ליובל השישים ולייסוד תרס“ו – תשכ”ו מושבות הגפן 1906 – 1966 תרמ״ב - 1882

לזכר פעלם של אבותינו, מייסדי המושבות וחלוצי הכרם,

והבארון אדמונד בנימין דה־רוטשילד – אבי הישוב ומחדש הגפן ותעשית היין בישראל

בהערצה עדי־עד

 

הקדמה    🔗

מנהל אגודת הכורמים, ד"ר א. אוסטשינסקי, הסיח לתומו בישיבת המערכת, עם הכנת הספר: ספר זה היה צריך לשלוח לכל שריד מחובבי־ציון באשר הוא נמצא. אמנם שאלה היא מה מספר השרידים הבודדים – אך המשאלה כשלעצמה מבטאה את מהות הספר של אגודת הכורמים הקואופראטיבית במלאת לה שישים שנה; אין זה ספר הגפן בלבד אף לא ספר היין בלבד – ככל שערכו החקלאי־הכלכלי של ענף זה חשוב כשלעצמו. הספר של אגודת הכורמים בא לכבד את יובל השישים שלה מתוך תודעה עמוקה ורחבה כי בעקשנותה ובאמונתה הגישה למדינת ישראל ענף, בו חברו יחדיו מייסוד המושבות הראשונות האבות החלוצים, חובבי־ציון “ואביהם־נדיבם הידוע” הבארון בנימין (אדמונד) דה־רוטשילד.

מכאן, שעם ענף הגפן חוזרים אנו לראשית ההתישבות (שנת תרמ"ב – 1882) על נסיבותיה ושרשיה. אך זה החל לפעם בעם רצון הגאולה לנוכח “הסופות והרעמים” ברוסיה וברומניה וקפצו הנחשונים לייסד מושבות על אדמת האבות; כאשר האקלים והשממה סביב התנכלו למעשי ידיהם ולרצונם העז; כאשר תנועת חיבת־ציון היתה חדורת רצון אך דלת־אמצעים לעזור להם; וכאשר הופיע לפתע כגואל ונדיב־מושיע האיש לבית רוטשילד – אשר הבין מיד כי יצירת ישוב על חקלאות אינו ענין שבתמיכה לשעה אלא מפעל חיים.

כמה יחיו וכמה יתפרנסו ולא יכשלו ולא יכשילו את המעשה הנועז אשר החלו בו? הלב נכסף לעבודת שדות להצמיח לחם כאבותינו בימי־קדם וזה בלבד יסמל את נטישת דרכי המסחר והתיווך עליהם חי העם בגלותו… אך לא הצמיח החול לחם כאשר חשבו והטרשים לא נענו. אמר הנדיב לבית רוטשילד בלבו: דרושים כאן ענפים אשר חקלאות ותעשיה יחוברו בהם יחדיו; ואחד הענפים האלה היא הגפן – זו שגדלה בארץ בימי־קדם ואשר ארצות דרום־אירופה, וצרפת בכלל, רואות בה מקור חשוב למחיתן. מאותה שעה השקיע כסף־תועפות וכוח־אדם בניסויים חקלאיים – רובם נכשלו אך הגפן השרישה והניבה את אשכולותיה לתפארת, באופן שנתגשם מחזה מרהיב: הוקם גם יקב לכרמי ראשון־לציון לחוד ולכרמי זכרון־יעקב לחוד, – אף עלה היין מעשה ידיהם של מתישבים־כורמים יהודים בארצם – הנה היסוד והמסד.

אורו גם עיניהם של חובבי־ציון במרחקים אשר בראותם את בקבוק היין מהמושבה בארץ־ישראל חזו בו בדבקות ובהתרוממות הנפש את המולדת על הריה ועמקיה כהיותה לפנים. הוגש היין לשדרות העם והפולמוס של “עם עולם” הפסיד את טעמו. לא עוד עם נודד נועד העם להשאר לצמיתות, כי שוב מצא קרקע תחת רגליו ושמשה לו מולדת על ראשו. זו המשמעות הלאומית שקיבלה הגפן הגדלה במושבות אחיהם בעיני העם ובכוחו של הנצחון החלוצי הזה בארץ, על עבודתו ושמירתו, הוכשר הרקע לציונות יורשתה המדינית האמיצה של חיבת־ציון המעשית.

חסד זה לא שכחו לגפן המושבות שהחלו בה, גם כאשר עלתה קרנם של ענפים אחרים במושבה ובראשם פרי ההדר. במשברים קשים, במאמצי שיווק, בשכלולים טכנולוגיים ואגרוטכניים בלתי־פוסקים, קידמו את הענף ושמרו עליו בימי זעזועים עולמיים ומקומיים, כשהנדיב לבית רוטשילד חש לעזרתו בשעת צרה. אך ידעו מושבות הכורמים כי כל עוד צריכים הם לעזרה מן החוץ אין מעמדם איתן – ומכאן יצירתם השניה של הכורמים במושבות, בתוקף העיבוד התעשייתי של תוצרתם – זו יצירתם הראשונה: האגודה הקואופראטיבית ובנינה ע״י הכורם וציבורו.

מעשה־יצירה זה בשלמותו, ככל שעלה ונתגבש במאמצם ובכוחם של מייסדי המושבות – הוגש למדינה. ולא זו בלבד אלא זכתה האגודה ופתחה את שערי יקביה הגדולים בפני תנובת כרמיהם של המתישבים שעלו עם תקומת המדינה. ברוחב־לב קיימו מצווה זו של מתן־שוויון לחדש עם הוותיק, באופן שגם במעשה זה לא ביישו בני המייסדים את מעשי אבותיהם החלוצים אלא הוסיפו תוכן למשמעותה של הקואופראציה החקלאית בישראל.

אף זאת: אותה שעה זכו הכורמים לקבל לידיהם גם את הבעלות על היקבים הוותיקים כעבור 70 שנה לייסודם, עם חיסולו של המפעל ההתישבותי של הברון דה־רוטשילד ע“י פיק”א. החומות הסגורות על מיבני היקבים בציודם ובתהליך עבודתם העונתי והשנתי היו לנוף היסטורי. המגדלים של הזיקוק מתנוססים למרחוק ובני הכורמים שגם הם הזקינו מתכנסים פנימה לישיבות ומועצות – כשהם מתברכים ביצירתם.

זו משמעותה החדשה של “גפן ישראל” המתקשרת מאליה אל שירת הגפן בימי קדם והנהלת האגודה על מאות חבריה ברחבי יהודה שומרון וגליל, במושבה, במושב ובקיבוץ, מגישה בזה את סיפור עצמאותם הקואופרטיבית, בלי לשכוח חסד ראשונים לחלוצי הענף ומנהליו, לאנשי המדע והמחקר שקמו לו, למומחים – ליינאים ולמאות עובדי “המרתפים” שתרמו לקידומו. – ומעל לכל לבארון בנימין דה־רוטשילד אשר הוכתר בשעתו כאבי־הישוב ונוסיף לו את התואר – “מחדש הגפן בישראל החדשה”. ברחשי כבוד אלו לעבר ובהרגשת־החג בקרב הציבור מוגש ספרנו לחובב־ציון באשר הוא, לחברינו הכורמים ולציבור כולו.

מערכת הספר:

ויגודסקי א.

א שכטר א.

קרניאל מ.

בר־אילן ח.

ד"ר אוסטשינסקי אל.

אומה זו נמשלה כגפן: זמורות שבה –

אלו בעלי בתים; אשכולות שבה – אלו

תלמידי חכמים; עלים שבה – אלו עמי

הארץ; קנוקנות שבה – אלו ריקנים

שבישראל. וזה ששלחו משם (מארץ-

ישראל לגולה): יבקשו רחמים האשכולות

על העלים, שאלמלא העלים אין

האשכולות מתקיימים – –

 

פרק א: על תרבות הגפן והיין – עד לזמננו החדש    🔗

ויחל נוח    🔗

אכן, אילו באנו ללמוד מן המקורות על הקשר בין הכרם, הגפן, הענב, האשכול והיין, ובין הווי העם ותרבותו בימי קדם, – לא היינו מספיקים. כאן ראשית אונה של אגדת המקור שלנו שנתרקמה עם נוח אחרי המבול – "ויחל נוח איש האדמה ויטע כרם וישת מן היין וישכר – – " וכן: אלו תולדות מואב ועמון אשר לוט אביהם הושקה יין…מיד לאחר מכן נכנסים אנו לסיפורו של יוסף במצרים, כאשר סיפר שר המשקים ליוסף את חלומו:

– – – והנה גפן לפני; ובגפן שלושה שריגים והיא כפרחת, עלתה נצה, הבשילו אשכולותיה ענבים; וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה – – – כאן עומדים אנו בנוף הבינלאומי, אשר בחיקו נולד עמנו ויקבל במטענו התרבותי, יחד עם ברכת האקלים, את גידולי אדמתו והתוצרת הנעשית מהם להנאה עצמית, לפולחן דתי ולמשלוח באניות “במים רבים”.

נתנאל הוכברג, המומחה הישראלי לגפן בזמננו, כותב בספרו “גידול הגפן” לקורות הגפן בארצנו ומחוצה לה: " כלים וציורים מעידים על גידול גפנים ותעשית יין במצרים לפני 6000–5000 שנה. בארץ ישראל גידלו גפנים מלפני

נוח ― ויבן מזבח (בנוח התיבה על הרי אררט)

מחסן כדי יין ושמן מסודרת יפה שנמצא באוגרית העתיקה

לוט עם אשתו ובנותיו נמלטים מסדום, ציורו של פ. פ. רובנס

הכיבוש ע"י בני ישראל, וכאשר נכבשה הארץ מידי העמים שישבו בה, המשיכו בני ישראל את גידול הגפן בקנה־מידה רחב.

בתנ"ך ובתלמוד נזכרת הגפן פעמים רבות והיא נחשבת כאחד משבעת המינים בהם נתברכה הארץ. הגפן נודעה כענף כלכלי חשוב ובתלמוד נאמר כי היו עושים 60 מיני יין (“אמר רב חסדא – שיתין מיני חמרא הוו” – גיטין, ע‘, א’). היינות נקראו בשמות שונים לפי מוצאם – “הכרמלי”, “השומרוני”, “יין אשקלון”, “יין לוד” ועוד. אף היו עושים ליקרים שונים – “יין הרקח” הנזכר בשיר־השירים.

בתנ"ך נזכר יחד עם היין התירוש, שהיה כנראה מיץ ענבים שלא תסס: “כאשר ימצא התירוש באשכול” (ישעיה, ס"ה, ח'). אף הטיפול בכרמים היה אינטנסיבי והיו מגדלים את הגפן בצורות שונות: גפן סורחת הנקראת בתלמוד גם רגליה או רגלית, שגזעה נמוך ושריגי הגפן משתרעים על פני הקרקע; גפן דליה – שהיא מודלית על עצים או על כלונסאות; גפן עריס – בצורת סוכה, ואפיפירות – (קורדונים בזמננו) שנאמר: המוכר את הכרם מכר את הקנים (המשמשים סמוכות לגפנים).

יש להניח כי רוב הזנים המקומיים וצורות הגידול של הגפן אשר נשתמרו במשק הערבי, דוגמת הגפנים המטפסות על עצי תאנה ושקמה בסביבות עזה ועוד – כל אלה הן מצורות הגידול שהיו מקובלות לפני אלפי שנים, בהיות עמנו “יושב לבטח – איש תחת גפנו ותחת תאנתו”. – אף ההרים הוכשרו אז בדירוג לגידול גפנים ועצי פרי. – עד כאן מדברי נ. הוכנברג.

תהילת היין    🔗

עם זה ברי, כי אין אנו נוטלים לעצמנו חזקה היסטורית על הגפן והיין… הירודוטוס מוסר על יבוא יין למצרים פעמיים בשנה מכל ארצות יוון בכדי חרס; הוא מוסיף כי יבוא יין למצרים נודע גם מפיניקיה. בכתבי אוגרית מפורטים סוגי יין שונים – יין טוב, יין לא טוב, יין שנועד לחיילים, יין שנועד למצרים ויין שנועד למשלוח לאשורים.

בין שאר ארצות הגפן והיין של אזור ים־התיכון לא פיגרה רומא והמדינאי הרומאי קאטון (כ־200 שנה לפסה"נ), אשר נודע בין השאר במידות הצנע שהטיף לרומאים – מציין באחד מחיבוריו מיכסה קבועה של יינות שהיה מחלק בין צוות עבדיו, לפי מנהג הקדמונים שהיו סבורים כי היין מאמץ את כוחו של העבד לעבודתו הפיסית. המיכסה מלמדת באיזו מידה נפוץ היין כמשקה עממי ברומא, כדלקמן: העבד קיבל 179 ליטר יין כמיכסה שנתית – אך בשלושת החדשים הראשונים שלאחר הבציר קיבל הצוות כולו מזג מיוחד כדלקמן: 260 ל' תירוש, 52 ליטר חומץ־יין וככמות הזאת יין מבושל; מיכסה זו נמהלה ב־1300 ליטר מים מתוקים ו־35 ליטר מי־ים(!) ― האחרונים לייצוב היין.

לענין זה מאשרים חוקרי הקורות כי יינות יווניים מעולים נמהלו במי־ים, כדי 2 חלקים תירוש לחלק אחד מי־ים. וכה יאמר המשורר:

וְהָיָה בִּשְׁתוֹתָם מֵאוֹתוֹ הַיַּיִן הַמַּאְדִים הַמָּּתוֹק,

יִמְזְגוּ סֵפֶל שֶׁל יַיִן וְיִצְקוּ עוֹד עֶשְׂרִים בַּת מַיִם

עָלָיו וְנָדַף מִמֶּנּוּ רֵיחוֹ, הָרֵיחַ הֶעָרֵב,

נִפְלָא, וְלֹא יָכֹל אִישׁ לַעֲמֹד וְיִנָּזֵר ולא יִשְׁתֶּּה מִמֶּנּוּ.

(הומרוס, אודיסיאה, תרגום שאול טשרניחובסקי)

מסתבר כי המהילה נודעה גם אצלנו (לא רק לשלילה בדברי הנביא – “סבאך מהול במים”) אלא גם לשבח, כאמור בספר המכבים ב' ט“ו, ל”ט: “כאשר לא ינעם לשתות יין לבד ואחרי־כן מים לבד וכאשר יין ממוזג במים ינעם ויביא ענג מבסם, כן מבסם עריכת הדיבור את – אזני המקשיבים” – –

ואשר לחדירת הגפן צפונה מרומא, מסופר בקיסר הרומי פרובוס (כ־280 לפסה"נ), כי הוא שהחדיר את הגפן בין האוכלוסיה הברברית של גרמניה ופקד על חייליו לנטוע אותה באזורי הרהיין והדאנובה (חבל הארץ שהיה מכונה בשם “פאנוניה”). למותר להוסיף כי הגפן

נושאים מיתולוגיים באמנות יוון (מאשקלון) בעיטורי הגפן, עליה ואשכלותיה

מצאה לה גם מסילות אחרות לאירופה מהמזרח התיכון.

הרי שנודעו מימי קדם מרכזי גידול ותפוצה שונים לגפן וליין באזור ים־התיכון ולא עוד אלא זכתה הגפן בפריה, ביינה ובבצירה לשמש רקע ליצירה אמנותית – תרבותית ולפולחנים עממיים גדולים שהוכתרו בשמות אלילי היין (באככוס או דיאוניסוס). ועם שנזהרה היהדות מתחילה מפיתוח פולחנים אליליים, רשאים אנו להתברך כי משוררינו ונביאנו ייחדו גם הם מקום מפואר לגפן ולפריה במשל, במליצה ובמשא, באופן שהווי העם כולו, ברווחתו ומצוקתו, נשתלב בנושא זה במידה רבה יותר מאשר בגידולי החקלאות האחרים בהם נשתבחה ארצנו.

מזיגת יין מהקנקן לגביע (ביוון העתיקה)

הגשת גביע היין שנשאב מהקדרה (יוון הקדומה)

הווי שוקק פולחן ושיווק    🔗

הסיבה ברורה עם ענף הגפן אין אנו עומדים בפרי חקלאי גרידא אלא באווירה שוקקת תעשיה ושיווק – דריכת הענבים בפורה – – ירידה אל הגת, בין היא חצובה בסלע ההר ובין היא בנוייה וטוחה כמעשה בריכה בישוב בעמק. כאן ממלאים כלים גדולים וקטנים יין – קנקנים וצרצורים, כד חרס ונבל עור – וכל אלה נשלחים כמשוי חתום “למלך” אל האסמים בערי המסכנות; או טוענים מהם בספינות המפליגות בדרכן אל הארצות הצריכות ליין.

שמא בדמיון רואים אנו תכונה שוקקה זו של חקלאות סחר ומשלוח? – הרי די אם נבוא בעקבות החופרים־הארכיאולוגים של ימינו ונראה בתילים הנחשפים (תל קאסילה) לחוף הירקון. כאן מקדם אותנו עולם ישראלי מימי המלוכה על גבי שכבת קודמת – הפלישתים; כאן נחשפות גיתות שונות במידותיהן בסמוך למרכז הישובי, אף בפנים הבית הישראלי (וכן הפלישתי שלפניו) – מצויים פורה קטנה ובית־בד לצרכי המשפחה מעודפי הפרי. כן מצאנו כתוב: “הבוצר כרמו לשוק אם לא מצא להן (לענביו) שוק, מחזירן לגת (ועושה יין)”. – וכבר אמרנו כי מחוץ לישוב ומסביב לו גיתות עגולות ומלובנות, כמו מלאה כל הסביבה כרמי גפן ובסמוך מוצא הירקון לים מרמז על מרכז המשלוח בספינות אל ארצות־חוץ. וודאי לכך נתכוון הכתוב: שיחי דיפוא – יקבים שיקבם שלמה המלך (יקבי המלך שלמה).

ההווי של אותו ישוב קם ומשוחזר לנגד עינינו למראה ממצאי החרס מתוך החפירות – קובעת, קנקן וכד לצורותיהם ולתקופותיהם. אכן, מדע גדול הוא המחזיר אותנו לאחור באלפי שנים – אך התמונה אחת: בין בתקופה הישראלית, בין בישראלית־פרסית ובין במאוחרת – הביזאנטית – ביתר דקות בכלי וביתר שכלול במיבנה הגת, אך המרכז במקומו עומד ובו מחסנים מלאים, בו פונדק ומסבאה לשותי היין (בתי היין). – וכל ההווי הזה של סוחר, כורם ויורד־ים נותן חומר לנביא, למשורר ולממשל משלים – לשלב בו את משאם ואת שירם באזני שומעיהם וקוראיהם. כגון זה נמצא בארצות השכנות באזורנו, אשר ענף היין משתלב בתרבותן, באמנות ובפולחן האלילי שלהן, בצורה טבעית ומשעשעת:

עֵת כְּסִיל וְאַבְרֵך בְּלֵב שַׁחַק יוֹפִיעוּ

וְהַשַׁחַר וְרֹד־הָאֶצְבָּעוֹת יַבִּיט אֶל פְּנֵי עַיִשׁ,

אָז בְּצֹר נָא, פֶרְסֶס, אֶת כָּל הָעֲנָבִים, הֲבִיאֵם הַבַּיְתָה,

הַצִּיגֵם בַּחַמָּה עֲשָׂרָה יָמִים וְלֵילוֹת,

וְעוֹד יָמִים חֲמִישָׁה הַנִּיחֵם תּוֹך הַצֵּל, וּבַיּוֹם

הַשִּׁשִּׁי מַַלֵּא בְּחָבִיוֹת אֶת הַמַּתָּת אֲשֶׁר חֲנָנְךָ

דְיוֹנִיסוֹס – – –

(הסיודוס, בתרגום י.ל. ברוך)

בתרבות עמנו המונותיאיסטית לא הפסיד ההווי הזה מססגונותו, בין איש־המוסר מוקיע את לץ־היין… המה שכר… ובין המשורר שר את שירת “הנטרה את הכרמים” (שיר השירים). – ולא זו בלבד: בעקבות המשא והכתב יוצאים שאר אמנים – הקדר בכלי היין המצויירים, הבנאי בעיטורים אשר עיטר לבניינים ולכל אשר בתוכם והמדינה כולה בקישוט המטבע שיצקה בנושאי הגפן והיין.

כבר נאמר לעיל כי תקצר היריעה מהביא בזה את ספרות הגפן והיין במקורותינו, אך חקרו דורשי קדמוניות שבתוכנו – פרופ' נחום סלושץ, ברוך ציז’יק, א. נ. פרוש־גליקמן, אסף גור ועוד, כל אחד ע"פ דרכו – והעלו אוצר בלום מכל שנאמר בנושא זה במקורות קדומים ומאוחרים. לפיהם נביא מבחר של אמרות מתקופות שונות. אם כבר נאמר לעיל בגפן שהיא הועתקה ארצה בזמן קדום – אולי מצד צפון, מאצל הרי אררט מרכזו של סיפור נוח וספינתו אחרי המבול – הרי גור מוצא רמז לכניסת הגפן מצד מצרים באמור תהלים – “גפן ממצרים תסיע” (או אולי האומה נמשלה כגפן) – מכאן ואילך הגפן מעורה בארץ כגידול מקורי, בה הארץ משתבחת גם בפי העמים שכניה.

בסיפור במשל ובשיר    🔗

באגרת שנחאת המצרי (1800 לפסה"נ) נאמר: היתה ארץ ברוכה ארץ־יה, היו בה תאנים וגפנים ויינה רב ממים (בארץ־ישראל דיבר). – בכתובת של תחותימס השלישי (כ־500 לפסה"נ)

בציר ענבים, דריכתם ומילוי הכדים תירוש ― בידי עבדים שמיים וכושיים (במצרים הקדומה, 2500 לפה"ס)

בציר ענבים מגפן מודלית כסוכה (תמשיח מקברו של נח’ת במצרים הקדומה, כנ"ל)

החקוקה על קירות היכל כרנך (מצרים) כתוב: וימצא את יינותיהם נתונים ביקביהם כנהרות שוטפים. – ושוב בציורי קיר מופיעים אנשי חבּרו (עברים) דורכים יין ומכאן שהוחזקו מומחים לעשיית יין במצרים. ובימי רעמסס השני נאמר בפפירוס: כשתבוא ליפו תמצא את השדות המוריקים ובה תמצא את הבת השומרת על הכרמים (או בלשון שיר־השירים שלנו: נטרה את הכרמים…)

ועם ראשית כניסתם של האבות לארץ (כ־1700 לפסה"נ) מלכי צדק מלך שלם הוציא (לאברהם אבינו) לחם ויין. – כיוון שעמדו יוצאי מצרים לחזור לארצם הובטח להם: וברת חצובים אשר לא חצבת, כרמים וזיתים אשר לא נטעת – – והמרגלים חוזרים אל משה למדבר דרך חברון: ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים וישאהו במוט בשנים.

העם התנחל בארץ וענף הגפן השתלב בהווי שלו, בפולחנו הדתי ובנושאי השיר העממי. משל יותם אומר: ותאמר להם הגפן – החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים (!) – וכסמל הבטחון והרווחה: וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו – –

הגפן השתבחה לפי אזורי הארץ: הלא טוב טוב עללות אפרים מבציר אביעזר – – ובשילו נודע חג הבציר: ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו (שיצאו במחולות).

הכורם היהודי טיפל יפה בכרמו והנביא רואה את הטיפול בחינת “שירת דודי לכרמו” (ישעיה, ה'): כרם היה לידידי בקרן בן־שמן; ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שרק ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו – ויקו לעשות ענבים – – – אבל חטאו ישראל והעונש אף הוא אמור פעמים בגפן: ביום ההוא יהיה כל מקום אשר שם היה אלף גפן באלף כסף לשמיר ושית יהיה – – ועוד: אבל תירוש… אמללה גפן… בכרמים, לא ירנן לא ירעע, יין ביקבים לא ידרך הדרך, הידד השבתי.

ושוב מנבואות זעם לנחמה: ונטעו כרמים ושתו את יינם (עמוס)… השיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל)… עוד תטעי כרמים בהרי שומרון (ירמיהו). אף יחזקאל הנביא: – – אל שדה טוב אל מים רבים היא שתולה, לעשות ענף ולשאת פרי, להיות לגפן אדרת – –

מטבעות מתקופת מלחמת בר־כוכבא 132–135 לסה"נ

בבית־המקדש ובאוצר המלך    🔗

הצרפתי רוג’ר וובר טרח וכנס בספר “אלהים ברך את היין” למעלה מ־1200 מובאות מהמקרא (ומיעוטם מהברית החדשה והספרות החיצונית) – ולאורו של חיבור זה נסדיר אף אנו את הנושא לתת־נושאים מסויימים (בלי להלאות את הקורא במראי־מקומות שענינם לחיבור מדעי לשמו).

כיוון שהתנחל העם והונח לו מסביב, החלו מתגבשים סביב לנחלתו החקלאית דיני גידול ונוהגים שיסודם חקלאי־דתי ומדיני כאחד, וסביב הכרם והגפן בכלל: לא תזרע כרמך כלאים וערלתם ערלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל – – והשביעית תשמטנה… כן תעשה לכרמך לזיתך – – ושש שנים תזמר כרמך – – ובשנה השביעית… שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר – – ואת ענבי נזירך לא תבצר – – יובל היא שנת החמישים שנה – – ולא תבצרו את נזריה – – לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך… כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו – – ונתת את הכסף בכל אשר תאוה נפשך… וביין ובשכר – –

וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט – – כי תבצר כרמך לא תעולל אחריך – – כי תבא לא־תתן – – וכי תשלחנו חפשי (העבד העברי)… הענק תעניק לו… מיקבך – – כי יבער איש שדה או כרם ושלח את־בעירו… ומיטב כרמו ישלם – –

היין נקבע בסדר הקרבנות: ונסכיהם חצי ההין (לפר) ורביעית ההין (לכבש) יין – – וכן לשאר הקרבנות ושל הנזיר בכלל. עם זה גם אזהרה (לכהנים אהרן ובניו): יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד –

*

נמצא, כי מתחילה אין כאן פולחן היין לשמו: לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שחיתם (במדבר) – – ולא עוד אלא כנגד ההנאה נכללים הללו במסכת החמורה של הנזירות: איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר –– – מיין ושכר יזיר חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה וכל משרת ענבים לא ישתה וענבים לחים ויבשים לא יאכל – – מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים ועד־זג לא יאכל – – וכן בסיפור: ואתן לפני בית־הרכבים גביעים מלאים יין וכסות ואמר אליהם שתו יין; ויאמרו לא נשתה – יין כי יונדב בן־רכב אבינו צוה עלינו – – ודניאל בפרישותו: לחם חמדות לא אכלתי ויין לא בא אל־פי –

צבא אשור בין כרמים מזה וחוף־הים מזה

גיתות־בית מתקופת המלוכה (משמאל) בתל־קאסילה מצפון לתל־אביב

כיוון שהתכוננה המלוכה נודעו מיד הכרם והיין כמקור הכנסה לאוצר המלך ובית־המקדש גם יחד: ואת־שדותיכם ואת־כרמיכם – – יקח וזרעיכם וכרמיכם יעשר – – ועל הכרמים שמעי הרמתי – – ועל שבכרמים לאצרות היין זבדי השפמי – – ויחזק את המצודות ויתן בהם… ואצרות מאכל ושמן ויין – – מסכנות לתבואה דגן ותירוש ויצהר – – הוא הדין באוצר בית־המקדש: ומהם ממנים… ועל־הסלת והיין והשמן…

המלך שילם ביין שכר־עבודה או הוציא ביד רחבה מאוצרו יין לעם ביום חג ואירוע מדיני: ויין (לעבדי חירם כרתי העצים לבנין בית־המקדש) בתים עשרים אלף (כדי 800,000 ליטר) – – וכן: כבשים אלף ונסכיהם… ויאכלו וישתו לפני ה'.

בשלום ובמלחמה, ברעה ובנחמה    🔗

מוצרי הגפן נודעו בצידתם של עוברי־דרך ויוצאים למלחמה: מאה צמוקים ומאה קיץ ונבל יין – – ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין… ומאה צמקים – – וגם לחם ויין יש־לי ולאמתך – – כן נעשה היין למשל שגור בשיחת העם וגבוריו: הידד כדרכים יענה – – כל נבל ימלא יין – – מדוע אדם ללבושך ובגדיך כדרך בגת; והגת שהיא מצוייה לרוב בכל אזור של כרמים יש ונעשית גורן לדיש (בעת סכנה) – גדעון חבט חטים בגת (ולא בגורן הגלוייה). בדומה לה הפורה: כדורך בגת פורה דרכתי לבדי… גם בתכסיס: ויקחו…נאדות יין בלים ומבקעים – – וכן בעמים השכנים (מואב) ושקט הוא על שמריו – – על כן עמד טעמו וריחו לא נמר – – ולבסוף: ומי־האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו (פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו) – – עד שייחסו לקב"ה כביכול: ויקץ… כגבור מתרונן מיין – –

אף מתחילה ניכרת דרכה של היהדות המתגבשת, שלא לגרוס חומרה קיצונית עד לפרישות ולא להקל עד לפריצת גדר. הגפן והיין כשלעצמם הם ברכה לעם ולמדינה ומכאן היותה סמל לשפע ולרווחה: ויין ישמח לבב־אנוש – – ויין ישמח חיים – – אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך – – מסכה יינה אף ערכה שלחנה – – מפרי כפיה נטעה כרם – – ובניו ובנותיו אכלים ושתים יין – – ויתן לך האלהים – – ורב דגן ותירש – – כי מה־טובו ומה יפיו דגן בחורים ותירוש ינובב בתולות

*

שוב אין אתה מבדיל בין מציאות למליצת השיר: אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו, כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה, חכלילי עינים מיין ולבן־שנים מחלב – באתי לגני – – שתיתי ייני עם חלבי, אכלו רעים ושתו דודים – – וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד – – והטיפו ההרים עסיס –

*

ואנכי נטעתיך שרק… ואיך ממצרים תסיע, תגרש גוים ותטעה – – הבט משמים וראה ופקד גפן זאת; וכנה אשר נטעה ימינך – – שעלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר – – חג הסכות – באספך מגרנך ומיקבך; ושמחת – – ויבצרו את־כרמיהם וידרכו ויעשו הלולים – – מכאן להשאלה: שפטו ביני ובין כרמי (כרם ישראל) – –

וכנגד: ועל כרם אדם חסר־לב – והנה עלה כלו קמשונים יכסו פניו חרלים וגדר אבניו נהרסה – – וכרם רשע: ילקטו… יקבים דרכו

הקנקן (על מטבע מימי מלחמת בר־כוכבא)

הקובעת (על מטבע מימי מלחמת היהודים ברומאים 66–70 לסה"נ)

ויצמאו…יחמס כגפן בסרו – – יין־חמסים ישתו – – מכאן גם כוחו של היין (לחיוב ולשלילה): הנה בטני כיין לא־יפתח כאבות חדשים יבקע – – אטיף לך ליין ולשכר והיה מטיף העם הזה – –

אף באה אזהרה: למאחרים על היין; אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו – – ואף כי היין בגד – – הוי המשקה רעהו – – לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם – – זנות ויין ותירוש – – אהב יין ושמן לא יעשיר – – אכל בשר ושתות יין אכל ושתו כי מחר נמות – – אקחה־יין ואסבאה שכר – – מאחרי בנשף יין ידליקם; והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם – – אל למלכים שתו־יין (פן ישכח מחקק) – – תנו שכר לאובד ויין למרי נפש – –

על אחת כמה שהיין מעביר על הדעת ומחטיא: כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון – – כרם היה לנבות היזרעאלי – – ותאמר אזבל אל־אחאב קום רש את כרם נבות היזרעאלי כי אין נבות חי כי מת – –

פסיפס מסביבות בית־שאן מתאר בציר וציד (הוצ' החברה לחקירת א"י ועתיקותיה)

ויהי דבר ה' אל אליהו התשבי – קום רד לקראת אחאב – – ודברת אליו – – הרצחת וגם ירשת – – וכן: וגם אלה ביין שגו בשכר תעו, כהן ונביא שגו בשכר נבלעו מן־היין תעו מן השכר (שכרי אפרים) – – והילדה מכרו ביין וישתו – – ויין ענושים ישתו בית אלהיהם – –

אף סמל העונש שתוצאתו חורבן: כרם תטע ולא תחללנו – – כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התולעת – – (ומספד) על שדי־חמד על גפן פריה – – אין ענבים בגפן – – והעלה נבל – – והשמתי גפנה ותאנתה – – כרמי־חמד נטעתם ולא ישתו את־יינם – – כן ביהודה ובישראל וכן בעמים השכנים: אבכה לך הגפן שבמה – – על קיצך ועל בצירך שדד נפל; ונאספה שמחה וגיל מכרמל ומארץ מואב, ויין מיקבים השבתי לא ידרך הידד, הידד לא הידד – –

אללי לי כי הייתי כאספי קיץ כעללות בציר, אין אשכול לאכול, בכורה אותה נפשי – – אבל תירוש אמללה־גפן – – בשיר לא ישתו־יין ימר שכר לשתיו – – צוחה על־היין בחוצות – – כי־כה יהיה בקרב הארץ כעללות אם כלה בציר – – לאמותם יאמרו איה דגן ויין – –

והנבואה המרה מתקיימת: ומן העם הדלים – – השאיר נבוזראדן – – ויתן להם כרמים ויגבים – – ובנחמה: – – מן היום הזה אברך – – ולא תשכל לכם הגפן בשדה (לא) ישתו בני־נכר תירושך אשר יגעת בו; – כי מאספיו יאכלוהו ומקבציו ישתהו – –

בימי המשנה והבית השני    🔗

הגפן לא חדלה מן הארץ גם אחרי גלות ישראל ויהודה, כי עם שיבת ציון נחמיה מזהיר את העם: בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים בגתות בשבת – – ויוסף בן מתתיהו מעיד: אדמת הארץ מצמיחה… מלכי כל עצי־פרי – הגפן והתאנה – נותנים פרים תשעה(!) חדשים רצופים בשנה.

נר ואשכול ― מהמאה השלישית־הרביעית

חכמי המשנה בקיאים ודורשים בפרטי עבודת הכרמים: בהם מסקלים, מעדרים, מזבלים, משקים, גוזמים (מזרדים, קוטמים) – – וכן מדלים בעלים כדי לגלות את האשכולות – – ידועה נטיעת גפנים בסוכה: ערים – נוטע שורה של חמש גפנים… ואיזו היא נטיעה (שיש בה משום הנאת ריוח)? – גפנים בני חמש… ואמרו: העולם כולו ומלואו עשוי ככרם ומהו פדיונו – ברכה. – ועוד: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד־חכם וישיא את בתו לתלמיד־חכם, משל: לענבי גפן בענבי גפן; ולא ישא בת עם־הארץ: משל לענבי היין בענבי הסנה. אף דרשו: נשים בבתוליהן כגפנים – יש גפן שיינה אדום ויש גפן שיינה שחור ויש גפן שיינה מרובה ויש גפן שיינה מועט. רבי יהודה אומר: כל גפן יש בה יין ושאין בה יין הרי זה דורקטי.

ועוד על הגפן והכרם: מה הגפן הזו אין נוטעים אותה בערבוביה אלא שורות שורות… מה הגפן הזו בתחילה היא נרפסת ואחר־כך עולה על לשולחן מלכים… מה גפן זו נמוכה מכל האילנות ושלטה בכל האילנות… מה הגפן הזו אין נוטעים אותה במקום טרשים גדולים אלא בולשים מתחתיה (מפנים אבניה)… מה גפן זו נשענת על גבי יבשים והיא לחה… מה כרמי עין־גדי… מה בציר משאתה מתחיל בו אין אתה יכול להניחו – –

נקבע הפולחן הדתי לכל פרטיו ושוב היין והשמן – שנים הם המסמלים את ברכת האדמה ותופשים מקום בסדרי הפולחן. מכאן הזהירות היתירה לגבי טהרת המקור – שמא נתכוון עכו"ם לנסכו לעבודה זרה. – נמצא, כי “יין נסך” הוא ואסור בשימוש. אך הללו שמקורם טהור מעלים מהם לבית־המקדש בירושלים: הקרובים מביאים התאנים והענבים, אך הרחוקים גרוגרות וצימוקים (נוחים לטלטול בדרך). אין מביאים מן הדליות (מן המושקות?) אלא מן הרגליות ומן הכרמים העבודים… ענבים מאובקים ומעושנים (מפני המזיקים) אין מביאין… אין מביאין מן הענבים הלבלוניות אלא מן המובחר. ובראש ובעיקר: גפן של זהב היתה עומדת על פתחו של היכל ומודלה על גבי כלונסאות. כל מי שהוא מתנדב עלה או גרגר או אשכול – מביא ותולה בה – –

עיבוד היין וכליו    🔗

נוסיף מן המקורות: לא היו בוצרים ענבים וכומרים אותן אלא בוצרין ודורכין מיד; ולא היו כונסים לא בחצבים גדולים ולא בחביות קטנות אלא בכדידיות בינוניות; לא היו מניחין אותן לא במרתף ולא בראש הגג אלא מניחין אותן כמות שהן. ואינו ממלא חבית על פיה אלא שתי ידות בה (מידת היין) כדי שיהא ריחה נודף. ואינו מביא יין מפיה מפני קמחין (מחלה) ולא משוליה – מפני שמרים (כנ"ל), אלא נוקבה ונוטל משלישה ואמצעה (של הכלי). – ואם נראים לנו כמה פרטים סתומים, העובדה בעינה עומדת שתרבות הגפן ועיבוד יינה היו לדברים שבמסורת רבת־דורות.

"גת שבכרם עמוקה עשרה ורחבה ארבעה. הכד – כדי יין סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות. ממנו כדידית שהיו כונסים לתוכה ענבים – חבית (מחרס) – חבית של יין, יינה ושמריה ונותן (אותה) לתוך משמרת. קנקן – ומה יין אתה טועם טעם יין מתחילתו וכל זמן שהוא מתישן בקנקן סופו להשביח – – כן: קנקן זפותה שמשמרת את יינה – –

אף סיפור מעשה: לליסטים שנכנסו למרתף של יין, נטלו קנקן אחד ושתו ואמר בעל המרתף: יבושם לכם… שתיתם היין (אך) החזירו הקנקן למקומו – – ופיטסין… דומים לקנקנים אלא שהקנקנים ארוכים ואלו עגולין… ומקנקן – קנקנה וצרצור. אף כאן מעשה: היה נכנס אצלה והצרצור מלא יין מיין העמוני, שעדיין לא נאסר יינם של גויים לישראל…

גביע כד קנקן וקובעת

פך ולגין וקובעת – אשר בדרך השאלה שותים בה גם את חמת ה' והיא הופכת “לקובעת כוס התרעלה”. והגביע – ואתן לפני בית הרכבים גביעים מלאים יין… – כיוון ששימשו רוב הכלים האלה לשמירת נוזלים שונים אמרו: אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו (בדוק תחילה היטב).

והרי דוגמא של הנאה יתירה: אדם הראשון מיסב בגן־עדן ומלאכי השרת עומדים לקראתו וצולין לו בשר ומצננין לו יין… עם זה – השותה יינו בבת אחת הרי זה גרגרן.

כבר ראינו כי מנו חכמים מיני יינות שונים וכן במקורות מאוחרים: יין הלבנון ויין חרמון ויין כרמל ויין הרי ירושלים ויין הרי שומרון ויין כפתור ויין מצרים – שבעת היינים האלה עליונים על כל מיני יין (אסף הרופא). על דרך השיר נודעו: יין עדנים, יין דודים. כן נודעו מוצרי היין: התירוש והחמץ, יין חדש וישן. או: היה אוכל – – בענבים והותיר, והעלן לגג לעשות מהן צימוקים.

אף פרטים מהווי המקצוע: ביום ההוא כרם חמד ענו לה – מאחר שהוא מבושל קוטף אדם את כרמו ונותנו בגת ודורכו ומזמר, והן (פועליו) עונים אחריו – – פועלים מותרים לאכול ענבים בכרם – אך רשאי בעל הכרם להשקות פועלים יין, כדי שלא יאכלו ענבים הרבה – – חמרא סמיך (מיא קליש) – – בשלושה פרקים מוכרין את היין: בפרוס הפסח ובפרוס העצרת ובפרוס החג – – בעקבות משיחא הגפן תתן פריה והיין ביוקר (שהכל עוסקין במשתאות).

בין נצרות לאיסלאם    🔗

חרב הבית השני וניטל זיווה של עצמאות בלחץ השלטון הרומאי מבחוץ וקרע הנצרות בפנים. בתקופת הממושכת של תסיסה נואשת עדיין קיים הישוב החקלאי ובין מרד לדיכוי נאבקת הנשיאות לקיים את גחלת הרוח על היסוד החקלאי שנשתמר. בתי־כנסיות צצים ברחבי הארץ הרחוקים ממרכז השלטון ובהם מעלים לזכר את המחמדים שאבדו – קישוט המנורה וציור האפריזים, הידור הפסיפסים בפירות הארץ ובכללם הגפן, אשכול הענבים – גדולי הדור מוסרים את נפשם ומקיימים מועצות־סתרים תוך סיפור ההגדה של יציאת מצרים.

אנית סוחר מבית־שערים (תקופת ר' יהודה הנשיא)

בו בזמן עומד לאומה גדול בדורו לבנין המשנה ולקיום הישוב – המאה שלישית לחורבן ור' יהודה הנשיא מחזק את כס נשיאותו – “יינות וזיתים של בית רבי יהודה הנשיא” – – תחילה אוסר להוציא מארץ־ישראל דברים שיש בהם חיי נפש (לאוכלוסים) כגון יינות, שמנים וסלתות – – אך משתפר המצב המדיני והוא חוזר ומתיר “להוציא יין לסוריא” כדי לאפשר את קיומו של הכורם.

שוב לא ארכו הימים וגם הנשיאות יורדת, כשחכמי האומה זוכרים בגעגועים את העבר המפואר ומספרים: (בזמן בית המקדש‎) היין היה נעשה בטהרה לצרכי בית־המקדש – ובאזורים מיוחדים של כרמים משובחים ובראשם “כרמי עין־גדי – אותן כרמים עושין פירות ארבע או חמש פעמים בשנה (!)” או: “נכנס רבי (יהודה הנשיא) לבני־ברק ומצא שם אשכול רובץ כעגל בן שלוש שנים” – ללמדך מה גדול היה כוחה של אדמת הארץ…

את גלגל הנעשה שוב אין להשיב – יהודה הקטנה לא יכלה לעמוד בפני הסתערות הכוחות מסביב ומדי גברו היסודות הזרים נשמעים הדברים גם מפיהם: “באמת אוהבים הם (היהודים) לעמול בעבודת־האדמה וארצם שופעת… כרמי גפן” (אגרת אריסטיאס בתקופת השלטון היווני).

אנכי הגפן גפן אמת ואבי הכרם – אומרת “הברית החדשה” בסגנון העברים. – המשורר הרומאי הוראציוס מספר לתומו:

גיתות מהתקופה הביזאנטית (בתל אל־קאסילה וסביבתו)

ערים חשובות והומיות במסחר (בארץ – ובהן שכם, לוד וקיסרי) והן שולחות לכל ארץ סוריה ולמצרים את היין הטוב ביותר. – ובינתיים יד הנוצרים גוברת בישוב הארץ עם שלטון הביזאנטים.

בשלטון הנצרות (שנות 400–600 לסה"נ) עדיין מצוייה הגפן, ומציינים המקורות: “שם ביריחו מורידים, בחג עליית ישו לשמים, סלים מלאים ענבים… אף נמצא למכירה יין של ענבים אלו” (אנטונינוס הקדוש). כותב הירונימוס על הנוצרים בבית־לחם – “היו כורמים ושרו שירים כשהיו זומרים את כרמיהם”. בא האיסלאם ואסר את שתיית היין – רק כרמים מעטים של ענבי מאכל וצימוקים נותרו לפליטה.

985–1100 (לסה"נ) – “באזור ירושלים וליד צפת וחברון צימוקים מפורסמים מזני הענבים עינוני ודורה שענביהם מצויינים” (אל מוקדסי ואל בכרי) – אך אין זאת כי הקנאות המוסלמית גוברת והכליף אל־חאכים מצווה להשמיד גם את הצימוקים והענבים (ולא רק את היין).

1100–1300, תקופת נוסעי הצלב ושוב אנו שומעים: בכרמי עין־גדי עדיין נמצאו גפנים מצויינות אף שהכרמים מוזנחים מכבר; בכפר נוצרים סמוך לבית לחם מטפלים בכרמים. לאמור: בסביבות מגורי הנוצרים מגדלים כרמים כדי למכור את היין למצרים (בורשאר). – חוזר השלטון המוסלמי עם הממלוכים ועדיין ניתן להשיג ענבים בארץ מחודש יוני עד חודש נובמבר.

תבליט בבית־הכנסת בכפר־נחום (בין העיטורים אשכולות ענבים)

מפי נוסעים יהודים    🔗

הרי שאנו עומדים בראשית ימי־הביניים כשהגחלת הלאומית עוממת ונוסעים יהודים מבקרים בזה אחר זה בארץ־הקודש – ר' בנימין מטודילה, ר' אשתורי הפרחי (מסוף המאה השתים־עשרה ואילך). – מעיניהם של אלו נתונים בראש וראשונה למקומות הקדושים, אך בו בזמן הם לומדים את פרטי הקיום בארץ בכלל ושל שרידי אחיהם המפוזרים בישובים בפרט – מתוך כך הם מזכירים בספרי מסעותיהם את הגפן.

“בעזה – כותב ר' שלום מוולטירה (שמסעו חל בימי הבציר של שנת 1481) – כמו נ' בעלי־בתים יהודים ויש להם בית־הכנסת יפה וכרמים ושדות ובתים וכבר התחילו לעשות היין חדש.”

ר' עובדיה מברטנורה, שישב בחברון זמן רב (בקירוב בתקופה של קודמו), מזכיר את נחל אשכול – “ועדיין שמו עליו והענבים בנחל ההוא גדולים עד היום מכל הענבים שבכל המדינה מסביב.”

פרט מעניין מוסר הנוסע ר' משה באסולה, בסמוך לכיבוש הארץ ע“י התורכים (1517) והוא: מנהג הישמעאלים (הערבים) בירושלים ע”ה, כשלא ימטיר ה', אומרים שגורם עוון היהודים ששותים יין ומבקשים מהשר (המושל התורכי) לשבר כדי היין מהיהודים… ועוד: היתה גזרה קדמונית… שלא יתן יהודי יין לישמעאלים – ואח"כ זה ימים רבים התירו הגזירה (ודאי משום שהכובש התורכי הקל בעניין) ואמנם: בזאת השנה עשו יין הרבה למכור לתוגרמים.

אפריז הכורמים (כרכוב מבית־הכנסת בכורזין ובו דמויות של בוצרים בין דליות גפן)

נושאים במוט בשנים (חיתוך עץ)

תיאור מפורט יותר של נוסע ר' משה פוריית (שכתב יהודית־אשכנזית את רשמי מסעו (1650) ותורגם לעברית: " – – עונת הענבים מתחילה (בירושלים) בראש־חודש תמוז ומסתיימת אחרי חנוכה (!). אחרי ראש־השנה מתחילים בעשיית יין, כל אחד בביתו. קונים את הענבים במשקל ובשנה כתיקנה רוטל ענבים בשני צלמר (צלמר קראו היהודים למטבע הגרמנית “קרויצר”) ומרוטל ענבים עושים חצי רוטל יין… היינות חריפים ומתוקים. אין סוחטים את הענבים אלא שמים אותם בשקי בד גדולים ודורכים אותם ברגליים. והנשאר אחרי הדריכה שורים במים בכדי חרס שבעה ימים עד שנספג במים ושורפים ליי“ש בדוד כמו בחו”ל. מי שאוהב יין מורתח, שופך את התירוש כשהוא יוצא מהשק מיד אל הדוד ומרתיח אותו עד שתישאר מחציתו, וכשמתקרר נותן את היין בכדי חרס לשמירה… את הקצף יש להוריד מן היין המורתח ומשתמשים בו לעשיית יי“ש. ומי שרוצה בדבש ענבים ירתיח עד שיישאר ממנו רבע. וגם עושים ריבה מענבים. ואם יחמיץ היין שורפים אותו ליי”ש. וגם מצימוקים ותאנים ששורים במים עד שמתרככים כל־צרכם עושים יי“ש טוב. אנו בני א”י נוהגים לעשר את היין ואת היי“ש…”

מוסיף ר' גדליה מסמיאטיץ, משיירת העולים של ר' יהודה חסיד (1700) לטעמו: “אף שעושים שם יין שרף מצימוקים ומשמרי היין ומחרצנים וזגים הנשארים מן היין כשעושים יין, ואף יין הרבה בארץ־ישראל, אפילו הכי אין בזה שום פרנסה ליהודים, כי הישמעאלים והערביים אין שותים לא יין ולא יין שרף. ואם איזה יהודי מוכר לערבי או לאיזה ישמעאל מעט יין ויוודע הדבר, כגון שהוא שכור, אז תופסין לאותו יהודי ומלקים אותו, חוץ קנסות ממון, על שהכשיל לזה הערבי או ישמעאל. ולכן אין שום אופן שיתפרנסו ממכירת יין או יין שרף והיהודים עושים כל אחד לעצמו – – כל אחד קונה לעצמו ענבים בזמן הבציר שהוא לערך חג הסוכות או אחריו ועושה לעצמו יין וכו – – רק העני ביותר, כמו שהיו רוב חבורתנו, לא היינו עושים יין אלא היינו קונים לצורך קידוש”.

אף אלו גיתות שמיבנה שלהן פשוט יותר

ר' גדליה מונה הפירות המצויים ומציין: והענבים הם גדולים ועגולים בירושלים, אבל בחברון תוב"ב הם מרובים וגדולים מן הענבים בירושלים. משבחים אותם צועקים: בואו ותקנו הענבים של חברון! – ומענב אחד מתמלא הפה משקה –

“ירושלים יש בה חמישה מיני יין – מונה ר' דוד דבית הלל (1824) – לבן, אדום, שחור, מבושל (בישול ענבים לבנים) ו”ברוק" (מענבים מיובשים למחצה)".

השאירה לנו גם יהודית מונטיפיורי זכר ליין הארץ ביומנה על מסעם (1839): האנשים האלה (מצפת – שיצאו לפגוש אותם) הלכו כל הלילה – למסור את מכתב הרב לידינו אף כיבדונו בשני נאדות יין אשר טעמנוהו ומצאנוהו טוב מאוד. – נוסיף כי בקורות משפחת הרב מאני (החכם באשי) של חברון נמסר על כרמים קטנים שהיו לה מחוץ לעיר וגם יין משל עצמם לימי חג.

בצפת ובירושלים על סף זמננו    🔗

גדל הישוב הישן (בפרט בערים צפת וירושלים) וצפת היהודית מתברכת במסורת של עשיית יין, עת בכל בית שני או שלישי עשו יין משלו – והיין נמכר לצורכים אותו כי מחירו היה זול. אין זאת כי קנו תחילה ענבים מערביי הכפרים הסמוכים לצפת – ג’יש, סאסא ומרון – קנו מסוף אלול עד אחרי סוכות שאז ענבי ההר כבר יבשים למחצה ויינם משובח. הערביים הביאו עד לבית את ענביהם בחמור ובגמל, וכאן שפכו אותם לתוך בריכה עשוייה לכך ובא אחד דורך ברגליים, אשר התירוש מדריכתו נזל לשקערורית שבתוך הבריכה. מהשקערורית אספו את התירוש לכדי חרס גדולים (טנאג’ס) אשר עשויים להכיל כדי 5 פחים או 100 ליטר ועד 250 ליטר. כלי אחר היה בקבוק זכוכית גדול בקיבול של 50–100 ליטר (דימנג’ס) שהיו מעומדים בתוך סלים. בכלי המלא היו יוצקים מעל ליין מעט שמן כדי לשמור על היין מזיהום מבחוץ, ואם רצו להוציא יין משכו בצינור דק.

כן ידעו אנשי צפת להכין יי"ש מגפת הענבים או מתאנים מרוסקות ומתמרים – ולשריפת האלכוהול שימשו דודי נחושת. כיוון שנטעו כרמים במושבות הסמוכות – נתחבבו על יינאי צפת ענבי מלאגה של ראש־פינה ויותר מהם ענביהם של כרמי עין־זיתים שנודעו “כצרפתיים שחורים” ויינם היה סמיך. מתוך עשייה זו נתבסס לימים יקב “הגליל” בצפת אשר הועתק לאחר מכן לחיפה ובעליו ממשיכים במסורת של עשיית יין.

עם חידושו של הישוב האשכנזי בירושלים (אחרי הפורענויות שהשתרגו על צפת בסוף המאה השמונה־עשרה), מקבלים אנו ידיעות גם על ראשיתה של עשיית היין ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. – “מרת אמי ז”ל השתתפה עם אשת הגאון ר' זונדל סלאנט בעסק עשיית ומכירת יין בסיטונות – כותב ר' יהושע ילין (אביו של דוד ילין), ותהיינה לעוזרות לבעליהן להתפרנס בכבוד ובמנוחה." וכלתו של ר' יהושע ילין (אשתו של דוד ילין), איטה מבית פינס מוסרת כיצד עשו יין (בשנות השמונים של המאה הקודמת): את היין היינו מכינים בביתנו לכל השנה ואמי קיבלה עליה את המלאכה. קרוביה ממשפחת ריבלין עזרו על ידה לבחור ענבים טובים, בפרט מענבי חברון, ובבוקר השכם היתה אמי יוצאת עם מלווים מומחים לכך לקנות מפלחי חברון כמה מאות רוטלים ענבים לבנים ושחורים.

במקום הקנייה השאון היה גדול – כותבת איטה – מצעקות הפלחים, חרחור הגמלים ונעירת החמורים העמוסים. אחרי שהובאו הענבים לחצר קטפו אותם מעל האשכולות, שמו בכלי נחושת גדולים והגברים אחרי שרחצו את רגליהם החלו בדריכה עד שנסחטו היטב ואת המיץ שפכו לתוך סירים גדולים. כל העבודה נעשתה במרתף ובמשך חודש ימים תסס היין ונעשה זך כבדולח. בבוא הזמן שאפשר היה לשתותו ולקדש עליו, היתה השמחה רבה וכל הבא לביתנו היה צריך לטעום את היין ולהלל את טעמו. והיו כמה מיני יין – מתוק, חזק, בהיר, כהה – וכל מין בקנקן שלו.

איטה ילין משלבת פרט נאה לדמותו של המשורר נפתלי הרץ אימבר, אשר בהיותו יושב בירושלים היה מבאי ביתו של אביה יחיאל מיכל פינס וקרא לו משיריו. רוח השיר היתה מתפעמת בו תמיד לאחר שתיית כוס יין משומר… ואימבר קורא באזני פינס בהיגוי הגליצאי ושואל: ני, ר' מיכל, מה תאמר לשיר זה? כפתור ופרח! – וביחוד התפעל מדי קראו בפאתוס את שירו “משמר הירדן” בניגון של השיר הגרמני “די וואכט אם רהיין” – ואמי מכבדת אותו מפעם בפעם בכוס יין – כותבת איטה. – וכטוב ליבו, היה אימבר מודה, כי משאת נפשו היא למצוא את המערה בה גילו בנות לוט יין משובח כל־כך, שהביא את אביהן עד דלא־ידע…

פייבל כהנוב מוסר: רבים מסוחרי המשקאות בירושלים היו עושים בעצמם יינות שונים, מתוקים וחזקים, מענבי חברון ו“סלכה” (א־סאלט") ודומיהם, יי“ש פשוט מתאנים יבשות, גידולי ארץ־ישראל, ויי”ש משובח מצימוקים ומזגי ענבים. וחוץ מזה כמה מן המשפחות החשובות בירושלים, שהיו להן מרתפים בבתיהן, היו מכינות יין לצרכי עצמן לכל השנה. וזה מעשה היין: בריכה העשוייה לכך או גיגית גדולה היו ממלאים ענבים ופועל ברגליו היחפות דורך וסוחט את הענבים כדורך ולש בטיט. לאחר שהיין תסס והסתנן כל־צורכו, היו שופכים אותו לתוך כלי־חרס גדולים, ובהם היה משתמר עד כלותו. מכבשים לסחיטת ענבים הביאו לאחר זמן.

נאמני המסורת של תעשית היין מהעיר העתיקה בירושלים ― במאה שערים

ומתעשית־בית זו לתעשיה של ממש: במרתף שבחצר, אשר יצאה אל רחוב “הבאשעטעס” (בירושלים העתיקה) – היה יקב של חיה־רחל די שיינקר’קה, (מוכרת היין), אמו של חוקר קורות הישוב ר' פנחס גראייבסקי. לאחר הבציר היו ערבים מביאים ענבים ליקב זה ועשו ממנו יין. מסורת זו של עשיית יין נשארה בידי הישוב הישן (מיוצאי החומות של העיר העתיקה לעיר החדשה), שהם מפעילים גם היום כדי 10 יקבים קטנים שהם מצויידים בכלים משוכללים יותר משל אבותיהם. בכלל אלה נמצא בסימטאות של “מאה שערים” שושלת שלמה של עושי־יין מבית שור, אשר ראשיתה נעוצה ברחוב היהודי הסמוך למסגד עומר בעיר העתיקה.

אבי המשפחה או זקן־זקנה, ר' יצחק, יסד את התעשייה בעלותו ארצה בתר"י (1850) והוא שהחל לקנות ענבים מערביי חברון, קלנדיה, ביר־נבאללה. מהסבא עברה התעשיה לידי בנו והסיפור אומר כי כלתו רוזה שאשת־חיל היתה, היא שהנחילה את היינאות לילדיה, באופן שבנה ר' אברהם מאיר שור, העובד עד היום בעשיית היין (עם בני בניו), נקרא בזמנו על שם אמו “אבּן רוזה”.

בימי המאורעות, שהיחסים עם הערבים השתבשו והלכו (מ־1921 ואילך), המשפחה הבינה כי מוטב לעקור את תעשייתה בעוד מועד מהעיר העתיקה אל מגרש בשכונת “בית ישראל”, בו עמדה בריכה לאגירת מים. בריכה זו הפכה למרתפים ועל גביהם בנין היקב והמגורים – ועדיין התקיים גם כאן המשא־ומתן על הענבים עם ערביי הסביבה.

ואם נשאל: הרי המוסלמים לא צרכו יינות ומה טעם היה לעשיית יין בימים הללו? – האמת היא שגם המוסלמים לא דקדקו בכך והיו נכנסים בעיר העתיקה אל “אבן רוזה” לקנות כביכול “ספירט” לצרכי הבית, אך לאמיתו של דבר קנו יינות ומיני יי"ש שונים – אף קנו יותר מהיהודים… והיה גם ייצוא מעט לארצות הגולה שדרשו ליינות ארץ־הקודש.

על כל פנים, יינאים ותיקים אומרים, אם מתוך געגועים על העבר ואם מתוך תודעה מקצועית, כי ענבי ההר של חברון והסביבה היו מובאים בשקים – אף עשו מהם יין מיוחד בשם “דמדמון” והוא ענין למבינים… במונחים מדוייקים יותר של המקצוע: מעלת בּומה של ענבי ההר התחילה ב־14 ועלתה לסוף העונה עד 28 (בהשוואה לענבי כרמינו המתחילים את הבציר ב־10–12 ומגיעים עד 16) – ומכאן שבחם של היינות הללו.

ולבסוף, כיוון שגם בענין זה אין אנו מחדשים נביא מדברי ב. כרמי, הכותב לענין הוותק של תעשית היין בישוב: למעלה מ־80 שנה היו היקבים מרוכזים בעיר העתיקה של ירושלים, אשר המרתפים הקרקעיים שבה התאימו לכך ולאחר מאורעות תרפ"ט יצאו היקבים לעיר החדשה וגם למוצא. – הרי שהדברים עולים בקנה אחד.

מהגדה של פסח מצפון איטליה, המאה ה־ט"ו

בכך אנו נפרדים למעשה מאווירת העבר, כאשר קול המתישב־החלוץ עלה מהמושבות הראשונות ביהודה, בשומרון ובגליל ומשורר התחיה נפתלי הרץ אימבר משמש להם שופר:

דִרְכוּ וּמִמִּיץ עִנְבֵיכֶם

תִּירוֹשׁ יָשִׁיקוּ הַיְּּקָבִים,

מִדַּם בְּשַׂר גִבּוֹרֵיכֶם

תִּמְצוּ דַם עֲנָבִים – –

(עת בצרו בראשון־לציון את ענביהם לראשונה, תרמ״ו)

“יום טוב” לעדת מתישבים חדשים ― בציר ראשון (בהרי יהודה) בימינו

 

פרק ב: חידוש הגפן בישובנו החדש    🔗

עם שנת הלקח ההיסטורי (תרמ“ב/מ”ג ­– 1883/1882)    🔗

כאן נכנסים אנו לפרק חידוש התישבותנו, כשהגיאוגראפים הראשונים של ישובנו החדש נוקטים גירסה אחת ויחידה. ­– ישראל בלקינד: “את המקום השני במשק הארץ אחרי הזית צריך לתת לגפן וכן בימים הקדמונים ­– אך המוסלמים שאינם שותים יין, ענביהם נאכלים חיים או נעשים לצימוקים מכרמי חברון וא־סאלט ­– " וד”ר א.י. בראור: “­– כרמי הגפן אשר היו נפוצים בימי קדם כזית, נתמעטו בימי המוסלמים, האסורים לפי תורתם בשתיית יין ותעשייתו ­– עד לפי הצורך המצומצם של התושבים בענבי מאכל וצימוקים ­– הגרמנים והיהודים נטעו משנות ה־70 ואילך שתילי גפנים לתעשית יין” ­–

כאן מותר לנו לתקן את הדברים ביתר הרחבה ודיוק, בהקשר ישיר עם מפעלו החלוצי של קארל נטר מייסד מקווה־ישראל: “­– עם ייסוד מקווה־ישראל (1870) נטר מקצה 80 הקטאר מתוך 240 הקטאר אדמה של המוסד, לכרמים ­– אולם מפני בערות הגנן ומשפטיו הקדומים מתו רובם וההנהלה נאלצה לשוב ולנטוע ב־1872”. נטר פורש מבית־הספר לפעולה מדינית־ציבורית של “אליאנס” במדינות אירופה ובהנהלתו החרוצה של שמואל הירש המשק מתפתח ובין השאר כרמי הגפן: “כאן יין נחמד הניתן לנו ע”י שישה הקטארים של גפנים נחמדים" (1881). ­– עם זה הקושי לשמר את היין ולחמרו (לתוסס אותו) ביקב, מפני

ראשון־לציון בראשית בנינה

החום הגדול השורר כאן בזמן הבציר ­– לא הרשה עוד להרחיב את תרבות הכרמים. נשיא “אליאנס”, מר ש. ח. גולדסמיד תורם בנדיבות לבו לבנין יקב רחב ידיים שנחצב בסלע מעל ליקב הקיים; נבנה חדר מרווח לשם מרתף, לעבד בו את היין ­– והכרמים מתרחבים ותופסים שטח של 34 הקטארים. ושוב בנדיבותו של גולדסמית נבנו במקווה־ישראל יקבים שניים סמוכים ליקב הראשון ועל גביהם אולם רחב־ידיים לקבלת הענבים (ועל האולם הוקמו גגות שעליהם ישנים התלמידים בלילות הקיץ החמים)." (עפ"י “חמישים שנות היסטוריה” של נרסיס לוון נשיא “אליאנס”, בתרגומו של אברהם אלמאליח)

מכאן, שמציאות כרמים בארץ ובמקווה־ישראל ותעשיות יין קטנות בערי־הקודש, העלו מאליהם בזכרון המתישבים החלוצים את הדברים העתיקים: כבס ביין לבושו ובדם ענבים סותה ­– זה הסמל לעשירותו של חבל יהודה בימי קדם בכרמים ­– ומתוך כך, אף לאחר הכשלונות הקשים במזרע תבואה, תפוחי־אדמה וכיוצא בהם ­– ככל שיסופר להלן ­– גברה זיקת המתישבים לגפן ואכר ראה מחברו, מושבה מרעותה.

*

אכן, שפר חלקם של זוכרי זכרונות, אשר מוקדם ומאוחר אינם עיקר לגביהם, כל עוד נאמנים הם לאווירה של העבר היקר ללבם; לא כן הבא לכתוב היסטוריה בכלל ופרק על נושא מצומצם בפרט ­– שכאן חשוב סדר הדברים כסיבה ומניע לתוצאה שלאחריהם. ואם הדבר נכון לגבי קורות ישובנו החדש בכלל, על אחת כמה במסכת החקלאות שאינה מכונסת והיחידים שטרחו בכינוסה ­– יש לזקוף לשבחם את תיאור הרקע הכללי הנאמן לעבר, אך בפרטים מצווים אנו לצאת וללקטו מכל אשר עדיין לא כונס ונשמר במפוזר.

ברי, כי ראשית ההתישבות החקלאית שלנו, אשר לה נתלוותה הגפן לאחר מכן עד שתפסה מקום בראש, עמדה בסימן מבוכה ובהלה; הראשית פירושה שנת תרמ“ב ­– סוף תרמ”ג ­– זו השנה בה נוסדו שלוש המושבות הראשונות ­– ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה ­– ובצידן עמדה בסימן עזובה זמנית, הראשונה ­– פתח־תקווה. הדברים התרחשו באותה שנת־בראשית במהירות מפליאה, ובפרט אם נזכור את תנאי הקשר והתחבורה של הימים הללו. התמורות התחוללו תוך שבועות או חדשים ופעמים תוך ימים מספר והסך־הכל הוא, כי שנת ההתחלה הפכה לשנת הלקח ההיסטורי הראשון בדרך ישובנו החדש.

באותה שנה טפחו מיד הכשלונות, נתגלה הסבך של מעשה התישבותי בארץ חדשה, נשתלטה בהלה של מתישבים שלא ידעו עבודת־אדמה ונשמעו קולות קוראים לעזרה. אף נצטרפו מיד שותפים למעשה, אשר ביחד עם המתישבים נגשו להתרת הסבך. הבה ונסתייע בדבריהם של ראשונים כפשוטם ומשמעם: ­– באותו זמן שהתחיל המושב ראשון־לציון לפרוח (בימים הראשונים להיווסדו ועם בנין הבתים הראשונים של בעלי היכולת ­– הכ.) ­– והימים ימי קיץ, אין חרישה ואין זריעה ואין זרע ואין קמח ­– כל אחד מהחברים אוכל מן המוכן בכיסו עד אשר תם הכסף… (זלמן דוד ליבונטין ­– “לארץ אבותינו”).

יהודה ראב, איש פתח־תקווה, אשר לוקח כמדריך למתישבים ע“י ז. ד. ליבונטין, כותב: מיד לאחר חג הסוכות (הווי אומר, כעבור שלושה חדשים לייסוד ראשון־לציון) עזבתי את ירושלים (בה ישבו זמנית יוצאי פתח־תקווה העזובה מפני הקדחת) ואלך לראשון־לציון. אותה שנה נזרעה אדמת ראשון־לציון בעיקר תפוחי־אדמה ושעורה, כי אדמותיה קלות ברובן; גם תבואת קיץ ועפ”י רוב ­– אבטיחים. פעם היה עלי להביא “כראמות” (גרופיות) של זיתים מרמלה למען מתישב פלוני ופעם זמורות גפנים מחברון בשביל אלמוני (לכרם הראשון ­– זו הדגשה שלו). כן נזקק לדברי “אחד הבילויים”, חיים חיסין, הכתובים בנאמנות רבה לעובדות כפשוטן: מארס 1883 ­– אנחנו הבילויים שלוקחנו לראשון־לציון, קיבלנו את הסוסים וחצי־שק שעורים, והתחלנו בעבודת הזריעה. קנינו לזריעה עוד 40 “פוד” חיטה ­– לאמונה בכוחנו לא היה גבול ­– אך זו צרה שאנחנו בעצמנו יודעים רק מפי השמועה את עבודת־האדמה שבאירופה ­–

מעיד גם יחיאל בריל, הוא שהביא את העקרונים־הראדומים לארץ: תרמ"ג – בראשון־לציון: המתישבים אמרו להירש, מנהל מקווה־ישראל והמפקח על ראשון־לציון: תן לנו זרע תפוחי־אדמה ונחיה ולא נמות, כי האדמה אדמת חול ומגדלת תפוחי־אדמה גדולים למכביר ­– ובראש־פינה: עברתי בין השדות אשר למושב ­– ואחר הפסח חרשו וזרעו זרע קיץ וקטניות וגם נטעו גפנים בשיפולי ההר ­–

בזכרון־יעקב המצב דומה: “­– ירחב לבנו משמחה לראות את החיטה צומחת בהדר. כבר חרשנו שדות הרבה לזרוע שם תפוחי־אדמה ובשבוע אשר יבוא נשתול גן־ירק בטאנטורה” ­– גם זה בשנה הראשונה לעלייה. ומעדותו של קפטן גולדסמיד, ב“ג’ואיש כרוניקל” על הקולוניה בשומרון: חלקים רבים מן הקולוניה הזאת, שעליהם חשבו תחילה כי לא יצלחו למאום, יצמיחו כיום חיטה ושעורה ­– (ספר “זכרון־יעקב”). קיצורו של דבר: הגישה הראשונית של המתישבים היא לגידולי שדה וגן אשר יספקו את הלחם לפי המשפחה ­–­– ­­–– ואולי טעם נוסף: להט השיבה אל עבודת־האדמה כפשוטה, במזרע לחם ובעבודת החרישה, ומרד בענפי המסחר שהיו מנת־גורלו של היהודי בארצות הגולה ­–– להט זה אל השדה שנתן את אותותיו בתמימות מיוחדת בעקרונים שהובאו מראדום ולא רצו בנחלה מצמיחה פירות אלא בשדה דגנים… אף זאת: בנחשול זה של התלהבות מצד אחד ואזלת־יד מצד שני, לא משכה הנטיעה, שפירותיה ניתנים כעבור שנים מספר ובכלל זה גם נטיעת הגפן, אשר רק לאחר שנות הערלה יש בפירותיה משום שכר ראשון לעמלו של האכר. מצב זה נותן את אותותיו גם אחרי שנת הלקח ההיסטורי, כאשר פה ושם הוחלה כבר נטיעה קטנה בודדת. ­– המושבה פתח־תקווה מוסרת בחשבון הנכסים שלה ביהוד על 1350 גפנים או כ־8 דונאם כרם בכלל נכסיה ­– ועם כניסת המושבה הזאת למשטר החסות של הבארון (ב־תרמ"ז!) נאמר: "זרענו תבואות חורף וקיץ כ־5000 דונאם ובכלל זה חיטים, שעורים, אבטיחים שומשומים, תפוחי־אדמה, דורא ­– " עם זה אמרנו כי התמורות התחוללו במהירות מפליאה לגבי אותו זמן, ובחדשים הראשונים לקפיצה הנחשונית של המתישבים הראשונים ­– כבר משתלבים הדים בדבר שיתופו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד באמצעות יועציו, פקידיו וגנניו במעשה ההתישבות בכלל ובענף הגפן בפרט. אולי נכון יהיה להביא בזה מזכרונותיו של אליהו שייד, שנתמנה כמפקח של מושבות החסות של הבארון: על ראשון־לציון: מבחינה חקלאית לא הצליחו האכרים גם במזרע של השנה השניה (1883) והיה הכרח למצוא תקנה לאדמה הדלה ולבער את החילפה, הווי אומר ­– חרישה עמוקה. אבל הוצאה זו לא היתה כדאית למען פלחה עניה… וכאן בא הגנן קוולאן והוא שהציע לבארון לנטוע כרמים ­– והבארון הסכים ­– ועוד מאותו מקור: כבר נאמר כי כל ההתחלות קשות, אבל הרצון הטוב והכוונה סייעו למתישבים שלא ידעו עבודת־אדמה, ללמוד אותה… למדו לנטוע עצים בהדרכת דיגור (הגנן הראשון שהועבר מראשון־לציון לזכרון־יעקב) ובמיוחד עלו יפה האקאליפטוסים שנטעו כדי לחסום את האוויר הרע העולה מביצות טאנטורה לצד ההר. דיגור קיבל להדרכה מבני האכרים ­– האחים בריל, פרץ פסקאל ­– שהבארון שלח אותם ללמוד בוורסאי, ואחריהם נשלח אפלבוים. מצרפת נשלח לארץ אגרונום רוזנהאק, מבוגרי בית־הספר לכורמות ברואיבה של אלג’יר ­– כל זה נעשה כדי להכשיר את האדמה ואת המתישבים, עד אשר יוחלט מה לעשות ­– ובינתיים זרעו מיני תבואה לאוכל לבהמות ולאנשים.

מצד שני, בית־הספר מקווה־ישראל, בהנהלתו של שמואל הירש, כבר מכר יין טוב. הרב אריה ליב פרומקין אשר ניהל את עבודת האחוזה של הגביר להמן מברלין בפתח־תקווה, ועסק בגידול תבואות, נטע כרם כדבריו: ­– “ואוסיף לטעת כרמי גפן על ארבע גבעות ובהם כשישים אלף נטיעות גפן” ­– כן הבילויים (לפי חיים חיסין): תשעה הבילויים שעלו על אדמתם (בגדרה), כדי שלא לאבד זמן, התחילו לעסוק בסידור כרם גפן (חנוכה 1884) ­– ובדבר ראשון־לציון חיסין מוסיף: פברואר 1885 ­– החורף החלו האכרים בראשון־לציון לנטוע במידה רחבה כרמי גפן. האדמה הבלתי־צולחת לחקלאות (דהיינו לתבואות) יפה מאוד לנטיעות ­– ולגירסתו: “אוסובצקי הוא שהציע את הדבר לבארון דה־רוטשילד וזה החליט כי המושבה תעסוק בעיקר בגידול כרמים ­– ובכן עזבו האכרים החדשים את המזרע ומתעסקים בו רק בדרך־אגב ­–” משה דוד שוב, מייסד המושבה ראש־פינה, כותב (בספרו “זכרונות לבית דוד”): לאחר שהעבירו את הפקיד בן־שמעון מראש־פינה לזכרון־יעקב ובמקומו נשלח מר יהושע אוסובצקי ­– התחילה תקופה חדשה במושבה. אוסובצקי ראה כי מהפלחה לבדה לא יעמדו למושבה רווח והצלה ושלח ראפורט אל הבארון על אודות נטיעת כרמים. הבארון הקציב סכום גדול לנטיעה ­– מאה הקטאר גפנים וכו' ­– ומאות פועלים מצפת והסביבה נהרו יום־יום לעבודתם בכרמים. מנשה מאירוביץ בספר ראשון־לציון על “הנטיעות בראש”ל" מחזיר אותנו לסדר ההתחלה: דיגור הגנן הראשון נשלח תחילה ע"י הבארון להדריך את מתישבי ראשון־לציון ובדק את אדמתם. הוא בא לכלל מסקנה כי אינה צולחת אלא לנטיעות, ובהיותו מומחה לגפנים הציע לפני הבארון לעשות את ראשון־לציון למושבה העוסקת בגידול גפנים. דיגור הועבר כעבור שנה למושבות הצפון ­– זכרון־יעקב וראש־פינה ­– ובא אחריו לראשון מומחה במקצוע הנטיעות (צרפתי גם הוא), קוולאן, וגם הוא חיווה את דעתו כדעת קודמו. הבארון אישר את תכניותיו של קוולאן והורה לנטוע ­– ובראש ­– גפנים ­– הרי שיש כאן ויכוח סמוי בדבר ההשפעה על הבארון לגבי נטיעת הכרמים במושבות שנפרשה עליהן חסותו ­– דיגור קוולאן או אוסובצקי? ­– והדבר מזכיר לנו ויכוח דומה בשאלה ­– מיהו שהשפיע על כניסת הבארון למעשה הישוב מעיקרו? ­– ואמנם נטיעת כרמים הוחלה פה ושם לאחר שנת־הלקח הראשונה, ופקידות הבארון ודאי עודדה לכך ­– אך לכלל הכרעה מפורשת מצד הבארון עדיין רחוקה הדרך. ­– לעת־עתה נמשיך עם מנשה מאירוביץ: קוולאן היה המורה והמדריך ואדמות ראשון־לציון כוסו כרמים. ­– ראשון־לציון זכתה להיות לאֵם המושבות מגדלות הגפן ובעקבותיה הלכו אחר־כך שאר מושבות יהודה, שומרון וראש־פינה שבגליל. המדריך הנהיג את שיטת הנטיעות לפי נוסח צרפת, בחר במינים השכיחים בארץ ההיא והמינים הללו כבר נמצאו במקווה־ישראל, משם לוקחו זמורות ­– המינים הללו ­– מסביר מאירוביץ ­– לא גידלו ענבי מאכל אלא ענבים לתעשית יין ובעיקר מהמינים הפשוטים ­– אליקנט, בורדלו, קרניאן, פטי־בושה ועוד ­– הטיפול והעיבוד היו טובים ­– ואין פלא כי הכרמים הראשונים של ראשון־לציון היו מצויינים. ענבי הבצירים הראשונים נמכרו לגרמנים בשרונה, שהיו להם שני יקבים. אחד המייסדים, זאב אברמוביץ, סידר במרתף ביתו מעין יקב פרימיטיבי לתעשית יין ולמטרה זו הזמין מומחה ירושלמי, אלישע שמו, שעשה “יין מבושל”, נוסח ירושלים.

ראשון־לציון אֵם מושבות־הגפן    🔗

לאחר האמור לעיל שוב אין אנו חוששים להזקק לנופך הסיפורי, שנתלווה לכניסת הגפן למושבות הראשונות: "לולא הנסיון המוצלח של ראשוני הישוב ביחס לגפן, שבא להם כמעט בהיסח־הדעת! ­– מגן מיכל ולמן פוחצ’בסקי בחום על זכות הראשונים של מתישבי ראשון־לציון מבחינה זו ­– לולא ענף זה שהציל את המצב, כי אז הפכו המפעלים (המאמצים) לתוהו ובוהו וחדלו ארחות בציון ­– ובהיסח־הדעת כיצד? ­– על כך יש עמו סיפור משלו: מתישבים בעברם לדרכם בין החולות, מיפו לראשון־לציון, מצאו זמורות גפנים ליד כרמיהם של ערבים שהיו נטועים בקרבת מקווה־ישראל ­– לקחו עמהם מספר זמורות ונעצו אותן במגרשיהם ­– והנה הזמורות נקלטו והתפשטו ­– מקרה זה הוא שגרם (לגירסתו) בהמשך הימים לתוצאות כבירות ­– ­– מוסיף משה סמילנסקי: כרמים ראשונים נטעו שלושה ממייסדי ראשון־לציון (על דעתם) והם: זלמן דוד ליבונטין, אהרון מרדכי פרימן בשותפות עם היסמן. וזלמן דוד ליבונטין התכונן לנטיעת כרמו כעומד לקיים מצווה ­– זמורות משובחות שלח להביא מחברון (זכור יהודה ראב לעיל), כי נאמר לו שהן “שורק” ­– אמנם הכורם הראשון הזה נכשל בנטיעתו כי נטע את הזמורות וראשיהן למטה ­– אף־על־פי־כן נקלטו. פרימן שהיה זהיר יותר, הביא זמורות ממקווה־ישראל וגם למד שם כיצד לנטוע. אריה סמסונוב אינו מקפח בזכות “ראשונות” את מושבתו זכרון־יעקב, דהיינו: העולים ישבו ודנו בימים הראשונים לשבתם בהר על “ענפי המשק” ונזכרו בגפן אשר ראו אותה

זכרון־יעקב, תרמ"ח

בעלייתם לארץ (מצד צפון) בסביבת צפת והכרם נודע להם עוד מרומניה ארץ־מוצאם. שנים יצאו איפוא בשליחות לצפת ­– מרדכי קליסטר ואפרים אשכנזי (בינואר תרמ"ג?) ­– להביא משם זמורות לנטיעה. שלושה ימים התייגעו בצפת וסביבתה עד שהובאו להם ארבע חבילות זמורות, אותן נשאו בשמחה ל“זמארין”, אף הספיקו הללו כדי נטיעת חצי חלקה, אך יבולה של זו היה לאחר מכן זעום.

על כל פנים, ברי כי לאחר שמזרע התבואה מכזיב, הופכת הגפן, שכניסתה למושב היתה בצנעה, לאבן־הפינה של ההתישבות. סקר מפורט שנערך (לאחר זמן ­– 1900) ע“י הפקידות לפני מסירת המושבות ליק”א, מעמיד אותנו על השלבים דלקמן (ראשון־לציון): כ־30 אכרים החלו לנטוע כאן כרמים בשנים 1883­–1886, החל ב־5 דונאם הכרם האחד ועד 100 דונאם. הנוטעים ­– מהם עצמאיים שנטעו על אדמתם ומהם “תלויים” אשר פקידות הבארון נתנה להם אדמה ואמצעים לנטיעה. מספר זה של כרמים גדל והלך בכוחן של שלוש דחיפות: האחת שניתנה ב־1886, כאשר הנדיב רכש אדמה נוספת להרחבת המושבה ובאו יהודים מרוסיה להתנחל באמצעיהם הם; השניה ­– תוך פעולה של התנחלות שבוצעה ע“י הפקידות ב־1895 בבני אכרים שבגרו בינתיים וגם פועלים ותיקים שזכו לכך; ולאחר מכן ­– תוך הפרשת חלקים מהנחלות לבני ובנות כורמים שהתנחלו גם הם. באופן זה הגיעה ראשון־לציון תוך 18 שנות החסות הראשונות ל־80 כורם (בזכרון־יעקב היה התהליך שונה ­– ראה להלן). אליהו שייד מאשר את הדבר בזכרונותיו על המושבות, אשר כתב עם פרישתו מכהונתו כמפקח על המושבות מטעם הבארון, כלהלן: ב־1886 הומטרו על הבארון מכתבים מרוסיה בבקשה למסור למתנחלים חדשים אדמה בראשון־לציון, כי רבים רוצים לבוא להתישב באמצעיהם הם. הבארון, המוּנע תמיד ע”י נדיבותו, לא יכול לדחות בקשה זו ופקד על אוסובצקי (שהיה מנהל בראשון־לציון) לרכוש אדמה נוספת והאחרון קנה בתחום המושבה 3000 דונאם (עיון־קרא). הקרקע נמסרה למתנחלים שבאו והזדרזו לנטוע כרמים בלי שחשבו מראש מה יעשו ביין, וכן גדלה הכורמות של ראשון־לציון בבת־אחת פי־שניים. כתוצאה מכל אלה ניכר כבר בהסדרי המושבה הווי כורמי, כשמשאה ומתנה והחסות בכלל סובבים על הציר העיקרי הזה, כגון: “מאי 1886 ­– אוסובצקי פקיד המושבה חותם על חוזה: מכרתי לה' א. ש. ברוסיה 100 ד' קרקע מהאדמה החדשה הנמצאת אצל המושב ראשון־לציון במחיר ­– הכסף הנ”ל מחוייב הנ“ל למסור לידי במזומן ­– ועוד יישאר אצלי לערבון עד אשר אראה כי יעשה כרמים, ואז אחזיר לו מהפקדון בכל שנה לעבודת הכרם. (וכן חייב הנ"ל להפקיד בידי כסף כדי שאדע שיוכל לבנות בכספו בית ורפת וגם לקנין בהמות ועוד הנחוץ לאכר ­– דהיינו, בלי שייזקק להלוואות או לעזרה מהפקידות).”

ועוד: הפקידות של ראשון־לציון מוכרת ל… דונאם אדמה אשר נטועות עליהם כ־6000 גפנים וכו' ­– והמתנחל מצהיר: “לסמוך על הפקידות בנוגע למחירים שהיא תקבע ללא ערעור”.

בדומה לכך נעשים הסכמים בין אכרים לבין עצמם, ושוב בענין כרם: ל. מוסר לשכנו אשר לוין במתנה גמורה אדמת בור תמורת עובדה שישקיע אשר לוין בניקוי האדמה (של ל.) מן האינז’יל (היבלית) וירכיב לו שלושת אלפים גפנים ­– המחצית מהגנים הנמצאים פה מארץ אינדיה, הנודעים בשמם “גפני אינדיאני” (על כך ראה להלן) והמחצית הנקראים בשמותיהם בורדלו, אליקאנט וכו' (בתוספת: “וכן קם הדבר, אם האדמיניסטראציה [פקידות הבארון במושבה] תתן רשות וחופש [בלשוננו ­– תאשר] עפ”י חוקי המלכות").

הבארון בנימין ― אֶדמונד ד"ה רוטשילד בגשתו אל המלאכה והוא צעיר

רעיתו הנאמנה לעבודת הישוב עדה ― אדילאיד

מאותות ההווי הכורמי המתגבש במושבה נמצא שוב בדברי אליהו שייד, המעיד לזכותו של הגנן קוואלן, שהיה מסור ביותר וגם בחלותו בקדחת לא היה נעדר מעבודתו: “כעבור 13 שנה של שירות יעיל חזר (קוואלן) לצרפת, אך בינתיים קם דור גננים (מדריכים) צעירים ואכרים־כורמים מקרב האכרים עצמם אשר ידעו את העבודה. ­– הללו ירדו כעת לכרמים בהבשיל הענבים לשמור עליהם, כשהם מקימים רעש נגד האילות והתנים זוללי הענבים ונגד גנבים… בכל היתה שרוייה אווירת עמל וכל אחד שקד היטב על נחלתו.” ­– מתברך שייד.

הכרעת הבארון לזכות הגפן (1887)    🔗

נפסח איפוא על הסיפור כיצד הבארון בנימין דה־רוטשילד (בכינויו “הנדיב הידוע”) נשתלב במעשה הישוב, ­– אם בהשפעת השיחות עם קארל נטר, אם בשיכנועו של הרב שמואל מוהליבר בדבר הנסיון עם “עשרת האכרים הראדומים”, להושיבם עם משפחותיהם בארץ, ואם של יוסף פיינברג בדבר העזרה הדחופה הדרושה ליושבים בראשון־לציון, בסך 30,000 פראנק. כן לא ניכנס בעבי הקשרים שקשר הבארון תוך התפתחות עזרתו, עם המושבות מזה ועם חובבי־ציון מזה ­– תוך הפולמוס הידוע בדבר שיטת החסות, אשר יש וקיבל במושבות צורה של מרד ­– בראשון־לציון, בזכרון־יעקב ובמזכרת־בתיה ­– כמעט בעת ובעונה אחת. אנו עומדים בשנת 1887, כאשר הושקעו כבר עבודה רבה והון, והבארון החליט לבוא ולראות במו עיניו את “היש” אשר נוצר תוך חמש השנים של עבודתו, את צרכיו החיוניים של הישוב החדש והישן כאחד ולהסיק מה הכיוון והמגמה שיש לתת לנסיון אשר הוחל בו. אליהו שייד כותב: הבארון החליט בשובו מביקורו בארץ לגמור בגישושים ולהתחיל בעבודה שיטתית. כיוון שהוצרך לכך לאגרונום מומחה, הזמין את ג’ראר ארמאן (צרפתי) אשר עבד בזמנו כגנן מומחה בפאריס ונשלח לחקור בסנגאל אילו צמחים אפשר להכניס שמה מאלג’יר. הוא שנטע לאחר מכן במצרים את אחד הגנים היפים של אזבּקיה בקאהיר. לימים, הוזמן ארמאן ע“י המהראדז’ה של קאשמיר לעזור לו בהכנסת גפן־היין לארצו, כי באותו זמן יצאו צעיפי קאשמיר הנודעים מהאופנה והמדינה צריכה היתה למקור הכנסה חדש. ואמנם ארמאן הביא שמה שתילי גפן מהזנים המשובחים של צרפת אף הצליח. בשובו כעבור שנים מספר מעבודתו בקאשמיר ­– הבארון הזמין אותו לעבודה במושבות. סיפור זה נמסר לימים מפי הבארון עצמו ע”י הנרי (צבי) פראנק, שנעשה ליועצו ויד־ימינו במפעל ההתישבות. פראנק מתוך הערצתו ל“פאטרון” דקדק למסור את הדברים בנאמנות רבה: "בימים ההם ­– סח לי הבארון ­– עמדתי ביחסים טובים עם מר הארדי, שהיה אגרונום מלומד ומנהל בית־הספר לגננות בוורסאי. פניתי אליו ושאלתיו, שמא הוא יודע ומכיר בין אלה שהיו חכניכיו אגרונום, אשר קנה לו נסיון בארצות חמות והיה מסכים ללכת לפלשתינה בשליחות של חקירה ולימוד. "אכן, התרחשה כאן הזדמנות מופלאה! ­– בישר לי מר הארדי כעבור ימים מספר ­– כי באלה הימים נכנס אצלי לבקרני אחד מתלמידי לשעבר מר ארמאן, שהיה עובד שנים רבות אצל מהראדז’ה בהודו, אך מחמת ליקוי בבקיאותו אנוס היה לעזוב את משרתו. עכשיו הריהו מבקש עבודה. בלי ספק יקבל עליו בחפץ־לב את השליחות שעלתה על לב אדוני. "מר ארמאן בא אצלי (המשיך הבארון) ועשה עלי רושם של אדם בקי באומנותו. קיבלתי אותו ומילאתי את ידו לנסוע לארץ. נסע וכאשר חזר מסר לי, כי הקרקע של עיוּן־קרא (ראשון־לציון ובמיוחד האדמה שסופחה אליה ­– הכ.) הוא חול קל יתר על המידה ולא יצלח לגידול תבואה, אך כנגד זה יפה הוא למטעי פרי וביחוד למטעי גפנים. כאשר שמעתי את הדברים קפצתי משמחה… הרי יודע אתה, פראנק, כי בעת ההיא, בשנות השמונים של המאה (שעברה), עשתה מחלת הפילוכּסרה שמות איומות בכרמי צרפת ובציר הענבים ירד פלאים, אך עדיין לא מצאו תרופה למחלה (אז עשו את הניסויים הראשונים בכנות האמריקניות אלא שלא היו בטוחים בתוצאות). "אני ואחי, שהיינו בעלי “לאפיט” (הפירמה הידועה ליינות) ידענו מקרוב את החרדה שתקפה את הכורמים בדבר עתידם של יינות בורדו. לפיכך ­– אמרתי בלבי ­– אם אפשר יהיה לגדל בארץ־ישראל את הגפנים אשר ענביהן משמשים לעשיית היינות המשובחים של בורדו ­– קבארנה, מאלבק וסמילון ­– אפשר ויעלה הדבר להכין שם גם יינות, אשר אפילו אם לא יגיעו למדרגת היינות הצרפתיים המעולים, הרי יהיה בהם מטעמם של אלה וימצאו להם על נקלה קונים בשוק העולמי, בו יפחתו יינות בורדו מחמת המחלה, כאשר חששו הכל. ואם יעלה בידי להכניס שמה (לארץ) את הגפנים האלה ­– הרי עתידם של חלוצי עיוּן־קרא (ראשון־לציון) מובטח. "אלא שהיה קושי בדבר (המשיך הבארון) להכניס לפלשתינה נטיעות שאינן נגועות בפילוכּסרה, כי אם יובאו מצרפת, היה מקום לחשוש שמא יכניסו עמהם את המחלה לארץ. גיליתי את מחשבותי ואת הדאגה שבלבי למר ארמאן. “אין דבר ­– השיב לי ­– שתילי קבארנה, מאלבק וסמילון מצויים כבר אצל המהראדז’ה, מעבידי לשעבר. בהיותי אצלו במשרתי, הבאתי שמה הרבה גפנים כאלה מצרפת וריביתי אותן על שטח של כמה עשרות הקטארים. בטוחני שהוא לא יסרב לשלוח מאות אחדות שתילים לפלשתינה וביחוד לאחר שייוודע לו, כי הם מיועדים למענך, אדוני הבארון.” “ובאמת נענה המהראדז’ה לבקשתו ושלח לראשון־לציון מספר מסויים של גפנים אשר אפשר היה לרבותן כדי כמות גדולה למדי. והרי יודע אתה, פראנק, כי גפנים אלו עדיין קיימות בראשון־לציון וזכרון־יעקב והן הן המקנות ליינות היקבים שלנו את הסגולות, המזכירות במידה מסויימת את הסגולות של יינות בורדו.” ­–

עד כאן סיפורו של הבארון אדמונד ופראנק מוסיף: מסרתי את הדברים במלואם כדי להראות שהבארון לא חשב כי יצא ידי חובתו בכספים שהוציא לטובת הישוב; אלא מתחילת פעולתו התמכר למפעל במאודו והשקיע בו את מעיניו. ועוד מוסיף פראנק לאישור הסיפור מפי הבארון: כאשר ביקרתי בפעם הראשונה (1903) בארץ־ישראל (מטעם יק"א) ואני יצאתי זה עתה מבית־האולפן שלי, היתה ראשית עבודתי ביקב של ראשון־לציון. כאן שמעתי אז לתמהוני הרב את האכרים מדברים על גפנים הודיות “אינדישה סארטן”, אך מתכוונים למעשה לאותן הגפנים אשר מאז עמדי על דעתי ולמדתי את הגיאוגראפיה של צרפת, ידעתי עליהן כגפני היינות המשובחים של בורדו, דהיינו: קבארנה, סמילון ומאלבק שהוזכרו לעיל… שאלתי את האכרים: מפני מה תקראו להן “מינים הודיים” והן גפנים צרפתיות טהורות? ­– ולא ידעו להשיב על שאלתי, מנין בא הכינוי המוזר הזה. כיוון שסיפר לי הבארון לאחר זמן את המעשה במר ארמאן ובמהראדז’ה של קאשמיר נתחוורה לי החידה ­– ה“האינדישה סארטן” של האכרים לא היו אלא גפני צרפת שנתגלגלו והגיעו לארץ־ישראל דרך הודו… זה איפוא פשר המיפנה, שהוא כולו פרי יזמתו של הבארון לאחר ביקורו הראשון בארץ, וזה היסוד לתכניתו של חיבור החקלאות לתעשיה, אשר אין להבין אותה אלא לאור “היש” החקלאי שמצא במושבות בימי ביקורו. מיפקד שנערך ב־1888 בין אכרי זכרון־יעקב מלמד, כי אם גם לא קיבל האכר מתחילה הרבה בהמות חצר (“משק חי”), הרי במשך השנים שעברו לא הוסיף עליהן ולא עוד אלא הבהמה פחתה והלכה מחמת מחלות. אשר לעבודת המתנחלים, בודדים מהם זרעו חיטה, שעורה, חומצה, פולים ועדשים ­– והם המשמשים מודד בהכנסתם ובהוצאתם לפקידות החוקרת בדבר: האם אכר יהודי יוכל להתקיים מפלחה? והמספרים מלמדים: אכר ברקוביץ כונס תבואה בשווי 2280 פראנק, מוציא על זרעים ועבודה בקציר ודיש 1930 פר' ­– והריוח הנקי שלו 350 פראנק ­– הרי הכנסה שאינה מגעת לסכום השנתי של התמיכה הניתנת ע“י הפקידות למשפחת האכר ואין בה משום רמת־חיים מינימאלית. זאת ועוד: ראשון־לציון גדלה בינתיים פי שניים ושלושה במספר אכריה; בפתח־תקווה תהליך זה של גידול נעשה תוך הצטרפות מתנחלים למחצה ולשליש מבין פועלים ומשכבות המעמד הקטן ­– וכן היא מתקרבת ל־70 מתנחלים. זכרון־יעקב שאינה גדלה במתנחלים מן החוץ ואפילו נגרעו ממנה עקב המרידה ­– הבארון החל נוטה לה חסד מיוחד וכבר נוספו על הראשונים פועלים־חניכים שהוכשרו כאן בבית־הספר החקלאי שיסד במקום. ­– כל זה גורם למחסור גדול בקרקע, אם הביסוס יהיה מכוון לגידולי תבואה. ושוב אליהו שייד: דרשתי מכבר (1888) להגדיל את המושבה זכרון־יעקב ברכישת אדמות נזלה, שפיה ואום־ג’מאל ­– והבארון הסכים. למושבה היה כעת שטח של 23,000 ד' (לעומת 6000 ד' בתחילה); אבל כיוון שהיו במושבה למעלה מ־70 מתנחלים, לא הספיק גם שטח זה לתבואה (יחידת הפלחה נקבעה בימים הללו כדי 400­–250 דונאם למשפחה). ולאחר שנוספו על זכרון־יעקב שתי בנותיה (מאיר־שפיה ובת־שלמה) ובהן נושבו 16 צעירים שהוכשרו לעבודה, שוב מלמד מיפקד (1890), כי במרכז כולו נמצאים כבר 97 אכרים. וכן בראש־פינה בצפון (וגם במזכרת־בתיה בדרום שאין אנו עוסקים בה כי אינה מושבת גפן). תהליך זה של גידול העלה מיד שתי שאלות דחופות: א) להבטיח למושבה תוספת קרקע כדי חלוקה בין המשפחות; ב) למצוא ענף חקלאי העשוי לקיים את האכר ולעשותו בלתי־תלוי בתמיכה ­– או כדברי הבארון: לעשותו בר־יכולת להחזיר את חובו ­– כדי ליישב בכסף מתנחלים חדשים.” ­– כאן נקודת־המוצא למיפנה המתוכנן למטעים שעלה בדעת הבארון ואשר למענו נשלח ארמאן לארץ.

נטיעת הגפן המתוכננת בזכון־יעקב ­– פולחן הזנים המשובחים    🔗

ארמאן, כאמור, גילה את דעתו כי מקום טוב כגון ראשון־לציון (לנטיעת גפנים) לא מצא בצרפת ובאיטליה; מצד שני, הבטיח לקולוניסטים כי כרם בן שני הקטארים עשוי לספק פרנסה למשפחה בריוח. ­– הרי שנמצא הפתרון המבוקש ולא עוד אלא הכרם (ומטעים בכלל) יביא פתרון גם לשאלת הקרקע, כיוון שדי למשפחה באילו עשרות דונאמים ואינה צריכה למאות ­– כמו בפלחה. ­– אמנם הבארון עדיין סבור, כי נסיונם של הקולוניסטים במטעים הוא דל ומטעם זה הוא כותב לשייד: "העיקר הוא לארגן את הענינים באופן שיהיו לנו גידולים מכניסים יפה. לאחר מכן נוכל לראות מה עלינו לעשות להבא ­– " ושייד מוסיף: מובן מאליו, כי הללו שלמדו מנסיוננו ושפטו את הדברים לאחר זמן, היה קל להם להגיד כי מוטב היה לעשות פלחה ­– אך מלבד האדמה החסרה, לא היתה כל ערובה כי פלחה עשוייה להצליח בכל שנה… זאת ועוד: גם הנדיב שרצה להווכח תחילה מה תקווה יש מגידולי תעשיה, סבור היה כי לאחר מכן תינתן אדמת פלחה כתוספת לאכר, לפי הצורך ­– כן הוחלה פרשת הנטיעה הגדולה במושבות החסות כבשרביט־קסם (ובה עצי תות, צמחי בושם, עצי פרי וכו') ­– אך אשר לגפן שהיתה ראשונה במעלה, היו לבארון מגמות ברורות: גפן ליינות משובחים ולא זנים ליינות רגילים. ואם ניסו לדבר על לב הבארון (לאחר שגבעות זכרון־יעקב התכסו כרמים) כי יטעו גם זנים רגילים, דחה וטעמו ונימוקו היו: הזנים הרגילים, אשר יבוליהם גדולים משל הזנים המשובחים היו ממלאים את יקבי היין עד אפס מקום. נימוק נוסף: יודעי־דבר אמרו לו, לבארון, כי יהודי פולין יבקשו יין משובח, לאחר שיין פשוט יש להם מביסראביה… ­– כן אמרו כי אנגליה תרצה ביין משובח מארץ־הקודש ובארצות־הברית יש שוק גדול ליינות משובחים. הנימוקים השפיעו על הבארון וכאשר הגנן (המדריך) בן־דנון, שבא מאלג’יר לעבוד בהדרכת המושבות, חזר אל שאלת הזנים הרגילים, כתב הבארון ברוגזה: “שוב אותן שטויות של מומחינו. ודאי שאלג’יר רשאית לעשות יין גרוע, כי הוא נשלח לצרפת בלי מכס, אך אנו צריכים ליין משובח וכן תמסור (שייד) לארמאן.”

*

עם זה עמידתו של הבארון אדמונד על הזנים המשובחים ­– נושא שגרם לאחר מכן לפולמוס מר וממושך (ואולי נדון עד היום בעקיפין בשאלת “יחס המינים” הדרוש לתעשיית היין) ­– עמידה זו אין להסביר בנימוקים מסחריים־קרים גרידא. כאן אולי מוטב לחזור לקשר הישיר שנתקשר בית רוטשילד בצרפת אל תעשית היין של ארץ זו מ־1868, כאשר אבי אדמונד, בארון ג’ימס, רכש את ארמון “שאטו־לאפיט” בחבל מדוק (ליד בורדו), על הכרמים השייכים לו ועל מסורת תעשית היין שבחבל ­– ארץ זה, הגובלת בפולחן. ובית רוטשילד שנקט לו קו בכל, לעשות דבר בשלמותו, קיים גם בענין זה, מאז ועד היום, את התואר של “מלך היינות” במדוק ­– דבר שאינו פשוט. מאווירה זו של פולחן האיכות נתבשם בלא־ספק אדמונד מצעירותו ­– אווירה על סגנונה ולשונה, מסורתה ושרשיה הנעוצים באדמת מדוק, בקרבתה לים, בערפיליה ­– אשר אנשים מן החוץ וכורמינו מן הארץ וחובבי־ציון מאודיסה בכללם ­– לא יכלו לרדת למלוא משמעותה. הנשיא של שאטו־לאפיט כיום, הבארון אלי דה־רוטשילד (שהיה גם סגן־נשיא פיק"א לג’ימס וביקר פעמים מספר במושבות וביקבים), כותב במבוא לחוברת המספרת בשבחי “שאטו־לאפיט”: “­– כאשר כורמים מדברים (במדוק) בשנה טובה, פירושו של דבר כי השנה הניבה יין אשר ישתבח ע”י שימור. שנה “גדולה” מניבה יין אשר אין לשתותו אלא כעבור 20 שנה" ­– כאן המסורת מכוונת איפוא כולה לאיכות ולא עוד אלא אומרים כאן, כי הטיפול ועיבוד הגפן מכוון לגרום לה “סבל”, כדי שתהיה ממעטת להניב למען האיכות. זו המסורת של חבל ארץ, כאשר “ארמון” ו“יקב” חוברו חיבור אורגאני, כשהם נושאים אישור של “הפדראציה של הסינדיקאטים של היינות הגדולים של בורדו וכו'” ­– כאן ארמון־יקב מעבד רק את ענבי הכרמים השייכים לו ואשר ביינם נמסך, נוסף לכל, גם “הסוד” שלו. אם

מקור “הזנים המשובחים” ― שאטו־לאפיט־רוטשילד על כרמיו ומרתפיו בחבל מדוק, צרפת

הביא אותו ארמון־יקב ענבים מן החוץ הרי הוא יורד בדרגה אף לא יורשה להשתמש בתואר “שאטו” על תווית בקבוק־היין באותה שנה. בלי לחרוג ממסגרת נושאנו נוסיף, כי כאן מנהל היקב, העובדים בכרמים ובראש ובעיקר “הטעמן” ­– כמוהם ככוהני הפולחן הזה. אף סופר כאן בשני טעמנים מובהקים שהוזמנו לטעום יין מחבית, כדי לקבוע את טיבו, מקורו וגילו. טעמו והסכימו שניהם כי היין הוא מדוק ומקורו שאטו־לאפיט וגילו מ־1875. במה חלקו? ­– אחד מצא טעם כלשהו לפגם של ברזל ­– ואילו חברו ­– של עור ­– בדקו ומצאו כי בקרקעית החבית היה מוטל מפתח קטן קשור ברצועת־עור דקה ­– מעתה נבין אולי לנפש הבארון אדמונד, שלא יכול היה להסכים לוויתורים בענין שנראה לו כעקרון מקודש ­– הכל למען השלימות והאיכות ­– עקרון שלא נגע לענף חקלאי גרידא, אלא היה בו משום מסורת של מלכות ­– ואמנם יסופר ביין שאטו־לאפיט ומרשאל רישלייה (1755) ­– אשר בחלותו רשם לו רופא מבורדו לשתות יין זה. כיוון שחזר מהבראתו לחצר המלך, לואי ה־15, אמר המלך בפליאה: מראה פניך צעיר יותר ב־25 שנה ­– השיב המרשאל בן ה־60: גיליתי אדוני המלך את סוד עלומי הנצח: יין שאטו־לאפיט (רישלייה נפטר בהיותו קרוב למאה)… ורישלייה הגיש למלך תיבת בקבוקי שאטו־לאפיט, כשבחצר התחוללה מהפכה, לאחר שכינו ליין “יין המלך” ­– וחבל מדוק מקיים מסורת זו של מלכות היין עד ימינו (על כל הסממנים והסודות של העבר, ועבודת־יד בכלל) ­– או אולי צריכים לזכור גם אנו לאו דווקא את הפרטים אלא את העקרון: בין שאר יינות שונים יש “מלך” ואין לקיים “מלכות של יין” אלא במסורת שיסודה הוא ­– הכל למען האיכות העילאית ­–

*

ואמנם עם המיפנה מגלה הבארון מיד לא רק נדיבות לאין־שיעור, אלא גם התענינות מקצועית ללא־ליאות בכל פרט ופרט של הנטיעה. למעשה, הוא משים את עצמו מפקח ופוסק לשירות האגרונומי, שגדל והלך עם התרחבות הנטיעה. בצד שני, גורם שינוי השיטה לחיכוכים בין הגננים המומחים. ­– בין דיגור הוותיק ופאריי שהובא מקרוב לא שרר שלום וארמאן מחליט: אם גם הוא (דיגור) מומחה למשתלות, הרי בגפנים עשה שטויות רבות… והא ראיה: אילו הבין את תפקידו, כי אז בעזרתם של קוואלן ודה־היי (הגננים האחרים) היה יכול לשיג גדולות. ארמאן מנצח איפוא על עבודת הנטיעה וכל הכרוך בה ושולח את סקירותיו המפורטות לבארון, התאב לעקוב אחר הנטיעה הגדולה לפרטיה, ובגליל העליון (ראש־פינה) בלבד הכוונה היא לנטוע 250,000 גפן (!). כל העבודה הגדולה הזאת צריכה, כאמור, לשירות אגרונומי משוכלל ושייד מסכם: אם תחילה היה דיגור ראש השירות הזה (בזכרון־יעקב) ­– ניתנה לו עזרה בתת־גנן לוסטגארטן (חניך מקווה־ישראל שהשתלם בוורסאי); פאריי שהובא מצרפת כמומחה לכרמים, חזר לארצו לאחר שנחלה בקדחת תוך העבודה בראש־פינה וביסוד־המעלה. במקום פאריי בא בן־דנון והוחלף לאחר מכן בדן בריל, בן אכר וחניך וורסאי. לימים, החליף דן בריל את קוולאן בראשון־לציון ובמקומו בא לזכרון־יעקב אגרונום רוזנהאק. דיגור אשר המחלות התישו את כוחו נאלץ להתפטר ולחזור לצרפת ­– ובמקומו הועמד לוסטגארטן ואחריו בוסקלה. עם חבר עובדים זה ומספר תת־מדריכים נמשכה העבודה בתנופה גוברת. בראשון־לציון, בה היו קיימים כרמים, היה צורך רק להרכיבם בזנים המשובחים ­– וכן עלתה כאן מיד הדאגה לבנין יקב. במושבות האחרות עמדו בעצם הנטיעה, וזכרון־יעקב היא המרכז לנטיעה מתוכננת מתחילה.

בזכרון־יעקב, שלא בראשון־לציון, לא נמצאו אכרים עצמאיים ואכרים חסויים אלה בצד אלה והנטיעה תוכננה מתחילה על בסיס מושבתי כולל; מצד שני, לא תוכננו עבורה מטעים מכניסים אחרים, כמו בראש־פינה, והנטיעה התרכזה כאן בכרמים בלבד. מכאן תיכנון העבודה וארגונה שהועמדו במושבה זו על סדרי עבודה קבועים: מיפקד פועלים היוצאים לעבודה בבוקר וכן אחר־הצהריים; לפועל ישולם לפי מיכסת העבודה, כדי לעודד את המפגר ולהפטר מן הגרועים. אף מודעה ברוח זו לפועלים (ביידיש): הפקידות מודיעה בזה כי בשעה 4.30 בבוקר יצלצלו כדי שכל הפועלים יתכוננו לעבודה. בשעה 5 בבוקר יצלצלו בפעם שניה ומיד צריכים הפועלים לצאת אל המיפקד. שעות־העבודה: מ־5 בבוקר עד 8 וחצי השעה לארוחת הבוקר; מ־8.30 עד 10 ­– עבודה; מ־10 עד שעה 2 אחה"צ (חום היום) ­– מנוחה; מ־2 עד 6.30 ­– עבודה. ­– “והפועלים מוזמנים בזה לעבוד בחריצות ולגמול בעבודה טובה עבור 4 השעות שניתנו להם למנוחת הצהריים כדי שלא יעבדו בחום היום.” הבארון מפאריס נותן את דעתו גם על הפרטים האלה ובנפול חיכוך בין מדריך מומחה לענינו ובין האדמיניסטראטור, שייד מתערב ומזכיר: אתה בדעה (הגנן) כי הפקיד (האדמיניסטראטור) אינו צריך להתערב בעניניך, אבל זה לא יכול להיות לטובת המפעל אשר למען הצלחתו עובדים כולנו בהתלהבות רבה, והאדמיניסטראטור הוא המייצג את “עינו של הפאטרון”.­– ואמנם בהיותו בדרך ראה שייד שבעה פועלים עובדים בכרמים בבהמות באין משגיח עליהם ­– וזה לא טוב ­– ­– על כל פנים, הבארון עצמו קובע כי הארגון נקבע מלמעלה ­– "כדי להכריח את הגננים ומנהלי הכרמים שלא יהיו עושים דברים,מראשם הם' " ­– לזכותו של הבארון יש להוסיף כי בעצם התנופה (ובוודאי גם ההשקעה העצומה הכרוכה בה), אין הבארון מסיח מדעתו את העובדה כי כל האחריות לתוצאות ­– עליו בלבד. מסיבה זו הוא נמנע לתכנן את ניסויי המטעים באדמה פרטית משל אכרים עצמאיים, וכן בהשבחה של זני הגפן הנטועים, דהיינו: היא חובה לתלויים בו ורשות לבלתי־תלויים, שהרי הוא המקבל עליו גם את האחריות לתוצאות תעשית היין (ראה להלן). במרכז השני של הנטיעה, בראש־פינה, מביאים בו בזמן בגמלים ובחמורים כדי 60,000 זמורות מהכפר סאסה ומכל מיני הגפנים אשר שם ­– כיוון שגמרו את נטיעתם והרכבתם, אוסובצקי מחזיר ליהודה את המרכיבים שהובאו לצורך העבודה מראשון־לציון אשר "עלו לו ביוקר ­– “העיניים של הראש” ­– הרי שאם נראה בקיצונות זו של המיפנה משום ביטוי לאפיו האימפולסיבי של הבארון. יש לזכור כי תנופה זו היא מקל־הקסם המספק תעסוקה במידה שהארץ לא ידעה בימים ההם. ארמאן יועצו רוצה להדביק את תנופתו של הבארון בחריצותו המקצועית ואם הוא מפריז אולי בריבוי מינים (במטעים בכלל) ­– “הרי הכל נושא עדיין אופי של נסיון גדול אשר שואפים לדעת את תוצאותיו מהר כאפשר” ­– וארמאן מציע לבארון להכריז, כמו בצרפת, על שיטת פרסים לעובדים המצטיינים בהרכבת גפנים. הוא שולח הוראות תוך נסיעתו ממקום למקום: לצוד את האילות המחבלות בכרמים, ובעיקר בהרכבות, ברובים אשר יש לדיגור, לפאריי ולאחרים ­–

הבארון־הנדיב אבי תעשית היין    🔗

אולי כאן המקום לומר, כי עד היום לא הוערך כפשוטו פעלו של הבארון כיוון שהמחייבים והשוללים גם יחד נתפשו בראש ובעיקר לדעות וניחושים מופשטים או לשיפוט השיטות והאמצעים של הפקידות; ­– ולא היא: דמות פעלו של הבארון דה־רוטשילד עולה בראש וראשונה מתוך המעשים (ואין זה משנה אם בהישגים ואם בכשלונות) ­– כי בהם כוחו ובהם הניח יסודות. הוא אינו נרתע איפוא מהוצאה והשקעה ככל שהענין דורש ­– והולך לשיטתו גם בפתח־תקווה

יועצי הבארון אֶדמונד ונאמניו

היקב בצורתו הראשונית בראשון־לציון (ציורו של אליהו שייד)

שנעשתה תלוייה־למחצה (באותו זמן). כאמור, בראשון־לציון מילאו הכורמים אחר הוראות ההרכבה לפי ארמאן ­– “ככל הדרוש לטובת איכות היין” (כולל זן פיסו ליין שמפאן). בפתח־תקווה הובדלו כבר 28 האכרים שישבו במושב כבעלי נחלות והבארון כותב: יש לברר את הלך־רוחם לגבי עבודה במשותף (בלי לחלק ביניהם את הנחלה המתוכננת לכל אחד לחוד) ­– עד שיתבררו התוצאות מהניסויים בזכרון־יעקב וראש־פינה, ונקבל “דירבון במגמה הנכונה”. ואם שייד אינו סבור כי במושב הקיימת כבר כ־12 שנה שוררת נטייה לעבודה שיתופית, הבארון בשלו: “יש להושיט להן (ל־28 משפחות האכרים) תמיכה ולאחר ש־1500 הדונאם שרוכזו ייכרשו ויינטעו כרמים, אני מתכוון לחלק ביניהן את הכרמים.” העבודה תוכננה איפוא גם כאן דוגמת זכרון־יעקב. על 28 האכרים התלויים הוסיפו שלושה גננים כמועמדים לאכרות. העבודה התנהלה ע“י אגרונום חיים כהן ולאחר שזה נשלח לנהל את העבודה בגולן ­– בא אגרונום אפלבוים. נעשר גם נטיעות אחרות (אקאליפטוס בביצות וכו') ­– אך הכרמים כיוון שהגיעו לניבת פרי, נעשתה חלוקתם בין האכרים כתוב וחתום בהתחייבות: “שזה שנתיים אשר נתנו את הקרקעות שלנו להאדמיניסטראציון בתורת חליפין וקיבלנו כרמים ­– אנחנו החתומים אכרי פתח־תקווה החוסים תחת מחסה הנדיב שיחיה” וכו' ­– ובעוד הנדיב משתוקק לראות תוצאות ראשונות מניסויי הייצוא באחד הגידולים שהועמדו במבחן ­– אם תמצית בושם ואם פרי סובטרופי או נשיר שעמד בתנאי ההובלה בים ­– הרי ההכנות העיקריות נעשות בפרי הגפן ותוצאותיו ­– ייצוא היין. ובצדק ייאמר: כאן עומדים אנו במעשה שנתן קיום (מוסווה או ממשי) לא רק למושבה התלוייה במישרים, אלא בלעדיו לא היתה אחיזה גם למושבה העצמאית, שהופיעה לאותו זמן ­– רחובות וחדרה ­– (־1890 ואילך). הבארון עומד בתכניתו ­– בהיקף מתרחב והולך ובראשית 1890 ארמאן חוזר ארצה מצרפת ועמו באניה מכונות; ­– ובעוד הוא ממשיך את דרכו מחיפה למושבות, פורקים כבר את המכונות בחוף חיפה, מלאכה שאינה פשוטה כלל בתנאים הללו. המכונות נועדו למען זכרון־יעקב ופקיד המושבה בנשימול כותב: האניה מחברת “פאבר” סרבה להוריד את דוד הקיטור בחיפה מחוסר מנוף חזק בחוף ומסיבה זו הובילוהו לבירות ומשם חזרה (בסירת מפרשים). אילו הודיעו לנו קודם לכן, היינו מתקינים רפסודה ומורידים את המכונה בטאנטורה. אף דרשו מאתנו בעד הובלת הדוד ואבזריו 1200 פראנק וזה מוגזם מאוד. חשבתי לסדר את ההובלה בעגלות של האכרים, אשר טענו כבר 16 ארגזים, אך לצורך הובלת הדוד, פקדתי לשכור ביפו את העגלה אשר שימשה גם שם להובלת המכונות (מנמל יפו) לראשון־לציון. גם הסוכן הגרמני (דיק) מחיפה נתבקש לבדוק אצל בעלי העגלות הגרמניים בחיפה שמא מצוייה אצלם עגלה חזקה למדי כדי לטעון משא של 2000 ק”ג. הובאו המכונות לזכרון־יעקב ונשלחה דרישה טלגראפית לבירות לשלוח משם מנוף להקמת הדוד; הובא המנוף והחלו לדאוג לפחמי־אבן. סוכן מבירות שולח דוגמאות ומומחה ממליץ על פחמי ניו־קאסל אשר כדאי אולי יותר להביאם מפורט־סעיד ולא מבירות. אף מתגלים קשיים בהפעלת המכונות ומבקשים הוראות ממהנדס בית־החרושת בפאריס. כל הפרטים האלה באים ללמדנו על הקשיים הטכניים הבלתי־פוסקים בהובלה ביבשה ובים. בטעינת משא ובפריקתו ­– והמדובר הוא כמובן בתכונה הגדולה של ציוד היקבים, בו מתכוננים לתעשיית היין מהפרי המבשיל והולך בכרמים. במקביל לכך נעשו סידורים לסיורי פיקוח של יינאי מומחה, דיופואי, שהובא מצרפת לפקח על עבודת הבציר ככל הדרוש לתעשיית היין. מובן מאליו כי בכך הקדמנו את מלאכת הבנין המסובכת של היקבים כשלעצמה, אשר פרטים עליה מוסר לנו אליהו שייד.

הנחת אבן־הפינה ליקב בזכרון־יעקב תרנ"ב

שחזור פרטים מיקב זכרון־יעקב ― תבליט שיש ומכבש

הגיע הזמן לבנין יקב בראשון־לציון (שקדם לבנין בזכרון־יעקב). ­– כותב שייד ­– והללו מייעצים לבנותו בארץ החמה תת־קרקעי, הללו ­– על הקרקע. הוחלט למסור למהנדס שומאכר (גרמני מחיפה) והוא בנה מרתף באורך 50 מטר, 8 מ' רוחב ו־5 מ' גובה ­– ומעליו היקב; הגג על הבנין נעשה מקש להגנה מפני החום. הוחלה הבנייה והלשינו לשלטון העותומני כי הבארון בונה “מצודה”… שייד נסע בענין זה אל מושל ירושלים ומוסר: “השלטונות כבר החלו להכיר אותנו ולהבין כי הבארון אין לו כוונות להשתלט על הארץ לא בכסף ולא בכוח אף לא בנועם ­– והיקב בראשון־לציון נבנה”. ­– לידו נחפרה באר עם משאבת קיטור ובריכה לאגירת מים לעת הבציר. מיד נוכחו לדעת כי הבנין צר מהכיל את כמויות היין והבארון פקד על יונאס (מהנדס הפקידות) להקים אגף נוסף לימין היקב הראשון. יונאס לא האריך ימים בשירותו ובמקומו נשלח מהנדס שטארקמט אשר ביצע את העבודה של הרחבת היקבים (ראה להלן). אשר לעשיית היין ­– נמשיך עם שייד ­– הובא יינאי מבורדו, דיופואי, שעבד בשיטה המקובלת ב“מדוק” ­(חבל היין בצרפת). אמנם היין היה טוב, אך לא השתמר, והיינאי שקדח עזב את הארץ. במקומו הובא פיישוֹ, מי שהיה ממלא־מקומו של ארמאן אצל המהראדז’ה בקאשמיר, והוא הכניס שיטה חדשה: בעוד שלפניו היתה הטמפרטורה עולה לפעמים במיכלי היין עד 42 מעלות צלסיוס, הוכנסו על ידו נחשונים (סרפנטינות) לקירור. פיישו התפטר גם הוא מטעמי בריאות ובא דיופן שעבד קודם לכן שנים מספר ביקבים שונים. בינתיים למד את היינאות בוריס אוסובצקי (הוא אחיו של הפקיד יהושע אוסובצקי), שעבד תחילה בפקידות כפנקסן (של הפקיד בלוך), אך ביקש להעביר אותו לעבודת היקב כדי להתמחות כיינאי. ואמנם תוך העבודה למד בוריס את תורת היינאות (א’נולוגיה) עפ"י ספרות מקצועית וגם מסיורים שערך ביקבי צרפת ­– ואז הועמד בראש היקב בראשון־לציון. כללו של דבר ­– בסקירה היסטורית זו ניתן לשים קץ לאותה אירוניה, בה פוסחים בכתבי הקורות שלנו על המפעל ההתישבותי של הבארון (או בנוסח “הכשלון של הפקידות”) והנחת היסוד לתעשית היין בכללו; יכולנו להראות על פעולה קשה ורבת היקף שנעשתה בעצת מומחים ובחילופי מומחים, תוך שאיפה להוסיף ולסגל את התנאים לתעשיה טובה בארץ החמה.

ברוב תנופה    🔗

כאמור, מקבילות כמעט בזמן לראשון־לציון העבודה והתכונה בזכרון־יעקב, אם גם שם התנאים שונים. כאן הפקיד בנשימול עצמו מפקח על מלאכת הבנייה של היקב “בלי מהנדס ואדריכל” והדבר עולה בידו, עם שנחלה מרוב עמל ויגיעה. גם כאן שייד מוסר: “הוא נחלה תוך הפיקוח על הבנייה בגשם שוטף ואני שהייתי בבירות הובלתי להביא רופא משם לזכרון־יעקב”. ­– שייד ראה מחובתו לעשות הכל כדי להציל את חייו של חבר לעבודה וכיוון שהדבר היה דחוף השיג בהשתדלות רבה כרטיסים באניה שהפליגה מבירות לאלכסנדריה, בתנאי שתתעכב ותוריד אותו ואת הרופא בחוף טאנטורה. לזכרון־יעקב הקדים להודיע כי יאותתו במדורת אש מהחוף למען תדע הסירה מהאניה לכוון את דרכה. ­– “הכל התפלאו כיצד עלה על דעתי לרדת בחוף המסוכן של טאנטורה! ­– כותב שייד ­– אך עובדה היא, כי בעקב הנסיון הראשון הזה הגיע לימים הבארון עצמו בספינת הטיול שלו מאי רודוס (אפריל 1893) ישר לטאנטורה כדי לבקר במושבה; וכן היה שם מעגנו גם בביקור שלאחר מכן”. לבנשימול היו קשיים מיוחדים מצד הרשות בחיפה ­– אף הם אפייניים לימים הללו. הגיעו באניה מכונת קירור ופסי דיקוביל בשביל היקב, אך שלטונות החוף סרבו לשחרר אותם וההשתדלות לא נשאה פרי. בנשימול נאלץ איפוא לפנות רשמית ובמכתב דחוף לממשלה בקושטא בהרצאת טענתו ­– כדלקמן:

מכתב בנשימול לראש הווזרה בקושטא, 1895

“להוד רוממותו ראש הווזרה, קיבלנו בשביל להתקין ביקב שלנו בזמארין מכונת קרח, מכונת קיטור ומסילת פסים מיטלטלת שרחבה הוא 50 ס”מ, עם קרוניות בשביל להוביל ענבים, דוגמת המסילה הנמצאת כבר ביקב שלנו ביפו (הכוונה לראשון־לציון). והנה ­– בפקודת הקיימקאם בחיפה, סירב שלטון החוף בחיפה, למרות מחאתנו הרשמית, למסור לנו אותם מתוך נימוק כי הכלים נועדו לבניית מסילת־ברזל… פנייתנו אל הוואלי בבירות לא נשאה פרי. בבקשי בזה מהוד רוממותו להורות למסור לנו בלי עיכוב את הדיקוביל לידינו ­– הריני חותם ­–

בנשימול, נציגו של הבארון דה־רוטשילד בזמארין

(מאי 1895)

אם מכתב זה הוא מתאריך מאוחר יותר מהשלב בו אנו עומדים (1890) ­– הרי הוא המעיד, כי מלאכת השיפורים והשכלולים של היקבים נמשכה שנים רצופות. ­– ואשר למעשה המסופר, בנשימול חוזר ומסביר לפקידי הרשות בחיפה: המסילה תותקן לאורך הבנין בשביל הובלת הענבים לסחיטה והקרוניות תידחפנה בידי פועלים (ולא ע"י “קטר”) ­– ואשר למכונה אשר השלטונות ראו אותה כ“קטר”, הרי די בבדיקה פשוטה כדי להווכח שזו אינה אלא מכונת קרח…

למרות ההפרעות מסוג זה ותקלות אחרות, היקב בזכרון־יעקב נבנה ושכלולו נמשך כמו בראשון־לציון, ולא עוד אלא נשתלב בו מפעל־לווי גם אותו יזם הבארון ­– בית־חרושת לבקבוקים בטאנטורה. בנידון זה נמסור כי מאיר דיזנגוף הצעיר, יליד רוסיה (בסראביה), שלמד הנדסה כימית בצרפת, הובא אל הבארון בקשר להצעה החדשה (1889). אמנם בימים הללו שלחו את היין למרחקים בחביות ולא בבקבוקים, אך הבארון השתוקק כי לא רק היין אלא גם כלי־הקיבול יהיה “מתוצרת המקום”. הדבר הוחלט וכעבור שנתיים הוחל בהקמת המפעל הזה, בטאנטורה (הוא הבנין המתנוסס עד היום שם כזכר לניסויים בימים הללו) ובנשימול דורש טליגראפית מפאריס תקציב “לאינסטלאציה בבית־החרושת לזכוכית” (“המזגגה”). סיכום ההוצאות על הבנין מלמד כי הושקעו בו כדי 50,000 פראנק ­– ובכלל זה מענקים לפקידי הרשות או לשייכי הכפר טאנטורה (שלא יהיו מפריעים למלאכה). כאן גם הוצאות שמירה ומשכורת של “רב־חובל בסירת מפרשים”, המשרתת את המפעל בחוף טאנטורה (הסירה נפגעה וניזוקה בסערה ­– ומקור אחר מספר ביותר מסירה אחת.) המזגגה צריכה לבעלי מקצוע והובאו פועלים יהודים מרוסיה, כשהסוכן דיק מודאג לקראת הורדתם מהאניה בחוף חיפה ­– “העולים אינם זהירים לרוב בלשונם ופולטים דברים מיותרים באזני השלטונות החוקרים אותם”. דיזנגוף מנהל המזגגה נדרש איפוא להקדים ולשלוח עגלה, כדי להוביל את העולים הללו ישר מהחוף לטאנטורה. בכך לא נפתרה שאלת האומנים המקצועיים למלאכת הזכוכית, כי אם ברוסיה עבדו פה ושם יהודים במזגגות, הרי אופי התעשיה החדשה בארץ והחמרים שבכאן היו שונים בתכלית מהתם; מצד שני, אומנים שהובאו למטרה זו מצרפת חלו בקדחת. איש בילו, חיים חיסין, שהזדמן למזגגה בעת חגיגה מתאר, כיצד הפועלים החוגגים שתו יין מכוסות ובקבוקים מתוצרת המזגגה. בו בזמן עבדו שם בגידור התנורים המיוחדים לעבודת המזגגה. “הכל עבדו כאן מתוך שאיפה להצלחה”. ­– מעיד חיסין ומזכיר שתי סירות, או “ספינות קטנות”, שהבארון שלח לשירות בית־החרושת וכל אחת מהן כונתה בשם עברי “וגם קברניט יהודי היה לצי הזה”. כאן גם כתבים כתובים ע"י המנהל דיזנגוף על טופס של בית־החרושת

המזגגה בטאנטורה (דאר) לתעשית בקבוקים (בעזובתה היום)

“מזגגה פלשתינאית, טאנטורה ליד חיפה” ­– וכן מתנסה גם הוא, כאדמיניסטראטור בנשימול, בנימוסי הרשות: חיילים רוכבים באים לגבות מיסים בסביבה והם אומרים, כי בעברם כאן, מוכרחים הם ללון בטאנטורה ואני חייב לספק שעורים לסוסיהם וכלכלה לאנשים. אמרתי, כי עלי לקבל הוראות על כך מאת הממונה עלי… בכל מלאכת הבנייה והנטיעה, וכן בתעשיות החדשות, יש משום תעסוקה הצריכה לפועלים ואוכלוסית המושבה זכרון־יעקב גדלה. שייד כותב: בית־הספר צר להכיל את תלמידיו ובית־המרקחת נראה עתה עלוב. בנין הפקידות נראה צר גם הוא והבארון מאשר בנין בית־פקידות חדש. אף בית־המרקחת שוּכּן בבנין חדש עם חדר להכנת הרפואות ולקבלת חולים, בעוד שבית־הספר הישן משמש למגורי פועלים יהודים רווקים וסודר להם מטבח. במושבה התפתחו החיים הציבוריים וצצו חברות סעד וצדקה ­– בהן חברה לתמיכה בעניים הרבים שנהרו לזכרון־יעקב, אשר הנהלתה בידי האכרים והפקידים תורמים גם הם לקופתה. ובנשימול היוצא לחופשתו לצרפת, חוזר משם עם הוראות נוספות להרחבת העבודה והבנייה (חמרים, ריהוט, ציוד בית־המרקחת, מזרנים לבית־חולים וכו'). מאזן 1891 מראה כאן: הוצאות רגילות 555 אלף פראנק ולא־רגילות (בנינים) 233 אלף פראנק ­– וביחד כדי 800,000 פראנק “תקציב שנתי” ­– והתקציב גדל והולך עד למעלה מ־1 מיליון פראנק בשנה. מבירות נשלחים מטענים גדולים של מלט ולבנים (בסירות מפרשים לטאנטוארה) ­– וכיוון שהגשמים מתקרבים ­– “בנשימול מחכה בקוצר־רוח לחמרים אלו, כדי להעלות גגות על המיבנים”. האוכלוסיה שגדלה שירותיה הציבוריים מתרחבים ואין פלא כי מספר מקבלי המשכורת גדל (זו הטענה שרווחה בין המבקרים על הריבוי המוגזם של הפקידות במושבה החסוייה), אך בפירוט לפי הסעיפים והשירותים לצרכי האוכלוסיה הגדלה והמפעלים שנתרבו ­– הדבר נראה באור שונה, אף קרוב למושגינו.

 

פרק ג: בהרבה כסף ובסבלנות אין־קץ    🔗

גם בחדוות יצירה    🔗

אכן, כלל נאה הוא להיסטוריה שתהא נכתבת לאחר זמן ­– לאחר שישים, שבעים ושמונים שנה ­– שאז שוב אינה פרי של רשמים אישיים, חיוביים או שליליים, אלא היא בודקת מיסמכים ומשווה אותם לדברים שבכתב, אינה נתפשת לדברים טפלים וחותרת לעיקר: כיצד הדבר נעשה… מדוע… ומי הוא שעשה… כן בהיסטוריה של מעשה בפינה שבעולם והוא הדין בהיסטוריה חובקת תבל ומלואה. כבר נאמר לעיל כי תעשית היין שהוחל בה בארץ החמה, שוב אי־אפשר היה לעמוד בה בחצי־הדרך. נדרשו שיפורים והרחבות, ניסויים של מכונות ושיכלולן ­– והמפעל נזקק לשירות טכני־הנדסי קבוע, נוסף על השירות האגרונומי הדרוש לכרמים.

הבארון שולח לצורך זה מהנדס צעיר (יליד רוסיה), יצחק שטארקמט, שגמר חוק לימודיו בצרפת (1893). הוא עורך דו"ח על המצב שמצא ביקב ראשון־לציון על אגפיו, בודק את האינסטלאציה המיכאנית תוך התיעצות עם עובדי היקב המנוסים. מתוך כך בא גם הוא מיד להצעת שיכלולים ­– החל בשרשרת המובילה את סלי הענבים ומריקה אותם לטורבינה (תוף הריסוק וסחיטת המיץ) וגומר בבריכת השקיעה ומיכלי הקירור. כן הוא מודיע לפאריס: מר בלוך (פקיד ראשון־לציון) ביקשני לנסוע לזכרון־יעקב, שם בנשימול רוצה להתיעץ אתי בשאלה של בנין היקב וזה דחוף ­– כי חדרו שם מים לקירות. מי הגשמים הנקווים באותו מקום צריכים לניקוז.

ברי כי השאלות הטכניות בהן נתקל מהנדס צעיר הן מרובות ושייד מדריך אותו: “הבארון קיבל מכתביך ומבקש שלא להזניח פרט, כדי שלא יחסר מאום לקראת הבציר הבא, למען תעשיה מתוקנת של היין. הבארון מבקש כי מכונות הקיטור והקרח תהיינה מוכנות לפעולה וכן מערכות הצינורות והאוורור”. ­– חליפת המכתבים בענין זה בין פאריס וראשון־לציון דחופה ומוזמנים חלקים ואבזרים, הנשלחים בלי דיחוי לארץ. הבארון בודק אישית את הדו“חים ולפיכך מקפידים גם הטכנאים להגיש לו חומר בדוק על דעת כל אנשי המקצוע: “ישבנו ביחד על המדוכה כדי לדון בדבר הבציר ובפרט על השאלה המעסיקה אותנו ­– האינסטלאציה המיכאנית של היקב ובזה מסקנותינו ­– – יאמין נא, הבארון, כי המסקנות האלה הן פרי מחקר ממושך ומצפוני והן מוכתבות ע”י הדאגה שאנו רוחשים כולנו להצלחתה של תעשית היין אשר הוטל עלינו לתרום לה.” (ואמנם חתומים אנשי הצוות המקצועי ­– הכימאי ברוצ’ינר, בוריס היינאי, פאפו מכונן ראשי ושטארקמט מהנדס). כיוון שהופעלה כאן (בראש"ל) מכונת הקרח והיא פועלת יפה, יומם ולילה לקירור היקב, מתברר כי תהליך הקירור צריך לשכלולים נוספים ובפרט לעת הבציר כאשר הטמפראטורה בחוץ גבוהה בהרבה מזו השוררת בפנים. חוסר עובדים מאומנים בטיפול במכונות מכביד ומציעים לקבל צעירים בכוונה להכשירם לכך. אף זו: “מכונת הקרח היתה יכולה לייצר 2000 ק”ג קרח למכירה(!) ­– האם דעת הבארון נוטה לכך? וכבר חזן (פקיד המושבה) סיפר לנו, כי ביפו פועל בית־חרושת לקרח של הקונסול הגרמני, אך אין חשש להתחרות, שהרי אינו מספק את הצרכים".

לכאורה, הכל ערוך ומתוכנן, אך אין לשכוח כי עומדים כאן בהתחרות טבעית: ככל שמשלימים מדור נוסף ביקב, גדלה בד בבד כמות הענבים בכרמים המתבגרים ­– ועדיין בוריס אוסובצקי עומד בעיצומו של הבציר האחד, וכבר הוא שרוי בדאגה לקראת הבאות ­– אנה יפנו את מלאי היין (מהיקב) כאשר ייכנס היין החדש מהבציר? ­– הבארון הוא השותף הראשון לדאגה זו, אף לא נלאה לשאת בה: שטארקמט ובוריס היוצאים לפאריס חייבים לבוא מצויידים בתחשיבים של המכונות, המיכלים, החביות וכו', ככל הדרוש לתעשיה ­– ובסוף דבר המגע עם הבארון מעודד את העובד להוכיח את מסירותו ומידת יעילותו. אין זאת כי יודע הבארון את הסוד לעורר בצעירים המצטרפים למפעלו את הרצון להצטיין ודברו נחשב מאוד בעיניהם. שטארקמט החוזר מזכרון־יעקב לראשון־לציון מוצא מכתב ורואה כי יש בו העתק ממכתב הבארון אליו הפותח במילים “שטארקמט יקירי” ­– דורש שטארקמט את המקור ומתרעם לשמוע, כי הפקיד בלוך שומר אותו בארכיון של הפקידות ומוציא לו עותק בלבד. ושוב שייד מרגיע את הצעיר המתרעם: אל תשבור את ראשך על כך, כי הבארון נתן מתחילה הוראה ברוח זו, שכל חליפת המכתבים הנוגעת ליקבים תישמר בארכיונה של הפקידות.

על כל פנים, (1894) הושלם אגף חדש ביקב והועמדו מכונות חדשות; הוקם מיכל מים גדול בשביל מכונת הקרח. אגף נוסף בנייתו נמשכת “ובהתאם לרצון הבארון משאירים בו פתחים בקירות למקרה שיוסיפו אגפים”… תעלת הביוב מהיקב נחפרה עד לחולות ­– ולאחר כל הסידורים האלה, בוריס יבצע בנקל את הבציר (דהיינו את עיבוד היין) עם 30 פועל. ולא זו בלבד, אלא בתי־מלאכה פותחו ביקב ­– נפחיה יעילה מאוד המפיקה תוצרת בשווי של 50,000 פראנק בשנה. הפחחיה עושה גם היא עבודתה. בתי־המלאכה האלה מסייעים בהרבה לביצוע הבנייה, לא רק ביקב אלא גם בשאר עבודות המושבה גופה ובמושבות האחרות. הסדנה והמסגריה פועלות יומם ולילה, ובבנייה עובדים לפני הפעמון ואחריו כדי להספיק למועד. אף מוקם בית־מלאכה לחבתנות אשר יושלם בעוד חודש. חשיבות־משנה לבתי־המלאכה האלה במקום, לאחר שביפו אין למצוא דבר טוב ­– “וגם הדבר הגרוע עולה בכסף תועפות.”

ועדיין צפויות תקלות ­– ובראש להן שאלת המים, בין בראשון־לציון ובין בזכרון־יעקב. המקורות הקיימים והמעינות הקטנים שוב אינם עשויים לספק את הצרכים של תעשית היין בעת הבציר, ובפרט לאחר שהופעלו מכונות הקרח. הרי הכרח להשיג קימוץ במים וזה תוך שיפור נוסף ­– קירור מוקדם של הענבים הבצורים ע“י רוח הלילה, ולא ע”י מים. הבארון המעיין בחידושים הטכניים ורושם לפניו כל פרט ­– מציג שאלה משלו (ברוב ערנותו הטכנית המפליאה): האם עלה כבר לנצל ניצול נוסף את הקיטור הנפלט מהמכונה (ומבקש פרטים בדבר חידוש זה שהמציא המכונן פאפו)? פרטים אלו ­– האם גם הם בחינת “היסטוריה”? ­– ענין זה יסתבר לנו אם נוסיף אילו מספרים, כדי להקנות מושג על היקפו של ייצור היין ואומדנו לשנים הקרובות. התיכנון של 11 המרתפים ביקב ראשון־לציון, מהם בנויים ומהם בתכנית בנייה, אשר השקעה בהם הסתכמה כבר ב־1 מיליון פראנק (בראשון־לציון), מכוון לכושר עיבוד של 32,000 הקטוליטר יין כלהלן:

יקב זכרון־יעקב בשנות עבודתו הראשונות

בזכרון־יעקב מספר המרתפים יהיה 6, לקיבול 15,000 הקטו ליטר בהווה ועם הבטחת קיבול מכסימאלי כדי 23,000 הקטו, כלהלן:

מחיר הענבים    🔗

נמצאנו למדים בעקיפין כי היקבים כוונו מתחילה לקבל את ענביהם של מושבות עצמאיות (גדרה, חדרה ורחובות) ­– ועל כך נראה להלן. בינתיים נעיר עוד כמה פרטים בדבר עבודת ההרחבה הנעשית בזכרון־יעקב, כי גם שם צר היקב מהכיל את כמות היין המתווספת וקליטת השוק אינה משיגה את גידול היבול. הדאגה מביאה איפוא לפתרון מיוחד במינו ­– חציבת מחסן בהר לאיחסון כלי היין. בדק המהנדס שטארקמט ומצא, כי החציבה בהר של אום־אל־תות (בדרך מז"י לבת־שלמה) לא תצריך בנייה נוספת, בעוד שיהיה בה כדי החסנה של 2000 הקטו יין (או 1000 כלי “בורדלז” ­– הבורדלז הוא מחצית החבית). ולא זו בלבד אלא החצץ מהחיצוב בהר ישמש לסלילת הדרך בין ז"י לבת־שלמה. שטארקמט הוא המוציא ומביא בעבודה זו ­– וכן החלו לחצוב בהר, בעת ובעונה אחת, מהחזית לפנים ומלמעלה דרך ארובה כלפי מטה. הכוונה היא להיפגש בנקודה המחושבת ­– אף התקדמו 82 מטרים לפנים, ועבודה זו הצריכה תיכנון והעזה בתנאים הללו. אבן ההר יציבה תחילה, אך ככל שהתקדמו לפנים היא נעשית רכה יותר ויש חשש למפולת. שטארקמט פוקד לתמוך את התקרה וכותב שאיננו מתיאש מהצלחה. הנה גובה הארובה כלפי מטה הגיע ל־21 מטר, וקאנטור הצעיר (מי שעתיד לבצע עבודות רבות בבנייה ובניקוז במושבות ובמשקים של הנדיב) עוזר על יד שטארקמט במרץ ­– אך לפתע מודיעה הרשות כי יש להפסיק את העבודה (!). ­– הנימוקים של הרשות שונים ומשונים ­– מהם אחד: מכירת דינאמיט ושימוש בו (כחומר־נפץ בחציבה) נאסרו בימים ההם בארץ, משום המאורעות בארמניה ומלחמות הדרוזים. כן היה עיכוב מחוסר נסיון בשימוש באבק־שריפה לצורך חציבה. אף־על־פי־כן נמשכה העבודה ולאחר עיכוב השתדלו להשיג מה שהפסידו בזמן. גם הפיצוץ נעשה קשה יותר, כי בכל פיצוץ היו העובדים בארובה צריכים למצוא להם מחבוא. קושי האוורור לתוך הארובה, למען העובדים בה הכביד, אף־על־פי שהמהנדס (שטארקמט) דאג לכך מראש. "למרות הכל נעשו כבר שלושת־רבעי העבודה, אף שמעו מצד החזית את קול המקוש המכה בתוך הארובה (בדומה למעשה הנקבה של המלך חיזקיהו ­– ). ­– ואם גם בזמנו לא עלה כמעט להשתמש במחסן חצוב זה (ראה להלן) ­– הרי בימינו באה החציבה על שכרה, כשהנקבה משמשת מחסן למלאי יינות.

שרידי יקב ראש־פינה

גם ביקב זכרון־יעקב התפתחה תוך העבודה הסדנה, בהנהלתו של מילר, אשר הוציאה עבודות בסך למעל מ־100,000 פראנק; אמנם עם גמר הבנייה הצטמצמה עבודת הסדנה ובמקום 30 האיש שעבדו נשארו 20 ­– אך בינתיים הוכן הכל לקראת הבציר המוגדל (גם כאן שנת 1896) והמומחה ליינות דיופן כבר מציע להתחיל כאן, כמו בראשון־לציון, בהכנת קוניאק ובשימורו ביקב משך שנתיים עד למכירה. וכדי לסיים במלאכת היקבים נוסיף, כי מלבד השנים הגדולים בראש“ל ובז”י נבנה יקב קטן בראש־פינה לתעשיית יין מלאגה ­– “היין היה טוב והאכרים עיבדו את כרמיהם ומסרו את ענביהם ליקב.”

אפשר לומר כי כל התכונה של פיתוח תעשית היין בשנים הללו (1890­–1896) היתה מלווה בתעסוקה רבה ביקבים עצמם, בבתי־המלאכה הצמודים להם, במעונות לעובדים שנתרבו ובבנינים לשירותים שהתרחבו גם הם. באופן זה הפך היקב בשלוש מושבות־החסות למרכז אפייני אשר הטביע את חותמו על המושבה כולה: בזכרון־יעקב רחוב השירותים אשר חצה את המושבה, במורד ליקב; בראשון־לציון מעין רובע מיוחד שהתרכז סביב ליקב; וראש־פינה גם היא עם “המרכז התעשייתי” שלה (המורכב גם מתעשיות משי וצימוקים). גם בפתח־תקווה נעשית עבודת בנייה, וכאן תכנית לבנין גת (לסחיטת ענבים בלבד), כדי לחסוך בהובלת הענבים החיים ליקב ראשון־לציון ולמנוע את הנזק הנגרם מטלטול בדרך. בראשון־לציון גורם היקב לבנין טחנת קמח אשר תופעל בכוח מכונת הקיטור של היקב, והטחנה התפתחה מהר. הפקיד חזן קונה בשבילה לטחינה את הקמח של קאסטינה (היהודית) ומהקמח ניזונים אכרי מושבות יהודה המקבלים אותו בהקפה עד לבציר. ­– “הרי שהיה בטחנה משום שירות כפול. ­– מתברך הפקיד חזן ­– לאכרי קאסטינה היה שוק מן המוכן עבור חיטתם ולא עוד אלא אני נותן להם מקדמות על חשבון הגורן; מצד שני, אכרינו ביהודה מקבלים את הקמח בהקפה עד לבציר. ועדיין אנו מתכוונים לשכלל את הטחנה במכונות שנשלחו כבר ע”י הבארון, ובעזרתו נפיק קמח מאיכות מעולה יותר." אם הבארון מניח מתחילה יסודות לתכניתו בדבר חקלאות מבוססת על תעשית־לווי, נזכור כי רעיון זה היה לנגד עיניו גם בשנים מאוחרות הרבה יותר, בתנאים שונים של תחבורה והובלה, וכן במסגרת של צריכה ושיווק במימדים שונים, בארץ גופה וגם מחוצה לה. והבארון עדיין אינו עיף מחידושים, אלא שואל את מהנדס שטארקמט כבדרך אגב: האם לא כדאי להקים בזכרון־יעקב (העומדת על ההר) כמה טחנות־רוח לשאיבת מים (כדי להחליף את מכונות הקיטור העולות ביוקר רב)? ­– מצד שני, רומז המהנדס הצעיר, כי בלא ספק אפשר היה להשיג הוזלה ניכרת בהובלת החמרים לבנייה והמכונות (לראשון־לציון), אילו הותקן ענף של מסילת־הברזל לראש“ל מיפו ­–” אבל על כך יש אולי לדון לחוד." ­– מוסיף הוא בזהירות. ואשר לקשיים מצד הרשות, כמסופר בזכרון־יעקב ­– הרי לא נעדרו הללו גם בראש־פינה, כסיפורו של ר' זלמן בנדל מאותה מושבה: “הנדיב יחיה הסכים לבנות בתים וחמרי הבנין כבר הוכנו לעבודה. כבכל עת קמו גם עתה מלשינים־סנבלטים והעבודה הושבתה ­– גזירת הרשות עמדה בתוקפה עד תרנ”ב, שאז קיבל הנדיב יחי' רשיון לחידוש הבנייה. מיד פתח את ידו והשקיע מיליוני פראנקים במושבה ­–­– ­­– בית־כנסת, בית־חרושת למשי, בית־חרושת לצימוקי מלאגה, יקב וכליו לתעשית יין מלאגה ­– ". ואנו מבינים את אליהו שייד כשהוא קורא בהתרגשות: “כיוון שמגיעים לפני ראש־פינה ­– ­– ורואים עצים מתנשאים לאורך הדרך, כרמי גפן משתרעים (ואחריהם מטעי שקד ותות) ­– הרי כל אלה מעלים על דעתך מה אפשר לחולל בכסף הרבה כסף, בסבלנות בהרבה סבלנות, ובעקשנות רבה גם היא ­– ­–”

עם זאת הבעיות, הישירות והעקיפות, העולות תוך נטיעת הגפן, אינן מניחות להתפנות לשעה של קורת־רוח מההתקדמות שהושגה, ובראש לכל העסיקה השאלה ­– מהו מחיר הענבים אשר הבארון ישלם לאכרים, בקבלו את הענבים ביקבים? המחיר צריך היה להיות כזה, שלא ייקר את היין מכפי המקובל בשוק (הבינלאומי) ומצד שני ­– יהיה במחיר כדי לפרנס את הכורים ולכסות את הוצאותיו במשך השנה, בצירוף חלקו בהוצאות המושבה. וכאן שוב שאלה: בתנאים של החסות ­– באיזה חלק מההוצאות נושא הבארון עצמו ובאיזה מהן נושא האכר?

והבארון הורה: “יש הוצאות שהכלל נהנה מהן ­– אכרים עצמאיים ותלויים כאחד (בראש"ל) ­– ויש הוצאות מיוחדות לכל אחד מהסוגים האלה; יש הוצאות מסוג מיוחד (כלפי השלטון) ויש הוצאות שנעשו מתחילה לחשבוני האישי.”

כן מתחיל להיעשות חשבונו של הכורם הנהנה מהחסות ­– בתמיכה, בהוצאות על בנין בית, בבהמות שניתנו לו וכלכלתן וכספים ששולמו במיסים על נחלת הקרקע שלו ­– בתוספת ריבית (שהיתה אגב סמלית). ­– הללו צריכות להיפרע ע"י כל אכר “תלוי” ויש לנכותן מהתשלום עבור הענבים, בתנאי שיישאר לאכר כדי מחיה במשך השנה. הוצאות שנעשו על כלל המושבה ­– בריכת מים ומשאבה, גן ציבורי, דרכים וכו', מהן נהנים תלויים ועצמאיים כאחד ­– אותן יש לחלק על הכלל ולנכותן מהתשלום הכולל עבור הענבים לאחר ממכר היין. ואשר להוצאות “האישיות” של הבארון ­– יש לראותן כאילו הבארון היה אכר והן תכוסינה מממכר הענבים מהכרמים אשר גידל על האדמות אשר רכש או ריכז בתחום המושבה. כן יש לזקוף לחשבונו של הבארון את משכורות הפקידים, אך לחשבון האכרים ­– את משכורות הרופא, המילדת והרפואות. ותוך צירוף כל ההוצאות האלה, יש לחשב לבסוף מהו האחוז שיש לנכות מדמי הענבים של הכורם שנמסרו ליקב, כדי שיכוסה החוב של הכורם וחשבון מיסיו למושבה כאחד.

שער הנקבה באום־אל־תות המשמשת היום להחסנת יינות

החשבון אינו פשוט תרתי משמע    🔗

מתוך הנימוקים דלעיל, הבארון חוזר ודורש מהפקידות (1893):

“ביקשתי את כל ההוצאות ההכרחיות על המושבה ראשון־לציון, כדי שאוכל לקבוע את המחיר בו אקנה את הענבים. חשוב לקבוע מחיר לענבים, כדי שהאכרים יוכלו לספק את צרכי המושבה ולשאת בכל הוצאותיה.”

ולפי הוראת הבארון, שייד הולך ליפו ולשרונה (מושבה גרמנית) ללמוד את מחירי הענבים המקובלים בארץ. שם שילמו עבור 100 ק"ג ענבים 8.5 פראנק ומחיר זה הציע שייד לאכרים ­– וקיבלו (עבור ענבים רגילים). אשר למינים המשובחים הממעטים להניב פרי, כדי שליש מהרגילים, הציע לשלם כמעט פי־שלושה. ושייד מסביר: לפנינו היו קונים את הענבים (לתעשית יין) מקווה־ישראל ושני גרמנים ביפו ולפיהם נקטנו את מחירי הענבים הרגילים. מצד שני, המחיר היקר ששולם עבור המינים המשובחים גרם להתיקרות היין.

והבארון חזר וכתב בענין זה: "אומרים לי כי אין ברירה אלא להקטין את המחיר שמשלמים לאכרים עבור הענבים, אך אין בכך הגיון; ­– אני מוצא כי המחיר שמשלמים כעת הוא חלש למדי, בהתחשב שהאכרים צריכים לשלם את כל הוצאות המושבה, המיסים וכו'. אינני רואה כיצד יוכלו להתקיים ולשלם את הוצאות העיבוד ­– "

שאלת המחירים נדונה איפוא בכובד־ראש, כשהנדיב עצמו רוצה להיות רחב־לב הרבה יותר, מכפי שהכורמים מעיזים לתבוע ממנו ­– ברם, כאן מתגלה השוט של הגורם הכלכלי והוא מתנופף ואומר: אין רחמים בשוק ­– לימים, לומדים אנו מחישוב ההשקעות שנעשו בזכרון־יעקב מיום חסותה עד ל־1900 ­– בין השאר את המספרים דלקמן:

ביקב הושקעו ­– 2,779,000 פראנק

בקניית הענבים מהכורמים ­– 481,000 פראנק

אם מספרים אלו מתפרסמים כאן אולי לראשונה ממקורות הארכיון שהיה סגור ­– הרי רבים ניחשו וישבו על המדוכה, כמבקרים אף כמקטרגים, ושואלים: מה הושג כביכול בהון עצום זה (ושאר ההשקעות הגדולות פי־כמה)? ­– אנו נשיב כאן לפי מונחי ימינו, כי בכסף זה הונע גלגל הישוב כולו ­– דהיינו: לא בלבד מושבות החסות והתפתחותן, אלא גם מושבות עצמאיות שנוסדו והישוב הישן שהתעורר לחיים בכלל. בכסף זה הושגה הכשרת עולים שהגיעו ארצה (1888 ואילך) וכן הסתייעה בו כל פעולה התישבותית אחרת שהוחלה באותו זמן ע"י חברות ופרטים. ונמצה את הדבר בלשונו של אליהו שייד: כל העבודה הזאת בידי פועלים יהודים נעשתה (על כל פנים, בכל הנוגע ליקבים ולסדנות) ­– וזה בלבד אומר לנו הכל, בימים שלא היה גורם מפעיל אחר.

נשוב ונסתייג מיד בסעיף המקצועי המצומצם שאנו נתונים בו ­– הגפן והיין ­– ונראה, כי לאחר ההשקעות המתוארות המצב ביקבים כזה, שגם לדעת טכנאים שוב אין צריכים כמעט לשכלול נוסף. העבודה מתארגנת לפרטיה ולאגפיה, ביקבים ומסביב להם, ואליהו שייד הסוקר את התמונה אומר: אילו צרפו את כל האגפים והמדורים של יקב ראשון־לציון, היה יוצא לנו בנין ארוך כדי 850 מטר. כאן הוקם כבר אלאמביק להעביר בו את היין הלקוי, כדי לשרפו ולהפכו לקוניאק, ומשום חשש דליקה הוקם האלאמביק כבנין מיוחד של אבן וברזל. המכונאים פאפו ושטיין למדו להפעיל מכונות מורכבות ביותר והמהנדס שטארקמט בא לעזרתם בידיעותיו. בצד היקבים (בראש"ל) התפתח אגף־מלאכה ומסגרות, שם המכונאי פאפו עם חבר עובדיו ביצעו כל עבודות הברזל והשלדים הדרושים לבנין, אף כדי לשאת עליהם את משא הבריכות המלאות יין. הבארון שדאג להעסיק יהודים ככל האפשר יותר, התקין חבתניה אשר בראשה עמד גרינברג, בעל מקצוע לכך מבורדו; אף מיכליה אשר התקינה ביום 50 כלי “בורדלז” (חצאי חביות, ראה לעיל). שייד מוסיף כי היתה לו קורת־רוח מיוחדת לראות את סימני התמהון בפניהם של תיירים, למראה עמל כפיהם של יהודים ­– “זו הפתעה גמורה ומעולם לא היינו מאמינים (אלמלא ראינו בעינינו!)” ­– קראו הללו. אף היה הבדל בנידון זה בין תיירים יהודים לנוצרים ­– מהתל שייד. ­– יהודים שטעמו את היין וראו כי טוב הוא הודו בכך ­– נוצרים שטעמו ושיבחו, לא יכלו להימנע מלכתוב לאחר מכן אף לפרסם בעתונים, כי “היין הוא כה טוב שאי־אפשר לחשוב כי אמנם יהודים עשו אותו…” ­– כמו שנאמר בתהילים (קטו, קו) ­– מסיים שייד: עינים להם ולא יראו, אזנים ולא ישמעו ­–

מימין לשמאל: הנרי (צבי) פראנק (מנהל המושבות);

שמואל הירש (מנהל מקווה־ישראל)

אליהו שייד (המפקח הכללי על המושבות)

והעבודה כיצד התנהלה? ­– בראשותו של היינאי “בוריס” נעשו עתה כל ניסויי היינאות בארץ החמה. ­– ממשיך שייד ­– תחילה העמידו מכונה לקרר את המים מעל מיכלי הקוניאק; כיוון שזה לא היה די לגבי כמויות היין הגדולות, הובאה מכונת הקרח הגדולה שהזרימה לסרפנטינות מי־מלח וכל בנין היקב רושת במערכת זו של צינורות לשם ויסות הטמפראטורה. בבדיקת היינות עבד תחילה הכימאי ברוצ’ינר, אחריו בוריס ועוזריו ­– רוכלין ופלפול (האחרון מבוגרי מקווה־ישראל) ­– והיין נשתבח והלך… "ואילו חובבי־ציון (שבעולם) ­– מתפלמס שייד ­– היו קונים אותו לצרכיהם (לשבת וחג וימי שמחה), כי אז היו רווח והצלה למושבות; דא עקא, שהללו נתנו יותר את דעתם על הצללים שבמפעל (הכוונה לקיטרוג ולבקורת של שיטת האפיטרופסות), אשר נוצר ובדי־עמל הגיע עד הלום ­– " אפשר ושייד עומד לנגד עיניו בשעת כתיבה הסניגוריה על מפעל פאטרונו הנערץ ­– הבארון דה־רוטשילד; ­– אך העובדים הכותבים לתומם בחלפית מכתבים איש לרעהו ודאי שאין לחשוד אותם בכך. והנה בוריס אוסובצקי, המכונה תמיד בקיצורו “בוריס”, אינו פוסק להשתבח לאחר תום השכלולים ביקב ראשון־לציון:

“אף אחד אינו עיף אצלנו… מקבלים את הענבים בשקט משעה 4 עד שעה 9 בבוקר ומ־4 אחה”צ עד שעה 8 בערב, כ־200,000 ק“ג ביום, ממלאים 20­–50 מיכלים ביום וגם זה בנחת. וגם אני איני עיף ואיני מודאג אלא מחוסר קיבול ­– וזה לא באשמתי. ואיזו עבודה ואיזו הנאה לעבוד! ­– אין אנו חסרים אלא גברים כדי לצאת ביקב במחול “ארבעה קדימה”… כך מקבלים ענבים, ממלאים מיכלים, עושים תערובות של יינות שונים… צעקה לא תישמע אף לא דיבור רם ­– ואיזה נקיון! ­– מר בארבייה (היועץ המומחה שבא במקום ארמן ­– ראה להלן) הודה, כי טוב אצלנו ונעים להלך ביקבינו… ודרך אגב טועמים “בורדו קטן” מ־1888… ביקב קריר כדי 19 מעלות! ושכחתי לציין כי כל מיכל יין עובר בדיקות (אלכוהול, חמיצות, סוכר) ­– והכל נרשם בסדר ­– ­–”

נוסיף, כי בציבור מגוון זה של עובדים מצויים כבר טירונים היודעים לספר על שלבי עלייתם בסולם המקצוע, כגון אפרים רוזנפלד מוותיקי העובדים ביקב זכרון־יעקב אשר זכרונותיו מתקשרים עם ראשיתה של תעשית היין. אפרים נתיתם כאשר אביו אירע לו תאונה בעקירת סלעים בזכרון־יעקב ונתקבל לעבוד אצל נפח הפקידות. היקב הופעל וקרב בציר. המומחה לחבתנות גלברג ועמו ארבעה צעירים מבני האכרים התקינו חביות ליין. חשב אפרים מחשבות איך להתקבל ליקב ובאה לידו שעת־כושר ­– ביקור הנדיב בתרנ“ג. ל”ג בעומר תרנ"ג, ­– רשם רוזנפלד במחברתו ­– והודיעו לאכרים כי ינקו את החצרות, הואיל והבארון יעבור מבית לבית בשבת אחר התפילה. וכך היה. כיוון שהגיע הבארון אל בית גיסו, אלברט, נצנץ רעיון בראשו של רוזנפלד הצעיר להציע את בקשתו לנדיב עצמו. אמנם הדבר היה נגד המשטר, אך אפרים נגש עד לנדיב ואמר: ברצוני להגיד אילו מלים לכבוד הבארון… וסח על יתמותו ועבודתו הקשה אצל הנפח. הניח הבארון את ידו על שכם הנער ורמז לפקיד חזן כי ידאג לו. למחרת ליווה הקהל את הבארון במורד ההר בדרך לטאנטורה ורוזנפלד שפנה למשרד הפקידות, ניתן לו פתק ליקב. נתקבל לעבודה בשכר זעום (20 פראנק בחודש), אך במרוצת השנים עלה שכרו ­– “כי בכל שנה נהגו להוסיף לעובד 10 פראנק בחודש עד שהגענו למשכורת חדשית של 70 פראנק”. ­– כאמור, היה מומחה לחבתנות ביקב שמעון גלברג, שידע את המלאכה ברומניה וכיוון שבא הינאיי דיופן התחילו להתקין גם מיכלי־עץ גדולים “פודרים”, אשר היין יישמר בהן שנים מספר, אף גיגיות־עץ גדולות לתעשית היין. לעבודה זו הובא שמואל גרינברג מראשון־לציון (ראה לעיל) והעמידו לעזרתו חמישה שוליות ואפרים בתוכם. עבדו שעות נוספות כדי להחיש את מלאכת מיכלי העץ, כי בציר גדול משמש ובא. רוזנפלד נתמחה לחבתנות ונשלח כמלווה עם משלוחי חביות היין עד לאניה בחיפה, שמא תשבר חבית בדרך או בעת הטעינה באניה. לימים, מוסיף רוזנפלד ­– החלו שולחים את משלוחי היין מחוף טאנטורה (ראה להלן) ולצורך זה התקינו כאן מיזח קטן לטעינה. פקיד מכס מיוחד היה בא מחיפה לצורך זה “וכן עבדנו שנים רבות עד שהותקנה מסילת הברזל חיפה­–קנטארה עם כיבוש האנגלים.”

והכורם? ­– “הידד, אחי הנאהבים!” ­– בראשון־לציון, גדרה ועוד    🔗

נמצא, כי באשר נפנה בישוב המתחדש שוקקת תכונת הגפן וקולה של תעשית היין ביקבים הגדולים נשמע. ­– שוב אין פלא, כי הדברים נותנים אותותיהם בנימי כנורו של הראשון לשירת התחיה על אדמת הארץ, נפתלי הרץ אימבר, המשורר רב־הסבל אשר השמיע בשנות הראשית הללו את תרועת “התקוה” הראשונה למראה ניצני התחיה בראשון־לציון, בגדרה, בראש־פינה, במשמר הירדן ­– באשר אכר יהודי הפריח את אדמת אבותיו:

עִדְרוּ בַּמַעְדֵר שָׂדוֹת גַם כְּרָמִים,

זִרְעוּ בָּאָרֶץ לִבְרָכָה פְּרִי תְבוּאָה,

הִנֵּה לֹא יַאַרְכוּ הַיָּמִים

קְצְרוּ בְּרִנָּה, בְּשִׂפְתֵיכֶם־תְּרוּעָה ­– –

(לגדרה)

ולאחר מכן ב“ארבע כוסות” ­– בהן ציווה את אמונת חייו לבאים אחריו:

מִכּוֹס “הַתִּקְוָה” שָׁתִיתִי לִרְוָיָה,

מִיַּיִּן דָרְכוּ בְמֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ;

בֵּרַכְתִּי לַהֹוֶה, יִהְיֶה וְהָיָה,

כִּי עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ ­–

למותר לומר, כי גם אנו לא הסחנו את דעתנו מרחשי השמחה והסיפוק של העושים במלאכה, הכורמים־האכרים, מיום נטיעת כרמיהם בשנים הללו. פרטים רבים מפי העושים במלאכה, האכרים עצמם, מרמזים על השינוי שהתחולל במושבות במגמה שתיארנו. אף התפרסמו כבר באותו זמן ידיעות מהימנות בעתונות מאת כורמים שנתמחו (ומה מעטים היו בשנים הללו!). ­– ראשון להם הוא בוודאי מנשה מאירוביץ מראשון־לציון, איש ביל“ו ואגרונום מוסמך, מטובי המומחים לענף הכרם, אשר נשוב ונסתייע בו בהמשך הרצאתנו. בתרמ”ז (1887–1886) מאירוביץ סוקר את המצב בהרגשת נצחון, כדלקמן: “שלוש שנים חלפו ליהודים בארץ־הקודש ­– והנה עתה בארץ הזאת (בה משלו נוצרים, גרמנים, צרפתים וכו') כשישים אלף דונאם אדמה לנו למורשה ומספר גדול מאחינו היהודים יעבדום בידיים חרוצות. ­– (אמנם נעשו שגיאות ע"י המתישבים הראשונים) ­– אך עתה גדרה… עקרון… ראשון־לציון עשתה חיל ולפנינו כבר כרמים נטועים רבבות גפנים. ­– ומושבות הצפון ­– וכל אלה תוך שלוש השנים שחלפו! ­– אף מחוייבים אנו לשים עין על מראה נפלא ומרהיב אשר נראה לעינינו: אך זה מושבות שלמות עמדו על עברי פי־פחת ומי יודע מה היה את רעיון ישוב הארץ ­– אז הקים לנו ה' מושיע את הנדיב הגדול (הבארון רוטשילד) ­– ואשר הלכו בחושך ראו אור גדול ­– " מאירוביץ מוסיף לעמוד על משמר החקלאות במושבות, ועם ההתעוררות לנטיעת גפן בראשון־לציון הוא מציע גם לד”ר פינסקר, מנהיגה של תנועת חיבת־ציון, לייסד חברה לגידול גפנים… הוא מציין כי ב־1889 (1890!) נשלם בנין יקבי ראשון־לציון, אשר “אפשר למנותם עפ”י שטחם ותכניתם החדישה בין הראשונים בעולם כולו" ­– בתרנ“ג הוא מזהיר מפני מחלת הפילוכסרה, האורבת לכרמים הנטועים כנות צרפתיות (על כך ­– להלן). הלך־רוח של שיר תהילה לגפן משרה עלינו מיכל פוחצ’בסקי (ראה גם לעיל) כשהוא כותב: “יזכרו נא השרידים מדור המעפילים ההוא, עת יצאו בפעם הראשונה כרמיהם משנות “ערלה” ודרשו שמירה מעולה ­– איזה מחזה־קסם הופיע לנגד עיניהם מדי לילה בלילה, בהידלק אלפי פנסים קטנים(!) שהזהירו ככוכבים מבין דליות הגפנים ­– סגולה נגד מזיקין! ­– כמה שחקו אז בשמעם את מחאת השועלים המחבלים הקטנים, ביללם מר מפחד האש… ואחרי היללה נשמע מצד השומרים קול ענות־גבורה בתופים, ריקועי פחים וחצוצרות, למען הפחיד את השועלים ­– מה יקר זכרון הימים ההם! הגפנים היפות מסורבלות היו אשכולות שרבצו כעגלי מרבק מסביב לגפן וענבי האשכולות עטופים שכבת אדים מרסיסי הטל ­– ועמהם צצו ועלו תקוות מעודדות ומשמחות.”­– הרי שהכורם היהודי הפך גם למשורר הענף ­– ופוחצ’בסקי הוא מששת הצעירים אשר בימים הללו אך זה קיבלו את הכשרתם תחת ידו הקשה של דיגור בזכרון־יעקב, עפ”י הסכם שנעשה בין חובבי־ציון ובין הבארון, נחזיק איפוא טובה לאיש ראשון־לציון, דוד יודלוביץ (מנאמני תנועת בילו, הפלג שה"ו ­– שיבת החרש והמסגר) ומאנשי־בריתו של אליעזר בן־יהודה ללשון העברית ­– אשר טרח לכנוס בספר ראשון־לציון (תש"א/1941) ידיעות רבות וחשובות על ענף היין ­– מהן שהובאו לעיל ומהן שנשלים על פיו.

“הבציר הראשון (אור לי“ז אב התר”נ/1890) ­– (עם שיש להניח כי קדמו בצירים קטנים בכרמים שניטעו ב־1885) ­– ולאו מילתא זוטרתא היה המחזה הזה ­– כותב יודלוביץ ­– חזרו ימי הנעורים של עם ­– ונשמע בארבע אחר חצות הלילה פעמון מצלצל ומזעיק את עם ראשון־לציון ­– לעבודה! ­– שלוש שנות הערלה של הכרמים חלפו־עברו… את פרי הכרמים כבר “חללו” והרי נגשו לבציר. (במקום עסקי בד וארג ­– דהיינו מסחר היהודים בארצות הגולה) כורמים בוצרים, כרמים מעוזקים… עגלות טעונות סלים מלאים ענבי אליקאנט, חברונים, זשאקה, בראקה, אספר, רוזטה, בורדלו (מזנים שנודעו בימים ההם) ­– ומאחורי העגלות נוהרים רגליים זקן ונער, איש ואשתו עם ילדיהם מזויינים במזמרות ­– הכל נמשך אל שערי היקב. ­– מעל מגדל גבוה מאיר פנס־לוכס ועגלה אחר עגלה נשקלת, הכל מתנועע ואשכולות מתרסקים… מיץ־עסיס עובר דרך רשת נחושת וממנה דרך צנורות אל הבריכות ­– והדורכים בגתות (על דרך מליצה ­– הכ.) בזמר מזמרים: “עורה ישראל, נעוריך שבו, קרובה גם גאולתך” ­– ­– בבציר השני ­– נמשיך עם יודלוביץ ­– כבר נתמנו שני משגיחים על כשרות היין ­– הרב יוסף הלוי והמוהל דוד גיסין (והרב נפתלי הרץ הלוי מיפו משגיח ראשי על עניני ערלה, תרומה ומעשר). בבציר הרביעי ­– יינאי יהודי בוריס אוסובצקי (במקום המומחים הנוצריים שהיו) והוא המוציא הוראות לבציר: לבצור יום־יום את האשכולות שבשלו ­– את השחורים מכל המינים יחדיו והלבנים יחדיו ­– ורק בענבי הודו יבדילו בין מין למין. ­– דהיינו כבר הבשילו ענבי הודו (“האינדישה סארטן” ­– הצרפתיים המשובחים). וסיפור־מעשה בדרך אגב: באותה שנה, תרנ”ג, זוכה ראשון־לציון לביקור רבנים מירושלים (כי נמצאו מוציאים לעז על היין שהוא “טרף” ובאו לבדוק ביקב, אם הכל כשר כדין) אף סופר במושבה על הביקור: הרבנים התאכסנו בביתו של שו“ב המושבה וחזרו מביקורם ביקב. היו מסיחים בכל מה שראו במו עיניהם, עד שקם הרב זוננפלד והכריז: רבותי, הגיעה שעת מנחה ­– אמר שו”ב המושבה לתומו: עוד לא צלצל הפעמון, וכאשר יצלצל נלך להתפלל מנחה (בבית־הכנסת). ­– הא כיצד! ­– תמהו הרבנים ­– האם מצלצלים במושבה עברית למנחה כדרך “הגויים”, רחמנא ליצלן? הסביר נפתלי הירץ הלוי מיפו: הצלצול הוא בפעמון־העבודה בשביל עובדי הכרמים ובדרך אגב יודעים גם אנו את שעת המנחה ­– בבציר החמישי (תר"ד) נוספו ארבעה־עשר מרתפים (בסך־הכל) ­– תחתיים, שניים ושלישיים ­– ונהיתה רווחה לא רק לראשון־לציון אלא גם למושבה החדשה רחובות וגם לענבי פתח־תקווה, ואדי־חנין (נס־ציונה) וגדרה ­– בבציר השביעי (תרנ"ו ­– 1896) ­– מכונת הקרח הוצבה ע"י המכונן יעקב פאפו באולם מיוחד וממנה יצאו שני צנורות ­– האחד עוטה שכבת שלג וקרח והשני מעלה זיעה ­– זאת ועוד: “יינותינו קיבלו אותות הצטיינות בברלין ובהאמבורג” (ראה להלן).

