיכרות אתו העשירה את נפשי והעניקה לחיי רקע עמוק ורחב יותר. מהימים האפלים נותרו לי לא רק זכר האימים והזוועות, אלא גם הפגישה המעודדת עם גודל־לב של אדם”.

“בדרכים היה קורא ספרים, חי אותם, משוחח עליהם” – סיפרה לורה, – שתקופה מסוימת נלוותה אליו במסעותיו המסוכנים לצרכי הפעולה. – באחת ההזדמנויות האלה העיר, כי הפגישה בין יהודים לגרמנים הולידה לא רק את היטלר ואת אפלת הימים, אלא עוד זמן רב לפני־כן נתנה גם את מרכס, את פרויד ואת איינשטיין, השלושה אשר שינו מן היסוד את עולם מחשבתו ומושגיו של דור שלם. אף־כי לא אהב את הגרמנים, בכל זאת הגה מחשבה זו בחתירתו לאמת ובהפליגו לענינים שבמופשט, תוך כדי הברחת גבול וזהירות מפני שוטר גרמני ואיש גיסטאפו".

כשהפציצו את רוטרדם, בחודש מאי 1940, עזר יופ לחלץ פצועים תחת מטר ההפצצות. כך חילץ חייל גרמני גוסס בן תשע־עשרה ושמע דבריו האחרונים, שמלמל בגאוה: “הרגתי עשרים ושלושה…” יופ זועזע עד עמקי נשמתו: “מה עשה הפאשיזם לבני אדם, שנער צעיר ההולך למות – מלמולי גסיסתו האחרונים הם דברי גאוה על רצח!”

לורה מספרת על פגישה של יופ עם חיילים נאציים, שהיתה עדה לה, בדרכם לרגל פעולת המחתרת לטולוז שבצרפת. מצויידים בתעודות מזויפות נכנסו לתא שמור עבור החיילים הגרמנים של הוורמאכט, ומכיון שהספסלים היו תפוסים, שכבו על רשתות המטען ומשם שוחח יופ עם החיילים, בניב גרמני הדומה להולנדית. לילה תמים נמשכה השיחה והיו אלה דברי תעמולה נמרצים נגד הפאשיזם ונגד המלחמה. וכשנפרדו עם שחר, היתה הרגשה, כי הדברים נחרתו בלבם של חיילי היטלר, על רוח השלום ואהבת האדם שבהם.

פעם אחרת, נתפסו יופ ולורה על־יד הגבול הבלגי בידי שוטר הולנדי, שביקש לאסרם. החל יופ משוחח בשלוה ובביטחון עם אותו שוטר. השיחה התמשכה. ולבסוף, העבירם את הגבול ומסרם בידים בטוחות. ורק זאת ביקש, שלא ישוטטו עוד באיזור שלו.

בחוש הפסיכולוגי העמוק שנחן בו – אומרת לורה – בראייתו הפנימית החודרת, בתפיסתו הדקה את הזולת וסבלו, השכיל לדעת כיצד יש לגשת לכל אדם. על־אף היותו כה עשיר, כה מפתיע וכה מסובך – היה גם כה מובן. מהותו כללה תמצית חיי בני־אדם רבים ושונים. ותמיד חזר והדגיש, כי האישיות היא אחידה – מעשיו ומחשבותיו של אדם חד הם. הרבה דיבר על הצורך בספונטניות בחיים ובמעשים, בתגובת אמת טבעית. כמה הכאיב לו הסילוף, שנוצר עקב תנאי החיים. ותמיד ובכל תנאי חיפש אחר המקרב והמאחד.

עד היום, לאחר שחלפו שנים רבות, תוהים אלה שהכירוהו על גילוי אנושי זה, יופ וסטרויל. לאנשי החלוץ ועלית־הנוער הרי לא היתה ברירה, כי דינם נגזר. תחת לשבת ולחכות באפס מעשה קמו ועשו על מנת להציל ככל שיכלו, באין להם מה להפסיד. אך במעשהו של יופ, שהטיל עצמו וכל אשר לו לתוך המאבק להצלת יהודים, היתה גבורה והקרבה ללא תקדים וללא דוגמא. יכול היה להמשיך אורח חייו בשלוה בהנהלת בית־הספר שלו, מבלי שאיש יפגע בו לרעה. אבל אישיותו החופשית והגאה התקוממה. כך ביקש לבטא את המרי שבו מבלי שימוש בנשק – מרי ללא אלימות, זו היתה תורתו. מחאה אנושית נגד כל מה שעוללו הנאצים ליהודים, לעם ההולנדי ולעולם כולו. בהכרה מלאה ובידיעה ברורה לקראת מה הוא הולך שקע בעבודת המחתרת.

 

י    🔗

עם נערי בית עלית הנוער בלוכסנדרכט נמנה משה קינו (קון, כיום בגבעתיים). כאשר גבר קצב הגירושים החליט, כי בבוא שעתו – לא יציית. עם עוד חבר, שהיה תמים דעה אתו, עבד אצל איכר וקשר קשרי ידידות עמו ועם בני משפחתו. השנים הכינו להם מחבוא בבנין עזוב בפאתי גורן בשדה. שם אגרו להם מזון ושמיכות, מבלי לדעת שהאחראים למוסד אינם מוכנים להסגירם לרכבות הגירוש.

פעולת ההסתרה המאורגנת של המוסד היתה לשני הנערים הפתעה, הפעולה בוצעה במהירות ובהצלחה. משה לא הכיר אז עדיין את העומד בראש חבורת המצילים ההולנדים. איש הקשר שלו היה תלמידו לשעבר של יופ וסטרויל, יאן סמיט, שפעל גם הוא יומם ולילה במסעות המיגעים והמסוכנים על פני הולנד הכבושה, למען המסתתרים והנצולים.

בשנה הראשונה לחיים במחתרת, נאלץ משה להחליף שלוש־עשרה פעמים את מקום מחבואו, אם לרגל מחלה של המסתירים ואם לרגל הלשנה או חיפוש ותקלות אחרות למיניהן. יום אחד נאלץ לעזוב את מקום סתרו במפתיע, כשאין בידו כל כתובת אחרת. היה אובד עצות וניסה לחזור ללוסדרכט, לביתו של אותו איכר־ידיד, שאצלו עבד במשך חדשים רבים. בטוח היה שהאכר ומשפחתו יעזרו לו, לפחות יאכסנוהו זמן קצר. אבל היתה זו תקות שוא. האיכר החויר למראהו ורעד כולו מפחד. משה נאלץ להסתלק מיד. לבסוף השיג את כתובתו של יופ ברוטרדם. לשם פנה גם הוא, כרבים אחרים. ויל והילדים קיבלוהו בחמימות, בשמחה ובפשטות – כאילו הוא שייך למשפחה ואין באיכסונו כל סכנה ואין כלל בעיות של כלכלה.

יופ היה אז מרבית הזמן מחוץ לבית. כבר חיפשו אחריו. ובכל זאת מגיע לפעמים הביתה, תוך התעלמות מגודל הסכנה.

הדבר היה בסוף שנת 1943 ומשה אז כבן 18. לא רצה לסכן משפחה שלמה וליפול למעמסה עליהם. החליט לחפש דרך אחרת, גם אם ייתפס. ביקש לעבוד בביתו של אחד האיכרים. יופ לא הצליח למצוא איכר שיאות לכך. אך הוא הבין לרוחו של הנער והירשה לו לחפש מקום בכוחות עצמו. סייעה בידו העובדה, כי סטודנטים הולנדים בני גילו, שהיו נרדפים מפני שלא צייתו לפקודות מאמץ המלחמה הגרמני, שוטטו על פני הארץ בבקשם מיקלט. איכרים שאליהם פנה ראוהו כאחד הסטודנטים ההולנדים. ולבסוף מצא איכר שאספהו לביתו תמורת תשלום, אף כי עבד בנאמנות עבודה קשה יום תמים.

יופ שמר על קשר אתו, ודאג לו ואף הבטיח להעבירו את הגבול בהזדמנות ראשונה. הנסיון הראשון לעבור לבלגיה נכשל, כנראה בשל הלשנה. כל הקבוצה נתפשה. היחידי שניצל היה משה. היתה זו קבוצה מאורגנת בת עשרים איש, כולם מצויידים בתעודות מזויפות – שלא כתעודתו של משה, שהיתה “אמיתית”, תעודת הולנדי נוצרי, שהתצלום הוחלף בה.

לאחר תלאות והרפתקאות אין ספור, ישיבה בבתי־סוהר, עבודת כפיה בגרמניה, חיים של העמדת פנים ורגעי אימה רבים – הביאהו הגורל שוב פעם להולנד ושוב, כמיקלט אחרון, ישר לרוטרדם ולביתו של יופ.

הנסיון השני להעבירו את הגבול נעשה במקום אחר – במעבר סודי, שיופ שמר אותו לשעת חרום. אירעה תקלה ומשה לא נפגש עם יופ במקום המיועד. אך עמדה לו החלטתו הפנימית, שעליו לעבור ויהי מה. בעקבות הוראות המפורטות של יופ, שהיו שמורות בזכרונו, חצה את הגבול, למרות הכל ונפגשו אחר־כך בבריסל.

זו היתה הפגישה האחרונה.

