I הצפיה לקפיטלים פרטיים.     🔗

א. אֲחוּזוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת.¹    🔗

בחרשת־המעשה מושלים בכפה שני כחות־טבע: הקיטור והאלקטרון, והפרנצפיון של חלוקת־עבודה דקה מן הדקה. אדם סמיט מונה, למשל, בעשית סיכות 18 מיני אומנויות; Says מונה בעשית קלפי־משחק 70 מיני אומנויות; בעשית מחטים מגיעות הן ל72–92, בעשיות שמשיות – למספר לא יאומן כמעט. מי שאומנותו תמיד עשית גולות הסיכות או חודו של מחט, מגיע בה בלי ספק לידי שכלול וזריזות כזו, שאחרים העוסקים, למשל, בעשית כל המחט לא יוכלו להתחרות אתו. על־ידי חלוקת עבודה כזו יורד גם מחיר העבודה, מפני שהיא מרכבה מאומנויות בלתי מרכבות הנרכשות בלי הכנה קודמת. אף תוצאותיה יותר משכללות ויותר זלות מאותן היוצאות מתחת ידיהם של אומני־יד, והן כובשות להן את השוק ושופכות ממשלתן עליו.

חלוקת־עבודה זו ניזונית בעיקרה מהמכונה, והאחרונה משתעבדת ביחוד להקפיטל הגדול. המכונה מסוגלה “להזקין” ולהיות לשבר־כלי עוד בעצם ימי עלומיה. אויב תמידי אורב לה בדמות מכונות חדשות, העתידות להתגלות בכל יום, שימציאו סחורה יותר משובחה ויותר זלה, ומי שיזכה בהן יכבש את השוק ויכריע בהתחרותו את בעלי הישנות. ומטעם זה צריך להתאמץ להוריד על המכונה עבודה בשפע, יומם ולילה, ולהוציא ממנה על־ידי רבוי העבודה את “אונה ולשדה” במהירות היותר אפשרית, בכדי שתהא יכלת לרכש תמיד מכונות חדשות.

בחרשת־המעשה התמדת עבודה כזו אפשרית. המכונה אינה תלויה לא בתקופות השנה ולא בשנויי־הטבע וב“הפתעותיה” הפתאומיות. ב“עולם־הגלגלים” הזה עומדים המניעים ברשות עצמם. ואם יש מכונה מיוחדה לעשית גולות הסיכות, יש חשבון להעסיקה הרבה ולהוציא על־ידה כמות גדולה של גולות כאלה. כל התעשיה הולכת וגדלה באופן כזה, מבלי אשר תתרבנה בערך יחוסי הוצאות ההנהלה והבנינים. כי העבודה האינדוסטרית אינה מתפשטת במרחב “אין־סופי” אלא מתכנסת בחוג צר, והתגדלות התעשיה אינה דורשת אותה ההשגחה המיוחדה כמו במשק־הכפר.

המכונה וחלוקת־העבודה, המגדילות תמיד את התעשיה, את הקרן העומדת והחוזרת, מובילות בדרך ישרה להתרכזות מכשירי־העבודה – הקפיטל במובן המדעי – בידי אילי־כסף יחידים. בעלי־רכוש בינוני, שמחסרון רכוש שופע גדול אינם יכולים להנהיג חלוקת־עבודה ולרכש מכונות במדה הדרושה ולהעסיקן תמיד, נופלים במלחמתם ונדחקים מתוך השוק. כל התעשיות הקטנות והבינוניות הולכות ונבלעות מהגדולות. פרוצס זה משתלשל בכל מקום ב“הכרחיות הסתורית”; עליו מבססת התנועה הסוציאל־דמוקרטית את רובי תורתה ורואה חזון “אחרית הימים” באותה התרכזות הקפיטלים בידי בודדים, מה שיביא למהפכה ולהתחדשות העולם. וגם אנשי־המקצע, שאינם מודים במסקנות התורה הסוציאליסתית, מודים אף־על־פי־כן בפרוצס הנזכר, ורואים בפוליטיקה של ה“מעמד הבינוני”, המבקש להחזיק בדרכים מלאכותיים את התעשיות הקטנות, בזבוז כחות לבטלה ושאיפה להחזיר את גלגל ההסתוריה.

משק־הכפר הוא עולם מיוחד המתנהג על־פי חוקים אחרים לגמרי; הוא לא התחדש מזמן שהמציאו את מכונות־הקיטור ומניעי־האלקטרון, אלא, מזמן שליביג פרסם את החימיה החקלאית שלו; מזמן שהוסיפו עליה וחלק ממנה סתרו; מזמן שהבקטרילוגיה גלתה חדשות ונצורות בתורת־הקרקע והזרעים; מזמן שהתגלו אופקים חדשים בגידול־בהמות־עופות־וזרעים על יסוד חק־הירושה והברור הטבעי, והמציאו על־ידי זווגים וצרופים שונים גדוּלים חדשים לגמרי. בחרשת־המעשה שופעת ועולה אלינו חקירת החכמים מתוך “עמודי אש ותמרות עשן”, ואינה יכלה להיות אלא לקנינם של יחידי־סגולה מאושרים. במשק־הכפר היא מדברת אלינו מתוך “אותיות מחכימות”, מגרעיני־ברכה ומגזעים חדשים שה“מגדלים” המציאום בכח־הגיונם ובעזרת ידיהם בלבד בלי שום מכונה; מתוך נוסחאות חימיות; מתוך יצורים סמוים מן העין, הנשלחים בבקבוקים להפרות את הקרקע ע’י הרכבה בקטריולוגית. ובחקירת־חכמים זו יכל כל אחד ואחד, העשיר והעני, לזכות ולהגשימה בחיים. כל ההתקדמות במשק־הכפר לא עברה אלינו דרך המכונה. כי עבודת־האדמה בעיקרה, מפני שיש לה עסק עם דבר חי, אורגני, אינה מכונית אלא אורגנית. גדוּל־הצומח הוא כמו גדול־החי; והמגדל הוא בבחינת מדריך ו“מחנך”. המחנך יכול לרכש לו מאחרים שטת־חנוך, אבל אינה צריכה להיות לו כ“מצות אנשים מלמדה” בלי רוח־חיים, אלא תמיד צריך הוא להטביע את העצמיות שלו על כל שעל. ובמכונות אינם מחנכים, ואבטומטים חיים אינם יכולים להיות אכרים כי עבודת־האדמה – לפי דעת כל המומחים – אינה מלאכה אלא אמנות, שהאדם מכניס בה תמיד חלק מעצמיותו.

עבודת־האדמה היא אמנות גם במובן זה, שחלוקת־עבודה כזו שבחרשת אינה אפשרית כלל אצלה: בה אין האדם בן־חורין גמור במעשיו, אלא יש תמיד ‘גבוה מעל גבוה’ עליו, שהוא מוכרח לקבל את מרותו. אין האדם יכול לזרוע את שדהו תמיד דגן, מפני שבחיק האדמה נמצאים בריות זעירות, האוהבים את ה“תמורות והחליפות” ומתקוממים נגד חד־הפרצופיות; אלא הוא מוכרח להנהיג ‘חליפת־זרעים’; ואיננו יכול לנטוע רק מין אחד, מפני שמזיקים סמוים וגלויים אורבים לצומח ומחבלים מעשי ידי האדם, ולפעמים יש להם שליטה במין אחד ואין להם בשני. ואם גם יעשה כך, אינו יכול להשתכלל באומנות ספציאלית; אי אפשר לאדם להיות חורש או זורע, או מרכיב בלבד, מפני שעבודות אלו אינן מצויות בכל ימות השנה, אלא בעונה ובתקופה ידועה. הפועל הקרקעי מוכרח לדעת כל מיני אומניות המתחלקות לפי זמני העבודה השונים, וכלן ענֵפות ומרכבות, וכל אחת מהן דורשת עיון והכנה והבנה, ודורשת ידיעות צדדיות, כמו טיב הקרקע, חיי הצמחים, תורת הזבול, ממש כמו שרופא המומחה למחלות ידועות צריך לדעת אנטומיה ופסיכולוגיה לא פחות מחברו, שאין לו ספציאליות מיוחדה; כי רק גוף מכוני יכלים לפרק לחלקים; גוף אורגני אינו מתפרק – וכזה הוא משק־הכפר!

אפילו במקום שהמכונה נחוצה ועובדת ביתר שכלול, אינו נמצא המשק הגדול בתנאים יותר רצויים מהקטן, מפני שהמכונה בעצמה נמצאת בתנאים מיוחדים; ברוב ימות השנה היא בבחינת “אוכלת ואינה עושה”; להעסיקה תמיד כמו בחרשת־המעשה אי־אפשר, משום שכל עבודות האדמה תלויות בזמן ושנויי הטבע; היא אינה מחוברה למקום כמו בחרשת, אלא “תלושה”; תמיד אפשר להנידה ממקום למקום. כל זה נותן האפשרות לבעלי משקים זעירים לרכוש להם מכונות משתפות, ולהימצא באותם התנאים שנמצא המשק הגדול.

ומשק־הכפר שונה מחרשת גם ב“סגולת ההתפשטות” שלו. את רכוש־הבניה צריך להגדיל, כשמרחיבים את גבולות האחוזה, לא בערך יחוסי. כשהאחוזה גדולה מאד, צריך להקים בנינים במקומות מפוזרים, כדי שלא לבטל שעות יתרות ביום על הולכת מכשירי העבודה והחזרתם למקומם. גם את ההשגחה צריך להרבות ולפזרה במקומות שונים. מנהל אחד אינו יכול ממקום אחד להשקיף על ככר רחבת־ידים מאד, אלא צריך למנות לו עוזרים בעלי “אומנות מרכבה”, מה שמרבה את ההוצאות; ואי־אפשר לאמר: אותו הבנין המספיק לאחוזה בת מאה הקטר יספיק גם ל300; האחוזה הגדולה מוכרחה איפוא כאן מטבעה להתפוצץ לאחדות, ובמדה ידועה היא חדלה להיות גוף “מעוגל”, אלא קבוצה של אחוזות בודדות אחדות. 

החוקים המיוחדים, השולטים במשק־הכפר, כמו: חוסר הפרנצפיון של חלוקת־עבודה מיוחדה, חוסר החשיבות שיש בו למכונה בבחינות ידועות ואפשרות רכישת המכונה על־ידי כחות משותפים גם לבעלי אחוזות קטנות, נותנים שווי־זכויות להאכר הזעיר ולבעל־האחוזה הגדולה. והטפול, הטפוח וההשגחה המיוחדים, שכל שעל ושעל אדמה ושכל צמח וצמח בודד זקוקים להם, מעמידים את האכר הזעיר עוד בתנאים יותר רצויים. כי עבודה זו דורשת את כל האדם, את כל תשומת־לבו וכח־הגיונו, את עצמיותו והתמדת־רצונו. אפשר לעמוד על אפיו של כל צמח ושל כל שעל אדמה ולחדור לתוך תכונתם רק בשעה שאינם נמצאים בשפע. בעל אחוזה גדולה אינו יכל לעשות זה מרוב הטובה המושפע עליו.

ואם בההתחרות שבין התעשיה הגדולה והקטנה שבחרשת־המעשה הנצחון על צד הראשונה, במשק־הכפר ניכר חזיון הפוך: האחוזות הגדולות הן חזון עובר, ולהאכרות הזעירה העתיד!

בכל מקום, שהאחוזות הגדולות הן היסוד המכריע, נמצא משק־הכפר במדרגה נמוכה. והלטפונדיון (התרכזות האדמה בידי מעטים), שהחריב לפנים את רומא ואטליה, מחריב בימינו אלה את משק־הכפר באנגליה המתקדמת ובחלקים ידועים באמריקה.

במקומות האלו התרוקנו מכבר האחוזות מפועליהן. והמשק היה מוכרח לעבור מ“חליפת־זרעים” אנטנסיבי למשק־מרעה – המדרגה היותר אקסטנסיבית. ואפילו בעלי־המקצוע הבורגוניים, שבעיקרם הם מתנגדים לתורות קצוניות, כאותן של הנרי ג’ארג, אופנהיימר, דמשקה, מודים כי למשק־הכפר האנגלי אין תקוה אחרת אלא להפקיע את האדמה מרשות בעליה על־כרחם ולמסרה לעובדיה. בגרמניה מתחבטים כל המוחות בשאלת “בריחת־הפועלים” מהאחוזות הגדולות שבאו עד משבר, ואותו משבר מוכרח לבא בכל מקום ומקום; ושני גורמים מסיעים לזה: האחד פסיכולוגי, מפני שהפועל הקרקעי אינו מתחבר אל האדמה, והשני כלכלי, מפני שהרבוי הטבעי דורש עבודה אנטנסיבית, וכזו אפשרית דוקא – בנגוד לחרשת – באחוזות הקטנות.

חרשת־המעשה רואה את קצה מרום התפתחותה בזמן שהמכונה תכבש את הכל, ומשק־הכפר – בזמן שהכל יעבד בכלי־היד הפשוטים, כמו האת והמעדר; ובמקומות שעל־ידי רבוי־הישוב הגיעה עבודת־האדמה להתקדמות רבה ולאנטנסיביות גדולה, כמו בדרום גרמניה וצרפת, חוגגת “קולטורת האת” יחד את האכרות הזעירה את נצחונה; כי היא מכניסה הרבה יותר מהאחוזה הגדולה; בהנחה זו, המבוססה על מספרים, מודים הכל, וזהו הסוד שבארץ הסינים, שאף קרן־אור אחת לא חדר אליה ממדע הארופי, מתפרנס מאדמתו ישוב כה צפוף ודחוק ומוציא מדונם במכשירי־עבודה פרמיטיבים יותר, מאשר אנחנו מהקטר בכלינו המשוכללים ובכל נשקי־המדע. וארופה הפרוגרסיבית אינה מתבישת לקחת תורה בזה מ“הגזע הצהוב”; בספרות המקצוע מטפלים הרבה בהנהגת שטות־העבודה האלו.

הרבוי־הטבעי מוביל לנצחונה של האכרות הזעירה, כמו שהוא מוביל בחרשת־המעשה לאותו של התעשיה הגדולה. בזה מודים אפילו הסוציאל־דמוקרטים, למרות שחק התרכזות הקפיטל בידי אילי כסף יחידים הוא אחת מאבני הפנה בתורתם, ואפילו קאוטסקי שעשה –מחסרון התעמקות בספרות החקלאית – אנלוגיה בין חרשת המעשה ומשק־הכפר, נוטה כבר לותורים; ועיין בספריהם הגדולים של ברנשטיין, דו? והרץ ויתר הרביזיוניסטים.

*

לרגלי יסוד עין־גנים ובאר־יעקב התעוררה “מלחמת דעות” בדבר האכרות הזעירה. ויש כבר דעה מתהלכת, הרואה כמעט ביסוד אותן המושבות מעין שחוק־ילדים, והגוזרת בכלל כליה על האכרות הקטנה; ותולה היא את עינינו אל הקפיטלים העתידים להציף אותנו, לכשיריחו ריח של עסקים, ומנחמת אותנו בזה, שלא בחליל הרועה בלבד יש הוד פיוטי ואידיליות, אלא גם בצפירת מכונת־הקיטור של חוות גדולות.

כאלו המצדדים באכרות הקטנה מבקשים ספוק לרגשותיהם הרומנטיים ואינם תומכים את דעותיהם בנמוקים כלכליים וסוציאל פוליטיים. כלכליים מפני שאיננו יכלים לצפות לימות־המשיח, בזמן שעתידה ארץ־ישראל להתפשט; אלא מוכרחים אנו לישב על שטח יותר מצומצם הכמות היותר אפשרית של אנשים ולנצל את האדמה לטובתנו עד כדי אפשרות לכלכל ישוב צפוף ודחוק. כי האנדוסטריה הארצי־ישראלית, אם גם בעתיד תצליח יותר מאשר עד עתה, לא תהיה, כפי שאפשר לשער, אלא חקלאית; ענפי־הפרנסה שלנו ינקו, איפוא, כלם מעבודת־האדמה ועבודה אנטנסיבית אינה אפשרית אלא במשק זעיר ובהעברה ממשק־כפר למשק־גן. וארץ־ישראל גם ע"פ האקלים שלה מסגלה למשק־גן, כמו יפוניה וחינה.

וסוציאל פוליטיים – מפני שגם לנו יש שאלת הפועל הקרקעי. ואם בארצות שיש בהן מעמד פרולטריון קרקעי מדורי־דורות, אי־אפשר מסבות רבות לחבר את הפועל הקרקעי אל האדמה, מה נאמר ומה נדבר אנו?

לחלום בעת ובעונה אחת על אחוזות גדולות וגאולת־הארץ – הרי זה לעצום את העינים בפני המציאות. קפטילסטים שיבאו הנה לשם עסק בלבד, לא יחזרו אחרי הפועל העברי; כזה לא עשו אפילו הללו שבאו לשם אדיאלים רוממים. ואם גם – נדבר בדרך ההפלגה – יחזרו אחריו, לא ימצאוהו. אם לא תהיה תקוה לפועל העברי להתאכר במשך זמן ידוע, לא ילך אחרי המחרשה. מה שאיננו עושה הפועל הקרקעי מלידה, לא יעשה בודאי בן־העיר; הפועל שלנו עוד נמצא בתנאים יותר קשים, לפי שהוא יותר אנדיבידואַלי, אינו מקבל מרותו של המנהל ועושה הרבה על דעת עצמו; המנהל האחראי מצדו אינו יכל לותר על המשמעת המחלטה, מה שמביא לידי חכוכים תמידיים. ואפילו אם תכתבו מאות מאמרים, שתטיפו בהם לרגש הלאומי והאדיאלי, לא תחברוהו אל האדמה. אי־אפשר לאדם להמצא במצב של עלית־נשמה תדירית. רגעי חולין, גם רגעי ירידה באים, ובלי בסיס כלכלי אין האידיאליות יכלה להאריך ימים. כמדומה שיש לנו כבר נסיון בזה. והללו שהם “מעשיים” כל־כך לגבי בעלי־הרכוש ואינם מוצאים בשבילם כח־מושך אחר מלבד ה“חומר העכור”, אינם צריכים להשליך כל התקוות על פועלים מזוקקים ומצורפים בכור של אידיאליות טהורה.

עם אינו דואג דאגת מחר בלבד, אלא צריך להיות צופה למרחוק. אנחנו בודאי לא נסגר את השערים כפני אֵלה, שיבאו לרכש אחוזות גדולות. אולם בתור ציונים עלינו לברא, לגדל ולטפח את האכר הזעיר ורק הוא יכל להיות מעוזנו ומשגבנו!

אם היום הגדול, שהאדמה תהיה נחלת עובדיה ולא בעליה, יבוא בקרוב או ירחק חק, אבל הכל יראים מפניו והכל מתכוננים לו. וגם אנחנו צריכים להיות מוכנים לו. ואם העובדים לא יהיו משלנו – ואחרית תקותנו אבדה!…

בכל הדרכים ובכל האמצעים עלינו לברא את האכר הזעיר. באחוזות למוד, בבתי־ספר חקלאים, בחברות ישוביות, ולוא גם אם הן פילנטרופיות; ובכל שדרות העם עלינו לבקשו. ולא לנו לבא במאזני־החנוני ולשקל את כמות הכסף, שמוציאים אנו על אכר. כל מדינה מוציאה מליונים ומליונים מטעמים סוציאל־פוליטיים ל“קיום המין” הזה. כל מדינה, שקיומה הלאומי אינו תלוי בו; ועל אחת כמה וכמה אנחנו, לנו “יקר הוא מפז ולא יסולה בכתם אופיר!”

כשאכר אינו מעסיק בעבודה את אחיו הוא מביא אמנם גם כן רעה עלינו, אבל סכנה לאומית אין עוד בזה; כי בכל עת בשעת הצורך יוכל תמיד בעצמו למלא את העבודה, אולם בעלי־האחוזות הגדולות יכלים ב“יום־דין” גם להנשל מאדמתם…

בכל הארצות, שמתחבטים שם בשאלת הפועל הקרקעי העוזב את האדמה, מנסים לחברו ע"י פרברים מיסודו של עין־גנים. ולנו ללמוד קצת גם מדרכי העמים, לא בנו התחילו הישובים ומשק־הכפר; ונסיונות שעלו אצל אחרים, יכלים לעלות גם אצלנו, אם לא עכשיו, אחרי־כך. כי גם אנחנו קרוצים מחומר אחד עם שאר אומות העולם.

בגרמניה, למשל, מטפלים בנסיונות כאלה אנשי־המדע והמעשה; ובמקומות שלא עלו, הסבות הן אחרות לגמרי. יש שטה החושבת את קיום בעלי־האחוזות הגדולות לצורך הכרחי לטובת המדינה, מפני שהם היסוד המשמר, השומר את שווי־המשקל בזרמים הפוליטיים הקיצוניים; ועל־פי שטה זו צריכה המדינה להתאמץ, שיהיה מוכן בשבילם מעמד של פועלים, שכל רוחות העולם לא יעקרוהו מהאדמה. אולם הפועלים המתאחזים בפרברים אינם מובילים לתכלית זו; לאט־לאט הם משכללים את אחוזתם הקטנה, עד שמתחילה היא מספקת את צרכיהם, ועוברים הם לגמרי לרשות עצמם, ושאלת הפועלים חוזרת למקומה. ואם אסון כזה יקרה גם את הפועלים שלנו, חושב אני, לא נצטרך להוריד דמעות.

אין לפי שעה להסתיע ב“עין־גנים”, לא כהוכחה בעד ולא כנגד. אבל כי מחלקות אדמה כאלו מתפרנסות בארצות אחרות משפחות שלמות לא בצמצום וגם ברֶוָח ע"י עבודה אנטנסיבית מירקות, ידוע לכל מי שעיין קצת בספרות המקצוע. וגם בסביבות לוד ורמלה מכניסים הערביים הרבה מחלקות קטנות, ובראשון לציון הכניסו אכרים אחדים מירקות הכנסות שלא קוו להן. ואין שום ספק כי גם יושבי עין־גנים, אם יהיו חרוצים בעבודתם, יתבססו כשיהיו להם מים, וכשיבואו להם לעזרה בצורת הלואה; כי הלואה באפתקאי אינה “תמיכה” ואינה שנוררות!

גם על "ערמות החול' שבבאר־יעקב, שהיו כבר לרבים למשל ולשנינה, אפשר בלי הוצאות מרובות ועבודה יתרה לרקום רקמת הומוס. לא תמיד עומד בשורה הראשונה סוג הקרקע; אותו אפשר תמיד לטַיֵב גם להפך את סגולותיו. יש והעיקר הוא מצב־המקום שהוא אינו משתנה: אם קרוב הוא לשוק המקומי ומחובר לרשת של דרכים, ובאר־יעקב הקרובה ליפו נמצאת איפוא בתנאים טובים.

כל אי־הצלחתנו היא בזה שאין לנו חומר אנושי מכשר; שהכל בא אלינו מתוך העיר; ואם לא הצלחנו באנשים האלה, נצליח באחרים, כשם שעמים אחרים מצליחים באותם הנסיונות.

ואם נסיונות מעין אלו, העולים אצל כל אומה, לא יעלו בכ"ז אצלנו לא בחומר אנושי זה ולא באחר, אין לנו להאשים את ראשי מוסדינו בחוסר “חוש מעשי” ובקצר־ראות, ואין לנו לחטט ולנקר במעשיהם, ולבקש לנו ישועות ונחמות חדשות; אלא עלינו לדעת: כי עלה בנו הרקב ויאכל אותנו בכל פה…

*

והנה באים “חסידי הקולטורה” וקובלים על המוסדים הלאומיים שלנו, על אשר הם מפזרים את כחותיהם לשבעה ימים כמו: יסוד איזו פרברים ומושבות קטנות ואחוזות־למוד וכדומה, ואינם מרכזים אותם בכבוש החנוך, ואינם שואפים להוציאהו מרשות החברות ה“לועזיות'” שלנו.

בישוב – אומרים הם – מה אנו ומה כחנו. הון יק“'א ג”כ לא יספיק. אבל בשדה החנוך נוכל לחולל ממש נפלאות. 

אולם מה לעשות, ויש כאלו החושבים שהרבה דרכים לכבוש החנוך; ויש הרואים ביסוד איזו מושבה הדרך היותר קרובה והיותר בטוחה אליו, על־כל־פנים יותר בטוחה, מאשר ליסד בתי־ספר תלויים באויר וברוח…

בארץ־ישראל כמו בגלות אין אלא מעוט, “אשר יקר לו שם הגוי ואלהיו גם מהון ומפז ומאלילי השוא”, ואשר כל קרבן לא יקר לו לתת לבניו חנוך לאומי. אולם הרוב מבקש תכלית לבניו, וביה"ס אינו בעיניו אלא פרוזדור לטרקלין של עולם הזה.

האליאנס כבשה בארצות המזרח את החנוך, מפני שהיא מתכונת לתת לחניכיה את המפתח ל“שערי החיים”. וכאן, שמקורות הפרנסה מצומצמים מאד לפי שעה, וצריך לבקשם מעבר־לגבולין, בודאי לא תוכל העברית לעמד בפני “צרתה” הצרפתית. כי באין בטחון בארץ למקורות מחיה מוכרחים האבות לצַיד את בניהם במלחמת קיומם בכלי זיין כאלה שיעמדו להם גם בארצות זרות, ואותם נותנים בתי־הספר הזרים ולא שלנו; ובאין קרקע אין מקורות מחיה.

בודאי היתה יכלה גם חברה זו להכניס מעט רוח לאומי בבתי־ספריה, אלמלי היתה שואפת לכך. אולם החיים היו “מנדפים” אותו אחרי־כן, כשהחניכים יעזבו את ספסל הלמודים, כשם שהם אינם משאירים שריד ממנו בארצות הגלות, גם במקומות שמקפידים על חנוך לאומי. בבתי־ספר עממים קשה להקנות לתלמידים אפילו שפה אחת על בוריה, ומכל־שכן שתים. ויד השפה הלועזית הנלמדת בבית־הספר, הנובעת מתוך צרכי החיים, תהיה תמיד על העליונה.

כי גם המעט, שרכשנו לנו כאן בחנוך הלאומי, אינו ניזון ומתפרנס אלא מהמושבות המעטות שלנו, שבהן החיים העברים חפשים ואינם נמצאים תחת מועקה. תקוותינו לעתיד אחר היו יכלות להסתעף ולהתענף, אבל שרשיהן המעטים אינן אלא באותן המושבות. גם לא־המאמין יאמין מעט ברגעים ידועים, ונוטה לעשות ותורים, ושולח את בניו גם לבתי־ספרינו, שאינם מבטיחים תכלית. אולם – אם נדבר בדרך מליצה – אילן ששרשיו מועטים וענפיו מרובים, כל רוח מצויה באה ועוקרתו. כל שעל אדמה חדש, שאנו רוכשים, מכניס יותר בטחה, יותר עצמה בעבודת־הרוח שלנו; אנחנו מרגישים יותר קרקע מתחת לרגלינו; בכל יסוד מושבה ומושבה אנחנו מקימים ניר ומכים שרשים

חדשים, לא רק במכוני־החנוך הלאומיים שאנו מקימים בקרבן אלא גם, על־ידי ההשפעה שיש להן כשהן לעצמן, מעבר לתחומיהן; וכל מצב של “עמידה” בהרחבת גבולינו חותר חתירה עמוקה גם מתחת אותה עבודת־הרוח… הן לא הכל יכלים להיות מאמינים בני מאמינים הבטוחים, כי גם אם ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, ועם ישראל לעולם יקום… וכשאינם רואים הרחבת־גבולים תמידית, לכל־הפחות אטית, וכבוש בסיס ממשי, מתחילות רוחות רעות להבעיתם ו“תולעי היאוש” מגיחים, ובמוחם מתחילה מנקרת השאלה – אם אינם זורים הם את כל עבודות־הרוח שלהם לרוח…

בעבודת ה“רוחניות” לא נוציא את החנוך מרשות ה“אליאנס” שהחיים על צדה. כל הישועות ונחמות, שמבשרים מתפוצות הגולה, שליחי שכורי הרוח במלחמותיהם בבתי הספר הזרים, הן הכל הבלים. אותם בתי הספר שלמראית עין אוסרים אנו אותם במרכבת נצחוננו, עוד יוליכו אותנו לכל רוחות העולם, מוליכים ולא חדלו להוליך. אפילו המסיון נשאר בתקפו; במוסר השכל אינם מחיים עם, ובחרמות אין עוקרים רעה תרבותית משרשיה העמוקים. אפילו את המעט שכבשנו נאבד, אם לא נעשה מאומה ונשב ונצפה רק לקפיטלים; כי שפות זרות, תרבות זרה, נמוסים ומנהגים זרים אלה הם “גידולי־אויר”, אשר באויר מוצאים הם בשפע את חיותם לגדל ולנוב; השפה שלנו והתרבות שלנו אלה הן “גידולי קרקע”, שבאויר הם הולכים וכלים ונבלעים “מגדוּליו” המתגברים עליהן ומכסים אותן. מרבה “רוחניות”, מרבה אפוא מקורות־מחיה לבתי־ספר זרים והשפעות זרות ולכל הפגעים התלויים בהם; מרבה קרקע, מרבה את אויביהם הטבעיים המשמידים אותם. כי האויר והרוח הם סם־החיים שלהם וסם־המות שלנו, והקרקע סם־חיים לנו וסם־מות להם…

כבוש החנוך יבא ממילא אחרי כבוש־האדמה; אז גם האליאנס תשנה את דרכה, ואם לא מתוך חבה לדבור העברי ולקנינינו הלאומיים, תעשה זה בכחם של החיים. תמצא רק חברה ישובית עשירה, שתקבל ע“ע לאכר את חניכי מקוה ישראל, וגם על בי”ס זה תעבר רוח אחרת; נם הוא “יתיהד”; מנהל ביה“ס הזה – כפי שספר לי – השתדל לפני יק”א, שתאכר בא“י 15 חניכים, שיצאו בשנה זו מביה”ס; אם התחלה זו תעשה, והם לא יצטרכו ללכת לקנדה ולברזיליה, יחדלו לאט לאט להלעיטם בצרפתית, והעברית תתרחב; וזכות זו יכלה עוד להתגלגל על־ידי חברה לא־לאומית כמו יק"א, שלא בכונתה, אלא בגירי דילה…

באמצעינו המצומצמים לא נכבש בודאי את ה“בסיס הקרקעי”; אולם גם את החנוך לא נכבש בהם; ולא נקים דור שכלו עברי בבת־אחת. לא עלינו לגמור את המלאכה; ואם לא יבאו אחרינו אחרים, עשירים באמצעים, – ישא את הכל הרוח, גם את כל עבודת־הרוח… אולם לפי שעה עלינו לעבוד בתור חלוצים. וכחלוצים איננו רשאים לצמצם את עבודתנו בנקודה אחת, ואת השאר להטיל על אילי הרכוש; אלא להחזיק בכתוב: גם מזה וגם מזה אל תנח ידיך!… 

ב. הִתְנַחֲלוּת פְּרָטִית וְהִתְנַחֲלוּת לְאֻמִּית.²    🔗

שני סוגי התישבות מצויים בתקופה האחרונה: התישבות חצונית והתישבות פנימית; משאיפות מיוחדות יוצאת כל אחת, ובדרכים שונים באות הן לידי הגשמתן.

במרכז השאיפות של ההתישבות החצונית עומדת: “תאות הכבוש”. המסיונר הולך לכבש נפשות בשם הכנסיה לאלהיו; התגר – לכבש שוקים חדשים ומרכזי־נצול להקפיטל; מושלי ארץ מבקשים להרחיב את שלטונם ל“כבוד האומה”. לכל אחד צר מקום־מציאותו, ועודף המרץ הגנוז מתעורר ומתפרץ בכח אכספַנסיבי דרך אוקינוסים ומדבריות למצא שם את תקונו. שלשה איתני התבל האלו: הדת, השלטון, הקפיטל, אשר בנפל האחד גורר הוא אחריו גם את השני, תומכים בתאות כבושם זה את זה ומפלסים נתיב האחד לשני. בעקבות המסיונר בא התגר, ואחריו – משליכים עוגן ציי־מלחמה אדירים ועומדים הכן כלי המפץ הנוראים…

ממקורות שונים באים הכובשים האלו ולמקור אחד יהלכון כלם: הם מבקשים את נפשות ילידי הארץ הנכבשת! לדת – הנפש היא התכלית; ולקפיטל – התכלית הוא עצמו, והנפש באה בחשבון עד כמה שיכלה היא לשמשו, להרחיבו ולהגדילו. שניהם משיגים את מטרתם בסדר הקים, בישוב הקבוע ועומד, ואין להם כל צורך להכריעו בהכנסת בני תרבות. הדת הלא באה מעיקרה להכניס תחת כנפיה שיות נדחות; ולקפיטל יותר נוח לשעבד לצרכיו את ילידי הארץ; כשבויי חרב עומדים הם מחוץ לחק, ואפשר להעבידם עבודת פרך; ובני התרבות אינם אלא “חומר תוסס” המפריע את השלוה. והשלטונים הרשמיים מי הם, אם לא מטה־זעמו ועושי רצונו של הקפיטל, ולמה יבקשו דרכי ישוב אחרים.

כל ההתישבות החצונית החלונית באה מהקפיטל ובשבילו, והוא דואג תמיד רק לחיי שעה; למרחקי הדורות אינו צופה. בפומיה תמיד מרגלא après moi le déluge. מה לו אם עם הארץ יתעורר בזמן מן הזמנים ויפתח חרצובותיו. כל זמן שהכח בקרבו “לסחוט” את קרבנותיו ולהם הכח להיות סחוטים, עובדת המכונה בכל כח הקיטור. השלטון, אף־על־פי שהוא שליחו של הקפיטל, צופה אמנם לסוף הדורות ודואג לחיי־עולם של הקפיטל, אבל את עמדתו הוא מבקש לבצר בטכסיסים שונים. בברק החצוני של תרבותו הוא נוטל מאור עיניהם של הנכבשים, ובסממנים שונים: במשקאות חריפים, בתענוגי בשרים, בנגעי התרבות ובמדויהם הוא מכה אותם ומחזיקם בעבדותם ומטמטם את הכרתם. ביד רכה נעשים כל התקונים האלה, בזהירות, שלא להרגיז יותר מדי, בלהטי דפלומטיה ובלשון־ערומים. אבל היד הרכה נשענת על זרוע־נטויה. ובגן־העדן, אשר לפתע פתאום נמצאים בו העמים הנכבשים, דוחסים אותם תמיד ל“עץ־החיים”, אבל לא ל“עץ־הדעת”; ועל פתחי גן־העדן תלויה תמיד החרב המתהפכת, ואוי לבועט ברוב הטובה השופע עליו.

באין להממשלות האדירות המושלות על הים עודף בחומר אנושי מהגר, שבמנינו אפשר יהיה להכריע את העמים הנכבשים, אין להן ברירה אחרת אלא להשען על ערמת הדיפלומטיה וגבורת צבאן. מגמה להשליט את התרבות של הכובשים על הנכבשים ולהטמיעם בה אין; הגשמתה אי־אפשרית; ומוטב לבלי להרגיז אותם ולתת להם לחיות חייהם ולהשתמש בהם למטרה העיקרית: לנצול אוצרות הארץ לטובת רכוש המולדת. והתרבות של המולדת בודאי אינה בסכנה; מהנכבשים שמעבר לים לא תוכל להדחק. אז השלטון תומך בקפיטל, משתעבד לו, מחוקק לו חקים מיוחדים ומזכה אותו בזכויות מיוחדות. אולם כשמגמת הממשלה היא לכבש עמדה חדשה לנפש בניה ולא לרכושה, לעצמיות האומה ולא לכיסה, כשצריכה היא לעמד בפרץ ולשמור על שלמות תרבותה מיסודות זרים הבאים לפגמה – יועם זהרו של הזהב! אז השלטון נותן חחים בקפיטל זה, הנשמר ממנו בשנים כתיקונן מכל משמר, וגודר גדרים בעד שאיפת

התפשטותו והתפרצות כבושו; ההתישבות חדלה במקרים כאלה להיות קפיטליסטית ונעשית רק לאומית ועממית; ולא האנציטיבה הפרטית עומדת בראש וראשון, אלא – האנציטיבה הלאומית. 

בגרמניה מסוימים ביחוד הנגודים שבין שתי שטות ההתישבות האלה. גרמניה נכוית מחופתה של אנגליה, ושואפת היא לתפוס אחת מהעמדות הראשונות גם בים. באדמתה באפריקה, הגדולה פי שבע מכל מדינת גרמניה, מבקש לו השלטון שררה והקפיטל – עושר. האנדוסטריה מבקשת לה שוקים חדשים. הקפיטל – מרכזי נצול. כל התוצאות הטרופיות לצרכי אוכל ולצרכי תעשיה מובאות מארצות שמש רחוקות, הנמצאות תחת ממשלות אחרות. הקפיטל הגרמני רוצה להוציאן מהאדמה, אשר המולדת פרשה את כנפיה עליה; המולדת לא תהיה אפוא תלויה באחרים נם באותם הצרכים, שהיא אינה יכלה לספק בעצמה. את השאיפות החלוניות מעלים למדרגת קדושה. הקפיטל מכהן בקודש, והכל שרוי לו. בכדי לחזק את כח־המושך בארץ הנכבשת, פותחים לקפיטל מרחב רב, ומעניקים לו אדמה ואנשים, שישרור עליהם ויתעמר בהם. השמים לד', והארץ לשאנני עולם אלה, להתעשר עליה על־ידי ספקולציות ולהפקיעה מידי העובדים – ולהתפשטות האחוזות הגדולות נתן המרחב.

בארץ זו הולכת גרמניה בעקבות הממשלות הקולוניליות המנוסות. אולם לה יש גם התישבות פנימית. בחבלה נפלה פרובנציה פולנית, ובה לא די שהפולנים אינם חפצים להבלע בתרבות גרמניה האדירה, לא די שמבקשים הם לחיות חייהם העצמים, אלא דוחקים עוד שלא־מדעת בכח מנינם הרב את העצמיות הגרמנית, החיה שם מפיות מקלעות קרופ, ואינם נותנים למושלי הארץ לחיות חיים שלמים. מעבר לאוקינוס יכלה הממשלה הגרמנית לתת לעצמיות זרה הנמצאת תחת שרביטה לחיות את חייה; אבל תחת חוג שמים אחד צריך לטהר את כל הרוחות הזרות ולבער את היסודות האחרים. אבל מחרשת האכר מסכלת עצת דפלומטים ומתישה כח נבורים; היא עושה לאל טשרטרים מהחוץ, ועליה מתפוצצים חרבות ותותחים; ורק מחרשה תרֹע מחרשה – את כחו של האכר הפולני אפשר להחליש בכח אכר גרמני, ולא בזיין אף לא במוסדי־רוח… ואז נבראת איפה ואיפה, אבן ואבן: תורה אחת לכל גרמניה הגדולה, ותורה אחת לגלילי אוסטמרק.

בכל גרמניה יש תורה אחת לכל חכמי המדינה וחכמי תורת הכלכלה השולטת: Status quo. המעמדות הקימים בישוב החקלאי קבועים ועומדים כסדרי בראשית. האחוזות הגדולות, האכרות הזעירה, שכירי יום – הכל מתקיים בהכרחיות טבעית: בחסר אחד היסודות האלה תתמוטט החברה. המעמד של בעלי האחוזות הגדולות הוא ה“שאור שבעיסה”, המפרה את כל האדמה ומחיה אותה. אליו עברה כל המסרת של עבודת־האדמה המשוכללה הנשענת על כבושי־המדע; הוא נושא את התרבות החקלאית בין האכרים הקטנים החשוכים; גזע משובח זה, “אציל־הדם”, התעלה והתעדן מדורות קדומים וסגל לו את הדרת־הקביעות ברוחו ובטחון־ההליכה בצעדיו. עליו נשען כסא המלכות ועתיקות המסרת וקדושת קדומי האומה. יסוד מְשַמר זה משמש בתור “מעכב” במכונות החברה, העלולה לסור בכל רגע ממסלולה תחת ידי המניעים המתקדמים, שהתרבו בדור יתום זה, העובדים בכל “מלא הקיטור” ובכל מרוצת הגלגלים. ממעמד זה נלקחים פקידי הצבא העליונים, אשר יחד עם האכר הזעיר – (בור סיד זה שאינו מאבד בסערות הזמן הזה ובחליפות דור חולה זה ותמורותיו אף טפה מעלומיו ומכחותיו, מעין זה שממנו שואב כל העם את כחו והתחדשות עוזו) – הם משגב ומעוז בפני אויבי חוץ ואויבי פנים.

המעמד של הפועל הקרקעי אינו תכלית בפני עצמו, אלא אמצעי לשמירת טהרת הגזע המשובח. בלי הפועל אין בעל האחוזה יכל להתקיים, וצריך אפוא לשמור את הפועל ולבראו מאין. על־ידי חצאיות באה הממשלה לחברו אל הקרקע; חצי פועל וחצי בעל נחלה, נסיון שאינו עולה; בחצאיות אומרת היא להחזיק את ה“שָׂב”' המתמוטט. במכסי־הגנה על יבולי חוץ היא מחזיקה את השערים על גבה ידוע; בבנקים חקלאים ובקרדיטים זולים היא מעכבת בעד המשבר שלא יעשה כלה באחוזות הגדולות.

הרישול ההסתורי, הדבקות במסרת, שמירת הקיום של מעמד שולט הולך־למות הן הן המעצמות את העינים לראות דברים כהויתם. האחוזות הגדולות בא יומן. בתוקף החק, שאסר בימי קדם את חופש־התנועה של הפועל הקרקעי – חיו; בתוקף הכח, שהפועל היה קנין ביתו של בעל האחוזה – התקימו; חופש־התנועה נתק את הקשר שבין הפועל ובין אדמת־שעבודו, ומרכזי־החרשת ברוב קסמיהם ובשכר היותר טוב שהם משלמים משכו אותו אליהם, והאחוזות נתרוקנו. בארצות רחוקות פתחו קרקעות־בתולה את אוצרותיהם ויציפו ביבוליהם את השוקים ויפקיעו את השערים על צרכי אכל; ובארצות הסמוכות – התראה כמתחרה האכר הזעיר החפשי, שבעזרת בתי־הספר החקלאים, תחנות הנסיון, מורים נודדים, סגל לו ידיעות חדשות, ובעזרת ידיו העובדות מוציא הוא פי שנים מאדמתו. האדמה התחילה בעזרת כבושי המדע לתת הרבה יותר לחם לעובדיה, אבל – הרבח פחות אחוזים לקפיטל החי על עבודת ידים אחרות; וימי האחוזות חוצצו. ותורה זו, הנובעת “מסטרא אחרא” שלא יכלה לכבש את המוחות בכל גרמניה, פרצה לה גדר בגלילי אוסטמרק. שם חדלה החצאיות ותבוא השלמות והקצוניות. שם אינם בוראים את הטפוס של “הפועל־האכר”, אלא את האכר השלם. שם העתיד לאכר החי על עבודתו, ולא מעודף השכר של עבודת זרים. מתחלת צמיחתו מגדעים את הרע. על יסודות חזקים בונים את הישוב; להקפיטל הפרטי אינם נותנים להתבצר ולעשות סחורה בקרקע. בחוקים מיוחדים היכלים למוטט את אשיות החברה הבורגונית הציעו להשתמש: בהתנקשות חקית ברכוש הפרטי, ובהלאמת הקרקע! את האחוזות הגדולות מחלקים לאכרים זעירים, ואוצרות אוצרות מוציאה הממשלה על התישבות פנימית זו. הסכנה הלאומית עקרה בחזק־יד את הממשלה המשמרת מימין – שמאלה, שמאלה; כשיש יסוד זר, העומד כצר לעצמיות הלאומית, אין בטחון אפוא בקפיטל הפרטי אפילו לממשלה, שהיא בכל דרכיה באת־כחו ומפלסת דרכו; שם מיצרה היא את צעדיו. גרמניה הגדולה, גרמניה האדירה אינה בוטחת לא בכח תרבותה הגדול ולא בחוסן צבאה, אלא האכר הזעיר הוא מעוזה ומשגבה; כל זמן שהוא לא יכסה את הארץ הנכבשת, אין הכבוש שלם. ואם במקומות, שאין יסודות זרים, ממשיכים באמצעים מלאכותים את קיומן של האחוזות הגדולות, במקומות שהיסודות האלה במציאות מבקשים את הידים העובדות, ולא את הזהב…

ג. מְגַמַּת יִשּׁוּבֵנוּ וּתְעוּדָתוֹ.    🔗

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְּרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק.

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָיִם.

(דברים עקב י"א)

מטרת ישובנו גלויה, פשוטה וברורה. בינו ובין ההתישבות החצונית אין אף קו משתף אחד, נקודת־מגע אחת. לנו אין מטרות של כבוש: לא שוקים לקפיטלים שלנו, לא אבני־חן בעטרות מלכינו ולא נפשות לאלהינו. אנחנו אכולי הסביבה הזרה. יסודות זרים באים לבלענו. בחומר וברוח נדחקים אנו לשורות האחרונות. בחומר וברוח עצמיותנו לקויה ואינה באה לידי גילויה.

בכל לב האומה יש התקוממות גנוזה נגד סביבה זרה זו ושאיפה גנוזה לסביבה חפשית מעול זר ומלחץ־חוץ. פטיש הגלות מעוררן ומעבירן ממצב הגנוז למצב פועל. מעטים קמו, רבים עוד יקומו, והרבה יישנו שנת הנצח!… אבל המעטים שקמו קצרה ידם לבנות הריסות עם ושממת ארץ. הם מחכים לאלה שיקומו לעבד אתם שכם אחד יחד; והם כלם גוף חי גדל וצמח. והארץ, אשר נתנו הם את עיניהם בה, אינה יכלה להתפשט, ותחומיה קימים ועומדים לעולם ועד.

כל הארץ לארכה ולרחבה אינה יכולה להכיל את כל השואפים לחיים עצמיים ואת אותו המספר, אשר בלי מלואו התגשמות החיים העצמיים אינה כגדר האפשרות. ואנחנו איננו יכלים להביא בחשבון את כל הארץ; על חלק ממנה אמרנו מכבר “צדוק הדין”! אנחנו מוכרחים להתפשר עם הרעיון, כי לא נהיה אדוני הארץ היחידים. אבל גם העם השליט, השליט אמנם לא בחרבו ובקשתו, אלא בהמוניו העובדים את אדמתו, אינו דומם אלא חי, גדל ומתרבה במנין ובנכסי התרבות; ודי־גדול ודי־חזק הוא גם עכשיו במצבו הקים. אמנם גם הוא מפזר ומפרד וזרים מושלים בו, אבל בכל מקום מושבותיו מחובר הוא אל הקרקע ומדבר בשפה אחת, ויש לו המון־עובד קרקעי, וחי תחת אותה שמש מזרח ורוחותיו, וצרכיו מועטים, ורוח גם לו לרכש אוצרות הקולטורה האירופית; וגם בחיי עם זה התראו נצני התחיה והתעוררה השאיפה לפריקת עול. אנחנו חפצים לראות בהתעוררות זו תחיה מדומה. אולי. אולם לקבע מסמרות בהנחה זו איננו יכלים. מי שלועג לתחית עם, מפני שמעטים הם שהרימו את הדגל, לועג קודם כל לתחית עצמנו. גם אנו מעטים ודלים. ראשית תנועתנו הלאומית יסודה אולי גם כן בחקוי תנועות לאומיות אחרות ובהשפעות חוץ. גם לא בחכמת כל חלוצינו הראשונים ובעמקותם אפשר להתגאות. העם שלנו, כל עמנו למשפחותיו, אכול עש ומסוס נוסס. אנחנו רואים בשכנינו לעין: אבל מי חדר בחביוני לב אומה סובלת, ומי יודע מה בוער שם במעמקים. אנחנו איננו יודעים אם דמדומים אלה לא יביאו זריחת חמה להם, ולקויי מאורות לנו. כי כאשר יתעוררו הם – שוב מוקפים אנו אותה הסביבה, אשר מפניה ברחנו.

לא חרב אבירים כי אם מחרשת האכר כבשה את הארץ! על לוח דברי ימי ההתישבות חרותים הדברים האלה. כל ממשלה היתה מבטיחה לָנֶצח את הארצות הנכבשות בחרבה על־ידי מחרשת אכריה. לצרפת אין חומר אנושי עובד עודף לישב בו המושבות שלה; ולאנגליה ודאי שאין אפשרות לכבש את כל חלקי התבל, הנמצאים תחת שרביטה, באתה ובמחרשתה; להן נשאר תמיד הישוב הקפיטליסטי בשורה ראשונה. אולם לגרמניה כבוש כזה אינו מן הנמנע. 20 מליון נפש הלכו לה לאבוד בשפתם ובחבורם לארץ־מולדתם, ע"י ההגירה במאה התשע עשרה מגרמניה לאמריקה. מעשרים עד ארבעים אלף נפש מהגרים עוד עכשו שנה שנה. את זרם ההגירה הזה חפצים להסב למושבות גרמניה, בכדי שהכבוש יהיה בטוח ועולמי. (ככה תעשה גם איטליה במושבותיה). “גיבט דאס קאפיטאל טוהע עס, זאנדערן דער מאנן”! אלה הם דברי מזכיר הממלכה הגרמני לעניני חוץ. מגלילי אוסטמרק בא הרוח ויעבר למושבות הרחוקות ויפיל שם את גרעיניו הבריאים; וגם בהתישבות החצונית מבקשים, במקום שאפשר, את הקפיטל הלאומי ולא הפרטי, את הידים העובדות ולא את הזהב!

להלכה יודעים כל אנשי שלומנו, כי צריכים אנו להיות בארץ רוב במנין או לכל הפחות כמות גדולה במנין וחזקה בתרבות מול הכמות שכנגד. אבל למעשה אינם שואלים באיזה אורח פלא נהיה הרוב; בתרבות נוהגים לראות מוסדי רוח, אשר בהם אנו באים לכסות עין הארץ. אבל תרבות זוהי עבודה, לא עשית ספרים אין קץ, אלא יצירת נכסי קולטורה ממשיים. לכמות ה“כמותית” ולכמות ה“איכותית” אפשר לבא רק בדרך אחת: בבחירת שטח לצפף את הישוב באותה כברת האדמה אשר תפל בחלקנו עד קצה גבולות האפשרות. מי יניח היסוד לישוב צפוף? ומי יחזיק בו?

חרשת המעשה, שעליה משליכים התקוות האלה, אינה יכלה בארצנו לעשות את הפלא הזה. חרשת המעשה שלנו פרשה לפי שעה את מצודתה על “תשמיש־קדושה” או תשמישי־חול הכובשים להם שוק קטן בזכות קדושת המקום החופפת עליהם. לארץ חסרות כל סגולות ארץ חרשת (כבודו של ים המלח במקומו עומד; על כל פנים לא ישביע הקמץ את הארי, אם גם התקוות ששמים בחבל זה תתמלאנה). כל החומר החי הדרוש לעבוד והכח הדרוש לעבודה מובאים מחוץ־לארץ. הכל מה שנעשה פה עולה יותר מתוצאות־החרשת מחוץ־לארץ. בעד כלים מוכנים משלמים דמי הובלה רק בעד החומר המעובד, ובעד אלו הנעשים פה משלמים גם בעד הפסלת. ועצם העבודה פה אינה משוכללה ואינה זלה כמו שם. כי בחרשת־המעשה אין להעריך את היתרונות הרבים אשר לתעשיה הגדולה על הקטנה אפילו במדינה מתוקנה, ומכל־שכן במדינה מדלדלה וקרועה מהעולם, אשר בחסר גליל קטן אחד, שובתת ירחים על ירחים המכונה עד אשר האניה מביאה אותו מעבר לים. פה יש מקום לסדנות קטנות, שבהן מתקנים מכונות וכלים הבאים מחוץ־לארץ כשהם מתקלקלים. בנסיונות שלא עלו בחרשת אין לתלות את הקולר באנשים, בחוסר כשרונותיהם, במעוט נסיונותיהם או בצמצום אמצעים, כמו שרגילים לבאר, אלא בארץ ולא יותר.

האנדוסטריה שיש לה עתיד בארץ היא רק החקלאית: גאולת הקרקע היא איפוא גם הבסיס לאנדוסטריה. גאולת הקרקע וההכשרה שאפשר יהיה לספק לחרשת־המעשה די חומר חי. ובכדי לספקו צריך להגיע במשק־הכפר שלנו למרום קצה האנטנסביות, ואליה לא יוכל להגיע הקפיטל בעזרת שכירי יום, אלא האכר הזעיר העובד בידיו!

בעוגה אחת שעגנו לנו אנו מסתובבים תמיד, וממנה פנה, ממנה יתד לכל חשבון עולמנו. הכל ברור, מנוסח, מנוי במספרים, משולב במדרגות ומכונס ברובריקות. אנחנו יודעים כמה מכניס הדונם שקדים, כמה זיתים, כמה תפוחי זהב וכמה המשק המערב. המבחר גדול, ולהקונה יש חופש הבחירה. אבל בכל ההכנסות האלה אין קביעות ואין בטחון. כי כל המשק הקפיטליסטי בעבודת האדמה מתקיים בכח הרישול ההסתורי. ואין לו יסוד ושורש בחיים הכלכלים. 

אין המשק החי על עבודה שכורה נושא את עצמו אפילו כשמספק הוא את הצרכים היותר הכרחיים, כמו לחם ובשר וחומר חי לחרשת המעשה. אפילו בארצות מתוקנות, במקום שמשק־הכפר משתמש בכבושי המדע והטכניקה היותר אחרונים, מכניס הוא רק 4%–3 ועוד פחות (המקסימום 8% שהוא רק בהלכה³) הוא מתקיים על־ידי מכסי הגנה ובכח יחש־המעמדות, שהאחוזות מוסיפות עליהם לוית חן קדומים והדרת שיבת הדורות; דקורציה להנמצאים בתוך המעמד (של האצילים) בזכות אבות, או לעשירים הנכנסים אליו על־פי “חסד הרוממות”. כי בריחת הפועלים מהקרקע תלך ותתגבר בכח איתנים, וכל התריסים לא יעמדו כפני זרם זה. ושקדים ותפוחי זהב ואפרסקין אינם לחם ובשר וצמר־גפן; וארץ־ישראל מגדלת ברובה באזורים ידועים גדולי מותרות אלו או למצער רובי הכנסות אדמתה באותם האזורים הם מגדולים כאלה.

בכל מקום שנתלים אנו בקפיטלים פרטים תולים אנו גם תקוות באויר. היסוד היותר בריא והיותר איתן במשק־הכפר היא הפלחה, המספקת את רוב צרכי בעליה ואינה תלויה בשער הבורסה. במקום לכבש לפלחה עמדות חדשות, אנחנו מהרסים את העמדות הטבעיות שלה; מ’אזור הטבע' שלה היא נדחקת, ונטעים נכנסים לתחומיה: לא איזו חלקות נטעים הבאות כהכרח לגַוֵן אה המשק אלא מושבות נטעים שלמות נבנות עכשיו על אדמת פלחה; יען כי כך היא דרכה של ההסתגלות. בעל רכוש אינו עובד בעצמו והולך הוא בדרך היותר קרובה למסחר ולארחות־חיים של עיר; בדרך זו מוליך אותו משק של נטעים; ובדרך זו יכלים אנו לבא לפני הקפיטל הפרטי.

בדמותו ובצלמו של משק־היחיד נברא איפוא גם “משק־העם”: אותו המשק החד־גוני, שצלליו תמיד מרובים על אורותיו. אולם היחיד רשאי לבנות ככה את עולמו, ועם אינו רשאי! היחיד הרואה את עולמו בחיי השעה, יכל לתת את עיניו במשלח־יד היותר קל והיותר נעים לו, גם כשאין לו בו בטחון יתר. אבל עם חיב לצפות לדורות ולחשב את חשבון עולמו ע“פ לוח מספרים מיוחד. היחיד יוכל לדוש במשקו בחטאים ידועים: נגד המוסכם והמקובל יכל לתת לו צורה חד גונית. אבל משק־עם מצֻוה ועומד להיות מגוון, ומקור מחיתו צריך להיות בטוח, שלא יעקר בתמורות הזמן וחליפותיו. יכלים מן ההכרח להשלים את הרעיון כי תהיינה מושבות שכלן נטעים, אבל רק ב”אזור החול' ובתנאי שלא יסיגו את גבולות האדמה המוכשרה ע“פ טבעה לפלחה. משק היחיד יהיה אמנם חד־גוני, אבל משק־העם ישאר מגוון. ובשעת משבר הבא מזמן לזמן על גדולי מותרות אין סכנה צפויה לנכסי העם שיתמוטטו. מקורות בטוחים יש לעם מן המוכן הממלאים את חסרונו בשעת פורעניות. לא אחת ולא שתים זעזע “איזור היין” בצרפת את אשיות המדינה במשברים העוברים עליו מזמן לזמן: איזה יסוד היה לצרפת, אלמלי כל הארץ היתה חיה על היין. ואנחנו הלא חפצים להיות עם, וצריכים אפוא להביא בחשבון לא רק את ההתפתחות הכלכלית של היחיד אלא של העם… אלמלי היתה לנו התישבות לאומית, היו לנו לעינים התחומים הטבעים של הארץ לסידור משק־ביתנו, והתפתחותו וגידולו היו בטוחים: את הקפיטל הפרטי היינו מְכַוְּנִים למקומות המסוגלים ע”פ טבעם רק לנטעים. ובקפיטל הלאומי היינו בוראים מושבות פלחה היכלות להתקיים על העובדים בעצם ידיהם. עכשיו כשידינו ריקות ואין כל, כשכל מעוזנו ומשגבנו היו רק הקפיטלים הפרטיים, חדלנו להיות מוליכים, אלא נגררים; לא רוח עם יוצר וחיי עולם שלו, אלא רוח הקפיטל וחיי השעה שלו נוהגים את ספינתנו. ובמעשינו אין שטה וסדר, ובבנין ישובנו אין שווי־משקל. בשטה של משק־עם חד־גוני יכלים להרוס יסודות קימים, ואנחנו חפצים להקים בה את הנשמות והנהרסות…

בשלות רוח מיוחדה אנו רוקמים לנו חוטי עתידתנו, ואיננו רואים את הגרזן אשר כחתף יבא ויגזר הכל בעצם אביב היצירה. עכשיו מקליפורניה בא הרוח לחזק ברכים כושלות וידים רפות. הנה גם האמרקאים המעשיים נוטעים ואינם מפחדים מפני עודף תוצאות יבוליהם. אבל לקליפורניה יש שוק פנימי גדול וממשלה גדולה ומתוקנה, היכלה להבטיחו למולדת ולסגרו בפני אחרים על־ידי־מכס־הגנה על יבולי חוץ. נוירק אחת מקבלת תפוחי זהב יותר מכל ארץ עותומניה. ממשלה חזקה יכלה לכבש לה שוקים גם בארצות אחרות ע"י ברית־מסחר. אנחנו בתנאים מיוחדים. שוקנו הפנימי הוא אפס. בחוץ מוקפים אנו מתחרים. לצרפת עוד יש טוניס ואלג’יר, ולאטליה – ארץ חדשה. מדינות סמוכות חזקות ומתוקנות על חופי ים הגדול מוציאות מאדמותיהן גדולי־המותרות האלו; ולהם יש אכרים זעירים, החיים על עבודתם ויכלים תמיד בשעת הצורך להוריד את מחירם עד כדי מקטנת. ולבסוף לקליפורניה שאלת הנוטעים היא שאלה אקנומית של מתי־מספר, ולנו היא שאלת קיומנו.

מה יש לקוות לקפיטל בארצנו מגדוּלי מותרות. אומרים: גם גדולי מותרות נעשים לצרכים הכרחיים עם הטבת המצב הכלכלי, אבל לא לימות המשיח אנו מתכונים, ולא לסחר, אלא לעתיד לא קרוב ולא רחוק, והתקדמות זו אינה באה במרוצה כזו. לפי שעה נוכל לחשב, כי ההכנסה הכוללת תעמד עם כל התקדמות הטכניקה, אשר גם לה אין קפיצות־הדרך, על גבה אחד. וההוצאה הולכת כבר ומתרבה על חשבון ההכנסה הנקיה. כי שכר העבודה הולך ומתרומם יום יום. כבר עכשיו יש דוחק בפועלים בעונת העבודה, דוחק כשאנו עוד כה מעטים ועם הארץ עוד מסתפק במועט. ומה יהיה אחרית הקפיטל כשתתרבה הדרישה על העבודה ודרישת שכר העבודה גם כן תתרבה. הקפיטל רוצה להמצא תמיד בהכנסותיו במרחק קבוע משכירי־היום; אינו רוצה להתקרב אליו; כשדרישות הפועל בצרכי חייו מתרבות, מתרבות גם דרישותיו של הקפיטל. ואם המרחק הזה הולך ומצטמצם מפני ההתקדמות שבהכנסותיו של האחד והעמידה שבהכנסותיו של השני, הולך הקפיטל לבקש אה אשרו במקומות אחרים.

ככה היא הפרספקטיבה במישור ובשפלה. שם יתקע לו הקפיטל יתד אחרי עמל רב ויגוע מחר ידים עובדות ומהצטמקות הרוח. אבל הנקודות האלו בודדות הן בארצנו, ונער יספרן. החלק היותר גדול של ארצנו הוא אדמת הרים, גבעות, בקעות מכוסות שכבות עבות של אבנים וחסומות מכל עבר. ואמנם בכל מקום “חיי נשמות אויר ארצנו וממר⁴ דרור עפרה”, אבל הקפיטל מבקש את הממשיות ולא את הרוח והנשמה, ובין הררינו לא ימצאנה.

נגדיר לנו את המושג משק קרקעי קפטליסטי. משק גדול חי רק מרבית הקפיטל ומהעודף הנשאר אחרי נכוי שכר פועלים ושכר משגיח על העבודה ומסדרה; להבעל בעצמו יש רק ההשגחה על המשגיח; במשק בינוני משגיח הבעל בעצמו על הפועלים, אבל הוא איני נוקף באצבע; במשק קטן עובד הבעל יחד עם פועלים שכורים; רק במשק הזעיר יש לעובד אדמה בכמות כזו שמשפחה יכלה לעבדה בעצמה בלי עזרת חוץ. בהגדרת גֹדל המשקים לא כמות האדמה חשובה, לא היא “היחידה” באמת־המדה, אלא – כמה פועלי חוץ מעסיק המשק. 100 דונם נטעים שקולים כנגד 1000 דונם פלחה אקסטנסיבית. כשאנו נשענים על קפיטלים, אומרים אנו כי היסוד הכלכלי, החולין שבארץ הם היו הכח המושך ולא הקודש שבה והיסוד הלאומי. משק, כמו “מגדל”, אינו משק קפיטליסטי, מפני שבעליו אינם חיים עליו ויש להם מקורות פרנסה אחרים, וממילא חסרה להם האנציטיבה הדוחפת את כל העבודה ומפרה אותה; משקים מסוג זה הם מניות קטנות של ברונים קטנים; המניה של הברון הגיעה לעשרות מליונים, שלהם – לעשרות מאות. בצפיתנו אנו לקפיטלים, אומרים אנו לברא בריאה חדשה: שלא הציוניות תביא את האנשים אל הארץ, אלא הארץ באוצרותיה המבטיחים חיים למבקשיהם יקרבו את הרחוקים והנדחים לציוניות. וקפיטל כזה, המבקש לו את הרֶוח בלבד, מבקש לו מרעה בשדות־חמדה ולא בין סלעי מגור ורוכסי הרים.

על הקיטור והחשמל אוהב הקפיטל להשען, ולא על כתפם של קרוצים מחומר; הוא תקע את אהלו במיני קרקעות כאלה, שמכונה יכלה לעבר עליהם ולמלא בכמה וכמה עבודות ידי אדם: הוא מבקש בהוצאות היותר קטנות לקבל את ההכנסות היותר גדולות. בארצות הברית בחר לו שטחים רחבי ידים, שרוב העבודה נעשה במכונות קיטור ובכלים גדולים, וקרקע בתולה, שבלי זבול וטיוב אפשר היה להוציא ממנה שנים על שנים יבולים שעין לא ראתם; וכאשר האדמה חדלה לענות תקע את אהלו במקום אחר. הוא חי שמה בבחינה ידועה חיי־נומדים: הוא עובר ה“מרעה למרעה”. רק במקומות כאלה מושל היא, מפני ששם אחד הוא אין שני לו; רק בסכומים גדולים אפשר לחבר את המדבריות למקום ישוב ולהיות בקשר תמידי עם מרכזי הקולטורה שבכל עת מצא ישיגו את הדרוש; רק הקפיטל יכל להעמיד את “מרקיעי־השחקים” – האלבטורים הגדולים – ולהמציא למרחקים במהירות הדרושה את הכמות העצומה של החטה שנתנה האדמה. העני העובד היה אובד במרחקי המרחב הזה.

הקפיטל מבכר את המשק הדורש מעט ידים עובדות, את המשק הפחות אנטנסיבי, כי האנטנסיביות מתבטאת לא במכונות, אלא במעדר. וכשהוא בוחר בענפים אנטנסיבים, מבקש הוא את אלה שגם שם אחד הוא; ענפים הדורשים אנסטלציות מיוחדות, הכשרות קודמות הבולעות הרבה כסף כמו: חפירת בארות, אסוף מים בעמקים, יבוש בצות פוריות. ככה יש אשר התעסק הוא בגדול צמר־גפן וסלק לסוכר, אע“פ ששניהם דורשים עבודת ידים אנטנסיבית; במקרים כאלה יש אשר כדאי לשלם מחירים גבוהים לפועלים, מפני שבמדה יחוסית הגדולים האלה הם גידולי־מונופליון. במקום שאין השקאה טבעית אין האכר יכול לטפל בצמר־גפן, שאינו גדול מותרות אלא חומר אנדוסטרי; וסלק לסוכר הנהו ג”כ חומר כזה, מפני שבית־חרשת לא תמיד יכל להקשר עם אכרים זעירים, כי אלף הקטר סלק דרושים לספוק צרכיו. אבל גם במקרים כאלה מבקש הקפיטל לקמץ בעבודת ידים: הוא שם רֶוח יותר גדול בין השורות בכדי שאפשר יהיה לעבוד בכלי עבודה גדולים; היא עושה זה על חשבון היבול, כי האכר הזעיר יכניס תמיד הרבה יותר על־ידי המעדר וכלי־היד מאשר ע"י המכונות. אם בקליפורניה ניטעים שקדים במרחק של 10 מתר ופה של 4־5 מתר; אם שם נוטעים תפוחי זהב במרחק של 8 מתר ופה נוטע היהודי במרחק של 4־5 והערבי – פחות, אין בריחוק זה סולם של התקדמות, אשר כל המחמיר בריחוק גדול מחברו, אלא חשבון של שכר עבודה. בקליפורניה עולה הרבה שכר העובד, ומטעם זה מרחיקים בין השורות, בכדי שבמקום העדור והמחרשות הקטנות ילכו הדסקוס והקולטיבטור; היהודי, ששכר עבודת פועלים עולה לו יותר מאשר להערבי, מרחיק יותר; להערבי די מרחק כזה, שיוכל לזחול על ארבע, ביחוד אם הוא בעצמו בעל הכרם. הוא הדין בגדול גבה הגזע; מי שעובד בעצמו את נחלתו מנמך אותו – לטובת היבול; מי שזקוק לעבודת אחרים ורוצה למלאה במכונות – מגביהו. לא תמיד המינים דורשים את המרחק, אלא קמוץ שכר פועלים: זוהי רעה הכרחית הבאה בעקבות הקפיטל החי מרבית שלו ומעבודה אחרת והשואף להחליפה במכונות. (לפעמים יש אשר המין דורש מרחק גדול או טיב הקרקע) וכשאינו יכל להכניס את המכונות – אינו נכנס גם הוא.

