ומבחר מחזות מפורסמים

גְּרִילְפַּרְצֶר – היהודיה “מטולדו”

אַיסְכִילוֹס – פּרוֹמֵתֶּאוּס הכבול

 

פתח דבר    🔗

"השמים מספרים כבוד אל, ומעשה

ידיו מגיד הרקיע" (תהלים י"ט). "כל

הנשמה תהלל יה" (תהלים ק"ג).

האדם הקדמון צעק, כּרכּר ופיזז כשנתחלחל, הופתע או נתמלא שמחה. מאז נהפך האדם הנֶיאַנְדֶרטַלִי¹ והיה להוֹמוֹ־סאַפְּיֶנְס², נתעורר בנפשו הרצון להביע את רחשי לבו במלים. בהמשך התקופות היו המלים לתפילות הודיה, מִשאלה, קִינה וחרטה. משיצא האדם ממערתו, חדל מלהיות טְרוֹגְלוֹדִיט³. הצייד היה לרועה צאן ולעובד אדמה, וכדי להסדיר את תנאי העבודה הקשים נזדקק יותר ויותר לזולת, לחברה, והחל לערוך טקסי תפילה בצוותא. אדם־הרוח בשעת הטקסים היה הכוֹהן, כלומר, אדם־הרוח הקדמון, שהיה ממלֵל את תפילתו. הקהל היה מקשיב בחרדה ובענווה ועונה אחריו בפסוק קצר, או במלה אחת: אמן. כך נוצר הדו־שיח הראשון.

בהמשך הזמן התפתחו הטקסים והשתכללו והיו לחגיגות גדולות, בהן התרומם האנוש מעל האדמה, מעל החומר, נתמלא כיסוּפים לסוד ההווייה, ולא הסתפק בד' אמותיו, אלא ערג על האין־סוף והנצח והיה לאיש הרוח והחזון. בלב כל אדם מהבהב או בוער ניצוץ העֵירגון לנער מחוֹצנוֹ את אבק־החולין, להתנשא ולהתעלות על הספירות הגבוהות. בלב כל אדם מהבהב או בוער ניצוץ ליצור, לחבוק זרועות עולם ולהידמות לאלוהים. אולם אותו ניצוץ מונח ברמץ רב ואינו יכול להתלקח וליהפך ללפיד ולמאור. אך אירע ואחד מני רבבות זכה ולבו נוקה מהרמץ, נזדכך וניטהר, והניצוץ היה לאבוקה בוערת. אז ינהו אליו כל אותם הלבבות שבהם מהבהב הניצוץ, יתחממו ויוארו לאור האבוקה הגדולה. כך קמו לעולם אנשי הרוח: המשורר, הצייר, הנביא, החכם, הסופר וכו'. בכוח האבוקה הגדולה יצר המשורר את הרעיונות והלבישם מלים ודובב לבות ההמונים; הוא זעק את זעקתם, מחה את מחאתם, הביע את חדוותם, ביטא את הודייתם בתמונות נהדרות, שעטו מעטה הצלילים של המלה ושל הנעימה, של הניב ושל הלחן, וכל העולם נתמלא שירה וזימרה, תפילה והלל ליקום ולבוראו.

הבה ונספר על שירת העמים, על רחשיהם ורעיונותיהם, כפי שנתבטאו בצורת הדו־שיח, הדראמה⁴, הטראגדיה⁵ והקומדיה⁶.

הדראמה וסוגיה ותת־סוגיה השונים    🔗

האדם תלוי בכל ישותו ומעשיו במקום ובזמן (סְפַּצְיוֹ וטֶמְפּוֹ בלשון הפילוסוֹפִים). ברם כדי לחוש בחושיו את המקום, על האדם לעבור בו ממש. מהלידה ועד למוות עוברות כשבעים שנה, ואין בכוחה של שום בריה לקרב את העתיד או להשיב את התמול. כך בחיים המציאותיים, אך לא כן בדראמה. בדראמה מושלים הדִמיון והאשליה שלטון בלי מצרים: המחזאי הוא רַב־מָג המתגבר על המקום וגומע מרחקים, מקפץ על הרים וגבעות ומגשר בהבל פיו על תהומות פעוּרִים; מתגבר על הזמן, ואלף שנים בעיניו כיום אחד. על הבמה, שהיא רק דוכן מורם המבדיל בין הנפשות (השחקנים) הפועלות עליה ובין הצופים היושבים מסביב לה, או לפניה, עלולה להתגולל לנגד עיני הצופים עלילה רבת־פעלים, המשתרעת על כל ששת חלקי־תבל, ממש מסוף העולם ועד סופו, ומִקַדמת־דנָא ועד ההוֹוֶה, וכל אלה תוך שעות ספורות. אם השחקנים מחוננים בכשרון ציבוע, עיצוב וביצוע, אם בנפשם יוֹקד ניצוץ של רצון היצִירה, אז יצודו בקלות מופלאה נפשות הצופים ברשת האשליה, והם יסתכלו בלהט וחשק בנעשה על הבמה, אף יאזינו ברטט ובהתלהבות לנאמר מפי השחקנים ויאמינו לכל האירועים והרעיונות שיצר המשורר – המחזאי ושָם אותם בפי הנפשות הפועלות על הבמה. יתר על כן: הקהל יזדעזע ויחרד וייבהל מפני המאורעות העצובים, ומאידך ירעיש וירעיד צחוקו את האוויר, או את אמות־הסיפּים של בית־המשחק, בראותו על הבמה דמוּיוֹת ומעשים עליזים, יוצאי דוֹפן, עקומים ומנוגדים לחוקי הטבע⁷ המבדחים את דעת הבריות.

בדראמָה – העיקר הוא הריכוז. היוונים יכולים לזקוף לזכותם שהיו הראשונים שפיתחו את הדראמה והעמידוה על מדרגה גבוהה מאד. מחזאי־יוון, אם כי ידעו את סוד ההתגברות על המקום והזמן הנעוץ בחיזיון המוצג על הבמה, דרשו את אחדות העלילה (כלומר: העלילה צריכה להיסוֹב על ציר־ענין אחד בלבד) – את אחדות הזמן, היינו: האֵירוּעִים שעל הבמה מתרחשים רק תוך עשרים וארבע שעות; – ואת אחדות המקום: הכל צריך להתרחש במקום אחד⁸.

הדראמה מורכבת ממערכוֹת⁹ וכל מערכה – מִסְצֵינות (תמוּנוֹת). ביוון היו רווחים שני סוגי דראמה: הטראגדיה והקומדיה (ראה לעיל). ואילו בהמשך הזמן נוצרו תַת־סוגִים שונים: הדראמה כמחזה סתם, הטְרַאגִיקוֹמֶדְיָה, המֶלוֹדְרָמָה, הפָרְסָה, הווֹדֶוִיל, הקומֶדְיָה־דֶלאַרְטֶה, הבּוּרְלֶסְקָה, הפּוֹסָה, (שְוַואנְק – בגרמנית), האוֹפֵּירָה, האוֹפֶּרֶטָה.

בזמן המודרני נוספו תת־סוגים: המחזה המוסיקאלי, הרֶביוֹ־המוסיקאלי (MUSICAL SHOW ) והבַּלֶט.

הטראגדיה היוונית

לפי אַרִיסְטוֹטֶלֶס שישה הם יסודות הטראגדיה: 1. היסוד העלילתי, 2. המידות (היסוד המוסרי), 3. הרעיון (היסוד ההגיוני), 4. הסצינה, 5. סגנון הדיבור הלשוני, 6. המנגינה.

בטראגדיה לוחם הגיבור בפגעי החיים, הטבע, הגורל, הסביבה והנסיבּוֹת, עד שהם יכולים לו, והוא נופל קרבן להם, (“אֶדִיפּוּס המלך”).

הקומדיה היוונית

גם בקומדיה מראה לנו המחזאי את האדם במלחמתו בפגעי החיים, אך אינו מעלה אותם בצבעים פַּתֵטִיִים, אכזריים וזוועתיִים, אלא חושף את קוויהם המגוחכים הבלתי־טבעיים, המגמגמים והצולעים של הגיבורים (תחת הצעידה הזקופה והגבורתית שבטראגדיה). בקומדיה אין הגיבור נופל שדוד לאירועים, אלא מעורר צחוק במאבקיו חסרי האונים.

הדראמה הרגילה – SPECTACLE-PLAY – SCHAUSPIEL

בדראמה הרגילה המתגוללת לפנינו עלילה פשוטה, או מסובכת, שנושאיה הם יומיומיים, אנושיים, לאומיים ורעיוניים, (הדראמוֹת של אִיבְּסֶן).

המלודראמה

במלודראמה משמשות החדווה והעצבות כמעט בערבוביה, והאירועים ותיאורי־הנפש שבה מתוארים בהגזמה.

הפארסה, הוודויל, הפּוסה והבורלסקה

בסוגים אלה אין המחזאי כבול לחוקי ההגיון והפסיכולוגיה. כל הסממנים מותרים: העיקר שהם משמשים אמצעים למטרה אחת: לשעשוּע ולבידוּר.

הקומדיה־דלארטה

מהמאה השש־עשרה עד השמונה־עשרה היתה רווחת באיטליה הנטייה להציג על הבמה מחזות קלִים באִימְפְּרוֹבִיזַצְיָה¹⁰, שנקראו בשם קומדיה־דלארטה או קומדיה אַלְאִימְפְּרוּבִיזוֹ. בקומדיה־דלארטה היו טיפוסים שאופיים נקבע מראש: אַרְלֶקִינוֹ (מִבַּרְגמוֹ, בנֵאַפוֹלִי קראו לו פּוּלְצִ’ינֶלו, ומאוחר יותר – פְּיֶירוֹ – בצרפת) – המשרת קל־הדעת והמבדח; דוֹטוֹרֶה (מבּוֹלוֹנְיָה, שנקרא גם גְרַטְיָאנוֹ) – הקפדן האוהב לפטפט ולהתייהר בדברי מדע; קַאפִּיטַאנוֹ־סְקַרַטוּצ’וֹ (כנראה צאצא של מִילֶס גְלוֹרִיוֹסוּס הרומי) – הקַפִּיטַן המתרברב וסופג מכות; פַּנְטַלוֹנֶה – האב בעל הלב הטוב שמוצאו לרוב מוֶנֶצְיָה; טַרְטַגְלִיָה – המגמגם, גְלֶסוֹמִינוֹ – מרומא – הטרזן; בֶּלְטְרַמָה ממִילָנוֹ – העיקש; בְּרִיגֶלָה – הנוכל; גִ’יאַנְגוּר, גוּלוּ סְקוֹרֶלוֹ מִקַלַבְּרִיָה – הפרחחים; סְקַפִּינוֹ – המשרת הרגיל; קוֹלוֹמְבִּינָה – אהובת ארלקינו, פְּיֶירֶט (בצרפת).

האופירה

האופירה היא מחזה מוּלחן. זמרים, זמרות ומקהלה שרים על הבמה את דברי המחזאי, והתזמורת מלווה את שירתם. סוג זה הופיע לראשונה בשנת 1554 (האופירה “דַפְנָה” מאת פֶּרִי). בהמשך הזמן התפתח סוג זה וקמו קומפוזיטורים גדולים (מוֹצַארט, בֶּטְהוֹבֶן, רוֹסִינִי, בֶּרְלִיוֹז, וֶרְדִי וכו') ויצרו את האופירה הגדולה, את האופירה־בּוּפוֹ¹¹) (דוֹנִיצֶטִי, רוֹסִינִי), ואת הדראמה המוסיקאלית (ריכַארְד וַגְנֶר).

האוֹפירטה

האופירטה, שפירושה – האופירה הקטנה, התפתחה בעיקר בוינה (יוֹהַאן שְטְרַאוּס), והיא – לפעמים מֶלוֹדרַאמָה או פַארְסָה מוּלְחֶנֶת, שמנגינותיה, האריות¹² והפזמונות שלה, קלים מאד.

המחזה המוסיקאלי

מחזה קל שמשולבים בו שירים ופזמונות. סוג זה טוּפח בעיקר באמריקה. בגרמניה נקרא סוג זה – SINGSPIEL, כלומר משחק־זמרה, ובספרד – זַרְזוּאֶלָה.

מבנה הטראגדיה לפי אֲרִיסְטוֹטֶלֶס¹³

המחזה מורכב מפְּרוֹלוֹגוֹס (הפותח); פָּרוֹדוֹס (הכניסה של המקהלה); אֶפִּיזוֹדְיוֹן (עלילה דרמאטית, שאחרי כל פעולה בה הופיעה המקהלה ודקלמה שיר (סְטַסִימוֹן), והאֶכְּסוֹדוֹס (אחרי ההופעה האחרונה של המקהלה – סטאסימון – באה היציאה – אכּסודוס – או הגמר). לפרקים נגמרה הדראמה על־ידי פעולה מלאכותית, מעין פתרון כפוי שנקרא: דֵיאוּס־אֶכְּס־מַכִינָה – DEUS-EX-MACHINA – האל מתוך המכונה¹⁴. מימי פֶּרִיקְלֶס¹⁵ ואילך היתה הכניסה להצגות חפשית לכל הקהל.

לפי אריסטוטלס¹⁶, תפקידה של הטראגדיה היא הַקַתַּרזִיס, כלומר: הזדככוּת נפש־הצופה באמצעות היראה והרחמים. הקאתארזיס נחלקת לדֶזִיס (הקשירה) וללִיזוֹס (ההתרה).

ניצני חזיוֹן ראשונים במצריים.    🔗

האֶגִיפְּטוֹלוֹגִים¹⁷, כגון שַמְפּוֹלְיוֹן, מַסְפֶּרוֹ, אֶרְמַן, פֶּטְרִי ואחרים העלו, כי במצריים העתיקה עמד ערש התֵּיאַטְרוֹן ולא ביוון, כפי שהיה מקובל עד לפני זמן לא רב. בימי אִיקְהֶרְנוֹפְרֶט (1868 לפנה"ס) כבר רשמו עדי שמיעה וראיה, כי הוצג חזיון לכבוד אוֹזיריס¹⁸ בשם “חזיוֹן אֲבִדוֹס”¹⁹ או “חזיון אוֹזיריס” (OSIRIS-PASSION), החזיון עצמו לא נמצא.

החזיונות הנקובים למטה נמצאו בשלמותם: חמישים וחמש שירות; הַפִּירַאמִידוֹת; כמה חזיונות לחגיגות ההכתרה; חֶב סָדְס (יוֹבל ההכתרה); משחקי פַּסְיוֹן²⁰; משחק־רפואי. כל השירות האלה הן, לפי חקירת האגיפטולוגים, מלפני כארבעת אלפים שנה.

בשירות־הפיראמידות מתוארות פרשת עליית נשמת המת לכוכבים. החזיון “מוף” (MEMPHIS – 3100 לפנה"ס) הוא שיר תהילה לאל פְּטָה. בשנת 440 לפנה"ס מצא ההיסטוריון של מצריים, היווני הֵרוֹדוֹטוֹס, שני חזיונות דתיים. החזיון הדתי הוצג ברוב פאר על ידי הכוֹהנים, שהיו גרים בסביבת הפיראמידות. מאז התפשט האִיסְלַם במזרח הקרוב (המאה השביעית), האוסר עשיית כל פסל וכל תמונה, לא התפתחה שם סִפרוּת דראמטית.

במצריים החדשה יש מחזאִים וקרייני תֵּיאַטְראוֹת, אך נטולים הם???²¹ ספרותי ותרבותי.

סִין    🔗

לפי המסורת הסִינִית היו הסינים תופשי כִּנוֹר ועוּגָב משנת 5400 לפני הספירה, כלומר: לפני למעלה משבעת־אלפים שנה.

בימי שושלת הַסִיָה (2205 – 1796 לפנה"ס) ערכו הסינים טְקָסִים מלוּוִים מחוֹלוֹת. בימי שושלת שַנְג (1122–1166 לפנה"ס) נהפכו הטקסים והיו לפוּלְחָנִים, לחגִיגוֹת הודָיָה לאלוֹהוֹת על תיתם את הגשם ואת יבול השדה בעיתם. ידוע כי הטקסים הפולחניים נערכו על בָּמָה.

מתקופת שושלת צ’וּ (1122–755 לפנה"ס) ידועות הצגות הקדושות – שֶן־הַסִי – שצורת מחזות להן.

מסופר כי הקיסר צִ’ין־שִי־הוּאַנְג־טִי (259–210 לפנה"ס) העסיק כאלף שחקנים בארמונו המפואר “אַה־פַּאנְג”. לדרגה אמנותית גבוהה מאד הגיע התיאטרון הסיני בימי הקיסר מִינְג־הוּאַנְג משושלת טַאנְג (המאה השמינית). הקיסר עצמו היה מנהלו של בית ספר גבוה לשחקנים שנקרא בשם: “הצעירים מִגן האגסים”, והוא היה לפַּאטְרוֹן (אב) הקדוֹש של אנשי התיאטרון.

השפעת הבּוּדַהִיזְם²², קוֹנְפוּצְיוּנִיזם²³ וטָאוֹאִיזְם²⁴ מורגשת במחזות הסיניים. המחזות הבּוּדִיסְטִיִים הם חדוּרי דמיוֹן, הוּמוֹר של חיי הרוחות והאֱלוֹהות. המחזות הקונפוציוניסטִיים מלאי הערצה לאבות – ורחמים לבני המשפחה. המחזות הטאואיסטיים ספוגי אמונה, תפלה והערצת הרוחות. בשפה הסינית אין מוּנח לדראמה; המלה “הַסי” פירושה: “לבדח”. הדראמה העתיקה – פוּן־פַן־הַסִי – מתארת את חיי הצבא. האזרחים הסינים אינם מבחינים בין טראגדיה לקומדיה. תחת זאת הם מבדילים בין “וֶן” (דראמה מחיים אזרחיים) לבין “ווּ” (דראמה מחיים צבאיים).

בימי שושלת סוּנְג (960–1127) חוברו 280 מחזות. בתקופת שושלת צִ’ין (1115–1234) נוצרו 690 יצירות. כל אלו נכתבו בשפת סין הקלאסית, הקשה ביותר, והמובנת לאצילים ולמַאנְדָרִינִים בלבד.

המוֹנְגוֹלִים, בראשותו של קוּבְּלַאי כַּהְן, פלשו לסין ושמו קץ לשלטון שושלת יוּאַן (1260–1368). בניגוד לקיסרי סין שהיו מעריצים חכמים ומשוררים והיו מעניקים להם מכל טוב, לא היו המושלים המונגולים מוקירים ביותר יוצרים רוחניים, ואלה היו יוצרים לא בהשפעת המושלים, אלא ביטאו את רגשותיהם הם באופן עצמאי לחלוטין. במשך תשעים שנה חוברו 535 מחזות. נציין בזה את המפורסמים ביותר שבהם: “הַסִי־הַסִיאַנְג־צִ’י” (הרוֹמַאנְס²⁵ של החדר המערבי) ו“צָ’אוּ מִי הַסִיאַנְג” (תככיה של רִיבָה).

המחזאים המפורסמים ביותר של אותה תקופה היו קוּאַן־הַן צִ’ינְג, שיצר כשלושים מחזות; קָאוֹ־וֶן־שְיוּ – חיבר שלושים מחזות; צִ’ינְג־טֶה־הִיוּ – שמונה עשר; פַי־יַן־פוּ – חמישה עשר; ומַה־צִ’י־יוּאַן שמספר חיבוריו אינו ידוע.

בימי שושלת מִינְג (1368–1644) נוצרו כ־140 מחזות שהוצגו והלהיבו את הצופים. המחזאים המפורסמים ביותר של אותה תקופה היו קָאוֹ־טְסֶה־צֶ’נְג, טַנְג־הַסִין־טְסו ווּ־שִי־צ’וּ. בימי שושלת מַנְצ’וּ (1644–1912) חוברו 246 מחזות, והמחזאים הגדולים שבאותה תקופה היו: קוּנְג־יוּן־טִינְג, הוּנְג פַנְג־סְסוּ, צִ’יאַנְג, שִיצ’וּאַן ולִי־יוּ (1672). האחרון כתב 15 מחזות ונחשב כמחזאי המודרני ביותר של סין.

עד לפני כשמונים שנה היו גיבורי המחזה הסיני רוּחוֹת ודמוּיות אגדיות. העלילה היתה רחוקה מהחיים ומההווי. בשנות השבעים והשמונים של המאה התשע־עשרה נוצר במחוז הוּפַּי, שבמרכז סין, סוג חדש של מחזה. אסכּוֹלָה זו ידועה בשם פִי־הוּאַנְג והיא מייצגת את הדראמה הסינית של ימינו אנו. האסכולה החדשה יצרה, בניגוד לאסכולות הישנות, את הדראמה שהֶעלתה על קרשי הבמה דמויות מן החיים. לאשה ניתן החלק הארי של העלילה (טַן), אך היא הוצגה על ידי גבר, שכן עמדה השחקנית בימים ההם על דרגת היצאנית. עד למהפכה הקוֹמוּנִיסְטִית בסין לא נראתה האשה על שום במה חשובה.

התפקידים החשובים שבמחזה נקראים שֶנְג, ואילו איש התככים (האִינְטְרִיגַנְט) נקרא צִ’ינְג ופניו צבועים. גם לצ’וּ, הוא המוּקְיוֹן, שחוטמו צבוע בצבע לבן, תפקיד חשוב במחזה הסיני. התזמורת, שמקומה מול הקהל, מורכבת מארבעה עד שמונה נגנים. המנצח הוא המתופף, הטַן־פִי־קוּ (מין תוף), והוא הקובע את הקצב. יתר כלי הנגינה הם: חלילים, גונגים²⁶, תופים, פְלַגַ’אוֹלַטִים²⁷, וכינורות בני שני מיתרים. אף כי הכלים נראים פרימיטיביים, והנגינה אינה ערבה לחלוטין לאוזן איש התרבות המערבית, נחוץ אימון רב, כדי לשלוט בהם שליטה גמורה. הקהל הסיני, היושב לפרקים שעות ארוכות בתיאטרון, מעשן, אוכל, שותה, נאנח, יורק, מתעטש ומשתעל כאוות נפשו בשעת ההצגה. הוא למרות זאת קהל אסיר תודה, מקשיב, מזדעזע, שמח ומתעצב ועוקב בהתלהבות אחרי הנעשה על הבמה וצועק “הַאוֹ”, שפירושו טוב. אך יש והוא מוחה, שורק ורוקע ברגליו, כשהשחקן שוגה או אינו ממלא את תפקידו כראוי. השחקן הסיני אינו נזקק לתפאוּרוֹת והוא מסתפק ברמזים: שוט המוחזק ביד ימין מסמל עלייה; הליכה מסביב לבמה פירושה טיול; שחקן הנשען על עמוד מביע בזה, כי הוא מתחבא וכו'. תנועותיו של השחקן הסיני בשעת דיבורו, זימרתו וריקודו, מחושבים לכל פרטי פרטיהם, ולפרקים עוברות שנים, עד שהוא לומד ונהפך למומחה לשביעת רצונם של המבקרים.

התיאטרון הסיני השפיע השפעה כלשהי על התיאטרון היפאני ואף על הרוּסִי. וַאכְטַאנְגוֹב²⁸, תלמידו של סְטָנִיסְלַאבְסְקִי²⁹ הגדול, למד הרבה מהסינים משבא לביים את המחזה “טוּרַאנְדוֹט”³⁰ לקַארְלוֹ גוֹצִי. כיום נמצאת סין תחת השפעתה של רוּסִיָה, והתיאטרון ילך ויתקרב לצורה המקובלת במערב אירופה. אך מובן מאליו, שאחרי שלטון של אלפי שנים, לא ייעלם סגנון התיאטרון הסיני העתיק בבת אחת, ועדיין מושל הוא בכיפה. אולם מה שלא יעשה השכל, יעשה הזמן, והמזיגה, של המזרח והמערב, תבוא בהמשך הזמן.

קוֹרֵיאָה    🔗

גם בקוריאה, כמו בכל אתר ואתר, יש לחפש את מקורות הדראמה בטקסים פולחניים. קיימת יצירה מימי שושלת (תקופה עתיקה מאד), שהוֹחייתָה ושמה “סוּהְקִיאוֹנְגְקוֹק”; היא מוצגת עוד כיום. צורת הדראמה מאותה תקופה פרימיטיבית מאד: שחקן אחד קורא את המוֹנוֹלוֹג בליווי מוסיקה דלה. גם בית־ההצגה פשוט; מעין סככה עם ספסלים אחדים.

בימי המלך סֶיוֹנְג (המאה החמש־עשרה) התפתח התיאטרון; נבנה לו בית־מידות והנגנים ניגנו על כלים שונים, בדומה לכלי התזמורת הסינית (ראה סין).

חצי־האי קוריאה הוא ארץ השוכנת בין סין ויפאן, ומאז ומתמיד היתה קוריאה מטרה שאליה קלעו שתי הקיסרויות הגדולות; וכמובן שבכובשן את קוריאה חדרו תרבויותיהן אליה והשפיעו עליה השפעה רבה. אולם יחד עם זה ידעה קוריאה לשמור במידה מסויימת על עצמאותה התרבותית.

גם בשטח התיאטרון קמו לקוריאה יוצרים שיצירותיהם מקוריות בהחלט. במאה החמש־עשרה חיברו שני נזירים סיפורים, שהומחזו, והם מוצגים עוד כיום: קַזַן חיבר “הרפתקאותיו של הוֹנְג” וְהַה־יוֹנג יצר את הסיפור: “הרפתקאותיו של קִיאוֹנְג אוֹפּ”. סיפורו של קאזאן מגולל לפנינו פרשת קִיל־דוֹנְג, בנה של פילגשו של ראש הממשלה, הנרדף על צווארו על ידי אשתו הראשונה־במעלה של אביו, שכן קיל־דונג הוא ילד יפה וחכם ואהוב על אביו, המעדיפו על שני בניו שילדה לו אשתו. קיל־דונג יוצא לדרך ומצליח במעשיו, אך מתאכזב מהעולם המלא תככים ומזימות, מרמה ושקר. בדרך מסעותיו מצטרף הוא אל חבר גנבים ופושעים ומתמנה למנהיגם. (פרק זה מזכיר לנו את קַארְל מוֹר מ“השודדים” מאת פְרִידְרִיך פוֹן שִילֶר³¹ ואת רוּבִּין הוּד האנגלי(.

קִיל־דונג מאלץ את אביו, להכיר בו כבן לֶגִיטִימִי³² ולהעניק לו כל הזכויות, כלבני אשתו הראשונה־במעלה. הוא ממשיך בנדודיו ונתקל בפראי־אדם שתפסו נערה יפהפיה. הוא מצילה מידיהם, חומדה ונושאה לאשה. קִיל־דונג זוכה לגדל את בניו בכבוד, ואמו שהושפלה על ידי המלך, שבעת נחת מבנה ומנכדיה.

יִי מוֹנְדְז’וֹנְג (המאה השמונה־עשרה) חיבר סיפור בשם “הצפרדעים”, שהומחז ומוצג בהצלחה רבה.

“הסיפור על חומת הצפון הארוכה”, היצירה המפארת את קוריאה העתיקה, שהשתרעה מהים הצהוב עד הים היפאני, מוצגת על במות קוריאה ומעוררת התלהבות עצומה.

לִי קִיאוּהִיאוּנג (המאה השש־עשרה), הסופר המפורסם ביותר, ש“צ’וּנְיהְינְגְצ’וֹן” (סיפורו של צ’וֹנְגְ קאזאן) שלו הומחז ומוצג על כל במות קוריאה. כדאי לציין שסופר זה כתב את יצירתו בשפה הקורֵיאָנִית בניגוד ליתר סִפְרֵי המופת שנכתבו בלשון הסינית.

בקוריאה קוראים להצגה קוּק, לקומדיה – הִיקוּק ולטראגדיה – פִקוּק.

הוֹדוּ    🔗

ארץ הודו רחבת הידיים, ארץ דת בְּרַהמָה³³ ובּוּדְהָה³⁴, ארץ העוֹשר הזוֹהַר של המַהַרַגִ’ים³⁵ והעשירים, והעוני המאוּס של המוני העם, ארץ הקסמים והמיסתורין, שימשה מאז ומעולם כר נרחב לשירה ולחיזיון. המחזור בן אלף ההימנונים, הנקרא רִינְג־וֶדָה, הוא משנת 1500 (לפנה"ס). הדראמה ההודית מבוססת על יסודות מִיתוֹלוֹגִיִים³⁶, על חיי האֵלִים – וִישְנוּ, בְּרַהמָה וּקְרִישְנָה. עלילתה אינה מסובכת, והיא מורכבת מפַּאנְטוֹמִימָה³⁷, מוסיקה, שירה ומחולות. שפת הדראמה בהירה וכתובה בפרוזה או בחרוזים.

קיימים חמש מאות מחזות בסַאנְסְקְרִיט³⁸, כמאה בטָמִיל ואחרים בשפות הוֹדִיוֹת אחרות. את תולדות המחזה ההודי נחלק לחמש תקופות: א) התקופה האֶפִּית³⁹; ב) התקופה הקְלַאסִית; ג( התקופה שאחרי התקופה הקְלַאסִית; ד) תקופת השְקִיעָה; ה) התקופה המודרנית.

א) התקופה האפית (500 לפנה“ס עד 320 אחה”ס): בתקופה זו נוצרו שתי הפואימות הגדולות “מַהַבְּהַרַטָה” וְ“רַמַנִיָה”. כשם שה“אִילְיָדָה” וְה“אוֹדִיסֵאָה” של הוֹמֵרוּס היווני, שחוברו לפי ההשערה במאה החמישית או הרביעית (לפנה"ס), שימשו מקור למחזאים היווניים, כך גם האגדות והסיפורים של היצירות מאהאבהאראטה וראמאניה הם המעיין שממנו שאבו המחזאים ההודיים.

המחזאי ההודי הקדמון הוא אַשוַגוֹשָה, שחי ויצר במאה השניה לפנה"ס. רק קטעים משלושת מחזותיו נשתמרו. שם אחד ממחזותיו הוא “שָרִיפּוּטְרָה־פְּרַקְרָנָה”.

שני הרֵעים שריפוטרה וּמוּדְגַלִיאָנָה נתרשמו עמוקות מתורת בודהה. הם נהו אחריו, וביקשוהו, כי יכניסם בצל דתו.

ב) התקופה הקלאסית (320–800): בתקופה זו חיו ויצרו הקלאסיקונים ההודיים הגדולים. 25 יצירות נשתמרו. בשנת 1912 נתגלו 13 יצירות המיוחסות למחזאי בְּהַסָה. במחזהו “בַּלַצַ’רִיטָה” מתאר בהסה (350) את האל קרישנה בימי נעוריו, כשהוא נאבק עם אויביו ויכול להם. כל מחזותיו של בהסה הם אפּיים ומוקדשים לסיפורי האלים, פרט למחזהו “דָרִידְרָה־צָ’רוּדַטָה” (צ’רודטה־העני), שהוא יצירתו החילונית היחידה, ואשר עלילתו מזכירה לנו את “עגלת החומר הקטנה” (ראה להלן).

קַלִידַסָה (400) הוא גדול המחזאים ההודיים. כותבי דברי ימי הודו כינוהו “גאון השירה”. הוא חיבר את המחזות הבאים: “סַקוּנְטַלָה” (טבעת הגורל), “וִיקְרַמוֹנְוַשִי” (וִיקְרַמַה וְאוּרְוַשִי – הגיבור והנימפה⁴⁰, “מַלַוִיקַגְנִימִיטְרָה” (מַלַוִיקָה וְאַגְנַמִיטְרָה). נוסף על שלושת מהחזות האלה חיבר פואימה לירית “מֶגהַדוּטָה” (הענן השליח).

סַקוּנְטַלָה – מחזה מאת קַלִידַסָה

המלך דוּשִיאַנְטָה נושא לאשה את הבתולה סאקונטאלה ונותן לה במתנה טבעת. באחד הימים הלכה סאקונטאלה לטייל על גדת הנהר, וטבעתה אבדה לה. בשובה בלי טבעת לבית המלכות, אין המלך מסוגל להכירה.

בלב שבור עוזבת היא את הארמון והוֹלכת ליער, ושם היא כורעת ויולדת בן ושמו בְּהַרָטָה. האִיצְטַגְנִינִים חזו בכוכבים, כי בהאראטה ייסד שושלת מפוארת וחזקה. אולם לב המלך לא יטה חסד לסאקונטאלה, כל עוד לא נמצאה הטבעת. והנה אירע שדייג העלה בחכתו דג גדול, הביאו הביתה והכינו לבישול. משפתח את בִּטנו מצא בתוכו את טבעת המלך והביאה לבית המלכות. עתה נזכר דושיאנטה במלכתו והלך ליער, כדי לחפשה ולהחזירה אליו.

וִיקְרַמוֹנְוַשִי (וִיקְרַמָה וְאוּרְוַשִי) מחזה בחמש מערכות מאת קַלִידַסָה

המלך הציל את חיי אַסְפָּרָה, היא הנימפה אוּרְוַשִי. משפוקחת אוּרְוַשי את עיניה, ורואה את המלך הצעיר והיפה, מיד נכסף לבה אליו, כי אהוב תאהבהוּ אהבה עזה כמוות.

מַלַוִיקַגְנִימִיטְרָה (מלויקה ואגנמיטרה) – מחזה מאת קַלִידַסָה

מַלַוִיקָה היא שִפחתָה של אחת משתי נשיו של המלך אַגְנִימִיטְרָה. המלך רוֹאה את מַלַוִיקָה, שאין כיופיה עלי אדמות, ואוהבנה כנפְשו. אהבת המלך עוררה קנאה בלב המלכה, גבִירתה של מלויקה, והיא כולאת את שפחתה בבית הכלא. אולם המלך משחררה, כי אוהב הוא את מלויקה העדינה והיפה ויקרת הנפש. עתה מתברר, כי אין היא שפחה אלא בת־מלך. המלך נושאה לאשה, והמלכה־צרתה בעל־כורחה נותנת את הסכמתה.

מֶגְהַדוּטָה (הענן השליח) – שיר לירי מאת קַלִידַסָה

(אם כי יצירה זו אינה אלא מוֹנוֹלוֹג⁴¹, היא מוצגת, בגלל יופיה הפיוטי, על כל במות הודו).

העלם האוהב את העלמה, נמצא בארץ רחוקה. הגעגועים על אהובתו אוכלים את לבו. והנה רואה הוא ענן כסף ברקיע השמים. הוא שולח את הענן אל אהובתו ומודיע לה, כי נפשו יוצאת אליה. עתה, כשאהובתו בארץ הרחוקה יודעת, מה רבה ועמוקה אהבתו אליה, לבו הולך ונרגע.

המחזה הבא, “מְרִיצְ’הַקַטִיקָה” (עגלת החומר הקטנה), מיוחס למלך האגדי שוּדְרָקָה (600), אך ייתכן כי חובר על ידי משורר החצר דַנְדִין.

מְרִיצְ’הַקַטִיקָה – דראמה מאת שוּדְרָקָה (דַנְדִין)

מעשה בסוחר עשיר שירד מנכסיו ונתקל ביצאנית. הוא נוכח לדעת, כי דווקא היא בעלת לב טוב וישר, ושהיא מוכנה לעזור לכל אומלל וכושל.

שְרִי־הַרְשַדֶוָה המלך (המאה השביעית) חיבר מחזות אחדים בעלי ערך רב: “רַטְנַוַלִי” (מחרוזת הפנינים), “פְרִיַדַרְסִיקָה” (הנסיכה האבודה), “נַגַמַנְדָה” (מחזות למחולות־נַטָקָה).

רַטְנַוַלִי (מחרוזת הפנינים) – מחזה מאת שרי הארשאדוה

הגיבור האגדי, המלך אוּדַיָנָה, מתאהב בראטאנאוואלי, משרתת של מלכתו. מופיע תוכי המספר למלך, כי גם ראטנאוואלי אוהבת אותו. לבסוף מתברר, כי ראטנאוואלי היא נסיכה. (ראה לעיל את המחזה של קלידסה).

במחזהו השני, “פְרִיַדַרְסִיקָה”, מכניס שרי־שארשאדווה מחזה בתוך מחזה.

בְּהַוַבְּהוּטִי (התחלת המאה השמינית), היה בְּרַהמַן⁴² ונקרא בפי חבריו “הדיבור המתוק”. בניגוד לקלידסה, שסגנונו שוטף ונעים, כתב מחבר זה בלשון סַנְסְקְרִיט כבדה. שלושה ממחזותיו נשתמרו: “מַצַוִירָה־צָ’רִיטָה” (סיפורו של הגיבור הגדול); אוּטַרַרַמָה־צָ’רִיטָה"; “מַלַטִי־מַדְהַוַה”. עלילת המחזה האחרון מזכירה את הטראגדיה של שֶקְסְפִּיר “רומֵאוֹ ויוּלְיָה”. אולם בניגוד לשקספיר אין שני הנאהבים מאבדים את עצמם לדעת, אלא הכל נגמר בכי טוב.

ג) התקופה שאחרי התקופה הקלאסית (800–1000): באותה תקופה חדלה שפת סאנסקריט מלהיות שפה מדוברת, אך המשיכה, כשפה הרומית, להיות שפת המלומדים והאצילים. מוּרָרִי (המאה התשיעית) כתב את המחזה “אַנַרְגְהַוָה”, שתוכנו מבוסס על הסיפור של רָמָה סִיטָה וְרַוָנָה.

וִישַקְהַדָטָה (המאה התשיעית), הוא מחברו של המחזה “מוּדְרַרַקְשַסְקָה”. העלילה היא הפעם פוליטית־היסטורית: מעשה בשני מיניסטרים, צַ’נַקִיָה וּבַקְשַשַה שהתנצחו זה עם זה.

בְּהַטָה נָרַיָנָה (850) חיבר את המחזה וַנִיסַמָרָה (קשירת קווּצת השֵיער), המבוסס על סיפור שֶבְּהַמַבְּהַרְטָה.

וַנִיסַמָרָה – מחזה מאת בהאטה נאראיאנה

מעשה בִּדְרָאוּפַדִי שהשתתף בתחרות אחת. משנוצח, נקשרה קווצת שערו אל קָאוּרָוָה ונסחב במשך זמן רב.

ידוע כי רַדְזַ’שְקָרָה (המאה התשיעית) כתב 4 מחזות: “בַּלָרַה מָוָנָה” (על ררמה); “בַּלְבְּהַרָטָה” (על דְרָאוֹפָדִי); “קַרְפוּרַמַן־דְזָ’רִי” (אשכול הכופר); “וידְסַהַלַב הַנִדְזִיקָה”. בעלילה זו מגולל המחבר לפנינו סיפור על המלך וִיְדַדְהַרַמָלָה, שאהב פסל דומה לאשה שהיתה שפחה, ואשר נתגלתה אחר־כך כאצילה, הראויה להיות מלכה. (השווה – פִּיגמַליוֹן. ראה בפרק על אנגליה וג. ב. שאו).

קְשֶמַשְוָרָה (המאה העשירית), חיבר את המחזה “צַ’נְדַקוֹשִיקָה” (קוֹשִיקָה הנִרְגֶנֶת). עלילת המחזה היא: חכם קפדן הִתווכח עם המלך שהעליבו. החכם קילל את המלך, שהחל מאותו רגע יורד מדחי אל דחי: המלכה מתה עליו, ילדיו נספו והוא איבד את רכושו, אך נשא את גורלו בדומיה ולא נִיאץ את אלוהיו. לבסוף סולח לו אלוהים, והכל בא על מקומו בשלום.

מחזהו השני של קשמשוארה הוא “נַאִיסהַדְהַנְנַדָה”, שתוכנו מבוסס על אחד מסיפורי מַהַבְּהַרָטָה.

ד) תקופת השקיעה (1000–1300) מתחילה עם פלישתו של מוּחַמַד להודו. דַמוֹדַרַמִישְרָה (המאה האחת־עשרה) חיבר את המחזה “הַנוּמַנָטָקָה” או “מַהַנָטָקָה” (המחזה־הגדול), המתאר את חייו של אל הקופים, הַנוֹמָן. במחזהו השני “פְרַבּוֹדָה־צַ’נְדְרוּדָיָה” (הופעת הירח של השכל), הוא משבח את פולחן האֵל וִישְנוּ. תנאי החיים נלחמים בחכמה, אך בסופו של דבר הנצחון הוא שלה. יש לראות את המחזה הזה כְּאַלֶגוֹרִיָה⁴³.

יַיַדֶוָה (המאה השתים עשרה), כתב את המחזה “גִ’יטָה גוּוִינְדָה” (שיר הרועה האלוהי), הנקרא “שיר השירים” של הודו. תוכנו הוא: קְרִישְנָה מסמל את נשמת האדם. רַדְהָה, רוּחַ השכל, משחררו מכבלי החומר.

ה) התקופה המודרנית (מ־1300 ואילך): במשך מאות בשנים העדיפה הבמה ההודית מחזות שעסקו באגדת האל קְרִישְנָה. אף בשנת 1820 עדיין חובר המחזה צִ’יטְרָה־יַיְנָה" על נושא זה.

במאה התשע־עשרה, זכתה הודו למשורר בעל שיעור קומה עולמי, שהשיג גם במחזותיו רמה גבוהה מאד, והוא מיכאל מַהְדוּ דַט (1824–1873) הנחשב לגדול משוררי הודו שבמאה זוֹ. הוא נתפרסם תודות למחזותיו שחיבר בשפה הבֶּנְגַאלִית.

רַבִּינְדְרַנַת טַגוֹרֶה (1861–1941) הוא משורר הודי־בֶּנְגַאלִי, שנתחנך באנגליה. הוא נחשב כְניאוֹ־רוֹמַנְטִיקָן⁴⁴ וסִימְבּוֹלִיקָן ונקרא מֶטֶרְלִינְק ההודי. בשנת 1913 קיבל פרס נובל. מיצירותיו: “הדוֹאַר” (הוצג בארץ על ידי הבמאי א. א. וולף), “הַרְדוּפִים אדומים”, “צ’יטרה”, “הקוֹרבן”, “מחזוֹר האביב” ועוד.

הדואר – מאת ראבינדראנאת טאגורה

נער חולה עומד למות. עתה בשוכבו על ערש דווי, עוברים החיים לנגד עיניו. בזה אחר זה מתגלים בחלון חדרו: החלבן, השוטר, ראש פקידי המלך והנערה מוכרת הפרחים. הרופא אומר לדוֹד הנער, המאמץ אותו, כי לא ירשה לנער לקום ממיטתו. הנער רואה מבעד לחלון את בנין הדואר, ומתגעגע למכתב, אך למגינת לבו אין הוא מקבל כל מכתב. והנה מופיע ראש פקידי המלך ומבשרו, כי המלך בשמים שלח לו מכתב, בו הוא מזמינו למלך שבשמים, והנער נופח את נשמתו.

יָוָה    🔗

הודו השפיעה השפעה רבה על תרבות האִיִים השוֹכנים דרומית ומזרחית לחצי האי הַמַלַאִי והוֹדו־סין. (כיום מדינת אינדוֹנֶסְיָה הכוללת את האיים סוּמַאטְרָה, יַאוָוה (דְזַ’אוֹוָה), בּוֹרְנֵיאוֹ, איי מַלוֹקָה וגוִינֵיאָה החדשה).

מאז ומעולם היה האי יאווה מרכז התרבות של האיים הנ"ל, ומשום כך מדברים על תרבות יאווה. במאה השלוש־עשרה נוצרו שתי הנוסחאות היאוואניות של ראמאניה ומאהאבהאראטה ההודיות, (ראה “הודו”). היאוואים שאבו את החומר למחזותיהם משתי יצירות גדולות אלו.

החל מהמאה השש־עשרה יצרו היאוואים סוג מחזה מקורי הנקרא קִידוּנְג. כדוגמה מופתית לסוג זה משמש המחזה “פאנד’זי”, המתאר את עלילות הגבורה של הגיבור היאוואי פאנד’זי. במחזה “מַלַט”, השייך למחזור הנ"ל, מתואר הנסיך קַהוּרִיפַּן, שיצא רכוב על סוסו כדי לחפש את אהובת לבו, את קַנְדְרָה קִירָנָה מִדָהָה. בספר המיתולוגיה בְּהִימַסְוַרְגָה⁴⁵, מתואר מסע גדול של בְּהִימָה היורד לשאול, כדי להציל משם את נשמתו של פַּנְדוּ אביו.

בקידונג “שְרִי טַנִיאוּנְג”, נמסרת העלילה על סִידַפַּסְקָה, בנו של נַקוּלָה, שנשא לאשה את דודנתו, שְרִיטַנִיאוּן. המלך שלחו לשמים כדי לפתות את כלתו. בחזרו מן השמים הוא חושד בה כי זנתה לאחר ורוצחה נפש. אולם אחר כך הוא נוכח לדעת שחשד בכשרה, והאֵל דוּרְגָה משיבה לחיים.

ואלה סוגי הדראמה היאוואית:

וַיַנְג – הצגת בובות הידועה ביאווה מהמאה האחת־עשרה. במרכז יאווה מחבבים הצופים את הצגת ויאנג, וגם הצגת דַלַנְג (צלליות), והעלילה נקראת בפיהם לַקוֹן. מלה זו מקבילה למלה היוונית דְראמה, שפירושה: מעשה, עלילה. כדוגמה מופתית ללקון תשמש השירה “אַרְדְז’וֹנָוִיוָהָא” (נישואיו של ארדז’ונה), מאת מְפּוּ קַנְוָה (המאה האחת־עשרה).

ארדז’וֹנאויואהא – לקון מאת מפו קנוה

שלוש נימפות מופיעות בפקודת אִינְדְרָה⁴⁶ לפתות את ארדז’ונה לעלות על הר קַלִיסָה, אך אינן מצליחות. ארדז’ונה נפגש עם האל סִיוָה⁴⁷ (שִיוָה), שהופיע לפניו כצייד ונותן לו כְלֵי־זיין מכושפים שיעמדו לו במאבקו. עתה ארדז’ונה מחוסן, מזוכך ומאושש והוא יוצא למלחמה בשד נִיוַטַקַוָקָה, שלא יכלה לו עד כה שום בריה שבעולם, ואשר גרם צרות לאלים, ומנצחו. ארדז’ונה נפגש עם היפהפיה פוּפְרַבְּהָה, ושניהם מצליחים לרכוש לעצמם את הסוד של הסגולה כיצד לא להיפצע לעולם. עתה מצטרף ארדז’ונה אל הנימפות ועולה אל נידרה אֵל הרקיעים.

תיאטרון המאריונטות – וַיַנְג – מופיע גם כן כ־ואיאנג־קְלִיטִיק, כלומר: בובות חטובות מעץ, וכן ואיאנג־גוֹלֶק – בובות בנות שלושה ממדים, המופיעות לפני הקהל, ואשר אפשר להציגן מכל הצדדים.

יפּן    🔗

מסִין דרך קורֵיאָה הגיעה תרבות התיאטרון לאיי־יאפאן. מאז ומעולם היו היאפאנים עם חרוץ שקיבל לתוכו השפעות־חוץ ועיכלן כדבעי.

לפי המסורת היאפאנית היה זה במאה השישית שִהַדַה קַוַטְסוֹ (ממוצא סיני) חיבר שלושים ושלושה מחזות והציגם לפני העם היאפאני כדי לשעשעו. לפי מקור אחר היה זה במאה התשיעית. הדְרַאמָה נוצרה מהמחול סַמְבַּסוֹ, שהוא מין פולחן הנערך בעת ההתפרצויות של הרי הגעש.

בהתחלת המאה השתים־עשרה חיתה אשה בשם אִיזוֹ־נוֹ זֶנִיִי שהציגה מחולות שנקראו בשם אוֹטוֹקוֹמַי, כלומר: מחול בלבוש גבר. רבים רואים בה את אם הדראמה היאפאנית. למעשה התחיל התיאטרון היאפאני להתפתח ולקבל את צורתו הקבועה בימי סָרוּוָקָה קַנְזַבּוּסוֹ, שפתח בשנת 1624 את התיאטרון הראשון בטוֹקְיוֹ, ששמה היה אז יֶדוֹ. במאה השתים־עשרה הוצגו בבתי המקדש של דת שִינְטוּ⁴⁸ פַּנְטוֹמִימוֹת ומחולות דתיים (קַגוּרָה). בהמשך הזמן צורפו עלילות למחולות, והתפתח המחזה הידוע היום בשם נוֹ. קְוַנַמִי קִיוֹטסוּגוֹ (1333–1364), נחשב כמחבר הראשון של נוֹ, ונשתמרו כחמישה־עשר מחזות־נוֹ שלו. בנו, סִיָאמִי מוֹטוֹקִיוֹ (1363–1444), חיבר 235 מחזות־נוֹ. במשך המאה הארבע־עשרה הוחדרה, בהשפעת סין, זימרה ונגינה להצגה היאפאנית. הכלי סַמִיסֶן – מין גיטַארָה בת שלושה מיתרים – ליווה את הַדֶקְלַאמַאצְיָה של השחקן, שהרים את קולו לדרגת הצריחה והנמיכו עד כדי לחישה, הכל לפי הצורך. התנועות היו דומות לאלו של מַארְיוֹנֶטוֹת⁴⁹. במחזה נוֹ מופיעים רק גברים.

החל מהמאה החמש־עשרה שלט על הבמה היאפאנית סוג הצגה חדש בשם דְז’וֹרוּרִי, שבה הופיע שחקן אחד. באותה תקופה החלו להופיע המַאריונטות, ונוצרה מזיגה של דז’וֹרורי ומאריונטות בשם דְז’וֹרורִי־אַיַטְסוּרִי, ותיאטרון הבובות נקראה בשם נִיגִיוֹ־שִיבַּי.

המחזות נוֹ נוצרו והוצגו לפני שכבת האצילים, ואילו צורת מחזה חדשה, קַבּוּקִי, חוברה למען המוני העם. לעומת נו ודז’ורורי, מחזות שהם בדרך כלל קצרים, מורכבים מחזות קבוּקִי ממערכות רבות והצגתם נמשכת לפעמים שעות רבות ואף ימים אחדים. פרט לשלושת הסוגים שמנינו לעיל: נוֹ, דז’וֹרוּרי־איאטסורי וקבּוּקי, שנציגה העיקרי הוא צִ’יַקמַטְסוֹ מוֹנְזַיֶמוֹן (1657?–1724) שחיבר הרבה הרבה מחזות היסטוריים חדורים־מסתורין, קיימים הסוגים: קבוקי־זֵיאוֹהַטְבַּן, כולל שמונה־עשר המחזות הטובים ביותר, שמהם רק עשרה מועלים על קרשי הבמה; זַיַדִימוֹנוֹ, הוא השם לסוג קבוקי בעל רקע היסטורי, והמחזה “צִ’יאוֹהִינְגוּרָה” הוא המפורסם ביותר: סֶוַנוֹמוֹנוֹ, הוא השם לקבוקי־אהבה ולמחזות מחיי יום־יום. המחזות המופתיים מסוג זה הם: “סִינְזִיאוֹ טֶן־נוֹ־אַמִיזִימָה” וּ“מֵידוֹ־נוֹ־הִיקִיאוֹ”.

כיום קיים ביאפאן סוג רביעי, והוא: המחזה המודרני האירופי והאמריקאני, המוצג לפי התפיסה המודרנית של העולם המערבי.

הבמה היאפאנית המקורית אינה עשירה בתפאורות, אולם התלבושות הן ססגוניות ומרהיבות־עין ביותר. השחקן היאפאני מתייחס אל מקצועו בכובד ראש, ועוברות שנים רבות עד שהוא מגיע לרמה הגבוהה הנדרשת מהאמן הטוב.

ארצות־ערב, תורכיה ופרס    🔗

המאמינים בתורת האיסלַם המושתתת על תורת משה, קיימו את הצו: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, ולא טיפחו ביותר את התיאטרון, הקשור במסכה, והמזכיר בהצגותיו את האלילים. משום כך לא מצא התיאטרון בארצות ערב, תורכיה ופרס, בקעה להתגדר בה.

במאה העשירית היו מתאספים על קברו של חאסאן והיו עורכים טקסים פולחניים, שבמשך הזמן קיבלו צורת הצגה, מסוג ההצגות הדתיות (PASSION PLAY). הסיפור על הזוג האומלל חאסאן ופַאטימָה, הומחז והוצג בחודש מוחַארַם (החודש הראשון לפי הלוח המוּסְלֶמִי), במשך עשרה ימים, עד שקהל הצופים נתייגע לחלוטין.

המוסלמים הרסו והשמידו את התיאטראות בארצות כיבושיהם. הורשה רק סוג אחד של הצגה: משחק הצלליות (קאראגֶז).

בתורכיה היו מטפחים עוד שני סוגי הצגות: אוֹרְטָה אוֹינוּ וּמֶדָה. במאה השתים־עשרה חדרה לביצאנץ, כנראה דרך וֶנֶצְיָה, צורת הקוֹמֶדְיָה־דֶלְאַרְטֶה. הופיעו שני שחקנים עיקריים: פִישְקִיאַר, השחקן הראשי, וקַאבוּקְלוֹ – המבדח. בשם מֶדָה קוראים למספר אגדות וסיפורים, המאפיין את דמויותיו באמצעות תנועות הידים והבעות הפנים.

כֶּמַאל נאמִיק (1840–1880), משורר ומחזאי, נחשב לאחד ממחדשי חיי־התרבות של התורכים.

בארצות ערב, בתורכיה ובפרס שבימינו הותרה הרצועה, והכהונה מתייחסת בסובלנות להצגות תיאטרוניות. קיימים בתי־תיאטרון וישנן להקות שחקנים המציגות מחזות בעלי רמה פרימיטיבית מאד. מחברי המחזות מסתגלים לטעם ההמונים, ומגישים להם מֶלוֹדראמוֹת קלוקלות שתפקידיהן להביא את קהל הצופים לידי דמעות וצחוק רוֹעם. לשם כך כל האמצעים כשרים.

