הנריטה סאלד – 1860 – 1945

בחוג משפחתה

יסוד כפר־הנוער הדתי בכפר־החסידים

 

הקדמה    🔗

בדפים אלה נספר תולדות חייה ומעשיה של אשה דגולה ונערצת, אחת הדמויות האהובות והמפורסמות בעולם היהודי בדורות האחרונים.

הנריטה סאלד – האם בישראל. בתואר נעלה זה זכתה לאחר חיים ארוכים, רצופי מעשים גדולים ומבצעים חלוציים למען המוני בני עמה, תחילה בארצות־הברית של אמריקה, שם נולדה, ואחר־כך בארץ־ישראל משׂאת־נפשה. עודה צעירה לימים, נערה רעננה בבית אביה, הרב של קהילת “אוהב־שלום” בלטימור באמריקה, כבר עמדה על החוף בארץ החדשה לקבל פני יהודים, רדופי פרעות ופליטי חורבן משכנות ישראל בדרום רוסיה בשלהי המאה הקודמת, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני בידי מהפכנים, במארס 1881. ובסוף ימיה, ישישה כסופת־שׂער, רבת פעלים ושׂבעת עמל, שוב היא מקדמת, בשרב ובגשם, פני כל ספינה בנמל חיפה הנושאת ילדים יהודים, שרידי ההשמדה באירופה של היטלר המבקשים מיפלט בארץ האבות. ובין הנעורים והזיקנה – שלשלת בלתי פוסקת של מפעלים אישיים וציבוריים בשדה החינוך והתרבות, הבריאות ועזרת אדם לאדם, שהיו לנחלת העם ותפארת לאנושות.

מגיל ארבע־עשרה שנים היתה מורה ומדריכה בבלטימור, בעל־פה ובכתב, למהגרים היהודים, תועי־דרך בארץ החדשה. במשך עשרים ושלוש שנים שימשה מזכירה ועורכת של “החברה היהודית לפירסום” בניו־יורק, אשר שׂמה לה למטרה להפיץ ולהשריש את ערכי היהדות ותרבותה בקרב יהודי אמריקה. עוד בסוף המאה הקודמת היתה המייסדת של גרעין הסתדרות הנשים רבת־הפעלים “הדסה”, נשיאתה במשך שנים רבות והחלוצה שלה בביקור בארץ בשנת 1909 ובפעולת תברואה בקרב הישוב הקטן והמוזנח בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בת ששים, גיל זה שבו פורשים בני־אדם מעבודה יגעה, עלתה היא לישיבת קבע בארץ־ישראל ולשרשרת משימות חדשות. נבחרת העם להנהלה הציונית ונושאת בעול החינוך העברי במשך שנים. נבחרת הישוב לועד הלאומי ומייסדת רשת פעולות העזרה הסוציאלית בארץ. בגיל שבעים ושלש שנים, והיא על סף פרישה מכל עול, נושאת נפשה לבלות שארית ימיה בחוג המשפחה באמריקה, הוּטל עליה התפקיד הקשה והנעלה של הצלת ילדים יהודים מאירופה של היטלר. היא שהניחה יסודות הרשת הענפה של ארגון עליית־הנוער, שהפליא את העולם ביעילותו ובהישגיו ובמשך שתים־עשרה שנים נוספות, עד אחרון ימיה, היתה לאֵם לרבבות.

האין די בכל אחת מהמשימות הללו כדי חיים מלאים ועשירים?

אכן, בצדק אמרה בערוב יומה: “דומה עלי הדבר, כי לא פעם אחת חייתי אלא כמה פעמים וכל פעם נשאו חיי אופי אחר והוצגה לפניהם משימה חדשה”.

בת גילו ובת מוצאו של תיאודור הרצל. כמותו, ילידת 1860 ובת להורים שמקור מחצבתם היא יהדות הונגריה. בו בזמן שהרצל גדל והתחנך בסביבה מתבוללת, ספגה היא בבית הוריה מרוח היהדות ואהבת ישראל. אך כשם שהעתונאי הוינאי הצעיר, חוזה מדינת היהודים כעבור זמן, נדלק באש ציון למראה הגילויים האנטישמיים כלפי העם היהודי בעקב משפט דרייפוס – כן נזרעה התפיסה הציונית בלבה של המורה הצעירה בארצות־הברית לרגל הפגישה עם הפליטים היהודים, קרבנות האנטישמיות ברוסיה. תיאודור הרצל בחייו הקצרים היה ככוכב שדרך, כלפיד שהאיר חשכת הגלות בקסם תקות הגאולה. הנריטה סאלד בחייה הארוכים היתה כעקרת בית־ישראל, המופיעה ברגע הנכון, במשך יובל וחצי שנים כמעט, בכל נקודת מוקד של ההיסטוריה היהודית ומביאה עמה לשירות העם והאדם תבונת שכלה ויושר לבה, אהבתה ושקידתה ומסירותה לאין־קץ.

אימרה אחרת שהיתה שגוּרה על פיה והולמת את תביעותיה מאיש־הצבור, משרת העם, היא: “לדעת את תביעות השעה ולהיות מוכשר להתמודד אתן.” ואכן, בזה גדלותה, שכל תפקיד אשר נשאה בו נשתלב במשימה קודמת שמילאה ושימש הכנה לשלב נוסף בפעולתה.

ערירית היתה בחייה, שהצטיינו בצניעות ובענוה. לא הקימה משפחה, לא בנתה לה בית ולא צברה רכוש. במשך שנים רבות, מאז בואה לירושלים, היתה רחוקה ומנותקת מקרובי משפחה, מידידי נעורים ובית ילדות. “חיים מלאים ועשירים, לא חיים מאושרים,” – כהגדרתה. אך תחת הבדידות האישית היתה מוקפת כל ימיה הערצת הרבים ואהבתם, מבוגרים וילדים, יהודים ונכרים. בחייה ובמותה נתגלגלו רוחה וזכרה במפעלים קיימים לנצח, הנושאים שמה בהוקרה – כך כפר עברי בגליל ויער רענן בהרי־אפרים, כך בית אולפנה לאחיות רחמניות ומוסד־מחקר בירושלים, כך קרן למען הילד והנוער וכך ספינת־מעפילים שהביאה פליטים יהודים לארץ־ישראל במחתרת. וכך מוסדות ומפעלים רבים אחרים, ההולמים אישיותה וחייה.

הנריטה סאלד נולדה ברובע העתיק של בלטימור ביום 21 בדצמבר 1860. היא נאספה אל עמה בשיבה טובה על הר־הצופים בירושלים ב־13 בפברואר 1945. במשך חמש־עשרה השנים שחלפו מאז מותה לא דעך זיוה ולא הועם זכרה. וככל שתחלופנה השנים כן תאיר דמותה כאבן־חן בהיסטוריה היהודית החדשה על סף עצמאות ישראל.

ספרים נכתבו עליה. סרטים מציגים מפעליה. תמונות מביעות דמותה. אגדות מספרות חן־רוחה.

וגם אנו נספר כאן על אורח חייה ומקורות אישיותה במלאות מאה שנים להולדתה. ולא יסוף זכרה.

 

א. ילדותה בבית אביה הרב בבלטימור    🔗

מבית ילדותה ינקה את רוחה הנדיבה ומדמויות אבא־אמא שאבה מסירותה לתפקיד קשה ולהט ההתנדבות למעשה טוב.

אם נבקש לנשום מאוירת הימים הרחוקים ההם, יהיה עלינו להפליג שלושה דורות אחורנית. בשידורה ברדיו־ירושלים אל ילדי ארץ־ישראל ביום הולדתה השמונים (בחנוכה תש"א), אמרה בקולה הערב והחם:

“בימים ההם, כאשר הייתי צעירה, כמוכם המקשיבים לקולי היום, טלפון טרם יהיה בארץ, לא אוטומוביל, לא אוירון, אף לא ראדיו… עיניכם הרואות מה רבו ומה נפלאו השינוים שבאו לעולם בשמונים שנות חיי. אולם דבר אחד נשאר קיים ועומד ויד הזמן לא היתה בו: כמלפנים כן היום, אנשים נדיבים ונשים נדיבות עוסקים במעשים טובים; כמלפנים כן היום, אנשים משכילים ונשים משכילות הוגים מחשבות גדולות; כמלפנים כן היום, אנשים פעילים ונשים פעילות עובדים ויוצרים. גם היום כמלפנים אנו, בני העם היהודי, מטפחים את הרוח ואת השאיפות שהיו לנו יסודות־חיים מאז היינו לעם. נפש האדם לעולם עומדת… ויתכן גם הסכם בין גיל הנעורים והזקנה, הסכם שמאד הייתה רוצה בו, כי ייחתם ביניכם וביני לחיות חיים שיש בהם רוחב־לב ורוחב דעת ופעילות ולהתחייב כיהודים, צעירים וזקנים יחדיו, לטפח את האידיאלים שלנו ולחתור להגשמתם כל זמן שהנשמה בקרבנו.”

בימים ההם…

ימי שקט היו אז בעולם, ללא מלחמות־זוועה כבדורנו, ללא אימים של פצצות אטום, ללא סערות של משלוח טילים לחלל. העולם היה שבע ושליו. לאדם ניתנה השהות לחיות חייו בנחת, לקרוא בספרים הרבה, להתרועע עם ידידים, לכתוב מכתבים ארוכים ולבלות את הזמן בנעימים בחוג המשפחה.

באמריקה, ארץ ילדותה של הנריטה סאלד, עוד חי באותם הימים הנשיא אברהם לינקולן, משחרר הכושים ומחוקק החוקים הנאורים לטובת המוני העם. אחד מזכרונות ילדותה הקדומים ביותר היה מראה ההמונים האבלים בלוותם למנוחת עולמים את הנשיא הנערץ. עד סוף ימיה נשאה בלבה זכר מגע זרועותיו האמיצות והמלטפות של אביה בהגביהו אותה מעל לראשו למען תראה במו עיניה את ארונו של האיש, אשר נטע בסביבתו אהבה וכבוד לכל הנברא בצלם. ולא נמחו מלבה דברי האב אותה שעה, בתארו באזני בתו הבכירה דמות המנהיג, שאותו הם מלווים למנוחת עולמים; בן־עניים, אשר בכוח שקידתו ויושרו הגיע עד למעלת נשיאה של הארץ הנרחבת, ובכהונתו זו עשה מעשים נעלים, שטעמם עומד לנצח.

חויה אחרת מימי ילדותה קשורה אף היא בדמותו של לינקולן. היה מעשה בחבורת נדונים־למוות לפי פסק־דין המיפקדה הצבאית. הרב סאלד לא שקט ולא נח. בנסיונותיו להציל חיי־אדם הגיע עד לשערי בית־הנבחרים, הצליח לקרוא החוצה את הנשיא ובהצביעו על פסוק בספר התנ"ך הפתוח שבידו, ביקש על נפשו של אחד הנדונים למוות. לינקולן שלחו אל המיפקדה הצבאית, שבה היה הדבר תלוי. לאחר שנכשל הרב בשליחותו, עמד בכל־זאת לצדם של הנדון־למוות וארבעת חבריו לגורל ולא סר מהם עד רגעיהם האחרונים.

יפה־רוח ורחב־לב היה האב. בגלל יחסו האנושי לסבל הכושים באמריקה, יש וכינוהו בתואר “הרבי מטימבוקטו” – בשם זה כינו בלגלוג המתנגדים לשחרור הכושים את האגודה בבלטימור, אשר שמה לה למטרה לדאוג לכושים המשתחררים. הרב סאלד היה חבר הועד של אגודה זו ולא נרתע מכל מעשה אנושי, גם אם רבו המתנגדים לו.

באחד מזכרונות ילדותה, והיא בת שלש או ארבע שנים, ראתה לפני עיניה קבוצת נשים, המסבות ליד האח האדומה בבית ישן בבלטימור, שקועות בהכנת תחבושות למשלוח לחזית בימי מלחמת האזרחים באמריקה. ובסמוך לנשים, מכרות וידידות האם, יושבת גם היא, הילדה, מגוללת בחריצות אגדי תחבושות לבנות.

ומעשה אחד מימי הילדות, המעיד על אופיה העצמאי. מעשה בשחקן יהודי מפורסם מפולין, שבא לבלטימור. בשעת הארוחה שוחחו על כך ההורים וסיפרו לבנותיהם, שהם הולכים בערב לתיאטרון לראות את האורח במשחקו. התלהבה הנריטה בת החמש והביעה רצונה להצטרף אף היא. לא נזהר האב בלשונו ואמר דרך צחוק:

– אדרבא, אם תשיגי לך כרטיס־כניסה תלכי גם את.

והנריטה, שלא ידעה קלות־ראש בענינים חשובים, קיבלה דברי האב ברצינות. מה עשתה? לבשה את שמלתה הנאה, חבשה לראשה כפת־חג ויצאה מן הבית ופניה אל בית־המלון שם התארח השחקן. באה לפניו, הציגה עצמה מעשה מבוגרת וסיפרה מה מבוקשה. הושיב השחקן המוקסם את הילדה הנחמדה על ברכיו, שוחח אתה ארוכות, ולבסוף מילא מבוקשה. ואותו ערב היתה הנריטה הקטנה אורחת־הכבוד באולם התיאטרון המלא מפה לפה.

משפחת האב בנימין (נולד בשנת 1829) מוצאה מגליציה. משם היגרה המשפחה לעיירה הונגרית קטנה, מזרחה לפרשבורג, נמיסקרט שמה. האם סופיה לבית שער, שנודעה בכינויה “סופיה החכמה”, גם היא ילידת הונגריה. שתי המשפחות בעלות אחוזה היו, משפחת האב עובדי אדמה ולהורי האם בית משרפות שיכר. כאשר מת סבא מצד האב ציוה למכור חלקת אדמה למען יוכל הבן להשלים חוק לימודיו ובגיל ארבע־עשרה שנים הוסמך העילוי הצעיר להוראה ולפסוק הלכות כדין. ומעשה בסבתא מצד האם, מרים לוונרוזן־שער, שאספה לביתה שני ילדים קתולים מבני השכנים שנתיתמו מאב ואם וכל דלת ננעלה בפניהם. וכאשר הביאה האשה הצדקנית לביתה מורה עברי ללמד בניה תורת ישראל, כן שכרה כומר קתולי ללמד את שני האסופים הקטנים הלכות דתם. כשנתאלמנה סבתא מרים בגיל צעיר ונאלצה להירתם בעול עסקי הנחלה והאחוזה, היה ביתה מקום תורה לילדי ישראל אחרים והזמינה את הרב בנימין סאלד הצעיר, התלמיד השקדן מימי ילדותו, לשמש מורה בבית־האולפנה שייסדה.

אותו זמן, והוא עסוק בלימודיו בווינה הבירה, שיתף עצמו בפעילות בתנועה מהפכנית, שנרדפה על־ידי השלטון. בשנת 1848 נאלץ להימלט על נפשו והמשיך לימודיו בפרשבורג ובערים אחרות. וכך נקלע לבית־האולפנה של האלמנה מרים שער ושם אירש לו לכלה את סופי הצעירה, בהירת השער ותכולת העין, שהשלימה רוחב־לבו ודמיונו העשיר בחוש הסדר והמעשה שלה, אשת חיל, צופיה הליכות ביתה החם והרענן והסואן חיים.

בשנת 1859 חגגו חג נשואיהם, על סף עקירתם לבלטימור שבארצות־הברית. הרב בנימין סאלד היה באותם הימים שקוע בעולם של תורה ודעת בין כתלי בית־המדרש לרבנים בעיר ברסלוי שבגרמניה. שם נפגש עם תלמידי חכמים ואנשי תורה, ביניהם קנה ידידותו של ההיסטוריון לעתיד צבי גרץ, שאותו זמן עדיין צעיר לימים היה, ורק הכין עצמו לכתיבת ספרו הגדול בדברי ימי ישראל.

תקופת הכרעה בחייו של הרב הצעיר היא, שהוזמן לכהן בכסא הרבנות בשטוקהולם. חברו הקשיש ממנו הוזמן אותה שנה לכהונת הרבנות של עדת “אוהב שלום” בבלטימור, אך מכיון שהעקירה למרחקים היתה קשה לו, לרב בגיל־העמידה, העמוס משפחה גדולה, בא לפני הצעיר בהצעה שיחליפו כהונותיהם. הרצון לגמול חסד עם חבר ורע והתשוקה לחיים חדשים בארץ חפשיה, כל אלה גם יחד שימשו גורמים להחלטה כה נכבדה בימים ההם, לעקירה למרחקים. מצבם של יהודי הונגריה בתקופה ההיא לא היה משובח ביותר. עשר שנים לפני כן, בשנת 1849, הכריזו ממשלות אוסטריה–הונגריה על מתן זכויות ליהודים היושבים בארצותיהן, אבל הונגריה לא קיימה הצהרתה. להיפך, הממשלה ההונגרית הכבידה ידה על קהילות ישראל, הטילה עליהן קנסות כבדים והנחיתה גזירות חמורות. יהודים החלו מבקשים דרכים לצאת ולהגר לאמריקה, אשר שעריה היו אז פתוחים לכל. בארץ הצעירה – אמר הרב סאלד אל לבו – שם חיים חדשים, שם חופש ושויון. מיד יצא אל עיירת אבותיה של סופיה שער כלתו, אשר שם שימש לפני כן מורה. לאחר נשואיהם הפליגו אל מעבר לים. ושנה לאחר מכן נולדה הנריטה, הבכירה לשמונה בנות המשפחה – הנריטה, רחל, סידי, ברתה, יוהנה, אדלה, מלבד אסתללה ורבקה שמתו בינקותן.

בית יהודי שופע חיים היה ביתו של הרב סאלד, ספוג תרבות ודעת, פתוח לכל דורש, ער למתרחש בקרב העם. סדר ודייקנות למופת שררו בהליכות הבית. שלוש פעמים ביום, בשעות קבועות ומדוייקות, היתה המשפחה כולה מתכנסת לשולחן הערוך וכל ארוחה וארוחה בבחינת מאורע של חג היתה. ליד השולחן התנהלו שיחות מאלפות בהויות עולם, בענייני אדם וחברה ובשאלות העומדות על הפרק בתפוצות ישראל. בת־שיחו העיקרית של האב בכל ענין וענין היתה הנריטה הבכירה, היושבת על ידו, כאילו היא המקשרת בינו לבין אחיותיה הצעירות, המסבירה להן דבריו ונוטעת דעותיו בלבן. הבעת פניו הרוחניים של האב המסב בראש השולחן, דמות תלמיד־חכם יהודי עטורה זקן נאה לא נמחתה מלבה כל ימיה.

הבת המכובדת והאהובה בבית היתה, העוזרת על־יד אמה בחינוך האחיות הצעירות. כצרור פרחים רעננים היו האחיות, כפרפרים רבי גוונים בשמלותיהן הרחבות והנוקשות לפי אופנת הימים ההם. כשהן מתעוררות משנתן השכם בבוקר היתה כבר האחות הבכירה יושבת ליד שולחנה, גחונה על ערימת ספרים באנגלית, בגרמנית, בצרפתית ובעברית. בקיץ היתה מתבודדת עם ספריה בחצר שמאחורי הבית, שם התקינו ההורים בעמל כפיהם סוכת נוי החוסה בצל גפנים ושופעת שיחים ועצי פרי למיניהם. בחורף היתה מתייחדת עם ספריה ליד שולחן־הכתיבה שב“חדר־הישיבה” של הרב. לשם היו באות אחיותיה לתנות לפניה דאגותיהן ושמחותיהן, מתוך בטחון שתזכינה לתשומת לבה, לאהדתה ולעצתה הנבונה. וכשם שהאב הליבראלי לא כפה דעתו עליה, אלא רק סייע בידה לנתח שאלותיה ובעיותיה עד שתגיע בכוח עצמה לפתרון – כך נהגה גם היא כלפי אחיותיה.

כי תחלה אחת הבנות ונפלה למשכב, הנריטה היא המטפלת בה כאחות רחמניה, מאכילה וסועדת אותה, יושבת ליד מטתה ימים ולילות וקוראת לפניה ומספרת לה עד שניחר גרונה. שעות רבות היתה מעסיקה את אחיותיה במעשי שעשועים ובמלאכת־כפים, בתפירה ורקמה, מתוך התמדה ודייקנות. והאחיות נתקשרו אליה קשר אמיץ של אהבה והערצה עד סוף ימיה. כאשר ירד על המשפחה אסון מותה של אדלה הקטנה, חלתה הנריטה מרוב צער ונפלה למשכב וימים רבים מיאנה להינחם. עד סוף ימיה זכרה מאורע זה בתוגה וכי יקרה אסון של מות ילד בבית ידידים, היא חוזרת ואומרת: “אני יודעת אבדן ילד מהו”.

מילדותה נתברכה בסגולות רבות ושונות. בה בשעה שהיא משמשת מחנכת ומורה לאחיותיה, ידעה להשקיע עצמה בקריאת כרכים עבים של דברי ימי ישראל לגרץ ואחרים ולהפליג בשיחה בענינים העומדים ברומו של עולם. אף שימשה מזכירתו של האב בעניני תורה וצדקה. ועוד היא מקבלת פני הדורשים לעצתו של הרב – והיא משמשת מורה לאחיותיה ומלמדת אותן גרמנית, שפת ההורים בארץ מוצאם. דרכה עם אחיותיה מתוך רצינות וכובד־ראש, אך מפעם לפעם צחוק־נעורים עליז מפסיק את מהלך הלימודים והקריאה. וכל אותו הזמן אין היא פוסקת ממילוי חובותיה האחרים לבית. השכם בבוקר היא יוצאת לשוק הירקות וחוזרת עם הסל הגדוש לצרכי היום.