ארץ־ישראל הבנויה יכלה להצטיר במחנו כמו הררי בית־לחם, הרי ירושלים הנטועים, סביבת ביתר הנטועה וזרועה ירקות, רוכסי הכרמל והלבנון המעובדים. כל שממות הררינו אפשר להפך לגני חמד כאלה. אבל איזו סכומים צריך להשקיע שם וכמה יכניסו אחרי־כך! גם הפלחים היושבים שם, שמיעוט צרכיהם מגיע עד גבול הצמצום אוחזים במטה הנודדים. בשום מקום ובשום זמן לא הלך הקפיטל לכבוש לו מרעה דל בין סלעי מגור ואבני חצץ. בישובו של עולם היה הסדר כך: על חופי ימים ועל גדות נהרות התישבו אנשים במקומות היותר נוחים לחבור ובקרקעות היותר פוריים בחרו. כשהישוב התרבה, לקחו תחת המחרשה גם הזבורית. אבל סלעים חצבו ע"פ אנציטיבה פרטית, רק כשבתוכם נמצאו עפרות זהב; וסלעים רגילים – כשהכל היה עוד מחובר לאדמת גדולו, וחשבו כי מעבר לגבולותיה הרי־חשך, ובאין ברירה עבדו על הסלעים בשארית הכחות. עכשיו דרך האוקינוס פתוחה לכל. וכל אשר ידו תושיע לו ממיר את סלעי המולדת באדמה פוריה. האדמה השחורה ברוסיה מושכת את הגרמני יותר, מאשר ערבות החול אשר במולדתו, ואדמת קנדה עוקרת את האיטלקי מהאלפים היפים שלו. שמה ושאיה שוררת עכשיו במקומת העלובים מהטבע, יד האיש הפרטי לא תגע בהם ואהבת המולדת לא תעוררה. מקומות כאלה מכשירה הממשלה על חשבונה, כשהיא חפצה לעצור בעד זרם ההגירה ולברא מקומות ישוב בשביל בניה הנודדים.

שם על רוכסי הררי לבנון והכרמל לא יעפיל לעולם הקולטיבטור לפלח את האדמה, והדסקוס לא יפורר רגביה, ומשדדת האקמה לא תלטשם; שם הקיטור לא יעיב השמים ולא יוציא בכחו מים מן הסלע, שם לא ימשכו בעול סוסים אבירים ולא יעברו כלים כבדים. לעולם לא תשבות ממשלת ה“מסמר” הערבי ולעולם לא יחליד המעדר. בזעת אפיו יעבד העובד ולמטר השמים תהיינה עיניו נשואות. שם תעשה גדולות יד העובד הנשענת על כבושי המדע ולא על הזהב!

כפנה השקטה אשר על הלבנון יכלה להיות ארץ־ישראל הבנויה. רק העובד ימשול בה ולא נותן העבודה ומקבלה. כבושי־המדע והטכניקה ימלאו לעובד היהודי את החסר לפלח הערבי; עליהם צריך הוא להשען ועל ידו, ולא על הקפיטל. כאשת חיל אשר במשלי שלמה צריכה להיות אשת העובד היהודי. רק משפחת עובד כזה תשחק ליום אחרון ולא תפחד ממשבר עובר ומירידת שערים בליברפול. כי לחמה תמיד בטוח, צרכי הבית היותר הכרחיים צריכה להוציא מאדמתה. תפוחי־הזהב, השקדים והאפרסקים התלוים בשוקים הנם רק בשביל צרכי מותרות. כי ארץ אבותינו היא אינה מצרים; היא אינה יושבת על נילוס; ואינה גם דמשק, אשר מימיה רבים ומישורה רחב. היא ארץ פלחים, היכלה לתת לחם לשבע וחפש לעובד, ולא רבית לקפיטלים.

מתחתית העם צריך אפוא להחל את הבנין ומהקפיטל הלאומי. מאותו ההמון העובד, אשר הוא בידו מוציא פי־שנים ושלש מהאדמה, מאשר הקפיטל במכונותיו; אשר הוא יוכל לישב את הארץ ולתת לנו אותה הכמות, שתעמד בפני הסביבה הזרה; אשר הוא בחומר החי הרב שיוציא מהאדמה, במקום שהקפיטל אינו יכל אפילו לחדור, יספיק לאינדוסטריה החקלאית את צרכיה ויצפף יותר את הישוב; אשר הוא יברא לנו את הקולטורה האמיתית, הקולטורה של עֹשר החיים וממשיות הערכין, וישמר את שווי־המשקל ברוחנו; אשר הוא יחיה את שפתנו ויחיה בה, ולא ינוע לכל רוח, מפני שיונק הוא מהאדמה, ואינו תלוי ברוחות החולפות, ואינו זקוק לרבוי השפות, ויתן לנו את השלמות החסרה לנו. מתחתית העם ולא מהקפיטלים. כי על הררי יהודה והגליל ובין בקעותיהם יכל לבא המשיח “עני ורוכב על החמור”, ולא בענני קיטור ובמרכבת החשמל…

ד. הַסִּפְסָרוּת וּפֵירוֹתֶיהָ.    🔗

בתחילת ישובנו הלך הכל למישרים. ודוקא הפלנטרופיה היתה לנו לכֹכב־מורה־דרך; ודוקא הציוניות המעשית – לככב־מתעה.

הפרעות והרדיפות הן שעוררו את הברון הירש, את “הנדיב הידוע” וחברות שונות לבקש מקלט לנרדפים ולחם לרעבים. כל אחד נתן את עיניו בארץ אחרת. ככל ישוב חדש אכלו גם הישובים האלה סכומים עצומים, הכזיבו תקוות רבות, תעו והתעו: אבל גם העשירו אותנו בנסיונותיהם עֹשר רב, אשר לא יסולה בפז. בדרכים שונות יצאו, אבל לנקודה אחת נפגשו, יען כי מטרה אחת היתה לכלם: לחם לעובד!

ממקור הרחמים עלה ישובנו החדש. נדיב עם אלהי אברהם נטו את הקו הראשון ויכוננו את יסודותיו; להם לא היו שאיפות לאומיות ברורות ומסוימות, ובכל זאת איזו מלאכים טובים הוליכו אותם בדרך הישרה: בדרך הלאמת הקרקע והעבודה העצמית! יק"א הפלנטרופית אסרה את הפקעת הקרקע מרשות העובד. ברעיון האריסות הונח הגרעין הבריא. אחת היא איזה רוח הביאתו, אשר ברבות הימים היה גדל, מפרה את כל עבודתנו הלאומית ומחזק את עמדתנו בארץ; התקונים הדרושים היו באים, הלקויים היו מתמלאים. ואחרת לא היה יכל להיות: יען כי בקשו לחם לעובד!

גם הרצל, אשר ממקורות אחרים שאב; גם הוא, אשר בא להחיות את כל העם, בקש קודם כל לברא מקורות־מחיה לאלה שנשבר מטה לחמם. הוא בקש לפתור שאלת היהודים; כי צרת היהודים אינה של אתמול, של היום ושל מחר, אלא צרה לדורות, – ולהדורות פתרונים. אבל הפכחים שבנו הראו, כי ארץ־ישראל הקטנה אינה יכלה לפתור שאלת ההגירה, ונברא לנו מרכזים רוחניים וישובי “בועזים”, ונעזב לאחרים את “צרת היהודים” ואת כל מעיננו שמנו ב“צרת היהדות”. ומכיון שאי־אפשר לנו לפתר את כל שאלת ההגירה, ראינו את עצמנו בני־חורין לדאוג אפילו לאותו המיעוט אשר הארץ היתה יכלה לכלכלם. ואז הפקרנו לכל ארבע רוחות העולם את העובד המסכן, ונפרש את מצודתנו על “דגי־הזהב”; וראשית הכל ותכלית הכל היו רבית לקפיטלים ו“מקלט לשכינה”!

באנשים ראו את נגעי הישוב: בעובדים המסכנים ובפקידות והאפוטרופסות. והארץ החרבה והעזובה היתה כעצם השמים לטהר. בחסר אנציטיבה פרטית לקה הישוב, ובבואה יבנה. על כנפי “רוחה” נשאה תורה זו את הכל, והיתה ליסוד היסודות ועיקר העיקרים בשטת ישובנו; הכל כה קל לבאר וכה קל לתקן. מחלה אחת יש בארץ: קדחת. ורפואה אחת: חינין! נגע אחד לישוב: אפוטרופסות! רפואה אחת: אינציאטיבה פרטית! וברפואה זו נתלו זקן ונער. ולא די שהפננו את כל מוסדינו הלאומים לסרסורי הקפיטל, אלא באים עוד לפרש את מצודתנו גם על יק“א; ותחת להעמיק חקר ולהעמידה על הסבות הנכונות, שעכבו ושהיו על־פי טבע הארץ מוכרחות לעכב בעד התפתחות מהירה של הישוב, ולהראות על התקונים היכלים לחדש את הכחות המדולדלים ולמשוך כחות עובדים חדשים באנו בכחה של התורה, המתהלכת כפגע רע בתוכנו והשאולה כלה מישובים אחרים, ואינה מתאימה לא לשממות ארצנו ולא לשממות עמנו, להרוס את המקלט האחרון אשר נשאר לעובד, שאין לו אלא האש שבלבו והכח שבידו; גם את יק”א באנו לשעבד לקפיטל ולהסיר את לבה מהעובד; שתתעסק בסרסרות ובמקח וממכר; וכתגר ולא כקולוינזטור תראה לכיס ולא ללב ולידים.

את הרחבת הגבולין בקשנו בציוניות. תמיד אמרנו, כי הציוניות לא נבראה בשביל הנרדפים על פת לחם בלבד, אלא גם בשביל “שאנני העולם” שבקרבנו. בכל כחותינו הרחבנו את המעגל הצר הנברא בידי הרחמנים בני הרחמנים, וצהל ורחב לבנו לראותו מתפשט ומתרחב; כי הקיף הוא לא את המזרח בלבד, אלא גם המערב, כי הכניס גם את השבעים והשמחים; ובהתלהבותנו כי עזה לא ראינו, איך מעגל זה המתרחב, לכאורה, מצד אחד כמה הולך הוא ומצטמצם מצד שני; כי מרחיביו עדיין תועים להאמין, כי מקום־עמידתם הוא מציב־הגבולין, וכי אם למראית עין התרחבו מנקודה המרכזית הראשונה, סימן שגם ההיקף גדל אתם בדרך הילוכם; ואינם חלים ומרגישים, כי ההיקף נשאר כמו שהוא ובבחינה ידועה עוד הצטמצם; כי לנמצאים מחוץ לתחום נראים תמיד התחומים רחבים עד אין סוף, וכי במצב כזה נמצאים הם, הם… לכן מעגל זה נראה בעיניהם מתפשט, יען וביען כי קיר ברזל התרומם ביניהם, העמלים, ובין מציבי הגבולין החדשים, ה“פנים החדשות” שנכנסו פנימה: לכן נראה להם מתרחב, יען כי הם נדחפו הרחק הרחק מחוצה לו – נכנס הזהב ויצא העובד!…

האם לא היה טוב להשאר בצמצום הקודם? מידי העובד הריקות יזל גם הזהב. אבל הזהב לא יברא את הידים העובדות שלנו, שבלעדן לא יתמלא החלל הריק המפיל אותנו בכל מקום, אשר תדרך כף רגלנו. והידים העובדות האלו הלא מחזקות גם זהב זה. עוד כיום הזה זורמים החיים לא מהבורסה מליברפול, אלא ממוסדינו הלאומים. כאשר ירימו העובדים בגולה את ידיהם, יעלה השער של הפרדסים בארץ התחיה; וכאשר יורידון שם, ישקע הכל מטה מטה. כל החיים שהתעוררו ב“רבתי במושבותינו” אחרי המשבר, לא באו אלא בעקבות הספקולציה⁵ בפרדסים נטועים בשביל ציונים הבאים להתאחז באדמת הקודש, פרדסים “קיקיוניים” מתחילת בריתם. המכונה הקטנה שלנו היא המביאה פה חיים, מכניסה אנשים חדשים; והיא אינה מתקימת בכספי “בעלי האנציטיבה הפרטית”, אלא בכספי הלאום; ורוב מנינם ובנינם של הצוברים כסף זה אין להם כל, מלבד שארית פרוטותיהם, שהם מכניסים לקופת הלאום, והאש שבלבם המלהיב הכל, והשרירים שבידיהם והצמאון לעבודה. הם נותנים כסף להחזקת המכונה, נותנים אנשים להניע אותה. בגופם ובממונם מכשירים הם את הקרקע לקפיטל ומפלסים לו נתיבות, ומתחת לרגליהם נשמט קרקע זה, ולהם לנצח סגור הדרך תחת שמי התחיה!

לעולם לא יתן הקפיטל הפרטי לחם לעובד היהודי. תמיד יבכר את הפועל הזול; תמיד גם כששכר הפועל הזה יעלה; כי גם אז תהיה עבודתו יותר זלה מחמת מיעוט צרכיו, וכשהם מתרבים עולים הם רק בערך יחוסי, ולא במהרה יעמדו על גבה אחד עם צרכי הפועל העברי, שגם הם ילכו ויתרבו. בין צרכי הזול ושכר עבודתו וצרכי הפועל העברי ושכר יומו ישאר היחס הקבוע; אם נמצאים הם עכשיו ביחס של 1:2 ימצאו אח"כ ביחס של 2:4 (במספר ההערכה איני דק כמובן), והקפיטל תמיד עיניו בכיסו, ילך אחרי העבודה היותר זלה, (הנמוקים יבאו באחד המאמרים הבאים). ואפילו השומר היהודי, שבו רבים הם הרואים פעמי המשיח של כבוש העבודה, לא יחזיק מעמד. הכל חזיון חולף. עכשיו כשאין עוד בטחון הרכוש משתמשים בו. אבל לתוהו־ובוהו שבארץ יבא קץ, ואז יאָמר ביהודה ובגליל: הכושי עשה את חובתו ויכל הוא ללכת; אז תחזר העטרה ליושנה; וגם נושאי מגן ורומח לשומרי ראשי עם סגולה בארץ־הבחירה יוקחו משורות העובדים על שדותיו וכרמיו…

הפועל העברי לא יכבש את העבודה העברית. אותה היה אפשר לכבש על־ידי העובד, החי על חלקת אדמתו ויגיע כפיו; אבל איככה יתקע לו יתד באדמת־התחיה, ואת הכל אקח! אמר הזהב. נשכחו כל המטרות הגדולות שהביאו אותנו עד הלום, והכל היה לנושא ספקולציוני. כבר עכשיו מעלים את השערים על הקרקע לגבה לא יאמן; לגבה שאינו נמצא בשום יחס לצפיפות הישוב שבארץ ולמצבו הכלכלי, שרק הם ביחד פועלים על העלאת שערים. עוד מעט וכבר יגיעו לגבה כזה, המצוי רק במרכזי חרשת המעשה ובמקומות מרובי האוכלוסין. בתל־אביב משלמים כבר עכשיו בעד חדר יותר מאשר בכל בירות התבל. ואנחנו עוד מראים בגאוה ובגדל לבב לכל באי עולם על “יפה־נוף” זה, שצמח וגדל תחת טל־התחיה; ואיננו רואים כי טל זה אינו יורד על ראשינו, כי אם לכיסי יחידים, אשר בכספי הלאום הכשירו להם את הקרקע; הכשירו להם רבים מאלה, שמתחת רגליהם נשמט הוא לעולם.

לממכרת עולם נמכרים אנו בידי קפיטל זה המעסיק בהתפשטותו כל המכונה שלנו. בכל מקום שבאים לתקע יתד, חדלו לראות ללב הכואב וליד העובדת, ורואים רק לכיס. אבל זה הלב וזאת היד הם יוצרי החיים פה, הם המציעים מצע רך להקפיטל שישן לו שנת צדיקים, וירוה נחת, וידשן עונג: ומשלהם הם מציעים אותו לו; מזעת אפם יורדים עליו גשמי־הברכה, אשר יצמיחו, יגדילו וירבו אותו! הארץ כשהיא לעצמה אינה יכולה עוד ע“פ טבעה וע’פ אוכלוסיה לתת רֶנְטות מהאדמה, כאלה שנותנת אדמת מושבותינו הסמוכות לעיר ופרברי הערים החדשים. ילידי המקום אינם משלמים שכר־דירה כמונו ומחירים גבוהים בעד קרקעות כפי שאנו משלמים. חלוצינו הם המעלים במציאותם את השערים; הם, שברחו מהסביבה הזרה והמבקשים פה את הסביבה העברית, מציבים להם גבולות חדשים; בכל שטח אדמה שאנו רוכשים רואים הם מדינה מיוחדה, אשר מחוצה לה כאלו פסקו שמי התחיה; בחבתם לסביבה העברית בוראים הם צפיפת ישוב מדומה על שטה מגבל מדומה, ולכן עולים השערים. לכל יוצרי החיים האלה, הבונים את הישוב, מרחיבים אותו ומנעימים את החיים לקפיטל ברוחם, בהשכלתם, בידיהם העובדות ובידיעותיהם; לכל אלה העשירים בכל ומעשירים הכל ורק כיסם ריק, אין תקוה לעמד בעצמם על הקרקע; הם תמיד ישלמו מסים כבדים לקפיטל, ובזה ישללו מעצמם את האפשרות האחרונה להשתחרר מעולו. כי הצמאים לסביבה העברית שכיסם ריק יהיו תמיד יותר, מכפי שיוכלו להכילם שטחי האדמה הנכנסים מזמן לזמן לרשותנו; ועל השטחים האלה יניח את כפו הקפיטל, כי מחמת גבה מחירם, שהתרומם עם כניסתם של הצמאים לסביבה העברית, ישאר הוא יחיד ומיוחד, ואין שני לו שיוכל לעמד אתו בהתחרות. וכל הימים אשר יהיה הקפיטל על אדמת התחיה, יהנה “ממחירי־מונפוליון” – מונפוליון, אשר כל העמלים מעמידים ברשותו, ובכחם ובכספם מאשרים להותם ולחסרונם את זכויות הקפיטל עליו; הוא יקבל תמיד רנטות כאלו, שלא שמש ארצנו ולא אוירה, לא כחו וחכמתו יוציאון מהאדמה, אשר נפלה בחלקו; אלא זרמי התחיה – תחיה זו שנתנה לו הזכות על המונופולין – יביאו לו תמיד חמרי כלכלה חדשים לבקרים להתפתחותו ולחזוּקו; בכל הקודש לנו יעשה סחורה וספקולציות; מ”מקור החבה" של אלה, המְוַתּרים במקומות מושבותיהם על הרבה מנעימות החיים, ומשתקעים פה, יאריך ימים ויגביר חילים. והמרחב הזה שאנו נותנים לו לפעולותיו, הלא קרוע הוא מעצמנו ובשרנו, מהצטמצמותנו בלי דעת וחשבון. בארץ ובחוץ־לארץ זורעים העמלים, והקפיטל קוצר ונושא ברנה אלומותיו…

תמיד קוצר הוא וגונז. הוא גונז מהקימוצים שהוא מקמץ על־ידי עבודה זולה, ומי מבזבז מאוצרותיו דמי קמוץ זה ועוד ברבית קצוצה – הקפיטל הלאומי! כי בכל מקום, שהקפיטל הפרטי קוצר בארץ עתידותינו קוצרים אחרים ולא אנו. החיים על הקפיטל הפרטי מבצרים את עמדתם ומחלישים את עמדתנו; ובימים מרובים יעלה לקפיטל הלאומי לכבש לו עמדה אבודה, אם בכלל נתנת היא להכבש. בעד האדמה הנמצאת בקרוב־מקום ל“שדה המרעה” של הקפיטל הפרטי ישלם הקפיטל הלאומי מחיר יותר גדול מאשר בעד אדמה רחוקה; ישלם למצער אותו עודף שכר העבודה, שהיה הקפיטל משלם בעד עבודה לאומית ושקמץ עכשיו על־ידי עבודות זלות; וברוך המקום, אם יש בכלל עוד גאולה לאדמה כזו; שטחים רבים הלכו לנו כבר לאבוד. וככה חותים אנו כלנו גחלים בידינו להדליק משואות לקפיטל הפרטי ולשרוף גשרים לנו. וככה מסקלים אנו תחת החסות הגבהה של מוסדינו הלאומים אבני־הנגף מרשות הקפיטל הפרטי וזורקים אותן לרשות הלאום… – – – – –

ה. גִּלְגּוּלֵי הַקַּפִּיטַל.    🔗

תחת “שרביט הזהב” של הקפיטל הפרטי לא יראה חיים לא הפועל העברי ולא העובד העברי. תורת הישוב המתהלכת מאמינה בכיס המלא ולא ביד העובדת, ואת רובי חכמותיה⁶ היא באה להקנות גם ליק"א וליתר החברות הישוביות הקטנות הקימות והעומדות להברא; את המקור היחידי, שהיה יכל לתת חיים ותקוה וימים טובים לעובד, אומרת היא לעקר ולהעבירו לרשות הקפיטל. העובד יהיה מוכרח להיות שכיר־יום לקפיטל; אבל אם גם הקפיטל יפרש את כנפיו עליו – נס שלא יוכל להתרחש – לא יחפץ הוא לחסות בצלו. כי בכל הארצות והמדינות בורח הפועל מהקרקע; בורח אפילו הפועל מלידה ומבטן. מה יחבר אפוא את הפועל שלנו. לא לעולם יבאו חלוצים. לא על שבירת רצון בונים עתידות עם. המין של החלוץ אינו חזון קים. ככל מראה טבע נהדר מתגלה הוא על אופק שמים פעם אחת ביובל, מתגלה ונעלם. ואם לא לפועל ולא לעובד אין תקומה תחת שמי התחיה, מה תקותנו כי ניחל, ולמי ולמה אנו עמלים?..

מי יבנה את הארץ ומי יחיה את העם? ה“בועזים”? והם אפילו את “הקולטורה” המקווה, זו שהיתה לתכלית קיומנו, לא יבנו. כי את הקולטורה יוצרת יד העובד, ולא קולמס הסופרים ו“אדרת הנביאים”. לא בעשות ספרים הרבה מתגלה תרבות עם, כי אם ביד הקורעת ימים, סוללת דרכים, ומהפכת מדבריות למקומות ישוב. העבודה היא המחוללה נפלאות כאלה! גם מעט העצמיות הבריאה אשר ברוחנו אינו אלא שריד קדום ממנה – מימים, אשר היינו עם אוחז באת ובמחרשה; ואפילו הנבואה, אשר בה תומכים את יתדותיהם בעלי “המרכז הרוחני”, לא ירדה “ממרומים” עלי ארץ, כי אם “ממעמקים” עלתה; מאחרי מחרשת הכורם והיוגב העברי צצה ותגדל ותסק שמימה ותאיר לארץ; גם כיום הזה היא חיה מעבודת עם בריא שנשבתה – מכנור נשבר המיון מיתרי לבבה…

ואנחנו ראינו אחרת. ב“דרך־הרוח” באנו עד הלום. את הארץ ראינו בחורבנה: יד הדורות מחתה שארית העקבות של האת והמחרשה מעל פני האדמה, אשר פלחוה אבותינו הקדמונים; ונאמר: הרוח אשר נגנז בכתבי־קדשינו והושיבנו אל האדמה הזאת לא בא מידי עובדיה, כי אם מקורו בתכלת השמים הרקועים עליה, בשקיפות אוירה, ובשיא הרריה. באויר לקינו, אנחנו הקלוטים מאויר ותלוים ברוח, ובו נרפא. ואת הארץ הזאת, אשר באדמתה החיתה את “עם הנביאים” מחיה כיום הזה עם זר אחר, באים אנו להפוך למקום “מרפא של אויר לנגועי מדוה ו”לכשלי ברך". כל הנפלאות יראה האויר. אפילו את הזהב יעביר בכור בחינה ויצרפו מסיגיו. והזהב הבא לשם ריוח גרידא מתוך שלא לשמה יבא לשמה. אולם מעולם לא נתגלגל הקפיטל “בגלגולי־מחילות” כאלה. תמיד באה המטמורפוזה מהצד שכנגד: מתוך לשמה⁷ בא ללא לשמה. כך היא דרכו הטבעית. מעולם אינו חושב הקפיטל חשבונות האומה. אפילו הקפיטל של איש לאומי הוא בכל דרכיו בין־לאומי. ועל דרך זו מתיצב גם הקפיטל הפרטי של האנשים האלה, שתעודות לאומיות הביאו אותם, לכאורה, הנה, ולא רדיפה אחרי אחוזים.

מראשית מצעדיו נכרות כבר שאיפות הקפיטל לאן הוא הולך ולאן יוליך אותנו. מראשית מצעדיו: מהיחס שלו לעבודה העברית להלכה בלבד ולא למעשה. בגולה מתיחס הוא אליה על כל פנים בכבד ראש, ופה, הוא פשוט מתעלל בה, שם אותה מטרה לחצי לעגו ולבדיחות יום יומו, ולב להרגיש אין לו ומה להבין, כי כל המתעלל בה, מתעלל בעצם תחיתנו. הגולה אינה יכולה לגדל גידולים כאלה, ורק תחת שמי ציון הם פורחים ועושים פרי; הבל מפיק הבל, ושמש ציון מפיגה את חומם של הבאים לחנן עפרה ולרצות אבניה. את האש שהביאו משליכים הם לים הגדול בדרך רק כף רגלם על אדמת הקודש. החבה לציון נמצאת תמיד ביחס הפוך של קרוב מקום “החובב” לציון: ריחוק־המקום מקרבה, קירוב־המקום מרחיקה. בגולה המרחק והנסתר מושך את הלבבות, פה הכל נגלה יותר מדאי לעיני בשר יום יום, והכל מתפשט משמלת הקסם ונעשה חולין. בגולה תחומי הקודש והחול מסוימים וקבועים; אדם אוכל ושותה ומספק את צרכיו להנאתו, וברגעי עלית־נשמה מתפשט הוא הוא מגשמיותו, מפריש מממונו ומרחף תחת שמי ציון. פה הקודש והחול משמשים בערבוביה; פה מפקיעים את עצמם מכל מסי התנועה: משקלים, מקרן־הקימת וכדומה. כל אחד רואה אה עצמו בונה את הארץ בהויתו ובמציאותו: באכילתו ובשתיתו, בהנאת גופו, בהפקעת שערים על הקרקע לטובת הכיס, בעשית סחורה בכל הקדש, בחיזוק ידי האויב ובחתירתו תחת יסוד היסודות שלנו, – בכל ומכל הוא “מכהן בקודש”, בכל הוא בונה את הישוב, ואינך יודע מהיכן מתחילה הקדושה ואיפה נגמרת הטומאה.

תחת שמש ציון הלוהטת רבים הם פרחי־התחיה הנובלים, שבגולה צצו ועלו ועשו לנו פרי; ותחת שערי השמים, משם נגלתה השכינה, רבה היא הטומאה המתלבשת בקדושה. בשורה ראשונה עומדים חיי הפרט, וחיי האומה נשכחים ונעזבים. יען כי חיי אומה יונקים מהעבודה, ולא מהבטלה; מהידים ולא מהרוח! יען כי אין צרי באויר גלעד ואין מרפא ברוחותיה, רק באדמתה ועל־ידי עובדיה. בכל מקום שיגלה ישראל: תחת שמי ארגנטינה, ברזיליה, אפריקה, תגלה שכינה אתו, אם רק הידים יהיו ידי יעקב. ואם רק הקול יהיה קול יעקב לא יעשו הפלא גם שמי ציון, יען כי עזבנו מקור מים חיים: את העבודה! מתחת שמי הנחושה של הגולה עוד קמים לנו גואלים, יען כי שם יש המון עובד, המון עובד גדול בין החיים מאויר; ותחת שמי התחיה משתטחת – “ארץ הצרכנים”… הישוב הישן והישוב החדש שניהם כאחד אינם יוצרים; שניהם כאחד אוכלים מקרן קימת: האחד מקרן קימת של עולם הבא והשני מעולם הזה. הראשון חי כלו על התורה, ולא הקים בכ“ז מאורות גדולים בתורה כאלה שהקימה הגולה; והשני חי, לכאורה, על האדמה וה”קולטורה" העברית, ובשתיהן לא חדש, ולא הוסיף, ולא יצר מאומה. “דור התחיה” הוא חוצב להבות בפיו, וריק ומלאכותי, ויהיר ומתנפח במעשיו; דור החסר לו עמקות הרגש, ואחריות המעשים, והבנת ההוה והמבט לעתידות העם. ומהיכן יצמח: המתחת המעדר של “שכירי־היום”? והבידיהם יחדשו את האדמה ויעשירוה? “העובד” הוא המחדש, ואנחנו לא עבדנו, ולכן נם לא חדשנו פה מאומה.

כל המהפכות שנעשו פה בחקלאות, שאנו מרימים אותן על נס, הן מעשי ידי “הנדיב הידוע” – קרי: “הקפיטל הלאומי”! בכל המפעל הכביר הזה עלינו לראות שדה נסיון אחת, שנעשתה בכספו וברצונו של יהודי גדול ובידי “שכירים” שעבדו תחת השגחת ה“יאלה” הקלסית; שדה נסיון כזאת הן כמעט כל מושבותינו; ובכל הקִדְמה שנעשתה בחקלאות בארץ, אין “ליושבים תחת גפנם ותחת תאנתם” משלהם כלום. כי קדמה אנו קוראים: הכנסת גדולים חדשים, השבחת הגזעים בחי ובצומח, שטות עבודה מתוקנות, מכשירי עבודה מתאימים, יבוש בצות, יעור מקומות שממה, או לכל הפחות הרמת ההכנסות הקימות וגילוי שוקים חדשים. כל הגדולות האלה חוללו בתקופת “הקפיטל הלאומי”; זו היתה תקופת הזוהר לחקלאות; אחריה באה עמידה, לא חדשו ולא הוסיפו כלום; הקפיטל הלאומי הלך בדרך הבטוחה והכבושה, חי מפסלתה של התקופה שעברה, ובערכין המעטים שיצר אין לא מעצמיות הלאומית ולא מיצירה הלאומית.

אין יצירה עצמית בכל המפעלים שנעשו אצלנו ע“י הקפיטל הפרטי בחקלאות, יען כי ביצירת ערכין פועלים שני כחות: המֹח והיד! וכאן היה האחד “נדבת־בית”, והשניה – “שכירת חוץ”… ומפני שלא הכל נברא על אבני היצירה שלנו, באה העמידה בהתפתחות כחותינו. בענפי חקלאות ידועים שעבדו לנו למורשה מ”הקפיטל הלאומי" כמו: גפנים, שקדים, אקליפטוסים, עלינו מעלה מעלה, וההכנסות שהם מכניסים גדולות הן לאין ערך על אותן ההכנסות שמכניס שטח דומה לילידי הארץ. אולם בענפים שמצאנום מן המוכן, כמו פרדסים, זיתים, פלחה, אין לציין שום “עליה” אצלנו, כי אם להיפך עוד ירידה. אנחנו הכנסנו במיני נטעים ידועים רק “הידור” ידוע. שפרנו את הצד החיצוני, אבל לא פתחנו את סגור האדמה ולא הגברנו את היבולים וההכנסות. ואמנם החקלאות היא אמנות ע"פ כל הדעות, אבל לא “אמנות לשם אמנות”, אלא אמנות לשם רֶוח; והרֶוח שהרבה נטיעות המקום נותנות אינו קטן מזה שנותנות בנות מינן אצלנו. הלא אין לראות קדמה כלכלית בבנינים המרווחים שאנו בונים, אם מכניסים הם פחות מאשר בתים צפופים; בשנויים כאלה יש רק קדמה תרבותית ידועה הכרוכה בעקבות שפור החיים; ורק קדמה כזאת יכל הקפיטל לזקף על חשבונו. במקום שילידי המקום אינם מכניסים גדוּלי בינים, פרדסיהם וכרמיהם אינם גרועים מהרבה משלנו. ובמקום שאינם מוצאים לנחוץ לותר על גדוּלי בינים, יש להם חשבונות שלהם. זהו יתרונו של העובד, שמקורות חיים הסתומים לקפיטל התלוי בעבודה שכורה פתוחים תמיד לפניו; ולו גדוּלי־בינים מכניסים הרבה; לו החי על העבודה מכניסים, ולאכר החי על הרבית – לא! זוהי עבודת האדמה האנטנסיבית שאף שעל ממנה אינו נשאר בלתי מנוצל.

בין תקופה לתקופה, מהזמן שפסק לעבד ה“קפיטל הלאומי”, שינק מרשות היחיד, עד הזמן שהתחיל לעבד הקפיטל הלאומי של הצבור – הקפיטל שראשיתו מצער אבל אחריתו ישגא – עמדנו בהתקדמותנו. אנחנו נפלנו בהרבה מקצועות החקלאות מפלחי המקום. בגדוּל ירקות לא הגענו לקרסולם; בגדולי בעל, שאין לפלחי המקום להתביש בהם בהרבה בחינות אפילו בפני ארצות מפותחות, היו יכלים להיות לנו למופת. בשמירת הלחות באדמה בימי הקיץ הגיעו בכליהם הפשוטים לידי אמנות. בפלחה שטת־העבודה של הפלחים בכליהם הפשוטים היא היותר קרובה לשטת העבודה המדעית היותר מחדשת, ובכלים הארופיים שהשתמשנו בהם זמן רב בלי דעת ושכל רק קלקלנו; אדמה מעובדה כ"כ יפה כמו אצל בני המקום לא היו רואים אצלנו. העליה וההתקדמות התחדשו שוב עם הקפיטל הלאומי: עם קבוצות העובדים, שתקנו, וחדשו, וכבשו מקצעות חקלאות שלא היו בידינו והעלום למדרגה יותר גבוהה; עם יד העובד החפשי התחילו מפכים שוב חיי יצירה עצמית. רק בפנות האלה מוצאת העצמיות הלאומית את תקונה. וביתר מעשי ישובנו היו אחרים היוצרים, ונחבאים אל הכלים, ואנחנו הצועקים ומרעישי־העולם. אפילו מכירת תפוחי־הזהב העברנו אנו, עם הסוחרים, לסוחרי הארץ. על העץ היו מוכרים אותם להם למרות ההיזק שהם מביאים לעצים בשעת הקטיפה, הנעשית לא בידים רכות כל־כך; הם היו אפוא גם כובשי השוק לרבים משלנו. אלה תולדות “אלתר יכנהז” של מנדלי, אשר את העגלה שלו מוציאות מהבוץ בנחת ובשלוה ידי עשיו, והוא מצויץ בטליתו ומרעיש תבל ומלואה…

בדרך־הרוח באנו, וברוח אנו בונים. אנו “מנשקים” את עפרות ארצנו ולא “מעבדים”. תמיד הפה ולא הידים. בידינו אנו בונים את הסביבה הזרה, אשר מפניה ברחנו; והיא כבר תוקעת את צפרניה עכשיו, כשאנו החלוצים מרובים במשקל ונותני הטון. אבל הספקולציות בקרקע, הרוחים הקלים, המקח־וממכר והתגרנות מביאים הנה לא את היסוד הרצוי לנו: מביאים נושכי־נשך ופושטי־רגל, לועגים לכל קודש, חולי־גוף וחולי־רוח; הם יבראו את הסביבה והם יהיו נותני הטון. מקרב ביתנו מקימים אנו לנו סביבה זרה נוסף על זו המקיפה אותנו. מתנחמים כי בעלי קולטורה גבהה לא יבלעו מבעלי קולטורה נמוכה. אבל העובדות מטפחות על פנינו. גם פה אין שווי־משקל, ברוחנו: גם פה להוטים אנו אחרי רבוי השפות ומחקים מנהגים ונמוסים פראים, ועוד רואים בהם אותות התחיה. עם ששרשיו באדמה, ולוא אם גם נמצא במדרגה תרבותית נמוכה יבלע עם ששרשיו בשמים ולוא אם גם תרבותו מגיעה השמימה. ולמה היה לנו לכתת את רגלינו הנה; אנחנו היינו יכולים להיות אכולים מבעלי תרבות יותר גבהה, בלי הוצאות יתרות.

תחת שמש ציון הלוהטת נובלים פרחי התחיה, שצמחו תחת שמי הנחושה של הגלות, ותחת הלמות מעדרי בני ערב לא יעלו חדשים. ביד העובד היינו יכלים להפקיד את הכל: את אדמתנו הנרכשת לנו במח עצמותינו ובדם לבבנו ואת רוחנו. העובד היה מבטיח לנו את הסביבה העברית הבריאה, את שלמות הנפש, את גלוי העצמיות, את אחדות הרוח ואחדות השפה. להעובד החי מאדמתו אין צורך בשפות רבות, אין צורך בתרבות זרה המתפרנסת על חשבוננו; הוא היה בורא לנו את התרבות האמתית, את התרבות החיה לא בספרים ולא “בעבר רחב־כנפים”. הוא היה משיב לנו את שוי־המשקל ברוחנו, שלא נתעה מני דרך, שלא נתחיל מהגג, כשאין יסוד: שלא נתחיל מאוניברסיטות ומ“מרכזים גבהים”, כשאין לנו עוד אדמה. לו כל המוסדים האלה אינם נחוצים. בטוחה היא יד העובד, ואשרי הנשען עליה. רק בה יש ערך לספרי המקנה שיש לנו על אדמתנו שאנו רוכשים. בלעדיה הם נייר לצור על פי צלוחית. כי מהיום, אשר האדמה תהיה נחלת עובדיה ולא בעליה, מפחדות אומות עצומות וכבירות הנשענות על חרבן ועל קשתן; והיום הזה בא יבא בהכרחיות השתלשלות המאורעות. עם, שיש לו המון עובד אדמה משלו, שוחק ליום אחרון; מה לו ראובן ומה לו שמעון; אבל אנה באים אנו. 

ל“יום אחרון”? הבטוחים אנו ביום מחר? אנחנו יכולים להיות בטוחים ב“נצח ישראל שלא ישקר”. אנחנו יכולים להאמין, כי בתוך שנים עשר מליונים יהודים החיים בעבדותם ימצא תמיד איזה קומץ, שלא יחפץ להטמע ולא יוכל להטמע וישאף לשלמות הנפש ולהתגלות העצמיות ברוח ובחומר. אבל איננו בטוחים כי בדגל הזה יחזיק “דור התחיה”, אשר יקום תחת שמי ציון. איננו בטוחים כי האויר יעשה זה. ביד העובדת היינו יכלים להיות בטוחים, “בקול” ובאויר – לא! אנחנו רואים כי הכל נעשה חולין. החלוץ מפנה את מקומו ובא הקַרְיֶרִיסט. הוא ימלא את הארץ. הספיקולציה, הרדיפה אחרי רוחים קלים, המוציאה את האדם מעולם העבודה ומפקיעה את האדמה מידי “העובד” העברי, עוד תפקיעה גם מרשות “הקפיטל” העברי. למין הצד במים עכורים יש חוש ריח, כל ארץ חדשה הוא מציף. האפנדי היהודי לא יהיה טוב מהמקומי, ובבניו אנו בטוחים עוד פחות. האציל הארופי מחובר באלפי נימין אל אדמתו, אע"פ שאינו עובדה; כל מסרת מעמדו יונקת ממנה; סולם־גזעו מוצג בה, והדרת⁸ שיבת הדורות חופפת עליה; הוא יחזיק בה גם מתוך יסורים. אבל בין האפנדי ובין אדמתו אין שום קשר. הוא רק נושך נשך, והאדמה שהוא מחזיק בה אינה אלא מקור רבית וספקולציה. וככה יהיה גם האפנדי היהודי, אשר ישב באיזה “תל אביב”, ואדמתו תעבד בידי זרים. מטרות לאומיות? התנקשות בנפש האומה? המביא דברים דקים כאלה בחשבון האפנדי המקומי? המביאים אותם בחשבון אילי־הכסף שלנו בגולה? ואויר הארץ לא יטהר גם את אלה המתאחזים פה. כבר היו מקרים שצאצאי הלוי, זה שנשפך דמו על אדמת הקודש בְשָׁרו לנו שיר “ציון השואלת לשלום אסיריה”, הפכו את נחלתם לבני אלה ששפכוהו, ומוכנים הם גם עכשיו להפקיע את נחלתם לזרים. הם אינם שואלים לאלהי הקונה, אלא לכספו. “חוטר” זה, היוצא מגזעי מוצאי גולי ספרד, עוד יצא מהגולים המבשרים לנו עכשיו תקופת התחיה. הנצנים הראשונים כבר התראו. בעד בצע כסף יש כבר עכשיו החותרים תחת עבודתנו, המעמידים אותה בסכנה ומוכנים להבנות מחורבנה. ואם לא נברא בעוד מועד את היד העובדת, אשר תתן חחים באפם ותבלום תאות כבושם, להם העתיד, להם הארץ! כי אלו אינם “בני קרח” האחרונים כפי שנוהגים להתנחם בתנחומי הבל, אלא – “העורבים” הראשונים, המכסים בכל ארץ חדשה עין השמש, והמבשרים גם לנו בארץ האביב הנצחי חורף ארוך וקשה…

ו. הַלְאֲמַת הַקַּרְקַע.⁹    🔗

צעד בצעד עם ישובנו הולכת הספקולציה בקרקעות: בכל פנה שפונים אורבת היא, ואפילו על העמדות המעטות הכבושות בכספי הלאום מניחה היא את כפה. כלכל תנועתנו יש גם לה שפל וגאות: יש לה שנות שובע ושנות רזון: “התעוררות־הרוחות” מביאה לה תמיד גשמי הברכה. אבל קצירה ובצירה לא שבתו כל עוד הישוב בארץ גם בשנים רעות; ואף רגע לא פסקה פעולתה. לא רק בתקופת “הבהלה” של העבר הקרוב ולא רק בתקופת “הזהירות” של ההוה, אלא נם בין תקופה לתקופה עבדה הספקולציה ותעשה סחורה בכל הקדוש לנו. בעיר הקודש עברו בידי אחינו “שרידי מחמדינו” לזרים; ביפו נמכרים לא לנו בין תל אביב ובין העיר הישנה מגרשים שהיו ברשותנו. בכל מושבה ומושבה נמצאים שטחים גדולים של אדמת בור, שבעליהם מחכים לעלית “השקל הקודש”, המעלה תמיד את השער על הקרקעות, בשעה שרבים באותן המושבות רעבים ממש לחלקות אדמה. על־יד מושבה אחת רכש אחד שטח גדול אדמה, והוא רוצה – כפי שאומרים – למכר דוקא חלקים חלקים וליסד מושבה בפני עצמה, בכדי להבטיח את יבולו שיהיה מלא וגדוש (היה זמן שהיה אומר שימכר את אדמתו למי שירבה במחירה ולא ישאל לאלהי הקונה). במושבים קטנים הרויחו מאה פר' על כל דונם. והתוצאה היתה, הוה ותהיה רק אחת: בישוב הצריך לעמוד לפי כל הדעות על העבודה העברית תכריע תמיד המנה, ולאלה שאין כחם אלא ביד העובדת אין חלק ונחלה בארץ הבחירה.

כחזון יום יום היתה הספקולציה. אף רגע לא נסגרה הבורסה של הקרקעות, הקימת כמעט בכל מושבה הגונה. כמעט כל בעל נחלה הגון חוטא בספקולציה, חוטא למצער במחשבה. כמה פרדסים נטעו לתכלית זו: גם ה“בהלה” של הזבל החימי היתה תוצאה של הספקולציה; בין לילה חפצו להמציא עצים גדולים לשוק. בפי אחד היה מרגלא: “רואה אני שהעץ נחשל, “שופך” אני על שרשיו כמלא הקופה חנקן וזרחן, “דופק” בו ואומר לו – הזדרז וגדל!” בכורים הבאים מתוך בהלות כאלה לא ישרו את הברכה על קוניהם; בבכורים כאלה הכל רקוב מתחילת בריתם.

בשנים כתיקונן היו הרבה נחלות כחנויות קטנות לבעליהן, שהמסחר בה היה העיקר, והעבודה באה בחשבון עד כמה שהמסחר דרשה; בתקופות התעוררות היה פורץ המסחר, והתרבו הסיטונים, והיו מתאגדות חברות מניות קטנות. אבל תמיד היה חסר לרבים אותו הקשר האורגני, אשר בין האדמה ובין עובדה; זה הקשר המשתזר רק כשהעובד רואה באדמתו מקור מחיתו התמידי, ולא סחורה העומדת תמיד למכירה לכל מי שירבה במחירה; זה הקשר, אשר בהתקימו יש תחיה, ויש התגברות היצירה, ויש רעננות הכחות, ויש בטחון בהוה ותקוה לעתיד; ובהסתלקו – מתחילה ההתנונות, ובאה התליה באויר, ומתפשטים כל נגעי הגלות ופגעיה גם על אדמת התחיה…

אנחנו שבנו אל האדמה באמרנו לחדש את נעורינו ולהחליף את כחותינו בעבודה של יצירה. אבל את הפלא הזה אין ריח האדמה עושה, אלא “עבודת האדמה”, רק בתחומיה יש דרך אחת ואין שניה לה לכחות־היצירה; ישרה היא, אי־אפשר לסור ימינה או שמאלה ממנה; מנקודה אחת היא יוצאת ולנקודה אחת היא מוליכה: לכבוש הטבע ולגילוי אוצרותיו! רק על ציר זה יכל להסב כח היצירה ולחולל גדולות. אבל המסחר באדמה מפנה שוב את היצירה למקומות, אשר מהם בורחים אנו מנוסת חרב; בתחומי מסחר זה אין האדם נבנה מגלוי אוצרות הטבע, אלא משליחות־יד באוצרות חברו; בתחומים הללו מתרכזים כל מעינו והגיגו של האדם: בבקשת נתיבות לכבוש חברו, בגנבת־הדעת ובאונאה, במקום לרכזם בכבוש הטבע. אנחנו שוב מזניחים את העבודה הפרודוקטיבית, שאותה לא יכלנו למצא בגולה, ונותנים את עינינו בלחם הקלקל. כתגרים המפרכסים ומשרבטים את בהמתם, בהוציאם אותה לשוק, בכדי שתהיינה שערותיה זקופות ועורה חלק, כך יש אשר עשו בנטיעותיהם. מה תקוותינו איפוא כי ניחל, אם כל הגלות נסחבת מאחרינו.

לא רק בשעת גאולת האדמה העלאת השערים היא חטא, אלא גם כשהאדמה כבר עברה לרשותנו. הגאולה עומדת רק על העבודה, והספקולציה מסירה את לב בעל הקרקע מהעבודה, וחותרת היא תחת הגאולה. התחלת הגאולה היא איפוא בבלימת הספקולציה בכל מקום – גם ברשות הפרט ועל קנין כספו; כי ספקולציה זו אינה פחות מסוכנה לכל שאיפותינו, מאשר זו הבאה בשעת גאולת האדמה מזרים. שאלת הספקולציה היתה לנו גם לשאלת השאלות, ושנים על שנים אינה יורדת מעל עמודי “העתונות המפלגתית” ובכל אספה ואספה דנים עליה הפועלים. ועכשיו לפתע פתאם¹⁰ הזדעזעה ה“עתונות הלגלית” ותבא לדבר משפטים בשער עם הספקולציה ולהראות לכל, כי גם לה יד בלוחמים. ברוך מקיץ נרדמים! כדרכה: בפקחות מעשית, בבטחון בעל ביתי ובפסוקים ו“שמות” מ“אמת מארץ־ישראל” באה עתונות “אביקטיבית” זו לגער בשטן המשחית ולאמר לו: הרף! הרגעי איפוא עתה, בת־עמי, והשקטי במכונך; הספקולציה כבר עבר תעבר, ורשתה בעשן תכלה. כי אריה שאג – ומי לא יירא? נביא אלהים דבר – ומי לא ישמע?…

בדרך הרפואה המודרנית מרפאים עכשיו גם את נגעי החברה; בדרך הרפואה הנלחמת במחלות על־ידי אמצעים המפסיקים את הסבות והגורמים, ולא בסממנים ו“פטום הקטרת”. את הקדחת באים לעקר לא בחינין אלא ביבוש הבצות ובטהרת הרוחות. כי במקום שיש בצה, בהכרח שישרצו וירבו יתושי הקדחת, ואין מנוס ואין מפלט.

ואנחנו למעשה שכחנו אפילו את תורת התחיה השגורה, לכאורה, כפי כל, ושגם ישנים הנעורים מתרדמתם חוזרים עליה; ויום־יום, שעה שעה מתכחשים אנו לעיקריה, שגם יסודם בשטת הרפואה המדעית ולא ברפואת אלילים. לנו אומרים מתנגדינו: למה העבודה הזאת לכם. השנאה תחלף. ובאחרית הימים וכתתו את החרבות לאתים וחניתות למזמרות; ודבש וחלב יהיו תחת כל לשון, ואחוה ורעות תשכנה בכל לבב. אבל אנחנו אומרים אחרת. הארץ כבר מלאה דעה כמים לים מכסים וישועתנו עדיין לא באה. הנה חזון אחד נתמלא. והכל כמנהגו נוהג, ולנו לא הביא לא אור ולא חום. איננו חפצים איפוא לבנות את עולמנו על דברי חזון ועל מוסר; צדק, יושר ורחמים לכל הנברא בצלם – אלו הם שעשועים לשלוי־עולם ופרפראות לשבעים; ואנחנו רעבים ללחם חקנו; לנו דרוש יסוד ממשי, חומר ולא רוח לבנין עולמנו; את הרעה משרשה אנו חפצים לעקור; את הסביבה, השוללת ע“פ עצם הויתה כל גזל וחמס, הסביבה ה”חסומה" בפני שנאת עמים, אנו באים לברא. והנה בד' אמות שלנו, בתוך אותה הסביבה החסומה בפני מזיקים העומדת להבריא וב“אמת־הבניין” שבידינו באים אנו להניח כיסוד את השקפת מתנגדינו, המאמינה כי במוסר יכונן עם ועל מוסר יחיה. אנחנו מבקשים לנו את הסביבה הבריאה, שתפיח בנו רוח הדשה, והספקולציה עומדת כצר נגדנו; והנה באים בתוכחות ובדברי כבושין, בצדק אל ובדברי זעמו להפיל את מבצריה, ומאמינים אמונת אומן, כי מה שלא עלה למשה אבי הנביאים בחוקיו ובמשפטיו, יעלה בידי “בני משה” בתורתם ובמוסרם הם… 

בכל מקום שיש בצה בהכרח שיהיו יתושי קדחת. ובכל מקום שנברא ישוב קפיטליסטי מוכרחה לבא ספקולציה בקרקעות. שאו עיניכם קצת למרחקים, מעבר לד' אמות שלכם, ותראו את שלטון הספקולציה. ממשלות חזקות אינן יכלות לכבש את יצרה. וכאן – אומרת “הפקחות המעשית” – יעמדו ראשי המשרד והבנק בפרץ! במה ואיך יעמדו? היתנו מצור עליה, הישפכו סוללות? ושניהם בני־אדם הם ולא אלים; כחם המעשי אפס גם עכשיו, וכחם המוסרי אמנם עדיין למעלה מזה, אבל בהתחזק ה“מחנה”, ירד גם כח מוסרי זה לאפס. ואם ישמעו עוד היום להם, מי פתי ויאזין להם מחר. אם הבנק שלנו לא יקבל פקדונות, יש, ברוך השם, לקפיטליסטים בנקים לא לאומים שיהיו תמיד פתוחים להם. ואם איזה עסקן משלנו, יהיה כלו נקי־כפים ובר־לבב, ותהיינה כונותיו היותר רצויות, יכנס לאחת החברות העושות סחורה בגאולתנו, בכדי שיוכל לעמד על גבן ולשמר את “טהרת מוסריותן”, סופו להיות בנופלים; כי הרבה נסו כהבעל שם טוב לרדת, בכדי להעלות אחרים אתם, ומכיון שירדו – שוב לא עלו… כי יחד עם האינציטיבה הפרטית האידיאלית באה גם זו שעיניה תמיד בכיסה; ובמקום שהיא תתקע יתד, עלינו להציב מצבה ולחרות: פה נקברה עוד תקוה אחת מתקוותינו המעטות!…

הכשרת תנאים להתפתחותה מבקשת האינציטיבה הפרטית ממוסדינו הצבוריים. אלה הם התנאים שהם מכשירים לה – תנאים טובים לספסרות! בשטה מקור הרעה, ולא במוסד זה או אחר, בעסקן האחד או השני. ושטת ישוב, שיסודה לכאורה בגאולת עם, ובנינה לא על היד העובדת, שבלעדה לא תתכן גאולה, אלא על בעלי המנה, בהכרח שתהרס בידה האחת את אשר תבנה בשניה. בוני ישוב, המוכרחים בעקבות השטה הקימת להיות לסיטוניים, המכריזים על סחורתם ומושכים קונים לא “למען ציון”, אלא למען “עפרות זהבה” הנותנים רבית לקפיטלים, צריכים לברך על הרעה הנגררת אחרי הקפיטלים, כשם שמברכים הם על הטובה שהם מביאים. לא בידינו להציב תחומים מאיזה מקור צריכה לבא הרבית. הקפיטל הבא לשם רֶוח פורץ גדרים קימים, ואינו סובל שיקיפוהו גדרים בל ידעם; לו דרוש חפש הבחירה, ומרחב המקום, ואפשרות ההתחרות; אלו הם כלי זינו במלחמת כבשונו, ועליהם אינו יכל לותר; ע“פ טבעו בועט הוא בכבד, אם יכל הוא להוציא פירות מהקל; אם המסחר באדמה מכניס יותר יאחז בו, ולא ינוע על עבודה המכניסה פחות לשם חבה לאמנות ואפילו לא לשם חבת ציון; אי־אפשר לבא בפני קפיטל בדרישות של גאולה בשעה שמשכוהו לשם עסק גרידה; המסחר הוא מסחר המתנהג ע”פ החוקים שלו. במקום שיש הרבה קונים, בהכרח שיהיו גם הרבה מוכרים; במקום שהאדמה נגאלת בכסף ועוברת מיד ליד בכסף, בהכרח שיקומו הרבה “גואלים”; רק במקום שיש קונה אחד אפשר לגדר גדרים למפקיעי שערים. תמיד מדברים על הספסרים ה“גואלים”, המעלים את השער בשעה שהאדמה עוברת לרשותנו, ועוברים בשתיקה על הספסרות השולטת תמיד לאחרי שהאדמה כבר נגאלה. נניח כי עלה בידנו להגביל את הספסרות שלפני גאולת הקרקע – האם הכל כבר כשר וישר? הלא גם לאיסור זה יש טעמים ונמוקים; והטעמים הם, מפני שהספסרות דוחקת את היד העובדת – והם נשארים תמיד בתקפם. כי אחרי “גאולה ראשונה”, שנעשתה אפילו כדת וכדין ע"פ מוסד אחד צבורי שאסור להתחרות אתו, הלא עוברת האדמה לרשות היחיד, המשתמש בזכות בעלים גמורה ועושה הוא בה כאדם העושה בתוך שלו; והדרך לספקולציה שוב פתוחה; והדרך ליד העובדת, שאין לה אלא כחה ושריריה, שוב סגורה; והתקוה להיות עם יוצר ככל העמים שוב נתלית באויר; ומלאך־המות מה לי איפוא הכא, מה לי התם…

בעקבות כל ישוב קפיטליסטי ועוד הרבה, הרבה לפניו צועדת הספקולציה. תוכחת מוסר שיעצרוה בדרכה? – לחישה על המכה וקמיעות של “בעלי־שם”; בכח נלחמים נגד רעה חברותית, ולא בדברים. אפילו החינין, הנושא בתוכו גרעיני מות ליתושי־הקדחת, אינו יכול להחזיק בקושי אלא ישוב צהוב, חור ועלוב, העומד על עברי פי פחת כל זמן שהבצה קימת. ממשלה הנשענת תמיד על הכח ולא על המוסר, מתחילה במקרים כאלה מעקירת הבצה. לנו אין לאסוננו כח כזה, אל נפזר איפוא, למצער, להבל ולריק את המעט שיש לנו. לעקירת הספקולציה משרשה אין עצה ואין תבונה מלבד הלאמת הקרקע. ממשלה הבאה לברא ישוב עובד בריא מתחילה בחוק ההלאמה, מתחילה מנעילת דלת בפני הקפיטל, שמכיון שהוא נכנס אינו אוהב פשרות וחצאות, אלא דורש זכויות שלמות בלי שום הגבלות. תריס בפני ספקולציה אפשר במקום שיש רק קונה אחד ולא הרבה. כשהישוב שלנו הלך בדרך הנכונה; כשהברון בנה אותו, והוא היה הקונה היחידי, היה יכל להחזיק בחרצובות ידועות את מפקיעי השערים; אבל אם גם גאולת האדמה עלתה בפעם הראשונה בדמים מרובים, שוב לא יכלה לעלות, מפני שלא נמכרה בכסף אלא נתנה לעובד; באחוזות המעטות הנמצאות ברשות הקרן הקימת אפשרית רק הפקעת שערים בפעם אחת; ואלמלי להקרן הקימת היו האמצעים הדרושים לבריאת ישוב עובד, היתה היא הקונה היחידה והיתה יכלה גם בשעת גאולת הקרקע לבלום את מפקיעי השערים. כחותינו עכשיו דלים ורשים; נשמר, למצער, את העמדות הכבושות, ונשים גדרים לאלה שנכבש בכספי הלאום: אחת היא אם מכספי הקרן הקימת או מכספי צבור אחרים, שלא יעברו לרשות היחיד. ואת כל מרצנו ופעולותינו נרכז כנקודה אחת: להרבות את אוצרות הלאום, בכדי שנוכל להרבות ולהרבות עמדות חדשות, שאין לפרט שליטה עליהן. ובמרכז עבודתנו ובראש שאיפתנו העמידו את הקרן הקימת ואת כל המוסדים, שיעבדו אתה יד אחת, לבנות ישוב חי על העבודה, ולא על תגרנות וספסרות. משלילת הספקולציה באה גם הסתדרות הפועלים לחיוב, בקבלה בפרוגרמה שלה את הפרנציפיון של הלאמת הקרקע בכל מקום שאפשר להגשימו בחיים; עיקר זה עוד יהיה אבן הפנה בכל עבודתם ואבן־השואבת לכל כח צעיר ורענן להטפל למחנה העובדים. ולחיוב זה צריכים לבא כלנו; כל הישוב צריך להבנות על יסודות אחרים, יסודות השוללים ע"פ מהותם כל ספקולציה, מפני שאין בכלל קניה ומכירה; הישוב החקלאי צריך לחזור למסלולו הראשון – להבנות בכספי הלאום, ולא בקפיטלים פרטיים. כל הישוב הקים הוא שלילה אחת, ואין קץ לנגעיו; ובצעקנו מעצמת מכאובנו, בין שאנו מראים על העבודה הזרה ובין שאנו מראים על הספקולציה, אין כונתנו לשרף בהבל פינו את החוטאים – במה שאיננו מאמינים – אף לא להעביר מן העולם בדברי מוסר את החטא – במה ששוב איננו מאמינים; לא לספסרים, שיעשו תמיד את שלהם, ולא לבעלי נחלות, שיבקשו תמיד את הפועל הזול והמשתעבד להם, ולא ליתר האנשים החוזרים תמיד אחרי ההכנסה הקלה אנו מתכונים; אלה לא יקחו מוסר. שנוי ערכין בכל עבודת הישוב אנו דורשים. לקברניטינו מכונה קריאתנו – הקריאה, שתמיד חוזרים אנו עליה: הספינה שנמסרה בידכם טובעת, ואתם חושבים שחותרים אתם אל החוף ואומרים שירה…

הלאמת הקרקע¹¹.

אדמת המושבים אינה צריכה להשאר קנין הפרט; אלא נשארת ברשות קרן הקימת ישראל; המתנחלים נשארים בגדר חוכרים לצמיתות; זכות החכירה עוברת איפוא בירושה, אם היורשים יהיו עובדים. דמי החכירה נערכים מתקופה לתקופה; והתשלומים הראשונים נגבים רק כשהאדמה מתחילה לתת הכנסה מלאה. כל ממשלה העוסקת בישוב משחררת את המתנחל בשנים הראשונות מכל מסי הארץ; בהתישבות הפנימית בספרד חפשי המתנחל מהם במשך 5 שנים ובסיציליה עוד יותר. והמתנחל שלנו, הנושא במשא כבד כמו העשור והוצאות המושבה, צריך להיות פטור למצער מדמי חכירה, עד אשר הוא עומד על רגליו.

החוכר משתמש בכל הזכויות של בעל, מלבד במכירה ובמתנה; כשהוא עוזב את אדמתו עוברת היא לרשות המושב, והוא מקבל חלף העבודה שהשקיע בה להשבחתה סכום ידוע לפי הערכת מומחים. כי על העלאת מחיר האדמה פועלים שני גורמים: ההשבחה והתרבות האוכלוסין; עודף המחיר הבא לרגל השבחה הריהו פרי העבודה – רכושו הפרטי של העובד, שלאחרים אין חלק בו. אולם עודף המחיר הבא לרגלי התרבות האוכלוסין, מבלי אשר בא באדמה שום שנוי לטובה, ולפעמים באים עוד בה ע"י התדלדלות שנויים לרעה, – עודף זה הוא רכושה של כל החברה, מפני שעל־ידה הוא בא, ואין ליחיד חלק בו.

לנו אין כיום הזה עסק עם תקון העולם, עם כקשת נתיבות לצדק וליושר, אבל אנו רוצים לבנות ישוב, שבלי ידים עובדות לא יוכל להתקים; ואותן לא נמצא במחנה בעלי האמצעים, אלא בין מחסרי אמצעים; מי שיש לו הסכום הדרוש אפילו לסידור משק זעיר לא יעבד ע“פ רוב בעצמו. מה צריכים אנו איפוא לעשות? – לפתח דרכים לצמאים לעבודה! ומה אנו עושים? – אנחנו סוגרים אותן בפני אנשים כאלה. על איזה ציר צריכה לסב ההתחרות החופשית של הרוצים לעמד על הקרקע ולעבדה בעצם ידיהם? על כחות העובד, שריריו, חריצותו ומסירותו לעבודה; ועל מה התחרות זו נסבה? על הפרוטה; היא מכריעה את הכף. הכה יברא ישוב עובד? אפילו בתוך התחומים הצרים, שנקבעו ליד העובדת, נותנים “שלטון בית” לפרוטה, שהיא מסיגה אותם; באדמה, שנקנתה בכספי הלאום, נותנים אנו לעשות סחורה, ולהעלות את המחירים לגבה מבהיל, ולהוציאה ע”י ספקולציות מיד העובד. ואם במושב הנבנה על־ידי חובבי־ציון אפשר הדבר, שירויחו על כל דונם מאה פר', מבלי אשר השקיעו עבודה באדמה (מעשים כהויתם!), הלא יצא, כי דרך דלת אחת מכניסים עובדים, ודרך שתים מוציאים אותם החוצה.

השארת זכות בעלים גמורה למתנחל על האדמה הנמסרת לו גוררת אחריה קלקול שני. אנו חיים בתקופה שהסתפקות במועט אינה נחשבת לסגולה הראויה למופת. כל אדם שואף לשפר את מצבו ולהרבות את הכנסותיו; ושאיפה זו, אם אינה מגדישה את הסאה, היא בריאה ומפרה את כח היצירה. לפי התנאים הנוכחים נחשבת הכנסה של מאה פר' לחודש למספיקה בעד משפחה עובדת. אולם להכנסה כזו לא יגיע העובד בדרוך חק כף רגלו על אדמתו, אלא לאט לאט; גם לא יוכל להסתפק בהכנסה זו בכל ימי חייו, אלא יצטרך להגדילה. אבל משק זעיר נחשב רק אז לבריא, כשכל צנורות השפע שלו נמשכים מהעבודה ולא מתגרנות פעוטה. כשיש לעובד רק דרך אחת, הוא מוכרח ללכת בה, אפילו כשתהיה קצת ארוכה וקשה; אז כל מעינו והגיגו מתרכזים בנקודה אחת – בשכלול העבודה ובהבאת המשק לידי שלמות, בכדי להגדיל אה ההכנסות. אולם אם משאירים דרך קלה המובילה להכנסות – דרך הספקולציה בקרקעות – מי זה פתי ויבחר לו דוקא את הקשה… 

יש החוששים, כי הפקעת זכות בעלים בעסקי מכירה תחליש את רוח היזמה של המתנחל, והכרת זכות זו תגבירה. אם גם נניח, שיש איזה יסוד להשערה זו, אין השכר של אותה הזכות שוה בקלקולים הרבים הנגררים אחריה והחותרים תחת עיקר העיקרים. אולם בכלל מפריזים על המדה בחששות כאלה; בארצות רבות יש לממשלה אחוזות גדולות, הנמסרות בחכירה למשך שנים רבות, והכנסותיהן אינן קטנות משל אחוזות פרטיות. ובכל אופן לא לבעלי האיניציטיבה הפרטית לבא בנימוקים כאלה; הם הלא רואים את “קץ הימין” בישוב, התלוי כלו בעבודות שכירי־יום, שלהם בודאי אין קשר להאדמה הנעבדת על־ידם; ואם שכירי יום יכלים להוציא מתחת ידם עבודה פרודוקטיבית, חוכרים מכל־שכן; כי בחפש האישי של החוכר לצמיתות יש יותר כח־מושך אל האדמה וכח־דוחף למעשים וליצירה, מאשר בה“יַלַה” ובשבט הנוגש של העומדים על גבו של שכיר־היום, שלו נשארה תחת שמי התחיה הזכות היחידה – לקחת בכל עת ובכל שעה את מקלו ותרמילו וללכת לאן אשר ישאנו הרוח…

ז. הַקֶרֶן הַקַּיֶמֶת.¹²    🔗

– – – כבכל דבר, אשר נגעה בו יד הרצל, היה גם ביסוד הבנק והקה“ק מעוף החולם הגדול ורחבת־האופקים של אמן־החיים. כבכל דבר, שיצא מתחת סדן היצירה שלו, נשמע דפק לב האומה גם במוסדים הללו. הוא לא צלל בנבכי מחקרי “חכמת היהדות” ולא גלה בהם נסתרות; לא דלה מתהומותיה פנינים, ולא העלה לבאי־עולם את האור הגנוז בתוכה. גר היה ב”יהדות" וזר ורחוק לה, אבל אזרח ותושב בין “עם היהודים” ומרגיש את חייו בדקות ההרגשה של האמן הגדול; בלבו נשא אותו, עם כל צערו ותקותיו, ולכן בחוש האמן מצא את המפתח ללב עם עקש ופתלתל זה. אולם יורשיו ושומרי מצוותיו העריצו בו רק את החוש ה“מסחרי” שלו, שהבין גם את ערך הכסף, ולחלומות החולם נטו רק חסד; גם חוזה חזיונות זה, גם איש מעולם דמיון זה ידע מה הם דיבדנדים ורבית מהי: וכסף זה ודבדנדים אלה הלא הם, הבנקירים וסוחרי־תבל, יודעים יותר איך לשמר עליהם, ואיך להרבותם, ועל מה להוציאם. ואחרי מות החולם באו ב“אדרכתא” גם על הרכוש הרוחני, שתמיד היה מרום ונשא מהם. גם על החלומות הרכים הניחו את ידם ויפרטום בפרוטות נחושת וברבית קצוצה והוציאו אותם לבורסה… ואינם מרגישים כי מחלומות החולם חיים גם הדבדנדים שלהם, וקטנים נשארו מפני שלהם חסר החלום. ומתנגדיו בחייו פרטו חלום, ששאף להחיות עם, בחלומות השוים פרוטה: בחלומות של “מושבי בועזים”, שלא יתנו שאנחנו נכלה בין האומות, ו"גויי־שבת', שלא יתנו שיכלו הם – המושבים…

דלים וריקים נשארנו למרות הדבדנדים, מפני שאבדנו את המפתח ללב האומה; אבדנו את מטה־הקסם, אשר בו מעוררים לתחיה עם נוטה למות. אנחנו עזבנו את ההמון הנודד, חדלנו לדאג לו, ולכן נעקר מקור החיים, אשר ממנו שואבים עוז, אשר ממנו משתפכים גם “נחלי זהב”. מקרקע העם צומחים גם הרוטשילדים וההירשים; ולא רק הפרוטות המצטברות בשופרות קרן־הקימת וקערות ערבי־יום הכפורים; מי שעומד על קרקע זה ודופק על לב העם, ידע גם לפתוח לבבות אבן וארונות ברזל סגורים. רבי שמואל מוהליבר לא היה סוחר; הוא לא בא “לנדיב הידוע” בפרוספקטים, כמה יכניס דונם שקדים וכמה תפוחי־זהב; אבל גמגם בודאי כדברים האלה: הנה עם עולם וגוי קדוש הולך וגוע. באו מים עד נפש ואין פודה ומציל. ומעבר לים הגדול משתטחת ארץ הבחירה, ובאדמתה החרבה יש עוד כיום הזה קסמים להחיות עם זה ולחבר חלק ממנו אליה, ולתת לחם לרבבות נודדים, ואתה תוכל להיות בין הבונים. לחם לרבבות נודדים! עבודה לצמאים אליה! חיי חפש למבקשים אותם בתוך העבודה ולא ברבית: אלו הן מלות הקסם המקיצות נרדמים! ובשם המון עובד זה בא שליח העם הזה, ובזה פעל. ואלמלי אחד ממנהיגינו היה משיג במעשיותו ובכח חשבונותיו את החלק המאה ממה שהשיג רב זה, לא היה נשאר בודאי ב“ספר הזהב” אף דף חלק אחד, שלא היה נרשם לשמו לזכר עולם.

