כשביקש בעל־שם־טוב לרדת בספינה כדי לעלות לארץ־ישראל, קמה סערה גדולה ונשברה אותה ספינה קודם שירד בה. פתח הבעש“ט ובירך: ברוך שפטרני מנס… אולי הוא הוא המפלה בין בעל־שם־טוב ובין שאר בעלי־שם שקדמו לו, שהראשונים עדיין לא נתפקחו עיניהם לראות בפלאי החיים יום יום את החסד העליון ולהפליא בכל זריחה ובכל שקיעה את גבורת הבורא, עד שנעשה להם ה”נס" וראו עיניהם אפס קצהו של פועל־אל. ואילו הבעש“ט היה פטור מ”נס". כל מגע שלו עם הבריאה גרם התפרקות השפע והחסד והשגב.
כבעל־שם־טוב בבעלי־שם כן אשר ברש במספרים. אין “נסים” מתרחשים לו ופטור הוא מהם ואין לו אלא עין טובה ופקוחה ולב מבין ודורש טוב לאדם ושמח באשרו. שתי מידות טובות הן שדבקו במספר להרחיב לבו של קורא, להעניג נפשו ולהדליק בעינו ניצוץ של בינה ולהשכין בפניו בת־שחוק של עצב־רך, אותה בת־שחוק נבונה החופפת על כל ספרי ברש.
בת־שחוק זו ברשית, משוכה מעינים עמוקות ומאפלה בצל של גבות עבותות, מה היא אומרת?
ידעתי את החיים ואת המצודה הפרושה עליהם ואת החוטים שמהם נארגה מצודה זו. בת־שחוק זו שעטתה עיני חופה היא על הידיעה בכבודה ובעצמה, שאין עגום כעגמתה, אין עצה כעצבה. הולכת ידיעה זו מן הלבושין אל העצם המעורטל, מן הצורה אל המהות, מן הישות אל אין־הסוף; מן הריבוי אל האחד, מן האחד אל האפס, אל האיוּן. הולכת הידיעה ומכלה את עצמה, זורמת מן הצמרות אל השרשים, מהן השרשים אל העפר והאפר, אל התוהו והבוהו, אל אין־צורה ואין־דמות. ודבקתי אני בחיים מצד היותם צורה ודמות. ובדבקי בהם ראיתי והנה החיים עצמם רוחשים רחשי־מות ומפרים בתוך עצמם את הידיעה הבאה לכלותם. דיאלקטיקה היא זו, הגוה פילוסופים, ואף־על־פי־כן אמת בה, אמת גדולה, שנגלתה לי בחכמת דמי, העמוקה מכל פילוסופיה. משראיתי את החיים והנה משחתם בהם, והאורב יושב בפלטין שלהם ואין רואהו ואין מכירהו, ואחוס עליהם ולבי המה בי מהמון רחמים רבים, וחמדת־חיים רבה היתה לשביב בעיני. שתה החמדה על קירות לבבי להרחיבם, לקלוט את השפע ולהכילו. אך זו הידיעה לא נכחד קיומה, כי יצרית היא הידיעה באדם לא פחות משאר יצרי־חיים. והיו בקרבי הידיעה והחמדה לרשויות מתחככות זו בזו, כותשות זו את זו בתנועה שאינה פוסקת, והתנועה הזו מולידה בקרבי את כח המספר, שצר לו משתיהן, מן החמדה ומן הידיעה, ולא יכיל לב אותן, והוא מבקש לערותן, לתת להן מבוע ולגאול מעצמתן את הנפש המצרה – הלא הן מופקות בדמויות ובסיפורים של ברוך וילדר, ר' שמשון שפירא, יעקב רודורפר, ר' זלמן־ליב, פרץ ושאר דמויות חנונות בחפץ חיים ומתחם.
ועוד יש בבת־שחוק זו כדי להאיר שטחים ביצירות ברש, אך מוטב שתתדובב יצירתו מאליה וספריו ידברו.