כשמנסה משה כיום לשחזר את דמותו של יופ בעיני רוחו, רואה הוא את סוד הצלחתו לא רק באומץ לבו, אלא גם בכוח השיכנוע שלו ובהשפעתו על בני אדם. "אחרת, איך יכול היה להתקשר עם כל־כך הרבה כתובות? – והיו לו קשרים עם כל מיני אנשים ולא רק אינטלקטואליים כמותו. היו לו ידידים אנשי עמל פשוטים, פועלים. וכן ציידים ושחקנים. היה קשר הדדי והבנה עמוקה ביניהם. היה זה חוג רחב של אזרחי העולם. לא פעם היתה מנת חלקו גם אכזבות מבני־אדם. אך שום גילוי מאכזב לא הפריע בעדו מלעשות למען הנצולים כל שהיתה באפשרותו.

בחוות לוסדרכט היתה גם חבורה של שומרי מצוות. ברוך תור (טוטלאטאוב, כיום בעין־הנציב) זוכר עגמת־נפש שלו על שפירוק המוסד ופיזור חבריו חל ביום השבת. יופ, שתפקידו העיקרי היה באותו פרק זמן חיפוש אחר מקומות מחבוא, כשחבריו עוסקים בדאגה לכרטיסי מזון, לכסף ובגדים, לבעיות הסתגלות וקשיי שפה במקומות המחבוא וכדומה – מצא לו שעת פנאי לביקור במקום המחבוא המשותף של ברוך ואחיו יונה. בחושיו הדרוכים תפס מיד מה מעיק על הנער שומר המסורת וניסע להרגיע את רוחו הנסערת. בשיחתו הלבבית שיכנעו שהחובה הראשונית היא להמשיך להתקיים, “לעבור” את התקופה האכזרית.

בביקורו השני אצל ברוך ואחיו, כעבור זמן מה שאל: “ובכן, במה מעבירים אתם את הזמן?” – הציע שיקראו בעיקר מספרות המופת“. ואתם חייבים ללמוד!” – אמר – ללמוד כל מה שאפשר בתנאים אלה. ואמנם, התחילו ללמוד בכוחות עצמם אנגלית וצרפתית, בספרים שהגיעו במקרה לידיהם. וספרים אלה הם שעמדו להם אחר־כך בנסיבות הזמן.

כשהגיעה שעתם של שני האחרים לעבור את הגבול הבלגי, קבע להם יופ מקום מיפגש, אך לרגל תקלה של התנגשות רכבות, אחר לבוא. תוך כדי צפיה לו, אימנו רגליהם המנוונות מחוסר תנועה במחבוא בהליכה, תוך כדי הקפדה על מרחק מסויים איש מרעהו לשם זהירות. לבסוף נעצר ברוך בידי שוטר גבול. למזלו, היה זה שוטר הולנדי. כשנתקל השוטר, תוך כדי חיפוש בחפציו של הנער, בספר לימוד האנגלית, הבין כי אין הוא מבריח מקצועי, כפי שניסה להסוות עצמו בעזרת חפיסת הטבק החבויות בין חפציו. השוטר גילה מידת ידידות והזהירהו מפני המשמר הגרמני בקרבת מקום. וכך ניצול הודות לספר הלימוד.

הפעם ניצל גם יופ, שהגיע לבסוף למיפגש כשהוא משופם ומוסווה בכומתה ובמשקפיים וקשה היה להכירו בדמותו החדשה. הוא צייד את שני האחים בתעודות מזויפות, העבירם את הגבול, הביאם עד לחווה בלגית והדריכם כיצד עליהם להמשיך דרכם לצרפת כהולנדים נוצרים המחפשים עבודה, ובירכם עם הפרידה.

ושוב נפגשו, ליד הגבול. הפעם היה זה לפני חצותם את הרי הפירינאים לספרד ומשם לארץ־ישראל. נפגשו בסככה עזובה במורד ההרים. יופ נשא דברי פרידה, דברי ברכה והגות. “אותה שעה” – אומר ברוך – לא היינו מסוגלים לתפוש את דבריו לכל עומק משמעותם. היינו צעירים, בני שש־עשרה – שבע־עשרה. היינו מתוחים לקראת המעבר הקשה, חוששים שמא לא נצליח לחצות את הגבול, כפי שקרה לא פעם לאנשינו. היינו עייפים ונסערים. שמענו מלים, שאת משמעותן לא תפסנו. אולם הדברים שאמר יופ באותו מעמד שבים ומתדפקים על לבנו ואנו חוזרים וחוזרים אליהם. הם משמשים נושא לשיחות בינינו ומשמעותם מתרחבת ומעמיקה והולכת".

על מה דיבר יופ וסטרויל באותו נאום פרידה באוזני נערים ונערות יהודיים? – דיבר על אחריותם כלפי העתיד, על העבודה שיעשו בבואם לארץ, על בנין עולם חדש, עולם של חופש, הבנה, אחוה וצדק. וביקש מהם שלא ישכחו את אלה שהעבירום את הגבולות ועזרו להם בדרכם לארץ, ולא ינתקו את הקשר אתם.

אלה הדברים שאמר:

"אתם עומדים על סף השחרור; בקרוב תגיעו לארץ החרות ותתגשם שאיפתכם לבנות את ארץ־ישראל כמולדת לכל יהודי.

אני מאחל לאיש ואיש מכם אושר והצלחה. אל לכם לשכוח את חבריכם שנפלו בדרך ובקרבן חייהם סללו לכם את הדרך לחרות.

בנו את ארצכם והציבו להם יד והנציחו זכרם.

זכרו את סבל העולם ובנו את ארצכם כך, שתהיה לכל היושב בה מקור של חופש וזכות־קיום ולא תדעו עוד מלחמה.

לכולכם אני מאחל מעבר מוצלח לקראת חיי חרות ואושר".

רוח עזה נשבה ויללה. שבעים בני נוער יהודים נצטופפו דוממים ורועדים מקור ליד הצריף הקטן והעזוב. מבטם נתלה בפיו של האיש קטן־הקומה, שכתפיו רחבות ורעמת שערותיו פזורות לכל רוח. עייפות גדולה היתה תלויה בריסי עיניו; עייפות של לילות נדודים, של מסעות אין־סוף במחתרת על פני אירופה הכבושה. אך עוצמה רבה קרנה מכל מלה שהביע. ועיניו העיפות דובבו לכל אחד ואחת.

בצעדים אטיים הלך בדרך חזרה. בודד הלך.

 

יא    🔗

עשרים החודשים (יולי 1942 – מארס 1944) של הפעולה המשותפת עם יופ, היו לחבורה תקופה של התעלות הנפש תוך ימי הכליון. מראשית דרכו אתם בעבודת המחתרת ידעו וחשו, כי הוא חדור ההכרה לגבי הסכנות המאיימות עליו, אך לא נרתע ולא נסוג. הכרתו העמוקה בצידקת הדרך שבה בחר, תוך ידיעת כל הסכנות הכרוכות בה, היא שהעניקה לו את השפעתו הגדולה על שותפיו ההולנדיים לפעולה, אשר התלקטו סביבו מתוך בחירה חופשית. הכרה אכזרית זו, היא גם שחוללה את הפלא של גיוס עשרות משפחות בימים ספורים בלבד, שנתנו מחבוא לנערים ונערות יהודיים, תוך ידיעה ברורה, כי העונש הצפוי חמור מאד.

יופ הביע לא פעם אושר וסיפוק ממעשה ההצלה ומסטירת הלחי שסופגת בכך המפלצת הנאצית הכל־יכולה. היה מאושר למחשבה, כי כאשר יבואו שליחי השטן הנאצי אל מוסד הנוער היהודי ובידיהם הרשימות הערוכות לשילוח למחנות המוות – ימצאו בית ריק.

לא היתה משפחה שיופ פנה אליה ולא הצליח לבסוף לשכנעה ולהשאיר שם נער או נערה. לא פעם היו האנשים חוזרים בהם, מיד או כעבור זמן, והיה עליו שוב ושוב להסביר ולשכנע.

כך נתגלה להם יופ לנערים ולנערות הנרדפים כתמצית רוחו של העם ההולנדי, אשר נתחשלה במשך דורות של מלחמת דת ומלחמת קוממיות מרה וממושכת וזרועת מכשולים. באחד הימים הראשונים לעבודת המחתרת, כשהמעשה הצפוי נראה עדיין בלתי ניתן לביצוע, הוציא יופ מכיסו פיסת ניר, שעליה היה רשום משפט אחד בלבד בצרפתית והושיטה להם לקריאה. היה זה פסוקו של “ויליאם השתקן”, אבי המולדת של העם הולנדי בהתקוממותו נגד המגף הספרדי: “לא צריך לקוות כדי לפעול, ולא צריך להצליח כדי להתמיד”. סמל אחר, שחזר אליו עוד ועוד בשיחותיו, היה נשיאת הצלב. אדם יוצא לדרך כשהצלב על גבו. דרך יעודו היא, מצוות לבו, שבהכרה מלאה יצעד בה עד תום. “הצלב מוצב על ההר”, שם זה קרא לאחד משיריו אשר שיגר לחברים מן הכלא, ונוסחו אבד.