ברוחות חולפות ובזרמים עוברים תלינו את עתידותינו. ורוח חולף הוא הקפיטל הפרטי, אשר פעם אחת יביא למראית עין גשם־ברכה אחד תחת שמי התחיה ואת כל טובו יריק תחת שמים אחרים. רבית לקפיטלים ומרחב לעבודה קפיטליסטית אפשר למצא בארצות אחרות יותר. גם “בארץ הדמים” לא לנצח תגזר החרב המתהפכת, ולא לעולם יהיו סגורים שערי החכמה. ובשחור־אדמתה יש לקפיטל כח מושך יותר מאשר לעפרות ארצנו; ובתכלת ה“מונדיר” של היכלי החכמה יותר קסמים לשוחריה (אשר ינהרו לקחת תורה מציון ואשר יהיו החלוצים לאבותיהם, שלפי המאמינים בכח הקפיטל הפרטי ובמרכז הרוחני, יבאו ב“כנפי רוח” זה בעקבות הבנים ויתנחלו על אדמת הקודש), מאשר בתכלת שמינו. שם יקטן־כח הדוחה, ופה – כח־המושך. כי גם פה כשהעובד לא ימלא את הארץ, ינעלו הרבה דלתות פתוחות. ועם התקדמות יושבי הארץ תבא השנאה אלינו, ותחת שמש מזרח תצמח ותעשה פרי מהר: ואז יחרב המקור, אשר אמרנו כי הוא יחיינו עד אשר תבנינה הנהרסות והשממה תקום לתחיה.

בהבטחת “דבדנדים” שמנו כל מעוזנו: בהם חפצים אנו להוליך עם נודד דרך ימים סוערים: על המלה "דבדנדוס' עומד המחוג בקומפס שלנו; כאשר נטה ממנה, חושבים כי כל ספינתנו חושבת להשבר; כמנוף ארחימדוס היתה לנו מלת קסם זו אשר בה אפשר לזעזע את כל עולמנו. אנחנו איננו שואלים איזו ערכין ישוביים בוראים מוסדינו הלאומיים, מה הם מוסיפים לישוב, במה הם מקדמים אותו, אלא כמה רבית הם מביאים, כמה אחוזים יתנו. דומה שתמיד הננו נמצאים בבורסה, ואין רוח התחיה מנשבת עלינו, אלא רוח נושכי־נשך. אנחנו חדלנו להבין, כי קרבנות האדם, שכל ישוב חדש אוכל, לא יסלו בכל דבדנדים שבעולם, ומהרוח אשר יערה ממרומי הבורסה לא יערה אדם למות נפשו.

את רוח עם נאנח תחת כבד העול ומתפרץ תחת הלמות כל פטיש לפתח חרצובות חדלנו להרגיש. ואיננו יודעים איך להטותו ולהפכו לכח־דוחה וכח־יוצר גדול. על מניות אינם בונים תנועת עם, ואנחנו הפכנו את כל תנועתנו לחברה של מניות. לא בקשנו את האנשים הנושאים צער עולם בלבבם, אשר לא המירו את אלהים בדונמים אדמה ואשר יכלים הם לעבוד לו לא רק בגופם ובנשמתם, כי אם גם ברכושם ובמאדם. כי אנשים הקרוצים מחומר זה – מחומר ההירשים והרוטשילדים – רואים בהשקעת רכושם באדמה לשם ישוב אנשים העובדים בזעת אפם, שיבאו אל המנוחה והנחלה בשבתם תחת גפנם ותאנתם, תעודה יותר גדולה בחיים, מאשר שהם בעצמם ישבו תחת גפנם ותאנתם ויראו איך שאחרים עובדים…

על פתחי הלבבות של האנשים האלה לא ידענו לדפוק והם ה“שאור שבעיסה” שבכל תנועת תחיה; הם ה“חומר התוסס”; ומה ימצאו בשממות תנועתנו, מלבד ריבית קטנה ודבדנדים השוים פרוטה. יותר מדאי חרש שבט הנוגש על גבו של הדור הצעיר, שרוב מנינו ובנינו נמצא ברוסיה, בכדי שימצא מרפא למכותיו ב“מושבי בועזים”. לו תנו חפש ומרחב, לו תנו שדה יצירה; במנוף אחר אפשר להניעהו: בעולם חפשי חדש שיבלע את כל ישותו! בקומפס שלו יעמד המחוג על הנקודה: חפש בחומר וברוח ועל פיהו יעביר את אניתו במים הזדונים. כי פה החפש לא רק שהנהו בגדר האפשרות אלא הכרחי; בחרשת־המעשה אנו מצוים ועומדים להיות אסורים בעגלה הכללית; איננו יכלים לברא לנו נאות־דשא במדבר החיים; שם מושל בכפה הקפיטל, ואנחנו בכל מקום שנתקע אהל, באיים בודדים ובארצות רחוקות, איננו יכלים להשתחרר ממנו. שם מי שבא לפרוש מן הצבור שוחה נגד הזרם. אבל בעבודת האדמה, מי שבא להעמיד את הקרקע ברשות הקפיטל ומפקיעו מידי העובד הולך נגד הזרם; ומי שמעמידו ברשות הלאום ומוסרו רק לעובד הולך – עם הזרם.

לבדנו יכלים אנו לבנות עתידות עם חפשי. – התחדשות החיים, משטר סוציאלי – אלו הן דברות, אשר מעוף להן וכח וקסם להן לגיס המונים ולמשכם אלינו לרעות בשדות עבודתנו ולא בשדות זרים. גם בלכתנו, לכאורה, נגד הזרם ההולך מן הכפר אל העיר, ובבאנו להסבו מהעיר אל הכפר הולכים אנו בכ“ז אתו כשהעובד יהיה בעל הקרקע. בדור שזרמים אנדיבידואלים מפכים אנו חיים; בדור שכל אחד שואף לשמור את עצמיותו; חרשת־המעשה היא הבאה בזרם־שכנגד חדש; עבודת האדמה – בזרם אנדיבידואלי מגביר־חילים המלוה אותם. חרשת־המעשה בולעת במכונותיה כל עצמיות, ומהפכת למכונות־אדם את כל הנסחב בעולם גלגליה. רק המנצחים יוצאים שלמים בגופם ובנפשם, רק יחידי סגולה והנשארים הם כמוץ בפני רוח, בלי בחירה חפשית ובלי רצון. את כח איתנים זה לא יכריע שום משטר חדש. גם ב”מדינת העתיד" ינהג עולם זה כמנהגו. מעוט שעות העבודה אינו משיב את העצמיות הגזולה; מי שיבקשה לא ימצאנה שם, אלא בחיק האדמה. ע“פ טבעה האדמה מפרה את העצמיות ומגבירה. היא ה”מורדת" היותר גדולה בחיים; בכח איתנים טבעי מפילה היא את המשטר הקיים: היא חדלה להענות “לבעליה” ומצוה את הברכה לעובדיה: החי עליה הוא תמיד אדון לעצמו ושורר בבית גנזי נשמתו.

בשחרור העצמיות הגזולה אנו יכלים להשיב הרבה אל האדמה. במשטר חפשי שאינו תלוי בשנוי המשטר הכללי, אנו יכלים להניע את כל הצמאים למרחב ולחפש ולאור. בבריאת מקורות מחיה לההמון האובד בעניו אנו יכלים למשוך את הנושאים מכאובו וחלים על שברו – את הרוטשילדים וההירשים, את כל הדור הצעיר הבורח מאתנו, מפני שהאלהים שהוא מבקש אינו מוצא אצלנו – הדור, שלו הכח וגם – הכסף והזהב. אנחנו צריכים לבא לידי הכרה, כי לא במניות ודבדנדים יבנה עם. אז גם הברונים הקטנים, המשקיעים את כספם במגדל, בכדי למשוך קפיטלים לבריאת אחוזות גדולות, אשר טעם אין להן ויסוד אין להן, ואבדו את זכות קיומן גם בארצות ששטח אדמתן גדול – ישנו את טעמם. הנדיבים האלה, אשר לא הרדיפה אחרי רוחים הביאתם הנה, אלא רוחות אחרות, והמעמידים את עצמם בפוזה של סוחרים השייכת עכשיו בתנועתנו לbonton, ותחת להראות איך מביאים דיבדנדים, מראים איך עושים דפציטים, – הנדיבים האלה במקום האחוזות יבראו מושבות לאכרים זעירים כמו עין־גנים לדוגמא; וכל אלה, השוגים בדמיונות ומצפים לתשועת הקפיטלים הפרטים, בראותם התהום הפעור לפניהם, יתנו גם את כספם לצרכי הלאום. עשרים מושבות אכרים זעירים מתוקנות החיות על אתן ומעדרן יכניסו יותר חיים גם יותר כספים לארצנו מכל מוסדי הרוח הגבהים שלנו, העומדים להבנות, ומושבות הבועזים המחריבות את המעט שנבנה. יראו רק כי בארץ־ישראל יש עובד, לא רק כשהקינומוטוגרף בא לצלם; שיש הטפוס העובד הרוצה לחיות מיגיע כפיו, ושהארץ יכלה לתת לחם לשובע, לחם ולא לשלוח הבנים לפריז – ואז ימטירו הכספים; אז ילכדו במצודתנו כל “לויתני הזהב”; כי אחד משלהם “בידו הנדיבה” יוכל לעשות בארצנו העזובה יותר מאשר אלפים “דגי רקק”, הבאים בכח “האנציטיבה הפרטית” ועיניהם סוף סוף נשואות לעזרה מן החוץ. 

הקרן הקימת היתה יכלה להיות מטה קסם זה, אלמלי היתה נשארת בה הנשמה, שהרצל הפיח בה. עכשיו, שהיא מפזרת את חילה לכל הפושט יד, יש לה חלק בכל ואין לה כלום; “תוכן־הענינים” של הדין וחשבון השנתי שלה, המונה בשם את פעולותיה הרבות, עשיר תמיד, אבל בכלן יחד אין בכדי להזין את הנפש ולתת לה תוכן. מפני שהיא מתפרטת במעשיה ברשויות הרבים של ישובנו, ואין לה שדה־עבודה אחת, שבה יתרכזו כל כחותיה ושתהיה כלה רשות־היחיד שלה, ניטל ממנה אותו הכח המושך, אשר יעשנה למשאת־נפש ויעורר את תשומת־לב הקהל, ויוציא לה מוניטין בכל השדרות הרחבות של העם. היא היתה צריכה להיות המתחילה בשטת ישוב של הלאמת הקרקע והתאחזות של האדם העובד, להתעסק רק בזה. – היא תהיה אז עניה ב“תוכן־ענינים” אבל עשירת ב“תוכן” אחר מלא, ותביא את העשר המקוה. כי רק מי שיתן חיים להמון העובד ותוכן להמבקשים תוכן בחיים יוליך את העם; יוליכו גם מעבר למדבריות ואוקינוסים רחוקים; ואפילו מעבר לים הגדול יוציא את שארית הפליטה, אשר באו לחנן את עפרות הארץ, ויקחם… כי עם המבקש ארץ לא לשם תאות הכבוש ולא לשם שוקים, אלא לחיות חיים עצמיים וחפשיים – עם כזה או שהוא נגאל על־ידי קפיטלים לאומיים גדולים, כמו בכל התישבות פנימית, או – אינו נגאל כלל…

 

II המושבות    🔗

א. מַצַּב הָאִכָּרוּת הַכְּלָלִי.¹³    🔗

בגליל באו מושבות־הפלחה עד משבר; ביהודה המצב אינו יותר משמח. הדור הצעיר נע מכבר אל ארצות אחרות לבקש לו בהן את אשרו; ודור־הולך חוגר שארית כחותיו ויוצא בעקבות הבנים. עכשיו איננו עומדים לפני הגירה בודדת, אלא לפני “הגירת צבור”; בתי־אבות שלמים עוזבים את נחלותיהם. הרואים את ה“אפטרופסות” בראש כל מרעין, רוגמים אותה באבן האחרונה ומתנחמים. כך היא תמיד דרכם של כל הדבורים המפוצצים, שמכיוַן שזכו פעם לעלות לדוכן, שוב אינם ממהרים לרדת. והנוהגים לראות הכל תכלת עוד מרחיקים ללכת: אלו הלא עקבות דמשיחא – דוד אחרון לשעבוד וראשון לגאולה. אין רחמים בטבע. “דור המדבר” סופו למות, ולנו “אל יצר פגרי הנחשלים, שבעבדותם מתו – נפסח על החללים!” ביֶמָה נתרוקנו עכשיו עשרה בתים בבת אחת, ומה בכך? השורות הריקות שבמערכותינו הלא מתמלאות. צפרים חדשות וזמירות חדשות; שירת התחיה בפיהן וצרי גלעד בכנפיהן, ועוד היום או מחר תחליק מהבתים העזובים הללו כף הסיָדים את נשמת אחרון העבדים…

כמה מתוקה ומתעה נחמת האובד. עוד לא רחוקים הימים, ש“האחרונים לשעבוד” היו “ראשונים לגאולה”, היו מוצגים לנס ולמופת, היו נושאים לחוזי חזיונות ולממשילי משלים. אלו הנחשלים הלא בנו גשרים מגופות אחיהם ובניהם לנו, ועדים גלי הקברים ועדות המצבות… ומי יודע, אם היום ההוא ירחק חק, ש“הראשונים לגאולה” של דורנו, לא יהיו “אחרונים לשעבוד” בעיני דור בא, כש“הכורת” יעלה גם עליהם…

והכורת עלה יעלה! בחלקה טובה יש אשר גם פרודות דלות צצות ועולות ועושות פרי. ובחלקות רעות, באין אור וחום, נבל תבלנה גם הטובות. והתנאים, שבהם נתונים האכרים החדשים, דוחים אותם הלך ודחה למקומות, שכל באיהם לא ישובון.

על יסודות רעועים נבנה כל ישובנו. במושבות הראשונות היו הנטיעות היסוד המכריע. ועוד נטיעות חד־גוניות: או הכל גפנים, או הכל שקדים, או הכל תפוחי זהב. נעשתה בהכרח התנאים השגיאה העקרית, שגררה אחריה שגיאות לאין סוף. תנאי ראשון לבעל אחוזה קטנה, שיהיה קודם כל מספק את צרכיו העצמיים; ועודף הספקותיו צריך להיות סחורה עוברת בשוק המקומי. המשק שלו צריך להיות מגוון מענפים שונים, כדי שיוכל לפחות להבטיח חלק מקיומו ביבול האחד, אם הברכה אינה שורה בשני.

רק בעל האמצעים הרבים רשאי לבחור את הנטיעות למשלוח־ידו. השטח ההגון הנמצא ברשותו נותן לו גם את האפשרות להכניס באחוזתו ענפים שונים של נטיעות; וגם אם הוא בוחר במין אחד אין רע. קיומו בטוח תמיד, שנת ברכה משאירה לו עודף על צרכי מחיתו, השמור לו לשנת רזון. הוא יכל להיות תלוי בשוקי העולם ולצפות להעלאת שערים וכיוצא. אולם כשעיניו של האכר הזעיר מתחילות להיות נשואות אל שוקי־חוץ, סופו שיפל בידי נושכי־נשך. ויש אשר היקב מלא יין והאסם – שקדים, ופת בסל אין. שטח מצומצם אינו נתן גם להתפורר לכמה וכמה ענפים של נטיעות; וגם בשנים מברכות אינו יכל אלא להספיק לבעלו כדי מחיתו, אבל לא לתת האפשרות לחשוך ליום רע; ושנת־רזון אחת משקיעה אותו בחובות, החוסמים בפניו כל הדרכים שנים על שנים. שטח מצומצם אינו יכל גם להעסיק ידי העובד בכל ימות השנה. והחוזר אחרי פרנסות צדדיות מחוץ למשק, יוכל אולי להגיע במשך הזמן למדרגת סוחר חרוץ, אבל אכר הוא חדל מהיות; כי אותן הפרנסות הן לא נמצאות לו דוקא בימי הבטלה, ומוציאות אותו מעבודתו העיקרית, הדורשת את כל האיש.

את הנוטע הזעיר העמידו אפוא במצב של בעל אחוזה גדולה, שהוא סוחר יותר מאכר, מבלי אשר העניקו לו את כלי־זינו של האחרון; באותם כלי־הזיין, כידוע, אינם זוכים מן ההפקר. אולם במצב של פלח פשוט הלא אפשר להעמיד כל אדם מישראל: שחט את יצרך־הרע, הסתפק ב“פתות” של דורה ובאהל תומר, והיית מברך! נמנו וגזרו: יברא פלח עברי ממש בדמותו ובצלמו של הפלח הערבי והמוז’יק הרוסי, והעמידו את המושכות החדשות על הפלחה הפשוטה.

התקוות שהשליכו על “הפלח העברי” נמלאו עוד פחות מאותן ששמו בנוטע, הן לא השאירו אחריהן אפילו מנעימות האליוזיה שבחלום. בריאות כאלו אינן נבראות על פי הדבור, “מעלים” בחיים ולא “מורידים”; ואפילו לחלוצים, הנושאים צער עם שלם בלבם, יש מינימום של דרישות, שלמטה הימנו אינם יכולים לרדת. וגם הפלח העברי נמצא במצב של הפלח הערבי, מבלי אשר העניקוהו בכלי־זינו של האחרון; כי גם סגולות, שאין בהן "דררא דממונא“, אינן נקלטות מן האויר.

ואז יצא כרוז ממושבות הנטיעות: הבו לנו פלחה, וממושבות הפלחה: הבו לנו נטיעות, והקימו את הריסותינו. כי רק במשק המערב מפלחה ומנטיעות שורה הברכה; וכרוז זה עדיין אינו פוסק. אולם אין איש שם על לב, כי מושבות הפלחה אינן מצליחות לא מפני שהנטיעות חסרות בהן, אלא מפני שהפלחה הקימת אינה פלחה. הרי זכינו גם למושבות בעלות משק מערב, ואף על פי כן הקופה עדיין תלויה מאחריהן ויק"א אינה יכלה להשביעה.

אותה שטת־המשק השולטת במושבות הפלחה, מספיקה לפלח הערבי, אבל לא לאכר היהודי. בארץ נהוגה חליפת שתי שדות. בחורף זורעים מצמחי אוכלי־החנקן: שעורה וחטה; מאוגרי־החנקן: עדשים, פול, כרשינה. בקיץ: דורה, שמשם, חומצה. הכנסה הגונה, שאין בה גם משום הוצאות יתרות, יש בתבואת הדגן בלבד; היא מכניסה יותר מהמינים האחרים, והקציר והאסיף אינם עולים הרבה. יתר המינים טעונים תלישה, ומהם גם נכוש ועבוד מיוחד – עבודות־ידים העולות בהוצאות רבות. לפלח יש כאן גם מרחב לעבודתו, גם מקורות הכנסה שונים. לאכר – לא הא ולא הא; לו מוצגים באן גבולים, שאי־אפשר לו לעבור עליהם.

לפלח כל מיני התבואה הם מקור הכנסה. בלוחות החשבונות שלו חסרות הקונטות: הכנסה כוללת והכנסה נקיה. לו הכל כלו רֶוַח. כל העבודות שבמשקו נעשות על־ידי בני ביתו ולא על־ידי שכירי חוץ, וממילא הוא מכניס תמיד ואינו מוציא. ואפילו כשהעבודה מכניסה לו מועט מן המועט ברוכה היא לו. בעולמו אינו שולט החק: “הזמן הוא כסף”, אלא חק “התקימות החומר”. אין דבר ההולך לאבוד בשבילו; פסלת ושירים, שאינם זוכים לעלות במקומות אחרים אפילו על ערמת הזבל, מפני שאינם כדאים בטרח שטורחים עליהם, משמשים לו בתור חומר לבנין ולהסקה, בתור מספא לבהמותיו. “מכל זולל הוא מוציא יקר”, ולו גם אם מאבד הוא עליו ימים על ימים. ומה בכך, אם מיני תבואות ידועים, הנכנסים בחליפת־הזרעים שלו, טעונים עבודת־ידים אנטנסיבית; והעבודה אינה עולה לו בכסף, ובשוק אינה סחורה עוברת כלל, ואין לה שם שום מחיר. בארץ שחרשת־המעשה אינה נמצאת אפילו בחיתוליה ושמשק־הכפר פרימיטיבי עד הדיוטה התחתונה, אין העבודה נערכת בכסף. וגם הכנסות של מה־בכך חשובות לו, כי מהן מצטרפת הספקת צרכיו. 

ומפני שלעבודתו אין מחיר, אינו בהול על זמנו, ואינו בועט בעבודו זחלנית. למה לו התאמצות־כח יתרה היום וישיבה בטלה מחר; למה לו כלי־עבודה ובהמת־עבודה מהירים. לאט לאט תגמר מלאכתו גם במכשיריו הקלים: בנפוליונים אחדים הוא רכש לו כל האנבנטר החי והמת שלו, והם משמשים לו כמעט לכל ימי חייו. קלה היא מחרשתו וקל לוח הדישה שלו; פרה דלת־בשר וחמור נוהג בהם, ונער קטן מנצח עליהם. כליו הקלים מסתפקים בתקונים קלים. ובהמת־העבודה מסתפקת כמוהו במזונות קלים, שרובם היא זוכה מן ההפקר ומעוטם היא מוצאה בפסלת־הבית ושיורי־השדה. קלים גם ביתו, “אסמיו” ו“מחסניו”; לבנאים וליתר מיני אומנים אינו נזקק; ממסד עד הטפחות הוא הקימם בעצם ידיו; אפילו את החומר והלבנים הוא מכין בעצמו, לא גדול היא שטח אדמתו. אבל חפשי הוא מכל משא (מלבד צרת העשור כמובן), ואף־על־פי־כן אינו עושה עשר, וחי חיי עוני ולחץ.

בספר־החשבונות של האכר העברי מתוח קו מבדיל ובולט בין הקונטות: הכנסה כוללת והכנסה נקיה. ליום העבודה שלו יש מחיר קבוע, ומחיר זה נערך לא בגרושים, אלא בפרנקים, לא לפי השער של השוק הארצי־ישראלי, אלא לפי אותו שבשוקי אוסתרליה, אפריקה ויתר מדינות הים. ומחיר זה הוא צריך לכל הפחות לקבל. ואם לא – למה לו כל העמל. לו לא רק שלא כדאי לקושש קני הדורה, גבעולי השמשם וכיוצא, שגם הם מספקים חלק מצרכי הפלח, אלא גם לנכש, לעדר ולתלש את התבואה גופה. מרגלא בפומא של האכר: מה, האם אפרך את גופי בשביל איזו גרושים? ובוחר הוא ללכת בטל ולא להשתכר מאומה, ואפילו את הגרושים שהיה יכל לקמץ בעבודתו, הוא מוציא. כל התבואות הטעונות עבודת ידים יתרה, מכניסות לו בשנה בינונית דפציט ובשנה טובה איזה עודף קטן. את השומשם עדיין סובלים, לא מפני שהוא מכניס, אלא מפני שהוא כְּרַבּ טוב לחטה. אולם לא בכל מקום הוא גדל, ולרובם של יתר המינים הנזכרים כמעט שאין זכר בחליפת הזרעים.

אולם דוקא אותם המינים, המוצאים מחליפת הזרעים מחמת עבודת הידים היתרה שהם טעונים, הם עמוקי השרש ואוגרי החנקן. והאכר העברי, המעמיד את כל משקו על הדגן בלבד, חוטא לו כפלים; נוטל הוא ממנו רבוי הגונים, הפותח מקורות הכנסה שונים ומבטיח על ידם קיומו של המשק, שאם לקה הוא בענף אחד מתמלא הלקוי מהשני; ונוטל הוא את המניעים העקריים: אוגרי החנקן ועמוקי השרש, המשפיעים על כל מהלך הצמיחה של הדגן, אוכל החנקן ושטוח השרש, שהוא מקור החיים היחידי שלו. השפעה זו אינה יכלה להתמלא לא על ידי זבול ולא על ידי חרישות, כי עמוקי השרש מטיבים את האדמה לא רק טיוב חימי על ידי השבחת האדמה בחמרי כלכלה, אלא גם טיוב פיסיקלי: הם פותחים מבואות סתומים לשטחי השרש בשכבות התחתונות של הקרקע, ואלו האחרונים יוצאים אחרי כך בעקבותיהם ומוצאים גם אוצרות כלכלה חדשים. הם תריס בפני הקור והשרב כי יבאו עליהם, גם בפני הצמאון. המשק של האכר העברי נמצא עוד במדרגה יותר נמוכה מהמשק של הפלח הערבי. בגליל יש מקומות, שחמש שנים רצופות זרעו דגן אחרי דגן. הלא זהו משק של “גזלת הקרקע” בכל נוראותיו.

האכר העברי מוקף איפוא עוד גדרים אפילו בפני אותן האפשריות, שיש לפלח הערבי. וכשהוא רואה את עצמו בכך, מבקש הוא למלא את חסרונן במקום אחר: הוא מתחיל להכניס “ארופיות” לתוך משקו. המחרשה הקלה נדחקת מדו־המגרפית, המגל – מהמקצרה; במקום “בהמת־הכלאים”: הפרה וחמור, באים סוסים מהירים או פרדות חזקות. ל“חליפוח והתמורות”, האלו יש רק ערך כמותי; במכשירי עבודה כאלו אפשר להוציא יותר עבודה, מאשר בכלי־העבודה של הפלח. ולבעל־אחוזה גדולה, החי רק על צרופי רנטות שונות, באה בודאי תמיד בחשבון גם מהירות־העבודה המקמצת לו שכר פועלים וזמן, הנחשב ג“כ לכסף וכיוצא; אולם, אכר החי בעיקרו על יגיע כפיו, מה נותנים ומה מוסיפים לו סוסיו ה”מהירים הגומרים את מלאכתם ב“הקדם האפשרי”, אם אחרי־כך הם עומדים על אבוסם ואוכלים אותו בכל פה, שבועות על שבועות; כי לא בכל מקום יש האפשרות להחכיר סוסים בימי הבטלה. והפלח הלא גומר אותה המלאכה באנבנטר הדל שלו והכל צץ ופורח, גם עושה פרי. לאכר זעיר כדאי רק לרכש לו כלים המוציאים עבודה משובחת. ובאותה חליפת־הזרעים הנהוגה אין זו העבודה, הקרויה בלשון אכרינו “אירופית”, מצוה את הברכה במעש־ידיהם יותר מאותה הקרויה ערבית. ואין האדמה נענה יותר לעובדיה, “כשמעמיקים” אותה בדו־המגרופית, מאשר שורטים אותה ב“מסמר” הערבי. להיפך, יש אשר ה“העמקה” מזיקה לה, ושריטת־המסמר רחוקה תמיד מקלקול. גם אין נערמות יותר ערמות, כשהקמה נופלת תחת המקצרה, מאשר תחת המגל או החרמש; וההכנסה הכוללת נשארת אחרי ככלות כל קבועה ועומדת על אותו הגבה של הכנסת משק פלח ערבי.

הכנסה אחת עם משק פלח דל, והוצאות כה שונות! הלא רק אחת ההוצאות, הנגררות שנה שנה אחרי האנבנטר הכבד והמרכב: ההפחתה, האחוזים, התקונים, שקולה נגד כל האנבנטר החי והדומם יחד של הפלח; ודמי האנבנטר שקולים כנגד כל רכושו. כי כלי־העבודה הכבדים זקוקים גם לבהמת־העבודה כבדה, העולה כשהיא לעצמה בסכום הגון, כשהיא חיה, ובמותה – אחרית בעלה עדי אובד. ובהמה כזו אינה מסתפקת כ“כלאים” של הפלח במזונות קלים, אלא דורשת “טבין ותקלין”: דמי החזקת זוג סוסים אחד, העולה מאלף עד אלף וחמש מאות פר' לשנה, מספיקים כדי מחיתה של משפחה פלחית לשנתים ויותר, מספיקים לשנה ויותר גם כדי מחיתה של משפחת אכר עברי. וכל ה“עבודה הארופית הרבה” הזאת מתחילה לרבץ על המשק בעודנו רך וצעיר. משא כבד לעיפה כזה אינו יכל לשאת משק של דגן גם במקומות, שעבודת־האדמה הגיעה למרום המדרגה; ואיכה ישאהו משק, הנופל אפילו ממשק הפלח, בין מבחינה הטכנית והן מבחינה הכלכלית?

מה נשאר אפוא מכל הודה והדרה של הפלחה? גם הפלח העברי נשאר בריה מחוברת לשוק יותר מאשר לקרקע: כל גדוּליו מוצאים השוקה, וכל צרכי אכלו מובאים משם. כמוהו כנוטע אינו יוצר אפילו את צרכי־אכלו היותר הכרחיים. ירקות עוד נקנים בכסף, וחלב ותוצאות חלב אינם משיגים אפילו בכסף. עדר יש בכל מושבה ומושבה, אולם עדר זה הוא גזע בפני עצמו – “מגדוּלי הארץ”! אינו בהמת־עבודה ואינו בהמת־חלב, אלא – “בהמת־קשוט”; מקשט הוא את הסביבה, כשהוא רועה בשדהו; ומקשט הוא את המושבה, כשהוא שב עם שקיעת חמה בצלצולי פעמונים בתוך תמרות אבק וענני חול. אולם בבית יועם כל זהרו – חלב אינו נותן! המרעה הטבעי אינו יכל להחזיק במספא הדל שלו פרות־חלב טובות; כל תקופת־החליבה אינה אלא חדשים אחדים, וגם בה כמות החלב מועטה. המרעה המשותף הוא גם “מעביר” טוב למחלות מתדבקות; ופרה אחת כי תחלה, והתפשטה המחלה בכל העדר; ומחמת אותן המחלות הוצגו גבולים אפילו לאותו עדר דל, שלא יוכל להתרחב. בגליל יש עוד הוספה לצרת המרעה: סכנת לסטים. ולאכר כי מתה או נגזלה פעם פרתו, מי יחזיר לו אבדתו. וכאן הוא השרטון שבו נתקלת כל הפלחה. כי באין ירקות חסר רק ענף אחד בצרכי־מחיתו של האכר; ובאפס מספא חסר לא רק חלב, כי אם – גם קמח אין.

במשק האכר העברי חסר עורק־החיים, “מרוצת הדם” – ואיכה יוכל להתפתח. בכל משק מסודר צריך להיות שווי־משקל בין חמרי הכלכלה המוצאים על ידי התבואות מהאדמה ובין המוּשבים. במשק של דגן מוצאים השוקה כל חמרי הכלכלה, של האדמה, ואין אפשרות להשיבם; שנה שנה האדמה מתדלדלת; המחרשה הערבית “השורטת” נהגה עוד חסכון בחמרי הכלכלה הנמצאים במצב מחובר בשכבות התחתונות של הקרקע, בזה שבולמת היא את פרוצס האכּוּל; והמחרשה הארופית, המהפכת את העפר, עוד מחישה את פרוצס האכול, וחמרי־הכלכלה המחוברים מתפרדים ונחרבים מהר. עדין האדמה נענה לעובדיה. אולם הלא גם לפוריותה של ארץ זבת חלב ודבש יש גבולים. ועכשיו כבר יש קרקעות שנתדלדלו כל־כך, עד אשר אינם נותנים אפילו שלשה שערים חטה. עדין יש ערמות זבל בכפרים הערבים הנקנות בכסף. אולם גם אוצר זה יפסק. הפלח אינו מזבל, כל זמן שאדמתו אינה “מפרוה: מיד כשמצריו מסויסים¹⁴. אינו מוציא את זבלו לשדות אחרים. לפני שנים אחדות היו רואים בשדה פלח מזובלה¹⁵ אחד מ”פלאי התבל", עכשיו רואים בזה מנהגו של עולם. בכל פנה שפונים רואים שדות פלחים מזובלות: ולמושבות הפלחה, שהגיעו מכבר עדי משבר, עוד נכונים איפוא ימים יותר קשים ורעים.

ב. הַמֶּשֶׁק הַמְעֹרָב.    🔗

לא על הלחם לבדו יהיה משק־הכפר; תמיד מבקש הוא להרחיב את גבוליו; משק מרכב מתוקן פורש את מצודתו לא רק על הצומח והחי ועל הכל שיש לו איזו שיכות להם, אלא גם על הדומם. לא רק תעשית סוכר ושכר ומשרפות יין, אלא גם מרבנות¹⁶ נעשו לענפי תעשיה טפלים במשק־הכפר. ובמשק הזעיר של האכר שוררת התעשיה הביתית, במקום שהאכרות בלבד אינה יכלה להחיות את בעליה.

אין צריך אפוא לאמר, כי בכל משק של פלחה בארצנו טוב להקצות חלקה ידועה למטעים. כי מלבד שהם קובעים ברכה לעצמם, משפיעים הם לטובה על כל מהלך המשק: יש אפשרות לנצל כראוי את בהמת־וכלי־העבודה; יש מקום לחלוקת עבודה ישרה בכל תקופות השנה ובכל עונות העבודה. ההוצאות, המעמיסות על הפלחה בלבד, מתקטנות, וממילא הרוח הנקי שלה מתגדל.

השאיפה להכניס ענף כלכלה זה בכל מושבות הפלחה היא בודאי טובה ונכונה. אולם מפי אכרינו בגליל נפלטים דברים אחרים לגמרי. על השבחת שטת העבודה שבפלחה אינם מדברים כלל, כאילו אין עקש ופתלתל בה; הלא עובדים ב“אופן ארופי”, ומה יש עוד לעשות ולא עשו. אולם העיקר – הנטיעות. שם אומרים: משבר היה רק לפני שתים שלש שנים גם ביהודה ה“עשירה”, כל המושבות חלו על הקרדיט, דפקו על פתחי הלבבות של כל “עמודי ישובנו” ולא נענו. לפתע פתאם באה הישועה; נכנסו קפיטלים מחוץ לארץ והעלו את השערים על כרמים ופרדסים, ומגרשי־בנין עלו לגבה לא יאומן: ובין לילה נעשה הפלא הגדול: נפדו הנחלות השקועות בחובות בכסף מלא, ופרדסים וכרמים חדשים נטעו, ובארות חדשות נחצבו. מדוע לא תבא הגאולה והתמורה גם במושבות הגליל? תפתח רק יק"א את ידה הקשה, ויבראו מטעים. חלק ימכרו האכרים לקפיטלי חוץ, חלק ישאירו גם בשבילם; טוב להם, ולכל הישוב תבא הרְוָחָה.

הנה היא איפוא חדת־ישובנו, והנה גם פתרונה. ואלמלי באמצעים כאלו היה נבנה הישוב, מי היה מעיז להרהר גם אחריהם. אם המסחר וספקולציות בקרקע יחברו את האכר אל האדמה ולא העבודה, ברוכים יהיו גם הם לנו; אמנם לא זוהי עבודת האדמה, שאליה נשאנו את עינינו, אולם טוב מעט מאפס; וממסחר זה סוף סוף הלא גם נודף איזה “ריח אדמה”. אבל העיקר מה יתן ומה יוסיף לנו קנה רצוץ זה; לא רק שעם לא יבנה ממנו, אלא אפילו ליחיד הוא מקור אכזב. כי לא הרי המסחר בכרמים ופרדסים כמסחר בפירותיהם. השערים של השקדים, תפוחי הזהב והיין נקבעים על ידי הבורסה הכללית; ואם גם שם צפויים הם לעליות וירידות, אבל במדה וקצב, ולכן הם בטוחים. והשערים של הכרמים והפרדסים בארצנו נקבעים לפי שעה לא מהשוק הארצי, אלא מהקונגרס, והעליות והירידות החלות שם אינן באות במדה, אלא בקפיצות–קפיצות, ולכן אינם בטוחים. כי כל זמן שבני־אדם חיים על פני האדמה לא ידירו הנאה מפירות ערבים לחיך ומיין משמח לבבות; אולם לא תמיד להוטים הם אחרי שקלים ומניות ואחרי דבר אלהים. ושערים גבוהים, שאין להם יסוד ושורש בארץ, אלא עולים בעקבות “גלוי שכינה” והתעוררות־הרוחות, סופם לרדת מטה, מטה עם ירידה ראשונה של הקורס “בשקל הקודש” שלנו. אנחנו אמנם מאמינים בנצחיות קיומנו ו“בקץ הימין”; ובכל ירידה רואים אנו רק חזון עובר. עם הוא נצחי; היום שלו הוא ארוך תמיד, ומקיף דודות שלמים; לו נאה לצפות בימים רעים לימים טובים ולחיות באמונתו. אולם קרוץ מחומר יומו קצר: ומה הוא ומה כחו, שפרדסו או כרמו, הנטוע לשם מסחר, כי ייחל לרוחות חולפות ולגלים עולים ויורדים; ויש אשר ימיה של ירידת־גלים אחת ימשכו כימי חיי אנוש עלי אדמות…

כל אותה “הפריחה”, שאינה נושאת את עצמה, אלא תומכת את יתדותיה ב“רוח הקודש”, מי יודע כמה תמשך. הרבה פגעים אויבים לצעדנו, וכל אחד מהם יכל להביא בבקר לא עבות אחד את השלכת בעצם הפריחה. לא למסחר בנטיעות צריכות להיות נשואות עיני היחיד. מסחר ביין לקדוש ולהבדלה, ואפילו באתרוגים – למרות קרפו, הנהו לפי שעה מקור פרנסה יותר בטוח, מפני שקדושתם עדיין יותר מובטחה. אולם אפילו המטעים הבאים כתכלית בפני עצמם, אינם יכלים להתפתח, כשיש להם מכה בצדם בדמות הפלחה הקימת! במטעים הגיעו בלי שום ספק אכרינו לחריצות ולשכלול ידוע, ועולים הם ועולים. מטעים בלבד אינם אמנם מקור פרנסה בטוח; אבל כשהם לבדם, אם מכניסים הם, מכניסים הם לעצמם, וכשמביאים הפסד, נלקים הם בעד חטאתם. אולם במשק של פלחה נושאים הם חטאת אחרים. כי הפלחה הקימת אינה באה להוסיף על מקורות ההכנסה, אלא לגרוע. והמשק של הפלחה הקימת עם מטעים אינו ראוי כלל לשם משק מערב, אלא הנהו משק מטעים, שיש לו סרח העודף בדמות הפלחה.

העלו קודם את הפלחה למדרגה של שכלול ידוע, לכל הפחות, כמו שעשו במטעים, אח“כ אפשר יהיה לדבר על משק מערב מכמה וכמה ענפים. עכשיו נמצאת היא כלה בסתר המדרגה. רק בארצות חדשות, ששם משתרעים שטחים גדולים ועצומים של קרקע בתולה באין עובד, נהוג עדיין משק חד גוני של דגן. שם נהוג מין “משק דנייד”. שם מעבדים את האדמה עד כלות כל כחותיה, וכשחדלה היא להענות לעובדיה, עוזבים אותה לנפשה ועוברים לשטחים חדשים. לפנים, כשהישוב היה דליל, והרעב לאדמה טרם גבר בארץ, נהגו כך גם רשים ודלים; למה לשמור על אונה ולשדה של חלקה מסוימה אחת, אם כל הארץ לפניך. עכשיו מחזיקים בשטה זו רק הקפיטלים הגדולים במקומות שאין יישוב צפוף. איתני הטבע: הקיטור והאלקטרון יכלים במהירות נפלאה ובהוצאות לא מרובות בערך לנצל שטחים שלא שערום ולהריק בזמן קצר את כל האוצרות, הצפונים במעמקי האדמה מ”ימי בראשית", לתוך כיס שולחיהם; וככלות מלאכה זו, נגמרה תעודתם. כי להם – לקפיטלים – עבודת האדמה אינה מקור מחיה, אלא מקור נצול עובד.

אולם במקומות שמשק הכפר נעשה למקור מחיה יחידי, שומרים על אוצרותיו מכל משמר, שלא יחרבו וידלדלו. ובמקומות, שישוב צפוף הוא ראשית הכל ותכלית הכל, שמים משמר על גבי משמר. והתריס היחידי בפני משק של ניצול כל מקורות החיים שבקרקע אינם הסוסים והפרדות האבירים ודו־המגרפית, אלא מחזר זרעים מתוקן; ולא הם עושים את המשק ל“ארופי” אלא שווי־המשקל שבין חמרי הכלכלה המוצאים מהקרקע והמובאים אליו, יחס קבוע בין מיני הצמחים השונים, יחס קבוע בין הצומח והחי. וכל השנויים האלה יכל רק להביא מחזר זרעים מתוקן, ובלי גדולי מספא אינו כלל בגדר האפשרות. 

ג. מַחֲזוֹר־הַזְּרָעִים.    🔗

לא מתמל הנהגו בארצנו גדולי מספא; עש־ות שנים הם מונים פה. הם אינם עגלים בהוצאות יתרות ואינם דורשים עבודה אנטנסיבית. גדלים הם בלי השקאה ונאכלים ירוק. התלתן נקצר משלש עד חמש פעמים בחרף. בכסלו או בטבת, הכל לפי תנאי המקום והקרקע, קוצרים אותו בפעם הראשונה. אחרי קצירו האחרון באה בקיה ירוקה. כעבור איזה זמן יש דורה צהובה ירוקה, אחריו בא הסלק ולבסוף – הדלעת, המשתמרת עד הקציר הראשון של התלתן. גם האספסת גדלה פה בלי השקאה. במושבה האמריקנית שבירושלים נהוגה היא זה חמש עשרה שנה. השנה השניה קצרו פעמים מחצי דונם כמות של 600 קילוגרם. בשנה השלישית קצרו תשע פעמים ובימים האלו: 28 אפריל, 14 מאי, 7 יוני, 7 יולי, 31 יולי, 22 אוגוסט, 21 ספטמבר, 21 אוקטובר, 20 נובמבר. העודף, שלא יכל להאכל ירוק, כבשו בבורות ל־“Sylage”. האספסת היא המספא היותר טוב והיא צמח חוזר; היא נזרעת פעם בחמש עשרה שנה ומחמת שרשיה היורדים עד עומק של 6 מתר ויותר עומדת היא גם בפני השרב, גם בפני הקור.

לבהמת־חלב טובה המספא הירוק הוא תנאי ראשון. לבהמת העבודה יפה הוא מצד ההיגיני, ומקמץ שעורה כדי שליש; ומהמינים הנזכרים יש היכלים להשתמר זמן רב לאחרי הקציר במצב ירוק. גם הדורה הצהובה נכבשת בבורות ל־“Sylage”. והחשש שלהם כלו מכיל ערכים חיוניים. ביחוד מצטיין החשש של הבקיה, הנזרע בתערובת שעורה או שבלת־שועל. כשהוא נכנס בכלכלת הבהמות במקום התבן פחות הערך, מקמץ הוא הרבה שעורה. הדורה הצהובה נזרעת גם לגרעינים, שגם הם מאכל חיוני לבהמות.

גידולי מספא בוראים רוח חדשה במשק; את עורק החיים שלו הם משיבים לו. מתרחבים הגבולים. במקום המחזור של שתי שדות, אפשר להנהיג מחזור של 8–6 שדות. ובמחזור כזה אין משום “הדור־מצוה” ו“מדת חסידים”, אלא נחיצות. בפרק הראשון למאמר זה הבלטה ביחוד חשיבות הזריעה של שטחי־השרש אחרי עמוקי־השרש, מפני שאלה יוצאים בעקבות אלה ומוצאים אוצרות כלכלה חדשים וגם מחסה מפני הקור או השרב. אולם גם עמוקי־השרש ומאספי החנקן אינם צריכים לבא לעתים תכופות על חלקה אחת. כי בחליפת הזרעים יש עוד כמה וכמה טעמים. גידולי־מספא וקטניות מאספים את החנקן מהאויר בעזרת בקטריות, השוכנות בתוך שרשיהם, וכשהם חוזרים לעתים קרובות על שדה אחת, הם מביאים כליה על אלו היצורים. בחליפת המינים מתחלפים גם היצורים האלו, כי כל מין ומין והבקטריות המיוחדות שלו. יש מזיקים שונים, שיש להם שליטה בצמח זה ואין להם שליטה באחר הבא אחריו. לאחד יש סגולה לחשוף בשרשיו במעמקי הקרקע אוצרות כלכלה כאלה, שהשני אינו יכול להשיגם; יש שהאחד מצטרך בחמרי כלכלה כאלו, שהשני יכול לותר עליהם. יש שהאחד משאיר גם בשרידי שרשיו חמרי כלכלה גנוזים להשני הבא אחריו; או האחד על־ידי השראת צל על האדמה פועל ביחוד על תסיסתה, הטובה ביחוד ליורש מקומו. או לבסוף מפנה הוא את מקומו בזמן כזה, שיש עוד אפשרות להביר את האדמה זמן ידוע ולהכשירה יפה. בחליפת־זרעים מתוקנה לא רק שאין הצמחים הבאים אלו אחרי אלו מהפכים בחררה אחת, אלא האחד מכשיר את הקרקע לשני ומזיין אותו בכל הנשק, הנצרך לו להחזיק מעמד ולעמוד בפני כל הפגעים האורבים לו.

הזבל אינו יכול למלא את מחזור הזרעים, כי באין פעולה אנטנסיבית של הבקטריות אין ערך לזבל. אבל מחזור־זרעים מתוקן יש אשר מקמץ הוא בזבל, מבלי אשר היבול מתמעט. כי באדמה גנוזים תמיד אוצרות כלכלה, וצריך רק לדעת איך למצא את המפתח אליהם. אולם מחזור־זרעים טוב מרבה גם זבל. לפי תנאי המקום שלנו אפשר להחזיק על 2–1.5 הקטר אדמת זריעה פרה גסה אחת. הזבל הטבעי השנתי לא יספיק אמנם אלא כדי חלק החמשי או הששי של כל שטח האדמה. אולם כאן יבא לעזרתו הזבל החימי. ושדה, המזובלה אפילו אחת בחמש או בשש שנה בכמות חשובה של זבל טבעי משומר היטב ובתוספות של זבל חימי, וזרועה היא עוד במשך תקופה ידועה מינים שונים, – שדה כזו כבר שומרת את אונה ולשדה. אולם עוד כמה מעלות לגידולי־המספא, הנהוגים בארץ. במשק באה חלוקת עבודה מסודרה, החסרה לגמרי בחליפת הזרעים המקובלה.

במחזור זה באים בעיקר השמשם והדורה בתור כְרַב לחטה ושעורה. שניהם נתלשים בסוף אב בחרבוני קיץ, כשהאדמה מאבדת את כל ליחותה.

המחרשה הערבית אינה יכלה בזמן הזה אפילו לשרט את האדמה. ו“חרישה אירופית” אפשרית רק באדמה קלה וביתר עבודת־סוסים; באדמה כבדה כמעט שאינה אפשרית כלל. האדמה נשארה סגורה עד אחרי הגשמים הראשונים. היא אינה מתאורת כראוי ומי הגשמים אינם יכלים להקוות. הפלח פותח “שגג” במחרשתו, ואחרי הרביעה השניה של הגשמים הוא זורע. אולם לא תמיד באים הגשמים בעתם. יש אשר הם מתאחרים ובאים ב“סופה וסער” בלי הפוגות. עונת העבודה כאילו “מצטמקת”. כל הזמן עמדה בהמת־העבודה על אבוסה בטל, ופתאם הצטברה כל כך עבודה. כל השטח צריך להיות זרוע רק שני מינים: חטה ושעורה. יש אשר זמן זריעת השעורה עבר מחמת רבוי הגשמים, וכל השטח השטוח בור צריך להזרע רק חטה. הכל נעשה מתוך בהלה. המחרשה הערבית הקלה עוד מרפרפת על פני הבוץ והטיט ועובדת; אולם המחרשה הכבדה שוקעת, מעלה רגבים, ובכל מקום שהיא דורכת, אינה אלא מקלקלת.

כמה משתנה כל סדר המשק, כשגדולי המספא נכנסים במחזור הזרעים. הבקיה והתלתן נקצרים עוד בניסן, כשהאדמה תחוחה. אחרי המקצרה באה מיד המחרשה ומהפכת את הקלחים, עמוקי־השרש ומאספי־החנקן. המלקש עוד מספיק להרטיב את האדמה ולהועיל להתפרדותם של הקלחים. גם הדורה הצהובה הירוקה הנקצרת בקיץ, עוזבת את השדה, כשהאדמה עוד תחוחה. האבטיחים, הסלק, הדורה הצהובה לגרעינים זרועים במרחק כזה, שהקולטיבטור יוכל לעבור בין השורות ולחרש; אדמת הזרעים האלו היתה איפוא תמיד פתוחה ומוצלה. אחרי האסיף עוברת שוב המחרשה. המעגילה באה ומפוררת את הרגבים. המשדדה דולה את העשבים למעלה לקראת השמש הלוהטת. כל האדמה פתוחה לאור ולאויר כל הקיץ. חמרי כלכלה מחוברים מתפרדים, הקרום העליון מתאבק. עכשיו באים כלי העבודה המודרניים עם בהמת העבודה החזקה על מקומם: גדולי מספא ועדור דורשים הכנה ועבוד מיוחד, שאינם לפי כחה של המחרשה הערבית. החרישה הקיצית השניה נגמרת קרוב לימי הגשמים. ומיד כשהמבשרים הראשונים שלהם באים, “יצא כל אדם לפעלו”. עדיין מוקדם לזרוע חטה, אולם תלתן ובקיה הגיע תורם. אותם טוב לזרוע אפילו לפני שהגשמים הראשונים. כשהגשמים יורדים על אדמה לא מוכנה, הם רק נוגעים ואינם נוגעים בה ומתנדפים באויר. אולם כאן אדמה פתוחה וחרושה עמוק, הסופגת את מי הגשמים ואוצרתם, והגדולים הבאים עליה מכים שרשים למטה ומוצאים מים כדי ספוקם, אם גם הגשמים מתמהמהים קצת; הם לא במהרה יהיו מוכי צמאון. גם הפול, השעורה, שבולת השועל יכלים באדמה מוכנה כזו לשנות ממנהג המקובל ולהזרע קודם. גידולי המספא והקטניות, התופסים כ־40 אחוזים מכל השטח הזרוע, זרועים עוד איפוא בקרקע יבש; חלק חשוב מהדגן גם כן נזרע. נשארה רק החטה, המחכה עוד לגשמים, שיעלו את העשבים לפני הזריעה ושיהיה אפשר להפכם. אולם הבהלה עברה. האדמה מוכנה מקיץ, ותמיד אפשר היה לכון שעה רצויה לזריעת החטה. אדמה כזו יכלה לותר על המחרשה הכבדה, והקולטיבטור או משדדת־הדסקוס, המוציאים עבודה מהירה פי שלש וארבע הימנה, יגמרו את העבוד, גם כשהגשמים יהיו תלויים מעל לראש. והסלק בודאי אינו מפחד מפני תכיפות הגשמים, כשהאדמה מוכנה. כל עונת־העבודה מתחלקת איפא תקופות, תקופות. ככה היא גם זו של תבואת־הקיץ; היא אינה חלה בתקופה קצרה אחת כמו השמשם; בין זריעת דלעת, דורה צהובה ירוקה, או לגרעינים ובין זריעת כלם לזריעת שמשם יש הפסקות. וכשם שעונת העבודה מתחלקת לזמנים שונים בימי הזריעה, כך מתחלקת היא בימי הקציר והאסיף – מחמת זמן בשולם השונה – וביתר ימות־השנה.

במשק מערב מפלחה ונטיעות, שאליו מתפללים כביהודה כבגליל, יש לגדולי־מספא חשיבות מיוחדה. לא לכל אכר יש אדמה מנומרה, טובה לפלחה לחוד וטובה לנטיעות לחוד, ומשום זה אינו חפשי בבחירת הקרקע לנטיעות. יש אשר מוכרח הוא להקצות להן קרקע זריעה. הנה בעקרון, לדוגמא, נטועים שטחים רחבים זיתים על אדמת חטה טובה. בני עקרון, החסים על השטחים הרחבים שבין שורות הזיתים, נתנו עיניהם בחטה וזורעים אותה בקביעות. הזיתים הללו היו למנוד־ראש לכל עוברי־דרך; כה הם עזובים. ואחרת אי אפשר. הזריעה בין העצים מנצלת את הקרקע כפלים: מדלדלת היא חמרי־הכלכלה הנמצאים בו ומוציאה את המים. אפילו בשנים הראשונות, שהעץ דורש שטחים קטנים למחיתו, מזיקים גדולי־בינים. כי צריך להכשיר את הקרקע ל“ימי זקנה” של העץ, לכשיגדל ימצאנה מטויבה ואצורה חמרי־כלכלה כל צרכו.

הנטיעות צריכות לתפס מקום בכל משק, וגם הזית לא צריך לחסר מחמת אריכת־ימיו, חסנו, סגולתו לעמד בפני פגעים שונים ומחמת פירותיו, הנפדים בכסף מלא בשוק המקומי ואינם צפוים לשוק העולם. אולם מהצד השני קשה לאכר להפקיר בין הנטיעות שטחים היפים לזריעה וביחוד עוד בין זיתים, המתחילים לעשות פירות רק עשר שנים ויותר אחרי הנטעם.

לתבואת החרף המביאה גרעינים כמו: שעורה או חטה אסור לבא בתור גדולי־בינים. במשך כל החרף אי אפשר לחרש בין העצים; ואחרי הקציר האדמה התיבשה ונחרבה; העשבים הרעים שעלו בין הזרעים צצו גם עשו פרי והתפשטו על פני כל השדה; הקרום העליון לא נתפורר, אלא העלה רגבים; ואדמה כבדה – כמו ברוב מושבות הפלחה שלנו מתבקעת עוד ע"י החום הגדול, והפרצים מגיעים עד השכבות התחתונות ומחשפים את השרשים.

באדמה כבדה לא טוב מאותו טעם לזרע גם שמשם, אף על פי שאותו מנכשים פעם אחת, והוא משאיר את האדמה במצב טוב. כי השמשם אינו מתבשל בבת אחת וממילא אינו נתלש בבת אחת, אלא קמעא, קמעא, זעיר שם, זעיר שם. והאדמה הכבדה, אם גם היא מעבדה היטב, מתבקעת מיד במקומות שאין צמחים מצילים עליה. יש אשר היא מתבקעת גם כשהקמה עומדת ומֵצילה עליה; והחרישה בכל ימות הקיץ, הנחוצה כל־כך לעצים נעשה אי־אפשרית.

מטעמים הללו טוב להשתמש בתור גדולי בינים בזרעים כאלו, העוזבים את השדה עוד לפני המלקש. האדמה עדין רוויה לחות ונוחה לעבוד. על־יד שדוד או חרישה בקולטיבטור שומרים את לחותה במשך כל ימות הקיץ.

לגידולים כאלו יכלים לבא בלי נזק גם בין עצים עושי פרי. בפני דלדול הקרקע יש תריס, והוא – הזבול. בלי זבל אי־אפשר לראות ברכה בהעבודה גם באדמה שאין עליה נטיעות; ומים נעצרו בשכבות התחתונות במשך כל החורף ועל ידי שטת עבוד מתאימה אפשר לשמרם כמעט עד ימי הגשמים.

גידולים כאלו הם מספא. בתחילת חודש חשון זורעים תלתן, בקיה פול ירוק ועוד מינים כאלו. זורעים כל השטח, מבלי גם להתרחק מן העצים כשהם מתחילים לפרוח מהפכים את הקלחים וחורשים לאורך כל העצים במרחק של מתר או שנים. הגידולים האלו הם מאספי חנקן ומעשירים הם את העצים ביסוד כל כך נחוץ להם; ועל השטח הנשאר שבין השורות משאירים את המספא לגדל. בסוף אדר קוצרים אותו לשחת. אחרי הקציר מהפכים את הקלחים, הנופלים על “מצע רטוב”; עליהם עוד בא המלקש ומרטיבם ומביאם לידי התפרדות. שרידי הקלחים מעשירים את האדמה בחנקן ומטיבים אותה טיוב פיסיקלי. ומעלה יתרה לגידולי המספא, שהם דוחקים את העשבים הרעים ואינם ניתנים להם להתפתח.

מתבואת קיץ אפשר לזרוע ביחוד בין עצים צעירים, שעדיין אינם עושים פירות, דלעת במרחק מתר מהשורות. בין הדלעת אפשר לחרש זמן רב במשך גדולם. הם בעליהם הרחבים מצילים על האדמה, וכשהחרישה גם נפסקת מחמת הסתעפותם, אינה מתבקעת האדמה. חמרי הכלכלה המוצאים משיבים על ידי זבול, ומים אמנם ילכו לאבוד, אבל לא במדה כזו שמוציאים צמחים, שהחרישה ביניהם אי אפשרית.

בכל אדמת הנטיעות אפשר להנהיג חליפת זרעים כזו: תלתן, בקיה, סלק לבהמות (אותו מוציאים אמנם באמצע הקיץ, אבל במשך כל זמן גדול חורשים בקולטיבטור בסוס אחד בין השורות). פול ירוק, דלעת ושנה אחת מבירים את כל החלקה.

מחזור זרעים כזה לא יזיק לנטיעות. והיבול שיכניס כמעט שהוא כלו רֶוַח. כי בחרישה עוד מקמצים, והזריעה כמעט ששוה היא בשכר הזבול הירוק, המעשיר את האדמה וממית הרבה עשבים רעים.

גדולי מספא ישנו איפוא לא רק את כל מהלך המשק בפלחה, אלא יכניסו גם קמוץ ידוע בנטיעות (מובן נטיעות הנמצאות על אדמה מוכשרה ע"פ טיבה למספא). אבל מספא כשהוא לעצמו אינו סחורה עוברת לשוק אלא בעיר; ומושבה הסמוכה מאד לעיר יכלה לגדלו למכירה ולהכניס זבל מהעיר; לנו קומבנציה כזו אינה יכלה לבא בחשבון כמעט; אף אחת מהמושבות שלנו אינה נמצאת בתנאים כאלו. לנו גדולי מספא בלי החזקת בהמות אי אפשרים. וכשמדברים על דבר הכנסת גידולי מספא בחליפת הזרעים, אין הדברים מכוונים בעיקרם אלא להכנסת ענף כלכלה כל כך חשוב במשק כמו החזקת בהמות.

ד. הַחֲזָקַת מִקְנֶה.    🔗

שני סוגים בהחזקת מקנה: מקנה לשם חלב ומקנה לשם גדוּל. שניהם הם “עמודי־התיכון” במשק הכפר, גם בשל מקור הכנסתם, גם בשל שמירתם את שווי המשקל שבין חמרי־הכלכלה, המוצאים שנה שנה מהאדמה על־ידי התבואות, והמושבים על־ידי המקנה בצורת גללים.

באחוזות גדולות עומדת בראש בהמת־החלב. מחלבה מתוקנה, ביחוד זו שמוציאה למכירה תוצאות החלב: חמאה וגבינה, דורשת הרבה מכשירים, מכונות, ידיעות טכניות; ואפילו מחלבות, שהחלב אינו נעבד בהן אלא נמכר כמו שהוא, אינן פטורות בלי כלום. היחיד מחסר־האמצעים אינו יכל לרכש לו מכשירי הטכניקה החדשים. המחלבה בכלל מקבלת צורה של בית חרשת, שבו שוררת חלוקת עבודה בכל ומכל. ובכל מקום שחק זה שולט, תמיד יד התעשיה הגדולה על העליונה. משק גדול ממעיט בהוצאותיו בערך יחוסי, הן על כל העבוּד, הן גם על המכירה; כי “נר לאחד נר למאה”.

“הפרה החולבת” של המשק הזעיר הוא הגידוּל, מקנה טוב נרכש באופנים שונים. יש סגולות העוברות בירושה על־ידי צרופי גזעים “רמי־היחש” – אילו הן סגולות ב“ידי־שמים”; ויש עוד סגולות נרכשות – סגולות בידי אדם. את האחרונות אפשר להקנות על־ידי השגחה מיוחדה, הדרכה וטפוּל אנדיבידואלי, ורק האכר הזעיר, הנמצא במגע תמידי עם בעלי־החיים שברשותו ויודע נפש כל בהמתו ובהמתו, יכל לגדל כל אחת על־פי דרכה; רוצה מגדלה לבשר, רוצה מגדלה לחלב או לעבודה; מטביע הוא עליה סגולה זו או אחרת לפי דרישת השוק. ובנוהג שבעולם, שהאחוזות הגדולות קונות מהקטנות בהמות דקות, אחרי אשר נקבעו ונתנסחו סגולותיהן, טרם שמתחילות הן למשוך באיזה עול שהוא במשק.

ודוקא ענף זה, שהוא “גולת הכתרת” של האכרות, חסר לגמרי במשק אכרינו. אין אפילו חבה אליו לא בין דור הולך ולא בין דור בא; ב“ציורי־הארץ” ודאי תראו חבה זו עוברת על כל גדותיה, אבל במציאות אין לה זכר. בן השוחט הגלותי של פייערברג דבוק יותר בעגלו, מאשר בן האכר הארצי‏־ישראלי. כל בנות־הקולות של התחיה, שמכריזים עליהן, אפשר לשמע מתוך שעטות סוסים, דריכת קשתות ויתר מיני “פנטסיות” לקוחות מפראי הארץ, רק לא בדברים ממשיים, שבלעדם לא יתכן עם חי ולא יקום לתחיה עם נוטה למות.

גם החזקת מקנה לשם חלב נעשתה אפשרית לאכר על־ידי שתוּף הכֹחות. המחלבות המשתפות, שבכל ארץ מתוקנה יצאו מכבר מגדר הנסיון לגדר המעשה, מספרן עכשיו לגיונות. גם המחלבות במושבות הגרמנים בארץ־ישראל הן על יסודות משתפים; הן אינן פוגמות בעצמיותו של הפרט, מה שמזיק תמיד במשק־הכפר. כי המקנה אינו קנינה של החבורה, אלא של הפרט. כל אחד אדון לבהמתו ומטפל בה כרצונו. החלב נשלח למכירה למחלבה על־פי מחיר קצוב לפי אחוזי השמנת שהוא מכיל, ורק מכשירי העבודה הם משתפים; וההנהלה נבחרת מהחברים בהאספה הכללית.

כל זמן שמחזור־הזרעים המקובל במקומו עומד, אין, כמובן, אפשרות להנהיג החזקת מקנה, לא לשם חלב ולא לשם גדוּל. כי המקנה, היודע רק מרעהו הדל, לא יחולל גדולות ונצורות. העשבים החרוכים, שהבהמה מלחכת אותם ברוב ימות השנה, מספיקים בצמצום כדי קיומה הדל עלי אדמות, אבל לא עד כדי קיומו של בעלה. המרעה הטבעי חדל להיות מקור המחיה של המקנה אפילו במקומות שיש גשמים בכל ימות השנה והעשירים בנהרות ואגמים. כל האפרים כלם זרועים בידי אדם בעשבים שונים, שיש להם ערכים חיוניים; וכל עשב ועשב עומד ביחס ידוע אל השני וכלם באים בקצב ובמדה ידועה. בתנאים שלפנינו יש רק דרך אחת להחזקת מקנה שיכניס, והיא – כלכלת המקנה ברפת.

ברפת נמצא המקנה יותר תחת השגחת בעלו מאשר בשדה ויותר תלוי הוא בידי־אדם ופחות בידי שמים. על־ידי כלכלה מתוקנה אפשר להשפיע בין על כמות החלב ואריכת תקופת החליבה, ובין על סגולות אחרות. גם פרה ערבית פשוטה, שתקופת החליבה שלה 3 חדשים, כשהיא מתכלכלת באורוה נותנת היא חלב עד 7־8 חדשים: מעגל לעגל. סכנת הדֶבר הבא לפרקים היא הרבה יותר קטנה מאשר בשדה. עושים הסגר, ועוצרים בעד המגפה. בשעה שבמושבות שלנו מת כל המקנה, סבלו במושבות הגרמנים מעט מאד. בהרבה מחלבות בירושלים לא סבלו כלל. גם הזריקות אינן מעבר לים, ובהן אפשר לקדם תמיד פני הרעה. גם הבהמה לשם גדוּל מתפתחת באורוה באופן אחר לגמרי. בהמה דקה בת שנה, הגדלה באורוה שקולה כנגד בת שנתים, ההולכת עם העדר למרעה; וגם הזבל, שאינו נפזר ל“שבעה ימים” כמו במרעה, אינו דבר קל. 

מחלבות ישנן בארץ עוד מימי בראשית ישובנו ולפניו. ולא לסֹל מסלות שלא שערון אנו צריכים, אלא ללכת בדרכים כבושות. המעבר ממחזור־הזרעים המקובל למחזור־הזרעים החדש אינו קשה ביותר ואינו עולה בהוצאות יתירות. משק חלב מסודר דורש אמנם הכנה, וגדוּל בהמות דורש אולי עוד הבנה יותר גדולה וחבה יתרה לאמנות זו. אולם גם ההכנה, גם “החבה” באות לאט לאט בעקבות ההכנסה, ובזמן הראשון ודאי שיהיו נחוצים איזה מורי־דרך וכחות מהחוץ.

האם לא תתרבה ההצעה על הדרישה, כשכל מושבותינו תהיינה פתאם זבות חלב? דומה שלזה אין לחשש. במקום שהמושבות הן סמוכות לערים, ההצעה הגדולה תוכל להשפיע במקרה שלפנינו על הוזלת החלב, אבל לרגלי הוזלה זו עוד תתרבה הדרישה. כי עכשיו צורך־אכל הכרחי כל־כך כמו חלב אינו אלא מין מותרות, הזוכה לעלות רק על שלחנם של יחידי סגולה; השדרות הרחבות אינן נהנות ממנו כלל. כשהחלב יחדל להיות “יקר־המציאות”, “ירד אל ההמונים” וירכש לו שוקים כאלו, הנעולים עכשיו בפניו. והמקומות, הרחוקים מעט מישוב, יכלים להספיק תוצאות החלב המובאות עכשיו בכמות גדולה כל־כך מחוץ לארץ. אולם על כל פנים גדוּל המקנה יכל תמיד להיות מקור־מחיה בטוח לבעלו.

המושבות הישנות צריכות לעבור למחזור־הזרעים המתוקן. והחדשות צריכות להתחיל בו. גם החוות החדשות, הלאומיות והפרטיות, יגיעו עדי משבר, אם המקנה לא יתפס בהן את מקומו הראוי, ואם יש מקרה שככבו של משק חדש עוד מזהיר קצת – לא לעולם חסן. תעברנה עוד שנתים שלש, האדמה תתדלדל יותר ויותר, ומעינות הברכה יסתתמו גם שם.

יאמרו: הנה הוא איפוא מקור הרעה שבישובנו, והנה גם כוס הישועות! לא לזה נתכון המאמר; הסבות הן יותר מרכבות ומסבכות, וכאן הובלטה רק אחת מהן. אפשר שאחרי כל התקונים הנזכרים עולמנו כמנהגו ינהג ו“מטה־ הנודדים” יוסיף לעבור מיד ליד. המעמדות הקרקעים הקימים יש שהם נכחדים עכשיו לעינינו, ולברֹא מעמד קרקעי בודאי קשה. אולם אחת ברור: משק־כפרי כאותו שמקובל אצלנו ימוטט אפילו את האכר מלידה היותר חרוץ, ואין צריך לאמר שלא יקומם אכר מתמל שלשם שלנו. וברורים גם החזיונות האלו: המושבות הגרמניות הולכות ופורחות, ושלנו הולכות ומתנונות, והכל בשל החלב… כי מקור־המחיה העיקרי של הראשונות סוף סוף המקנה.