בא אמנון הורביץ, בן גדרה וחוקר מובהק של קורותיה, ומגיש לנו אוסף מיסמכים המעידים כי גם צעירי ביל“ו נתנו פירסום בעתונות לנטיעת כרמם הראשון מיד לעלותם על הקרקע, בהדרכת המדריך ההונגארי ממקווה־ישראל, קאזוני. “גדרה, כ”ד טבת תרמ”ה. (לאמור, כחודש אחרי עלותם לגדרה בכ"ו כסלו) ­– נאמר במכתב חתום ע“י תשעת מייסדי גדרה שהתפרסם ב”המליץ" ­– ביום ו' בא הנה ה' קאזוני. יום תמים סבב בהרי ובקעות גדרה וחרץ משפטו…ההרים רובם טובים לזיתים… ולכרמים לא יאותו… חוץ מהרי “משה” ו“יהודית” (על שמות הזוג מונטיפיורי) ­– בחרנו בשני ההרים ­– הר “משה” נגד הבית והר “יהודית” סמוך להמערה ­– נטע זמורות על גבי צרפתים (זנים צרפתיים ­– הכ.) ­– "

הבילו“יים במחצית היובל לגדרה (תר"ע). יושבים (מימין לשמאל): ד. ליבוביץ', י. א. צצליכין, ח. בינינסון־צלליכין, ד”ר ח. חיסין, פ. פריזר־חיסין, פ. בלקינד־פיינברג, ז. ד. לבונטין, י. בלקינד, מ. מאירוביץ'; עומדים: י. ש. חזנוב, א. סולומיאק, א. סברדלוב, ב. פוקס, ש. צוקרמן, י. דרובין, צ. הורביץ, ש. בלקינד, ד"ר מ. שטיין.

ואמנם הביאו הבילויים זמורות מראשון־לציון ופרשת הנטיעה מתוארת במכתבו של יעקב שלמה חזנוב (אף הוא נתפרסם ב“המליץ”):

"­– על הר “יהודית” (הר “משה” נעזב כי קטן הוא) ­– מדדנו וראינו כי יש בו 37 דונאם… בראשונה קצצנו את הקוצים והחרולים… העבודה הזו נמשכה כששה ימים רצופים… הסכמנו כולנו לעבוד אותו ביחד וכאשר נטעהו־נסקלהו ­– אז נחלקהו ­– ימים עברו ­– עד היום הזה גמרנו לחפור כחמשת אלפים בורות ­– ביום ה' החלונו לטעת ועד היום יש לנו כאלפיים וחמש מאות בורות נטועים, ועוד אלפיים זמורות נקבל מחברון. כל אשר לא ראה את שמחת לב בני בילו בהחילם לטעת לא ראה שמחת מדוכאים מימיו ­– "את נטיעת הזמורה הראשונה ­– ממשיך חזנוב ­– הקדישו לכבוד ראש חברתנו רבי יחיאל מיכל פינס עם זוגתו, ואותה קנה צוקרמן (מחברת בילו) ב־52 פראנק ושני גרוש ודרש דרשה נחמדה לכבוד היום ­– שניה… קנה יוסף ליס (5 פראנק), השלישית קנה חזנוב (6 פר'), הרביעית ­– מוגילנסקי (5 פר'), החמישית ­– פוכס (3 פר'), השישית ­– ליבוביץ (5 פר'), השביעית ­– מוהילבסקי (2 פר'), השמינית¹ ­– סברדלוב (3 פר'), התשיעית ­– הורביץ (ברבע מג’ידי). ­– כל הכסף הנאסף הוקדש לאוצר “חברת אגודת אחים” שמטרתה לתמוך בידי חולי אגודתנו. לשמחת לבנו רואים אנו כי יש תקוה לאחריתנו ­– " למותר לומר כי בכך לא תמה פרשת “התקוה לאחרית” ועוד נשוב לספר בתלאות הכורמים־הבילויים שזכו לבצור את ענביהם, לשלם את “העושר” לממשלה, לקבל הכשר מהרבנות ולהוביל את ענביהם לקונים הרחוקים ממושבתם הקטנה או את הספירט־האלכוהול שהכינו מתירוש הענבים ביקב המקומי.

בדברים פשוטים ונלבבים מספר גם צבי הוכברג (נס־ציונה) בנטיעת כרמו: “בשנת תר”ן בבואי לארץ ובגשתי לנטוע את כרמי, היו החורשים הראשונים על אדמתי סברדלוב וליבוביץ מגדרה. זו היתה זכות גדולה בעיני, בראותי שנים מהגיבורים הראשונים (הבילויים) מפתחים ומשדדים את אדמת כרמי. לימים, כרמי החל להניב פריו ובימי הבציר כאשר בני גדרה היו עוברים דרך נס־ציונה בבוקר השכם עם גמליהם העמוסים סלי ענבים ­– היו סרים לביתנו. ושוב ביניהם סברדלוב וליבוביץ, כשאנו מתכבדים בכוס תה ומסיחים על כרמים וגנים ופרי הארץ" ­– מספר גם משה סמילנסקי בדמויותיהם של כורמים־כורמות(!): “וגולדה (מילוסלבסקי) ­– אף היא מנס־ציונה ­– היא אכרה לא רק בשם. ידיה מלאות עבודה בכרם שנטעה ובמגרש אשר מסביב לביתה. ידיה הסתגלו לכל עבודה ­– במעדר ובסכין ההרכבה ­– והטיפול בכרמה אינו גרוע מטיפולם של האכרים (הגברים)” ­– ­– וכן אכרה שניה ­– בתיה מקוב מרחובות, שוב מתיאורו של סמילנסקי:

"עם רדת הגשמים הראשונים, כשרוותה האדמה מים די־צרכה, היה “הבחר” (העידור העמוק להוצאת היבלית) מן הראשונים (באדמתה) וגם כרמה היה מן הראשונים בזמן ובמעלה. “כרם בתיה מקוב” היה מן הידועים במושבה. זמן רב, בטרם יבשילו הענבים בכרמי המושבה, כבר נפלגו הדעות: הזקנים ביקשו ללכת בדרך הסלולה ולבקש מאת הבארון כי יכלול את ענבי רחובות העצמאית בכלל ענבי מושבותיו ויקבלם ליקבי ראשון־לציון ­– אך בתיה מקוב ועמה הצעירים דרשו מעשה נועז, סלילת דרך חדשה ועצמאית לתוצרת היין (גת משל עצמם ­– כמסופר להלן) ­– "

ומהכורמים הוותיקים בראשון־לציון מציינים את אלכסנדר זיסקינד טוליפמן שעלה צעיר ארצה מרוסיה. כפועל שכיר בנטיעת הכרמים הראשונים של המושבה החל עד שנתאכר עם צעירים מבני המושבה ופועלים ותיקים של הפקידות ונעשה כורם גם הוא (תרנ"ו). ככורם הוא פעיל במוסדות המושבה ­– הוועד החקלאי, קופת הלוואה וחסכון ועוד, ובנו דוד ממשיך בחקלאות, כשהפרדס כבר נודע גם הוא בתחומי מושבת הגפן. גם הבן משתתף במוסדות הציבור, לאחר שעשה חיל מחוץ למושבה אך חזר אליה ובה מצא את מותו בהיותו עובד בפרדסו בימי מאורעות בארץ (תש"ג).

נמצא, כי אין אנו עומדים ביצירת ארעי כפוייה מלמעלה אלא ביצירה מתוך תקווה ואמונה לה שותפים גבר ואשה ושלובים בה דורות. מכאן, אל כורמי זכרון־יעקב, העתידים להתפרסם כאנשי הכרם ­– אך לעת־עתה מושבתם אצה להשיג את אשר פיגרה בנטיעת הכרמים, אחרים אחותה ראשון־לציון. זכרון־יעקב תר"ן (כותב מבש“ן ב”המליץ") ­– "כאן נמצאו חמישה בתי־אב שנשארו אכרים כבתחילה (דהיינו יוגבים ומחזיקי מקנה), כי האחרים היו לנוטעים. ­– לפני חגינו בא מפאריס גנן חדש (שלא מקרב אחינו) ויחקור בדבר הגפנים והוא המנצח על הקולוניסטים הנוטעים

ראשי חיבת־ציון וחלוציה:

ד"ר י. ל. פינסקר; אשר גינצברג ― אחד־העם

הגאון ר' שמואל מוהליבר; יוסף פיינברג, שליחה הראשון של ראשון־לציון אל הבארון (1882)

­– שהחלו לסקל את האדמה ­– ואת האבנים הרימו ועשו לגדר ­– והסלעים הגדולים נותרו והיו מסעד לדליות הגפנים. אף יתרון לאדמת הסלעים למטעי הגפן: על אדמה חלקה יגדל “אינז’יל” והוא כסילון ממאיר לגפנים ­– אך באדמת סלעים לא תהיה לו תקומה. “עתה יש תקווה כי בעוד שנות מספר ייחלצו האכרים מעניים ­– כי הנטעים יביאו ברכה לבעליהן” ­– ומתברך הכותב, כי עוד לפני חמש שנים חיווה את דעתו כי טוב לאכרים לטעת כרמים מזרוע שדות ­– והנה הפכו השדות לכרמים והאכרים לנוטעים וכורמים, אך טוב מזה ומזה שניהם יחדיו ­– (ומכאן שוב על ההפיכה הגדולה בחיי הכורם היהודי לגבי עברו ברומניה וברוסיה, שעיקרם היה המסחר). ודומה כי בזכרון־יעקב קורת־הרוח למראה הכרמים גדולה מבשאר מושבות הגפן, כלשון האשה לבית קאנטור: גם כרם נטענו לנו (כאן משק מעורב ­– ירקות, תפוחי־אדמה חדשים וחיטים, גם תרנגולות מטילות וחלב טוב ושמן מפרותי)… ונשמח לראות את יפי הגפן וחמדתה וגדר אבנים עשוייה סביב לכרם, עד כי היתה הארץ כגן־עדן לפנינו, בעוד אשר לפנים היתה שמה ושאיה ­– כן מסופר כאן כי המומחה הצרפתי לנטיעה, פאריי, הכניס לעבודה כמה מבני האכרים ובהם ­– תמשיס, אהרון אהרונסון, ישראל יהודה נידרמן, גראף ופסקל וצעירים מההכשרה בבית־הספר של הנדיב, בהם גולד. אהרון אהרונסון נודע כאן לראשונה בכשרונותיו המזהירים לתורת החקלאות והבוטאניקה והצעיר העניו יוסף זמנובודה עתיד להתפרסם בארץ כאחד המומחים המעולים לענף הגפן ולניסויים חקלאיים שונים שעשה מתוך שקידה ואהבה עמוקה לעבודת־האדמה.

זכרון־יעקב משיגה את אשר פיגרה ­– “ונצחון לישוב”    🔗

הנטיעה שינתה איפוא את פני המושבה ולפי פקודת הבארון העלו את שכרם של הפועלים העברים (כ־120 איש). בזמן קצר הכשירו את כל ההרים ­– יספר אביגדור אפלבוים ­– ומצרפת הובאו זמורות של זנים שונים, כמו מאלבק, קבארנה, סביניון וכו'. ב“בקשיש” גדול הרשתה הממשלה להוציאן מבית־המכס (בחיפה) ­– והתחילו להרכיב את כל המינים הללו ופאריי מראה לכל אחד כיצד להרכיב. גם כאן הוקמה טחנת קמח ליד היקב (כמו בראשון־לציון) ובמרום המושבה נבנו שתי בריכות למים. בתרנ“א ­– עוסקים כבר בנטיעת גפנים לא רק בזכרון גופה אלא גם באום־אל ג’מאל (בת־שלמה) החדשה ובמאיר־שפיה, בהן נושבו מהצעירים שגמרו את שנות הכשרתם. “קשה להאמין ­– מעיד ו. (זאב־ולאדימיר) טיומקין, מי שהיה ראש הוועד הפועל של חובבי־ציון ביפו באותו זמן ­– שפינת עדן זו, שאלה העמקים המעובדים היטב ואלה מדרוני ההר המכוסים ירק גפנים… בריכות המים ­– שכל זה נוצר במשך זמן כה קצר במקום שממה זה!” ­– ובכן דברי התפעלות ושבח גם מפי אישים של חובבי־ציון, אשר לא היו צהובים לפקידות הנדיב. ניתן איפוא לחשוב כי הבארון הבא לביקור חטוף (תרנ"ג) קרוב להאמין, כי אמנם “הנסיון מצליח” ולא נשאר לו אלא לומר: עבדו בצנעא ובלי רעש, אל תעירו ואל תעוררו ­– שקט, הסתר דבר בלי רעש ופרסומת ­– אי־אפשר כאן שלא לציין את השיפור הרב שחל גם ביחס החיובי של הרשות (ושוב מכוחו של הבארון) ­– אשר איפשר מעתה הרחבה נוספת במושבות ­– והוואלי של בירות המבקר בזכרון־יעקב אומר בנאומו: התפללו לשלום השולטן ואקווה כי כאשר ישבתם עד הנה בשלווה תחת כנפי מלכנו, כן לא יסיר את חסדו מכם (תרנ"ג). ובסיכום: “בזכרון־יעקב (תרנ"ד), אום־אל־ג’מאל ומאיר־שפיה למעלה ממיליון ו־250 אלף גפנים, על שטח 350 הקטאר (3500 ד'). הכרמים יפים. בשנה הבאה תתחיל ההכנסה האמיתית מהכרמים וגדול יהיה בציר תרנ”ה, כי חלק נכבד מהגפנים יצא משנות הערלה וההרכבה. יובא מנוע בעל 25 כ”ס להעלאת מים למושבה מן הבארות ­– וכבר מדובר בדבר ישוב נוסף מצפון למושבה ­– עתלית." תכונה זו לשפע ולרווחה, מפעילה את חיי הציבור ומוסדות צדקה שלו, גם מפעלי תרבות (תזמורת ­– בארגונו של “בוריס” זה המומחה לא רק ליין אלא גם לנגינה ­– ראה להלן)." ­– נמצא, כי גם בזכרון־יעקב הרגשת סיפוק וחדוות־יצירה. ודאי ניטיב לעמוד על הרגשת הנצחון של הישוב עם שגשוג הכרמים מתוך דברים שנקבעו בהקדמת המערכת לעתון החקלאי הראשון (“דער קאָלאָניסט” ­– אידיש ועברית למחצה, ועורכיו מאירוביץ ולונץ בירושלים, תרנ"ד): “הישוב קיים! למרות כל המכשולים ­– למרות כל אבני הנגף ­– – יבואו נא הנה שונאינו ומנדינו האומרים, כי לא עם עבודה עם ישראל… יבואו ויאמרו כי ארץ אבותינו ארץ ציח ומלחה, לא תצלח למאומה… וישימו עיניהם על המושבות המרהיבות עין, ראשון־לציון, פתח־תקווה וזכרון־יעקב אשר יתנו פרי הלולים ויין לרבאות ליטראות. כבר יצא מהם בפנים הארץ וחוצה לה ויעל גם על שולחן עשירים ורוזנים ­– “האמנם כי כבוד הנדיב הנודע סוכך באברתו על המושבות האלה והון רב שקע בהן, אך גם אהבת הרעיון, עמל ויגיעה, דם וזיע של האכרים בני המושבות האלה עזר לא מעט לקיומן והתקדמותן ­– האיש אשר עבר לפני אחת־עשרה שנה בערבות החול אשר בראשון־לציון ובביצות פתח־תקווה וראה את הסלעים הערומים אשר מלאו את פני אדמת זכרון־יעקב ובנותיה ­– נאלץ להגיד כי עם ישראל מוכשר לעבודת־האדמה וארץ־ישראל מסוגלת להוציא צמיחה לברכה.” ­– נמצא, כי קודם כל יש בשגשוג הגפן משום נצחון לאומי, נצחון חיבת־ציון וזהו העיקר. רק לאחר מכן בא הנצחון המקצועי החשוב כשלעצמו (ושוב “האכר”, תרנ"ו): היינות כבר קנו שם טוב בתערוכת ברלין, ובעיקר היינות הלבנים והמתוקים, אשר דורשיהם שם רבו. הנדיב מוסיף לפעול להרחבת היקבים במכונות חדישות, תוספת 2 מרתפים מתחת לאדמה ושני אולמים לעבודת היין. ולאחר שהיתה שריפה במקום שעשו גיגיות (עץ?), בנו בריכות טוּחות בצמנט (במלט). כן הובאה מכונת־קרח גדולה העובדת באמצעות קטר (מנוע) בעל 70 כוח־סוס ותתן 2,400 ק”ג קרח ליום בעת הבציר, וממנה מעלים במשאבה מים למכונה מקררת אחרת, פשוטה אך משונה מאוד, שהמים יטפטפו מגובה על מכבדים דקים ומדי רדתם מגובה של 15 מטר יתקררו המים ­– ומכונה זו תראה (על שום גובהה) למרחוק. ולמען קרר היין עצמו בתסיסתו שלוש מכונות מקררות ­– אחת שהובאה מאירופה ושתים הותקנו ושוכללו ע“י מנהל היקב מר בוריס במסגריה אשר במושבה. מה פלא כי גם בוריס אוסובצקי כותב לאחר מכן לעורך (תרנ"ז): – “כבודו לא יתמה אם אמר לו כי יקבי ראשון־לציון יכולים להתחרות ביקבים היותר טובים בעולם, בפרט מבחינה מדעית. המלחמה אשר עלינו להלחם באקלים, אשר בכל היותו יפה לגידול הגפן אינו טוב למעשה היין ­– הכריחתנו להשיג מכונות מיוחדות וכל זה נוצר בארבע־חמש שנים! “ובכן ­– ממשיך אוסובצקי ­­– אתאר לקוראים את מעשה היין: כיצד הענבים הבצורים מובאים (לאחר ריסוק) לתסיסה האלכוהולית, שהוסברה יפה ע”י פּאסטר, כשהשמרים (בלשונו חמירות ­– שמרי התסיסה), בחום 18­–30 מעלות צלסיוס פועלים על סוכר הענבים וכאשר יגדל החום כן תחזק התסיסה וכן תגדל ההמולה עד שבגיגית נשמע קול שאון, כקול רתיחת המים בחום של 100 מע”צ. באירופה יובאו הענבים ליקב בחום של 15­–20 מע”צ וזה עולה תוך התסיסה עד 40 מע“צ; ואילו אצלנו הענבים באים ב־28 מע”צ ובתסיסה מגיעים עד למעלה 40 מע“צ ­– אם לא ישתמשו באמצעים למניעה (דהיינו מכשירי קירור).” ­– הרי לפנינו הסבר מדעי בסגנון הימים הללו (ובעברית!) במה נקודת־התורפה של תעשית היין בארצנו החמה.

פתח־תקווה אינה “סנטמנטאלית” לגבי הגפן מתחילה ­– וכרמים במושבות תלויות ועצמאיות    🔗

ואם פתח־תקווה מעיקרה אינה “סנטימנטאלית” כאחיותיה ביחסה לגפן, שכן נמשכת אדמתה הכבדה והעשירה במקורות מים רבים לגידולים אחרים ­– גם הכותב את קורותיה, יהודה ראב (“התלם הראשון”) אינו מקדיש לגפן אלא שורות מעטות וגם הן חתומות בכובד־ראש של מדריך חקלאי מנוסה (כאמור לעיל) מזה ובקיטרוג קשה על שגיאות “הפקידות” מזה: עתה היו הנחלאות נטועות. ­– כותב יהודה ראב מזכרון ­– היקב הגדול בראשון־לציון בנוי לתפארה, היחסים עם הפקידות לכאורה תקינים. קיוויתי שהגענו לכלל ביסוס, אך לא כן היה. התחילה שלשלת של תלאות. לפעמים אני מהרהר: האם יש עוד מקום בעולם אשר על אנשיו עברו תלאות כה רבות כשלנו ­– ומי היה אשם בכך הארץ או אנשיה? התשובה הנראית לי: כאלה כן אלה… ומה שנוגע לעיבוד כרמי הגפנים ­– רכשנו לנו נסיון הגון בו ­– מודה יהודה ראב. ­– הכרמים עובדו כראוי ולמען האמת יש לזקוף חלק גדול מזכות זו לגנני הבארון, אשר לימדו את האכרים את שיטות החקלאות של הצרפתים באלג’יר. אנו כבר זרענו אז, למשל, תורמוס בכרמים למטרת זבל ירוק. אך ­– (וכאן קיטרוג על הטעות שבנטיעת הזנים המשובחים ­– ראה להלן) בא היבול: לעת הבציר, אחרי יום קיץ של עבודה, היינו מובילים את העגלות העמוסות סלי ענבים לראשון־לציון. היינו נוסעים בלילה דרך כפר־גנים של היום ובית־דגן. הדרך היתה ברובה חולות עמוקים והנסיעה נמשכה כחמש שעות. היינו מגיעים בשיירה לראש"ל בחצות הלילה ולנים על העגלות. עם עלות השחר הועמדנו בתור, בתוך מהומה וזעקה, כדי לשקול את המטען על עגלתו וסוסיו, במאזנים הגדולות. אולם לפני כן היו עושים לנו בקורת על טיב הסחורה. מובן שכתוצאה מטלטולי הדרך והחום החזק היה חלק הענבים מתקלקל ואז פסלו את מטעננו בלי רחמים. למחרת היינו חוזרים לעת הצהריים לכרמינו וכן חוזר חלילה. במשך הזמן התחלנו לבכר הובלה בגמלים של ערבים, אשר על גבי אוכפיהם התקנו דרגשים מיוחדים בשביל סלי הענבים. לעת גמר הבציר היו רוב האכרים נחלים בקדחת, דיזנטריה ומחלות אחרות, כתוצאה מהתאמצות, שתית מים באושים בדרך ואכילת ענבים חמים. (לימים ­– ) אמנם נבנה סניף מיוחד ליקב בפתח־תקווה וזה עתיד היה לבטל את תקלות ההובלה, אך ביקב זה לא הספיקו להשתמש, כי בינתיים נעקרו הכרמים (ראה להלן) ופתח־תקווה התנחמה בגידולי פלחה ובפרדסים. עם זה המיפנה הקיצוני של הבארון ומושבות החסות לגפן שוב אינו צריך לסנגוריה, בפרט כשמגיעים אנו לשלב של ייסוד המושבות העצמאיות ­– רחובות וחדרה (אחרי גדרה שנוסדה לפניהן), אשר גם הן נתפשות מרצונן לנטיעה. על כל פנים עומדים אנו בהתעוררות שעברה במחנה חובבי־ציון ברוסיה־רבתי אחרי עשור שנים בקירוב לייסוד המושבות הראשונות. אם כתוצאה ישירה מהחמרת הגזירות ברוסיה (1890­–1891) ואם בהשפעת השמועות המשמחות על הרווחה שבאה למושבות הקיימות (וזו פעלה בלא ספק) ­– נוסדו ברוסיה אגודות לרוב, החליפו מכתבים עם הבארון ויועציו, ערכו תכניות כדי שלא “לנפול תחת שיטת החסות” דוגמת המושבות הראשונות, וגייסו כספים. אגודת “מנוחה ונחלה” בווארשה, לייסוד רחובות; אגודות קובנה ריגה ווילנה ­– לייסוד חדרה; “אגודת דורשי ציון” שייסודה במינסק ותוצאתה הנסיון בעין־זיתים שלא הצליח; ­– ועל כל אלה מנצחת תנועת חובבי־ציון, שקיבלה אישור רשמי מטעם ממשלת רוסיה “כחברת התמיכה ליהודים עובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בפלשתינה ובסוריה”. החברה המאושרת פותחת לשכה ביפו ובראשה זאב טיומקין וחברים בהנהלתה י. מ. פינס וזלמן בן־טובים; כאן אחד־העם השופט את הנעשה במושבות ללא משוא־פנים ובכל חומר־הדין ­– ולא רק פקידות הבארון, הבארון עצמו ומושבות החסות, אלא גם המושבות העצמאיות בייסודן (חדרה!) עומדות למשפטו החרוץ ­– אך המעשה הוא הפוסק..

לא ניגרר איפוא לכתיבת קורות הישוב אלא נשוב מיד לעניננו, כאשר נרכשה אדמת דוראן ואליהו זאב לוין־אפשטיין, שליחה של “מנוחה ונחלה”, עם אהרון אייזנברג כאחד שהתמחה כבר לחקלאות בארץ, פותחים בתנופה ובהרגשה חגיגית בנטיעת כרמים (1890). עוברות שנתיים ושלוש ­– הכרמים הנטועים במשותף כבר עומדים להגרלה בין החברים (היושבים בגולה ומלאכתם נעשית בכספים שנשלחו ע"י האגודה לארץ) ­– “והחלה מנסרת השאלה ששאל אחד באסיפת ההגרלה: מה יהיה על הענבים שלנו? ­– שנת הערלה תעבור, הכרמים ישאו פרי והיכן יימכרו הענבים? ­– –” זאב גלוסקין (עליו ראה להלן) מפעילי האגודה מייסודה, כותב: ידענו כי הבארון בנה יקבים גדולים בשביל ראשון־לציון, אבל מה יהיה גורל בני רחובות? אחרי דיון החלטנו, כי אחד מרחובות ואחד מווארשה יסעו לפאריס, לבקש מהבארון לקבל ליקביו את ענבי רחובות (דהיינו: לא רק לקבל אלא לשלם את מחירם לפי השיטה שקבע הבארון ­– הכ.). אליהו זאב לוין־אפשטיין קשר מתחילה קשרים עם פקידות הבארון בראשון־לציון ועם שייד ראש הפקידות ­– וכאשר יצא עם גלוסקין לפאריס, האווירה הוכשרה לביקור ע"י שייד עצמו. באו לפאריס ושייד קיבל אותם בשמחה “כמו שצרפתים מסוגלים לקבל” ושאל: במה אוכל לשרתכם? ­– שמע את דבריהם והבטיח לתמוך בבקשתם.

כעבור ימים מספר שייד מבשר להם, כי דיבר עם הבארון והוא מסכים לקבל את ענבי רחובות במשך שתי שנים; כנגד זה דורש הבארון כי חובבי־ציון שיסדו את רחובות, ידאגו מעתה למכירת היין (בין יהודי רוסיה) ולא יסמכו בכל עליו בלבד. חזרו לווארשה בלי לבקש ראיון עם הבארון עצמו (כי חשבו את הדבר לבלתי־נימוסי) והבארון קיים את הבטחתו. ענבי רחובות החלו מתקבלים ליקב (שנות תרנ“ה־תרנ”ו) והכורמים קיבלו את תשלומיהם בסדר. “נשארה עלינו ההתחייבות לדאוג למכירת היין.” ­– מסיים כאן זאב גלוסקין. לגבי חדרה הענינים מקבלים התפתחות שונה, הואיל וזו בעיותיה גורליות הרבה יותר (ייבוש הביצות, קדחת, בנין בתים וכו') ­– אך אשר לשאלת הענבים הללו מתחילים להתקבל מאליהם ביקב זכרון־יעקב והכרמים כאן אינם מרובים. נוסיף כאן לשם אינפורמאציה כללית על התפשטות הגפן מפי שייד: “דורשי ציון” שהוזכרה לעיל, נכנסה בקשרים עם הבארון ורכשה ממנו באמצעות יהושע אוסובצקי 5000 דונאם של עין־זיתים הסמוכה לצפת (1891) ונטעה אותם גפנים. אדמת הסיד לא התאימה מתחילה למטרה זו, אף הוזהרו מנהלי העבודה על כך, אבל הללו בתמימותם כי רבה הראו על סלע ואמרו: אם הקב“ה רוצה כי תצמח כאן גפן, הרי היא עתידה לצמוח (גם בסלע)… והתוצאה היתה 75 הקטאר כרמי גפן, אשר מחציתם היו חולים ­– באופן שבשאלת שיווק השפיעו בוודאי רק על השוק בצפת, אך חוצה (ואפילו עד ליקב ראש־פינה) לא הגיעו. על כל פנים, עומס היבול מהכרמים של המושבות התלויות והעצמאיות גדל והלך והשיתוף לדאגה במכירת היין שהובטח (כאמור לעיל) הגיע גם הוא לכלל מעשה ב־1896 בייסוד חברת “כרמל”. לעת־עתה כבר נראים הסימנים הראשונים של הסכנה (או בלשוננו סכנת “עודפים”) ואחד־העם המבקר בארץ בתרנ”ג (1893) פוסק קשות: "עצלות ורפיון־ידיים (סביב), ערמה וגניבת־דעת, אבדן רגש הכבוד (בשיטת האפיטרופסות) ועוד מידות כאלה, המביאות רקבון בעצם שרשי הישוב ­– הן כולן תוצאות השיטה הזאת (של הנדיב). ואשר לסכנה של עודפי היין, אחד־העם מבדיל בין יינן של מושבות עצמאיות ובין זה של התלויות ואומר: “התלויות תחכינה עד שהבארון אולי יצליח לכבוש דרך ליין בשוק הכללי; אך העצמאיות ­– חובה קדושה מוטלת על חובבי־ציון בכל מקום שהם לבקש אמצעים בעוד מועד, איך למכור את יין הקולוניות האלה” ­– ונודה כי קשה לנו להבין ועל אחת כמה להסכים עם אחד־העם, כיצד עולה על דעתו להבדיל בין יינות המושבות, שכולם נובעים מיקבי הנדיב (ללא הפלייה) ושעה שהבארון התנה את קבלתם של ענבי המושבות העצמאיות בשיתופן הפעיל בממכר היין.

כן התקלות האחרות בדרך הענף המתגלות בינתיים, אשר גם אותן אין לפטור בבקורת קטלנית כלאחר־יד, לאחר שראינו מפעלים בלידתם ובשילובם עם כל המיפנה למטעים וכתוצאה ממנו. מזגגה בטאנטורה לא הוציאה שלוש שנים לקיומה וכבר בנובמבר 1895 נאמר בה: “מר בנשימול כבר דיבר אתך (עם הנציג בבירות) על פועלי המזגגה אשר שישה מהם יבואו אליך לבירות, לקבל כרטיסי נסיעה לניו־יורק ­– כל אחד מהם יקבל 300 פראנק להוצאות הדרך. ­– ובו בזמן מציעים מזכרון־יעקב לסוחר באלכסנדריה לקנות את הכלים והחמרים שנשארו במזגגה, שעבודתה הופסקה. והרי אך זה סיפר לנו חיסין בהתלהבות על שאיפת העובדים במזגגה להצלחה? ­– דיזנגוף מנהל המזגגה מנה לאחר מכן כמה גורמים לכשלון: הנסיון הוכיח כי משלוח היין צריך לחביות ולא לבקבוקים; מצד שני, היה קיים במזרח מסחר גדול בבקבוקים משומשים ובזול שקשה היה לבקבוק חדש להתחרות בו; אשר לכלי זכוכית אחרים לא היינו מצויידים כל־הצורך לתעשייתם ­– כי אם החול של טאנטורה נמצא יפה לבקבוקים, הרי לכלי זכוכית בהירים היה צורך להביא חול מן החוץ (מבלגיה או מצרפת); וכן היה צורך לשלם מכס 8% על חמרי־הגלם והפחם שיובאו מן החוץ. ­– ומפעל שני העומד בתחום נושאנו ­– תעשית צימוקים בראש־פינה אשר הוחל בו במאוחר יותר (1897). כאן הכל הוכן בדאגה רבה לכל פרט ופרט: בעזרת הקונסול הצרפתי במלאגה (ספרד), הובאו משם פועלים מומחים לטיפול בכרמי מלאגה (וגם מומחים של הפקידות ביקרו שם וראו את טיב העבודה). מיד הוחלה השתדלות בדבר רשיון לבנין בית־אריזה לצימוקים, אך הממשלה כדרכה הציגה קשיים גם כאן. הובאו החומרים לבנייה וגם גוייסו פועלים טובים למלאכת הייבוש והאריזה של ענבי הבציר. אף החלו מתענינים מיד בשוק אשר ידרוש ­– “את הצימוק המצויין שמכינים בראש־פינה באיכות דומה לזו של ספרד ובשיטת תעשיה דומה.” ­– הכל נראה מובטח בהצלחה. שלחו דוגמאות צימוקים מאיכויות שונות ­– מאיכות “לוקס” עד ל”רגילים" שמשתמשים בהם למאפה, ודנו במשלוח ארגזים או חבילות עם שמות ותוויות ­– אימפריאל, רויאל, פראנסז, לוארטה, לואניטה. אבל בטרם נכנס העסק למסלול והנה תקלה: “אנו מפסיקים את משלוח התיבות משום הסיבה המרגיזה שהן נתקפו ע”י תולעת המשחיתה את הגרגרים" ­– ומיד לאחר מכן לפאריס: “אני שולח 4 קופסאות עם זחלי תולעים שמצאנו בצימוקים לבדיקה כדי שתחפשו אמצעים נגדם”. ­– ברי, כי ביבול הצימוקים של השנה הראשונה נפלה תקלה. וכאן הכשלון משביע רוגז עוד יותר מאשר במזגגה, כשהעובד טוען נבוך: “למרות אמצעי הזהירות שנקטנו, הגיע המשלוח למצרים במצב רע”! ­– אף־על־פי־כן ממשיכים בתעשיה זו, כי מפאריס מסייעים בהספקת חמרי הדברה של המזיק ומפעם לפעם מתגלים סיכויים לשווקים בהאמבורג, סוחר בבירות, סוחר באנגליה, אוסטריה וגאליציה ­– הכורמים של ראש־פינה מאמינים בתעשיה זו ומקבלים לידם את הנהלתה ושיווק תוצרתה בצירוף הלוואה מהפקידות עד להכנסה, אך זו בוששה לבוא גם עתה.

סופרי הישוב הצעיר

משה סמילנסקי;

מנשה מאירוביץ

וקשה מכל ­– המכה שנתגלתה בכרמים עצמם מצפון ­– הפילוכסרה, אשר אם הוזהרו עליה מצרפת עוד מתחילת שנות התשעים, הרי ב־1897 כותב כבר האגרונום דן בריל במפורש ובכאב לא־מעט: "מצב הכרמים בזכרון־יעקב שחלו בפילוכסרה ­– הוא בכל רע ואין עצה להתגבר על הרעה אלא בשיקום הכרמים. כי הפילוכסרה מתקדמת במהירות מבהילה בשל האקלים שהוא נוח לה. מצפוני אני נקי, כי עשיתי הכל לפי ההוראות שניתנו לי בכתב ­– אף־על־פי־כן איני אומלל פחות לראות מטעים כה יפים, אשר בשגשוגם ראיתי לעצמי סיפוק כה רב, ואשר גם עתה במראם החיצוני נהדרים הם, אך נידונים להימחות מעל האדמה בעוד זמן ­– וכל זה ­– בשעה שנדמה היה, כי הכל קרוב לגמירה! ­– עתה הדבר עלול לדרוש מאמצים מחדש מצד הבארון ­– “הכל מדוכאים כאן, כאכרים וכפקידים, ובנשימול ­(מנהל זכרון־יעקב) יותר מכולם. אמנם הטליגראמה של שייד ­– הרגעו ואל תמהרו להתיאש ­– עודדה קצת, אך אבקשך לכתוב לי מה אומרים בפאריס. בראשון־לציון ובמושבות העצמאיות, אשר שמה הגיעה השמועה על מכת הפילוכסרה בזכרון־יעקב, האכרים מודאגים מאוד, שמא יעבור זמן לא רב והרעה תגיע עדיהם (ליהודה)”. ­– ולעת כזאת של סכנה ותקלות, נמצא השותף לממכר היין, שלא הסתפק עוד בבקורת אלא נרתם גם הוא בעול האחריות.

תערוכות ופרסים ­– כצעד לפירסום    🔗

הבארון שהתחיל במפעל כאדם צעיר (נולד ב־1845 ועם התחלת המפעל ב־1882 כבן 37), בגר לא בלבד בגיל אלא בעשור שנים של לקח ונסיון, סבלנות, אכזבות ורגעים נדירים של קורת־רוח מעבודת פקידיו־שלוחיו לארץ רחוקה ממקום־מושבו. כן התנסה במשא־ומתן עם החומר האנושי המיוחד בתכונותיו “החוסה בצילו” ובחקר תנאי הארץ העתיקה־החדשה. הנקל להבין כי לאחר הקיטרוג רב־השנים על מפעלו ו“פקידותו” ושיטתו, לאחר מעשי “מרד” על עצמאות כנגד שיטת “האפיטרופסות” ­– כל אלה שהשביעו את הנדיב והמושבות גם יחד מרורים ­– וכן לאחר חיצי הבקורת אשר שימש מטרה להם בקרב בית הרוטשילדים גופו (“בונה על חול”… “שוקע בבוץ”…) ­– קיבל הנדיב מנת עידוד מן ההישג לאחר עשור השנים של ניסויים והשקעות. עם זה ככל היותו אימפולסיבי ורך־נפש (כעולה לנו מהספרות “הבארונית” העשירה) ­– הוא נושא בחובו כבן־בית רוטשילד את מידות אורך־הרוח וראיית־הנולד שהוטבעו בו לפי עדות עצמו ע"י אביו ג’ימס ­– והן המזהירות אותו מהשליות. ­– הנצחון עדיין ממנו והלאה והקובע יהיה ­– השוק (זה המונח רב־המשמעות שנעשה לנו מובן יותר לאחר קום המדינה). הבל הדיבורים, בין שבחים ובין קיטרוג ­– השוק הוא העיקר: האם יהיו קונים ליין? האם ייכבש מקום בשוק העולמי? והשוק הפנימי ­– היהדות וחובבי־ציון ­– האם יהיו בקונים הראשונים? ­– מכאן, הצורך להופיע עם תוצרת המושבות בשוק והדרכים המקובלות לכך בעולם ­– תערוכות, פרסים, פרסומת ­– וכל זה ללא “גב” ממשלתי־רשמי ­– כיצד ייעשה הדבר? מזדמנת תערוכה בינלאומית לתעשיה ואמנות בברלין (1896), אך מי יציג כאן את תוצרת המושבות היהודיות בארץ? ­– נסתייע לענין זה בסיפוריהם של פעילי התערוכה והמענין הוא, כי תוך היותם מציגים את תוצרת המושבות, אינם נמנעים מזריקת מרה במקור ממנו לוקחה התוצרת לייצוג… “השמות ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה היו ידועים לנו היטב, אולם בלי שתהיה לנו ידיעה על תוכנם ומהותם. ­– פותח פרופ' ד”ר הינריך לווה, מראשוני הציונים בגרמניה, את סיפורו ­– ואני ערכתי עם חברי וילי באמבוס את מסעי הראשון

ביתן מושבות א"י בתערוכת ברלין, 1896

לארץ־ישראל (1895) ובאותו זמן שמענו, כי בשנה הבאה תיערך תערוכה בברלין ובה מחלקה מזרחית מיוחדת. וילי באמבוס יזם לערוך בהזדמנות זו תערוכה עברית ארצישראלית ומעתה היתה לנו בנסיעתנו מטרה מסויימת ­– לסדר בארץ־ישראל את כל ההכנות הדרושות לתערוכה. קיבלנו בתערוכה ביתן קטן סמוך ל“מסגד”, שהוקם לפי תכנית “מגדל דוד” ועליו כתובת: “תערוכת מושבות בני ישראל בארץ הקדושה תבנה ותתכונן”. התערוכה התנהלה ע“י דוד שוב (ראה להלן) והכותב (ועוד שני צעירים יהודי מזרחיים, בהם התימני הראשון שבא לגרמניה). “עזרו לנו ד”ר הילדסהיימר וד”ר הולצמן־העציוני. הביתן היה בן שלושה חדרים ומרפסת, שם נמכר ונשתה יין ארץ־ישראל. בחדר האחד היו ערוכות החביות הגדולות מראשון־לציון, בחדר השני טעמו את היין הראשוני ובחדר השלישי ­– שאר תוצרת ארץ־ישראל. ביקרו בתערוכה במשך הקיץ 1896 לכל הפחות מאה אלף איש, התבוננו בתוצרת ושתו כוס יין ראשון־לציון. מהיקבים נשלחו לנו למכירה שלושה מיני יין ­– יין אדום חריף בשם “ראשון־לציון”, פחות חריף בשם “גדרה” ומתוק אליקאנט בשם “עזרא”. הקוניאק מראשון־לציון אשר רכש לו הרבה אוהדים נשא את השם “יפו”; וכן נמכר יין לבן בשם “זכרון־יעקב” נתן את השמות ד“ר הילדסהיימר). גם מקווה־ישראל הציגה יינות ותוצרת. “התערוכה הזאת, אשר ראשון־לציון לקחה בה את החלק הכי־גדול, היתה התעמולה הראשונה הגדולה למפעל ההתישבות ולציונות והמקרה רצה כי התערוכה ופרסום “מדינת היהודים” של ד”ר הרצל חלו בזמן אחד ­– ממשיך ד”ר לווה. ­– פה עברו יום־יום עשרות אלפי יהודים ולא־יהודים ­– באחד הימים הודיעו פתאום כי הנסיך לודביג מבוואריה, לאחר מכן מלך בוואריה, עומד לבקר בתערוכה ­– הנסיך הראה על הביתן שלנו ושאל מה זה? “תערוכה יהודית ארצישראלית” ­– ענה מנהל התערוכה (הכללית), והנסיך דרש להכנס לפנים והקשיב לביאורים על ארץ־ישראל החדשה. ­– “אחרי נעילת התערוכה נוסדה החברה לממכר תמידי של יינות ארץ־ישראל בשם “חברת א”י לאימפורט” (ראה להלן). כעבור שנה התקיימה תערוכה עולמית לגננות בהאמבורג. והתוצאות: היינות קיבלו אות־הצטיינות (בפעם הראשונה); בתערוכה הוצגה גם תמצית ג’ראניום" (אף היא ממפעלי התעשיה החקלאית של הבארון ­– הכ.).

משה דוד שוב, שנודע כמייסד המושבות בגליל העליון (ראש־פינה ולאחר מכן משמר הירדן) משלים בענין זה: בשבתי בעין־זיתים (כפקיד הבארון) באו כתיירים מר באמבוס ועוד, בלווית יהושע ברזילי, וסיפרו כי בדעתם לסדר תערוכה ארצישראלית מתוצרת הארץ בתוך התערוכה הכללית שנועדה להיות בברלין. הזמינו אותי לנהל את התערוכה כאכר מא“י. קיבלתי את ההזמנה בחפץ־לב ­– והתערוכה שלנו נפתחה ע”י הרב עזריאל הילדסהיימר שברך ברכת “שהחיינו”. זו היתה תעמולה גדולה מאוד לרעיון א“י בכלל, ליינות וליתר מוצרי הארץ. מענין הדבר כי הגויים שקנו את היין שלנו ביקשו דווקא בקבוקים שכתובתם עברית, באמרם: תנו לנו בקבוקים עם ה”בּייבּל" (כוונתם היתה לאותיות עבריות)." לאחר מכן תערוכה בפראנקפורט (1898) ושוב נשלחים שמה מיני תוצרת ­– תיבות קטנות עם צימוקים, תיבה עם פרחי אקאציה מיובשים, חבילת משי, תמציות בושם וטבק אף קוקונים יבשים (מתעשיות הנדיב במושבות) ­– ומעל לכל ­– יינות. משמשה ובאה התערוכה הבינלאומית הגדולה בפאריס (1900) וההכנות נעשו במרץ־משנה, בהמרצת הבארון רוטשילד עצמו. הוזמנו בעוד מועד 20 חביות יין מובחר (ישן מ־1898 ­– אדום מס' 1 ולבן מס' 1). הבארון החשיב מאוד כי כאן יוצגו גם שימורי פירות ויועצו המקצועי פרופיסור בארבייה (שבא במקום ארמאן) קיבל הוראות על כך. בארבייה מבטיח כי אמנם יכינו “רסק פירות, פירות מסוכרים ומרמלאדה” (כמובן באמצעים פרימיטיביים, כי תעשיה לכך לא הוקמה במושבות) ­– והתוצאות: היינות זוכים במידאלית זהב; שימורי הפרי במידאליה של כסף. ההנהלה בפאריס מברכת את הפקידות בארץ ­– “על ההצטיינות שהושגה בזכות שותפינו לעבודה”. אמנם אגרונום אברהם בריל, שהיה אז פקיד מזכרת־בתיה ובמאמציו הוכנו שימורי הפרי, נעלב שהודיעו לו בעקיפין ולא במישרים על מידאלית הכסף שזכו בה השימורים; והפקיד חזן (מנהל ראשון־לציון) רואה מחובתו להביא את הדבר לידיעת הבארון, כי מכתב הבארון לבריל ייחשב לו כגמול ועידוד על עמלו. שייד המברך את בריל בהזדמנות זו, כותב לו: “כידוע לך, קיבל היין באופן רשמי את מידאלית הזהב, שאינה אלא מעלה אחת פחותה מ”שאטו־לאפיט“, שקיבל את הפרס הגדול. הפרי שלך זכה במידאליה של כסף. הללו שאינם רוצים להכיר ב”עמל הרקולס" שהושקע במושבות, לא יסכימו לעולם, כי חלוצים הם שתרמו לכך באיזו מידה. בעיני המזלזלים הללו, הוותיקים שקדמו להם שוב אינם נחשבים במאום (רמז לפקידות יק"א שעמדה לרשת את פקידות הבארון) ­– אך אני מתנחם כי כך הם החיים ­– " ­– עם זה בתערוכות ובפרסים לא היה די כדי להבטיח שוק ליין שכמותו גדלה והלכה.

פקידות הבארון בזכרון־יעקב (1896–8): יושבים (מימן לשמאל) ― מהנדס י. שטארקמט, בנשימול (מנהל המושבה), אגרונום רוזנהאק; בעומדים ― לשמאל ד"ר נ. וייץ, רופא המושבה.

 

פרק ד: נמצא שותף בייסוד “כרמל”    🔗

זאב גלוסקין וחבריו כאנשי־מעשה    🔗

ראינו כיצד גדל היקף המפעל, ולא רק כיצירת יחיד אלא בלחץ נסיבות וגורמים מן החוץ; המפעל נתקל בהפרעות מידי אדם ובתקלות קשות משנה מידי הטבע; – על כגון זה למדנו גם לאחר מכן, כי חקלאות שהיא שותפות העובד עם הטבע, דרכה בכך. עם זה מפליאים אותנו העומס בו הועמד היחיד (הנדיב הידוע) והבקורת אשר ליוותה את צעדיו – ואם היתה בלבנו חרדה האם יעצור כוח היחיד לשאת בעומס זה (ובכל הכרוך בו – שלא נכלל בתחום נושאנו), הרי מצד שני שמחים אנו לציין, כי הקיטרוג לא נשאר גם הוא בגדר בקורת־סרק בלבד אלא תורגם לבסוף לשפת המעשה.

הבארון השתוקק מתחילה לשותף במעשה וידע לכבד את חובבי־ציון אשר במיעוט אמצעיהם לא פסקו להושיט עזרה וסעד למושבות, עד שזכו לחסות רחבה יותר של הנדיב. תמיכה חלקית בגדרה, בפתח־תקווה, ביסוד־המעלה, במשמר הירדן – היא פרי נדבת העם שניתנה בצמצום אך בהתעוררות־לבבות רבה. אין ספק כי גם בקורתו של אחד־העם נבעה מהשאיפה להשגת הטוב בשלמותו ואין צורך לומר ד"ר פינסקר וליליינבלום, ראשי התנועה, אשר במתינותם ידעו לשמור על בנין השותפות עם הנדיב ויועציו גם במקרי משבר ורוגז. ואם בשדה עממי זה של חיבת־ציון ברוסיה היתה הורתן ולידתן של האגודות, אשר הגשימו את השלב השני של הבנין במושבות עצמאיות (בו יהדות רומניה לא לקחה עוד חלק כבשלב הראשון) – הרי זאב גלוסקין וחבריו בווארשה, מייסדי רחובות, היו גידולי השדה הפורה הזה, אשר גמרו אומר להוציא “מתוק מעז” במעשה.

נסיונות בודדים בממכר יינות המושבות נעשו כבר לפנינו בערי רוסיה – כותב זאב גלוסקין לאחר מכן – אם ע“י סוחר בודד בווארשה ואם ע”י חובבי־ציון באודיסה; – אך אחינו התיחסו ליינות ארץ־ישראל, כיחסם אל “עפר ארץ־הקודש” (דהיינו: כדבר שבקדושה). לא כן מייסדי “מנוחה ונחלה”, שבאו לכלל הכרה, כי עליהם להקים חברת מניות למכירת יינות ראשון־לציון ברוסיה, ואם הדבר יצליח – ימכרו גם בארצות אחרות. למטרה זו היה צורך לקבל מהבארון מונופול על מכירת תוצרת היקבים, שלא תימסר ברוסיה אלא לחברה שלנו. בוויכוחים שהיו בינינו על החברה, נתקבל השם “כרמל” ונבחרנו לוין־אפשטיין ואני לנסוע לפאריס (בפעם שניה) ולהציע לבארון את הצעתנו. – כן מוסר לנו גלוסקין את השתלשלות הדברים במונחים מסחריים של איש “העסק” (אגב, מלה שהיתה חביבה במיוחד על גלוסקין).

שייד כתב לנו כי הוא מחכה לנו וכי דיבר עם הבארון על הצעתנו והבארון יקבל אותנו לשיחה. חרדת־הלב שהיתה לי לפני שנתיים (ראה לעיל), כשחשבתי על הפגישה עם הבארון ולא נתקיימה – היתה הפעם גדולה משנה. סיפרנו על כך לא. לודוויפול (עתונאי עברי מימי חיבת־ציון והתנועה הציונית שישב בפאריס) והוא יעץ לנו לחבוש צילינדרים – ואם לוין־אפשטיין התנגד, אני הסכמתי. שייד בא אלינו בכרכרה חבוש צילינדר ולקח אותנו אל הבארון לארמונו. חיכינו בחדר ההמתנה, נפתחה הדלת ולפנינו עמד הבארון בכבודו ובעצמו, ושייד הציגנו לפניו. הוא לחץ את ידו של כל אחד מאתנו וביקש אותנו לשבת.

גלוסקין וחבריו ל“מנוחה ונחלה” עם מפת הנחלות ברחובות

"הבארון פנה אלי בגרמנית ושאל: ואַס שלאַגען זי פאָר (מה הנכם מציעים)? – ביארתי את הצעתי והבארון העיר: הרי ברוסיה יש חמישה מיליונים יהודים ואם כל יהודי יקנה בקבוק אחד ל"קידוש" תוכלו למכור הרבה… את לוין־אפשטיין שאל: וי גייט’ס אין רחובות (כיצד הענינים ברחובות)? והוסיף מיד כי הוא שבע־רצון מאוד שיסדנו את המושבה “ושמח כי גם אחרים עושים דבר־מה בארץ־ישראל”… לבסוף אמר: אני מסכים להצעתם ומברך אתכם בהצלחה. – השיחה ארכה כארבעים דקה וקשה לתאר את מצב־רוחנו המרומם בצאתנו מארמון הנדיב. לפנות־ערב יצאנו מפאריס לשוב לווארשה ושם השמחה בחברתנו היתה גדולה מאוד. כעבור יומיים קיבלנו מכתב משייד (11 בפברואר 1896) באידיש וזו לשון המכתב:

“אתכבד בזה להודיעכם כי לפי ההסכם בין הבארון אדמונד דה- רוטשילד ובין באי־כוח החברה “מנוחה ונחלה”, ה”ה זאב גלוסקין וא. ז. לוין־אפשטיין מווארשה, נמסר מצידנו מונופולין מהיום והלאה, בשביל כל ארץ רוסיה, על מכירת יינות וקוניאק מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, לידי חברה מסחרית “כרמל” אשר נוסדה בווארשה לתכלית זו. וחברה זו תהיה מעתה הנציג היחידי שלנו בשביל כל ארץ רוסיה. כל מי שמעונין ברוסיה לקנות את משקאות יקבינו, יואיל נא לפנות בהזמנותיו רק אל החברה “כרמל”. כי אנחנו נכיר כמקוריים ונקיים מכל תערובת, וכתוצרת יקבינו, רק את היינות והקוניאק שיהיו קנויים במחסני “כרמל” ויהיו חתומים בגושפנקא שלהם." –

מפקח כללי על מושבות ארץ־ישראל – אליהו שייד."

פירסמנו את המכתב בכל העתונים – ממשיך גלוסקין – ומתחת לכרוז שבא אחרי המכתב חתם בשם החברה “כרמל” יעקב ברוידה (ראש הוועד של מייסדי “מנוחה ונחלה”). שלחנו לראשון־לציון הזמנת יינות, כדי שנספיק למכור לקהל לפסח יין מארץ־ישראל. בלי לאבד זמן נגשנו לסדר את החברה שלנו והחלטנו להתחיל בהון של 25,000 רובל, כל מניה 500 רובל. ב־25 באפריל 1896 נוסדה החברה וחבריה המייסדים האחראיים – י. ברוידה, ז. גלוסקין (ואחרי שנפטר ברוידה נכנס במקומו י. ל. גולדברג).

היין מהארץ הגיע בזמן וחלק גדול נמכר לחג הפסח. הבאנו גם יינן מומחה מראשון־לציון לטפל ביין וחובבי־ציון בווארשה צוהלים ושמחים. אמנם נתקלנו בתחרות קשה מצד יינות בּסראבּיה וקווקאז, אך הכנסנו חידוש – למכור את היין בבקבוקים סגורים וקראנו ליינותינו בשמות דומים לצרפתיים – ובצידם שמות עבריים המזכירים את המושבות וערי ארץ־ישראל. סוחרי היין לא היו שבעי־רצון שקבענו מחירים ליינות, אולם ידידינו חובבי־ציון בכל אתר דרשו יין “כרמל”, והסוחרים נאלצו להתחשב במחירינו הקבועים ואמנם הצטיינו היינות בטעמם, בטיבם ובנקיונם.

והנה לפתע נתגלה קושי ממקום שלא פיללנו לו – שאלת הכשרות! – מסיים גלוסקין – קהל החסידים בפולין פקפק בדבר כשרות היין, הואיל ולדבריהם בין האכרים בארץ־ישראל הרבה חפשיים ומחללי שבת – והרי מחלל שבת יינו “כיין נסך”… אף הוציאו דיבה כי זרים (ערבים) עובדים ביקב, אף־על־פי שהכל ידעו כי ביקבים עבדו רק יהודים ומשגיחים עליהם יהודים כשרים לכל הדעות (רב).

יצחק ליב גולדברג; אליהו זאב לוין־אפשטיין

זו איפוא מלחמת הכשרות, שנתקל בה שיווק היין ממושבות הארץ – מלחמה אשר נזקה ושכרה לא היו דתיים בלבד אלא גם מסחריים, ואין ספק כי הופעת “כרמל” בשוק היין גורמת לפעילות זו. חברת “כרמל” נוקטת אמצעי פרסום בעתונות, כדי לחזק את שמה ומעמדה: “הננו מתכבדים להודיע כי את ממכר היין והקוניאק שלנו בעיר ביאליסטוק, וולקוביסקי, סלאנים, ביעלסק וסביבותיהן מסרנו במונופולין לה”ר אליהו לייב אייער בביאליסטוק והוא ימכר בבקבוקים החתומים בחותם שלנו" –

כן חוזרת “כרמל” ומודיעה: נמצא לנחוץ להעיר עוד הפעם כי ממכר היין מיקבי בארון רוטשילד בארץ־ישראל נמסר לנו לבדנו בכל ארץ רוסיא וכדי להזהר מזיוף מוכרים אנחנו את היין וקוניאק רק בבקבוקים חתומים בחותם וסגורים בפלאמבע של הפירמה “כרמל” – – וכן: “כל חיך טועם יכיר ויודה כי היינות האלה הנם טובים ומשובחים מאוד בטהרתם בטוב טעמם ובנעם ריחם – –”

עם זה סוחרי היין הבודדים אינם טומנים ידם בצלחתם ומנסים לערער את המונופול של “כרמל” מיסודו: “יין קוניאק מארץ־ישראל (!) – – שקנינו בעצמנו במושבות אחינו בהקולוניא ראשון־לציון בא”י ויש לנו תעודות מהרה“ג ר' שמואל סלאנט. היין והקוניאק מא”י מלבד טוב־טעמם וריחם, עוד רבים יחפצו בהם בגלל חבת אה“ק להחזיק בידי הפועלים בישוב אה”ק" – – (אחים קמפנר ווארשה). או: “יין ארץ־ישראל כשר לפסח מגפני הודו המשובחים בכרם א. פבזנר מגדרה” – – –

ואם אלו מודיעים על יינות ארץ־ישראל, הרי אחרים מפרסמים יין וקוניאק כשר לפסח (סתם), בהכשר הרבנים, כגון: “הכינותי גם בשנה הזאת יין לפסח קאכעטינר, קווקזר, בסראבער, גם יי”ג (יין גפן) צימוקים" – – והמוכר הוא הרבני המופלג – שנוכל לסמוך עליו בעניני הכשר (חתומים גדולי הרבנים בק"ק וילנה).

המערכה על כשרות היין ועבודה בשמיטה    🔗

המערכה על הכשרות מחייבת מיד לזהירות משנה בתעשית היין ביקבים, כדי שיהיה הכל “כשר” למהדרין ולא יימצא פגם. מבחינה זו מענין “סדר העבודה בהכשר היין לפי חדשי השנה”, שהתפרסם תחילה ב“קולוניסט” בירושלים (תרנ"ה) והועתק ל“המליץ” לידיעת רבים – אף הסדר כשלעצמו עשוי לענין אותנו:

בחודש תשרי – באחד מימי החודש בא הרב מיפו הר' נפתלי הרץ למרתף בראשון־לציון ובפניו תקויימנה המצוות בידי המשגיחים והשומרים.

ואלו המצוות: תרומה גדולה – מביאים בחשבון את סכום כל היין החדש (שהוכנס מהבציר) ומפרישים ראשית כל תרומה גדולה שאסורה בהנאה.

מעשר ראשון – עפ“י החשבון הנ”ל מעשרים את היין ו“לוי” הגון מקבל את המעשר המותר לשתייה; ממעשר ראשון מפריש הלוי תרומת־מעשר האסורה בשתייה אך מותרת בהנאה (למכירה) – דהיינו: מחשבים את השנה משנת השבע (השמיטה) – שנה ראשונה, שניה וכו' לשמיטה – ומפרישים מעשר שני ומחללים אותו במעות (כי בית־המקדש אינו קיים).

מעשר עני – בשנים השלישית והשישית לשמיטה מפרישים אותו לעניים. כל המפורט לעיל נעשה בחודש תשרי (ופעמים באלול) – דהיינו, בסמוך לאחר קבלת היבול ליקב.

בחדשי חשוון–סיוון (עד לפני הבציר החדש) סדר העבודה לענין הכשרות הוא כדלקמן:

בכל ימי החדשים האלה מחזר ר' אלתר לפידות ופעמים גם הרב משה בר ויס על כל כרמי המושבה, ובידו “ספר (פנקס) עצי הגפן” אשר בו נרשם בסדר נכון כל כרם וכל עץ למספר שנותיהם – אולי מתה איזו גפן ונטעו זמורה חדשה, וזו תהיה ערלה, כשכל הכרם כבר יהיה רבעי – ונרשמו העצים החדשים כדי להבדיל בין כשרים וערלים.

השמדת הערלה – בסוף סיוון יוצא הרב לפידות עם פועלים וינשלו ארצה את אשכולות הגפנים שטרם יצאו משנות הערלה, לבלתי יכשלו בהם בעלי הכרמים בעת הבציר.

בחודש תמוז: תקון חשש ערלה שלאחר הרכבה, לבל יהיה חשש ערלה שאחרי ההרכבה (בכרם זקן) ומעמידים עמודים שיהא ניכר כי הכרם לא חדש הוא.

כלאים – בתמוז בא הרב מיפו ר' נפתלי הירץ הלוי וסובב במרכבה בלווית שו"ב המושבה (ראשון־לציון), ה' מרדכי זינגר והר' אלתר לפידות, על כל הכרמים לבקר בעיניו, אם לא נמצאו בין הגפנים איזה זרעים וירקות (חשש כלאים).

בחודש אב: שמירה בשעת הדריכה (ביקב) מחשש נסך; – זה חודש הבציר ומוסיפים מלבד המשגיחים התמידיים עוד שומרים: הר' שמעון הולצמן, משה ויס וכו' – והם מחליפים משמרותיהם ביום ובלילה, בימות הדריכה בגת, וישגיחו כי יד זרה לא תגע ביין.

בחודש אלול: הפרשת תרומות ומעשרות (ראה תשרי).

ובמשך כל ימות השנה נצבים שני המשגיחים התמידיים הם: הרב נפתלי הערץ הלוי ור' דוד גיסין ומפתחות המרתף בידם תמיד (שלא יכנסו נכרים).

כן ביקבי ראשון־לציון וכן בזכרון־יעקב, להסיר חשש לפגם בכשרות היין. ואף־על־פי־כן עדיין לא נחה דעם של מחמירים, ובפרט כשהענין נגע בשנת השמיטה.

אלו הדינים והמצוות בעיבוד היינות ושיווקם אשר הגורמים הדתיים דרשו לדקדק בהם (וכן בתחומים אחרים) – ונצרף בזה את סיפורו המאופק של מנהל רחובות א. ז. לוין־אפשטיין – אדם אציל־רוח ונצר מגזע רבנים. המושבות רובן היו נטועות כרמים – כותב לוין־אפשטיין – ואת ענביהן מכרו ליקבי הבארון. צריך היה להתחיל במכירת היין לשוקי חוץ־לארץ ולשם כך היה נחוץ “הכשר”, שבציר הענבים ודריכתם נעשו על־פי דיני ישראל, כלומר, הפרישו מהם תרומות ומעשר ואין בהם תערובות של פירות ערלה האסורים באכילה וכו'.

פקידות הבארון מינתה את ר' נפתלי הרץ הלוי הרב ביפו למשגיח על מושבותיה – – והוא נתן את ההכשר הנחוץ על יין היקבים. כשהגיעה שנת תרנ"ו, שנת השמיטה (השניה להתישבות), פנתה פקידות הבארון אליו וביקשה ממנו היתר עבודה, אבל הוא נמנע מלעשות דבר בענין זה בלי הסכמת גדולי הרבנים בירושלים – ר' שמואל סלאנט ור' יהושע ליב דיסקין. – – הרב היפואי חרד במיוחד מהאחרון שהיה מחמיר בדין, והשאלה היתה: איזו עבודה מותרת לנו בשמיטה? והרב דיסקין הקפיד מאוד. פנינו אל גדולי התורה באירופה – ר' יצחק אלחנן, ר' שמואל מוהליבר, הגאון אלישר (החכם באשי של ירושלים) והללו הורו לקולא, אבל הרב היפואי היסס ולא הכריע בדין.

בימים ההם היה אליהו שייד בארץ והוא השתדל להוציא מהרב ביפו היתר, שיאפשר לנו לעשות רובי העבודות הנהוגות בנטיעות. – הרב התיר והסתמך על הכתוב – “שדך לא תזרע” – דהיינו, שדך שלך, אבל של נכרי מותר בחרישה וזריעה, – ובכן מוכרים את השדה לנכרי (כמנהג במכירת “חמץ” לפני הפסח) ואז מותר לעבדו. – אבל כיוון שדין אחר אומר כי יהודי שיש לו קרקע בארץ אינו רשאי למכרה לשאינו־יהודי, פירש הרב: מוכרים את השדה רק בעומק כדי מטר אחד עם הנטיעות ביחד – הכל כשר וישר, לכאורה, אבל לבו של הרב לא נתנו להורות כי עבודת יהודים מותרת בתנאי זה ולכך הוסיף חומרא: תיעשה העבודה ע"י נכרים, פרט לזמירת העצים שתיעשה בידי יהודים.

הפשרה בשנת השמיטה – מכירה מדומה של הקרקע ואשר עליה לשאינו יהודי (כאן לארבאט בארבייה יועצו החקלאי של הבארון) וחתום בשם הפקידות “המוכרת” סאפורטה, פקיד ראש־פינה

וכאן אירע לנו, לאגודת “מנוחה ונחלה” (ברחובות), אשר בראש הוועד שלה עמד ר' יעקב ברויידא שהיה עשיר, למדן וחרד, ולא היה איכפת לו שכרמו ייחרב בשנת השמיטה ובלבד לקיים מצוה “תלוייה בארץ” – אבל כרמי רחובות נעבדו במשותף ואיש לא ידע היכן הוא כרמו שלו… משום כך דרש ברוידא כי נשבית את העבודה בכל כרמי האגודה ונמלא בדיוק אחר הוראותיו של הרב היפואי. חובבי־ציון ברוסיה היו מלאי חימה על הרב היפואי וחומרותיו, העלולות להחריב “את הישוב” וגם הרב מוהליבר כתב מכתב רצוף דברי מוסר לר' יעקב ברוידא כדי לשדל אותו, שיהיה עם המקילים: – “האם יתנו לבו להניח ליהודים לגווע ברעב או להכריח אותם לעזוב את הארץ ולנוד?” – – שאל הרב חובב־ציון. – ומדוע זה ישמע דווקא לרב היפואי, בעוד שגאונים שברוסיה אינם נאמנים עליו וגם הרב מוהליבר (הכותב) בכללם? – –"

מצד שני, הוכיח מר זלמן אפשטיין, מזכיר חובבי־ציון באודיסה, כי הוא עצמו מטפל במכירת יין מקווה־ישראל, שיש לו הכשר רק מהחכם־באשי בירושלים, ועדיין לא דרש ממנו אף קונה אחד היתר מהרב דיפו… מהארץ נשלחו אז מכתבים כי המושבות, והפועלים שבמושבות במיוחד, נהרסים מחמת החומרות הללו – ואמנם חרדה רבה אחזה את כל מוקירי הישוב – – "אך החיים חזקים גם מדברי הלכה – מסיק לוין־אפשטיין. – אחרי שהרב המחמיר ר' נפתלי הרץ הלוי הלך לעולמו, נתמנה לרב ביפו הגאון ר' אברהם הכהן קוק והוא ירא וחרד כאחד הצדיקים, אך גם חובב־ציון גדול, והוא ביקש להקל על האכרים את שאלת השמיטה ככל שידו היתה מגעת – –

בלי להיכנס לפרטי הדברים, אשר בראשית ההתישבות הטילו לא־אחת סערה בציבור האכרים החרדים (ביהודה ובגליל העליון) וגרמו עגמת־נפש רבה גם לנדיב – נוסיף כי נוהג “המכירה” לנוצרי נתקבל ללא ערעורים נוספים, ואף נקבע נוסח כלהלן: “שם טוב פאריינטה (מנהל המושבות אחרי שייד), שעפ”י כוח ההרשאה שיש לו מהבארון המכונה… על כל נכסיו… מוכר מכירה גמורה להאדון רוברט בארבייה(!) את כל הגפנים, אשר יש לבארון במושבות ומבקש מהממשלה הרוממה (!) לאשר זאת" – – הרי שנמצאה עצה והקונה הנוצרי אינו אלא יועצו החקלאי של הבארון, שהוא נאמן כי לא יהפוך קנייה מדומה לחזקה –

*

בינתיים “כרמל” בווארשה התבצר ועתה נשאה החברה את עיניה לאודיסה, כי גם היא עיר גדולה עם ישוב יהודי גדול, והסופר חובב־ציון הנודע, אלחנן ליב לוינסקי, הציע לפתוח בה סניף. נמשיך עם סיפורו של גלוסקין: סוחר ביינות ברוסיה, לפי החוק, היה יכול להיות רק מי שיש לו בית משלו. התקשרנו איפוא עם ארמני, שהיה מזמין מפעם בפעם כמויות לא גדולות בבקבוקים. לוינסקי הציע כי נפנה אל הבארון בבקשה, שהוא ימליץ בבירת רוסיה (פטרבורג של אז), לתת לנו רשיון לפתוח סניף באודיסה – ועם שקשה היה לנו להסכים להטריח את הבארון בדבר זה, החלטתי לנסות.

גלוסקין נוסע איפוא שוב לפאריס ופונה אל הבארון בבקשה בדבר הסניף באודיסה. הבארון הקשיב ולא אמר דבר ונפרדו, אך למחרת אמר שייד לגלוסקין, כי עליו לפנות אל המנהל הראשי (היושב בפאריס) לעסקי הנפט של הבארון ברוסיה ולבאר לו את הענין. ג. נסע אליו ונתקבל מיד, מחוץ לתור, ואמנם המנהל גילה כי בפאריס נמצא אותה שעה פקיד בכיר של מיניסטריון הכספים ברוסיה וכבר דובר עמו בענין זה – הוא יעזור איפוא לקבל את הרשיון המבוקש… גלוסקין חזר לווארשה וקיבל טליגראמה משייד כי עליו לנסוע לפטרבורג לראות אותו פקיד שחזר מפאריס. גם הפקיד הזה קיבל את ג. בחיבה ואמר לו בקיצור: סע לשלום והכל יהיה בסדר. הרשיון הוצא על שם חובב־ציון שמואל ברבש, שהיה “בעל־בית” באודיסה, ומעתה היה לחברה סניף גם בעיר זו.

גלוסקין נוסע לאודיסה ובקרב חובבי־ציון ששון ושמחה – נערכה שם שבת של “כרמל” עם סעודת ליל שבת “כיד המלך” – בה ניצח מרדכי בן הלל הכהן, אשר דיבר בהתלהבות על חברת “כרמל”. החברה הרחיבה מסחרה ולפי התקנות הפרישה 20% מהריוח הנקי לטובת הארץ (כספים שמהם נבנו בית־הספר ובית־העם ברחובות).

“כרמל” וחובבי־ציון – בשיר ובמזמור    🔗

כל כמה שהדבר נראה מוזר להעמיד מוצר חקלאי בצד אידיאולוגיה לאומית רבת־מסורת, נראה כי יין “כרמל” מתקשר במישרים כסמל לחיבת־ציון המעשית ללא ערעור עקרוני, בין מצד חפשיים ובין מצד דתיים. ואפילו בעניין המסחרי של פתיחת סניפי “הכרמל” כבר נמצאו קודמים שהגוהו בין מהצד הרעיוני ובין “על־פי דיני התורה”. כן כתב בתרנ"ה הרב ר' שמואל מוהליבר, אשר בוודאי אינו חשוד על חוש מסחרי מיוחד, אל צעיר חובבי־ציון בשנים הללו א. מ אוסישקין (דהיינו, שנה קודם למו"מ של גלוסקין וחבריו עם הבארון):

" – – יקרת מכתבו קיבלתי ואם כי אצלי אין כל חדש מה לכתוב, באתי לעורר את כבודו דבר קביעת חנויות למכירת יין א“י אשר כתוב במ”ע (במכתב עתי – עתון) “הצבי” – – יען כי הדברים האלה כנים הם, כי עיקר הישוב תלוי בזה. מובן מאליו, כי לו לא עלה ביוקר כ"כ (היין) לא היינו צריכים להשתדלות, כי באמת היין טוב מאוד…

“וכן נתאמתה הנבואה שנזרקה מפי חז”ל כי בעקבות משיחא חוצפא ישגא… הגפן תתן פריה והיין ביוקר – – – מסתייע הרב בדרש לסוגיא המסחרית – וזה בנוי על מאמרם של חז“ל בסנהדרין: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר – ואתם הרי ישראל ענפיכם תשאו (פירוש רש“י, כשתתן א”י פריה בעין יפה אז יקרב הקץ…)” – כן מפליג הרב הגאון להוכיח את דעתו על־פי המקורות ומוסיף “דרוש” משלו: “וידוע כי נטיעת הגפנים היא לרוב על ההרים – – – אמנם מזה אנו רואים איך שראו חכמינו למרחוק ודבריהם היא נבואה רחוקה על זמננו – שהגפנים יתרבו בא”י אבל שם אין מי שישתה כי אחינו המעטים עניים הם והמחמדים (המוסלמים) אינם שותים יין – – על כן עלינו להתחזק ולהתאמץ לקבוע חנויות למכירת יין א“י, אע”ג (אף על גב) שיעלה ביוקר, אבל הוא טוב מאוד… חכמינו אמרו על ריבוי יין ארה“ק כי אין לך קץ מגולה מזה (גלוי) ואני אומר כי להרבות מכירת היין בחו”ל אין דבר טוב וגדול מזה להחזקת הישוב." – –

האם יש עוד להביא ראיה נוספת, כי אין לך דבר אשר לא נאמר כבר במקורותינו ואפילו מכירת יין המושבות בגולה בכלל…

הפצת יינות ארץ־ישראל של חברת “כרמל” נעשית איפוא מעין פעולת־לווי לכל עיסוק של חיבת־ציון ברוסיה. היין מתקבל בכל בית ציוני ובשמחה של מצווה ומחזק את רגשות הגעגועים לארץ" התחיה"; הוא מושך את הלב והעין בתו העברי על הבקבוק עם סמל אשכול הענבים. היין מסמל את השתתפותו של כל חובב־ציון היושב עדיין בגולה עם מעשה אחיו החלוצים “בשדמות הארץ”, והוא חלק בלתי־נפרד מהתנועה הלאומית ברוסיה גם בגלגולה מחיבת־ציון לציונות המדינית. לכבודו מתחבר גם זמר עממי, אשר שרים אותו עם מזיגת הכוס:

אף־על־פי־כן חיבת־ציון לחוד ומסחר לחוד. אם חברת “כרמל” מפרסמת בהבלטה, בהכוונה מראש לקראת חג הפסח כדי עמוד שלם על ייסודה, כאמור לעיל (“הצפירה” גל' 136 תרנ"ו, ב' אדר), הרי לאחר מכן באות הערות המעמידות אותנו על ההתחרות מצד סוחרים ומשווקים. חברת “כרמל” חוזרת ומשננת לקונים: “נבקש את הקונים החפצים בייני ארץ־ישראל הטבעיים לדרוש אחרי היין והקוניאק עפ”י הסימנים (חותמת הפירמא כרמל), כי רק את אלה נערוב לטוב ונכיר לנקיים מתערובת כל שמץ דבר זר…"

ועוד: “בשמענו כי סוחרים אחרים בווארשה מתהללים כי קנו גם המה יין וקוניאק מהמושבה ראשון־לציון בא”י, נמצא לנחוץ לחזור ולהודיע גלוי ברבים כי ממכר היין – – – נמסר מהבארון ר“ט (רוטשילד) רק לנו לבדנו במונופולין…” – אפשר ההתחרות מרבה פירסום ליינות הארץ. אך יותר מכן עושה העובדה שמתנדבים לענין סופרים חובבי־ציון וציונים, מתחילים לקשור כתרים ליין הארץ, כמו היה בו כדי לעשות נפשות לציון, אשר כל אמצעי בעבר עדיין לא הצליח במידה כזאת. –

משוררים וסופרי חיבת ציון ועבודת המושבות

נ. ה. אימבר; אל. ל. לוינסקי; י. אייזנשטאט־ברזילי

ברוח זו כותב יהודי ספרא על הארץ ועל פרי הגפן (“הצפירה” תרנ"ו), כשהוא מקשר יצירת רחובות עם ייסוד “הכרמל”:

“שש שנים עברו מעת צאת השיירה הכבודה באביב שנת תר”ן ובראש השיירה אחדים מטובי אחינו בעירנו (וארשה), אשר עלו לא אך לראות כי גם לקנות כברת ארץ בעד אגודת “מנוחה ונחלה” – – והנה עברו שש שנים, שש שנות עבודה על אדמת רחובות – ובשביעית יקצרו ברינה פרי עמלם… שם על מרומי הרי יהודה מתנוסס מושב נחמד כלול בהדר, כרמי חמד… ופה (בווארשה) ברחוב “האווזים” (גענשה 11) נפתח זה ימים אחדים בית־מסחר למכירת יין ארץ הקדושה ממושב רחבות ומכרמי יתר המושבות אשר להנדיב הידוע באה“ק – –”

ומכאן בהרחבה על חובת היהודי לקנות את היין:

"הנה חג האביב בא לעם עתיק־יומין… ומצה ומרור מונחים אך גם גביעי יין על השולחן הערוך, כי אין לך עני בישראל שאין לו ארבע כוסות – והנה על השולחן הערוך ומסודר עולים יינות “הנה חג האביב בא לעם עתיק־יומין… ומצה ומרור מונחים אך גם גביעי יין על השולחן הערוך, כי אין לך עני בישראל שאין לו ארבע כוסות ― והנה על השולחן הערוך ומסודר ­מיינות שונים – – ואמנם חביבים עלינו יינות ארצנו, ארץ מולדתנו רוסיא היקרה (בכך פורע הכותב את המס למדינה…), אך הלא על השולחן עומד יין גם מכרמי אונגארן – – וכרמינו אנחנו? הה! – – – והנה הגענו לזמן הזה אשר על שולחן איש ישראל יוכל לעלות גם יין ארץ הקדושה, יין אשר מתחילת נטיעת הגפנים עד גמר מלאכתו בכל בידי עברים ועל כל טפה וטפה שפכו אחינו זיעת אפם – “זכרהו על היין” – אמרו חכמינו – – כי אמנם אך יין ארץ אבותינו, יין ארץ זבת חלב ודבש – – וזכור את אחיך אשר נדבם לבם לעלות אל הארץ הנשמה ולהחיות אותה מערימת עפרה – – –”

כן אינו נמנע הכותב להשיב בשער למתנגדים שקמו ליינות המושבות מטעמים דתיים:

“אך האם גם פה יבוא השטן להתיצב – – ויחבלו השועלים בכרמי ישראל? ימצאו בעלי מוחות עקומים אשר יוציאו משט מעוקל בפלפלא חריפתא, כי יין הבא ממושבות העברים בארץ אבותינו לא יירצא לקהל אחינו? – האמנם ירקמו בסתר ובגלוי מתנגדי הישוב לבדות דברים אשר לא כן! – – לחלל בלזות־שפתים את אשר נטעו נוטעים על הרי יהודה?! – –”

מעתה בואו ונשפוט, אם לא ידעו ראשונים את מלאכת הפרסום כאשר הדבר נגע ללבם ואם לא ידעו לשקול לאלה שהתנקשו בילוד הרך שהגיע מהארץ לגולה, לשמח ולעורר תקווה בלבות אחיהם – ‒ ומענין הדבר כי מתחילה חדורים הכותבים אמונה בנצחון – גם הפעם ינוצחו המקטרגים בין קנאי ירושלים ובין חסידים קנאים מהגולה, שהם מסווים בטעמים של כשרות את התנגדותם לישוב הארץ מעיקרו.

כן הופך בית “כרמל” למרכז המסמל נצחון לכל הכלול בתחיה הלאומית – לתחית הוצאת הספרים העברית ב“לוח אחיאסף”, לתעמולה למושבות שבארץ וכו'… ואם “הצפירה” עדיין נזהרת לשמש שופר רשמי לתכונה זו מסביב (ומוסיפה להקדיש מקום רחב לישוב ארגנטינה, הרבה יותר מהיותה מקדישה לישוב בארץ) – הרי הסופרים הזריזים חותרים להרחיב את השערים כדי לרומם את הישוב ותוצרתו, כל אחד לטעמו. הסופר הפלטוניסט העממי שנתחבב על חובבי־ציון, א. ל. לוינסקי, יוצא לקנא את קנאת אודיסה עירו (לגבי וארשה) ותוך כך בא לברך על יינות הארץ כשהוא כותב:

“וארשה וארץ־ישראל – יש קונה עולמו בשעה אחת… קהילת וארשה שיסדה קולוניה (רחבות)… ואודיסה שוכנת לכאורה אפתחא דארץ־ישראל ובכל זאת בית־מסחר “כרמל” נוסד בווארשה ולא באודיסה! – – לדעתי, לא נחוץ להיות חובב־ציון אדוק ונלהב בכדי להבין את ערך המפעל הגדול הזה אשר באמת הוא מפעל היסטורי – – כי האם לא יזכיר לנו המסחר העברי הזה את החיים הטובים עת ישב ישראל תחת גפנו ותאנתו – – מובטחני כי כל איש מישראל ישא כפיו אל הבית הזה בווארשה (בית “כרמל”) ויברך בכל לבו: ברוך שהחיינו והקימנו והגיענו לזמן הזה.”

זו איפוא האווירה החובב־ציונית המקדמת על סף הציונות המדינית את יינות “כרמל” וזו ההתעוררות המיוחדת העוברת “בעצמות היבשות”, המכריזות כלפי חוץ “על ארצנו רוססיא האהובא והצאר אדוננו המרומם” – אך הלב בגעגועיו הגוברים והולכים פונה מזרחה:

"הדר הכרמל והשרון – כותב “בעל מחשבה” – (והוא שוב לוינסקי באחד מכינוייו הספרותיים כמנהג הימים הללו) לקראת הימים הנוראים – אמנם כן חביבי, יפה הוא הכרמל, הדר הוא, אבל בקבוק יין של החברה “כרמל” אולי יפה ממנו – – הבקבוק הזה אולי ינבא לנו ימים טובים – – "

ולא עוד אלא חובה לציין כי לוינסקי הכותב ועושה פרסום ל“כרמל” בעטו, נעשה מנהל לסניף “כרמל” שנפתח באודיסה, כאמור לעיל, ואינו חושש לתרום גם בכשרון־המעשה להצלחת הפעולה.

וחובבי־ציון אנשי־מעשה ממשיכים לתרום להצלחה. בענין ייסוד “כרמל” כבר הוזכר י“ל גולדברג, שהיה סוחר בצרכי רפואה בווילנה, ובין השאר גם ביין הרפואי הצרפתי “סאן רפאל”; כיוון שמצוות ישוב ארץ־ישראל קדמה אצלו לחשבון פרטי שלו, נתן את ידו לייסוד “כרמל” ולהפצת היינות, ואחרי פטירתו של ראש ההנהלה יעקב ברוידא, נכנס י”ל גולדברג במקומו כחבר בהנהלת “כרמל”.

מכבשונו של ענף היין בימים הללו    🔗

ואנשי המעשה בחברת “כרמל” וראשיה דרכם בכך, שהם אינם אומרים די בגושפנקא של חיבת־ציון ואינם פונים אל רגש הקונה בלבד. מפתחים הם פעולת פרסומת בדרכים המסחריות המקובלות – בין לקונים הדורשים לטיב היין ובין לאלה השמים את הדגש על “הכשרות”. מבחינה זו מביאים הם לידיעת הרבים כל העשוי להעיד ממקורות מוסמכים לכך על סחורתם ובראש לכל – אישורים רשמיים של בדיקות היין במעבדות הכימיות כחוק:

ברלין, 1897 – מעבדה חימאית ציבורית, ברלין:

“היין המתוק דומה ליין אופורטו, אבל הוא עסיסי בתמצית יותר ממה שיין אופורטו הוא בדרך כלל. היין האדום “מדוק” מתאים ליין בורדו וטהרתו בדוקה. חשיבות יתרה יש ליסודות הברזל שביין. יין־השולחן האדום הוא יין טבעי טהור, מתאים ליין האדום הצרפתי. חשובים יסודות הברזל שבו. היין הלבן הוא יין מצויין ואין בינו לבין יין הרינוס ולא כלום. יין זה ראוי לתשומת־לב מיוחדת.”

וינה, מעבדה חימאית מיקרוסקופית, אוקטובר 1898:

"האנליזה החימאית של יינות ארץ־ישראל מגפני ‒ הוט־סוטרן, מידוק א‘, מידוק ב’, סט. י’וליין, אליקנט, מוסקאט מתוק וורמוט – שנמסרו לנו לבחינה, הוכיחה שאלה הם יינות נקיים וטבעיים. בלי כל פגם ומגרעת, ודומים בכל ליינות הצרפתיים וההישפניים הנקובים באותם השמות. גם בקוניאק של ראשון־לציון, שנבדק על ידינו, מצאנו תמצית נקיה של יין מזוקק מהמין המשובח. –

ד“ר מ. ט. שנרר וד”ר ב. ברדך."

החברה הרוסית להגנת הבריאות הציבורית, בנשיאותו של הנסיך הגדול פאול אלכסנדרוביץ, 1899:

“האנליזה החימאית של היין אליקאנט, ראשון־לציון, הוכיחה, שאין בו כל יסודות משמרים, סכרין, שיירים, צביעה מלאכותית או כל דבר אחר המזיק לבריאות. בדרך כלל, יש להודיע שהיין הבדוק הוא יין טבעי טהור ממין משובח. – א. דלוסקי.”

המעבדה החימאית של עירית אודיסה, 1900:

“היינות והקוניאקים של ראשון־לציון הם ממין משובח – פרופ' פטריוב.”

ביה"ח האנגלי, ירושלים, 1902:

"אחרי שהשתמשתי ביינות ראשון־לציון שנים אחדות בשביל החולים שלי, הריני להעיד עד כמה הם טהורים ויפים לבריאות. יכולני, בלי חשש להמליץ עליהם בשביל כל המחלימים הזקוקים ליין טוב ומזין. ראויים הם להוודע יותר בקהל לשימוש רב. – פארסי ד’ארף והילר.

פאריס, יולי 1896:

“מן התוצאות יכולים אנו להסיק מסקנות אלו: א) יינות ראשון־לציון שנמסרו לבדיקתנו, מראים את כל הסגולות של יינות טבעיים ואיכותם משובחת. ב) היין האדום והלבן יכולים להתחרות באיכותם ביינות הטובים של צרפת הדרומית, והיין המתוק – ביינות הישפניא, כעין יין אופורטו והללו הנעשים מענבי מוסקאט. – ד"ר ג. פושה, פרופיסור במחלקה הרפואית.”

והנהלת “כרמל” (לאחר מכן הנהלת אגודת הכורמים) מוסיפה לאסוף את חוות־הדעת של מומחים ומוסדות בשבח יינות היקבים, מתרגמת תוך צירוף המקור והנתונים על ההרכב הכימי של מוצרים השונים.

ואשר מבחינת הכשרות הדתית – גם כאן מובאות לידיעת הרבים תעודות הכשר חתומות ומאושרות (האחת בגלופה לניו־יורק ובצידה בדפוס – ללונדון):

נוסח ההכשר הרבני המלווה את משלוח היין

“יין הנשלח ממרתף ראשון לציון ל”פלשתיני וויין קומפני" בעיר לונדון, המכונה “פאלווין” – (פירוט המשלוח לחביותיו ולסוגיו) – כל זה נשלח ממרתף ראשל“צ נחתמים בחותמי בצורה הזאת והחותם הזה יעיד כי כשרים המה גם לפסח ואין בהם משום חשש של איסור נסך, כי היין מושגח ממני בקביעות מתחילת עשיית היין עד גמר חתום החביות בעת השילוח בכל הענינים הנוגעים אל הכשרות, וחבה יתרה נודעת בהם כי נתקים בהם מצוות התלויות בארץ ונפרשו מהם תרומות ומעשרות כדת וכהלכה וגם ממונה איש נאמן ות”ח על הכרמים להשגיח בעניני ערלה וכלאים. – ולראיה – – – פה ראשון לציון ת“ו נאם יוסף במאיו”ר הגאון ר' נפתלי הירץ הלוי זצ“ל ובתוספת אישורים של הרב דק”ק מחזיקי הדת בלונדון והרבנים הראשיים בירושלים.

חברת “כרמל” פועלת במרץ ובשיטה וניתן לומר, כי היא נושאת כבר בחובה את הערובה לעתידם העצמאי של הכורמים (ככל שנראה להלן); – עם זה חלק־הארי של סחר היין והעומס של המלאי, של הכנת היין ומשלוחו – על היקבים עצמם, שהם הקובעים גם את הסיכויים להצלחה בשוק. לפיכך נחזור אל היינאי שלנו, בוריס אוסובצקי, הכואב את כאב היינאות שנים רבות ושמח בהישגים, כדבריו: "ידועים הקשיים של יינאות בארצות חמות, אשר השתדלתי כל השנים להלחם בהם, כי הם משפיעים לרעה על התסיסה. ומיד להתחלת הבצירים הייתי עושה לילות כימים ביקב כדי לפקח על קבלת הענבים בתנאים טובים ביותר ולעקוב אחר מהלך התסיסה. לצורך זה המצאתי גם כלים ומכשירים מיוחדים, אשר איפשרו לנו לווסת את התסיסה. וכדי להגביר את תפוצת היינות שלנו, יצרתי את המיין “אליקאנט”, שהוא האחד והיחיד כמעט, המקיים את השיווק שלנו.

“ולאחר פרשת הבציר – ממשיך בוריס – מתחיל ענין המשלוח והתקלות בדרך: בעגלות המובילות לנמל יפו שבירת חביות ובטעינה לאניות ניתקים הכבלים וחביות נופלות הימה. וכן הכנת הכלים למשלוח מצד אחד וגניבת בקבוקים מתוך התיבות הארוזות (במחסני הנמל) מצד שני ועוד… והרי טיב שירותי במשך השנים אינו זקוק לעדות נוספת, לאחר ההצטיינות שקיבלו יינותינו בהאמבורג ולאחר מכן בפאריס. ברם, המאמצים והעבודה בתנאים הטחובים וספוגי האדים האלכוהוליים ערערו את בריאותי – מתנה היינאי – והדבר מונע ממני להמשיך, בלי לסכן את עצמי יותר. מצד שני, קשה לי להסכים למסירת היקב לידיים אחרות, כל עוד איני בטוח ביורשי שהוא מהרמה הראוייה. אני נכון איפוא להשאר זמן נוסף כדי להדריך את יורשי בטיפול הדרוש ביינות.”

נראה לנו, כי דברים הנאמנים של בוריס אוסובצקי לא רק מעידים על תרומתו למקצוע אלא מזימים את ההכללה, שרק טפילים בלבד סובבו כביכול את מפעלו של הבארון (ראה גם בקורתו של אחד־העם לעיל).

זאת ועוד: בוריס עצמו אינו רק יינאי טכני, אלא מחשב את חשבון היין וזה מדאיג אותו לא פחות ממצב בריאותו שלו. “כיצד נוכל לעמוד בהתחרות – שואל בוריס – אם בצרפת מצליחים הכורמים להפיץ את יינותיהם, בלי הפסדים, ב־4–5 פראנק ההקטוליטר, באוד שאנו חייבים לשלם רק במיסים לממשלה 4.50 פראנק על הקטו? והרי בלוך וחזן יורשו (פקידי הבארון בראש"ל) כבר נתנו את דעתם על פרט זה ומאז השתדלנו לעקוף כאפשר את המס בשתי דרכים: הגדלת ממכר היין בארץ (שהוא פטור ממס) ותעשיית היין המתוק, המצריכה אלכוהול שמכינים אותו מיין וגם הוא פטור ממס.”

השיווק בארצות השכנות ומשלוח בים    🔗

עד כאן בוריס אוסובצקי על עבודת היין עד לאניה, ומכאן גם אילו פרטים על גישושי השיווק שנעשו לפני היות “כרמל” ובמקביל לו. שיווק היינות בשני כיוונים: משלוחי יין קטנים לנסיון – יין לבן, אדום, מוסקאט – לפאריס ולאלכסנדריה (בצירוף משלוח נסיון של תיבות שקדים ירוקים למכירה גם הם); ודרך שניה – כיבוש השווקים בערי הארץ והערים הראשיות השכנות. שייד מוסר, כי הפקיד בלוך, לאחר התפטרותו (והוא היה סוחר בעבר), פתח חנויות לממכר יין ביפו, בירושלים, בבירות, באלכסנדריה, בקאהיר, באיסטאנבול ובסאלוניק. התקלה היתה, כי לאף אחת מהחנויות הללו לא היה מרתף וחנות פתוחה ליינות בארץ חמה אינה עשוייה להצליח. –

עם שהוכרחו לסגור את החנויות, היה ברור כי אין לוותר על כיבוש השווקים העירוניים

ולבסוף – חביות היין נשלחות ליעדיהן (כאן מחוף יפו)

הקרובים והדבר סודר מחדש בדרך זו: בקשר להפצת היינות בערי הארץ (אזור חיפה) – עכו נצרת טבריה וצפת – נעשה הסכם עם חברת דיק הגרמנית בחיפה, אשר התחייבה לפתח את המכירה ולהשתמש בסוכני־משנה ובעובדים יהודים בערים, שלקוחותיהן הם יהודים. נוסיף מיד כי הסוחרים בטבריה דרשו לעצמם את זכות ממכר היין הישיר בעירם והוכיחו כי אפשר לפתח מסחר יינות חשוב באזורם, אך משום אדיקות התושבים רצוי שהמשלוחים יגיעו מידי סוכן יהודי (ולא מדיק הגרמני).

עסק היין עורר ענין גם בחוגי סוחרים אחרים, וערבים בכלל. הסוכן לערי המזרח התיכון, פאול וייל, הציע לייצר משקה שיש לו סיכויים מצויינים בערי המזרח – עראק שהוא מיוצר בדרך כלל מאלכוהול של חיטה או תירס (ממקור רוסי רומני או אוסטרי) – “ונוכל לשווק אותו בנקל בכל ערי המזרח הקרוב.” – על כל פנים, בשווקים הקרובים יצאו כבר מוניטין ליינות וגם בעתונות נתפרסמו דברים בשבחם, כגון: “תעשית היין שהתפתחה במושבות של הבארון נודעת בכל סוריה ומצרים. רק בבנינים – יקבים, גיתות, חדרי המכונות, בתי־המלאכה והמשרדים – הושקעו על ידו כדי 2 מיליון פראנק וכו'…”

אנו נשוב להלן למאבק זה על השיווק – וכאן נחזור ונעמוד על מידת ההקפדה בה החמירו והלכו כדי להבטיח את טיב היין. הבשלת הענבים למועד הבציר – “בשל לא פחות ולא יתר על המידה” – חשיבות מיוחדת נודעה לה ואוסובצקי הקדיש לשאלה זו תשומת־לב רבה. פרופיסור בארבייה היועץ החקלאי מתקן תקנות מיוחדות ברוח זו, כלהלן: מנהל היקב יוצא לבדוק את הבשלת הענבים ושוקל בדעתו אילו סוגי יינות עליו להכין – ולפי זה הוא עורך את רשימת הבציר של השבוע (לפי מיני הענבים). עם הרשימה הזאת יוצא פקיד היקב אל ועדי המושבות ומחזיר למנהל את השינויים אשר הללו הציעו להכניס, בהתאם למצב ההבשלה במקומם. לאחר יישוב הערעורים האלה מרכיבים סופית את פקודות הבציר וועדי המושבות מחלקים בין הכורמים את ההזמנות – כל הזמנה ל־450 ק"ג או קנטאר וחצי ענבים, כמטען עגלה.

הכורם מביא את עגלתו עד למאזניים ביקב ופורק אותם אל המיכל – ותוך ההרקה ניתן לפקח ולהבחין אם הענבים שהובאו הם ממין אחיד. – “כאן (אצל המיכל) – הדגיש בארבייה – חשובה מאוד הבקורת של הענבים.” – כיוון שגמרו את קבלת הענבים בשביל היינות הרגילים, מפסיקים לשבוע או יותר, ומתחילים בייצור היינות המתוקים – שאז מתחיל הדוחק. הרחובותיים מאחרים תמיד בשלב זה, לאחר שפתח־תקווה, ראשון־לציון וואדי־חנין כבר גמרו לבצור.

וצוות העובדים בתעשיה הוא כדלקמן: מנהל היקב ושלושה סגנים – למכונאות, לחבתנות וליינאות; שני פקידי משרד וכימאי (במקום ברוצ’ינר שהוזכר לעיל פרסקו); רב, שומר לילה ו־70 פועלים יומיים עם ראשי הקבוצות. השכר היומי של האחרונים הוא 3–4 פראנק ושל פועל פשוט 1.5–2.5 פראנק. בעת הבציר מתווספים כ־100 פועלים יומיים.

בדרך כלל, – מוצא בארבייה – הפועלים הזמניים עובדים היטב, אך יש קושי לגייס אותם וזה מפליא – “או שמא יש בכך משום סימן לנטייה, להיות משגיח ולא פועל פשוט?” – – בזכרון־יעקב גיוס הפועלים הזמניים קל יותר – “כי שם עובדים אנשי פקיעין שהם אהודים מאוד ושואפים להיות לאריסים” (בארבייה מוסיף: "אולי כדאי להושיב אותם כאריסים בעתלית או במושבה אחרת?).

כיוון שבינתיים הגיעו מן החוץ ההזמנות ליין, מוזמנה אניה לעגון במיוחד בחוף יפו או חיפה לקחת מטען של יין. העגלות של זכרון־יעקב מובילות את החביות השמורות במחסן לחיפה. ורק לעיתים רחוקות, כאשר הים שקט והאניות מסכימות לכך, תעגון אניה בטאנטורה, כשהיא מביאה פחמים בשביל היקב וטוענת משלוח יין. המשלוחים יוצאים בצירוף אנאליזות, המאשרות את אחוז האלכוהול, הסוכר ומעלות “בומה” ביין. ומשלוח גדול כולל: למעלה מ־2300 “בורדלז” ועוד 100 חביות ששוויים הכולל 130,000 פראנק. תעודת המשלוח המפרטת את חביות היין לסוגיהן תופסת עמודים רבים וניתן לשער מה גדולה התכונה באותם התנאים ביקב ובנמל (הפרימיטיבי אשר סידורים מיוחדים לכך אינם בו).

דוגמה: אניה “מארתה” עגנה בטאנטורה והטעינה נסתיימה בפיגור קל, תוך חמישה ימים – אך שרר סדר גמור בין בפריקת הפחם ובין בטעינת היין. אמנם צריכים היו לעבוד גם בלילות, כי הים התחיל סוער (חודש ינואר). בעונה נוחה יותר של השנה העבודה נגמרת מהר יותר. אף זאת: בראשית הסערה נפלו לים 13 חביות יין אבל הללו נפלטו לאחר מכן לחוף, פרט לאחת מהן שנשברה. אבל – אם מפאריס דורשים להמשיך לשלוח דרך טאנטורה, כי ע"י כך ניתן לחסוך את הוצאות ההובלה לחיפה, משיב שטארקמט (מנהל המושבה): הדבר בלתי אפשרי לפני הקיץ, כי טאנטורה היא נמל פתוח “לכל הרוחות” (“למעשה אינה נמל כלל”) ושום חברת אניות אינה מסכימה לסור שמה בחורף.

בנוסף לכך העבודה טעונה פיקוח ער בהפקרות השוררת בארץ: אניה שבאה לטאנטורה פרקה תחילה פחם בנמל יפו בשביל יקב ראשון־לציון ויש חשש שגנבו שם פחם מזה שנשאר עבור זכרון־יעקב, כי בהגיעה לטאנטורה נמצא חסר – “אמנם מעמידים שומרים, אבל אנו יודעים את מנהגי הארץ, שבה השומרים הם הראשונים לגנוב או מניחים לאחרים לגנוב עבור באקשיש”… – כותב המנהל המנוסה בכך.

ומשלוחי היין המתקיימים מנמל יפו – גם כאן הפקידות היא המטפלת במישרים בטעינת היין ופריקת הפחם המגיע עבורה, לרוב בעת ובעונה אחת. בנמל יפו כבר נקבעה מסורת תוך מגע מתמיד עם השלטונות של הנמל – וכן נכבשה “דרך אל־הים”, בין בקשרים ישירים עם גורמי ההובלה הימית ובין בכיבוש מקום בנמל גופו (עוד לפני שהוחל משלוח פרי־הדר מפרדסי המושבות). הסוכנויות של חברות האניות, הפאטרונים של הנמל, מתחילים לחזר אחר תוצרת המושבות, כי מטען של 300 טון יין או 1500 טונות פחם – מהווה כבר נושא נכבד להתחרות עליו. – ואנו למדים כי דמי טראנספורט היין והפחם בשביל יקבי ראשון־לציון בלבד עולים כדי 100.000 פראנק בשנה.

מסוכנויות היין: אליאדה בהאמבורג – לאחר מכן ג. סמואל מנהל מסחרי בפאריס

המאמץ במשלוח עובר איפוא כחוט־השני מראשון־לציון לזכרון־יעקב, כשהכל שואפים ומתאמצים להבטיח הצלחה, שהיא תלוייה כאמור בכל שלבי התעשייה – מהכרם עד לשוק. וכיוון שהנסיון הוכיח כי משלוח היינות בחום הקיץ אינו יפה להם (על כל פנים בתנאים הללו), נועלים את שערי היקב ואומרים: “שום הזמנה אינה מבוצעת לפני אוקטובר, פרט לקוניאק ויין מתוק, העומדים בהובלה בכל הטמפראטורות”.

שווקים נוספים – “אליאדה” וסניף בארה"ב    🔗

באלה לא תמו המיגבלות, כי גם הרשות עומדת כצר להתפתחות הענף. מנהל המס (הנאזיד) בבירות מטלגרף למנהל “החוב הציבורי” (אשר לזכותו נפרע מס היין) היושב בחיפה – “שלא להניח לאף טיפת יין להישלח חוצה־לארץ, לפני שישולמו המיסים משנת – –” פקידות הבארון יוצאת למערכה נגד השומה המוגזמת של מס יין והאמצעים שנקטו שלטונות המס. בחילוף דברים חריף עם הנאזיד עצמו, נוקט שטארקמט לשון איום: “אנו נפסיק לעשות יין מעיקרו ונתקין רק צימוקים (שהם פטורים ממס).” – משיב הנאזיד: אל תעשו יין ולא איכפת לי כלל…

שטארקמט מחליט להזקק לאמצעי הבדוק והאחרון – מכתב לקונסול צרפת בחיפה – "בבקשה להגן על רכושו ועניניו של “הנתין הצרפתי הבארון אדמונד דה־רוטשילד”, לנוכח התנכלות בלתי־חוקית של האוצר ביחס למס היין, אשר הועלה לגבי השנים שעברו ללא כל הצדקה – והוא אוסר את ייצור היין. – הקונסול בחיפה (­שכוחו רב במשטר הקאפיטולציות ששרר בקיסרות העותומנית) כותב לקונסול צרפת הכללי בבירות, בהמלצה, כי אמנם דרישת הממשלה מופרכת – ובהשתדלותם האיסור על הייצוא בטל.

מכאן חזרה אל השיווק עם גלוסקין, לאור העובדה שמכירת היין בבקבוקים שוב אינה מספיקה, כאשר הידיעות מארץ־ישראל אמרו כי היקבים מלאים יין. – אז עלה במחשבתי – מספר גלוסקין – לנסות להוציא את יינותינו לשוק האירופי בשם אנונימי ולמכור בחביות, דוגמת צרפת ואיטליה. בהיותי בפאריס ב־1898 הצעתי את הדבר לבארון ולשייד ואחרי חליפת מכתבים הוזמנתי עם הילדסהיימר, מנהל עסק היין בברלין, לפאריס. אחרי שהתיצבנו לפני הבארון, הוחלט להקים בברלין חברה בהנהלת שלושה – משה הילדסהיימר, וילי באמבוס וז. גלוסקין – חברה לאכספורט יין בשם “איליאדה” (על שם אליהו שייד).

בחרו כמרכז את האמבורג ושייד שלח הוראה לראשון־לציון להכין מספר רב של חביות יין מסוגים שונים. בראשון־לציון היתה שמחה כי נמצאו קונים באירופה ומשלוח יין גדול הגיע להאמבורג. העבודה החלה וסוחרי היין הגדולים, שראו בית מסחר גדול אף גילו את הסוד, כי זה מפעלו של הבארון רוטשילד – התחילו להתיחס לעסק ברצינות. בשנים הראשונות היה המצב לא רע, אך מחירי היין החלו לרדת באירופה ובכללם גם מחיר היינות מהמושבות. וילי באמבוס מנהל העסק נפטר והוחלט לחסל את בית־המסחר. כן ניסו להציע את היין לסוחרים לא־יהודים, אך הללו אמרו כי “יין ירושלים אינו נחוץ לנו” – –

אז הציע לוין־אפשטיין לייסד “חברת כרמל” באמריקה, שם יושבים רבבות יהודים חובבי־ציון. החלטנו להקים בשותפות עם הבארון חברת “כרמל אמריקה” עם קרן־יסוד של 60,000 רובל, אשר מחציתה נאספה בין חובבי־ציון ברוסיה. ואמנם – מציין גלוסקין – כאשר הודעתי לפאריס בסוף 1899 כי סכום הכסף נאסף, העבירו לנו מפאריס 80,000 פראנק. כן נוסדה החברה בשם “כרמל ויין קומפאני” ולוין־אפשטיין יצא לנהל את העסק באמריקה. הובא שמה יין מהארץ וידידים מחובבי־ציון – המטיף הנודע מסליאנסקי וד"ר מינץ מהבילויים בעבר, שישב ישיבת קבע באמריקה – סייעו בתעמולה. לא עברו שנתיים ויין ארץ־ישראל יצאו לו מוניטין בין יהודי אמריקה.

לוין־אפשטיין עצמו בספר זכרונותיו אינו מרבה לספר בתקופת פעולתו כראש “כרמל” בניו־יורק, ומדגיש בעיקר את פרישתו מרחובות האהובה עליו, למען עבודתו החדשה. לא חפצתי לפעול יחידי בייסוד “כרמל” החדש באמריקה – כותב ל. א. – ודרשתי שחברי וידידי זאב גלוסקין יסע עמי וישהה באמריקה עד שהמסחר יהיה מסודר כל צרכו. – לוין־אפשטיין לא היה סבור כי שהותו באמריקה תארך זמן רב ולפיכך יצא עם גלוסקין לדרך (סוכות, תר"ס), כשמשפחתו נשארה לשבת בווארשה – אך מיד נוכח לדעת, כי מעשה לא קל הוא לייסד מסחר חדש בארץ חדשה וכי שהותו לא תהיה זמנית. אמנם נשלח איש לעזרתו מווארשה, אך פרט לנסיעות קצרות בעניני “כרמל” לאירופה או לארץ, נשתקע העסקן הנלבב בארצות־הברית עד אחרי מלחמת־העולם הראשונה, כשהוא קשור בכל לבו לעניני הארץ בכלל ולמושבה רחובות שפעל בייסודה בפרט.

אף כתבו לו צעירי רחובות בהפרדו מהם לרגל שליחותו – “בלכתו לבקש שוק חדש ליין ארץ־ישראל בארץ החדשה: מכירים אנחנו אותך ויודעים להוקירך! יודעים כמה יגעת ועמלת לטובת מושבתנו, כמה לילות נדודים וכמה ימי עמל נמנו לך – תשע שנים עברו מיום דרכו רגליך לראשונה – יחד עם חלוצינו הראשונים – על אדמת רחובות, על אדמת שממה ועזובה.” ולוין־אפשטיין לא פסק גם הוא מלנהלם בעצתו ממרחקים בכל ענין הנוגע לרחובות.

לייסוד הסניף באמריקה בשם “כרמל ויין קומפני” תרם שוב אותו סגל חבורה ובתוכם החבר למעשה י“ל גולדברג. ב־1903 נוסדה ונרשמה בווארשה אגודת “כרמל מזרחי” לשיווק היינות בערי הארץ גופא והארצות השכנות – ושוב בשמות המייסדים גולדברג, גלוסקין, שמוליצאנסקי והקרובים להם בדעה ובמעשה. מכאן ש”כרמל" בהתפתחותו סימל אותו שיתוף ליצירת הישוב, אשר כונתה לימים בנימה של ביטול בשם “בעל־בתית”; ידה היתה בכל מעשה של התחיה הלאומית ולו יועיל המסופר בזה להפריך את הטעות ולהראות את האנשים הללו בעשייתם, בתום־לבם ובחריצותם, ביציקת היסודות לישוב ולמושבותיו, כי אז נבין כיצד התקשרו החוליות הללו לשרשרת הנאה של ראשית התחיה – דרך “בני משה”, ייסוד המושבות וחברת “כרמל” ולבסוף הדגל של הציונות המדינית – אשר הם הם בנושאיו. –

ושיתוף זה היה לא רק לרצונו של הנדיב – “האפיטרופוס” עצמו, אלא הוא לא החמיץ הזדמנות כדי לשבח את אלה אשר הושיטו יד במעשה, כדי לחלץ את הישוב מן המיצר. פרט נאה כשלעצמו מוסר גלוסקין שנעשה מצוי אצל הבארון: במשרדו של הבארון הכיר את יועצו החקלאי פרופיסור בארבייה והבארון הציג אותם איש לרעהו. אמר הבארון על גלוסקין: זה סוחר היין שלנו… ועל בארבייה אמר: “בורא פרי הגפן שלנו” (הבארון שש תמיד להשמיע מילים בלשון־הקודש) – ולשבחו של גלוסקין הוסיף: הוא הצליח יותר מכל המומחים שלנו – –

הרי שבהימצא שפת המעשים, שוב לא היה צורך בפולמוס על שיטות. הבארון קיבל בעין יפה שותף מצליח אף הפקיד בידו ממון ורחש אליו אמון. מתוך כך נתבררה גם העובדה, כי מפעל הבארון לא היה “בנין על חול” או “שקיעה בבוץ” (כדברי הקיטרוג שהוטחו כלפיו) – אלא יין מעולה ונקי הוא פרי המפעל הזה, שהיה לתפארת בכל בית יהודי, בו הופיע על שולחנו.

ואשר לסחר היין – הוא מסתעף והולך בשירותי הפצה וסוכנויות כלהלן: הסוכן הראשי לשוקי המזרח – פאול וייל; הסוכן לערי הארץ (בצפון) – חברת דיק; סניפי “כרמל” באירופה: כרמל בווארשה ובאודיסה; “איליאדה” בהאמבורג; סוכנים באנטוורפן, בלונדון. בווינה ועוד. מהם מונופוליסטים לממכר יין המושבות בארצותיהם כלהלן: בצרפת – לוי שייד; בגרמניה – “איליאדה” ו“אימפורט גזלשפט פלשתינה־ברלין”; ברוסיה – “כרמל'; באנגליה – ”פלשתיין ויין אנד טריידינג קומפאני” (בקיצורו פלויין), לונדון; אוסטריה – חברה קומאנדיט “כרמל – וינה”; ארצות־הברית – כרמל קו', ניו־יורק; סמירנה סוכן; וכן סוכנים לאיים כיוס וסאמוס.

ועדיין המלאי לא פחת אף קשה היה לרוקן את המלאי שנצטבר במחסנים של שני היקבים גם יחד, בפני יבול חדש. בזכרון־יעקב עמד בעינו החשש שמא היקב יתמלא עד אפס מקום; בראשון־לציון העריכו בדאגה את שפע היבול ב־2 ושלושה רבעי מיליון ק"ג ענבים, וכתום הבציר חסרו מיכלים למילוי היין החדש, כי הישן לא הוצא.

גם לגבי היקב הקטן בראש־פינה נאמר: סוחרי צפת עניים מלטפל בכמויות כאלה ומשום־כך הכרחי למצוא סוכנים חרוצים בבירות, בירושלים ובדמשק ליין מלאגה של יקב זה. – למרות כל אלה נושא כעת הבארון באהבה בעומס שגדל, לאחר שפעל במחיצתו שותף להישג ולכשלון גם יחד, ואם הציעו לבארון לסייע להוזלת היין בצמצום המחיר המשולם עבור הענבים לכורמים, הוא דוחה ואינו מסכים שאפשר להוריד את המחיר כל עוד רוצים בקיומו של הכורם. –

הבארון אינו נרתע גם בפני סכנות חדשות – ובהתנופף חרב הפילוכסרה על הכרמים והוא מבקר בארץ (1899) – הודה כי הודאג מהמחלה שפגעה בכרמי זכרון־יעקב, ואמנם לצורך זה מינה את פרופיסור בארבייה, אשר יחד עם אגרונום הפקידות רוזנהאק יטעו כנות אמריקאיות (החסונות בפני המחלה). הבארון אמר כי הוא מקווה למצוא פתרון גם לשאלת היין ושוב – בארבייה הוא שיבוא לפקח על הבציר ועל התעשיה. הוא גם הודה לבסוף כי מוכרח לחול שינוי במחיר הענבים, הואיל והמחיר אשר שילם עד עכשיו לא היה מציאותי (לאור התוצאות של מסחר היין). – האופטימיסט המובהק הודה בחצי־הפה, אף־על־פי שלנגד עיניו עמדו כבר שאלות שבמיפנה נוסף.

בינתיים פילוכסרה ועודפי יין    🔗

הבארון רב־הנסיון אינו מבוהל גם עתה – על הפילוכסרה ידע מתחילה ופקידותו עמדה על המשמר מאין יבוא המזיק – “התולעת” – אף חיפשה תרופה בעוד מועד לקראת בואו. האגרונום רוזנהאק מציין, כי הוא הראשון השגיח בהופעת המזיק ב־1895. יש אומרים כי אהרון אהרונסון הצעיר, בעל טביעת העין החקלאית־הגאונית, הבחין במזיק. את דברי האגרונום דן בריל כבר הבאנו לעיל, כאשר המזיק שוב לא היה בחזקת חשש אלא עובדה מרה ומכאיבה.

לפי העתונות (“המליץ”), הזהיר שייד את האכרים בזכרון־יעקב עוד בתרמ"ט בענין זה: "– – אחרי אשר יעצו בפאריס להפוך את המושבות למטעי כרמים, שמו לבם אל הרעה שנפתחה באירופה על הכורמים וכרמיהם בארצות רבות, לבל תגע גם עדיהם (בארץ)… וכבר נראה הנגע הזה בכרמי ארצות המזרח הקרובות לארץ הקדושה – וזאת העצה היעוצה לעצור הרעה בטרם תבוא: להביא שתילי גפנים מאמריקה, שבהם לא תגע התולעת לרעה ולטעת אותם על אדמות המושבות. (העתון מוסיף: וכבר בשנה הזאת יטעו הקולוניסטים

זכרון־יעקב מתאוששת אחרי מכת הפילוכסרה:

מרכיבה על כנות אמריקאיות,

חוגגת את סיום ההרכבה

והאכר גראף חורש כרמו

בזכרון־יעקב שנים או שלושת אלפים גפנים המובאות מאמריקה – – כי כבד הדבר להביא גפנים בבת אחת בשביל כל אדמת המושבה)" – –

מנשה מאירוביץ שעמד על הסכנה בהופעתה, מזהיר על בהלה (תרנ"ו), דהיינו: “מעת אשר החל האדם לגדל את הגפן, סובלת היא תמיד מתולעים ושרצים שונים; גם בתוה”ק (בתורת הקודש) נזכרת התולעת – כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התולעת" – – אולם בכל זאת אין על הכורם לפחד מאוד – כי כבר חיפשו ומצאו תחבולות ואמצעים שונים כיצד להכחידם, ואם רק נדע את תכונתם וטבעם (של המזיקים) – בנקל נוכל להם."

על כל פנים, כיוון שהתבררה המחלה, הוכח כי לימין הכורמים עומדים אגרונומים מנוסים היודעים להציע לה תרופה. אגרונום דן בריל, העובד כבר בראשון־לציון כותב (ב“האכר היהודי”, תרנ"ח) לאחר הבהלה הראשונה: “בגלל כתמי הפילוכסרה שנמצאו על גפני זכרון־יעקב בשנה שעברה (תרנ"ז), הוחלט הדבר כי כרמי המושבה לקו בפילוכסרה ונקל להבין כי זה הרעיש את הלבבות במושבות היהודים. מיד החלו לחפש ולבדוק בדיקה מעולה בכרמי גליל ויפו, אך ברוך ה' כל הבדיקות לא גילו לנו את התולע הזה פה. ובכל זאת אין אנו צריכים להשלות נפשנו בשוא ולחשוב כי בכרמים האלה לא תגע הרעה… והאמצעי העיקרי: לנטוע גפנים אמריקניות שכוח להן לעמוד בפני הפילוכסרה וכו'” (או גפנים צרפתיות־אמריקניות שיש להן סגולות התנגדות גדולה לפילוכסרה, אף נטעו מהן במקומות רבים – בצרפת, בספרד, בפורטוגל – –).

אגרונום נייגו ממקווה־ישראל מדריך גם הוא את הכורמים: “ובכן – הכורמים (שלנו) המנוסים בהרכבות משנים שעברו עומדים בפני סוג הרכבה חדש – גפנים צרפתיות על כנה אמריקאית ששרשיה קשים כגידים ומפני זה לא תפחד מהפילוכסרה – השאלה אינה אלא איזו גפנים צרפתיות לנטוע על גבי הכנה האמריקאית לנוכח תנאי השוק?” –

בוריס אוסובצקי ומאירוביץ נוטים לצד הרכבת הכנה האמריקאית בגפני ענבים לבנים – סוביניון, סמיליון, מוסקאט, אליקאנט – כי את היינות האלה מבקשים הקונים. אוסובצקי מוסיף “לכבוד העורך האהוב שלנו” (מאירוביץ): “מלבד הרכבת המינים היותר דרושים באירופה, חייבים הכורמים להקפיד בטיפול, כי יינות טובים צריכים לענבים יפים – –”

ונציין בדרך אגב למקרא הדברים, כי כל האגרונומים הנזכרים – האחים בריל, נייגו וכו', בוריס אוסובצקי, כותבים עברית נאה למדי בעניני המקצוע, בימים שקיטרגו קשה על שליטת הצרפתית בחוגי הפקידות ובית־הספר מקווה־ישראל בכלל.

הרושם הכללי הוא כי הדאגה במערכות הכורמים לא ריפתה את הרוחות ומה שמפליא עוד יותר – היא לא נתנה את אותותיה בצמצום היבול אלא במידה מועטת. דווקא בתרנ“ז – אשר נפלה השמועה על דבר מחלת הפילוכסרה שפשטה בכרמי הענבים כרעם ביום בהיר” – מתנחם כורם זכרוני, ירחמיאל האלפרין, ורושם ביומנו: “לא באה מחלה זו, אשר הכחידה את הכרמים, אלא כדי לשכלל מטעי הכרמים ולהקנות דעת לכורמים” – – ולא עוד אלא באותה שנה: – “מקווים לשנה טובה ומבורכה, מקווים לבצירה טובה ופוריה, והכורם אפרים פישל אהרונסון, המצטיין בכרמו הטוב כבר מבקש משייד שיפסיקו לו את התמיכה – רק ישלמו לו בעבור ענביו…” (“הצבי”).

יתר על כן: עומדים אנו בסימן חג עם סיום הבציר אותה שנה – ושוב נביא מ“הצבי” (עתונו של בן־יהודה): “באור – לחודש אב – נגמרה קבלת הענבים… כל האכרים בצרו פי ארבעה וחמישה מכרמיהם. האברך שכטר (ישראל שכטר) התפאר כי מהגפנים אשר לו ליקט שנים־עשר רוטל מכל גפן ומאה ועשרים גפן הטעינו ענבים לעשרים גמלים. ולפי הנשמע – לפי ראות עיניהם (של הכורמים) לא יצטרכו עוד לקבל תמיכה ויוכלו להתקיים באופנים ובתנאים – שהפקידות תשלם עבור הענבים (בניכוי 20% בעד חובותיהם לנדיב ) – – ועם קבלת הענבים האחרונים (ביקב) כאמור לעיל, נאספו כל תושבי המושבה אשר בראותם הפיכת העגלה עם הענבים האחרונים וטחינתם – השמיעו קול תרועת הידד: “יחי הנדיב עם כל הנלווים אתו לעולם! יחיו כל אחינו ב”י בכל מקום שהם! תחיה ארצנו ועובדיה! – ואחרי קריאת ההידד נתמלאו הרבה כוסות ‒ – –”

ואשר לחילוף הגפנים בכנות אמריקאיות המורכבות במינים המשובחים לתעשית היין, נאמר (תרנ"ח): זכרון־יעקב, הביאו כמאה אלף זמורה מגפני אמריקה וכעשר למאה יטעו אותן כמו שהן, בעוד שהנשארות מרכיבים עליהן לפני הנטיעה גפני (זני – הכ.) צרפת ונוטעים אותן במשתלה (לאחר מכן). יעקרו את הגפנים החולות ויטעו אלה במקומן – ובדבר הזה עוסקים בשקידה ובזריזות רבה ‒ באומץ־לב, בעבודה ובתקווה! – (וגם כאן מסיימים את המיבצע בחגיגה כשנוכחו לדעת כי כל ההרכבות נקלטו והוריקו).

מעתה שוב לא ייפלא כי יבולי הענבים לא בלבד שלא פחתו לרגל שיקום הכרמים שלקו אלא גדלו, ובפרט לאחר שביהודה נזדרזו להרחיב את הנטיעה על חשבון החסר מחמת פגיעת התולעת בשומרון. יתר על כן: בזכרון־יעקב עצמה אנו עומדים בפני הרחבה נוספת של היקבים לשנת 1899/1898 בהשקעה גדולה של 850.000 פראנק, כי רק זו בשכלוליה תאפשר את קליטת היבול של 20.000 הקטוליטר יין (אשר חזו מראש – ראה לעיל). וזה – בשעה שהמחסנים מכילים מלאי משנים עברו: 3000 הקטו יין טוב; 6000 הקטו יין גרוע ו־1000 הקטו אלכוהול.

בראשון־לציון התמונה דומה: הבציר מניב 3/4 2 מיליון ק"ג ענבים ולפיכך חסרים מיכלים לקיבול היין החדש. “יין יותר מדי! – מתריס דוד יודלביץ (“האכר”, תרנ"ט) – משבר ביין (גם בחו"ל) והסיבה היא – אחרי שגברה יד הכורמים בצרפת על תולעת הגפן, גדולה הברכה ביבול ומחוזות חדשים החלו לנטוע כרמים. היינות המזוייפים עולים בזול והכורמים הצרפתיים התאחדו בדרישה נגד מיסי הממשלה ומחירי ההובלה של היינות ברכבת.” – על כל פנים, מכת עודפי היין אינה מקומית אלא גדולה פי־כמה בצרפת ושכנותיה באירופה. אליהו שייד מסביר את סיבת העודפים כלהלן:

הבארון ראה לנגד עיניו את טובת האכרים, בלי לחשוב שמא נדיבותו עלולה להסב לו יתר־על־המידה הפסדים וצער. ולטוב־לבו יש לזקוף גם את עודף הייצור של הענבים. שהרי ייצור הענבים נועד מתחילה להצטמצם בשתי המושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, אשר רכשו אדמות שלא צלחו אלא לגידול הגפן – הללו חולות והללו טרשים. באופן זה היו שתיהן מגיעות לכדי 5000–6000 דונאם כרמים אשר את יינם ניתן היה למכור בנקל. אלא הבארון סבר כי מחובתו להיענות לכל דורש…

כיוון שצעירי גדרה (הבילויים) ראו את חולות ראשון־לציון מתכסים כרמים, נטעו כרמים גם הם; ואם “אליאנס” (מקווה־ישראל) סרבה, לאחר שנת־נסיון ראשונה, לקבל את ענביהם לעיבוד ביקב שלה, פנו הללו בבקשה אל הבארון שיקבל אותם ליקב ראשון־לציון – והורה הבארון לקבל. ואפילו השמיע להם, כי ישלם את דמי ההובלה של ענביהם ליקב (אשר ענבי ראשון־לציון פטורים מהם משום היותם קרובים).

ממילא סמכה על הבארון גם אגודת “מנוחה ונחלה”, שיסדה את רחובות ונטעה כרמים בלי לדאוג לתוצאות, דהיינו: האם הנדיב ימנע מעצמו את העונג לקבל גם את ענביהם כדי להסיר דאגה מעליהם?… וואדי חנין השכנה לראשון־לציון – אדמתה היתה טובה לכאורה לפרדסים, אך הפועלים שקנו להם חלקות־אדמה שם, נטעו כרמים, שהרי היקב נמצא בקרבתם…

וכך אירע בחדרה, כאשר הבארון הורה לקבל את ענביהם ליקב זכרון־יעקב. בפתח־תקווה אמנם היו כמה מאות דונאם חול, אשר הבארון הורה לנטוע אותם כרמים בשביל “התלויים”, אך מיד נטעו העצמאיים גם הם על דעתם למעלה מ־2000 דונאם כרם. – וכיום צווחים הכל ככרוכיא: – מתפלמס שייד – כרמי הבארון מניבים יתר על המידה יין – ונמצא כי הוא שטעה; והרי המושבות העצמאיות והאכרים העצמאיים בפתח־תקווה נטעו יותר ממנו!"

מי אשם בעודפים    🔗

שמא אין אנו סומכים על נימת הפולמוס שבדברי שייד, יכולים אנו להסתייע גם בבירורים שנעשו לרגל הקשיים לטפל במלאי היין שגדל והלך ביקבים (למרות מאמצי השיווק של “כרמל”). הפקידות בדקה בתיקים כדי לגלות אם אמנם היתה התחייבות מפורשת מצד הבארון לקבל את הענבים של המושבות העצמאיות, ובהתאם לכך האם אפשר לאסור עליהן להוסיף לנטוע כרמים, דוגמת המיגבלה שנקטו לגבי המושבות התלויות? – פשפשו ומצאו מיסמכים.

שייד כתב ללוין־אפשטיין מנהל “מנוחה ונחלה” ברחובות (1896), דהיינו כעבור שנתיים אחרי ההסכמה שניתנה בפאריס לקבל את ענביהם ליקב, ובהשפעת הפילוכסרה שפגעה בזכרון־יעקב לאחר מכן: “הריני ממהר להודיעך בתשובה על מכתבך, כי חברתכם יכולה לנטוע 500 הקטאר כרמים מהזנים לבן, סויניון וסמילון.”

מיסמך מאוחר יותר משייד אל אהרון אייזנברג, ראשה של רחובות (1897) אמר: “שמעתי כי במושבתכם נוטעים כרמים גדולים נוספים, והרי יודעים אתם כי לפני שלוש שנים מסרה כל מושבה לבארון ידיעות על כמות היבול השנתי שתהיה לה מיום שכל המטעים ישאו פרי. ועתה – אם הכרמים יוכפלו ובעוד 6 שנים היבול יוכפל גם הוא – הרי היקבים שלנו לא יכילו את היבול – – מחובתי איפוא להזכירכם על כך. כמובן, האכרים (במושבה העצמאית) חפשיים לנטוע, אך הם חייבים לדעת, כי פקידות הבארון שומרת לה את הזכות לסרב לקבל את ענביהם.”

לאור מיסמכים אלה וכיוצא בהם לומד הפקיד חזן, כי איסור של נטיעת כרמים נוספים ניתן ב־1894, ואם לאחר מכן באה הרשאה של שייד לנטיעה נוספת כלעיל, זו באה לאחר שכרמי זכרון־יעקב לקו בפילוכסרה. אז ביקשו אילו אכרים מרחובות רשות לנטוע כנות אמריקניות והרשות ניתנה, בתנאי שהם מתחייבים לעקור ככמות הזאת מהכרמים הישנים. ואם נתגלו כאן אילו סתומות, מוסכם לבסוף בין הפקידות ובין המושבות העצמאיות, כי התחייבות מפורשת לא היתה (לקבל ענבים מהכרמים הנוספים), אך הדבר נתקבל “כנוהג”.

המשיכו לבדוק וגילו עובדה נוספת: תחילה נחשבו רק האכרים העצמאיים של ראשון־לציון כיוצאים־מן־הכלל מבחינה זו, שענביהם זכאים להתקבל ליקב; לא כן הכורמים של גדרה ורחובות, אשר התכוונו לכאורה עם נטיעת כרמיהן הראשונים לבנות להן יקבים משלהן. – כיוון שנוכחו לדעת כי דרושים לכך סכומים עצומים, ביקשו לקבל את ענביהן זמנית – ולרחובות ניתנה הזכות זמנית (ראה לעיל – לשנתיים) ואחר־כך חודשה בכל שנה.

הפקידות מנסחת איפוא מסקנה כדלקמן: התחייבות מפורשת אפשר ולא היתה, אך נוהג היה ואין זה מדרכו של הבארון לשבור גם נוהג. בדרך כלל מקפיד הוא לעמוד בהבטחתו ואפילו לא ניתנה בפירוש. בסקירה לאחור ודאי קוסמת לנו תכונה זו של הבארון, אך לגופו של ענין אנו מבינים, כי קבלת הענבים מכל המושבות (בין בהבטחה מפורשת ובין בלעדיה – היינו הך) היא שהיתה למעשה מטה־הקסם, אשר בכוחו התקיימו גם המושבות העצמאיות – וזאת אל לנו לשכוח. מטה זה הוסיף לפעול, גם לאחר שמלאי העודפים גדל והלך ותעשית היין עמדה כבר בסימן משבר – או בפשטות: עדיין המשיך הבארון לקנות את הענבים, אף בלי שהיו סיכויים למכור את היינות, עם שבו בזמן נעשה כבר מאמץ “לתכנן” את הנטיעה, ובמקום שכוחו של הבארון הגיע – במושבות התלויות – שם נפסקה נטיעה נוספת.

בדומה להסכם המתואר ברחובות היתה גם התחייבות של עצמאיים בפתח־תקווה, כגון: “אני החתום מטה התחייבתי לפקידות אשר במושבנו פתח־תקווה, אשר נתנה לי רושת לנטוע בשנה הזאת 4000 גפנים חדשות – כי אחרי אשר יעברו על הגפנים החדשות האלה חמש שנים מעת נטיעתן ואז – אם תגזור עלי הפקידות דמושבנו לעקור מהגפנים הישנות שלי כמספר הזה, מחוייב אני לשמוע בקולה ולעקור, כמספר הגפנים שנטעתי בשנה הזאת – –”

לא נשאר לנו אלא לסיים עם שייד בשיר תהילה שהוא קושר, ולמרות ועל אף הקשיים שמתחבטים בהם, לבארון ולמפעלו מבחינה זו: “התיירים הבאים לאחרונה לארץ – כותב הוא בסיפוק בהקדישו את כתב־היד של זכרונותיו לבארון – מוצאים את המושבות עשירות ומשום כך אינם יכולים לתאר לעצמם מה פנים היו להן בתחילה!” – –

כאן הוא נותן חופש לעטו לתאר את ראשון־לציון ביפיה בעיני התייר הבא אליה בדרך החולות השוממה, אשר בעבר היו עוברים בה על סוס בדהרה מפחד ליסטים ששוטטו בה: "כעת הומה הדרך מנוסעים בעגלות, והולכי ברגל וגם “דיליז’אנס־נוסעים” מהלך בה בקביעות מיפו למושבה וחזור. ולבסוף, דרך מתוקנת ונטועה לשני צידיה עצי תות המביאה למושבה, אשר סביבה מתנשאות חורשות אקאליפטים ומטעים ואין צורך לומר – כרמים. – “ואם מעל גזוזטרת בית הפקידות תביט – כותב שייד – תראה את הנווה המוריק והמחייך של המושבה למלוא־העין.”

וכיד הסיפור הטובה עליו מצרף שייד עובדה: יום אחד בא לבקר רופא אמריקאי, ד“ר פרידנוואלד עם רעיתו, וסייר בסדנאות ובבתי־המלאכה של היקבים. מרוב התפעלות תפס ביד אשתו וקרא: “ראי, הרי אלו יהודים הם (העובדים)!” – ומכאן שוב לשאלה: האם יש לשבח או לחרף את הבארון על שנטע כרמים? – למעשה, לא היו לפניו אלא שתי ברירות – מסכם שייד – או להניח לאכרים או לייעץ להם לשוב לרוסיה – בשני המקרים היו אויבינו משמיעים קריאות שמחה לאידנו. ואם הבקורת מלאכה קלה היא, הרי אלמלא הבארון שהקים את היקבים, לא היו קיימות המושבות העצמאיות מכבר. – ואותו ד”ר פרידנוואלד כתב לאחר מכן (בחוברת “ציון”, יולי 1899): “אילו כל יהודי המקדש בשבת ובחגים על היין, היה משתמש לצורך זה ולצרכי הפסח, ביין היקבים, היה משמח גם את לבות האכרים אחיו שהתנחלו בארץ ורבים אחרים שהיו יכולים להתנחל.”

נסיים כאן בביקורו רב־הרושם של ד“ר הרצל שחל באותו זמן, או כדברי דוד יודלוביץ “בשנת הבציר התשיעי – תרנ”ח” – ולפי עדותו שלו אמר אז:

“יש בהונגאריה יקבים גדולים אך לא כאלה. ראיתי בצרפת יקבים משוכללים אך לא כאלה. הגדיל הבארון לעשות” – –

ולמחרת היום רשם ד"ר הרצל בספר היקב:

“התבוננתי ברוב התענינות לתכונה התעשייתית הרבה, אשר הוקמה בראשון־לציון – מי יתן ומהמקום הזה תצמח ברכה לאחינו האומללים”.

ד"ר ת. הרצל –

לביקורו של ד"ר הרצל, 1898:

רישומו בספר היקב

מניה של ד"ר הרצל בחברת “כרמל”, וארשה

אפשר לא שמו לב דורשי הקורות של הישוב מה דומים הדברים האלה למשאלות, אותן הביע הבארון במכתביו הצנועים (תרתי משמע) בראשית מפעלו, ונמצא כי בסגנון אחד התנבאו השנים. – ואם אמרנו לעיל כי עומדים אנו בשלב מיפנה לבארון אדמונד דה־רוטשילד, לא התכוונו לפילוכסרה ולשאר התקלות שבמפעלו, אלא לאותו מיפנה שהתבשר עם הופעתה בפומבי של הציונות המדינית. ושוב כאן בתחום היקב של ראשון־לציון אולי הועמד גם ד"ר הרצל בפני זעזוע, שלא שיער אותו מראש: כאן נוכח לדעת כי נעשה מעשה רב ואפשר שיש לנהוג בו זהירות יתירה (כדברי הבארון) גם ממרום החזון הציוני – כי עלול הוא להתקפח! –

ובמילים אחרות: אפשר, כי אותה שעה אנו עדים בתחום היקב התוסס, כאמור, לא רק ממלאי היין אלא ובעיקר מראשית אונו של הישוב היהודי החדש על אדמת האבות ― לאותו מאבק סמוי, אשר הביא לסינתזה של המעשה עם החזון המדיני־הפומבי ― זה עובּרה של המדינה היהודית.

בסיכום תקופה (1899 – תרנ"ט)    🔗

נמצא, כי לא רק תקוות הכרם והיין הדאיגו או העסיקו את מוחו של הבארון דה־רוטשילד לאחר כברת הדרך הארוכה שעבר עם האכרים והמושבות האלה תוך שבע־עשרה השנים שחלפו (1882–1899). ניסויים רבים נעשו מאז, היו כשלונות והושגו גם הישגים לא מבוטלים – הנה נוצר ענף אשר בכל חבלי לידתו נראה כי הכה שורש וגם המתישב הטירון נתפש לו והיה לכורם מובהק.

מצד שני, תבע המפעל המשך ובשלב זה הרים ד"ר הרצל בפומבי את דגל הציונות המדינית, דבר אשר הבארון נזהר מפניו כל השנים. – עתה שוב לא היה טעם להסתיר, כי הוא הוא רוטשילד העומד מאחורי המפעל ההתישבותי, והדבר נודע בלאו הכי בממשלה העותומנית של השולטן עבדול־חמיד. מהי הדרך אשר יבור לו מעתה – האם ימשיך לנהל על אחריותו ודעתו את המפעל או שמא יטה אוזן לכוחות המתגלים בקרב ציבור המושבות והם טוענים כי בעצמם מיטיבים הם להבין את צרכיהם יותר מפקידות מן החוץ ומפקידות הבארון בכלל? – –

רבות היו איפוא המחשבות אשר בהשפעתן שקל אותה שעה הבארון שמא מוטב לו ולמפעל גם יחד להעמיד את עצמו לזמן “מאחורי הקלעים” ולמסור את הניהול לגורם חדש (כשהוא מבטיח לו מראש את האמצעים הדרושים לכך, לשם ניהול ובפני סיכון – ככל שנראה להלן) והוא עצמו “יקח לו זמן” להסתכל, לשקול ולשפוט מן הצד – –

נסכם איפוא עם אליהו שייד בשלב זה, כשהוא עובר מתיאור ראשון־לציון (לעיל) לזכרון־יעקב ובנותיה באותו נוסח – “מה היו ומה השיגו”: המושבות הקטנות בת־שלמה ומאיר־שפיה – העמק אשר ביניהן ואשר הערבים כינוהו בשם אום־אל־תות, הפך למטע רבגוני של עצי זית אפרסק וגפן. בנזלה הגובל בביצת כבארה, שם ניטע כבר פרדס, סודרה משתלת הכנות האמריקאיות המורכבות בזנים משובחים… במושבה הראשה זכרון־יעקב האוכלוסיה גדלה והלכה, צעירים התחתנו והמשפחות משוכנות ברווחה – על שום כך יצא כבר למושבה שם של “עיר”. והמראה על פניה, בין כשבאים אליה מצד דרום ובין מצד חיפה: מטעים, יקב – – וזה לעומת השממה שהיתה בעלותנו הנה… כאן פסקה מכבר הובלת מים בחבית, כי מנוע מעלה את המים למושבה. לאחר מכן הרחבה נוספת של רשת המים עם חפירת הבאר ב“נזלה” לצרכי היקב שגדל – ולמכונת הקיטור חוברה גם טחנת קמח. בצידם של מפעלים אלה בית־חולים קטן עם “עשר מטות” (1899) – ‒

שמא שייד “מווריד” כאן את תיאוריו? – הרי נמצא תיאור מוסמך שני מפי אלה הנכנסים לפקידות בשלב זה של חילופי משמרות – יועצו האישי של הבארון לעניני מושבות הארץ, גאסטון וורמסר, ושוב אותו פרופיסור בארבייה, אשר כבר הכרנוהו לדעת. – אף ניתן לומר כי בארבייה ניגש לניתוח המצב בצורה כלכלית מודרנית: הוא בוחן את היבוא לארץ והייצוא ממנה – כשחלקם של היהודים בסעיף האחרון עדיין קטן ועיקרו – היין (לעומת זאת מסתבר כי חלק־הארי של היבוא דרך נמל יפו – עצי בנין, ברזל, רעפים, פחם וכו' – למען המושבות נועד).

מכאן בארבייה עובר וסוקר את המושבות של הנדיב מנקודת־ראות של יועץ חקלאי מוסמך. ראשון־לציון בה הגפן תופסת מקום בראש כדי 470 הקטאר (מתוך 520 הקטאר שיש למושבה);– “מושבה זו עשוייה להתפתח כמרכז תעשייתי חקלאי ויש כבר התחלות לכך (חבתניה וטחנת קמח אף רצוי בית־בד). כאן הצלחת השקד מרמזת על סיכוייו של גידול זה על הגבעות.” פתח־תקוה (עם 750 הנפש אשר בה) היא למעשה עיירה חקלאית. בצפון – זכרון־יעקב היא כחווילה גנדרנית ומראה קייטנה לה על שתי בנותיה. בצד הכרמים הוא רואה כאן סיכויים למטעי בעל בגבעות הטרשים. בראש־פינה גפן היין לא תצלח משום ריחוק ההובלה וטובים ממנה ענבים לצימוקים – – וכו'. על כל פנים, שנים הם – וורמסר כמזכיר אישי ושוחר־טוב למושבות ובארבייה כיועץ ומתכנן חקלאי – הם העומדים כעת לימינו של הבארון בשלב המעבר.

ואליהו שייד, המסיים תקופת שבע־עשרה שנה של כהונתו כמפקח על המושבות, ואשר הרבינו להשתמש ברשימותיו (בפעם ראשונה – ברשומות הישוב) – אנו חושבים לנכון לפרוע בזה חוב המגיע לאיש הזה, אשר רבים מבחוץ חרצו עליו משפט של קלות־דעת ובזבוז. הוא פורש, כשבחוץ אין מחזיקים לו טובה וגם בין הפקידות (העומדת בסימן חילופים – 1899) אינו מרגיש עצמו בטוב. הוא כותב: “הבארון נאות לבסוף לתת לי פיטורים מ־1 בינואר 1900 – אמנם שוב לא צלחתי למאום, כי הייתי כולי רווי קדחת הביצות והטחול התנוון לגמרי.” האחד השומר לו אמונים (שעה שהכל פנו לו עורף) הוא ארמאן היועץ החקלאי לשעבר (השוכב חולה גם הוא). ובפגישתם הם נהנים להשתעות מזמן לזמן על המושבות.

שייד יודע כי פה ושם הושמץ והוא מעיר הערה כללית: אמנם מזמן לזמן התמלטה מעטי נימה מרה, אך אני בעד ההתישבות בארץ־ישראל. אין לך אחד שהיה חלוץ יותר ממני

ד"ר הרצל בחוף קושטא בדרכו ארצה ועמו דוד וולפסון

והוא הדין במתישבים הראשונים. ושוב סיכום העבודה שנעשתה: “על כך אפשר להווכח מהמטעים לסוגיהם – – – למעלה מ־800 אלף עצים, מלבד 20,000 דונאם כרמים – כל אלה אינם מתחוללים בין־לילה. והקמת מושבות בתורכיה ובארץ־ישראל (של אז) – המכשולים והקשיים! – אף־על־פי־כן הדרך נסללה וכיום אפשר כבר לדבר עם השלטונות גלויות: ה. מ. השולטן עצמו (עבדול חמיד) הכיר רשמית במושבות.”

הבארון מוקיר ומעריך את שירותו רב־השנים של שייד, ואם אין זה מתפקידנו כאן להעריך אישים – נדמה כי ניטיב לעשות אם נשלים באילו פרטים המעידים על אדם מוכשר, אשר ידע לתת ביטוי בכתב למראה עיניו. שייד עוקב אחר המפעל הישובי גם לאחר מכן (כאשר חזר לשמש כמנהל מוסדות החסד של בית רוטשילד בפאריס) ומגיב במאמרים בכתבי־עת שונים על המתרחש. נראה, כי קשר קשר מיוחד לענף היין והוא חוזר ומזכיר מנסיונו בעבר את עמדתם העוינת של “רבני החלוקה”, אשר בגזרם איסור על יינות ראשון־לציון גרמו בעקיפין לעקירת כרמים – בעוד שיין “הטמפלרים” (המושבות הגרמניות בארץ) ‒ שהם אויבינו המושבעים – הוכשר".

ועוד בקשר לעמדת רבני החלוקה המחמירים כלפי יין המושבות (במאוחר יותר) מהתל שייד: – מעשה בסוחר אנטישמי באלזאס… הלה קרא אליו יום אחד את שכנו היהודי ואמר לו: “לייזר, קללני כדי שיתחילו להכנס אצלי לקוחות” – – אף קללתם של רבני החלוקה כך! – כי היא גרמה ששרתה ברכה בבציר 1908 ובאו נוצרים אף מצרפת לקנות את היין המשובח של יקבי ראשון־לציון – וכל זה למה? – “כי אנו היהודים נטענו גפנים משובחות ואילו הטמפלרים נטעו גפנים פשוטות של גרמניה מכורתם.”

לבסוף מודים גם מבקריו של שייד ומתנגדיו בימי כהונתו, כי טוב־לב היה וידע לגמול טובה. – "כמעט שמתעורר בי רצון לבקש סליחה משייד – כותב פקיד מצפוני ומסור המהנדס שטארקמט – כי גם בהיותו מפזר את כסף הבארון, הוא גמל הרבה טובות אישיות (מה שאין כן החדשים שבאו עם העברת המושבות ליק"א – הללו הגורמים לדמעות של מאות משפחות). על כל פנים, נשמח אם בכל שנאמר עד כאן יש כדי להחזיר זכות חלוצית לאליהו שייד, שהיה מסור ללא ספק לנדיב ולישוב וגם בגילוי חולשותיו השפיעו לא־מעט ריתחת הימים הללו וחמימות עתונאית. על כך יעידו גם זכרונותיו על המושבות הגנוזים עדיין בכתב־יד בלשון הצרפתית.

לעת־עתה שייד עצמו כותב: לגבי הפקידים אני כבר “קבור” ואמנם הדבר לא יאחר לבוא, כאשר תוכיח הבדיקה הרפואית האחרונה (מחמת קדחת ורוב־כינין שבלע) – ואני הצעתי לבארון למנות במקומי את בנשימול (מנהל זכרון־יעקב) אשר ידע לנהל את המושבות. – לא כן מחשבתו של הבארון, אשר הכין תכנית משלו לגבי המיפנה החדש, וגם מקורבים מן העבר אינם עומדים על סודו. – על כל פנים, בנפול הדבר משתררת מבוכה במערכות הציבור שהתרכז במושבות והכל מצפים בחרדה ודאגה מה עתידים לומר “האדונים החדשים” מהנהלת יק"א.

 

פרק ה: חשבון קשה על העבר והגפן בכלל    🔗

(עם המעבר ליק"א)

הבראה או חרדה    🔗

אין אנו כותבים כאן על מעשה ההעברה של הנהלת המושבות מפקידות הבארון ליק"א, אשר הגורמים מבחוץ ראו אותו בדאגה שמא יש בו משום כוונה לחיסול המפעל – בעוד הנוגעים בדבר ובראשם הבארון רוטשילד רואים בו הבראה, וככל הבראה אינה ניתנת גם זו ללא גרימת כאב ויסורים. לעת עתה שום דבר אינו מתחסל אלא עבודות חדשות נפסקות. גם עתה סבור בארבייה, כי אם עבודת היקב צריכה לתיקונים – הרי בראש וראשונה היא צריכה לכוחות משכילים, כי זה התפקיד המורכב ביותר אשר בכל עבודת המושבות. הבארון עצמו עדיין מחלק מענקים כבעבר לעובדים מצטיינים – “למילר מנהל הסדנה ביקב זכרון־יעקב, לפלפול המגלה מסירות בזמן הבציר” וכו'. –

אלא בינתיים מתנהל משא־ומתן בחדרי־חדרים, בארמון הנדיב בפאריס מזה ובלשכת “ג’ואיש קולונייזיישן אסוסיישון” בלונדון (יק"א) מזה – וניתן לומר מיד, בלי להיכנס לפרטי הדברים, כי אם נוקשים חברי “הבּוֹרד” בלונדון, המהססים להיכנס בענין אשר שמה המפורש של ההתישבות בארץ־ישראל מתנוסס עליו, – הרי גם הבארון דה־רוטשילד בודק היטב כל תנאי, לפיו הוא מוסר את הנהלת המושבות לידיים אחרות. – ובראש וראשונה: אין הוא מוציאן מידו ריקם ואינו מטיל את האחריות לקיומן על אלה, שיעשו בהן כישר בעיניהם.

בנובמבר 1899 כבר הבשיל המשא־ומתן עד כדי כך, שנמסרה סמכות לחברים ממועצת יק“א לשאת ולתת עם הבארון רוטשילד בענין קבלת המושבות מידיו, באופן שזו תיעשה ע”י מועצה מיוחדת – מועצה פלשתינאית, אשר תורכב מחציתה מאנשי יק“א ומחציתה – הבארון אדמונד ושנים אשר ימנה אותם, והבארון אדמונד הוא נשיא המועצה הזאת לכל ימי חייו. הבארון מתחייב (בשמו ובשם יורשיו) לממן את ההוצאות החזויות במשך 10 השנים הראשונות להנהלת המושבות, בסך כולל של 15 מיליון פראנק. – – ועוד פרט: אם בתום חמש השנים הראשונות יבלעו הגרעונות כדי 10 מיליון פראנק מהון־הערובה, תהיה יק”א רשאית להחליט להוציא את המפעל מידיה והבארון תהיה לו הזכות לדחות את ביצוע ההחלטה, דהיינו: לשוב ולקבל על אחריותו האישית את ההוצאה בשנים הבאות.

הבארון מפקיד מיד את מלוא הון הערובה לזכותה של יק"א והמסתייגים האחרונים משלימים עם העובדה. – “הצבי” מודיע (שבט תר"ס): “יש שבע מושבות (בחסותו של הנדיב) ובהן 470 בתי־אב, מלבד פועלים. המושבות בכלל עדיין לא הגיעו לתכליתן. מטרת הבארון היא להיטיב את מעמדן ולא חלילה להשתמט מההתחייבויות החמריות שקיבל עליו.”

הרב ד“ר אדלר מביע בשם כל חברי מועצת יק”א את תקוותו: “ההעברה תביא הצלחה למושבות”. – ונוסיף מיד, כי אם ההסכם פוטר להלכה את הבארון אדמונד מדאגה כספית נוספת למושבות, לפחות לעשר השנים הבאות – למעשה נתונה דאגתו מעתה, כי הון הערובה יישמר שלם כאפשר והוא מסייע לכך מזמן לזמן בהקצבות (ושוב באותה צנעה בה פעל עד הלום), אשר רק בעקיפין אנו שומעים עליה: “מר פראנץ פיליפסון הודיע לנו (למועצה) על הנדיבות, בה תרמת להוצאות המושבה (לשנת 1902/3), באופן שלא נצטרך לנגוע ביתרות הקרן אשר הואלת ליצור למען מפעל זה – המועצה התרשמה מאוד מנדיבות נוספת זו והחליטה להביע לך (לבארון) את תודתה.” – וכן במרוצת השנים.

עד כאן על עמדת הבארון במעשה ההעברה. עם זה יק“א גם היא איננה עוד פנים חדשות בישוב, כי לפני ארבע שנים (ב־1896) התחילה בפעולה בארץ, במושבות שאינן בחסות הבארון (וגם בירושלים העיר) וכבר הושיטה הלוואות למושבות חדרה, רחובות, גדרה ומשמר־הירדן. יתר על כן – נציגיה בארץ הם אנשים שהכרנו – אגרונום יוסף נייגו מנהל מקווה־ישראל, ד. חיים ואלברט ענתבי – כל אלה מאנשי “אליאנס” אשר ראשיה יושבים גם במועצה של יק”א ובראשם נרסיס לוון, הוא נשיא אליאנס והוא גם נשיא מועצת יק“א אחרי גולדסמית. בלי לדון בדבר, אם יק”א החלה לסגת מאמונה בהתישבות בארגנטינה (רעיונו המקורי של בארון דה־הירש מייסד קרן יק"א) או שמא הושפעה בסוף־דבר ע"י מגמתו הבלעדית של הבארון רוטשילד לגבי ההתישבות בארץ – נסכם: הבארון אינו נח ושקט בכל שנות ההסכם (1905, 1908 וכו') – ומתחייב מחדש בכל תקופה לממן את ההוצאות לתקופה הבאה, באופן שיישמר הון יסודי של 7 מיליון פראנק (לאחר ההוצאות הראשוניות שנעשו עם ההעברה בשכלול המושבות, בתשלומי פיצויים וברכישת אדמות – ראה להלן).

המועצה החדשה מארגנת את הנהלת המפעל והדין־וחשבון של יק“א ל־1899 אומר: “העובדה הבולטת ביותר בשנה זו במפעלנו בארץ־ישראל היא מסירת המושבות ע”י הבארון רוטשילד, אשר הוא יסדן ותמך בהן עד היום… אנו ממשיכים לעקוב אחר המושבות הבלתי־תלויות ומשתדלים להכניס לתוכן שיטה של גידולים מעורבים, המבטיחים את קיום האכרים גם כאשר הגפן מכזיבה.” – – משרד ראשי נפתח בבירות עם מנהלו ש. ט. פאריינטה, כשהמפקח הראשי על העבודה הוא אמיל מאירסון היושב בפאריס. ב־1 בינואר 1900 מודיעה ההנהלה החדשה למשרדי הפקידות בארץ: להפנות מכאן ואילך את חליפת המכתבים והחשבונות אל משרדנו (ריו פאסקייה, פאריס).

העיקר בהוראות לפקידים הנשארים בעבודה זו או עומדים להתפטרות ולפיטורים הוא: תמשיך לקצץ בהוצאות היקב, שאינן בפרופורציה לכמות הענבים וכן בכספי התמיכה לאכרים. אות נוסף ניתן למגמתה החדשה של ההנהלה בכל הנוגע למיפנה בחקלאות, כי היא רוכשת גושי קרקעות בגליל התחתון – האזור של פלחה חרבה – אף מייסדת בו חווה־לדוגמה לענף הפלחה – סג’רה (אף זה בסוף 1899).

בכך הבארון אדמונד עצמו נכנס לתקופה ארוכה אל “מאחורי הקלעים”, אבל גם זה לא בבת־אחת: הוא עדיין כתובת לא רק לחרדתם של נציגי הישוב וחובבי־ציון בדבר גורל המושבות ועתידן ברשות החדשה, אלא לתביעות רבות של פקידים, אכרים ופועלים – אשר כולם כאחד רואים בו את זה שנתחייב כלפיהם. הוא שהיה אחראי להתנחלותם ועיסוקם חייב עתה בדאגה בגורלם – והדברים מקבלים גם צורה של חריפות יתירה.

ברי, כי “הרופאים” שהועמדו להבראת הישוב, משגיחים אותה שעה בקפדנות על הבארון “הנודע בטוב־לבו”, והם עצמם מעמידים פנים נוקשות כלפי הישוב: שטיצה… שנוררות… והרמז הוא כי הישוב החדש נחלה במשך השנים במחלת הישוב הישן – “החלוקה”. עם זה אכר, פועל ופקיד, שהם נתונים במצוקת המעבר, אינם משגיחים בכך ובעצומותיהם אינם מודים, כי אמנם הוקם חיץ ביניהם ובין האיש אשר ראו בו את “אבי הישוב”.

אות ראשון במגמה זו יש לראות בעצומה גלוייה ומאורגנת אשר עשרים ואחד הכורמים העצמאיים בראשון־לציון מגישים בכתב: "לפני 16 שנה (ב־1885 כמסופר לעיל) קנינו בכספנו אדמה מהפקידות, בנינו בנינים, רכזנו אינוונטאר ונטענו את הכרמים בלי עזרת הפקידות, כי אדמת ראשון־לציון על שום רזונה אינה מתאימה אלא לגידול גפנים. הפקידות בראשון־לציון הביאה זאת בחשבון ודרשה מכל אחד שבא לרכוש קרקע, מלבד הכסף המזומן, גם הבטחה של הסכומים הדרושים לנטיעה ולטיפול בכרמים למשך 4 השנים עד שישאו פרי (כמסופר לעיל).

“בו בזמן הבטיחה הפקידות כי כעבור 4 שנים ייבנה יקב, שבו יתקבלו הענבים במחיר גדול מזה שהיה מקובל בארץ (בשני היקבים של שתי העדות הנפרדות של הגרמנים בשרונה, ביקב המושבה הגרמנית בחיפה וביקבים הפרטיים בירושלים וביפו). כרמינו ניטעו עד 1890 גפנים מקומיות המניבות הרבה, ומיעוט של כונת צרפתיות לייצור ענבי מאכל או צימוקים ואלכוהול. הזנים האלה הומצאו לנו ע”י הפקידות כנגד תשלום במזומן.

"ברם באותה שנה (1890) הגיעה הוראת הפקידות להרכיב מחדש את הגפנים הנטועות כנות מקומיות בזנים צרפתיים, כגון אליקאנט וקריניאן. כעבור שנה פקד עלינו המפקח החקלאי מר ארמאן לשוב ולהרכיב את הגפנים בזנים מבורדו וסוטרן ורק כדי 35% יכלו להישאר מהזנים הקודמים. מר ארמאן הסביר, כי מחיר הזנים החדשים יקר יותר (ביקב) ואנו עתידים לקבל הכנסות גדולות מהכרמים.

התנגדנו, כי מסיבת ההרכבה עלולים היינו להפסיד שוב את היבול של 4 שנים נוספות עד לנשיאת הפרי והלכנו להתייעץ עם מר נייגו, האחד שהיה מוסמך בימים ההם לגידול גפנים (מחוץ לאגרונומים של הבארון – הכ.). שליחינו נסעו אליו למקווה־ישראל ומר נייגו הופתע לשמע ההצעה שעומדים לקטום גפנים נושאות פרי כדי להרכיבן זני בורדו. – תהיו אומללים – אמר והוכיח עפ"י ספרות מקצועית מאלג’יר, כי זני בורדו אינם יפים לאקלימנו. השמענו את דעת מר נייגו לפקיד בלוך, אך הוא השיב: אתם אכרים וחייבים הנכם לבצע את ההוראות שלנו. ביקשנו איפוא לתת לנו את ההוראה בכתב ובתשובה קיבלנו את הוראת הפקידות בחתימת מר קוולאן (המדריך הצרפתי בראשון־לציון).

“הפקידות נתנה לנו את הרכב החדש במחיר יקר למדי ואנו מציינים בצער, כי ההבטחות לא נתאמתו ומאמצינו היו לשוא. הפקידות מפחיתה כיום את מחירי כל הענבים משנה לשנה ואנו נחרבים והולכים. בתנאים אלו אין לנו אפשרות למסור את הענבים לפקידות במחירים הנקובים במכתבו של הבארון שהוקרא לנו רשמית ואנו מקווים להשיג תוצאות טובות יותר מתוצרת (יין) שתיעשה בידי עצמנו. כדי שנוכל להגשים את תכניתנו, עלינו להסדיר קודם־כל את מצבנו ומשום כך הננו מתכבדים להציע: הואיל וסבלנו מהוצאות ההרכבה מחדש (בהפסד יבול של 4 שנים) ובחוסר אפשרות להשתמש בזני בורדו לצורך תעשית היין העצמית (כי יבולם של אלה מועט ולא עוד אלא יין בורדו צריך שימור במשך שנים עד היותו יפה לצריכה), – אנו מבקשים פיצוי אשר יכסה את ההפסדים שנגרמו לנו ע”י הפקידות – וגודל הפיצוי צריך להיקבע ע“י בוררים בקיאים בדבר. כן אנו מבקשים כי ימסרו לנו תעודות קנין, קושאנים רשמיים, אשר סרבו עד היום לתתם לנו, כי בלעדיהם אין אנו יכולים לגשת לכל מעשה שהוא. – –”

בפולמוס הבארון ומשלחת הישוב וחובבי־ציון    🔗

עצומה זו נוגעת במישרים לענף הגפן והיא מאשרת בדרך כלל את תהליך המיפנה כפי שתואר לעיל. הבארון עונה בשלב זה קשות, לאו דווקא על עצומתם של יחידים אלא גם לשליחי ציבור המושבות וחובבי־ציון גם יחד. באותה שעת־מעבר, שהיא קשה אולי יותר לו לעצמו מאשר לאחרים (ועובדה היא כי באותה שנה היה חולה הרבה ומסתגר גם מפני פקידיו המקורבים), מתמלטות מפיו המילים אשר רבים דרשו אותן כהוכחה סופית לשאיפת האפיטרופסות שלו על הישוב – “ישוב זה אני עשיתיו”! – –

עם זה אין ספק כי הבארון שרוי במצב־רוח רע ואחת הסיבות העיקריות היא העברת המושבות כשלעצמה, שיש בכך משום הודאה בעקיפין, כי הנהלתו הוא או “פקידותו” נחלה כשלון. קרוב לוודאי כי היו עוד סיבות – אשר המקורבים אליו ניחשו אותן ברמז, כי היו קשורות בביקור אישי שערך הבארון בקושטא (1899) – ביקור שלא נודע עליו ברבים – ואשר לאחר מכן נסתגר הבארון משנה בשתיקתו. – במצב זה באה לפאריס, לאחר הכנות מרובות במושבות ובוועד חובבי־ציון באודיסה, משלחת ואתה תזכיר ערוך אל הבארון, שיש בו משום בקורת על העבר, דאגה לגורל המפעל עם ההעברה ליק"א והצעה כיצד להוציא את המושבות לעצמאות, שלא בכפיפות לאדונים חדשים.

הבאים במשלחת מהמושבות היו: מאירוביץ מראשון־לציון, סמילנסקי מרחובות, קרניאל מזכרון־יעקב, שוב מראש־פינה, ראב מפתח־תקווה, חרלפ וקומארוב כנציגי אגודת פועלים; מטעם חובבי־ציון באודיסה באו – גרינברג, ברבש, ד“ר צלינוב, אוסישקין, אחד־העם, ד”ר כהן־ברנשטיין – הווי אומר האריות שבחבורת חוב“צ. זאב גלוסקין מעיד על עצמו כי פעל במשלחת כמתווך בינה ובין יועצי הבארון מאירסון וגאסטון וורמסר. המשלחת התכנסה בתחילת מאי בפאריס ומיד קיימה התיעצויות כיצד לקבל ראיון אצל הבארון. הם נועצו עם מקורבי הבארון הרב צדוק כהן, רבה הראשי של פאריס וחובב־ציון דגול, נרסיס לוון נשיא אליאנס ויק”א וכאמור עם מאירסון שנועד לעמוד בראש הנהלת “המועצה הפלשתינאית” שעמדה להתכונן מטעם יק"א והבארון להנהלת המושבות.

מטבע הדברים ראו חברי המשלחת, במבוכה ובחרדה שהיו שרויים בהן, אווירה זרה בכל אשר פנו. משום כך אולי לא נוכל לעמוד על הסתירות שברשמיהם אלא אם כן נאמר, כי כאן עדיין הורגש החיץ (לאחר שמונה־עשרה שנות שיתוף־פעולה) בין “מזרח היהדות” ובין “המערב” שבה, כשכל צד מייחס לזולתו דעות וכוונות נוגדות.

הבארון נוטל את התזכיר ומקבל את המשלחת רק כדי לומר לה את דברו במרירות רבה ובלי לשמוע תגובות מפיה:

• – החלטתי לשנות הכל מיסודו. פיטרתי את הפקידות הוותיקה (שייד, בנשימול ואחרים) שהיתה ותרנית יתר על המידה ומסרתי את הנהלת המושבות לחברת יק"א – – אני רואה (מתזכירכם), כי אינכם מוצאים בעצמכם כל פגם אלא חותמים על תזכיר לקוי, בו אתם מטילים את האחריות כולה על “הפקידות”. אתם טוענים כי אנו גרמנו לנטוע גפני בורדלו וכי לא צריך לנטוע אלא גפנים פשוטות – ובכן הדבר מופרך מיסודו: בגפנים פשוטות מתקבל יבול (גדול) שלא היינו יכולים להיפטר ממנו. “מידי” של צרפת מוכר את יינו (הפשוט) ב־6 או 7 פראנקים ההקטוליטר; ספרד ואיטליה אינן פודות יותר. נמצא כי בשביל להלחם בשוק היינות נחוץ יין משובח ולא זה המצוי לרוב ובזול.

וכאן במענה בוטה כלפי המאשימים אותו:

במקום לדבר בלי הרף על השגיאות של הפקידות, הייתם מיטיבים לעשות אילו שיניתם את גישתכם. כמעט ואינכם מציגים את כף רגלכם בכרמיכם, נשותיכם וילדיכם נשארים יושבים בבתים – יש הכרח כי הדבר ייפסק והכרם צריך לפרנס אתכם. אך אל תחשבו על עליית מחירים, אשר אינה תלוייה לא בכם ולא בי אלא בשוק העולמי – ולא עוד אלא מחירי הענבים יהיו אף ירודים יותר בשנה זו (מאשתקד). אם פאריינטה (מנהל המושבות החדש) הציע לשלם מחירים שווים לאלה של אשתקד, אנחנו איננו רוצים להוציא למען היקב יותר מ־200,000 פראנק (בתשלום עבור הענבים). באופן זה הקטוליטר יין יכניס לכם בקירוב 10 פראנקים – – ואם הענבים אינם מספיקים לקיומכם, עשו עבודות אחרות במשק (בלשוננו: משק מעורב).

ועוד: אני יודע היטב כי – – – הייתם רוצים לעסוק במסחר היין (דהיינו – לקבל את שיווק היין לידיהם), אבל – – אין מחסור בסוחרים יהודים (זו היתה התפיסה העקרונית שלו) ולא בשביל כך הוצאתי כסף תועפות. מסחר היין הוא קשה מאוד ומסור כיום לאנשים מומחים – הניחו איפא לענין זה ופנו לשדותיכם. –

עם זה הבארון הוסיף דברים בדבר רכישת אדמות נוספות למושבות הצריכות לכך לביסוסן. אשר ל־28 האכרים התלויים בפתח־תקוה (עליהם רגז במיוחד) אמר: נמשיך לקבל את ענביהם ליקב במחיר קבוע וזה הכל (דהיינו: אל יצפו לנדיבות נוספת מצידו בהרחבת הנחלה וביסוסה)… וסיים: פיטרתי את פקידות הוותיקה עם מר שייד בראשה כי היו ותרנים יתר על המידה, ועתה במסרי את המושבות ליק"א, ביקשתי להחמיר יותר – – ושוב לא איכפת לי אם תצאו במלחמה נגדי בעתונות. זה הכל שרציתי לומר לכם – –

ובכן התנגשות קשה המשקפת את כל המרירות שתססה בין שני הצדדים עם העברת המושבות ואם מנשה מאירוביץ ביקש להשיב, “הפרזידנט” לא הניח לו. רק לאחר דברי הבארון ולפני לכתם יכול מאירוביץ להשמיע מילים מספר בהן הביע תקוותו כי הבארון בביקורו הבא בארץ ימצא שיפור ניכר במושבות – – ובכך תם הראיון אשר הרגיז את חובבי־ציון והשרה דכאון בלב אכרי המושבות – ולבארון ודאי שלא הנחיל קורת־רוח מרובה.

יהודה ראב יצא מהראיון ברושם קשה במיוחד, לאחר שהבארון נזף במיוחד באכרים התלויים בפתח־תקווה שהשתמשו לרעה בתום־לבו – אך אם ראב שנפגע פנה לצאת, תפשו הבארון בזרועו ואמר: לא על דעתי להעליב אותך אישית… – וככל שקשים דברי הבארון, נראה לנו כי אותה שעה לא עמדו חברי המשלחת בבהירות כיצד תוכננה העברת המושבות לרשות החדשה בתוספת קרקע לאלו החסרות אותה ובהעברת עודפי מתישבים למקום חדש – במילים אחרות: כיצד תוכננה ההעברה לפי מיכסות קרקע ותקציבי ביסוס ולא היה בה משום “הפקרת המושבות לגורלן”, ככל שראו רואי־שחורות. גם הבארון לא מצא לנחוץ להכניס אותם לפרטי ההסדר שעשה עם יק"א.

ברי, כי גם הנציגים של חובבי־ציון במשלחת ראו בדברים פגישה קשה אך האם נתנו אל לבם לשאול – אם הצעותיהם הם היו מבוססות יותר? – – הם באו בהצעה של מסירת הנהלת המושבות לידי האכרים וחובבי־ציון עצמם, אך האם היה בהצעתם גם הבטחה למקורות הכספים שיידרשו? – ד"ר י. צ’לינוב עדין הנפש חיווה את דעתו על הראיון כדלקמן:

זה שמונה־עשרה שנה הוא הנדיב־הבארון… כחיבתו לציון אז כן חיבתו עתה… אבל כל הצללים והאורות המצויים בעבודתו של יחיד, ולו בעל נפש עדינה, נשארו כשהיו. – ואם למושבות התלויות בנדיב יש בסוף־דבר דואג גם להבא (בהנהלה החדשה) ואם גם את ענבי המושבות העצמאיות ימשיכו לקבל ביקבים – הרי לשאלת הפועלים החקלאיים לא נמצא פתרון.

גלוסקין מעלה, כי לאחר “הפגישה השלילית” נקרא לטליפון ע"י וורמסר בהזמנה אל הבארון. גלוסקין בא והבארון אמר לו: רצוני לדבר עמך כעם חובב־ציון – איזו רשות יש לאנשים שלא עשו דבר (ממשי) בארץ לבוא אלי בדרישות?…אינם עוזרים וטוענים. – אמרתי לו – כותב גלוסקין – כי כל יהודי חושב שיש לו חלק בארץ־ישראל ואף־על־פי שאינו יכול לפעול בעצמו דבר, רוצה הוא, שהכל ייעשה בתכלית השלימות… ומטעם זה הוא רואה את עצמו זכאי לחוות את דעתו… והבארון החריש ושאל לאחר מכן: מה נשמע בין היהודים ברוסיה ואיך עסקי “כרמל”? – –

למקרא הדברים יתכן לסכם כי הבארון לא בלבד שאינו מושך את ידו מהמפעל אשר החל בו, אלא גם עתה בהיכנסו מאחורי הקלעים, הוא מוסיף ללמוד ולשקול את הדברים בין שנאמרו ע"י אחרים ובין התמלטו מפיו. לימוד זה נחוץ לו כי המפעל כבר הפך לגבי עצמו מעין צורך אורגאני להוסיף ולפעול, למרות המרירות ההדדית והבקורת הקשה.

והמענין הוא, כי אותה שעה הפקידות הוותיקה שבמקום, השופטת לפי מראה עיניה מקרוב, מוצאת צד זכות בעצומת האכרים ונציגי הפועלים: “רבים מהפועלים נאלצים לעקור לאירופה ולאמריקה או לאוסטראליה – כותב המהנדס שטארקמט – בפרוטות העלובות שקיבלו כפיצויים. כן מוצאים מן הארץ אנשי עבודה ומשלמים אלפי פראנקים לחברות האניות – אך אם מבקשים הלוואה עבור עגלון שפוטר מעבודתו, כדי שיקנה קרון־נוסעים וירוויח את לחמו (בנסיעות לחיפה או ליפו) דוחים – ‒ כן יוצאים פועלים מנוסים וכבר מתאוננים רוזנהאק ופלפול כי חסרים להם פועלים טובים לעבודה”. – –

וחזן פקיד ראשון־לציון מגלה את דעתו, כי אמנם יש צדק בטענות האכרים על הקשיים והמצוקה שהסתבכו בהם: ארמאן בהבטחותיו להכנסה מהכרמים עורר את בולמוס הנטיעה, וכיוון שלא היה לאכרים (בין תלויים ובין עצמאיים) כסף מזומן משלהם, לוו מכל שהזדמן וכן נפלו במשך השנים בידי מלווים בריבית. הווי אומר: כבכל מקרה ניתוח, נתגלה גם כאן העומס שהתגבב במושבה ואם לא העיק עד היום, הרי זה משום חסותו של הנדיב; עתה שחסות זו ניטלת, לוחץ העומס על האכר המתמוטט.

אף אכרים צעירים שנושבו ע"י הפקידות ב־1895 (ראה לעיל) נזקקו להלוואות בריבית גבוהה עד 12%–18%, כי השתדלו לנטוע יותר מכפי אמצעיהם, מתוך תקווה להכנסה. הם קיוו לסלק את החוב כאשר יבוא היבול “והפקידות לצערנו עודדה אותם לכך” – מודה חזן. – ברם, כיוון שמחירי היין לא עלו אלא ירדו והלכו, הוכפלו החובות. ולא עוד אלא גם ההלוואות שניתנו להם, בערבות הפקידו ניתנו, והמלווה סמך תמיד, שיש כאן ממי לתבוע… עתה שנודע לו כי ערבות זו שוב לא תינתן, הופך המלווה לנושה.

ומקרה לדוגמה: אם אכר חתם בזמנו על הלוואה בסך 2500 פראנק, לפרוע מהבציר, הרי יפרע כעת בעל־כרחו את כל הסכום – ומה יישאר לו למחיה ולעיבוד הכרם? – על השאלה הזאת משיב המנהל הראשי אמיל מאירסון: “נושים שילמדו לדעת כי אין אנו מחדשים את הערבות לאכרים, יסכימו להפחית מהריבית הקצוצה…” אפשר וזו תחזית נכונה לעתיד לבוא, אך בינתיים הפקידות מותקפת מצד אחד ע“י האכרים הזקוקים לכסף ומצד שני ע”י נושיהם הדורשים את כספם.

זה המצב ביהודה ופרט לשאלה זו אפשר לומר כי מעשה ההעברה איננו מסובך כאן ביותר. הפיטורים של “הפקידות המוגזמת” מפתיעים אותנו במיעוטם – אחד פורש (לרוב פקיד ראשי) ואילו מדריך וגנן מקבלים את סיפוקם ע"י התאכרות במושבה שעבדו בה או בסמוך לה. לא נשאר אלא להעריך את שווי האינוונטאר (בניני הפקידות, מיבנים ציבוריים, אינסטלאציות לשאיבת מים וכו') ולהעביר את הספרים לרשות החדשה. לצורך זה מוערך גם אינוונטאר היקב על המכונות שבו והערכתם מגיעה ל־1/4 1 מיליון פראנק, כשמלאי היין בו עומד על 52.000 הקטוליטר. – כאן השאלה איפוא בעיקרה: ממכר היין.

מלחמתה של זכרון־יעקב לעצמאותה    🔗

ודאי שגם ביהודה צמצום הסיכויים מענף הכרמים מביא להכרה שדרושה למושבה אדמה נוספת, כדי שתספיק להכנסת גידולים חדשים מהם יחיה האכר. לא כן מרכז זכרון־יעקב העומד לעת הזאת בלאו הכי בשיקום הכרמים שנוגעו בפילוכסרה ואם מייעצים להם עתה לשלוח את ידם בגידולים אחרים (פלחה) – אדמה היכן? – כאן האכרים של זכרון־יעקב ובנותיה (וחתומים 110 אכרים) – כותבים, נובמבר 1899:

• – הובאו לידיעתנו התנאים החדשים אשר הבארון נדיבנו מציע לנו באמצעות הפקידות. לאחר שעיינו בהם היטב, אנו מצהירים על סיסמתנו, זו שהיתה לנו תמיד – לעבוד – אבל רק על האדמה שתהא שייכת לכל אחד מאתנו, לעשות עליה כרם ופלחה, אשר יבולם יספיק לצרכינו. הזמן שעבר הוכיח ללא ספק את מסירותנו בביצוע התפקיד הזה ואנו רואים את עצמנו מוכשרים להביאו עד לתכלית הרצוייה. כמו כן אנו מצהירים, כי די לנו בעבודה במשותף (עד שיסודרו עניניהם סופית, כהצעת הבארון) – בלי לדעת איזו חלקה תהא לכל אחד מאתנו. אנו מוצאים כי הגיע זמן להתישבותנו המבוססת כאכרים, במקום לשוב ולהיות כפועלים יומיים (לפקידות).

