שאלו לרצונם של משוררים בשירתם ויגידוכם כי אין בלבם כל כונה של קבע ואין ציונים מוצבים בדרכם לאיזו מטרה, ואין הם אלא נכבשים לגירוי השירי וחסרי כוח שלא לציית לרחף פנימי שבערפלי יצרים, וכנועים למלאך־נפשם הגוזר עליהם ממסתריו את השירה. עד שאתה פוקח עיניך יום אחד וניצב במרחק־מה וסוקר אותה דרך, שהיתה רוחם של משוררים ללכת בה, וגילוי של הפתעה תוקפך בכוח ומטיל בך את אימת־הפלא ואת הודאות הברורה: הן דרך זו אחת היא ויחידה, ורוח זו היא רוחו של הזמן, והיא תפוסה לה לשירה כבצבת, ולכודה בה אחריתה מראשית! ראשון שהשליך חכתה של השירה העברית אל הצפוי והמזומם באפלת בארה של המאה העשרים היה ח. נ. ביאליק. רוח־הקודש שבו ידע כי נפסלה המזוזה בחורבת הלבבות, כי הגיעה שעתו של כרכור השדים. ביקשה המאה השמונה־עשרה לרפא רוחו של אדם בקרני אורו של שכל ולא נתרפא. הטעימתהו כל המאה התשע־עשרה מפרי עץ־הדעת והראתהו מה למעלה, רוקנה לעיני אדם את שמי השמים, עד תכלית כל תכלת ולבנת־ספיר, ולא נתרפאה רוחו של אדם. ולא זו בלבד אלא שתקף על האדם פחדו, פחד הריקניות, ההפשטה, אבדן לבושיו של עולם, קריעת הכיסויים המכסים על הבלימה, ועין אדם רהתה בפני הצצתו של התוהו. נפשו של אדם יראה מאז ומעולם את התוהו, וכל מה שיצרה רוח אנוש במעלות־תרבות ובמחשכי־כשפים לא יצרתהו אלא לשם כיסוי על התוהו והבלימה וכצעיפים לשם העלמת הקץ האורב. אך כל זמן שלא נתגלו שמים ולא נתרוקנו רקיעים, היתה חמה זורחת ומכסה על התוהו באורה ומאצילה גם צל לחסות בו. חופה זו של רקיעים ניטלה ממשותה במאה התשע־עשרה, בבוא גילוי אחר גילוי לגלות עריתה של הויה, ושום חיפוי לא בא לחפות על המתגלה. ונכנס אדם למאה העשרים כשהוא רגוז ונפחד, נפשו עליו קנוטה ולבו מר, ובמעמקיו קן לדגירת העצבת. מי ירפא לאדם בעצבתו ומי יורהו הדרך? שני רופאים הקימה המאה התשע־עשרה לאדם, בטרם נסתלקה. שניהם מזרע ישראל, מאלה שעשו כנף והמריאו ולא אלינו המאורות הורידו… הנרי ברגסון וזיגמונד פרויד. האצבעה של איזו השגחה היא, החוזרת על מעשיה עם מפנה התקופות? הן אז, בבוא קצם של אלילי עץ ואבן, יצא לפעלו “נזיר הלאומים, שנדד עם צלוחית של פלייטון בין זדים ויזרוק ויז גויים רבים עצומים ויטהר הרוחות ויבער השדים”. – הבאו גם הללו עם תחילתה של עת חדשה לטהר את הרוחות ולבער את השדים, הנאחזים כאותם הדיבוקים הרעים וכפגעים אנאכרוניים בנפש ואינם מניחים לה לצאת לגורלה החדש ולמזל תקופתה החדשה? שניהם שחו אל מקור אחד וראו את הזרם הנפלא, התחתי, של הנפש, את הזרם הבלתי־מודע של תוכני חיים, שעם כל היותו נעלם, מיטאפיסי, מציאותו ודאית והשפעתו רבה ועצומה; שניהם יצאו לרפא את האדם מפחד התוהו הזה; אלא שהראשון, ברגסון, נזדרז להמציא לאדם חיפוי חדש, ונעשה אב לתורת־מסתורין חדשה, מחדשה של המיטאפיסיקה; והשני, פרויד, בא לרפא נפשו של אדם על־ידי גילוי כל סתר וגאולה מפחד הסתרים והעלאת הבלתי־מודע למודע, ויצר תורתה של פסיכולוגית־המעמקים. אין להפריז במידת השפעתם של שנים אלו על