ברור איפוא, כי כל זמן שהמשקים שלנו נמצאים בסתר המדרגה אין לנו בחזרנו אחרי הסבות, המביאות את הישוב עדי משבר, להרחיק נדוד; אין לנו לבקשן מעבר לתחומי המשק ולתלות הקולר באפטרפסות, בפקידות וכיוצא. האינציטיבה צריכה לצאת מתוך המושבות עצמן, ושם היא איננה.

הרמת האכרות דורשת בודאי סכומים ידועים בצורת קרדיט. אולם הלואות סוף סוף מושטות פרורים, פרורים, ויורדות לצרור נקוב. ואלמלי היו מוציאים בבת אחת סכום הגון ע“פ תכנית מסוימה, מי יודע אם זו הקופה, שעליה יאמרו שאינה יודעת שבעה, התלויה מאחורי כמה מושבות, הנמצאות ע”פ טיב אדמתן וסמיכותן לאוכלסין בתנאים היותר טובים (כדאי להזכיר את עקרון!), לא היתה מתמלאה מכבר ממקורות שלה.

ה. עֲבוֹדוֹת־הַהַכְשָׁרָה.¹⁷    🔗

גם על שטת־התישבות חפה מפשע כהאריסות עבר שבטה הקשה של הבקרת המתהלכת אתנו. חוזי־עתידות צפו מראש, כי ימיה חוצצו. יוצאת ירכה של האפטרופסות בל תחזה שמש. המעבר מאריסות למכירה בצמיתות היה מוכרח לבא בתקף כל האורות שבאחרונה וכל הצללים שבראשונה. הפעם היו אפילו אזנים לכותלי ביתה של יק"א, האטומים בדרך כלל בפני שועותינו ותחנונינו. ככה היא דרכה של האמת, הפורצת אפילו חומות בצורות. לעולם לא יאזר את כחותיו האריס, שאין לו זכות בעלים גמורה על אדמתו, האסורה במכירה ובכל הפקעה¹⁸ לרשות אחרת, כהאכר העושה באדמתו, כאדם העושה בתוך שלו. ובהתאמצות הכחות של אכרי מושבותינו הנדחות הלא כל שרש פריחתן וסוד כמישתן! כי תמיד גורלו של האכר בידו, והכל תלוי בחזק הדחיפות שהוא מקבל ובגדל מספרן; ומי דוחף כחוש הקנין הפרטי; מי מפרה ומחיה כמוהו!

עכשיו באה הדחיפה החזקה והעצומה; האריסות נתבטלה; במקומה באה ההבטחה למכירה בצמיתות, וישועות בל נעשו בארץ… לא תמיד איפוא בידי האדם להיות אדון למזלו; לא תמיד תושיע לו עצם ידו. היתיר החבוש את עצמו מבית האסורים, והיקצר הזורע אל קוצים?…

והם כלם זרעו אל קוצים! כל המשבר, שעדהו באו הרבה ממושבותינו, אינו, כפי שמוסכם ומקבל, פרי רפיון־ידיהם של האכרים, אלא תוצאה הכרחית של התנאים היחידים והמיוחדים, שבהם נמצא כל ישובנו. בכל ישוב חדש מתחילים קודם כל בהכשרת תנאים רצויים למתישב. ואת הישוב עצמו בונים על שטח גדול ורחב־ידים, שטח מוצק כגוש אחד, שאינו מפרר לפרורים. בכל מקום, שנמתחים קוים לאחד את נקודות־הישוב השונות, אינם נוגעים ברשויות זרות; בכל מקום שהרגל דורכת – שלה היא, ובכל המרחקים, שהעין תשור אליהם, היא נחה על שלה. עדיין אין נפש חיה בתחום ההתישבות החדש, וכבר סלולות המסלות, והקטור והחשמל כבר פרשו את מצודתם. עדיין לא נזרע אף גרעין אחד, ו“מרקיעי השחקים” – אלו האלבטורים הענקים – עומדים “פעורי־פיות” הכן על משמרתם לקראת החטה. עדיין אין פרה אחת, ומכון הבריאות הנלחם נגד הדבר ויתר הפגעים בנוי איתן על תלו. והפרות נאמנות על חלבן. (כי הפרות הן רמות היחש הנותנות 3000 ליטר לשנה במקום 500). והחטה המקוה בא תבא בשפע לא יאמן, תבא בלי מחזור־זרעים וצער־גדול יתר; תבא הרבה, הרבה שנים בלי זבל וטיוב; כי זרועה היא על אדמה המזבלה מימי בראשית בשכבת רקבובית עבה; הקרקע בתולה, כחה חדש אתה, ויד בני אדם לא נגעו באוצרותיה. והאדמה, שלא נתברכה מהשמים, מכשירים אותה טרם שנמסרת היא לעובדיה; את החרבה משקים, את הבצות מיבשים, ובמחלות המקום נלחמים עד רדתן, ואחר־כן יתאחז האכר על אדמתו.

היסוד בנוי אפוא איתן ומוצק. האדמה פוריה. חבור־הדרכים בין הישוב החדש והמטרפולין בטוח. גדודי־מגן עומדים וסובבים על החיים והרכוש. בנקים חקלאים פתוחים לדורשיהם. בתי־חרשת רבים דופקים על פתחי המושב החדש ומציעים לו כל מכשירי העבודה. במהירות הקטור באים הם לדורשיהם בזמנם ובמועדם. ולמתישב יש תמיד חפש הבחירה, ואפשרות הבחירה. כי המכשירים הללו גדולי־בית הם ולא גדולי־חוץ, והכל נברא לפי תנאי המקום וטבע האדמה.

לא למדבר שמם בא המתישב, אלא במקום קולטורה; היא קודמת לו, הולכת לפניו; עליו רק לשכללה, להרחיבה ולהשלימה. את הכל הוא מוצא, אפילו את האדון הרדקטור של העתון המקומי, את הספקולנט הקרקעי, את הגלב והבשם ואת יתר “כלי־הקדש” של הקולטורה, הנחוצים לבן־תרבות באשר הוא בן־תרבות; כלם תקעו להם שם את אהלם מכבר, טרם שהמחרשה פלחה אף תלם אחד. את הקרקע הכשירו בשביל המתישב, ואת המתישב בשביל הקרקע. לא “ירוק” הוא בא על אדמתו. הוא קבל הכנה בבית־ספר שמושי, בחות־למוד או בבית פֶרמֶר. בתנאים כאלה יש טעם לאגרנומים נודדים, למורי דרך, למדריכים, למשרדים טכניים, לתערוכות ולכל מיני ה“סממנים” המגרים “קנאת הסופרים” המרבה חכמה. שם יש טעם למשקי־מופת המשמשים לשכלל כל הטעון שכלול. שם כל כלי העבודה המודרנים מרבים ברכה, מרבים אשר לבעליהם. לאדם הנמצא בתנאים רצויים כאלה אפשר לאמר: החיים אמנם, לפי דברי המליצים, ים זועף, אבל הנה משוט, הנה ספינה חזקה, והנה אנשי־מופת המעבירים לעיניך את ספינתם דרך המים הזדונים האלה, תושיע לך ידך וכמוהם תראה וכן תעשה. אבל הן לא די להשליך הימה אדם חי, בלי סירה ובלי משוט, ולהראות לו, איך שאחרים המזוינים בכל, חותרים אל החוף, ולאמר לו: חתר גם אתה אל החוף!

מי מאכרינו יחתר אל החוף, ואיככה יחתור? מקוסטינה עד ראש פנה ולמעלה צפונה, צפונה, כלם היו משלכים, אם נשתמש בלשון מליצה, בלב ים בלי סירה ובלי משוט. כלם היו משללי יכלת בתקף התנאים המיוחדים, שהיו נתונים בהם, לכונן להם איזו אחיזה בחיים. האפשר למושבה קטנה כקוסטינה למשוך בעֻלים כבדים, שכל מושבה גדולה מושכת בהם. והכל מאדמתם הכבדה והכחושה? המבין הסלעים יכלו בני מתולה לחצב להם את אשרם; השם יכנסו בכלים ארופים? ועד לפני שנה היה יכל עולה לרגל לשבר שם את קדקדו. היאמרו בני “משמר” ו“יסוד” למלאך המות, שלא הניח שם אף רגע את חרבו לתערה: הרף! היעברו בני ראש פנה בקפיצת־הדרך את הסלעים החוסמים הכל בפניהם? היחזיקו מעמד בני מצפה, שאדמתם קרועה לקרעים ופזורה ל“שבעה ימים”? היראו חיים מאדמתם בני ימה שהיו סבוכים תמיד במשפטים ושהיו מוכרחים להכיר¹⁹ כמה שנים את החלקות היותר טובות מחמת רחוק־המקום ומחמת פחד המציק, שהיה מוכן תמיד להתנפל, להרג ולגזל? או בני סגרה יצוו את הברכה על אדמתם, שאין כמוה לדלדול ולרע? ושם היו כבר אכרים מלידה ומבטן, אכרים שאפילו “אבותיהם לא עמדו על הר סיני²⁰”, וגם הם לא הצליחו. ושם היה גם משק מופתי, שנמצא תחת הנהלה מומחית, מסורה וחרוצה מאד, ושהיו בידה כל האמצעים הדרושים להרמת משק; ההיה בידו להביא את המשקים בגלילו אל החוף המקווה, החתר הוא בעצמו אל החוף?

אחת אחת אפשר למנות את מושבותינו, וכל אחת ומכתה בצדה; והמכות גדולות ונאמנות, שאין בידי היחיד צרי ומזור להן, בין שיש שטר אריסות ובין שיש לו שטר מכירה על הקרקע. אנחנו בונים ישוב בתנאים כאלה, ששום ישוב לא נמצא בהם. לנו לא יכלה להיות שטה ברכישת קרקעות וחפש הבחירה בטיבן. אנחנו רוכשים לא מה שרצוי לנו ברגע זה, אלא מה שמעמידים ברשותנו, ומעמידים תמיד – הזבורית שבזבורית! אדמתנו, או שמשפעה היא רוב טובה שלא יכלה לקבל או – רוב רעה; או שעבדוה יותר מדאי, או שעזבוה כליל. המעובדה אינה נענה לעובדיה, מפני שעל־ידי משק של גזל הקרקע במשך מאות בשנים הוציאו ממנה את שארית אונה ולשדה; והעזובה הלא זוהי האדמה, הנושאת בתוכה כל עקבות חרבננו ואותותיו ושממות עד… ועד שהיא תקום לתחיה, תבלע לתוכה הרבה, הרבה חיים. לנו אמנם כל שעל רצוי, כל נקודה חדשה ברוכה: אנחנו תוקעים אהל בערבות חול ובלבות סלע; דחופים מהעבר, משללי־הוה וחיים בעתיד רב־המרחק ורחב־הכנפים, רואים אנו בעיני רוח את כל הגשרים, העתידים לחבר את כל הנקודות הנכבשות, המפזרות ומפרדות עכשיו באיים בודדים. ככה יכל לחיות עם, שחייו חיי עולם; אבל לא היחיד, שחייו חיי שעה. עיני היחיד השטות למרחקים תמקנה בחוריהן, כי תנחנה על כל צעד על מרחבים לא להן. ליחיד מלבד העתיד, דרושה איזו אחיזה בהוה; ובהוה – דרכי ציון שוממות ואבלות…

איככה יכלו אכרינו לחתור אל החוף? וכלם עמדו תמיד בקשרי מלחמה את השמים או את הארץ, כל אחד באחת ידו עשה במלאכה, ואחת החזיקה השלח. ככה יוכל להבנות “בית־מקדש”, אבל לא “בית אכר”! “מלאכת הקדש” כל יום זמנה הוא, ושביתת המלאכה של היום אינה הורסת את בנין האתמול. מלאכת האכר, כי תשבת יום אחד, הורסת היא הכל. כל ברכת השנה תלויה ביום אחד, בעונה אחת. כי יפלח האכר את אדמתו לא ביום הקבוע מהטבע, כי ישדדה, כי יזרעה לא בעתה, והכל יורד לטמיון. לאכר יש תקוה, כשהוא בא בתנאים מסודרים, כשהוא מוצא משפט וצדקה בארץ, כשיש לו בטחון החיים והרכוש. כשאדמתו מסקלה, מנקה מקוצים ושיחים, אינה נקרעה לקרעים ע“י שלוליות ואינה משכלת בגרעיני המות הגדלים בחיקה את יושביה. ידי האכר רואות ברכה בעמלן, כששתיהן מחזיקות את המחרשה, המשדדה, המקצרה. אבל כשאחת ידו מוכרחה תמיד להחזיק את השלח, בונה הוא את ביתו על עברי מדרון. וככה נבנה כל הישוב. בימיה הראשונים להתאחזותו חי גם האכר בעתיד; ממרומי הפסגה תשור עינו את אשרו. בקל־וחמר הוא מעודד את רוחו: ומה הערבי, ה”שורט במסמר" את אדמתו, מוציא מתוכה יבול כזה וכזה; הוא הבא בכל העבודה הארופית הרבה, מכל־שכן שיוציא כפל כפלים. ה“מזומנים”, הנמצאים עוד בכיסו מה“נדוניה” שיק“א מעניקה, גם כן פועלים לשמירת שווי המשקל של הבית העומד על עברי המדרון. אבל לאט לאט מתנדפים המזומנים, וה”קל וחומר" אינו עומד גם כן לבעל הבית בשעת דחקו. שווי־המשקל נפגע, והכל צונח מראש הפסגה בדרך המדרון, וכלי־העבודה הארופים עוד מושכים בכבד משאם מטה מטה…

הכל עומד כצר לאכר, וכל התקונים שהוא מביא אינם באים אלא להותו. דוקא ל“מסמר” הערבי יש יסוד ושרש באדמה הבלתי מכשרה הנופלת בחלקו; דוקא ל“כלאים” של גמל וחמור, ולא לסוסים אבירים. על שטת העבודה הפרמטיבית חן המקום; לה אין מקום אבוד. בלקסיקון שלה אין בכלל אדמה לא מכשרה; אפילו מבין הסלעים היא שוללת שלל. במקומות הצרים לשורים, יש עדיין מרחב לחמור; במקומות, שאין המחרשה יכלה להימין או להשמאיל, כובש לו עוד דרכים המכוש שביד, המכסה את הזריעה. לשטת העבודה המקומית יש תמיד מרחב־המקום ומרחב־הזמן. תחת מטרות עוז “צפה” לה המחרשה הקלה על פני האדמה הרוויה מים ומכסה את הזרעים. וכשגם היא תשושת־כח, עוברים השורים, החמורים וכל החי למינהו, אשר בחצר, על השדה הזרועה ובוססים הזריעה ברגליהם. אין איפוא מעצר מן השמים, אין מאוחר בעונת־העבודה. לכלי העבודה הארופים יש תמיד צמצום־המקום וצמצום הזמן. כשכלי המקום מפוררים את האדמה, מעלים שלנו רגבים. כשהם, הנוגעים ואינם נוגעים מחמת קלותם שומרים את הלחות, שלנו ע“י לחיצת המגרפית מנדפים אותה. מהירות־העבודה, שבה הם עולים לאין ערך על כלי העבודה הערבים, אינה באה בחשבון לאכר. במושבות הפלחה האכר הוא נותן העבודה היחידי; לידים עובדות אין בכלל שוק. ומה בצע לאכר במלאכתו הנגמרת מהר, ולשעות הפנויות שלו אין דורש ואין מבקש. בטיב העבודה ג”כ אינם עולים הכלים המודרניים על הערביים, אם השנוי בא בכלים בלבד ולא בכל שטת המשק. אדרבא בשנות העבודה הראשונות עוד נופלים אלה מאלה. ה“קרום החי” של האדמה, הנחרשת במחרשה ערבית הוא דק. המחרשה האירופית המעמיקה באה ומהפכת אותו. חמרי הכלכלה ה“נידים” ונוחי־המסמוס העצורים בו מתערבבים עם “שכבה מתה”, שחמרי הכלכלה שבה הם קשי־המסמוס ואינם נקלטים מהצמחים²¹. אמנם לאט לאט פותחת החרישה העמוקה שערים לאויר ולרוח ובעזרתם נפתחים ממסגרותם אוצרות כלכלה חדשים השופעים לצמחים, והאכר בא על שכרו; אבל הפרוצס הזה אינו הולך ובא באותה המהירות הנפלאה, שבה רודפים אחרי האכר החובות הרבים, שהוא הולך ונשקע בהם, ושמהם אין לו מנוס ומפלט. פרוצס הרקבון ו“ההתאורות” של בעל הקרקע הולך ביתר מהירות מאותו הבא בתוך הקרקע… כי גם אם ההכנסה אינה שוקעת לרגלי שנוי כלי העבודה, על כל פנים אינה מתרוממת מעל הגבה הרגיל; וההוצאות מתגדלות ומתרוממות. על השדות הלא־מסקלות והקרועות נשברים בלי סוף הכלים הכבדים; וכשיוצאים הם בשלום ובלי פגע מהן, יוצאים הם ברסוק אברים מהדרכים המקלקלות. ועד שהאכר, היושב בארץ של “אי־האפשריות הבלתי מגבלת”, זוכה לקבל מחוץ לארץ חלקי־מלואים לכליו, מחליפה האדמה את כסותה פעמים ושלש. החלקים באים תמיד לאחרי זמן; ו“אירופה” אוכלת בינתים את האכר ועשה לא תעשה לישועתו מאומה.

בכל מקום שבאים כלי עבודה מודרניים צריכה לבא מהפכה שלמה בכל שטת הנהלת המשק. הכל צריך להתחדש. רק אז יכלים הכלים האלה להראות את כחם ויתרונותיהם העצומים על אלה המקובלים בארץ. צריך לשנות את מחזור־הזרעים, את עונת־העבודה המקובלה, צריך לשמר את שווי־המשקל בין חמרי־הכלכלה, המוצאים על־ידי היבול מהאדמה והמושבים על־ידי זבול מסודר. אבל מהפכה כזו דורשת חבור־דרכים, שוק בטוח, חברות אחריות המקנה, עזרה מדיצינית, ועל כלם משטרה חקלאית, השמה הסגר קשה על כל מקום הנגוע במחלה מתדבקת. בתקונים כאלה מתחילים ובכלי־עבודה ארופיים גומרים. אבל כשמהפכים את הסדר, נהפכים אותם הכלים לבעליהם לקללה ולא לברכה. זה הראשון ליקבי־היין שבעולם שבראשון לציון ואותן העגלות הטעונות יינו, הנשקעות בדרכן ליפו יום יום בבוץ; אלה הכלים הארופים הנהדרים וזו האדמה העזובה והעלובה הם “כלאים” יותר משונים, מאשר הגמל והחמור, המושכים יחד את מחרשת הפלח וממלאים במראיהם המגוחך את פינו צחוק.

האכר שלנו הוא איפוא רש ודל ברוב מקומות ההתישבות החדשים אפילו לגבי הפלח המסכן. עני, אפילו בשעה שהוא מתנוצץ בעשרו; וקל־וחומר בעניו, בשדה, בשוק, בבית – תמיד ידו על התחתונה. לו אין אדמה, שתתן יבול, אין דרכים להעבירו לסוחר, גם כשהוא ישנו. דרכו של בן־הארץ תמיד בטוחה: “אנית המדבר” דולגת אפילו על כפים וסלעים. לאכר אפילו להספקת צרכיו אין אחיזה. פרה כי תמות במגפה, אין ידו משגת לקנות אחרת. לירקות אין אפילו חלקת אדמה אחת מכשרה. כי תשוטטו בכל המושבות לא תמצאו אפילו חלקה אחת של “אדמת חורבה” – זוהי האדמה המובחרה לירקות, הנמצאת על־יד כל כפר וכפר; זוהי האדמה המקיפה את לוד ורמלה, המשמשת ליושביהן למקור מחיה, קרקעות כאלו הכשרו לירקות מדורי דורות; הפלח הזורע ירקות, קוצר מאדמתו את אשר גנזו אבותיו ואבות אבותיו. בכחותיו בלבד לא היה אפילו הוא, המסתפק בקב חרובים, מוצא את לחמו. לאכרים שלנו השאירו אבותינו רק הרס וחרבן, והכשר לא הכשירו לו מאומה. המן האדמה הכחושה שלו יוציא ירקות – ולו אפילו לצרכי ביתו – הדורשים עדית שבעדית? היברא הוא, בשעת בין השמשות אותה הבריאה שנבראה על־ידי דורות? האם אחרי יום של עבודה מפרכת יניר לו את נירו ויהפך את הזבורית שלו לאדמת ירקות?

אין האדמה במצב שהיא נמסרת לאכר מסגלה ע“פ טבעה ל”התרומם" ע“פ הדבור לשטת העבודה הארופית, ואין האכר מסגל ע”פ טבעו “לרדת” לעבודה הזחלנית של הערבי. כי גם לשבירת רצון יש סיגים וגבולים. הפועל יוצא: או שהאכר הוא קשה־ערף ומתדבק בנפשו ובמאדו בדו־המגרפית שלו, ויורד הוא מטה מטה, כשעיניו נשואות למרומים ולישועות ונחמות, שמקורן אכזב. או כלים ושברי כלים מתגלגלים על ערמת הזבל, כזכר לתפארת קדומים, והמחרשה הערבית (למרות שאסורה היא ע"פ החוזה בשמוש, כאלו רק היא מעכבת את הגאולה) מגרשת מגבולות אסיה את כל הודה והדרה של אירופה; אבל הכלים הערבים צמודים ודבוקים בקשר אורגני עם עובדיהם; ובמקום שהם באים, בהכרח שיגרר אחריהם גם “החרת” הערבי; ואז בל יראה ובל ימצא באהלי יעקב ובמשכנות ישראל איש אוחז במחרשה. בין כך וכך יורד האכר מנכסיו, והפנקס פתוח, ויד השופט כותבת: אי לכם בני דור המדבר, האחרון לשעבוד וראשון לגאולה! והסנגוריה, המתאמצת להמתיק את גזר־הדין, מתיפחת ביגונה על התנאים המרים, שהשקיעו נשמות זכות ביון מצולה…

ההם דור המדבר? ההם היורדים מנכסיהם הרוחנים? הן מחומר אחד אתנו קרצו: כלנו בני הגולה, יסודנו מרוח וקלוטים מאויר; והם הלא עשו מעשה, וישנו את אורחות חייהם וישברו את רצונם. הן לא בחטאתם נפלו, כי אם חטאת הארץ אכלה אותם. לא כנתבעים עומדים הם בפני “כס המשפט”, אלא כתובעים. הם גנזו אוצרות; ובעינינו אנו הם המבזבזים. אבל מאוצרות הללו הלא כלנו אנו חיים. הם גנזו לא רק אוצרות שאינם נשקלים בכסף ואינם מתבטאים במספרים ממשים, אלא אוצרות פשוטים, שיש להם מדה ומשקל. כל הדפצטים, שתחת עולם הם נאנחים, יסודם בשטה הלקויה ש“בספרי החשבון”, והיה כשיבדקו אותם, אולי ימצאו עוד דפים כאלה, שתחת לחובה צריך יהיה לכתב: לזכות! 

ו. הַסָגַת הַחֶשְׁבּוֹנוֹת.    🔗

בהנהלת־הספרים החקלאית נהוגות שתי קונטות להשבחת הקרקע: השבחת־קבע והשבחת־ארעי; פעולת הראשונה על הקרקע היא עולמית ושל השניה – זמנית. הכספים הנשקעים בראשונה נעמסים על הקרן העומדת של המשק, והנשקעים באחרונה – על הקרן החוזרת. כשבאים למצא את הרוח הנקי של שנת העבודה, מנכים מההכנסה הכוללת את כל ההוצאות, שהוציאו על ההשבחה הזמנית, ורבית הכספים שהוציאו על ההשבחה העולמית.

בארצות נושבות, במקום שהאדמה נמצאת במצב קולטורי, התחומים שבין שתי הקונטות האלו הם די מסוימים וברורים. מכוני־השקאה, יבוש בצות, סקול אבנים, סלול דרכים וכיוצא בטיובים, הנעשים פעם לתקופה ארוכה ואינם נשנים ונחזרים בהפסקות קצרות, שיכים לקונטה של השבחת־קבע. עבוד רגיל כחרישה, שדוד, זבול וכיוצא בטיובים, הנשנים כמעט בכל שנת עבודה, שיכים להשבחת ארעי. הזבול גופו מתחלק לפי חזק פעולתו למספר שנים ידוע. בחלוקה זו מונחים בתור יסוד הנסיונות, שנעשו על־ידי מומחים באריכת הפעולה של הזבלים השונים.

אולם בישובים חדשים, במקום שהאדמה עזובה או מדלדלה בתכלית הדלדול, יש אשר התחומים מתערבבים. כל הכללים הקבועים בהנהלת־הספרים המקובלת אינם מתאימים לתנאים המיוחדים של ישובנו. ויש שמעמיסים אנו הוצאות רבות על יבול השנה, בשעה שרק הרבית שלהן שיכת לההוצאות העוברות ושבות, והן גופן מגדילות רק את הקרן העומדת.

אפילו באותם המשקים המעטים שבישובנו החדש, המתנהלים על־פי ספרי חשבון מדויקים, חסרה אמת־מדה נכונה לקביעת התחומים שבין שתי הקונטות הנזכרות. השבחות הקבע, הנעשות במחשבה תחילה ע“פ תכנית קבועה מראש, באות אמנם על מקומן. אבל מעולם אינם מביאים בחשבון את הטיובים הרבים נעשים כ”לאחר יד" בשעת אותן העבודות הרבות, הנזקפות על חשבונן של התוצאות העוברות, שאותן נוהגים לנכות בשלמותן מההכנסה הכללית, כשמבקשים את הרֶוח הנקי. והטיובים האלה, הנעשים בשעת אותן העבודות, הלא מעכבים בעדן ופולסים נתיב לסוגי העבודות הללו הנשנות בשנות העבודות הבאות. הוצאות סכסוכים ומשפטים נזקפות ע"ח הקרן העומדת. אבל מעולם אינם מתבטאים במספרים מחכימים כל ההפסדים בלתי הנראים הנגררים בעקבות הסכסוכים. הן במשק־הכפר תלויה ברכת כל השנה ביום אחד: וב"שעת חרום", כשהבעלים סבוכים בראשם ורובם בעניני משפטים, אינן נעשות העבודות בזמנן, והיבול סובל. כל העבודות השיכות לסדור המשק באות גם כן על מקומן. אבל בשנות התהוות המשק (ובארץ־ישראל הפרוצס הזה נמשך הרבה, הרבה שנים), כשהרבה עבודות משמשות בערבוביה, סובלת העבודה העקרית: עבודת האדמה; וכשהיבול היה יכל גם להתברך בידי שמים, מתמעט הוא במשק בלתי מסדר בידי אדם.

ככה “נבלעות” בעבודות הנזקפות על חשבון השנה צרופי עבודות־הכשרה סמויות מן העין (שכל אחת היא “חתיכה הראויה להתכבד”), שהוצאותיהן אינן צריכות להנכות מההכנסה הכוללת. ככה מתברכים יבולי השנים האחרונות מהראשונות, וככה לוקים הראשונים מהאחרונים. אפילו החרישה הרגילה, הנחשבת בלי פקפוקים בכל מקום לטיוב עובר, צריכה להחשב במקומות הישוב החדשים בארצנו לטיוב קבע, כי החרישה הארופית העמוקה עושה שנוי עקרי בקרום האדמה הנחרש במחרשה הערבית, וההשבחה הבאה לרגלי אותה החרישה אינה משתרעת על שנה אחת; אדרבה היא לפעמים כאלו “דולגת ועוברת” על השנים הראשונות ורשומה נכר רק במשך הזמן. חרישה ראשונה מערבבת, כאמור כבר, חמרי הכלכלה נוחי־המסמוס וקלי־יהקליטה, האצורים בקרום המעבד, עם חמרי כלכלת קשי־המסמוס לצמחים, האצורים בשכבה בלתי מעובדה. ורק החרישות התכופות פותחות במעמקים אוצרות כלכלה דלא נידי ממסגרותם. החרישות התכופות מחיות את ה“רכוש המת” הגדול הטמון בקרקע ומהפכות את הקרן העומדת לקרן חוזרת ושופעת לצמחים. המעבר מחרישה ערבית לארופית מעלה את מחיר הקרקע, כי בהערכת הקרקע מונח תמיד בתור יסוד עמק הקרום הנעבד. בסולם־המעלות להערכת הקרקע, שקבע, לדוגמא, אלברכט טהאֶר, לוקחים למדה רגילה של עמק הקרום 6 צאלל; מ 6 צאלל עד 12 מתרבה מחיר הקרקע עם עמק כל צאלל ב 8 אחוזים; הקרקע, שעמק קרומו 12 צאלל, שוה איפוא כמעט כפלים מקרקע שעמק קרומו הוא 6 צאלל. עם עמק כזה, שהמחרשה אינה יכלה להשיגו, אינו עולה מחיר הקרקע עליות כאלו, אבל ב 5 אחוזים בכ“ז הוא עולה, אחרי אשר גם עבוד השכבה המונחה למטה מתלם המחרשה מביא תועלת לקרום העליון. וכשם שעם גדל עמקו של כל צאלל עולה מחיר הקרקע, כך עם פחיתותו הוא שוקע ויורד באותו היחס. ע”פ זה קבע טהאר את המספרים היחוסים האלה, שבהם נערך הקרקע, שעמק קרומו הוא 6 צאלל, במספר 50:

בהערכת נטיעות במעט שנקבע גם אצלנו סולם־מעלות כזה²². החורש את כרמו או פרדסו חרישה עמוקה נוהג לזקוף את הכסף שהשקיע בה על הקרן העומדת. גם הוצאות החרישות הקלות במשך שנות גדול העצים עד הזמן, שהם מתחילים לעשות פרות, מתיחסות לקרן העומדת, ומההכנסה הכוללת של כל שנה מנכים רק הרבית שלהן, אבל לא אותן גופן; בפלחה מעמיסים אח כל החרישות על יבול השנה, בשעה שעל צד האמת אינן אלא מכשירות את הקרקע ליבולים הבאים, והוא גופא לא די שאינו נהנה מהן, אלא יש אשר חסר מהן. והחרישות האלה הן עבודות־הכשרה, שמקומן בקונטה של השבחת־קבע, בכל הבחינות: גם בכמות וגם באיכות. באיכות: השבחת הקרקע לא באה בהרבה סוגי קרקעות עם החרישות הראשונות, אלא לאחרי כך, ובכמות: כל העבודות עולות הרבה ייתר בשנים הראשונות, מאשר בשנים הבאות, מפני שהראשונות הכשירו את הקרקע לבאות. על אדמה לא מעבדה החרישה אטית. גם אי־אפשר להשתמש כלל בכלי־עבודה מהירים כמו: הקולטבטורים, הדסקוסים המזילים כל העבוד. היבולים של התקופה הראשונה (ו“תקופה הראשונה” בארץ־ישראל יכלה להגיע גם לגיל של עשר שנים) עמוסים איפוא משאות כאלה, שיבולי השנים הבאות צריכות לשאת אותם. הסך־הכל לקוי כפלים, מפני שגם ההכנסה הכוללת, גם ההכנסה הנקיה עמוסות משאות לא להן: ההכנסה הכוללת, מפני שעבודות רבות שבהן תלוי היבול, אינן יכלות להעשית בתקופת ההתאחזות הראשונה בזמן הנכון ובאותו הדיוק והשלמות, שהן נעשות במשק מסדר. וההכנסה הנקיה, מפני שבהוצאות רבית, שנכו בשלמותן מההכנסה הכוללת, נתגנבו הרבה עבודות של השבחת קבע.

באותן האחוזות הנמצאות ברשות בעלי אמצעים גדולים הבטוחים שלא ינשלו מאדמתם, אין ערבוב התחומים בהנהלת הספרים שאלת “להיות או לחדל”, כי אם גם הנחל האחד מתמלא מהשני, הנה סוף סוף כל הנחלים הולכים לים אחד. אבל במשק האכר, כי יתמלא נחל אחד מהשני, יש אשר הכל מתרוקן אצלו. אותו ערבוב תחומים יכל להוציאו מעולמו. כי עליו מעמיסים לא רק עבודות הכשרה נעלמות הנבלעות בהשבחות־ארעי, אלא גם אותן ההשבחות הנעשות על־ידו, הנכנסות גם בספרי־החשבונות שלנו בקונטה של השבחת־קבע. לו אין פועלים המכשירים את אדמתו, המסקלים אותה, המישרים, המעמיקים את קרומה. לראשו אין גדודי־מגן הסוככים עליו, כבכל ארצות נושבות חדשות: בעצמו הוא עושה כל עבודות ההכשרה, בגופו וברכושו הוא מגין על המקום החדש. תמיד באחת ידו עושה הוא במלאכה והשניה מחזיקה בשלח, ושכרו הוא רואה רק מידו האחת, והשניה תמיד עובדת בחנם. כבוד וגדולה לגבורים, המציגים את חזיהם מול כדורי האויב, אכל לא פרוטה. שגיא־כח ורחב־כתפים הוא היבול של האכר, והוא יכל לשאת את הכל. אבל הן זו היד השניה, שהעלתה את מחיר הקרקע עם כל אבן נגף שהסירה, עם כל שיח שעקרה, עם כל סנטים שהעמיקה את קרום הקרקע; זו היד שהבטיחה את החיים והרכוש בכל תחומי הישוב, מלבד שאינה רואה שכר בעמלה, הלא אכל תאכל גם את האחת האוחזת עוד במחרשה. ומה לאריס, שאין לו שום זכות בעלים, למשוך בעֻלים כבדים כאלה. ואפילו האכר, המיחל ליום שהאדמה תהיה לו לצמיתות, אינו רודף אלא אחרי אור מתעה. מה בצע לו בשבע השנים הטובות המיחלות לו, ושבע השנים הרעות אוכלות אותו בכל פה, מוסרות אותו בידי נושכי נשך ומביאות אותו למקום שמשם לא ישוב; לא הוא יאכל את עמלו. וככה חוזר הגלגל. דור הולך ודור בא. ודור חדש, כי יראה חיים על אדמה זו, כי ינוב עליה, יביט בגאוה ובגדל לב על “דור המדבר”, שמצא בה רק את קבורתו – הקברים, שבלעו לתוכם את הזורעים ויצוו את הברכה על הקוצרים…

ז. הָאַפָּטְרָפְּסוּת²³.    🔗

בלי ערעורים ודין־דברים ובאין מליץ יושר מול מגיד פשע נחתם גזר־דינה הקשה של האפטרופסות; לדורי־דורות נחתם! האם נשאר עוד דבר־מה להוסיף עליה ולגרוע ממנה? הן כלה היא שלנו. מי עמד עוד בסודה כמונו ומי תכן את רוחה כמונו. על שמי התחיה הופיעה; לעינינו התהותה, התפתחה ותגדל; ותדיר, תדיר היינו עדי־ראיה למחזה אחד; זרחה היא – וכל המאורות לקו בישובנו; ואך שקעה – והכל האיר באלפי נגהות…

ככה כתוב על ספר דברי ־הימים ליישוב יהודה והגליל; בדברי־ימי ישובי ארצות אחרות הגרסא אחרת. לא אנו האפטרופסים הראשונים לאפטרופסות. על שמי כל ישוב וישוב הופיעה. עוד טרם חלמנו אנו על ישובנו, כבר גלו אותה “איצטגנינים” אחרים, הקדישו לה פרקים שלמים בספרי־ישוב ישנים־נושנים ויקבעו את תחומיה המדויקים ב“גלגל חמה”: תחומי האורות ותחומי הצללים. כי לא תמיד היתה כוכב מתעה; יש אשר היתה גם – כוכב מורה־דרך!..

הכל תלוי בתקופה, שבה היא מופיעה; עם כח־היצירה העצמית אינה יכלה לעולם לדור במחיצה אחת; בכל צורה שהיא מתגלה, היא בולמת אותו. כשהיא באה ביד חזקה, מעיקה היא על התגלות העצמיות בחמר־הדין; כשמתנהגת היא ביד רכה, מעיקה עליה במדת־הרחמים. העצמיות, המוכרחה לעמד תמיד בקשרי־מלחמה עם הכחות הזרים, הבאים להתוות לה נתיבות לא לה, אובדת דרך בסופות וסערות המתרגשות עליה; וזו המפנקה, ה“נשאת על כפים”, אובדת בשלוה היתרה המקיפה אותה – זו נרדמת באפס מעשה ובאפס דאגה שנת־עולמים!

מרוב טובה או מרוב רעה פוסק איפוא מעין־היצירה; ובמשק־הכפר נבראים ערכין רק על אבני־היצירה החפשית, הנושאת את עצמה ודולה ממקורה. בישוב ארצות חדשות מבקשים להתיר את הקשי שבין המתישב ובין המולדת הישנה ולחברו לאדמת־מטעו החדשה; לתכלית זו דרוש לעורר את כח־היצירה, להחיותו, להפעילו; דרוש מרחב להתגלות העצמיות. כי רק מי שמשקיע באדמה הרבה משלו, מכה בה שרשים עמוקים. אבל האפטרופסות פועלת בכח שכנגד. היא נלחמת מלחמת־קיומו של המתישב, סוככת עליו, גונזת בשבילו לימים רעים; והוא בעצמו מתרגל לסמוך על כתפי אחרים, ומאבד לגמרי את הסגולה לדאג לעצמו ולחשב חשבון־עולמו. באדמת־מטעו החדשה לא השקיע משלו מאומה; מה יחבר איפוא אותו אליה ומה יחבב אותה עליו? ועם תקלה ראשונה, שהוא פוגש בדרכו, אוחז הוא במטה הנודדים ומבקש לו ארחות חיים חדשים.

אימתי איפוא עומדת האפטרופסות כצר לאדם? – בשעה שמעין־היצירה שלו מפכה ועצמיותו מתפרצת לבקש לה מוצאים. אבל כשהם אינם עוד במציאות או אין להם עוד אחיזה בחיים, פוסק מקור הרעה של האפטרופסות. הן כח־היצירה והעצמיות צריכים קודם להברא מאיזה “יש” ולא מה“אין” של האפטרופסות.

ילוד־אשה לא יעמד על רגליו עם רגע יציאתו לאויר העולם, גם כשאנשים טובים לא ישאוהו על כפים. ומעינות־היצירה הפנימיים של האדם אינם נפתחים על־ידי סתימת צנורות־השפע החצוניים בלבד. הנה הצנורות האלה נסתתמו מכבר בישובנו החדש, ועקבות המשיח עדיין בל יראו…

הכל תלוי בתקופה, שבה האפטרופסות מופיעה. אין קץ לנגעיה, ואף־על־פי־כן זקוקים לה בגיל ידוע ואי־אפשר לצעוד אף צעד בלעדה. בעצמיות האדם גופה יש חלק ממנה; היא מרכבה מכמה וכמה צרופי־השפעות ומועקות־חוץ. בכור־הבחינה שלה מצטרפים כל אותם היסודות הזרים, מאבדים את סגולותיהם הישנים ונולדים מחדש. צבת בצבת עשויה וברזל ירוע ברזל. דרך השעבוד באים לגאולה. האפטרופסות היא המסיעה ללקט אבני־בנין לגשר מעביר זה; היא בעצמה נותנת בידי הנאנחים תחת עולה זיין לשבר את גאון עוזה בבוא יומה.

אי־אפשר למתישב החדש להיות עזוב לנפשו עם הרגע הראשון לבאו על אדמת־מטעו החדשה. זהו גיל הילדות! באותו הגיל העצמיות עדיין מתנסחת. הרבה צריך המתישב לשכח, והרבה ללמד. דבקות יתרה במסרת־אבות ובמשפטים מובאים מעבר לגבול יכלה להיות לו לפוקה ולמכשול בחייו החדשים.

האפטרופסות מוכרחה לעמוד זמן ידוע בפרץ; היא באה להכשיר את הקרקע על־חשבון היצירה החפשית בשביל אותה היצירה; עליה להסיר מעצורים מדרך היצירה החפשית, שהיא בכחות עצמה לא תוכל להסירם, ולהניח מעצורים על דרך הרישול הנוהג כמנהגו, שכאן לא יכירנו מקומו.

בכל ישוב המעבר הזה מגיל לגיל הכרח הוא. אלא במקום שיש חומר יישובי חקלאי אפשר להקהות מיד את חודה של האפטרופסות ולהצר את חוג פעולתה. אבל הישוב שלנו הוא יחיד ומיוחד במינו. אנחנו באנו לברא ארץ בשביל אנשים, ואנשים בשביל ארץ. שניהם בקשו רחמים, שניהם היו צריכים להולד מחדש. והבארץ כזאת אפשר היה לעזוב אנשים כאלה לנפשם? הבני “בימים ההם” של רבי מנדלי, שבשוקי גדות ים השחור כבר היו בעיניהם כאכרים מלידה ומבטן והתהלכו את החטה כאח וכרע – ההם היו בוראים בכחם ובעצם ידם את הארץ?

כל ישובנו לא היה בתחילת בריתו אלא בית־ספר גדול ושדה־נסיון רחבת־ידים. וגם בזה לא יכלנו ללכת בדרך הכבושה. בישובים אחרים באה ההתאחזות לחוד וההכנה לחוד; המתאחז מקבל את ההכנה הדרושה מחוץ לגבול התאחזותו. באחוזתו הוא מופיע מוכן ומוגמר. שם בכלל אין דרך ההתאחזות ב“סופה וסערה”, הכל בא בנחת. האדמה הנכבשת פעם אחת, שוב לא תשמט מתחת רגלי כובשיה, גם כשהאכר לא יפלחה במחרשתו; היא יכלה לנוח ולצפות עד אשר יבא “דודה וגואלה” הראוי לה. אבל לא הרי החזקתנו באדמה, הנרכשת בארץ־אבות על־ידינו, כזו הנהוגה בין אומות העולם. בתקף התנאים המיוחדים, שבהם נמצאים אנחנו, היה מוכרח מקום־ההתאחזות להיות בעת ובעונה אחת גם בית־ספר לאכר הבא; הטרקלין היה גם לפרוזדור. כי אנו מחזיקים באדמה רק על־ידי עבוד, והאדמה הנרשמת רק בספר־המקנה ואינה נעבדת אובדת לבעליה ע"פ החק; בשעת בהלה אין בודקים הרבה ולוקחים מכל הבא ליד. על קרקע זה נפלו גרעיני־האיבה הראשונים. הישיבה של האכר המתחיל על אדמתו טפחה בו הכרת בעלים, וכל מי שנדחק לרשותו היה כיורד לחייו. אבל האצטלא של האכר עדיין לא הלמה אותו כלל. לא בזכותו היה מה שהיה, אלא בתקף סבות חצוניות. הוא היה צריך לגמור את שנות־למודו, עד שידע מצה זו במה אוכלים אותה; ושנות־הלמוד היתה תקופת הפקידות והאפטרופסות.

לא ידעו את מקומם התלמידים, לא הכירוהו גם המורים. כזרים שהתפרצו למקדשנו היו רוב אותם המורים. לא הרגישו בחבלי־היצירה שלנו ומכאבנו לא היה מכאבם. הם היו עבדים לאחד ואדונים לרבים, ועליהם היה מוראו של יחיד ולא מוראו של צבור. וללב היחיד, אפילו הוא מלאך וגואל, מוליכים תמיד ארחות עקלקלים החוסמים בפניו את דרך־המלך. לדעת־הקהל לא היתה השפעה לא על הברון ולא על שלוחיו. הוא היה הגוזר והוא המבטל. אני בראתי את הישוב – השיב למשלחת חובבי ציון – ואני היחידי החותך את גורלו. כך היא דרכה של ממשלת היחיד; היא מוזגת את הכוס להחוסים בצלה והיא שופכתה על פניהם.

ממשלת היחיד ושתי הרשויות – רשות הרב ותלמיד כאחד – ששמשו בערבוביה חדדו עוד יותר את עוקצה של האפטרופסות ויעשוה לזועה. אבל היא לא היתה זדונית, אלא באה בהשתלשלות הכרחית. אפשר שתקופת־מעבר זו עברה את גבולה. אפשר שחתימתה הגיעה טרם שהפקידות אשרה בגושפנקה שלה את גיל הבגרות הבא לרשת את מקומה. לכל המדות של בני־תמותה חסר הדיוק המחלט הנהוג בהנדסה המפשטה. גם החק, הקובע גיל ידוע להתבגרות האיש, אינו יכל להיות שוה לכל נפש ואינו יכל להוציא מן הכלל את הפרטים הרבים המתבגרים לפני הזמן הזה.

בית־ספר ושדה־נסיון היה ישובנו בתחילת בריתו, ומכונים כאלה נערכים בהערכה מיוחדה. לא בין כותלי בית־הספר ולא בתחומי השדה הצרים מתגלית פעולתם, אלא הרחק הרחק מחוצה להם. אלו הם מיני גרעינים הנזרעים בשדה אחת, ואת יונקותיהם הם שולחים לשדות רחוקות, ושם הם גדלים ועושים פרי, אפילו כשבאדמת־מטעם הם אינם עולים. אל תבקשו את פעולות הברון בנחלותיו הפרטיות ובמושבות, שנמצאו זמן רב תחת כנפיו, ובאותם הנסיונות הרבים הידועים ביחוד מפני שלא הצליחו; אלא בכל הישוב – אפילו ברשויות היחיד, שלא קבלו, לכאורה, שום יניקה ממנו בקשו אותן! את כרמו אולי לא נטר אבל כרמים אחרים נטר ונטר. כי כל ישובנו חי וניזון הימנו. אפילו מה“ככבים הדועכים” שבתקופה זו עדיין בוקעות אלינו מאורות, ומהבארות, שזורקים לתוכן אבנים, אנו שותים עוד כיום הזה; שותים אפילו הזורקים, שותים בלי דעת. וגלויי־עינים רואים בכל ההתקדמויות, הנזקפות על חשבונה של האנציטיבה הפרטית, את המבואים והמוצאים הנעלמים, המובילים עוד עכשיו מרשות הברון לרשות המתפארים, כי ידם עשתה להם כל אלה. כי אנציטיבה זו הצליחה רק כשהלכה בדרך הכבושה מהברון. מיד כשבקשה לגלות דרכים חדשות, סר צלה ותפל ללא קום. וב“ימים ההם” הלא ודאי שהאפטרופסות היתה ראשית הכל ותכלית הכל. כי לא מבית־אביהם הביאו אכרינו את תורתם ולא משמים נפלה להם. כל שטות העבודה החדשות, כל ענפי המשק הרבים, שהביאו אותנו עד הלום, לא צמחו מעצמם על קרקע לאומית, אף לא האכרים ידעו להנהיגם. כלם הם גדולי־חוץ, שהעברו מצרפת השנואה על־ידי האפטרופסות השנואה. כלם נכרים בשמותיהם הצרפתים המשובשים, השגורים עד היום בפי אכרינו. הכל משתמשים בקיטור וחשמל, ומי שואל ומי דורש ליוצריהם.

בחרדת־כבוד מביט הרואה על אותו הבנין הנהדר, שנבנה על־ידי האפטרופסות, שאחרים רואים בו בית־קברות. בכל ומכל, אפילו בשרידי תפארת קדומים, אשר בחרבות ראש פנה, רואים את היד – יד אמן – הבטוחה, שהתותה את דרכי הישוב. זו היתה תכנית רחבת־האופקים! זוהי הבבואה בזעיר אנפין בעתיד המקוה. הנה הנקודות, שמהן צריכים להיות נטוים הקוים. הריהו המשק המעורב, הנשא עכשיו על שפתי כל, והרי חרשת־המעשה החקלאית הצריכה להשלימו. היד הזאת נלאתה, יען כי היתה תמיד נטויה לפנות את הדרך לאחרים ובעצמה היתה צריכה לבקשה ולפלסה; יען כי היתה הראשונה שקפצה אל הים. ולהבאים אחריה נהפכו תמיד “נוזלים לצורים”…

בית־ספר ומורה־דרך לכלנו היה הישוב שנבנה ע"י הברון. לא משגגותיה של תקופה זו אנו חיים, אלא מהרכוש החיובי הגדול לאין חקר שהשאירה אחריה. הלא על יסוד זה אנו בונים, ואחר אין לנו כלל. אפשר שלא היה נהוג בתקופה זו החסכון הנרצה. אפשר שגם היה נהוג בזבוז. ודאי חבל על דאבדין. אבל כהנה וכהנה יאכלו ישובי ארצות קרבנות אדם וקרבנות כסף. והפירות אינם מרובים משלנו. כהנה וכהנה יאכלו אפילו ישובים פנימיים, כאותם למשל, שבנפות האוסטמרקיות בגרמניה, ששם נהירין למישבים כל השבילים הנעלמים ואינם עומדים בקשרי־מלחמה תמידים עם מעצורים בל־ידעום, הנפגשים על כל שעל בישובי ארצות רחוקות. מי מודד ישוב באמת השוק ומי שוקלו בפלס החנוני. על סף עולם זה מוצאה ההנדסה המתהלכת שערים סגורים. מדות אחרות וערכין אחרים מושלים בו. לא במספרים יערכו הדברים ולא בפז יסלו.

בחטאים כבדים דשה האפטרופסות. בשגגותיה ובזדון לבה הרחיקה אותנו מהמטרה; אבל היא השאירה אחריה “יש” גדול, שקרבנו הרבה למשאת־נפשנו; וה“יש” הזה מכפר על הכל. בני “בימים ההם” של מנדלי בלי אפטרופסות (ומי מהחלוצים לא היה בבחינה זו פחות או יותר!) היו נשארים אולי זכים כשלג וטהורים כתינוקות בני יומם; הם לא היו משחיתים את הארץ, אבל אלה הרע לא ירעו וגם היטב לא יטיבו. אלה לא היו משאירים אחריהם חורבות מטעם אחד – “תוהו־ובוהו” אינו משאיר אפילו זכר לחורבן…

*

בכל הרעה שמצאה את ישובנו התרגלנו לראות את החזיון ולא את היד הנעלמה הרוקמת אותו. אם נוסיף ללכת בדרך זו, עוד יבאו ימים, שנגזר על בניני בתי־ספר לבנות בארץ־אבות, מפני שהיה מעשה שבית־ספר כזה נבנה, וקירותיו מתמוטטו… ככה היו מי שגזרו על העבודה העברית מפני מקרה לא טהור כזה, שאירע לה פעם, מבלי ללמוד אח הסבות הגורמות. אנחנו כתינוקות רגילים להכות תמיד את מטה־הזעם הגוזר בלי חמלה את פרחי יצירותינו, תחת לעצור בעד היד המניפה אותו. אבל מי היא היד, אם לא אנו בעצמנו והארץ. כי לא זוהי הארץ, היכלה ביום אחד לקומם שממות־עם, ולא אנחנו האנשים היכלים ביום אחד לחדש נעורי ארץ בלה ועזובה.

אחת אחת נפלו בתקופת חיים כה קצרה, כה מרעישה וכה מלאת־תקוה כל האנציטיבות הפרטיות שלנו, שנסו “לקפץ בעצמם אל הים”. כבמטאטא השמד טאטאו כל אותם פרחי־היצירות, שלא הלכו בדרך הכבושה של הברון, אלא רצו להיות בעצמם מגלי־דרכים ומפלסי־נתיבות: טאטאו בלי אותו “מטה־הזעם”! בתקופת האפטרופסות מצאו רק כספי הברון את קברם באדמת־הקדש, בתור הזהב של האנציטיבה הפרטית מצאו בה בעלי האנציטיבה בעצמם את קברם. על הכספים האלה עדיין לא יבש מקור דמעותינו, ועל ההולכים הרבים בדמי־ימיהם, שלא השאירו אף שם ושארית אחריהם, איננו מורידים אף דמעה אחת.

למה איפוא מבקשים אנו אויב מבחוץ לתלות את כל הקולר בצוארו, והוא בתוכנו. אפילו את גזלת בנינו בקשנו בבית האפטרוססות: היא היא שהסירה לב בנים מאבותיהם. הנה היא נעקרה מכבר מהשרש, והדור הבא אחרינו תחת שמי התחיה עדיין לא הכה שרש באדמת־מטעו; עדיין אדמה זו אינה יונקת ממנו, אלא מהשלל שמביאה לנו הגלות; עדיין כל זרמי התחיה הולכים מהתם להכא, ולא מהכא להתם. הצרפתית שוב אינה מרננת בחוצותינו. שפת חוזי־יה, גרשה אותה מהסתפח בנחלתה. מבצרי־עוז בנינו לקולטורה שלנו, ורגלי שכינתנו שוב אינה נדחקת מהקומה הזקופה של “בת קרית פריז”; אבל במרומי־שחקים בנינו אותם ובארץ – עמידתנו דלה וריקה עוד יותר מבימי ממשלת האפטרופסות. בסולם להיכל הקולטורה, שראשו מגיע השמימה, רואים אנו את העולים, ורק לא את היורדים לאדמה. גילו ורנו אפוא “שמי” ציון! אבל את עפרות²⁴ הארץ לא יחנן אף אחד מאלה “העולים”. בין כותלי בתי־הספר מרעימה שירת הקוצר והבוצר, ולא בשדה ובכרם; והקוצרים והבוצרים צפים ועולים שנה שנה – באותו הדיוק ובאותה תקופת השנה ש“מוכסי־העשר” באים – על התמונות הנדפסות ב“ולט” וביתר עתונינו; ובבית ובשדה – הילקוט על השכם ומטה־הנודד ביד! ממה שפריז חדל להיות בעיני דור בא טבורו של עולם, עדיין לא תבנה ירושלם. ועבודת־הרוח שלנו, שאין לה עכשיו יסוד ושרש באדמה, ישא הרוח. אף צעד קדימה לא צעדנו, מיום שנעשינו בני־חורין. איה אפוא מטה הקסם שהיה צריך לצוץ מתוך קברת האפטרופסות ולחדש ב“יהי אור!” אחד את עולמנו? איהו?…

הדור הבא, הנולד על אדמת־התחיה, אינו הולך בדרך אבותיו, שבאו לחונן עפרות ארצנו, אלא בדרך אבות אבותיו, מפני שסגולות־טבעיות חוזרות על אכסניה שלהן גם בדור שלישי ורביעי ועוד למטה מזה. האטביסמוס מתפרץ גם כשמְגַדְלים חרוצים מקיפים אותו סיגים וגדרים ומטים אותו למסלול שבחרו הם; בבנינו אינו פועל אפילו האטביסמוס: פועלת הירושה הטבעית הרגילה. בנו עוד לא היתה החבה לקרקע סגולה טבעית, בכדי שתתנחל לבנים. אבל לאבותינו החבה לכל התלוש ותלוי באויר והשנאה לבל המחובר לקרקע הן סגולות טבעיות, העוברות בתקף חוקי ברזל לבנים. אותנו הביאו אל הקרקע שעבוד־גליות קשה, געגועים וחלומות־פז על ארץ־פלאות; אנחנו חיינו בקסמי עברה. אותו הכח־הדוחה ואותו כח־המושך אינו פועל על הדור הנולד. השעבוד הזה עוד בא יבא עם התקדמותם של אדוני הארץ. אבל לפי שעה עוד לא טעמו את טעמו. ולאותם הגעגועים חסר המרחק הרב; כל הנראה יום יום לעיני־בשר מתפשט משמלת הקסם שלו ונעשה חולין. הפועל יוצא: בנינו קרובים בעשרה טפחים להאדמה, מאשר אבות אבותיהם; אבל עדיין תלוים בינה ובין השמים. בכדי שיתחברו אליה, צריך שיהיו טמונים בה כחות־מושכים חזקים המוצקים מחמר אחד. במקום שהם נמצאים בשפע, מכים שרש אפילו קלוטים מאויר כמונו; במקום שהם מעטים, אנו תלוים ועומדים; ובמקום שהם חסרים לגמרי, אנו עולים כאבות אבותינו בסערה…

טיב האדמה, גדל שטחה, קירובה או ריחוקה מישוב – אלו הם הכחות המושכים והמכריעים. האדמה צריכה להיות פוריה בידי־שמים או מכשרה בידי אדם, טרם שעוברת היא לרשות בעלה. כי אדמה טובה ואדמה רעה אינם אלא מושגי־כסף; גם הסלעים החשופים שעל הרי יהודה והגליל נהפכו לגני־חמד. האדמה צריכה להיות מגֻונָה, כדי שתהיה מסגלה למשק מעורב. היבול שלה צריך להיות בטוח. כי רב לאכר רב בפגעי ה“עשור” וכל הפגעים התלויים בהם, שהם מכת־מדינה שלא כתובה בכל הישובים, מכה האוכלת את יגיע כפו, ושאין לנו צרי ומזור לה. אבל למצער אדמה צריכה להיות לו הנענה לעובדיה. היא צריכה להיות קרובה לישוב או מחוברה אליו בדרכים טובים. ועל כלם רחבת־ידים, שיהיה מקום להתפשט.

המושבות הקטנות לקויות תמיד בכפלים. הוצאות המושבות הן גדולות לאין קץ בלי שום יחס להכנסותיהן. ה“מונה” של אותן ההוצאות כמעט אחד הוא לגדולות ולקטנות, כי נר לאחד נר למאה. אבל ה“מכנה” הקטן שבמושבות הקטנות מעלה בחלקו של כל אחד ואחד סכומים, המכריעים אותו תחת כבד משאם. כי האכרות חיה על הקמוץ ו“ברכת־הבית” לא פחות מאשר על הריוח. גם בשנים כתיקונן מספיק היבול רק כדי צרכיו של האכר, אבל אינו משאיר לו עודפים. ואכר כי נשקע בחובות לרגלי הוצאותיו המרובות, שוב אין לו תקומה.

במושבות הקטנות אין לדור הצעיר אחיזה. וכשהוא נעקר ממקום־גדולו, נגררים אתו גם האבות; אפילו הצעירים היחידים שיש להם אחיזה, מוכרחים להגרף בזרם. כי הנדידה היא מחלה מתדבקת. עם יציאת הצעירים מהמושבה נשבתת כל שמחת־החיים, והשממון הנורא הממית כל יצירה מתהלך לו בראש כל חוצות, ולצעירים דרושה סביבת צעירים. גם במושבות הגדולות לא הכל מתחבר אל הקרקע. הרבה ישא הרוח, הרבה יאכל הספר. היולד גוי ביום אחד? איננו יכלים לסגור בפני בני האכרים את שערי החכמה; לא עליהם לתת חומר ולבנים ליסוד שעליו נכנה אנו היכלי הרוח. הם קרוצים מחומר אחד אתנו, והרוח מתגבר. אבל במושבות הגדולות יש אחיזה לרבים, והשורות החסרות מתמלאות תמיד, והחיים מפכים על־ידי זרמי הדם החדשים הקולחים אליהם מבית ומבחוץ, ומעוררים ומעודדים את רוח־היוצר.

הכחות האלה, המונחים בטבע הארץ, הם שהעלו או הורידו בסולם־המעלות מושבה זו או אחרת. כשפעלו כלם יחד, באה הברכה במלואה; פעלו אחדים מהם, באה במקצתה, לא פעלו כלם – והכל ירד לטמיון.

פתח־תקוה זוהי המושבה שנתברכה בכל: אדמתה הרב־גונית נתנה אפשרות לבריאת ענפי משק מרובים. יש לה שטחים גדולים על גדות הירקון, במקום שההשקאה עולה בזול. קרובה היא ליפו והיא רחבת־ידים. וגדל שטחה הוא שחבר הרבה מבניה אל האדמה, והכניס הרבה כחות מבחוץ. היא עלתה לא מפני "שהאנציטיבה הפרטית בנתה אותה ממסד עד הטפחות"; אלא מפני שהיא נמצאת בתנאים כאלה, שאין שום מושבה נמצאת בהם, משכה היא את אותה האנציטיבה הפרטית, האוהבת לרעות בשדות חמדה, ואינה נעה על סלעי־מגור וערבות־ציה. אבל גם עכשיו לא הכל כוננה יד האנציטיבה. עוד לא רחוקים הימים, שהמשבר דפק בכל עוז על שערי מושבה זו. הברונים הקטנים (כי כל מי שאדמתו אינה מקור פרנסתו ומשלח־ידו ורוכש אדמה מתוך חבת הארץ, הריהו כבחינת ברון קטן) העלו את מחיר הקרקע לא כדרך הארץ. אלה הם מחירים מלאכותיים שאינם עומדים בשום יחס עם צפיפות הישוב, שרק היא מעלה את המחירים. העליה לא באה בעקבות תפוחי־הזהב, אלא בעקבות עצי תפוחי־הזהב. אבל השער על העצים הללו לא נקבע מהבורסה בליברפול, אלא מעל במת הקונגרס. העליות והירידות צועדות עקב בעקב עם הקורס של “שקל־הקודש” שלנו; וכשעסקני־הישוב שלנו מורידים את ידיהם בחוץ־לארץ, מרגישה את זה חאנציטיבה הפרטית המהללה פה על אדמת־הקדש…²⁵

לקו בכל שתי המושבות הנמצאות על הציר הצפוני והדרומי שלנו – אלו שני צירי תקותנו ומַתְוי־דרכנו: זו קסטינה הנשכחת ומטלה המהללה ב"חיי הנשמות שבאויר ארצה. שתיהן לפני יציאת נשמה. האחרונה מפני שאדמתה עדיין לא מכשרה לעבודה מודרנית, שרק היא מתאימה לאכר העברי, ומפני ריחוקה מישוב. והראשונה מחמת ריחוק המקום ומחמת שטח אדמתה המצומצם וטיבה; היא כבדה וזקוקה לזבל ומסגלה רק לנטעים כאלה, שאת פרותיהם רואה האכר לעת זקנה, ולא לנטעים כמו שקדים (עצי פרי הנהיגו רק בשנים האחרונות). מכלל המושבות הלקויות בכל לא צריך להוציא גם את אלו שאדמתן טובה וגם יש מקום להתפשט מפאת גדל שטחן, אבל על פתחיהן תלויה חרב המתהפכת – הקדחת – ומי שנכנס שוב אינו יוצא…

בין שני הצירים האלה מונחות יתר המושבות העולות ויורדות בסולם־המעלות לפי סגולותיהן. עקרון, שאדמתה לא רעה ומכילה שטחים מכשרים לנטיעות, ושטח אדמתה לא קטן, והחומר האנושי יותר קרקעי, תצא סוף סוף מהמשבר שלה; היא נושאת בתוכה גרעינים בריאים, והיא עומדת על דרך ההחלמה; משק־חלב ירימה. שם עובדים הצעירים, והנדידה מעטה. שכנתה גדרה נתרוקנה מצעיריה מחמת שטחה הקטן. ראשון־לציון ששטח אדמתה מצומצם בערך והאדמה חד־גונית וחומר־האנושי לא היה מתחילת בריתו קרקעי פחות או יותר, כמו בעקרון למשל, לא יכלה להתקיים אלא ע"י מונופוליון; לא היה מרחב להתפשט – והבנים נדדו. כך היה גם גורלה של זכרון; ושם שבו בנים לגבולם, אחרי אשר הרחיבו גבולותיה. ואחרי הקניה החדשה בראשון נתעוררו החיים גם שם; רוח אחרת עברה במושבה, שבו בנים לחיק האדמה, וידים רכות וענוגות “הפורטות עלי עוגב” נטויות לתפש את המחרשה. 

*

ללא שוב עברה האפטרופסות. זוהי צורת־חיים, השייכת כלה לממשלת העבר, ואין לה שום שייכות לחיי ההוה. הדברים הנאמרים אינם באים אפוא כהגנה על חזון קים, אלה כהערכת חזון הסתורי. רק אלה שלא טעמו לא מעוקצה ולא מדבשה של האפטרופסות, יכולים להמצא במרחק ההסתורי הדרוש ולעמד על גובה־אביקטיבי. אבל לא לשם ההסתוריה באו אלה הדברים. ב“מטה־זעם” זה באים מזקני הישוב להרפות את ידי אלה, הבאים להטביע צורות חדשות על ישובנו; והצורות האלו: הלאמת הקרקע והאריסות, במקום שהן רק אפשריות ובכל²⁶ ישוב, הנבנה בכספי הלאום (גם כספי יק"א הם של הלאום) הן תמיד בגדר האפשרות! לאלה, הרואים בשטות־ההתישבות חפות מפשע כאלו, את הקיסם שבאפטרופסות, אפשר לאמר: גם הקורה שבה אינה נוראה כל כך; ולהבאים בכלל להבעיתנו על כל צעד בצלה, אפשר להראות, כי היא בעצמה בכל מלא קומתה אינה כלל וכלל זו המפלצת המתוארה ב“כתובים אחרונים” שלנו…

ח. גּוֹרְמֵי הַתּוֹצֶרֶת הַשּׁוֹנִים.    🔗

שויה של כל אחוזה נקבע, כידוע, מגורמי התוצרת הטבעיים: האקלים, האדמה, מבנה הפיסיקלי והרכבתה החימית, מצבה הגאוגרפי, וצורת שטחה, ומגורמי תוצרת כלכליים: תנאי החבור והשוק, מחירי התבואות, אופן ההרכבה של חלקות שדות האחוזה, המרחק שלהן מהמרכז והמשטר המדיני השורר.

במעלה ראשונה נמצאת השפעת האקלים, מפני שהוא פועל בכח איתנים על כרחנו ואינו נתן להשנות בידי אדם; המומנטים המכריעים בו הם: מדת הגבה מעל פני הים, קרבת ההרים או הים, שעור משקעי המים, הטל, חזק הרוחות, מזג האויר ואורך תקופת הצמיחה. השפלה היא הנמצאת בתנאים היותר טובים ביחס ליתר חבלי הארץ. מזג האויר הוא קבוע וממוצע: כמעט תמיד רך. הגשמים באים ע"פ סדר קבוע ומתחלקים לתקופת ימים ארוכה. הטל יורד בשפע. בחשון אפשר להתחיל בזריעה; היורה והמלקש עושים כמעט תמיד את שלהם ואינם נותנים לפני העובד מכשל; המבחר בגדוּלי התרבות הוא גדול; אשר יחסיר הגשם, ימלא הטל. תקופת הצמיחה ארוכה, והעבודה יכלה להתחלק במדה שוה לכל העונה, בלי בהלה ובלי בטול זמן יתר.

בחבל ההרים מצטמצמת עונת העבודה לרגלי הקור המקצר בימות החורף את תקופת הצמיחה, והתבשלות התבואה באה באחור זמן. הגורמים הללו מוציאים ממחזור־הזרעים חלק מגדולי־מספא או ממעיטים את יבולם; התלתן, לדוגמא, יש לו ערך מיוחד כשהוא מקדים לצמוח ונותן קצירים אחדים; לשעורה ירוקה מוקדמת יש כבד במשק מקנה, והוא הדין לדורה צהובה מוקדמת; משק של מחלבה לוקה אפוא בחסר בחבל זה; לוקים גם גדולי הדגן, מפני שהתבואות המוקדמות המובאות אל השוק נפדות במחירים יותר טובים מהמאוחרות.

בכל חבל הנגב מתאחר היורה, חסר לגמרי בתקופת שנים ידועה המלקש. יש גדוּלי תרבות שאינם מצליחים בחבל הזה כלל. הרבה מיני קטניות: כרשנה, עדשים נאכלים בעודם באבם מהצפרים הפושטות מיד אחרי הגשמים הראשונים גדודים, גדודים על פני השדות. מגדולי המספא התלתן גם כשהוא מצליח לא יתן אלא קציר אחד, לכל היותר שני קצירים; והצלחתו אינה אלא מקרית, מפני שזמן זריעתו הוא לפני היורה; אז הוא נקלט, צץ ועליו וגבעוליו מספיקים להתקשות טרם שיבאו הצפרים, שלהן יש חבה יתרה לעלים ולגבעולים הרכים ומדלגות הן על הירק הקשה. אבל כשהוא נזרע לפני גשמי השטף, יש אשר גרעיניו מחמת דקותם נהדקים מהגשמים ואינם עולים; וכשהם צצים נעשים הגבעולים לברות לצפרים הבאים אחרי הגשמים הראשונים. גם הבקיה המאוחרת נאכלת מהצפרים, שבחבל זה הן בכלל מכת המקום. מחזור־הזרעים אינו יכל להיות אפוא מגוון. ואפילו הגדוּלים העולים כרוכים תמיד בסכנה: חסר מלקש הוא גורם תמידי לשדפון או ליבול לקוי.