כן מגיבים כאן האכרים לשמע ההצעות החדשות כשגם הם שקועים בחובות שלוו לצרכיהם על סמך המשטר החוסה עליהם – והמושבה כולה מתמלאת לפתע מובטלים מן הפועלים שהתאספו כאן לרגל העבודות הגדולות שנעשו אך זה עתה בנטיעה, בשיקום כרמים ובבנייה ועתה נפסקו. הבארון מעמיד פנים קשות גם כאן:

מחלוצי הענף ומסחרו העצמאי

דוד יודלביץ; גרשון הורביץ; יהודה ראב

"הנני מציע לכם את המצב שנוצר זמנית ואם תצייתו ונעשה את האפשר כדי לבסס אתכם ביסוס יציב. (חותם בקצרה – “בארון”). –

אך גם האכרים אינם נכונים לפשרות לנוכח המיפנה ועומדים בתוקף על זכותם להלחם למען עתידם. ואם שינוי שיטה אומר הפסקת “התמיכה” וביסוס האכר (בלשון הימים ההם “שכלול”) כדי שיוכל להתקיים בעבודתו – הרי כאן נחוצים אמצעים מיוחדים לכך, דהיינו: כרמי המושבה שלקו בפילוכסרה, אם יחולקו בין האכרים לא יהיה בהם משום קיום; מצד שני מונה כבר המושבה ושתי בנותיה הקטנות (בת־שלמה ומאיר־שפיה) 115 משפחה – בביסוס המשפחה על פלחה (במקום כרם) דרושה לה יחידת־קרקע של 300–400 דונאם – וזכרון אין לה בסך־הכל אלא 17,000 דונאם (כולל אדמות טרשים).

הפקידות מתכננת להוציא מכאן עודף משפחות צעירות למושבות החדשות הנוסדות בגליל התחתון ולעתלית העומדת להווסד גם היא – אבל גם ל־73 המשפחות הנותרות במקום דרושים כדי 28,000 דונאם קרקע ואת החסר יש לרכוש איפוא בסביבה. אמנם בענין זה מטפלת הפקידות והבארון רמז על כך מראש, כי שאלת הקרקע החסרה לביסוס האכרים בזכרון־יעקב (וראש־פינה) תבוא על פתרונה, אבל הדבר אינו פשוט: בזכרון־יעקב עומדים למכירה קרקעות בורג' ומראח, שיש בהם להשלים את החסר, אך המוכרים מפקיעים את מחירי הקרקע וכבר למדו (1902–1903) לשים מכשולים כדי לסחוט יותר כסף (ועמהם גם פקידי הרשות). – מכאן, ההצעה של הפקידות לאכרים – תוסיפו לקבל זמנית תמיכה וכן תמשיכו לעבוד כפועלים שכירים אצלנו, עד שהקרקע תירכש ויוכן הכל לביסוס.

כאן מתקוממים האכרים שהתעוררו לעצמאות ואומרים: אין אנו רוצים עוד באמצעים זמניים, כי במשך 18 השנה בגרנו מכדי לקבל תמיכה או להמשיך כעובדים שכירים ובלשונם: " – אנו באים לתאר את מצבנו האומלל – במשך 18 שנה הבטיח לנו הבארון לבסס אותנו סופית… ומזה שנתיים אנו בחסות יק“א וגם מאירסון הבטיח לבסס אותנו תוך שנה או שנתיים. לאור הבטחה זו עשינו בינינו שותפות בהכנסות מהענבים, כדי לקיים את המשפחות שאין להן ענבים ולמנוע מיק”א את הטורח בכלכלתנו וכדי שתהיה פנוייה להתמסר לביסוסנו… והנה 75% מהאכרים אין להם במה לכלכל את משפחותיהם" – –

ונשאל: הרי גם ראשון־לציון עומדת לשכלול ולביסוס ובמה המעבר שם קל יותר? – כרמי המושבה היושבת על אדמה קלה לא לקו במחלה, אף הגידול במספר המשפחות להתנחלות מבפנים לא היה גדול כמו בזכרון־יעקב. – בלי להכנס לפרטי הדברים, נסכם בזה כי לחץ האכרים בזכרון־יעקב פעל: עודף משפחות הוצא (הצעירים – להתישבות חדשה, כמרומז לעיל) – ו־73 משפחות קיבלו תוספת קרקעות בבורג' ובמראח; ‒ זכרון־יעקב שוב אינה מושבת כרמים בלבד אלא נכנסת לתקופת־ביניים, בה הפלחה תופסת מקום בראש גם בהכנסת האכר.

אגרונום רוזנהאק מנהל המושבה מסכם בסיפוק: אם ב־1900 לא היה לאכר מוצא למרצו על חמשת או ששת הקטארים כרם אשר היוו את משקו והוא הסתפק בכך שזמר בעצמו את הגפן, אך השאר היה מניח לעושת לפועלים; וגם מחיר הענבים (המלאכותי), שלא היה אלא תמיכה, הרשה לאכר לשבת בחיבוק־ידיים רוב ימות השנה, – לא כן עתה במשק המעורב ממטעים ופלחה אשר בו הגפן ירדה למדרגה שניה. האכר מוכרח לעבוד בו כדי להגדיל את הכנסתו וכן נעשה פעיל ומסור למשקו.

והשוואה מאלפת: ב־1900 היתה כאן הכנסה כוללת מיבול הענבים – 236,000 פראנק ולאחר ניכוי ההוצאות נשארה לכל משפחה מ־115 האכרים הכנסה שנתית של 1200 פראנק; בשנת 1904 ירדה הכנסת הענבים עד 38,000 פראנק ומפלחה 82,000 פראנק – לחלוקה בין 73 משפחות האכרים שנותרו. לכאורה, זו השאירה הכנסה נקיה למשפחה כדי 600 פראנק בלבד, אבל היא שוב אינה מבוססת על מחיר פיקטיבי של הענבים (שלא יכול להימשך) והכל מחושב כעת על מחירים ריאליים של יבולי האכר.

מכאן השיפור שחל מיד בהלך־הרוחות של האכרים אשר הכנסתם גדלה והלכה עם הצלחת היבולים בבורג‘, כשמחירי התבואה עלו גם הם באותו זמן (מסיבות שונות), ותוצאה עיקרית – זכרון־יעקב הועמדה אז על קרוב ל־35,000 דונאם יחד עם אדמות בורג’ ומראח – האדמות אשר לימים הבטיחו ייסוד בנות נוספות – בנימינה וגבעת־עדה – כמובן בתקופה שיחידת־האדמה למשפחה במשק האינטנסיבי שוב ירדה מהחישוב הקודם.

עוד נשאר לנו למסור על מושבת־הגפן השלישית מהתלויות – ראש־פינה – העומדת לביסוס גם היא וגם בה עודף משפחות צעירות שחסרה להן קרקע להתישבות הווי אומר: חוסר קיום. כאן כבוד הגפן יורד והולך, אבל אין זאת כי אדמות ראש־פינה לא הבטיחו הצלחה גם בפלחה – ובשעת המעבר האכרים כאן שואלים: “מאין נקח – האם מהגורן או מהיקב או שמא מהענבים ההולכים לאיבוד?” – ובפרט כאשר צריך להתקיים ולקבל עלינו (עם המיפנה) גם את העול הציבורי של המושבה ושירותיה, וכן מיסי הממשלה וכו'.

ואם הפקידות הודיעה לכורמים כי לא תקבל עוד את ענביהם ליקב והם יכולים לעשות בענביהם כישר בעיניהם – אומרים האכרים המודהמים: “הבשורה הרעה מחצה את ראשינו – כי עוד יבואו נחשי הממשלה להאיץ בנו לשלם את המיסים ורוב האכרים חסרים לחם בביתם.” – כזכור, הצטמצמו כאן הכורמות ותעשיית היין למלאגה ולצימוקים ונשלחו משלוחים קטנים מהיקב בגמלים לחיפה (בחביות ובכלים קטנים יותר). גם מלאי היין לא היה גדול, בפרט לאחר שעברו לעשיית צימוקים, אשר יהודי צפת הכינו מהם יין מתוק. כיוון שהתברר כי שוקה של צפת אינו עשוי לקלוט את הצימוקים, חזרו אל הפקידות בהצעה שתקבל את הענבים ליקב – וזו דחתה (כאמור לעיל). כן נקלעו כאן האכרים עם שארית ענביהם, בין הסיכויים המשתנים בשוקה הקטן של צפת שכנתם – בעוד שהפקידות שוב לא רצתה לשאת באחריות לתעשיית יין בראש־פינה מעיקרה. – עם זה הכורמות עדיין נמשכה כאן, כשבצידה הוחל בגידולים חדשים, מהם תבוא הכנסה לאכר (ובראש להם טבק).

העצמאיות כגורם יציב בבהלה    🔗

המושבות העצמאיות אין להן תביעות על העבר כלפי הפקידות, אבל גם הן מושפעות מהקו החדש של העברת המושבות התלויות. אמנם חזקה בהן הרגשת העצמאות, וקבוצת כורמים ברחובות כותבת: “כרמינו נקיים מכל שמץ חוב רשמי או פרטי – – כל המחיר שיגיע לנו בעד ענבינו שנמסור ליקב ראשון־לציון (תרס"ג) הוא לנו לעצמנו” – – דהיינו: אין הם נכללים בחשבון המקוצץ של חבריהם במושבות התלויות. אף מרחיקים הם לכת בשעה זו ואומרים – “נקים אגודה לעשיית יין לעצמנו” – ומפתחים התחרות ב“כרמל” – ניו יורק, לתמהונן ולצערן של המושבות האחרות.

אבל שוב – גם עצמאות זו מדומה היא ואיזנברג וגולדין מוועד רחובות כותבים מצד שני: " – מסיבת חוסר הגשמים היה היבול זעום ובמקום יבול ענבים בשווי 165,000 פראנק (1900) נאמדת ההכנסה (ב־1901) בסך־הכל ב־120,000 פראנק (וכן בשקדים שהחלו להכניס). פירוש הדבר כי לא תישאר לאכרים פרוטה להתקיים ולעבד את הכרמים." – ואין אנו יודעים אם אמנם חוסר הגשמים הוא המשפיע או הקיצוץ במחיר הענבים שפגע גם בהם.

גדרה הקטנה עומדת בסימן חששות: “בימים האחרונים הגיעה לנו ידיעה, כי באה פקודה מחברת יק”א לבלי בוא עם מושבנו בשום מו“מ ע”ד קבלת הענבים ליקב (אף לא האלכוהול שלנו). פנינו בדבר הזה ולא ניתנה לנו תשובה ברורה. אנחנו מצידנו אי־אפשר לנו להאמין בזה, כי ישנו את פקודת הבארון שיחיה, שנאמרה בפירוש בפני כל פקידיו ומורשי חובבי־ציון – “כי את פרי כרמינו יקבלו תמיד ביקב ראשון־לציון כענבי שאר המושבות” – –

נס־ציונה – השאלה אינה חריפה לגבי דידה, כי נתפשה בחריצות לענפים אחרים בעוד מועד (דבורים, טבק, ג’ראניום וכמובן פרדס – אשר אדמתה נחשבה מתחילה יפה לו). ואף־על־פי־כן גם כאן עדיין לא הוזנחה הגפן: “והאשה מילוסלבסקי שנתאלמנה, מהלכת מבוקר עד ערב בין גפניה, עודרת, מפקחת, זומרת ואפילו מרכיבה” – –

פתח־תקווה עומדת כבר בחקלאות מגוונת ביותר (כורמים, פרדסנים, פלחים, פועלים־אכרים); אך גם בה מרובים עדיין בעלי 30–60 דונאם כרם וההעברה מחוללת זעזוע; הרחבה בקרקע דרושה גם כאן כדי לאפשר את המעבר למשק מגוון והדוגמה של חקלאי שרונה הגרמנית עומדת לעיני המתכננים והאכרים גם יחד.

נמצא, כי ביסודו של דבר מעשה ההעברה וכל הנובע ממנו בענף הגפן נוגע גם בעצמאיות, אך כאן עצבנות המורשה של החסות פחותה ולפיכך גם בסערת הרוחות מסביב יודעות הן לשמור על נימה של שיקול־דעת ומעמידות את עצמן כמסתכלות מן הצד. מבחינה זו ראוי להסתייע במכתביו של אהרון אייזנברג המסמל את המנהיג איש־הישוב, אשר עיניו למעשים ו“פוליטיקה” זרה לו – ונקבל תמונה אובייקטיבית של הבהלה שאחזה במושבות:

תר“ס – ב”ראשון" גברה התלונה בין הכורמים על הנהלת היקב בשנה זו – לדברי אוסובצקי יימשך הבציר עוד שבועות אחדים (מחוסר קיבול ביקב) ואז יעבדו כל הענבים של שאר המושבות (העצמאיות) או שיישאר היקב רק לרשותה של “ראשון” ויודיעו ליתר המושבות שתבקשנה להן דרכים אחרות. לדעתם, הצדק אתם, כי להם ציווה הבארון לנטוע ולא כן ליתר המושבות. יעצתי להם שיחכו עד לאסיפה באוקטובר (של המושבות) כי אולי יבולע מדרישתם ליתר עניני הישוב – ‒ ואיזנברג מודה: בדרך כלל, אם נשאיר את מצב הכרמים כהיותו כעת יהיה רע מאוד. לפי חשבוני יהיו בעוד שנים אחדות ממושבות יהודה כ־80 אלף הקטוליטר יין והיקב יוכל לקבל כ־40 אלף – מה יהיה על יתר הענבים? – –

ועוד: – – ועד ראשון־לציון הזמין את חברי הוועד שלנו (מרחובות) לאסיפה ביחד עם ועדי יתר המושבות והתיעץ בדבר מחיר הענבים הפוחת והולך משנה לשנה. גרם להתרגשות מיוחדת מכתבו של הבארון אשר ה' חזן קרא לפני בני “ראשון”, בו נאמר כי להבא יהיה מחיר הענבים, כפי מצבו של היקב ועסק היין (ולא מלאכותי כשהיה). והנה – – מצב רוב האכרים ברע מאוד ולדבריהם אין לקוות כלל לשיפור עסק היין אם יישאר היקב וממכר היין בידי הפקידות. הפקידות נוהגת ברחבות יתירה ואינה נוטה לעשות כל אקונומיה בתעשית היין. לכן הוחלט לבקש ולדרוש מהבארון שימסור את הנהגת היקב ומסחר היין לרשות המושבות – – ההצעה נתקבלה ונבחר ועד מכל המושבות שיוציא את הדבר הזה לפועל (ההכנות למשלחת עם חובבי־ציון לפאריס)… אנכי, אף שאינני מאמין כי הנדיב יסכים לכך, הנני מסכים עמהם בעיקרו של דבר, כי אין עצה אחרת להציל את מצבנו הנוכחי הנורא מאוד – –

ומיד לאחר מכן (תרס"א): חללו של עולמנו הקטן מלא עתה מפאריינטי (מנהל המושבות מטעם יק"א) ואסיפות הוועדים. זה השבוע השלישי אשר האסיפות נמשכות יום־יום בלי הרף – – פעמים רבות נדמה לי כי הנני יושב בבית־מדרש של פלפולים… הסיבה היא, כי בוועד המושבות יושבים עשרים וחמישה איש קבועים ובכל זאת בני המושבות אינם סומכים על הנבחרים האלה ומוסיפים עליהם בכל יום, פעם מכת זו ופעם מכת אחרת – לאלו יש “אינדיאנים עם תביעות לבארון” ולאלו – אינדיאנים (ענבים “הודיים”) בלי תביעות" (דהיינו שנטעו מרצונם). קולוניסטים קטנים בעלי חמישים דונאם הם כיתה לחוד – וכל כיתה מתחרה בשניה וחושדים כי הציר שיישלח לפאריס ידרוש את “המיליונים” למען כיתתו… ובכן הוחלט כי מ“ראשון” יסעו 5 צירים (באי־כוח חמש הכיתות), מרחובות שליחים של כת “היראים” (החרדים) ו“הצעירים” ומיתר המושבות וזכרון־יעקב יסעו עשרה (במשלחת לפאריס – ראה לעיל). ההתאחדות (של המושבות) בכלל עוד לא קמה אך בדבר אחד משתוו והתאחדו כל המושבות – ההתנגדות ליק"א ולציר שלה פאריינטי ויועציו. (הודיעו כי אין מכירים ביק"א וכי דרושים לנו רק 5 מיליונים פראנק בשביל מושבות הגפן ביהודה…).

אני נמשך ונגרר עם הגלים החזקים האלה – כותב אייזנברג – כי כל המשתמט נקרא “מורד ובליעל”. ואני לוחם זה שלושה שבועות נגד הערבוביה הזאת ומזהיר את האכרים שלא ילכו אחר הזיות, אלא דבר אחד אשר הרשות בידם לדרוש: שינוי השיטה של הישוב – – דיברתי הרבה גם עם פאריינטי ונייגו יועצו – – ביארתי להם את המצב המסובך וגם הוכחתי את צדקת הקולוניסטים שאין להם עוד אמון בשליחי הבארון ויק“א, אחרי שעברו י”ח שנים ואבדו כל־כך הרבה מיליונים, והם עדיין שרויים במצב של תמיכה וחסד… אז ענה לי פאריינטה כי בדעתו לשנות הכל ובחפצו לבנות ולא להרוס – – [השתמשתי במקרה זה והצעתי לפניו שיתחילו בבנין יקב במושבתנו (ברחובות)] ‒ ‒ פתאום נסע פאריינטה לבירות (ונייגו גילה לי כי קיבל טליגראמה טובה בענין אדמת החורן של הבארון כי תשוב ליק"א ותווסד מושבה עליה) – – – והקולוניסטים אומרים כי הוא ברח… זו דרך השמועות בישוב…

אנו מתרשמים כי תיאור נאמן הוא מהבהלה שאחזה בישוב על האמת והשמועות שבה, ולאורה נראה לנו עתה הציבור העצמאי שקם במושבות כגורם חיובי, המטה את הכף הציבורית למתינות וליציבות. ואם נזכור כי אייזנברג כותב את המכתבים לגלוסקין וללוין־אפשטיין (העושים בחו"ל) – הם תלמידי אחד־העם, נאמני חובבי־ציון, ונושאי דגל העצמאות ברמה (ומייסדי ה“כרמלים” בכלל) – נבין כיצד גמל והולך הרצון להכנס באחריות הארגון של ענף היין “החולה” ולהביא לו תקנה. – בסיכום – הגפן נפגעת קשה מהמשבר בשיווק, ממלאי היין וממכת הפילוכסרה גם יחד; יש מושבות בהן היא יורדת למדרגה שניה – אך הסך־הכל במספרים (ל־1900, עפ"י מנשה מאירוביץ) הוא מאלף:

שטחי מטעי הגפן במושבות, 1900

בו בזמן נעלמים והולכים הגידולים שהיו בגדר ניסויים – מטעי פרי, צמחי בושם ועוד – ובמקומם עולה קרנם של גידולים חדשים (פרדס, שקד, טבק, ובראש ובעיקר הפלחה). – הגפן לא נתערערה כלה ולא עוד אלא כרמים שניטעו בשנים האחרונות נכנסים לנשיאת פרי ומושבות הגפן הבדוקות (תלויות ועצמאיות) מוסיפות לראות ביקבים הסמוכים להן את העורק העיקרי של כלכלתם – וממילא כאן גם נקודת־מוקד של הבהלה העוברת בישוב.

מוקד התביעות ביקב    🔗

ההעברה עומדת, כאמור, בסימן תביעות של קבוצות ובודדים מבין פקידים, אכרים ופועלים. ריכוז תעשיית היין בשתי המושבות (ראשון־לציון וזכרון־יעקב) גרם לריכוז פועלים בממדים של הימים הללו. בזכרון־יעקב – 136 פועלים חקלאיים (יוצאי ארצות שונות ובהם כורדים, יוצאי תוניס ומארוקו). מהם עומדים לפיטורים (כולל היקב) 43 איש עם פיצויים כדי 11 אלף פראנק; בראשון לציון – מלבד פועלי היקב 25 פועלים חקלאיים וכן בראש־פינה 17. כל אלה תובעים סידור בהתנחלות וגם ההנהלה החדשה החלה מתחשבת, כי בעקירה מן הארץ אין משום פתרון נכון של הבעיה.

אם מצד אחד כותב פועל: “כדי להציל את נעורי מהמלאריה החלטתי לעזוב את המושבה (קרי – הארץ) שנעשתה יקרה לי” – הרי מצד שני קובל אחד: “אנחנו שבילינו מבחר שנותינו בעבודה נצא גולה!… לנדוד ללחם – היש מקלט ליהודי נודד?! – – להוציא גולה מבחר הפועלים המדוכאים עד ארץ – הזאת מטרת הבארון?!” – ובעוד ההנהלה חוזרת ומהרהרת בדבר שאינו מוסיף כבוד לראשית פעולתה, הן בארץ ובן בעבור הגולים האלה “דרך פאריס” (לאניה לאמריקה) – מגיעים הדברים לידי מערכה קשה וכתוצאה מהן – איום ושביתה (תרס"א – 1900).

כאמור, ההנהלה החדשה אינה אדישה למצב – והיא כותבת: “מעמד הפועלים החקלאיים מענין אותנו ביותר – אף־על־פי־כן האחריות העצומה שקיבלה עליה הנהלתנו אינה מרשה לנו לקבל עלינו התחייבות להתישבותם” – – – ההנהלה עומדת איפוא בתוקף על זכותה לפיטורים, אך כאן היא נתקלת בהתנגדות נמרצת – בין מצד ציבור הפועלים החקלאיים בזכרון־יעקב (“30 משפחות פועלים ותיקים מפוטרים מבקשים פיצויים מספיקים לסידור חייהם, אחרת נהיה נאלצים לבוא לפאריס” (חתום שפירא נוח), ובראש ובעיקר מצד ריכוז הפועלים ביקב ראשון־לציון, העומד כבר בראשית ארגונו ומכריז שביתה. ואמנם בדצמבר (1900) הוכרזה כאן שביתת פועלי היקב לרגל פיטורים של 7 פועלי הסדנה שצומצמה, והמאורע מכה גלים בישוב השרוי בלאו הכי בסערת רוחות.

ציבור זה מונה 48 פועלים קבועים ביקב, שמוצאם מרוסיה ומערי הארץ ושכנותיה (תימן ובירות בכלל). כאשר הפסיקו את העבודה, הודיעו כי לא יחדשו אותה אלא לאחר שוועדת בוררות מורכבת מארבעה (2 מהפועלים ו־2 מהפקידות) תקבע את הפיצויים למפוטרים תקבע את הפיצויים למפוטרים ותחליט על מצבם של אלה הנשארים בעבודה. לאחר שפאריינטה (מנהל כללי של המושבות) מבטיח לבקש טליגראפית מפאריס יפוי־כוח לכונן את הבוררות, משחרר ועד הפועלים את האנשים להפעלת היקב ולשירות טחנת הקמח שהושבתה גם היא (משום היותה קשורה למכונת הקיטור של היקב). מסתבר, כי מעשה הפועלים לא נתקבל תחילה על דעתו של פאריינטה הזהיר והשמרן, ושעה שהושבתה העבודה היה סבור, שמא כדאי להודיע לרשות ולקונסול של צרפת על התסיסה בקרב פועלי היקב בראשון־לציון.

פאריינטה שלח גם הוראה לקחת פועלים מכל מקום שאפשר ולחדש את העבודה"; לא כן הפקיד, אגרונום אברהם בריל, שנתמנה כמנהל־בינתיים של ראשון־לציון (לאחר התפטרותו של חזן) – הוא המטפל בשביתה מסביר, כי הפועלים עומדים מאוחדים בדרישתם ויש להסכים לה, כי שימוש בכוח עלול לסבך את הענין. אף־על־פי־כן מנסים למצוא פועלים במקום השובתים ומנהלי בתי־הספר של “אליאנס” במקווה־ישראל ובירושלים מתבקשים לשלוח תלמידים לעבוד ביקב. נייגו, מנהל מקוה־ישראל, משיב: “לאחר שעיין בשאלה הוא חושש לערבב תלמידים בסכוך עבודה ובית־ספר חייב להיות נייטראלי.”

פאריינטה מטיל איפוא על נייגו ושליט (שליח מיוחד של יק"א, אשר עיקר תפקידו היה להסדיר את עניני הפועלים המפוטרים) לסדר את ענין הפיצויים המגיעים למפוטרים, אך האחרונים מסרבים לקבל את הסכומים שהוצעו. הם דורשים (ועד הפועלים בשמם) הבטחת פיצויים לכל 25 הפועלים האחרים למקרה שיפוטרו, בסך כולל של 30,000 פראנק – אף דומה כי עומד להחתם הסכם ברוח זו, לאחר שהסכסוך ארך כבר שלושה שבועות. עם זה הנהלת פאריס מהססת לאשר את ההתחייבות שקיבלו עליהם נציגיה (נייגו ושליט) והמצב תלוי ועומד.

הפועלים כותבים לנייגו ושליט (מארס 1901): “אנו מתכבדים להזכירכם כי הוטל עליכם ע”י מר פאריינטה להתערב אצל יק“א, כדי להשיג עבורנו את אישור ההתחייבות החתומה בדבר התנאים הנוגעים לעתידנו. בקרוב יגיע התאריך שנקבע לקבלת התשובה ואנו מבקשים להודיענו את התוצאות. כן אנו חושבים למועיל להזכיר לכם את הסעיף החשוב ביותר שבהתחייבות: במקרה ויק”א תסרב להסכים להצעה, הפועלים אשר ירצו לעזוב את העבודה יהיו מפוצים לפי דרגת הפיצויים שתוארה בהתחייבות.

(חתומים: “חברת עזרת אחים”, פועלי המרתף ראשון־לציון, ועד פועלי היקב).

“חברת עזרת־אחים” פועלי המרתף (1900) – זו אגודה ראשונה של פועלים בשביתתה

שביתה והסדר ארגוני ראשון עם פועלי היקב (תר"ס – 1900)    🔗

היינאי הראשי ומנהל היקב בוריס אוסובצקי כותב גם הוא למנהל המושבות החדש ביהודה (אגרונום ד"ר יצחק לוי): “בהגישי לך, לבקשתך, את רשימת פועלי היקב, לפי שנות הוותק שלהם וכן את גליון הפיצויים שקבעתם בינואר ש.ז., הריני להוסיף כי כל הפועלים נכונים לעזוב את היקב. אילו ידעתי כי יתחשבו בהנהלה (הראשית) בדעתי (ומאוד אתמה על כך…) הייתי מייעץ לאשר לפועלים את ההבטחה לפצותם במקרה שיפוטרו. אז יוכלו לפטר כתריסר נואשים הרוצים לעזוב את הארץ ואשר היקב יוכל להסתדר בלעדיהם. אבל – אין אתם יכולים לצפות להרגעה בלי אישור דרגת הפיצויים שהוצעה ע”י הפועלים, כי מאוחדים הם למופת.

“הפועלים יודעים היטב כי זקוקים להם וכי ביקב כה גדול אי־אפשר להסתדר בלי פועלים מנוסים – יינאים וחבתנים, מומחים וזריזים. – מוסיף אוסובצקי – הם רואים את שלומם באחדותם וגמור עמהם לנצח או לכרוע יחדיו. אבותינו היו עקשנים ויש לנו איפוא ממי ללמוד… אני סבור כי פועלינו כ”יהודים טובים" יתעקשו לדרוש את ביצוע ההסכם במלואו וכמנהל טכני של היקבים אני מוצא לחובה להגיד, כי נחוצים לנו פועלים מנוסים, לצורך העבודה, לצורך הבציר ולטיפול ביין במשך השנה.

“אל נא יתארו לעצמם (המנהלים), כי אורחים־פורחים יוכלו לטפל ביינות. הדבר אולי אפשרי ביקב, בו מייצרים אילו מאות ליטרים יין אך לא בכגון זה שלנו. אם תוכל (המנהל לוי) להוסיף גם את שמי לרשימת המפוטרים, אחזיק לך טובה (והרי פרטים): יש לי ארבע־עשרה שנות עבודה ו־8 נפשות לכלכל, והרי יכול הנך לסדר בנקל את החשבון (הפיצויים המגיעים לו)”.

אוסובצקי אליבא דאמת, יותר משמתיחס הוא באהדה לליכוד הפועלים, לבו דואב למראה סכנת ההרס הנשקפת לכל הישגי היינאות העברית, כתוצאה מהמשבר המסתבך. הפועלים שאינם מקבלים תשובה מפאריס דורשים עתה הבטחת פיצויים בשביל כל פועלי היקב וכותבים: “אנו מקווים כי הכינותם את גליונות הפיצויים כדי לסיים את חשבונותינו וכדי שלא נהיה נאלצים לנקוט אמצעים בשביל לבוא על זכויותינו.”

האיום ברור וגם הציבור של הכורמים סוער: מתווכים מקרבו – מאירוביץ אייזנשטאט ופפירמייסטר – מנסים לפשר בין הצדדים (יק"א והפועלים) – אך הנהלת פאריס משהה את תשובתה ואוסובצקי מוסיף לקבול מר על העובדה שהושבתה: “הפיגור הרב אשר שביתה אומללה זו גרמה לעבודתנו ולמילוי ההזמנות להאמבורג ולאנטוורפן! אפשר לומר כי עשינו למעלה מיכולתנו (בעבודת היקב), אך ההליכה הלוך־ושוב של הפועלים השובתים משפיעה לרעה גם על מהלך העבודה של הנותרים. הכל רואים כי המו”מ נמשך ללא תוצאות ואני נטרד כל היום בשאלות, במקום לעסוק במשלוחי היין. הפועלים אינם מוותרים ועושים כל האפשר, כדי להטות לצידם את ארבעת העובדים שנשארו נאמנים ליקב בתנאים אלו – אני מסתפק עם עולה בידי לשמור על היין."

ולאחר מכן: “אומרים כי הפועלים יפריעו גם לנו לעבוד אם לא יגמרו אתם בשבוע הבא ובלאו הכי לא נוכל לעבוד אם החבתנים והפועלים המנוסים לא יחזרו לעבודה. אני כבר חולה וקודח – הנני מבקשך (את לוי) לדרוש מפאריינטה שייפה את כוחך לפצות את 30 הפועלים הרוצים לעזוב – אני תשוש ולא אוכל להמשיך לעבוד בתנאים אלה. אמנם ניסיתי להוכיח לפועלים, כי העבודה עשוייה להימשך גם בלעדיהם, אך אני עיף מאוד ומאוכזב. ברצוני להגיש את התפטרותי ומקווה כי לא יעמדו אתי על המיקח בקשר לפיצוי המגיע לי.”

נמצא, כי עומדים אנו כאן למעשה בראשית ארגון של פועלים בישוב, אשר עדיין לא נתכנה אלא בשם “חברת עזרת אחים”; עומדים אנו בסימן של ילוד חדש, אשר טבעי היה כי ייוולד במפעלים המרוכזים של הבארון רוטשילד – ביקבים (ונוסיף כאן גם בבית־חרושת למשי בראש־פינה). עובדה זו חשובה כשלעצמה ובפרט שמגיעים כאן לתוצאות, שיש בהן משום בסיס להסכמי־העבודה המאורגנים שנודעו בישובנו עם התפתחותו של ארגון הפועלים בשנים מאוחרות יותר.

ואשר להשתלשלות הענין ברי, כי היסוסי ההנהלה הראשית מגבירים את חששות הפועלים ומספרם של אלה הרוצים בפיטורים גדל והולך. בהסכם חדש של ועד הפועלים עם י. לוי, מנהל מושבות יהודה מטעם יק“א, נאמר: 29 פועלים של היקב יפוטרו לאחר שיקבלו את פיצוייהם, כמפורט ברשימה. מוכנים להישאר 23, אם נשיא יק”א, נרסיס לוון, יאשר בחתימת ידו את ההסכם עם הפועלים הנשארים; אם לא יאשר – יעזבו 29 הפועלים את העבודה וידרשו נזקים, ו־23 הנשארים לא יאבדו את זכותם לפיצויים המגיעים להם, גם אם יעזבו את העבודה כעבור שנתיים. הוצאות השביתה ישולמו מקופת החברה (יק"א) – ומיד לאחר שיפוטרו (יפוצו) 20 המפוטרים, יחזרו ה־23 לעבודה.

השעה דוחקת כי הבציר מתקרב. יצחק לוי, מנהל מושבות יהודה, רואה כי כל דחייה נוספת מסכנת את המצב עוד יותר. אם הסכימו הפועלים לחדש את העבודה זמנית עד להתקבל אישורו של נשיא יק“א, הרי עתה הם מאיימים בשביתה שניה – ויצחק לוי כותב לפועלים: “עליכם לדעת איזו תוצאות תהיינה להפסקת העבודה מחדש (בלי להיכנס לוויכוח מי צודק), כי היקב מוכרח להתרוקן מהיין ע”י המשלוחים, כדי לפנות מקום ליין החדש. האם נכונים אתם במקרה שביתה (שנייה) להמציא לנו עובדים ולערוב שלא יפגעו בהם מבחוץ? זאת עלינו לדעת כדי לקבוע עמדה לגבי השביתה (השניה) שאתם עומדים להכריז.”

האיום בשביתה שניה מוצא־לפועל על אף הכל ורק לאחריה נסתיימה שאלת הפיטורים של הפועלים ובהם ותיקים, בתשלום כולל של פיצויים בסך 50,000 פר'. לשבחו של מנהל המושבות ביהודה, ד"ר יצחק לוי (אגרונום שעבד בשירות הממשלה העותומנית וממנו עבר ליק“א ולאחר מכן לבנק אפ”ק, אף נודע כליבראל בהשקפותיו וציוני הרצלאי נלהב) יצויין,

היינאי־המנצח בוריס אוסובצקי ומערכת קירור (בה גם פרי המצאתו)

כי הוא כלל בחשבון הפיצויים גם שנות־עבודה קודמות של פועל בחקלאות והדבר שימש תקדים לכל הסדר פיצויים לפועלים חקלאיים מפוטרים ע"י הפקידות.

הניתוח נעשה איפוא וכאשר עזבו מטובי הפועלים, היו רבים מפקפקים בתוצאות שהושגו: “בסכום שהוצא על פיצויים לא הושג קימוץ עם קבלת פועלים חדשים במקום העוזבים נתהוו קשים בעבודה. אף היה יסוד לחשוש כי החדשים באו לעבוד בכוונה תחילה, כדי לקבל הוצאות נסיעה מהארץ כעבור שנתיים עבודה ביקב.” – אולי יש אפשרות לעכב את המנוסים? – שואל עתה פאריינטה במאוחר…

התוצאה החיובית האחת היא, שהכל נוכחו לדעת כי במסגרת החדשה חובה להעמיד את העבודה ביקב על הסכם כתוב וחתום, אשר ימנע להבא תביעות מצד אחד והשתמטות מצד שני. ואמנם עוּבּד הסכם ובנוסח ההצעה שהוגשה ע"י הפועלים ביקב זכרון־יעקב נאמר:

יש להבטיח לפועלים מגורים; במקרה תאונה בעבודה יקבל הפועל עזרה רפואית ואישפוז חינם; במחלה שלא מתאונה בעבודה, ייהנו הפועלים מעזרה רפואית בשווה עם פקידים ואכרים; החולים מתאונה יקבלו שכר יום־שלם ושלא מתאונה – מחצית שכרם. תוקם קופת־תגמולים לפועלים הקבועים – הפועל יכניס 5% משכרו לקופה והפקידות סכום כפול; הקופה תוקם ע"י הפקידות אשר תכניס מיד 10% משכר הפועל לפי מספר השנים שעבד ביקב ופועל לא יתקבל לקופה אלא לאחר שנתיים עבודה. הפועל יוכל לקבל הלוואות מהקופה (כדי חמישית הסכום העומד לזכותו) ויחזיר בתשלומים. הסכום המצטבר בקופה יהווה את פיצוייו של הפועל לעת עזיבתו (בעלי משפחה יקבלו סכומים נוספים עבור האשה והילדים); פועל שפוטר מחמת פגם בעבודתו או עוזב מרצונו, מפסיד את זכותו על הענקות נוספות, על הסכום השמור לזכותו בקופה.

הנהלת פאריס מכירה עתה בצורך התקנות שבאו להבטיח את קיומו של הפועל הקבוע ביקב. ובדומה לזה קופת תגמולים ליד יקב ראשון־לציון – “אשר מתחילה הוקמה ע”י חברתנו (יק"א), כדי לאפשר מיד את פעולתה". – יש להוסיף כי תוך ההעברה כבר נמצא ארגון פועלים כולל יותר (ועד כללי של הפועלים העברים בארץ־ישראל), הטוען לפועלים המפוטרים ולזכותם להתאכר, אך זה חורג מעניננו. כאן מן הנכון לסיים בבוריס אוסובצקי, המקבל פיטורים גם הוא וכותב מפאריס בנעימת ההומור האפיינית לו: “שמח להיות חפשי בפאריס, פטור מקדחת וממנהלים מסוגו של פ. כאחד.” – ודוד יודלוביץ מוסיף לשבחו (תרס"ב – 1902): “פרידה זו היתה קשה מאוד על היקב וגם על בני המושבה, כי “בוריס” היה בראשון־לציון לא רק סמל העבודה והחריצות אלא סמל של ששון החיים במושבה. ומלבד שהיה ראש היקב קנה את לב המושבה בייסוד התזמורת בראשון־לציון, שהיה זמן רב מנצח עליה (וכבר ראינו לעיל כי ידו היתה גם בהדרכת התזמורת בזכרון־יעקב). אף נאמר עליו: עלה מרוסיה בתרמ”ח כבוגר גימנסיה ממשלתית וחובב מוסיקה; והוא שגרם לייסוד “התזמורת העברית הראשונה” בראשון לציון (בתרנ"ז) ועזר גם לייסוד תזמורת בזכרון־יעקב.

סימנים להתאוששות מזה וחששות להתפוררות מזה    🔗

כבר ראינו כי זכרון־יעקב שנפגעה מהפילוכסרה בכרמיה ב- 1897, כדי מחצית כרמיה הושמדו (367 הקטאר מבין 725 הקטאר); – מושבה זו נדחקה איפוא למקום שלישי ביבול הענבים, אחרי ראשון־לציון ורחובות. למעשה, גם מחצית הכרמים “הבריאים” לא היתה במצב טוב וברשיון מיוחד של ווזרת החקלאות הורשה לפקידות להזמין כ־1/4 מיליון כנות אמריקאיות, שנטעו מהן בשנות 1898–1899–1900 וכן שוקמו 186 הקטאר כרמים. הווי אומר: לא בלבד שהענף לא שוקם כאן לממדים שהיו לו בעבר, אלא הכרמים המשוקמים צריכים היו למשך זמן כדי להניב פרי כשר.

עם זה היה בצמצום הכרם בזכרון־יעקב ובחדרה גם משום יתרון: הכרם שנעשה ענף־לווי לפלחה, עיבודו וזיבולו עלו כאן בזול יותר והאכר הזכרוני החל מעבד את כרמו המצומצם בחריצות, כשהוא מוציא במזומנים רק על שכר בציר וגיפור. או כדברי הפקידות: הכורם הזכרוני החל להידמות במצבו הכלכלי לכורם האלג’ירי או האיטלקי וכוחו עמו להתחרות כמוהם בשוק היין. – גם מבחינת השיווק נתהווה כאן הבדל ניכר מאחיותיה ביהודה; חלק הגון מכמות היין היה עושי להימכר באיזור חיפה, כולל טבריה ונצרת, ועם פתיחת מסילת־הברזל החג’אזית (1905) גדלו הסיכויים להגיע לשווקים בפנים תורכיה. נמצא, כי ענף היין שצומצם היו לו כאן סיכויים טובים להוסיף ולשמש ענף חשוב במשק – אם יקלו על האכר לעבור את תקופת השיקום ובעיקר בענין המיסים לממשלה.

וזה הדבר שיש להסבירו: לפי החוק היו הכרמים החדשים פטורים ממס וכן הכרמים המשוקמים אשר כמוהם כחדשים, ואמנם הוראה רשמית מגבוה אמרה במפורש: “הגפנים של זכרון שנתקפו בפילוכסרה והוחלפו בכנות אמריקניות פטורות ממס – ובמקרה ששולם עליהם מס, יש להחזיר את הכסף לאכרים.” – לכאורה, הכל ברור, ואף־על־פי־כן הממשלה המקומית עמדה על גביית המס, אף איימה לאסור את נכבדי האכרים באשמה של אי־תשלום המס. היא איימה לאסור מטעם זה (ראה גם לעיל) משלוחי יין לחו"ל.

הפקידות נכנסה במערכה תקיפה על כך עם השלטון המקומי, לאחר שפרטי החוק נתנו מקום לפירושים שונים – כי נאמר בהם: הגפנים המחודשות פטורות ממס למשך 10 שנים – גפנים שנחרבו לא ישולם עליהן מס מעיקרו – ‒ גפנים נגועות ונושאות פרי – הללו צריכות לשומה של קומיסיה – וכאן פתח לקשיים: בענין פרי, שלא כבתבואה, לא היה לשמאי הממשלה כל נסיון, ובהערכתם השרירותית הגיעו לכלל שומה גדולה פי־ארבעה מהיבול הממשי של הכרם “הנגוע הנושא־פרי” – והאכרים סרבו לבצור.

ואמנם קומיסיה מעכו שבאה לשום את יבולי הענבים (והשקדים), לא הזמינה כמנהג השמאים את מוכתאר המושבה להיות נוכח בעת השומה, ובאופן זה יכלה להעליל על האכרים כי מצאה בכרמים כמות עצומה של גפנים שאינן־אמריקאיות והחייבות במס (או שקטפו האכרים חלק משקדיהם לפני השומה). הרי שכל פקיד ממשלתי יכול היה לאיים במינוי קומיסיה, אשר תוסיף לחקור, אם הגפנים אמריקאיות אם לאו. עם זה ההוראה המלכותית נתנה נשק חשוב בידי הפקידות להלחם בו ומנהל המושבה כותב בסיפוק: “בקשר להוראה שיצאה מטעם “השער העליון” לתקופת עשר שנים – היא תקל על אכרינו, אף חשבתי לנכון כי יערכו מכתב־תודה אל הוד מלכותו השולטן להודו לו על התקנה החשובה”– –

ענף היין בזכרון־יעקב אמנם הוסיף להתאושש – גם העבודה ביקב מתנהלת כסדרה ומלאי היינות משתמר יפה (“אולי יותר טוב מאשר בראשון־לציון”…). שטארקמט, מנהל המושבה, מספר: “הבישוף ממוסקבה ופמלייתו שביקרו במושבה נתכבדו ביינותינו והיללו מאד את האליקאנט המצויין שלנו. כדאי להודיע על כך לגלוסקין (בווארשה), שידע בוודאי להשתמש בהמלצת הבישוף”… על כל פנים, אף אם נראה חלק מהדברים כתחרות סמויה בין היקבים, ברי כי יקב זכרון־יעקב תנאיו שונים מאלו של ראשון־לציון. לו נסיון ונוהג משלו וגם בעיות מיוחדות רק לו. כאן נכחו, למשל, לדעת כי חום הקיץ מזיק ליינות הנמצאים בדרך, ולאדום בפרט, אף אין כדאי להחזיק מלאי למעלה משתי שנים; – מטעמים אלו מעדיפים לשלוח את היינות בחדשי ינואר – פברואר (כעבור חצי שנה) לאירופה. ואם יש גם כאן מלאי גדול מכפי קיבולו של היקב – שטארקמט בא בהצעה להשתמש בבניני ה“מזגגה” לשעבר בטאנטורה העומדים ריקים כיקב להכנת היין הלבן.

בכך לא נאמר, כי אמנם פטורה זכרון־יעקב מדאגה לשיווק היין, אך אין ספק כי ראשון־לציון המשמשת מרכז למושבות הכורמות שביהודה נושאת בדאגה העיקרית, כשהמלאי שלה עומד על 37,000 הקטוליטר יינות שונים. שם נוסו כבר מוצרים נוספים: תעשית ליקרים לסוגיהם – אניסט, ביטר, מנתה, ואניל, בנדיקטין, שארטרז; כמו כן אנו עדים למעשה נוסף – “אגודת כורמים” קטנה, שהחלה פועלת כלקוח של יינות עבור שוקי הערים בארץ (ואמנם עוּבּר זה ב־1901 עתיד להתגבש כסניף נוסף של “כרמל” בשם “כרמל מזרחי”).

בדבר איכות היינות אין כמעט תלונות ומסחר היין עומד (1902) בתמורה של 400,000 פראנק, כשהפיקוח עליו מסור לידי “השירות המסחרי שלנו (של יק"א) עם ג. סמואל בפאריס”. עם זה המצב מדאיג, כי הכרמים הצעירים שניטעו לפני ההעברה החלו מניבים פרי וגם עתה מוסיפים לנטוע פה ושם למרות כל האזהרות (ביהודה). ד"ר יצחק לוי, מנהל המושבות ביהודה, שולח חוזר על נושא זה לוועדי המושבות: “שמענו כי רבים מבני המושבות נטעו כרמים חדשים. על כן מוצאים אנו את עצמנו מחוייבים להודיע לכל בני המושבות, כי הפקידות לא תקבל אל היקב ענבים מכל אלה שנטעו, ולא רק מכרמיהם החדשים אלא גם משאר הכרמים השייכים לאנשים הללו.”

מצד שני, המועצה הפלשתינאית (יק"א) מחמירה יותר משנה לשנה בקביעת מחירי הענבים, לפי הסולם של המינים המצויים: מ־45 פראנק לקנטאר עבור המינים המשובחים עד ל־20 פראנק עבור הרגילים – וההנהלה מוצאת לנכון להסביר את הסיבה: בשנה שעברה שולם לכרמי יהודה 637,000 פראנק עבור 38,000 הקטו שנתקבלו מהבציר; במחיר זה של אשתקד היו צריכים לשלם השנה (לפי אומדן היבול שגדל) כדי 750,000 פראנק. אם נפחית השנה מהמחיר רק 10% כהצעת הכורמים, ישולם 675,000 פראנק – אבל הגרעון ממכר היין הוא כזה שמן הנמנע לשלם את הסכום הזה. משום כך רואה המועצה לנכון לקבוע הפחתה במחיר הענבים כדי 25% ממחיר אשתקד (ולא 10%). מכאן, שהמשבר בענף היין עומד בעינו.

מגמות אלו בקיצוץ מחירים גורמות מיד לסכנה נוספת – החשש להתפוררותה של תעשית היין שנבנתה בדי־עמל. דהיינו: מושבות שהן רחוקות מהיקב (ביהודה) והובלת הענבים אליו עולה להן ביוקר, אף גורמת להפסדים מטלטול בדרך – והן פתח־תקווה, גדרה, רחובות – מגלות נטיות לבקש להן גיתות משלהן. כורמים גדולים פונים בינתיים לייצור יין בפני עצמם: פלוני מייצר כ־300 הקטו יין שהוא שולח לאנגליה ואלמוני מייצר יינות פשוטים שהוא מוכרם בערי הארץ. בעל האחוזה הגדולה, לחמן, בפתח־תקווה, מייצר כ־1000 הקטו יין והשוק שלו מצרים.

וכבר מנמקים כורמי פתח־תקווה את דרישתם לגת משלהם בלשון זו: “אם לא כן יעברו כורמים לתעשית־בית והדבר יגרום לליקוי היינות ולהתחרות פרועה בינם־לבין־עצמם בשווקים”. – זאת ועוד: אם הפקידות ממשיכה במאמץ של פרסומת ותעמולה ליינות של יקביה, הרי בעקיפין נהנים מכך היצרנים הפרטיים, היהודים והזרים בכלל, ובכללם הגרמנים בשרונה שהחלו לייצר “יין כשר” בשביל השוק היהודי…

*

עם זה אין התמונה חדצדדית ורצופה אך חרדה ובהלה, תחרות וכשלון, ככל שנהיה נאמנים למיסמכים ומספרים; – לעולם יש צד שני, אשר עליו הראיה אם זה מעשה משקי־כלכלי בלבד או מעשה־חיים הוא, אשר השתלב בנוף הארץ כראשית־אונו של ישובנו, וגם בצערו יש משום שמחה ראשונית של חלוצים. – וכאן עובר אחד מראשוני סופרינו בישוב, יהושע ברזילי (אייזנשטאט), אשר גם בהיותו זורק מרה בפקידות והליכותיה – הוא קורא חופש להתפעלותו “בימי בכורי הענבים”:

­ ­– – יקב ראשון־לציון בנוי בקצה המושבה ימה – מתאר הוא בסגנון הימים הללו – הנה שרקה הצפירה ומסע השורות החל להתקרב, העגלה הראשונה נעצרה ליד החלון אשר דרך בו יריקו את הסלים אל המכונה – – שריקה שניה – והאיש קפץ מהעגלה ויריק סליו במהירות נפלאה. הוא מפנה מקומו ועמדתו תקח עגלה שניה – – אבל מספר העגלות והבהמות הטעונות רב ובעליהן שעוד לא הגיע גורלם להריק משאם משוחחים, יחמדו לצון ויהתלו איש ברעהו – –

“הפקידות אישרה את בית־העקד (הספריה) ובכבודה ובעצמה שלחה ספרים למענו” – סיפר אחד העובדים.

• אל לספרים – לגמלים שים לבך – – ענהו איש העומד מאחוריו, בהניפו שוטו אל הגמל אשר נועז להכניס את סנטרו באחד הסלים. הגמל נטה ראשו הצדה להנצל מן המכה, אך אתו מש גם הסל ונהפך… ממפלתו נבהלו החמורים וישובו אחור – במקרה הזה השתמש רחובותי ויעמיד את עגלתו במקום הפנוי.

“הוי מסיג גבול רעהו! – קרא אדמוני אחד (ראשוני על הרחובותי) – המעט לכם כי לקחתם את נדיבנו (הבארון) ונכנסתם ליקבנו, כי עוד תבואו לדחוק את צעדינו” – – – ותמרות העשן מהארובה עולות, המכונה תהמה ותשרוק, כמו תחגור שארית־כוחה לבלוע כל הענבים ברגע אחד – –

המספר ממשיך דרכו לגדרה ורואה מכאן בצפון את יקב ראשון־לציון, אשר עשנו מיתמר ועולה, כי הוא בולע ענבים כאילו בדעתו להשקות יין את כל מרי־הנפש שבעולם – – אך גם בגדרה נמצא עוזר ליקב: ליד הבאר אוהל גדול ומתוכו נשמעה הלמות פטישים – בו עובדים נגרים וחבתנים, מכונת קיטור עומדת הכן – היא מחכה כי אש תוצת בגחליה ובימים אחדים תהפוך יותר ממחצית ענבי גדרה לקוניאק המשמח עוד יותר מהיין את מרי־הנפש – –

“הסר בתי־ידך (כפפות)! – קורא הסופר ברגש – פשוט גם צוארונך הלבן וקח סל כמוני ויחד נעזור לאחינו הגדרתיים לבצור כרמיהם – – למען נוכל לשמוע שיחות הקולוניסטים הבוצרים.”

• מה דעתכם היצליח הקוניאק, היעלה היין יפה? – שאל הלוי בהרימו ראשו הכפוף.

• סתם מקשן עם־הארץ. – התקלס בן זנוח – –

ובעוד אלה מתווכחים ואלה ממלאים הסלים, הביא עמו אחד בעגלה כעשרה ילדים לקחת את הענבים – – והילדים ירדו בצל עץ בטבור הכרם – רקדו סביבו וישירו:

מלאו אחי הסלים,

מלאו בענבים;

הידד יחד נקרא

עת נדרכה ביקבים – – –

הרי שלא רק קיטרוג אלא ניצני שירה מוסיפים להתקשר לענף היין ומבטיחים עתידות טובים יותר גם בעת משבר.

כורמי זכרון־יעקב (1889)

(מימין לשמאל ובסדר השורות מלמעלה מטה): ז. פומרנץ, אל. ל. ניידרמן, י. שכטר, ש. שטרנברג, מ. ה. הרשקוביץ, ש. שוורצמן, ז. ליבוביץ, י. רוזנשטיין, ה. כץ, א. אשכנזי, י. א. אפלבוים, ד. קרסקר, א. דוידסקו, ש. וילדר, י. פויזנר, ק. אהרונסון, א, ל. קופרמן, א. ברקוביץ, ז. שפירא, מ. י. גרופר, י. גרד, ז. הלפרין, א. פ. אהרונסון. ה. גרץ, מ. סגל, י. גולדשטיין, י. הלפרין, ז. גולדשטיין, א. זויבר, מ. בלומנפלד, ה. שצמן, ש. גילברג, ט. קרופיק, א. אידלשטיין, ק. קנטור, י. גרץ, ש. ז. ברונשטיין, י. הורנשטיין, י. אפשטיין. מ. קרניאל, ה. קופמן.

כעבור שמונה־עשרה שנה – “כרמל מזרחי” והכשרה לבאות    🔗

מפרספקטיבה היסטורית, ללא קיטרוג ולחץ השעה, ניתן איפוא לומר, כי “שמונה־עשרה השנה” לא עברו לריק. לא בלבד נוצר ענף אלא הצטבר ידע טכני, נרכשו נסיון אינולוגי ולקח בכיבוש שווקים – ואחרון־אחרון נתגבש הווי כורמי־עברי אשר קסם למרחוק. ושוב נראה כי שלב זה עשוי לסמל על הצד היותר טוב בוריס אוסובצקי, שנודע לנו לא רק כיינן ותיק וטיפוס דימוקראטי ועצמאי באפיו, אלא כאיש־מקצוע רב־זכויות שעמד בפרישתו.

על שמו כבר נמצא ביקב “מקרר בוריס” בהבדל מן המקרר “תוצרת אירופה”, ובוריס טוען עוד בימים האחרונים לפני פרישתו לזכות פועלי היקב ודרישותיהם לעזרה הרפואית המגיעה להם בצדק, כגון: לא ייתכן לחכות לביקורו של הרופא עד יום רביעי בשבוע – בארץ זו שאפשר להתעוור בה תוך 24 שעות, וזאת ראינו לא־אחת בין האכרים – –

ואשר ליורש הבא אחריו כיינן עם פרישתו, אני שמח כי פלפול יבוא במקומי, שהרי הוא תלמידי ובאופן זה יישאר גם בלכתי מרוחי ביקב… בו השקעתי מיטב בריאותי ושנות בחרותי. – ולאחר מסירת התעודות הרפואיות, המעידות, כי “פרישתו הכרחית משום עיפות פיסית ומוסרית” – הוא מוסר את הנהלת היקב לתת־מנהל קזרנובסקי עם כל ההוראות לטיפול בבציר, הנאמד ב־35,000 הקטו.

אם מצד זה הענין סודר בלי הפרעה בעבודה, הרי המומחה והיועץ החקלאי בארבייה, שוקד להורות כיצד לקצר את הבציר, בלי להתחיל אותו, בעוד הענבים בוסר ובלי לגמור בבשלים יתר־על־המידה. תוך שכלולים בחדר המכבשים מתאפשר עיבוד של כמות ענבים גדולה יותר ובהוצאות פחותות. בין שאר פרטים עולה גם אפשרות של ניצול משקעי היין בחביות ובמיכלים – משקעים שנמצאים להם קונים, לצורך הפקת יין או תעשיית קוניאק. הצעה כגון זו נכנסה מאת כימאי קלימקר ולהנהלה נשאר להחליט, אם כדאי לה בדרך זו להיפטר מהמשקע המצטרף כדי 17,000 ק"ג בשנה – לנוכח החשש שמא תקים בכך גורם מתחרה נוסף ליקב – או שמא מוטב כי תנצל את המשקע ביקב גופו. על כל פנים, תעשיות־לווי ומלאכות־לווי, שנצטרפו ליקב מתחילה, מוסיפות להיאחז בו וכאן נימוק נוסף, שיש לחלצו מן המשבר לטובת הישוב כולו.

כן יצויין, כי במשך השנים קנתה לה תעשית היין נוהג ומסורת בנוף הישובי, אשר גם עליהם שוב אי־אפשר לוותר על נקלה. פועלים ופקידים מצטיינים במשך שנת העבודה זוכים למענקים. תכונת הבציר ועבודת היקב נודעו בקהל והפקידות נוהגת להזמין קונסולים ונכבדים (ופקידים בכירים של הממשלה) לבוא למושבה ולראותה בעבודתה.

למושבות עצמן ימים אלו הם ימי פעילות ערה, בין לוועדים ובין לכל כורם לחוד, כי יש הסדר קובע ומחייב לגבי הובלת הענבים: “לוועד המושבה, – אומרת ההוראה – שולחים אנו לכם בזה את רשימת הענבים שהובילו בני מושבתכם בשבוע זה (שחלף). הואילו להראותה לבני המושבה, כי יבקר כל אחד את אשר הביא עפ”י הפתקאות – – כן נבקש להודיע לכורמים, כי אף אחד לא יוביל ענבים ליקב יותר מכפי המיכסה שהוקצבה לכם ואת הענבים היתרים לא נקבל בשום אופן ליקב." – ואגב ההובלה והדוחק בשערי היקב נופלים גם דברי ריב ‒ אכר חמום מוזהר על שהכה עגלונים ערביים, אף נקנס בניכוי סכום מהכסף המגיע לו עבור ענביו בצירוף התראה, שלא יוסיף לבוא בעצמו עם עגלת הענבים ליקב.

מסתיים כאן הבציר ואיוּבּ אפנדי מיפו, הוא הפקיד הערבי השׁם את היינות לצורך מיסי הממשלה, בא ולקראת ביקורו מבדילים בין יין טוב ולקוי, כי האחרון פטור ממס. אף נעשים חוזים עם אכרים (בעלי עגלות) בדבר הובלת חביות היין מהיקב ליפו (ובדרך חזרה – הובלת סחורה בעגלות הריקות); כמו כן – חוזה עם קבלנים וספנים ערביים בדבר הובלת היין מהמחסן ביפו אל האניות, או הפחמים שהובאו באניה בשביל היקב – אל החוף.

כאן גם בדיחות מעניני דיומא “של ענף היין”: בּארבּייה האלג’ירי שנחשב מומחה גדול ליינות (כאיש ההלכה והמעשה גם יחד) טועם יין ומתפעל מטוב טעמו. רטן יינן היקב גרשון לוין – מה ראה הלה להתפעל ויין אדום פשוט הוא… הרגיש בארבייה בריטונו וחקר לדעת: מה זה אומר? – תירגמו לו: “אמר כי יין אדום פשוט הוא ותו לא”… אין לדעת אם ירד בארבייה לכוונת העוקץ (שלא ידע להבדיל בין יין פשוט למעולה) – אך גרשון לוין כונה מאז, נוסף על היותו יינן מומחה: “יין אדום פשוט” – –

תמה העונה ‒ והפקידות מתחילה מיד לערוך את חשבונות ההכנסה לכל מושבה לחוד וברשימה שמית של כורמיה. רחובות עומדת כאן בסימן עלייה מתמדת; גדרה אינה נזכרת, כי היא הופכת את ענביה לספירט במקום גופו. ואדי־חנין – מהכנסה ברוטו כדי 33,000 פראנק, נשאר לזכותה אחרי הניכויים – 6000 פראנק; הכנסתה של ראשון־לציון תופסת מקום בראש (גם על שום מיניה המשובחים הזוכים במחירים גבוהים יותר). פתח־תקווה הכנסתה מהיין פוחתת והולכת (ובוודאי משום תעשית הבית של גדולי כורמיה). כיוון שנוכו מדמי הענבים כספי חובות ומקדמות או מיסים ששולמו לממשלה – מקבלת כל מושבה חלקה – והרי זה משקף את מחזורה הכספי העיקרי על הכנסותיה, חובותיה ומיסיה.

*

מכאן גם שאיפת הכורמים (אם גם בהיסוס): התחילו למסור לנו את מסחר היין – – כנגד זה פקפוקי ההנהלה: מנין לאכרים כי יצליחו במסחר יותר וההון הדרוש למסחר מנין להם? – אין פירושו של דבר, כי מוציאה ההנהלה את האפשרות לשאת־ולתת עם הכורמים בענין זה; יתר על כן: אולי ההנהלה עצמה מתכוונת להמריץ בכיוון זה, כאשר יסופר להלן.

*

לעת־עתה הכורמים בזכרון־יעקב וראשון־לציון והעצמאיות גם יחד, ככל היותם שקועים בשאיפה לביסוס ובחרדה לגורלם, אינם פוסקים לחשוב במה ניתן לתקן את המצב בשיווק היין, המסור רובו ככולו בידי הפקידות בלבד. זאב גלוסקין בעצמו כותב: "למרות פעולת “כרמל” ברוסיה ואמריקה, לא נפתרה שאלת שיווק היין ובכל שנה לפני הבציר היו מוכרחים לזקק יין לאלכוהול כדי לפנות מקום ליין חדש – ובזיקוק זה היה משום הפסד רב. ב־1900 התאוננו הכורמים על ההזנחה בשוק מצרים ומכאן ואילך חתרו אל שיתוף בשיווק (עם הנהלת יק"א). תחילה קיבלו לידיהם את שיווק היין בערי הארץ, אף־על־פי שהבארון עדיין עמד על דעתו כי “מוטב שיהיו עובד־אדמה ולא סוחרי יין”. ומה טענו הכורמים? אנו מתכוונים להסתפק במחירים זולים יותר, כדי לשווק כמות יין גדולה כאפשר בארץ ולמנוע יבוא יין מן החוץ. – על כך הסכימו הכורמים פה־אחד, ולאחר שניתנה לבסוף הסכמה להצעה זו גם מלמעלה, ראו בה הכורמים והפקידות גם יחד צעד ראשון לעצמאות והשמחה היתה גדולה בקרב המחנה.

מתוך כך הגיעו להצעה שניה לייסד חברת “כרמל” מיוחדת למכירת יינות בערי המזרח, ואם במצרים היה לפקידות מונופוליסטן ותיק על ממכר היין, י. נסלר, שאי־אפשר היה לבוא אתו לכלל הסכם חדש – הרי נשארו ערים גדולות בממלכת תורכיה עם קושטא הבירה בראשן. בנידון זה הסכים המנהל הראשי מאירסון להצעת גלוסקין, שיש לשלוח איש מיוחד לחקור את המצב בשוקי היינות האלה.

מנשה מאירוביץ יצא (חורף 1902) לערים קושטא, סאלוניק, איזמיר ועוד, לחקור את המצב ולהגיש דו“ח. על סמך דו”ח זה ניסח גלוסקין הצעה לבארון בדבר ייסוד “כרמל מזרחי”, בה ישתתפו הכורמים וחו"צ בחצי והבארון בחצי (דוגמת “כרמל” בווארשה) – וכיוון שהבארון הסכים, נוסדה החברה ואושרה בשמה, בהון יסודי של 80,000 רובל. מטרתה: מכירת יינות ארץ־ישראל ושאר פירותיה בערי המזרח. מייסדיה ומנהליה האחרים של החברה החדשה: י. ל. גולדברג מווילנה, זאב גלוסקין (מווארשה) וי. ז. שמולצנסקי מראשון־לציון.

הרי שלב נוסף (אחרי ייסוד “כרמל”) וחשוב לקראת המטרה הסופית – קבלת היקבים מידי הפקידות לרשות אגודת הכורמים; – אבל קדמה לכך עבודה רבה, בה גלוסקין מגלה והולך את חריצותו ונסיונו המסחריים, שמילאו תפקיד רב בהבראה מודרגת של מסחר היין. הוא נוסע (קיץ 1903) למצרים כדי לבוא בדברים עם המונופוליסטן נסלר, שמא יעלה בידו להוציא ממנו את המונופול על ממכר היין מהיקבים, אך הלה סרב לחתום על ההסכם שנוסח. בערי הארץ נפתחו שוב חנויות ליין היקבים בערים יפו, ירושלים וחיפה וגם אלה הועמדו תחת הגג של “כרמל מזרחי”.

עדיין נשאר הסוכן בערים מחוץ לגבולות הארץ בצפון. גלוסקין ניסה לבוא גם עמו לידי הסכם, בעזרתו של מנהל המושבות היושב בבירות פאריינטה – אך הלה דחה הסכם ו“כרמל מזרחי” פרש את רשותו על בירות, כמרכז אשר ניהולו נמסר לידי פ. רבינוביץ. תוך סידורים אלה ובקורת הסוכנים של הפקידות בערים איזמיר, קושטא וסאלוניק עד טרבּזונד, הצליח גלוסקין להשליט סדר בניהול סוכנויות היין – “אם כי לבו חרד מאוד ממקום־מושבו בווארשה לעסק שהתנהל בכבדות”. – וכן בא לבסוף לכלל הצעה כוללת להנהלת פאריס: לייסד ועד כורמים אשר ינהל את כל עניני היקבים (ראשית 1904).

מצד שני, כבר הוכשרה גם הנהלת יק"א לשלב הנוסף בדרך המושבות וכורמיהן לעצמאות גם בהנהלת היקבים.

 

פרק ו: לייסוד “אגודת הכורמים המשותפת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב” – ובקיצורו: "הסינדיקאט (תרס"ן – 1906)    🔗

כניסתו לעבודה של הנרי (צבי) פראנק ומשלחת יק"א (1905 – 1903)    🔗

כאן נחטא לשיפוט האובייקטיבי. אם נראה את יק“א והכורמים כגורמים מנוגדים לגבי מסירת היקבים להנהלת הכורמים; ההיפך הוא הנכון: הצעה זו גמלה והלכה, תוך ספקות והיסוסים. בשני המחנות בעת ובעונה אחת – וזה בפרט לאור כניסתו בצנעא של כוח עבודה חדש בהנהלת המושבות, כפקיד הבארון־יק”א – הנרי פראנק. ב־1903 אנו שומעים לראשונה מפי העסקן הער והבקי בהליכות הישוב והגורמים המטפלים בו, אלברט ענתבי, כי מנהל המושבות היושב בבירות פאריינטה חולה ושמועות שונות מהלכות על ממלא־מקומו, סגן אלוף ששוחרר מהצבא הצרפתי, מר פראנק… בה בשנה ההנהלה עצמה מזכירה בחליפת־מכתבים את הנרי פראנק “הבקי קצת במפעלי תעשיה”, אשר הוטל עליו, בבואו לראש־פינה, לבדוק במיוחד את מפעל המשי וכן יסדיר את בעית המטוויה שם, אם לקיים אותה אם לאו. ועוד: “מוטב כי פראנק יעבור תחילה ממושבה למושבה (לשם הכרת העניינים) ואז יוחלט היכן לקבוע את מושבו – בבירות או במקום אחר”.

זאב גלוסקין – מייסד הכרמלים ואגודת הכורמים המשותפת.

על פראנק, העתיד לנהל את מפעל ההתישבות של הבארון משך עשרות שנים. כתב לאחר מכן הבארון ג’ימס דה־רוטשילד: הוא היה חבר־נעורים שלי ונפגשנו לראשונה בליציאום “לואי הגדול”, שם הצטיין בלימודיו, וכאשר אבי חיפש ב־1903 בדביל מושבותיו בארץ הנהלה צעירה ופעילה. חשב מיד עליו. ואמנם פראנק התמסר למפעל במיטב כוחו ומחשבתו. כאשר באו לאחר מכן אל אבי אישים שונים. היה נוהג להציג בפניהם את הנרי פראנק במילים אלו: הנה האדם הגדול אשר הקים הכל והודות לו הכל עלה יפה. –

בעבודתו אמיץ ונבון כאחד, ידע להעז ולהיזהר… – מוסיף ג’ימס – וחייב אני לציין את היופי המיוחד שבאפיו: הוא הצליח בבואו לארץ, לרכוש לו אמון מצד הכל, אף־על־פי שעדיין לא הכיר את הארץ ונימוסיה. צנוע ביסוד נפשו ובלי יומרה להצלחה אישית, הוא לא דאג אלא להצלחתם של אלה אשר מונה לנהל אותם. וכן היה בישיבות המנהלים והמועצה (של יק"א ולאחר מכן פ.י.ק.א.) – תמיד גלוי־לב ובהיר במצפונו ושותף לעבודה למופת. באלה כבש את לב אבי והיה לו לידיד. –

נוסיף כאן מפי פקיד ותיק, אגרונום רוזנהאק, דברים נאמנים על אותו פרק זמן, בו נכנס פראנק לעבודה: בכל התוקף העקרוני שברצון ההנהלה לגבי חיסול מסורת העבר, הבינה לבסוף כי אין מחוללים שינויים בן־לילה וכי פקידות אשר תשרה מתיחות מתמדת עלולה להרחיק לכת ולהזיק. –

ואמנם בדבריהם של השנים משתקף נאמנה המצב בו פראנק נכנס לעבודה. הוא בא כאמור בצנעא, אינו מתנגש עם פקידים או אכרים, אלא עושה ראשית זמנו בארץ ולא במשרד בבירות, ולומד בשקידה את הבעיות העומדות על הפרק. כאיש השכלה טכנית הוא בודק את המצב בתעשיות שיסד הבארון, והנה הוא מגיע גם ליקב. הוא עורך מחקר, כדי להגיע לחישוב מדוייק של מחיר היין עד לנמל יפו, כולל החומר הגולמי – ענבים ואלכוהול. הוצאות העיבוד והשימור, מיסים והובלה. בו בזמן הוא בודק את שאר הפרטים ומכיר את האנשים הפעילים סביב וכן את הגורמים המשפיעים מבחוץ. תוך לימוד זה הוא קובע לו דעות משלו והשפעתו החלה לתת את אותותיה.

שוב לא ארכו הימים (מארס–אפריל 1905) והמועצה הפלשתינאית של יק"א משגרת משלחת של גאסטון וורמסר ומאירסון לסקור מה הושג במגמה של “השכלול” או ביסוס האכרים לעצמאות ולהסיק מסקנות. אולי פראנק עדיין “צעיר” בעבודה מכדי להשפיע על החלטות. אך אין ספק כי הנתונים והידיעות שרכש בינתיים, מסייעים למשלחת בעבודתה ועובדה היא כי מיד לאחר מכן הוא פועל כגורם מרכזי בכל הנוגע ליקבים. – על כל פנים, המשלחת חוקרת ובודקת ותשומת־לב עיקרית מוקדשת לסעיף המרכזי – תעשית היין. הם מנתחים את התקציב של השנה שחלפה וקובעים: נעשו הוצאות במושבות בסך 2.5 מיליון פראנק ומזה על תעשית היין 1 מיליון פר' (חלק־הארי בתשלום עבור הענבים). – ההכנסה מהיין היתה 750.000 פר' (ומגידולים אחרים כדי 160.000 פר') – הרי גרעון כדי 1,600,000 פר' ומזה המחצית לחשבון תעשית היין.

מכאן מסקנות ראשונות בדבר הקיצוץ ההכרחי גם להבא בשירותים (בהוצאות הכלליות ובפקידות) וכן בדבר שינוי בתעשית היין – ובמפורש: “פקידות – הואיל והביסוס במושבות חדשות וותיקות עומד בשלב סיום, צפוי צמצום רב של הפקידות ואולי גם ביטול המנגנון של בירות (מקום מושבו של פארייינטה, מנהל כללי של המושבות, העומד להתפטר); ואשר ליין – המועצה צדקה בלא־ספק בהנחתה, כי מסירת היקבים לאכרים הוא האמצעי הנכון לקידום מסחר היין, הואיל והאכרים הם המעונינים במישרים בתוצאות.” ואמנם – מוסיפה המשלחת – ברוח ההנחה הזאת כינסנו את כורמי יהודה וכאן תמצאו הצעה הצעה שעובדה על ידינו לאחר דיונים רבים.

נמצא כי ההצעה בדבר מסירת מסחר היין לארגון הכורמים היא פרי דיוניה של המועצה, לאחר שהכורמים רכשו כבר, לדעתה, נסיון שיווק בחברת “כרמל מזרחי”, במשלוח היינות, אך בממכר היין בערי הארץ – והצליחו. זאת ועוד: יקב ראשון־לציון מכין לאחרונה בעיקר יינות מזנים זולים, שמגדלים אותם לרוב במושבות מחוץ לראשון־לציון. וכיוון זה תואם, לדעת המשלחת, את התמורה שהתחוללה בסחר היינות העולמי – “בו היין פסק להיות משקה של אריסטוקראטים ומכאן צמצום השוק של היינות המשובחים”. עובדה היא כי היינות המשובחים נמכרים היום במחיר זול מבעבר, ופה ושם במחירים נמוכים מאלה של היינות הפשוטים. מכאן המסקנה האחת: חיסול הגפנים של הזנים המשובחים – עקירתן של אלו.

ואם לנוכח המלאי המצוי ביקבים היה רצוי שלא לנטוע במקום העקורות גפנים “פשוטות”, הרי ראשון־לציון שאין לה גידול אחר ממנו תוכל להתקיים, מוכרחה לנטוע מחדש כרמי גפן מזנים פשוטים. – עם זה המשלחת מבינה, כי אם יפסיקו מיד לקבל ממושבה זו ליקב את ענביה המשובחים (שהם עדיין מהווים בה את חלק־הארי) – הדבר כמוהו כגזר־דין מוות ולא עוד אלא – “הרושם הוא כי ההנהלה אחראית באיזו מידה למצב זה (לנטיעת המשובחים מתחילה)”. –

מכאן גם הצעה רדיקאלית להושיט הלוואה למושבות לזמן ארוך, לצורך חילוף הכרמים (העקירה) – והחילוף או הנטיעה מחדש ייעשו בזהירות רבה, כדי לא לגרום לריבוי נוסף של כמויות הענבים. ואם המשלחת סבורה תחילה, כי אמצעי זה יפה בעיקר לגבי ראשון־לציון – “הואיל ולגבי המושבות העצמאיות אין לנו התחייבות ישירה” – נראה להלן, כי כספי העקירה ניתנו שוב לכל מושבות הכרמים.

המשלחת עוברת לדון באופן קונקרטי בסעיף השני – מסירת היקבים ובכל הכרוך בכך. יקב ראשון־לציון מונה צוות פועלים של 50 איש ו־8 פקידים ועם מסירתו לכורמים יהיו הללו חפשיים לצמצם בו לשם קימוץ בהוצאות. הפועלים והפקידים, אשר הידיעה גונבה אליהם, דורשים כמובן מיד הבטחה לסידורם לקראת האפשרות הזאת (זכור המצב עם ההעברה ליק"א ב־1900) – ואם פועלים מפוטרים יוכלו לבוא על פיצוייהם מקופות התגמולים שנוסדו בשני היקבים, הרי לפקידים יצטרכו להודיע מה הסכום שכל אחד מהם יהיה זכאי לקבל.

שלה נוספת: האם איחוד גמור של שני היקבים בסינדיקאט?– יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב רחוקים זה מזה וגם תנאי הייצור בהם שונים; מכאן ששיתוף גמור ביניהם הוא ענין קשה, לדעת המשלחת – וחשוב להבטיח לפחות שלא יהיו מתחרים ביניהם. הדבר יושג בסינדיקאט למכירה משותפת בלבד. יקב ראש־פינה שהוא קטן אינו צריך לסידור מיוחד עם מסירתו לידי הכורמים.

הצעת ההעברה של היקבים וההסכם בין יק"א והסינדיקאט של יהודה וכן הסינדיקאט למכירה של יהודה ושומרון

ולאחרונה: האם יצליחו האכרים בהנהלת היקבים? המשלחת משיבה: הדבר תלוי בנסיבות רבות, אך הואיל ומספר יינות פשוטים כבר נמכרים היום ברווח, יתקיימו הכורמים שיש להם מהענבים הללו “והאחרים ייעלמו”… כן יתגבש אותו גורם עצמאי בר־קיום (דהיינו בדרך הברירה) אשר אנו שואפים אליו – –

ברוח הרצאתנו אין לנו אלא להוסיף: ברי, כי המסקנות טופחות בכמה עקרונות על פני שיטתו של הנדיב – אכזבה מהיינות המשובחים והעובדה שלכורמים עובדי־האדמה מסחר היין או שיווקו כמוהו כעבודת־האדמה… שמא נאמר גם אנו עם האומרים על דרך שיפוט שטחי – כי הא ראיה: הבארון טעה… או בגירסה אחרת: הבארון הוטעה.. והמטעים היו פקידיו. – כבר ראינו כי גם בהכללות אלו לא היה מן האמת ויש לבור בהן את “החייב” ו“הזכאי” – נאמר איפוא לזכותו של העבר אשר תיארנו ולקחו: “אינו טעה זה שאינו עושה – העושה לעולם מוּעד לטעות” – – – ולבסוף: זנים משובחים לתעשית היינות השונים דרושים עד היום במיכסות מסויימות.

אותות העצמאות כבר נראים באופק    🔗

המשלחת – וורמסר ומאירסון – מחסלים את הסימנים האחרונים של משטר החסות או מציעים את מסקנותיהם המוסכמות כיצד לחסלו. בראשון־לציון (35 אכרים תלויים ו־44 עצמאיים) – הרחבה באדמות בית־דגן וסראפנד עם תוספת תקציב לביסוס; אף מבקשים האכרים להעביר לרשות המושבה את טחנת הקמח ופרדס הפקידות וכן הלוואה לסלילת חיבור עם כביש יפו־ירושלים. פועלי היקב מבקשים שיכון. בפתח־תקווה מיפנה בולט לפרדסנות, ואם עדיין יש כאן להשלים ביסוס 28 המשפחות התלויות, הרי מהן הצליחו כבר להסתדר, לאחר שהניחו להן לעשות כרצונן בהלוואות שקיבלו. בשומרון – המצב הוקל לאחר העברת אכרים עודפים לגליל התחתון, ואם כורמי זכרון־יעקב אומרים, שכדאי להם להפרד מעל יקב ראשון־לציון (לאחר מסירת היקבים לרשותם), המשלחת סבורה שיש להניא אותם ממעשה זה. התעשיה ששרדה בראש־פינה – המשי – הפתרון הוא חיסולה וגם הענף החדש – הטבק – מכזיב.

אמנם המשלחת מרחיקה לכת במסקנותיה בדבר מצב האכרים, אשר שוב אינם צריכים כמעט לעזרה, אך מסכימה כי אין לדקדק עמהם מיד בדבר החזרת החובות. ואשר לארגון האדמיניסטראטיבי אפשר להוסיף ולצמצם אותו: חיסול המרכז בבירות, שהיה נחוץ כל עוד עמדה על הפרק רכישת קרקעות רבות תוך משא־ומתן עם השלטון המרכזי, (די שם בעורך־דין שיימצא בבירת הווילאיית, כדי להגן על עניני המושבות). הפיקוח הכללי יהיה ממשרד יפו ומלבדו מרכז שני (בחיפה) בשביל שומרון והגליל התחתון ומרכז שלישי בראש־פינה בשביל הגליל העליון.

ועיקר גדול בארגון זה – הנהלת החשבונות, כולל המקדמות הניתנות לאכרים על חשבון היבול של השנה – אם “יקב” ואם “גורן”. כאן מובעת התנגדות למתן המקדמות מעיקרו – “שמא יאכל הכורם עוד בתחילת השנה את הכנסתו מהכרם” – – אך פקיד המקום (רוזנהאק) משיב: גם האכרים היו מוותרים על המקדמות, אבל אם ההכנסה משנה שעברה אינה מספיקה לקיום ולעבודה של השנה הנוכחית, מובנת דרישתם למקדמות. – המקדמה בסוף־דבר אינה אלא הלוואה לפרעון וחקלאי כל העולם נעזרים בכגון זה – – כן אין להטיל עליהם בבת־אחת את עומס השירותים הציבוריים, כל עוד הוא למעלה מכוחם והם יכרעו תחתיו. – המשלחת נוסעת וגם לדעת הפקידות המנוסה שבמקום היא קיצונית במידת־מה במסקנותיה “כי תמורות אינן מתחוללות בין לילה” – אך במקום נשאר פראנק והוא הראה את מתינותו, שיקול־דעתו והיסודיות שבגישתו לענינים במעשה.

עדיין פראנק עובד תחת פקודתו של פאריינטה, אך הנה מתפרסמת ידיעה: “מ־1 בינואר 1906 פסקה לפעול ההנהלה שלנו בבירות” – – ובסוף מאי אותה שנה: פאריינטה הנוסע מביירות משאיר הוראות לפראנק אילו ענינים תלויים ועומדים שיש לפעול תחת בווילאיית בירות – ולא עוד אלא הוא מודיע ברבים: “מעתה הנרי פראנק הוא נציג חברתנו בארץ־ישראל.” – אפשר לומר כי בזה תמה תקופת המעבר, שארכה כדי שש שנים, עם ייסוד “משרד מרכזי יפו”, כשפראנק יושב בו קבע עם מנהל ספרים ראשי רוזנשטוק. – ופראנק מתמסר בראש וראשונה להסדר בענף היין וביצוע ההצעות שנתגבשו והלכו משני הצדדים תוך שנתיים ועתה הכל דוחקים את קירוב הגמר.

קודם לכן, בנובמבר 1904, כתבו הכורמים לפראנק: “בשם כל מושבות הכורמים הננו להביע את תודתנו לך וליק”א על ההחלטה העקרונית שנתקבלה בהנהלת פאריס להעביר את הנהלת היקבים לאכרים. כבר דנו אתך ועם מר בארבייה על פרטי העבודה ואנו מחכים לאישור ההנהלה."

עתה – תוך ההיסוסים האחרונים, אם יימצא בין הכורמים מנהל מוכשר לעסק הגדול או שמא מוטב לבצע את המסירה שלבים־שלבים החל במילוי הבקבוקים וגומר ביינאות – כבר מבינים הכל שהענין בשל. השאלה האחרונה היא: כיצד להבטיח עם המסירה את עתיד הענף כולו (ולא רק היקבים)? – וכאן הפתרון המרומז לעיל: הבארון יקציב סך 1.600.000 פראנק אשר יוּצא במשך שנים מספר – בחלק לפיצויים עבור עקירת כרמים עודפים, ובעיקר הזנים המשובחים, ובחלק לניהול היקבים והסדר התשלומים לכורמים עד שהעסק יעמוד איתן.

גם הנסיבות דחקו לגמור עם מצב־הביניים. השיווק במערב־אירופה (הווי אומר: “איליאדה” – האמבורג) נפסק כמעט כלה ורק בשיווק בארץ חלה התקדמות־מה, בו בזמן נשמעו תלונות מהשווקים החדשים שניסו לכבוש: “יין עכור הגיע למכירה בקושטא והוא דוחה את הקונים שנרכשו ברוב יגיעה. ואם בארבייה אינו יכול להבטיח יין צלול, יאמר בפה מלא ונדע מה לפנינו”… בדומה לכך, יין לבן שמסרו לבית־מלון גדול לאחר שידול ושיכנוע – “והיין הדליח כמו רפש ויש בו משקע רב” – – גם ביינות הנשלחים לרוסיה מתהווה משקע והסיבה אולי שהם משתהים זמן רב באקלים קר… או תלונה קשה מהאמבורג: “מילאו יין בחביות לא נקיות ובבדיקת היין שנתקבל במעבדה נמצא חומץ”…

כל אלה מניעים וממריצים את תהליך מסירת היקבים, ואם הכורמים עדיין מתנים תנאים בדבר כספי העקירה, שיורשה לנטוע בהם גם שקדים וג’ראניום, לוחצת ההנהלה על פראנק, כי הכורמים יזדרזו להרכיב את הסינדיקאט לניהול היקבים: אין כל סיכוי כי ההנהלה תסכים לקיים בידיה את הניהול להבא וכן אין ספק כי היא תוריד את מחיר הענבים גם בבציר הבא. – ועוד: היקבים יימסרו לכורמים בין ירצו וביו לא ירצו (!), אך בתנאי שיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב לא יופרדו – ואם אין התנגדות עקרונית לקיום יקבים נפרדים, הרי ברור כי לצורך השיווק יהיו צריכים כל אחד להון רב וזה חסר להם – – מוטב איפוא כי יהיו מאוחדים. ההנהלה שלמדה כבר את הבעיה בשלימותה מגישה את הצעתה הסופית:

"לנציגים של האגודה הקואופרטיבית של היקבים הגדולים העומדת להיווסד: אדונים, עיינו בהצעותיכם (ראה להלן) הנוגעות לחילוף הגפנים בגידולים אחרים וזו התשובה שאנו יכולים לתת לכם. במטרה לאפשר לקואופרטיב את המעבר לאדמיניסטרציה אוטונומית, הקצבנו לו סך 1.600.000 פראנק להוצאה במשך 5 שנים. מסכום זה ראוי להשתמש ב־635.000 פראנק למילוי שטח מסויים של כרמים עקורים בגידולים חדשים ואנו מניחים חופש־פעולה לקואופרטיב לפעול כאן כרצונו, בלי שנקבל עלינו איזו אחריות, מוסרית ומעשית. עם זאת אנו מצהירים כי שום שימוש אחר לא יוכל להיעשות בכסף זה מחוץ לגידולים חקלאיים, בין בראשון־לציון ובין במקום אחר… האגודה בשלימותה תהיה אחראית לשימוש בסכומים הללו וכל אשר יוצא שלא למטרה המתוארת, יצטרכו להחזירו או הוא ינוכה על ידינו מהסכומים שיהיה עלינו להכניס לקופת האגודה. (תנאים אלו באו לשם שמירה על אפיין החקלאי של המושבות ולמנוע שימוש אחר בחלק או בכל הסכום אשר יוקצב).

מוסמך פנימי שני משקף גם הוא את הלחץ התקיף והישיר של יק“א על אגודת הכורמים, שאינו מניח מקום לאשליות: “כשיק”א מסכימה עכשיו להביא את הקרבנות העצומים האלה, למען הבטיח את המעמד של היקב, היא רוצה לגמור לנצח באופן רשמי, עם הכורמים לבל תוסיף לעסוק עוד לעולם בגורלם… זאת היא נקודה אשר אין לכם להשאר לגבי דידה בשום אשליות ודמיונות. תואילו נא להודיע את דברי המכתב הזה לבוחריכם וקבלו ברצון את רחשי הכבוד שלי לוועד הראשי של המושבות הכורמיות שביהודה, בראשון־לציון (מאי 1906).”

הצעת ההנהלה כוללת גם את המושבות העצמאיות – חדרה, פתח־תקווה, רחובות, גדרה, ואדי חנין – המקבלות מדמי הפיצויים ביחס מתאים לשטחי העקירה. מסתבר כי מלבד ההבראה של הענף תוך שחרורו מעודפים ע"י העקירה, יהיה בכספים שיוזרמו למושבות לאחר ההסדר – ממאכסימום כדי 200.000 פראנק לפתח־תקווה ומינימום כדי 33.000 פראנק לנס־ציונה – משום סיוע ממשי במעבר לגידולים החדשים ולניהולן העצמאי. עם זה חלק־הארי של ההקצבה המיוחדת, 930.000 פראנק, משוריין לניהול עסק היין העצמאי עד שיתבסס.

זו איפוא ההצעה המגובשת של ההנהלה וזאב גלוסקין, אשר הוחזק כבר מומחה לסחר היין על דעת הכל, נמצא כל אותו זמן במגע עם פאריס מזה ועם הכורמים מזה, כשהוא ממריץ את דבר מסירת היקבים ע“י יק”א וקבלתם ע"י הכורמים. – “דעו לכם, ידידי היקרים, – כתב עוד בדצמבר 1904 לראשון־לציון – כי עתה היא העת! השעה היא שעת־כושר לעמוד על רגלינו. קראו את ההצעה שלי שמסרתי ב־24 באפריל (אותה שנה) בפאריס. – הלא תדעו כי הפרוייקט הזה נתקבל כולו ולכן עלינו לראות כי הפרינציפ שלו יישמר – והוא: לא יק”א ולא כל העומדים מצידה לא יתערבו עוד בהנהגה! – עוד הפעם, יקירי, הגורל מסור עתה לידכם – –

מכאן ואילך גלוסקין פועל בהתמדה למען עקרון העצמאות. כתנאי יסודי לקבלת היקבים ועסק היין והצלחתו:" רשות ה־Veto שדורשים מפאריס הוא דבר רע מאוד. הזכות הזאת תהיה למקור סכסוכים ודין־דברים. ועוד רע מזה כי המתווך במקרה כזה יהיה “או בירות או פאריס” (כהצעת יק"א) – צריכים אתם לדרוש לכל הפחות, כי המתווך והמחליט יהיה רק פאריס ובשום אופן לא בירות (דהיינו, מנהל המושבות היושב בבירות – אך חשש זה מתבדה, לאחר שההנהלה עומדת להעביר את משרדה ליפו – כאמור לעיל). – כי אז – מסיים גלוסקין – נדע לפחות כי איננו עבדים לעבדים."

האמנם גלוסקין המתון הוא הלוחם הנוקשה בפקידות ברגע זה?" – והרי ראינו כי למעשה הוא האיש שהצליח למצוא לשון משותפת עם הנהלת פאריס מהמשטר הישן והחדש גם יחד, ועובדה היא כי גם בשוב משלחת יק“א מהארץ לפאריס, הוא נוסע שמה “לפעול מה שיוכל”. כן ודאי לא נעלם ממנו כי עסק היין בתנודותיו עדיין אינו עשוי להיפרד פרידה גמורה וחלוטה מ”הגב" שהיה לו (ועל כך נראה מזמן לזמן בתקופות הבאות). – אין זאת כי יש בדברים משום סגנונה של תקופת המעבר, כאשר כל אחד עדיין מלא חשדות וחששות לגבי כוונותיו של הצד השני – – זאת ועוד: אין גלוסקין מתעלם כלל כי הכורמים חושבים כבר להציג את מועמדותו כמנהל אגודת הכורמים שתקום, הוא חוכך בדעתו. הוא מתנה:

“הכוח וההרשאה שלי יהיו רחבים מאוד, כפי שדורשים מצב ומהלך העסק.” – יתירה מכן, בהידרשו למהר לבוא ולסיים יחד עם הכורמים את המו“מ עם פראנק, הוא דוחה בזהירות של איש־מעשה: “אין נוסעים נסיעות גדולות כאלה (מווארשה לארץ) עפ”י הזמנה בטליגראמה בלבד, אלא צריכים הקולוניסטים לאשר את הטליגראמה במכתב ועל המכתב יהיו חתומים כל חברי הוועד” – – סוף־דבר, בהתקרב ההכרעה גלוסקין הוזעק לבוא ולהשתתף בגמר המשא־ומתן בין המושבות ויק"א, בין מושבות הגפן לבין עצמן.

ארבעים יום וארבעים לילה – והסינדיקאט נוסד    🔗

גם ציבור הכורמים במושבות אינו יושב בחיבוק־ידיים, באופן שגורמים מבחוץ בלבד קובעים את גורלו. מאדר תרס“ה עד לחתימת ההסכם בחדשי כסלו־טבת תרס”ו, דהיינו במשך שנה כמעט, מתחוללת תכונה בלתי־פוסקת של הרשאות לבאי־כוח המושבות מצד כורמיהן, לניהול המשא־ומתן בדבר קבלת היקבים העומדת על הפרק.

“הננו מתכבדים להודיע את החלטת אסיפתנו בדבר התאגדות המושבות לקבל את הנהלת היקבים, בשעה שתציע ח' יק”א את זה לפנינו. – פותחת ההודעה ואומרת – אסיפת המושבה רחובות מחליטה להתאחד עם כל המושבות, לעבד הצעה איך לקבל את הנהלת היקבים מיק“א ולהתישב בדבר איך להוציא את ההחלטה לפועל. ונבחרו למטרה זו עשרה אנשים ונתן להם כו”ה (כוח והרשאה) מלא וידם כידי כל בני המושבה בכל העבודה הנ"ל. אבל שלושה תנאים מפורשים התנתה המושבה (רחובות), אשר על יסודם צריכה להעשות ההצעה לפועל והם:

1. בכל התמנות שתהיה בהנהלת היקבים לוקחות חלק כל המושבות בהתאמה לכמות הענבים שתמסור כל מושבה אל היקבים, או עפ“י סכום הכספים שיקבלו מחיר ענביהם או עפ”י דונאמים (כרם).

2. בכל הפרטים והדקדוקים שיתהוו ביחס המושבות, בין אחת לחברתה, יוחלטו הדברים עפ"י נבחרי המושבות בהשתתפות כוח צדדי (דעתנו, כי אנשים הנוגעים בדבר אינם רשאים ואינם יכולים לעשות דין לעצמם בלי כוח מפשר צדדי).

3. כל ההתחייבות שתקח עליה המושבה רחבות, תקבל כוח למעשה רק בשעה שיבנה ה“סולער” (הגת) ברחובות. – ועל יסוד הנ“ל נוכל לבוא ולהתעסק עמכם בכל עבודתכם בכל שעה שידרשונו לאסיפה” – (דהיינו: הרשאה ותנאי בצידה). –

משרד אגודת הכורמים בראשון־לציון: בפנים – ז. גלוסקין – המנהל. לפנים (משמאל לימין): מ. מאירוביץ (עומד), וי. בינינסון, הפקידות – בלה בינינסון ומיכל לובמן, אהרן גינזבורג.

ומיד לאחר מכן:

“אנחנו החתומים מטה הננו נותנים בזה כוח והרשאה לחברי ועד מושבתנו – איזנברג, גולדין, בירמן, סמילנסקי ויעקובסון – שיתקשרו בשמנו באגודה המסחרית. אגודת הכורמים של המושבות הכורמיות שיהודא, לקבלת מרתף ראשון־לציון על חשבון הקולוניסטים. הרשות והכוח בידי חברי ועד מושבתנו לישא וליתן בענין זה עם פקידות יק”א, ביחד עם נבחרי המושבות הכורמיות – – ומה שיעשה, הרי ידם כידינו וכוח שטר־הרשאה זה יהיה כתוקף כל שטרי הרשאה דנהגין בישראל" – – – וכו'.

ודוגמת רחובות כן גדרה, ואדי חנין (נס־ציונה), חדרה, ראשון־לציון, פתח־תקווה וזכרון־יעקב בסגנון אחיד כמעט – הכל עוסקים בכך, עד בוא היום בו ההסכם נחתם בין יק"א מזה (הנרי פראנק) והמושבות הכורמיות מזה.

כיוון שגלוסקין בא, הוא מוסר בעצמו, כי נתכנס בישיבות עם הכורמים “במשך ארבעים יום וארבעים לילה”… בעל כרחך אתה אומר, כי מרכז־הכובד של המשא־ומתן עבר כעת מיק"א אל בין המושבות לבין עצמן, אשר בעיות רבות נצטברו בהן והיה הכרח לפסוק בהן לפני הכניסה תחת גג אחד של הנהלה עצמאית. כאן רחובות העושה מזמן לזמן מעשים עצמאיים משלה בממכר היין; כאן זכרון־יעקב וחלקה בדמי העקירה; כאן ראשון־לציון אשר יש לפצותה עבור הזנים המשובחים המרובים בה יותר מבשאר המושבות ועתה יעמדו רובם לעקירה. גלוסקין מגלה כאן את כוחו התקיף והמפשר כאחד: “עלינו להביטי על כולנו כמו על משפחה אחת ועל כל אחד לדאוג למען שותפו – שותפים אנחנו..”

באופן זה מצליחים להעביר החלטות עקרוניות: המושבות מתאגדות לזמן חמש שנים, לשון אחרת – האגודה (הסינדיקאט) נוסדה לזמן חמש שנים, במקביל לחוזה שבינינו ובין יק“א – – אחרי עבור חמש השנים, תשאר בתוקפה גם להבא, למשך הזמן והתנאים אשר יק”א תחדש את החוזה עם האגודה (הצעת דרובין). – כן נפתרה השאלה הקשה שהיתה לסלע־המחלוקת – העקירה וסדריה (ההטבה לעוקרים לפי המינים) ומחיר הענבים להבא. בנקודה זו יכולים אנו לעמוד על היקף הבעיה וחשיבותה לפי הטבלה דלהלן (כשהמספרים מבוטאים בקנטארים ענבים, כדי להקנות מושג ברור יותר, באיזו מידה תופחת ע"י העקירה כמות היין שתבוא מהבציר):

ואלו ההטבות (מחירי העקירה לפי המינים לקנטאר ענבים: קבראנה א – 100 פראנק; מאלבק א – 80 פר‘; סוטרן א –70 פר’; צרפתיים א – 50 פראנק.

בכך עברו כבר 11 יום לאסיפה ועדיין מדובר כאן במושבות יהודה בלבד, כי זכרון־יעקב מסתייגת לעת־עתה. ביום ה־12 זאב גלוסקין מוצא לנכון לפתוח בדברי הערכה לדמותו הנעלה של חוזה הציונות המדינית – וזה לאו דווקא משום תאריך מיוחד לזכרו אלא: " – – אני מרגיש עתה ברגע רציני זה, בו אנו הולכים להתארגן לגוף מסודר, צורך וחובה להזכיר את המנוח הגדול, אשר כל מעייניו היו לראות את עמו מסודר, – – הרמז ברור ושוב עוברים לעניני חול: עודפי היין עסק היין והגדרת המנהל ותפקידו.

העסק חולה מאוד – אומר עתה גלוסקין בלי כחל ושרק – ואם המנהל (אשר ייבחר) הוא האחראי לכל, כי אז צריך שיינתן לו חופש בבחירת העובדים, כדי שלא יוכל לטעון אחרי־כן כי השגיאות שנפלו נגרמו ע"י האנשים שניתנו לו לעזור בהנהגה, אבל אם הבחירה תהיה בידי המנהל, ידעו כל העובדים כי אדון אחד להם (ומסכימים לדעתו בענין זה).

הכל מוסכם (על כל פנים בכל הנוגע למושבות הגפן ביהודה) וגלוסקין מנסח את המכתב בשם הנאספים להנהלת יק"א, אשר עיקרו כלהלן (ינואר 1906):

" – – בא־כוחכם מר הנרי פראנק מסר לנו את תוכן מכתבכם הנכבד (דלעיל) בזה מתכבדים אנו להודיע לכב' כי באסיפתנו האחרונה החלטנו לייסד תיכף את הסינדיקאט שלנו ולגשת לסידור קבלת היקב. רצוננו להיות עומדים ברשות עצמנו, לכלכל את גורלנו בידינו ולשאת בעצמנו את האחריות למעשינו, בלי שנצטרך לבוא בתביעות או בטענות אל כבוד הברון או אל היק"א – –

“יודעים אנו ומבינים היטב שהיקב לא ייחשב כרכושנו אלא יישאר רכושה של יק”א – – אולם גם זה מובן שאין לב“כ יק”א להתערב בעניני המסחר שלנו, בהנהלה הטכנית ובהנהלת העסק שלנו… מכירים אנו כי קרן העזרה לעסק מגיעה לסכום לא יותר ממליון ושש מאות אלף פראנק – – ובערכנו את ההצעה על העקירה – מובן שאנו נעקור אותם המינים ואותו מספר גפנים שנמצא לנכון ולנחוץ – – ובנוגע למחיר הענבים מקווים אנו כי תתחשבו במצבנו (בשנת המעבר – 1906).

“אנו גומרים עתה את חשבונותיהו ונכנסים לחיים חדשים. אנו עוסקים עתה בסידור הסינדיקאט ומקווים – – לגשת תיכף אל העבודה והמעשה” (בשם המושבות הכורמיות ביהודה – ראשון־לציון, פתח־תקווה, רחובות, גדרה וואדי חנין).

על המכתב נתקבלה תשובה מפאריס ע“י פראנק כי יק”א שבעת־רצון מהתוכן. גם ההסתייגות של כורמי זכרון־יעקב כלפי סינדיקאט אחד ומשותף מתרופפת, ולמרות יתרונותיהם האזוריים (כמרומז לעיל) הבינו כי בנפרד לא יחזיקו מעמד – וזה הדבר: חילוקי־הדעות כי ראשון־לציון וזכרון־יעקב נגעו (בעיקר) בחלקה של כל אחת מהן בכספי העקירה וכן בהתחרות שביניהן בממכר היינות (דהיינו, ממכר יינות זכרון־יעקב שקנו להם שוק בערי צפון הארץ וגם מצפון לגבול). – היו שאמרו בחום הוויכוח: כאן מוטב לקבל את הכרעת יק"א, לגבי החלוקה הנכונה של דמי העקירה – – גלוסקין התנגד לכך: “זו שאלה פנימית ואין למסור את ההכרעה לפאריס. כי באופן זה תימשך “החסות”. חובה להתפשר ולהגיע לכלל הסכם בכוחות עצמיים, לכל ייאמר כי הכורמים אינם מסוגלים להיות אדונים לעצמם”.

בזכרון־יעקב גופא נמצאו כבר, לעומת המתנגדים לשותפות (“הזקנים “־”השמרנים”) ובהם מרדכי קרניאל, חסידי הארגון (הצעירים) – ניידרמן, גולדשטיין, לרנר וחבריהם לדעה. בעוד השמרנים עומדים בהתנגדות, באו גלוסקין ופראנק למושבה וניסו לפזר את אחרוני החששות, שמא יהיה בהצטרפות לשותפות משום “כניעה” לראשון־לציון. וסוף דבר – ביולי (אותה שנה) יצאו שליחי זכרון־יעקב לראשון לציון עם יפוי־כוח לגמור בענין השותפות. – השליחים חזרו ובידיהם חוזה חתום, אך אחד “הזקנים” עדיין מצא לנכון להעיר ביומנו: הוכרחו לחתום על כל התנאים שדרשו אנשי ראשון־לציון" – על כל פנים, צפונה כאן מתחילה מלחמה סמוייה של “הצפון והדרום” אשר תתן לו את אותותיה גם בבאות… וכן עומדים אנו בהחלטה סופית: השותפות הכללית מתחילה עם הבציר החדש, וקופה אחת לשני היקבים וכל הוצאותיהם והכנסותיהם הן חשבון אחד ואחיד. אך מחיר אחד ושווה לענבים לפי סוגיהם לכל המושבות וחוקה אחת למושבות בינן־לבין־עצמן. –

החלטות לחוד ועדיין הדיון נמשך, אף יש אשר בחום הוויכוח רואים כורמים בגלוסקין אורח מן־הצד ולא שותף שווה־זכויות לכורמים עצמם. לובמן היו"ר פוסק: גלוסקין נחשב לנו כאחד מאתנו – וכן מאשרים נציגי המושבות (אעפ"י שיש חושדים בו בנטייה לרחובות, כחבר ומייסד “מנוחה ונחלה”).

בסוף דבר, בעלות השאלה של מנהל אגודת הכורמים, שוב אין עוררים: “גלוסקין האחד הראוי לנהל את העסק המסובך והחולה שלנו ולהביאו למצב טוב יותר” – (מנשה מאירוביץ). ואייזנברג מרחובות: “אם יסכים לכך ה' גלוסקין הרי יעשה זאת לא מצד המשרה, כי משרתו נכונה לו ברוסיה, אלא מפני שירצה להציל את עסקנו הרע מכליון גמור חלילה” – – מסתבר כי פראנק הנוכח באסיפה כמשקיף מטעם יק"א (ולא עוד בזכות־דעה) מעיר: “בפאריס מכירים היטב מאוד את ה' גלוסקין ובוודאי יסכימו לבחירתו.”

גלוסקין נקרא לבוא לאסיפה ומודיעים לו על ההחלטה לבחור בו כמנהל ראשי והוא משיב במתינות: אני מודה לנאספים על האמון… לעת־עתה עודני קשור לכרמל’ים וליתר עסקי ברוסיה ואי־אפשר לי לתת לכם כרגע תשובה ברורה וגמורה. באתי לארץ־ישראל (מתחילה) ככורם ובעל נחלה (ברחובות), בלי מנדאט מיק"א ובלי הזמנה מצד הכורמים. נסעתי מרוסיה במחשבה לקחת חלק בסידור מסירת היקבים לכורמים, אך לא היה בדעתי לקבל משרה באגודה. ואם אתם דורשים ממני לקבל את המשרה אשיבכם כי בכל לבי אסכים לכך. – על כל פנים, הוא רואה את הכרמל’ים שנוסדו מכבר ואת האגודה שנוסדה כעת, כגוף שלם ובלתי־נפרד.

וגם כאן משמיע גלוסקין דברי סוחר פיקח ומנוסה, אשר למד גם על נימוסי הישוב: הנכם דורשים אחריות מצד המנהל (למקרה תקלה) – אמנם בארץ מרגלא בפומא היא כאשר אחד פותח לדבר בעסק – מיד הוא מקדים ואומר “איך גאראנטירע” (אני אחראי), אך זה סימן כי אינו מאמין לדברי עצמו… ואני לא נדרשתי בכל שנות עבודתי בעסקים לתת אחריות – מה גם כאן שיש לי מועצה ויש סגן – – מעולם לא הייתי מהעושים הכל רק על דעת עצמם ותמיד אוהב להתיעץ על כל מעשי – –

גלוסקין נבחר אף הוחלט סופית בדבר שם האגודה (לאחר שהתווכחו על צמצום או הרחבה בשם) – ונשארה השאלה האחרונה בדבר המשלחת שתצא לפאריס להגיש את ההצעות שנוסחו להנהלת יק“א, כשזו יעצה לשלוח חמישה צירים עם זאב גלוסקין כשישי. המשלחת שנבחרה מנציגי כל המושבות העידה גם היא על האחדות שקמה במחנה, ונסיים עם גלוסקין, שכתב לאחר מכן: ארבעים יום וארבעים לילה ממש, ישבנו באי־כוח המושבות ואנכי ודנו על כל סעיף של ספר התקנות וההתקשרות עם יק”א ועל היחסים בין מושבה למושבה. הוויכוחים סערו כי כל אחד הגן על עניני חייו – ובמוצאי־שבת בשתים אחר־חצות נגמרה כל העבודה וסיפוק רוחני רב היה לי לראות את יחס הנאספים אל דברי. בסוף קיבלתי “הכרת תודה” מאת זקן המושבה ר' אהרון מרדכי פרימן על עבודתי הרבה ושקידתי לסדר את העבודה הקשה הזאת.

בדמעות גיל עזבתי את בית־העם בראשון־לציון בלילה ההיסטורי – מוסיף גלוסקין – ולבי שמח בהשקיפי על חמש־עשרה שנות עבודתי בייסוד המושבה רחובות, בייסוד הכרמל’ים ובייסוד הסינדיקאט – זו גולת־הכותרת של שאיפותי.

בסימן הייסוד    🔗

ליתר דיוק היסטורי נביא בזה את נוסח התקנות, כפי שנתקבלו ע“י האסיפה הכללית מיום ו' שבת תרס”ו בהשתתפות חמש המושבות של יהודה – ראשון־לציון, רחובות, פתח־תקווה, ואדי־חנין וגדרה – ונתגבשו סופית באסיפה הכללית מיום י“ז טבת, תרס”ח, כשהנוסח כולל את מושבות שומרון – זכרון־יעקב וחדרה (ונדפסו בדפוס הד“ר אברהם משה לונץ בירושלים תרס”ח) כדלקמן:

1

כורמי המושבות ראשון־לציון, זכרון־יעקב, רחובות, פתח־תקווה, ואדי־חנין, חדרה וגדרה מתקשרים יחד לאגדה מסחרית על יסוד של שותפות (סינדיקט) בשם:

“אגודת הכורמים המאוחדת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב” .מקום מושב המרכזי של האגדה היא (?) בראשון־לציון והרשות להאגדה ליסד סניפים למסחרה בכל חלקי התבל.

2

מטרת האגדה לעבד בחברותה במרתפי ראשון־לציון וזכרון־יעקב את יבול הגלמי (הענבים) של המושבות הנזכרות ולעסוק במכירת המשקאות תוצאות יבול המושבות הללו.

3

מקום התעשיה של ענבי המושבות הנ“ל נשאר כמו שהיה עד עתה במרתפי ראשון־לציון וזכרון־יעקב ובהגתים שהח' תכונן בהמושבות האחרות (סעיף 13) המרתפים הללו לוקחת החברה בחכירה מאת הברון אדמונד די־רוטשילד ויק”א, עם כל הבנינים, המטלטלים, הכלים וכל הנמצא עפ“י הקונטרק(ט) המיוחד שנעשה – – – וכו' – – ונחתם ח”י תשרי תרס"ו.

(בסך־הכל 47 סעיפים ובצירוף רשימת חברי המועצה, הסגנים וועד הבקורת של ההנהגה הראשונה וההנהגה השניה)

אף הורכבה המועצה אשר תפעל ליד מנהל האגודה – והרשימה מעידה כי סביב הענף הקואופראטיבי העצמאי ומוסדותיו התרכזו טובי החקלאים הפעילים במושבות, מהם שהכרנו לדעת במרוצת הרצאתנו, ומהם שנוסיף פרטים להערכתם להלן – כאן נצטמצם בציונים קצרים לסדר נציגותם.

נציגי ראשון־לציון:

אריה גיסין – מצעירי הכורמים ודור שני לר' דוד בעל הדיליז’אנס הראשון במושבה – נודע בהשפעתו בחוגי האכרים הצעירים; דוד יודלביץ –מורה־כורם וסופר־עורך, מראשוני הפעילים בעסק היין; מנשה מאירוביץ –מהמומחים הראשונים לענף הגפן – ונודע כאגרונום־סופר מראשית היישוב; דוד סגל –אף הוא מכורמי ראשון־לציון הראשונים.

נציג גדרה

יעקב שלמה חזנוב – מהבילויים מייסדי גדרה ונוטעי הכרם הראשון ב“הר יהודית”.

נציגי פתח־תקווה:

יהודה ראב – האי גברא רבא בחקלאות מראשיתה וגם בניו הלכו בדרך אביהם וסבם; יעקב גינצבורג – ראשיתו כורם ולאחר מכן פרדסן מומחה.

נציגי רחובות:

אהרון אייזנברג – מפועל־חלוץ מרחיב גבולות וסתת עד מדריך למושבתו רחובות ורב־פעלים בישוב; שלמה גולדין – חבר להנהלת מנוחה־ונחלה ונודע כבעל “כרם גולדין”; יצחק גורודיסקי – נציגם של הכורמים הקטנים ברחובות ומגן על זכויותיהם.

נציג נס־ציונה:

דוד לנדאו – אשר כפועל חקלאי החל ונעשה כורם בדמי חסכונותיו.

נציגי חדרה:

נחמן רם – ממייסדיה ונציגה המסור באגודת הכורמים: אריה וילנסקי – אף הוא נודע ככורם ושליח נאמן לציבורו.

נציגי זכרון־יעקב:

זאב (לופו ) ניימן – חבר המשלחת של זכרון־יעקב אל הבארון ולוחם אמיץ לעצמאותה; ישראל יהודה ניידרמן – מוכתאר בימי השלטון העותמני, במייסדי “הלואה־וחסכון” במושבה ופעיל בשליחותה של אגודת הכורמים באשר נדרש; ישראל לרנר – דמות בולטת בחיי הציבור של המושבה ובו בזמן קשור למשקו ואדמתו אשר אהב.

הרי רשימה מפוארת של שישה ־עשר נציגי מושבות הגפן במועצה הראשונה של אגודת הכורמים העצמאית ואין ספק כי בצוותא עם המנהל גלוסקין, היה בהם כדי להבטיח עבודה פוריה ומשותפת בדרך הקשה והזרועה אבני־נגף עד להצלחה.

*

המועצה התכנסה לישיבתה הראשונה ואישרה את התנאים שהוצעו למנהל, וגלוסקין הקים מיד את משרדה החדש של אגודת הכורמים. אף נערכה חגיגה (חול־המועד סוכות תרס"ז/1906) בחצר היקב – אליה התכנסו נציגי מושבות היין. על שולחן קטן היה מונח טופס החוזה בין הבארון / יק“א ובין אגודת הכורמים, ובראש המסיבה ישבו זקני המושבה ראשון־לציון, אליעזר שליט וא. מ. פרימן. המסובים הוחתמו על החוזה לפי הסדר שנקבע, והראשון חתם הנרי פראנק כבא־כוח הבארון / יק”א. כאשר נחתם החוזה כסדר וכחוק, הגיש אותו פרימן לידי גלוסקין בברכת “מזל־טוב” לתרועות הקהל. – “וכן הפך ישוב תלוי־בתמיכה ובן־חורין” – מציין משה סמילנסקי.

שנים־עשר חברי מועצת היקב השישית (תרע"ג וארבעת הפקידים הבכירים (מימין לשמאל): יושבים – ז. מילוסלבסקי (נ"צ), י. י. ניידרמן (ז"י ), דב לובמן וי. ז. שמוליצ’אנסקי (ראש"ל), י. שטארקמט (יק"א), ז. גלוסקין (מנהל), א. גיסין וכ. רפפורט (ראש"ל), ש. גולדין, א. אייזנברג וי. פינשטיין (רחובות); עומדים – א. גולדשטיין (ז"י), מ. הוזנדורף (פ"ת), מ. מאירוביץ, דב ליבוביץ (גדרה), מ. סגל.

גלוסקין נסע לקבל לידיו את היקב גם בזכרון־יעקב, שם נערך הטקס החגיגי ע“י פקיד המושבה שטארקמט ובמעמד רופא המושבה ד”ר ויץ, אשר בתו הגישה לגלוסקין את מפתח היקב על כר רקום (אריה סמסונוב).

משה סמילנסקי עורך סיכום בעובדות ובמספרים,

מה סמילנסקי עורך סיכום בעובדות ובמספרים, המשקפים את אווירת “המסירה” של היקבים: בשירת “התקווה” נסתיימה האסיפה (הנ"ל) ונשלחה טליגראמה של ברכה לנדיב שגאלם, תחילה מעניות ועתה מ“עבדות”. אף נבחרה המשלחת לפאריס (בשם אגודת הכורמים) לסיים שם את ההתחלה הגדולה ובמשלחת היו ה"ה: אהרון אייזנברג, יעקב גינצברג, מנשה מאירוביץ, אריה ליב גיסין ויואל דרובין (שלושתם מראש"ל), ישראל ניידרמן (מזכרון־יעקב) – ואתם זאב גלוסקין.

בפאריס אושרו פרטי ההתקשרות עם יק“א כפי שעובדו ע”י הכורמים, כמעט בלי שינויים – ורק “הנדיב שיחי' " הוא שהתנגד עדיין התנגדות עזה גם עתה לעקירת כרמים… הוחלט כי היקב יעמוד להבא על שני שלישים של יבול הענבים (ראה הטבלה לעיל) – ומחודש מנחם־אב תרס”ו / 1906 היו הכורמים לבעלי היקבים ומסחר היין. יחד עם היקבים נמסרו לידי הכורמים המלאי אשר בהם והוחכרו נכסי־דלא־ניידי – והחשבון הכולל עלה כדלקמן:

בראשון־לציון 49,500 הקטוליטר יין

בזכרון־יעקב 14,200 " "

בהאמבורג 29,800 " "

חובות העומדים לגבייה (בסוכנויות ובחלק נחשבו כאבודים² – 1,267,905 פראנק.

חביות (אינוונטאר) 87,588 פראנק

נכסים דניידי 19,000 "

בניני היקב ונכסי דלא־ניידי (בראשון־לציון) – 1,181,695 פראנק

בניני היקב ונכסי דלא־ניידי (בזכרון־יעקב) – 659.000 פראנק

ביום 1 באבגוסט חלה מסירת היקבים והכורמים נגשו לעיבוד העצמאי הראשון של בצירם. – ממשיך סמילנסקי – הוחלט לקבל ליקב כשני־שלישי היבול, אך לכורמים ישולם מחיר כל ענביהם (ענבי גדרה ופתח־תקווה יעובדו במקומם). באופן זה נוסף, על המלאי הישן דלעיל, יבול הבציר של 1906 כדלקמן :

מלאי ישן 93,000 הקטוליטר יין

מבציר 1906 ביקב ראשון־לציון 46,000 הקטוליטר יין

מבציר 1906 ביקב זכרון־יעקב 7,780 הקטוליטר יין

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בסך־הכל 147,280 הקטר יין

הווי אומר: האגודה מתחילה את פעולתה בירושה לא קלה של מלאי היין ביקבים.

בינתיים פרנק מביא את המיסמכים החתומים על מסירת היקבים לאישור רשמי כחוק אצל הקונמסוליה הצרפתית ביפו (בשם הבארון כבעל היקבים ונתין צרפת) – בו נאמר:

“חוזה נחתם ב־7 באוקטובר בין נציג הבארון אדמונד דה־רוטשילד ויק”א מצד אחד ובין נציגי המושבות – ראשון־לציון, רחובות, פתח־תקווה, ואדי אל־חנין, גדרה, זכרון־יעקב וחדרה, כמנהלי אגודת הכורמים הקואופרטיבית של היקבים הגדולים בראשון־לציון וזכרון־יעקב מצד שני.

“מר פראנק הצהיר לפנינו (הקונסוליה), כי בתוקף החוזה הנזכר נמסרה הנהלת היקבים הגדולים, נכסיו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד – לאגודה הקואופרטיבית שנוצרה ע”י המושבות… אשר מושבה בראשון־לציון והנהלתה מסורה למר זאב גלוסקין. נתין רוסי שמוצאו מווארשה.

“מר פראנק הצהיר כמו כן, כי רק היקבים של ראשון־לציון זכו במידאליות וכי רק אגודת הכורמים הקואופראטיבית יש לה הזכות להשתמש בהן, כלהלן: תעודה של מדאלית זהב שניתנה לכורמים של ראשון־לציון בתערוכה העולמית בפאריס ב־1900; תעודה של מדאלית כסף שניתנה לכורמים של ראשון־לציון באותה תערוכה (כמסופר לעיל); ותעודה של מדאלית זהב שניתנה ליקבים של ראשון־לציון בתערוכה ההגיינית בווינה ב־1906” – –

גם הפרטים צורפו איפוא “לירושה” וכידוע הבארון החשיב אותם מאד.

במעבר – פרישה ושביתה    🔗

עם זה גם מעבר זה כקודמו (עם ההעברה ליק"א) אי־אפשר לו להיכנס למסלול כבוש, כי דאגה והתחבטות בפתרון שאלת עובדים מתלווֹת גם כאן. בכתב ההתקשרות עם יק“א נאמר במפורש בסעיף מיוחד: אין לאגודת הכורמים אחריות בנוגע לפועלים ונושאי המשרות שיעמדו על משמרתם אצל יק”א בשעת מסירת היקבים – – ובהתאם לכך ערך בעוד מועד הצעה מוסכמת: לגבי העובדים הקבועים ביקבים. ומהם עם 21 שנות שירות אצל הבארון (דהיינו כולל שירות מחוץ ליקב) – הוכן סולם פיצויים בסך כולל של 68,000 פראנק.

אין ספק כי העובדה כשלעצמה, שהנדיב קבע נוהג (מתחילת המפעל) לשלם פיצויים, לא רק במקרי תאונה בעבודה אלא במקרה פיטורים – ולא רק לפועלים קבועים אלא גם לפועלים חקלאיים זמניים (!) – וזה בזמן שבארץ לא היה זכר לתקנות מסוג זה אף לא לארגון כלשהו אשר קיבל עליו להגן על העובד – עובדה זו כשלעצמה טעונה הדגשה מיוחדת. עם זה אין הדבר מונע כי כל מקרה פיטורים, גם עתה כמו בעבר, אף פרישה לאחר ותק רב – יהיה מלווה רגשי מרירות כגון שראינו בבוריס אוסובצקי.

עתה עומד לפרישה העובד הוותיק, המכונן יעקב פאפו אשר הוזכר עוד בעבודת הבאר הארטזית במקווה־ישראל – ובעתון “הצבי” (תרנ"ז) מסופר בו ע"י אחד הפועלים. מימי עבודתו ביקב: הפקידות הביאה מכונת קרח גדולה והימים ימי סערה וים יפו סוער עד מאוד. רב־החובל לא רצה להוריד את המכונה אל היבשה פן יקרנה אסון והוא יהיה חייב באחריותה. אולם יעקב פאפו לקח את אחריות הדבר עליו ובתחבולות חכמה הועלתה המכונה אל היבשה בשלום. רב־החובל התפעל מכשרונותיו של אומן נבון וסיפר בשבחו ברבים. – –

עתה עם מסירת היקבים נצטרפו לו לפאפו 24 שנות ותק בשירות רצוף, בישובים ולאחר מכן ביקבים, ואפייני אף נאה בתכנו מכתבו עם פרישתו, כדלקמן: כחניך מקווה־ישראל מהראשונים, למד מכונאות מהגרמנים ביפו, עד שקרא לו קארל נטר לפאריס להשתלם שם בבתי־המלאכה המצויינים ביותר. ארלאנג’ר יועצו של הנדיב ונטר שלחוהו בחזרה לארץ ב־1883 כדי לעשות את הניסויים הראשונים בחפירת בארות ארטזיות, לפי הוראת הבארון. אחר־כך עבר לעבוד כמכונן ביקב ראשון־לציון –“כשהשמות של הבארון ונטר חקוקים על לוח לבו לכל ימי חייו”. ביקב ראשון־לציון הקים על מכונם את מכונת הקיטור והקירור, דינאמו של חשמל, משאבות, אלאמביק לזיקוק אלכוהול, חבתניה מיכאנית, מיכלי מים – כל אלה התקין בסדנה אשר ניהל.

"תודה לאל, עבדתי בזהירות ולא אירעו לי תאונות בכל שנות עבודתי והבארון לא פסח על שנה מהעניק לי מענק – – " אף מביא לעדות את מכתבו של שייד: "פאפו היקר, ודאי מר חזן מסר לך את המענק ומלבד זאת יש לי העונג למסור לך מידי הבארון מענק נוסף, כדי לגמול לך במיוחד עבור מאמציך ולהביע בכך את שביעת־רצונו (1895) ".

פאפו מוסיף כי היה ראשון להתקין שרשרת תיבות מונעה בפתח־תקווה (לשאיבה) ומכונאי יפו החלו להתקין מאז דוגמתה. הסדנה המשוכללת שלו משכה ליקב ראשון־לציון טירונים רבין לעבוד בה לשם השתלמות. – עתה לרגל העבודה המצטמצמת ביקבים עם עקירת הכרמים – “הוא רואה בלב דואב את הזנחת האינסטלאציה היפה של הסדנה אשר עמל בשכלולה – והוא יפרוש בצער מראשון־לציון”. – לא היה מוכן לסיום עלוב כזה ובכה מרוב צער. – ומהו מבקש? כחלק מהפיצויים המגיעים לו, יתנו לו את כלי הסדנה המיותרים בהם יקים לו סדנה משלו ביפו, להתפרנס ממנה. – וברוח זו גם בקשתו של וותיק שני, פלפול – אשר בוריס אוסובצקי ראה בו את חניכו ויורשו ביינאות.

עם זו אין לשכוח שלא הרי שנת 1906 כשנת 1900. ואם אז נתגלה איגוד פועלים חזק לקראת השינויים שחלו. על אחת כמה כעת כאשר בארץ נראו כבר ניצני המפלגות אשר טענו בתוקף לזכויות הפועל ולהגנת עניניו. עולי “העלייה השניה” נודעו בארץ, מהם כפועלים ביקב ובתוכם דוד בן־גוריון, מחולל המדינה וראש ממשלתה. את הלך־רוחו של הפועל הזה תוך התנגשותו עם הסביבה, היטיב לתאר ש. צמח (“שנה ראשונה”):

ביקב הקביל פני אותו מוגרבי – – עכשיו עלה לגדולה כי נתמנה משגיח על הפועלים הטירונים שבאים מכל ערי הארץ בעונת הבציר ואף אני כפוף לו. מיד לקחני למרתף אחד ופקד עלי לפשוט כל בגדי מאחורי לפרגוד וליתן אותם בקן שבאיצטבאות ולזכור מספר, ואחר להכניס עצמי לתוך שק גס וארוך ופרום מלמעלה ופתחו כעין בית־צואר ופרום משני צדדיו בשביל הזרועות. נשמעתי לו ומיד יצאתי משם יחף וגלוי־ראש וגופי העירום בתוך לבוש משונה זה שגירד עור בשרי כמחצלת של קנים; ומראה פני כאדם פושע שנידון לתפיסה ולעבודת־פרך –

*

וכאן מרשמי פגישותיו עם חבריו לעבודה – תוך העבודה בבריכות

הנה מפרפרות בבריכות שתי רגלים כחושות ועירומות, והן מידלדלות ומפשפשות אחיזה באויר כרגלי טובע במי הים – –. ואני פורש זרועותי וחובק בן־אדם לבוש שק כמוני ומעמידו על הקרקע, ושתי עינים של תכלת, פיקחות וזריזות, שוחקות לפני. – שמי גורדון (אהרן דוד) – לחש בקול מקוטע ונתן לי ידו. תפסתי ביד חלושה וגרמית ומיובלת הרבה ואמרתי לו: תנוח קצת ותתרגל לאויר – –

פגישה שניה: עוד אנו יושבים וסועדים ושרים והנה שוב נכנס משגיח ומושך אחריו אברך צנום אחד גבה־קומה וגבו ישר ומתוח ושפמו עבות ומסולסל וראשו סגלגל – – כל פרצופו טובל בגלי תלתלים חומים וטבעת־זהב של קידושין על אצבעו ולבוש הוא בגדי עבודה משובחים… כבגדיו של מכונאי בארץ אשכנז. לפי הזהירות שנהג בו המוגרבי, ניכר היה שלא מכוח עצמו בא ליקב, אלא מישהו בעל השפעה דיבר עליו טובות. לא נתנו שק על בשרו והשאירוהו בלבושו הכחול – – ואחד לץ יליד קרים מתריז כנגדו (רוסית): אַ טי בודייש (אתה מי הנך?) העמיד האורח פנים שאינו מבין לשון זו, טלטל תלתליו והשיב: אני מדבר רק עברית. אבל הלה לא הרפה ממנו: עברית, יהא עברית, מה שמך? – מאיר. מאיר מה? – מאיר וילקנסקי. – כך, אחא. עכשיו אנו יודעים..

הימים הם ערב הקונגרס השביעי עת נשתקעה ראשון־לציון בפולמוס שבין אוגאנדיסטים מזה וציוני־ציון מזה. צמח השתתף באסיפות ובפגישות ואף שלח את חיצי לשונו בפקיד חשוב של היקב, שהיה מפיץ שקלי אוגאנדיסטים. צמח הוזמן למשרד ונשאל לדברים שאמר ועד שהוא עונה סוטר הפקיד על לחיו וצמח משיב לו מנה אחת אפיים. נזעקו ובאו משגיחים לעזרת הפקיד מזה, בעוד שגורדון ווילקנסקי הגישו מחאה בשם הפועלים מזה. בין כה וכה וצמח עזב את ראשון־לציון ועמו גם אחרים. –

ואם דוד בן־גוריון אינו נזכר בשביתה, הרי היותו גם הוא בין עובדי היקב מאושר ומקויים בזה ע"י מכתבו, כלשונו:

שדה בוקר 6.6.66

לא' עבר הדני – שלום רב

ידעתי כי נמצא אכר (או אכרים) בראשון שאמרו שלא עבדתי אף פעם ביקב – וטבעי הדבר שאכרי ראשון־לציון אינם יכולים לזכור כל פועל שעבד ביקב בראשון־לציון לפני 59 שנים. אבל אני הכרתי את עצמי גם אז, וגם בהיותי ילד קטן בפלונסק, אם כי בוודאי לא אזכור שמות כל הילדים בפלונסק בני גילי.

איני זוכר כמה זמן עבדתי ביקב, אבל זוכרני כי משום (מה) עבדתי במשך הזמן 36 שעות רצופות. הייתי דורך ענבים בחבית ושעמדתי כמעט ערום. עוד שמורה בביתי בתל־אביב תמונה מהימים ההם – צילום העובדים כשאני ביניהם.

ובהזדמנות זו נזכרתי בעוד “מאורע” של הימים ההם. אני קדחתי הרבה בשנתי הראשונה בארץ, וזוכרני ששכבתי בחום של ארבעים במלונו של חיים ברוך ביפו. נזכרתי שבאותו יום מלאו 25 שנה לייסוד ראשון־לציון והחלטתי שלא יתכן שלא אבקר בראשון ביום זה. קמתי בתוך הקדחת והלכתי (כמובן ברגל) לראשון לחגיגת חצי היובל ובדרך נפסק החום ומאז לא קדחתי הרבה זמן.

בברכה ד. בן־גוריון

והתמונה שבאמצעה עומד בן־גוריון (יחף ומכנסיו חפותים) – מעידה נאמנה.

ברי, כי זעזוע המעבר והוודאות כי יחולו קיצוצים בעבודה, בין יקבלו הכורמים לידיהם עבודות שנעשו בידי פועלים ובין יורידו פועל פה ושם כדי לחסוך בהוצאות – הביאו מיד לתסיסת הרוחות (חדשי ינואר־מארס 1906), אף הזדמנה עילה לכך. הפועל זוסמן הכה את היינן הראשי והוא פוטר. – מיד בא “ארגון הפועלים של היקב בראשון־לציון” בדרישה: לקבל בחזרה ליקב את הפועל זוסמן או לשלם לו עבור שלושה חדשי עבודה מראש. בצירוף לכך דרישות נוספות של הארגון: הבטחת יחסים נימוסיים אל פועלי היקב (מצד ההנהלה החדשה); אין לפטר פועל בלי סיבה חשובה – – ואם יש סיבה חשובה, ניתן לבצע את הפיטורים רק מתוך הסכם הדדי ובתנאים שעובדו ונוסחו עם ועד הפועלים (חתום הוועד). – והערה: אם דרישות אלו לא יתמלאו, יכריז ארגון הפועלים שביתה בדרישה לשלם עבור ימי השביתה.

השביתה הוכרזה ומהשתלשלות הדברים אנו למדים כי הסיבה האמיתית אינה פיצויים (הובטחו מתחילה). אף לא “אוגאנדה”, אלא התנגשות של פועלים עם כורמים כשעדיין “הפרוגראמות” שלהן על הבדליהן לא גובשו כל הצורך. מצד שני, מתיצב מחנה האכרים־הכורמים, שהוא מעונין עם העצמאות לקנות לעצמו אחיזה בעבודות היקב. באופן זה מקבלת ההתנגשות משמעות ישובית, אשר רבים מבין שני המחנות עומדים מיד על חומרתה ומשתדלים לקדם את הרעה בעוד מועד.

מצד אחד מתקבלת הודעה מפשרת של המתונים שבפועלי היקב,

לאמור: "אנו פועלי היקב החתומים למטה הננו בעד דרישות אחדות, אבל לא

בעד שביתה ואנו נכונים ללכת לעבודה" (והחתומים: 42 פועלים, דהיינו – רוב

הפועלים ביקב). מצד שני מכתב תקיף הרבה יותר (והחתומים “הפועלים הצעירים”)

“למסור את זוסמן למשפט ואם המשפט יצדיק אותו הוא יקבל פיצוי כספי לפי ההחלטה; שייכותו של פועל לשביתה הנוכחית אינה נחשבת סיבה מספקת לפיטוריו; לכנס מיד קומיסיה אשר אליה צריכים להיכנס באי־כוח של פועלי היקב וההנהלה לשם עיבוד תקנת הפועלים – וחילוקי־דעות בקומיסיה יימסרו להכרעה של קומיסיה נייטראלית שניה”.

בו בזמן חבר בודדים מבין הכורמים בא לכלל החלטה: אחר עיון נמרץ באו כל הבוררים לכלל הסכמה אחת – זוסמן חייב על שהכה את היינן הראשי (ה' לוין גרשון) והמסקנה היא, כי אין מקום להטבה (לזוסמן) – –

הניגוד בין שתי המסקנות גורם, כי 6 פועלים נוספים (למעשה מפוטרים) מהפסדים והם קוראים לחבריהם לשים מצור על היקב, לבלי תת לצאת־ולבוא אליו – – כן גוברת והולכת ההתנגשות בין מחנה הפועלים ומחנה הכורמים – ובוודאי יש בה כבר מאותות ההתנגשות המעמדית בין עובדים ומעבידים, על ניגודיה העקרוניים ככל שנודעו במושבות לאחר מכן. ולא רק הפועלים העומדים במערכה נזקקים לעזרת גורמים מסייעים מן החוץ, אלא גם הכורמים נהנים מאוהדים ומפשרים מקרב הציבור.

“ובי”ח באדר התכנסו כורמי המושבות – עם ועדי המושבות ומספר רב של אכרים־כורמים מראשון־לציון. היושב־ראש דוב לובמן פתח בנאום על מצב הרגע הנוכחי: “לדאבון לבנו – אמר – נאספנו עתה להלחם נגד אחינו, אך לא נוכל להיות רכי־לב, בעת אשר נחוץ לנו לעמוד על רכושנו ובפרט להציל את הישוב, אשר האנשים האלה (הפועלים) יערו את יסודו. מובן כי נפתח בשלום, אך לא נסוג אחור מכל האמצעים”.

לשביתת הפועלים תרס"ו – מכתב לגלוסקין (ראה להלן)

גלוסקין (כמנהל היקב) משלים: קראנו לאסיפה לא רק לאנשים שיש להם נגיעה אישית לענין, אך גם לאלה אשר הישוב יקר להם, למען תהיה האחריות על כולנו. מתוצאות האסיפה. וגם למען ידעו הכל את תוכן הדבר. – ואהרן אייזנברג מכריז כי הוא הזמין לבוא את חובבי הישוב, אשר בכוח השפעתם אולי יוכלו “להציל”… אך באמצע הדברים – “מודיעים כי הפועלים מכים את שומרי היקב” – –

הכורמים קופצים ממקומותיהם מרוגזים משנה, אך גלוסקין קורא לקיים את הסדר. הוא מציע לאסיפה איך להתנהג ולבחור בקומיסיה אשר תתווך בדבר השלום. אייזנברג מתנגד לבוא בדברים עם ששת הפועלים שגרמו לאי־סדרים ודורש לשאת־ולתת רק עם ראשי ארגון הפועלים. אף נשמעו דעות של קיצוניים – “יש לפתוח בכוח את היקב שלנו למען תפול הבושה מעלינו” (דהיינו שהפועלים חוסמים את הכניסה בעד בעלי היקב עצמם) – אך היושב־ראש לובמן מוחה נגד סערת הרוחות, הואיל ודרישות קיצוניות עלולות להפריע למהלך המשא־ומתן על השלום.

הרוגזה שככה והאסיפה מסכימה לבחירת “קומיסיה” משלה – היא אשר תנהל את המו"מ עם הקומיסיה של הצד שכנגד. אך לא עוברות שעות מועטות (בו ביום ממש) ומתקיימת אסיפה שניה, כשהקומיסיה חוזרת ומודיעה כי הכל נגמר בטוב וכי הפועלים באו לכלל הכרה, כי לא צדקו הללו אשר סגרו את היקב לבלי תת לבוא אליו פנימה; מצד שני, הוסכם לחקור מה היתה הסיבה לפיטורי ששת הפועלים (ולא כפי שגרסו תחילה – התפטרות): האם מפני רוחם הריבולוציונית פוטרו או מסיבות “אי־עבודה” (שים לב למונחים…) רק במקרה האחרון אין ערעור על פיטוריהם.

בדרך הפשרה – ושוב למעשה    🔗

גם בין הפועלים נחלקו הדעות מתחילה וכן ניכרת כאן השפעת המפלגות “הפועלים הצעירים” מזה ופעלי־ציון מזה. עם זאת מידת ההתאפקות ידה על העליונה ופועלי־ציון מודיעים לגלוסקין: המאורע של פיטורי ששת הפועלים נמסר למפלגת פועלי ציון בא"י – ולכן הננו מודיעים לך, כי הוועד של פועלי־ציון החליט לדרוש מהנהגת היקב לקבוע בית־דין של שלושה, מצד המפלגה ומצד היקב, לברר בשביל מה פוטרו הפועלים: "או בשביל שהפועלים השתתפו בשביתה, שהם בעלי דעות חפשיות וכו', או בשביל שהעבודה נתמעטה ביקב וצריך היה לפחות (להקטין) את מספר הפועלים – – אם בית־דין ימצא כי הפועלים התפטרו (פוטרו) בשביל דעותיהם, השתתפותם וכדומה – דורשים אנחנו להחזירם לעבודה. ואם דרישה מינימאלית זו לא תקובל – מוטלת אחריות התוצאות על “הנהגת היקב” – (חתום; יפו פלסתינה קומיטט פועלי ציון).

תוך כך רוח הפשרה נותנת אותותיה במחנה הכורמים, אשר

המתונים שבהם (אוסטשינסקי) טוענים, כי אין ללחום מלחמת־אחים ויש לוותר

לפועלים. יעמוד מנהל היקב לבירור (!) על אשר פיטר את הפועלים. גלוסקין

מסכים לכך, שהרי הוא נקרא למעשה להסביר אם הפיטורים נעשו בצדק ולכך אינו

מסרב. הכורמים מחליטים איפוא להודיע לפועלים בדבר הסכמתם לבוררות, וגם

הפועלים מיישבים את חילוקי הדעות ביניהם־לבין־עצמם ובאים לכלל החלטה אחידה

“בהכירנו את התוצאות הבלתי נאותות שיכולות לצאת מן השביתה, גם בעד הפועלים וגם בעד המושבה, מצאנו, הסתדרויות הפועלים בא”י, כמו פוע“צ ופוה”צ ואגודת הפועלים (ארבייטר פרבאנד), לקחת על עצמנו את הנהלת עניני השביתה – ודרישתנו האחת היא: לקבל בחזרה את ששת הפועלים המפוטרים, בהכירנו שפיטרו אותם אך ורק מפני שלקחו חלק בשביתה שהיתה ביקב".– תוצאה ישירה היא שנבחרת קומיסיה משותפת של כורמים ופעלים לעבד את תקנון הפועלים, הן לעבודה והן למקרה פיטורים.

אם לתרגם את הדבר למושגי זמננו – היתה כאן התנגדות בריאה לפיטורים על דעת המנהל בלבד; מצד שני, אפשר להבין כי המפלגות (או “ההסתדרויות”) המקבלות לידיהן את הסדר הענין הסכימו כי הדבר הוחל במה שמכנים היום “שביתה פראית”, שלא על דעת הציבור כולו. כניסת המשא־ומתן למסלול של אחריות, בין בהשפעת היסוד המתון שבקרב הכורמים ובין בהשפעת המפלגות הצעירות, היתה בה שלב נוסף בדרך הארגון הישובי לגבי מה שמצאנו ב־1900. עובדה זו משמחת כשלעצמה, כעדות לצמיחתו של הישוב: אך זה ראינוהו רופף ונלחם על ביסוסו אף נאבק בין אחיזה להגירה מן הארץ – ועתה הנה הפך למסד איתן לעלייה נוספת, למגמה נוספת, לזרימת הון פרטי וציוני וחומר אנושי עובד מכל שכבות העם ופלגותיו שבגולה. שוב אין פלא כי בענף היין על יקביו ופועליו מורגש הדופק הציבורי הזה של ניגודים ובו גם הזירה הראשונים לבירורם.

מסתבר, כי החומר האנושי בפועלי זכרון־יעקב שונה באותו זמן מבראשון־לציון שביהודה, מרכז העליה. בזכרון מרובים ביקב כוחות העבודה הוותיקים מתוך המושבה גופה; כפועלים זמניים נודעו אנשי הכפר פקיעין, מאותם שרידי הישוב שהתעוררו לחיים עם ייסוד המושבות, כשהם “מתיחשים” בקדמותם מימי “חורבן הבית”. שרידים אלו שנכנסה בהם רוח חדשה באו לעבוד בראש־פינה בימי גיאותה והרחיקו נדוד עד זכרון־יעקב. כוחם לעבודה ולהסתפקות נודע לשבח, כאמור לעיל, וגם בין פקידי הבארון היו שהמליצו להעביר אותם להתישבות באחד המקומות החדשים. על כל פנים, בזכרון־יעקב העצמאות “נכנסת בשלום” (אחרי ההתקוממות שהיתה בה עם העברת המושבות), שלא כבראשון־לציון – שנעשתה מרכז לחומר תוסס שעלה לארץ מקרוב.

הענף אינו מושפע לרעה מהלקח המסוכן והוא מצדיק מיד את העקרון של הניהול העצמאי. כאן הוכח כוחו המיוחד של זאב גלוסקין אשר במתינותו, בגמישותו ונימוסיו סימל את איש־העסקים החדש אשר צמח על רקע התחיה ועם תנועת חובבי־ציון – ולא זה אשר נודע לשלילה בעבר ואשר עורר גם את חששותיו של הנדיב באמרו “שמא עלולים האכרים לחזור מבחינה זו – המסחר – לסורם”…

על סגולותיו של המנהל גלוסקין מעיד עובד ותיק של היקבים והפקידות גם יחד, ר' מרדכי סגל. סגל שעבד תחילה במשרדו של פאריינטה בבירות ועבר לאחר מכן למשרד יפו, הוזמן ע“י גלוסקין, עם ייסוד אגודת הכורמים, לשמש בהנהלת החשבונות ובגזברות. פראנק עודד את סגל לעבור אל אגודת הכורמים – “שמא בפקידות המצטמצמת של יק”א יישאר בלי עבודה” – והעבודה במחיצתו של גלוסקין נראתה לסגל.

ואמנם, לדבריו, גלוסקין מיד לכניסתו שינה את פני הדברים במסחר היין מן הקצה אל הקצה. אם במצרים היה עדיין הסוכן המונופוליסטן, נסלר, שמכר בשנה רק כדי 1000 הקטוליטר יין, הרי גלוסקין שהצליח להוציא מידו את חזקת המונופול על “יין היקבים”, פתח מיד סניפים באלכסנדריה, קאהיר ופורט־סעיד עם סניפי־משנה, והמכירה הועלתה במרוצת השנים ל־20 אלף הקטוליטר יין.

אף מציין מרדכי סגל כיצד נסתיימה השנה הראשונה לניהול העצמאי של היקבים, כשגלוסקין היה מצפה בקוצר־רוח לשמוע מהנהלת הפנקסים את תוצאות המאזן… עבדו בסיכום המאזן יומם ולילה ובלילה האחרון גלוסקין יושב ומחכה עד שאמרו לו ללכת לישון – ואת המאזן הגמור יביאו לביתו. כאשר גמרו, נוכחו לדעת כי אף בלי לנגוע בהקצבת הבארון (שנועדה לייצוב העסק בשנים הראשונות) אפשר לשלם לכורמים “מעסק היין ממש” יותר מ־12 פראנק לקנטאר ענבים!) – גלוסקין שישב ער בדירתו ופתח את הדלת למנהלי הפנקסים שבאו לבשר לו את התוצאות לא האמין… ולבסוף אמר: ילדים, תודה לאל! – –

הוא מיהר להודיע לפראנק על התוצאות והאחרון השיב כי יבוא לשבות בראשון־לציון כדי לבדוק את המספרים בעצמו. בדק והודה בשמחה: רבותי, הכל בדיוק נמרץ – – הרי מעשה, בו מספרים יבשים עשויים ליהפך לחוויה שבסיפוק.

מיד התקיימה אסיפת הכורמים ואת התוצאה הממשית מעסק היין במשך השנה השלימו מהקצבת הבארון עד 16 פראנק. במצב־הרוח המרומם נשאו את גלוסקין על כפיים והכורמים שמחו והיטיבו את לבם. מכאן ואילך המצב השתפר משנה לשנה – מציין מרדכי סגל – וגלוסקין דאג בו בזמן להיטיב גם את מצב הפקידים והפועלים תוך ייסוד צרכניה במשותף – מפעל אשר תחילה עבדו בו בהתנדבות בתור והנהלת החשבונות שלו נעשתה במשרד היקב. לאחר שהצרכניה הראתה יתרה לזכות עד 25%, ביקשו גם כורמים להצטרף כחברים ונתקבל עובד במשכורת (נ. סדומסקי).

בענין זה מן הראוי להביא מיסמך גם מצד פועלי היקב, אשר לאחר “הסער” גברה במחנם מגמת הארגון, המציין צוות פועלים קבועים, והם שכתבו להנהלה: “אנחנו פועלי היקב ראשון־לציון, אשר לכל אחד מאתנו יש סכום בקופת החסכון של היקב, החלטנו בינינו לייסד חנות משותפת על בסיס של אחריות הדדית ומבקשים, שגם המנהל גלוסקין יעמיד הלוואה לצורך זה.” – – על כל פנים, גלוסקין סייע ליזמה זו ולא עוד אלא הנהלת פאריס הסכימה להצעתו, להקציב הלוואה גם לצורך השיכון של עובדי היקב הקבועים. וענף היין ברווחתו מצמיד אליו לא רק כורמים עצמאיים אלא גם צוות פועלים קבועים ומתמחים, אשר תנאי עבודתם מאפשרים להם קביעות ומבני המושבות בכללם.

וכותב בענין זה אמנון הורביץ בן גדרה: גם אני הייתי בן העלייה השניה – אמנם

כבר הזכרנו את ההובלה בגמלים

הפנימית (יליד גדרה)… ובשנים 1910–1904 היינו פועלים ביקב אני ואחי אבינועם, אף למדרגת מנהל עבודה הגעתי ולא עוד אלא מזכיר “הפועל הצעיר” במושבה. אני שקיבלתי לעבודה את אליהו ויגודסקי, אוקון ומוסיי ירוחמוביץ, לבקשת אמו אשר במסעדה שלה אכלנו – והם הם שגרמו צרות בשביתה, כשאבינועם אחי נבחר לוועד השביתה, ואם זכרוני אינו מטעני עמד עם חברי הועד במשמר על שער היקב. אבינו (הבילויי הורביץ) התנגד לכך שבניו יעבדו במקצועות אחרים, אך העבודה ביקב שכרה היה בצידה מה שהיה נדיר בימים הללו בישוב.

ושוב עובד ותיק, מרדכי פיפל, המוסר מזכרון רשמים נאמנים: התחלתי לעבוד ביקבי ראשון־לציון– ב־ 15.5.1897חמישה ימים לאחר עלותי לארץ־ישראל. המנהל היה אז בוריס אוסובצקי ועל ידו עזר גרשון לוין ז"ל, אשר ב־1907 נתמנה כיינן ראשי ואני כעוזרו… מה רב הוא המרחק שעברנו בדרכנו מהימים הללו! – וכפועל ותיק ואחר־כך כפקיד־יינאי, במשך למעלה מ־55 שנים, רוצה אני לציין את תקופת כהונתו של גלוסקין, אשר בטיפולו וביזמתו הונהגו ביקב תנאי עבודה אשר נודעו רק לאחר מכן במפעלי הארץ…

היקב היה למקום של עבודה עברית טהורה ובתקופת הבציר שהיה נמשך – יחד עם ההכנות – קרוב ל־3 חדשים, היה זה מקום הריכוז החשוב ביותר והגדול לפועלים אשר שימש להם מעין כור־היתוך. – מציין פופל – ונדמה לי כי בכור ההיתוך הזה עברו רובי הוותיקים והמנהיגים שלנו, העומדים כיום ליד ההגה של הישוב והמדינה.

פופל מוסיף: בגלל היקב ותעשית היין היתה ראשון־לציון לאבן השואבת בישוב. אליה נמשכו אורחים ומדינאים, אנשי מדע וכלכלה שבאו לבקר בארץ. אזכור במיוחד – היה זה בלילה אחר הבציר הראשון שלי, כשהופיע ביקב ד"ר תיאודור הרצל הופעת אינקוגניטו ועד היום שמורות בזכרוני השמחה וההתרגשות שלנו בקבלת־הפנים שערכנו לו באותו ערב ביקב. – עם זה לא נטעה לחשוב כי התכוננות האגודה הקואופרטיבית וייצובה מבפנים היו מעשה חגיגי בלבד.

 

פרק ז: בידיים אמונות    🔗

האמנם גדרה הצנועה במתמרדים?    🔗

בואו ונציץ באספים שנשתמרו עם בילויים או נשארו אחריהם – בצרור או בפח שנטמן בימי רעה – ונגלה טפח כיצד ניסו כאן וברחובות השכנה היסטוריה עצמאית של היין בין שאר “ההיסטוריות” שנרקמו על גבעת גדרה בתקופה המתוארת ועוד קודם לכן, נביא מאוסף מכתבים של ש. צוקרמן, אשר לימים חפר עשהאל בנו במרתף הבית וגילה את הפח שהוטמן בימי ג’מאל פשה (יחד עם בקבוקי אחדים מיושנים שטעמם נשתבח בהם מרוב שנים).

כאן המלצה והשתדלות מיוחדות בענין יינות רחובות בארצות־הברית (תרס"ב / 1902 ) – כיצד מודיע הרב נטע הלוי הורוויץ, דומ“צ באפטאון בארה”ב: “לכל היהודים בכלל ולחברות הציוניות בפרט, שקיבל מכתב מהמושבה רחובות בארץ־ישראל, מאושר ע”י אישים ידועים וענינו – היינות שנשלחו לסוחר יינות סיטוני בברוקלין." –

והאישור האחד הוא מהרב צבי הירש קאהן, רבה של רחובות בלשון זו: " – – ראיתי כי אין עצה אחרת להציל את הישוב רק באם בעלי הכרמים יתחילו בעצמם לעשות יין מענביהם (!) ומקווה אנכי, כי אחינו הנאמנים לדתנו ארצנו ועמנו יהיו לנו לאחיעזר בענין קדוש הזה, כי לא להרבות כסף מגמתנו, רק כי יהיה לנו מיגיעתנו ומהכסף הרב אשר שקענו בכרמינו, לחם לנו ולבתינו – –"

ממליץ על קודמו – “המכונה ד”ר קליין“: ראיתי (את הרב קאהן) והוא רב מפורסם בתורה וביראת שמים, חוץ מזה קיבלנו מכתבים מאנשים יקרים והם בעלי אחוזות באה”ק ובזיעת אפם הם משקים את נחלת אבותינו. – מעיד על קודמיו שלישי – “שומר משמרת־הקודש בק”ק זכרון אפרים": שראיתי המכתב מן המושבה רחובות איך שהקולוניסטים משם עשו יין בעצמם ורוצים למכרו באמריקה ושהיין טוב ומשובח – – "

אין אנו מתכוונים להראות כיצד פעלה נפרדת זו ליינות רחובות לגבי חברת “כרמל” שנוסדה בניו־יורק; – – אבל הנה בא מכתב, והפעם של מנהל חברת אנגליא־פלשתינה (בנק אפ"ק) לש. צוקרמן העושה באמריקה (1906 – דהיינו, בעצם ייסוד האגודה) בשליחות גדרה – והוא כבר מרמז על מעשה מרד נגד המונופולין כביכול של אגודת הכורמים אשר אך זה נוסדה:

" – – שמחתי כי מצאתם שם באמריקה כר נרחב למכירת תוצאות א“י ובפרט למכירת היין… – כותב לבונטין – השתדלו באמת למצוא שוק טוב וקונים טובים להתוצאות שלכם ואַל תבלו זמנכם בייסוד של חברות חדשות שקיומן מוטל בספק.” – ודי ברמז זה להבהיר לנו, כי אין דעתו של לבונטין נוחה ממעשה זה והוא מפקפק בהצלחתו.

עם זה רצונם של הבילויים לפעול, שלא במסגרת האגודה, אינו נחלש אף במעט וזוכה גם לתמיכה ציבורית רחבה. הדברים מגיעים לתחרות גלוייה (תרס"ו) עם הופעת חברה חדשה “פאלסטין היברו־ויין קומפ' – המוכרת היחידה של יין ארץ־ישראל וקוניאק ישר מידי הקולוניסטים”. זו מודיעה ברבים, כי שמועה לא נכונה הפיצה חברת “כרמל” לפני הפסח בחוזרים, שהחברה היברו־וויין אין לה ולא כלום עם ציונות אלא תזיק לחברת “כרמל” ובכך תזיק לישוב כולו – –

ולמרבה הפליאה, מכתבים של אישים מפורסמים באים להעיד על מהותה של “פאלסטין היברו־וויין קומפ'” – כדלקמן:

“קראתי בשמחה כי יסדתם דיפּוֹ למכירת יין ארץ־ישראל. אני נזכר בהתחלה של שנות השמונים, כאשר עזבתם עם חבריכם לביל”ו את בתי־הספר ברוסיה והלכתם לירות אבן־פינה לבנין הגדול היהודי.. ב־1893 ראיתיכם במו עיני עם נשיכם וטפכם דורכים את ענביכם בגיתותיכם… אני מאושר להימנות על חברתכם ולקנות את מניותיה" (בפשטות) – – מ. אוסישקין, מהנדס.

" – – שמחתי לראות כי לא כל הקולוניסטים נואשו במשבר היין השורר בארץ. אחינו מגדרה שואפים ללחום במשבר“. – מ. שיינקין.” – – אני מאחל הצלחה לצירים של גדרה ויזמתם למכור את היין והקוניאק של ארץ־ישראל באמריקה." – ד"ר ח. חישין. “אף מציוני ירושלים לציוני אמריקה” – חתומים: יחיאל מיכל פינס, אייזנשטאט, ילין, בן־יהודה ועוד – "למען אלה הלוחמים לעצמאות מיד המונופוליסטים (קרי סינדיקאט הכורמים) ויסדו חברת מניות חדשה "פלסתין היברו קומפ’ ".

הרי מרד פומבי בתמיכת ראשי הציבור – נגד אגודת הכורמים, וועד נס־ציונה גם הוא במתמרדים נגדה: “הרי ידוע לכם כי הסינדיקאט, אשר לידיו עובר יקב הבארון, החליט שלא לקבל ענבים שניטעו אחר שנת 1898 ואנו בין האומללים האלה” – – – ועד המושבה – אפרים קומארוב, זאב כהנוב – –

עם זה, אגודת הכורמים לא נתערערה לשמחתנו ובוודאי לשמחת המתמרדים עצמם, אף מעמד הכרמלים נשאר איתן ומקובל כשהיה. אפשר שוב פעלה ההתקוממות בעקיפין לפרסומם על יינות הישוב ונמצא כי יצא מעז מתוק… ולבסוף גדרה שהתמרדה חזרה למחצבתה וכתב התחייבות לגבי נטיעה חדשה (הוא הוא ש. צוקרמן, כורם בגדרה והשליח לשעבר בארה"ב) – נחתם בנוסח רשמי: “עפ”י החלטת מועצת ההנהגה (של אגודת הכורמים) מיום כ“ה כסלו תרע”ד, הורשה לי לנטוע בשנות תרע“ד ותרע”ה כרמים חדשים על שטח של 4 וחצי דונאם, על מנת שאעקור אחר עבור חמש שנים משנת הנטיעה שטח כזה – – הנני מתחייב לנטוע את המינים האלה: 2 ד’ קארניאן, 2 וחצי ד’ אליקאנט" – – וכו' (חתימת המתחייב באישור ראש ועד המושבה ומזכירו).

גדרה קיבלה איפוא עליה את דין האיחוד ועוד נראה, כי עם הכלל כי מרד הוא לעולם חרב דו־פיפית ובנים לומדים מאבותיהם. וכדי להבין מעשה זה שמרדו צעירי גדרה בזקנים, עלינו לעמוד על אפייה של גדרה הצנועה, אשר מתחילה אינה עושה יין ביקב העצמי שלה אלא מכינה ספירט – מקנטאר ענבים מפיקה 22 ליטר ספירט של 100°, ולפי זה לבש כאן הבציר כולו צורה שונה – וזה סיפור המעשה.

מרד בנים באבותיהם    🔗

בגדרה היו דוחים את הבציר עד להבשלת הענבים באחוז סוכר גבוה כדי 14 מעלות בומה (ואז התפוקה מקנטאר עולה עד 28 ליטר ספירט). היקב שילם עבור הספירט סכום כולל למושבה וזו חילקה בין הכורמים לפי הכמויות שסיפקו, עם התוספת לחבר לפי מעלות בומה של ענביו. הספירט נשלח ליקב ראשון־לציון בעגלות רתומות לסוס אחד או שנים; – אם לאחד – “בורדלז” (חבית אחד), ואם זוג סוסים – שני בורדלזים. –

טענו על עגלותיהם בערב ויצאו לדרך בלילה בחצות, על פני הכפרים הערביים ללא תקלה, כי חיו ביחסי כבוד עם השכנים. הגיעו לראש"ל בשעה 8 בבוקר, כשההובלה היא חווייה לבני־תשחורת של מושבת הבילויים אשר נסעו ב־4־3 עגלות ביחד ופעמים נלוותה גם בת אליהם למרבה השמחה. מובן כי הבורדלז היה חתום בחותם פקיד־המכס הרשמי, אשר לא בלבד חתם את החביות הנשלחות, אלא סגר ככלות עבודת היום את כל מיכלי התירוש במקום.

שריד האלאמביק של גדרה בימינו

לימים, הובילו בני גדרה גם ענבים חיים – בשנים הראשונות – לגת רחובות הקרובה אליהם ולאחר מכן החלו להוביל את ענביהם לראש"ל. והובלת הענבים כיצד? גם היא בעגלות ובגמלים. הובילו בסלים שהיו קונים בלוד או בחמאמה – והסלים נקלעו מעשב וסוף (“ראד” ו“סוף” בלשון הערבית); – וטענו את הסלים על הגמל, לצורך זה היה סדר מיוחד: הכורמים מביאים בעגלות את סלי הענבים עד למרכז המושבה וכאן מורידים אותם. בלילה באו הגמלים הערביים ואכפו על הגמלים דרגשים (“בּינק’לך”) מיוחדים לכך, שעמדו גם הם במרכז המושבה למטרה זו. והציבור רגיל לשבת עליהם תוך שיחת שכנים בערבים. כיוון שחבש המגמל את הדרגש על הגמל, העמידו עליו את הסלים וקשר אותם להובלה בדרך. כלה הבציר וכלתה ההובלה – שטפו את הסלים, פסלו את הגרועים ואספו אותם להעלותם באש בשמחת־תורה – –

התוצאה ממרד הצעירים בתעשיית הכוהל: עשהאל צוקרמן על גבי מיתקן המכבש ומגרסת־היד של הענבים

כן יספרו בחוויות ההובלה בני־התשחורת שהפכו כבר לסבים – יחזקאל לייבוביץ, לובצקי, עשהאל צוקרמן ועוד – ושוב פותרים את חידתם בפשטות; היינו עוברים בלילות דרך הכפרים זארנוגה (!) ומע’ר, לא בלבד שלא אירעה תקלה, אלא היינו בשושבינים בכל חתונה של נכבד בכפר ונוטלים חלק במרוצי סוסים שנערכו בימי משתה.

הרי שאפשר לספר כאן בימי הבציר סיפורים לא פחות מבלילות הגורן המפורסמים – – ואם היתה תקלה, זו היתה דווקא מבפנים, וכאן מגיעים אנו לעיקר : מרדם של בנים באבותיהם. כיצד? לצורך זה יש להבין את מעשה הספירט ביקב גדרה מתחילה. הובאו הענבים ליקב קטן זה, אשר בגיא ביו גבעות גדרה, והוגשו למשקל. ליד המשקל היה מקומו של “זקן”, כי עבודה קלה היא ולא הצריכה עמל רב, אף היה שכר־יום בצידה (10 גרוש – סכום לא־מבוטל;) נוסיף מיד כי יקב שלהם היה עשוי בריכות־בריכות, אף נמצאה רשימה מהימים הללו של בעלי הבריכות, כדלקמן: אורשנסקי – 1, צוקרמן ופוכס – 3 בריכות, רצ’קובסקי – 1, שכביץ – 1 ואחרון־אחרון “האגודה” (אשר חבריה הם הורביץ, סברדלוב, לובצקי, ליבוביץ, הנקין, ארקין, חזנוב, שפאק, פרנקל, הלל) – 5 בריכות במשותף. בריכות אלו היו סגורות ולימים נבנה מעליהן בנין.

נמצא, כי לאחר שקילת הסלים החלו העבודות הקשות:

שפיכת הסלים גריסת הענבים במגרסה מונעה ביד, כשהתירוש ניגר אל הבריכה. נשאר הזג המרוסק ושמו אותו במכבש – שוב עבודה קשה בדריכה ברגליים; – כל אלה נועדו לבנים… דהיינו: כל העבודה הקשה – פריקה, גריסה ודריכה – נחלת הצעירים היא. והתירוש מהבריכות, אף זה האחרון הניגר מהמכבש, נשאב במשאבת־יד אל האלאמביק בו נשרף לספירט, כשהאלאמביק מוסק בקש הנשרף מהר יש להגיש בלי־הרף קש נוסף (שלא כפחמי אבן, שאפשר למלא את החסר ולנמנם כשעה עד למילוי חדש)…

אף זו שאלה בדרך אגב: מנין הקש הרב לתנור האלאמביק? – כורם ששרפו אותו יום את יינו, הביא את מיכסת “הקש” הדרושה ב“קאר” – והוא שק קלוע מעשב ועשוי חורים־חורים –מלוא השק קש כדי שריפת תירוש מקנטאר ענבים – זו המידה..

הצעיר מסיק איפוא את הדוד ומתיגע ואילו הזקן יושב למעלה אצל האלאמביק, מסתכל במד־הספירט – אם מרוכז כהלכה או יש להעלות את החום ולהיפך; – אם להגביר את שאיבת התירוש לאלאמביק או להיפך – להחלישה – ושוב הוא מנמנם… אלא מה? טענו הזקנים, כי עבודתם היא “מומחיות” וצריכה לוותק ונסיון – ואמנם לכל זקן היה חניך צעיר משלו משך עונותיים – זה חוק הלימוד והחניך עושה “בחינה” לאחר מכן.

אמרו הצעירים: עד מתי נהיה מתיגעים בכל עבודה קשה ולא נהיה כזקן המשתכר ממקצועו? – התמרדו ודחקו את הזקנים. השימו את עצמם גם הם משגיחים על המשקל ומד־האלאמביק… ולמרבה הענין התקינו כי השמיע האלאמביק צפירה לשעת הצהריים ולהפסקת העבודה בערב (ממש כצפירת היקב הגדול). אף הנהיגו מנהג של "כיבוד אורח, – הרקת דלי מים מראש הסוכה של האחלאמביק על אורח שבא להסתכל בסקרנות בעבודה – ולא היה פוצה פה ומצפצף.

משרידי היקב וכליו בגדרה

על כל פנים, לומדים אנו כיצד עוללו בנים לאבותיהם הבילויים כאשר הזקינו וקמו לרשת את מקומם במקצוע. בכך אין אנו רוצים לומר, כי פינו האבות את מקומם מיד לצעירים שהתקוממו נגדם – הם המשיכו בעבודתם באמונה ובצנעה. אף נשאו בחובת הציבור של מושבתם ובעולה של אגודת הכורמים – בהם חזנוב, לייבוביץ (אריאל) – ככל שנראה להלן.

בצד מעשי המרד לעצמאות של גדרה הוזכרה רחובות וכן לא פסקו סטיות עצמאיות בקרב המושבות־החברות האחרות בסינדיקאט. בפתח־תקווה נודעו מכבר יזמות עצמאיות משל הכורמים הגדולים שהיו בתוכה. עקיבא ליברכט איש המושבה כותב: דוד שפיגל היה הכורם הגדול בזמנו במושבתנו, שהיו לו כ־200 דונאם כרם והוציא יין לשוק עוד בתרנ"ה. הוא היה עושה יין בצריף שהקים על גבי בור חפור בעומק 1.5 מטר; אף פתח חנות ביפו בשם “משוכלל” והוא עצמו ישב בה ומכר יין בבקבוקים עם תוויות משלו. המינים היו אדום־חזק ומתוק־מבושל. היין לא היה מעולה כי זני הענבים של שפיגל, ובעיקר הזן איזבלה, לא היו משובחים. אף חסרו לו הכלים וידיעת תנאי האקלים לעשיית יין מתוקנת. אמנם שפיגל היה בעל מקצוע בתעשית יינות מבסראביה, אך כאשר העירותי לו כי יינו מכיל אחוז חומץ – השיב בשחוק: "פשיטא… לכך קוראים ליין – “וויין”, ווייל ער איז “וויניק” ( משום שהוא ייני) – וזה שבחו… "

מלבד שפיגל היו שני יקבים נוספים – “התקווה” ו“נחלת צבי” שהיו משוכללים יותר, אמנם לא ברמה של יקבי ראשון־לציון או זכרון־יעקב. אף ברוח הזמן. היקב של כורמי “התקווה” היה מקבל לערך 1200 קנטאר ענבים והתקין כל מיני יינות – לבן ואדום, מתוק וקוניאק. היין נמכר בחלקו הגדול בארץ – בירושלים וביפו, אך נשלח גם לאמריקה ולאירופה. היקב של “נחלת צבי” עיבד לערך 700 קנטאר ענבים ליינות שונים ובכללם מיץ חסר־אלכוהול, שהיה נשלח לחברת נזירים בלונדון; ליין הלבן ולמוסקאט המתוק שלו יצאו מוניטין והללו נמכרו במצרים, בגאליציה, באנגליה, באמריקה ובגרמניה. בארץ נמכרו יינותיו ע“י הפירמה “אחים פלמן”. – לנוכח עובדות אלו וכיוצא בהן ודאי צדקו הללו שטענו, כי מהפרסום שנעשה ליין המושבות, תחילה ע”י הנדיב ולאחר מכן ע"י הכרמלים, – נהנו במידה לא פחותה גם התעשיינים הפרטיים של יינות הארץ.

רחובות בעצמאותה ואילו זכרון־יעקב ב“פלחותה”    🔗

ואשר לרחובות, משה סמילנסקי אשר תמך בכל לבו בשאיפות העצמאיות של מושבתו – מוסר על השתלשלות הדברים במושבה זו בענף היין כדלקמן. למרות (!) התלות ביקבי הבארון – כותב סמילנסקי הלוחם המושבע בפקידות – גדלה אהבתם של אנשי רחובות לכרמיהם (!). אם התפשטה מכת תולעים בכרמי רחובות ופקידות הבארון יעצה לרסס בחמרים מדבירים, הרי הריסוס הזיק יותר לגפן ולענבי הבוסר מאשר לתולעים – הוחלט איפוא לאספם בידיים, ובאו ילדי בית־הספר (תרנ"ו) לעזור לכורמים עד שהשמידום. כן התפתחו כאן הכרמים והכניסו הכנסה יפה – “למנוחה ונחלה” כדי 43,000 פראנק מ־900 דונאם כרם, ו־105,000 פראנק ליחידים בעלי 2400 דונאם כרם. התנודות בהכנסה לדונאם היו גדולות מ־14 פראנק עד ל־96 פראנק מכרם גולדין המהולל. ורק כורם פלוני שהיה מכונה “בעל הקרקע” והקפיד לקיים מצוות השמיטה לכל דקדוקיה, למרות ההיתרים – כרמו הכניס 2,5 פראנק (!) לדונאם. סמילנסקי מוסר גם על ארבה שהופיע ברחובות (בתרנ"ט) ואם הכורמים שראוהו לראשונה נבהלו, אך כיוון שבא במספר לא־רב יצאו נגדו בפחים וגרשוהו.

בינתיים כבר הודיעה “כרמל” מווארשה לרחובות, כי ההנהלה החליטה להפריש 20% מרווחי בעלי־המניות להקמת בניני ציבור במושבה – בית־ספר וגן־ילדים (כמסופר לעיל). עם הקמת הסינדיקאט והחלטת העקירה עקרו כאן כ־40% מכרמיהם וקיבלו דמי עקירה 99,000 פראנק, בהם התחייבו לנטוע נטיעות אחרות (שקדים או פרדסים). אף נבחרה כאן ועדה מיוחדת לטפל בעניני העקירה – אייזנברג, גולדין וגורודיסקי. מאידך, היו ברחובות כרמים שניטעו בזמנו, בלי ידיעת הפקידות, ונוספו עליהם כמויות הענבים אשר הסינדיקאט לא קיבל אותם ליקב משום הגבלת המיכסות. כל הענבים האלה כונו בשם “טריפה” ונמכרו בירושלים, אף משל כורמי נס־ציונה כך – – עד שנעלמו כרמי “הטריפה” (העודפים) עם התרחבות השקדים.

ורחובות נקלעת, כאמור, בין שאיפה לעצמאות שלמה ובין התלות ההכרחית, תחילה ביקב הבארון ולאחר מכן ב“סינדיקאט”; הנה נראה לה, שהיתה יכולה להיות עצמאית עם יקב משלה, אלא שבבוא מעשה הגת מתברר, כי האמצעים הדרושים לכך הם מרובים מכפי יכולתה. כאן יוקרתה וכוחה של רחובות אך כאן גם חולשתה, כי גם בפנים אין כורמיה מעור אחיד – מהם כורמים חברי הסינדיקאט הכללי ומהם מחוצה לו.

על כל פנים, רחובות מקבלת עליה משנת תרס“ז את מרותה של אגודת הכורמים והבצירים מתנהלים במסגרתה הארגונית, לפי מאכסימום ענבים קבוע למושבה כולה ולפי זה לכל כורם לחוד. לצורך קביעת המאכסימום המגיע לרחובות כולה, נדרש כל כורם להצהיר מהו יבול הענבים שלו מהכרמים שנטע לפני שנת תר”ס וכמה הוסיף לנטוע לאחר אותה שנה. מצד שני, אגודת הכורמים נענית לדרישתה של רחובות לגבי גת משלה, אשר יועברו אליה כלים מראשון־לציון; ואם רחובות מדברת ב“יקב” ולא בגת – הרי אהרון אייזנברג מודה, כי אפילו בנין הגת “הוא עבודה ענקית בהיקף של 200,000 פראנק, דבר שאי־אפשר יהיה להשיגו אלא בארגון טוב של כורמי רחובות”.

אגודת הכורמים באה לעזרת רחובות לצורך זה בהלוואה של 35,000 פראנק; מכספי העקירה הופרשו 7000 פראנק לבנין הגת; ולבסוף גלוסקין בא לעזרה בהלוואה נוספת של 15,000 פראנק מכספי “כרמל”, לחפירת הבאר בשביל הגת.

הגת היא איפוא מעשה משותף עם הסינדיקאט, אך כאן נשמע ערעור, האם ניתן להשתמש בכספי “כרמל” לבנין גת, שהיא נועדה לכורמים חברי הסינדיקאט שבמושבה, שעה שמצויים בה כורמים שאינם חברים בו? – בינתיים נשלחו כבר כלים מראשון־לציון ובעזרת הלוואה נוספת מבאנק אפ"ק עומד הבנין על מכונו בהשקעה כוללת של 75,000 פראנק. אין הכורמים יכולים להכנס בהתחייבויות נוספות כדרוש לשכלול הגת, אך זו מסוגלת לכבוש ענבים והתירוש מובל לעיבוד ליקב ראשון־לציון.

קרנה של רחובות עלתה עם הקמת הגת, אך גם תלותה בסינדיקאט לא פחתה. מתוך הכרה זו חברי רחובות מחזקים את ארגונם בוועד הכורמים המקומי, הנחשב כנציגם, בלי שיורשה כורם־פרט לקבל את במגיע לו מהסינדיקאט לחוד. באסיפות אלו של חברי הסינדיקאט במקום, פעילים טובי הכורמים (גולדין, אייזנברג, פיינשטיין ועוד) – וכיוון שהכרם הוא הענף המכניס העיקרי במושבה כולה, עובר באמצעות כספי היין גם חלק ניכר של הכספים המיועדים לוועד המושבה ע"ח השירותים – בית־הספר, תשלום חוב המושבה לחובבי־ציון, הוצאות המושבה וכו'. כוחם של הכורמים חברי הסינדיקאט גדל עם ריבוי מספרם עד 23.

הנה פועלת – וכורמים מהם מובילים את ענביהם אליה, מהם המובילים לראשון־לציון, אף זה לפי הוראות היקב. גם חלוקה זו כשלעצמה מעוררת ויכוח פנימי בין כורמי רחובות, בענין הוצאות ההובלה – מדוע ישאו בהם ולא כלל הכורמים שווה בשווה? – כן כלפי הסינדיקאט, וכלפי פנים סיבה נוספת לחילוקי־דעות: כאן הכורמים “הכשרים” אשר בזמן העקירה מילאו אחר ההוראות ועקרו מכרמיהם לפי המיכסה שנקבעה; אך היו שהחליטו על אחריותם לא לעקור ואפילו ייחשבו ענביהם לגבי קבלה ליקב כ“טריפים”. מה גם כשקמים שנים ונוטעים על דעתם כרמים חדשים מעיקרם – “שזה נגד החוק של המושבה והיזק לישוב בכלל” (!) –

הארגון הפנימי גובר וכורמים שהיו מחוץ לסינדיקאט ואשר “עשו יין בעצמם” – מבקשים להתקבל באמצעות ועד הכורמים של המקום כחברים לסינדיקאט. שאלת “הכשרות” של המועמדים עולה במלוא משמעותה: האם ייחשבו כשרים רק אלה שכרמיהם זקנים, או שמא כורמים חדשים רשאים גם הם להתקבל? - – מרובות איפוא השאלות והארגון המקומי של כורמי רחובות (עם 27 כורמים – תר"ע) עדיין רואה את עצמו מזמן לזמן כעצמאי־למחצה במסגרת האגודה הכללית.