הספרות, שהרי רק מעטים קבלו תורתם מתוך ידיעה ומסרוה ביצירתם לדור. אך אותם המניעים והכוחות שנגעו בנפשם של אלו ודחפום לבקש ריפוי לעולם חולה בנסתר, הם גם שנגעו בנפשם של משוררי הדור ומספריו והסבו עיניהם מן הנגלה אל הנסתר, כי שם מקורה של המחלה ומשם תבוא רפואתה. ואין פלא כי יצירתו של ביאליק, משורר המאה העשרים, הרבתה לתור אחר המופלא שבחיים, לקדוח אל שכבות־נפש תחתיות ולהשליך חכה במצולות אפלות. ידע ביאליק סודה של לשון חשאים, לשון הגונים והמראות, “בלשון זו יתורץ אל לבחירי רוחו, יהרהר שר העולם את הרהוריו, ויוצר אמן יגלום בה הגיג לבבו ומצא פתרון בה לחלום לא־הגוי”. במלים מועטות אלו גלם המשורר תורה שלמה, והסמיך בה את המראה והגון להרהורו של שר העולם ואת ההרהור ליצירת האמנותית ואת היצירה לפתרונו של חלום לא־הגוי, ללמדך כוחם של חיים המבקשים לקיים את עצמם ולהתעטף בעיטופים של תפארת ואמנות, מראות־טבע וקסמי־חלומות, כדי לחפות על אותו תוהו המתגלה לו לאדם לעתות בהפשטה ובמחשבה. סוד זה, שידעו משורר “הברכה” ושוררו בלשון־הלשונות וחד את חידתו בתמונות־הוד, מגלה הוא את כולו במסתו “גילוי וכיסוי בלשון”. כברגסון יודע הוא שהלשון אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית של הדברים, כשם שלדעת ברגסון אין גם המדע תופס מהותם של הדברים אלא סימניהם החיצוניים. אין המדע יודע כלל מהותה של תנועה מהי, ואך דרכי התנועה הוא מודד. נמצא שהגדרתו של המדע אינה אלא חוצצת בפני אותה מהות. וכן רואה ביאליק את הלשון כשהיא חוצצת בפני הדברים. “מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית, אינה אלא תוהה”… וכפרויד יודע הוא תפקידן של היצירה ושל המלה האנושית בחיי הנפש, שלא נבראו אלא לשם חציצה וכיסוי והפגת הפחד מפני הבלימה. ולא עוד אלא שהקדים המשורר וראה מה שלא ראה פרויד בראשיתו, מה שנתגלה לו בספרו “מעבר לעקרון העונג”, ענין פחדי המות ומתיקותה של אימה זו, כביכול, והפעולה היצרית שביצירה האנושית, הבאה לקומם נגד אימת המות את יסודות הבניה והיצירה. “אם בכל זאת הגיע האדם לידי דיבור ודעתו מתקררת בו – סבור המשורר הדורש במופלא – אין זה אלא מגודל פחדו להשאר רגע אחד עם אותו ה”תוהו" האפל, עם אותה הבלימה פנים אל פנים, בלי חציצה, כי “לא יראני האדם וחי' – אומר התוהו”. תפוסה היתה רוח העת בנפשו של המשורר לא כהשפעה ספרותית של הפילוסוף והרופא אלא כניצוץ־פליט־אש האינטואיציה העצמית, שנתמלט מנפשו כדי להאיר דרכו האפלה של אדם השבוי בין שתי רשויות, הרשות היוצאת – ההשכלה ואורה, והרשות הנכנסת – פחד הבדידות שבהמראת האדם לקראת כל האפשרויות באין אלוהים ובאין מקדש ללבבו, וצר לו משתיהן גם יחד. והואיל וחפשי היה המשורר מתורות הנתונות במסגרת השיטה, יצא לגשש באפלה לבדו, בכוחו הוא, לאורו הוא. בניגוד לדעתו של ברגסון לא ראה חזות גאולה לאדם במסתורין והיה הליוטרופי, ננהה אל שמש ואור ושבע שמשות לא הספיקו לרוות צמאונו לאור, והפליא כל גילוי אנושי, וכל ברק שבשכל הקורן