ביום ראשון בשבוע, הוא יום החופשה מלימודים בבית־הספר, יוצאות האחיות לסיורים בוטאניים מאלפים, להסתכלות בחיי הצמח, העץ והשיח. וחוזרות היו מסיוריהן אלה עמוסות שלל פרחים ועשבים, עלים ושרשים הראויים לתשומת לב, למיון ומחקר. עד סוף ימיה נתנה דעתה על עץ ושיח, וחיי הצמח היו לה כספר פתוח. לא פעם עוררה התפעלותם של מלוויה, כשהיתה מבקשת לעצור מכוניתה הדוהרת בכבישי ארץ־ישראל, לשם הסתכלות מיוחדת בפרח או בשיח, שעורר תשומת לבה בצדי הדרך.

פעמיים בשנה, קיץ וחורף, עסוק היה הבית במלאכת התפירה לאם ולבנות. בעונה זו, הנריטה היא העוזרת העיקרית ליד אמה, הרוקמת בדייקנות להפליא את ראשי־התיבות של שמות אחיותיה על בגדיהן והמקשטת אותם במיני רקמה עדינה, כמקובל בימים ההם.

עונה עונה ומלאכתה. בעונת הירקות הנריטה משתפת עצמה בכיבוש מלפפונים וכרוב לצרכי המשפחה הגדולה, מסייעת ברקיחת ריבה ובשימורי פירות. ובשעות הפנאי היא יושבת עם רחל אחותה, הקרובה לה בגיל, אל הפסנתר הישן והמסורבל ומשקיעה עצמה בנגינה מתוך להט והתרגשות. בקול רם ובהתלהבות מונות האחיות את קצב התרגילים או שופכות נפשן בנגינת ואלסים של שטראוס, אשר הלך־רוחם הלם יפה את אוירת הבית והתקופה.

בהיותה בת שלש־עשרה עברה המשפחה לגור באותו בית לבנים אדומות בן שלש קומות ברחוב לומברד, שבו בילתה עשרים משנות חייה הטובות ביותר, ואליו נישאו כל ימיה הגעגועים לחמימות השופעת, שנטלה ממנו צידה לדרכה הארוכה. כסמל לשרשיות והיציבות של בית נעוריה מספרת היתה את המעשה באב, שנעלם פתאום, דווקא ביום העקירה לבית החדש ולשוא חיפשוהו כל בני המשפחה, גדול וקטן, אשר היו נושאים בידיהם כלים וחפצים עדינים שהעבירום בזהירות, כשהם מתנהלים בכבדות ליד העגלות העמוסות לעייפה רהיטים וספרים. אותה שעה היה הרב הנכבד שקוע בשתילת שיח גפן ועץ תאנה בחלקת האדמה אשר מאחורי בית־המשפחה החדש, לאות ולסמל כי ישריש ויפרח.

כל ימיה שתתה ממקורות האהבה והדעת של בית הוריה. בשנותיה האחרונות היו מעייניה נתונים להצבת יד לנכסי הרוח אשר הוריש האב אחריו. צילמה את ספר התנ“ך הקטן שלו, שהיה מלא וגדוש הערות בכתב־ידו. וכזאת עשתה גם לשלושת כתבי־היד העבריים שהניח אחריו ונושאיהם – המליצה העברית, המסורת המקראית ו”אשת חיל". כל אלה העתיקה בכמה העתקים בהירים לעין, כרכה כל העתק בכריכה נאה וכינסה לתוך תיבת מתכת שהזמינה במיוחד למטרה זו. וכך הביאה את נחלת אביה מתנה לספריה הלאומית על הר־הצופים בירושלים, למשמרת ולעיון. הפירוש העברי של אביה לספר איוב, שמצאה על שולחנו של המלומד והחוקר העברי דוד ילין, איש ירושלים, בשעת ביקורה עם אמה בארץ־ישראל בשנת 1909, היה אחד המניעים המכריעים לקשריה עם הארץ ולהחלטתה לבוא ולחיות בה, והיא כבר על סף הזיקנה.

בשנת 1916 מתה האם. מאחר שלא הניחה אחריה בן זכר הביע אחד ממעריצי המשפחה, במכתבו להנריטה סאלד, רצונו לומר קדיש לנשמת אמה. ועל כך ענתה הבת בדברים נרגשים:

"לא אוכל למצוא מלים להגיד לך, כמה נגעה עד עומק לבי נכונותך לומר קדיש לנשמת אמי היקרה. לא אוכל להודות לך – זהו מעשה נעלה על כל תודה. הצעה זו שהצעת לי מעשה נאה הוא שלא אשכחנו לעולם.

"ודאי תתמה, איפוא, שאין בידי לקבל הצעתך. אולי מוטב שלא אנסה להסביר לך זאת בכתב, אלא אמתין עד שאוכל לראותך פנים אל פנים ולומר לך טעמו של דבר. יודעת אני יפה ומעריכה כראוי את אשר אתה אומר על אודות המנהג הישראלי – ומנהגי ישראל יקרים וקדושים לי מאד. אף על פי כן אין אני יכולה לבקשך לומר קדיש אחרי אמי. קדיש – פירושו בשבילי, שהנשאר בחיים מפגין בפומבי ובאופן מוחש את רצונו וכוונתו ליטול על עצמו את הקשרים אל העדה היהודית שקיימו הוריו, למען לא תנותק שרשרת המסורת העוברת מדור לדור, וכל דור מוסיף עליה חוליה שלו. אתה יכול לעשות זאת למען הדורות של משפחתך אתה. עלי לעשות זאת למען דורות משפחתי אני.

"סבורתני, כי התורה והמסורת לא נתכוונו מעולם להוציא את הנשים מכלל חובת מצוות אלו. הנשים היו פטורות ממצוות מעשיות בשעה שלא היו יכולות לקיימן. מה שאין כן בשעה שיכלו לקיימן. מעולם לא נתכוונו לומר, כי אפילו אם יש ביכולתן לקיים מצוות אלו – לא יהיה לעשייתן תוקף וערך שווה כאילו קוימו בידי גבר.

“לאמי היו שמונה בנות ובן לא היה לה. אף על פי כן לא שמעתי מימי דיבור של צער מפיה או מפי אבי, על שאחת מאתנו אינה בן. כשנפטר אבי לא נתנה אמי לאחרים למלא את מקום בנותיה באמירת קדיש. וכך אני בטוחה, שאני פועלת ברוחה בראותי עצמי נאלצת לדחות את הצעתך.”

“ואפילו כן, הצעתך היא מעשה נאה. ואני חוזרת ואומרת: ידעתי יפה, כי הצעה זו הולמת יותר את המסורת היהודית המקובלת על הכלל מאשר תפיסתי שלי או של בית־משפחתי. בנת לרוחי, לא כן?”

 

ב. נעורים של תורה ומעשה    🔗

מעטות הנשים בעמנו, שרכשו להן השכלה יהודית רחבה ויסודית כל כך, נוסף על השכלתן הכללית. במכתב לאחת מידידותיה העידה הנריטה סאלד על עצמה: “כפי שאני סבורה… אין לי כשרונות כלל. יתכן, שיש בי מין חמימות אישית, שאיני יודעת מהותה. בחמימות כזאת ניחן אבי.”

עדות זו היא פרי הענוה המיוחדת לה. כי מנעוריה נתברכה בסגולות של התמדה ועקביות ויצר הדעת וכוח השיפוט, בריכוז מלא בענין שבו עסקה, בזכרון צלול ויכולת ניתוח חריף, במיצוי בהיר ודייקנות ההגדרה. החמימות האישית, נוסף על כל אלה, באה לגוון את אישיותה השופעת דעת ועושר נפשי גם יחד, הממזגת קפדנות מדעית עם תבונת לב. האב הוא שהדריך בנותיו למצות כל ענין שעסקו בו עד תום ועם זאת להימנע מריכוז ההתעניינות בשטח אחד בלבד, למען יהיו חייהן מגוונים ועשירים ככל־האפשר. בשמשה במשך שנים מזכירתו המסייעת בידו להשיב על המכתבים הרבים מאת הדורשים לעצתו, הדריך האב את בתו הבכירה שיהא כל מכתב שלה נובע “מן השפע” – כביטויו של האב – כתוב בתשומת לב מיוחדת ולא כלאחר־יד. והרגל זה הוא שהטביע חותמו לכל ימי חייה על מכתביה הנפלאים, אשר חום אישיותה טבוע בין שורותיהם ועושר נפשה שופע מכל משפט המתוכנן להפליא וקולע למטרתו.

למרות השקפתו הדתית השמרנית וקפדנותו בקיום המצוות נתן האב הנאור אפשרות לבתו השקדנית להמשיך לימודיה במשך ארבע שנים בבית־ספר, אשר רמתו היתה גבוהה ותבע מתלמידותיו יחס רציני ועבודה רבה – הראשונה מבנות העדה היהודית בבלטימור, שלמדה בבית־ספר תיכון. בקיץ 1877 סיימה לימודיה בבית־ספר זה בהצטיינות. עד זקנה ושיבה זכרה את יום הסיום כשהיא יושבת עם ארבעים ושמונה חברותיה על הבמה באולם המפואר בשמלתה הלבנה וצרור הפרחים בשערותיה, היהודיה היחידה במחזור כולו. כיוון שהצטיינה בלימודים מכל חברותיה הוטל עליה לשאת את נאום הפרידה, שזכה לתשואות מרובות. וכך יצאה לחיי מעשה ענודת עיטור של זהב ועמוסה ידיעות כלליות נרחבות, שרכשה לה בבית־הספר, נוסף על ידיעותיה ביהדות שספגה בבית אביה.

עוד באותה השנה החלו חיי המעשה שלה. רק מלאו לה שש־עשרה שנים והיא כבר מורה למקצועות כלליים בבית־ספר ממשלתי לנערות בנות אמריקה. לאחר תקופה קצרה הוזמנה להורות אנגלית, גרמנית, צרפתית, לטינית ומתמטיקה בבית־ספר פרטי לנשים, שם שימשה מורה אהובה ונערצת במשך חמש־עשרה שנים רצופות. ההוראה לא היתה שדה חדש לה, כי עוד לפני כן התנדבה להורות תנ“ך ועברית והיסטוריה ישראלית בבית־האולפנה הדתי אשר בבית־הכנסת של אביה. ובאורח טבעי המשיכה אחר־כך בשעורי־ערב ושעורי יום־ראשון בשבוע לאנגלית ומקצועות אחרים למהגרים ה”ירוקים" מרוסיה. מבוגרים וילדים יחד, אבות ובנים היו יושבים לפניה כתלמידים קשובים, כשהיא פותחת לפניהם הדרך לתהליך ה“אמריקניזציה”, היא הקליטה בארץ החדשה, אשר נקלעו אליה.

כדרכה להעמיק בכל ענין שעסקה בו, כן הגיעה לידי מסקנות מפתיעות בחידושן באותם הימים, גם בעבודתה החינוכית. בהרצאה רבת ענין, שהירצתה בנושא זה המורה הצעירה בפני אגודת המורים הממשלתיים בעירה בשנת 1887, קבעה עקרונות, שהיתה בהם תבונה וראיית הנולד. בהרצאתה זו הביעה התנגדות להוראה כמלאכת שינון בעיקרה, כנהוג בימים ההם, והבליטה ערך חינוך אופיו של האדם באשר הוא אדם, ללא הבדל מה תהא דרכו בעתיד, אם עובד כפים יהיה או איש־הרוח. בכל מקצוע מהמקצועות הנלמדים בבית־הספר, בכל שעור רגיל, על התלמיד לחוש את הקשר שבין התורה והחיים. חיוניות, מוחשיות, אורגניות תבעה מאת המורה בבואו לפני תלמידיו. לפיכך הציעה, כי כמרכז ללימודים ישמשו עצמים מוחשים – הפרח, הפרפר, הגשם – ולא נושאים מופשטים, שהם נעלים מבינתו של הילד. כן הציעה, כי בכיתות הגבוהות תשמש קריאת העתון חלק בלתי נפרד מלימודי בית־הספר. המאה העשרים תהיה תקופה קשה בחיי האדם, – אמרה. – על כן עליו להיות מזויין כהלכה באומץ־לב, בידיעת האמת ובהערכה נכונה של המתרחש סביבו, ורק כך יוכל לעמוד במלחמת הקיום.

כך נהגה לגבי חינוך מבוגרים. באחד ממכתביה, בשמשה מורה בבית־הספר למהגרים היהודים מרוסיה, נאמר: “בהשתתפותי בישיבות הועד (של בית־הספר) אני זהירה שלא לכוף דעתי על ידידי “הרוסים” בכל ענין שהוא העומד לדיון. בית־הספר שלהם הוא ועליהם לנהלו ברוחם”.

כל אותו הזמן נוקפה לבה שמא אין היא עושה די למען אחיה המהגרים. ובמכתב אחר בא הדבר לידי ביטוי מפורש:

“בסעודתי כבשנתי אני נתונה כולי למהגרים. “העניו הרוסי” בולע כל מחשבותי עד כדי כך, שחזרה אלי התשוקה מימי ילדותי להיות גבר. בטוחתני, כי אילו אמנם גבר הייתי והוכשרתי לביצוע תכניות פעולה גדולות למענם”.

בימי ילדותה מנתה האוכלוסיה היהודית באמריקה רק מאתיים אלף נפש, מרביתם מצאצאי המגורשים מספרד ב־1492, לאחר תחנות נדודיהם באנגליה ובהולנד, ומיעוטם מיהדות גרמניה. בקרב היהדות הגרמנית, שמספרה גדל והלך באמצע המאה התשע־עשרה, בלט הפיצול לשתי עדות, הרפורמית והאורתודוכסית, עליה נמנה הרב סאלד, אף כי לא היה קפדן כל־כך בקיום המצוות והמנהגים לכל תגיהם ודקדוקיהם ולמעשה נמנה עם מניחי היסוד לעדה שכונתה מאז קונסרבטיבית. פרעות 1881 ברוסיה וגל ההגירה בעקבותיהן, שהגדיל את האוכלוסיה היהודית בארצות הברית תוך תקופה קצרה לערך עד למיליון נפש בסוף המאה, הטילו על הנריטה הצעירה את התפקיד הציבורי הראשון. והיא עמדה במבחן במלוא האחריות ומתוך מיצוי סגולותיה וכוחות הנפש שלה, כדרכה בכל מפעל שנשאה בו עד סוף ימיה. לא זו בלבד, שהיתה נלוית אל אביה מדי צאתו לנמל לקבל פני הבאים בספינות המהגרים, אלא היא גם המַטה אוזן לדברי רבים מקרב המשכילים בהם, אשר היו פונים לבית הרב לבקש עצה והדרכה. וכך הועמדה מאז ימי נעוריה בנקודת המוקד של בעיות עם ישראל וגורלו.

ביתו המסביר־פנים של הרב היה נקודת המשיכה והמרכז לאנשי הרוח שבקרב המהגרים. שם צמח החוג לספרות עברית, שהאב ובתו הבכירה היו מרכזיו ופעיליו. והוא שיסד את בית־הספר של ערב למהגרים בני כל הגילים, שמילא תפקיד חשוב בחיי יהדות אמריקה. בשני חדרים צרים בעלית־גג התחיל, כשהתלמידים המעטים והעניים מקיימים בפרוטותיהם כל צרכיו הדלים, ושבו ישבו נער וזקן לאור מנורות נפט ולמדו. ולא חלפו שנתיים ומספר תלמידיו גאה למאות ושמו הלך לפניו. וכאשר, לאחר מספר שנים, קיבלה אותו לבסוף עיריית בלטימור לרשותה, כבר הוציא מתוכו, מאז ראשית קיומו, חמשת אלפים תלמידים מבוגרים, יהודים ושאינם יהודים, שקיבלו בו השכלה וחינוך.

אותו זמן נודעה כבר הנריטה סאלד בשם הספרותי הסמלי “שולמית”, שבחרה לה כעתונאית וסופרת מחוננת בעתונות היהודית ובשפה האנגלית. הטור השבועי שלה, “המכתב מבלטימור”, בעתון “ג’ואיש מסנג’ר” (השליח היהודי) בניו־יורק עורר תשומת־הלב בלהט היהודי שבו ובעמידה על משמר הערכים הלאומיים.

פעולתה הספרותית החלה מאז שנתה הראשונה מחוץ לכתלי בית הספר התיכון. את ה“מכתב” הראשון בחתימת “שולמית” הקדישה למפעלי העזרה לנצרכים שבקהילתה. גם בכך נתנה יד לאביה, שהנהיג בתחומי קהילתו פעולת עזרה על יסודות של כבוד לנצרך וסיוע לשיקומו.

באומץ־לב ובתוקף עמדה לימין אביה נגד תנועת חלול־שבת, שהחלה מתאזרחת באותם הימים בקרב הסוחרים והפועלים היהודים, אשר בחרדתם לעסקיהם ולרווחיהם החלו מעבירים את תפלת־השבת ליום ראשון בשבוע, יום המנוחה הכללי. מלחמתו של הרב נגד מנהג חדש זה היתה מלחמה נגד ראשית ההתבוללות, שפרצה לתוך חיי היהודים באמריקה כזרם איתן הגורף כל מסורת וכל חוק. שורת מכתביה של “שולמית” בנושא זה מגלה אהבה עמוקה למקורות ישראל ומסירות לערכי התרבות היהודית, שהם הדרך לחיים. ללא קשר עם תנועת התחיה ברוסיה דלתה מתוך עצמה אותם רעיונות ממש, שהצמיחו את חבורת “חובבי־ציון” הראשונים בקצה אחר של העולם. אחד ממאמריה נסב על רעיון מרכזי של הציונות והוא הצורך בהיאחזות יהודים בקרקע. תכנית מעין זו נדונה בכינוס ועדי בתי־הכנסת בבלטימור בשנת 1879. בנתחה את התכנית מבחינת האפשרויות הכלכליות להגשמתן, תוקפת “שולמית” את חמרנותם של בעלי־ההון היהודים, המתנכרים לצרכי עמם ואינם מגלים נדיבות־לב ואחריות לאומית. רעיון אחר שהיתה ממבשריו הוא תחית הלשון העברית כמפתח לאוצרות הרוח הישראליים. עוד בנעוריה עמדה בראש חבורה של חובבי שפת־עבר וספרותה בבלטימור על שם יצחק בר לוינזון, והדביקה את חבריה בהתלהבות שלה ליעוד התחיה של שפת התנ“ך. בשנת 1896 כתבה באחד מ”מכתביה":

“יש בית־גנזים רחב־ידים, מלא שכיות־חמדה. המפתח – שפת־עבר – ניתן לנו למשמרת. וכי רשאים אנו להטילו אל תהום הנשיה? יתר על כן: משנחדל להיות שומרים נאמנים לאוצרותינו – מה ערך לנו בעולם הזה? חוששת אני, כי אם נתכחש כך לתעודתנו, הרי לא גיטו אלא קבר יהיה צפוי לנו בחיק המאה העשרים…”

מאבקה לשליטה מלאה על הלשון העברית נמשך כל ימי חייה, עד זקנה ושיבה. כשהיא כותבת את מכתביה הנפלאים השופעים חום ותבונה לילדים ולמבוגרים, התלוננה על קוצר יכולתה להביע כל רחשי לבה וגלי רוחה בשפה האהובה עליה, שלא היתה שפת ילדותה. ואף כי אוצרות הלשון היו נהירים לה מנעוריה וכל ביטוי עברי מקורי ידוע לה ושגור על פיה, ראתה צורך בבואה לארץ לגור בה, והיא בת ששים שנה, להתחיל מבראשית בלימוד השפה העברית המדוברת. כמורה בחרה לה את אמן הלשון העברית ד"ר יצחק אפשטין, שהיה צעיר אך מעט ממנה ויפדה־רוח כמותה. ותלמידה שקדנית ורצינית היתה, בזיקנותה כבצעירותה.

בשנת 1881, היא השנה שבה נפגשה לראשונה פנים אל פנים עם המהגרים היהודים מרוסיה ובעיותיהם, הופיעה חוברת “האבטואמנציפציה” של פינסקר, ועם הקריאה בה העמיקו עוד יותר קשריה אל ערכי עמה. ועוד מאורע נתרחש בחיי הנריטה סאלד, שהעמיק הכרתה היהודית. אותה השנה נלוותה אל אביה למסע באירופה, סיירה בקהילות ישראל, בעיירת מולדתו של האב, בגיטו־פראג ובקהילת פרשבורג, והשקיעה עצמה בחקר מקורות משפחתה וקורותיה. בשקדנות ובשיטתיות ביקרה בעיירות ובקהילות אשר בני משפחה פזורים שם ובמיוחד עקבה אחר נושאי השם סאלד ומוצאו. ולא הרפתה ממחקר אישי זה שלה עד הגיעה אל מוצאו באילן המשפחה והוא אחד מאבותיה בגליציה בשם מרדכי, הפקיד היהודי הראשון שנשא במשרה ממשלתית בתשלום ומכינויו בשפה הגרמנית besoldeter (כלומר, המקבל שׂכר) נגזר השם.

לאחר מסעה במרכזי היהדות באירופה חזרה ביתר התמדה לעבודתה החינוכית, דבקה באמונתה, כי רק אם ילמד הנוער היהודי לדעת את תקופות הזוהר של תולדות ישראל, יכשר למלחמה למען תיקון הפגמים וסיפוק הצרכים של ימי השפל. במיוחד נתנה דעתה על חינוך הבת, שהיא האם היהודיה, נשמת האומה. אורחות החיים החדשים של המהגרים ללא שפה וללא מקצוע פרצו בסערה ומוטטו מסורת המשפחה היהודית. מעל לכל ראתה הכרח לחזק את רוח האשה היהודיה, שתהיה חדורת הכרה לאומית גאה ושרשית, על מנת שתוכל לעמוד במערכה בפני סערת ההתבוללות בתהליך “האמריקניזציה” תוך מלחמת הקיום הקשה וחורבן עולמות.