ראשית התיאטרון ביוון העתיקה    🔗

דְיוֹנִיסוֹס היה בנם של זֶאוּס וְסִמֶלֶה. היוונים העריצוהו כאליל היין והפִּריון. בהמשך הזמן היה גם לאליל התיאטרון⁵⁰. גדולות ומפוארות היו החגיגות לכבודו של אליל היין. בתהלוכות ענקיות היו מתחפשים כתיישים (טְרַאגוֹס) והיו שרים שירים (אוֹדָה). בהמשך הזמן היה הַהִיפּוֹקְרִיטֶס (עוֹנֶה דְבָרִים) עונה על שאלות המקהלה. תֶסְפִּיס היה השחקן הראשון ששיחק את תפקידו של ההיפוקריטס. הוא היה נוסע בעגלה ממקום למקום, ומציג את הצגותיו (עגלת־תֶסְפִּיס). את הדו־שיח בין שני שחקנים הכניס אַיסְכִילוֹס. (ראה להלן).

צורת התיאטרון היווני ידועה לנו על פי שרידי האַמְפִיתֵיאַטְרָאוֹת ביוון, כגון התיאטרון של דְיוֹנִיסוֹס באַתונָה⁵¹ ובמקומות אחרים: מדרגות רחבות למעלה, בצורת חצי גורן, ההולכות וצרות עד לחצי העיגול של השטח. חצי העיגול נקרא אוֹרְכֶּסְטְרָה. הבמה שמאחורי חצי העיגול נקראה סְקֶנֶה⁵². באמצע האורכסטרה התנוסס לפרקים מִזְבֵּחַ. מקומות הישיבה לקהל שבחצי הגורן העגולה נקראו אוֹדִיטוֹרְיָה. בהמשך הזמן שימשה הסקנה מעין רקע של הבמה. בתקופה מאוחרת יותר בנו במקום הסקנה שורה של אבני יסוד ובשתי פינותיה אבנים גבוהות יותר שנקראו פארא־סקניה. מאחורי במה זו בנו את הפְּרוֹסְקֶנְיוּן (PROSCENIUN), שבחזיתו היו שלשה פתחים שדרכם נכנסו ויצאו השחקנים. הקו שבין הסקנה וחצי העיגול היה הלוֹגֵיאוֹן שבאמצעו עמדו השחקנים ודקלמו את תפקידיהם.

השחקנים היו מופיעים במסכות. תפקידי נשים גוּלמוּ על ידי גברים צעירים. בטראגדיה היו השחקנים נועלים נעליים בעלות סוּליוֹת ועַקֵבִים גבוהים מאד (קוֹתוֹרְנוֹס) וחבשו על הראש מן כובע גבוה (אוֹנקוֹס). התלבושות היו: “החִיטוֹן”, כסות שכיסתה כגלימה את כל הגוף, “החִימְטִיוֹן” גלימת־הבד, וחַלַמוּס, בד שכיסה את הכתף הימנית. המסכות היו עם זקנים ובלי זקנים. בתַפאוּרוֹת מיוחדות, פרט לשני קצות הבמה ששם היו תפאורות מסתובבות, לא השתמשו. ההצגות היו מלוּוֹת מוסיקה שנוּגנה על־ידי חלילים, תופים ונבלים.

בתחילה היה רק שחקן אחד מדקלֵם את חרוזיו. אַיסְכִילוֹס הנהיג את הדו־שיח ואת המקהלה בת 15 או 12 איש. סוֹפוֹקְלֶס הוסיף את השחקן השלישי.

הרוֹמָאִים    🔗

הרומאים הלכו בעקבות היוונים, למדו את דרכי התיאטרון שלהם ואף חיקו אותם. הרומאים העדיפו את הקוֹמֶדְיָה על הטְרַאגֶדְיָה. שני סוגי קומדיה היו רווחים ברומא: קומדיה טוֹגַאטָה, כלומר: בּלבוש הטוֹגָה⁵³, וקומדיה פַאלְיַאטָה, הינו: בלבוש היוונים. רומא, הקֵיסָרות שפרשה את כנפיה המגוֹאֲלוֹת בדם על כל העולם התרבותי, ושאפה להדביר תחתיה את כל העמים ולשעבדם תחת קלגסיה, לא יכלה, כמובן, להקדיש שימת־לב להתפתחות ערכי התרבות שלה; וכתוצאה ממדיניות כזו הלכה והִתנַוְנָה יותר ויותר עד שירדה פלאים. הקומדיה הנעלה, כפי שיצרה גדול יוצרי הקומדיות, אֲרִיסְטופַנֵס היווני, היתה לפַארְסָה⁵⁴, והצגות תיאטרון היו להוֹלֵלוּת ומשחקי־תאווה פרועים. הרומאים היו מציגים את הקומדיות גם בתיאטרון בעל תקרה מורכבת מיריעות ושטיחים, שנפרשו לנוחיותם של הצופים, בניגוד ליוונים, שהיו מציגים את הצגותיהם אך ורק תחת כיפת השמיים. טֶרֶנְטִיוּס (טֶרֶנְץ) וּפְלאוֹטוּס נחשבים כגדולי המחזאים הרומאיים.

התיאטרון באירופה: איטליה    🔗

בימי הביניים שקעה תרבות התיאטרון של יוון ורומא לחלוטין. הכְּנֵסִיָה הקַאתוֹלית השתלטה על חיי האזרחים, כפתה עליהם את משטרה ואת הצגות־הנֵס (MIRACLE). את ההצגות היו מציגים בכנסיות או בככרות שלפניהן. באיטאליה נקראו הצגות אלו: וַנְגֶלִי, בצרפת – מִיסְטֶר, באנגליה – מִירַקְל־פְּלֵיס, בגרמניה – פַּאסְיוֹנְס־שְפִּילֶה.

במשך מאות בשנים היה התיאטרון בשפל המדרגה. אמנם הציגו פה ושם מחזות של מחברים שונים, בעיקר כאלה הכוללים מסתורין־דתי, שהיו רווחים בימי הביניים, אבל אלה לא הזכירו במאומה את זוהר התיאטרון היווני.

במאה השלוש־עשרה החלה להתפתח באיטאליה הקומדיה־דלארטה. נקבעו דפוסים לטיפוסים שונים, כגון: דוֹטוֹרֶה, פַּנְטַלוֹנֶה ואַרְלָקִינוֹ (ראה הפרק “הדראמה וסוגיה השונים” לעיל).

האַמְפִּיתיאטרון של יוון ורומא הוחלף באולם בנוי עץ וכדו'. להָגֵן על הצופים בפני השמש, נפרשו למעלה יריעות ששימשו גג. במשך הזמן נבנו גם בניני אבן. במאה השש־עשרה נבנתה במה פרימיטיבית שנקראה בשם בימת־טֶרֶנְטִיוּס (טֶרֶנְץ). לרוב היו שחקני המחזות הקלים והמבדחים נוסעים ממקום למקום, מקימים דוכן, ומציגים את הצגותיהם תחת כיפת השמים.

במאה השבע־עשרה החלו בונים את בתי התיאטרון הגדולים בעלי שלושה־ארבעה יציעים.

בתקופת הבָּרוֹק (המלה היא פּוֹרטוּגִיזִית ופירושה משהו שאינו כרגיל, משהו נדיר ומוזר), שבאה בסוף תקופת הרֶנֶסַאנְס (התחיה) שבמאה השש־עשרה, הופיעו הלהקות הנודדות, שהעלו על הבמה הנודדת מחזות קלים, שבהם היה הליצן הדמות העיקרית.

בתקופת רוֹקוֹקוֹ שבמאה השמונה־עשרה, נבנו התיאטראות הגדולים בעלי שלושה־ארבעה יציעים, שהתחרו באמנות התפאורה.

כשהחלו הסופרים והמשוררים ליצור בסגנון קלאסי (המלה היא רומית ופירושה – מחלקה), ציינו בתחילה במלה זו את תקופת היצירה של יוון העתיקה (איסכילוס, סופוקלס וכו'), ובסוף המאה השמונה־עשרה הושאלה המלה ליצירות ברוח יוון העתיקה (גֶתֶה – שִילֶר). רוזנים ומלכים תמכו באמנים ובנו תיאטראות ענקיים ומפוארים. המחזאים תיארו במחזותיהם את חיי האצילים, המלכים וגיבורים אחרים. תנועותיהם ואופן דיבורם של השחקנים היו מופרזים ופַּתֵיטִיִים. ("קומדי־פְרַאנְסֶס).

במאה התשע־עשרה החלו המחזאים לתאר גם את חיי העם. השחקנים התנועעו על הבמה כבני אדם פשוטים, ודיברו כבני־תמותה רגילים, וסגנונם־משחקם היה או נאטוראליסטי (טבעי) או ריאליסטי (מציאותי).

במאה העשרים השפיעו על המחזאים והשחקנים זרמי־אמנות שונים, כגון האכספרסיוניסם (הבעה) ששאף להעמקת ההרגשה וההבעה.

 

יוון העתיקה    🔗

אַיסְכִילוֹס    🔗

אַיסְכִילוֹס (525–456 לפנה"ס) הוא המחזאי הראשון במעלה בספרות הדראמתית היוונית. הוריו היו אצילים. בשנת 467 זכה בפרס ראשון בתחרות הדראמתית. רבים סבורים, שהדראמה “אֲגַמֶמְנוֹן” היא הגדולה והחשובה שביצירותיו. לפי המסורת כתב 90 מחזות, אולם רק 7 מהם נשתמרו: “המבקשות מחסה”, “הפרסים”, “שבעה נגד תבי”, פּרוֹמיתאוס הכבול" (תורגם לעברית פעמיים – על ידי קאמינקא ובנשלום) ו“אוֹרֶסְטֵיאָה”, טרילוגיה⁵⁵ הכוללת: “אגממנוֹן”, “נסך המתים” ו“האוּמַנִידוֹת”.

המבקשות מחסה – טראגדיה מאת איסכילוס

למלך דַנַאוּס חמישים בנות. לדודנוֹ אֶגִיפּטוּס חמישים בנים. על הבנות להינשא לבני הדודן אגיפטוס. אולם הן אינן אוהבות אותם ובורחות יחד עם אביהן אל אַרְגוּס, ומבקשות את חסותו של המלך פֶּלַסְגוּס. אולם המלך פּלסגוּס תוהה ומהסס ומחליט לשאול את בני עמו, מה עליו לעשות. העם נותן את אישורו, להגן על דאנאוס ובנותיו.

בני אגיפטוס רודפים אחרי הבנות ובהגיעם אל חופי ארגוס, הם דורשים, כי הבנות תוסגרנה להם. פלאסגוס יוצא בראש חייליו ומציל את הבנות מידי הרודפים. המלך דאנאוס ובנותיו כורעים על ברכיהם ומתפללים תפילת הודיה על הינצלם מידי המתקיפים.

הַפַּרְסִים – טראגדיה מאת איסכילוס    🔗

קְסֶרְקְסֶס מלך פרס, יצא למלחמה ביוונים. אשתו והעם מודאגים, הם שולחים שליחים להיוודע על גורל המלך והצבא. רץ בא ומודיע, כי המלך וצבאו ניגפו ונוצחו ליד האי סַלַמִיס בקרבת חופה של אֲטִיקָה.

שבעה נגד תֶּבַּי – טראגדיה מאת איסכילוס (שריד מטרילוגיה)    🔗

אחרי מותו של אֶדִיפּוּס המלך, התחילו בניו לריב על ירושת המלוכה. אֱטֶאוֹקְלֶס לחם כארי ולא רצה להיכנע לאחיו. פּוֹלִינֵיסֶס מגייס צבא הכולל שבעה ראשי שבטים והם צועדים אל העיר. אטאוקלס ממנה שבעה אנשי תבי, כי ישמרו על שבעת שערי העיר. בקרב עז של פנים אל פנים נהרגים שני האחים.

פְּרוֹמֵתֶאוּס הכבול – טראגדיה מאת איסכילוס (החלק השני שנשאר מטרילוגיה)    🔗

פרומתאוס שדד את האש מהאלהים, כדי להביאה לבני־האדם. חמת האלים התבערה, והם ריתקוהו אל צוק סלע. הנשרים באים ומנקרים מתוך בטנו את הכבד. וכך ריצה פרומתאוס את עוונו עד שבלעתו האדמה.

הֶרְמֶס

אֵלֶיךָ הַמִתְחַכֵּם אֲנִי דוֹבֵר. מַר הַנֶפֶש!

אֵלֶיךָ הַפּוֹשֵעַ בָּאֵלִים, אֲשֶׁר לִבְנֵי חֲלוף

תְּשׁוּרָה יָפָה הֵבֵאתָ – הָאֵש אֲשֶׁר גָּנַבְתָּ

אֲבִי הָאֵלִים דּוֹרֵשׁ: מָה הִיא הַחֲתוּנָה,

אֲשֶׁר מִמֶּנָּה יֵצֵא הַמְמַגֵּר אֶת כִּסְאוֹ?

אַל תְּדַבֵּר חִידוֹת, אֱמֹר בְּשָׂפָה בְּרוּרָה,

וְאַל תְּאַלְצֵנִי לָבֹא שֵׁנִית אֵלֶיךָ.

הֵן רוֹאֶה אַתָּה הֵיטֵב, פְּרוֹמֵתֶּאוּס

כִּי מִדְּבָרֶיךָ לֹא בֵּרַך לֵב זֶאוּס.

פְּרוֹמֵתֶּאוּס

בְּגַאֲוָה וּבְגֹדֶל לֵב אַתָּה דוֹבֵר,

כַּיָּאוּת לְעֶבֶד נֶאֱמָן לָאֵלִים!

חֲדָשָׁה מֶמְשַׁלְתְּכֶם, וְאַתֶּם אוֹמְרִים בִּלְבַבְכֶם

כִּי מוֹשַׁבְכֶם אֵיתָן: אוּלָם אֲנִי רָאִיתִי

כְּבָר שְׁנֵי שַׁלִיטִים מִכִּסְאָם זֶה הוּדָחוּ,

גַּם אֶת הַשְׁלִישִׁי כֹּה אֶחֱזֶה בְּקָרוֹב

נוֹפֵל בְּרוֹב קָלוֹן. וְאַתָּה תֹּאמַר

כִּי מָגוֹר בִּלְבָבִי מִפְּנֵי הָאֱלֹהִים הַחֲדָשִׁים?

פַּחַד כָּזֶה אֵלַי לֹא יִקְרַב! וְאַתָּה

חוּשָׁה וְשׁוּב לְךָ בַּדֶרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ,

כִּי מֵאֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ לֹא אַגִּיד מְאוּמָה.

(“פרומתאוס הכבול” תרגום א. קאמינקא)

אורסטיאה – טרילוגיה. טראגדיה מאת איסכילוס    🔗

חלק ראשון - אגממנוֹן

אשתו של מֶנֶלָאוּס, הֶלֶנָה היפה, נחטפה והובאה לטרויה. אגאממנון, אחיו של מנלאוס יוצא בראש גדודו להשיב את הלנה לארמונו של אחיו. בטרויה הוא רואה את קַסַנְדְרָה בתו של המלך, חומדה, ולוקחה עמו כפלגש.

קְלִיטֶמְנֶסְטְרָה, אשתו של אגאממנון, מקנאה ושונאת את צרתה. קאסאנדרה חשה בשנאתה הבוערת של קליטמנסטרה ומנבאת, כי יבוא היום, וקליטמנטרה תרצח אותה ואת אגאממנון. קליטמנסטרה, אשר לא שכחה עדיין את מעשהו האכזרי של בעלה בהקריבו את בתה אִיפִיגֶנְיָה, מבקשת את עצתו של אהובה אֱגיפְּתֶאוּס.

קליטמנסטרה ואגיפתאוס מוציאים לפועל את מזימתם ורוצחים את אגאממנון ואת פלגשו קאסאנדרה. העם רוגן ודורש מאוֹרֶסְטֶס, בנו של אגאממנון, כי יִקוֹם את נקמת דם אביו.

חלק שני – נסך המתים

CHOEPHORI

אוֹרסטס הגה יומם ולילה בנקמת דם אביו המלך שנשפך ארצה. אולם קליטמנסטרה ואגיפתאוס גירשוהו לפוֹקוּס. רק אֶלֶקְטְרָה, אחותו, נשארה, והיא מתאבלת על אביה אגאממנון.

האל אֲפּוֹלוֹ לא רצה במעשה הרצח של קליטמנסטרה ואגיפתאוס, וציווה על אורסטס לחזור ולהרוג את רוצחי אביו. אלקטרה מזרזת את אחיה ומשדלתו בדברים, כי לא ינוח ולא ישקוט, עד שייקום את דם אביהם השפוך.

אורסטס מתחפש כהלך זר מפוקוס, הוא מבקש מחסה בארמון קליטמנסטרה ומבשר לה, כי אורסטס מת. היא שולחת לקרוא לאגיפתאוס. אורסטס שולף את פגיונו והורג את שניהם. אולם לאחר שאורסטס ביצע את זממו אין נפשו מוצאת מנוחה. בכל מקום רואה הוא שדים ורוחות הרודפים אחריו.

חלק שלישי – הַאוּמַנִידוֹת

אוֹרסטס מתחנן אל אפולו, כי ירחם עליו ויסיר מעל פניו את השֵדוֹת והרוחות. שכן אפולו עצמו פקד עליו לעשות את המעשה שעשה. אפולו שומע את תפילתו ומצווהו להיטהר ולהזדכך וללכת לאתונה. האלה אַתֶנָה תמנה שופטים מבין תושבי אתונה. הקטֵיגוֹר – הַשֵדוֹת, הסניגור – אפולו. לפי רצונה של אתנה נחרץ המשפט לטובת אורסטס. השדות מאיימות כי תנַגענה את העיר במגפות. אתנה מוצאת פשרה, כי תושבי אתונה יבנו לשֵדות מקדש, שבו תשכונה ותוערצנה על ידי הבריות. מאז מעריצים תושבי אתונה את השֵדות הנקראות “רוחות טובות”.

אֶוּרִיפִּידֶס

אוּריפידס (480–407 לפנה"ס), משורר ומחזאי יווני. לפי אריסטו היו שלושה מחזאים גדולים ביוון: איסכילוס, סופוקלס ואוריפידס, אך הטראגי ביותר היה האחרון. בנעוריו היה אַתְלֵט⁵⁶ ובתחרויות זכה בפרסים. הוא חבר 455 מחזות אולם רק 18 נשתמרו, ואלה הם:

“אַלְקֶסְטִיס”, מֶדֵיאָה" (תורגם לעברית ע"י אהרן קמינקא), “היפּוֹלִיטוּס”, “הֶקוּבָּה”, “אַנְדְרוֹמֶכָה”, “יוֹן”, “המתחננות”, הֶרְקְלֵידָאֶה“, “הֶרַקְלֶס המשתוֹלל”, “אִיפִיגֶנְיָה בְּטָאוֹרִיס”, “נשי טְרוֹיָה”, “הֶלֶנָה”, “בּתוּלוֹת צוֹר”, “אֶלֶקְטְרָה”, “אוֹרֶסְטֶס”, “אִיפִיגֶנְיָה בְּאַוּלִיס”, “הַבַּכְּכוֹת” ו”הַקִיקְלוֹפִּים".

אוריפידס – מדיאה

מאלה מביאים אנו את תוכנם של ארבעת המחזות המפורסמים ביותר.

אלקסטיס – טראגדיה מאת אוּריפידס

אדְמֶטוּס נידוֹן למות. אולם הוא יכול להציל את חייו, אם ימצא מישהו שיהא מוכן למות תחתיו. הוא מתחנן אל הוריו הישישים שיקריבו את עצמם למענו, אך הם משיבים את פניו ריקם. אלקסטיס, אשתו של אדמטוס, אוהבת את בעלה אהבה כנה ואמיתית, והיא מוכנה למסור את נפשה כדי להציל את חיי בעלה. אדמטוס הירא ורך הלבב מקבל את קרבנה של אשתו, אולם אביו של אדמטוס מחרפו ומגדפו על היותו מוג לב ואכזר.

מדיאה – טראגדיה מאת אוּריפידס

מדיאה היא אשתו של יאסון. קרֵיאוֹן מלך קורינת, מחבב את יאסון ורוצה להשיא לו את בתו לאשה. הוא משדלו בדברים, שיגרש את אשתו מדיאה מעל פניו. יאסון נענה לו, ומדיאה עומדת לצאת לגולה. היא מקבלת רשות להשתהות עוד יום אחד, כדי שתוכל לדאוג למחסורם של שני ילדיה לפני עזבה את ביתה. מדיאה נרעשת ונרגזת. משום מה מתנכלים אליה? כלום חטאה ובגדה ביאסון בעלה? האם לא היתה אשה נאמנה ואם מסורה לילדיה? היא שולחת בידי שני ילדיה רעל אל בּתוֹ של מלך קריאון. היא ואביה מתים. אבל מותם של השניים עדיין לא הרגיע את רוחה הסוערת, והיא הורגת במו ידיה את ילדיה. בבוא יאסון לביתו ורואה את שני ילדיו מתים, פורצת מדיאה בצחוק שטני. עתה יודעת היא, ששוב לא תאהב לעולם, והיא עולה על אונית הדרקון שתביאנה למקום גלותה.

הַמַּקְהֵלָה

רָעוֹת רַבּוֹת הַיּוֹם גָזְרוּ הָאֵלִים

עַל רֹאשׁ יָאסוֹן – וְאִם גַּם בְּצֶדֶק

צַר לָנוּ עָלַיִךְ עֲנִיָּה, בַּת קְרֵיאוֹן

כִּי פָגְעָה בָּךְ הָרָעָה וַתֵּרְדִי

שְׁאוֹלָה, עַל אֲשֶׁר יָאסוֹן בָּךְ בָּחַר.

מֶדֵיאָה

הֶחְלַטְתִּי רֵעוֹתַי לְהָחִישׁ אֶת פָּעֳלִי

לַהֲרֹג אֶת הַיְּלָדִים וְלַעֲזֹב אֶת הָאָרֶץ.

כִּי אִם אֶתְמַהְמַה, בִּידֵי אֲחֵרִים יִפְּלוּ

אֲשֶׁר קָטֹל יִקְטְלוּם בִּזְרֹעַ אַכְזָרִיָּה.

נִגְזַר עֲלֵיהֶם הַמָּוֶת, וְאִם אֵין לְשַׁנּוֹת –

אֲני אֲמִיתֵם, אֲשֶׁר חַיִים לָהֶם נָתַתִּי!

אִזְרִי כֹחַ נַפְשִׁי! לָמָה אֶשְׁהֶה, אֲהַסֵס

עֲשׂוֹת הַנּוֹרָאוֹת אֲשֶׁר מֵהֶן אֵין לְהִמָּנַע?

חִזְקִי יַד אֻמְלָלָה! אַל חֶמְלָה! קְחִי הַחֶרֶב,

אַל תִּרְפִּי, עֲלִי אֶל פִּסְגַת מְרוֹם הַבֶּהָלוֹת.

אַל רַחֲמִים בְּקִרְבִּי, אַל אֶזְכְּרָה, מָה חֲבִיבִים

יַלְדֵי בִטְנִי לִי; רַק הַיּוֹם הַזֶּה לְבַדּוֹ

אֶשְׁכַּח כִּי אִמָּם אָנֹכִי – וַאֲמִיתֵם –

אֲחַרֵי כֵן אֶבְכֶּה! כַּאֲשֶׁר אַךְ יָסוּפוּ,

אֲהוּבִים יִהְיוּ לָנֶצַח לִי – אֵם לֹא נֻחָמָה!

הַמַּקְהֵלָה

הַבִּיטִי נָא, אֶרֶץ, וּרְאִי,

שׁוּרִי, קֶרֶן אוֹר הַשֶׁמְֶש!

רְאֶינָה אֶת הָאִשָּׁה הָאוֹבֶדֶת,

הַשּׁוֹלַחַת יַד לִקְטֹל בְּנֵי בִטְנָה!

(תרגום אהרן קאמינקא)

איפיגניה באוּליס – טראגדיה מאת אוּריפידס

האלָה דיאנה דורשת מקליטמנסטרה ומאגאממנון, שאוניותיו שטות נגד הרוח וסכנת טביעה צפויה להן, כי יקריבו את בתם, איפיגניה, לקרבן. אגאממנון מבקש להרגיע את האלָה ומוכן לעשות את רצונה. אך אירע, כי ברגע האחרון לפני הוצאתה של איפיגניה להורג, נעלמה ותחתיה מתגלה עֵז. דיאנה לקחה את איפיגניה למקדש באוליס ופקדה עליה, להוציא להורג כל זר שיופיע בקרבתה. עברו עשרים שנה מאז נמצאת איפיגניה במקדש. והנה תקפוה געגועים עזים על מולדתה, על ארץ יוון. באחד הימים אירע שהופיעו שני זרים באוליס. על איפיגניה הוטל התפקיד להוציאם להורג, והנה היא מגלה, כי אחד הזרים הוא אורסטס אחיה והיא מחליטה להצילם ולעזור להם, כדי שיוכלו להימלט על נפשם.

אלקטרה – טראגדיה מאת אוריפידס

אגאממנון חזר מטרויה ונרצח על־ידי קליטמנסטרה אשתו. אלקטרה בתם שמרה את דבר הרצח בלבה וציפתה ליום נקם ושילם. היא מסיתה את אחיה, אורסטס, כי יבצע את זממה. לאחר המעשה מתחרטים האח והאחות על המעשה ומצפונם חרד מאוד. שני אלים מופיעים ומגנים את מעשה הרצח שלהם.

סוֹפוֹקְלֶס

סוֹפוֹקלס (496–406 לפנה"ס) נולד בקוֹלונוס ליד אתונה. הוא נחשב לאחד מעמודי התווך של הספרות הדראמטית היוונית. סופוקלס הרחיב וחידש את הדראמה היוונית בזה, שהוסיף לשני השחקנים שלישי שהופיע על הבמה. ממאת המחזות שכתב נשתמרו שבעה. ואלה הם: “אַיַאקְס”, “אַנְטִיגוֹנָה”, “אלקטרה”, אדיפוס המלך" (הוצג ה“הבימה”), “נְשֵי טְרֵאכוּס”, “פִילוֹקְטֶטֶס”, “אֶדִיפוס קוֹלוֹנאוּס”, והרי לפניכם תוכנם של “אנטיגונה”, “פילוֹקטטס”, “אֶלֶקְטְרָה” ו“אדיפוס המלך”.

אנטיגונה – טראגדיה מאת סוֹפוֹקלס

פּוֹלִנִיקֶס אחיה של אנטיגונה נפל בשדה הקרב. קריאון מלך תבי, שונא את אנטיגונה ואת אחיה, ומסרב להרשות לקבור את פוליניקס. רב ועמוק צערה של אנטיגונה, הרואה את גופת אחיה הולך ומרקיב לנגד עיניה. היא יודעת שכל עוד לא תבוא הגופה במגע עם אדמה, רוחו של אחיה לא תמצא מנוח. אנטיגונה אינה יכולה להבליג על צערה. רחמיה נכמרים על אחיה האומלל והיא שופכת חול על עיני אחיה. עתה יודעת היא שנשמתו נגאלה ומצאה את מנוחתה. בראות קריאון מלך תבי, את מה שעשתה אנטיגונה, הוא מצווה לקבור אותה חיים.

קְרֵיאוֹן

מַהֲרוּ, אֵפוֹא, לְהוֹצִיאָה! סִגְרוּ נָא אוֹתָהּ

כְּמִצְוָתִי מִתַּחַת לְכִפַּת מַסְגֵר קֶבֶר,

שָׁם תִּשְׁכֹּן לָה לְבַדָּה, וְשָׁם גַּם תָּמוּת

אוֹ תִּשָׁאֵר כַּלָה קְבוּרָה לְכָל יָמֶיהָ.

אֲנַחְנוּ נְקִיִּים נִהְיֶה מִדְּמֵי זֹאת הַנַּעֲרָה,

כִּי הִיא רַק מִלִּשְׁכֹּן בְּאוֹר חַיִּים תֵּעָצֵר.

אַנְטִיגוֹנָה

אֲהָה קֶבֶר, אַתָּה חֲדַר בְּתוּלַי הַסָּגוּר!

בֵּית מִשְׁמָר אָבֹא, אֲשֶׁר לֹא יִפָּתֵחַ,

שָׁם אֶל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי אֵאָסֵף, מֵהֶם רַבִּים

כְּבָר אָסְפָה פֶּרְסֶפוֹנָה וַתַּסְתֵּר בְּצִלָהּ;

אַחֲרוֹנָה אֲנִי בָּהֶם הַיּוֹם, הָאֻמְלָלָה,

אֲשֶׁר בִּדְמִי יָמַי עָלַי נִגְזַר לָרֶדֶת.

הַתִּקְוָה הָאַחַת עוֹד תִּתֵּן עֹז בְּלִבִּי,

כִּי בְחִבָּה אָבִי יַאַסְפֵנִי וְאַף אַתְּ אִמִּי,

לָךְ אֶהְיֶה אֲהוּבָה וְגַם לְךָ אָח יָקָר –.

(תרגום אהרן קמינקא)

פילוקטטס – טראגדיה מאת סוֹפוֹקלס

פילוקטטס, החייל הגיבור הצעיר, נפצע ברגלו בשדה הקרב והושאר באי. עשר שנים עברו בלי שמישהו ייזכר בפילוקטטס וישיבו לביתו. בינתיים נמשכת המלחמה, וחוששים שיד האויב תהיה על העליונה. אַדֶפִסֵאוּס יודע, כי רק קשתו של פילוקטטס תוכל לנצח במלחמה ולהחיש את השלום, שכן כך הוא רצונו של הֵרַקְלֶס, אֵל המלחמה, אשר נתן את קשתו בידי הגיבור הצעיר פילוקטטס. פילוקטטס מפליג באניה אל שדה־הקרב ותודות לו נכבשת העיר טרויה.

אלקטרה – טראגדיה מאת סופוקלס

קליטמנסטרה אוהבת את אֵיגִיסְטוֹס ורוצחת את בעלה אגאממנוֹן. אלקטרה, בתם, אינה יכולה לשאת את החרפה ומחליטה לנקום את נקמתה באמה הבוגדת ובמאהבה.

אדיפוס המלך – טראגדיה מאת סופוקלס

אנשי תבי מתפללים לאֵלם, כי ירחם עליהם ויסיר מעירם את המגפה העושה שמות בתושבי עירם. לאיוס המלך נרצח. קריאון מכריז, כי המגפה לא תיפסק, כל עוד לא בא על עונשו רוצח לאיוס.

אדיפּוס נודר נדר, כי הוא יחקור וידרוש בדבר הרצח. והנה רצה הגורל, שאדיפוס עצמו יהיה הרוצח. הוא רב עם לאיוס ורצחו נפש. כן נודע לו, כי הנרצח היה אביו. הוא נשא את יוֹקַסְטָה לאשה והוליד שני ילדים, בלי לדעת כי היא אמו. משנודע לה הדבר היא תולה את עצמה, ואדיפוס מנקר את שתי עיניו ויוצא עם בתו אנטיגונה לגולה.

אֶדִיפּוּס (נִקֵר אֶת עֵינָיו)

אֲהָה, אֲהָה! הַכֹּל עַתָּה בָּרוּר

הוֹי, שֶׁמֶשׁ, אַל תּוֹסִיף לְהָאִיר לִי לַנּוֹלָד

מֵרֶחֶם לוֹ אָסוּר, אָסוּר גַּם לְדַעְתּוֹ,

לַהוֹרֵג נֶפֶשׁ זוֹ אָסוּר לַהֲרֹג.

הוֹי, אַיֵּכֶן, בְּנוֹתַי? קְרַבְנָה הֵנָה,

סופוקלס – אדיפוס המלך

גַּשְׁנָה אֶל יָדִי, אֶל יְדֵי־אָח,

שֶׁעוֹלְלוּ כַּךְ לְעֵינָיו, עֵינֵי אוֹרָה,

אֲשֶׁר הָיוּ לַאֲבִיכֶן לְיוֹלֶדְכֶן,

זֶה לֹא רָאָה וְלֹא חָקַר בְּנוֹתַי,

וַיְהִי לָכֶן לְאָב מִבֹּר נֻקַּר גַּם הוּא.

לָכֶן אֶבְכֶּה – וְלֹא אוּכַל רְאוֹתְכֶן –

כִּי אֶזְכְּרָה יְמֵי חַיִּים מָרִים בָּאִים,

אֲשֶׁר לָכֶן נָכוֹנוּ מִידֵי בְנֵי אָדָם.

הַמַּקְהֵלָה

הוֹי עַם תֶּבַּי מְכוֹרָתֵנוּ, אֶת אֶדִיפּוּס צְאוּ וּרְאוּ,

הוּא מָצָא חִידוֹת רָזֶיהָ, אַף מָלַךְ נֶאְדָּר בָּעֹז,

בְּנֵי־עִירוֹ בוֹ הִתְקַנְאוּ, בְּאָשְׁרוֹ זֶה הַגָּדוֹל –

וּבִתְהוֹם אָיֹם שֶׁל רֹעַ גּוֹרָלוֹ עַתָּה טָבָע!

בֶּן־תְּמוּתָה, עַל כֵּן חַכֵּה נָא, אַל תְּהַלֵל

מַזַּל כָּל אִישׁ,

טֶרֶם תֶּחֱזֶה הַגֶּבֶר, כִּי קָרַב וּבָא יוֹמוֹ

וּמִלֵּא צְבָאוֹ עַל אֶרֶץ, שֶׁבֶר לֹא יָדַע וְאֵיד.

(תרגום ש. טשרניחובסקי)

אֲרִיסְטוֹפַנֶס

אריסטוֹפנס (450–385 לפנה"ס) המחזאי היווני הגדול הוא יליד אתונה. הוא יצר קומדיות נפלאות ונחשב כסאטיריקן הגדול ביותר. מחמישים וארבע יצירותיו נשתמרו רק עשר ואלו הן: “האבירים”, “העננים”, “הצרעת”, “הצפרדעים”, הציפורים“, “האתוּנאים”, “שלום”, “לִיסִיסְטְרַטָה”, “קדשות מִדֶמֶטֶר” ו”נשי הפארלאמנט". נביא בזה את תוכנן של הקומדיות המפורסמות ביותר של אריסטופאנס:

אריסטופנס

העננים – קומדיה מאת אריסטופאנס

פִּידִיפִּידֶס, בנו של סְטְרֶפְּסְיַדֶס, מבזבז הונו של אביו ומביאו אל סף ההתמוטטות. האב עושה מאמצים להציל את עצמו מפשיטת רגל, וכדי להצליח במאמציו, הוא מוכן להשתמש אף באמצעים לא כשרים. הוא מבקש את עצתו של הפילוסוף היווני הגדול סוקראטס, כיצד יצליח לרמות את נושיו. בו ברגע, שסטרפסיאדס פוגש את סוקראטס מופיעים העננים המדקלמים בשפה מליצית. סטרפסיאדס נדהם ודעתו מתבלבלת עליו. סוקראטס מרגיע ומסביר לו, כי אין אלה אלים, אלא סתם ברואים המצטיינים בפטפוט. סוקראטס ממשיך בשיחה ומבאר לאורחו, כי אפילו הרעם הוא תופעה טבעית בלבד. אולם סטרפסיאדס מאיץ בפילוסוף הגדול, כי יפסיק את שיחתו הפילוסופית ויתן לו עצה כיצד להיפטר מחובותיו. אך סוקראטס אינו שם לב להפצרותיו של אורחו, וממשיך להסביר לו, מה זאת ריתוריקה⁵⁷. מופיעים הצדק והעוול. הצדק מייצג את המסורת ואת העקרונות הישנים, ואילו העוול מופיע בשם הדור החדש הבוחר בדרכים הקלות והנלוזות של ההתפלספות.

העוול מלמד את פּידיפּידס, בנו של סטרפסיאדס את תורת ההתפלספות המביאה לידי מבוכה את אביו ואת נושיו כאחד. כף העוול מכה את סטרפּסיאדס שוק על ירך, הוא מתעורר, אוזר כל כוחותיו ושולח אש בבית־מדרשו של סוקראטס.

הצפרדעים – קומדיה מאת אריסטופאנס

מחזאי יוון הגדולים מתו. מה לעשות? מי יעניק לעם את המחזות מרהיבי העין ומחזקי הלב? דיוניסוס, אל היין והפריון, מתחפש כהראקלס, אל המלחמה, וביחד עם עבדו קְסַנְטִיס הוא יורד אל ה“הַדֶס” (גיהנום) כדי להעלות משם את המחזאי הגדול אוריפידס. בדורכו על מפתן ההדס מופיעה מקהלת צפרדעים ומקבלת את פניהם בצווחה וברעש: בְּרַקֶקֶקֶקֶס, קוֹאַקְס, קוֹאַקְס! לאחר שהבליגו על שירת המקהלה האיומה, נכנסו לפנים ההדס וראו את אוריפידס ואיסכילוס יושבים משוקעים בוויכוח רותח, מי מהם הוא המשורר הגדול יותר. עורכים תחרות, שבה על כל אחד משני המחזאים לחקות את סגנון רעהו. איסכילוס מנצח בתחרות, ודיוניסוס מביאו בחזרה אל אתונה.

הציפורים – קומדיה מאת אריסטופאנס

שני אנשי אתונה נתעייפו מהמרמה, הכחש והמשפח שבעירם. הם מחליטים לעזוב את ארצם ופונים אל טֶרֶאוֹס, מלך הציפורים, ומבקשים ממנו עצה. המלך משוחח אתם ומתאר להם את גדולתו וקורא את נתיניו, הציפורים, לטכס עצה, מה לעוץ לשני האתונאים. לבסוף מחליטות הציפורים להרשות לשני האתונאים לייסד את עיר־ענני־הקוקיה, שתהיה מבוצרת ומוקפת חומה, ויושביה ילכו שכם אחד עם הציפורים ויתנגדו לאלים. מיד מתלקחת חמתם של האלים, והם שולחים רצים וחיילים אל העיר להילחם בה. ברגע האחרון מציעים האלים שלום. אולם הציפורים מוכנות לעשות שלום, רק אם תקבלנה את זכויותיהן הראשונות בחזרה. האלים מסכימים. אחד משני האתונאים נושא לאשה את בתו של האל זֶאוּס והכל נגמר בכי טוב.

ליסיסטראטה – פרסה⁵⁸ מאת אריסטופאנס

כשלושים שנה נמשכה המלחמה בין אתונה ובין סְפַּרְטָה (431–404 לפנה"ס) הידועה בשם המלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסִית. ליסיסטראטה, בתו של לֵיקון, נתעייפה מהמלחמה הממושכת ומכנסת את נשי קוֹרִינְת, ספארטא ותבי. באסיפה דורשת ליסיסטראטה, כי הנשים תסרבנה למלא את רצון בעליהן, עד שתיפסק המלחמה וייעשה שלום. רק נשים חמדניות אחדות מתנגדות לדרישתה. אחרי שקלא וטריא מחליטות הנשים, לקבל את דרישתה של ליסיסטראטה. באותו זמן מתכנסות גם הגבירות והנשים שמפאת גילן אינן משתתפות במלחמה. הנשים הקשישות מסתערות אל האַקְרוֹפּוֹלִיס. אפורי־הזקן השומרים על האקרופוליס הודפים אותן, אך הן מסתערות שוב ושוב. הנשים הזקנות מתחילות להתיז מים על אפוֹרי־הזקן, עד שאלה האחרונים נרתעים ונסוגים. ליסיסטראטה וחסידותיה מצטרפות אל הנשים הזקנות. הן תופסות את יושב־ראש הסֶנאט וקושרות אותו לאלונקה. הן עורכות לו קבורה מבדחת ומלאה חוכא ואטלולא ומתחבאות באקרופוליס. כעבור חמישה ימים מתחילות נשים צעירות רבות, שתקפון הגעגועים על הגברים ונשבר לבן בקרבן מרוב ערגון לאהבה, לחפש כל מיני אפשרויות, כדי להתחמק ממקום מחבואן באקרופוליס. אחת הנשים, קאלוניקה, שמה קוֹבַע חיילים מתחת לשמלתה וטוענת, שהיא הרה ועליה לצאת ממקום מחבואה. האֲמַזוֹנוֹת מעודדות את ליסיסטראטה להמשיך במאבק. הנשים לובשות את שמלותיהן היפות ביותר ומוליכות שולל את הלוחמים החוזרים. רק קאלוניקה אינה מחזיקה מעמד ונמשכת בעבותות אהבה אל פוֹלִידוֹרוֹס, ידיד בעלה, מאחר שבעלה לא שב משדה הקרב. הלוחמים האחרים מתיאשים ומסכימים לכל תנאי הנשים, ובלבד שתרשינה להם לבוא אליהן.

 

איטליה    🔗

קַרְלוֹ גוֹלְדוֹנִי    🔗

קארלו גוֹלדוֹני (1707–1793), נחשב כמחדש התיאטרון האיטלקי. הוא יצר כמאתים מחזות. נציין בזה אחדים מהם: “משרתם של שני אדונים”, “בית הקפה”, “לַקַנְדְיֶרָה” (מִרַנְדוֹלִינָה – הוצג בארץ), “המניפה”, פַמֶלָה נוּבִּילֶה", “המלחמה” (מחזה נגד המלחמה).

משרתם של שני אדונים – קומדיה מאת קארלו גולדוני – (הוצג ב“קאמרי”).

פְלוֹרִינְדוֹ אַרֶטוּזִי אוהב את העלמה בֶּיאַטְרִיצֶ’ה רַסְפּוֹני. באחד הימים פרץ ריב בינו לבין אחיה פְרֶדְרִיקוֹ, והוא דוקרו בחרבו. מעשהו זה אילצהו להימלט לוונציה. ביאטריצ’ה מתחפשת בבגדי אחיה ומופיעה בשמו. ברצונה לחפש את אהובה פלורינדו ולהוציא כסף מידי פַּנְטַלוֹן העשיר, אשר השיא את בתו קלאריסה, שהובטחה לאחיה, לאדם אחר בשם סִילְבִיוֹ, בנו של דוקטור לוֹמְבַּרְדִי.

ביאטריצ’ה שוכרת לה משרת בשם טְרוּפַלְדִינוֹ, אשר משרת גם את אהוּבה פלורינדו. עתה הולכים וגדלים הסיבוכים, שביאטריצ’ה גרמה להם עקב הופעתה בתור פרדריקו אחיה. המשרת, המשרת שני אדונים, מספר לביאטריצ’ה כי פלורינדו מת, ולפלורינדו הוא מספר, כי ביאטריצ’ה מתה. שני הנאהבים מדוכאים מאד. עתה משמתחיל היאוש המר מכרסם את לבם של שני אדוניו, מתגלות מזימותיו של טרופאלדינו. מתפענחות התסבוכות, ושלושה זוגות נאהבים מוצאים את אושרם: ביאטריצ’ה ופלורינדו, קְלַרִיסָה וסילביו, ואף טרופאלדינו מצא את בת זוגתו, את סְמֶרַלְדִינָה המשרתת של קלאריסה, והכל על מקומו בא בשלום.

קרלו גולדוני – משרתם של שני אדונים

קַרְלוֹ גוֹצִי    🔗

קארלו גוצי (1720–1806) היה חסידה של הקומדיה דל־ארטה וחיבר מחזות קלים וסאטיריים. גוצי יצר: טוּרַנְדוֹט" (מחזה אגדי ששימש לִיבְּרֶטוֹ לאופירה של גְ’יַאקוֹמוֹ פּוּצִ’ינִי), “אהבת שלושת התפוזים”, “העורב” ועוד.

טוּרנדוֹט – מחזה אגדי טראגי־קומי מאת קארלו גוצי (לפי עיבודו של פ. שילר).

בפֶּקִינְג, בירת סין, שולט הקיסר אלטוֹאוּם ולו בת יפהפיה ושמה טוראנדוט. בני מלכים ובני רוזנים יאהבוה, אולם היא החליטה להינשא רק לגבר שיפתור את שלוש החידות שהמציאה. מדי יום ביומו יבואו הנסיכים ויבקשו את ידה. אולם היא דוחה אותם, משום שאין לאל ידם לפתור את החידות.

באחד הימים גורשו הנסיך קָלָף עם אביו מארצם והגיעו לפקינג. קאלאף מרהיב עוז בנפשו, ומבקש מטוראנדוט, כי תינשא לו. טוראנדוט חדה לו את חידותיה וקאלאף פותרן. הקיסר אלטואום וטוראנדוט מאירים לו פנים, אך טוראנדוט הגאה וקשוחת־הלב אינה נכנעת בנקל, וחדה לקאלאף שלוש חידות חדשות. אם ישכיל לפתור גם אותן, היה תהיה לו לאשה. קאלאף מסכים ומעמיד תנאי, שגם היא תנחש, מי הוא ומה שמו. טוראנדוט עושה מאמצים רבים כדי להערים על הנסיך ולהיוודע שמו וארץ מולדתו. גם קאלאף אינו טומן ידו בצלחת ובעזרת שפחתה של טוראנדוט, צֶלָטִינָה, הוא יודע לסכל את כל מזימותיה של בת־המלכה.

לבסוף מפיצה טוראנדוט שמועה, כי כל קרובי קאלאף נשמדו. דעתו של קאלאף מתבלבלת עליו לרגע קט, והוא מגלה את שמו ואת ארץ מולדתו. וכך אירע שבת המלכה היהירה ניצחה את יריבה. אולם עתה מגלה היא את סודה לקאלאף כי תאהבהו ותהיה לו לאשה.

גַבְּרִיאֵלֶה דְ’אנוּנְצִיוֹ    🔗

גבריאלה ד’אנוּנציוֹ (1863–1938) משורר ומחזאי. היה ידידה של השחקנית האיטלקית המהוללת אֶלֶאוֹנוֹרֶה דוּזֶה, שהיתה מגלמת את רוב גיבורותיו של מחזותיו. ד’אנונציו נחשב כרומאנטיקן⁵⁹. בכל יצירותיו שולטים הרגש והיצר, שלטון בלי מצרים. גיבוריו הם בעלי אופי סוער ורומאנטי, דיבוריהם פאתטיים⁶⁰ וכל מעשיהם חדורי יקוד. מחזותיו המפורסמים הם: “העיר המתה”, “ג’יוֹקוֹנְדָה”, “הנצחון”, “פְרַנְצֶ’סְקָה דַה רִימִינִי”. אנו מביאים בזה את תוכנם של “העיר המתה” ו“ג’יוקונדה”.

העיר המתה – מחזה מאת גבריאלה ד’אנונציו

לֵיאוֹנַרְדוֹ הצליח לגלות את קבריהם של גבורי יוון קַסַנְדְרָה ואגממנון שנטמנו בעיר המתה מִיקֶנָה. אַנָה, אשתו העיוורת של ליאונארדו ואחותו בִּיאַנְקָה היפהפיה נמצאות אתו. ליאונארדו מאוהב באחותו, ואילו היא אוהבת את ידידו אַלֶסַנְדְרוֹ. אנה אשתו, שתכונות נפשה דומות לאלה של קאסאנדרה, חשה בנוראות העומדות להתרחש. אך היא אין אונים. דעתו של ליאונארדו נטרפת עליו, בראותו, כי לב ביאנקה אחותו מתנכר אליו, והוא רוצחה בהשליכו אותה לתוך הבאר של פֶּרְזֶאוּס.

ג’יוֹקוֹנדה – מחזה מאת גבריאלה ד’אנונציו

לוּצְ’יוֹ הוא פסל בחסד עליון. באחד הימים מפסל וג’יוֹקוֹנדה היפה משמשת לו דְגָם. לוצ’יו מתלהב מיופיה של העלמה ג’יוֹקוֹנדה, ואף היא מדמה בנפשה כי היא משרה עליו רוח יצירה. סִילְבִיָה, אשתו של הפסל נאבקת מר על זכויותיה לאהבת בעלה, אולם אין היא אכזרית וקשוחת לב למדי, כדי לנצח את ג’יוקונדה. המאבק בין שתי הנשים נמשך, וג’יוקונדה מאיימת כי תהרוס את הפסל, יצירתו הגאונית של לוצ’יו, אם סילביה לא תירתע. ג’יוקונדה משתוללת ומפילה את הפסל על סילביה, בשעה שזו רצה לסומכו ולהצילו מהרס. הפסל נופל על ידיה ומרסקתן. לוצ’יו רואה את יצירתו ההרוסה ואת אשתו הפצועה ויודע, כי לא ג’יוקונדה אצלה עליו רוח היצירה, כי נפשו חובקת זרועות עולם, ולבו חפץ ליצור וליצור עד בלי סוף.

 

ספרד    🔗

לוֹפֶּה דֶה וֶגָה    🔗

לוֹפה דה וגה (לופֶה פֶלִיקְס קַרְפִּיוֹ דֶה וָגָה (1562–1635). לפי מקורות אחדים יצר דה וגה אלף וחמש מאות יצירות לבמה, שמהן נשארו עד היום כחמש מאות מחזות. ממחזותיו הידועים ביותר, כגון: “קולומבוס”, “השופט הטוב ביותר הוא המלך”, “הכוכב מִסֵיבִילְיָה”, “מעין הכבשים” (הוצג ב“הבימה”), “הנערה עם הכד”, “לאהוב ולא לדעת את מי”, אנו מביאים בזה את תוכנו של המחזה “קולומבוס”

קוֹלוּמבּוּס – מחזה בשלוש מערכות מאת לופה דה וגה

קולומבוס (בספרדית – כְּרִיסְטוֹבַל קוֹלוֹן) פנה אל מלך פורטוגל ואל מלך אנגליה בבקשה, כי יְמַמְנוּ את תוכניתו לצאת למסעות בים, כדי לגלות יבשות חדשות. אולם שני המלכים דחו בלעג את בקשתו. קולומבוס מדוכא מאד, והיאוש מכרסם בלבו. בנפשו נאבקים שני כוחות: כוח האמונה וכוח השטן. אך האמונה מנצחת.

פרדיננד ואיזאבלה מקשטיליה ניצחו במלחמה, והעיר גראנאדה קיבלה את המנצחים בתרועות גיל. קולומבוס פונה אליהם והם מטים אוזן להצעתו. אחרי הכנות רבות מפליג קולומבוס בספינותיו.

המסע נמשך זמן רב. חודשים רבים עברו. המלחים סובלים רעב וצמא אך טרם עלה ביד קולומבוס לגלות את היבשת החדשה. עובדי הספינה מתמרדים ועומדים להשליך את קולומבוס הימה. אולם נחה רוח־אלוהים על קולומבוס, והוא מצליח לשכנע את העובדים, כי לא רחוק היום ותתגלה יבשה. דבריו מרגיעים את אנשיו. כעבור שלושה ימים נראתה אדמה, ורגלי קולומבוס ועוזריו דרכו על היבשה.

דוֹן פֶּדְרוֹ קַלְדֶרוֹן    🔗

קלדרוֹן (דוֹן פֶּדְרוֹ קַלְדֶרוֹן דֶה לַה בַּרְקָה הֶנָאוּ אִי רִיאַנְדוֹ – 1600–1681). הוא מחזאי פורה ורב תנופה. עד המאה השמונה־עשרה הרבו להציג את מחזותיו. גם כיום מופיעות יצירותיו במקורן או בעיבוד על במות העולם. הוא חיבר מאה־ועשרים מחזות והידועים ביותר הם: “השופט מִצַלַמֶאָה”, “החיים חלוֹם”, “הרופא של כבוד עצמו”, “קשה לשמור בית בעל שתי יציאות”, “הסוד הגלוי”, “היתום והרוצח”, “משתה בלשאצר”. והנה תוכנו של “השופט מצלמאה”:

השופט מצלמאה – מחזה בשלוש מערכות מאת קאלדרון.

הסרן דוֹן אַלְוַר בא עם גדודו אל הכפר צלמאה. איכרי הכפר מארחים את כל החיילים והקצינים. הסרן מקבל אכסון בביתו של האיכר העשיר כְּרֶסְפּוֹ. הוא רואה את איזבל, בתו היפה של האיכר, וחומדה. הוא מנסה לחדור לחדרה, אך אחיה חוּאַן עומד לו בדרכו ומסכל את מזימתו. דבר זה מגיע לאוזניו של הגנרל, דוֹן לוֹפֶּה והוא נותן פקודה לחייליו לעזוב את העיר. בינתיים נודע לו, כי המלך עומד לבוא, והוא יוצא לקראתו. חואן נמצא עתה בשירותו של הגנרל. משעזבו הגנרל ומשרתו חואן את הכפר, שולח דון אלוואר אנשים לאסור את אביה של איזבל ולהביאו ליער, והוא חוטף את איזבל.

חואן חוזר הביתה. בהיוודע לו, כי דון אלוואר חילל את כבוד אחותו, הוא מזמינו לדו־קרב. בינתיים נתמנה כּרספּוֹ לשופט הכפר. הוא מזמין את דון אלוואר ודורש ממנו, כי יתקן את המעוות וישא את בתו לאשה. אולם הסרן עונה לו בלעג. כרספו אוסרו ומביאו לכלא, מקום שם קרוביו חונקים את הסרן.

משהגיע המלך אל המקום ושמע על מעשה האונס ומשפטו של כרספו, הוא מודיע, כי הדין של שופט, דין־צדק הוא. איזבל עוזבת את בית אביה ומחליטה לבלות את כל ימיה במנזר.

 

צרפת    🔗

פְּיֶר קוֹרְנֵי    🔗

פּיר קוֹרני (1606–1684) נולד ברוּאֶן והיה פרקליט – הוא נחשב לקלאסיקון⁶¹ הראשון של התיאטרון הצרפתי. הוא כתב שורה ארוכה של יצירות והידועות ביותר הן: “לֶה סִיד”, “סִינְגֶה”, “הוֹרַצְיוּס” ו“נִיקוֹמֶד”.