קידם כמתנת־אלוהים רבת־חסד. ובניגוד לתורתו של פרויד, הסבורה כי אין היצירה האמנותית אלא האצלת מאויים, תחליף של הגשמת חלומות ומשאלות יצריים, או הסחתן של אימות־מות, ראה משוררנו באמנות, בשירה, את ההעזה הגדולה להציץ אל התהומות, לגלות את הצד המיחד שבדברים, את נשמתם היחידה ואת סגולתם העצמית של הדברים. להרגשתו של ביאליק בורחת השירה מן הקבוע והדומם בלשון, כלומר – מן הסטטי, אם להשתמש בלשונו של ברגסון – אל החי והמתנועע שבה. ו“חי” זה ו“מתנועע” זה אינם יפים לחיפוי ואינם משמשים כלים להסחה. “המלים מפרפרות – כאילו נחלצות רגע ממשבצותיהן ומחליפות מקום זו עם זו. ובינתיים, בין כיסוי לכיסוי, מהבהבת התהום”. יצירה שאין בה כלל מן ההצצה אל התוהו, אין חייה חיים ורצוי לה שלא באה לעולם. וכאן נפרד המשורר העברי מרבותיה של תורת האל־ידע, גם מתורת המסתורין שבה וגם מתורת־ההסחה, ודבק במסורת עתיקה של השירה העברית, זו שהיא עומדת על הנסיון, מעקדת יצחק ועד שירת הנסיון של איוב. השירה היא תמציתם של חיים והבעתם העליונה והמהותית. וזו אינה כדאית, וגם החיים אינם כדאיים, אלא אם כן יש בהם מגירויי היצר של הרגשת האחריות, מן האימה המתוקה של העמידה בנסיון. אביה הראשון של אומה זו עמד בנסיונות, וכל חייה של האומה היא עומדת בנסיונות. ואף השירה כך. ואם נפתח לו לדור פתח לבלימה, והתוהו מציץ מתהומות, לא לכסותם נבראה השירה אלא להציץ בהם, להציץ ולהציל, הצץ ועמוד בנסיון. וזהו סוד השפעתו הגדולה של ביאליק, וזהו סוד היותו עברי כל כך, לאומי כל כך, וזה פשר התיחדותו בין אחים גדולים כמוהו, כהתיחד עמו בין עמים רבים וגדולים ממנו. יקרו לו החיים כמו שהם, אך לעתים, ברגעים גדולים, הוא מניחם והולך להציץ אל המכוסה והמופלא מהם. אפילו בפואימה הצופה בעינים מפוקחות בפינת־חיים אחת כחיי “המתמיד”, יש בה מן ההצצה הזו והמלה השירית נעשית פתאום חיה ומתנועעת מתוך חילוף משמרתה והעתק מקומה. “היקום יחריש דומם ויחיל”, “כמו יכיל בסתר כנפיו תעלומות ולחשים, ומליט את פניו בדממה נאדרה ורגש מסתתר בין שולי שמלתו” – כאן החרד פתאום אגם־חיים והמשורר מציץ בחיל אל מסתרי החלום המדמדם עם אשמורת טרם־בוקר. התהום קוראת, התוהו מושך, הרוחות הפוחזים אף הם שתים בחלקות, מפתים למנוחה, למרגוע של טרם־היות, גם כוכבי־מעלה רומזים ממרומי התוהו הקר: ישנים אנחנו… הדומם התחתון והדומם העליון יחד שתו על החי־המדבר למשכו אל ערש רעננה של דמימה ובלימה, להוציאו מזה העולם של האחריות ושל הנסיון, של המשיכות והמשאלות, אל עולם שכולו שלוה ומרגוע ודממה נאדרה. אך חבטה זו, שמזכירה לנער כי סר מן הנתיבה, היא גם חבטה בנפש המשורר, שהאריך־העמיק בהצצה אל מעבר לפרגוד, וזכר חובתו… זוכר המשורר חובתו, מלחמתו ונסיונו. לבו לסתר־שדי, לחיק־אלוהים, עיניו בנפשו ואזנו נטויה אל רננת כוכבים רחוקה, למקום שם תהו ובלימה נשבו בסתר הנעלם. וכאחת עם זה ריאליסטן הוא ביאליק, יוצרו של “אריה בעל־גוף” ושר לשבט־אורו של אחד־העם ולכוכבו המרכזי… יום יום חולפת