במהרה נתבלטה אישיותה של המחנכת הצעירה גם מחוץ לתחומי קהילתה וקולה הגיע אל ראשי יהדות אמריקה שנתנו דעתם לראשונה על בעיות החינוך היהודי. כאשר ניגש המזכיר הראשון של החברה היהודית לחינוך לפעולתו, שיתף את הנריטה סאלד בקביעת קווי התכנית לארגון בית הספר היהודי והמוסד להכשרת מורים.

החתירה לשרשי החינוך היהודי והמגע הרוחני עם יהודי רוסיה בבית־הספר של ערב זרעו את נצני רעיון הציונות למעשה ולאלתר. אותם המניעים, שהצמיחו ברוסיה את חבורת הביל"ויים, גיבשו בו בזמן בלבה של בת ישראל הרגישה והסוערת, אשר חונכה על ערכי היהדות מינקותה, את רעיון ציון כמקלט לאיש היהודי וכבית לעם המחוסר מולדת, לערכיו, לתורתו, לאורח חייו ולחוקתו.

בתקופה זו של חייה, העשירים בכל שלביהם בהכרעות אישיות כבדות, במאמצי מחשבה כבירים ובמעשים חלוציים גדולים, גלומים כל יסודות אישיותה ודרך חייה הארוכים, הקשים והכרוכים. אלה הימים של ברורים וויכוחים בקרב הנוער היהודי מבני גילה, שוחרי בית הרב וחמש בנותיו, מהם שהיו אחר־כך לדמויות מרכזיות בחיי יהדות אמריקה והתנועה הציונית. בין ידידי הבית היו השכנים הטובים, חמשת בניה של משפחת פרידנוולד, בני אותם הגילים בערך של בנות סאלד. יחד עסקו הבנים והבנות באיסוף בולים, יחד ערכו טיולים להכרת הטבע או בילו זמנם בויכוחים ובשעשועים בערבי שבת וחג בחוג המשפחות הידידותיות. כאשר יצא אחד הבנים, הארי פרידנוולד הצעיר ממנה בארבע שנים (כעבור שנים יושב־ראש ההסתדרות הציונית באמריקה) למקום תורה באירופה, ללמוד רפואה בברלין ובווינה, שימש כתובת לשורת מכתבים, שהם אוצר לידיעת המתרחש בקרב יהדות אמריקה באותה התקופה.

פיסקה מתוך אחד ממכתביה אלה מגלה עוד בנעוריה גיבוש אישיותה המוסרית וההומאנית של המורה והמחנכת הצעירה, אלה מקווי האופי הבולטים שלה לאורך כל דרכה. “מיום ליום – כתבה להארי פרידנוולד בשנת 1888 – למדה אני לכבד ולהעריץ מעל לכל מוסר פשוט בתכלית, הומאניות במלוא מובנו המקורי והראשוני של מושג זה. לא שאני פסימיסטית כדי כך, שאראה את המוסר הפשוט כגילוי נדיר ביותר. רבים מאלה שאני באה במגע אתם בעלי מידות מוסריות הם. אך בטוחתני, כי אין אחד מהם, שלא לחם על מידותיו אלו…”

וכל ימיה, עד זיקנה ושיבה, לחמה על שיפור מדותיה – על כך יעידו רבים ממכתביה.

 

ג. “ברוריה של דורנו”    🔗

בשנת 1893 נסתיימה תקופה נכבדה בחייה. בסתיו אותה השנה הפסיקה את עבודת ההוראה, אשר לה הקדישה שבע־עשרה שנות פעולה רעננה ופוריה, וקבלה על עצמה תפקיד המזכירה של “החברה היהודית לפירסום”, אשר נוסדה בשנת 1888 בניו־יורק ומטרתה להשריש את יהודי אמריקה בערכי עם ישראל ותרבותו. בהיפרדה בו בזמן מעל בית־הספר של ערב למהגרים, שבו היתה עמוד התווך והרוח החיה, נטלה עמה לא רק ברכות תלמידיה ותודות החברה שנשאה בעול בית־הספר, אלא חרתה בלבה דמותו של המהגר היהודי, אשר המגע אתו קבע השקפות עולמה ואורח־חייה בעתיד.

עד סוף ימיה זוכרת היתה אותם אבות בעלי זקן ובניהם הצעירים, שהיו יושבים לפניה על ספסל הלימודים והעפרון בידיהם, נאבקים עם השפה הבלתי ידועה להם והתרבות החדשה. זוכרת היתה גם את הוויכוחים הסוערים בקרב החבורה, אשר מתוכה צמחה אגודת “חברת ציון” בבלטימור, האגודה הציונית הראשונה בארצות־הברית, שהקדימה בשלוש שנים את הקריאה לציונות מעשית, אשר ב“מדינת היהודים” לתיאודור הרצל. זוכרת היתה את הישיש שבחבורה, אשר בלהט הויכוח היה גופו הצנום כאילו שוקע בכסאו הרחב מכפי מדתו. “ובשבתו כך בזרועותיו השלובות היה מראהו כישראל המעונה – אבל רוחו כישראל החוזה.” מייסדי האגודה הציונית שמו להם למטרה לכלול את מורתם בקרב חבריה, ואמנם הנריטה סאלד וד"ר הארי פרידנוולד, אשר סיים בינתיים את לימודיו באירופה, נמנו עם ראשוני “חברת ציון” חלוצת הפעולה הציונית המאורגנת באמריקה.

באחד מנאומיה הראשונים לתעמולה ציונית הודתה בגלוי, כי בהצטרפה למעשה לאגודה הציונית לא נתנה דעתה על כל נימוקיהם של המתנגדים ולא ביררה אותם לעצמה. היא נכבשה לציונות בו ברגע שהוברר לה, כי הרעיון הציוני יש בו כדי לתת עידוד ותקוה לעמה השסוע, הנבוך, השותת דם.

לראשונה הטיפה בפומבי לציונות בהרצאתה “מאה שנות מחשבה יהודית” בפני מועצת נשים יהודיות, בשנת 1896. בדבריה על משה מנדלסון העריכה תרומתו לעידוד הכרתו העצמית וכבודו העצמי של האיש היהודי על־ידי גילוי יופיה של השפה העברית. ואולם בה בשעה הצביעה על הסכנה הגדולה שכבוד־עצמי ייהפך ליהירות לאומית ושוביניזם. רק אם ירוסן ויגובש בכוח ידיעת המקורות וחקר תולדות העם, יוליד כבוד־עצמי בריא ושקול את רעיון השחרור העצמי. ופירושו – ההחלטה שלא להתרפס ולא להתלונן ולא להטיל אשמה על אחרים, אלא לבקש פתרון לצרכי העם במאמציו הוא עצמו. והחתירה להגשמת רעיון זה של שחרור־עצמי היא הציונות.

חלפו שנים רבות עד שהרעיון הציוני היה לה הלכה למעשה. כדרכה בכל שלבי חייה, כן בחרה לה גם עתה שטח פעולה מועיל וחיוני, כאילו שר האומה הוא שהפקיד בידה מדי פעם בפעם עמדת מפתח, בוערת בצרכי העם. " החברה היהודית לפירסום" היתה עדיין צעירה ודלה באנשים ובאמצעים, בעורכים וסופרים, כבמוציאים־לאור וקוראים. בתחילתה פעלה החברה בהתנדבות טובי האישים שבקרב יהדות אמריקה, מלומדים וחוקרים ואנשי־רוח בשטחיהם השונים – היסטוריה, חינוך, דת, משפט, חברה, ועוד. המבצע הראשון היה פירסום ספרה של ליידי מגנוס “ראשי־פרקים בהיסטוריה היהודית”. רוב הפירסומים בשנים הראשונות היו תרגומים מגרמנית, אידיש, עברית וצרפתית, בהם ספרי ההיסטוריה של דובנוב וגרץ, כתבי אחד־העם, ספורי י.ל. פרץ ואחרים. הספר “ילדי הגיטו” לישראל זנגביל, שהופיע בהוצאת “החברה היהודית לפירסום” בשנת 1892 ונפוץ במספר טפסים רב, הביא את הוי העולם היהודי גם לפני הקורא האמריקני הכללי.

הנריטה סאלד היתה עם המתנדבים לעבודת החברה לפירסום מראשיתה. הערותיה ותיקוניה לתרגום האנגלי של תולדות היהודים לגרץ עוררו תשומת־לב מיוחדת לרוב ידיעותיה, לדייקנותה וגישתה המעמיקה. ובבוא השנה, לאחר שמיצתה יכולתה בהוראה, והיא הוזמנה לשמש מזכירה ומרכזת של החברה המכובדת, השקיעה כל כוחה וכשרונותיה בעבודת ההוצאה במשך עשרים ושלש שנים פוריות וברוכות. ערכה ותיקנה, הגיהה ותרגמה, יזמה וביצעה במלוא היכולת והמסירות. אחת מעבודותיה הבולטות בתחומי החברה לפירסום הוא תרגום ספר האגדה לביאליק ורבניצקי לאנגלית. כן ערכה שנה אחר שנה את “ספר השנה” ליהדות אמריקה, ותרגמה כרכים רבי כמות וכבדי תוכן במדעי היהדות, שהיו לנר לרבים, בהם תלמידי חכמים. בין השאר עסקה בתרגום כרכי “אגדות היהודים” לפרופסור לוּאי גינצברג ועוד.

בשנות עבודתה בהוצאת הספרים בניו־יורק הגשימה אחד המאוויים, שנטע האב בלב בתו הבכירה מאז ימי נעוריה, והוא רצונה להשלים ידיעותיה במדעי היהדות. לאחר עבודת יום ארוך בהוצאה הוסיפה עתה דעת במשך שנים בתחומי הסמינר התיאולוגי היהודי, שם למדה תלמוד ועברית ונודעה כאשה המשכלת ביותר במדעי היהדות בארצות־הברית וזכתה לתואר “ברוריה של דורנו”.

לאחר מות הרב סאלד בשנת 1902 ופירוק הבית בבלטימור, עברה האם לגור עם בתה, ומעונן בקרבת הסמינר התיאולוגי בניו־יורק היה למרכז לאנשי־רוח יהודים. פרופסורים ותלמידי חכמים צעירים, סופרים ואנשי־מדע יהודים היו נמשכים לכאן, לאוירה הרצינית והחמה, שהקרינה אישיותה של הבת, ולמידת הכנסת־האורחים היהודית של האם ועקרת הבית, לפי מיטב מסורת בית סאלד. אלו היו השנים, שבהן גם ריכזה סביבה חוג נשים יהודיות משכילות ובעלות הכרת האחריות הלאומית, המוטלת על אשה בישראל. בשנת 1907 קראו לחוגן בשם ההיסטורי “הדסה”, היא אסתר הנאמנה מימי המלך אחשורוש, ושׂמו להן למטרה עיון בבעיות האקטואליות של היהדות, והנריטה סאלד להן מורה ומדריכה.

שנים של עבודת נמלים מייגעת היו שנים אלה בקריאת כתבי־יד ועריכה ותרגום וכתיבת מכתבים למאות בתחומי “החברה היהודית לפירסום”.

בתקופת כהונתה כמזכירה הופצו מטעם החברה כמיליון טפסים של כתבים רבי ערך, שמהם ינקה יהדות אמריקה בתחילת גיבושה ידיעת העם והכרה לאומית. מדי שנה בשנה הופיעו שלושה־ארבעה ספרים, כמאה כרכים בסך־הכל, אשר בכל דף ובכל שורה שבהם משוקעת היתה עובדתה הדייקנית, הישרה והעמקנית של המזכירה, והיא גם עורכת ומתרגמת ומגיהה, יוזמת ומבצעת. ככל שהתרחבה עבודת ההוצאה כן נדרשו לה כל כחותיה. באחד ממכתביה מאותה התקופה רצופה תלונה: “מאחר שעלי לשאת באלף תביעות של אחרים, כרמי שלי לא נטרתי. אין באפשרותי לטפח את האצור בקרבי, כיון שבוקר, צהרים ולילה עלי לעשות את אשר אחרים מטילים עלי… השלמתי עם גורלי… אני מקבלת על עצמי את התפקיד שהחיים הטילו עלי.”

בכתבה דברים אלה עדיין לא ידעה כמה תפקידים נוספים, כבדים ונכבדים מזה עתידים החיים להטיל עליה.

בשנת 1909 נתרחש המאורע אשר שינה דרכה בחיים והיא אדם מבוגר, כבת חמשים שנה, שקועה בעבודתה היוצרת, מרכז לחיי רוח עשירים ורעננים, אהובה ונערצה על ידידיה, שוחרי ביתה. אותה השנה, על סף צאתה בלווית אמה למסע־חופשה באירופה, כנראה לשם החלמה לאחר מחלה ומשבר נפשי, הפתיעה אותה החברה לפירסום בהענקת פרס כספי לאות הוקרה לעבודתה המצויינת. והמחאת כסף בלתי צפויה זו שבאה לידה במפתיע, איפשרה לה להגשים אחד המאוויים הכמוסים, אשר שינה כל חייה והוא, ביקור בארץ־ישראל. מקורית ונועזת היתה גם במעשה זה. ביקורים מעין אלה עדיין לא היו מעשה רגיל באותם הימים. ספק אם אפשר למצוא עוד אשה, וביחוד מאמריקה הרחוקה, אשר שימשה לה דוגמה.

בכרך של מבחר מחמשת אלפים ממכתביה ושרטוט דמותה, שראה אור בניו־יורק בשנת 1942 בערוב יומה, בעריכת ידיד נעוריה מרוין לויבטטל, כלול מכתב מיום 15 ביולי 1909 אל ד"ר כורש אדלר, ממנהיגי יהדות אמריקה ומן העומדים בראש החברה לפירסום, ובו הבעת מבוכתה ותודתה הנרגשת על הפרס הכספי. עיקר התודה שבלבה מוסב על דברי הערכה המלוים את ההמחאה. באותו מכתב אומרת היא:

“נאמן, נבון, מצפוני ויעיל – כך אתם מגדירים את אופי שירותי לחברה היהודית לפירסום, אשר אות הוקרתכם לו ינעים חופשה אנוסה לרגל נסיבות מצערות… התענוג שבמסעי יתעלה כל־כך על־ידי מתנתכם, שלא אוכל להרשות לעצמי להבליע אותה בחשבון ההוצאות הרגילות של המסע. מן הדין שתהא מובדלת מכל השאר ובולטת בייחודה. על כן סימנתי אותה מיד בתו “הקרן הפלשתינאית” שלי. רק לעתים רחוקות שיויתי לנגד עיני מסע לאירופה כאפשרות ממשית בחיי. ומעולם לא עלתה בדעתי אפילו המחשבה הרפה ביותר, כי זכות זו, להיות צופה פני ארץ הקודש, עלולה ליפול בחלקי. מאושרת אני למחשבה, כי מזל נדיר זה, על כל החויה היהודית הרגשית והחינוכית הצפונה בו, ייחרת בזכרוני לא כמשהו שקניתי לי בכחות עצמי, אלא כזכוּת שהעניקו לי לאות הערכה על מאמצי, שלעיני אותם האנשים נעשו.”

מרבית מכתביה המעניינים והתמציתיים ממסעותיה באנגליה, צרפת ואיטליה מוסבים אל ידידה חדשה בלב ונפש שרכשה לה באותה התקופה, אליס ל. זליקסברג. במכתב קצר לידידת חייה מירושלים הנושא את התאריך 16 בנובמבר 1909, נאמר:

מה רבים הדברים שיהיה עלי לספר לך בשובי, על העוני והיופי של עיר הקודש, על המעניין ומעורר בעיות. אילו אני צעירה בעשרים שנה הייתי חשה שכאן מקומי. עובדה היא, כי יש כאן אנשים ונשים גבורים העושים עבודה נועזת. אילו רק היו יהודי אירופה ואמריקה מסייעים בידם ביתר תבונה, המושבות והערים של פלשתינה לימדוני כל־כך הרבה, שזו הפעם הראשונה בחיי אני חשה דחיפה להביע רגשותי בפומבי. האם תדרשי ממני לפרוע חוב זה בשובי? המותר לי לעשות זאת לאחר ביקור חודש ימים בלבד? כפי שהנך רואה הריני נוהגת ככל תייר רגיל…"

והיא פרעה את החוב. והבת ואמה זיעזעו לבבות רדומים בתיאורי נוף הארץ וסיפורי הוי החיים בה. האֵם נשאה בלבה זכר ילדים יהודים צנומים וחולניים בסמטאות טבריה, שרגליהם ככפיסי עץ יבשים. בירושלים נחרתו בזכרונן דברי מלוויהן על הצורך הדחוף בבית־יולדות לאוכלוסיה היהודית. בשכונת נוה־שלום שבקצות יפו הערבית, שנה לפני ראשית תל־אביב, הן נזדעזעו למראה הילדות נגועות הגרענת בסימטאות מסביב, אשר להקות זבובים עטות על עיניהן הזבות מוגלה. שם גם ביקרו בבית־הספר לבנות מייסודם של חובבי־ציון ומצאו, שעיני כל תלמידות בית־הספר בריאות ונקיות. כאשר הביעו תמיהתן למראה הבדל זה במצב, הסביר להן מנהל בית־הספר, ד"ר ניסן טורוב, כי הסיבה פשוטה ביותר: לרשות בית־הספר עומד רופא המבקר במקום פעמיים בשבוע, ואחות שוקדת בו יום יום על הטיפול במחלות העינים ובפגעים אחרים.

בצאתן משער בית־הספר אמרה האֵם לבתה: “הנה זה המעשה שהיה עליכן (על חבורת הנשים, שבחרה בשם “הדסה”) לעשות. מה תועלת יש בשמיעת הרצאות ועריכת מסיבות? הנה התפקיד שלפניכן, עבודה מעשית בארץ־ישראל”.

 

ד. יצירת “הדסה” – תרומתה הראשונה למעשה הציוני    🔗

ארץ־ישראל בשממונה ועזובתה שבתה לבה. אירע לה אשר אירע למשוררת רחל, שעלתה גם היא לראשונה לארץ בשנת ביקורן של הנריטה סאלד ואמה בה, ולאחר שנעקרה ממנה כעבור שנים מעטות כתבה בערגתה בנכר על סגולת הפלאים של מי הכנרת, שכל השותה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם…

והיא שבה. ולא לסיור בלבד, אלא לחיות בארץ ולמות בה.

אך בינתיים חלו שנים. שנות מלחמת עולם מזעזעת ופעולה סוערת ועבודה מפרכת למען הציונות בארצות־הברית.

זמן קצר לאחר שובה מביקורה בארץ הוּטל עליה תפקיד המזכירה הנבחרת של ההסתדרות הציונית באמריקה, שידעה באותם הימים תקופה של שפל ומשבר, והיתה נתונה, נוסף לכל אלה, גם לליקויים בארגון ולעול של חובות כספיים מעיקים. אך תוך פעולתה המתמדת לא נמחו מלבה מראות העוני והעזובה של טבריה ויפו וסמטאות ירושלים. וכך צעדה צעד ראשון בדרך שהתוותה האם על אדמת הארץ. באורח טבעי פנתה קודם כל בתכניתה החדשה אל החוג המצומצם של חמש־עשרה הנשים היהודיות בניו־יורק, אשר מאז 1907 שקדו על הכרת ערכי העם והציונות על־ידי קריאה בצוותא בכתבי הס ופינסקר ואחד־העם וב“מדינת היהודים” לד"ר הרצל. ולאחר תקופת הכנה מסויימת, כדרכה בכל פעולה, מתוך תיכנון ושיטתיות, נתפרסם כרוז בחתימת שבע נשים הקורא לארגון ולפעולה. הכרוז אומר, שהחתומות מטה, בשיתוף מחשבה עם נשים יהודיות אחרות בניו־יורק ומחוצה לה הגיעו לידי המסקנה, כי בשלה השעה וכשרה להקמת ארגון גדול של נשים ציוניות, אשר מטרתו היא טיפוח ערכי ישראל ופעולה לקידום המוסדות והמפעלים היהודיים בארץ־ישראל. הכרוז מזמין את האשה היהודיה בעלת ההכרה להשתתף באסיפת־היסוד לארגון החדש.

אסיפת היסוד נתקיימה בפורים שנת 1912 בבית־הכנסת הישן והידוע בשם “עמנואל”, שבו כיהן כרב נאור ופרוגרסיבי ד"ר י. ל. מגנס, מידידיה הקרובים ומעריציה המובהקים של הנריטה סאלד, אשר נשא אחר־כך במשך שנים רבות בכהונת נגיד ורקטור האוניברסיטה העברית בירושלים. הנריטה סאלד האצילה על הכינוס מרוח החזון ותכניות המעשה שבדבריה. על חמש־עשרה נשי החוג ללימוד היהדות נוספו עוד עשרים ושלש וכך הוּנח היסוד להסתדרות רבת הפעלים של נשים ציוניות בשם “הדסה”, אשר ראתה עצמה תחילה רק כסניף של ארגון נשים גדול ומקיף, שביקש לקרוא לעצמו בשם “בנות־ציון”. השם “הדסה” לסניף זה שהוקם נבחר לא רק על מנת לנצור את שמה של חבורת הנשים הראשונה ללימודי היהדות, אלא גם כדי לסמל מועד יִסוּדוֹ בחג הפורים. לפי התכנית, נועד לכל סניף וסניף בעתיד שם אשה יהודיה מגבורות האומה. המטרה המעשית הקרובה שהוצגה, נוסף על יצירת חוּגי נשים ללימוד ועיון, היתה אוסף תרומות לשם שיגור אחות ראשונה לירושלים והספקת הציוד הדרוש לה. ולא חלפו שנים רבות והשם הסתדרות מדיצינית "הדסה " נודע ברחבי ארצות הברית ומחוצה לה ומפעליה היו לברכה לארץ ולישוב העברי בה ולכל אוכלוסייתה, ללא הבדל דת וגזע.

