א.    🔗

רחל מורפורגו לא ראתה את עצמה משוררת ולא אמרה לשיר ״סתם בעלמא״; לא היתה לה, ודאי, אף פעם כונה פיוטית: להביע את עצמה; המשורר יצחק קסטיליוני, שהיה המו“ל הראשון של שיריה (לאחר מותה), השכיל מאד בדמותו את בת־שירה לעוגב, לזה כלי־הנגון האינטימי־ביתי, הקאמאֶרי־משעשע; ולא משנה מאום הדבר, שאנו מתארים לעצמנו את רחל מורפורגו דרוכת־רצינות דוקא, אשה שראש צוויה הוא: מלוי־אחרי־חובה – כעקרת ביתה, כבת אומתה, כאדם בעולמו של הקב”ה; ולא שוללת, אלא אדרבא, – מסיעת העובדה, שהמשוררת היתה בחינת רב בישראל, יראת־שמים ושומרת מצוותיו, כי דוקא אצל בעלי יחוד זה אין השירה משמשת אלא תפלה או… שעשוע חילוני; ואמנם, שיריה של רחל מורפורגו מתנועעים בין שני קצוות אלה; חבל, שהיא לא ידעה להכריע את הכף לטובת אחד מהם, ולא הגיעה לכלל שלימות דרך, כזו שאנו מוצאים אצל אפרים לוצאטו, ששירתו היתה לו, בעיקרה המעשי, שעשוע רוחני, אף־על־פי שהיטיב לדעת את כוחותיה בכלל וגם בא בסודותיה הטובים ויתכן שאפילו ניחש שלא מועטת יכלתו הוא בה, – אלא שהרגשת עולם סקאֶפטית, שהיתה מדמו, ואשר נעזרה, כנראה, בנסבות־זמן־ומקום – מנעתו, לפי השערתנו, מיצירה שירית, שעלולה היתה להיות למופת, כי היה האיש נעים־חכמה ועדין־אמצעים; רחל מורפורגו היתה, בלי ספק, בעלת עצמיות, שמחביוניה נחצבת כל שירה יפה, אבל חסרה היתה, באופן משונה ביותר, סגולת השאיפה לחדוה מן החדוות בעולם הזה (אף לא לחדות יצירה), וממילא לקתה גם בחוסר צער חי, ונמצא שעצמיותה, גם זו המתגלית בשיריה, – מוכנית משהו; הקו הבולט ביותר באפיה הלא היא האמונה השלימה באלוהים, אמונה שלא היתה כמובן, רק שיגרה ופרי חנוך, כי הנה שקדה על מקורות ושהתה עליהם בענין, אבל כוחה באמונה הופך ״חולשה״ מן הרגע שאנו למדים לדעת ולהבין, כי כוח אחר לא היתה עשויה ומחוננת לחשל לעצמה לעולם; טבעית לנו העובדה, שרחל מורפורגו לא שרה אלא בתוקף מקרה והזדמנות, בזכות ״דחיפה״ מן החוץ; מנהג בית־לוצאטו (רב הסניפים והמשוררים!) היה זה: – לכבד קרובים ורחוקים, בשעת שמחה וביום אבל, בשיר־זהב; ממנהג זה לא תסטה, חלילה, רחל מורפורגו, – בתה של ״ברכה, אחות חזקיה לוצאטו, אבי שד“ל ז”ל״; בן כי יוכנס בבריתו של אברהם־אבינו, נער כי יהיה לבר־מצוה, עלמה כי תנשא לאיש, רב כי יעלה על כסא־רבנות או יסתלק ממנו, רופא כי ינתח חוֹלה בהצלחה, – מקרים ו״מאורעות״ במשפחה, בעיר טריאסטי, או במדינת העבריוּת, מכל אלה תמצא הד ובבואה בשירי רחל מורפורגו, כמו בשיריהם של שמואל־דוד, אפרים ויצחק, כולם לבית־לוצאטו; ורק לעתים רחוקות, לפעמים מעטות, יצאה המשוררת מגדר הפרט ודובבה את עוגבה בשירים על כלל־ישראל או אפילו על כלל־עולם; האם פלא הוא, שדוקא שירים אלה מגלים את פני המשוררת ומבליטים את תכונותיה: בוֹר־נפש כמעט כתמימות, רליגיוֹזיות טבעית כמעט כשיגרה והמיה לירית כמעט כקלוח מי־מעין; השיר ״כדי לזכות את הרבים אקרא אלה הדברים״ הוא כעין דרשה רבנית חרוזה עלי טעם פיוטי; אחריו – השיר ״קורות הזמן״, שתמימותו נעלה מכל דופי; השיר ״קול ברמה נשמע״ הוא תפלה־זכה וראוי לסדור־תפלות מובחר; נוגע־עד־הנפש הוא השיר ״אנסה אך הפעם״, שמיתריו מורעדים חרטה על עבר, טופח על פני המשוררת עצמה ומגלה, לפתע, כוח־חיים שאינו שכיח אצלה; וביחד עם השיר שלאחריו – ״הוי עמק עכור״, יש כאן עוז־נפש שבהצצה מכוונת בפני המות, של השלמה עמו מתוך צלילות של שכל עליון והתנגנות של עידון־נפש אחרון.

ב.    🔗

אכן, יש לפרש ולומר: הכינוס של שירי רחל מורפורגו ופרסומם מחדש אינם באים כדי להורות משהו, לא כדי להעלות על נס ולקדש שירה זאת דוקא, אלא כדי להציב יד לתופעה (ספרותית) מענינת: עברית מוּשרת מעל מיתרי עוגבה של אשה (ראשונה, כנראה, בעברנו הגלותי הלא־רחוק), המתבלת חרוזיה בניב רבני, המחיה אותם ברוח של דרשה (שאין מליצה מופרזת מקלקלת, חלילה, את שורתה) וטווה בתוכם כווּני ח“ן דוקא; והלא אין ספק שרחל מורפורגו היתה בקיאה ב”דתי“־שירה אהבה את הלשון ועידנה אותה בעידון משלה, האצילה עליה בן־גון נעים, שיחקה במליה בצניעות ובענין; טעמים אלה ביחד עם נעימות הטעם שיש בשיבוץ תמונת סבתא למדנית בתוך מסגרת נאה־חדשה וקישוט ביתנו בה – כוחם יפה לא רק ל”צדוק״ הופעה זו של ״עוגב רחל״, אלא גם לכפרת הרהור־עבירה, ר"ל במשהו התפארות על מעשה זה.

י. זמורה