על פניו נשמת אלוהים ומלהטתו ויום יום הוא משלח עצמו לחשבון עולמו ולסבלותיו. גדולה משיכה שלו אל מפתן הבלימה, אל חדלון הקול והדברים, אל רעד הנצח, אל ספירות החלום, אל ה“פלאי” שפניו אל הנצח הבהיר ואחוריו אל אנשי ה“יריד”, וכאחת עם זה הוא מצוי בעצם ה“יריד” של התחיה והתקומה והוא משוררן ומבוען והמוליך והמביא את המשואות מהר אל הר. כי עיני הדור בנפשו ובמחשכיה. קרני אור של שכל לא רפאו, ההכרה המתעשרת והולכת לא הקלה, לא ניחמה. שם באפלה מסובכים השרשים, והם רטובים ורעננים כבימים מקדם. לא שזפתם עינה של התודעה. והם השולחים למעלה ענפיהם ועלוותם ופריים ולא רצוי לה לשירה שתיברא אם לא לקחה אזנה שמץ מהמתרקם באותה חשכה ואם לא ינוגן בה הד מאותה ההתרקמות. לשם ננהה ביאליק כל ימיו. מתשוקת הדממה שבמחשכים הללו אשר ליצרי החדלון הוא שר: “צנח לו זלזל על גדר וינם – – כה ישן אנכי” – – היתה ההצצה לחויה; דבקה החויה הזו בנפשו של קורא והשביעתהו אחד מששים של שנת הנצחים עם מתיקותה של אימת הסוף. מאותו תחום ארבו לנפשו הגעגועים והרעב, שלא רעב ללחם הוא ולא געגועים לחזון הם, כי אם רעב וגעגועים שלא היו כמוהם – לקץ, לגאולה ממשא החיים. מה נוראים חלומות אלה ומה מסוכנים הם לאדם! אך מתוקות שבעתים האימה והסכנה והעמידה בנסיון, כיאות למשוררו של עם הנסיונות. ומזלו של המשורר מוליכהו כל הימים אל תחומי הסכנה והנסיון. “אגדת שלושה וארבעה”, “ספיח” – נופי סכנה הם אלו. שם החלומות ידברו, הסמלים הקמאיים ירמזו, “שפת אלוהים” תלחש והרצפה על פיה. שם נצנצה לו למשורר בבואת ה“אני” שלו. “מי הוא הפלאי ההוא? הלא ידעתיו? הלא הייתיו? הלא קרוב הוא אלי ואל נפשי מאד מאד? – – פתאום זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורי על שפת הנחל – הלא אנוכי הוא! אני ולא אחר!” – – אצבע הדור הוא. הדור תפוס בצבת השירה. המשורר מבקש את ה“אני” שלו בסתר חלומות. שם הויתו וגם הוית עמו. משם יצאו הכל לחיים, לרגל השיירות וה“ירידים”, ואימה אחזה את המשורר להרגשה חלומית זו של רפיפות ואוריריות, נזילות הזייתית ושקיפות תהומית. אימה זו מפני ההתמססות ותמוגת הנפש בספירת החדלון היא שקמה בו למלחמת תגובה בשירי החורף, באותו רצון עז לרקע את הישות ולעשותה מוצקה ככפור, לחזור ולהקפיא את גלידי הקרח הצפים ומפשירים, שמבעד סדקיהם מציצה המצולה. בשירי החורף חוזר עולם ונעשה מוצק, גם האור והאויר נעשים מקשה אחת, עולם שנתרופף חוזר ומתרקע בין פטיש וסדן, כובש עצמו וחזק מתוכו, והדם שבאדם חוזר ומתברזל, והעוז והנוער חוזרים ומסתערים על החיים. כי לחיות נצטוה אדם, וחיים מבקשת אומה זו, חיים עד העולם. ביד השירה להגביר את החיים ולהאדירם. לא במסתורים חדשים יתחזקו יצרי החיים ולא בכוחם ייבנה ה“אני” המבועת של האדם; השירה ו“שפת אלוהים” שבקרבה היא תבוננהו, תחיהו, תצעידהו על גבי מצולות ותלמדהו לעמוד בנסיון, תרגילהו לראות אלוהים ולחיות. ולא עוד אלא גם “אני עליון” תטע בקרבו, מצפון תתן בלבו, לבל יצודוהו היצרים ולא