כססימה לפעולתו, בחר לו הארגון החדש בשני קטעי פסוקים מספר ירמיהו (פרק ח', י“ט–כ”ב): “הנה קול שועת בת־עמי מארץ מרחקים… הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכת בת־עמי”…

הצעדים הראשונים לא היו קלים. הארגון החדש באבו עורר תחילה מורת רוחם של רבים מאלה הנרתעים מפני החדש. במיוחד התנגדו לו אלה שראוהו כארגון פילנטרופי למטרות צדקה. וה. סאלד השיבה על הטענות בדברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים: “לא צדקה. אני כופרת בכך. אנו פונות לארץ־ישראל במטרה להביא לה את פירות אמנות הריפוי של אמריקה… אם יעלה בידינו להעניק לה שירות זה…, לא תחול עלינו האשמה, כי חברת צדקה אנו.” ולא פעם השתמשה להגנת “הדסה” בראשית דרכה באימרה של הרצל: “פילנטרופיה לעם שלם – זוהי מדיניות.”

שורות מעטות, שרשמה בשנת 1935 אחת מראשונות “הדסה”, ישע סמפטר, הסופרת והמשוררת אצילת הנפש, המוגבלת בתנועותיה מפאת מחלה, שעלתה לארץ כשהיא באמצע שנותיה, ובנתה מפעל מיוחד במינו על אדמתה, הוא בית ההבראה הצמחוני בגבעת־ברנר, שם מצאה חייה ומותה – יש בהן עדות נאמנה למקומה וערכה של הנשיאה הראשונה בהסתדרות הנשים הצעירה:

"לפני שש־עשרה שנים עליתי לארץ ולפני עשרים וארבע שנים נולדתי לציונות. והאֵם־המורה שלי היתה אז הנריטה סאלד. שלחו אותי אליה כשביקשתי דרך לשוב אל עמי, אל תרבותו ותורתו. תעיתי בנתיבות־עולם נכריים ובאתי כבעלת־תשובה, עניה ושפלת־רוח, ללמוד אלף־בית. אז פתחה לפני הנריטה סאלד את שערי לבה וביתה ואת שערי ציון שבלב. ב־1912 נוסדה “הדסה” כהסתדרות לעזרה רפואית וסוציאלית בארץ־ישראל, אולם בטרם שהתחילה לעסוק בפעולה מעשית, התקיימה שנים אחדות כחוג לפעולה תרבותית בהדרכת הנריטה סאלד. היא עבדה אז שמונה שעות ביום כמזכירה של “החברה היהודית להוצאה ופרסום” ושמונה שעות נוספות התנדבה לעבודה בהסתדרות הציונית. רק בשבת נחה וחידשה כוחותיה והיתה למאור לידידיה.

“בערב שבת היתה מזמינה אותי מפעם לפעם לסעוד על שולחן אמה. האם היתה ראויה לבתה. ויפה ואצילה היתה כמותה. אבל אחרת היתה, עקרת־בית ואֵם־בית, שקטה וחכמה, עיניה תכולות כעין הרקיע וידיה ידי־זהב. בביתם ראיתי לראשונה נרות־שבת וטקס קבלת־שבת – קידוש וברכת המוציא וברכת המזון. ולבי נפתח באהבה לקראת המסורה העתיקה, השופעת חן על־יד שולחנה של אשת־חיל.”

צנועה היתה ראשיתה של “הדסה”, כשהחליטה להוסיף מטרה מעשית על מגמתה התרבותית. והמטרה שלפני עיניהן של הראשונות היתה טיפול בנשים הרות, הדרכת אחיות רחמניות ועוד מעשים בדומה לאלה, שהם בגדר יכולתה של הסתדרות נשים מצומצמת ודלת־אמצעים. אך דבר ההסתדרות החדשה ומטרותיה הלך לפניה והערובה לרצינות כוונותיה היתה נשיאתה, אשר הציבוריות היהודית למדה כבר אז להוקירה ולתת אמון בה ובמעשיה.

עוד בסוף השנה הראשונה לייסוד “הדסה” הוזמנה ה. סאלד אל ביתם של זוג הנדיבים היהודים נתן ולינה שטראוס, אשר בית הבריאות שהקימו בירושלים שימש כבר אז המרכז הרפואי הציבורי היחיד כמעט לעיר העתיקה והחדשה. בתשובה לשאלותיהם על “הדסה” הסבירה להם מטרותיה של ההסתדרות החדשה, אך לא ביקשה מהם כל עזרה לזרוז הגשמתן. למחרת היום, כאשר הפתיעו אותה בני הזוג הדגולים בביקורם במעונה הצנוע בקומה השלישית של בנין מגורים והציגו בפניה את השאלה מדוע מתמהמהת “הדסה” להתחיל בעבודה המעשית בארץ־ישראל, ענתה בצניעות, כי אין הארגון החדש רשאי לגשת לפעולה בשעה שכל האוצר אשר בקופתו הוא מאתיים שמונים ושלושה דולרים בסך־הכל. האורחים האדיבים האיצו בה להתחיל בפעולה למרות הכל, אך ה. סאלד השיטתית והיסודית בכל צעד מצעדיה עמדה על דעתה, שכל עוד אין בידה אפשרות בטוחה למימון הפעולה עדיין לא הגיעה השעה להתחיל בה. אז גילה הנדבן הישיש מטרת ביקורו והציע מימון הוצאות הדרך לשתי אחיות וכן תשלום חלק משכרן בשנה הראשונה, וריהוט המרפאה שלהן, בתנאי שהמועמדות תיקבענה מיד ותצאנה לדרך ללא דיחוי.

ואמנם, תוך שלשה שבועות בלבד ממועד אותה השיחה נבחרו שתים מבין עשרים ואחת המועמדות למסע הרחוק ולתפקיד הבלתי רגיל. בינואר 1913 הפליגו שתי האחיות רוז קפלן ורחל לנדי בחברתם של לינה ונתן שטראוס לארץ־ישראל. וחלפו שבועות מעטים בלבד והמרכז הרפואי החדש בירושלים המה חיים ופעולה והתפתח וגדל, עד שלפתע פתאום נפסק ונסגר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 וניתוק ארץ־ישראל מן העולם היהודי שמעבר לים.

שנתיים ראשונות אלו, מאז ייסוד “הדסה”, היו שנות פעולה סוערת ופוריה. מבלי שפחתה עבודתה כמרכזת ענייני החברה היהודית לפרסום והמזכירה של ההסתדרות הציונית באמריקה, העמיסה על כתפיה עול של חובות חדשים בפעולה חינוכית וארגונית בלתי פוסקת לגיבוש יסודות הסניף הראשון של “הדסה” בניו־יורק ולהקמת סניפים חדשים ברחבי ארצות־הברית. עקבות פעולתה זו חרותים גם ברבים ממכתביה. פיסקה במכתב אל ישע סמפטר בניו־יורק, מיום 15 ביולי 1913, אומרת:

"מסעי לועידה שיכנע אותי, כי הרבה הרבה נדרש בכל מקום, והכל מבחוץ נושאים עיניהם להדרכה מניו־יורק. יש כבר סניפים בפילדלפיה, בלטימור, קליבלנד, סינסינטי ובוסטון… וגם שיקגו מוכנה.

“הועידה השׂביעה רצוני. לא היה בה שום דבר יוצא מגדר הרגיל. עובדה זו כשלעצמה צופנת בקרבה את הבטחון העצמי שרכשנו לנו. אין לנו עוד צורך באמצעים של שלל אורות בכדי לקיים את אש ההתלהבות שלנו…”

מלחמת העולם הנחיתה מכה קשה לכל תכניות הפעולה הקרובה. מעתה עמדו בפני ההסתדרות הציונית כבפני כל תא ציוני בעיות חדשות. ושוב ראוי להביא כאן בתרגומו המלא קטע ממכתב אל ישע סמפטר מיום 24 באוגוסט 1914. הפעם כתבה לא אגב מסע תעמולה, אלא בימי חופשת־קיץ בקרב המשפחה, אחותה וילדיה. ברוֹך וחדוה מספרת היא על הילדים היקרים לה, אשר גם בימי חופשתה אין שעתה פנועה לבלות בחברתם כחפצה, כי גם לכאן נאלצה ליטול עמה עבודות הגהה דחופות של “ספר השנה” ליהדות אמריקה בהוצאת החברה לפירסום. על תיאורי הנוף הנהדר, בסגנון פיוטי נאצל, והחיים בחיק הטבע מעיבים ענני דאגה כבדה לגורל העם והמפעל הציוני:

"המלחמה נוטלת כל אפשרות של שמחה… את יודעת איזה שַמות כבר עשתה בציונות. כל ההנהלה בברלין מפורקת. כמה מחברי הועד־הפועל משרתים בצבא הרוסי, אחד בצבא הגרמני ואחד באוסטרי. ביום הראשון הקרוב תתקיים בניו־יורק ועידה לדיון במה שעלינו לעשות בכדי שהעבודה לא תיפסק. מה יש באפשרותנו לעשות?… אני חרדה לא מעט לגורל עבודתנו… האסון הוא כה איום, שאין כלל להשיגו.

"אני מקדימה שובי הביתה בכמה שבועות מכפי שתיכננתי מראש, על מנת להשתתף בועידה. נתבקשתי במברק לבוא מיד. אינני יודעת מה תועלת יש בי… אבל אני מצייתת לפקודה – אני יוֹצאת לחזית.

“בוֹשה אני להודות שלא קראתי עדיין את מאמרך – אבל הרי לא קראתי שום דבר. כן, קראתי את הביוֹגרפיה של הרצל ושפכתי דמעות עליה. זה היה כל־כך יפה, אחת היצירות הספרותיות היפות ביותר שקראתי אי־פעם. וכעת מפעלו של הרצל הוא על סף החורבן. הרגשתי היא, כי מחצית הדור תחלוף בטרם נצליח להחזיר את הציונות לאותה העמדה שתפסה לפני שהתפרצות פראית זוֹ של יצרים וחמדנות באה להחזירנו לאוירת ימי הבינים. בודאי לא כל הישגינו יעלו בתוהו, אבל באותה הוַדאוּת אפשר לומר שנרחק מן הדרך המובילה לציון…”

הפיסקה הבאה שבמכתב מתארת את הנוי והחמדה הנשקפים אליה מבעד לחלונות לכל אשר תישא עיניה מעל שולחן הכתיבה. הרי הארגמן, הים הכחול, עצי תפוח חיכניים המשובצים במשטח הדשא והגגות של בתי הכפר המקננים בתוך העפאים. ואולם לאחר ציור האמן של הנפש הפיוטית שוב חוזרת היא לענין האנושי והלאומי הממלא כל לבה ומסיימת בתפילה שהעולם ילמד לקח בעתיד מנסיון הדמים.

קטע ממכתב אחר אל אותה ידידה חולה וסובלת, שרכשה לה כעבור זמן מקומה במרכז פעולת החינוך וההסברה הציונית של “הדסה”, מגלה את האופי הבונה והמעודד של יחסיה עם אדם. בכשרון ביטוי עשיר ותם, ברוֹך ובעדנה השלובים עוז ותבונה, מעודדת היא אותה להשלים בכוחות הרוח והנפש את החסר בכוחות הגוף.

 

ה. לארץ־ישראל – “ההרפתקה הגדולה בחיי”    🔗

שנות מלחמת העולם הראשונה והחרדה לגורל הישוב הרך החריפו עוד יותר את הכרתה הציונית השלמה והברורה. באחד ממכתביה, משנת 1915, כותבת היא על חורבן בית ראשון בידי נבוכדנאצר וחורבן בית שני בידי צבאות רומא ומוסיפה: “אין בית שלישי על הר ציון אשר ישמש מטרה לחורבן שלישי. אך יש בציון קודש הקדשים והוא מקלט שיצרו חלוצים יהודים בזיעתם, בדמם ובעמלם של המאמינים בו.”

ולמקלט זה – לבנינו, להרחבתו, לטיפוחו – הקדישה מעתה כל כחותיה.

בשנת 1916 עמדה במיבחן אישי קשה במות עליה אמה. במעונן אשר בניו־יורק עָצמה האֵם עיניה כשהבת הבכירה ניצבת עליה ואין איש אתן. היתה מטפלת בה ברוֹך עד הרגע האחרון, קוראת “שמע ישראל” באוֹזניה וחולקת לה אהבה וכבוד. מעתה ידעה ביתר חריפות את הצער שבחיי הבדידות האישית, למרות כל הידידות וההערצה שהקיפו אותה ומערבולת העבודה והתפקידים המוטלים עליה. במכתביה מאותה התקופה, בתשובה לשפע ההערצה והאמון של ידידיה, עוברת נימת ביקורת עצמית כלפי כחותיה הנפשיים, שאינם בעלי אותו שעור קומה אשר ידידיה מייחסים לה. ועצב אישי עמוק במכתבים על אורח חייה בערירות. “בעמקי לבי ידעתי תמיד” – כתבה – “כי צריכה הייתי ללדת ילדים, הרבה ילדים. רק בגלל גידול ילדים יש טעם בחיים שהם שרשרת של שירותי רגע. בחיי אני, הפרטים טרפו את העיקר ולא הגיעו לכלל יצירה הרמונית שלמה. בחייה של אֵם, כושר זה להבליע מהוּתה בעיסוק בקטנות הוא ההישג הגדול לעתיד האנושות.”

גם במכתב אחר מאותה התקופה, כשהיא עונה בתשובה לברכת־חג, באה הרגשת הבדידות לידי ביטוי. עד מה השתוקקה ללטיפה, לפינוק, לסעד, דוקא בשעה זו, מאחר שמאז מות האם הבית ריק מהרגשת חג.

ורבות עוד פיסקאות אחרות על גורלה האישי, השלובות במכתבים סעורי פעולה מתמדת והתרחשויות גדולות. באותה שנת 1916 התרחש משהו שהעלה בבת אחת את ערכה של “הדסה” והצמיח לה כנפים לפעולה בקנה־מידה גדול. בשעת ועידתה השנתית השלישית בחודש יולי הודיע הועד המרכזי שלה על הבקשה, שנתקבלה מאת המוסדות הציוניים המרכזיים אל ההסתדרות הציונית באמריקה, לספק צרכיו המשוועים של הישוב בארץ בכוחות רפואיים על־ידי שיגור משלחת שתיקרא בשם “היחידה הרפואית של ציוני אמריקה” – וההנהגה הציונית בארצות־הברית היפנתה את המישאלה ל“הדסה”. אותו זמן מנתה הסתדרות הנשים בת שלש השנים 1937 חברות ושנת הכספים שלה נסתכמה במשהו מעל ל־2,880 דולר. הסכום המשוער שנדרש למימון היחידה הרפואית, שמקורו היחיד היו מסי החברות, נקבע לכתחילה על־ידי יודעי־דבר ל־25 אלף דולר ובמהרה עלה ל־75 אלף ונסתכם לבסוף במאה אלף.

אף על פי כן נתקבלה ההצעה בהתלהבות. והפעולה הקדחתנית החלה. מכתביה של ה. סאלד בתקופה שלאחר אותה ועידה הם פרשה בלתי פוסקת של מסעות תעמולה והסברה. פיסקה מתוך מכתב אחה מראשית שנת 1917, מדגימה בדרך אגב את קצב פעולתה. כל יום היא נואמת בעיר אחרת על פני ארצות־הברית וכל שעה מנוצלת לעשיית נפשות חדשות לציונות ולהעמקת שרשיה בלבבות. “לא אוּכל לשפוט אם אני עושה עבודת תעמולה טובה” – כותבת היא – “אבל זאת אדע, כי ההרגשה הציונית והבנתה גדלים בצעדי ענק בארץ הזאת”.

אותה שעה עמדה כבר כולה, כל זמנה וכל כוחה וסגולותיה, לרשות המפעל הציוני. עוד לפני כן, בסוף שנת 1915, העניקו לה אישי הציבוריות היהודית, ובמרכזם השופט הנודע יוליאן מק, מילגה לכל ימי חייה, כאות הוקרה לפעולתה ולמען תהיה בלתי תלויה ותוכל להקדיש עצמה לטובת הכלל. מכתב התפטרותה הנאצל מתפקידה בחברה היהודית לפירסום, שהוּפנה לפי כתובתו של ד“ר כורש אדלר, מסתיים בהודעה, כי תרומתה הראשונה כמתנדבת בשדה הפעולה הציבורית היהודית תהיה למען החברה לפירסום אשר אותה שירתה קרוב למחצית יובל שנים – בקריאת ההגהות של ספר התנ”כ, אשר החברה ניגשה להדפסתו. ובנאומה בועידה השנתית הרביעית של “הדסה” מביעה המנהיגה העצמאית והבלתי תלויה השקפתה על החובות הצפונים בחיק העתיד לעם ולתנועה ולעומדים בראשה. “היות נבחר – אמרה – אין פירושו בעיני יהודי אלא חובה. יהא הדבר ברור לנו, כי שיקומו של עם אינו עניין של מה־בכך. משימה היא, משימה כבדה, משימה קדושה”.

ובינתיים, ותכניות ביצוע היחידה הרפואית קורמות עור וגידים. ההיקף גדל לאין־שעור לעומת התכנית במקורה. תחת מחצית הטון, כפי שתוכנן מראש, הגיע משקל החומרים והמכשירים, שנועדו לציודו והספקתו של בית־החולים בן חמשים וחמש המטות, לארבע מאות טון. הציוד כלל בין השאר שני אמבולנסים ושתי מכוניות־משא, כמויות גדולות של מזון וכן בגדים במאה ארגזים גדולים. הצוות של היחידה הרפואית הגיע לארבעים וחמשה איש ואשה, בהם נוסף על הרופאים ועשרים אחיות גם חבר של חמשה עובדי משרד. וחמשים אלף דולר היה התקציב המשוער לשנה הראשונה, אשר “הדסה” נטלה על עצמה לכסות חלק רביעי ממנו.

ב־12 ביוני 1918, שבעה חדשים לאחר הצהרת בלפור, עם הפלגת היחידה הרפואית מנמל ניו־יורק בספינה מגנטיק, נפתח דף חדש בקשרי יהדות אמריקה עם ארץ־ישראל. ודף חדש היה זה בחיי ה. סאלד, אשר במשך חדשים השקיעה עצמה בפרטי הפרטים של ההכנות הממשיות למסע, החל מהשגת “רשיונות ממשלתיים ועד לקניית מסרקות עדינים ונוזלים נגד כנמת”, כהגדרתה.

הספינה יצאה בשיירה של ימי־חרום, כשלפניה סכנת מעבר בשלושה איזורי מוקשים. בראש היחידה עמד הרופא ד"ר רובינוב ואחת משני מנהליה היתה ידידת נפשה של ה. סאלד אליס זליקסברג, אשר אחד ממכתביה המרובים אליה מיום 26 בדצמבר 1917 פותח במשפט: “לא, החיים לא קיפחוני, מאחר שאת ידידתי”.

במכתב זה, המערטל עוד טפח מחיי הנפש החבויים שלה, נאמר בין השאר: “בעצם לא קיפחוני החיים בכלל. וגם כאשר נדמה היה לי כי הם אינם מסבירים לי פנים, בדברים גדולים או קטנים, הרי הסיבה היתה בכך, שלא ידעתי כיצד לנהוג בהם…”

מכתב זה, כרבים אחרים מאותה התקופה, נכתבו בדרכים, במסעות על פני קהילות יהודיות גדולות וקטנות, אשר המגע אתן החריף את הכרתה היהודית וגיבש את רוחה הציוני. הבשילו ימי הכרעה בדרך חייה, הכרעה בענינים קטנים וגדולים. היא עושה חשבון־הנפש עם אחרים ועם עצמה. במכתבה מיום 23 ביולי 1918 אל ידידת נפש מאז ימי הנעורים, אלוירה נסוליס, אשר המספר הרב של מכתבים אליה ותוכנם מעידים על רעות ואחוות־רוח במשך עשרות שנים – היא עושה חשבון מר עם אחת שלא נדלק בה הזיק הציוני. בשעה מוקדמת לפני עלות השחר כותבת היא אל רעותה, לאחר ליל נדודים, אשר לא ידעה פשרו, כיון שבריאה ושלמה היא בגופה ורק רוחה סוערה. “לא דיברתי אליך כך מעולם, ככל שאני זוכרת. ואני בטוחה כי אין השעה כשרה לשיחה מעין זו, כיון שאני יודעת עד מה כל מחשבתך ורוחך ולבך נתונים במערבולת הרגשות שנתעוררו לרגל המלחמה…” ואולם, “מאז הועידה (הציונית) בפיטסבורג יש לי ההרגשה, שכנראה אשמתי היא, כי לא זו בלבד, שלא קבלת את הציונות, אלא היא מקוממת אותך. שום ציוני, כמדומני, לא היה קרוב לך כמוני. אני חייבת הייתי למצוא דרך להרחיק ממעייניך את פגמיהם של אותם ציונים, אשר על מנהיגותם את קובלת, ולנטוע בלבך את הכרת גדולתה של התנועה והסיפוק הנפשי שבה..”