ע"י שטת “הפלחה החרבה” אפשר לפנות הרבה ממעצורים האלה, לגנז מים באדמה משנה לשנה ולהבטיח את קביעות היבולים. אבל אחרי כל התקונים האלה, אין המשק יכל לקבל צורה אנטנסיבית כמו בשפלה.

בעמק הירדן תקופת הצמיחה ארוכה היא ומהירה כאחד. אבל חוסר הטל מצמצם את המבחר בגדולי בעל. מחזור־הזרעים הוא חד־גוני לפי מצב ידיעותינו הקים. השרב מביא אתו פגעים שונים על תבואות השדה ומעמיד בתנאים קשים את העובדים; הגורמים למחלות שונות פועלים ג"כ בכח איתנים; על כל פנים מתישים הם את הכחות; בטכסיסים היגיניים אפשר אמנם להחליש את עוקצם, אבל לא ליטלו לגמרי.

“הציר הצפוני” שלנו: סביבת מטולה קובע חבל בפני עצמו. פה משיב עלינו החרמון בסופת שלגיו ובצנת רוחותיו. תקופת הצמיחה בימות החורף מצטמקת. עונת־העבודה מצטמצמת; יש הרבה ימי בטלה, וכשהעבודה באה יש אשר היא מוכרחה להעשות חטופה. אין מדה וקצב בחלוקת עבודת האנשים והבהמות. גם הרבה גדולים מאבדים מערכם מפני שהם מתאחרים להתבשל.

ב. הקרקע. הגורם השני הוא הקרקע; טיב הקרקע נערך ע'“פ מבנהו הפיסיקלי²⁷ והרכבתו החימית. אדמת חול־חומר היא היותר נוחה ע”פ טבע הויתה לעבוד. יום אחרי הגשם אפשר לעלות עליה; אפשר לחרש, לנכש ולעשב עשבים רעים, לשתל בזמן הגשם גדולי־עדור; היא מכשרה להרבה גדוּלים שאין האדמה הכבדה מכשרה להם גם אחרי ההשבחות שמשביחים אותה, למשל: תפוחי אדמה, שעורה. תקופת הצמיחה היא יותר ארוכה מחמת שאדמה קלה היא יותר חמה, ובעונת הגשמים כשהצמיחה פוסקת בגדוּלים הגדלים באדמה מתגבלת, עדיין היא פועלת בגדולי אדמה מחלחלת. גדולי־המספא מתבשלים יותר מהר; התלתן נותן קציר אחד יותר. באדמה כבדה, אם אין מספיקים לזרוע הכל לפני הגשמים, מצטמקת עונת־העבודה; אחרי גשם חזק א“א לעלות על האדמה כשבועים. כשקרום האדמה מתיבש שוב באים גשמים; ובשנה גשומה, או כשהגשמים באים תכופים, א”א כמעט לחרש בכל ימות החורף. התוצאות: היבול של זריעה מאוחרת לקוי תמיד; לבהמת־העבודה, שהחזקתה עולה בהוצאות מרובות כל־כך, יש הרבה ימי בטלה; וככלות ימי הגשמים צצים במהירות מיוחדה כל מיני עשבים המכסים את האדמה, וא"א להספיק לחרש, לשדד, לקלטר, לנכש, לעדר ולעשב בעונת עבודה קצרה כל כך, מה שנעשה באדמה קלה במשך חורף שלם. התכיפות הזאת מביאה ערבוביה בסדר־העבודה ומעלה את ההוצאות כפלים.

האדמה הכבדה זקוקה לכלים כבדים, העולים בהוצאות יתרות, ולבהמות עבודה חזקות ויקרות, והכלים היותר כבדים מתקלקלים ונשברים באבנים ובסלעים הזרועים ע"פ רוב בתוך האדמות הכבדות והבלתי מחלחלות; לנטעים כמעט אינה מתאימה כלל, ולזריעה טעונה היא הכשרה מיוחדת: יותר חרישות, יותר שדודים, ובקיץ צריך לפורר את הרגבים לפי מדרגת כבד האדמה במעגילות כבדות או קלות, או בדסקוס; ההכשרות לפני הזריעה עולות אפוא בהוצאות יתרות לגבי הכשרת אדמה קלה המסתפקת בחרישה קיצית אחת, או לכל היותר בחרישה רגילה ובהעברה בדסקוס.

בשתי הקצוות במיון של האדמה אפשר יהיה לקחת אדמת חול חומר (כ 20–15 אחוזים למאה חומר). – זוהי אדמת העידית; ואדמת הבקעות הסגורות בין ההרים הזרועה כלה אבנים שאינן נתנות להסקל – אדמת זבורית; הראשונה מוכשרה לכל מיני גידולים ונתנת להעבד ברוב ימות השנה ובכלים לא כבדים; השניה מוציאה ממחזור־הזרעים הרבה גידולי־מספא, שאינם נתנים להקצר לא במקצרות ולא בחרמשים מחמת האבנים, ולא גדולי־עדור, שאי־אפשר לקלטרם לא בקולטיבטורים ולא במעדרים; ואף עונת־העבודה היא קצרה; גם שטת “הפלחה החרבה” הכרוכה בכלים מיוחדים כמו הקולטיבטורים והדסקוסים, פוגשת מעצורים גדולים באבני הנגף הזרועות על פני הבקעות ושאינן נתנות להסקל, מפני שהן מערבות עם עפר השכבה הנעבדת עד עמק גדול. בין שתי הקצוות האלה נמצאות אדמות החומר לפי שעור החומר שהן מכילות; אדמת “הסַליְגה” היא היותר כבדה; היא מסוגלה אמנם כמעט לכל גדולי פלחה, כשמטיבים אותה ע"י זבול ועבוד, אלא שהעבוד עולה בהוצאות יתרות ביחס לאדמות יותר קלות.

אדמת המושבה הגרמנית שרונה, לדוגמא, שייכת לסוג הראשון, והיא מחוננת בכל המעלות. אדמות בן־שמן והמושבה וילהלמה שייכות לסוג האדמה שלפני האחרון במדרגת המיון. צורת המשק אחת היא במושבות האלה; וכל אחת מהאדמות האלה היתה טעונה השבחות וטיובים ע“י זבול ועבוד. אולם היתרונות של הראשונה הם לאין ערך מרובים בכל הבחינות על האחרונים, אע”פ שגם הן הגיעו בתבואות יבוליהן למדרגה גבהה.

המצב של האדמה קובע מקום בפני עצמו בשויה. אדמת מישור היא נוחה יותר לעבוד מאשר אדמת בקעים והרים או אדמת מדרון; היבולים הם יותר שוים מפני שאין השכבות הפוריות נסחפות²⁸ עם הגשמים; המכונות עובדות בלי הפרעות; האויר והצל מתחלקים במדה שוה. העובדים ובהמת העבודה אינם מתעיפים מהעליות והירידות; העבודה עצמה יותר קצובה ויכלה להעשות ביתר שכלול. גם ערך מיוחד יש לאדמה שאינה נקרעת ע“י נחלים ושלוליות; גשמי זעף קורעים מאדמה כזאת שטחים הגונים עם התבואה הזרועה עליהם; ונוסף על זה נחלקות השדות ע”י חריצים עמוקים, ואין מכונות וכלי־עבודה יכלים לדלג עליהם, מה שגורם להוצאת עבודה לבטלה בזמן העבוד וההובלה מחמת הסבובים שמוכרחים לעשות. יש אדמות מישור שע“פ מצבן הן נעשות למקוה מים: הן סגורות בין גבעות או נמצאות ב”שפל המדרגה“, והמים מהסביבה מכסים אותן זמן רב. שדות מקוה לדוגמא, נסתחפות תמיד בשנה גשומה, וזמן רב נמצאות הן תחת המים. התוצאה: עונת העבודה מצטמקת; האדמה מעלה עשבים, והעבוד עולה ביוקר; וגם תקופת הצמיחה נעשית קצרה ביחס לשדות הדומות ע”פ טיבן לשדות השטופות.

ע“פ הרכבתן החימית יש אדמות המכילות חמרי כלכלה במדה הדרושה לצמחים ויש המכילות אותן בצמצום רב: או שאוצרות החמרים הללו מצומצמים הם כשהם לעצמם, או שהחמרים נמצאים בחרצובות ידועות, וצריך לפתח את סגור האדמה, בכדי להתירם, להכשירם, להעבירם ממצב קשה ההמסה לקל־ההמסה ולעשותם נוחים לעכול לצמחים. יש אדמות בנות סוג אחד ע”פ טיבן הפיסיקלי, והאחת נותנת יבולים גדולים, והשניה זעומים; יש אשר האחת מכניסה יותר בלי זבול ובלי הכשרות יתרות, מאשר חברתה הדומה אליה במבנה שלדה אחרי שהשביחוה בזבלים ובעבוד מיוחד; יש אשר בשדה אחת חלקה אחת נותנת יבול גדוש והשניה – יבול זעום; זבול כל דונם עולה כ־30 פר. השדה הטובה הנותנת בלי זבול יבול דומה לשדה המזובלה נותנת אפוא רֶוח נקי על כל דונם כ־30 פר. בחולדה יש לנו, לדוגמא, שדה אחת (אדמת בצה עשירה ברקבובית) שבמשך שמנה שנים שהיא ברשותנו לא נזדבלה, וטרם שעברה אלינו בודאי לא נזדבלה, ומכניסה כל שנה יותר מאשר השדות האחרות המזדבלות אחת בשנתיים או בשלש שנים. 

ג. שלמות האחוזה. האחוזה ששדותיה מפררות במקומות שונים מטלת²⁹ מבעלה את חפש הבחירה וחפש התנועה בדרכי שכלולה. החסרונות הכרוכים בצורת סדור זה הם: אבוד כחות עבודה מחמת השטחים הקטנים שאין בהם לפעמים כדי יום עבודה שלם של זוג בהמות; קושי ההשגחה והשמירה; חסר אפשרות לחרש את הרצועות הצרות לאורך ולרוחב; קושי המלחמה בעשבים רעים, מפני שהאחד תלוי בשכנו, ולשוא ישקד האחד במלחמתו, אם שכנו היושב בצדו מתרשל;. אי־האפשרות ליחיד להנהיג מחזור־זרעים לפי רצונו. האחוזה המפררת היתה תמיד אבן־נגף בדרך התפתחותה של החקלאות, וכל ממשלה מתקנה השתדלה לבטל צורה זו, בתקף חקים מיוחדים שהוציאה; במקומות שמתקיימת עדיין צורה זו, מתקיים גם המחזור של שלש שדות. הפרור הזה מעכב גם בארצנו בעד התפתחות החקלאות אפילו כשהאדמה מפרזה, לאמר, גם כשלכל אחד ואחד יש זכות קבועה על חלקה ידועה ואין חלופין נוהגים בה שנה שנה, אלא שהחלקות מפזרות. במושבות הפלחה שלנו תמיד מפזרות הן. גם במושבה הגרמנית וילהלמה, למשל, אחוזתו של כל אכר מפוררת להרבה חלקים, לרצועות ארוכות, שאין אפשרות אלא לחרשן ולשדדן לאורך, ועבודה רבה הולכת לאבוד לרגלי התלמים הקצרים, והעבוד גופו מן ההכרח שיהיה לקוי. ורק הודות לאחדות שבצורת כל המשקים, שהם כלם משקי מחלבה הכרוכים במחזור־זרעים אחד, הודות למשמעת הפנימית ולסדר שנעשו טבע שני לאכרים האלה מתגברים על המעצורים שבצורת אחוזות כאלה.

ד. צורת השדות. צורת השדות וגדלן משפיעות על גבה ההכנסות הנקיות; וככל אשר המשק יותר אנטנסיבי בעבודתו כן גדלה השפעה זו. הרבוע – הוא בצורה היותר מתאימה, או לכל הפחות מרובע לא ארוך יותר מדאי 2:1 או לכל היותר 8:1. עם אורך המצרים הולכות לאבוד חלקות אדמה, הרבה עבודה מוצאה לבטלה, העבוד נעשה יותר קשה, גם אם מדת הרחב אינה מעכבת בעד חרישת־העֵרֶב; גם עבוד החלקות הנמצאות ליד המצרים הוא תמיד לקוי ופגום.

צריך להביא בחשבון גם את מדרגת שפוע האדמה. עם עליה בחמש או שש מעלות כבר מוכרחים לפתח את התלמים בעֵרֶב לשפוע. בכל אופן יש החשש שעפר השכבה הפוריה נצנח אגב חרישה לעמק. בדרך כלל מקובל כי עליה של 10 מעלות מכבידה מאד על האנשים ובהמות העבודה ובעליה של 15 מעלות הפלחה נעשית לאי־אפשרית, ומקומות כאלה משמשים רק למרעה או ליער.

המרחק של השדות מנקודת המשק המרכזית, מהבנינים, מטביע את צורת המשק בנוגע למדרגת האנטנסיביות שלו. פון טהינֶן מראה ב“מדינה הבודדת” שלו³⁰, כי עם מרחק השדות מהחצר הולכים ונפסדים כחות העבודה; עם גדל המרחק הולכת גם שטת המשק ונעשית יותר אקסטנסיבית עד אשר היא מגיעה לקצה גבול האפשרות של הרֶוח הנקי שהאדמה יכולה לתת; וככל אשר כח האדמה יותר מדלדל והתאזרות העבודה יותר גדולה, כן ימהר לפסק הרוח הנקי הזה.

פון טהינן עושה את החשבון הזה:

ורנר מבטא במספרים את ההבדל שבהכנסות אחוזה ששדותיה נמצאות במרחק של 200 מתר מנקודה המרכזית ובין אחוזות ששדותיהן נמצאות במרחק של 1000 עד 3000 מתר. השדות זרועות חטה; הוא בא למסקנות האלה בהביאו בחשבון הקטר אחד.

כשמביאים בחשבון יבול של 2000 ק“ג חטה להקטר במחיר 18 מ. 100 ק’ג ו־4000 ק”ג קש במחיר 2 מרק מאה ק"ג = 440 מרק להקטר, יצא רוח נקי של 96,23 מ. במרחק של 2000 מתר. במרחק של 200 מתר יצא הרוח הנקי 138,70 מ.; לפי זה יוצא עודף של 42,47 מ. לגבי מרחק של 2000 מתר.

החשבונות האלה מביאים לידי מסקנה, כי משק אנטנסיבי מאד על אדמה ממדרגה ראשונה אפשרי רק במרחק 1000 מתר מהחצר ובאדמה פחות פוריה צריכים הבנינים להמצא במרחק של 750 מתר. למעלה ממרחק כזה הולכות ועולות ההוצאות 5–6 אחוזים למאה על כל 400 מתר.

אחוזה בת 300 או 400 הקטר – עוד יכלה להגיע למדרגת משק אנטנסיבי רק כשהבנינים נמצאים במרכז רבוע. במקרה כזה יוצא אורך הדרך עד המיצר היותר רחוק, אם האחוזה היא בת 400 הק. 1,1 ק“מ. אולם אם צורת האחוזה היא מרובע ביחס 1:4, יצא המרחק 2 ק”מ; ואם הבנינים נמצאים בקצה רבוע, יצא האלכסוני 2,4 ק“מ ובמרובע למעלה מ־4 ק”מ.

במרחקים למעלה מ־1000 עד 2000 מתר עוד אפשר להגיע לרוח נקי רק ע"י גדולים שאינם טעונים עבודה אנטנסיבית. השפעת המרחק נכרת ביחוד בגדולי עדור, מפני שהם טעונים עבודה כפולה מאשר גדולי דגן, פי חמש מאשר תלתן, פי חמש עשרה מאשר שדות מרעה.

במרחק למעלה מ־2000 מתר נעשה השמוש בזבל רפת לא כדאי. כל 100 ק“ג זבל מאבד משויו במרחק של ¼ שעה 10.6 פ”פ, ½ שעה 14,0 פ“פ, ¾ שעה 18,6 פ”פ.

ה. תנאי החבור והשוק. תנאי החבור מרבים את אפשרויות התקדמות כל משק. יש הרבה תוצאות חקלאיות הנפדות במחירים טובים, אלא שמפני כבדן אינן כדאות בהוצאות ההובלה אם המשק רחוק ממקום השוק, או שהן ע"פ טבע בריתן ממהרות להתקלקל. באר־טוביה לא יכלה בשום אופן ללכת בעקבות וילהלמה לסדר משק חלב אפילו אלמלי כל התנאים היו רצויים לכך כל זמן שהיתה רחוקה מעיר 8 שעות: החלב מתקלקל כשמעבירים אותו במרחק כזה; גדולי־עדור הפסד הוצאות ההובלה החלות עליהם יוצא בשכר שהם מביאים. הרכבת העוברת עכשיו בקרבת המושבה יכלה לשנות לטובה את כל המצב בבת אחת.

ו. המשטר. אחוזה־רוסית הנמצאת על גבול פרוסיה היא שוה פחות, דוקא משום שהיא ברוסיה, מאחוזה דומה לה הנמצאת על גבול רוסיה אבל תחת ממשלת גרמנית. אחוזה שנמצאה באטונומיה של הלבנון על גבול סוריה התורכית היא שוה יותר מאשר אחוזה סורית דומה לה הנמצאת בשכנות אתה, אלא שנמצאת תחת חסות תורכיה. אחוזה מצרית שנמצאה ליד גבול ארץ־ישראל היתה שוה יותר מאחוזה ארצי־ישראלית דומה לה שנמצאה על גבול מצרים, משום שהראשונה נמצאה תחת חסות ברטניה והשניה תחת עותמניה.

ט. גֹּוֹרְמֵי הַתּוֹצֶרֶת בְּיִשׁוּבֵנוּ.    🔗

כל הדברים האמורים בפרק הקודם ידועים: בכל ספר שמושי לתורת הכלכלה החקלאית וההערכה החקלאית קבועים הם כדרבנות; אין משק יכל להתפתח אם אינו נמצא בתנאים הנזכרים. וכשנגשים באמת־המדה שלפנינו לאחת ממושבות הפלחה שלנו אין השאלה מתעוררת: מה חסר לנו מהמדות האלה; אלא – מה יש לנו מהן?

מטולה, אשר הרים סביב לה והיושבת בעצמה על הר, זו “שאוירה חיי נשמות”, אבל אדמתה אינה יכלה לשאת את עובדיה; מעינות שירה, אבל לא מקור מחיה אחד; צאו ובקשו בה אף אחת מהמעלות המנויות לעיל אם תמצאנה. מבחינה הפיוטית “כֻלה יפה ושכולה אין בה”, מבחינה הכלכלית – אין בה מתום במצבה הקים.

האקלים – לקיטנים בימות השרב למעלה מטוב; לעובד־האדמה אינו מוסיף כי אם גורע לפי שעה, כמובן ביחס לשפלה. האדמה ע“פ טבע בריתה שייכת לזבורית במעלות המיוּן שקבענו למעלה; זו הסגורה בין ההרים זרועה אבנים; המרג' – זה המישור היותר טוב – נשטף בימי הגשמים, נמצא זמן רב תחת המים, מעלה הרבה עשבים ועונת הזריעה מתאחרת; שדה זו היותר טובה טעונה הרבה אמליורציות עד אשר תענה לעובדיה. ע”פ סגולת אחיזת המים כל האדמה השייכת למושבה זו היא בלתי מחלחלת וקרה; בנוגע לעבוד היא כבדה. מבחינה החימית היא מדלדלה ונותנת יבולים זעומים.

צורת השדות: חלק מהן נמצא במדרון, בשפוע אפוא! הן מפזרות להרבה רוחות. במקום 10 משפחות שעזבו את המקום (איני יודע אם אלה היו “מחזור ראשון” של ה“עוזבים'” או השני והשלישי מיום שנוסדה המושבה) התנחלה קבוצת פועלים, שעליה השליכו את התקוות שהכזיבו ההולכים. חלקות אדמתן מפזרות במקומות האלה: 

56 דונם במרג, האדמה נמצאת כמעט בגבה אחד עם בניני המשק במרחק של ¼ שעה מהמושבה.

40 " אדמת המלחה נמצאת במורד, מקום קדחת – – – – – – – – ½ 1 שעה מהמושבה.

½7 " אדמת כרמים במרג – – – – – – – – – – – – – – – ¼ שעה מהמושבה.

11 " לירקות אדמה עזובה, מכסה אבנים וטעונה הכשרה רבה – – – – ¼ שעה מהמושבה.

26 " זכרה, ע"י הכפר עבל נמצאת במורד – – – – – – – – – – ¾ שעה מהמושבה.

18 " קורדיה תחת הזכרה, נמצאת במורד – – – – – – – – – – 1 שעה מהמושבה.

10 " חמרה, נמצאת במורד – – – – – – – – – – – – – – 2 שעות מהמושבה.

בתנאים שלנו ההבדלים בגדל ההוצאות החלות על תבואות הקטר אחד מתבטאים בטבלא הבאה:

אנחנו לקחנו בחשבון יבול של 1800 ק"ג להקטר, יבול אדמה פוריה לפי התנאים הקימים (היבול הממוצע בחוה ב. לפי הטבלאות הבאות); כל 100 ק’ג גרעינים 21 פר. וקש 4 פר. תבואת הקש – 3600 ק’ג; כל ההכנסה בפר.=522; לפי זה יוצא הרוח הנקי בשני המרחקים הראשונים לפי הסדר: 32,2; ובמרחק השלישי הפסד 157,7 פר.

הרמת הרֶוח ע“י זבול אינה אפשרית אפוא במרחק האחרון; הזבול הטבעי גופו מקורו בהחזקת מקנה, והיא ג”כ יוצאת מתחומי הרוח במרחק האחרון. אפילו אם נקח פרה משובחה הנותנת 2000 ליטר לשנה (פרות כאלה הן יקרות המציאות בארץ) ונחשב הכנסת החלב – 540; אם נניח כי על כל הקטר אפשר להחזיק 1,5 פרה, תצא ההכנסה – 810 פר. טול מזה מזון החלמה ורפואות על כל פרה וחצי 141 פר.= 669 פר; לפי זה יצא הרוח הנקי בשני המרחקים הראשונים 346.5, 177,1, וההפסד של השלישי 55,5 פר.

אפילו העבוד ע“פ שטת הפלחה החרבה אינו כדאי כבר במרחק האחרון: אפילו אם נניח כי מדת ההכנסה היא דומה כיבול שדה מזובלת יצא הרוח הנקי להקטר 103,4 פר. בשעה שבמרחק הראשון הרוח הוא 234,3 פר. ובשני 183. אולם ל 100 ק”ג קש יש מחיר של 4 פר. רק במשק מחלבה, ובמשק רגיל אינו שוה אפילו החצי; לפי הערכה זו נצא לגמרי בלי רוח; והרוח גם אם ישנו מתחלק הוא לשנתים, מפני ששנה אחת מבירים את האדמה.

החלקות הרחוקות במושבה שלפנינו לא רק שאינן יכלות לבא בחשבון כמקורות הכנסה, אלא הן מעמיסות על המשק; כי יחד עם העלאת היבולים, תלכנה ותתרבנה הוצאות ההובלה האוכלות את ההכנסות. ובמצב הקים אין ארוכה למשקים כאלה, ואפילו הפלחה החרבה אינה יכלה לעזר ביחוד במקרה שלפנינו. כי העבוד ע"פ שטה זו אפשרי כשהאדמה פחות או יותר היא ישרה; אבל כשהיא תלולה, ונוסף על זה השדות הן בעמק והבנינים בהר, עבוד זה עוד יותר קשה מאשר עבוד רגיל מפני שהוא כרוך במכשירי עבודה מרכבים, והעליות והירידות, הטלטולים והתנודות מקלקלים אותם, אף מאריכים הם לרגלי המעצורים את הדרך הארוכה בלאו הכי.

גם אחוזה מפוררת אפוא, גם שפוע וגם מרחק גדול מהנקודה המרכזית: אחוזה "כלילת המעלות'! הדרכים, מלבד דרך המרג' שהיא מישור, עוברות בהרים; גם הירידה היא די קשה, אבל העליה היא עבודה מפרכת. יורדים תמיד בעגלות ריקות, ולעלות צריך בעגלות מלאות בשעת הגורן. יש אשר מספיקים להעלות עגלה וחצי או שתי עגלות טעונות במקום 8–6 במקומות נורמליים. בשבילים הצרים והמעוקלים עלולות העגלות להתהפך, וההובלה מסתבכת עוד יותר. גם עכשיו כשיש כבר דרך סלולה מצד אחד קשה העליה; איזה קושי היה להאכרים טרם שהיתה דרך סלולה לפניהם. מעברי המושבה האחרים אין עד היום הזה דרכים סלולות לעגלות: מקפצים על אבנים ומדלגים על סלעים. הפלח מעביר את תבואתו על נקלה: על חמורים או גמלים. אבל האכר אינו יכל בלי עגלות, אם רוצה הוא לעבד בעצמו. וכשהעגלה נשברת והאנבנטר הכבד מתקלקל ויוצא בריסוק אברים מהעליות והירידות, נשאר האכר כאומן בלי כלים; וסופו למסר הכל ל“חרת” ובעצמו יושב לו למעלה ומצפה למקורות המחיה שהחרת מעלה לו מלמטה.

טבלא א. כחות העבודה הדרושים לעבוד הקטר חטה.

ה“פזור” הזה והמרחק מיקרים את העבודה ומכבידים על השמירה. וגזלות וגנבות היו מקרים שכיחים. על תקופת הכבוש אין להרבות בדברים; המתנחלים הראשונים, שהיו מטרה תמידית לחצי המתנפלים ובצרו את המקום להבאים אחריהם, הלכו פה כדרך כל הארץ. אבל גם עכשיו עוד לא השתררה הדממה. יש מכה בצד המושבה בדמות כפר שאין לו אדמה, החי על מקנהו הרועה בשדות אחרים; הבהמות הולכות אחרי המקצרה עוד טרם שמספיקים להטעין את התבואה על הקרונות ולאספה במגוב.

“המשטר” השורר. העשור שייך לארבעה מקומות: בקשישים מרובעים, סעודות “כפולות שמנה”, ונאנחים בדרך כלל תחת כבד העול של ארבעה חמסנים עם “משרתיהם ויוצרי משרתיהם”.

מים עד היום אינם מסודרים במושבה; יש מעין ליד המושבה המספק בצמצום גדול מים; גם המים מובאים בפחים;. על חלקו של כל או“א עולים כ 4 פחים לשתיה ליום; בעמק יש מעינות גדולים, אבל אנסטלציה להעלאת המים צריכה לעלות כ 70,000 פר. ע”ד גדוּל ירקות אין אפוא לדבר; ירקות החורף, מלבד שאין אדמת ירקות מכשרה, הם אפילים מחמת האקלים הקר; וירקות הקיץ טעונים השקאה, ומים אין די אפילו לרחיצה. אין אפוא אפילו אפשרות לסדור משק בית הגון³⁴.

חבור דרכים. עוד לפני איזו שנים היתה המושבה כאי בודד בערבה; לא לבירות ולא לראש פנה וצפת; עכשיו יש דרך לשני המרכזים האלה; אולם “המרכז” השני עוד לפני שנתים ושלש היה בעצמו אי־בודד, ומדרך טבריה אפשר היה להגיע אליו דרך שבילי ההרים רק ברכיבה על בהמות; ומהלך 7–6 שעות! ובכדי לצאת קצת ממנו לאור העולם: לישוב היהודי, היה צריך ל“סבב את כדור הארץ” ולבא ליפו דרך בירות. מבחינה הכלכלית אין חבור הדרכים הזה יכל להועיל הרבה, כי המושבה רחוקה יותר מדאי משוק מרכזי כדי להמציא אליו תבואות חקלאיות הסובלות מדרך רחוקה כמו תבואות חלב וירקות; וגם עכשיו נשארו גדולי הגרעינים תבואת המקום היחידה, וגרעינים שיש בהם הכנסה הגונה זוהי החטה, ולא על הלחם לבדו יחיה האדם.

חבור־הדרכים לא יכל להביא שנויים חשובים בנוגע למצב הכלכלי, אבל בלעדיו נמצאו המושבות הנדחות והקרועות ממרכז חיינו מלבד תחת המועקה החמרית עוד תחת מועקה רוחנית. מהי מועקה רוחנית זו ובאיזה כבד היא מכריעה את הרובץ תחתה – המבין יבין בלי באורים ארוכים. אנחנו בני עיר ששבנו אל הכפר; מהמגע־והמשא התמידי עם העולם החיצוני, מזעזועים ידועים אמפודרביליים מצטרף “עולם־הזה” של בן העיר בימים כתיקונם בשעת שמחה וששון; ובשעת פורעניות, במקרה של פגעים או מחלות, כשהאכר עם הרגלי העיר מוכרח להתגלגל גלגולי רכיבה דרך שבילי הרים, להביא רופא וכיוצא – נמאס הכל בעיניו; הבדידות והשעמום אוכלים אותנו ונוטלים את כל חדות החיים; ובלי חדות החיים אין יצירה גם אם יתר הגורמים מסיעים לה.

הכל איפוא נגד החקים המקבלים. במקום אקלים רך, קרקע פורה, אחדות שדות האחוזה, מישור, הבנינים במרכז שדות העבודה, חבור דרכים, קרבת מים, משטר טוב התרכזו כל הגורמים כלהכעיס לפעול בכח־שכנגד: אקלים קשה מבחינה חקלאית, קרקע מדלדל, פרור השדות, אדמה תלולה, מרחק הבנינים מהשדות, חוסר חבור דרכים, צמצום במים, משטר ממשלתי רע. מי הוא הגורם לקלקולים האלה, מי הוא היכל להועיל לתקנות המושבות בעלות המום מלידה; הקלקול כרוך בשטה ולא באנשים, והשטה: שרשיה במשטר השורר ובקשיות ערפנו להתדבק גם ברע ולא להרפות ממנו, ולברך על הרע כעל הטוב.

כך היא דרכו של ישוב מקרי שאין לו חפש הבחירה במעשיו. הבונים, בכל שגיאותיהם, החזיקו³⁵ בדברי חכמים הקבועים כדרבנות. בכל ספר־למוד אפשר למצא את הכללים הבאים, בחירת מקום בניני המשק נקבעת: א. מהתנאים ההיגיניים; דירות האנשים אינן צריכות להמצא בקרבת בצות המביאות קדחת, ולא מכוונות כלפי רוחות המביאות מחלות, ולא בנויות על אדמה לחה; הבריאות – מדגיש כל או"א – היא במעלה ראשונה והיא לא תסלח בכל הון, ובלעדיה אין לעשות הון, יען כי היא המכשיר העיקרי של התוצרת. ב. המים; מקרבת מים טובים תלויה התפתחות המשק, והמים דרושים ביחוד בחצר העבודה. ג. ולבסוף המרחק השוה מכל מיצרי השדות; הבנינים צריכים אפוא להמצא בנקודה המרכזית של השדות הנזרעות והיותר פוריות, מטעמים כלכליים.

ילידי הארץ קובעים בדרך כלל את דירותיהם בהרים במקום שהאקלים בריא, מחזק ומעודד. להעובד ששדותיו בעמק אין אמנם מנוס ומפלט גם אז מחמתה של השמש הלוהטת ומעקיצתם של יתושי הקדחת; אבל הוא נפטר מנדודי הלילה המתישים את שארית הכחות, ומשפחתו נמצאת בתנאים טובים; הילדים נושמים את האויר הבריא, גדלים ומתפתחים; השינה במקום בריא היא כבר תריס ידוע בפני הקדחת, מפני שפגיעת היתושים רעה ביחוד בלילות. אולם מה שאפשר לילידי הארץ אי־אפשר לנו. במשקיהם נמצאים התנאים הכלכלים בהתאמה גמורה לתנאים ההיגיניים; אצלנו – בסתירה גמורה! הפלח היושב בהרים יוכל לרדת יום יום עם עלות השחר בבהמתו הקלה ועם “מחרשת המסמר” אל העמק, ועם שקיעת החמה הוא מעלה אותם על ההר; אחת בשנה הוא מוריד את לוח הדישה אל העמק או להיפוך עושה את גדישו ואת גרנו על ההר אחרי אשר מעלה הוא את הקמה הקצורה על חמורו או גמלו בכל מיני קפנדריות קצרות, מבלי אשר יצטרך ללכת סחור סחור. אולם האכר העברי קשור בכלי־עבודה ובמכשירי עבודה כבדים, ואותם א"א להעלות ולהוריד על נקלה בכל הדרכים ובכל השבילים הצרים; צריך לסל דרכים, וגם כשהן סלולות מתפתלות הן בהרים כנחש עקלתון, ודרך העגלה העושה סבובים והקפות לרגלי צלעות ההרים היא תמיד יותר ארוכה מאשר אורחות הולכי רגלי או אורחות הרוכבים על אתונות.

המכונה מביאה לנו בהרבה מקרים את השחרור והשעבוד יחד; בעזרתה הננו נעשים אדונים לטבע, אולם גם עבדים לה; במקרים שלפנינו הננו מצוים ועומדים בתקף חקי הכלכלה להשאר מחברים למכונה, וכתוצאה לנשם בכבדות ולהתענות מחרב היום ומנדודי הלילה (בסביבת כנרת), להיות אכולי קדחת ולותר על אויר ההרים. בעל המשק מוכרח להמצא תמיד בשדה עבודתו, ביום ובלילה, בחול ובשבת, אם רוצה הוא להעלות את אחוזתו למדרגת משק מודרני; גם כשהוא שובת בעבודתו אין כח היצירה פוסק; והיוצר, המרחיק ללכת ממסרת אבות וממנהגים קדומים ומפלס לו דרכים חדשות, צריך לעמד תמיד על הקרקע ברגליו ממש ולא להשקיף ממרומי הרים. ולכן אותה המכונה המשעבדת אותנו במקרים ידועים צריכה גם למצא את הדרכים הגואלות. צריך “לקרר” את אויר ה“גיהינום” בעמק הירדן, צריך להבריא את מקומות הקדחת; ובאותם המקומות שנמצאים מקורות הכלכלה צריכים להברא התנאים ההיגיניים שיקימו את היד החזקה שתדע לנצל את המקורות האלה ולפתחם. אולם אין אנו אפילו אדוני הבצות, ואין אנו יכלים לעקר בצות שאינן שיכות לנו והשולחות ממרחק את נגעיהן עלינו; ואין בידינו לסל דרכים דרך שדות לא לנו אפילו אם יש לנו אמצעים לכך: האמצעים המרובים כשהם לעצמם הכרוכים באמליורציות גדולות ו“מתנות־היד” הנגררות אחריהן, בכדי לשקלן ביד התקיפה שבה היינו תלויים בכל מעשינו שתתן ברוב חסדה לעשותן.

אין אפשרות בהרבה מקומות לצאת ידי חובה גם כלפי החקים ההיגיניים וגם כלפי החקים הכלכליים. ובאין ברירה מוַתְרים על האחד. מסביב למטולה שוררת הקדחת, בכפר עבל הסמוך מפילה היא חללים, ואי־אפשר היה לסדר את בניני המשק במרכז האדמה הנעבדה; בטלחה נסו להתישב, ולא עמדו בנסיון; ולכן בחרו בכלל: מכל משמר שמר את חייך, והתישבו בהר. בראש־פנה עשו ג“כ ככה. בסביבת כנרת היו יכלים ג”כ לבנות את המושבות בהרים, אבל החק הכלכלי הכריע את הכף. התוצאות בשני המקומות אינן טובות. פה הקדחת אוכלת את יושבי המקום, והאקלים הקשה מתיש את כחות העובדים; והילדים גדלים כפרחים רכים ללהט השמש: חורים ותשושי כח; והיות שהיד העובדת היא החשובה שבמכשירי העבודה ואין משק יכל להתפתח בלי מכשירים, עמדו המשקים גם בהתפתחותם הכלכלית, אע“פ שדקדקו בחקים הכלכליים, כי עברה היגינית גוררת אחריה תמיד גם עברה כלכלית. ושם במושבות ההרים היה מוכרח העובד לפלג את עצמו: רשות אחת הכוללת את הדירה למעלה, ורשות אחרת הכוללת את האנבנטר למטה. השניות הזאת מובילה בהכרח ל”דרי מעלה" ול“דרי מטה”. האכר נעשה בעל אחוזה ומשכנו בהר, ו“החרת” השכור שומר על הרכוש למטה ונעשה שליח בעלו, האוכל ואינו עושה, בכל עבודות המשק. הדוגמא החיה זוהי ראש פנה היושבת בהרים וששדותיה בעמק. ההיגינה הניחה בצדק את ידה על ההר; המשקים המחוברים לאדמה הנעבדה נשארו בעמק; למעלה מתנוססות “וילות” ולמטה משכנות העבודה; התוצאה הישרה: הוילות אינן וילות והמשקים אינם משקים. במטולה, לדוגמא, המשק לא התפלג לשתי רשויות; היד המנצחת על מכשירי העבודה נשארה בתקף התנאים ההיגניים חזקה, אבל המכשירים יוצאים בריסוק אברים מהפזור, הפרור, מהמרחק ומהעליות והירידות ומהדילוגים והקפיצות על סלעים; ובידים ריקות א“א להוציא אפילו מהאדמה היותר טובה את טובה ואת תנובתה, ובפרט אם האדמה בעצמה עוד חסרת אונים ודלת כח ע”פ הרכבתה החימית ופגומה בהרבה בחינות ע"פ טבע בריתה הפיסיקלית.

*

והנה אלוסטרציה אחרת: דוגמאות מוחשיות אחדות הלקוחות מהחוות בן־שמן וחולדה, משקים חדשים שנוסדו לפני 8 שנים תחת הנהלת כותב הטורים האלה. 

א. הכשרת הקרקע. כשאדמת החוות האלה עברה לרשות הקרן־הקימת היתה כחושה ומדלדלה מאד. שעורה לא גדלה כלל עליה. גם החטה ברוב אדמתה נתנה 5–3 שערים, ע"פ טיבה הפיסיקלי³⁶ האדמה הזאת כבדה ומתדבקת.

ההשבחה פועלת על מהירות העבודה. בשנה הראשונה אפשר היה לעבד רק כחד־מגרפית; בשניה – בדו מגרפית; בקולטבטורים חרשו רק בין הזיתים, במקום שהאדמה נחרשה חרישה עמוקה; בשנה השלישית – בקולטבטורים ובדסקוסים המצטינים במהירות עבודתם. החד־מגרפית גופה חרשה בשנה השניה בדונם אחד ובשנים יותר ליום מאשר בשנה הראשונה, ובשלישית – יותר מאשר בשניה.

בשנה הראשונה אי־אפשר היה לכסות הזריעה במזרעה הטורית אלא בחד־מגרפית; בשניה – בדו־מגרפית; בשלישית – במזרעה ובדסקוס.

כסוי הזריעה עלה לפי זה להקטר (10 דונם):

שנה ראשונה שני ימי עבודה, כל יום 8 פרנק (5 דונם ליום) 16 פר.

שנה שניה יום עבודה אחד, כל יום 8 פרנק (10 דונם ליום ) 8 פר.

שנה שלישית יום עבודה אחד, בג. סוסים (40 דונם ליום ) 3 פר.

ההשבחה פועלת על היבול. על אדמת הזיתים נזרעה בקיה לחשש בשנה הראשונה ולא היתה כדאית בקצירה; האדמה נחרשה בעמק 40 סג.

בשנה השניה הכניסו 20 הקטר 20 קנטר.

בשנה השלישית הכניסו 20 הקטר 200 קנטר.

בהוזלת העבודה נמצאות איפוא שנות העבודה א, ב, ג, ביחס 5,3: 2,6: 1.

בעלית היבול: שעורה – 12: 5: 2; חטה – 7: 3: 2; מספא – 10: 1: 0.

השעורה, שנזרעה בתערובת הבקיה, היתה בשנה השניה נמוכה והשבלים קטנות. בשלישית, למרות, שעל אדמה זו לא צמחה כלל שעורה, היתה גבהה והשבלים היו גדולות מלאות וגדושות. ביבולי החלקות הטובות מטבען לא היו הבדלים גדולים בשלשת השנים האלו, לאמר, בכלל השנה האחת לא היתה יותר מבורכה מהשניה.

בשדות הפלחה ההשבחה לא הלכה במהירות כזו, אבל היתה די נכרת.

נתאר לנו עכשיו, כי אדמה זו נפלה כל שנה בידי איש אחר, ו“כל הנחלים לא הלכו לים אחד”. מי שהחזיק את האדמה בשנה ראשונה נלקה בשנים: הוצאות העבוד עלו לו פעמים מאשר בשנה השניה, 5 פעמים מאשר בשלישית, והיבול היה קטן. והוא יצא או ברוח קטן, או בהפסד; השני, או שיצא בהפסד יותר קטן, או ברוח יותר גדול, והשלישי, שהעבודה עלתה לו ב 5 פעמים יותר בזול, והיבול היה 10 פעמים יותר, יצא ברוח גדול. אבל על צד האמת הלא יש חלק גם לראשון, גם לשני ברֶוח זה, לפי שהם הכשירו לו את האדמה, והראשון לא נהנה כלל מההכשרה, והשני אך מעט.

נניח עכשיו, כי אדמה כזו נופלת בחלקו של אכר. במשק גדול, העשיר באמצעים, “היום קצר” וההשבחה הן ביחס לעבודה, והן ביחס ליבול הולכת במהירות; אבל היום של האכר “ארוך” הוא, וההשבחה לא תבא במהירות כזו; נניח, כי הבדלים כאלו יבאו בכל ג' שנים, לאמר, כי האכר יהנה מההשבחה העיקרית רק בשנה העשירית להתאחזות; היעמד בו כח? האם לא יפל תחת משאו? מי שיבא אחריו בשנה העשירית ימצא כבר תנאים יותר טובים. וגם הוא לא יעצר כח. רק דור שלישי אולי יראה ברכה מעמלו. האם לא יקצר מה שזרעו אחרים? –

נרחיק ללכת. ההשבחות הנזכרות ביחס ליבול באו ע"י חרישה עמוקה וחרישות תכופות; ואחרי כל העבודה הרבה השקועה במשך ג. שנים (חרישה עמוקה הלא עולה קרוב לעשרים פר' הדונם) מכניסה האדמה רק החצי מכפי שמכניסה אדמה מזבלה בזבל אורגני, שההקטר מכנים כ20 קונטר חשש. זבל ההקטר עולה לנו ל300 מאות פרנק. ובחולדה יש לנו חלקת אדמה משובחה מטבעה, שאינה זקוקה כלל לזבול, ומכניסה בלי שום הוצאות יותר מאדמה מזובלת.

והנה שני אכרים, האחד קבל אדמה משובחה כזו, והשני הרעה. ועד אשר יקבל ההכנסה שמכניסה הראשונה, עליו להשקיע בכל הקטר עוד 300 פר‘. שלש מאות הפר’ האלו נופלות אפוא בחלקו של הראשון בלי שום יגיעה. זהו הבדל יחוסי בין האדמה, הנשארת בידי הפלח, ובין האדמה הנמכרת לנו.

מהדוגמות האלה למדים אנו: א. רק עשיר יכל ע“י עבודים תכופים להשביח את האדמה במהירות כזו, וגם כן רק עד כדי החצי מאדמה מזובלה. והאכר, הזוכה באדמה כזו, אחריתו עדי אובד, כי באמצעים הדלים שלו לא יוכל לעולם להעלות את אדמתו למדרגת טיוב כזה. ב. כי אדמה פוריה מטבעה בלי הוצאות מכניסה כפלים מהאדמות הכחושות הנופלות בחלקנו, אחרי אשר משקיעים אנו בהן כסף כפלים מכפי שוין. במלים אחרות: האדמה שנגאלה פעם מידי אחרים, צריכה להגאל עוד פעם באותו המחיר ולפעמים עוד במחיר יותר גדול, עד אשר תחיה את בעליה, כי הדונם נקנה ב 40–30 פר. וההשבחה ג”כ עולה בהוצאות כאלו.

יוצא כי גם בשנה השלישית, אחרי כל ההשבחות, שנעשו על אדמות החוות הנזכרות, אחרי אשר נהוגים בהן כל כלי העבודה המודרניים, אחרי גם אשר הנהגה החזקת מקנה, אחרי אשר יש לו כל היסודות של משק מערב, בכ"ז כשאני לעצמי איני מוצא משקים כאלה עוד די מכשרים לישוב של אכרים, מפני שהאדמה לא הגיעה עדיין למדרגת פוריות של אדמת העדית בארץ; די מכשרה לתכלית ישוביו של אכרים זעירים היא נעשתה רק כעבור 5–6 שנים, כשכל האדמה נזדבלה בזבל אורגני טוב, והיבולים עלו לגבה יחוסי גדול, והחזקת המקנה התבססה; רק אז תחיה את בעליה.

ב. הכשרת התנאים. בשתי השנים הראשונות ליסוד המשקים הנזכרים, היו משמשים כל מיני עבודות בערבוביה. בכל משק חדש עומדות בבת אחת על הפרק העבודות האלה: סדור הבנינים, רכישת אנבנטר, סדור החצר, סלול דרכים פרימיטיביות. בענפי המשק שהם נותנים את ההכנסה חסר רכוז הכחות, שרק הוא יכל להגבירה, ובכל הליכות המשק חסרה העין הצופיה, שרק היא מצילה מבזבוז ומהפסדים; אין הסדר הדרוש, שהוא אחד מגורמי ההכנסות, ואין החסכון הדרוש: לא בכחות העבודה ולא בכסף. התוצאות: לוקות תבואות המשק, הולכים לאבוד או נפסדים כלים מחסר מקום ומחסר השגחה יתרה, והוצאות הקרן החוזרת מתרבות.

בשנים הראשונות היו הסכסוכים עם השכנים חזון חוזר. כמעט שאין מקום חדש שהצליח לצאת בשלום ובלי פגע מהסכסוכים האלה. בדוגמא שלפנינו הם עברו כ“דממה דקה” בתוך הסערה שהתחוללה, למשל, על מרחביה שבלעה סכומים עצומים וכחות אנשים. אבל דיה לצרה גם בצורתה הנוחה, שיש בה כדי להחריב משק חדש אם אין לו מאחוריו כתפים רחבות שיוכל להשען עליהן. הסכסוכים האלה פורצים תמיד בשעת הזריעה, הקציר, הנטיעה: בעונות העבודה שבהן תלוי גבה היבולים. ההפרעות הרבות הנגררות אחריהן עם ה“אורחים הלא קרואים”, הנכנסים פנימה: המשפטים, גביות העדות, הטלטולים והנסיעות, – ההפרעות האלה עוקרות משדה עבודתם העקרית את כל כחות העבודה: את המנהל ואת הפועלים; הכל נמצאים תחת מועקה מיוחדה; אין העבודות יכלות להעשות בזמנן, שרק בהן תלויה ברכת היבולים, והנעשה אינו יכל להעשות בשכלול; התוצאות: מלבד ההוצאות הגדולות הכרוכות בסכסוכים כאלה המוצאות במזומנים, לוקות תבואות המשק, ומוצאים הרבה כחות לבטלה, ובמקום החסכון הדרוש מתרבה הבזבוז.

נתאר עכשיו שוב לעינינו, כי המשקים האלה היו בידי אכרים; תקופת ההכשרה שנמשכה בדוגמא שלפנינו שתים שלש שנים תמשך אצל אכר לכל הפחות 6–5 שנים, מפני שהוא אינו מצויד באמצעים גדולים כמו משקי החוות האלה; אם הוא נשאר במקומו, בהכרח שירבץ תחת משאו, מפני שכל שנות ההכשרה האלה לא יכלו לצוות עליו את הברכה; הוא עבד בהפסד; אם הוא מחסר אונים אחז במטה הנודדים, ואחר ירש את מקומו, מצא השני תנאים שהוכשרו לו מידי ההולך יקצר את אשר זרע הראשון. בשטת התנחלות רטיונלית אין איפוא להעמיד על הקרקע מתנחלים במשקים האלה אלא כארבע שנים אחרי הוסדם – אחרי שההכשרה לא רק הקרקע, אלא גם הכשרו יתר התנאים להנהלת משק ויסודה.

*

בכלכלת הצמחים קים חוק המינימום הפוסק: אותו החומר המזין – אל זרם הצמיחה – הנמצא בכמות היותר קטנה בין יתר חמרי ההזנה הפועלים הוא הקובע את גובה היבול; וכשנותנים, למשל, שנים מחמרי ההזנה, שהצמח זקוק להם, במדה גדושה והאחד חסר או בא הוא במדה זעומה, הולך היבול אחרי החסר או אחרי המיעוט, וגם השנים אינם משפיעים, או השפעתם קלה מאד. חוק המינימום שורר גם במגמת המשק בנוגע למדרגת האנטנסיביות שלו; מכל אותם הגורמים, הקובעים את המגמה של משק חקלאי, מכריע תמיד את מדרגת האנטנסיביות הנרצית למקום ולזמן הגורם הפחות רצוי ונוח ביניהם; לאמר: בין גורמי התוצרת החקלאית מכריע תמיד הגורם המעכב את התפתחותה, וגובה ההכנסה “הנקיה” – נקבע תמיד לא מהגורמים המשובחים במעלה אלא מהפחותים במעלה.

מטולה הלקוחה כאן כאלוסטרציה היא דמות מושבה הקובעת טפוס משק בפני עצמו: טפוס ה“אשכלות” ו“כליל־המעלות”! במושבה זו נתמזגו בהרמוניה נפלאה כל הגורמים הפועלים באחוה מיוחדת בכח שכנגד לכל קדמה והתפתחות חקלאית, ובגורמי התוצרת פועל במקרה שלפנינו חוק הרוב ולא המינימום. אולם ביתר מושבות הפלחה שלא חוננו בכל ה“מעלות” האלה עוד הפרוץ מרובה על העומד, ולחוק המינימום נשארה שדה רחבת ידים להשתרר. קחו את המדות המסומנות בפרק זה, שמנו חכמים בכל משק מתקן, וגשו בהן לאחת ממושבות הפלחה שלנו, אם לא תמצאו את הפוכן; והיש אפוא להשתומם: מדוע מושבות אחרות פורחות ושלנו נובלות? ואעפ"כ כשחוגרים כח ובאים לשקד על תקנת מושבותינו, עוזבים את הנגלה והקורע את העין ונתלים בגורמים טפלים כבאריסות ובאפטרופסות. 

י. הַסִּכּוּם.    🔗

על שדות נסיון לקויות בעיקרן עלתה כל תורת הישוב שלנו. כשבאים לעמד על טיבן של שתי חלקות אדמה על־פי היבול שהן נותנות, זורעים עליהן גרעינים הדומים בטיבם. כשבאים לבחון שני מיני גרעינים, בכדי לדעת את יתרונו של האחד על השני, בוחרים בשבילם שתי חלקות אדמה מסוג אחד. אבל מעולם אינם מוציאים מסקנה מהגרעין הגדל על אדמה פוריה, שעולה הוא בטיבו על זה הגדל באדמת ציה, מפני שעושה הוא פירות יותר מהשני. ואין למדים מהאדמה הזרועה גרעינים משובחים, שעולה היא בסגולותיה על זו הזרועה גרעינים רעים, מפני שיבולה יותר גדול. ואנחנו במסקנותינו מערבבים מין בשאינו מינו ומקישים ממושבה למושבה, מבלי להתבונן אל תנאי כל אחת ואחת ומבלי להביא בחשבון את צור חוצבתו של החומר האנושי היושב בהן: אם בא הוא מהכפר או מהעיר, אם מהספר או מהסדנה.

אנחנו איננו יכלים להראות על שתי מושבות הדומות בכל: בטיב אדמתן, בגדל שטחן, ברחוקן ממטרופלין ובחומר האנושי שלהן שאחת פרחה משני שממסד עד הטפחות נבנתה על ידי האנציטיבה הפרטית, והשניה נבלה, מפני שהיתה בה יד האפטרופסות. אבל אנחנו רואים אחרת. ראשון וזכרון עמדו ברום מעלת השמש של הברון ובסגולותיהן הטבעיות, עמדו בצל לגבי ה“רבתי־במושבות” שלנו, שמהשמים העניקו לה מה שהחסיר הברון, ואף־על³⁷־פי־כן אינן נופלות לא במצבן הכלכלי ולא במוסריותן מאחיותיהן שעליהן אומרים כי יד האנציטיבה הפרטית עשתה אותן (אליבא דאמת אין כאמור במציאות מושבה כזו, שמלאכי הברון לא פלסו את הדרך לפניה; אם לא בצורת מטבע, בצורות אחרות). ועקרון זו, שהיתה סמוכה על שלחן הברון, היא היותר משכללה במושבות הפלחה, ועוד עתידה לפניה. ואולי דוקא היניקה מהברון הביאה אותה עד הלום, והפסקת ה“מן” בלי עתה הורידה אותה דרגה. ולא מפני שקבלו כרמים שלא נטעו ובארות שלא חצבון רבתה העזובה; אלא מפני שלא הלכו בדרך הכשרת הקרקע בכל חמר העקביות, והשאירו את המושבה באמצע הדרך, נאנחת תחת כבד העול של נושכי־נשך.

בגזרה־שוה איננו יכולים להראות, כי האפטרופסות הכריעה את הכף לקללה או לברכה למושבה זו או אחרת, אבל בקל־וחומר מהמושבות, שהיו ברוכות־הברון ועלובות־המקום, כמו ראשון וזכרון, על אותן, שהיו ברוכות־המקום ועלובות־הברון אפשר ללמוד: כי ממושבות כמו פתח־תקוה היתה יוצאת גם האפטרופסות בעזרת אלהי ציון ובכחות שכורים בזר נצחון; וממושבות כמו קסטינה, יסוד וכיוצא היתה יוצאת גם האנציטיבה הפרטית וידיה על ראשה, כשם שיצאה כך ממקומות אחרים.

*

חטאת הארץ אכלה את המתישבים הראשונים, והיא לא תכופר ב“הנהלת־ספרים” חדשה. כל שטת הישוב צריכה להתחדש. הרבה בא לפני זמנו, והרבה מת בלי עתו. לפני זמנן באה האכרות והאריסות, ובלי עתה מתה האפטרופסות.

גאולה שניה טעונה האדמה, שנגאלה פעם מידי אחרים. כל עקבות החרבן צריכות להמחות מעל פניה, טרם שמתאחז בה איש. אותה צריך להחיות, לחדש את נעוריה. ורק כשישוב אליה כחה הראשון, תבא ההתאחזות.

לעולם לא יורידו את “הבנים השבים לחיק אמם” למדרגת פלח ערבי או מוזשיק רוסי. מבין סלעים לא יחצבו את אשרם ועל “אניות³⁸ המדבר” לא יפרשו תרן. אבל אותם אפשר לרומם למדרגת אכר מודרני חרוץ, ועוד למעלה מזה.

לא על הכח בלבד חיה עבודת־האדמה בזמננו, כי אם גם על הרוח. רק אדמה כזו יכלה לעבר לרשות האכר, שתוכל להזין גם את רוחו. והכל תלוי??? הדחיפות שיקבל בדרך זו.

לו דרושה אדמה מתאימה לעבוד ע"פ שטת־עבודה מודרנית. עליה לא יתמוטט ביתו, ובעצם ידו יבנהו; אם “שתי” ידיו תהיינה עסוקות רק בבנינו, – לא האחת במלאכה והשניה בשלח – לא תהיה תמיד אחת פשוטה…

על האדמה שעליה יושב עתה האכר הגלילי, לא יוציאו פָרֵי צרפת המובאים שם את שנתם. ובחצרות העזובות לא יקימו תרנגלי־הגזע דורות; והפירות שיעשו שדות־הנסיון, לא על האדמה הזאת יצמחו; והתורות שיטיפו מורים נודדים, לא אותה ירוו.

בהכשרת התנאים להתחיל, אחרי כך תבא ההתאחזות. ישוב מתחילים קודם כל ממכוני בריאות לאדם ולבהמה! במושבות כמטלה וראש פנה היה המצב אחר, אלמלי היו סוללים את הדרכים ומכשירים את האדמה, טרם שאכרו שם אנשים. במשמר ויסוד לא היו המתים מרובים על החיים, אלמלי היו מיבשים את הבצות, טרם שהעבירו את האדמה המשכלת לרשות הפרט. ובמושבות הסבוכות במשפטים היה צריך להבטיח את החיים והרכוש על־ידי יושבי־ארעי. ולא ההכנות האלה בלבד אלא כל עבודות המשק, כל ההנהלה, הכל היה צריך להתנהל בדרך אדמנסטרטיבי ע"י קבוצות או פקידות, הכל לפי הצורך, עד אשר ישוב כחה הראשון להאדמה ותוכל להחיות לא רק פלח ערבי, כי אם גם אכר עברי.

כספים רבים ועצומים דרושים לשטת ישוב כזו, אבל בין כך ובין כך יק“א מוציאה אותם, רק בלי שטה, ותמיד לאחרי זמן; בין כך ובין כך אי־אפשר לכנות את משקי האכרים בשם משק פרטי. האכר אינו נושא אלא את שמו בלבד על אחוזתו, אבל לא הוא בעלה. כל העבודות הנעשות עכשיו על ידי האכר אינן אלא עבודות הכשרה, רק לאחרים ולא לו – הכשרת התנאים לאלה, שיבואו לרשת את העובדים, הנושאים עליהם שם אכר, ולנשלם מעל אדמתם. והאכר אינו אלא שכיר יום. שאת שכרו עושקים. אותו האכר, אלמלי היה עובד תחת פקידות בתור פועל שכיר־יום בתקופת עבודתו הקשה, היה בא למצער על שכרו, ולא היה יוצא שבור ורצוץ, כמו שיצא בתקופה המזהירה של היזמה הפרטית. זוהי אמנם החזרת עטרת ה”פקידות והאפטרופסות" לישנה; אבל יש פקידות ויש אפטרופסות, אשר גם להן עוד יש חלק ונחלה תחת שמי ד'.

*

הסבות, שהיו בעוכרי הישוב, הן פשוטות, מוחשיות וקורעות את העין. לא “ממעמקי־הנפש” השתער עליו האויב: לא האפטרופסות החריבה אותו ולא היזמה הפרטית בנתה אותו. כל השאלות הישוביות הסבוכות הן טכניות ולא נפשיות, והפתרונים גם כן טכניים הם.

טיב האדמה ותנאי הסביבה הם המכריעים את הכף. על אדמה טובה תפרח ותעשה פרי גם האריסות. על אדמה רעה נבל תבל גם האכרות. נבל תבל, גם אם האכר יקרע אברים אברים מנחלתו, ויפדם בכסף. החלקות הקרועות האלה תרששנה אחרים, ואותו לא תושיענה.

שלא מדעת התיצבה יק"א על דרך־החיים – על דרך הלאמת הקרקע! והיא היתה היחידה אשר היתה לאל ידה לברא את הבריאה הגדולה הזו. ואת הדרך הזאת הזניחה, ותבחר בדרך הכבושה. את הראשונה גנו, ולשניה שרים מזמר שיר. לאן פנינו מועדות? 

הכל גז ויעלם בתור הזהב של היזמה הפרטית. האמצעים היו לתכלית בפני עצמה, וכמת מלב נשכחה המטרה הגדולה והרוממה, שהחיתה אותנו ושהביאה אותנו עד הלום. בריח השדה חפצנו לטהר את רוחות הגלות; ובאדמה חפצנו להכות שרש, ולחדל להיות רועי־רוח, והנה על זו האדמה בכחה ובלשדה בונים אנו לרוח חומה בצורה; אבל רוח זה, שאנו מגדלים ומטפחים אותו, הלא ישא את כל עמלנו.

כל זמן שבאהלי יעקב ובמשכנות ישראל יהיה רק הקול קול יעקב, והידים ידי עשו, לא יבנה העם. אבל רוח התגרנות, שמכניסים עם המסחר בקרקעות, יחזק רק אותו הקול ואותן הידים: האכר, החי על המסחר באדמתו, יהיו עיניו נשואות לכל הרוחות ולא אליה. לא הוא יפלחה ולא הוא יחרשה. מחוברים למראית עין אל האדמה, נשאר כבימים הקרובים הרחוקים תלושים ותלוים באויר.³⁹

הכל נשכח. התמיכה בכסף, שהאכרים קבלו, היתה פגול, היא טמאה את הכל והחריבה את הכל. ובשוה־כסף באים להתקדש ולהטהר ולבנות את הנהרסות; אבל הן אלה החלקות, הקרועות מאדמת האכר והנמכרות ממנו, יכלות להמכר מיק"א בעצמה. התמיכה בכסף מרגילה לפשט יד, אבל באה היא מהרוח ושבה אל האדמה. והתמיכה ע"י מכירות קרקעות באה מהאדמה ושבה – אל הרוח…

רק היושבים על אדמתם ועובדים אותה בונים את העם. רק אז עולה ריח השדה על צחנת סמרטוטים בלים, כשידי העם בראוהו. מהתגר לא יונח אף אריח, גם כשידיו יזלפו נרדי מור וריחות תפוחי זהב. על סדן היצירה של הגלות ותחת הלמות פטישה נבראו יצירות מפליאות תבל, שבפניהן תחורנה היצירות דלות־המעש, אשר נבראו תחת שמי התחיה ועל אדמת פתח־תקוה המהללה, וגם הן לא בראו את העם…

 

III חבורות־התנחלות.    🔗

א. שִטַּת אוֹפֶנְהֵיימֶר.⁴⁰    🔗

כי גרים ותושבים אתם עמדי.

והארץ לא תמכר לצמתת כי לי הארץ.

העיקרים המוסריים המונחים בתורת אופנהיימר אינם חדשים, כי כבר קדמו בהם הנרי גורג, ואף הוא אינו אביהם ומחוללם, כי כבר נקבעו בתור הלכות למשה מסיני.

המשטר הקרקעי שבתורת משה הוא כמעט “ראשית הכל ואחרית הכל” בשטת “מתקני־הקרקע”. הם אינם באים להוסיף ולחדש, אלא להחזיר את העטרה ליושנה.

“לי הארץ!” רק נכסים, שהם פרי יגיע כפיו של האדם או פרי המצאתו, יכלים להיות קנינו הפרטי, רק בהם זכויותיו בלתי מגבלות, ויכל להקנותם, לתתם, להפקירם, אותם, ואת פירותיהם, ואת פירות פירותיהם. אולם בנכסי הטבע פקעה זכותו; בהם יש רק שליט יחיד ומיוחד, והוא – אדון כל הארץ!

בנכסי־הטבע האדם אינו אלא חוכרו של רבון כל העולמים; וזכויותיו אינן עולות על הזכויות המקובלות של כל חוכר. הם לא נתנו לצמיתות ולא למקח־וממכר. וכל אלו האנשים, שבכחם ובתקיפותם כבשו להם ארצות ואוכלים מפרי עמל אחרים, הם מתפרנסים מן “ההקדש” וגוזלים את הרבים.

מהו חלקו של האדם אפילו באותם הנכסים שבראם ברוחו? גם בעולם שלו אין לו אלא מעט מזער. הן העיקר: ה"חומר היולי', אבני־הבנין – הברזל והזהב, שמהם הוא בונה אפלטרון ועושה כבלים, מכרות הפחמים – אבות הקיטור והאלקטרון – שבהם הוא מחדש מעשי בראשית; הן כל האוצרות הגנוזים במעבה האדמה, שבכחם הוא מושל בכל ומשעבד את הכל, אינם שלו ואין לו בהם כל חלק.

“תנו איפוא לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים את אשר לאלהים”! יקח לו האדם את ה“נופך משלו”. ואידך – הכל מה שנמצא מעבר לתחומי כח־יצירתו, שייך לכל החברה.

גאולת הקרקע מידי הפרט תביא גאולה לכל העולם. לא צריך כלל לערער כל אשיות החברה. מכשירי־העבודה – הקפיטל במובן המדעי – יכלים וצריכים להשאר קנין בעליהם. שווי־המשקל בין הרכוש והעבודה יקבע ממילא. בחלקם של בעלי הרכוש יפל ג“כ רק פרי עבודתם, ומהרכוש ינטל עוקצו. להחברה יפתחו מקורות שאינם פוסקים להספקת כל צרכיה; היא לא תצטרך להטיל מסים וארנוניות, כי האדמה תהיה רק קנינה הפרטי ולא מונופליון של יחידים; האישים הפרטיים יהיו חוכריה, ואת הזרם של דמי־החכירה הרבים, ששפעו לתוך כיסיהם של אילי כסף אחדים, תסב לאוצרותיה. כל מוסדות המדינה, היכלי החכמה והמדע יהיו איפוא קנין הכלל. התחומים בין מעמד למעמד יכחדו, מבלי אשר תפגם החרות האישית, מבלי אשר תדחק העצמיות של כל אחד ואחד. במדינה זו לא תשרור “משמעת חילית” המעיקה על הכל כב”מדינת העתיד" של הסוציאל־דמוקרטים, אלא חרות מחלטה בכל תנועה ועל כל צעד.

כי חלוקת הקרקע היא מקור כל הברכה וכל הקללה של החברה. עם, שאדמתו היא נחלת עובדיה, הוא חזק ואיתן, וכל סופות חולפות לא יזיזוהו. על מחרשתו של האכר מתפוצצים כל כלי־המשחית. ועם, שאדמתו נעשית לקנינם של מעטים, עומד תמיד על עברי פי פחת, וסופו לכליה…

בכל מקום שהלטפונדיון (התרכזות האדמה בידי מעטים) באה, היא עושה שמות, כל אשיות החברה מתמוטטים. אח יקום באח ובן באביו. אין שלום ואין נחת. ושתי מחנות נלחמות זו בזו. והאחת הולכת וכלה מרוב רעה והשניה – מרוב טובה.

הלטפונדיון החריבה את יָוָן, את רומא ואטליה. היא מחריבה גם בימינו אלה את משק־הכפר. בכל מקום שהיא היסוד המכריע, היא מקור כל הקללה החברותית הרובצת עלינו.

לא את מכשירי־העבודה צריך לכבוש, לא את הקפיטל של חרשת המעשה, אלא את המונופוליון של הקרקע. צריך להשמיט את הקרקע מתחת בעלי האחוזות הגדולות, והכל יבא על מקומו בשלום. האדמה צריכה להיות נחלת עובדיה, כמו שהיה נהוג לפנים. האדמה היתה שיכת ע"פ חוקי כל אומה ולשון להחברה ולא להיחיד, החברה עבדה אותה והחברה הגינה עליה.

וכשאנו באים להחזיר את העטרה ליושנה, איננו באים להחזיר את גלגל ההסתוריה אחורנית. בתקון זה אין אותו הנסיון של בני המעמד הבינוני, המבקשים באמצעים מלאכותיים להמשיך את קיומם. אדרבה, השתלשלות המאורעות מסיעת לנו. האדמה לא עברה מרשות הרבים לרשות היחיד בכח של פרוצס טבעי, אלא בחרב ובאש. והכחות האלו עדיין אינם מכריעים את הכף.

התבוננו בהתפתחות משק־הכפר וחרשת־המעשה ותראו, כי אלו הם שני עולמות המתנהגים ע"פ חקים מיוחדים. בחרשת־המעשה התעשיה הקטנה הולכת ונבלעת מהגדולה (אמנם לא באותה המהירות ובאותה מדה שנבא “המניפסט הקמונלי”) ובמשק־הכפר רואים חזיון הפוך: המשק הקטן נבנה מחורבנו של הגדול.

האחוזות הגדולות הולכות ומתרוקנות מיושביהן. הכל זורם להעיר למרכז החרשת. משק־הכפר אינו יכל להתחרות את חרשת־המעשה, לכבש את פועליה. מחסרון פועלים מוכרח המשק לעבור מאנטנסיביות לאקסטנסיביות. באנגליה ובמקומות רבים באמריקה הוא עבר כבר מחליפת־זרעים למשק־מרעה. בגרמניה עוד יבוא האות הזה. כל הסגולות לחבר את הפועל הקרקעי אל האדמה, אם ישאירו אותו רק בתור פועל, הן לחישות על המכה.