אין לך סיפור בסיפורי ברש שלא יהא האסון רובץ לפתחו. אסון זה מבפנים הוא אורב, הוא אדון על כל המעשים ונוצר יחד עם היצירה, ולפרקים גם בטרם יציר נברא בה. אין אסון זה נראה לעין, כאותם ה“מזיקים” שלא ניתנה רשות לעין לראותם וכחידקים הללו שאינם נראים ומציאותם ודאית. האסון דבק שם במעשים עצמם, כצל בדמות המזוקרת, כמוות הדבק בחיים. בסיפור “מן המגרש” הוא בא כרוח רעה על בית שלמה־חיים; ב“אכזריות” הוצק בדמו של יאצקו כרעל; ב“חיי ברוך וילדר” נתיצב כחלל ריק ואטם; ב“יהודי מצרה נחלץ” פרץ ממארבו כחתף, בעד סדק אחד שנקבע בנפשו של הגלח בוניפצי; ב“עצמות ר' שמשון שפירא” בא האסון בטח, רכוב על רכש התאוה; ב“תמונות מבית מבשל השכר” נולד האסון עם הסיפור, בנפשה של ברכה’לי הטהורה איווה לו מסתור ומשם יבב וילל את בשורת הכליון; וכן גם מורגשות פסיעותיו ב“פרקים מחיי יעקב רודורפר”, ב“אהבה זרה”, ב“גננים” בין שטרף את טרפו והפליט ובין נחטף טרפו מפיו. אין זאת כי החיים עצמם מולידים את מחריבם ומרחישים את הכליון. אין זאת כי מספר זה, משדבק הוא בחיים, דבק הוא ממילא גם ב“בעל דבבם”; משסר הוא לראות בקסמם, הוא מציץ ממילא גם באלף עיניו של מלאך־ההכחדה ולבבו מתפלץ ונפשו רוהה וחשה אל מפלט והצלה. ומאז ועד היום אין הוא אלא מציל ומפלט, בהאירו לחיים את עינו הטובה, המבורכת; בתתו לחיים את לבו המבין, הדורש טוב; בספרו על החיים כעל זכות גדולה, נפלאה, כעל אושר חד־פעמי בהתנגנות החושים והרגשות והטעמים והריחות והצלילים והמגעים לסימפוניה אחת, נאדרה, אך חולפת וסופית בתוך הוית הנצחים הזו של חלד וחדל…
אושר חד־פעמי וזכות גדולה הם החיים – יספרו סיפורי אשר ברש – זכות גדולה היא לחיות, לשאת משאם של החיים וטרחם; לאהוב, להתיסר ביסוריה של אהבה; לגדול ולצמוח, להקשיב לבריאות ולכוח הצועקים מכל האברים; לעבוד, לחולל את השינוים במעשה בראשית ולדמות לאלוהים בבריאה וביצירה מתוך שרירים נשמעים לתבונת כפים ולמוח חושב; להזין את הגוף בחלב כליות חיטה ובמגד שמש ובשמני עמקים וגבעות, להפנים לגוף שפעו של עולם ולהפכו לכוח זורם ומחיה את הנפש; לערוג אל הבלתי־נתפס, כשהנפש סוערת באדם באלף מבוכות ואינה יודעת אל איזה חוף מן החופים תנפץ גלי זרמתה. אושר זה מזרים סיפורו של ברש בלב הקורא, משתפו בכל רעד שמתרעד אחד מטיפוסי סיפוריו לעתים בנצחון דמיו; מהלך עליו אט אט את המצבים של גוף ורוח ומניעו תנועות ריתמיות של הנופים המתוארים והמרחקים השוטפים והמעמקים המתגלים ומתכסים חליפות, במידת הזמן ובמידת המקום ובמידת היושר האמנותי, שאינו יודע הגזמה והפלאה ושיש בו שכחת ה“אני” הספרותי, בחינת אותו צמצום־שכינה, כביכול, המאפשר יצירתו של מקום, עד שנעשה הסיפור מעין עבודה לשמה, עבודה לאלוהי החיים ולשם יחוד קדושתם של החיים, שבה האכילה אינה אלא קרבן על מסתוריו, והאהבה אינה אלא דבקות בגופו של עולם, והמעשה אשר יעשה האדם זורם אל ספירות העשיה לטהרן מפגימת החדלון והשממון.