יורידוהו שאולה. אמנם השמים נתרוקנו בדור של מדע, אך עוד מקום לאלוהים בלב אדם הרחב והגדול. נהייתו המוסרית של ביאליק אל המצפון מצאה לה הבעתה בהערצתו לאחד־העם. הוא שהגשים לו למשורר את ה“אני” העליון של האומה. הוא שהופיע לו באורו בין השמשות של התקופות כנושא הגחלת ושומר הניצוץ; הוא המנוע לחלומות לא־ברורים; הוא, שחלם כל ימיו על יצירת ספר תורת המוסר העברי ולא הגשים חלומו, הספיק בכל זאת לרמוז מ“על פרשת דרכיו”, כי יש מוסר באדם ובעם, והוא דבוק בנפשו של עם ואדם כתכונה עמוקה, ואין הוא תלוי במסתורין של דת ובאמונות מיטאפיסיות. ואם קר במקצת כוכבו של אחד־העם, וקרני עור פניו של “משה” שלו אף הן אינן מחממות ביותר, היה בהם כדי לצנן במקצת התלהטותו של המשורר שלא יאוכל סנה שבו לאפר, ואותו קו ישר שבתורת אחד־העם אף הוא קסם לו למשורר, שהוא עצמו נמשך כל ימיו אל מעבר לקו, למעלה ולמטה ממנו, ואל מעבר לפרגוד. על סף המאה הנבוכה עומד גם שאול טשרניחובסקי בשירתנו ומבקש דרך ואלוהים. ידועים לו הימים כימי יאוש. רקב הדור הנבוך עד גזעו ונתרוקן מתוכו. גוסס עולם בחושך. האורות אורות מתעים הם. והנה צמד פיו ללשון עברית קדומה, שכולה חליפות לו בה, הכל בה חדש לו, בתולי, קרקע לא־חרוש ותמים, פרימיטיב שוקק אונים, שדות תנכ“יים שלא נחרשו דורות רבים, מאז עזבה האומה מולדתה, ואשר נחרש ושודד והיה למרמס, לא נודע עדיין למשורר. זרו לו מדרשים ופירושים שמשמשו במקורות העתיקים של הלשון ומיעכום ורוקנום מתוכנם הראשוני. לטשרניחובסקי לא הציץ התוהו מבעד לכיסוייה של הלשון העברית כאשר הציץ לביאליק. חומרי הלשון עדיין חדשים היו לו כנתינתם וכל מלה חיפוי גמור בה, כל ניב – חציצה גמורה. ואותם הסמלים המיתולוגיים הנכריים, שבמקורותיהם נשחקו מרוב שימוש פסידו־קלסיציסטי, בהזדווגם לניבים עבריים בני זמנים מקבילים של יון הקדומה וישראל האלילי, זורמה בהם חיות חדשה והיו לשירת־חיים צוהלת ומושכת ומסיחה את הדעת מיאושו של דור ומכסה על רקבון בשכבות־גונים חדשות. אותו כוח ששיקע ביאליק ביצירתו, רובו שוקע בהוצאת הניב העברי מהתאבנותו כמטבע טבוע מדורות ולעשותו שוטף וחי ומוליד ומתחדש וטס כחץ אל מטרותיו החדשות. טשרניחובסקי לא הוצרך לכך. לו נתגלה אוצר חתום, שלא שומש בו עדיין, ושגם המשורר לא ידע עדיין מה סגולות השימוש בעשרו של אוצר זה. ביד לא למודה הוציא מאוצר זה אבנים טובות ומרגליות ואבני צבעונין ושבצן חרוזים חרוזים, מין במינו ומין בשאינו מינו, בלא בקיאות זקנים, אך במשובת צעירים, הששה על תוצאות מפתיעות הבאות כלאחר יד משחקת. הקורא העברי יש שראה בכך “ברבריזמים” ורע עליו המעשה; והיה שראה תחילה לשירה חדשה, חפשיה, להרכב ניבים חדשים, הפרדה לצורך הרכבה חדשה, לא שערוה קודמים, וטוב עליו המעשה ומבשר יצירה חדשה. אך שניהם מצאו בשירת טשרניחובסקי ענין גדול, מכורה חדשה לנפשם, או, נכון יותר, חידוש המכורה הישנה, החמה, הארצית, בטרם נולדו ההיסוסים, מלפני התגלות התוהו, בהיות עוד כנפים שלמות לשכינת־אל, כנפים