בתקופה הראשונה של הפעולה עוד היה פנאי לעתים גם לשיחות וסיפורים. לא פעם היה יופ חוזר לא אחת מדמויות האגדה החביבות עליו, “ריינהארד השועל”, זו שורת המעשיות שנוצרו בפי העם בסוף ימי הבינים, עוד לפני הולדת המדינה ההולנדית. מצייר היה באוזני הנערים דמות שועל שובב־פיקח, רב־תושיה במעלליו לצאת בשלום מכל מבוך ומצור ולשים ללעג את מדכאיו האלימים. וכמה נהנו מתיאור חדירתו הראשונה מעבר לגבול הבלגי וביקורו הראשון באנטורפן, בסתיו 1942, ואחר שגילה ברכבת מבריחים מקצועיים מפשוטי־עם וקשר קשרים אתם והתחקה על דרכיהם ומנהגיהם. אך קצב הפעולה גבר והלך ככל שהתקרבה בצעדי ענק מכונת התופת של “הפתרון הסופי” למטרתה. באחת הישיבות של החבורה, שנערכו שבוע־שבוע, בסתיו 1942, גילה יופ בדרך אגב ומתוך הרגשת סיפוק, כי בשבוע האחרון לא ישן יותר משעתיים בלילה, בממוצע. החבורה נזדעזעה מדאגה לשלומו. הם ידעו, כי יום לימודים בהולנד פירושו כמה שעות עבודה גם אחרי־הצהרים. ידעו גם, שתפקידו כמנהל בית־הספר מחייב אותו להקדיש שעות לקבלת הורים ומורים לשיחות ודיונים ממושכים, ורק אז הוא חוזר לביתו, אל אשתו שהיתה אז בחודשי הריונה האחרונים ואל ילדיו הקטנים. ובבית שוב צפוי לו צרור ענינים מסובכים שתבעו החלטה מהירה ופעולה נמרצת – אזעקת נער או נערה שלא יכלו להישאר במקום מחבואם ובאו לדירתו הצרה מהכיל את כל מבקשי מיקלט בה, או עברו על דעת עצמם למחבוא בלתי בטוח; חשש שהתעורר פה ושם, כי שכנים נאציים הבחינו באחד הילדים במחבואם; תקלה פה וכשלון שם, ויש לפעול מיד וכל רגע יקר.

לאחר שהייה חטופה בבית, היה יוצא ערב ערב כמעט למסעות הלילה הארוכים ברכבות דחוסות אדם. וכך נותרה לו למנוחה רק הרגעים המעטים שהיה עושה בהכרח על ספסלי תחנות רכבת ובחדרי המתנה. ולמחרת הבוקר, הוא מופיע שוב לבית־הספר בדייקנות למופת ועומד לפני תלמידיו במלוא כוחותיו.

כאשר גבר עומס הפעולה עוד, החליטה החבורה להציע ליופ, שיפסיק עבודתו והיא תיטול על עצמה את הדאגה לקיום משפחתו, ככל הדאגות האחרות למימון פעולות האירגון. מנחם קיבל על עצמו לשוחח עם יופ על הענין. יצא לשם כך לרוטרדאם והגיע לבית־הספר אחרי־הצהרים, בערך בשעה ארבע. יופ, שהיה כבר בחדרו, חדר־המנהל, הניח לו לחכות זמן רב. בזה אחר זה נכנסו אליו מורים, מרצים, הורים. מבעד לדלת הזכוכית שמע אותו מדיין אתם בנחת בעניני יום־יום. מנחם היה מחוסר סבלנות ומתוח וכשיצא אליו לבסוף, גם אז לא ניגש מיד לשיחה על בעיות האירגון, כהרגלו בכל פגישה אחרת. הוא הראה לו את חדרי בית־הספר והניע אותו להסתכל בעבודות ילדי כיתתו לאחר ביקורם באחד ממפעלי־התעשיה הגדולים ברוטרדאם. הוא הוסיף: “אה, מה נפלאה עכשיו העבודה בבית־הספר! אינך יכול לשער מה קשה היה לי לעבוד לפני שפעלתי במחתרת. עכשיו, מצאתי שוב דרכי לנפשם של הילדים!”

מנחם שמע את הדברים ונפרד מעל יופ מבלי לגלות לו דבר שליחותו.

 

יב    🔗

על התקופה האחרונה של הפעולה סיפרה אביבה בן־חלד (לטי רודלסהיים, כיום בירושלים). היא באה ללוסדרכט באפריל 1942, לאחר שאזור שפת־הים, אשר בו היתה עם חבריה מתנועת בח"ד בהכשרה, הוכרז כאסור ליהודים. בבואה לא הכירה כמעט איש בלוסדרכט, גם לא את אלה שאירגנו את המחתרת. תוך תקופת התהליך המכאיב שבהחלפת מקומות מחבוא, עמדו החברים על כך, שחזותה אינה כשל יהודיה – ועל כן גוייסה לפעולת המחתרת.

באפריל 1943, מצוידת בתעודת זהוי נוצריה, הועברה לרוטרדם. המחתרת היתה זקוקה אז שם לדירה נקיה מחשד, שתשמש אכסניה לפעילים ולנרדפים אשר ישוכנו בה זמנית, עד שיימצא להם מחבוא של ממש, וכן לאלה שיובאו ללינת לילה לפני חציית הגבול לבלגיה. בהתאם תיכנונו של יופ מונתה לטי כבעלת הדירה, שעיסוקה הוא כביכול הוראה פרטית לשיפור הלשון והדיבור ההולנדי – משלוח יד, שיתרץ את תנועת האנשים הרבים, הבאים והיוצאים.

הדירה הושגה לבסוף מאת משפחה הולנדית לא יהודית, שיופ העבירם לבלגיה, לאחר שראש המשפחה נדרש לצאת לשירות פעיל בגרמניה ובחר להתחמק עם משפחתו. תחתיו יצא לגרמניה יהודי צעיר מצוייד בתעודת הזהוי של ההולנדי – היתה זו פעולה מסובכת ומסוכנת, שבוצעה על־ידי יופ.

אך לא לאורך ימים – כנראה, היתה הלשנה.

ב־10 באוקטובר 1943, בשעה שבבית שהו שמונה מאנשי המחתרת, ביניהם קורט האנימן, התפרצו אנשי הגיסטאפו, אסרו את כולם וכלאו אותם בבית הסוהר הגדול בסֵחוָנינגן הסמוכה להאג, שבה היה מרכז השלטון הגרמני. כל השמונה הועברו אחר־כך לווסטרברוק, המחנה המיועד ליהודים, ומשם לאושויץ… ואילו את לטי כנוצריה הניחו במאסר בסחוונינגן.

יופ וחבריו החלו מיד בפעולה לשחרורה. וילי וחִיל סלוֹמה מצאו מקשר, שהיו לו מהלכים בקרב הגרמנים, והוא קיבל על עצמו לשחררה תמורת שלושת אלפים גולדן – סכום גדול בימים ההם. כפי שהתברר אחר־כך, כרו בזאת פח לעצמם, כי המקשר עבד בשירות הגרמנים. את הכסף אמנם קיבל ולטי הוצאה מבית הסוהר, ואפילו מסר לה מכתב כתוב וחתום בידי יופ, שבו הרגיע אותה לבל תדאג, שיעזרו לה וישחררוה – לפי ההסכם היה על המקשר למסור לה את המכתב זמן רב לפני־כן, אך הוא הישהה אותו בידו ומסרו לה בנוכחות הגרמנים.

“מקשר” זה הוא גם שלהביא את לטי לרוטרדם והבטיח לה, כי עוד באותו הלילה יעבירוה חברי האירגון את הגבול. ואמנם, בתחנת הרכבת של רוטרדם חיכו לה וילי וחיל… ושם נעצרו כולם. כך שימש שחרורה, כביכול, של לטי מלכודת לוילי ולחיל.

בזאת חל המיפנה בחייו של יופ. וילי נאסרה. ילדיהם פוזרו והוצפנו כילדי יהודים. יותר לא יכול להמשיך בעבודתו החינוכית האהובה עליו. יופ צלל לחלוטין בעניני המחתרת והתמסר כולו לפעולותיה המסובכות ובה השקיע את כל הלהט העצור בנפשו.

“יותר לא ראיתי את יופ” – סיפרה לטי. – "אולם השפעתו עלי, על דרך מחשבתי ועל אורח חיי לא פסקה. גדלתי בסביבה יהודית־דתית, סגורה בחומה של מנהגים ודעות, של הרגשת שייכות עמוקה לעמי. כיהודיה חייתי חיים של אושר וידעתי, כי העולם הנוצרי הוא משהו אחר, זר, שבו אין לי כניסה חופשית. אם קרה המקרה והיה עלי לסור לבית נוצרי הלם בי לבי וליותה אותה הרגשה של זרות ונכר. – וזה בהולנד החופשית והליבראלית.

יופ הירה הראשון, שפרץ את החממה היהודית הזאת בה גדלתי וחייתי. באחד הימים אמר לי: אם את אומרת “גוי”, או אנחנו אומרים “יהודי מזוהם”, – זה היינו־הך. את טועה אם את חושבת, שאנחנו עוזרים לכם רק בגלל היותכם יהודים. אילו הייתם כושים או הוטנטוטים, תהיו אשר תהיו – אנו נעזור לכם למען הצדק, יען כי אתם נתונים בצרה".