כאשר הנהגת האגודה גוזרת שוב על עקירה חלקית, לפי מיכסה

לכל מושבה לחוד, מנסים כורמי רחובות לטעון, כי מוטב שיעקרו במושבות שהן

רחוקות מיקב ראשון־לציון יותר מרחובות (גדרה?). ושוב מתעוררת שאלת העצמאות

“שמא מוטב להפרד גם עתה מהשותפות (עם המושבות) ונוכל לעשות יין לעצמנו?” – – משיבים ראשי הארגון (אייזנברג, גולדין, ועוד): כל עוד שותפים אנו, עלינו לחשוב מנקודת־הראות של טובת העסק הכללי. דהיינו: יש לנהוג באחריות כלפי כלל הכורמים במושבות וכן באחריות כלפי כל הכורמים במושבה גופה (בלי לדקדק בין כשרים ל“טריפים”).

“בראש ובעיקר עלינו לראות כי נוכל להתקיים מהכרמים שלנו”. – זה העקרון לפיו קובעת רחובות את מדיניותה לגבי אגודת הכורמים וגם עיקרון זה צפוי מזמן לזמן למבחן קשה. ראשון־לציון היא בעלת “החזקה” במספר כורמיה ובכמות ענביה ובמקרה של התנגשות האינטרסים הנוגדים, אולי צריכה רחובות ללחום נגדה תוך הסכם עם המושבות האחרות? – שוב משיבים שוחרי האיחוד: עלינו להתאחד ולא ללחום. אמנם חובה להשתדל לטובת מצב הכרמים של רחובות ומשום כך לפעול למען עשית יין מכל ענבי המושבה במקום ולא לשאת בהוצאות הובלת הענבים ליקב ראשון־לציון" – עם זה גוברים המאמצים לשמור על הארגון שהושג.

בהתחדש ההתקשרות הארגונית (אחרי שנסתיימו 5 השנים הראשונות לייסוד אגודת הכורמים), משיגים כורמי רחובות כמה יתרונות נוספים לטובתם: בגת רחובות ייעשה יין מ־4500 קנטאר ענבים; הסינדיקאט ישתתף בהוצאות ההובלה של היין ליקב ראשון־לציון וכן כמות מסויימת ענבים. תנאים אלה ופרטים כיוצא בהם – “הם לטובתנו ומהיום והלאה הננו חברים שווים ושלום לנו עם יתר בני המושבות והעסק יתעלה ע”י השלום" – – (גולדין). זאת ועוד: “כל זה הושג באנרגיה העצומה של חברי המועצה”.

כאן אייזנברג מוסר על פרטי החוזה החדש עם יק“א, בשוב המשלחת מפאריס, התוצאות הן: יש להתחיל לשלם ע”ח חוב הסינדיקאט ליק“א 13,000 פראנק בכל שנה וגם מרווחים שיהיו, לאחר תשלום של 22 פראנק לקנטאר ענבים לכורמים, ישולם שליש ליק”א. החוב הכולל ליק"א, בכלים ובחובות שונים, עולה לסך מיליון ו־400 אלף פראנק.

עם זה רחובות ממשיכה להגן בתוקף על עניניה בתוך הסינדיקאט

אם עברה על המאכסימום שנקבע לה ואגודת הכורמים מתכוונת לשלם עבור עודף הענבים בשליש המחיר פחות – רחובות טוענת לביטול תקנה זו. וכן אם הוצאות עיבוד היין עולה בגת רחובות יותר מאשר ביקב, מוכיחים נציגי רחובות, כי לא כורמיה צריכים לשאת ביוקר אלא הסינדיקאט כולו. שוב הדברים מגיעים לידי כך, שנציגי רחובות מאיימים להתפטר, עם ששולחיהם דורשים מהם להשאר על משמרתם. אף דעת סמילנסקי היא: אין המחלוקת

גיתות – בפתח־תקווה אשר עליה נאמר כי למעשה לא הופעלה

גת רחובות השואפת ליהפך ליקב

נוראה כל־כך, אלא רחובות חייבת להוכיח כי דרישותיה צודקות. וכבר מוצעת בוררות אובייקטיבית מאנשי חוץ – ד"ר רופין, ברלין, לרמן, שרתוק מיפו, איידלמן מירושלים, ואשר לטיעון בפני הבוררות – כאן נחלקים הכורמים: מהם המסתפקים בבירור השאלות השנויות במחלוקת עם אגודת הכורמים ומהם “מרחיבים” הדורשים להעלות מחדש את בעית תעשית היין ברחובות מיסודה.

תרע“ב – 40 כורמים־חברים של הסינדיקאט ברחובות (מהם אחד הפעילים יצחק גורודייסקי שנפטר בינתיים) והענינים מתישבים: תיקון בניני הגת והכלים הדרושים לה ע”ח הסינדיקאט, אלא על כורמי רחובות לשאת בהקמת מיבנים חדשים “מחוברים לקרקע” והחוב עבור בנין הגת יסולק לאגודת הכורמים ע“י כורמי רחובות במשך 33 שנים. מאידך: הסינדיקאט יקציב 108 אלף פראנק לסלילת כביש מרחובות לראשון־לציון ועוד סך 40 אלף פראנק לכביש מראש”ל עד בית־דגן – –

כל אלה בגדר תכניות ובינתיים לאור מצב העסק שהוטב, מרשים לנטוע כרמים חדשים, במקום זקנים שייעקרו, לרחובות, לזכרון־יעקב ולגדרה, – ולרחובות הוכר מאכסימום של 6000 קנטאר ענבים. גם הענבים “הטריפים” יתקבלו ליקב למשך 17 שנים, עם שבעליהם דעתם אינה נוחה מהגבלה זו בזמן… ושוב כורמי רחובות מחזיקים טובה לנציגיהם במועצת האגודה, “שעשו שלום עם בני ראשון־לציון”.

מעתה הנהלת היקב בראש“ל היא הפוסקת גם לאחר שכלול הגת, איזה מיני ענבים יובאו ליקב ראש”ל ואיזה מינים לגת. – כן ביחסי חוץ ואשר כלפי פנים מוסיפים להתחזק חברי האגודה ברחובות בדעתם: הם הם רוב־רובו של ציבור החקלאים במושבה ומתוך כך נושאים בעול ההוצאות יותר משאר יושביה – תהיה איפוא גם נציגותם בוועד המושבה גדולה יותר. ניתן לומר, כי במסגרת זו של עמידה כלפי פנים וכלפי חוץ, משיגים כורמי רחובות כמה יתרונות בשנים מאוחרות יותר; הם מובילים לראשון־לציון ענבים שעושים מהם יין חזק, טוקאי וסוטרן (כדי 1300 קנטאר), בעוד שבגת עצמה נעשה היין המתוק.

הכורמים מתקוממים נגד הוראה זו של הסינדיקאט וקוראים לגלוסקין מנהל הסינדיקאט וליינן הראשי גרשון לוין, לבאר את הסיבות מדוע אי־אפשר לעשות יינות אלו (חזק טוקאי וסוטרן) ברחובות? מסביר היינאי לוין: מחוסר כלים וחביות; אף מעטים כאן המינים המשובחים ורובם אליקאנט. – האם זה זמני? – מקשים כורמי רחובות (כי הפחת בהובלת הענבים לראשון־לציון גדול). גלוסקין מבטיח בלשונו העסקית: כן, והא ראיה: בשביל להוביל את היין “החזק” מרחובות ליקב דרושים 500 “פסין” (חביות). אך שלחו לקושטא שליח מיוחד להשיגן ולא השיג. בינתיים ישקלו את הענבים ברחובות לפני המשלוח לראשון־לציון והפרש הפחת בדרך יהיה על חשבון היקב; וכן דמי ההובלה – ובלבד שישרור שלום במחנה.

בני רחובות הלמודים איפוא במלחמה על זכויותיהם מתריעים גם בנוגע להובלת ענבים, לפי הוראת הסינדיקאט ליקב ראשון־לציון: – הרי מוטב שנוביל בעגלות שיש לנו ולא בגמלים (שאינם)…

מי יאמר איפוא כי כוחם של ותיקי המושבות ומייסדיהן היה באידיאליזם שלהם בלבד? – הכל מוכיח כי מלבד היותם אידיאליסטים, ידעו את סוד המאבק העקשני על שווה־פרוטה בהכנסה מעבודתם ורצו באיחוד שעה שהיה בו משום טובת־הנאה, אך העמידו בסימן שאלה שעה ששכרו היה שקול בהפסד. אנו נראה כי הדברים אינם משתנים גם בימים שלאחר מלחמת־העולם – כאשר 43 כורמים – חברים מנויים ברחובות והם מתלוננים כי “לא היתה אסיפה כללית של אגודת הכורמים מלפני המלחמה”.

*

זכרון־יעקב – היא עדיין נחשבת עם ההסכם שנעשה על העברת היקבים, כמושבת פלחה, ומאכסימום הענבים שנקבע לה הוא 4000 קנטאר. ואמנם עמדים אנו כאן בארגון חקלאים בוועד חקלאי – בשאלות של שומרי שדות (מוחאדרים – רוכבים יהודים או ערבים), מחלות סוסים, עבודת גורן, מיקוח עם אפנדים חוכרי העושר מהממשלה בחיפה וכל הכרוך בכך בשדות הפלחה של “זכרון־יעקב, בורג' ומראח”. גם לגבי הענבים נידונה בעיקר שאלת העושר, אשר מחמת סיבוכה מחליטים להביא את הדבר לפני הוואלי בבירות שהוא יכריע בדבר.

כאן נקלעים אנו לתנאים המיוחדים של “הצפון” וכאשר מגיע הבציר, קזארנובסקי מנהל היקב שבכאן קובע את סדרו בשיתוף עם ועדת הכורמים; מצד שני, מוכתאר המושבה צריך להגיש בקשה (ארדחאל) לממשלה בחיפה בדבר יציאה לבציר, אעפ"י שיש אומרים כי מוטב להתחיל בבציר, לאחר שניתנה רשות בעל־פה מחוכר העושר מוסטאפה פשה, ואפשר להסתמך על כך אם הממשלה תבוא בטענה. ועושר הענבים כיצד? שלושה אפנדים מהסביבה חכרו את העושר מהממשלה בחיפה בסכום מסויים והם חוזרים ומוכרים אותו כנגד סכום זה בצירוף הטבה – לוועד המושבה. לצורך זה חייב כל כורם, בין הוא מביא ענביו ליקב ובין מוכר לזרים, לשלם בוועד המושבה את חלקו בעושר – וכן דורשים כי “כורמים המוכרים את ענביהם ליקב פרידמן חייבים לסדר תחילה את תשלום העושר”. כנגד זה חבר הסינדיקאט אסור לו להוביל ענבים לחיפה למכירה.

שוב אין כאן בעיה מיוחדת לגבי הכרמים עצמם, פרט “לערבים השכנים הגונבים ענבים” והשאלה היא, האם להתאונן למודיר קיסריה או אולי להסתדר במישרים ע"י הטלת קנס על הערבים העובדים אצל האכרים. ואמנם שאלת השמירה מפני הגנבים השכנים אינה כפשוטה – ומודים הכל כי “אי־אפשר שהשמירה תימשך בצורה זו” (ערבית־יהודית – 1913); – הפתרון הוא לעת עתה: מוחאדר (רוכב) יהודי על שומרים ערביים (ברגל) – וזה בפיקוח ועדת השמירה של הוועד החקלאי).

ענף הגפן בזכרון־יעקב עדיין עומד איפוא בסימן צמצום, כשמיפקד 31 הכורמים מראה על מאכסימום של 27 דונאם כרם העשיר עד 8־7 דונאם העני. וכיוון שאגודת הכורמים מתירה להוסיף נטיעות (כנגד עקירת כרמים ישנים), עורכת המושבה רשימה של הזקוקים להלוואה לשם תוספת הנטיעה. ברי, כי הנטיעה החדשה מתנה, שמאכסימום היבול של המושבה יישאר כשהיה (4000 קנטרא) ומחייבת את הנוטע בעקירה כנגד הנטיעה – אם עקירת ישנים ואם עקירה בעתיד, כאשר יידרשו לכך. לשבחם של האכרים ייאמר, כי הם משתדלים להבטיח

עמק זכרון־יעקב, בת־שלמה ומאיר־שפיה במעטה כרמיו (ציור של אלווייל)

שמתוספת הנטיעה ייהנה העני והוא יזכה בחלקו בהלוואה הניתנת לצורך זה ע"י אגודת הכורמים (8000 פראנק).

כן מפורש תנאי: הלוואה רק לכורם הנוטע “פופינייר” (כנות אמריקאיות מורכבות), אך לא לנוטע כנה אמריקאית לא־מורכבת. ותכנית הנטיעה מתוכננת לשנים תרע“ד ותרע”ה (בלי לדעת כמובן שבינתיים תפרוץ מלחמת־העולם). הכורם יטע חצי דונאם כרם כנגד עקירת דונאם ישן וכן יקפיד לנטוע לגבי יחס המינים – בורדלו, קרניאון, קברנה־סמיניון לפי אחוזים מסויימים, וכל אשר יטול לצורך הנטיעה זמורות (“בוטיר”) מכרם חבר ללא־רשות יוטל עליו קנס, ואילו המחסל את כרמו מעיקרו או מוכר אותו חייב להודיע על כך לסינדיקאט. הרי שאין בנטיעה משום הרחבת הענף ואף־על־פי־כן כבר נשמעת דרישת המושבה כלפי אגודת הכורמים להגדיל את מיכסת הענבים שלה מ־4000 קנטאר שנקבעו בזמנו ל־4700 קנטאר.

אבני־נגף    🔗

האם ראינו דרך התחלות שאינה זרועה אבני־נגף?– הרי עוד באסיפת־היסוד נתעוררו ויכוחים סוערים והעמידו את הבנין כולו בסכנה. ואבני־הנגף אינן מועטות: התאגדות האגודה – האמנם לצמיתות… ושמא ישא פנים למושבה האחת על פני המושבה האחרת? – – שם האגודה שהוא ארוך מדי… והמושבות בינן־לבין־עצמן, האין האחת רוצה יותר מכפי המגיע לה או תובעת היא לעצמה זכויות יתרות לדעת אחיותיה – – כהנה וכהנה היו אבני־נגף.

בדבר תקופת ההתאגדות נתקבלה הצעת הפשרה של יואל דרובין: המושבות מתאגדות לזמן חמש שנים – או לשון אחרת: האגודה (סינדיקאט) נוסדה ל־5 שנים עפ“י החוזה שבינינו ובין יק”א. אחרי עבור 5 השנים תישאר האגודה בתוקפה למשך הזמן והתנאים אשר יק"א תחדש בהם את החוזה עם האגודה.

סודות והפתעות שבמעמקי היקב.

שם האגודה – “אגודת הכורמים המשותפת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב” – אכן, אכן, ארוך השם ומרדכי קרניאל מזכרון־יעקב רומז על דרך הלצה: אם אמנם יש החוששים כל־כך לאריכות, יתנו לסינדיקאט רק את השם “זכרון־יעקב” (וישמיטו את ראשון־לציון… ) ובסוף דבר הסכימו לשם הארוך, אך בו בזמן נהגו לקצרו ל“סינדיקאט” וכן נתקבל ונעשה נוהג.

והמנהל – גלוסקין מציע להפריד בין המנהל הכספי (המסחרי) ובין המנהל הטכני – היינאי אשר עליו האחריות ליין אם טוב הוא אם רע. – האסיפה אינה נוטה להפרדה זו כי רוצה היא במנהל האחראי לכל. כיוון שפסקו בשאלה זו, נשאלת השאלה כיצד להבטיח יחס שווה מצד המנהל לכל המושבות – האם גלוסקין כאיש “מנוחה ונחלה” אינו חשוד על משוא־פנים לרחובות? – – אין זאת כי גלוסקין כבר בחן מראש את הכורמים־האכרים ולפיכך כאשר עמדה לדיון שאלתו האישית כמנהל האגודה – הוא העדיף להדגיש את אי־תלותו גם מכאן ולהבא, כשם שהיה בכל דרכו עד הלום. – כיצד? – הוא ימשיך לכהן כמנהלם הראשי של ה“כרמלים” אשר ייסד ברוסיה ובארה"ב. גם בהיותו יושב בראשון־לציון, ולא יפסיק את קשריהם אתם; הוא אינו בא לנהל את העסק, כאחד הזקוק לכך לפרנסתו, אלא כאחד הרוצה לבנות את תעשית היין לטובת הישוב.

ואם מציעים לו לשלם את שכרו על דרך המסחר, בחצי אחוז מהמכירות (אשר למכור), הוא דוחה את הדבר בהתמרמרות: האם כסוחר או כקומיסיונר, הרואים בעסק מקור ריוח לעצמם – ייחשב בעיניהם? – לאו: אין הוא מתווכח על גודל המשכורת אך זו תוקצב לו ללא תנאים ומתוך אמון גמור אליו ללא ערובות מצידו, עם שלא יעשה דבר בלי להתיעץ עם חבריו להנהלה. כן מגיב גלוסקין גלויות גם על החששות האחרים: לגבי דידו המושבות־החברות באגודה שוות ואין רחובות עדיפה בעיניו על האחרות. – יתירה מזו: ראשון־לציון אינה צריכה לדרוש זכויות מיוחדות בזכות הוותק שלה בענף היין – ולגבי דידו וכן לגבי כל האסיפה אינה יכולה לעמוד השאלה “ראשון מסכימה או אינה מסכימה” – החלטה כללית היא המחייבת (והרי זה עקרון השותפות).

והשאלה הקשה מכולן – ההסכם בדבר חלוקת דמי־העקירה בין המושבות או כדברי גלוסקין: נאמר גלויות כי הוויכוח הוא על הסכום שזכרון־יעקב צריכה לקבל מדמי העקירה (אעפ"י שבאותו פרק זמן אינה עוקרת). אין זאת כי קשה השאלה במידה כזאת, שיש ומציעים (וגלוסקין בכללם) להזמין יועצים מאנשי הישוב מבחוץ, כמו ליבונטין ודיזנגוף, כדי להסתייע בעצתם. עם זה הכורמים אינם נוטים לסמוך בענין שלהם על דעת זולתם ומנסים למצוא בסיס אשר לפיו יקבל היקב את מיכסת הענבים שתיקבע ואילו העודף ידון לעקירה, תוך תשלום עבור ענבי הגנים שייעקרו כאילו התקבלו.

כאמור, ראשון־לציון רואה את עצמה זכאית להטבה מיוחדת עבור עקירת זניה המשובחים בסך 170.000 פראנק, אף־על־פי שהמושבות האחרות עוררות וטוענות: ראשון־לציון תבוא באופן זה על שכרה מדמי העקירה פעמיים… כיוון שקשתה השאלה מכדי הכרעה סופית, דוחים את הדבר עד להסכם עם יק“א, ובלבד שתיבחר משלחת ללכת לפאריס כדי לגמור את ההסכם. ושוב: אם ראשון־לציון רואה לעצמה זכות לתבוע לה “חמישה צירים במשלחת” – גלוסקין מזכיר כי להצעת יק”א תצא משלחת של 5 חברים בסך־הכל והללו צריכים לייצג את כל מושבות היין…

המשלחת הלכה וחזרה, כמסופר, וכתב ההתקשרות הסופי נחתם בשובה ארצה (תשרי תרס"ז). אז נחתם ונתקבל גם ספר תקנות האגודה וגלוסקין שיכול היה למסור רשמים ומסקנות מהביקורים שערך בינתיים בסניפי היין באירופה, מודיע על הסכמתו הסופית להבחר כמנהל האגודה או כלשונו: “חבתי לכם תשובה על הצעתכם, לקבל עלי משרת מנהל הסינדיקאט, והרי תשובתי: באתי והריני לפניכם לעבודה. החילותי עבודתי ביום 1 ביולי (דהיינו חדשים מספר לפני האסיפה הנוכחית) ועשיתי נסיעות אחדות בבתי־מסחר באירופה אשר שייכים לעניני מסחרנו. והנני למסור לכם דו”ח על מה שמצאתי בסחר משקאותינו" – ואומדן הפדיון באותה שנה מהסניפים הוא לדעתו, כדלקמן:

הבין ציבור הכורמים כי גלוסקין עיניו אינן לוויכוחים אלא למעשה לטובת הכלל כולו, ולא בלבד קובעים את שכרו אלא מחזירים לו את תמורת הדירה ששכר אף את דמי הנסיעה מווארשה לראשון־לציון.

יתר על כן: גלוסקין אינו מהסס להשמיע את קובלנתו על כורמי רחובות (“שלו”) וגדרה בחתירתם לעצמאות, המפרסמים בארצות־הברית תעודות ומכתבים, כדי להקל בערכו של הסינדיקאט וארגונו ומבליטים את ערכם הם – “הרי זה – לדברי גלוסקין – כרצון להיבנות משלילתו או מחורבנו של הזולת” – והוא מציע: “החובה עלינו לפרסם את דבר קיומנו בעתוני אמריקה, לא לנגוע בהם (כמוציאים לעז) כלל, אלא להודיע שמוכרי היין מהיקבים ראשון־לציון וזכרון־יעקב הם הקולוניסטים עצמם. ונחוץ שהוועדים בכל מושבה ייחתמו על כך”. – נמצא, כי המנהל שבחרו בו אינו חומד לצון ונוקט מתחילה לשון תקיפה כדי למנוע פרצות בארגון הצעיר.

בסימן זה מעבדים היקבים את ענבי הבציר של 1906, כשההחלטה היתה לקבל רק שני שלישים מהיבול (אף כי לכורמים ישולם מחיר כל ענביהם). מעריכים נשלחו לשום את הענבים בכרמים ולבדוק את איכותם. ענבי פתח־תקווה וגדרה יעובדו במקומם (בגיתות הקיימות שם). – זה איפוא הבציר השבעה־עשר במספר בקורות הענף והראשון בקורות האגודה – “בו הבציר בראשון־לציון הגיע לשיא של 9850 קנטאר (וחלק מהם לא נתקבל ביקב.”

ודאי גם שיא זה של יבול בראשון־לציון, לנוכח העודפים

במלאי, גרם כי זכרון־יעקב לא השלימה בלבה עם השותפות בכל ועדיין נשמעה הצעה

תנהלנה כל אחת, ראשון־לציון וזכרון־יעקב – את עבודתן הטכנית ביקב שבתחומה, על חשבונן, והשותפות תתחיל רק עם ממכר היין. גלוסקין התנגד, ואם היתה דעה שאפשר לפנות “לפאריס” שתכריע בדבר, טען: הרי באופן זה תימשך “החסות” באשמתכם אתם… לפיכך מוטב להתפשר בפנים ובלבד שלא ייאמר בחוץ כי “הכורמים אינם מסוגלים להיות אדונים לעצמם”. שוב חוזק הארגון והכל הודו – קופה אחת ליקבים – בהוצאותיהם ובהכנסותיהם גם יחד, ומחיר אחיד נקבע לענבים לפי סוגיהם לכל המושבות, בלי לבדוק בזמן השתייכותה ליקבים.

הבציר ה־19 (1907) כבר עמד כולו בסימן בעלות האגודה, כשההנהלה שוקדת להסדיר בעוד מועד כמה שאלות ראשונות במעלה: העקירה, הקמת הגיתות במושבות הרחוקות מן היקבים, וקביעת מאכסימום של ענבים אשר כל מושבה רשאית להיכנס ליקב.

והעקירה – זו נעשתה כסדרה כנגד פיצויים מהקרן שהבארון העמיד לרשות האגודה בסך 1.6מיליון פראנק, במועצה הוחלט כי כל כורם הרוצה לעקור חלק מכרמו, עליו להגיש להנהלה הצהרה בכתב בה יבואר – כמה דונאמים הוא עומד לעקור, מאילו זנים, ואילו נטיעות אחרות הוא עומד לנטוע במקום הגפנים בכסף שיקבל, אף איזו ערבות הוא נכון לתת למילוי התחייבותו. והעקירה נתכוונה תחילה לזנים המשובחים “ההורים” שיבולם מועט ואין להשאיר מהם אלא כמות מועטה במידה הדרושה לשמירה על טיב היין; וכן חייבות עקירה גפנים שהתנוונו והזדקנו.

וכורם שנואש והחליט לעקור את כל כרמו הצהיר: "בזה אני יוצא מהשותפות (של אגודת הכורמים) ומוותר על הזכויות שיש לי בה ומתחייב שלא לנטוע בכסף העקירה (גפנים) במשך 10 שנים אלא ברשיון מיוחד –

עקירה ובצירים (1907,1908 וכו')    🔗

נפתח כאן בדברי משה סמילנסקי: “הגפן – ים של צער ושפלות־ברך מזה וחיבה ומסירות ואהבה – כמעט אהבת נשים מזה… לילות השמירה במלונות בכרמים… ולימים, אותו ערב על מדרגות אחד הבתים ברחובות, כשישב אחד־העם בחבורת אכרים צעירים וגילה להם את ראשית מחשבתו על העקירה… הנמחה זכרון הערב ההוא מלב אחד מאלה שהיו מסובים עמו באותו ערב? אני עודני מרגיש עד היום בפצע… והפילוכסרה מי שכח אותה!” –

אכן, מרובות הבעיות. במושבות יהודה (גם בחדרה) נעקרו (שנת 1907) כרמים שהניבו כדי 9720 קנטאר ענבים ולעוקרים שולם תמורתם כדי 694.500 פראנק. ודאי שהעקירה הגדולה כשלעצמה היה בה משום מיבצע קשה, אם כי כספים שהוזרמו למושבה כפיצויים הגיעו לפעולה בענפי חקלאות אחרים ובפרט בנטיעת שקדים ופרדסים. על כל פנים, כרמי חדרה נעקרו; בפתח־תקווה – נשארו כדי 1657 קנטאר ובנס־ציונה – 186 קנטאר; גדרה – כדי 1457 קנטאר ענבים – כן נשארו כל מושבות יהודה עם מאכסימום יבול בשביל היקב כדי 16.553 קנטאר ובכמות זו שני “האריות”: ראשון־לציון עם 7818 קנטאר ורחובות – עם 5498 קנטאר. זכרון־יעקב שאך זה שוקמה מהפילוכסרה לא עקרה כרמים.

מיכסות אלו התאימו לנוסחת העקירה שנתקבלה, עם שעוררו מזמן לזמן חילוקי־דעות מהפיצויים קיבלו המושבות כסדרן: ראשון־לציון – 215.000 פר‘; פתח־תקווה – כדי 200.000 פראנק; רחובות –98.000 פר’; נס־ציונה – 68.000 פר‘; גדרה – 30.000 פר’; חדרה – 84,000 פראנק.

בו בזמן נדונה שאלת הגיתות במושבות המרוחקות מהיקב בראשון־לציון, כדי שהענבים יידרכו בהן והיין יובא לאחר תסיסה לטפול ביקב הראשי; – בכך יחסכו בהובלה וגם הפחת והקלקול יצטמצמו. הדבר נקבע בספר התקנות והוסכם בסעיף עם יק"א, כדלקמן: "אם תראה מועצת ההנהלה צורך, לטובת העסק, לבנות גיתות קטנות לענבי החברים, מחוץ לראשון־לציון, הרשות בידה לעשות זאת – – " עתה הוחלט להגשים את התיקון וגם להשאיל לגיתות מיקב ראשון־לציון את הכלים המיותרים שבו.

באופן זה קיבלה רחובות מקופת האגודה הלוואה לעשר שנים בסך 38.000 פר' וכיוון שהתקנת הגת עלתה 75 אלף פראנק, לוותה המושבה את מותר הכסף ממקורות אחרים. פתח־תקווה קיבלה הלוואה מקופת האגודה למטרה זו כדי 25.000 פראנק ובנתה גת קטנה כי כמות הענבים שבה הצטמקה; גדרה קיבלה גם היא הלוואה להגדיל את הגת הקיימת בה לייצור אלכוהול. התברר, כי הגיתות ובפרט זו של רחובות, לא הוזילו את הייצור ולא עוד אלא עיבוד היין בהן עלה ביוקר (ודאי מחוסר ציוד מתאים מכל שנמצא ביקב ראשון־לציון) – הדבר גרם לרחובות שבאה בתביעות להשתתף בצורה זו או אחרת בהוצאותיה.

תוך החיכוכים האלה בתוך כתלי האגודה נכנס הבציר ה־19, שהעודפים עדיין איימו כבעבר, אך סחר היין התקדם. האסיפה השנתית של האגודה עמדה כבר בסימן בטחון עצמי ואמונה כי יצאו לדרך־המלך. שוב לא נועדו “40 יום ולילה” כבאסיפת־היסוד אלא דנו שלושה ימים בלבד – עד שהודיע זקן האסיפה אליעזר שליט על דעת כל המשתתפים, כי מתוך החזקת טובה למנהל מביעים לו את הערכתם ע"י מענק מיוחד של אלפיים פראנק.

ההתקדמות המשכה גם בשנת הבציר (השלישי לאגודה) וכאן ניתנה הזדמנות נוספת להביע הערכה לגלוסקין על פעולתו הברוכה, במסיבה שנערכה במלאת לו חמישים שנה ובתוספת שנתית על משכורתו.

תוצאות הבציר לשנת 1908 הן כדלקמן:

הענבים הללו נדרכו ביקבים ובגיתות כדלקמן:

אלו איפוא הכמויות הריאליות, אשר שוב לא הותירו כמעט עודפים ולא הוסיפו על המלאי הישן; יתר על כן: גם המלאי משנים עברו החל מתמעט מעט־מעט. עם זה נעשתה עקירה נוספת, בה רוב כרמי פתח־תקווה יצאו מתוך שותפות האגודה ובפעם זו גם זכרון־יעקב נדונה בעקירה וגדרה בתוספת עקירה – הרי שוב צמצום ב־3200 קנטאר ענבים בקירוב שעלה בפיצויים מקרן העקירה וגדרה בתוספת עקירה – הרי שוב צמצום ב־3200 קנטאר ענבים שעלה בפיצויים מקרן העקירה בסך 171,000 פראנק. – בכך הושגה יציבות סופית בענף והללו שהוצאו ממנו מצאו לעצמם ענפים אחרים להתגדר בהם ובראש ובעיקר בפרדסנות.

“התעצמות” האגודה התקדמה, בלי שהופר ההסכם בדבר שיתוף־הפעולה הסמוי עם הנהלת יק“א, שעקבה באמצעותו של הנרי פראנק אחר ההתפתחות בענין רב. הנהלת האגודה מוסרת להנהלת יק”א על ההסדר הסופי שהושג עם הסוכן במצרים נסלר, שקיבל את פיצוייו והשוק המצרי נמסר לסניפי “כרמל מזרחי” בלבד. – והקו של הנהלת פאריס: “אין אנו מתערבים” – עם זאת בודקים הם את המאזנים, בוחנים את הפרטיכלים של אסיפות הכורמים ומעירים מזמן לזמן את הערותיהם.

פאריס מודה כי מנהל היקבים עושה כמיטב כשרונו להצלחת הענף ופראנק המפקח מקרוב מביא לידיעת האגודה: בלי להתערב בעניניכם מצאתי לנכון להעיר את דעתכם על החורף הגשום במידה יוצאת־מן־הכלל בצרפת, אשר השפיע על התיקרות היינות. וזה כדי שתביאו בחשבון לגבי שריפת עודפי היין לאלכוהול (שמא תהיה דרישה מצרפת ליין ומצא כי הזיקוק לאלכוהול לא יהיה כדאי).

הרי שגם השעה מאירה פנים וגורמי־חוץ משפיעים לטובה. כבר נוטים לחשוב באגודה כי שוב אין טעם לעקור, לנוכח סיכויי הממכר המשתפרים והולכים, ולא עוד אלא אגודת הכורמים מחליטה כי אפשר להרשות נטיעה מחדש כדי 840 דונאם – אך כאן שוב הערת “פאריס”: אם גם מצב השוק כיום טוב, הרי זו תוצאה בעיקר מהיבולים הרעים בצרפת… משום כך אנו מייעצים להזהר מלעלות על דרך זו של הרחבת הנטיעה, כי אפשר תמיד לחשוש שמחירי היינות הגבוהים בשעה זו עלולים לנפול פתאום.

ואם דעת אגודת הכורמים אינה נוחה תמיד מהערות מסוג זה, כי רואים בכך משום התנקשות בעצמאות, מעירה “פאריס”: “אם הכורמים סבורים כי אין לנו להביע דעה לאחר שתקופת התמיכה עברה, הרי עליהם לזכור כי הפקדנו לזכות אגודתם הון חוזר ונכסי־דלא־ניידי וכלים המצטרפים לרכוש רב והמזכים אותנו להביע דעה מפעם בפעם” – עם זאת הערות אלו שוב אינן מפריעות להנהלת יק"א להעריך את האופן המוצלח בו מנהלת האגודה את עניניה ומקווה כי אף תשיג בדרך זו תוצאות מזהירות בעתיד – “והמועצה הפלשתינאית (קרי מועצת יק"א לעניני המושבות בארץ־ישראל בנשיאותו של הבארון) מעניקה פרס כספי לזאב גלוסקין לאות הוקרה על עבודתו המוצלחת”.

אין לשכוח כי בו בזמן המועצה הפלשתינאית ממשיכה לפעול ל“הבראת הישוב” (או יותר נכון – מפעלו הישובי של הבארון). העבר “הבארוני” על הישגיו ושגגותיו הופך מעט־מעט לנחלת הרומאנטיקה וידה של יק"א אינה מהססת לחסל את שרידיו – אם ניסויים אשר הוזלו ונשארו תלויים ועומדים ואם מפעלי תעשיה ראשונים שנכשלו. וכיוון

ובינתיים הכורם בעגלה הטעונה סלי ענבים שלו

ששאלת היקבים וענף הגפן ביהודה ושומרון באה על פתרונה, עומד גם יקב ראש־פינה לגיתות.

נסיים בשלב זה של ענף הגפן, כשפראנק מכין הצעה בדבר מסירת היקב של ראש־פינה לכורמים שלה. השאלה היא: אם יבול כולל כדי 1000 קנטאר בסך־הכל, אשר מחציתו נמכר במחיר טוב למדי כענבי מאכל (בצפת הקרובה) – האם הוא עשוי לקיים יקב? ואמנם אם חלק מהכורמים של ראש־פינה מסכימים לקבל לידיהם את היקב בצירוף הלוואה של הפקידות לכיסוי הוצאות ההנהלה בשנים הראשונות (1907) – אין בכך משום מעשה בר־קיום. האגודה הקטנה החלה בפעולה סדירה ומילאה גם הזמנות שבאו מאגודת הכורמים בראשון־לציון. שלחה חביות יין מלאגה בשביל “כרמל ניו־יורק” וכן עפ"י הוראה של גלוסקין – בשביל “כרמל” בווארשה; אך כרמי ראש־פינה מתנוונים והולכים ויבולם פוחת.

עדיין נמצא כאן קופץ על היקב בסוחר מצפת וגם אגודת הכורמים המשותפת שוקלת בדבר שמא לקבל את היקב לידיה. בינתיים מתחסלת כאן הגפן מאליה (בין ממחלות ובין מהזנחה). כבר מציעים להפוך את הבנין שהיה בעבר בית־חרושת לצימוקים “לבית־עם של המושבה” (1912) ובשנה שלאחר מכן מתחסל היקב של ראש־פינה. – בכך מסתיים השלב של הבראת ענף הגפן שיצא לדרכו העצמאית, ללא מורשה של העבר.

חידת ההצלחה    🔗

יק"א מייחדת כעת מקום נכבד בשנתונים שלה המסכמים את פעולותיה לתוצאות עבודתה בהנהלת המושבות בארץ (מה שהיתה עושה בעבר, לפני קבלת המושבות לידיה, בצמצום רב ובהבלעה). היא מציינת (1908): "מספר המושבות בארץ 20, ואם בקיומן לא כולן חייבות לבארון רוטשילד, הרי כולן נהנו מתמיכתו הנפלאה (במישרין או בעקיפין). ההרגל מן העבר, שסמכו בכל על הנדיב הידוע, היה פוטר לעיתים את האכרים לעשות בעצמם את הנחוץ כדי להתפרנס מאדמתם – – מצב זה היה טעון שינוי וזו היתה תמורה גדולה אשר לשמחתנו בוצעה בראשותו של מר דה־רוטשילד (כיושב־ראש המועצה הפלשתינאית). הנפלא מכל בתמורה זו היא המסירה לאכרים המאוגדים באגודה קואופרטיבית של תעשית היינות ביקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב וכן מכירתם. האכרים מצליחים בכך יותר מהפקידות, והרי שוב ראיה בדוקה כי השלטון העצמי הוא הטוב במשטרים. האכרים שבע־רצון כמונו והמושבות החלו לשגשג – – "

דברים אלו כדאי להביאם לא רק לצורך עניננו, אלא גם כדי לציין את השינוי שחל בעמדת יק“א לגבי ארץ־ישראל בכלל, כגון שנאמר בשנתון 1910: – – בארץ היו הכל נגד היהודים – הממשלה (העותומנית) והתושבים (הערבים) לא פסקו להתנגד להתישבות היהודים. לכן התוצאות שהושגו מפליאות את הכל – בין יהודים ובין לא־יהודים, הבאים לראות את המושבות על כרמיהן, פרדסיהן וכו' – – והמבקר־האורח אינו רואה את הסכומים שהושקעו בהן – – – למרות כל המכשולים (שתוארו) מונות המושבות האלה 7500 נפש החיות מן החקלאות אשר הכניסה השנה 2 מיליון פראנק. ואפשר לומר כי המפעל בארץ מוכיח בצורה מזהירה את כושרו של היהודי לעבודת־האדמה (!).”

כאן יש איפוא לא רק משום ציוני שבח להישג הנדיב במפעלו ולמסירותם של האכרים (כיהודים), אלא שינוי יחס מעיקרו מצד הפקידות של יק“א. ההנהלה מקדמת כעת באמון כל איניציאטיבה מצד האכרים, בין לגבי החקלאות ובין לגבי השיווק והיא כותבת לפקיד בארץ: אל תצטער ואל תהיה עינך צרה אם הדבר לא נעשה דווקא ע”י הפקידות, כי אם ע"י האכרים עצמם – –

ההנהלה מברכת על הצלחת האכרים בטיפוח ענף השקדים המסונף לאגודת “כרמל מזרחי” וכן היא מודה: אנו משוכנעים כי ההחלטות באגודת הכורמים מתקבלות לאחר שיקול־דעת רציני ביותר – – מדברים איפוא בכבוד על מפעלי האכרים ללא רצון של התערבות. והמושבות והפקידות כאחד משתתפות בייסוד מוסד קואופרטיבי נוסף – “החקלאי” – “אגודה להספקת סחורות חקלאיות למושבות (כגון גפרית, קנקתום (בלושטיין) לכרמים, חוטי רפיה ועוד)”. הווי אומר: שיתוף ומעקב. בין בהנהלת הכורמים ובין ב“פרדס” ומוסדות כיוצא בהם – אך לא התערבות.

ההתקדמות המסחרית־החקלאית של ענף הגפן נמשכת. אמנם הנהלת פאריס מייעצת להנהלת האגודה לנהוג זהירות בקביעת מחירי הענבים לכורמים ומעל לכל – לגבי נטיעת כרמים חדשים, אך ניכרים סימני רווחה ושוב אין נרתעים מלהשקיע בשכלולים ובחילופים של ציוד היקב המתישן בינתיים. וכן כאשר דנים על מתן ההלוואה לרחובות לצורך הרחבת הגת שלה, מעירה הנהלת “פאריס”: שמא מוטב לנצל את האפשרויות של יקב ראשון־לציון במלואן (ולא להשקיע בגת רחובות) – ובפרט בזמן שעומדים בהוצאה על סלילת דרך מראשון־לציון לרחובות אשר תקל בהרבה על הובלת הענבים. – גלוסקין שומע הערות, שוקל וגם הוא איננו מן הפזיזים.

גלוסקין סוד הצלחתו בכך, שגם בהתקדם “העסק” נאמן הוא לסוד החסכון: בתרס"ח הוא מציע תקציב קטן יותר מאשתקד: 333.000: פראנק לעומת 350.000 פר' ליקבי ראשון־לציון; 64.000 פראנק לעומת 79.000 פר' ליקבי זכרון־יעקב. שאיפה זו לחסכון מעידה על ניהול בריא וועדת הבקורת שנבחרה (1908) לבחון את התקציב המוצע – ובוועדה כורמים ותיקים ומנוסים: שמוליצ’יאנסקי, גולדין, דרובין, הורביץ ולובמן – מאשרת כי התקציב ערוך בהתאם לצרכים. –

אמנם לא בכוח החסכון בלבד מתקדם העסק וכאן נשוב לסיפורו של גלוסקין, הנאמן גם עתה לשיטת “הכרמלים”, בהם החל את עבודתו, והוא כותב: ברוסיה התפתח העסק טוב מאוד, שילמנו (ליקבים) מחירים הגונים (עבור היינות), כי הקונים דרשו רק יינות טובים וישנים. מכירת היין גדלה כאן משנה לשנה וכיוון שהנהלת “כרמל” החליטה שלא לשלם דיוידנדה (לבעלי המניות) בשלוש השנים הראשונות, הופרשו מהרווחים בכל שנה 20%, על שמי, ומכסף זה נבנו בית־הספר ברחובות, גן־ילדים ובית־העם במושבה זו. כעבור שלוש השנים כבר שולמה דיוידנדה לבעלי־המניות ושמו של “כרמל” יצא לתהילה, ואם משנת 1906 עברתי לגור בארץ־ישראל (להנהלת אגודת הכורמים), הקשר ביני לבין “הכרמל” הרוסי לא ניתק.

בארצות־הברית התפתח העסק יפה וגם שם דרשו יינות טובים ומשובחים – וכן “כרמל מזרחי” שנוסד ב־1902 לשיווק היין ברחבי הקיסרות העותומנית – הוא התפתח במרצו והנהלתו הנבונה של י. ז. שמוליצ’אנסקי במשך 21 שנים (1902–1923 ). במצרים – עלה להוציא את המונופול על מכירת יינות היקב מידי הסוכן הוותיק נסלר, בעזרת פקיד מיוחד שבא מטעם הנהלת פאריס לאלכסנדריה (מנהל הספרים הראשי גוטהלף). דוד יודלביץ הוזמן לנהל את הסוכנות באלכסנדריה וצבי איזקסון – בקאהיר. יודלביץ הצליח לגמור את החשבונות עם נסלר, למרות המכשולים שהלה הניח על דרכנו, והעסק במצרים התפתח יפה – וכן בפורט־סעיד בחריצותם של ישראל כהנוב, שמוליצ’נסקי ועוד.

בווינה – ממשיך גלוסקין – היתה קיימת סוכנות שהצטבר בה חוב גדול. עם מסירת היקבים לרשותנו עמדתי על המצב העגום וביקשתי מאת יואל דרובין מראשון־לציון לבוא ולחסל סוכנות זו.

בלונדון היה המצב גרוע מאשר בווינה; עבור הסחורה הגיע סכום גדול. גמרנו כאן בעזרתו של לוין־אפשטיין (שבא במיוחד מניו־יורק לצורך זה) עם בעלי־המניות של העסק והוא הועבר לרשות הסינדיקאט. הנהלתו נמסרה לידי זלמן יעקובסון, ולאחר שהכנסנו סדרים חדשים, חלה התפתחות שנמשכה גם לאחר מכן בהנהלתו של אהרון גינזבורג מראשון־לציון.

ובענין החברה האנונימית “איליאדה”, שנוסדה בזמנו בהאמבורג (כמסופר לעיל), גלוסקין כותב: עם קבלת העסקים לרשות הסינדיקאט נשלח זלמן יעקובסון לחסל את פירוק העסק, כי מחיר היינות שלנו בהאמבורג היה ירוד והתוצאות היו רעות.

באותו סגנון עסקי קצר אינו שוכח גלוסקין מלציין לשבח את החברים שעזרו על ידו בפיתוח “העסקים” מתחילה ומהם שהכרנו כבר לדעת: יעקב ברוידא – “גביר” מווארשה, אשר בהשתתפותו ובשמו היה משום תרומה רבת־משקל לייסוד “מנוחה ונחלה” ו“כרמל” גם יחד; שמואל ברבש – אשר התמסר לפיתוח “כרמל” באודיסה ואתו הסופר הנלבב א. ל. לוינסקי, אשר ניהל את הסניף באודיסה בהצלחה רבה (ובוודאי גם ברוח טובה כרוח הפיליטוניסט הטובה עליו); אהרון אייזנברג מרחובות ושמוליצ’ינסקי מראשון־לציון היו עוזרים ויועצים נאמנים בעבודת “כרמל מזרחי”; יצחק ליב גולדברג מווילנה שנעשה חבר אחראי בשלושת הכרמלים; לוין־אפשטיין, אשר מאז נתוודע לגלוסקין במעמדו של הרב שמואל מוהליבר, שיתפו פעולה בייסוד רחובות והכרמלים גם יחד – –

בכוח הגורמים האלה התקדם השיווק המאורגן, ללא־חת כשלונות מן העבר, רוקן את המלאי שהעיק – אף הוחל בנטיעת כרמים חדשים (לפי מיכסה מסיימת לכל מושבה). מועצת ההנהלה מחליטה על תוספת תשלום עבור קנטאר הענבים, אף להלוות לכורמים הצריכים לכך סכומים לנטיעה. ואם יש מושבות המצמצמות בגפן (פתח־תקווה ונס־ציונה) מסיבת הפרדסנות המשגשגת על אדמתן, כנגדן מוסיפה לעלות קרנה של רחובות, אשר יש לה איגוד כורמים פנימי משלה והוא חותר לעיתים, כגון שראינו לעיל למסחר עצמאי – כאן הנהלת האגודה נאלצת לעמוד על המשמר, כדי לקיים את האיחוד שהושג.

והחוזה על הניהול העצמאי חוּדש    🔗

יתר על כן: ענף היין הפך לגורם כלכלי, לא רק לביסוס האכר־כורם אלא בפיתוח האזור כולו. כאן דנים בהלוואה לסלילת כביש מראשון־לציון לרחובות מעבר מזה ולבית־דגן מעבר מזה (לקשר את המושבות עם דרך ירושלים־יפו); וכאן מקציבים הלוואה מהקרן השמורה בתנאים נוחים לראשון־לציון, לשכלול בית־הספר (וכן ראינו לגבי המושבה רחובות). אף נשמעת תרעומת אפיינית עם התפתחותה של הפעולה הציבורית הזאת – ונס־ציונה קובלת:

“הכל תלוי במזל – ובכל המושבות הוקמו בתי־כנסת ע”י נדיבי עם. והנה עברו על מושבתנו יותר מחצי יובל שנים ולא נמצא לנו גואל. גם האגודות של אחינו האכרים אשר במרצן הכביר הגיעו למדרגה כזאת, שיש ביכולתן לתמוך במוסדות ציבוריים במושבות, לא שמו לב למושבתנו. ועינינו נשואות אל אחינו, חברי אגודת הכורמים, אשר במשך עשרים שנה סבלנו יחד וכולנו יחד יסדנו את האגודה וגם עקירת הכרמים היתה במטרה להציל את האגודה מן הקריזיס אשר עבר עליה. לכן – חוב מוסרי מוטל על אחינו לקום לעזרתנו בבנין בית־הכנסת." (במילים אחרות: לשחרר למטרה זו את חמשת האחוזים מדמי העקירה המופרשים, לפי ההסכם, לקרן השמורה של אגודת הכורמים).

ענין האחוזים שהופרשו לקרן השמורה משמש עילה לרוגז קשה יותר בפתח־תקווה, לאחר שכורמיה שעקרו שוב אינם שותפים לעסק היין (ולדעתם יש להחזיר להם את האחוזים שהופרשו מתחילה). כורמים אלה מגיעים עד לתביעת דין־תורה נגד גלוסקין, מנהל היקבים השומר על קרנות האגודה, והרב קוק ובאי־כוח פתח־תקווה באים ברוב תכונה לראשון־לציון להתדיין בענין זה. סופו של דבר שנגמר בפשרה – וכורמי פתח־תקווה (מי שהיו) חותמים במעמדו של הרב קוק – “כי מעתה אין לנו עוד שום טענות ומענות על הסינדיקאט ומנהליו ולא חלק ונחלה בנכסיו.”

אם אמנם נכנסים אנו לפרק שכולו עומד בסימן הצלחה ועצמאות, עלינו לזכור, כי אותה תקופה קצרה (1912–1914 ) שקדמה למלחמת־העולם הראשונה עמדה כולה בסימן גיאות לישוב בכל אשר נפנה – בבית־הספר העברי, בפרבר העירוני החדש תל־אביב, בעלייה הגוברת, במושבה הפורחת ביהודה וכן במושבה ובחווה הרוקמות עלילות גבורה בגליל. ניתן לומר, כי ענף היין עומד במרכז הגיאות הכללית – ועם גמר חמש השנים לחוזה ההתקשרות עם “הנהלת פאריס” – מחליט סינדיקאט הכורמים (בישיבה מיום 27.3.1911) לחדש את ההתקשרות עם הבארון ויק"א על החזקת היקבים (לפי הסעיפים שהותנו מתחילה) ל־33 שנים, דהיינו: עד שנת 1944 (!).

האגודה במעלה והחוזה עם יק“א בא על אישורו מחדש ע”י משלחת כורמים לפאריס – המשלחת עם גלוסקים (יושב בתווך) ועומדים מימין לשמאל: שמולצ’נסקי, ניידרמן, דרובין ואייזנברג.

ושוב נוסח האישור (בצרפתית)

וגלוסקין כותב: כדי להוציא לפועל החלטה זו נבחר בישיבה סגל חבורה מבין הכורמים שיילווה אלי, לשם ההתקשרות החדשה. הנבחרים היו: אהרון אייזנברג – רחובות; יואל דרובין – ראשון־לציון; ישראל ניידרמן – זכרון־יעקב; שמוליצ’אנסקי זאב – ראשון־לציון. המשלחת (בימים ההם קראו לכך “דיליגאציה”) באה לפאריס והבארון נתן את הסכמתו הגמורה להארכת החוזה (עד 30 ביוני 1944 ) – והחוזה החדש נערך ונחתם כדת.

גלוסקין מוסיף כאן: בחיסול העסקים הקודמים הצלחנו להציל סך של 436.000 פראנק אשר המצאתיו ליק"א. הבארון שמח מאוד על הדבר הזה ועל מצב הענינים בכלל ואיחל לנו הצלחה במעשינו. ובשובי מפאריס לראשון־לציון, קיבלתי מאת הבארון תשורה: המחאה על סכום הגון לאות הוקרה והכרה על פעולתי. בישיבת ההנהלה של האגודה מסרתי הודעה לחברים בדבר תשורת הבארון והדבר גרם להם קורת־רוח.

אגרונום יוסף נייגו מי שהיה מנהל מקווה־ישראל ועתה עבד בשליחותה של יק“א באנאטוליה של תורכיה (בבדיקת אזורים מתאימים להתישבות יהודים), יש עמו תוספת לענין זה: כאשר באה משלחת הכורמים והחזירה חלק מהכסף (כנראה, הכוונה לסכום שסיפר עליו גלוסקין לעיל), שמח הבארון והביע את הסכמתו שמותר ההלוואה (שהלווה לאגודה עם מסירת היקבים ויצירת קרן העקירה) יוחזר לו בתשלומים במשך 110 שנים. אף זאת מסר אז הבארון ע”י המשלחת: מיטב איחולי לאחי במושבות. לו יתקשרו באהבה ובאמונה לאדמת ארץ־ישראל ולנגד עיניהם תהיה תמיד חובתם המוסרית כלפי הקיסרות העותומנית. אם מאמצי האכרים לעצמאות יוכתרו בהצלחה, כתקוותי, – אמר הבארון – לא אימנע מלעודד את ההתישבות להבא. ומה שגורם לי עונג מיוחד הוא, שהם זונחים את ה“יידיש” לשון הגלות, כדי לקבוע במקומה את העברית לשון אבותינו“. – הרי שגם ממקור זה, שהיה מקורב לחוגי יק”א משתמעת קורת־הרוח המרובה ששאב הנדיב אחר הטורח שנשא בו עשרות שנים.

אליבא דאמת, גם “הטורח” עדיין לא בא לקיצו ותקלה קלה גורמת לרוגזו של הבארון בשעות אלו של קורת־רוח – וזה הדבר: נמסר לו לבארון, מבית רוטשילד שבלונדון, כי בית־מסחר היין בלונדון החל מפרסם את שם רוטשילד על התוויות של בקבוקי היין (!). מסתבר, כי מנהל העסק הכין תוויות, דוגמת אלו של “כרמל” ברוסיה ובאמריקה, עם הכתובת המוסכמת “מיקבי הבארון רוטשילד” – אך על דעת עצמו הוסיף שהוא מוכר “פורט רוטשילד” – ובני בית רוטשילד בלונדון נפגעו – היעשו את שם רוטשילד כפרסומת ישירה! פנו איפוא בשאלה אל הבארון אדמונד בפאריס אם הדבר נעשה בהסכמתו, והבארון הזעיק את גלוסקין וחקר – ולבסוף פסק: לך ללונדון ושים קץ לדבר… שוב לא היה מקום לוויכוחים – מסיים גלוסקין – ונתתי הוראה להפסיק פרסומת זו – – אך הדבר כשלעצמו בא ללמדנו, כי עדיין הטריד “הבארון שלנו”, הפעם שלא באשמתו, את בית רוטשילד כולו “בשגעון” הארצישראלי שלו וגם בעקיפין גרם צרות…

המשלחת מפאריס חוזרת ובסימן ברכתו של הנדיב והחוזה המחודש מתקיימת האסיפה הכללית בה נבחרת מועצה, אשר בין החבריה נמנים ותיקים וחדשים כדלקמן: ראשון־לציון – דוב לובמן־חביב, י. ז. שמוליצ’ינסקי, אריה גיסין, כתריאל רפפורט; רחובות – אהרון אייזנברג, שלמה גולדין, יעקב ישראל פיינשטיין; זכרון־יעקב – ישראל ניידרמן ואלתר גולדשטיין; נס־ציונה – מילוסלב זבולון; פתח־תקווה – מ. הויזנדורף; גדרה – דוב אריאל־לייבוביץ. ועם המנהל גלוסקין סגנו מנשה מאירוביץ ומנהל המשרד מרדכי סגל.

גם הפעולה בסניפי הארץ פותחה

משה לובמן, מנהל הסניף יפו – תל־אביב;

תעודת הכבוד של סניף חיפה מעידה על עצמה

כורמי רחובות עם הגת שלהם מוסיפים לעמוד על זכויותיהם – בענין ההוצאה על הובלת היין מהגת ליקב ראשון־לציון בדבר מיכסת הענבים שתעובד בגת, בדבר תוספת המחיר עבור זני הענבים המשובחים – מאלבק וסמיליון – ובדבר ה“כרמלים” שיתמזגו עם אגודת הכורמים לרשות אחת, והרווחים יחולקו בינה ובין בעלי־המניות בשווה. בעיקרו של דבר רוצה רחובות שייצור היין בגת שלה לא יעלה ביוקר יותר מביקב – ולצורך זה דרושה הרחבת הגת ושכלול ציודה.

האגודה כוללת בתוכה 358 כורמים, ארגונה מתחזק ובוועידתה השנתית משתתפים כדי 240 כורמים “צירים” כיוון שעם נעילת הוועידה יכולים לבשר על יישוב חילוקי־הדעות בין המושבות־החברות, גומרים במשלוח ברכות לבארון וליק"א, בצירוף הודעה על התוצאות הטובות מעסק היין ובהבעת תודה על העבר. וכאשר נמסרה ברכת הבארון לכורמים על הצלחתם מתברכים גם הם: “ברוך שהחיינו וזכינו להכנס לתקופה שכולה עמידה ברשות עצמנו ובלי תמיכות”.

בשלב זה שיווק היינות נמסר במספרים דלקמן:

אף יצויין הישג חקלאי נוסף: ההתבססות של שיווק היין מסייעת במישרים לפיתוח מסחר השקדים מהמושבות. הנהלת פאריס מקציבה עתה ללא־היסוס הלוואות ל“כרמל מזרחי” לפיתוח השיווק של השקדים, כי הענף הצעיר עומד כבר בסימן הכנסה ממשית. די לציין כי מטעי השקד בראשון־לציון מצטרפים ל־1700 דונאם העשויים להניב (בהגיעם למלוא הניבה) כדי 120.000 ק"ג שקדים ותמורתם כסכום הזה בפראנקים. הרי שזו תוספת נכבדה להכנסת האכר מאדמה שאינה יפה לפלחה אף לא לפרדסים.

על כל אלה יש להוסיף, כי לא רק האגודה בפני עצמה פעלה כל אלה, אלא גרמו התפתחותה הכללית של אכרות המושבות והמוסדות שהוקמו ופעלו בשמה או הושיטו עזר מוסרי ותרבותי־חקלאי.

 

פרק ח: מי ומי – בתורמים להצלחה    🔗

זאב גלוסקין    🔗

לנוכח התנגשות הענינים הגלויים והסמויים, המיוחדים לכל מושבה ומושבה במערכות האגודה, נבין יותר את המעשה רב־האחריות שקיבל עליו מתחילה סגל החבורה של ההנהלה העצמאית. מטעם זה אין אנו פטורים מלספר בזה ביתר פירוט את קורות חייהם של אלה אשר הכניסו את עצמם בעול האגודה הקואופרטיבית שנוסדה – וזאב גלוסקין בראשם אשר יצק את יסודותיה.

גלוסקין נולד במשפחת סוחרים בעיר סלוצ’ק באלול 1959 (תרי״ט), כשהאב ישב לרגל מסחרו בקניגסברג שבפרוסיה והאם כלכלה את העסק בעיר־מגוריהם סלוצק. הילד למד תחילה ב“חדר”, ואחר־כך בבית־מדרש – אך בינתיים גמר גם את חוק לימודיו בבית־ספר כללי. בהיותו כבן ארבע־עשרה לקחוֹ אביו עמו לקניגסברג להרגילו אל דרכי המסחר וללמדו את השפות גרמנית וצרפתית והנהלת פנקסים, כדי שיהיה מוכן בכל “לדרך החיים”. כבן שש־עשרה מתיתם העלם הצעיר מאביו ונשאר עומד ברשות עצמו בעיר הנכריה. – אף־על־פי־כן המשיך להשתלם ולמד את השפה הגרמנית על־בוריה אף רכש לו בקיאות בהנהלת חשבונות, באופן שהוכשר לעבוד עבודה זו בבתי־מסחר גדולים.

והעיר קניגסברג משמשת בימים הללו מקלט לצעירי ישראל מרוסיה־רבתי אשר שערי האוניברסיטאות שלה היו נעולים בפניהם, ואילו כאן נפתח להם פתח ליהנות מזיוו של מדע. גלוסקין התערב בקהל צעיר זה ובילה ביניהם את שעותיו הפנויות. כיוון שנעשה בן עשרים ואחת, חזר לעיר מולדתו להתיצב לצבא ולאחר ששוחרר נשא אשה והתישב קבע בווארשה. כאן קיבל עבודה בבית־מסחר יהודי גדול (של בית טרוקנהיים), תחילה כמנהל חשבונות ולאחר מכן כסגן מנהל ואת חמש־עשרה שנות עבודתו בבית־מסחר זה היה מזכיר לטובה כל ימיו, כיוון שהבעלים לא הפריעו לו לעסוק בעבודתו הציונית־הציבורית שנמשך אליה מנעוריו.

ובינתיים בריכת התירוש מוסיפה לתסוס כתסיסה המתחוללת סביב לענף העצמאי

עוד מילדותו דבק זאב גלוסקין ב“ציון”, כששמש בית־הכנסת בו התפלל אביו בא לביתם להיפרד כי עלה לעת זקנה לירושלים – לארץ־אבות. ביקש אז הילד את השמש: קחני גם אני לארץ־ישראל… הניח השמש את שתי ידיו על ראשו ואמר: תגדל ותסע גם אתה אי״ה לארץ־ישראל… – והנער שמר את ברכת השמש בלבו. בווארשה התקרב גלוסקין אל הסופר־ההיסטוריון ש. פ. רבינוביץ (שנודע בכינויו הספרותי שפ"ר) והוא אז אחד מדבּרי חיבת־ציון; כך הכיר סטודנט צעיר בשם מנשה מאירוביץ, שהיה לומד חקלאות בבית־ספר גבוה בלובלין הקרובה לווארשה – וזה חזון נדיר בימים ההם לבחור יהודי שיהיה לומד את תורת עבודת־האדמה! – ולא עוד אלא מאירוביץ כבר נשבע אז לדגל ביל"ו ועמד לעלות לארץ – מובן מאליו כי השפעתם של אלה היתה רבה על גלוסקין, באופן שחיבת־ציון נעשתה לו עיקר בחייו ועבודתו במסחר מעין פרוזדור לטרקלין.

והפעולה למען חיבת־ציון פירושה היה בימים הללו – רכישת חבר לאגודה המקומית, לקבל תרומה ולדאוג שהכסף יימסר לידיים נאמנות; פעמים הפצת עתון עברי או ספר עברי, וחליפת־מכתבים עם עסקני ציון. בכל אלה עסק גלוסקין במסירות ובשנת 1889 כבר נשלח כציר האגודה המקומית של חובבי־ציון, יחד עם שפ"ר, לוועידת וילנה – שם למד את דרכי התנועה וראשיה, שאיפותיה ולבטיה המרובים.. האם יישאר עסקן במקום עם כל הכרוך שבכך – ציר לוועידה או ראש “למחוז” ויהיה שוקע באווירה של דברים שאין עמהם מעשה? – גלוסקין נועדה לו דרך שונה ושוב השפיעו שני מקרים. המקרה האחד אירע בו כאשר היה מחזר על הבתים לאסוף תרומות לקופת חובבי־ציון, יחד עם חברו אליהו זאב לוין־אפשטיין. ושאלה אותו אשה: אתה, אברך, מאסף כסף לתמיכת היהודים הנוסעים לארץ־ישראל ואתה בעצמך בוחר לשבת פה – מדוע אינך נוסע שמה גם אתה? – –

הדבר השני – בימים הללו נתפרסם המאמר של אחד־העם “לא זו הדרך”, ואם לקהל הרחב עדיין לא היה ידוע שם הסופר, אך לא כן לחברי התנועה באודיסה, בווילנה ובווארשה אשר דברי אחד־העם נפלו על “לוח לבם” כבשורה חדשה. מחנה הצעירים התעורר וגלוסקין בתוכו, וכאשר נוסדה האגודה “בני משה” במנהיגותו של אחד־העם, בחינת חבורה סודית־נבחרת (הנושאת עליה את שמו של משה רבנו גואל היהדות משעבוד), זכה גם גלוסקין עם חבריה. והמצווה הראשונה שהתחייב בה לפי התקנות של חברה זו: “להשתדל לראות את ארץ אבותינו וגם להאחז בה אם מצבו ירשהו”… – הרי שוב לא דברים בלבד אלא דחיפה למעשה הגשמה.

והגשמה כיצד? – גלוסקין הוא אחד מחמשת הפעילים אשר ב“תא” של “בני־משה”בווארשה והחמישה הם: זאב גלוסקין, אליהו זאב לוין־אפשטיין, חיים כהן, אליעזר קפלן ומתתיהו כהן. ואם ה“תא” של בני־משה באודיסה נתברך באנשי רוח וסופרים – הרי התא בווארשה התבלט מיד במעשה. עוד תחילתו של זה היה במעשה ספרותי – ייסוד “אחיאסף” להוצאת לוחות־שנתונים עבריים, אשר שימשו אכסניה חשובה לטובי הסופרים העבריים ברוסיה; ושוב לא שקטו פעילי ה“תא” עד שכוננו את החברה “מנוחה ונחלה” ומטרתה – “להקים לחבריה נחלות בארץ־ישראל, אליהן יבואו לשבת ובהן ייאחזו”.

זה עיקר ראשון במשנתו של המנהיג אחד־העם אשר ביקר קשות את שיטת התמיכה במושבות הקיימות, – ומכאן ההחלטה להעמיד את ההתנחלות מן המסד ועד הטפחות על אמצעים כספיים

רחובות מרחיבה את כורמותה למרות כל ההגבלות

עצמיים (שלא להזקק לתמיכה). עיקר השני: כיוון שיסוד הנחלה יהיה על נטיעות הצריכות זמן עד שישאו פירות, לא תעלה המשפחה להתישב עד אותו זמן ולא תאכל את כספה. וזה כיצד? שליח יצא לארץ בשמם לנהל את עבודת הנטיעות ובנין הבתים ואליהו זאב לוין־אפשטיין נבחר כשליח.

אמנם אגודות רבות נוסדו בשנים הללו (תר“ן – תרנ”א) ברחבי רוסיה לאותה מטרה, אבל רובן ככולן לא הגיעו לכלל מעשה בר־קיום; לא כן “מנוחה ונחלה” שהצטרפה לקוני אדמת “דוראן” (והאגודות שיסדו את חדרה). – לוין־אפשטיין עשה את שליחותו באמונה והקים בשיתוף עם אהרון אייזנברג על אדמת דוראן את המושבה רחובות, בעוד שגלוסקין המשיך לכלכל את עניני האגודה בווארשה, ואמנם הוא המפעיל את ועד האגודה, מכנס את החברים לאסיפות, ומאמץ את הקשר ביניהם ובין המתרחש מרחוק ברחובות “מושבתם”. המושבה התכוננה בהנהלתו המסורה של לוין־אפשטיין והיועץ החקלאי לידו ר' אהרון אייזנברג, שהיה מתחילה בגואלי הקרקע של דוראן עם יהושע חאנקין.

בלי להכנס לפרטי המעשה של המושבה החדשה נציין, כי ידי היושבים בווארשה מלאו עבודה והעומס העיקרי שלה נפל על גלוסקין, כמזכיר הוועד ועמו חברי הוועד – ברוידא, קורלאנדנסקי, חיים ומתתיהו כהן, ורוזנבלום. כיוון שהובאה לווארשה מפת האדמה של רחובות ועליה מסומנות הנחלות המדודות שעלו בגורל לכל חבר באגודה – היתה השמחה גדולה או כדברי גלוסקין עצמו: בדמיוננו ראינו כבר את המושבה כולה בבנינה… כמשוש חתן על כלה שמחנו על המפה אשר נדף ממנה ריחה של אדמת ארץ־ישראל – – –

שאר הפרטים – כיצד נתגלגלו הדברים לדאגה, מה ייעשה בענבי הכרמים שנטעו במושבה? ופתרון השאלה – כבר סופר במקומו, אך לתיאורו של גלוסקין נוסיף מפי בן־זמנו דוד סמילנסקי (“עם בני דורי”): תכונתו העיקרית של גלוסקין, שאינו מרבה לדרוש מאחרים אלא בראש וראשונה מעצמו – – ואם בין הצירים של הקונגרסים הציוניים לא חסרו נואמים ודברנים ומעטים היו השתקנים שלא היו עולים כלל על הבמה להשמיע קולם – בין המעטים הללו היו ר' זאב גלוסקין וא.ז לוין־אפשטיין.

פרטי מעשיו בהנהלת אגודת הכורמים יסופרו מכאן ואיך כסדרם, אך נציין כי בימי טובה ורעה אנו מוצאים את גלוסקין מעורב בציבור ועושה בשיקול־הדעת ובמתינות, מתרחק מן הפומבי אך יוצא־ובא בין המוסדות – הבנק אפ״ק ויק״א, “גאולה” (חברה לגאולת קרקעות) ולשכת חובבי־ציון – הכל חביבים עליו במידה שווה. הוא מסתופף במחיצתם של נאמני הישוב ומקובל עליהם – עם דיזנגוף בעניני תל־אבי ועם ליבונטין בעזרה לפליטי הארץ במצרים (במלחמת־העולם א'), עם ז’אבוטינסקי וטרומפלדור בייסוד גדוד נהגי הפרדות – זו אבן הפינה של הגדודים העבריים.

ואם כל שנותיו נתן גלוסקין את ידו למפעלי רוח ותרבות, הרי בערוב חייו הוא מצווה את נכסיו למוסדות ובהם ביתו שנמסר לספריה העירונית של תל־אביב והוא נושא את שמו ושם וילה אשתו. ובקיצור הוא האיש שהעמיד את ציונותו על מעשה, מסחר ותודעת ייצוא – וברוחו זו חינך את סגל העובדים שנשאו עמו באחריות לטיבו ולאיכותו של היין כמוצר־ייצוא.

חבריו לעבודה (א. ז. לוין־אפשטיין, י"ל גולדברג ועוד)    🔗

אליהו זאב לוין־אפשטיין (כשמו המלא), שהוא תמים דעים ומעשים עם גלוסקין מראשית דרכו הלאומית, ולאחר מכן בעסק היין, כמסופר לעיל, נולד בויילקוביסקי שבליטא (תרכ"ג/ 1863) וקיבל מאביו אהבה לתורה ולמקורות. כבן חמש־עשרה התקבל לישיבת וולוז’ין, ונתחבב על ראש הישיבה, – הגאון ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הידוע בראשי־תיבות – הנצי"ב). כאן למד את דף הגמרא אך בצנעא רכש לו ידיעות במדעים כלליים ובלשונות, אף שאף לבוא בשערי אחת האוניברסיטאות. לא נסתייעה מחשבתו משום התנגדותה של האם והבן שביטל את רצונו נכנס לעזור ליד אביו במסחר הספרים. לרגל המסחר בא אליהו־זאב אחרי אביו לווארשה וכן הקימו בית־מסחר ספרים והוצאה “האחים לוין־אפשטיין” (אשר לימים עברה לארץ ודפוס לוין־אפשטיין נודע עד היום).

בעל נפש יפה היה הצעיר ושאף ללמוד בסתר נגינה בכינור, אך כבמקרה הלימודים החיצוניים כן במעשה הכינור, התקוממה לו סביבתו הקרובה – ולוין־אפשטיין הצעיר התנחם בפעולתו בתנועת חיבת־ציון וכחבר אגודת “בני משה”. הוא התנסה בפרעות שהשתוללו בעיר ווארשה – אשר נתנו לו דחיפה אחרונה לעקור מהגלות ולעלות עם משפחתו הצעירה כשליח “מנוחה ונחלה” לרחובות ולהניח את יסודות המושבה. כאן נתגלה באצילות רוחו כאשר נשא באחריות לריכוז פועלים יהודים בעבודה, נפתל עם הפקידות של הממשלה התורכית, שימש ראש ועד ומנהל למושבה ועשה ימים כלילות, כדי שלא להכזיב את שולחיו בגולה.

עשר שנים פעל במושבה העצמאית וחרד להצלחה; בו בזמן קנה לו בקיאות בהלכות הארץ ובנימוסי השכנים ועזר גם לישובים אחרים במיטב יכולתו. אך צפה ועלתה שאלת מסחר היין אשר ממנה יבוא הקיום למושבות וגלוסקין קורא לו “לעזוב” עמו בייסוד “הכרמל” בארצות הברית – “חברת כרמל־ויין קומפני”. בשבתו בארצות־הברית לא הכזיב בתפקיד שהוטל עליו ובו בזמן לא משך את ידו מכל פעולה ציבורית אחרת למען ישו הארץ. הוא עורר להושיט עזרה לישוב בשנות המלחמה ובגמר המלחמה יצא בראש גדוד מתנדבים של הסתדרות “הדסה” לארץ והוא לבוש מדי־צבא של קצין אמריקאי. כאן פעל ב“וועד הצירים” של ההסתדרות הציונית – ולקורות הישוב תרם האיש ספר זכרונות חשובים ויקרים של בר־אוריין ואיש־מעשה גם יחד.

*

והשלישי למייסדי “הכרמל” – יצחק לייב גולדברג או בראשי־תיבת שלו “יל”ג“, אשר משוררנו ביאליק כתב עליו במלאת לו שבעים: “קשה למצוא בארץ־ישראל בנין בר־ערך לאומי, שאין נדבך משל ר' יל”ג מושקע בו, אם נגלה ואם נעלם. – – גולדברג אינו חושש להבליע את חלקו בשל אחרים. לא איכפת לו – ציונות רוחנית – מדינית – מעשית – – מאי נפקא מינה? – כולם גופי מעשה וגופי בנין וכולם ישנם ב”קום ועשה" – – "

והוא האיש אשר בחושו הבין לרעיונם ויזמתם של אנשי ווארשה, נתן יד והיה לאחד מהם בייסוד “הכרמלים”. לא נמנה את מפעליו ומעשיו למען הישוב ובישוב, אבל חבריו היו רגילים לומר עליו (וזאב טיומקין בכללם): “אנחנו הדברנים מדברים ראמות ונשגבות על העבודה הציונית, ואילו השתקן גולדברג מרבה ליצור ולפעול יום־יום ושעה־שעה.” – ואין לשכוח כי ר' יצחק ליב ורעיתו רחל, אשר שיכלו את בנם בנימין במאורעות תרפ"א בהגנה על תל־אביב, נודעו גם כמצנאטים לניצני הספרות והתיאטרון שהחלו להנץ בארץ. בייסוד “הכרמלים” השתתף בצנעא, כדרכו, אך נשא בשווה בעומס הכספי עם חבריו.

זה סגל החבורה ממערכות חיבת־ציון והציונות, בגולה – הם הם האישים הנלבבים אשר קולם נשמע מתוך אמון בשכבה הבעל־ביתית היהודית שנכספה לגאולה ועדיין לא ידעה איזו הדרך תלך בה למעשה? – והם הם שהורו דרך בלי לתבוע לעצמם איצטלאות של מורי־דרך, כי בענוותם הסתפקו בתפקיד נושאי־כלים לגדולים מהם שנודעו כמנהיגים.

כאן נוסיף את האיש אשר כבר קנה את עולמו בישיבתו בארץ בשנים הללו, מנשה מאירוביץ, האגרונום הראשון של הישוב (חוץ לפקידי הנדיב ואליאנס) – משנת הגפן והיין ושאר ענפי החקלאות, ככל המעט המובא בספר זה, נזקקה לא־אחת למקורו שלו; ומכאן ואילך כשותף במעשה להנהלת היקבים, לאגודת הכורמים ולהתאחדות המושבות הראשונה שהיה במייסדיה. אף חובה היא להעלות בספר זה אילו פרטים לתולדותיו של חבר ביל"ו זה, אשר כינה את עצמו במאמריו גם בשם “מזקני הישוב”.

מנשה בן צבי מאירוביץ נולד (1860) בניקולייב ובהיותו בן שמונה עבר עם הוריו לאודיסה וכאן למד ב“חדר” של מ. ל. ליליינבלום. לאחר מכן למד בבית־הספר הריאלי וכבן י“ט הוא מחליט להקדיש את עצמו למקצוע החקלאות; לצורך זה נכנס למכון האגרונומי בסמוך לווארשה ושם החל להתרועע עם חוגים של חובבי־ציון (ראה גם גלוסקין לעיל). גלי הפרעות שהתחוללו באודיסה ובווארשה עוררו בו את ההכרה הלאומית וכאשר ניסר בעולם היהודי הוויכוח על הגירה לאמריקה (תנועת “עם עולם”) או “שיבת ציון” שחרתו על דגלם צעירי ביל”ו, נעשה מאירוביץ שלוּחם הצעיר של חובבי־ציון ונכנס בברית האגודה “ביל”ו". בצאתו לארץ נשתהה בקושטא, שם נפתחה לשכתם “הפוליטית” של הבילויים, אך הבין כי אין עתיד מצד זה והפליג ארצה, שם נצטרף לבילויים שעבדו כבר בראשון־לציון, ובמושבה זו בחר לשבת ולבנות את ביתו קבע.

כאן נעשה חלוץ לעתונות החקלאית שלנו, תוך שיתוף עם החכם לונץ ועם אליעזר בן־יהודה, ועמו אגרונום נייגו ממקווה־ישראל וטובי המחדשים של לשוננו אשר בחבורת ירושלים – ילין, גרזובסקי (גור), ד״ר מזיא ואחרים. מכתיבה חקלאית צרופה עבר לשאלות כלליות יותר שניסרו בישובנו אף שימש בתפקידים ציבוריים שונים – מניהול הלשכה של חובבי־ציון ביפו ועד להתאחדות המושבות הראשונה ואגודת האגרונומים (הראשונה גם היא) ועוד. במושבתו ראשון־לציון מילא תפקידים קשים ככל שנדרש ממנו בשעות הרות־גורל לישוב וזכה לזקנה ושיבה, אף לתואר־כבוד מאת ממשלת המנדאט (מן הראשונים לקבל את הציון “קצין האורדן המצויין” M.B.E. של ממלכת אנגליה‎). –

לעורכו של ספר זה יש להוסיף מזכרונו אפיזודה אפיינית לדמותו של מנשה מאירוביץ. כבן ארבע־עשרה, ובשנת 1914, נקלע כנער וכתלמיד לחפש עבודה בבציר, כי היה “החופש הגדול” והיה רצון עז להתקיים “מעמל כפיים” ולא מהכסף ששולחים ההורים מרוסיה. השתרך הנער עם חברו בחולות הלוהטים המוליכים למושבה בין הכרמים נושאי האשכולות, המגודרים משוכות אקציה – אך כיצד זוכים להיות בבוצרים של האשכולות הללו?! – – וברחוב המושבה מנוחה של שעת צהריים – מי יתדפק על דלתו המוגפה של בית אכר לבקש עבודה? ואם התדפק, השיבו בחטיפה – לאו, אין לנו צורך בנערים – –

נזדמנו עד לדלת ביתו של מנשה מאירוביץ וכבר ההיסוס מרפה את רוחם בין האקאליפטוסים הגבוהים, המצילים על החצר ומעידים על אכרות ואמידות – – אך נפתחה הדלת ונראה בה איש תמיר וצנום, מראהו כשל משכיל ושער ראשו ארוך – הוא מעשן סיגאריה, מפעפע בה ואין שעתו אצה לו ודעתו פנוייה לענות גם לנערים: יפה… תבואו למחרת הבוקר ובני עזרא יקחכם לכרם. – כך נעשו בוצרים – וכן היתה כניסתו הראשונה של הכותב לסוד עבודת הישוב במושבה… והמכניס בסוד זה – מי עוד ראוי למצווה, כמנשה מאירוביץ (בלי שידע כמובן על כך)! – ושאר מעשיו כבר נזכרו ועוד ייזכרו בספר זה במקומות שונים.

יעקב שמוליציאנסקי עם קודמיו –אף אותו מציינות הקורות כבעל זכויות בענף היין. והוא יליד רוסיה, בן למשפחת סוחרים אשר נודעה בסחרה בתבואה לארצות גרמניה ואנגליה. יחד עם אחיו משה ניסן עשה חיל במסחרו ונודע ביושרו – עד שהחליטו האחים לעלות ארצה, אף שחברים וידידים הניאום מעשות צעד זה “ולעזוב עושר וכבוד”. בתרנ“ב עלה והתישב בראשון־לציון, בה נודעו כרמיו לשבח, אף נמשך לפיתוח מסחר היין העצמאי והיה במייסדי “כרמל מזרחי” עם גלוסקין וי”ל גולדברג. כאן הצליח בהנהלת העסק וגם בשנות המלחמה נדד ברכבות ובין מחנות הצבא בסוריה, כדי לגבות את הכספים המגיעים עבור היינות. בהנהלת “כרמל מזרחי” עמד עד יום מותו (בשנת תרצ"ב). – ובוודאי הוא הוא האכר־הכורם אשר בשנת המלחמה בארבה הפליא את הנער שבא לעזרתו באותו רגש־נקם נואש, כאשר תפס אחד גזם מתוך “הזרם” הפולש אל המטע, ממעך אותו וקורא בגרון ניחר למראה החורבן: או־או חרמי זע’יר (מחבל פעוט)! – – אשר חיבל את עולמו.

גרשון הורוביץ, בעת זכויות משלו בענף היין, לא היה תחילה מהמתנחלים בראשון־לציון אלא מששת הצעירים שנשלחו ע“י חובבי־ציון, עפ”י הסכם עם הבארון, לקבל הכשרה בהדרכת גנניו כדי שיהיו לאחר מכן בעצמם למדריכים. שישה צעירים היו ובהם יצחק אפשטיין (שנודע לאחר מכן כמורה ומחנך דגול לאלפים) ומיכל פוחצ’בסקי, אשר שמותיהם בלבד מעידים, כי היו מן המובחר שבנוער היהודי. וגרשון הורוביץ (יליד מינסק – 1855), תלמיד הישיבה במיר, שקנה לו ידיעה גם במדעים ובלשונות, נתגלגל לאחר תקופת הכשרה בזכרון־יעקב ובראש־פינה לראשון־לציון. תחילה כמדריך במושב באר־טוביה בתקופת הייסוד שלו ולאחר מכן כמתנחל שבנה לו בית בראשון לציון ונשא מבנותיו. עם ייסוד “כרמל מזרחי” נתמנה יחד עם שמוליצאנסקי לנהל את העסק, ביקר בסניפים בערי הארץ ושכנותיה – עד תורכיה מזה ומצרים מזה; – בו בזמן פעל בחיי התרבות של המושבה וכחבר הוועד, כשהוא אהוד ומקובל על הבריות.

דוד יודלביץ שהוזכר כבר בספר זה כאיש “הכרמל” ובזכות עצמו, מרומניה עלה ארצה וכאן נתחבר אל חברי ביל"ו שעלו לירושלים להשתלם במלאכה (“שהו” – שיבת החרש והמסגר – זה שמה וסיסמתה של חבורה זו). כאן במחיצתו של בן־יהודה ולאחר מכן בשהותו בפאריס השלים את ידיעותיו ונעשה מורה לעברית בבית־הספר בראשון־לציון, בה ייסד גם את גן־הילדים הראשון בארץ. בו בזמן כתב מאמרים בעיתונות והיה מראשונים לחבר ספרי־לימוד, אף במשתתפים הקבועים בעתוני בן־יהודה. כיוון שנשא אשה מבנות המושבה נצטרף לקהל הכורמים ומ־1903 יצא בשליחויות מטעם הנהלת היקבים (ואגודת הכורמים לאחר מכן) – אם לארצות המזרח הרחוק ואם למצרים בה ניהל את עסק היין שנים רבות. הוא המשיך לשרת את אגודת הכורמים ואת “כרמל מזרחי” (עד לחיסול ענף השקדים בכלל) ובו בזמן שקד על קורות המושבה, כנס חומר ללא־ליאות עד שהוציא לאור את “ספר ראשון־לציון” (תרמ“ב – תש”א) מלווה במיסמכים נאמנים ובתצלומים נדירים מראשית ההתישבות.

כאן מרכז לנציגי האכרות    🔗

ואם לא הכל נועדים לעזור במידה שווה בצידו של גלוסקין, באגודה הצעירה, במועצתה ובמוסדותיה, – הרי אין ספק כי באווירת העצמאות התלכדו סביב מיטב הכורמים־האכרים, אם כנציגי מושבותיהם ואם כנושאים מזמן לזמן בשליחות האגודה ובאחד מתפקידיה. לפיכך לא ייפלא כי תוך הציונים האישיים של כמה מהם, שוב תצטייר לנגד עינינו דמותה של האכרות החלוצית כולה כשהיא מטפחת את תרבות הגפן. עדיין רב חלקן של מושבות יהודה משל אחיותיהן בצפון, אך בתוספת הנציגים משומרון – תושלם דמותה של האכרות כמות שהיא במשמרתה הראשונה, אם בכרם ואם בשיווק היין.

מבילויי גדרה – שלמה זלמן צוקרמן, דוב אריאל־ליבוביץ, יעקב חזנוב – איש־איש וקורות חלוציותו עמו.

שלמה זלמן צוקרמן – יליד פלך וילנה (1876) שקיבל חינוך מסורתי אך בהתבגרו נתפס להשכלה, שירת בצבא ולאחר שחרורו נאסר ע"י השלטון הצארי כחשוד בסוציאליזם.

נצטרף לחובבי־ציון אחר הפרעות בעיר ייליסבטגראד ונעשה חבר לאגודת “קבוץ נדחי ישראל” במינסק. עלה ארצה ונצטרף לחברי בילו. נמנה עם דיירי בית אנטון איוּבּ שבפרדסי יפו, ועבד עם חבריו במקווה־ישראל – זו ראשית האגדה הבילויית בארץ. עם מייסדי גדרה עלה (כ“ה כסליו תרמ”ה) למקום ושינה את שם משפחתו לאבינועם, בו הוא חתום על הרשיון לבנין בתים בגדרה (רוכסה) שניתן מאת השלטון התורכי. כיוון שניטע הכרם הראשון בגדרה, וזכות נטיעת הזמורות הראשונות נמכרה לטובת הקרן של “חברת אגודת אחים” (לתמיכה בחולי גדרה), קנה את “זכות הנטיעה” ב- 25 פראנק ונטע שתי זמורות ע“ש הרי”מ פינס (שנעשה מנהיג ומורה לבילויים) ואשתו. בתרס"ו ( כמרומז במקומו) נשלח יחד עם דוב אריאל־ליבוביץ לארצות־הברית כדי למצוא שווקים ליין גדרה ומזמן לזמן היה חבר למועצת אגודת הכורמים.

דוב אריאל־ליבוביץ חברו – נולד בפלך קובנה (1860) לאביו הרב ובן ט“ו בא לבית מדרשו של הגאון מווילנה אך למד בהחבא גם את השפה הרוסית. מראשונים שהצטרפו לדגל בילו וניהל תעמולה לעלייה לארץ. בניסן תרמ”ד עלה ארצה עם שלמה יעקב חזנוב וגם הם בעובדים במקווה־ישראל. עם רכישת האדמה של גדרה עלה בין שבעת החברים על הקרקע ועוד הקדים לתור אותה לפני רכישתה, יחד עם הרי"מ פינס והקונסול הצרפתי ביפו, אשר לו היתה שייכת הקרקע, שאל אז פינס את דוב אריאל, בהראותו על המקום השומם: האם תרצו, הבילויים, להיאחז פה ותוכלו? ודוב השיב: נרצה וגם נוכל.

ומיד לאחר מכן שלב שני, כשחזר עם חברו צבי הורוביץ לנקות את המערה, בה נחפר “הבור” של הבילויים אשר שימש להם תנור ואורווה גם יחד. כבר־אוריין ומתון ברוחו נעשה יד־ימינו של פינס בהנהגת עניני המושבה – הוא מזכיר ויו"ר הוועד שלה כאחד, הלך ברגל ליפו ולירושלים גם בעניני הישוב, ושינה את שמו (ליבוביץ) לאריאל. – בו בזמן נתפס לחלום חלוצי נוסף – החל בגידול צאן יחד עם משפחת בדווים, ואם הנסיון נכשל הרי ראוי הוא להחשב כנוקד עברי ראשון… לימים, נבחר לייצג את מושבתו במועצה של אגודת הכורמים, ובאחת הישיבות לאחר נאומו,אמר הנרי פראנק לו ולחברו חזנוב: עורכי־דין הייתם צריכים להיות ולא אכרים פשוטים.

כאמור לעיל, יצא בשליחות עם צוקרמן חברו לארצות־הברית בעניני היין והמשיך לעמוד על משמרתו בשנים שלאחר מכן. כהיותו עומד בשורת המגינים על הנפש ועל הרכוש של גדרה בימים הראשונים, כן במאורעות תרפ"ט, כאשר באר־טוביה הדרומית הועלתה באש וגדרה נותקה, – היה במחישים לה עזרה. הוא שקול־דעת היה רואה את גדרה מושבתו כפתח להתישבות־רבתי בדרום הארץ עד לנגב. לאחר עבודת־חיים נאמנה ופוריה (גם כחבר המשלחת של דוד טריטש לחקור את אפשרויות ההתישבות במדבר אל־עריש וכן במייסדי לשכת בני־ברית ביפו בשם “שער ציון”), זכה להיות בין שלושת הישישים שרידי בילו – יחד עם משה מאירוביץ וא. סלומיאק – במלאת 61 שנה לעליית בילו. פירסם רשימות וכן חוברת על קורות המושבה בשם “המושבה גדרה”.

יעקב שלמה חזנוב – נולד ברוסיה הלבנה (1862) ומנעוריו גילה כשרונות מיוחדים אף נחשב “עילוי” בישיבה בה למד; – כיוון שנשבה רוח ציון במחנה הנוער התמכר לרעיון “בית יעקב לכו ונלכה” (ביל"ו). עם החבורה בראשון־לציון עבד וכן עם פלג “שהו” מירושלים (ראה לעיל), מהראשונים לעלייה לגדרה וחופרי הבורות לנטיעת הכרם הראשון ב“הר יהודית”. ממושבתו יצא מזמן לזמן להשתכר בעבודת־חוץ, אם כעגלון ואם כזומר ומרכיב בגפנים, כי נודע כמומחה לנטיעות וגם בפלחה יצא לו שם. הוא חבר המועצה הראשונה של אגודת הכורמים העצמאית ואם לא זכה לראות בהגשמת חלומו – “כי ישמש שוער בחצר האוניברסיטה שתקום ביבנה” – זכה לראות במעשי בנו האגרונום עמרם חזנוב, מושלם בידיעות מאוניברסיטה בקאליפורניה ופועל רבות בחקלאות הארץ (ראה להלן).

נצרף בזה את יהודה (אידל) צלליכין – שנולד למשפחת רבנים בשקלוב (רוסיה – 1862), וכבחור ישיבה שהגיע למוסקבה, שם הצטרף לתנועת בילו. הפליג ארצה באניה “לזרוב” ( בתוך חבורה של חמישה וחיים חיסין ביניהם) ובאב תרמ"ב הגיע לחוף יפו. עבד במקווה־ישראל אך לקה בשגרון קשה ונשאר לשבת בראשון־לציון. נשא אשה מהבילויות (חסיה בנינסון) ושניהם עבדו בשקידה בכל ענפי המשק כשביתם פתוח לרווחה לאורחים ולעוברי־דרך – דוד גדול למים חמים מספק תה ובתנור הגדול טמון “חמין” של שבת לכל דיכפין. צלליכין נעשה נתין עותומני – ולפיכך יכלו לרשום על שמו קרקעות שנגאלו ועליהן נוסדו בן־שמן ורוחמה, נחלת־יהודה ועוד. הוא מחמשת האכרים הראשונים בראשון־לציון המבקשים להתחיל בסילוק החוב לפקידות, כדי שיהיו לבעלים עצמאיים של נחלותיהם. ואם גם התרחק מעבודה ציבורית, הרי לשני מוסדות היה מסור בייסודם ובניהולם: קופה חקלאית והקופה ההדדית לביטוח בהמות במושבתו. בציבור של אגודת הכורמים התבלט כאיש מעשה, אשר החשיב את הטוב והמועיל לאגודה ולחבר גם יחד.

כן חוזרים אנחנו לבני ראשון־לציון – יואל דרובין, מרדכי אברמוביץ, שמואל אוסטשינסקי, יחיאל טרכטנברג ודוב חביב־לובמן – הפעילים באגודה, אם ככורמים ואם כנושאי תפקידים במוסדותיה. יואל דרובין – מאלה שנתנו את ידם בצנעה אך בשיקול־דעת לאגודת הכורמים בשנותיה הראשונות. כחבר בילו עלה ארצה (תרמ"ב) ונעשה אכר בראשון־לציון. הוא המציע הצעת פשרה בוויכוחים הסוערים אשר נדמה כי אין מוצא מהם. ממלא באמונה שליחות האגודה כאשר נדרש לכך (חיסול הסניף בוינה) אף נבחר כאחד מחמשת הצירים שיצאו במשלחת לפאריס לחדש את החוזה על הנהלת היקבים העצמאית (1911). בעודנו במיטב שנותיו נפטר, כשזכרו שמור במושבתו כאכר למופת ורגיל בעבודה עצמית.

מרדכי אברמוביץ יליד רומניה (1872) עלה עם הוריו ארצה בתרמ“ב, תחילה לירושלים וכעבור שנתיים באו לשבת בראשון־לציון. כאן למד בבית־הספר של המושבה ויצא לעבודה בעזרת הגנן של הבארון קוולאן. היה בנוטעים את עצי האקליפטוס ושדרת הדקלים אשר ב”גן הנדיב". נשא אשה מבנות המייסדים ונעשה אכר ברשות עצמו. הברכה שרתה במעשיו ומצא זמן להתפנות לעבודת המושבה – אם כמוחתאר ואם בעניני בטחונה והגנתה או כנבחר לאחד ממוסדותיה. למועצה של אגודת הכורמים נבחר פעמים מספר.

שמואל אוסטאשינסקי נולד ברוסיה הלבנה (1864) ובין מוריו בילדותו היו הסופרים א. ז. רבינוביץ (הנודע בקיצורו אז"ר) וראובן בריינין; לאחר מכן למד בישיבת וולוז’ין, אך התעורר יחד עם אחיו לחיבת ציון ועזבו את בית אביהם שהיה בעל אחוזה כדי לעלות ארצה (בתרמ"ו). שמואל קנה אדמה בראשון־לציון וכאחד עצמאי נעשה מראשוני הפעילים לשחרור האכרים מעולה של הפקידות. השתתף עם מיכאל האלפרין בייסוד אגודת הפועלים הראשונה בראשון־לציון וכעבור שנים – נתן יד לייסוד התאחדות המושבות. גאל קרקעות, מהן ששימשו לקק״ל להקים עליהן שכונת תימנים ומהן לשיכון ע״י הסתדרות הפועלים. כפעיל במוסדות המושבה, נשא בימי שלטון העריצות של ג’מאל פשה (בשנות המלחמה) במשרה רבת־האחריות והסיכון של ראש הוועד; היה ער לכל יזמה פוריה (וייבוש הביצה ליד “מעין שמשון” בכלל) ועל שום יושרו סמכו רבים על דעתו ושיפוטו כבורר בסכסוכים בין אכר לחברו. במועצת האגודה פעל בתקופות שונות וכן אצל מרוחו על בן־אחיו, אליקום אוסטאשינסקי, מנהל אגודת הכורמים בימינו.

יחיאל טכטנברג – יליד אונגני בביסראביה (1866) וגדל בחינוך מסורתי. לאחר מכן התמחה בחקלאות ובתרמ"ז עלה ארצה. ניסה להתנחל ביסוד־המעלה ועבר לראשון־לציון. קנה קרקע ונטע כרם ובו בזמן עבד כפועל חקלאי שכיר. עלה עם מייסדי חדרה לשמש להם מדריך חקלאי וחזר לראשון־לציון. נשא אשה (מבית סמילנסקי) והתמסר לפיתוח ענפי משקו. נהג בפשטות אכרית בכל מעשיו והצליח להרחיב את גבולות נחלתו. בכלל מוסדות המושבה שהיה פעיל בהם – המועצה של סינדיקאט הכורמים. – כל אלה בנוסף על נציגי ראשון־לציון במועצת האגודה הראשונה שציינו במקומו. ואחרון־אחרון –

דוב חביב־לובמן, אשר מיטב כוחו הוקדש לחיים הציבוריים של מושבתו ראשון־לציון, אך במישרים ובעקיפין לקח חלק באגודת הכורמים מימי ייסודה. אף הוא (נולד ברוסיה הלבנה, 1864) נתפש בעודו צעיר לתנועה הלאומית ויחד עם דודו מרדכי לובמן, מהנדס־מודד קרקעות, גמרו אומר לעלות לארץ. ואמנם דוב עלה אחרי דודו (1885), עבד כפועל בפתח־תקווה ולאחר שנשא אשה בראשון־לציון, התישב בה ונטע כרם. ברוחו הטובה עליו, בימי טובה ורעה, נעשה מקובל על בני המושבה והפועלים גם יחד. ברוח זו של מתינות וסובלנות נודע כעסקן חרוץ גם מחוץ לתחומה של ראשון־לציון ולעת זקנה כתב בחוברת את קורות המושבה והעלה פרקים מזכרונותיו האישיים, אף זכה לראות בזרובבל בנו את ממשיך דרכו תוך מסירות ואהבה למושבה שנולד וגדל בה.

יהודה ראב – האי גברא רבה של החקלאות, מיום עלותו ארצה עם בית־אביו מהונגאריה (בתרל"ה – 1875) והיותם במייסדי המושבה פתח־תקווה (תרל"ח 1878), אשר בה נשאר לשבת ובנה את ביתו החקלאי. הוא שהיה בחופרי הבאר הראשונה עם ייסוד פתח־תקווה, במושכי הניר הראשון של אדמת נחלתו, אף ראשון לשומרים ב“אם המושבות”. גם בעת עזובתה הזמנית שמר לה אמונים כדי לחזור אליה עם שיקומה בשנת תרמ"ב – בחריצותו החקלאית ובדרכו העצמאית היה מקובל על פקידות הנדיב וחלק רב לו בהכשרת המתישבים הראשונים במושבות (בראשון־לציון, כמסופר לעיל) ובקידום החקלאות בשלביה השונים.

יעקב גינצברג עלה לארץ לאחר גירוש מוסקבה (שנת 1891) לראשון לציון וקנה לו ונחלה גדולה, נודע כעובד חרוץ; עם נישואיו עבר לפתח־תקווה וגם שם נטע כרם לתפארת. עם ייסוד אגודת הכורמים נשלח למועצתה כנציג פתח־תקווה יחד עם הוותיק ר' יהודה ראב.

כיוון שמגיעים אנו לנציגות רחובות במועצה של אגודת הכורמים – נספר בזה בראשונים לפעיליה בתחום זה – ולסדרם: אהרון איזנברג, שלמה גולדין ויצחק גורודיסקי, וכן הללו שבאו אחריהם – אליעזר יעקובסון, חיים אליעזר מילצ’ן, מיכאל לוין, יעקב ישראל פיינשטיין ואחרון־אחרון משה סמילנסקי.

אהרון אייזנברג – הארי שבחבורת רחובות מייסודה, והוא נודע עוד בנעוריו כעילוי בעיר מוצאו – פינסק (נולד 1862). היה מראשונים להתעורר לתנועה הלאומית וגם אביו הרב הטמין בלבו זרע־אמת זה, באמרו לבנו בהיותו “בר־מצווה”: “בעמדי ב”שמונה־עשרה" של תפילת ערבית ובלחשי “ותחזינה עינינו” – ראיתיך בדמיוני עולה לארץ־ישראל" – – מאז ידע אהרון כי חייו קודש לארץ־האבות, עליה החל דורש בבתי־כנסת בסגנונם של חובבי־ציון. ובקדשו את אשתו הצעירה לחש על אזנה: בשנה הבאה בירושלים (אף נמצאה האשה ראוייה ליעודה). בתרמ"ז אהרון עולה עם משפחתו הצעירה, קורע את הפאספורט הרוסי שלו ומתחיל להשתכר את לחמו כפועל חקלאי וכסתת האבנים לבנין בית־הכנסת בראשון־לציון. הוא נענה לקריאתו של ראובן לרר לבוא לשבת בוואדי־חנין (היא נס ציונה) ורוכש לו כאן חלקה, נוטע כרם. מרתף מגוריו נודע מיד כמרכז־מעט לשוחרי הישוב מקרוב ומרחוק. כיוון שנוסדה רחובות נעשה למדריך חקלאי וליועצו הראשי של מנהל “מנוחה ונחלה” לוין־אפשטיין ולימים פרש כנפיים כבר־סמכא בהלכות נטיעה, כמייסד “אגודת נטעים” ובראש לכל כאיש רחובות אשר רבים שחרו לעצתו בענינים שעמדו ברומו של הישוב (בספר “אהרון אייזנברג” כונסו אגרותיו ומאמריו אשר כמוהם כפרקי הקורות של שנות הייסוד הללו).

שלמה גולדין אף הוא איש רחובות מראשוני כורמיה – וכרם הגפנים שלו נודע במושבות לשבח – “כרם גולדין שהניב עד 1500 קילו לדונאם!” – ברחובות שימש כסגן למנהל “מנוחה ונחלה” וכחבר ועד המושבה, ועם ייסוד אגודת הכורמים נבחר למועצתה.

יצחק גורודיסקי – דברם של הכורמים הזעירים ברחובות; כעסקן חרוץ נעשה חבר ב“ועד הכורמים” של המושבה ואחד משלושת נציגיה במועצה של אגודת הכורמים.

אליעזר יעקובסון – הוא מהצעירים שגדלו בנחלת אביו וסבו שבאו לרחובות עם גזירת הגירוש ממוסקבה (1891). מדי גדל נתגלתה בו מזיגה של איש מעשה וחזון גם יחד ומאז שירת באמונה את מושבתו, את ציבור האכרים כולו ואת מוסדותיה הפינאנסיים־הכלכליים ובכללם אגודת הכורמים. הוא שנמנה על השלישיה הרחובותית – עם משה סמילנסקי וטוביה מילר – אשר פעלו, לימים, בביסוס התאחדות האכרים, מוסדותיה ועתונה (“בוסתנאי”).

יעקב ישראל פיינשטיין – נולד ברוסיה (1861) לאביו יונה־צבי שהיה מן המתישבים הראשונים בראשון־לציון; והוא עצמו נמנה עם ראשוני “מנוחה ונחלה” כשנוסדה בווארשה. בא לרחובות, נטע כרמי גפן ופרדס וגאוותו על הפועלים היהודים שהעסיק במשקו ונודעו לימים כאנשי ציבור (יוסף וייץ, חיים צימרמן, דוד שטרן ואחרים). ברוב מסירותו לעסקי ציבור, כיהן שנים רבות כחבר מועצת האגודה, נמנה עם חברי ועד המושבה ומוסדות ציבור אחרים. גידל את בניו ברוח אהבה לעבודת־אדמה, כשכרם הגפנים היה פאר משקו של בית פיינשטיין, והבנים והנכדים שמרו לו אמונים עד ימינו.

חיים אליעזר מילצ’ן – מסביבת ביאליסטוק עלה ארצה בתרנ“ד והוא חניך “חדר” ו”ישיבה" – אך לבו נמשך לחקלאות. במושבה מזכרת־בתיה (עקרון) ובכרמי ראשון־לציון נשכר לעבוד, אך ד"ר מזיא רופא המושבות גוזר על הצעיר לחזור לבית הוריו לגולה על שום הקדחת שסיכנה את חייו. עשה כמצוות הרופא אך חזר ארצה וקנה לו נחלה ברחובות, בה אהרון איזנברג נעשה לו יועץ ומדריך. ולא רק כאכר־כורם נודע האיש אלא כתושב ער ופעיל במושבתו, נציגה במוסדות ובעיקר – בוועד הכורמים של רחובות ומזכירה; כאשר מטעי השקדים עמדו בעקירה הוא שיצא במחאה נרגשת בכתב: “השבעתיכם בפרחי שבט ובקול המתהלך ביניהם, אל תניפו גרזן על השקד, לפחות בעת פריחתו!” – –

מיכאל לוין – יליד מוט’לה אצל פינסק (עיירת מוצאו של ד"ר וייצמן), עלה ארצה בתרנ"ד – בעבודת שכיר החל עד שקנה קרקע ונטע כרם ברחובות. כאן השתקע ונעשה פעיל בבטחון המושבה ושמירתה – ושנים רבות היה חבר מועצת האגודה של הכורמים ומנהל האגודה בגת של רחובות.

ש. בירמן – דרך אפריקה הדרומית הגיע ארצה עם אחיו ובידיהם צרור כסף, בו קנו את נחלת מרגולין שעקר. שיקם את המשק למופת ותוך העבודה בחוגי הכורמים מילא שליחות של האגודה בעניני היין.

לנדאו דוד – נציגה של נס־ציונה, אף הוא מהמתנחלים הזעירים עם לרר, אשר בפרוטות חסכונותיו רכש חלקה ונטע כרם, נעשה חבר למועצה של אגודת הכורמים ושמר אמונים לחקלאות במושבתו, כשזו החליפה את הכרם בפרדס.

ומשה סמילנסקי – “זה המובן מאליו”, הסופר־האכר־הכורם מרחובות, אשר היה לימים לראשה ומנהיגה של התאחדות האכרים. עלה ארצה בתוך משפחתו בשנת הייסוד של חדרה (תרנ"א), עשה כאן את “טבילת הקדחת” הראשונה ולאחר מכן בבואו אל הנחלה במושבה רחובות שש להתחמם בגחלת אמונתם של בילויי גדרה. תוך עבודתו בנחלתו נתגלה בו המבקר התוסס של דרכי הישוב אשר ציין אותו לעתיד לבוא; פקידות הבארון משמשת מטרה לחיצי בקורתו, בעוד שאהבתו נתונה לכל קרבן אלמוני שנפל על שדמות הישוב. כיוון שנתגלה כוחו בסיפורת, צייר דמויותיהם של שכנים בכפר ובמאהל; ומדי גמל והבשיל כוחו לספרות הקדיש אותו לתיאור דמויות מקרב הישוב, גבר ואשה, עסקן מסור וגואל אדמה. ככותב זכרונות על כל מה שהתרחש בישוב בשנות חלוציותו הרומאנטית, נתן מוצא לחום וללהט האצורים בנפשו ובסגנונו. עם זה נסתחף לתוך הפעולה הציבורית של המושבות, ומושבות הגפן בכלל, ואם גם כאן אינו חוסך את שבט בקורתו – הרי הוא המעורר את הציבור לקיום עצמאי, לשמירה־הגנה, להתנדבות לגדוד העברי ולעמידה על זכויותיו. תוך היותו פעיל במשלחות הראשונות של הישוב לפאריס עם “העברת המושבות”, נזקק בעיטו הבקורתי מזמן לזמן גם לענף הגפן – שיבח וייסר אך תמיד עמד לימינו של הציבור או הפרט אשר זכויותיהם נתקפחו, לדעתו, ע"י החזקים מהם, שמר אמונים לאנשי הגפן גם בשנים שענף הפרדסנות כבש את הבכורה במושבות יהודה.

*

אם סיימנו כאן את רשימת “הדרום”, עולים אנו עם נציגי האגודה צפונה – במושבות חדרה וזכרון־יעקב כסדרן.

נחמן רם ממייסדי חדרה – במלחמה בקדחת ונגד השכנים חושלה רוחו עד שהיה לכורם ויוגב ועוסק בצרכי הציבור. תוך פעולתו במועצה של אגודת הכורמים מייסודה לא ניצל מגורלם של טובי חדרה שנפלו במיטב שנותיהם קרבן לקדחת הביצות האכזרית.

אריה וילנסקי – בא כנער עם אביו בראשית ייסודה של מושבתו חדרה (1891) וכאן למד במושבה ובירושלים, אך במות אביו נכנס בעול העבודה – עבודת הנחלה והציבור גם יחד. אף הוא נטל כמה קבים מסבלה של חדרה, כבנו־יחידו נפל קרבן לקדחת, אך בתפקידים הציבוריים שקיבל עליו שימש באמונה ובכלל זה – נציגותו במועצה של אגודת הכורמים כל עוד היו כרמים במושבתו.

ובזכרון יעקב – אשר כוחה לגפן וכוחן של בנותיה עדיין עתידים להתגלות במרוצת הזמן, כבר עתה מקננת בה ההרגשה של הקשר העמוק בין המושבה לענף. נציגיה של האגודה לפי מכסת ענביה שלושה: זאב (לופו) ניימן, ישראל לרנר וישראל יהודה ניידרמן. שוב ניתן כאן להקדים ולומר כי בציבור זה פעם הקשר אל הכרם עוד מרומניה – ארץ זו שמרובים כרמיה – ולא בכדי סופר באכרי זכרון־יעקב, כי עוד בשנות ההתחלה דרכו ענבים ליין (ממש) במרתפי בתיהם, לפני היבנות היקב בתחומם.

זאב (לופו) ניימן – הוא טיפוסי לאכרות זו של זכרון־יעקב כיליד רומניה (1851) וחניך סביבה כפרית בנעוריו; הוא מנגן בכינור ממנגינות רומניה, בהן ריתק את קהל שומעיו. עם נוסעי האניה “איריס” בא לייסד את המושבה זמארין על הגבעות השוממות והסתגל עד מהרה לתנאי הארץ – עבודה ושמירה – שירדו כרוכות יחדיו. מראשוני השומרים “הגארדיסטים” של מושבתו היה והוא גם מעבודת הציבור לא משך את ידו; במשלחת המושבה לפאריס, בימי ההעברה, היה ונאמר עליו כי הוא האחד אשר הבארון כיבדהו באותה שעת אי־רצון, בזמנה לביקור בביתו. כיוון שהגיעה שעת העצמאות, נבחר כנציג המושבה למועצה של אגודת הכורמים.

ישראל יהודה ניידרמן שעלה בעודנו נער עם אביו, נחשב על משמרת־הביניים – נמנה עם הצעירים כשנעשה לאחד מעסקני המושבה המובהקים. מבחינה זו שירת את המושבה שירות מסור ונאמן כשהמריץ אותה, למרות ההתנגדות שהוטחה פה ושם, להצטרף לקואופרציה הארצית של הכורמים ולא לעשות שבת לעצמה עם יקבה ושיווק יינותיה. כיוון שכף המאזנים נטתה לחיוב, נשלח למועצה וכן במשלחת שהלכה לפאריס לגמור את ההסכם עם הבארון – והוא ממלא גם לאחר מכן שליחויות חשובות של אגודת הכורמים במשבריה ולבטיה הרבים.

ישראל לרנר – היה מגוון שונה, כי מבסראביה עלה ארצה כבן תשע־עשרה והוא ספוג תורה מבית־אביו, הרב בעיירה; גם עלייתו לזכרון־יעקב היא בעקיפין, בתוך הצעירים שנמצאו ראויים להכשרה חקלאית בבית־הספר לחקלאות או “ארבייטר שולה” אשר הבארון ייסד במושבה זו (1887). ואמנם כאן הוכשר תוך עבודת הנטיעה הגדולה בהדרכת גנניו של הבארון עד שנעשה אכר בנחלה משלו. במרוצת הזמן היה בכובשי הקרקע של עתלית ושל מראח, כאשר נרכשו לביסוסה של זכרון־יעקב. גם בציבור המושבה ובמוסדותיה התבלטה דמותו, כשדבריו בנחת נשמעים – ועם חברו ניידרמן היה מהפעילים בייסוד האגודה וגיבושה.

אלתר גולדשטיין – מצטרף אל אלה ואף שעלה במאוחר יותר מקודמיו לזכרון־יעקב להתנחל בה הרי על שום מתינותו תפש מקום עם ותיקים ונעשה מעורב בחיי ציבורו. ואלתר גולדשטיין עם ישראל יהודה ניידרמן נלוו לגלוסקין כחברי המועצה בכל תקופת כהונתו, כשאמונתו בכרם לא רפתה גם בימי רעה ואותה נטע גם בבניו.

ודאי נחטא לאמת אם נאמר כי ברשימה זו נתמצו כוחה ויכולתה של הכורמות; – נכון יהיה יותר לומר, כי הדמויות שתיארנו באו להעיד על הציבור המושבתי, אשר תוך עשרים וחמש שנה שחלפו עליו הפך מערב־רב בעלי־ביתי־אינטליגנטי למעמד של עובדי־אדמה, אשר גם בהתנגשותם אינם חולקים אלא בשאלות אדמה וכרם, ענב ויין – ככורמים מלידה. העצמאות אך הוסיפה טעם למאבק היומיומי, אם ביניהם־לבין־עצמם, אם בין מושבה לחברתה ואם בזעזועי השוק ופורענות משמים. על כל אלה נראה לאחר מכן, אך כאן היינו רוצים להוסיף גם שאינם־כורמים במישרים ואף־על־פי־כן תרמו בעבודתם ובשיתופם, בשלב זה של קורות האגודה – ובתעשית היין מראשיתה.

מהמנגנון הטכני    🔗

נשוב איפוא מהחג של הייסוד אל החול של ימי־המעשה, אשר סוף סוף הם הקובעים בטכניקה היינאית, במדע התסיסה, בוויסות הטמפרטורות, במזיגת היינות וטעימתם – ובאין אלה מה הואילו חכמים בתקנתם… על כגון זה ייאמר בגלוסקין כי ידע למשוך אליו כוחות חדשים אשר יסייעו על ידו להוציא “מתוק מן העז” – וראשון להם המהנדס הכימאי הצעיר מאיר ויניק שבא לעבוד ביקבי ראשון־לציון (1906) ועתיד לרשום פרק חשוב של אבי ההוראה הכימית בישראל. וזה סיפור המעשה: ויניק הצעיר עבד כמהנדס טכנולוג בבאקו בבתי הזיקוק לנפט של בית רוטשילד, אך ב־1906 החליט לעלות ארצה. בדרכו הזדמן באניה עם זאב גלוסקין וזה הזמין אותו לעבוד בשכלול תעשית היין. לא עברו ימים מרובים מעת רדתו בחוף יפו ומאיר וינק בא לעבוד במעבדת היקב.

ויניק מצא עבודה מעין “גוף בלי נשמה”, ונגש ללמוד את תורת היין מ־א'. מיניה וביה החל להעיר הערות על המכונות שנתישנו ועלולות להפסיק את עבודתן בעצם הבציר. גם תהליך התסיסה של היין וויסות הטמפרטורה לא ישרו בעיניו והוא ביקש שהות לנסוע להשתלם במקצועו החדש במכון פאסטר בפאריס. חזר והביא משם אמצעים חדשים לוויסות הטמפרטורה – גאז אלמימה־גפריתית ודו־גפרית אשלגנית – אף שמרים מובחרים לתסיסה – וקרוב לוודאי כי גם מדע הא’ינולוגיה בצרפת לא עמד במקום אחד, מאז ימי בוריס אוסובצקי. ויניק קיבל איפוא את החידושים שהתחוללו במדע היין ובעזרתם הנהיג חסכון בתהליכי הקירור הקודמים (ע"י מכונת הקרח), באופן שהקדים בכך את שכלול היקב בארץ לארצות אחרות.

כאן ייזכר בן זכרון־יעקב ברל קופמן שהשתלם בצרפת ושימש יינאי ביקב זכרון־יעקב והתפטר. לימים, זכה לשבח בעבודתו היינאי קזרנובסקי, אשר כפועל היקב בראשון־לציון החל ועזר לבוריס אוסובצקי. קזרנובסקי (1903) נשלח ליקב זכרון־יעקב כעוזר לאברהם גוטמן שהודרך ע“י הצרפתי דיפן ולאחר מכן ע”י פלפול. לימים, קזרנובסקי נעשה ליינאי ביקב זכרון־יעקב אף שימש כמנהלו המסחרי עד 1922 (שאז נשלח לשנחאי לנהל סניף מסחרי של אגודת הכורמים בשביל המזרח הרחוק). –

היינאות נעשתה מקצוע של ותיקים וצעירים בשרשרת רצופה, מהם עובדים ביקבים ומהם נשלחים לסניפים בחו"ל, לסייע במזיגת היין במקום. פלפול שנתמחה ביינאות אף הוא ליד “בוריס”, היה יוצא לסניפי “כרמל” בארצות חוץ – בברלין, בווארשה ובאודיסה, כדי לטפל שם במשלוחי היין המגיעים מהארץ. כיוון שהתפתח סניף “כרמל” בקאהיר, נשלח שמה פלפול, על שום החשיבות שייחסו לסחר היינות במצרים. הוא שהכניס אריזה של בקבוקי “קוניאק מדיצינאלי” ברשת חוטים, שיפר את טעם הקוניאק ושכלל את היינות הלבנים שיהיו תוססים ומקציפים, אף עשה רבות בייצור ליקרים.

כיוון שנשלח פלפול למצרים לשבת שם בקביעות, נעשה ליינאי ביקב ראשון לציון גרשון לוין ושבחו שהיה “טעמן” מעולה, אשר לא נודעו כמותו ביקבים. ומעשה, שהציגו לפניו על שולחן תשע כוסות יין ממיכלים שונים – טעם מומחה צרפתי מכולן ולא מצא פגם אף באחת מהן; טעם אחריו גרשון לוין והצביע על כוס שמצא פגם ביינה. רגז המומחה הצרפתי –

המהנדס־הכימאי מ. ויניק

היינאי גרשון לוין

הא כיצד? – – וגרשון לוין נתבקש לצאת, כדי לערוך את הכוסות מחדש. הצרפתי סימן בסימן ידוע רק לו את הכוס “הפגומה” וקראו ללוין לחזור על פרשת הטעימה. טעם וחזר והצביע על היין הפגום – אף יצאו ובדקו מיד את החבית ממנה באה דוגמת היין ומצאוה פגומה כולה. מאז יצאו לו מוניטין של “טעמן” ביקב, ועל ידו החל להתמחות מרדכי פופל ליינאי היקב אחרי קודמו.

פסח יאפו, אשר הוריו שלחוהו ארצה בהיותו נער ללמוד במקווה ישראל (1890), עבד בחדרה וברחובות בשנותיהן הראשונות וכן נטע את הפרדס ע"ש הרב שמואל מוהליבר בגן־שמואל. לימים בא לעבוד בפקידות היקב בראשון־לציון בהנהלתו של גלוסקין ועם ריבוי המשלוחים ריכז את הטיפול בנמל יפו ונתמחה לדבר בתנאי העבודה עם הרשות התורכית והספנים הערביים, בימי שלום ובשנות המלחמה גם יחד. כן עלה בחריצותו בשלבים של פקידות היקבים עד שנתמנה מנהל של יקב זכרון־יעקב וגם כאן מילא את תפקידו, כשהוא מעורב בכורמים ובמוסדותיהם.

ועם גלוסקין במשרדו, ביקב ראשון־לציון, חבר עובדים נוספים על שותפיו בהנהלה – מנשה מאירוביץ ומרדכי סגל הוותיקים; כאן יהושע בינינסון מחובבי־ציון במינסק שעלה ארצה בערוב ימיו ושימש בהנהלת הספרים, בילה בתו ומיכל בתו של דוב חביב־לובמן כפקידות ראשונות במשרד (ואולי פקידות ראשונות במשרדים בארץ); אתם אהרון גינצבורג, אשר נשלח לאחר מכן לעבוד בסניף “כרמל” בלונדון.

וכן אומנים שנתמחו – אפרים רוזנפלד ויעקב לייב אדלשטיין, שלמדו את מקצוע החבתנות מהחבתן הראשון בזכרון־יעקב שמעון גילברג. הללו כוותיקים נעשו בקיאים בכל תהליכי ייצור היין וחיי היקב היוו את עולמם. ובין אלה שבחרו להתמחות במכונאות ובסדנה, מציינים את מאיר דהן מיקב זכרון־יעקב, כאחראי למחלקת המכונות, המנועים והמשאבות ביקב.

שוב לא נפסח על סוכן היין ומנהל סניף, שנתלוו ליקב עם הווסד הכרמלים, ו“כרמל מזרחי”. בהם משה לובמן אשר כעדות עצמו כיהן חמישים ואחת שנים ב“כרמל מזרחי” של אגודת הכורמים, תחילה כפנקסן ולאחר מכן כמנהל סניף. – "כל השנים עברו איפוא עלי בין הכדים והחביות וביכרתי תמיד להסתופף אצל גיגיות בעלות קיבול רב שהן מלאות נוזל אדום המשתמר בהן והופך ליין ישן־נושן – – "כן רשם משה לובמן ברוח קלה והוא היה אמון על חיבת־ציון מבית־אביו. דודו דוב חביב־לובמן מצד אחד ודוד שני לו ר' זאב גלוסקין – ועל ידי שניהם זכה ליצוק מים שנים רבות.

בתרנ“ג עלה עם בית־אביו ארצה. למד במקווה ישראל, כשהלשון הצרפתית מושלת בו בכיפה, אך כבר היו שם “עברים נאמנים” (מי שעתידים היו להיות מורים־סופרים – ד"ר חיים הררי וא. חברוני). ועוד זכה – לשמש את ד”ר הרצל מטעם הנהלת בית־הספר, בהתקיים הראיון הנודע של המנהיג עם וילהלם קיסר גרמניה בשערי מקווה־ישראל. הוא נתמנה לנהל את סניף “כרמל מזרחי”, אשר שוכּן ברחוב בוסטרוס ביפו – ולצורך תפקידו עמדה לו שליטתו בשלוש הלשונות – צרפתית ערבית ותורכית. כאן שימש מעין “קונסול” לאכרי שומרון ויהודה הבאים העירה, כשהוא מעורב באוכלוסי יפו – מן הנכבד שבהם ועד לסבל. – והוא גם בתפקידו המסחרי נטר אהבה לכרמו ולאחר מכן לפרדסו בראשון־לציון, לא פסק לבקר בהם וחזר מהם רענן לעבודתו במסחר היין.

נ. סדומסקי סוכן גם הוא נכיר אותו תחילה בפרק השמירה, כשהוא עלה ארצה (לפני מלחמת־העולם) ובבואו לראשון- לציון נתפש לשמירה, לסוס “מוציק” ולרובה… מידה שומרית זו נשתמרה בו גם כשנעשה מנהל סניף “כרמל מזרחי” בירושלים אחרי קודמיו. כובעו רחב־השוליים לראשו, עמד גם כאן כדמות בולטת בפתח הסניף ברחוב ירושלים ההומה ובערוב ימיו נדמה כי עדיין הוא נושא על כתפיו את רובה העלומים מימות השמירה בכרם, אשר בהפצת יינו מצא גמול־מה לחלום המרחבים של ימים עברו…

הרי בכל אשר פנינו סביב לאגודת הכורמים העצמאית – מצאנו כורם ונציג כורמים, פקיד יינאי ואיש־מקצוע, ועמהם הרב והצוות הדתי – אשר בכל הנוגד שביניהם מהווים הם ציבור, שיניקתו מענף הגפן, מחיבת־ציון וציונות גם יחד. מכאן ההכרה שתעשית היין נמסרה לידיים אמונות, אם גם מרובים עדיין החתחתים בדרך.

השירות הדתי נעשה גם הוא מתון יותר    🔗

אם תעשית היין היתה קשורה מתחילה קשר אמיץ לשאלות כשרות ודת – הרי ברצונם הטוב של שליחי הדת היתה תלוייה במידה רבה הפצת היין בבית היהודי בגולה. ואמנם היו ימים, ימי קיטרוג והתנגשות בין הישוב הישן והחדש לכל אורך החזית, ככל שסופר לעיל, – וממילא היתה תלוייה החרב לא־אחת מצד קנאי הדת על נקודת־תורפה זו; הונפה החרב בשאלת שמיטה או פרט שבכשרות ובערלה – הרי היין עמד ליהפך חס־ושלום ליין־נסך האסור בהנאה ליהודי… הימים הללו של קיצונות וקנאות חלפו וגם הדת הלכה לקראת ההתישבות וממילא לקראת כל מאמץ שלה בחקלאות ובתעשית היין בכלל. סובלנו זו באה תוך הסתגלות טובה וקבלת עול משני הצדדים – ועוד הבארון קבע כי חובה היא לקבל את דין התורה בכל הנוגע לסמכות הרבנים ואילו הרבנות שקדה לחפש היתר במצוות התלויות בארץ ולהקל כאפשר כדי שלא יצא נזק לישוב.

בשירות הדתי שנתלווה לתעשית היין מראשיתה – צויין הרב נפתלי הלוי אשר שירת באמונה את המושבות – “ובשארית כוחו היה יוצא לעת זקנה לקיים פיקוח על השדות והכרמים בעניני ערלה, שמיטה ומעשר וכו'. לפי הוראת הרב “החונה פה בעיה”ק יפו” – נעשה הפיקוח על כריתת הערלה (ענבי הכרם הצעיר האסורים להנאה ולשימוש עד תום שנתו השלישית של הכרם) במושבות ראשון־לציון, רחובות, גדרה וואדי־חנין (ביהודה). הוא הדין בהקשר לעשיית היין לפי כל דיני הכשרות (ובעיקר שלא בנגיעת ידיים זרות) – ובהפרשת תרומות ומעשרות – כאן המפקח הדתי על היקבים והיינות שימש כפקיד בזכויות מלאות. בנו של הרב נפתלי, הרב יוסף הלוי, נכנס במקום אביו לכהן בתפקיד זה ועל ידו עוזרים מאנשי המושבה החרדים – המוהל דוד גיסין, יצחק הלל וגבריאל אריה (בראשון־לציון). על הרב יוסף הלוי מספר דוד יודלביץ, כי קרוב לחמישים שנה ישב קבע בראשון־לציון מאז נתמנה ל“רב היקב” (אחרי אביו, בשנת תרמ"ט). תוך כך לא מש מאהלה של תורה וברוב בקיאותו במקורות ושקידתו נודע במחקריו בעניני ההלכה הנוגעים למצוות התלויות בארץ.

בזכרון־יעקב שימש כמשגיח על הכשרות ביקב הישיש פורטר ואחריו המקובל הנודע ר' חיים־דוב השוחט־האכר ממאיר שפיה “שהוא קרובו של הרב הנודע ברוסיה הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור…” וכעדות הפקידות: – “חשוב ר' חיים־דוב לא רק בשירותו הדתי אלא גם בערותו הציבורית (שנלחם בסכנת המיסיון עת נראתה במושבה). וכן היה מרגיע את הרוחות הסוערות בעת מרד נגד הפקידות או משמש כבורר בין יריבים. הוא צויין כעוזר לרופא בטיפול באכרים חולים”(!). ואין צריך לומר כי עמד באמונה על משמרתו ביקב. – ואחרי ר' חיים דוב, צבי לונדין.

כל עובדי השירות הזה עמדו בעקיפין ובמישרים מזמן לזמן במוקד השאלות שדרשו פשרה בין החרדים המחמירים ובין הדנים לקולא – וגם מבחינה זו זכותם אינה קטנה. כאן הרב בונים אוסובצקי מזכרון־יעקב ועוד, כשהדברים מובאים לאישור הרבנים הראשיים בירושלים (הרב שמואל סלאנט לאשכנזים והרב הראשי אלישר “ישא ברכה” לעדת הספרדים). כיוון שהופקד הרב הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק לרב העיר יפו ולמושבות (תרס"ד) – הותרה התלות בירושלים: “וכל הענינים השייכים למצוות התלויות בארץ – ההשגחה על עניני כלאים וערלה, תרומות ומעשרות – הכל יהיה נחתך על ידי ידידנו הרב הנ”ל… ותואיל נא הפקידות להודיע הדבר גם לכל בני המושבות וכי בכל עניני הדת יסורו למשמעתו… כרצון שלומי בני ישראל חובבי עמם וארצם – – "

מי יגלה עפר מעיניהם של לוחמים וקנאים אשר נופפו לקראת כל חידוש בחרב “החרם” – ואילו עתה מודים גם במחנה זה (כמעט על דעת הכל) בזכות מפעלם הנעלה של “הבארון ואחינו המתנחלים – – יען שכבוד הבארון השר והנדיב היה ראש וראשון בהתיסדות הישוב החדש בארצנו הקדושה ולמען זכרון הכרת טובה על כל הטוב אשר עשה עם עם ישראל בכלל ועם אחינו המתנחלים בפרט” – אף נכתבו חיבורים רבניים על נושאים אלה.

ואפילו נמצאו מחמירים פה ושם, הרי שלום־הבית הוסדר והיה חשוב במיוחד לגבי היינות שנועדו למרחבי הגולה. אם בגולה עדיין נמצאו עוררים, אשר הכשרתם של רבני ירושלים לא נראתה להם כסופית והיו מחפשים עילה לבוא מחדש בשאלות וספקות, נדרשה מתינות מרובה גם מצד המקילים, שלא לעורר מחלוקת בישראל ומכאן זהירותם היתרה של אלה, אשר ענין ציון היה יקר וקרוב ללבם – הרב מבויסק, רב צבי יהודא ברלין (הנצי"ב) והרב ר' שמואל מוהליבר בראש המגינים של הישוב.

על מידת המתינות אותה צריכים היו לנקוט במעבר “בין ההרים האלה”, כשהדברים נוגעים בשאלת השמיטה, די לנו בלשון הנימוסין שנקט בחייו מנהיגה הדגול של תנועת חיבת־ציון ד“ר ל. פינסקר במכתביו אל גאוני הדור בשאלות אלו: " – – ובדבר מחלוקת הגאונים על דבר העבודה בשנה זו (שנת שמיטה), הנה מאמין אני לדברי כבוד גאונו נ”י, שגם כוונת האוסרים גם כוונת המתירים היתה לשם שמים, ואין חלקי בין הסופרים המדיינים בזה ובאים בתוכחות לגאוני ירושלים תוב“ב” – – וביתר נגיעה לנושאנו לגפן (ראה גם לעיל) פינסקר כותב:

להנצי“ב תרמ”ה: " – – למה לא ישתדלו גדולי ישראל להמציא היתר לעבודת הגפנים בשנת השמיטה, לא למאכל אבל כפי הצריך לשמירת הגפנים, בעת שאי־אפשר כמעט לדרוש מהקולוניסטים לחדול לגמרי מעבודה זו, שאז ילכו כל גפניהם לאיבוד ומה שטרחו במשך שנים רבות ילך לטמיון, ובלי ספק לא יאבו לשמוע לקול האוסרים. אנכי אינני בקי בעבודת הגפנים ואיני יודע באיזה עבודה תלוי קיומם, אבל אפשר לדעת זאת מפי בקיאים וראוי להמציא היתר לאותן העבודות, שקיום הגפנים לדורות תלוי בהן. אם כדברים האלה יעשו גדולי ישראל – אם ישתדלו למצוא דרך טובה וממוצעת בעד הקולוניסטים למען יפיקו רצון גם מאת יראי אלקים, באופן שגם החדשים לא יראו בזה הפרזה על המידה, אז יתחברו כל מפלגות עמנו לחיבת־ציון ובעזרת אלוקי ציון נעשה גדולות". – ובין השיטין ניתן להבין עד מה רגישה היתה נקודה זו לפני עשרים שנה, אך עתה גם לדעת קנאים פגה חריפותה בהרבה.

הרב הגאון ראי"ה קוק, שנטה לקולא במצוות התלויות בארץ.

על פני מושבות הגפן וארגונן    🔗

אם נפתח במושבות מהצפון כלפי דרום – נזכור כי זכרון־יעקב שביסוסה נעשה בהרחבת קרקע נתפשה למזרע אשר יש עמו הכנסה מהגורן לאלתר, בלי לצפות זמן רב; כאשר הכנסת הענבים ירדה כאן (1904) עד ל־38,000 פראנק לעומת הכנסה מפלחה בסך 82,000 פראנק – רואה האכר באחרונה את משענתו העיקרית. כל זה גרם כי מושבה זו משקמת את ענף הגפן במתינות רבה אחרי המכה שהוכתה בפילוכסרה.

אף־על־פי־כן עם חיזוק מעמדו של ענף היין, מתעורר כאן מחדש האמון בענף זה וגם המוסד לעזרה הדדית שהוקם כאן – קופת הלוואה־וחסכון “אשר תלווה לאכרים בריבית נמוכה ואשר אכרי זכרון־יעקב וחדרה הגו את הרעיון הזה (1908)” – מסייע במגמה זו. כי אם ביהודה יש קופת הלוואות (שנוצרה ע“י יק”א, כדי להושיט מקדמות לאכרים לעיבוד הכרמים עד לבציר – על אחת כמה שנחוצה היא בזכרון־יעקב. באופן זה מתחזק הענף משנה לשנה מחדש וכבר הוכרו לזכרון־יעקב במועצה של אגודת הכורמים שני נציגים; גם האכרים בבת־שלמה הקטנה אינם פוסקים מהיות כורמים בכל נפשם ומאודם, כשאחד מהם מבקש – “בדמעות כתינוק שיעשו מענביו יין רגיל ולא מתוק, כי (למען היין המתוק) משאירים את היבול עד סוף הבציר ואז יבולו נגרע…”

במושבות הגפן ביהודה לא היתה הרווחה לנחלת הכלל ומושבה עדיין כותבת ליק“א בנוסח המזכיר ימים עברו:” המצב במצוק נורא, עומדים בזמן העבודה ופרוטה אין בכיסי הקולוניסטים – מבקשים איפוא להקדים על חשבון הבציר" – – עם זה הורחב כאן גבול המושבות עם הביסוס וראשון־לציון זכתה באדמה נוספת. אם המושבה מונה 74 אכרים (כמספר בזכרון־יעקב), הרי הגפןתופסת כאן בהכנסה 200,000 פראנק, בעוד ששקדים ופרדסים אינם מוסיפים לעת־עתה אלא כדי 50,000 פראנק.

כאן איפוא האב־טיפוס של משק הגפן ומשום כך ראויים לציון כמה פרטים אפייניים: הרוב הם כורמים בינוניים, עם כרם ענבים כדי 50–60 דונאם בתוספת שקדים וזית ופה ושם פרדס בודד. עם זאת מפרנסת משפחה זו (1913/1912) 968 נפש ובכללן 116 נפש תימנים. אף סקר מענין על מצב העבודה השכירה לסוגיה ועונותיה שהחלה להטריד את עסקני הישוב: משפחות שכירים ערביים משוכנות במושבה מספרם קטן ביחס – ובעיקר 54 עגלונים (העוזבים את המושבה בשבתות); פועלים לעבודת הכרמים בחדשי החורף כדי 160 ביום ובזמן הבציר עד 350 ביום ו־50 ילדים ונשים. לנוכח המספרים האלה מובן החשש לריבוי העבודה הזרה והעינים נשואות אל העלייה שגברה מתימן עם שליחותו של ש. יבנאלי (1910), שהיא תביא את כוחות־העבודה אשר יחליפו בחלק את הפועל הערבי: מצד שני, נוצר כאן מושב־פועלים בסמוך למושבה – נחלת יהודה – ובו מפעלי היקב, בעלי־מלאכה שבמושבה ובמספר כולל 25 משפחות עם חלקות של 10–12 דונאם כל אחד כמשק־עזר. – כאן רואים אנו בנסיון לחילוף הפועל הזר ולקשירת הפועל היהודי למושבה במשק־עזר (נסיון שנעשה גם בפתח־תקווה וברחובות).

בו בזמן המושבה העצמאית מוסיפה לשכלל את ארגונה, ואם כלפי פנים מוסד ההנהגה הוא הוועד הנבחר, הרי כלפי הרשות הוא מכונה ועד המוחתארים, כי אין השלטון העותומני מכיר אלא בצורה זו של נציגות בדומה למקובל בכפר הערבי. וועד המושבה מצהיר מעתה כלפי יק"א כאות לעצמאות המושבה: בקשר למכירת כרמים, בתים וחלקות־שדה במושבה (למתנחלים חדשים), הפקידות תואיל בטובה שלא לאשר ולא לקיים שטר־מכר על נחלאות, טרם שהסכימו הוועד עם הפקידות לאשר את המכירה בידי הקונה – –

ואמנם יק״א שוב אינה משתפת את עצמה בהנהגת המושבה, פרט לסכומים מסויימים לשירותים ציבוריים (בריאות ובית־ספר) או מוסיפה למסור לרשות המושבה מנכסיה, כגון פרדס הפקידות בראשון־לציון וכיוצא בו.

רחובות העצמאית מתחילתה הכנסתה גדלה וגם בה הכרם עומד בראש, ושניים במעלה השקד הפרדס והזית לסדרם. בתקציב המושבה משתתפת במידת־מה חברת “כרמל” (ווארשה), כמרומז לעיל, וחברת “עזרה” מברלין בהחזקת בית־הספר. עם מלחמת הלשונות (נגד הלשון הגרמנית בבתי־הספר של “עזרא”), רחובות מסתייגת מעזרה זו ובוחרת לפנות ליק"א. מסתבר, כי ברחובות נותן כבר אותותיו אי־הבטחון הגובר סביב, שכן היא מתלוננת: ההיזקות והגניבות בכרמינו, שעושים לנו הערבים מזארנוגה זה כשנתיים ומחריבים את הנטיעות שלנו – – הגשנו תלונה לקיימקאם וגם לפחה בירושלים, באמצעות ענתבי, ואסרו מהם, אך ראשי הבריונים מחבלים עד היום – – עם זה המושבה הגדלה במספר האוכלוסים, תקציבה (1913) עולה כבר ל־80,000 פראנק בשנה (בשווה כמעט לראשון־לציון) ומעיד על ארגונה – בכלל זה 20,000 פראנק תקציב השמירה, כתוצאה מאי־הבטחון.

מכל הבחינות המתוארות ודאי קשה גורלה של גדרה הדרומית והקטנה אשר מספר אכריה עדיין עומד על 15 וביחד עם התושבים מונה בסך־הכל 119 נפש. כאן המשענת העיקרית היא הגפן כמו בעבר (ענבים פשוטים והודיים) – והיא מכינה אלכוהול בשביל היקב בראשון־לציון או עושה חוזים עם סוחרים־יינאים מירושלים למכור להם מענביהם. מה הפלא שהיא כותבת להנהלת היקבים: " הרי אנו מחכים בכליון־עינים ליום אשר נוכל לקבל כסף על חשבון ענבינו ואלכוהולנו"…

נוסיף כי בינתיים עומדים אנו במושב נוסף ביהודה – באר יעקב (1907), אשר בוניו שוב בחלק־הארי פועלים ובעלי־מלאכה שבמושבות הוותיקות מסביב ובהם מיהודי קווקאז, שם עסקו בגידול הגפן אף הביאו עמהם “כנות קווקאזית”.

מתוך ציבור זה מצטרף הארגון של הכורמים, אשר באסיפתו הכללית (יוני 1914) נוכחים 270 חברים (הווי אומר, יותר מבשנה קודמת) ו־3 נציגי יק"א ביהודה, המרצה באסיפה, דוב אריאל־לייבוביץ מגדרה, הסוקר את פעולות האגודה ב־8 שנות קיומה, מונה שלוש תקופות: 3 השנים הראשונות שנסתיימו בגרעונות (והתשלומים לכורמים הושלמו מכספי הבארון) – מצד אחד משום המחירים המופרזים של היין ומצד שני משום הקשיים שבכל התחלה; התקופה השניה לאחר שהסכימו להוזיל את מחירי היין בהשפעת גלוסקין והעסקים התעורר, המאזנים הראו כבר רווחים אשר עדיין שימשו לכיסוי הגרעונות מהעבר; ולאחרונה – כאשר הוחל בתשלום דיוידנדה על מניות האגודה וביצירת קרן שמורה.

עם זה אין ספק כי גם בהתקדמותה אין אגודת הכורמים עשוייה לעמוד בפני עצמה והיא צריכה לגב ציבורי; ייאמר איפוא גם זה לשבחה כי האגודה נעשתה גורם מניע וממריץ לגישושי ארגון בקרב המושבות והישוב הגדל ומתבצר. מושבות יהודה כבר מנסות ‏(תרס"ט) להתארגן בהסתדרות חקלאית עם תקנות שאושרו באסיפה הכללית של נבחרי המושבות – ובין התקנות והמטרות: הרמת המצב הקולטרי והאקונמי, ייסוד סינדיקאט למכירת התוצרת וכו'. גם כאן: גלוסקין יו"ר; וחברים – אוסטישינסקי ומאירוביץ מראשון־לציון, אייזנברג וגולדין מרחובות, קפלן מגדרה, גינס וז’בליוק מבאר־יעקב (הווי אומר: מראשי הפעילים באגודת הכורמים). ארגון זה שלא הגיע לכלל פעולה ממש מתעורר מחדש (1913) בשם “התאחדות המושבות ביהודה” והדבר נעשה “כצורך השעה”, לנוכח החופש שזכתה בו העתונות (עם מהפכת התורכים הצעירים והפלת המשטר האוטוקראטי של השולטן עבדול־חמיד). העתונות הערבית הצעירה ראתה לנכון לנצל חופש זה מיד, כדי להרעיל את היחסים בין הערבים והיהודים.

ההתאחדות שנוסדה מקווה איפוא כי יק"א תתמוך בה ובמפעליה וכי מושבות הגליל ושומרון תלכנה בעקבותיה – “תוך איחוד והצטרפות לארגוננו – וכן ייעשה צעד חשוב לקראת ארגון הישוב בארץ כולו” – – ושוב: – מרכז ההתאחדות בראשון־לציון.

מגמה זו של ארגון מלוּוה התעוררות לארגון חקלאי־מקצועי ובאוקטובר 1910 יוצאת קריאה לכנס ועידה של אגרונומים – לאור העובדה שמצויים כבר בארץ אגרונומים מוסמכים, שלא מחוגי הפקידות בלבד. ב־1914 גורמת התאחדות המושבות לייסוד אגודת האגרונומים “להרמת החקלאות” וכו' – וכאן פנים חדשות בישוב – ד“ר זגורודסקי (זגור), יצחק וילקנסקי, ומהוותיקים – קראוזה, האגרונומים של הפקידות – אברהם בריל, חיים כהן ואהרון אהרונסון (מנהל תחנת־נסיונות מייסודו בעתלית). כתוצאה מכן מתחדשת גם עתונות חקלאית קבועה בירחון “החקלאי” בעריכתו של ד”ר זגורודסקי.

הירחון החדש המתמיד בהופעתו עד לשנות המלחמה הראשונות, מופיע כעתון מקצועי בפני עצמו (שלא במחובר לעתונות היומית, כ“אכר” בסוף המאה הקודמת) ובו ידיעות והצעות גם בנוגע לענף הגפן: “נשאלנו ע”י אנשים חולנים וקייטנים, אם יכולים הם להוציא תועלת לבריאותם מתקופת הענבים במושבותינו (כמנהג הקייטנים בעונת הענבים בקרים). ואנחנו היינו מראים להם על המושבה רחובות, אם כי שטח הגפנים בראשון־לציון גדול יותר, אבל ברחובות יש בתי־מלון מתאימים אם כי גם שם חסר העיקר – ענבי רפואה (ומדגיש חסרונו של הענב שסלה). –

כן מוצאים אנו כאן הערה בלשנית על זן מאלבק, שכדאי להביאה: החוקר־המורה ד“ר א. צפרוני מעיר כי זן זה הרי הובא בשמו ע”י פקידות הבארון מצרפת, אך אין בצרפת מקום שנקרא בשם Malbec אף יש הכותבים את השם malbeck; מכאן ניתן לשער שהזן הובא לצרפת ע“י ה”פראנקים" נוסעי הצלב מבעל־בק שבלבנון, ואמנם זו נקראת בפי הפראנקים בשם “מאלבּק”, כשם שהיא נקראת לעיתים בשם זה בפי הערבים כיום. ואין פלא בדבר, שהרי הלבנון הצטיין מימי קדם ב“יינות הלבנון”. – –

אנו נראה, כי בשנות המלחמה עם הופעת הארבה מתרכזים סביב לירחון טובי הכוחות, כדי להדריך את ציבור החקלאים כיצד לעמוד בפני המכה הנוראה.

עם זה למרות הארגון הפנימי והמקצועי התגבש – הרי כלפי הממשלה וכן כלפי ראש היהדות הרשמי בממלכה העותמנית, החכם באשי בקושטא ‏(הרב נחום) הבא לבקר במושבות – הנציגות הרשמית היא הצורה הפרימיטיבית־הכפרית המקובלת של “מוחתארי המושבות”, – הם הם החתומים על תזכירים המכוונים בראש וראשונה להפריך את תעמולת הערבים בעתונותם, תוך תיאור התועלת שהביאה התישבות היהודים לכפר הערבי השכן, במשך 30–40 שנות קיומה:" – – הודות לחסותה האדיבה של הממשלה העותומנית יכולנו להפוך אדמות שוממות למשובחות המכוסות כיום גידולים נאים ומטעים. – נאמר בתזכיר – בכל המיבצעים האלה נעזרנו בעבודה ע“י התושבים המוסלמים וזה איפשר גם להם ללמוד את שיטות העיבוד והגידול שלנו לטובתם”. – –

אף צויינו בתזכירים מספרים, כיצד הפכו שטחים מכוסים חילפה לישובים מפותחים, המשלמים מיסים לממשלה ובו בזמן משלמים בשכר־עבודה לכפר הערבי סכומי כסף הגונים, כגון: ראשון־לציון המכניסה לממשלה במס 160,000 פיאסטר ( מלבד היקב המכניס כשלעצמו לאוצר הממלכה 520,000 פיאסטר), לעומת 6000 פיאסטר בשנה שהכניסה אדמה זו בעבר (לפני התישבות היהודים); וכן המושבות האחרות, לפי גודלן. הסקירה מתבססת על מיפקד כגון: פתח־תקוה משלמת בשכר־עבודה לשכנים הערביים מסביב 150,000 פראנק בשנה, ראשון־לציון – 90,000 פראנק, רחובות – 100,000 פראנק וכו'.

ברי, כי בשלב זה של בגרות ישובית, כאזרחי הממשלה כלפי חוץ וכישוב נושא חזון ציוני כלפי פנים, – מקבל ענף הגפן את מלוא־ההכרה שהוא ביסודו ענף לאומי וכן הוא נראה בעיני הישוב ובגולה.

 

פרק ט: אפיו הלאומי של ענף הגפן    🔗

בעבודה ובשמירה    🔗

אף הדגשנו, כי כוח נוסף היה לו לענף הגפן, מלבד ערכו החקלאי־הכלכלי, והוא חינו הלאומי, מתחילתו. אמנם הגיעו ימים בהם קרנו של פרדס עלתה והשקד הבטיח, אך כרם הגפן נמשך לו חסד: הוא שהיה תפארתה של הארץ בימי קדם, הוא שלפירותיו וליינו נתפשו יהודים מהישוב הישן; הוא שיינו היה צריך לכמה הכשרות על־פי דיני התורה כדי לעלות על שולחנם של יהודים בגולה וכיוון שעלה הגביר בלבם את הגעגועים לציון; – ענף לאומי הוא בטבעו ובמהותו ואולי הנדיב הידוע באינטואיציה הנעלה שלו כיוון בבחירתו גם אל ענין זה. ואם עד כה סופר בענף זה במספרים ובעובדות, הרי בינתיים נצטרפו לו עבודה ושמירה בכרמים וביקבים; – חותמו של הענף הוטבע על המושבה ושירת הכרם הפכה לשירת הישוב המתעצם.

אף זאת: גם בפרדס ניטשה המלחמה על זכות העבודה העברית על פני העבודה הזרה; אבל פרדס עמד בו טעמו “היפואי”, אריזת פירותיו חזקה בידי הערבי ושומר הפרדס – הבויארדז’י – אף הוא עבר בירושה מהפרדס הערבי ליהודי, וכן במשלוח התיבות. לא כן מרחבי הכרמים שהשתרעו סביב המושבה וקראו לפועל ולשומר עברי, שלא כפרדס הסגור; – האמנם תופקד השמירה על המרחב הזה ביד זרה? – והפועל היהודי ביקב הוא חובה גם על־פי דין־תורה! – מכאן שהענף כולו נתבע לסמל את התחיה היהודית בארץ בעבודה ובשמירה, ובכך נתקשרה לו לענף משיכה לאומית חזקה משנה ואפילו אם עלתה בדמי קרבנות – הדם הוסיף על כוחו.

הגיע הקיץ הראשון שלי בארץ ואתו עונת השמירה. – מספר יוסף רבינוביץ מנסיונו ברחובות (תרס"ט) והוא אחד הצעירים של העלייה המוגברת (השניה), אשר חרתה על דגלה את כיבוש העבודה והשמירה במשק היהודי בארץ. – בחודש תמוז עליתי על גבעה מרוחקת מן המושבה ומשני צידי הגבעה השתרעו שני כרמים שעלי הוטל לשמור בהם. לא היה לי מושג מהם תנאי השמירה ואולם מעט־מעט התבררו התנאים. באחד הלילות הראשונים הופיע אצלי ערבי גבוה והציג את עצמו כשכני לשמירה. הוא עשה עלי רושם טוב והתיחסתי אליו באמון. הרגשתי את עצמי בטוב בחברתו והוא עשה אתי סיבוב בכרמים ולימד איך להלך בלאט והזהיר שלא להצית גפרור בחשיכה. שמרנו יחד כחדשיים וכל אותו זמן חיינו בידידות.

התרגלתי לשמירה וראיתי בה עולם חדש. התיחדתי עם הטבע. הרגשה רעה ביותר תקפה אותי כאשר התנים ייללו את יללותיהם המחרידות ואנו מגרשים אותם בדרכים שונות וגם ביריות. שכני הערבי סיפר לי אז על “הדבה” (הצבוע) ובלי משים עלו בזכרוני דבריו של נעים־זמירות־ישראל: תשת חושך ויהי לילה, בו תרמוש כל חיתו־יער – – תזרח השמש יאספון ואל מעונותיהם ירבצון – – ואל השמש ציפיתי גם אני, עת יצא האכר לפעלו ואני אמצא מנוחה באהלי שעל הגבעה.

אגודת הכורמים במרכז הישובי: לייסוד ההסתדרות החקלאית של מושבות יהודה, תרס"ט

העונה עברה בערות רבה ובאחד הלילות תפשתי ערבי שגנב שקדים, הבאתי את הגנב במצב רוח מרומם למושבה, אך המפקח על השמירה מר אלטשולר הרביץ בגנב מספר מכות ושילח אותו לחפשי. חשבתי בלבי: אנו השומרים הצעירים מסכנים את חיינו לשם שמירת רכוש האכרים והם אינם מחשיבים את הדבר – – ולמרות נסיוני הטוב עם שכני השומר הערבי, הביאה אותי השמירה המעורבת למחשבות נוגות, כי השומר הערבי הקשור לבני כפרו העובדים במושבה (ביום), היה לא־אחת שותף לגנבותיהם – –

ואזכיר את מקרה האסון שאירע בסחרוב: בקיץ השני לשמירה, שמרתי אתו יחד על כרמי חברת “מנוחה ונחלה” ברחובות, אך בקיץ השלישי שמר סחרוב בכרמי ראשון־לציון ובאחד הלילות שחטוהו ערבים בסמוך לכרמים הללו. וסחרוב היה בחור אחראי בשמירה ואיש תמים וטוב־לב שמעטים כמותו.

הרי סיפור לתומו של צעיר שעלה מרוסיה וטבל מיד טבילת־מולדת בכרם, בה היה מכל הסממנים של המאבק הלאומי: לילה ורכושה של מושבה, שמירה מעורבת שהיא חדורת חשדות על קשר בין השכן השומר הערבי ובין כפרו, החשד המתאמת בצורה אכזרית ביותר בחברו (ועל כך נראה עוד להלן) – – ­ואמנם פרק זה של שמירה־בטחון התחיל מראשוני ימיה של המושבה העברית, אך נשתבש במרוצת הזמן ובאו צעירי העלייה השניה וחידשוה בדמם ובזיעתם.

נשוב ונזכיר כאן את ימי המושבה הראשונים, כאשר ישראל בלקינד כתב עוד בשנת תרמ"ה (1885) מראשון־לציון בהתלהבות אל חברו בגולה:­ – "כשנתפס לראשונה העדר של ספריה, דרשנו קנס של עשרים וחמש מג’ידיות ולבסוף החזרנו להם את עדרם בקנס של חמש מג’ידיות וכמובן בתנאי שלא יהינו מכאן ולהבא לרעות שדות ראשון־לציון. אך לא היו ימים מועטים ולוליק (ישראל) פיינברג ויהושע חאנקין (צעירי ראשון־לציון) תפסו ערבי מספריה עם שלושה שוורים בכרמו של אברמוביץ. הערבי ברח ולוליק רץ אחריו והדביקו, ואף־על־פי שאותה שעה עבדו שם הרבה ערבים, הראה לו את נחת זרועו.

“ואמנם הערבים שעבדו שם שמרו את כעסם בליבם ובו בלילה עלו על אדמתנו עם עדר גדול וכשלושים ערבים מזויינים בנאבוטים. שלושת שומרי השדות באותו לילה (מצד המושבה) היו – יהושע חאנקין, יעקב טופורובסקי והערבי עביאד (פועלו של פיינברג). ראו הערבים את אחיהם הערבי בין השומרים והתנפלו עליו בנאבוטים שבידיהם, אך טופורובסקי חש לעזרתו ונתן פתחון־פה לרובה שבידו והערבים בחרו לברוח – – ועוד ועוד מעשי גבורה של צעירי ראשון־לציון… וכיוון שנגמר הקציר נשארו אך שלושה כייאלים (רוכבים) לשמור – יצחק פישלזון, יעקב טופורובסקי ומאנדיל חאנקין. הללו מסיירים בשדות ומשגיחים על הכרמים ובכסף הקנסות קנו אוכפים, אקדוחים ובכלל מה שהיה נחוץ בשביל לשוות ל”מחנה" (לחבורת השומרים) צורה הגונה – – "

הרי שהסיפוק מבצבץ מבין השיטין בסיפורים הללו מימי בראשית, והוא מעיד עד מה עלזו הצעירים מהימים הראשונים לשמור על בטחון המושבה בתנאי ההפקרות מסביב או כדברי דוב חביב־לובמן: “עד היום כחידה בעיני כיצד הטילו החלוצים הראשונים על יושבי הארץ, פלחים ובדווים, בזמנים הראשונים, פחד ואימה.” – ולמעשה, לאו דווקא בנצחון אלא לעיתים גם בכשלון חושלה רוחם של הראשונים, כגון שאירע לרחובות עם נטיעת כרמיה הראשונים (תרנ"א): בסוף הקיץ – מספר משה סמילנסקי – נמצא עדרם של ערביי זארנוגה רועה בין הכרמים והעדר נכלא במושבה עד שישלמו עליו קנס. אותו יום יצאו כל הגברים אל כרמיהם לעבודה ובמושבה נותרו רק הנשים – – ראה השייך של זארנוגה, שבא למושבה לבקש את החזרת העדר, כי ריקה היא מגברים והזעיק את בחוריו שבאו ונהגו את עדרם למבוכת אנשי רחובות, אשר השמועה אמרה עליהם מעתה כי מוגי־לב הם… אל אירע מעשה

שני לרחובות בשכניהם משבט סטאריה ויד המושבה היתה על העליונה – בכך נגולה גם חרפת זארנוגה מעליהם…

כן בראשון־לציון וברחובות וכן בשאר המושבות – פתח־תקווה, גדרה, חדרה, זכרון־יעקב ועוד – שקמו להן מימיהן הראשונים בני־חיל והללו העמידו את השכן הערבי על טעותו, שהמושבה העברית אינה הפקר. במרוצת הזמן גבר ההרגל ונדמה היה כי אין ברירה למושבה הבודדה אלא לקבל עליה את מנהג הארץ ולבקש את חסותו של התקיף הערבי שבסביבה – לו שולם כסף השמירה ובכך נקנתה חסותו עליה. חסות זו או שמירה מעורבת, יהודי וערבי בצידו או מה שגרוע יותר, ראש שמירה ערבי, – שתיהן הנמיכו את קומת היהודי בעיני שכנו וכל צעיר ובעל־נפש הרגיש כי יש לגול את החרפה. כן הפך הכרם לזירה בה התחוללו הנפתולים האלה עם שכנים תקיפים ועם בריוני הכפרים, כשכל נצחון נוסף הגביר את היעוד ובו בזמן הוסיף חן רומאנטי למושבה, לכרם ואשר סביבם.

השמירה אינה משחק־כבוד בלבד    🔗

האבטיפוס של השומר־הרוכב (כייאל) היהודי כבר נודע בארץ – זה בן־החיל אשר ברכיבתו על סוס, ישיבתו נאה ולבושו בנוסח בדווי – עבאיה לגופו וכפיה לראשו, הנשק על כתפו או צמוד לירכו; ולא זו בלבד אלא לפי נימוסי הארץ נוהג הוא עם שכנים כרגיל ומנוסה. כשומרי־ראש או כשליחים רכובים של הפקידות נודעו הללו מבני טבריה וצפת ומצעירי המושבות. יסוד שני בתהליך זה – הוא חלום גבורה ברוח המכבים הקדמונים – וגם זה נודע כבר בישוב – בדמותו של החולם מיכאל האלפרין וצעירים הוזים־חולמים שהצטרפו אליו.

*

בשמירה – שיטת ראש־השמירה (גם מעורבת); מזה – אברהם שפירא

שיטת “השומר” – מאיר’קה חזנוביץ (מימין)

משני אלה גם יחד קורץ אברהם שפירא, גיבורה של פתח־תקווה, אשר שמו נודע עד לאהלי הבדווים בנגב הרחוק. מה עוד חסר היה כדי להשכין מורא ורגש כבוד בלב פלח ובדווי? ארגון הכוח היהודי המפוזר והופעתו לא במבודד ולא עזוב לנפשו בשעות של סכנה – וארגון זה הביאו עמהם הבחורים שבאו לכבוש שמירה ועבודה במושבה.

בפתח־תקווה נתארגנה קבוצה של שנים־עשר בחור, לקבל עליה את השמירה בכרמי זכרון־יעקב ובתוכה אני, לייבל גולדוואג ויחזקאל חנקין. – מספר אלכסנדר זייד, אחד הראשונים לכיבוש זה (1906) ומאלה אשר מיכאל האלפרין אצל עליהם מרוחו. – בדרך לזכרון־יעקב סרנו למאיר־שפיה, שם היה בית ספרו של ישראל בלקינד (בית ספר ליתומי הפרעות בקישינב שהעלה בלקינד לארץ) ובו מצאנו את חברנו לרעיון השמירה ישראל שוחט. חבילתנו נתפרדה ונשארנו – אני בשמירת לילה ולייבל גולדוואג וז. ברכות בשמירת יום.

שמרתי על שני כרמים – ממשיך זייד – והיה זה נסיוני הראשון בשמירה. בעל הכרם מסר לידי רובה ישן ואבק שריפה רטוב. בלילה הראשון היו באים השומרים הערביים מהכרמים הסמוכים ומדברים אלי (בלי להבין את לשונם) ובודקים את חפצי. מה קשה היה לי להתגבר על השינה! – – אני מהלך בלי־הרף ולפנות בוקר נעשה קר ומעורפל. ראשי עלי סחרחר והענבים עודם בוסר ואי־אפשר לאכול מהם. בלילה השני היה קשה משנה ואני ישבתי על אבן לנוח. כשהתאוששתי, ראיתי שני ערבים עומדים ואומרים לחטוף מידי את הרובה. צעקתי והברחתי אותם.

פעם אחרת כשהאיר היום, נרדמתי בסוכתי ואת הרובה הנחתי בסמוך אלי. הערבים שראוני ישן חטפו את הרובה ורדפתי אחריהם אך לא הדבקתים. הגניבה הזו לימדה אותי פרק בהלכות שמירה. למדתי לשבת במקומי ולחכות בקור־רוח עד שגנב התקרב אלי כדי חמישה צעדים ממני, בלי שהרגיש בי, ואז הסתערתי עליו ונקמתי בו את נקמת הרובה שנחטף. ואמנם בלילה אחר תפסתי גנב בכרמי והכיתיו מכות נאמנות ולמחרת מצאתי בכרם במקום התגרה כפיה ועקאל של גנב.

אחד מאנשי המושבה סיפר לי, כי אחיו של הגנב מתכוננים להיפרע ממני וישראל שוחט, אשר הגה כבר אז את הרעיון של ייסוד אגודה לשמירה בשם “בר־גיורא” – זה מבשר “השומר” שהוקם לאחר מכן, – אסר עלי לשוב לבדי לכרם. חנקין ולייבל צריכים היו לבוא לעזרתי ואני ביקשתי אצל בעל הכרם אקדח והבטיח אך לא שלח לי. ושמונה השומרים הערביים בכרמים מסביב לי התחברו נגדי, כשאחד מהם התקרב והתחיל לבצור במזיד ענבים לנגד עיני. רדפתי אחריו ונפלתי בפח. השומרים התנפלו עלי והכוני עד זוב דם, אך בעל הכרם שנמצא בקירוב מקום לא חש לעזרה אלא לאחר שהמתנפלים עלי ברחו. אמרתי לו בכעס: תאכל האש אותך ואת כרמך! – – והלכתי לשפיה שם חבשו את ראשי הפצוע. איבדתי דם רב מהמכות ומאז נחלש זכרוני.

הרי שאין כאן משחק כבוד גרידא אלא מתלקחת התגרות דמים – והבחור הצעיר החדור תשוקת נצחון חושש כי האכר אינו בן־ברית לו במשימתו; הוא השומר הטירון אינו מבין לשונם של השכנים ולתכסיסיהם, אשר אילו למד אותם אפשר והיו נמנעים ממנו צרות רבות – אך לא זה העיקר; העיקר הוא העובדה שבא גואל צעיר לעבודת השמירה ולא לעולם חוסן לשומר הערבי שהרגלו בכך.

הזמן חולף והנסיון המר מלמד כי הבחורים צדקו בתפיסתם: השמירה היא נשק מסוכן בידי השכן הערבי, והשמירה המעורבת בכלל. – שודד ושומר צהובים הם זה לזה בתנאי הארץ. ובקיץ תרע"א (1911) נופל אסון־הדמים בכרמי ראשון־לציון, שם, כאמור לעיל, נרצח השומר דוד סחרוב, בן רחובות, בידי ערבים באכזריות רבה. על כך מוסר חברו היהודי לשמירה זיסע גלעדי: באתי לשמור בכרמי ראשון־לציון, לפני היות שמירה עברית מאורגנת – העבודה היתה מרובה והשומרים עבדו בימים ובלילות. יעצתי לחברי השומרים (היהודים) שלא יהיו ישנים בסוכות, משום חשש סכנה, אלא באמצע הכרם ולגולדשטיין ראש־השמירה במושבה יעצתי כי נצא בלילה לבקר בכרמים.

יצאנו ומצאנו את חברינו לשמירה, אבראשה ואליהו קמינצקי, יושבים בצוותא סביב מדורה עם חבריהם לשמירה הערבים; – אך כאשר המשכנו את דרכנו לאדמת עיון־קרא בין האקאליפטים, שם שמר סחרוב לבדו – מצאנוהו הרוג על הארץ. אברהם שפירא שהוזעק לבוא מפתח־תקווה כדי לעזור בגילוי הרוצחים, חקר ולא גילה דבר.

והמספר עצמו, גם לו התנכלו הערבים – “אולי משום שרצו להוציא את היהודים ממקצוע־הכבוד של השמירה” – אך הוא גמר אומר בנפשו: סחרוב לא ידע להזהר, אך אני יודע ואשמר לנפשי מפני המתנכלים.

מקרים אלה וכיוצא בהם לימדו כי אין עוד לעמוד בחצי־הדרך וכל בחור וטוב החלו נתפשים לנשק־השמירה, כשלנגד עיניהם מרחפת דמות “השומר” שנתארגן בינתיים בגליל ומעשי הגבורה שלו נודעו גם ביהודה. רצח סחרוב אך הוסיף להסעיר את הרוחות בין הצעירים אשר התריסו מעתה נגד האכר־הכורם בפה מלא כי עשה את מושבתו לבת־חסות לשייך הערבי או לשומר הזר, שרעתם מרובה מטובתם. ולא עוד אלא השמירה המעורבת אינה אלא חרב־פיפיות, ממנה נשקפת סכנה לחיי השומר היהודי במחיצתו “שעה שהאכר ישן שאנן במיטתו”. לשון אחרת: הבו שמירה יהודית על טהרתה והיה בטחון למושבה ולרכושה.

התעוררות זו, להשתחרר מחסותם של שומרים ערביים, עברה גם בצעירי המושבות – מהם שראו לנגד עיניהם את מעשי אחיהם שעלו מהגולה ומהם שהתעוררו מכוחם הם למרוד בשיגרה שנשתררה במושבה. בזכרון־יעקב היה ראש השומרים הערביים קוואטין עז־הנפש. – כותב אריה סמסונוב – וגניבה ושוד היו אסורים לזולתו אך לגבי עצמו לא הקפיד, שהרי הוא השומר על המושבה. הצעירים לא השלימו עם סדר זה ויוסף דוידסקו, שעמד בראש המתמרדים חולל את מרד השמירה.

כיצד? – כיוון שנתקלו הצעירים בחששותיהם של הזקנים, החליטו לעשות בתחבולה – נכנסו לכרמו של חבר ועד המושבה באשון־לילה וחיבלו בנטיעותיו, דהיינו: שכנים חיבלו בהם והשומר קוואטין לא הרגיש… והחבלה חוללה את הפלא: מעתה אין תקנה אלא למסור את השמירה לצעירי המושבה. – גמרו בוועד ויוסף דוידסקו נעשה שומר, כשצעירי המושבה עוזרים על ידו – וכן הוצאה החזקה על השמירה מידי השכנים ועברה לידי בני המושבה.

מבחינה זו מציינים לשבח את אגודת הצעירים שנודעה בזכרון־יעקב בשם “הגדעונים” אשר יתרונם כילידי המקום היה בולט; גדעוני ידע מילדותו את לשון השכנים ותכסיסיהם והכפרים סביב למושבה היו נהירים לו על כל שביליהם. ואמנם, כיוון שקיבלו עליהם הצעירים את השמירה, רחשו להם השכנים כבוד ואף ביקשו את ידידותם, כדרך הערבי המכבד כוח. מבין אלה יצאו ראשי שמירה רגילים ומנוסים גם בשנים לאחר מכן.

דם הענב הוצבע בדם־גבורה והדבר אך הוסיף על תפארתו. למותר לומר, כי השומר על נשקו וסוסת הרכיבה שלו וסוכתו הבודדה בכרם, נעשה לסמל הבטחון של הישוב והיוצק את יסודו. תוך תחושת הסכנה והתחרות עם בן החיל השכן – אם ערבי אם בדווי, אם שכיר מוגרבי (אלג’ירי) ואם צ’רקסי – הפכה דמות השומר לנושא רומאנטי של השירה אשר החלה עולה כפורחת משדמות הארץ וכרמיה.

תפארת השמירה    🔗

ואמנם שר המשורר בימים הללו (דוד שמעונוביץ – שמעוני):

חַם! מֶה חָם! וְהַחוֹל מֶה עָמֹק

וְהַחוֹל מַה לָבָן לְלַהֲבוֹת בֹּקֶר,

לֶהָבוֹת צְחוֹרוֹת וְדוֹמֵמוֹת.

וְאָנֹכִי עוֹלֶה כְּחֹם הַבֹּקֶר

מֵהַמּוֹשָבָה אֶל הַכֶּרֶם…

אַך מַה מֵעִיק קְנֵה־הַרוֹבֶה –

עָלָיו גְאוֹנִי וְתִפְאַרְתִִּי,

גְאוֹן הַשּׁוֹמְרִים וְתִפְאַרְתָּם – –

קְנֵה־הָרוֹבֶה עִם האֵזוֹר,

אֵזוֹר עוֹר וְהוּא אַדַמְדָּם,

כֻּלוֹ מְשֻׁבָּץ בְּכַדוּרִים,

וְהוּא עוֹבֵר בַּאֲלַכְסוֹן

מִכֶּתֶף שְׂמֹֹאלִִִי לְמָתְנִי יְמָנִית,

כַּאֲשֶׁר יָעְדוּ גִבּוֹרֵי־חַיִל

וְהַשּׁוֹמְרִים שֶבִּרְחוֹבוֹת. – –

זֶה חָדְשַׁיִם אֲנִי נוֹטֵר

אֶת הַכֶּרֶם עַל הַגִּבְעָה.

יוֹמָם אִישַׁן בַּשׁוּמֵירָה

הַנִּשָׂאָה עַל כְּלוּנְסוֹתֶיהָ

אַמּוֹת שָׁלשׁ מֵהָאָרֶץ.

וּבִנְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ יָמָּה,

כּשׁיָפוּחַ רוּחַ עָרֶב,

כְּשֶׁיִבְכֶּה תַּן בַּמֶרְחָק – –

אֲנִי יוֹרֵד מִמְלוּנָתִי,

אֲנִי חוֹגֵר אֶת כְּלֵי־זֵינִי,

אֶת הָרוֹבֶה עִם הָאֵזוֹר,

וּמִתְהַלֵך בֵּין הַגְּפָנִים.

(רַק בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ,

לָכֶם אֲגַּלֶה, וּבִלְחִישָׁה,

כּי זֶה רוֹבִי אֵין לוֹ מַקּוֹר,

אַף רֵיקָנִים הַכַּדוּרִים

מִבְּלִי סִמָּן אֲבַק־שְׂרֵפָה…)

אֲנִי מִתְהַלֵּךְ בֵּין הַגְּפָנִים…

מַה נְעִימָה צִנַּת לַיְלָה

לִנְגֹהוֹת סַהַר מֵעַל לֶהָרִים,

לִנְשִׁיקוֹת נַעֲרָה בֵּין הַגְּפָנִים…

ומתקשרת לשירה זו מאליה:

" – – הקטנה בת הכורם

מהגבעה – השבעתיכם, אחים שומרים

אם תגלו זה סודי לכורם מהגבעה – – "

זו עדיין שירת השומר הבודד, אשר קנה־הרובה “משחק” לו, אך המושבה שהתנערה מהשמירה המעורבת רוצה בגאולה שלמה ו“השומר” נקרא לבוא מגליל לשמור במאורגן במושבות הכרמים; ה“כייאלים” הרכובים שלו כבר נודעו לשם וגם נשקם שוב אינו רובה חסר־מקור או כדור חסר אבק־שריפה. – כאן מאוזר ו“אבו חמסה” אשר כל ערבי בן־חיל היה מתברך בשכמותם. ו“השומר – אם כוחותיו בלבד אינם מספיקים לשמירת מושבה, הוא חוסך כוחות שמירה בארגונו ומקבל שכירים לשורותיו – כן מתהווה כוח של עשרות רוכבים ומספר הרגלים מגיע עד מאתיים בעונה. “השומר” פורש איפוא רשתו וכניסתו למושבה נעשית בחוזה, בו מובטח כל פרקט לגבי שני הצדדים – המושבה ו”השומר – ושניהם חייבים לכבד את החוזה, כדלקמן:

“השומר מתחייב להעמיד פרשים כל השנה לשמור את כל הנטיעות, הפירות והזריעות – – אולם בזמן הפירות שמתחיל בערך מר”ח אדר מחוייב “השומר” להוסיף עוד פרש אחד ועשרה שומרים רגליים – ומחוייבים השומרים להשגיח שהפועלים לא ילכו באמצע הכרמים, במקומות שישנם דרכים קבועים – –

“השומר” אחראי בעד גניבת פירות, בעד מרעה בהמות בכרמים ובזריעות – – "השומר אחראי בעד עקירת ושבירת אילנות (במקרי התנפלות בהמון ושריפות האחריות נופלת מ“השומר” דהיינו, אינה חלה עליו במישרים).

"בזמן לקיטת השקדים ובצירת הענבים הרשות לכורמים להחזיק פועל עברי או ערבי על הכרמים בלילה באופן שלא יזיק לשמירה – –

" בעבור כל ההיזקות נותן ועד “השומר” לוועד המושבה רשות לנכות מהכסף החדשי ואם לא יספיק – ממלאים מהערבון שנותן ועד “השומר” מהאפ"ק (היינו, האפ"ק מתחייב לשלם לוועד המושבה את הסכומים שיהיו מגיעים בעד היזקות – עד סכום של אלף פראנק) – –

“תנאי התשלום של שכר השמירה ומועדיו במשך שנת השמירה – לוועד השמירה ע”י ועד מושבה (כמפורט)."

חתומים: חברי ועד המושבה (רחובות)

ועד “השומר” (י.שוחט, י.גלעדי)

“השומר” מופיע במושבה ביהודה – כשהציבור מצפה לראות בתופעה החדשה ו“השומר” שש גם הוא להפגין את הופעתו הנאה. הפעם התרכזה סקרנות החברים סביב לשמירה ברחובות, כי זו השמירה הראשונה ל“השומר” ביהודה. – מספר השומר זלמן אסושקין – סביבה חדשה, שחקלאיה שונים מחקלאי הגליל וגם הערבי בה אחר. היו שאמרו בדרך בדיחה, כי ליהודה נשלחו שומרים ופחים בידיהם להבריח את השועלים – – היו שרמזו על חשבון הנערות במושבות יהודה, ובפנים לבו רצה כל אחד להיות עם ההולכים לשמירה ברחובות באשר חדשה היא.

אנו שנועדנו לרחובות התחלנו מיד להתכונן לדרך. עלי ועל חברי הוטל להעביר בעגלה לרחובות כלי שמירה. ארזנו את הרובים בעגלה השכורה והנה שתי פרות קשורות לעגלה וערבי מזרזן מאחור. הפרות האלה כמעט והיו בעוכרינו! – כי בהיותנו בדרך עצר בנו משמר של המשטרה התורכית (מסיבת ההסגר על העברת בקר משום מגיפה שפרצה ביהודה) – – השוטרים נגשו לחפש בשקים אשר על העגלה ורק בתחבולות הצלחנו להניאם, כי ידענו שאם ימצאו את הרובים – אבדנו… כן עלה בידינו להחלץ מידיהם ולהגיע למחרת בלילה לרחובות.