אכן, יש משהו “אלילי” גם בדבקות זו שדבק ברש בחיים לתארם ולכלול יופים. הספרות האֵפית משרידי אלילות היא ניזונה גם בישראל גם בעמים. הזרם האלילי המתמשך בישראל כל הדורות, בצד הזרם היהדותי, ברדיצבסקי וטשרניחובסקי הודיעו טבעו בספרותנו. הם שהרגישו בו בנפשם האפית. חיבה יתירה נודעת מברש ליצירתו של טשרניחובסקי, וגם מברדיצבסקי קיבל, אם כי רחק ממנו מאד. בברדיצבסקי חבלה הידיעה חבלה עמוקה והבקיעתהו לסערות. באחת ידו הוא מלקט בסיפוריו שרידי חיות שנשתמרו בישראל מקדמותו ובשניה הוא מזעיק ומתריע ורומז להקשיב לנצורות שנתגלו לו. ברש מצייר בשתי ידיו, מספר בכל לבו ונפשו, אינו מבקש בחיים את רגעי הזינוקים הגדולים. כל החיים קדושים הם, יקרים הם, מתמשכים מן הנצחים אל הנצחים. אמונות ודעות, דתות ותרבויות אינן אלא צורות־חלוף, לבושים צרים ומהדקים גופו של אדם. ובהחלץ אדם מלבושו הצר, עוד ישמרו על שטח גופו סימני הלבוש ההוא זמן־מה, ואחר יטושטשו והיו כלא היו, ושוב יזרום הדם ברהטיו את זרמו החפשי ויפעים את הלב בשגיונותיו. צורך ההתרעה לא נולד בנפשו של ברש. ארץ־הולדתו, גליציה, מידה בינונית שולטת בה, ובינונית היא כל עצמה, תקועה בין מזרח ומערב ומתמתנת ומרחיקה מהקצוות שבשניהם. לא קמו בה נזירים גדולים מחרפי־נפשם ולא מהפכנים קנאים. שטפו להם שם החיים בערוציהם המישוריים ולא חתרו חתירות לשנות פני עולם. ולאלה החיים, שלא נשמע בחוץ קולם, האזין ברש והקשיב לפעימתם, והנה עמוקה היא הפעימה, קולות הנצחים פועמים בתוכה, כאותו פרח הפועם בריחותיו, כאותה צפור הפועמת בקולותיה.
צלולות הפעימות העונות מתוך סיפורי ברש. דמיונו לא למי שמרים את הכלי ומסתכל לתוכו לאור השמש, לראות אם שלם הוא או פגום, אלא למי שמקיש בו והקול העונה מתוכו יענה את שלמותו ואת פגימותיו. לבו המבין למראות עינו הטובה הוא נתון, זו העין השמחה אל כל פרט שיש בו מגילויי החיים ועונגם. אך אותה עין הששה לחיים היא גם החרדה להם, וביתר להיטות, ובמשנה תאוה הוא שם בטחונו בבריאותם של גיבוריו ובתאות החיים שבהם, ומזמן לזמן הוא בוחר אחד מהם ומטהו הצדה, לשם יתר התבוננות, מקיש בו ומאזין לקול העונה מנפשו, אם שלם או סדוק – היכן יושב בו האורב, ומאין תיפתח הרעה. כי הרעה הזו בוא תבוא, כי כרוכה היא בטובה כשלהבת בפתילה, ואין זה תלוי אלא בכמות השמן המחיה את הפתילה ובגודל השלהבת המכלה את השמן. הנה ר' שמשון שפירא. יפה־תואר היה ודמיו רוננים בעורקיו והוא נותן עין חומדת בכל פני אשה צחים ובכל גיזרה זקופה ובכל חזה נכון. בריאות רוננת זו היא שתכלה מהר את חייו. סוחר הוא ומרבה בנסיעות. מה משמעותן הפסיכולוגית של נסיעותיו? – “אף כי הסכין בנסיעות רבות ורחוקות היה תמיד חש בדרך איזו אי־מנוחה והעדר שיווי המשקל – – – והיה גם מעין נועם ברגש זה, כי היה בו משום חוסר עול, התפרקות מחובות והרגלים, מעין השתוות אל כלל האדם – – בן־חורין להתחבר לכל מי ומה שלבו חפץ”… ובאחת בנסיעות הללו, דחוף בכוח דמיו, הגיע לבית דידיץ' האכר, ששם קסמו לו שני פרצופים: פני האשה עקרת הבית, השתקנית, המוזרה, ופני הבת החיננית, נלבבת העינים. ושם מצאהו המות. האורב של שמשון שפירא ישב בדמיו. והיכן ישב האורב לחייו של הגלח בוניפצי בסיפור “יהודי מצרה נחלץ”? הלה העמיק להסתיר את עצמו מכל עין, אך עין המספר