מתוך הרצאה שנדרשה ביום 25 לפברואר 1953 באולם האוניברסיטה מטעם ההסתדרות הרפואית הישראלית והחברה לתולדות הרפואה ומדעי הטבע לרגל ההשמצות שהוטחו נגד רופאים בני ישראל בארצות מזרח אירופה.

(הסתכלות ומסקנות)

במערכת האנטישמית תופסות העלילות על הרופאים היהודיים קטע בפני עצמן. הן היו, כרגיל, האות לגאות אנטישמית חדשה.

ברם, יהיו המכשולים הנערמים בדרכם של היהודים כאשר יהיו – לעולם לא יכרת רופא מישראל, כי אף ברדיפות וענויים הוסיף העם היהודי לראות ברפואה יעוד.

המילדות העבריות העדיפו את נזיפתו של פרעה “על רשלנותן” על פני השבחים שהיו נופלים בחלקן, אילו מלאו את פקודתו האכזרית.

בימי קדם היו הרופאים ובעמים הפרימיטיביים הם גם כיום, מכשפים בעליל, אולם תורת העם היהודי אוסרת את הכשוף, ולו גם לצרכי רפואה.

לית מן דפליג, שרבים מרופאי גרמניה הנאצית פשעו באמת נגד האנושות, נוכח עיני העולם כולו, אולם הם, ברובם, לא הובאו לדין, הם – נענשו רק לעתים נדירות ביותר.

רופאי ישראל – כמוכח בהיסטוריה מימים קדמונים – הצטיינו מאז ומעולם בידיעותיהם, באחריותם, ביסודיותם ובנכונותם להקרבה. אם תרצו בזה, הרי היה כאן טמון כוחם, “כשופם”, ר"ל: קסמם. אך כל אלה לא מנעו בעד יצר ההתחרות, הקנאות הדתית, שנאת הגזע, ובעד שטנת האמונה שבין מזרח ומערב, מלהציגם כרוצחים, מוזגי רעל, כרופאי־אליל, כמאגיים וכמכשפים. מאתם, מן הרופאים, עבר רבות בתולדות סבלו של עם ישראל – גל העלילות גם אל שאר חלקי העם.

הבטוי – Judaei intoxicatores (היהודים המרעילים) מנסר והולך בכל התקופה הקרויה “ימי הבינים”, שלגבינו, היהודים, עוד לא הגיעה כלל לקצה.

בעת “המות השחור” (הדבר, סביב ל־1348) הדהדה קריאת התגר: “(Centerum censeo): Toxico facta rea – gens concrematur!” (שרוף ישרף העם (היהודי) המוסך רעל!). (ראה Peretz, Monumenta German. Hist. X. 40, 45, 96).

כל זה הוטח לא בפני עמים פראיים, לא על אכזריותה הברברית של הכנסיה ומוסדותיה (האינקויזיציה) בימי הביניים, לא כנגד מתקנים סוציאליסטיים אכזריים במזרח אירופה, רוצחי אחיהם, אלא בפניהם של בני אהרון הכהן, זה הרופא הכהן היהודי הראשון הנודע בשם, והקורא לתלמידיו “אהב את השלום ורדוף את השלום”. (פרקי אבות א').

מהילת רעל, רפואת־אליל (Charlatanerei) וכשוף – יוחסו דוקא לאותו עם שהורה והוכיח ש“גדולה תורה (כל תורה ומדע) מכהונה ומלכות”. (פרקי אבות ו‘, ו’).

את חכמת הרפואה ראו היהודים, מאז ומעולם, כאומנות אצילה ומרוממה. בתורה ובתלמוד שאינם, כידוע, ספרי רפואה אלא נוגעים ברפואה דרך אגב, מצויות הלכות לאין מספר בעלות תוכן רפואי וערך היגייני השריר עד לימינו.

המחוקק והרופא (משנה ל־)משה רבנו, רבנו משה הקרוי רמב"ם (הלכות דעות ד' א‘; פירוש לאבות ה’ א') אף תבע את למוד הרפואה כחובה דתית וכגורם מוסרי חשוב.

בעת שבכל ימי הביניים, טיפולם הרפואי של רוב הרופאים היה “במרקחת הטינופת” (המונח הרשמי!) וטיפולם של הנזירים התבטא בעיקר ב“תפלות הבראה”, כותב הרמב“ם¹ (פסחים ד' ט‘; יומא ח’ ו' ובעוד מקומות) במאה ה־12: שכל הרפואות צריכות לעמוד בפני בקורת המדע והנסיון, ואם לא – הרי הן אסורות עפ”י הדין משום “דרכי האמורי”, ה“א משום כישוף ונחש. דברי הרמב”ם אלה, סמוכין להם באסורים הרבה יותר עתיקים, בהם אסרו חז“ל והגאונים על הטפול בלחש ונחש, ואפילו על הצטוט בפסוקים מהתנ”ך לצרכים אלה (שבועות ט“ו ע”ב, ועוד כ“ב; סדור רב עמרם, בהוצאת ורשה, י”ט כ‘; בהוצאת פרומקין, א’, 393).

ולא עוד, אלא אף באסטרולוגיה שהשתמשו בה בזמנים ההם לצרכי הרפואה האסכולית המקובלת, נלחם הרמב"ם בתוקף.

בתקופה בה לא היה צורך לשם למוד הרפואה אלא בידיעתם של ספרים מסוימים (גלינוס, היפוקרטס, יצחק ישראלי, אבן סינה וכו'), בתקופה, בה האוניברסיטאות בכלל לא היו קיימות עדיין – היה יתרון גדול בידי אלה ששלטו בשפות, אשר בהן נכתבו המקורות הרפואיים העיקריים (ערבית, ארמית־סורית ועברית).

השפה היוונית נתגלתה מחדש רק בעת הריניסנס – ומעולם לא היתה שפה זו בימי הביניים לשפת ההוראה במקצוע הרפואה. החשובים מבין ספרי הרפואה היוניים תורגמו לעברית כבר בתקופה מוקדמת (השווה אסף) ואח"כ לסורית־ארמית, לערבית, וממנה שוב לעברית.

התרגומים הלטיניים הראשונים בוצעו רק סביב לשנת 1100 אחר הספירה, ע"י הנזיר הדומיניקני קונסטנטינוס אפריקנוס במונטה קסינו. ראשוני התרגומים שלו היו חיבוריו של יצחק ישראלי, אשר מת בקירואן, בטוניסיה, לפני אלף שנים בדיוק, והוא בן מאה שנים ויותר.

התעודה העתיקה ביותר של האוניברסיטה הראשונה באירופה, בסלרנו, היא הספר העברי של דונולו, שנתחבר אף הוא לפני כאלף שנים. אולם, ספרי־מקור בשפה הלטינית, הופעתם מאוחרת בהרבה.

היהודים היו יודעי שפות מרובות, ואף נטו מטבעם ובכשרונותיהם למקצוע הרפואה. אם להביא עוד בחשבון את המצוה הדתית ללימוד זה, הסכויים לרווחים ועליה לגדולה אצל נגידים ומלכים, הרי נראה לפנינו את המניעים והמסיבות להתרבות מספר הרופאים היהודיים בימי הביניים, למרות האסורים, הרדיפות ואשמות־השוא. בסופו של דבר הכריעו היקף הידיעות הרחב של הרופא היהודי, כושרו לרכוש לו אמון בלב החולים שלו, ועל הכל, גבר רצון היצר לחיות, הטבוע בכל יצור בשר ודם והמצמיח תשוקה רבה להבריא, יצר אשר גובר על שפת השנאה הדתית ועל קנאת־המקצוע הצרה.

*

מנקודת מבטה של התרומה אשר תרמו המקצועות השונים לקיום החברה היהודית בגולה נדמה, שאין מקצוע שביצר וחילץ את החיים היהודיים בגולה – מכל הבחינות – כמקצוע הרפואי. שרשרת־כבוד ארוכה של חברי מקצוע יהודיים הולכת ונמשכת מימי קדם ועד לימינו. ומאידך – אין גם מקצוע יהודי אשר נרדף כה איומות, הושפל ועונה, כמקצוע זה.

רופאים יהודיים היו לא רק מגישי עזרה ועצה רפואית בלבד; רבים מהם היו בקיאים וגדולים בחכמת ישראל (דבר שלדאבוננו אינו כך גם בימינו!), מקצתם אף שמשו ראשי קהל ורבנים. מאור־עמם היו, גאוותו ומשענתו בצר להם. רבים המקרים, בהם היו הרופאים מליצי יושר לאחיהם הצפויים לרדיפות, מבלי שנתבקשו על כך, פשוט הודות לעמדתם הרמה בחצרות השליטים החילוניים והדתיים.

בזמנים נתונים ובארצות מסוימות נדמה היה, שהרפואה שמשה מקצוע של יהודים בלבד.

 

ההופעות הקדומות ביותר של יהודים רופאים בגולה    🔗

זמן רב לפני שהיו אוניברסיטאות באירופה ובאסיה הנוצרית־ביזנטינית, היו שם רופאים יהודים.

צלזוס (המאה ה־1) ממליץ (בספר ה' י“ט, י”א; ה' כ"ב, ד') לגבי רפוי שבר־בסיס־הגולגולת על הטפול בתערובת מסוימת לפי מחבר יהודי, שכנראה היה מפורסם כל כך שדי היה בכך שכינוהו “יודיאוס”.

במקום אחר באותו ספר נזכרת שוב התערובת של רופא יהודי (אחר?).

לבאזיליוס הקדוש (379 – 330) היה רופא יהודי, אפרים (השווה התמונה ע"פ פרידנוולד Jewish Medicine עמוד 555).