לא־שבורות… מכאן הקסם השונה שביצירת שני משוררינו הגדולים הללו. ביאליק, שינק ממסורת ישנה, תכנים חדשים שר כל ימיו, רוח הזמן נוססה בו, ומפעם לפעם הרעיד את הלב באימת הגילוי של המרוקם בזמן ובאפלם של הבאות ממארב העתיד. טשרניחובסקי, שכולו חדש ומסורת זרה לו, תכנים ישנים שר, חותר כל הימים אל עברים, עבר קרוב, אידילי; עבר רחוק, אלילי. ביאליק שלח קרני גישוש אל העתיד; טשרניחובסקי התהלך בצעדים מאוששים על קרקע עבר בוטח. קסמו של ביאליק במנוחש תוך כדי הצצה בתוהו, בחיל הראייה ובעמידה בנסיון; קסמו של טשרניחובסקי בחידוש רקיעים ישנים ובמתיחתם מעל ראשינו מעל, לבל ייראה מה שלמעלה בריקניותו, ובשטיחת דשאים ועשבי־מור לחציצה בינינו ובמה שלמטה ממנו. אין משורר זה מבקש להראותנו מה למעלה ומה למטה; די לו לאדם במה שבין שמים וארץ, משכן האלים ובני־האדם מימים מקדם, בטרם הצצנו ונפגענו. ויש לו לטשרניחובסקי במה לחצוץ בינינו ולבין התוהו ובמה למלא את החלל שבין שמים וארץ. אלילי עולם גז תפסוהו ואין לו מנוס. רבו חמודות החיים ושגיון קסמם. עדיין העולם שבוי סוד־בראשית ותפוס למסתרי גזירה בשפת עדי־עד. לא נדף קסם החיים. חלל שבין ארץ ושמים דופק בשגעונות התאוה ולב אדם עשוי בשר נערץ באון. עדנה ממלאה את כל היצורים טרופי הריחות ומנגינת ברואים מתנשאת בקולות השאר. אמנם, דורות השכלה ומדעים חשפו מה שחשפו, גילו מה שגילו, אך מעט ודל מה שנתערטל ונתרוקן לעומת התעלומה הגדולה המכוסה מעין אדם ולא תיחשף. ומהספירות הבלתי מחושפות נובעים מכמני החיים ונמטרים על הכל. נתרוקן עולם מקסם דת־אל, אך לא תורת־מסתורין חדשה תמלא את אשר נגזל, כי מהי תורה זו מול הדת הממלאה עדיין את כל היקום, היא דת הפרפר, שנברא לעולמו, לחיי יום אחד, לשעת חתונתו בכנפי צבעונין… ומהי דת צרופה בשכל־אדם מול סוד שירת העולם וזמרתו, ההוד והיקוד הלנים במסתריו, “בנחש ולחש כל שבטי עם ועם, ביסודות ריקודם ומחולם”. ידע ידע גם טשרניחובסקי כוחם של סתרים שמעבר לזרם ההכרה. אותה “שפת אלוהים” החדה את חידתה ב”הברכה" של ביאליק היא “שפת עדי עד” בלשונו של טשרניחובסקי. היא היא שפת החלום והיא שרמזה לו למשורר בנחשים ולחשים של שבטי עמים, בכתבי יתדות של קדמוני עולם, באגדות אשפים ונגינות קלוטות מערפלי יובלים ובתנועות ריקודים ומחולות. וב“שיר על המחוללות” מנסה המשורר עצמו לפענח שפתו של מחול אמותינו, שיצאו בתופים אחר מרים, ולתרגם לשפתנו תנועות של גויות, מה קורא שם קמט כל מעיל ומה רומזת שם השוֹק ומה צוקת־חיבוק תובעים השרירים. אך לא בגילוי רואה המשורר תרופה לאדם, לפי שהגילוי מגרש את קסמי החיים, ומשוררנו נתפס לקסמם של כשפים ולבו נרעד מגלי געגועים לעולם מכושף, וצר לו לראות ב“צער העולם השרוי בלא נס”… ובזה רחקה שירה זו גם משירת ביאליק, לפי שבשירת ביאליק אנו נמצאים כפעם בפעם ברגע מאוים שבין כיסוי לכיסוי, ונשמתנו נצבתת רגע ממתיקותה של העמידה בנסיון, ולטשרניחובסקי זרה זו העמידה בנסיון, וזאת “נכריותו”. לא ניתנו לך החיים שיהיו