בואם של שנים־עשר שומרים למושבה הכה גלים ונשף נגינה נערך לכבודנו. מאיר’קה חזנוביץ (השומר הנודע) ישב אותו ערב בפינה מוקסם מצלילי פסנתר, כי אהבה עזה אהב את צלילי נגינה. ומאיר’קה הנעול מגפיים גבוהות ומחזיק בידו “אבו חמסה” שלו בלי להפרד ממנו. עשה רושם מיוחד על רואיו, בהיותו יושב נרגש ומבודד בפינתו ומקשיב לנגינה.

*

כבר נאמר לעיל כי קדמה ברוב המושבות השמירה המעורבת, בה קיבלו עליהם את השמירה פועלים עברים שנמצאו במושבה וכראשי שמירה נתמנו מאנשי המושבה שקנו להם בקיאות בסביבה הערבית הקרובה, והרחוקה. – כן ברחובות שנודעו בה לפני בוא “השומר” שומרים מאנשיה ־ כגון צבי פליישמן, שלום סטארוסטה, משה רוזנבלום; ומבין הפועלים – כאלה שנודעו לימים כאנשי “ההגנה” – מאיר רוטברג ועוד. בבוא “השומר” הסתייגו הללו, אשר מסגרת השמירה החדשה לא קסמה ללבם. ו“השומר” נהג לשיטתו – הרחיק את אהלי הבדווים מגבולות המושבה ולאחר הצלצול בפעמון המושבה בערב, אסור היה לערבים להשאר בה.

מכאן לסדר השמירה וההווי שלה, כעולה שוב מסיפורו של אוסישקין: ועד המושבה פינה בית לדירת השומרים והללו נגשו לפתוח לעצמם מטבח, כדי להכין להם את ארוחתם לשמירה. ואם בלילה סוער היה קשה להביא להם את הארוחה, היו מגיעים עד לביתו של אכר ונהנים מהזיתים והלחם שמצאו בארון האוויר שלו. גם אלה היו מתעלולי השומרים, אשר אם יצא בעל־הבית ומצאם בקלקלתם, לא הקפיד אף יש שנהג בצעירים הכנסת־אורחים יתירה: בואו, ואם יש ברצונכם לאכול – מדוע תסתפקו רק בזיתים ובפת לחם, שעה שמצויים בארון דגים מלוחים, מיני מרקחת ויי"ש! – – והוא מסמיך מעשה לדברים, מגיש לבחורים לאכול, אף עקרת־הבית יוצאת ונדה בראשה לצעירים הללו שנפשם חשקה לשוטט בגשם ובחשכת הלילה בחוץ… שופתת סיר קפה כדי לחמם את הנערים הקפואים מקור… ובכך נפלו לשעה מחיצות המעמדות ושומר־פועל ואכר נעשו צהובים זה לזה.

בבוא האביב, כאשר הוחל בהכנות לשמירת הכרמים, לפני בוא השומר, היה כל אכר מעמיד בכרמו שומר משלו ומספר השומרים מסביב הגיע עד 50; לא כן “השומר” שהעמיד שומרים בגבולות מסביב לכרמים ובכך חסכו כמחצית מספר השומרים. הדרכים העוברות מכפרי הסביבה לרמלה נחסמו והשאירו רק אחדות מהן למעבר, אף שעלה בדי־עמל להרגיל את הערבי לסדר חדש – – אף־על־פי־כן נתקבל הדבר ושנת השמירה נסתיימה בשלום.

שומרים מכל קצווי הארץ החלו מתכנסים לרחובות כי בה נקבעה האסיפה השנתית של “השומר” ובין הבאים שוב מאיר’קה שהביא בפיו אוצר של שירי־עם. בשעות בין־ערביים יוצא מאיר’קה אל המדרגות של בית השומרים, יושב עם נערתו המיטיבה לשיר גם היא – ושירתם מכנסת כנופיות ילדים סביבם, אשר מאיר’קה חיבב אותם מאוד. גם גדולים באים ועומדים סביב – עד שפותחים במחול “הדב’קה” עד שעת לילה מאוחרת.

לאסיפה השנתית מזדמן מאורע נוסף, כי שלוש חתונות של שומרים נועדו לאותו זמן וכבר דובר על כך במושבה – “השומר” מתחתן… כיוון שבאו האורחים ובצל חורשה סמוכה לבית השומרים נערכו שולחנות ל“כיבוד” – מסימים השומרים את אסיפתם ויוצאים ב“פנטסיה” ברחוב המושבה. בו בזמן נכתבו “הכתובות” כדין והארוסים מובלים ברוב תכונה אל החופה – וחופה של שומרים היא דגל “השומר” הנמתח על גבי ארבעה רובים. בזמן שאחד האכרים עורך את הטקס, רועמת הסביבה מיריות, והחגיגה נפתחת באבוקות ובמדורות־אש, ההמון מריע וקהל המושבה שמח בשמחת השומרים. ומה פלא אם נוצרים מאליהם על רקע זה חרוזים עממיים, אשר צלילם כטל ותומם כאנחת לילה בשממה – בלי שנדע את מחברם האלמוני:

שם שועלים יש, בחור טוב שלי – –

גרשים נא, ילדתי־תמתי־יונת־חן שלי – –

הצד השני של המטבע    🔗

כאמור, השמירה אינה אידיליה ואם מצד אחד מתגלה בזירה זו הצעיר־השומר בתשחרותו, הרי מצד שני מתגלות כאן תכונותיו המיוחדות של השכן הערבי בתכסיסו ובערמומיותו – אשר גם הם אינם פשוטים כלל ויונקים הם ממסורת של דורות. כאן ערמה ואכזריות משמשות בערבוביה, וגניבת אשכול ענבים עשוייה לגרום לרציחת נפש, כשהגניבה מתקשרת לפגיעה כביכול בכבודו של הגנב… ושוב מעזות לכניעה, כשהוא נוכח שהיריב קשה ממנו – – מבחינה זו אפייניים סיפוריהם של שומרים מבני המושבות, המהלכים עם שכניהם ביום ולא נעלם מהם מה טיבם במחסה הלילה.

"כיצד תפסתי את יוסוף אל־חאמד – מספר יעקב בן־צבי מבת־שלמה – והמעשה כך היה. פעם אחר יום־העבודה הרגשתי כי גנבו ענבים, אשכולות בצורים שנותרו בכרם. החלטתי לארוב בלילה ולבחור אשר עמי אמרתי כי יקשיב היטב אם יבואו אנשים מעברו. נשקי היה אַלה בעלת גולה גדולה, וכן ציפיתי כמה שעות עד ששמעתי אנשים יורדים מצד ההר. ראיתים הולכים גלויי־ראש, כשהכפיות קשורות לצוואריהם והנה קרבו, הסתתרו בין השיחים אשר בוואדי והמתינו… אף אני לא קמתי לקראתם.

שוב לא שמעתים, אך הבחור עוזרי התחיל קורא לי לעזרה והכרם היה גדור מצד הוואדי, אך בגדר האבנים נמצא פתח־כניסה. אצתי לקריאה ונתקלתי פנים־אל־פנים עם הגנבים אשר אחד מהם היה מזויין ברובה־ציד והוא ירה שני כדורים כלפי. קפצתי והכיתיו באלה שבידי על ראשו ונפל ארצה. את השני עזבתי לנפשו, – כדי שישוב לכפרו ויספר – “למען ישמעו וייראו”. בעטתי בו ושילחתיו לנפשו.

והמוכה שכב הלום, אך כאשר עוזרי זרק בו אבן התעורר ושלף פגיון, כי רובהו היה מוטל על הארץ. הוצאתי את הפגיון מידו וקשרתי את ידיו לאחוריו וכיוון שבקרבתנו היו עוד שומרים – יהודי וערבי – באו גם הם למקום המעשה. שאלתי את הגנב הקשור לשמו ואמר לי כי הוא משבט בדווי, אשר אנשיו היו לנו ידידים טובים ולא שיערתי כי יבואו לגנוב ממני. השומר הערבי שבא, וגם הוא היה מאותו שבט, לחש באזני: זהו יוסוף אל־חאמד – נדהמתי כי לא האמנתי שתפשתי את השודד המפורסם שנידון למוות ע"י השלטון התורכי על מעשה רצח!

*

כיוון שכך, החלטתי להביאו למושבה, כי לא היו מאמינים לסיפורי – אך יוסוף התחנן אלי ואמר כי מסירתו לידי הממשלה פירושה – תלייה. אף־על־פי־כן הבאתיו למושבה ובאה אמו של יוסוף ואיימה כי אם לא אניח לו יהרגוני. באו נכבדי סובארין, הכפר ממזרח לבת־שלמה, וגם הם ביקשו לעשות “סולחה” ולהחזיר ליוסוף את רובהו. “למען כבודם” נעניתי להם שלא להסגירו לשלטון ושאלתי את יוסוף: מדוע באת אלי לגנוב, ואילו ביקשת ממני עגלה מלאה ענבים לא הייתי מונע ממך… השיב לתומו, כי אינו יכול לאכול דבר שאנו גנוב…

שמא לא די במעשה זה – נביא סיפור שני מפי יעקב אפשטיין מזכרון־יעקב, ותיק מנוסה בשמירה וגם כראש־שמירה של שומרים ערביים ויהודים. הוא מספר בפלחים מפראדיז השכנה למושבתו אשר ביקשו ענבים מאת שומר ערבי בכרם וסירב לתת להם. איימו עליו כי ילמדוהו לקח ויעקב אפשטיין נקרא ע"י השומר, כדי לחוש לעזרה אם אמנם יבואו מפאראדיז להיפרע מהשומר כאשר איימו. בחצות לילה, כאשר השתרר שקט והקשקוש בפחים כדי להבריח את התנים נפסק, ראה אפשטיין ערבים באים עם סל – אחד נכנס דרך פירצה לכרם וחברו נשאר עומד בחוץ. אפשטיין תקף את העומד בחוץ והלה מרוב בהלה נמלט בלי לחכות לחברו שנשאר בכרם. כל זה נעשה בשתיקה – וכעבור רגעים מספר הושט מתוך הכרם הסל המלא ענבים ואפשטיין נוטלו בלי אומר לידיו עד שהגיח אחריו גם ראשו של הגנב.

אפשטיין הלם בו והביא אותו קשור עד לסוכה של השומר – ולפתע נתגלה כי לא אורח־פוחח הוא הגנב אלא בנו של מוחתאר הכפר. הערבי שנמלט כבר הודיע על המקרה הביש לכפר והנכבדים נראו הולכים בדרך כשהם קוראים בקול ל“אבו־יוסוף” (כינויו הערבי של אפשטיין). באו חמישה – בהם שלושה זקנים ודודו של הגנב בכללם. אפשטיין מזמין אותם לשבת ולהתכבד בשתיית תה, אך הללו אומרים: שכנים אנחנו ותבטיח שתשלח את “הנער”, וגם הניחו צרור כסף במטפחת לידו של אבו־יוסוף, דהיינו: זה שכרך על אשר בננו הטריד את מנוחתך…

אמר להם אפשטיין: אני עושה את מבוקשכם (לשלח את הבחור) משום שכנות טובה ואני מחזיר אותו לידיכם כדי שימסור לחבריו, שבכרמי זכרון־יעקב אפשר לקבל ענבים כידידים אך לא באיומים על השומר… ואת הכסף אשר בצרור קחו וחלקו אותו בין השומרים.

ודאי שאילו היינו מוסיפים להביא מסיפורי השומרים, מהצפון והדרום, היו מתגלים לנו יותר אותם מעשי גניבה ושוד שאפפו את המושבה הבודדה בעמלה; – היינו לומדים לדעת מפי צבי פלישמן על ראשי הבריונים של הכפר זארנוגה שכנתה של רחובות ובהם סעיד אל עע’יני וחבריו, אשר רצחו פלח וגרמו כמעט לעלילת־דם על רחובות, אך מזימתם סוכלה – – מצד שני כיצד למד הצעיר היהודי לבוא בין הבדווים עד באר־שבע כדי לקנות סוסה לצורך השמירה, אף־על־פי שהבדווי נאות למכור “סוסה” שלמה ואפילו בזהב מלא… היינו שומעים מפי שני על סוס שנגנב מעגלון שכיר ברחובות והעקבות הובילו עד לפני באר־טוביה, שם הודבקו הגנבים “כשהתחיל להאיר היום” – – וערמה, תכסיס ותחבולה, אשר רק בכוחם אפשר היה להתגבר על הפקרות זו בלי לבוא בסכנת דמים, שהיא הקשה מכל –

*

אילו באנו לגולל כל אלה לא היינו מספיקים ואף־על־פי־כן אין אנו פטורים מלהשלים את התמונה למלוא משמעותה – כיצד באה השמירה העברית למושבה ומה היה טעמה ונימוקה העיקריים, “עוד בתרס”ה – נאמר בפרטיכל של המושבה חדרה והוא הדין לגבי כל מושבה אחרת – נחשב הבדווי כמועמד נאמן לקיבולת השמירה; – אך אחרי שעיינו בשאלת השמירה מכל צדדיה, מצאנו כי מצב מושבתנו הנוכחי דורש מאתנו לא להכניס את הבדווים לשומרים עלינו, כי לבד מה שהננו ככדור משחק בעיניהם וכל הישר והטוב לא יעשו, הרי עלינו להתרחק מהם מסיבות צדדיות חשובות – ". ואם עדיין פעל ההרגל ולא כל בני המושבה היו בדעה זו, שיש לדחות בשתי ידיים את ראשי שכנינו הבדווים (למסירת השמירה), רבו כנגד אלה הרואים בדאגה את שכנות הבדווים מעיקרה ולא רק שמירתם… והמוצא מחילוק השקפות זה נמצא בשיתוף יהודי מאנשי המושבה בקיבולת השמירה.

הרי נימוק רשום לתומו במיסמך מגנזי המושבה ומצד שני מסביר א. קרניצי את השאלה: מה ענין מיוחד היה לצעירים, שעלו ארצה(1905/6 ), בכוח ובשמירה? – אסביר את הדבר כפשוטו: כשם שנראתה לנו ברורה חובת כיבוש העבודה (ב“בחר” או בחפירת באר), כן ברורה היתה חובת הכיבוש של השמירה. ולאורם של שני מורים הלכנו בשני הכיוונים שהם אחד: עם אהרון דוד גורדון לכיבוש העבודה ועם מיכאל האלפרין לתורתו – “בדם ואש יהודה תקום”… שני ניגודים קיצוניים, לכאורה, אשר אי אפשר להשלים ביניהם; אף־על־פי־כן נתקבלה עלינו תורת שניהם ללא התרוצצות כמעט. הבינונו מיד כי מחובתנו ללמוד את תנאי הארץ ונימוסיה ולשון שכנינו הערבים. ובחום לבנו להשגת המטרות האלה הגזמנו לא־מעט בימים הראשונים. אם יצאנו לשמירה ראשונה בכרמים – חשבנו ברצינות כי חובתו של כל אחד מאתנו לעמוד בנאבּוט שבידו נגד שמונה… אפשר והיה ב“שטארה” זו מהצד השני של הנחיתות, שלא ייאמר עלינו חס־ושלום כי “ואלד־אל־מית” (בני מוות) אנחנו. וכן יצאנו לשמור בין שומרים ערביים מסביבנו, בלי ידיעת הלשון ובלי הכשרה קודמת לשמירה.

נסכם איפוא, כי השמירה העברית בצורותיה השונות ניצחה ובכך חיזקה את אפיו העצמאי של הישוב; הכרם והפרדס (ובגליל השדה) הפכו לזירה עליה נערך המאבק הזה נגד השכנים. כתוצאה מכן נתקבלה השמירה העברית על אף החששות והספקות, בין במסגרת “השומר” ובין בצורה אחרת אשר הוציאה אפשרות של שמירה מעורבת. – היתה כבר שמירה עברית במושבה והוטל עלי תפקיד ראש השומרים בראשון־לציון והסביבה. – כותב נ. סדומסקי. – קניתי סוס ורובה ותפקידנו היה להשגיח שהבדווים לא ייכנסו לפרדסים לשקדים ולכרמים – לפי העונה. במושבה היו 12 שומרים ומלבדם היו שומרים בני המושבה, שהיו משתתפים אתנו במקרי התנפלות – והשמירה בוצעה כשהשומרים קיבלו את משכורתם מוועד המושבה. באמצע הדרך בין ראשון־לציון ורחובות היו נפגשים שומרי המושבות כדי להוודע שמא התרחש משהו בדרך, לשם עזרה הדדית. ואמנם באחד הימים לפנות־ערב עבר על פנינו דיליז’אנס של רחובות בדרכו למושבה ובמרחק 3 ק"מ מהמושבה התנפלו עליו. אז באו לעזרה שומרי שתי המושבות – רחובות וראשון־לציון – כי מהיריות נודע דבר ההתנפלות. ובשמירה קיימנו סדר אשר לפיו היתה לכל שומר פינה קבועה – והיה קשר בין השומרים: שלוש יריות שימשו אות לסכנה וקריאה לעזרה.

*

כן נעשית השמירה מעוז למושבות גם מחוץ לתחומיהן ושוב אין פלא כי בגבור הבטחון שמחת החיים גדלה. בערבים שוב יכולת להלך בדרך החול השוממה עד לפרשת הדרכים של המושבה, כשצינת הלילה עולה בהירה מהכרמים המשתרעים סביב. לפרשת הדרכים של המושבה יורדים אותה שעה בני־הנעורים, חבורת הנערים לחוד וחבורת הנערות לחוד, כמנהג הימים הצנועים הללו. וכיוון שנשמעה שריקה מכרם ובחור “מכוייף” לראשו הופיע, ונשק בצידו והמשרוקית תלוייה בשנץ על חזהו – נתקרבו הכל ונשתהו תוך שירה עד בוש – כשההרגשה הבלתי־מבוטאת מילאה את חלל הלב ואמרה: ארץ מולדת. הרגשה זו יכלו כעת לתרום – אכר־כורם, בנו ובתו, שומר ופועל – כאשר בא אוהב ישיש, לאחר פרידה ארוכה, לבקר בארץ ולעמוד על טיבו של הישוב המתהווה בהרגשת עצמאות, תרתי משמע.

ביקורו של הנדיב הידוע, הבארון אֶדמונד דה־רוטשילד (1914)    🔗

ודאי שאין זה בתחום נושאנו לספר על פרטי הביקורים שערך הנדיב בארץ ובישוב בשנות פעולתו (שישה ביקורים במספר), ואשר השפעתם היתה משתקפת לא רק בפעולה ישובית מורחבת אלא בקידום הישוב לקראת ביסוס, כגון שראינו בענף הגפן… עם זה נעים לנו לשלב בזה פרטים מביקור זה (אפריל 1914), מכמה טעמים: מבחינת השלב המתואר אליו הגיע הישוב ומבחינת הנדיב עצמו העומד כבר בגיל 70 ושוב אינו זריז־תנועה כבימים עברו. שמו אינו מופיע בפומבי בקשר ישיר לישוב אלא נזכר מזמן לזמן בעקיפין, ןאף־על־פי־כן או אולי משום כך גל ההערצה העובר בישוב עם קבלת פניו ופני אשתו אינו יודע גבול. כמו רק עתה החלו מכירים הכל מה גדול המעשה אשר חולל ומה רבה זכותו אשר ידע לכבוש את רוגזו וכעסו בשעה מכרעת ולהתמיד בעבודה אשר החל בה עד הלום, כי קשר קשר לא־יופר עם הישוב הזה ויצירתו.

מביקורו הקודם (1899) עברו כחמש עשרה שנה והישוב שוב אינו עומד בסימן קשר של “בנים לאב” כבימי ההתחלות, כאשר יד הבארון היתה בכל, ממעשה קטון עד גדול. עתה שמעו במקוטעין מזמן לזמן, מפי פקידים או מקורבים דרישות־שלום – מה הבארון אומר… הוא מתעניין לדעת. לא הוסח מלבו מפעל זה שגרם לו מרירות… ואפשר כי משום מיעוט הידיעות והמרחק שנוצר בינתיים, היטיבו להבין כעת את עומק שיטתו ואמונתו של יושב דגול זה ממשפחת רוטשילד בפאריס. אף בלי להביא בזה ראיות מהספרות “הבארונית” הענפה, רשאים אנו לומר, כי הבארון באלמונותו בקי היטב בכל המתרחש בקרב הישוב, אינו מצטער על העבר אף רואה ממרחק את שגגתו ושגגת זולתו בחיוך. הוא עוקב באהבה אחר החקלאות והגידולים אשר הוכנסו ויובאו על־פיו לארץ (ע"י פקידיו) ואשר האכרים העצמאיים טיפחו אותם. יותר מכל בקיאותו גדלה מאז במפת הקרקעות של הארץ ואינו פוסק לשאוב ידיעות על כך לא רק מפי פקידיו, אלא מפי כל אשר בשם ארצישראלי יכונה.

על זאב גלוסקין כבר שמענו כי נעשה מבאי “החצר” של ארמון הנדיב לרגל האמון אשר רכש במסחר היין; כן יעקב (ז’אק) שפירא, מי שעתיד לבוא במקומו של גלוסקין בהנהלת אגודת הכורמים (אחרי מלחמת־העולם) – אשר תוך השתלמותו ולימודיו בפאריס, התקרב לבית הבארון אדמונד ולבנו ג’ימס. שפירא סיפר כי התקרבות זו באה לרגל העזרה שאורגנה בפאריס בימים הללו למען הנצרכים מבין צעירים מרוסיה ומפולין אשר הגירתם למערב גברה. תוך כך למד להכיר מקרוב את הליכות הבארון־האב וביחוד היותו שומר אמונים ליהדות ולמסורת, כשם שלמד להכיר את נכונותו של בנו־בכורו ג’ימס ללכת בעקבות אביו.

מכל המסופר מסתבר גם לנו, כי כשלונותיו בעבר לא ריפו את רוחו של הנדיב אף במעט ולנגד עיניו הוסיפה לעמוד האמונה האחת בהצלחת הישוב, אשר כל פרט שבה שימח את לבו. וכן בתעשית היין, אשר כיוון שמסר אותה לידיים העצמאיות של הכורמים שוב לא התערב בה אך עקב בערנות אחר התקדמותה.

על כל אלה יש להוסיף גם בסקירה חטופה זו את חוט עממיותו, בה ידע לרכוש מתחילה את לב מתנגדיו ומבקריו וכן את לב האכרים, אף בימים שעבר רוגז במחנה. מדי בקרו בארץ היה מהלך בין האכרים, מייסר בכה ומהתל בכה, נוזף ומייסר כמודע ותיק שאין לכעוס עליו – – לפלוני אמר: הרי שזקנו שנינו – אני ואתה… ולאלמוני בעקיצה: ראיתי את בניכם בפאריס (דהיינו, לא באכרות במושבה – שם מקומם הנכון)… ולפתע יגלה גם עתה בקיאות עד לפרטי־הפרטים במסחר היין, כשהוא שואל את יודלביץ באלכסנדריה:

כמה הקטוליטר יין מכר “כרמל” אותה שנה במצרים?

יודלביץ שלא היה מוכן לשאלה נוקב מספר.

• והרי אשתקד מכרתם כך וכך, נמצא כי השנה פחות מאשתקד?

יודלביץ מתאושש מניח את דעתו: עדיין שנת המכירה הנוכחית לא נגמרה, אדוני הבארון. ובסיכומה ודאי יימכר יותר מאשתקד.

ועכשיו שהגיע לביקור, רבים מה רבים הדברים המעניינים אותו, כי הוא רואה כבר ראייה כוללת יותר את הישוב אשר אהב (לא רק את מושבותיו וחקלאותן). תל־אביב אשר זו לו הפעם הראשונה לראותה בבנינה, כי לפתע צמחה מן החולות ותהי לפרבר עברי מן המסד, בית־הספר העברי, מלחמת הלשונות המתנהלת סביב לפתיחת הטכניון וגם בה חלק לו ויד. הכל גלוי וידוע לו אף יש ומעורר את תמיהתו – אין עוד בא אליו בבקשות וב“פתקים” – חלפו־עברו ימי הילדות של הישוב. בכל אשר יבואו, מקדמות את פניו ופני רעיתו הבארונית תהלוכות מסודרות של תלמידי בתי־הספר על טהרת העברית ודיזנגוף מזכיר לו: הרי במעמדי עוד לפני עשרים שנה, אמרת אדוני הבארון לאכרי זכרון־יעקב כי ידברו בביתם עברית – והנה עתה נלחמים כולנו על שפתנו (נגד הגרמנית בבתי־הספר של “עזרה” ובתכנית הטכניון) – והבארון נזכר ומניע בראשו: אמנם כן אמרתי…

אף אשתו המלווה אותו רואה במו עיניה כי עמלו לא היה לשוא, למרות חיצי הבקורת השנוננים אשר הוטחו אל פני בעלה ומאחורי גבו בבית רוטישלד גופו. הם רואים בהפתעה את חידוש פני הישוב בירושלים. נוסעים למושבות הדרום על פני מקווה־ישראל, כאן הבארון מגלה את משאלתו בפני התלמידים כי ישקדו ללמוד חקלאות ואחר־כך יתמסרו לעבודת הישוב. – בראשון לציון הנדיב מברך על מפעלם של חובבי־ציון בהקמת מושב הפועלים נחלת־יהודה; הוא נוסע בלווית פקידיו פראנק ובריל ועמהם גלוסקין, ובפגישתו עם נציגי ראשון־לציון הוותיקים זורק בהם – “דרישת שלום מבניכם בצרפת”… אך פראנק ממתיק את דינם של בני הראשונים, בהראותו על הכרמים והפרדסים סביב, דהיינו: עובדים בני האכרים ואינם נמשכים דווקא לארצות־חוץ. ומכאן לרחובות העצמאית שהוא שמח למראה התפתחותה.

בכל שוררת הרגשת חג עם “הבארון שלנו”, האוצל מכבודו על הישוב גם בעיני הרשות והשכנים. ספינת הטיול שלו “אטמה”, החביבה גם היא על הישוב ככל השאר השייך לבארון, מפליגה מיפו לצד צפון והבארון עצמו אץ ברכב לפתח־תקווה ללא דברי מוסר. דומה כי נעוריו חוזרים אליו והוא מהלך שוב בזריזות ואוכל בהנאה מהירקות שמגדלים האכרים. והוא שוב אותו “קונדס פלאים” אשר רבות מחשבות כמוסות עמו בנוגע לישוב ואין איש יודע בדיוק את תכניותיו־הפתעותיו.

הוא עומד במשאלתו לראות את חדרה שהיתה מקום קדחת – האמנם גדלו בה ילדים בריאים? הוא מגיע לספינה שמחכה לו ומפליג עד טאנטורה (דאר), זו שבה חלם בעבר חלום כמוס על נמל ראשון ונכשל. והנה הרוכבים מבני זכרון־יעקב ובנותיה – בריאים וחסונים – מה דמיון הוא למה שהיה אז – לפני למעלה משלושים שנה ואיזו תמורה בכל! התקרב אל שורות הרוכבים־הגדעונים ועיניו זולגות דמעות. אם אמנם חלפו ימי “הרומאנטיקה” של ההתחלה, אַך האמונה נשאה פירות.

במעלה ההר, בדרך למושבה, מחכים לבואו, כבכל מקום, תלמידי בית־הספר והבארון יוצא ממרכבתו ונגש אליהם. נער ברכהו בקול רם בשם המושבה והוא מגפף אותו, עובר מילד אחד למשנהו ומחליק על ראשו של כל אחד. ועוד שרויים הכל במושבה בצפייה לכרכרה העולה בהר, והנער עזרא גולדשטיין מגיש לו זר פרחים בשם בית־הספר ואומר: יש לי הכבוד להגיש לך פרחים, כאות להוקרה ולהערצה על מעשיך ופעולותיך למען הורינו למעננו ולמען ארצנו. – מובן שהמורה הכין ושינן לילד את דברי הברכה לנדיב, אך הבארון שואל:

• מי הילד?

• בן אכר מזכרון־יעקב.

ושוב הבארון “שלנו” נרגש לא פחות מהנער עצמו, יורד מהמרכבה, תופש ביד הילד ולוחצה ברגש… ובאווירה זו הכל מתקנאים בנער ובלחיצת היד שלחצה את ידו של הבארון, שתהא ברוכה ותהיה לברכה… המורה שלמה שבּבּו אומר לנער: זכות גדולה עמדה לך ורק מעטים בני הסגולה שזכו לשכמותה… ועזרא גולדשטיין שגדל מנער בית־הספר נעשה כורם במושבתו נמנה על חברי המועצה של אגודת הכורמים – והדברים נשארו שמורים עמו כאחד הזכרונות היקרים לו ביותר מקורות חייו.

שוב נצטמצם אך במעט מן המעט מן הדברים, שמפזרים אותה שעה בכתב ובעל־פה בארץ ובגולה, לזכותו של הנדיב לגבי המפעל בארץ: “בזמנים רעים ביותר כאשר הסובבים אותו ראו בפסימיות את המפעל אשר החל בו, היה הוא האחד איתן כסלע באמונתו” – – “עינו אינה צרה כלל בהצלחת הציונים בדגניה או בחוות מגדל, (ישובים ראשונים של ההסתדרות הציונית)”… ובמידה שהביקור הוא חג לכל, בה במידה הוא חג לו לעצמו – הוא מגלה קורת־רוח גם לגבי פקידיו ואומר להעניק להם משכורת חודש משום תוספת הטרחה שגרם להם בביקורו. כל אלה משמשים אות כי הבארון דעתו נוחה מההתקדמות המתחוללת בישוב והכל שמחים בקורת־רוחו: “הכל מעיד כי נפל החיץ בין אבי הישוב העברי החדש ובין הציונות והציונים! – – ומעתה הוסרו כל המכשולים על דרך איחוד כוחותינו!” – כן כותב בהתלהבות אחד ממבקריו בעבר, יהושע אייזנשטאט־ברזילי. – והבארון עצמו משתהה פה ושם, מניף יד לעבר מרחב שומם ותנופת ידו אומרת: – כאן יש לרכוש את הקרקע ושם – יש לחבר את הגושים כדי אזור שלם – אך בלי רעש ובהסתר דבר – – כי הפרסום מזיק – *

כבר מסכמים, כי התוצאה מן הביקור אינה שמחת חג לשעה בלבד אלא מיפנה להרחבה גבולים וכן ניתן האות לגאולת הביצות – זה מפעל העתיד העשוי לשמש גולת־הכותרת של עבודת הבארון בימים יבואו. הפקידות – בריל, רוזנהאק, קלוואריסקי ועמהם ענתבי – מצטווים לחקור במרץ את התנאים והאפשרויות לרכישת קרקע בארץ ומעבר הירדן המזרחי בכלל, אף מופקדים למטרה זו סכומים גדולים. אמנם לא האירה השעה פנים לתכניות הכמוסות עם “הבארון שלנו”, כי מלחמת־העולם הראשונה כבר עומדת מאחורי הכותל. עם זה ניתן לומר כי הביקור הגדול חיזק את רוח הישוב לפני שהתחוללה הסערה כחתף וכן קיננה בלב ההרגשה, כי יש משען וגב לישוב זה אשר עוד מעט ויהיה אפוף בדידות. הישוב מרגיש כי רמה קרנו בעיני שכניו והרשות גם יחד ועובדה זו נודעה לה חשיבות כאשר הרעה נפתחה והתנקשה להחניק התחלה פורחת זו של ישובנו החדש, אשר ממתי־מעט גדל והיה כבר למרכז.

על תמונת נאור מופיע צל – מאורע זארנוגה    🔗

מסע הבארון בא לקיצו ועמו חגו של הישוב. ומה ענינו של מקרה־דמים שנפל במושבה לנושא שלנו או מה ערכו לגבי מאורעות עולמיים העומדים להתרגש? – אבל כיוון שהמקרה נופל בשמירת הכרמים והוא מתרחש ביהודה הקרובה לשלטון ולא בגליל המרוחק ממנו, ממילא משמש הוא בקנה־המידה הישובי שלנו מעין אות מבשר רעה. – הבציר (1914) משמש ובא. – כותב השומר מאיר ספקטור – והשמירה היתה מאומצת, לעת־עתה מתרחשים רק מקרים קלי ערך ויש תקווה כי השמירה תגמר בלי סכסוכים ובלי קרבנות אדם; – איש לא שיער איפוא, כי לפתע־פתאום יתהפך הגלגל והשמירה במושבות יהודה תיהפך לחזית הרת־אסון, וכל זה לרגל מאורע שהוכתר לאחר מכן בשם “מאורע זארנוגה”.

בקבל “השומר” את השמירה באחת המושבות, ידע היטב את האחריות שהוא נוטל עליו וכי דרושה זהירות רבה, פן יגרום מאורע קל־ערך אסון אשר יזרע מהומה בשורות “השומר” והמושבה גם יחד. ובהיותו ממנה את מנהלי השמירה ואת השומרים, היה ועד “השומר” משתדל תמיד לבחור באנשים שידעו לעשות את מעשיהם בשיקול־הדעת, מתי לנהוג ביד חזקה ומתי לוותר.

גם המושבה שמסרה את השמירה לידי “השומר” ידעה, כי “השומר” מתאמץ לקיים יחסי כבוד בינה ובין שכניה ולהימנע ממעשה־דמים הגורם ל“גום” המסורתי ומסתבך בנפתוליו של המשפט העותומני. והנה על רקע זה נפל לפתע המאורע כרעם ביום קיץ חם. עיף לאחר ליל השמירה (בראשון לציון) – ממשיך ספקטור – הייתי ישן בסוכתי שינה קטועה ומייגעת וסוסתי קשורה למטה, והנה מתוך שינה קלטה אזני שריקה קוראת לעזרה. הטיתי אוזן והשריקה באה מהדרך הראשית העוברת בין הכרמים והיא צפוייה לפורענויות גם ביום. חיש ירדתי בסולם ורכבתי בדהרה לדרך.

אותו רגע בא שומר לקראתי, חיוור ומדוכא, וסח לי כי בדרך עברה שיירת גמלים ואחדים מאנשי השיירה נכנסו לכרמים לגנוב ענבים. הוא איים עליהם במקלו, אך הם היו רבים ולעגו לו. ערבי אחד קרב אליו מן הצד והוציא את מקלו מידו. אז הוציא השומר את נשקו, אך התוצאות היו הפוכות מאלה שקיווה להן. בראותם כי הוא שולח את ידו לנשק, סבוהו וגזלו ממנו את נשקו – והנה הם בורחים עם גמליהם… מיד דלקתי על סוסתי אחרי השיירה וכעבור רגעים מספר השגתיה. הגמלים התפזרו, כי במרוצה ניתקו את החבלים וגם שמטו על הארץ את המשא הטעון עליהם – אבל בהתקרבי הצטופפו הערבים ואיימו עלי במקלותיהם הארוכים.

פניתי אליהם בלשון נוחה ובאזהרה ואיום כי ישיבו את האקדח הגזול. להתקרב אליהם לא יכולתי כי ניסו להקיף אותי – הייתי סובב סביבם במעגל וחוזר אליהם בריצה. קיוויתי כי סוף סוף אייגע אותם ובינתיים יזדמן מישהו לעזרתי. הדרך המתה מתנועה, כי העגלות העמוסות סלי ענבים באו מרחובות ליקב בראשון־לציון, אך העגלונים הערביים היו מעודדים את יריבי. ואז נבדל מתוך השיירה בחור חסון, הוציא את האקדח הגזול מתחת למעילו, כונן אותו מולי וצעק: רוצה אתה את האקדח, בוא וקח אותו. הכדור הראשון יפגע בסוסה והשני בך. *

רגע נראה לי כי הגיע השעה לשלוף את נשקי, אך זכרתי את הסכנה הכרוכה במעשה כזה לנו ולמושבה. המחשבות חלפו במהירות הבזק ואחליט לחזור למושבה להזעיק את יתר הרוכבים שלנו לעזרה. ואמנם כעבור שעה קלה רדפנו ארבעה רוכבים בעקבות השיירה שהתרחקה בינתיים. השגנו אותה מעבר לנס־ציונה – כשהגמלים התפזרו לכל עבר וכאשר הכרתי מרחוק את גוזל האקדח מיהרנו ארבעתנו אליו. הוא השתולל כמטורף, קילל ואיים כי רק במותו יוציאו ממנו את האקדח. אחד הרוכבים שלנו ירה כדורים אחדים באדמה להפחידו והיה רגע אשר הסוסות דרסו אותו כמעט ברגליהן – אך הוא היה מצליח להתחמק. בלי להרגיז התקרבנו לגדר השיטה של אחד הפרדסים והערבי חמק וזינק לתוך פירצת המשוכה ונעלם. בעוכרינו היתה העובדה שהמקרה קרה ליד פרדסי נס־ציונה ובהתחולל המהומה נזעקו הפועלים הערביים עם מעדריהם להפריע לנו. גם מאהלי הבדווים עקבו אחר התיגרה, אך עצרו ברוחם מלהשתתף בה.

קול היריות והקריאות נשמע ברחובות ומשם צלצול הפעמון הזהיר על הסכנה. אל מקום התיגרה הופיעו רוכבי “השומר” מרחובות ובינתיים הוברר לנו כי השיירה היתה מכפר זארנוגה. טיכסנו עצה: שמא לבוא לכפר לתבוע את הנשק הגזול? – – ועוד אנו מתייעצים והנה מהכפר באים בדהרה רוכבים ורגלים אחריהם ופניהם מועדות “עלינו”. היה ברור כי הם באים לתבוע את עלבונם של נהגי הגמלים אשר הותקפו על ידינו. ובעוד רוכבי זארנוגה באים מזה, החלו מצטרפים אלינו השומרים הרגליים שלנו מראשון־לציון ומרחובות ואתם מבני רחובות מזה. מיד עלינו על גבעה קרובה והסתדרנו, נכונים לפגוש את הבאים. הללו דהרו בצעקה ובצווחה, חרבותיהם נוצצו בשמש ויריותיהם פלחו באוויר – היה המקום כשדה־קטל והשומרים עמדו איתן. מספר סוסות של הערבים נפלו מיריותינו והמחנה נסוג…

השמש נטתה לפאת מערב ושוב השתרר שקט בסביבה. חבורת השומרים ירדה מהגבעה, כשהיא מתנהלת לאיטה עם הפצועים שחבשו בכפיות את פצעיהם, ועם חשכת הערב נכנסנו למושבה שהיתה כמרקחה. שמועות שונות הופרחו, הפליגו במספר הפצועים בין השכנים וציפו להתנפלות בהמון על המושבה. השומרים דנו בינתיים עם ועד המושבה על ההודעה שיש למסור מיד לממשלה ועל דבר חיזוק השמירה. צעירי המושבה התנדבו ונבחרה משלחת לנסוע אל המודיר ברמלה, להודיע לו על פרטי המעשה והסכנה הצפוייה למושבה. אך זה יצאו הרוכבים לדרך והנה הלמה כרעם הידיעה כי ליד נס־ציונה נמצא שומר הרוג. ידיעה זו השביתה גם את הנחמה, שכל השומרים יצאו שלמים מהתיגרה. הרגשה כבדה משנה דיכדכה אותנו כשנודע כי ההרוג הוא פרידמן, שמיהר לבדו למקום התיגרה ממקום שמירתו בכרמים של ראשון־לציון. ליד פרדסי נס־ציונה פגשוהו רוכבים מזארנוגה, אשר דהרו גם הם לרמלה להודיע את דבר התיגרה – פגעו בו בסכיניהם והתעללו בגופתו. – כן סיפרו לנו הבדווים שראו את המעשה מרחוק. –

ההדים של מאורע זארנוגה עוד הוסיפו לנסר באוויר זמן רב והמושבה רחובות עמדה במשפט מסובך אף בעלילות שהעלילו ערביי זארנוגה על ראשי המושבה. – אברהם בלומנפלד שקיבל עליו את ראשות השמירה אחרי ש“השומר” עזב את רחובות, סיפר: לא עמדה בפני שאלת גניבות אלא בעית היחסים, כי בבואי היה “דם” בין רחובות לזארנוגה – מהתיגרה שהיתה אשר כתוצאה ממנה נהרגו שנים מכאן ושנים מכאן, ועשרים וארבעה יהודים נתבעו למשפט. עזרתי לקיים “סולחה” עם כפר זארנוגה כי אנשיו הכירו אותי עוד מלפני כן. הבאתי אתי שני שכנים נכבדים ובעלי השפעה והשלום נעשה (ואז ניתן ליישב את הדבר גם בבית־המשפט, כמנהג הימים).

מובן שגם זה לא בא כפשוטו. בלי להכנס בפרטים נציין כי רחובות נזקקה לעזרת הרב הראשי של יהודי הממלכה העותמנית בקושטא, כדי לבקש את התערבותו אצל ווזיר הפנים (וכן עשה בזמנו ועד ראשון־לציון במקרה רצח סחרוב כמסופר לעיל). בינתיים ישב במאסר מוחתאר המושבה רחובות ויינר והכל היו שרויים בחרדת צפייה לתוצאות של “פרוצס ויינר”. אף שופט מיוחד עמד לבוא מקושטא, כשיק"א העמידה מצידה את העורך־דין פרג’י שיהיה הטוען לויינר.

המשפט הסתיים בזיכויו של ויינר לשמחת רחובות והישוב כולו ופראנק כתב לפרג’י: “אין לך לדרוש שכר־טרחה מרחובות, כי אנו (יק"א) הטלנו עליך את התפקיד הזה ועשית זאת כחלק מתפקידך אצלנו. עליך להסתפק איפוא בהצלחה הנאה שהשגת בשל חריצותך, כעורך־דין מוכשר ואחראי. מסרתי לפאריס על תוצאות המשפט והוספתי: בכך הוסר מעלינו סיוט קשה לאחר הוצאות כספיות עצומות ומאמצים של מר פרג’י, אשר השיג את זיכויו של ויינר”. – נוסיף כי עורך־דין זה, אליהו פרג’י, כיליד קושטא ומוסמך משם, היה בקי היטב בהליכי המשפט התורכי וידע להשתמש בחריצות בידיעותיו גם בשאר המקרים הקשים, בכל שירותו רב־השנים בפקידות יק"א.

זה סיפור המעשה ולא נשאר לנו אלא להציב ציון לקרבנות השמירה שנפלו כתוצאה מתיגרת זארנוגה.

*

שמואל פרידמן, בחור־ישיבה ליטאי שעלה ארצה כדי להמשיך את לימודיו בירושלים, אך כבר בשנה הראשונה לעלותו עזב את הישיבה והיה לפועל ב“בצלאל”, בו עבד שנתיים בהצטיינות. בהימצאו בחברת פועלים בעלי הכרה הושפע וכאשר נסגר בית־המלאכה “בצלאל” לזמן־מה, הלך מירושלים לעבוד במושבות ונעשה לשומר בראשון־לציון. הוא נקרא לחזור ל“בצלאל” אל עבודתו הקודמת, אך עונת השמירה עיכבה אותו והיה דוחה את שובו – דחה עד בוא יומו האחרון.

אם כתוצאה ישירה ממאורע זארנוגה ואם לאו – נפל כעבור זמן בכרמי רחובות הגובלים בדרך רמלה שומר שני – דוד לויתן. הבציר כבר קרב לקיצו, עוד מעט ונגמר גם קטיף השקדים והאצנו באכרים לעולל את העוללות מהעצים, כדי לסיים את העונה, ובעצם הימים האחרונים הללו מצא לויתן את מותו. – כותב השומר אוסישקין, המוסר את תולדותיו. – לויתן נתיתם בעודו ילד מהוריו ומילדותו גילה נטייה ללוש מבוץ דמויות שונות. השגיח שכן, כומר, בנטייתו ושלח אותו על חשבונו ללמוד ציור בבית־ספר רוסי גבוה ומשם לפאריס. כאן היה מוכר לעיתים בחוצות את הפסלים שקרץ ויום אחד נשא בידו פסלה של אשה יהודיה המחזרת על הפתחים, נתקל בו ד"ר מאכס נורדוי והפסלון מצא חן בעיניו. נכנסו בשיחה ולויתן נסע מצוייד במכתב המלצה של נורדוי אל פרופסור שץ מנהל “בצלאל” בירושלים, גם נסיעתו ארצה לא היתה כפשוטה, כי אמצעיו הספיקו לו מפאריס עד פורט־סעיד ומשם עבר ברגל את המדבר. בא למושבה והוצע לו לשמור. הסכים וכאשר שאלו אותו אם ידע להשתמש בנשק, הביט תמה ואמר: לשם מה הנשק? מוטב להשתמש בשכל, במקל ובצפצפה של השומרים.

קרבנות השמירה בכרמים

פרידמן, סחרוב ולויתן

ואמנם היה שומר קר־רוח, מהלך יחף וגלוי־ראש. למושבה היה בא מהכרם לעיתים רחוקות לקנות דבר־מה בחנות, אך סוכתו יפה היתה ומסודרת ביותר בין סוכות השומרים. היו עמו תמיד מטעמים מן המוכן, לכבד בהם את האורחים הבאים אליו. – והנה בא הערב בו נשמעה יריה מצד כרמו המרוחק של לויתן. חבריו אצו שמה אך לא מצאו אותו, החלו לעבור בין שורות הגפנים ונתקלו בשק עשוי מצמר של ערבי ובסמוך אליו היה לויתן שרוע יחף וגלוי־ראש כדרכו, כי כדור פלח את חזהו ונפל מת במקום.

וצילה הקודר של מלחמת־העולם (1914)    🔗

תוך המאורעות המסופרים בחודש יוני 1914 מתכנסת מועצת האגודה להחליט על סדר הבציר הממשמש ובא, הוא הבציר התשיעי של האגודה, אף הוחלט כי המנהל ז. גלוסקין יסע לבקר את העסקים באירופה ולעת העדרו נתמנתה הנהלה זמנית, כמנהג. מסתבר, כי עסקי האגודה התבססו והלכו במשך השנים האחרונות: בשנה השישית לקיום האגודה (בבציר העשרים ושלושה למנין הבצירים מתחילה), שולם לכורמים 22.5 פראנק לקנטאר ענבים כמחיר־יסוד, פרט לתוספת מחיר עבור הזנים המשובחים; בשנה השביעית שולם 26 פראנק; גם בשנה השמנית 26 פראנק לקנטאר – והכל מפדיון היין לבד, בלי תוספת מהקרנות השמורות. ההשקעות בגיתות גדלו – ברחובות עלו עד 54,600 פראנק; בפתח־תקווה – עד 42,600 פראנק; בגדרה – עד 9,000 פראנק. וריוח נקי של האגודה עלה כדי 158,000 פראנק – הרי ריוח במקום הפסד שנתי בשנים הקודמות. הענף הוצא למרחב ודומה כי לא יאונה לו רע – – אך הנה נהפכו באחת סדרי עולם ובכללם גם סדרם של הישוב ואגודת הכורמים בתוכו.

גלוסקין מבקר בסניפים ובסוכנויות באירופה – סר לפאריס שם לאגודה בית־מסחר קטן ליין בהנהלתו של גרשון פפירמייסטר, בנו של המייסד ר' אהרון פפירמייסטר. אין כאן התפתחות מסחרית רבה במטרופולין של ארץ היינות בצרפת, אך כנגד זה יש “לקוח” פרטי מענין: הוא מזמין בכל חודש כמות יין מסויימת ומקפיד לשלם את תמורת ההזמנה לפי החשבון במזומנים – – והלקוח הוא הבארון אדמונד דה־רוטשילד.

מכאן הולך גלוסקין ללונדון – כשמתפרסמת ידיעה כי הוכרזה המלחמה בין גרמניה ורוסיה ומתברר מיד כי אנגליה וצרפת תסחפנה למערבולת. גלוסקין מבין כי המצב מחייב לחזור אל משמרתו באגודת הכורמים, אך בהגיעו לאלכסנדריה האניה אינה יכולה להמשיך את דרכה ליפו ונודע כי תורכיה נצטרפה למלחמה כבת־ברית של גרמניה ואוסטריה. גלוסקין נתקע במצרים לכל שנות המלחמה.

עד כאן על־פי סיפורו של גלוסקין – ובארץ? – כאן עדיין מנסרים בחלל האוויר ההדים המעודדים מביקורו של הנדיב והשמועות על תכניות לרכישת קרקעות וביצות העומדות על הפרק, תוך שיתוף ראשון עם המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, כמסופר לעיל. – והנה בא כחתף ניתוק הארץ הקטנה בעקב המלחמה עוד לפני שנצטרפה תורכיה רשמית ללוחמים. עולים שבאו אך זה לארץ עם גל הגיאות לישוב נבוכו, הללו שיצאו אינם יכולים או נמנעים לחזור, כשהם מצפים מה ילד יום – – המכתבים החטופים של הנהלת יק"א בפאריס לפקידותה בארץ משמשים עדות נאמנה למתרחש:

"המיפנה הפוליטי שהתחולל באירופה (31 ביולי 1914) השפיע על אמצעינו הכספיים. חובה לטפל רק בדברים חיוניים ואל התקשרויות על קניות קרקע! – "

וב- 14 באוגוסט: “קשה לנו לעצמנו להשיג כספים וקשה משנה להעביר כסף אליכם תוך ודאות שיימסר לכם בזהב (ולא בניר תורכי הכרוך בהפסד רב). הכרח איפוא כי המושבות תחיינה מעתה באמצעיהן הן… נקווה כי תוכלו למצוא הלוואה בשעת הכרח, לאחר שהבטחונות של חברתנו, אשר מאחוריה עומדים כוחות פינאנסיים ידועים, אין טובים מהם (אפילו בשעת חירום)”.

ונוסיף אילו ידיעות מתוך חליפת המכתבים בין הפקידות בארץ והנהלתה בפאריס (כל עוד הדבר ניתן במישרים או בעקיפין דרך ארצות נייטראליות וקשרים כיוצא בהם): פראנק גוייס (לצבא צרפת). מובן מאליו כי סכומים שהועברו למען “מרכז” אחד (של פקידות יק"א בארץ המחולקת, כאמור לעיל, לשלושה מרכזים – חיפה, ראש־פינה ויהודה) צריכים לשמש גם למרכזים האחרים ובהדגשה – כולל היקבים.

ואמנם המצוקה בארץ מחמירה והולכת וככל שישוב יהודה גדול ועצמאי כן קשה לו המהלומה משנה מבשני המרכזים האחרים. בריל מנהל מרכז יהודה מריץ ידיעות לפאריס במכתבים וטליגראפית: מוכרח לשלם לפועלים – – מקדמות לאכרים כדי שיוכלו לשלם לפועלי הבציר. במושבות יהודה כ־400 פועלים מובטלים. אני מעביר אליכם (להנהלה) מכתב של ועד הסתדרות המושבות, אשר החליטה לבקש את המקדמות ההכרחיות לקניית מיצרכים חיוניים (ודאי להכנה לקראת ימי החירום‎).

ולהסברת המצב מוסיף בריל: הפסיקו לשלוח תפוחי־זהב לחו“ל, בעוד שלפי ההערכה היבול בפרדסי היהודים יגיע עד חצי מיליון תיבות (הרי הפסד כולל למושבות של 1 מיליון פראנק). “כרמל” משתדל לשלוח 30,000 ק”ג שקדים. נוסף על אלה המושבות נושאות בנטל של ההכנות למלחמה (של הממלכה) בתשלומי סכומים גדולים לאוצר הממלכה (ככל שהוטל עליהן): פתח־תקווה – 56,000 פראנק, ראשון־לציון – 33,000 פראנק וכו' – – ונוסף על כך מהלכות שמועות על תסיסה חזקה בקרב הערבים והבדווים (נגד היהודים).

הרי תיאור לאקוני אך ממצה את המצב לאמיתו, ולשבחה של הפקידות בארץ יש לומר, כי היא עדיין עושה מאמצים לקיים את ההתקשרויות שנעשו על קרקעות מתוך כספי הפקדונות שעמדו לרשותה, משום חשש שמא יאבדו הכספים שהוקדמו למוכרי הקרקעות. בשאלה זו הפקידות ממשיכה לשתף פעולה עם ד"ר רופין, אשר משרדו הארצישראלי נתון אותה שעה במצוקה גדולה עוד יותר. – ואם במושבות הגליל העומדות על הפלחה המצב טוב יותר מבמושבות יהודה, כי יש להן לחם – משתדלת הפקידות, כי הללו יפרישו מיבולן חיטה לעזרת המושבות ביהודה אשר עליהן נאמר: “הן חסרות כעת לחם ואנחנו חייבים לבוא לעזרתן – – – בזמנים האלה מי שיש לו לחם וזרעים צריך להיות שמח בחלקו”. – (רוזנהאק מנהל מרכז חיפה).

אף זאת: הפקידות עדיין פועלת גם עתה, באווירה הספוגה חשדות של המשטר הצבאי, בשם־הקסמים של הבארון רוטשילד וכוחו, ונחשבת חסונה בעיני הרשות, שהתחילה להחמיר לגבי כל הטבוע בגושפנקא ציונית. פקידי יק"א נעשים איפוא השתדלנים למען הציבור המושבתי כולו ובריל מזדרז לכתוב למצביא הראשי של המחנה הרביעי ווזיר הימיה, ג’מאל פשה, אשר בתחום סמכותו נכללו סוריה וארץ־ישראל, כחזית נגד מצרים, בה חנו האנגלים ומשם נשקפה חדירתם לארץ. בריל כותב כדי להביא לידיעתו נתונים ממקור ראשון על “מהותה של התישבות היהודים בעזרת הבארון רוטשילד – הוא אשר הטיף תמיד לנאמנות לממלכה העותומנית” – – הדגשה זו נעשית הכרחית לנוכח העובדה שקמו כמה אפנדים הזוממים לדוג במים עכורים (דהיינו בעלילות על היהודים) בשעת כושר זו (שמדובר בסיסמת מלחמת מוסלמים נגד נוצרים־אויבים).

למרבה הפלא ג’מאל המפיל את אימתו על החבל מסביב, ערבים ויהודים גם יחד, מקרב אליו את בריל, דלוואריסקי, ענתבי, אהרון אהרונסון וכל אשר נושא עליו חותם אירופי־חקלאי. הוא משתכנע לכאורה כי אמנם “הבארון” פעל גדולות כדי לקדם את החקלאות בארץ הנחשלת – – גם הוא, ג’מאל מוכן להעמיד פנים כמושל נאור בפני האירופאים הללו (ואולי גם בפני דוברי צרפתית החביבה על ג’מאל, למרות היותו כעת בן־ברית לגרמניה) – – והדברים מגיעים עד לידי כך שניתן רשיון לייצא תפוחי־זהב לכל ארץ שהיא! – – – דא עקא שהרשיון איחר את המועד – “כי אין עוד עגלות או גמלים להוביל בהם את הפרי לנמל”. במילים אחרות: הושבתו כל אמצעי התחבורה והוחרמו לצרכי הצבא.

על כל פנים, הנכס החקלאי היהודי, אשר נוצר ברוב־עמל, בכסף־תועפות ובקרבנות רבים – כרמים, פרדסים, שקדים, היער בחדרה ושדות הגליל – כל זה עדיין עומד בעינו וזו גם ראש דאגתו של הישוב שנותק, בקשריו עם עולם־החוץ. אף מענינים המספרים: 17 מושבות ביהודה – מסכם בריל – ובהן 2735 אכרים עם 7500 נפש; עמהם פועלים – תימנים 940 ואחרים 1440, בעלי־מלאכה ותושבים שונים – 2380 – כל אלה צריכים להוצאות מחיה וכלכלה (חיטה ללחם, מיסים, כלכלת בהמתם ועוד) 650,000 פראנק בחודש.

ונציגי הסתדרות המושבות מוסיפים: הפרדסנים – יבולם הלך לאיבוד – – כן בעלי הענבים והשקדים שנשארו לאין קונה. – לא כן זכרון־יעקב בראשית המשבר של המלחמה – שבה לא פוטרו פועלים שעבדו ביקב (או בהכשרת האחוזה של לאנגה) ויק"א התחילה בסלילת כביש מהמושבה לבורג', גם בה הועסקו פועלים. הכורמים דאגו להכנת מיצרכים במושבה ובעזרת הוועד האמריקני (ראה להלן) סודר מחסן כללי לצרכי אוכל בשביל זכרון ובנותיה (שפיה, שוני, בת־שלמה, מראח ועתלית).

*

ואשר לעזרה מבחוץ שהוחשה לציבור הכורמים בימים הראשונים למשבר – כאן אולי נמצא דוגמא בולטת של כוח הארגון לעזרה הדדית ולקשרי־חוץ לאומיים שעמדו לו לישוב, כי לא התמוטט על משמרתו בשנות המלחמה.

בהובלת היין בעגלות.

 

פרק י: אגודת הכורמים במלחמת־העולם הראשונה (1914­–1918)    🔗

בסימן העזרה מבחוץ    🔗

כן אנו נכנסים לפרק זמן, בו נכתבה כביכול מלחמת־העולם הראשונה על בשרו של הישוב. אמנם גורמים בינלאומיים מסובכים לאין־שיעור גרמו לה וכוחות בינלאומיים כבירים נסתחפו לתוכה ­– ובמה נחשבו לגביהם עשרות אלפי היהודים שנאחזו בישוב צעיר לימים וכוחם ­– יקב פרדס, חבורת שומרים, בתי־ספר לתלמידים ואילו קהילות בעיר־הקודש מהישוב הישן? ­– שאלה זו לא הוארה עדיין כל צרכה בדברי קורותינו, כשם שנשאר לוטה בערפל היחס ההפכפך של הממלכה העותומנית למיעוט יהודי זה, שעה שלגבי מיעוטים חזקים הרבה יותר נקטה אמצעים אכזריים וממיטי כליון. ודאי גם אנו לא נרד לעומקה של פרשה זו במסגרת הנושא ונספר את הדברים לסדרם ככל הנוגע לו במישרים.

ואני בעת ההיא (בפרוץ מלחמת העולם) מנהל “כרמל” באלכסנדריה. ­– כותב דוד יודלביץ ­– מיד לגיוס שהוחל במצרים (ע"י האנגלים), הוצאתי מן הבאנקים באלכסנדריה את כל הכספים שהיו מופקדים ע"י “כרמל” אף פניתי אל חברי, ישראל כהנוב מנהל “הכרמל” בקאהיר ואברהם מאירוביץ בפורט־סעיד, שיאספו את הכספים וימסרו אותם לידי. לאחר מכן חגרתי אזור־עור למתני מתחת למעילי, מילאתיו מטבעות זהב כאחד המנוסים שבמבריחים, הפלגתי (באניה האמריקאית שהורשתה להלך בקו זה הלוך וחזור כאניה של מדינה נייטראלית) ליפו ומסרתי את כל מה שהיה עמי לראשון־לציון ולפתח־תקווה. חזרתי למצרים והריקותי בשניה את קופות הכרמלים ושוב ירדתי באניה ועליתי בחוף יפו וכן חזור חלילה מספר פעמים.

“בינתיים המצב בארץ החמיר והחלו מגייסים צעירים מהנתינות העותומנית לצבא התורכי ואכרי המושבות דאגה קשה כוססת בלבם, שמא תתרוקנה המושבות מצעירים, מחוסר יכולת לשלם כופר הצעיר המגוייס (“בּדל”), כאפשרות החוקית שניתנה להיפדות מהצבא. בו בזמן כבר החל הצבא בהחרמת סחורה ומיצרכים מחנויות וגם מבתי אזרחים ­– ובראשון־לציון ובפתח־תקווה ראיתי בצער את אלפי שקי השקדים העתידים ליפול גם הם בידי הצבא. ואחד השקדנים, שמואל אוסטשינסקי, פרש שתי ידיו לצד ערימות השקדים והתחנן אלי: הצילה נא את דמינו אלה. הורד אותם מצרימה כל עוד יש אניה בחופי הארץ. נשמעתי לו ושבתי למצרים עם מטען של אלפי שקדים, אך בחוגי השלטון במצרים כבר החלו מתחקים אחר שמות הנוסעים, החוזרים ומפליגים בין מצרים ליפו”. ­–

החליט יודלביץ לעלות מרצונו הטוב אל משרדו של המושל האנגלי באלכסנדריה ולגלות לו: אני מעביר את כספי “כרמל” ממכירת היינות והשקדים של אכרי ארץ־ישראל לבעליהם במושבות… שאל המושל: עכשיו בשעת חירום אתה מוציא כספים ממדינה זו למדינה אויבת? ­– השיב לו יודלביץ: אבל הרי אין מצב־מלחמה רשמי בין מצרים לארץ־ישראל ­– ואין חוק האוסר להוציא כסף מהכא להתם. השיב לו המושל: חוק זה יתפרסם השבוע. הודה יודלביץ ואמר: לכך אחפז להעביר את כספינו באניה המפליגה לפני התפרסם החוק. ואמנם אסף יודלביץ את כל המזומנים במטבעות זהב, ועמו מזכירו ניסים כלב וישראל בלקינד שהזדמן לאלכסנדריה, ונסעו חגורים חגורות כסף לארץ…

גולסקין נמצא עוד באירופה (ראה לעיל) הודיע ללוין־אפשטיין, מנהל “הכרמל” בניו־יורק, כי יעביר את הכסף הנמצא אצלו אל יודלביץ לאלכסנדריה ובאופן זה כרמל־אלכסנדריה נעשה כתובת לא רק להעברת כספי “כרמל” למושבות, אלא גם כספים אחרים שזרמו לעזרת הישוב ומוסדותיו (בעיקר מארצות־הברית והפקודות חתומות ע"י השופט בראנדס ולוין־אפשטיין). בינתיים החלו להגיע לאלכסנדריה אניות המגורשים מן הארץ (הנתינים הזרים שלא הורשו להשאר בה) ונדרשה עזרה דחופה לגולים הללו שבאו חסרי־כל; אמנם נתארגנה לעזרת הגולים חבורת פעילים מנכבדי יהדות מצרים, אך לאחר שגלוסקין בא נתן גם “כרמל” את ידו ותוך עצה עם גלוסקין הוצאו כספים שנותרו בקופות “כרמל” לעזרת הגולים. עזרה זו הוסיפה לפעול ככל שהמצוקה בקרב הגולים גדלה, כי תוך חדשים מספר הגיע מספר המגורשים באניות מהארץ עד 12,0000 נפש בקירוב.

בתוקף הנסיבות נעשה “כרמל” לגבי הגולים מעין “משרד ארצישראלי”, ושוב אין פלא כי אם הרו והגו זאב ז’אבוטינסקי שנזדמן למצרים עם יוסף טרומפלדור שבא עם הגולים וחבריהם לדעה את הצעת ההתנדבות לצבא הבריטי, כדי ללחום בחזית ארץ־ישראל שכם אחד עם צבאות־הברית, ­– היה גלוסקין לא רק בסוד היוזמים של הרעיון אלא גם בראשוני החתומים על הצעת ההתנדבות, שהוגשה למיפקדה הבריטית במצרים. וכן הוסיפו להישמע בין כתלי “כרמל” ההדים של הפעילות הפוליטית המתעצמת, תוך התחזקות הקשר של ההסתדרות הציונית עם ממשלת אנגליה ובנות־בריתה ­– למן הופעתם של חברי אגודת “נילי” במצרים (עם אהרון אהרונסון בראשם) ועד לקשרים הציוניים הרשמיים עם לונדון.

אותה שעה נעשה מנשה מאירוביץ בראשון־לציון לא רק ממלא־מקומו של המנהל הנעדר באגודת הכורמים, אלא כראש התאחדות המושבות, היה לאחד העסקנים הראשיים של הישוב. כנציגו של הישוב החקלאי התיצב יחד עם ענתבי ודיזנגוף בפני השלטונות ובפני ג’מאל־פשה בכבודו ובעצמו, ועמהם בריל וקלוואריסקי כנציגי יק"א. מאירוביץ הבין לחשיבות הקשר עם מצרים, כל עוד הדבר ניתן, ואמנם בדרך זו הועברו ידיעות דחופות על המצב למרות חומרת הצנזורה.

בארץ השתררו בהלה ומחסור, חוסר־עבודה ומעל לכל ­– הנעלם והבלתי־ידוע מה יביא יום המחר. ­– אם במושבות שומרון היה המצב נוח יותר ובוודאי משום המשק המעורב שהיו עוסקים בו, הרי במושבה המונוקולטורית (אם בגפן ואם בפרדס) ביהודה נראו מיד אותות המשבר. ­– הפדיונות מהיין שוב לא נכנסו וצרכי הכורמים היו מרובים, בעוד שהממשלה תבעה בכל פה ­– הב־הב ואחת המטרות העיקריות לתואנות השלטון היו היקבים כמקור נוח לסחיטה. ב־15 החדשים הראשונים של המלחמה, עדיין פעלו האניות האמריקאיות (הנייטראליות) בחוף הארץ, על־פי השתדלותו של ציר ארצות־הברית בקושטא הנרי מורגנטוי ובאמצעותן הועבר ע“י “כרמל” ממצרים 127,822 ליש”ט בזהב וכן מלאי קמח מארה"ב, אך ערכו הממשי של הכסף פחת, כי ממשלת תורכיה קיבלה אותו ומסרה לתעודתו בשטרות־ניר משלה.

במצב זה שלח מאירוביץ לגלוסקין במצרים ע“י הקברניט של אחת האניות ­– “מתנה” בצורת קופסת סיגאריות והדבר היה לחידה בעיני גלוסקין ­– עד שפיענח את החידה: על הניר הדק בו היו עטופות הסיגאריות תוארו בכתב זעיר המצב השורר במושבות והרעב המאיים על הישוב. ובסיומו של התיאור ­– תביעה להמציא מיד 60 אלף דולאר (כי הדולאר נחשב עדיין מטבע כשר בתורכיה). גלוסקין הבין לחומרת התביעה והחליט לפעול בשני כיוונים: לנסוע לפאריס ולבקש מהבארון להעמיד קרדיט לאגודת הכורמים, כי תוכל לקנות יינות בספרד (הנייטראלית) ולשלחם ל”כרמל" במצרים, כדי שיוכל להמשיך את עסקיו התקינים, באין יין מגיע מהארץ; ומפאריס לנסוע לארצות־הברית לבקש שם הלוואה לצרכי הכורמים עד יעבור זעם.

גלוסקין יצא לדרך והגיע לפאריס. שם מסר לבארון על הצרה שהומטה על היקבים, הכרמלים, הפרדסים וכל אשר במושבות; כן מסר לו על תכניתו לקנות בשביל סניפי “כרמל” במצרים לעת־עתה יינות מצרפת ומספרד, כדי שלא תיפסק פעולתם שהתפתחה יפה. השיב לו הבארון: בפעם זו איני יכול לעשות מאום במישרים למען ארץ־ישראל, לנוכח חוק־החירום הצרפתי, שלא להעביר כספים לארצות האויבים; אשר לסניפי “כרמל” שלא בארצות האויב (מצרים) אני יכול לעזור ­– והורה להעמיד לרשותו של גלוסקין על חשבון ההלוואה סך 100,000 פראנק זהב.

מכאן גלוסקין המשיך את דרכו לארצות־הברית ולא ארכו הימים ויודלביץ באלכסנדריה קיבל טליגראמה חתומה ע"י גלוסקין ולוין־אפשטיין: “שלחנו לאכרים עשרים אלף דולאר.” גלוסקין העביר תודה לנשיא ארצות־הברית, וודרו וילסון, על פעולת העזרה של האניות האמריקניות לטובת הישוב. ומשלוחי הכסף לעזרת ציבור האכרים נמשכו פעמיים ושלוש, עם שהפסידו את מחצית ערכם תוך המסירה לממשלה התורכית, שהוסיפה לשלם תמורת הזהב בנייר. בין אלה שנענו לבקשת גלוסקין לבוא לעזרת האכרים היו הנדבנים יעקב שיף, משפחת פלז ואחרים (בערבותה של “כרמל ויין קומפני”) והלוואה נוספת ניתנה מאת ההסתדרות הציונית באמריקה. חלק מהכסף נשלח באמצעות הצירות האמריקאית בקושטא לכורמים בארץ, וגלוסקין חזר למצרים.

גזירות מזה ופיוסים מזה    🔗

בישוב עברה התדהמה הראשונה ושוב לא המחסור בלבד הפחיד אלא הניתוק, כאשר הגורל הוטל בידי שלטון, שאין לדעת בבירור את יחסו. כי הנה צצה פקידות אשר הכריזה וגמרה אומר לחסל את כל הקרוי בשם “ציונות” בארץ; ­– זו נימקה את הדבר בצורך האיחוד הפוליטי הדרוש בשעת־חירום לממלכה. בעקב הכרזות כאלה נתגלו פני העריצות ללא־מסווה, אשר טיפלה בענין ביד גסה, בשרירות לב ובהשכנת מורא בלב התושבים. בא המצביא הגדול עצמו (אחד מ“שלישית” המושלים בממלכה ­– ג’מאל פשה) ונימק את הדבר בנאום מדיני, שנשא בירושלים ובתמציתו הציב את מלחמתה של הממלכה, כמלחמת מוסלמים הרוצים להחזיר לעצמם את אשר לוקח מהם ובכלל זה מצרים, שאנגליה נכנסה לשם בשעתו כניסה זמנית בלבד. לצורך זה דרש לראות את המלחמה כמלחמת הכליף ­– הראש של כל המוסלמים, נגד מדינות אשר הצרו את גבולות הממלכה העותומנית ­– ועתה הגיעה השעה להיפרע מהן (אף נראה בהפגנות הצבאיות הדגל הירוק ­– הקורא למלחמת־קודש ­– “ג’יהאד”). מבחינה זו מצוות המלחמה חלה לא רק נגד רוסיה, שהתנכלה להתערב בעניני הארמנים שבממלכה העותומנית, אלא גם אנגליה וצרפת; לא כן הברית עם גרמניה (הנוצרית גם היא), שהיא מכוונת כביכול לחזק את הממלכה המוסלמית במלחמתה. מכאן השנאה והאיבה לכל הגורם פירוד לאומי בממלכה ­– ובכלל זה הציונים וכוונתם המוצהרת המדינית.

הקריאה יכלה לספק איפוא סיפוק מלא את הערבים שמוסלמים הם ­– אך לפתע נתברר כי הללו לבם אינו שלם כלל עם שאיפות הנצחון של הממלכה וכי שומרים הם בלבם שאיפות מדיניות משלהם בשעת־הכושר שבאה תוך המלחמה ולאחריה. כאן הראה המצביא העליון

ימי מלחמת־העולם הראשונה (1914–1918) עפ ג’אמל־פשה ופמלייתו בראשון־לציון

את ידו החזקה ללא־חת והחל לתלות מראשי הערבים הללו, בעוד שכלפי היהודים נחה דעתו, לאחר שטוהרו משורותיהם הנתינים הזרים בגירוש (למצרים) וגם לא מעט מראשיהם ועסקניהם הוגלו, אם לפנים הממלכה ואם אל מחוצה לה. קרוב לוודאי כי הטליגראמות שנשלחו מהארץ באותו זמן דרך מצרים לארצות־הברית, על גזירות ג’מאל פשה ורדיפותיו, השפיעו ובצינורות הדיפלומאטיים נתברר לקושטא כי אין דעת ארצות־הברית ונשיאה נוחה מהמעשים האלה. מכאן, הפקודות הסותרות שהחלו לפעול לגבי הישוב ­– מזה גזירה ומיד לאחר מכן ביטול הגזירה.

זאת ועוד: כיוון שנראה לו לג’אמל פשה כי בידו החזקה עלה לו להשליט סדר בחבל־ארץ זה, נתן את דעתו על הישוב היהודי שפעל משהו בארץ זו שאינו מצוי ברחבי הממלכה העותומנית; ­– נוצרו כאן במושבות ובתל־אביב פינות תרבות מסודרות ונקיות וגם ייצורן החקלאי עשוי לשמש דוגמה לכל הממלכה. מבחינה זו מענין תיאור ביקורו של ג’מאל פשה עם פמלייתו בראשון־לציון (אייר תרע“ה ­– ע”י א. אלמאליח).

הם הגיעו למושבה ביום שישי במכונית(!) ובלווית פרשים והמושבה קושטה בדגלים לכבוד האורחים. ועד המושבה ושליחים מיוחדים שהגיעו ממושבות פתח־תקווה ורחובות ואורחים מיפו ומירושלים יצאו לקראתם והתזמורת “הראשונית” ניגנה את ההימנון התורכי־הלאומי, תלמידי ותלמידות בית־הספר יצאו לבושים בגדי־חג בלווית מוריהם ושרו גם הם את ההימנון. ראש ועד המושבה קידם את האורחים בברכה בשם המושבה ואחרי שג’מאל פשה הביע את תודתו נכנס למושבה וביקר לראשונה בבית־הכנסת. כאן נערכה תפילה נהדרה לשלום השולטן ולהצלחת הנשק העותומני והקהל הריע: יחי ג’מאל פשה! יחי השולטן! ­– ג’מאל סר אל לשכת הוועד והתענין לדעת את כל הענינים הנוגעים למושבה, שאל לסדר חייה, הנהגתה וארגונה המסחרי והכלכלי. לאחר מכן ביקר ביקב ­– והאורחים התענינו בכל פרטי העבודה. ג’מאל שאל בנוגע לעבודת היין וביקש נתונים על התעשיה והשיווק בעולם ­– והביע את שביעת־רצונו מהתעשיה היהודית החשובה. כן ביקר בפרדס ­– הוא גן־המושבה שליד היקב וכאן הביע את שמחתו על התקדמות המושבה ושוב ­– את שביעת־רצונו מהיקב בפרט.

הרי, לכאורה, גילוי של תבונת מושל בדבר ערכו של ייצור חקלאי וחשיבותו “למאמץ המלחמתי” (בלשוננו היום), ולא היא! ­– גילוי־חסד זה אינו מבטל את ההרגשה של הכנסת הראש לתוך לוע־הארי ומנשה מאירוביץ כשאר מנהיגי הישוב רואה כי הסכנה בעינה עומדת גם עתה. הוא רואה בהיגרש חבריו לעבודה הציבורית אחד־אחד (ובהם אלברט ענתבי שנחשב מקורב לג’מאל־פשה במיוחד). הרשות לא בלבד נוטלת את חלקה מהכספים המגיעים בצמצום לעזרת הישוב הזה מבחוץ, אלא מוסיפה לבוא בתביעות חדשות לבקרים: תרומות לגן העירוני שעלה בדעת המושל לנטוע ביפו; ואין צורך לומר החרמות רצופות לצרכי הצבא, מעגלה ועד בהמת־עבודה וכל מצרך חיוני.

“החובה על כל הסוחרים בעלי הבתים והתושבים בכלל למסור את כל השקים או המעדרות(!) או המגרפות הנמצאים אצלם למרכז המשטרה הקרובה ­– אחרי עבור הזמן יעשו חיפושים ­– והאיש אשר יצמא אצלו מהדברים הנזכרים יובא לפני משפט הצבא (!)” ­– וכן: חובה על כל ­– ­– למסור את כל התיבות ופחי הנפט הריקים למרכז הקרוב של המשטרה ­– וכו'.

בעל־כרחם גבר אי־האמון בלבות התושבים התוהים: האם גם באלה יילחמו על מעבר הסואץ, כהתימרותו של המצביא? ­– וזה בשעה ­– שהמושבות (ביהודה) עצמן שרויות בדאגה לחיטה הנחוצה לכלכלתן לפי מספר הנפשות ­– כדי 4000 ק"ג בשבוע ­– ומאין הכסף־הזהב לקנותה? ­– ­–

פגיעתו של המשטר הצבאי קשתה ביותר בנקודה הרגישה של בטחון הישוב; ­– תוך דרישת הנשק המצוי בידי יהודים, ראתה הרשות ב“השומר” גוף מזויין שיש לחסל אותו. ובהעדר גוף מאורגן לקבלת השמירה, נטלו לידיהם תפקיד זה במידה שיכלו, בני המושבות. ­– “היינו רוכבים בלילות בכרמים ואם היינו מרגישים בעדר, היינו מבהילים אותו והולכים בעקבותיו עד לכפר”… ­– מספר עשהאל פוחצ’בסקי. ונ. סדומסקי משלים: “השמירה המאומצת ביותר (בראשון־לציון) חלה תמיד לפני הבציר, כי אז באו הבדווים מקרוב ומרחוק לגנוב ענבים ולא עבר שבוע בלי יריות” ­–

ודאי שאילו היינו באים לספר במעשי השמירה בימי המלחמה לפרטיהם, כאשר האוכלוסים הערביים הרעבים מזה ועריקי הצבא התורכי, הרעבים גם הם מזה, פרצו פרצות בכרמים ובפרדסים כדי לגנוב פרי להשביע בו את רעבונם ­– לא היינו מספיקים. דומה, כי גם כאן לא ניתן להאמין שקומץ שומרים ­– אחד במושבה ושנים בגבולה ­– יוכלו למחנה נואש זה של נודדים ועריקים המזויינים בנשק ומורא שלטון אין עליהם. אך דוגמה מפה ושם עשוייה ללמד על אותו מאמץ נואש שנמשך גם בשמירה על נכסי המושבה בימי חירום קשים ופרועים ביותר. כאשר המלחמה פרצה, ­– מספר זיסע גלעדי ­– המשכתי לשמור (בראשון־לציון). שני בחורים בני אכרים אמרו שהם רוצים לקבל עליהם את שמירת הכרמים, הענבים והשקדים, ונמסרה להם ­– ואני עברתי לשמור במושבה גופה. כעבור מספר חדשים החלו הערבים לעלות בעדריהם ולהשחית בכרמים ואז הוחזרתי לשמירת־חוץ. ובאחד הערבים רכבתי ליד נס־ציונה, חמוש מארטין ואקדח. בקצה הכרמים היתה גבעה, עליה היה כרם. הירח האיר ולאורו ראיתי פרש נוהג פרות המלחכות בין גפני הכרם ויריתי באוויר. הפרש הניח לפרות וברח ­– ירדתי לאסוף את הפרות והבאתין אל ראש השמירה בן־זאב, אשר גבה קנס מבעל הפרות במשטרה ברמלה.

הערבי החליט לנקום בי וכיוון שהיתה מגיפה בבקר הביא פרה מתה עד לגבול הכרמים וירה בה… מרדכי אברמוביץ מוחתאר ראשון־לציון בא לבית הממשלה ביפו וחקרו אותו: מדוע יורה שומר שלו בפרות? השיב כי אילו כך היה הדבר היה השומר מוסר לו. יצאו שוטרים למקום והערבים האכילום והשקום עראק. אך כיוון שהקצין השתוי נגש לפרה המתה ולא מצא דם אצלה, סטר לשייך ולבסוף כבל את ידיו ולקחו עמו ליפו (דהיינו: לא מתה הפרה מיריה אלא הושלכה מתה במקום).

אלו מסיפורי הימים של הסתרת הנשק מעיני השלטון ומאמץ לשמור עליו בכל מחיר ולא למסור אותו ­– ימים אשר “השומר” שוב לא יכול היה לגלות את כוח ארגונו בפומבי וגרעיני שומרים מפוזרים השתדלו לקיים את השמירה, תוך השתמטות מהצבא ופחד מאסר ­– ימים בהם נוצרו תאי־מחתרת לאיסוף נשק וביצור הישוב ליום של הכרעה ­– “המגן”… “הנוטר”… “נילי”… ­– נשלחתי לשמור בשדות כרכור וכעבור חדשיים לרחובות. ­– כותב צבי קרול ­– כי “השומר” קיבל שוב שמירה ביהודה. אמנם מצאנו את השמירה במצב פרוע אך עלה בידנו להשליט סדר ושנה זו עלתה לנו בקרבן ­– החבר זוהר שנהרג ע"י ערבים מכפר עקיר. שמירתנו הופרעה מחמת פרשת נילי ואחדים משומרינו נאסרו והובלו לרמלה וליפו לחקירה, בעוד שמעטים הספיקו להחבא ולהתחמק מהשלטון.

בסיפור מפורט יותר בא צבי נדב, מוותיקי “השומר”, וכדאי להביא מפיו כמה פרטים. בעונת הבשלת הענבים החלה תנועה חזקה של עריקי צבא למאות. ביחידים ובקבוצות היו הללו משוטטים בשדות, קרועים ובלויים, רעבים ועלובים, אך רבים מהם היו מזויינים. הם היו מדוכאים וביקשו בתחנונים “אק־מק” (לחם), אולם קבוצות עריקים היו מעיזות לחדור לכרמים לאכול ענבים ­– ­– ורבים מהם נפלו מתים, כשפגריהם היו טרף לתנים. פליטים מחוצפים יותר היו הערבים שהתרכזו בכפרים השכנים (לרחובות) ובכרמי רמלה. הם היו מזויינים היטב ועשו את השוד פרנסתם. הענבים היו יקרים, כי הארץ רעבה לסוכר, והם פרצו לילה־לילה לכרמים. אמנם השומרים התמחו והגנבים הוכרחו לוותר על מטען הענבים שעל גבם ולהמלט… אך היה מקרה ושומר הריק את כדוריו בהיותם במרחק קטן ממנו ­– מיד התנפלו עליו ושדדו ממנו את נשקו.

אחרי־כן נערכו פריצות עקשניות יותר ונפצעו שומרים שלנו, בעיקר בסביבות רמלה ­– שם נפל צבי זוהר אשר שמר יחד עם יעקב כבשנה (עצמון) והאחרון לא הרגיש כי זוהר נורה למוות לידו. ­–

כאמור, שוב אין לראות בשמירה זו בנסיבות המלחמה רשות אחת. בגדרה קיבל את השמירה ארגון בשם “הנוטר” בראשותו של יוסף לישנסקי; בזכרון־יעקב שמרו בני המושבה “הגדעונים”. גם בלאו הכי לא שררו יחסי שלום בין החבורות המפולגות והזמניות הללו ­– ועם החיפושים והמאסרים לרגל פרשת “נילי”, ירדה השמירה, עד שבאה לה התאוששות בתנאים החדשים שלאחר המלחמה. ­– כן עברו גם בשמירה ימי הפורענות והמתיחות, אך לא בטלה הברית שכרתה השמירה לכרם ולמושבות הכורמים.

מכת הארבה    🔗

למרבה הרעה באה בשנה הראשונה למלחמה מכת הארבה על הישוב החקלאי המדולדל (מארס 1915) ואגרונום הפקידות בריל משתמש בקשריו ומודיע מיד להופעת המשחית (16 במארס) לג’מאל פשה על הסכנה, אף “מעמיד לרשותו את ידיעותיו האגרונומיות”. ג’מאל משתכנע בדבר הסכנה החמורה לחקלאות מהמזיק ומבין כי אין עוד להחרים בהמות

מראה ארבה באפריקה

שהן דרושות לחרישה נגד הארבה. ושוב מוכחה לו לג’מאל חריצותו של ישוב זה וארגונו הזריז לעזרה הדדית, שעה ששאר האוכלוסים שרויים באדישותם למרות הסכנה החדשה. הוא ממנה איפוא שני אגרונומים יהודים לנהל את המלחמה בארבה במחוז יפו וירושלים (אהרונסון בסאנדז’ק ירושלים וקראוזה במחוז יפו). בסוף־דבר מתמנה אהרונסון למפקח כללי על השמדת הארבה בסוריה ובארץ־ישראל.

הרשות מבינה כי מבחינה זו ידם של היהודים על העליונה (לפחות במלחמה במכה זו ממכות מצרים ­– הארבה…). בתל־אביב נערך כנס באולם הגדול של הגימנסיה בהשתתפות אכרים, מומחים ומלומדים והקיימקאם היפואי. אהרונסון מרצה על הארבה שכיסה שטח גדול מאוד בארץ־ישראל ובסוריה ומוסר, כי המפקד הראשי העמיד לרשותו אמצעים להשמדת הארבה. הארבה פשט, לדברי אהרונסון, בכל שדות המרעה והאדמות הפוריות שנודעו לתהילה בימי אבותינו בעמק ובהר; זו פשיטת הארבה הנורא, אשר הנביא יואל רק הוא שהנחיל לנו את התיאור המחריד על מהלכו ורעש גלגליו. אהרונסון סיים באמרו: “אם לא נצא לקראת הפשיטה הנוכחית בכל כוחנו, זו תרשם אולי כמכה הכבדה ביותר שאירעה אי־פעם בארצנו.”

כן יושבים האגרונומים על המדוכה ומפרסמים יחד עם העורך ד“ר זגורודסקי בירחון “החקלאי” ידיעות על הארבה מהספרות המקצועית והמדעית בחו”ל. האגרונום בריל, ד“ר נעים, ד”ר מזיא, אגרונום קראוזה מטפלים בשאלה ללא־ליאות במשך חדשים רצופים (אדר­–תמוז­–אב תרע"ה) ומתחילה מגדירים את המזיק ואורח חייו: "הארבה הנודד ­– Schistocerea peregrine או Acridium peregerinum Oliver מבקר אחת ל־10­–15 שנה בארצות ים־התיכון (צפון אפריקה והמזרח־הקרוב) לרוב באביב, אבל לפעמים גם בחורף עם הרוח החם מהמדבר וכו' ­– "

בינתיים בריל הצליח להעביר את החדשה המחרידה לפאריס: “מראה העננים של הארבה בעומק כמה קילומטרים מביא לידי יאוש וקדחת ­– והמכה היא כללית מהארץ ועד חורן. ­– חורבן גמור של מושבות יהודה ­– מתנה בריל ­– ומטעינו הנהדרים הפכו לבית־קברות. ההפסד במושבות מחמת הארבה יגיע כדי 2.5 מיליון פראנק ובכלל זה ­– הפסד כ־300,000 פראנק בכרמי הגפן”. ­– עם זה נוסיף מיד כי הישוב המדולדל התאושש למלחמת־היאוש במשחית בנכונות למופת! ­– במושבות ידי כל האנשים עסוקות במלחמה באויב הנורא ובתי־הספר כמעט סגורים. ­– נמסר בקורות הימים הללו (עפ"י א. אלמאליח) ­– אנשים, נשים וטף נלחמו בחגב מבוקר עד ערב. תלמידי בתיה"ס העבריים מיפו ומירושלים באו למושבות לעזור במלחמה זו. מירושלים באו אלפי אנשים מבוגרים מבני הישוב החדש והישן למושבות ביהודה והממשלה פטרה אותם מדמי נסיעה ברכבת. בהרבה מקומות החליטו לנקות את הכרמים והפרדסים מהחגב הראשון; אך בהרבה מקומות רפו הידיים ותפקע הסבלנות… כי אחרי מלחמה קשה ומאמץ יוצא־מגדר־הרגיל, היו באים מחנות־מחנות של חגבים חדשים מהכפרים הערביים ומאדמת הבּוּר שבסביבה ומחבלים בכל מה שפגשו בדרכם.

זה איפוא התיאור הנאמן של עד־ראייה למלחמת היאוש של היהודים, אשר שיכנעה את השלטון הצבאי להתנער מעריצותו ולתת יד להצלה. האגרונומים והחוקרים היהודים המעטים למקצועותיהם ­– אהרוני ­– (לאחר מכן פרופיסור אהרוני), בריל, ויניק (כימאי היקב), וילקנסקי, מאירוביץ, ד“ר פיקהולץ, קראוזה מנהל מקווה־ישראל ­– ואתם בעלי־נסיון שראו בעבר את הארבה בארץ פעמיים ושלוש (במימדים קטנים), מתכננים אמצעים להשמדת הארבה. ועד התאחדות מושבות יהודה הדפיס חוברת קטנה בשם “הארבה” ותכנה: ­– הקדמה על הארבה בארצנו מהספר “תבואת הארץ” של חוקר הארץ ד”ר יוסף שווארץ; תקנות הממשלה בדבר המלחמה בארבה; החלטות ועדת האגרונומים ותרגום מאמר מעתון צרפתי על המצאת נסיוב נגד הארבה. לפי חישובי הימים ההם השמידו בסוריה ובארץ־ישראל כדי 7 מיליון ק“ג ארבה ולמעלה מ־3 מליון ק”ג ביצי ארבה.

וכותב א. אלמאליח: אכן, מי עוד השכיל לתאר את הפורענות הנוראה כנביאנו יואל אשר קינתו השירית הנעלה על החורבן שהומט על החקלאות בימיו, לא תהא מובנת אלא לזה שראה שכמותה בחייו ­– בהופעת הארבה, בסדר דורותיו, בזרמו לאין מעצור, בחורבן שהוא משאיר אחריו:

שִׁמְעוּ זֹאת הַזְּקֵנִים וְהַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ; הֶהָיְתָה זֹאת בִּימֵיכֶם- יֶתֶר הַגָזָם אָכַל הָאַרְבֶּה וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק וְיֶתֶר הַיֶּלֶק אָכַל הֶחָסִיל. הָקִיצוּ שִׁכּוֹרִים וּבְכוּ וְהֵילִילוּ כָּל שֹׁתֵי יַיִן ­– ­– כִּי גוֹי עָלָה עַל אַרְצִי עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר. שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה וּמְתַלְעוֹת לָבִיא לוֹ; שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה וּתְאֵנָּתִי לִקְצָפָה חָשׂף חֲשָׂפָה וְהִשְׁלִיךְ הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ. ­–­– הָכְרַת מִנְחָה וָנֶסֶךְ מִבֵּית ה' ­– שֻׁדַּד שָׂדֶה אָבְלָה אֲדָמָה, כִּי שֻׁדַּד דָגָּן הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר ­– הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה ­– כִּי הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן מִן־בְּנֵי־אָדָם ­– ­– כְּגַן־עֵדֶן הָאָרֶץ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו מִדְבַּר שְׁמָמָה ­– כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחֹתָם. בָּעִיר יָשֹׁקּוּ, בַּחוֹמָה יְרֻצוּן בַּבָּתִים יַעֲלוּ, בְּעַד הַחֲלוֹנֲים יָבֹאוּ כַּגַּנָּב ­–

(יואל א, ב)

הארבה בכרמים (לפי משה סמילנסקי)    🔗

ונאסוף לזכרון במקום זה את רשמי משה סמילנסקי, הסופר־הכורם מימי החרדה הללו.

היה יום חמסין. רוח מזרחית מחניקה נשבה מאז הבוקר. יצאתי מתוך מעבה העצים לשאוף מעט רוח ­– והנה בא זרם חדש של רוח והביא בכנפיו חום לוהט ומחניק. הלטתי את פני בכפות ידי להגן עלי מהחום והסרתין כרגע: מה הדבר אשר בצבץ פתאום לעיני מתוך מרחב השדה? מה זה… איזה המון רב של מעופפים? ­– והפלחים קוני תפוחי־הזהב התעוררו, התנערו ויביטו אל המעופפים הללו ופניהם השחורים התכסו פחד ודאגה…

– ג’ראד, חווג’ה, ג’ראד (ארבה)… ­– וקולם היה קול בהלה.

עם ערב המושבה (רחובות) נבוכה. ליד הפעמון עמדו קבוצות־קבוצות ופני הכל נסערים. הרוח שקטה עם פנות היום ומעוף הארבה נפסק. הוא ירד בהמונו על הקרקע ויאחז בסבכים, בגפנים, בשקדים ובפרדסים. הכל מספרים בארבה שפשט עד לחצי מכרמי המושבה ­– “היאכל הארבה את התבואה ואת ירק העצים?” ­– זו השאלה המנקרת במוחו של כל אחד.

– סכנה גדולה אין… ­– מחווה את דעתו האחד ­– הרי הארבה בא אל הארץ מזמן לזמן ובכל זאת נמצאות בארץ נטיעות עתיקות־ימים…

– הארבה המעופף לא יזיק הרבה, אבל הדור החדש, הילק, זה יחריב את הארץ. ­– אומר חוקר הטבע, איש המושבה.

והלבבות מלאים תקווה ופחד. מתחילים להתיעץ מה לעשות והכל אובדי־עצות. מרחוק מן המושבה ומן הכרמים, עולות ונשמעות הדפיקות בפחים… הכורמים יצאו למלחמתם…צחוק מר עולה על השפתיים: מה הן מאות הידיים של בני המושבה מול רבבות המיליארדים הללו… ובכל זאת נוקפני לבי: הללו נלחמים ואני אשקוט? ­– קראתי לפועלים, הצטידנו בפחים ונצא אף אנו חמושים נגד האויב.

שחוק ילדים! ­– בטרם הספקנו לעבור איש איש בשורתו עד לקצה, נתמלאה שוב השורה פי־עשרה, פי־מאה, פי־אלף… כזרם מים כבירים זרם מתוך הסביבה הרחוקה. ומכל עבר באים כורמים, הפחים בידיהם ופניהם שחורים. מי יעמוד בפניו? הארבה אוכל מלוא פיו את הגפנים על עליהן ועל ענפיהן הרכים… מכרסם את פירות השקדים… פשט בכל הכרמים, במזרח ובצפון… והאכרים מתחילים להתווכח: אלה מייעצים לגרשו ואלה לחפור תעלות ולקברו ­– וחוקר הטבע מייעץ לאבד את הנקבות, כי הן המטילות ביצים…

– כל ההורג נקבה אחת מעביר מן העולם מאה ולדות בעתיד! ­– גוזר חוקר־הטבע.

– פרעה גזר על הזכרים והוא על הנקבות! ­– עדיין מוצא מישהו כוח בנפשו להתלוצץ בשעה זו.

– והרי אמרת כי עד שלושה ימים ישב ויעוף מזה? ­– באים בטענה על הארגנטינאי.

– בארגנטינה הוא בא בבת אחת, ­– מתנצל הלה ­– משתהה שלושה ימים והולך… ופה אינו מפסיק לזרום! ­–

והארבה זורם ­– רק בפנות היום ייפסק הזרם והמעופף ירד ארצה ושוב מפעמת התקווה ­– אולי זה הסוף? ­– אך למחרת עם חום היום מתחילים לבוא זרמים חדשים והארבה מתחיל להזדווג… בשורות מרגיזות באות מסביב: את גדרה ועקרון כיסה הארבה עוד לפני בואו לרחובות. עכשיו כיסה גם את ראשון ופתח־תקווה. ­– התאספנו כל בני המושבה לאסיפה כללית והחליטו להתחיל במלחמת תנופה נגד המשחית. וועד כללי נבחר ­– ועד הארבה ­– והוטלה עליו החובה להלחם על גבולי המושב ולכלכל את עבודת הכורמים בעצה ובתחבולה!­– ועם בוקר יצאנו לעבודה.

אחד־עשר יום רבץ הארבה על כרמינו וביום השנים־עשר נעלם על זכריו ונקבותיו. נשמנו לרווחה. כיוון שנעלם מהעין הוקל ללב, אבל רגש הרווחה היה עדי־רגע. ידענו כי הארבה הטיל ביצים במלוא רוחב אדמתנו ­– באדמת הבּוּר, בכרמים, בפרדסים ובתבואה. ומה שרע מכן: בכל הארץ מסביב… ומן הדור החדש אשר יצא סכנת כליון לכל הארץ. במה נלחם בו? ­– שאלות אלו ניקרו במוח וגרשו את השינה בלילות. חיכינו ומעל הפנים השחורים היית יכול לקרוא צפייה קשה.

היו שאמרו ­– נמשיך עם סמילנסקי ­– כי הביצים יתבקעו בעוד שבועיים והיו שאמרו ­– כעבור ארבעים יום… על־פי עצת מנוסים החלו האכרים חורשים את נטיעותיהם ושדותיהם, למען גלות את ביצי הארבה לשמש אשר תיבשן ותאבדן. חרשו פעמיים וגם שלוש. חרשו וגם עדרו במקומות שהמחרשה לא הגיעה, וכן אספו את הביצים בידיים. עד מהרה התמחו בעבודה וידעו לגלות את הביצים על נקלה.

בו בזמן החילונו להתכונן למלחמה בדור החדש ­– הילק. חפרנו תעלות מסביב לגבולי המושבה וסביב כל כרם. הזדיינו במכונות זריקה וסמי־זריקה שונים (בורית, ליזול, ארסן ועוד…). עשינו כעצת כל המייעצים ונוציא את שארית כספנו וכוחותינו. וכל הזמן לא פסקה להציק לנו מחשבה מרה ­– מה כוחנו בתוך מרחב המדבר הזה? ­– מאות הכפרים של הערבים לא חרשו ומעטים מהם אספו ביצים כמו כפאם שד… כיצד תעמוד על נפשה הרצועה הדקה של המושבות בלב הסביבה הזאת?

בא י"ח בניסן ­– עברו שנים־עשר יום מאז עזבונו האורחים האיומים. עמדתי בכרם השקדים שלי עם פלוגת פועלים וחפרנו תעלות, השחתנו את ביצי הארבה ­– והיום היה יום בהיר וצח ­– אחד מימי אביבנו היפים.

– ראה, הנה ארבה… שם במרומי השמים… ­– אמר אחד הפועלים.

– זה לא יעמוד פה, כי הוא עובר… ­– סח שני.

ושוב ירד ארבה ויכסה את השדות והעצים ­– הקרקע התכסה כמרבד חי, מתנועע וזוחל.

ושוב רשרוש המזדווגים וזמזום המעופפים. שחורים ומדוכדכים שבים הכורמים אל המושבה וכל הפנים לבשו קדרות. במושבה בהלה כי הארבה אכל בין־רגע את פליטת הירקות וגם הפעם השתהה אצלנו עשרה ימים.

בא כ"ח בניסן בבוקר. באתי אל הפרדס והנה פועל רץ לקראתי ובשורה בפיו: בשדה השעורים נבקעו ביצים. במושבה קמה מהומה, מתכנסים לאסיפות ומטכסים עצות. היהודי מארגנטינה מנבא חזות קשה: כל העבודה ללא הועיל, כי לא תוכלו לו ורק עצה אחת ישנה לדעתו ­– לגדור את גבולי המושבה בגדר של פחים… ­– ומנין פחים ואמצעים אין… הארץ סגורה ומסוגרת ופרוטה כלתה מן הכיס..

– אין להתיאש ­– לעבודה! ­– יצאה סיסמה מפי כל אחד מבני המושבה ומפי כל המושבות, וכאיש אחד קמו לעבודת ההגנה וההצלה. חופרים תעלות, מקיפים את הילק מכל צד, מנפנפים עליו במטליות שחורות והוא נבהל וקופץ אל התעלות… וסותמים אותן. כל המושבה יצאה למלחמה ­– אכרים, פועלים ובעלי־מלאכה, גברים, נשים וילדים, אף מורים ותינוקות של בית רבן ­– כל בעל נחלה נלחם בנחלתו וועד הארבה עם פועליו בגבולי המושבה.

למחרת נראה הילק בכרמים וכעבור יום בשדות ובדרכים ­– והמושבה מאז עמדה על תילה, מזה עשרים וחמש שנה, לא עבדה עוד עבודה אינטנסיבית כזאת. מבעוד חושך ועד חושך עבדו אכרים ופועלים בלי לדקדק בזמן ובשכר. קראו לפועלים מכל הסביבה ­– ערבים, ערביות וילדים מן הכפרים, תימנים, אורפלים, גברים ונשים מן הערים. עבדנו מתוך התאמצות כל הכוחות, בעצבים מתוחים ­– בימים השכיחה העבודה הכל אך בלילות הבעיתוך חזיונות קשים ­– יש שפחדת לעצום את עיניך כי ראית שוב כתמים של יצורים קטנטנים, שחורים, פזיזים, מפזזים ומרקדים… עם זריחת השמש אתה רץ אל השדה ותקווה כהה מהבהבת במוחך: אולי נעלם הילק? ­– אך כתמים חדשים מכסים את עין הארץ ושוב אתה מטיל את עצמך לתוך העבודה המפרכת…

שבועיים ימים רצופים עבדנו עד שהשמדנו את הילק מכרמיה ושדותיה של המושבה ולא נותרה לו פליטה. בראשית השבוע השלישי, כשהילק חדל להראות, נחנו והחלפנו כוח ­– את ההתנפלות של האויב דחינו! ­– אך זה היה רגש הקלה לרגעי מספר, כי עוד שתי התנפלויות לפנינו ­– הילק של המחנה השני של הארבה והחסיל והגזם של הסביבה כולה. ואמנם גדל הילק והיה לחסיל שעזב את מקומו וילך צפונה־מזרחה בזרמים כבירים, אשר השחיתו וכילו את כל אשר מצאו בדרכם. החסיל פשט בכל שדות הפלחים וכאשר לא מצא אוכל בשדותיהם החרבים, נהר בהמוניו אל עבר המושבות המלאות ירק עצים… מחנות כבדים עלו מכל צד ­– בהם החסיל הצהבהב העובר בראש ואחריו הילק השני ­– מאחוריהם הכל אכול, מלחך, מדבר שממה ­– ומלפניהם הארץ כגן־עדן…

אף־על־פי־כן החלטנו לעמוד עד לרגע האחרון. בקבוצות־קבוצות של עשרה עבדנו מסביב ויש אשר מספר הקבוצות עלה עד מאות אנשים. “ועד הארבה” עבד בשארית כוחו, גרונם של האנשים ניחר ופניהם הפכו שחור ­– מהם מפקדים על הפועלים ומהם רוכבים על סוסים, להתחקות אחר עקבות האויב ולרגל את מחנותיו. המחנה הראשון בא עלינו מצד נחל ראובן ­– זו היתה השבת הראשונה אשר חיללנוה בעבודה מאז באנו אל הארץ. עוד בראשית בוא הארבה דרשו הצעירים להתיר את העבודה בשבת כל ימי המלחמה בו. הזקנים התנגדו, אך על פי הוראת הרב הותרה תחילה החרישה בשבת ובאותה שבת הותרה גם עבודת אנשים ועשינו את שבתנו חול.

לעזרתנו באו גם בני הכפר זארנוגה ואנשי צבא שחנו בסמוך. עצרנו את התקדמות המשחית ובמשך כל השבוע השמדנוהו. למחרת פשט חסיל חדש ­– והוא בחר לו את תכסיס הערבים במלחמותיהם ביהודים בימי מוחמד ויורשיו… (מלחמה בשבת, שבה נאסר על היהודים להשיב בשער…) ושוב עברה שבת במלחמה, כשהמרגלים שלנו באו ובשורה בפיהם: כלו הזרמים ואינם ­– רגש חם מילא את כל קרבינו: יכולנו ­– ושוב לא לאורך ימים. לפי הדעה המקובלת אין החסיל מתקדם אלא כדי חמישה קילומטר ולא עלה על דעתנו כי החסיל הרעב יבוא אלינו גם ממרחק של עשרה ועשרים קילומטרים. והוא בא!

כי הנה בא רץ מדרומה של המושבה וידיעה בפיו: זרם כביר פרץ ויפשוט בכרמים ובפרדס שליד הגבול… עוד זה מדבר ושני בא ­– אחד ממפקחי הממשלה ­– והוא רוכב ונושם בכבדות: היש עמכם די כוחות? כי רעה גדולה באה עליכם! מחר יהיה פה והפרדס בגבול צפוי לכליון ­– מי בעליו?

“לאמור: פרדסי אני!” ­– תפסתי וברכי כשלו ­– ובטרם האיר בוקר הייתי בפרדס. שני הפרדסים, שלי ושל שכני, היו מנוגעים ולכל רחבם, מבחוץ, על שטח של מאה ושישים מטר שטף הזרם… והשמש עולה, החום גדל וזרם החסיל מתחזק מרגע לרגע, גועש וסואן ­– שורותיו מלוכדות בלי רווח ביניהן והן זורמות עלינו ­– על שורת הפועלים האחת העלובה. ­–

שלושת סוסי דשו אותה שעה בגורן וקראתי לדשים לבוא אלי עם הסוסים, כדי לקשור מאחורי כל סוס פחים הלוך ושוב במהירות ­– הסוסים רצים והפחים מקשקשים ­– ומקול הרעש החסיל נבהל ויסוג אחורנית. אבל מעט־מעט התרגל החסיל גם לרעש הפחים ­– ושייך שכן בא רוכב על סוסתו, עמד והביט על עבודתי ותמהון בפניו: מה העבודה זאת לך? הרי עמלך לשוא… כפרנו מלא כולו… הכל נחרב ונאכל. ­–

• ­­– עלו דמדומי בוקר והשמש זרחה על הארץ. עמדתי בפרדסי נשען על אחד מעמודי הגדר ומתבונן אל החורבן הנורא ­– האם זה הסך־הכל… הסוף? ­– והנה קול ערבי קורא אלי: חווג’ה, אל דאגה, האלוהים יחזיר לך כפליים ­– ורך היה קולו של זה, מלא השתתפות בצער. מימי לא שמעתי מפי ערבי, בדברו עם יהודי, קול כזה ולבי נתרכך ­–

ולאן פניך מועדות? ­– שאלתי. הערבי הביט כמשתאה אלי, אחרי־כן אל חמורו ואמר: רק זה נשאר לי ­– ירחם אלוהים ­–

רכב על חמורו לחזר על הכפרים, לקנות ולמכור, להתחיל מבראשית. וגם אני שבתי לעבודתי. החילונו לחפור בורות ותעלות ולהשקות את העצים. האגרונומים יעצו להמתין, שלא לעבוד ולא להשקות עד יעבור הגזם מן הארץ. אני לא יכולתי שלא לעבוד ושלא להשקות ושלא לקוות לתוצאות העבודה ­– כי אם לא אעבוד ואשתגע…

וכן עברו חדשיים ­– הארץ שהיתה כמדבר שבה ותהי כגן־עדן. השמש, המים והעבודה החזירו את העטרה ליושנה. ­– מסיים משה סמילנסקי.

והפורענות לא פסחה על שומרון    🔗

ר' אהרון מרדכי פרימן מזקני ראשון־לציון גילה צד זכות בארבה: בזמן שהארבה היה אויבנו הגדול, היו אחינו התימנים ששים לביקורו, אף מתקינים ממנו מטעמים ערבים לחיך (!). הם צדים את המעופף, מולקים את ראשו ואת גופו צולים על האש. אחרי זה שוטחים אותו בשמש כדי ליבשו היטב והמטעמים מוכנים. ­– עם זה מתנה פרימן גם את המצוקה שבאה על המושבה, כאשר פורענות אחת השיגה את השניה: מחנה צבא גדול חנה בקרבת ראשון־לציון ומכונת השאיבה עבדה, למרות חוסר הפחמים, כדי לספק מים לצרכי המחנה, באופן שאכרי המושבה חששו שמא יום אחד יישארו בלי מים לשתייה. בכל אופן ערכו באנקט לכבוד המיפקדה ותזמורת המושבה ניגנה לכבודה; גם המפקדים התורכיים נהגו בנימוס ובעזוב המחנה ערך המפקד משתה למושבה, ובסך־הכל: “כך סבלנו מהמצב הצבאי ­– מסכם ר' אהרון פרימן ­– מהארבה, מהיוקר, ממיסים וממשבר כספי קשה, כי לתושבים לא היה אמון בשטרות הכסף שהוציאה הממשלה ­– הפלחים טמנו את זהבם באדמה והחנוונים נעלו את חנויותיהם והחביאו את סחורתם.”

ואם נעים אנו מיהודה צפונה לשומרון ­– הרי גם שם נערכה אותה מלחמה נואשת בארבה ­– בעמק הכרמים “אום־אל־תות” אשר בין זכרון־יעקב ובנותיה מאיר־שפיה ובת־שלמה, אלו מרכזי הגפן של המושבה. גורל כרמי הגפן של אחיהם במושבות הדרום הגביר את חרדת הכורמים גם כאן. האכרים ובני משפחותיהם נחלצו למלחמה ועמהם תלמידי בתי־הספר, אחריהם באו גם תלמידי הישיבות. ואהרון אהרונסון, המפקח הכללי על המלחמה בארבה, מסייר בחלקי הארץ השונים ועוקב אחרי הארבה בגלגוליו.

סוף־דבר ­– בזכרון־יעקב ובנותיה הקטנות חשף הארבה את רוב־רובם של כרמי הגפן. הנה תור בציר הגיע ובציר אין ­– עונת העבודה אשר העסיקה בשנים כתיקנן מאות ידיים נשמטה ממחזור השנה. אותה שנה התהלכו הכורמים נבוכים וכואבים, אך איתנים בתקוותם לשקם את מטעיהם לשנה הבאה כעת חיה."(אריה סמסונוב).

*

ואם הוזכרו לשבח תלמידי בתי־הספר על מלחמתם האמיצה בארבה ביהודה ובשומרון כאחד, נביא בזה קטע מחווייה כגון זו של תלמיד ­– “שמעון הלוחם בארבה” ­– משל עורך הספר.

שרוק ­– שרוק ­– שרקה המשרוקית ומצעד רגלים קלות מתקרב עד לאכרים העומדים במרכז המושבה ­– ימין ­– שמאל! ­– מנה המורה אפרתי.

ופעמו הילדים ברגל שווה. עכשיו תרו עיניהם החיות, תוך הליכה, את המושב הזעיר ואת נחלותיו הירוקות כאשר יתור צבא מנוסה את קו החזית, לאמור: איפה הנקודה המסוכנה ביותר? אנה יש להחיש עזרה מהירה? איה מקום התורפה? ­–

– לכו שמה! לכרם! ­– הצביעו בידיהם האכרים העומדים, הורו בעיניהם כאילו דליקה נפלה שם ­– לכו שמה, כי שם בוערת האש! שם אוכל האויב ומשחית! ­– כה קראו האכרים קריאות נואשות, נכנסו איש לדברי רעהו, אך בלי התעוררות כשלהי, בלי ניצוץ של תקווה… האלה יעזרו? ­– ליוו את הילדים בעיניהם היבשות, ומעין היתול מר חלף ועבר על פניהם… הזאטוטים האלה ­– ההם יצילו את אשר אנחנו לא יכולנו להציל מהכליון החרוץ? ­– לא הביעו האכרים את מחשבתם בקול רם, אך הבינו בלי אומר איש למחשבת רעהו ­–

– אלה ילדים הם! ­– פלט הגבוה כמדבר אל עצמו ­– לילדי בית־הספר כל הענין הוא משחק ושעשוע. הולכים קצת בשורה ­– מה איכפת להם… כאילו יוצאים לשחק או לשיעור התעמלות ­– ח־ח-חת שתים ­– חת! ­­–

– בידוע ילדים של בית־ספר. ­– פירכסה משחוק מסותר הלסת הכבדה, החלקה והמקומטת של שכנו ­– שרוק ­– שרוק ­– משרוקית… והמורה מפקד… כיוצאים לתהלוכה ביום חג ­– חי חי…

– גם על כך יבואו לפחות על הברכה, ­– הנמיך להביע דעתו האכר השקט ­– יפה שבאו להשתתף בצער אחיהם. אם לעזור לא יוכלו, יראו לפחות בעיניהם את התלאה הגדולה שמצאתנו ­–

– ­– אך מה זאת?! מדוע נדמו לפתע־פתאום האכרים העומדים במרכז המושב ועיניהם תקועות בנקודה? למה פערו את פיהם לבלוע אוויר מתמהון? שמא ראו מחזה יוצא מן הכלל ­– מחנה חדש של גזם הבא עליהם כחתף או משהו מוזר ונפלא גם ממנו ­– לא! לא מחנה חדש של גזם הופיע משם ­– השמש ליהטה ביקוד יבש וגלוי. השמים זהרו בזוהר חם ומסנוור עיניים… ואף־על־פי־כן החלו האכרים העומדים לרדת גם הם בעקבות הילדים, כמו הותר תמהונם ורוח־חיים חדשה הוזרמה בעורקיהם.

אותה שעה כבר נתפזרה שורת הילדים וחקרה את הכרם בשרשרת. לא נשאלו שאלות ולא הובעו ספקות. חילק מר אפרתי את פקודותיו הקצרות והילדים מילאו אחריהן בזריזות.

– קבוצת העדרנים לתווך! ­– פקד אפרתי ומיד יצאו מתוך השרשרת עשרה נבחרים שצויידו במעדרים ובמכושים והם מהזריזים ובני־החיל שבעדת הילדים.

– המנפנפים להתפזר! ­– שב ופקד מר אפרתי ומיד נפשלו בידי הילדים הניצבים בשרשרת יריעות גדולות ושחורות כסדינים.

שרוק ­– שרוק ­– שרק מר אפרתי שריקה אחרונה והפעולה החלה.

נזדרזו העדרנים לנכש בקרקע וגומות־גומות קטנות כקברים נכרו בזו אחר זו. מיד נפנפו המתקדמים בשרשרת במטליות השחורות, פסעו פסוע ונפוץ וגרש לפניהם במלוא־הזרם גזם. איש־אוש ­– איוושו המטליות השחורות מסביב ולא הניחו לגזם להשתמט מתוך השרשרת ולחוש לו מפלט. או־אוש ­– נפנפה המטלית השחורה אחרי הגזם שהתגודד ודלק ­– רדפה אותו עד חרמה ­–

כבר זרם הגזם כנחל, שטף כנחשול על פני הגומות הכרויות ­– והמטליות מוסיפות לנפנף, מאחור לא נותר אלא שריד ופליט, ומלפנים נחל הגזם מובל אלי קבר… והעדרנים הנבחרים גילו את כוחם ועוצם גבורתם הרבה; היו מקדימים ואצים הלאה ופותחים קברות חדשים. עוד אלה מכסים את הקברות המלאים והנה כבר נכרו חדשים במקומם. זה עתה שטף הגזם ועבר על פני הבור המלא והנהו גולש ונופל מהפח אל הפחת.

– קדימה, המנפנפים! ­– זרזו ועודדו את עצמם הטוראים הפשוטים.

– עדרו, העדרנים! ­– התפארו בעוז־רוחם בני־החיל.

– קברו הקברנים! ­– הכתירו אותם חבריהם בתואר־כבוד, כראוי למקצוע שנפל בחלקם.

– ­– ולא היתה עוד כמלחמה הזאת בדברי ימי הארץ ­– לאכזריות, לקשי־לב ולמספר החללים העצום אשר לא יימנו מרוב ­– (א. עבר־הדני).

*

המאמץ המלוכד של הישוב על בניו ומוריו עם ציבור החקלאים במושבות עורר כבוד אף בעיני השלטון וראשו ג’מאל פשה; המצביא הוסיף לפקוד בחסדו את ראשון־לציון (וגם ישובים אחרים) ומסר לרשותה את השטח הגדול של חולות שפת־הים, כי התרשם שהיהודים מצליחים לנטוע עצים אף בחולות ­– בריל משתמש במגמת חסד זו לשכנע את המושל הכל־יכול כי הישוב החקלאי עשוי לשמש משען ממשי לצבא הלוחם בתוצרתו, כגון: תעשית מיץ מתפוחי־זהב בתוספת סוכר למען האוכלוסים והצבא גם יחד… בריל שולח לו פלחי אשכוליות מסוכרים ושקדים ומשתדל, כי יאפשרו לחברת “כרמל” למכור יינות בסוריה, אף מציין כי החלו לייצר ביקבים דבש חרובים שנודעו לו מהלכים בתזונת הישוב, בהעדר מיצרכים אחרים.

עם זה רב הפיגור בשלטון מכדי שיוכל, ואפילו ירצה, לכונן משק מלחמתי מתוכנן. מסילת־הברזל היחידה, הלקוייה בלאו הכי, אין בכוחה להעמיד קרונות להובלת תוצרת חקלאית מהארץ לסוריה ­– גם החשדות והעריצות מעיבים כעננים על קרן חסד שהאירה… עם זה יש בחליפות אלו כדי להניח קצת לישוב הנאבק על קיומו; הנה הוחשה לו עזרה מן החוץ (בכללה ההלוואה שהשיג גלוסקין כאמור לעיל, למען הכורמים בארצות־הברית, אוקטובר 1916 ­– וכן לאחר מכן ­– הלוואה גדולה יותר מגרמניה ע“י יוליוס סימון מאנשי יק”א ­– “עזרה” לעזרת הפרדסנים.

בכף־הקלע של תהפוכות השלטון    🔗

אף תקצר היריעה מלגולל את הפרטים השלובים ואחוזים במאמץ המושבות לקיים את עצמן על אף הפורענויות היורדות עליהן בזעף; מסתבר, כי אכן התגבש לשעה הגורלית גרעין עקשני ­– זה סלתו ושמנו של הישוב, אשר התהווה בכוח הברירה במשך עשרות השנים שחלפו ­– והוא רק הוא השכיל לשמור על הגחלת במסירות ובהקרבה, בתבונה ובעזרה הדדית.

מסביב בכפרים הערבים רבים המתים מטיפוס ורעב, אך הכורם והפרדסן היהודים משקמים את כרמם ופרדסם שהושחתו ע"י הארבה. ושוב ג’מאל־פשה אומר לנציגי הישוב הזה “שנתחבבו” עליו (לעת־עתה): הבו לי איש מוכשר לנהל את משק לאטרון, אשר נזיריו עזבוהו בעת המלחמה כנתיני צרפת האויבת, ושם נשארו כרמים ופרות. ­– וממאירוביץ הוא דורש: הב לנו מומחה להמשכת תעשית היין מענבי הכרמים בלאטרון ­– והנציגים נועצים ומשתדלים למלא את מבוקשו.

ניכר, כי מהערבים המוסלמים, בני בריתו למלחמת־הקודש, נתאכזב כי “אינם מוכשרים”, בעוד שכושר ארגונם של היהודים מוכח. עם זה אין לבטוח בחסד זה, כאשר סביב משתוללים עריצים מקומיים (חסן־בק, ערף ביי ודומיהם) בשיטות נחשלות של עינויים. פלאקה ודריסת רגלים ­– דין אחד למוסלמים ויהודים… והמושל העליון עצמו גוזר לפתע גירוש וגלות אף על מקורבים אליו מתמול־שלשום ­– ד"ר רופין… ענתבי (זה אשר אך תמול אמר עליו כי הוא “הפאטריוט האמיתי”) ועוד. אף־על־פי־כן מוכרחים להזקק לו גם ברוגזו, בדבר חיטה ושעורה לכלכלת המושבות. – “בו בזמן אין לשכוח לבקש ממנו רשיון מיוחד לאיסוף אבני גפרית בקרבת יריחו, כי כלתה הגפרית במושבות ואין עוד במה לגפר את הגפנים (!)”. ­–

בוקה ומבולקה ­– נאמר בצדק על הימים ההם. הנה אניות מלחמה צרפתיות נראות אצל חופי יפו (תחילת 1917) וגזירת גירוש עומדת להוצאה לפועל בפקודה דחופה שאין להשיבה על כל תושבי תל־אביב־יפו (ומי יבין לתבונתה!). מצד שני, נושא־ונותן הצבא עם מאירוביץ על ההצעה לספק לו מיץ לימונים ­– המיץ מלימוני היהודים והסוכר ממחסני הממשלה. ובינתיים נדידת תושבים בארץ הנשמה ­– וחרב הגירוש מתנופפת גם על הישוב החקלאי במושבות הדרום ­– אך הושגה הנחה: להשאיר בהן את הכורמים, פועלי היקבים ופרדסנים “בלי משפחות”. גזירות והקלות, כי ג’מאל פשה חרד ליוקרה שלו, עקב השמועות המסתננות לאירופה על דרכי שלטונו האכזרי כלפי יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד ­– אין נקי.

הוא יודע לדרוש מנציגי הישוב להכחיש את השמועות המופצות בחוץ ­– ושוב הפוגה עד־ארגיע עד אשר עלילת הריגול “נילי”, בראשותו של אהרן אהרונסון מתגלה ונדמה כי יד הנוקם שוב לא תדע רחם וגם שארית הפליטה של הישוב הנודד ומגורש ממושביו ­– סופה לכליון. מאסרים וחקירות ­– בלי לבדוק מי אשם ומי זכאי ­– הפעם זכרון־יעקב נוטלת את “תשעה הקבים” של העינויים ולא רק האנשים שבה, אלא גם הכרמים אבלים. כן מגיעים אנו בסקירה חטופה לחדשי אוקטובר־נובמבר (1917), בהם האסורים מובלים בקרונות־רכבת דחוסים מנצרת לדמשק ומרמלה לירושלים ­– ושוב קורה “נס”: זו העווית האחרונה של העריצות הצבאית לפחות בדרום הארץ, כי האנגלים כבר מתקדמים מצד מצרים ­– עברו את באר־שבע־עזה לצד צפון וב־14 בנובמבר נראה החלוץ בשערי ראשון־לציון. ­– מפתח־תקווה צפונה תבושש הגאולה עוד שנה בקירוב.

*

• ­– בצפון עדיין עולם כמנהגו וידי המוחתארים מלאות עבודה. המושבות נתבעות לשלם כופר־נפש עבור הצעירים החייבים בגיוס, כי מי ידבנו לבו להתגייס לצבא העותומני בשלב זה, שההכרעה המתקרבת ודאית… וכן יש למלא את מיכסת בהמות־העבודה לצבא (סוחרה) ככל אשר הוטל על מושבה ­– כאן ישראל יהודה ניידרמן ראש ועד המושבה זכרון־יעקב, עסקן זריז לבטל גזירות ולהקל חומרות, לפדות “שבויים” וחייבי צבא וכיוצא בו. הוא מעתיק את מושבו מזכרון־יעקב לחיפה, כדי להיות קרוב לרשות; וכמוהו כ“קונסול” המושבה, הנכנס ויוצא אצל השלטונות, ואין המלאכה קלה ופשוטה כל עיקר.

באדר תרע“ו מתאר ועד המושבה זכרון־יעקב במכתבו למועצת ההנהגה של הכורמים בראשון־לציון, את המצב החמור: " הרבה מהכורמים אין להם לחם בביתם והחג (הפסח) ממשמש ובא. לכן מבקשים אנו את כב' שתואילו בטובכם ותשתדלו לשלוח לנו כסף, מפני שזה נחוץ להכורמים מאוד־מאוד. שום מוצא ומקור אחר למחיתם אין להם עתה. ­– סכנת הארבה כמעט עברה לגמרי, ת”ל (תודה לאל) ­– ותשתדלו לשלוח לנו ­– אם לא הכל ­– לפחות חלק נכבד מן הסכום בזהב."

במאי 1916 כותב הוועד לראשון־לציון: “כל הכרמים באופן כללי מעובדים היטב והיבול נראה אף הוא באופן כללי טוב (השנה שלאחר הארבה), באופן מיוחד מתבלט הזן “אליקאנט” כיוצא מן הכלל בטיב יבולו”. ­– הרי שהתאוששה המושבה מפורענות הארבה, אך לאחר הבציר של אותה שנה נופל מאורע המסעיר את הרוחות המתוחות בלאו הכי, כמתואר במכתב הוועד למועצת ההנהגה בראשון־לציון: “קרה אצלנו מקרה נורא מאוד וזה הדבר: בסוף הבציר נמצא בסביבות כרמי שפיה ערבי מת. הודענו את הדבר לממשלה המקומית והיא שלחה את הרופא של הצבא לבדוק את המת. הרופא הגיד כי הערבי מת מיתה טבעית מחמת חולשה או רעב, אך כעבור ימים אחדים בא רופא הממשלה מחיפה לבדוק ואמר כי הערבי מת מיריה. חוקר הדין והתובע של בית המשפט בחיפה הטילו חשד על בעלי הכרמים הקרובים ועשו מזה משפט. תוצאות הדבר היו כי הושיבו שלושה יהודים מהכורמים במאסר וזה יותר מעשרים יום שהם עצורים. הדבר עלה לנו עד היום קרוב לחמשת אלפים פראנק ומי יודע מתי ייגמר המשפט ובכמה הוצאות עוד יעלה לנו הענין הרע הזה. מובן כי בזמן קשה כזה נחרבנו לגמרי ע”י המקרה הנ“ל עד שבאמת כשל כוח־הסבל ­– לזאת מתכבדים אנו לבקש את כב' שתואילו לתמוך בנו בסכום כסף בשביל הענין הנ”ל, כדי להקל עלינו מעט את המשא של ההוצאות ­– " ­– והקרבנות לעלילת הרצח היו הכורמים אשכנזי וחלמניצקי, אשר בסוף־דבר שוחררו מן המאסר.

תמו שלוש שנים למלחמה וביום 21.7.1917 כותב ועד המושבה למועצת ההנהגה של הסינדיקאט בראשון־לצין על גזירה חדשה ובלתי־צפוייה של השלטון: “היום נתקבלה פה ידיעה טליגראפית מהממשלה בחיפה למודיר בקיסריה, כי אנו מחוייבים לתת לממשלה מחצית היבול של הענבים בשביל הצבא וכי לעת־עתה אסור לנו למכור ענבים או להתחיל את הבציר. פרטים לא ידועים לנו. שמענו כי גם אתם קיבלתם פקודה כזאת, לכן החלטנו לשלוח אליכם שליח מיוחד לשאול את דעתכם בנידון זה, ומה הספקתם לעשות עד היום. בכלל הננו אובדי־עצות ואין אנחנו יכולים לעשות את הצעדים הראשונים, לפני שנקבל את הידיעות וההוראות הנחוצות מכם. לזאת מבקשים אנו להודיע לנו ע”י המוכ"ז את כל פרטי הענין והפעולה שפעלתם כי הזמן דוחק ­– "

ועוד: “היבול שלנו נערך ע”י הממשלה ב־447,000 ק“ג ענבים והמחצית שהממשלה דורשת מאתנו היא איפוא 223,500 ק”ג! ­– (חותמים: חברי מועצת ההנהגה בז"י וועד המושבה ­– ישראל לרנר, אלתר גולדשטיין וישראל יהודה ניידרמן). ­–

אף גזירה שניה רודפת את קודמתה ­– והפעם ראשון־לציון הודיעה לזכרון־יעקב, כי הממשלה דורשת לייצר מכל הענבים צימוקים וריבה. נעשו מיטב ההשתדלויות והמאמצים להסביר לשלטונות, כי ענבינו רובם לבנים הם, המרקיבים בטרם יגיעו לאחוז הסוכר הדרוש לעשיית ריבה, ולפיכך לא יוכלו לשמש גם לעשיית צימוקים. ההשתדלות הועילה והגיעו להסכם, כי ראשון־לציון תעבד רק 30,000 ק“ג ריבה, רחובות תעבד 10,00 ק”ג ריבה ­– וביחד יעבדו ערך 800 קנטאר ענבים לריבה. ­– כל זה מודיעים לזכרון־יעקב על מנת שידעו כיצד לכלכל את ענין ענביהם אשר ברובם לבנים הם (ולא יצלחו איפוא לריבה). ואמנם ניידרמן נוסע אל קיימקאם חיפה וממנו אל מודיר קיסריה וחוזר חלילה והגזירה בטלה.

הרשות מוסיפה להכביד את אכפה ­– אם בראש־פינה עדיין עומד במקומו בנין היקב הישן ואפילו איננו משמש עוד למטרתו (כמסופר לעיל), ­– הצבא מחרים אותו לצרכיו. בא הגירוש מיפו־תל־אביב והאולמות ומרתפי היקבים בזכרון־יעקב נתפסו זמנית למגורים למשפחות “המהגרים” שעקרו מיפו ומהמושבות צפונה. מהם משפחות רבות שהוסעו בעגלות של אכרי־זכרון־יעקב ושוכנו בכל בית וחדר שנתפנו, מהם ששוכנו ביקבים ובכללם הגימנסיה “הרצליה” מתל־אביב על מוריה ותלמידיה שהשתכנו במיבנים הריקים של מאיר־שפיה. מנהל היקב באותה תקופה קזרנובסקי, שנודע בנועם הליכותיו עם הכורמים ועם פועלי היקב ופקידיו, התפנה כעת לבקר בין המהגרים המשוכנים ביקב, לשאול לצרכיהם ולדאוג לכלכלתם ע"י “ועד ההגירה” אשר בראשו עמד מאיר דיזנגוף.

עם זה באה כאן גם נחמה פורתא, כי נמצא קונה נכבד ליין ­– הצבא הגרמני שחנה במרכזים השונים בארץ, דרש ליין היקבים של זכרון־יעקב. מכוניות הצבא הגרמני הגיעו עד לפתחי היקב וחיילי הצבא גלגלו בזריזות את חביות היין והעמיסו אותן על גבי המכוניות. הגרמנים שילמו את התמורה במזומנים, שלא כבני־בריתם התורכים. כאן היתה לקזרנובסקי שעת רצון וקורת־רוח כאשר בקופתו נמצאו שוב מזומנים לשלם שכר לעובדים ולכורמים תמורת ענביהם. (וייזקף עוד לזכותו של אותו צבא גרמני, כי פעמים רבות עמד למושבות בפני הגזירות של השלטון, וכן לנוכח המזימות של שכניהן הערבים). ­–

כיוון שנכנסת שנת תרע"ח, זו השנה הרביעית והאחרונה למלחמה, כשיהודה המשוחררת נותקה מן השומרון שנאנק עדיין תחת עול השלטון המדכא ­– כותב ועד המושבה זכרון־יעקב למנהל היקב במקום ­– קזרנובסקי: “במצב הנוכחי שהננו נפרדים מראשון־לציון, מקום ההנהלה הראשית של היקבים בארץ־ישראל, החלטנו לבחור בהנהלה מקומית ליקב פה וחבריה הם: אביגדור אפלבוים, אלתר גולדשטיין, מתתיהו תמשיס, ישראל לרנר וישראל ניידרמן.” ­– וההנהלה המקומית מחשבת את סדר התשלומים עבור הענבים עד לחשבון, לפי שנות המלחמה כדלקמן: לגבי ענבי שנות 1913­–1914 27 פראנק הקנטאר; לגבי שנת 1915 ­– 30 פראנק הקנטאר ­– אף ניתנו מקדמות לכורמים על חשבון הבציר של 1918.

*

לבסוף בתשובה על השאלה ­– כיצד התגבר ענף היין על הפורענויות של שנות המלחמה? ­– אנו מביאים מתזכיר מאוחר, בו סיכמו הכורמים בראשון־לציון את העבר:

– ­– “תעשיה זו שנתעלתה כמעט לתעשיה לאומית, מפני שכל עיקרה נבראה ע”י החלוצים הראשונים ובעזרת הנדיב יש מאין ­– כידוע, עד המלחמה היה הכל במצב רגיל והיתה לנו הזכות לקוות כי מצב הכורם יתבסס. והנה פתאום פרצה המלחמה, נסגרנו מכל העברים ונשארנו כיתומים.

"משום שרכושנו נחשב כרכוש צרפתי, רכוש האויב, (כי רשום היה על שם הבארון רוטשילד נתין צרפת), ראתה אותנו הממשלה כפרה חולבת, לקחה את כספנו וזהבנו ­– ובכל זאת לא חדלנו לעבד את כרמינו ולהכניס את ענבינו ליקב. בראשית המלחמה עמדה לפנינו השאלה אם לפטר את כל צוות העובדים או להשאירו במקומו ­– השארנו אותו למען קיום הישוב והיקב והעמסנו עלינו עול כבד. בהמשך המלחמה התחוללה עלינו מכת הארבה ­– ובכל זאת אזרנו שארית כוחנו וגם יכולנו לארבה.

“בהיות ראשון־לציון מרכז המושבות הכורמיות, משכה אליה שרי־צבא ופקידי הממשלה. כמעט בכל שעה הגיע רץ לדרוש “סוחרה” (לעבודת הצבא) וכל זה העלה את חובותינו… אחרי הארבה הבאנו את צווארנו בעול החובות כדי לרפא את הנטיעות החולות ואפילו בשנה השלישית לא הכנסנו ליקב אלא 4000 קנטאר ענבים (ורק בשנים שלאחר מכן עלה ל־9000 קנטאר)” ­–

עד כאן מתזכיר הכורמים ואנו יכולים להשלימו באילו פרטים על המצב האפייני לתעשית היין בשנים הללו לטובה ולרעה. גניראל פון־קרס (המצביא הגרמני של הצבא בארץ) עם פמלייתו ביקרו ביקב (ראשון־לציון), שבעו רצון והזמינו יינות בשביל החיילים הגרמניים. חלק מהיינות עוּבּדו לעראק, שהיו לו מהלכים בימי המלחמה, והיינות והאלכוהולים נמכרו (דצמבר 1916) במחירים טובים, אך הבציר היה מינימאלי מחמת הארבה.

ואשר לסחר היין הפנימי, כשהשוק בארץ נעשה עיקר לנוכח הפסקת הייצוא לארצות־חוץ, נאמר במכתבו של סוכן “כרמל” בחיפה, קרול: ­– תוצרת היין של מנזר לאטרון מתחרה ביינות “כרמל” לכיבוש הלקוח החשוב ­– המנזרים בנצרת. לאחר שתורכיה הכריזה מלחמה על רוסיה, חששו לסגירת “כרמל” כחברה רשומה ברוסיה, ומשום כך הרשה לעצמו כל פקיד ממשלתי לתבוע יינות חינם ­– “ואי־הסדר גדול”. מתוך הסתגלות לתנאי המלחמה עלו על הפרק מוצרים חדשים מלבד היינות ­– דבש חרובים, דבש ענבים ואפילו דבש אבטיחים (ואמנם כוח ההמצאה של האוכלוסיה היהודית בהעדר מיצרכים חיוניים כגון סוכר ­– הפליא אז בחידושיו). ואם יש שוק בחיפה לספירט מזיקוק תאנים, חרובים וצימוקים, ­– כותב קרול ­– הרי ליקויי התחבורה (חוסר עגלות וגמלים) הפריעו להתפתחות המסחר ­– מכל אלה עולה המסקנה, כי הסתגלות הישוב החקלאי (ועמו גם העירוני היהודי) לתלאות, מתוך תקווה עמוקה כי התנאים עומדים להשתנות בסוף־דבר לטובה ­– כוח זה עמד גם לתעשית היין ולכרם להתגבר על המצוקה.

 

פרק יא: עם השחרור – מגיאות לשפל    🔗

הימים הגדולים    🔗

הבארון־האב עם ג’ימס בנו במדי הצבא הבריטי

כמועקת הבדידות במלחמה כן רווחת השחרור, כאשר בעקבות הצבא המשחרר את יהודה, מגיעה (1918) המשלחת הציונית עם ד“ר חיים ויצמן בראשה ומגילת באלפור בידה. בביקור המשלחת הציונית בראשון־לציון ובשאר המושבות מברכים בבתי־התפילה שלוש ברכות ­– לחיי המלך ג’ורג', לחיי הבארון רוטשילד ולחיי ד”ר ויצמן ויתר חברי הקומיסיה. וד"ר ויצמן משיב בשם המשלחת: אמת היא כי בעבודתכם הנמרצת להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, בסבלנותכם ובמסירותכם הגעתם למומנט ההיסטורי הנוכחי, הנותן לנו תקווה לעתיד מזהיר ­– אבל גם זה אמת כי לעבודתכם בארץ עזרה הרבה הפעולה הציונית (בגולה) ­– ­–

המושבות המשוחררות מקבלות בשמחה את פני הבריטים הגואלים. הדוכס מקונוט וגניראל אלנבי, המפקד הראשי של המחנה הבריטי בחזית ארץ־ישראל, מבקרים בראשון־לציון, אליה מתכנסים נציגי המושבות ביהודה. בביקור ביקב שוב מסבירים גלוסקין וויניק את מהלך תעשית היינות “בה מתפארת הארץ השבה לתחיה”. כן הוצגה לעיני האורחים תערוכה של מיני היינות והדוכס מקונוט (ממשפחת המלוכה) מאחל לאכרים ­– “עתיד מזהיר על האדמה ההיסטורית של הכורמים הבּיבּליים”. ­– כן ירדו השחרור ובשורת הגאולה כרוכים יחדיו בימים הראשונים ­– “הגדולים”.

זאת ועוד: עם הצבא הבריטי והמשלחת הציונית גם יחד הגיע אורח נוסף ונכבד בפני עצמו, בנו של הנדיב הידוע, הבארון ג’ימס רוטשילד והוא לבוש מדי צבא בדרגת מיז’ור ­– ומעשהו הראשון למלא אחר משאלות אביו ולבקר במושבות, לבחון מקרוב את השפעת המלחמה עליהן ולהחיש להן עזרה ראשונה. הופעתו הופכת לחווייה, כמו הקיצו הכל מסיוטי העבר והיו “כחולמים”.

עוד קודם לכן, עם האפשרות הראשונה, מיד לכיבוש החלק הדרומי של הארץ, נתחדש הקשר הישיר עם פאריס והפקידות ביהודה דואגת להודיע בלי דיחוי (25 בנובמבר 1917) לבארון: “כל מושבותינו ביהודה נכבשו ע”י הצבא הבריטי. היקבים והמטעים שלמים, התושבים בריאים ושלמים. האכרים מבקשים ידיעה טליגראפית על שלום הבארון." ­– והתשובה מפאריס לא איחרה לבוא: “בריאות הבארון מצויינת. גלוסקין באלסנדריה מייצג אותנו והעברנו לו טליגראפית 50,000 פראנק. מצטערים לשמוע על הצרות שנגרמו למושבות בשנות המלחמה”.

המשלחת בראשותו של ד"ר וייצמן (לימינו ג’ימס רוטשילד ומאחוריו אהרון אהרונסון) במעמד חגיגי של הימים הללול עם ראשי הציבור בתל־אביב המשוחררת

מנהיגי ההסתדרות הציונית, ד"ר וייצמן ונ. סוקולוב, עם באלפור (בפתח־תקוה)

מכאן ואילך הטליגרמות לפאריס הוסיפו למסור על מהלך הכיבוש ועל ההפסקה שחלה בהתקדמות הצבא הבריטי בקו החזית של פתח־תקווה לפני זינוקו לצד צפון ­– אך ב־22 בספטמבר 1918 כבר מבשרים לפאריס: כפר סבא, חדרה וזכרון־יעקב נכבשו. מסע הנצחון נמשך.

והבארון עוד הקדים לברך (12 בספטמבר 1018) את הישוב המשוחרר לשנה החדשה (לשנת תרע"ט):

“אכרי ראשון, פתח־תקווה, מזכרת־בתיה­–יפו. אני שמח מאוד לשלוח לכם את ברכותי לשנה החדשה הנפתחת בסיכויים כה נוחים ליהדות. אני מטיל על בני ג’ימס לדבר אליכם בשמי ומאושר בזקנתי, שיש לי בן יורש ראוי וממשיך המפעל הגדול אשר כמוני קשור גם הוא אליו בכל לבו. ­– אדמונד רוטשילד.”

פקיד יק“א במשרד יפו, אברבאייה, מוסר את תוכן הדברים לג’ימס, העושה אותה שעה במיפקדה בקאהיר, בקשר לגיוס לגדוד העברי אשר הוא מתמסר לו ורואה בו בן־טיפוחים שהשעה צריכה לו. הדברים יחרגו ממסגרת נושאנו, אם נרחיב את הדיבור על פעילותו הכללית של ג’ימס בימים הגדולים הללו ­– נחזור איפוא לנושאנו. ניסן תרע”ח (דהיינו בעוד הכיבוש חל על יהודה הדרומית בלבד), דן ועד ראשון־לציון בישיבה מיוחדת על קבלת־פנים נהדרת לוועדה הציונית ולבנו של הנדיב “בהופיעם במושבתנו”. אף שולחים מיד מכתב מיוחד לג’ימס בו “מזמינים אותך לבוא לראות את מטעינו” ­– הדברים אמורים במשלחת הציונית, כמסופר לעיל, אשר ג’ימס שהיה חבר בה יצא ראשון כחלוץ לפניה.

וג’ימס נבדל משאר המשלחת לא רק בכך שהוא משרת בצבא ועומד בקשרים קרובים עם המטה של גניראל אלנבי ­– אלא הישוב הרוגש לקראת בוא המשלחת ורואה בה את האות לתקופה החדשה העתידה לבוא ­– מגלה שמחה מיוחדת כלפיו, כבנו של הנדיב, אשר במדי הצבא שלבש ובזכות אביו גם יחד נחשב קרוב במיוחד לציבור, כבן־בית.

ג’ימס בא איפוא לראשון־לציון בלווית אגרונום הפקידות הוותיק רוזנהאק שחזר גם הוא מפאריס ועמו כבר הוראות לחידוש הפעולה במושבות. שמחת הפגישה מגיעה לשיאה, כאשר ג’ימס מוסר שלום בשם אביו (אף זה ייחשב לו לשבח, כי מראשית הופעתו העצמאית בישוב ובתנועה ועד סופה הבליט את זכותו הגדולה של אביו ואת עצמו העמיד בצילו). והוא אומר לאכרי ראשון־לציון: הוא שמח לראות את הישוב תחת חסותה של הממשלה החדשה ובטוח כי “המומנט ההיסטורי (של הצהרת באלפור) בא לעולם לא בכוח התעמולה הציונית אלא ובעיקר הודות לכם האכרים שהקדשתם את כוחכם וזיעתכם לאדמת הארץ” (בכך הוא עורר במקצת על דבריו של ויצמן לעיל) ­– והקהל מריע לכבודו.

ג’ימס חוזר ומבקר במושבות בדרום ובצפון, עם שחרורן, ודבריו פשוטים וגלויים. הנה בא לזכרון־יעקב ומקדמים את פניו בדברי ברכה בשם כל תושבי המושבה “המלאים שמחה על גאולת ארצנו ומלאים תקווה לעתיד מזהיר לעמנו ולארצנו”. ­– וכן מציינים בעתונות: “את האורח הנעלה קידמו בברכת ברוך־הבא ורואים בו שותף נכבד להגשמת מחשבות אביו הגדול. ביקורו של ג’ימס רוטשילד הוא כאור ראשון המבקיע מחשכים.” ­– בהזדמנות זו מספרים הכל בג’ימס אשר אביו גידלו לא רק לאהבת מפעלו במושבות אלא גם בלימוד הלשון העברית ­– וכל זה במגמה שיהיה יורשו וממשיכו במפעל הישובי.

המושבה פתח־תקווה, אשר נפטרה עם השחרור מקו־החזית שהיה לה כצנינים, מתכוננת לחוג את החזרת ספרי־התורה שלה, שנשלחו בשעת הסכנה לשמירה ביפו ומזמינה (כסליו תרע"ט) את ג’ימס לקחת חבל בשמחתה. בהזדמנות זו תבקש ממנו על תיקון בית־הכנסת “אשר אביו הנכבד הואיל לבנותו במושבתנו והוא מעיד על גודל פעולת אביו” ­– הכל בא איפוא ללמד כי הנדיב הידוע וביתו חוזרים להשתתף עם האפשרות הראשונה בכל לבם ומאודם בתקוות שהתעוררו עם הצהרת באלפור ומאמינים הם באמונה שלמה כי “הבית הלאומי” יכון.

המחשבות מופנות מיד לאחר שמחת הפגישה למעשה ורוזנהאק כבר מדווח לפאריס על המצב במושבות במפורט. זכרון־יעקב ­– המצב כאן אינו רע, פרט לרשימות הוועד בדבר נזקי המלחמה בסך כולל של 200,000 פראנק (אשר יש להגישן מכל המושבות לוועדה שתשב בלונדון על מדוכת הדרישה לפיצויים מתורכיה עבור נזקי המלחמה). אין עוד במושבה בקשות אישיות אלא משאלה לעזור להתאכרות הבנים שגדלו תוך שנות המלחמה ­– “והמשאלה ראוייה לתשומת־לב”.

בינתים פקידות חיפה, אשר עדיין לא סידרה את תקציבה, מבקשת הלוואה מהנהלת היקב בזכרון־יעקב לצורך השתתפות בסלילת הדרך מהמושבה אל התחנה שהוקמה על מסילת־הברזל החדשה לחיפה. הנהלת היקב משיבה: אחרי ההלוואות האחרות לשני המשרדים של הפקידות ביפו ובחיפה ­– מצבה הכספי אינו מאפשר לה לעשות הלוואה גדולה נוספת ­–

על כל פנים, רשאים אנו לומר: כעקשנות הנפלאה בה קיבל עליו הישוב המושרש והמבודד לשמור על הגחלת בעיתות חירום כן החיוניות בה נכנס מיד למסלול החיים התקינים ­– אכר ותושב החוזר למקומו, בעל נכסים חקלאיים וחסר־כל אשר המלחמה הציגה אותו ככלי ריק ורק את נפשו השאירה לו לפליטה ­– כאחד. אף זכרון־יעקב שנטלה כמה קבים של סבל, במיוחד בשנת המלחמה האחרונה לרגל פרשת “נילי” ­– פוסחת על פרק העבר שנשאר מאחוריה, אף שמיד באה לה אבידה קשה ­– במות עלינו אחד מבני ארץ־ישראל הגדולים ביותר, אהרן אהרונסון ז“ל.” ­– ואם באבידות המלחמה בנפש אנו עומדים, נציין אישיות שניה שהיתה קרובה לאכרות ולישוב בכללו ­– אלברט ענתבי רב־הפעלים אשר בגלותו מידי ג’מאל פאשה נפטר בטרם־עת בנכר.

האכרות נושמת לרווחה יחד עם הישוב כולו, וכן הפקידות של יק“א החוזרת למסלול העבודה, תוך חיסול העומס של שנות המלחמה ופתיחת חשבון המעשים להבא. ואמנם בעוד הבארון ובנו חיים את חיי ההסתדרות הציונית, על משלחותיה ותכניותיה וארגון מוסדותיה, בראשותו של ועד הצירים, ­– הפקידות בארץ חוזרת להכניס סדר בעבודתה ובראש לכל ­– בסילוק החובות שהצטברו ובירור ההתחייבויות במרכזים השונים, לפי הרשום בפנקסים המסודרים, עליהם היתה גאוותה תמיד. שמחת חג לחוד וחשבון לחוד ­– ועתה מזכירים כבימים עברו: ­– “לאגודת הכורמים ­– את דבר התחייבותם כלפי החברה, אשר השקיעה הון רב ומאמצים בפיתוח סחר היין מראשיתו, וזו (ההתחייבות) הוזנחה בשנות המלחמה”; ­– אמנם יק”א שמחה כי מסחר היין שגשג בשנות המלחמה האחרונות) וכן מברכת את האכרים על הצלחתם במסחר השקדים בשנות המבוכה והתלאות ­– “אך בו בזמן אין לשכוח התחייבויות” ­–

לבסוף גם הנרי פראנק מופיע בישוב, עדיין לבוש מדי קפטן צרפתי ואותות הצטיינות על חזהו. הוא עובר במושבות ושואל לקורותיהן בשנים שחלפו ובינואר 1919 הוא משוחרר כדי לשוב להנהלת הפקידות בארץ. הוא נכנס מיד לעבודה לכל פרטיה והענינים העומדים על הפרק מרובים, ככל שגמלו התכניות והרעיונות הצפונים עם הבארון רוטשילד בקשר לעתיד. סקירת המצב של פראנק מציינת כדלקמן: “הכרמים במושבות הוותיקות מניחים את הדעת, בעוד שבפרדסים רבה העזובה. ואשר לחיסול מהיר של העבר הרי הדבר אינו פשוט, לאחר השינויים שהתחוללו בשער המטבע שנשלח ושולם למושבות, כהלוואות בשנות המלחמה; מצד שני, חובה להזדרז ולאסוף כל עוד אפשר את הנתונים על החובות שנשארו התורכים חייבים לפי קבלות חתומות שלא נפרעו”.

כלפי המושבות פראנק משמיע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: הבארון עבר על ההצעות לתקציב השנה ומצא כי המושבות הוותיקות שוב אינן צריכות לצפות לשום עזרה נוספת: בתמיכה בשירותיהן הציבוריים (חינוך, רפואה וכו') יש לקצץ ­– כי הוא (הנדיב) עשה די למענן והן צריכות לסדר מעתה את עניניהן בעצמן. והרמז הוא ­– כי העבודה עומדת להתרכז בנושאים חדשים ­– אדמות שוני וכבארה, הטחנות הגדולות, " המלח" והצעות כיוצא בהן ­– המעידים כי עתה כאז רוח הנדיב ערה ולא עיפה לתכניות.

“ברוך שהחיינו” (1919)    🔗

ובאגודת הכורמים? ­– ב־22 בינואר 1918 חזר גלוסקין ממצרים אל משמרתו והחזיר סדרים לקדמותם; הוא מביא עמו שמונת אלפים ליש"ט מפדיונות שנצטברו במצרים עבור יינות ומחלק את הכסף בין כורמי האגודה, לפי חשבון ענביהם. הכל מודים כי עם כניסת הצבא הבריטי נשתפרו עסקי היקבים וניתנה אפשרות להנהלה לשלם תמורת הענבים מחירים טובים שלא ידעו דוגמתם. ב־1919 שילמו 375 גרוש מצרי לקנטאר ענבים או 93 פראנק לעומת 27 פראנק ערב המלחמה. כנגד זה התקירו בהרבה הוצאות ההובלה והעבודה.

בסימן זה של גיאות מתכנסת אסיפתה של “אגודת הכורמים המאוחדת” בראשון־לציון ומחליטה לקנות במצרים בשביל כורמי יהודה (כשהצפון עדיין נתוק) את המכולת הדרושה למחיתם ­– “ראש היקבים זאב גלוסקין נבחר לנהל את המחלקה הזאת ונסע למצרים לסדר את ההתקשרות על הסחוֹרה מהתם בשביל האוסם המשותף, אשר נועד להגן על חברי אגודת הכורמים מעושקם של מנצלים ולהיטיב את מצבם האקונומי.”

סוף יולי תרע"ח (1918) וביקבי ראשון־לציון נעשות ההכנות לקראת הבציר. בכרמי יהודה מצויים אותו זמן ענבים משני סוגים עיקריים: לתעשית יין וגם ענבים למאכל, מהם שלחו הכורמים למצרים כמויות קטנות בלבד, משום קשיי ההובלה; עם זה מקווים כי הממשלה תאפשר לשלוח במסילת־הברזל כמויות גדולות יותר. כן הוצעו ענבים למאכל לצבא האנגלי. השקדים אמנם סבלו בשנות המלחמה ולא חזרו לאיתנם ועצים רבים נעקרו או מתו ממחלות ­– אף־על־פי־כן מתכוננים לקטיף והמחירים טובים.

סטאטיסטיקה של כרמי הגפן בארץ (עם השחרור) של מנשה מאירוביץ, פותחת גם עתה בסקירה היסטורית על קדמותו של הענף היקר ללבו ­– מהרי עין־גדי, חברון, הרי יהודה וכרמל, בעמק השרון ובסביבות אשקלון וצפונה מעמק יזרעאל ­– ולעת הזאת מצויים מטעי גפן במושבות ומחוצה להן, כדי שטח כולל של 59,000 דונאם; מהם ­– מהמין המקומי בכרמי הערבים (כולל עזה וא־סאלט) כדי 40,000 דונאם, במושבות היהודים כדי 15,000 דונאם זנים משובחים, ו־3000 דונאם במושבות הגרמנים, בלאטרון ועל הכרמל. מכאן עובר מאירוביץ לסקירה מפורטת על הכורמות היהודית: "שתים־עשרה שנה עברו מיום שאגודת הכורמים קיימת ובמשך הזמן נהיתה למוסד חשוב עד מאוד בישוב ועשוייה לשמש דוגמה, כמוסד מסחרי, לענפים אחרים. בשנים כתיקנן היה היקב מוציא כדי ארבעה מיליון ליטר יין ממינים שונים ובהם הידועים ­– מדוק, סוטרן, אליקאנט, פורט, מלאגה, מוסקאט, טוקאי וכו'. לאגודה מחסנים ובאי־כוח בכל חלקי תבל ­– במצרים, באנגליה, באמריקה, בצרפת ועוד. לאגודת הכורמים המשותפת שייכים בית התעשיה לקוניאק בגדרה, הגת ברחובות, יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

במסגרת האגודה 283 כורמים כדלקמן: ראש“ל ­– 98, רחובות ­– 96, זכרון־יעקב ­– 50, גדרה ­– 20, נס־ציונה ­– 15, פתח־תקווה ­– 4, בראש האגודה עומדת מועצה בת 11 חבר, המורכבת לפי מספרי הכורמים במושבות כדלקמן: 4 מראש”ל, 5 מרחובות, 1 מגדרה, 3 מזכרון־יעקב.

ואשר להווה: “הבציר (1918) אינו מזהיר, אך עונת הענבים עברה בדרך כלל בשלום, וביחוד כאשר מעלים אנו על לבנו עונה זו אשתקד, עם קשי המצב בשמירה העברית, בתנאים הנוראים של הפקרות דאז, כאשר שכנינו הערביים התנפלו בהמון על הכרמים, ביריות מדי לילה, פצועינו והדם הנקי של חלל שנפל בהגנה על הרכוש העברי (ראה לעיל ­–) ­– בזכרנו את כל המוראים האלה נישא את ידינו ונברך: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה!” ­– *

עם זה, המספרים בלבד אינם ממצים את ערכו של הענף לגבי הארץ באותו פרק זמן; לנוכח התנגדותם הגוברת של הערבים להצהרה בדבר “הבית הלאומי” והשפעתם גם על הלך־הרוח של חוגי הצבא הבריטי בארץ ­– נודעת עתה חשיבות משנה ל“יש” החקלאי של המושבה היהודית והיותה כשלעצמה נווה פורח תוך המדבר מסביב ­–­ ­– עובדה היא כי במושבה נערכות קבלות־הפנים לאישים ולמשלחות הבאים בזה אחר זה לתהות על המצב וכאן הם משתכנעים כי אמנם יש יסוד ועתיד ל“בית הלאומי” שהוצהר ואשר עומד לקבל את אישורו בפורום הבינלאומי בקרוב.

הבציר של שנת תר"פ (1920) הוא החמישה־עשר של האגודה ­– והוא נפתח בחגיגה פומבית, כשהנציב העליון של הארץ מטעם הממשלה המאנדטורית ­– סיר הרברט סמואל, הנאמן לעמו ומסורתו ורעיון שיבת־ציון קרוב ללבו ­– בא עם פמלייתו להשתתף בחגיגה. סיר הרברט עוד בבואו לארץ קודם לכן כאורח (1919), ערך תוך ביקורו במושבה סיור ביקב;

סיר הרברט בביקורו בראשון־לציון על מדרגות בית־הכנסת

עתה נתבקש לבוא לפתיחת הבציר כנציב עליון ועמו מנכבדי הישוב והשכנים. הבציר נפתח ברוב תכונה והנציב נתקבל בכבוד רב ע"י המושבה. ברכו גלוסקין בשם היקב וכתריאל רפפורט, ראש ועד המושבה. הנציג עלה עם מלוויו על הגשר, מול החלון בו שופכים את הענבים מהסלים למכונת הריסוק.

"הנציב הוזמן להפוך את הסל הראשון, אולם ברוב ענוותו נמנע, באמרו כי ראש וועד המושבה הוא שצריך לזכות בסל הראשון. רפפורט הפך את הסל וברך את האורח; אחריו הנציב שבירך גם הוא ברכת “שהחיינו” בשמו ובשם המלכות שהוא שליחה, והקהל מסביב הריע. הנציב הביע בו במעמד את הפתעתו כשאמר: “כאילו בבורדו, מלכת היין בצרפת, הנני עומד. לא יכולתי לשער כי כזאת תראינה עיני בארץ־ישראל. רבות פעלתם, אנשי ראשון־לציון והבארון יחד עמכם.” (ספר “ראשון־לציון”).

אמנם, בד בבד עם ההתאוששות החגיגית של הישוב, למראה ניצני העצמאות שנראו בעין (הגדוד העברי, הארגון הישובי הפנימי במוסד נבחר, הנציב העליון היהודי וכו'), מתחוללים מאורעות־הדמים ברחבי הארץ מתל־חי בצפון ועד פתח־תקווה, ירושלים ויפו בדרום (1919–1921) וכן במידה פחותה או יתרה בסמוך לכל עיר וישוב. גדרה המבודדת בדרום מודיעה: ערבי הרוג נמצא בכרמינו ואנשי הכפר השכן העמידו עדי שקר נגד שני תושבים במושבתנו, כי הם ירו ­– הענין מסוכן כי עלול הוא להביא לעת כזאת לגאולת־דם ולהתנפלות על המושבה, אף התנפלו אנשי מאסמיה על כרמינו, קטפו שקדים וענבים והוצרכנו לדרוש חיילים להגן על רכושנו. ­– בשים־לב למצב המושבה הקטנה, שהיא מוקפה כפרים ערביים רבים, זקוקה היא להלוואה מיק"א, כדי להחזיק מעמד.

אף־על־פי־כן, או משום כך, חשוב משנה “היש הישובי” המפריח את סביבתו ובכך סותר את התנגדות הערבים. השופט העליון מארה“ב לואי בראנדס בא עם בני־לוויתו ­– זו “הקומיסיה האמריקנית” ­– לחקור את ההתישבות ותנאיה ובראנדס אינו פוסק להביע את רחשי התפעלותו ממפעלו של הבארון במושבות. סיר אלפרד מונד מבקר בחברת ד”ר ויצמן ובלווית האגרונום בריל במושבות יהודה ­– אף הם מתפעלים מיצירתם הנאה של האכרים ואינם מזניחים בהזדמנות זו מלהזכיר את המחולל היושב מרחוק ­– הבארון רוטשילד. והאכרים חוזרים ומדגישים בהזדמנויות אלו: “הרי זה הודות לנשיאנו (הנדיב הידוע) ואם הישוב מתחיל להתהוות הרי זה בא הודות לו”.

יתר על כן ­– כאן נעשים גישושים להווכח, האמנם ההתנגדות הערבית יש לה על מה לסמוך או שמא אינה אלא הסתה של “פוליטיקאים” מסויימים, בעוד שהעם ­– הכפר השכן למושבה ­– רוצה ביחסי ידידות? ושוב מגיעים אנו לבנין היקב של ראש־פינה המתפנה עתה למסיבה משותפת שנערכה לנכבדי הגליל העליון (יהודים וערבים), כאשר הרברט סמואל עורך את מסעו מהדרום אל הצפון. צ’רצ’יל עורך סיור במושבות בלווית הבארון ג’ימס והוא משיב על הברכה של מאירוביץ בשם ראשון־לציון בנאום נלהב לכבוד ראשוני האכרים: ­– “אשר לפני ארבעים שנה עלו ארצה ועתה יושבים הם לפניו כסופי־שער.” ­– הוא מצהיר לפניהם כי הממשלה הבריטית מוקירה את הבית הלאומי (דהיינו נאמנה להצהרתה). ­–

“סיר וינסטון צ’רצ’יל וזיר המושבות בראשון־לציון. ­– כותב על כך דוד יודלביץ ­– בני לוויתו הם ג’ימס, הנציב העליון סיר הרברט סמואל, מושל יפו, אליהו קראוזה, יהושע אברבאייה (ממשרד יפו של יק"א). קיבלו את פניהם פרשים עונדי לולאות כחולות על החזה וסרטים עם כתובת “בני בנימין”, באי־כוח המושבות השכנות, תלמידי בית־הספר. זקן המייסדים ר' אהרן מרדכי פרימן ברך את האורחים. בדרך ליקב אומר צ’רצ’יל לליידי צ’רצ’יל: חבל מאוד שברגע זה לא נמצא בחיים הלורד ביקונספילד (דיזרעאלי)… השיב מאירוביץ: זה מזלם של רוב גדולי עמנו ­– גם משה רבנו לא זכה לראות במו עיניו כל מה שחזה עבור עמו… וכן ד”ר תיאודור הרצל.

עם הנשיא מסריק, ידיד הבית הלאומי, בביקורו בראשון־לציון

נכנסו ליקב דרך חירות. ­– ממשיך יודלביץ ­– וג’ימס מרגיש את עצמו כבן־בית. בין שדרות הדקלים הם מתקבלים בתזמורת ושירת תלמידי בית־הספר. ליידי צ’רצ’יל שואלת כנדהמה: איפה אנו נמצאים? ­– וצ’רצ’יל משיב לה: מעולם לא חשבתי לראות תמונה נהדרה כזאת בארץ־ישראל. ומאירוביץ הנואם כאן בשם התאחדות המושבות. מדגיש: חובה עלינו להודות על כך לידו הנדיבה של הבארון רוטשילד אשר עמד לנו בשעת דחקנו ואשר זכינו לראות כעת את בנו־בכורו ג’ימס בינינו.

וצ’רצ’יל משתמש בתשובתו כדי להדגיש את העובדות העיקריות: מהתישבות היהודים הושפעו לטובה כפרי השכנים והצלחת המתישבים לא באה למענם הם בלבד, אלא למען הבאים אחריהם לארץ (דהיינו: העולים).

עם זה בא שפל – וגם “בצרפת ובאיטליה משבר” (1920­–1922)    🔗

אם עמדנו בסימן חג וגיאות בענף היין ­– מה כי נשוב ונדבר על שפל מבשר רעות? אכן, כסבך האפייני למצב שלאחר־המלחמה בעולם כולו, נראית לנו פקעת זו של מושבת הכרמים בארץ, על גיאותה ושפלה גם יחד, ונניח לכורמים לתנות את המצב והסיבות. כבר באסיפה של 1920 נאמר כי המצב אינו מזהיר ונמתחה בקורת על “ההוצאות המוגזמות בתעשיית היין” ­– ועל “משלחת” שתלך לפאריס ותסביר את המצב. מה גרם? בשנות המלחמה היה אי־סדר בחשבונות משום ירידת הניר התורכי ו“מתנות־חינם” לשלטונות. זאת ועוד: המאורעות המתרחשים בארץ חוללו שינויים בתנאי העבודה ואם בשנים עברו היתה ניכרת בענף זה זיקה לעבודה עברית (יותר מבענף אחר), על אחת כמה כעת "המאורעות שהתחוללו), שהאכרים נמנעים להעסיק עבודה ערבית זולה בבציר.

בשיווק ­– גם כאן פועלות נסיבות מקומיות ועולמיות; ­– עם גלי העלייה לא רבו בעלי ההון צרכני היין, בעוד שאלפי החלוצים תרים אחרי יום־עבודה ולבם איננו לשתיית יין. מכירת הענבים הנשלחים למצרים אינה עולה יפה, כי נתקלים הם בענבים של מצרים העליונה ושוב מתחיל להצטבר מלאי יין מדאיג, כשסיכויי השיווק בחוץ־לארץ קלושים ביותר.

מיד עורכים גם את אומדני היבול והללו מוסיפים דאגה, כי שוב חלה עלייה מדי חזר המצב לתיקנו: ראשון־לציון ­– 7000 קנטאר ענבים, רחובות ­– 6000 קנטאר, נס־ציונה ­– 600, פתח־תקווה ­– 200, גדרה ­– 850 וזכרון־יעקב ובנותיה ­– 2400 קנטאר ענבים. מה ייעשה בהם? ­– והמצב הכספי של אגודת הכורמים ברע. חייבים סכומים גדולים לאפ“ק וליק”א: הרי הכנסות זעומות לעומת הוצאות גדולות וריבית על החובות ­– המצטרפים ביחד כדי 96,000 לא"י. ­– כאן איפוא מוקד הדאגה המעיבה מיד על השמחה, כשהמלאי המצטבר עומד כבר ב־40,000 הקטוליטר יין.

ומצבו של סחר היין בכל העולם מחמיר והולך, בצרפת מתקיימים כינוסים וועידות חירום של הכורמים. רוסיה, גרמניה ואמריקה סגורות ­– רוסיה מחמת המהפכה, גרמניה מחמת החורבן עם כניעתה וארצות־הברית עם איסור השתייה העומד לקבל את תקפו “בחוק הפרוהיבישן”. התוצאה ­– תחרות קשה בשוקי אנגליה ומצרים שהם פתוחים. מכאן הדרישות וההצעות הדחופות העולות על סדר־היום של אגודת הכורמים: קימוצים בהוצאות מזה ואולי תעשיית מיץ מרוכז “כגון שעשו באלז’יר”, כי המיץ נוח לשמירה וגם להכין ממנו יין לאחר זמן לפי הצורך ולפי דרישת השוק מזה (כימאי היקב, מ. ויניק).

הרי שאם היתה גיאות קצרה מיד לכיבוש (לרגל צריכת הצבאות), בא במקומה השפל. ואם באַַרצות היין המובהקות ­– צרפת ואיטליה ­– הממשלות תומכות לעת כזאת בכורמים בהלוואות, מי יתמוך בכורמים כאן?! ­– ולא עוד אלא תובעים מהם בתוקף סילוק חובות ויק"א בכלל, כאמור לעיל.

– ­הננו מצהירים ­– מתנים הכורמים את המצב במרירות (1922) בתזכירם ליק“א ­– כי אחרי ארבעים שנות עבודה בענף היין, אי־אפשר שמהלך הסינדיקאט יישאר באותה צורה שנקבעה לפני חמש־עשר שנה, אשר על פיו חלק־הארי של ההכנסה נועד לכיסוי חובות, ועם תישאר יתרה גם בשביל הכורם, היא תינתן לו שלא־בזמן. אף מתפלאים אנו על מנהלי יק”א, אנשי מעשה ורוח, על שלא הביאו זאת בחשבון… וכיצד לא עמדו על העובדה, כי כל מה שמצאה כאן יק“א אחרי המלחמה, לא נשמר אלא בכוחותינו העצמיים ובסבלנותנו! ­– אילו עזבנו את מקומנו אך לשבוע אחד, היו נכנסים השכנים והגייסות והיו מהרסים ומחריבים הכל. והנה ­– אחרי שזכינו לשעה, שבאו המושיעים הבריטיים ונתנו גודל לנדיב ליק”א ולנו (הדוכס מקונוט… צ’רצ’יל ועוד) בנוכחותו של הבארון היקר ג’ימס ­– מי גרם לכל הכבוד הזה, אם לא אנו במסירות נפשנו ועבודתנו זה שבע שנים?! ­– ועכשיו כותבים לנו… כי אם יש לכורמים לקבל כסף עבור הענבים, חייבים הם תחילה לשלם את החובות (ראה לעיל) ­– דהיינו: הכורמים עצמם יגוועו ברעב…

אין אנו באים לדקדק בדבריהם של הכורמים, אם מנומקים הם כהלכה, הואיל ובעיקר באים הם ללמדנו על מצבו הקשה של הענף והמשבר שהוא נקלע בו:

אמנם תור־זהב היו השנתיים (!) האחרונות ­– מודים גם הם ­– אבל לא ידענו חשבון העסק ועד שההנהלה סידרה את החשבונות, חלה בינתיים הירידה מטה־מטה… ובכל זאת מאשימים אותנו כי שמנו בכלינו את הכסף של שנת הפדיון הגדול, בימי עבור מחנה הצבא הבריטי בארץ… אין זאת אלא, שכל המחווים דעה בנוגע אליו ישבו במרחקים ולא ראו במו עיניהם מה שסבלנו.

במר־נפשם מוסיפים הכורמים בלשון אזהרה:

אנו מדברים עכשיו על קיום המושבות (אשר הבארון כבר גזר עליהן כי תהיינה מתקיימות מעתה בכוחותיהן הן, לפי פראנק), אשר אם לא יתמכו בהן, אז כל הכוחות הצעירים יעזבו אותנו. מדברים אליכם זקני הישוב הדואגים לעתיד של מושבות הכורמים והישוב בכלל… ובהיות ש“כרמל מזרחי” ­– אשר נוסד ע"י הכורמים לפני 24 שנים, יורשה הוא אגודת הכורמים, והחשבון והזהירות היו תמיד כלל גדול בידה, אנו חייבים ורוצים לשמור ולקיים את המוסד הזה. תקום אגודה משותפת אשר מניותיה תהיינה שמורות רק בידי הכורמים והשקדנים וקרן־שמורה תשמש לא כדיוידנדה על מניות ולא לכיסוי חובות הסינדיקאט, אלא לפיתוח שווקים חדשים בשביל מלאי היינות והשקדים.

מצד שני מבינים הכורמים כי לא די בטעות כלפי חוץ: אנו חייבים לבקש את התיקונים באופני התעשייה, אשר יאפשרו לאגודה להתקיים בתקופת המשבר. צמצום חמור לכל אורך השרשרת ­– מעבודת הכרם עד חבית היין… הבדלת התהליך הטכני מעל התהליך המסחרי. כל מושבה תעבד את ענביה במקומה ועל חשבונה ותמסור את יינה מוכן לעסק המסחרי המשותף (כמובן בפיקוח היינן הראשי שלנו). ­– ובכן הצעות שונות, אשר בעדן מתחיל להשתקף יאוש עד לאזהרה “שמא נהיה נאלצים לסגור את היקב”…

והרי היתה בעבר “מציאות יהודית מיוחדת” עם “כרמלים” שהפיחו רוח־חיים בציבור היהודי בגולה ועשו בכוחם נפשות ל“ציון”: ­– גלוסקין מסכם את החיסול שהתחולל בכרמלים לארצותיהם, כדלקמן: כרמל ברוסיה ­– זו אבן־הפינה אשר נורתה במסחר היינות העצמאי מהיקבים, עוד לפני היות אגודת הכורמים, קיים כל השנים קשרים אמיצים עם מי שהיה מייסדו ומנהלו, גם לאחר שעבר מווארשה לנהל את הסינדיקאט בארץ ­– הוא גלוסקין. והנה פרצה המלחמה והקשר נותק. מנהל הכרמל בווארשה פעל על דעתו וערך הרובל הרוסי ירד. היות וחשבו תחילה כי המלחמה לא תארך זמן רב, מצאו מנהלי “כרמל” (שם) לנכון להחזיק את הכסף אצלם ולא להעבירו באמצעות פאריס לארץ ­– דבר שגרם להפסד כדי 30%­–40%. לבסוף עפ"י דרישת י. ל. גולדברג העבירו מווארשה מזמן לזמן סכומי כסף קטנים, אך מאודיסה לא העבירו מאום.

כן נצטברו והלכו סכומים ניכרים בווארשה ובאודיסה גם יחד. לאודיסה נכנסו הבולשביקים ושפכו את יין “כרמל” בחוצות, שברו והחריבו הכל ולא נשאר זכר לכל מה שהיה. הגרמנים שנכנסו לווארשה, שילמו בפתקאות עבור היינות ­– והפתקאות לא היה להן ערך אחר המלחמה. בינתיים המנהל במקום נפטר ולא היה עוד עם מי לברר את הענינים; ­– אמנם נותרו בערך 200,000 רובל בשטרות כסף של ממשלת רוסיה (הצארית) והם הועברו אל גלוסקין, אך הללו היו חסרי־ערך. כן נחרב “כרמל” ברוסיה לאחר שפעל כעשרים שנה (1896­–1916).

“כרמל" – אמריקה ­ זה המשיך להתפתח יפה, אבל ב־1921 אסרה אמריקה שתיית משקאות חריפים וההנהלה היתה אנוסה לחסל את העסק. לוין־אפשטיין מנהל הסניף מכר הכל ואת הכסף שאסף העביר לארץ. החזרנו לכל בעלי־המניות את כספם ­– כותב גלוסקין ­– ואם נשארו בעלי מניות מרוסיה אשר לא נודע עוד מקומם, הופקד כסף המניות שלהם בקרן־הקיימת־לישראל, עד יבוא יום ויקבלום נגד החזרת המניות שבידיהם… כך נפסקה פעולתו של הכרמל השני אשר פעל שמונה־עשרה שנה. אמנם לימים, נכנסה הנהלת היקב עצמה (ולא באמצעות סניף קבוע ) בעובי הקורה כדי לשוב ולתפוס עמדה בשוקה של אמריקה אשר נרכש תחילה ע”י “כרמל” ­– אך על כך להלן.

עד כאן גלוסקין ­– ודוד יודלביץ כמידת הדייקנות הטובה עליו, מסכם את ההישגים של הכרמלים לשלביהם, במספרים מחכימים דלקמן: ייסוד “כרמל” נעשה בשלושה שלבים" ראשון 25,000 רובל במניות בנות 500 רובל כ“א; קרן שניה של 60,000 רובל, במניות של 400 כ”א; קרן שלישית של 60,000 רובל במניות של 100 רובל כ“א. ומיום ייסוד הכרמלים נפדו על ידם עבור משלוחי היינות מהיקבים לחו”ל בסך־הכל ובארץ (כרמל־מזרחי) ­– 12,414,000 פרנקים ו־637,800 לירות זהב. עבור שקדים ­– 81,700 לירות זהב. ­–

“ואין עיר גדולה בעולם ואין לך מלון גדול, שלא נודע בהם השם של יינות כרמל!” ­– קורא יודלביץ בחום וזוקף את המעשה הרב לזכותם של אנשי המעשה (אשר שמותיהם הוזכרו רבות בספר): זאב גלוסקין, יצחק ליב גולדברג, אליהו זאב לוין־אפשטיין, יעקב זאב שמוליצ’אנסקי, מנשה מאירוביץ ועוד.

ולמען שלימות התמונה נוסיף כאן, כי גם בהנהלת “כרמל” בארץ־ישראל חל שינוי: זו עברה לידי הנהלת היקבים (וכן העסק בלונדון ובמצרים). אמנם השם “כרמל מזרחי” לא שונה ושלטי הפירמה הוסיפו להתנוסס בכל מקום ­– אך ההנהלה נתמזגה בהנהלת היקבים האחידה. וזו הרי כוונת ההצעה אשר הציעה אסיפת הכורמים, כמובא לעיל, כאחת התרופות לקידום המשבר ולהבראת הסניפים גם יחד.