יוחן כריזוטומוס הקדוש (מקונסטנטינופול), מוחה בחריפות נגד בקשת־מרפא מרופאים יהודיים (משמע, שכבר היו רופאים יהודיים!).

(ז’ירום) היירונימוס הקדוש (420 – 340) שהה ברומי בין השנים 385 – 382. הוא מחרף את הרופאים היהודיים על בזבזם את זמנם ב“סוכות הקרשים” (מקום הטיפול בימים ההם) ועל נותנם יתר תשומת לב לטפול בקיבה מאשר להעלאת הרוח. (Hieronymus, Omnia opera V, Migne 1865, XXV, 860).

תיאודוסיוס (438) (קוד. 3) אוסר על היהודים והשומרונים את משרת רופא־העיר ושאר עמדות רשמיות.

דבר זה לא מנע באותה התקופה מהבישוף הראשי מרומא, גילאזיוס, מהלחזיק ביהודי טליזינוס כרופא־בית ומלכנותו בתאר “ידידי הנאמן”. לקיסר יוסטינוס השני (578 – 565) היה רופא אישי, יהודי. Haeser, Gesch. Der Medizine I, 838.

גריגור הראשון (604 – 590), הנגיד האפיפיורי הראשון ברומי, צדיק ונוח היה ביחסו ליהודים. אולם, מועצות הכנסיה שלאחריו הרבו בהגבלות ואסורים כלפי היהודים.

יהודים ונוצרים סוריים־ארמיים באלכסנדריה, ארץ ישראל, סוריה וארם נהרים הפרסית, היו נושאי דגלו של מדע יון, ובמיוחד של חכמת הרפואה היונית. ככופרים, הם נרדפו באף, יחד עם הניסטורינים והיעקוביטים, הכתות הנוצריות, וגורשו לגונדישפור. כבר במאות הראשונות לספירתנו תורגמו ספרים יוניים (קודכס אסף) לעברית ולארמית (ע"י סֶרגיוס). אסף, על האסכולה שלו, פעל בצפונה של א"י במאה ה־6 (לפני הכבוש האיסלמי). מסרג’וויה פעל בארם נהרים מתחילת המאה השמינית. גדול מתרגמי הספרות הרפואית היונית, חונין אבן יצחק, הכין למען הרופא היהודי יצחק ישראלי (יודיאוס) (953 – 850) שפעל בבגדד, מצרים וקירואן (טוניס), ואשר חלקו רב בתורת הרפואה הקלסית, תרגומים לשפה הארמית והערבית.

לפי ידיעותינו אנו היה ראשון הרופאים שהואשם והוצא להורג כ“מוהל סמים מרעילים” הרופא היהודי צדקיהו.

אף מאוסטריה של שנת 798 אנו שומעים על רופא יהודי אלמוני (קראוס, תולדות הרופאים היהודים, 27). ספר הנוסחאות הזלצבורגי (המאה ה־9) מזכיר רופא יהודי. בספרד מתרגם חסדאי אבן שפרוט בעזרת נזיר את דיוסקורידס (בשנת 950 בערך) מיונית לערבית.

דונולו, באיטליה הדרומית, הוריש לנו, לפני אלף שנים בדיוק, את הספר הרפואי הידוע, הראשון שנכתב בשפה העברית על אדמת אירופה. ספר זה הוא המסמך העתיק ביותר של האוניברסיטה האירופית הראשונה, בסלרנו, שאף ביסודה השתתפו יהודים. בפתח הספר נאמר, שנכתב “ללמדו לרופאי ישראל בחכמת (רופאי) ישראל ומוקדון”. מכאן, יוצא, שרופאים ישראליים היו כבר קיימים, כ"כ רפואה כתובה בעברית!

על הרופאים היהודיים בתקופה ההיא ועל דונולו עצמו שנקרא לנילוס הקדוש ראה ספרי על דונולו, חלק ב', ירושלים תש"ט. נילוס לא רצה בדונולו: “Bonum est confidere in Domino quam in Donnolo” .

בשפייר ובוורמס נמצאו בשנת אלף בערך יהודים, הסוחרים ברפואות. בוורמס כתב רבנו סעדיה (1050) פירוש לאנטומיה (הוצא לאור על ידי, בכ"ע “קורות” 1, 1). מהזמן ההוא ואילך אנו מוצאים מרפאות שבערים ומנזרים בספרד, דרום צרפת, בורגונדיה, סאבוייה, באזל (1373), איטליה, אוסטריה, בוהמיה, המוחזקות בעיקר ע"י יהודים.

אף כי רובם של רופאים אלה נשארו אלמונים, הרי נוכל ללמוד מתוך האסורים הקאנוניים על התמסרות הקהל לטפול בידי יהודים, שאכן היו שם רופאים יהודיים.

 

אסורים    🔗

כריזוטומוס הקדוש מקושטא הוא הראשון מבין אבות הכנסיה אשר מחה בחריפות נגד הטיפול בידי רופאים יהודיים. (משמע שבמאה הרביעית כבר היו רופאים יהודיים רבים). לעומתו קיבל באזיליאוס הקדוש (350) ריפוי אצל היהודי אפריים. מן הרופא הזה קיימת תמונה מן המאה ה־14 המראה את הרופא אפריים על יד מטת באזיליאוס.

תמונת סט' באזיליוס ורופאו היהודי אפרים St. Basil (ca 370) and his Jewish Physician Efraim From H. Schobsser. Plenarium, Augspurg 1487 ־ מצוי בספרית פרידנוולד – ירושלים.

רשימה ארוכה של סינודות (קונצילים) לשם דיון באסור ההזדקקות לרופאים יהודיים מוסר לנו כבר Basnage בספרו Hist. des Juifs VII, 1719, ed. Haag 1716 p. 430.

עד כמה שידוע, אסור הקונציליום האיקומני בקונסטנטינופול (הסינוד הטרולאני) על נוצרי הדיוט את קבלת הטפול ע“י רופא יהודי, ועונשו – חרם; עונשו של הכומר העובר עברה זו הוא – הדחתו. אף על פי שרומי לא הכירה באסור זה, הוכנס הלה לקורפוס יוריס קאנוניקי (כרך י“ג, כ”ח, 1). השווה Canon II of Quinisext Synode; Hefele, Councils V, 225. אוניברסיטאות סלרנו ומונטפלייר בין השאר, עם שיהודים אפילו השתתפו ביסודן, סגרו אח”כ שעריהן בפני יהודים למשך זמן ממושך. תגובתם של היהודים היתה – תרגום לעברית של כמעט כל הספרות הרפואית החשובה שנכתבה עד לתקופתם.

חליפות היו עתים של סובלנות ידידותית וזמנים של שנאת יהודים עזה ופתאומית; אך מעולם לא פסקו יהודים רבים מללמוד רפואה מכתבי יד עבריים וערביים (מהם שרדו אלפים רבים עד היום הזה למרות כל השריפות והשמדתם!) – וזה עשו לפני קום האוניברסיטאות, עם קומן ואף לאחר סגירתן הזמנית בפניהם.

עוד אסורים על הזדקקות לרופאים יהודיים ולרפואותיהם הוטלו בקונצילים של טריר (1227), בזייר (בדרש) (1246) (סעיף 43), אלבי (1254), אח"כ פעמיים באבניון (1326, 1337), וינה (1267) (קאנון 18 אומר: “שום יהודי לא יסעד עם נוצרי, כי היהודים מרעילים את המזון”), אקסטר (1287), באזל (1434) (Sessio 19).

אפיפיורים פרסמו בולות חמורות נגד השמוש ברופאים יהודיים. בנדיקט ה־13 (1415), תחת השפעתו של היירונימוס דה סנטה פֵ’ה הזכור לרע; וכן פאול ה־4 בן ה־90 (1555); כ"כ פיוס ה־4 (1562). פאול ה־5 אמנם חשב שברכת ההצלחה מאירה להם ליהודים, אך הוסיף שהם נזקקים לתחבולות של כישוף, למקסמי שדים, בהם הם מטעים את הנוצרים. כן עשה גם גריגור ה־8 (1581). – תוכן כל הבולות כמעט שווה היה.

אך האיסורים החמורים החוזרים ונשנים משמשים רק ראיה, שהעם לא שעה לחוקים, שעל אף הכל נמצאו רופאים יהודיים, ושתושבי הערים והמנזרים, הנסיכים, הבישופים וגם האפיפיורים העסיקו רופאים יהודים – ודוקא הם המטיפים!

אוניברסיטאות סגרו שעריהן בפני יהודים; פריז (1301), מונטפלייר (1331). יותר מאוחר – וינה. הרחיקו לכת האוניברסיטאות הלוטראניות – ויטנברג, רוסטוק (עוד בשנת 1700). “ירחק־נא הנוצרי מהרופאים היהודים – טענו – כי חמורים הם, באמצעי כשוף הם משתמשים, ומכל עשרה נוצרים קבלו עליהם לרצוח אחד”. (ל. לוין, קטוביץ, שנתון החברה הספרותית היהודית בפרנקפורט ע"נ מיין, 1921, 14, ע' 217 וכו').

בשנת 1300 עוד היה היהודי פרופאטיוס דיקן במונטפלייר, ובשנת 1306 אוסר פיליפ היפה לבית וולואה (1314 – 1285) (ידוע כשונא האנגלים) על רופאים ומורים יהודים את הכניסה לאוניברסיטה ומצוה להחרים את רכושם.

ב־1293 איימו בפלרמו על חולים שהלכו לרופאים יהודיים בעונש מאסר קשה (על לחם ומלח) של שלשה חדשים, ועל הרופאים ב־12 חדשי מאסר ממין זה. (הצו בוטל שוב ב־1450).