במשך חדשים ושנים לאחר זה נתנו בה הדברים את רישומם והעניקו תוכן חדש לחייה. “החומות נפלו וראיתי את האדם. התלבטתי רבות עם תפיסת עולם חדשה זו, עד שעלה בידי לשבץ בתוכה גם את הציונות. והלבטים כפתרונות, לאלה כן אלה הגעתי הודות ליופ, אשר הטביע חותמו האישי על נפשי, על דרך מחשבתי וחיי”.

שיחה קצרה של יופ עם נפתלי באותה התקופה הקשה שלאחר מאסרה של וילי ופיזור הילדים במחתרת, היה בה כדי לגלות את כאבו האישי ואת הדאגה העמוקה שלו למשפחתו. היה זה כאשר נפתלי, שעליו הוטל להעביר את הילדה הבכורה, בעלת התלתלים הזהובים, בת שש שנים באותם הימים – למחבוא בפינה נידחת בהולנד, סיפר לאב בין השאר בשובו ממילוי המשימה, כי במקום מחבואה גזזו את שערה. בהבעת כאב עמוק אמר יופ בשקט: “מדוע עשו זאת מבלי לשאול אותי, הלא עודני בחיים…”

נפתלי עצור בדבריו על יופ. יודע הוא, כי לא רצה שידברו בשבחו. “כל מה שכתב ואמר היה כה עמוק. הנה, למשל, מכתביו – כל המוסיף גורע”.

מבעד למרחק הזמן רואה אותו נפתלי כמו שנח עליו חסד עליון. “גם במראהו היה כדמות הנביא: מעיל קצר, חגורת עור. עצם הפגישה אתו, גם מבלי להכירו, העמידה אותך בפני תופעה מיוחדת במינה… דיבורו היה כמתנגן, היתה מוסיקה בקולו. עיניו מבריקות ומביעות תבונה עמוקה. מבטו חודר לפנימיותך מבלי לגרום לך אי־נוחות, מבט של מחנך. תמיד היה מוכן להקשיב לך, קודם כל להקשיב. רק אחר־כך התערב בשיחה, והתערבותו קולעת ואינה מתחמקת”.

בתקופה האחרונה לפעולתו, לא היתה עוד שהות לאותן שיחות ממושכות ומעמיקות החובקות זרועות עולם, שהיו לחוויה בלתי נשכחת לחבורה. מעתה היו הפגישות קצרות ועניניות. “לא ניתן לנו עוד לשוחח הרבה, – אמר נפתלי – כי חיינו בצל המוות”.

 

יג    🔗

הצל פשט ונתעבה. הקץ קרב בצעדי ענק. העין הנאצית הבולשת אחר תאי המחתרת ההולנדית לסוגיה, היתה פקוחה זה כבר על תנועותיו של יופ וסטרויל, מבלי לדעת בדיוק מה מעשהו. עשרה ימים בלבד לאחר מאסרה של וילי נעצר לראשונה גם הוא בידי איש שירות־הבטחון הנאצי, בשבתו במסעדת האק ברוטרדם בחברת אחת המסייעות לפעולת המחתרת, גריטה קולף, שבביתה הסתתר לאחרונה. הודות לפיקחותו וערותו הצליח להתחמק בזריזות מבעד לדלת המסתובבת שבפתח המסעדה, לאחר שסיבך בה את הרודף אחריו. גריטה נאסרה ושוחררה לאחר זמן קצר. בהיותה במאסר נפגשה פנים אל פנים עם וילי, שהגורל מינה לה נסיונות קשים במשך תקופה ארוכה, מיום מאסרה ב־15 בדצמבר 1943 ועד לשחרורה בשודיה באפריל 1945. לשודיה הובאה באמצעות הצלב האדום, לאחר כעשרה חודשים של סבל במחנה הריכוז הגרמני פוכט בהולנד ועוד כששה חודשים במחנה ראוונסברוק הידוע לשימצה בגרמניה.

יופ לא פסק מעבודת המחתרת גם לאחר מאסרה של וילי, כשמעגל העיקוב אחריו מתהדק². לאחר נסיון־המעצר במסעדה ברוטרדם, אף ערך את מסעו הנועז בנתיב־ההצלה דרומה לגבול ספרד, כדי להיפרד מנצולי עלית־הנוער והחלוץ – השבעים מאלה שהבריחו הוא וחבריו ולאחר הרפתקאות והשהיות הגיעו לארץ־ישראל מחוז חפצם בעצם ימי מלחמת העולם, בנובמר 1944, כשדברי הפרידה בביקתה העזובה לרגלי הפירנאים חתומים בליבם כצוואה.

יופ נתפס בחברת באוקה קונינג ב־11 במארס 1944. בשעות פעולה ממש נתפסו, בנסיונם להבריח לצרפת שתי נערות יהודיות מחבורת לוסדרכט, את תיאה פרלמוטר ואת רות’ל דירקטור, במעבר גבול דרומה לעיר איינטהובן, לא הרחק משטח מפעלי החרושת הגדולים של חברת פיליפס. מקום זה היה ידוע לחבורה כמסוכן ביותר בגלל תנאיו הטופוגרפיים, המהווים עמדה של רואים־ואינם־נראים לשוטרי התצפית.

אף על פי כן, בחרו בו בלית־ברירה – ונתפסו.

וכשהובלו השניים כבולים בשלשלות קראו איש באוזני רעהו בלחישה את שיר החרות “שמונה־עשר הרוגים” מאת יאן קמפרט.

כך נפתח הפרק האחרון. כך החלו חמשה חודשי עינויים של חקירות בין כתלי הצינוק.

צרור המכתבים והפתקים מבית הסוהר, שהוברחו אחד אחד תוך סכנת עינויים ואימת מוות, הם כאוצר. מבין כותלי הצינוק העבש, תוך כדי העינויים והזוועות של החקירה הנאצית, מעודד את רוחם של חבריו לבל יפסיקו פעולתם המסוכנת במחתרת. במכתב הראשון, מיד לאחר מאסרו, מנתח הוא בבהירות את סיבת הכשלון ומזכיר לנשארים שלא ירפו מדאגתם לנערים והנערות במחבואיהם.

“נתפסנו כתוצאה מאי־זהירות מצדי. אני מצטער מאד על כך, אך אין תקנה עוד. האם אתם דואגים לילדים כראוי?” “כולכם חיזקו והתלכדו” – כותב הוא על פיסת ניר שהשיג איך־שהוא – באוקה ואני, כשזרועותינו היו צמודות כל־כך (בכבלים) – לחצנו ידיים כל העת… נחזיק מעמד ויהיה בסדר. בכך גם אתם מאמינים, בודאי, ואנחנו מקווים שלא תפקירו את הנערות בשעת חירום". “ברכת פרידה לכולכם – מסיים המכתב – אולי לזמן ממושך, ואם לא נתראה עוד, תהיה העבודה המשותפת לכם משען־קודש לכל החיים. האל יברככם”.

ולבסוף, עוד שורה אחת: “נא למסור לוילי את הבשורה בזהירות”.

בתקופה הראשונה למעצרו הגה בתוכניות בריחה, בעזרת חבריו בחוץ, שאותן הסביר לפרטיהן במכתביו. וכן היה נתון לחיבור גירסה שתתקבל על דעת החוקרים לגבי זהותו ומעשיו. הוא נתפס כתוצאה מהלשנה של יהודי שכיר־הגיסטאפו, שטפל עליו אשמות־שקר חמורות – השתיכות למפלגה הקומוניסטית ורצח שוטר גרמני ועוד. למרבה האסון, נתפס כשעליו תעודות מבריח מקצועי בכינוי “הארנבת”, אשר קופת שרצים של מעשי פשע היתה תלויה על עברו. יופ ראה חובת כבוד לו קודם־כל להתנער מכל אלה. עם זאת, ברור היה, כי הזדהותו האמיתית כמציל יהודים פירושה מוות. היה עליו, איפוא, לרכז כל מאמצי נפשו בכדי להאחז בעקביות בחוט הסיפור שבדה מלבו על זהותו. אז הוברר לו עד מה לא השכילו הוא וחבריו לראות את הנולד ולהיכון מראש לכל מצב. “הדבר שחסר לנו בהחלט” – כתב באחד ממכתביו – “הוא תדריך לאנשים שנתפסים. הדבר נראה פשוט, לכאורה – עלינו לשתוק. אך מוטב היה אילו ציידנו כל אדם המועד למאסר בסיפור־מעשה שלם ונכון, לכל מקרה. כלומר, שפע של שמות וכתובות, שהמשטרה תוכל לבקר שם באמת. כמובן, לא ימצאו שום דבר, מלבד אנשים המוכנים לחזור ולספר אותו סיפור. הנה אני נתון במצב איום. תיק עבה על אודותי מוכן בידיהם, ועלי לאשר את הכתוב בו או להוכיח הוכחה משכנעת את ההיפך. אפשר, כמובן לשתוק. אז ידונו לפי התיק… פירושו של דבר – כדור”.