במשק־הכפר האחוזות הקטנות, בנגוד לחרשת־המעשה, מכניסות הרבה יותר. האחוזות הגדולות נידונות בכל אופן למיתה, כי הרבוי הטבעי דורש יותר ויותר משק אנטנסיבי – מה שהוא אינו יכול להיות. הסוציאל־דמוקרטים מטעימים תמיד תורת מרקס: אם רוצים אתם או לאו, המהפכה החברתית מוכרחה לבא ב“הכרחיות הסתורית” בכל נוראותיה והדרה, ואין אנו יכולים לעצור בעדה, כשם שאין בידינו לעצור בעד התנגשותם של שני גרמי תבל כשהם נפגשים במסלול אחד: הקפיטל מוכרח להתרכז בידי אילי כסף יחידים, מפני שהתעשיה הקטנה בכחו של הפרוצס האקנומי תבלע מהגדולה. כך הוא מסלולו! מחנה הפרולטריון מוכרח ללכת הלך וגדול בעקבות אותו פרוצס, והתנגשות של שני גרמים גדולים: העבודה והרכוש, מוכרחה לבא על אפנו ועל חמתנו ולהביא לידי התחדשות החברה.

ובאותה ה“הכרחיות ההסתורית” באים גם מתקני הקרקע. אלא במקום שהראשונה מובילה מפזור הקפיטלים להתרכזותם, מובילה השניה להיפוך – מהתרכזות האדמה ל"התפוצצותה“. במקום שחרשת־המעשה מובילה מתעשיה קטנה לגדולה, מוביל משק־הכפר מהגדולה – לקטנה.

השתלשלות זו מוכרחה לבא בזמן מן הזמנים מעצמה, ובמקרה זה אולי בפעם הראשונה יחזר גלגל ההסתוריה – המשטר הקרקעי הישן־נושן ישוב לתפארתו. אולם אופנהיימר רוצה לקרב את הקץ. ו“מטה זעמו” הן חבורות ההתישבות.

במשק־הכפר, כאמור, היתרון לאחוזות הקטנות, הן מכניסות יותר. עבודת־האדמה, מפני שיש לה עסק עם דבר חי, אורגני, אינה מכונית, אלא אורגנית. גדוּל הצומח הוא כמו גדול החי, והמגדל הוא בבחינת “מדריך” ו“מחנך”. המחנך יכל לרכש לו מאחרים שיטות חנוך, אבל אינה צריכה להיות לו כ“מצות אנשים מלומדה”, בלי רוח חיים, אלא תמיד צריך להטביע את העצמיות שלו על כל שעל. עבודת האדמה אינה מלאכה, אלא אמנות שהאדם מכניס בה תמיד חלק מהאני שלו.

במשק־הכפר אי־אפשר להשקיף מ“מעוף הנשר” על הכל. הצמחים הם כמו ילדים, שכל אחד ואחד דורש טפול מיוחד והשגחה מיוחדת. ולא די, אם יודעים הפסכולוגיה הכללית של הילדים, אלא צריך לעמוד על אופיו, על תכונתו ועל הלך־רוחו של כל אחד ואחד. עבודה זו דורשת את כל האדם, את כל תשומת־לבו וכח־הגיונו, את עצמיותו והתמדת־רצונו. בעל האחוזה הגדולה אינו יכול לחדור לתוך מצפונותיו של כל צמח וצמח ושל כל שעל אדמה שלו מרוב הברכה היורדת עליו בשפע.

אולם גם לאחוזות וגדולות יש האורות שלהן. במשק־הכפר אין אמנם להמכונה אותה החשיבות שבחרשת־המעשה, אבל בכ"ז היא תופסת גם שם מקום נכבד. המכונה מקמצת עבודה בכמה וכמה ענפים, גם מוציאה בענפים שונים עבודה יותר משובחת ומתוקנת. וברכישת מכונות יד המשק הגדול על העליונה.

האחוזות הגדולות, מפני שיכולות הן להעמיד בראש בעל־מקצע שהוא “בן־בית” במדעים החקלאים, יכלות להשתמש תמיד בכבושי המדע היותר חדשים. הן אינן קופאות על שמריהן מטעם זה, והן היו גם “נושאי האבוקות” במשכנות נדחים. גם בניני־המשק הם יותר משכללים ובערך יחוסי יותר זלים. להן יש יותר אפשרות לטיב את הקרקע, לרכש הזרעים ומיני הזבול היותר טובים ולהזהר מפני הרמאים והמזיפים, המחריבים לפעמים בסורוגטים שלהם כפרים שלמים.

בחרשת־המעשה אי אפשר לברא מין בריאה כזו שתהיה נאצלת גם בסגולות התעשיה הגדולה, גם בקטנה. במשק־הכפר יש ויש אפשרות שכזו. המושבה החבורתית יכלה לעשות הפלא הזה!

המושבה החבורתית מכילה בקרבה כל הסגולות הטובות של המשק־הגדול ושל הקטן. היא יכולה לרכש כל המכונות הדרושות, להשתמש בכל כבושי המדע החדשים, לקמץ בעניני־המשק ולשכללם על־פי המלה האחרונה של הבניה החקלאית, יכלה להנהיג גם ענפים שונים של החרשת החקלאית, ועל ידי קופת־המלוה המשתפת משיגה היא את כספה ברבית קטנה. ועל ידי כל סניפיה המשתפים היא רוכשת כל צרכיה בזול, ומוכרת כל תבואותיה במחירים הגונים.

במושבה כזו אמנם שורר “קברניט” אחד, שעל פיו יושק כל המשק. אולם העובדים אינם מכונות־אדם, החיים על־פי צלצול הפעמון, אלא כל אחד הוא “שותפו של היוצר”, ובעבודתו הקשה מרגיש הוא מחדות היצירה. הם חדלים להיות זרים בסביבה המקפת אותם, ומתקשרים יום יום בקורבה נפשית “לילדי טפוחם”, וחיים את חייהם, ושמחים בשמחתם, ומצטערים בצערם. כל הכחות הנרדמים מתעוררים. זרם חדש עובר בכל המחנה. כל אחד מרגיש אה עצמו אדון בעולמו, העובד בשביל עצמו ולא בשביל זרים; כל אחד שומר מכל משמר את רכוש החברה, כי בטובה גם לו טוב. כל אחד מסגל לו ע“י חלופי־הדעות התמידים, ע”י הרוח החברותי הכללי, את מרחב־המבט של הנהלת המשק הגדול, מבלי אשר הכלליות משכיחה את פרטי־הפרטים; בחוג עבודתו כל אחד ואחד בן־בית, ויודע שם כל המצפונות. זוהי חבורה של אכרים זעירים, המזוינים בכל הנשק של התעשיה הגדולה, בלי צרות־המושג והקטנוניות של האכר הזעיר.

ואם הכנסותיה של האכרות הזעירה הבודדה מרובות בערך יחוסי מאותן של האחוזות הגדולות, על אחת כמה וכמה שחבורה משתפת של אכרים זעירים, שיש בה גם מיתרונותיו של המשק הגדול, גם מיתרונותיו של הקטן, שעתידה היא לעלות על שתיהן; ואם היא רק תעלה על שתיהן, תכבוש את שתיהן.

בחרשת־המעשה חבורות יצרניות אינן יכלות לכבש להן מעמד מחמת תנאיה המיוחדים⁴¹, אולם נעשו נסיונות לשתף את הפועל, מלבד שכר יומו שהוא מקבל, גם ברֶוח הנקי, והם עלו יפה. עבודתו של הפועל, מכיון שהרגיש את עצמו כשותף באיזו דברים, נעשתה יותר אנטנסיבית, מכשירי־העבודה נתקלקלו פחות, והרוח הנקי של בתי־החרשת, שהנהיגו תשלום כזה, עלה הרבה.

איזו תועלת נפיק איפוא אנחנו, בתור ציונים, משטת־התישבות כזו?

אנשים אמידים החפצים להתאחז בארץ אינם נזקקים לעזרתנו. הם ימצאו את דרכם, אולם אנחנו צריכים לתת את האפשרות נם לאנשים מחסרי־אמצעים שכחם בידם לברא להם מעמד בחיים.

שטת חבת־ציון לא הצליחה, מפני שהיתה מבססה על התמיכה; מטעם זה לא הובילו גם המליונים של הברון לתכלית הנרצה. אם אין אני לי, מי לי? – כלל זה צריך כל אחד לדעת. כשמרגישים מאחרי הגב “יד פתוחה”, תמיד מוכנה להוציא מן המיצר, אין הברכה שורה. התמיכה התמידית ממיתה את כח־היצירה, את היזמה הפרטית ומוציאה מידי האדם את הנשק היותר נחוץ במלחמת קיומו.

בשטת ההתישבות של יק"א בטלה אמנם צורת התמיכה, שהיתה נהוגה לפנים. אולם היא אינה נותנת את האפשרות להמתאכרים על־ידה להיות בזמן מן הזמנים אדונים לעצמם. הקשר האמיץ שבינה וביניהם, שתחילתו הוא מעין עוגן הצלה וסופו כבלים על החפש העצמי, לא יוכל להנתק במהרה. עבודת־האדמה בשטה כמעט פרמטיבית אינה יכלה להכניס עד־כדי הספקת צרכי־החיים וגם סלוק־חובות. והאכר הזעיר הבודד, מחוסר־האמצעים והשוקע מכף רגלו עד ראשו בחובות, שעיניו נשואות תמיד אל הפקיד, אינו יכל בשום אופן להעלות את המשק שלו למדרגה יותר גבהה. כאן אמנם אומרים לו: תושיע לך ידך! אבל ידיו רתוקות, ושום זיין אין בהן, ובשרירים חזקים בלבד אי־אפשר לצאת ממעגל־קסמים, ונידון הוא כל ימיו לחיים שאינם חיים. אם הגרעין רקוב, מה תועיל לו ימינו של האכר?

ההתישבות הקורפרטיבית, בהחזיקה בפרנצפיון של העזרה העצמית, נותנת היא לה יחד עם זה קרקע ראויה לצמיחה, לגדול, וגרעינים בריאים מלאים כחות חיוניים. העזרה ההדדית של החברים היא זיין, שבו אפשר לכבוש עולמות שלמים. היתרונות של התעשיה הגדולה והקטנה המתאחדים במשק־חבורה מבטיחים רוָחים כאלו, שהאכר הזעיר אינו רואה אותם אפילו בחלום. ובעזרת עודף אותם הרוחים תנתן האפשרות לכל אחד ואחד מהחברים לכונן לו מעמד בחיים, לחיות חיים הקרויים חיים ולסלק אח החוב של המושבה כלה.

צריך רק ליסד את המושבה הראשונה – מושבת־המופת. צריך רק למצא מקורות הכסף הראשונים, ואחרי־כך יבאו “גשמי־ברכה” בשפע, לא בתור נדבות נדיבים, אלא בתור עסק. כי בעלי הכסף מבקשים להם תמיד מקומות בטוחים לרכושם, וכאן ימצאו אותם. כאן הכסף שלהם לא יתהפך “לקפיטל מת” הקבור באדמה, – כמו במושבות יק"א – אלא יהיה קפיטל “שופע”, “קפיטל דניד”. כי כל החברים ערבים בעדו, וכל החברים עובדים שכם אחד בחריצות ובמסירות מופתית, במכשירי־העבודה היותר טובים ובהכנה הדרושה לעבודה מרכבה ומגונת כזו, ונאמנים הם בעלי־חוב כאלו שיפרעו במהרה את חובם, והכסף שיוכנס בקרקע יוצא משם במהרה. 

וכשהקפיטל ימצא ענין במושבות מסוג זה, לא תשאר המושבה הראשונה יחידה במינה. זו תהיה דחיפה לאמגרציה בהמון. ומי שיש לו זיק בלב ושרירים באזרעותיו יבא ויטפל אל המחנה, ורשת שלמה של מושבות כאלו תכסה את הארץ.

אנחנו פותחים ביסוד מושבות כאלו שערים לפני אנשים מחוסרי־אמצעים לעמוד על הקרקע, ויחד עם זה אנחנו מוסרים את הקרקע, שהיא מקור־החיים של העם, בידים בטוחות. “לי הארץ!” האדמה לא תֵעשה נחלת יחידים, שיוכלו לעשות בה סחורה; היא לא תוכל להעשות נושא לספקולציות לרודפי עושר – “מכת־מדינה” בכל המקומות של ישוב חדש – מה שיכל להביא כליה על כל הישוב שלנו. “וזרח השמש ובא השמש – והארץ לעולם עומדת”. חבר אחד ילך, אם לא ימצא את עולמו בעבודתו, וחבר אחר יבא במקומו. אולם האדמה נשארה לקנינה של החבורה לצמיתות! בעלים אחרים לא יכבשוה. העשר, שכל שעל אדמה יביא עם רבוי הישוב, לא יהיה שופע לכיס היחיד. הקרן הלאומית תתעשר – העם כלו יתעשר.

עם אינו דואג דאגת מחר בלבד, אלא דואג לחיי־עולם. ואנחנו, שכל שעל אדמה עולה לנו ב“דם לבנו ובמח עצמותינו”, צריכים להקיף חומה בצורה את מעט הרכוש שרכשנו. וביום “היותנו לעם”, צריכים אנו עד כמה שאפשר לבנות את חיינו על יסודות מוצקים. הקפיטל הפרטי לא יוכל להיות אותה חומה; הוא רועה רק את עצמו, ואת אחרים אינו רועה. ואלמלי גם היה בא לגאל את הקרקע בשבילו, עדיין לא נצחנו. “כי את אשר הותיר עשו, יאכל ברוך או צמח, ובידי ישראל לא יישאר מאומה”…

*

כיצד תסתדר איפוא החבורה הראשונה?

הקרן הקימת רוכשת אחוזת אדמה הגונה ומוסרת אותה בחכירה לחבורה משתפת. האדמה נשארה נחלת הקרן הקימת לצמיתות. דמי החכירה עולים שנה שנה לפי עלות המחיר של האדמה.

החברים הם רק חוכרים, וזכויות אחרות אין להם על האדמה, אלא שהם חוכרים לכל ימי חייהם, אם הם רק מעבדים אותה.

החברה המיסדת את החבורה הראשונה זוקפת לה במלוה את הסכום הדרוש לבנינים, למכשירי־עבודה ולהנהלת המשק. החוב הזה מסתלק שנה שנה מהכנסות האחוזה ע"פ חוזה מיוחד בין שני הצדדים; – וכל החברים ערבים זה לזה בכל רכושם.

החברה המיסדת מְמַנה להנהלת האחוזה מנהל בעל־מקצוע, אם החברים אינם בקיאים בעבודת־האדמה והאחוזה צריכה לשמש להם בזמן הראשון בתור אחוזת־למוד, או החברים בוחרים מקרבם מנהל, אם הם כבר למדו ושמשו במשק־הכפר. 

כל חבר וחבר מקבל שכר־יומו בשביל עבודתו, כפי השכר הנהוג בארץ: לפי מספר השעות שהוא עובד, ולפי ערך חריצותו וידיעת העבודה. שכר יומו של כל אחד ואחד קובע המנהל – שכר פרוגרסיבי איפוא!

לכל אחד ואחד יהיה בית שלו, חלקה קטנה מובדלה “מאדמת הצבור” לירקות, לצרכי הבית, לגדול עופות ודבורים. ההכנסות ממשק זה אינן באות בחשבון המשק הכללי.

היסוד המכריע באחוזה יהיה משק זרעים. בסדר־הזריעה יתפס מקום גדול המספא, כדי להכשיר את האחוזה למשק של חלב ולגדול בהמות. חלקה ידועה תוקצע לנטיעות, באופן שהמשק יהיה מעורב.

בסוף שנת העבודה, לאחרי נכיון דמי־החכירה, הוצאות ההנהלה, שכר הפועלים־החברים והאחוזים השייכים לחברה המיסדת לסלוק החוב, מתחלק הרוח הנקי בין חברי החבורה, והרוח הנקי הזה הוא קנינו הפרטי של כל אחד ואחד.

אם אחד החברים עוזב את החבורה, יכל הוא לקחת אתו רק נכסי־דנידי שלי. יתר רכושו עובר לחבורה ע“פ הערכת שויו, והיא ע”פ הסכמה כללית מקבלת חבר אחר על מקומו.

כל עסקי החבורה, מלבד הנהלת הצד הטכני, נחתכים על־פי ועד חברים הנבחרים מהאספה הכללית. האספה הכללית נקראת מזמן לזמן לשמע דין־וחשבון.

חבורות חקלאיות למכירת תבואות משק־הכפר, לקנות זרעים, זבול ויתר צרכי־המשק, מחסנים משתפים, קופות מלוה, אחריות מקנה, מחלבות משתפות וכיוצא וכיוצא נמצאות עתה לאלפים ולרבבות, והמהפכה שהן הביאו במשק־הכפר דוקרת ממש את העין.

החבורה החקלאית שלפנינו היא מיסוד חדש. אופנהיימר על סמך הנחות מדעיות הרבה מראה, כי גם היא תעלה ותצלח.

בתקנות החבורה יכלים לבא שנויים טכניים ידועים. אולם בעיקר העיקרים אסור לנגע! ועיקר העיקרים הוא – לי הארץ! האדמה צריכה להישאר נחלת עובדיה. ועיקר העיקרים הכלכלי הוא – התמזגות הסגולות של המשק הגדול והקטן בגוף אחד. הרֶוח, השופע לכיסו של בעל האחוזה הגדולה, צריך לעבור לכיסם של העובדים־החברים. הרֶוח, הנשאר להאכר הזעיר בכח החסכון שלו, בעזרת זריזותו וחריצותו והטפול המיוחד שהוא מטפל בחי ובצומח ברשותו – גם אותו רוח יהיה שופע לכיסם של העובדים־החברים. אם “ההרכבה” הזו לא תעשה, אין אפשרות לאנשים מחוסרי־אמצעים לחשוך להם הסכומים, הדרושים להם לסלוק־החובות הרובצים על המשק, ולהיות חיי אנשים, ואין גם אפשרות – להבטיח את האדמה הנרכשת על ידינו, שתשאר לנו לנצח…

ב. הַיִּתְרוֹנוֹת שֶׂבַּחֲבוּרוֹת הַהִתְנַחֲלוּת.⁴²    🔗

על גאולת הקרקע עולמנו עומד. אולם הקרקע יכל להגאל בשתי דרכים: בדרך משפטית ובדרך ישובית. בראשונה רוכשים אמנם זכויות על גבי ניר, אבל זכויות ממשיות אינם רוכשים אלא בדרך השניה בלבד.

אדמת חורן, שנרכשה בדדך־משפטית, עדין אינה שלנו, אף־על־פי שספר־המקנה מונח צרור וחתום בארכביון של הברון, והיא טעונה גאולה שניה מידי עובדיה. ואפילו המושבות עדיין אינן שלנו, כל זמן שאדמתן אינה נעבדת בידי עצמנו. המושגים המשפטיים הם בני־חלוף, והפה שאוסר היום הוא המתיר- למחר. ורק זכות “המוחזק” היא עומדת וקימת לעולם, והמוחזק הוא – העובד!

סתם רכישת קרקעות אינה אומרת עדיין כלום. מי ומי יביאו איפוא את “הגאולה” השלמה? הרכוש הפרטי, שכמה וכמה עינים נשואות אליו ושכמה וכמה “לבבות נשברים” מרגישים בו את עוגן־ההצלה האחרון, לא יביאנה, מפני שאנחנו לא נעלה במכמרתנו את "לויתני הזהב', ואלמלי גם היינו מעלים אותם, נעלה רק חרס…

ה“קפיטל” לא יבא אלינו, מפני שכח־הדוחה חסר. הוא אינו מרגיש כלל בשעבוד־גלויות. לפניו פתוחים כל השערים – אפילו מצודת “קרמל” הקדושה. באדמת רוסיה הרחבה – ששם רוב מנינו ובנינו של עמנו – צפונים למדי אוצרות אוצרות המחכים לידים חרוצות; והוא יכל למצא שם כר נרחב, ואינו צריך לבקש את אשרו בערבות הירדן, ואפילו לא בשעורה של עזה ובפרדסי פתח־תקוה. משק־הכפר, אפילו במקומות שהגיע למדרגת השלמות, אינו מכניס כחרשת־המעשה. בו מחזיקים ע"פ רוב אנשים, שאומנתם חוזרת על אכסניה שלה, מתוך נטיה טבעית, מתוך “חבה לאמנות”, או מתוך חסר המעוף להסתגל לחרשת. אולם אין אנשים הולכים בלי כח־דוחה מיוחד מהעיר אל הכפר; וכאן עדיין אין אפילו מקום לחרשת, ולא יהיה בעתיד כה קרוב, ואפילו הנצנים הראשונים שלה שהתראו, אינם יונקים אלא ממשק־הכפר.

נושאי הקפיטל הפרטי אינם מרגישים אפילו את השעבוד הרוחני, שבגללו אולי היו אוחזים במטה הנודדים. אפילו בסביבה הזרה, המקיאה מתוכה את כלנו, הם מתהלכים כ“בני בית”. אפילו צוררינו הצועקים, כי חבושים הם בידי הקפיטל העברי, וכל הרעה הבאה על עמים וארצות מידיו היא, משכימים לפתחו ומתחממים לאורו. ובמקומות שמנויי פרופסורים יהודים נעשו יקרי־המציאות, זוכים אילי־הכסף למדרגת אצילים, גם כשאינם “מחליפים את הדינר”, והשמד אצלם הוא יותר “מודה” מאשר הכרח; אין מעצר ל“מעבר” זה, מפני שהקשר בינם ובין קניני האומה נתק מכבר.

מתוך הכרח אין לקפיטל הפרטי לאחז במטה הנודדים. ואם ישנם יחידי סגולה, האומרים להעביר חלק מרכושם הנה, מבקשים הם להשקיעו בחרשת־המעשה ולא בקרקע. והם אינם חפצים בשום אופן לנתק את הקשר בינם ובין אדמת־גדולם. גם המעטים היושבים פה, עדין שולחים את לחמם על מים רבים, ופה הם אומרים לתקע רק איזה יתד. אלו הם השרידים היחידים, שבקרבם עוד פועם לב, ובלבם בוער זיק, והקשר בינם ובין העם כלו עדיין לא נתק, והשאיפה לחיות חיי עם לא פסה. אלו באים רק לשם האדיאל הנאצל ולא לשם פרנסה. ואם לא לשם פרנסה ולא לשם עשר, הרי לא חדשו כלום ולא הועילו כלום. הרי אלו הם ברונים בלי המליונים של הברון. אלא שבמקום המניה הגדולה בת המליונים, תבאנה בנות המאות. ומ“היזמה הפרטית”, שכל יתרונה אינה אלא ב“גשמיותה”, ב“חלוניותה”, בגורם הכלכלי שבה, הרי ינטל בכל דובשה ואונה. ובאיזה ארח פלא תברא היא בפרוטותיה את הבריאה הגדולה, ש“מוסדי־קדש” אחרים לא בראוה ברבבות מליוניהם…?

מבעלי “היזמה הפרטית” אינם יכלים לבא בחשבון אלא סוג ידוע מבני המעמד הבינוני, המרגישים גם בשעבוד הגלות הרוחני, גם בחומרי. הם מבקשים את הסביבה העברית והחיים העברים, ומוכנים הם לותר על כמה וכמה מ“נעימות החיים”, שישנן בארצות נושבות, אם רק ימצאו פה מקור לפרנסתם.

ומאילי־הכסף אולי ימצאו יחידים שיקנו איזו אחוזות (כשאני לעצמי איני קורא למעשים כאלו, כאמור, יזמה פרטית) וימנו עליהן פקידים לנהלן. ואלו ואלו לא יביאו את הגאולה השלמה – הגאולה “הישובית”. כי זרים יעבדו את האדמה ולא אנחנו!

לפועל העברי לא יפתחו כאן מקורות חיים חדשים. “הפועל־מלידה” שדרישותיו מעטות ויכלתו גדולה, אינו בא לפי שעה הנה, ולא יברא פה כל־כך מהרה כח־מושך בשבילו. כשהוא נודד, עיניו נשואות “לעפרות הזהב” שמעבר לאוקינוס. והפועל החלוץ, שדרישותיו בתור איש אמנם מעטות, אינו יכול לדחוק את מקומו של יליד הארץ מטעמים פסיכולוגיים ומטעמים כלכליים.

מטעמים פסיכולוגיים, מפני שנותן העבודה רוצה, שמקבל העבודה יראה בו מזינו ומפרנסו וינהג בו דרך־ארץ ידוע. וגם במקום שמוכן הוא לותר על ממונו, לא יותר על ה“יַאלַא” ועל ה“הבדל המעמדי” שלו. ואמנם אצל הפועל העברי מפתחה למדי ההכרה המעמדית, אולם “מאידך גיסא”, מבחינה אחרת לגמרי. בעיניו הוא הפוך החזיון מהקצה אל הקצה וביחוסו לנותן העבודה הוא נוהג “הדור מצוה”; הוא מקיף את עצמו סיגים וגדרים וחומרות משונות, הבונים לפעמים קיר מבדיל בינו ובין נותן העבודה על לא דבר. מתוך ההתקדשות היתרה, מתוך “שמירת הנפש” הנפרזה, מתוך “מדת־חסידות” לגבי עצמו, הוא יכול לבוא לפעמים לידי גסות־הרוח לגבי אחרים. במקום שבן־חורין מטבעו, שלא משך מימיו בעול תורת המעמדות, יראה נמוס פשוט, יתחכם הוא למצא הכנעה, חנופה, זחילה. בהכרה מעמדית זו, ששרשיה יונקים עוד מימי הרבולוציה ברוסיה, יש יותר “מצות אנשים מלומדה”, שנון והלעטה, התגנדרות בהכרה עצמית, מאשר החפש הטבעי, הבוחן הכל בכור־בחינה שלו, והיודע מדה, קצב וגבול במעשיו ע"פ הרגשה פנימית, בלי עיון בספר והעמדה למנין לפני אספות, ועידות וכנסיות. באין ברירה מוכרח נותן־העבודה לנשוך שפתיו בשניו ולשתוק. אולם כאן יש לו ברירה. בדבור אחד עשרות עבדים כורעים ומשתחוים לפניו; הם מבינים את ההבדל המעמדי על־פי דרכו ולמה לו להכניס את ראשו בין שִני אריות…

ומטעמים כלכליים לא יוכל לעמוד בפני יליד הארץ, מפני שהראשון הוא בבחינת “תלוש” והשני מחובר אל הקרקע. לא הגרושים היתרים, שהוא מקבל ביום, העיקר, אלא חסר הסגולות של הפועל הקרקעי. הוא “נשמה נודדת”, ואינו מתחבר אל האדמה. ובעבודת “תלושים” אין סימן ברכה. עבודת האדמה דורשת לב אחר ורוח אחרת. הפועל הקרקעי צריך לשכח כל הרגלי העיר ושאונה והמונה. משק־הכפר אינו קובע את חגיו ע“פ ה”לוח" הכללי המקובל ושעות־העבודה על־פי השעון הכללי והשלחן־ערוך של קויטסקי; אלא על־פי “אותות הטבע”, שכלו הוא תלוי בהם, ועל־פי “מעלות־השמש”. ובשעת הדחק עושים את השבת חול ושבועות שלמים נעשים ליום ארוך של עבודה. הבא מן העיר אינו מקבל מרות זו. ולקול כל תרועה הבאה מן העיר הוא עוזב את אתו ומחרשתו והולך לקראתה, גם בשעה שהעבודה היא בעצם רתיחתה…

כל מאורע קל יכל להרחיקו מעבודתו, גם לא מאורע, אלא איזו קפריזה נפשית. הוא יותר “תיר־פועל”, מאשר פועל. “תיור הארץ” נעשה התכלית, וכלי אומנתו אינם משמשים אלא בתור אמצעי. מגליל ליהודה, מיהודה לגליל – ככה סובב לו הזרם. והולך הוא, בשעה שעבודתו התחילה עושה פירות. הוא בא דרדקאי; הוא התחיל מ“בראשית”. האכר, שמוסר את סוסיו ל“פרחי־פועלים”, שלא אחזו מימיהם ברסן, או עבודה מרכבה בכרמו ובשדהו, מעמיד חלק מרכושו בסכנה; כי הטפול בחי ובצומח דורש הכנה, למוד, שמוש, זהירות ואהבה. ואחרי אשר המתלמד רוכש לו הידיעות האלו, הוא הולך לו. ושוב לקחת חדש, ושוב להתחיל מבראשית – זוהי גזרה, שאין האכר החי על אדמתו יכל לעמד בה!

האכר אינו יכל להפוך את המשק שלו לבית־ספר חקלאי. משק־הכפר עדיין אינו מעשיר את בעלו. הרֶיוח הנקי תלוי בכמה וכמה סבות ומצטרף הוא מפרוטות־פרוטות; ואותו העודף, שהפועל העברי מקבל ושהוא היה יכול לשלם כפל כפלים, אלמלי היה באמת פועל קרקעי, – עודף זה תופס מקום גדול באותו הריוח. כל מי שמנהל משק, יכל להוכיח אמתת הנחה זו במספרים מחכימים. והאיש החי על אדמתו, יהיה האידיאלי שבאידיאלים, יהיה שבא להקים ניר לבית־ישראל ולא לעצמו, יכל לחשב חשבונו של עולמנו רק ברגעי עלית־נשמה; אולם אינו יכל להגות בהם יומם ולילה, בשכבו ובקומו, בצאתו ובלכתו. בשדהו הוא כבר מוכרח לחשב חשבונות עולמו. לחיות הוא צריך! ואדמתו היא “צורו ומשגבו” היחיד, ואינו יכל להיות פזרן, גם כשיחפץ. כי רוב ימיו של האדם עובר עליו ב“דאגת־היום”, ולא רק של בן “עם מתגלגל בגיא גלות חשכה כתהם”, אלא גם של בן עם חי היודע “לשאת נפשו ליום ולהתנבות לאור, לנטות קו לקץ, צוות דבר לדור”..

ולא רק האכר, שאדמתו היא מטה לחמו, לא יחזר אחרי הפועל העברי, אלא גם בעל הרכוש, שפרנסתו שופעת מכמה וכמה מקורות. ואם גם כונתו תהיה רצויה, אם יְוַתֵר על כל ה“דבדנדים”, אם אחוזתו תהיה לו ל“מוסד לאומי”, שהעיקר בה “הגאולה” ולא הריוח, סוף סוף ידחק הפועל העברי. כי אם הוא יותר על הדבדנדים לא יותר עליהם הפקיד, שהוא ימנה על אחוזתו. לא יותר, או מתוך חפץ להתהדר בפני העומד על גבו בכשרון חסכנותו, אז מתוך “חבה לאמנות” טבעית הטבועה בתכונת כל בעל מקצוע במקצוע שלו. כי עד כמה שבעל האחוזה לא ימחל על ה“דבדנדים”, ברגעי נשמה יתרה, נהנה הוא סוף סוף, אם הדפציט אינו גדול. וגם כל אזהרותיו לא יועילו מאומה, כי הכל תלוי בידי הפקיד, וא"א להעמיד שומרים ומשגיחים על גבו לברר, אם אינו מעסיק פועלים עברים בכונה או מבלתי יכלת, וגם הוא אדם הוא ולא מלאך, ורוב ימיו הוא חושב חשבונות האחוזה, שהוא ממונה עליה, ולא חשבון עולמנו…

לפועל העברי אין מקום לא בשעת⁴³ לבבם של האכר והפקיד, אלא מפני שהוא אינו במציאות. אין פועל עברי! וכל זמן שלא יהיה חי נושא את עצמו, כל זמן שלא יחזרו אחריו מטעמים כלכליים, ולא מטעמים סוציאל פוליטיים, לא יכבש לו מקום.

כל הסיסמות שלנו בדבר כבוש העבודה לא ישנו את המצב, אם לא יִבָרא הפועל העברי. בתי־תבשיל, דירות זלות, לשכות־מודיעים לחפוש עבודה – כל אלו המוסדים נחוצים מבחינה אנושית, מפני שגם “הפועל־העובר”, הפועל הארעי, צריך בזמן עבודתו לחיות חיי איש; אולם אין להם שום ערך מבחינה ציונית, כי הם לא יבראו את הפועל העברי. גם במקומות, שכל הברכה הזו שורה, אינו מתחבר הפועל אל הקרקע. כי לא דאגת היום מבריחה אותו אלא דאגת מחר. אין תקוה לאחריתו. אינו יכל לחיות כל ימיו חיי נזירות ופרישות. שנות “פעולתו” צריכות להיות לו רק מעבר. אולם כשמרגיש הוא כי אין תכלה וקץ למעבר זה, הריהו מואס בעבודתו ונד לבקש את אשרו במקומות אחרים.

התבוננו אל הפועל ביהודה ובגליל ותראו כמה רב ההבדל ביניהם. מטה־הקסם אינו בהררי הגליל ועמקיה, אלא – ביק"א. התקוה להתאכר בוראה לב חדש ורוח נכונה. הפועל מתחיל רואה בעבודתו את עולמו. הוא רואה בה קרדום לחפור. להנאתו הפרטית יש לו ענין להיות חרוץ, להתעמק בכל ענף וענף של עבודתו, לא לחיות ע"פ צלצול הפעמון, כשם שיש ענין להמתלמד לדעת על בוריו את המקצוע שהוא עוסק בו. וכשהוא מתעמק באומנתו, הוא עומד גלוי־עינים לפני כל החזיונות המיוחדים שבמשק הכפר, ומרגיש, כי כל אותן התורות שהלעיטוהו בהן אינן מתאימות כאן. מהיחס “המלאכותי” המוזר, שבינו ובין נותן העבודה, ינטל עוקצו. כי אם שנות פעולתו הן בעיניו שנות־למוד, שנות־מעבר, אין לו כל ענין לחדד את מוחו בתורת המעמדות.

תנו אפשרות לפועל העברי להתבסס, ויהיה לכם פועל עברי! כי בה בשעה שהפועל העברי מקבל על עצמו את מרותו של משק־הכפר אין כמוהו לטוב, לחריצות, לזריזות, לתפיסת החזיונות השיכים לאומנתו. אפשר להשתומם לפעמים באיזו מהירות מסגלים להם כל אפני העבודה אנשים, שלא החזיקו מימיהם ברסן ובמחרשה. ואת מרותו יקבל, כשידע שיחיה בו תמיד: ואז לא תצטרכו לסבב את נותני העבודה, אלא הם יחזרו בעצמם אחרי הפועל העברי.

יק“א נותנת אפשרות להתבסס, ובהמעט שהיא עושה מצליחה היא “לחדש” את הפועל הבא לידיה. אולם שטתה טובה רק בשביל סוג ידוע של אנשים. ואנחנו איננו יכלים לרפא את שבר אומתנו בסמי־מרפא נוסחאים. חומר האנושי שלנו הוא מנומר מאד. וצריך להביא בחשבון את עצמיותו של כל אחד ואחד. וישנם הרבה, שעל־פי תכונותיהם אינם יכלים למצא את עתידם במין התאכרות כזו, אלמלי גם היו פותחים לרוחה לפניהם כל השערים הננעלים. הם אינם יכלים לתלות את עיניהם בפקידים ולחיות על־פיהם. צריך להמציא שטה יותר כוללת, יותר שוה לכל נפש – גם לאניני הדעת ולדקי־ההרגשה, גם לבעלי עצמיות, גם ל”אנשי־עדר". ושטה כזו יכלה להיות שטת ההתישבות של אפנהיימר, אם הנסיונות הראשונים יעלו יפה.

ואשר־על־כן כדאים כל הדברים האלה להשנות ולהחזר, אע“פ שרובם ידועים למדי. כי אם הנסיון של אופנהיימר יעלה, הוא יביא פתרון לא רק לקבוצות של אנשים מחוסרי אמצעים, לא רק שיגדיל את הישוב על־ידי אותן הקבוצות שיעמדו על הקרקע טרם ש”לויתני הזהב" יבאו אלינו; אלא בהצלחת שטה זו יכל להברא טפוס בריא של פועל עברי, יכל להפתר חלק משאלת כבוש־העבודה. כי להשליך כל יהבנו על התימנים, שיבאו המונים המונים, אי־אפשר. החומר האנושי הקרקעי שלנו מצומצם מאד, ובכל השדרות שלנו עלינו לבקשו. ותמיד, גם כשנצליח, יעלה בחלקנו רק אחד מעשרה. ואין לזלזל לא בעבודת התימני ולא בשל האשכנזי. לכל אחד מהם יש למלא תעודה מיוחדה בעבודת הישוב. ורק כשהטפוס של הפועל הטבעי יברא, לא נבנה באויר, אלא בנין עדי עד, ורק אז הזכויות שלנו לא יהיו זכויות על גבי ניר, אלא זכויות, שכל הרוחות שבעולם לא יוכלו להזיז אותן. וכשהקפיטל הפרטי ירד אז אלינו ממרום שבתו, ימצא אשיות מוצקות, שיוכל לבנות עליהן גם את בניניו הוא וגם – בנין העם…

*

ההנחות המדעיות, שעליהן בנויה תורתו של אופנהיימר, הן מוסכמות ועומדות במדע החקלאי. הכל מודים ביתרונות הידועים, שיש למשק הזעיר על הגדול, וכמו כן להיפוך. ואין ספק, שהמשק שיש בו מעין התמזגות של הגדול והזעיר, שעתיד הוא לכבש להלכה את שניהם.

ואם למעשה לא כבשה עדיין תורה זו את הלבבות, אין ראיה כי היא אינה מעשית. אויבים פסיכלוגיים – אם אפשר לומר כך – חוסמים בעדה את הדרך ולא כלכליים. והאדם אינו סוף סוף רק “מכונה אוכלת”, אלא גם בעל רוח ונשמה, ולא תמיד הולך הוא אחרי דרישות הקיבה שלו, אלא גם אחרי קול האלהים שבלבבו.

ולפי שעה עדין מתהלכים בלבבות בני אדם קולות אלהים “עתיקי־יומין”. הרשול ההסתורי, המעיק על כל רעיון של קדמה, פועל את פעולתו גם במקרה שלפנינו. כי שטת אופנהיימר באה לערער אשיות החברה המקבלות, ומוכרחה היא לפגש מעצורים.

חלוקת־האדמה הלא־צודקת אינה מתמל. שרשיה – בדורות קדמונים. ויש לה כהניה, מגיניה ומעריציה, הלוחמים את מלחמתה ורואים בה אחד מסדרי בראשית, שאינם יכלים להשתנות.

בעלי האחוזות הגדולות, בני האבירים המפוארים, הם בעיניהם “נזר הבריאה”, שהכל לא נברא אלא לשמשם. כסא המלכות נשען על עמוד תוך זה, וכל הארץ נשענת על כסא־המלכות. כל המדע הבורגוני תומך במימרא זו. האחוזות הגדולות – אומרים כהני החכמה – הם יסוד הכרחי בממלכה, לא פחות מהאכר הזעיר, וצריך לשמור על קיומן בכל מיני תחבולות, צריך להטיל מסי־הגנה על יבולי חוץ, כדי שיוכלו להתקיים. בעלי האחוזות הגדולות שומרים את שווי־המשקל החברותי, הודות להטרדיציה העתיקה שלהם; הם המעכבים את המכונה החברותית במרוצתה, שלא תט בארחות עקלקלות. כי “שביל הזהב”, שהוא דרך החיים היחידה, הוא האלכסוני של הפַרַלֶלוֹגְרַם, המרכב מהקו הפרוגרסיבי־הקיצוני והקו המשמר־הקיצוני.

בעלי האחוזות הגדולות מתקוממים נגד חדושים כאלו מתוך פניות פרטיות. האכר הזעיר מתוך שהוא תמיד מחזיק במנהגי אבותיו בכל דבר, אפילו בשטת עבוד האדמה, ומוחו מתנועע במסלול קבוע ועומד מדורי דורות, הוא גם אינדיבידואלי וקשה־ערף וגֵא יותר מדאי, בכדי שיקיף את עצמו בגדרים ותקנות של חברה. והפועל הקרקעי הוא משלל כל רצון; הוא מדורי דורות לא שמש אלא בתור אובטמט. והוא, הרגיל מקדמת דנא למשוך בעול אדונים קשים בלי לפצות פה, לא יוכל להשתעבד לתקנות, שתקנו אנשים דומים אליו ולהיות סר לפקודתם, כי רצון אחר, מלבד רצון בעליו, אינו מכיר.

בכל הארצות מוצאים המחדשים והמהפכנים עולם מוכן, המתנהג על־פי חוקים קבועים; ובכדי ל“חדש” עולם עתיק צריך להכשיר לאט לאט את הדור. אנחנו בוראים עכשיו את עולמנו מ“חומר היולי”. חלוקי מעמדות גדולים בכלל לא היו אצלנו, ואפילו אלו שהיו, נטשטשו במשך הזמן. אנחנו יכלים לברא את עולמנו בדמות ובצלם אחר. 

דוקא ה“שאר המעכב” אצל עמים אחרים, יכול להיות מְקַדם אצלנו. החומר האנושי לחבורות ההתישבות צריך להיות הפועל הקרקעי, והפועל שלנו כאילו נברא לכך. המדה שלו, להיות להוט אחרי “תקון־העולם”, הפוגמת את עבודתנו במקרים אחרים, במקרה שלפנינו אין היא אלא משלימה ומקדמת אותה. הפועל־המתאכר העומד בודד, נידון לחיות חיי חולין ככלות “ירח הדבש” הראשון, ועבודת יום יום שלו משכיחה את תעודתו, ואחרי עלית הנשמה באה ירידה גדולה. בחתנגשויותיו עם הפקידות העליונה, ידו תמיד על התחתונה. הפקידות רגילה להביט על האכרים שלה כעל אישים בודדים. ובכל הסתדרות הבאה להגין על עניניהם המשתפים של האכרים היא רואה “מרד”. והשעירים לעזאזל הראשונים הם המורדים; בהם ממצים כל עמק הדין, והנשארים מתפיסים ונכנעים. ומטעם זה בלבד אין בשטת ישוב כזו כח־מושך לרבים. החבורה המשתפת היא מתחילת בריתה אורגניסמוס חברותי שלם. ובתור אורגניסמוס היא מופיעה לפני הפקידות. הכל בעד האחד, והאחד בעד הכל. ובשעת התנגשות אי־אפשר, שהאחד יצא וידיו על ראשו, והשני עוד יקצר קציר ויאסף בר. כאן הוא נשאר חלוץ תמידי, ובשעה שהוא בונה אה עולמו אינו שוכח, כי את עולמנו כלו הוא בונה, ועוד למעלה מזה – חדוש העולם כלו!… והכרה זו מעודדת ומחזקת את הרוח, וההכרה העצמית מוצאה את בטויה לא בקטנות־המוחין ובדברים של מה־בכך, אלא בעבודת־יצירה.

מה שמעורר פקפוקים היא התכונה העצמית של צעירינו. האם אפשר הדבר – שואל כל אחד ואחד – שמנין יהודים צעירים ישבו בכנופיה אחת, ושלום ואחדות ישררו ביניהם? הראיות, כי מעין נסיון כזה נעשה ועלה יפה, עדין לא אומרות כלום. אם איזו צעירים הוציאו אפילו את שנתם בחבורה אחת אי־אפשר להוציא מסקנה, כי כל אחד ואחד יסתגל לחיים כאלו. בירושלם יש קמונה אמריקנית המתקימת כעשרים שנה; באמריקה יש אחדות כאלו, ואף־על־פי־כן הן נשארו יחידות, ובזרמן לא נגרפו רבים. בודאי אפשר למצא “אנשי־משי” היוצאים מן הכלל, שיכלים לחיות חיים חברותיים. אולם כשאנו באים ליסוד דבר למשוך את ההמונים, עלינו להתחשב את האדם הנורמלי, ועלינו למצא דרך שתהא שוה לכל נפש.

ולפיכך טוב היה להגביל עד כמה שאפשר זכויות ההנהלה ולהרחיב את זכויות הפרט. המשק לא צריך לקבל צורה של אדמנסטרציה רגילה, שהחברים הם פועלים, וכל אחד מקבל את שכר־יומו ע"פ הערכת המנהל. כי כשמנהל אחוזה פרטית מעריך את שכרו של אחד יותר ושל השני פחות, אין מי שיביא את מעשיו בדין, גם כשהוא טועה. אולם באחוזת חברים הערכות כאלו יתנו פתחון־פה להרהורים ולחטוטים ותפרנה את השלום. כי בידי מי ישנם המדה והמשקל המדויקים!

גם מבחינה חקלאית טהורה טוב, כשהעבודות היצירתיות זורמות להן במסלולים מיוחדים ואחרי־כך הן נפגשות בנקודה אחת. שהרי כל יתרונה של האכרות הזעירה אינה נובעת אלא ממקור העבודה העצמית. ומקור ברכה זה צריך לפתחו ולטפחו ולא לפגום אותו. האכר מתדבק בחלקה שלו, מפני שהוא רואה בה בבואה שלו, של כל ישותו וכח־יצירתו; הוא כאלו נבלע ומתמזמז בתוכה, ורק הודות להכרה זו עבודתו פוריה ומברכה. ואם באים לפזר לשבעה ימים את כחותיו של כל אחד ואחד, עד שלא יכיר היכן נבלעה ונתמזמזה העצמיות שלו, הרי נוטלים כל הכחות החיוניים של המשק החברותי.

אם כל אחד ואחד יקבל חלקה מיוחדה ויעמד ברשות עצמו, וההנהלה תדאג לרכש מכונות משתפות, כלי עבודה משתפים וכדומה, ורק העבודות, שבהן העצמיות לא מעלה ולא מורידה – העבודות המכוניות, תעשינה בשתוף הכחות, אז יפטרו מכל מיני חכוכים, היכלים לבא בהנהלה משתפת, ובעצם הפרנצפיון לא יגעו מאומה. המשק הוא מרכב מיתרונות הגדול והקטן, לפי שכל הבנינים, המכונות, המחלבה, קנית כל צרכי־המשק וצרכי־הארץ, מכירת היבול וכדומה הם משתפים. האדמה נשארת קנין האומה, והחברים אינם אלא חוכרים; וכשחבר אחד הולך לו, עוברת חלקתו להחבורה. בשטה כזו אין הפחד מפני ההתנגשויות הפנימיות, היכלות לבא מתוך ההתקרבות היתרה.

וכשתקנות ההנהלה יקבלו צורה יותר “גמושה”, תעשה החבורה המשתפת שוה לכל נפש. האוהבים חיים קמונליים יכלים לחיות לפי טעמם ורוחם. והללו שלא נוח להם, שצורתם העצמית תתמזמז בתוך הצורה החברותית, יכלים גם כן לסדר את חייהם ע"פ טעמם הם.

הטלת חובה על החברים לעבוד בתור פועלים יפה היא למתחילים, שאינם בקיאים בעבודה. המודוס של ההנהלה, כפי שהוא מתאר במאמר הקודם, אינו יכל לשמש לפי דעתי אלא בתור מעבר. זו תהיה הדרגה⁴⁴ הראשונה של התפתחות החבורות הישוביות. הדרגה האחרונה אני רואה, כשאני לעצמי, בחלוקת הקרקע לחלקות קטנות. בתקף החק הכלכלי מוכרחה לבא חלוקה זו.

ואם ביסוד החבורה יהא מונח עיקר זה, אז בטלים כל הפקפוקים היתרים. אז דרושה רק זהירות על גבי זהירות כמו בבחירת האדמה, כמו בבחירת החברים ובבחירת אמצעי התעמולה, שכל אחד מהם יכל להעמיד כל הדבר בסכנה. 

בבחירת האדמה. כי כל קניה לא־מוצלחה יכלה להביא את החברים ליאוש שלא בעתו ולהרפות את ידם. גם הנסיון הראשון בגרמניה לא עלה – כפי שאמר לכותב הטורים האלה אופנהיימר – מסבת קניה לא־מוצלחה. כאן בארץ, במקום שמצוי משק של דלדול־הקרקע בכל תוצאותיו הרעות, אפשר לטעות בנקל. ע“פ סגולותיה הפסקליות יכלה להיות הקרקע עדית, אולם כבר הוציאו ממנה את אונה ולשדה, וטעונה היא טיוב וזבול. אפילו הבחינה החימית אינה יכלה לפעמים לחדור לתוך מצפונותיה, כי חמרי הכלכלה הנמצאים במצב מחובר ומתפרדים במעבדה ע”י אמצעים חימאיים, אינם מתפרדים ע”י מיצי השרשים. וטוב איפוא לבחור קרקע ידועה לפוריה, שאינה נזקקה בשנה הראשונה לזבול רב, מה שעולה בהוצאות מרובות.

טוב שהאחוזה הראשונה תמצא במקום כזה, שיש כבר נסיונות במשק של זריעה וחלב, כדי שתהא האפשרות ללכת עוד בשנה הראשונה בדרך כבושה ולא יצטרכו לאבד שנים על נסיונות, העולים ג"כ בדמים מרובים וקרובים יותר להפסד מאשר לשכר. טוב שהמושבה הראשונה תהיה סמוכה או למושבות היהודיות ולאחוזות־המופת שבגליל, או לאותן שביהודה, שסגלו להן שטת העבודה המודרנית.

בבחירת חברים. צריך שחברי המושבה יעמדו בנסיון עוד טרם שיכנסו לחבורת הישוב; כי לפעמים נרגנים אחדים, שכבודם הפרטי והרדיפה אחרי השררה והפרסום יקר להם מכל, יכלים לחבל כל הדבר בתחילת בריתו. וטוב לקחת חברים כאלו, שחיו זמן ידוע יחד, וידוע כי חיו הם חיי חברים, חיי שלום ואחדות.

ואחרי אשר יעבירו בכור־בחינה מיוּחד גם את האדמה הדרושה לתכלית החבורה, גם את חומר האנושי, ושניהם יהיו צרופים ומזוקקים – אחרי כל אלו אל נא נשליך את כל יהבנו על שטת הישוב הזו, ואל נא נפריז על המדה בתעמולה שנעשה. זהו נסיון, שאמנם המדע תומך בו, אבל ספק יצליח ספק לא. ואם גם יעלה יפה יפה, עדיין לא יפתר כל שאלות הישוב, גם לא כל שאלות כבוש העבודה, כי גאולתנו תלויה ב“שטה מקובצת” ולא בשטה אחת, והכלל הוא: מזה ומזה אל תנח ידיך! ואין לנו לשלוח מטיפים לרכש מעריצים ולברא “אסתים” חדשים, כמו שנוהגים לעשות. כי כל מקסם־כזב שבא אחרי תקוות מפרזות, מפיל חללים רבים במחננו, שבלאו הכי מספרם לא קטן…

ג. הַמַעֲבָרִים בַחֲבוּרוֹת הַהִתְנַחֲלוּת.⁴⁵    🔗

אם חבורת־ההתישבות תלך באותו קו־הישר, שהתוה לה אופנהיימר, או “תסלף מעט את ארחותיה” ותקבל צורות חדשות, יגידו הימים הבאים. על כל פנים צריכה ההתחלה להעשות ברוחו. אולם גם בה צריכים לבא איזו שנויים; כי הרבה היא יכלה לתקן, ועוד יותר לקלקל.

הכח המניע העקרי שבחבורה המשתפת הוא, כמבואר בשני המאמרים הקודמים, שתוף היתרונות שבכלכלת המשק הגדול והזעיר; כאן הם באים להתמזגות גמורה. לפנינו משק מרכב ע"פ תכניתו הכללית, ומי ששמש בכלכלת משק זעיר אין לו עוד הידיעות הטכניות והכלכליות, הדרושות להנהלת משק גדול. בלי יד מנוסה של בן־מקצע אי־אפשר להביא משק כזה לשכלול הנרצה. אנחנו עוברים להרבה ענפים חקלאים, שאין להם פה שום מסרת. שטת־העבודה הנהוגה מימי קדם בארץ, בכל המעלות הטובות שיש גם בה, היא כאין וכאפס לעומת השטות החדשות, שאנו צריכים להנהיג. בשטות החדשות אין קביעות, אין ודאות; הכל נושא על עצמו תכונה של בהלה, הרבה, הרבה צריך להברא, אולם: בשקול־הדעת, בהבחנה דקה, בידיעת דרכי החקירה המדעית, בהבנת החזיונות המתרקמים לעינינו, בקביעת הדיגנוז הנכון, ולא כל הבא לתקן מתקן באמת. אמנם ארץ־ישראל מכפרת, הודות לאקלימה, על הרבה חטאים, שדשים בהם שנים על שנים, אולם לא לנצח חוסן, והאדמה תנקם סוף סוף מיושביה.

בראש החבורה צריך איפוא להעמיד איש, שהוא בן־בית במשק־הכפר. אופנהיימר רצה לתת לו לזמן ידוע אותו יפוי־הכח, שיש לכל מנהל אחוזה. אולם הצורה לא מתאימה כאן אל בית־דפוסה; כאן התנאים אחרים לגמרי. בכל מקום המנהל הוא נותן העבודה והפועל הוא המקבל; כאן הפוך החזיון: הראשון הוא שכיר־יומו של האחרון. בכל מקום רואה הפועל את עצמו בבחינת אורח נוטה ללון, אינו מהרהר יותר מדאי אחרי מעשיו של המנהל, אינו שומר את צעדיו, אינו תוהה בכל רגע על קנקנו, אינו מקפיד על קורבת־היחס; הוא נוח לותורים; כשצר לו קצת המקום, הוא הולך לו. אולם במקרה שלפנינו הוא מתחבר אל המקום, רוקם עליו את כל עתידו. בשעות, שבתנאים אחרים יראה המנהל חובה לעצמו לעמד על דעתו, ינוע כאן כקנה; הוא יהיה מוכרח להרגיש, כי הכח שכנגד נאצל בתכונות היוצאות מגדר הרגיל; והתנאים המיוחדים, שבהם ימצא, יהיו מחיבים אותו לשנות מהטבע הטבוע. למה איפוא יפוי־כח כזה, שהתנאים המיוחדים מתישים אותו למפרע?

אי־אפשר למסר הכל בידי המנהל מטעם יותר חשוב. אופנהיימר רגיל לשים בכף המאזנים שלו את הרוח הנקי, שבכחו כי עז הוא מביא את אלו הנהנים הימנו להתאמצות ולחריצות יתרה. לפועל־מלידה אולי מספיק באמת ה“חומר־העכור”, בכדי להיות לו כח־מושך וכח־דוחה. אולם חומר אנושי זה לא יוצלח לפי שעה לבנין שלנו; ובשביל הפועל־החלוץ, שלעת עתה יכל רק הוא לבא בחשבון, דרושים סממנים אחרים. לו ראשית הכל ותכלית הכל התגלות עצמיותו. ההכרה שהוא שותף ליצירת ערכין לאומים, לא רק בשריריו, אלא גם בנפשו ובמוחו, מפרה ומאמצת את כחותיו. אפשרות היצירה וחדות־היצירה משפיעות יותר, לכל הפחות בשנים הראשונות, על הרֶוח הנקי, מאשר הרוח הנקי על התאמצות כחות היצירה. כל כח הבא איפוא להוסיף על גלוי־העצמיות, מעשיר את קופת החברה; כל הבא להסיג את גבולותיה, מדלדל גם את הקופה. כל היתרון הכלכלי שיש במשק הזעיר זורים איפוא לרוח. אולם גם מערערים את כל יסודות החבורה; רוח רעה מכניסים לתוכה. שהרי אם בכל מקום יודע הוא הפועל, שמצווה ועומד הוא להיות “מכונת־אדם”, לא יחפץ כאן בשום אופן להתמזמז כלו בתוך עצמיותו של המנהל.

נשארה איפוא הדרך השניה. מוסרות ההנהלה תמסרנה לועד חברים, ואת האגרונום יושיבו על כסא ההוראה; אליו יפנו בשאלות אסור והיתר. אולם כל הפרוד שבין האגרונומיה וההנהלה אינו טבעי, וגם ההנהלה תורה גדולה היא, ולא כל הרוצה בא ונוטלה.

אומנתו של האגרונום המעשי אינה יכלה להתכנס בתחומי אסור והיתר; הוא אינו טכניק; אינו רופא, הבא לתהות על מחלות שונות, ונותן סממנים. כח היצירה שלו אינו מתגלה גם ב“חדושי־תורה” רבים; הרוצה בכך, הולך לתחנת־נסיון או משמש תלמידי־חכמים גדולים וחוקר, ובוחן, ובודק מה שטעון חקירה ובדיקה; שם יש לו בשפע כל המכשירים הדרושים והסעד המדעי הנחוץ; שם אין עומדים על גבו ואין מכים על קדקדו. בספירה שלוה זו מתבטלים חיי־הרגע לפני הדר גאונם של חיי־העולם; ובהמונם ושאונם אין שואל ואין דורש.

אולם שדה העבודה של האגרונום המעשי הוא בתוך חיי־היום. אל תלבישוהו באצטלא דרבנן. הוא אינו אלא בעל ידיעות, הבא לסגל את “עולמו הקטן” לתוצאות החקירות של אחרים. כח־היצירה שלו מתגלה בצורה וברוח, שהוא מטביע על כל כלכלת המשק שהוא מנצח עליו. הוא יכל לותר על ההשגחה; היא אינה נכנסת בחוג עבודתו; אולם “הנצוח” זהו אחד מכלי אומנתו; ותורת הנצוח היא רחבה, ודורשת הכנה רבה, ותופשת אחד המקומות היותר חשובים בהאגרונומיה המעשית. הכרת אחדות הנצוח והאגרונומיה הוא הביא גם מבית־מדרשו; מנצח (דיריגנט בלעז) – זהו גם “תאר הכבוד” שלו, שהמדע בכבודו ובעצמו נתן לו. בכל נסיון לצמצם את כח־היצירה שלו בשדה “ההוראה”, יראה הסגת גבוליו, ויתקומם נגדו. צרי־המושג יראו בקביעת התחומים שלו רדיפה אחרי כבוד, אחרי שררה. אולם זוהי ההסתחפות הטבעית של העצמיות המבקשת את תיקונה. ההתנגשות התמידית של שני כחות־יצירה הצפופים במעגל צר, תפתח שערים למחלקת ולסכסוכים אין קץ; ואפילו הסנהדרין הגדולה, שתהיה מרכבה מבאי־כחם של ועדים שונים לפשר בין הצדדים, לא תמצא את ידיה ורגליה, כשתבא למתוח תמיד את הקו הנכון בין שתי הרשויות האלו, ולקבע מהיכן מתחילה האגרונומיה ואיפה נגמרת ההנהלה.

אגרונום “מורה הוראה” לא יביא גם שום תועלת מעשית להשואלים ב“אוריו ותומיו”. אפילו האגרונום, שיש לו הרבה נסיון, הוא מגשש בזמן הראשון, כשהוא בא למקום חדש, עד אשר הוא מוצא את דרכו. אנחנו כלנו פה, בענף זה או באחר, בעלי נסיונות קטנים. אנחנו בארץ חדשה, במקום שאין הרבה דרכים כבושות, אלא עלינו לפלסן. במקום, שהאגרונום הוא אדון לעצמו, הוא מתנהג זמן ידוע ע“פ המנהגים המקבלים, ונסיונותיו נקנים לאט לאט, בלי עמידה על גבו ובלי דחיקת הקץ. את שכרו הוא מקבל בעד עבודתו המעשית וממלא בה את זמנו; הן איננו גרוע ממנהל רגיל, שאינו בן־מקצוע. הפרוצס של הגשוש וחפוש הדרכים הולך לו במסתרי־נפשו, סמוי מן עינים זרות. אם הוא בא־כחה של חברה בעלת אמצעים, הוא יכול למצא דרכים לקרב את הקץ; הוא יכל להרשות לעצמו לעשות נסיונות מעשיים, שיש בהם גם משום הפסד ממון. חברה עשירה צריכה גם “לשלח את לחמה על פני המים”. ההפסד הזמני יצא כנגד השכר הבא. וחפש־התנועה וחפש־הבחירה בכל דבר ודבר נותנים לו את הבטחון הדרוש ומקרבים אותו ל”אורחא דהמנותא", והשתלמותו היא יותר בטוחה ויותר מהירה.

אולם האגרונום, שמקבל את שכרו אך ורק בשביל עצות טובות ועוד בשעות קשות ורעות כאלו, שאינו יודע לתת עצות לנפשו, הוא נתון במצב נורא. על צד האמת הן אינו יכל לאמר בזמן הראשון, כשהוא בא למקום חדש, לא “הן” ודאי ולא “לאו” ודאי. לכל היותר פעולתו יכלה להראות בתחומי השלילה; לא יתן להעובדים להיות להוטים אחרי החדוש ולהגָרף בסופות “הבהלות” השונות המתרגשות עלינו. אולם בעצות של “שב ואל תעשה” אינם קונים את הלבבות; פעולה, שאינה מתגלמת בחיובים ממשיים, אינה נכרת. ודוקא בזמן, שפעולתו תהיה קטנה למראית־עין, עליו לשבת ולתת עצות; ודוקא בזמן, שהנסיונות יָקנו לו ודרכו תהיה בטוחה, תגמר תעודתו, ועליו יהיה ללכת. כל המצב הלא משונה הוא. בשעה, שהוא בעצמו נזקק לקנות לו דעת, עליו להקנותה; ובשעה, שתהא לו האפשרית להקנותה, תגמרנה שנות־עבודתו ועליו לעזב את תלמידיו חפשים לנפשם; הן אי־אפשר שיעמד על גבם שנים על שנים.

ואלמלי, לכל הפחות, היה מגיע ל“ימי שיבה” כאלו! אולם – היגיע? אם בכחו של מצבו המיוחד יהיה מוכרח להתראות כאיש “ההולך לבטח דרכו”, יקנה לו אולי בזמן הראשון שם טוב, אולם כל תרמית ומקסם כזב סופם להתגלות. ואם יהיה תוכו כברו, ימאס גם כן על החבורה. כי מה יעשה מסכן זה כל הימים? הן לא יהפך את מושבת החבורה לתחנת־נסיון ולא יהפכה לשדה־חקירה עיונית. אפילו נסיונות מעשיים, שיש בהם משום ספק ספיקא של הפסד ממון, אינו יכל לעשות; מה שיכלה להרשות לעצמה חברה עשירה, שמקורות פרנסתה שופעים מכמה וכמה צנורות, לא תוכל להרשות לעצמה חבורת פועלים אוכלים מיגיע כפיהם. כל העבודה שלו היא לשעות קלות: סדור תכנית למשק, תכנית לבנינים בזמן הראשון, עצה בזמן רכישת מכשיר־העבודה, עצה, כשאיזו מחלה תתרגש על התבואות, פרויקטים שונים ע“ד הכנסת ענפים חדשים, הערת תשומת־לב על חזיונות שונים, באורים קלים – וחסל. הוא ינסה להפך את המושבה ל”תלמוד תורה“, יקריא שעורים אגרונומיים. אולם גם בסגולות כאלו לא יקנה את עולמו. החברים יראו כי במחנם מתהלך סוף סוף איש, שאינו עושה מאומה, ויש לו סוף סוף יפוי־כח להיות ברשויות ידועות האפטרופוס שלהם, בלי אשר אפטרופסות זו מביאה להם פרי. כי גם העצות הטובות, מפני שאינן מתגלמות, כאמור, בצורות מוחשיות, תשכחנה מלב. והעצות הרעות (כי איזה איש ימלט מהן?) תהיינה חרותות על לב של כל אחד ואחד היטב, היטב. והאפטרופוס המדעי נמאס לא פחות מהאפטרופוס החלוני: והיחס שבין האפטרופוס וחנוכו לא היה מעולם ספוג “אהבה טהורה”… החק קבע את זמן בגרותו של האיש לשנת העשרים, אולם הטבע מפתיע לפעמים ומבגר אנשים קודם זמנם, והמתבגר⁴⁶ רוצה להשליך את נחושתיו. אנחנו קובעים זמן “הבגרות החקלאית” של העובד בחבורה לשנתים ימי עבודה; ובודאי יתרבו גם במקרה שלפנינו המתבגרים קודם, וימצאו עצה להשתחרר מ”אלוף המדע" שהרכיבו לראשם.

ודאי לא מן הנמנע הוא, שימצא קברניט מהיר כזה, שיעלה בידו להביא את ספינתו ל“מי מנוחות” גם דרך גלים סוערים כאלו. אולם אנחנו לא באנו להראות “מעשי־פלא”, אלא חפצים לברא דברים שוים לכל נפש, ולא ליחידי־סגולה בלבד. אנחנו לא נחפוץ להקפא בנקודה אחת, אלא שואפים שהחבורה הראשונה תפלס נתיבים לכמה וכמה חבורות כאלו. כל הקושי שביסוד חבורות כאלו אינו כלכלי; אדרבה הכחות הכלכליים תומכים בהן; הוא פסיכולוגי, וצריך איפוא להצר ולהפחית את “שדה־החכוכים” הפסיכולוגיים, העומד כצר בין איש לרעהו, ולהביאהו עד כדי מקטנת. צריך למצא מודוס כזה, שהגשמת הרעיון הזה, שבה תלוי חלק גדול מתקותנו, תהיה אפשרית באמצעים פשוטים ולא ב“מעשי־כשפים”.

יודע אני כי כל הנמוקים המובאים לא יהיו די ברורים לכל אחד ואחד; והם לא יכלים להיות ברורים, מפני שהם נפשיים ואינם נמששים ביד; אולם החי את החיים האלו ותכן את רוחם, יכיר⁴⁷ בכח המכריע שבאותם הנמוקים, ולא יראה בהם “סתרי־תורה”.

*

הצעתי המעשית היא פשוטה וקצרה. קרן־הקימת רוכשת לה כברת אדמה גדולה ומקדישה אותה לישוב של חבורות.

בתוך שטח זה היא מיסדת חוה קטנה מכספה העומדת ברשות עצמה וממנה עליה מנהל מומחה.

הפועלים העובדים בחוה משתמשים בזכויות־פועלים מקובלות. אולם בחוה זו תנתן להם האפשרות ללמוד את כל ענפי העבודה המצויים במשק מודרני, לחדור לרוחו ולעמוד על תכונתו המיוחדה; לומדים כל הדברים, שבמשק רגיל אינם מצויים, חודרים גם לרוח כלכלת המשק, שגם היא תורה גדולה ודורשת, כאמור, הכנה ולמוד.

החוה הזאת אינה מקבלת צורה של בית־ספר, הנוהג היתר לעצמו לותר על דבדנדים, אבל גם לא צורה של חוה, הנוהגת היתר לעצמה לותר על המטרות הישוביות בזכותם של הדבדנדים; היא בוחרת ב“שביל הזהב” ובטכסיס ידוע אפשר לשמור על שניהם, אם המשק משמש רק כמעבר.

בשנה הראשונה לומדים הפועלים את העבודות הטכניות, אם אינם בקיאים בהן, והם שכירי־יום או שכירי־שנה רגילים. בשנה השניה משתפים אותם ברוח הנקי ע"פ חוזה מיוחד. 

במשך זמן העבודה תהיה החוה בודאי מעין כְבָרָה, שתנפה את החומר האנושי המנומר שיכנס לתוכה. אבל הפרוצס של “הברור הטבעי” יעבר ביתר בטחון: המוצאים לא יתקוממו כל־כך ולא יניחו מכשולים, מפני שאל המקום, שעליו הם יושבים, לא התחברו בחבור קים; הוא אינו אלא מעבר להם.

במשך הזמן הזה ימצא מין את מינו, ימצא ע“פ בחירה חפשית, בלי עצות מן הצד, בלי רעש של ועדים ואספות ובחירות; החבורות יתחברו ע”פ הכרה פנימית. כל החכוכים, היכלים להתרחש, דחיפת היסודות הזרים, שאינם מתרכבים היטב בהארגניסמוס של החבורה, מחוץ למחנה, הסערות הראשונות המתרגשות תמיד לפני הדממה והשקט – כל הפגעים והמרעין בישין האלו, כל “מחלות הילדות” המוכרחות לבא יעברו על קרקע הטריטוריה הזרה; ורק אז אפשר יהיה לקוות, כי כשתצא החבורה לרשות עצמה, שוב לא תתפרד, ורק אז נוכל לערוב בעד קיומה והתפתחותה, כי כל מלחמת רעים “בטירטוריה” שלהם יכלה להחריבה כלה…

אותם הפועלים שהתחברו לחבורות בזמן עבודתם וחיו חיי חברותא, מקבלים כשהם מסתדרים כברות אדמה, שעליה הם מתאחזים; ושם הם אדונים גמורים לעצמם.