ולא זו בלבד שקונצילים, בולות, אוניברסיטאות ונסיכים הטילו אסורים ועונשים קשים – נזירים ופרופסורים ידועים באוניברסיטאות היו למסיתים מסוכנים נגד הרופאים היהודיים.

כמרים מוודים טענו, שהמתוודים הודו בפניהם על מעשי תועבה של רופאים יהודים.

הנזירים, אשר משך מאות בשנים היו עצמם מבצעי הרפואה המעשית, היו למתנגדים המסוכנים ביותר לרופאים היהודיים – דבר שלא מנע היותם של רוב רופאי המנזרים – יהודים.

מסית מסוכן ביותר היה הנזיר ברנרדינו הקדוש מסיינה (1444 – 1380). הוא עבר בכל הארצות וטען בהטפותיו, שהיהודים הם המדיחים את הנוצרים ממשמעת הכנסיה, בחנפנותם המורעלת, ובסם ממית קוטלים את גופם ונשמתם כאחד. עוד טען שבמו אזניו שמע איך הודה רופא יהודי (על ספסל העינויים) שהשמיד אלפי נוצרים. (Friedenwald, Jews and Medicine, p. 597)

יד נזירים בטולידו היתה באסור משרות־מדינה על יהודים, וב־1445 הרחיבו את האסור גם על מומרים מגזע ישראל (כבר ב־1411 נהפך בית הכנסת היהודי בטולידו – לכנסיה!).

איש־כחש מסוכן מאד היה הרופא והמורה המפורסם ממונטפלייר ארנלדוס איש וילהנובה. לפי יוזמתו נאסרה בחרם, בפרובנס, מכירת ספרי רפואה ללא־נוצרים. בדי עמל הצליח ליאון יוסף לרכשם במחיר הכפול ולתרגמם לעברית, כדי להעמיד ע"י כך את כתבי סלרנו ומונטפלייר לרשות התלמידים היהודיים (מינץ, רופאים יהודים, 108; שטיינשניידר, תרגומים עבריים 795, 834; ווירכוב ארכיב, 42, 52).

בשנת 1300 הופיע ארנלדוס ברומה כדי להאשים את הכמורה בפני האפיפיור בוניפאציוס ה־8 (1303 – 1296): “בשעה שכתוב שכל נוצרי המוסר את גופו לטפול רפואי בידי יהודים הוא בחרם ובקנס, כולנו רואים שכמעט ואין במנזרים רופאים אחרים מאשר יהודים!!”. מסתמא לא ידע ארנלדוס, שהאפיפיור עצמו העסיק את הרב־הרופא החכם ר' יצחק בן מרדכי (מאסטרו־גאיו) כרופאו הפרטי! באותו זמן שגשג ברומה הרופא המפורסם והמתרגם העברי זכריה בן שאלתיאל חן, וכן רבי הלל בן שמואל איש ווירונה והמשורר העברי עמנואל הרומי, ידידו של דנטה ומקורבו של גאיו.

אויב אחר, פחות ארסי, שפעל באותה תקופה בערך, היה פרופסור ריימונדוס לולוס (1315 – 1235), סופר רפואי ואלכימאי מפורסם, אשר אחדים מכתביו תורגמו גם לעברית. הוא כותב: “היהודים כמעט ללא יוצא מן הכלל נצטוו ע”י האלהים הטובים לשקוד על בריאותם. אך הכנסיה הנוצרית אינה חפה מחרפה זו; הן לכל מנזר כמעט – רופאו היהודי, ומנהג ארור הוא!" (Friedenwald, l. c. 662).

טופל עלילות שנודע לשמצה יותר מכלם היה המומר יהושע הלורקי (הצעיר), בקי ברפואה ובחכמת ישראל, שנתקרא אחר טבילתו היירונימוס דה סנטה פ’ה. הוא הוא הממציא של שיטות האינקויזיציה האכזרית. לפי הצעתו פרסם האפיפיור בנידיקטוס ה־8 ביום 2.5.1415 בולה נגד כל הרופאים, הרוקחים והדרוגיסטים היהודיים. אלפים רבים של יהודים שהועלו על המוקד, הוא הוא שהתיר דמם. עניין לא מעט יהיה אולי לרבים בידיעה, שבנו פרנצסקו דה סנטה פה הואשם אח“כ בקשר נגד האינקויזיציה, נקרע לגזרים ונשרף ב־ 1486. אחד מצאצאיה של אותה משפחה, אף הוא ד”ר פרנצסקו דה סנטה פה, הואשם ב־ 1563 במורציה על שיבתו לחיק היהדות, ונידון למות (ראה פרידנוולד, 650).

מסית ארור וחסר בושה, שהסית ביהדות בכלל וברופאים היהודיים בפרט, הוא יהודי מומר אחר, יוחנן פפרקורן מקלן. לפי השתדלותו צווה הקיסר מקסימיליאן ב־ 1509 לשרוף את כל הספרים העבריים, כולל התלמוד. רויכלין, המתקן וההומניסט המפורסם, היסב תשומת לבו של הקיסר אל אי־הצדק ואל חוסר התכלית שבמעשה הזה, והציע לפניו לבקש פסק דינו של האפיפיור. נגיד הכנסיה בימים ההם היה ליאו ה־10 לבית מדיצ’י, מגדולי המלומדים, ההומניסטים וחובבי האמנות שישבו אי פעם על כסאו של פטרוס. רופאו האישי היה החכם בוניט דה לטס, שגורש מדרום צרפת. האפיפיור, שכיבד את בוניט מאד, נועץ עמו בדבר שאלתו של מקסימיליאן. הפסק היה לטובת רויכלין ולרעתו של פפרקורן.

יוהנס אֶק מאינגולשטט (1541) הטיף וכתב: “היהודים רוצחים בסתר, בתרופותיהם בעיקר, ברעל ובמעשה כשוף, בוגדים בנצרות הם ומסגירים אותם לידי התורכים, הטטרים, המאורים והמוסקוביטים!”

מרטין לותר כותב ב“אמרות ליד השולחן” (Tit. 75 fol. 592) “היהודים העושים את עצמם “רופאים” נוטלים מהנוצרים הנזקקים למרפא את נשמתם ואת הונם. וזה, באשר מאמינים הם בלבם שאת ד' הם עובדים בענותם את הנוצרים וברוצחם אותם נפש בסתר”. שודט (ב', 392) בהדפיסו דברים אלה, מוסיף, שטעם טוב היה לו ללותר לסברתו זו, שביודעו ששונאיו (בשנת 1540) שחדו רופא יהודי מפולין, כדי שימיתנו ברעל (השווה לוין, “עמדתו של לותר כלפי היהודים” 1911, ע' 40).

שום מושל חילוני או כנסייתי לא היה מחוסן בפני קשרים ומזימות. השיטה הקלה ביותר להגות אדם מהמסילה מבלי שיתגלו הרוצח ושולחיו, ומבלי שאף יוודע כלל שהיה זה רצח, היתה אז – ההרעלה. ובעובדה זו טמונה סיבת בחירתם של יהודים דוקא לרופאי חצרם של רוזנים ואפפיורים – לא על ידיעותיהם העמוקות בלבד, כי אם גם מתוך שבידיהם הם הרגישו בטח ומפניהם לא התיראו; וכאמור לעיל, כל האיסורים והבולות, חדשים לבקרים, היו ללא הועיל.

וכשם שהיה פעם במצרים – ככתוב: “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, ויקוצו מפני בני ישראל” (שמות א' י"ב) – כך גם היה לו לעם היהודי עתה, ועם עלות מספרו – גדל גם מספר הרופאים היהודיים².

ובימים ההם, משנתברר שכל המכשולים לא די בהם כדי לעצור ביהודים, עברו למעשה רצח, שוב ברוח הפסוק “אם בן הוא, והמיתן אותו”; כ“כ כדי למנוע בעד הצטרפותם ל”גיס החמישי", כמו שנאמר “והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו” (שם). קרבנות ראשונים היו הרופאים, ואחריהם – כל קהל ישראל.

השקר הגס בעלילה שרופאים יהודיים מדיחים את חוליהם הנוצרים מהנצרות, היה בולט מדי מכדי שיהיה נוח לשמוש, אף כי היתה זו עברה שנענשה במות. הן הכל ידעו שאין היהודים להוטים אחרי הגיור, שלא כרפואה הנוצרית מיסיונארית, שנקטה תכופות במדיניות של הכנסה תחת כנפי הנצרות. מכיון שכך, נזקקו להאשמה שהיהודים, בפרט רופאיהם, מכשפים הם המשרתים את השטן.

זאת היתה ממילא, הדרך הבטוחה ביותר להשמדתו של אדם בימי הביניים, להאשימו כמכשף (גידמאן, תולדות מדע החנוך (2.255; 1.223. מינץ, רופאים יהודיים, וכ' 130). דרך אחרת היתה – סחיטת הצהרות מפי רופאים יהודיים, מעל ספסל העינויים, אשר תכנן הודאה בהרעלת נסיכיהם, שהלכו בדרך כל הארץ. כמעט ללא הפסקה אנו נתקלים במקרה אחר מקרה של הפצת העלילה, שרופאים יהודיים, שהיתה להם הזכות המפוקפקת לשמש רופאי חצר, הם שהרעילו מלכים ונכבדים Stobbe, Die Juden in Deutschland in Mittelalter, p. 181.

המקרה הידוע הראשון הוא של רופאם האישי של קרל הקריח ושל לודויג החסיד, הרופא היהודי צדקיהו. בשנת 877 האשימוהו שהרעיל את הקיסר קרל. הוצאתו להורג שמשה פתח למערכת דמים טורפת נגד היהודים שהתנהלה ע"י “דת האהבה”.