נקלעים בין שטן ואלוה, שיצורף הבשר הנערץ־באון בכור המצרף את הסיגים, כי גם בסיגים מצויה רקמת החיים, ובלי סיגים לא יערך גם הפז בערכי ההויה. ו“נכריות” זו היא שהפלתה את טשרניחובסקי והכשירה לבבו לאפיקה. האפיקה של ביאליק מעלות ומורדות בה, גילויים וסתרים ומה שביניהם, אלוהים ושטנים וכף־הקלע שביניהם, ולא כל פרטי חיים זכו בעיניו להיותם יצירה עברית. מעין אחריות לשירה העברית כבדה עליו וכפתה עליו את הברירה בין מה שזכה ושלא זכה. בשירתו של טשרניחובסקי הכל זכה, הקלות והחמורות; פרטי הכנת מאכל מתנגנים בחשיבות הכסמטרית; תרנגולו של אליקים השוחט חשיבות אפית לו; פטריות ועשבים נקובים בשמותיהם כאלופי השיר; הכל צפוי, ראי הצומח כראי החי, ראי הדומם כראי הצומח; לא הוגד עדיין לאדם מה טוב בבריאה ומה נחשב בערכי קסם. נפצי היקום בכל והתוהו דורש איחויו ביצירה. הכל יש בו משום כיסוי על הבלימה, הכל דורש החיאתו בשיר, להרבות חיים ולבושיהם, להרבות עדנה וקסמיה. על כן היה טשרניחובסקי אפיקן ראשון למשוררים עבריים; כי לא קדם משורר אפי עברי לטשרניחובסקי לאותה להיטות אחר פרטי מצבים ומראות ועצמים, שהם לו גופי חיים, הקושרים את האדם לחיים לאהבה אותם ולדבקה בהם ביחסים ובמגעי עדנה למציאות היומיומית, עד שגם “כוכבי שמים רחוקים” נעשו “כוכבי שמים קרובים” ואדם מתדבק בהם בערוב יומו אל הנצחים מתוך כאב פרידה מעל אחים בתבל. בשירת ביאליק כוח־סתרים; שירת טשרניחובסקי לחוצה מכוח דחף החיים; בשירת שניאור תוספת מוח. אך עיקרה מהיכן הוא עולה? המן הרעב והצמא לחיים הוא ניזון? מה הוא איפוא השר בו את “משא הדממה” שכולו שאיפה ושקיקה לנוח בשתיקה, בשינה במות? ומי איפוא המתרפק בשירו על חכמת־המות – “תורה זו צרופה ונדיבה הלא כתובה בספר הבציר, בזהב ושני רקומה על עלים, פרי הוד ועל חציר”? האין זאת כי הוא הרואה בשירתנו? ובשעה שביאליק הציץ רגע והסתיר פניו, סר לראות וצד בעיניו אחד מששים שבמתיקות האימה; ובשעה שטשרניחובסקי שת בשרירים אמיצים ומילא כל סדקי ההצצה וקרעיה עולמות נוי ושאר וריח, – עומד שניאור ומרחיב עיניים נוצצות, בהירות, חריפות, ערומות, ורואה. נועז הוא, עז־פנים ועז־עינים, הוציא ראשו מתחת לטלית וצופה, מאזין ומביט. ורב מאד הוא העולה בתחום ראייתו. כל מה שאגרה המאה התשע־עשרה במאמציה המדעיים בת־קול לו ובת־אור בשירתו, ועל אלה הוסיף מדמו ומוחו. יודעת תורת־הנפש את החטא, שאליו תשוקת הנפש, והמשורר יודע יותר מזה. דמו הגיד לו ומוחו הבין, כי שריד אש קודש נשתייר בנפש אדם “ובבקש לבי דבר קדוש, מאיר, וכלה כוחו ולא ימצא – – / ורימה את צמאונו בחטאים ועוונות שמצה”. יודעת ההיסטוריה סדרי זמנים ומודיעה על תקופה חדשה לרוממות אדם, והמשורר יודע יותר מזה. דמו הגיד לו ולבו מבין כי “ימי הביניים מתקרבים”, כי “בימי הערפל שעברו התהוללה הכהונה השחורה – – ועתה מולדת שם כבודה”… כלום לא התבונה הגדולה היא הרומזת כאן על דבר קיומם של היצרים התוקפניים המבקשים תדיר את קרבנם באויב, ומשלא נמצא להם אויב