במושבה שלהם הם בוחרים מקרבם הנהלה. הם מעבדים להם תכנית עבודה, והם מגשמים אותה. בשנים הראשונות תהיה טעונה תכנית זו אשור ממומחה. אולם כשהכל יתנהג במסלולו, אפשר יהיה לבטל את השריד האחרון מאפטרופסות חוץ.

חות־הלמוד, שתעמד במרכז חיי החבורות, שבהן קנו את ראשית למודם, תשמש להם גם להבא, אם תעמד על הנבה הדרוש, למורה דרך. המנהל לא יהיה צריך בכח השלטון שבידו לדפק על פתחי לבבם, אלא הם ישכימו לפתחו, מה שיהיה מתאים להם, יקבלו בלי צוויים ופקודות, כי כל צווי הבא להעיק על העצמיות של האיש מכניס רוח רעה; גם כשבאים לעורר אנשים לידי חקוי, צריך לפרש צעיף על הדבר הראוי לכך, שהחקוי לא יהיה נכר להמחקה, ושיקבל "נופך' מהויתו הפנימית; צריך שעל־ידי גרעין החדוש הקל יתראה החקוי כפרי המצאתו של המחקה. התנאים המשתפים של האחוזה המרכזית ושל אחוזות החבורות יקילו על האחרונות את העבודה, ובמדה שתלך ותשתכלל היא, תשתכללנה גם הן; כי רק אז, אחרי הרבה שנות הכנה, יכל להתגלות כח־היצירה של האגרונום, אם הוא רק מחונן בו. מזמן לזמן יפקדו הם את בית־מדרשם, ומורם יפקד אותם, ינחם בעצותיו כחבר ולא כאיש רשמי; כי הרשמיות מקלקלת תמיד את השורה ומפרידה בין האחים; והוא יהיה רצוי להם ותורתו תהיה רצויה ונוחה להעכל, כי תורה רשמית ג“כ קשה, היא, ו”הנשוא" סובל כמה וכמה פעמים בכל המאור שבו ע"י “נושאו”…

כשכל השטח, המקדש לחבורות ההתישבות, יהיה מיושב, גמרה אחוזת־המופת את תפקידה, והיא נמסרת לחבורה חדשה להתאתז עליה, והמרכז נודד לו למקום לא־מיושב חדש.

הצעה זו אינה פרי התחכמות עיונית, אלא נובעת, לכל הפחות בראשי־הפרקים שלה, מהמעשה ומנסיון ידוע.

*

והנה באים וחולקים: אנחנו אומרים לקעקע את הפקידות, ואתה בא לחזק את בדקיה. אולם את הרעה הזאת לא תמחו מעל פני האדמה; אין חברה בעולם, אפילו היותר מתקנה, שתהיה פטורה הימנה. בכל מוסד צבורי יש פקידות. והעומד בראש ההנהלה יוכל ללחוץ את פקידיו הנמוכים, אפילו אם תעמידו עשרות שומרים על ראשיהם. וסוף סוף מוכרחים גם הקטגורים כלפי הפקידות, להתיר את הפקידות העליונה; האם לא תוכל היא להתנהג באלמות עם פקידיה הנמוכים ולשים כבלים לרוחם?

כל המסקנות, שבאים להוציא על סמך “גזרה” שוה בין החוות הלאומיות המתנהלות ע"י מנהל ובין “הקבוצות” הקימות, באות לפני זמנן; אפשר היה עוד להבינן, אלמלי היו לנו לכל הפחות איזו עשרות חוות, שכבר ירדו לטמיון, ואיזו עשרות חבורות, שכלן צצו ופרחו ועשו פרי. אבל הן כל הרכוש שלנו מצטמצם בשלש חוות, שרחוקות, רחוקות הן עדיין מחרבן ומהרס, ובשלש חבורות, ואי־אפשר להוציא עוד משפט לא על הראשונות ולא על האחרונות.

ולהפך רואים אנו אצל אומות העולם חוות לאמיות ויערי־עד צצים ופורחים. ודוקא היסודות המתקדמים שבחברה מתנגדים, כשבאים להעביר את רכוש הצבור לרשות היחיד, ואצלנו עולם הפוך.

כל דבר, שעולה אצל אחרים, מוכרח לעלות גם אצלנו, אם יש בנו עוד חיים. כל הדבורים המפוצצים, המתהלכים ע"ד נגעי הישוב, ערכם אסימון. אפילו מלת־הקסם אפטרופסות, הנשואה בפי כל, שבה רואים מקור המקורות של כל החורבן וההרס שבישוב, עדיין טעונה בדיקה. נגעי־הישוב שלנו הם שדה שלא נחקר כלל וכלל. ולחנם נתלים באמתיות מוסכמות; והפקידות שהשחיתה את דרכה, היא אחת מהן. אולם הללו הנוהגים למתח קו בין הפקידות הברונית והחדשה, היו צריכים למתחו עד סופו.

לא בזה, שהפקידים הראשונים היו כלם רשעים שונאי הישוב והאחרונים חובביו, העיקר. בודאי גם בין הראשונים היו חובבים, ואולי גם בין אנשי־שלומנו ימָצאו במשך הזמן, כשהמשרות תהיינה למטה־לחם, שהציוניות לא תהיה להם אלא כסות־עינים. ההבדל העיקרי שבין שני סוגי הפקידות האלו הוא אותו ההבדל שבין פקידות בממשלה אבסלוטית ובממשלה מגבלה; שם היא אחראית בפני היחיד, וכאן – לפני דעת הקהל. והפקידות של הברון היתה אחראית רק לפניו; דעת הקהל לא הטילה אימתה עליה ואת צרכיו לא התחשבה. “אני עשיתי הישוב ואני יכל לעשות בו כאדם בתוך שלו”, השיב הברון בקֵרוב לשליחי חובבי ציון שהתיצבו לפניו.

בכל קבוץ של אנשים מוכרחים לבא חכוכים, כי מחומר שונה קורצו. אם תרכיבו בחבורה “מין בשאינו מינו” לא תהיה לה כל תקומה. אם חבורה לא תוציא, למשל, את שנתה, מבקשים את הסבה בבחירת החברים, תולים אותה בתכונות אישיות. וכשנתראים איזו פרצים במוסד צבורי, מבטלים כלאחר יד כל המניעים האישיים ועל סמך איזו עובדות קלושות בונים שטות שלמות.

אותו ההסכם ההדדי, שמחויב להיות בין חברי חבורה, מחויב להיות גם בין מנהל מוסד צבורי ועוזריו; בהסכם זה תלוי חלק מהצלחתו. אם גם “ימיתו” בהמנהל הרוחני של החבורה את ה“פקיד” שבו ויעשוהו ל“מורה הוראה”, ויקחו מכל הבא אל היד, בלי בחירה, לא ילך אף־על־פי־כן הכל למישרים. לאו כל אדם מסגל ע"פ טבעו לעבוד ישר ברוח אחד עם אחרים אפילו בתנאים היותר רצויים. וכל עבודה משתפת גוררת אחריה סכסוכים, אם בין העובדים אין קורבת־הנפש.

בכל קבוץ בהכרח שיתרחשו סכסוכים; אולם הם כ“קצף על פני המים”; בחשאי הם מתגלים ובחשאי נעלמים. ואצלנו הם נעשים מאורעות הסטוריים, שכל פה מדבר עליהם וכל קולמס חורת אותם לזכר עולם. ומפני שהם “הסטוריים”, מוציאים מהם בכל קלות־ערכם ומעוט־חשיבותם מסקנות בשביל ההסטוריה. התורה גם אצלנו קודם למעשה. לנו יש תורות מתהלכות מימים ימימה, ובארג־היום אנחנו מתאמצים לבקש להן סמוכין. כן גם הפקידות, כלה ונחרץ משפטה מאתנו, והנה ראיות לאין סוף… אולם האם לא באו בדפוס רנונים גם אחרי קבוצות? זה היה קול דממה דקה; בחוה לאומית היה בא אחריו במקרה כזה הרעש הגדול; החבורות עדיין “ילד שעשועים”, שנוהגים בו סלסול וזהירות יתרה. אולם מי יודע מה ילד יום, כ“שירח הדבש” יעבר וימי החול יבואו… 

הסכסוכים שבין הפועלים “ופקידם” באים תמיד בעקבות ההשגחה היתרה על העבודה. המנהל דורש הרבה, והם לא תמיד נענים לו. המודוס שאני מציע ממעיט את שדה־החכוכים. כשיש לפועל התענינות גדולה להתחקות על שרשי העבודה, כשיש לו איזו פרספקטיבה, אינו נוהג למנות את הרגעים. השאיפה להשתלמות קובעת יחס אחר בינו ובין המנהל. כשעבודתו בתור פועל אינה משמשת לו אלא בתור מעבר, הוא יותר נוח ופחות קפדן. ובעיני אני, הכל מעבר; גם החוות הלאומיות, גם החבורות של ההתישבות. השתחררות גמורה של העצמיות האישית היא תנאי עיקרי, כמבאר במאמר הקודם, להתקדמות וליצירת ערכין במשק־הכפר. ורום המדרגה בהתפתחות המושבות החבורתיות אני רואה בזמן, שכח היצירה של כל אחד ואחד יהיה שופע במסלולו הטבעי ולא אחרי רוב דעות, והצורה של כלכלת המשק הגדול תשתמר רק בהיקפו הכללי, מעבר לתחומי היצירה של כל פרט ופרט.

*

המניע העיקרי שבחבורות הוא, כאמור, היזמה הפרטית; כל הבא להגבירה מחזק את קיום החבורה, כל הבא לקפחה מחליש את כח החבורה.

כל העבודות צריכות איפוא להעשות עיי כחות פנימיים ולא ע"י שכורים. האחרונים פוגמים גם ברוח – במדת היושר, וגם בחומר. לא מן היושר שאנשים בעלי אומנות ובעלי אמצעים דומים ישתמשו לצרכיהם בעודף הרוח של חבריהם. והכנסת “יסודות זרים” נוטלת גם חלק מהאנטנסיביות של העבודה, שבה ביחוד מצטינת כלכלת המשק הזעיר.

בחרשת־המעשה אפשר תמיד להתאים את מספר הידים־העובדות לכמות העבודה. במשק־הכפר אי־אפשרית קביעות כזאת. העבודה מצטברת פתאם ואי־אפשר ל “חלקה” לכל ימות השנה בחלקים שוים. בתקופות שנה ידועות מוכרחים להביא פועלים מן החוץ. בדרך משל, בחוה, שנחוצים 10 זוגות סוסים יכלים להכנס, מלבד עשרה חורשים, עוד מנהל ספרים אחד, אורותן, מחסנאי, שני שוטרים, רצען, נפח. כשהמשק יתרחב וייסדו מחלבה, יעסיק עוד מספר מסוים של עובדים, אבל ג"כ לא בקביעות. בזמן הדישה מעסיקה המכונה בלבד כעשרה אנשים, כי בזמן הזה צריכים החורשים להכשיר את הקרקע לשנה הבאה. לתבואת קיץ דרושים לפעמים חורשים כפולים, תולשים, מנכשים. אולי במשך הזמן⁴⁸ יהיה אפשר להוציאה מחליפת־הזרעים, אבל לפי שעה עדיין היא מוכרחת.

מפני הטעמים האלו, מטעמים כלכליים ומוסריים, היה טוב שחבורה העוסקת בעבודת אדמה, תתחבר לחבורה העוסקת בעבודת־גן – בגדול ירקות. החבורה השניה עוסקת ביחוד בירקות של חורף. עבודה זו נגמרת בערך בזמן שמתחילה עונת הנכוש והדישה. העבודה בירקות היא אנטנסיבית ושטח קטן דורש הרבה ידים עובדות. אפשר תמיד (מובן במקומות שיש שוק לירקות) נם להתאים את מספר האנשים בחבורה של הירקות לאותו המספר הדרוש לחבורה השניה בעונות העבודה השונות. כשהמשק יהיה מרכב מזריעה ונטיעות תוכל חבורת הירקות למלא גם את העבודות בנטיעות.

החבורות הולכות ועוברות “מעולם־המחשבה” ל“עולם־המעשה”, והחיים בודאי יראו לנו עוד על הרבה תקונים, שעלינו להכניס. עלינו לשמר רק על הפרנצפיון העקרי: הלאמת הקרקע והתמזגות המשק הגדול והזעיר; בבחירת האמצעים אנחנו תמיד חפשים לנפשנו.

ד. הַחֲבוּרוֹת בְּאִטַּלְיָה⁴⁹    🔗

אותן החבורות המעטות הקימות בישובנו המצער, אשר רבים מאתנו רואים בהן את הגרעין לישוב חדש עובד, ואשר כלנו חושבים אותן למפלסות־נתיבות חדשים, אינן אלא הולכות בדרך כבושה; חבורות מסוג זה חיות וקימות באטליה זה רבות כשנים, אף יצאו כבר מגיל הילדות ונכנסו לגיל השחרות, ובמספרן הגיעו לאלפים, ובמספר חבריהן זכו כבר לעבר על הרבבות.

גם אני שגיתי לראות בטפוס החדש של החבורות שלנו יצירה, שנבראה על “אבני התחיה” שלנו. ואפילו מחולל רעיון חבורות ההתישבות, ד"ר אופנהיימר, לא חקר, כנראה, לתכלית החבורות באטליה; כי תורתו מצאה בהן כמעט את הגשמתה עוד טרם שנבראה; המעשה הקדים בזה את התורה… אולם בהיותי עכשיו באירופה הגיע לידי ספר חדש על דבר חבורות־העבודה וחבורות־החכירה באטליה⁵⁰. ספר זה היה לי למורה־דרך בבקורי את החבורות האלה באטליה.

הייתי יכל לספר לכם ע“ד החבורות האלה לפי מראה עיני ומשמע אזני; אני הייתי במקום המעשה, תהיתי על קנקנן, באתי בדברים עם העומדים בראשן והקרובים אליהן, ראיתי את עבודתן בשדה ובענפים שונים של משק הכפר; עוד כיום הזה נמצא אני תחת הרושם החזק של חבורה אחת גדולה; בין כותלי היכלים פאודלים נמצאתי – היכלים ש”נתחללו" בידי היד העובדת שהפכתם למחסני תבואה – ועל הכתלים האלה המבהיקים בציורי ששר מתקופת הרנסנס ראיתי יד זו כותבת: “מנה מנה תקל” לבעלי האחוזות הגדולות; את כולם הולך וכובש העובד לאט לאט, במלחמה בשלום, בלי מהפכות ושפיכת דמים: בכחם של החיים הכלכליים. אולם על המחזה הנהדר הזה של המהפכה הסוציאלית השקטה הזאת, הטוה את חוטיה בסתר, לא אעמד הפעם. אני איני רוצה להיות מדבר בעדי, שלא אתראה כאדם, הרואה הכל מהרהורי לבו והמביט על הכל משפופרת הצרה שלו. אני אתן למחבר הספר הנזכר לדבר בעדי, כי כמעט כל מסקנותיו ודעותיו הן “תנא דמסיע” אחד לדעותי אני על־דבר עבודת הישוב שלנו.

ע"פ הספר הנזכר סדרתי לי את הרצאתי, ואני אדבר:

א. על הטפוסים השונים של החבורות הנזכרות,

ב. סדר החבורות ותקנותיהן,

ג. תולדות החבורות והתפתחותן,

ד. החבורות בתור החומר היחידי להתישבות הפנימית באיטליה.

א. הטפוסים השונים של החבורות. שני סוגי חבורות עקריות נמצאים באטליה:

1. חבורות פועלים,

2. חבורות חוכרים.

ממקור אחד יצאו כלן, יד אחת יצרה אותן ומטרה אחת להן.

1. חבורות העבודה. מטרת החבורות האלה היא לקבל על חשבונן ואחריותן עבודות צבוריות שונות, כגון: בנינים צבורים, יבוש בצות, סלול דרכים, חפירת תעלות, סדור נהרות וכיוצא באמליורציות כאלה. הממשלה או שלטון העיר היו נוהגים למסור את העבודות האלה לקבלנים. הקבלן היה מקפח את שכר הפועלים ומצמצמו עד קצה גבול האפשרות. החבורות באות להוציא את איש־הבינים, העומד ביניהן ובין המוסרים הנותנים את העבודה, וחפצות לזכות באותו הרוח, השוטף על חשבונן לכיסו של אותו איש־הבינים על לא עמל בכפיו.

החבורות האלה שואפות בעיקרן להרים את שכר העבודה ולהמעיט את שעות העבודה, אולם בתחילת בריאתן היתה להן עוד מטרה אחת: לחלק את העבודות במדה שוה בין כל שוחריה, שלא יהיה האחד שבע תמיד, והשני רעב ללחם; הן בקשו להנהיג תור ידוע, שכל אחד יבא על שכרו, כשלא היתה די עבודה לחיים עליה.

2. חבורות החוכרים. מטרתן לקבל אחוזות בחכירה ולעבדן על חשבונן ואחריותן. גם הן שואפות להוציא את איש־הבינים ולהמצא ביחס ישר עם בעל האדמה.

מיוחדים הם במינם התנאים, שבהם נמצא הפועל החקלאי באטליה. שכרו מועט ומצבו דחוק. הוא לוקה כפלים: מבעל הקרקע ומהחוכר. כי באטליה מעטים מאד בעלי הקרקע, שיש להם משק עצמי, אלא תמיד נמצא ביניהם ובין הפועלים מְתַוֵך. 90% מהאדמה היא חכורה. בין הבעלים ובין אדמתם אין שום קשר; הם רק מתפרנסים ממנה, אבל אינם חיים עליה; כמקור לרבית הם רואים בה, ובעצמם חיים הם בעיר; יש כאלה שלא ראו מימיהם את אדמתם ויש גם כאלה, שאינם יודעים אפילו איפה היא נמצאת. 

הבעלים מחזיקים באדמתם רק בכחן של זכויות הסתוריות ולא בכחן של זכויות כלכליות. לכל המשקים הגדולים בכל הארצות אין זכות קיום כלכלי; מקורם במשטר השעבוד ששרר; הם התקימו בכח החק, ששעבד את העובדים לאדמת בעליהם, ונטל מהם את חופש הבחירה ואת חופש־התנועה; בכח החק, שמכר אותם להאבירים הכובשים לממכרת עולם. האדמה היתה קנין המלך, והוא חלקה בין מקורביו שהם התחיבו לגיס בשעת מלחמה גדודים מעבדיהם, שעבדו בשעת שלום את האדמה; העבדים האלה ספקו את כל צרכי אדוניהם, שבלו בנעימות את ימיהם, ובראו את מעמד האצילים המיוחש – המעמד האוכל ואינו עושה; והמעמד המיוחש הזה, שנהנה מזכויות גדולות כל כך – לחיות מיגיע כפיהם של אחרים, כשהיו עמוסות עליו חובות, כמו ההגנה על ארץ המולדת – השאיר לו את הזכויות האלה, גם כשנפטר מחובותיו, – כשעבודת הצבא היתה חובה לכל אזרח. בימים ההם היו עובדי האדמה זקוקים להגנה מפחד חרב בלהות, והמפקדים והמגינים היו האבירים; הכרח זה הכניסם בעול. הזכויות ההסתוריות האלה עכבו תמיד בעד ההתפתחות הכלכלית במשק־הכפר, אשר בו יש תמיד היתרון לתעשיה הקטנה על הגדולה. גם בחרשת המעשה היה תמיד החק מגן וצנה להעושקים; אבל שם דרשה ההתפתחות הכלכלית את התרכזות הרכוש בידי ידים מעטות; שם התעשיה הגדולה נחוצה ומגבירה את התוצרת. אבל במשק־הכפר הזכויות ההסתוריות גם עשקו את העובדים וגם הרעו להתוצרת הכללית, כי מצד הכלכלי אין זכות קיום למשק גדול.

אולם אם בכל הארצות אי־אפשר לקפח לגמרי שכרו של מעמד האצילים, שקדם בהשכלתו ובידיעותיו את משק הכפר, מפני שמסרת־אבות ושלשלת־היוחסין חברוהו לאדמה, אם בכל הארצות אפשר להביט עליו עכשיו כעל שריד שעבר זמנו, אבל היה בתקופה ידועה אבר שמלא תפקיד ידוע בהאורגניסמוס החברותי, הנה באטליה לא מלא מעמד זה שום תפקיד. בכל הארצות נתהוה יחס פטריארכלי בין הבעל ועבדו גם בתקופת השעבוד, והבעל אמנם נטל הרבה, אבל גם דאג בבחינה ידועה להמשועבדים אליו. באטליה יחס כזה לא יכל להתהוות, כי הבעלים, כאמור, אינם נמצאים על אדמתם ואינם באים בשום מגע עם הפועלים. בעל הקרקע שם הוא כמו האפנדי שלנו החי בעיר והזר לכל חיי הכפר, וממרחקים מוצץ הוא את לשד האדמה ועובדיה יחד.

בכל מקום אין הפועל החקלאי בא על שכרו; מפרי עבודתו נהנה הבעל. אולם כמקום שהבעל מנהל בעצמו את אחוזתו, מקבל הוא מהפועל רֶנטה אחת. אבל באטליה משלם הפועל רנטה כפולה: הוא צריך להכניס מהאדמה דמי־החכירה, שהחוכר משלם לבעלים, וגם להחזיק את החוכר, שגם הוא כבעל רכוש, השייך למעמד גבוה, אינו מסתפק במועט ודורש בעד עבודתו רנטה לא יותר קטנה מזו שמקבל הבעל.

באטליה, כאמור, חכורה 90 אחוזים מהאדמה. שני טפוסים של חוכרים מצויים שם: חוכר־קבלן וחוכר־מתוֵך. הראשון הוא בעל מקצוע, היודע פרק בעבודת האדמה, מנהל הוא בעצמו ועל חשבונו את המשק, ומעסיק פועלים שנתיים או שכירי יום; לבעל אין רשות להתערב בעניני המשק; הוא נפטר בדמי־החכירה, שהוא מקבל שנה שנה מאדמתו – ודי. השני – החוכר־המתוֵך – אינו מכניס כלום לאדמה; הוא רק איש הבינים להבעל ולחוכרים קטנים. לבעל האחוזה אין שום חשבון לפורר את אדמתו לפרורים ולהכנס במשא ומתן עם הרבה אנשים, אלא הוא מחכירה לאיש אחד, והאיש הזה מחכירה מצדו לחוכרים קטנים, ומקבל מהם דמי־חכירה במזומנים או חלק מהיבול, לאמר: או שהוא מוסר את החלקות בכסף או באריסות.

שני מיני החוכרים האלה הכבידו את אכפם על העובד; שכרו ירד ל1.50–1.10 פר' ליום. מהמס הכפול, שהעובד היה צריך לשלם לבעל ולחוכר, הלך הוא והתדלדל ובא לידי אפיסת הכחות. כי מלבד החלק מהיבול, שצריך היה לשלם, נשא עוד בהרבה הוצאות הנכנסות במושג הכולל “הנדוניה של האדמה”. החוכר־המתוֵך עוד הגדיל את הרעה; מחסר כל קשר לאדמה ומפחד שמא יפול שדוד במלחמת ההתחרות עם אחרים, השתדל להנהיג משק של גזל־הקרקע ולמצץ את לשדה עד כדי אפיסת הכחות; היבולים נתמעטו וההוצאות התרבו, והפועל נפל חלל במלחמת קיומו.

נגד “שבט נוגש” זה בדמות החוכר התקוממו הפועלים והתחברו לחבורה. לו אינן עומדות זכויות הסתוריות המגינות עליו. ממס של רנטה כפולה חפצו להפטר; הם החליטו לבקש דרכים לבא ביחס ישר עם הבעלים, ולפרק מעצמם את עול איש־הבינים, המכלה את שארית כחותיהם. וחבורות אלה מנהלות על אחריותן ועל חשבונן בהצלחה רבה משקים חקלאים גדולים.

מטרה אחת איפוא לשני סוגי החבורות העקריות האלה: להפטר מאיש־הבינים ולחתוך בעצמן את גורלן; וידו החזקה של איש־בינים זה, שהכבידה על הפועלים, היא גם שחברה אותם לעבודה משתפת גדולה. הן גם יצאו ממקור אחד – כל חברי החבורות האלה יצאו מהפרולטריון הקרקעי.

ב. סדר החבורות ותקנותיהן.

חבורות־העבודה הן כמעט כלן “מעור אחד”. תעודתן, כאמור, לקבל כל מיני עבודות־צבוריות: החברים הם בעלי מניות. כל מניה היא מ 20–10 פר'.

לכל חבורה יש מאות חברים, והיא מתנהלת ע"פ האורגנים האלה: מועצת ההנהלה, מועצה טכנית, מנהל ספרים, מנהל טכני ופועלים ראשיים לקבוצות. 

מועצת ההנהלה מרכבה משלשה אנשים; היא מנהלת משא־ומתן עם נותני־העבודה, עם קופת המלוה, והיא גם מוציאה לפועל את העבודות ומחלקת אותן בין קבוצות העבודה השונות; המועצה הטכנית דנה על כל השאלות הטכניות, בוחנת את התקציבים ואת תנאי החוזה, אשר בין החבורה ונותני־העבודה, ומשגיחה על טיב העבודה. המנהל הטכני והפועלים הראשיים הנמצאים תחת פקודתו מפקחים על טיב העבודה; הפועלים העומדים בראש כל קבוצה, עובדים יחד עם יתר החברים.

ההנהלה קובעת שכר יומי מינימלי לכל חבר. השכר הוא שוה. ואחרי גמירת העבודה מחלקים את הרֶוח בין כל הפועלים לאחרי נכוי מס ידוע לפונדים שונים, כמו קופת מלוה, אחריות וכיוצא.

החברים נשארים איפוא תמיד כמו גלגל קטן במכונה גדולה; הם נשארים מעבר לתחומי היצירה; חוטי היצירה נטוים תמיד בידי יחידי־סגולה “בחירי החבורות”; על פיהם יושקו כל עניני החבורה. ואחרת אי־אפשר בסוגי עבודות כאלה. החבר צריך לשמח בתמורה זו שבאה בחייו, שהבטיחה לו יותר את קיומו, הגדילה את שכרו, וחדל להיות כלי־משחק בידי “שאנני עולם”.

חבורות החכירה מתחלקות לשני סוגים:

1. חבורות בעלות משק משותף,

2. חבורות בעלות משק מחלק, וכל חבורה שוב מתחלקת לשני סוגים:

חבורה שמקבלת את האדמה בחכירה,

וחבורה שמקבלת את האדמה באריסות־למחצה.

1. חבורות בעלות משק משתף, המקבלות את האדמה בחכירה,

הסדר הפנימי של החבורות מסוג זה דומה לאותו הסדר המתאר בחבורות העבודה הנזכרות. החבורה מרכבה מבעלי מניות; כל מניה 20–10 פר‘. גם להן יש האורגנים הנזכרים: מועצת־ההנהלה, מועצה טכנית, מנהל טכני וכו’. כל המועצות נבחרות מהאספה הכללית של החברים. ההנהלה באה במשא ומתן עם בעלי האחוזות, והיא מנהלת אח"כ את כל עסקי המשק. לכל חבר קבוע שכר יומו המינימלי, הרֶוח מתחלק בין החברים אחרי נכוי המסים השונים.

החבר של חבורה מסוג זה דינו כפועל: אין לו כמעט השפעה על מהלך המשק ועל קביעת תכניתו, אינו יכל להתערב בחלוקת העבודה; הכל נקבע “מלמעלה” – אמנם לא מפקידות המתמנה מבחוץ, אלא מבפנים. אבל כח־יצירתו נשאר בתחומי פקידות, המסמנת לו את הדרכים בכל. אין הפועל אדון לעצמו בתחומי יצירתו, אלא נשאר גלגל קטן במכונה גדולה הנדחף ממניעי חוץ.

החבר אינו חפשי איפוא בכל – במעשיו. אבל החבורה חפשית ועומדת ברשות עצמה בכל. לבעל הקרקע אין שום השפעה על סדור המשק ואין לו רשות להתערב בעניני המשק הפנימים; הוא מקבל דמי חכירה, וידיו מסולקות. 

חבורות המקבלות את האדמה באריסות למחצה. הסדור הפנימי הוא כבתוך החבורה הנזכרת; אלא שחבורה זו אינה חפשית לגמרי במעשיה. מפני שהבעל מקבל דמי החכירה מהיבול, יש לו ענין, כמובן, לפקח על העבודה ולהתערב בסדור המשק. תנאי ההתקשרות בין בעל האדמה והחבורה הם בקרוב ככה: החבורה משלמת ½ הוצאות הזבול, נותנת זרעים ואמצעים נגד מחלות. הבעל נותן מכונות, בהמת עבודה וקרן חוזרת. הבעל קובע תכנית המשק, ועל כל עסקי מכירה וקניה צריכה לבא הסכמת שני הצדדים. ההכנסה מתחלקת לחצאין.

2. חבורות בעלות משק מחלק.

בחבורות כאלה כל אחד מקבל את חלקו ומעבדו לפי חפצו ורצונו. כל אחד אדון איפוא לעצמו בשדה יצירתו. האורגנים הרשמים של החבורה הם רק מְתַוְכִים בין החברים ובין בעלי הקרקע, וממלאים בזה את מקום הקבלן. אולם לחבורות מסוג זה יש גם קנינים משתפים כמו: מרעה משתף, מכונות משתפות, רכוש משתף שא"א לחלקו, שהוא תמיד משמש בתור ערבון לדמי החכירה, קופת מלוה משתפת, מועצה טכנית ואגרונום נודד, וגם לפעמים נהוג ערבון הדדי בלתי מוגבל.

החבורות האלה מוציאות איפוא כל שתוף הכחות במקום שיש רק אפשרות לחתגלות ליצירה העצמית. כל אחד יוצר לו בפנתו, ומחוץ לתחומי היצירה מתאחדים כל הכחות לעבודה אחת.

האגודות. החבורות מתחברות לאגודות (פערבאנדע). תעודת האגודה בלהיות מְתַוֶכת בין החבורות. האגודה מקבלת עבודות ממקצעות שונים, ומחלקת אותן בין חבורות בעלות מקצעות מיוחדים. יחס האגודה לחבורות הנכנסות לתוכה דומה ליחס החבורות אל חבריהן.

לאגודות יש הרבה מעלות מיוחדות. יש שחבורה אחת אינה יכלה לרכש לה את המכונות ומכשירי־העבודה השונים, וכשהיא רוכשת מכונה אינה יכלה לנצלה די צרכה; ומכונה צריכה להיות תמיד עסוקה, בכדי שההוצאות שהוציאו עליה תשתלמנה מהר, ושאפשר יהיה לרכש מכונות חדשות ההולכות תמיד ומשתכללות ומוציאות עבודה יותר מתוקנה מאלה המתישנות. האגודה יכלה להעביר את המכונות ממקום למקום, בכדי להעסיקה בכל עונה עד כמה שאפשר, גם להשיג קרדיט יותר גדול ולרכש מומחים. ובאמת האגודות השיגו הרבה בבחינה זו; אצל אגודות אחדות נושאים משרה מומחים ידועי־שם,

ג. תולדות החבורות והתפתחותן.

מצור אחד חוצבו, כאמור, כל החבורות: מהפרולטריון החקלאי. כהרבה מאורעות־עולם, כך גם מאורע זה בא בהתפרצות, בלי הכנות מוקדמות יתרות. התנאים המיוחדים שברוּמג’ניה הכשירו לו את הקרקע. נהרות גדולים זורמים שם – כר נרחב לעבודת אדמה אנטנסיבית וליתושי הקדחת. עשרים אלף הקטר מאדמה זו שייכים לבעלי אחוזות, המנהלים משק אנטנסיבי; 14000 הקטר יערות; 736000 הקטר גדוּלים אנטנסיביים באריסות למחצה. המשקים האדמיניסטרטיביים הם כח־מושך לידים עובדות בעונות שנה ידועות, והמשקים באריסות אינם מעסיקים הרבה שכירי יום. אבל לאנטנסיביות יש גבולים שלה, ומעולם אינה הולכת בד בבד עם הרבוי הטבעי. הרבה ידים עובדות מוכרחות לאחז במטה הנודדים ולבקש את לחמם מעבר לגבולי המולדת. אבל הרומג’נולים קשורים למולדתם ואינם עוזבים אותה, גם כשהם רעבים ללחם. אותם הפיות הרעבים הם חומר תוסס תמיד; האדמה אינה נענה להם, ומבקשים הם מקורות מחיה אחרים. יש שהממשלה בוראת מקצעות עבודה. משנת 1880–1860 הוציאה הממשלה 20 מליונים פר' על אמליורציות, כמו יבוש בצות וסדור הנהרות וכו'. את העבודות האלה היתה הממשלה מוסרת לקבלנים, שהם היו מעסיקים שכירי־יום. בין הקבלנים והפועלים היו תמיד התנגשויות. הקבלנים בקשו עד כמה שאפשר לדחוק את מקום הפועל על־ידי מכונות. מחנה הרעבים הלך וגדל. בשנת 1883 הכריזו הפועלים שביתה ועמדו בכל תקף על דרישותיהם: להוסיף על שכרם, להמעיט את יום העבודה ולקבע תור למבקשי עבודה, לאמר שהעבודה תתחלק במדה שוה לשוחריה. הקבלן לא יכל לקבל את דרישות הפועלים, ותר על הערבון שלו, שהניח בידי הממשלה, וסלק א"ע מהעבודה. אז נתחברו כל הפועלים לחבורה הראשונה של הפועלים.

מפני שהפועלים האלה התגיסו מהפרולטריון החקלאי והיה להם קשר עם האדמה, בקשו להעביר גם את עבודתם בשדה החקלאות. גם החיים הכריחום לכך. כי אי־אפשר היה להם להשען על העבודות הצבוריות העוברות. הם בקשו עבודה קבועה, וקבלו אחוזה גדולה ברַוֶנה; 303 חברים נתחברו אז לחבורה, ועכשיו הגיע מספר החברים לשלשת אלפים.

בשנת 1886 נעשה הנסיון הראשון ע“י הד”ר מור, חבר הפרלמנט ובעל אחוזה. הוא קבע לחבורת הפועלים, שיסד באחוזתו, דמי חכירה מינימלי לפי ספרי החשבון. הוא נתן אנבנטר וקרן חוזרת ב 4%. אחרי נכוי דמי החכירה ושכר פועלים לפי המחיר הקבוע חלקו את הרוח לשני חלקים. החוזה נעשה לשנתים. הנסיון עלה יפה. הפועלים עבדו בחריצות, ההכנסה גדלה וההוצאות נתמעטו. אבל בעל האחוזה לא חדש את החוזה על־ידי השפעת הסביבה שהפריעה בעדו; היא פחדה מפני התקונים האלה, ב“הריחה” בהם מהפכות סוציאליות לא רצויות לעניניה הפרטיים.

בשנת 1887 נעשה הנסיון השני ע"י חבורת מלוה. חבורה זו מתקימת עוד כיום הזה.

כל התנגשות כין החוכרים ובין הפועלים הביאה לידי הסתדרות חבורות. שנת 1890 הביאה תסיסה גדולה בין הפועלים החקלאים. הם דרשו להפקיע את האדמה מרשות הבעלים ולחלקה בין עובדיה; (בדרך אגב אני מעיר את תשומת־לבכם על חזיון זה; סערה כזו יכלה גם להתחולל על ראשנו, כשהישוב יהיה שקוע כלו בעבודה זולה). המצב היה די רציני; הדרישות הגיעו להפך את הקערה על פיה; סערות הרוחות היו חזקות, והממשלה יכלה להשקיט אותן הפעם רק בכח הנשק. אבל אז נוכחה גם הממשלה בנחיצות תיקונים. לא לעולם חוסן, והגרזן יוכל להתרומם על מניפו. לממשלה היו רצויים מאז כל מיני תקונים במשטר החקלאי, בכדי שלא ישאפו למהפכות.

משנה זו התחילו החבורות להתרבות. בשנת 1902 נסתדרו 518 פועלים לרגלי המצב הנורא הכלכלי של הפועלים, שהזכיר את ימי הבינים ביחס נותני העבודה לפועלים. כ“א הכניס מניה של 25 פר‘, ונתיסדה קופה בסכום של 12086 פר’. בסכום זה צריך היה להשיג אדמה בחכירה ולעבדה יחד. בעבודה משתפת קוו להגדיל את התבואה של האדמה ולהעלות את שכר העובד. בזמן הראשון סבלו מחסר קרדיט. אח”כ קבלו קרדיט 100 פר' לכל הקטר. לנו כדאי גם לעמד על התפתחות הקרדיט שקבלו ועל התפתחות המשק. בדוגמאות האלה יוכל כל אחד בעצמו למצא אנולוגיה ידועה לעבודתנו עוד טרם שאבא אני להוציא את המסקנות.

החבורה הנזכרת קבלה הלואות:

1904–5 בסכום של 29437 פר'

1905–6 בסכום של 89047 פר'

1906–7 בסכום של 113416 פר'

הוציאה החבורה מ 1904 עד 1910 על:

שטח האדמה שלקחו בחכירה הגיע ל 3000־4000 הקטר. בכספים שקבלו בהלואה הנהיגו זבל חימי והגדילו את היבול. שדות מרעה ובור נהפכו לשדות חטה. פועלים רעבים נהפכו לעובדים חפשים. תחת 37813 קבינטל (כל קבינטל – 100 ק"ג) הכניסו 53197 קבינטל. מחזור השנה הגיע לסכום של 395 1,753 פר‘; בכל שנה התרוממה התבואה ל 300000 פר’.

העבודה המשתפת והקרדיט עשו את הכל. הם ע"י הקרדיט הזול נשתחררו מנושכי נשך, ולא היו מוכרחים למכור את היבול במחירים זולים. 

חבורה זו נגשה גם לנסיון של נטיעת גפנים. על 30 הקטר נטעו 115000 גפנים, ועושים הכנות גם ליקב משותף.

בחבורות הנזכרות השתמשתי רק בתור אלוסטרציה, בכדי שיהיה לכם מושג מהיקף עבודתן; כאן אין לנו עסק אפוא עם קבוצות קטנות, אלא עם מוסדים גדולים ומרכבים. אבל אלו אינן יחידות. בשנת 1910 הגיע מספר חבורות העבודה וחבורות החכירה ל 1017 עם 94738 חברים: רכושן מגיע ל 2,841,000 עם פונד רזרבי של 500,900 1.

החבורות החקלאיות מגיעות למספר של 336; מהן 263 מכילות 55387 חברים; רכושן 1,409,500, הקרן החוזרת 668500.

המספרים האלה מדברים בעדם; לא למותר יהיו אעפ“כ הדעות ע”ד החבורות, והן כבר די מסוימות. מוסדי הממשלה שבעים רצון מהעבודות שנמסרו לחבורות העבודה. הממשלה בטוחה תמיד, כי הכל יגמר בשלום וגם בעתו, אחרי אשר אין מקום להתנגשות בין קבלן ובין פועלים, מה שגורם לאחור הוצאת העבודה לפעולה וגם משפיע לרעה על טיבה. בין הממשלה ובין החבורות נופלים גם פחות סכסוכים, מאשר בינה ובין הקבלנים; וגם במקרים שנפלו סכסוכים היו טענות החבורות יותר מיוסדות, מאשר טענות הקבלנים במקום שהם קבלו את העבודה. מהמשפטים שהגישו החבורות על הממשלה זכו מהן 25%, תחת אשר במשפטים שהגישו הקבלנים על הממשלה זכו רק 11%.

ומפני שדעת הממשלה נוחה הימנן, היא מסיעת להתפתחותן. לפועלים אין כספים להשאיר בתור ערבון, כמו שהקבלנים נוהגים לעשות, אבל הממשלה עושה הנחות בזה, שהיא מעכבת לבטחון מלוי העבודה חלק משכר הפועלים. בזמן הראשון נמסרו לחבורות עבודות רק בסכום של מאה אלף פר‘, עכשיו כבר מוסרים להן עבודות בסכום של מאתים אלף פר’, ולהאגודות הכוללות בתוכן חבורות אחדות – בסכום של ארבע מאות אלף פר'.

גם על חבורות החכירה הדעות מסוימות. הכל מודים, כי במקום שהן תקעו יתד, הרימו את משק־הכפר. לא רק שהן פעלו הרבה לטובת כלכלת הפרט, אלא גם לטובת כלכלת העם; לא רק שהוציאו את הפועל ממש משעבוד לגאולה, אלא העשירו את ארצם בנכסים חדשים. גדלה התוצרת; עלתה הכנסת ההקטר. במקום עבודת־אדמה אקסטנסיבית, במקום גזל־הקרקע הנהיגו זבול רציונלי: במקום מחזר־זרעים של שתי שדות: חטה ובור, הנהיגו מחזר־זרעים מתוקן. כי בכל מקום שהמשק תלוי בידים עובדות מבחוץ אינו יכל להגיע למדרגת אנטנסיביות גדולה; ובמקום שיש דוחק בפועלים חקלאים מחמת בריחתם למרכזי החרשת או שיש התנגשיות תמידיות, בהכרח שתבא ראקציה במשק־הכפר. ככה עבר משק־הכפר באנגליה ממחזר־זרעים מתוקן למחזר פרימיטיבי. ככה כל סיציליה הברוכה שוממה. הבעלים מוציאים מתכנית המשק כל ענף, הדורש ידים עובדות, וזורעים חטה אחרי חטה, עד אשר האדמה חדלה להענות לבעליה; ואין עצה ואין תבונה, אלא שבמקום הפועל המשעבד יבא העובד החפשי.

בדבר שני טפוסי החבורות: החבורות בעלות משק משתף והחבורות בעלות משק מחלק, מראה הנסיון, כי לכל משק משתף יש טנדנציה להתחלק. מוצאים, כי במשק המשתף אין הפרט מאמץ בכל תקף את כחותיו; כל חבר וחבר מקבל שכר שוה, ולא הנהג תעריף לכל עבודה ועבודה; קביעת מחירים שונים יכלה להטיל קנאה בין חברים ולהפריע את שלום החבורה. במשק המשתף חסרה התגלות העצמיות של כל פרט ופרט – כח דוחה וכח־יוצר חשוב במשק־הכפר. המשק המחלק הצליח תמיד, תחת אשר המשק המשתף כמה פעמים לא עלה ברומג’ניה. המשק המשתף נמצא למשק המחלק ביחס של 1:15; להמשק המחלק יש שטחים יותר גדולים. בשנת 1906 היו לחבורות בעלות משק מחלק 14000 הקטר; בשנת 1909 הגיעו השטחים ל 45000 הקטר.

כשאני לעצמי הנני עומד תמיד על ההשקפה, כי סופה של כל חבורה להתחלק במשך הזמן, לאמר שכל העבודות, שאינן דוחקות את התגלות העצמיות נשארות תמיד משתפות, ואידך – כל אחד אדון לעצמו, ובעבודת היצירה היום־יומית אין רוב דעות מכריע אותה. העצמיות האישית הולכת ומתגברת, וטוב שהיא מתגברת, ואין צורך להניח מכשולים על דרכה. באטליה התחברו לחבורות בעלות משק משותף פועלי אחוזות, אנשים, ששעבוד בעלים מדורי דורות המית בהם כל עצמיות, ונוח להם במצבם החדש, ונוח להם לקבל מרותם של מנהלים, הקמים ממחנם, בלי ערעורים; אבל אותם הפועלים שלא היו שכירי יום, אלא אריסים, עובדים יותר חפשים, אינם יכלים להכניס א"ע בעול הקולקטיביסמוס על חשבון עצמיותם; הם התחברו לחבורות בעלות משק מחלק; גם הם מחזיקים בקולקטיביסמוס, אבל רק במקום שאין עצמיותם נפגמת.

לי היו שיחות עם הקרובים לחבורות האלה, ומענין הדבר, כי הסוציאליסטים רואים את השלמות בחבורות בעלות משקים משתפים, ובחבורות בעלות משקים מחלקים רואים הם שרידי סגולות קדומות; הם חושבים, כי הטנדנציה צריכה להיות הפוכה, מאשר היא במציאות, לאמר: המשקים המחלקים סופם עם ההתקדמות הכללית להתאחד. אני רואה בהשקפה זו ערבוב המושגים. הם שקועים בתורת הסוציאל דמוקרטים הגרמנים ומעבירים אותה מחרשת־המעשה על משק־הכפר לא בצדק. אמת הדבר, בי בחרשת־המעשה מוכיחה העצמיות של הפרט להכנע; והסוציאל־דמוקרטיה, היראה את היום הגדול בהכללת הרכוש, מוכרחה היא לרומם את הקולקטיביסמוס, שבלעדיו אין “מדינת־העתיד” יכלה להתקיים. אבל הם עושים מרעה הכרחית סגולה מיוחדת; האמצעי נעשה להם לתכלית בפני עצמה, והתכלית נשכחת. כי המטרה הלא היא אינה לחנך אנשי־עדר, אלא בני־חורין – לתת לכל יצור להנות מהחפש המחלט בכל: ברוח ובחמר. אבל בחרשת־המעשה אין חפש זה יכול להקנות אלא על־ידי ותורים: החפש האישי אינו יכל להקנות על ידי הקולקטיביסמוס, מפני שבחרשת־המעשה מוכרח להיות הפועל גלגל קטן במכונה הכללית. אולם במשק־הכפר החפש האישי יכל להרכש בלי הקולקטיביסמוס; להיפך גלוי העצמיות מפרה את האדמה, סילוקה – מדלדלה; הגבָרת הפרודוקציה דורשת את העצמיות, והקולקטיביסמוס הוא במקומו – רק כשאינו מזיק לה. לא צריך אפוא להפוך את הקולקטיביסמוס, שאינו אלא אמצעי, למטרה רוממה, לאלהות שאדם חיב להקריב את ישותו ללא צורך על מזבחה. אני עוד אשוב לדבר על שאלה זו ביתר פרטיות, אבל חפצתי לעורר את מחשבתכם כבר עכשיו; כי בירור שאלה זו חשוב מכמה וכמה טעמים; כי מלבד שטוב שכל חבר וחבר הנכנס לחבורה ידע את דרכו לפניו, ויהיה מוכן לכל, ולא ישלה את נפשו בקסמי־כזב ובאדיליות, הנה יש גם צדדים כלכליים חשובים, שצריך להביאם בחשבון, אם מאמינים בחבורה בעלת משק משתף תמידי או מביטים על חבורות כאלה כעל מעבר; כי כל סדור הבנינים צריך להיות אחר; הרואה בחבורות בעלות משק משתף רק מעבר, מוכרח גם לראות בבנינים בצורת קסרקטין, כאותם הבנינים הנבנים בחוותינו, בזבוז כספים, כי לעתיד אי אפשר יהיה להשתמש בהם.

כדאי עוד להזכיר, כי ביסוד החבורות עסוקות שתי הקצוות: ה“אדומים” וה“שחורים”. החבורה הראשונה הסוציאליסטית נוסדה בשנת 1893; בה בשנה יסדו חבורה כזאת גם הקלריקלים. יש פרובנציות, שנכבשו בידי הראשונים, ויש אשר האחרונים שולטים בהן. שתי המפלגות עובדות בהצלחה, ויש אשר הקלריקלים מצליחים יותר, כי בעלי האחוזות מאמינים יותר במתינות דעותיהם ובכונתם הטובה, תחת אשר מפני הסוציאליסטים מפחדים הם. המטרות של שתי המפלגות שונות הן. הללו רואים בהפצת החבורות התחלה למהפכה סוציאלית ושואפים אליה; והללו להיפך רוצים לקדם בהן פני הרעה היכלה לבא, אם לא ישכינו שלום בין המעמדות השונים; הם רואים בחבורות האלה ערובה לקיום המשטר השורר.

*

ה. חֲבוּרוֹת הַהִתְנַחֲלוּת בְּאִטַּלְיָה.    🔗

אני עובר לפרק היותר חשוב בשבילנו; דומה כאילו לא נכתב אלא בשבילנו; כל כך הוא מתאים לענינינו. אני עוד אוציא את המסקנות שלי, ואראה על הקוים המשתפים, אשר בעבודתנו הדלה, והעבודה הישובית הגדולה, העומדת על סדר היום באטליה. אולם מבלי הארות מצדי אפשר כבר להוציא מסקנה, אם לא איך אפשר לסדר את עבודת ישובנו, לכל הפחות איך צריך היה לסדרה.

גם באטליה גדולה הנדידה: נודדים רבבות, רבבות. לא אלאה אתכם במספרים. די להזכיר כי בשנת 1909 נדדו 371089 נפש. גם ארץ זו יפה להפליא. אותם שמי התכלת פרושים עליה ואותו ים הכחול מלחך את חופיה. אבל התכלת אינה משביעה פיות רעבים, וכשהפועל אינו רואה ברכה באדמה אוחז הוא במטה־הנודדים.

אטליה חיה ברובה על האדמה. חרשת המעשה מתחילה רק בשנים האחרונות להתעורר. 9.5 מליון מהעשרים וחמשה מליון העובדים עסוקים בעבודת־האדמה; מהם 1.12 מליון עובדים שיש להם עבודה קבועה וקשורים בחוזה. 3 מליון שכירי־יום – 40% מכל העובדים.

האדמה היא מקור הכלכלה העיקרי, אבל אדונים בעליה ולהעובד אין חלק ונחלה בה. סיציליה לדוגמא מכילה 2.4 מליון הקטר עם אוכלסין של 3.5 מליון. שליש האדמה מרוכז בידי 787 איש, ואם נוציא מכלל בעלי הקרקעות את מלכי הלטיפונדיון (אחוזות גדולות מאד), שיש לכל אחד עד אלף הקטר, תשאר 1/6 מכל האדמה בידי 173 איש.

חלוקת האדמה בסיציליה היא ככה: על ההרים נמצאים משקים זעירים; במישור – אחוזות גדולות, בגבעות – בינוניות. לא מבלי כונה אני נכנס בפרטים כאלה, אני רוצה להעיר את תשומת לבכם על מקרא שדרשתי באחד ממאמרי; הקפיטל בוחר לו שדה מרעה רחבת־ידים; הוא אוהב לטיל במישור, ואינו מטפס על הרים, ואינו מכה שרשים בסלעים. זכרו איפוא את הקרן קימת: היא צריכה להפך את הרי יהודה והגליל למקומות ישוב, ולא האינציטיבה הפרטית!,..

ברוכה היתה סיציליה בימי ממשלת היונים. אבל הלטפונדיון, שהחריב את רומא, עושה כלה גם בה. משק של גזל־הקרקע שורר שם. מחזור־הזרעים הנהוג הוא חטה ובור. מחזור הזרעים המתקן הוא חטה, מרעה טבעי, בור; זורעים חטה אחרי חטה; וכשהאדמה מרוב נצול חדלה להענות לבעליה, מניפים גרזן על יערות, וזורעים חטה על קרקע בתולה. כריתת היערות מחריבה לגמרי את הארץ. הגשמים סוחפים מההרים את שכבות העפר; ההרים נחשפים; משקעי המים אינם מתחלקים במדה שוה; מתהוות בצות, ויתושי הקדחת פרים ורבים, ובני אדם הולכים וכלים מחרבו של מלאך המות העושה שמות בהם; והיוצא בשלום ממנו נסחף בזרם ההגירה – דמות דיוקנה של ארץ־ישראל!…

משמונה עד עשרה אחוזים מהישוב החקלאי בקלַבריה, אברוציה, בזיליקטה נודד. הפרובנציות האלה מתרוקנות. הפועל החקלאי מתמעט, ואף־על־פי־כן לא רָוַח לפועל הנשאר; כאחיהו ההולך נשאר הוא בלי מטה לחם. עם התמעטות הפועלים הולך ומצטמטם גם המשק; הנדידה מטילה אימה גם על בעלי המשק. הנדידה אינה משמשת אפוא אפילו כמקצב בין ההצעה והדרישה, בין העבודה והרכוש. בעקבות התמעטות ההצעה מהפועלים מתמעטת גם הדרישה על העבודה. המשק נעשה יותר ויותר אקסטנסיבי לרעת כלכלת העם; יותר שטחים נלקחים למרעה פשוט ולבור; המשק מתכנס בתוכו, בכדי שיהיה פחות תלוי בפועלים; צורה עלובה מקבל הוא. גם המחרשה הדומה לערבית, גם החמור העלוב המושך בה והאסור במכשירי רתמה משונים לא יחסרו. כשאני לעצמי שכחתי כמה פעמים, כי נמצא הנני באירופא, וראיתי א"ע בארץ־ישראל הברוכה!

סיציליה מתרוקנת; המשטר הקרקעי מבריח את הפועלים, ומחוסר אנשים נשמה הארץ. ולומברדיה סובלת מצפיפת הישוב. הרומג’נולי, כאמור, מחובר לארצו. גם בלומברדיה אין העובד בעל הקרקע. גם שם “תחתונים עלו למעלה, ועליונים ירדו למטה”. בצפון על גבה של 800–600 מתר מרעה, יער, אחוזות קטנות; בלומברדיה התיכונית המכילה גבעות ורמה נמצאות אחוזות גדולות ובינוניות המתנהלות באריסות למחצה או נמסרות לחוכרים קטנים; ובדרום במישור גם שם רועה הקפיטל; שם מקום האחוזות הגדולות: שם נהוג מרעה אנטנסיבי בהשקאה וגידול אורז הנהוג שם כ70 שנה: זכרו גם פה את הקרן הקימת הצריכה להפרות את הררינו, ואל תשענו על האנציטיבה הפרטית!

בלומברדיה האחוזות הגדולות אינן מכילות שטחים גדולים כל־כך כמו בסיציליה. אבל כמו שאמרתי כבר במקום אחר; לא גודל השטח העיקר, אלא מדרגת האנטנסיביות; העיקר בכמה ידים עובדות תלוי המשק, ופרדס של מאה דונם דומה למשק של פלחה על שטח של אלף דונם. בלומברדיה גודל האחוזות הוא ממאה עד מאתים הקטר, אבל המשק הוא אנטנסיבי. בסיציליה החזיקו בעלי רכוש בקרקע בכחן של זכויות הסתוריות; האדמה היתה נכסי הקדש ועברה לעירונים, שקנוה בכסף וראו בה מקור לרבית. בלומברדיה החזיקו בה בעלי רכוש מסבות כלכליות; שם נהוגים גדוּלים הזקוקים להשקאה; 45% מהשטח הוא מרעה בהשקאה, 21% מקצה לאורז הדורש ג"כ השקאה. ורק 16% חטה; ההשקאה דורשת אנסטלציה, ובמקום שצריך להשקיע כספים באנסטלציות אין יד העובד יכלה לתקע יתד. מלבד זה הזכות על הנהרות היא הסתורית העוברת בירושה, ואין העובד הדל יכל להשתמש בה.

למרות ההבדל הרב בין סיציליה ולומברדיה, הן בגדל השטח של האחוזות והן בצורות המשק, יש ביניהן אנלוגיה ידועה במצב הפועל החקלאי. בשני המקומות שורר החוכר־הקבלן; בשניהם שוררת התעשיה הגדולה; באחד – מחמת האנטנסיביות שדורשים כל גידולי־השקאה, אם גם השטח הוא קטן, ובשני – מחמת גדל השטח; בשניהם דרושות ידים עובדות קבועות; בשני המקומות האלה באו ימים רעים ונוראים לפועל; יש ששכר הפועל ירד למטה מפרנק אחד, והיחס הנורא של הבעלים לפועלים הזכיר, כאמור כבר את ימי־הבינים. התנאים המיוחדים: גדל האחוזות, החוכרים, דרישה קבועה לידים עובדות, מצבם הרע של הפועלים, הם שהכשירו את הקרקע בשני המקומות האלה לחבורות, כי רק שם נבראו הן, ושם הן גם מכות שורש. אבל אין הקומץ משביע את הארי; והחבורות המעטות אינן יכלות עוד לפתור את שאלת הפועלים החקלאים; לומברדיה סובלת מעודף של צפיפת הישוב, וסיציליה – מהתדלדלות הישוב; – הראשונה מהתקשרותו של הפועל אל מולדתו, שאינו עוזבה גם כשהוא רעב ללחם; והשניה מחסר התקשרות זו ומזרם ההגירה הגדולה. ולכן אומרים לבנות גשר בין שני המיכזים האלה: להעביר את הישוב העודף מצפון לדרום, שהוא יבנה את הנשמות ושהוא גם יעכב בעד זרם ההגירה.

בדרכים שונים נסו כבר לעכב בעד ההגירה, ומשנים קדמוניות טפלו בשאלה זו; האפיפיורים נסו גם לאחז באמצעים קיצוניים; נסו כמעט להפקיע את האדמה מרשות הבעלים ולחלקה בין העובדים; הוציאו חק, שאם הבעלים מבירים את כל אדמתם, יש רשות לכל עובד להחזיק בשליש ממנה; אבל החקים האלה נשארו על הניר; בחיים שרר חק אחר – כל דאלים גבר!…

כל הנסיונות העתידים של התנחלות היו קשורים לאמליורציות; הכשירו קודם את התנאים, ואח"כ באו לישב אנשים; גם עכשיו הקציבה הממשלה 250־300 מליונים פר' לאמליורציות. על טענות אחד הנבחרים, שאין מקציבים די כסף להתישבות הפנימית, ענה המיניסטר, כי אותם הסכומים הגדולים הנזכרים הנמצאים, לכאורה, בתקציב של אמליורציות, שייכים להתישבות, כי בסכומים האלה מכשירים את הקרקע ע"י יבוש בצות, מיערים את ההרים החשופים, נלחמים נגד הקדחת, סוללים דרכים ועושים כל ההכשרות הקודמות, שבלעדיהן אי־אפשר להתחיל בישוב.

שלש מאות מליונים הקציבו לשלש פרובנציות עד שנת 1933 להכשרת הישוב. המליונים הרבים שהוציאו לקרדיטים לרפא את נגעי הישוב הישן ההולך ומתדלדל, לא הועילו. שימו לב כי בבנקים אגרריים אינם בונים עוד ישובים! קודם מיבשים בצות, נלחמים נגד הקדחת, מתקנים דרכים, מיערים הרים חשופים וכל ההכשרות האלה נעשות ע“ח הצבור; אח”כ בא הפרט; מאנסטיטוט, המכין נסיוב נגד דבר הבהמות לאפשר החזקת מקנה, שבלעדיה אין משק־הכפר יכל להתקיים, ונגד עכברי־השדה האוכלים יגיע העובד, – מאנסטיטוטים כאלה מתחילים ישוב ולא מבנקים אגרריים.

בחבורות נתנו עין לבנות את הנהרסות. שני טפוסי החבורות הנזכרות נקראות לעבודה גדולה זו. כל עבודות האמליורציות הנזכרות צריכות להמסר לחבורות־העבודה, שמגליל רומג’ניה תבאנה לתכלית זו; הן תקבלנה בקבלנות את אותן האמליורציות; הן תכשרנה את התנאים ואת האדמה; ואח“כ תבא ההתישבות, ושוב על־ידי חבורות; חבורת־העבודה תשמש מעבר לחבורת־החכירה; אותה האדמה שהכשרה בידיהן ע”ח הממשלה תתישב על־ידיהן; חבריהן יהיו עובדיה; בתקופת ההכשרה מתודעות חבורות־העבודה אל תנאי המקום ואל תנאי האדמה; קשר נטוה ביניהן ובין האדמה המכשרה על־ידיהן; ואז כשברשותן מעמידים אדמה פוריה, היכולה לתת לחם לעובד, ולא בצות וסלעים וערמות חול, בא הקרדיט בשפע, באים כל מיני הקלות; חפש במשך 20 שנה ממסי הממשלה, מורי־דרך ועזרות בלי סוף.

אין אומרים אפוא יתמלא הבור מחוליתו; אין אומרים תבנה סיציליה מבניה הנודדים. אלא מצפון מביאים לה גואל בדמות הפועל הרומג’נולי; לחומר ישובי דרוש איפוא מלבד ידים עובדות עוד שאר־רוח; הפועל הרומג’נולי קשור מטבעו אל המולדת, מחונך בסביבה תרבותית, גם קבל בחבורות הנמצאות שם חנוך צבורי; החבורה שהוא נמצא בקרבתה, היתה לו אסכולה טובה לעבודתו בדרום; שנוי האקלים אינו בא כ"כ בחשבון, והשנוי מצפון לדרום אינו קטן כל־כך; מה אנו למדים מזה? כי לפועל האנטלגנטי שלנו יש עוד למלא תעודה גדולה בבנין ישובנו…

בחבורות נתנו עין לבנות את הנהרסות. לא קראו לסרסורים, למשגיחים, לקבלנים, אלא ישר לעובד – לעובד ולא לפועל! לא שלחו משולחים לדפק על פתחי קפיטליסטים, שיתאגדו לאגודות נטעים ושיבנו את הארץ; לא צוחו לקפיטל בארץ ברוכה זו, שגם על אדמתה ינץ השקד, תחנט התאנה ויפרח הציטרוס; לא נתלו בו, למרות שגם הוא אינו קטן משלנו, ולא נתלו בהאינציטיבה הפרטית; אף לא נדהמו מפני האפטרופסות, "המשחיתה כל חלקה טובה באדם ומעלה רקב בכל'…

אדמה מכשרה ופוריה, בטחון החיים והרכוש, דרכים מתקנות, הבראת האקלים, קרדיט זול מצוי בכל עת, חפש ממסים במשך עשרים שנה, ממשלה עוזרת ומקדמת הכל ולא מעכבת ומניחה מכשולים, חומר אנושי מובחר ו“מנוסה” בכל: בכח וברוח, ועל כלם לא בעל ולא פועל, אלא – עובד חפשי! עובד חפשי בדמות חבורת־עבודה וחבורת חכירה, עובד חפשי בלי אנשי־בינים בשעת הכשרת תנאי הישוב ולאחר הכשרה; עובד חפשי, המכשיר לעצמו את התנאים ע"ח הקופה של הממשלה – אלה הם התנאים ההכרחיים, שבלעדם לא יתכן ישוב עובד בריא. הציגו איפוא ישוב כזה וישובנו אנו פנים מול פנים, ותבינו על מה הוכה ישובנו; ותבינו, כי ישוב על אדמה בלתי מכשרה או מדלדלה, ישוב הנבנה בין סלעי מגור או על ערמות חול ובצות, ובמקומות שאין דרכים, ואין בטחון, ואין עזרה של ממשלה ויש קדחת, ויש מברכת העשור, ויש מסים כבדים, הרובצים על האכר כמשא לעיפה – כי ישוב בתנאים כאלה יש בו משום להמית את עצמו, ואין לבקש שעיר לעזאזל בדמות אפטרופסות; כי נגעים כאלה אינם נרפאים במטה־קסם של אנציטיבה פרטית; כי אשמים לא אלה, שלא הכירו בגדל ערכה ולא פנו לעזרתה, אלא, כפי שאמרתי מכבר – אנחנו והארץ! כי לא זאת היא הארץ, היכלה להחיות עם נוטה למות, ולא אנחנו העם, היכל להקים לתחיה ארץ נשמה; שנינו טעונים הכשרה קודמת; ומפני שהושיבו אנשים לא מכשרים על אדמה לא מכשרה בא ישובנו עד משבר⁵¹. והכשרה זו יכלה להעשות רק בעזרת קפיטלים גדולים לאומים, ולא בעזרת קפיטלים פרטיים; בעזרת האנציטיבה הפרטית של העובד, הכח, השרירים, ולא של הכסף והזהב; כי גם באנציטיבה כזו יש כבד ומשקל; יש דברים שיש בהם כבד, אע“פ שאינם מכריעים את כפות המאזנים של החנוני ואינם מתקבלים במשכנתות בבנקים; כי עבותות הטויות משרירי עובד חפשי מקשרות את האדם אל האדמה לא פחות מעבותות הטויות מכסף וזהב; כי העובד שהרוה את האדמה בכחותיו ודמו – ודוקא דמים שאין להם ערך בכנקים – לא ימהר לעזבנה; ואנציטיבה כזו, המקבלת כספים להכשרת התנאים מאוצר לאומי ומשקיעה את כחותיה באדמה, תפרה אותה יותר, ותיצור ערכין יותר חשובים, מאותה ה”אנציטיבה הפרטית'", המנצחת על כחות זרים (וזרים תרתי משמע!) ואינה מדירה סוף סוף גם היא הנאה מכספי הלאום, הצריכים לדעתה בעד כל מנה ומנה להכשיר לה תנאים בעד מאתים ויותר, ולברא לה שדה רחבת־ידים, שאחרים יפלחו וישדדו אותה, והיא רעה תרעה עליה ותנוב ותגדל.

דלים אנו ורשים. אנחנו איננו יכלים להדמות לממשלות חזקות ועשירות. אבל אם דלים אנו בכח־המעשה, אין אנו מחויבים עוד להיות דלים בכח־המחשבה; ואת האלפא ביתא של תורת ההתישבות חיבים אנו כלנו לדעת, ומישובי ארצות אחרות היינו צריכים כבר לדעת, כי במשק־הכפר הקפיטליסטי יש כדי להמית עמים חיים ולהחריב ארצות בנויות, אבל לא להחיות עם נוטה למות ולבנות נהרסות. עמים חזקים מחוברים לקרקע באים לפרק את כבד העול הזה מעל צוארם, ואנחנו התלושים באים להכניס את עצמנו בו, ורואים עוד בשעבוד זה את הדרך לגאולה. גרמניה אומרת לישב את נפות אוסטמרק לא בעזרת ה“אנציטיבה הפרטית”, אלא בעזרת קפיטלים לאומיים ובהמון עובד חפשי. אטליה אינה דופקת על פתחי לבבות של בעלי רכוש, אלא פונה לאוצרות הממשלה וליד־העובדת; באנגליה עומדת על הפרק שאלת הפקעת האדמה מרשות בעלים והלאמתה וישוב של עובדים חפשים בתור אריסים לצמיתות; ואוסר מלחמה זו אינו מכת “אנשי הספר הבטלנים”, אלא מתופשי רסן הממשלה – המינסטר בכבודו ובעצמו⁵² ;

ואנחנו שוגים בדמיונות של ישוב חקלאי קפיטליסטי. שמו לב לזה, כי במקום שהקפיטל הפרטי יכה שרש, לא תהיה תקומה לעובד העברי; ובמקום שיכה שורש עובד זר לא תהיה תקומה לעם העברי! שימו לב לתוצאות, שיכל להביא חק של הפקעת קרקע מרשות בעלים; אם הוא יתקבל על אי־ברטניה, יוכל להיות גם לנו לחרב פיפיות, אשר בבקר לא עבות אחד תחתוך את כל קורי חלומותינו ותקוותינו… מהפכה אגררית כזו תוכל לסחוף בזרמה עמים וארצות… במצרים סוככת הממשלה האנגלית מכבר על העובד, ושמה חחים באף בעלי האחוזות הגדולות. זכרו אפוא את הקרן הקימת, ובקשו את המפתח ללב האומה, שיהיה ער להבין מה היא יכלה להיות לנו. הטובים והמעולים שבנו צריכים לראות את עצמם קטנים לעומת הרעיון הגדול הצפון בקרן־הקימת, עד אשר יעשוהו לתכן חייהם ולמשאת נפשם; כי בהגשמתו תלויה כל גאולתנו. מהבאר, אשר זמן רב זרקנו בה אבנים, צריכים אנו שוב לשתות; על פתחי יק"א צריכים אנו לדפוק. אם חברות ישוביות גדולות תתחלנה לעבוד בשטה ובסדר, נוכל לראות אתחלתא דגאולה, ודוקא אותן החברות, שרגילים לכנותן פלנטרופיות; לא השם הוא העיקר, אלא – העובד! גם אז עוד רחוק יהיה החוף, אשר אליו אנו שואפים; אבל זהו חוף־בטוח ממשי, חוף בדוק ומנוסה, שאליו חותרות הספינות של כל העמים והארצות; אותו החוף, שאליו מוליכים את ספינתנו המטרפת הקברניטים של האנציטיבה הפרטית, אינו אלא דמיון־מתעה ופטַה מורְגַנָה…

 

IV החווֹת.     🔗

א. הַמֶּשֶׁק הַגָּדוֹל.⁵³    🔗

רק אז יכל החקלאי להגיע במשקו לרוָחים היותר גבוהים, כשנתנה האפשרות לעצמיותו להשיג את שלמות גלויה ומרום התפתחותה.