וולטיירVoltaire, Essai sur les moeurs at l’esprit des nations, Oeuvres compl. VI, Paris 1817, p. 229 כותב על אומלל זה: "איש לא ניסה לנמק מה יכול היה להניע רופא זה לפשעו. וכי באיזו טובת הנאה היה עלול לזכות, מאחר שבמשרה כה נאצלה החזיק! ³

סעד אדדאולה (1291) רופאו האישי של החאן הגדול המונגולי ארגון מפרס, היה גם גדול המלומדים וההיסטוריוגראפים בארצו וחכם גדול בחכמת ישראל. ארגון מינהו לשר הכספים ולאחר מכן כיהן סעד משך זמן ממושך כראש הממשלה. משמת המלך, טפלו בסעד שרצחו ברעל. בעקבות הוצאתו להורג שבוצעה באכזריות רבה, החלה בפרס אחת מרדיפות היהודים האיומות ביותר שבאותו זמן ואותה ארץ.

בשנת 1161 משמתו בפראג מספר רופאים בדבר, לא שרדו שם כמעט אלא רופאים יהודיים – (Johann v. Hasner, Uber die älteste Medizin Böhmens, Prager Vierteljahresschrift, 90, 1866, 2) . מיד הואשמו אלה, שבתרופותיהם הרעילו למעלה משלשת אלפים נוצרים. (השווה German, Judaica, I 35, לפי – Hayek, Böhm ische Chronik. Deutsch von Sandel, 1596) .

בתקופה אחרת טענו שם, שרופא יהודי סנוור בצדיעה את עיניו של המלך יוחנן מבוהמיה (1346 ־ 1310). בשנת 1348 עונה בסאבויה על ספסל הענויים המנתח היהודי בלביגנוס (וולביניי) איש טונון, ואולץ להודות שהרעיל בארות. מיד הומתו הוא ואתו מספר גדול של יהודים בשחיטה המונית (Hecker־Hirsch, Die grossen Volskrankheiten des Mittelalters, Berlin 1865, p. 97/98).

הדבר שפרץ בשנת 1348 המית אלפי יהודים ונוצרים. ברם, במחוזות מספר היה אחוז קרבנות היהודים קטן יותר (כפי שידוע היום, בגלל חיסונם הטבעי). מיד היתה להם למסיתים עילה להאשים בה את היהודים בהשלכת סם לבארות. הרדיפות שהתחדשו על זאת, המגפה עצמה ומעשי ההשמדה שבאו עוד קודם לכן, בעטים של מסעי הצלב – כל אתה גרמו לחורבנן השלם של קצת מקהילות היהודים ולהתרוקנות גדולה של שאריתן.

אף צוויי הכנסיה והמדינה לא הועילו לפייס את יצריו של עם הארץ, יצרים שהולהבו ע"י הטפות פראיות, אמונות תפלות, הרגשת יאוש נוכח אכזריותה של המגפה, קנאה ושנאה, מסטמה לנושים היהודיים וחומד לאוצרותיהם.

אמנם היו מקרים בהם נסתה הרשות לעצור בטבח, ואז הועמדה היא עצמה בסכנה. בשטראסבורג הודחה המועצה בטענה ששחדוה. יהודים הצהירו מעל ספסל הענויים “שהביאו סמים מרעילים מבאזל”. משקרו מקרי “המות השחור” הראשונים ברומי בשנת 1349 התנפל גם שם האספסוף על היהודים.

*

אולם, חוסר הסבלנות כלפי הרופאים היהודיים לא היה גדול בשום ארץ כבספרד וגרמניה.

לא עברה כמעט אף שנה אחת בלי עלילת דם כל שהיא נגד יהודי באחת המדינות של הארצות הללו. נציין פה רק את המקרים המפורסמים של “רוצחי מלכים”.

יהודה אבן ווקאר ואחריו רבי שמואל אבן ווקאר – האציל, החכם, המדינאי והרופא, רופאים היה בחצרו של המלך אלפונס מקסטיליה (1350־1312). לאחר שרוזני בורגוס גרשו מארצם את כל הרופאים היהודיים, תבעו מאלפונס שיעשה כמוהם. הוא צווה לענות להם: “לא יתכן לאסור על היהודים מדע שלם, אשר בו הצטיינו ביעילותם למען האנושות!”. לשמואל העניק המלך את זכות היתר להפחית מערכו של הכסף (דיפלציה) ולעצתו שעה גם בעניני מדינה רבים אחרים. למרות כל אלה הושלך שמואל עם שני אחיו לכלא ועונה עד מות. הוא הוא שחבר “ספר קסטילי רפואי” בשפה העברית!

בעת מלחמת האחים שבין פדרו והנרי מטרוסטאמארה בשנת 1367, הוגש כתב בקשה בפני הקורטז הקסטילי, שאם נחליף בו את המלה נוצרי במלה קומוניסטי נשמע צליל מוסקוביטי מודרני מובהק: “דעתם של כל המחוזות, הערים והכפרים בממלכה היא, שכל מעשי התועבה והרצח, שכל האסונות והפגעים שפקדו את הארץ לאחרונה – מעשה היהודים הם, אשר היו עד לאחרונה מקורבי המלכים האחרונים, ופקידיהם הגבוהים – כי היהודים נוטרים איבה לנוצרים ודורשים רעתם”. (Baer, Gesch. D. Juden in Spanien II, 197).

בעוד שפדרו דרש טוב ליהודים, הוציא הנרי רבים מהם להורג והפקירם לטבח האספסוף. פדרו נוצח וראשו נערף. הנרי ה־2 (1379 – 1396) היה רודף יהודים, ובכל זאת לא נמנע מלהשתמש בהם כיועצים בעניני כספים וברופאים. גדליה אבן יחיה הזקן, אשר היה רופאו האישי של פרננדו עד שנת 1370, נקרא אל הנרי לתפקיד דומה ומונה גם לראש קהילות ישראל שבממלכה.

רופאו הפרטי של חואן הראשון, אשר עלה על הכסא לאחר הנרי, היה משה בן אברהם אבן זרזל, אשר נשאר על כנו גם במלוך הנרי השלישי. האחרון נטר שנאה ליהודים אך מינה את הרופא המצליח מאד והרב הבקי מאד בחכמה, ר' מאיר שלמה אלגואדיץ לתפקידיו של זרזל וקבעו לראש רבני כל הקהילות. מאיר תרגם את “ספר האתיקה” של אריסטו מערבית לעברית וחבר ספר רפואי בספרדית בשם Secreta Medicina שתורגם מאוחר יותר לעברית תחת הכותרת “מקיץ נרדמים” ע"י ר' יוסף הכהן, מחברו המפורסם של הספר ההיסטורי “עמק הבכא”.

הנרי ה־3 היה אדם חלוש וסבל כל ימיו מחליים רבים. עם מותו האשים המסית הידוע הנזיר הדומיניקני פאול דה בורגוס (סנטה מריה) את מאיר אלגואדיץ בהרעלת המלך ובחלול ההוסטיות הקדושות. לאחר ענויים קשים “הודה” ונקרע לגזרים “בשם הצדק”. כל היסטוריוני ספרד הוכיחו שהאשמות הנ"ל היו קלוטות מן האויר (Baer, l. c. 251).

האשמות דומות הוטחו במדה שווה (כפי אשר קורה כיום במוסקבה) בפני רופאים אשר היו “יהודים גלויים” (Judios publicos) ויהודים מומרים או אנוסים (Judios occultos). מנהיגם של הרודפים היה אלפונסו דה ספינה, ראש המסדר הפראנציסקני ורקטור האוניברסיטה של סלמנקה.

עם מותו של מאיר אלגואדיץ הקיץ הקץ אף על כל העמדות הפנים של עשיית צדק; לאלפים נרצחו יהודים בסביליה, קורדובה וערים אחרות. ביום אחד הושלכו גויותיהם של אלפי יהודים ברחובותיה של קורדובה ובבתי כנסיותיה. ארבעת אלפים נטבחו בסביליה וכן בארגון, קטלוניה, מיורקה וכו'.

היהודים ששרדו הגיעו במנוסתם לצפון אפריקה, דרום צרפת, ארצות השפלה, איטליה, יוון, טורקיה, ארץ־ישראל.

בין הפליטים הראשונים היה המשורר העברי, החכם והרופא משה רימוס, שנולד ב־1400 בפלמה די מיורקה. בתחילה הלך לרומי ומשם עבר לפלרמו, שם הואשם בהרעלת חולים נוצריים, הושלך לכלא ונדון לשרפה על המוקד. בהמירו את דתו יכול היה למלט את נפשו, אך הוא בחר במות (Jew. Encyclop. X, 427).

גם ביבשת איטליה היו עלילות הדם מעשים לא נדירים, אולם מעולם לא הגיעו האיטלקים באכזריותם לקרסוליהם של האיבירים. יוזכר פה אך מקרה אחד: אברהם בן בנימין (גוילהלמו), בן משפחת הרופאים פורטהליאונה, היה רופא החצר של מספר מנסיכי אורבינו, מאוחר יותר – של גונצגו ממנטואה. האפיפיור קלימנס ה־7 (28.2.1525( הודה לו מספר פעמים על הסעד רב־הברכה שהעניק לקרוביו, ועל הכל על יוחנן די מדיצ’י, שטיפל ברגלו שנפגעה בירית רובה. הנסיך ממנטואה הודה מצדו לאפיפיור במיוחד על שולחו אליו את אברהם זה. בנובמבר 1525 אולץ אברהם לקטוע את רגלו של יוחנן שנוגעה בחרחור (גנגרינה), וכעבור ימים אחדים מת החולה. מיד הואשם הרופא על כי “הרעיל את הפצע” ונתבע לדין.