ועידת פיטסבורג הנזכרת במכתב היתה התופעה המרנינה והנלהבת ביותר בקורות התנועה הציונית בארצותיהברית עד אז. כל הכחות הנאורים והליבראליים שבעם התאחדו מסביב לתכנית, אשר ביסודותיה הונח פיתוח ארץ־ישראל מתוך שיתוף העם כולו, בבעלות ציבורית על הקרקע ואוצרות הטבע. “חשתי כאילו ישעיהו ועמוס היו עמנו” – כך כתבה בימי הועידה, אשר רוממה את הרוח והישרתה אוירה של פעולה גדולה. הגופים הציוניים השונים נתאחדו לארגון אחד, ועל ה. סאלד הוטל לעמוד בראש המחלקה לארגון ולחינוך. לא הועילו סירובה והתגוננותה מפני המשימה החדשה – היא נבחרה פה אחד, כמועמדת המתאימה והראויה ביותר למשימה הגדולה. במכתביה לא. זליקסברג, הרצופים דברי עדוד ליחידה החלוצית והבעת קנאה במשתתפיה, היא מתלוננת על כך, אבל מקבלת את הדין ורותמת עצמה מחדש לפעולה.

דרכה של היחידה הרפואית לא היתה סוגה בשושנים. לאחר הרפתקאות דרך לרגל המחסום הימי, ופגישה נרגשת עם ד"ר חיים ויצמן, ראש ההסתדרות הציונית, באלכסנדריה של מצרים, בימים האחרונים לנסיגת הצבא התורכי משטח ארץ־ישראל, הגיעו לארץ בעצם ימי פרוץ מגפת חולירע בטבריה, שפגעה בחלק ניכר מאוכלוסייתה. ברכיבה על גבי סוסים הגיעו רופאים ואחיות עם שחר לעיר שקיבלה פניהם בהמונים קורעי שחקים בבכיים ותפילותיהם. הדרך לבית־החולים בצפת היתה כרוכה במסע בן שלשה ימים. מכונת פרימוס אחת עמדה לרשות כל בית־החולים שם, כולל חדר הניתוח. תמורת כל הון שבעולם אי אפשר היה להשיג פרימוס נוסף, כשם שלא היו בנמצא בארץ חוטים, מחטים, מכשירי־עבודה, נעלים, אריג כלשהו וכדומה. השכונה הקטנה תל־אביב, שאך זה חזרו אליה שארית תושביה שפונו על־ידי התורכים, היתה מוצפת זוהמה, שהניחו אחריהם החיילות השונים, אשר חנו כאן במשך שנים. בית מגורים בן קומתיים, אשר שימש בית־חולים, סוייד בידי האחיות ונתמלא מיד עד אפס מקום. ללא הספקת מים מסודרת היה הבנין, מואר באור מנורות נפט קטנות, כשהמגרש הסמוך המוצף ענני זבובים, שהוא מקום חניה לגמלים, עזים וחמורים, משמש גם כחדר־המתנה לחולים. שעור המחלות בקרב האוכלוסיה היה גבוה מאד ואמצעי ריפוי לא היו בנמצא כלל.

מיום ליום השתנו התנאים בכוח פעילותה היעילה והמסורה של היחידה הרפואית וחבורת נשי “הדסה” בעורף. אך קשיים ובעיות נערמו בלי הרף והקשר עם ה. סאלד במרחקים היה למקור עידוד. קשר זה לא נפסק גם כאשר חלתה וצו הרופא הטיל עליה חופשת מנוחה בשל חולשת לב.

בשמחה מעורבת חששות כבדים קיבלה באותם ימים את הצעת השליחות לארץ־ישראל, על מנת לעמוד בראש היחידה הרפואית עם התרחבות רשת פעולותיה משלב לשלב. לשנתיים ימים יצאה ולא ידעה כי מסע עד סוף ימיה הוא. למרות חוליה קיבלה על עצמה ללא דיחוי את המשימה, אשר היא עצמה כינתה אותה בשם “ההרפתקה הגדולה בחיי” – והיא בת ששים שנה.

“מבחינה מסויימת מחדשת הרפתקה זו את נעורי”, – כתבה במכתב מירושלים ב־13 במרס 1920 – "ומבחינה אחרת היא גורמת לי שתקפוץ עלי זקנה. אחיותי נוהגות היו לקרוא לי בכינוי “התקועה בבוץ”, משום שהייתי “יציבה” בכל דרכי, ולא אהבתי לשנות מהרגלי. כרוכה אחר הבית הייתי כחתולה. סבורתני, שאפילו אחיותי, שהן (ככל האחיות) בבחינת מבקרות חמורות, כידוע – היו מודות בכושר ההסתגלות שלי, אילו ראוני בחיי החדשים עתה. כלום אין די בזה, שבשנות חיי המאוחרות מוטלת עלי עבודת שיקום רפואית? וכיצד עולה עבודה זו יפה עם קריאת הגהות וסידור מפתחות־ענינים ועבודת עריכה! ושל אלו ספרים? – של ספרים יהודיים. לפעמים, כשאני נשארת לבדי, – ואין זה קורה לעתים קרובות – אני צוחקת בקול. הדבר נראה בעיני פשוט מצחיק, שאני עוסקת בעבודת ארגון רפואי בירושלים. הרי הוכחה אחת לכושר ההסתגלות שלי…

“ומה דעתך עלי, כשאני יושבת רכובה על גבי החמור ועולה במעלה אחד ההרים הזקופים ביותר וזרועי אבנים? אני גאה כל כך על הישג זה, שאין אני יכולה לחדול מלדבר בו. ואיני שוכחת כרגיל להזכיר את העובדה, שאותו חמור הוא יצור יקר ואינטליגנטי, שאינו זקוק לכך שינהגו בו”. בהמשכו של אותו מכתב נאמר:

"היהודים מוכנים לעבוד. הם עובדים. בין כל החוָיות שלי, החדשות והמוסיפות לי חיות, איו דומה לעוצם החויה בראותי את מחנות העבודה של סוללי־הכבישים ואת פלוגות העבודה של חלוצים וחלוצות ממזרח אירופה וממרכזה, שהכשירו עצמם במשך שנים בלימוד הלשון העברית וביגיע כפיים למען בנין הארץ. המחנות סובלים מליקויים ארגוניים, ואנשיהם יש בהם ליקויי־אופי, ואולם התנועה בכללותה היא תופעה שכמותה כנס.

"והארץ? אף היא בגדר נס. אף היא אינה חסרה ליקויים כמחנות וכאנשיהם, אך נאה היא כל־כך. אף אותה יש לכבוש, – את אבניה, את אקלימה וביצותיה. ואולם, כדאי הדבר! הוי, מה כדאי מאבק זה!

“לפני ארבעה שבועות נשלחתי לגליל בענייני עבודה. הגשם ירד בלי הרף כל השבוע לשהותי בדרך. אך לא עננים ולא ערפל, לא שטף של מים פורצים ולא דרכים משובשות יכלו להאפיל על יופיה של הארץ במעטה אביבה”.

היתה זו התקופה הרעננה של בנין חלוצי בימים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, ימי התקוות הגדולות של בנין הבית הלאומי בחסות הצהרת בלפור והמנדט הבריטי. כל מעשה בארץ שיגשג ופרח ולסגולותיה ומרצה של הנריטה סאלד ניתן כר נרחב לפעולה. בתי חולים ומרפאות, מפעלי תזונה בבתי־הספר ואגודות בריאות, בית־ספר לאחיות ובית־החולים הגדול על הר הצופים, אשר שימש את האוניברסיטה העברית מראשיתה, ועוד מפעלים כבירים, שצמחו וגדלו תוך תקופה קצרה. ובד בבד חלו הצמיחה והגידול בשורות הסתדרות נשי “הדסה” בארצות־הברית, שמספרן הגיע לרבבות ותקציב פעולותיה עלה משלב לשלב. והנריטה סאלד היא המקשרת בין שני קצווי עולם. ומכתביה ודו"חותיה וההרצאות והשיחות פנים אל פנים בכל ביקור שלה בארצות־הברית מפיחים רוח חדשה בהסתדרות ומצמיחים לה כנפים.

בו בזמן לא מנעה עזרתה גם מהסתדרויות נשים אחרות. “הסתדרות נשים עבריות”, שממנה צמחה והסתעפה ויצ"ו הענפה, מציינת בתולדותיה את העדוד והסעד של ה. סאלד לתא פעילותיה הראשונות בירושלים, החל מקיץ 1920, ואת שיתוף הפעולה אתן בנסיונותיהן וגישושיהן הראשונים לעזרת האם והילד.

 

ו. שנות ירושלים    🔗

כמחצית היובל כמעט חיתה בירושלים, כל אותה התקופה המכרעת בתולדות עם ישראל, בהתנערותו והסתערותו ומאבקו לבנין ארצו וכיבוש חרותו וחידוש חייו. וכל אותן השנים היא שותפת במלוא הכוח והרעננות למעשה הציוני הגדול, תמיד בעמדות מפתח, תמיד בחזיתות עיקריות של חיי הישוב החותר דרכו לעצמאות. בבואה לארץ מנתה תל־אביב הקטנה שלושת אלפים נפש והאוכלוסיה היהודית בארץ כולה כמה רבבות בסך־הכל – ולעיניה גדל הישוב ופרח בעמל ובדמע, תוך מאבקים וסערות ומאורעות דמים. בבואה, היתה הארץ העזובה והצחיחה נגועת מלריה וגרענת ומחלות עור, ביצות מכסות שטחים נרחבים של עמקיה, הריה חשופים והמראה המדברי של גבעות החול הנודד שולט בשפלתה. לאחר דורות של עזובה ושממה הוסיפו גיסות הצבא התורכי, הם ובהמתם, והכריתו כל חלקה פוריה, עקרו שרידי העצים מימים מקדם, הרסו גשרים והשחיתו פרדסים ושדות. לקול הלמות הפטישים של החלוצים הראשונים במחנות האוהלים באה, ובעיניה ראתה את הצעירים והצעירות שפרצו בסערה מרוסיה ומפולין ומליטא לאחר מלחמת העולם הראשונה ובידיהם הרכות ניפצו סלעים, סללו דרכים ויבשו ביצות לקול שירת “בלי סוליות נעלים” ו“אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה”.

הנריטה סאלד בת הששים, שלוחת “הדסה” מארצות־הברית, לא ניפצה סלעים ולא סללה כבישים בידיה, אבל חלוצה היתה בכל דרכיה ומעשיה, חלוצה גם באורח חייה האישיים, במעונה הצנוע בין נכרים, בשכונת ירושלים הצופה פני הר הזיתים. ידעה חיי בדידות שלא הורגלה להם, למרות חברתה הטובה והחמה של הידידה סופי ברגר, השותפה המסורה למעון ולחיי יום־יום. סבלה מקור מרעיד עצמות ללא אמצעי חימום מתוקנים בירושלים של הימים ההם, כשהיא בלתי מצויידת די־הצורך בבגדים חמים, עובדת עבודה קשה ומטרידה, על פי הרוב שש־עשרה שעות יום יום, ללא כל אפשרות להגשים חלום חייה הסמוי להקדיש חלק מזמנה לקריאה כחפצה, ביחוד בספרי היסטוריה והגות. לאורכה ולרוחבה עברה את הארץ, לעתים קרובות בגשם שוטף או בשרב יוקד, מבלי לתת דעתה על גילה, כשהיא מניחה יסודות וסוללת דרכים לתברואה, לחינוך, לעבודה הסוציאלית, לקליטת מבוגרים וילדים בעמל מפרך, בהתמדה עקשנית, בענווה וגודל נפש. מתפקיד לתפקיד נישאה, תחילה כאלמונית בקרב הישוב המסתגר מפני השפעתה האמריקנית של חבורת “היחידה הרפואית” ואחר־כך אחת הדמויות האהובות והנערצות על גדול וקטן, כשתצלום ראש השיבה שלה ופניה האציליים מציץ לא רק מעל הכתלים של מוסדות ובתי ידידיה האישיים המרובים, אלא הוא משמש סמל ומופת לרבים. ומכל שכבות הישוב דורשים לפתחה.

מאז תקופת חייה הראשונה בארץ, בעוד שטח פעולתה מצומצם בתחומי היחידה הרפואית והקשר עם “הדסה” בארצות־הברית, הוטל עליה לא פעם לשאת בעול ריכוז פעולת התברואה כולה. והיא הפתיעה את אנשי המקצוע הרפואי בידיעותיה המרובות ובהבנתה החודרת לעמקי הבעיות בשטח זה המיוחד כל־כך. נאומה בסיום המחזור הראשון של בית־הספר לאחיות מטעם “הדסה” בירושלים ב־1921 – שנועד ליום סמלי בחיי העם, נערך בשנים בנובמבר, יום הצהרת בלפור – נאום “שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה”, הביע את כל עומק אמונתה בהגשמה, במעשים. היה זה גם נאום האמונה בכוחה של האשה היהודיה, אשת חיל, ובכוחה של הנערה היהודיה, הדור השני. עוד מראשית פעולתה ב“הדסה” תרמה הרבה להקמת “הדסה הצעירה” וגם בהיותה כבר רחוקה מארצות־הברית ונתונה לשטחי פעולה אחרים, לא ניתקה את הקשר עם ההסתדרות הבת, וזו ראתה בה בכל עת את הורתה ומדריכתה.

בתפקידה בראש היחידה הרפואית, שהרחיבה תחומיה גם לתברואה מונעת לעקירת קני המחלות בה, באה במגע עם שלל הבעיות הקשות והצרכים המרובים, שבהם היה הישוב נתון מאז ראשית שלטון ממשלת המנדט בארץ. במהרה עמדה על הקשר הישיר שבין מדיניות ותברואה ועל האופי המהסס והאטי של פעולת המנגנון הממשלתי. וכשם שנאבקה במשך שנים עם מוסדות הישוב וההסתדרות הציונית עד שכללו פעולתה של היחידה הרפואית במסגרת חובותיהם וזכויותיהם, כן עמדה בשער, בעקביות ובכשרון, כלפי פקידות המנדט הבריטי.

מכתביה הציוריים מירושלים בשנות 1920–1921 יש בהם כדי לשמש מעין לא־אכזב לתחושת המצב בארץ בראשית התארגנותו של הישוב החלוצי לקראת עצמאותו. במכתב מ־18 בספטמבר 1920 מספרת היא על ביקור במחנה של סוללי הכבישים בסביבת חיפה לרגל עבודתה. חלקו של הסיור נערך במכונית ללא כביש וחלקו בעגלת אכרים ללא קפיצים, רתומה לצמד פרדות, מאחר שהמכונית, אשר זה עתה תוקנה שוב נשברה. וכך נשתהו המסיירים שעות בדרך, ללא קשר עם הישוב הקטן בחיפה, המודאג לשלומם. “מכונית אינה בגדר אמצעי תחבורה כאן, כיון שאין עדיין נהגים מקצועיים”.

בפיסקה אחרת של אותו המכתב מתארת היא במשפטים ספורים את הפעולה העקשנית והמאומצת לביעור המלריה. “הרופאים מקיפים אותי כדבורים, והם עוקצים! שלחי אחות הנה – רופא שמה – תרופות לכאן – כלי לבן – חינין – את מוכרחה – אינך יכולה לסרב – עד שאינני יודעת את נפשי…” “נכון הדבר שאני עובדת קשה, קשה מאד,” – מוסיפה היא. – “השבוע חשתי בפעם הראשונה את עומס המאמץ – לא של עצם העבודה, אלא של בעיה מוסרית אשר טופל בה שלא כראוי…” לרגל העבודה הקשה והמאמץ הנפשי שוב חשה בלבה ונאלצה להפסיק קמעא עבודתה. ובמכתב לאחותה מ־26 באוקטובר 1920 היא מודה, כי חייה האישיים בירושלים אינם מאושרים. “וכי אפשר היה לצפות אחרת? שוב דור־המדבר הוא, שיהיה עליו למות על מנת להפרות את הקרקע בגויותיו… אין להכחיש את העובדה, כי ארץ־ישראל היא עתה צרור של בעיות ובעיות אינן מובילות לאושר”. איך תוכל להיות מאושרת, שואלת היא, כשמטרידה אותה בלי הרף המחשבה על מאות ומאות החלוצים היושבים באוהלים ועונת הגשמים ממשמשת ובאה.

היו לה גם השמחות שלה והתענוגות המיוחדים לה. חלקם מן הנוף והטבע. “הערב סעדנו על המרפסת הקטנה שלנו המשקיפה אל גן עצי הזית, התפוז והלימון, התאנה והשקד, ואכלנו לאור הירח. אדם בא ובידו פתק שקראתיו לאור הירח, וההליכה למשרד ברגל השכם בבוקר היא עונג.” ושוב, במכתב מחיפה מיום 17 בנובמבר אותה השנה: “מדרוני הגבעות מוריקים… ופרחים זרועים על משטח הירק… ואם סיפרתי לפני כן על הציפורים הרבות והמעניינות, אין מלים בפי לתאר אותן עתה. ציפורי־שיר הן. אפילו שמעתי את שירת הבולבול בטבריה. אלמלא קראתי מעולם את שיר השירים… סבורה הייתי, כי עת האביב הגיע. צבעי השמים וההרים מקסימים עתה יותר מתמיד, בגלל השרות העננים הרות־הגשם”.

זה עתה באה ארצה…

“דרך אגב,” – כותבת היא – “את צודקת בדבריך, כי מקומי באמריקה ולא כאן. ארץ־ישראל היא למען הצעירים.” אבל במכתב אחר, בתארה את תנאי החיים הקשים במחנות האוהלים, ובהסבירה דעתה על הצורך הדחוף בארגון קופות־חולים של העובדים, מוסיפה היא: “החלוצים, בני דור המלחמה, חייהם פרימיטיביים והם נאבקים עם שאלות הקיום הראשוניות, הבסיסיות. יש לי רצון עז להצטרף אליהם.”

ועוד שמחות אחרות נכונו לה, שמחת הידידות והרעות. טפין טפין נתלקטו סביבה ידידים אישיים, השוחרים ביתה וחברתה, גם מקרב חבורת העולים מאמריקה ואנשי הרוח, שהחלו מתרכזים בירושלים לקראת פתיחת האוניברסיטה העברית. בהמשך הזמן נוסד סביבה חוג לתנ"ך ולקריאה ועיון בערכי היהדות וביתה הפתוח נודע בעיקר בבקרי שבת שלו, אשר במשך שנים רבות שימש בית ועד לרבים וטובים. יום הולדתה הששים, כשנה אחת בלבד לאחר בואה לארץ, שימש ביטוי לאהבה ולהערצה שרכשה לה תוך זמן קצר כל־כך. לאחר ארוחה חגיגית של כל הצוות הרפואי בהשתתפות הנציב העליון הראשון, לורד סמואל ורעיתו, ערכו חבר העובדים של “הדסה” מסבת־רעים לכבודה, ובהגיש לה בא כוחם את תעודת הרשמתה בספר הזהב אמר, כי אות הוא לא רק להערכתם אותה כמנהלת מצויינת וציונית מובהקת וסופרת דגולה – “אלא משום שאת חברה־לעבודה, יצור אנושי, שאנו אוהבים ומכבדים אותך” האולם פונה מכסאות ושולחנות ומעגל ההורה השתלהב, כשבעלת השמחה נסחפת בו, קלילה וסמוקה כנערה.

כן קשרה יחסי רעות ואחווה עם המשפחה הענפה של שכניה הערבים, אשר ללא שפה משותפת היו לידידיה בלב ונפש. ובודאי אין זה מקרה, שהיא נמנתה כעבור שנים עם חבורת “ברית־שלום”, אשר ביקשה דרכים משלה לפתרון בעיית היחסים עם העם הערבי ובמרכזה ידיד נעוריה פרופ' י.ל. מגנס. מתוך ערות וענין עקבה אחר אורח חייהם ומנהגיהם של השכנים הערביים. במכתבה מיום 27 באפריל 1921 תיארה בעושר צבעים פיוטיים את תהלוכת נבי־מוסה בירושלים בראשותו של המופתי הרכוב על סוס לבן. בחברת סופי היתה אחת המעטים מבני העדה היהודית שהעזו לקחת חלק בתהלוכה הנלהבת, אשר שנה לפני כן היתה מקור למאורעות הדמים הראשונים בארץ לאחר הצהרת בלפור. “ירושלים היהודית היתה אחוזת פחד,” – כותבת היא. – “אבל אנחנו ידענו, כי שום דבר לא יקרה. אמצעי הבטחון שננקטו היו שלמים. אפילו ליחידה הרפואית, אשר בשנה שעברה הצילה את המצב בעזרתה ליהודים, הועידו השלטונות מקום במסגרת תכנית הבטחון. מכונות יריה הוצבו על כל הגבעות.”

חלפו רק שלשה שבועות והמכתב מיום 18 במאי אותה השנה פותח במשפט נרגש: “אין טעם עוד – ביום מן הימים הרי אאלץ סוף סוף לספר לכם על אודות אותו ענין איום שאירע כאן. סבורה הייתי שאנסה תחילה לרדת לסופו של דבר ורק אז אכתוב לכם על כך בתבונה. ואולם ככל שחולפים הימים אני מבינה פחות ופחות. רק זאת אדע, כי בודאי ענין שונה לחלוטין הוא מאשר נדמה לכם בשעה שאתם קוראים על כך בעתונים בבית, במברק בן שלש שורות. ואני נקלעתי ישר לתוך הענין…”

ביום האחד במאי, בדרכה בחזרה לירושלים מחופשה קצרה ונעימה במושבה רחובות, נתקעה בתל־אביב מבלי יכולת להמשיך דרכה. בהגיע אליה דבר בשורת הדמים, היא אצה מן הבית, שם סעדה בצהרים, אל בית־החולים. שמונה עשר פצועים כבר היו מוטלים בפנים ובחוץ נתמשכה שורה ארוכה של אלונקות נושאות פצועים ומתים. ומיד היא נוטלת על עצמה תפקיד מעשי במיון הפצועים וזיהויים ובטיפול בבני המשפחות, שנזעקו בחיפוש אחר יקיריהם. בהתרגשות ובצער נוקב מתארת היא את התרחשויות התפרצות הדמים של ימי מאי 1921, אשר בהם נרצחו י. ח. ברנר וחבריו, ובצלילות ובבהירות מנתחת היא גורמיהם. תוך הסערה וסכנת הנפש חוזרת היא לירושלים עם סופי ברגר רעותה ולמרות מחאת הידידים אין שתי הנשים הבודדות מסכימות לנטוש מעונן בשכונה הערבית. הן התעקשו בהחלטתן גם לאחר שהחלו מגיעות ידיעות הדמים מכל פינות הארץ ואמצעי הזהירות היחיד שנקטו היתה הקפדתן שלא לחזור מעתה הביתה לאחר החשכה.