זה בדת, יימצא להם במולדת, בעסקי לאום? – ותולדות הפולחן והדת מבקשות לחדור לנפשו של עובד־האלילים ומספרות על פיוס כוחות הטבע ועל דת־הכשפים המתאמצת להרבות אושר מתוך חיקוי הטבע ולהרבות פריון שדה ורחם מתוך מעשי־תזנות, – והמשורר חכמת־דם־ומוח אומרת לו, כי מפחד האין־סוף הנורא עשה לו אדם אליל, שהוא מוגבל בממדיו, וינק ממנו את הביטחה. “ויהי ברדת צללי בין־השמשות על לבנו, – – עת קפא, עמק ים הנצח על ראשינו, – בהבהיל מסתרי אין־סוף והדממה – אזי צחקנו באליל הנחמד והשותק, ברעד יד ולב אחזנו בו ונצחק. ויען לנו הד נפשנו משתיקתו: בטחו, בטחו”. שניאור הוא הרואה בשירתנו. אין פרגוד לפניו ואין חציצה בפני עיניו החודרות. רואה הוא מה בהקיץ ומה בחלום, רואה הוא כי “חלומות הארץ כבר היו לגועל לאדם – לחלומות התהום הוא מתאוה”. והמשורר עושה רצונו של אדם מתאוה. טרילוגיה נפלאה שר לו “משירי הגורל” – שירת כורה־הזהב ושירת דולה־הפנינים ושירת איש־הרוח. בראשונה דולקת תאות הזהב בעים של חשכת קדמות. בשניה שיוה על הקורא תחושת לחץ האוקיינוס עם חוית החנק מרוב תאוה ושקיקה. ובשירת איש־הרוח, דומה, ראשון הוא שניאור שנועז להסיר המסוה מעל סטרא אחרא של שירה: “פרו ורבו – כה תצלצל אמרתי כנגינה, – – / ומאויי הגברים ורצונם יכניעו־נא / את חיות הנשים לעשותן אמהות!” ועוד סטרא אחרא, תליתאה: “ונסגרתי בתוכי, והייתי המקשיב הראשון, / הדממה היוצרה לעצמה. / עוד אחדל גם אחדל”. למה יגלה המשורר הלוט מעל שני היצרים מעוררי השירה, יצר המין ויצר המות? למה ישיר כל הימים שירת התאוות הגדולות והצבעים האדומים? וכבר כתב מי שכתב כי לא נקלטה שירת שניאור בלב העם, באשר דיוניסית היא שירה זו והעם מבכר את הטוב המוסרי על פני היפה התאותני. אך במהותה ובעמקה מוסרית היא שירת שניאור עד מאד עם כל תארה את התאוות ואת החטאים, את התאוות השחורות ואת צעקות־החשק האדומות. כי מלבד שהשירה היא הברכה הנשגבה ביותר לאלוהי החיים על מתן־החיים, הרי יש בה גם מן הרפואה, מן ההעדנה של היצרים, מעילוים של החיים באמנות, הנוטלת עוקצם של חיי הבשר ומשיירת קסמם. וכשקורא אדם בשירת שניאור “פרגים”, “והיה באחרית” ודומיהם, ובסיפוריו “בית הגיבן”, “נח פנדרה” ודומיהם, דמיונו למביט בנחש־הנחושת שעשה אדון הנביאים במדבר. נשוך־הנחש מת, אך המביט בנחושתן הנוצץ – וחי. הנחש והחטא ממיתים; האמנות, ויהא תכנה תאות־שאול, מרפאה, מקדשת את החיים במאמץ האנושי העילי, ביצירה, גורעת מן היצר ומטהרתו ביצירה, ויחסה של יצירה ליצר כיחסה של תפילה זכה לקרבן־דם, אם כי תחליפים הם זה לזה. וכך משלימים משוררינו הגדולים זה את זה, חופפים זה את זה. יש ומגע־יחס אחד להם לתופעה אחת, כמו היחס לציויליזציה הכרכית, שביאליק הביע לה אי־אהדה בשירו “ינסר לו כלבבו”, וטשרניחובסקי ב“נוקטורנו”, ושניאור – ב“עתידות”; יש ורחקו איש מאחיו במידות הגילוי והכיסוי. אך רוח הזמן והמזומם והמרוקם בקפליו של הזמן תפוסים בשירתם ומנוחשים בכוחן הפלאי של אינטואיציה שירית, ידיעה וראיה.