אחר הטבח והטבילות־מאונס הוחל בפורטוגל בגירוש היהודים ב־1492. אפה של האינקויזיציה חרה בלא פחות חמת זעם גם באנוסים (Judeos occultos, Marannen). כל אשר דבק בתורת משה ביקש לו מפלט בחוץ לארץ. יבשת חדשה בקשו להם היהודים למען יהיו בטוחים מפני רדיפות ואינקויזיציה.

משדחתה איזבלה הקדושה האכזרית את תכניתו של קולומבוס בדרך הדרך החדשה להודו, פנה זה אל לואיס סנטאנגל שהיה יהודי אנוס. הלה פתח בפניו את אוצרות הענק שהיו בידו וממן את המשלחת במליון ומאתיים אלף מראבידים. יש היתה בעיסקא זו גם לדון יצחק אברבנאל, פרשן המקרא הנודע (C. Roth, “Opinion” 1937; Jew Encyc. I. 511). את הדו"ח הראשון על מסעו ועל הרפתקאותיו לא אל המלך שלח קולומבוס, כי אם אל סנטאנגל. במסעו לווהו את קולומבוס רופאי האניה, היהודים (האנוסים) מאיסטרו ברנאל ומרקו המנתח. הם היו בין הראשונים אשר דרכו על אדמת “הודו המערבית” (ה"א אמריקה).

כך תרמו צרת היהודים, ההון היהודי והרופאים היהודיים לגלויו של העולם החדש. לא נגרע אף חלקו של המדע היהודי בתגלית זו ובתגליות אחרות של הפורטוגיזים.

הרופא המתימטיקאי והאסטרונום אברהם זכוטוס עיבד בשנת 1473 את ה“אלמנך פרפיטואום” (לוחות אסטרונומיים המאפשרים לימאי לחשב בדיוק את מקומו בלב הים). אותו אלמנך תורגם לספרדית ע"י רופא יהודי אחר ― יוסף וויקינהו. קולומבוס ויורדי ים אחרים מגלי ארצות שונות השתמשו שוב ושוב באלמנך זה.

אם כי לא נמצאו עוד “יהודים גלויים” ביבשה פורטוגל בשנת 1500, נמשכה החשדנות גם כלפי האנוסים (Judios occultos). פשטה האמונה, שרופאים ורוקחים מגזע היהודים (כריסטיאנוס נובוס) קשרו קשר להשמיד את הנוצרים־הוותיקים (Kayserling, Gesch. der Juden in Portugal, 1867,p. 170).

מחשבה זו הפכה למיתוס ואחזה כדבוק בעם הארץ שהיה נגוע באמונות תפלות. רופאים רבים הובאו על ספסל העינויים, כולם “הודו” וכולם נשרפו על המוקד (C. Roth, A History of the Marannos, Philadelphia 1932, p.83).

מענין הוא, שלרופאים האנוסים ששרדו לא היו כל ספרי רפואה פרט לעבריים. לכן הוכנס תנאי בצו המלכותי (1524) אשר אסר על החזקת ספרים עבריים, שהפקיע את הספרים הרפואיים מתוקף החוק בקובעו, שרופאים ומנתחים שהלטינית אינה שגורה בפיהם יורשו להחזיק בספרי רפואה עבריים (כתבי יד) (Kayserling, I. c. 141, 348).

רדיפת הרופאים ממוצא יהודי הפכה להיסטיריה. רובם ככולם נמלטו על נפשם בהזדמנות הראשונה, ולרוב חזרו מיד לחיק היהדות. אולם יד האינקויזיציה השיגה רבים מהם גם בארצות מקלטם. קם והיה פראדוכס. היהודים פליטי פורטוגל (לוסיטניה) קראו לעצמם לוסיטנוס. “לוסיטנים” רבים היו מרופאי פורטוגל המפורסמים ביותר, וכלם היו יהודים מגורשים.

המפורסם בהם, יוחנן רודריגז, שנקרא אח"כ אמאטוס (חביב) לוסיטאנוס (1511־ 1562) היה אחד מקרבנות התקופה ההיא. אמנם לא השיגתהו יד הרוצח, אך גם בחוץ לארץ נרדף על צואר ממדינה למדינה, והוא נחשב לגדול הקליניקאים של המאה ה־16! אחרים היו זכוטוס לוסיטאנוס, אברהם זכוטוס לוסיטאנוס (הנכד), קרדוזו אורוביו דה קסטרו, דה לימוס, סנחץ, גרסיה דה אורטה, קריסטובאל אקוסטה, ורבים אחרים.

הדוגמאות דלהלן יוכיחו באיזו אכזריות נרדפו הקרבנות גם בחוץ לארץ. גרסיה דה אורטה למד בשנת 1520 בערך בסלמנקה ובאלקלא, הרצה בליסבון ועסק שם במקצוע הרפואה. ב־1534 הלך להודו. עד היום הזה הוא נחשב כחלוץ הנודע לתהילה במדע צמחי הרפואה המזרחיים. מהדורות רבות פורסמו ותורגמו שלא כאחרים, מספרו: Colloquios dos Simples e Drogas, 1563. אין הוא תומך יתדותיו בהיפוקרטס, גאלין, דיוסקורידס, אבן־סינה – אלא סומך על הסתכלותו העצמית בלבד: “מצאתי ש…” הוא נוסח הרצאתו. הוא מת ב־1568; אחותו נשרפה כיהודיה. משנודע לאינקויזיציה שגם גרסיה דבק בחייו ביהדותו, הוציאו זו את גופתו מקברה, 12 שנים אחר מותו, והעלתה על המוקד!

פרנצ’סקו לופז דה וילהלובוס (שנולד ב־ 1472 בזמורה) היה משורר ורופא החצר של הקיסר (1542 – 1518). נושא ספריו המפורסם הוא הדֶבר הבובוני (1498). בכתביו נזכרת העגבת לראשונה באירופה. הציגוהו כמכשף וכבא בברית עם מכשפות והועמד ב־80 ימי עינויים. (פרידנוולד, ע' 288).

מפורסם ועצוב כאחד הוא מקרהו של רודריגו לופז שנולד ב־1525 בפורטוגל ונמלט לאנגליה כ“אסיר”. ב־1559 השתקע בלונדון כרופא. היה למנהל בית החולים ברתולומיאו (1567) ולמרצה לאנטומיה (1570). מאוחר יותר אף היה רופא בחצרה של המלכה אליזבת. אמרו עליו שעוד כרופאו של הארל מלייסטר הואשם ב־1584 על סייעו בידי אדונו הנסיך “לסלק” מתנגדיו ע“י הרעלה. אח”כ האשימוהו בהשתתפות בקשר נגד המלכה. תחת הענויים הודה באשמתו, וב־1594 נתלה ונקרע לארבע גזרים. ספרות שלמה נכתבה אח"כ, בה הוכח רבות שהיה חף מכל פשע. (Strachey, vide Liter. Friedenwald, l. c. 736־37).

שנות מלכותו של פיליפ הרביעי (1665־1621) היו שנות גאותה של האינקויזיציה. מצויה רשימה של רופאים ורוקחים ממוצא יהודי שהורשעו בדין בית המשפט האינקויזיציוני ונשרפו חיים. רשימה זו פורסמה שוב אח"כ (J. Lucie d’Azevedo, Historia dos Christianos Novos Portoguesos, Lisboa 1921, p. 167). אחד הנאשמים הללו הודה תוך ענויים שרצח את כל הנוצרים שבאו אי פעם לביתו. אחר הודה, שהחזיק רעל מתחת לצפרני ידיו, וכך הרעיל את⁴ חוליו בכל תרופה שהגיש להם. מנתח אחד מטולידו “הודה” שזרה רעל לתוך פצעי חוליו. הרופא גרסיה לופז “הודה” שקטל לשם תענוגו הפרטי 150 נוצרים, ביניהם 25 נכבדים; ושבחשאי היה יהודי. הוא נשרף חיים באיבורה ב־1572.

פירו לופז מאביז “הודה” שהרג שבעים “נוצרים וותיקים”. הרשימה לא תמה בכך; ב־ Jewish Theological Seminary, ניו יורק, מצויה רשימה של יהודים האנוסים שנפלו קרבן לקנאות האינקויזיציה בארצות אמריקה התיכונית.

הרי פרידנוולד ז“ל, החוקר הגדול של חכמת הרפואה היהודית בימי הביניים, הוציא מתוך אותה רשימה את הרופאים בלבד, והגיע למספר של 239. רובם נתפשו ע”י האינקויזיציה לא בפורטוגל, כי אם בארצות אמריקה המרכזית (פרידנוולד, ע' 705).

*

בחלק המזרחי של “הקיסרות הרומית הקדושה” היתה התמונה קודרת לא פחות. כבר הזכרנו לעיל פרטים אחדים מההיסטוריה הקדומה של היהודים בארצות הדוברות גרמנית.

בשנת 1407 הצהירה קהילת וינה שהרופאים היהודיים, שכנראה מצויים היו שם במספר גדול, ידיעתם פחותה אף מזו של רופאי־האליל, ואין להיזקק להם. ב־1417 נאמר על היהודים, שקשורים הם עם ההוסיטים והבאלדינזים ושמחזיקים הם בספרי מאוס (S. Krauss, Gesch. der Jüd. Aerzte, Wien 1930, p. 67). ושוב חזרו המסיתים על האשמות ההרעלה. ב־ 12.3.1421 כונסה כל קהילת אֶינס לאחו של ארדברג (Erdbergwiese) ונשרפה שם חיים. באבני בית הכנסת השומם השתמשו לבנין אוניברסיטת וינה! (King, Geschichte der Universität Wien I. l. 139 Anm. 161; S. Krauss, Die Wiener Gezerah von 1421, p. 126). היטלר לא היה, אם כן, ממציאן של המשרפות להשמדת יהודים! בעשירי לפברואר 1610 חזרה הפקולטה הרפואית, בקול קורא שפרסמה, על הבדיה הנושנה שהיהודים מחויבים על פי דתם להעביר מן העולם כל נוצרי עשירי (G. Wolf, Studien zur Jubelfeier Wiens, p. 80).