מיבחן חדש החל עם ראשית החקירות. “עמדתי ללא הפסק – כותב הוא – מיום חמישי שעה שתיים עד ליום שבת שעה אחת־עשרה, כשידי כבולות על גבי ומנת המזון ליום היא ארבע פרוסות־לחם דקות ובקבוק תה. בשעת ההפסקה מחקירה השליכו אותי לתא אפל וצר, שיש בו מקום אך ורק בעמידה. היכו אותי. כבלו אותי כשאני כפוף וכל בגדי מופשלים מעל לראשי וכך חקרו. לאחר כל תשובה היתה צפויה לי בעיטה או הצלפת שוט. הבוקר הודיעו לי רשמית, כי יהיה עלי להופיע לפני בית־הדין ושאלוני אם ברצוני לכתוב מכתב־פרידה לאשתי. לאחר שהתחלתי לכתוב, הפסיקו אותי לחקירה נוספת. עכשיו הונח לי קצת. אך ביום שני צפויים לי אותם הדברים”.

במכתב, דברי אמון ועדוד לחברים לפעולה. “הרי יודעים אתם שלא אבגוד בכם. בזאת אני בטוח בכל התנאים ובכל הנסיבות. ואיבוד לדעת? – באפשרותי לבצע זאת באותו אופן שעשה ידידנו היקר בו אני מהרהר כה הרבה בימים אלה (הכוונה, ליואכים סימון, שאיבד עצמו לדעת בכלא הנאצי לאחר שנתפס בגבול בשובו מאחד ממסעות המחתרת לליווי הניצולים ועליו תעודות וכסף לצורכי ההצלה). עדיין עומדים לי כוחותי. בלילות אני מתגבר על הסחרחורת ועל מיחושי־הראש, כדי שאוכל להופיע שוב לחקירה רענן, פחות או יותר, ואני רוצה להחזיק מעמד”.

בפרוטרוט ובמדויק שב הוא ומנתח את תכניות הבריחה המסוכנת שמציעים לו חבריו מבחוץ ומוסיף ורוקם ומשנן לעצמו את ידיעת הסיפור הבדוי שיספר לחוקרים על זהותו ומעשיו, מבלי לסבך את חבריו. ושוב ושוב חוזר הוא לדאגתו לנערים ולנערות במקומות מחבואם, לבל יאונה להם רע. בשעות ההתיחדות עם נפשו בבדידות תא הצינוק הוא עושה חשבון עולמו מתוך ענווה ואמת ודבקות באמונתו הנוצרית. על דברי ההערצה של חבריו לפעולה הצעירים ממנו בפתקי־מחתרת שלהם, הוא עונה בתום לב ובתודה: “מה נפלא היה לשמוע מכולכם. חשתי עצמי כולי במחיצתכם. מה טוב היה לי. התחזקתי ברוחי. כמה התקרבנו איש לרעהו במרוצת הזמן”.

“עכשיו רוצה אני לכתוב לכם מעט על עצמי” – המשיך – “פשוט, זהו צורך נפשי. אין זה נכון… שאני עומד וחוזה באור הגנוז. רק הצלב בלבד עומד על ההר. אל הצלב הזה אין אדם מסוגל להגיע אלא ברגעים נדירים בלבד. דבר זה נפל בחלקי אז, כשכתבתי אליכם בפעם הקודמת. איזו הרווחה. איזה חסד־עולמים. בימים הראשונים עוד נמשך המצב הזה… לא היה קיים כל תא, רק מרחבים היו, חלל, וקראתי, קראתי הרבה. מפליא הדבר איזו השפעה מפייסת יש לספר במקרים כאלה…”

יותר מכל קרא בספר התהילים וריכז לבו ודעתו על הפסוק “יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן”. “כמה הוייה מזרחית מקורית יש במלים הללו” – כתב. – “מתבקשת לכך מוסיקה דתית. או, מוטב, המיית־ים”.

אבל עם עינויי החקירה המשפילה חל מיפנה. “ירדתי מעל פיסגת ההר שלי”. שוב הופך הוא והופך באפשרויות של בריחה. רצונו לחיים כה עז ודאגתו לאשתו ולילדיו כה עמוקה. “ככה זה” – כותב הוא – “אני אדם כה פשוט… אם הימים הקשים האלה עלי לעבור ולהחזיק בהם מעמד. ואם בסוף בכל־זאת ייחרץ גורלי, ידידים יקרים, אזי אלך כגבר”. “אתם תוכלי לעשות רבות למעני” – מסיים הוא מכתבו זה – “אולי לא תוכלו לשחררני ומותר לכם לוותר על כך, אך אתם יכולים לעמוד לימיני לעודד את רוחי. בזאת נחמתי. צר לי מאוד על שנאלצתי להשמיד את מכתביכם לאחר שקראתי פעם אחת. ברצוני היה לשמור אותם כל ימי חיי…”

לא רבים הימים שעוד מונו לו.

 

יד    🔗

על אורח חייו מעשיו בצינוק בתקופה האחרונה לחייו סיפרה כעבור שנים שכנתו בתא הסמוך. האסירה במחנה־העבודה פוכט, ו.ס. דֶה־יונג־וָבֶר, נכלאה בצינוק בעוון עישון סיגריה. המפקחת ההולנדית השמנה, שדמתה לפרה חולבת וזכתה בשל כך בפי האסירים לכינוי “הקנקן”, היא שתפסה אותה בקלקלתה בשעת עבודתה בצריף בתי־המלאכה של חברת פיליפס, הרתומים למאמץ המלחמה הנאצי. סוהרת זו, אשר השפה ההולנדית הקלוקלת שבפיה גילתה את בורותה, היתה ידועה לשימצה בפי האסירים בהתלהבותה לשאת רצון אדוניה, המפקדים הנאצים. העדה המספרת זכרונותיה המרים ממחנה פוכט כבר נפגשה אתה פנים אל פנים לפני תקרית העישון. ביום שחלתה היה זה וניתנה לה הרשות לפנות לרופא. זוכרת היא איך רצה מרחק רב ברגליים כושלות, יחד עם עוד אסירה חולה, לצדי האופניים שעליהם רכבה “הקנקן”, הממונה למסירתן לידי משמר המרפאה. עד היום צוללת באזניה קריאתה הגסה בגרמנית המגומגמת באוזני סמלת ס. ס. בשער המירפאה: “שתי חתיכות שליה!” משתפת־הפעולה ההולנדית וסמלת ס.ס הגרמניה החליפו חיוכים של הבנה. השער נפתח.

בעוון העישון הוטל עליה עונש של ישיבה בצינוק שבוע ימים. היו דרגות שונות בעונשי־צינוק. היו דרגות, שפירושן ישיבת ששה שבועות רצופים בתא הצר והמעובש, ללא שמיכה וללא מזרן – כלומר, שינה בעמידה או על המרצפות הלחות. עונש זה נתלוותה לו תמיד התקפה חריפה של שגרון, אם לא נסתיים בשילוח אל אחד ממחנות המוות של גרמניה.

הפעם היה העונש קל, יחסית. רק שבוע ימים, וקיבלה מזרן ושמיכה. האסירה הובאה לצינוק ישר ממיסדר הערב. למטה, על־יד הכניסה, בדק המשמר בקפדנות את הבגדים שעל הגוף וכל שנמצא מיותר היה עליה לפשוט, כי הסבל מקור היה חלק בלתי נפרד מהעונש.

יש שהבדיקה לא היתה קפדנית ביותר. לעתים גם הצליחו האסירים להערים על השומרים כשהם פושטים בגדיהם בעצלתיים ומוציאים על־יד כך מכליהם את אנשי ס. ס חסרי הסבלנות – “שנל־שנל” (מהר־מהר), זה היה קצב הפיקוד הרגיל במחנה.

הפעם לא שיחק לה מזלה לאסירה. וכך כלאו אותה בתא הערום, המרוצף אבני מדרכה לחות, כשעליה גופיה ותחתונים ושמלה בלבד. הכתלים העבשים היו מכוסים שכבות של גבישי מלח משנים. והסורגים שלפני האשנב למעלה היו חומים מחלודה.

בערב ימי הפסחא (1944) היה הדבר. מזג האויר בחוץ כבר אביבי וחמים. אך בצינוק שרר קור עבש. העיניים תרו מסביב ולא מצאו חפץ לנוח עליו. לא היתה כאן אפילו “החבית” המפורסמת המהווה חלק בלתי נפרד של הווי תא האסירים. האסירה נעצה מבטה בספל הגדול והגס ובכף המגושמת שנחו בפינה – זה כל הציוד שהעניקו לה שלטונות בית־הסוהר – והחלה קוראת את הכתובות החרותים על הכתלים. היו אלה דברי געגועים ופרידה מקרובים ויקרים וזעקות קורעות־לב כתובות בשגיאות דפוס גסות. היו גם אמרות חכמה ובינה, קריאות עוז ועדוד, כגון “תחי המולדת!” “יחי החופש!” ועוד כדומה.

ואז נשמעה נקישה קלה בדלת ומישהו קרא בלחישה בשמה מבעד לצוהר הקטן. מבוהלת ותמהה התקרבה בזהירות אל הפתח ושאלה גם היא בלחש מי הקורא לה. התברר, כי היה אחד האסירים שאתו עבדה בבתי מלאכה של חברת פיליפס. לפני זמן קצר הושם בצינוק שבאותו הפרוזדור. שאלה איך הגיע ליד התא שלה. סיפר לה, כי כשחזר לתאו מטיול ה“אורור” היומי, משך אחריו יפה את דלת התא שמנעולו מבחוץ. וכאשר באו אחר־כך הסוהרים לפרוזדור על מנת לנעול את הדלתות בבריח כדרכם ערב ערב, לא נתנו דעתם על כך שבריח דלתו אינו נעול. וכאשר נתרחקו מן האגף וצעדיהם נדמו, סיכן עצמו ויצא חרש מתאו והגיע לכאן. עתה הציע לה שהוא יפתח את בריח דלתה, אם רצונה בכך. אבל היא פחדה. פעם ראשונה היתה בצינוק וכולה חשש לאשר עלול לקרות.