(פון רימקֶר)

אין לי האפשרות להוכיח בדיוק באיזו מדה משתתף המשק הגדול בצורת סדורו הן ברבוי ההוצאות של החוות השונות והן במעוט ההכנסות. גורמים כאלה סמויים הם מן העין ואינם נתנים להקבע במספרים. אבל כאיש, שנהירין לו היטב שבילי החוות השונות שבארץ והמרגיש בעצמו יום יום זה שנים רבות על גבו את צרת המשק הגדול, יש לי ההכרה הברורה, כי צורת סדור זו אינה הולמת אותנו בכל המובנים.

אין בקרבנו לא שבט “בני־העליה” מלידה היודע לנהוג שררה ולא ההמון הנפעל מלידה, המקבל תמיד באהבה את מרותם. אף לא אנשי הבינים העומדים תמיד בתוך בין ה“מפעילים” וה“נפעלים” האלה שבאוכלסי השדה. אצלנו חסר כל היחס הטבעי שבין המנהל של משק גדול ובין כל האנשים הצריכים להשמע לו, הקבוע ועומד בכל מקום בכח מורשת קדומים מדורי דורות.

אלמלי היינו נמצאים אפילו באותם התנאים, שכל מנהל משק גדול נמצא בהם בארצות מתוקנות, היתה צורת משק כזה למעלה מכחותינו. אולם כאן צריך להיות מנהל משק גדול הרבה יותר מאשר במקום אחר. הוא צריך להיות “איש־האשכלות”: לא רק לדעת ל“נצח”, אלא גם לנגן בעצמו בכל מיני כלי זמר. אין לו עוזרים מנוסים בהנהלה ולא טכניקים בענפי העבודה השונים, שעליהם הוא צריך לנצח; לא מסורת קבועה הנמצאת לו מן המוכן, ולא מכוני־מדע ההולכים לפניו ומפלסים לו דרך; אף לא פועלים רגילים היודעים את מלאכתם ואשר יש להם אף אחת מהסגולות ומהמדות של פועל השדה מלידה. הוא צריך לברוא מסורת חדשה, לחנך טכניקים, לאַמֵּן את הפועלים באומניות־היד היותר רגילות ולהרגילם לסדר, למשמעת ולדיקנות. בקצור: יוצר ערכים חדשים, סדרן, מפלס־נתיבות, מדריך. מחנך ועל כולם – דיפלומט גם כלפי חוץ ונם כלפי פנים; מהיכן ימצאו לנו אנשי־אשכלות כאלה.

גם במדינות מתוקנות מוצא לו המשק הגדול סיוע יותר בנמוקים חברותיים־פוליטיים מאשר כלכליים, והוא יותר מסורת היסטורית המתקים בכח הרשול של העבר מאשר בצרכי ההוה. אין איש אשר הוכיח את אמיתת ההנחות האלה במופתים כל־כך חותכים ובראיות כל־כך ברורות כמו יוצר חבורות ההתישבות, אופנהיימר בעצמו, בספריו ובמאמריו. אולם אם בכל מקום יש עוד לאחוזות הגדולות שרש בעבר, לנו אין להן לא שרש בעבר אף לא קרקע שיוכלו להכות בה שרש בעתיד.

החוות הפרטיות, הפורקות מעצמן כל סבל הכרוך בחבלי יצירה לאומית והרואות את עצמן חפשיות מכל המצוות התלויות בגאולת עצמיותנו הלאומית, אינן עומדות אמנם לפי שעה בפני אחדות מהפרובלמות הנזכרות; אולם רק לפי שעה. הן יכלות להחזיק מעמד מבחינה כלכלית רק כל זמן שהן מעטות במנין ויונקות מצנורות השפע של העבודה הזולה: לעתיד לבא יסתתמו הצנורות האלה; עם רבוי האחוזות תתרבה הדרישה על ההצעה של הידים השכורות; שכר העבודה יעלה, אולם לא ביחס שוה עם העלאת השערים על תבואות האדמה; כי השליט בשוק היה ויהיה הפלח הזעיר, היצרן העיקרי, באיכותו ובכמותו, של תבואות השדה, והוא אינו תלוי בידים שכורות; אף אותן הידים אי־אפשר יהיה לקחתן כמו שהן למשק מתקן, אלא צריך יהיה לאמנן ולהדריכן – עבודה הכרוכה בהוצאות; משק מודרני דורש פועלים בעלי הכנה ידועה. סך־הכל: מבחינה לאומית חוות כאלה נולדות במום; מבחינה כלכלית נולדות הן “בתו על המצח”– תרעינה עד שתסתאבנה!..

גם המשק הגדול הפרטי אינו יכל אפוא להיות אקונומי בהחלט ע“פ המאמר המקבל: עם ההתאמצות היותר קטנה להגיע לידי ההכנסות היותר גדולות; תמיד ההיפוך: עם ההתאמצות היותר גדולה מתקבלות ההכנסות היותר קטנות. מבחינת כלכלת העם שום משק גדול, אפילו היותר מסודר והיותר משוכלל, איננו יכל להיות אקונומי; כי אותו משק יכניס תמיד יותר, אם יתחלק למשקים קטנים: מפסלתו של המשק הגדול, שאינה כדאית בהוצאות העבודה העולות עליה, יכלים להתפרנס משקים קטנים אחדים, שבהם אין מחיר של כסף לעבודה הנעשית ע”י בני הבית; מבחינת כלכלת העם יורדים איפוא ע"י משקים גדולים נכסי עם לטמיון. אולם הפרט מחשב את חשבונותיו ואין לו עסק עם כלכלת העם. אבל מוסדים הנבראים על חשבון האומה צריכים להזהר לבלי לדוש בחטאים כלכליים נם מבחינת כלכלת העם; ובכל משק גדול אדמיניסטרטיבי שאנו בוראים חוטאים אנו חטא זה תמיד; אף איננו יוצאים ידי חובה אפילו נגד החקים היותר אלמנטריים של משק כלכלי פרטי הרואה רק את עצמו וחפשי הוא מדאגת הכלל.

המשקים הגדולים הלאומיים הלובשים צורה אדמיניסטרטיבית יכלות להצדיק את זכות קיומן מבחינה לאומית בערכין הנבראים בהם על אבני היצירה שלנו. אבל מבחינה כלכלית, בין מבחינת כלכלת הפרט ובין מבחינת כלכלה עממית, הם הם הנולדים במום. משק אקונומי יכל להתפתח רק כשנתן חפש הבחירה וחפש התנועה לבעלו בכל מעשיו ובכל הליכותיו. החפש הזה הוא “מחלט” כשבעל המשק הוא גם העובד ואינו תלוי בידים שכורות. החפש הזה הוא “יחוסי” במשק־הנהלה נורמלי התלוי אך ורק בידים שכורות. החפש היחוסי הזה חי ומתקיים בכח ההתחרות החפשית: שני כחות שוים עומדים זה מול זה, שאינם נוטים אמנם אהבה זה לזה אבל זקוקים במדה שוה לפי המצב הקיים האחד לשני; הם עלולים כל פעם לבא לידי התנגשות ולהעיק זה על זה. אבל הלחץ ו“הלחץ שכנגד”, הפועלים בכחות שוים בארצות מתקנות משמשים “כמַקְצֵב” בחיים הכלכליים, שאינו נותן להם על כל פנים להעקר ממסלולם הקבוע.

במשק לאומי אדמיניסטרטיבי חסר “המקצב” הטבעי, הפועל בכח כלכלי בלבד; לכל היותר יוכל לפעל בכח צווים מוסריים; אבל המוסר הוא גוף זר באורגניסמוס כלכלי. אין חפש התנועה להתחרות החפשית, אשר רק עליה יכונן משק אקונומי את אשיותיו; אין שווי־המשקל בין כחות המנצח על העבודה ובין כחות העובדים; הלחץ שכנגד מצד האחרונים גדול הוא יותר מדאי מהלחץ מצד הראשון.

ע“פ טבע בריתו חיב המשק הלאומי לראות את עצמו כאלו הוא נתון בטריטוריה מיוחדת המיושבת רק קומץ פועלים חקלאים בעלי איכות ידועה; עבודה זולה אינה כלל במציאות; מחירי העבודה נקבעים ע”פ מודוס מיוחד ואינם נמצאים בשום השואה למחירי העבודה השוררים בשוק שבטריטוריה הסמוכה. כל מפעל חקלאי הנברא בטריטוריה זו נושא בהוצאות מיוחדות לפי הצרכים ההכרחיים של הפועלים היושבים על אדמתה, ולא לפי הצרכים המועטים של הפועלים הנמצאים בטריטוריה הגובלת. המפעלים החקלאים הפרטיים והמפעלים הלאומיים נמצאים אפוא בתנאים שונים, ואין מקשים מהוצאות שמוציאים במשק חקלאי הנמצא בארץ אחת על זה שנמצא בארץ אחרת. משק לאומי חיב להקיף א“ע סיגים וגדרים כאלה, מפני שהוא מצווה ועומד מתחילת בריתו לברא ערכין על “טהרת” היצירה העצמית; הוא חיב בכך גם מפני טעמים כלכליים; כי ספרי החשבון שלו מתנהגים לא ע”פ הכללים המתהלכים בשוק. הקמוץ שמקמץ המשק הפרטי מעבודה זולה הוא מלא ושלם; לא הוא אלא חקפיטל הלאומי ישלם דמי אותו העודף שהרויח, כשקפיטל זה יבא להרחיב את גבולותיו, כמבאר באחד הפרקים הקודמים; במקרים כאלה משלם משק העם על כרחו הוצאות שהפרט מעמיס עליו. אולם כשמשק לאומי יבקש קמוצים כאלה, הרי הוא בבחינת “זבין וזבין ותגרא אקרא”; זאת אומרת: להכניס לכיס אחד, ולהוציא משנים; כי בהרבה מקרים עודף ההוצאות שיעלה על הרחבת הגבולים יעלה על ההכנסה שהיא פרי הקמוצים של העבודה הזולה.

אולם התנאים האלה הנקבעים בהכרחיות סוציאלפוליטית וכלכלית מוציאים בהחלט כל משק חקלאי אדמיניסטרטיבי מתחומים אקונומיים. הלחץ שתחתו נמצא המנצח על העבודה הוא כבד מנשא; הוא כלו מסור לשבט או לחסד בידי כחות העבודה המעטים הנמצאים בארץ, ואין לו שום חפש הבחירה ולא חפש ההחלטה. אין חפש התחרות הכחות; אין לו אפשרות להביא כחות עזרה מן החוץ בזמן שע“פ הכרתו הוא צריך לעמד על דעתו לטובת המשק; הוא יכל להיות תקיף בדעתו, אבל הוא יהיה תמיד חלש במעשיו, חלש שלא מדעת ובלי הכרה אפילו אם למראית עין יתראה כתקיף, כי מצבו המיוחד מכריח אותו לעשות ותורים למפרע, בכדי להמנע מחכוכים, שהוא יוצא מהם תמיד וידיו על ראשו; עד כמה “שמוסדות ההנהלה” הנמסרות לידו נדמות למראית עין מתוחות ואמיצות, במציאות הן רפויות; גם היד החזקה משתמשת בכחה רק כשיש לה תקוה להצליח; ותקוה זו ישנה רק כשיש נקודת־משען בטוחה, שממנה אפשר להביא לידי תנועה את הכחות העובדים; ונקודה זו היא ממשית רק כשיש משא־ומתן חפשי עם הרבה כחות־עבודה מבחוץ או לכהפ”ח כשהצד השני, אפילו אם הוא מאורגן בהסתדרות חזקה, יודע ג"כ כי כל התנגשות פוגעת ישר בכיסו, והמשמעת הפנימית מצוה עליו להיות זהיר בכל צעד שיוכל לפגע בשווי־המשקל הקבוע בין שני כחות האיתנים – הרכוש והעבודה – התלויים לפי המצב השורר האחד בשני במדה שוה, וכל הפרעה פוגשת בשניהם במדה שוה.

על המשק הלאומי האדמיניסטרטיבי עוד מעיק בכבד מיוחד המצב הבודד שבו הוא נמצא; כל משק־חוה הוא מושבה בפני עצמה; כל אחד נושא בכל ההוצאות, שמושבה שלמה עמוסה בהן; עליו לשאת לבדו בהוצאות משפטים וערעורים, להחזיק על חשבונו את כל השמירה, בית־מרקחת, רופא, בית־ספר; גם הכנסת אורחים תופסת מקום הגון בהוצאות; והשמירה יש אשר עולה היא בהוצאות יתרות לרגלי המצב הגאוגרפי המיוחד של האדמה. לדוגמא, בחוה אחת, שכל שטח אדמתה הוא 2300 דונם, מוכרחים להוציא שנה שנה כ 3000 פר' מיותרות על שמירה רק בגלל שטח של 300 דונם הסגור בין ההרים והזקוק לשמירה מיוחדה; השטח הקטן הזה מעמיס אפוא על המשק משא כבד מנשא, ואחרי ההוצאות האלה אין השמירה לרגלי אותו המצב הגאוגרפי המיוחד יכלה להיות מעולה, ואחרים קוצרים חלק מפרי עמלנו ועוקרים שנה שנה את אשר אנו נוטעים.

המצב הבודד מגדיל את קרן ההשקעה ואת הוצאות המשק. משק בודד זקוק לבנינים מיוחדים, לבאר, לאנסטלציות שונות, שאין בעל משק פרטי הגר במושבה זקוק להם; אין שום אכר צריך לבנות בנינים מיוחדים לפועליו, לחפר לו באר מיוחדה שתספק רק צרכי שתיה בלבד, לסל לו דרכים מיוחדות; עולים בהוצאות יתרות כל מיני תקונים, מפני שכל אומן־יד הבא למשק בודד לתקן איזה דבר לוקח שכר יותר גדול ממשכרתו הרגילה במקום שהוא יושב בו. גם התקונים בעצמם אינם יכלים להיעשות בזמנם, מה שגורם שוב להפסדים. המשקים שלנו הם די גדולים כדי להביא בסבך את העומדים בראשם, אבל קטנים הם בכדי להחזיק על המקום כל סוגי בעלי המלאכה הדרושים להם מזמן לזמן.

על כל שעל ושעל מתנגשים בתקלות, שמקורן במצב הבודד שהמשק נתון בו – תקלות הגורמות בעת ובעונה אחת למעוט ההכנסות ולרבוי ההוצאות. תמיד לוקה העבודה, שעונתה קצרה לפי התנאים השוררים באדמת הפלחה; במושבה, המכילה הרבה דירות מן המוכן אפשר בשעת הצורך להשיג בבת אחת את כל כחות העבודה הדרושים לעונה ידועה, בכדי שיגמרו מהר את המאוחר בידי הטבע. המשק הבודד יכל להכניס כחות העבודה מן החוץ רק לפי הדירות הפנויות הנמצאות ברשותו; אין אפוא אפשרות לקחת לעבודות העונה הדחוקות די פועלים, והתוצאה היא שהעבודה נעשית באחור זמן, ועם כל יום שהיא מתאחרת עולה היא בהוצאות יתרות; הרעה היא כפולה; העבודה עולה ביוקר וגם יוצאת היא פגומה ולקויה; והכנת הרבה דירות שוב כרוכה בהוצאות גדולות. 

כל זמן שהמשק צריך לפרנס את העובד בלבד יכל הוא לשאת את עצמו אפילו כשצרכי העובד מרובים הם מצרכי הפלח המקומי, שהוא הנהו היצרן העיקרי בתבואות הארץ ומפיו נחתכים השערים עליהן, כשאין מקום לתבואות חוץ להשפיע על מהלך השוק. אבל כשהמשק צריך לספק צרכי הנהלה גדולים ולשלם שכר עבודה יוצא מגדר הרגיל בארץ, בהכרח שיחדל להיות אקונומי. כי בכל הארצות האחוזות הגדולות עדיין תופסות שטחים גדולים בתוך השטח המקצה בכלל לעבודת האדמה, ותופסות הן מקום גדול בין יצרני תבואות השדה, ומכסי ההגנה כשומרי ראש נאמנים סוגרים את הגבול בפני תבואות חוץ, ולכן לבעלי האחוזות הגדולות יש כח מכריע בקביעת המחירים על תבואותיהם; אוכלסי העיר משלמים מכיסם באונס או ברצון בעד עודפי ההוצאות החלות על סדור המשק הגדול אף משלמים הם חלף הדברים ההולכים לאבוד במשקים הגדולים. המשטר הזה מוריד אמנם לטמיון הרבה מנכסי העם, מעלה בתוהו הרבה עבודה, אבל הפרט בא על שכרו. אולם “הטריטוריה” המיוחדה, שאנחנו רואים א"ע כסגורים בתוך גבולותיה הצרים, השפעתה דלת ערך היא על קביעת השערים בשוקי התבואות. לעומת זה ההוצאות המוצאות במשקיה הן עולות הרבה על ההוצאות הרגילות שבארץ, ונוסף על זה נמצאת בה האחוזה הגדולה בתנאים יותר רעים מאשר בארצות מתקנות; והאחוזה הלאומית הנמצאת עוד בתנאים יותר רעים מאשר חברתה הפרטית הנמצאת באותה טריטוריה, הרי בהכרח שתשא על שכמה את כל כבד העול ותצא בידיה על ראשה.

כמוסדים כלכליים הקימים בזכות עצמם אין אפוא לחוות לאומיות אדמיניסטרטיביות אפשרות של קיום, וממילא אין להן זכות קיום. כמופת למשקים אחדים אינן יכלות לשמש, כי מופת למשק כלכלי יכל להיות לא המשק שיש בו יופי אלא המשק המתנהל בעצמו בכל חומר הדין הכלכלי והמראה רֶוח נקי בשורה התחתונה; בכח־מושך, כח תעמולה, לקפיטלים פרטיים ג"כ לא תוכלנה להיות: בי הם אינם נמשכים אחרי הכנסות כוללות גדולות, אלא אחרי רוח נקי, ועל דרכו הונחו מעצורים טבעיים שאין לפנותם. אין מקישים מדבר האחד על השני, אם כל אחד נמצא בתנאים מיוחדים; והתנאים שבהן נתונה החוה הלאומית האדמיניסטרטיבית סותרת למפרע התפתחות כלכלית חפשית שאינה אפשרית בלי התחרות חפשית של כחות היצירה.

חוות לאומיות יכלות למלא בישובנו תפקידים גדולים כמוסדי למוד ונסיון. אבל אז צריך לצידן במכשירים מיוחדים, בכדי שתוכלנה לעמד על גבה תעודתן; אז אפשר לדרש מהן רק חסכן בכלכלת הבית ולא דבדנדים. אולם כשהרֶוח עומד בשורה ראשונה, לא יהיו המוסדים הללו לא כלכליים ולא חנוכיים. כי עד כמה שמוסדות ההנהלה תהיינה מתוחות ואמיצות בידי המנהל, תהיינה רפויות לגבי משק אקנומי; ועד כמה שתהיינה רפויות, תהיינה מתוחות יותר מדאי לגבי משק, השם לו למטרה תעודות חנוכיות; החצאיות שבצורת משקים כאלה, אקנומיים למחצה וחנוכיים למחצה, מפנקת ומשעבדת כאחד את החניכים; ושתי השאיפות האלה הן לקללה לחומר אנושי ישובי; הישוב יכל להבנות בידי בני־חורין אבל שיהיו גם עזי לב, היכלים לברא להם מעמד בחיים בעמל רב וביגיעה רבה.

למה נבראה איפא בריאה־מלאכותית זו? אופנהיימר, שהמלחמה נגד אחוזות גדולות נעשתה לו לתעודת חייו והמראה על כל נגעיהן, מוצא במשק הגדול בצורה הקופרטיבית את הסינטזה המאחדת את יתרונות המשק הגדול והזעיר. אפשר שדעה זאת נכונה היא בארצות אחרות לפי התנאים השוררים שם במשק השדה. שם יש לפנינו מצב קים ועומד, שחפצים רק להכניס בו תקונים ידועים. אולם אצלנו צריך עוד ה“יש” הזה להברא, ולהברא מ“אין”. ולפיכך מרשה אני לעצמי לחלוק על דעה זו ומוצא את ההיפך, כי צורת המשק הקואופרטיבי אינה מכילה את היתרונות, אלא את החסרונות של המשק הגדול והזעיר.

בפרקים הקודמים עמדתי על פרטי השאלה הזאת, כאן איני יכול אלא לנגוע בצדדים החיוביים והשליליים של שני טפוסי המשקים האלה: הגדול והזעיר.

מה הם היתרונות של המשק הגדול:

1. אפשרות הנצול הגמור של כלי העבודה;

2. אפשרות רכישת כלי־עבודה מודרניים;

3. קמוץ בבנינים ובאינבנטר;

4. יתרונות במכירת תבואות המשק וכקנית צרכי־הספקה,

5. ההשכלה המקצועית של מנהל משק נדול הנותנת לו את האפשרות להיות במגע תמידי עם כבושי המדע וחדושיו.

לעומת זה נמצא המשק הגדול המוכרח ע“פ המבנה הפנימי שלו לקבל צורת מכונה בסתירה גמורה עם הרוח החיה במשק הכפר, שע”פ טבע הויתו אינו גוף מכני, אלא אורנניזמוס חי גדל וצמח, שכל אבר ואבר שבו דורש טפול אינדיבדואלי, כדרך שכל ילד דורש הבנה והדרכה אינדיבדואלית. והטפול האינדיבדואלי הזה אפשר רק לאכר הזעיר, המכיר כל שעל ושעל של אדמתו ונמצא במגע ישר בלתי פוסק עם החי והצומח, וקשור אליהם בחבלי אהבה, ולא למנהל משק גדול, שאינו רואה את שדותיו ומטעיו אלא ממרום סוס הרכיבה ואת בהמתו אלא מ“מרחק כבוד” ידוע. ואין צריך לאמר כי טפול אינדיבדואלי זה אינו אפשרי לפועלים, העוברים ממקום למקום ושהם בכלל מכונות אדם, העובדים לא ע“פ בחירה חפשית וכח יצירה עצמי, אלא ע”פ פקודות מגבוה. 

אולם אם המשק הגדול מקבל בכללו צורת מכונה, יש לו לכל הפחות, כשהוא מתנהג במסלולו הרגיל, מנצח אחד, שיש לו בכל צעדיו חופש הבחירה וחופש התנועה, והכל נשמע לרצונו, ולפיכך רגיל הוא לראות בכל המתהוה והמתרקם סביבו בבואת ישותו ו“הסתחפות” עצמיותו. יש “אני” אחד, שחדות יצירתו אינה נבדלה, ויונקת היא ממקור אחד עם האכר הזעיר. בחבורת ההתישבות אין אף אחד שעצמיותו באה על שכרה. אין אף אחד שיכול לעוג לו עגה ולאמר: כאן נבלע חלק מה“אני“ שלי ומכח יצירתי, ובצמיחה זאת ובגדול זה הופיע הוא ויתגלם. אפילו מנהל החבורה אינו נהנה מזכויות כאלה. יפוי הכח הגמור הנתן לו לפי חקי “האמנה הכרותה” אינו אלא זכויות ע”ג הניר. בחיים תש כחן. חופש התנועה של מנהל רגיל חסר לו לחלוטין. בכחם של התנאים המיוחדים שהוא נמצא בהם איננו מנצח על הכחות העובדים, אלא הנהו שכיר יומם של העובדים שמפיהם הוא חי ובזכותם הוא מתקיים. בכל מקום אינו רואה את עצמו הפועל אלא בבחינת אורח נוטה ללון, וכשמאיזו סבה שהיא נעשה המקום צר לו הולך הוא לו. כאן מתחבר העובד אל המקום ורוקם עליו את כל עתידותיו, ועל כל תקלה הבאה מטיל הוא את האחריות על המנהל, ודורש שילך הוא. המנהל, שלכאורה צריך הוא להיות בתקופה ידועה המדריך הטכני והרוחני של העובדים, נמצא תמיד מבלי דעת תחת הדרכת חניכיו ותחת עינם הצופיה. העצות הטובות הנתנות ממנו נשכחות ונזקפות ע“ח עוזריו, והעצות הרעות נזקפות תמיד על חשבונו, וחרותות הן על לב כל אחד ואחד היטב היטב. הפרוצס של הגשוש וחפוש הדרכים, שממנו אין איש יכול להמלט אפילו אם הוא עשיר בנסיונות בתנאים שלפנינו, איננו יכול להתהוות במסתרי נפשו, סמוי מעינים זרות. והנסיונות אינם יכולים להקנות לו בלי עמידה על גבו תדירית ובלי דחיקת הקץ. כל התעודה המוטלת עליו אינה מביאה אותו אלא למצב מגוחך. בזמן הראשון לבואו במקום חדש בלי שום מסורת מתאימה לשטת העבודה שלנו, שהוא זקוק בעצמו לקנות לו דעת ונסיונות, עליו להקנותם לחניכיו. ובשעה שתהיה לו האפשרות להקנותה, תעודתו נגמרת ועליו לעזוב את המקום. חוסר חפש התנועה ההדדי בורא “אטמוספרה מתוחה”, היכלה להתפרק מכל זיק וזיק. האמנה הכרותה אינה יכלה להמתיק את המרירות המתהוה בין שני הצדדים אפילו לזמן קצר. היחס שבין האפטרופוס וחניכו איננו ספוג אף פעם אהבה טהורה. החק קוכע אמנם את הבגרות של האיש לגיל ידוע. אולם הטבע מפתיע לפעמים ומְבַגֵר אנשים לפני זמנם, והמתבגר רוצה להשליך את נחושתיו. אנחנו קובעים את זמן הבגרות החקלאית של העובד בחבורה לשנתים ימי עבודה. אבל נגד החק מתבגרים הרבה לפני הזמן הזה ומוצאים כבר דברים להשתחרר מ”אלוף־המדע" שהרכיבו בתקופה ידועה על ראשם. 

בתקופה האדמניסטרטיבית המנהל והחברים הם אבני הנגף בדרכם האחד לשני. וכשהחבורה עוברת לרשות עצמה נעשים החברים בינם ובין עצמם אבני נגף בדרך התגלות עצמיותם. העצמיות של היחיד מתמזמזת ונבלעת בתוך “החיה־הצבורית”, המחוסרת בעצמה כל עצמיות ובית בליעתה פעור תמיד לבלוע כל עצמיות של אחר. איה הוא איפא היתרון של המשק הזעיר, שבעיקרו הוא מונח בחוסר כל בריח להתגלות כחות היצירה. איה הוא הכח המניע המפרה ומאמץ את כח העובד. חלקו בריוח? לפועל מלידה אולי מספיק באמת “החמר־העכור” להכריע את הכף. אבל לפועל החלוץ, שרק הוא יכל במקרה שלפנינו לפי שעה לבוא בחשבון, דרושים מניעים אחרים להתאמצות הכחות. אפשרות היצירה החפשית וחדות היצירה משפיעות יותר, לכל הפחות בשנים הראשונות, על הרוח הנקי מאשר הרוח הנקי על התאמצות הכחות. כל כח הבא להוסיף על גלוי העצמיות, מעשיר גם את קפת החברה. כל הבא להסיג את גבולותיה, מדלדל גם את הקפה. זכות הדעה שיש לחבר איננה יכלה לתת את הספוק הנרצה. היא מספיקה לחיים חברותיים, אבל בחיי היצירה היום־יומיים יש אשר היא נותנת טעם לפגם, בהשאירה תמיד אצל כל אחד ואחד שדעתו מכרעת מהרוב משקע של מרירות, ועל כל צרה שלא תבוא יש תמיד להיחיד מן המוכן “הרוב המכריע”, שאפשר לתלות כל קולר בצוארו.

זהו הצד הפסיכולוגי שבכחות המניעים הנזכרים, הקובעים ברכה במשק הזעיר והחסרים במשק קואופרטיבי גדול עוד יותר מאשר במשק אדמנסטרטיבי. וגם מהצד הטכני נופל המשק הקואופרטיבי, אם יש לו טנדנציה להשאר תמיד בצורה שלבש ולא לשנותה אחרי משך זמן ידוע, משני טפוסי המשקים הנזכרים. כי מה הוא היתרון של המשק הזעיר על הגדול בבחינה זו? הלא בצמצום השטח. לבעל המשק הזעיר יש הקף אחד לשדה־עבודתו ולשדה־הסתכלותו הנמסר לו. ומפני שהקף זה צר הוא ומצומצם ניתנה כל נקודה ונקודה, הנמצאת בתוכו להתפש בעין. ומפני שהוא מחובר בקביעות לשדה־עבודתו המצומצם, נחות תמיד עיניו על כל נקודה ונקודה שבה, ואין דבר ההולך מטעם זה לאבוד במשקו. למנהל משק גדול הקף שדה־הסתכלותו הוא רחב־ידים ואינו נתפש מהעין, והרבה נקודות מטשטשות והרבה נעלמות לגמרי מהעין, ולפיכך הולכים לאבוד במשק גדול כמה וכמה דברים היכלים לכלכל כמה וכמה אנשים, ואין איש השם לב אליהם. אולם לו יש לכל הפחות “מכשירי־סקירה” ידועים המסיעים לו בעבודתו זו ויש לו “טביעת עין” מיוחדה המתפתחת מתוך הכנה ומתוך הרגל לתפוש גם חלק מהבלתי נתפש לאחרים. חבר־החבורה נמצא במצב מיוחד; הקף שדה־עבודתו אינו גדול מאותו של האכר הזעיר, שהרי כל שטח האדמה הנמצאת ברשות החברה נחלק לפי מספר הכחות העובדים בה; אבל הקף שדה־הסתכלותו הוא כגדל כל שטח האדמה השייכת לחברים: גורל כל המשק מענין אותו ולא רק החלקה הקטנה הנעבדת על ידו. ומשום שעיניו חפצות לסקור את הכל ושטות במרחקי כל השטח, מסיח את דעתו גדל ההקף אפילו מהחלקה המצומצמה המדודה לו. ובאשר אין לו לא “מכשירי הסקירה” של מנהל שאומנתו בכך, לא טביעת עינו, ולא הכנתו, ולא זמנו המקדש רק לכך, נעלמות מעיניו אפילו אותן הנקודות הנתפשות מההנהלה במשק אדמנסטרטיבי, והדברים האבודים במשק גדול מוצאים עוד פחות את תקונם במשק משותף.

במשק הזעיר קובעת עוד ברכה מיוחדה עקרת הבית, שעליה מוטל אחד מענפי ההכנסה היותר־חשובים: המחלבה והגדול של בהמות ועופות. המליצים קוראים אותה “אבן החן” שבכתר המשק. בחבורות מיד כשנכנסת האשה מתעוררת השאלה: להיות או לחדול. גם כשהכל מתנהל כשורה אין החיים בחבורה מפכים בנחת. עם כניסתה של “אשת החבר” מתחוללת כבר סערה ידועה המפיגה מהאידיליה את שרידי אורה וחומה, ומסגולת “אבן החן” נשארת – רק מדרגת קשיותה. ואחרת לא יכל להיות. החבר נבחר ברוב דעות וכל צעדיו ומעשיו בגבולות המשק נחתכים ע"פ הרוב. אולם רעיה הוא בוחר על דעת עצמו, ובפנה זו אין לרוב שום שליטה. לו היא – כח מושך, אבל לרוב יכלה היא להיות גם – כח דוחה… וביום בהיר אחד, כשרובי החברים יבנו להם בתים, אפשר שתתנגשנה פנים אל פנים שתי מחנות זרות: “אנשי־עדר” המשועבדים תמיד לרוב, אלה הם החברים; ואנשים חפשים, שאינם חפצים לקבל את מרותו: אלה הן נשי החברים. זהו פרק חשוב מאד בהתפתחות החבורות, שבמסגרת ששמתי לפני איני יכל למצות את כל עמקו ולעמוד על כל פרטיו. אולם יכל אני לאמר בהחלט, כי לפי שעה השנוי הזה הבא בחיי הפרט מתחיל כבר לערער את יסודות החבורה. ובעתיד – הבנין הנהדר, שהוקם מידי העובד החזקה, יפל מיד הרכה והענוגה של “העזר כנגדו”…

מה נשאר איפא בחבורה, הצריכה לאחד במשקה את המעלות של המשק הגדול והזעיר ביחד, מכל הודה והדרה. אפילו בבנינים אין קמוץ בחבורות כבר עכשיו לגבי משק קטן מודרני. והוא הדין לכלי העבודה. כי בסכומים השקועים כיום הזה בבנינים עובר כבר, לדוגמא, משק א' על משקי הגרמנים הלקוחים בתור השואה, כשמחלקים את הסכומים הללו להקטר, כפי שרואים אנו מטבלאות שהם יותר נתנים להשתוות במשקי החוות מחמת הקוים המשותפים שבמדרגת אנטנסיביותם. עם הסכומים העומדים עוד להשקע יגדל העודף עוד יותר. עם התפתחות משקי החוות, שברובם רחוקים הם עדיין במדרגת האנטנסיביות שלהם ממשקי הגרמנים הבאים בתור השואה, תלך ותגדל כל קרן ההשקעה; ואם באיזו סוגים שבה יראה המשק הגדול איזו קמוצים לגבי המשקים הקטנים הרי בסך־הכל יהיה סוף סוף עמוס כל הקטר במשק הגדול ביתר הוצאות, מאשר ההקטר במשק קטן מתוקן – זהו הטפוס של משק האכר הגרמני בארץ, הנמצא כמעט בתכלית השלמות לפי התנאים האפשריים של המצב הקים[^56.

היוצא מכל הדברים האלה: שביתרונות האמתים של המשק הגדול אפשר להשתמש גם כשאינם רותמים את כחות־היצירה של האנשים לכל ימי חייהם בקרון אחד, ושימצאו תמיד תחת שבטו של יחיד או של ועידה של יחידים. גם בקמוץ רכישת כלים וגם במסירת תבואות המשק כמו בקנית צרכיו אפשר להפיק את כל התועלת המיוחדת, שמשק גדול נהנה ממנה, על ידי חבורות המתיסדות לתכלית זו בכל העולם, וכמו שהן מתקימות גם במושבות הגרמנים פה. המחלבה שלהם משתפת (רק במכירת החלב וקנית הצרכים הדרושים לה) וגם מחסנים משתפים וחנות משתפת, כמו כלים משתפים, יש לבני המושבות. אולם בתוך “ד' האמות” של היצירה העצמית של האדם אין לשום כח מהחוץ שליטה.

לעומת זה אין שום תרופה להעביר למשק המשתף את החפש האישי של האכר ואי־אפשר להמלט מהוכוחים הארוכים ומהישיבות בלי סוף, הכרוכים בעקבות הצורה החבורתית ושאינם מכניסים אלא רוח רעה ודיסהרמוניה בחבורות הקרויות מאופנהיימר “הרמוניות”. כל מקרה המוציא את הדברים אפילו לשעה אחת משווי־המשקל הוא אבדה שאינה חוזרת למשק אחרי כך אפילו בהתאזרות הכחות של יומים, כי השלוה הפנימית היא תנאי ראשון ליצירה. השכר שמכניסים בהתאזרות הכחות במשק חבורתי, אם עולה הוא אפילו על משק אדמנסטרטיבי מתוקן, יוצא בהפסד החכוכים, שחלק מהכחות נאבד על ידם, כי הרוגז – אבי החכוכים, נמצא תמיד במצב גנוז ועצור, אם גם אינו מתפרץ באיזו צורה מוחשית שתהיה. אם במשק אדמנסטרטיבי, במקום ששולטת יד אחת חרוצה ומאומנה, עובדים הכחות המניעים בפחות התאמצות מאשר בחבורה, הרי שטח החכוכים הוא קטן בערך יחוסי. ומה שמפסידים בכח מרויחים במהירות: במהירות ההחלטות, שאינן זקוקות לעבור את הדרך הארוכה של “הפרלמנטים הממ‎‎ֻשכים” – וזהו “הכלל הזהב” המכני הידוע.

*

כל הדברים האמורים לא היו באים לשם מחקר העבר לבד, אלמלא היה בהם רמז חשוב לעתיד – לא לעתיד בכלל, אלא אפילו עוד לעתידות הקבוצות הקימות.

גם אלה המבקשים לפתור בחדא מחתה את השאלה הסוציאלית הכללית ושאלת עולמנו אנו צריכים להתרועע את הדעה, כי אין לראות ביסוד הקולקטיבי כשהוא לעצמו ובהכנעת המעוט התמידית ל“הרוב המכריע” איזו פעמי המשיח. ובגדול “אנשי עדר” אין לראות התחלת הגאולה הסוציאלית; תכלית התכליות היא: החופש האישי המוחלט! ואם הכחות המניעים בחרושת המעשה דוחפים את היחיד באין מוצא ובאין ברירה בכמה וכמה בחינות למזמז את עצמיותו בתוך הכלל, הנה הכחות המניעים בעבודת האדמה דוחים להיפך בהכרחיות טבעית לחזק ולהגדיל את עצמיותו לא לטובת הפרט בלבד, אלא לטובתה של כל החברה; וחזיון זה אינו אלא משמח. כי אם “במדינת העתיד” של הסוציאל־דמוקרטים יש שרואים בכל עוה"ז שהיא מבטיחה “מטת־סדום” ליצירה העצמית של היחיד, הרי “מדינת העתיד” החקלאית נותנת גם לחם לשבע וגם חופש מחלט לכח היצירה של היחיד.

ואשר על כן אין לראות בעמידת הפרט על דעותיו בכל מקום שהדבר נוגע להתגלות כחות היצירה איזו שריד קדום מהמשטר החברותי הישן ומהחנוך המסורתי, שמצוה לעקרו מן השרש ולהכחידו מן העולם. ואין לראות בקנאות זו של היחיד, המביאה לפעמים לידי ערעור יסודות החבורה, רדיפה אחרי כבוד וקטנות המוחין, אלא: דחיפה פנימית לא רק מותרה, אלא נחוצה וטעונה עוד טפול וחזוק. לא כחות הקיטור העצורים בדוד ועושים שמות בהתפרצותם אשמים בזה; הם הולכים בדרכם הטבעי, אכל אשם הוא המכונן, שסדר את מכונתו בלי מוצא לכחות, המוכרחים ע"פ טבעם להתפשט.

ולפיכך צריך לדעת, שרק בתקופת הכשרת הקרקע העבודה המשתפת היא נחוצה ומביאה ברכה. היא מחזקת את הידים ומעודדת את הכחות, מבלי אשר האחר מסיג את גבולו של השני בשדה יצירתו. כי בתקופת העבוד האקסטנסיבי אין הדעות יכולות להיות מחלקות. יש רק אופן אחד לעבודה. יש רק כלי אחד לחרישה ומין או שני מינים לזריעה. אין מקום לקומבינציות שונות. למשק בתקופה זו יש בבחינה ידועה אותה הצורה המכנית הטבועה בקביעות בבית החרושת, ולפיכך דינו במובן זה כמוסד של החרושת, שהפרט נבלע מהכלל בלי הפסד לשניהם.

אולם מיד כשהמשק מתחיל לפשוט את צורתו הישנה וללבוש צורה אחרת יותר מורכבה, דורשת כבר כל דעה את תקונה. כשבאה הדיפרנזציה במשק, באה גם היא בדעות וגדלה היא בפרוגרסיה גיאומטרית יחד עם התגונות המשק. בשעה שהאחד, מוצא כי דוקא דו־המגרופית מתאימה, רואה השני את הגאולה בדסקוס או בקולטיבטור; ובשעה שהאחד רואה את הברכה כפרה הבירותית, רואה אותה השני דוקא במקומית; וככה על כל צעד ושעל. ואז בא הרוגז הגנוז והגלוי בתוך הלבבות, ולרגליו – החכוכים המעכבים את מהלך המשק או מביאים אותו לידי שביתה; ואז בא הזמן לקבוע את התחומים: המשק נחלק וכל אחד אדון הוא לעצמו בביתו ובשדהו, והיסוד הקולקטיבי נשמר רק במקום שאין מרחב כללי ליצירה.

בהיותי באטליה היתה לי, כאמור, האפשרות להתבונן לצורות השונות ולטפוסים השונים של החבורות החקלאיות (ספרו של פרויד הקיל לי את הדרך), ובהם מצאתי חזוק לדעותי. שם האחוזות הגדולות הן מצב קים. כשהן נמסרות לחוכרים קטנים, מעצמיותם לא נתמזמזה במשך הדורות ע“י נותני העבודה, נשאר המשק מחולק. כשהן נמסרות לשכירי יום, שעצמיותם נטשטשה במשק תחת שבטם של נותני העבודה, נשאר המשק משותף. הם שמחים בחלקם שבמקום פרנק שהיה להם ליום או מעט יותר, משתכרים הם עכשיו שני פרנקים. אולם יותר מזה איננו עולה אחרי כל הרוחים על חלקו של כל אחד ואחד, למרות שהמנהלים הטכניים הם מומחים גדולים ויש מתנדבים עובדים נכל מסירות נפשם, ולמרות שהשכר הקצוב לאחד מחברי ההנהלה ושני מנהלי ספרים הוא רק תשע מאות פרנק לכ”א במשק שיש בו למעלה מ500 חברים. והטנדנציה הכללית של חבורות כאלה עם התפתחות העצמיות מובילה למשקים מחולקים.

*

אופנהיימר בעצמו מביא תמיד בחשבון את המומנטים הפסיכלוגיים, ובחריפות המיוחדה לו הוא מבליטם, ובדקות מיוחדה הוא מדגישם, ובכובד שלהם הוא בא תמיד להכריע את הכף לצד דעותיו. אבל בדרך כלל מרגישים הטעמה מוזרה, כשבמשק הכפר מכניסים פתאם מחקר שלם פסיכולוגי ואינם שומעים בתשומת לב דברים כאלה, השייכים לכאורה למקצוע אחר, כשיוצאים הם מפי אגרונומים. כשאני לעצמי יש לי דעה אחרת בזה. אי־אפשר לנהל משק התלוי בעקרו – אם המשק הוא אדמנסטרטיבי – בידים שכורות, או אם היא חבורה בצבור בעלים מנומר, בלי הכנה פסיכולוגית. במקומות אחרים נם הכנה זו היא מסורת, העוברת מאבות לבנים יחד עם המסורת הכללית בכל שטת המשק כמצות אנשים מלומדה. שם החומר האנושי הוא מגובש ניתן להתפש ועומד לפניו גלוי־עינים. לנו יש עסק עם חומר תוסס ואיננו נותן להתפש, וטעון הוא למוד מיוחד והבנה מיוחדת. ולפיכך תלוי לפעמים גורל המשק הגדול והצלחתו בידיעות המנהל – או המנהלים אם יש ועידה – בפסיכולוגיה של החומר האנושי העובד אצלו לא פחות מאשר בידיעותיו או בידיעותיהם בפיזיולוגיה של החי והצומח.

חבורת ההתישבות היא נסיון ישובי. וקימלן בכל נסיון: שאינם מנסים שני נסיונות בבת אחת, כשיתר הגורמים הפועלים אינם ידועים לנו. כשבאים לנסות גידולים חדשים, צריכים לבחור באדמה כזאת שטבעה ותנאיה ברורים לנו. כשבאים לנסות את טיב האדמה, צריך לבחור בגידולים כאלה שטבעם וסגולותיהם ידועים לנו. כשמנסים גידוּלים לא ידועים ואדמה לא ידועה אי אפשר באין הצלחה לדעת מה היה הגורם: הגידולים או האדמה. חבורת ההתישבות היא נסיון. המשק הגדול הוא נסיון. המשק הבודד הוא נסיון. אדמות החוות המיוחדות – שוב נסיון. ואנחנו עוד מגדילים את מספר הנסיונות והגורמים הפועלים הבלתי ידועים בזח שמסבכים אנו את המשק בסרח עודף ובצורות הנהלה מורכבות. מהיכן ידעו אם הנסון לא יעלה מי גרם לכך: הגורמים האחרים או היסוד הקואופרטיבי.

ב. תְּקוּפַת הַמַּעֲבָר⁵⁴    🔗

כמוסכם ועומד צריך להיות לנו כלל זה: אין בארצנו מפעל חקלאי חדש, אשר מראשית מצעדיו תהיה דרכו בטוחה וצלחה; פגעים שונים אורבים לו על כל שעל, אחת היא באיזו צורה הוא בא להתגלם: באחוזה גדולה או קטנה, בקנין פרטי או לאומי, במשק הנעבד על־ידי שכירי־יום, ואף במשק הנעבד בידי בעלו בעצמו. ולא רק למשקים מתמול אין מנוס ומפלט מהפגעים הללו, אלא גם למשקים שכבר הספיקו לחוג “יובל הכסף” שלהם אין שליטה עליהם; אף מהם יש אשר עדיין מתחבטים בחפוש דרכים איך להשתחרר מהדפיציטים המרביצים אותם תחת כבד משאם שנה בשנה.

אין אנחנו אדונים לגורמים התלויים בטיב האדמה, בטבע החומר האנושי המעבד אותה ובמשטר השורר בארץ; או שאיננו אדונים להם לשנותם בכלל, או שהשנויים אינם יכלים לבא אלא בהדרגה ולא בקפיצות. יש גורמים המחוברים בקשר אורגני ידוע למשק. ככה נמצא מעוט יכולת היצירה של ילדים וכשרון עבודתם בקשר אורגני עם גילם; אין בידי המחנך והמדריך מטה־הקסם המשפיע על מהירות כח־היצירה הזה, אלא שנות הבגרות הן הן העושות את הפלא הזה. תקופת ילדות כזאת ישנה לכל התחלה חקלאית בארצנו. יכלת היצירה זעומה היא מאד, ורק במשך השנים הולכת היא וגדלה. ואת תקופת מעבר זו אי־אפשר לקצר בחלופי גברא, ובהרבה מקרים גם לא בחלופי שיטות: מעוט ההכנסות ורבוי ההוצאות הם עפ"י רוב “בני־לויה” קבועים לנו בכל דרכינו.

יבולי האדמה הזעומים, המתקרבים בהרבה מקרים כמעט לנקודת האפס, מונחים בטבע האדמה ומותנים ממקרים חצוניים בטבע האדמה, מפני שהיא מדולדלה מדורי־דורות החיים על "משק גזל', והיא טעונה השבחות וטיובים עיקריים; במקרים קיצוניים, מפני שכל התאחזות חדשה פוגשת תמיד מפריעים, ולרגלי ההפרעות לוקים היבולים אפילו באותה המדה הזעומה שהם רגילים לתת בשנים כתקונן. ברכת עבודת האדמה תלויה הרבה בזמן. כל אחור בזריעה ממעט את היבול, ולפעמים לוקה הוא כלו. ויש אשר עכוב של יום או יומים גורם לאחור של שבועות. כי באדמת הפלחה, הכבדה ברובה, עונת העבודה קצרה מאד מחמת הגשמים היורדים תכופים, וצריך לאמץ את כל הכחות בין גשם לגשם בזמן שקרום האדמה מתיבש ונותן למחרשה לעלות עליה. ואם באותם הימים המעטים מתרגשות איזו מהומות, ובינתים שוב יורד גשם, נדחית העבודה הלוך ודחה עד שלפעמים אין לה אפילו תקנה. וצריך להביא בחשבון לא את העבודה בזמנה בלבד, אלא גם צלילות הדעת של בעל המשק, שיש לה כח מכריע לא רק בקמוץ ההוצאות, אלא גם ברבוי ההכנסות; וכל המפריעים החיצונים האלה עוקרים אותו משדה־עבודתו הטבעית ומעבירים אותו לשדות־עבודה לא לו.

גם על הקמוץ, שהוא יסוד ושורש בכל משק, אין לנו שליטה גמורה. בהוצאות משק חקלאי בארץ נכנסים סוגי הוצאות כאלה שאין להם שום חבור אורגני עם משק נורמלי, ואין להם שום השפעה על מהלך התפתחותו וגדולו. אין אלה מסים רגילים הנהוגים בכל המדינות המתוקנות, שחלופם משלמות הן לחקלאי בשוה כסף: בחבור־דרכים, בהדרכה, בהוראות, בקיצור: בכל המכונה המדינית המרכבה המוכנה ומזומנה לעזר לו בכל אשר יפנה ובכל התחבולות המובילות להרמת המשק ולגדולו. אלה הם “משאות המשק”, אשר בכבדם יכלים הם למוטט אפילו משק נושא את עצמו, ואין צריך לאמר, שמעכבים הם את התפתחותו של משק רך וצעיר; כי המשק רק נותן ונותן, וקבל לא יקבל שום טובת־הנאה.

מן המצר קורא החקלאי לעזרת “ארופא”: בפסיעות גסות ובהולות הוא בא להשכין במשקו את שטות העבודה וצורות המשק המודרניות או כפי שרגילים לקרותן – ה“אירופיות”. בפשטות המשק ובכלי־העבודה הפרימיטיביים הוא רואה את המעצורים והמכשולים הרבים המונחים על דרכו, ובדבור אחד הוא רוצה לפנותם. כלום חסר אלא לגון את המשק ולהתחיל בשטת־עבוד מודרנית – והישועה תבא כהרף עין.

מה הם הצדדים החיובים שבמשק המְגֻוָן?

א. הערובה הבטוחה שהוא נותן לבעליו בהכנסותיו, שתמיד כשהכנסותיו של ענף אחד לוקות מאיזו סבה שתהיה יכלות הן להתמלא מענף שני.

ב. אפשרות הנצול של כחות־העבודה הנתנים במשק מערב להתחלק במדה שוה בכל תקופות השנה ובכל עונות העבודה.

ג. התמעטות ההוצאות, המעמיסות במשק פלחה חד־גוני על הפלחה בלבד ומתחלקות במשק מערב על ענפים שונים וממילא התגברות הרוח הנקי.

לכל הנמוקים האלה יש בלי ספק טעם מכריע, כשהמשק מרכב בעיקרו מענפים שונים, שכל אחד מביא בשנים כתיקונן הכנסה הגונה, ורק כשאיזו פגעים מתרגשים על ענף אחד, יכל המשק לצאת בשלום בעזרת הענפים המכניסים שלא נגעו. אולם כשהענף העיקרי הוא ע"פ טבע הויתו מקור אכזב, אינו אלא ריחים על צוארו של בעל המשק. בפרק “מצב האכרות הכללי” עמדתי בפרט על שאלה זו וכתבתי: "מושבות הפלחה שלנו לא הצליחו לא מפני שהנטעים חסרים בהם, אלא מפני שהפלחה אינה פלחה. הרי ראש פנה, עקרון היו בעלות משק מעורב, ואף על פי כן הקופה היתה זמן רב תלויה מאחוריהן והנדיב לא יכל להשביעה. הן נמצאות במצב יותר רע ממשקי הנטעים החד־גונים. כי אף על פי שבמטעים בלבד אין לראות תמיד מקור פרנסה בטוח, אבל כשהם לבדם, אם מכניסים הם – מכניסים הם לעצמם, וכשאינם מכניסים – אינם נושאים, לכל הפחות, בעול זר. אולם משק של פלחה הקימת עם מטעים אינו ראוי כלל לשם משק מעורב; אלא הנהו "משק מטעים שיש לו סרח העודף המסבך אותו בהוצאות בלבד בדמות הפלחה'. להיפך יש משקי פלחה חד־גונים המכניסים, כפי שנראה להלן, ויש משקי פלחה עם מחלבה ועם נטעים המביאים רק הפסד.

כל זמן שיבולי הפלחה נמצאים בשפל המדרגה כמו בחלק מהחוות אין ענפים אחרים יכלים להגדיל את ההכנסות. אולם גם את ההוצאות אינם יכלים להמעיט. נצול כחות־העבודה וחלוקת־העבודה הישרה הם אפשרים רק במקום שהאדמה היא מגֻוָנה: כשהיא מכילה שטחים ידועים המסוגלים ע“פ המבנה הטבעי שלהם לנטעים, כמו בגדרה וחדרה, לדוגמא, ובמושבה הגרמנית וילהלמה. לפלחה מוקצה אדמת החומר הכבדה, ולנטעים – אדמת החול הקלה והמחלחלת. במצב כזה יכלים לנהוג חסכון בכחות העובדים. בעונת הגשמים כשאדמת הפלחה אינה נתנת להעבד, מעבירים את כחות העבודה למקצוע הנטעים, שבלעדיו היו אותם הכחות שובתים. אולם כל מיני הקומבנציות האלה מכזיבות, כשאדמת הנטעים היא ג”כ כבדה. אין הנטעים יכלים להיות נזונים מעודף הכחות, אלא נחוצים להם כחות מיוחדים; אינם יכלים לחיות מ“ברכת הפלחה” ע“פ הכלל “נר לאחד נר למאה”, אלא זקוקים הם ל”נר" מיוחד שלהם. כמעט בעונות שוות נחוצים כחות־העבודה של המשק לשני הענפים האלה. ובזמן שכל המכונה מוכרחה לשבות לרגלי הגשמים אין מי שיעסיקה. חכמת הבוכהלטריה מוצאת אמנם במקרים כאלה דרכים לפרוק משאות ידועים מהפלחה ולהטעינם על הנטיעות הצעירות. אולם למעשה נשארים ה“חורים” שרירים וקימים, אם גם ע“י אופרציות ידועות נשארים הם סמויים מן העין ה”בלתי מזוינת".

גם שטת־העבוד ה“אירופית” לא רק שאינה יכלה להתיר את המשק החקלאי הרך מכבליו, אלא, להיפך, עוד מסבכת ומסכנת אותו. ההכנסות, שיבולי רוב אדמות הפלחה שעברו לרשותנו מכניסות בשנים הראשונות, נמצאות כסתירה גמורה להוצאות הרבות הכרוכות בשטת העבודה המודרנית. כל מכונת העבודה הכבדה ובניני המשק הנאים, שבצלמם ובדמותם צרים אנו את צורת המשק, הם במקומם גידולי־קרקע, שממנה צמחו ובכחותיה הטבעיים גדלו, ולכן היא יכלה לשאת את משאם ולהחזיקם. האנבנטר והבנינים המסיביים לא ירדו פתאם כגשמי ברכה, אלא הם פרי עמל של דורות שאצרו אותם רבות בשנים, אחת היא אם בהיתר או באסור, אם בכחות היצירה של בעלי האחוזות הגדולות או בדרך הגזל והניצול, באותה האדמה שאליה הם מחוברים. אולם כאן הם גידולי־חוץ ולא פרי האדמה; בחוץ נגנז רכוש זה, ופה הוא רק מתבזבז; אין לרכוש זה שרשים באדמה המדלדלה ואין קשר אורגני ביניהם, ולכן אין בכחה לשאת את משאו. כי הלא רק חלק דל מהפחתות של האנבנטר שלנו שקול כנגד כל האנבנטר הערבי, ודמי החזקת זוג סוסים, העולה לסכום של 1500 פר' לשנה, מספיקים כדי מחיתה של משפחה פלחית לשנתים ויותר. ואם לפלח העובד אינה נותנת אלא לחם צר, מהיכן ימצאו לה לפתע פתאם מקורות שפע לספק צרכים גדולים כשלנו. “בהמת הכלאים” של שור וחמור הולמת את האדמה המדלדלה הנופלת בחלקנו, ולא סוסים אבירים ומכונות; הם יאים לה כמו רהיטים נאים ל“חושות” ערביות.

אנחנו איננו יכולים להשאיר לנו את צורת המשק של הפלח; כשם שאיננו יכולים להסתגל לבתי־החומר שהוא גר בהם. היהודי ה“תלוש” המתחבר לאדמה בשבירת רצון ידועה יוכל להיות לפרמר מודרני, אבל לא לפלח. איננו יכלים לותר על דרישותיו של אדם מן הישוב ולחיות חיי עוני, כי יותר מחיי עוני אינה נותנת הפלחה הפרימיטיבית, ואיננו יכלים להסתגל אפילו לזמן קצר לכלי העבודה הפרימיטיבים. הסתגלות זו היא נגד כל הפסיכה שלנו, ובשום שבירת רצון לא תוכל להקנות. אבל עלינו לשים לב כי לכל ה“חליפות והתמורות” האלה יש בשנים הראשונות רק ערך “כמותי” ולא איכותי. המכונה מוציאה הרבה עבודה, אבל אינה מגדילה את ההכנסות. וההכנסה הכוללת נשארת אחרי ככלות הכל – כפי שעמדתי על שאלה זו במקום אחר וכפי שהמספרים יראו לנו להלן – קבועה ועומדת על אותו הגובה של הכנסת משק פלח ערבי. כלי־העבודה המודרנים נעשים הכרחיים וכדאים בכל ההוצאות הנגררות אחריהם, כשכל צורת המשק מתחדשת, כשהאדמה מחליפה כח ומחדשת את נעוריה, כשעוברים למחזור־זרעים של מספא ולהחזקת מקנה, כשכל ענף וענף נושא את עצמו והמשק מתגון מענפים בריאים כאלה. מעבר כזה אינו נברא ע“פ הדבור. הוא דורש זמן, ויש לו תקופת־גידול שלו התלויה בתנאי המקום והכשרת האדמה. ו”בין־הזמנים" האלה הם תקופת המשבר של המשק, שבה הוא יוצא ממשק פלח פשוט ולמשק מתוקן לא בא. כי בהוצאותיו הרבות הוא עולה לאין סוף על משק הפלח ובהכנסותיו הוא יורד ויורד לפעמים. כי באין ברירה מחמת חסר ידים עובדות או מחמת הכספים שעבודות כאלה בולעות נזנחים כל הגידולים התלויים בעבודה אנטנסיבית של ידים שכורות. כי השמשם – הכרב היותר טוב – נדחק ממחזור־הזרעים ובמקומו, או שבאים כרבים פחותי ערך, או בכדי למלא את הלקויים מתחילים לזרוע חטה אחרי שעורה וכיוצא, וכל המשק נופל בתקופה זו אפילו באיכותו ממשק פלח פשוט.

ממשק הפלח הפרימיטיבי עד המשק המתקן והמשכיל רב הוא המרחק ומרובים הפגעים ויגעים המכשולים. עוברי דרכים כאלה, הוו זהירים אפוא במעשיכם ומתונים בצעדיכם! העבודה הכבדה, הנגררת אחרי משק מתחיל בדמות הרבה מכונות ובנינים מסיביים, ורבוי ענפיו, ושטת־העבוד הנהוגה, אינה סוללת את הדרך; אדרבה, היא רק סבך המכביד על ההליכה ומאפיל על בהירות המבט. כל התקונים והשכלולים המרכיבים את כל מכונת המשק הם דרגות־מעבר הכרחיות במהלך התפתחותו של כל משק ודרך גידולו, על תקופת־מעבר זו, המוכרחה לבלוע סכומים ידועים וליטול מקום בראש בדפציטים, אי־אפשר לדלג לגמרי, באשר היא נושאה בחובה את הגרעינים, שלכאורה נראים הם כנרקבים ונפסדים באדמה אבל מהם צץ וגדל המשק המתקן העתיד לעשות פירות: היא מכשירה את האדמה, את התנאים הרצויים, מתקינה חומר אנושי, בוראת מסורת חדשה במקום המסורת העתיקה, שבה אין המשק המודרני יכל להשתמש. אולם לא לפי הצער הוא השכר. והסכומים והכחות שתקופה זו בולעת אינם לפי גודל הערכין שהיא יוצרת. בסכומים יותר קטנים ובכחות יותר מעטים נוכל להגיע לתוצאות יותר חשובות אם נדע לצור את צורת המשק מתוך צרכי חיינו ולא מתוך שיטות שאולות מהחוץ. מעט בנינים, מעט ענפי־משק, מעט כלי־עבודה, אפילו מעט מיני גידולים; ויותר פשטות בצורת הסדור; ואחד אחד להנהיג ולשכלל כל ענף ולא להתחיל בכלם בבת־אחת, ולא להוציא את הישן המחובר לקרקע בשרשים עמוקים מפני החדש שהוא עדיין תלוש.

טובה ונעימה היא הנסיעה ברכבת המהירה ומובילה היא מהר את הנוסע למחוז חפצו. אבל במה דברים אמורים? – כשהדרך סלולה היטב וידי המכונן אמונות במלאכתו. אולם בדרכים מקולקלות קצת ועם מכונן מתחיל דורש בטחון החיים לנחות דרגא ולנסע ב“רכבת זוחלת”; ויש אשר טוב לנחות עוד דרגא ולותר אפילו על כח הקיטור ולהשתמש בכחות “בשר־ודם”. ובדרכים שהפרוץ מרובה בהן על העומד, כמו דרכי ישובנו החדשים, יש אשר גם בסוסים אבירים יכלים לשבר ראש אף קדקד, ומפלס־נתיבות ראשונים ומקרבים אל התכלית הנרצה, בצעדים אטים אמנם, אבל בטוחים, הם – דוקא כחות בשר ודם תשושים בדמות – “סוסת ר' מנדלי” ו“בהמת הכלאים” של הפלח המקומי,..

*

הדברים האלה כבר נאמרו ברובם מכותב הטורים האלה, במקום אחר, והיו מכונים בשעתם כלפי משקי אכרינו. לא רק בחוות, כי אם גם שם לא הכל חלק. ההפסדים אינם בולטים בהם כל־כך כמו במשקי החוות, מפני שבאחרונים, אם נשתמש “בלשון מליצה, “הבור” מוכרח תמיד להתמלא מחוליה אחת, ולכן הוא קורע את העין; במשקים אחרים מתמלא הוא מחוליות שונות: ממוסדים ישובים, מכיסו של האכר, מעזרות צדדיות, ולכן מתעלם הוא בחלקו מן העין. אעפ”כ יש גם הבדל מוחשי בין ההפסדים הללו, ולא רק הבדל למראית עין. כי " אינו דומה סוף סוף “בית־הבליעה” של משק האכר לשל המשק הגדול; גודל גופו וכבדו מכשיר אותו באופן מיוחד להיות “בית־קבול” להרבה מיני פגעים ופורעניות, שהמשק הקטן יצא מהם בשלום; במקום שהחץ מחטיא את המטרה, כשהוא מכוון כלפי גוף קטן עדיין פוגע הוא באחד מאברי הגוף הגדול; ולכן אפשר לקבוע את הכלל: התקלות המרובות, שבהן נפגע כל משק מתחיל, הולכות וגדלות בד בבד עם גדלו והיקפו; ולכן תקופת־המעבר הנזכרת, שהיא תקופת־משבר ידועה למשק מתחיל, מסבכת עוד יותר את המשק הגדול, שבלאו הכי הוא די מסובך ואינו לפי שעור קומה שלנו, ודורשת כחות מיוחדים, זהירות יתרה ודרכים חדשות. כי תקופה זו מהפכת בהרבה והרבה בחינות במשקים הגדולים שטחים רחבי־ידים לשדות נסיון; ותנאי ראשון בשדות־נסיון, אפילו כשלא נקבעו מתחילת בריתן אלא לתכלית זו, הוא – צמצום השטח! ומשק שאינו יכל ללכת בעקבות המסורת המקומית מחמת החדושים בכלי־העבודה שהוא מכניס, הדורשים ממילא גם חדושים בשטות העבודה, ודרך סלולה עדיין אין לו, נהפך הוא עוד לשדות נסיון בלי שטה ובלי סדר, ומוכרח הוא לגשש באפלה זמן ידוע ואם “הגשוש” הוא כבר גזרה מן השמים שאי אפשר להפטר הימנו, הוא יותר נוח, יותר בטוח, עולה יותר בזול ומוביל יותר לתכלית הנרצה בשטח מצומצם כמו במשק זעיר, מאשר בשטחים רחבי־ידים כמו במשקי חוות… 

ג. הַמֶּשֶק הַמַּתְחִיל הַמְגוּוָן    🔗

1. הפלחה.

בפרק הקודם הראנו על שורת גורמים ההוגים את משקי החוות ממסלולם. השאלה עומדת לפנינו באיזו מדה משתתף כל אחד מהם ומי נוטל חלק בראש.

בכדי למצוא את המפתח לפתרון שאלה זו ננסה לנתח את ההכנסות וההוצאות לסוגיהן השונים ולעמוד על מדרגת היחס שיש ביניהן ובין יתר המשפיעים על מהלך המשק והתפתחותו.

מקור ההכנסה העיקרי בחוות שלפנינו הוא הפלחה. נעביר לעינינו את עצם ההכנסות של המקור הזה, מבלי להביא אותו בקשר עם ההוצאות החלות עליו. אנחנו נתאר לנו משק בהוצאות היותר מינימליות, ונראה מה יש לנו לצפות אפילו מטיפוס משק כזה.

נקח נא לדוגמא יבולי חוה א' משנות תרע“ב–תרע”ו שהנני מצרף בזה בטבלא ג. בלי חשבונות יתרים, כשמעיפים רק עין על ההכנסות הדלות הרשומות בה מוכרחים לבוא להחלטה, כי משק כזה נידון מתחלת בריתו לדיפיציטים גדולים במשך תקופת שנים ידועה וכי אין בכחם של הכנסות אלה אפילו לכסות את הוצאות העיבוד בלבד.

נקח לנו לנקודת־מוצא הקטר אחד וננסה לעשות חשבון כמה עולה העיבוד של הקטר, כשנניח ביסוד מדרגת אינטנסיביות היותר גדולה בעבודת הבהמות ובעבודת האנשים, ונקציב לעבודות האלה השכר היותר מינימלי.

למעלה מכמות העבודה הרשומה בטבלא הבאה (טבלא ב.) אי אפשר לפי תנאי האדמה הנעבדה, להוציא ביום בהתאמצות הכחות היותר גדולה.

טבלא ב. דוגמא של שטת־עבודה בהתאזרות הכחות היותר אפשרית בתנאים הנתונים ובהוצאות היותר קטנות

ההוצאות החלות על הקטר	עבודות יום אחד			דגן			פול			חמצה			שמשם
	הק.	סוס	איש		פר'			פר'			פר'			פר'
א. העבוד. הפכת הקלחים בחד־מגרופית בעומק 10–15 סנ.	0.4	2	1-2		20	–		20	–		20	–		20	–
חרישה בחד מגרופית לפני זריעת החטה והפול ופעמים בדו־מגרפית לפני החומצה והשמשם	0.8 1	2	1		10	–		10	–		20	–		29	–
קלטור לפני זריעת השמשם	2	2	1		–	–		–	–		–	–		4	–
שדוד. בכרב פעמים לפני הזריעה ואחת אחריה	1.5	2	1		6	36		6	36		8	48		2	55
ב. זבול. 40 אחוזים למאה	–	–	–		–	–		48	48		–	–		–	–
ג. זריעה וטפול. זריעה במזרעה טורית	3	3-2	3-2		4	–		4	–		4	–		4	–
שדוד קל אחרי הזריעה ופעמים בזמן הצמיחה	3	1	1		4	–		4	–		4	–		4	–
קלטור כפול חצי השטח פעמים. בשמשם ובחומצה כל השטח	1.5	2	1		–	–		8	–		8	–		8	–
הרעלת עכברים	0.5	–	1		4	–		4	–		–	–		–	–
עשוב	1	–	5		10	22		–	20		10	26		20	36
ד. קצירה והובלה. דגן במאלמת, חומצה ושמשם תלישה	3	4	3		5	–		5	–		25	–		40	–
גבוב	3	–	1		1	–		4	–		1	–		–	–
סדור ערמה מיבול של	0.5	–	1		0.5	–		–	–		–	–		–	–
הובלת 5 עגלות ביום מיבול של	2	2	2		4	–		19	–		7	–		7	–
עוזר	–	–	–		3	–		9	–		–	–		–	–
חוטי אלום	–	–	–		3	16.5		–	37		–	33		–	47
ה. דישה. דגן במכונה (גדולי כרב בלוח דישה)	6	–	9		9	–		20	–		8	–		10	–
הובלה למחסן יבול של יום דישה בחטה	–	0.5	1		1	10		15	35		1	9		1	11
ו. זרעים	–	–	–		20	20		24	24		13	13		2	2
בס"ה						104.5			200			129			150