ב־1753 נאסר על רופאים, מנתחים ורוקחים יהודיים לטפל אפילו בחולים יהודיים! (S. Krauss, l. c. p. 75). לאסור זה גרם רופא החצר ההולנדי המפורסם פן סביטנס (van Swietens).

מגרמניה אנו שומעים על נאומי הסתה החוזרים ונשנים, שהתגבשו בדבריו של פפרקורן. מלותר ועד הזמן המודרני, נמצאו שם תמיד – בהפסקות של עשרות שנים מעטות בלבד – מסיתים ומעלילי עלילות, שלא בחלו אף בבדיות הבלתי מתקבלות על הדעת ביותר לשם מסע השמדת היהודים.

כאן יוזכר: באוקטובר 1564 חלו שני אנשים בחצר הנסיך הבישוף בווירצבורג במחלות השיתוק (מנינגיטיס, פוליו?), ולא קמו מחוליים. רופאים שונים בדקו את הנעשה לאחר חדשים, ומצאו שאירע “corrosio acris materiae”!. אח“כ טענו ש־ “constitutio aeris” גרמה למוות. לא נחה דעתם עד שגילו שהתרופה אשר שני האומללים קיבלוה, ניתנה להם ע”י רופא יהודי (משמע – רעל!). מיד ציוה הבישוף לאסור על היהודים את המקצוע (Krauss, l. c.); ברם, אנשי ווירצבורג לא היו מהגרועים ביותר – לא רק לרופאים יהודים נזקקו, כי אם אף לרופאה אחת, בשם סרלין.

הקורפירסט יואכים השני הקטור, ממחוז ברנדנבורג, העסיק רופא פרטי יהודי – ליפולד. הלה אף היה לשר הכספים של הנסיך ורכש לעצמו זכויות נוספות רבות בשרות המדינה. טבעי הוא שעורר קנאה ומשטמה בלב מתנגדיו, ולאחר שמת הנסיך פתאם, ב־1571, טענו שליפולד הרעילו! הקורפירסט יוהאן גיאורג, שמלך אחר יואכים, פתח בחקירה והשליך את ליפולד לכלא. שחדו את אשתו, וזו הצטרפה אל מאשימיו. לבסוף “נתגלו” אצלו “ספרי כשוף”. משהודה באשמתו מתוך ענויי תופת, נידון ונקרע לגזרים בשנת 1573. משפחתו הושמדה אף היא כליל ובני דתו גורשו מן הארץ “לעולמי עד”. שנים מעטות בלבד אח"כ נודע ברבים, שהקורפירסט מת לאמיתו של דבר – מות טבעי.

“הקורפירסט הגדול” נדיב הרוח, לא זו בלבד שהרשה ליהודים לחזור לארצו, אלא גם פתח בפניהם שערי האוניברסיטאות (1680). בין שני תלמידי הרפואה הראשונים שאפילו קבלו סטיפנדיה (בפרנקפורט ע"נ אודר) נמצא טוביה הכהן המפורסם, מחבר הספר הרפואי העברי “מעשה טוביה”.

הרופאים היהודים בגרמניה ההיטלראית הואשמו בפתוי החולות האריות שלהם, ובכך שבזדון הזרימו בעירויי דם, דם יהודי לתוך עורקיהם של אריים. שאר קורותיהם של רופאים יהודיים, ויהודים בכלל, בארצות השלטון הנאצי עוד טריים הם בזכרונם של קוראים וכותבים כאחד.

בארצות הסלאביות פולין ובוהמיה חזרו ונשנו – בהפסקות מה – עלילות הדם נגד יהודים. רופאים יהודיים יכלו ללמוד את מקצועם רק מתוך כתבי יד עבריים, ובמאמציהם העצמיים, או – באוניברסיטאות איטליה. אוניברסיטת־קרל הפראגית, אשר לא מזמן חגגה את יובלה ה־400, קבלה רק יהודים ספורים. (השווה Guido Kisch, Die Prager Universität und die Juden, Mährisch־Ostrau. 1935)

 

משפט פראג הראשון    🔗

האשמת־יהודים הנרחבת הראשונה בארצות הסלאביות הידועה לנו, היא משנת 1161 מפראג. רופאים יהודים מודים בפני הנסיך וולדיסלאב השני, תחת ענויים, שקשרו קשר לרצח נוצרים. כתוצאה נשרפו חיים 86 רופאים יהודיים. (M. Steinschneider, Liste jüdischer Aerzte, 182. S. Krauss, l.c.p. 56,89).

אין חדש – גם תחת שמשה של מוסקבה.

כבר הוכחתי בעבודתי “דרכי מסחר של היהודים בימי קדם ובימי הביניים” (הודפסה בספר “דונולו”), שכבר בתקופה קדומה העבירו היהודים תרופות מהמערב להודו, דרך מרסיל, וורמס, שפייר, רוטנבורג, פראג, קיוב (מוסקבה), מעבר לקאבקז או דרך הים הכספי וכאבול, לכלכוטה, וכן מכוון ההפוך. לא ידוע לנו כיום אם קבלו הכוזרים גם רופאים יהודיים מהדרום או מהצפון.

מר היה גורלם של רוב הרופאים היהודיים שהגיעו לרוסיה. אנטון אהרנשטין היה שמו של הרופא היהודי הראשון בחצרו של צאר, הידוע לנו. הוא חי חיים אקסוטיים ונהרג בשנת 1485.

Steinschneider, Liste etc. 221, 1281; Allgem. Ztg. des Judentums 1904, No. 2 p. 18. B. W. Lowenberg, Jüd. Aerzte am Hofe der Zaren zu Moskau im XV־XVIII Jhdt.

גם קורותיו וסופו של דניאל סטיפנס מגאדן (ברוסיה 1659־82) מעורפלים מיסתורין. הוא שיסד במוסקבה בית ספר לרפואה.

הצאר איבאן וואסיליביץ' (סוף המאה ה־15) קרא לחצרו מוסקבה את הרופא היהודי “מייסטר לוין”. לרוע מזלו חלה בנו של הנסיך הגדול ולא קם מחוליו. הרופא הואשם בהרעלתו, והומת. במאה ה־16 קרא אליו הצאר אִיבָן את היהודי ספרדי בשם שלמה קלוואריוּס ומנהו לרופאו הפרטי. איומות סבל זה מעקת אדונו, עד שהצליח להמלט לפולין. מאוחר יותר הגיע רופא (אחר כנראה) בשם שלמה מאיטליה לרוסיה, למשך זמן קצר – ואף הוא נמלט מהר.

אנטוניו ריביירו סַנחֶץ (נולד ב־1699, מת ב־1784 בפריז) היה אנוס שברח מפורטוגל ויצק מים על ידיו של בֶירְהָאוָוה בליידן. כשפנתה ב־1731 הקיסרית הרוסית איבנובה אל ברהאווה ובקשה לעצמה רופא מצוין, לא מצא בהראווה טוב מִסַנְחֶץ. הלה נענה לקריאה, אולם סבל נוראות מעלבונות האנטישמיות של הרוסיה. בשנת 1757 הצליח להמלט לפריז, שם ניהל פרקטיקה גדולה (פרידנוולד, ע' 758).

רופאים יהודיים בתקופה מאוחרת יותר לא העיזו עוד ללכת לחצר המלך הרוסי. כך, כשהשתדלה המלכה יקטרינה (בערך 1720) למשוך אליה את יוהאן בפטיסטה סילבה המפורסם (נולד ב־1682 בבורדו, בן למשפחת רופאים), נתקלה בסרוב מוחלט, למרות התנאים המצויינים שהציעה.

סילבה היה רופא החצר אצל לואי ה־15, אח"כ במינכן אצל הנסיך הגדול מבוואריה. מאוחר יותר אצל קרל ה־6. בצרפת היה מאד מפורסם ולווֹלטֵייר שימש ידיד ורופא. הוא מת בביתו של הנסיך לואי הנרי מקונדה. את אשר אמר עליו וולטייר כבר הזכרנו לעיל (פרידנוולד, ע' 762); (השווה הערה 1 כאן).

האזר (Haeser), החשוב בחוקרי תולדות הרפואה במאה הקודמת (כרך 2, ע' 338), כותב "עוד במאה ה־18 היו רוב הרופאים תושבי רוסיה, הרפתקנים בורים.

גם בטורקיה שמשה האשמת מתן הרעל ע“י רופאים כ…⁵ חשובה לרדיפות יהודים. מקרה מיוחד במינו קרה במלכותו של סולימן ה־2, המפואר. בחצרו שמש משה המון כרופאו הפרטי וכיועצו, שליווהו גם במסעות מלחמתו נגד המערב (תואר ביצירתו של תיאודור קֶרנר “צריני”). בשנת 1545 הואשם רופא יהודי, יעקב אבי איוב, באמאסיה, בעוון רצח יווני נוצרי ע”י רעל. הוא “הודה” תחת הענויים ונדון לשרפה על המוקד. זמן מועט לאחר מכן חזר “הנרצח” מנסיעתו. משה המון השיג את החלטתו של השולטן, שפסקי דין דומים יוצאו בעתיד רק באשורו של השלטון גופו!

*

שורה ארוכה של ארצות ותקופות ספוגות צער, ודוגמאות ממות הקדושים של רופאים יהודיים בגולה, הצגנו לעיל. השורה רחוקה מלהיות שלימה, הבלטתי רק מקרים בודדים מעמק הבכה זו.