הקול שמעבר לדלת שאל על מה נענשה. סיפרה לו. אמר בצחוק: “חכי רגע על־יד הדלת”. נעלם וחזר כעבור רגעים מעטים ותחב לתוך הצוהר גפרור אחד, קרע של קופסת גפרורים וסיגריה תוצרת עצמית. וכך גרמה לה קורת־רוח ובדיחות־הדעת העובדה, כי בשעה הראשונה למאסרה בגלל עישון ניתן לה לעבור אותה עבירה ממש בתוך הצינוק. וכך התברר לה כי דוקא בצינוק אפשר לעבור עבירות מבלי להיתפס. בהצטלבויות הפרוזדורים ועל יד המדרגות היו אמנם שערים נעולים, שמנעו כל אפשרות של בריחה. אבל לעומת זאת היה יתרונם בכך, שכל תנועת התקדמות של סוהר אל התאים היו האסירים שומעים בעוד מועד על־ידי חריקת מנעולי השערים. וכך פיתחו לעצמם שיטה של אזעקה, שקיימו אותה בדיקנות. רק נשמעה חריקת מנעול ראשון בפתיחתו, מיד עלה מתוך התא הקרוב ביותר לשער זה נעימת פזמון מוסכם, שהאסיר שר או שרק אותו, כשהוא עומד ליד האשנב. שמע שכנו בתא הסמוך את השדר, מיד חזר עליו כאות אזעקה. כך עבר הפזמון מתא לתא, כנישא על גלי האתר מבלי להכזיב, כי הסוהרים לא חשו בדבר או לא נתנו דעתם על כך.

לא סיימה עדיין עישון הסיגריה ושוב נשמע קול דפיקה, הפעם מעבר לכותל השמאלי של תא הצינוק. קול גבר שאל:

“מי יושב בשכנותי?”

ענתה קצרות:

“אשה”

“מה שמך?”

ו“מי אתה?”

לתמהונה שמעה את השם יופ וסטרויל, הידוע לה מכבר. ידעה כי וילי עצורה זה כמה זמן במחנה פוכט. אבל חידוש גמור היה זה לה, שגם יופ במאסר. מתוך השיחה הארוכה בלחישה מעבר לקיר באותו ערב ראשון בתא הצינוק, זוכרת היא בעיקר איך ריכז יופ כל מעייניו בשלומה של וילי ומצבה. הביע שמחתו לשמע דברי שכנתו הבלתי נראית, כי וילי אשת־חיל היא, ולמרות מצב בריאותה העדין עומדת היא יפה בתנאים הקשים של מחנה העבודה. סיפר בגאוה איך סייעה בידו והיתה שותפה לו בכל שנות הפעולה במחתרת, כשדאגתה נתונה בד בבד לארבעת ילדיהם הקטנים. כן ביקש לדעת על מה הושמה שכנתו בצינוק ואיך שלומה ומצב רוחה. גם על עצמו סיפר, כי יושב הוא במעצר־מוקדם ועדיין צפויות לו החקירות, אבל הוא מתכונן להן בלא פחד ומתוך תקוה לעמוד בנסיון ולצאת בשלום. ברור היה, כי רוחו איתנה ולבו ער.

בימים שלאחר אותו ערב הוברר לה, כי יופ הוא הרוח החיה בכל הצינוק. הוא המארגן משחקי דמקה ותחרויות שחמט מבעד לאשנב או לצוהר, כשאת הכלים הדרושים לכך לשים האסירים מפירורי לחם. הוא המרצה הרצאות מענינות בהיסטוריה וספרות ובשטחים רבים אחרים, או המלהיב את החבורה לשיר. מפעם לפעם דיקלם מתוך “האביב” לגורטר, מוַן־קולם ומרגוט פוס ולעתים קרובות נושא קולו בדקלום שיר “החרות” של פריץ טינגן. היה סוחף אחריו את כל האסירים בהתלהבותו. ואם מישהו התחמק ולא נענה, מפני מחלה או דכאון, מיד יופ מבחין בנעדר ומסתער עליו באמצעות שכניו, עד שהלה נסחף לויכוח הכללי. תענוג היה לשמוע דבריו החריפים בויכוח, כשאינו בוחר במלים להדברת יריביו ולא פעם פיו מתיז דברי חרפות וגידופים המעוררים צחוק ומשכיחים לשעה קלה את כל הדאגות.

בערב הראשון בצינוק, רק התרחקו צעדי הצועדים בנעילת הבריחים, שמעה שוב את קולו של יופ הלוחש לה: “עכשיו תציבי את המזרן שלך ליד הקיר מתחת לאשנב, תטפסי ותעלי עליו, בעזרת הכף שלך תדחפי את צירי האשנב, תפרקי את מסגרתו ותוציאי ראשך החוצה מבעד לסורגים – ואז נוכל להתראות”.

עשתה כאשר אמר. ואמנם עלה הדבר בידה ובזוית עין אחת הצליחה לבסוף לראות קטע מן המצח שלו וקווצת שער־שיבה. אבל לא יכלה להחזיק מעמד כך זמן רב. מבחוץ עלה לקראתה גל אויר חם ורך. השמים היו כחולים ללא ענן. אבל מן הסורגים שבהם נאחזה נדף ריח מבחיל, כי הרי מבעדם נאלץ האסיר להתיז החוצה את אשר נצטבר במשך היום בתוך הספל שלו שמתוכו אכל ובו באין־ברירה עשה צרכיו. רק פעמיים ביום, בוקר וערב, ניתן לאסירים לצאת לצרכיהם, ככלבים, ואז יכלו גם לשטוף איך־שהוא את הספלים המסריחים. כשהוגש לה לאסירה בפעם הראשונה משקה חם, בדומה למין תה, באותו הספל, כמעט התעלפה מהריח שעלה באפה. אבל כעבור ימים מעטים התרגלה גם לכך.

ערב אחד, בדרכה מבית השימוש לתא, הבחינה בשני אסירים חדשים. היו אלה שני בחורים צעירים, רזים וחיוורים, כבולים בידיהם אל ידי הסוהרים המובילים אותם, לבושים מעילי גשם בהירים – כלומר, השניים מובאים מבחוץ. בראש החבורה המעוררת זוועה צעד הסוהר התורן אותו יום, המכונה בפי כל בשם “איש חג־המולד”, מאנשי ס. ס., הידוע לשימצה באכזריותו. כשראה את האסירה בפרוזדור מיד ציוה עליה להסב פניה אל הכותל. וכך עשתה. עמדה שעה ארוכה, אינה רואה את הנעשה סביבה, אך אוזניה קולטות שקשוק כבלים וקול צעדים ונקישות בריחים ותכונות צעדים מתרחקים. ידעה, כי הבחורים הצעירים שוכנו בתאים השכנים לתאה מימין. לפני התרחקם ציוו עליה אנשי ס.ס. להיכנס לתאה. מיהרה לעשות כמצוותם ומשכה יפה את הדלת אחריה, כפי שלמדה משכניה בעלי הנסיון. ואמנם, כשהגיעה שעת הביקורת שלפני השינה לא הבחינו הסוהרים כי בריח הדלת של תאה נשאר פתוח. וכאשר נדמו צעדיהם יצאה בלאט מתאה וצעדה חרש לעבר התא שמימין, התיקה את הבריח ממקומו, ופתחה את הדלת ונכנסה לתא המעצר השרוי באפלולית הדמדומים.

אין לתאר את התמהון והאימה על פני הנער, שראה פתאום צל אדם בתא, מבלי שיכול להבחין באפלולית הערב מיהו. ככל שהתקרבה אליו כן נס בבהלה, מתכווץ בפינת התא, כולו תדהמה. “אל פחד, גם אני אסירה”. מיהרה להרגיעו ורק אז שבה רוחו אליו והלכו יחד אל תא חברו למעצר.

השניים הובאו לכאן ממחנה ארנהיים, שם הרעיבו אותם ועמדו בעינויים קשים בשעות של חקירות ממושכות. לבסוף נגזר עליהם פסק־דין מוות ולשם ביצועו הביאו אותם למחנה פוכט. כל זאת סיפרו בלחישה לאורחת הבלתי צפויה. שעה של התפרקות היתה זו להם לאחר כל הקורות אותם. שכחו לשעה קלה מה צפוי להם וביקשו לדעת היכן הם ומי מצוי בקרבתם. אותו ערב פרקו עול, עברו מתא לתא, הסיטו בריחים ונפגשו פנים אל פנים עם יושביהם. כך נפגשו גם עם יופ וסטרויל, אשר הפתיע אותם במראהו הבלתי רגיל, בעיניו השקועות עמוק בחוריהן מתחת למצח הרחב, ברעמת שער השיבה שלו ובגוון פניו הצהובים כעין השעווה. תאו של יופ היה בעיניהם כטרקלין, כיוון שבהיותו עדיין נתון במעצר מוקדם, נהנה מזכויות כגון מיטת־שדה, שולחן קטן ושרפרף.