לה סיד – טראגדיה בחמש מערכות מאת פייר קורני

לדון גוֹמֶץ, רוזן מִגוֹרְמָאוֹ, בת יפת תואר ושמה צִ’ימֶנֶה. היא מצאה חן בעיני הצעיר דוֹן רוֹדְרִיגוֹ, אך גם דון סַנְצ’וֹ יאהבנה. לבה של צ’ימנה נמשך אחרי דון רודריגו. אולם הנסיכה מקאסטיליה, דונה איזבלה, ראתה את הצעיר היפה דון רודריגו, וחמדה אותו. דוֹן דְיֶגוֹ, אביו של רודריגו, הוא מחנכו של הנסיך. דון גומץ מקנא בדון רודריגו, ומשבערה בו חמתו, סטר על לחיו של אביו הזקן. רודריגו נדרש לנקום את נקמת אביו. גדול ועמוק הוא מאבק נפשו של רודריגו: מה יעשה? האם יהרוג את אבי אהובתו? וכיצד יוכל להביט בפניה? ואם לא יהרגהו, היאך יוכל לשאת את חרפת אביו? אולם בסופו של דבר, מחליט רודריגו לגול את החרפה מעל בית אביו, ובדו־קרב הוא הורג את דון גומץ. אחרי מעשה זה לא ידעה צ’ימנה מנוחה לנפשה הפצועה ומבקשת מהמלך, כי ידון את רודריגו למוות. רודריגו מרהיב עוז בנפשו ובא אל צ’ימנה ומפציר בה, כי תשלח ידה בו, שכן לא חדל מלאהבה, ואם נגזר עליו גזר־דין מוות, הריהו רוצה למות על ידיה. אולם צ’ימנה דוחה את בקשתו. רק המלך יחרוץ את משפטו.

בינתיים הגיעה השמועה, שהמאורים⁶² עומדים להתנפל על סיביליה הפרוזה. רודריגו אוסף את ידידי אביו ומפתיע את המאורים בהתקיפו אותם לפתע. המאורים קוראים לו “סיד” (“אדון”). מששמע המלך פֶרְדִינַנְד דבר מעשה הגבורה של רוֹדריגו, הוא מחליט למנותו כמצביא במלחמה במאורים אולם צ’ימנה אינה יכולה להשלים עם גורלה, והיא מחלה את פני המלך, שייקום את נקמת אביה. המלך מציע לה כי תבחר אחד מאנשיה, אשר ילחם בדו־קרב עם רודריגו, והיא תינשא למנצח. אולם פרט לדון סאנצ’ו, שהוא אויבו ויריבו של רודריגו מאז, אין איש מוכן להילחם בגיבור הצעיר.

ושוב מודיע רודריגו לצ’ימנה, שטוב לו למות בידי סאנצ’ו מאשר לחיות בלי אהבתה. צ’ימנה מבקשת ממנו, כי יעמוד על כבודו ויגן עליה מפני דון סאנצ’ו שלא תוכל לאהבו. אחרי הקרב חוזר סאנצ’ו אל המלך. צ’ימנה מסרבת להינשא לו כי על אף הכל אהוב תאהב רק את רודריגו. ומכיוון שסאנצ’ו לפי דבריו, ניצח, אין לה אלא לפרוש ולחיות במנזר.

בינתיים מופיע גם רודריגו, ומתברר שלא סאנצ’ו ניצח אותו, אלא להפך הוא ניצח את סאנצ’ו, אך חס על חייו ולא הרגו. עתה מודיע המלך, כי הוא מסכים לארוסיהם של צ’ימנה ורודריגו, אבל בתנאי שה“סיד” יילחם במאורים וינצחם.

מוֹלְיֶר    🔗

מוֹליר (1622–1673 – MOLIÈRE

זַ’ן בַּפְּטִיסְט פּוֹקְלֶן) השחקן הנפלא והמחזאי הצרפתי הגדול נולד בפאריס ולמד תורת המשפטים. אולם המדע הזה לא משך את לבו, והוא היה לשחקן, ומאז קרא לעצמו מולייר. להקתו הציגה את הקומדיות שלו בחצר המלכות ואחר שהצליח פתח תיאטרון ב“פַּלֵי רוֹיאַל” בפאריס בשם “להקת האדון” או “להקת המלך”. בשחקו את התפקיד “אַרְגאַן” ב“החולה המדומה” הרגיש ברע, הובא לביתו וכעבור שעות מספר נפח את נשמתו. מולייר כתב שלושים קומדיות ובהן מתח ביקורת חריפה על הבריות, על חולשותיהן, מגרעותיהן ועל הגיחוך שבשאפתנותן המופרזת והוקיע את השקר והצביעות וחוסר האונים של המתרברבים והמתגנדרים. משלושים מחזותיו מועלים על הבמה כעשרים וחמישה: “הפזיז”, “מריבת האוהבים” (על פי ניקוֹלוֹ סָקִי – 1581), “היקרים”, “המגוחכים”, “סְגַנַרֶלָה”, “הטרדנים”, “בית ספר לבעלים” (בהשפעת המחזאי הרומי טֶרֶנְטִיוּס), “בית ספר לנשים”, “הביקורת של בית ספר לנשים”, “האֶמְפְּרוֹמְטִי⁶³ של וֶרְסַי”, “הנסיכה מִאֱלִיד” (על פי דונָה דְיָאנָה מאת מוֹרִיֶטוֹ⁶⁴), “הנישואין הכפויים”, “דון חואן או סעודתו של דון פֶּדְרוֹ” (על פי מחזהו של טִירְזוֹ דֶה מוֹלִינָה⁶⁵), “האוהב כרופא”, “המִיזַנְתְרוֹפּ”⁶⁶, “הרופא בעל כורחו” (הוצג ב“הבימה”), “הקמצן” (לפי מחזה אוֹלוּלַרְיָה מאת פּלַאוּטוּס הרומי – הוצג ב“אוהל”), “ז’ורז' דנדן”, “טַרְטִיף” (הוצג ב“הבימה”), “איש סיציליה”, “אמפיטריאון” (מחזה זה מבוסס בחלקו על “אַמְפִיטְרִיאוֹן” מאת המחזאי הרומי פלאוטוס), “האדון מפוּרסוֹנְיַאן”, “גם הוא באצילים” (הוצג ב“אוהל”), “הרוזנת מאַסַקְרְבַנְיָה”, “תעלולי סְקַפֶּן” (על פי המחזה פוֹרְמִיוֹ מאת המחזאי הרומי טרנטיוס – הוצג ב“אוהל”), “הנשים המלומדות”, “החולה המדומה” (הוצג על ידי “הבימה” ו“אוהל”). נביא בזה את תוכנן של הקומדיות הידועות והמוצגות תכופות על הבמות:

הקמצן – קומדיה בחמש מערכות מאת מולייר

הַרְפַּגוֹן הוא עשיר וקמצן גדול. את כספו הוא אוהב מכל ושומרו כבבת עיניו. הוא חושד בכל אדם, שמא יגנוב ממנו משהו. מרוב חשדנות החליט להטמין באדמה עשרת אלפים שקל כסף. אך גם לאחר שקבר את כספו עמוק באדמה, לא סר פחדו ממנו כי אוצרו ייגנב. עליזה בתו אוהבת את הבחור הנאה המשרת את אביה. הם שומרים את הדבר בסוד, לבל ייוודע להארפאגון. גם אחיה קליאנט התאהב בבחורה צעירה, ומריאַנה שמה. בהיוודע הדבר להארפאגון רגז רוגז רב ואמר, שהוא לא ירשה לבנו לשאת את מריאנה לאשה, שכן הוא עצמו אוהב אותה, ויישאנה בקרוב. האכזר הזקן חושש, שמא גם בתו תתאהב במישהו, ומשום כך הוא מצווה את משרתו, כי ישמור את צעדי בתו. וכדי לקדם את פני הרעה, הוא מבקש מפְרוּזִין הערומה, כי תשפיע על הבחורה הצעירה, על מריאנה היפה, כי תינשא לו. אולם בזה טמן

מולייר – הקמצן

הזקן במו ידיו פח לרגליו; כי שלח את ואלייר משרתו – החתול – לשמור את השמנת – את בתו עליזה; ופרוזין הערומה מנסה לסחוב מהארפאגוֹן הרבה כסף. הזקן האשמאי, הקמצן, אוהב את כספו מכל דבר בעולם, מסרב לתת לה אף פרוטה אחת. פרוזין מחליטה להתנקם בו, ומסבכת אותו בתעתועי שווא.

הארפאגוֹן מאמין לאשה הערומה, ומתכונן לסעודת האירוסין שלו עם מריאנה הצעירה, אהובתו של קליאנט, שהוא, כאמור, בנו של הארפאגוֹן.

הארפאגוֹן ממנה את זַ’ק רַכָּבוֹ כי ישמש טבח, ואת ואלייר משרתו, שהוא רואה בו משרת נאמן, ושהוּא כידוע אהובה־בסתר של בתו, כי ישגיח על הטבח, לבל יוציא פרוטה מיותרת.

ואלייר וז’ק אינם חיים בשלום. בשעת ויכוח על ההוצאות סוטר ואלייר על לחיו של ז’ק, וז’ק השונא שנאת מות את ואלייר, מצפה לעת־מצוא שיוכל לנקום בו את נקמתו. ואלייר מדבר על לבו של הארפאגון, שלא יקמץ בהוצאות לסעודה כדי לא לתת פתחון־פה לבריות, המרננות אחריו ומוציאות דיבה עליו. הארפאגון אינו מסוגל לשמוע דיבה ולא ביקורת חמתו מתבערת בו, והוא נותן סנוקרת מצלצלת לואלייר.

פרוזין, האשה הערומה, אינה טומנת את ידה בצלחת והיא הופכת עולמות ממש: היא משלה את הארפאגון כי מריאנה הצעירה והיפה רוצה להינשא לו, ולמריאנה היא מספרת, כי הארפאגון הוא זקן וחלש וימיו ספורים, על כן טוב תעשה, אם תינשא לו ותירש בקרוב את הונו העצום.

הארפאגון מתמוגג מתענוגות ומששון, כי הולך ומתקרב יום אושרו, נישואיו עם העלמה שהוא אוהב כל כך. והנה – שומו שמיים! אירע אסון! כספו שהטמין נגנב ואיננו! בינתיים ניצנץ רעיון במוחה של פרוזין; היא תתחפש ותופיע כאשה יפה החומדת את הארפאגון ואשר ליבה נשרף בשלהבת האהבה. אולם הארפאגון בוכה ונאנח וידיו, מוחו וליבו עסוקים רק בדבר אחד: הוא מחפש את כספו האבוד. הוא אינו מטה אוזן לדברי פרוזין המחופשת ואינו פוקח את עיניו לראות את יופייה; – הה, הכסף! היכן האוצר?! עודו צועק מר, בא ז’ק ומעליל על ואלייר שהוא ורק הוא הגנב. הארפאגון קורא לואלייר וחוקר ודורש אותו. אולם במקום לשמוע מפיו על אוצרו הגנוב, הוא שומע, כי בתו אוהבת אותו, את ואלייר משרתו.

– שוד ושבר! בתי אוהבת משרת! אולם צערו על הכסף הגנוב גדול מכל, והוא פונה שוב לחיפושים לאוצרו. לפתע מופיע קליאנט בנו ומודיע, שהוא יוכל לעזור לו בגילוי הגניבה ובהחזרת האוצר, אבל אך ורק בתנאי, שיסכים לשני שידוכים: עליזה וואלייר ומריאנה וקליאנט. הארפאגון שוצף קוצף, אך נזכר באהבתו הגדולה והיחידה, בכספו.

– אני מסכים לכל, ובלבד, שתחזירו לי את כספי ושלא תדרשו ממני נדוניה. ואלייר מגלה להארפאגון כי הוא בן אצילים ועשירים ואינו זקוק כלל לכספו. ומעתה שורה השמחה במעונו של הקמצן; ואלייר ועליזה וקליאנט ומריאנה מאושרים מאד על כי מצאו אלה את אלו וגם הארפאגון מאושר על כי סוף סוף מצא את כספו. תם ונשלם המחזה “הקמצן” של המחזאי הגדול מולייר.

טרטיף – מחזה בחמש מערכות מאת מולייר

אוֹרגוֹן הוא אזרח צרפתי אמיד ובעל בעמיו. באחד הימים חדר לביתו טרטיף הצבוע, ירא השמיים, החונף והתקיף והעמיד פנים כידיד. אך בהמשך הזמן נעשה טרטיף מושל בכיפה, השתלט על אורגון חלש־האופי וכל הנהלת הבית תישק רק על פיו שלל החונף והצבוע. גם אמו הזקנה של אורגון, פֶּרְנֶל, נלכדה ברישתו של הצבוע. לא הועילה התנגדותם של בנו דַמִי ושל גיסו קְלֵיאַנְט, אורגון ואמו האדוקה נותנים אימון רק בטרטיף.

לאורגון בת ושמה מַרְיַן והיא אוהבת את הבחור המצויין וַלֶר. אולם אורגון מאושר שטרטיף חומד את הצעירה לאשה. ביום אחד אירע, וקליאנט ודאמי תפסו את טרטיף בשעה שהא מגלה את אהבתו לאשתו של אוֹרגון לאֶלְמִיר. הם מזדרזים להודיע לבעל המרומה, כי ידידו החביב עליו כל כך, עוגב על אשתו. אולם טרטיף יודע להתחמק ולהערים על הכל, עד שאורגון חושד בבנו, כי העליל עלילה על טרטיף “הצדיק” ומגרשו מביתו ומצווה את כל רכושו לידיד המתחסד. והנה אירע שאורגון עצמו עמד על יד דלת חדרה של אשתו ושמע את שיחת האהבים בין טרטיף ובין אלמיר. מאותו רגע ידע אורגון, כי עיניו הוכו בעיוורון והוא מגרש את טרטיף מביתו. אולם טרטיף מוציא מכיסו את כתב הצוואה ומוכיח לו, כי ביתו אינו שלו, כי ברוב ידידוּתו ואהבתו העבירו על שמו של טרטיף. עתה יודע אורגון, כי ידידו לא גנב ממנו את אשתו ואת ביתו, אלא הפשיטהו עירום והציגהו ככלי ריק. עתה הולך הוא להרעיש עולמות על העוול שנעשה לו. אחרי התרוצצויות והשתדלויות ניאות הדוכס להכיר בצדקתו של אורגון ורכושו הוחזר לו. רב ויקר היה המחיר שאורגון שילם בעד בערותו וקשיחות ליבו.

גם הוא באצילים – קומדיה לבאלט מאת מולייר

ז’ורדן הוא איש השייך למעמד הבורגני, אך הוא נושא את נפשו אל מעמד האצילים. יומם ולילה הוגה הוא בהם ובמנהגיהם. כיצד נעשה אדם לאציל? מה עליו לעשות, שייהפך בין לילה לאחד מרמי המעלה? הוא מזמין לביתו מורים שונים, מורה למוסיקה, מורה למחול, מורה לסיוף ומורה לפילוסופיה שילמדוהו את הליכותיהם, מנהגיהם והגיגיהם של האצילים. המורים מענים ו“משפשפים” את הבורגני, שנפשו חשקה לעלות מעלה מעלה. הוא מתחיל לבזבז כספים על בגדים ונעליים ושאר אביזרים הנחוצים לאחד העומד להשתייך למעמד האצילים. והנה עומד הוא לפנינו מגוהץ, מצוחצח, מקושט ומגונדר כאחד העומד ללכת לנשף מסכות. ברצונו לצאת אל הרחוב, כדי שיראוהו השכנים והמכרים ויצאו מגדרם מרוב התפעלות בראותם אותו, את ז’ורדן “האציל”. לפני צאתו לרחוב הוא נותן הוראות לניקול המשרתת, כי תכין סעודה כיד המלך, שכן הזמין אורחים רמי־היחש.

מרת ז’ורדן רואה את בעלה הנראה כטווס מתנפח ומתחננת אליו, שיחזור בו משטויותיו ומשגעונותיו. אולם הוא אוטם את אוזניו משמוע.

דוראנט האציל העני מבקר אצל ז’ורדן ומהללו ומשבחו על התקדמותו בשלבי סולם האצילות. הוא מגלה לו, כי מסר למרקיזה דוֹרִימַנָה את אבן החן ששלח לה על־ידיו. ז’ורדן מתפעל מהצלחתו ומעניק לאציל העני עוד הענקה על ההענקות הקודמות. מרת ז’ורדן רואה כי בעלה נתפס לחלוטין לשגעון האצילות וחוששת, שמא תטרף עליו דעתו לגמרי. לוסיל, בתה, אוהבת את קליאונט. קוביל, משרתו של קליאונט, אוהב את ניקול, המשרתת בבית ז’ורדן. עתה יודעת מרת ז’ורדן, כי בעלה המטורף ינסה להפריד בין בתה לקליאונט אהובה. היא שולחת את ניקול אל קליאונט, כי יזדרז ויבוא אליו כדי לבקש מז’ורדן רשות לשאת את בתו לאשה. מרת ז’ורדן מבטיחה לקוביל כי נישואי בתה יערכו יחד עם נשואיו הוא עם ניקול אהובתו. אולם ז’ורדן דוחה מלפניו את קליאונט, שכן בתו תנשא רק לבן המעמד הגבוה.

מה לעשות? ניצנץ רעיון במוחו של קוביל… הוא יציל את המצב. ז’ורדן עומד לקבל את פני המרקיזה ואת מלווה, האציל דוראנט. אולם האציל העני רימה את ז’ורדן המטופש והיה מוסר את כל המתנות ששלח ז’ורדן אל המרקיזה לא בשמו של השולח אלא בשמו הוא. כדי שז’ורדן יוכל לסעוד את סעודת הצהריים בחברת אהובתו באין מפריע, שולח הוא את אשתו אל דודתו. אולם היא “הריחה” שמשהו כאן לא כשורה, וכי הזקן שלה עמד “לבשל איזה תבשיל חדש”, וחזרה מבית דודתה באמצע הסעודה, והפתיעה את כל “החברה” כשהיא בגילופין. המרקיזה נבהלת, כי אין היא יודעת מכל התככים שתכך האציל העני. מרת ז’ורדן רואה את “החברה” ועומדת לשפוך את כל חמתה על ראש בעלה ואורחיו. אך המרקיזה והאציל העני בורחים כל עוד נפשם בם. ז’ורדן רותח… שערוריה כזאת!… והנה מופיע קוביל, שרעיון חדש נצנץ במוחו, ומודיע לז’ורדן, כי בנו של השולטן התורכי המתארח בצרפת ראה את לוסיל בתו וחומד אותה ומוכן לשאתה לאשה. אולם, כדי שלוסיל תהא ראוייה להינשא לנסיך עליה להיהפך לאצילה. משום כך בדעת השולטן להעלות את ז’ורדן אביה לדרגת האצילים הגבוהה ביותר בתורכיה, ולתת לו את התואר,מאמאמושי", והנה מופיעה פתאום הפמליא של הנסיך התורכי. בשעה שהפמליא מעלה בטקס רב רושם את ז’ורדן לדרגת “מאמאמושי”, מספר ז’ורדן לאשתו על אושרו הרב שנפל בחלקו, להיות “מאמאמושי”, ושבתם, לוסיל, תהיה לנסיכה תורכית. ז’ורדן מכרכר ומפזז, מפטפט מילים “תורכיות”. מרת ז’ורדן מחליטה, כי בעלה יצא מדעתו לגמרי, ואינה מוכנה להסכים לשידוך רם המעלה. והנה מופיע הנסיך בכבודו ובעצמו. קוביל רומז למרת ז’ורדן כי הנסיך אינו אלא קליאונט המתחפש כתורכי. ובשמוע מרת ז’ורדן כי “מסדרים” כאן את בעלה המטורף, היא מזמינה חיש מהר נוטריון ובו במקום מתארסים שלושה זוגות: לוסיל וקליאונט, ניקול וקוביל והמרקיזה והאציל העני. ז’ורדן השיכור מכבוד ומטפשות שוכן ברקיע השביעי, כי עדיין סבור הוא שכל מה שעיניו רואות – הוא הגשמת חלומו מאז ומתמיד.

החולה המדומה – קומדיה בשלוש מערכות מאת מולייר

אַרְגַן, אדם בשנות העמידה, הוא עשיר בעל נכסים רבים. לאחר שאשתו הראשונה מתה עליו נשא אשה צעירה, ערמומית, שלא אהבה אותו, אלא את כספו בלבד. טוּאַנֶט המשרתת היא בחורה יפה וזריזה. אף על פי שארגאן מתייחס אליה בגסות היא נאמנה לו ולביתו.

ארגאן הולך בטל כל ימיו, ומרוב בטלה הוא מתחיל להתחלות. כאבי־ראש וכאבי־גרון, מחלת מעיים ומיחושים אחרים מציקים לו השכם והערב. טואנט ובנותיה מנסות להרגיעו אך הוא שוקע יותר ויותר במחלותיו המדומות, רופאים באים ורופאים הולכים; חדר משכבו מלא תרופות וסמים כבית־מרקחת. ארגאן אוהב את עצמו מאד, ומשום כך הוא עסוק עם עצמו, ורק עם עצמו. פעם הוא מגרגר את גרונו, פעם הוא מורח את גופו במשחות ולרוב הוא עסוק בהכנת חוקנים. הרופאים המסובבים אותו הכירו היטב את ארגאן ההִיפּוֹכוֹנְדֶר (חולה מדומה) ומנצלים את חולשותיו לטובתם הם; הם מוציאים ממנו שכר רב בעד שירותיהם הרפואיים. ארגאן, כנראה, אוהב מאד את מחלותיו ובלעדיהן לא יוכל לחיות.

אשתו הצעירה הבוגדת בו, מעוניינת לסחוט ממנו כסף ואבני חן. משום כך היא מחניפה לו ומדברת אליו חלקלקות. אנג’ליקה, בתו היפה של ארגאן, מצטערת על התנהגותו של אביה כי מוליכים אותו שולל. היא אוהבת את הצעיר הנחמד והעדין קליאנט. אולם ארגאן אינו מרשה לה להינשא לו ואף אוסר עליו את דריסת הרגל בביתו. טואנט רואה את תעלוליהם של הרופאים המנצלים את טמטומו של אדונה, ומנסה להוכיח אותו על כך. אך הוא אוטם את אוזניו משמוע. כאשר היא אומרת לו את האמת הוא מוכן להלקותה. אשתו הצעירה בֶּלִינָה מעוניינת, כמובן, שבעלה יתייחס באיבה אל בתו ומשום כך היא תומכת בהצעתו להשיאה לדוקטור הצעיר דיאפוארוס. קליאנט אהובה הנאמן והטוב של אנג’ליקה מוכרח להתחפש כמורה למוסיקה. טואנט ואנג’ליקה רואות שארגאן נפל ברשתם של הנוכלים, וכדי להצילו מידיהם, הן מזמינות את אחיו הנאור והנבון באראלד. ואכן מצליח האח החכם לפקוח את עיני האח המסונוור. הוא שם ללעג ולקלס את הרופאים המדומים היודעים רק לסחוט כסף מכיסיהם של החולים המדומים. ארגאן יודע עתה ומבין, שנפל בידי חבר מרעים. הוא מחלים בגופו ובנפשו, ומסכים לנישואי בתו עם בחיר לבה, קליאנט, והכל בא בשלום על מקומו.

באראלד:

אחי, אתה שיש לך הון רב ואין לך אלא בת אחת – בקטנה הרי לא עסקנו – משום מה אתה רוצה להכניסה למנזר?

ארגאן:

משום־מה אני שורר בביתי לעשות כל הישר בעיני?

באראלד:

אשתך אינה פוסקת מהפציר בך להיפטר באופן כזה משתי בנותיך. אינני מפקפק, כי מתוך אהבה רבה היתה שמחה לראות את שתיהן נזירות אדוקות.

ארגאן:

הנה הגענו עד כאן. הנה קודם לכל ידה של האשה המסכנה באמצע. היא האשמה בכל רע. כולי עלמא שונא לה.

באראלד:

לא, אחי, הנח לה. הרי היא אשה, שאין לה בעולמה אלא טובתה של משפחתך, ואין לה שום פנייה אחרת. ויש לה עדינות נפלאה לגביך ואהבתה את בנותיך – אהבה שאין למעלה הימנה. בזה אין לפקפק כלל וכלל. בענין זה לא נדבר שוב; אך נשוב לדבר על אודות בתך. מה אתה סבור בכלל כשאתה משיא אותה לבנו של רופא?

ארגאן:

סבור אני לקחת לי אותו חתן שצריך לי.

באראלד:

אבל לא אותו שצריך לבתך. ויש שידוך יותר מתאים בשבילה.

ארגאן:

אפשר. אבל זה יותר מתאים בשבילי.

באראלד:

אבל האיש, שהיא נישאת לו, הבשבילך או בשבילו תינשא לו?

ארגאן:

צריך שיהיה בשבילי ובשבילה. ורוצה אני להכניס לתוך משפחתי אנשים נחוצים לי.

באראלד:

אי משום זה, אילו היתה בתך הקטנה בוגרת, היית לוקח לה רוקח לאיש?

ארגאן:

ומדוע לא?

באראלד:

כלום אפשר, שכל ימי חייך תהיה כרוך אחרי רופאיך ורוקחיך ותהיה רוצה להיות חולה על אפם ועל חמתם של כולי עלמא והטבע?

ארגאן:

מה אתה רוצה לומר אחי?

באראלד:

רוצה אני לומר, שאין אני יודע בעולם אדם פחות חולה ממך. ואין אני רוצה בשבילי בריוּת גופא טובה משלך. ואין לך ראיה יותר טובה שבריאותך וגופך איתן מזו, שעד היום לא עלה לך, למרות כל עמלך, להורסו ועוד לא מַתָּ מעוצר סמים שהלעיטוך בהם.

ארגאן:

אבל, אחי, כלום אינך יודע, שלולא הם כבר מתּי. ומר פוּרגוֹן אומר, כי למות אני נוטה, אם לא ידאג לי שלושה ימים.

באראלד:

אם לא תישמר לך, ידאג לך עד שישלחך לעולם אחר.

ארגאן:

אבל אחי, נדבר בכובד ראש. אתה אינך מאמין בחוכמת הרפואה?

באראלד:

אינני מאמין ואינני רואה כל צורך להאמין בה, כדי להציל את נפשי.

ארגאן:

הא כיצד? אתה אינך מאמין בדבר, שכולי עלמא מסכים לו, והיה מכובד על כמה דורות?

באראלד:

מאד מאד רחקתי מהאמין בזה. ומוצא אני אותה לאיוולת הגדולה ביותר שבאדם. ואם נביט על כל הענין בעיני פילוסופים, אין לך צביעות גדולה מזו, ואין לך דבר מגוחך יותר מזה, שאדם רוצה לטפל ברפואתו של חברו.

ארגאן:

ומדוע זה אי אפשר לו לאדם לרפא לחברו?

באראלד:

משום שקפיצי מנגנונו נסתרים מעינינו עד היום, עין אדם לא ראתה אותם, והטבע נסך עליהם צעיף עבה, ואין לחדור בו.

ארגאן:

לדידך, אין הרופאים יודעים כלום?

באראלד:

כן אחי. הם יודעים יפה את רובם של מקצועות ההשכלה, מדברים הם יפה רומית, ויודעים לסמן ביוונית כל מיני המחלות, לתאר אותן ולהביאן בסדר; אבל כיצד לרפא אותן – חכמה זו אינם יודעים כלל.

(לפי תרגומו של שאול טשרניחובסקי)

זַ’ן רַסִין

רסין (1639–1699), – נולד בפֶרְטֶה־מילוֹן, נתייתם בדמי ימיו ונתחנך ע“י סבתו. למד באוניברסיטה וישב בפאריס. רסין הוא, ביחד עם קורני ומולייר אחד מעמודי התווך של המחזה והתיאטרון הצרפתיים. יצירותיו המפורסמות ביותר הן: “עתליה, “בֶּרֶנִיקָה”, “אִיפִיגֶנְיָה”, “פֶדְרָה” ו”אַנְדְרַמַכָה”.

פדרה – טראגדיה בחמש מערכות מאת ז’ן רסין

פדרה, אשתו של תֶּזֶאוס מלך אתונה, שוכבת על ערש דווי. היא אוהבת את היפוליטוס בנו של בעלה, שילדה לו אַנְטִילוֹפָּה, מלכת הָאֲמַזוֹנוֹת. הִיפּוֹלִיטוס האוהב את אֲרִיצֶיָה האצילה, סבור שאמו חורגתו שונאת אותו שנאה עזה. משהגיעה הידיעה, כי תזאוס נפל בשדה הקרב, מגלה פדרה להיפוליטוס את אהבתה, אולם הצעיר מתייחס אל מזימתה של אמו חורגתו בשאט נפש.

לפתע חוזר תזאוס מהמלחמה, כי השמועה על מותו היתה שמועת שוא. פדרה במבוכה גדולה. אומנתה אנונה מעודדת אותה ומשפיעה עליה, שתאשים את היפוליטוס, שבהעדר אביו מביתו ניסה לעגוב עליה, וכך היא עושה. תזאוס שוצף קוצף. היפוליטוס מנסה להוכיח לאביו, כי פדרה מעלילה עליו עלילת שוא, שכן אוהב הוא את אריציה, אולם תזאוס אוטם את אזניו ואת לבו וקורא לאל נֶפּטוּן, כי יעניש את בנו. מצפונה של פדרה התעורר בקרבה והיא מתחרטת על מזימתה הרעה. היא רוגזת על אנונה, וזו משליכה את עצמה לים וטובעת. פדרה ממהרת אל תזאוס ומגלה לו את כל האמת. בינתיים הופיע תֶּרַמֶנֶס מחנכו של היפוליטוס, ומודיע כי מפלצת עלתה מן הים – שלוחוֹ של נפטון, אֵל הים – וטרפה את היפוליטוס.

מששמעה פדרה את הבשורה המרה, היא שותה מקובעת התרעלה ונופחת את נשמתה.

פֶדְרָה

מֶה עָשִׂיתִי?

אִישִׁי הִנֵּה יוֹפִיעַ וְאִתּוֹ הַבֵּן,

הָעֵד לְחֶרְפָּתִי, שֶׁיִּסְתַּכֵּל בִּי אֵיךְ

בְּמֵצַח נְחוּשָׁה אָקוּם לִקְרַאת אָבִיו,

אֶשְׁלַח אֵלָיו זְרוֹעוֹת שֶׁאֶל אַחֵר הוֹשַׁטְתִּי,

אַבִּיט בּוֹ בִּדְמָעוֹת אֲשֶׁר אַחֵר מָאַס בָּן

הַאִם מֵחֶרְדָּתוֹ לִשְׁמוֹר עַל כְּבוֹד תֵּזֵאוּס

הוּא מִפָּנָיו יַסְתִּיר אֶת קְלוֹן אַהֲבָתִי?

הַאִם אָבִיו יַסְגִּיר, אוֹ בְמַלְכּוֹ יִמְעַל?

הַאִם לִכְבֹּשׁ יוּכַל אֶת חֲמָתוֹ עָלַי?

וְאִם יִשְׁתֹּק אֲפִילוּ, – מַה מִזֶּה אוֹמֶנֶת?

אֵינֶנִי כְאוֹתָן נָשִׁים תַּמּוֹת־עֵינַיִם,

אֲשֶׁר בְּהַשְׁלִימָן עִם חֵטְא בַּמִּסְתָּרִים

לָמְדוּ לֹא לְהַסְמִיק בִּפְנֵי בַּעֲלֵיהֶן.

הֲלֹא נִדְמֶה לִי כְבָר כִּי כָּל פִּנוֹת הַבַּיִת,

כִּי אֲבָנִים מִקִּיר צוֹפוֹת אֶל בַּעֲלִי,

וּבְהִכָּנְסוֹ תִּזְעַקְנָה אֶת חֶטְאִי אֵלָיו.

לָמוּת! יִגְאַל אוֹתִי הַמָּוֶת מִכָּל אֵלֶּה!

הַאִם זֶה נוֹרָא לַחְדֹּל וְלֹא לִהְיוֹת עוֹד?

(“פדרה” – מתוך המערכה השניה – בתרגומו של נ. אלתרמן)

עתליה טראגדיה בחמש מערכות מאת ז’ן רסין

יורם מלך יהודה מת. עתליה אשתו רוצה לשלוֹט בלי מצרים. כדי להגשים את רצונה, היא מצווה להשמיד את כל שארי הבשר של המלך. אולם נכד אחד של המלך, יואש, הצליח להימלט מידי המרצחים והוא מצא מקום מקלט בביתו של הכוהן הגדול, יואב.

עתליה חלמה חלום בלהות. היא קמה ממטתה וממהרת אל בית־המקדש, כדי לחלות את פני ה'. היא סבורה, כי ראתה בחלומה את פני יואש, העתיד לרוצחה נפש. עתה חפצה היא לקחתו לארמונה, אולם הנער מסרב לבוא אליה.

נתן, עובד בעל, מסית את המלכה, כי תצווה להקיף את בית־המקדש ולחטוף את הנער.

בינתיים הזעיק יואב את מקורביו ומודיע להם כי יורש העצר היחיד הוא יואש, וכי המלכה, עתליה, שהשמידה באכזריותה את כל קרובי המלך, עומדת להתנקש בחייו של שריד בית־המלך היחידי. הכוהן הגדול מזמין את המלכה, כי תיכנס לבית־המקדש. בהיכנסה היא רואה את הנער, יואש, יושב על כס המלוכה. משרואה המלכה, כי כל העם והצבא הם נגדה, היא מאבדת את עצמה לדעת.

פְּיֶר אוֹגוּסְטֶן קָרוֹן דֶּה בּוֹמַרְשֶׁה    🔗

בּוֹמרשה (1732–1799) היה בנו של שען. הוא למד שענות והיה בעל אמצאות. שמעו הגיע אל המלך לואי ה־15 והוא מינהו לשר החצר. אחר כך נסע הרבה ובעיקר ביקר בספרד, והתחיל לחבר מחזות. הוא חיבר שורה של מחזות סאטיריים⁶⁷ ומבדחים.

יצירותיו הידועות ביותר הן:

“שני הידידים”, “הספר מסיביליה” (הוצג ב“קאמרי”) ו“חתונתו של פיגארו”. (“הספר מסיביליה” הולחן על־ידי רוסיני; “חתונתו של פיגארו” – על־ידי מוצארט).

הַסַפָּר מִסִיבִילְיָה – קומדיה קלה בארבע מערכות מאת פייר דה בומארשה

ד“ר בַּרְטוֹלוֹ אוֹמֵן בביתו את רוֹזִינָה ומחבבה מאד. הרוזן אַלְמַוִיוָה מתאהב בה ומחפש מתווך, שיתווך בינו ובין רוזינה. פיגארו הספר הוא המתווך. לפי עצתו של פיגארו הוא מתחפש כחייל בשם לִינְדוֹרוֹ, ומבקשה כי תאכסנהו בביתה. אולם ביתו של ד”ר בארטולו פטור מלתת אכסון לחיילים. מנסים להוציא את לינדורו־אלמויווה המעמיד פנים של שיכור, אך רוזינה אוהבת את הבחור לינדורו.

פיגארו יודע היטב, כי לב רוזינה אינו אדיש כלפי לינדורו־אלמויווה, והוא ממציא תחבולה חדשה: אלמויווה מתחפש כמורה למוסיקה הבא למלא את מקומו של המורה למוסיקה בשם בַּזִילְיוֹ. אולם לרוע מזלו, מופיע לפתע באזיליוֹ. אלמויווה משחדהו בכסף, כי יסתלק. הוא ורוזינה מחליטים לברוח. אולם באזיליו מגלה לבארטולו את דבר המזימה אשר זוממים אלמויווה ורוזינה, ומשדלו בדברים, כי יעליל עלילה שפלה על אלמויווה וימאיסו בעיני רוזינה. ואם יצליח, העלמה תאהב רק אותו. הדבר נעשה, ורוזינה מטה אוזן לדברי בארטולו, ונמנעת מלהיפגש עם לינדורו־אלמויווה.

בלילה באים פיגארו ואלמויווה אל חלון חדרה של רוזינה, והפעם הוא מציג את עצמו בשמו האמיתי. רוזינה נרגשת ונופלת על צוואריו.

בינתיים מופיע הנוטאריון, שהזמין באזיליו, כדי לערוך את חוזה הנישואין שלו עם רוזינה. מכיוון שבארטולו איחר לבוא, עורך הנוטאריון את החוזה על שמו של אלמויווה ורוזינה, ובארטולו המסכן יוצא קרח מכאן ומכאן.

חתונתו של פיגארו – קומדיה מאת פייר בומארשה

פיגארו הוא משרתו של הרוזן אלמויווה, ושושנה היא המשרתת של הרוזנת רוזינה. אלמויווה נתמנה לשגריר בחוץ לארץ וברצונו להשיא את שושנה לפיגארו ולקחת את שניהם אתו. באותם הימים היה קיים החוק של “יוּס פְּרִימֶה נוֹקְטִיס” (זכות הלילה הראשון). הרוזן אלמויווה האוהב את אשתו רוזינה, החליט לוותר על זכותו זו, אולם אין הוא יכול להכחיש לעצמו, כי המשרתת החיננית מוצאת חן בעיניו, וקשה לו להינזר. פיגארו אינו מוכן למסור את כלתו לידי אדוניו ולוּ גם ללילה אחד.

ביום החופה מנסה פיגארו להכשיל את הרוזן. הוא מעורר קנאה בלב אדוניו בספרו לו, כי נושא כליה של אשתו, העלם כרובים, עוגב על הרוזנת. כדי לבלבל את הרוזן עוד יותר, מעמיד פיגארו פנים, שגם הוא חומד את חנה בת הגנן, ומעורר בזה קנאה נוספת בלבו של אלמויווה.

נושא כליה של הרוזנת עוזר לגבירתו להתלבש. כשהרוזן עומד להיכנס לחדר, מצפינה הרוֹזנת את העלם תחת הכסא. הרוזן שוצף קוצף ומאשים את אשתו בבגידה. אולם בינתיים מופיעה שושנה כעוזרת בשעת ההתלבשות, ומאפשרת לעלם להתחמק דרך החלון.

באותו רגע נכנס אנטוניו, והוא שיכור כלוט, ומודיע, כי איזה ברנש קפץ דרך החלון ודרס את כל הציפורנים היפים. משהגנן רוצה לגלות, כי הקופץ היה, בלי כל ספק, נושא הכלים של הרוזנת, מודיע פיגארו, כי הוא ולא אחר, קפץ דרך החלון.

התנהגותו של פיגארו מעוררת חשד בעיני הרוזן, והוא מחליט להענישו על ידי כך, שיכריחו בתוקף החוק לשאת לאשה את מַרְצֶלִינָה, מנהלת משק ביתו של ד"ר בארטולו. ומהי העילה הנותנת תוקף לחוק? מתברר, שלפני כמה זמן הוציא פיגארו מידה של אותה מארצלינה סכום של אלפיים שקל והבטיח לה כי ישאנה לאשה. הרוזנת מחליטה ללמד את בעלה הקנאי לקח. היא מבקשת משושנה, כי תזמין את הרוזן לפגישה.

בגן חוגגים את חתונתם של פיגארו ושושנה. הכלה מתחמקת לרגע ומוסרת לרוזן את המכתב. חנה ראתה את הדבר ורצה להודיע לפיגארו על דבר בגידתה של כלתו. אולם לפגישה אינה הולכת שושנה, אלא רוזינה, אשתו של הרוזן, המתחפשת בבגדיה של שושנה.

בשעת הפגישה גדול הבלבול: פיגארו חושב, כי אשתו היא הרוזנת, והרוזן סבור, כי לפניו לא אחרת אלא שושנה החמודה. אולם בסופו של הדבר מתגלים הפנים, והרוזן נוכח לדעת כי קנאתו והוללותו הוליכוהו שולל. סוף טוב – הכל טוב: פיגארו מקבל את שושנה שלו מבלי שהרוזן יכול לנצל את זכותו “ללילה הראשון”. הרוזן למד לקח. ונושא הכלים, כרובים, מתמנה לקצין בגדודו של הרוזן.

וִיקְטוֹרְיֶן סַרְדוּ    🔗

ויקטוֹרין סרדוּ (1831–1908). סרדוּ היה כותב מחזות מהולל שנושאיהם לקוחים מחיי החברה, המדיניות וגם מההיסטוריה: “פֵידוֹרָה” (נכתב בשביל השחקנית היהודית המפורסמת שרה בֶרְנְהַרְדְט), “לַה טוֹסקָה” (עובד לאופירה של פּוּצִ’ינִי), “גִ’יסמוֹנְדָה”, “רוֹבֶּסְפְּיֶיר”, “דַנְטֶה”, “פֶּרַאוֹל”, “פֶרנַנְצִ’י”, “הרווקים הזקנים”, פַּמֶלָה". והרי תוכנו של המחזה טוסקה.

טוסקה – מחזה בארבע מערכות מאת ויקטוריין סרדוּ

בימי המלחמה בין הקונסול בונופרטה ובין הגנראל האוסטרי מֶלַס (1800) חדרה ממשלת נאפולי לרומא ורדתה בה ביד אכזרית. אַנְגֶ’לוֹטִי הנרדף מצא מקלט בחווילתו של מָרְיוֹ קַבַרָדוֹסָה. לנציב רומא נודע, כי הזמרת המהוללת טוֹסקה אוהבת את קאבארדוסה, והוא מעורר בה חשד באהובה. היא מגלה לו את מקום מקלטו של אנג’לוֹטי. משנתגלה מקום מחבואו, אנג’לוטי מאבד את עצמו לדעת, כדי לא ליפול בידי האויב האכזרי. הנציב מאשים את מאריו ואת טוסקה כנותני מחסה לאוייב ואוסרם. קאבארדוסה נידון למוות. הנציב מוכן לבטל את פסק־הדין, אם טוסקה תיאות לאהוב אותו. הוא מבטיח לטוסקה, כי מאריו יוצא להורג למראית עין, ואילו החיילים יירו בו בכדורי סרק, הם רק יעמידו פנים כאילו הם מבצעים את פסק־הדין. טוסקה מסכימה, כי חיי אהובה יקרים לה מכל. משקיבלה את היתר הכניסה למבצר, בו חבוש אהובה, היא נוקמת את נקמתה בנציב ודוקרת אותו ונחפזת להציל את מאריו.

אֶדְמוֹנְד רוֹסְטַאן    🔗

אדמוֹנד רוֹסטאן (1868–1916) דראמטורג ומשורר. מחזהו הידוע ביותר “סירָנו דה ברג’רק”.

סִירָנוֹ דֶה בֶּרְגֶ’רַק – קומדיה רומאנטית בחמש מערכות מאת אדמונד רוסטאן.

סיראנו הוא משורר, דוקטור למדעים ומוסיקאי ואחרון אחרון – סייף. אולם הטבע חוננו בחוטם ארוך מאד המוסיף מנת כיעור לפניו של האציל הנעים. הוא אוהב את העלמה יעלת־החן, רוקסאנה, אולם היא אוהבת את בחור הפשוט, אך יפה־התואר כריסטיאן. והנה מצפה העלמה למכתב מכריסטיאן, שלרוע מזלו אינו יודע להתבטא בכתב, כיאות לאוהב נלהב. סיראנו מתנדב לעשות את מלאכת הכתיבה במקומו. כעבור זמן מה היו בידה של רוקסאנה מכתבי־אהבה לוהטים וכובשים לב ונפש וכולם כתובים בידי האציל סיראנו, בעל החוטם האיום. עתה יודעת רוקסאנה, כי יותר משהיא אוהבת את גופו היפה של כריסטיאן, היא אוהבת ומעריצה את רוחו השגיבה.

באחד הימים אירע, שכריסטיאן נפל בקרב. אולם סיראנו אינו מגלה לרוקסאנה את סוד המכתבים. רוקסאנה פורשת מחיי החברה ונכנסת למנזר. רק לאחר שסיראנו נהרג על ידי האוייב, נודע לרוקסאנה שהמכתבים היו פרי רוחו ונשמתו.

 

אנגליה    🔗

וִילִיַאם שֶׁקְסְפִּיר    🔗

שקספיר (1616–1564 WILLIAM SHAKESPEARE) נולד בעיר סְטְרֶטְפוֹרד על נְהר אֶווֹן. היה שחקן ומנהל להקה. יצירותיו הדראמטיות, המתחלקות לשלושה סוגים: טראגדיות, קומדיות ומחזות היסטוריים, אינן יורדות מעל במות העולם מאז ועד היום הזה. שקספיר שאב את נושאי מחזותיו מכתביהם של יוצרים שקדמוהו: פְּלָאוּטוּס, אוֹבִּידְיוּס, סֶנֶקָה, בּוֹקַצִ’יוֹ, רוֹבֶּרְט גְרִין, כְּרִיסְתּוֹפֶר מַרְלוֹ ועוד. מלבד 159 הסוניטות שחיבר (עברית ש. שלום), יצר את המחזות הבאים (לפי סדר כרונולוגי): “פֶּרִיקְלֶס”, “טִיטוּס אַנְדרוֹנִיקוּס”, “אִלוּף הַסוֹרֶרֶת” (הוצג ב“הבימה”), “הֶנְרִי השישי” (חלק א'), “קומדית הטעויות”, “הנרי השישי” (חלק שני), “שני האצילים מִוֶרוֹנָה”, “טרחת אהבה שהיתה לשוא”, “חלום ליל קיץ” (הוצג ב“הבימה”), “סוף טוב, הכל טוב”, “הנרי השישי” (חלק שלישי), “רומיאו ויוליה”, “רִיצַ’ארְד השלישי”, “הסוחר מִוֶנֶצְיָה” – “שַילוֹק” – (הוצג ב“הבימה”), “המלך ג’והן”, “ריצ’ארד השני”, “הנרי הרביעי”, “רוב מהומה על לא מאומה”, “כטוב בעיניכם” (הוצג ב“קאמרי”), “הלילה השנים עשר” – “כרצונכם” (הוצג ב“הבימה”), “הנשים העליזות מִוִינְדְזוֹר” (הוצג ב“אוהל”), “הנרי החמישי”, “יוליוס קיסר”, “הַמְלֶט” (הוצג ב“הבימה”), “אוֹתלוֹ” (הוצג ב“הבימה”), “מידה כנגד מידה”, “המלך לִיר” (הוצג ב“אוהל” וב“הבימה”), “טְרוֹאִיליוס וקְרַסִידָה”, “אַנְטוֹניוּס וּקְלֵיאוֹפַּטְרָה”, “מֶקְבֶת” (הוצג ב“הבימה”), “טימון איש אתונה”, “קורִיוֹלֵנוּס”, “אגדת החורף” (הוצג ב“אוהל”), “סִימְבֶּלַין”, “הסערה”, “הנרי השמיני”.

מלבד אלה מייחסים לשקספיר את המחזה “אדוארד השלישי”.

שקספיר היה גאון הדראמה. יצירותיו מתנשאות אל פסגות שלא שיערן אנוש. הקונפליקטים⁶⁸ הדראמטיים שבמחזותיו, עזוזם ותהומיותם, גדולים ועמוקים מני ים ואין דומה להם בכל הספרות הדראמטית, פרט לכמה קומדיות של הקלאסיקונים היוונים. והנה דוגמה אחת לכוח עיצובו הכביר של שקספיר: לפי מקורות רבים משערים, ששקספיר כתב את המחזה “הסוחר מוונציה” לפי הזמנתה של המלכה אלישבע. אנשי חצרה קינאו ברופא החצר היהודי והבאישו את ריחו בעיני המלכה. על שקספיר הוטל לכתוב קומדיה בה יושם היהודי ללעג ולקלס. שקספיר מילא אחרי פקודתה של בית־המלכות, אך אירע לו מעשה בלעם: בא לקלל ונמצא מברך. על אף קווים לא סימפטיים בדמותו של שילוק היהודי המלווה בריבית, הפכו המונולוגים⁶⁹ שלו לדברי סניגוריה על היהודי הנרדף ולדברי קטיגוריה על הרודפים. גילום הדמות על הבמה תלוי בקונצפציה⁷⁰ של השחקן, אם הדמות מעוררת אהדה או זוועה. ואכן היו שחקנים שהבליטו והדגישו את היהודי השואף לדם בדורשו את ליטרת הבשר (אוגין קְלֶפְּפֶר הגרמני), ולעומתו היו שחקנים שידעו להרים את הדמות לדרגה אנושית נשגבה מאוד (פריץ קורטנר היהודי ואחרים).

אם כי שקספיר שאב, כאמור לעיל, את נושאיו ממקורות ספרותיים שונים, הרי ידע הוא להפיח בדמויותיו רוח חיים, להתסיסן ולהעניק להן חיי עולם. זהו כוחו של הגאון.

חלום ליל קיץ – קומדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר.

אוֹבֶּרוֹן נפרד מאשתו טִיטַנְיָה. שניהם נמצאים ביער הסמוך לאתונה. לאותו יער באו הֶלֶנָה, דֶמֶטְרִיוס, הֶרְמְיָה ולִיזַנְדֶר. הלנה אוהבת את דמטריוס, האוהב את הרמיה, האוהבת את ליזנדר. אוברון ומשרתו פּוּק חומדים להם לצון ומחליפים את היוצרות, אך אוברון מרחם על הזוגות ובן־זוג מוצא את בת זוגו.

בחצר המלך שבאתונה מתכוננים לחג הכלולות של תֶּזֶאוּס והִיפּוֹלִטָה.

שֶׁקְסְפִּיר – חלום ליל קיץ

בעלי המלאכה באים אל היער, כדי להכין הצגת חזיון לכבוד החתונה. הם בוחרים במחזה “פִירַמוּס וְתִסְבָּה”. (פיראמוס ותיסבה אוהבים זה את זו. אולם הוריהם אינם מסכימים לנישואיהם. הם נפגשים בחשאי בליל חושך. לפתע מתנפל עליהם אריה. פיראמוס חושב, שאהובתו נטרפה על ידי האריה ומאבד את עצמו לדעת. משרואה תיסבה את אהובה מונח בלא רוח־חיים, שולחת גם היא את ידה בנפשה, והנאהבים והנעימים בחייהם גם במותם לא נפרדו)

מופיע פוּק ומפחיד את בעלי המלאכה ומבלבלם ועל פי מצוותו של אוברון הוא הופך את ראשו של בוֹטְם האורג לראש של חמור. מזלף כמה טיפות מסם מכשף על עינה של טיטאניה. בראות טיטאניה את בוטם בעל ראש החמור, היא סבורה שנתקלה באל האהבה ומתעלסת אתו באהבים. בהתעוררה יודעת היא, שיד בעלה, אוברון, טמנה לה פח שבו נלכדה. לאחר שטיטאניה נענשה, מחליט אוברון להשיב את הסדר על כנו; הזוגות המבולבלים מוצאים את עצמם. דמטריוס והלנה, ליזאנדר והרמיה; חוגגים את חג כלולותיהם של תזאוס והיפוליטה; בעלי המלאכה מציגים את חזיונם שהכינו, ולבסוף מתפייס אוברון עם טיטאניה.

סוף טוב, הכל טוב – קומדיה מאת ויליאם שקספיר

(הערה: תוכן העלילה לקוח מתוך הנובילה “גִ’ילֶטָה מִנַרְבּוֹנָה” מאת בּוקאצִ’יו⁷¹)

מלך צרפת חולה. הֶלֶנָה, בתו של רופא החצר, מצליחה לרפא את המלך. לאות תודה מרשה המלך לעלמה להינשא לאחד האצילים. לגברתה של בת הרופא, הרוזנת מֵרוּזִיוֹן, בן ושמו בֶּרְטְרַם. בת הרופא מתאהבת בו והיא מבקשת מהמלך להינשא לו, והמלך נותן את הסכמתו. אולם ברטראם אינו אוהב אותה, אך נאלץ לעשות את רצון המלך. מיד לאחר שנשא את הלנה לאשה, יוצא ברטראם למלחמה וכותב להלנה, כי לא יכירנה כאשתו אלא אם כן תקבל מידו טבעת ותלד לו בן. הלנה יודעת, שברטראם התרחק ממנה, אך היא אוהבתו ומחליטה ללכת אחריו. היא מתחפשת ובאה אליו בלילה, בשעה שהוא מצפה לאהובתו האחרת ושוכבת במקומה. וכך מקבלת היא את הטבעת ואף הרה ללדת.

בשוב ברטראם מהמלחמה ונוכח לדעת, שכל מה שעשתה הלנה, מתוך אהבתה אותו עשתה, הוא מתפייס אתה.

רוֹמֵיאוֹ וְיוּלְיָה – טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: אבני היסוד למחזה זה לוקחו מתוך נובילה מאת ארְתוּר בְּרוּך וברוך עצמו השתית את עלילתו על סיפור של בַּנְדֶלוֹ).

שתי המשפחות מוֹנְטֶאגִי וקַפּוּלֶט היושבות בְּוֶרוֹנָה עוינות זו את זו. אם כי השר אֶסְקַלוּס אסר עליהן להשתמש בנשק, משתוללת המריבה ונשפך דם רב של בני שתי המשפחות בחוצות ורונה. אולם רומיאו, בן משפחת מונטאגי אינו מתערב במלחמה זוֹ כי אוהב הוא את רוֹזַלִינְדָה האכזרית, ואין דעתו פנויה למריבות בין־משפחתיות. חבריו, המודאגים ממצב רוחו של רומיאו וחפצים להסיח את דעתו מאהבתו, מביאים אותו לנשף מסכות הנערך בבית קפולט. שם רואה הוא את יוליה, בת משפחת קפולט העוינת ומתאהב בה. גם יוליה אוהבתו, ושניהם פונים אל הכומר לוֹרֶנְצוֹ, כי יכניסם בברית הנישואין. בגלל השנאה השוררת בין שתי המשפחות, נאלצים רומיאו ויוליה להינשא בחשאי. בהמשך הימים אירע, שרומיאו נסחף לתוך מערבולת השנאה ומסתכסך עם תִיבַּלְד מבית קפולט והוֹרגו. מעשה זה מאלצהו להימלט. הפרידה מיוליה מדכאתו, וגם יוליה מתעגנת ולבה נאכל מגעגועים על אהובה.

אביה של יוליה אומר להשיאה לנסיך פַּרִיס. הכומר לורנצו ממהר לעזרת יוליה, וכדי להצילה הוא עושה מעשה נועז: הוא משקה אותה סם, ההופכה למתה מדומה. קרוביה חושבים אותה למתה, ומביאים אותה אל אחוזת הקבר המשפחתית. בינתיים שולח לורנצו שליח דחוף אל רומיאו השוהה בְּמַנְטוּאָה, אך אינו מוצאו שם.

בשוב רומיאו למאנטואה מגיעה אליו הבשורה המרה על מותה של יוליה. הוא אץ לוורונה, הורג שם את הנסיך פאריס, ואחר־כך הוא טורף את נפשו בכפו ליד ארון המוות של יוליה. משמתעוררת יוליה משכרון הסם ורואה את אהובה השוכב בלא רוח־חיים, תוקעת היא פגיון בלבה.