שוב ושוב קמו בין היהודים מוכיחים בשער ומליצי יושר ואף בין הנוצרים נמצאו מעריצים ומגינים הומאניים – למען יכופר העוול הגדול ולמען ימנע. במסגרת זו אפשר להבליט, כמובן רק חלק מהם.

בפני רופאים יהודיים בימי הביניים לא נצב התפקיד הרפואי הדגול בלבד – נוסף על כך עוד חייבים היו להגן על עצמם ועל חבריהם למקצוע בני עמם, וגם שומה היה עליהם להורות את תפקידי מקצועם וקשייו.

רב האי גאון (בערך 1030) (מוסר השכל, קב"ב) הזהיר בפני המחקר התיאורטי הצרוף, והמליץ על למוד המדעים המדויקים והרפואה.

בסוף המאה ה־13 כותב מחברו האלמוני של “ספר הישר” שהיה כנראה תלמידו של ר' נתן פלקירה (אשר אף הוא חבר אחד מספרי המקור הרפואיים הקדומים והנרחבים ביותר באירופה – בעלילות המתועבות נגד הרופאים שכמעט ללא יוצא מן הכלל – בדויות היו.

ומציין הדבר, שדווקא בין מלומדים גרמניים היו לא מעטים מחסידי אומות העולם, אשר למען האמת באו ב“מבחן האש”. אותו עם, שתחת שלטון הנאצים הוציא מתוכו המוני רופאים פושעים נגד האנושות שהיו מוהלי־רעל באמת, דווקא בתוכו קמו אף אנשים מסוגם של ווירכוב ושליידן.

בקונגרס הרפואי הבינלאומי (3.3.1894) (Kliwo 94, 14 p.346) אומר ר. ווירכוב, המחולל של תקופה חדשה במחשבה הרפואית: “רק בתקופתנו נחשפו לאור כתבי יד עבריים, מתוכם מוכח מה גדולה היתה מדת הקנאות ומה עמוקות היו הידיעות, בהן פעלו רופאים יהודיים בימי הביניים לקיומה ולקידומה של הרפואה. אפשר לומר, שנחונו היהודים בכשרון תורשתי בשטח הרפואה, אחרי הגדולות שפעלו בה”.

*

ברם, לדאבוננו, יש הכרח להדגיש, שאהבת האמת של אנשי המדע והכוחות והמרץ שהשקיעו, קטנה תועלתם המעשית במלחמתם באנטישמיות. לעולם אין להשתלט על קנאותם של המונים טרופי דמיון־שוא בנשקו של הרוח בלבד, אלא בנשק של מעשים!

היפה שבדרשות ההר – והמדבר, את לבו של האריה מלך המדבר, לא תניע, לבל יטרוף את החלש. לשפת השוט בלבד ישמע הארי, ואז יעשה את אשר בכוחו של הארי לעשות. שום כוח שבעולם לא יגמלנו מלטרוף בשר, אבל, לשלוח בו רסן, או להתרחק ממנו ולהקים לעצמו בית מחסה, זה אפשרי בהחלט.

שומה על העם היהודי, כשם שהושם על כל לאום החי על קרקע המציאות, ללמוד לקח מן המציאות ומן ההיסטוריה גם יחד. הנביאים הורוהו לעמנו להאמין בד'; אך “האלקים” אינו אלא שם נרדף למושג המופשט של “הצדק”, שאין לו כל תואר ודמות.

צדק ואמת הם הם האלקים. בם יאמין העם היהודי גם כי יזעזעו מוסדות עולם, גם כי יסערו סערות ומערכות־שמש יתמוטטו בתבל. עד דור ודור יכון הטבע.

הדיבר הראשון “אנכי (הצדק) ד' אלהיך”, אותו למד ה“יהודי הנצחי”! בבשרו ובדמו הוא מעורה. את תורת אלהי הצדק נצר גם באש ובסכנה, שלם נשאר עם אלהיו. הוא בטח בה' ובדברי נביאיו בלי יאוש אלפיים שנה, ששוב ישיבו ה' לארצו למולדתו וישכון שם לבטח.

ברם, מצוה אחרת, שאמנם אינה נזכרת בפירוש במקרא, אותה מצוה לא שמרו היהודים ויהודים־נוצרים שבאו בעקבותיהם, והיא “קשים גרים לישראל כספחת!”. היחידים, שהיהודים עשאום גרים בעל כרחם, האדומים, נקמו בהם קשות, בהביא הורדוס את היהודים עד עברי פי הפחת ובהסגירם את מדינתם לידי הרומאים.

זמן קצר אח“כ פרץ ושטף אותו הגל, שהשקפת העולם היהודית־ריפורמית (נצרות) אכפה אותו על כל עובדי האלילים בעולם. המטיפים הראשונים היו ללא יוצא מן הכלל קדושים יהודים. הם שלמו בחייהם על הפצת תורתם, תורת האמונה ואלהי הצדק, אלוהי החסד והאהבה. עד היום הזה לוקים יהודים – בשבתם במדבר, ה”א המפוזרים בין עמי הנכר, בחיי פחד וסכנה, ומשלמים בעד עברה זו במליונים של קרבנות־חנם (כגון בתקופה האחרונה בארצות הנאצים, ולאחרונה ברוסיה הסובייטית).

כאב־טיפוס אביא כאן את “החסיד התמים”, את הרופא היהודי הגרמני ליפולד, שספרתי עליו לעיל, ומשפטים אדבר אתו לא על פשעיו האישיים אשר לא פשעם, כי אם על חטאיו בלא־יודעין, בהם אשם ועליהם נתן את הדין.

מר צרח ליפולד: “חף אני!”. אויל שכמותו! אשם היה, אשם, על כי נולד יהודי, ובמשך מאות ואלפים בשנים – אף לא ניסה למצוא בית מבטחים לעמו, והוא מעונה ומושפל ונרדף על צואר; אשם היה על כי נס מנוסת בהלה מכנף ארץ למשנהו ולרוב עפ“י המשל “כאשר ינוס האיש מפני הארי – ופגעו הדב!”. ליפולד חטא – כשבכוונות טהורות ביותר התערב באידיאולוגיה ובמנטאליות של עם זר ומדינה זרה לו, ושניסה לכוף עליהם את אמונתו, היא השקפת עולמו האידאולוגית אשר, אם כי לסברתו היתה הטובה והאצילה ביותר, לא התאימה ליצריהם ולהשקפותיהם של עמי המערב, אשר עובדי אלילים היו אבותיהם. אבות אבותיו של ליפולד, בני דתו, דימו בנפשם, שכבר השכילו להמיר את אותם העמים לדת האהבה כמוהו, לנצרות, שאלה לא הבינוה כמוהו. אשם היה ליפולד בראותו את אלהי היהודים, אלהי הצדק, דרך משקפיו של קצר־רואי, וכך ראה “אל קצר־אפיים”. באווילותו הרבה חשב שאמונתו באלהי היהודים־נוצרים כפי תפישתו המיוחדת לו בלבד, כבר נספגה והוחדרה בלבות עמי מאכסניו. הוא תמך את יתדותיו ב”צדק, באלהי היהודים, שתואר אין לו, ולא ישיגוהו משיגי הגוף, ולא ידע, שיחס אדוניו להבין אותו כהבין האריה, מלך המדבר, את נביא המדבר, חסר המגן. זהו היחס של אותו שַחל רעב ומגורה, הרוצה לבלעו חיים, ואשר על כרחו יבלעו חיים – משום שהוא רעב ומגורה, – היחס של אותו ליש – אשר טרם שמע על אלהי השמים, או, אם שמע, שטרם ירד לסוף משמעותו. ובשחרו לטרף – כל האמצעים כשרים לו לארי ובפרט כשיש לו אמתלת נימוסין כשרה ומקובלת. מעשה הרצח ע“י רעל, אשמת הבגידה במלכות – כל האשם בהם, דינו הוא מות, גם לפי משפטי הציויליזציה! והמסקנה מכך, שזו העלילה שיש לטופלה. וכי מי יאמר למושל “מה תעשה?” ומשמודה אח”כ היהודי באשמתו מעל ספסל הענויים, הרי בא על ענשו לפי שורת הדין ובהתאם לרצון האלהים.

ובכן, הטעה היהודי, בהוסיפו באש ובמים להאמין באלהי ה“צדק” ולבטוח בו? – לא!

אלהי משפט העולם, חוק המוסר בתבל, קיים, בלתי נראה לעין, אך ודאי ומוחלט, ממש כחוקים בל יעבורון של הטבע, כגון חוק שימור האינרגיה והחומר בעולם ומלואו. אלהי “הצדק” חי וקיים ממש כשם שראוהו והורוהו נביאינו, שאת דבריהם עמי הארץ הרבים לא הבינו סוף משמעותם עד היום הזה.

ברם, אין מראהו של אלהי ה“צדק” בדיוק כגון שמדמים לעצמם “הליפולדים קצרי־הראות”. לא זקן ארוך לו, לאל קונה שמים וארץ, ולא מקל חובלים בידו, אף לא ישמור צעדיו של “ליפולד הקטן”, יומם וליל, לבל יתפרע חס וחלילה ויהיה לוקה בעונש מיד, או איפכא, יבוא על שכרו מיד, אם⁶ רק יתנהג כשורה, יתפלל “קריאת שמע” ויקדים בשלומו של כל אדם, וידקדק שלא לפגוע חס וחלילה במאומה בנמוסי־השקר של התרבות!

