שודר ב־4 במאי 1962
יבוא־התיירים הפך אצלנו לענף־יצוא מכובד ביותר וכולנו מצווים להסביר פנים לתייר. הרשו־נא לי, איפוא, במסגרת “הצרור” לחלק כמה צרורות פרחים לאחדים מן התיירים המכובדים שפוקדים אותנו בימים אלה.
זכות־קדימה, כמובן – לגברת.
באיחור־מה הריני מגיש בצנצנת מיוחדת – צנצנת שכמותה רבות מאד במרתף־השואה – צרור פרחים אדומים כדם לפראו ווירה אייכמן, אשר מישהו דאג להביאה לישראל בדיוק ערב יום־הזכרון.
בחירת זמן זו היתה ממש מלאכת־מחשבת מצד מי שיזם המבצע ומובטחני שאפילו הכומר, שהתגייס בימים אלה להצלת נשמתו של אדולף אייכמן, לא מסוגל היה להמליץ על מבצע־חסד נוצרי יותר…
באלף אלפי הבדלות מכל אסוציאציה שעשויה להתעורר במוחותינו, הייתי קורא למילודראמה סאכארינית זו שהוצגה לנו בימים אלה ברמלה: הסבא בכלא. סבא אדולף ששואל לשלום הנכדים שכבר ישנם ועוד יהיו…
כאשר הסבא הדואג עוד לא היה סבא ובמקום נעלי־הבית החמים שסיפקנו לו על חשבוננו – זוכרים עוד את הצילום האידילי הזה ערב המשפט? – הוא נעל את מגפי־העור המבריקים של קצין הס.ס. וכאשר תעשיית־המוות שלו עדיין לא עברה לפסים של ייצור המוני במשרפות, היה אף הוא לפעמים מארגן פגישות בין נשים יהודיות לבין צנצנות־האפר של בעליהן.
אבל זה היה מזמן…
לאחר מכן כבר הלכו בעלים ונשים בצוותא אל תאי־המוות ועמהם ילדים ונכדים – שנולדו ושעוד לא נולדו – ופראו ווירה אייכמן אשר כעקרת־בית גרמניה נאמנה היתה צמודה לשלשת ה“ק” הגרמניים המסורתיים – קירכה, קיכה אונד קינדר – כמובן לא ידעה על כל זה דבר וחצי דבר; לא ידעה ולא שמעה… כמו כולם, עכשיו…
ובכן, צרור פרחים אדומים לפראו ווירה. הבה נקווה כי העולם הנאור וכמה פרופסורים יהודיים לא ישכחו לנו מעשה־חסד הומאני זה ביום בו… סליחה, כמעט שכחתי שכל הענין הוא עדיין “סוב יודיצה”…
ובעוד סבא אייכמן שמע מפי הסבתא ווירה כי שתים מכלותיו מצפות לחסידות, הגיעו לארץ גם כמה חסידים – חסידי־אומות־העולם.
הבה נגיש גם להם צרור פרחים. ולהם – בלב שלם.
כשם שתעתע בנו הגורל – או מי שרואה עצמו בא־כוחו עלי אדמות – והביא לנו את ווירה אייכמן בדיוק ערב יום־השואה, כך זימן לנו אותו גורל צירוף טראגי־קומי אחר: חסידי־אומות־עולם גויים באים אלינו להדליק נר־זכרון ואילו חסידים יהודיים עורכים דווקא ביום השואה הילולא וחינגא במושב המתקרא דווקא קוממיות – בחגיגת־אירוסין של בת־הרב.
אך נחזור למשלוח־הפרחים.
כבוד ויקר לחסידי־אומות־העולם. אותם מעטים, אשר בעצם היותם כה מעטים, מבליטים כמה רבים היו העומדים־על־הדם.
לא אכנס לווכוח שמתנהל עתה בפומבי אצלנו, מי מן המצילים הללו עשה מה שעשה aus Liebe ומיaus Alibi . טבעי הדבר שבכל מקום, בו ישנם חסידים, ישנם גם מתנגדים.
יהיו המניעים אשר יהיו, עם ישראל חייב חוב כבוד למצילים המעטים וצרור־הפרחים שאני מגיש להם בזה, בא לסמל כי הזכרון ההיסטורי שלנו איננו סלקטיבי: אנו זוכרים את עמלק ואנו זוכרים גם את כורש. מה גם שאלה האחרונים כל כך קל לזכור – נער יספרם…
צרורות מיוחדים שמורים עמי לשני תיירים אחרים, אשר נמצאים עתה אתנו: ידידינו פראנקי וסטנלי – שני נסיכים בממלכת הבידור ההמוני – האחד בפה והשני ברגליים. (– כמעט ונתפתיתי לצרף צרוף אקטואלי מאד עכשיו בארץ: הפה והטלפיים…).
המאה הנוכחית היא מאה של מציאות מרה ושל אשליות מתוקות. ונסיכי הבידור הללו – כל אחד בשטחו מעניק לאלפים ולרבבות את האשליה שבלעדיה החיים היו כנראה עוד יותר מרים.
אם תראו במקרה את פראנק סינאטרה, אמרו לו כי אני אינני נוטר לו איבה למרות שהוא שונא עתונאים. להיפך, אף קוסמת לי דמות זו של הגבר הצנום, בן הפרברים אשר אינו זוכר עוד את מספר מכוניותיו ומספר חליפותיו. אל תצחקו: בתמורות־העתים יש גם חשיבות לחליפות… אם כן, זר־פרחים ל“פראנקי” נער־השעשועים־והשערוריות, המכונה בפי כל הקול.
בסוגריים: מנין לו כינוי זה? אולי משום שתחביבו האחרון הוא העיסוק בעניני נוער? הן גם אצלנו קול הוא העוסק בעניני־נוער…
ברוך הבא פראנקי. מאחר שבאת אלינו כאורח ה“הסתדרות”, תציץ־נא בהזדמנות גם ל… קומה החמישית. נורא מענין…
וברוך־הבא וצרור פרחי־נוי גם לך סטנלי.
היתה תקופה שהנוער היה מתענין בעלילותיו של סטנלי וליבינגסטון. אך תקופה זו חלפה, כנראה לבלי שוב. היום, שובות את הדמיון עלילותיו של… סטנלי מאתיוס, אשף־הכדור אשר אומרים עליו כי הוא “שווה” יותר ממחיר המגרש שעליו הוא משחק (אפילו במחיר שאחרי הפיחות).
עפר אנחנו לרגליך, סטנלי החביב ותבורך על שבאת אלינו להראות שכדורגל אפשר לשחק לפעמים גם בשדה ולא רק ליד השולחן הירוק של עסקני־ההתאחדות.
היתה זו, הייתי אומר, בעיטה בעיתה.
כשלעצמי, אינני מתמצא כבר כל כך בתורה זו, אבל אומרים עליך שכשאתה עוסק בשערים, אתה מצליח יותר מאשכול. מה פלא? בשדה שלך אתה הוא הבועט, בעוד שבאשכול בועטים כל האחרים…
הנה, תמו איפוא הפרחים שבידי – ועמהם תמו גם הקוצים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.