חיש מהר התפשטה השמועה על דבר מותם של הנאהבים, ואנשי ורונה אצים אל בית־הקברות. משנודע הדבר לשתי המשפחות האויבות, הן מחליטות להתגבר על האיבה ומושיטות יד זו לזו. שני הנאהבים והנעימים נפלו קרבן על מזבח שלום המשפחות.

הסוחר מוונציה – שֵילוֹק – קומדיה מאת ויליאם שקספיר

(הערה: שקספיר לקח את החומר למחזהו זה ממקורות שונים: ג’יוֹבני פיוֹרנטינה (1558) המציא את המעשיה על “ליטרת הבשר”. אולם במקור לא היהודי הוא הדורש את הבשר, אלא הגוי המלווה ברבית. שקספיר “הפך את היוצרות”. ראה בהתחלת הפרק על שקספיר).

בוונציה ישב היהודי שיילוק העוסק בעניני ממון. באותה תקופה – המאה החמש־עשרה – אסור היה ליהודים לעבוד את האדמה או לעסוק במלאכת־יד. עסקי ממון היו מסובכים ודרשו מהעוסק בהם פקחות וכשרון, ומשום כך “הרשו” ליהודים לעסוֹק בזה. גדולי הסוחרים נזקקו לשיילוק היהודי. גם הסוחר העשיר אנטוניו היה לווה כסף ממנו. אולם הסוחרים הנוצריים התייחסו אל שיילוק בזלזול ואף העליבוהו בפומבי. אנטוניו נוהג ביהודי שיילוק כנהוג אדון בעבדו. שיילוק נוטר איבה בלבו לאנטוניו היהיר, המשפיל והיורק בפניו בגלל היותו יהודי. לשיילוק בת ושמה יסכה והוא אוהבה בכל חום לבו. הוא מבקש לחנכה ברוח היהדות המסורתית, אך היא נוטה בלבה לנוצרים הבאים אל בית אביה. בחור צעיר אחד ושמו לורנצו מתאהב בה, ויסכה הולכת אחריו שולל. לב שיילוק האב מתכווץ בקרבו בראותו, כי השפעת הנוצרים גברה על בתו.

לאנטוניו ידיד ושמו בַּסַנְיוֹ, בן לאחד מאצילי וונציה, המתרושש ונזקק לעזרתו של ידידו אנטוניו, שהיה מלווה לו ברצון.

באחד הימים שולח אנטוניו את ספינותיו על פני הים להביא סחורה לוונציה. באותו זמן נזקק באסאניו, הרוצה לשאת את העלמה פורציה בעלת ירושה גדולה, לסכום כסף גדול. אולם ידידו אנטוניו אינו יכול להלוות לו. הוא פונה אל שיילוק שילווה לו שלושת אלפים שקל כסף, ומבטיח לו שיחזיר לו את הסכום בחזור האניות ממסען. אולם שיילוק מבקש ממנו ערובה, כי האניות עלולות להיטבע בים, ואז לא יוכל אנטוניו לסלק את חובו. ומהי הערובה שאנטוניו יוכל לתת? שיילוק, שלבו מר עליו, אומר אל אנטוניו, כי רק אם יתחייב להחזיר את הכסף במועדו ויחתום על השטר, שבמקרה שלא יוכל לפרוע את החוב בזמן, רשאי שיילוק לחתוך מגופו ליטרת בשר, ילווה לו את סכום הכסף הגדול. אנטוניו חותם על השטר ומקבל את הכסף. באסאניו נושא את פורציה לאשה.

אנטוניו מצפה לאוניותיו, אך הן בוששות לבוא. באחד הימים מתקבלת הידיעה, כי האוניות טבעו בים. אנטוניו יוצא נקי מנכסיו ואין לו במה לפרוע את החוב שהוא חייב לשיילוק.

בינתיים קרה, שיסכה, בתו של שיילוק, עוזבת את בית אביה והולכת אחרי לורנצו. שיילוק מאבד את כספו ואת בתו. אולם הנוצרים אינם שמים לב למכאוביו ויסוריו של היהודי, אלא מוסיפים לזלזל בו, להשמיצו ולקנטרו בכל הזדמנות. לבו אל האב האומלל מתפלץ בקרבו. הוא שונא את מעניו, את אנטוניו ומרעיו ואת לורנצו ובני לוייתו. בבדידותו מהרהר הוא בגורלו המר: הפקר הוא היהודי, הוא, ילדיו ורכושו.

משום שאנטוניו אינו משלם את חובו במועדו, מחליט שיילוק לדרוש ממנו את ליטרת הבשר, כפי שנקוב במפורש בשטר. הוא תובע את אנטוניו לדין. בבית המשפט עומד שיילוק מבודד, מושפל ואומלל מול כל הנוצרים החורשים מזימות עליו. שיילוק האב חושב על בתו יסכה שפותתה והולכה שולל, ומחליט להקשיח את לבו; הוא עומד על דרישתו: ליטרת בשר מגופו של אנטוניו.

לפתע מופיע צעיר – הרי זו פורציה, אשתו של באסאניו שהתחפשה כחכם המשפטים – ואומר: בֶּלַרְיוֹ, עורך הדין המפורסם חלה, ואני מופיע במקומו, כדי ללמד סניגוריה על האדון אנטוניו. שיילוק מרגיש, כי חורשים עליו מזימות חדשות והוא טוען:

– "האתה זה אנטוניו, כי באת אלי לבקש הלוואה? אתה שלא חדלת מלירוק בפני ובעטת בי ברגל גאווה כמו לכלב זה הנדחק לתוך ביתך? ומה עלי להשיב לך על כך? האם עלי להסיר את מצנפתי ולהרכין את ראשי לפניך? האם עלי להנמיך את קולי וללחוש לך בהכנעה: סֶנְיוֹר אדיב ונעלה! אתמול ירקת בפני, שלשום חרפתני וגידפתני בשם כלב, ובשאר הימים דחפתני ברגליך, וחילף כל אלה הריני מגיש לך פרס.

“אמת כי יהודי אני! אבל, האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, אברים, גידים, רגשות נטיות ותאוות? כשאתם דוקרים אותנו, האם לא יזוב דמנו? וכשאתם הורגים אותנו, כלום לא ניקום את נקמתנו? וכשאתם מעליבים אותנו, כלום לא ניקום את נקמתנו? אם אנו דומים לכם בכל יצורי הגוף ורגשות הנפש, רצוננו הוא להיות שווים לכם גם ברגש הנקמה. כשם שאתם לא תבליגו על עלבונכם, כך גם אנו. הנה מצאה תורתכם, תורת הנקמה, תלמיד מקשיב וטוב, והריני בא עתה בתורתכם זו…”.

אולם הצעיר־פורציה טוען בפני בית־הדין: שיילוק דורש את ליטרת הבשר המגיעה לו בעד הכסף שלא שולם לו בזמנו. עתה הוא מסרב לקבלו ודורש במפגיע לקיים את הכתוב בשטר. טוב, הוא יכול לקבלו, אבל עליו להיזהר של ישפוך אף טיפת דם אחת, שכן לא כתוב בשטר, שמותר לו גם לשפוך דם.

אם כי טענה זו חסרת הגיון היא, מקבלים אותה השופטים, ושיילוק היהודי יוצא קרח מכאן ומכאן.

כרצונכם – הלילה השנים־עשר – קומדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: הקומדיה מבוססת על מחזה איטלקי בשם “הלילה השנים עשר” ומקורו בחגיגות הנערכות בלילה השנים־עשר אחרי חג־המולד).

וְיוֹלָה וסֶבַּסְטְיַן הם תאומים הדומים מאוד זו לזה. בשוט שניהם בספינה בלב הים, התחוללה סערה והספינה נשברה וטבעה. התאומים נפרדו. ויולה התחפשה בבגדי גבר וקראה לעצמה בשם צֶזַרְיוֹ. עתה בתור גבר, קיבלה ויולה תפקיד נער נושא כלים בחצרו של הדוכס אוֹרְזִינוֹ מֵאִילִירְיָה. הדוכס אוהב את הרוֹזנת אוֹלִיבְיָה. אך היא מתאבלת על אחיה שמת, ואינה מתקרבת אל שום גבר. רק צזאריו מצליח לחדור לביתה של הרוזנת. שבראותה את דמותו הנאה היא מתפעלת מיופיו ומתנה לו את אהבתה, אולם צזאריו דוחתה מלפניו.

טוביאס, דודה של אוליביה, הוא איש קל־דעת. בזמן העדרה של אוליביה הופך הוא את ביתה למקום שעשועים ונשפי יין. ביחד עם המשרתת של אוליביה, מאריה, ומנהל הארמון, מַלוֹוליוֹ, הוא מציג חזיון־צחוק.

בינתיים נפגשת אוליביה עם אחיה של ויולה, סבסטיאן, שאף הוא ניצל, ובעטיו של הדמיון, חושבת היא אותו כצזאריו ונישאת לו.

בהיוודע הדבר לצזאריו, הוא פושט את בגדי הגבר. ויולה הנחמדת ויעלת־החן מקסימה את הדוכס אורזינו.

כטוב בעיניכם – קומדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: הקומדיה נכתבה על פי הרומאנסה “רוזלינדה” מאת תוֹמס לודג' – THOMAS LODGE – 1558–1625)

פְרֶדְרִיק נישל את אחיו מארצו וגזל את כתרו. האח וכמה מנאמניו מצאו מחסה ביער אַרְדֶן, ואילו בתו, רוזאלינדה, נשארה בארמון ומתרועעת עם בתו של פרדריק, צֶלְיָה. פרדריק אינו נותן אמון ברוזאלינדה ומשלח אותה מפניו. רוזאלינדה מתחפשת בבגדי נער נושא כלים, צליה ובדחן החצר נלווים אליה, ושלושתם שמים את פעמיהם אל יער ארדן. בארדן ראו את רוזאלינדה וצליה כאח ואחות, עד שאוֹרְלַנְדוֹ, עלם יפה־תואר, שרוזאלינדה אוהבתו, מגלה את הסוד.

פרדריק יוצא בראש צבאו ליער ארדן, בכדי לבער את שרידי חסידי יריביו. אולם מצפונו מתעורר בו והוא מתחרט על מעשיו, מחזיר לאחיו את כתרו הגזול, והוא עצמו מחליט לערוך גלות. לבסוף נישאים שני הזוגות: אורלנדו ורוזאלינדה וצליה ואחיו של אורלנדו.

נשי וינדזור העליזות – קומדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

וינדזור היא עיר קטנה באנגליה ותושביה חיים את חייהם הבורגניים. מרת פורד ומרת פיג' הן נשים לא כל כך צעירות בשנים, אך בעלות לבות צעירים מאד. לאֶן, בתה של מרת פיג‘, היפה ויעלת־החן, שני מחזרים לה: ד“ר קאיוּס, הרופא הצרפתי, וסַלַנְדֶר, בן אחיו של השופט. אולם לבה של אן נמשך אחרי הבחור הנאה, פֶּנְטוֹן. הוריה של אן מחולקים בדעותיהם: האם רוצה להשיא את בתה לד”ר קאיוס, ואילו מר פיג’ הוא בעד סאלאנדר.

בוינדזור יש פונדק קטן ובו גר סֶר ג’ון פַלְסְטַף, בעל גוף והרפתקן. אתו נמצאים שמשיו, חורשי המזימות והנוכלים, בַּרְדוֹלְף, פִיסְטְיוֹ וְנים. פאלסטאף שרוי שוב בדאגות כסף. צריך למצוא מישהו שאפשר ל“חולבו”. בראותו את שתי הגבירות, מרת פיג' ומרת פורד, מאמין הוא, כי בנקל תפולנה ברשתו, שכן אין אשה, בעיקר אשה שעברה כבר את השלושים, יכולה לעמוד בפני קסמי אישיותו הגברית. ואם יצליח לצוד את שתי “הארנבות”, לא יקשה עליו לסחוט מהן כסף. פאלסטאף כותב מתכבי אהבה נלהבים ומלאי מליצות אל שתי הנשים.

משקיבלו הנשים את המכתבים, חרה אפן מאוד על חוצפתו של הזקן בעל הכרס הנפוחה כנאד, והן מחליטות “לסדרו” כהלכה. הן שולחות לו הזמנה על ידי מרת קוויקלי. הפגישה תהא בביתה של מרת פורד.

בינתיים רב פאלסטאף עם שמשיו פיסטיו ונים, ואלה האחרונים מחליטים ללמד את אדונם התקיף לקח. הם מגלים את סוד הפגישה למיסטר פיג' ולמיסטר פורד. פיג', הבטוח בנאמנותה של אשתו, נשאר אדיש, ואילו פורד החשדן והקנאי מתרגש ומתגעש מאוד. כדי להיווכח, אם דברי שני הנוכלים כנים הם, הוא מתחפש כג’נטלמן עשיר שהתאהב במרת פורד, בא אל פאלסטאף ומתוודה לפניו על אהבתו הגדולה. וכך הוא מצליח להוציא מפיו של הזקן האשמאי אישור למזימה העומדת להתבצע.

פאלסטאף הולך אל ביתה של מרת פורד, כדי להתעלס אתה באהבים. בעוד פאלסטאף מכרכר ועוגב על מרת פורד, נכנסה מרת פיג', ומודיעה, כי מר פורד וכל השופטים והשוטרים של וינדזור עומדים לחדור לבית. פאלסטאף במלכודת. מה לעשות? הנשים מיעצות לו, להיכנס לתוך ארגז הכביסה הגדול ולהתחבא עד יעבור זעם. בלית־ברירה נכנס בעל־הכרס לתוך הארגז ומזיע שם בתוך הלבנים המלוכלכים. באים המשרתים שהוזמנו מראש על ידי הנשים, ומוציאים את הארגז ועוברים אתו על פניו של פורד המופיע לפתע. המשרתים מביאים את הארגז ומריקים את תוכנו לתוך בור שופכין. אוי ואבוי לפאלסטאף שיצא בשן ועין. אך הנשים סבורות שבזה לא סגי, ומחליטות להזמין את המאהב הזקן שנית. פורד מחפש בביתו את פאלסטאף, ולאחר שלא מצאהו שוב מתחפש הוא, ומופיע אצלו בפונדק ומשוחח אתו על אהובתו. פאלסטאף שופך לפניו את מרי שיחו ועל הנס שקרהו, שלא נחנק בארגז ולא נחבל בגופו עוד יותר, כשהורק יחד עם הלבנים המלוכלכים לתוך בור השופכין. והעיקר: מה רב אושרו שמרת פורד הזמינתו שוב לביתה.

שֶׁקְסְפִּיר – נשי וינדזור העליזות

בשמוע פורד את דבריו, הוא עומד להתפקע מחימה ומקנאה. אך מתגבר, כי עליו להזדרז ולרוץ לביתו בשעה היעודה, כדי שיצליח לתפוס את אשתו בשעת מעשה. פאלסטאף מופיע אצל מרת פורד. אולם הנשים מודיעות, כי פורד הקנאי והרתחן עומד לבוא, וכי יהרגהו, אם ימצאהו כאן. הן מלבישות את פאלסטאף שמלות אשה. כשבא פורד הן מציגות את פאלסטאף בתור הדודה מבארטנפורד, שהיא שנואה מאוד על פורד, שכן רואה הוא בה את מקור כל הרע והרכילות. פורד מתנפל על “הדודה” ומכה אותה מכות אכזריות. פאלסטאף המפחד מפני הבעל הקנאי, סופג את המכות ונמלט כל עוד נפשו בו. עתה, סבורות הנשים שהגיע הזמן לספר לבעלים את כל הפרשה. הבעלים והנשים סבורים, כי הזקן החומד נשים נשואות עדיין לא בא על עונשו המגיע לו, ומחליטים להזמינו ליער וינדזור ושם ללמדו לקח כראוי לו. מרת פיג' מצפה בשמחה לליל הצחוק והנקמה ביער, וסבורה, כי המעמד ביער מתאים לחתונת בתה עם ד"ר קאיוס, ואילו מר פיג' מתכונן להפתעה אחרת: הוא מבקש מסאלאנדר, בחיר לבבו, שיחטוף את בתו ויתחמק אתה ליער. אן שומעת את עצת הוריה, אך מחליטה להקשיב יותר לעצת לבה, ולהינשא לפנטון בחיר לבה.

והנה הגיע הלילה המקווה, ויער וינדזור נתעורר לחיים. פאלסטאף בא מקושט כטווס אל מקום הראיון. מיד מופיעות הפיות והשדים המתגרים בו ומציקים לו בתעלוליהם. באים שני החתנים שהוזמנו על ידי האבות. אולם האמהות הזמינו מצידן שני בחורים שהתחפשו כשתי בחורות. באפילת הלילה ביער הסבוך נראים הבחורים כבחורות והם נחטפים על ידי ד“ר קאיוס וסאלאנדר ובינתיים נישאת אן לפנטון. סוף סוף ספג פאלסטאף את המנה המגיעה לו. עתה הגיע הזמן להתפייס גם עם הזקן האשמאי. ה”פיות" וה“שדים” יוצאים במחול, והכל על מקומו בא בשלום.

רוב מהומה על לא מאומה – קומדיה מאת ויליאם שקספיר

(הערה: העלילה לקוחה מתוך סיפור מאת מתיאוֹ בּנדלוֹ, 1480–1562, הסופר האיטלקי שהיה גם הגמון, והוא שאלה מאת אריוֹסטוֹ – 1474–1533)

לֵאוֹנַטוֹ הוא נציב מֶסִינָה ולו בת יפה ושמה הֶרוֹ ואחיינית בשם בֵּאַטְרִיסָה. באחד הימים מבקרים בארמונו: פֶּדְרוֹ הנסיך מֵאֲרַגוֹנְיָה, חוּאַן אחיו החורג של פדרו, וידידיהם קְלַאוּדְיוֹ וּבֶּנֶדִיקְטוּס. קלאודיו מתאהב בהרו וחפץ לקחתה לאשה. אולם חואן ומשרתו זוממים מזימה נגדו ומספרים לו, כי הרו אינה שומרת אימונים. בעמוד קלאודיו והרו לפני הכומר שעליו לערוך את טקס החופה והקידושין מתפרץ קלאודיו ומחרף ומגדף את כלתו על בגידתה בו. הרו מתעלפת מצער ומבושה. הכומר מיעץ לליאונאטו להכריז על הרו כי היא מתה, ובינתיים תוכח צדקתה. באטריסה דורשת מבנדיקטוס כי יחקור וידרוש וימצא את האיש שהוציא דיבה על הרו. משרתו של חואן מתחרט על הנבלה שעשה ומתוודה.

משבא קלאודיו אל הנציב ליאונאטו מדוכדך, הוא מתרגש מאוד מגודל חסדיו של הנציב המוכן לנחמו ולתת את אחייניתו לאשה. אולם במקום האחיינית מובאת לחופה הרו שפניה לוטים בצעיף. וכאן מתרחש הפלא הגדול: הכלה מסירה את הצעיף מעל פניה והנה רואה קלאודיו, כי הרו קמה לתחיה. אם כי בנדיקטוס ובאטריסה לא רצו להינשא זה לזו ידעו הבריות לטוות מסביבם קורי אהבה, בספרם לבנדיקטוס כי באטריסה אוהבתו, ולזו – כי בנדיקטוס אוהבה.

בסופו של דבר הוכתרו התככים בהצלחה, והזוג עומד תחת החופה. חואן הנוכל שנמלט על נפשו, נתפס והועמד לדין.

יוליוס קיסר – טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: את החומר למחזהו זה, כמו ליתר מחזותיו מחיי רומא העתיקה, שאב המחזאי מתוך דברי פּלוּטרכוֹס⁷². הציטטות העבריות המובאות בתוכן מחזה זה הן לפי תרגומו של יוסף ג. ליבּס).

יוליוס קיסר פרש את כנפי ממשלתו על הקיסרות הרומאית העצומה. הוא שולט בה ביד חזקה. אולם קַסְיוּס וּבְּרוּטוּס קַסְקָא, טְרֶבבּוֹנְיוּס ואחרים חוששים לחרותם וקושרים קשר נגד יוליוס קיסר. וכך אומר קסיוס אל ברוטוס:

קַאסְיוּס

חָבֵר עַל הָעוֹלָם הַצָּר רָכוּב הוּא

כְּמוֹ עֲנָק, וְאָנוּ הַפְּעוּטִים

הוֹלְכִים מִתַּחַת לְעַמּוּדֵי רַגְלָיו

וּמִשְׁתָּאִים לִמְקוֹם־קְבוּרָה נִקְלֶה.

עִתִּים יִשְׁלוֹט אָדָם עַל גּוֹרָלוֹ:

לֹא כּוֹכָבֵינוּ, בְּרוּטוּס יַקִּירִי,

כִּי אָנוּ אֲשֵׁמִים בְּשִׁפְלוּתֵנוּ.

קַלְפּוּרְנְיָה, אשת יוליוס קיסר, מזהירה את בעלה מפני הקושרים, כי חלמה חלום וראתה את הסכנה האורבת לחייו. היא מתחננת אליו, כי לא יצא את ארמונו ולא יבקר בסינאט:

קַלְפּוּרְנְיָה

מַה, קֵיסָר, בִּרְצוֹנְךָ? הַאִם תֵּצֵא?

אַל־נָא תָּמוּשׁ הַיּוֹם מִסַּף בֵּיתֶךָ.

קֵיסָר

קֵיסָר יֵצֵא, הַסַּכָּנוֹת הִבִּיטוּ

תָּמִיד רַק אֶל גַּבִּי, וְנֶעְלָמוֹת

בְּהֵרָאוֹת לָהֶן פָּנָיו שֶׁל קֵיסָר.

ביום הסינאט הולך יוליוס לאסיפה. המורדים אורבים לו ליד פסל פּוֹמְפּיוּס ודוקרים אותו בפגיונותיהם. לבו של הקיסר מתכווץ בקרבו, בראותו, כי גם ברוטוס, רעהו שחבבו כל כך, בתוך הדוקרים.

קֵיסָר

בְּרוּטוּס, גַּם אָתָּה? פֹּל נָא קֵיסָר!

(הוא מת. הסינאטורים והעם נסוגים במבוכה)

קִינָא

חֵרוּת וָחֹפֶשׁ! מֵתָה עֲרִיצוּת!

רוּצוּ בַּשְּׂרוּ, קִרְאוּ זֹאת בָּרְחוֹבוֹת!

ברוטוס מנסה להסביר לעם את דבר הרצח, אך מַרְקוּס אַנְטוֹנְיוּס עולה על הדוכן ומתקיף בדבריו את הקושרים ומעורר את העם נגדם, והם נאלצים לנוס מפני זעם ההמון. ברוטוס וקסיוס מזעיקים חיילים, אך גם מרקוס אנטוניוס ואוֹקְטַבְיָנוּס, אחייָנו של קיסר, מגייסים צבא נגדם. במערכה חולם ברוטוס חלום ורואה את רוחו של קיסר.

בְּרוּטוּס

כַּמָּה חָשׁוּךְ נֵר זֶה! הָה, מִי זֶה בָא?

אוּלַי חֻלְשַׁת עֵינַי הִיא הַמְיַצֶּרֶת הַזֹּאת.

אֶת הֶחָזוּת הַמַּבְעִיתָה הַזֹּאת.

זֶה מִתְקָרֵב לִי, דַּבֵּר מָה אַתָּה?

הֲאֵל אַתָּה, מַלְאךְ, אוֹ שֵׁד, אַתָּה

אֲשֶׁר הִקְפֵּאתָ אֶת דָּמִי, סִמַּרְתָּ

אֶת שְׂעָרִי? אֱמֹר לִי, מִי אַתָּה?

רוּחַ

שַׂרְךָ הָרָע, בְּרוּטוּס.

בְּרוּטוּס

מַדוּעַ בָּאתָ?

רוּחַ

לוֹמַר כִּי תֶּחֱזֵנִי בְּפִילִיפִי,

בְּרוּטוּס

וּבְכֵן, אָשׁוּב וְאֶחֶזְךָ?

רוּחַ

כֵּן, בְּפִילִיפִי.

בְּרוּטוּס

וּבְכֵן שָׁם בְּפִילִיפִי אֶחֶזְךָ.

(הרוח יוצאת)

(עברית – ליסיצקי)

שֶׁקְסְפִּיר - המלט

ליד פיליפי משתוללת המלחמה. ידם של אנטוניוס ואוקטאביאנוס היא על העליונה. קאסיוס מאבד את עצמו לדעת, וברוטוס נופל על חרבו ומת. משרואה אנטוניוס את גופתו של יריבו ברוטוס הוא אומר:

הָיָה זֶה הָאָצִיל שֶׁבְּכֻלָּם,

כִי כָל בְּנֵי הַקֶּשֶׁר, חוּץ מִמֶּנּוּ,

עָשׂוּ מַה שֶׁעָשׂוּ מִקִנְאַת קֵיסָר.

רַק הוּא נִטְפַּל לַשְׁאָר מִתּוֹךְ דֵּעָה

נִכְבֶּדֶת בַּעֲבוּר טוֹבַת הַכְּלָל…

הַמְלֶט – טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: כמקור למחזה שימשה לשקספיר האגדה מאת סַכְּסוֹ גְרַמַטִיקוּס, הציטטות המובאות בזה הן על פי תרגומו של אברהם שלונסקי).

מערכה א'

המלט בא לטירות קְרוֹנֶנְבֶּרְג באֶלְסִינוֹר, והשוֹמרים מודיעים לו כי רוח אביו הופיעה על חומת הטירה. הוא קורא לרוח, ומתוך השיחה שהוא משוחח אתה הוא נמצא למד, כי אחי אביו הרעיל את אביו בשנתו, נשא את אמו לאשה, והכתיר את עצמו למלך דנמרק.

הָרוּחַ

אַל נָא תִּשָּׂא כָּל זֹאת, אִם אִישׁ־לֵבָב אַתָּה:

אַל נָא תְּהֵא עַרְשׂוֹ שֶׁל מֶלֶךְ דֶנֶמַרק

מִשְׁכַּב תַּזְנוּנִים וְתַאֲוַת פִּגּוּל.

אֲבָל חָלִילָה לָךְ בְּכָל אֲשֶׁר תִּפְעַל

חַלֵּל אֶת לְבָבְךָ וּבְנַפְשְׁךָ זָמֹם

רָעוֹת גַּם עַל אִמְךָ; עָזְבֶנָה לַשָׁמַיִם

וְלַקּוֹצִים אֲֿשֶׁר יָלוּנוּ בְּחֵיקָהּ,

שֶׁהֵמָה יְיַסְרוּהָ, שָׂא שָׁלוֹם עַתָּה!.

המלט משביע את הוֹרַצְיוֹ וּמַרְצֶלוּס כי ימתיקו סוד.

מערכה ב'

עתה יודע המלט מה רבה האחריות הרובצת עליו. הוא ייקום את נקמת אביו. רעיון הנקמה מעבירו כמעט על דעתו. הוא רואה את העלמה אוֹפֶלְיָה, בתו של פולונְיוס, וחומדה. הוא כותב אליה על אהבתו הלוהטת. להקת שחקנים מזדמנת לטירה. המלט מציע לשחקנים להציג בפני המלך והמלכה מחזה כזה שיזכיר להם את מעללם הרע, ותוך כדי ההצגה ותגובתם של הצופים יתברר לו, אם דברי הרוח באמת יסודם. בשיחה עם השחקנים הוא מורה להם כיצד יציגו.

מערכה ג'

המלט פוסח על שתי הסעיפים וכך הוא נושא דברו:

לִהְיוֹת אוֹ לֹא לִהְיוֹת, זוֹ הַשְׁאֵלָה:

מַה נַעֲלֶה יוֹתֵר: לָשֵׂאת בְּאֹרֶךְ־רוּחַ

חִצֵּי גּוֹרָל אַכְזָר, אַבְנֵי מַרְגֵמוֹתָיו,

אוֹ אִם חָמוּשׁ לָצֵאת מוּל יָם הַיְסוּרִים.

לִמְרוֹד. וְקֵץ לָשִׂים לָהֶם! לָמוּת; לִישֹׁן;

וְלֹא יוֹתֵר; וְדַעַת: הַשֵׁנָה הַזֹּאת

תַּשְׁבִּית מַכְאוֹב הַלֵּב וְאֶלֶף הַפְּגָעִים,

זֵה חֵלֶק כָּל בָּשָׂר, – הִנֵּה הַתַּכְלִית,

אֵלֶיהָ יִכָּסֵף אָדָם. לָמוּת; לִישֹׁן;

לִישֹׁן! אוּלַי לַחֲלוֹם! זוֹ הַמַּכְשֵׁלָה:

מַה חֲלוֹמוֹת נִרְאֶה בְּתַרְדֵּמַת הַמָּוֶת.

אַחֲרִי שֶׁנְּנַעֵר חַבְלֵי עוֹלָם הַזֶּה –

הִנֵּה הַמַּעֲצוֹר וְהִנֵּה הַנְּסִבָּה

לְאֹרֶךְ־יְמֵיהֶם שֶׁל יִסּוּרֵי אֱנוֹשׁ!

עודו שקוע בשרעפיו, מופיעה אופליה, האוהבת את הנסיך המלט, והוא מייעץ לה, ללכת אל המנזר, כי למה תרבה פושעים בעולם? אופליה חוששת כי נטרפה דעתו עליו. אותה שעה עמדו המלך ופוֹלוניוס מאחורי הפרגוד והקשיבו לדבריהם. להקת השחקנים באה ומציגה מחזה שיש בו תיאור מות אביו. ברגע נתינת הרעל, צועק פולוניוס:

הַפְסִיקוּ אֶת הַהַצָגָה!

הַמַּלְכָּה

הָבוּ לִי אוֹר! הָלְאָה מִפֹּה!

המלך והפמליה שלו עוזבים את האולם. עתה יודע המלט, כי המלך הוא רוצח אביו. המלכה פונה אל המלט:

הַמַּלְכָּה

אַךְ מֶה עָשִׂיתִי לָךְ, כִּי מְלָאֲךָ לִבְּךָ

לַחְרֹץ עָלַי לָשׁוֹן?

הַמְלֶט

עָשִׂיתִי הַמַּעֲשֶׂה,

אֲשֶׁר יָעִיב חִנּוֹ שֶׁל אֹדֶם הַתְּמִימוּת,

יִקְרָא לַתֹּם צְבִיעוּת, יָסִיר אֶת הַשּׁוּשָׁן

מֵעַל יְפִי מִצְחָהּ שֶׁל אַהֲבָה רַכָּה,

לַפְרִיחַ שְׁחִין תַּחְתָּיו, וְכָל נִדְרֵי־כְּלוּלוֹת

לְכַחַשׁ יַהֲפֹךְ, כְּנֵדֶר הַקֻבְּיוֹסְטוֹס;

המלט רואה את פולוניוס המרגל והמאזין לדבריהם והורגו במקום.

מערכה ד'

המלך והמלכה מחליטים לגרש את המלט לאנגליה. המלט יוצא לדרך. לֶרְטֶס, אחי אופליה, חוזר הביתה ורואה את אחותו העצובה, שמרוב צער ובושה, קרובה היא לשגעון. המלך מסיתו, כי ינקום בהמלט את נקמתו הכפולה: נקמת מות אביו וחרפת אחותו.

מערכה ה'

המלט חוזר לדנמרק בדיוק בשעה שאופליה מובלת לקבורה. הוא נתקל בלרטס התובעו לדו־קרב. לפי עצתו של המלך משח לרטס חוד סיפו ברעל, כדי להרעיל את המלט. כן הכין המלך כוס רעל להימלט במקרה שהאחרון לא ייפגע על ידי סיפו של לרטס. המלט נפגע, אך הצליח להוציא את הסייף מידי לרטוס ותוקעו בלבו של יריבו; ולאחר שזה נפל, המית גם את המלך. בראות המלט כי אמו, שחששה, כי המלך ישקה את המלט מקובעת התרעלה, מריקה היא את הכוס ונופלת מתה, הוא אומר:

הַמְלֶט

אֲנִי הוֹלֵךְ אַחֲרֶיךָ. הוֹרַצְיוֹ, אֲנִי מֵת. –

אִמִּי הָעֲלוּבָה עָלַיִךְ הַשָּׁלוֹם! –

אַתֶּם, אֲשֶׁר פְּנֵיכֶם הֶחֱוִירוּ לַמַּרְאֶה,

צוֹפֵי הַחִזָיוֹן בְּאֵלֶם וּרְעָדָה,

לוּ אַךְ הָיָה לִי זְמָן כְּסַרְדְיוֹט אַכְזָר הַמָּוֶת,

וְהוּא דוֹחֵק אֶל בּוֹר, הָה, לְסַפֵּר יָכֹלְתִּי…

אֲבָל יְהִי נָא כֵן… – הוֹרַצְיוֹ, אֲנִי מֵת,

אַתָּה תִחְיֶה; סַפֵּר אֶת הָאֱמֶת עָלַי

לַאֲשֶׁר לֹא יְדוּעָה.

פוּרְטִינְבְּרַס מנורבגיה החוזר לדנמרק ודורש את הכתר לעצמו, עורך להמלט קבורה מלכותית.

אוֹתֵלוֹ – טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: העלילה מבוססת על סיפור מאת סִינְטְיוֹ)

לסֶנַטוֹר העיר וֶנֶצְיָה, בְּרַבַּנְטְיוֹ, בת יחידה ושמה דֶסְדֶמוֹנָה. הכושי אותלו הוא שר צבא רב תהילות, הוא אוהב את דסדמונה היפה, והיא מוכנה להינשא לו. הם נישאים בחשאי. משנודע הדבר לברבנטיו, מתבערת בו חמתו, והוא עומד לתבוע את הכושי לדין. אולם באותו פרק זמן, על אותלו לצאת למלחמה בתורכים בקפריסין. לברבנטיו אין ברירה, אלא לשמור את הדבר בלבו. העלם רוֹדְרִיגוֹ אוהב גם הוא את דסדמונה בלי לזכות באהדתה של זו. בצאתו למלחמה בחר אותלו כסגנו את קַסְיוֹ. יָגוֹ נעלב בשל כך וחורש מזימות נגד אותלו. יאגו מצליח לעורר בלב אותלו חשדות, כי דסדמונה אינה שומרת לו אמונים. אותלו חוזר לביתו ולבו אכול קנאה קשה משאול. הוא ממאין לשקריו ולתככיו של יאגו ורוצח את אשתו.

רק לאחר מותה נוכח הכושי לדעת, כי רצח את אשתו־אהובתו החפה מכל פשע ומאבד את עצמו לדעת.

המלך ליר – טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: שקספיר חיבר את יצירתו הגאונית הזאת על פי מחזה בשם “המלך ליר” – KING LEIR – שהיה לפניו. הציטטות המובאות בזה הן תרגומו של ראובן גרוסמן).

בארמון המלך ליר רבה התכונה. הוזמנו השרים והאצילים, כדי לחוג חג כפול: חג פגישתה של קוֹרְדֶלְיָה עם שני נסיכים, שבאו מצרפת ומבורגונד כדי לבקש את ידה, וחג “חלוקת הממלכה” של ליר בין שלוש בנותיו. גוֹנֶרִיל ורֶגַן אינן שומרות אמונים לאביהן, אך יודעות הן להחניף לו, ואילו קורדליה, בתו הצעירה של ליר הנאמנה וישרת הלב אינה קרובה ללב אביה. בשעת השיחה על חלוקת הממלכה מתנפלות שתי הבנות החנפות על קורדליה. וכשנסיך קֶנְט מגן עליה, מגרשו המלך מעל פניו. נסיך בורגונד רואה, כי קורדליה אינה נושאת חן בעיני המלך, ומחליט לא לשאתה לאשה. ואילו נסיך צרפת מסכים לקחתה אתו לצרפת. מופיע אדמונד, הבן הבלתי חוקי של גלוסטר הזקן, ומסכסך בין אביו ואחיו אֶדְגַר. כוונתו לרשת את הון אביו במקום אחיו החוקי. גוֹנריל תוככת תככים וזוממת מזימות; אביה ליר חולה וזקן, לשם מה לו המלוכה ותואר מלך? מוטב להדיחו מכסא מלכותו. קנט שהמלך גירשו, מתחפש כאביר פשוט ומופיע, כדי לעמוד לימין המלך. כשליר נוכח לדעת, מה נוראה שפלותה של בתו גוֹנריל הוא מקללה ועוזב את ביתה.

בתו השניה של ליר, רגן, ובעלה נסיך קוֹרְנְבַל באו להתארח בביתו של גלוסטר הזקן. הם מתיעצים אתו בדבר אביהם, המלך ליר. ליר, שלבו מר עליו בגלל איבתה של גונריל, חיפש את קרבתה של רגן ובעלה, אך הם התחמקו מפניו. משנפגש המלך אתם, הם מתנכרים לו. המלך נפגע מיחסם הרע והמחפיר.

לִיר

לָכֵן נָתַתִּי כֹּל –

רגן

וּלְמוֹעֵד נָכוֹן!

לִיר

שׁוֹמְרוֹת רֹאשִׁי שַׂמְתִּיכֶן, שֵׂיבָתִי,

בִּתְּנַאי כִּי לִי צְבָא אַבִּירִים יְהִי

כָּזֶה; הֲכֵן דִּבַּרְתְּ כִּי אֶל בֵּיתֵךְ

אוּכַל בֹּא עם עִם עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה?

רגן

אָמַרְתִּי וְאֶשְׁנֶה; וְלֹא יוֹתֵר!

לִיר

יָפוּ פְּנֵי הָרִשְׁעָה בְּהִגָּלוֹת

רָעִים מֵהֶם וְזוֹ לָהֶם תְּהִלָה,

כִּי בָּרָעִים לֹא הֵמָה הָרָעִים!

(לגונריל) עִמָּךְ אֵלֵךְ. הֵן חֲמִשִּׁים שֶׁלָּךְ,

פִּי שְׁנַיִים מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה,

אָהֲבָתֵךְ גַם הִיא תִּכְפַּ‏ל.

גונריל

אָבִי,

שְׁמָעֵנִי, עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה,

אוֹ עֲשָׂרָה אוֹ חֲמִשָּׁה – מָה הֵם,

אִם אֶל בֵּיתִי יָבֹאוּ, בּוֹ עוֹמְדִים

כִּפְלַיִם בְּכָל אֵלֶּה שָׁרֶתְךָ?

רגן

הֵן לְמוֹתָר יְהִי גַם הָאֶחָד!

ליר

אַךְ לְמוֹתָר כִּי תַּעֲמִיק שְׁאָלָה!

הֲלֹא שִׁפְלֵי הָאֶבְיוֹנִים עֻשְׁרוּ

אַף בְּעָנְיָם אַל תֵּת לְאִיש יוֹתֵר

מִכְּפִי צָרְכּוֹ – וְלֹא יְהִי מוֹתָר

אָדָם מִן הַבְּהֵמָה! הֵן גְּבֶרֶת אַתְּ.

אִם לְהָחֵם הַגּוּף פְּאֵר בּוֹ יֵשׁ,

מַה חֵפֶץ בְּשַׂלְמַת פְּאֵר לַטֶּבַע

אֲשֶׁר חַמֵּם גַּם לֹא תְּחַמְמֵךְ!

וַאֲשֶׁר לְמַחְסוֹרֵי אֱמֶת – אֲהָה,

חָנוּנִי אֹרֶךְ־רוּחַ, הָאֵלִים

כִּי אֶחֶסְרֶנוּ, רְאוּ עֲמִידָתִי.

זָקֵן שְׂבַע יְגוֹנִים וְגַם יָמִים.

אֻמְלַלְתִּי בִיגוֹנִי וּבְזִקְנָתִי.

אַתֶּם, אִם לֵב בְּנוֹתַי תַּקְשִׁיחוּ הִתְהַלֵּךְ

אֶת אֲבִיהֶן, אַל־נָא תַּשְׁלוּנִי שְׂאֵת

כָּל אֵלֶה סְבוֹל וּשְׁתֹק; מַלְּאוּ קִרְבִּי

חָרוֹן, וְאַל יַכְתִּימוּ פְּנֵי הַגֶּבֶר לִי

נִטְפֵי־דִמְעָה, זֶה נֶשֶׁךְ הָאִשָׁה!

לֹא, בְּנוֹת שְׁאוֹל, נָקֹם אֶקֹּם בָּכֶן…

מלא מרירות ויאוש הוא עוזב את בית גלוסטר ויוצא לנדודים. רק אבירים אחדים והליצן שלו מתלווים לו בדרכו. סופה גדוֹלה מתחוללת, אך המלך אינו נרתע מפני פגעי הטבע, ומתרחק מהר מהאנשים העוינים אותו.

קנט הטוב המחפש את המלך ליר, נפגש עם אביר אחד, המחפש גם הוא את המלך. גלוסטר מתעב את יחסן הרע של גונריל ורגן אל אביהן המלך, ומחליט אף הוא ללכת ולחפשו. בינתיים ממשיך אדמונד לחרוש את מזימתו נגד אחיו אדגר. גלוסטר מטה אוזן לדיבה שמוציא בנו הבלתי חוקי נגד בנו החוקי ואדגר נאלץ לברוח מפני אביו. כשנודע לאדמונד, כי אביו עומד לחפש את ליר ולעזור לו, הוא עומד להודיע על כך לנסיך קוֹרנבאל ולרגן. קנט מוצא את המלך הקופא מקור והרועד בכל גופו ומביאו אל מקום מחסה. גלוסטר בא ומוצא את קנט ואת המלך ואת בנו אדגר, המפחד מפני אביו ומעמיד פנים של מטורף. כולם הולכים לחפש מקום מחסה טוב יותר.

בשמוע נסיך קורנבאל ורגן, כי גלוסטר שינה את דעתו והלך לעזור לליר, הם מתנפלים עליו בשצף קצף ומנקרים את עיניו. אחד ממשרתי גלוסטר מגן על אדונו, הורג את הנסיך קורנבאל ונופל מת גם הוא.

קורדליה לא נחה ולא שקטה בצרפת, כששמעה על התככים ועל הנבלות שעשו שתי אחיותיה. בעלה, מלך צרפת, החליט לפלוש לארץ נסיך אוֹלְבַּנִי. גונריל מזהירה את בעלה, כי צבאות מלך צרפת עומדים בשער. אולם נסיך אולבאני עייף מנכליה של אשתו, ואומר, שהוא ישמור אמונים למלך ליר. צבא צרפת פלש לבריטניה, וקורדליה מצביאה עליו, כי גמרה אומר להגן על אביה ולהצילו. אדגר פוגש באביו העיוור, רחמיו נכמרים עליו, והוא מעמיד פנים של קבצן, ומציע לו להיות לו למלווה.

קורדליה

אָבִי,

הַאִם שָׁלוֹם לְךָ, מַלְכִּי?

ליר

הֵן רַק

תָּרֵעִי לִי בְּהַעֲלוֹתֵךְ אוֹתִי

מִמִּשְׁכָּבִי. הִנֵּה אַתְּ נֶפֶשׁ עֵדֶן,

וַאֲנִי רָתוּק לְגַלְגְלֵי שְׁאוֹל,

וְדִמְעוֹתַי, עֲלֵי בְשָׂרִי כִּצְרַב-

עוֹפֶרֶת מְהֻתֶּכֶת

קורדליה

הֲתֵדַע

מִי אָנִי?

ליר

אֵדָעֵךְ כִּי רוּחַ אַתְּ

מָתַי הֵפַחְתְּ נַפְשֵׁךְ?

קורדליה

עוֹדוֹ הוֹזֶה.

הרופא

הַמֶּלֶךְ טֶרֶם מִשְּׁנָתוֹ הֵקִיץ

הַרְפִּי מִמֶּנוּ רֶגַע וְיֵעוֹר

ליר

אֵיפֹה הָיִיתִי? וְאַיֵנִי? אוֹר –

אוֹר יוֹם? הִנֵּה אוֹבֵד אֲנִי בַהֲמוֹן

רַחֲמָי, אָמוּת אִם עוֹד אֶרְאֶה שֵׁנִי

וְהוּא אוֹבֵד כָּמוֹנִי. – הֵן לֹא אֵדַע

אֲשֶׁר אֹמַר. – לֹא אִשָּׁבַע כִּי אֵל

יָדַי הֵן. אַךְ אִוָּכְחָה!

דְּקִירָה הִיא וַאֲחוּשֶׁנָּה. אֶפֶס כִּי

לוּ מַצָּבִי יָדַעְתִּי אֶל נָכוֹן!

קורדליה

הַבִּטָה בְּפָנַי וּפְרֹשׂ עָלַי

כַּפֶּיךָ לִבְרָכָה. אַךְ אַל תִּכְרַע.

ליר

וּמַה בִּי תְּהָתֵלִי וַאֲנִי

זָקֵן פּוֹתֶה וּמְחֻסַּר בִּינָה

שָׁנִים רַק יֵשׁ שְׁמוֹנִים בְּאַמְתַּחְתִּי,

וְאִם לְמֵישָׁרִים דְּבָרַי אֹמַר,

נִסְתֶּרֶת בִּינָתִי – חוֹשֵׁשׁ אֲנִי

נִדְמֶה לִי כִּי אוֹתָךְ אֵדַע, אַף גַם

אָדָם זֶה הֵן אַכִּיר. אוּלָם אָפוּן

אִם מְקוֹמִי בָּזֶה אֵדַע, גַּם לֹא

אוּכַל דָּבָר לְהַעֲלוֹת וּזְכֹר

מַה אֵלֶּה הַבְּגָדִים וּמְקוֹם לִינִי

הַלֵיל? אַל תִּצְחֲקִי לִי! אִשָּׁבַע,

קוֹרְדִּלִּיָה בִּתִּי אֲתְּ, – אֲדַמֶה!

קורדליה

אֲנִי, אֲנִי, אָבִי, וְלֹא אַחֶרֶת.

ליר

הֲרְטֻבוֹת הֵן דִּמְעוֹתַיִךְ? כֵּן.

אוּלָם, אַל בְּכוֹת, בִּתִּי, אִם הֱכִינוֹת

לְהַשְׁקוֹתֵנִי רַעַל – תְּנִיהוּ לִי.

אֵדַע: לִבֵּךְ לִי לֹא יִרְחַשׁ אַהֲבָה,

וַאֲחָיוֹת לָךְ שְׁתַּיִם, אֶזְכְּרָה,

הֵרֵעוּ עִמָּדִי. סִבָּה לָךְ יֵשׁ,

אַךְ לֹא לָהֵן!

קורדליה

אֵין כָּל סִבָּה, אָבִי.

ליר

הַבְּצָרְפַת אֲנִי?

קנט

בְּאַרְצְךָ.

בינתיים אירע, שרגן האלמנה עוגבת על אדמונד, בנו הבלתי חוקי של גלוסטר. אולם גונריל, שעינה צרה בכל, מקנאה באחותה, ואף היא רוצה באדמונד. עתה מתחילה היא לחרוש מזימות אף נגד אחותה.

ליר תועה לבדו, כי מלוויו, שני ידידיו האחרונים, קנט והליצן, איבדוהו בדרך. עתה, בהיותו לבדו, הוא מהרהר בחיים המרים ובגורל הטראגי שהיו מנת חלקו. היאוש אוכל את לבו ומוצץ את לשד עצמותיו.

קורדליה שלחה שליחים לחפש את אביה האומלל. סוף סוף מצאוהו והביאוהו למחנה הצבאי של קורדליה. רופא מלך צרפת מטפל בו. קורדליה יודעת, שקנט נשאר נאמן לאביה, והיא מודה לו.

אוסבאלד, משרתה של גונריל, הלך למלא שליחות גבירתו, ונתקל בדרכו בגלוסטר וביקש לרוצחו נפש, אך נופל מחרבו של אדגר. אדגר מוצא בידי ההרוג את מכתבה של גונריל אל אהובה אדמונד.

במחנה הבריטי מתכוננים לקרב עם צרפת. נסיך אולבאני אינו מכלכל את אדמונד, וגם האחיות גונריל ורגן רבות ביניהן. אולם ליר וקורדליה נופלים בשבי. אדמונד שמם בכלא, ונותן פקודת סתר לתלותם. בינתיים הצליח אדגר לגלות למלך אולבאני את כל מזימותיו השפלות של אדמונד. שני האחים נפגשים ועורכים דו־קרב, שבו נפצע אדמונד קשה.

לפני נפחו את נשמתו, הוא מספר על דבר פקודתו לתלות את ליר וקורדליה. אדגר ובני לוויתו ממהרים להצילם, אך אחרו את המועד; קורדליה נתלתה ולבו של ליר מתפלץ בקרבו מצער ואוחזו השבץ. אולם נסיך אולבאני, קנט ואדגר ימשיכו בחיים ויפעלו למען הטוב והצדק.

מַקְבֶּת – טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: שקספיר ביסס את יצירתו זו על יסוד הכרוניקות – CHRONICLES – של הוֹלִינְשֶׁד. הציטטות הן על פי תרגומו של ש. ד. דוידוביץ).

מקבת הוא אחד משרי הצבא של דוֹנֶקֶן, מלך סְקוֹטלַנְד הטוב. אשתו של מקבת היא אכולת קנאה ומסיתה את בעלה, כי ירצח את המלך ויכתיר את עצמו למלך. מקבת רואה בהזיותיו את המכשפות ומפיהן שומע, כי עתיד הוא להיות מלך, ומכיוון שהוא עצמו בעל אופי חלש הנהו, אשתו משתלטת עליו, והוא רוצח את המלך באישון הליל.

מקבת

"מַה־לִי, הוֹיָה? כָּל קוֹל יְבַהֲלֵנִי

יָדַיִם אֵלּוּ מָה הֵן? הָא! נוֹקְרוֹת עֵינָי!

הַאִם יִשְׁטֹף כָּל הָאוּקְיָנוּס שֶׁל נֶפְּטוּן

דָּם זֶה כָּלִיל מֵעַל יָדִי? לֹא – כִּי, יָדִי

תִּצְבַּע פְּנֵי יַמִּים רַבִּים עֵין אַרְגְוָן,

וְהַיָרֹק הִיא תַהֲפֹךְ כֻּלּוֹ אָדֹם."

עתה רואה מקבת בשר הצבא בַּנְקְווֹ מתחרה, והוא מצווה לרוצחו. בניו של המלך דונקן, מַלְקוֹלְם ודוֹנַלְבֵּין, הצליחו להימלט על נפשם. גם פְלֵיאַנְס, בנו של בנקוו, נמלט לאנגליה. מקבת עורך משתה ומזמין את אצילי סקוטלאנד לארמונו. אולם בשעת השיחה מופיעה רוחו של בנקוו הנרצח ודעתו של מקבת מתבלבלת עליו. מקבת נפגש שוב עם המכשפות, והן מזהירות אותו מפני שר הצבא מַקְדוֹף. הוא מחליט לא לרצוח אותו, אך שולח שליח להרוג את אשתו ובנו. לֵידִי מקבת, שרוחה שורה על מקבת ואשר החדירה ללב בעלה את מזימות הרצח, נתעיפה ודעתה נטרפת עליה והיא נופחת את נשמתה. מאקדוף ומאלקולם הזעיקו צבא נגד מקבת העריץ והרוצח וחזרו לארצם. ביער דונסינן ניגפו אנשי מקבת, שנתקל לבסוף במאקדוף השואף נקם. בדו־קרב נופל מקבת.

מאקדוֹף

הִכָּנַע–נָא, אֵפוֹא מוּג לֵב,

וּתְהֵא חֶזְיוֹן הָרַאֲוָה לְכָל הַדּוֹר:

תְּהֵא אֶצְלֵנוּ כְמִפְלֶצֶת לְאֵין אָח,

תְּמוּנָתְךָ עַל מוֹט נָנִיף. וְכֵן נִכְתֹּב:

הִנֵּה, רְאוּ אֶת־הֶעָרִיץ.

מקבת

לֹא אֶכָּנַע

לְשַׂק עֲפַר רַגְלֵי הַנַּעַר מַלְקוֹלְם,

לְהִתְעַוֵּת עִם קִלְלַת הָאֲסַפְסוּף,

אִם כִּי בָּא יַעַר בֵּירְנַם אֶלֵי־דוֹנְסִינַן

וּלְנֶגְדִי אַתָּה, וְלֹא יְלוּד אִשָּׁה.

עוֹד אֲנַסֶּה דָבָר אַחֲרוֹן: עֲלֵי גֵוִי,

אֶחְפֶּה בְּמָגִנִּי, הַכֵּה מַקְדוֹף!

אָרוּר מִי שֶׁיִּקְרָא רִאשׁוֹן: “חֲדַל, וָסוֹף!”

טִימוֹן איש אֲתוּנָה טראגדיה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: גם את החומר ליצירה זו שאב שקספיר מתוך כתבי פּלוּטַרְכוֹס. הציטטות הן על פי תרגומו של ישראל אפרת)

טימון הוא אחד מתושבי אתונה העשירים ביותר. טימון אינו עשיר כילי השוכב על דינרו, להיפך: הוא אוהב לגמול חסדים, לנדב נדבות ולערוך משתי־יין לרעיו הסובבים אותו כדבורים את הפרח. והנה בא היום, וגם טימון ירד מנכסיו והתרושש. ידידיו ורעיו עוזבים אותו, שכן אהבו רק את כספו של טימון. ומה יעשו עתה, כשכלתה הפרוטה מכיסו של הנדיב לשעבר? לב טימון מר עליו, הוא מחליט לשים את “הידידים” ללעג ולקלס. הוא מזמינם שוב למשתה. הם נענים כולם, אך טימון מגיש להם קערות מכוסות. משפותחים האורחים את המכסים, הם מוצאים בקערות מים פושרים. טימון מגרשם מביתו, עוזב את העיר וחי חיי בדידות במערה אחת שביער. הוא חופר באדמה ונתקל באוצר זהב:

קַרְקַף מְלֻמָּד סוֹגֵד לִכְסִיל זָהוּב.

עָקֹב הַכֹּל; בְּטִבְעֵנוּ הָאָרוּר

אֵין כָּל מִישׁוֹר, רַק רַמָּאוּת מָחְלֶטֶת

לָכֵן הֱיוּ פִגּוּל כָּל הַחֲגִיגוֹת,

כָּל הַחֶבְרוֹת, כָּל הֲמוֹנֵי אָדָם!