האלקים מעניש בדרכו המיוחדת שלו. אלקי הנביאים מאריך אף ומשלם לליפולד כגמולו שלו (כפי שתואר לעיל), וגם עוון אבותיו יפקוד וישא! הוא תובע מליפולד שיערוך חייו לפי חוקי עמו, שהם חוקי עולם המוסריים, הביוטכניים והקוסמוטכניים, כשם שנקבעו וניתנו לעמו של ליפולד ושנכתבו על ספר המקרא של ליפולד – אולם, שהוא אינו מכירם די צרכו, שאינו מקיימם ואינו חי בהם. אל זה תובע מליפולד שיתן לאריות לחיות בהתאם לחוקים הביוטכניים המיוחדים להם, ולעמים האחרים כשם שמיוחדים החוקים להם, שקורצו מחומר אחר.

רק במובן אחד חף ליפולד מפשע. ההאשמה שהוטחה נגדו ע"י מתנגדיו, אכן קלוטה היא מן האויר. אך, כפי אשר הוסק ממשל הארי – מן ההכרח הוא שליפולד השמד יישמד. כקוץ הוא בלועו של הארי. נזכר נא בקול־הקורא: Centerum censeo Judaeos esse cremandos! , אותה משאלה, שבמפורש או במשמע קולה מנסר והולך בגולה מימות המן ועד לימינו.

אבות אבותיו של ליפולד אלצו, בדרכים ישירות ובעקיפין, את עובדי האלילים הקדמונים לקבל על עצמם את אמונתם וחוקיהם. הם הורו אותם: “הכלל הקדמוני ‘לעולם מותר לך דמו של פלוני העומד בדרכך’, אינו שריר עוד; מעתה איש המדות אתה, אמונת אלהים בלבבך, ועשית משפט וצדק! המת תמיד רק על רצח ובגידה במלכות!”

והתוצאה? “משמע”, יש למצוא תואנה, איך יומת ליפולד בדרכי משפט; ומה גם, ששקר וכחש קשה לגלותם, ו“אלהי היהודים לא ירגיש באלה”! הדין נחרץ לפי “משפט האלהים” (lege divina) – וכך נפקד על ליפולד בפסק הדין שניתן נגדו, ב“משפט” הכוזב, עוון אבותיו.

והרי – בקצור – המסקנות והלקח ליהודים: לעולם אל תמסור נפשך לקידוש השם בעבור ציד אחר גרים או הפיכת אריות לכבשים. חדל לך מלהוכיח שרק לאורך אתה, לפי השקפת עולמך אתה, במשפטיך אתה – ימצא לו העולם מרפא. כל עם, כל גזע ירכוש לו בעצמו את השקפת העולם המתאימה לו, ה“נכונה” לגביו. משיהיה זר נוהה אחרי תורתך – הסבירנה לנו, אך אל נא תאיץ בו! מוסר משלו ללביא, וחוקים ביוטכניים משלו, ולי חוקי אני: לעולם לא יעבור הלביא אל חוקיו ויאכל תבן כבקר – לטרף ישחר! ואכן אף לא אעלה על דעתי “ללמדו לאריה להיטיב” ואל ממלכתו לא אבוא כדי להטיף לו לבל יטרוף “לפחות” בני אדם, וכיוצא באלו. הברירה בידי.

א. להכבד ולשבת בביתי ולנוטשו לגורלו בממלכת־הבראשית אשר לו, כי אז נחיה בשלום זה עם זה, מבלי שנזדקק אפילו לברית אמנה שבכתב (אשר בין כה וכה לא תקוים)!.

ב. אולם, אם אקלע לתוך ארצו – מרצוני או בכל כרחי, הרי שאני מתחייב בנפשי. אחד מאתנו יהיה עליו להסתלק. ומאחר שלעולם לא נשכיל לשבת יחד בשלום – הרי, או שהוא יקרעני לגזרים, או שאבקש אני נשק העולה על נשקו. שפה אחרת לא יבין, ועלי להסתגל אליו, ולא אל חוקים שבין בני מיני, חוקים בל ידועים לו לעולם!

ג. ושמא יעלה בדעתו של הארי לנטוש את מדברו, ולאוות לו את ביתי אני למשכן לו, (דבר אשר הארי “המתורבת” לעולם לא יעשה), הרי אז אחגור חלצי למלחמה נגדו במיטב נשק המגן שברשותי.

*

נרדפים, מעונים, טבוחים – נטלו דוקא הרופאים, פארה של האומה, תשעה קבין מסבלה. הם, מהיותם מלומדים ביותר, וביודעם שאך טובות גמלו עם אחיהם שאר בני האדם, כאבו ודאי בעוצמה כפולה את כאב הרדיפות חסרות השחר. אך לא רק יד תעתועי הדת של הנכרים, קנאת המקצוע, ולעתים גם רגש הנחיתות הרוחנית שלהם, כרוכה עם יתרון גדול בכוח פיסי ובנשק – היו להם, לגויים, נגד היהודים לאבדם. רדף את היהודים אף “החטא הקדמון” האיראציונאלי של ליפולד והיא קללת הגלות. ומבלי שיעלה הדבר אל תוך הכרתם של הרודפים כנרדפים, הפעיל חטא זה את החוקים הביוטכניים והקוסמוטכניים של שניהם וגרם למעשי⁷ טבח המוניים בתואנת הכחש של עשיית “צדק־של־רמיה”.

יתכן ואפשר לראות sub specie aeternitatis ברצח־המליונים שרצחו את עמנו ורבוא הרבבות קרבנות שנרצחו בכל אתר ואתר ובכל הזמנים, אבן בוחן “ליהודי הנצחי”, ל populus aeternus, אבן בוחן להחזקתו ללא רתע ביעודו ובאמונתו באלהי הצדק, בצדק המופשט השולט בהוויות העולם ומלואו. העם שהאמין באמונה שלמה בכל יסוריו העל אנושיים, ונאנק: “ובכל זאת, אנו ליה ועינינו ליה; (ובכל זאת) ישיב שבות אהלי יעקב, ויושיענו למען שמו” (השווה תפילת נעילה של יום כפור). עם זה עמד במבחן!

אהבת האדם וההצלחה, הרפואה להלכה ולמעשה, שנתעשרו שוב ושוב מיני דורות רבים, כל אלה לא הגנו על הרופא היהודי ועל העם היהודי בגולה מפני אשמות השוא ומסעות השמד. המוסר הרפואי הצרוף ביותר, אשר יהודים הלכו לאורו, למעשה אלפים בשנים, ואשר מצא את בטויו בשבועת־הרופא הנאצלת של אסף הרופא, בתפילת השחר של הרופא הרב צהלון (בטעות מיוחסת להרמב"ם) ושל אמאטוס לוסיטאנוס העדין – דברי וודוי, שתוארו ע"י כל היסטוריוני הרפואה והמוסר כשיאי שיאים, ששום עם אחר לא הגיע עדיהם – כל אלה לא מנעו את ההשמדה האיומה, המתעטפת באצטלה המזויפת של “Pro gloria dei et justitia aeterna”.

*

כל הארצות והתרבויות אשר היהודים היו נחיתים שם בגלויותיהם עמדו בפריחתם הרוחנית והחמרית, כל עוד לא התעוררו יצריהם האפלים להביא כליה על היהודים. רק עברו נקודת־שיא זו, ומיד ירדו מגדולתם בעולם. זה היה גורלם של מצרים, פרס, ספרד הערבית ואח"כ הנוצרית, פורטוגל, רוסיה הצארית, גרמניה הנאצית. ההגיע תורו של המשטר הקומוניסטי במזרח? קורות השנים הבאות ישיבו על השאלה.

“קול ד' משלם גמול לאויביו!” – אנו קוראים בישעיהו (ס"ו). אך, מסקנה היסטורית זו, אע"פ שאין בה נחמה רבה ליחיד, קצר הרוח וקצר החיים, אמנם שרירה לגבי “עם נצחי”, לגבי נצח ישראל.

לגבי תולדות התרבות המערבית באירופה תמו מזמן ימי הביניים. לגבי סבלותיו של “היהודי הנצחי” בגולה – ימי הביניים עוד בעצם תוקפם.

לידתם, משך חייהם, ושקיעתם של כוכבים, שאף הם כפופים הנם לשלטונו של אותו אל – של אותם חוקי הטבע והמוסר – שנות מיליון של איאונים היא תקופתם. עמים ותרבויות, יש והם מאריכים ימים, ועתים קצם נמהר; תקופת התפתחותו, בגרותו והתקדמותו של עם מאריך־ימים נמשכת אלפים בשנים. אנו, היהודים, עדיין (או שמא שוב?) צעירים אנחנו במובן המשל: כוכב אינו נוצר ביום אחד, ועם אינו קם פתאום, או בדברי הנביא: “היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת?” (ישעיהו ס"ו).

ומשום כך, המשפט: “קול ה' משלם גמול לאויביו”, כשם שאמרנו לעיל, שאינו נחמה ליחיד אמנם כן משמש נחמה לעם ישראל, שלא חדל לבטוח ביעודו ובדברי האל חי וקיים, בנכר, כל שכן בארצו.

אותו העם היהודי, אשר בהעניקו לעמים רבים מנכסי תרבותו, אשר עזר לתרבויות רבות להתגבר על חבלי לידתן, ואשר גם חזה בשקיעתו של יותר מעולם תרבותי אחד, עם צעיר־זקן זה, שוב נטה אוהלו בירושלים, והיא נחמתו. ירושלים עיר השלום היא: “כה אמר ד', הנני נוטה (אליה) כנהר שלום וכנחל ושטף – כבוד גויים… אנכי אנחמכם, ובירושלים תנוחמו!” (ישעיהו ס“ו י”ב).

והרופאים שהם בחזקת חכמים, שוב תפקיד נישא ונעלה צפוי להם. הם יחזקו, כשכר לפעולתם ולסבליהם, את השלום בה (בירושלים), ואת השלום בינה לבין העמים, כאמור תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם!