שודר ב־20 באפריל 1962
בדין היה שנושא שיחתנו הערב יהיה – המצות. אך האמת צריכה להאמר: דל כוחי הספרותי למצות את הנושא.
בכל דור ודור כבר ניסו פרשנים, פייטנים ו… מתכננים מטעם משרד המסחר והתעשיה לטפל במצות אך סדר לא היה. תחת לספק מצות לרוב, אך הרבו ריב ומצה, ככתוב בישעיהו. קיצורו של דבר: המצה איננה בנמצא. וקויים בנו: כל דכפין ייתי וייכול, כלומר כל מי שנדחף היו לו מצות.
לפיכך אפסח על המצה ואקדיש דברי הערב למוסיקה. לפסטיבל עין־גב מזה ולתחרות המוסיקלית במוסקבה – מזה. בימי חג אלה עשו לעצמם יהודים רבים גשר, לכן הרשיתי לעצמי אף אני למתוח גשר בין שני מאורעות אלה.
המסורת שלנו קושרת את הצליל בים. המאורע המכריע בתולדות עמנו – יציאת מצרים וקריעת־ים־סוף מלווה כזכור צלילי שירה נפלאים. בלשון־השאלה הייתי אומר: הכנור והכנרת ירדו כרוכים יחדיו.
יש משהו פאתטי באותו קונצרט שנערך השבוע על גדות הכנרת. רק תמול שלשום רעדו בתי עין־גב לצלילי מחול־האש שנוגן בכל הכלים הרוסיים המודרניים ביותר. היה זה אולי הקונצרט המוזר ביותר בתולדות המוסיקה, שכן מצד אחד נמצאה התזמורת הסורית שהשמיעה מאות טונים של… ט.נ.ט. בקרשצ’נדו גובר והולך ואילו המנצח נמצא דוקא בצד השני…
והנה אך נדמו התותחים והמוזות פצחו שוב בשיר ורוח־אביב הוליכה ללא־רתע צלילים ענוגים מאולם הקונצרטים של עין־גב הישר אל המוצבים הסוריים בנוקייב התחתונה. לא אתפלא אם האדונים מורוזוב וסטיבנסון יראו בהפרת־שקט יזומה זו באיזור הכנרת התגרות חדשה מצד ישראל. שכן מן המפורסמות הוא כי האינטרפריטאציה הישראלית המקורית אינה עריבה לאזניהם. אך מה לעשות: אנו מנגנים את מוצארט, כפי שאנו מבינים אותו ואין אנו מוכנים לרקוד לא לצלילי חליל־הכסף ולא לפי מיקצב המיגאטונים.
בלא משים, נשאתי על גלי המוסיקה מאולם הפילהרמוניה של עין־גב אל אולם הדיסהארמוניה של מועצת הבטחון. הרשו־נא לי כאן אינטרמצו קטן – בטרם אעבור לצידו השני של הגשר המוסיקאלי המובטח – מלתא דבדיחותא ששמעתי בליל הסדר:
קראנו בהגדה: שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות אשר בשמך לא קראו… “גויים” בלשון רבים, “ממלכות” בלשון רבים. והנה מיד בסמוך לזה נאמר: “כי אכל את יעקב”. “אכל” בלשון יחיד.
סתירה זו מנין?
גויים אלה וממלכות אלו – לשון רבים, שכן בכל הענינים הנוגעים להם הם מחולקים ומפורדים ביניהם. אך כשמגיע הדבר ל“אכל את יעקב” – או אז, נעשה הדבר פה אחד.
אבל זהו “דרך אגב” שהגענו אליו דרך עין־גב ועתה הגיעה העת שנעבור אל אולם הקונצרטים הגדול במוסקבה שבו הפליא נער ישראלי מחולון לנגן באזני שומעיו.
זכתה עיר ואם בישראל, חולון ושני נערים העניקו לה בימים האחרונים פרסום עולמי. אך אם בגין הנער האחד – נער? בעצם ילד עדיין – זכינו לחרפות ובושות, הרי הביא לנו הנער השני בנגינתו תהילה ושבחים.
מאז דוד המלך ועד – דוד אויסטרייך, הכינור הוא כלי יהודי מובהק. להוציא כמה יוצאים מן הכלל, הרי זה כלי שהייתי אומר עליו כי לגויים אין חפץ בו.
מנין נובע הדבר? אולי בכל אלפי שנות גלותנו הבינונו את הפסוק: “ללמד בני יהודה קשת” – קשת פשוטו כמשמעו.
מכל מקום, הוכיח עתה שמואל אשכנזי כי הדור הצברי החדש, רב כוחו בקשתו, כשם שרב כוחו גם בחרבו.
מה התרחש בלבם של אחינו כאשר האזינו לנגינתו רבת־הקסם של הצבר מישראל? אילו מיתרים הרעיד הוא בנפשותיהם שלהם?
הרי אין ספק כי הם מלאו באלפיהם את אולם־הקונצרטים כאשר עלה אשכנזי לנגן. שהרי מה ניתן להם לאחינו מברית המועצות בימי פסח אלה? שעשועים ו… לחם.
אמרנו: הכנור והכנרת ירדו כרוכים יחדיו במסורת ישראל.
כי כן, בימי חג חרותנו זה איחדו הכנור והכנרת את כל בית־ישראל בסימפוניה אחת גדולה של אחדות־ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.