התקבצו ובאו לתא עוד כמה אסירים והחלו מתיעצים איך יוכלו לסייע בידי הנדונים למות להימלט מכאן. צצו תכניות רבות ושונות, אך כולן נפסלו בשל חוסר הסיכויים להצליח בהן. לבסוף, נתגבשה תוכנית אחת המתקבלת על הדעת, אך היתה כרוכה בה סכנת תגמול עונשים לאסירים כולם, אם תצליח. לאחר התיעצות קצרה החליטו הנאספים ליטול על עצמם את הסיכון ובלבד שהצעירים יימלטו. אך השניים סרבו. לא, הם לא יטילו על אחרים את גזר גורלם. מאמינים היו באמונה שלמה, כי כך נגזר עליהם וחובת־כבוד היא להם לשאת את גזר־הדין באומץ.

חיפשו האסירים ומצאו כמה פיסות־ניר ובידי יופ היה קצה עפרון בסתר. וכך ניתנה לבחורים האפשרות להיפרד ממחשבותיהם.

בינתיים ירד הלילה. חושך. יש להזדרז. ועוד מעט יעבור המשמר. צריך להתפזר. כשסיימו לכתוב ומסרו הפתקים לאסירה, הסתירה אותם בתוך שער ראשה, באין מקום סתר אחר בתא. איש איש לבדד חזרו הכל לתאיהם. ורק הצעירים בשנים נכלאו בתא אחד. האסירה עוד הספיקה לנעול את דלת התאים מבחוץ בבריח כחוק ואת דלתה היא משכה אחריה ככל שיכלה. למחרת הבוקר העמיד “איש חג המולד” פנים מופתעות למראה הבריח הפתוח, אבל לא אמר דבר.

אותו יום חולקו חבילות הצלב־האדום. רק לנידונים למות לא ניתן דבר. מיד עברה הידיעה מתא לתא. ולא חלפה שעה ארוכה ולמרות הדלתות הנעולות נמצאה הדרך להעביר אליהם ממיטב הממתקים והמיצרכים. שקיות הניר של הצלב האדום נקרעו וחוברו לרצועות ארוכות שחוברו יחד לחבל ארוך ובקצהו נקשרו המצרכים להעברה. ובשעות הערב, לאחר שהוחזרו המזרנים לתאים, העמידו כל מיזרן לסולם לטפס עליו עד לאשנב, בכדי להושיט מבעד לסורגים שעליו קצות החבל אל היד המושטת מבין סורגי האשנב של התא הסמוך. וכך, בזהירות ובשקט, מתוך תכנון קפדני וסבלנות אין קץ הגיעו המיצרכים והממתקים לתאיהם של הצעירים הרעבים, שאכלו לשׂובע, לראשונה מזה שבועות וחדשים.

פתאום נצנצה התחושה בלבם, שמא סעודה אחרונה היא להם ושעותיהם ספורות וירד עליהם חשבון־הנפש האחרון. כל שעות הלילה לא נתנו שינה לעיניהם. קראו פרקי תהילים. ובזה אחר זה אמרו דברי תפילות בקול רם, שבקע מבעד לכתלים והעיר את האסירים, והכל הקשיבו בדומיה, נפעמים ונרעשים.

למחרת הבוקר היו תאיהם של השנים ריקים ודלתותיהם קרועות לרווחה. את קולות היריות לא שמעו האסירים, יתכן, נשא אותם הרוח לכיוון אחר.

אך עוד הם הלומים מקורות הלילה, ירדה עליהם סערה חדשה. יופ וסטרויל נקרא לחקירה – והחוקרים הם אנשי ס.ס. אלה שהביאו לכאן את הנערים. בשעה 12 בצהרים הוצא מחדרו ובשבע בערב, שעת החזרת המזרנים לתאים, עדיין לא חזר. לא היו משחקי שחמט ודמקה בכל אותן השעות הכבדות כעופרת. דממה בתאים. לא נשמעה מלה, לא דיברו על המוצאים להורג ולא על הנעדר לחקירה. איש איש הצטנף בתאו, מדוכא ומיואש.

רק בעשר בלילה חרק פתאום שער אי־בזה וצעדים דשדשו ודלת נפתחה ובריח ננעל. ומתא לתא עברה הבשורה כהרף־עין והצינוק נשם לרווחה – יופ חזר. ביקשו לדעת איך היתה החקירה ומה שלומו והאם היכוהו ועינוהו. אבל הוא היה עייף מדי מלשוחח. רק למחרת היום סיפר כיצד הצליח, לדעתו, לעמוד בחקירה על הגירסה שהכין בימי שבתו בצינוק ובה ביקש לבלבל את חוקריו לבל ידעו זהותו האמיתית ומעשי ההצלה שלו. היה מלא עידוד ואמונה, כי בקרוב ישוחרר.

למחרת היום נסתיים שבוע העונש של האסירה בצינוק. בערב האחרון הבריח יופ לתוך תאה פתק לוילי, שגם אותו הסתירה בשערה. ולא ידעה ולא ידע גם הוא, כי מכתב אחרון הוא.

 

טו    🔗

כל אותו הזמן לא פסקו החברים בחוץ מנסיונותיהם לשחררו מציפורני הטורף בכל דרך שתינתן. יאן סמיט הגיע לאחר מאמצים רבים לידי שיחה פנים אל פנים עם יופ במקום מאסרו, באמצעות שוטר של בית־הסוהר באיינטהובן. נסיון לחלצו ולסייע להבריחו בשעת העברתו לחקירה ברוטרדם נכשל, כי ההעברה בוצעה לפני המועד שנקבע. גם “קבוצת לחימה” שהופעלה, החטיאה את המטרה. אז ניסו בדרך אחרת. לאחר שהביאו בסודם רופא ידיד בבית־הסוהר ברוטרדם תרמו יאן ופראנס מדמם להכנת אבקות, שבהן יביים יופ שטף־דם בקיבה, מתוך התקווה, כי יישלח לריפוי בבית־החולים ברוטרדם ובדרך יבריחוהו. אבל גם תוכנית זו נכשלה, מאחר שנשלח מבית־הסוהר ברוטרדם למחנה־הריכוז בפוכט. תכנית אחרת של יופ, שנראתה תחילה דמיונית ובלתי ניתנת לביצוע, יצאה בכל־זאת לפועל בעזרת אחד הרופאים, ד"ר דרוסט, והיא הפגישה עם וילי. אותו זמן עבדה וילי עבודת כפייה בבית־החרושת למסכות־גאז בקרבת המחנה ושמה הלך לפניה בשל השפעתה הטובה על חבריה למאסר ועזרתה להם בצרה. בהתאם לתוכנית, הועברה למחלקת הנשים של בית החולים במחנה פוכט, לאחר שהצליחה לחלות על־ידי בליעת מספר רב של כדורי חינין. וכך נפגשו מרחוק, כשגדר התיל מפרידה ביניהם.

פגישה אחרונה היתה זו, כי מאז שנכשל נסיון נוסף של חבריו להבריחו, באפריל 1944, הושם יופ לשבועות וחדשים בצינוק שבבונקר אשר ממנו יצא רק בדרכו האחרונה. הכשלון נגרם שוב בשל הלשנה. המלשין הפעם היה הולנדי בשם קארל, שהגיסטאפו הצליחה לשתלו בקרב החבורה, לאחר שאחד ממכתביו של יופ מהמחנה נפל לידיה. בשעת התכנסותם של כמה מהחבורה בביתה של טינה סֵכבור בהאג, פרצה המשטרה החשאית לבית ואסרה את כל יושביו. מנחם, שהביא בגדים ליופ להברחתו ממחנה פוכט, נאסר עוד קודם לכן בו במקום. עתה נאסרה גם מרים.

מנחם נחקר ארוכות בידי אנשי הגיסטאפו. תחילה חשבוהו ללא־יהודי. אך בהמשך החקירה נתגלתה יהדותו. בדרך למחנה ווסטרבוק נפגש עם מרים. השנה האחרונה של המלחמה עברה על השניים במחנה ברגן־בלזן. לפני מאסרה הביאה מרים למקומות־מחבוא כמה תינוקות יהודיים מאמסטרדם. במיבצע מיוחד, מתוכנן בהקפדה תוך מתח עליון, הובילה למקומות־מחבוא כמה חברים מאלה אשר קורט ואלטר הנועז הצליח להבריח ממחנה וסטרבורק, בתוקף תפקידו הרשמי כנהג קטר של רכבות־המוות.

לאחר המאסרים בחודשי מאי־אפריל 1944 החל מתמוטט ארגון המחתרת החלוצית. פעיליו מנו מלכתחילה אחד־עשר הולנדים וארבעה־עשר יהודים, צעירים כולם, שעבדו יד ביד מתוך זהות רעיון ומעשה. עתה נתפסו בחלקם אחד אחד ונאסרו בהולנד ובפריס.

