כשאני אומר: גורלי הוא לחיות בתודעתו של האדם־בן־תקופתנו, אני עם זה גם אומר: גורלי הוא לשאת את מכאובי מחשבתי הביקורתית שהיא בימינו ניתחה ופוררה הכל עד כדי עירעורן של כל “הצבתות הראשונות” שבלעדיהן נבצר מן האדם להכיר שום מציאות שמחוצה לו. היא ניסרה, כביכול, ומוטטה כל גשרי המעבר ביני, הסוביקט, ובין העולם־האוביקט, ואני על ידה מוצג כמבודד בידוד־נצחים בהסגרי הסוביקטיבי ללא שום אפשרות מיפלש אל ה“עולם־כמו־שהוא” להכרת האמת כמו שהיא. “סגר בעדי ולא אצא”.

אפשר שהמבוכה הזאת של האדם אינה אלא סימפטום וביטוי למצב החולני של רוחו בכלל. נפגמו ונסתתמו באדם צינורות היניקה שלו מן השרשים השלוחים אל מעינות־העד הקוסמיים, ומתוך כך נשתחפה בו הצמרת הדקה העליונה – המחשב… אפשר. ואף קרוב לודאי שכך הוא. אולם הסברי זה הרי אינו משנה אף במשהו את העובדה. והעובדה היא, כי אני עתה, בתקופתנו זאת, יוצא מבית־הדין, שבו שופטת הכרתי את עצמה, נטול כל מצוקות החלט ומשולל כל ודאוּת של אמת אוביקטיבית. ומבית־דין זה וממשפטיו הרי איני יכול ואף איני רוצה להשתמט, כן הן “ממני ובי הוא”.

אולם מתוך כנוּת ונאמנות זו גופה אל עצמי, אני גם איני יכול ואיני רוצה להתכחש אל אשר מורגש וחי בי עם ומעבר למחשבה הדיסקורסיבית שלי על שאלותיה וניתוחיה כולם – מורגש וחי בי כעיקרה דוקא של כל הויתי האנושית ותמציתה. האפאראט המחשביי שלי אמנם בשלו: הוא שולח את כל קרני בדיקותיו המנתחות והמפרקות, ואני, כאמור, איני מטשטשן בי אף טישטוש כל־שהוא. אולם עם זה אני גם איני מטשטש בי אף במעט את כל עומק הרגשתי הפנים־פנימית והבלתי אמצעית. – ההרגשה, שעל־אף כל איזמלי הבקרתיוּת שבי, על אף ולמרות – –

צא וראה: המחשבה המנתחת־הבקורתית בהתפרנסה מעצמה מטילה את תהייתה וספקנותה אף גם על עצם מציאותו הממשית־האוביקטיבית של כל יצור אחר זולתי. ובתחום שיפוטה היא־לבדה, לחוקיה היא המחייבים־ההגיוניים, עלי לקבל גם את שפק הבלהות המבהה הזה. כלומר, עלי להניח גם את האפשרות הזאת של “אני ואפסי עוד” במובן הפשוט של המלים האלה, ועלי להוכיח את ההיפך. אך הנה ניגש אלי ברגע זה ילד קטן. שם ידו הקטנה־החמה בתוך ידי מתוך מסירות אמונים, ואת לבי כולו מציף גל רוך, רחמים ואהבה. וברגע זה לא שפקעה לפתע זכותה וסמכותה של מחשבתי בהעמדת השאלה ובהטלת זה השפק שלה העוקר הכל. חלילה! אלא שכל התחום המחשביי שבי, לכל חוקותיו, מכשיריו ואבזיריו ולכל האבטונומיה הפנימית שלו, הוא כולו נספג ונבלע ברגע זה ברשות הוויתי שלי הכוּלית שאת החלטיה וּודאיותיה היא נותנת בי מתוך־תוכה, באופן בלתי־אמצעי, מעבר לכל החיתורים המחשביים־ההגיוניים שלי.