הנסיון החדש הזה בחיי הארץ זיעזע כל יסודות נפשה. ושוב, כדרכה, מצאה לה מיפלט בעבודה, כהגדרתה באחד ממכתביה: “בואי לארץ־ישראל לא שינה את גורלי. עוד אני עומדת מוכנה, כבעבר, מצפה למעשים שיש לעשותם. ואין עלי לצפות הרבה. המעשים באים לקראתי, גל אחרי גל, וימי מגוונים ועמוסים כתמיד.”

בקיץ 1927 הטיל עליה הקונגרס הציוני תפקיד חדש וקשה בשעת משבר כלכלי בארץ, בבחרו בה כאחת מועדה בת שלושה, שתעמוד בראש הפעולה הציונית בארץ ישראל – האשה הראשונה שנבחרה לתפקיד מעין זה. שני חברי הועדה האחרים, קולונל פ. קיש והארי סקר, היו מיהודי אנגליה. למורת רוחה היה דבר בחירתה ולפי עדות עצמה נלחמה כנמרה נגד בחירתה. “המרגיז ביותר הוא – כתבה – כי בשעה זו של מיפנה מכריע אין לתנועה הציונית הגדולה מישהו אחר להטיל עליו את המעמסה אלא אשה זקנה ועייפה בת ששים ושבע.”

ועם זאת קיבלה עליה את הדין, ובהתאם לדרכה, בכל אשר נטלה לידיה מאז ומתמיד, השקיעה גם הפעם בשני שטחי הפעולה שהוטלו עליה, בריאות וחינוך, עבודה יסודית ושיטתית, מתוך ניצול כל נסיונה וכל סגולותיה. החינוך היה שטח חדש לה, רשת בתי־הספר נתונה היתה במחסור ובמצוקה. תשלום משכורתם הדלה של המורים לא היה קבוע והמתיחות גדולה ובתי־הספר מושבתים מפעם לפעם. בקפדנות ומתוך התעמקות בפרטים, כדרכה, חדרה לעולם חדש זה וכבשה לב צבור המורים ביחסה האנושי החם וביושר לבה. ומעשה בחבורת מורים בימי המשבר הקשים ביותר, בצאתם מאסיפה קשה בהשתתפותה, אמר אחד, כי בשמעו דבריה של האשה הנפלאה, לא זו בלבד שהוא מוכן לוותר על כל תביעותיו הצודקות, אלא הוא סבור, כי אילו תבעה תרומה מאת המורים לקיום רשת החינוך היו נענים לה. לאחר מאבק קשה שלא להשבית את החינוך, אשר תקציב 75 אלף הלירות שלו הועמד באין ברירה על 55 אלף, קיבלה מתנת “הדסה הצעירה” בסך 20 אלף לירות, שאיפשרו לה פתיחת חלק מגני הילדים. פירסום בלתי מדוייק בעתונות בעקבות תרומה נוספת מאת הברון רוטשילד עורר את חמתה והוציא אותה מכליה. היא הזמינה את המפרסם מחוסר האחריות לשבת ליד שולחן עבודתה ולנסות כמותה להעביר מסעיף לסעיף סכומים קטנים בסך שתים או שלש לירות על מנת לאפשר פתיחת בתי־הספר בזה אחר זה. “מבקשים ממני כסף לסיוד בתי־ספר ואין בידי לספק מבוקשם…” בצער רב נשאה בביקורת החריפה כלפיה מצד חוגי החינוך הדתי, שלא ראתה עצמה רשאית להיענות לתביעותיהם, שלא צדקו בעיניה, אף כי היא עצמה נמנתה עם המחנה הדתי.

למרות כל הקשיים עמדה במערכה, ולא בחזית החינוך בלבד. לא פעם הניחוה שני שותפיה יחידה במשך שבועות וחדשים בהעדרם מן הארץ ועל אחריותה נפלה מעמסת כל המחלקות כולן, כולל המשא־ומתן המדיני הבלתי פוסק עם פקידות ממשלת המנדט ועם החוגים השונים של הישוב. אלה כן אלה, לא הורגלו תחילה לשאת ולתת עם אשה ולקבל הדרכתה והוראותיה. ואולם במהרה כבשה אמונם של כל הבאים במגע אתה. הכל הכירו בעובדה, כי הנריטה סאלד מעולם לא תביע דעתה בענין שאינו נהיר לה, כי משוחררת היא מכל דעה קדומה ונכונה לקבל דברי בקורת ממתנגדיה ולשנות דעתה אם יוכיחו לה טעותה.

וכך חלפו עוד שנתיים של פעולה דרוכה ומועילה בשירות הארץ והעם. מעתה היתה לדמות ידועה ומכובדת ברחבי ההסתדרות הציונית בעולם. ובשנת 1929, כשנוסדה הסוכנות היהודית, אשר כללה במסגרתה גם חוגים לא ציוניים הנכונים לתת יד לבנין הארץ, נבחרה כאחת מנציגי ההסתדרות הציונית להנהלתה. ואולם זמן קצר לאחר מכן התפטרה מתפקידה בעקבות סבך אי־הבנות ואת יום הולדתה השבעים בילתה במחיצת משפחתה בארצות־הברית, מוצפת מכתבי ברכה ומסיבות אהבה לרוב, שהיו בעיניה כבזבוז זמן יקר. אך לא זמן רב ניתן לה לבלות באפס מעשה. בשנת 1931, בהעדרה מן הארץ, נבחרה פה אחד להנהלת הועד הלאומי של הישוב וגם מפלגות הפועלים, אשר לא נתנו לה קולן בבחירתה להנהלה הציונית בשנת 1927, ויתרו עתה מרצון למענה על המקום המגיע להן, מתוך הכרה ביכולתה ובסגולותיה. ללא דיחוי נענתה גם הפעם לקול הקריאה לבוא ולהניח את היסוד לארגון העבודה הסוציאלית בישוב המשווע לסעד והדרכה. “בארץ־ישראל הם סבורים”, – אמרה – “שבכוחי לעשות מעשה ארגוני מסויים. ובכן אני חוזרת”.

על שלב זה של פעולתה בשדה העבודה הסוציאלית בארץ כתב ד"ר י. ל. מגנס את הדברים הבאים: “היא משקיעה לתוך המקצוע הזה שני גורמים נדירים, מחד – את השיטה המדעית, לימוד מדוייק של הבעיה לכל פרטיה, כשרונות ארגוניים, שימוש בכספים מתוך זהירות רבה; ומאידך – את האהדה האישית העמוקה והרגש האנושי בבחינת ‘צדק צדק תרדוף’ והצורך הנפשי לעזור לחלש…” “במרת סאלד” – מסיים הוא – “שולטים השכל והמצפון. ואין זו גוזמה לומר, שאף לרגע לא שקטו חייה בהתלבטותה התדירה איך להשלים בין שני אלה. התוצאות הנעלות מתוך התלבטות זו, ואף עצם ההתלבטות, הם הסמל הטוב ביותר לעבודה הסוציאלית העתידה בארץ”.

באחד מאותם הימים, בתקופת עבודתה בשטח הסוציאלי בארץ, הזמינה לחדרה שבמלון “עדן” בירושלים את המשורר ש. שלום, המורה בבית־הספר בעיר העתיקה באותו זמן, אשר כיבדה והעריכה אותו ואת שירתו ובהצביעה בתוגה ובצער לעבר מאות התיקים המשרדיים שבחדר, תיקי המקרים הפליליים שבקרב הנזקקים למשרדה, אמרה מתוך מבוכה:

– הכדאי היה להקדיש עשרות שנות חיים למעשה הציוני – כשאלו הן התוצאות…

והמשורר הרגיע רוחה בהשיבו:

היא הנותנת! דווקא משום שעמנו כה חולה וכה פגום, יש טעם נוסף לפעולתך!

 

ז. בשירות עליית־הנוער    🔗

וכך הגענו אל גולת הכותרת של פעולתה הענפה. אנו עומדים בשנת 1933, השנה הרת־האסון בקורות ישראל בדורנו, שנת עלית היטלר לשלטון בגרמניה הנאצית וכל הכרוך בעקבותיו. עם התדהמה והזעזוע הראשון, החלו יחידים וקבוצות מיהודי גרמניה מבקשים מפלט ומקלט. עינים רבות הופנו לארץ־ישראל מתוך תוחלת ותקוה. שליחים מן הארץ ביקשו דרכים לעודד כל נסיון מעין זה וסללו את הדרך ל“יציאת גרמניה”.

אלה הם הימים שבהם נבט הרעיון של עלית הנוער. כיום נראה הדבר פשוט כל־כך, ככל רעיון שהפך מציאות. אך בראשיתו, בטרם נסללה הדרך, היה זה מעשה־יצירה מקורי ומסובך מאין כמותו. ורבים השותפים לו. עוד לפני עלית היטלר לשלטון התחילה בפעולה זו רחה פרייר, אשת רב בברלין באותם הימים, אשר עד היום היא עושה לעזרת ילדים סובלים בפנות הארץ. בראשית 1932, שנה של חוסר־עבודה קשה בגרמניה, פנו אליה כמה נערים נואשים, שפוטרו מעבודתם בגלל יהדותם, בבקשת עצה ודרך. אגב שיחותיה המרובות אתם נצנץ במוחה רעיון, שהיה אז חדש ובלתי רגיל, על עלית נוער בגיל רך לארץ־ישראל והכשרתם בארץ לחיי עבודה וחקלאות. היא הביאה רעיונה לפני שליח ארץ־ישראל בגרמניה באותם הימים, חבר גבעת־ברנר, אנצו סרני, אשר נמנה כעבור שנים עם הצנחנים העבריים, שקידשו שם ישראל בשליחות ההצלה. אנצוֹ סרני, שעמד באותם הימים בראש “החלוץ” בגרמניה, ראה את הרעיון בעין יפה. באמצעותו באה רחה פרייר בקשרים עם הסתדרות העובדים בארץ־ישראל, שפנתה מיד בענין זה לכמה ממשקי ההתישבות העובדת ומצאה אוזן קשבת. ההצעה נדונה באסיפה הכללית של חברי משק עין־חרוד בחודש יוני 1932, ונתקבלה בחיוב. ולאחר תקופה של משא־ומתן עם רחה פרייר נבחרה בברלין קבוצה בת 25 צעירים, שתאריך עליתם נועד לחודש אוקטובר אותה שנה. בינתים באה הצעה מאת הנהלת כפר הנוער בן־שמן, שנתמך על־ידי האגודה לעזרת יתומים יהודים בגרמניה, לאפשר עלייתם של כמה מנערי קבוצתה בחלק מהרשיונות שקיבל המוסד מידי ממשלת המנדט למען חניכים מחוץ־לארץ. וכך נתגלגלו הדברים ובחודש נובמבר 1932 יצאה מבית־הנתיבות אנהאלט שבברלין קבוצה קטנה בת ששה נערים מחבורת רחה פרייר ופניהם לבן־שמן.

המאורע היכה גלים בקרב יהדות גרמניה שעמדה כבר אותם הימים על פרשת דרכים, חרדה לגורלה בעתיד, וביחוד היו לו הדים בקרב תנועות הנוער החלוציות. אז החליטו לשתף פעולה עם רחה פרייר. “ברית העולים”, שהתאחדה עם איגוד “קדימה” והיתה ל“הבונים נוער חלוצי”, העמידה לרשותו של הארגון את אחד מפעיליה, ד“ר אדם סימונסון. גם ה”וורקלויטה", “השומר הצעיר” והאיגוד “צעירי מזרחי” לקחו חלק בפעולה. וב־30 בינואר 1933 נוסדה האגודה “יידישה יוגנד־הילפה”, אשר שמה מטרה מעשית ראשונה לה את עלייתה של קבוצת הנוער, אשר נקבעה לעין־חרוד, שגדלה בינתיים עד ששים במספר, מחציתם מחוסרי־אמצעים. הדרכת הקבוצה נמסרה לידי חנוך ריינהולד, אשר השקיע עצמו במפעל עליית הנוער מאז ועד עתה.

קבוצה שניה הורכבה מקרב הנוער הדתי. בו בזמן הוּקמה מועצה לשם בחינת מאות הנרשמים לעליית הנוער ובחירת הראויים מתוכם לעליה.

בינתיים ופני הדברים בגרמניה השתנו תכלית שינוי. ב־5 במארס 1933 עלה היטלר לשלטון, ומיד החלה פרשת הגזירות והאסונות. הנהיה לארץ־ישראל עלתה בן־לילה לממדים עצומים. הציונות היתה לתקוה האחת. המשרד הארצישראלי בברלין נתמלא בן־יום תורים ארוכים של מבקשי רשיונות־עליה וגם לרעיון עליית־הנוער, שהיה עדיין בראשיתו, נודע עתה ערך אחר. חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית באותם הימים, בביקורו בגרמניה מיד לאחר עליית היטלר לשלטון, נתן דעתו על רעיון עליית־הנוער כאחד הפתרונות העיקריים לגורלם של יהודי גרמניה. במסעו ללונדון בחודש מאי אותה שנה ניסה לרכוש את לבו של מזכיר־המושבות הבריטי לענין זה. תכניתו היתה לאפשר עלייתם של שלושת עד ארבעת אלפי נערים ונערות וקליטתם במשקי ההתישבות העובדת.

בראשית ספטמבר אותה שנה, זמן קצר לאחר רצח ארלוזורוב, בקונגרס הציוני השמונה־עשר בפראג, שעמד בסימן אסון יהדות גרמניה, הונח היסוד למוסד עצמאי ליד הסוכנות היהודית ובראשו ד“ר א. רופין, ד”ר ו. סנטור וד"ר ג. לנדויאר. בין התפקידים האחרים שהמוסד החדש נטל על עצמו היתה גם המשימה של העברת ילדי־ישראל מגרמניה והשרשתם בארץ־ישראל. ולשם הגשמת מטרה מסובכת זו הזעיקו העומדים בראש “המשרד המרכזי” את הנריטה סאלד, אשר בכושר עבודתה, בסגולות רוחה ובהשפעתה העצומה על חוגים רבים ראו אותה כמועמד הראוי ביותר למפעל כביר זה.

בתיקי הארכיון של עליית־הנוער נשתמר “זכרון דברים” משיחה אחת, ביום 27 בנובמבר שנת 1933, שהשתתפו בה ד“ר א. רופין, ד”ר ו. סנטור, ד"ר ג. לנדויאר ומרת א. סאלד. בראשיתה של אותה תעודה נאמר:

“על־פי הצעתו של ד”ר א. רופין הסכימה הגב' ה. סאלד להיות חברה בועדה המייעצת שהוקמה ליד המחלקה ליישוב עולי גרמניה בארץ־ישראל. בסמכותה יהיה לרכז בידיה את ענייני העברת הילדים מגרמניה וחינוכם בארץ־ישראל ואת העבודה הסוציאלית הכרוכה בעליית יהודי גרמניה לארץ־ישראל…"

זו היתה ההתחלה. ומאז נפתחה לפניה תקופה חדשה של פעולה סוערת ומבורכת, אשר כמותה לא ידעה אף בימי הפריחה של מפעליה המרובים. בת 73 היתה, עייפת חיים ושבעת עמל, נושאת נפשה לפרוק מעליה עול תפקידים משעבדים ולבלות שארית ימיה בחוג אחיותיה, אשר ממרחקים שמרה מכל משמר על קשריה אתן ובחברת ילדיהן שהיו לה כילדיה היא. ישישה ובודדה חשה עצמה והשתוקקה לקיים סוף סוף את משאת נפשה מכבר – לפרוש מעול עבודה מחייבת ולנוח בסביבת קרובים ורעים באמריקה.

ולפתע פתאום, עם התפקיד החדש, התנערה כלביאה לעבודת הקודש, במרץ מחודש ובכוחות רעננים שעוררו תמיהה והתפעלות בלב כל. שוב החלה פרשה של מסעות, קרובים ורחוקים. כשם שביקרה היא עצמה בכל ישוב מישובי הארץ על מנת לבחון בעיניה את תנאי השיכון והעבודה והלימודים של העולים הצעירים בעתיד, כך יצאה לברלין שבגרמניה, על מנת לבוא בקשרים עם העולים הצעירים והוריהם ולעמוד על טיבם וצרכיהם והלך רוחם. וכך הפליגה לאמריקה ולארצות אחרות מעבר לימים רחוקים, להקים בכוח האמון הרב שנתנו בה ועדים לאיסוף סכומי הכסף המרובים שנדרשו לפעולה כה גדולה.

19 בפברואר 1934 הוא תאריך מכריע בקורות עליית־הנוער. אותו יום הגיעה לנמל חיפה האניה “מרתה ושינגטון” ובה “חברת הנוער” הראשונה, שהביאה לארץ 60 נערים ונערות מגרמניה. למחרת היום חצתה רכבת את שדות עמק־יזרעאל, שנסערו בצהלת נעורים ושמחת גאולה. החברה הראשונה באה בהדרכתו של חנוך רינהולד ובנמל חיפה חיכתה להם ברטט של צפיה הנריטה סאלד הסבה, שקיבלה פניהם באהבת אם ונלוותה אליהם בצעדיהם הראשונים במקום קליטתם.

שני מכתבים מאותם הימים לרוז ג’יקובס מביעים את רוב החרדה בה נגשה לתפקידה החדש. במכתב מ־10 בפברואר אומרת היא, כי האחריות למשימה כה גדולה היא, שלא פעם משתלט עליה הרצון הטבעי לברוח ולהימלט על נפשה. “זה עתה חזרתי ממסע לישובי העמק… על מנת לבחור את המקום לקליטתה של החבורה השניה אשר תתארגן. השיחות במקום, הראיה של כל הכרוך במעבר הזה במובן הגופני והנפשי, נטלה ממני נשימתי…” ובמכתב קרוב יותר למאורע הגורלי, מיום 17 בפברואר, נאמר: “מחרתיים מגיעה החבורה הראשונה בת ארבעים וארבעה הילדים “שלי” מגרמניה. אני נוסעת לחיפה על מנת לפגוש אותם, להביאם לבדיקה הרפואית ולשחרר את חפציהם מן המכס. ואז אילווה אליהם לעין־חרוד, על מנת לשים עין על סידורם במקום, הייתי רוצה כבר לראותם שוכבים במטותיהם. אני חשה מעמסה כבדה של האחריות לעליית ילדים זו. זהו מיבחן איום. ומה הלאה?”

“בימי נעורי הרחוקים האמנתי, כי בגיל השיבה אדם מגיע לשלוה ולתבונה. ולמה הגעתי אני בשיבתי? אי בהירות, ספק מתמיד לגבי ערכם של דברים, חוסר אונים לגבי תפקידי יום יום – מה לכל אלה ולשקט?”

ושוב כתבה שבוע ימים לאחר אותו יום, כשחזרה לירושלים ממסע ארבעה ימים בדרכים, בהם שני ימים שבילתה עם הנערים בעין־חרוד:

“שעתיים ומחצה נדרשו לי בכדי להסיר את הבוץ מעל הנעלים, הערדלים, המעיל, השמלה וכל השאר – כי מאז הבוקר יום ב‘, כאשר הרכבת הגיעה לסביבות חיפה ועד לרגע ביום ו’ שבו נמלטתי מכפר־גלעדי, לא פסק הגשם ולא נחה הרוח ולא שקטה הסערה וחוזר חלילה. תהומות כאלה של בוץ, שבהם פילסתי דרכי!…”

בהמשך דבריה מבטיחה היא לשלוח לחברתה העתק של הדו"ח אשר חיברה למען הועדה העוסקת באיסוף הכספים לעליית הנוער, והיא מוסיפה:

“לא הצלחתי להחדיר בדו”ח את היחס היפה של קבוץ עין־חרוד לגבי הנוער העולה ובאיזו קדושה ושמחה קיבלו את האחריות כלפיהם. אורח הכנסתם לחיי הקבוצה כמוהו כפואמה דתית. אין כוונתי לטקס. הם עיבדו תכנית של הסתגלות שיטתית, שהיא תמצית העדינות ותשומת הלב… מה הייתי חפצה להשאר אתם חודש ימים…"

ב־26 במארס אותה השנה באה קבוצת־נערות לחוַת הלימוד החקלאית בהנהלתה של רחל ינאית־בן־צבי בתלפיות ליד ירושלים. ב־9 באפריל באה הקבוצה הראשונה של חניכי המוסד “אהבה” במפרץ חיפה, לפי מיכסת העליה של עליית־הנוער. ב־4 ביוני באה ליפו הקבוצה הראשונה שנועדה לקבוץ הדתי רודגס. ב־30 ביולי באה “חברת הנוער” השניה, שנועדה לתל־יוסף. ב־22 באוגוסט באה קבוצת נערות לבית־צעירות מזרחי בירושלים. במיכסת העליה של חורף 1934 הקציבה ממשלת המנדט לפי דרישת הסוכנות היהודית 350 רשיונות־עליה לעליית־הנוער. אותו החורף באו חברות־נוער למשקי עמק־הירדן, דגניה א' ודגניה ב', קבוצת כנרת וקבוץ השומר־הצעיר בעמק הירדן. אחריהם קלטו חברות־נוער קבוצי משמר־העמק וגבעת־ברנר. גם קבוצה דתית שניה באה אותה השנה ובאין מקום־קליטה מתאים בכפר התרכזה בחיפה לשם לימוד מלאכה וקראה לעצמה בשם קבוצת־רמב"ם. עוד לפני כן באה חבורת־נוער לתל־חי.