הידיעה שהגרמנים עומדים לחסל לחלוטין את מחנה ווסטרבורק, ירדה כמהלומה על שרידי החבורה, שעוד נותרו בפעולה. פראנס, שהגיסטאפו התחקתה על עקבותיו לא פעם ונאלץ לנדוד עם משפחתו ממחבוא למחבוא, התקשר מיד עם שלושה מחברי ועד ההתנגדות והוחלט לפוצץ את פסי הרכבת. אבל רק חמש־עשרה דקות נותרו עד למועד צאת המשלוח לאושביץ – ולמרות שסיכן חייו – לא עלה הדבר בידו.

במכתבו כתום המלחמה אל הנצולים שהצליחו להגיע לארץ־ישראל, סיפר פראנס על אחד המעשים האחרונים של שרידי החבורה, בסוף שנת 1944:

“חיפשנו דרך חדשה להבריח חברים מהמחנה (ווסטרבורק), במקרה שהגרמנים יפתחו בהשמדה גמורה של העצורים. קורט ואלטר גילה תעלת־ביוב שעברה מתחת לבריכה ולגדר התיל מחוץ למחנה – קוטר התעלה 50 ס”מ. קורט ניסה לעבור דרך הצינור והצליח לזחול כיברת דרך בו והחליט, כי בשעת ההכרח אפשר יהיה להשתמש בדרך זו, למרות המים והבוץ שהצטברו בצינור. כדי לבדוק את מידת האיוורור קשר נר אל קרש קטן והשיטו דרך התעלה, והנר יצא מתוכה במרחק כמאתיים מטר בעודו דולק. כל הבדיקות הללו עשה קורט כשהמנוולים סביבו. הוא הסתיר בשדה מזוודה ובה בגדים אזרחיים. בשעה מאוחרת יותר הרכיב קרונית על שלושה גלגלים הניתנת לפירוק. חיברוה בתוך הצינור והיא נכנסה בו כליל. הכוונה היתה, שחבר ישכב על גבו בקרונית ואחרים ימשכו אותה דרך התעלה…"

לא השתמשו במכשיר. השחרור בא כאלומת אור. שרידי המחתרת ההולנדית־החלוצית המשיכו פעולתם גם אחר־כך, בהושיטם עזרה לתנועת הבריחה, יד ביד עם אנשי הפלוגות הארצישראליות בצבא הבריטי באירופה המשוחררת.

יופ לא היה בחיים עוד. הוא הוצא להורג עם שלושה אסירים אחרים, כפעולת תגמול, לאחר נסיון של התנקשות בחיי מפקד ס.ס. בהולנד.

כף תמו חייו, והוא בן 45 שנים.

וילי שמעה מפי אחת האסירות, ידידתו של קאפו במחנה פוכט, כיצד צעד יופ לגרדום בקומה זקופה ובראש מורם, והאציל מרוחו גם על חבריו.

רופא אסיר, ד"ר מ. א. סטיינס, סיפר על הלילה האחרון:

הערב ירד על הבונקר במחנה פוכט. עוד מעט יהיה לילה בתאים העבשים והמזוהמים, שאליהם אינה חודרת כמעט קרן־אור גם ביום, צריחותיו של השומר נאלמו… גדרות הברזל המפרידות בין מחלקה למחלקה בבונקר נסגרו בקול רעש גדול. גם עובדי הדפוס כבר, איפוא, בפנים. עובדי הדפוס נכלאים לילה לילה בבונקר בכדי למנוע כל מגע שלהם עם שאר אסירי המחנה. כי הרי הם המדפיסים את ספרות התעמולה הארסית של היטלר במסוה של "תעמולת השקר של בעלות הברית,. הם גם המדפיסים את שטרות הכסף האנגלי והצרפתי המזויף. וכן הם הראשונים לדעת תוכן ההודעות המודפסות, שיודבקו במחנה למחרת בבוקר באותיות מאירות עיניים ובהן שוב ושוב שמות המוצאים להורג.

השומרים יצאו מן הפרוזדורים. הושלך הס. אז בקע פתאום מעבר לשער קולו של האסיר קוֹ הוֹמָה הקורא בשמותיהם של אלה שיוצאו להורג בשעה ארבע בבוקר.

יופ שמע את בשורת המוות. ידע מה צפוי לו לפני עלות השחר. והנה… “האם חולם אני בהקיץ?” – סיפר הרופא – "בקול צלול, ללא רעד, מדקלם יופ בתא הצינוק את שירו הנהדר של קמפרט, “שמונה־עשר ההרוגים…”

“גרוני חנוק. אני שומע את המלים ההולמות באימתן את השעה הזאת: “בו אנוח עלום־שם…” ו”איש לא יראה את הערב“. עיני בוערות בלחלוחית הדמעות, שאין בכוחי עוד לעצרן. עוד מעט יקיץ הקץ על אדם נאצל, שהיה בו כדי לתרום כל־כך הרבה למען החיים”.

חלפו שנים ויופ לא נשכח. ללא תמורה – למשפחה, לחברים, לתלמידים, לאדם ולעולם. כעקבות בסלע – כן רישומי דמותו בלב יודעיו, כן תחיה רוחו לדורות.

 

עֶרֶב בַּכֶּלֶא מאת יופ וסטרוויל    🔗

שְׁעַת הִרְהוּרִים חֲרִישִׁית.

שְׁעַת דִמְדוּמִים וּמָצוֹר.

זֹהַר קוֹרֵן מִתּוֹכִי

וְשׁוֹטֵף אֶת כֻּלִי בְּאוֹר.

כֶּלֶא. כְּתָלִים אַרְבָּעָה.

מַנְעוּל. וְהַפֶּתַח סָתוּם.

מְאוּחָר. מְאוּחָר כְּבָר מְאֹד.

וְהָאוֹר הַדוֹלֵק עָמוּם.

פָּרַשְׂתִּי כַּפַּי בִתְפִלָה.

עָצַמְתִּי עֵינַי מִלִרְאוֹת.

מִתְּהוֹם תְּהוֹמֵי יִסוּרַי

עֵינַי אֶת הַנֶצַח תָּרוֹת.

יְתוֹם וּבְדִידוּת אֲטוּמָה.

אֵין פֵּשֶׁר. אֵין גֶשֶׁר. אֵין קוֹל.

נַפְשִׁי הַשׁוֹאֶלֶת סְתוּמָה.

שַׁלְוָה מְבַקֶשֶׁת בַּכֹּל.

שְׁעַת הִרְהוּרִים חֲרִישִׁית.

שְׁקִיעָה. וְהָאֹפֶק חִוֵר.

קֶרֶן־עַרְבַּיִם דַקָה

רוֹטֶטֶת עַל כֹּתֶל עִוֵר.

הַכֹּתֶל! הַסֵמֶל הַגַס

שֶׁל עֵדֶר פּוֹרֵעַ חֹק,

שֶׁנֶפֶשׁ נָתַן לְמִרְמָס

וְחֹפֶש הוֹשִׁיב בַּצִינוֹק.

שְׁעַת הִרְהוּרִים חֲרִישִׁית.

כְּבָר לַיְלָה יָרַד. לֵיל מָגוֹר.

הַזֹהַר אֲשֶׁר מִתּוֹכִי

שׁוֹטֵף אוֹתִי נֹגַהּ וָאוֹר.

עֵינַי בַשָׁמַיִם תּוֹהוֹת.

הֲיֵשׁ מַעֲנֶה בָם, הֲיֵשׁ?

הֲיֵשׁ בַּחַיִים שֶׁמֵעֵבֶר

תְּשׁוּבָה לַאֲשֶׁר אֲבַקֵשׁ?

רִשְׁרוּשׁ צַמָרוֹת בְּפִתְאֹם.

וְקוֹל בְּאָזְנַי מְצַלְצַל.

כַּנְפֵי־אֲנָפוֹת בַּמָרוֹם

מַכּוֹת חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ בַּלֵיל.

זַרְזִיר מְצַיֵץ צִיוּצִים

אֶל עוֹלָם מְאוּחָר וְעָיֵף,

גוֹעֲשִׁים בְּקִרְבִּי וּפוֹרְצִים

הַחַיִים שֶׁאֲנִי אוֹהֵב.

הִנֵה הֵם, הִנָם – כָּל רֵעַי,

לְצִדִי הֵם עוֹמְדִים בַּשׁוּרָה,

בְּיַחַד צָעַדְנוּ מוּל צַר

אֶת הַדֶרֶךְ הַזֹאת הַיְשָׁרָה.

הִנֵה גַם עֵינֵי רְעוּתִּי,

הַחוֹלְמוֹת, מְאִירוֹת הַמַבָּט.

אֵין פַּחַד בְּלֵב רַעְיָתִי,

כִּי לִבֵּנוּ הוֹלֵם בְּאֶחָד.

אַחַת לִי עַכְשָׁיו. הַיְנוּ־הַךְ.

אִם אָמוּת, אוֹ אוֹסִיפָה לִחְיוֹת.

אוֹר פֶּלֶא גָדוֹל בִּי נִפְקַח

וְעָשַׁרְתִּי, עָשַׁרְתִּי מְאֹד.

שְׁעַת הִרְהוּרִים חֲרִישִׁית.

וְלַיְלָה אָרוֹךְ מַאֲפִיל.

הַזֹהַר אֲשֶׁר מִתּוֹכִי –

שָׁטֹף שְׁטָפַנִי כָּלִיל.

עברית י. א.