גילתהו. בוניפצי הוקדש לכוהן ולא יכול לקחת לו אשה. אך ארש לו את האדמה הזאת, אשר עליה הוא חי ובה הוא מושל, ויאהבנה, וידבק בה ויגדלנה ויעדנה בעדי עדיים… והנה בא הממונה על האורוה והרביע סוסתו עם הסוס האנגלי ולא עם הערבי, כאשר חפץ בוניפצי… אז בא הקץ למשק כולו, שעבר לידי מנלי הבטלן, וסמוך לכך בא גם קצו של בוניפצי, שהמית עצמו ביריה. ואין צריך לומר ב“תמונות מבית מבשל השכר”, שבהן הוכנה הבערה מראש, כליון צועד בהן בטוחות ואין קול פעמיו נשמע. בבערת מיטתו של ר' שלום’קי החלה ובמותה של ברכה’לי, המלאך הטוב, כלתה. והסיפור כולו, שבגילוי שבו הוא פרשת־חיים ענוגה וחמודה, רקומה מיקרת ההויה המשפחתית בישראל ומפוארה בתפארתה של עקרת־בית מלכותית כבודה, בסתרו אינו אלא תיאור הדרגתי של כליון חרוץ ושוטף אל סופו לקולו הבלתי נשמע של שוט האורב ולקולה הנשמע והמחתך של יבבת ברכה’לי, שמוצאה סתום ומבואה גלוי ופעור כשערי המות. – והאם לא כן יעקב רודורפר, שהמספר מודיע טבעו מראש סיפורו? בכשרון הסתכלות חונן ובמידה רבה של פיכחון ובאירוטיקה המוכנה תמיד בדמו, וזה הפיכחון ימהר לתת את העולם בלבו וישדפהו ויכהו בשממון. ברכתו של רודורפר היא קללתו, שתטול ממנו כל תכלית־חיים. וגם פרץ, ב“אהבה זרה”, נתברך בברכה טובה, בבריאות וכוח ובכשרון ליהנות מהחיים, בפשטות ותום וישרות־דעת. קם בו האורב וגירה בו את ה“חזרזיר” – את פראניה בהתרגשותה ובזעמה ובשפתיה הזעות כשושנים טלולות ובפירכוס גופה הרענן ובתנועות חמודותיה…
ויכול היה פכחונו של רודורפר שיביא כליה על נפשו, ויכול היה תומו של פרץ שיוליכהו לשמד. אך ברש, המספר מן המעמק, שזרק נהרה אל המעמק, גילה בו כוח השקול כנגד כוחו של האורב – הוא כוח החיים של הגזע החפץ חיים, ושליחים רבים לו לכוח־חיים זה, משרתים עושי־רצונו, כנפיהם אש לוהטת, נושאי אבוקות אהבה ומדליקים בלבבות אהבה כנגד אהבה. ישנה ארץ־חמדה אחת, מולדת העברים, וגנוזה היתה בלבו של אדם מישראל, ובימי רודורפר הגיעה שעתה להיגלות שנית ולחזור אל שטחי הגיאוגרפיה האנושית. כששממו חייו של רודורפר, כשמת אביו והוא לא כאב, כמת שאינו חש באיזמל, חשה החמדה הגנוזה להצילו. ארץ־ישראל נזדקרה כמגדל־אור לאין־דרך: “היו שלום, חיים שניטל טעמם!” – והלך לארץ־ישראל. שם יתחדש טעמם של חיים. הלבושין הפגומים יתאחו, גם כנפים ישובו יצמחו. – וכשנמשך פרץ למורד, אל החמודות שמעבר לאהלי ישראל, קמו שני מלאכים טובים להצלתו. בליל המולד קוראת פרניה לפרץ שיסור לביתה המקושט לחג־הלידה להיות עמה בהתקדש החג. היא קוראת לו והוא משיב לה: “אני אוהב אותך” ואיננו נכנס; היא רומזת לו מנעמים והוא באחת: “אני אוהב אותך” ואינו זז ממקומו. אילו תירגמנו תשובתו זו ללשון־המעמקים, היינו שומעים שיחו של פרץ, שיח־נשמות: “אהבתיך, פרניה, בשל חמודות שבך העתידות להרות גו אנוש נערץ בבשר ודם וביופי שימשיך את הויתי אני בעולם; אך אם חדלתי להיות “אני” – את מי ימשיך בהויתו? לא אכנס לביתך בחג־המולד. אהבתיך, פרניה, בעבור תהיי לי, בעבור תהרי לי שנית אותי עצמי וחייתי אני וחי עמי זה גזעי המבקש חיים. לא אכנס לביתך המאיר באורות המולד”. כן תשוחח שם נפשו של פרץ על סף ביתה של פרניה וכן ישתוחח שם לבו. וכן הם הדברים הפנימיים השומים בתוך הדברים החיצוניים שבסיפור ברש. כי בשתים ידבר ברש דבריו, בסתר ובגלוי, ובשתי עינים יראה, בסתר ובגלוי, ובשתי ידים יצייר, בסתר ובגלוי, ובשתים יגונן נפשית גיבוריו; בסתר ובגלוי. כי גם מלאך גלוי שלח לפרץ, לחוננו ולהחזירו מתת לעצמו ולעמו – את אלקי, בת־ישראל ענוגה ועדינה, שמגעה מטהר, ודמה הומה בה כהמית יונה בהר־חורב, ובשרה כשר כיריעות ספר־תורה, ואהבתה כנר תמיד, ונשיקתה הראשונה לפרץ צרפה אותו כאותה רצפה שלוקחה מעל המזבח. ועם אשר בנות כאלה לו, לא יובלו בניו לשמד… והרים ברש בסיפורו זה תרומת קודש לאומה, שהיא נעלה מכל תרומה לאומית על קרנותיה, והיה לנו למספר לאומי, בהחזירו לספרותנו את האשה העבריה, שאינה באה בחושך ואינה הולכת בחושך, ופרע לה את החוב שחייבה בו יל"ג המשורר…
כי לא את אלקי בלבד נתן ברש לספרות העברית, אלא קהל גדול של אמהות ואחיות, נאוות ומעונגות, לאהבה אותן ולהתברך בהן בספרותנו. הוא יצר דמותה של מרת חנה אברדם – אם גדולה בישראל, שכל חייה מעשים טובים וכל אורחותיה צדקה וחסד והרהוריה זכר בעלה הקדוש והטהור, שרק פעם יצר לדרך ההצלחה של מסחר, הוכיח יכולתו ולא הוסיף, סגר על עצמו במחיצת טהרה, והיא ראתה בבעור מיטתו בלילה, ולמחרת החזיר נשמתו לאלוהים. בערה זו חילקה לה אור לנפשה שהספיק לכל ימי חייה והיה בלבה לאוצר חמימות וחן וחנינה לכל הבריות. דמות שניה של אשה נערצה היא ברכה’לי. בני־אדם היו מזינים בה עיניהם מתוך הערצה אילמת־רחוקה והיו מתחרים ביניהם לשרתה. קומתה הרכה והליכתה הריתמית הציתו בבני־אדם אנושיות טהורה, שהיתה מתפרצת להביע תודתה. היא היתה כולה טהרה וקשב. “מקשיבה היתה לזרמי המעיינות החבויים בנפשה, כמו על קרקע האגם המוטל לרגלי בית־המבשל”. מה שמעה ברכה’לי זו מתוך קשב לחביון נפשה? ההאזינה לירושתה מנפש אביה ר' שלום’קי הטהור והקדוש? שנים רבות היתה מקשיבה עד שפרצו הקולות ממנה ולחוץ. מין בכי קשה דבק בה. “תחילתו בחשאי וממושך והולך ומוסיף ומתגבר וחודר לאוזן השומע, ומאזנו הוא חודר ללבו להחרידו ולהרעישו ולמלאותו יגון אין־חקר” – – היתה סגורה בנפשה ולא נתנה דעתה למתהווה סביבה. וכאחת עם זה לא היתה ערות כערוּתה וראשונה היתה להבין כל רמז וכל אות והיא שבישרה כל אסון וגילתה כל מזימה. אשה זו, שיותר משנשתייכה לעולם היה בה ממשב האוירה שמעבר לזה, גופה נשתמר ברכותו ובקלותו כגוף של נערה ונשיותה היתה מושכת אליה ברכת כל רואיה. נשים אלה, אם לצרף אליהן את הדודה מרים, מ“אהבה זרה”, שיש בה תוספת לבינתה ולחסדה של מרת אברדם; ואת נינה ריינהרד מ“יעקב רודורפר”, התואמת ברוך קומתה ובריתמיותה את ברכה’לי ואחות לה גם בנפשה ובקשב לנפשה – יש בהן כדי ללמדנו חפצו האמנותי העמוק של אשר ברש המספר. עינו הטובה של האמן אף היא נתונה בחמדה בפני אשה צחים ובגיזרה זקופה ובחזה נכון, אך למספר העברי גלוי וידוע כי האשה לא לשעשועי אהבה בלבד נבראה, כי שרשים עמוקים לה בקרקע הגזע, כי קרקע־עולם היא לכל הדורות העתידים, ויש שיפה כוחה מכוח הגברים לראות מעומק שרשיה ולספר לנו מה מעומק אנוש ומחביונן של שכבות מכוסות באבק חיים, שהגברים, לרגל קשריהם לרגע ולדאגותיו, מתאבקים בשטחו העליון בלבד… לכן לא היו הדמויות הנשיות בסיפורי ברש יעלות־חן ואילות עורגות, אלא דמויות שיש בהן מן האישיות, מן הערך הנפשי. גדול קסמן המרומז בגופן, אך גדול ממנו הקסם הצפון בנפשן.