כל קרבי בי משועים ומפללים לשלימות, לאחדות כל רשויותי בי. וזו האחדות אינה אלא בהשקפת־עולם שהיא ההתבהרות וההתבטאות המלאה גם של הרגשת העולם העמוקה־האינטימית, וללא שום שניות, הדחה ודחיקה. אך הואיל ומצד ההכרה המחשבית שלי, במבוכתה הנוכחית, השקפת־עולם כזו מנועה ממני, לא נשאר לי אלא להשלים את חיי ואת מידות חיי בתוכה של אי־השלימות הגורלית הזאת – לחיוֹתני בה כולי ללא שום הונאה והתעקמות והתאנסות כל־שהיא. וזאת אומרת: אני איני מקבל שום איסורים ועבותות על מחשבתי הבקורתית. שום גבולות ותחומים איני מציב לה, והיא אל הכל בי הורסת, אחר הכל מהרהרת, בכל שולחת את קרני אבחנותיה החדות ותובעת את האַמוּת ואת ההוכחה בפני משפטה היא, ובדרכי השיפוט העצמיים שלה. זו תפקידה וזו זכותה. ועל עצם החירות הזאת המחשבית־האנושית בי – גאותי ושמחתי! אך כשם שאני האדם נשמתי ונושם אוירו־של־עולם, ולא המתנתי ואיני ממתין להבהרת תהליך נשימתי על ידי “ההכרה המדעית” – כך איני תולה עתה באישורה או באי־אישורה, בהערכתה זו או האחרת של מחשבתי הבקורתית את אשר אני נושא־מרגיש בי כרוח־חיי וצור־חיי, כנשימתי־נשמתי בקרבי. בעצם, הרי בשום תקופה ובשום דור, בין שהאדם נתן לעצמו חשבון על כך ובין שלא נתן, הוא לא על המתן השכלי־המושגי לבדו חי ולא ממנו התפרנס, אלא שעתה אני נותן ונותן את החשבון הזה לנפשי. עתה מוכנס חשבון זה לתוך מודוס־החיים שלי המודע והמובהר. מחשבתי המנתחת מניחה, ותוסיף להניח גם כל מיני אפשרויות שבהן יש כדי להשבית כל ודאות החלט וכל ערך עליון־מוחלט, ועם זה ובתוך זה – דגלם של האמת והצדק הווה ויהיה עלי – ומדעת ובפקחון! – דגלם של ערכים עליונים, נצחיים, מוחלטים! מחשבתי המנתחת מניחה ותוסיף להניח גם אפשרות של עולם עיור, מת, עולם מיכני, שומם, ואני עם זה ובתוך זה אתהלך, ומדעת ומרצון גם אקרא להתהלכות בעולם בבחינת “בבית אלוהים אהלך ברגש”: עולם – סוד קדושים נורא. עולם – תעלומה חיה נשגבה, עולם אלוהיי! מחשבתי הביקורתית בוחנת ותוסיף לבחון את האפשרות שגם אני כל־כולי, ללא שיוּר כל שהוא, מוכנס ומובלע בתוך מערכת הסיבתיוּת הטבעית המסוגרת ובה וממנה כבר עומדים גזורים מני עד כל נקיפת אצבע ונקיפת לב שלי, כל ניע רגש וכל רחש רצון, וחירותי מאפע ואחריותי מאפע. וצדקותי וגם חטאותי מאפע. דמיון שוא, מישחק רמיה ותעתועים. ועם כל חשבונותי אלה, עמם ובתוכם אני תמיד עומד ותמיד אעמיד את עצמי מהכרה ומדעת לפני הדיין שבלב המביאני במשפט על כל הגלויות והנסתרות, מטפח על פני ומכני מכות־מרדוּת, ואני מצדיק דינו ומקבל דינו, כי “פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד” (תהלים). וכבר אמר האומר: האדם צריך שיהיה במוחו פילוסוף ובלבו משורר. אשרי התקופה שבה הפילוסופיה החפשית ושירת־הלב תאומות. אולם בתקופתנו, כש“הפילוסופיה המוחית” היא בבחינת “אין חובש מתיר עצמו מבית האסורים”, זה בית־האסורים של הסוביקטיביזם והרלאטיביזם, שהיא אסרה אותי ואת עצמה בתוכו ללא מוצא. עכשיו אני מתבסס ביסודותי האנושיים שלי בעיקר על “שירת הלב”, על קול צפונות הלב. ואני אף יודע נאמנה כי האישור עליהם מצד הפילוסופיה המוחית, גם אם יתמהמה, סופו שיבוא אף הוא! אך אם כה ואם כה, אני את בית־חיי לא אתן בינתיים לשלטון השאיה והשממון, ואני לפתחו קבעתי, ולפתחו אקבע את המזוזה שיד ה“שדי” שלה הוֹיה עלינו מתוך עמקי חביוני הוויתנו האנושית בכוליותיה לריבונות חובה ואחריות והחלטיות וקדושה. וזאת גם שעומדת ותעמוד לאדם תמיד, שבתוך כל הגיגי נכאיו, נכאי אנוש ויסוריו הגדולים לאין שיעור, עולה ותעל ממעמקיו גם תפלתו־הודייתו הכבושה:

יבורך הנעלם־על־כל־נעלם שעשני אדם, יבורך סלה!