אֶת דְּמוּתוֹ, כֵּן אֶת עַצְמוֹ, טִימוֹן מוֹאֵס;

הִתְנַשְּׁכִי, כְּלָיָה, בְּמִין אָדָם! הָאָרֶץ,

הַפְרִישִׁי שֹׁרֶשׁ לִי. (הוּא חופר).

מִי מְחַפֵּשׂ

בָּךְ טוֹב מִזֶּה, תַּבְלִי חִכּוֹ בָּרַעַל

הֲכִי מַמְאִיר שֶׁבָּךְ מַה פֹה? זָהָב?

זָהָב יָקָר נוֹצֵץ! אַל נָא אֵלִים:

אֵינִי צַלְיָן קַל־דַעַת; שָׁרָשִׁים,

שְׁחָקִים זַכִּים! מִכְסָה כָּזוֹ שֶׁל זֶה

(הוא מעלה קצת זהב בידו).

תָּשִׂים שָׁחוֹר לָבָן, נִמְאָס נָאֶה,

רַע טוֹב, נִקְלֶה נִכְבָד, זָקֵן צָעִיר,

מוּג־לֵב אַמִיץ.

ושוב מופיעים אצילי אתונה ומציעים לטימון כבוד ויקר. אך הוא דוחה אותם מעל פניו. לפני מותו הוא מוריש את אוצרו לְאַלְקִיבְיַדֶס, הידיד הטוב שהסינאט האתונאי גירשו. אלקיבידס צועד בראש צבאו נגד אתונה, כובשה ומעניש את אויבי טימון ואת אנשי אתונה החנפים והרעים.

אלקיבידס

תָּקְעוּ לְעִיר מֻפּקֶרֶת זוֹ וּפַחְדָנִית

קוֹל קִרְבָתֵנוּ הָאֲיֻמָה.

עַד כֹּה הִצְלַחְתֶּם וּמִלֵאתֶם זְמַנְכֶם

מָחוֹל הוֹלֵל, וְלִרְצוֹנְכֶם הָיָה

תָּקְפּוֹ שֶׁל חֹק; עַד כֹּה אֲנִי וְעוֹד

אֲשֶׁר בְּצֵל מֶמְשַלְתְּכֶם יָשַׁנּוּ,

בְּחִבּוּק יָד הָלַכְנוּ וְנֶאֱנַחְנוּ

בִּכְדֵי עַל סֶבֶל עַכְשָׁו הַזְּמַן גָּמַל

עֵת עֹז רוֹבֶץ מִתַּחַת מַעֲמָס

צוֹוֵחַ “לֹא יוֹתֵר” עַכְשָׁו חָמָס

שִׁדּוּד נְשִׁימָה יֵשֵׁב וְיִתְנַשֵּׁף.

עֲלֵי כִּסְאוֹתֵיכֶם רַכִּים גְּדוֹלִים

וְחֻצְפָּה חוֹלַת קַצֶּרֶת תִּשֹׁם כְּבֵדוֹת

מִפַּחַד וּבְרִיחָה.

אגדת החוֹרף מחזה בחמש מערכות מאת ויליאם שקספיר

(הערה: שקספיר מצא את החומר למחזהו זה בסיפור הרומאנטי פַּנְדוֹסְטוֹ מאת רוֹבֶּרְט גְרִין – ROBERT GREENE).

בארמון המלך לֵאוֹנְטֶס רבה התכונה. ידידו פּוֹלִיקְסֶנֶס, מלך בוהמיה, בא לבקרו. הרעים שמחים איש לקראת רעהו. הם מאושרים ומבלים את זמנם בשיחות ובסעודוֹת. כעבור כמה זמן אומר פוליקסנס להיפרד מרעו ולחזור לארצו. לאונטס מפציר בו כי יישאר. אולם פוליקסנס אינו נעתר להפצרותיו. מלך סיציליה מבקש מאשתו הֶרְמְיוֹנָה, כי תדבר על לבו של רעו ותשפיע עליו, שלא ייחפז לחזור לארצו. המלכה מצליחה לשכנע את פוליקסנס כי טוב יעשה אם יאות לבלות בחברתה ובחברת בעלה. אולם המלך לאונטס חושד באשתו המלכה, כי בגדה בו ונלכדה ברשתו של רעו. מאז ראה את המלכה משוחחת עם פוליקסנס, נפשו אינה יודעת שלווה. יומם ולילה הוא מהרהר במעשה הבגידה. החשדנות מעבירה אותו על דעתו והוא מצווה את יועצו קַמִילוֹ, כי ישים רעל ביינו של פוליקסנס וימיתהו. קאמילו אציל הנפש יודע, כי חשדותיו של המלך נטולי יסוד הם, והוא מגלה לפוליקסנס את מזימתו של לאונטס. פוליקסנס עולה בחשאי על אוניתו, וקאמילו נלווה אליו בדרכו לבוהמיה.

משנודע ללאונטס דבר בריחתם של פוליקסנס וקאמילו, מתבערת בו חמתו והוא משליך את אשתו לבור הכלא. מַמִילְיוּס בנה בוכה ורוצה לראות את פני אמו, אך המלך מתאכזר לשניהם ומפריד ביניהם בכח הזרוע, מחרף ומגדף את אשתו ומוקיעה לעיני כל אנשי הארמון כבוגדת.

המלכה החפה מפשע כרעה ללדת בבית הכלא. פאולינה משרתתה הנאמנה, לוקחת את התינוקת ומביאתה אל המלך, כי חושבת היא: יראה המלך את הרכה הנולדת, את בתו, וייכמרו רחמיו על אשתו המלכה. אולם המלך מתאכזר גם אל פרי בטנוֹ ומצווה את הרוזן אַנְטִיגוֹנוֹס, כי ילך ויביא את התינוקת אל מעבר הים ויפקירה לחיות טרף בלב המדבר.

וחמת המלך טרם שככה. עוד הקנאה אוכלת את לבו ומבלבלת את עשתונותיו. הוא מצווה לערוך משפט, בו הוא מאשים את הרמיונה המלכה בבגידה בבעלה. באמצע המשפט מופיעים שני שליחי האוֹרַקוֹל של אֲפּוֹלוֹ (דברי הנבואה של האֵל אפולו השוכן על האולימפוס) וכה דברו:

– הרמיונה מעולם לא בגדה בבעלה המלך. פוליקסנס נקי מכל עוון. קאמילו טהור ונאמן למלך. בתך, לאונטס, נולדה בבית הכלא, ואתה האכזר והעריץ נתת אותה לטרף לחיות המדבר. ועתה דע לך, כי מות תמות ויורש לא יהיה לכתר מלכותך.

לרגע הושלך הס. כל אנשי החצר מצפים לדברי המלך. אולם הוא מקשיח את לבו ואינו מאמין לדברי אפולו.

המשפט נמשך, והנה מופיע מבשר ובשורה מרה בפיו:

– בנך מאמיליוס מת מיתה חטופה!

לשמע הבשורה מתעלפת המלכה. פאולינה המשרתת הנאמנה של המלכה, זועקת זעקה מרה: המלכה נפחה את נשמתה.

אחר הדברים האלה ירד יגון כבד על המלך, ולבו נתכרסם מצער ומיסורי נפש. אוי ואבוי לו! כי את העבר אין להשיב.

אנטיגונוס נסע עם התינוקת שנולדה בבית־הכלא עד הגיעוֹ לבוהמיה ושם עזבה לנפשה.

התינוקת עודה פועה ובוכה. והנה עובר שם רועה זקן ומוצאה. הוא מרחם על האסופית לוקחה אתו ומביאה לביתו וקורא לה פֶּרְדִיטָה כלומר: אבודה.

מופיע הזמן, הדמות הסמלית, ומכריזה: – אני יוצר עונג וצער, רע וטוב, משמח ומפחיד את הבריות, מבלבל ופותר הכל.

עברו שש עשרה שנה. פרדיטה גדלה בבית הרועה והיתה ליפהפיה. פְלוֹרִיזְל, נסיך בוהמיה הצעיר, פגש באקראי את פרדיטה והתאהב בה. משנודע הדבר לפוליקסנס המלך, החליט להתחפש ולצאת לשדה, כדי להשתתף בחג הגז של הרועים ולראות מקרוב את הנסיך פלוריזל בחברתה של פרדיטה בת הרועה. הוא לוקח אתו לדרך את קאמילו. בראותם את פרדיטה, הם מתפעלים מיופיה. אולם לא יאה לנסיך, כי ישא לאשה את בתו של רועה פשוט – חושב המלך.

הרועים והרועות רוקדים ושמחים. הם מקיפים את הזוג היפה ביותר, את פרדיטה ופלוריזל העומדים להינשא זו לזה. בחג הגז מרבים הרועים להיטיב את לבם ביין. מופיע אוטוליקוס, הגנב הערום העושה כל מיני להטים, ובשעה שהוא מבדח את האנשים, הוא מצליח להוציא מכיסיהם את ארנקיהם.

משהגיעה השמחה לשיאה, והרועים מכריזים על אירושיהם של פרדיטה ופלוריזל, קם המלך, מסיר את תחפושתו מעליו ומתוודע אל קהל החוגגים. הרועה הזקן מצטער צער רב, על שבתו לא נזהרה והלכה שבי אחרי הנסיך. אולם עתה, משנתגלה הדבר, חלילה לה מלהתקרב אל איש רם היחס כנסיך בוהמיה. הזוג הצעיר מיואש. הם אוהבים זה את זו, ואיך ומדוע ייפרדו?! פלוריזל מחליט בלבו, לא לעזוב את אהובתו ויהי מה! המלך שוצף קוצף ומודיע, כי ישלול ממנו את כל זכויותיו לכתר בוהמיה, אם לא יוותר על ארוסתו. אולם פלוריזל אוהב את פרדיטה ואינו יכול, ואינו רוצה לעזבה.

קאמילו מייעץ להם לברוח מבוהמיה אל לאונטס מלך סיציליה.

ובליל אפל אחד עלו השניים, פרדיטה ופלוריזל, על אניה המביאה אותם אל חוף סיציליה. לאונטס, מלך סיציליה, אשר עברו עליו שש עשרה שנה בנוחם ובאבל, בצער וביסורי־נפש, לבו נהפך עליו לטובה, והוא מקבל את שני הפליטים בסבר פנים יפות.

משנודע דבר הבריחה למלך פוליקסנס, הוא ממהר אל הרועה הזקן, אשר מגלה לו, כי פרדיטה היא בתו האבודה של לאונטס. בשמוע פוליקסנס את הדבר, הוא מפליג מייד אל סיציליה, וקאמילו מלווהו.

בארמון המלך לאונטס שורה שוב השמחה. שני הרעים אשר נפרדו לפני שש־עשרה שנה, מצאו שוב את הדרך איש אל רעהו. הם משוחחים על העבר, ולב המלך לאונטס מתפלץ בתוכו. איה מלכתו, רעיתו הנאמנה שכה התאכזר אליה?!…

עודו משוקע ביגונו הרב, ניגשת אליו פאולינה ומבקשת ממנו, כי ישים את לבו לפסל אשה נפלא מעשה ידי אמן בחסד עליון. כשמסירים את הלוט מעל הפסל, מתגלה לנגד עיני הכל דמות אשה אצילה ונעלה הדומה כל־כך למלכה הרמיונה.

לאונטס מסתכל בפסל וראשו עליו סחרחר… אל אלוהים! איזה דמיון! הה אלוהים אדירים, אילו יכול להפיח בפסל רוח חיים, והרמיונה רעיתו היתה חוזרת אליו… הה, איזה תעתועים מתעתע בו הגורל!

עודו מהרהר, והקיץ הפסל והיתה בו רוח חיים. הרמיונה ירדה מעל הבימה… היא ניגשה אל בתה וחיבקתה בזרועותיה…

יד פאולינה, אשת חיל זו, היתה בדבר. היא הצפינה את המלכה, שלא מתה אז, אלא התעלפה בלבד. היא שמה את נפשה בכפה ודאגה למלכה ולכל מחסורה במשך שש־עשרה שנה.

סלח ה' ללאונטס שהתחרט על מעשיו הרעים והשיב לו את רעיתו ואת בתו…

והמעשה הנורא מסתיים בכי טוב…

לוֹרְד בַּיְרוֹן    🔗

ג’וֹרְג' נוֹאֶל גוֹרְדוֹן בַּירוֹן (1788–1824–GEORGE NOEL GORDON BYRON)

שיריו (הוא כתב גם שירים שקרא להם “נעימות עבריות”), פואמותיו ומחזותיו הפיוטיים הלהיבו את בני דורו, וערכם קיים עד היום הזה. מיצירותיו הדראמטיות: “מַנְפְרֶד”, “מָרינוֹ פַלְיֶרִי”, “שני פוֹסְקָר”, “קַיִן”, “סְרַדַנַפּוֹלִיס”, “שמים וארץ”, “וֶרְנֶר” ועוד. נביא בזה את תוכנוֹ של “קין”:

קין – מסתורין מאת לורד בירון

קין אוהב את אשתו עדה, אך סדרי העולם אינם מספקים את רוחו. לוציפר (השטן) בא לנסותו. לפי בקשתו של קין הוא מגלה לו את כל סודות ההווייה, ברם אין לאל ידו לגלות לו יותר, משנפש האדם מסוגלת להשיג. אולם סודות שגילה לו לוציפר הרעילו את נשמתו, והוא אינו יכול לחיות בשלום עם סביבתו. הוא מסתבך עם אשתו ועם הבל אחיו. משמקים הבל מזבח, מנסה קין להורסו. הבל מגן על מזבחו, וקין רוצחו נפש. חוה האם רואה את מעשי קין ומקללתו: נע ונד תהיה! מלאך אלוהים חורת במצחו אות. קין גולה, אולם אשתו עדה אוהבתו ונלווית אליו לחיי נדודיו.

אוֹסְקַר וַילְד    🔗

אוֹסְקַר פִינְגַל אוֹ’פְלֶהֶרְטִי וִילְס וַילְד (1856–1900 – OSKAR WILDE)

הוא מחזאי אנגלי ממוצא אירי. יצירותיו הקלות והרציניות חדורות חוכמת חיים והסתכלות עמוקה. הדיאלוגים ספוגים מימרות שנונות שהיו לנחלת רבים. מחזותיו הוצגו ועדיין מוצגים על כל במות העולם: “שְלוֹמִית”, “המניפה של לֵידִי וִינְדמֶר”, “חשיבותה של רצינות” (הוצג ב“קאמרי” בשם “בַּנְבֶּרִי”), “אשה לא חשובה”, “בעל אידיאלי” ועוד.

שלומית (SALOME) – דראמה במערכה אחת מאת אוסקר וילד

שלומית היא בתה של הורודיה ובתו החורגת של הורדוס אנטיפאס. היא יפת תואר ומקסימה במחולותיה. הורדוס מבקש ממנה, כי תרקוד, אך היא מסרבת. המלך מוכן להעניק לה כל מה שלבה יחפוץ, לתת לה חצי המלכות, אם רק תיאות לו ותחולל בפניו אחד ממחולותיה. שלומית רוקדת, ולאחר שגמרה את מחולה הנוסך רוח שיכרון על צופיו היא מבקשת מהמלך כי יתן לה את ראשו של יוחנן המטביל. המלך נבעת ומפציר בה, כי תוותר על משאלתה, אך שלומית עומדת על דרישתה, והיא ניתנת לה. היא מופיעה עם הראש הכרות ורוקדת עד הימום החושים וכלות הנפש. הורדוס אנטיפאס נחרד מאכזריותה ומצווה את חייליו כי יתיזו את ראשה.

חשיבותה של רצינות (בּנבּרי) – קומדיה בשלוש מערכות מאת אוסקר וילד

דְזֶ’ק ווֹרְתִין הוא מנהל האחוזה של העלמה סִיסֶלִי. כדי שיוכל לעזוב את האחוזה ולנסוע העירה, הוא בודה מלבו, כי הוא נוסע לבקר את אחיו ששמו אֶרְנֶסְט – (פירוש השם הוא – רצינות). סיסלי מתחילה להתענין באחיו ארנסט. לדז’ק חבר בעיר ושמו אַַלְגֶ’רְנוֹן מוֹנְקְרִיף. בשעת ביקור בביתו, מכיר דז’ק את העלמה גְוֶנְדוֹלִין, שיהא דודניתו של אלג’רנון, והיא מתלהבת מהשם “ארנסט”, ומוכנה להינשא לו.

אוֹסְקַר וַילְד – שְׁלוֹמִית

בינתיים מבקר אלג’רנון בחשאי את סיסלי ומציג את עצמו בשם ארנסט, שהוא כביכול אחיו של דז’ק. סיסלי ואלג’רנון מחבבים זו את זה ומתארסים. אולם אמו של גונדולין מתנגדת לנשואי בתה עם דז’ק שאינו בן מעמדה.

דז’ק שנסתבך בגלל השם הבדוי ארנסט, חוזר אל האחוזה, ומחליט לחסל את אחיו המדומה. כשנפגשת סיסלי עם גונדולין, והן מספרות זו לזו על חוויותיהן, מתברר להן, ששתיהן התאהבו בגבר בשם ארנסט. עתה אין לשני הגברים אלא לגלות את הענין. דז’ק מספר שבעצם נולד במזוודה, כלומר מצאוהו כאסופי מחותל בחיתולים ומונח במזוודה. אולם לבסוף נגשר גשר אל הלבבות, שני הבחורים מחבקים את שתי הבחורות, והכל על מקומו בא בשלום.

ג'. ב. שָׁאוּ    🔗

ג’וֹרְג' בֶּרְנַרְד שָאוּ (1856–1950– GEORGE BERNARD SHAW)

נולד בדובלין, אך רוב ימיו ישב ויצר בלונדון. הוא השתייך לחוג הסוציאליסטי־הפאביאניסטי⁷³. במחזותיו מתקיף שאו את הבורגנות הצבועה ומוקיעה על עמוד הקלון. הדו־שיחים שלו חדורים אירוניה דקה ועוקצנית ופקחות חיים תוססת ומתסיסה. בלא רחמים קורע הוא את המסווה מעל פני החנפים, הנוכלים והרמאים שבחברה הבריטית בפרט והאנושות בכלל. מחזותיו: “הנשק והגבר” (“חייל השוקולדה” הוצג ב“אהל”), “קַנדֶידָה”, “חֲנִיכו של השטן”, “לעולם לא תוכל להגיד”, “קיסר וּקְלֵיאוֹפַּטְרָה” (הוצג ב“הבימה”), “המרתו של הקפיטן בְּרֶסְבּוֹנְד”, “האדם והאדם העליון”, “האי השני של ג’וֹן בּוּל”, “מֵיג’וֹר בַּארבָּארָה”, “הרופא על פרשת הדרכים” (הוצג ב“אהל”), “האשה השחורה מין הסונֵיטות”, “אַנְדרוֹקְלוּס והאַרְיה”, “פִּיגְמַלְיוֹן” (הוצג ב“קאמרי”), “בית שברון הלב”, “חזרה אל מתושלח”, “יוהנה הקדושה” (“ז’אן דארק” הוצג ב“קאמרי”), “עגלת התפוחים”, “על הסלעים”, “השישה מקלה”, “הפתי של האיים הבלתי צפויים”, “המיליואנארים”, “ג’נבה”, “בימיו של המלך צ’ארלס הטוב”.

נביא להלן את תוכנם של מחזות שאו המפורסמים ביותר:

קיסר וקליאופטרה – קומדיה מאת ג’ורג' ברנארד שאו

קיסר מזדקן והולך. קליאופטרה שהיא נערה שהתבגרה לפני זמנה, קלת־דעת, ערמומית כשועל וזריזה וחמקמקת כחתלתולה, שמעה על לגיונות רומא החזקים ועל קיסר האכזרי, מתחבאת בין רגלי הַַסְפִינְכְּס. קיסר שמצא את המלכה הצעירה הנבהלת, מפציר בה, כי תחזור לארמונה ותתנהג כיאות למלכה. תלמי (פטולומיאוס), אחיה של קליאופטרה, בן העשר, הוא מועמד לכתר ביחד עם אחותו. מזכירו של קיסר נדהם בשמעו, כי לפי המסורת המצרית, עומדת קליאופטרה להינשא לאחיה. קליאופטרה משתוללת כנמרה בסוגר: חפצה היא לכרות את ראשו של אחיה, להרעיל את עבדיה. היא נכלאת בארמונה, אך מצליחה להתחתל בתוך שטיח ולהתחמק אל קיסר. קיסר מטיף לה מוסר על שגיונותיה ועל רוצחה אחד האויבים. כשקיסר עומד להפליג לרומא הוא נפרד ממנה ומבטיח לה, שישלח לה כתשורה, את מרקוס אנטוניוס הצעיר. קליאופטרה שהיתה מדמה בנפשה, שהיא אוהבת את קיסר, מעמידה עתה פנים שהיא שמחה, כי נפטרה ממנו סוף־סוף ומאחלת לעצמה כי לא תוסיף לראותו עוד.

פּיגמליוֹן – קומדיה בשלוש מערכות מאת ג’ורג' ברנארד שאו

פרופיסור הִיגִינְס, פילולוג ומורה לפונטיקה⁷⁴, נתקל באקראי בעלמה ליזה, מוכרת הפרחים הגסה והמלוכלכת, מאחד מפרברי לונדון. הוא שומע את לשונה המשובשת ורושם את ניבה המיוחד. במקרה הוא נפגש עם חוקר לשונות הודו, פִּיקֶרִין, שחזר ללונדון. היגינס אומר לפיקרין, כי יעלה בידו ללמד את העלמה ליזה לדבר כבן אדם תרבותי, וכעבור שישה חדשים היא תוכל להופיע כלֵידִי בין גבירות החברה הגבוהה.

שני הרווקים, היגינס ופיקרין, מביאים את לִיזה דוּלִיטְל לביתו של הפרופיסור. מששמע זאת אביה של ליזה, דוליטל הזקן, הוא מופיע בביתו של הפרופיסור, מעמיד פנים של אומלל ונשדד, אך מתפייס חיש מהר ומקבל 5 לירות כפיצויים. ליזה לומדת ומתקדמת באופן מהיר ומפתיע. כעבור ששת החדשים מופיעה ליזה לבושה בגדי תפארת במסיבה של החברה הגבוהה ומקסימה בדיבורה וביופייה את כל שומעיה ורואיה. אחרי המבחן הזה חוזרים שני הרווקים והעלמה הביתה. הם שבעי רצון ומשוחחים על הישגם הכביר ומדברים על ליזה כעל חפץ דומם. אולם במשך ששת חדשי הלימוד חלה תמורה עצומה בנפשה של העלמה דוליטל; היא התעוררה מקפאונה וביחד עם נשמתה שהתעוררה, קם גם לבה לתחיה. היא מטיחה דברים קשים על שני הגברים הרואים בה רק “אוביקט”⁷⁵ ולא יצור חי, תוסס ונאבק וסובל יסורי נפש.

היא עוזבת את בית מורה, ומוצאת מקלט בביתה של אמו, בעלת הלב האציל, והמבינה לרוחה. היגינס ופיקרין אצים לשם. משניפגש היגינס עם ליזה, יודע הוא, כי היא יקרה לו, וכי ביתו יהא ריק מכל בלעדיה. אחרי דו־שיח נוקב חוזרת ליזה אל היגינס.

יוֹהַנָה הקדושה (זַ’ן דַארק) – דראמה בשלוש מערכות מאת ג’ורג' ברנארד שאו

שנת 1429. אנגליה פרשה את כנפי ממשלתה גם על צרפת, שאוכלוסיה סובלים ואומללים. העלמה ז’אן, שנולדה בדוֹמְרֶמִי, ראתה את חייהם המרודים של הוריה האיכרים. באחד הימים מפעמת את לבה רוח אלוהים, והיא פונה אל המפקד הצרפתי רוֹבֶּר דֶה בּוֹדרֶקוּר, כי ירשה לה לעמוד בראש צבא המולדת ולשחרר את אורְלֵיאַן הכבושה על ידי האנגלים. המפקד, היודע כי מצב צרפת מיואש, מרגיש ואף משוכנע, כי העלמה ז’אן אינה רמאית וכי דעתה שפוייה עליה, ומחליט לקחתה אל הדוֹפֵן (בּעל הזכויות לכתר מלכות צרפת). אנשי החצר בוחנים את כוח תפיסתה של העלמה, בהושיבם על כיסא המלכות מישהו במקום שַרְל הדופן. אולם ז’אן, אם כי לא ראתה מעודה את הדופן, מצביעה עליו ומעודדת אותו, וניבאת לו, כי בקרוב יוכתר בּרַימְס כמלך צרפת. הדופן ושרי הצבא מחליטים למסור בידי ז’אן את הפיקוד על צבא הלוחמים. ז’אן מלהיבה את הלוחמים, מנצחת את האנגלים ומכתירה את הדופן ברַימס.

האנגלים מכריזים על פרס כסף גדול שיינתן ללוקחים בשבי את ז’אן.

ג. ב. שָׁאו – ז’אן דארק

ז’אן נתפסת ומוסגרת לאנגלים המעמידים אותה בפני בית־דין. היא מואשמת כמכשפה. ז’אן טוענת כי שמעה קולות מן השמים שדיברו אליה, אך שופטיה, ההגמונים והנזירים, משיבים לה, כי לא קולות מן השמים, אלא את קול השטן שמעה. כשהם מאיימים עליה כי תשרף על המוקד, ז’אן מתוודה ומתחרטת. אולם משנודע לה, כי לא יקראו לה דרור, אלא תוכלא לכל ימי חייה, היא חוזרת בה ומוכנה למות על המוקד. בשנת 1456 ביטל האפיפיור את ההאשמה. מששמע שארל השביעי, מלך צרפת, את דבר הביטול, הוא שמח, ששוב אין הוא מלך בחסדה של מכשפה.

למחזה אפילוג: בשנת 1920 שומעת ז’אן, כי הכריזו עליה כעל קדושה וכל הנוכחים בשעת ההכרזה כורעים ברך לפניה.

ג’וֹן גַלְסְוֶורְתִי    🔗

ג’ון גלסוורתי (1867–1933 – JOHN GALSWORTHY) הוא סופר, שהרומאנים והנובילות שלו כבשו לא רק את הקהל האנגלי, אלא רכשו להם חסידים בכל העולם כולו. בתקופה מאוחרת החל לכתוב גם לבמה. יצירתו חדורה זיקה לאיש העמל. הוא מעלה על הבמה דמויות בחברה האנגלית של המאה העשרים. הוכתר בפרס נובל. הוא חיבר מחזות רבים. נציין בזה אחדים מהם: “צדק”, “תיבת הכסף”, “היונה”, “האי”, “ההמון”, “שומרי אמונים” (הוצג ב“הבימה”), “מנוסה”.

תיבת הכסף – דראמה בשלוש מערכות מאת ג’ון גלסוורתי

במחזה זה מעמיד המחזאי שני מעמדות זה מול זה: ביתו של מר בַּרְטְוִיק, חבר הפרלאמנט, וביתה של פועלת הנקיון, גברת ג’וֹנס. מר ג’ונס מביא הביתה את דְזֶ’ק, בנו הלא יוצלח של מר בארטוויק. ג’ונס גונב באותה הזדמנות תיבת כסף. הוא נתבע לדין. אף דז’ק גנב מעלמה אחת ארנק עם כסף. משבאה העלמה אל אביו של דז’ק ודורשת את הגניבה בחזרה, הוא נותן לה המחאה ומעביר את הענין הלא נעים מן העולם. אולם מה יעשה ג’ונס הזקן? לו אין כל אפשרות לתת המחאות, וסופו־כלא.

שומרי אמונים – דראמה בשלוש מערכות מאת גלסוורתי

היהודי פֶרְדִינַנְד התארח בבית אמידים, ביחד עם אורחים אחרים בני “החברה הטובה”. הוא מגלה כי נגנבו לו אלף לירות שטרלינג. החשוד הוא קפיטן דֶנְסִי, ברם המארח אינו יכול להאמין, כי ג’נטלמן שהוא קצין אנגלי יהא מסוגל לדבר כזה. היהודי פרדיננד נדרש לוותר על חקירה ודרישה, אחרת יוטל עליו חרם. דנסי מחרף ומגדף את פרדיננד ומנסה לאלצו לצאת אתו לדו־קרב. פרדיננד תובע את דנסי לדין, ומוכיח את אשמתו. הנאשם אינו יכול לשאת את חרפתו ומאבד את עצמו לדעת.

ג’וֹן בּוֹינְטוֹן פְּרִיסְטְלֵי    🔗

ג’וֹן בּוֹינְטוֹן פְּרִיסְטְלֵי (1894 – JOHN BOYNTON PRIESTLY) הוא מספר ומחזאי שיצירותיו קלות אך מלאות חן ורגש. ממחזותיו: “חבורה על הַתֶמְזָה” (הוצג ב“אהל”), “דרך במדבר” (הוצג ב“אהל”) ועוד.

דרך במדבר – מחזה מאת ג'. ב. פריסטלי

מערכה א'

מלחמת העולם השניה משתוללת, מהרסת ומחריבה. במדבר סוריה, מסביב, הכל שומם. רק גבעות־חול למטה ושמיים עמוקים למעלה. שישה חיילים אנגליים נמצאים ליד הטאנק המקולקל שלהם ואינם יכולים למצוא את הקשר עם יתר אנשי הדיביזיה הממוכנת שלהם. הם ניסו להפעיל פעם ועוד פעם את המשדר ואת המקלט שלהם, אך לשווא. גם הם אינם פועלים. המים והמזון שבידיהם מעטים; עוד מעט ויאזלו לחלוטין, מה יעשו? האם נידונו למות בצמא וברעב? קורפוראל דוֹנִינְגְטוֹן מדוכא מאוד, ובדכאונו הוא מטיח דברים קשים; מי רוצה במלחמה זו? ומה יהא גורלו של החייל, המשליך את נפשו מנגד, אחרי המלחמה? ארבעה חיילים שומעים את דבריו ומתלהבים: אכן כצאן לטבח הם החיילים. הסרג’אנט היהודי בן ג’וזף מנסה להרגיעם. ליבו עודו אמונה ותקוה, כי לא יאבדו. עודם משוחחים, והנה מופיע מטוס גרמני ומתקיפם במכונת היריה שלו. החייל ג’ורג' וִויק, הצעיר שבחבורה, נפצע קשה, החיילים מטפלים בו כמיטב יכולתם, וכאן שוקעת החמה אחרי יום רווה צער ויסורים.

מערכה ב'

בחלום. החיילים שבמערכה הראשונה מופיעים עתה כקבוצה מימי קדם. הם נרדפים על ידי צבא אשור האכזרי. פלוגת חיילי ארם, אויבי אשור, עוברת בדרך ונתקלת בששת החיילים ודורשת מהם אחד שיוקרב כקרבן למולך. קורפוראל דונינגטון, שהוא בחלום סופר מצרי, מפיל גורל בין החיילים. פור הגורל נופל על הצעיר ג’ורג' וויק. מבוכה גדולה, אבל גורל הוא גורל. החיילים מוכנים למסור את הצעיר לידי חיילי ארם. והנה מופיע רועה צאן בן העם הישראלי. הוא יוליך את השישה לירושלים. הוא מטיף מוסר לקבוצה, כי הם קשוחי לב ואכזריים ומוכנים להקריב את חברם הצעיר למולך. הם אוטמים את אזניהם משמוע.

מערכה ג'

הקיצונו מחלומנו ושוב אנו במציאות. ג’ורג' וויק מת מפצעיו. מטוס גרמני מופיע בשמיים והוא מטיל כרזה לחיילים ובה הם נקראים להכנע. אולם הם מחליטים למות, ולא ליפול בשבי. רבה העצבות ועמוקים פצעי הנפש. שוב נראה מטוס. האם חזר הגרמני לרצחם? לא, הפעם זהו מטוס אנגלי המביא להם הצלה מהתעיה במדבר.

 

גרמניה    🔗

ג. א. לֶסִינְג    🔗

גוֹטְהוֹלד אפרים לֶסִינְג (1729–1781) היה מבקר (ספריו “לאאוֹקוֹן” ו“הדראמאטורגיה ההאמבורגית” היו יצירות חשובות בשטח הביקורת), משורר ומחזאי בעל מעוף. הוא התרועע עם הפילוסוף היהודי משה מנדלסון והיה אחד מחסידי אומות העולם. במחזותיו “היהודים” ו“נתן החכם” (משה מנדלסון⁷⁶ שימש לו דוגמא ליצירת הדמות) הטיף לטולראנציה ולאחוות עמים. הוא חיבר שורה ארוכה של מחזות, שאת הידועים ביותר נציין להלן:

“מִינָה מִבַּרְנְהֶלְם” (קומדיה), “אֱמִילְיָה גַלוֹטִי” (טראגדיה), “נתן החכם”, “היהודים” (מערכון), “מִיס שָרָה סַמְפְּסוֹן”. לסינג החיה את התיאטרון הגרמני בשחררו את המחזה מכבלי חוקי הדראמה היוונית: אחדות המקום ואחדות־הזמן. כן העיז להעלות על הבמה דמויות עממיות.

לֶסִינְג – נתן החכם

נתן החכם – שירה דראמטית בחמש מערכות מאת ג. א. לסינג

(המקום – ירושלים; הזמן – המאה השתים־עשרה)

מערכה ראשונה

כשהעשיר היהודי נתן, חוזר מנסיעה אחת הביתה, מוצא הוא את ביתו חרוך מלהבות. בהיעדרו פרצה דליקה בביתו, וצלבן⁷⁷ אחד הציל את רֶחָה האמונה על ידי נתן. רחה מאמינה, כי מלאך אלוהים הצילה, ואילו נתן מסביר לה: אומנם השולטן צָלָח־אַ־דִין השמיד את הצלבנים, אך הותיר אחד שקלסתר פניו דומים לאלה של אחיו של השולטן. אין כל ספק שאותו צלבן הצילה מן הלהבות.

השולטן שולח שליח אל נתן ומבקשו, כי יוסיף להלוות לו כסף. אולם נתן יודע כי בהלוותו לו, הוא מניח את כספו על קרן הצבי. מופיעה דַיָה, אומנתה של רחה, ומודיעה, כי ראתה את הצלבן. נתן שולחה אליו כדי להזמינו לביתו. נזיר נוצרי מתקרב אל הצלבן ומוסר לו מכתב חשאי ובו פקודת הפאטריארך⁷⁸ הנוצרי הירושלמי, לרצוח את השולטן. הצלבן דוחה את הפקודה בשאט נפש, שכן נבלה היא לשלם רעה תחת טובה. והנה באה דיה ומוסרת לו את הזמנתו של נתן, אך הצלבן דוחה גם את הזמנת היהודי. אומנם הציל את בתו, אך כל הענין נשכח מלבו.

מערכה שניה

לשולטן אחות ושמה סִיטָה. עד כה היתה היא מוציאה את כל כספה ותומכת באחיה השולטן, אולם עתה, משכלתה הפרוטה האחרונה מכיסה, דורשת היא משר האוצר, כי יפנה אל היהודי העשיר, אל נתן, ויבקש כסף ממנו. נתן שומע מפי דיה את תשובתו של הצלבן, אך דעתו לא נרגעה, והוא פונה אל הצלבן ומזמינו שנית. עתה נודע לו שמו של הצלבן: קורט פון שְטַאפֶן. שר האוצר, שהוא ידידו של נתן, מזהירו מפני השולטן הזקוק להרבה כסף. אולם נתן מוכן להתחיל במשא ומתן.

מערכה שלישית

בשעה שנתן שוהה בארמונו של השולטן, מבקר הצלבן בביתו של היהודי. עתה רואה הוא את רחה שהתפרחה בכל יופיה ומתאהב בה. אולם עליו לשלוט ברוחו, שכן צלבן הוא, והיא – יהודיה.

השולטן שמע על חוכמתו של נתן, והוא שמח לשוחח אתו, הוא פונה אליו:

…יַעַן כִּי

חָכַמְתָּ כָּל כַּךְ, הַגֵּד נָא לִי –

מָהִי הָאֱמוּנָה, וּמַהוּ הַחֹק

שֶׁהֵאִירוּ אֶת לִבְּךָ בְּיוֹתֵר?

נתן

יְהוּדִי אֲנִי!

צלח–א–דין

וּמוּסְלִימִי אָנִי…

הַנוֹצְרִי בֵינֵינוּ, – מֵאֵלּוּ שְׁלוֹשׁ

הַדָּתוֹת הֲרֵי רַק אַחַת וִיחִידָה

הָאֲמִתִּית הִיא – כְּלוּם יִשָּׁאֵר

אִישׁ כְּמוֹתְךָ, מַה שֶּׁמִּקְרֶה הַלֵּידָה

עֲשָׂהוּ? וְאִם יִשָּׁאֵר, הֲרֵי וַדַּאי

הַנְּסִבּוֹת וְהַבְּחִירָה גָרְמוּ לְכַךְ,

וּבְכֵן, הַשְׁטַח לְפָנַי הַסְבָּרָתְּךָ,

הָבָה וְנִמּוּקֶךָ אֶשְׁמַע, אֲנִי

שֶׁמִחוֹסֶר זְמַן לֹא הֶעֱמַקְתִּי חֲקוֹר

נתן

הָיֹה הָיָה אִישׁ בְּאֶרֶץ הַקֶּדֶם

וְלוֹ טַבַּעַת יִקְרַת עֵרֶךְ,

שֶׁיַּד אֲהוּבָה לוֹ הֶעֱנִיקָה, וְהָאֶבֶן

שֶׁבַּטַבַּעַת, לֶשֶׁם, בַּת מֵאָה גְוָנִים.

וְלַטַּבַּעַת קֶסֶם: מִי שֶׁשָּׂמָהּ עַל אֶצְבָּעוֹ,

נָשָׂא חֵן בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.

מוּבָן, רַק אִם בְּכַךְ הֶאֱמִין, וְלָכֵן

לֹא יִפָּלֵא שֶׁאִישׁ הַמִּזְרָח מֵאֶצְבָּעוֹ

מֵעוֹלָם לֹא הֵסִירָה, וְאַף צִוָּה,

כִּי הַטַבַּעַת בְּבֵיתוֹ תִּשָּׁאֵר לְעוֹלָם;

הוֹרִישָׁהּ לִבְנוֹ הָאָהוּב עָלָיו מְאֹד,

וְזֶה לִבְנוֹ הַקָּרוֹב אֵלָיו בְּיוֹתֵר.

וְנוֹשֵׂא הַטַבַּעַת, וְרַק הוּא, בְּתֹקֶף

הַטַבַּעַת נְשִׂיא הַמִּשְׁפָּחָה יְהֵא!

הַתְבִינֵנִי, שֻׂלְטָן.

צלח–א–דין

אֲבִינְךָ, הַמְשִׁיכָה!

נתן

וְכַךְ עָבְרָה הַטַבַּעַת מִבֵּן לְבֵן

וְהִגִּיעָה לְאָב בַּעַל בָּנִים שְׁלֹשָׁה

וּשְׁלָשְׁתָּם בָּנִים טוֹבִים וִישָׁרִים,

וְאֶת שְׁלָשְׁתָּם אָהַב אַהֲבָה נֶאֱמָנָה,

וְלֹא יָדַע לְהַפְלוֹת, אֱפֶס לִפְרָקִים

נִדְמָה לוֹ: הִנֵּה זֶהוּ הָאָהוּב עָלַי!

וְשֶׁמָּא לֹא הוּא, אֶלָּא הָאַחֵר?

וְאוּלַי לֹא הוּא אֶלָּא הַשְּׁלִישִׁי.

כָּל אֵימַת שֶׁאֶצְלוֹ אֶחָד שָׁהָה,

הִרְהֵר: בְּנִי זֶה רָאוּי לַטַבַּעַת!

וּלְכָל אֶחָד הִבְטִיחָהּ בְּאַהֲבָתוֹ.

וְכָךְ נָקְפוּ הַשָׁנִים, עַד בְּיוֹם אֶחָד

שְׁעַת מוֹתוֹ הִגִּיעָה, וְהָאָב הַטּוֹב

בָּא בִּמְבוּכָה. הֲרֵי לִשְׁלָשְׁתָּם הִבְטִיחַ

הַטַבַּעַת וְאֵיךְ יַכְאִיב לָזֶה אוֹ לָזֶה?

בַּחֲשַׁאי הִזְמִין אֵצֶל צוֹרֵף אָמָן

שְׁתֵּי טַבָּעוֹת לְפִי מַתְכֹּנֶת הָרִאשׁוֹנָה.

וְלֹא יִשְׁוֶה בְּעֵינָיו כָּל מָמוֹן,

אִם רַק יַצְלִיחַ הַצּוֹרֵף הָאָמָן

לְדַמּוֹת הַטַּבָּעוֹת הַשְּׁתַּיִים אֶל הָאַחַת.

וּבְבֹא הַצּוֹרֵף וְאִתּוֹ הַטַּבָּעוֹת,

הָאָב הַבְחֵן בֵּינֵיהֶן לֹא יוּכַל.

וַיִּקְרָא לְבָנָיו וּבְשִׂמְחָה יַעֲנִיק

לְכָל אֶחָד טַבַּעְתּוֹ וַיְבָרְכוֹ

וַיָמָת – הֲתִשְׁמְעֵנִי, שֻׂלְטָן?

צלח–א–דין

שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע, אַךְ אָנָּא, הִזְדָרֵז

וַאֲגָדָתְךָ סַיֵּם חִישׁ מַהֵר!

נתן

גָמֹר גָּמַרְתִּי.

כִּי מַה שֶׁיֶאְרַע עוֹד, יוּבַן מֵאֵלָיו.

אַךְ מֵת הָאָב, וְהִנֵּה בָּאוּ הַשְּׁלֹשָׁה,

כָּל אֶחָד עִם טַבַּעְתּוֹ וְכָל אֶחָד – הַיּוֹרִשׁ

הַיְחִידִי שֶׁל הָאַרְמוֹן. בָּדְקוּ וּבָחֲנוּ וְרָבוּ

אַךְ, לַשָּׁוְא, אֲמִתּוּת הַטַבַּעַת

לְהוֹכָחָה לֹא נִתְנָה. כִּמְעַט כַּךְ כְּמוֹ

אֶצְלֵנוּ עַתָּה – הַדָּת הָאֲמִתִּית בְּיוֹתֵר.

צלח–א–דין

הַכֵיצַד? וְזוֹ

הַתְּשׁוּבָה הַנְּכוֹנָה עַל שְׁאֵלָתִי?

נתן

עַל הַמָּשָׁל

לְהַצְדִּיקֵנִי, כִּי בֵּין הַטַּבַּעוֹת

אֵין אֲנִי מֵעֵז, לְהַבְחִין הַטַּבַּעוֹת,

שֶׁהָאָב בְּכַוָּנָה תְחִילָה הִזְמִין,

שֶׁלֹא תִּנָּתֵּנָה לְהַבְחָנָה כְּלָל.

צלח–א–דין

הַטַּבַּעוֹת! אַל תַּלאֵנִי, הָיִיתִי סָבוּר

שֶׁהַדָּתוֹת שֶׁקֹדֶם לְךָ הִזְכַּרְתִּי,

נִתָּנוֹת לְהַבְחָנָה אַחַת מֵהַשְׁנִיָה,

וְאַף לְפִי מַלְבּוּשׁ מָזוֹן וּמַשְׁקֶה.

נתן

אֶפֶס לֹא לְפִי מְקוֹרָם הָרִאשׁוֹן.

כְּלוּם אֵין מְקוֹר הַדָּתוֹת – הַתּוֹלָדוֹת

שֶׁנִמְסְרוּ בִּכְתָּב וּבְעַל־פֶּה? וְתוֹלָדוֹת

בָּסִיסָן אַךְ וְרַק הָאֵמוּן הַמָּלֵא

וְהָאֱמוּנָה, כְּלוּם אֵינְךָ סָבוּר כַּךְ?

וּבְתוֹלָדוֹת הֲיָטִיל אֱנוֹשׁ סָפֵק?

הֲיִתְיַחֵס אֲלֵיהֶן בְּחֹסֶר אֵמוּן?

כְּלוּם בְּתוֹלְדוֹת עַמּוֹ, בִּשְׁאֵרָיו וּקְרוֹבָיו?

שֶׁמִּימֵי הַיַּנְקוּת לוֹ אַהֲבָה הֶעֱנִיקוּ?

שֶּלֹּא אִכְזְבוּהוּ וְלֹא רִמּוּהוּ מִיָמָיו…

וְכִי טוֹב לוֹ לְאָדָם, כִּי יְרֻמֶּה?

אֵיךְ אוּכַל לָתֵת אֵמוּן בַּאֲבוֹתַי פָּחוֹת,

מִשֶּׁנוֹתֵן אַתָּה אֵמוּן בַאֲבוֹתֶיךָ? וּלְהֶפֶךְ –

הֲאֶדְרֹשׁ מִמְּךָ כִּי לַאֲבוֹתֶיךָ תִּתְכַּחֵשׁ,

כְּדֵי שֶׁלֹא תִּסְתֹּר דִּבְרֵי אֲבוֹתַי אָנִי?

וְהוּא הַדִּין לְגַבֵּי הַנּוֹצְרִי, הַאֵין זֶה כַּךְ?

צלח–א–דין

חֵי אֱלוֹהִים הַצֶּדֶק עִם הָאִישׁ

וְעָלַי לְהִדֹּם…

נתן

הָבָה וְנַחְזֹר

אֶל טַבְּעוֹתֵינוּ, כָּאָמוּר: הַבָּנִים

תְּלוּנָה הִשְׁמִיעוּ וְנִשְׁבְּעוּ לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט,

כִּי אֶת הַטַבַּעַת קִבְּלוּ – וְזֹאת הָאֱמֶת! שֶׁכֵּן

כָּל אֶחָד הִשְׁתַּעְשַׁע, כִּי רַק לוֹ הִבְטִיחָהּ –

וַהֲרֵי גַם זֹאת אֱמֶת! הָאָב,

הִצְהִיר כָּל אֶחָד, לֹא בְּכַחַשׁ סְבָבָהוּ.

וְתַחַת חֲשָׁד בְּאָב נֶאֱמָן כָּזֶה

עָלוּל כָּל אֶחָד, עַל אַף הָאֵמוּן שֶׁהוּא

רוֹחֵשׁ לָאָח, לְחַפֵּשׂ דְּרָכִים וְלִמְצְאָן

כְּדֵי לִנְקֹם בּוֹ אֶת נִקְמָתוֹ.

צלח–א–דין

וְהַשּׁוֹפֵט? לָדַעַת לִבִּי יִשְׁתּוֹקֵק,

מַה מִּלִּין תָּשִׂים בְּפִי הַשּׁוֹפֵט – הַגִּידָה!

נתן

הַשּׁוֹפֵט אָמַר: "אִם לֹא אֶת אֲבִיכֶם

הֵנָּה תָבִיאוּ מִיָּד, אֲגָרֵשׁ אֶת כֻּלְכֶם

מִלִפְנֵי כִּסְּאִי, הַתְּדַמּוּ כִּי חִידוֹת

אֶפְתֹּר בְּשִׁבְתִּי כַּאן? וּכְלוּם תְּצַפּוּ,

שֶׁהַטַּבַּעַת הָאֲמִתִּית אֶת פִּיהָ תִּפְתַּח?

רֶגַע! שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע, כִּי לַטַּבַּעַת

הָאֲמִתִּית סְגֻלָּה לְהָרִים קַרְנוֹ שֶׁל בְּעָלֶיהָ

בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם. זֶהוּ הַפִּתָּרוֹן!

שֶׁהֲרֵי לַטַּבָּעוֹת הַמְזֻיָּפוֹת וַדַּאי אֵין

כֹּח מֻפְלָא כָּזֶה. וּשְׁנַיִים מִכֶּם

אֶת מִי יֹאהֲבוּ בְּיוֹתֵר? הַגִּידוּ!

פִּיכֶם נָדַם? הַטַּבָּעוֹת פּוֹעֲלוֹת חֲזָרָה?

וְלֹא אֶל הַזּוּלַת? כָּל אֶחָד אֶת עַצְמוֹ יֹאהַב?

הֲרֵי שְׁלָשְׁתְּכֶם רַמָּאִים שֶׁרֻמּוּ!

טַבְּעוֹתֵיכֶם אֵינָן אֶלָא מְזֻיָּפוֹת שְׁלָשְׁתָּן.

הַטַּבַּעַת הָאֲמִתִּית לְאִבּוּד הָלָכָה.

וּכְדֵי אֶת מְקוֹמָהּ לְמַלֵּא, אֲבִיכֶם

שָׁלֹשׁ הִזְמִין תַּחַת אַחַת בִּלְבַד."

צלח–א–דין

נִפְלָא! נִפְלָא!

נתן

“וּבְכֵן”, הוֹסִיף הַשּׁוֹפֵט, "אִם לַעֲצָתִי

תַּאֲזִינוּ, וְלֹא תִדְרְשׁוּ פְּסַק־דִּין מִמֶּנִּי,

כַּלְכוּ לֵכוּ! וַעֲצָתִי זֹאת הִיא:

הֲרֵי בְּיַד כָּל אֶחָד טַבַּעַת מֵאָבִיו,

וּבְנַפְשׁוֹ יְדַמֶּה, כִּי הָאֲמִתִּית בְּיָדוֹ,

שֶׁהֲרֵי יִתָּכֵן, שֶׁאֲבִיכֶם סָבֹל לֹא יָכֹל

הָאַכְזָרִיּוּת, שֶׁבְּבֵיתוֹ רַק טַבַּעַת כָּזוֹ אַחַת,

וְאֵין סָפֵק, שֶׁאֶת שְׁלָשְׁתְּכֶם אָהַב מְאֹד

וּבְמִדָּה שָׁוָה וְהַפְלוֹת לֹא חָפֵץ.

יוֹכִיחַ נָא כָּל אֶחָד בְּאַהֲבָה

טְהוֹרָה מִכָּל שֶׁמֶץ שֶׁל מִשְׁפָּט קָדוּם;

הִתְחָרוּ נָא לְהוֹכִיחַ אֶת מְגִלַּת הָאֶבֶן,

בְּסוֹבְלָנוּת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים

וּבַעֲנָוָה רַבָּה שֶׁל יִרְאַת אֱלֹהִים.

וְאִם סְגֻלּוֹת אֵלּוּ שֶׁל אֶבֶן הַטַּבַּעַת

יִתְגַּלּוּ גַּם בְּשִׁלֵּשֵׁיכֶם וּבְרִבֵּעֵיכֶם, הֲרֵינִי

לְהַזְמִינְכֶם כַּעֲבֹר אֶלֶף פַּעַם אֶלֶף שָׁנָה

לְכָאן לִפְנֵי כֵּס מִשְׁפָּט זֶה.

שׁוֹפֵט חָכָם מִמֶּנִּי אָז עָלָיו יֵשֵׁב

וּדְבָרוֹ יְדַבֵּר. לְכוּ". – כָּךְ דִּבֵּר

הַשּׂוֹפֵט הֶחָכָם.

צלח–א–דין

אֵל אֱלֹהִים!

נתן

אִם תָּחוּשׁ, כִּי אַתָּה הוּא אוֹתוֹ

שׁוֹפֵט חָכָם

צלח–א–דין

אֵל אֱלֹהִים! אֲנִי? עָפָר וָאֵפֶר?

נתן

מַה לְךָ, שֻׂלְטָן?

צלח–א–דין

אֶלֶף פַּעַם אֶלֶף שָׁנָה טֶרֶם עָבָרוּ.

כֵּס הַמִּשְׁפָּט שֶׁל אוֹתוֹ שׁוֹפֵט אֵינוֹ כִּסְאִי.

אֶפֶס אֲבַקֶשְׁךָ! הֱיֵה לִי לִידִיּד!

(תרגם י. ס.)

אם כי השולטן הזמין את נתן, כדי ללוות ממנו כסף, התלהב כל כך מאישיותו של היהודי, שאין הוא מעז לדבר על כסף. אולם נתן, מרגיש במבוכתו של השולטן, מציע לו דרך אגב את כספו ומזכיר לו את ענין הצלבן.

הצלבן מתהלך תחת צל הדקלים, מהרהר ברחה היפה ומחליט לבקש את ידה. הוא נפגש עם נתן ומספר לו על החלטתו. אולם נתן חוקרו ודורשו, כי חפץ הוא לדעת את שלשלת־היוחסין שלו. נתן משוחח עם רחה על הצלבן. רחה מגלה לצלבן, כי היא, רחה, נוצרית, שנתן אימצה, לאחר שפראי־אדם פרעו פרעות ביהודים ורצחו את אשתו וילדיו. הצלבן מבקש מדיה, כי תודיע לנתן כי ייפגשו אצל השולטן.

מערכה רביעית

הצלבן אץ אל הפטריארך הנוצרי, ושואלו אם יהודי רשאי לגדל ולחנך ילד נוצרי. התשובה היא: לא, ואחת דתו של היהודי להשרף.

בשעה שעבדים מעבירים את כספו של נתן לארמון השולטן, מראה סיטה לאחיה את תמונת אחיהם האבוד, והוא מגלה בה, כי הצלבן דומה באופן מפתיע לאחיו שנספה. הצלבן מופיע ומודיע לשולטן, כי נתן מסרב לתת לו את רחה לאשה, וכי הפאטריארך עלול להוציא פסק־דין של שריפה על היהודי. השולטן קורא לנתן ומצווה, כי רחה תילקח לארמון, וסיטה תפרוש עליה את חסותה.

דיה הנוצרית מנסה להשפיע על נתן, כי יסכים לנשואי הצלבן ורחה. בינתיים שולח הפאטריארך נזיר אל נתן כי יוודע מפיו מי הוא היהודי שההין עוז בנפשו, לגדל בביתו נערה נוצרית. אולם מתוך השיחה מתברר כי הנזיר שימש פעם רכב אצל אציל אחד בשם ווֹלף פוֹן פּילנק, והוא האיש שהביא לפני שמונה־עשרה שנה את הילדה רחה לביתו של נתן, והוא עדיין זוכר כי רשם בפנקס את שלשלת היוחסין של הילדה.