השביתה הגדולה ביקבים (1920)    🔗

אין זאת כי מד־הזעזועים הרגיש פעל גם עתה נאמנה כבשתי פעמים קודמות (בהעברה ליק“א ובהעברה לאחר מכן מיק”א לאגודת הכורמים) ­– אלא הפעם נתבטא בהדים חזקים יותר, על כל פנים בחוץ, ­– זו “השביתה הגדולה” שפרצה ביקב. בכרוניקה נאמר כי בציר הקיץ 1920 נסתיים ונכנסו הימים הנוראים אשר אחריהם באה השביתה ­– וכן היה מהלך הענינים. בי"ב בתשרי נערך תשלום לפועלי היקב ושילמו, מלבד ימי העבודה, עבור תשעת ימי החג, תוך פיטור 14 או 16 פועלים (במגמת הקימוצים). וועד הפועלים ערך מיד מכתב כדלקמן:

כבוד ראש הנהלת היקב בראשון־לציון, מר ז. גלוסקין, הננו מתכבדים להפנות את תשומת־לב כבודו להחלטות שנתקבלו פה אחד באסיפה שבה השתתפו כמעט כל פועלי היקב: א) אנו דורשים נמרצה כי הפועלים שפוטרו בלי סיבה ובלי ידיעת ועד פועלי היקב ישובו לעבודתם; ב) הכרת ועד הפועלים כבא־כוחם היחידי של הפועלים, ואין להנהלה לעשות שום צעדים בנוגע לפועלים בלי הוועד הנ“ל; כן אין רשות לפטר פועל בלי סיבה ובלי הסכמת הוועד, והמפוטר יקבל פיצוי ע”י הסכמה הדדית; ג) לבטח ע"ח היקב את הפועלים באחריות החיים והבריאות; ד) לקבוע את שכר הפועלים (שכר מינימאלי); ה) להבטיח עזרה רפואית מלאה. ­– והננו בכל הכבוד בשם האסיפה הכללית (חתומים איתיאל, וייסל, אקוע, סולימן, וישנבסקי).

גלוסקין קרא לוועד הפועלים והסביר כי פיטר את הפועלים פשוט, משום שאומרים להקטין את מספר הפועלים התמידיים (לבד החבתנים), אך כאשר תהיה עבודה דחופה ויתקבלו פועלים עראיים לפי הצורך, משפט־הבכורה יהיה למפוטרים. מטעמים אלו אינו יכול (גלוסקין) להסכים בשום אופן לסעיפי המכתב א' ו־ב‘, כי זה חותר תחת הסדר והמשמעת של העבודה. בנוגע לסעיף ג’ (ביטוח), הרי הוא עומד במו"מ עם חברת ביטוח ויוציא את הדבר לפועל בקרוב. בנוגע לסעיף ד‘, ממשיכים בתשלום התוספת של 20% ליוקר־החיים מזה למעלה משמונה חדשים ובכן אין מה לדון בכך. להוסיף על שכר־העבודה כעת אי־אפשר, כי מצב העסק קשה ומה שנוגע לסעיף ה’ (עזרה רפואית) יתפשרו על כך בנקל.

אין זאת כי לחיזוק יתר ולהסברת המצב מוצא גלוסקין לנכון לפרסם בחוברת קטנה תיאור של מצב הפועלים ביקב ראשון־לציון, בה נאמר כי פועלי היקבים נחלקים לשלושה סוגים: א) תמידיים ­– הם השכירים העובדים במשך כל השנה בכל עבודת היין ובעלי המקצועות ­– חבתנים, מכונאים וכו'; ב) ארעיים ­– העובדים בזמן שיש עבודה יוצאת־מן־הכלל, כגון משלוחים גדולים, או עבודות דחופות שאין די בפועלים תמידיים ואז מקבלים פועלים שכירי־יום לזמנים קצרים וכבלתי־קבועים; ג) פועלי הבציר ­– שאז עובדים בכל שנה מספר רב של פועלים זמניים במשך מספר חדשים, לפי נחיצות העבודה וכמות הבציר.

זמן העבודה ביקב נקבע לשמונה שעות־עבודה ביום. ­– נאמר בחוברת ­– בעד שעות נוספות משלמים עבור כל שעה ­– שכר שעה וחצי. בעד כל ימי החגים ­– פסח, שבועות, ראש־השנה, ערב יוה"כ ויום הכיפורים וחג הסוכות ­– מקבלים הפועלים את שכרם במלואו. לצרכי יוקר־החיים תוספת של 20% לערך. לפועלים העובדים יותר משנה יש קופת־חסכון ולכל תשלום לפועל מוסיף היקב 10% משלו ו־5% נותנים הפועלים משלהם. למספר פועלים ניתנים גם מגורים כמעט חינם (בתשלום 10–5 גרושים בחודש) וחלק מהפועלים ששכר עבודתם מועט, מקבלים עזרה מדיצינית מלאה חינם; חלק ששכרם גבוה בערך מקבלים מחצית העזרה חינם. במקרה של נחיצות נשלחים החולים לבתי־חולים על חשבון היקב. פועל שדרושה לו הלוואה, מקבל אותה בתשלומים בשיעורים. עבור הכספים הנמצאים בקופת החסכון מקבלים הפועלים 5% ריבית בשנה.

זאת ועוד: בחורף 1918, כאשר חששו לעליית מחירי צרכי האוכל, ביקשו הפועלים להכין למענם מקופת היקב מכולת לכל ימי החורף. גלוסקין הסכים לבקשתם וקנה חיטה, דורה וכו' על מנת למכור להם בלי ריוח; ­– אך כאשר החלו המחירים לרדת, נמנעו הפועלים לקנות את המיצרכים האגורים וכך נגרם הפסד לקופת היקב.

השכר היומי של הפועל השכיר עבור 300 ימי־עבודה בשנה, נעשה לפי סיווג דלקמן: 92 גרוש מצרי ליום, 75/81, 60/70, 55/60, 45/50, 40/45, 35/40, 25/30, 16/23 גרוש מצרי.

*

הסברה זו, בין נתכוונה לפועלים ובין לדעת הקהל מן החוץ, לא סיפקה וגלוסקין קיבל מכתב ממפלגת “אחדות העבודה ביפו”, בלשון זו: “ועד פועלי היקב בראשון־לציון פנה אלינו בנוגע לפיטורי פועלים ביקב, הנעשים בלי סיבות מספיקות, ובהם חברנו איתיאל שעבד ביקב כ־14 שנה ואחרים. הללו פוטרו בלי הודעה מוקדמת ורק על יסוד השקפה פוליטית שאינה מתאימה להשקפת מנהלי היקב. דרך זו מתנגדת ליסודות האלמנטאריים של בטחון חיי הפועל. והננו מבקשים לתת לנו את הביאורים האפשריים על הדבר” ­–

גלוסקין השיב: לכבוד “אחדות העבודה”, יפו. היום מצאתי את מכתבכם הנכבד והנני להשיב לכם מפני הכבוד, כי מפני סיבות מסחריות די־מספיקות היינו מוכרחים לצערנו לפטר מספר פועלים של היקב. וכן מסיבות אלה ורק מפני אלה, פיטרנו את חברכם איתיאל.

עם הנציב העליון לורד פלומר בשערי היקב בראשון־לציון

אין הנהלת היקב עוסקת בפוליטיקה ואין לה עסק עם ההשקפות הפוליטיות של הפועלים בו ואתם חושדים במה שאין בנו.

ועד פועלי היקב אינו משתכנע וכותב: “היות וברי לנו כי הסיבה היחידה לפיטורי חברינו היא עמידתם על הגנת עניני הפועלים, הפיטורים הם פגיעה בזכויותיו היסודיות של הפועל; ומאחר שלא הושם לב כראוי לדרישותינו, אנו חוזרים ודורשים בכל תוקף: להשיב את חברינו המפוטרים לעבודתם ביקב. אנו מצהירים שאם גם הפעם לא יתחשבו בגילוי דעתנו, אחריות התוצאות תהיה על הנהלת היקב. בשם אסיפה כללית של פועלי היקב ­– (חתומים) ­– נ.ב. יתר הדרישות הובעו במכתבנו (הקודם בתוקפן עומדות.”

גלוסקין עונה שוב כי אין יסוד לדברים, שפיטר פועלים בגלל עמידתם בהגנת עניני הפועלים. עצתו היא שיחדלו לעשות צעדים לא נכונים, כי מצב העסק לא טוב. המשבר נגע בכל הכורמים השרויים בדוחק גדול. ­– הפועלים לא ענו, אך כשיצא גלוסקין מביתו כדי לנסוע ברכבת למצרים, נמסר לידו מכתב מוועד הפועלים בזו הלשון:

“כבוד הנהלת היקב ­– מגישים אנו לכם בזה החלטות דלהלן, בתקווה ליחס רציני אליהן. האסיפה הכללית של פועלי היקב מאשרת את ההחלטות הקודמות ­– כי הפועלים שפוטרו יוחזרו לעבודה וכי אין רשות להנהלת היקב לפטר בלי סיבה מספקת ובלי הסכמת ועד הפועלים וכו' ­– אם תימנע ההנהלה מלהתחשב בדרישותינו או להכנס במשא־ומתן אתנו ­– האסיפה מטילה על הוועד להוציא לפועל “אימור” (שביתה)” ­–

ביקש גלוסקין את פקיד היקב מ. סגל למסור לפועלים, כי הוא נוסע ומבקש להמתין עד שובו. גלוסקין חזר כעבור ימים מספר ובו בערב קיבל מכתב נוסף: פועלי היקב מקווים שכבודו מסכים ומוכן להכנס מחר עם ב“כ חברי הוועד הפועל של “אחדות העבודה” במו”מ לשם מילוי דרישותינו, כדי למנוע הפסקת העבודה. ­– גלוסקין משיב: מאליו מובן כי הרשות לפועלי היקב לבחור באיזה אנשים שהם חפצים להכנס עמי במו"מ בשמם. הואילו נא איפוא להודיעני את שמות האנשים שבחרתם והנני מוכן לקבל אותם מחר ולשמוע מה בפיהם.

וגלוסקין שלח רץ להודיע לחברי המועצה של האגודה, מרחובות ומגדרה, לבוא לראש“ל בבוקר כדי להוועץ בדבר. חברי המועצה באו וחיכו כל היום, אך נציגי הפועלים לא הופיעו אלא בערב וחזרו על דרישותיהם אף הוסיפו: הגשנו לכם את הדרישות האלה בהודעה שאם לא תתמלאינה, לא נוכל להמשיך את העבודה ביקב עד למילוי הדרישות. שאל גלוסקין (שנשאר כבר לבדו, כי חברי המועצה חזרו למקומותיהם מבעוד יום): האם זה הוא המו”מ שדרשתם? ­– הרי זה אולטימאטום! ­– והוסיף כי קשה לו לכנס שוב את חברי המועצה למחר, כי ערב־שבת הוא ­– הם יכונסו איפוא ביום א' כדי להחליט בדבר התשובה. דרשו הפועלים לקבל לעת־עתה 6 פועלים שפוטרו, אך גלוסקין ביאר, כי אי־אפשר לו לעשות בזה דבר בלי להוועץ במועצה.

ביום א' התכנסו שוב חברי המועצה ויצאו לערוך את ישיבתם במשרד היקב, אשר אליה ייקראו גם נציגי הפועלים. עם גלוסקין הלכו הכורמים אייזנברג, גולדין, פיינטיין, לובמן־חביב, רפפורט דרובין, אוסטאשינסקי, ליבוביץ־אריאל, גיסין, מאירוביץ, סגל וסדומסקי ואת הקהל שהתאסף מול בית הפקידות ביקשו להתפזר. באו עד לשערי היקב והנה הם סגורים, אך פועלים עומדים כשומרים סביב על המגרש אשר לפני היקב. גלוסקין נגש לאחד השומרים ואמר כי הם חפצים להכנס פנימה לערוך ישיבה של המועצה, אך זה ענה לו, כי עליו לשאול רשות מוועד השביתה. גלוסקין שלח את סדומסקי לוועד השביתה וזה הביא תשובה כי “היקב סגור בפני כל.”

חברי המועצה נפגעו קשה וחזרו לבית הפקידות לערוך שם את ישיבתם. בה בשעה גברה ההתמרמרות בקהל הכורמים הצעירים שהתכנס סביב בית הפקידות, עם שחברי המועצה דרשו מהקהל להרגע והנאספים התפזרו מלאי מרירות ורוגז. בישיבה שנערכה הוחלט פה אחד: לקרוא במוצאי־שבת לאסיפות כלליות בראשון־לציון וברחובות, לערוך את רשימות הכורמים ובניהם הרוצים לעבוד ביקב, לפנות לוועד הצירים ולוועד הלאומי ולבאר להם את רצינות המצב ואת התרגזות הכורמים, לנוכח מעשה האלימות של סגירת היקב בפני בעליו החוקיים ­– ולהסביר להם את ההכרח לפתוח את היקב בהקדם (גם מטעמי נזק לתעשית היין). כן הוחלט לבחור בוועדה מיוחדת לענין השביתה ועבודת היקב ונבחרו: אוסטאשינסקי, דרובין, אייזנברג, גולדין וליבוביץ; גלוסקין המנהל איננו מתערב עוד בענין השביתה.

אף נתפרסמה מטעם מועצת האגודה הודעה גלוייה לפועלי היקב כדלקמן: אחרי אשר התאספנו, חברי המועצה מהמושבות הקרובות יחד עם הנהלת היקב, לדון ע"ד שביתת פועלי היקב, רצינו לערוך את ישיבתנו במקומנו התמידי בתוך היקב ולא נתנו לנו ראשי הפועלים להכנס, והוכרחנו לקיים את ישיבתנו בבית פרטי. ואחרי בירור בענין השביתה באנו לכלל החלטה: א) אין שום יסוד וסיבה מספקת לסידור השביתה מצד פועלי היקב וסגירתו על ידם; ב) הננו מבקשים בזה את הפועלים העובדים, כי ישובו לעבודתם, ומי שלא ישוב לעבודתו הננו חושבים אותו כמתפטר בעצמו; ג) נבחרה ועדה מיוחדת לסידור העבודה ביקב ועניני השביתה, ובכל הענינים יש לפנות אליה (היינו לא עוד אל מנהל היקב).

חזית עובדים ומעבידים    🔗

אפשר לא כדאי היה להאריך בפרטי הדברים, אלמלא היה בשביתה ביקב משום התנגשות מוגברת בין שני הצדדים ­– פועלים ומעבידים ­– אשר הישוב המתפתח בקצב מהיר אחרי המלחמה הועמד בפניה תוך פיתוח תעשיה, מלאכה ותעסוקה גדולה בפרדסנות; ­– כאן שני הגורמים היו מעונינים ליצור עובדה של הכרת המחנה האחד בזכויותיו של השני. אנו נראה כי משום כך הוזעקו סביב לענין המסתבך הגורמים הציבוריים הפעילים בארץ ועד לממשלת המנדאט עצמה, אשר גילתה הבנה רבה במקרה זה, בהדרכת הנציב העליון הרברט סמואל עצמו.

חברי הוועדה והמועצה מצד הכורמים חזרו והתכנסו ועמהם בריל כאיש יק"א וגלוסקין המנהל. הנאספים הודיעו הפעם: תוצאות האסיפות הכלליות של הכורמים בראשון־לציון ורחובות היו, כי נרשמו כורמים ותיקים וצעירים לעבוד בעצמם ביקב, כאשר הוועדה תקרא להם; הכורמים, וביחוד הצעירים שבהם, דרשו כי באם לא יסירו הפועלים את המצור מעל היקב בעצמם, יגשו הם להוציא את הדבר לפועל, כי אינם יכולים לשאת את העלבון.

כן הוחלט פה־אחד, כי משלחת בת־שלושה – אוסטאשינסקי, דרובין וליבוביץ ­– תסע לירושלים, להודיע לוועד הצירים ולוועד הלאומי על סערת הרוחות בחוגי הכורמים ולהטיל עליהם את החובה להשפיע על הפועלים כי יסירו את המשמר מעל היקב ­– ובדבר השאלות ה“אקונומיות” ילכו לבוררות. הוסכם כי אם לא תהיה תשובה ברורה מירושלים, יפנו אל המושל (האנגלי) ביפו, לשאול את עצתו מה לעשות כדי למנוע שערוריה.

המשלחת נסעה לירושלים והתראתה עם ה“ה אוסישקין, ד”ר טהון, ילין, בן־צבי (לאחר מכן נשיאה השני של המדינה) ושוחט. המשלחת דרשה כי היקב ייפתח ואחר־כך ילכו הכורמים לבוררות, אך אם היקב לא ייפתח אי־אפשר יהיה לעצור בעד צעירי הכורמים ­– ומי יודע עד אנה יגיעו הדברים. בינתיים נתקבל מכתב מדיזנגוף לוועדת הכורמים בראשון־לציון, בו נאמר: “הערב בא אלי מר שוחט שחזר מירושלים ויודיע לי כי הוועד הלאומי החליט בישיבתו להכנס לשאלת השביתה בראשון־לציון. הנשיאות ביקשה מאת מר שוחט למסור את הדבר לפועלי היקב, בבקשה להתאפק לעת־עתה מצעדים קיצוניים, וממני ביקשה כי אמסור אותם הדברים למנהלי היקב ולבאי־כוח המועצה. הנני ממלא את בקשת הנשיאות”.

והכורמים משיבים לדיזנגוף: “מכתבו נתקבל אצלנו ועדיין לא פסקה התנהגותם הקיצונית של הפועלים השובתים, עדיין שומרים הם על מבואי היקב ואינם נותנים לבעליו להכנס. זאת אומרת כי התערבותכם, להזהיר את הפועלים מצעדים קיצוניים לא נתקבלה אצלם, בה בעת שמצידנו הננו נזהרים מכל מעשה קיצוני מעת שהיקב סגור וההפסד מרובה כתוצאה מהנ”ל."

עוד אלה מחליפים מכתבים וד“ר טהון בא כשליח הוועד הלאומי אצל חברי הוועדה של הכורמים, לשם קבלת “אינפורמאציה” (כדבריו). והוועדה שאלה: הרי אתמול היתה המשלחת שלנו בירושלים והסברנו הכל באופן רשמי, כי היקב מחוייב להיפתח ואז נלך לבוררים וכו'! הלך ד”ר טהון אצל הפועלים וחזר אל הכורמים להודיע, כי הוא נוסע ליפו להתיעץ. ורפפורט שחזר מאצל המושל ביפו מוסר כי הלה שאל אותו ­– האם רוצים הם שישלח שוטרים (לפתוח את היקב)? על כך השיב רפפורט: איננו מבקשים שוטרים, אך מבקשים אנו את המושל לבוא למושבה כדי לייעץ לנו מה לעשות ­– והמושל הבטיח לבוא.

ואמנם המושל בא מיפו עם בריל והכורמים הסבירו את עמדתם הם. אחר־כך קרא המושל אליו את ראשי הפועלים ודיבר עמהם. אחרי צאת הפועלים קרא שוב לכורמים והציע כדלקמן: 1) עד מחר בשעה 12 צריכים באי־כוח הכורמים ובאי־כוח הפועלים להתאסף ולהידבר על בחירת בוררים ­– אחד או שנים מצד הכורמים ואחד או שנים מצד הפועלים, והשלישי ימונה ע"י הנציב העליון. 2) הבוררים ידונו על שאלות אלו: א. שכר מינימאלי, פיצויים למפוטרים מעבודתם, עזרה מדיצינית, קביעת תקנות שיתקבלו כתקנון הנהלת היקב. ­– הכורמים שאלו לפירושו של הסעיף האחרון ­– מה יהיה בדבר כניסת הכורמים ובניהם לעבודה ביקב? המושל השיב כי דיבר על כך עם הפועלים והרשות לכורמים לקבל עבודה ביקב.

הנציב העליון סיר ארתור וואקופּ מבקר ביקב (בחברת יעקב שפירא, שנתמנה כמנהל היקבים אחרי גלוסקין).

מיד הודיעו הכורמים כי הם מקבלים את הסעיפים כמות שהם ואין להם עוד צורך לדון עם הפועלים. והמושל ענה: יודיעו לו הפועלים בכתב על הסכמתם להצעתו ואז יודיע לכורמים על פתיחת היקבים. הכורמים היו בטוחים איפוא כי היקב ייפתח…

שוב יצאו חברי המועצה ועמהם מספר כורמים אל היקב, אך הפועלים שמרו על דלתות הכניסה. המנהל גלוסקין רצה לגשת עד לדלת והמפתח בידו, אך הפועל ששמר אמר כי אין לפתוח בלי רשות ועד השביתה. בא חבר ועד הפועלים והמנהל טען שהרי לדברי המושל אתמול כבר הוסכם הדבר ­– השיב הלה, כי חברי המועצה יכולים להכנס לחדר הישיבה, אך הפועלים לא יתנו לפתוח את היקב לעבודה. רפפורט ראש ועד המושבה דרש למסור את המפתח לידו, אך כאשר אמר לפתוח הדף אותו הפועל־השומר לאחור. משני הצדדים פרצו צעקות ובדאבון־לב שבו הכורמים על עקבותיהם ושלחו שנים אל המושל ביפו להודיעו על כך. It will be allright (יהיה טוב). ­– הרגיע המושל את הבאים אליו.

המושל יעץ כי בריל יחד עם גלוסקין יסעו אל הנציב העליון לירושלים, לאחר שהוא בעצמו אינו יכול לפעול מאום. גם בריל ניסה לבוא בדברים עם הפועלים והציע לקבל לעת־עתה זמנית שישה פועלים מהמפוטרים לעבודה עד לבוררות וכנגד זה לפתוח את היקב; אך הפועלים דחו ואמרו כי הם עומדים על דרישותיהם. התכנסה המועצה והחליטה כי משלחת של בריל, גלוסקין, אוסטאשינסקי, דרובין ואייזנברג תעלה לירושלים כדי להתקבל אצל הנציב העליון. ואמנם המשלחת נתקבלה בנוכחותו של מזכיר הממשלה גניראל דידס ובריל הסביר את המצב כבא־כוח יק“א והבארון. גלוסקין תיאר את מצבו הירוד של העסק ואמר כי אי־אפשר לקבל את דרישות הפועלים. כן הוזכר המו”מ באמצעות המושל ביפו מתוך מאמץ למנוע התפרצויות, לנוכח מעשי האלימות מצד הפועלים. וגם עתה נכונים הכורמים ללכת לבוררות על הדרישות האקונומיות של הפועלים, אך החזרת הפועלים המפוטרים והגבלת זכות הבעלים, שלא לקבל או לפטר פועל בלי הסכמת ועד הפועלים ­– יהרסו את המפעל.

התערב הנציב העליון ואמר כי הוא מבין לרוח הכורמים, אולם בוררות צריכה להיות שלמה ללא תנאים; שני הצדדים חייבים למסור לבוררות את כל טענותיהם ואנשים נייטראליים ודאי יוציאו משפט צדק. הוא מייעץ איפוא לפועלים ולכורמים למסור את כל הדרישות לבוררות בלי תנאים מגבילים ומשיוסכם על כך מחוייב היקב להפתח. הוא מצטער על ההיזק שנגרם, אך לאחר שהוא מוכרח לנסוע לימים אחדים לבאר־שבע, הוא מוסר את הענין לידי גניראל דידס. ואמנם למחרת באה משלחת פועלים לירושלים בראשותו של בלוך־בלומנפלד ונתקבלו לראיון אצל דידס. כאן בלומנפלד הצהיר כי גם הפועלים נכונים ללכת לבוררות, אבל בתנאי קודם כי ששת הפועלים יתקבלו לעבודה. גלוסקין טען שזה אינו מתאים לתנאי העיקרי שהציג הנציב העליון, כי הדרישות תימסרנה לבוררות ללא תנאי מגביל ­– ולבסוף הסכימו שני הצדדים בדבר הבוררות עם פתיחת היקב לאלתר.

דידס עצמו יעץ להחזיר שישה פועלים מפוטרים לעבודה ובכך להחזיר את המצב ל“סטאטוס קוו”; וכיוון שזה זמני עד לבוררות, אין כאן אלא שאלת כבוד ויש לוותר בענינים כאלה. הוא יעץ “כידיד” לוותר בזה וגם השופט בנטביץ שנוכח באותו מעמד היה בדעה זו. הכורמים השיבו בענין החזרת המפוטרים, כי הם מוכרחים לשוב לראשון־לציון ולשאול להסכמת חבריהם, אף הבטיחו לדידס להשפיע שחבריהם יסכימו. מכאן הלכו נציגי הכורמים למשרד ועד הצירים ומסרו לאוסישקין על המו"מ אף ביקשוהו לקיים ישיבה של נשיאות הוועד הלאומי יחד אתו, כראש ועד הצירים, ועם אייזנברג מצד הכורמים ובלומנפלד מצד הפועלים בדבר מוצא.

הישיבה נערכה בו בערב בביתו של אוסישקין ונכתב ונחתם זכרון־דברים כדלקמן: הערב הזדמנו ה“ה אייזנברג חבר המועצה של אגודת הכורמים וה' בלומנפלד חבר הוועד הפועל של “אחדות העבודה”, בנוכחות יו”ר ועד הצירים מ. אוסישקין וחברי הנשיאות של הוועד הלאומי ­– דוד ילין, ד"ר טהון ויצחק בן־צבי ­– ובאו לכלל הסכמה להציע לפני אגודת הכורמים והפועלים השובתים (לשם חידוש העבודה ביקב) הצעות אלו: א) בוחרים בוועדה מפשרת מורכבת ממספר נבחרים שווה, מצד הכורמים ופועלי היקב, ואם הוועדה לא תבוא לידי הסכם, יבחרו חברים נוספים מצד ועד הצירים והוועד הלאומי; ב) תפקיד הוועדה המפשרת להחליט בכל התביעות של שני הצדדים וקביעת היחסים בין פועלי היקב והנהלתו להבא; ג) על הוועדה המפשרת לסדר את כל עבודתה לא יאוחר משבוע ימים; ד) עד לגמר עבודת הוועדה נשאר המצב ביקב כשהיה לפני פיטורי הפועלים; ה) מיד אחרי קבלת ההסכמה משני הצדדים נפתח היקב ומתחדשת העבודה בהיקפה המלא.

באי־כוח הכורמים חזרו לראשון־לציון ובאי־כוח הפועלים חזרו עם בלומנפלד וכצנלסון. חברי המועצה שמעו את הדו“ח מירושלים והוחלט לאשר את ההצעות. ה”ה אייזנברג ואוסטאשינסקי נבחרו כבוררים מצד הכורמים ובמכתב מאסיפת פועלי היקב שנתקבל אותה שעה נאמר: " ­– אנחנו מאשרים את ההחלטות שנתקבלו בישיבה המשותפת של שני הצדדים ומקבלים עלינו להוציא אותן לפועל תיכף אחרי שמועצת היקב תודיע לנו בכתב שאישרה את תנאי ההסכם." ­– הנהלת היקב השיבה לפועלים: “הננו מאשרים את ההחלטות שנתקבלו באסיפה המשותפת בירושלים” ­– והמשמרת שעמדה בשערי היקב הוסרה. הוועד הלאומי מינה כבוררים את ד"ר חיסין מהנדס קאסל (מייסד חברת המלח) וקלוואריסקי.

לקח מכאיב אך קונסטרוקטיבי    🔗

בכך נסתיים פרק מעציב שנמשך קרוב לשבועיים תוך סערת רוחות, מתיחות ועלבון הדדי, עד שחזרו החיים והעבודה ביקב למסלולם. עם זה אין ספק כי היה בדבר משום אזהרה לישוב המתפתח תוך משברים ותנודות וזעזועים קשים, בהשפעת גורמים מבפנים ומבחוץ. לא תמיד גילתה ממשלת הארץ אותה תבונה בטיפול ואותו רצון טוב למנוע עובדה “אשר רבים ישמחו עליה כאות שהיהודים מהרסים ומחריבים זה את זה” (ואך בכדי ניתן להם “בית לאומי” שלא יכלו לעמוד בו). ואם אמנם מצד אחד חששו בעלי הון לבוא ולהשקיע בארץ משום דרישתו המוגזמת לדעתם של הפועל העברי; הרי מצד שני נלחם הפועל המאורגן על הכרת זכויותיו כשותף לבנין ולהשקעת ההון ולא כמכשיר־עבודה לניצול. אנו היודעים, לאחר שנים, כי בלעדי שני אלה ­– העבודה וההון ­– לא היה קם הבנין ­– רושמים את הדברים לאות, כי גם בנידון זה יצק הענף הלאומי של תעשית היין יסוד (מתחילת היותו כמסופר לעיל), לאחר שהוכח כי יש שותפים לענף החקלאי וביניהם ­– הפועל מן החוץ.

ואם הכורמים נאלצו להודות כי עדיין לא הגיעו לכלל תפיסה מבוגרת בדבר מסגרת בעלותם על הענף, הרי גם הפועלים לא שפר חלקם עם כל תנודה ומשבר: " ­– אלה הפועלים שפוטרו ­– נאמר לאחר מכן במכתב נאמן וחסר־פניות לפקידות יק“א ­– למרות שהעניק להם מעט פיצויים ומעט מקופת החסכון, מתנוונים והולכים… למסחר לא יצלחו מפאת היותם עשרות שנים שקועים בעבודת היקב ­– וכך אוכלים הם את צרור הכסף. ומהי תקנתם? (שואלים הם ומשיבים) כברת אדמה שיתקשרו אליה. תינתן אפשרות זו לאלה שכבר הוצאו מהיקב וגם לאלה שהם עדיין בפנים, לרכוש להם כברת אדמה, כי האנשים אנשי עבודה… והם יצליחו לכונן לעצמם בסיס לקיום… (בכבוד ובברכת עבודה, בשם כל פועלי היקב)”.

נוסיף מתוך מכתב שני של פועלי היקב המתנים את מצוקתם בענף הנתון במשבר, לפראנק (תרפ"ד):

“- עשרות שנים עברו עלינו בעבודת היקב בראשון־לציון, באשמני המרתפים ובאוויר הנאלח והמזיק יגענו ועמלנו בזיעת אפינו ובליח עצמותינו בתעשיית היין המשמח אלוקים ואנשים. ולא מעט גם לנו חבל בשם הטוב שרכשו להם היינות מראשון־לציון, הנעשים ביקבי הבארון הדגול מרבוא־רבבה, הישיש מר אדמונד רוטשילד הי"ו. מיטב שנותינו, שנות השחרות והכוח, בילינו בעבודת היקב, עד שקם רוח חדש בקרב אחינו האכרים, רוח מרי הנובע אמנם מתוך המצב הקשה בארץ בכלל ושל הכורמים בפרט… במרוצת השנתיים האחרונות חלק חשוב מהפועלים סולקו ומקומם נטלו הכורמים ובניהם, אשר את מקומותיהם הם בכרמים ואצל הגפנים מסרו לבני ערב (דהיינו לעבודה שכירה זולה)… ­– וכן דוחקים את רגליהם של פועלים מהיקבים בראשון וברחובות ומרבים את היסוד הזר, אשר "אין רוח הנדיב סבא נוחה ממנו”. ­– ואנו מכירים בסגנון מיד את הנוסח המיוחד של הפועל התימני.

*

מעתה נחזור אל מועצת הכורמים השרוייה בלבטיה למצוא מוצא מן המשבר בשיווק היין: האמנם אבדה תקווה משוק היין של ארצות־הברית, בהן יושב עתה הקיבוץ הגדול ביותר של יהודים, והוא לא יהיה עוד בצרכני היין מהמושבות אף לצרכי דת ­– קידוש והבדלה ­– ואפילו במסגרת של “חוק היובש”?! ­– וכן יש לבדוק את אפשרויות שיווק היין במזרח הרחוק, לאחר שהגולל נסתם על השוק היהודי המיוחד בארצות מזרח אירופה. ­– הוחלט איפוא לבחור בשליחים בשתי המגמות האלה: ישראל יהודה נידרמן הלך למזרח הרחוק; וכתריאל רפפורט מראשון־לציון וש. בירמן מרחובות יצאו בשליחות לארצות־הברית. ניידרמן יצא למסעו 1926 וממכתביו ניתן לשפוט על מאמציו להכתיר את שליחותו בתוצאות, למרות התנאים המיוחדים בשווקים אלה:

– ידעתי כי מצפים הנכם חסרי סבלנות לחדשות מבּומבּי, ­– כתב לחבריו בזכרון־יעקב (מארס 1922) ­– והנה אשתף אתכם בקשיים שנתקלתי בהם בדרכי. היה קשה מאוד להופיע בשוק המשקאות של בּומבּי עם יינות בלתי ידועים. בומבי, ככל הודו הבריטית, מוצפה במשקאות המצויינים ביותר של אירופה, והסוחר בהודו וכן הצרכן הנם שמרנים מאוד. אף־על־פי־כן שיחק לי המזל לקשור קשרים טובים עם צרכנים ואני מקווה כי נוסיף למכור הרבה יינות. אני כמעט מכרתי את כל הסטוק שהיה אתי והנני בדרכי לכלכותא…

בפירוט יתר כותב ניידרמן במכתב אחר: “­– באתי לבּומבּי עם ההמלצה אל מר טולקובסקי, הקונסול הבלגי בכאן, המקורב לי”ל גולדברג מווילנה (חתנו של זה), והוא קיבלני יפה, אך יעץ לי שלא לאבד זמני לשוא ולהמשיך דרכי מכאן, כי בהודו הבריטית “אין שותים יינות”. לא שמעתי לעצתו, כי ידעתי שמוכרחים אנו לכבוש בהודו שוק ליינותינו. ואמנם קשה מאוד לקשור קשרים עם המשווקים הבריטיים שבכאן וההודים והפרסים, שואלים בתמהון: היכן היא פלשתינה? ­– עד שחוזר אני ומדגיש היטב את השם “ירושלים” ומתחילים לתפוס ­– ­– וגם יינותינו בסוף־דבר אינם משובחים יותר מיינות אירופה ­– אף־על־פי־כן החדרתי יינותינו, תודה לאל, לשוק המשקאות ויין “פלשתין” נודע בכל בית הגון. אף יש לי כמה הצעות של סוכנים וסוחרים סיטונאיים, המבקשים ממני שלא להזקק עוד לסוחרים הקטנים. ­– " ניידרמן שהמשיך את דרכו לכלכותא מודיע מראש: אינני מאמין כי אוכל לפעול הרבה בכלכותא ואני מחכה בקוצר־רוח להזמנה ששלחתי בשביל בּומבּי (העתידה להגיע מראשון־לציון). אף מאמין אני כי תוכלו לשלוח בכל חודש עד 500 ארגזי יינות וברנדי עד אשר נתפוש בשוק זה מקום ראוי לשמו. ­– בבואו לאיי סומאטרה־יאווה הוא מסביר במכתביו למועצה: האיים האלה מציפים את המזרח ביינותיהם הזולים. שכבות העובדים שותים אלכוהולים זולים, כי פועל אינו יכול להרשות לעצמו לקנות בשלוש או ארבע רופיות בקבוק יין או ב־7–6 רופיות בקבוק בראנדי. ­– היינות וכן הבראנדי שלנו הם בשביל אנשי מעמד־הביניים והעשירים. ועוד: "אני סבור כי אם אפתח את העסק בבּומבּי בלבד, ­–מסיק ניידרמן ­– תהיינה ממילא הערים הגדולות של הודו ­– כלכותא, ראנגון, מדרס וקאלמבה ­– בקונים שלנו, ובּומבּי עשוייה לשמש להן מרכז. בקשר לאיש (לסוכן) במקום כבר כתבתי ­– "

הוא חוזר לבּומבּי ועדיין מצפה למטענים שיגיעו מפורט־סעיד, לפי הוראות מראשון־לציון, אך דרך האניות ארוכה. הוא מבקש לשלוח לפחות דוגמאות של משקאות שונים ואף הדוגמאות מאחרות לבוא ­– והוא כותב לגלוסקין: חיכיתי בכליון־עינים לדוגמאות שהן נחוצות לי, כי אין ביכולתי לעשות את עבודתי בלי שיהיו בידי – וסופו של דבר: כלכותא שרוייה עכשיו בחום של כבשן הגיהינום, הטמפראטורה עולה עד 126 מעלות פארנהייט. אם אחזור בקרוב לביתי, לא אוכל לזקוף הרבה לזכות האקטיב שלי במסעי הראשון במזרח ­– אמנם “כל ההתחלות קשות” והנסיון הוא המורה הטוב ביותר, אפילו אם שכר־הלימוד יקר מדי ­–

הוא מסכם כשליח־ציבור נאמן לתפקידו: “חבל על זמני שאני מבלה בנכר ועל הכסף שאני מבזבז. ההזמנה שהזמנתי עדיין לא קיבלתי וכן הדוגמאות ­– לא נתברכתי במזל של הצלחה כדי להצטיין בשליחותי זו הראשונה ולעשות משהו בשביל האגודה שלנו. לפיכך אהיה נאלץ לעזוב את הודו, כדי להקדים את בוא רוחות המונסון, עקב השרב הכבד של הקיץ הנוכחי.” ­– ומיד לאחר מכן: אמנם הגיעוני 10 ארגזים של דוגמאות; שלושת הארגזים האחרים לא הגיעוני באותו דואר; ­– אך מאוחר מדי הגיעו הדוגמאות כי אני כבר סידרתי את כרטיס האניה. מסרתי הכל לסם יחזקאל (הסוכן) בצירוף הוראות כיצד לנהל את העסקים, עד אשר יבואו אתו בקשר מראשון־לציון, בין נקבל אותו כסוכן קבוע ובין נשלח לכאן מישהו אחר. ­–

ניידרמן מפליג ארצה לאחר שהשתדל להניח יסוד לשיווק היינות במזרח הרחוק. המועמד שהוצע כסוכן בבּוֹמבּי, סם יחזקאל, בן למשפחה יהודית ידועה, נמצא ראוי ומקובל על ההנהלה בראשון־לציון. עברו כשנתיים וניידרמן יצא בשליחות שניה להשלים את המלאכה אשר החל בה ­– אלא שבינתיים נשתנו הזמנים והאגודה לא ראתה תקנה בשווקים הרחוקים הכרוכים בהוצאה גדולה על המשלוחים, והקשרים לא נתקיימו אלא במידה מועטה.

 

פרק יב: חילופי משמרות עם גלוסקין בכלל    🔗

בסימן אכזבות ובקורת הדדית    🔗

ניידרמן יצא בשליחות האגודה גם לארצות המזרח הקרוב ­– לסוריה בחברת סדומסקי ­– ובשובם מביקורם מסרו סקירה על המצב בישיבת המועצה, תוך בקורת חריפה על הסדרים הלקויים בסניף האגודה בבירות. עבודת היין, המסחר והנהלת החשבונות במחסני “כרמל” ­– הכל זועק אי־ידיעה, אי־סדרים ורשלנות. חביות היין מוטלות באי־סדר, הקירות והארונות רטובים וטחובים. הפרסומת אינה נעשית בדרכים אירופיות מתוקנות. הנהלת הספרים אינה ברורה ויש להתפלא על ההנהלה בראשון־לציון אשר הניחה עד כה למצב זה בלי לחפש לו תקנה. מנהל הסניף הציע שימציאו לו טיפוס של יין קל וזול, אשר יוכל לדבריו להמכר בכמות גדולה, אך יש לחשוש שמא השם הטוב של “כרמל” ייפגע מכך. אפשר היה לפתוח סניפים בערי־החוף מבירות עד מרסינה ­– בטריפולי לטאקיה ואלכסנדרטה ­– קיצורו של דבר: מרכז “כרמל” (קרי ההנהלה) חטא לאגודת הכורמים, בכל אשר נעשה בסניפיה במקומות רבי־ערך במזרח הקרוב.

ואם קשות או זעומות היו התוצאות מהשליחויות במזרח הקרוב והרחוק, הרי מסובכה יותר ודלת־תוצאות גם היא היתה השליחות לארצות־הברית שמה נסעו, כאמור, רפפורט ובירמן. בירמן שחזר מהשליחות ראשון מסר על הפעולה שנעשתה בניו־יורק וקנדה: ההצלחה לא האירה להם פנים כי אך דרכה רגלם בניו־יורק נכנס חוק הפרוהיבּישן לתקפו. הם ביקרו מיד אצל לוין־אפשטיין ומצאוהו מדוכא ומר־נפש מהלם הגזירה. בנו רחביה אפשטיין סייע לשליחים להפגש עם רבנים, לקשור קשרים עם עורך־דין ידוע, כדי לתכנן את השתדלותם בפני רשות “הפרוהיבּישן” בוואשינגטון. בקשתם התיחסה ל־300 חביות יין שנשלחו לארצות־הברית עוד לפני פירסום החוק ואשר מסיבת פירסומו עוכבו בלונדון. כאן היה צורך להסביר ליודעי החוק את דיני ישראל המדקדקים לגבי יין כשר למהדרין, לצורך קידוש והבדלה. חברי המשלחת נסעו בלווית רחביה אפשטיין גם לקנאדה ובהשתדלות רבנים וראשי ההסתדרות הציונית דהתם הצליחו לקבל אישור להכנסת כמויות מסויימות של יינות ­– “כי רבים בקנאדה היהודים הצורכים יינות אלה”.

ברם, מוקד השאלה היה בוואשינגטון, מושב מחוקקי “הפרוהיבּישן” ורפפורט נשאר לטפל בהרשאות והיתרים להכנסת כמויות יין למען יהודי ארצות־הברית וצרכיהם הדתיים. ­– “וכאשר ראיתי לבסוף כי החביות הגדולות שלנו הורשו להגיע לניו־יורק ­– מסר רפפורט לאחר מכן בישיבת המועצה ­– היתה לי נחת־רוח שעמלי נשא פרי.” ­– הוא נסע בערים ונעזר ברבנים ובעסקנים ציוניים, הוא רצה להצליח בכל חום־נפשו והאמין כי יעלה בידו להרחיב את מסחר היין למרות האיסור, אף נתן אמון בהבטחות שניתנו לו ובישר את הבשורות במברקים לראשון־לציון.

ברם, לא כן לוין־אפשטיין איש המקום ­– הוא לא האמין כי ההבטחות עשויות להרוס את חומות החוק. רפפורט נתקל כאן בסוחר יינות מהארץ אשר מכר הרבה ואף עשה עושר ­– ובקנאתו התריס: אחים, איכם! ­– אותה חברה מקבלת הרשאות ומוכרת יינות ואילו אנו יושבים בחיבוק־ידיים ­– הוא בא איפוא בשתי הצעות: לקבל לידי הנהלת היקבים את העסק “כרמל ויין קומפני”, כי אז נוכל למכור 100,000 גאלון במחיר טוב; בו בזמן לדרוש מלוין־אפשטיין כי ירחיב את מסחר היין מחוץ לניו־יורק על פני ערים אחרות בארצות־הברית לאחר שיש הכרח להפיצו בין שדרות העם הרחבות ולא רק בשדרות האמידים. זאת ועוד: רפפורט שחזר דרך פאריס ראה מחובתו לראות את פני הבארון ואמנם עלה לו להתקבל אצלו במעמדם של פראנק וורמסר. כן זכה לשבת פנים־אל פנים עם הנדיב ולמסור לו על תוצאות שליחותו בענין היינות בארצות־הברית והבארון הישיש הקשיב ­– ולא זו בלבד אלא אמר לו: אתה נוסע לארץ־ישראל, ותמסור שם בשמי כי אינם דתיים כל־הצורך ­– עם לא יוכל להתפתח על לאומיות גרידא שלא בצירוף הדת… בנימה חמה זו סיים רפפורט והמועצה נשארה יושבת על המדוכה של בעית השיווק, לאור התוצאות המפוקפקות של השליחות.

גלוסקין לא רחש אמון לאופטימיזם של רפפורט והסביר, כי אם לוין־אפשטיין הוא פסימי ­– הרי האמת היא כי מאז פירסום חוק איסור היין נעשה קשה לסחור ביין סחר חוקי ורק מי שאינו מתחשב במסגרות החוק עשוי להרוויח הרבה. אף־על־פי־כן היו חברים שסברו על אף הדוחים המאכזבים מהמזרח הרחוק ומארצות־הברית, כי אין להתיאש. “אני סבור כי שני השווקים האלה עשויים להציל את מצבנו.” ­– טען חבר המועצה סגל. וגם מנשה מאירוביץ תמך בדעה זו ואמר: הרושם שעשה עלי הדו"ח של רפפורט כי פעל בהכרה ובשיקול־דעת, עם שפה ועם הפריז מעט. ­– בכך אישרה המועצה את מסקנות

בסניף “כרמל” בניו־יורק: ישובים (בתווך) – א. ז. לוין־אפשטיין המוסר לנציג אגודת הכורמים, ד. יודלביץ, את המיסמכים של “כרמלן־ויין־קומפּני”.

המשלחת ולפי הצעת גלוסקין הוחלט לטלגרף ללוין־אפשטיין, כי ישתדל למכור את 20,000 גאלון היין שברשותו ובו בזמן לבקש רשיון להכניס יין נוסף.

מפאת הקשר בין משבר היין בארץ ובין חוק היובש בארצות־הברית, כדאי להוסיף כי בארצות־הברית גופה נפגע קשה ענף הגפן והיקבים הושבתו. אמנם עם הביטול הפתאומי של האיסור בסוף שנות העשרים, שוקמו שם היקבים, אך סחר היין לא חזר למסלולו, למרות עידוד הממשלה ונצטברו עודפים בתעשית היין של קאליפורניה (בה חקלאי אחד ל־25 פרנסתו היתה על היין).

על כל פנים, תוצאות השליחויות לאלתר היו עגומות למדי. בין סיכויי השיווק בהודו, בין השגת הרשיון בארצות־הברית, היו בחזקת “מזמור שיר לעתיד לבוא”. בינתיים חסרים היו לאיזון תקציב האגודה 40,000 לי"מ והמצב היה בכל רע. באין ברירה החליט גלוסקין לצאת שוב לדרך ולחזר אחר “גמילות־חסד” ­– בראש ובעיקר מהכתובת הידועה ­– הבארון. הגיע בדרכו לפאריס והנדיב קיבלהו גם הפעם בסבר פנים… אף רמז לו בחיוך כי בוודאי בא אליו לסלק לו את חובה הישן של האגודה. השיב גלוסקין כי בא לבקש הלוואה חדשה בעת מצוקה, אך ודאי לו כי לאחר מכן יוכל לסלק יחד עם ההלוואה החדשה גם את הישנה… והבארון מילא את בקשתו אך למחצה ­– הלווה עשרים אלף לירות ולא לתקופת 20 שנה, כאשר ביקש גלוסקין, אלא לעשר שנים.

על ביקורו זה כתב גלוסקין למועצה כדלקמן: ­– סיפרתי לכם באריכות ובפרוטרוט את כל דברי המו“מ שלי עם יק”א וכמה סבלתי מהדברים הקשים שנאמרו לי שם על אשר עברנו על חוקי התקנות שלנו והוצאנו מהקופה לתשלומים (לכורמים) יותר מכפי מידת היכולת, ולעומת זה הכנסנו את ראשינו בחובות גדולים שלא היה לנו שום רשות לכך וכו'. נתתי להם ביאורים מספיקים על כל דבר ודבר, ולמרות זה הם נשארו תקיפים בדעתם. הנני מוצא למותר לשוב ולספר לכם את כל דברי המו“מ ולעורר עוד הפעם את כל יסורי הנפש אש סבלתי שם. סוף דבר נראה לי כי הצלחתי פחות או יותר בנסיעתי. ביקשתי הלוואה של ארבעים אלף לירות והשגתי עשרים אלף וכידוע לכם ממכתב יק”א, ינוכה מזה ערך 10,000 לירות שקיבלנו מיק“א במזומנים כגמילות־חסד במשך השנה שעברה, והיתרה ­– עשרת אלפים תינתן לנו במזומנים כעת, לסילוק חלק מהחוב שלנו לאפ”ק. מלבד זה זוקפת יק“א לזכותנו אלף לירות על חשבון “משפט זארנוגה”, (מלפני המלחמה ­– ראה לעיל) וסך 1200 לירות שנתנה יק”א בזמנו לקניית מכולת בזמן המלחמה.

זאת ועוד: “יק”א הבטיחה כי אם יגשו לפתיחת סניפים חדשים באנגליה ולהרחבת העסק שם, תלווה לנו עוד כמה אלפים פונטים לצורך זה. מה שהשגתי ואם הצלחתי או עד כמה הצלחתי עליכם לשפוט. מכיוון שלא השגתי את כל מבוקשנו בשלמות, לא יכולתי כמובן לתת ליק“א בשמכם את ההתחייבות שהיא דורשת למתן ההלוואה”. ­– גלוסקין חזר איפוא משליחותו ולא העלים את דכאונו.

גלוסקין ידע היטב כי העזרה שהשיג אינה עשוייה עוד לרפא את המצב אשר חזה מראש עוד לפני שנה. והרי הוא שחזר והסביר לחברי המועצה את סיבות המצוקה במספרים ברורים לכל: צריכים היו לקבל סכומי כסף שהיה בהם כדי כלכלת הכורמים וכיסוי הוצאות הבציר גם יחד ­– 4100 לירות ממצרים, 3000 מניו־יאָרק, 4000 מקנאדה ­– והמקורות הללו הכזיבו. ניו־יורק הוציאה על כיסוי הוצאות המשלחת (רפפורט ובירמן) 2000 לי“מ ומקנאדה הודיעו כי לא ישלמו עבור היין עד אם ימכרו אותו, במצב זה נאלצו לבקש הלוואה מאפ”ק ומאירוביץ שנסע לשאת־ולתת עם מוסדות כספיים בדבר אשראי לאגודה העלה חרס. גלוסקין עצמו פנה אל פראנק וקיבל תשובה שלילית.

תוכלו איפוא לתאר לכם את מצב־רוחי, ­– סיכם גלוסקין לאחר האכזבות הללו ­– בידעי היטב את מצב הכורמים אשר עוד זמן מועט, אחרי הגשמים, צריכים לצאת לעבודתם ואין להם במה להתחיל. ­–

מצב־רוחו לא שופר גם כאשר ניסה הבארון עצמו בראיון המתואר לעיל להמתיק את הגלולה ואמר לפראנק: הראה למר גלוסקין את הגן שלנו… טיילו וכאשר חזרו לארמון, עמד הבארון על המרפסת עם וורמסר, כשבידו פרח נאה ואמר לגלוסקין בשחוק: אתה ביקשת יותר ­– (רמז ל־40,000 הלי"מ) ­– והגיש לו את הפרח. הבליג גלוסקין על צערו והשיב בטוב־טעם: זה נחשב בעיני לאין־ערוך יותר מכסף… קבלת־הפנים והיחס האישי לגלוסקין בארמון הנדיב לא נשתנו איפוא, אך שני דברים השרו על גלוסקין עצבות: העובדה שקיבל רק את המחצית שאין בה כדי לסדר את הענינים היגעים, והעיקר שציבור הכורמים עדיין מוכרח להזקק לעזרה ולו גם בצורת הלוואה.

ואמנם רגזו הכורמים לשמע התוצאות ושאלו בהתמרמרות ורוגז: כיצד נחזיק מעמד כאשר העסק אינו מכניס ולא עוד אלא עלינו לפרוע את חובות המלחמה! ­– וכלפי יק“א התריסו: גם מיטיבינו היודעים את מצבנו אינם מביאים זאת בחשבון… בטוחים אנו כי אילו התחשבה יק”א, כי אז הבינו שחטא גדול הוא אם יניחו למושבות היין ליהרס במקום שאפשר לתמכן עד יעבור זעם! ­–

קיטרוג גובר והתפטרותו של גלוסקין    🔗

אם רבות נאמר על כך כי לישוב בראשיתו שיחקה השעה, כשהבארון רוטשילד חש לעזרתו ­– הרי מותר לומר, כי גם הבארון שיחק לו המזל שנזדמן לאכרים חלוצי הישוב אשר גם בשעת טינה ומצוקה לא יכלו לשכוח לו את נדיבותו ולתלות בו את הקולר, ואפילו סירב להם בשעת דחקם ודחה את בקשתם, על מי יצא איפוא כעסם? ­– על גלוסקין מנהלם אשר עשה את שליחותם. גלוסקין עצמו מודה, כי נוצרה בראשון־לציון אווירה של התרגזות והתמרמרות, כשהכורמים הביטו בעין רעה “על כולנו” (הווי אומר על משרד האגודה), כאילו היינו אשמים במשבר שנתהווה. יחס זה של איבה מרר את החיים וריפה את ידי העובדים. גלוסקין השתדל במיטב יכולתו לשכך את רוגזתו של הציבור באמרו: בנוגע למצב הכספי, לבי עלי דווי לא פחות מכם, אף איני מעלים כי המצב רציני, אולם אין להתיאש. השאלה היא איך לעבור את הימים הרעים. אם נעבוד כולנו בעצה אחת, בלי מחשבות צדדיות וזרות, אלא אך ורק מתוך בקשת טובה לעסק, אני מקווה כי נעבור גם את ימי המשבר הקשה.

לא כן חברי המועצה, אשר הציבור רגז עליהם “באהליו” ודרש מהם לעשות מיד קימוצים כדי עשרים וחמישה אחוז משכר הפקידים והעובדים, וקימוצים בהוצאות התעשיה והמסחר. הסביר המנהל: כל כמה שאפשר קימצנו ולמה לכם להלך סחור־סחור? ­– אם אין הדבר נעים לכם לדבר בפני ההנהלה, הרי תוכלו לבקש אותנו כי נצא מזה ותחליטו שלא בנוכחותנו (המנהל ועוזריו). ואם החלו נשמעים דברי קיטרוג כלפי גלוסקין עצמו, גם אז השיב תחילה בהתאפקות: דיבורים כאלה, שאני אשם בעניני “כרמל”, פשוט קורעים את לבי. הלא כולכם יודעים מי יסד את “כרמל” ולשם מה יסדתיו. האם קיבלתי ממנו איזה כספים או נהניתי ממנו בשווה פרוטה? הלא רק את חטאת “כרמל”, אתם מעמיסים עלי… אך אם חושבים הנכם כי מתוך התמרמרות אתפטר, טועים אתם. מובן, כי למועצה יש הכוח לכך והיא תוכל לפטר אותי.

בסניפי “כרמל מזרחי” בערים (יפו־תל־אביב) העומדים גם בבקורת

כן הופכת המצוקה למלחמה פנימית, בה הדעות חלוקות והיריבים נבוכים גם הם: אומרים אתם כי המנהל אינו צריך להיות דן יחידי ובו בזמן אתם אומרים ­– אנחנו איננו חפצים להתערב ­– מוכיח ניידרמן ­– הרי שסותרים הנכם את דברי עצמכם על כל צעד ושעל. הנה שני ימים מתווכחים בלי תוצאות, כי המנהל שוב אינו רוצה לשאת באחריות. ואמנם הצדק אתו, כי כל מה שיעשה גלוסקין לא יישר בעיניכם. ­– וכיוון שאנשי ראשון־לציון הם העומדים כעת בראש המבקרים, פנה ניידרמן איש זכרון־יעקב לנציגיהם במועצה בשאלה: הרי אתם בעצמכם נסעתם לבקר את העסקים ומה עשיתם ותיקנתם? אם נפטר את המנהל אינני יודע אם יהיה לנו טוב יותר. אך אם נקח את ההנהלה בידינו ודאי לי כי תהיה קטאסטרופה. ­– ­–

והמצב הולך ורע. ­– לנוכח הדרישה לקימוצים בהוצאות נתן כבר המנהל מרצונו הטוב את האות, בהצהירו על ויתור בשיעור 25% ממשכורתו (בעוד שרק לפני שנתיים הגדילו הכורמים עצמם את משכורתו בלי שביקש זאת); גם שכר הפועלים והפקידים קוצץ, אך הקימוץ שהושג היה בחינת קומץ לגבי צרכיה המרובים של האגודה. רגנו איפוא הכורמים על נציגיהם במועצה והללו הביאו את דעת הציבור אל שולחן הישיבות, כשהכל מכוון כלפי המנהל. והוא, גלוסקין אשר דרכו הארוכה בעניני מסחר, בארגון האגודה ובמוסדות הישוב, היתה רצופה כבוד הדדי ודרך־ארץ, כמנהג בני־תורה ומשכילים של זמנו ­– לא הסכין ללשון קיטרוג בוטה של חקלאים, המסיחים את מר־לבם בלי כחל ושרק.

הנה כבר הגיעו הדברים כדי מקדמה של 10 גרוש לקנטאר ענבים, במקום חצי הלירה לפני שנה, אף ספק אם התשלום המצומצם הזה יימצא להם ­– מה יעשו איפוא נציגיהם במועצה? באין ברירה יושבים ומתחבטים בישיבות ­– ימים ולילות ממש ­– ואם החברים ממושבות הדרום קרובים לבתיהם ויכולים לחזור אליהם ולשוב למחרת אל הישיבה, לא כן שליחי הצפון שנסיעה ארוכה היא להם הלוך־ושוב ­– החליטו איפוא לפטר את המנהל וחסל! ­– מציע גלוסקין בסוף, אך אין אחד מרהיב לאשר את הדברים במו פיו. גלוסקין מודה לאחר זמן כי בריאותו בלאו הכי נתרופפה מצער ומנדודיו הרבים בשנות המלחמה והתלאות שלאחר המלחמה.

ודאי שעת שפל כללי היא לישוב באותה שעה ככל שהתקוות היו גדולות קודם לכן ­– בציבור שררה אכזבה קשה לגבי התקוות שתלו בהכרזת באלפור והתאכזבו משנה מן התקוות שתלו בעם, כי יקום לשמע ההכרזה לקיים את משאת נפשו בעלייה באלפיו וברבבותיו. אם פרצו ועלו אלפי חלוצים, הרי הרבבות בעלי האמצעים אשר יכלו לפעול למענם הם ולהפרחת הארץ, עדיין בחרו לשבת על סיר הבשר ­–

במצב זה ­– גלוסקין, חובב־ציון וציוני ברוחו ובחינוכו, מודה: “לצערי וכאב לבי ראיתי כי הדחקות של הכורמים הולכת וגדלה ואין לאל ידי לעזור להם” ­– אכן, שוב אינו מרגיש בעצמו את הכוח לקדם ולמצוא מוצא מן המיצר, כי האמון ההדדי בציבור זה שקיים עמו קשרי עבודה וידידות עשרות שנים התרופף ­– “ובאו ימי תגרות”, כלשונו של גלוסקין. מאליה החלה מתרקמת הדעה, כי אין עוד לאחות את הקרעים שנתהוו במחנה. אפשר וזו היתה דעתם של המומים³ יתר על מידה, אך כבר נאמר כי אין אדם (וציבור) נתפס על צערו. והדברים שוב לא נכלאו בין כתלי המועצה אלא פרצו חוצה לידיעת הציבור כולו.

“על יסוד השיחה שהיתה ביני ובין המנהל בדבר סידור הנהלת מסחר היין להבא, ולנוכח המצב שאנו עומדים בו, שחלק מהכורמים חברי הסינדיקאט יבואו עד לחרפת רעב ח”ו, והאשמה תפול לא על ההנהלה ועוזריה אלא עלינו חברי המועצה וזעקת הכורמים עלינו תחול ­– הוציא כתריאל רפפורט את הסוד במכתב גלוי (“דואר היום”, נובמבר 1923) ­– באתי לכלל דעה כי אין לנו להשען על ההנהלה, המנהלים והפקידים, אלא עלינו לטכס עצה בעוד מועד כיצד להציל את הישוב הכורם. תמונה מעציבה לנגד עינינו: בו בזמן שהכורם בעל המאה והמאתיים קנטאר ענבים שהכניס ליקב, צריך לדפוק על פתחי היקב והכרמל כדי להשיג פונטים אחדים, הנה עתה כשעסקי היין עוברים מרשותו של “כרמל מזרחי” לרשות היקב, באים מנהלי העסקים והפקידים שעשו עושר בעמלנו, והם לא בלבד מראים כי חשבונם היה חשבון ישר אלא תובעים הם פיצויים ומענקים! ­–"

אין אנו בטוחים אם אמנם הדברים משקפים בכל את דעת הכורמים ­– והנעימה הקיצונית אינה עשוייה לשכנע במסקנות מתקבלות על הדעת; עם זה יש בדברים בלא־ספק משום צד מסויים של המטבע והוא הנימוק העיקרי: לאיזו מדרגה הגענו כיום! ­– הכורמים קיבלו כאמור בחודש אלול 10 גרוש במקדמה לקנטאר ענבים והנה עומדים הם בחודש כסליו ושוב אין ידם משגת לקנות צרכי אוכל לביתם אף בהקפה! ­– המסקנות: קימוצים בהוצאות על עסקי היין בארץ ובחוץ־לארץ; פיצויים והענקות רק לפועלים ופקידים שמצבם אינו מזהיר והם רוצים לעזוב את עבודתם או שמפטרים אותם וכו'. ­– עם זה אין ודאות כלל, אם יש בהצעות אלו כדי לשפר את המצב אף במקצת, כשם שלא מצאנו בתוצאות השליחות לארצות־הברית מוצא קונסטרוקטיבי, בו ניתן לקדם את מסחר היין לנוכח המחיצה של חוק היובש, שאין לעבור אותו אלא בדרך עקיפה.

נוסיף כי גם ב“פאריס” אין הדעה נוחה מעמדה זו של קיטרוג כלפי מנהלים ופקידים אשר שירתו שנים רבות באמונה את הענין ובוודאי לא בהם האשמה שרוצים לתלות בהם, בעטיו של משבר עולמי ביין. מסתבר כי הבארון עצמו השמיע בעקיפין כלפי הציבור הסוער, כי “אין מחליפים קברניט בים סוער” ­– וכך יעצו גם אנשים מן הישוב שעניני הכורמים והיקבים היו נהירים להם. אין זאת כי פג כוחם של דברי הסבר מתונים מלהשפיע על כורמים אשר על הגפן פרנסתם ואין להם ענף חקלאי אחר או מקצוע להתפרנס ממנו ­– וכזה היה מצבם של כורמים רבים מראשון־לציון, רחובות וגדרה ­– ובראשון־לציון במיוחד.

גלוסקין מבין כי מוטב להתפטר בשעת־ביניים זו (נובמבר 1923), לאחר שעבד בהנהלת האגודה כשבע־עשרה שנה ולמען עסק היין והכרמלים כדי 27 שנים. ואם עוד קודם לכן הציע את פיטוריו למועצה, אך חבריה הפצירו בו להמנע מצעד זה עד שהמצב יוטב ואז תחלוף מאליה הרוח הרעה שעברה במחנה ­– הרי לאחרונה נפגע פגיעה נוספת על דברי הקיטרוג שנשמעו כלפי הנהלתו. הוועד החקלאי של ראשון־לציון הודיע במכתב כי עליו לסגור את משרד האגודה במושבה ­– וגלוסקין דחה את הדרישה בנימוק, כי אין דרכו לפעול לפי צווים מבחוץ ואין מושבה אחת (ראשון־לציון), יכולה לכוף את רצונה על משרד האגודה ומנהלה בלתי אם המועצה המייצגת את כל המושבות השותפות לאגודה.

אף המועצה שהתכנסה בסימן התקלה הזאת נסערה כולה, כאשר יושב־ראש הישיבה ניידרמן מזכרון־יעקב, התריס נגד נבחרי ראשון־לציון על המעשה שהוא נוגד את תקנות האגודה ואת רוחה. השיב כנגדו שמואל אוסטאשינסקי (ראשון־לציון), כי אין ראשון־לציון נוהגת למחול על עלבונה(!), עם שלא פירש מהו העלבון שנגרם בכך למושבה ­– או שמא סירובו של גלוסקין לציית לצו בדבר סגירת המשרד הראשי של האגודה הוא העלבון? ­– גלוסקין עזב איפוא את הישיבה, והתפטר.

אלמלא מצאנו ותיקים במבקרים היינו אומרים ­– אך מלחמת משמרות היא: משמרת שהגיעה שעתה לפרוש ולפנות את מקומה למשמרת העולה; כיוון שוותיקים כצעירים במקטרגים, אומרים אנו בעל־כורחנו כי המצוקה גרמה ­– על כל פנים, דבר התפטרותו של גלוסקין הפך לעובדה קיימת באסיפתם השנתית העשירית של אגודת הכורמים (1923); וגלוסקין שגמר עם נפשו לפרוש, הודה בפני המקורבים לו: איני רוצה לגרום הרס ליצירה שהיא יקרה ללבי (תוך הגדלת הפירוד בשורותיה).

הוא פורש ומישקע כבד נשאר לאחר מעשה בלב המנצחים והמנוצחים כאחד; כי אם שבע־עשרה שנות כהונה אינן תקופה ארוכה כשלעצמה, אך לאור התנודות והזעזועים אשר סקרנו ­– ניתן לומר כי גלוסקין ניהל את מוסדות האגודה לא רק מתחילת ייסודם אלא העביר אותם במשברים אשר סיכנו את קיומם. ואמנם אך שככו הרוחות, ציבור הכורמים שלא שכח את חסד פעולתו של גלוסקין וגם הוא לא שמר טינה כלפי המקטרגים עליו.

ואם בשעת האפס עדיין רצתה יק“א למנוע את המשבר אף הציעה ע”י פראנק שבאי־כוח הכורמים יבואו לפאריס לדון בענין; ­– הרי אין זאת כי השעה שוב לא כשרה לכך. הנהלת יק“א נתבקשה ע”י הכורמים להציע מועמד מתאים להנהלת עסקי האגודה במקומו של גלוסקין ויק"א מצאה את המועמד אף הושיטה לו את תמיכתה. ­–

“והנדיב שיחיה” מדוע לא התיצב לימינו של גלוסקין" – אין זאת כי נזהר מלפעול בכוח האימפולס בלבד, ככל שנהגו לחשוב עליו; ­– מטרה ברורה ומסויימת היתה לנגד עיניו אותה שעה והתמסר לה בלי לשעות לסנטימנטים כלפי המושבות מן העבר. ­– אף המקורבים אליו העידו, כי לעת הזאת היה נראה ער ודרוך לפעולה החדשה, כבמבחר שנותיו.

עם גלוסקין בפרישתו    🔗

בין נראה את פרישתו של גלוסקין כתוצאה ממשבר בן־חלוף ובין נראה את ההתקוממות המרה נגדו של הקיצוניים בראשון־לציון כאכזבה מענף היין מעיקרו, אשר גרמה לא רק לפיטורי גלוסקין אלא כבר רמזה על העתקת מרכז הענף מן הדרום לצפון ­– על כל פנים הכל הודו כי בכך נחתמה תקופה בחותם אישיותו המיוחדת של גלוסקין. והיינו רוצים לשוב ולעמוד בזה על סוד אישיותו, לפני שנפרד מעליו.

אין זאת כי גלוסקין כוחו לא היה בגדולתו אלא בסוד־המזג בו ידע למזג בדרך שקטה ומכובדת את הטוב שבעבר היהודי עם החדש שבישוב הארץ; “וארשה” ו“ראשון־לציון” לא היו לגבי דידו מושגים שונים שאינם ניתנים להתחבר, אלא חוליות של אותה שרשרת יהודית, אשר האמונה בעתידה מבוססת על רגש הכבוד לעבר ולא המרד בעבר.

כבר נודעה בתוכנו הגירסה, שחיבת־ציון היתה תנועת מרד לכל רוחב החזית ­– בנים באבות, “השכלה” במסורת היהודית, עבודת־אדמה ­– במסחר ­– מרד תוך שלילת הערכים של העבר, ­– מסורת המסחר־העסק ופרנסות־הביניים אשר בו. גלוסקין האמין בכוחו החיוני של המסחר־העסק, לא רק כאמצעי־קיום טיפוסי־יהודי לחיים בגולה אלא גם כגורם כלכלי יוצר בחיי הישוב החדש בארץ, “עסק” ­– הוא מונח שגור על פיו שאין להתבייש בו; הנהלת־ספרים אינה מספרים יבשים בלבד אלא משמשת בארומטר לבריאותו של המיבנה הכלכלי, ללא סתירה בינו ובין חזונה של תנועה. ובכוח זה השכיל לרכוש לעצמו עמדת אמון וכבוד בכל אשר פנה ובחוגים שונים זה מזה.

מסתבר, כי בדברים אלו מכוונים אנו להערכתו של משה סמילנסקי הכותב ליובל השבעים של גלוסקין: “יחד עם חומו הציוני הכניס בכל מעשה שכל בריא, זריזות ומעשיות… והאיש הזה ­– אשר כל חייו אַמַת סוחר, חבית יין, דונאם קרקע ­– שמר תמיד בנפשו חיבה נפלאה לספר ­– וביחוד לספר העברי”.

איש־עסק ומנהל ספרים ­– תוארים אלו הוא נושא בכבוד וכיוון שכך, מוקירים אותם ומחשיבים כל אלה שבאו במגע עמו במשך שנות העבודה: “בצער רב קיבלנו את הידיעה על דבר פיטוריו של גלוסקין. ­– כתבה הנהלת יק”א מפאריס ­– הוא עבד במשך עשרים וחמש שנים בעסקי היין, הוא יסד את החברות לממכר היין ­– הוא היה הגורם העיקרי לייסוד אגודת הכורמים. הוא ידע לרכך את התחרות בין המושבות ולייסד גוש מוצק אחיד של שותפות. ובמשך כל השנים הללו היו הכל שבעים רצון מעבודתו המשותפת אתנו." ­– וגלוסקין גאה על הערכה זו, למרות הבקורת שהיה מותח לפעמים על דרכי “הפקידות”.

הוא גאה על הבעת הצער של כל ידידיו בפאריס על פרישתו ולא פחות מכן, כאשר הפקידות מציעה לו משרה בטחנות הגדולות שנוסדו בחיפה, עם שאינו מקבל את ההצעה. הוא רואה את עצמו קשור למושבו בתל־אביב ולמוסדותיה, בהם פועלים חבריו הוותיקים לחיבת־ציון וציונות. הוא מקבל מכתבים בהבעת צער מפועלי היקבים והפקידים ביקבים ובסניפים בחו“ל, בצירוף הבטחה שהעבודה המשותפת אתו תישמר כזכרון נעים בחייהם. עוברת שנה לאחר התפטרותו והוא מקבל מכתב מפיק”א (גלגולה החדש של הנהלת מפעלו של הבארון) בחתימת מזכירה הראשי הנרי פראנק, כי הוחלט להקציב לו פנסיה שנתית לכל ימי חייו החל מאותה שנה ­– וזה ללא השתדלות מצידו. מכאן ואילך גלוסקין נהנה מחיים שקטים, כשהוא נענה לסייע בעצה לאגודת הכורמים ולהתפנות לפעולה ציבורית אשר אהב.

הוא נעשה פעיל בחברת “גאולה” אשר ייסודה גם הוא (כמו “כרמל”) בחוג חובבי־ציון

ידידים ומבקרים לשעבר, ותיקי אגודת הכורמים וצעיריה, חברי מוסדות אגודת הכורמים חולקים כבוד בראשון־לציון לזאב גלוסקין במלאת לו 80 שנה.

בווארשה ובאודיסה וכאן הוא מרגיש את עצמו בטוב בחברת מאיר דיזנגוף, בצלאל יפה, י.ל. גולדברג, י. גרזובסקי (גור) ועוד מוותיקים… הוא שמח למצוא כאן עיסוק משרדי קבוע ובמשכורת חדשית צנועה. תוך כך הוא יכול לבקש את עזרת הבארון לבנין בית־הכנסת הגדול בתל־אביב (ביחד עם לבונטין מנהל אפ"ק), לתמוך בספריה למען החולים המחלימים בבית־החולים “הדסה”, להשתתף בהקמת “בית־העם אותו יזם ד”ר סלע ­– ובסוף־דבר הוא ואשתו, שחשוכי ילדים הם, מצווים את ביתם בתל־אביב לשיכון הספריה העירונית “שערי ציון” בקומותיו העליונות.

אשר לאגודת הכורמים ­– הרי היחסים חוזרים לתיקנם ובפרט לאחר שנתמנה כמנהל במקומו ז’אק (יעקב) שפירא, שהכירו זה את זה אף העריכו איש את חברו (גם כבני עיר אחת סלוצק). שפירא מזמין את גלוסקין לבוא לאסיפות הכורמים ומקדם את פניו בדברי ברכה, כשגלוסקין גומל לו במחמאה ­– שנמצא בשפירא ממלא־מקום הנותן כבוד לקודמו (הוא עצמו גלוסקין). גלוסקין משתדל להסיח מלבו את זכר השנים הקשות ­– 1923–1922 ­– בהן מררו קצת את רוחו ולזכור אך את השנים הטובות של עבודתו באגודת הכורמים ­– “ירחי הדגש”. והציבור גם הוא אינו חוסך ממנו כיבודים שלאט כל אחד זוכה בהם.

ב־1929 הוא מתכבד במכתב מרחובות לאמור:

ידידנו היקר והנכבד, שמך קשור קשר לא יינתק עם שם מושבתנו־מושבתך רחובות, מימיה הראשונים עד היום. הבנינים הציבוריים, שהוקמו במושבה בעזרתך (בעזרת הכרמלים כמסופר לעיל), מזכירים לנו תמיד את פעולתך ­– ומתוך הכרה זו החליטה המועצה לקרוא בשמך לרחוב חדש (במושבה) אשר ייקרא: רחוב זאב גלוסקין.

ראשון־לציון בוחרת בו לאזרח־כבוד (1937) וקוראת גם היא רחוב על שמו כלשון התעודה שנמסרה לו: "לאות הוקרה על פעולותיו לקידום ראשון־לציון והצלחתה ­– ייסדת את חברת “כרמל” ­– כיתת רגליך בימי מלחמת העולם לאירופה ולאמריקה לחזק את סחר יקבינו ובמצרים טיפלת באלפי גולים מהארץ ­– יהי שמך ברוך כאזרח־כבוד של ראשון־לציון, ורחוב המזרח של יקבי ראשון־לציון ישא את שמך “רחוב זאב גלוסקין.”

גלוסקין נרגש מאות־הוקרה זה ומשיב בדברים הראויים להיקבע כאן: “זוכרני ­– אמר בהזדמנות זו לאנשי ראשון־לציון ­– כי באחד הלילות, בחודש שבט, לפני שלושים ואחת שנה, עמדתי במקום הזה ב”בית־העם" עם ועד המושבה וצירי המושבות רחובות, פתח־תקווה, גדרה ונס־ציונה ­– אחרי אסיפותינו המשותפות שנמשכו כארבעים יום, לרבות הלילות, וגמרנו את ספר התקנות של “אגודת הכורמים”. באיזו התרוממות־רוח ושמחה פנימית חתמו הצירים על התקנות, ובפנים צוהלות ובתקוות חדשות ואמונה בעבודתנו עזבו הכל את בית־העם אחרי חצות. בסיפוק רוחני ובדמעות גיל ברכתי אז, שזכיתי להשתתף בעבודה זו, גולת־הכותרת לעבודתי, שהתחלתי בה בחוץ־לארץ למען הארץ (דהיינו בייסוד הכרמלים בוארשה וכו') ­– ­– מאז עברו כשלושים שנה על אגודת הכורמים (הדברים נאמרו ב־1937), עברו עליה חליפות ותמורות, כרגיל בכל מוסד כלכלי אך ברוך־השם, מצבה איתן וחזק ­– ­– בלב מלא שמחה וגאון הנני מקבל את התואר היקר ואת הכבוד הרב הנותן לי נחת־רוח בשנים האחרונות לחיי ­– "

וכיבוד נוסף גדול מהקודמים, כאשר מלאו לו (1939) שמונים שנה, והוא מקבל מכתב מעירית תל־אביב, עיר מושבו בחתימת ראש העיריה ישראל רוקח, כדלקמן: “הנני שמח להודיע בזה לכ', כי מועצת העיריה החליטה בישיבתה האחרונה לבחור בו כאזרח־כבוד של העיר תל־אביב, לאות הכרת ערך פעולותיו הציבוריות למען הישוב ולמען עירנו. יקבל נא את אחולי העיריה ואת אחולי אני, כי נזכה לחוג בזמנים של טובה ופריחה לישוב ולארץ־ישראל”. גלוסקין עצמו הופתע מהכבוד שאך מעטים זכו לו ­– להיבחר לאזרח־כבוד של העיר העברית הראשונה! ­– ובהזדמנות זו הפתעה שניה ­– כאשר הופיעו אצלו כארבעים איש מראשון־לציון ובכללם “אלה אשר מררו את חייו” ­– לברכו ולהביע לו רחשי ידידות ואחווה, למלאת לו שמונים שנה.

ונראה כי מותר לנו להביא בזה את חילופי־הברכות המאלפים שהתקיימו בין מי שהיה מנהל האגודה ובין ממלא־מקומו יעקב שפירא, במלאת ארבעים לייסוד חברת “כרמל מזרחי” (1942). כאן שפירא היטיב להעריך את קודמו במלים אלו: ­– מאז ידעתי לקרוא עתון עברי זוכר אני את השם גלוסקין ­– בכל פינה שהדופק היהודי היה פועם ראינו אותו ­– בהוצאת ספרים עברית, ב“חובבי־ציון”, בבנין המושבות, בעזרה לפליטים, בגיוס במלחמת העולם הראשונה במצרים ­– וכגולת־הכותרת: הפצת תוצרתה של הארץ עוד לפני כחמישים שנה וכל מה שאנו עושים עכשיו בקולי־קולות, עשה גלוסקין בצנעה ובלב שלם. היין היה אז התוצרת היחידה שאפשר היה לשלוח מהארץ לגולה, על היין נבנו המושבות וחלמו גם חלומות של רווחים… גלוסקין עם חבריו לדעה הצליחו להקים בתי־מסחר ולעשות שם עולם ליינות “כרמל”. והרי בעיר ווארשה, מקום החסידות וההשכלה וגם עיר בעלת תנועה מסחרית עצומה, היה כל איש מסוגו של גלוסקין פונה אל עסקים המעשירים את בעליהם ­– לא כן הוא: אהבת העם ואהבת הארץ דבקו בו ­– וזו זכותו הגדולה. כי אם בדור הזה שוב אין יודעים אהבה מופשטת מהי, הרי בדורו של גלוסקין היתה חיבת־ציון כאהבה בוערת… וזה הסוד שמייסד “כרמל” נשאר ער, חי ותוסס גם בערוב ימיו.

שפירא מוסיף לתאר את גלוסקין ואת דורו מתוך בקיאות רבה בנושא: הבארון שוחח אתו כמה פעמים על גלוסקין והסתבר כי בזכותו של זה ניתנו כספים ליקב מפעם לפעם. נחום סוקולוב הזכיר במכתביו כי הבארון ציין את גלוסקין כאדם שאפשר לסמוך עליו. ואמנם שפירא מעיד כי מצא בבואו ליקב אחרי גלוסקין מכונה אדמיניסטראטיבית טובה ומסודרת, הנהלת ספרים שהיא דוגמה של דייקנות ובכל מקום ­– עקבות עבודתו של קודמו אשר סימניה הבדוקים היו מסירות לעסק ובו בזמן נדיבות־לב שגבלה לפעמים בחולשה, צדקה, עזרה, הלוואה וגמילות־חסדים ­– בקיצור, הסימנים המובהקים של אנשי הסגולה בעיירה היהודית לפנים, בדור הישן, אך ניטשטשו והלכו בדורנו אנו.

גלוסקין בתשובתו לא הכחיש כי אמנם שייך הוא לדור אשר רבים וטובים ממנו אינם עוד בחיים הכוונה לחבריו בעבודה שהוזכרו לא־אחת בספר זה), ומשום כך הוא רואה את השבחים שפיזרו לו כי נתכוונו גם לאלה שאינם. כן הוא מסביר על דרך הפשט כיצד הגיעו אנשי דורו לכלל מעשה של ממש: “היינו חובבי־ציון ולפיכך חייבים היינו לחשוב על ארץ־ישראל, וכך צץ הרעיון לייסד קולוניה בארץ (רחובות). כיוון שנטענו גפנים ברחובות היה הכרח לדאוג לממכר היין וכך נוסד מאליו “כרמל” ­– וכו‘, וכיוון שזה לא פתר פתרון גמור את שאלת המכירה, בא הכרח לייסד את “כרמל מזרחי” ­– הרי שפעולה גררה פעולה ואחד שפתח ואמר א’ המשיך בעל־כרחו ב־ב' (דהיינו, אין לחפש כאן זכות מיוחדת לאחד שהיתה לו יד בכל אלה)”.

מתוך הכרה זו היה גלוסקין שלם עם עצמו ולא הכחיד כי זכה להענקה מלאה ושכר מצווה בעולם־הזה ­– “אף לעת זקנה הוא חי בזכרונות טובים מימים עברו” ­– כדברי עצמו. חייו היו שקטים ונוחים (פרט לאבידה במות אשת־נעוריו שהשרתה עליו עצב) ­– ובחייו הכלכליים ראה את עצמו “בר־מזל”. עסקים פרטיים לא היו לו ותמיד עבד כפקיד. לרווחים קלים או להתעשרות בין־לילה לא שאף ועם זה יכול לנהל את ביתו בכבוד. כגון זה היה איפוא האיש השלם עם נפשו, ללא סתירה בין המעשה ובין עולמו הרוחני וללא פגם ביחסיו עם זולתו ­– מגדול ועד קטן, ובכוחה של תכונה זו שבנפשו יכול היה לראות בעין טובה את מאמצי יורשו, לתיקון מעמד האגודה שנתערער, ולאחר מכן לעקוב אחר הצלחתו.

שמחתי שמחה אמיתית כי מר שפירא מפאריס בא למלא את מקומי ­– כתב גלוסקין ­– שהוא איש משכיל, חרוץ במעשיו, פיקח “ואיש יהודי” במיטב המושג הזה. התידדנו תיכף בבואו לארץ הוא מצא בי כמובן ידיד למוסד היקר והמשותף לכולנו… היחסים ביני ובין פיק"א לא נותקו ומדי בוא פראנק לארץ סר לבקר אצלי בביתי. אף הבארון היה מציין לשבח את שירותי וכאשר בא הבארון למצרים (ומפאת מחלה לא יכול היה להמשיך דרכו לארץ כאשר רצה ­– ראה להלן) ובאי־כוח המושבות באו לבקרו, אמר להם: אם תצטרכו לעצה תפנו לאגרונומים המומחים שלי, אך אם בענין מסחרי ­– פנו למומחה שלי ­– לגלוסקין. ולמאירוביץ אמר לחוד: לא מחכמה עשיתם, כי ויתרתם על גלוסקין ­– ­–

ובינתיים ­– תקופת־מעבר    🔗

הקדמנו במקצת את מהלך הענינים תוך הערכת אישיותו וסיפור חייו של גלוסקין, אך נשוב לסדר הקורות של אגודת הכורמים לפיהן אנו עומדים בתקופת המעבר. משהתפטר גלוסקין הוטלה עבודת המשרד הראשי על מנשה מאירוביץ ומרדכי סגל, בעזרת המועצה, שחבריה הפעילים היו: מראשון־לציון ­– ראובן סגל, כתריאל רפפורט, שמואל אוסטאשינסקי ומרדכי אברמוביץ; מרחובות ­– הרץ מקוב, נחמני, אהרן אייזנברג שהוחלף באליעזר יעקבסון; מזכרון־יעקב ­– י. י. ניידרמן וא. גולדשטיין; מגדרה ­– ז. צוקרמן. ­– עשרה במנין, ועל ידם עזר א. בריל כנציג חברת יק"א.

בישיבתם ב־26.11.1923, לאחר קריאת מכתב התפטרותו של גלוסקין, המבקש להודיע לו, למי עליו למסור את הנהלת העסקים, הוחלט: “אחרי מו”מ ממושך בין חברי המועצה של כל המושבות, בנוכחות הא' בריל בא־כוח יק“א, בענין התפטרות ה' גלוסקין, באו לכלל הסכמה פה־אחד לקבל את התפטרותו”. והחלטה שניה: הנהלת העסק נמסרת באופן זמני, לידי הא' מאירוביץ ומ. סגל, אשר יחד עם ועדה בת שלושת חברי המועצה, אחד לכל מושבה, מהמושבות ראשון־לציון, רחובות וזכרון־יעקב, בהשגחת פקידות יק"א, ­– יתכנסו לישיבה אחת לשבועיים כדי לנהל את עניני העסק. בכל שאלה נכבדה וחמורה יש לכנס את המועצה כולה כדי להוועץ ולפעול על־פי החלטותיה. לוועדה המצומצמת לצורך הנהלת העסק נבחרו ראובן סגל מראשון־לציון, אליעזר יעקבסון מרחובות, וישראל ניידרמן מזכרון־יעקב, וישיבותיה תהיינה חוקיות אם ישתתפו בה לא פחות משנים מתוך השלושה.

ולהלן שורה נוספת של החלטות: ­– סומכים את ידי ניידרמן לנהל משא־ומתן עם הא' אקסלר (פקיד מהנהלת הרכבות של הארץ), ולהציע לו לקבל עליו את תפקיד מנהל היקבים. כן סומכים את ידי חברי הוועדה להתעניין יחד עם יק“א ולהציע לפני המועצה מועמדים נוספים לתפקיד זה. ­– ה”ה אוסטשינסקי ואייזנברג יודיעו לכל המוסדות המינהליים והכספיים, סניפי העסק והלקוחות, בארץ ובחוץ־לארץ, כי מכאן ואילך מיופים מאירוביץ וסגל לחתום בשם האגודה על מיסמכי האגודה, כספיים ומסחריים. ­– לאשר למר גלוסקין את קבלת מכתבו ואישור התפטרותו, והמועצה פונה אליו בבקשה למסור לממלאי־מקומו את כל הענינים.

המשבר, אשר האגודה לא ידעה כמותו, מחמיר והולך וראובן סגל הגדיר את המצב באומרו בישיבת המועצה: “האסיפה הנוכחית היא הראשונה במשך 17 שנות קיום הסינדיקט, שאנו מקבלים החלטות בלי מנהל. המצב קשה, ועל כן עלינו לאזור אומץ וחריצות וכל צעד שאנו נגשים לעשותו צריך להיות מכוון לשלימות העסק שלנו. כל יום שהוא עובר עפ”י השיטה הקודמת מחמיר את המצב, כיוון שההוצאות בנויות על אותו בסיס, ואילו ההכנסות הן בערך 50% מכפי שהיו לפני שלוש שנים".

ישראל יהודה ניידרמן מוסיף: “עוד בשנת 1921 הרגשנו, כי אם לא נצמצם את ההוצאות ונתאימן יחסית להכנסות, נגיע למצב של הפסדים, שהאגודה לא תוכל לעמוד בהם. כדי לקדם את הרעה בחרנו בוועדה לתיקונים, ועל־פי תכניתה החלטנו לצמצם בהוצאות בשיעור 25%. למרבה הצער מראה לנו מאזן שנת 1922, כי ההוצאות עולות לסך 47,000 לימ”צ. כתוצאה מכך אין בידינו לשלם לכורמים יותר מ־66 גמ“צ לקנטאר ענבים. הסיבות האמורות מאלצות אותנו לעשות תיקונים רדיקאליים, בלי לשאת פנים לאישיות כלשהי, לצמצם בפרסונל ולקצץ במשכורות בשיעור 40% וכן בהוצאות, אולי כך יעלה בידינו להציל את הסינדיקאט מכליון. והואיל וקיבלנו היום מברק מלונדון, כי נחתם החוזה בדבר תעשית מיץ מרוכז, ועל־ידי־כך נוכל לצמצם בהוצאות התעשיה, ולהפסיק למכור יינות במחירם ירודים, אנו מקווים להגיע שוב לאותה דרגה שעמדנו בה לפנים”. ­–

כתריאל רפפורט נותן פורקן למבוכתו לנוכח המצב: “נשארנו נדהמים וממש מאובנים לשמע המצב העגום שאנו הכורמים שרויים בו.”

למרבה המבוכה מחריף בעקיפין הניגוד, בין ראשון־לציון המטרופולין של הענף ביהודה ובין אחותה זכרון־יעקב בצפון, הצופן בתוכו סכנה “לשלום־הבית” בפנים ­– וזו הסיבה. מאירוביץ וסגל הזמינו את גלוסקין לשעות מספר, כדי למסור להם על הענינים העומדים על הפרק. חברי המועצה מראשון־לציון שיגרו להם מכתב, כי לא היתה להם הרשות להזמין את גלוסקין שלא בנוכחות הוועדה. ניידרמן (זכרון־יעקב) טוען כי ההנהלה הזמנית פעלה ברוחה של החלטת המועצה שאמרה, כי בכל שאלה שימצאו צורך, יפנו לעזרתו של גלוסקין. “ביקשנו איפוא את חברי ראש”ל שלא ינצחו על ההנהלה. ­– מתריס ניידרמן ­– אנחנו ויתרנו בהרבה דברים למען השלום, והנני מבקש אותם שיחדלו לתת הוראות, כי כולנו יחד נותנים הוראות. אין אנו רוצים למסור את גורל האגודה למושבה אחת ומפני זה הנני דורש למנות בהקדם מנהל".

מנהל שימשוך בעול עדיין לא נמצא, ואם אין “שלום־בית” בין חברי המועצה המצב מחמיר משנה. ניידרמן הולך אל המועמד אקסלר ומציע לו את משרת המנהל אלא שזה חושש לתנאים ולמצבה החמור של האגודה. מציעים מועמדים אחרים (כהנוב במצרים או רוזוב), אך מכולם נראית המועמדות של אקסלר וגם פאריס נתנה הסכמתה למינוי. ישיבת המועצה מתכנסת בהשתתפות אקסלר, ולאחר שהוא שומע פרטים על מצב האגודה והעסקים הוא מעיר: “כפי שאני רואה יש פה שני דברים, צד סנטימנטאלי וצד פראקטי. יש לכם יקבים מפוארים וגם עזרת הנדיב. פעמים רבות הצלחתי לחלץ עסקים מן המיצר, והנני מקווה, שאם אקבל עלי את התפקיד, אוכל גם פה לעשות דבר־מה. בעוד מספר ימים אחרי שאשוב ואוועץ בדבר, אתן לכם את תשובתי ושוב חפץ אני לומר לכם, כי מצבכם איננו מיואש”. ­– בסופו של דבר אקסלר דחה את המינוי, וחברי המועצה ביקשו מפאריס לשלוח להם מאירופה אדם אמון על דרכי המסחר.

ענינים רבים ושונים צריכים לטיפול. גינצבורג מסניף לונדון מבקש להודיעו, כמה טונות מיץ מרוכז יוכלו לספק לקונה מלונדון, מן הבצירים של השנים 1924 ו־1925. מחליטים להשיבו, כי יוכלו להתחייב על כמות של 400­–500 טונות מיץ מרוכז, והקונה מציע לחתום חוזה לשתי שנים ­– ל־1924 450 טונה ול־1926 ­– 650 טונה. המועצה רואה בהצעה פתח הצלה במצבה החמור ומחליטה להתחייב לפי הצעת הקונה. כן מחליטה המועצה להודיע לפאריס על העיסקה ולבקש אשראי לרכוש שלוש מכונות לתעשית מיץ מרוכז ­– אחת לגדרה, אחת לזכרון־יעקב ואחת לראשון־לציון. ההחלטה מחייבת גם רכישת אלף חביות ברזל, למשלוח המיץ באניות, ואת הסכום יבקשו מגינזבורג, על חשבון העיסקה.

בינתיים אפ“ק תובע סילוק הלוואה בסך 2500 לימ”צ; כן יש לשלם מדי חודש מכס בשיעור 200­– 300 לימ“צ לממשלה והוצאות שוטפות בשיעור ­– ­2000 לימ”צ. גם הלוואת הממשלה בסך 1700 לימ"צ עומדת לפרעון ­– והקופה ריקה…

מחליטים לברר עם גלוסקין את הפרטים בדבר הכספים המופקדים באפ"ק בניו־יורק, וכן לבקש מכהנוב במצרים להשיג סכום כסף. בקימוצים ובקיצוצים שנעשו בהוצאות ובמשכורות אין כדי לשייר מעט מזומנים, לצורך קיומן של שלוש מאות משפחות הכורמים ועבודת כרמיהם.

“הגענו למצב כזה ­– אומר כעת רפפורט ­– שאין לנו תמורה בעד ענבינו. היינו מקבלים מפרעות בסך 10 ג”מ לקנטאר, וגם את אלה לא נוכל עוד לקבל. מצבנו חמור ממשבר ועלינו לנסות להחלץ ממנו. אני מתנגד לקבל הלוואות ואת החובות נשלם קמעה־קמעה". ­– עיקר כוונתו של הדובר לקיצוצים נוספים וכן דעת ניידרמן; אלא יש לעשות שינויים בכל הסניפים כדי לקמץ בהוצאות. יעקובסון מרחובות מוכיח, כי בבציר האחרון ברחובות קימצו כאלף לירות, ואילו בראשון־לציון “שצועקים הרבה לא קימצו דבר”.

קימוץ במנגנון, פיטורי עובדים ופקידים שנראים כבלתי יעילים; צמצום בהוצאות העבודה והוזלת התוצרת ­– ההצעות מרובות. מטילים על ניידרמן ורפפורט לבקר בסניפים בארץ, בסוריה ובמצרים ומייפים את כוחם להסדיר את העסקים ברוח הדברים שנאמרו. כן יבצעו יחד עם אוסטשינסקי את השינויים הפנימיים הדרושים ביקבים. תקופת המעבר נמשכה כבר כשבעה חדשים, מסוף חודש נובמבר 1923 ועד לחודש יוני 1924, הספינה לא נחלצה והישועה לא באה לשלוש מאות הכורמים הדחוקים במושבות. יגעים ומיוגעים חברי המועצה במאבקם המר ועיניהם נשואות אל המנהל שיישלח אליהם מפאריס.

העתקת מרכז עם ייסוד פ. י. ק. א. (1923/24)    🔗

הקשרים של הענף עם הנהלת יק"א (בארץ ובפאריס) לא נפסקו איפוא גם עתה, ואם אפשר לומר לאור המסופר לעיל כי צמצום העזרה לענף במשברו מצד הבארון הוא שגרם להתפטרותו של גלוסקין, הרי הסיבה אינה בהתרופפות הקשר אלא בהעתקת ההתענינות של הבארון ותכניותיו למרכז אחר. יתר על כן ­– הפעילות בחוגו של הנדיב הישיש גוברת ואם לא נספר בזה על הידוק הקשר עם הציונות שלאחר השחרור, נציין כי ג’ימס שימש שליח של “רצון טוב” מצד ההסתדרות הציונית אל יהדות אמריקה. בעוד שהאב כאותו קוסם זקן הורה כבר על המטרות הכמוסות עמו. הנה נטה את מקל־הקסמים ובגוש שומרון התחולל מיבצע הכולל את ייסוד המושבות בנימינה ולאחריה ­– גבעת־עדה; במרכז הענינים עומדים נקוז כבארה ושאר קונצסיות (אשר הבארון עמד בהשגתן עוד מממשלת תורכיה כמסופר לעיל). פראנק העובד באמונה להוראות פטרונו, מרכיב את צוות הפקידות, בו נראים בין ותיקים וידועים לנו פנים חדשות ­– אגרונומים ומהנדסים.

כאן מהוותיקים מהנדס קאנטור שהתמחה לייבוש ביצות עוד מחדרה ואגרונום רוזנהאק מראשוני המומחים לכורמות; ­– אך עמהם אגרונומים צעירים ויקטור כהן ועמרם חזנוב המפתחים רשת ניסויים ומביאים זנים וגידולים אשר הבארון עדיין לא נלאה להעתיר על הארץ ובכללם זני גפן חדשים. כאן יועץ קבוע לעניני תעשיה ­– מהנדס רוזנפלד אשר תרם רבות לתוכניות תעשיה והשקייה והוא משתתף גם בייעוץ לתעשית היין, ליד הנהלת־הביניים אחרי התפטרותו של גלוסקין.

עם זה ניכר, שהכל מתרכז למיבצע מסויים, ללא סטיה אל העבר או לצדדים וקולונל קיש, איש הסוכנות היהודית, באותו זמן מעיד: “אודה כי אהבתי את תכונתו זו של הישיש להתרכז במטרה אחת ובה לרכז את מאמציו ואמצעיו בלי להתפזר.” ­– אף נמסרה שמועה מיד לאחר המלחמה, כי תוך הרחבת מפעלו הבארון גומר את שותפותו רבת־השנים עם יק“א (מ־1899 עד 1923) ומקים שוב רשות משל עצמו ­– פ.י.ק.א. ­– בראשותו של בנו־בכורו ג’ימס. ואמנם מהמיסמכים אנו יודעים כי עוד ב־22.10.1919 מרמז הבארון אדמונד ליק”א בלונדון על מגמה זו:

“אל נשיא יק”א וחבריה,

תקופת חמש השנים אשר יק“א הסכימה (לפי מכתבה מ־1913 ובהתאם לתנאי של חידוש ההסכם על השותפות בכל חמש שנים) להמשיך את מפעלי ההתישבות בארץ־ישראל, יצאה עוד ב־31 בדצמבר שעבר (1918). מאותו תאריך המועצה הפלשתינאית שלכם המשיכה לנהל את המושבות מתוך היקש שבשתיקה Tacite reconduction בתנאים דומים לעבר. הקשרים של אמון הדדי שנוצרו בינינו תוך שיתוף־פעולה ידידותי במשך 20 שנה ירשו לנו בלא ספק להמשיך שיתוף זה לאיזה זמן נוסף, בלי שיהיה צורך בהסכם כתוב מחדש. אף־על־פי־כן נראה לי, כי בשעה זו, שצפויים יעודים חדשים להתישבות בא”י, יהיה מן הראוי להתכונן לארגון חזק יותר, אשר יהיה מסוגל להתפתח ולהסתגל למשטר החדש, אשר המדינות תחלטנה לכונן אותו במדינה הארצישראלית.

עדיין מוקדם לקבוע מעתה את יסודות הארגון בעתיד, אשר אנו עלולים להיתבע לכונן אותו, אבל אני סבור כי עד לארגון הסופי, הגיעה השעה להציע לכם הסכם זמני על אותם יסודות ההסכם שבינינו משנים עברו (1899, 1905, 1908, ו־1913) ­– כאשר ייקבע מצבה של ארץ־ישראל (המנדאט), תגיש הקומיסיה הפלשתינאית (קרי: הוא הבארון) תכנית ארגון סופית להנהלת מושבותיה ­– "

בלי להכנס לפרטים כיצד הבארון שמר וקיים בצנעה בכל שלבי ההסכם שעברו על הקרן (ההון היסודי) של הקומיסיה הפלשתינאית, שלא ייגרע ממנה תוך הפעולות ­– ע“י תרומות נוספות שלו, “בסוד” אפילו מחברי המועצה עצמה, ­– מסתבר כי הרמזים הכלולים במכתב המנוסח בזהירות רבה כלעיל, מתפרשים מהר בידיעות המסתננות לעתונות מפאריס: “יק”א והבארון רוטשילד אומרים להעביר את פעולותיהם בארץ־ישראל למוסד חדש, אשר ייקרא בשם “פלשתיין ג’ואיש קולוניזיישן אסוסיאיישן” ­– פ.י.ק.א. ­– אשר נשיאה יהיה הבארון ג’ימס” (1923).

נסתפק בכך, שנביא פיסקה מהחלטת המועצה של יק“א עם קבלת הצעתו האחרונה של הבארון בדבר החברה החדשה: “אני (נשיא יק"א ­– פיליפסון) מציע למועצה ליפות את כוחי לקחת חבל בשם יק”א בחברה החדשה ולהעביר אליה את הנכסים הרשומים ע”ש יק“א ואשר נוהלו בעבר ע”י הקומיסיה הפלשתינאית (ק.פ.)" ­– … והמועצה קיבלה את הצעת הנשיא. ­–הבארון משיב על הסכמה זו ליק"א (פברואר 1923):

“למר פיליפסון נשיא יק”א ­– אני שמח על העזרה שיק“א מקבלת עליה להגיש להקמת החברה החדשה אשר תקבל עליה את ניהול המושבות בארץ־ישראל. אני מקווה כי הנסיבות המדיניות יאפשרו לנו לבצע בלי דיחוי את התכנית” ­– ואמנם במאי 1924 הורכבה חברת פ.י.ק.א. עם מועצת הנהלה כדלקמן: ג’ימס ­– נשיא; חברים ­– בארון אדמונד (האב), פ. פיליפסון, ס. ריינאך, ל. כהן, מ. פולאק, גאסטון וורמסר; הנרי פראנק ­– מזכיר כללי.

והנדיב הישיש מסביר בגילוי־דעת לעתונאי אייב גולדברג מניו־יורק, כי אין כאן משום התחרות לקרן־היסוד (האוספת את כספיה מהכלל), הואיל ואת כל ההוצאות הקשורות בייסודה ובקיומה של פ.י.ק.א. מוסיפה לשמש לו כתובת ולסמל מכאן ואילך את הקשר האורגאני אשר בין אבי הישוב ואבני־הפינה של מפעלו ­– תעשית היין והכורמות במושבות. כן התחולל המעבר לרשות החדשה ונוסיף כאן כי אמיל מאירסון, מי שהיה מנהל ראשי מטעם יק"א, פורש כעת מהנהלת הענינים מטעמי בריאות ומתכבד בתואר של מנהל־כבוד, בעוד שפראנק נעשה רשמית מה שהיה מכבר ­– מנהל בפועל.

הפעולה התפרשה למעשה עוד לפני ייסוד פ.י.ק.א. בתעשיות חדשות ­– הטחנות הגדולות, חברת המלח, תעשית הבושם בבנימינה ­– ותמיד ובעיקר לאור הכרתו של הבארון שהתעשיה צריכה לשמש עזר לחקלאות ושתיהן צריכות לינוק זו מזו. הפעולה מתפרשת בו בזמן בהתישבות ­– בנימינה, גבעת־עדה, פרדס־חנה, ­– והפעלת הקונצסיות שרכישתן הוחלה בימי המשטר הישן ועתה הגיע הזמן לניצולן ­– ניקוז כבארה, ייעור חולות קיסריה. תוך התנופה החדשה ארגון הפקידות בארץ למרכזיה הועמד על מכונו, ובכללו גם משרד יפו. יוני 1924 ומרכז יפו מברך על הקמת החברה החדשה: “קיבלנו בתשומת־לב את הידיעה על הקמת החברה החדשה ­– פ.י.ק.א., אנו מביעים איחולינו להצלחת המפעלים אשר פיק”א תקבל עליה בארץ וצוות העובדים שלנו יוסיף לתרום מצידו למטרה זו במיטב מסירותו". ­–

*

עם זה ברי, כי גם כאן מסתיים פרק ­– מעין חילוף משמרות. תוך התמורה נחלה מנהל משרד יפו אגרונום אברהם בריל, שנזכר בספר זה בשירותו את מושבות יהודה וגם בהכנסת גידולים חדשים (בהם האשכולית מארה"ב); שירותו החקלאי צויין בימי התערוכות הראשונות לתוצרת המושבות בחו“ל ושירותו הפקידותי תרם לטובת הישוב בימי ג’מאל פשה ועוד. בריל שהיה מראשוני האגרונומים של הפקידות (ובן זכרון־יעקב) ­– נפטר ובמקומו מתמנה לנהל את משרד יפו עובד ותיק גם הוא ­– יהושע אברבאייה, אך בינתיים מתברר כי לרגל התמורה מרכז־הכובד הועתק למשרד חיפה. אברבאייה תפקידו מצטמצם והולך בגביית חובות לפיק”א מהמושבות הוותיקות שביהודה ובהשתתפות כנציג פיק“א בישיבות אגודת הכורמים ושאר מוסדות בהם לפיק”א חלק בתוף העבר.

בד בבד מסתמנת ראשיתה של העתקת מרכז גם בענף הגפן והיין. עם ירידת קרנו של שיווק היין וגידול האוכלוסייה במרכז יהודה, עולה כאן קרנם של ענפי המשק המעורב ­– ובכללם הספקת החלב לעיר ההולכת וגדלה; מלבד הפרדסנות המתאוששת אחרי המלחמה, נתפשים הישובים החקלאיים לגידול טבק בעידודם של גורמים שונים. גם במיבנה הכלכלי של הישוב מתחוללים שינויים, ולא רק בכוחן של הקרנות הציוניות, אלא תוך ייסוד חברות לפיתוח כלכלי ­– חברה כלכלית לא"י, בנק מרכזי למוסדות שיתופיים ­– בהשתתפותם של אדירי הון שנמשכו לבנין הארץ ­– אלפרד מונד, וילי כהן וציוני אמריקה עם השופט בראנדיס בראשם. הרי שלמושבה העצמאית ביהודה ולענפיה נפתחות מגמות חדשות לעזרה במצוקתן על בסיס של אשראי ומבחן כלכלי, כמקובל. ­–

“המאמין” (לביקורי הבארון 1924/25)    🔗

עם זה, כאמור, אין אנו גורסים את ניתוק הקשר בין ענף הגפן לכתובתו הישנה ולא עוד אלא יעקב (ז’אק) שפירא בעצמו, השלוח מפאריס לנהל את עניניה היגעים של אגדות הכורמים, נחשב מתחילה איש מובהק של הבארון ונבחר על ידו כמועמד מתאים. כן אחרון הוא הבארון לבגוד לעת זקנה בעבר, גם עתה בהיות לבו ומעייניו נתונים לעתיד. אמנם הוא וג’ימס בנו חיים כעת את חיי התנועה הציונית כולה, שאינה פוסחת לשלוח את ברכותיה החמות לישיש מכל קונגרס וכינוס; ולא זו בלבד אלא מנהיגים ציוניים מודים כעת כי הישיש הוא המשרה עליהם אומץ, שלא להתיאש ממכשולים בהתחולל מאורעות בארץ או בהתקלם באבני־נגף מצד המנדאט, אלא לגבר חיילים ויזמת עשייה ­– “תוך המירוץ המתפתח עם הערבים…” (מדברי הבארון), ­– אך לא באלה העיקר.

הבארון הישיש משתוקק בשעה זו לשוב ולראות במו עיניו את המפעל המתפתח בתנאים החדשים, עם שבריאותו מעכבת. 1924 ­– הוא מגיע למצרים ומשלחת המושבות ונציגי מוסדות נוסעים אליו, כי הרופאים אוסרים עליו התרגשות וטלטול נוסף לארץ: “הישוב בא אליך…” ­–

אדמונד עם הנציב העליון סיר הרברט סמואל במעמד החגיגי במאיר־שפיה (1925)

אומרים לו חברי משלחת המושבות הידועים לו מכבר (מאירוביץ, סמילנסקי, בוטקובסקי, גיסין ולרנר) ­– והבארון מקשיב ומעודד: “ליין יש עוד עתיד אך העיקר הוא לעשות יין טוב…” כן עומד באמונתו בן השמונים והוא נרגש ­– בוכה משמחה כשהוא שומע על ההתפתחות במושבות למרות הקשיים.

כעבור שנה (1925) הוא מתמרד נגד רופאיו ובלווית רעיתו הנאמנה מגיע ארצה. ואמנם זו שנת “מאורע” ­– עת הזדמנו גדולי הציונות לורד באלפור, הנדיב הישיש והנציב העליון היהודי יחדיו. באלפור מקדים ומצהיר בראשון־לציון: “אמנם איני יכול להתחרות בציונות עם ידידי הוותיק הבארון רוטשילד ­– ואולם אף אני הנני ציוני עוד מלפני הצהרת באלפור…” ­– והבארון אדמונד מגיע מיד לאחר מכן לארץ, כשבכל מקום מקדמות אותו ברכות בין של מעריצים ותיקים ובין מי שהיו אי־פעם במבקריו והפכו למעריצים.

“הדור הזה יודע כי מידך באו לו כל אלה.” ­– מברך ללא היסוס הסופר הישיש א“ז רבינוביץ לבואו של הבארון. מכאן חניות־כבוד בביקורו ­– תל־אביב, שומרון, כבארה בייבושה, ולבסוף במאיר־שפיה המעמד הגדול בהשתתפותם של נחום סוקולוב, אוסישקין וסיר הרברט סמואל (אשר זו השנה האחרונה לנציבותו). באווירה זו נשמעת לנו עדותו הנאמנה של ד”ר יפה: “אמנם זקן הבארון אך ערותו לא תשה אף במקצת.” הנציב העליון, סיר הרברט סמואל משמיע בברכתו לנדיב: “בארץ־ישראל מעריצים הכל את השם של הנדיב ומזכירים אותו באהבה רבה שכמותה לא ידעה ההיסטוריה”… אוסישקין אומר: “היום נפגשו כאן שלושה דורות ­– הנדיב נותן הקרקע, הנציב העליון יוצר המצע המדיני ונחום סוקולוב המסמל את הציונות ואת תחיתנו התרבותית.”

הבארון עצמו מוכיח בנאום־פרידה גדול בתל־אביב, “כי אמנם לא “פנטאסיה” היתה נדיבותו כל השנים אף לא פילאנטרופיה, אלא אמונה שלמה ועמוקה בעתידו ההיסטורי של הישוב בארץ”. (דברי העתונות) ­– או כדברי אוסישקין: ­– ­– הוא

הוא המאמין ­– והבארון עצמו מגיע לכלל " האני מאמין הגדול" שלו בנאומו בבית־הכנסת של תל־אביב, בו הוא אומר בלשון חזון ונבואה: "…אל צור ישראל אשא לבי ואודה לו בכל נפשי, כי הטה חסדו לי וזיכני לחזות לעת זקנתי את המראה הנפלא הזה, חזיון תחית ישראל… התוצאות שהושגו בעבודה הקשה שהפכה את החול לראש־פינה, גרמו ביום מועצת־השלום לאישור ההצהרה של הבית הלאומי… אך זה היו קיוינוהו…"

הבארון חוזר לפאריס נרגש עד עמקי נפשו מכל אשר ראה ומוסיף לחיות מרחוק עם הארץ ואשר בה.

האם יש להוכיח הוכחה נוספת את נאמנותו של הישיש, כבהיותו צעיר, לאשר יצר יחד עם האכרים? ­– “יום־טוב” היה לו (בפאריס) כאשר קיבל יין ופירות מהארץ; ­– מחלק מהם לכמה אישים חשובים ורואה את עצמו כתועמלן חרוץ של תוצרת הישוב. אף ידע על־פי דרכו לשלב בתעמולה זו לצון, כשהוא מחליף לאורח שבא אליו ­– כדי לנסותו ­– יין צרפתי בישראלי ­– כיוון ששיבח האורח את “היין הצרפתי”, מגלה לו הבארון בקורת־רוח מיוחדת: טעית ושיבחת יין מארץ־ישראל…

כיוון שבפאריס נפתחת תערוכה ובה ביתן ארצישראלי (יוני 1931). עיני האורחים המתכנסים בביתן זה נשואות לעבר הבארון, חתן הכבוד של טקס הפתיחה (והוא כבן 87). בביתן, בין השאר, מדור מוצגים מיוחד “משלו” ­– משל פיק"א ­– והוא אינו פוסק לבקר בו בלווית פראנק, כשהנואמים לכבודו כינו אותו “האפטריארך של ארץ־ישראל” ­(המדינאי הצרפתי רינו והסנאטור גודאר). ­– הוא מזיל דמעה אך נשאר יושב בכורסה ונהנה ממספר המבקרים ועל אחת כמה כאשר פקידי התערוכה מוסרים לו על הזמנות שנכנסו לתוצרת מן הארץ ­– באה הזמנה נוספת ליין “כרמל” ­– והוא קם ממקומו שמח, כמנער מעליו את עומס השנים… (אורי קיסרי).

ולא עוד אלא משתוקק הוא להוסיף ולעשות. הוא חוזר ושומע מפי מנהל היקבים יעקב שפירא על עסקי היין המראים סימני התאוששות ובו בזמן בת־שלמה הזעירה והבודדה כותבת בתקווה: “אחרי יובל שנים עומדים אנו לפני יצירה ובנייה, לאחר ששמרנו על משקנו שלא יתנוון ­– ואחרי שמצב היין הולך וטוב… יש לנו האומץ לדרוש הגדלת המושבה”. ­– מיד נתפש הישיש לענין בת־שלמה, נוטל פיסת ניר ועפרון ומראה לו, לשפירא כי האדמות המשתרעות מזרחה לבת־שלמה ראויות להרכש להגדלת המושבה, שכן מתאימות הן למטעי הגפן ­– ­– “רב הענין שגילה הבארון בנקודה זו.” ­– מעיד שפירא.

אמנם גם הבארון לבית רוטשילד נתקל מזמן לזמן בגורם “מגביל”, אשר רק בחדרי־חדרים של פ.י.ק.א. ידובר עליו ברמז: “קופתנו כעת במצוקה מפאת ההוצאות הנגרמות ע”י מפעלינו השונים וקשה לנו למצוא אמצעים­–יש לנסות ולדחות דברים עד לקיץ הבא ­– " ­– גם זו איפוא סיבה שאינה ידועה תמיד בחוץ, אך בפנים היא ברורה ומכרעת בכוח שיפוטו של פראנק: הפסיקו עבודת החולות… צמצמו את שדות הנסיון… עכבו קניות… ­– על כל פנים, ממקור זה נובעת השראתו של יעקב שפירא, מנהלה החדש של אגודת הכורמים, החוזר ובא מפאריס לעבודת ההנהלה ומהשראה זו הוא אוצל גם על הכורמים במצוקתם שלא התאוששו ממנה אלא מעט־מעט. הוא מתחיל בעבודה ב־1924 וכבר שמענו פה ושם דברים לתיאור דמותו.

 

פרק יג: בהנהלת יעקב שפירא    🔗

יעקב (ז’אק) שפירא    🔗

יעקב שפירא

כאמור, את הבציר העשרים ניהלו בראשון־לציון מנשה מאירוביץ ומרדכי סגל ועמהם המהנדס רוזנפלד ב“כ יק”א־פּיק“א כיועץ; בזכרון־יעקב פעל כמנהל היקב פסח יפו. ביוני 1924 בא המנהל הכללי החדש, יעקב שפירא, שהיה, כקודמו גלוסקין יליד העיר סלוצק שברוסיה הלבנה. נולד בשנת תרמ”ב (1882) ובהיותו בן שלוש עלה בית־אביו ארצה לשבת בעיר העתיקה בירושלים, שם אביו שימש כראש הישיבה “דגל תורה” והנער יעקב למד ב“חדרים” ובישיבת “עץ חיים”. כשנתבגר השתוקק להשכלה ונסע לפאריס, המרכז התרבותי של העולם והאבן השואבת של המזרח הקרוב בימים הללו, שם התכונן לבחינות בגרות כדי להכנס לאוניברסיטה, אך חזר בו ועבר ללמוד בבית־ספר גבוה למסחר. השיג מקום עבודה בבאנק, הצטיין בעבודתו ונסע בשליחות הבאנק לאמריקה.

נשתהה באמריקה וחזר לפאריס לשמש פקיד בבית באנק. בו בזמן נתפש לצרכי ציבור והתחבר למתקדמים בעדה היהודית שבבירת צרפת. נעשה חבר, כמסופר לעיל, לחברה, שנוסדה לעזור למהגרים יהודים, אשר הרבו לבוא מארצות מזרח־אירופה לצרפת, ולסייע בידם להתאזרח בה. בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה מצאה לה החברה כר של פעולה ציבורית בין המהגרים היהודים שנתרבו עקב המלחמה, כדי לעוררם להתנדב לצבא צרפת. החברה נתקראה בשם “ועד המתנדבים לצבא הצרפתי” ובראשה עמד ג’ימס רוטשילד, בנו של הנדיב, ויעקב שפירא מזכירה. הבארון הצעיר הוקיר את מסירות המזכיר לעבודת החברה והציג אותו לפני אביו, אשר מצא בו איש־שיחה בקי בעניני הישוב.

הגיעו הימים הגדולים לאחר “הכרזת באלפור”, ולארץ־ישראל נשלחה משלחת לכונן בה את “ועד הצירים”. נציג יהדות צרפת במשלחת, פרופיסור סילוון לוי, מיאן להשאר כחבר לועד הצירים ובהמלצת הבארון רוטשילד מונה לכהונה זו יעקב שפירא. עם “ועד הצירים” בא שפירא ארצה בשנת 1918, אך בהיותו זר למפלגות בארץ לא יכול להשתרש בה וחזר לצרפת, לעסקיו הפרטיים ולעסקנותו הציבורית במקום. נפשו נתקשרה מחדש לארץ והבארון הציע לו את משרת המנהל באגודת הכורמים וגם האגודה סמכה ידיה על בחירה זו.

יעקב שפירא היה למנהל האגודה (1924) ובו בזמן לא נשתכחה ממנו גירסא דינקותא, והיה מושך מזמן לזמן בעט סופרים ודן בבעיות כלכליות ומדיניות, בעתונות המקומית, בכינויו הספרותי “אביבי”. לימים, נודע באגודה לא רק כמנהל חרוץ אלא כמדריך, אשר נאומיו באסיפות השנתיות חינכו את הכורמים לקואופרציה ולאמונה בענף הגפן.

שפירא נכנס לתפקידו בראשית חודש יוני ותפס עד מהרה את מצב הענינים. תחילה סייר בסניפי האגודה באירופה ובמצרים כדי לעמוד מקרוב על נקודות־התורפה. בפברואר 1925 יכול לסקור בישיבת המועצה את הענינים כמות שהם: בלונדון היה צורך להבטיח את רישום הבעלות של בית האגודה על שמה ולעשות חוזה מתאים עם גינצבורג מנהל סניף “פלוויין”; אף הוחל משא־ומתן עם פּיק“א בדבר שיתופה בתכנית העבודה לעתיד. אשר למצב המסחרי והלקוחות בגרמניה, בקופנהאגן, בשווייץ ובבלגיה – בא שפירא במו”מ עם סוחרי יין, במטרה להרחיב את שוקי המכירה, וכן במצרים. עסקי האגודה התחילו להתנער משפלם.

שנת 1925 – והמנהל הכניס שינויים מרחיקי־לכת במערכת מפעליה ועסקיה של האגודה. הוא התחיל להשתדל אצל ממשלת המנדאט להפחית את המכס על היין הארצישראלי המשווק ללונדון ולהגביר שם את המכירה. שפירא טען: לגבי צ’כוסלובקיה הורידה ממשלת המנדאט בארץ את המכס בשיעור חמישה אחוזים, ואילו בריטניה בעלת המנדאט לא נענתה לנו בהפחתת המכס על היין באנגליה (וכן על תפוחי־הזהב). האגודה התאוששה וסימן ראשון לכך – התעוררות לנטיעה חדשה. האסיפה הכללית החליטה לערוך תקנות חדשות לאגודה ולהביאן לאישור הממשלה, ולאחר מכן מילאה את ידי המנהל לבקש מקור להלוואה, לצורך נטיעת כרמי גפן חדשים.

זו היתה גם משאת־נפשו של המנהל מראשית עבודתו, מטעמים מובנים: היקבים בהיקף קיבולם עשויים היו לעבד כמות ענבים גדולה יותר מזו הקיימת, שהצטמקה והלכה; במנגנון ובכוחות־העבודה, המהווים הוצאה גדולה ביחס לכמות התוצרת, ניתן לייצר כמויות יין גדולות פי־כמה. זאת ועוד: מן המטעים נעדרו או פחתו והלכו זני הגפן המשובחים שהיו חיוניים לייצור משקאות משובחים, כגון “קבּארנה”, מאלבק" ועוד – והרי כאן היה שטח נאה להתגדר בו: לסייע בידי כורמים קטנים להרחיב את מטעי הגפן שלהם.

שפירא חוזר ממסעיו העיסקיים בארצות־חוץ, וסוקר את המצב באסיפת הכורמים על רקע התמורות בארץ ובעולם (1926/27): "השנה שנת משבר בארץ, פתאום בא קפאון ושיתק את תעשית הבנין, זו התעשיה העיקרית בארץ, תוך חוסר־עבודה וחוסר פרנסה, קפאון מסחרי כללי… ולמרות זאת מצב היקב, לפי המאזן שלנו, מראה סימנים בדוקים של קיום וביסוס. המכירה בארץ מתחילה לעלות יותר מבשנים קודמות, והמחירים לא היו רעים. השוק הארצישראלי היה מעט־מעט לקונה העיקרי שלנו. ——

“עם זה – מוכיח שפירא – מוטלת עלינו החובה לחפש אחר שווקים חדשים בחוץ־לארץ ולהגדיל את סחר־החוץ; ראשית, כי המסחר הפנימי עמוס מכס כבד מאוד והשוק החיצוני הוא אשר יתן לנו את האפשרויות להגדיל את המכירות — — אך לכלכל מסחר כזה נחוצים סטוקים (מלאי), דרושה סחורה, נחוצה ענבים בכמויות מספיקות, מינים משובחים – ובמחירים נאותים. מקווים אנו, כי הנטיעות החדשות תחזרנה לאגודתנו את מקומה הראוי במסחר היינות; מקווים אנו שיהיו לנו, בתנאים נאותים וביחס הדרוש, כל הענבים המובחרים שגרמו עד כה לפרסום היינות שלנו. — — אגודת הכורמים, האגודה היותר ותיקה בארץ־ישראל, שיש לה מסורת ארוכה של שיתוף כוחות והבנה הדדית – תדע להתאים את טובת הפרט לטובת הכלל”.

כלפי מה נאמרו הדברים? — — — היבול השנתי ירד עד 9000 קנטר בערך, — מסביר שפירא – ועם היבול הזה הכרחי לסובב את הגלגל הגדול שלנו. כל מאמצינו היו להחזיק בלקוחות, אך לא למכור יותר מדי. — — התעשיה שלנו דורשת לפחות כמות של 15,000 קנטר

הבארון בביקורו האחרון (1925) יורד מספינתו על המזח שהותקן בחוף טאנטורה (דור)

ענבים, ומה שמעיק עלינו ביותר הוא ירידת היבול של המינים המשובחים, כדלקמן (בקנטארים): ענבי קבּארה – 85 במקום 200; מאלבק – 120 במקום 330; סוטרן – 1300 במקום 1800; קרניאן – 900 במקום 1700. בתנאים אלה אי־אפשר להוציא לשוק את המינים והטיפוסים, שהלקוחות שלנו הורגלו בהם. התלונה גברה, ואם תוסיפו את העובדה שהיינות הנם מוצרים “חדשים”, תבינו כי קשה לנו להתחרות אצל הקונה בסיטונות ביינות חו"ל. ובפרט ביינות שאינם טבעיים כיינותינו. לכן צריכים אנחנו עד כמה שאפשר לסניפים משלנו, או לסניפים שיש לנו בקורת עליהם; יצירת סניפים קשורה שוב בכספים רבים, בסיכון ובאנשים מוכשרים. משום כך נוהגים אנו זהירות בפתיחת סניפים והיו גם הפסדים ביפו ובתל־אביב, הערים אשר בהן החמיר המשבר — —

ושוב אותות לטובה: שיפור במצרים, שם נוכל להגדיל את הממכר אם תהיה לנו הסחורה הדרושה — — בעתיד יהיה אולי שוק חשוב בסוריה. עסק לונדון הוא אחד מעמודי־התווך שלנו, אך נתרופף מסיבת המכס הכבד על יינות־חוץ באנגליה. היינות שלנו משלמים 8 שילינג לגאלון, במקום 3 שילינג שמשלמים יינות אוסטראליה. הממשלה הארצישראלית (המדנדאטורית) הבינה מה חשוב בשביל העסק שלנו לזכות בלונדון באותו מכס של “העדיפות הקיסרית” וביקשה פעמיים מהממשלה המרכזית, אבל כנראה הדבר תלוי בסבך החוזים הבינלאומיים. הדבר הוא לנו שאלת־קיום ועלינו להמשיך בשתדלנות, בתקווה כי נמצא דרך להגדיל את מסחר לונדון. רק אחת אדרוש מכם, כי תהיו סבלנים, ונא אל תחשבו כי ברצון טוב ובדברים טובים בונים מסחר.

ואשר לסניפי האגודה בשאר מדינות אירופה – הסיכויים והקשיים כאחד: — בקופנהגן יכולים להגדיל את המסחר, ולא בין היהודים – אבל את זה נעשה כאשר תגדלנה כמויות הענבים — — בגרמניה (שלפני הנאצים) מתפתח הסניף יפה, הלקוחות הם פרטים והמסחר ברובו בבקבוקים. — בפראג ובווינה עולה הממכר ומתפתח. וינה היא עיר עניה, וגם רוב יהודי צ’כוסלובקיה הקונים אצלנו אינם בעלי אמצעים גדולים, ובכל זאת אין להתלונן; לעת־עתה בונים אנחנו שוק גם שם ומלחמה קשה לנו שם עם היינות “הכשרים” של יוון. — בשוק הפולני המצב איננו בר־קיימא; קשה להסתגל שם אל מצב הקרדיט ויש בלא־ספק סיכון של הפסד. ישנם בחברת “כרמל” בווארשה אנשים ישרים, אבל המצב הכלכלי גורם, שהחיים והבטחון הם לשעה – לעת־עתה המצב שלנו שם אינו רע ביותר והמחירים גם הם לא רעים. — — השווקים בניו־יורק וקנאדה אך זה התחילו להתעורר (אחרי “היובש”), מכרנו מעט אך לא עשינו דבר חשוב לארגון הממכר.

ומכאן על הנטיעות: הנני נגד נטיעות בחפזון ובפזיזות – אומר שפירא – ומתריע אני נגד אלה הרוצים לנטוע בלי חשבון. צריך תמיד לשאול את דעת הנהלת היקב, אם לא עברה הנטיעה על יכולת הממכר שלנו. הגיע איפוא הזמן לחדול מלעקור כרמים בלי דין ולנטוע בלי חשבון. אמנם בולמוס תפוחי־זהב אחז את הישוב ויודע אני, כי אם יוכלו רבים מכם לנטוע פרדסים במקום כרמים, שום כוח בעולם לא יעצור מלהתפרץ אל מקור העושר, וזה טבעי. ילך לו כל איש אל עתידו ומזלו… עם זה לדעתי, במידה שענף תפוחי־הזהב מתפתח יותר, בה במידה יש לחזק נטיעות אחרות כמו הגפן ועוד. היקב מתפתח במסחרו ובתעשיתו ועליכם לשוב לכרם שלכם, כי גם אצל הטובים שבכם ירד היבול לאחרונה למחצה ופחות מכן. הרבה גרם מיעוט הגשמים, אבל אולי צריך גם עידור, זיבול ועבודה רציונאלית. — —

אל תשכחו – מעודד שפירא – כי אתם מקבלים 180 גר' לקנטאר, וההפרש בין יבולים איננו תמיד שווה להפרש המחירים (כי הם שונים לפי טיב המינים). — — אתם סוללים את הדרך לתעשיה גדולה בארץ־ישראל והנכם הכורמים הראשונים ביהודה ובשומרון. אם תדעו בכשרון ובעבודה לשלוט בכרמיכם, שיניבו כדי 3 קנטאר ענבים (750 ק"ג) לדונם, וזה אפשר – או אז פריחה חדשה תהיה לכם — — יש לי איזו אי־נעימות לומר לכם, כי מוכרחים אנחנו לקנות ענבים מחוץ לאגודה כדי לספק את הממכר שלנו, ולו היו לכם חמישה־עשר או שבעה־עשר אלף קנטאר ענבים – אז כל המכונה היתה אחרת ואפשרי היה צמצום בהוצאות. — — אמנם מתרה אני בפני נטיעות יותר מדי, אבל בו בזמן הנני מצהיר, כי אי־אפשר לשכלל את המכונה שלנו בעשרת אלפים קנטאר ענבים, וכן אי־אפשר להיות כורם חי על אדמתו בכרמים מוזנחים המניבים רק פרי “הזדקנות”. —

שפירא אינו פוטר מאחריות למצב את הממשלה המקומית: — — ממשלת ארץ־ישראל עוד לא באה לכלל הכרה, כי זו ארץ של תעשיית יין וכי יש ענין לפתח בה תעשיה זו. זה שישה חדשים שחוק־מכס חדש קיים בארץ־ישראל, והוא גורם עומס עבודה לפקידים, דורש השגחה העולה בזמן ובכסף, וגם המכס עצמו גדול יותר מקודם, ולא עוד אלא היקב מחוייב לשלם דמי־רשיון (לייסנס) לשנה, נוסף למכס.

עם זה מתחולל שינוי לטובה במצב האגודה: — — הנני שמח להודיעכם כי שילמנו את החוב שלנו לאפ“ק, לאחר שפיק”א הלוותה לנו עשרת אלפים לירה, בתנאי שנחזיר לה את הסכום בתשלומים של 1200 לא"י לשנה (12 גרוש מכל קנטאר) נגד שטרות מצידנו. מעתה אי־אפשר לנו לקבל עוד הלוואות פתוחות בבאנק עד לסילוק החוב. — אמנם קשה להאבק תמיד במסחר גדול בלי הון חוזר, אבל עוד יותר קשה יהיה, אם נכנס שוב בחובות. —

הופעתו של יעקב שפירא בפני הכורמים באסיפתם הכללית היא איפוא כאיש מסחר מובהק, רגיל בלשון עברית עסיסית, אשר עליה התחנך בבית אביו הרב. ניתוחו חד עד כדי ראיית הנולד וזה – לנוכח הבולמוס שאחז בכורמי מושבות הדרום לנטוע תחת כרמי הגפן פרדסי הדרים. הוא ממלא את תפקידו כיאה לשליח מטעם “אבי הישוב”, שהשקיע נוסף לכספו גם את חרדתו ואהבתו לענף הכרם.

ברם, הענף מושפע לא רק מגורמי שיווק וכלכלה אלא המאבק הפוליטי המחמיר והולך בארץ גופא משפיע. — באסיפה השנתית הנערכת בצל מאורעות־הדמים המתחוללים בארץ (1929) – משמיע שפירא: אי־אפשר לפתוח אסיפה כאסיפתנו, בלי להביע צער עמוק על הקרבנות והחללים שנפלו. לפני ארבעים שנה, כאשר באתם אתם ואבותיכם לארץ־ישראל, גם אז מוכנים הייתם לקרבנות, קרבנות לטבע של ארץ עזובה, ולא בלי חללים נטעתם כרמים — — כאז כן עתה, איש מכם לא יעזוב את מקומו וברוך הדור הצעיר, ברוכים אזרחי ארץ־ישראל, אכרים ופועלים יחדיו, שמוכנים הם בכל עת להגן על חיי האומה ועל כבוד ישראל בעולם, בידי מאה וחמישים אלף יהודי ארץ־ישראל מונח עכשיו הפקדון של כבוד ישראל העולמי ובימי מצוקה אלה אני מביא לכם את ברכת אבי הישוב. הבארון דואג דאגתכם בכל רגע, ואף צל של ספק ויאוש לא חדר ללב האיש הגדול הזה, החד־בדרא. יודע הוא כי גאולת עם אינה אפשרית בלי קרבנות, וכמותו כן האכרים יחליפו כוח וילבשו עוז לבנות.

בו בזמן המצב הכללי בעולם הוא בסימן זעזוע ומשבר, וצמצום בכסף מגביל את הקרדיטים. חוסר עבודה מורגש ברוב הארצות ובמצב כזה אין לתמוה על ירידת מחירים בשוק היין במאה אחוזים, כשעסיסי פירות התפתחו על חשבון היין. מסתבר, כי בצרפת עלה עודף היין ליותר מעשרים מיליון הקטו, ובאלג’יר המצב רע מאוד. כן ביוון, באיטליה ובשאר ארצות – אך הללו ממשלותיהן עומדות לימין הכורמים, כדי למצוא דרך לשיפור השווקים; ממשלת ארץ־ישראל אינה מגלה סימנים של דאגה, ולא עוד אלא הגדילה פי־שניים את מכס היין.

“ארץ־ישראל היא ארץ של תוצרת יין, הגם רוב התושבים בה אינם “שתיינים” מובהקים, אך אין הממשלה נותנת את דעתה על המושבות והכורמים הרבים המתקיימים מתוצרת זו. המכס הארצישראלי שקול כנגד כל מחיר היין בצרפת, כי בשישים גרוש ההקטו (דמי המכס) קונים בצרפת יין טוב. אלפי הלירות היתירות שמוציאים על מכסי הממשלה, פוגעים במחירי הענבים, ובארץ־ישראל העניה קשה להעלות את מחירי היינות. כן נוספו חוקים חדשים המחייבים למכור את היין בבקבוקים ובתוויות של בעל התעשיה – וקשה להסתגל להם ולהתאים את דרך המסחר.”

על כל פנים, ניכר כי בהנהלת יעקב שפירא נשבה בחיי האגודה רוח חדשה, כשעינו החדה רואה את המצב לאשורו: מושבות יהודה זונחות את ענף הגפן, כי פנו אל ענף ההדרים, אך לא כן זכרון־יעקב בשומרון השומרת אמונים לענף ועיניה להרחבה. שפירא מעודד נטיה זו ומסייע בידי חקלאיה וכורמיה של זכרון־יעקב לעשות חיל; כן קנה לו כבר בקיאות בכל פרטי העבודה, כקטנים כגדולים, אם זיבול ואם חוק המכס על אלכוהול, בדק הבית בלונדון או הלוואה מפּיק"א לנטיעת כרמים. בו בזמן נתן את דעתו על שינוי פני הדברים בסוכנויות היין באירופה: במקום החברה “פלשתינה אימפורט גזלשפט” שפעלה בגרמניה, בוצע אחודה עם החברה “פלשתינה ערצוינגניסע”; בפולין – התנערה (זמנית) חברת “כרמל” שנהרסה במלחמה, כמסופר לעיל.

הגפן בפלס המאזניים (1929–1925)    🔗

מסתבר, כי בו בזמן התנאים המסחריים בארץ ובחו“ל משתפרים והולכים ובסקירתו על שנת 1925, כותב גם משה סמילנסקי: שנת תרפ”ה נותנת סימנים כי אנו יוצאים מן המשבר שמצא בשנים האחרונות את כורמי הגפנים והשקדים, לרגל המהפכה בשער הוואלוטה. הקטיף והבציר היו אמנם לקויים מחוסר גשמים, כי השנה היתה שחונה במידה כזאת שכמוה לא נזכור, אבל המשבר השוקי (המסחרי) עבר. שוב יש דורשים ליין וענבי היין הכניסו מחירים הגונים. על מחיר זה יחיה הכורם ויחזיק מעמד.

התאוששות זו נותנת את אותותיה גם בפרסומת היין הארצי: —

“על הארץ ועל פרי הגפן – כל מיני יינות מתוקים, חזקים, קוניאק, ליקר ואראק, יין ברזל וקונקינה – סניפים וסוכנויות בארץ ובכל העולם – שתו ודרשו תמיד רק יינות “כרמל מזרחי” של אגודת הכורמים המשותפת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.”

או:

“הזהרו מהזיופים שנתרבו בארץ. אם רוצים אתם דווקא ביינות טבעיים, שתו ודרשו יינותינו הידועים בטיבם והמפורסמים בכל העולם – והבראתם.” (לשון אליעזר בן־יהודה: דברו עברית והבראתם…)

*

ועוד מנוסח הפרסומת:

"ראשון לציון – מיץ ענבים

עם חומץ פחמי – עם סיפון, למשל – יכול מיץ הענבים למלא בסעודה מקום מים מינראליים ואף לעלות עליהם - —"

*

“כרמל מזרחי” ראשון־לציון —

היינות מלגה וטוקיי ומדוק מובחר הם היותר נעימים והכי מבריאים בכל סעודה.

ובמאוחר יותר:

“טוקאי, מלאגה והוק, פרו־חינה לחולים, קוניאק ראש”ל."

*

אפשר ונוסחאות אלו שוב אינן לטעם זמננו, אך אנו לומדים מיניה־וביה גם על המוצרים החדשים אשר התעשיה משתדלת להוציא לשוק, כדי לחזק בראש וראשונה את מקומה בשוק הארצי המתרחב. ואם כך הוא הדבר, הרי שוב קשה לנו ליישב, מדוע נכנסים אנו לתהליך של צמצום הגפן ביהודה – תהליך שאמנם חלות בו תנודות, אך מגמתו קבועה. האם הפרדסנות כאן היא הדוחקת את הכרם או אולי תנאים אקלימיים בלתי־נוחים או מדיניות המיסים של ממשלת המנדאט – או שמא הכל ביחד? – לצורך מסקנה אובייקטיבית מוטב לנו להביא את הדברים לסדר השנים בקיצורם ומהם נקבל את העקומה הנכונה, לפיה נעה הגפן במשך השנים הללו – 1935–1925 מדרום צפונה, וזאת נעשה לפי העתונות.

אב תרפ"ה – חג הבציר המסורתי בראשון־לציון מתקיים בצירוף חנוכה של תחנת החשמל במושבה. כאן נואם מאירוביץ בפני קהל האורחים, ובכללם הפקידות הבכירה של הממשלה, על מצב החקלאות בכלל ושיטת המיסים המכבידה על האיכרים. והציון הכללי על החקלאות לאותה שנה – אומר: המצב אינו מדכא – הפלחה במצב בינוני, הכורמים גם כן, הפרדסנים במצב טוב. מכינים קרקע לנטיעת פרדסים, אך בקרקעות שאינם מתאימים להם מכינים נטיעת גפנים של ענבי מאכל.

1927 – שוב תיאור כולל: מצב הכורמים אינו רע כלל – (אמנם רחוק מהפרדסנים); הדרישה ליינות גדלה בשוק העולמי וגם הפנימי. היקב הרחיב את עבודתו לאחר הצמצומים של השנים האחרונות. בראשון וברחובות נטעו אלפי דונאמים(!) של גפני יין במקום הזקנות שנעקרו, גם ענבי מאכל נטעו באלפי דונאמים (הכותב הוא אגרונום אוריה פלדמן).

לא כן 1928 – תרפ"ח, שהבצורת היא קשה וסבלו ביותר כרמי גפן ושקד (בעל), באופן שאבדו כ־30–40% מהיבול. נוסף על כך נראה ארבה אשר עורר חרדה בין אלה שזכרו את הפורענות בשנות המלחמה – “אך לאשרנו עבר הפעם בשלום” — —

הרושם הוא, כי הגפן ביהודה הועמדה בפלס־המאזנים – בין זו נטתה לצד תפוח־הזהב ובין חזרה לגלות נטייה לעלייה בגפן. — — או כדברי הסוקר מראשון־לציון ( 1929 ): המשבר התחולל על הענף לאחר שהכרמלים בקושטא, וארשה ואודיסה לא נותר מהם מחוט ועד שרוך־נעל, וכן מההון העצום שהושקע בהם. — הכורמים הועמדו איפוא בפני אבוס ריק. אמריקה “התפכחה”… אז תלו את הקולר בהנהלה תוך פיטורי פקידים ופועלים… לא כן בשנים האחרונות שמצב העסקים השתפר באירופה ואפשר היה להחזיר בהדרגה עטרה ליושנה ולהתפרנס מהכרמים. — — אך דא עקא: בצורת מתמדת במשך 6 שנים רצופות(!), דהיינו השנים 1929–1925, — והענבים צמוקים.

הכורמים ביהודה עומדים איפוא על פרשת דרכים – חידוש הכרמים הישנים ונטיעת חדשים על גביהם היא בעיה אשר טובי המומחים מתחבטים בה. לפיכך – “חושבים על פרדסים קטנים ליד הכרמים שיישארו גם הם, לנוכח המצב המשתפר באירופה ומחירי היין שעלו” — — ובכל זאת נוטעים רוב האכרים פרדסים במקום הגפנים והשקדים ועל אחת כמה בעלי־הון שעלו מקרוב וקנו כרמים לעקירה, כדי לנטוע במקומם פרדסים.

שפירא מנהל היקבים משתדל באסיפת כורמים השנתית לעודד את הכורמות – ונראה לו כי אמנם מתעוררת מחדש “אהבת־הנעורים” לכרם. מחיר הענבים כבר קרוב ל־2 לא"י הקנטאר ובזכרון־יעקב מאמינים בהתפתחות הענף וטוענים לשכלול היקב שלהם. בו בזמן יורדת ברחובות כמות הענבים, אך גדרה – מענביה עדיין עושים את “הקוניאקים המשובחים.” ראשון־לציון – שפירא מאמין כי תחזור לכרם על אף הכל. אמנם אל מול האופטימיות של שפירא המצביע על המצב הכספי המשתפר, מעירים זקני הכורמים: והרי לגבי היקף העסק, לא נראה שיפור ניכר במצבו של הכורם־הפרט והוא נשאר ברע כשהיה?! —

עם זה האופטימיות של המנהל שפירא עדיין מקבלת חיזוק מצד ותיקי הכורמים ביהודה; אהרן אייזנברג מרחובות מלמד זכות כי התשלום עבור הענבים עולה לגבי שנים קודמות. גם המבקרים אינם מתיאשים מהענף כשלעצמו, אלא חוששים הם שמא שיטות גרועות בהנהלה גורמות לירידה: האם יש בקורת על מחירי היינות שקובעים סניפי “כרמל” (על דעתם), שהרי השמועה אומרת כי המחירים היקרים הם הגורמים למיעוט המכירה — — ומכאן לשאלה שניה: אולי מוטב כי הנהלת הסינדיקאט תחלוש על המכירה, שלא באמצעות סניפי “כרמל”? – (גלוסקין בזמנו הוא שהגן על סניפי “כרמל” והזכיר מה פעלו הללו בעבר) — —

כורמי רחובות הם כעת במבקרים הקשים של שיטות העבר – ואם ניסו לנחם אותם בתקווה כי “הם נמצאים אצל מסילת־הברזל ההולכת למצרים ויוכלו למכור ענבים רבים לנוסעים במסילה”, לא נטו להשתעשע בתקווה זו ואמרו: עובדה היא כי הללו המוכרים את יינותינו חיים בטוב, אך האכרים־הכורמים הם הסובלים…

עם זה רוצים ברחובות בבריכות חדשות בגת; הם דרשו לעצמם את אחת המכונות שהוזמנו לעשיית ריבה של ענבים, אשר נשקפו לה סיכויים לשיווק בלונדון. כאן עומדים בתוקף על הזכות לעבד את חלק־הארי של ענבי רחובות בגת ורק את מיעוטם להביא ליקב ראשון־לציון ואינם מסכימים אלא לאחר שידול, להוראה הפוכה של ההנהלה, דהיינו – להביא את רוב ענביהם לראשון־לציון.

רחובות ממשיכה להלחם גם בעת צמצום על עצמאותה בענף היין, אך התמורות מסביב והפנייה לפרדסנות שמות לאל את הפולמוס ואגודת הכורמים המעונינת להבטיח בעוד מועד את חלקה בנכסי הגת מפני שינויים אפשריים, כותבת (בחתימת מ. מאירוביץ ומ. סגל, 1928) לפיק“א: “באנו לכלל הסכם, לבקש את כב' לקבל את העברת הגת ברחובות והקרקע (שהיו רשומים ע"ש גלוסקין) על שם פיק”א — — בלי לקבל עליכם שום אחריות — — עד אשר נבוא להסכם עם הוועד של כורמי רחובות בנוגע לחוב המגיע לנו עבור הבנינים, הבריכות והמכונות הנמצאים בגת רחובות” — —

ויפה עושה הנהלת האגודה, כי עם ירידת ענף הגפן ברחובות, הגת מושכרת לחברת “יפ־אורה”, לתעשית מיצי הדרים. הובלת הענבים מהכרמים שנותרו נמשכת לראשון־לציון וכן מובטחת למושבה הזכות לשני נציגים במועצת אגודת הכורמים – אף הזכות לשוב לנטוע כרמים, בבוא העת להתאוששות ענף הגפן ביהודה וברחובות בכלל.

כאן ניתן לסכם עם משה סמילנסקי (“בוסתנאי” 1929) את מצב הענף בכללו, כדלקמן: היה זמן שכמות ענבינו הארצית הגיעה ל־25 אלף קנטאר, אך ב־1926 ירדה הכמות עד 9000 קנטאר — — אף מחיר הענבים ירד עד לפחות מ־1 לא“י לקנטאר. לאחר מכן שוב התעוררו הכורמים לנטוע וכמות הענבים עלתה עד ל־15,000 קנטאר, כשהמצב בשוק היינות הוטב ולכורמים שולם 2 לא”י הקנטאר (כדברי שפירא לעיל).

השטח הכולל של כרמי היין משל יהודים עמד על 20,000 דונאם ביבול של 500 ק“ג עד 1500 ק”ג ענבים לדונאם (לעומת 150 ק"ג בכרם ערבי). לאחרונה נעשו נסיונות להשקות את הכרמים (בשנות בצורת) והתוצאות היו מזהירות.

בו בזמן הופיע בן־הלווי לגפן־היין – גפן ענבי המאכל – אשר ב־1923 נטעו אותה (בישובי ההסתדרות הציונית) כדי 1300 ד' אך ב־1927 כבר הגיעו ל־5550 דונאם במשק היהודי (כדי 11% מהיבול הארצי של ענבי מאכל). אכן, זו צרה כי כמות זו עלתה על צרכי השוק והמחיר של ענבי מאכל ירד פלאים (אף נעשים ניסויים ראשונים במשלוח ענבים לחו"ל).

במצב זה אנו עומדים (1929) בשנות מאורעות־דמים, עת המאבק הפוליטי גובר בארץ ומחוצה לה. מובן מאליו, כי בין השאר אסיפת הכורמים בראשותו של שפירא מוצאת לנכון לברך את ג’ימס רוטשילד להבחרו כציר הפרלאמנט הבריטי אף מחליטה לרשום אותו בספר־הזהב – לאחר שנודע בעמידתו האמיצה לימין “הבית הלאומי”, נוכח המקטרגים עליו. — זו התמונה הכללית, כשבארץ פועלים 36(!) יקבים ובתי תעשיה קטנים ליינות, נשלחו לחו"ל (1930) 10,748 הקטו יין לעומת 10,280 ב־1929 (מכאן שהייצוא עומד בסימן עלייה קטנה). ועוד: בתערוכה ב־1932 – ראשון־לציון זוכה ביינות יקביה, כשהיא מחזיקה בפלס – 4200 ד' כרם לעומת 5200 דונאם פרדסים.

חבר עוזרים בהנהלה ומומחים בענף    🔗

יעקב שפירא עושה במיטב יכלתו לשמור על הענף ביהודה. מלבד עזרתם של עובדי ההנהלה הוותיקים אשר אתו וחברי המועצה – נוסף לו חבר מוכשר לעבודה, ישראל קפלן, אשר בהעדר שפירא למסעיו בשווקים, הוא מוצא בקפלן ממלא־מקום. אמנם משפחת קפלן עלתה מקרוב לארץ, אך כמשפחה ציונית שמוצאה ממינסק היא קשורה מכבר בכל נימיה למושבה הוותיקה ולישוב החדש שלאחר־המלחמה (ואחד מבניה, אליעזר קפלן, המתיצב עם ראשי הסתדרות הפועלים, עולה במרוצת השנים למעלת גזבר הסוכנות היהודיתת והוא שר האוצר הראשון בקום המדינה).

ישראל, אחיו של אליעזר, שלמד משפטים בשוויץ לפני עלותו ארצה, בא לעבוד במשרד הנהלת היקב, כשהאווירה הישובית נהירה לו. במושבה ראשון־לציון, אליה בא לגור, עדיין עמדה אווירה של “ראשונות” וכן נודעו כאן “מיסקאים” לשעבר מבין הבילויים שידעו את משפחת קפלן וקרבו את בנה.

פנים חדשות בהנהלת האגודה ובענף היין (מימין לשמאל): ישראל קפלן, האגרונום עמרם חזנוב וד"ר נתנאל הוכברג

ישראל קפלן עבד בהנהלת היקב מ־1923 בעשור שנים (שאז עבר להנהלת חברת “פרדס” וב־1941 נפטר) – ובנימין בנו, עובד בכיר בסוכנות היהודית, הוא המוסר לנו לא רק על עבודת אביו אלא יותר מכן על חייהם במושבה, אשר חותם גפן היין עדיין היה טבוע בה (בשנות העשרים הראשונות!). לעת בציר היה נדמה כי המושבה כולה חיה על הכרם וביום חג במושבה חילקו יין ברחובות חינם, עם שלא נמצא אחד שיכור… וראשון עצמה ספק כפר ספק מושבה, בה נידונים עודפי טבק לשריפה (בימי בולמוס הטבק) או עומדת בה תכונת אסיף השקדים, כאשר ילדי המושבה יחד עם המון בדווים עובדים בשכר זעום בקילוף שקדים.

בראשון זו, אם־הגפן, אם חלה קשה אחד מאכריה, עדיין סוגרים את הרחוב בשרשרת מפני תנועת רכב משום הפרעה לחולה… רופא המושבה ד"ר רוזנבליט אך זה הביא מגרמניה בציודו מנורת אולטרה־סגול – ואילו האכרים אמרו כי אור השמש של ארץ־ישראל כוחו יפה משל מנורה זו. כאן נמצאת איפוא דירה למשפחה שבאה באחד הבנינים של “הפקידות” (פיק"א בזמנם), אך אשה צעירה של עובד ציבורי שבאה מאירופה וגרבי משי לרגליה זכתה לדיון בישיבת היקב – משום חשש לפגם, כביכול, בחיי הצנע מסביב…

עם זה כבר נסחפה המושבה הוותיקה בתכונת הקליטה של חבורות חלוצים וחלוצות, שעבדו בסלילת רחוב או באפיית לחם ובעבודות כיוצא בהן, שהיה בהן משום אחיזה פורתא. ואילו ותיקי המושבה נוהגים לפי מסורת שטבעו – אכר שהסתבך בחוב ונמצא במצוקה, חברו עובר בין בתי המושבה ועובדי היקב, לאסוף כסף לחלצו. ושאל ישראל קפלן במקרה כגון זה את צלליכין הזקן: במטותא ממך… אכר שיש לו כרם ואינו יכול להתפרנס ממנו עד שנעשה נצרך – כיצד? – השיב לו צלליכין בלשון כורמים: כזבל הטוב לכרם כן צעדיו של הכורם — — וד"ל: גם בכורמים נמצא ביש־מזל… ושמא כאן מקור הסיפור הזה שהיה מהלך בין הכורמים.

ממנהגי הימים ההם נחרתו בלב הנער בנימין גם אירועים שמרכזם היה היקב. קבלת־פנים לקית־רוטש, מושל ירושלים האנגלי – והוזמנו לכבוד המאורע קונסולים ונכבדים, אף הוכנו מקומות הישיבה לפי סדר חשיבותם. מושב בראש לקונסול צרפת מירושלים, שהוא “מקורב קרבת לשון ומולדת” למפעל הבארון בארץ – אך מעשה שטן: במקום הקונסול בא צעיר והוא אינו אלא סגן הקונסול ביפו… שינו איפוא והועידו לו מושב בקצה אחר. לא נפל הצעיר ברוחו והצהיר בהכרת ערכו: נציג צרפת אני — — והחזירוהו למקום שנועד מראש…

נמצא כי במקום זה עדיין הורגשה הרוח מלפני מלחמת־העולם וישראל קפלן שהיה בקי בלשונות, התמצא יפה באווירה זו, גם בהעדר שפירא למסעותיו בארצות חוץ. ועם קפלן ר' מרדכי סגל כמנהל חשבונות ראשי, מנשה מאירוביץ, המחסנאי פופקו ופופּל היינאי – זה הסגל הבכיר, אשר יותר מכל הפליא בו פופל – שהוא טועם יין אך אינו בולעו אלא טועם ורוקק… ובין הפועלים – קבוצה גדולה של אורפאלים.

“פיני” – הוא אליהו ויגודסקי – שהיה כבר פעיל באגודת הכורמים, קשר קשרי ידידות עם משפחת קפלן שעלתה מקרוב, והיא אמונה במיטב המסורת הציונית של יהדות רוסיה. קשרים אלה וכיוצא בהם סייעו לישראל קפלן שיהא תורם בהשכלתו ובהליכותיו להרגעה ברוחות האגודה, כשוך הסערה של המשבר.

עם זה גם כוחות רעננים שבאו מן החוץ שוב לא יכלו להחזיר את “המהלך” אחורנית… אכרי ראשון־לציון מבקשים הלוואות לנטיעת פרדסים ואינם מכחישים, כי רבים מהם מזניחים את הכרמים. גם פראנק מוסר על המצב בלי כחל ושרק: המיסים גדלו והלכו בתוקף החוק של משקאות, מ־1927 ואילך, והם מצטרפים כבר לאלפי לירות, לרעת ענף הגפן.

ענף־הלווי לגפן היין שתלו בו סיכויים – ענבי המאכל ממשקי העמקים שהובאו לשוק במאורגן ע“י חברת “תנובה”, — הפך למתחרה. “תנובה” פיתחה סניפים לשיווק הענבים גם בערי מצרים – קאהיר, אלכסנדריה ופורט־סעיד – אך כמותם גדלה והלכה ו”תנובה" החלה להפנות את עודפיהם עפ“י חוזים, ליקבי זכרון־יעקב, פרידמן – פ”ת, ליקב פתח־תקווה וליקב גורודיסקי – שרונה הגרמנית.

בין שאר האותות לשיפור: גם שפירא מקיים הכנסת אורחים ביקבים – כאן לגבי אמרי מיניסטר המושבות הבריטי (עם קולונל קיש משמאל)

אגודת הכורמים התעוררה לטעון לזכות גפן היין: הרי בענבי המאכל כבר עולה בחריפות שאלת השוק, בעוד שבשיווק היין אינה קיימת שאלה זו (1930)! – אך אין שומע: הממשלה אינה מעודדת ולא עוד “אלא מטילה מיסים, אשר הכורמים, ובפרט החדשים שאינם חברים באגודה, אינם יכולים לעמוד בהם.” אף שומעים אנו מפי שלטון המנדאט בהזדמנויות שונות בפשטות: “עד שלא ראיתי את יקביכם בזכרון־יעקב – מודה לוק ממלא־מקום הנציב העליון – לא היה לי מושג מה רבה חשיבות הענבים ותוצרתם לגבי הארץ”. — — שפירא מנהל האגודה עושה במיטב מאמציו כדי להעמיד על כך את השלטון ואת הנציב העליון עצמו: “כמובן הפרדסנות היא “השמש הגדולה” ביהודה – מודה שפירא בהזדמנות חגיגית – אבל גם המאור הקטן, הכרם, רוצה ויכול להתקיים”…

ירידת הענף משתקפת גם בעבודה ובשמירה של הכרמים, אשר ראינון בכיבושן כפרקי־זוהר בשנים עברו. — "ביולי 1921 עלינו בחוף חיפה ויצאנו בשיירה למושבה ראשון־לציון. — כותבת חברה של העלייה השלישית א. ד. לכטמן – והשכר אשר לשכת העבודה בראשון־לציון קבעה ליום־עבודה בבציר היה 20 גרוש. האכרים הודו כי סכום זה מספיק בקושי למחיתנו, אך טענו כי לא יוכלו לשלם אלא 15 גרוש בלבד, הואיל ופריון עבודתנו אינו רב; את

שומרים ובוצרים מוסיפים להיאחז בענף הכרם גם בצמצומו

השאר צריכה להשלים מחלקת העליה של ההנהלת הציונית. מחלקת העליה הסכימה לכך, אך — — נתקלה בסירובם של רבים מחברינו לקבל “כסף חסד”. ובאחת השבתות קראנו לאסיפת הבוצרים ב“גן הבארון” של המושבה ולאחר ויכוח סוער החלטנו לעבוד תקופה מסויימת, עד שנסתגל לעבודה בשכר שקבעו לנו האכרים — — ואמנם הסתגלנו והאכרים העלו שכרנו והעמידוהו על 20 גרוש ליום."

גם מבין השיטין של סיפור זה נבין את מאבק הקיום המר בלאו הכי באותן שנות עלייה, משברים כלכליים ומאורעות־דמים. שוב לא נתפלא כי בשמירה אין עוד מאותה העזה רומאנטית שכבשה את לבנו בעבר. — כיבוש זה כרוך עתה בהתנגשות בין צעירי המושבה זכרון־יעקב עם יוסף דוידסקו בראשם (יולי 1928) מזה ובין צעירים יהודים, אשר כורמים העמידו אותם לשמירה כל אחד בכרמו לחוד מזה. אמנם שמירה מפוזרת זו לא היתה לטובה, אבל גם הרצון לשפר את ארגונה ביד חזקה, נתקל בהתנגדות מובנת מצד אלה שעמדו על משמרותיהם וטענו לחזקתם על השמירה. הדבר הגיע להתערבות המשטרה ונמצא “כי שמם הטוב של צעירי זכרון־יעקב החרדים לו מאוד, עלול להתחלל בערכאות הממשלה”. ענף הגפן שרוי איפוא בתקופת־ביניים – בה רפיון ועידוד משמשים בערבוביה.

אסיפת הכורמים בראשון־לציון (1930), בהשתתפות של אנשי פיק"א (גוטליב ואברבאייה) – ובראשותו של דוב לובמן־חביב, מציינת: המאזן מספק את אגודת הכורמים והיה יבול ברכה, בבורדלו בפרט.

לא כן 1931 – ששנת בצורת היא בדרום, עם 336 מ“מ גשם, והגפנים בקרקעות הכבדות סבלו במיוחד; העתונות טוענת כי הממשלה אשמה במצוקת הענף, כשהיא גובה במיסים ובבלו 600 מא”י מקנטאר ענבים ובכך נוטלת לעצמה את חלק־הארי של הכנסת הכורם הזעומה; ופיק"א והנהלת היקבים בהשתדלותם אצל הממשלה לא פעלו דבר למרבה דאגת הכורמים לגורלם.

*

למרות הירידה אין נואשים מענף הגפן ולא עוד אלא מומחים מטפלים בו וחוקרים אותו – אף מוסיפים נדבך לידע המקצועי, שנאסף במשך השנים. יוסף ויץ בהשתתפות י. ד. אופנהיים, ד“ר ש. פ. בודנהיימר, ד”ר י. ריכרט וא. גרזובסקי (גור) (בעריכת ט. ז. מילר) מתחילים לפרסם את ספר “הגפן” (בשני כרכים – 1937–1929) ובו כמה פרטים מענינים על תרבות הגפן (ענבי יין ומאכל) לאותה תקופה.

שטחי הגפן (משל יהודים) הם כדלקמן:

16,421 דונאם ענבי יין

5,556 דונאם ענבי מאכל

ובס"ה: 21,977 דונאם כרמי גפן.

בענין ענבי המאכל, שנעשו גורם בענף נאמר: בנטיעתם החלו בתרפ"ב בישובי ההנהלה הציונית בעמק יזרעאל, בעמק הירדן, בקרית־ענבים – לשם גיוון המשק (ולא כענף מונו־קולטורי). אמנם בכרמי היין היו מצויים בעבר פה ושם ממיני המאכל – מוסקאט אלכסנדרוני, האמבורגי, חברוני ובורדלו – אולם כאן ניטעו גם הם לשם יין; לא כן בנטיעה המכוונת בהתישבות החדשה לשם ענבי־מאכל גרידא, שהוסיפו זני מאכל נודעים – תמר בירותי, שסלה, סאלטי, סולטנינה ועוד.

לפי זה תענין אותנו גם רשימת המחלות והמזיקים בגפן, מהם הידועים לנו מכבר ומהם שהופיעו מקרוב ומספרם לא קטן. מחלות טפיליות: קמחון, רקבון־הלב מחלת יפו (שרשי הגפן), כשותית, צרקוספורה, רקבון־השרשים, רקבון הענבים, פיחת – הללו טפיליות. ושאינן טפיליות: נשרון וזטרת, שבץ, שזפון (מכת שמש), קמלון הגפנים (מחלות שנתגלו בעיקר עם ריבוי הכרמים בעמק הירדן, בגוש חרוד ונהלל). ומהמזיקים יירשמו: עש האשכול, רפרף הגפנים, האקרית של העלה, טרמיטים (נמלים לבנות), פילוכסרה ומזיקי הגזע והזמורות. — מובן מאליו, כי מחקר זה של הגפן לא נמשך לשמו, אלא מתוך שאיפה להשריש את הענף במשקי ההתישבות הצעירה ולהבטיח את המשך קיומו במשק היהודי כולו.

כן להלכה, אך למעשה גם הגורמים מבחוץ שוב אינם מכוונים לעידוד הכרם. התאחדות האכרים שקמה ביהודה עם עתונה־שבועונה “בוסתנאי” (1929) בעריכתם של משה סמילנסקי וטוביה מילר, חותם הפרדסנות טבוע עליהם. ממשלת המנדאט, שהיא פועלת לפיתוח החקלאות ובשימת־לב עיקרית לכפר הערבי, אינה עושה פעולה מיוחדת למען כורמות היין של יהודים. בתערוכות הנערכות בארץ, אם ע“י הממשלה ואם ביזמת הישוב העברי, הענבים תופסים מקום, אך כאן שוב אינם בולטים יינות, אלא אוסף זני הענבים (עד 150!) משל כרם פיק”א בזרגניה (1927, 1932 וכו') או הפירות החדשים שהחלו נקלטים במשק היהודי – ענב המאכל מזה והפירות הנשירים מזה – התפוח, השזיף, האגס, האפרסק וכו'. — בשלב זה כורמות היין מגששת את דרכה – “היא נוטשת את השיגרה הצרפתית מן העבר – כותבים מומחים – ונכנסת למסלול של חקר מקורי ומתואם לתנאי הארץ.”

מירידת הפלחה בזכרון־יעקב נבנית הגפן (תרפ“ג־תרפ”ו)    🔗

חלפה מלחמת־העולם הראשונה ובאפיו המקומי המצומצם של ענף הגפן בזכרון־יעקב עדיין לא חל שינוי. מסתבר, כי כאן התפתח תוך שנות המלחמה סעיף מיוחד של מכירת ענבים בצפון הארץ ולפיכך אין רואים בעין טובה, כאשר כורמים מיהודה שולחים ענבים “לשווקינו”, שמא יקלקלו את המחיר — — וכן מדובר כאן “בארגון כורמי המושבה למכירת הענבים כדי שעמלנו לא ילך לאיבוד”. ניידרמן מציע להודות לכורמים בהודעה מיוחדת, כי מארגנים את מכירת הענבים (ולא ימכור כל אחד מכירה חפשית). “במצב זה ההכנסה העיקרית היא ממכירת ענבים” – טוען הכורם אלברט – ואולי אפשר להרחיב את הספקת הענבים גם לקבוצות בגליל.

בעיקרו של דבר המצב ירוד – נחוצה הלוואה גדולה לפיתוח ענפי חקלאות שאינם עוד במושבה – “אחרת אנו אבודים”. מצד אחד האכרים שקועים בחובות לאחר שהגדילו את הנטיעות ומצד שני חלה ירידת מחירים עבור תוצרת החקלאות, “ואנו עומדים לפני משבר גמור.” ושוב מדובר בארגון מכירת הענבים (וגם השמן) בצורה קואופרטיבית, שאז ניתן לקבל הלוואה על חשבון הפרי שיימכר; — ואגודת הכורמים (הארצית) תתחייב מצידה שלא לקבל ליקב ענבים של כורם, המוכר את ענביו מחוץ לקואופרטיב שיתכונן. אמנם קואופרטיב אינו מתכונן על נקלה ובינתיים נמצאים גואלים שונים למכירת “תוצרת הארץ”, ובכללה שמן וענבים של זכרון־יעקב, — אך גם באלה אין משום תקנה.

המצב רע ומי אשם – “האדמה או האכר”? – שאלה זו מציגים האכרים באסיפתם ומסבירים: אמנם מהמלחמה יצאו במצב איתן, אבל מאז ירדו המחירים, בעוד ששכר־העבודה והחמרים הדרושים לחקלאות התיקרו פי־חמישה. ההוצאות גדלו, אך ההכנסות נשארו קטנות כשהיו לפני המלחמה. — רפאל כהן פקידה הוותיק של פיק“א במושבה, מנסה לעודד: יש תקנה – שכלול המשק ע”י הכנסת ענבי מאכל והשבחת זנים, והעיקר מסירות לעבודה.

אכן, בדברים אלו יש משום מזמור לעתיד ובינתיים הדאגה היומיומית מלווה כצל ואין להתפלא על מלחמות־הקיום הקשה, החוזרת לפרטים קטנים: לחיפה הובאו ענבים מרחובות וקלקלו את השוק… יש לדרוש משומר השדות כי יעבור בכרמים וישגיח אם אין מוכרים בהם ענבים (לזרים)… יש פורצי־דרך המוכרים את כל ענביהם לרוכלים הערבים – ועל כגון אלה יש להודיע ליקב, כי להבא לא יקבלו את ענביהם. ותוך כך חוזרים לעבודה – “שמירה עברית בכרמים כמו שנהגו בשנים קודמות, כי שומרים ערביים אינם מקבלים פחות מיהודים, חוץ ממה שגונבים ענבים ובכלל מנצלים אותנו” – ופרט מיוחד לזכרון־יעקב: קבלת 50 יתומים מקרית־ספר של ישראל בלקינד, אשר יבואו למושבה עם מוריהם ויחולקו בבתי־האכרים – יעבדו בבציר וילמדו.

זכרון־יעקב עדיין נוהגת איפוא ברוחה החקלאית המיוחדת שנעשתה מסורת – רועה עיזים ורועה בקר, שומר הגורן ופירזול סוסים, פרים לעדר, החזקת בית־הבד – לעצירת שמן ומכירת הגפת. — כאן מעיינים כבשאר המושבות באותה תקופה גם בגידול טבק ובין שאר עבודות המשק – תלישת חומצה. לצורך ביטוח המקנה קיימת אגודת “שומרוניה” וכן דנים במכירת בקיה ובחיטה שדופה. ממילא גם הענבים נמכרים לשוק ב־2 ג“מ הרוטל וקונים פרטיים באים לקנות ענבים לעשיית יין במחיר 150 ג”מ הקנטאר; הצורך לייסד קואופרטיב למכירת הענבים נעשה חיוני יותר, כדי למנוע את ניצול הכורמים ע"י קונים זרים – “ובעיקר שלא ימכרו בחינם לערבים” – (והוא הדין לגבי מכירת השמן).

עם זה ענף הגפן נותן את אותותיו וגוברת ההשתתפות בכל המתרחש באגודת הכורמים; ניידרמן נציג המושבה במועצה, מוסר כאן בדברי “המהפכה בראשון” ופיטורי המנהל גלוסקין, בעיקר בדרישתה של ראשון־לציון, שזו אבידה גדולה. יתר המושבות הסכימו לפיטורים משום דרכי שלום, אך ראשון־לציון במבוכתה דורשת באותו זמן, כי כל מושבת גפן תעשה את היין על חשבונה והשיתוף יתקיים רק במכירה. אומרים ניידרמן וחבריו מזכרון־יעקב: אנו איננו מסכימים לכך כי חסרים לנו הכלים הדרושים לתעשיית היין – “ישפוט איפוא הנדיב בינינו ויעשה את החלוקה הנכונה של הכלים.”

ממלא אחריו הנציג השני במועצה, גולדשטיין: גלוסקין היה היחיד הנייטראלי — — אבל אלמלא הסכמנו לדרישת “הראשונים” בדבר הפיטורים היה מתהווה קרע. כיוון שהדבר הפך לעובדה, אין להחפז בבחירת מנהל חדש ודי לעת־עתה בהנהלה זמנית. וכענין שני־במעלה דנים במכונה לעשיית ריבה שנועדה לזכרון־יעקב (ואחת לראש"ל, אחת לגדרה), אך זו צריכה להרבה מים – ומאין נקח? — —

מובן מאליו, כי גם כאן שרוייה הדאגה בדבר ההוצאות בתעשית היין שעלו למעלה־ראש ובפרט כאשר המצב הלך ורע: באגודת הכורמים תוהו־ובוהו ואין אפילו להוצאות של הנהלת היקב — — ההצעות שונות ומשונות – סגירת העסקים שאינם מכניסים, משלחת לפאריס לבקש הלוואה כדי לשלם לכורמים, מוראטוריום לתשלום חובות — — ואם בבחירת המנהל החדש לאגודה, “ראשון” רוצה להעמיד על דעתה, אומרים בזכרון־יעקב: אולי עלינו להתאחד עם רחובות וגדרה באופוזיציה?

אעפ“י כן ניידרמן מזהיר על התבדלות גם בתקופת השפל: אם באים פרטים בהצעות לקנות את ענבינו (לתעשית יין) – אל נמכור את שמנו בנזיד עדשים, כי מצד אחד זה יזיק לנו בעיני יק”א… מצד שני אין הוא רואה, כי “פירמה” עניה תוכל להבטיח תשלום הוגן לכורמים. — בינתיים מופיע שפירא “שנשלח מפאריס” לנהל את היקב ופראנק במכתבו מבקש את אגודת הכורמים, לעזור למנהל החדש. מובן מאליו כי גם שפירא אינו יכול לחולל פלאים בין־לילה – וזכרון־יעקב ממשיכה לשאת באמונה בתלאות ענף היין.

מצב האכר בכל רע – “חודש ספטמבר הוא חודש התשלומים” של מיסים, החוב ליק“א, “להלוואה וחסכון” וכו' – והיבול השנתי אינו מכסה אף חלק קטן… מפני זה האכר אינו משלם לאף אחד ומסתבך יותר (אבא שכטר). הבארון רוטשילד (1925), בראיון עם נציגי האכרים על ספינתו “אטמה” – שוכנע ע”י גולדשטיין נציג זכרון־יעקב, כי “מצבם של אכרים אחדים” אינו בטוב מאז המלחמה העולמית, אך הוא עומד בסירובו לעזור למושבות ותיקות – עיניו לישובים הצעירים.

האכר מחפש איפוא עבודת־חוץ – בעבודת הייבוש שהוחלה בכברה ובהובלת היין בעגלות לחיפה או לתחנת הרכבת והחזרת החביות הריקות. — בנידון זה מעירים למנהל היקב יאפו, כי מחובתו לשמור על תור האכרים בהובלה. ושוב מכירת הענבים לזרים כמקור הכנסה, אך הדבר צריך להעשות ברשות אגודת הכורמים, הכסף יעבור ע“י היקב ויימסר לכורמים לפי חשבון. כן נכנסת שנת תרפ”ה וניידרמן מביא עמו דו"ח מאסיפתה השנתית של אגודת הכורמים: שנות 1924–1923 היו רעות, אך לאחרונה השפיעו לטובה התנועה הלאומית והעלייה הגדולה – וכבר מורגש מחסור ביין. ההנהלה מייעצת איפוא לנטוע כרמים וזכרון שאין בה תנאים נוחים לפרדס ונטיעת כרמים חיונית בשבילה, יכולה לבקש הלוואה מאגודת הכורמים, אשר קיבלה בינתיים סכום כסף לתיקון היקבים מאת “הנדיב שיח'”.

הנציג השני במועצה, גולדשטיין מעיר, כי המצב הוטב בימי המנהל החדש ואם הוא נוהג “כדיקטאטור”, יש לדרוש ממנו להתיעץ אתנו, שזו זכותנו. כאן מורגשת כניסתם של נציגים צעירים לאגודה – אבא שכטר ודוד שטרנברג – והראשון מדגיש: מצב־הרוח באסיפת הכורמים היה מרומם והורגשה התעוררות לנטיעת כרמים — —

אבל אם לטעת – יש לתת אפשרות לנטוע לכל הכורמים ולא לאחדים בלבד. היו ששאלו, שמא ענבי מאכל יפים גם לעשיית היין – וכדאי לנטוע מהם? – התשובה היא: היקב מעונין בענבי יין ולכך יושיט עזרה. על כל פנים, מעתה דין־קדימה במסירת הענבים ליקב ויש לאסור את המכירה לזרים אף לבטל חוזים שנעשו עם קונים ערביים. – ועם ההתעוררות גוברת ההשתתפות באסיפות של כורמי המקום – כאן השוחט ר' דוב ממאיר־שפיה משמיע את דברו וד"ר לויתה מבת־שלמה נושא בכובד־ראש בתפקיד חבר לוועדת הבקורת.

חלה תזוזה ממצב הקפאון והדבורים אינם להלכה בלבד. המנהל שפירא בא לבקר במושבה ורוגז, כי עדיין מוכרים כורמים את ענביהם מחוץ ליקב; הוא שולח שומרים להשגיח שלא יוצאו ענבים מהכרמים אלא עד לכמות שהותרה כדי 200 קנטאר. ואם היו שטענו, כי אסור לנו להפסיד את שוק הענבים הגדול שרכשנו לנו (בצפון הארץ ובחיפה) – משיבים: כעת יש צורך בענבים ביקבים ואין ברירה אלא להכנע לתקנות. מטעם זה מקבלים עליהם הסדר של מכירת הענבים (במיכסה שנקבעה), בנוכחות משגיח ובמחירים קבועים: 4 גא“י הרוטל שחורים ו־4.5 גא”י ענבים לבנים. – אך אם נאסרה המכירה החפשית של ענבים מהכרמים, דורשים הכורמים כנגד זה, כי ישולם להם לפחות 200 ג"מ עבור קנטאר הענבים ביקב.