ובשעות יצירה עמוקות, בגדול המאבק שבין ידיעה וחמדה, יצר ברש דמויות של ילדים לאותם האבות והאמהות הממלאים את סיפוריו. ואם כי לא ייחד המספר בכוונה תפקידים לאותם הילדים, הרי נתייחדה להם כוונה מאליה. ילדים אלה שבסיפורי ברש, שבנים הם לאבותיהם, לא נתעפר עדיין לעיניהם אבק החיים של האבות, והן פקוחות ונבונות ומאירות, וכוח הסתכלות ניתן בהם להבחנה ויכולת הניחוש והגישוש במעבה הרגעים שעדיין לא נולדו. היצרם המספר כדי לכפר בהם על חטאי אבות המכורים לפרנסה של יהודי גלות? הנוצר לייבקי הגיבן בסיפור “מן המגרש” כדי לכפר בצערו האנושי הגדול והטהור על חטא אביו לפבלו זה מיטיבו ואיש־חסדו, שנתן יד למורישיו? הנוצר הנער עדין־הפנים למרק ביסוריו ולהדיח בדמעותיו חטאים של קלמן חקר ובנו מנלי לגלח בוניפצי, שהפכו משקו היקר והפורה לאשפה ומלאו ארמונו המולת בית־מדרש ומטבח ושוק שברשות־הרבים? ואותו נער גיבן שני שבפונדק (“פרקים מחיי יעקב רודורפר”) הבא לעולם להיות שם מעין “נשמה יתירה” בפונדק המלא חולין ומקח וממכר, לטהר אוירו בשיריו ובסיפוריו שהוא מזגרם לשוא ל“טאגעבלאט”? – ודאי שגם כוונה זו צפן המספר בדמויות הילדים. יבואו טהורים וזכים אלה, שלא חטאו, ויעידו באבותיהם כי זרע ישרים גם הם, ורק הצער והדאגה והיסורים והרדיפות ופחד־תמיד הפכו בני־מלכים לכלבים. אך כשם שתפקידן של נשים בסיפורי ברש אינו מצטמצם בנשיות ואהבה, ובהן תר המספר שכבות־חיים עמוקות יותר, כן הילדים אין מהותן מוגבלת בזוך נפשם ובתום דרכיהם וברגשות אמיתם. יצר האמן מגורה מאד בברש בדרשו אל הילדים. הנסיון הפרטי לא שת עדיין על הילד לעטפו בקליפותיו האטומות. הילד סגולות גזעיות בלבד נתגבשו בו, והללו סכויות הן, והתכונות שקופות, והילד עירום, ונפשו פקוחה לפחד ולעמקות ולעצבות, לחויות פנים ולהתרחשות חוץ. הילד לבדו עומד בין המבוגרים בלתי־משוחד ובלתי־מעוור, צופה בחיים ובמות כשם שצפה בהם בודאי האדם הראשון, בתאוה ובעים, בשמחה ובחרדה, קולטם ויוצקם יציקה ראשונה לתוך נפשו. כזה הוא שלום’קי הילד ב“תמונות מבית מבשל השכר”, בשעה שהוא רואה במעשה ה“טהרה” של נפתלי־צבי; כזה הוא נחום’ל ב“אהבה זרה”, המנחש חפץ נקמתו של פרץ אחיו ומעלים פגיונו. כן גם שרתה רוח בינה ורעדה ראשונית בלבו של אלק, בנה של נינה ריינהרד. בעיניהם של אלה מבקש המספר לצפות בחיים ובמופלא שבהם. ועיניהם של אלה משבּיבות מפקידה לפקידה את עינו הטובה של אשר ברש המספר ומרטיטות את לבו המבין, והוא מספר בפשטות ובעמקות ובנאמנות, כזה שרואה את החיים כפלא ואת יכולת תיאורם כהויתם העמוקה כחסד אלוהים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.