מערכה חמישית

הנזיר מביא לנתן את פנקס הרשימות שלו. מופיע הצלבן ומבקש, כי נתן ימסור לידו את רחה, מאחר שהפאטריארך מחפש את היהודי “הפושע”. נתן מגלה לו, כי נמצא אחיה של רחה ורק לו הזכות להגן על אחותו. נתן והצלבן הולכים אל סיטה, שאצלה נמצאת רחה, ושם מתפענחת החידה: הצלבן ורחה הם אח ואחות, בני האביר פון פילנק. הצלבן גודל ונתחנך בביתו של דודו קורט פון שטאופן, ומיהו פון פילנק זה? מתברר כי הוא אחיו של השולטן, ששינה את שמו, נשא אשה גרמנית וגר בגרמניה.

י. ו. גֶּתֶה    🔗

יוֹהַן ווֹלְפְגַנְג פוֹן גֶתֶה (1749–1832) נולד בפראנקפורט שעל המַין. בית הוריו היה בקרבת הגיטו היהודי, וגתה הכיר היטב את חיי היהודים ואת שפתם. הוא למד את תורת המשפטים. היה מנהל תיאטרון ממלכתי ולבסוף נתמנה מיניסטר. גתה הוא אחד מענקי הספרות העולמית. הוא חיבר שירים, סיפורים, ספרי־מדע (“תורת הצבעים”) ומחזות שהיו לנחלת העמים. ספרו “יִסוּרֵי וֶרְתֶר הצעיר” עשה רושם עז על קוראיו; מחזותיו החשובים ביותר הם: “קְלַוִיגוֹ”, "גֶץ

פון בֶּרְלִיכִינְגֶן", “אִיפִיגֵינְיָה בטַאוֹרִיס”, “אֶגְמונְט”, “טוֹרקְוַטוֹ”, “טַסוֹ”, “פַאוסְט” (חלק ראשון וחלק שני).

פאוסט – טראגדיה בשני חלקים מאת י. ו. פון גתה

(הערה: הציטטות לפי תרגומו של יעקב כהן).

חלק א'

המחזה מתחיל במשחק פתיחה בתיאטרון. בוויכוח בין מנהל התיאטרון, המשורר והבדחן, מביע המנהל את דעתו כי על השירה להתחשב בקהל ובקופה. המשורר רואה לפניו את השירה הטהורה והנצחית. הבדחן סבור, כי הקהל רוצה להתבדח, ועל התיאטרון למלא את חפצו.

פרולוג בשמיים

המלאכים שרים שירי תהילה לבורא ולעולמו. מופיע השטן מֶפִיסְתופֶל ומגנה את האדם ואת העולם. אלוהים שואלו: אם מכיר הוא את עבדו פאוסט. מפיסתופל בטוח כי גם פאוסט יהגה מדרכו הטובה, והוא מבקש מאלוהים כי ירשה לו לנסות את פאוסט הצדיק. ה' נותן לו רשות.

בחדר הלימודים של פאוסט

פאוסט

הִרְבֵּיתִי, הָה שְׁקֹד עַל פִּילוֹסוֹפִיָּה,

עַל מִשְׁפָּטָנוּת וְתוֹרַת רְפוּאָה,

וּגַם חֲבָל! עַל תֵּיאוֹלוֹגִיָּה,

שָׁקֹד וְלָמֹד בְּנֶפֶשׁ צְמֵאָה

וַהֲרֵינִי עוֹמֵד, אֱוִיל מִסְכֵּן,

וְלֹא חָכַמְתִּי מִלִּפְנֵי־כֵן.

עתה מנסה הוא את הַמַגִיָה. היא קוראת לרוח־האדמה. מופיע וַגְנֶר עוזרו ושומע את רבו כאילו מדבר אל עצמו. בהיות שוב פאוסט לבדו הוא מתיאש ורוצה לשתות מקובעת התרעלה ולמות. אך ברגע האחרון הוא שומע שירת המלאכים בליווי פעמוני הפסחא.

מקהלת המלאכים

קָם הַגּוֹאֵל!

אַשְׁרֵי הָאוֹהֵב,

עָמַד בְּנִסְיוֹן

כְּאֵב וְיָגוֹן

וּמַרְפֵּא בּוֹ לַכְּאֵב.

פאוסט

מַה־צִּלְצְלֵי־שַׁחַק, נוֹחִים וַחֲזָקִים,

מַה־תָּתוּרוּ אַחֲרַי בְּאַבְקוֹת עָפָר?

צַלְצְלוּ מְקוֹם־שָׁם אֲנָשִׁים רַכִּים.

הַבְּשׂוֹרָה אַקְשִׁיב, אַךְ אֱמוּנָה אֶחְסָר;

הַנֵּס הוּא חֲבִיב יַלְדֵי הָאֱמוּנָה.

גֶּתֶה – פאוסְט

לפני השער

חג פסחא. המונים מטיילים ושמחים. גם פאוסט וואגנר בתוכם. אחדים מכירים את פאוסט עוד מהיותו רופא ומהללים אותו. רוח פאוסט עדיין עכורה. בכל רואה הוא חוסר־אונים וחוסר־ישע. בשעה שפאוסט מדבר, וואגנר מקשיב לו, נלווה אליהם כלב שחור.

בחדר הלימוד

פאוסט הוגה בספרים, אך הצמרון (הכלב השחור) נוהם ומפריעו. פאוסט ממשיך בתרגום האואנגליון של יוחנן:

פאוסט

כָּתוּב: “בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר!”

פֹּה מִיָּד אֶתְקַשֶּׁה! אֵיךְ אֵצֵא מִמֵּּצָר?

לֹא אֲשַׁו לַדָּבָר חֲשִׁיבוּת כֹּה נַעֲלָה,

אַחֶרֶת עָלַי לְתַרְגֵּם הַמִּלָּה,

אִם רוּחַ אוֹתִי יַגִּיהַּ עֶלְיוֹן.

כָּתוּב: בְּרֵאשִׁית הָיָה הָרַעְיוֹן.

שִׂים לֵב הֵיטֵב לְשׁוּרָה רִאשׁוֹנָה

וְלֹא תִטְעֶה נוֹצָתְךָ בְּחִפְזוֹנָהּ!

הַאִם הוּא, הָרַעְיוֹן, יִיצֶר־כֹּל וְיִרְקֹם?

קְרָא: בְּרֵאשִׁית הָיָה הַכֹּחַ!

אוּלָם, בְּעוֹד עַל הַנְּיָר זֹאת אֶרְשֹׁם,

וּכְבָר אֵין סִפּוּק לִי, אֵין לִי מָנוֹחַ.

אוֹר פִּתְאֹם בִּי יַבְהִיק! תּוּשִׁיָּה אֶחֱזֶה

וְאֶכְתֹּב: בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמַּעֲשֶׂה!

הצמרון מחליף את דמותו, ופתאום עומדת לפני פאוסט דמות של תלמיד נודד, וזהו מפיסתופל.

מפיסתופל

אֲנִי הָרוּחַ, הַשּׁוֹלֵל תָּדִיר!

וּבְצֶדֶק; כִּי כָל־מָה שֶׁנּוֹלַד

רָאוּי שֶׁיֹּאבַד;

לְפִיכָךְ טוֹב הָיָה, אִלּוּ כְלוּם לֹא נִבְרָא.

הִנֵּה כֵן, כָּל־מָה שֶׁנִּקְרָא

חֵטְא בְּפִיכֶם, חֻרְבָּן וּבְלִי,

בְּקִצּוּר: הָרָע,

הַיְסוֹד הוּא הָעִקָּרִי שֶׁלִּי.

מפיסתופל מרדים את פאוסט. משהתעורר הוא מוכן לכרות ברית עם מפיסתופל: פאוסט יתמכר לתענוגות ולתאוות בשרים, ואם הוא יכנע לחלוטין, אז הרשות ביד השטן לאוסרו בכבלים:

פאוסט

וְכַף לָכָף!

אִם פַּעַם אֹמַר לָרֶגַע הָעָף:

הִתְמַהְמַהּ־נָא! יָפִיתָ כָּל־כַּךְ!

אָז תּוּכַל לֶאֱסֹר אוֹתִי בִּכְבָלִים

אָז אֵרֵד בְּרָצוֹן לְגֵיא־הַצְלָלִים.

מפיסתופל ופאוסט יוצאים למסע ארוך.

במרתפו של אָאוּרְבַּך בְּלִפְּסִיָה

סטודנטים יושבים וסובאים, מתווכחים ורבים. מופיע מפיסתופל ועושה לפניהם כל מיני להטים. אולם רוחו של פאוסט אינה נוחה מכל אלה.

במטבח המכשפה

על הכירה – יורה המפעפעת על האש. מופיעות דמויות שונות. באה חתולת־ים עם גוריה ומתחממת. מפיסתופל מראה לפאוסט מראָה ובה הוא מגלה את הלנה היפה. הוא שותה תרופת פלאים ונהפך לצעיר.

רחוב

פאוסט פוגש את מַרְגָרֵית הצעירה החוזרת מהווידוי אצל הכומר ומיד לבו נדלק באש האהבה והחמדה. הוא פונה אל מפיסתופל ודורש ממנו, כי ימציא לו את הריבה הנאה. מפיסתופל מתנגד לדרישתו, כדי לעורר את תאוותו עוד יותר.

ערב בחדרה של מרגרית

מרגרית הוזה: מי יתן וידעה, מיהו האיש שפגשה בדרכה. פאוסט ומפיסתופל נכנסים בלאט, והאחרון משאיר תיבה עם תכשיטים. בצאת שניהם עומדת מרגרית לפני המראה ועונדת את התכשיטים.

טיול

פאוסט ומפיסתופל מטיילים. מכיוון שאמה של מרגרית מסרה את התכשיטים לכומר, דורש פאוסט תכשיטים חדשים.

בבית השכנה

מפיסתופל מופיע ומודיע לשכנה של מרגרית, מרתה שְוֶרֶטְלַין, כי בעלה מת.

ברחוב

פאוסט אכול געגועים וחמדה למרגרית. עתה הוא כדור־משחק בידי מפיסתופל המפתהו להעיד בפני מרתה, כי בעלה מת.

בגן

פגישה בין הזוגות: מפיסתופל מחלק מחמאות למרתה המזדקנת ומעורר בה את היצרים. פאוסט מתרגש מתמימותה של מרגרית. בסוכת הגן הוא מנשק לה בפעם הראשונה.

יער ומערה

פאוסט נאבק עם נפשו, אך מפיסתופל מפתהו לדבר עבירה:

פאוסט

בְּרַח לְךָ מִזֶּה, שֵׁד מָשְׁחָת!

אַל תִּקְרָא לִי בְּשֵׁם הָאִשָּׁה הַנָּאוָה!

אַל תָּבֵא שׁוּב הַחֵשֶׁק אֶל נֹעַם גֵּוָהּ

לִפְנֵי הַחוּשִׁים הַטְּרוּפִים כִמְעָט!

מפיסתופל

מַה־יְהִי אֵפוֹא? הִיא חוֹשְׁבָה כִּי בָרַחְתָּ,

וֶאֱמֶת, הֵן כִּמְעַט אוֹתָהּ זָנָחְתָּ.

בחדרה של מרגרית

מרגרית יושבת ליד הכישור, טווה ושרה:

אָבְדָה מְנוּחָתִי,

לְבָבִי יִכְבַּד,

לֹא עוֹד אֶמְצָאֶנָּה

לְעוֹלְמֵי עַד.

בַּאֲשֶׁר אֵין הוּא לִי,

לִי קֶבֶר שָׁם,

שׁוֹמֵם עָלַי

כָּל הָעוֹלָם.

רֹאשִׁי הֶעָלוּב

כְּמוֹ מְטֹרָף,

מוֹחִי הֶעָלוּב

לְאֵפֶר נִשְׂרָף.

אָבְדָה מְנוּחָתִי,

לְבָבִי יִכְבַּד,

לֹא עוֹד אֶמְצָאֶנָּה

לְעוֹלְמֵי עַד

בגנה של מרתה

מרגרית שואלת את פאוסט, מהי דתו. רוחה אינה סובלת את מפיסתופל. פאוסט מפתה את מרגרית.

פאוסט

הוֹי, הַלְעוֹלָם

לֹא אוּכַל לָנוּחַ שָׁעָה שֶׁל דְּמָמָה

אֶל חָזֵךְ וּלְמַזֵּג נְשָׁמָה בִּנְשָׁמָה?

מרגרית

הוֹ לוּ לְבַדִּי רַק יָשָׁנְתִּי! לְךָ

הִנַּחְתִּי הַלַּיְלָה הַדֶּלֶת פְּתוּחָה;

אַךְ שְׁנַת אִמִּי עֲמֻקָּה אֵינָהּ,

וְלוּ מְצָאַתְנוּ פֶּתַע פִּתְאֹם,

פָּרְחָה נִשְׁמָתִי חִישׁ בּוֹ בַּמָּקוֹם!

פאוסט

מַלְאָכִי, יֵשׁ לְכַךְ תַּחְבּוּלָה קְטַנָּה.

הִנֵּה צְלוֹחִית! רַק שְׁלֹשָׁה נְטָפִים

לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה שֶׁלָּהּ חִישׁ עוֹטְפִים

חוּשֶׁיהָ שֵׁנָה עֲמֻקָּה וּנְעִימָה

מרגרית

מַה־לֹא אֶעֱשֶׂה בִּשְׁבִילְךָ, יְדִידִי?

אֲקַוֶּה, כִּי לֹא יַזִּיק לָהּ עַד־מָה.

ליד הבאר

מרגרית שומעת מפי חברתה סיפור על עלמה אחת שהרתה לזנונים ונעזבה על ידי מאהבה, והיא יודעת, שאת סיפורה שלה היא שומעת.

צריח

מרגרית עומדת לפני תמונת־היראה של מָטֶר דוֹלוֹרוֹזָה (אֵם היסורים). אמה מתה מסם השינה. מרגרית חשה, שעובר חי מתרוצץ בקרבה.

לילה ברחוב שלפני פתח ביתה של מרגרית

החייל וַלֶנְטִין אחיה של מרגרית, חזר הביתה, הוא מצטער על הדיבה שמוציאים על אחותו. פאוסט ומפיסתופל מתקרבים. וואלנטין תובע את פאוסט לדו־קרב בסייפים, אך וואלנטין נפגע ונופל מת.

דוֹם (כנסיה)

ההמון מתפלל. מרגרית מהרהרת רק ברוע מזלה, ואינה יכולה להקשיב לתפילה. גורלה המר מכביד על לבה והיא מרגישה את עצמה ברע.

לֵיל וַלפּוּרְגָה⁷⁹

לילה של וַקְכַנַלְיָה⁸⁰ בהרי הַרץ. מכשפות ורוחות משתוללות. בתוכם נמצאים פאוסט ומפיסתופל, שבכוונה תחילה הביא את קורבנו לכאן, כדי להרדים את מצפונו המתעורר. אולם פאוסט רואה בעיני רוחו את מרגרית האומללה.

פאוסט

הַבִּיטָה יָשָׁר:

הַתִרְאֶה מֵרָחוֹק שָׁם עוֹמֶדֶת יַלְדָּה

יָפָה, חִוֶּרֶת מְאֹד, לְבַדָּה?

לְאַט, רַק לְאַט מִמְּקוֹמָהּ הִיא נִמְשֶׁכֶת,

כְּמוֹ בְּרַגְלַיִם כְּבוּלוֹת מְהַלֶּכֶת.

עָלַי לְהוֹדוֹת, הִיא נִרְאֵית לִי שָׁוָה

כֻּלָּהּ לִגְרֶטְכֶן שֶׁלִי הַטּוֹבָה.

חלום ליל וואלפורגה או חתונת הזהב של אוברון וטיטאניה

(אִנְטֶרְמֶצוֹ⁸¹)

מופיעים כרוז, אוברון, טיטאניה, אריאל ועוד. יום סגריר בשדה. מרגרית ילדה לזנונים, הטביעה את ולדה והושלכה לבור כלא. פאוסט אומלל, אך מפיסתופל לועג לו:

לֹא הָרִאשׁוֹנָה הִיא!

פאוסט

כֶּלֶב! מִפְלֶצֶת, חַיָּה רָעָה!

לילה, מרחב שדה

פאוסט ומפיסתופל עוברים רכובים על סוסים שחורים.

פאוסט

מָה אוֹרְגוֹת אֵלֶּה שָּם סְבִיב צוּר־הָעוֹרְבִים?

מפיסתופל

לֹא אֵדַע, מָה עוֹשׂוֹת וּמְבַשְּׁלוֹת.

פאוסט

טָסוֹת מַעְלָה, צוֹנְחוֹת, רֹאשׁ מַטּוֹת, מִשְׁתַּחֲווֹת.

מפיסתופל

סִיעַת־מְכַשְּׁפוֹת.

פאוסט

הֵן זוֹרְעוֹת וּמְקַדְּשׁוֹת.

מפיסתופל

נַעֲבוֹר! נַעֲבוֹר!

בבית־הסוהר

דעתה של מרגרית הכלואה נטרפה עליה. משמופיע פאוסט היא נחרדת, שכן רוֹאה היא בו את התליין. הוא מתקרב אליה. היא רואה בו את פאוסט ומחבקתוֹ. הוא מפציר בה, כי תילווה אליו ותימלט על נפשה ותינצל:

פאוסט

מַהֵרִי! כִּי אִם לֹא תְמַהֲרִי עָתָּה

וּמְצָאַתְנוּ רָעָה גְדוֹלָה מְאֹד.

מרגרית

מָה? לֹא תֵדַע לִנְשֹׁק עוֹד?

אַךְ זְמַן־מָה הִנְּךָ מִמֶּנִּי רָחוֹק

וַתִּשְׁכַּח לִנְשֹׁק?

פאוסט

בֹּאִי, בֹּאִי! הַלַּיְלָה פָּג וְעוֹבֵר.

מרגרית

אֶת אִמִּי אֲנִי הֵמַתִּי,

אֶת־יַלְדִּי בַּמַּיִם הִטְבַּעְתִּי…

מפיסתופל (מופיע)

לַדֶּרֶךְ! וָלֹא – אַתֶּם אֲבוּדִים.

לַשָּׁוְא כָּל שְׁהִיּוֹת, הִסּוּסִים, פִּטְפּוּטִים!

סוּסַי סוֹלְדִים,

זִיו שַׁחַר נִבְקָע.

מרגרית

מָה עוֹלֶה וּבוֹקֵעַ פֹּה מִן הַקַּרְקָע?

הוּא! הוּא! שַׁלְּחֵהוּ!

מַה־לָּזֶה בַּמָּקוֹם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ?

נִשְׁמָתִי יִדְרֹשׁ!

פאוסט

לֹא תָמוּתִי, כִּי אִם תֵּצְאִי לַחָפְשִׁי!

מרגרית

אֵל שׁוֹפֵט! בְּיָדְךָ אַפְקִיד נַפְשִׁי!

מפיסתופל (אל פאוסט)

בֹּא! בֹּא! כִּי אֶעֱזָבְךָ פֹּה עִמָּהּ.

מרגרית

אֲנִי שֶׁלְּךָ, אָבִי! הַצִּילֵנִי!

אַתֶּם צִבְאוֹת־אֵל, מַלְאֲכֵי־תֻמָּהּ,

חֲנוּ סָבִיב לִי לְשָׁמְרֵנִי!

הַינְרִיךְ⁸²! אַתָּה בִּי זְוָעָה מְעוֹרֵר.

מפיסתופל

הִיא נִשְׁפָּטָה!

קול מלמעלה

נִצָּלָה!

מפיסתופל (אל פאוסט)

אֵלַי מַהֵר!

(נעלם עם פאוסט)

קול מבפנים

הַינְרִיךְ! הַינְרִיךְ!

פְרִידְרִיךְ שִׁילֶר    🔗

(PRIEDRICH SCHILLER)

יוֹהַן כְּרִיסְטְהוֹף פְרִידרִיך פוֹן שִילֶר (1759–1805) למד רפואה, שימש רופא צבאי וכעבור שנים היה פרופיסור להיסטוריה. גתה ושילר הם אחד הזוגות הספרותיים (כמו טולסטוי ודוסטויבסקי למשל) המפורסמים ביותר בעולם. מחזותיו של שילר כבשו את כל במות גרמניה ורבים מהם אף את במות העולם. נציין בזה את יצירותיו הידועות ביותר: “השודדים”, “המרידה בִּפְיֶסְקוֹ”, “מזימה ואהבה” (הוצג ב“אהל”), “דוֹן קַרְלוֹס”, “מחנהו של וַלֶנְשְטַין”, “הפִּיקולוֹמִינִי”, “מותו של ולנשטין” (טרילוגיה), “מַרִיָה סְטְיוּאַרט”, “הבתולה מאוֹרְלֵאַן”, “הכַּלָה מִמֶסִינָה”, “וִילְהֶלְם טֶל” (הוצג ב“הבימה”).

השודדים – מחזה בחמש מערכות מאת פ. שילר

לרוזן מַכְּסְמִילְיָן פוֹן מוֹר שני בנים: קַרְל וּפְרַנְץ. קארל הוא הטוב, ופראנץ – הרע. בעוד קארל שוהה כסטודנט בליפסיה, זומם פראנץ כל מיני מזימות, כדי להבאיש את ריחו בעיני אביו ובעיני אַמַלְיָה, האחיינית היפה של הרוזן הזקן. פראנץ הנוכל אינו נרתע מלהבהיל את האב ולהביאו לידי התעלפות. עתה הוא חומד גם את אמליה.

קארל מצפה בליפסיה לידיעה טובה מאביו. אך במקום בשורה טובה, מגיע אליו מכתבו של פראנץ, בו הוא מודיע לו על הקללה שקיללו אביו ועל העברתו מנחלת אביו.

ביאושו מעמיד קארל את עצמו בראש חבורת שודדים. הוא מגיע עם חבורתו אל טירת אביו. פראנץ, בראותו כי אין לו מפלט, הוא חונק את עצמו. משנודע לאביו, כי קארל ראש חבורת שודדים, הוא נופל מת, ואילו אמליה מוכנה לסלוח לו. עתה, מהרהר קארל, תעלה שמשו, והוא ידע אושר ומנוחה. אולם השודדים באים ומזכירים לו, כי עליו לקיים את חובתו כלפיהם. קארל נמצא בין המצרים, הורג את אמליה, מפזר את הכנופיה והולך למסור את עצמו בידי המשטרה.

מזימה ואהבה – טראגדיה אזרחית בחמש מערכות מאת פ. שילר

(בניגוד לטראגדיות ההיסטוריות, מתרחשת העלילה ביצירה זו בחברה אזרחית. ואכן כדי להדגיש זאת, קרא המחבר בתחילה לטראגדיה בשם “לוּאִיזֶה מִילֵרִין”).

פוֹן וַלְטֶר הוא איש תככים שפל, ותודות למזימותיו השתלט על האנשים בחצר הדוכס. עתה עומד הוא לזווג את בנו יחידו פרדיננד עם פלגשו של הדוכס, לֵידִי מִילְפוֹרְד. עוזרו של פון וואלטר הוא מזכירו ווּרְם הנוכל. פרדיננד יודע את דרכי אביו הנלוֹזות ומתרחק ממנו. הוא לומד מוסיקה אצל המורה מִילֶר ומתאהב בבתו היפה לואִיזָה בת השש־עשרה.

ווּרם שנתן אף הוא את עינו בלואיזה, מגלה לוואלטר את דבר אהבתו של פרדיננד. האב וואלטר חפץ לערוך את נישואי בנו עם לידי מילפורד האוהבת את פרדיננד אהבה עזה ונאמנה. אולם פרדיננד מסרב. עתה מחליט האב להשתמש באלימות נגד משפחת מילר, כדי להסיר את המכשול בדרך הגשמת תכניותיו. ווּרם הנוכל הערום מצליח לסחוט מידי לואיזה מכתב המעיד על בגידתה בפרדיננד. פרדיננד, שאינו יודע כמובן, כי את המכתב השיג ווּרם רק לאחר שאיים על לואיזה בהשמדת הוריה, שותה רעל הפועל לאט, ומגישו גם לאהובתו. בגסיסתה היא מגלה לו את האמת. פרדיננד האומלל והמזועזע עד לעומק נפשו, שולף את חרבו ומוכן להרוג את אביו. אך בהופיע וואלטר בבית מילר, רואה פרדיננד את לואיזה המוטלת מתה, סולח לאביו ונופח את נשמתו. האב מוסר את עצמו למשטרה.

וילהלם טל – מחזה בחמש מערכות מאת פ. שילר

שִׁילֶר – וִילְהֶלְם טֶל

העם השוויצי נאנח תחת כובד עולם של מוֹשליהם, הקרוּאים “לַנְדְפוֹגְטִים”. גֶסְלֶר הוא עריץ ורשע. הוא מענה את נתיניו ומדכאם. וילהלם טֶל עומד ללכת עם בנו לאַלְטְדוֹרְף, מקום מושבו של גסלר. אשתו מתרה בו, שלא ילך, כי גסלר טרם שכח את הצלתו של שונאו בַּאוֹמְגַרְטֶן על ידי טל. גסלר נפגש עם טל ודורש ממנו, כי יירה בתפוח שיונח על ראש בנו, ובזה יציל את עצמו ולא ייענש. טל יורה ומצליח להפיל את התפוח בלי לפגוע בראש בנו. התלהבות האזרחים גדולה מאוד, אולם גסלר טוען, כי טל הוציא שני חיצים מאשפתו, וכי החץ השני היה מיועד לו. הוא מצווה להשליך את טל לבור כלא. טל מצליח להמלט והורג את גסלר. מעשהו זה הוא התחלת המרי נגד שלטון העריצות של הלאנדפוגטים האוסטריים. המרי נהפך למרד גלוי ששחרר את שוויץ מידי הכובשים.

הַיְנְרִיךְ פוֹן קְלַיסְט    🔗

(HEINRIHC V. KLEIST)

היסטוריונים אחדים רואים בקלייסט (1777–1811) את אחרון הקלסיקונים⁸³. ואילו האחרים סבורים כי קלייסט הוא הרומאנטיקן⁸⁴ החשוב ביותר של הספרות הדראמטית. מיצירותיו: “הכד השבור”, “פַּנְתֵזִילֵאָה”, “קֶטְכֶן פוֹן הַילְבְּרוֹן”, “קְרַב־הֶרְמַן”, “הַנָסִיך פְרִידְרִיך מֵהוֹמְבּוֹרְג”.

הכד השבור – קוֹמדיה במערכה אחת מאת ה. פון קלייסט

שופט הכפר, אָדָם, מתגנב בחשאי לביתה של חוה רוּל. ארוסה של חוה תופסו בשעת מנוסתו ופוצעו. מרוב בהלה משאיר השופט את פיאתו הנוכרית בידיו של המתקיף, ובריב נשבר כדה היקר של האם, מרתה רוּל. האם תובעת את ארוסה של בתה לדין, שכן סבורה היא, כי רק הוא האשם. הארוס, הסבור כי חוה בגדה בו, מתרחק ממנה.

בשעת המשפט מזדמן לבית הדין יועץ־המשפטים הנמצא בדרכו לשם ביקורת. השופט שרוי במיצר, בחוששו, כי תעלולו יתגלה למבקר ויענש. והנה מביאה שכנה אחת את הפיאה הנוכרית שנמצאה בדרך לביתה. עתה ברור ליועץ המשפטים מי האשם האמיתי. אולם השופט הכפרי דן את הארוס למאסר. בשמוע חוה את פסק הדין אין היא יכולה לשתוק עוד ומספרת את כל האמת. השופט הנבוך בורח, הארוס חוזר אל ארוסתו והכל על מקומו בא בשלום.

פּנתזילאה – טראגדיה מאת ה. פון קלייסט

בתקופת מלחמת יוון בטְרוֹיָה. המלכה פנתזילאה יצאה בראש הָאַמָזוֹנוֹת⁸⁵ להילחם בצבא יוון החונה לפני שערי טרויה. לפי המסורת של האמזונות, הן בוחרות בין החיילים את אהוביהן. האמזונות מנצחות ולוקחות יוונים רבים בשבי. אכילס, הגיבור הנערץ, שהצליח להמלט, רואה את פנתזילאה ומתאהב בה. הוא חוזר למערכה, מתייצב נגדה, יכול לה ופוצעה. המלכה שוכבת בעלפונה והוזה, כי עלה בידה לנצח את הגיבור, ועתה היא בוחרת בו כאהובה. אולם המערכה מתלקחת מחדש. אכילס נחטף עם חייליו, ופנתזילאה נמצאת בין האמזונות. עתה שבה רוחה אליה, והיא יודעת, כי לא היא ניצחה את אכילס, והיא שואפת נקם.

אכילס, האוהב את מלכת האמזונות, חפץ להתייצב לקרב בפנתזילאה, וכדי שיוכל לזכות באהבתה, הוא מוכן להעמיד פנים של מנוצח. אולם בהיותו בשדה־הקרב ורואה את מלכת האמזונות מזויינת ומחומשת מכף רגלה ועד קודקודה, הוא נסוג אחור. פנתזילאה רודפת אחריו ומדביקתו ופוצעתוֹ פצעי מוות. האמזונות מתנפלות על אכילס הפצוע וקורעות אותו כדג.

כראות פנתזילאה את אכילס כה מרוסק, תוקף אותה שגעון והיא משתוללת מצער עד שנופלת מתה.

גֵיאוֹרְג בִּיכְנֶר    🔗

(GEORG BÜCHNER)

גֵיאוֹרְג בִּיכְנֶר (1813–1837) הוא מחזאי גאוני. לולא מת באיבו, היה מעשיר את הספרות הדראמטית ביצירות חשובות. מחזותיו: “מות דַאנְְטוֹן” (הוצג ב“אהל”) ו“ווֹצֶק” שלא הספיק להשלימו. (הקומפוזיטור אַלְבַּן בֶּרְג השתמש ב“ווצק” כליברטו (ספרון) לאופירה שלו בעלת אותו שם)

מות דאנטון – שירה דראמטית בשלוש מערכות מאת ג. ביכנר

(המקום: פאריס; הזמן: תקופת המהפכה 1793. התוכן הוא לפי הצגת “אהל”).

תמונה א': רוֹבֶּסְפְּיֶיר שולט שלטון בלי מצרים. הוא מעלה לגרדום כל מי שמתנגד לשלטונו. קאמיל דימולן ופיליפו רואים את היביר מובל לתליה, והם חדורי זעם ומרירות. הם באים לביתו של דאנטון ומנסים להשפיע עליו, שיתעורר מקפאונו וישים קץ לשלטון העריצות של רובספייר, אולם דאנטון מסרב.

תמונה ב': ברחובות פאריס משתולל הרעב. בנות דלות העם מוכנות למכור את בשרן לאצילים העשירים בעד כסף, כדי לשבור את רעבונן ואת רעבון בני משפחותיהן. סימון הלחשן השתכר ובשכרותו אינו שם רסן לפיו ומטיף מוסר לאשתו המעודדת את בתה להימכר לאצילים. כשנודע הדבר להמון, מתלקחת חמתם, והם עומדים לתלות את האציל הראשון שייתקלו בו. בו ברגע שההמון משתולל בזעמו, עובר ברחוב רובספייר, הנמצא בדרכו אל מועדון היעקובינים, שהוא מרכז המהפכה הצרפתית. רובספייר מצהיר חגיגית, כי ייעשו כל המאמצים למען שיפור מצב העם, אך באמצעות החוק ולא על ידי טרור. הוא מצליח להרגיע את ההמון המריע לכבודו ומלווהו אל המועדון.

תמונה ג': במועדון היעקובינים שוררת אוירה מתוחה. לֶזַ’אנְדֶר, רעו של דאנטון, מנסה להתקיף את המועצה העליונה של המהפכה, אך אינו מוצא אזניים קשובות. רובספייר נושא נאום ורומז על בגידתו של דאנטון וסיעתו. אחרי הנאום יודעים הכל, כי נחרץ גורלו של דאנטון.

תמונה ד': לַאקרוּאָה, הנחשב ידידו של דאנטון, סבור, שנאום ההתקפה של לז’אנדר נתן עילה לנאום ההתקפה הנגדי של רובספייר. הם ממהרים לארמון המלך אל מאריון, ידידתו של דאנטון, כדי להיפגש שם אתו.

תמונה ה': לאקרוּאה ולז’אנדר מוצאים את דאנטון בחברתה של מאריון. טוב לו לדאנטון, שנתעייף מאווירת המהפכה המורעלת, לשכב בחיקה של ידידתו ולשכוח עולם ומלואו. שני הידידים מודיעים לו על האווירה שנשתררה במועדון היעקובינים אחרי נאומו של רובספייר. אמנם רואה דאנטון ברובספייר ידיד, אך שני רעיו שבאו להתרות בו, סבורים שרובספייר עלול לרצוח במו ידיו אף את אחיו. דאנטון מרגיעם ואומר להם, כי יתראה עם רובספייר.

תמונה ו': דאנטון נפגש עם רובספייר. בשיחה מתבלטים שני האופיים המנוגדים: רובספייר הקנאי הנוטה לחיי נזירות, ודאנטון הקשור בכל נימי לבו לחיי העולם הזה. תוך כדי שיחה מחריפים והולכים הניגודים שביניהם. עתה יודע דאנטון, כי תהום נפערה בינו לבין רובספייר. לאחר שדאנטון עוזב את בית יריבו, מתחזקת ברובספייר הדעה, כי טובת המהפכה דורשת את מותו של דאנטון, ובמיוחד כאשר ידידו, סן־ז’יסט, מביא לו את כתב ההאשמה שלפיו ייכלאו דאנטון וחבריו דימולן ולאקרוּאה ופיליפו.

תמונה ז': דאנטון נמצא בביתו של ידידו קאמיל דימולן. הוא משוחח עם קאמיל ואשתו לוסיל. מופיע אחד מידידי דאנטון ומביא את הידיעה על פקודת המאסר. קאמיל ממהר אל רובספייר. הוא מקווה לרכך את לבו, ואילו לוֹסיל חוששת לחייו של בעלה.

תמונה ח': דאנטון נמצא בביתו. הוא לא אמר נואש, אם כי לבו אומר לו שיומו האחרון קרוב. הוא מנסה לארגן התקפת נגד ולסכל את מזימתו של רובספייר. לפתע פתאום מתפרצים קלגסי רובספייר לביתו ואוסרים אותו.

תמונה ט': באסיפה לאומית משמיעים אחדים את הטענה, כי דאנטון וחבריו הואשמו שלא כחוק, הנותן לכל נאשם זכות ללמד סניגוריה על עצמו. אולם רובספייר וסן־ז’יסט יודעים לשכנע את האחרים, כי עשו מה שעשו לטובת המהפכה.

תמונה י': כשמביאים את דאנטון, דימולן, לאקרואה ופיליפו לכלא שבגן לוכסמבורג, הם נפגשים שם עם חברם הירו שנאסר לפניהם.

תמונה י"א: בית הדין של המהפכה. דאנטון יודע, כי הכל ערוך מראש, כדי לשופטו למוות. בלבו של דאנטון הולכים ונוצרים הרעיונות הגדולים נגד רובספייר וסן־ז’יסט. הוא ילהיב את ההמוֹנים ויוכיח להם, כי הוועדה לעזרה הסוציאלית, כלומר: המועצה העליונה של המהפכה, נהגה בעריצות, וההמון יעמוד לצידו.

תמונה י"ב: דאנטון וחבריו נידונו למוות. ההמון בו האמין דאנטון, מזדעזע לשמע פסק־הדין, אך אינו מעז לנקוף אצבע נגד רובספייר וחבריו.

תמונה י"ג: בביתו של דאנטון. ז’ילי אוהבת את בעלה ולא תירתע מפני המוות. אם דאנטון, שכה העריצתו, נידון למוות, היא תלך אחריו. היא מאבדת את עצמה לדעת.

תמונה י"ד: דאנטון וקאמיל נמצאים בכלא שבגן לוכסמבורג. רוח דאנטון לא נפלה, ואילו רוחו של קאמיל התמוטטה לחלוטין.

תמונה ט"ו: לוסיל, שיסורי נפשה בלבלו את דעתה לגמרי, באה אל הרחבה שלפני בית הכלא. היא קוראה אל קאמיל אהוב נפשה.

תמונה ט"ז: דאנטון וחבריו יושבים צפופים בבית כלאם. הם יודעים, כי אלה הם רגעיהם האחרונים, שכן כל רגע עלולים התליינים להופיע ולהובילם אל הגרדום. הגיגיהם עכורים וחדוּרי צער על־אנושי על הגורל המר.

תמונה י"ז: בככר המהפכה התאספו חברי המועצה העליונה של המהפכה והעם. דאנטון וחבריו מובאים כבולים. התליינים מעלים את מחוללי המהפכה לגרדום.

פְרִידְרִיךְ הֶבֶּל    🔗

(FRIEDRICH HEBBEL)

פְרִידְרִיךְ הֶבֶּל (1813–1863) הוא אחד המחזאים הגרמניים הגדולים שבמאה־התשע־עשרה. מחזותיו מוצגים עוד כיום על הבמות: “יהודית”, “גֶנוֹבֶבָה”, “מָרִיָה־מַגְדַלֶנָה”, “הורדוס ומרים”, “שירת הניבלונגים”⁸⁶ ועוד. ב“מאריה מגדלנה” שלו רואים את התחלת הופעתו של המחזה הסוציאלי, הדן בבעיות סוציאליות של המחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה.

יהודית – טראגדיה בחמש מערכות מאת פ. הבל

הוֹלוֹפֶרְנֶש, שר צבאו של נבוכדנצר, שם מצור על העיר בְּתוּל. כשגדלה מצוקת יושבי העיר, יצאה האלמנה היפה יהודית אל מחנהו של הולופרנש. שר הצבא הוקסם מיופיה והזמינה לאוהלו. כשהולופרנש שתה לשכרה, כרתה יהודית את ראשו וחזרה אל העיר הנצורה. משראו חיילי הולופרנש את ראשו הכרות של שר צבאם, נפלה עליהם אימה גדולה ונסו על נפשם. וכך הביאה יהודית ישועה גדולה לבני עמה.

הַבֶּל – יהודית והוֹלוֹפרנש

הורדוס ומרים – טראגדיה בחמש מערכות מאת פ. הבל

הורדוס מלך יהודה, שהוא מזרע האדומים, אוהב את אשתו מרים החשמונאית, אך בוֹ בזמן הוא אכול קנאה ושנאה לצאצאי החשמונאים. בשנאתו העזה לכל קרובי המלכה רצח את אחיה אריסתובול. אנטוניוס, קיסר רומא, הנמצא במצרים, מזמין את הורדוס ומבקש ממנו הסבר לרצח. בהיפרדו מהמלכה, דורש הורדוס שתבטיח לו, כי תמית את עצמה, אם הוא לא ישוב ממצרים. מרים מסרבת להבטיח. הורדוס נותן פקודה לגיסו יוסף, כי יהרוג את המלכה במקרה שאנטוניוס ימיתהו במצרים.

בהיעדר הורדוס מהארץ, מתקומם העם נגד שלטון העריצות. יוסף מגלה למרים את דבר הפקודה שקיבל מהורדוס.

בשוב המלך ממצרים, שואלתו מרים, אם נכונים הם הדברים ששמעה מפי יוסף. המלך אינו מעלים ממנה את האמת.

ושוב נקרא הורדוס למצרים. הפעם הוא מוסר את הפקודה לנציבו בגליל. אולם גם הוא מגלה את הדבר למרים.

במלחמת אוקטאביאנוס באנטוניוס ניגף האחרון. בירושלים חוששים לחייו של הורדוס. אולם הוא חוזר ומפתיע את המלכה העורכת משתה גדול. עתה מאמין הוא שהמלכה והעם חוגגים ושמחים בהאמינם, כי הוא, הורדוס, נפל בשדה הקרב. הוא משתולל בחמת זעם ונותן פקודות, להמית את מרים ואת נציב הגליל. רק לאחר שמרים הומתה, יודע הורדוס, כי מרים שמרה לו אמונים ורוחו נופלת עליו. המחזה מסתיים בחזיון אגדי ברוח הנצרות.

אוֹטוֹ לוּדְוִיג    🔗

(OTTO LUDWIG)

אוֹטוֹ לוּדויג (1813–1865) הוא אחד הסופרים הגרמניים שגדלו והתפתחו בכוחות עצמיים. נציין בזה את יצירתו הדראמאטית:

הַמַכַּבִּים – טראגדיה בחמש מערכות מאת אוטו לודויג

אנטיוכוס מבית סיליקוס מדכא את בני ישראל ומכריחם לעבוד עבודה זרה. בעיר מודיעין יושב מתתיהו הכוהן הגדול, עם אשתו לאה וחמשת בניהם. לאה, החוששת לחיי בני משפחתה, מוכנה להביא קורבן לאלילי היוונים, אולם יהודה בנה לובש קנאה לאלוהי ישראל והורג את הכוהן המקריב קורבנות לאלילים. מעתה יהודה הוא רוח המרד והמרי. כל העם נוהה אחריו ומוכן לצאת לקרב ביוונים. אלעזר, אחי יהודה, מקנא באחיו, בוגד בו ופונה אל אנטיוכוס, המקבלו בסבר פנים יפות. (הערה: לודויג אינו כבול להיסטוריה, ולפי ה“ליצנציה פואטיקה”⁸⁷ הוא בודה, כמה פרטים מלבו). יהודה הלהיב את בני עמו, והם הולכים מנצחון לנצחון. והנה אירע, כי בשעת אחד הקרבות הגדולים שקעה השמש וירדה השבת. הכוהן יהויקים דורש מהעם, כי יניח את נשקו ולא יילחם בשבת. אולם יהודה עומד על כך, כי החיילים ימשיכו להילחם ולא יניחו לאוייב, כי ינצל את חולשתם. (“פיקוח נפש דוחה שבת”). בינתיים מנצל האוייב את הזמן ומנחיל תבוסה לצבא העברים; יהודה נאלץ להמלט על נפשו. העם מתיאש ופונה עורף ליהודה ומכריח את לאה, כי תסגיר את כל בניה לאנטיוכוס. לאה מבקשת חנינה. אנטיוכוס דורש ממנה כי תצהיר בפומבי, שהיא מתנגדת למדיניותו של יהודה ומוכנה לכפור באלוהי ישראל.

לאה ובניה בוחרים במוות ואינם בוגדים בעמם ובאלוהיהם. בראות אלעזר את עוז רוחם של אמו ואחיו, מצטרף גם הוא אליהם ומת אתם יחד על קידוש העם והשם. בינתיים עלה בידי יהודה להזעיק את גיבורי ישראל ולהכות במחנהו של אנטיוכוס. כשהוא חודר אל אוהלו של אנטיוכוס הוא מוצא את אמו גוססת. היא מברכת את בנה ואת פועלו ונופחת את נשמתה.

קַרְל פ. גוּצְקוֹב    🔗

(KARL F. GUTZKOW )

קַרְל פֶרְדִינַנְד גוּצְקוֹב (1811–1878, ממוצא יהודי), כתב מחזות שהצליחו בזמנם, אך לא האריכו ימים. אחד ממחזותיו “אוריאל ד’אקוסטה” הוצג גם ב“הבימה”. משאר יצירותיו נציין: “עָלֶה לָבָן”, “צמח וחרב”, “השבוי מִמֶץ”.

אוריאל ד’אקוסטה – טראגדיה בחמש מערכות מאת ק. גוצקוב

אוריאל ד’אקוסטה, הפילוסוף מצאצאי האנוסים, יוצא ונכנס בביתו של מר מנשה, תושב אמסטרדמי אמיד. באחד הימים הוא מכיר את בתו יהודית, ומחבבה, אם כי היא ארוסתו של יוחאי, החוזר עתה ממסעיו.

אוריאל מפרסם סיפור פילוסופי המעורר את חמתם של רבני אמסטרדם. המלומד דֶה־סילווה, מורהו הישיש של ד’אקוסטה, משער בנפשו, כי הרבנים יתקיפו את תלמידו, ומעיר, כי ד’אקוסטה אינו יהודי. משבא הרב סַנְטוֹס לביתו של מנשה כדי להודיע על החרם שהוטל על ד’אקוסטה, מגלה יוחאי, כי אוריאל המוחרם אינו יהודי, ומשום כך אין לחרם כל תוקף. ד’אקוסטה יורד לסוף דעתו של יריבו, ומכריז קבל עם ועדה, כי אמנם הוא מצאצאי האנוסים, אך שב אל חיק היהדות. בשמוע סאנטוס את דבריו אלה, הוא מכריז עליו חרם. יהודית אינה נרתעת, אלא מצהירה, כי היא אוהבת לא את יוחאי, כי אם את ד’אקוסטה. מנשה מבין לרוחה של בתו ומודיע, כי יסכים לתת לד’אקוסטה את בתו לאשה, אם יחזור בו מהדעות שפרסם בספריו.

אמה העוורת של יהודית ודה־סילווה מפצירים בד’אקוסטה כי יסתייג מספרו ויסיר את קללת החרם מעל עצמו. לאחר שד’אקוסטה נאבק עם נפשו, הוא נכנע להפצרותיהם.

בינתיים בא מנשה בין המצרים, כי מרוב צרות הזניח את עסקיו, ועתה הוא עומד בפני פשיטת רגל. יהודית יודעת, שרק יוחאי העשיר יכול לעזור לאביה. היא מקדישה את עצמה ומסכימה להינשא ליוחאי.

לד’אקוסטה, שהתבודד וחיכה בשברון־לב ליום, בו יכריז על הסתייגותו מספרו, נודע, כי יהודית פנתה לו עורף. כן מגיעה אליו הידיעה כי אמו מתה עליו. לבו מתכווץ בקרבו, כי מלאה סאת הייסורים. בהיותו בבית הכנסת הוא מכריז, כי עומד הוא על דעותיו שהביע בספרו. הרב סאנטוס מודיע, כי ד’אקוסטה מוחרם ומנודה. האומלל רץ כאחוז השגעון, כדי להתנקש בחייו של יוחאי. אולם בראותו את יוחאי עומד תחת החופה ולידו כלתו יהודית, הוא יורה בלבו את הכדור שהיה מיועד ליריבו, יהודית נופלת ונופחת את נשמתה, כי לפני לכתה לחופה שתתה מקובעת התרעלה.

הנאהבים בחייהם גם במותם לא נפרדו.

לוּדְוִיג פוּלְדָה    🔗

(LUDWIG FULDA)

לוּדויג פוּלדה (1862–1932) נולד להוריו היהודים שהתגוררו בפראנקפורט דְמַין. הוא מחזאי בעל שיעור קומה ומחזותיו הסאטיריים והמבדחים לא ירדו מעל קרשי הבמה במשך תקופה ארוכה: “הישרים” (מערכון), “החברים”, “זכות האשה”, “בינינו לבין עצמנו” (מערכון – במקור: UNTER VIER AUGEN), “הצייד הפראי”, “גן העדן האבוד”, “השפחה”, “הקמיע” (סאטירה חריפה נגד הקיסר הגרמאני), “התאומות”, “שמש של בין הערביים”, “צל חמור”, “אדון ומשרת”, “הבת האבודה” ועוד.

הקמיע – אגדה דראמטית מאת ל. פולדה

אַלְטוֹף מלך קפריסין, גירש מחצרו את יורשו הנאמן. כעבור שנים חוזר לקפריסין בנו של המגורש, עוֹמַר. כאביו כן גם בנו עושה מאמצים לעורר בלב המלך את הטוב והמועיל. אולם לפי שעה עליו לגור בבקתה דלה, שבה גרים חבקוק הַרְלַן ובתו רִיטָה היפה. המלך, היוצא לציד והמזדמן אל קרבת הבקתה, עוגב על מַדַלֶנָה, בתו של אחד השרים. אולם מאדלנה דוחה מעל פניה את המלך הגס, אם כי היא אוהבתו בסתר לבה. בתקוף הרוגז את המלך, הוא מעניק אצילות לחבקוק ובתו, וממנה אותם תחת השר, ואת השר ובתו הוא משאיר בבקתה. עומר מתחפש ומופיע אצל המלך ומציג את עצמו כרב־מג שבידו שמלה, שכל לובשה מחונן בסגולה, להבחין בין מציאות לדמיון ובין אמת לשקר. הרב־מג מוצא חן בעיני המלך, והוא ממנהו ליועץ. עתה מוכיח עומר למלך, כי אנשי החצר חנפים ונוכלים הם, הוא מצביע על הקולב הריק ואומר: כל מי אשר מסוגל לראות את הבגד הנפלא התלוי, הוא איש כן וישר. כל השרים מזדרזים להכריז, כי אכן רואים הם את הבגד הנפלא. גם המלך אינו חפץ להוקיע את עצמו, ומודיע, כי עומר מלבישו ומפארו בבגד חמד זה. אך המלך נשאר בתחתוניו, כי עומר מלבישו רק את האפס שעל הקולב. ובצאת המלך בתחתוניו לטייל דרך העיר, כל רואיו מתלהבים מהבגד הנפלא שהמלך לובשו. רק ריטה מעיזה להכריז, כי היא רואה את תחתוני המלך, אבל מה בכך? שכן מלך גם בתחתונים מלך הוא⁸⁸.

המלך רוגז על ריטה ומצווה לאוסרה, אך פורץ מרד. בשעת הסכנה מופיעים ידידי המלך הנאמנים ומגינים עליו. עוֹמר מתוודע אל המלך ומדכא את המרד. עתה נהפך לבו של המלך עליו לטובה, הוא מחזיר את מאדלנה לחצר ומבקש את ידה בעדינות ובאצילות; סולח לעומר הנושא את ריטה לאשה.

הכל שב על כנו, וגם חבקוק, שהרגיש את עצמו לא טוב בבגדי האציל, חוזר לבקתתו ועוסק בקליעת סלים.

גֶרְהַרְט הַאוֹפְּטְמַן    🔗

(GERHART HAUPTMANN)

גרהרט האוְפטמן (1862–1946) הוא המחזאי הגרמני הגדול ביותר מימי תקופת גתה־שילר. הוא נולד בשלזיה וכתב גם בניב השלזי. הוא יצר שורה ארוכה של מחזות ריאליסטיים, היסטוריים ואגדיים שתורגמו והוצגו על במות כל העולם. בראשית הופעתו היה האופטמאן קרוב לליברליזם⁸⁹. ידידיו היהודיים, כגון: הבמאים אוטו בְּרַהְם ומַקְס רַינְהַרְדט היו מחסידיו הנלהבים והעלו על במותיהם את המחזות שהיו מהפכניים בזמנם: “לפני עלות החמה”, “כֵּירַת־השלום”, “האורגים”. אשתו השניה של האופטמאן היתה אחותו של הסופר היהודי מוֹרִיץ הַיְמַן, )חיבר דראמה “אשתו של רבי עקיבא”). לעת זקנתו השלים האופטמאן עם משטר הנאצים. משום כך עלינו להסתייג מיוצרים מסוגו של האופטמאן על אף גאוניותם. אולם השפעתו היתה כה גדולה על מחזאים בני דורו, שאי אפשר להתעלם ממנה. נציין בזה את מיטב יצירותיו: “אנשים בודדים”, קוֹלֶגָה קְרַמפּטוֹן“, “פרוות הַבּוֹנֶה” (בִּיבֶּר), “הפעמון שנשקע”, “הֶנְשֶל העגלון”, “שְלוּק וְיָאוּ”, “מיכאל קראמר”, “מנוסתו של גבריאל שִילִינְג”, “רוזָה בֶּרְנְד”, וּפִּפָּה רוֹקֶדֶת”, “העכברושים”, “שני הָאַנְטִיפּוֹדִים”, “המשיח הלבן”, הַנֶלֶה עולָה לַשָמַיִם" ועוד.

האוֹרְגִים – מחזה מחיי האורגים בשלזיה מאת ג. האופטמאן

החרשתן דְרַיסִיגֶר מנצל את האורגים העובדים אצלו בזיעת אפיהם ורעבים ללחם ממש. אנו רואים את ביתו של האורג אַנְזוֹרְגֶה. כל בני המשפחה יושבים ליד הנולים ואורגים, אך אינם משתכרים ללחם צר. הרעב שולט בכל. הפועל בָּאוֹמֶרט הזקן תופס כלב, שוחטו והבשר נאכל בתיאבון. מוֹרִיץ יֶגֶר חוזר משירות צבאי. הוא היה בעולם הגדוֹל וראה בני אדם שבעים ומאושרים; הוא ראה פועלים בבתי החרושת בעיר הגדולה, והם בעלי זכויות וחיים כבני אדם. סיפוריו מעוררים את האורגים האומללים.

במערכה השלישית אנו רואים את האורגים בבית־המרזח. האוירה מחושמלת. מוריץ יגר, הנפח וִויטִיך והאורג בֶּקֶר מעודדים את החלכאים ודוחפים אותם למעשים. הם מסתערים על משרדו של החרשתן דריסיגר, המזעיק את המשטרה. השוטרים אוסרים את מוריץ יגר, אך ההמון משחררו מידיהם והורס את ביתו של החרשתן. ושוב רואים אנו בית אורגים עניים בּלַנְגֶבִּילָאו. נכנס החנווני הוֹרְנִיג ומספר על המרי ועל ההרס שבבית דריסיגר. בני המשפחה אינם יכולים להאמין לדבריו. אך הנה מביאים הילדים חבילות בדים שנשדדו בשעת ההסתערות. אבי המשפחה, הִילְזֶה הזקן, מאמין באלוקים ואינו מסכים לשוד והרס. בינתיים התפשטה רוח המרד. הוזעק צבא היורה בהמון. הילזה הזקן עומד ליד החלון ומציץ החוצה. מזהירים אותו, כי יתרחק ויחפש מחסה מפני הכדורים, אך מאוחר מדי; הילזה נפגע ומת. בראות האורגים את הילזה המת, הם מסתערים על החיילים, מגרשים אותם מן הכפר והורסים גם בית חרושת של חרשתן אחר.

הַנֶלֶה עוֹלָה לַשָּמַיִם – דראמה בשני חלקים מאת ג. האופטמאן

הנלה הצעירה סובלת ואומללה, כי אביה החורג מענה ומדכאה. בהתעטף עליה נפשה היא מנסה להטביע את עצמה בנהר. חוטב־עצים מצילה. היא שוכבת וקודחת, והוזה, ובהזיותיה רואה היא את עצמה בשמיים. המורה נוֹטְוַואלְד, הרופא והאומנת מסובבים אותה באהבה. היא מספרת את סיפור חייה העגומים. בפני האומנת רואה היא את אמה שמתה. המורה מטיף מוסר לאביה החורג. משתמתעוררת הנלה מהזיותיה, מנסה הרופא להצילה, אך היא נופחת את נשמתה.

 

אוסטריה    🔗

פְרַנְץ גְּרִילְפַּרְצֶר    🔗

(FRANZ GRILLPARZER)

פרנץ גרילפּרצר (1791–1872) הוא אחד מהקלאסיקנים המאוחרים והיה המשורר הרשמי של חצר המלכות הווינאית. הטראגדיות שלו הוצגו בזמנן בהצלחה רבה, אך בהמשך הזמן נשכחו. והנה שמות אחדים ממחזותיו: “אם המשפחה” (DIE AHNFRAU), “סאפּפוֹ”, “אשרו וסופו של אוֹטוֹקַר המלך”, “משרת נאמן של אדונו”, “גלי הים והאהבה”, “החלום־חיים”, “אוי לו לבדאי”, “היהודיה מִטוֹלֶדוֹ”.

היהודיה מטוֹלדוֹ – מחזה היסטורי בחמש מערכות מאת פ. גרילפרצר

אלפונס, מלך קאשטיליה, שאינו אוהב את המלכה, מטייל בבוסתנו. והנה מופיעה רחל היהודיה, משתחווה לפניו ומבקשת, כי יגן עליה מפני שומרי הגן הרוצים לאוסרה בגלל היכנסה ללא רשות. המלך מסתכל בפני העלמה היפהפיה ובלבו מתלקחות להבות האהבה. הוא לוקחה אתו לארמונו.

המלכה נשבעת, כי תיקום את נקמתה. באחד הימים יצא המלך לבקר במחנה צבאותיו. המלכה מנצלת את היעדרו של המלך, ושולחת את אנשיה לצור על הטירה בה נמצאת רחל ולרצוח את צרתה.

המלך חוזר ורואה את אהובתו מתבוססת בדמה. הרצח זעזע את לב המלך, אך חזר אל מלכתו.

יוֹהַן נֶפּוֹמוּק נֶסְטְרוֹי    🔗

(J. N. NESTROY)

יוֹהן נפּוֹמוּק נסטרוֹי (1801–1862) הוא יוצר הפארסות⁹⁰ והפוסות⁹¹ המוצלחות ביותר החיות עוד כיום על הבמה. נציין בזה את חזיונותיו העיקריים: “לוּמְפֵּצִי־וַגַבּוּנְדוּס”, “הרוח הרעה”, “אוֹילְנְשְפִּיגֶל”, “קומת קרקע וקומה ראשוֹנה”, “הקמיע”, “הריבה מהפרבר”, “לצון הוא חומד לו”, “השסוע”, “לשווא”.

לומפאצי־וואגאבונדוס – פּוֹסת קסמים בפרולוג ושלוש מערכות מאת י. נסטרוי

נֶסְטְרוֹי – לוּמפַּאצִי וַאגַאבּוּנְדוּס

הרוחות באות ומתיצבות לפני כסא מלכותו של הנסיך סְטֶלָרִיס וקובלות על לומפאצי־וואגאבונדוס המשתולל ומפתה הכל. הנסיך מזמין את לומפאצי ומוכיחו. אולם הוא לועג לאַמָרוֹזָה המגינה על האהבה, וטוען כי אך ורק פוֹרְטוּנָה הממונה על העושר תוכל לו. אמארוזה מוכנה לצאת למלחמה בלומפאצי. בשלושה בני אדם תווכח צדקתה. והיה, אם תנצח האהבה, תינשא בתה להִילָרִיס אהובה. סטלאריס נותן את הסכמתו.

לפני שער העיר נפגשים שלושה שוליות: דַבְּקָן (לַיְם) הנגר, בחור בעל רגש ומאוהב, חוּטָן (צְוִירְן) החייט, קל הדעת, ורצוען (קְנִירִים), הסנדלר הפילוסוף. שלושתם מתרועעים וסרים יחד לפונדק.

בלילה חולמים הם חלום, ובחלומם מופיעה פורטונה ומספר בידה. למחרת שומעים הם: רוכל הולך ומכריז שטרות הגרלה. הם דורשים את המספר שראו בחלומם וקונים אותו במשותף. עברו כמה שעות, ומספרם זכה בהגרלה בסכום כסף גדול. הם מחלקים את הכסף חלק כחלק ומחליטים להיפגש כעבור שנה אצל הנגר מַקְצוּעָן (הוֹבֶּלְמַן) בווינה והולכים איש לדרכו. חוטן חי חיי הוללות ומבזבז את כל כספו, רצוען חי לו חיי תענוגות ומבלה את חייו בבתי־מרזח. רק דבקן לא בגד באהבה; הוא נשא לו לאשה את פֶפִּי בתו של הנגר מקצוען.

עברה שנה ובאים חוטן הקרוע והבלוי ורצוען הפוחח (לאחר שבזבזו את כל כספם) לביתו של הנגר מקצוען. דבקן מקבלם בזרועות פתוחות ומבקשם להישאר בביתו, אך הם מעדיפים לחיות חיי חופש של נע ונד. בראות סטלאריס כי לומפאצי עומד לנצח, נוטל הוא עצמו את הענין לידיו. הוא מגולל לנגד עיניהם של חוטן ורצוען את עתידם העגום, ומוכיחם ומחזירם למוטב. לומפּאצי נוצח. הילאריס נושא לאשה את בתה של אמארוזה והכל נגמר בכי טוב.

אַרְתּוּר שְנִיצְלֶר    🔗

(ARTHUR SCHNITZLER)

ארתוּר שניצלר (1862–1931), הוא אחד ממעולי הסופרים הווינאים. בנעוריו התוודע לד"ר הרצל וכל ימיו התגאה ביהדותו. מחזותיו הרצינים והקלים שגם בקלותם לעולם אינם קלוקלים, הועלו על במות העולם: “אנאטול”, “האגדה”, “אהבהבים”, “הקַקַדוּ⁹²־הירוק”, “הצוואה”, “הרעייה”, “מחולת המחניים” (REIGEN), “צעיפה של ביאטריסה”, “המסכות האחרונות”, “האשה בעלת הגרון”, “דרך הבדידות”, “פרופיסור ברנהארדי”, “אִנְטֶרְמֶצוֹ” (נגינת ביניים), “משתה בַּכְּחוּס”⁹³, “האחיות”, “הקומדיה של הפיתוי” ועוד.

פרופיסור ברנהארדי – דראמה בשלוש מערכות מאת א. שניצלר

לפרופיסור ברנהארדי היהודי בית חולים פרטי. בין יתר החולים ישנה עלמה אחת שקיצה קרוב, אך היא מאמינה, כי היא עומדת להבריא. כשהכומר מגיע, כדי לומר את הווידוי עם העלמה שתודעתה עדיין לא נתערפלה, מתנגד פרופיסור ברנהארדי לטקס הדתי שיגזול מהעלמה את אשליתה ויאמללה בשעותיה האחרונות. הכומר והחברה הנוצרית רואים בהתנגדותו של היהודי חילול הדת שלהם ומכריזים עליו חרם.

הכוהן:

כן. לפני בית־הדין הבעתי את הכרתי הפנימית, שלא עשית מה שעשית מתוך מזימת שנאה כנגדי או כנגד מה שהנני בא כוחו. ואולם עתה אני מרגיש בקרבי את הצורך להודות לך, אדוני הפרופיסור, כי במקרה המיוחד, שעליו אנו דנים, התנהגת בתכונתך בתור רופא באופן נכון וישר לגמרי, כי בתוך חוג חובותיך לא יכולת להתנהג באופן אחר, כמו שלא יכולתי גם אני לעשות אחרת בתוך חוג חובותי שלי.

ברנהארדי:

האם היטב הבינותי אותך? אתה מודה לי, כי התנהגתי באופן נכון וישר לגמרי – כי לא יכולתי להתנהג באופן אחר?

הכהן:

כן, בתור רופא לא יכולת להתנהג באופן אחר.

ברנהארדי:

ואולם אתה שכחת רק הדבר האחד הזה, חביבי יועץ החצר, כאשר ישכחו את זה גם רוב שאר האנשים, כי לא היה בדעתי כלל וכלל לפתור איזו שאלה שהיא. אנכי עשיתי פשוט במקרה מיוחד מה שחשבתי לנכון.

יועץ החצר:

ואמנם זה היה משגה מצדך. אם יעשה האדם תמיד את הנכון, או יתר מכן, אם רק פעם אחת יתחיל האדם לעשות את הנכון, מבלי להתחשב הרבה בדבר, וככה יוסיף לעשות את הנכון במשך כל היום, הנה ברור, שעוד לפני ארוחת הערב, ישב בבית האסורים.

ברנהארדי:

האומר לך דבר־מה, אדוני יועץ החצר? אילו היית אתה במקומי, היית גם אתה מתנהג כמוני.

יועץ החצר:

אפשרי. – ואז בוודאי שהייתי גם אני – הלא תסלח לי, אדוני הפרופיסור, בהמה כמוך.

(קטעים מתוך סיום המחזה “פרופיסור ברנהארדי” לפי תרגומו של יעקובוביץ).

רִיכַארְד בֶּר־הוֹפְמַן    🔗

(RICHARD BEER HOFMANN)

בּר־הופמאן, (1866–1945) משורר ומחזאי אוסטרי־יהודי, נולד בווינה. לא הרבה לכתוב, אך דבריו שפרסם הם בעלי ערך גדול. מחזהו “חלום יעקב” היה אחד המחזות הראשונים ברפרטואר של “הבימה”. הוא חיבר עוד: “הרוזן משארוליי” וטרילוגיה על דוד המלך.

חלום יעקב – מחזה מאת ריכארד בר־הופמאן

עשיו חוזר מהצייד. יצחק אביו נוטה למות. והנה נודע לעשו, כי יעקב קיבל את ברכת אביו ולא הוא. הוא רץ אל המרעה ורואה את יעקב מטפל בכבש שנפצע. עשיו מתנפל על אחיו ועומד לרצחו נפש. אולם ה' שולח מלאך המגן על יעקב. לבסוף מסכים עשיו למכור ליעקב את הבכורה בנזיד עדשים. יעקב נפרד ממנו, והולך לדרכו. בערוב השמש הוא שוכב לישון ואבנים למראשותיו. בלילה הוא חולם, כי מופיעים המלאכים גבריאל, רפאל, אוריאל ומיכאל ואתם גם שני מלאכים אחרים, סמאל והשטן. יעקב נאבק עם סמאל ויכול לו. יעקב יודע שהמלאכים ברכוהו, אך גם ידוע ידע, שהוא הבכור והנושא באחריות ומשום כך ישנאוהו רבים.

ד"ר בִּנְיָמִין ז. הֶרְצְל    🔗

(THEODOR HERZL)

ד"ר תֵּיאוֹדוֹר בִּנְיָמִין זְאֵב הֶרְצְל (נולד ב־1860 – בבודפסט ונפטר ב־1904 באֶדְלַאך) היה, לפני שהופיע כחוזה והוגה הרעיון של מדינת ישראל, מחזאי מפורסם. מחזותיו הידועים ביותר: “הגיטו החדש” ו“סולון בלודיה” (הוצג ע"י “אהל”).

סוֹלוֹן בלוּדיה – מחזה בשלוש מערכות מאת תיאודור בנימין זאב הרצל

מערכה א'

באתונה היו שבעה חכמים מהוללים ואחד מהם היה סוֹלוֹן המחוֹקק והפילוסוף היווני הגדול. באחד הימים יצא למסע גדול בארצות הים התיכון והגיע לסארדס, בירת לודיה (מדינה באסיה הקטנה) והיה אורחו של המלך קְרוֹיסוּס. באותו זמן התארח בחצרו של המלך גם ממשל המשלים המהולל אֶסוֹפּוּס.

בבוקר בהיר אחד הופיע בארמון המלך עלם יווני, אוֹיקוֹסְמוֹס שמו, והודיע, כי גילה תגלית מרעישה: מצא חומר, שממנו אפשר לייצר לחם בלי להיזדקק לעבודת האדמה הקשה. התגלית תשים קץ לעוני האדם, ושוב לא יאכל לחם בזיעת אפיו. אויקוסמוס מוכן למסור את תגליתו למלך בתנאי שיתן לו את בתו

אוֹמְפָּלָה לאשה.

קרויסוס מקשיב לדברי העלם ותוהה בדעתו. הוא מבקש מהעלם שהות, כדי להתיעץ עם סולון ואסופוס.

אסופוס סבור, שברכה רבה בתגלית של העלם; לא ישרור עוד רעב בארץ ולא תהיה קנאה, כי ישבע האדם לחם וירווח לו ויהיו מעשיו טובים וישרים. אולם לא כן דעתו של סולון, המתרה במלך, לבל יקבל את תגליתו של העלם, אלא יצווה להוציאוֹ להורג לפני שיספיק לגלות את סוד תגליתו לבריות. ומהו נימוקו? העבודה היא תוכן חייו של האדם, ובלעדיה יתנוון. הבטלה לא תביא ישועה לנפש־האדם, אלא להפך: היא תהפכהו ליצור אומלל, כי האדם המשתעמם יבוא לידי חטא.

הֶרצל – סוֹלוֹן בלוּדיה

קרויסוס אינו יודע אחרי מי לנהות, כי נפשו מתלבטת וספיקות רבים מכרסמים את לבו. לבסוף מחליט הוא לשאול את האוראקול שבדלפי. סולון החכם מייעץ למלך לא לשאול את האוראקול, אלא את החכם תַאלֶס מִמִילֶטוֹס.

מערכה ב'

המלך קרוֹיסוֹס מצווה לחלק לעניי הארץ קמח חינם. המוני העם צובאים על שערי אסמי הקמח. מופיע סוחר הקמח העשיר טְרַסִילְיוֹן. משראהו ההמון, הוא מסתער עליו, כי טראסיליון אינו מכתת את רגליו חינם, ובודאי חורש הוא מזימות, כדי לגזול מפי העניים את מנת לחמם. השומרים דוחפים את ההמון לאחור, אך העניים מנסים להתפרץ לארמון המלך. קמה מהומה גדולה, ויד איש היתה ברעהו. בשעת התגרה נפצע העלם אוֹיקוֹסמוֹס. מופיע סולון המצליח להרגיע את ההמון.

מערכה ג'

מכיוון שהמלך מחלק קמח חינם לנצרכים, הורע מצבם של בעלי האחוזות שהיו מעבידים עבדים ושל סוחרי הקמח שהיו מפקיעים את השערים ומתעשרים על חשבון העניים. הם מצליחים להסית את ההמון נגד המלך ונגד יועציו. פְּלֶפִירוֹס מודיע לסולון ולאֶסוֹפּוּס שמשבר גדול עומד להמיט את יסודות המדינה. המסיתים דורשים מהמלך, שיוציא את אויקוסמוס להורג, כי תגליתו המיטה אסון על המדינה.

אולם קרויסוס גוער בהם ומגרשם מעל פניו. המסיתים הצליחו להביא אנדרלמוסיה לארץ. מלחמת אחים מאיימת על הארץ. המלך נאלץ לשלוח את שר צבאותיו, כדי לדכא את המרד ולהשיב את הסדר על כנו.

לבסוף הגיע השליח ממילטוֹס ובידו התשובה של תאלס: לעשות כעצת סולון ולהוציא את אויקוסמוס להורג.

סְטֶפַן צְוַיג    🔗

(STEFAN ZWEIG)

סטפן צווייג (1881–1942) הוא מספר, ביוגראף ומחזאי גרמני־יהודי. ספריו: “אַמוֹק”, “מבוכת הרגשות”, “מרִיה סְטיואַרְט”, “מריה אַנְטוּאַנֶט”,

צווייג – ירמיהו

“יוסף פוּשֶה”. מחזותיו: “ירמיהו” (הוצג ב“אהל”), “הבית על שפת הים”, “כבשת הרש” ועוד.

ירמיהו – מחזה תנ"כי בארבע מערכות מאת סטפן צויג, (לפי הצגת “אהל”)

תמונה א' יום חג גדול בבית המקדש. קול זימרה ותפילה בוקע מבפנים. עולי־הרגל באו מכל ארבע כנפות הארץ. מעשיהו, שומר סף בית ה' מקבל את פני עולי־הרגל. התפילה נסתיימה, העם יוצא מבית אלוקים. נערכים משחקים ושעשועים. בהסתיים השעשועים נערך מצעד אל חצר המלך.

תמונה ב' פשחור, נגיד בית ה' מבשר לעם, כי נכרתה ברית בין יהודה ומצריים ויחדיו יצאו למלחמה בבבל. חנניה הנביא ניבא, כי העם העברי ינצח את בבל. הוא דורש מהעם שיכו את בבל ויהרסוה עד היסוד. הוא מתלהב והולך ומפיח רוח של שגעון בלב העם. שאון והמולה.

מרחוק נשמע קולו של ירמיהו הקורא לשלום. הוא מתרה בעם, לבל יצא למלחמה בבבל, אך העם לועג לו.

אבימלך, שר צבא, בא מן ארמון המלך ומכריז, כי המלך שמע בקול יועציו ושריו אמרי ונחום ולא כרת ברית עם מצריים. בשמוע העם את דברי אבימלך הוא פורץ אל הארמון, לדרוש מהמלך כי יכריז מלחמה על בבל. ירמיהו מבקש מהעם, כי יחזרו בהם, אך פשחור וחנניה מסיתים את הצעיר נפתלי בן זבולון, כי יתנקש בירמיהו. הצעיר מתנפל על הנביא ופוצעו בחרבו. הנאספים, בראותם את הנביא הפצוע, עוברים על פניו בזעם ומחליטים לדרוש מהמלך לצאת למלחמה. אולם הצעיר מתחרט על מעשהו. הוא ניגש אל ירמיהו וחובש את פצעו ומבטיח לו כי ילך בדרכיו.

בינתיים נודע כי המלך נכנע לדרישת העם וכרת ברית עם מצריים.

תמונה ג' פרצה המלחמה. אולם מצריים לא קיימה את תנאי הברית ולא עזרה ליהודה במלחמה. יד נבוכדנאצר גברה והוא שם מצור על ערי יהודה. נפתלי שם את נפשו בכפו וחודר למחנות האויב. הוא חוזר ובידו תנאי השלום הקשים של מלך בבל. יועצי המלך מתווכחים ורבים ונפשם במבוכה גדולה, כי אין הם מעיזים לקבל את תנאי השלום המשפילים.

תמונה ד' ירמיהו שניבא וחזר וניבא, כי בבל תנצח את ירושלים, הושם בכלא. צדקיהו יודע, מה רע המצב של העם והארץ, אך הוא מחליט לא לדחות את תנאי השלום של האויב.

בלילה, בשכבו על משכבו ונפשו מתענית בצבת הנוחם והצער, הוא מצווה להביא לפניו את ירמיהו. הוא מקווה לשמוע מפיו דברי תנחומים. אולם אין תנחומים בפי ירמיהו, אלא דברי יאוש וחורבן והרס. נפש המלך אומללה ושחוחה עד עפר.

תמונה ה' נבוכדנאצר שם מצור על ירושלים הרעבה ללחם והצמאה למים. צבא בבל מסתער על החומות, העם עומד להתפרץ אל בית ה', אך הצבא מפזרו. חיילי צדקיהו נלחמים כאריות ובלבם רצון אחד: להציל את ירושלים, אולם הרעב והצמא עושים בהם שמות. צבא נבוכדנאצר הורס את החומות וכובש את בית־המקדש. כבה הזיק האחרון להצלת העצמאות…

תמונה ו' העם האומלל, הרעב והצמא, גולה לבבל. השובים מוליכים אותם אל עברי פרת וחידקל… אבלים השבויים, כי חרב בית המקדש… וחרבה הארץ…

הוּגוֹ פוֹן הוֹפְמַנְסְתַּל    🔗

(HUGO V. HOFMANNSTHAL)

הוּגוֹ פוֹן הוֹפמנסתל (1874–1929). מחזאי ממוצא יהודי שנתפרסם בעולם, ככותב הלִיבֶּרֶטוֹת⁹⁴ לאופירותיו של ריכרד שטראוס, אך גם הצגת מחזהו “כל איש” (JEDERMANN) – שהבמאי היהודי הגדול מאקס רַינְהַרְדְט הציג ברוב פאר לפני הכנסיה בזלצבורג – הנחילה לו תהילה. ואלו הן היצירות ששימשו ליברטוֹ לאופירות: “אביר השושנים”, “האשה ללא צל”, “אֶלֶקְטְרָה”.

כול־איש – חזיון על מותו של האיש העשיר מאת ה. פון הופמנסתל

(לפי מחזה הולנדי, ששם מחברו אינו ידוע)

כול־איש הוא העשיר בעיר. כל מאווייו נתגשמו; כל מה שלבו חמד, השיג. אולם הוא מקשיח את לבו כלפי שכניו המרוששים. ואם הלווה כסף בריבית קצוצה, ויד הלווה אינה משגת להחזירו, הוא חובשו בבית האסורים. עתה חשקה נפשו של כול־איש לקנות בוסתן־חמד יקר שיעניקהו לאהובתו־פלגשו. בן ארבעים הוא כול־איש והוא חש את עצמו במלוא כוחותיו; כל חייו עדיין לפניו. כול־איש עורך משתה גדול לכבוד פלגשו. והנה מופיע מלאך־המוות ותובעו לבית דין של מעלה. אימה ופחד אופפים את כול־איש, והוא מבקש ממלאך־המוות, כי יניחהו לשעה אחת בלבד, כדי שיוכל להזמין ידידים אחדים שילווהו לשם. כול־איש מתחנן אל ידידיו כי יצטרפו לו בדרכו אל המרומים, אך לדאבונו הרב, אין אף ידיד אחד מוכן ללוותו. כול־איש בודד ועזוב. מרחוק שומע הוא קול ענות חלושה, זהו קול מפעלו הטוב בחיים. אולם מפעל־טוב חלש מאוד ומסוגל ללוותו רק בהשענו על קביים. אולם על אף חולשתו, מפעל־טוב מזעיק את אחותו, את האמונה.

השטן מוכן להקביל את פני נשמת כול־איש, אך מפעל־טוב ואמונה מגינים על כול־איש, ששפתותיו ממלמלות עתה את הווידוי. עתה מוכן כול־איש לצעוד אל קברו, ומפעל־טוב ואמונה הם מלוויו הנאמנים.

פְרַנְץ וֶרְפֶל    🔗

(FRANZ WERFEL)

פרנץ ורפל (1890–1945) הוא יהודי יליד פראג. הוא עשה לו שם כמשורר וכסופר (“ארבעים הימים של מוּסָה־דָאג”, “שִירַת בֶּרְנַאדֶט”). כמחזאי התחיל ביצירות אכספרסיוניסטיות⁹⁵ “איש הראי”, “שירת התייש”. כן הוא חיבר מחזות היסטוריים,פאולוס בין היהודים“, חוּאַרֶס ומַאכְּסִימִילְיַאן”.

לאחר שנמלט מתופת־היטלר התיישב בניו־יורק ושם כתב את “דרך היעוד”, מחזה יהודי היסטורי שבויים על ידי מאקס רינהרדט.

פַּאוֹלוּס (שאול הַתַּרְסִי) בין היהודים – דראמה בשלוש מערכות מאת פ. ורפל

פאולוס שהה בארצות נכר. עתה חוזר הוא לירושלים כאיש־הנצרות ומחפש את פֶּטְרוּס ובר־אבא שיספרו לו על צליבתו של ישו. פאולוס אינו יכול להאמין, כי חרדי דת ישראל אינם מחסידי ישו, איש אלוקים, שהופיע כדי להביא אהבה ופדות לאנושות. פאולוס נתקל בקנאי דת ישראל, שאינם מוכנים לוותר על תג אחד של תורת משה. ואילו פטרוס מחפש תנחומים בחיי הצער והמצוקה המוכיחים לו, כי ביאת הגואל קרובה לבוא.

 

נורבגיה    🔗

הֶנְרִיק אִיבְּסֶן    🔗

(HENRIK IBSEN)

הנריק איבּסן (1828–1906). איבסן הוא אחד מגדולי המחזאים בעולם. במחזותיו מותח הוא ביקורת חריפה על החברה. במעופו ובתנופתו הדראמטיים כבש את כל במות העולם. עד היום שייכים מחזותיו לרפרטואר הקבוע של כל תיאטרון טוב.

איבסן כתב מחזות דמיוניים – “פֶּר־גִינְט” (הוצג ב“הבימה”) ו“בְּרַנְד”, סמליים – “הֶדָה גַבְּלֶר” (הוצג ב"אהל), “האַדְרִיכַל סוֹלְנֶס”, היסטוֹריים –

“הקיסר והגְלִילִי”.

מחזותיו החברתיים המוצגים ביותר הם: “נוֹרָה”, “רוחות” (הוצג ב“הבימה”), “עמודי החברה” (הוצג ב“הקאמרי”), “אויב העם”, “בר־אווז בר” (הוצג ב“הבימה”) ו“הדה גבלר” (הוצג ב“אהל”).

איבסן הוא בן נורבגיה אך לא הצליח בארצו (אין נביא בעירו!) ונאלץ להגר. לעת זקנתו חזר אל מולדתו ונתקבל בכבוד מלכים. אחרי מותו הוקמה אנדרטה לזכרו מול התיאטרון הממלכתי.

פּר־גינט – שירה דראמטית בשלוש מערכות מאת ה. איבסן

(הציטטות לפי תרגומה של לאה גולדברג).

מערכה ראשונה

תמונה א' בחצר המשק של אוֹזֶה. פיר גינט בנה הצעיר הבלתי מרוּסן, החזק וההוזה, מספר לאמו איך צד אייל פרא כביר ששוטט בהרים. אמו מטה אוזן בתחילה, אך מתאוששת וגוערת בבנה הפוחז, הפזיז ובעל הדמיון.

תמונה ב' על גבעה. פיר גינט עולה במשעול. הוא חולם בהקיץ על חתונתה של אִינְגְרִיד, בת בעל המשק בהִגְסְטַאד.

פיר גינט

לוּ נָתַן לִי קְצַת יַי"שׁ, לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי,

לוּ יָכֹלְתִּי לָבֹא שָׁמָה בְּלִי שֶׁיִּרְאוּנִי,

כְּנָכְרִי לְהוֹפִיעַ וְלֹא יַכִּירוּנִי –

לוּ שָׁתִיתִי, הָיִיתִי שָׁקֵט וְחָפְשִׁי.

עובר הנפח ואתו כמה אנשים. הנפח אומר אל מלוויו:

הנפח

רְאוּ, הִנֵּה פֶּר גִּינְט, הַחֲזִיר הַשִּׁכּוֹר!

פֶּר גִּינְט הוֹלֵךְ אֶל הַחֲתוּנָה בְּהִגְסְטַאד.

אִיבְּסֶן – פֶּרְגִינְט

תמונה ג' חצר במשק היגסטאד. אורחים רבים על הדשא שותים ורוקדים ומטיבים את לבם. החתן של אינגריד מתאונן, שכלתו הסתגרה בחדרה ואינה מניחה לו להיכנס. מופיע פיר גינט הקרוע ובלוי. הבנות פונות לו עורף. פיר גינט מתעצב אל לבו, והנה מופיעה סוֹלְוֵיג העלמה הענוגה והיפה. פיר גינט משוחח אתה. האורחים לועגים לפיר גינט, המספר איך תפס את השד והכניסוֹ באגוז דרך נקב תולעת, ונתן את האגוז לנפח החזק שיפצחו. כשפצח הנפח את האגוֹז קפץ השד מתוכו כברק המפיץ על סביבו להבות. ומאז שוררת שנאה בינו לבין הנפח.

פיר גינט מתגנב לחדר הכלה, חוטפה ונושאה אל ההרים. אבי הכלה נשבע, כי יערפנו ככלב כשיתפסו.

מערכה שניה

תמונה א' משעול צר בהרים. פיר גינט עולה ואינגריד הכלה מבקשת לעוצרו. היא טוענת שעתה לאחר שפיתה אותה, היא שייכת לו. אך הוא מְשַלֵחַ אותה בחזרה אל הכפר.

תמונה ב' על שפת אגם בהרים. אוזה מיואשת ונאבקת בסערה. סולוויג הולכת אחריה. הוריה והֶלְגָה הקטנה הולכים במרחק־מה מאחוריהן. אוזה קוראת לפיר גינט אך אין עונה. היא חוששת לחייו. סולוויג מבקשת כי האם תספר לה על פיר גינט.

תמונה ג' גבעות חשופות בלא עץ ושיח. פר גינט חושב, שאנשי הכפר רודפים אותו. הוא נפגש בשלוש בוקרות ומתעלס אתן באהבים.

תמונה ד' הרי־רונְדֶה בשעת שקיעת החמה. פיר גינט שומע קול:

"פֶּר, אַתָּה לִגְדוֹלוֹת נוֹלַדְתָּ,

פֶּר אַתָּה תִּהְיֶה אִישׁ גָדוֹל".

תמונה ה' רכס הרים, הכוכבים מהבהבים בין העצים. מופיעה אשה לבושה בגדים ירוקים. היא מזמינה אותו ללכת אחריה אל אביה, שלו ארמון

נהדר ברוֹנדה.

האשה קוראת לו:

הֵי! רְכַב כְּלוּלוֹת! בּוֹא סוּסִי הָאַבִּיר!

בא חזיר גדול. פיר והאשה רוכבים עליו.

תמונה ו' באולם גדול בארמונו של מלך הטְרוֹלִים (השדים). המלך יושב על כסא מלכותו ומסביבו כל מיני טרולים מכוערים ונוראים. שר־החצר מודיע למלך, שאיש נוצרי העיז לפתות את היפה בבנות מלך דובְרֶה. כל הטרולים רוגזים ורוצים לקרוע את פר כדג. אולם המלך פונה אל פיר ואומר: אם תחיה כאן בחושך ולא תראה לעולם את השמש, מוכן אני לתת לך את בת הטרולים היפה לאשה. פיר גינט מסכים. קושרים לו זנב כדרך כל הטרולים. פר גינט אומר:

כָּל חַיַּי לֹא לָשׁוּב לְבֵיתִי, אַף לֹא פַּעַם!

לֹא וְלֹא, לֹא אַסְכִּים, זֶהוּ הֶבֶל סַר־טַעַם!

המלך רוגז ואומר: הרי ביקשת את בתי, הרי חשקת בה כחתן. ומה יהיה כשלעת חיה תלד בן? פיר גינט אומר, שלא איכפת לו כלום. הטרולים מקיפים אותו ומתגרים בו ומנסים לנקר את עיניו. פיר גינט צועק: אמא, הצילי, אני מת! פתאום שומעים את פעמוני הכנסיה. הטרולים נבהלים ובורחים. נעלמת תמונת הטרולים.

תמונה ז' חשכה. שוֹמעים את גינט מכה בענף עץ. פיר גינט נאבק בבּוֹיג הטרול הענק שהוא רואה ואינו נראה. פיר גינט נופל. שומעים צלצול פעמון מרחוק.

מופיעות הציפורים האומרות אל בויג:

הוּא נָפַל, בּוֹיג, אֱחֹז בּוֹ, דָּרְסֵהוּ!

אך קולו של בויג נמוג בחלל: הוא, פיר גינט היה חזק מדי: לימינו עמדו הנשים!

תמונה ח' שעת שחרית בהרים. ליד הבקתה של אוזה. פיר גינט ישן ליד קיר הבקתה. פיר גינט מתעורר ושומע את קולה של הלגה הקוראה לסולוויג. הוא שואל: היכן היא? פיר גינט אומר להלגה, שתבקש מאחותה, שלא תשכחהו.

מערכה שלישית

תמונה א' ביער ביום סתיו. פיר גינט כורת עצים. הוא חושב שאביה של אינגריד אורב לו.

תמונה ב' בבקתה של אוזה. אוזה וקֶרִי מנסות לסדר את החדר ומשוחחות על פיר גינט ואינגריד.

תמונה ג' פיר גינט ביער מול בקתה חדשה. סולוויג באה ומחליקה על מגלשים. היא אומרת אל פר גינט:

סולוויג

הִנְנִי לְפָנֶיךָ, יְבֹרָךְ עֲמָלְךָ!

קְרָאַתְנִי וּבָאתִי, וַאֲנִי שֶׁלְךָ!

סולוויג אומרת, שבאה אליו, כי היא אוהבת אותו, ואין בדעתה לחזור אל בית הוריה.

פיר גינט

בַּת הַמֶּלֶךְ שֶׁלִּי! סוֹף כָּל סוֹף מְצָאתִיהָ!

כֵּן! אֶבְנֶה לָהּ אַרְמוֹן רָם כְּרוּם הָרָקִיעַ!

הוא לוקח את גרזנו ועומד ללכת. אשה זקנה לבושה בלויי סחבות ירוקים יוצאת מבין העצים. ילד מכוער וצולע אוחז בשמלתה. פיר גינט רוצה לגרש את המפלצת ואת השֵדון. הילד יורק על פיר גינט ונעלם עם אמו בעבי העצים. פיר סובל ממוסר כליות, הוא נזכר באינגריד. הוא נכנס אל סולוויג ואומר לה, כי תחכה לו, כי עליו ללכת ולעשות הרבה.

תמונה ד' חדר בבקתת אוזה. ערב. אוזה שוכבת חולה במיטתה. פיר נכנס, האם אומרת לבנה, כי היא מרגישה את שעתה המתקרבת. הוא הוזה בהקיץ על ארמון ועל סוס ועל מזחלת. הוא ואמו נוסעים, נוסעים ורואים את פטרוס בשער. נכנסת קרי ורואה, שאוזה נרדמה… מתה… היא פורצת בבכי, ופיר עוזב את בקתת אמוֹ והולך, הולך למקומות רחוקים.

מערכה רביעית

תמונה א' חוף דרומי־מערבי של מארוקו. חורשת תמרים. שולחן ערוך. בים עוגנת אניה מקושטת בדגלים נורבגיים ואמריקניים. פיר לובש בגדים נאים, יושב בראש השולחן ומסביבו יושבים מַַאסְטֶר קוֹטוֹן, מִסְיֶה בַּאלוֹן, הֶר פוֹן אֶבֶּרְקוֹפְּף ומר טְרוֹמְפֶּטֶרְסְטַאלֶה. הם מנהלים שיחה, ופיר גינט מספר להם, שיצא כקבצן מארצו ובזיעת אפיו הרוויח את פת לחמו, ונחשב כיום לאיש עשיר. ועתה הוא יוצא למסעות, כי ברצונו להיות קיסר. בעזרת הזהב הרב שלו ישיג קיסרות. קוטון נוטה לעזור ליוון ולשחררה מעול התורכים. אולם פיר אומר, שהוא ילווה כסף לתורכים. קוטון מניף אגרופו כלפי אונייתו של פיר, ואומר, כי בה קבור העושר של פיר, שר הכושים. קוטון וחבריו אומרים לשחד את צוות האנייה ולזכות מן ההפקר. באלון נרתע ממעשה הפשע, אך נגרר אחרי קוטון ואברקופף. גם טרופטרסטאלה מוחה על־הנבלה, אך גם הוא נלווה אל חבריו.

תמונה ב' מקום אחר על אותו חוף. פיר רץ לאורך החוף, נעצר ומביט נדהם אל הים, הוא רואה כי אנייתו מפליגה עם מטען הזהב. הוא צועק, כי ישיבו לו את הגזילה. הוא פונה אל אלוהי הניסים:

פר גינט

הֵי, מֵחֹסר־עֲבָדִים הִסְתַּלַּקְתִּי מִכְּבָר!

מִסְיוֹנֶרִים שָׁלַחְתִּי! הֵפַצְתִּי נַצְרוּת!

וְהֵן לֹא תַּעַזְבֵנִי עֲבוּר זֶה הַשֵּׁרוּת!

הַצִּילֵנִי!

עודוֹ מדבר והנה אש מתפרצת ועולה מהאנייה. שומעים קול נפץ והאונייה נעלמת.

תמונה ג' לילה… מחנה מארוקני על גבול המדבר. עבד בא וצועק, כי הסוס הלבן של המלך נעלם. אנשי צבא באים ועולים על סוסיהם ודוֹהרים.

תמונה ד' בבוֹקר. פיר יושב על עץ. קופים באים ומקיפים אותו. פיר מפחד מפניהם ומנסה להתגונן.

תמונה ה' בבוקר. סלעים במדבר. מופיעים גנב וקבלן גניבות עם סוס המלך ומלבושו. פיר לובש את בגדי המלך ורואה את עצמו כתורכי מכף רגל ועד קודקוד. עולה על הסוס ודוהר אל המדבר.

תמונה ו' באוהלו של שיך ערבי בנאות דשא במדבר. פיר שותה קפה ומעשן. אֲנִיטְרָה ומקהלות נערות רוקדות ושרות:

"הַנָּבִיא, הַנָּבִיא, הִנֵּה בָא!

הַנָּבִיא, הָאָדוֹן בְּאַרְצֵנוּ,

הַנָּבִיא, הַנָּבִיא, הִנֵּה בָא!

דֶּרֶךְ יָם־הַחוֹלוֹת בָּא אֵלֵינוּ!"

תמונה ז' ליל ירח, חורשת תמרים ליד אוהלה של אניטרה. פר גזז את שערו וזקנו ונראה הרבה יותר צעיר. הוא קם ושם בחיקה של אניטרה תכשיטים.

פר גינט

"אַבְנֵי חֵן! קְחִי, קְחִי יוֹתֵר!

נוּמִי, בַּחֲלוֹמֵךְ שֶׁלָּךְ

הַקֵּיסַר מַכְתִּיר אוֹתָךְ.

כֵּן, פֶּר גִינְט הִשִּׂיג הַלַּיְלָה

אֶת הַשִׂיא שֶׁל הָ“אֲנִי”,

רַק בִּזְכוּת עַצְמִי הַלַּיְלָה

אִישִׁיּוּתִי הִיא נִצְּחוֹנִי!"

תמונה ח' דרך שיירת גמלים. נווה דשא במדבר נשקף הרחק. פיר גינט רוכב על סוסו הלבן, ואניטרה יושבת לפניו באוכף.

תמונה ט' ביקתה ביער בנורבגיה. סולוויג עתה אשה בגיל העמידה, יושבת בשמש וטווה. היא שרה, כי פיר שוב ישוב אליה.

תמונה י' במצרים ליד הפסל מֶמְנוֹן. פיר בא ומביט על סביבו.

תמונה י"א בקירבת גִיזֶה. דמות של סְפִינְכְּס. פיר בא ומדבר אל הספינכס ואומר, כי כבר ראהו אי פעם. בֶּגְרִיפֶנְפֶלְדְט יוצא מאחורי הספינכס ושואלו לשמו. פר עונה:

“פֶּר גִינְט עַבְדֶךָ”.

בגריפנפלדט

פֶּר גִינְט! אַלֵיגוֹרִיָה! הַיּוֹם הִגִּיעַ.

פֶּר גִינְט! פֵּרוּשׁוֹ שֶׁבָּא הַמּוֹשִׁיעַ

הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר לוֹ חִכִּיתִי עַד בּוֹשׁ…

תמונה י"ב קהיר. בית משוגעים. חצר גדולה מוקפת חומות ובנינים. המשוגעים מכתירים את פיר גינט לקיסר.

מערכה חמישית

תמונה א' על סיפונה של אונייה בים הצפוני ליד חוף נורבגיה. פיר גינט הזקן עומד על הסיפון האחורי. נוסע אחד אומר לפר:

הנוסע

"אִם נֹאמַר, הַסְּפִינָה תִּתָּקֵל מִיָּד

בְּשִׂרְטוֹן, וְהִנֵּה נִטְרְפָה וְשׁוֹקַעַת –"

פיר

“הֲיֶשְׁנָה סַכָּנָה?”

הנוסע

"אֵיךְ אוּכַל לָדַעַת!

אַךְ, נֹאמַר, אִם יִקְרֶנָה אוֹתוֹ הַפֶּגַע…"

פיר

“הֲבָלִים”.

הנוסע

"אַל תַּגִּיד, יִתָּכֵן בְּכָל רֶגַע

שֶׁיִּקְרֶה הַדָּבָר, וְרָאוּי לְכָל גֶּבֶר

לֹא לִהְיוֹת קַמְצָן בְּקָרְבוֹ לַקֶּבֶר".

פיר (ממשש בכיסו)

"אַה, כֶּסֶף!

הנוסע

"חָלִילָה! אַךְ הַבְטַח לִי מִיָד

לָתֵת לִי תְשׁוּרָה – פִּגְרְךָ הַנִּכְבָּד!"

הקברניט מופיע ומודיע, כי התורן נשבר והאונייה נטרפת ברוח.

תמונה ב' בקרבת החוף, בין סלעים. רואים את האונייה השוקעת.

תמונה ג' בית קברות בהרים. טקס קבורה. הכומר והעדה עומדים ליד קבר רענן, פיר גינט בא ושומע את דברי הכומר המנחמים ואומר:

פיר גינט

"עַכְשָׁו הַבַּיְתָה! וְהַשְׁבִיל מַה צָר.

יְהִי נָא גוֹרָלִי גוֹרַל אַכְזָר,

אֲבָל פֶּר גִינְט לָנֶצַח הוּא עַצְמוֹ –

אִם גַּם עָנִי וְדַל הוּא – הוּא יָשָׁר".

תמונה ד' במורד ההר. בסביבה נראה הכל הרוס וחרב. פיר גינט עם איש בבגדי אבל ועם איש באפור. הוא שומע את שיחתם, כי פיר גינט רכב על האייל, כי פיר גינט היה רואה ואינו נראה כשנכנס אל אינגריד ביום חופתה. לֶהְנְסוֹן אומר, כי פיר גינט היה לפי דברי האנשים, משוֹרר ובעל הזיות. פיר מתלהב בשומעו את המלה “משוֹרר”. אחד זקן מספר, שפיר היגר לארצות נכר, אך לא הצליח שם, והעלוהו לגרדוֹם. פיר אומר:

פר גינט

"לַגַּרְדוֹם? כַּךְ שִׁעַרְתִּי אֲנִי! שֹׁד וָשֶׁבֶר!

נֶאֱמָן הָיָה גִינְט לְעַצְמוֹ עַד הַקֶּבֶר!"

תמונה ה' ערב חג שבועות. יער. פיר גינט זוחל על ארבע ותולש מן הארץ בצל־בר, הוא מקלף את הבצל:

פיר גינט

"עַד לֵב הַבָּצָל – וּמַה יִוָּתֵר?

רַק קְלִפּוֹת קְטַנּוֹת יוֹתֵר וְיוֹתֵר.

בֶּאֱמֶת הַטֶּבַע חָמַד לוֹ לָצוֹן!"

(הוא שמע קול בוקע מן בקתה אחת)

סולוויג (שרה)

"הִנֵּה כְּבָר הַכֹּל מוּכָן לֶחָג,

נַעֲרִי הַיָקָר הַתּוֹעֶה בַּמֶּרְחָק.

אֲנִי מְחַכָּה, אֲנִי מְחַכָּה.

אֲחַכֶּה, כִּי הִבְטַחְתּי לְךָ!"

פיר קם ויודע, כי כאן היתה ממלכתו האמיתית.

תמונה ו' לילה. ביער אורנים שפרצה בו דליקה. פיר בא ורואה את האפר ויודע, כי בנה את בניניו על ערמות של עלים קמלים, וכי חייו היו מלאים הזיות. הפקעות על הארץ אומרות לו, שהן מחשבותיו! הוא שומע איוושה באוויר, ויודע שאלה מזמוריו שלא שר, כי קבר את מזמוריו בלבו. רסיסי טל אומרים לו, שהם דמעותיו, שלא ירדו כטל נדבות, כי קפא לבבו…

תמונה ז' במקום אחר ביער מופיע מַתִּיך הכפתורים ואומר לפיר, כי גם הוא יושם לתוך תרוודו, כדי שיותך מחדש… פר אינו מבין. אך מתיך הכפתורים מודיע לו כי כבר נכרה הקבר וכבר מוכן ארונו. פר מתרגש מאוד. מתיך הכפתורים שואלו:

מתיך הכפתורים

"לָמָּה כֹּה תִּתְרַגֵּש לִפְנֵי יוֹם מוֹתְךָ?

צְעָקָה שֶׁכָּזֹאת עַל דָּבָר כֹּה קָטָן!

מַה לְךָ וּלְכָל אוֹתוֹ הָעִנְיָן:

מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתָ אַתָּה עַצְמְךָ!"

פיר

"מַה! אֲנִי לֹא הָיִיתִי אֲנִי? שְׁמַע נָא שְׁמַע!

אִם פֶּר גִינְט לֹא הָיָה הוּא עַצְמוֹ – אִם כֵּן מָה?

לֹא, הַקְשֵׁב נָא וּשְׁמַע מָה אַתָּה אוֹמֵר!

וְדָבָר אַחֵר לֹא הָיָה וְאֵין בִּי".

מתיך הכפתורים

"לֹא, זֶה לֹא יִתָּכֵן, רְאֵה כָּתוּב בַּפְּקֻדָה:

'הָבֵא אֶת פֶּר גִּינְט, נִשְׁמָתוֹ אֲבוּדָה.

הוּא הִמְרָה אֶת פִּי גוֹרָלוֹ, וְעַל כַּךְ

עִם הַפְּסֹלֶת בְּתוֹךְ הַתַּרְוָד יֻתַּךְ'".

פיר מבקש ממתיך הכפתורים, כי יתן לו עוד מועד אחד, רק פעם אחת… מתיך הכפתורים נותן לו רשות לשהות עוד קצת בחיים, אך מזהיר אותו כי יישמד ויאבד.

תמונה ח' מקום אחר באותו יער. פיר רץ. הוא נפגש בישיש הבוכה ואומר לו לפיר: אתה מתנהג כטירול לכל דבר.

תמונה ט' על פרשת דרכים. מתיך הכפתורים מופיע ודורש מפיר שיבוא אתו. פיר מבקש ממנו, כי יתן לו זמן וימצא איזה כוהן להתוודות בפניו.

תמונה י' על גבעה. פיר רואה דמות אדם רזה ומוקש ציפורים בידו. הוא פונה אליו כאל כוהן. הרזה שאל אם ראה את פיר גינט האיש שהיה הוא עצמו, ופיר אומר לו, שראהו בכף התקווה הטובה. הרזה רץ דרומה. פיר שמח שהוליכו שולל ורואה תהלוכת מתפללים. פיר אחוז פחד אומר:

פיר גינט

"לֹא אַבִּיט לְשָׁם? הֲלֹא שָׁם חֲשֵׁכָה וְצַלְמָוֶת:

הֲלֹא מֵת הָיִיתִי עוֹד לִפְנֵי הַמָּוֶת".

תמונה י"א על אם הדרך. שוב מופיע מתיך הכפתורים ואומר לו, שיכון ליום מותו. פיר ממהר והולך אל הביקתה. ברגע שהוא שב אליה, יורדת סוֹלוויג העיוורת. היא שמחה שפיר חזר. מתיך הכפתורים מופיע. פיר גינט שוכב בחיקה של סולוויג השרה לו שיר ערש. מתיך הכפתורים קורא מאחורי הביקתה:

מתיך הכפתורים

"עַל אֵם הַדֶּרֶךְ דֶּרֶךְ אַחֲרוֹנָה עוֹד תִּפְגֹשׁ בִּי פֶּר.

אָז נֵדַע – – – וְדָבָר עוֹד אֵינֶנִּי אוֹמֵר".

סולוויג

"אֶעוֹר, אֶנְצָרְךָ, וְשִׁיר עֶרֶשׂ אָשִׁיר,

הֵרָדֵם – הֵרָדֵם, בֵּן יַקִיר!"

(לפי תרגומה של לאה גולדברג)

 

בלגיה    🔗

מוֹרִיס מֶטֶרְלִינְק    🔗

(M. MAETERLINCK)

מוֹריס מטרלינק (1862–1949) הוא גדול האסכולה הסימבוליסטית⁹⁶. נציין בזה את מחזותיו הידועים ביותר: “הנסיכה מַלֵין”, “החודר”, “העיוורים”, “פֵלֵיאָה וּמֶלִיסַנְדָה” (המחזה שימש ליברטו לקומפוזיטור הצרפתי קְלוֹד דֶּבְּיוּסִי), “מוֹתוֹ של טַנְטַזִ’יל”, “אַגְלַבֵן וסֶלִיסֶט”, “מוֹנָה וַנָה”, “הזקן הכחול”, “הארוסין”, “אחות בֵּיאַטְרִיס”, “הַנֵס”, “מָרִיָה מַגְדַלֶנָה” (מרים ממגדל), “הציפור הכחולה” (הוצג ב“הבימה”).

פַּלֵיאָה וּמֶלִיסַנְדָה – טראגדיה בחמש מערכות מאת מ. מטרלינק

גוֹלַנְד, נכדו של המלך הישיש אַרְקֶל, יוצא לציד ותועה בדרכו. פתאום רואה הוא את מליסאנדה ישנה בצילו של אילן. יופיה קוסם לו והוא נושאה לאשה. אולם היא מתאהבת בפַּלֵיאָה אחיו של גולאנד. שני הנאהבים תמימים וטהורים כשני רועים צעירים. באחד הימים מגלה גולאנד, כי מליסאנדה אינה נושאת את טבעת הקידושין על אצבעה. הוא שולח את פליאה ומליסאנדה לחפש אותה והוא עצמו עוקב אחריהם. בלילה הוא רואה את השניים מתעלסים באהבים לאור הירח. הוא מסתער על פליאה ודוקרו למוות. מליסאנדה האומללה מתה בלידתה.

גם נפשו של גולאנד שסועה; צער ונוחם מכרסמים את לבו.

מותו של טַנְטַזִ’יל – מחזה בחמש מערכות מאת מ. מטרלינק

על אי נידח מושלת מלכה אכזרית ולה שלוש משרתות־מפלצות. שישה נכדים היו לה למלכה, אך היא שלחה את המפלצות להרוג שלושה מהם, ונשארו רק שתי נכדות ונכד שנשלח למרחקים. אִיגְרֶן וּבֶּלַנְגֶ’ר, שתי האחיות הולכות לטייל ומוצאות לפתע את טנטאז’יל, נכדה של המלכה שהיה במרחקים. חרדה אופפתן, אם יוודע למלכה האכזרית המתבודדת ואינה נראית לאדם, כי טנטאז’יל בחיים, תשלח את המפלצות לתופסו ולהורגו.

עתה באים שליחי המלכה, ושתי האחיות ביחד עם משרתן הזקן מגינים בכל כוחם על הנער החולה והאומלל והודפים את ההתקפה. בחצות הלילה כשהאחיוֹת וטנטאז’יל נרדמו מעייפות, חוזרות המפלצות וחוטפות את טנטאז’יל. ומשום שהנער נעץ את שיניו בשערות האחיות, חתכו המפלצות את שערות הזהב שלהן. בהיות המפלצות בדרך התעורר טנטאז’יל. גם האחיות והמשרת הזקן מתעוררים ורצים לחפש את טנטאז’יל. הדרך זרועה חתחתים ומכשולים. רק בידי איגרן עלה להגיע עד למקום שם נכלא טנטאז’יל, אולם היא יודעת, כי אחיה ייהרג ואין לאל ידה להצילו.

החודר – מחזה מאת מ. מטרלינק

בבית היולדת. בני המשפחה, סבא העיוור, אבא והדוד יושבים ליד השולחן ולבם מלא חרדה, כי היולדת חולה מאוד.

סבא שומע רשרוש חרמש… מי זה? אבא והדוד מרגיעים אותו: זה הגנן השכן. סבא שומע צעדים. מי זה? אין רואים איש. הדלת נפתחת. מי נכנס? הכל מרגישים, כי מישהוא נכנס, אך אין הוא נראה לעין.

בחצות הלייל. בני המשפחה יושבים ליד השולחן, וחרדה גדולה אופפתם. מישהו קם מכסאו. מי קם? אין רואים איש…

אך פתאום שומעים רעש בחדר היולדת הסמוך. האחות הרחמניה מופיעה ומודיעה: היולדת מתה.

הציפור הכחולה – דראמה סימבולית בשלוש מערכות מאת מ. מטרלינק

טִילְטִיל ומִילְטִיל, אח ואחות, מחליטים לחפש את הציפור הכחולה שלפי האגדה היא מביאה את האושר. מצטרפים אליהם נשמותיהם של הכלב, החתול, החלב, האש, המים, הסוכר, הלחם והאוֹר. שני הילדים יוצאים עם מלוויהם למסעם הארוך ונתקלים בדמויות שונות. למחרת היום מגלים הם כי התור (מין יונה) שלהם כחול הוא, וכי האושר אינו רחוק, כי בבית הוא… אך למרבה צערם נתעופף לו התור, הציפור הכחולה, ועליהם לחפשו…

 

צ’כוסלובקיה    🔗

יַרוֹסְלַב וְרְחְלִיצְקִי    🔗

(JAROSLAV VRCHLICKY)

ירוסלב ורחליצקי (1853–1912) נולד לאביו היהודי ואמו הצ’כית. כמה מנושאי ספריו הם יהודיים היסטוריים. מחזהו “בר־כוכבא” הוצג על ידי “אהל”

בר־כוכבא – מחזה היסטורי בשלוש מערכות (פרולוג, שבע תמונות ואפילוג) מאת יארוסלאב וורחליצקי

פרולוג

השמש עלתה בהרים. בר־כוכבא עומד על אחת הפסגות. נפשו דואבת, כי עמו נתון בין המְצָרים, והרומאים מדכאים את עמו האמיץ והאומלל. רץ בא ומודיע לו, כי הרומאים קיבלו פקודה להפוך את ירושלים, עיר הקודש, לעיר רומאית שתיקרא בשם אֵלְיָה קַפִּיטוֹלִינָה.

בשמוע בר־כוכבא את הבשורה המרה, נפשו מזדעזעת והוא מחליט להתנגד לרומא וללחום עד טיפת דמו האחרונה.