שפירא מבטיח ומעודד כי מצב העסק הוא בטוב – יכניסו כל הכורמים את ענביהם ליקבים ויהיו לחברים באגודה. הוא ישיג הלוואות לנטיעה חדשה; אך מצד שני, יש לו גם דרישות: להביא ענבים טריים ליקב לפי ההוראות ולהתיחס ברצינות לבציר. עניני היקב הם עניננו! – מדגיש אחריו גם שטרנברג – ואין לנו אומץ־לב לדרוש שכלולים ביקב שלנו, כל עוד כמות ענבינו קטנה. לכן יש להשתדל לנטוע – אף מזמינים שתילים.

במושבה נשבה רוח חדשה תוך אמון ומשמעת למנהל הנוהג בתקיפות ודורש: אין להפריע להנהלה בעבודתה ואם מכונת הואקואום לעשיית ריבה נדרשת כעת לראשון־לציון, יש לשלוח אותה שמה. כנגד זה יתחילו בקרוב בתיקוני היקב של זכרון־יעקב ואין לחשוב על הפרדת התעשיה. ענף הגפן מתחיל לתפוס מקום בראש הענינים של 84 האכרים המרוכזים בועד החקלאי וכן מעמידים לבחירה את המועמדים לחברי המועצה של אגודת הכורמים או כשליחים לאסיפתה הכללית.

הידיעות מוסיפות להכנס: מצב העסק בחו“ל הוטב ואם גם בארץ שורר משבר כלכלי (תרפ"ו), אך המאזן מראה על 1.77 לא”י לקנטאר ענבים. יוכנסו יותר ענבים ליקבים והוצאות התעשיה תקטנה. אף נשמעת נימה של יוהרא כלפי הדרום: גם בראשון־לציון רוצים לנטוע, בהבטחת עקירה של הכרמים הזקנים – ולכן צריכים אנו (בזכרון) לעמוד "על הגובה — — הדרישה שבאה מצד ראשון להגביל את המאכסימום של זכרון נדחתה לעת־עתה, וכורמי זכרון מוחים על שאיפה זו להגמוניה הנמשכת בראשון: “הראשונים רוכבים עלינו” – נאמר כאן בלי כחל ושרק – “כל החידושים הוכנסו ביקבי ראשון־לציון ורחובות והיקב שלנו עזוב. יש לעמוד ביתר תוקף על זכותנו.”

עמק הכרמים אום־אל־תות בחיק שלוחות הכרמל ואדמות האבן הגובלות בו

במעלה    🔗

עם זה דרישת זכויות מעוררת גם בעיות. אמנם זכרון־יעקב רואה כבר את דרכה: אם הבאנק המרכזי מבטיח הלוואות לנטיעת כרמים – מחליטים כאן, כי הדרישה באה קודם כל מצד הזקוקים לכך ולא מצד העשירים, לפיכך זכות־הקדימה לעניים. אך נכנס הבציר וההנהלה מוסיפה לדרוש כי הובלת הענבים ליקב תיעשה בסלים ולא בחביות; אם הכורמים מתנגדים, נדרשים הם להקפיד לפחות ביחס למיני ענבים ולא ישאירו חביות ללון בכרמים ולא ידרכו בהן, משום חשש לתסיסת התירוש… (הכורם אלברט). מגיב נציג הצעירים (אבא שכטר): לא שמעתי כי המומחים התלוננו על טיב היין של זכרון וירדו נא שפירא ורוזנהאק לכרמים לראות את העבודה במו עיניהם. גם יהודה קרניאל מתריס בחריפות: בכל מקום בעולם משתמשים בחביות ומדוע תתבעו מאתנו סלים? אולי ידרשו מאתנו להוביל בגמלים, שעה שיש לנו עגלות! – או שמא חושדים בנו ששמים אנו מים בחביות – יעמידו מפקחים…

ובכן – “הדרישה באה מצד הדרום כדי לעורר סכסוך”. משיב שפירא: איני מתערב בסכסוכים שבין המושבות, כי בעיני שוות כולן, אבל המומחים דורשים – ויש לציית. אדרבא, יכריעו מומחים נייטראליים מן החוץ ( אחד שבא מצרפת ומהנדס קארון השוהה בארץ בהזמנת פיק"א). בסוף־דבר מחליטים שלא להלין ענבים בכרמים ולא להביאם ליקב דחוסים ודרוכים. אך כורמי זכרון שוב אינם מניחים להוציא לעז על פרי־עמלם: "הסוטרן שלנו יותר טוב משל ראשון. – מוכיח ניידרמן – והמוסקאט שלנו הציל את מצב העסק. היין האדום שלנו מצטיין ומצרים דורשת רק אותו. אלא תנאינו רעים יותר: הדונאם שלנו נותן 1 קנטאר ענבים ובראשון – 4–5 קנטאר; העבודה אצלנו עולה ביוקר(!) – (והרי שמענו לעיל כי העבודה ביהודה יקרה? – הכ.) וכן ההובלה. מחזיק אחריו קרניאל ואומר: היות ואצלנו הדונאם נותן פחות – יש להניח לנו לנטוע יותר מאשר לראשון־לציון.

בסוף דבר, ההלוואה לנטיעת כרמים, בסך כולל של 3000 לא“י, חולקה בין כל מושבות הגפן ולזכרון הגיעו 600 לא”י לנטיעת 200 דונאם; מיד היתה התעוררות לכורמים מעוטי־הענבים, והללו מצהירים כבר מי נוטע וכמה, מתווכחים בקשר להוראות הנטיעה ואיזה מינים לנטוע. ואגב ההרחבה צפו ועלו הבעיות האפייניות: ינובסקי (איש לשכת־העבודה במקום) מעורר באסיפת הכורמים את שאלת העבודה – “כי יש פועלים במושבה ולפעמים הם רעבים ללחם”. משיבים האכרים: הפועלים היהודים מעליבים אותנו והשומרים היהודים מכניסים אורחים לכרמים וגורמים הפסדים… ישפיע איפוא איש הלשכה כי פועלים לא יבואו לכרמים (כאורחים)… איש הלשכה מסכים לפעול בענין זה, אבל – הוועד החקלאי אינו צריך להיות מושפע ממקרים בודדים ולנוכח חוסר־העבודה עליו למסור את עבודת הבציר לפועלים יהודים, כי מסכימים הם גם לשכר הירוד של 12 ג"מ ליום – “שזה מינימום”.

שאלות אלו מוצאות את חיזוקן, ככל שהמאורעות בארץ נעשים דחופים יותר ותכונת העבודה בבציר גוברת והולכת. מטעם ההנהלה והכורמים גם יחד עומדים סדרנים להקפיד על הבציר – שלא יובאו ענבים רקובים… שהכורמים יקדימו לבצור את הערלה בכרמים הצעירים, כי אחרת לא יקבלו את ענביהם הכשרים ליקבים… משגיחים מיוחדים ממונים על המשקל ועל הפולוארים… כאן גם התנגשות עם הסדרן, אשר הצעירים המביאים את ענביהם ליקבים אינם מצייתים לו. ובאשר לענבי מאכל רוצים ללמוד ממעשה נהלל שהיא מציגה את ענביה לתיירים בחנויות – “ומדוע לא נעשה גם אנו כך!” — —

תוך תכונה זו נכנסים אנו לשנת 1929 – “חללים נפלו על קידוש־השם, בכללם הרב שלנו עם משפחתו” — — המסקנה המשתמעת: להכניס יותר פועלים יהודים למושבה ובעבודות הקבועות צריכים להיות רק יהודים. גם פיק"א, ההנהלה הציונית והתאחדות האכרים מאוחדת במסקנה זו. – “אמנם שכנינו שקטים אבל הלב מזדעזע מהדם השפוך.” מודים באסיפות הכורמים־האכרים עצמם ומוסיפים: “אנו רואים את המצב כפתאומי, אבל לפי ההיסטוריה מוכרח היה לבוא” (אלברט) – “יש ליצור גוש קטן להגנת המושבות באזור, חוץ מההגנה הכללית” (דוידסקו). “יהיה ישובנו עברי בלי זרים” – (א. וכסלר). ונשי האכרים נתבעות גם הן לתת יד לטיהור המושבה מזרים.

זכרון־יעקב גם עתה מושבה של כרם, פלחה וזיתים; — “חיטה לטחנות, חומצה ובקיה למכירה” – זה כוחה שעמד לה להתגבר על קשייה עד הלום – ובכל זאת מתחולל שינוי בולט. יבול הענבים ל־1929: ראש“ל – 4660 קנטאר; רחובות – 3460 קנטאר; נס־ציונה – 31 ק‘; גדרה – 320; מקווה – 335 ק’; ז”י – 3860 ק' וכמויות מסויימות ממשקי העמק.

“הכמות שלנו עולה ואצלם (דהיינו, ביהודה) להיפך.” – מתברכים נציגיה במועצה – ויש לדרוש מפראנק, מנהל פיק"א, כי יסכים לנציג שלישי שלנו במועצה של אגודת הכורמים. עם זה זכרון עדיין רואה עצמה כמושבה חקלאית, אשר עליית הגפן אינה אלא אחד הסימנים להתאוששות החקלאית; כי בו בזמן דנים כאן בדישה במכונה עם טרקטור או בהכנסת זבל כימי לנסיון בגידולי תבואה, כרם ופרדס. – בו בזמן מתחזקת הכרתה, כי היא עומדת לעלות על אחיותיה הוותיקות לגפן, ובהתאם לכך עליה להגדיל את זכויותיה באגודת־הכורמים.

“אנו איננו בנים חורגים!” – מתריסים כאן כלפי מרכז ההנהלה בראשון־לציון. ואם מדובר בגביית חובה משנות המלחמה, חוב המכונה בשם “חוב גיוס” – יש לזכור כי “נתנו מתנות לצבא והגנו על היקבים” – כל זה יש לנכות מהחוב הרשום, כשם שמנקים מראשון־לציון ורחובות. בכל השאלות האלה הוועד החקלאי משמש משען עיקרי גם לוועד המושבה בתוקף העובדה, שהחקלאים מהווים כאן רוב האוכלוסים.

זאת ועוד: שפירא מנהל היקבים בעצמו כבר הכריז לאחרונה כי פה מרכז הענבים! – מכאן חיזוק נוסף להכרתם: כולנו יורשים שווים של היקבים וקיבלנו בשווה את הכרמים מפיק"א (או מהנדיב – היינו הך); אמנם היו כרמים באדמה טובה (דהיינו ביהודה) ומהם באדמה רעה (של זכרון) – אך היקבים שייכים בשווה לכל… מכאן, שכורמי זכרון־יעקב צריכים להתחזק כעת בהכרתם הקואופרטיבית הכללית, ולזכור כי כמות הענבים היא המבטיחה זכויות באגודה. ובפרט שהמציאות מאמתת: — ביהודה ממשיכים לעקור כרמים ואין שם די ענבים לעשות את היין, אפילו קנו למטרה זו צימוקים. ואם הדרום ממשיך לשים מכשולים מתוך חשש שמא נוטעים בצפון יותר מדי כרמים – יהיה בירור: “האם הגענו בזכרון לגבול או אפשר לנו להוסיף לנטוע? כי על הפלחה אי־אפשר לנו עוד לסמוך ואם לא יתנו לנו לנטוע – על מה נחיה?” — —

מתוך חילופי דעות אלו מגיעים כאן לכלל הדגשה נוספת: משום מיעוט הענבים לא היתה כמעט זכות־קיום ליקבים, עד שבא המנהל שפירא והתחיל לדרוש מאתנו נטיעה – מכאן, שיש לנו הזכות לנטוע כל עוד לא באה פקודה מפורשת – להפסיק. ואכרים־כורמים לא בלבד שעקשנים הם אלא יש להם גם תפיסה חדה משלהם: אין צורך כלל לעורר שוב את שאלת המאכסימום המותר לנו, כי נחוץ יין לתעשיה ויין למלאי – נניח איפוא לשאלות עד שהיקבים יהיו מלאים (ניידרמן)…

בוויכוח הקשה עם הדרום (1931–1930)    🔗

ושוב: הגידול מחייב טיב, שלא לתת עילה לתואנות של היריבים מהדרום, ולא יוסיפו לטעון כי “היינות שלנו אינם טובים”. – כאן מתחילה להתפתח ההכרה המקצועית של הכורם, אשר ציינה מכאן ואילך את זכרון־יעקב. הם מודים: “בשנה שעברה קיבלו הענבים חום יותר מדי גדול כי היה אי־סדר בקבלתם”… כן לא היה שוויון בחלוקת פקודות הבציר לכורמים ויש אשר כורמים נדחו לאחרונה, בהבטחה שיקבלו עבור ענביהם המתוקים הטבת מחיר – אך ההבטחה לא נתקיימה. יש איפוא תקלות ואולי גם היין לוקה, אבל זה לא באשמת הכורמים אלא באשמת המומחים ששולחים מראשון־לציון “והם אינם יודעים לעשות יין”…

הכורמים מעונינים להזים את כל דברי הלעז הנשמעים כלפיהם ביהודה. – הובלת הענבים בסלים קשה כאן, והחביות אינן גורמות לרקבון. הכורמים בוצרים ומיד טוענים בעגלה וכעבור שעתיים הענבים נכנסים כבר ל“פולואר”. והא ראייה: בשנה שהיה אתנו היינאי פלפול היה היין טוב מאוד, ואפילו ההובלה נעשתה בחביות – ישלחו איפוא חזרה את פלפול והכל יבוא על תיקנו. והמנהל שפירא זה שבחו, כי הוא מבין “בין השיטין”… – גם הוא אינו מאמין ללעז שיינות זכרון לקויים כשלעצמם, אלא הכורמים חייבים לנהוג ביתר משמעת. אין שוטפים את החביות ואין נזהרים מלהוביל ענבים רקובים וטובים ביחד. כאן שפירא נעשה פסקני יותר ואומר: אני רוצה להעמיד את יקב זכרון על רמה שווה ליקב ראשון־לציון ולכן חובה לדקדק משנה בהלכות הבציר.

חוזרים כורמי זכרון ונציגיהם על טענתם: אדרבא, ישלחו לנו יינאי מומחה והיין שלנו יתחרה בכל שוקי היינות… וכן חסרים לנו ביקב מכשירים ומקררים. לפני שנים מספר עיבדו ביקב ובכליו שנתישנו 2250 קנטאר ענבים, אך עתה יש לנו 5,000(!) קנטאר – “ככמות שיש בראשון” – וסידורים חדשים לא נעשו אצלנו (קרניאל ווכסלר). נעימתם המקצועית של הכורמים משכנעת ושפירא מבטיח: נשלח יינאי צעיר שלמד הרבה וגם היינאי המומחה גרשון לוין יבקר אצלכם מזמן לזמן תוך הבציר… תמשיכו לנטוע, אך אין האגודה יכולה להתחייב מראש על כל הכמויות… ובראש ובעיקר שהענבים יהיו טובים – כי אז לא יעשו בארץ משקאות מ“מאלס” להתחרות בנו.

ושפירא לא רק דורש אלא מקיים: הוא שולח מפקח נייטראלי, נציגה הנלבב של גדרה – לייבוביץ (אריאל) הבילויי – הוא יעקוב אחר הבציר ויגיש דין־וחשבון אשר ישים קץ באגודה לדברי הלעז כלפי זכרון. בו בזמן מתחייבים הכורמים להרכיב ועדה משלהם, אשר יחד עם מנהל היקב בזכרון, יאפו, תשליט סדר בבציר לאחר שתעבור בכרמים לראות בענבים המבשילים. הם ישלחו לבסוף לקנות סלים להובלה “בלוד או ביבנה”… משגיחים מבין הכורמים יפקחו ביקב “למעלה ולמטה ועל העגלות”, ורוכב יעבור בכרמים להשגיח כי לא ילינו ענבים בכרמים. ננקטו איפוא כל האמצעים להבטחת סדר הבציר וטיבו.

ואם תחילה נפגעים קצת הזכרונים מהעובדה, ששולחים אליהם מפקח מן הדרום ושואלים בטינה: מדוע שולחים אלינו מפקח – האם אין אמון בנו? – שמא מוטב כי יישלח מפקח משלנו להתם (לדרום)… (לרנר). ועוד מוסיפים הזכרונים: הרי עובדה היא, כי שולחים יין שלנו ליקב ראשון־לציון לא דווקא לשם תיקון שלו, אלא לשיפור תעשית היינות שלהם… חוזרות איפוא שאלות למקומן, אך לייבוביץ הגדרתי בא בשליחותו ובלי היסוס נכנס לאסיפת הכורמים של זכרון־יעקב, אף ביטל מיד את החששות, בדבריו הכנים.

לוויכוח: הובלת הענבים בחביות או בסלים

יש לי העונג להרגיש בנוכחותכם – אמר הבילויי הזקן איש גדרה – כי אנו ואבותינו היינו החלוצים הראשונים בא"י ומתענג אני לראות כי קשורים הנכם לארצנו ולאדמתנו. באתי כאח ומבקש מכם לעזור לי להזים את הדיבות שמוציאים עליכם בדבר היין הרע והמכשירים הגרועים. שפירא אמר לי כי תפקידי יהיה קשה, אך אתם צריכים להבטיח לי כל הכל יהיה בסדר ואוכל לאשר לאחר מכן כי הענבים מגיעים במצב מצויין, והרקובים יובאו לחוד.

נתברר מיד, כי כאן מדבר אליהם כורם בלשון כורמים ולא פקיד: שמענו שאי־אפשר לכם להוביל בסלים, אבל הבציר עצמו מוכרח להיעשות בסלים ובתיבות; ובדרום שעובדים ביקב בני ראשון־לציון ורחובות, נאסר עליהם להתערב בסדר הבציר, כי ההנהלה היא הפוסקת – אף כאן כך. פתקאות הבציר תחולקנה לפי הבשלת הענבים בכרמים ורוצים אנו להשליט סדר מרצון טוב, בלי להזקק לקנסות. החבית תכיל לא יותר מ־150 ק"ג ענבים, ללא דחיסה.

נחה דעתם של הכורמים לדבריו הנכוחים של ליבוביץ וקרניאל מצהיר בשמם: אנו בעצמנו מעונינים להסיר את הלעז מעלינו. – הדחיסה בחביות ירדה מהפרק. – משמיע דוידסקו – ולא עוד אלא ננהיג כי העגלונים ישטפו את החביות בכל ערב. מסכם שטרנברג: כל הדרישות יתמלאו.

הבציר מתקדם וליבוביץ שמח לשמוע, כי הכל מתנהל כשורה, אלא מבקש שהעגלות תהיינה מכוסות (משום חום השמש). בא שפירא לאסיפה ומשמיע גם הוא בקורת־רוח: חל שינוי גדול לטובה בבציר; כיוון שהבציר הוחל ללא פיגור, מביאים הכורמים ענבים טובים. והעיקר שהצעירים יחיו בשלום עם מנהל היקב, יאפו, ויצייתו להוראותיו. מיד משיבים הכורמים: כל מחיתנו ועתידנו הם על ענף היין ובשביל זה חייבים אנו להתקדם.

אשר לתקנות נוספות יד לדקדק בשתים: לכתוב את הפתקאות של חלוקת הבציר בדיו כדי למנוע טעויות (ולא בעפרון) והנהלת היקבים חייבת לזכור כי לזכרון־יעקב מגיע כסף, בעוד שהמושבות האחרות חייבות. מצביע ניידרמן, כי גם עתה יש עוד יתרונות רבים ליקב ראשון־לציון על יקב זכרון־יעקב: שם הכל יותר מודרני, שם בריכות וחביות כדי לקבל שבעת אלפים קנטאר ללא קושי… שם הדרכים מצויינות והענבים מגיעים במצב טוב ליקב – תחילה ב־14 מעלות בומה ובסוף הבציר בשביל יין טוקאי, ב־18 מעלות בומה (מינימום) – ואם גם אצלנו יש כרמים אחדים שמתאימים לבציר מאוחר, הרי שי לשלם להם כמחיר המתוקים ביהודה. —

כן מתקדמים כורמי זכרון־יעקב, מצד אחד תוך קבלת מרות הענף, ומצד שני אגב מלחמה על קיפוח זכויותיהם – קיפוח אמיתי או מדומה. מובן מאליו כי גם יבולי השנים משפיעים לטובה ולרעה, והאכרים אינם מזניחים לדון גם בענף הזית העשוי לתת תוצאות, בין בזיתי מאכל ובין בשמן – אם ישפרו את הטיפול בו. הם רואים מהישובים החדשים וחושבים על ענפים נוספים – אולי גידול בננות… ויש כבר הרוצים לנטוע פרדסים. הם מתכוננים לדון על כך עם פראנק, אך במרכז הדיון יעמדו עניני הגפן, כדי שפראנק ישפיע לטובת זכרון־יעקב גם בהנהלת היקבים.

הם אומרים (1930): אנו עומדים במשבר שהתחיל “ממאורעות אב” (1929) ונסתיים ב“ספר הלבן”. יבול הפלחה שוב אינו שווה מאום, וגם התוצרת העיקרית – היין – אין לה שוק ולא נקבל כסף עבורה ואין יודע מתי נקבל… ומה התקנה? – לחפש הלוואה על סמך מלאי היין והתבואה עד שיימכרו – ולצורך זה להקים קואופרטיב פנימי שיוכל לטפל בהלוואות. כן יש להרחיב את המושבה במתישבים ובפועלים.

פראנק שומע על המצב ורוגז: מדוע נטעתם כרמים בלי חשבון? הוא רוגז כי קיבל ידיעות מוגזמות על הנטיעה; הוא רוגז כי הם עברו בהרבה על המאכסימום שנקבע להם בזמנו. מסבירים לו נציגי הכורמים: לא הפרזנו בנטיעה והמאכסימום נקבע בתקנות מלפני שנים רבות, בזמן שהמצב היה שונה מן הקצה אל הקצה (1906) — —: אז סברו כי ראשון ורחובות מתקיימות רק על גפנים ואילו לגבי זכרון־יעקב אמרו, כי היא מתקיימת ב־75% על פלחה. ואמנם עדיין לא התאוששה אז זכרון־יעקב מהפילוכסרה ומספר הכורמים בה היה 30. משום כך נתנו לה מאכסימום קטן. לא כן כעת, שמתפרנסים במושבה 90% מאכרים על הכרמים ובכללם הצעירים המקימים להם אכרויות משלהם. וניידרמן איננו מעלים את העוקץ שבדבר: “זהו ויכוח היסטורי – כי רוצים (הדרום) להחזיר אותנו אחורנית” — —

פראנק שוכנע ובהשפעתו הוגדל המאכסימום לזכרון־יעקב מ־4000 קנטאר ל־7000 קנטאר, אבל בתנאי – שהענבים יובאו ליקב ב־10.5 מעלות בומה. כל יתרה מעל למאכסימום החדש – ישלמו עבורה לפי התוצרת שיכינו ממנה. ועוד: מעתה כל מי שיטע בלי הסכמת היקב ופיק“א – יוּצא מאגודת הכורמים. בתום הדיון, נחה דעתו של פראנק והוא מברך את הזכרונים בזכויות שהשיגו ואומר גלויות: אלמלא עמדתי לכם, לא הייתם משיגים… שטרנברג, נציגה של זכרון־יעקב, עדיין אינו מרוצה, כי נשאר הפרש לרעת זכרון ביחס המינים וגם זה טעון תיקון; אף־על־פי־כן המושבה חוגגת נצחון: “פראנק ראוי להבעת תודה בשם הצעירים, שהמאכסימום החדש איפשר את כניסתם כחברים לאגודה, ולא עוד אלא פראנק דואג ליקבנו בציוד אמפורים חדשים ובאלאמביק מכספי פיק”א.”

 

פרק יד: יד שומרון גוברת    🔗

פנים חדשות באגודה    🔗

בינתיים הענף הוותיק מוסיף להאבק בעקשנות על התאוששות מירידתו ואין ספק כי מבחינה זו לא רק ידו של המנהל החרוץ בדבר ולא רק התנאים באזור שומרון הנוחים במיוחד לגפן – אלא זו זכותם של נציגי ענף הגפן מיהודה ומשומרון במוסדות האגודה ובראשם המועצה הפועלת יד ביד עם המנהל. דוד שטרנברג, יהודה קרניאל ואבא שכטר (השלושה מזכרון־יעקב) ואליהו ויגודסקי (מראשון־לציון) – הם המתבלטים במשמרת העולה במועצה. ארבעתם עובדי־אדמה ואנשי משק מנוסים, אשר בו בזמן קנו להם נסיון בעבודת הציבור במושבותיהם, כנבחרי מוסדות שונים וביחוד כנבחרי הכורמים.

דוד שטרנברג – לידתו במושבה זכרון־יעקב (1886) – והוא כבן 10 כאשר פרצה מחלת הפילוכסרה בגפנים, וכוססה כתולעת היאוש גם בלבבות. לא עמד בו כוח לראות בסבל בית הוריו, ונסע לאוסטראליה לחפש את מזלו, אלא שלבו נמשך חזרה למכורתו זכרון־יעקב. מיד בשובו למושבה נטל חלק פעיל בחייה הציבוריים ונמנה עם מייסדי “הגדעונים”; פעל בארגון בני המושבות “בני בנימין”, ועם מייסדי הבאנק של ארגון זה נסע במשלחת לארצות־הברית, כדי לעשות מניות לבנק. משנת 1919 נבחר ליושב־ראש ועד המושב וכיהן בתפקיד זה 14 שנה; כן שימש כחבר ההנהלה של בנק הלוואה־וחסכון בזכרון־יעקב, ולאחר מכן כיושב־ראש להנהלה. ב־1951 נסע בשליחות אגודת הכורמים לארצות־הברית, לתהות על סחר היין וסיכוייו. דוד שטרנברג כיהן כחבר המועצה או ההנהלה של אגודת הכורמים לאחר מכן, כמעט ברציפות, משנת 1924, ותרם להן מכוחו וכשרונו.

יהודה קרניאל – הצעיר משטרנברג, נולד (1891) לאביו ר' מרדכי, אשר שאף לראות את בניו עובדי־אדמה ויחד עם זה משכילים ומתקדמים, כי משכיל היה האב ויד לו בלשון העברית ובספר העברי. יהודה הנאמן לרצון האב למד בבית־הספר של המושבה ונחשב על תלמידיו החרוצים. סיים את לימודיו בהצטיינות, אך נרתם מיד לעבודת המשק, ממנו שאב את הכוח של איש־האדמה ובו בזמן את חופש המחשבה של אנשי ההר והשדה. בלילות החורף הארוכים באורוות ה“חאן” במראח, עם חברו ישראל לרנר, היו השנים מעיינים בספר, בטרם נרדמו לאחר יום־העבודה המפרך. יהודה התנסה שנים רבות כיוגב עד שקפץ קפיצת נחשון להרחיב את כרמי הגפן והיה לנוטע מנוסה במושבתו.

נטע את כרמיו בחשבון, אחרי בירור ולימוד תורת המטעים, לגבי כנות וזנים, קרקע, אקלים, זנים מבכירים ואפילים – וממנו למדו כורמים צעירים. כיושב־ראש הוועד החקלאי של המושבה, כאשר עמדה על הפרק הרחבה נוספת של הגפן, עודד להתיעצות עם מומחים חקלאיים, אך כחקלאי וככורם מנוסה, הוכיח שלא כדעת החוקרים, כי הכנה “רפרייה רופסטריס” אינה יפה לאדמות זכרון־יעקב שהן עשירות בסיד, והמליץ על הכנה 41B. ואמנם כרמו של קרניאל ניטע על כנה זו באדמות “בּרייקי”, והאכרים החלו מחדירים את הכנה שהוכיחה את כוחה כחסונה ופוריה.

בו בזמן פעל כחברו שטרנברג בארגוני המושבה והאכרים, כחבר לוועד החקלאי ומזמן לזמן כיושב־ראש הוועד. שימש בהלוואה־וחסכון כחבר הנהלת המוסד וסגן ליושב־ראש ההנהלה. למועצת אגודת הכורמים נתוודע קרניאל כממלא־מקומו של ישראל יהודה ניידרמן, ומשנת 1930 נבחר למועצה ולאחר מכן להנהלה. יחד עם חבריו יצא חוצץ נגד המגמה המכוונת להגביל את זכויותיהם של בני הכורמים (1940), כאשר חברים מן הצפון והדרום דרשו לצמצם את זכויות החברוּת לבני כורמים לאחד ממשפחה בלבד, אפילו כמה בנים כורמים לו לבית־אב אחד. נגד הצעה זו נלחם קרניאל והוכיח, כי יש לעודד בנים להמשיך במסורת אבותיהם, ולהעניק לכל אחד את זכותו באשר כורם הוא ואין לאלץ אותם לחפש פרנסות אחרות.—ממערכה זו יצא מנצח, וזכות החברוּת באגודה הוכרה לכל בן־כורם.

כחקלאי וכעסקן טיפל בהסדר קרקעות זכרון־יעקב, ויחד עם חברו אבא שכטר, שעמד בראש ועד המושבה, המריצו לסלק את חובות האכרים לחברת פיק“א, כדי ליהפך לבעלים עצמאיים של נחלותיהם. כן שיתפו השנים פעולה לשחרור אדמות הטרשים של המושבה (שטחי כרמי הגפן הראשונים של זכרון־יעקב), אשר כעבור שנים מעטות נשתלבו בתכנית ההרחבה של תחום הבנייה של המושבה. אחת מפעולותיו היתה השתתפותו כבא־כוח אגודת הכורמים בוועדה הציבורית, שנתמנתה (בממשלת ישראל) לקבוע תחשיב להוצאות העיבוד של כרמי הגפנים לצורך מס ההכנסה, יחד עם באי־כוח משרד החקלאות ומס ההכנסה. הוא הצליח יחד עם חברו בוועדה ד”ר סטיאסני מגדרה, לסייע בידי הוועדה לעבד תחשיב מדוייק למטרה זו.

אבא שכטר – הצעיר משני חבריו הקודמים למועצה ולאחר מכן להנהלה, נולד (1894) בבית האכר ישראל שכטר אשר הקים בית משכיל בזכרון־יעקב. כאן הבנים והבנות היו מסיחים בבית בלשון העברית המתחדשת, היו קוראים בעתוניו של בן־יהודה מירושלים ומחבבים ספר עברי. ומשנכנס אבא כבן 12 לעבודת המשק, מצא את עצמו בחברת חבריו הגדולים ממנו בבורג' ועד מהרה למד להלך בתלם, אף חושל בגופו ובנפשו לעמידה אמיצה על הרכוש והיבול בפני מחבלים. בהיותו כבן 17 נתיתם מאביו, ועל שכמו הוטלו העבודה של המשק וכלכלת הבית המטופל בהרבה נפשות. אבות המושבה הגדולים והעסקנים הוותיקים, נתנו עינם בצעיר ומצאוהו ראוי להביאו בסוד העבודה הציבורית. לא נעלמו מעינם מתינות רוחו והיותו דוגל במושגים מתקדמים. ב־1919, והוא כבן 25, נבחר להנהלת המוסד הכספי המקומי הלוואה־וחסכון, פעל להפרדת הוועד החקלאי מוועד המושבה ועשה אותו מוסד עצמאי, שיהיה עוסק רק בעניניהם המשקיים של חקלאים. שימש כיו“ר ועד המושבה ו־17 שנה רצופות כיו”ר המועצה המקומית. בשנות המאורעות ובמלחמת־העולם השניה היה שותף באחריות למערכת ההגנה האזורית וחבר המיפקדה הנפתית בימי מלחמת העצמאות.

למועצת אגודת הכורמים בא אבא יחד עם חברו שטרנברג בשנת 1924, עם כניסתו של המנהל יעקב שפירא וכאן במבט אכר הצופה למרחוק, חרד לנוכח הדלדול של ענף הגפן במושבות הדרום, אף נתן ביטוי לחרדתו: “העסק מתקרב למצב שלא יוכל לספק את תצרוכת היין לדורשיו, ועל כן חובה לנטוע, להוסיף כרמים חדשים בהרי זכרון־יעקב ובבקעות שומרון. הענבים יידרשו ליקב וליין יימצאו קונים.” – כן טען אבא שכטר וקריאתו מצאה אוזן קשבת וזכרון־יעקב הרחיבה את כרמיה. ואמנם בד בבד עם ריבוי היין רבו צורכיו.

שכטר וחבריו לדעה חגגו את נצחון הגפן במושבתם ולימים שאלו את עצמם: מה היו פני הדברים אלמלא קראו בזמנו לנטיעה מוגברת? — — לימים, הלך שכטר בשליחות האגודה לארצות־הברית, יחד עם מנהל האגודה בזמנו אמנון פיינברג וחברו להנהלה איש גדרה ד"ר סטיאסני, שם הונח מחדש היסוד למסחר ביינות האגודה, תוך התקשרות עם חברת P.E.C. (החברה הכלכלית הא"ית). כן שימש שכטר כמנהל האגודה בתקופת־ביניים וכיושב־ראש ומנהל בעניני מנגנון, שיווק הענבים ועוד, ככל שצרכי השעה דרשו.

אליהו ויגודסקי – איש ראשון־לציון. מוצאו מבּובּרויסק (רוסיה הלבנה דאז) ואביו סוחר יערות אמיד שנתן לבנו חינוך חפשי ומתקדם. הנער גדל ויצא את בית הוריו לחפש דרכו והגיע ללודז לעבוד כפועל, שם הצטרף למפלגת פועלי־ציון ונעשה אחד מפעיליה, ומארגן את חבריו לעלייה ארצה. בפרוץ מהפכת 1905 ברוסיה, עמד בראש ההגנה העצמית של פועלי־ציון בלודז, כשהבולשת הצארית עקבה אחריו ושמו נרשם ברשימה “השחורה”. הוא הסתתר בשם בדוי “פיניה לודז’ר”, אך שינוי השם לא הצילו ממאסר. כאשר שוחרר, שוב לא התמהמה לעלות בעקבות חבריו לארץ־ישראל ועמו הביא גם את כינויו הפרוליטארי “פּיני”.

כאן נזדמנה לו תחילה עבודה בפרדסו של ד"ר מזיא בפתח־תקווה והריהו פועל חקלאי ובעונה גם שומר בפרדסים. משם נמשך לראשון־לציון ואל כרמיה, מהם עלתה שירת הבציר, ובינתיים נטל חלק ביישור החולות לבנין “אחוזת־בית” (היא תל־אביב). כשנוסדה המושבה באר־יעקב כמושב פועלים ותיקים של המושבות, נעשה שותף פעיל לייסודה ולהקמתה. וכשם שהתכשר בגופו לעבודה, כן סיגל לעצמו את הלשון העברית וערכיה. ויגודסקי נודע גם בראשון־לציון עם הפעילים של פועלי־ציון, כשהוא לוחם על עקרונותיהם, אך כשפרצה השביתה ביקב (1906) התגלה כמפשר ומשקיט את הרוחות הסוערות בשני המחנות.

זה הקשר הראשון של אליהו־פיני עם היקב ולא העלה על דעתו, כי לימים ייעשו הקשרים אמיצים יותר. כאן בראשון־לציון נשא לאשה את בת המושבה והחל מטפח במסירות את משקו החקלאי ואת כרם גפניו, נטע פרדס ושקד גם על ענפי המשק המעורב. כוחו ומרצו הושקעו במשק ומפעילותו בעבר במפלגה לא נשתיירה אלא “החולצה”, לה ישמור אמונים עד היום. בשנות מלחמת־העולם הראשונה ויגודסקי קשור ליקב בענינים בטחוניים, כשהיה ראש ועד ההגנה במושבה.

תמה המלחמה והמשבר בענף הגפן גורם שוב לשביתת פועלים. ויגודסקי מפעיל את השפעתו בחוגי הפועלים הנוקטים תחילה עמדה מרה כלפי המנהל גלוסקין, אך לאחר מכן הופכים לתומכיו. ב־1924 כבר הצדיקה כמות הענבים שהכניס אליהו ויגודסקי ליקב מכרמו את כניסתו כחבר לאגודה וחמש שנים לאחר מכן נבחר למועצה, מאז פעל בה בתקופות שפל וגיאות. וגם כאן נותנת אותותיה הנאמנות הטבועה בו – כהיותו שומר־חסד לעברו הפועלי כן שמירת אמונים לכרם בתנודותיו ולאגודה בלבטיה.

סכסוך נופל בין המושבות בדבר מיכסת “מאכסימום”, בשטח הכרמים ובכמות הענבים – וויגודסקי בין הבוררים; כאיש ראשון־לציון אינו קנאי ואין עינו צרה בזכרון־יעקב ובמושבות שומרון הצעירות, אשר הגדילו את כמויות ענביהן מעל למאכסימום הכתוב בחוזים מן העבר – ובלבד שהענף יוסיף להיות משק חי והיקבים ישיקו יינם. זמנים קשים באים וועדה בת שלושה מתמנית, לשמש יועצת ליד המנהל שפירא, וויגודסקי בתוכה יחד עם שטרנברג ושכטר.

עסקן ציבורי מובהק הוא ויגודסקי העמוס עבר ונסיון, כסגן יושב־ראש הוועד החקלאי. חבר ועד בית־הספר, חבר לוועדת הבקורת של התאחדות האכרים, חבר למועצת הבנק המרכזי, עומד בראש הקופה החקלאית של ראשון־לציון, יו"ר המועצה למען אגודת “המכבי” – ועל אף משקו הגוזל את רוב זמנו, אינו מקל בחובה הציבורית המוטלת על שכמו.

*

על אלה נוסיף בשלב זה מפעילי הדרום במוסדות האגודה.

צבי בן־כהן – שנמנה עם חקלאיה הצעירים של ראשון־לציון, נולד באוקראינה ונתיתם מאביו בילדותו. כבן 18 היגר לארצות־הברית, אך התנדב שם בשנת 1917 לגדוד העברי ובא ארצה. משנסתיימה המלחמה נשאר בארץ ונשא לאשה בת ראשון־לציון, נעשה אכר וכורם. כאשר הכניס ליקב את יבול ענביו הראשון נתקבל כחבר לאגודה. למועצת האגודה נבחר ב־1928, ומאז הוסיף לכהן בה כנציגם של הכורמים של ראשון־לציון. השתתף בוועדה בין־מושבתית יחד עם נציגי פיק"א, כדי לחדש את התקנות המיושנות ויחד עם ויגודסקי היו הטוענים בשם ראשון־לציון בבוררות בין הדרום והצפון (ראה להלן). היה חבר בוועדת הבציר, ופעילותו חרגה לתחומים רחבים יותר – בהסתדרות “בני בנימין”, בהתאחדות האכרים, במוסדותיה הציבוריים של ראשון־לציון ובקואופרציה האשראית בארץ.

עמינדב פיינשטיין – בהיותו ילד עלה ארצה עם בית אביו ונכנס ללמוד בבית־הספר ברחובות. המשיך את לימודיו בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, ובימות החופש היה עובד במשק אביו. בפרוץ מלחמת־העולם הראשונה התמסר למשק ולא דחה כל עבודה מפרכת, כדי להיות לעזר לבית־הוריו. ירש מאביו את המסירות לעבודה ציבורית והצטרף למייסדים של הסתדרות בני המושבות “בני בנימין”, כי האמין בכוח היוצר של בני המושבות. במושבתו רחובות היה חבר פעיל בוועד החקלאי, ולאחר שכרמו הניב את יבולו הראשון נבחר כחבר למועצת אגודת הכורמים. הוא דאג להעניק חינוך חקלאי לילדיו והללו שומרים לו אמונים כחקלאים בני דור שלישי. עמינדב נפטר שלא־בעתו (1943) וקרובים ורחוקים התאבלו על מותו ובתוכם משפחת הכורמים. – אף נראה להלן כי ציבור הכורמים מוסיף לתרום מכוחותיו לחילופי המשמרות בהנהגת האגודה ומוסדותיה.

ועדיין כורם ביהודה (צבי בן־כהן) גאה על בצירו בכרם

ואם בחילופי משמרות במוסדות ההנהגה אנו עומדים, נציין כי מציבור הכורמים מסתלק לעולמו באותו זמן אחד הוותיקים, גרשון ליב הורביץ, עליו כותב שמואל כהן: “— — הוא גמר את חוק־לימודיו בווארשה כאגרונום, והוא חבר בילו ומששת הצעירים שלוקחו ע”י הבארון מרוסיה להכשרה ע“י גנניו. לאחר מכן מדריך בבאר־טוביה עד שנעשה כורם בראשון־לציון ובמשך שלושים שנה היה אחד ממנהלי “כרמל מזרחי”. – “גרשון של ימי עלומי, משנות השמחה וששון החיים, הלך לעולמו… הגיע לגבורות והקים דור הולך בדרכיו.” – קורא עליו חברו ל”שישה“, המורה־המחנך הנודע, אחד מאבות החינוך העברי שהתחדש בארץ, ד”ר יצחק אפשטיין.

חילופי משמרות גם במקצוע – עם אגרונום עמרם חזנוב וד"ר נתנאל הוכברג    🔗

ולא רק פני ציבור הכורמים מתחדשים אלא גם הגישות לענף. אף הדגשנו מתחילה בספר זה את השירות המקצועי שהונח ביסודו של הענף – וגם עתה לא נפסק, אלא חלים בו חילופי גישה ואסכולה, ככל שקשה הדבר להגדיר במדוייק את שתיהן. לעת הזאת (1935) פורש משירותו האגרונומי אחד הוותיקים שבפקידות פיק"א־הבארון י. רוזנהאק, אשר עבד בהנהלת המושבות ובהדרכתן במשך 37 שנים והוא שעמד בחזית הפילוכסרה בזכרון־יעקב בזמנה. אמנם כאיש צרפת וחניכה הסתייג בכך, שהוא רואה את תפקידו במושבות כאגרונום גרידא, אך באה שעת־פרישה והוא מודה: “הוא חוזר לצרפת אך אי־אפשר לשכוח ארץ שבה חיית שלושים ושבע שנים – ימים טובים ורעים כאחד.” לשבחו יש לומר, כי ישר היה בתפקידו ובהליכותיו ובצנעה המשיך את חייו על הגימלה שהוקצבה לו.

כן יוזכר כאן האגרונום חיים (שארל) כהן, אף הוא אגרונום־מדריך של הפקידות וסמילנסקי כותב עליו: “הוא אהב את מקצועו ועד היום זכורים לי שיעוריו בזמירת גפנים אשר שמענו ולמדנו מפיו באולם אשר במרתף בית־הכנסת של ראש”ל (לפני ארבעים ושבע שנים – דהיינו ב־1891). – הוא פקח את עינינו לדעת ולהבין את הגפן." – חיים כהן נשלח לעבוד באזורי הכיבוש הרחוקים של הימים הללו – עבר הירדן המזרחי (“חורן”) וראש־פינה – מתולה, ולאחר שנות נדודים רבות, חזר להשתקע במושבתו פתח־תקווה ונודע כעסקן חרוץ בקרב חוג הפרדסנים. – הוא שהיה פעיל בהשגת הלוואה לפרדסנות בגרמניה בשנות מלחמת־העולם הראשונה, כדי להצילה ממצוקתה.

מדריך ותיק ומסור, אף מומחה במקצוע הכורמות רפאל כהן, נודע בעבודתו רבת־השנים בזכרון־יעקב ובנותיה ופרש גם הוא. ולאחרונה – י. אברבאייה מנהל משרד פיק“א ביפו וידיד לאגודת הכורמים (והשקדים) נפטר, כשבמקומו באו העו”ד הוותיק פרג’י ואגרונום פרידמן, אך הנהלת פיק"א גמרה כבר אומר: “משרדנו ביפו עומד במצב חיסול”.

ועדיין נשמע פה ושם גם עתה קולו של איש־המקצוע הוותיק, אשר יותר משיש בו הוראה לשעה – משכנעת אותנו תודעתנו המקצועית־היינאית. – “אחרי נסיונות מרובים במשך 40 שנה ויותר (במלאכת היין בארץ־ישראל) – כותב באמונה רעננה במקצוע היינן ו”הטעמן" הנודע גרשון לוין – באתי לידי הכרה זו" — — — ועם שהכותב נוקט לשון מקצועית, שלא כל אחד עשוי לעמוד בה, מן הראוי להביא מקצת מהדברים אשר באמצעותם הוא מכניס אותנו עפ“י דרכו לשיטה כמוסה עמו: — — “יין שולחן אדום אין לעשות אלא מענבים ראויים לתעשיה זו – ענבים שאינם עלולים להתקלקל כאשר מגיעים למתיקות של 11–12 בּוֹמה והנותנים ליין מראה וטעם טוב ו”חומר” רב. ואלה הם המינים: קבארנה, מאלבק, קרניאן, אליקאנט ואחוז קטן אליקאנט בּוּשה. וליין־שולחן לבן: סמילון, סמיון, אחוז קטן קלארט וצרפתיים לבנים.

"לכל מיני יינות מתוקים יפים: (ענבי) אליקאנט, קרניאן, סמיון, מהכרמים הנטועים במקומות הגבוהים ובמורדים הרים, שלא יתחילו להתקלקל בהגיעם ל־18–14 בּומה. במוסקאט פונטניאן יש להשתמש באחוז קטן, ליין־שולחן וגם ליין מתוק; למוסקאט־מלאגה – ענבי מוסקאט ב־15–14 בּומה; לתעשית ספירט – ענבי אליקאנט מ־14 בּומה ומעלה.

וכל הפירוט הזה בא לשם מה? – “לרגל עבודתי הרבה במקצוע היין באזורי הארץ השונים, — מגלה גרשון לוין, איש המקצוע היינאי – מצאתי כי את היינות המשובחים טוקאיי, מלאגה, שרי מדרה, מוסקאט ופורטו טוב לעשות מהענבים הגדלים במורדי הרים ובהרים. במקומות אלה יש אפשרות לאחר בבציר עד ספטמבר וגם עד אוקטובר. תעשית היינות במקומות כאלה אינה דורשת סידורים מיוחדים ולא יקבים בנויים, ואם יטעו את הזנים המתאימים ויעשו לפי הוראות של יינאים מנוסים – יש תקווה כי היין יהיה משובח מאוד, והנסיון שנעשה בראש־פינה (בזמנו) יוכיח. את היינות יש לשמור (לאחר מכן) ביקבים המשוכללים של ראש”ל וזכרון־יעקב. —"

ולבסוף: אפשר שגרשון לוין, שנודע כיינן־טעמן כל שנותיו, אינו רגיל בסגנון מבריק של הצעות ותכניות – אך כתיבתו לא באה לשמה, אלא יש עמו מסקנה מכוונת לענף: “יש לחשוב כי על עשרים דונאם כרם כזה (דהיינו בהר) יחיה האכר אשר יעסוק (בעצמו) בכל עבודתו וגם בעיבוד היין (דהיינו, “עבודה עצמית” מתחילה ועד סוף…).”

אם בגישה רומאנטית זו נראה עוד את אותות האסכולה של העבר, נבין מדוע ייחשבו כאסכולה חדשה מחברי הספרים החדשים על הגפן, כגון יוסף ויץ, נ. הוכברג ושאר אנשי מקצוע, אשר המוסמך שבהם בידיעותיו ובנסיונו באותו זמן (שנות העשרים הראשונות) הוא ללא־ספק אגרונום עמרם חזנוב. הוא שחזר מלימודיו מאסכולה אמריקאית־קאליפורנאית, מפתח את שיטותיו וניסוייו בלב “המבצר הצרפתי” עצמו, כביכול – כמומחה להדרכה החקלאית ולניסויים חקלאיים – בפיק"א. הן בזכות זו כשלעצצה והן בזכות היותו פעיל באגודת הכורמים, כבן הדור השני של גדרה מושבתו, ראוי הוא שנמסור בזה מקצת משנתו “הכורמית” הענפה.

הוא נולד בגדרה (1890), לאביו הבילויי יעקב שלמה חזנוב, שקרא לילוד בלשון רמז, כדרך הימים הללו, בשם עמ־רם. ביה“ס בו למד עמרם זכה למורים ומחנכים טובים ומכאן נשלח לביה”ס לבנים ע"ש “האציל לבית למל” בירושלים. לאחר מכן החליט להמשיך את לימודיו בקולג' האמריקאי בבירות, גם שם הצליח אלא שחזקה עליו התשוקה למעשה החקלאות, והוא חזר לבית הוריו ולמשק בגדרה, אף עבד כעוזר בתחנת־הנסיונות החקלאית שייסד אהרן אהרונסון בעתלית.

תוך מגעו עם האגרונום הדגול וספריתו החקלאית בזכון־יעקב, גמלה בנפשו של עמרם חזנוב ההחלטה להשתלם בקאליפורניה, ונסע שמה מצוייד במכתבי המלצה של א. אהרונסון. שם עבד כפועל בפרדסים וכעוזר־מתלמד אצל פרופ' א. ד. שמל. ב־1915 סיים קורס לאגרונומיה כללית בהצטיינות. נתקבל כחבר באגודה למחקר חקלאי של ארה“ב והשתלם במחלות הצמחים, כשעבודת המחקר שלו הופיע כמאמר ראשי בירחון למחקר חקלאי של המיניסטריון לחקלאות של ארה”ב.

חזנוב עבד כפאתולוג במטעים, במשתלות ובתעשיות לשימורי פירות, כדי להוסיף נסיון הלכה למעשה, וב־1919 חזר לארץ. מכל ההצעות נראתה לו ביותר זו של הנרי פראנק המנהל הכללי של חברת פיק“א, לעבוד כאגרונום החברה בגלילים ובשומרון. פראנק הסכים להעמיד לרשותו אמצעים לניסויים חקלאיים, כדי לבחון זנים חדשים וישנים של גידולי־שדה, עצי פרי וגפנים, וכן לחקר בעיות מעשיות, כגון זמני זריעה, דישון וזיבול. בתפקידו נכללה גם הדרכתם של אכרי מושבות פיק”א – ללמדם את תוצאות הניסויים בהרצאות, וכן להענות לכל דורש בבעיות החקלאות.

השדות לניסויים בגידולי־שדה הוקצו בגליל התחתון ובשומרון; כן נטע אוסף עצי פרי וגפנים לנסיון בזרגניה הסמוכה לבנימינה. ניסויי ייעור בחולות קיסריה, מטע נסיוני בכפר־גלעדי, כרם במתולה לניסוי הזן הספרדי “אלמריה” או “אוהאנז”, המבשיל בראשית הסתיו – כל אלה נכללו בתחום פעולותיו. פעולה רבה וענפה עשה חזנוב בעבודתו הנסיונית ולא הכל הוכתר בתוצאות, אולם רבים ההישגים שהביאו ברכה למשק החקלאי על ענפיו השונים.

כאן נדגיש את פרי מחקריו ונסיונותיו של חזנוב בגפן. מבין 20 זנים של ענבי יין עלה יפה הזן “טרביאנו” או “האוגני הלבן”, אשר הניב יותר מהזן הנודע בפוריותו “קלארט לבן”; גם “ארמון” צויין כזן פורה. מזני בני־כלאיים, שאינם טעונים הרכבה לצורך חיסון בפני הפילוכסרה, נוסו 13, ונמצאו ראויים בתנובתם שלושה המבשילים ענביהם בין ראשית יולי לראשית אוגוסט. הפורה בכל הזנים האלה היה “סיבל 4877”, אך היין המתקבל ממנו איכותו ירודה. מבין 64 ענבי־מאכל צויינה חשיבותו של הזן המבכיר “מדלין אובּרלין” או “מדלין”, כפי שהוחלט לקרוא לו. וכן כונסו זנים נוספים של ענבי יין ומאכל, באוסף כולל כדי 120 במספר.

כאן נחקרו פרטים בדבר הצורה הנאותה לגפן ולגובה הגזע לענבי מאכל וכן דרכי זמירתם. תוצאות חשובות הושגו בענבי מאכל מהזנים “הערביים”, כלומר, — “בני הארץ” מקדמת דנא, שלא נבחנו מעולם על גבי כנות חסונות בפני פילוכסרה. אף נתברר לחזנוב מתוך הסתכלות בכרמי הגפן ביהודה, דבר חסינותה היחסית של הגפן “החברונית הזקופה” בפני “מחלת־יפו”, מה שאין כן הכנות האמריקאיות וכיוצא בהן – החסונות בפני פילוכסרה אך לא בפני מחלת־יפו.

במלחמת העולם השניה, בסוף שנת 1940, נפסקו קשרי חזנוב עם חברת פיק“א, והוא חזר לאדמתו ולכרמו בגדרה. כאן קיבל עליו את ראשות ועד ביה”ס וועד המושבה, וב־1945 את ייצוגה של גדרה במועצת אגודת הכורמים. בכל המוסדות שנטל בהם חלק, העלה את רמתם הציבורית והשפיע עליהם מרוחו. כן פעל בחקר החקלאות והקרקעות ברחבי הארץ (מטעם הסוה"י וגם מטעם חברת החשמל מייסודו של פנחס רוטנברג), נתמנה כחבר במועצת הבנק החקלאי הממשלתי בירושלים; ונודע כמחבר אשר מאמריו בעתונות המקצועית מצטרפים לסך־הכל הגון ומכובד.

במועצה של אגודת הכורמים אין דעתו נוחה מכך, שראשון־לציון ורחובות מיוצגות כל אחת ע“י שני נבחרים, ואילו גדרה שכמות ענביה גדלה משל שתי חברותיה, מיוצגת רק ע”י אחד. חזנוב הרגיש צורך ללחום נגד הקיפוח ולאחר ויכוח ממושך, הכירו לגדרה את זכותה – מאז שני נציגים לה במועצה. חזנוב המטופל בעבודות משקו, שמח להעביר את נציגותו לנבחר זולתו מגדרה, ובאותה ענווה שבא לכהן במועצה כן עזבה. בעצם מלחמת השחרור נענה למלא שליחות לצרפת יחד עם יהודה קרניאל, בקשר לרכישת טרקטורים לכרמים, כראשית המיכון בכרמי הגפן.

*

עברו שנים מועטות ובעקבות עמרם חזנוב בא איש־מקצוע שני מבני המושבות, נתנאל הוכברג מנס־ציונה, אשר בענוותו ובהתמדתו נעשה במרוצת הזמן למורה־הוראה ארצי ומקובל בענף הגפן. הוכברג (נולד בנס־ציונה 1897) למד בבית־הספר החקלאי מקווה־ישראל וסיים אותו ערב מלחמת העולם הראשונה. כאשר נתכוננה “קבוצת הירקות” בראשותו של אליעזר יפה במקווה־ישראל הצטרף אליה, אך בו בזמן התכונן לבחינה מיוחדת שיעשה בצרפת כדי להתקבל בבית־הספר הגבוה לחקלאות במונפליה. סיים את חוק לימודיו בבי"ס זה ב־1924 ושב מצרפת ללמד במקווה־ישראל מאז ועד היום.

במונפליה התמחה נתנאל הוכברג בענף הגפן ובמקווה־ישראל פיתח את הוראת הענף לפי שיטת צרפת; גם בתכנית הכרם לניסויים שנטע בזה הסתייע בעצתם של הפרופיסורים שלו במונפליה – וכן סידר כאן אספי זנים בחלקות ניסויים, כשהחומר המצטבר עמו משמש לו בסיס להדרכה והסברה בענף הגפן גם מחוץ לבית־הספר, במשקי הקיבוצים ברחבי הארץ.

כאמור, נשתבח האיש בשקידה והתמדה אשר כתוצאה מהן כנס את ידיעותיו בענף בספר “גידול הגפן” (יצא לאור ב־1955), אשר זיכה אותו ב“פרס ישראל”.

הוכברג תרם כל אותן השנים יחד עם חבריו להוראה במקווה־ישראל – מ. ויניק, שגב, כפולר ועוד – להעלאת רמתו של בית־הספר, בהנהלתו הברוכה של אליהו קראוזה, אך בו בזמן התרכז במחקר בשיתוף עם האוניברסיטה העברית – יחד עם פרופיסור אבן־ארי, פרופיסור סמיש וד“ר מנדל – על נושא הפריחה וההפרייה בגפן, אשר עליה קיבל את התואר “דוקטור לפילוסופיה” מהאוניברסיטה – “מטעם הפאקולטה למתימטיקה ולמודי הטבע והסינט, תשכ”א”.

הרי חיי לימוד ושקידה של איש מקצוע מובהק, גם בימי תלאה וסבל אישיים – ובכוח זה הוא מוסיף לפעול כיועץ לענף הגפן במשרד החקלאות אף השתתף ב־6 קונגרסים בינלאומיים לגפן. בקונגרס שהתקיים בפורטוגאל (1965) קיבל תעודה “מריט ויטיקול” (תעודת כבוד של הענף) מטעם הקואופרטיבים לענף הגפן של דרום צרפת – ושעה שהתלמידים אשר הקים כבר הוחזקו כמומחים לענף (בהם בנימין ספרן, רכז ארצי של ענף הגפן במשרד החקלאות) – הוכברג מוסיף לעשות את לימודו קבע ומקיים ממקווה־ישראל מקום עבודתו ומגוריו קשרים עם המוסדות לענף הגפן בעולם.

כל אלה, בנוסף על עובדי השירותים המקצועיים ביקבי האגודה (ככל שצויין לעיל ועוד ידובר בהם להלן), תורמים לביסוס הכרם, הגפן והיין גם בימי שפל. וההתפתחות היא בכך, שהענף שוב אינו מודרך מלמעלה כבעבר במסגרת של “פקידות”, אלא מקרב הציבור החקלאי ומוסדותיו יוצאים המדריכים, כשהם משלבים את הידע שרכשו בחוץ עם תנאי הארץ שגדלו בהם.

ובאווירה זו של כורמים ואנשי־מקצוע מסורים לענף, מוצא עידוד גם איש־העסק ומנהלו, יעקב שפירא, שהוא אמן להמתיק מספרים מרים בדברי פיוט ויודע לחזק את שומעיו גם בדאגתם ומצוקתם: “כאשר אני מטייל בדמדומי החמה סביב למושבה ראשון־לציון – משלב הוא בסקירתו העסקית דברים של הלך־נפש – וכאשר אני רואה את חגורת הכרמים מתרחבת והחול מתמעט והולך… כאשר אני שומע את יללת התנים נחלשת והולכת — — הנני אומר כי כל ההון והעמל וכל היצירה והעבודה שהשקיע הבארון אדמונד דה־רוטשילד פה, אינם עומדים בסימן שקיעה אלא בראשית זריחה —”

עם זה גם בהלך־רוח פיוטי־היסטורי זה לא נעלמה מעיני המנהל התמורה המתחוללת; יתר על כן – הוא עצמו במניעים לתהליך ההתעצמות של הגפן בשומרון לנוכח הירידה הבלתי־נמנעת ביהודה. – וזה כיצד?

מאבק הגפן בשומרון    🔗

לשנות 1932–1930 מצטייר לנו איפוא המצב כדלקמן. יהודה אינה מודה בירידת הכרם בפה מלא – ובתמוז 1930 הקהל בראשון־לציון חוגג את יובל השבעים של איש־הכרם המובהק מנשה מאירוביץ. כאן מחליטים לרשום אותו בספר־הזהב של הקהק"ל ומגישים לו תשורות הוקרה על עבודתו בציבור הכורמים ובהנהלת אגודתם והיקבים. מאידך אין ספק, כי ביהודה דחקה הפרדסנות את הכרם וסייעו לכך גם שנות עצירת הגשמים; — השקיית כרמים בשנה שחונה לא עלתה על הדעת, כי ניצול המים נחשב כלכלי לגבי פרדסנים, אך לא לגבי כרמי־יין. הרי שגם שנות הבצורת גרמו כאן לצמצום הכרמים, במישרים או בעקיפין.

תגובה נוחה הרבה יותר באה בשנים הללו מזכרון־יעקב: "הענבים בבציר היו במצב טוב מאוד והצטיינו המינים החדשים – אליקאנט בּוּשה, גראן נוּאַר – בין בצבעם הנאה ובין בטעמם הטוב (הללו הובאו לפני 4 שנים מצרפת – דהיינו: ב־1925). מצטיין גם הסוטרן המקומי. כן מציינים כאן, כי הובאו לראשונה ליקב זכרון־יעקב ענבים (ענבי מאכל עודפים) ממשקי העמק (נהלל, תל־יוסף, עין־חרוד – ע"י “תנובה”) ולא עוד אלא רב היקב ועובדי המאזניים ברכו “שהחיינו” על ענבי העמק הראשונים. נמצא, כי תעשית היין מתבצרת בשומרון – ולא רק בעת הבציר; כאן בחורף (שבט) – “זמירת כרמי הגפן בתוקפה, רוב הכורמים מומחים לעבודה זו וגם להרכבת הגפנים”.

בו בזמן בזכרון־יעקב התרחבה גם הנטיעה החדשה ואנו שומעים כבר על בנותיה – בת־שלמה, גבעת־עדה, בנימינה, עתלית, הרואות את עצמן “שוכנות באזור הכרמים” ולפיכך ראויות הן להתקבל לאגודת הכורמים בענביהן. שוב אין פלא, כי אם מרחובות שומעים אנו על ירידה באופי השמירה (“שאינה שוב מה שהיתה”) ועל עבודה בבציר ובקטיף השקדים שהיא ברובה בידיים נכריות – עקב שכר־העבודה הזעום שיהודים אינם יכולים לעמוד בו – בו בזמן עומדת זכרון־יעקב “ביבול ברכה של 4500 קנטאר ענבים ביקב”.

עדיין אין לראות בכך את האות, כי יד הצפון גוברת, אך ההתחרות בין דרום וצפון נותנת כבר את אותותיה בניגודים קטנים, לכאורה. כיוון שהכורמים בזכרון־יעקב עומדים בהכנות לבציר, דורשת ההנהלה מראשון־לציון להוביל את ענביהם, לא בחביות כנהוג אלא בסלים, ורואים הזכרונים בכך דרישה מכוונת לרעתם על שום שדחו את הצעתם של צעירי ראשון־לציון למסור להם את העבודה ביקב בקבלנות (זכרון דחתה מנימוק, כי העבודה השכירה עולה פחות מהצעת הקבלנות). ואשר לדרישת ההובלה בסלים טוענים אנשי זכרון, כי הדרכים בין כרמיהם הן “בין הרים וחתחתים” – והענבים יישפכו מהסלים החוצה; וכיוון שהענבים מחציתם נועדת ממילא לעשיית כוהל, אין הבדל בדבר אם יובילו בחביות או בסלים — — ניגוד זה שהוא נראה פרט פעוט־ערך, מגיע לטיפול של ועדת בירור, אשר חבריה הם מנהל האגודה שפירא, אגרונום פּיק"א רוזנהאק ומומחה לתעשיית יין שהובא מצרפת לייעוץ כללי – ואלאד.

עובר זמן מועט וקול הצפון עולה ביתר תקיפות… באסיפה כללית של כורמי זכרון־יעקב מוסרים חברי המועצה של הכורמים – דוד שטרנברג ואבא שכטר – על המצב בשיווק היין שהשתפר בארץ וגם בסניפים בחו"ל. מנהל האגודה משקיע את מיטב כוחו בשיפורים. — מסבירים הללו – אף הושגו קרדיטים לנטיעת כרמים חדשים, לתיקונים ביקב ולבנין בריכות חדשות, כי יקבי זכרון־יעקב נעשים מרכז לתעשית היין של הסביבה וישובי העמק. וכבר ברי כי באותה שנה יביאו ליקב זה את ענביהם בנימינה, גבעת־עדה וישובי העמק. העסק מתבסס והולך ויש שכר לכורמים! – זו איפוא מסקנתם המעודדת של שני חברי המועצב מזכרון־יעקב.

לעומת המחייבים אומרת הבקורת (שמואל אהרונסון): אמנם חלו שיפורים, אך אפשר להוסיף קימוצים בהוצאות וביחוד בסניפים (ושוב בטינה כלפי הדרום, שרוב המשרות בסניפים תפוסות ע"י בני יהודה!) — — אף קובלים כורמים של זכרון־יעקב על הזלזול שנוהגים כלפיהם ואין מזכירים בפרסומת על היין את השם זכרון־יעקב, בצד ראשון־לציון, ולעיתים משמיטים גם בתוויות של האריזה.

מטילים איפוא כורמי המושבה על נציגיהם למועצת האגודה לעמוד על משמר הענינים לבל ייגרע מכבוד זכרון־יעקב העומד בסימן עלייה אף לומדים אנו, כי ניתנה כעת מטעם אגודת הכורמים הזכות לזכרון־יעקב לשלוח שלושה חברים למועצה (במקום שנים), בהתחשב בכמות הענבים שגדלה. מוסיפים איפוא על הנבחרים הקודמים את יוסף דוידסקו; וכסלר סגן־חבר ואהרונסון – מבקר. נמצא, כי גם בפרטים אלה משתקף גידולו של שומרון.

הרי שנכון יהיה לומר, כי הגפן נעשית לענפו של “העני” (לעומת הפרדס ענפו של “העשיר”) ועל כך תעיד במיוחד התרחבות הגפן בבנותיה של זכרון־יעקב הנעשות מושבות בפני עצמן – בת־שלמה, גבעת־עדה ועתלית. מלחמתן של אלו להתקבל בענביהן כחברות ליקבים (לנוכח העובדה שענבי העמק נתקבלו באהבה ביקב זכרון־יעקב), תמשך שנים רבות עד שתוכרע בחיוב, אבל כאן נביא מכתב אפייני של עתלית, המעיד על מקום הגפן במשק המושבה העניה (1932):

“לכבוד פקידות פיק”א, — כותבים בשם אגודת הכורמים במושבה זו י. פיקנר, ד. דוידסקו וי. אואדיק – אנחנו ב“כ האכרים־הכורמים בעתלית, בראותנו את מצב המושבה המיואש, פונים בזה בבקשתנו להיות לנו לעזר, שיקבלו מאתנו כמות מסויימת של ענבים ליקב של זכרון־יעקב… עתלית עם מימיה המלוחים אין לה תקווה להעזר בנטיעות בהשקייה וכל מחיתנו היתה על הפלחה. אחרי המלחמה חדלה הפלחה לפרנס את בעליה – ונותרו למושבה רק עבודת־חוץ ב”חברת המלח" וכרמי הענבים להתקיים מהם.

“בראותנו כי הפלחה יורדת לשאול תחתיה, טיכסנו עצה ורוב האכרים נטעו כרמים בשנות 1925/1926. “הלוואה וחסכון” עזרה לנו (וכן פיק"א בחרישה) – וכך יצאו כרמינו לפועל. הכשרנו את הכרמים ע”י הרבנות מזכרון־יעקב ובשנת 1929 קיבלנו את היבול הראשון שהיה מוצלח גם מצד בישולו המוקדם וגם מצד המינים שהביאה לנו הפקידות מצרפת (בכספנו).

“היבול של 1930 היה עשיר מאוד, אך השוק היה גרוע והשתדלנו למסור חלק מענבינו ליקב. קיבלנו המלצה מה”ה לוי וגוטליב (פיק"א). שפירא מנהל אגודת הכורמים שלח פקודה ליקב בזכרון־יעקב לקבל את עודף יבולנו. לצערנו, איחרנו את המועד – ובראותנו כי הענבים נשפכים ארצה – הוכרחנו לקבל את הצעת יקב־פרידמן לשלוח אליו את הענבים וכתוצאה מזה הפסדנו… אשתקד היה אצלנו ה' פראנק, אך לא הצלחנו להשפיע להכניס את הענבים ליקב זכרון־יעקב. השוק ב־1931 היה גרוע לאין־שיעור וכולנו יצאנו מיואשים אחרי עבודה של 5 שנים. כל תקוותנו עכשיו שתעזרו לנו להתקבל באגודת הכורמים ושהיקב יקח בכל שנה חלק מסויים של ענבינו. חלוקת היבול אצלנו היא כדלקמן: ענבי מאכל – 43,500 גפן; ענבי יין – 22,500 גפן.

יקב זכרון־יעקב שקרנו עולה

“בקשתנו היא שיקבלו מאתנו בכל שנה 400–350 קנטאר וזה יציל לנו את השוק למכירת ענבי המאכל. אשתקד ראינו בעינים כלות, כי ענבי הקבוצות של העמק נכנסו ליקבי זכרון־יעקב ואנחנו שאין לנו עוזרים ותומכים בלעדיכם, נשארנו בחוץ. בידיכם עכשיו קיומו של הישוב החקלאי בעתלית – ועזרתכם הפעילה ליקב תבסס את ארגוננו (במושבה שסבלה מפירוד פנימי זמן רב) ותתן דחיפה לעידוד המושבה.”

פיק“א אינה יכולה אלא להמליץ ולחוות את דעתה להנהלה של אגודת הכורמים, אך היא סבורה בענין זה, וכן לגבי המושבות האחרות שהרחיבו את מטעי הגפן באזור, כי ”הבעלות על היקבים אינה מונופול למושבות הוותיקות ולא זו היתה כוונתו של מייסד היקבים הבארון רושטילד” – עם זה אגודת הכורמים אינה פותחת בנקל את שעריה לחברים חדשים והלחץ של עתלית נמשך עד 1944, אף בקשתן של בנימינה “הנמצאת באזור הכרמים” ושכנתה גבעת־עדה כך.

הדברים נמשכים איפוא תוך עליות וירידות בסיכויי הענף. כאשר יבול הענבים הוא 12,000 קנטאר, אומר שפירא: “עדיין המחירים יורדים בכל העולם והכורמים אשר חשבו כי כרם הוא ענף חקלאי בטוח – שרויים בהתמרמרות”… 1933 – ולא רק יהודה אלא גם זכרון־יעקב מתנודדת: בצורת! – “ויבול הענבים רע מאוד, באופן שהבעלים הזניחו את כרמיהם בלי להעמיד עליהם שומרים ויש כרמים, אשר כדי 3% מגפניהם מתו בצמא”. לא כן 1934 – קרן הענף עולה תוך נטיעה מוגברת ופראנק מנהלה של פיק"א מתבקש לייצג את תעשית היין הישראלית, בשם אגודת הכורמים (גם הכורמים הגרמניים בארץ!), אף בשם המחלקה לחקלאות של ממשלת המנדאט – בקונגרס הבינלאומי ליינאות.

עם פטירת הבארון אדמונד דה־רוטשילד – האם יהיה עוד לאגודה שותף בפיק"א?    🔗

תוך שמירה על רציפות הענין והענף מחובתנו להחזיק טובה למנהל האגודה יעקב שפירא, אשר חזר והשמיע באזני הכורמים את אמונו בבארון וביד־ימינו הנרי פראנק מתחילה. ואמנם יש ונשמעו תביעות וטענות מזה אף דברי הערכה ותודה מזה – אך בינתיים עבר למעלה מיובל־שנים לשותפות הבארון אדמונד דה־רוטשילד עם המושבות בתעשית הגפן והיין לכל שלביה, שתוארו בספר זה. לפיכך בהגיענו במקום זה לפטירת הנדיב, לבנו מתמלא עצב של פרידה, לא רק מעל מי שהיה שותף, אלא מי שנעשה חלק אורגאני של הגוף הזה, אבי הגוף הזה וראש מחולליו. —

מכאן גם הרגשת היתמות שהשתררה בכל, כאשר ביום כ“ד חשוון תרצ”ה (2 בנובמבר 1934 – יום השנה להצהרת באלפור) נתפרסמה הידיע על פטירתו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד ונתקבלה ברגשות אבל בכל מרכזי היהדות והישוב בכלל, על מוסדותיהם הציוניים ושאינם ציוניים. אולי אופייניים ביותר למעמד זה, הם דברי מאיר דיזנגוף: “במות הבארון הסתיימה תקופת הרומאנטיות בתנועתנו, תקופת ההירואיזם בה הסתערנו כולנו לכבוש את מבצר המולדת, בעת שלא היו לנו עזר ותמיכה מצד איזה כוח בינלאומי.”

ברגש רב מתאר יצחק ניידיץ, שנעשה מבאי־ביתו המקורבים של הבארון בשנים האחרונות לחייו, את בוא קיצו. הבארון הישיש הוגה אז “בנדודי שינה בלילות תכניות בקשר להצלת פליטי גרמניה עם עליית היטלר לשלטון, אך הוא מודה בעצב, כי עיף מאוד…” הוא קורא לפתע לניידיץ לבוא אליו בערב “הסדר”, מבקש סליחה שהטריד אותו לבוא, אך עומד שחוח וחיוור – כשהוא בטוח “כי זה ליל הפסח האחרון בחייו”. — רק ג’ימס בנו־בכורו יערוך עמו בפעם זו את הסדר ונכדו (הוא אדמונד בנו של מוריס, בנו הצעיר של הבארון) ישאל את הקושיות.

ניידיץ מנסה לעודד את הבארון, כי יזכה ויראה בגאולת ציון, אך הבארון מפסיקו ואומר: “היתה לי הזכות הגדולה בחיי להתחיל בעבודה של בנין הארץ – זה מעוזו האחרון של עמנו הנרדף, ואני משאיר את עבודתי בידיים נאמנות של ג’ימס בני”. ולאחר שביקש את נכדו לחזור בפני ניידיץ על הקושיות הוסיף: הבטח למר ניידיץ כי לאחר שתגדל ותהיה לאיש, תפעל בכל מאודך למען השאיפה אשר זקנך פעל למענה. — ושוב פנה אל ניידיץ בבקשה תמימה: ברכני נא, כי אזכה לראות במו עיני בהגשמת משאת־נפשנו (במדינה) — —

עברו חדשים מספר והיהדות העומדת במאבק קשה נגד האיום הנאצי, קיבלה בלב כבד בכל אתר ואתר את הידיעה על פטירתו של זה, אשר סימל את הנדיבות הלאומית במובנה הנעלה. לא נאריך בתיאור ההלווייה שנערכה בפאריס, בהערכתם של יהודים ושאינם־יהודים את “נסיך הנדבנים” – ובהבאת דברי ההספד שנאמרו מפי גדולים בישראל ובאומות – אולי תואר נכבד נוסף שזכה לו במותו הוא החשוב ביותר: “הבארון רוטשילד היה בן מובהק לגזעו – קראה אחר ארונו בחמת־זעם העתונות הנאצית – הוא היה אב לפליטים ולכל הבריונים הרואים חובה לעצמם להשמיץ את המשטר הנאצי”…

לא עברו חדשים מועטים ומפאריס מודיעים על פטירת אשתו הבארונית עדה (אדלאידה) (יוני 1935) – “אחרי 58 שנות חייה המאושרים, חיים של השתתפות עם בעלה”. – נחום סוקולוב ציין אז בהספדו על הבארונית: “המונים בארץ־ישראל יבכו את מותה של האֵם הכבודה” – ובגבעת־עדה, המושבה הנושאת את שמה, נאמר עליה: “היא היתה שומעת בבית הוריה בפראנקפורט רק דברי בקורת על בעלה המבזבז אוצרות כסף על חלומות בארץ־ישראל, אף־על־פי־כן הלכה עמו מצעדיו הראשונים יד ביד.” – כן דובר ונכתב על השנים בשנת מותם, כשלבסוף נתגלה סוד מפי הבן מוריס: האב ציווה לנו את חפצו האחרון כי נביא את עצמותיהם לקבורה בארץ־ישראל.

מה פלא כי משתררת הרגשה בארץ ומחוצה לה, שמפעלו האחרון של הבארון אדמונד – בית פיק“א – עומד בסימן התיתמות. וזו אינה הרגשה בלבד אלא מעין אות להסתלקותה של משמרת שלמה, אשר באמצעות הבארון המנוח נתקשרה למפעלו וגילתה בו כושר, נסיון וידע. כאן אמיל מאירסון שנודע בעולם כפילוסוף, אך אנו הכרנוהו כמבצע העברת המושבות בזמנו ליק”א ומאז כמנהלן הראשי (נפטר ב־1933).

כעבור שנתיים לאחר פטירת הבארון – מת הארי שבחבורה פקידותית זו – הנרי פראנק – אשר לבו נשבר ללא־מרפא אחרי מות “הפּטרון” וגוטליב עוזרו מודיע לבית פיק"א בארץ: פראנק נפטר (31 ינואר 1937) – הוא חש לאחרונה ברע ויש שהיה מגיע לכלל חולשה, אך לא ויתר על הנהלת משרדנו. והנה לפתע הודיעונו על מותו והנשיא שלנו ג’ימס מדברי ההספד שלו אמר: "זו היתה לי מהלומה כבדה לאחר שהכרתיו 40 שנה. אני חושש כי עתה לאחר שאיננו אתנו, לסייע לנו בידיעותיו ובנסיונו, יכבד נטל האחריות עלינו והעבודה תתבע מסירות יתר מכם (מפקידות פיק"א).

גם אגודת הכורמים עמדה בצער על פטירתו ללא־עת של הנרי פראנק, ידיד האגודה מיום היווסדה, שליחו ועושה־דברו של אבי־הישוב, ושפירא אומר: “אחרי שעמד חמש ושלושים שנה לשירותו של הנדיב אציל־הרוח, אין פלא כי אצילות ונדיבות נהיו לטבעו של פראנק; חמש ושלושים שנה לא פסק הבארון לדבר אליו בעניני ארץ־ישראל ואין פלא כי גם פראנק דבק בכל חושיו בשאלת ארץ־ישראל. פראנק עצמו דיבר תמיד על הבארון ויצירתו בארץ־ישראל, בלי לזקוף קורטוב של זכות לעצמו. כל ימיו חי בצנעה ובעניות כפקיד קטן… גם בארץ־ישראל שרבו בה המבקרים, לא נמצא אחד שיש בלבו תרעומת על פראנק. סימן כבוד הוא לפקידות הבארון, שפקידה הראשי הוא הישר והנאמן ביותר בכל הארץ, ואם היו שחשבו כי פראנק ראה תמיד במעשים עיקר, מסתבר כי לנוכח הקשיים שהיו בדרכו, איש נטול־חזון לא היה עומד בשליחותו.”

כן יצויינו בזה מצוות הפקידות של הבארון, מנהל החשבונות הראשי של החברה בפאריס גוטהלף (אשר סייע בחיסול החשבונות עם העברת היקבים לאגודת הכורמים) וגם לאחר מכן היה המבקר הראשי של חשבונות המפעל, שנפטר באותו זמן. אחרון־אחרון נאמן הבארון והבארונית כאחד, גאסטון וורמסר (נובמצר 1937), אשר השפעתו היתה רבה על מהלך הענינים והכרעתם מאחורי הקלעים.

עם חילוף זה במשמרות, ובאווירה של מאורעות פוליטיים קשים בארץ ובארצות אירופה (עליית הנאצים לשלטון) – נבחנת פיק“א בסימן דאגה ושאלה: האם תמשיך לפעול — — שמא תפסיק את פעולתה? — — פה ושם נשמעים קולות מנוסים מן העבר, המרגיעים את דעת הקהל לאמור: במקום פראנק בא גוטליב, — כותב ז. גלוסקין – בן למשפחה אלזאסית דתית ונכבדה, אשר עוד בחיי הנדיב נכנס לשירות של פיק”א והיה ליד־ימינו של פראנק; ואם הבארון ג’ימס מינה אותו במקום פראנק, בוודאי הוא ראוי לכך…

עם זה יש יסוד לדאגה מבחוץ, אף שפיק"א עצמה אינה נוהגת לגלות מקשייה. מבפנים המצב היה טעון זהירות מזמן לזמן עוד בחיי הבארון: “המשבר העולמי – כתב פראנק בשם ההנהלה (1931) – הקטין בהרבה את הכנסותינו ואין אנו יודעים כמה זמן המצב יימשך. אנו נאלצים איפוא להתאים את פעולותינו לאמצעים המצומצמים — —.” לנוכח סימני השאלה ואותות הדאגה האלה, בא ג’ימס לארץ (1936) והוא נתבע להשיב על השאלה, הן לעצמו והן לזולתו – האם פ.י.ק.א. נאמנה לתפקידה ורואה במפעל ירושה היסטורית, אשר אין להניח אותה לנפשה?

אמנם ג’ימס היה קרוב לישוב מכבר והוא עורר לאחרונה רחשי כבוד והערצה בקריאתו האמיצה בבית־הנבחרים הבריטי, הן למען הישוב בארץ ו“הבית הלאומי”, אשר המקטרגים עליו רבו וגברו, והן לעזרתה של יהדות גרמניה העומדת על סף הכליון – שהם היינו הך. בו בזמן מתקיימת תערוכת פאריס (1937, כעבור שתי עשרות שנים להצהרת באלפור) ובה מודגמים הישגי היהודים בארץ, ועדיין בולט כוחה של פיק“א בהתישבות, בחקלאות ובתעשיה, כשבביתן הארצישראלי מעורר ענין מיוחד “חדר רוטשילד”. במידה שהדברים נכנסים לתחום נושאנו נציין כי ג’ימס והישוב מבינים זה את זה ומסתבר, כי הוא כנשיא פיק”א נאמן לפקודת אביו, עם שהודה תמיד: קשה המופת שהציג אבי בפעולתו מכדי להידמות אליו — —

הדברים אמורים בביקור שעורך ג’ימס במושבות ולאחרונה בראשון־לציון, כשלא נערכו קבלות־פנים משום שנת־האבל על אמו (1936), אך המעמד כולו עמד בסימן כבוד העבר. כאן נתכנסו מזקני הישוב, שרידי הבילויים (אוסישקין, ליבונטין, גלוסקין, מאירוביץ, יודלביץ), הסופר שלום אש וג’ימס בא עם אשתו דורותי, בלווית פקידי פיק"א וחברי מועצתה (פולאק מנהל “נשר”). הוחלט אז להקים “מוזיאון הבארון דה־רוטשילד בראשון־לציון”, ברוח דברי אוסישקין שאמר: “לב הבארון אדמונד ומחשבתו נתקשרו לארץ קטנה ועניה זו – וכיצד קרה הדבר? הענין צריך לימוד ולשם כך יצברו את הרכוש הרוחני שנשאר אחרי האיש הנעלה במוזיאון זה ויהיה לכבוד לראשון־לציון ולשאר המושבות”. — וג’ימס הבטיח לשלוח למוזיאון את החפצים הקשורים לחיי הבארון המנוח אביו.

ג’ימס המשיך בביקורו במושבות כסדרן – זכרון־יעקב וגוש בנותיה אשר פסקו להיות בנות, כי היו למושבות בפני עצמן – ואחרון־אחרון במועדון החיילים המשוחררים מהגדודים העבריים, שזכרונם נשאר חתום בלבו עד אחרוני ימיו. ג’ימס מצהיר חגיגית כי חברת פיק“א היתה ונשארת עצמאית במטרתה להתישבות – וההפסקה שבאה בפעולה בשנתיים האחרונות מובנת: “בזמן זה נפטר אבי נשמת המפעל – אמר ג’ימס – ומסיבת האבל לא הספקנו להפעיל את פיק”א; בא מותו של פראנק, מנהל פיק”א, והאנשים החדשים שחונכו לעבודה לא הספיקו להיכנס לתפקידם…”

מכאן ואילך הפעולה חוזרת למסלולה, כשגוטליב מנהלה החדש של פיק“א מעיד: “מ־1937 לא נעשה על ידי דבר בפיק”א, שלא בקשר מתמיד ביני ובין ג’ימס רוטשילד.” – יתר על כן: התמדתם של האב והבן רוטשילד בעבודתם בארץ, מושכת לבסוף גם מבני בית רוטשילד וכן מראשי יהדות צרפת להתקשר לארץ באמצעות פיק“א ושלא באמצעותה – ואחת מתוצאות־הלווי היא התעשיה הארצישראלית לבירה, המתכוננת בראשון־לציון, אשר מיבני היקבים שהתרוקנו בחלקם מתעשית היין, לרגל הירידה שחלה ביהודה, הושכרו ע”י אגודת הכורמים לתעשיה זו.

תוצאה ישירה מביקורו של ג’ימס היא החשת ההכנות לבנין קבר אביו ואמו בגבעות זכרון־יעקב – אך מלחמת־העולם השניה הממשמשת ובאה עיכבה וגרמה לדחיית ההכנות וחידושן בקום המדינה. על כל פנים, פיק“א מאורגנת לפעולה, בראשותה של הנהלה בת שבעה כבעבר: ג’ימס נשיא, מנהלים – ד”ר יוליוס בלאו, אדמונד ד’אביגדור גולדסמיד, מאכס גוטשאלק, לואי לוי, מיכאל פולאק, ג’ורג' וורמסר – וכמנהל בפועל רוברט גוטליב. ושפירא מנהל היקבים, המקורב לחברה מתחילת ייסודה – מוסיף לקיים קשרים אתה בכל הנוגע למושבות הכורמים וגם בענינים שהם מחוץ לתחומיהן (אף נעשה חבר למועצתה בשנות המלחמה).

שפירא אומר לכורמים: מיסד פיק“א, הבארון אדמונד דה־רוטשילד, שראה בעבודתכם את שותפיו לבנין ארץ־ישראל, איננו. פראנק שעבד יחד אתכם שכם אחד, והתנסה בכשלונות הראשונים, נעדר גם הוא. בטוח אני ביושרו של הבארון ג’ימס, אשר עמד ליד אביו הגדול, ובעוזריו, כי ישתדלו לחזק את קיום המפעל הראשון של הבארון בארץ. אבל דורות חולפים, והדורות הבאים יהיו בעלי חשבון ותביעות, וכיוון שהרכוש שלנו התבסס, עלינו לגמור את החוב שלנו לפיק”א. חוב מוסרי ישאר תמיד לפיק"א, אבל צריך לסדר את החוב החומרי. וכשם שסידר הנדיב את חובות האכרים, יעשה בלא־ספק יורשו, אשר ישאר תמיד פטרון לכורמים ולאכרים בארץ־ישראל.—

והעיקר – באורך־רוח    🔗

המושבה עצמה אין מדרכה האכרית לדחוק את הקץ ואת ענפיה המסורתיים עדיין אינה מזניחה. פה ושם נוטעים פרדסים ומשה סמילנסקי בא להמריץ את אכרי זכרון להצטרף להתאחדות האכרים וליהנות מייעוצה והדרכתה בפרדסנות; אך זיקה ארגונית זו אינה גוברת וענף היין שהוא עיקר יש לו בסוף־דבר ארגון משלו באגודת הכורמים. כאן נלחמים ביחד נגד הממשלה הגובה במכס 67 גא“י מקנטאר ענבים, בשעה שהמאזן מראה הכנסה ברוטו כדי 1.67 לא”י לקנטאר, אך המאמצים להקטין את המכס, כולל התערבותו של הנדיב הישיש עצמו אצל הנציב העליון, היו לאל.

הכנסת הכורם פחתה איפוא, אעפ“י שהמכירה משתפרת ויינאי מומחה מצרפת מבקר ביקבים ומשבח את טיב היינות. בינתיים בוצעו התיקונים ביקב זכרון־יעקב בכסף שפראנק הבטיח – נרכש אלאמביק חדש לעשיית ספירט לצורך תעשית היינות, חודשו המשאבות, הובא מקרר. בדבר נציגה השלישי של זכרון במועצה עדיין לא הוחלט סופית, כי יש להוריד כנגדו אחד מיהודה והדבר אינו פשוט. זכרון־יעקב מבינה שאין לדחוק, ובפרט כשנמסרת הצעה בדבר העתקת מרכז האגודה לחיפה הקרובה, שנבנה בה הנמל ועתידים להישלח דרכו רוב היינות לחו”ל.

עם זה זכרון־יעקב מגלה ערות רבה לגבי הדו“ח על המצב בעסק מפי נציגיה במועצה. כיוןן שהאגודה עומדת בחוב של 22,000 לא”י (1931), אך כנגד זה יש לה מלאי כדי 92 אלף הקטו יין, ששוויו 60,000 לא"י לפחות, ברי כי אין כאן שאלת משבר אלא חוסר כסף של מחזור לעמוד בהתחייבויות. אמנם ההנהלה עושה במיטב מאמציה, אבל העובדה שאין הכורמים מקבלים בזמן מקדמה ותשלום עבור הענבים מכבידה. מתיחות נוספת מכניסה ראשון־לציון, אשר למרות יבוליה הפוחתים אוחזת בבכורה שלה וכאשר המועצה אינה מסכימה עם נציגיה בדבר מדיניות הקימוצים הקיצוניים, בוחרים הללו באמצעי ההתפטרות.

לשבחם של נציגי זכרון במועצה ניתן לומר כי גם במתיחות הם משתדלים להרגיע את רוחות שולחיהם, ואבא שכטר מרמז באסיפת כורמים: “שמה” (ביהודה) אין עוד כורם עם כמות ענבים גדולה ולרוב הכמות פחותה מ־50 קנטאר; יתר על כן – לבעלי הדעה עצמם אין אלא 20–15 קנטאר (כ"א), וכורמים שאין להם ענבים כלל באים למשרד האגודה לשאול אם יהיה רווח על “זכותם” – ואילו לעסק עצמו אינם דואגים. לכך דורשים אנו כעת – מוסיף שכטר – להבטיח זכות דעה למי שיש לו 70 קנטאר…

ושוב: ברחובות לא יהיו בקרוב כרמים ובראשון־לציון יפחתו וילכו וכן יבוא מאליו הזמן בו יחולו שינויים – בהנהלה יהיו 4 חברים שלנו במועצה ולהם רק 1. כן ממשיכים הנציגים הצעירים את הקו של הוותיקים, כשניידרמן העסקן הוותיק של מושבתו נפטר (1932).

משפחת האכרים הקטנה של בת־שלמה השואפת להתרחב, אך בינתיים משתבחת בענביה הטובים

הכורמים מבינים שיש לחכות ולהאריך את רוחם – אך הם חוזרים ומתנים את מצוקתם: אילו עמדה שאלת פיגור בתשלום של שנה אחת בלבד עבור הענבים – ניחא; — אבל הרי מגיעות לנו יתרות מ־1924 ומה הפתרון?… יבוא המנהל יעקב שפירא בעצמו ויסביר לנו את המצב – ושפירא בא.

מאיר־שפיה – ולא בגודל כוחה אלא בכורמיה ובכללם יוסף זמנובודה

“בשורות גדולות” אין בפיו – בשוק הארצי הפדיון לא רע, אך לא כן בשוקי אירופה. ובכל זאת – העתיד יהיה טוב בתקופה בה חומת המכס בעולם תחלוף… גם המשבר באירופה יעבור… — ואז יהיה קיום. עם ביטול הפרוהיבישן בארה"ב אולי נפתח שם סניף מחדש והעיקר – אכרי זכרון חייבים לזכור: ביהודה הכורמות יורדת ויקב ראש”ל יעמוד בשנה הבאה עם כמות מצערה של ענבים וכן הגת של רחובות. להחזיק יקבים אלו בהוצאות גדולות יהיה קשה, אבל לסגור את יקב ראשון־לציון – גם זה אי־אפשר. – מכאן, שמרכז התעשיה יעבור מאליו לזכרון־יעקב.

כן מתאר יעקב שפירא את הסיכויים ואפשר להבין, כי גם הוא אינו שובע נחת מהמצב, כאשר “כורם שיש לו קנטארים אחדים ענבים (ביהודה) מתערב בענין היקבים” — — משום כך זכרון־יעקב היא המצילה את המצב ביבוליה, אבל גם זאת אינה צריכה לשכוח כי הוא (שפירא) שדחף אותה לנטיעה.—

— ובכן מדוע התשלומים עבור ענבינו זעומים והמקדמות על היבול נדחות?

— ואם אין לשנות “שם מסחרי” שנתקבל אלא לאט־לאט, הרי אפשר להוסיף את שם “זכרון” (ליד ראשון־לציון) בתוויות של היינות!

משיב שפירא על השאלות: קשה למצוא היום כספים לתשלום ומשום כך חלים הפיגורים. הוא מעדיף להבליע ברמזים את הקשיים הארגוניים באגודה, כש“הראשונים עומדים בהתפטרותם”, כי רואים הם את עצמם “יורדים” ואילו הזכרונות עולים. עם זה הרי עובדה: השכלולים ביקב זכרון־יעקב נמשכים ומעבירים אליו כלים מיקבי רחובות וראשון־לציון. – בסבך ארגוני זה נאחזת הבקורת בטענה שניה, כי באגודה יש מנהל ויש מועצה, אך אין למועצה השפעה על המנהל וכן יש ומגיעים לכלל בקורת על המועצה והמנהל גם יחד. ואם חוזרים המחייבים להזכיר כי “קץ הגפן ביהודה קרוב” – מזהירים המתונים שאי־אפשר לנחש מראש את עתיד הכרמים מעיקרם (לרנר).

בסיכום ניתן לומר, כי הלך־הרוח הגובר הוא, שהמצב אמנם ברע אבל לא יימשך כך להבא. מכירת היין בארץ גדלה ואין לחשוש למלאי. אפשר מאוד כי ביהודה לא יהיו עוד ענבים – אז תשאר זכרון־יעקב ומצב כרמיה ישתפר. בנחמות אלו נכנסים לבציר נוסף (1933), כשהיבול אינו קטן אך מאז מאורעות 1929 שוב אין שלום בסביבה כבעבר. יזדרזו בבציר מחמת אי־הבטחון ומרוב הענבים יעשו יין חמוץ; למתוק ישאירו רק כמויות ענבים קטנות (מאוחרות). ואם לא יבוא משגיח מיהודה לפקח על הסדר – “חובה עלינו להוכיח כי הסדר מתנהל על ידינו” – ללא סיבה לתלונות. כן לוקחים דוגמאות בשביל חומץ ולאחר מכן מעט ענבים לשמרים – ואז יוחל הבציר עצמו.

זכרון־יעקב חיה איפוא את חיי הענף ומקיימת את מסורתו. ר' חיים־דוב, האכר־הכורם ונאמן היקב כאחד, מתלונן על עבודת סוס ופרד בהובלה ביקב, שזה כלאיים… ומחליטים להעיר על כך למנהל היקב. פה מתקבלת בצער עמוק הידיעה על פטירת הבארון וההכרה הכללית אומרת שחובה להנציח את שמו במפעל חשוב במושבה (נובמבר 1934).

וחזרה לצד המקצועי של הענף תוך התמחות מתמדת, וריפוי כרמים, הזמנת גפרת־נחושת ומכשירי ריסוס ואיבוק – כל אלה מטרידים כאן את אסיפות הכורמים אגב התיעצות עם חוקים ומומחים – ד"ר ריכרט וע. חזנוב – בדבר האמצעים למלחמה נגד מחלת הרקבון שפשטה בכרמים או חיפוי נגד עש־האשכול. האזעקה ניתנת והכורמים נענים במיבצע ריפוי קואופרטיבי, דהיינו: לחייב את כל הכורמים לזלף את הכרמים במרק בורדו; להשיג את החומר לגיפור; להזמין באמצעות הנהלת היקב שבעים וחמשה מכשירי גיפור מטיפוס משוכלל; להרשם בקשר להזמנת זבל כימי וכו'. בדרישות אלו מגיעים אל המנהל שפירא, שהרי היקבים מעונינים בכרמים בריאים, אשר יניבו ענבים טובים ליינות משובחים – מכאן שחובתו גם הוא לעודד את הכורמים במלחמתם. —

שוב אין דוחים את הדבר – “לאחר שנמצא רקבון רב בענבים בשנה שעברה ועדיין לא גילו את הסיבה שגרמה לכך”. מיבצע הריפוי מתוכנן בהדרכת חזנוב וד"ר ריבנאי ותחנת־הנסיונות מציעה את עזרתה בחקר גורמי המחלה. כורמים שלא ישתתפו במיבצע, כמוהם כפורצי־גדר וינקטו אמצעים נגדם. פעולה זו כיוון שהוחלה נמשכת וחזנוב מרצה על תופעת הרקבון, שהגורם לה הוא עש־האשכול וכן על הקמחון (מילדיו). בהתאם לחקר הדורות של המזיק, יש לנהל את המלחמה נגדו ובסוף־דבר ניכרת הצלחה בהבראת הכרמים וענביהם.

בנוסף לכך זו תקופת־מעבר בקשרים עם פיק“א לא רק לזכרון־יעקב אלא גם לשאר המושבות; — כיוון שהנדיב נפטר ועתידה של פיק”א מעורפל, יש רצון לגמור שאלות תלויות ועומדות בדבר בעלות על קרקעות או חכירת אדמות בכברה המיובשת וכן בדבר נכסי פיק“א במושבה גופא – פרטים שיש בהם להבטיח את קיומה ושלטונה העצמאיים של המושבה. הבארונית עדה ז”ל “נפטרה לפני יומיים” (24/6/35) וכמאורע סמלי נוסף למעבר, פרידה מהפקיד הוותיק של פיק“א במושבה רפאל כהן, אשר התחיל את עבודתו בפקידות היקב ולאחר מכן ניהל את משרדה של פיק”א במקום – בסך־הכל 43 שנות פקידות. מציינים לשבחו כי השתדל למען התישבות הצעירים, גם לטובת בת־שלמה ולביסוס אכרי עתלית, ורפאל כהן בעצמו מודה כי הוא קשור בנפשו ומאודו למושבה: “מה עלובה היתה בבואו אליה ומה התפתחה כיום, כאילו גדלה יחד עמו”. – כל זה ממריץ למשא־ומתן עם פראנק, מדי בואו לארץ, על עניני המושבה הקשורים בפיק"א ובעניני שכלול היקב במיוחד.

אפשר לנו להביט בבטחון לעתיד    🔗

מכל האמור מסתבר, כי על אף הניגודים בפנים והקשיים מבחוץ המצב אינו מייאש (1930): “יש בארץ־ישראל המונים רחבים שהם מוסיפים ויוצרים מקורות הכנסה; הצרכן היהודי מגביר את הדרישה למיצרכים יקרים, והדבר נותן את אותותיו גם בעסק היין. שנת המאזן אינה רעה – 167 גרוש לקנטאר ענבים אינם מחיר רע, לאחר שהממשלה גובה מהענף 9,000 לירה בערך. ואף־על־פי־כן יש סיבות לדאגה – ומה הן? סביב ירושלים נטעו הערבים הרבה גפנים, ומחיר ענביהם ערך 70 גרוש הקנטאר וכל עושי היין הפרטיים קונים ענבים מהם. הטרנספורט של הערבים הוא זול, ואם אין הענבים טובים כענבי היין של המושבות, והיין מענביהם אינו שווה באיכותו ליין היקבים – בכל זאת ההתחרות גוברת.” (י. שפירא).

מצד שני: ההמון בארץ־ישראל, והיהודי בכלל, רוצה ביין עב ומתוק, והמעלות הללו שהן מגרעות בשוק האירופי, מצויות בענבי הערבים. בשנים האחרונות נטעו הערבים גם ענבי יין טובים ולמדו הרבה; כן נוצר מצב ללא־דוגמה בארץ אחרת בעולם, שיושבים בארץ אחת שני עמים נפרדים ויוצרים תוצרת אחת במחירים שונים מן הקצה אל הקצה. מטעם זה יש מייעצים לחשוב על נטיעת זני ענבים למאכל ראויים לייצוא. —

ושוב הממשלה שאינה נוקפת אצבע לטובת הענף אלא מגדילה את המכס בכל שנה; זאת ועוד: קושי נוסף מהווה הספירט – הוקמו ארבעה בתי־חרושת לספירט, בעוד שיש מקום לבית־חרושת אחד. בתי־החרושת הללו התחילו לעשות ספירט מצימוקים, מפירות, מחרובים ודורה, וההתחרות שלהם בקוניאק ובעראק העשויים מספירט של ענבים היא מסוכנת. הם מציעים את תוצרתם במחיר הפסד והסוף הוא פשיטת־רגל; בו בזמן סחורה משובחה קשה לה לקיים מחירים, ושוב אין בתעשיית הספירט ביקבים למשקאות חריפים משום תוספת למחירי הענבים של חברי האגודה כבשנים עברו. לנוכח התחרות קשה זו, עומדת תעשיית היין בהוצאות טראנספורט יקרות וכן הוצאות הבציר. —

חולפות השנים כבמחרוזת ובעוד הכורמים חורשים וזומרים בכרמיהם, ונושאים שנה־שנה את יבולם ליקבים, אחת היא התמונה בהתכנסם לאסיפתם השנתית – אין השמחה שרוייה במערכותיהם, אך שפירא אינו נופל ברוחו: ענף הגפן כבר הושקעו בו הרבה כספים, הוא רכש לו נסיון רב, ויחד עם הישוב התפתח ופרח – אין לאבדו איפוא בידים. “חזק הוא העסק – וראיה לדבר שבימים רעים ביותר אנו מחזיקים מעמד”. אלא – משק הגפנים צריך לטיפול ולעבודה עצמית ולא לעבודה שכירה, וכן יש להגדיל את היבול לדונאם. ואז – אם עושים את חשבון הגפנים, בהשוואה לשקדים, לתבואה, לזית (פרט לתפוזים) – הכל מראה שיש לגפן סיכויים.

במאזני האגודה ניכרת עלייה איטית מפדיון של 43,800 לירות ל־52,400 לא"י בשנה משתי סיבות: ריבוי העלייה וטיפוסים חדשים של יין שמצאו מהלכים בשוק. אם יצליחו להביא אל השוק יינות קלים, בלי ספק ימכרו עוד יותר. – ואם השוק העולמי ליין מתמוטט משום חומות מכס, איסור כניסה ומשבר בקרב היהדות – חובה להתרכז בשוק המקומי.

שנות 1933–1932 (העלייה מגרמניה) מביאות שוב שפע לארץ והכל במזל עלייה – עליית הקרקע, הבתים והעבודה, יש קונים ויש מוכרים. הרחובות הומים. גם לכורמים יש עלייה – היינות עלו במעלה, הושבחו והוטבו. הצלחה ב“הוק” ובאילו טיפוסים אחרים. היין הלבן של זכרון־יעקב הוא יין עדין ומשובח, שרבים מהללים אותו. – ואמנם המנהל בטוח כי בטיפול נכון, בהקפדה על זנים משובחים ובעבודה, אפשר לייצר בזכרון־יעקב יינות שיצאו להם מוניטין בשוק הרחב. גם הצד החיצוני של היינות השתפר, הבקבוק יפה וחדש, כן הפקקים והקפסולים. עושים כל מה שאפשר כדי להקל את מלאכת המילוי באופן מיכאני ולמעט בעבודה ובהוצאות. משקיעים בפילטרים חדשים וגם במכונות קירור, — כדי שיתקבלו המשלוחים בלי תלונות.

האמנם זכרון־יעקב נשארה יצרנית יחידה בגפן היין? – ביהודה – אחת היא גדרה השוקטת על כרמיה ובענפי משקה עומדים בראש הענבים. גם עתה היא מתברכת כי “הצטיינה תמיד בענבי היין – וקוניאק ‘גדרה’ יצאו לו מוניטין” (כותב העתונאי של הדרום ובן המושבה יהודה הגדרתי). עם זה חל שינוי גם כאן: חדלו לעבד את הענבים ביקב המקומי הקטן והם מובלים ליקבי ראש"ל. בינתיים משתעשעים שם בתקווה לשנה פוריה, כי האכרים שקדו על עידורים בזמנם, חרישות דחופות ויש כורמים שנתנו גם השקאות. מקווים איפוא ליבול של 3 קנטאר לדונאם. אם היו בגדרה 600 דונם בגיל הפוריות שנתנו 1500 קנטאר – עברה שנה ונכנסים לפוריות 500 ד' נוספים.

ואמנם יבול ברכה בגדרה (1932) – והדונאם נתן בממוצע 3 קנטאר, בעוד שהכורם הוותיק צבי הורביץ היו לו מספר דונאמים שהניבו עד 7 קנטאר ענבים(!). הענבים הובלו ליקב ראשון־לציון, שגרם לפחת משום טלטולי הדרך והוצאות יתרות. גדרה כבר טוענת: אנו מכניסים עתה ליקב ענבים יותר מרחובות ומראשון־לציון, אך הללו נהנות מקרבת היקב ועלינו נטל לסבול. שמא “כדאי לחדש ימינו כקדם” ולדרוך את הענבים ביקב הקטן שלנו? — — ובצרו כאן בעונה 100 פועלים בשכר של קבלנות, מאה מא"י לקנטאר, ורוב הפועלים בצרו כדי 3–2.5 קנטאר (נמצא, כי השתכרו יפה). —

ושוב מאורעות (1937/36) — — “אין מזל לישראל, אבל יש לו אלוקים. – מנחם המנהל החרוץ והזריז – סניף יפו היה סגור וחלק מהלקוחות שלנו (הערבים) התרחק מאתנו. המשלוחים לחוץ קשים ונסתתמו מעינות השפע. רבים אמרו: הישוב מתמוטט, הדרכים בחזקת סכנה, קשה התנועה ממקום למקום ונתמעטה השמחה של ימי הגיאות. עם זה גמרנו את השנה בתנאים לא רעים מהשנה הקודמת. הפקידות שלנו במקומות־התורפה לא הפסיקה עבודתה, האכרים בצרו גם במקום־סכנה והקונים המשיכו לשמור לנו אמונים.”

מסתבר, כי המאורעות משפיעים בעקיפין על תמורה נוספת בענף הגפן הוותיק ומשה סמילנסקי מציין: משק הענבים שירד מגדולתו מתחיל שוב להתנער. השנה (1936) הביאו כרמי גפן היין כעשרת אלפים וחמש מאות טונה ענבים, מהם נמכרו למאכל 1300, כי הדרכים נשמו מסיבת המאורעות וענבי א־סאלט של הערבים אינם מגיעים לשווקים. גם הביקוש ליין גדל מן ההיצע ורובו נבלע בשוק המקומי. המחירים מרשים לשלם כ־2 לא"י לקנטאר.

שוב מחזק את הדברים יעקב שפירא באסיפת הכורמים: “המצב משתפר, והמחיר ששילמה האגודה עבור ענבים גדול יותר מהמחירים לענבי יין בעולם. שטח ענבי היין גדל ובזמן האחרון נוטים לנטוע כרמים חדשים. מצב האגודה מרשה לנו להביט בבטחון לעתיד!” – ואסיפת הכורמים מביעה את תודתה לשפירא על השיפור בעסקי היין ובהזדמנות זו שולחת ברכה להתאחדות האכרים ולראשה משה סמילנסקי על פעולתם לטובת עניני החקלאים.

המחסור בענבי מאכל בשנת מאורעות, כפי שציין סמילנסקי, גורם להתגברות הנטיעה של זנים אלה גם במושבות היין. ההדרכה החקלאית מסייעת לכך ואגרונום עקיבא אטינגר וכן אגרונום זוסמן, המרצים וכותבים על שאלה זו, מצביעים: בימי פקידות הבארון לא היתה התענינות בזני מאכל – אך הנה מתברר כי זני המאכל יפים לגיוון המשק; הם יפים גם לתעשית הצימוקים, הנמצאת כיום בצורה פרימיטיבית בידי הערבים של חברון וא־סאלט, בעוד שאנו היינו יכולים לשכללה.

אך יש גם צד שני למטבע זה של בולמוס ענבי המאכל – והעתונאי “עובר־אורח” – (בר־דרורא) העובר בימים הללו בזכרון־יעקב מוסר: מבחינה כלכלית זו המושבה המאושרת ביותר. ענפיה העיקריים יין וזית. מ־35 אלף דונאם של המושבה נטועים 6000 דונאם גפנים. בנוגע לענבי יין הכל בסדר – מכניסים ליקב ומקבלים מקדמות, ובשורה אחרונה יכניסו כ־15 אלף לא"י השנה (1937). אלא – במבוכה נמצאים הכורמים שנגררו אחרי התעמולה של נטיעת ענבי מאכל. אחד קבל לפני: לפני 4 שנים היתה העתונות טוענת שאיננו מכינים ענבי מאכל לציבור היהודי והוכיחה כי ההכנסה מהם תהיה גדולה. – נפתה הכורם ונטע ולבסוף משלמים לו בתל־אביב 20–18 גרוש עבור ארגז ענבים… וכורם שני אומר: כנראה, שצריכים למאורעות, כי אשתקד לא הביאו (ענבים) מסוריה ומכרתי ארגז ב־50 גרוש הארגז, לא כן השנה (היבוא מסוריה נתחדש)… – ושוב אין צורך להוסיף, כי מאורעות־הדמים שנמשכו בארץ והמתיחות ששררה בין־הזמנים, השפיעו השפעה נוספת בענף הכרם, כבשאר ענפי המשק החקלאי.

גם הסניף העירוני (יפו־תל־אביב) העובד בצל המאורעות

 

פרק טו: ממאורעות למלחמת־העולם ב'    🔗

זכרון־יעקב — גיאוגראפיה עושה היסטוריה    🔗

מסתבר, כי הנחה זו נתאמתה לבסוף בזכרון־יעקב, אשר תנאי אדמתה ואקלימה הכשירו אותה מתחילה להיות ל“מלכת הגפן ותעשית היין”, ואכרי זכרון־יעקב הוסיפו לנטוע, בלי שזנחו את הפלחה. אדמה כשרה וראוייה למטעי כרמים לא חסרה במושבה והאכרים השקיעו את פרוטות חסכונותיהם בנטיעה, ואף כי לא היו נוטים לשקוע בחובות, לא נמנעו מלקבל הלוואות למטרה זו. מנהל היקבים יעקב שפירא חיזוק את ידיהם, ובאגרונום עמרם חזנוב, המומחה החלקאי של פיק"א, נסתייעו בעצה בקשר לכנות ולזנים.

היקב זכרון־יעקב נשתפר ואם בעבר היו קובלים על יינו שלא הצטיין בטיבו, על ההוצאות הגדולות מחמת מיעוט הענבים שהוא מעבד, — עתה עם ריבוי כמות הענבים ושיפור כלי התעשיה, נשתבחו היינות ומהם שזכו לפרסום, כאמור לעיל, אף הוצאות הייצור התמעטו. השיכלולים והשיפורים שהוכנסו ביקב זכרון־יעקב במשך השנים עשוהו לאחד הגדולים והמתוקנים שבעולם, וזכרון־יעקב זה שבחה שטיפלה גם בזנים של הענבים המשובחים, כגון מוסקאט, סמיון, אליקאנט־בושה ואחרים, המאפשרים ליקב לייצור יין מתוק ויינות עדינים אחרים למיטיבי־טעם. כן זכתה זכרון־יעקב וכבודה עלה באגודה ובמוסדותיה הנבחרים, עד שתפסה את המקום הראשון במועצת האגודה ובהנהלתה.

בעבר היוו שני הנציגים של זכרון־יעקב יחד עם הבנות, בת־שלמה ומאיר־שפיה, “מיעוט” מבוטל בקרב מועצה בת עשרה נבחרים ומהם שמונה ממושבות הדרום; — אך ראינו כבר כי שני הנציגים הללו — דוד שטרנברג ואבא שכטר — לא נפלו ברוחם ומדי שובם מישיבות המועצה, עודדו בפגישותיהם עם כורמי זכרון־יעקב ובאסיפותיהם, להרחבה ואפילו אם יחרגו ממסגרת ה“מאכסימום” שנקבע למושבה…. — פירצה קטנה בחומות הסכם שנתיישן, מי יתן את דעתו עליה — שעה שהכרם ביהודה מצטמצם והולך! זאת ועוד: יקב ראשון־לציון שהיה שוקק בעונת הבציר וקולט כדי מ־14,000 קנטאר ענבים, נצטמק בהיקף, כדי קבלת 2000–1000 קנטאר ענבים בלבד בבציר, וחלק מבניניו הושכרו כבר לחברת הבירה הארצישראלית (מ־1937).

שטרנברג ושכטר עמדו איפוא על המשמר ושיננו לחבריהם במושבה

— לא יהיה גורל יקבנו בזכרון־יעקב כגורל היקב בראש־פינה, אשר הפך למחסן טבק. אם תצטמצם כמות הענבים, תצטמצם גם כמות היין, שלא יהיה בה כדי סיפוק הצריכה והדרישה, והצרכנים יבקשו להם ספקים אחרים. תהיה בכך התחסלות ללא תקנה. הם תובעים איפוא בהנהלת האגודה ליתן לזכרון־יעקב יד חפשית לנטוע, ללא הגבלה. ובמידה שמושבות הדרום אינן מוכנות למלא את החסר, יעשו זאת כורמי זכרון־יעקב. הם יגדילו את ייצור היין וישמרו גם על המלאי שלא יאזל.

עדיין נמצאו טוענים כנגד, כי אין להרחיב בנטיעות — ולהרבות ביינות, שלא יהיה מקום להחסנתם באסמי היקבים, לשם מה?! — — אלא שהשנים לא הרפו: – הישוב גדל ויגדל עקב העליות, והעולים רובם באים מארצות שצורכות ושותות יין. במידה שתגדל כמות הענבים, תתרחב התעשיה ותפחתנה ההוצאות, והמפעל הגדול של היקבים שהיה יסוד ומסד לקיומן של מושבות רבות, יוסיף ויתפתח. בכך נפתחה בזמנו המערכה בין “צפון” ו“דרום”, וחלו התזוזה והמיפנה.

כבר צויין, כי אנשי המועצה מראשון־לציון, אליהו ויגודסקי וצבי בן־כהן, התעלו מעל קנאת־המקום ובין הברירה – ללחום על הסדר מבוסס על הסכם מיושן או להציל את המפעל ולשמור על תפארתו – בחרו בשניה. יעקב שפירא היה עם המחייבים ושותף לחרדתם, כי ראה בדאגה את גידול הוצאות התעשיה לעומת הצטמקות כמות הענבים ופתר את הוויכוח בדרך משלו: עודד ברמיזה את אנשי זכרון־יעקב להוסיף ולנטוע, אף טרח לקבל בשבילם הלוואות, אם גם טען באסיפות הכלליות, כי יש להזהר מנטיעה מופרזת, וביחוד שלא ברשות האגודה

כן הובטחו הלוואות, תחילה מבנק “בני בנימין”, ולאחר מכן בהשתדלות שפירא מ“הבנק המרכזי” וגם מבנק המקום – “הלוואה־וחסכון זכרון־יעקב”; אמנם גם בזכרון גופא עדיין נחלקו הדעות בין הכורמים לבין־עצמם ורבים עמדו בהרגשה של ימי ההגבלות, כאשר עין מפקחת היתה מונה מספר לדונאמים ומספר לגפנים. כורמים “קטנים” מתחו בקורת על הכורמים “הגדולים” בהיותם דורשים שוויון ו“נקודת־תקרה” לנטיעה. אבא שכטר, על אף היותו כורם גדול בכל הזמנים, התיצב לימין “הקטנים” ותבע ליתן להם עדיפות במטעים ובהלוואות; מצד שני יעץ שלא לכבול ידיהם של כורמים, אפילו “גדולים” הם, אם חפצים הם להוסיף ולנטוע.

שירת נוטעים עלתה בהריה וגבעותיה של זכרון־יעקב, בגיא ובעמק. כמעט כל הכורמים פרצו את חומות האיסור ונטעו כל חלקת קרקע ראוייה – ומהם שהקפידו על בחירת הזנים כפי צורך הייצור של יינות משובחים. הכניסו את הזן “אליקנט בושה”, שעליו המליצו המומחים כענב מובחר ורב־ערך, כי עסיסו הצבעוני האדום יש בו משום נופך חשוב לגוון היין. הכרמים הנטועים יצאו מן “הערלה”, כמות הענבים ליקב גדלה והלכה ועמה כמות היין. ושוב כל הנתונים חברו לאשר, כי צדקו חסידי הנטיעה. עם גלי העולים גדלה צריכת היין, ועתה נוכחו לדעת גם המצמצמים, כי אלמלא הרחבת ייצור היין בזכרון־יעקב, צפוייה היתה התנוונות ליקבים וגורלם היה נחרץ לשיתוק. יבואו דברי־הימים ויחזיקו טובה והערכה לשליחי ציבור חקלאי, אשר בעקשנות שקטה של אנשי־אדמה פעלו לשמירת ענף חשוב ורב־מסורת בישוב.

וכיוון שעלתה קרנה של זכרון־יעקב באגודה, גבר כוחה במועצתה; מספר נציגיה עלה לשלושה, ואל השנים הקודמים נצטרף יהודה קרניאל. משהכירו לזכרון־יעקב “מאכסימום” מוגדל של 7000 קנטאר ענבים, עלה מספר הנציגים במועצה לארבעה, ולבת־שלמה ניתן מקום לחבר אחד. יחדיו היו חמישה משומרון עד שנעשו שישה, באופן פריטטי לששת נבחרי המושבות בדרום – 2 לראשון לציון, 2 לרחובות ו־2 לגדרה.

זכויות והישגים קנתה לה זכרון־יעקב במטעים עצמם, כשכורמים הדביקו את החידושים והשיפורים של מדע הגפן – בברירת כנות וזנים, בהתאמת הכנה לסוג הקרקע שנבדקה ונבחנה בבדיקה מדעית, בשיטות עבודה וטיפול רציונאליים ובהגברת המיכון. הפעולות נעשו בהיקף נכבד, תוך שיתוף מומחים וחוקרים, כפי שסופר לעיל. ולא אדמות השפלה בלבד אלא התברר כי גם כוחה של אדמת ההר יפה למטעי גפן. כן זכתה זכרון־יעקב לאחר שנות סבל ומחסור, לעטרה הראוייה לה כמלכת כרמי הארץ, ויחידת־משק אחת הפכה לשתים ושלוש, כשאבות הורישו לבנים את אהבתם ומסירותם לקרקע ולמטע הגפן. לא התרחק בן מבני המושבה מאדמתה, וגם בנים שיצאו ללמוד תורה חזרו למשקם, לצרף תורה ומדע עם העבודה למעשה.

עם זה אין ספק, כי גם להצלחת הגפן בשומרון תרמו לא מעט עובדי הענף ובראשם מנהל היקב הצעיר, המהנדס הכימאי יעקב אבני. בנוסף על מה שהבאנו במקומו בענין זה, תפקיד מנהל עבודת היקבים בזכרון־יעקב (אחרי קזארנובסקי) ובתפקידו זה שימש 12 שנה. בסוף תקופת עבודתו כבר עבר מרכז־הכובד של ענף הגפן לשומרון, והיקבים כאן עמדו בתהליך הרחבה ושכלולים. פסח יאפו במסירותו ובקשריו עם הכורמים ומוסדותיהם הנבחרים, עשה כמיטב יכולתו, בחסכון ובזהירות, כדי להדביק את הגידול וההרחבה. משעזב יאפו את משרתו בשנת 1934, העביר יעקב שפירא, המנהל הכללי, את יששכר אקשטיין מגת רחובות, לנהל את יקב זכרון־יעקב.

אקשטיין עלה לארץ מקרים, רוסיה, וכפועל שהתנסה בכל מדורי הסבל, הוכיח את מרצו וכשרונו ביקב זכרון־יעקב. הוא היה חסיד השיפורים והשכלולים, ותבע להדביק בלי ליאות את המודרניזאציה, דרש לקיים זאת תוך בקיאות והבנה בכל תהליכי הייצור והתעשיה. אקשטיין היה פעיל ב“הגנה” ואת זיקתו זו הביא עמו לזכרון־יעקב מרחובות. בימי מאורעות והתקפות גילה בקיאות וכושר הגנה וארגונה היעיל. בענוותנותו היה בוחר להשאר בצל, ומהיותו איש עממי ושופע ידידות, חיבבוהו הכל, בלי הבדל גיל ומעמד.

בו בזמן הובא ליקבי זכרון־יעקב כעוזר ליינאי יעקב אבני, שהיה חניכו־תלמידו של מורו הכימאי הוותיק מ. ויניק במקווה־ישראל. לאחר מכן עבד במחיצתו של היינאי המובהק גרשון לוין, שהציע לו להשאר ברחובות ולהיות יורשו. אבני בחר להשתלם תחילה במקצוע הגפן והיין בצרפת ובאלג’יר ותורתו זו הביא עמו ליקב זכרון־יעקב, בה פעל לקידום הענף בכרם וביקב. עם זה מסירותו המקצועית לא הקפיאה בו את ערותו הציבורית ובמלחמת השחרור הצטרף למערכות הלוחמים. בתקופת שירותו בצה"ל, במלחמת השחרור, מילא את מקומו של אבני הכימאי טוביה שפירא, ולאחר שאבני השתחרר, חזר למלא את תפקידו כמנהל ויינאי. נודה בהזדמנות זו כי יעקב אבני הדריך את הכותב בידיעות מנסיונו ומספרות היין המצוייה עמו לצורך העבודה בספר זה.

אבני שחזר מצוייד בידע, להלכה ולמעשה, מלימודיו בחו“ל, מתח ביקורת על מיעוט הטיפול השיטתי בבעיות גפן היין, פרט לפיק”א שקיימה במשך שנים כרם־נסיונות. – “בהרבה שאלות אנו עומדים באמצע הדרך”. – כתב אבני – רוב הזנים העדינים המשמשים לעשיית יין מובחר נעלמו או נעלמים, מסיבת יבולם הזעום, ולא נעשה נסיון לשיפור המצב. יש לתקן איפוא את הדבר בכוחות משותפים".

בבואו לעבוד ביקב זכרון־יעקב ניתן לו כר נרחב להתגדר בו. – “כאן הסביבה מבורכת – כתב – באקלים בריא ובתנאים מצויינים לגידול גפנים, בפרט לתעשית יין. גיוון הקרקעות, המיבנה הפיסי והכימי, הבדלי הגובה מעל פני־הים –כל אלה מסייעים לגיוון הזנים וממילא גם לגיוון היינות. זו איפוא אחת הסביבות המענינות ביותר, ולא רק בא”י מבחינה זו. ברם, הרבגונות מחייבת בירור יסודי של שאלות אשר כורמינו מתלבטים בהן. אין שיטתיות בחקירות ובניסויים הנעשים ע"י בודדים – בבחירת שתילים, בשיטות זמירה וכו'. אמנם הטיפול טוב; ומצב הבריאות בכרמים טוב, אך יש תקלות – התפתחות הכשותית, המלחמה בעש־האשכול, וכנימת־הקמח – כאן השאלה של אמצעי ההדברה והתאמתם. לפיכך רצוי כי המחקר שהיה מכוון עד עתה בעיקר לענבי מאכל, יכוון לשאלות המיוחדות של גפן היין.

וכאן יצויין “קוריוז”: בשנה של מחסור במספוא לבהמות, והכורמים נוהגים למכור עלי גפן לתכלית זו – מקצצים את העלים וזה מזיק לגפן. – מזהיר אבני על השכר המעט היוצא בנזק קשה לגפן. אנו נראה להלן, כי אבני ממשיך בדרך זו של צירוף הלכה ומעשה בעבודתו בענף הגפן בשומרון. מעיר אבא שכטר, כי איסוף העלים נעשה בעיקר לצורך המטבח המזרחי, שממלאים בו את העלים מילוי אורז ובשר.

גם “הבנות” – מושבות־הגפן השכנות – היו למתחרות    🔗

נמצא, כי הענף רב־הלבטים עמד שוב לצאת למרחב אחרי שנות צמצום ושפירא יכול לקשור לו שיר־מזמור, כיד האופטימיות הטובה עליו: לפני שנים העידותי בכם, שלא להזניח יותר מדי את ענף הענבים, ועכשיו רבים חוזרים אליו במחשבה ואולי גם במעשה. הגיעו דברים לידי כך, שרבים נטעו גפנים שלא על דעת ההנהלה והמועצה, אף שזו חזרה והצהירה כי אין לה שום התחייבות כלפיהם. – גם במחירי הענבים חל שיפור וכבר עומדים (חברי האגודה) במיקוח עם המנהל על העלאת המחיר לכורם. החברים אוכפים על חברי המועצה וחברי המועצה לוחצים על המנהל. למרות השיפור במצב הענף, שפירא מתקומם נגד לחץ זה וקורא לרוח קואופרטיבית באגודה: “המושבות שיש להן ענבים מעונינות שנהיה חזקים במובן האקונומי, ולא שכל פרט יסחט את הפרוטות האחרונות של הקרנות השמורות שלנו”. – כן טען באומץ וזכה שכורמים ראוהו “כדיקקטור”, אף היה נעוץ בכך נימוק לקיטרוג בעתיד.

יעקב שפירא שומר כל השנים גם על החזקת טובה לפיק“א, אעפ”י שבימים הללו נמתחה בקורת עליה מבחוץ ובחוגי הכורמים בכלל – האם לבה עוד עם הישוב? –הוא משתדל להחזיר כאן את הקשרים לקדמותם: “אלמלא פיק”א לא היינו בעלי רכוש – משנן שפירא – ולא יכולנו להתקיים. וכאשר רואה אני מה עצומים הסכומים שאבדו בתעשית אחרות בארץ־ישראל וכמעט ללא־תועלת, אני פונה לפיק“א ואומר: בכל מה שעמלה בחקלאות הצליחה, והכסף לא ירד לטמיון, כגון שאירע בתחומים אחרים. יש מאות כורמים, יש תעשיית יין גדולה וחשובה בארץ ויש מסחר יין שמסתעף ומתרחב. ב־1924 לוויתי מהיק”א בערך 14,000 לא“י ובניתי אמפורים (בריכות) ועשיתי שכלולים ביקבים; הפיק”א שילמה אז עבורנו חוב לבנק. כל זה נזקף כחוב לנו לפיק“א.” – – כנגד זה הרכוש שלנו בבנינים הוא כיום בערך 45 אלף לא“י, ואין לנו אפותיקה והכל שלנו. גם ההון החוזר שלנו גדל קצת”.

אך כל זה איננו די, לדעת שפירא – כי תעשיה גדולה צריכה להון עצמי, ובזמנים קשים רצוי כי נוכל להשען יותר על הון עצמי שלנו ולא של קרדיטים. אמנם אנו נחשבים קרידטור נאמן, אבל נחוצה לנו הגדלת הקפיטל. ומכאן שוב אל שאלת החוב העומד לפיק“א. אנו נראה כי רעיון זה של שפירא – כיבוד החוב לפיק”א – כדי להתפנות ליצירת הון עצמי של האגודה – עתיד להעסיק שנים רבות. בינתיים מאורעות־הדמים נכנסים לשנתם השניה והשלישית (שנות תרצ“ח־תרצ”ט) והחיים בארץ “מתכווצים”. בכל זאת העסק אינו יורד הרבה ; מחיר של 2 לא"י לקנטאר ענבים, בשנת פורענויות, הוא מחיר טוב גם לכורמי צרפת או איטליה, ושפירא אומר בבטחה: סימן הוא המחיר הזה למצבנו האיתן וליציבות העסק. –

אעפ"י כן אין מקום לשאננות ושוב אחת הסיבות לקשיים בענף, כי נטעו כבר ענבים יותר מהמידה; מ־12,000 קנטאר ענבים חלה קפיצה ל־18 אלף קנטאר, בעוד שמכירות היין לא גדלו, אלא פחתו מסיבת המצב. מכאן, שיש לחזור ולשנן, כי אין הגיון ואין ריווח בנטיעת כרמי יין נוספים. – שנים תעבורנה עד שארץ־ישראל תוכל לעשות יינות מכל ענביה, ולעת־עתה ריבוי הענבים מוכרח להשפיע על המחירים, ובפרט לנוכח המחירים הירודים של ענבי השכנים.

“לפני עשר שנים – מוכיח שפירא במספרים – היו לערבים כדי 15 אלף קנטאר ענבים בארץ, מלבד עבר־הירדן; בעוד שנתיים יהיו להם בערך 120 אלף קנטאר. כמו כן יש ענבי־מאכל של יהודים כ־12,000 קנטאר, נוסף לענבי יין. מסתבר, כי הממשלה תמכה והמריצה את כפרי הערבים לנטוע ענבים בכמויות גדולות – ועלינו לדעת זאת ולהבין את הבעיה שתצמח מהצפת השוק בענבים. נזכור זאת למען לא נכנס בעינים עצומות לבולמוס של נטיעות.” – מתרה שפירא בכורמים ובכורמי זכרון־יעקב בכלל.

מאידך, המושבה שוב אינה מוותרת על זכותה להרחבה גם בתמורות המתחוללות בארץ. בשיתוף עם י. שפירא היא נכנסת במשא־ומתן עם מנהל פיק“א, הנרי (צבי) פראנק. מבקשים ממנו עזרה כספית לשכלול היקב, אך פראנק מציג כתנאי את קבלת כורמי בנימינה וגבעת־עדה כחברים לאגודת הכורמים. עם מאכסימום של 500 קנטאר ו־1200 קנטאר למושבות אלו כסדרן. קרניאל ושכטר, נציגי הכורמים, דוחים בנימוק שאי־אפשר להרחיב את הענף במידה כזאת והיקב במקום אינו מוכן לכך. הצעתם היא: לקבל את ענבי בנימינה וגבעת־עדה, בתנאים מגבילים; אך לצורך זה יש להזדרז בשכלול היקב – בריכות ל־2000 הקטו יין כ”א, בריכות עבור “פּיקה” (תירוש), בריכות תסיסה, משקל אוטומאטי, דוד ואלאמביק גדול יותר (האחרון מרחובות) ומספר רב של “פודרים” (חביות גדולות). – הלחץ פועל והוכנסו שיפורים ביקב.

עם זה שאלת מושבות־הגפן השכנות מציקה עתה יותר מהיריבוּת של הדרום, ולא ברור – “אם שפירא שייך לפיק”א או לאגודת הכורמים" (!). – גבעת־עדה והמושבות האחרות שבאזור מתכוננות להוסיף כרמים. ניתן לחשוש שמא יציפו בענבים גם בגליל ובראש־פינה! אמנם שפירא אינו יכול להבטיח על דעתו חברוּת לאגודה, אבל השמועות והחששות בעינם עומדים. והוויכוח בדבר המושבות השכנות מתעצם והולך – הללו שוללים והללו מתונים.

מיישב קרניאל: מנקודת־מבט כלכלית אי־אפשר לנו לדחות לחלוטין את היחסים עם השכנות, כי פיק"א מעונינת ושפירא פועל ברוחה – אלא יש להבטיח “מאכסימום” גדול יותר של ענבים לזכרון־יעקב. – ואם אגודת הכורמים עדיין מזהירה את זכרון־יעקב עצמה שלא לנטוע בלי רשות האגודה, יודעים נציגיה לתרץ: הנוטעים הם משני סוגים – הללו שכרמיהם מתנוונים והם עוקרים ונוטעים, וכן משפחות שהתחלקו לשנים – ולא עוד אלא מייעצים אנו לנטוע מהמינים הדרושים (סמיון) בלבד…

כן נשארים הניגודים תלויים ועומדים – כשהשמועה על ראש־פינה יורדת מהפרק, והעובדה היא שמושבות־הגפן השכנות, אפילו מתחרות הן “באמן”, משמשות בסוף־דבר לחיזוקו של “הצפון”. גבעת־עדה ועתלית מכניסות את ענביהן ליקב, לעת־עתה ללא־חברות. אף במספר הנציגים במועצה לא חלו שינויים עד לעיבוד התקנות מחדש – והאות האחד: “אסיפת הכורמים הכללית תתקיים במושבתנו (זכרון־יעקב)” – ולא כנהוג בראשון־לציון.

אף סדר הבציר מתקיים במסלול תקין שנעשה נוהג: אסור להלין ענבים בכרם; אסור לדחוס בחבית יותר מ־150 ק“ג ענבים; מועד סגירת היקב ביום־בציר בשעה 5 לפנות ערב –– ואם אי־אפשר להספיק בהובלה מהכרמים המרוחקים? או: אם לא ילינו ענבים בכרמים להובלה בבוקר למחרת, במה יתחיל היקב את עבודת היום? – נמצאה פשרה: היקב יתן צפירת התראה בשעה 4 אחה”צ ויקבל עד 6.30 בערב.. ילינו ענבים בתנאי של החזקה בסדר והשגחה טובה עליהם… המשקל יעבוד גם בשעות הצהריים, כדי לא לעכב את תנועת העגלות.

כללו של דבר: “בארץ מצב העסק טוב ומבוסס ומשתדלים שהממשלה תגדיל את המכס על משקאות מסוריה. ממשיכים לעבוד בחידוש התקנות של אגודת הכורמים, אך המאורעות הפריעו – הם שגורמים גם להחשת הבציר, אף בטרם יגיעו הענבים למעלה הדרושה של בּוֹמה. מאידך בחלק מבניני היקב של ראשון־לציון שוכנה תעשית בירה ושכר־הדירה שזו משלמת הוא לטובת האגודה. – בד בבד מוסיפים לשכלל את יקב זכרון־יעקב.” – עד כאן מסקירת שטרנברג הנציג הוותיק במועצה וקרניאל מוסיף דברים של מאבק המאכסימום.

המאכסימום שנקבע ע“י פראנק ז”ל בזמנו, כדי 7 אלפים קנטאר ענבים לזכרון־יעקב, שוב אינו מתאים למציאות, כי יבולנו גדל ויש לדרוש מאכסימום עד 15 אלף קנטאר(!), וכתוצאה מכן להתאים את מספר הנציגים במועצת האגודה לגודל היבול. התנגדותו של הדרום לדרישות אלו מובנת, כשמספר נציגיו במועצה בתוקף העבר – 8. – לפיכך זכרון מעלה הצעה חדשה: נציג לבת־שלמה ולשפיה (כדי להגדיל את מספר הנציגים מהצפון). מיד מתעוררים כורמי בת־שלמה לטעון, כי יש להם יבול ענבים גדול ולפי זה מגיעות להם זכויות יתר בתכנית הבציר (של יקב זכרון־יעקב).

כל אלה הם בגדר הוויכוח הנמשך, אך ציבור הכורמים יש לו תלונות דוחקות בקשר לצמצום המקדמות ע"ח היבול, בעוד שהכסף דרוש לכל אחד לעיבוד הכרם – אף התחילה ריצת כורמים, כל אחד לחוד, להנהלת האגודה להשיג מקדמה, שזו שיטה נפסדת. קרניאל מרגיע: אמנם יש ליקויים ותקלות, אך מצב העסק בכללו איננו ברע. וגם במצוקה חייבים לזכור, כי הפרק המזהיר ביותר בדברי ימי המושבה הוא נטיעת הכרמים, כי אחרת היו אחרים תופסים את מקומנו. כן יש לראות במפעל קואופרטיבי למרחוק ונמצא, כי גם במשבר זמני בענף היין אין אסון והא ראיה: הסטוק שנצטבר מ־1931 הציל לאחר מכן את המצב, כאשר יחסר יין לשיווק.

ותוך וויכוחים ערים ועבודת כורמים גוברת – עורכים כאן אזכרה להנרי (צבי) פראנק ז“ל, מנהלה הראשי של פיק”א “אשר הקדיש 40 שנות חייו לעבודה פוריה במפעלו הישובי של הבארון רוטשילד והיה המקשר בין הבארון והמתישבים – פראנק נודע במסירותו לעניני האכרים – נאמר באזכרה – ובמיוחד להחדרת ענף הגפן ותעשית היין, אף הקדיש מרץ רב לשכלול יקבינו!” – ואגב אזכרה זו ציונים לאחרוני הוותיקים במושבה ההולכים לעולמם בזה אחר זה ולשומר שלום שמואלביץ שנרצח בעמדו על משמרתו (ינואר, 1937).

היין מוסיף להימהל בדם    🔗

תוך הויכוח הער על הענף מתגלה לבסוף סוד העיכוב בעריכת התקנות המיושנות: כורמי יהודה הם המעכבים, כי הם עומדים על הזכויות שהיו להם בעבר למרות שיבולם פחת, אף מציעים שיופרד הקואופרטיב לשנים – זכרון־יעקב לחוד ומושבות יהודה לחוד. זכרון אינה גורסת כעת פילוג, גם משום הוותק המסחרי של השיווק הקואופרטיבי שקבע לעצמו פירסום בשוק. לפיכך נמשך הדיון בדבר הזכויות מן העבר (1906), שהיו בזמנו כדלקמן: לראשון־לציון ורחובות ביחד נקבעו 14 אלף קנטאר ענבים, לגדרה – 1,070, פתח־תקווה – 200; הנותר ממאכסימום כולל כדי 19,700 קנטאר נקבע לזכרון יעקב. עתה נתהפך הגלגל: זכרון־יעקב דורשת 15 אלף קנטאר ואת הנותר עד למאכסימום הכולל – למושבות יהודה…

על מדוכה זו יושבת המועצה עד שהוסכם על וויתורים הדדים בין הצפון והדרום, כדלקמן: 12 אלף קנטאר ענבים לזכרון־יעקב ו־3000 לבת־שלמה לחוד. אף מוסכם כבר להרכיב מועצה בת 10 נציגים – 5 מזכרון־יעקב ובת־שלמה כנגד 5 מיהודה, בנשיאות המנהל. זו היתה איפוא מחלוקת “המאכסימום” – אומר אבא שכטר – שהפריעה לסיום התקנות ולא עוד אלא מלוּוה היא בחלוקת־מישנה של מיכסת הענבים ליחידת הכורם במושבה, ובמיוחד כאשר היחידה של בית־האב מתפלגת לבנים־חברים נוספים. ואם פיק“א תעמיד להכרעה את שאלת גבעת־עדה, בנימינה ועתלית – יהיה צורך לדון בדבר כוחה וזכותה של פיק”א.

כן מסבירים הנציגים ואינם מעלימים את הכוונה להבטיח ככל האפשר יותר זכויות לכורמי זכרון־יעקב הוותיקה, אך עם זה מטיפים הם לאורך־רוח: “תקנות חדשות בקואופרטיב קיים אין יוצרים יש מאין, אלא מעבדים במסגרת התקנות שנתישנו” – – (שלום ברונשטיין). וקרניאל: “בפיק”א אנו בטוחים כי היא דורשת טובתנו – אלא מעונינים אנו להבטיח לנו זכות־בכורה לנוכח מושבות הגפן השכנות… וכיוון שכל זה עומד בוויכוח כשיבול יהודה יורד, אין טעם שנהיה דוחקים והחוק הקואופרטיבי הוא לצידנו" – – אשר לחלוקת המיכסה ליחידה במושבה גופה – זו צריכה לתת סיפוק לכל פרט; לפיכך, יש לברר בדיוק מי במושבה הכורמים חברי האגודה, כדי לחלק את המאכסימום לפי מספרם.

ושוב הנחה מוסכמת: חבר לאגודה הוא מי שהוצע ע"י הוועד החקלאי והמועצה כמועמד ואושר באסיפת הכורמים הכללית. אלא – יש להביא בחשבון את משפחות הכורמים שגדלו ולאפשר לצעיר שנתבגר ליהנות מזכות החברות באגודה (עם מיכסת ענבים משלו). ובנידון זה שיפוט דמוקראטי: “אין לחזור בבירור זה לזמנים קדומים – אומר אבא שכטר – שהרי נגיע עד ליחוס אבות… אלא פשוט יש לזכור, כי מאז נוספו אכרים, וגם צעירים שהתישבו ראויים לזכות – לכך אין להגביל את החברות בזכות אבות.”

כל זה נאה וצודק, אך כורמים קרובים לעצמם והבנים לוחצים: שמא אנו שנעשינו כורמים, איננו כשרים לחברות?!… משיב קרניאל: אין שולל את זכותם של צעירים, אך אי־אפשר לפתוח שערים בלי בירור… דורשים לעומתו: כל בן־אכר שנעשה כורם יהיה שווה בזכות המכסימום –

כאן נכנסים למעגל קונצנטרי של וויכוח – מעגל לפנים ממעגל – תחילה באגודת הכורמים, לאחר מכן במושבות־הגפן של הצפון ולבסוף במושבה גופה. שוב מוצא שכטר פתרון זמני: אין הכרח להחליט, כל עוד לא עבר יבול הענבים הארצי על המאכסימום הכולל (19,700 קנטאר – כאמור לעיל(, שהוא גם כושר־הייצור של היקבים – ובתחום זה הזכויות שוות לכל. ואם נוספת שאלה של כורמים המכניסים ענבים ליקבים מכבר, אך מסיבות סידוריות אינם מופיעים כחברים באגודה – הללו יגישו מיסמכים והענין יבוא על תיקנו. בכך נבחרים למועצה 4 נציגים מזכרון־יעקב, 2 סגנים, 2 מבקרים (קושניר וד"ר לויתה שנעשו קבועים לתפקיד זה).

*

זו שנת תרצ“ח – ותוך חום הוויכוח והבציר גם יחד – “הקדוש נחום וייספיש ז”ל, שנרצח ליד הכפר פרדיס, עלה לשפיה לפני שלושים שנה והתמסר לחקלאות – בזיעתו הרווה את אדמתו ולאחרונה בדמו”. – מסקנה כללית: מזועזעים מחומר מצב הבטחון בגבול אדמותינו – – ליכוד ועמידה על המשמר – – (צבי אברמוביץ). אף נתפרסמו מיד הוראות של זהירות בעבודה בשדות ובכרמים. עתה גם זכרון־יעקב השאננה בקרב שכניה יודעת: כל זמן שנמצאים שכנינו בתוכנו (במושבה), הם מוסרים על תנועתנו לכנופיות – ואין מוצא אלא עבודה עברית מלאה. הפעם – “תקעו את החנית בלבנו”. באה התנפלות־הדמים על גבעת־עדה הבודדה (אוגוסט תרצ"ח/1938) וכל הענינים השוטפים נדחים.

האותות המבשרים רעות נראו מכבר ודנו גם כאן ביתר מתיחות על שמירה ועבודה, לא רק מבחינת המקצוע אלא מבחינת־הירום – “חובתנו להניח יסוד לשמירה עברית, אעפ”י שלא נוכל לבצעה בשלימותה". – – עמדו בהזמנת פועלים יהודים לבציר תוך הצעה של בציר קולקטיבי, אף זה לנוכח נסיבות אי־הבטחון – – לבוא בהסכם עם התאחדות נהגים בדבר הובלת ענבים במשאיות (ולא עוד בעגלות) – כללו של דבר, אי־הבטחון דחף לארגון מוגבר – הזמנת 250 פועלים לבציר ומיעוט נוסף של זרים, אך בו בזמן כורמים חייבים להעסיק את הבוצרים במאורגן, וכל המושך פועלים אליו מכרם חברו ייענש – – (1935).

ובשנה שלאחריה מוסיפים להחמיר: “המצב המתוח ומסוכן לנפש ולרכוש – נאמר ברשומות הוועד החקלאי – מחייב להגביר את השמירה במושבה בשדות ובנטיעות. דורשים חיזוק גם מהממשלה, אך אין הדבר פוטר מחובת ארגון פנימי, לשמירה בשדה ובכרם וגם על כבודנו” (קרניאל, מאי 1936). ועם המתיחות הגוברת החלטות נמרצות: הכל יצייתו לוועדה נבחרת ונגד מסרבים ינקטו אמצעים. העבודה מוכרחה להיות עברית במלואה תוך הסדר עם הסתדרות העובדים הכללית מזה והסתדרות עובדים לאומיים מזה – 200 פועלים מכל אחת, כולל סבּלות (להוצאת הענבים מהכרם) באלונקות.

מדובר גם בפועלים קבועים במשקי האכרים, אך הקושי הכללי הוא: “מה החקלאות (העניה) עשוייה לשלם לפועל עברי?” – והשמירה כבר מקבלת גושפנקה ממשלתית בצורת גפירים לבושי־מדים ותופסי נשק ליגאלי.

השינויים מתחוללים בתוקף הנסיבות – שמירה קולקטיבית (ולא עוד כנוהג בעבר אשר כורם מעמיד שומר בכרמו לחוד) ועברית ב־100% “בשלושת הגושים – בורג', ברייקי וזכרון גופא” –

יעקב אפשטיין, חבר אגודת הכורמים והאחראי לשמירה, מדריך את הצעירים

ואחראי עליהם, שהוא המפקח ושומר הסדר ביניהם. בסך־הכל כדי 70 שומרים והאחראים יעקב אפשטיין וישראל ברקוביץ, מאנשי המושבה המנוסים בשמירה. יש להבטיח רובי־ציד לשומרים, וכל עוד לא יהיה די נשק, השמירה לא תיעשה אלא בקבוצות בהיקף מסביב ורוכבים מקשרים ביניהם. מקדימים בבציר ומקצרים בו, אין משאירים ענבים מאוחרים “למתוק” – והשומרים מתיצבים לפני קצין הנוטרים למבחן על ידיעתם בהחזקת נשק. מהם ממונים גם על הבטחת הבוצרים, בצאתם לעבודה בבוקר ובערב בשובם. – משטר חירום במשק העברי באשר הוא ובזכרון־יעקב בכלל.

ואם מסיימים בשלום את עבודת הבציר המאומצת בתנאים אלה, מחליטים לחוג את הסיום בהשתתפות הבוצרים, אנשי המושבות הסמוכות, כורמי המושבה, הצבא והמשטרה שעזרו בשמירה. מבינים, כי ימי השלום והשקט ביחסי שכנים לא ישובו לקדמותם – ואם עבודת הפועל היהודי יקרה מכפי כוחו של האכר, מתענינים יותר במכונות. – ניסוי טרקטור לחרישת כרמים ומשאית להובלת ענבים ליקב או זבל לכרמים. – אכר בודד עדיין מאמין בכוח ההרגל, כי המתיחות זמנית וסופה לחלוף, אך המחלקה לעבודה של הסוכנות היהודית מתערבת, ומוכנה להקל על סידור פועלים עברים במושבה ושיכונם.

תכנית השמירה מרוכזת ביום ובלילה, נוטרים מוספים בעת הבציר בזכרון־יעקב, בת־שלמה, מאיר שפיה ובגעת־עדה, בנשק ליגאלי – והחלטה בדבר “קומונה” בבציר, דהיינו: בציר קולקטיבי תוך הערכת יבולו של כ"א לפי מפתח מסויים – “ובלבד לכנוס את יבול הענבים ואפילו יימצאו פגם וקיפוח בהערכת היבול”. עדיין מהססים כורמים שמרנים לאמצעי מהפכני כגון זה – “אך נופל על משמרתו בכרמי הגפן השומר צבי שיבר” – והספקות נופלים.

השמירה המוגברת בכרמים סביב למושבה מחזקת את המושבה גופה, אך מה לאחר מכן? – כבר למחרת תום הבציר התנקשו בשומר ליבוביץ – “ואם נגלה חולשה כלפי השכנים מי יודע מה יקרה” – – (קרניאל) – והרי שוב מקרה דמים: עקבות השומר שמעון צורקי נעלמו. כתוצאה מכן העבודה העברית מציפה את המושבה עד לזמירת הכרמים ואיסוף הזמורות – וגם פועלים אלה צריכים להבטחה בהיותם בכרמים. המושבה מוכרחה איפוא להתקשר למוסד ההבטחה הארצי “כופר הישוב” – ואז העומס של ההוצאה לבטחון פוחת.

מעתה שומרים עומדים בנקודות־מצפה מעל לגושי הכרמים, בהם נטושים הפועלים והעבודה נמשכת תוך ציונים לקדושים שנפלו – אכר, שומר ופועל. “רכושנו החקלאי עולה רבבות לא”י ואין להפקירו." – מביע אבא שכטר את חרדת האיכרים, כשהוא תובע מאמץ לתשלום מס שמירה קבוע מאת האכרים. ואין עוד פירצה כבימים עברו, פרט לפליטים ערביים של הכפר הסמוך סינדיאני, השומר אמונים למושבה גם עתה – אף נתקבל אישור מהמוסדות העליונים לשכן פליטים אלה, שנאמנותם למושבה עלתה להם באיום על כנופיות הטרור.

“אחי השומר” – בכרם (במאורעות 1936–1921)

אחי השומר,

על משמרתך עמוד הכן!

היום לעמול, לחרוש ולזרוע,

והליל – לשמור מהאויב!

אתא חושך ויהי לילה –

סביב עצים גדועים,

יערות וכרמים שרופים

הבוכים בלי קול…

(משורר אלמוני)

השומר בכרם בעונתו כשומר בפרדס, נעשה כעת אח למגין וללוחם אשר החלו להוודע במסגרתו החדשה של הנוטר הלבוש־מדים ונשק ליגאלי בידו. כעת אין זו עוד שאלה של גניבת ענבים בכרם כבעבר, אלא תעלולים קשים ומסוכנים שבעתיים. על כך תעיד גם מחרוזת סיפורים־עובדות משנות המאורעות שבאו לסירוגין (1935–1921): – “היה ליל־קיץ בעונת הענבים ורכבנו אני וחברי שלמה אושרוב לבקר את השומרים בכרמים. כאשר נמצאנו בצד המערבי של המושבה נשמעה יריה מצד מזרח, שם שמרו שני שומרים ואחד מהם היה ליברמן. לשמע היריה היתה לי הרגשה כי מישהו נהרג – ואמרתי לחברי: לבי אומר לי כי ליברמן נהרג… דהרנו לעבר הכרמים משם נשמעה היריה. מצאנו את אחד השומרים מסתתר בצל השיטה ועל שאלתנו היכן חברו? – השיב כי ערבים ירו ופצעו את ליברמן אך הוא (הדובר) הצליח להמלט. על שאלתנו באיזה כרם נפצע ליברמן לא יכול להשיב תשובה ברורה ורק זכר כי לפני היריות אכלו שניהם ביחד ענבי מוסקאט. ידעתי כי ענבי מוסקאט מצויים רק בכרם אחד ופניתי שמה לחפש את הפצוע – ואמנם מצאתיו גוסס בין הגפנים.” (יצחק דניאלי, רחובות 1923).

במאוחר יותר – במאורעות 1929, מסיפורי חברים־שומרים המתכנסים לילה־לילה ומסיחים במתרחש בארץ: נשארנו מתי־מספר בכרמי רחובות ובאה עונת הבציר. דרשו מאתנו כי נעזוב את הכרמים (משום סכנה), אך היינו שלושה שסרבנו ונצטרף אלינו רביעי… הייתי רוכב אחראי לרגלים בגבול רמלה וכאשר ישבתי באחד הערבים על גבעה הייתי שותף להרגשה כי הלילה יקרה משהו. היה לילה אפל ונשמעה יריה מרובה טוב, אנגלי. נהוג היה שחשים לעזרה אחרי מספר יריות, אך הפעם רצתי ליריה הראשונה אל המשמר הקרוב. לתמהוני הופיעו שני שוטרים ערביים חמושים ורציתי להתחמק בין הגפנים, כיוון שהיה אתנו נשק, אך נשארתי ואמרתי כי שמענו יריה והנה הופתעתי לראות שוטרים בכרם… בידי היה אקדח, לחברי רובה צבאי ולשלישי אקדח – הצעתי לשוטרים ענבים ובינתיים שלשלתי את אקדחי ארצה, חברי עמד עם הרובה מאחורי – וכן שוחחנו, בלי שהשוטרים השגיחו בכלינו. (שבתאי נוביק, רחובות).

– –באחד הלילות האחרונים לשמירת ענבי טוקאי, כשהענבים מתיבשים על הגפן, יצאנו לשמירה. והמשגיח על הבציר הודיע לנו, כי לא הספיקו לשלוח כ־50 סלי ענבים ליקב ונשארו בכרם. חזרנו בלילה אל הגבעה שם היו מוטלים הסלים והנה הסוכה אשר השומרים כבר עזבוה נעלמה!.. בה בשעה שמענו קול פירוק עצים ואמרתי: גנבים מפרקים את הסוכה – אם לא נפריע להם יתפארו הערבים שגנבו את הסוכה מתחת לחטמינו. רצנו ורובינו נטויים, צעקנו “ענדכּום” ובתשובה ניתכו עלינו יריות. התקדמנו בזחילה והגענו לגבעה שם הסוכה היתה מפורקת והלוחות ערוכים… שם עמדו כבר חברינו השומרים וכאשר שאלתים – כיצד הספיקו להגיע? – ענו: ידענו שאם אתם יורים, סימן שיש להחיש עזרה ויפה שהספקתם להניס את הגנבים, ולא – הייתם ממיטים חרפה עלינו… (מ. הורקין).

וסיכומם של שעשועי־לילה אלה בשנות המאורעות מעציב למדי: רחובות (1938) – בה קבוצה של 12 שומר, שמילאה את תפקידה כראוי, אך נפל קרבן השומר אריה בן שמריה ז"ל. זכרון־יעקב – בהתגוננו בגבורה בשמירה על כרמי זכרון־יעקב נפצע החבר האמיץ ליבוביץ. ראשון־לציון – בכל שנות המאורעות עמדו החברים בגבורה בפני הכנופיות.

בלי לחרוג ממסגרתנו, נציין כי לשמירה מתלווה בשנים הללו המחלוקת שפילגה את מערכות הישוב בהקשר למעשי נקם או הבלגה, וגרמה לפירוד ארגוני גם בין השומרים־המגינים; – אך העמידה היא אחת ושווה לכל: “גמר עונת השמירה בכרמים. – כתב עולה־שומר י. יעקבי – ומכל הסביבה נוהרים אורחים. אווירה חגיגית אופפת את הכל. אורחים, אכרים, בוצרים ושומרים מסתדרים סביב לשולחנות, סימן לפתיחה החגיגה. ביראת כבוד ובחרדת־קודש, מעלה ראש הנואמים את זכרו של חבר שנרצח בשמרו על הבוצרים. מיד לאחר רגעי האבל, מודגשות בנאומים הערצה והוקרה להקרבה ולנכונותם של השומרים, אשר סייעו להוציא את הבציר לפועל. מסתיימת החגיגה וכל השומרים מסתדרים, המפקד נואם קצרות, בהביעו את תודתו לכל. – הגנת המולדת, הגנת נפש ורכוש עבריים! – – איזה צלצול נעים לאוזן הקולטת מלים אלו!”⁴ – – הרי שאגדת השמירה המשולבת מתחילה בכרמים נמשכת, ועם העתקת מרכז הכרמים לשומרון, גם מרכז השמירה ובציר־הדמים כאן.

*

ברכבת היוצאת מתל־אביב צפונה – כותב ישעיהו מחנאי (נחלת ז’בוטינסקי, תולדותיה של ההתישבות הבית"רית) – ואחר כך ברגל בשביל המתפתל בין הרים ומוביל לזכרון־יעקב, יצאו והגיעו שנים: האחד ב“כ מפקדת הגיוס של בית”ר, השני ב“כ בית”ר הצעירה. הם באו לנהל משא־ומתן עם הוועד החקלאי של המושבה בדבר קבלת השמירה והבציר לעונה. רושם של איש פיקח ורב־מעללים עשה יו“ר הועד החקלאי של אז, מר יהודה קרניאל. הדבר השתקף בכל פרטי המשא־ומתן ובעריכת התנאים של החוזה. עזרה רבה ואהדה הובלטו ע”י מזכיר הוועד מר אדם קופמן (ישראלי), שעשה למען הכתרת המו"מ בהצלחה.

החוזה נחתם בין הצדדים ושני באי־הכוח שבו תל־אביבה, העתק החוזה בכיסם, והם מלאי־מרץ להתחיל בארגון שני המיבצעים: השמירה והבציר. השמירה תבעה 40–30 איש אחראיים, ומהם לפחות 15–10 בעלי נסיון בארץ. תפקיד זה הוטל על מיפקדת הגיוס. הבציר תבע מאות ידיים, לאוו דווקא של מבוגרים, ואת ביצועו קיבלה עליה נציבות בית"ר, שהחליטה לערוך לשם כך מחנה עונתי לבציר.

בקשיים רבים עלה בידי מיפקדת הגיוס לרכז מספר אנשים מפלוגות אחרות, אנשים אחראיים, אשר אפשר היה לקוות כי יוציאו לפועל את השמירה לשביעות־רצון המעונינים. התפקיד היה חדש, שלא נתנסו בו לפני כן; ובמקום הנושא עמו זכרונות סנטימנטאליים – “נילי”, אהרונסון – שמות שבית"ר ראתה בהם גיבורי־מולדת.

בהדרכתו של שומר המושבה, מר יעקב אפשטיין, ירדו בחורי ישראל לכרמי זכרון־יעקב, נזלה ואם־אל תות – אלה שמות גושי הכרמים בסביבה. הם שוכנו בסוכות במרחקים גדולים בין סוכה לסוכה, כשחבילתם מתחת לבית־שחיים. כאן עליהם לבלות שישה־שבעה שבועות – כשסוכה זו משמשת להם מעון במשך עשרים וארבע שעות של היממה. כאן אין לחלום על נוחיות או “ביביליזאציה”, כגון מקלחת, תבשיל למאכל, ועוד “מותרות” כאלה…

בפה פעור ובאזניים קשובות הבחורים מאזינים לסיפוריו של יעקב אפשטיין, שערך אותם כיד אלהים הטובה עליו. “ממש תענוג היה – מספר הוא עצמו – לראות את עיניהם הנוצצות והלהט שבלבם (של הבית"רים שומעיו), כשסיפרתי להם על הערבים בסביבה, על היחסים אתם, ובפרט כשהייתי מזכה אותם בזכרונות על “נילי” ובית אהרונסון. הרגשתי, שהללו אינם “סתם” בחורים ועתיד עשיר מחכה להם בארץ”.

אפשטיין היה מסייר מסוכה לסוכה בכרמים ותמיד מצא את שומריו על משמרתם, כשהם מסובבים מסביב לכרם או יושבים ישיבה מזרחית בנמנום קל. כך לימדם הוא לשבת (ולא לשכב) מאחורי גפן או שיח, תמיד ערים ושמחים בגורלם, גורל כובשי השמירה העברית בכרמי זכרון־יעקב. לשם ביקורת עצמית התקינו לעצמם “קריאת־שכויי” בלילה, כל מחצית השעה, שהיתה מקיפה את הכרמים מסוכה לסוכה ומגוש לגוש, ואם נפסקה אי־שם – ידעת, כי שכנך נרדם או אירע לו משהו, ואז עליך לבקרו ולהיווכח מה פשר הדבר.

בקרבנות ובעבודה    🔗

ואמנם מבינים אנו לקסם מיוחד זה שקסם ל“בחורים” נוף המושבה השוכנת בחיק כרמיה בין הכרמל מזה ובין הרי אפרים מזה. כאן נבלעו תמיד באווירת העבודה הקרבנות של עובדי־האדמה האמונים על סבלנות – מאז נפל קרבן ראשון בדרך הכרמים איש בת־שלמה ברמברג (1905) מידי מרצחים. בין הכרמים האלה נגולו הרדיפות של אנשי “נילי” ופרשת עינוייהם, כשהכרמים שומרים על סודם… לא הרחק מכאן צפונה נשתכנה אצל מושבת הכרמים הקטנה עתלית חוות הנסיונות של אהרון אהרונסון ולאחר שנים רבות מחנה הפליטים־המעפילים, אשר הקצין ליזרוביץ ומשפחתו נחטפו מתוכו באכזריות ע"י כנופיות. ומדרום – נשאה גבעת־עדה בחיק כרמיה את האבל על קרבנות רעננים שנחטפו – ארבעת צעירי המושבה בפתח הרי אפרים בגבורה, כגבר כאשה.

נחתמו איפוא סביב בשתיקה כבדה פרשות הסבל והדמים ורק לעת שיחה פנוייה יועלו פרטים כפי איכר עד־ראייה למעשים שהיו – – איך ערבי בא וגילה היכן טמונים הגופות של שלושת החטופים והאיכר קם ונסע למקום בעצם ימי המאורעות – והוא (האיכר גרופר) בלב כפרי הערבים. כיצד שימש מורה־דרך למשטרה ולצבא לאחר שבדק את המקום וישב לילה בראש גבעה שם היה הבור… וכיוון שהגיע הצבא למחרת וחפר בבור – נתגלו אותם שרידים אשר בקושי ניתן לזהותם וכן הובאו לקבר ישראל – – – כהנה וכהנה יסופר בזה על ידי הכנופיה של אבו־דורה – כי גם תוך המאורעות לא איבד איש־הנוף הזה את הקשרים עם שכניו ומעשיהם נגלו לו במוקדם או במאוחר.

נמשיך איפוא עם המספר הבית"רי ישעיהו מחנאי:

המצב הוקל במקצת עם התחלת הבציר. אמנם השמירה קשה יותר, אך השומר חפשי בשעות העבודה, ובגלל הקלה זו יכול היה לצאת לטיול של שעות היום במושבה וסביבתה, שלא הכיר עדיין, משום שעד עתה היה קשור לשמירה ולסוכה גם בשעות היום.

ובלילות־נדודים של השמירה ישבו הבחורים, מושפעים מהיופי של רוכסי־הכרמל, ויחלמו את החלום הנעים של שירת עובדים עברים בכרמי שומרון, לא בעונת הבציר בלבד, אלא בכל ימות השנה. במגמה זו תוכננו תכניותיהם: נתחיל בזכרון ונפעל גם בסביבתה. האיכרים מאידך שמחו בשומריהם העבריים, שעבודתם לא עלתה להם ביוקר. ונהפוך הוא: עקב ריכוז הכרמים בגושי־שמירה, לא נאלץ כורם לדאוג לשמירת כרמו, המפוזר בכל הגושים בחלקות קטנות.

בבציר עברי על טהרתו

נוסף ליתרון זה, נהנו האיכרים מרווח, כי מנהג היה אצל השומר הערבי, שבאים לבקרו בני משפחתו מהכפרים הסמוכים ומספרם גדל והלך עם הבשלת הענבים, יתר על כן: עוברי־אורח סתם מנהגם היה לערוך ביקור, לשם שיחה ומנוחה בצל סוכת השומר הערבי באווירה הצח. במה יכבד איפוא שומר מסכן את אורחיו, אם לא בענבי הכרם הטלולים בבוקר, המוכנים עמו בסוכה? ולכורם אסור לפצות פה ולמנוע דבר זה, מבחינת “לא תחסום שור בדישו”.

השמירה הבית“רית היתה עצמאית ללא ביקורת מצד האיכרים, וגם הערבים נאלצו להכיר בה. בחורים שאינם יודעים את שפתם, אך נאבּוט בידיהם והבעת פניהם מדברת ברורות, ציוו עליהם לנטות מהשבילים שעברו דרך הכרמים, ולהמשיך דרכם בדרך המלך ואוי להם, אם יטו ממנה ימינה או שמאלה – וצייתו. גם הבציר שנעשה באמצעות בית”ר הצעיר התקדם ומחנה יפה הוקם על אחד המגרשים, אשר שימש אי־פעם בית־חולים (של פיק“א, בהנהלת ד”ר ה. יפה). נטו אהלים, הוקם תורן לדגל והחיים במחנה התנהלו באורח בית"רי.

עם עלות השחר, לקול החצוצרה המעירה, נערך מיפקד ונמסר סידור העבודה. קבוצות קבוצות, שבכל אחת מהן אחד או שני בית"רים בוגרים, יצאו בשירה וזמרה למלאכת־הקודש – כיבוש הבציר, עבודה שלא הכירוה מעולם. כל היום עבדו במזמרותיהם, בשמש הלוהטת, כפופי־גב על הגפנים המסורבלות אשכולות. כיוון שנטתה השמש ימה, גמרו הבוצרים את מיכסת יומם ושרכו את דרכם לעלות ההרה למחנה.

רק חמישה ימים מקבל היקב את הפרי, וימי שישי ושבת היו למנוחה מעבודה בבציר והוקדשו לטיולים בסביבה, שרחשה אז ממאות בית“רים. נסתיים הבציר וברוב פאר והדר הוחג ע”י הוועד החקלאי חג הסיום והשמירה. בחצר היקב נערכו שולחנות עמוסים בזמרת הארץ, פירות מפירות שונים ומגדנות מעשה־אפייה לרוב. גם נפתחו ברזי היקב, לקיים “והשתייה כדת”. לחגיגה הוזמנו אנשי המושבה בנעריה וזקניה ממוסדות התנועה – מרכז הצה“ר, נציבות בית”ר ומיפקדת הגיוס. נישאו נאומים של ראשי המושבה, אשר היללו את השמירה ועבודת הבציר שבוצעו בנאמנות. מטעם הנהלת היקב נאמר, שיש להפוך את חגי סיום הבציר לחגיגות לאומיות, כמנהג צרפת ושאר ארצות־היין. אנשי התנועה הביעו את תקוותם, כי התחלה זו של שמירה ובציר עבריים תהיה פתח לחדירה של עבודה עברית למושבה בכל ענפי המשק.

מאורעות נמשכו ועמדת הפלוגה נעשתה איתנה יותר במושבה. אמנם הערבים המשיכו לבוא לעבוד בה ובכרמיה, כי המדיניות של זכרון היתה לקיים ככל האפשר את היחסים עם השכנים, והאכרים השלו את עצמם כי בזכות זו יוכלו לחיות בשלווה בין שכניהם. המאורעות הוכיחו אחרת ושוב אורגנה וסודרה השמירה ע"י הפלוגה. לעת ביכורי הענבים ירדו שוב כאשתקד בחורי ישראל לסוכות, אמנם בעלי נסיון־מה, אבל בלי נשק בידם.

ההשתדלויות לקבל נשק ליגאלי מממשלת המנדאט לא נשאו פרי, ולא הורשו אלא רובה אחד או שניים לכל גוש. הבית“רים לא עזבו את משמרתם גם בתנאים אלה, והוסיפו לעמוד בה, בלי להרפות מתביעתם כי יינתן נשק לידיהם – עד שקרה האסון הראשון, בנפול שמואלביץ שלום הי”ד על משמרתו. הערבים היודעים את מקומות־התורפה – משנות עבודתם בכרמים – התקרבו לסוכתו של השומר כשחזר מסיור סביב כרמו, וכאשר רצה לעלות לסוכה המטירו עליו יריות שהכריעוהו. איש חזק־אופי היה שלום וכשראה את חבריו הנדהמים ומבוהלים סביבו ניחם אותם ועודדם – “אין דבר, בעוד שבוע־שבועיים אחזור לשמירה”.

המקרה אירע לאחר־חצות ולפנות בוקר הובל הפצוע לבית־החולים “הדסה” בחיפה. ד"ר פייזר, שראה את שני פצעיו, עודד אף הוא את החברים, והבטיח שאין סכנה נשקפת לחיי הפצוע. לא כן רצה הגורל. הכדורים שבהם נפצע היו חלודים או כדורי דום־דום והרעלת הדם התפשטה בגופו. הידיעה כי שלום איננו, נפלה כרעם במושבה. לא פחד גונב ללב בחרי הפלוגה, אך המקרה העמיד אותם בפני המציאות הקשה. הנה התהלך האיש ביניהם, יחדיו פעלו והגשימו, והנה הוא מובל לקבר.. ואחד מאנשי הפלוגה, בקמן, ניגש לאור־היום אל השומר הערבי במחצבה של פסטר, ומרובה־ציד ירה בו פעם ופעמיים והרגו במקום. משם הלך אל הגורן, מול בית־הקברות וצעק: “נקמתי את דמך, שלום”! – והסגיר את עצמו לידי המשטרה.

מעתה המצב הוטב קצת ביחס לנשק, והשומרים עמדו על משמרותיהם הכן. ההתנפלויות רבו והלכו מסביב, אך הבית“רים עשו עבודתם בנאמנות. יש לציין את חרדת המושבה ובעיקר של זקניה, הדור הראשון שהתנסה בימי ייסודה של המושבה במאורעות־דמים שהיו חרותים עדיין בזכרונם. זקנים אלה, ובראשם אלברט הישיש, יצאו יום־יום עד לגורן לפגוש את “הילדים הצעירים” ולברכם כשהם חוזרים בשלום. המאורעות גברו בארץ וזכרון וסביבתה לא נוקו על אף יחסי השכנות הטובים. במקומות המסוכנים ליד “סיבוב המוות”, מול פני תל־צור, כרעו נפלו על משמרתם צבי שיבר הי”ד, שלמה בן־יוסף ודוב לייזרוביץ. השדרה של השומרים הבית"רים בבית־הקברות של זכרון לא הרחק מקברה של שרה אהרונסון, ארכה וגדלה. שם הוצב גם ציון לנשמתו של שמעון צ’ורקי, שגופתו לא נמצאה. איש ליד רעהו מצאו את מנוחתם בתקווה שיבוא גואל לדמם.

מאליה מתקשרת כאן השמירה העברית המאורגנת ע“י ארגון השומרים, שחזרה למושבות יהודה – רחובות, ראשון־לציון ועוד – (בעצם שנות המלחמה 1941–1942)… גם כאן חלו תמורות במהות השמירה ואפייה, ולא הרי שמירה בפני בריון בודד בימים עברו כשמירה במרחב, בו מתארגנות כנופיות מזויינות. אעפ”י כן מתקשרים הדברים מיד לזכרונות העבר, בין בסיפור על “השומר” ובין בהופעתו האצילה של אבי השמירה ונאמנה, ר' אברהם שפירא, החוגג יובלותיו בקרב ארגון השומרים וקהל מעריציו.

חזרה עטרה לישנה – פרשי ארגון השומרים בראשון־לציון

"שומרים עברים באדמות ראשון־לציון אחרי הפסקה של 30 שנה! – כתב יהודה הגדרתי (“הבוקר” 5.2.1942) – תהלוכת שומרים עברים רוכבים בראשון־לציון ובראשם נשיאם אברהם שפירא על סוסתו האדומה. לימינו א. דרויאן, מרכז הארגון, ולשמאלו ברשד האחראי לשמירה ברחובות. תהלוכה זו נערכה לרגל חתימת חוזה השמירה בין הוועד החקלאי בראשון־לציון לבין ארגון השומרים. הישישים, ר' מנשה מאירוביץ ודוב חביב־לובמן, נכחו בטקס. – “חזרה עטרה ליושנה – – משפחה אחת אנו החקלאים ואתם השומרים” – – כן מברכים המשתתפים ומרימים כוס לחיי “ראש השומרים הצעיר” אברהם שפירא – הנודע בכינויו הערבי “איברהים מיכה”. –

ושמירה דרכה בתקלות – כן בכרם, בפרדס ובשדה: ראש השמירה וגשש נתקלים בגנבים מסרפנד אל־חארב שבאו לגנוב ענבים בכרמים, ובקטטה נפלט כדור והרג אחד הגנבים. – עדיין שרשרת מעשים כמימים־ימימה “עם סולחה” וחברים המגלים מעשי גבורה בלילות. כבר חוזרים חברים משוחררים מהצבא (עם הנצחון) ועדיין השומר על משמרתו כלשונו" “המושבה גדלה ואני זקנתי”… יובל 75 לנשיא ארגון השומרים אברהם שפירא ויעקב בן־אריה יושב־ראש הארגון כותב: “נדמו כלי המשחית בשדות הקטל ועדיין אנו אבלים על אחים ואחיות… דימינו כי עלה שחר “והעשיריה” אשר שרדה תעלה לארץ אבות – – התוחלת נכזבה… ואם למרות הכל חוגגים אנו את יובלו של אבי השומרים בארץ – רמז ברור הוא: שרשרת הגבורה הישראלית המפוארת לא נפסקה…”

במלחמת־העולם ב'    🔗

זכרון־יעקב יוצאת איפוא משנות המאורעות, כשהתופעות האפייניות להן טבעו בה את חותמן. עם תכונת הבציר הגדל והולך, מארגנים את השמירה בנקודות מצפה לפי תכנית אזורית ובפיקוח קצין הנוטרים. לביצוע הבציר במועדו מתכננים מראש הזמנה של 650 פועלים תוך מו"מ עם הסתדרויות הפועלים. תנועת הבוצרים תובטח, דהיינו: נוטרים יקדימו לצאת לפני הבוצרים בשעות הבוקר להבטחת הדרכים ויחזרו בשעות הערב המאוחרות, ככלות העבודה בכרמים.

לא ארכו הימים והשמירה מעל הסוס (הסוסה!) נעשית בגלגלי הג’יפ

ועדת הבטחון מבטיחה לספק את מספר הנוטרים הדרוש מ“כופר הישוב” וארגון השומרים מציע את תנאיו בשמירה עברית מלאה. –

בו בזמן מבינים גם במרכז זה של כורמים, כי עם הכניסה למלחמה חובה להתרחב לענפים אחרים של הספקה חקלאית, דוגמת שאר המושבות והמשקים החקלאיים. אם ב־1939 מורגשת כאן תכונה לאגירת מיצרכים מבהלת המלחמה, הרי כעבור שנה מדובר בקניית אפרוחים לסידור לולים, נטיעת עצי פרי וזריעת תפוחי־אדמה; – גם בבית־הבד הקיים במושבה מכבר לעצירת שמן זיתים, אך הוזנח לאחרונה, מכניסים תיקונים “לרגל המצב” (הביקוש לשמן מחדש). הכנסת הענפים החדשים לצורך המאמץ המלחמתי השפיע גם להבא על גיוון המשק – ואף־על־פי־כן זכרון־יעקב שדבקה בענף הגפן, אפייה אינו משתנה והכורמות מוסיפה לשמש ציר עיקרי לחיי הכלכלה וליחסי החברה שבה.