וכך פרצה התנועה ועלתה לא רק בהיקפה המספרי. מיום ליום העמיקה שרשים ובנתה יסודותיה גם מבפנים. בד בבד הוּקם מנגנון התעמולה היעיל לעליית־הנוער, שהצליח לחבב את המפעל על המוני יהודים בכל פינות עולם ולהשיג את האמצעים הכספיים הדרושים לו – ובו בזמן נתארגן חבר מחנכים ומדריכים ראויים לתפקידם. נוסף על יחידים בעלי מקצוע, שנמשכו לעבודה חינוכית חשובה זו בגלל חיוניותה, הונח היסוד באביב 1935 ל“ארגון המדריכים”, שנטל על עצמו את הבירור והליבון המתמיד והעיון הבלתי פוסק בשאלות החינוכיות והלימודיות של חברות הנוער. לא חלף זמן רב וארגון זה נעשה חלק בלתי נפרד של המוסד המנהל את עליית־הנוער על כל סבך עניניו המרובים. גילוי יקר ונדיר היה זה – ליכודם של חבר עובדים, מסורים בלב ונפש, מסביב למפעל שראו בו יעוד אישי. ותנועת עלייית־הנוער זכתה לכך שחלק של עובדיה, מאלה שנצטרפו אליה בראשיתה, דבקו במפעלם לכל ימי חייהם, ואישיותה של העומדת בראש המפעל הישרתה עליו מרוחה וכבשה לבבות. בחודש מאי 1935 נצטרף למפעל האנס בייט, המזכיר והשותף והממשיך בתפקידו עד יומו האחרון, בנפלו בשיירה העולה לירושלים בימי מלחמת השחרור. מזכירתה הפרטית הצעירה אֶמה ארליך, שהחלה בעבודה במחיצתה בשנת בואה לארץ בפעולת “הדסה”, נערה בת חמש־עשרה היתה והתמידה בתפקיד המזכירה הפרטית כמעט מחצית יובל שנים, מלווה ושותפת לחיי הצער והסיפוק הכרוכים יחד בעבודת היחיד למען הכלל.

שלב ראשון של פעולת הנריטה סאלד בעלית־הנוער נסתיים ב־22 באוגוסט 1935, בקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן. אותו יום נשאה מעל במת הקונגרס את נאום הדין־וחשבון הראשון שלה, שנתקבל בתודה ובהוקרה. כל אותה ישיבה של הקונגרס, אשר בו הרצתה הישישה הנפלאה בת ה־75 את הרצאתה הצנועה והתרבותית על מפעל חדש, גדול ורענן, היה לחויה חגיגית בלתי נשכחת. ברורה ונעימה היתה ההכרה בלבם של משתתפי הקונגרס, שכל הטוב והיפה אשר ברחבי התנועה הציונית, במרכזיה השונים, בא לידי ביטוי בהיענות נאה זו לצרכי המפעל, אשר שותפים בעלי זכויות שוות בו הם רבבות התורמים ברחבי העולם ואלפי החברים והחברות במשקי העובדים, הקולטים את הנוער העולה ומטפלים בו, מדריכים ומחנכים.

בין השאר אמרה:

…"בשעה שאני עומדת עתה לפניכם למסור לכם דין־וחשבון על עליית־הנוער, תוקפת אותי הרגשת החזן העומד בימים הנוראים לפני עמודו לתפילת המוסף. הייתי רוצה למסור לכם את כל שראיתי והרגשתי במשך השנתיים האלו. הייתי רוצה להיות שקופה כזכוכית, כדי שתראו את העובדות ואת הנסיון אשר אספתי בעבודת יום־יום. אין אני רוצה להוסיף דבר על העובדות. הייתי רוצה לתאר לפניכם את הדברים בצורה בולטת כל־כך, שתרגישו גם אתם את אשר הרגשתי אני בפגישותי עם הנוער. – – –

"…בזמן הקרוב, היינו: עד סוף השנה הנוכחית, אנו רוצים להביא לארץ עוד 450 ילד ומקוים שבסוף השנה נגיע למספר של 1150–1200. אין אנו מסופקים שנקבל את הסרטיפיקטים, ואת האמצעים עלינו להמציא בעצמנו. אם נמלא את התכנית הזאת, נכניס את הילדים לעוד 15 קבוצות ומושבים ומספר המקומות הקולטים עליית־נוער יהיה אז שלושים.

"אף על פי כן, לא הייתי רוצה שיתקבל כאן הרושם, שאנו מסתפקים באשר השׂגנו. עשינו כבר משהו למען הכלל ארצות אחרות בחוּג פעולתנו. אחוז הנתינים הגרמניים בין הילדים שהעלינו הוא בסך־הכל 55. האחרים – רובם מפולין, ילדים שבילו רק זמן קצר בגרמניה. אולם אנו מקווים, שנביא לארץ גם נוער מארצות אחרות. בשבועות הקרובים תיערך באמשטרדם ועידה בשאלות אלו. אנחנו מקווים, שבהזדמנות זו יתכנסו כל אלה שתמכו במפעל זה. לפני שנתיים חשבו הועדים השונים בהולנד, אנגליה, הארצות הסקנדינביות, שוייץ, בולגריה, אפריקה הדרומית, צ’כוסלובקיה וכו' על הצלה בלבד. הם לא חשבו על האפשרות ליצור תנועה. עכשיו יש בדעתנו להקימה. אני רוצה להעיר, שהועדים האלה הורכבו ברובם מלא־ציונים שהבינו, כי רק ארץ־ישראל יכולה להציל את הנוער הזה. – –

"…לפני צאתי מארץ־ישראל, לפני שבוע, ביקרתי בכל הישובים שבהם נמצא הנוער, כדי לקבל מחדש רושם חי. אז חשבתי על אותם הילדים שאבדו לנו במשך דורות; חשבתי על הילדים אשר נשלחו אל האי סנט־תומס (בימי רדיפות היהודים בספרד), או על הקנטוניסטים ועוד. חשבתי גם על חטאנו אנו, שעוד לא יצרנו את האמצעים הדרושים לפתרון שאלת הילדים שלנו בארץ־ישראל, השאלה החשובה ביותר לאחר שאלת העליה. אולם, כאשר ראיתי את הנוער העולה, חשבתי: הנה אנחנו מכפרים על חטאים שחטאו אחרים. ועוד אמרתי לנפשי: זאת היא הציונות בהתגשמותה. מה טוב היה אילו יכולנו להרחיב את המפעל, אילו היינו יכולים להביא לארץ גם ילדים למטה מגיל 15, ולא רק לשנתיים אלא לארבע שנים. איזה ריוח היה זה, איזה שבח היה משבח אותנו הדור הבא.

" זה עלול להיות התגשמות החזון הנבואי: והשיב לב־אבות על־בנים ולב בנים על־אבותם".

באחד מאותם הימים של הקונגרס הציוני בלוצרן ביקרה בבית מלונה של הנריטה סאלד משלחת שהיתה מורכבת מנציגי יהדות גרמניה, ההסתדרות הציונית שם, הקרן־קימת לישראל, ה“ארבייטס־געמיינשאפט” לעליית־הנוער, יידישה יוגנד־הילפה וויצ“ו וביקשו ממנה שתסכים לתת שמה לישוב של חלוצי גרמניה ובוגרי עליית־הנוער. לשם כך נבחר קבוץ שער־הנגב, ממשקי הקבוץ־המאוחד, שישב ישיבת־ארעי בגדרה. למטרת התישבותו רכשה הקק”ל 980 דונם אדמה על־יד גדרה. בחודש אלול תרצ“ז עלו אחדים מחברי הקבוץ על אדמתם וקראו לנקודת התישבותם בשם כפר סאלד. אך הקידוח לא נתן תוצאות טובות, ומשום כך הוחלט להעביר את הישוב למקום אחר. לאחר משא־ומתן ממושך עם המוסדות המיישבים ועם הקק”ל הוּקצה לו שטח אדמה בצפון החולה. וביום ד' כסליו תש"ג (13 בנובמבר 1942) עלה הקבוץ שער־הנגב מדרום לצפון וייסד את ישוב כפר־סאלד באזור החולה.

בניגוד לצניעות שבאופיה היה זה – לפאר שמה בפרהסיה. אך לא יכלה לעמוד בפני המשלחת הכבודה. והקונגרס קיבל את הידיעה בהתלהבות.

מלוצרן נסעה לאמסטרדם, לועידה הראשונה של פעילי עליית־הנוער לארצותיהם. ומאסטרדם – לברלין, לפגישות רבות עם הורי החברות הראשונות של עליית־הנוער, למסירת דרישות־שלום אישיות ומפורטות לכל אֵם ואָב מבנו או בתו בארץ ולשיחות עידוד עם יהודי גרמניה המזועזעים.

במכתבה מווינה, ב־1 באוקטובר 1935, לאחר הביקור בברלין היא אומרת:

“כאילו חייתי מאה שנים מאז כתבתי לאחרונה. מהיכן היה מכתבי האחרון? מאמסטרדם? אמסטרדם היתה מעניינת ומעוררת – כוונתי לכינוס. אבל כאשר חוויה כברלין תקועה בין אמסטרדם ווינה, שום ענין אחר אינו נחשב עוד. אינני סבורה שיהיה בכוחי אי־פעם לתאר מה פירוש ברלין. להיות שם פירושו לחיות היסטוריה בתקופה מזעזעת, מדכאה ומרוממת כאחת. העם היהודי, אשר ירמיהו ואנכי מבקרים אותו ללא רחמים, עם נפלא הוא – ואפילו יהודי גרמניה…”

לאחר עשרה ימים, במכתב ארוך ונרגש לאחיותיה בארצות־הברית, מן האניה בדרכה לארץ היא בכל־זאת פורשת את יריעת רשמי ברלין שלה, מאז לכניסתה לעיר הנאצית באותה השעה ממש שהיטלר נשא נאומו הידוע בנירנברג, שהניח את היסודות להשמדת היהודים.

פיסקה אחת שבמכתב מוקדשת לענין אישי שגרם לה זעזוע נפשי והתרוממות הרוח כאחת. באסיפה הסגורה הראשונה שבה נפגשה עם יהדות גרמניה הנסערת, אשר הוזמנו אליה רק 125 מפעיליה, קם נואם בשם זליגסון וסיפר מזכרונותיו לפני חמשים ושלש שנים בקהילה היהודית בפילדלפיה של ארצות־הברית, אשר ערכה ערב זכרון לפילוסוף היהודי משה מנדלסון, במלאות מאה שנה להולדתו. והנואם באותו ערב לא היה אחר אלא רבה של קהילת “אוהב־שלום” בבלטימור, הרב בנימין סאלד, אביה של השליחה הישישה מארץ־ישראל, “התוכלנה לשער את תדהמתי ומבוכתי וגאוותי?…” – שואלת היא את אחותה. “אתן נשארתן כל ימי חייכן פחות או יותר בסביבת ילדותכן. אין לכן צורך להציג זהותכן. הרקע שלכן ידוע ומוּכּר. ואולם אני, מאז חיי בארץ־ישראל, היתה לי ההרגשה שאין לי מגן בסלע שממנו חוצבתי. והנה, פתאום, צור מחצבתי הוא כאן הנושא העיקרי. אני מודה ומתוודה, כי הייתי נרגשת וחגיגית…”

צור מחצבתה ובית הוריה – כל ימיה היתה דעתה נתונה בגעגועים לימי ילדותה ונעוריה. בערוב יומה עסקה באהבה בעזבונו הספרותי של אביה, כרכה פירושיו לספר איוב והפקידה את הכרכים בארכיון האוניברסיטה העברית על הר הצופים למשמרת עולם.

 

ח. בערוב יומה    🔗

עשר שנותיה האחרונות בשירות עליית־הנוער, הן כמעשה־נסים וכאגדה. כוחותיה פרצו כמעין המתגבר ומעשיה פיכו בעוז, ככל שרבו צרכי הנוער היהודי הנרדף והמושמד ברחבי אירופה. כל נסיונה בחיים, אוצרות הדעת והתבונה אשר רכשה לה בשנות חייה הברוכות וכל כוחות נפשה וסגולותיה התרומיות השקיעה במעשה אחרון זה, שיא מפעליה. ולא בהיקף הגדול בלבד גילתה כוחות לא־יאמנו, אלא גם בהתרכזותה והתעמקותה בפרטי הפרטים החינוכיים, הנפשיים והסוציאליים של הנוער העולה וכל הסובב אותו. היא היתה הרוח החיה של המפעל כולו, שהגיע לממדים גדולים, בלתי צפויים מראש. אֵם מסורה ואוהבת היתה לכל נער ונערה ומדריכה נאמנה לכל מורה ומחנך.

תקופת הפריחה וההתבססות של מפעל עליית־הנוער היו שנות 1935–1939, עד לפרוץ מלחמת העולם השניה. ב־25 בספטמבר 1935 החליטה “הדסה” בועידתה השנתית בקליבלנד על אימוץ עליית־הנוער כחלק מתכנית פעולתה הכללית. החלטה זו, שנתקבלה הודות להערצתן של רבבות חברות “הדסה” למייסדת והמנהיגה הראשונה של הסתדרותן, היתה לגורם הרה תוצאות מכריעות לגורל המפעל כולו. האפשרויות הכספיות הגדולות הגלומות בהחלטה זו, דווקא באותן השנים של ראשית התרוששות יהדות אירופה, גילו אופקי־פעולה חדשים ונרחבים. הנריטה סאלד החליטה אז על ביקור באמריקה על מנת להסביר במו פיה להמוני חברות “הדסה” את תוכנו היהודי ומובנו הציוני של מפעל עליית־הנוער. יהודי ארצות־הברית קיבלוה בזרועות פתוחות ובגילויי אהבה וכבוד, שלא זכה לכמותם שום מנהיג יהודי לפני כן. באותות אהבה אלה הביעו לה תודתם על הרוח החדשה שהפיחה ביהדות אמריקה בכל אשר עשתה במשך עשרות שנות פעולתה. כמו כן הביעו הערצתם כלפי המנהיגה המגלמת את כל הנעלה שברוח היהדות וכל היפה שבאשה. הכריזו עליה כעל האשה היהודיה הדגולה ביותר בדור הזה ואחת מדמויות הנשים הגדולות בעולם. נואמים ועתונים סיפרו ותיארו את קורות חייה ופעלה, שידורי רדיו הכריזו על סגולותיה והישגיה. והיא – נרגשת עד יסודי־נפשה היתה משפע ההערצה שירדה עליה. ועם זאת, נבוכה ומצניעה עצמה בחוג המצומצם של בני משפחתה וידידיה האהובים עליה.

בסוף שנת 1937 הזמינוה שוב מנהיגות “הדסה”, מקרב ידידותיה הקרובות ביותר, לבקר באמריקה למען עליית־הנוער. היא לא קיבלה את ההזמנה אלא לאחר שהובטח לה, כי הפעם לא ייעשה כל פירסום לביקורה. אך הבטחה זו לא היה בכוח אדם לקיימה. היא חזרה עייפה מנסיעתה זו, שהיתה כרוכה בה הצלחה מזהירה למגבית למען עליית־הנוער והוכחה נוספת, כי אין אדם אהוב יותר על יהדות אמריקה מהנריטה סאלד. שומעיה הנלהבים באסיפות המונים רבות על פני ארצות־הברית נטלו עמם מנאומיה המזהירים של הישישה בת השבעים וחמש את ההרגשה, כי לפניהם אישיות בלתי רגילה, שאין שניה לה.

באחד מנאומיה אלה אמרה:

“הבה ונשכח את שבעים וחמש שנותי. אין אני רוצה לתת דעתי על ענייני גיל… לפני עבודה גדולה, עבודה חדשה שיש לסיימה: עלי להוציא את הנוער היהודי מגרמניה, ואחרי־כן עלי להוציאם מפולין, מצרפת, מליטא וקרפטורוס. מה ערכו של גיל לעומת תפקיד מעין זה? כמוהו כאפס.”

דברים אלה ואחרים כמותם הבליטו את מפעל עליית־הנוער תוך ששת שבועות ביקורה באמריקה כענין הציוני המובן והאהוב ביותר – “הפרח הנאה ביותר של התנועה הציונית” – כפי שכינתה אותו. וגם מרחוק, לאחר שובה לארץ, לא פסקה להדריך את מנהיגות “הדסה” ולהלהיבן במכתביה המצויינים, שהיו למקור הסברה להמונים רחבים.

ככל שרבו צרות ישראל בארצות אירופה, כן גדלו צרכיה הבוערים של עליית־הנוער. משנה לשנה פחתה יכולתם הכספית של יהודי ארצות אירופה ועלתה חשיבותם של מקורות הארצות הדוברות אנגלית. הצד הכלכלי של המפעל היה מאז ראשיתו בידיו הנאמנות של ד"ר ג. לנדויאר. אך הנריטה סאלד היתה לו לסעד ולמקור לא־אכזב של גילוי אפשרויות חדשות. יהודים מקצווי עולם, שאליהם לא נגעה הרעה, התעוררו לקריאתה ולאור הסמל הנעלה של אישיותה תרמו והגבירו מפעם לפעם תרומותיהם לצרכי עליית ילדים ונוער לארץ־ישראל והשתרשותם בה. יחידים בעלי נכסים ורבים משכבות העובדים והעמלים – כולם גם יחד עשו איש איש כמיטב יכולתו. ולא בתרומות כסף בלבד הביעו אלפים ורבבות את יחסם למפעל עליית־הנוער. ברחבי ארצות־הברית נוצרו מטעם “הדסה” חוגים לתפירת בגדים למען הנוער העולה, מותאמים לגילם ולאקלים של ארץ־ישראל. ובערימות הבגדים שנשלחו למטרה זו שנה שנה היתה משוקעת לא רק חריצות כפיים אלא גם הזדהות חמה עם קרבנות האסון היהודי.

במחצית השניה של שנת 1938 חל מיפנה ארגוני ניכר בעליית־הנוער, עם העברת המשרד המרכזי מברלין ללונדון. בנובמבר אותה השנה נאסרו בברלין לפתע פתאום כמה מעובדי המשרד של עליית הנוער שם, שהיו הרוח החיה בכל פעולות ההצלה והעליה. אז הוברר לחלוטין, כי המשך הפעולה בתנאים אלה צפוי לסכנה חמורה. אותו זמן כבר פגעה הרעה ביהודי אוסטריה וצ’כוסלובקיה ובוהמיה ומורביה. משרדים של עליית־הנוער פעלו בפראג ובווינה, וגם שם נעשו תנאי הפעולה קשים לבלתי־נשוא צרכי העליה הדחופה של הנוער היהודי גברו מיום ליום בקצב מהיר כל־כך, שלא היתה אפשרות למארגנים להשיגו אפילו במעט. הוחלט מיד להתחיל בהכשרת נוער לעליה מן הארצות שמחוץ לגרמניה, מכל מקום שם תהיה אפשרות של עבודה שיטתית שקטה בבחירת הנוער והדרכתו. העול העיקרי של ארגון כל הפעולה הגדולה בתנופתה החדשה נפל על המשרד בלונדון בהנהלתה המסורה של אוה שטרן, מראשונות המפעל, שעברה לשם עוד בחודש יוני אותה השנה מברלין. קצב המאורעות שנתרחשו בלי הרף באירופה תבע ממשרד זה פעולה בלתי פוסקת ויזמה חדשה יום־יום. אך בכל השינויים והתמורות הללו לא נעשה דבר בלי ידיעתה ועצתה של הנריטה סאלד בירושלים, אשר הקשר אתה היה אמיץ ומתמיד.

בעיות רבות וקשות עמדו בפני מפעל עליית־הנוער. חמורה עוד יותר משאלת האמצעים היה הקושי בהשגת הסרטיפיקטים לעליה. וגם בכך גילתה הנריטה סאלד יכולת רבה, התמדה בלתי נלאית ועמידה גאה על משמר המשא־ומתן עם שלטונות הארץ. בשטח זה ידעה ימים קשים ורבי־צער. כל ההתרחשויות הפוליטיות החמורות, שעברו על הארץ בעשר שנות חייה האחרונות, פגעו בה לא רק כיהודיה הכואבת כאב עמה וארצה, אלא כאחראית לגורלם של רבבות נוער יהודי, הנושאים עיניהם אליה מתוך תקוה אחרונה. מאורעות הדמים שפרצו באפריל 1936, וועדת החקירה הבריטית הידועה בשם היושב־ראש שלה, ועדת פיל, שבאה לארץ בעקבותיהם, גררו אחריהם הפסקה מוחלטת של העליה למשך תקופה מסויימת והיו למקור חרדה וקדרות בכל העולם היהודי. החלה תקופה של משא־ומתן מייגע על כל סרטיפיקט נוסף. הנריטה סאלד, שנקראה להופיע בפני ועדת החקירה בתור מנהלת המחלקה לעזרה סוציאלית של הועד הלאומי ובתור יושבת־ראש הכבוד של “הדסה”, ציפתה לאפשרות לכלול בדבריה את בעיית הסרטיפיקטים ולעורר את לבם של חברי הועדה לשאלות העליה. ואולם תקותה נכזבה והדבר גרם לה צער רב. מצוקת העליה הגיעה לידי כך, שכאשר נתקבל אישור השלטונות בחודש מארס 1937 למאה סרטיפיקטים לעליית־הנוער, עברה הבשורה בכל רחבי התנועה באירופה ובאמריקה, כאילו מעשה נסים הוא זה.

אותה שעה גופה, כשהיא נתונה ראשה ורובה בענייני הנוער העולה, לא הסיחה הנריטה סאלד דעתה גם ממצוקתו וצרכיו של הנוער העזוב בפינות הישוב בארץ ומפעלה החדש לא השכיח מלבה את עולמם של הנצרכים, שבו חיתה ופעלה לפני כן בתפקידה כיושבת־ראש המחלקה לעזרה סוציאלית של הועד־הלאומי לכנסת־ישראל. כדרכה תמיד, שילבה מפעל במפעל, ככל שניתן הדבר. אותה תקופה של הפסקת העליה עלה בדעתה הרעיון, שהמקומות אשר הוכנו במשקי העובדים להכשרת הנוער העולה ישמשו בינתיים לקליטת ילדים עזובים מערי הארץ ומושבותיה. צער רב הצטערה על שידידיה לא הבינו עדיין אותו זמן לרוחה בעניו זה. אף על פי כן לא נואשה והוסיפה להסביר רעיונה בכל הזדמנות. ואמנם, בסוף 1940 החליטה “הדסה” על הקמת קרן מיוחדת ל“עליית הנוער הארצישראלי”, וכך הושלמה תכניתה המקיפה של היוזמת אותה.

גורמים רבים ושונים נשתזרו בהוי עליית הנוער ושימשו נושא למחשבותיה ועיוניה של הנריטה סאלד. ארץ אחרי ארץ, קיבוץ יהודי אחר קיבוץ יהודי, החלו פונים אליה בזעקתם להצלה – כך אוסטריה וצ’כוסלובקיה, כך פולין ורומניה, כך הונגריה ובולגריה ואיטליה. כל ארץ ותנאיה, כל קבוץ יהודי ובעיותיו. גם בארץ־ישראל רבו ונסתעפו הענינים עם גידולו של המפעל. לזכותם של הקבוצים והמושבים בארץ־ישראל יש לומר, שהם נענו בכל עת בעין יפה לקליטת עליית־הנוער. אבל הקשרים עם המשקים דרשו טיפול רב. ימים ולילות מזמנה המצומצם, העמוס בלאו־הכי עול חובות רבות, הקדישה לשיחות עם חבר העובדים בחברות הנוער. כן שקדה על קביעת הקשרים עם קרובי הנוער העולה. ועמל רב ופעולה שיטתית מדוקדקת השקיעה בפתרון בעיותיהם ודרך חינוכם של כל נער ונערה, אשר לא התאימו לחברה שבה נתחנכו ולדרך חייה ושיטות הלימוד בה. עדים לכך מאות ואלפי מכתביה לנערים ולמדריכיהם, אשר נשתמרו בארכיון הלשכה לעליית הנוער, וכל שורה שבהם מספרת על התעמקותה במצבו של כל יחיד מבין אלפי החניכים בעליית־הנוער.

יש להוסיף, כי דאגתה לחניכי עליית־הנוער, שעלו ברובם לארץ ללא אב ואם וללא קרוב וגואל, ליוותה אותם בדרך חייהם גם לאחר שנסתיימו שתי שנות הכשרתם הרשמית. גם בנדון זה גדולה זכותם של הישובים, אשר בהם התחנך הנוער. לא זו בלבד שכל ישוב הועיד את מיטב אנשיו להדרכת הנוער בעבודה החקלאית, במלאכה וחרושת, נוסף על הלימודים העיוניים, אלא הוא גם דאג לגיבושם כחברה בעלת יכולת לעמוד ברשות עצמה בבוא היום ולנהל משק משלה. כאשר התארגנה הקבוצה הראשונה של בוגרי חברת הנוער הבכירה, אשר התחנכה בעין־חרוד ופנתה להתישבות בשיך־אבריק ואחר־כך באלונים, ליווה אותה בראשית דרכה חבר וָתיק של המשק המחנך, ועין־חרוד היתה כאם לישוב הצעיר בשתפה עצמה בדאגותיו ושמחותיו. וכך נהגו כל הישובים האחרים, שבהם נתחנך נוער עולה. אך יותר מכל היתה להם הנריטה סאלד מלווה נאמנה בדרכם, שמחה לכל עץ שנטעו, לכל בנין שבנו, לכל ילד שילדו.

בסוף שנת 1940 הודיעה הנהלת “הדסה”, כי יצרה קרן מיוחדת על שם הנריטה סאלד לעזרת הנוער הבוגר היוצא להתישבות. אותו זמן הגיע כבר מספרם של בוגרים אלה לאלפים. לכאורה, רק קומץ הוא לעומת רבבות בני הנוער היהודים שהושמדו בידי הנאצים, אך מספר זה היה גדול ובולט בחיינו החדשים בארץ. אחד המחקרים שנעשו בתחומי עליית־הנוער על מנת לקבוע לאן שמו בוגרי עליית־הנוער פניהם סיכם, כי 74 אחוזים של הבוגרים בחרו בחקלאות ובחיי קבוץ. עמל מפרך ודאגות קשות היו מנת חלקם של המתישבים החקלאים, אשר יצרו של פי הרוב את הגרעין להתישבותם בשיתוף עם נוער מבני המקום. אך הם גם ראו ברכה במעשה ידיהם. עדים לכך כמה וכמה ישובים בארץ, אשר בוגרי עליית־הנוער היו בין מייסדיהם. קשה יותר היה מצבם של הבוגרים, אשר פנו העירה. עובדי עליית־הנוער עמדו בקשר אתם ועזרו להם בהשתלמותם במקצוע ובמלאכה, בשיכונם ובפתרון בעיות חייהם החברתיים. הלשכה לעליית הנוער דאגה גם להקמת מועדונים מיוחדים בערים לבוגריה, בכדי שתהיה להם פינה לבלות שם שעות הפנאי שלהם באוירת ידידות והבנה.

נשואים בגיל מוקדם היו אחת התופעות האופיניות בקרב בוגרי עליית־הנוער. הנערים והנערות ללא הורים ובית ביקשו מיפלט ומשענת בחיי משפחה משלהם. הנריטה סאלד ראתה חובה לה לקחת חלק בטקסי נשואיהם של ילדי עליית־הנוער, כאילו ילדיה שלה היו, ויחס מיוחד גילתה כלפי “נכדיה”, אשר כמה מהם נתקראו בשמה. הדור החדש הזה היה לה הוכחה חותכת להשתרשותם של חניכה בארץ. בזאת השיגה מטרתה בפעולתה הגדולה. המחשבות על נופש ומנוחה מעבודתה החלו שוב מתגנבות אל לבה.

אז פרצה מלחמת העולם השניה (ספטמבר 1939) ולא עבר זמן רב ואירופה הוצפה דם יהודים. עובדי הלשכה לעליית־הנוער, שהיוו מזה שנים רשת אמיצה ונאמנה על פני אירופה, עמדו במבחן קשה וגילו כוחות בלתי רגילים. בירושלים ובלונדון ובכל מרכז אחר של עליית־הנוער החלה תקופה קדחתנית של עבודה פעילה ובלתי נלאית להצלת כל נפש. בנובמבר 1940, ארבעה־עשר חודש לאחר פרוץ המלחמה, היה בידי המשרד בלונדון להגיש דין־וחשבון על עלייתם של לפחות 1,500 נערים ונערות בפרק זמן זה. פרשה זו, על רוב הרפתקאותיה ועל הגילויים האנושיים הנאצלים של מסירות נפש מצד יהודים ושאינם יהודים, ראויה היא שיסופר עליה במיוחד ובמפורט. בפעולה זו נתגלתה תנועת עליית־הנוער כארגון חזק ויעיל, אשר יסודותיו איתנים ויכולתו מרובה. ההכרה שיש לעשות את האפשרי והבלתי־אפשרי כדי להציל מכליה כל ילד מילדי ישראל, היתה לתורת חייהם של עובדי עליית־הנוער באשר הם שם. וסיפורי הצלתם ועלייתם של יחידים וקבוצות באמצעות עליית־הנוער מוסיפים פרקי־גבורה נהדרים לקורות עמנו בדור הזה.

וכהצלה – כן ההעפלה. כל אניית־מעפילים שהגיעה לחופי הארץ בשנות המלחמה הראשונות, כולל האניה הידועה פאטריה (בנובמבר 1940) הוסיפה תפקידים ודאגות לעליית־הנוער. האניות ליברטד, אטלנטיק, פסיפיק, סן־סלבדור, סטרומה ודוריאן – כל אחת מאלו הביאה אתה בשיירת המעפילים גם נערים ונערות, שנשאו שוה בשוה עם המבוגרים בגורלם של פליטי־ישראל.

מיד לאחר שהועברו למחנה עתלית שבעים ושבעה ילדים מניצולי פטריה, אשר העולים עצמם פוצצוה ביאושם על סף גירושם חזרה מחופי הארץ – נטלה על עצמה הלשכה לעליית־הנוער את הטיפול בחינוכם וסיפקה להם חומר לימוד וקריאה במחנה ההסגר מעבר לגדר־התיל. ששים המעפילים הקטנים של האניה דוריאן ב־1941 בילו כמעט שנה בעתלית. כל אותו הזמן טיפל בהם מדריך מטעם הלשכה לעליית־הנוער, וכאשר שוחררו בערב פסח 1942, בכוח השפעתה האישית של הנריטה סאלד, באה בלווית הנס בייט לקבל פניהם ולשלחם מיד למקומות קליטתם.

אלו הן השנים אשר בהן פשטה צרת ישראל על פני המערב והמזרח גם יחד. תנועת עליית־הנוער נדדה בעקבות האסון מארץ לארץ, מארצות אירופה ועד עיראק ותימן וסוריה ותורכיה. לכל ארץ מן הארצות הללו הגיעה ידה המושטת של תנועת עליית־הנוער, לעידוד ולהצלה.

אחד השיאים בשלבי פעולתה של עליית־הנוער באותה התקופה קשור בקורות עלייתם וקליטתם של שיירת “ילדי טהרן”, שהיתה לאחד המאורעות הבולטים ביותר בחיי הישוב בשנות המלחמה. בראשית חודש פברואר 1943 הגיעו “ילדי טהרן” לארץ ושבועיים לאחר מכן סיפרה הנריטה סאלד בשידורה אל הישוב עיקרי קורותיה של השיירה, וכל אוזן היתה נטויה להקשיב לדבריה. היא סיפרה, כי לפני כשבעה חדשים החלו מגיעות ידיעות לארץ־ישראל על אלפים מפליטי המלחמה בפולין החרבה שנדדו דרך רוסיה דרומה והגיעו עד לנמל פחלוי בים הכספי, והועברו משם לטהרן שבפרס. חלקם של הפליטים הללו אזרחים וחלקם אנשי־צבא פולנים, אשר גדודיהם הושמדו או נתפזרו. בין האזרחים היו כשמונה מאות ילדים יהודים, החל מתינוקות ופעוטות ועד לגיל 18. מרביתם יתומים, מהם יתומים מאב ואם גם יחד. הם חיו בתנאים קשים מאד במחנה העלוב, לאחר שנדדו ללא בית במשך שלוש שנים. רבים מהם חולים, מוכי פצעים, יחפים ומחוסרי לבוש. חלקם אך זה נאספו בידי צעירים יהודים אמיצי לב מן המנזרים והכנסיות, שם הם נאלצו להתנכר לעמם ולהמיר דתם.

הישוב נתעורר לעזרת “ילדי טהרן” מתוך התרגשות כנה וסער ההתנדבות עבר את כל המשוער. לא היה בית כמעט בקרב יהודי ארץ־ישראל, שלא נפגע באורח ישיר על־ידי השמדת אחיו וקרוביו וידידיו בארצות אירופה. “ילדי טהרן” היו כמעט השרידים הראשונים שהגיעו לארץ, והישוב העתיר עליהם שפע אהבה ודאגה. הלשכה לעליית־הנוער גילתה את מלוא יכולתה הארגונית וכוחותיה החינוכיים. קבלת הפנים לרכבת המיוחדת שהביאה את העולים הצעירים היתה אחד המחזות הנרגשים ביותר בחיי הישוב. ונוגעת עד הלב עוד יותר היתה הדאגה המדוקדקת לכל פרט בטיפול בילדים במחנה עתלית ובאחד־עשר מחנות המעבר שהוקמו במיוחד למטרה זו.

באותו שידור אל הישוב אמרה הנריטה סאלד:

“מעתה מוטל עלינו תפקיד היסטורי גדול וחדש. התאבלנו על גורל העם היהודי המושמד באירופה. הנה לפנינו ענף יקר שניצל מתוך החרבות והוטל לזרועות המחלקה לעליית־הנוער והילדים של הסוכנות היהודית. ענף זה מסמל את סבלות עם ישראל. בימים מעטים אלה שבילינו עם הפליטים הצעירים למדנו לדעת, שהם מסמלים את חיוניותו וחסינותו של עמנו הנצחי. כל קורותיהם לא שיברו את רוחם האיתנה. ואנו, שהגורל חסך מאתנו את כל אותן זוועות המלחמה האיומה, עלינו להוכיח, כי ראויים אנו לתפקיד זה של הצלת השרידים.”

אחת הבעיות, שליוותה את עליית־הנוער מאז ראשית פעולתה והובלטה במיוחד עם עלייתם של ילדי טהרן, היתה בעיית חינוכם של בני הורים דתיים. גם בשטח זה גילתה הנריטה סאלד רוב ההגינות והעדינות שבאופיה. היא עצמה לא היתה קיצונית בשמירת כל המצוות, אך הקפידה לקיים מסורת אבותיה בכמה ענינים עיקריים. לא עשתה שבתה חול ולא הפרה מצוות ישראל בפרהסיה. ואולם מראשיתו של המפעל הבינה, כי נוסף לכל הוטל עליה לעמוד גם על משמר צרכיהם של הקיצוניים בדת, מאחר שנעקרו מבית הוריהם והופקדו בידי הכלל. ואף אמנם דאגה לכך שיווצרו מקומות קליטה והכשרה לנוער דתי ותמכה בהקמת מוסדות מיוחדים מסוג זה. עם בואם של ילדי טהרן נתעוררו בחריפות תביעותיהם של הארגונים הדתיים בקרב הישוב לחינוכם של כל הילדים הללו ברוח הדת. זמן רב השקיעה הנריטה סאלד ראשה ורובה בבירור הבעיה הסבוכה, אשר לאחר משא־ומתן מייגע נמצא לה פתרון מוסכם מתוך רגש אחריות כלפי האמת. כל ילד וילדה נחקרו במיוחד חקירה מדוקדקת, שכוונתה היתה לעמוד על טיב בית הוריו, אם הקפידו על קיום מצוות הדת או לאו, ולפי מסקנותיו של מחקר זה הוחלט על דרך חינוכם של כל ילד וילדה. לנערים ולנערות מעל לגיל 14 ניתן חופש בבחירת דרכם.

כן השקיעה מחשבה ודאגה רבה בענין אחר, שהעסיק את רוחה בראשית המלחמה – בשאלת גיוסם של בוגרי עליית־הנוער וחניכיה לצבא לעזרת בעלות הברית. היא הבינה לרוחם של הצעירים והצעירות, שחרב עליהם ביתם ועולמם, ברצונם העז להתנדב למלחמה בהיטלר. אך לעומת זאת ידעה וחשה את האחריות המוטלת עליה לשלומם וגורלם של הנערים אשר הופקדו בידיה. וכתמיד, נקטה גם בענין זה בשביל הזהב. לאחר שיקול־דעת מדוקדק באה לידי הסכמה עם מוסדות הישוב האחראים לגיוס, שלא יקבלו לשורות הצבא נערים מתחת לגיל 18, המתחנכים עדיין בעליית־הנוער, בטרם סיימו הכשרתם. בדרך זו התכוונה גם לצייד את הנער או הנערה היוצאים לחזית במטען הידיעות הראשוניות הדרושות לו לאיש עברי בן־תרבות.

מספר המתגייסים לצבא משורות עליית־הנוער הגיע לאלפיים, רובם מבין בוגריה ומיעוטם מבין חניכיה. עם אלה כן עם אלה עמדה הלשכה לעליית־הנוער כל שנות המלחמה בקשרים אמיצים, קשרים של בני משפחה. רבים מהחיילים הצעירים פנו אליה במכתביהם מן החזית כאל אם יקרה. אחרים חרתו שמה על מכוניותיהם כחרות שם נערה אהובה. ובכל עת בואם לחופשה משירותם היו פונים אל משרדה ומעונה לברכה לשלום ולקבל ברכתה.

במרס 1940 חלתה וכאשר הציע לה רופאה ד“ר קליברג להעבירה לטיפול בבית־החולים, היתה שאלתה הראשונה אם תוכל להמשיך שם בעבודתה. שעות היתה יושבת על מרפסת בית־החולים מזינה עיניה בנוף ירושלים האהוב עליה כל־כך, במראה ים המלח למרחוק ובארגמן הרי מואב. כאשר כהו עיניה ולא יכלה לראות, ביקשה מאת שכנתה בבית־החולים שתתאר באזניה את המראות. ולמשמע צפצוף הצפרים עם שחר העירה, כי יש להקים מזרקת מים בגן בית־החולים, למען יוכלו צפורי המדבר הנקרות לכאן לרוות צמאונן. החלימה ושוב חלתה. לראשונה מזה שנים רבות לא יכלה להשתתף אישית בחגיגת סיום מחזור בית־הספר לאחיות של “הדסה”, ה־24 במספר היה זה, ולחלק לבוגרות תעודותיהן, כפי שהורגלה מאז המחזור הראשון. לעומת זאת הפתיעה אותה הנהלת בית־הספר במראה הרענן של תהלוכת הבוגרות על סף חדרה. ליד מטתה ולעיניה לחצו ידיהם בידידות ד”ר ח. ויצמן וד"ר י. ל. מגנס, שני מנהיגים יריבים הנערצים עליה. ושם, על מיטת חוליה בבית־החולים, הוכתרה מטעם אוניברסיטת בוסטון בתואר דוקטור. והיא, נרגשת מרוב הכבוד והחיבה שהוענקו לה, אמרה: “איני רוצה באהדה ותשומת־לב או דאגה והוקרה – אני רוצה לעבוד!”

אבל הגורל רצה אחרת. ימיה תמו. ביום ג' בשבוע לעת ערב, 13 בפברואר 1945, עצמה עיניה כשמאחריה שמונים וחמש שנים גדולות מעש ורבות פעלים.

 

סיום    🔗

לא אוכל לסיים סיפור חייה ותיאור דמותה של הנריטה סאלד מבלי שאעלה לנגד עיני מחדש, בגעגועים ובהערצה, לפחות כמה מפגישותי אתה, אם ליד שולחן משרדה או בחדר מעונה ואם בדרכי הארץ, בגשם ובשרב, בישובים קטנים ונידחים, ליד ספינות עולים בנמל חיפה או מעבר לגדרות־תיל במחנה עתלית – ותמיד ובכל התנאים לבושה בטעם אישי ובתשומת־לב, שערות השיבה שלה מטופחות ומבהיקות כמשי רך, גווה חטוב ועור פניה שקוף, ידיה מעודנות וכל מלה שלה וכל תנועה אומרות דייקנות ובהירות, חן ונועם ושיווי־משקל פנימי.

אעלה לנגד עיני יותר מכל אלה אותה פגישה בגרמניה של היטלר בסתיו 1935, לאחר הקונגרס הציוני בלוצרן. על רקע הקדרות ללא־מוצא התבלטה ביתר שאת דמות הישישה האגדית כמעט, המתרוצצת מבוקר עד לילה על פני ברלין היהודית המצפה לגזר־דינה – ומארגנת ומעודדת ומנסה להציל עוד נפש ועוד נפש מן הכליה. מיוחדת מכל הפגישות קורעות־הלב שנועדו לה עם יהודים נואשים ואובדי־עצה, היתה פגישתה עם הוריהם של הנערים והנערות, אשר עלו לארץ שנה לפני כן בחברת־הנוער הראשונה.

בחרדה עברה סף האולם והנה הקבילו פניה שש מאות אנשים ונשים במקום קומץ ההורים שציפתה למצוא, ובלב פועם עלתה על הבמה. אולם חרדתה פגה למראה הפנים הכחושים וחרושי הסבל והדאגה. והיא דיברה אליהם בפשטות ובלבביות, כאילו היתה משוחחת ביחידות עם כל אב ואם. היא ניחמה אותם על הניתוק מבניהם וסיפרה כל פרט ופרט מחייהם בארץ. תיארה את הוי חייהם של הילדים למן רגע הגיעם לחוף, הדרך אל המשקים בעלי השמות המוזרים שם הם חיים, סדר־היום שלהם ותכניתו המדוייקת. וכך החייתה את העולם הרחוק והמוזר לעיני ההורים הנרגשים, אשר שתו דבריה בצמא. כל עין זלגה דמעות ודומיית מוות שררה בחדר. וכשסיימה, הציפוה הכל בשאלותיהם. והיא זכרה לא רק שמו של כל ילד, אלא גם את הבעיות שלפניו והקשיים המיוחדים שנתקל בהם. וההורים דבקו בה ולא חפצו להיפרד ממנה, בקושי הצליחה להבקיע דרכה אל חדר המדרגות בבוא שעת הפרידה. אולם היא זרעה בלבבות אומץ ותקוה.

ולא בפגישה זו בלבד כך, אלא בכל דרכיה זרעה כבוד, תקוה ואמונה.