תמונה א' באסיפת הסנהדרין. הנשיא רבי יהושוע בן חנניה מוסר דין וחשבון לחבריו על שליחותו לרומא: אַדְרִיָאנוס־קיסר מקשיח את לבו ואינו מסכים בשום פנים ואופן להעביר את רוע הגזירה. רבי עקיבא רואה בבר־כוכבא בחיר־אלוהים הראוי להרים את דגל המרד. “דרך כוכב מיעקוב”, קורא הוא עליו. אולם יוחנן בן תורתא קורא כנגדו: “יעלו עשבים בלחייך, ובן דוד עדיין לא בא”.

חברי הסנהדרין מחליטים לשגר משלחת אל הנציב רופוס ולהתרות בו, כי לא יעיז לחרוש את אדמת הר־ציון.

תמונה ב' רבי יהושוע ורבי עקיבא מסבירים לנציב את המצב ודורשים ממנו, כי לא יגדיש את הסאה, כי העם לא יוכל לשאת עוד את הגזירות הקשות. עודם מדברים, ונשמע קולו של בר־כוכבא המכריז מלחמה על רומא.

תמונה ג' תושבי הארץ נזעקים ונוהרים מכל עבר. קנאי העם מתגייסים לגדוד הקורא לעצמו “גדוד קצוצי האצבע”; קנאים אלה מוכנים להשליך את נפשם מנגד, כדי להציל את המולדת מציפורני הרומאים. כדי להוכיח את עוז נפשם, הם מקצצים לעצמם את האצבע. הנער גדעון, בן רוחמה, רוצה להתגייס ל“גדוד קצוצי האצבע”. האם מתחננת אל בר־כוכבא, שירחמו עליה, ולא יקבלוֹ לגדוד. אולם הנער עומד על רצונו. בר־כוכבא מחליט לקבלו, אך משחררהו מקיצוץ האצבע.

תמונה ד' רבי יהושוע בן חנניה יצא למסע בארצות שנכבשו על ידי רומא ואשר נחנקוֹת תחת עולה. הוא יעוררם ויקראם למרד. גדעון בא אל המועצה המלחמתית ומודיע, שקלגסי רומא לקחו בשבי קבוצת יהודים.

תמונה ה' בשדה הקרב. השבויים היהודיים הובאו אל רופוס המענה אותם, כדי לסחוט מהם ידיעות על מצב המרד. הם סובלים ונושאים את יסוריהם בדומיה. לפתע מתפרץ גדעון לתוך מחנהו של רופוס ומשחרר את השבויים.

תמונה ו' רבי עקיבא מלהיב את ההמונים ומצביע על בר־כוכבא כעל משיח ה' ומכתירו כמלך. ההמונים והצבא מריעים: יחי מלך ישראל!

תמונה ז' צבאות רומא החזקים והשבעים, המזויינים מכף רגל ועד ראש, הולכים ומתגברים על חיילי ישראל המעטים הנלחמים בחירוף־נפש. בר־כוכבא התבצר במבצר ביתר. העם רעב ללחם. המרגלים מרעילים את הבארות. העם האומלל סובל נוראות. רבי יהושוע חוזר מארצות חוץ ומודיע על כשלונו. לעם המפוזר והמפורד בגלויות לא היה הכוח הנפשי לוותר על סירי הבשר ולהענות כאיש אחד לקריאת המולדת שקמה נגד רומא. העמים הנכבשים השלימו מזמן עם גורלם. הם אינם מנסים עוד לפרוק את עולה של רומא.

גדעון, הנער, הלוחם האמיץ, נפצע, ומגיע אל בר־כוכבא ומודיע על נפילת טור־שמעון. המרגלים מסרו את סודות מבואות ביתר לאויב. בר־כוכבא מוכן ללחום עד טיפת דמו האחרונה. הוא לא יפול חי בידי הצר.

אפילוג

האויב הגדול הבקיע את חומות המבצר האחרון… ביתר נפלה… נכשל מרד בר־כוכבא… רבי עקיבא דואב ומיצר… אך אמונתו בנצח ישראל לא נחלשה. עוד תקום ממלכת ישראל! עוד תזרח השמש לעם הנצחי!

יַרוֹסְלַב הַשֶׁק    🔗

(JAROSLAV HASHECK)

ירוֹסלב השק (1882–1933) הוא סופר צ’כי, שכתב יצירות סאטיריות בהן הוא מוקיע את פגמי הבורגניות וקברניטי המדינה. יצירתו החשובה ביותר היא “מאורעות החייל שְוַויק, במלחמת העולם”. היצירה הומחזה והוצגה על במות העולם בהצלחה רבה. גם בארצנו זכה “החייל האמיץ שוויק” ב“אהל” בלמעלה מחמש מאות הצגות.

החייל האמיץ שְוַויק – מחזה בשני חלקים (9 תמונות)

על פי הרומאן של ירוֹסלב השק מעובד ומומחז על ידי מכס בְּרוֹד והאנס רַאיְמַאן.

חלק א'

תמונה א' שוויק הוא תושב פראג. פרנסתו על ציד כלבים השייכים למישהו. שוויק הוא אדם תמים וערום כאחד. לרוב הוא אוהב להערים בתמימותו על אחרים. הוא אינו נוצר את לשונו ומפטפט בלי הרף. הימים הם ימי אנדרלמוסיה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. יורש העצר האוסטרי־הונגארי נרצח. שוויק מתבטא במלים היכולות להתפרש לשתי פנים. שומע אותו בלש ואוסר אותו.

תמונה ב' שוויק מובא לפני השופט־החוקר בעל הלב הטוב. אחר כך הוא נבדק על ידי הרופא בעל הלב הרע. אחרי שתי וערב של שאלות, שעליהן משיב שוויק בתשובות העלולות לשגע כל אדם, מכניסים אותו לבית חולים צבאי.

תמונה ג' שויק שוכב בבית החולים והוא חולה במחלת הריבמאטיזם, אך הוא מתחבב על הכל. לאחר שהרופאים החליטו, כי הבריא בגופו וברוחו, עליו להיות משרתו של ראש הגדוד, האוֹבֵּרְלוֹיטְנַנְט לוּקַאש. גם אדונו מחבבו ושולחו אל אהובתו, הגברת אֶטֶלְקָה, בת מפקד הגדוד, האוֹבֶּרְסְט פון־שְרֶידֶר, כי ימסור לה מכתב אהבה. לב האוברלויטננט חשק בִּכְּלבלב ומבקש משוויק, כי יקנה לו כלבלב גזעי.

תמונה ד' וכך יוצא שוויק לדרך למלא שתי שליחוּיוֹת. הוא נפגש עם ידידו החייל ווֹדִיצְ’קַה ורואה כלבלב גזעי יפה להפליא. אבל הכלבלב בידי המשרתת של מפקד הגדוד פון־שרידר, אביה של אטלקה, שהיא אהובתו של האוברלויטננט לוקאש. מה לעשות? שני החיילים מתנים אהבים באוזני המשרתת, ובינתיים עובר הכלבלב לרשותו של שוויק. עתה משמילא את השליחות האחת, שם שוויק את פעמיו אל אטלקה, כדי למסור לה את המכתב. וכמובן מאליו, שלפני מוסרו את המכתב, הוא קורא את תוכנו באוזני ידידו וודיצ’קה.

תמונה ה' בביתו של פון־שרידר נערך נשף ריקודים. בעל־הבית מחפש את כלבו ואינו מוצאו. שומו שמיים! היכן הכלבלב? שוויק משאיר את הכלבלב בידי ידידו וודיצ’קה. הוא נכנס, ומודיע, שיש לו מכתב סודי לאטלקה. הודעתו מעוררת אי־נעימות ומבוכה. שוויק מרגיש בזה ובולע את המכתב. כדי להשׂיח⁹⁷ את הדעת מהמכתב ומאדונו לוקאש, הוא עוגב על אשת המפקד, אמה של אטלקה, ומודיע כי את המכתב כתב אל הזקנה. לשמע גילוי אהבה מסעיר זה מתעלפת האם. בינתיים נתפס וודיצ’קה עם הכלבלב, ואטלקה מודיעה, כי מנתקת היא את יחסיה עם לוקאש, השולח את משרתו לגנוב כלבלבים.

חלק ב'

תמונה ו' משנודעה השערוריה ב“חלונות הגבוהים” החליטו לשלוח את לוקאש עם משרתו שוויק אל החזית. ברכבת מגלה שוויק אדם בעל קרחת ומתחיל לפטפט אלף דברים ואחד על הקרחת, עד שפוקעת סבלנותו של בעל הקרחת, והוא גם ומודיע, שהוא קצין גבוה ורואה עלבון בדברי המשרת של לוקאש, וכי יתבעם לדין. שוויק אינו מתעצב אל לבו ביותר ומגלה בינתיים את הבלם לשעת־הסכנה, מושך בו ועוצר את הרכבת. למה עשה זאת? פשוט, כדי להווכח אם הוא פועל כהלכה.

תמונה ז' מורידים את שוויק מהרכבת ומוסרים אותו לקצין התחנה לשם חקירה. אך שוויק התמים־הפיקח מיתמם ומתפקח עד כדי כך, שהוא מוציא את הקצין מגדרו. כדי להפטר ממנו, הוא רוצה לשלחו בחזרה לרכבת. אולם לשוויק אין תעודת צבא, משום כך אינו יכול לתת לו כרטיס חייל. הקצין מחליט לשלוח את שוויק ברגל אל פלוגתו.

תמונה ח' שוויק מתחיל לנדוד בדרכים והולך וחוזר ממקום למקום. בתעייתו מתקרב הוא אל הגבול הרוסי ונתפס. חושדים בו, שהוא מרגל. שומר הגבול חוקר אותו, ותוך כדי שיחה, הוא משער, שתפס איזה קצין גבוה שהתחפש. ומשום שלקצין גבוה מגיע יחס טוב, הוא עורך לשוויק סעודה כיד המלך. בשעת הסעודה הם משוחחים ושותים. וכטוב לבם ביין, הם מגלים שהם בעצמם אחים, כי שוויק צ’כי והוא רוסי, ושניהם בני גזע אחד, הגזע הסלאבי, ומשום כך יש להם אויב משותף ומיהו האוייב? כמובן – אוסטריה.

תמונה ט' אחרי חיפושים רבים עלה בידי שוויק למצוא את אדונו לוקאש, אשר נקעה נפשו ממשרתו המסבכו⁹⁸ בכל מיני סיבוכים. הוא מוסרו לידי ה“פֶלְדְוֶובֶּל⁹⁹ ש”ישפשפו" במקצת.

אולם ערמומיותו של שוויק מוציאה גם את הפלדוובל משיווי משקלו. הוא שוצף וקוצף ומאיים לייסר את שוויק בשוטים ובעקרבים. אך שוויק יודע להשיב מלחמה שערה באימרות פיו השנונות, העוקצניות והמרגיזות את הפלדוובל הכורע ונופל ומתעלף.

 

הונגאריה    🔗

פְרַאנְץ מוֹלְנַאר    🔗

(FRANZ MOLNAR)

פרנץ מוֹלנַאר (1878–1952) הוא המחזאי ההונגארי (היהודי) הראשון שמחזותיו הטובים והקלים הוצגו בהצלחה רבה על במות העולם, שכן מצטיינים הם בדיאלוג שוטף וער, והטיפוסים שלו מחוטבים בידי אמן־פסיכולוג: “השטן”, “לִילְיוֹם” (הוצג ב“אהל” וב“הבימה”), “משחק בארמון” (הוצג בארץ), “הזאב”, “הברבור”, “הטחנה האדומה” ועוד.

ליליום – דראמה בפרולוג ושבע תמונות מאת פ. מולנאר

תמונה א' ערב בלונה־פארק. רעש והמולה. מכונות המוסיקה מחרישות אזניים. אורחים הולכים ואורחים באים. מנורות צבעוניות נוצצות מושכות ומרתקות את עיני הצופים. קארוסלות מסתובבות, נדנדות עפות באוויר. ליליום הוא הכוח המושך של הנדנדות השייכות לגברת מוֹסְקַאט. כשהוא פותח את פיו ושר את “שיר הנדנדה הגדולה” שלו, אין הבריות יכולות לעצור ברוחן ונסחפות ועולות לעוף בנדנדה. שתי הבחורות הצעירות הפשוטות, יוליה ומאריה, מוקסמות מליליום ועולות גם הן על הנדנדה.

תמונה ב' ליליום שם את עיניו ביוליה ומעורר בזה את קנאתה של הגברת מוסקאט המחבבת את הבחור החזק והמקסים. היא מגרשת את יוליה ומאריה ואומרת ליוליה, שלא תעז לבוא אל הנדנדות שלה. ליליום מגן על יוליה. הגברת מוסקאט שוצפת וקוצפת ומפטרת את ליליום. יוליה, היודעת שבגללה פוטר ליליום, מרחמת עליו ואינה יכולה לעזבו. שניהם יושבים על ספסל ומשוחחים. אך היא נזכרת בבעלת־הבית שלה וחוששת, שמא תפוטר אף היא, אם תאחר לבוא הביתה, והיא נפרדת מליליום.

תמונה ג' ליליום נשא את יוליה לאשה. הזוג מצא דירה בצריפה של הצלמת הוֹלוֹנְדֶר. ליליום מחוסר עבודה. הוא אומלל, כי אינו יכול לישב בחיבוק ידיים. הוא מחפש לו שדה־פעולה, וכך הוא נלכד ברשתו של הנוכל הוותיק פִּיקְשוֹר.

מוֹלְנַר – לִילְיוֹם

אולם בחברתו של הנוכל הוא נעשה למר־נפש ועצבני. בבית הוא שופך חמתו על ראשה של יוליה ואף מכה אותה. מאריה, חברתה של יוליה, מבקרת אצלה ומספרת לה על חתנה הטוב ווֹלְף. מופיעה הגברת מוסקאט ומנסה לפתות את ליליום, כי יחזור אליה וישכח את יוליה. ליליום מטה אוזן לדברי מוסקאט, ונראה כי ייעתר לה. אך בהיותו שוב עם יוליה והיא מגלה לו את הסוד, שהרתה לו, מתעורר בו הניצוץ הטוב, והוא מכרכר ומפזז מרוב שמחה.

תמונה ד' ליליום סובל ממחסור. הנה אשתו עומדת ללדת, ולו אין פרוטה לפורטה. מה יעשה? והנה מופיע שוב פיקשור הנוכל המסיתוֹ ומדיחו, כי יעשה אתו יד אחת ויתנפלו על גזבר בית החרושת, לינצמאן, המביא את המשכורוֹת לפועלים. ליליום מטה אוזן גם לדברי פיקשור, כי עניו קשה מנשוא. יוליה חשה באופן אינסטינקטיבי, כי פיקשור מסיר את בעלה מדרך הישר ומפצירה בליליום, שלא יִלָוֶוה לפיקשור, אך מעלה חרס בידה. מאריה וחתנה באים להצטלם, ויוליה המסכנה רואה כי יש זוגות החיים בשלום ובשלווה, ולבה מתפלץ בקרבה.

תמונה ה' ליד מסילת הברזל. פיקשור וליליום יושבים במארב, משחקים בקלפים ואורבים לגזבר הצריך לעבור כאן. במשחק הקלפים מערים הנוכל על ליליום שמצפונו מענהו והוא מפסיד את חלקו שהוא עוֹמד לגזול. הנה בא לינצמאן. ליליום ניגש אליו, אולם לינצמאן היה מוכן לכל צרה שלא תבוא, והצליח לשלוף אקדח. בתוך הבהלה עלה בידי הנוכל פיקשור להתחמק, ואילו ליליום נפל בידי השוטרים שלינצמאן הזעיק למקום. ליליום אינו יכול לשאת בחרפה ובאסון שהומטו על ראשו ותוקע סכין בלבו.

תמונה ו' מביאים את ליליום הגוסס לחצר הצלמת הולונדר. ליליום, בראותו את יוליה האומללה, הוא מתוודה לפניה ומגלה לה, כי לבו היה אכול צער וגעגועים לחיים טובים יותר. מוסקאט מופיעה והיא מוכנה להתפייס עם יוליה. היא רואה את ליליום המת ומדברת בלי הרף על לבה של יוליה, שהאסון פגע בה עד מאוד, כי היא אהבה אותו מכל אדם אחר בעולם ואף יותר משאהבה אותו יוליה. אך יוליה המהוממה והמיואשת אינה שומעת דבר.

בליל מלא־הוד ועצבות עמוקה מני־ים מופיעים שוטרי השמים ומזמינים את ליליום לבית־דין של מעלה.

תמונה ז' בבית דין של מעלה. ליליום נמצא במחלקת המאבדים את עצמם לדעת. לאחר שהשופט־החוקר חקר ודרש שני מתאבדים, מגיע תורו של ליליום. בליליום נתקל השופט באגוז קשה מאוד. הוא אינו מתחרט ונאחז בעקשנותו עד הסוף. השופט נאלץ לדון אותו לשש־עשרה שנות גיהינום. כעבור שש־עשרה השנים עליו לרדת ליום אחד על האדמה ולהוכיח באיזה מעשה טוב, כי נשמתו נזדככה בלהבות אש הגיהינום. אם יעלה בידו לעשות מעשה טוב, תיכנס נשמתו לגן־העדן.

תמונה ח' עברו שש־עשרה שנה. יוליה עובדת קשה ומשתכרת למחית נפשה ולנפש בתה. הבת גדלה ויפתה. יוליה ובתה יושבות בחצר שלפני ביתן ואוכלות. מופיע ליליום בבגדי הלך עני. הוא קורא לנערה ומספר לה על אביה שהתאכזר אל אמה. יוליה אינה יכולה לשמוע את הדברים ומגרשת את ההלך. ליליום רוצה לתת לנערה מתנה, כוכב שגנב מן השמים. אך פתאום מתעורר בו הרוגז, והוא סוטר לנערה על לחיה.

מופיעים שני שוטרי השמיים להחזיר את ליליום השמימה…

ליליום האומלל, לא עלה בידו לעשות את המעשה הטוב.

 

רוסיה    🔗

אַלֶכְּסַנְדֶּר פּוּשְׁקִין    🔗

(PUSHKIN)

אלכּסנדר פּוּשקין (1799–1837) הוא גדול משוררי רוסיה. מצד אמו הוא נינו של חניבעל, בן חבש שהיה בשירותו של פְּיוֹטְר הגדול. פושקין יצר את הדראמה הגדולה “בּוֹרִיס גוֹדוּנוֹב” ששימש ליברטו לאופירה הרוסית החשובה ביותר מאת הקומפוזיטור מוֹדֶסְט מוּסוֹרְגְסְקִי (1835–1881).

בוריס גוֹדונוב – טראגדיה היסטורית מאת אלכסנדר פושקין.

בוריס גודונוב (1551–1605) רוצח את יורש העצר דֶמִיטְרִי, בנו של אִיוַואן האיום ומכתיר את עצמו כצאר רוסיה. נזיר אחד בשם גְרֶגוֹר מכריז את עצמו כדמיטרי, מעמיד את עצמו בראש הצבא הפולני ופולש לרוסיה. בוריס, בראותו כי הוא במיצר, כורע ונופח את נשמתו.

המחזה חדור הווי רוסי של הבויארים (האצילים) מחד והמוני העם מאידך, ונחשב בצדק כיצירה הדראמטית הרוסית הגדולה שבאותה תקופה.

פּוּשְׁקִין – בּוֹרִיס גוֹדוּנוֹב

נִיקוֹלַי גּוֹגוֹל    🔗

עם הופעתו של המספר והמחזאי הגדול נִיקוֹלַי וַסִילִיֶבִיטְש גוֹגוֹל (1809–1852) בעולם הספרותי, קיבל גם התיאטרון הרוסי עירוי־דם מחייה ומרענן. הקומדיה שלו “הרֶבִיזוֹר”, היא היצירה הגדולה שהוצגה על במות כל העולם, (הוצג ב“הבימה” וב“הקאמרי”). גם הקומדיה שלוֹ “שידוכין” (הוצגה ב“הבימה”) היא בעלת ערך רב.

הרֶבִיזוֹר – קומדיה בחמש מערכות מאת ניקולאי גוֹגוֹל

אִיוַן חֲלֶסְטַקוב – מבקר בעיירה קטנה שפקידיה ואזרחיה מחכים לרביזוֹר (למבקר המדינה). מרוב עצבנות ופחד מפני הביקורת, הם רואים בחלסטאקוֹב העלוב והמסכן את המבקר. עתה מתחילה התרוצצות של הפקידים והאזרחים מסביב לחלסטאקוב המופתע. כל אחד משתדל למצוא חן בעיני המבקר. זה מציע לו ממון רב, וזה את בתו לאשה, ואחר כל מה שיש לו, ובלבד שלא יפשפש במעשיהם ולא יגלה לרשות את עוונותיהם המרובים. חלסטאקוב שעמד על טפשותם של הקרתנים, נהנה מכל הטובה שירדה עליו כגשם נדבות על אדמה צמאה. משמרגיש הוא, כי האדמה מתחילה לבעור תחת רגליו, כי המבקר האמיתי עומד לבוא, עוקר חלסטאקוב את רגליו מהעיירה ומשאיר את הקרתנים על טפשותם ומפח נפשם.

אַנְטוֹן צֶ’כוֹב    🔗

(TCHECHOW)

אַנְטוֹן פַּבְלוֹבִיץ' צֶ’כוֹב (1860–1904) הוא אחד מסופרי העולם שיצרו גדולות ונצורות במסגרת הסיפור הקצר. אולם גם כמחזאי נתפרסם צ’כוב בעולם כולו. מחזותיו, שהוצגו על במות העולם והמוצגים ברובם גם כיום, הם: “הדוד”, “החתונה”, “הדוד וַנְיָה”, “בת השחף”, “שלוש האחיות”, ו“גן הדובדבנים” (הוצג ב“הבימה”).

הדוד וַנְיָה – דראמה בארבע מערכות מאת אנטון צ’כוב

פרופיסור אלכסנדר סֶרֶבְּרִיַקוֹב, שנשא לעת זיקנתו את הֶלֶנָה היפה והצעירה, מואס בעיר ובא עם אשתו להשתקע באחוזתו. האחוזה מוחזקת ומנוהלת על ידי סוֹנְיָה בתו והדוד וואניה.

צֶ’כוֹב – הדוֹד וַנְיָה

כל השנים עבד וואניה באמונה, פיתח את האחוזה ושלח כל ההכנסות אל אלכסנדר. מאותו יום שבא הפרופיסור לאחוזה, שוררת כאן אנדרלמוסיה. הוא מתחלה ומענה את כל הסובבים אותו. ד"ר אַסְטְרוֹב, רופא ומחבב מטעים, אדם יפה־תואר וצעיר מוֹזְעָק אל אלכסנדר החולה, אך קובע מיד, כי הוא נֶבְרַאסְטָנִי¹⁰⁰ והִיפּוֹכוֹנְדֶר¹⁰¹. סוניה אוהבת את הרופא; אך הוא אינו רואה אותה, את הפשוטה, העובדת המסורה, כי הלנה הקרירה קסמה לו. גם וואניה אוהב את הלנה ואינוֹ יכול לתפוס כיצד אשה יפה זו יכולה להתמסר לפילוסוף הזקן. הוא הכירה כשהיתה בת תשע־עשרה, אך משום מה לא ביקש את ידה, והיא נישאה לפרופיסור, והוא, וואניה, בילה את כל

ימיו באחוזה, בזבז את ימי נעוריו ונשאר מרומה. כשהוא מגלה את לבו להלנה אז היא דוחתו, כי היא נאמנה לאלכסנדר; ושקר בפי הבריות המרננים אחריה, כי נישאה לו אך ורק בגלל כספו.

הלנה

מדוע תרחקי ממני?

סוניה

הבה ונשלים… (בוכה)

הלנה

מדוע את בוכה? (בוכה) את כועסת עלי, משום שנישאתי לאביך בגלל כספו. זו רכילות.

סוניה

נשכח מה שעבר, האם את מאושרת?

הלנה

את מחבבת את הד"ר?

סוניה

יש לו פרצוף משונה.

הלנה

אני כשלון חרוץ, במוסיקה, באהבה, כאשת־איש. אני אומללה.

סוניה

אני כה מאושרת! (צוחקת).

הלנה יודעת, שד"ר אסטרוב אינו אוהב את סוניה, אך מדוע לא ישאנה לאשה? אמנם גם היא מאוהבת בו קצת…

ד"ר אסטרוב בא עתה מדי יום ביומו אל האחוזה, והכל יודעים, בגלל מי הוא עושה זאת. הלנה מחליטה לדבר אתו על אודות סוניה…

ד"ר אסטרוב

את ערומה כנחש! את יודעת, למה אני בא לכאן כל יום. את אינך יכולה לחיות בלי להפיל חללים.

הלנה

אני אשה הגונה… הנח לי! צא מן החדר!

ד"ר אסטרוב

הגידי לי, מתי?… מחר בשתיים ביער…

וואניה (נכנס)

ראיתי הכל.

הלנה

אני נוסעת מכאן.

הפרופיסור קורא לכל, כי ייכנסו אליו. הוא מודיע, כי הוא מרגיש שקיצו קרוב לבוא וברצונו למכור את אחוזתו ולהשקיע את הכסף במניות, לקנות בית ולהשתקע בפינלאנד. בשמוע וואניה את הדבר, הוא יוצא מגדרו ומטיח בפני אלכסנדר דברים בוטים:

וואניה

מה יהיה על סוניה, עלי ועל אמי? האחוזה היא של סוניה. שירַתִּי אותך ככלב ושילמת לי משכורת עלובה.

הפרופיסור

יכולת לקחת לך תוספת.

וואניה

אתה אדם עליון, אתה כותב על אמנות ואינך יודע מהי אמנות. אתה אפס.

הלנה

שתוק!

וואניה

אתה הרסת את חיי, אתה אויבי בנפש.

הפרופיסור

האחוזה שלך, קח אותה…

וואניה אכול יאוש מנסה לירוֹת באלכסנדר, אך מחטיא את המטרה.

וואניה

אני כשלון אפילו בקליעה למטרה. ביצעתי נסיון לרצח, אך הם מניחים לי משום שהם חושבים אותי למשוגע. איך אוכל לשאת את נטל החיים?

אסטרוב

היה היו רק שני אנשים משכילים והגונים, אתה ואני, אולם כאן נהפכנו לקטנונים.

סוניה מגלה, כי וואניה לקח מעל שולחנו בקבוק רעל ועומד להתאבד.

היא פונה אליו:

סוניה

החזר את הרעל לד"ר. שא את כאבך באומץ כמוני.

וואניה מחזיר את הרעל.

אלכסנדר והלנה עוזבים את האחוזה. אלכסנדר נפרד במלים אלו:

אלכסנדר

“הרבה עבר עלי, ואני אכתוב מאמר”.

גם אסטרוב נוסע. נשארים וואניה וסוניה.

סוניה

אנו נחייה, נישא באומץ את גורלנו… עוד נדע מנוחה…

לֵיאוֹנִיד אַנְדְּרֵיֶיב    🔗

(LEONID ANDREJEW)

ליאוֹניד ניקוֹלאייביץ' אנדרייב (1871–1919). הורי אנדרייב היו עניים ולא יכלו לתת לבנם חינוך גבוה. אולם הצעיר ניסה להתקדם בכוחות עצמיים ונתקל במכשולים שהביאוהו כמעט לידי יאוש. באחד הימים חיבר סיפור ופרסמו בעתון. מאז החל שמו מתפרסם והולך, עד שהיה לאחד מטובי הסופרים הרוסיים בתקופתו. ממחזותיו: “אל הכוכבים”, “חיי אדם”, “המלך רעב”, “ימי חיינו”, “העטלף”, “האוקינוס”, “כבוד”, “לא תרצח”, “תקרית”, התוכי", “מלך, חוק, חירות”, “נוער”, “תפילת אשכבה” (רֶקְוִיֶם), “אהבת השכן”, “וואלס הכלבים”, “שמשון באזיקים” ועוד. מחזותיו נקראו יותר משהוצגו, כי המחבר נוטה להתפלסף ולחדור לתוך נשמת המדברים ולגלות שם מסתורין.

אהבת השכן – מחזה מאת ליאוניד אנדרייב

בעל מלון בהרים שכר אדם שיעמוד כבול אל צוק סלע גבוה שמשם לא יוכל לרדת בכוחות עצמיים וכך יהווה פרסום חי למלונו.

האורחים באים, מסתכלים בפרסומת החיה, מזדעזעים ונהנים בחשאי מהסכנות האופפות שם למעלה יצור חי כמותם. בלב רבים מקננת המשאלה, כי האדם שעל הצוק ייכשל פעם ויפול. מאורע כזה יתסיס וירענן קצת את דמם הקופא. אולם אירע, שבאחד הימים נתייגע האדם שעל הצוק וגילה לאורחים את התרמית.

מה גדולה היתה אכזבתם של הבריות, אורחי המלון המפואר.

מחול הכלבים – (וואלס הכלבים) – מחזה מאת ליאוניד אנדרייב

עלם אחד התארס ואהב את ארוסתו. אולם היא עוזבתו לאנחות. פרידה זו מעיקה מאוד על לבו, והוא מתחיל לשתות לשכרה, כדי להשכיח מלבו את צערו העמוק. משאוזל כספו הנחוץ לו לקנית משקאות משכרים, הוא עומד לשלוח ידו בכספו של בעליו שאצלו הוא עובד.

ארוסתו לשעבר נישאת לעלם אחר, אך אינה שומרת לו אמונים ומתמסרת לאחי ארוסה הראשון. עתה זומם אהובה לרצוח את אחיו. אולם אין הוא מספיק לבצע את זממו, כי אחיו איבד את עצמו לדעת.

ומה פירושו של “מחול הכלבים”?

המתאבד סיפר כי פעם ראה כלבים קטנים רוקדים על חוטי ברזל כשנותנים להם חתיכת סוכר… וכך גם גורל בני אדם…

המלך רעב – מחזה מאת ליאוניד אנדרייב

פועלים עובדים במרתף מקום שם יש כבשן־אש. לפתע מזדנק מתוך הכבשן המלך רעב. הוא מבטיח להם את המוות, אך אם יזדרזו ויתמרדו, המוות יחזור כלעומת שבא.

והנה אירע, שפועל אחד גנב כיכר לחם, ושאֵם אחת ניסתה לרצוח את ילדה ולאבד את עצמה לדעת, משום שלא יכלה לראות את פרי בטנה גווע ברעב. הפועלים עורכים משפט, והמלך רעב דן למוות את הגנב ואת האם.

באותו זמן רוקדים העשירים בקומה העליונה ושותים יין ויי"ש לשכרה. הפועלים יוצאים ממרתפם ומאיימים על העשירים. אולם מהנדס אחד מרגיע את הזוללים והסובאים ומגלה להם, כי עלה בידו להמציא המצאה, שתכלה את העניים ותעבירם מן העולם. בשומעם את דבריו, הם נרגעים, והמוסיקה מצטלצלת והם רוקדים ושמחים. לפתע מופיע המלך רעב ומודיע להם, כי הפועלים העניים נפלו ברוחם. העשירים צוהלים ומתהוללים. המלך רעב חוזר אל הפועלים ושוב מדרבנם להתמרד. זהו משחקו הכפול של המלך רעב.

מַכְּסִים גוֹרְקִי    🔗

(MAKSIM GORKI)

מכּסים גוֹרקי (1868–1936) הוא אחד הסופרים והמחזאים הגדולים. לפני שקרא לעצמו גורקי שפירושו מר, היה שמו אלכסי מַכְּסִימוֹבִיץ פֶּשקוֹב. גורקי הוא אחרי טולסטוי הסופר הרוסי המפורסם ביותר בעולם. ספריו: “יחפים”, “אם”, “אנשים לשעבר” ועוד תורגמו לשפות רבות והיו לנחלת עמי העולם. מחזהו “בשפל” הוצג על במות העולם וגם על הבמה העברית (“אהל”). יתר מחזותיו המפורסמים הם: “בני הקיץ”, “הברברים”, “האויבים”, “ילדים”, “קַיִן וְאַרְטֶמָה”, “השופט”, “איגור בּוּלִצֶ’ב”, דוֹסְטִיַגְיֶב" ואחרים.

בשפל – מחזה בשלוש מערכות ואפילוג מאת מכסים גורקי

באכסניה עניה. בוקר. האנשים מתעוררים. רובם מסכנים ומיואשים יחפנים אומללים; רק אחדים שביניהם עושים עדיין מאמץ, כדי לזכות באיזה מעמד בחיים. בין האורחים באכסניה נמצא השודד, וואסקה פפל, ארוסה של אחותה של ואסיליסה בעלת האכסניה. אף הוא מחזר אחרי ואסיליסה. לוקא, ההלך הזקן, נודד ממקום למקום בכל רחבי רוסיה ומטרתו היא, להשפיע על היחפנים האומללים ומחוסרי קורת־גג, כי יחפשו כמותו את האמת, כדי לזכות באושר.

היחפנים משחקים בקלפים. לוקא משוחח עם השחקן האומלל ומנסה לשכנעו, כי סטה מדרך הישר, וכי עליו לעשות מאמצים, כדי לחזור למוטב. לוקא פונה אל אנה, אשת המסגר השוכבת חולה ונאבקת במר המוות, ומנחמה. ואסיליסה מתלחשת עם השודד וואסקה ומשדלתו בדברים, שירצח את בעלה וישא את אחותה לאשה. קוסטילוב, בעלה של ואסיליסה, מקשיב לשיחה ומנסה להנחית מכות אגרוף על ראש אשתו. וואסקה עומד לרוצחו נפש, אך לוקא מתערב ומרגיע את השודד ומזהירו מפני ואסיליסה, שאינה אלא בת השטן עצמה.

מַקְסִים גּוֹרְקִי - בַּשֶׁפֶל

היחפנים חוזרים משוטטותם כשהם “בגילופין”. בשאונם וברעשם רואים הם, כי אנה מתה.

נאסטיה מספרה לנאטאשה, אחותה של ואסיליסה, כי היא אוהבת סטודנט צרפתי צעיר. ה“בארון” מתלוצץ ושם את דבריה ללעג ולקלס. נאסטיה מתרגזת, ואלמלא לוקא, היו מכים אשה את רעותה עד זוב דם.

וואסקה בא ומדבר על לבה של נאטאשה, כי תינשא לו. היא אינה יודעת, אם להסכים ואם לא. לוקא ההלך הזקן, מדבר על לבה כי תאות לוואסקה, אך ואסיליסה ובעלה קוסטילוב הזקן מופיעים. למראה הזקן מתעוררת חמתו של וואסקה, ולמראה נאטאשה מתבערת בלבה של ואסיליסה קנאה קשה משאול, והיא מתנפלת על נאטאשה. וואסקה מתנפל על קוסטילוב הזקן ורוצחו נפש. ואסיליסה שמחה, כי השיגה את שלה; היא קוראה לשוטר, כי יאסור את וואסקה.

הזמן חולף. היחפנים ממשיכים להתאכסן באכסנית העוני של קוסטילוב שהלך לעולמו.

באחד מלילות הירח הנפלאים יושבים להם מחוסרי העבודה, המיואשים והיחפנים והוזים וחולמים. הם נזכרים בלוקא הטוב שניסה לזרוע אהבה ואמת בלב האדם.

לוקא! לוקא!

איגוֹר בּוּלִיצֶ’ב – טראגדיה בשלוש מערכות מאת מכסים גורקי

בוליצ’ב הוא סוחר עשיר. הימים הם ימי מלחמת העולם הראשונה. הרופאים קבעו כי בּוּליצ’ב חולה במחלת הסרטן. אם כי קצו קרוב לבוא, הוא עדיין שקוע בעסקיו וברווחיו, שהוא מרוויח בעטייה של המלחמה. יורשיו מצפים למותו ועוסקים בחישוב חלוקת הירושה. בינתיים הולכים וקרבים ימי המהפכה הגדולה. כששירי המהפכנים בוקעים מהרחוב אל חדר משכבו של בוליצ’ב, הוא כורע ונופל מת.

וַלֶנְטִין קַטַיֶב    🔗

(KATAJEW)

וַלֶנְטִין פֶּטְרוֹבִיטְש קַטַיֶב (1897– ) הוא אחד הדראמטיקנים הרוסיים החיים תחת שלטון הסובייטים, שיצירותיו הוצגו על במות העולם. הוא חיבר בין השאר: “הריבוע של העיגול”, “הילד איננו”, “מיליון צרות” (הוצגו בישראל), “תחת אוהל הקרקס”, “משעול הפרחים”, “הכלה העשירה”, “אני בן העם העובד”.

הריבוע של העיגול – קומדיה בשלוש מערכות מאת וואלנטין קטאייב

שני צעירים תושבי מוסקבה, גרים בחדר אחד. באחד הימים מחליטים הם לשאת אשה, ומשום שבמוסקבה שורר חוסר דירות מחריד, אין להם ברירה, אלא להקים חיץ ולחלק את החדר לשניים. שני הצעירים עורכים חתונה ומכניסים את נשיהם לתוך החדר המחולק. בהמשך הימים נוכח האחד, שהוא הלוהט וחם המזג קבל אשה שקטה מדי, ואילו רעהו השקט והמתון נשא אשה מתאימה לו במזגה הסוער. לבסוף מחליטים שני הזוגות “להפוך את היוצרות”, כלומר: להחליף את הנשים, והכל בא על מקומו בשלום.

סֶרְגֵי מ. טְרֶטְיַקוֹב    🔗

(TRETJAKOW)

סֶרְגֵי מִיכָאלוֹבִיטְש טְרֶטְיַקוֹב (1832–1892) כתב מחזה שעורר את המוני העם: “זעקי, סין!”. גם למחזותיו כגון: “הלילה” ו“מסכות־גז” היתה השפעה ברוסיה ואף מחוצה לה.

זעקי, סין! – דראמה בשלוש מערכות מאת סרגיי טרטיאקוב.

סוחר אמריקאני מסתכסך עם איש סיני. בשעת הסכסוך נופל האמריקאני לתוך המים וטובע. קמה שערוריה. האוכלוסיה הלבנה דורשת, כי ייעשו שפטים בסינים. ספינת מלחמה בריטית מתקרבת את חופי סין. ניתנת פקודה לסינים, כי יסגירו את בעל הסכסוך הסיני האשם כביכול במותו של הסוחר האמריקאני. אם הסיני לא ייענה לדרישה, יופצץ החוף. הפועלים הסיניים אינם רואים מוצא אלא להפיל גורל ולהסגיר שניים מהם לבריטים.

שני פועלים מוּסגרים לבריטים ונתלים על לא עוול בכפם.

ל. לֵאוֹנוֹב    🔗

(LEONOW)

לֵיאוֹנִיד לֵאוֹנוֹב נולד בשנת 1899 ברוסיה. ליאונוב היה אחד מסופרי רוסיה החשובים. ברומאניו מתאר הוא את חיי האיכרים שלפני המהפכה הרוסית. גם כמחזאי עשה לו שם טוב. מספריו: “סיפורים בלתי רגילים על איכרים”. במחזהו “פלישה” מתאר הוא אירועים במלחמת העולם השניה. המחזה הוצג ב“אהל”.

פלישה – מחזה בשלוש מערכות מאת ליאוניד ליאונוב

בימי מלחמת העולם השניה. הגרמנים שפלשו לרוסיה, הולכים ומתקדמים לפנים הארץ. הרוסים נוהגים לפי שיטת “אדמה חרוכה”, כלומר: הם שורפים והורסים הכל בשעת נסיגתם. הרופא טטנוב ואשתו ניקולאיבנה שומעים מפי בתם, כי הצבא הרוסי נסוג. פיודור, בנם, הוא אדם מושחת. בגלל התנקשות בחיי אהובתו ישב שלוש שנים בבית הסוהר. אין בלבו רגש אחריות ויחס פאטריוטי לארצו. אביו מטיף לו מוסר, אך אזני בנו אטומות.

נופלת פצצה בקרבת המקום. אנוסקה, נכדתה של דמידייבנה נפצעה. חושך וזוועה. מתגלית דמותו האיומה של הסוחר פיונין, מי שהיה ראש העיר.

אולגה, בתו של טטנוב, באה ומודיעה להוריה, שחתנה אנדריי קולסאניקוב, מנהיג הפארטיזאנים בעיר, נפצע. טטנוב חובש את ידו הפצועה. פיודור בא שיכור הביתה. מסתירים מהר את הפארטיזאן הפצוע, כי אין נותנים אמון במשתמט. אמו אנה ניקולאיבנה, סובלת קשוֹת, ומתביישת שבנה סר מדרך הישר ומוכיחה אותו. פיודור פונה אל אביו ומבקש ממנו, שיתן לו איזו תרופה. אביו מראה לו את אנוסקה הפצועה. פיודור מזדעזע. הוא מתחרט ומבקש ממנהיג הפארטיזאנים שיצרפו לפלוגתו. אולם אנדריי אינו נותן אמון בו ודוחהו.

בינתיים עלה בידי פיונין, הגר בביתו של טטנוב, לגלות את מקום מחבואו של אנדריי. הוא הולך ומגלה לגרמנים, שקבעו פרס גדול למסירת ראשו של מנהיג הפארטיזאנים. אנה ניקולאיבנה מצליחה להציל את אנדריי.

בדירתו של פיונין רבה השמחה. לחגיגת יום הולדתו של פיונין הוזמנו ראש הגסטאפו ומוסלקי המרגל. מפי קוקורישקין נודע לפיונין, כי אנדריי הוא חתנה של אולגה, בת הרופא טטנוב.

טטנוב נכנס. פיונין מנסה להערים עליו, כדי להיוודע היכן נמצא חתנו. אולם טטנוב אינו יודע שום דבר. פתאום נודע, כי ראש המטה הגרמני נרצח והמתנקש נתפס על ידי הגרמנים. מביאים את המתנקש אל החדר, כדי שראש הגסטאפו יחקרהו. והנה זהו פיודור שהציג את עצמו כאנדריי קולסאניקוב. פונים אל טטנוב ואנה, אם הם יכולים לאשר, כי אמנם הוא חתנם. הם מאשרים.

המצב הולך ורע, פיודור מוצא לתלייה, ופארטיזאנים רבים נתפסו והנה הם במרתף אפל ומלא טחב המשמש בית־סוהר ארעי. באים להוציא את הפארטיזאנים לתלייה. בו ברגע שומעים קול נפץ ויריות.

קבוצת צנחנים רוסיים בראשותו של אנדריי קולסאניקוב מתפרצים למרתף ומצילים את אולגה ואת הפארטיזאנים.

 

אמריקה    🔗

אֶלְמֶר רַיס    🔗

אלמר ריס (1892– ELMER RICE) הוא בן למשפחה יהודית בשם דיזנשטיין, יושבי הרובע היהודי בניו־יורק. מחזותיו כתובים בסגנונות שונים, מהריאליזם ועד האכספרסיוניזם. למחזותיו הרבים היתה הצלחה רבה באמריקה וגם מחוצה לה. “מכונת חישוב” הוא מחזהו הראשון בו שילב אף את הראינוע. “ביום הדין” (הוצג ב“אהל”) דן בבעית משטר הדיקטטורה.

“בפרברי ניו־יורק” (במקור “סְצֶינות רחוב”) נחשב כמחזה הטוב ביותר של ריס (הוצג ב“אהל” – זכה בפרס פוליצר). מיתר מחזותיו: “עוּרה יהונתן”, “ראה נֵאַפּוֹלִי וָמוּת”, “שניים על אי”, “חיים חדשים”, “נערת חלום”.

בפרברי ניו־יורק – דראמה בשלוש מערכות מאת אלמר ריס

תמונה א' בבית ישן ורעוע באחד הרחובות העניים של ניו־יורק גר ערב־רב של מהגרים בני המעמד המנוצל: פועלים, פקידים ובעלי מלאכה. ביום אחד אירע מעשה נורא: סטיב סאנקי, הגובה של אגודת החלבנים, נתן את עינו באֶן מוראנט, אשתו של פראנק מוראנט, שהוא מנהל עסקים בתיאטרון לרֵיבְיו. מיד מתפשטת השמועה בכל הבית. הנשים מתלחשות ומעוררות את קנאותו של הבעל המרומה.

תמונה ב' בביתו של מוראנט אין נחת; בתו רוֹז מאחרת בנשף ומבלה בחברת הארי מוריסון הנשוי. האב, החושד באשתו, דורש מבתו, כי תנתק את יחסיה עם מוריסון. הבת אוהבת את סֶם קאפלאן, אך לעת עתה היא רוצה ליהנות מהחיים הרועשים של ניו־יורק רבתי. תענוגות בנשפים סוערים אין סם קאפלאן, בנו של “הירוק” אברהם קאפלאן, מסוגל לתת לה.

בשעה מאוחרת, לאחר שדרי הבית הלכו לישון אחרי יום עמל וצער, חוזרת מיי ג’ונס הזבנית הביתה בלווית דִיק מאקגאן, המאהב שלה.

ג’ורג' אולסן החצרן ואברהם קאפלאן מטכסים עצה, כיצד לעזור ללורה הולדִינג, שבעלה יושב בבית הסוהר בגלל ארגון שביתה בבית־החרושת הסמוך.

אֶלְמֶר רַיס – בפרברי ניו־יורק

תמונה ג' לילה כבד סיוטים עבר על דרי הבית. כל אחד הלך לישון עם “צרור צרותיו”. גם הבוקר עם השמש העולה אינו מביא פורקן לדיירי הבית הזה. כל אחד קם לא מנופש ולא מרוענן, אלא עם מועקה בלב. פראנק מוראנט קם בלב מלא טינה ורוגז על אשתו הבוגדת בו. הוא שופך את חמתו על ראשה. רוז, הבת, מנסה להביא את הוריה לידי פיוס.

בינתיים מופיעים פקידי העיריה, כדי להוציא מדירתה את לורה הולדינג וילדיה, כי בעלה חבוש בבית־הסוהר והיא לא יכלה לשלם שכר דירה.

תמונה ד' בעוד שפקידי העיריה מוציאים את חפצי הולדינג החוצה, מופיע סטיב סאנקי אצל אן מוראנט ומבקש, כי תשוחח אתו על יחסיהם. פראנק מוראנט בא פתאום הביתה, מוצא את אשתו בחברת אהובה. הוא מוציא אקדח ויורה בשניהם. אומלל ומבולבל הוא בורח מהבית.

תמונה ה' אן מוראנט הובאה לבית־חולים ומתה שם מפצעיה. רוֹז חוזרת הביתה שבורה ורצוצה. סם קאפלאן מדבר על לבה, כי לא תתייאש, כי תאמין בחיים ותהיה מוכנה להיאבק יחד אתו.

אחרי חיפושים רבים הצליחו השוטרים לתפוס את פראנק מוראנט ומביאים אותו אל מקום פשעו לשם זיהוי. לב רוֹז מתפלץ בקרבה. אין היא יכולה לשאת את אווירת הבית הזה, את אווירת ניו־יורק. היא מחליטה לברוח, לברוח הרחק מכאן.

גם החצרן אולסן שפוטר ע"י בעל הבית בגלל עזרתו שהושיט ללורה הולדינג, עוזב את ניו־יורק ויוצא לנדודים.

אברהם קאפלאן, היהודי הזקן, שעזב את רוסיה הצארית ובא לחפש את אושרו באמריקה, מתייאש למראה העוני והשפל והצער השוררים גם כאן, באמריקה הנאורה, והעשירה. כמה צר לו, שאין הוא עוד מסוגל לקחת את מקל הנדודים ליד ולצאת למרחקים.

ת. נ. וַילדֶר    🔗

תּוֹרְנְטוֹן וַילְדֶר (1897–(THORNTON NIVEN WILDER נתפרסם בסיפורו הפילוסופי “גשר סַן־לוּאִי רֵי”. גם מחזותיו זכו להצלחה תודות לצורתם הבלתי רגילה וכח ההבעה החזק של הדיאלוגים שלהם. ממחזותיו: החצוצרה תחצצר“, “סעודת חג המולד הארוכה”. מחזהו “העיירה שלנו”, הוכתר בפרס פוליצר והוצג ב”הבימה". במחזהו האחרון פועלים ומדברים גיבוריו על במה נטולת תפאורות.

העיירה שלנו – דראמה בשלוש מערכות מאת ת. נ. וואילדר

על הבמה פועלות הנפשות דלהלן: ד"ר גִ’יבְּס ואשתו ובניהם ג’ורג' ורבקה, מר וֶב, עורך העתון המקומי, ואשתו וילדיהם אֱמִילִי וּוַאלִי. המחבר מתאר את חייהם, מאוויהם, אכזבותיהם ושמחותיהם הקטנים של הבריות בעיירה. זהו חיתוך אלכסוני של חיי האדם עלי אדמות. ג’ורג' ואמילי נישאו. אושר ואור הזדהרו בכל יפעתם. אולם הגורל המר התאכזר ואמילי מתה בלידתה. דכאון ותוגה אופפים את כולם. אולם לא כן שם, מעבר לחיים, בבית הקברות. אמילי אינה אומללה ואינה שרוייה באפילה ועצבות. היא רק נכספת לשוב ליום אחד אל החיים.

משאלתה ניתנת לה והיא חוזרת לחיים ליום אחד. אולם כמה מתאכזבת אמילי מהבריות, הטרודות בדאגותיהן היומיומיות הקטנות ואינן מרגישות את הוד הנצח. ג’ורג' בא אל בית הקברות ומשתטח על קברה ובוכה בכי רב. מדוע? הריהי חיה בנצח! מדוע אין הבריות חשוֹת בנצח כמוה?

יוּגִ’ין גְּלֶדְסְטוֹן אוֹ’נְיֶל    🔗

יוּג’ין אוֹנייל (1888– EUGENE GLADSTON O’NEILL) הוא גדול המחזאים האמריקניים. הוריו היו שחקנים ואף הוא עצמו ניסה את כוחו במשחק. מחזותיו תורגמו לשפות רבות והועלו על במות העולם. שלוש פעמים הוענק לו פרס פוליצר ובשנת 1936 קיבל פרס נובל. יצירתו הדראמטית של או’נייל מצטיינת בתנופה ועוז הן בנוגע לצורה והן בנוגע לתוכן. הוא העז להעפיל אל הפסגות הגבוהות ולפלס לעצמו שבילים חדשים בחקר נפש האדם. אמצעיו הם רבגוניים מאוד. הוא ניצל את טכניקת הסרט (“קיסר ג’ונס”). ב“הקוף השעיר” הוא אכספרסיוניסט¹⁰², ב“תשוקה תחת צל האילנות” אינו נרתע מפני הנאטוריאליזם¹⁰³. בכל יצירותיו מפעמת רוח היוצר הגדול, וגיבוריו הם בעלי יצרים עזים והנאבקים מאבקים איתנים עם עצמם, עם הטבע ועם האל. מחזותיו הידועים ביותר הם: “צמאון”, “מאחורי האופק”, “קיסר ג’ונס” (הוצג ב“הקאמרי”), “הקש”, “זהב”, “הגבר הראשון”, “הקוף השעיר”, “לכל בני השמים צמחו כנפיים”, “תשוקה תחת צל האילנות” (הוצג ב“הקאמרי”), “בראון, האל הגדול”, “לַצַרוּס צחק”, “מַרְקוֹ מִילְיוּנס”, “נגינת ביניים מוזרה”, “אלקטרה נהפכת לאבלה” (טרילוגיה), “הה, ישימון!”, “ימים ללא סוף”, “איש הקרח שבא”.

קיסר ג’ונס – מחזה מאת יוג’ין או’נייל

הכושי בְּרוּטוּס ג’ונס היה עובד בקרון של הרכבת. עזב את מולדתו והיגר להודו המערבית. שם עלה לגדולה והיה למושלו של אי קטן. הוא רודה בתושבים, גובה מסים גבוהים וצובר הון. באחד הימים קצה נפשם של התושבים במושלם והם מתקוממים נגדו ומאלצים אותו להימלט על נפשו. ג’ונס בורח אל יערות העד. מעונה ורדוף פחד הוא הוזה בהקיץ עד שנתיניו לוקחים אותו בשבי.

הקוף השעיר – טראגדיה בשמונה תמונות מאת יוג’ין או’נייל

יֶנְק הוא ענק וכל גופו מגודל שיער. הבריות קוראים לו “הקוף השעיר”. ינק עובד בספינה כפַחָם (שם פחמים בתנור), אך בודד הוא ואומלל. הוא מחבב את בתו של בעל הספינה, אך היא מתעבת את “הקוף השעיר”. הוא נע ונד, ובכל מקום נפש הבריות סולדת מ“הקוף השעיר”. ינק נופח את נשמתו בכלוב הגורילה בגן החיות.

לַצַרוּס צחק – דראמה סימבולית מאת יוג’ין או’נייל

יֵשוּ הֶחְיָה את לאצארוס, והבריות באים לשמוע מפיו בשורה חדשה. לאצארוס אומר להם כי בּוּלַע המוות לנצח, והוא עצמו יודע רק את “צחוקו של האל”. מששומעים הבריות את דברי לאצארוס הם יוצאים במחול, ושמחים וששים עד בלי די, וביתם נודע כבית הצחוק. טִיבֶּרְיוּס קיסר שמע על לאצארוס הצוחק ושלח לקרוא לו כדי שירפאו ויחזיר לו את ימי נעוריו.

קַאלִיגוּלָה נתקל בלאצארוס ומודה, כי איזה כוח טמיר שוכן בקרבו, אך אינו בטוח, כי אמנם איש קדוש לפניו. הוא מצווה את לגיונותיו לטמון פח לרגלי חסידיו של לאצארוס. אולם לתמהונם הרב, הם נוכחים לדעת, כי קורבנותיהם מתים בבת־צחוק המרחפת על שפתוֹתיהם. לאצארוס מובא לפני הקיסר, אך זעמו הולך וגובר, משהוא רואה, שכוח נעוריו אינו חוזר אליו והוא מצווה, לשרוף את לאצארוס. קאליגולה שואף להציל את לאצארוס, ודוקר את הקיסר. הוא נופל לרגליו של לאצארוס ומתחנן, כי ימחל לו. אם כי לאצארוס מנחמו ומעודדו, נשארת נפשו של קאליגולה אופפת מורא ורתת.

ז’ן רַסִין – פֶדְרָה