בא גם ד“ר זוסמן מהנהלת היקב ומעודד את הכורמים: אמנם השווקים בחו”ל בטלו, אבל השוק בארץ ובארצות השכנות – נמצא בעלייה, והצבא שותה יינות. מיד משמיעים אחריו הכורמים: אם המצב הוטב, הרי חובה לדאוג לצרכי הכורם שמצבו קשה לנוכח ההתיקרות וראוי להגדיל לו את המקדמה על קנטאר הענבים… כן חוזרים ומציינים נציגי הכורמים (שטרנברג וברונשטיין) עד 5.25 לא“י לקנטאר, אבל כנגד זה חלו העלאת משכורות ויוקר־החיים. וקרניאל מוסיף: גידול הקרנות של האגודה בבאנקים מעורר את יצר החברים לדרוש יותר – אף שאין אנו שוכחים כי דרושה הקרן לחיסול החוב לפיק”א.

המושבה מוסיפה איפוא לנטוע כרמים אף ללחום את מלחמת הענף. כאן מתקיים כינוס מחאה נגד העלאת המכס ע“י הממשלה, בראשותו של צבי בוטקובסקי, יו”ר התאחדות האכרים ובהשתתפות חיים אריאב מנהלה. אריאב אומר: הצדק אתנו כאשר אנו אומרים לממשלה, כי לא זו הדרך להגדיל את מקורות הכנסתה. נחום סימקין, נציג בת־שלמה, רואה בדבר הפלייה לרעה של המשק היהודי מהמשק הערבי. ובכינוס מדברים ומקבלים החלטות נציגי בנימינה, ראשון־לציון, רחובות, זכרון־יעקב, גדרה, גבעת־עדה, עתלית, בת־שלמה – כל מושבות־הגפן.

כן עומדים אנו שוב במלחמת עולם, גדולה ונוראה מן הראשונה – וכן בכל הכרוך בה לגבי הישוב והחקלאות; למותר לומר כי השלטון בארץ שונה ובמדיניות מתוכננת של מאמץ הייצור המשולב בשאר ההכנות – הוא עוזר ונעזר ע"י החקלאות היצרנית (וגם התעשיה) של המשק היהודי. ענפים חדשים להספקה עצמית של האוכלוסיה והצבא החונה בארץ מגיעים לכלל התפתחות בקצב מהיר. ליבול הפרדסנות שעמד בשיאו גם שלטון זה אינו יכול למצוא תקנה (פרט להלוואות לעיבוד), בהינתק נתיבי הים לשוקי אירופה.

ממילא אין אנו מתכוונים להעביר קו מקביל בין כל שהתרחש בשתי המלחמות. בכל הרעה שבאה על הישוב במלחמת־העולם הראשונה, לא ייראו לנו ב־1939 הגזירות מן העבר, על הניתוק והגירושים, משלוח “הזהב” למושבות החסרות, המחסור והסחיטה של השלטון העותומני וכו' – אלא כמעשה אידיליה עטוייה סבל רומאנטי, לנוכח המתרחש כעת.

אז היתה עוממת תוך הסבל גחלת התקווה שכל אלה אינם אלא סיוט חולף – – אז בטחון הנעורים של הישוב־המעט הסיח את הדעת מן המציאות אל העתיד – – לא כן כעת: הישוב שגדל בספריו ובגר בנסיון וביצירה לעצמאות – הכרת עצמאותו לבשה קדרות טראגית. זוועות השואה ממרחקים… הגורל האכזרי ללא־רחם אשר ארב מגבול אל־עלמיין שבמדבר מצרים, ממנו עלול להיפתח מסע־השמד של קלגסי היטלר גם לארץ… המופתי הירושלמי, וישי בסורי, נאצים בעיראק… – כל אלה התנוססו כאותות של כליון ומחו מעל כל פנים גם את רגש החדווה שבשיתוף – הברית עם הצבאות הלוחמים בהיטלר.

ואפילו מתח גם עתה הישוב מיד את כוחותיו לשמור על הקיים, לייצר למען הצבאות, להתנדב למלחמה, למשות מעפילים מן הסירות שבלב -הים, להאבק עם השלטון המנדאטורי מאבק־נואש – כל זה לא נעשה אלא מתוך קדרות שבהחלטה כי ברירה אין, והכליון במרחקים והמאבק מקרוב – אלא שתי פנים של קרב אחרון – לנצחון או מוות.

על רקע זה עומד יעקב שפירא בפני הכורמים ויש להעריך את שיקול־דעתו גם בשעה זו: " – – הננו מתאספים בימי מלחמה, ואין אנו יודעים כמה זמן תמשך ומהו החורבן שתגרום. – – אומר שפירא ושואב כדרכו בטחון ואמונה מן העבר כלפי העתיד… – כאשר בנה הנדיב את תוצרת היין בארץ־ישראל חשב על השוק העולמי של היהודים, האמין בתשוקת היהודים לארץ־ישראל. הבארון ביקש תעשיה חקלאית עשירה, שבה יחיו האכרים בריוח, ומצא את תעשית היין שהיא גם תעשיה נושאת פרי המשמש ל“קדושה”. וכן רצה להקים מושבות של גפנים כבסיס להתפתחות א"י. עכשיו העולם היהודי נחרב, רוב הארצות שבהם נמכרו יינותינו אינם. השוק האחד שנשאר לנו הוא דווקא השוק הארצישראלי – השוק אשר לא נחשב כמעט נהיה השוק הטוב בשבילנו. המלחמה פרצה בסוף הקיץ, בעוד שהיקב היה עסוק בבציר, בכל זאת הספקנו להכין חמרי תעשיה ובקבוקים, אבל צר לנו מאוד כי לא יכולנו להכין יותר מחוסר כספים.

“עומדים אנו בפני שאלה: להכנת סטוקים חשובים נחוצים כספים. חשבתי להשיג בקבוקים ישנים במצרים, אבל הממשלה שם אסרה ייצוא בקבוקים. נמצא, כי לפנינו עומדת השאלה הקשה של כספים, נוסף לצורך האוואנסים לכורמים. רגילים אתם תמיד לחשוב שהיקב הוא מוסד חזק, שהיחיד יכול תמיד לסמוך עליו ושהכל תלוי ברצון ההנהלה. הדבר איננו כן, כי במאמצים רבים אנחנו מחזיקים מעמד, ונחוצה עזרת כולכם כדי לא לאבד את שיווי־המשקל הפינאנסי שלנו. לכן עלינו להרחיב את המכירות בארצות שעוד יכולים אנו למכור שמה.”

ומכאן – לסקירה על סניפים שהיו – מהם שבטלו ומהם שקיומם תלוי בתנודות המלחמה. במצרים היו לאגודה שלושה סניפים ותיקים – באלכסנדריה ובפורט־סעיד, מייסודו של “כרמל”; על אף העובדה ששוק היין המצרי היה מוצף ביינות זולים מקפריסין ומאיטליה, הצליחה האגודה לעמוד תמיד בהתחרות עם יינות אלה. אמנם למכור את היין במחיר ירוד פירושו היה הפסד, ועל כן עברו שנים של מסחר מצומצם במצרים: המכירה לא עלתה על שלושת־ארבעת אלפים הקטו, במחיר ממוצע של 170–135 גרוש. בפרוץ מלחמת־העולם השניה עלו המכירות והמחירים גם יחד והמנהל שמח להודיע: “המכירות התפתחו יפה והמחזור גדל. במצרים התפתח השוק שלנו ויש דרישה לסחורות טובות. בכלל המצב שם נותן סיפוק. כדי לעמוד על הגובה במצרים דרושים לנו יינות־שולחן דוגמת יינות צרפת, וכן דרושים קוניאקים וליקרים ישנים.”

השכן מצד צפון – סוריה – השוק שלה היה קטן יחסית (גם בגלל היותה שנים רבות חבל־מנדאט צרפתי), המכירה לא עלתה שם על כמה מאות הקטו ובשנים טובות עד 1400 הקטו, – וגם כאן נשתנה המצב עקב המלחמה. בחנות שם צבא צרפתי גדול, האגודה מכרה בסוריה 10,000 הקטו. המנהל אומר: "יודעים אתם שעשינו השנה יינות חזקים, 28 אלף הקטו בערך, לכתחילה בשביל סוריה, ומכרנו שם הרבה יינות־שולחן לצבא הצרפתי. ואפילו המחיר היה נמוך מפני ההתחרות של יינות צרפת, – היה לנו ענין למכור ולפנות ביקב זכרון־יעקב מקום לצורך הבציר. אבל מפני השינוי במצב הפוליטי נפסק כל ייצוא מארץ־ישראל לסוריה (הוישאית) " – – כן נתגלה עקב המלחמה שוק זמני לקוניאק בעיראק.

אירופה היתה שוק היין החשוב לאגודה, מאז היותה וגם מלפני היותה. כזכור, פולין שימשה מרכז ראשון במעלה ובזמן עד למלחמת־העולם הראשונה. אחרי המשברים הכלכליים שעדו על מדינה זו, נמצא העסק בפולין בכל רע: “המצב במובן האקונומי הוא ממש נורא, אבל עוד חיים אנחנו שמה. – התנחם שפירא – מוכרים מעט סחורה, אך יתכן ויחולו שינויים”. ושפירא המבקר בווארשה לעתים מזומנות קיווה: “בכספים מעטים נוכל לרכוש לעצמנו את העסק (ולהוציאו מידים זרות). בכלל דרושה לנו שיטה של הנהלה עצמית בעסקינו בחוץ־לארץ, אבל לכך דרושים סכומי כסף חשובים”. והנה – המשלוח האחרון לפולניה ב־1939, כאשר קלגסי היטלר צעדו כבר לעבר ווארשה… המשלוח שנמצא באניה בלב־ים, הופנה ללונדון וניצל ברגע האחרון.

גרמניה היתה לאגודה שוק ותיק – והיו שנים שמכרו בו עד 600 הקטו, והמחיר עלה עד 280 גרוש. שפירא כבר רצה למנות שם מנהל ראוי ואחראי, מתוך תקווה להגדיל את המסחר, אך התחוללה הפורענות והוא מוסר: – – “אנו מוציאים משם כל מה שאפשר באופן חוקי, ובלי ספק נסגור שם את מסחרנו עד יעבור זעם”.

המסחר בלונדון נמצא עוד קודם לכן במצב של קפאון והסיבות: “חוקי המכס והמצב הכלכלי. המכירות – 3400 הקטו בשנה במחיר 272 גרוש ההקטו. אנגליה היא שוק חשוב בשבילנו, אך טרם יצאנו מן רחוב היהודי; כאשר יעלה בידנו להכנס ברגל אחת אל מרחב השוק הכללי, נדע כי הצלחנו. – כן חזה שפירא. – אך בא ה”בליץ" על לונדון ואם גם הבנין של האגודה ומלאי היין בוטחו בחברת אחריות, מה שעלה בתשלום גדול, הבנין נפגע בהפצצות מן האוויר, המלאי ניזוק וספרי החשבונות אבדו. יתר על כן: עקב המלחמה היו קשיי משלוח מחוסר כלים וחביות, והחזרת הכלים הריקים מהתם לארץ לא ניתנה לביצוע. הכל נשאר איפוא תלוי ועומד עם התקווה לפיצוי הביטוח, כשהמצב יחזור לקדמותו אחרי המלחמה.

אמריקה וקנדה לא היוו גם בעבר משענת, שהאגודה יכלה לסמוך עליה, כיוון שאמריקה יש לה יינות משלה וכבר הציפה ארצות רבות במשקאות משובחים: “עוד לא נואשתי מאמריקה – הצהיר שפירא – עוד נעשה שם מסחר חשוב, אך הכל תלוי במצב, בכסף ובחוקים החדשים על המכס. עלינו לדאוג שהיין יגיע במצב טוב ושלא יתקלקל בדרך.” – – ואחרי שובו מנסיעה לאמריקה הוא מוסר: “נסיעתי היתה קשה אבל אינני מתחרט עליה. יכול להיות שאמריקה תהיה לנו פעם לעזר רב. כן המזרח הרחוק יוכל להיות לנו שוק טוב. היו הזמנות מן הפיליפינים, ולא יכולנו למלאותן. אם נצליח לתפוס באמריקה מקום בשוק, הצלחתנו תהיה בלתי מוגבלת”.

לנוכח הזעזועים והתנודות שהתחוללו בכל השווקים המתוארים מצאה האגודה את קיומה בבית – בארץ. והטבלא משקפת נאמנה את השינוי שהתחולל ביחס המכירות בארץ ובעולם לשנת 1941 (בהקטוליטר):

ושוב בשבילי המעשה    🔗

מכאן נמצאו למדים, כי שוק היין עומד במלחמה בין 60 ל־70 אחוז על הארץ גופא. פדיון המכירות בארץ בשנת 1940/41 עלה לסך 87,500 לא“י, ומפדיון־חוץ קיבלה האגודה רק סך 33,500 לא”י, וגם סכום זה רובו בא ממכירה לצבאות בארצות המזרח התיכון. התקוות שתלו בשוק הארץ לא נתבדו איפוא: “כאן לא רק שעלה כוח הקנייה, – מודיע המנהל – אלא ייצרנו סחורות שהגדילו את השם שלנו, וכן נודע שמם הטוב של “וורמוט”, “וודקה” ו”הוק" שלנו. גם לקוניאק יצאו מוניטין, כיוון שלקוחותינו יודעים, כי איננו מוציאים לשוק קוניאק שלא עברו עליו שנים רבות במרתפינו. עם זה אין לחשוב כי עלינו לפסגת המסחר בארץ, ועוד רבים המכשולים לפנינו."

שפירא נוהג בספינה במרץ ובישוב־הדעת, אעפ"י שהלב היהודי מתחמץ באותן השנים מכל המתחולל ביהדות העולמית ולנוכח הסכנה המתקרבת לגבולות הארץ עצמה. – המכירות שלנו באמריקה אינן מספקות ועלינו לנסות אם אפשר להרחיב שם את השוק. – חוזר שפירא לעניני האגודה השוטפים. –אמנם היין שלנו יקר לגבי יין קליפורניה, ואם רוצים אנו להרחיב, עלינו למצוא פקידים, לשכור מחסן ויקב, לקבל רשיונות ולפתוח עסק בעצמנו. השאלה היא: אם יימצא איש בעל מרץ וישר ואם נוכל לקבל שם כספים – וגם אז אין לצפות לגדולות.

בינתיים איבדנו שווקים בגרמניה, בפולניה ועוד, ואבדו לנו סכומים. בלונדון העסק נמשך בלי עלייה, כי חלק מתושבי לונדון עוזבים את העיר מפחד האווירונים. בו בזמן יש לנו הוצאות מרובות על הביטוח הממשלתי נגד המלחמה, שחייבים בו כל בעלי העסקים. והעיקר הוא המכס הגבוה. כל עוד הממשלה לא תכלול אותנו בתוך “האימפריה”, קשה יהיה למסחר הארצישראלי בלונדון (זכור גם את מלחמת ענף ההדרים של הארץ על זכות עדיפות “כמושבות הכתר”).

במצרים העסק השתפר והלך הן במחיר והן בכמות. גם בסוריה התחדשה התנועה (לאחר הפלישה מהארץ וכניעת הוישאים): “עד כה – מסביר שפירא – לא רציתי להכנס במכירות גדולות לצבא הצרפתי בסוריה במחירים ירודים, כי אי־אפשר לנו להתחרות ביינות הזולים של אלג’יר וקפריסין”. אין אני חפץ לזרוע אופטימיזם, בשעה זו שענף תפוחי־הזהב מתמוטט. – אינו נמנע שפירא מלרמוז על אזהרותיו מן העבר – אף אין כוונתי שתתיאשו ממנו ותעברו לכרמים. כשם שלפני עשר או שתים־עשרה שנה הזהרתי שלא לעקור כרמים, כך אני אומר עכשיו: אל תתנו להחריב את פרדסיכם ואל תשובו אל הגפן בתקוות גדולות. ארץ־ישראל היא ארץ קטנה ואי־אפשר לפתח בה בקצב מהיר, לא תעשיה ולא חקלאות. אל תהיו אצים לנטוע, ובכל אופן מזהיר אני על נטיעה בלי רשות.

ומכאן אל ניתוח כללי יותר של המצב: ימים קשים אולי לפנינו, כי עוד לא הרגשנו את המלחמה – את האסון העולמי. פה המקום להעיר כי לפעמים המושבות פונות אלינו בבקשת עזרה (כספית), אך אין אנו מוסד של התישבות, ואין אנו רשאים לעשות בדרך זו אפילו פסיעה קטנה. גם הצד המסחרי שלנו הוא קשה ומסובך, מכדי שנרצה להסתבך בדברים שהם מחוץ לתחומנו.

מסתבר, כי יש צד חלש בכל תעשית היין שלנו: יש לנו 73 מינים של יינות ומשקאות אחרים, וקשה להגיע לשיא הטיב בכל מין. חסרים לנו מיני ענבים טובים, חסרה השגחה בעת הבציר, ועלינו לאלץ את הכורמים לדאוג למיני ענבים טובים. כי אם רוצים אנו להתקיים ולהתפתח, צריכים למינים משובחים, אף שהם מניבים פחות יבול. שאלה זו צריכה עיון.

שאלת טיב התוצרת תהיה המכרעת בעתיד. כי הרבה בעלי תעשיות יין עלו (מארצות־חוץ) לארץ, ובהם אנשים בקיאים במלאכת היין במהילות. מאוסטריה, מצ’כוסלובקיה, מגרמניה ומאיטליה באו מי שהיו בעלי בתי־מסחר גדולים לשעבר. הללו ישתמשו (בעתיד) בקשרים שלהם וקל יהיה להם להדביק שמות של ארץ־ישראל על יין זר – גם זו דאגתנו בעתיד. – אומר שפירא.

גם ציוד היקב צריך לבדק ושיפוץ

"ועוד: במלחמה הזאת הישוב עומד איתן וחזק עד עתה, המשק משתכר, הפועל משתכר,הדירות מכניסות, בתי־חרושת משתכרים. שום מעמד לא צימצם את רמת־החיים והחיים שוטפים, אולי בקצב חזק יותר מאשר בימים נורמאליים. הבאנקים מלאים פקדונות. איזה סבל יש לנו מהמלחמה? – אמנם סובלים הפליטים האומללים, שבאו בלי פרוטה או אוכלים פרוטותיהם האחרונות, אבל הללו שייכים לכלל ישראל. ויש עוד מהסובלים עכשיו – עצי הפרדסים ובעלי הפרדסים – הללו רק עזרת הממשלה תוכל להציל אותם.

הוא הדין בהרחבה מוגזמת של נטיעות גפנים, שאז כל ענף הגפן יהיה צפוי לירידה. בארץ היין איננו משקה המוני, לא לעם השכן וגם לא לנו, וגם טעם היין אינו מפותח אצלנו. לכן כל מהילה ומעילה ביין מזיקות ליין המקורי; ולמשקאות חריפים משמשים כאן כל מיני אלכוהולים זולים יותר מאלכוהול של יין. יוכל להיות שהרבה אכרים יאמרו: אם יש מקום לעשרים אלף קנטאר, יהיה מקום גם לעשרים וכמה אלפים. הלך־מחשבה זה פרוע הוא. מהיום צריך להכניס סדר בנטיעות; ירבו הנטיעות כאשר יהיה בהן צורך, ויש לפנינו סדר – למי להרשות קודם ומי יהיו האחרונים.

היקבים שלנו נוסדו בשביל כל ארץ־ישראל, ואם אין הפתחים אצלנו פתוחים לרווחה לכל נוטע כרם, זה לא מפני צרות־עין, אלא כדי לרסן את הבהלה והחיקוי שגרמו כבר לאסונות בענפים שונים, ועלולים להחריב גם את ענף הגפן. יקבינו פתוחים היו גם לענבי ישובי העמק וגם לענבי מושבות אחרות, ופתוחים יהיו גם עכשיו וגם בעתיד לכל ענבי הגפנים שיטעו ברשות היקב ולפי צורך הארץ והאקספורט, כאשר העולם יבוא אל המנוחה.

ושוב לבעיית “יחס המינים”, שלא ירדה מן הפרק מאז נטעו גפנים במושבות – אותם זנים משובחים שמספקים יין משובח, אך תנובתם מועטת, ומן הדין שמחירם יהא יקר יותר. שנים רבות הטרידה השאלה את יחס המינים, בפרט בדבר “סמיון” המצוי אצל הזכרונים. השאלה אינה פשוטה, כי אם מוסיפים על מחיר הסמיון, נגרע ממחיר הענבים האחרים, וחוב מוסרי הוא להגן גם על אלה שיש להם ענבים פשוטים.

שפירא מסביר ומשנן לכורמים:

בדרך כלל, יש לבסס שיטה נכונה, שכל אחד שיש לו שטח של דונאמים ענבים פשוטים, חייב לנטוע שטח יחסי של ענבים מובחרים, ואז המחיר יהיה שווה לכל, אבל לכך צריך לחכות שנים. כאשר עלתה שאלת יחס המינים בחיי פראנק ז"ל, היתה דעתו כי תוספת כדי 50 אחוז מספיקה, וזכרון קיבלה בהתאם לכך זכות נטיעה. חקרתי ודרשתי בדבר, ואחרי הספק של א. אבני (מנהל היקב בזכרון־יעקב), שעשה עבודה שלמה, החליטה המועצה להוסיף עוד חמשה־עשר אחוז לסמיון ומאלבק.

אין זה לצמיתות, אך בכל אופן למדנו, כי סמיון מניב באמת הרבה פחות מהפשוטים, וכנגד זה יש אולי זנים פשוטים לחלוטין שצריך לחסל עם הזמן. בכל אופן מודה אני לבעלי הסמיון, שעמדו בנסיון והבינו, כי מינים משובחים נחוצים באופן מוחלט ליינות שלנו. – אם ייגרע מטיב היינות, גם הפשוטים לא יקבלו מחיר. וזה העיקרון של האגודה, שכל יחיד צריך לדאוג לכלל תוך דאגתו לעצמו, זה יסוד הקואופרציה.

בינתיים אגודת הכורמים מקיימת גם בשנות המלחמה את הסדר של כינוסי האסיפות הכלליות – שנה אחת מקיימים בראשון־לציון, ושנה שניה מתכנסים בזכרון־יעקב. האסיפה לסוף השנה 1940/41 נתכנסה בבית־העם של זכרון־יעקב, בו נערכה בזמנו “הכנסיה” הראשונה ואסיפת־היסוד של הסתדרות המורים, בנשיאותו של מ. מ. אוסישקין. לאסיפה שנתית זו בא המנהל בדין־וחשבון שלו, כאשר לפיו שילמה תעשית היין תוספת־יוקר לעובדים בשיעור של שמונה־עשר אלף לא“י ; דהיינו – חצי לירה לקנטאר מחוץ לשכר־העבודה הנורמאלי שגם הוא האמיר. וכל כמה שעלו מחירי היין, הרי באופן יחסי למחירים של המיצרכים האחרים, גם מן התוצרת חקלאית, עדיין רב המרחק. אעפ”י כן קוניונקטורה מלחמתית זו נתנה אותות לטובה: “איננו חייבים לבנקים ואנו אוספים סכומים בשביל המקדמות הבאות”. –כזאת לא שמעו הכורמים מזה שנים רבות ומשום כך רואה המנהל חובה לייחד את הדיבור על יסודותיה ועקרונותיה של הקואופרציה, שיש לשמור עליהם גם בימי גיאות.

" – – שום חברה רצינית ושום איש רציני אינם רשאים להתחמק מדאגת המחר. – מזהיר שפירא – המכונות והצנורות שלנו יהיו משומשים הרבה ויהיה עלינו לחדש אותם. הסטוק של החביות שלנו מיתדלדל, עצים או דפנים לתיקון החביות יהיו יקרים וכן הכימי־קאליים. יהיה עלינו להגדיל את כלי הקיבול, להגדיל את היקבים, להנהיג מילוי אוטומאטי בבקבוקים, כי עבודת הידיים יקרה, לקנות מיכלים של טראנספורט כדי למעט בחביות. יהיה עלינו לאגור אלכוהולים ולהוסיף על סטוק הקוניאק הישן שלנו, הווה אומר – להקפיא הרבה אלפים לירות ולחדש את סטוק הבקבוקים.

“עדיין אין אנו יודעים כמה שנים תארך המלחמה, ויש חמרים שאולי אי־אפשר יהיה להשיג בשביל התעשיה שלנו. כל זה צריך להביא בחשבון, כאשר אנחנו באים לסדר את המאזנים שלנו. עברנו שלושה או ארבעה בצירי מלחמה, אך אם המלחמה תארך, יהיו לנו קשיים בחמרים שונים. עד כה החוק לא היה פעיל ויש חמרים שמחירם עלה משנים־עשר גרוש לשתי לירות. בכל זאת מקווה אני שיהיה לנו די זמן להכין את עצמנו לטווח ארוך”.

וחוזר פרק הנטיעות: אין שום ספק כי נטיעות מוגזמות יהיו המכשול היותר גדול בעסקנו. הסכנה היא כפולה – סכנת נטיעות מעל לגבול המכירות וסכנת מינים פשוטים יותר מידי – – מחוייבים אנחנו לקבוע יחס לענבים הפשוטים ולענבים המיוחסים, שלא יסבלו אחד מן השני. ומכאן אל פרטי השווקים: מצרים קנתה מעט והיו קשיים בקבלת רשיון מהממשלה להוצאת יין מהארץ, אבל שוק זה יהיה חשובי יותר אחרי המלחמה. יש אפשרות לחדור לשוקי המזרח – עיראק, פרס ועוד – אשר יינות מצרפת או מאוסראליה אינם מגיעים שמה; אבל דא עקא, שאין לנו יינות כדי לחזר אחרי שווקים ולרכוש קונים חדשים. ואם נבקש להשיג שווקים חשובים אחרי המלחמה ולזכות בלקוחות בעלי טעם, הרי שוב – יש להוסיף נטיעה מהזנים המשובחים.

בכל שנה דנים ומטפלים בשאלת הנטיעות – מציין שפירא – והשאלה הזאת מתחלקת לשתים. ראשית – טיב הזנים, ושנית – כמות הנטיעות. להלכה, אין החבר יכול לנטוע בלי רשות או לעקור בלי רשות. המועצה החליטה לשלוח מכתבים לכל החברים בנידון זה, ואשר לכמויות ולזנים יתיעצו עם המומחה של האגודה ועם חברי המועצה במקום.

והמנהל פונה אל חברי האגודה בלשון אזהרה: “אל תגזימו, אל תתרוצצו ואל תתחרו אחד בשני, אל תהיו אצים להעשיר. כשם שמחיר הביצה לא יהיה תמיד שני גרוש, כך גם הגפן לא תכניס תמיד. ובגפן יש סכנה גדולה הרבה יותר, כי אם נטעתם גפן היא תצמח, ואם תצמח צריך להכניס את היבול לאיזה מקום ולמכור את התוצרת, אך התוצרת עלולה להישאר תלוייה באוויר”.

לקידומו המקצועי של הענף 1940–42    🔗

יעקב שפירא אינו מחמיץ מלהביא את ברכותיו למושבות היין הוותיקות, ראשון־לציון וזכרון־יעקב, שמלאו להן 60 שנה (1942–1882) והן הוציאו לאור בהזדמנות זו את ספרי קורותיהן. הוא דורש מן העבר על ההווה והעתיד – נאמנות לאדמה ולענף אותו יסדו ראשונים: “אינני מתגאה אם הצלחתי למכור הקטו יין בלירה או בשתי לירות יותר מהרגיל, אבל אתגאה מאוד אם נצליח ליצור יין ארצישראלי בעל שם־טוב וטעם עדין, כמו היינות המשובחים בעולם. ולא רק אתם ואני, כי ארצנו תתפאר ביינותיה.”

לגבי נושאנו אין זו אלא שוב העובדה המרנינה, על הרקע הקודר של המלחמה והשואה שירדו כרוכות יחדיו, כי ענף וותיק מתאושש ללא עידוד מן־החוץ. כדי הספקת התצרוכת וכדי רווחה לכורם, – אך בו בזמן זכור לקח העבר עד כמה דרושים גם בימי גיאות זהירות מהפרזה ובראש וראשונה טיפוח ההישג שנרכש ברוב התמדה עקשנות וידע. אפייניים איפוא לגישה זו (1942) שני כינוסים מקצועיים של כורמים לגפן היין – ביהודה ובשומרון. – הללו נערכים בעזרת שירות המטעים של מחלקת החקלאות (של ממשלת המנדאט) ושל הנהלת היקבים הקואופרטיביים, ובהשתתפות טובי המומחים בארץ לנושא זה.

י. שפירא, מנהל היקבים, מקדים לתדפיס ההרצאות בכנס, דברים שהם בקו התיכנון והמדיניות של ההנהלה: "יזמת הכנס מוכיחה, כי הממשלה מתחילה לראות את ארץ־ישראל כארץ גפן, ויש לעודד ולפתח את הענף החקלאי הזה. בחירת זכרון־יעקב כמקום הכנס עלתה יפה – זו מושבת הגפן החשובה ביותר ומרכז ענבי היין של הארץ. כל אכר בה מומחה לגפן… אמנם התפתחות ענבי היין לא הלכה “למישרים” והיו עליות וירידות… אבל מעט־מעט התפתח השוק המקומי

הענף בקידומו: כרמים בהדלייה

ומומחי זכרון־יעקב הוסיפו כרמים. אין ספק כי השוק הפנימי יכול להוסיף להתפתח והממשלה תוכל לעזור בהרבה. למשל: בכל ארצות היין אינו קיים מס רשיון מיוחד למוכרי היין, אך בארץ כל חנות מוכרת יין חייבת ברשיון יקר מאוד. בארצות הגפן יש הרבה הנחות לתוצרת זו ואילו פה חומרות.

"עם זה אין לשכוח כי בצרפת התצרוכת היא 150 ליטר לנפש בשנה ובארץ רק 3 ליטר. מכאן, שהנטיעה צריכה להתפתח בד בבד עם התצרוכת. אם יטעו פתאום הרבה גפנים, הריני בטוח כי המשבר לא יאחר לבוא ובארץ קטנה זו יש להזהר מאוד שלא להגדיש בשום מיצרך. עוד שנים רבות לא נוכל לסמוך על השוק החיצוני, ולגבי השוק הפנימי אין להוציא מסקנות מימי המלחמה.

“כינוס זה יש לו איפוא חשיבות רבה בשל השתתפות אנשי מדע, כי אנו מצווים להתעמק בכל השאלות הנוגעות לגפן. לא אגזים אם אומר, כי יינותינו ידועים לשבח גם בעולם, ואם נוסיף לחקור את הקרקע והזנים הראויים לכל סוג קרקע – יוסיפו יינותינו להשתפר”. – מסיים שפירא.

אף הרצאותיהם של החוקרים בכנס מלמדות על רמת הענף וסיכוייו בשלב זה. ד"ר ל. זוסמן, הכלכלן של הנהלת היקבים, מביא מספרים מאלפים על המצב בתעשיית היין באותה תקופה: שטח הגפנים בדרום ירד עד 2500 דונאם ומספר הכורמים עד לפחות מ־100. גם היבול הממוצע ירד וכמה מיני ענבים שהיו הכרחיים לתעשית היין פחתו או נעלמו. הבצירים של 1936–1933 היו הזעומים ביותר, עם שהם נתנו את האפשרות להחלץ מהמשבר (ולהוציא את המלאי).

“בינתיים נעשתה עבודה רבה ומתמדת בשכלול הענף. – אומר זוסמן – למדנו במעבדות וביקבים גופם לייצר מיני יינות משובחים ובאין מכון מיוחד לטכנולוגיה של היין בארץ, למדנו בעצמנו על אפשרויות שבצירופים בין ענבי הדרום ושומרון לשבח היין. עם זה גם בשומרון, מרכז הגפן היום, שני שלישים של שטח הכרמים הם בני עשר ופחות מכן והחלק השישי עוד לא נשא פרי. הסיבה היא שלפני עשור שנים תפס אזור שומרון מקום קטן מאוד בתעשית היין, אך שנות 1933–1932 היוו מיפנה מהדרום צפונה, באופן שהבציר בשומרון תופש כעת 80% מכל הבציר הארצי. ועדיין היד נטוייה כאן להוסיף לנטוע והמשתלות מוכנות לכך.”

כדאי איפוא לשאול את הכורמים – אומר ד"ר זוסמן – על מה הם בונים? אמנם בחדשים האחרונים נוצר “בּום” בשוק, אך יש כבר סימנים כי הוא חולף. והשאלה היא: מה נעשה לכל היין שיתקבל? לרגל המלחמה קפצה תצרוכת השוק המקומי מ־1,200,000 ליטר (ב־1939) עד למעלה מ־2' מ' ליטר ב־1941. – עם זה יש לזכור כי תנובת הארץ היא כעת 4 מ' ליטר יין.

מכאן שיש יסוד לזהירות רבה וכן יש להכניס כמה תיקונים הכרחיים לתעשית היין בעתיד: – אם נטעו עד עתה 3 מינים – קרניאן, אליקאנט וקלארט (כן בזכרון־יעקב וכן בגבעת־עדה) – נתקבלה פרופורציה של 70% יין אדום ו־30% לבן. פרופורציה זו אינה נוחה ועלולה לגרום להפסדים בתעשיה, כי יש שווקים הדורשים לבן. ושוב מחסור הזנים העדינים – –

מ. ויניק הכימאי הוותיק של היקבים בעבר ולאחר מכן במקווה־ישראל ונ. הוכברג, המורה לגפן במקווה־ישראל אשר כדברי שפירא “מצודת הדרכתו פרושה על כל הארץ” – שניהם מצטרפים בהרצאות על הזנים המתאימים, לאור הנסיון שנצטבר במשך השנים והמחקר השיטתי המתמיד במקווה־ישראל. מענינת המסקנה, כי עדיין נוטעים בעיקר זנים שהובאו לארץ לפני 60–50 שנה – “ורק בשנים האחרונות התחלנו לנסות זנים חדשים.”

לדעת שני המרצים הערובה להצלחת הענף היא בשיתוף בין הכורם והיינן ושניהם יחד עם איש המחקר והמדע. ובלי להכנס לפרטי התכונות של כל זן, מן הראוי למנות כאן את הזנים העיקריים, שבהם מותנים לדעת המרצים ייצור היין וטיבו:

אליקאנט גרנאש – הובא בזמנות מדרום־צרפת, בראשית הבציר יפים ענביו לעשיית יינות חמוצים אך באמצעו, כאשר המתיקות מגיעה ל 15–14 בומה – הוא יפה לעשיית יינות מתוקים; עם זה הוא דל צבע וחומר יבש, אך הכוהל מרובה בו.

קריניאן – הצבעוני והעשיר בכוהל מוצאו מספרד, פוריותו גדולה, עם שפחותה מאליקאנט.

וזנים של ענבי המאכל באריזה לשוק

אליקאנט בּושה (זן־הכלאה) – יפה כענב מיץ ומאכל.

בּורדלו – לא ברור מתי הובא ארצה ומאין.

אראמון – זן חשוב בצרפת אך יינו חלש, חסר־צבע ועני בחומר יבש.

מאלבּק – מקבל תוספת מחיר ביקבים, כי ענביו דרושים לעשיית יינות מיוחדים.

קבּארנה־סוביניון – ידוע מראשית ההתישבות ויינו משובח, עם שפוריותו דלה.

סמיליון – ממנו מתקינים את היין הלבן המפורסם סוטרן, והוא עבר לאחרונה מיהודה לשומרון, אך עדיין אין מגדלים ממנו בכמות הדרושה ליקבים, כי יבולו זעום והשאלה היא איך להרחיבו.

קלארט – גדול וקטן – משמש לעשיית יינות לבנים.

סינסו – מהזנים המשבחים את היין.

עד כאן הזנים הוותיקים שנודעו בכורמות היהודית; לאחר מכן הובאו זנים ע"י מ. ויניק עצמו, מן המשובחים שביוון ובאיטליה (נוצירה, נרלה, לבן ושחור מקורפו, מברו־דפני) – כל אחד מהם בסגולותיו המיוחדות לעשיית היין.

על חקר מזיקי הגפן שהגיע לרמה גבוהה ע“י האנטומולוגים היהודים שהתמסרו לכך בארץ – מעיד ד"ר ק. שוויג בהרצאות בכנס: ובמקביל על חקר המחלות – **ד”ר י. ריכרט** פיטופתולוג מהתחנה לחקר החקלאות מרחובות. עמרם חזנוב תורם כאן מהסתכלויות שלו וי. אבני מעביר את הדיון לשטח המעשי של הטיפולים בכרם ומוכיח בכך, כי העובדה שיינן במקצועו מדבר על עבודת הכורם – היא החידוש שחל לאחרונה ומהווה ערובה להצלחת הענף.

טכנאי היקב – אומר אבני – אינו צריך להיות חד־צדדי, אלא לעבוד תוך הבנה הדדית עם הכימאי, האנטומולוג והפתולוג. בתנאי זה עשוייה עבודתו של היינאי לתרום יותר משתרמה בעבר. הוא עומד גם על עבודות הכרם – הנטיעה, הזמירה, החרישה, הזיבול, הבצירה והכליה. – ואם לאור ההתפתחות בשנים שלאחר מכן כמה מדעותיו עתידות להתישן, עם הטכנולוגיה המתקדמת בחקלאות ובכרם בכלל – הרי הכנס בכללו, על המרצים הוותיקים והמחדשים שבו, מעיד על הרמה הגבוהה עליה הועמד גידול הגפן.

– – רמה זו משמשת יסוד להרחבה הגדולה שבאה לענף הגפן לאחר מכן (בקום המדינה) וגם אז עומד המומחה הצנוע, נתנאל הוכברג, במסירותו לענף ונכונותו למסור מידיעותיו חוצה, כשמסקנות נסיונו הרב אומרות: להרבות את זני היבול “הכמותי” (אשר כשלעצמם אינם חשובים לאיכות היינות), אך תוך המהילה (קופאז') עם המשובחים, עשויים הם לתת יינות מצוינים. הוכברג, כיינאי הוותיק גרשון לוין מראש"ל (ראה לעיל), רואה עתיד לגפן בהר, שם ההבשלה באקלים הקריר היא איטית (עד ספטמבר) ואחוז החומצה הטבעית גבוה וכן “הארומה” המוסיף הרבה לטיב היין. הללו (ענבים מהר הגליל המרכזי), בתערובת עם ענבי היין מהעמק והשפלה, עתידים לדעתו, להשביח את יינותינו.

הוכברג מתמיד לטעון, כי שיפור האיכות – זו הסיסמה המקובלת לאחרונה בכל ארצות היין המתוקנות וזה האמצעי בהתחרות עם המשקאות הזולים המתרבים בשוק. הוא רואה עתיד גם להשקיית־עזר בכרם, לפי הצורך, ומוכיח כי יינות מענבי ההר והמדרונות עולים באיכותם על אלה שבשפלה. דברים אלו מסיק הוכברג, תוך השתתפותו בכינוסים בינלאומיים לגפן היין, וגם כאחד “הטעמנים” המוסמכים של היינות במכון היין הישראלי, לאחר קום המדינה.

הענף האלמוני    🔗

עם זה ניתן לומר, כי ענף הגפן גם בגידול וברווחה שבאו לו מחדש – נשאר באלמונותו, בין הענפים “אחיו” לחקלאות. ייצור הירקות ותפוחי־האדמה במאמץ המלחמתי המתוכנן תבע צינורות להשקייה מהגורמים המעונינים בכך; הפרדסנות תבעה הלוואות לשמירת “היש” וקיומו לבל יחרב; ההספקה במיצרכים חיוניים מהיבוא שנצטמצמה, המריצה פיתוח ייצור עצמי גם בענפים שלא נודעו בארץ ועד לגידול דגים בבריכות בכלל: – לא כן ענף הגפן שלא תבע מאום, הסתגל לתנאים המשתנים ופתר את בעיותיו בכוחות עצמו. רישומו לא ניכר במיפקד הייצור החקלאי, אלא בפרסומת מזמן לזמן ברוח הקיצוב של הימים הללו: "מי ישתה קפה או תה בלי סוכר! מוטב כי תזמין לך כוס יין “ראשון” “אמיתי”. – –

וכן במושבה גופה – ללא תביעה מזולתם אך בו בזמן בעמידה על זכויות הכורם הפרט ובית־האב. הבנים המתבגרים נעשים כורמים בפני עצמם ומידפקים מדי שנה בשנה כמועמדים לחברים באגודת הכורמים, לקבלת ענביהם ביקב ולתורם בחלוקת הבציר. והרי מושבות־הגפן הקטנות שבאזור הצפון עדיין לא נתקבלו לאגודה? – גם כאן הכלל: המושבה נאמנה בראש לכל לכורמיה וזה לנוכח העובדה, שראשון־לציון מוסיפה לעמוד על שמירת זכותה מן העבר. יהודה קרניאל, כבר אומר בפה מלא: אם יש מושבה של כורמים הרי זו היא זכרון יעקב, כי ראשון ורחובות קיבלו צורת ערים. –

משום כך נציגי המושבה באגודה ממשיכים להגיש לאישור את רשימות המועמדים לחברים מבניהם לפי הכלל – “אכרים ובני־אכרים, בעלי כרמים באדמות ז”י בורג' וברייקי, מתקבלים עם כמות של 30 קונטאר ענבים כ“א.” והרי ע"י כך תתחלק מיכסת־המאכסימום הקבועה לזכרון־יעקב כולה על מספר חברים גדול יותר, לרעת הוותיקים? – משיבים המחייבים: כאן מקור היין ונוכל להגדיל את המאכסימום שקבעה האגודה, ולא עוד אלא נשתדל להבטיח זכויות גם לאלה שעוד לא הספיקו מסיבות שונות לנטוע כרמים באדמתם. המחייבים מנצחים ואבא שכטר מוכיח בסיפוק: המאכסימום שהוגדל לזכרון־יעקב, בשל התפתחות הגפן וקבלת הדור הצעיר – סימן ברכה הוא למושבה ולענף.

ההווי הכורמי של המושבה על הטוב והרע שבו כאחד מהווה גם עתה עורק ראשי באסיפות כורמים כלליות, בדיונים על עסקי האגודה ו“כרמל מזרחי”, בסדר הבציר ועבודתו. מנהל היקבים יעקב שפירא מעמיד על העקרון, כי תכנית הבציר חייבת להיעשות ע"י הנהלת היקב במקום, לפי המינים הדרושים לתעשיה וטיב הענבים; – לא כן הכורמים הסבורים, כי שיתופם בקביעת התכנית של הבציר חשוב, הואיל וכורם שתורו בבציר נדחה לאחרונה מפסיד. מנהלי היקב במקום, אקשטיין ואבני, מחזקים את דעת המנהל הכללי, כי תכנית מבוצעת כסדרה של הבציר היא לא רק לטובת התעשיה אלא גם לטובת הכורמים, הסובלים מסדרים לקויים בהכנסת הענבים ומהפסד מיץ שנשפך מחמת הדוחק.

ואמנם מנהלים את הבציר פקידי היקב והם מסדירים, שלא יהיו כורמים המביאים ענבים שאינם־בשלים ולעומתם כורמים המביאים בשלים יתר־על־המידה, כגון שאירע בבציר שנעשה בפיקוח הכורמים בלבד. – “יש לעקור את רקבון הענבים שהיה מצוי בעבר – דורשים פקידי היקב – ויימסר לנו פיקוח אוטונומי מלא על הבציר”. – אף הוכח לכורמים כי הפקידים צדקו מהם במקרה זה ולדעת הכל מבוצעת תכנית הבציר ע"י פקידי היקב לשביעות־רצון.

• השנה הוכיחה כי הבציר השתפר. – מציינים הכורמים בהחזקת טובה להנהלת היקבים. – ואם אמנם כורם דואג כל ימות השנה לכרם, הרי בבציר נוהג הוא בבהלה, מה שאין כך אם הבציר נעשה בהשגחת היקב. ושולחים מברק לשפירא העושה בחו"ל, כי הבציר שבוצע לפי תכניתו עבר בסדר גמור.

כן חוזר ומתקיים בציר עם 400 פועלים, מלבד המקומיים, ושאלת העבודה העונתית הבוערת מוסיפה לגרור אחריה בירורים. לשכת העבודה דורשת הבטחת עבודה לפועלים המקומיים גם לאחר הבציר, אך הכורם (יהודה קרניאל) משיב: “אל תהיו מקנאים בנו כאילו אנו מאושרים – שהרי אם אין אנו מוכרים את היין, מוכרחים לשרפו… ואם דורשים אתם מאתנו התחייבות לעבודה עברית, מדוע אין אנו מקבלים התחייבות מכם לעזרה בשיווק היין?” – – וכן בנוגע לדרישה אחרת של עבודה עברית בהובלת היין – בעגלונות: יש כבר כורמים המובילים

הגפן באדמת שומרון כשהיא קשורה אחרי שהסירה את עדיה

במכוניות (ולא בעגלות)… וקשה למצוא עגלונים יהודים טובים בשביל הכבישים ההרריים שלנו… אף יחסי שכנות עדיין מחייבים, שנהיה מחזיקים עגלונים ערביים מאלה החיים אתנו בשלום (לאחר המאורעות).

ועוד לשאלת השכר בבציר, אשר גם היא מתחדשת בעל עונה ; 170 מיל לבוצר או בוצרת ו־200 מיל לסבל (לעומת 140 מיל ו־160 מיל בעבר) – זה השכר הסביר לנוכח פדיון היין. משיב בשם הפועלים “המרכז החקלאי”: המטרה היא לקיים בציר עברי והמרכז החקלאי ישתדל להקים מחנה מסודר לבוצרים, אבל לא בשכר נמוך לנוכח יוקר־החיים. – כן מגיעים במרוצת השנים “למסורת בציר בעבודה עברית זו השנה התשיעית” – – עם שאין הדבר כולל תמיד עגלונות..

כל אלה מסימניה המובהקים של מושבת הגפן בשומרון, בעבודת כרמיה וביחסי שכנות המשתנים לפי הלך המאורעות בארץ; וכבר נאמר, כי כורמי זכרון־יעקב ערים לקידום המקצועי של הענף, בו ראו את משענתם העיקרית. – הם מבקשים הרצאה מאת נ. הוכברג וא. גרזובסקי־גור, על פיתוח ענבי מאכל. בכינוס המדעי המוקדש לגפן, שהתקיים במושבה, אומר נציג הכורמים דוד שטרנברג דברים מאלפים: היססנו בדבר הכינוס, כי כל השנים היינו עזובים לנפשנו בלי הדרכה והכרענו לבדנו בכל השאלות הקשות, ללא הוראה מבחוץ. גיששנו באפלה ועלה לנו בעמל ובזיעה – לא כן היום: עם השיפור בעסק היין ובעזרת אנשי המדע אנו מאושרים.

 

פרק טז: לקראת תקומת המדינה    🔗

ושוב היסטוריה ומציאות כרוכות ביחד    🔗

כיוון שבשמי המלחמה הקודרים נראו אותות ראשונים של התבהרות – נמצאת פינה זו של הגפן שקטה להפליא. הקונסולים של צרפת הלוחמת במזרח התיכון, באים לבקר בלוויתו של מנהל פיק"א, גוטליב, ביקב זכרון־יעקב – ואחד מהם משמיע כאן בגעגועי חייל על מולדתו: אני עצמי איש בּורדו, ויש לי הרגשה כי כאן אני נמצא במולדתי… יתר על כן: למושבות הגפן מתלווה אותה שעה שמחת היובל שלהן (בנות 60) – כן בראשון־לציון וכן בזכרון־יעקב וכן בראש־פינה – והרי שוב אות מבשר, כי “נצח ישראל לא ישקר” – – גם ברעה האחרונה שהומטה על ראש העם לא יהיה בנופלים לבלי קום.

האם ייפלא, כי מתוך הרגשה זו מספרים כאן – בימים של ההכרעה הגורלית, ימי ערבות רוסיה ו“סטאלינגראד”, הכבשנים הבוערים והפרטיזאנים – דברים שיש בהם מרוחו של
עולם אחר… כאן מספרים הבוערים והפרטיזאנים – דברים שיש בהם מרוחו של עולם אחר… כאן מספרים ברב ר' חיים־דוב ממאיר־שפיה, אשר שנים רבות היה ממונה על הכשרות ביקב זכרון־יעקב, אך הזקין ובחר לפרוש למושב זקנים בירושלים – מספרים באכרותו הדלה והרחוקה אך בבטחונו הרב… כי נסע ר' חיים -דוב בזמנו בשליחות (לגאליציה) לדבר בשבח הארץ. אמר לו רב מהגולה: והרי השמועה אומרת כי בארץ־ישראל יש מחללי שבת – השיב ר' חיים־דוב: ואצלכם? – אצלנו – אמר הרב – יש יהודים שומרי־שבת. – זה הדבר! יישב את הקושיא ר' חיים־דוב מיד – אצלנו יש גם מחללי־שבת ואילו אצלכם מצויים גם שומרי־שבת.. – ובסופו של דבר שמחו השניים אשר חריפותם הניחה את דעתם.

בכגון אלה וכיוצא בהם מספרים בזכרון־יעקב. – ובראשון־לציון סיפורים משלה ומשל אחיותיה ביהודה לרגל יובלותיהן. אמנון הורביץ ששקד על איסוף הרשומות מעברן של אלו, העלה מאוצרו “מעשים שהיו” – – מעשה בגנראל רוסי שבא לבקר בראשון־לציון, סייר ושאל לבסוף: איפה משטרה שלכם? – אין לנו משטרה… – היתכן? – תמה הגנראל – מושבת -יין ואין בה משטרה! וכיצד נוהגים אתם בשיכורים? – אין אצלנו שיכורים… – נו, אמר הגנראל כאחד שנתקעקעו עליו סדרי בראשית – את זה אספר בשובי לרוסיה, כי מושבת יין שבכאן אין בה שיכורים!..

ואמנון הורביץ מוסיף סיפור על סיפור גם מעברה של גדרה מושבתו: “השמחה כאשר זכינו לבצור את הענבים שהובלו לראשונה לראשון־לציון, לאחר שהבארון הורה לקבל את ענבי כדרה ליקב הגדול… הגדולים רקדו אז כילדים, חזנוב וליבוביץ שרו את שיר היין, פוקס והנקין וליס רקדו לנגינת כנורו של יוסף שמעונוביץ – ואנחנו הילדים המעטים מקדמים את פני העגלות והאחדות שחזרו מראשון־לציון, נכנסים לתוך החביות ומכרכרים בתוכן…”

מכאן למעשה בגמלים שהובילו את סלי הענבים מגדרה ליקב ראשון־לציון, וכיוון שחנו סביב למאזניים של היקב, הכניס גמל את פיו לתוך סל־הענבים שלפניו – אך אוי לו לאותו כורם שגמל טעם מענביו! – – כיוון שראה היינאי בוריס אוסובצקי בקלקלה, מיד הטיל קנס על הכורם.. “והרי הענבים שהגמל אכל מהם שלך הם, מר אוסובצקי (כי היה היינאי הנודע בעל כרם בגדרה)!” – מיחה הכורם. – ובכן – קנס של 25 נפוליון של אוסובצקי! – קרא היינאי בקנאתו המקצועית ולא עוד אלא שילש את הקנס…

באותן שנות יובלות הלכו שרידי הבילויים למקווה־ישראל לראות פעם נוספת מקום שהחלו בו את עבודתם בעלותם ארצה. אחרוני השרידים הללו ובהם מנשה מאירוביץ, צלליכין וליבוביץ הצטלמו עם אוסישקין ביום החג… ומקווה־ישראל הכינה תערוכה נאה של 150 (!) מיני ענבים הנמצאים באוסף הנסיונות של כרם בית־הספר הוותיק – זנים מקוריים ובני־הכלאות, בין זנים אירופיים ומקומיים– בכללם זן “נטר”, אשר לא בלבד יסד את בית־הספר אלא חצב את “מרתף היין” בגבעת הכורכר והיה ראשון לחזות עתידות גדולים לתעשיה זו… וכורמים מיהודה ומשומרון באו לראות וללמוד בתערוכה זו – הדים אלו עולים לנו ממושבות־הגפן (1942–5). כמו שפר עליהן חלקן וטרדות שהיו בפנים קולן לא נשמע בחוץ, כי מבפנים טרחו לפתור אותן.

והטרדות אף הן מאלו שנודעו לנו – על אלה של שיווק ומכירה עמדנו; הבטחת תשלומים לעובדים ולחברים־הכורמים במועדם, יחסים בין המושבות שפעמים החריפו וחייבו בוררויות, קבלת חברים חדשים ו“ספיגת” ענבים של מושבות אשר כורמיהן טרם התקבלו כחברים לאגודה. הבציר – שהיה מסור לידי הוועדים החקלאיים או בידי חבר ממונים – המועצה מחליטה לשנות מן הסדר המקובל, ולמסור את הניהול והאחריות לידי היינאים ביקבים. – “יהיו לנו הרבה קשיים והרבה מכשולים – מודה המנהל – ואולי לא נצליח במאה אחוז בשנה הראשונה, אך בדרך כלל, גם על־פי התקנות שלנו וגם על־פי המסורת ביקבים, ההנהלה היא הנושאת בסדר הבציר ולא החקלאים.”

ושוב “יחס המינים”, שאלה שחוזרים ומעוררים אותה אנשי זכרון־יעקב בגלל הזנים המשובחים שברשותם –. "לדעתנו, צריך לעשות בקורת על המחירים שלנו, לברר אל נכון את שיעור היבול של הזנים לדונאם, ולשלם באופן יותר מתאים וצודק. והטעם הוא – כי הענבים “היחסנים” בולעים את הענבים “הדמוקרטיים” (הפשוטים). נמצא, כי שאלת היחס בין רוב הענבים למיעוט הענבים (“האריסטוקרטים” החפצים לזכות על חשבון “הפרוליטאריים”) אינה אלא שאלה מעמדית… – כן משתדל שפירא ליישב את הסוגיה על דרך המשל.

ואמנם סוגיה קשה היא, לדוגמה: ענבי “מוסקאט” קיבלו בעבר “יחס מינים” של 100%, כלומר, לכל קנטאר ענבי מוסקאט שהוכנס ליקב – שילמו תמורתו כבעבור שני קנטארים ענבים פשוטים; והנה שוק היין הוא שחרץ משפט ונתברר, כי לא לעולם חוסן: מינים – ומוסקאט בכלל – שנחשבו מיוחסים נעשו כמיותרים לתעשיית היין ולהיפך (ושאלה זו של המוסקאט תחריף ככל שנראה להלן).

ושוב בעיית הענבים מהמושבות גבעת־עדה, בנימינה ועתלית, אשר חקלאיהן כורמים ותיקים ועדיין תביעתם רבת־השנים לחברות באגודה, בזכויות שוות ככורמי המושבות־האמהות, לא באה על סיפוקה. – כאן הצדק עם מי? – – החבר הוותיק “הרה” והקים את האגודה, נשא בלבטיה וסבלותיה – כלום דין וצדק הוא, כי חבר חדש שבא בשנות השפע, יבקש לעצמו זכויות שוות, אף שותפות לנכסים שנוצרו במשך השנים בדמי ענביו ועמלו של הוותיק?! – ראינו כי בשאלה זו נזקקו גם לזכות הדעה של פיק"א, שטענה כי היקבים נבנו בזמנו לצורך המושבות כולן, והמנהל יעקב שפירא מודה גם הוא כי אמנם זו היתה שאיפתו ומשאלתו של הבארון – “אשר השקיע מנפשו ביצירתם ובטיפוחם של המושבות והיקבים גם יחד.”

עם זה חברי האגודה הוותיקים לטענתם: היכן היו כורמי מושבות אלה (הצעירות), כאשר נאבקנו מרה על קיומו של הענף! זאת ועוד: השקענו עשרות ומאות אלפי לירות בשכלול היקבים, בבניית בריכות, ברכישת ציוד ומכונות, וההשקעות האלה הופרשו ממחזור ענבינו. הסתפקנו במועט על־מנת להפריש לצורך השכלול, והחברים החדשים יבואו אל המוכן! –

המנהל יעקב שפירא מנסה לפשר גם כאן: אמנם ההנאה שיש לחברים מן היקב היא בארגון המסחרי שלנו, בתעשיה, בשם שלנו, בהון וברכוש שלנו. אף־על־פי־כן אני מביט על השאלה בעד למשקפים מקרבים ולא מרחיקים. וזה מטעמים רבים: ראשית, מוטב שכורמים במושבות יהיו חברינו, כדי שנוכל לרסן את יצר הנטיעה שלהם. היקבים נוצרו ע“י הבארון וע”י כך יצר מתחילה איחוד של כורמים בארץ־ישראל עוד לפני שדובר על איחוד הפרדסים, ויש להמשיך באיחוד זה. בלא־ספק יש לכבד זכויות ידועות של ותיקים וכורמי “מושבות הבארון” יש להם אולי זכות־בכורה לגבי המושבות החדשות. מן הצדק איפוא שהחברים החדשים ישלמו איזה תשלום במשך השנים עבור הנאתם מהרכוש שנוצר.

עד כאן לזכותם של ותיקים, אך מיד טוען שפירא גם לזכותם של חדשים: “כולנו, מלבד שהננו סוחרים וכורמים, הננו חובבי ארץ־ישראל, ואי־אפשר לנו לעבוד במבט צר וחד־צדדי, לפי האגואיזם של היחיד”.

הבעיה חוזרת ומשתלבת בוויכוח כללי בין הדרום והצפון: כאשר כורמים רבים ביהודה עקרו את הגפנים ונטעו פרדסים, נשארו הללו חייבים סכומי כסף ניכרים לאגודה – והתריסו החברים מזכרון־יעקב: – כיצד מניחה ההנהלה למצב כזה שיתהווה?! – – אלא בינתיים באו ימי גיאות ועליה והענף התאושש. חזרו איפוא לבירור השאלה על כל שלביה: בוררות ראשונה נעשתה על־ידי הנרי פראנק, שנתן את פסק־דינו במארס 1931, בהגדלת המאכסימום לזכרון־יעקב. עברו עשר שנים ונפלו שתי עובדות: זכרון־יעקב חרגה ממסגרת המאכסימום וכמות ענביה הוכפלה; מאידך מלחמת־העולם השניה המיטה משבר על הפרדסנות – ואנשי יהודה נשאו את עיניהם מחדש לענף הגפן. אם בעבר חששו כורמי יהודה לנטיעה מורחבת של כורמי שומרון, חששו כעת כורמי שומרון שמא ייתפסו ביהודה למטעי הגפן מחדש. לחיסול החששות ההדדיים של כורמי יהודה ושומרון שהשתלבו בדרישות גבעת־עדה ושאר מושבות הגפן בשומרון, נתמנו שוב בוררים (מארס 1940).

בוררות – לשינוי ההסכמים הישנים והסכם “פנימי”    🔗

שוב אי־אפשר היה להימנע מלמסור את הוויכוח ההיסטורי בין הצפון והדרום ובצפון גופו לבוררות של ה“ה זאב גלוסקין, יעקב שפירא ושלמה זלצמן, על מנת שיוציאו פסק־דין סופי. – ואלו הן הטענות שגוללו: כל חברי היקב עדיין מביאים את יבול ענביהם ליקבים לפי מכסות שנקבעו בתקנות (משנת תרע"ג) ובהתאם להכרעת פראנק ז”ל לאחר מכן, כאמור לעיל.

בשנים האחרונות נשתנה המצב והמיכסות הקבועות לא התאימו לתקופה החדשה מסיבות דלקמן: א) כורמי ראשון־לציון ורחובות עקרו גפנים רבות ונטעו במקומן תפוחי־זהב ומסיבה זו ירדו שתי המושבות מ־14.120 קנטאר ך־2200 קנטאר; היקב עמד במצב של משבר, באין לו די ענבים לתעשית היין, לפי כושר העיבוד שלו ולפי דרישת השוק. ב) כדי למלא את החסר נתנה ההנהלה רשות לזכרון־יעקב ולבנותיה לנטוע גפנים בכמות ידועה ובמינים ידועים והללו העלו את מיכסת ענביהם: זכרון־יעקב מ־3000 לשנה עד 9000 קנטאר ו־3000 קנטאר מבת־שלמה וגבעת־עדה; אך כורמי זכרון־יעקב ובנותיה נטעו גפנים יותר מכפי שהורו להם ולא מאותם המינים שדרשה ההנהלה. ג) בינתיים המצב בעולם שוב הקטין את האפשרויות של מכירת היין והיקבים אינם יכולים להשתמש בכל הענבים שהכורמים יכולים להמציא להם. ד) מאידך, כורמי ראשון־לציון ורחובות דורשים לרגל המשבר השורר בפרדסנות, כי ירשו להם לנטוע גפנים על יסוד זכויותיהם מהעבר ויתנו להם סכומי כסף מהכנסות שכר־דירה של היקב בראשון־לציון (שהושכר בחלקו לבית־החרושת לתעשית בירה) כהלוואה להוצאות הנטיעה.

לפני הבוררים עמדה השאלה העיקרית – לקבוע מיכסה חדשה בשביל כל המושבות של יהודה ושומרון, וכן שאלות צדדיות, כגון: הרכב במועצה וכו'. שני הצדדים, שומרון ויהודה, הגישו תזכירים מפורטים, שבהם ביססו את טענותיהם. הבוררים שמעו את הטענות – – קיבלו הסברים – – כמן כן עברו על הארכיונים ביקב “ראשון־לציון” בענין זה – – ואחר בירור הענינים וליבונם– ובהתחשב בכמות הענבים שהכורמים הכניסו ליקבים בשנת 1939, החליטו פה־אחד החלטות דלקמן:

1. לקבוע מכסה חדשה של ענבים (בשנה) כדלקמן:

1. לזכרון־יעקב……………………….9000 קנטארים

2. לגבעת־עדה……………………….1500 "

3. לבת־שלמה………………………..1500 "

4. לראשון־לציון……………………….1200 "

5. לרחובות……………………………1000 "

6. לגדרה………………………………2000 "

7. לעתלית, בנימינה ומקווה־ישראל..1000 "

בסה"כ 17200 "

הערות: א) כל אחד משני הגושים (יהודה ושומרון) יש לו הזכות למלא את המיכסה במקרה שאחת ממושבותיו תחסיר: ב) מלבד הכמויות הנ"ל ההנהלה הגדולה צריכה ל־500 קנטאר ענבים משובחים קבראנה ומאלבק, ותחלק כמות זו בין המושבות גדרה ואחרות;

ג) היחס של מיני הענבים המובאים ליקב, וגם ההוספה לסוטרן 50%, נשארים כשהיו.

2) אין לשום כורם הרשות לנטוע גפנים בלי הסכמה בכתב מאת ההנהלה, פרט לכורמי ראשון־לציון ורחובות. שהיו ברשימה לפני מלחמת 1914 וליורשיהם. ואף אלה צריכים לקבל את הוראות ההנהלה ביחס לסוגי הגפנים שעליהם לנטוע ואשר למטרה זו ניתנה להם הלוואה מקרן שכירות היקב שבראשון־לציון.

3) המיכסה המפורשה בסעיף 1 היא מכסימאלית, ואם הכורמים יכניסו כמות ענבים גדולה יותר, יהיה מחיר מיוחד לעודף, בהתאם למחירי האלכוהול בשוק. במקרה והיקבים ימכרו הרבה יין בשנת הבציר והשתמשו בענבים יותר מהמיכסה הנ"ל, יחולק העודף לפי הפרופורציה של המיכסה המפורטת לעיל.

4) פסק־דין זה כוחו יפה לשלושה בצירים, דהיינו 1942,1941,1940. כתום התקופה צריכה להיקבע מיכסה חדשה, בשים־לב למצב שיתהווה בעניני היין וביבולי המושבות.

5) חברי המועצה הם עשרה נבחרים לפי המושבות: זכרון – 4, בת־שלמה – 1, ראשון־לציון – 3, רחובות – 1, גדרה – 1.

הערות: א) אם האסיפה תחליט שמספר חברי המועצה יעלה על שנים־עשר, יוסיפו אחד לגבעת־עדה ואחד לגדרה; ב) באסיפה הכללית הראשונה יתקבלו הכורמים מגבעת־עדה כחברים לאגודה ואחד מהם כחבר המועצה; ג) כל כורם מהמושבות הנ"ל רשאי להיות חבר באגודה, אם הוא ממציא ליקב לא פחות מ־40 קנטאר ענבים לשנה (ובהסכמה מיוחדת של המועצה גם במקרה שהמציא 30 קנטאר);

ד) לכל חברי הרשות לבחור ולהבחר למועצה.

6) המושבות גבעת־עדה ובת־שלמה מהוות מהיום והלאה יחידות בפני עצמן, ואינן קשורות עוד בזכרון־יעקב.

7) הרשות שניתנה לכורמי ראשון־לציון ורחובות, לנטוע גפנים חדשות ולקבל הלוואה למטרה זו, מתבססת על הזכות שהם היו הכורמים הראשונים ובעלי־המניות הראשונים של חברת “כרמל־מזרחי” – –

8) היות ואגודת הכורמים עומדת לפני אישור תקנות חדשות, מציעים הבוררים, שאם יוכח כי איזה מיעוט אינו מוגן די ע“י הסכם זה, תהיה למיעוט הרשות לעורר את השאלה לפני חברת פיק”א.

9) העתקות פסק־דין זה, שנתקבל על כל סעיפיו פה־אחד בישיבת הבוררים, יש לשלוח אל כל המושבות וגם ליקב בראשון־לציון, על מנת שיכניסוהו בספר הפרטי־כולם וינהגו לפיו.

ועל זה באנו על החתום (תל־אביב, 26 במארס 1940 ט“ז אדר ב' ת”ש) – הבוררים: ז. גלוסקין, י. שפירא, ש. זלצמן.

*

בוררות לחוד ומציאות לחוד. שנות המלחמה שאנו עומדים בהן גרמו, כאמור, לגידול בממכר היין. גם עתה חלק־הארי של כמות הענבים הוא בזכרון־יעקב ובת־שלמה – ועובדה זו גורמת להסכם פנימי של חברי המועצה (שלא בשיתוף גדרה וגבעת־עדה), לפיו נקבעה לזכרון־יעקב מיכסה בשיעור 12.000 קנטאר ענבים טבעי ולבת־שלמה 2000 קנטאר ענבים טבעי.

ולא עוד אלא ההסכם הפנימי נעשה בין המושבות זכרון־יעקב, ראשון־לציון, רחובות ובת־שלמה “על קביעת הבעלות החוקית של האגודה ורכושה, חלוקת מיכסת הענבים ביניהן, קביעת המחירים והגבלת הנטיעות לשנים הבאות.” – דהיינו: שאר מושבות הגפן לא שותפו ובכללן גדרה הוותיקה מזה וגבעת־עדה, עתלית ובנימינה הצעירות המכונות בר"ת ג' ב' ע' מזה.

בגוף ההסכם נאמר: מגדילים את המיכסה של המושבות זכרון־יעקב ובת־שלמה ב־30%, מכפי המיכסה שנקבעה בבוררות דלעיל, וכדלקמן:

זכרון־יעקב – 12.000 קנאטר טבעי

בת־שלמה – 2.000 קנאטר טבעי

ראשון־לציון – 1.925 קנאטר טבעי (לפי הסכם מיוחד)

רחובות – 1.575 קנאטר טבעי (לפי הסכם מיוחד)

ומיכסה כוללת זו היא בעלת הרכוש והעסק. על הכנסות צדדיות, כמו שכר־דירה, השתתפות במפעלים אחרים, סוכנויות, מניות שטרי־ערך וכו', שאינן נובעות מתעשית או מכירת יין

כורם (צבי בחור ) מבת־שלמה הקטנה המתברכת בטיב ענביה וכמות יבולה בצד אחותה הגדולה זכרון־יעקב

או אלכוהול – יתנהל חשבון נפרד בלי קשר לתשלום בעד הענבים; ההכנסות הצדדיות מתחלקות בין המושבות (המפורטות בזה) לפי המיכסה הטבעית החדשה לכל אחת, ולא לפי כל כמות הענבים שתיכנס ליקבים.

כן ישולמו עבור הענבים 3 מחירים לפי 3 סוגים:

מחיר א' ישולם לפי המיכסות שנקבעו מחדש: זכרון־יעקב עבור 12000 קנטאר; ראשון־לציון ורחובות – 4000 קנטאר; בת־שלמה – 2000 קנטאר.

מחיר ב' שיהיה % 73 מהמחיר הראשון (27% פחות) ישולם עבור ענבי סוג ב', כדלקמן: לזכרון־יעקב – 4200 קנטאר טבעי; לראשון ורחובות – 1400 קנטאר טבעי; לבת־שלמה – 700 קנטאר טבעי.

מחיר ג' שהוא 60% מהמחיר הראשון (40% ) פחות) ישולם בעד שאר הענבים של המושבות, שאינן נכללות בשני הסוגים הראשונים.

מיכסת הענבים נקבעה בשביל כל הכורמים של המושבה, הן חברים ובניהם והן שאינם־חברים. אם ימכור אחד ענבים מחוץ ליקב, בלי רשות ההנהלה והמועצה, לא יקבלו ממנו ענבים לחלוטין. בפני האגודה קיימת יחידה מושבתית שהיא אחראית להסכם, כי ענבי המושבה יובאו אל היקב במלואם. הענבים המשובחים, שעליהם חל תשלום נוסף לפי “יחס המינים”, נקבעים באחוזים הבאים (מהמיכסה): 25% ענבי קאריניאי, 15% ענבי סוטרן, 3% מוסקט פרונטיניון, 3% מוסקאט מלאגה, מאלבק וקבארנה בלי הגבלה. ובמספרים לפי המושבות:

כל כורם המתקבל כחבר חדש באחת המושבות, נכלל במסגרת המיכסה של אותה מושבה. בן כורם אשר יהווה יחידה פרטית וגר קבע במושבה, מתקבל כחבר לאגודה בזכויות ובחובות, לפי התקנות ובאישור החברים במקום, כנהוג. הסכם זה מאפשר רביזיה של כל ההסכמים הקיימים במושבות מן העבר. וסעיף א' של ההסכם הזה ע"ד הבעלות, תקפו קבוע לתמיד ואין לשנותו; תוקף שאר הסעיפים יהיה יפה לעשר השנים הבאות (עד שנת 1957) – חתומים:

בשם זכרון־יעקב: ד. שטרנברג, י. קרניאל, י, תמשיס, ש. ברונשטיין; בשם ראשון־לציון: א. ויגודסקי, צ. בן־כהן; בשם רחובות: פרופ' י. הברשיים, ה. גורודייסקי; בשם בת־שלמה: נ. סימקין.

רעש – – רעש – –    🔗

ברם, המושבות הצעירות, מוסיפות להלחם בעקשנות על זכותן… מגבעת־עדה שולחים כבר 38 אכרים ענבים ליקב זכרון־יעקב. ענביהם מתקבלים אך לא כשל חברים בעלי זכויות וזאת למרות הלחץ המאופק של פיק“א לטובת האחרונים. פיק”א מסתפקת בכך שהיא חוזרת וכותבת: “אנו חוזרים ודורשים מכם לעשות כמיטב יכלתכם ולא לקפח את כורמי בנימינה, גבעת־עדה ועתלית בבציר”. – ואם באגודה הגיעו הדברים לכלל “הסכם פנימי” בין המושבות הוותיקות, מסתבר כי ההסכם התכוון לנעול את השער בפני התפתחויות נוספות.

“הסכם פנימי” מפתיע זה נחתם כהלכה, ובכך היו סבורים החותמים כי נמצאה עצה לחיסול הפולמוס צפון־דרום – ובעקיפין גם של המושבות הצעירות – ולא היא! – – התגובה מבפנים וגם מבחוץ לא איחרה לבוא. אנ נראה כי לחץ זה (ושוב בשיתוף עם פיק"א) פעל לשינוי ההסכם הפנימי ברוח ציבורית, ויעקב שפירא אשר לו נמסרה ההכרעה הסופית בשאלה זו לא נחפז להגיע לתיקון מוסכם על דעת הכל, מתוך הנחה שקולה, כי יד הזמן פועלת יותר “מן השכל”.

אפשר והמניע להסכם הפנימי איננו רק בזהירותם השמרנית של מוסדות האגודה, אלא הדאגה לירידת השיווק המסתמנת מחדש… יחד עם זה יש בעסקני האגודה המרגישים כי חטאו בכך למסורת האגודה והם מנסים בעצמם להסביר את הדבר לפיק"א, כאומרים: תפסקו אתם אם צדקנו אם לאו…

אליהו ויגודסקי כותב אישית לגוטליב ומנמק את עמדתו בלקח העבר: " – – כאשר הגיע עסק היין למשבר בזמנו (1906), לרגל ריבוי הענבים, עלה הרעיון להעביר את העסק לידי הכורמים ופראנק שהיה מסור לישוב עודד את התכנית. גלוסקין הועמד אז בראש הנהלת היקבים, בעוד שהאדמיניסטראציה של הבארון, ובפרט מנהלה הראשי פראנק, המשיכו להתענין במהלך עניני היקב, בהתאם לחוזה שנעשה עם הבארון. כאשר נתמנה עפ“י הצעת פאריס יעקב שפירא לנהל את היקבים, הוא ייצג במידה מסויימת את פיק”א ובכל זאת המשיך פראנק גם אז להשתתף בישיבות בגופו או ע“י נציגו. כיום כאשר מצב היקבים מתקרב לזה של 1906 ומאותה סיבה – נטיעה מוגזמת של כרמים, שהיבול עובר בהרבה על השיווק והתוצאות עלולות להביא שוב לעקירת כרמים – מן הראוי כי פיק”א תחזור להתענין ביקבים והדבר הובטח גם בחוזים שנעשו בעבר" – ואם מהדברים עדיין לא ברור כל הצורך מה כוונתם של עסקני האגודה, הרי הדברים מתלבנים יותר מפי משה סמילנסקי המשקיף מן הצד, ורואה כי יש נטייה מצד כורמים ותיקים לעשות הסכמים בינם־לבין־עצמם, הסכמים העשויים לקפח את הכורמים הצעירים.

"לא כורם ולא בן־כורם אני – – כותב סמילנסקי גם הוא לגוטליב – אך הובא לנגד עיני “הסכם” שנעשה בין חברי אגודת הכורמים. כחבר ותיק של קואופרטיבים עדיין לא שמעתי, כי חלק אחד של חברים, ולוא הרוב הגדול. יבוא לכלל הסכם בלי השתתפות שאר החברים. מן החומר שקיבלתי נמצאתי למד, כי גם עתלית היא מושבה של כורמים. גדרה שהיא חברה ותיקה של האגודה – זאת יודע כל איש מהישוב. אף גבעת־עדה נחשבה כחברה לאגודת הכורמים. ושמותיהן של שלוש המושבות חסרים בהסכם ועמהם גם שמה של בנימינה… כאיש הקרוב לעניני הישוב – מסיים סמילנסקי – ואשר כאב בשעתו את כאב הכורמים אף השתתף במלחמתם, הנני מעז לבקש ממך (מגוטליב) לשוב ולדון בהסכם ולא ליצור פירוד בתוך ציבורנו, שיש לו “נטייה” לכך, ושאיננו סובל, ובצדק, כפייה… "

עמרם חזנוב (האגרונום הוותיק של פיק"א שחזר בינתיים למושבתו גדרה כאכר־כורם) ממריץ גם הוא את גוטליב לעמוד לימין המקופחים בלשון זו: “אנו בעלי־נסיון מר לגבי הגשת עצומותינו הצודקות לבוררות”. – – כותב חזנוב כ“גדרתי ותיק”, – דהיינו, גם עליו נאמנה במקרה זה רק בוררות נייטראלית ואובייקטיבית, אשר סמכות פיק“א תסייע לה להתקבל על דעת מתנגדים. אפשר לומר כי דעה זו בדבר חובתה של פיק”א משקפת גם התאחדות האכרים בברכתה לפיק"א, במלאת 60 שנה לתעשית היין (1946–1887):

“ציבור האכרים אשר היה ראשון להיעזר ע”י הנדיב, ידע בעבר וידע לעולמים, להעריך את גודל המפעל ולהעריץ את זכרו של הבארון אדמונד דה־רוטשילד, אשר התגלה לא רק כנדבן רחב־לב ויהודי נאמן, אלא ובעיקר כמדינאי מחונן, הרואה את הנולד וצופה עתידות. כי מה היה על עם ישראל אלמלא מפעל ההתישבות בארץ, הממלא כל לב יהודי גאון וחדווה? אין ספק כי כל הבנין בארץ הוקם על היסודות שהניח הבארון ז“ל וזכותו זו כמניח־יסודות שמורה לו לעד. הננו מאושרים על שניתנה לנו בזמן האחרון לשתף פעולה עמכם ומאמינים, כי שיתוף זה יביא לפריחת מושבותיכם הישנות ולמפעלי כיבוש והתישבות חדשים”.

מנהל פיק“א, ר. גוטליב, מבין כי התערבות מפשרת הכרחית למען שלום הענף ובעזרתו מגיעים לעריכה חדשה של רשימת החברים לאגודת הכורמים, הרשימה כוללת מעתה את כל מושבות הגפן: זכרון־יעקב, בת־שלמה, ראשון־לציון, רחובות, גדרה, עתלית, בנימינה, מקווה־ישראל ו”תנובה" בשם משקי העובדים (אין עוד “צעירים” וחזקה של רוב ותיק ואין מקופח) – כל אלה עם יבול כולל של 34.000 קנטאר ענבים, מזה המחצית לזכרון־יעקב, כי אמנם זו זכותה לטעון, שהיא שמרה וקיימה את מסורת הענף עד הלום. ובכל המושבות הללו 362 כורמים. – נראה להלן כי פרטי ההסכם החדש נמסרו לעריכה אחרונה של יעקב שפירא (גם הוא כאיש פיק"א).

*

לעת־עתה אין לשכוח כי נפל דבר הנצחון במלחמת העולם על כל הכרוך בו. ומנהל האגודה יעקב שפירא לא הוא האיש אשר יחמיץ את ההזדמנות לשלב בדבריו לכורמים את משמעות הנצחון לארץ ולעם וכן תוצאות השפעתו על הענין המסור לידו – תעשיית היין. –

הסכנה עברה. ההנצחון כבר מאחורינו ומלפנינו השמש זורחת. – נושא יעקב שפירא את דברו באסיפת הכורמים. – הארץ שרויה במצב של פריחה והלירה מצוייה בכיס ולכן נתיקרו החיים במידה מוגזמת; – אבל אתם החקלאים במשורה ובמידה חייתם גם בימי גיאות, ומצפה אני כי הזעזועים לא יפגעו בכם יותר מדי בימי שפל. אין אני מתפאר בהצלחת העסק שלנו ולא היינו (במלחמה) מן “החוטפים”, אלא העסק התפתח עם ריבוי התושבים, עם התפתחות השוק ובוא הצבאות.

יצרנו טיפוסים של יין טובים מאוד, יצרנו ליקרים טובים וסמלי־מסחר שסייעו לפרסום העסק. באחת יכולה ההנהלה להתפאר: עברנו את המלחמה בלי רבב, בלי רווחים מוגזמים, לא ניצלנו את המלחמה ובתור בעלי תעשיה ותיקים, שיש להם מסורת, לא החשבנו את הרווחים כעיקר, כי אם השבחת העסק והסחורה. אצלנו לא אבדה פרוטה באשמת פקידות, ובזמן מלחמה, שכל גדרי המוסר פרוצים, הדבר אומר כבוד לפקידותנו.

ושוב מזכר העבר ללימוד על ההווה: "הבארון ראה בארץ־ישראל ארץ בחירה ובעם ישראל עם נבחר. – משנן שפירא לכורמים – הוא רצה כי תוצרת הארץ תהיה מן המובחר שבמובחר – וזה הסוד שרצה ביינות מובחרים ממינים מובחרים. היקב עלה לו בהרבה כספים, וכך עומדות זכרון־יעקב ומושבות אחרות על תילן, וכך ניזונות מן היקב אלפי משפחות, וכך נוצרה תוצרת יין בארץ. היו שנים קשות ליקב ולכורמים במלחמה הקודמת, אשר אחריה נותרו סטוקים והמכירות היו רעות – –

“ראיתי אז את הכורמים בעניים, כאשר יבולם לא הספיק כדי לחיות כפועל שכיר, וכן מצאתי את היקב במיצר. כאשר קיבלנו הזמנות מאמריקה בבקבוקים, קנה לנו המנוח פראנק מאות אלפי בקבוקים בהרבה אלפים לירות, והבארון והוא שמחו על ההזדמנות ועל התקווה לפתח שוק חדש. עכשיו שילם היקב את חובותיו, כ־40 אלף לירות א”י. היקב יש לו רכוש פטור מחוב, בשווי של חמישים־שישים אלף לירות א“י. שילמנו עבור ענבי 1944/45 כ־220 אלף לא”י. יש סטוקים חשובים והמכירות אינן רעות, בכל זאת אשרי אדם מפחד תמיד".

בסיכום־ביניים – מפי יעקב שפירא    🔗

אין זאת כי שפירא חש, כי הוא עצמו עומד לאחר למעלה משתי עשרות שנים בפני סיכום; מכאן גם צורת “המונולוג” שלו באסיפות הכורמים – רגשי ושנון, מעשי עד לפרטים וחזוני גם יחד. בעיקרו של דבר הוא משנן לכורמים כי היצירה הקואופרטיבית המופקדת בידיהם, מעניקה זכויות אך מטילה חובות כאחד – כן במפעל היין הכולל וכן בפרטים – בשיווק בא’נולוגיה, בהון החוזר הדרוש לנו לאלתר ובהשקעות הצפויות בשכלולו עם גמר המלחמה בשוב הימים לתיקנם.

• עד היום אין לנו לקוחות נאמנים בין הסיטונאים, אשר בגלל פרוטה עוברים הם לסוחרי יין אחרים, ומוכרחים אנחנו להגדיל את מספר הלקוחות הקטנים, הבנינים שלנו צריכים לתיקונים יסודיים ולאגפים חדשים. יש להגדיל את היקבים וכלי־הקיבול, המכונות ומכונות־הקירור. לכל זה נחוץ הון עד 120 אלף לא"י. בלי סכומים גדולים יהיה קשה להחזיק מעמד, ובלי מכונות מהטיפוסים המשוכללים יהיה לנו שכר־העבודה היקר למכשול – אומר שפירא.

וענין נוסף – החוב לפיק"א. בדרך כלל, כל בעל־חוב שונא את המלווה, אך אתם הנכם יוצאים מן הכלל, שאין לכם תרעומת על המלווה שלכם. כי הבארון לא היה מלווה או פילאנטרופּ פשוט, אלא היה מאושר לחשוב, כי יבוא זמן ותגיעו למצב שבו אתם נמצאים עכשיו. והימים האלה הם ימי תקווה להגדלת הישוב. פיק“א תרחיב פעולות בישוב ובבנינו אחרי המלחמה וחוב קדוש הוא ליקב להשתתף ע”י תשלום חלק מהחוב, בתכניות של פיק"א.

ואשר להנהלה – המועצה שלנו – עבדה הרבה, נכנסה ללב השאלות, הרבה יותר מכפי שנוהגת מועצה בחברה פרטית. אין אני מסכים עמה הרבה פעמים בדבר חלוקת הכספים והייתי רוצה שבענין זה תבינו לדעתי. החברים אינם יכולים לדאוג לעסק, כי כל אחד קרוב לעצמו. זה טבע הבריות והמועצה נמצאת תמיד תחת לחץ בוחריה. רק הנהלת היקב שאינה רודפת אחרי הנאה פרטית, רואה יותר ממישהו זולתה את התפתחות העסק – רק היא תוכל לשקול בכובד־ראש מה שייך לחברים ומה צריך להישאר בעסק בתור הון.

נמצא, כי אם מאזני האגודה לשנים 44 / 1943, 45 / 1944, המלחמה נעשית כבר לנחלת העבר, ושפירא שיש עמו תמיד לחדש דבר־מה חוזר ומדגיש פרטים שיש בהם לקח משלבי ההתפתחות של תעשיית היין. עד המלחמה התבסס העסק רק על המוני היהודים – בשישים אחוז בערך על ארץ־ישראל וארבעים אחוז על יהודי העולם. בארץ־ישראל גופא היו הלקוחות מבין כל האוכלוסיה, אבל בחוץ־לארץ הלקוחות היו רק יהודים. רוב היינות היו כמעט מסוג אחד, מתוק או חזק, ללא מיון ובחירה מיוחדת, היינות בכלל היו זולים בעולם. ארצות היין כמו צרפת, איטליה ויוון הציפו את שוקי העולם ביינות, ואי־אפשר היה לנו להתחרות בהן, ברוב ארצות היין היו שותים בעצמם את יינם, ורק העודף נועד לאכספורט, שהוא קשה בגלל שיטות המכס, הוצאות המשלוח והוצאות על הכלים; האכספורט מארץ־ישראל קשה משנה, משום ההוצאות המרובות.

עוד אין לנו שם טוב בתעשיה מובחרת בדומה לצרפת, והעיקר הוא טיב היין וסוג הענבים. לשבח ההנהלה והמומחים שלנו אפשר לומר, כי מאז התחלת המלחמה הצלחנו לייצר יינות מובחרים במזגם, אשר רכשו להם שם ומעמד בין החובבים. אנו רק בראשית הדרך, בה צריכה ללכת התעשיה שלנו, ונחוצות שנים רבות של עבודה, ניסויים, לימוד האקלים

שפירא מתנבא גם להובלת הענבים במיכלים במקום תיבות.

והקרקעות, זנים טובים, ושכלולים ביקבים כדי שנגיע להצלחה גמורה. היין הזול יהיה גם להבא לחם־חוקנו, אבל כדי שתהיה לכורמים מעט ברכה אנו זקוקים ליינות משובחים ויקרים. זה תלוי הרבה בעבודת הכורמים ובנטיעותיהם, כי לא די לנעוץ כנות אליקאנט בקרקע ולהטיל את ענביהן ליקב.

ואם הגענו למאזנים לא רעים, אוכל לומר לכם, בלי עניוות, כי היה לכם מזל עם ההנהלה שלכם. – מרשה לעצמו שפירא להתברך בתוצאות העבודה וחוזר לסקור את “ימי העבר”. מאז זמני הפקידות עבדו ביקב שני מנהלים, במשך יותר מארבעים שנה. האחד, שמצטער אני שלא לראותו אתנו מחמת זקנתו ומחלתו – מר גלוסקין שיסד את הכרמלים והביא אל היקבים את כל מרצו וחיבתו לארץ. הבארון הרגיש במסירותו ועזר לו הרבה, כלומר עזר ליקב בימים הרעים. אם באו ימי ירידה, לא באשמתו באו וראשון־לציון שהיתה אז מרכז הענבים, ממנה יצאה הבקורת החריפה על האיש הנאמן והמסור. ואני המנהל השני, גם הוא לדעתי איננו רע, אבל גם אני בין ההולכים בעוד שנה או שנתיים, אחרי עשרים ומספר שנים, כי רוצה אני להנפש.

עם זה רוצה אני, כי שנות עבודתי לא יהיו לשוא. – מסיים שפירא בשעה זו של התגלות־הלב – לא קל להיות מנהל היקב, ונחוצה לכך מידה ידועה של מעלות וחסרונות. אחד החסרונות הנחוצים למנהל הוא, שיהיה עומד על דעתו, מה שקוראים “איש קשה” – – כי מעולם לא ניהלה “רשות־הרבים” עסק. אין זה רוצה לומר, כי מוסדות פטורים מבקורת, אדרבא – נחוצה בקורת מעוררת אך לא נגררת. ואמנם חברי המועצה עשו בקורת זו באמונה, ואין רזים וסודות בפניהם.

שפירא מונה את נכסי האגודה שגדלו: בתים וקרנות בחיפה, ירושלים ותל־אביב, שהם פטורים ממשכנתא; אין חובות בשום מקום, חוץ מפיק“א; נכסי דלא־ניידי שלה שווים בערך מאה אלף לא”י. הננו מרחיבים את הקיבול ביקב ; התשלומים עבור הענבים אנו עושים מכספנו אנו בלי הלוואות, בהיקף של רבע מיליון לא"י בשנה. הרי המצב לא רע לעומת מה שהיה.

ודאי שכל זמן שהכרמים יתנו רווחים חשובים היו נוטעים, והחברים ייהנו מיקבים, ממיבנים, מכלים, ממכונות, בבתי־מסחר, מפירמה בעלת שם ומכל היתרונות שהבארון הוריש לאגודה; אך אם יש שפע בענבים, מוכרחים להשקיע כספים נוספים ברכישת כלים מודרניים יותר. כן יש למועצה לא רק הרשות כי אם גם החובה לעשות את חשבון הנטיעות, לקבוע סייגים ולפקח על המינים. – וההגבלות צריכות להעשות לפי התקנות ע"י המועצה.

הכרחי שנשאר עד כמה שאפשר היקבים הגדולים על כל ארץ־ישראל, בלי שנגרום אנו בעצמנו לפרצות של התחרות. ואם שכר־העבודה מטיל צל על התעשיה שלנו – הרי השאלה הזאת מעסיקה את כל בעלי התעשיה. – ומצוואה רוחנית לעתיד חוזר שפירא למעשה בלי לפסוח על פרטים: המכירות ברובו הגדול היו בחביות ומסיבת המלחמה עברנו לבקבוקים, וטוב עשינו. בכוח הבקבוק והתוויות חודרים היינות ונרשמים בזכרון הצרכנים ועל־ידי כך הזיופים והמהילות נעשים קשים יותר. נשתדל עד כמה שאפשר להמשיך בשיטת הבקבוקים. עד עכשיו נעשה המילוי גם בסניפים, כדי שלא להעמיד תחת לחץ מרכז־מילוי אחד, אבל כאשר תהיה לנו אפשרות לקנות בקבוקים חדשים ומסוג אחיד, אז נוכל להסתפק במילוי אוטומאטי מרוכז ביקבים, תוך צמצום בעובדים.

הפרסומת הנה יקרה מאד, והמודעה הקטנה בעתונות עולה בהרבה לירות, – בכל זאת עלינו להוסיף על הוצאות הפרסום. את השוק החיצוני יש לארגן מחדש, כי באו מאנגליה בימי המלחמה אלפי חיילים לארץ־ישראל ואלה יזכרו את היין שלנו ויוכלו להיות בעתיד לקונים. צריך לארגן ולשנות את הסניף בלונדון וגם באמריקה, והדבר מצריך לימוד וחקר. ובראש לכל – שכלול היקבים. אמר לי פעם כורם מידידי, – מסיים שפירא בסיפור הכורמים הנודע – כי אם אומרים בכל יום לכרם “צפרא טבא”, הכרם עונה “שנה טובה”… גם היקב כך, אם תחדשו אותו ויחזיר לכם כפליים.

והסיכום ל־22 שנות הנהלתו של יעקב שפירא (1945–1924) אומר: בשנים הראשונות להנהלתו עולות ההלוואות שקיבל מחברת פיק“א לסך 35.000 לא”י, והללו הושקעו בעסק גופו כדלקמן: – 10.500 לא“י בבנינים; 17.000 לא”י בבריכות ובמכונות, סילוק חובות לבנקים – 10.000 לא“י, בבנק המרכזי חוב בסך 8.500 לא”י.

מאז המצב הכספי השתפר והלך: תחת חובות בנקים מצויים חסכונות, ובשנת 1945 עומד חשבון העובר־ושב בבנק אפ“ק בסך 84.000 לא”י, בבנק ברקליס – 26.000 לא" ובבנק המרכזי סך – 10.000 לא“י. גם בשאלת החוב לחברת פיק”א עשתה האגודה צעדים, אחרי שהמנהל בא במשא־ומתן עם נשיא החברה, הבארון ג’ימס דה־רוטשילד, ומנהלה רוברט גוטליב, והללו גילו הבנה ויחס טוב לעניני האגודה בפיחות החוב.

בו בזמן גדלו שטחי מטעי הגפן וכן התעשיה וכמות היין. מכמות של 22.000 הקטו יין שיצרו ביקבים ב־1930, הגיעו ב45 / 1944 ל־100.000 הקטו, ייצור מוגדל פי־חמישה. בד בבד חל גידול בהוצאות הייצור והמכס, מסך 32.000 לא“י ב־1930 ל־222.000 לא”י בשנת 45 / 1944, למעלה מפי־שבעה. עם הגידול גברה התביעה לשיפורים ולשכלולים בתעשיה. התוצאה מהשכלולים היא: המוצרים החדשים הצליחו והליקרים אינם נופלים מן הסחורות המשובחות של אירופה. – ומפליאה אותנו למקרא הדברים יותר מכל רבגונות האיש, המקפל בדבריו אמונת חזון ונעימה עממית של איש המעשה, ללא סתירה ביניהן.

פנים חדשות במוסדות האגודה    🔗

עדיין המנהל החרוץ העומד על המשמר אחרי 20 שנות כהונתו, אינו נלאה לשנן לכורמים: – “על דלת כל אגודה קואופרטיבית צריך לחרות את המלים של הלל הזקן " אם אין אני לי מי לי, ואם אני לעצמי מה אני”. – ומוסיף ומסביר עפ“י דרכו: מביט אני לפעמים על עצמי בתמיהה. מדוע עלי להתווכח ארוכות, לריב ולדון עמכם בדבר מחירים ובשאלות אחרות שהם חיי העסק? – העסק הוא שלכם. ואת אשר תכינו ב”ערב־שבת" יהיה לכם בשבת. אם תשארו תלויים בחסדי באנקים, אם תצטרכו לשלם ריבית קצוצה, אם אי־אפשר יהיה לכם להרחיב את העסק, אם יקומו יקבים אחרים, אם יהיו לכם מתחרים רבים, אם יהיו יצרני משקאות או ליקרים אחרים עם אינסטלאציות משוכללות יותר – העסק יסבול, כלומר אתם תסבלו.

יש לכם שיגרת מחשבה מימים עברו, שאתם והנהלת היקב יושבים בשני קצות השולחן. לא היא! האינטרס אחד, אלא כל אחד במקצועו שלו; – אתם דואגים לענבים, וההנהלה דואגת לתעשיה, למכירה, לקיום ולשכלול העסק. על האגודה להשגיח על יושרה של ההנהלה, אבל לגבי המחירים אין הצדקה שהמועצה תלחץ על המנהל. והחברים ילחצו על המועצה. כדי לדרוש מחירים טובים יותר עבור הענבים. מה שנראה לכם טוב עבור היחיד ברגע זה, עלול להזיק ליחיד ולכלל, בשנים הבאות.

אם הרכוש בנכסי דלא־ניידי עלה וכן בחסכונות חשובים, – הרי לעומת זאת יודעים החברים, כי החוב לפיק“א עולה לערך מאה ושלושים אלף לא”י. פיק“א עזרה לעסק בכל צרה ומצוקה, היא יצרה אותו, היא תמכה בו, ויש להתחיל ולדאוג לשלם לה את החוב. כספי פיק”א נחוצים להתישבות חדשה ולשיקום. המנהל (הוא עצמו) מקיים משא־ומתן בענין זה ויחד עם המועצה יציע לסלק את החוב כאשר יגיע הזמן.

אנו שומעים איפוא את המנהל חוזר והופך בעיקר בשני סעיפים תלויים ועומדים: א) היחסים בין פיק“א וכיבוד החוב שחבים לה; ב) קבלת מושבות־הגפן הצעירות לאגודה. הוא יודע כי בהחלטה כפוייה מלמעלה לא יצליח להעביר את הדבר ובכשלון הצעותיו אינו רוצה, בין כמנהל האגודה שכוחה וכבודה יקרים לו ובין כאחד שנעשה בשנות המלחמה חבר במועצת פיק”א המצומצמת שהורכבה בארץ, בהינתק המוסד מעל מרכזיו באירופה, מכאן זהירותו של שפירא, כאשר במועצה מתחוללים חילופי דורות וגם לדור העולה יש להסביר בסבלנות את אשר שינן לקודמיו.

ואמנם מחברי המועצה אשר הכרנו לדעת נעדרו אחדים במרוצת הזמן והאגודה מוקירה את זכרם; יש שפרשו ויש הממשיכים, אך גם פנים חדשות נראות סביב לשולחן המועצה – והשינוי המספרי שחל לפי האזורים – מיהודה מיעוט ומשומרון רוב – משפיע.

שלום ברונשטיין – נבחר מזכרון־יעקב למועצת האגודה, בהיותו כבן שלושים, והוא הצעיר בנבחרים; על אף גילו הצעיר חתר להגשמת קו ומטרה שהיו לנגד עיניו. כחניך בית־הספר של מושבתו נכנס בעול המשק, אך בו בזמן היה בפעילי אגודת הצופים ואגודת ה“מכבי” והעומדים בראשה. בגיל 20 נבחר לוועד המושבה והוא חבר הסתדרות “בני בנימין” ופעיל בועדותיה; פעיל בוועד החקלאי וגם יושב־ראש שלו. חבר הוועדה שטיפלה בהוצאת ספר היובל של המושבה ושנים רבות שימש כחבר בהנהלת התאחדות האכרים. למועצת הכורמים נבחר ב־1934, אחרי שהכירו לזכרון־יעקב זכות לארבעה חברים, ובשליחותו זו עשה במשך 18 שנים רצופות, אף כחבר ההנהלה, עד שפרש ב־1952.

גולת־הכותרת של פעילותו בענף הגפן היתה הקמתה של ועדת הדרכה בזכרון־יעקב, אשר ביצעה עבודה נכבדה בהדברת עש־האשכול. המחלה נפוצה בכרמים במידה מדאיגה והשמידה כדי חמישים אחוז מיבול הענבים. ועדת ההדרכה פעלה בראשותו של אגרונום עמרם חזנוב ובשיתוף עם יעקב אבני, היינאי ביקבי זכרון־יעקב; מבין חניכי מקווה־ישראל נבחר בנימין ספרן לרכז את הפעולה החשובה, שהיתה לברכה לכורמים בשומרון ובכל הארץ. ועדה זו הוציאה לאור בדפוס חוברת קטנה וענינית על כנות וזנים בשם “דע את כרמך” מאת י. אבני. ארבעה דוחו"ת שנתיים ועשר חוברות “עלון הכורם”, שהיו לעינים לכורמים בשאלות עיבוד הכרמים, זני הענבים והדברת מחלות, אף נטעו כרם ניסויים.

בפתח־דבר ל“עלון הכורם” הראשון כתב ברונשטיין: “מתוך רצון לשלב את הנסיון וידיעות כורמינו בהתקדמות מדע הגפן מצאנו לנכון, אנו חברי מועצת הכורמים, ליצור גוף מקצועי, שמתפקידו יהיה לגשר בין המעשה והמדע. יש לנו בארץ בעלי מקצוע מעולים, הן בין פקידי מחלקת המטעים הממשלתית, הן בין פקידי מחלקת המטעים הממשלתית, הן בין עובדי התחנה לחקר החקלאות של הסוכנות ברחובות, הן בביה”ס מקווה־ישראל והן בין עובדי היקבים". – ואמנם הישגי ועדת ההדרכה נצטרפו לסך־הכל מכובד, והתוצאות היו לברכה לכורמים.

במועצת הכורמים ברונשטיין התיצב כתומך נלהב במנהל שפירא, שהטיף לעשות נכסים לאגודה, כדי להאדיר את כוחה ולהבטיחה מתנודות כספיות במקרה משבר. הוא היה במניחי היסוד לבנין האגודה בחיפה ולאחר מכן – בירושלים. עם השאיפה להשליט סדרים טובים בבציר נתמנתה ועדת בציר כללית, וברונשטיין נבחר לוועדה זו; כן השתתף בפגישותיה של הוועדה המייעצת לענף היין מטעם הממשלה (בקום המדינה) וטען לנטיעה מתוכננת תחת נטיעה חפשית בכל קרקע ואיזור.

יוסף דוידסקו – נולד בזכרון־יעקב (1892) ועשה מנעוריו בשדות מראח ובאורוות ה“חאן”. הוא גילה עוז ואמץ־לב בלתי מצויים, הכיר את הליכות השכנים ומנהגיהם והרגיל לשונו ודבר בניבם כאחד מהם. שמר ושמירתו הבטיחה את הרכוש, הצטרף בזמנו ל“נילי” ועשה בשליחותה, שימש מורה־דרך לצבא הבריטי בכיבוש שומרון וגליל, ולאחר הכיבוש נתמנה קצין משטרה, אף פעל עם מוסדות הבטחון הישוביים. במועצת אגודת הכורמים כיהן שנים מספר.

יעקב אפשטיין – נולד להוריו ממייסדי זכרון־יעקב (1897) ותוך המעבר מבית־הספר לעבודת המשק, עשה עם חבריו בגרנות של “חירבת בורג'” (לימים בנימינה). נודע כשומר שדות וכרמים (מארגן שמירה בימי שלום כבימי פורענות (כמסופר לעיל). בתפקידו זה הכיר מקרוב את ארחות חיי השכנים ועשה שליחויות למען השלום בין שני העמים. פעילותו גברה במוסדות המושבה – בוועד החקלאי, בוועד המושבה ובמועצתה הממונה הראשונה, בוועדות בטחון; – כחבר הוועד הארצי של ארגון השומרים הכללי נחשב לוותיק במקצוע. פעל כחבר הוועדה להסדר הקרקעות ובקשר להעברת אדמת הטרשים מחברת פיק"א לרשות המושבה. במועצת אגודת הכורמים עשה תקופת בחירה אחת, ומילא את שליחותו בשיקול־דעת ומתינות.

עזרא גולדשטיין – נולד (1900) להוריו שהיו מחלוצי המושבה, ואחרי שסיים לימודיו נתקבל לעבודה באוסף הבוטאני של אהרון אהרונסון עד שנת 1917. מכאן ואילך עבד במשק הוריו ועם הכיבוש הבריטי נתמנה כמתכנן גינות בתחנות הרכבת בארץ. לאחר מכן נסע לצרפת, אך מיהר לחזור אל ההורים הישישים, כדי למשוך בעול העבודה של המשק. בו בזמן נעשה פעיל בארגונים ובמוסדות המושבה – בוועד החקלאי, במועצה המקומית ובוועדת הבקורת בהלוואה־וחסכון. שימש כחבר ועדת הבקורת באגודת הכורמים עד שנבחר למועצתה.

יעקב תמשיס – נולד בזכרון־יעקב (1894) להוריו מראשוני המושבה ובוניה, פעל ונמנה עם חברי ה“גדעונים” ו“בני־בנימין”. כיהן כחבר מועצת האגודה וכן כחבר של וועדת הבוררות לקבלת כורמי גבעת־עדה, בנימינה ועתלית, כחברים לאגודה.

אשר בונשטיין – נולד להוריו ממייסדי זכרון־יעקב (1893). כיהן שנים רבות כיושב־ראש ועד המושבה וכיושב־ראש הוועד החקלאי. השתלם בלימודים בשווייץ ובמלחמת־העולם הראשונה שירת כקצין בצבא התורכי. במועצת הכורמים כיהן תקופת בחירה אחת.

שלום זימנבודה – נולד (1907) להוריו ממייסדי מאיר־שפיה. בגיל 16 נכנס בעול המשק החקלאי של הוריו, ובית יוסף זימנבודה אביו. אירח תמיד אישים מן הישוב – צעירי “השומר” אשר בביתו רקמו את חזון אגודתם, אנשי הגפן וחקלאים ותיקים ששחרו לעצתו ולמשתלתו של זימנבודה האב. אף מוריה ומחנכיה של הגימנסיה “הרצליה” מצאו בבית זימנבודה פינת חום ואור מעודדת, בהיותם בגירוש מתל־אביב. מכל אלה למד שלום הבן וכיוון שעברה המשפחה משפיה לזכרון־יעקב, בגר ונעשה מעורב בציבור, כמוחתאר ופעיל בהגנה המקומית, בועד המושבה, במועצה המקומית הממונה הראשונה, בוועד החקלאי ויושב־הראש שלו וכחבר למועצה של התאחדות האכרים. בתערוכה החקלאית שערכה הממשלה המנדאטורית בחיפה (1928) ובתערוכות אחרות זכה בית זימנבודה, האב והבן, בפרסי הצטיינות על תצוגת גידולי תבואה, תעשית־משי ביתית ושתילי גפנים. האב שקנה לו שם בארץ במשתלת הגפנים והזיתים שלו, שיתף בעבודה את בניו ובנותיו, וממנו ירש הבן את המגע והקשר אל השתיל והגפן. אף הוא כאביו נחשב לאחד השתלנים המנוסים והספקים הראשייםל שתילי גפו בארץ. במועצת האגודה שימש כחבר ועדת הבקורת ולאחר מכן כחבר המועצה.

נחום סימקין – מייצגה הראשון של בת־שלמה הקטנה במועצת אגודת הכורמים. נולד באוקראינה (1901) ועלה לארץ ללמוד בגמנסיה “הרצליה”. עקב נדודי הגימנסיה במלחמת־העולם הראשונה מתל־אביב למאיר־שפיה, נקלע לבת־שלמה השכנה ושם נתקשר לביתו של אברהם מזרחי, ממייסדי הכפר, אשר עלה בזמנו ברגל מקורדיסטאן לארץ. כמתישב בבת־שלמה, נתקבל נחום סימקין כחבר לאגודת הכורמים, לחם לנציגות במועצה למען בת־שלמה המקופחת, ובשנת 1940 הוכר כנציגה. תבע יתר אוטונומיה למועצה ומשנבחרה ההנהלה הראשונה (1948) והוא חבר בה, ראה בכך נצחון לאחר שההנהלה החלה להתיעץ במועצה בכל מעשה קטן או גדול. ההנהלה הנבחרת קיימה מאז פגישות עם החברים כדי למסור דו"ח לעתים מזומנות ולשתפם באחריות -יתר.

צבי בחור – מבני בת־שלמה (1904), שמילא את מקום קודמו במועצת האגודה. למד בבית־הספר הקטן שבכפר, ובגיל 14 נכנס לעבודה. בבחרותו התגייס למשטרה, חזר לבת־שלמה וקיבל מחברת פיק"א משק של אכר שעזב את המקום. פיתח וביסס את המשק המוזנח, ונלחם למען הרחבת הכפר, תוך יישוב עולים חדשים. במאורעות נטל צבי בחור חלק נכבד בביצור הכפר הקטן והמבודד, וכחבר במועצה של אגודת הכורמים, כנציגה של בת־שלמה, מוסיף לכהן בה.

אליהו פרנקל – נציגה של גדרה במועצת האגודה, בא עם הוריו מערבות סיביר לשבת בגדרה הבילו“יית, וילדותו עברה עליו כאן בביה”ס העממי ובביה“ס למסחר בתל־אביב. פרט לפעולתו ב”מכבי" וב“הגנה”, השתתף בייסודם של הקואופאטיבים הראשונים בגדרה. נבחר כיושב־ראש ועד המושבה והמשיך כראש המועצה המקומית. 18 שנה ניהל את המוסד לאשראי במושבתו, ויד וחלק לו בהתפתחות המושבה. באגודת הכורמים נבחר לראשונה לוועדת הבקורת ולאחר מכן כחבר המועצה.

ד"ר פרנץ סטיאסני – שליחה של גדרה במועצת האגודה, נולד בצ’כוסלובקיה (1902) למד כלכלה וקיבל את התואר באוניברסיטה של פראנקפורט, אחרי שעלה לארץ (1933) התישב בגדרה ובנה משק מעורב. נטע כרם וכן נעשה נציג גדרה במועצת האגודה משנת 1949 ולחבר ההנהלה. הקדיש תשומת־לב מיוחדת לעניני ייצוא היין ועורר לעשות מאמצים במגמה זו. השתתף במשלחות הראשונה והשניה לארה"ב, בהן הוכשרו התנאים לייצוא יינות. ככורם צעיר וחדש, ספוג תרבות אירופית ותורת הכלכלה המודרנית, היטיב להסתגל לחבריו הוותיקים באגודת הכורמים ומוסדותיה.

פרופ' האברשיים – ייצג את רחובות במועצת האגודה בתקופת השפל לענף הגפן. בהיותו נמנה עם המרצים בטכניון העברי בחיפה, מצא תמיד שעה פנוייה לעניני האגודה ולכרם הגפנים, שקשר אותו באהבה מיוחדת לאדמת הארץ. הוא שפיקח על הרחבת הבנין של יקב זכרון־יעקב.

*

לאגודה ולמועצתה היו לעזר ולברכה, בכל הזמנים, חברי ועדת הבקורת. נעשה מעין נוהג לכורמים של זכרון־יעקב, שהקשישים מבקשים להכניס צעירים בסוד האגודה, ושולחים אותם תחילה לוועדת הבקורת, כתחנת־מעבר מן הפרוזדור לטרקלין. כן עברו בתחנה זו יוסף גרף, אריה לרנר, משה יהודה גרופר, דוד זלץ מבת־שלמה, ועדיין לא נתמצתה הרשימה אלא בחלקה. יצחק צלליכין – כורם בן כורם אשר הכורמות נעשתה מסורת במשפחת המייסדים של ראשון־לציון ולא פנו לה עורף גם בשנות שפל. – ויצחק הוא יושב־ראש ועדת הבקורת של האגודה. – בראשון־לציון מצביעים על כורם משכבת מתנחלים מאוחרת יותר בנימין פרשקובסקי – והוא דווקא “שמרן” לגבי כרמיו המשתרעים על 300 דונאם במושבה גופה ובגמזו. שמרנותו בכך שהוא נאמן לזנים הישנים, כי טובים הם לדעתו אף שתנובתם פחותה. ואפילו יש לעקור גפנים זקנות ולנטוע במקומן צעירות – הוא נוטע מהזנים שנתחבבו עליו.

אחד שקנה לו ותק בוועדת הבקורת ועשה עמה דרך ארוכה הוא אברהם וכסלר. הוא עצמו בן לחלוצים ומייסדים, אשר בכוח עבודתו והתמדתו טיפח משק גפנים למופת וראה באגודה ובענף הגפן חזות־הכל לגבי מושבות הכורמים. אברהם וכסלר נפטר בטרם זמנו. שנים מספר אחרי האסון שקרה את בנו־יחידו בראשית מלחמת השחרור.

חבר לוןעדת הבקורת במשך שנים רבות הוא אברהם אהרוני מרחובות. התחנך בגימנסיה בירושלים, נעשה מעורב בין הכורמים ובעיותיהם, ככורם ובן לכורמים ותיקים גם יחד. – כל אלה תרמו מכוחם לאגודה ברוח זמנם, ועדיין לא תש כוחם של בני דור עבר והישישים שבהם מנשה מאירוביץ ומרדכי סגל העומדים על משמרתם.

ואשר לניגוד עם פיק"א    🔗

אמנם תיארנו את התמורה שחלה בינתיים בענף עפ“י יעקב שפירא, אך מן הראוי להביא כאן גם מסקירתו של הבילויי הישיש מנשה מאירוביץ – הוא איש הגפן הוותיק שבאגודת הכורמים – וניטיב להבין את הרקע עליו נצטברו הניגודים במרוצת השנים באגודה כלפי פנים ופיק”א גם יחד. הפרדס הוא שדחק את הכרם מיהודה, גם לדבריו עם שמאירוביץ מאמין “כי השטחים ההרריים ביהודה עדיין יפים למטע הגפן (“כמו שהיה בימי אבותינו”) ובפרט שברור לכל, כי יינות הארץ נחשבים מהמשובחים בעולם ועתידים לכבוש להם מקום נכבד בשווקים”. – אם לא הושיטה ממשלת המנדאט עזרה מיוחדת לקידום הענף, באו שנות המלחמה ובממכר היינות בארץ חלה קפיצה, מפדיון של 50.000 לא“י עד ל־500.000 לא”י(!) בשנה – הגם בו בזמן חלה ירידה מקבילה בשיווק היינות בחו“ל וכן גרמה המלחמה פה ושם לחובות מסופקים או אבודים. בהשפעת הנסיבות האלה חל שינוי באופי השיווק ו”כרמל מזרחי", שהיתה המשווק העיקרי בשוקי־פנים, הועמדה בסימן חיסול (אם כי שמה נשאר צמוד לסחר היין גם לאחר מכן). בו בזמן החלו משקי העמק לספק באמצעות “תנובה” מענבי כרמיהם ליקבים ונתהווה מצב כדלקמן: זכרון־יעקב ובנותיה סיפקו כדי 64% מכלל הענבים, מושבות הדרום כדי 23% והמותר – מישובי ההסתדרות הציונית.

עם העלייה התלולה בשיווק היין בארץ, ניתנה רשות לכורמי שומרון להוסיף לנטוע, אבל משום השפל שחל בו בזמן בפרדסנות ביהודה, תבעו מי שהיו בעבר כורמים ביהודה את זכותם לנטוע כרמים מחדש. – הטענות בשאלה זו בין האזורים, ובאיזור שומרון גופו – בין מושבה ותיקה וצעירה ממנה – עצמו והלכו, באופן שנזקקו מזמן לזמן לבוררות, אשר תקבע מחדש את מיכסות הענבים המותרות לכל מושבה ומושבה. במערכות הכורמים השתררה איפוא תסיסה מתמדת ולאחר שהנהלת היקבים לא יכלה להשתלט עליה, נתבקשה התערבותה של פיק"א בצורה אקטיבית בהנהלת הענינים.

ופיק“א, עם שנכנסה למלחמת־העולם השניה במנגנון מסודר ובמשק מסועף – חקלאי־התישבותי ותעשייתי גם אחד, – המלחמה מנתקת את הנהלתה בארץ מצרפת הוישאית, מפרידה בין מרכז פיק”א בצרפת ממרכז־המשנה שלא בארץ ובו בזמן גם מקשרים סדירים עם ג’ימס נשיאה בלונדון. ההנהלה המצטמצמת בארץ מקיימת במיטב יכולתה קשרים עם מפעליה – אם הטחנות הגדולות, אם חברת המלח ואם תעשיית השכר הארצישראלית (כפי שצויין לעיל) – וכן עם אגודת הכורמים, ובעוד שמקורות הכסף הצטמצמו, פיקא מציינת עתה בתרעומת: למרות המצב שהשתפר בענף היין, לא סילקה האגודה את חובה הגדול לפיק"א, אף שהוצעה לה הפחתת החוב.

היקבים שהם עדיין רכושה של החברה מושכרים ע“י פיק”א לאגודת הכורמים בשכר סמלי, עם מתן סמכות להשכרת־משנה של חלק מהבנינים לתעשית הבירה, ללא טובת־הנאה לפיק“א. פיק”א לא נטתה איפוא בשעה זו לשאת בעול האגודה, עם שעקבה מן הצד אחר העליות והירידות שחלו בענף. כיוון שחל שינוי לטובה במצב עם הנצחון, גוטליב חוזר עם הוראה של ג’ימס דה־רוטשילד מלונדון לגמור בדבר חוב אגודת הכורמים לפיק“א בסך 90.000 לא”י (לאחר ההפחתה). התביעה גרמה למיקוח, כשמנהל היקבים יעקב שפירא מבקש לדון על כך במעמדו של גוטליב עם נשיא החברה, הבארון ג’ימס.

פיק"א רואה בתרעומת עמדה זו, לפיה הבטחות מן העבר אינן מחייבות, ובפרט כאשר מצב הכורמים איתן. וגוטליב כותב ברורות: “הרי כל השנים לא דרשנו מכם ריבית על החוב!” – משיבים הכורמים: אי־אפשר לחייב בחוב עבור תקופה בה השליטה על היקבים היתה בידיכם.

עם זה שפירא ממתיק את הדין ומשתדל להסביר את דבר החוב לפי טעמו, וכן לקשור בסילוק החוב את דבר השיתוף עם פיק“א לעתיד. השנה הזאת היא שנת גאולה – אומר שפירא – והודות למר גוטליב מנהל פיק”א ולעמדתם של חברי המועצה, החלטנו על העקרון של סילוק החוב לפיק“א. מר גוטליב היה אדיב – כי חרת בזכרונו את דמותו של מייסד היקבים וקשריו האמיצים לבן־טיפוחיו. – היקב. רוח החוזה כשלעצמו, ביניכם ובין פקידות פיק”א, מראה כי הבארון רצה באחת, שהעסק יהיה מבוסס וכי היקב יהיה קיים מכוח עצמו. על שכר־דירה לא חשב מעולם, וכאשר נשלם את החוב לפיק“א וייגמר חוזה השכירות שלנו, אני מקווה כי פיק”א תוסיף להשגיח על קיום היקב ועל אחדות הכורמים, ותעשה חוזה שכירות לשלושים ושלוש שנים נוספות בתנאים לא גרועים מהחוזה שנעשה למאה שנה (ומטעם זה חולק לשלוש פעמים שלושים ושלוש) בעבר.

ואם איננו מצליח לשכנע את ציבורו בנקודה זו, מפנה שפירא את דבריו לנקודה כללית יותר: יש לי אמביציה בקשר לארץ־ישראל ולקואופרציה שלנו. – קושר שפירא לענין הנ“ל את הצלחת האגודה – הייתי רוצה שנהיה מפורסמים בעולם עם התוצרת שלנו, לא רק ל”ארבע כוסות", אלא שנהיה בית־מסחר עשיר ומסונף, וצומח מעלה־מעלה בכוח עצמו. בקפריסין ישנה חברה שנתעשרה ועלתה בכוח העבודה הזולה והענבים הזולים, אצלנו אין לנו לסמוך על הזול; אצלנו צריך לצרף מחשבה ופעולה, יזמה והבנה, כדי לנהל ולשגשג בעסק עולמי פורח, כפי שאני חולם למענכם.

דאגתו של שפירא לעתיד מביאה אותו גם להתגלות־לב אישית: אם יהיה לכם מזל יזדמנו לכם אנשים מומחים להנהלה ואם לא תכשילו את המזל הזה בדברים של קטנות־מוחין, אולי יתפתחו מביניכם אנשים מוכשרים. בלי הגזמה מבטיח אני לכם, כי יש בתעשיה שלכם מקום להתפתחות רבה ורחבה, בעלת היקף עולמי. מרגיש אני שעסקכם גדול ויכול הוא להוסיף ולעלות, אם ההנהלה תהיה טובה והמועצה יהיו לה אמון וכבוד מצד הבוחרים, תודתי לחברי המועצה שכבר התקשרתי אליהם בכבוד הדדי ולחברי ועדת הבקורת. תודתי לחברי ועוזרי בעבודה, לראשי הסניפים הישרים והעמלים, ועוד הפעם תודתי העמוקה לפיק"א על העזרה שנתנה ליקב במשך דורות, ועל העזרה המוסרית שאני מקווה ממנה להבא.

כן כורך שפירא את שאלת היחסים עם פיק“א בעתידות של עסק היין, אף מרמז על חילוף־משמרות העלול להתחולל בהנהלה בעתיד לא־רחוק. בהופיעו מתחילה, כאיש המגשר בין “אבי־הישוב” וחברת פיק”א לבין האכרים והכורמים, הרי אהבתו והערצתו לנדיב הן בחינת אהבה ראשונה, המשמשת לו תמיד שעת־כושר להשתפכות ולחשבון־הנפש. ודאי משום כך זכה יעקב שפירא לנהוג את ספינת האגודה ולחלצה ממשברים בין שתי מלחמות־עולם… במסירותו ידע היטב את המתרחש בין כתלי האגודה, יעץ ודאג, מתוך הכרה כי ב“טובת הציבור טובת הפרט”, ואת טובת שניהם ראה בטובתה של הארץ שהאמין בכוחה ובעתידה.

עם זה פיק“א אינה נחפזת להיתפס לסנטימנטאליות גרידא והיא רואה את עצמה למעשה פטורה מלשאת בדאגה לענף הגפן במישרים. כאן, לדעתה, ענף שהתבסס ושוב אינו צריך לעזרתה. – מנהלה גוטליב מעמיד להחלטה של הכורמים את השאלה העיקרית – שאלת החוב, שהיא תלוייה ועומדת. גם רואי־החשבון (קסלמן / קסלמן) של פיק”א מעירים בתמיהה, כי חוב היקבים (לפיק"א) עומד בלי תנועה – בסך 126.000 לא“י – וגוטליב מסביר להם, כי נשיא פיק”א ג’ימס נאות להפחית את החוב בתנאים מסויימים ל־90.000 לא"י כאמור לעיל).

פיק“א מסבירה את עמדתה גם לציבור הכורמים בגילוי־לב: חברתנו התחילה בסידור עניניה הנוגעים לנכסי־דלא־ניידי ולחובות הישנים – – לתמהוננו סברו אחדים לתומם, כי למרות הבטחותיהם בעבר, הרי כאשר הענין נוגע לפיק”א, הכל הותר – – בין החובות הישנים עומד החוב של אגודתכם והתמיהה גדולה משנה, לאחר שאנו מקבלים מכם דמי שכירות (סמליים) עבור בניני היקבים כדי 20 לא“י בשנה – בו בזמן שדמי השכירות אשר חברת הבירה הארצישראלית משלמת לכם עבור חלק הבנין הם למעלה מ־2000 לא”י בשנה. ועוד: מצבה החמרי של אגודתכם מניח את הדעת ויש באפשרותה לסלק את החוב לחברתנו.

מגיבים הכורמים על הערכה זו מצידם: “לפיק”א אין ידיעות נכונות והם סבורים כי האכרים התעשרו מעסק היין, אבל ענף הגפן גרוע מענף הירקות (שעמד בשנות המלחמה בסימן גיאות)… זאת ועוד: ראינו כי באמריקה הממשלה נותנת תמיכה רבה לאכרים" – –

כאן איפוא “אגוז קשה” אשר פיצוחו מצריך את המשך הקשרים ופיק“א קשורה בלאו הכי, בכל אשר תפנה לרגל פעולותיה השוטפות, במסורת העבר שאין להשתחרר ממנה בנקל. השכנות לתעשית היין בבניני היקב של ראשון־לציון, גרמה מתחילה להתענינות של פיק”א בתעשית הבירה הארצישראלית, שנוסדה בהשתתפותם של בעלי הון ממערב־אירופה (בראשותו של גאסטון דרייפוס) ובתמיכתו של סיר ואלטר כהן. – פיק"א היתה מעורבת גם כאן ושימשה כתובת לגורמים המעונינים בפיקוח על התפתחותה של תעשיה זו, אך שפירא שוקד בעיקר על קשרים תקינים שלה עם אגודת הכורמים כבעבר.

 

פרק יז: ממינהל־ביניים למנהל נבחר מקרב הכורמים    🔗

שפירא בסימן פרישה “אחרי 25 שנות עבודה” ונוטל “חופש דיבור”    🔗

ד"ר א. אוסטשינסקי, מנהל האגודה – במזל מיפנה להרחבה

היינו רוצים איפוא להכנס בלב קל ובדף חדש לשלב של המדינה – אך כבר ראינו כי ענף הגפן זה ייחודו בכל המעברים, שהוא בא בגיבושו העצמאי ואינו דורש אלא מרחב של פרנסה לעוסקים בו – לכורמים. גיבוש זה תוך העתק מרכזים, נתהווה בנאמנותם של כורמי שומרון לענף הגפן בתקופת הנהלתו הערה והנבונה של יעקב שפירא; – נניח לו איפוא לסקור את התקופה ובפרט שסקירתו מזדהה לא רק עם פתיחת הפרק החדש, אלא עם פרישתו האישית, על כל פנים בפועל, מהנהלת הענף. וסקירתו היא גם תגובה בעקיפין על רוח התמרדות שהחלה מנשבת בין כתלי האגודה, עם כניסתם של צעירים.

הופעתו האחרונה של יעקב שפירא כמנהל חלה באסיפה שסיכמה “שלושה מאזנים” ותוך סיום כמחצית היובל לכהונתו. על האגודה נמנו חברים צעירים, “שלא ידעו את יוסף”, וככורמים צעירים שהקימו את משקם וכלכלתם על כרמי גפנים בעיקר, כיוונו את בקורתם כלפי המנהל, הדואג את דאגת העסק מבחינה כלכלית־קואופרטיבית, אך לא תמיד נראית להם דרכו המינהלית־המסחרית לטובתו האישית של הכורם, הוא בחר להמשיך ולהיות “מנהל קשה”, שאיננו נאות בנקל לדרישות הכורמים, התובעים תשלומים בעוד שהוא מגן על הבטחת העסק בקרנות לימים יבואו. שפירא עצמו מודה בכך בסגנונו הציורי וחוזר אל ה“אני מאמין” שלו באזני הציבור.

מזה שנים מספר לא ערכנו אסיפות כלליות שלא באשמת ההנהלה. – אומר שפירא – היו ימי מהומות והיו סכסוכים בין גושי המושבות. עתה הנני מברך על המוגמר, על סידור הענינים ועל המשכת המסורת של אסיפות כלליות כסדרן ובמועדן. מבין אני לתרעומת על חוסר אינפורמאציה מספקת שמקבלים באסיפות; רבים רצו לראות פנים חדשות של נבחרים, אולם הנני להבטיחכם כי חברי המועצה רצו בכנות לעמוד לבחירות ולא להידבק אל כסאות־הכבוד שלהם – – –

ואם אדם העובר מהעולם־הזה לעולם־הבא, עובר לנגד עיניו חשבון־הנפש על כל חיי הבלו, אני עדיין איני מוכן לעולם־הבא, אבל בסיום תקופה של עשרים וחמש שנות עבודה, תמיד לטובת האגודה, בהבנה הדדית ופעמים בחוסר הבנה – בסיימי תקופה זו, יש רצון להציב אילו ציונים.

באתי ליקב בשנות סבל קשות, כאשר המלחמה (הראשונה) נגמרה ושנות הברכה היו מעטות. בא משבר, אך לא היתה אמת בהאשמות כלפי גלוסקין ז"ל. גלוסקין איש מסור ועדין מטבעו, היה נאלץ להתפטר או פוטר בצער; גלוסקין לא היו לו ילדים, ובעת שפרש מהיקב, נדמה היה לו כי בנו־יחידו נפטר מן העולם. גם לאחר מכן נשאר דבוק באהבה ליקב, עד יום מותו, וזה הטעם שאני מוקיר כל־כך את זכרו. הוא שמשך את לב הבארון, כי הבארון הרגיש בו אהבה כנה ומסירות לענף היין.

אני כשלעצמי, היתה לי קורת־רוח מעין זו. כשבאתי לפאריס והבארון בעצמו טלפן אלי לבוא ולדבר עמו על הישוב, עבודת היקב, הכורמים והמושבות. מאז נפטר הבארון אבדה לישוב – לכם ולכל המושבות – אישיות מרכזית של כלל ישראל, אב נפלא שדאג לכל צרכי האומה.

*

זמנו של המנוח גלוסקין היה זמן של “בין שני עולמות” – חיבת־ציון וקדושת הארץ מחד, וציונית פוליטית־לאומית מאידך. יינות “כרמל מזרחי” שימשו אז בגולה מעין שליחים או מדריכים בידיעת הארץ. אז היתה גם הנהלת היקב “פטריאכלית”, ו“בעל ביתית” (כמו שאמר לי פעם בן־גוריון), עם היתרונות ואולי גם המגרעות של משק בעל־ביתי, בלי המרה יתירה למרומים. קשרי יצירה ובנין היו בין המנהל ובין החברים, כשכולם ספוגים חיבת־ציון והבארון מאיר להם את הדרך. ואם נחוץ היה להם פורקן לרוחם הסוערת, נמצאו להם מה שקראו “הפקידים” (פקידי הבארון ולאחר מכן פקידי האגודה עצמה), קלעו את החיצים. אחרי המלחמה הראשונה נשתבשו דרכי האנשים ומחשבותיהם, ובעלי החיצים הרחיקו את מייסד ה“כרמל” ו“כרמלי” העולם בעצמו.

אחר־כך בא מנהל מודרני ויותר מעורב בעולם הגדול (הוא עצמו), יותר “דיקטאטור” לפי המונחים החדשים, אך גם ספוג עדיין ערכי היהדות הישנה. נעניתי ובאתי באותה חיבה נפשית של המנהל הקודם, חיבה לכם ולמחנכם, וחייב הנני לכם תודה עבור שנים של קורת־רוח ונאמנות. עתה יש לכם צעירים־שרפים שעשו כנפיים, חברים שלא ידעו את “יוסף המשביר”, בעוד שאני כבד־התנועה עודני חושב על “החמור” של ארץ־ישראל. קשה לי להתרגל אל האווירון, אף אוסיף שהנהלתי נגמרת בכבוד – –

ושפירא ממשיך באותה נימה טובה־אבהית, שלמדנו לדעת בשעות הקשות לאגודה: באתי למוסד שנוסד ע"י ראשוני הישוב, עם חבר אנשים ישנים ומיושנים עם הרגלים קבועים, עם אווירה פילאנטרופית־למחצה ומסחרית למחצה, עם סבל ירושה של ימי בראשית ואמונה, שיש טוב ומיטיב הדואג־לכל, עם חשבון של זכויות, עם בנינים גרועים ןמכונות ישנות, עם חובות וסחורה שלא היו לה קונים. אבל מחובתי להוסיף: עם מועצה בעלת משקל שידעה את מיבנה האגודה, כיבדה את שליח הבארון (הכוונה לעצמו) ועזרה לו.

הבארון נתן לי נדוניה ראשונה של עשרים אלף לירות, ותיקנתי מה שתיקנתי, קניתי מכונות חדשות. קיבלתי נדוניה נוספת מפיק“א ועשיתי בריכות ברחובות ובזכרון, ואמרו שאני מעביר כלים מראשון לרחובות, ומגדיל את היקב בזכרון. מכירת היין היתה אז כדי עשרת אלפי לא”י בארץ, לעומת כחצי מיליון היום. האמנתי מתחילה כי הסיטונאים יכולים להרחיב את המכירות ולהרגיל את הקונים ליין, וכן להחדיר בקהל את הבקבוק והתווית שלנו. – ואמנם צדקתי.

הצלחנו ונתנו את דעתנו על הנוי והצורה החיצונית. קיבלתי נדוניה נוספת מפיק"א, אשר שילמה במשך שנים רבות עבור החמרים, הבקבוקים, החביות, הכימיקליים, המכונות והמכשירים, כי לנו לא היתה פרוטה לקנות – – – בינתיים יצרנו ליקרים שנודעו לשבח. כאשר באתי צרכו רק מעטים את יינותינו. אך כיום מקובלים אנו על כל החוגים. ושוב עברו עלינו משברים, אך יצאנו בשלום מתקופת המלחמה, עם נכסים בשווי מאתיים אלף לירות העשויים לשמש יסוד לקרדיטים לעת־הצורך.

*

ולעומת ההישגים – השגיאות: באסיפות שוב התריסו נגד “הפקידים” שלנו ואני הנני להעיד כי הם היו מסורים בכל לבם לטובת האגודה, וזה למרות המצב הקשה של יוקר־החיים שעבר עליהם. לא תמצאו בארץ בית מסחר או עסק מסודר יותר משלנו. עבודה קשה במיוחד יש להנהלת הספרים שלנו – זה העורק העיקרי בתעשיה ובמסחר. אין לי כוונה לומר כי אין בנו מגרעת, אבל שמעתי מפי מדינאי גדול שאמר, שאם יש בו באיש ובצוות חמישים אחוז חיוב – דיינו.

כזכור, נטלתי לעצמי את הרשות לעודד את כורמי זכרון־יעקב שיטעו כרמים, כי חשבתי שאין סכנה בדבר, אם הם יבואו במקום כורמי ראשון ורחובות; הרבה חברים התמרמרו עלי, אבל עתה אפשר לראות מה היה ליקבים אלמלא נהגנו כך לפני עשרים שנה. אך למרות שנפתחו לנו שערי ברכה בארץ, יש להזהיר גם עתה מלנטוע בלי רשות ובלי סדר מסויים. אשתמש איפוא בחופש הדיבור שלי, כדי לומר בגלוי מה אני חושב על יחסי המושבות.

לדעתי, יש יתרון ודין־קדימה לראשון ולזכרון בכל הנוגע לגפנים וליין. הם סבלו בשנות הילדות של התעשיה ועל שום כך עומדת להם זכותם, ובפרט כשהמדובר הוא בטובת־הנאה מוסרית. כוונתי היא לחברי ההנהלה והמועצה שאינם צריכים להיות נקבעים רק לפי כמות הענבים, אלא גם לפי זכות המושבות, ולפי ערכם של החברים; מצד שני יש לקבל גם את המושבות האחרות כחברות לאגודה.

ביוון נוצרה חברה גדולה בעלת מיליונים לירות עם יקבים מודרניים, וגם אנו יכולים להיות במרוצת השנים לחברה ארצית, אשר סחורתה נפוצה בעולם כולו. חשבתי על כך לפני עזבי את עבודתי וההנהלה הבאה תוכל לפעול במגמה זו, אם נראה את עצמנו כבעלי היקבים של כל הארץ.

נבואה נזרקה מפי כאשר אמרתי באסיפה כללית קודמת, כי אין לתור אחרי לקוחות בחוץ־לארץ; – היהודים יבואו אל הארץ – אל “התירוש והיין”. ואמנם עם קום המדינה דאגת השיווק חלפה ומתחילה דאגת הייצור המוגבר: אין די יין למען השוק הפנימי המתרחב. בטוח אני כי המנהל וההנהלה ידעו להתאים את עצמם לתנאים וללקוחות החדשים, אף שאין להזניח גם את השוק הזר ואפילו במחיר קרבנות וויתורים במחירים.

אמרתי כי היקב היה בנוי לפנים על פטריארכליות, כלומר על רחבות־לב וויתורים בכל שטחי העבודה; והיום אתם נכנסים לעולם הבנוי על דייקנות, זריזות וסדר, כשכל מעשה צריך לבירור קודם, והעיקר – לדינאמיות, אם ברצונכם להצליח חייבים הנכם להסתגל ואל תהיו קופאים על השמרים. אחדים מכם ניסו לחרוג מן המקובל ופירסמו עלון קטן, כעין קול־קורא מקיץ את החברים, ואף אני עזרתי לו מעט. לדעתי, יש לחדש את הדבר כי יש לעבור לפיתוח אינטלקטואלי של דור הכורמים במושבות, והשאיפה צריכה להיות שלא רק ההנהלה תהיה ערה לתפקידיה, אלא גם החברים – אל נהיה מאנשי העבר במדינה תוססת.

*

– – מלחמת־העולם ומלחמת הערבים החריבו את רוב הסניפים שלנו ואת שוקי אירופה, מרכזי יהודים חדשים קמו בעולם – קהילות באמריקה ובמזרח הרחוק. בטוח אני כי המנהל החדש יסע אחרי הבציר, לאמריקה בפרט, ויצליח לקבוע שם סניף עם קשרים ברוב הערים הגדולות. – פיק“א או הבארון הם שטיפחו אתכם, ואם הבארון איננו אתנו, ואינני מחפה על הליקויים בפיק”א, בכל זאת תמצאו בה עצה ותושיה גם עתה. נחוץ לכם כוח מוסמך שיהיה פוסק אחרון בהרבה דברים וראיתי לפעמים את תגובתכם, כשמדברים על פיק“א, כאילו המדובר הוא בטרום־היסטוריה. אל נא תקלו ראש באלה אשר יסדו את הישוב… ואינני מתכוון לחובות שהנכם חייבים, כי אם לקשר המקשר אתכם לפיק”א מבחינה מוסרית ורוחנית. *

מעודי לא ניהלתי את העסקים לבדי, כ“דיקטטור”, ואגלה לכם סוד, כי “דיקטטורים” אינם קיימים במציאות אלא למראית־עין, אך לאמיתו של דבר הנם כפופים לנסיבות זמנם. אף אני “הדיקטטור” המסכן, לא פעלתי דבר בלי להמלך עם ד"ר זוסמן (עוזרו בהנהלה וממלא מקומו); כן שאלתי תמיד לדעת סגל ואופנהיים (הפקידות הבכירה של היקבים) וכל מה שעשיתי רע תזקפו נא על חשבוני, והטוב – זקפו על חשבונם.

ארבעים שנה ישב היינן מר פופל בקרן־זווית ולא ידע כי הוא מומחה ממדרגה ראשונה – – מר אקשטיין (מנהל יקב זכרון־יעקב), איש ישר ומחונן בהרבה תכונות ומעלות ותמיד מקננת בו דאגה אחת גדולה, שיש לשפר את דרכי הייצור ולהתאימם לאפשרויות הקיימות בעולמנו. קשור אהיה תמיד למנהלים, לפקידים ולפועלים שלנו. אם גם לא הייתי תמיד טוב כלפיהם. – –

אנו נמצאים בשלב בו קמה המדינה שלנו, אשר חלמנו עליה בכל שנות הבחרות. ברוכים יהיו גבורי ישראל שהביאו אותה לנו בדמם ובגופם. ברוכים המנהיגים אשר בדינאמיות שלהם הביאו את הנצחון, יחד עם כל נאמני הישוב. תהא הממשלה ימנית או שמאלית – מדינתנו היא, ומקום־כבוד רכשנו לעצמנו בעולם. “מדינה איננה מטרה בפני עצמה”. – אמר ראש הממשלה שלנו – והוא צדק, כי בשבילנו אושר וחופש היחיד הוא גם אושר המדינה. וחבל על האיש הגדול, אשר כל שעותיו ורגעי חייו היו קודש למטרה נכספת זו, הבארון רוטשילד ז"ל, שלא זכה לראות את מדינת ישראל בתקומתה.

*

אלה דברי שפירא – דברי פרידה – לאחר עשרים וחמש שנות עבודה לטובת האגודה. עם קוממיות ועצמאות ישראל בארצו, פרש שפירא “להנפש מעט” וההנהלה כיבדה אותו בתואר נשיא־כבוד לאגודה, אף הוא מבטיח לשמש עוזר ויועץ, ככל שיידרש.

אף מסתיים חשבון נוסף – יהודה ושומרון    🔗

נזכור כי באווירת האגודה נשארה תלוייה ועומדת שאלת “ההסכם הפנימי” שנערך על דעת המושבות הוותיקות, בלי לשתף את מושבות הכרמים הצעירות ואת גדרה הוותיקה בכלל. לאור הפולמוס שהובא לעיל והתערבותה של פיק"א, היה ברור לכל כי יש למצוא ניסוח סופי ומקובל על דעת כל מושבות הגפן בענין זה ובראש לכל – פתיחת השער בפני אלה שנשארו בחוץ על מיכסות הענבים שייקבעו לכל אחת מהן.

ג' ב' ע' – כינו הכורמים לבעיה זו (ראשי־תיבות – גבעת־עדה – בנימינה – עתלית) ויעקב שפירא נבחר כבורר יחיד בשאלה, והגיש בסוף כהונתו את “פסק־הדין” (26.5.49), אשר גם הוא לא היה סופי אך היה בו משום יסוד להקים עליו את הבנין הארגוני של האגודה בהתרחבותה, וזו לשון פסק־הדין :

מועצת אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראש“ל וזכ”י בע"מ הטילה עלי לברר את חילוקי־הדעות השוררים בין חבריה בשומרון לבין חבריה ביהודה ולפשר בין תביעותיהם המנוגדות. ההחלטה על כך נתקבלה פה־אחד בישיבה של מועצת האגודה, כרשום בספר הפרטיכלים: “מחליטים, שהסדר שאלת הבעלות על הרכוש והעסק ושאלת החברות נמסר לבוררות יחיד של ה' שפירא”.

לפי ההחלטה הנ"ל היה עלי לעיין בכל הטענות והמענות של הצדדים ולהחליט על דרך של פשרה, אשר מצד אחד לא תגרום נזק ותקלה לאגודה, מצד שני תעורר את החברים שבאו לידי הזנחת כרמיהם לבל יעשו כן ומצד שלישי תתן פיצוי כלשהו לאלה שעזבו את הגפן מאונס. תקנות האגודה קובעות, כי חבר היוצא מן האגודה, אין לו זכות בקרנותיה או ברכושה. כן קובעות התקנות, כי חברותו של חבר נפסקת, בחדלו להיות כורם בעל 40 קנטאר ענבים. התקנות אינן מפלות בין חבר שיצא מאונס, עקב זה שכרמו חדל לעשות ענבים, ובין חבר שהסתלק להנאתו, כי מצא קונה אחר לפרי כרמו.

התקנות קובעות, כי אסור לחברים להגדיל את שטחי הנטיעות שלהם בלי נטילת רשות מיוחדת מאת האגודה; וכן מינימום של יבול שנתי אשר חבר חייב להכניס ליקב, אך אין הן קובעות מאכסימום של יבול שנתי שמותר לו לחבר להכניס. התקנות כוללות הוראות המתירות לאגודה לקנות ענבים מאת לא־חברים בשנת הצורך, ואם הדבר מכוון לתועלת האגודה. התקנות נשארו בעינן עד היום הזה, למרות הנסיונות שנעשו לשנותן.

בשעה שנערכו התקנות היה מצב הדברים שונה לחלוטין, הן במספר חברי האגודה והן בשטח הכרמים והן בכמות היבול. העליות והירידות במספר החברים חלו תוך כניסת חברים חדשים, חלוקת רכושם של כורמים בין בניהם שעמדו ברשות עצמם, פטירתם של חברים או עקירת כרמים. התמורות בכמות היבולים ובשטחי הכרמים נגרמו ע"י תוספת כרמים במקום אחד ועקירתם או הזנחתם במקום שני. השינויים היו לטובת הכורמים בשומרון ולרעת הכורמים ביהודה, ובעוד שהתנאים והזמנים חולפים ומשתנים, הצטברו באגודה נכסים בשתי צורות והן: א) נכסי דלא־ניידי בצורת בתי־דירה, מגרשים, משרדים וחנויות בערים ירושלים, תל־אביב, חיפה ויפו ובמושבות (היקבים עצמם אינם שייכים אמנם לאגודה אלא ניתנו לה בחכירה מאת חברת פיק“א, אך בתוך היקבים הללו הוקמו במשך הזמן ע”י האגודה בריכות ובנינים ואלה נחשבים כרכושה של האגודה); ב) מלאי של יינות ומשקאות אחרים שנצטברו ביקבים ובמחסנים השונים.

התקנות הנ"ל והנכסים שהצטברו הם המשמשים סלע המחלוקת. כורמי יהודה טוענים:

1. הסעיפים בתקנות, השוללים מאת חבר יוצא את זכותו בקרנות האגודה וברכושה, בלי להפלות בין חבר היוצא מרצונו לבין היוצא מאונס, הועתקו אגב שיגרה בלי שהתחשבו בכך, שלא הרי אגודת הכורמים כאגודה שיתופית אחרת, לדעתם, דומה אגודת הכורמים לאגודה של יצרנים או של פועלים, בה מקבל החבר עם יציאתו את חלקו המלא ברכוש האגודה. ב) הסעיפים בתקנות האוסרים את הגדלת שטחי הנטיעות בלי נטילת רשות (טענו כורמי יהודה) הופרו ע“י כורמי שומרון ומעשיהם גרמו לכך, שתוצרת היין שעלתה ביקבים גרמה לירידה במחירי היין, זה שלל מהם (מכורמי יהודה) את היכולת לעבד את כרמיהם כהלכה (היות ועיבוד הכרמים במושבות יהודה היה (בזמנו) יקר יותר והיבולים הקטנים יותר מאשר בשומרון). ג) הרכוש הנמצא בידי האגודה נוצר במשך השנים מן ההפרשים בין המחירים, בהם מכרה האגודה את תוצרת היין, ובין המחירים שהאגודה שילמה לחברים עבור הענבים. רוב הרכוש הזה אין לו קשר לתעשית היין, בהיותו מורכב מנכסים המכניסים שכר־דירה ואין הצדקה לכך, שהכנסה זו תתחלק בין הכורמים לפי כמות יבולם כעת ולא לפי זכותם על הרכוש הזה. לפיכך הם (כורמי יהודה) תובעים לעצמם את חלקם המלא ברכוש האגודה (במקרה שיאלצו לצאת מן האגודה) או להפריד בין הכנסות האגודה מתעשית היין ובין הכנסותיה מן הרכוש שהצטבר, ולסדר שגם חברים שאינם מכניסים ענבים יקבלו את חלקם. ואשר למלאי היינות תובעים הם כי יש לקבוע את חלקו של כל חבר במלאי הזה וליתן לו את התמורה בצאתו את האגודה, אך יש לפצות את הכורמים שנשמעו לתקנות, בעד המחירים הירודים שבאו כתוצאה מיצירת המלאי ע”י כורמים שהפרו את התקנות.

כורמי שומרון טענו מצידם: אשר למלאי היינות, הרי אילו לא היו שם נוטעים ומגדילים את היבולים, התוצאות ביקבים לא היו מצדיקות את עצמן מפני מיעוט התוצרת, ולא רעה צמחה לאגודה מהרחבת הנטיעה אלא טובה. ובאשר לתביעה שיינתן לחברים היוצאים חלק ברכוש האגודה, אין לכורמי שומרון כל כוונה לזכות מן ההפקר, אלא אין הם רואים הצדקה לערער את קיום האגודה כדי לפצות חברים, שבחרו לעקור את כרמיהם.

עד כאן הטענות של הצדדים ושפירא ממשיך: שקלתי את הטענות ובאתי לכלל מסקנה: 1) במצב הנוכחי אין טעם לטענה של עודף ענבים, כי אלמלא נטעו, לא יכול היה היקב להתקיים ולא היתה סחורה למכירה; 2) כן יש הצדקה לחברים שהכניסו ענבים וסבלו בזמנים קשים, לבקש תגמול עבור סטוקים שנמכרו, בתנאי שזה לא יגע בכספים הדרושים למהלך העסק; 3) יש הצדקה לתת לכל חבר “בּוֹנוס” בעת עזיבתו את האגודה, בתנאי שימשיך להביא את כל ענביו ליקב במשך שלוש שנים בהן יישאר כחבר באגודה. הבּוֹנוס יהיה יחסי לקנטארים הטבעיים שהביא החבר ליקב במשך חמש־עשרה השנים האחרונות – – כן ניתנת הרשות ליקב לשלם את ההטבה במשך שלוש שנים, לאחר שהחבר פרש מחברותו ביקב, מקרן מיוחדת; 4) כדי לגמור אחת ולתמיד עם חשבון הסטוקים, יש להוסיף לחברים לירה לקנטאר ענבים, שהוכנסו בשנים 1944– 1947. 5) לכורמי ראשון־לציון יש זכות מיוחדת בשל השם והפרסום העולמי ליקב “ראשון” ולכן יש להפריש משכר־הדירה שמקבל היקב לזכות כורמי ראשון כדי שיוכלו להשביח את הכרמים. 6) כורמי רחובות, יש להם זכות הובלה על חשבון היקב, אולם אם נווכח כי כרמיהם נושאים יבולים זעומים, דוגמת כרמי ראשון, יינתן סכום מסויים לרחובות להשבחת הכרמים או לנטיעות חדשות.

הערה: חברים נקראים אלה, שהנם חברים כעת באגודה, וכן אלה מבני האכרים שיתקבלו כחברים באסיפה הכללית הבאה ( –) יעקב שפירא.

כאן נוסיף, כי גדרה שוב הסתייגה מפסק־הדין, ואילו דוד שטרנברג, בשם הכורמים של זכרון־יעקב, הצהיר: אנו מודים למר שפירא על העמל שהשקיע בהוצאת פסק־הדין, ואף שאיננו מרוצים, אנו מקבלים אותו. וכבר רמזנו כי בנוסח זה עדיין לא היה משום הסדר הלכה למעשה ופרטים שונים הוסיפו להטריד את מוסדות האגודה גם לאחר מכן, כשיחס הכוחות בין שומרון ויהודה הוסיף להשתנות וכן בין המושבות לבין עצמן באותו איזור – חברוּת המושבות שמחוץ לארגון הוכרה במלואה רק ב־1959. (ראה להלן).

להנהלה נבחרת    🔗

אף מבית השיטין של דברי שפירא, הזוכה לפרישת־כבוד שלא כזאב גלוסקין בזמנו, משתמע לנו כי בקרב הציבור הורגשה תסיסה נגד הנהלת יחיד: אין מכנסים את המועצות למועדיהן… אין שומעים לטענות הכורמים… תשומת־הלב נתונה כולה לנכסי האגודה, אך גורלו האישי של הכורם, שהוא בסוף־דבר אבן־הפינה של הבנין כולו, עומד בחשבון אחרון. ואם קולות בודדים נשמעו פה ושם באסיפות, ובפרט באסיפות כורמים מקומיות של מושבה, בכל שראינו במקומו – הרי טבעי הדבר כי עם פרישת המנהל משתרר מצב־ביניים בו ניתן להשתמש לבדיקת הענינים מנקודות־ראותו של הכורם.

כגון זה מצאנו בעבר גם בפרישתו של גלוסקין, כאשר הורכבה הנהלת־ביניים ובמרכזה עובדי משרד העבודה הוותיקים, מנשה מאירוביץ ומרדכי סגל, ואתם מפעילי הכורמים. עם זה בא מנהל והוא נטל שוב לידיו את ההנהלה בתוקף הנסיבות. שפירא עצמו מתברך, כאמור לעיל, כי לא פעל על דעת יחיד אלא בעצה עם עובדי המשרד – ד“ר זוסמן, סגל ואופנהיים. ד”ר זוסמן עומד למלא את מקומו של המנהל הפורש, כמסופר להלן, ואשר לשמואל צבי אופנהיים, מזכיר וגזבר ה“סינדיקאט” ושומר על ארכיון האגודה – עליו נאמר כי היה הרוח החיה בפועל בהנהלת האגודה וסניפיה שנים רבות.

עם זה פקידות משרדית, ככל שהיא טובה ואפילו ותק רב־שנים חופף עליה (מאירוביץ וסגל), – אינה עשוייה לשקף בכל את הלך־רוחו של הכורם. לגבי הכורם ענין החזרת החוב של האגודה לפיק"א הוא בסוף־דבר שני במעלה, בעוד שהראשון לגבי דידו הוא קיומו. וכבר ראינו כי מיבנה האגודה והפעלתה מסובכים למדי. הכורם מוסר את ענביו ועליהם חלות הוצאות ייצור היין ושיווקו. נוסף להוצאות הישירות בכרם וביקב. בשכר פועלים ומשכורות, אינה יורדת מהפרק שאלת ההשקעות בעסק – אם השקעה עונתית בחמרים ובכלים לתעשיה ואם השקעות לטווח ארוך בציוד, בשיפוץ מיבנים, בבריכות משוכללות יותר לקיבול היין ועוד.

אמנם בנסיבות אלו אין לנהוג בלי אמון גמור בכשרונו של המנהל, ביעילותם של סניפי הממכר ובפעילותו הנאמנה והמסורה של המנגנון כולו, אבל מטבע הענף הזה, שמוצריו נמכרים לאחר איסום וטיפול ממושכים (להוציא מניעות שיווק) – ובינתיים התשלום לכורם מנין? – כבר נאמר, כי הכורם חייב אחרי הבציר לשוב ולעבד את כרמו ולצורך זה האגודה מעמידה ומפתחת שירותים לעזרתו – מספקת לו חמרי הדברה למזיקים ודשנים, אף מקבלת עליה את הטיפול האחיד במס־הכנסה, החל על הכורם הפרט ועל ענף היין כאחד.

הכורם מקבל גם מקדמות במזומנים, לפי “קנטאר הענבים”, על חשבון היבול, אך המקדמה אינה מספיקה והחשבון הסופי של העונה עשוי להגיע לכורם רק כעבור שנתיים, דהיינו: רק אז מתברר לו, כי אם הכניס בעונה פלונית 100 טונות ענבים ושולמה לו מקדמה אף ניתנו לו החמרים הדרושים לטיפול בכרמו – הרי היתרה הנשארת לזכותו מכזיבה, ועל אחת כמה בשנים רעות. מכאן, המלחמה המתמדת על מחיר הענבים לכורם־היצרן, לה היינו עדים, ועל אחת כמה וכמה עבור ענבי הזנים המשובחים או במונח הטכני “יחס המינים”. מכאן גם החרדה הקנאית לזכויות המושבה בתוך כלל עניני הקואופרטיב.

על אחת כמה בתמורות שחלו ועומדות להתחולל בקום המדינה. בצדק מרגישים כעת, כי שערי האגודה עומדים להיפתח לרווחה גם בפני כורמים שאינם־חברים משומרון ומיהודה גם יחד, אשר לא טרחו למען הנכסים הללו שנוצרו בעמל קודמיהם. – שפירא כבורר יחיד פסק בענין זה, אך גם בוררותו לא סיפקה ובדרך כלל אין לסמוך על הכרעת מנהל יחיד ולוּא מקובל על הציבור.

“המנהל אינו כפוף למועצה”. – השמיעו איפוא מבקרים בקול – ויש לקבוע לידו הנהלה מצטמצמת מבין חברי המועצה. אז יוגשו לה דרישות קונקרטיות להסדר הענינים, כגון: יש להשקיע בשכלול היקב בזכרון־יעקב ולא ברכישת נכסים לאגודה בערים; אף ייקבעו סוגים לענבים בהתאם לזכויות הכורמים הוותיקים: סוג א' – ענביהם של חברים בעלי זכות מאכסימום ליקב; סוג ב' – מעל למאכסימום וסוג ג' – על שאינם -חברים. הרי הצעה, לפיה יכולים להיפתח שערי האגודה בלי חשש, תוך הגבלת היבול הכולל של ענבי היין לקליטה.

ולא ההצעה היא כאן עיקר, אלא העובדה, שאמנם הדעה ניצחה ומתגבשת הנהלה נבחרת, אשר מעמדה מתחזק והולך בד בבד עם פרישת שפירא מהענינים וכניסתה של הנהלת־ביניים: אחת לשבוע – כותב א.סמסונוב – ביום מועד קבוע מתכנסים חברי ההנהלה במשרדי האגודה בראשון־לציון לישיבה. ואם היו ימים ששלוחי שומרון למועצה ולהנהלה עשו דרכם לישיבות בדיליז’אנס יום־ולילה עד יפו, ושוב בדיליז’אנס מיפו עד ראשון־לציון – והנבחר למוסדות האגודה נתחייב בביטול ימים – הרי עכשיו הם מסובים לישיבתם במשרד האגודה ובו בערב חוזרים לבתיהם והרי הם שוב כורמים, כאבותיהם מימים -ימימה – –

אף מסתבר כי צדק הכותב – ושלא כחברי הנהלה מקובלים עלינו, אולי ניתן לקרוא לחברי ההנהלה הנבחרים של האגודה, אנשי עבודה ו“רוכבי אתונות”. שלושת נציגיו הוותיקים של הצפון (קרי זכרון־יעקב) בהנהלה זו – דוד שטרנברג יהודה קרניאל ואבא שכטר – נודעו לנו בפעולתם במשך 4–3 עשרות שנים רצופות כמעט במוסדות האגודה. ואם מסתערים במרוצת השנים בני־תשחורת מן הצעירים על מוסד זה ומברכים את יהודה קרניאל למלאת יובל שנים לעבודתו הציבורית ומסירותו לענף הגפן, אף מגישים לו תעודת רישום בספר הזהב של הקק"ל, – עדיין עומד קרניאל על משמרתו ואומר בגילוי־לב: אפילו אם אפרוש מפעולה באגודה, אבקש להשאיר אותי במערכת של ספר האגודה היקר ללבי.

אבא שכטר – מציינת אותו נכונותו למלא כל שירות לאגודה שמטילים עליו – אם בחילוף המנהל בנסיעתו ואם בסניף האגודה, לפי הצורך. ודוד שטרנברג הוותיק שבשלושה הוא הדובר של ההנהלה בעת אירוע ציבורי וחגיגי, כאשר קורות העבר עשויות לשמש לקח להווה – לשון־לימודים עמו והוא אינו מקפח בדבריו זכותם של אלה שעשו שירות נאמן לאגודה בעבודתם.

עם זה אינו מורגש בהם, בעבודתם היומיומית כי טובת מושבתם או אזורם רק היא לנגד עיניהם; מעייניהם באגודה כולה, אלא מאמינים הם כי גם באמונים לאזורם יש משום טובה לאגודה ומכאן גם צעידתם על המשמר, שלא יבולע לזכותה של הכורמוּת הוותיקה מהכורמות הצעירה שהיא גדלה ואולי עשוייה להוות רוב ביום מן הימים. מרוחם זו הם אוצלים גם על צעירים העולים לעבוד במחיצתם – אם פרנקל מגדרה ואם ניידרמן מזכרון־יעקב ואחרים.

ועם השלושה מהצפון אליהו ויגודסקי, איש ראשון־לציון שנעשה נציגן הוותיק של מושבות הכרמים ביהודה, בירידתן ובעלייתן מחדש. כאז כן עתה ברית־אמונים לרכב שלו – חמורו הקטן – כשהוא בדרכו אל כרמו או פרדסו בראשון־לציון. נמצא, כי הוא כחבריו להנהלה – שטרנברג קרניאל ושכטר – ימי המעשה קודש להם לכרם ולפרדס – ב“ברייקי”, ב“אום־אל־תות” ובראשון־לציון – אלא שנוסף על כך ויגודסקי הכורם שומר אמונים לימים שקידש את העבודה כפועל שכיר, לבוש “רובּשקה” ואותה לא החליף עם התמורות.

גדל העסק וגדלו ממדיו, מתרחבים וגדלים שטחי המטעים, מתרבים הזנים, רבו הסניפים. המסחר תובע ערנות ומחזור כספי ומזומן, שלא להלין שכר עובד ופקיד, ודאגת־הדאגות – מה נותר מכל מאזן כדי לשלם לכורם על חשבון ענביו, לתת לו קיום, לכלכל את עבודת המשק, לשלם לפועלים ולמובילים ולחדש נעוריהם של כרמים זקנים. ועוד עשרות בעיות שכל יום חדש מביאן בכנפיו. לומדים חברי ההנהלה החקלאים־הכורמים האלה, קונים בקיאות בעסק ושביליו נהירים להם כשבילי נהרדעא כביכול…

ויגודסקי שספג בילדותו את האווירה והחינוך של רוסיה, עולמו שונה אולי גם עתה מעולמם של חבריו חניכי המושבה, אך מוצאים הם לשון משותפת, כאחראים לבבת־העין הכלכלית של מאות החקלאים. ועם הוותיקים הללו, כבר הזכרנו את אליהו פרנקל נציגה החרוץ של גדרה וחילופו לאחר מכן ד"ר סטיאסני, נציגה הנוח ונעים־ההליכות של מושבת הבילויים.

זה צירוף הנבחרים להנהלת האגודה מהמשמרת השניה, כשהם מתכנסים שלושה מזכרון־יעקב, ובה בשעה ניכנס לחצר היקב אליהו ויגודסקי וקושר את חמורו. ברכת “שלום” של ידידים ורעים – ואם נותרו דקות פנויות עד לישיבה, משתהים הם בחצר בצל האקליפטוס רחב- הגזע ומסיחים בענינים שברומם של “עולם וישוב”. הדברים אינם משמשים אלא מבוא לאשר יהיה נדון סביב לשולחן הישיבות בחדרו של המנהל, ואמנם כך עוברים בצנעה ובישוב־הדעת לסדר־היום של הדיון. אף מתברר כאן, כי לא תמיד שליחי ציבור נשכרים.

אכן, יש וזוכים הם גם לקיטרוג חריף מצד שולחיהם. מבחינה זו אפיינית תשובתו של חבר ההנהלה דוד שטרנברג, בשמו ובשם חברו אבא שכטר, שניהם נציגי זכרון־יעקב, בחוג חבריהם במושבה: “לנו עשרים ושש שנים ליד שולחן זה ועשינו במיטב יכולתנו לטובת האגודה. נתנו את מיטב שירותינו, צעירותנו ורעננותו לפיתוח שכלול ושיפור יקבינו. לא נהנינו באופן פרטי – והרי שמעתם על כך מפי אחד הזכרונים. – משום כך לא היינו ראויים לבקורתכם. –לא נתמודד בבקיאות עם החברים בוועדת הבקורת – אך בעבודה הציבורית, נתמודד ונתמודד – כי זה 14 שנים רצופות אני עומד בראש המושבה זכרון־יעקב ולא נפגעתי כמו הפעם – – על כך יש להצטער – – לשמחתנו הרבה אינם קיימים עוד סכסוכים בינמושבתיים. כולנו סביב שולחן זה מאוחדים ולכן אל נדבר גבוהות ונביא לאסיפה הכללית הקרובה הבאה עלינו לטובה מאזן חיובי – ושלום על כולנו.” – ולמותר לומר כי בו בזמן מתרחשים מחוץ לאגודה המאורעות הכבירים המבשרים את תקומת המדינה ומגבשים גם הם את הלך־רוחה ומשאלותיה בנסיבות המדיניות החדשות של ישראל העצמאית.

לעת־עתה – שמחת הבציר הראשון במדינה    🔗

29.11.1947 – ובמושבה חגיגות־עם בקשר להצהרת או“ם על המדינה העברית, אך כתוצאה מכן “שמירה על הרכוש והשדות לנוכח מצב הבטחון” – במצב זה – השמירה בכרמי הגפן מצטמצמת לשמירת יום, מחושך עד חושך, ע”י רוכבים. – הבציר עצמו חל בעיצום קרבות השחרור (1948) ומפקד המקום מודיע לרגל הבציר: “אסור שיהיו משוטטים ערבים במושבה”. וסימן נוסף: מחוסר עגלונים מנוסים (מבין הערבים) – מארגנים הובלת הענבים במשאיות. בו בזמן זכרון־יעקב רואה את עצמה זכאית לציין בכבוד – את קרבנות הדמים – אנשי עבודה, מגינים, צבא ולוחמים – למען מדינתנו החפשית, יחד עם זכר הורינו החלוצים שהעפילו ועלו על ההר". כן מעלים כאן את זכרו של זאב גלוסקין שנפטר בשיבה טובה (מאי 1949), כאחד המייסדים של ענף היין. –

ייזכרו איפוא במקום זה מייסדי הכורמות בראשון־לציון

חלוצי הגפן במייסדי ראשון־לציון (לסדר השורות מימין לשמאל ומלמעלה למטה): ז. ד. ליבונטין צ. ליבונטין, א. מ. פרימן; א. א. שליט, ב. פיין, ז, אברמוביץ, ר, יודלביץ, ש. פ. היסמן, י. ל. טופורובסקי, נ. א. הלל, מ. כהן (י. פחחנברג – תמונתו באה במקומה).

כיוון שבאה השעה הגדולה של מלחמת העצמאות והתמורה הכרוכה בעקבותיה – שאר הענינים השוטפים נדחים. לגבי נושאנו סמלית אולי ביותר בתמורה זו הודעתו של מנשה מאירוביץ, כאחרון לבילויים ובשמו הספרותי אשר בחר לו לעיתים – “מזקני הישוב” – שהוא מחליף את שם משפחתו וייקרא מעתה "מנשה הבילויי " – הטעם נעלה בפשטותו: “כיוון שזכיתי בהגשמת חלומנו הגדול, חלום תקומת מדינת ישראל, מלפני 64 שנה, החלטתי לשנות את שמי הלועזי”. – ונוסיף כאן, כי אחרון הבילויים שזכה, נפטר כעבור שנה (יולי 1949).

בינתיים תוך מלחמת השחרור וההפוגות נעשים הבצירים: אב־אבגוסט 1949 – ענבי הדרום וכן חלק מיבול שומרון מובאים ליקב ראשון־לציון; ענבי זכרון־יעקב ובת־שלמה – ליקב זכרון־יעקב. וזה היבול בו נכנסת אגודת הכורמים למדינה: גדרה – 3300 קנטאר ענבים, רחובות – 750 וככמות זו בראשון לציון (כאן גם הענבים המובחרים); גבעת־עדה –2500, בנימינה – 700, עתלית – 500. וזכרון־יעקב ובת -שלמה – 12.000 קנטאר.

זקני זכרון יעקב (מימין לשמאל ולסדר השורות מלמוטה למעלה): ניימן, תמשיס, כהן, וילדר, אבדיק, הלפרין; ברקוביץ, שוארץ, שטרנברג, אברמוביץ, אהרונסון, א. פ.

זקני רחובות ביובל ה־50 לרחובות (מימין לשמאל והסדר השורות מלמטה למעלה): חרל“פ, גרינברג א., גרינברג ש., נחמני, וינר, ליפקוביץ, גלזר,קנטורוביץ, בריסקין, חביבי, אייזנברג, חרל”פ י., פלורנקו, ולדבלום, פליישמן, חביבי, קיפּניס, שוסיוב, כהן, הרשנזון, גולדפרב, גבריאלוב, פליישמן, צ, כהן י.

ולא עוד אלא עם סיום בציר – חג הבציר ראשון במדינה, שהוא מוחג בחצר היקב במעמד אורחים ובהם אברהם שפירא, איש השמירה, וחיים אריאב, איש התאחדות האכרים. האחרון משמיע כבר בהזדמנות זו כלפי הכתובת הממשלתית החדשה של מדינת ישראל את תביעות הציבור הזה של המושבות הוותיקות: שני ענפים חקלאיים חשובים יש לנו – הדרים ויין.

בשמחת סיום הבציר בזכרון־יעקב – שתייה מהחבית לכל דיכפין

בפגישתנו עם ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן־גוריון, הוא עורר אותנו, את משלחת האכרים, לצורך של הרחבת גפן־היין, שהיא עשוייה להיות חיונית וחשובה למדינה בתוצרתה.

אמרנו – משמיע אריאב – כי למטרה זו דרושה מדיניות נבונה של הממשלה והאוצר כלפי הכורמים והענף, שכן אחרת יעמוד גם הקיים בסימן משבר. – ומוסיפים הכותבים לזכותה של גפן־היין, כי עבודת הבציר נתנה תעסוקה של 9000 ימי־עבודה – אף זו תרומה לא מבוטלת בימי העליות הגדולות הללו של קיבוץ־גלויות, היה המעבר ממלחמת השחרור לחיי מדינה עצמאית.

וכיוון שנוצרה כתובת חדשה לכל שכבות הציבור וענפי המשק הכלכלי של המדינה, אנו קוראים לאחר מכן דברים של איש אגודת הכורמים, אליהו ויגודסקי, המפרסם אותם כלפי הממשלה: "מאחר שראש הממשלה עצמו עודד את התאחדות האכרים לפעולת תנופה בקרב חבריה הכורמים, למען הרחבת ענבי היין ואף הבטיח כי יוקצבו שטחים למטרה זו – היה ציבור הכורמים סבור, כי נפתחים לפניו אפקים לפתרון־מה של הבעיות המעסיקות אותנו בשנים האחרונות.

“הדרישה בשוק למשקאות וליינות ונוסף על כך דרישת הממשלה לייצר יין לייצוא. בו בזמן המחסור הגדול בענבים כבר נותן את אותותיו בכמות ובאיכות. אך הנה קיימת התרוצצות בין מחלקות הממשלה השונות והענין לא זז. הוצעו לנו שטחים מהאפוטרופוס על רכוש הנפקדים וב”כ הכורמים מכל המושבות, החל בגדרה וגומר בזכרון־יעקב, הסכימו לקבל את ההצעה, אך בממשלה לא הגיעו לכלל מעשה עד היום. בינתיים תנאי הייצור מחמירים והגיעו הדברים לידי כך, שכדי לספק במידת־מה את החסר, אנו נזקקים ליבוא כמויות גדולות של צמוקים (מקפריסין), דבר העולה בדביזים – וחבל מאוד…" – מציין ויגודסקי.

נמצא, כי שמחת המדינה לחוד והתביעה הדחופה של חיי המעשה לחוד – תביעה שדחיפותה גוברת, ככל שהספקת המשק הארצי אינה משיגה את התצרוכת עם גידול העלייה – וזה בכל ענפי המשק החקלאי.

שאלה שניה אשר גם היא עוברת כנחלת העבר לתקופה החדשה היא מצבה האיכותי של תעשית היין, כאן הממשלה גילתה מיד התענינות לקבל חוות־דעת של מומחה מוסמך לענין זה ואמנם פרופיסור ח. קסטלי, מנהל המעבדה למיקרוביאולוגיה חקלאית וטכנית של הפאקולטה לחקלאות באוניברסיטת פרודז’יה (איטליה) הוזמן לצורך זה ע"י המועצה המדעית שליד משרד ראש הממשלה – ונביא בזה תמצית מחוות־דעתו, אשר נועדה לשמש מורה־דרך לשכלול התעשיה לעתיד (ספטמבר 1950):

טכניקה של יצירת היין. – ביקרתי בשני היקבים שבמדינת ישראל, בזכרון־יעקב ובראשון־לציון. ביקבים אלה מייצרים כמעט כל היין, שמדינת ישראל מייצרת, לערך 50.000 קוינטל – חמשת אלפים טונה. היקבים – גודלם מספיק לכמויות היין, ההנהלה הטכנית מצויינת, הסידור של חדרי היקב טוב, אך המכונות ישנות. נעדרים לגמרי מכבשים הידראוליים ולכן התפוקה בתירוש נמוכה (כמות התירוש שמפיקים מכל מאה ק"ג ענבים). ביקבים חסר ציוד לריכוז היין בקירור, לשם ייצור היינות הלבנים, בעוד שמכשירים אלה נפוצים באיטליה ובצרפת.

לאחר שטעמתי כמעט מכל מיני היינות שמייצרים בישראל, דעתי היא: היינות האדומים עולים בטיבם על הלבנים. היינות הלבנים, ובמיוחד היבשים, משאירים טעם־לוואי בפה, שאינו נעים לרבים. יינות אלה נמכרים בבקבוקים ואפשר להגדירם כ“יינות־שולחן אירופיים” אבל לא כיינות המשובחים הנמכרים בבקבוקים בצרפת או באיטליה. כדוגמה ליינות־השולחן העדינים האיטלקיים יצויין יין אדום “קיאנטי” ויין לבן קפרי או אורויאטו או צרפתי בורגון.

בישראל מייצרים יינות ליקריים (מרסלה, פורט, וורמוט), יינות מקציפים וקוניאקים. טעמתי פורט שאפשר להגיד כי הוא בינוני למדי; משני טיפוסים של וורמוט ישראל – האחד אפשר לדמותו לוורמוט איטלקי בינוני. ניתנה לי הזדמנות לטעום יין מקציף יבש־למחצה demi sec)) שהיה טוב ודומה בהחלט לטיפוסים המשובחים של יין איטלקי ממין זה. גם הקוניאק היה טוב, אבל אין להשוותו לקוניאקים הצרפתיים.

כדי לקבל טיפוסים משובחים של יין מסויים, דרושה לא רק טכניקה, אלא הדבר תלוי באיכות ענבי היין. היין הוא “בן הענבים” ובישראל כרמי ענבי היין מעטים ורובם, לערך 70% – מהווה האליקנט. זן ענבי היין הצרפתיים המשובחים Cabarnet מצוי בכמויות זעומות, וכן זנים אחרים מאיכות משובחת. לכן טיפוסי היינות השונים מיוצרים מאותו זן של ענבי יין.

נמצא כי הצעד הראשון הוא: להמשיך בנסיונות בזנים של ענבי יין שיוכלו להתאים לאקלים בישראל, ובמיוחד להתעכב על זנים שטעמם ניחוחי (ארומאטי); זנים אלה ישמשו לייצור יינות ליקריים. בצפון־אמריקה צורכים ודורשים יותר מכל טיפוסי יין ליקריים. באירופה, הארץ היחידה שאליה אפשר יהיה לייצא יין, היא אנגליה. ואם תשמשו בענבי היין הראויים והעיבוד ייעשה בתשומת־הלב הדרושה, אפשר יהיה לייצר יינות מקציפים משובחים וראויים לייצוא.

בעיה המענינת את יצרני הענבים בישראל, היא: האם אפשר לקבל יינות משובחים מכרמי שלחין? נראה לי, כי יינות משובחים אפשר לייצר רק מענבי בעל. באיזור ההררי אפשר לייצר יינות משובחים, ובמרכז המטעים יהיה צורך להקים יקבים קטנים, שיוכלו לעבד 6000–5 קוינטל (500–600 טונות) ענבים. באיטליה כל היקבים המייצרים יינות משובחים ועדינים מעבדים כמויות קטנות של ענבים.

ליינות־שולחן רגילים אפשר להשתמש בענבי שלחין; לייצור יינות משובחים לייצוא דרושים: ענבים מגידול־בעל ויקבים מצויידים היטב. כדי לייצר טיפוסים מיוחדים של יינות, הכרחי להשתמש בשיטות מסויימות ולשים לב להתישנות הטבעית של היין. יינות משובחים צריכים לשמור על תכונותיהם המיוחדות, כי רק בעזרתן אפשר לרכוש שווקים לייצוא.

המומחה הביא עמו גם תרבויות שמרים אשר מסר אותן לניסוי בהתססת תירוש ישראלי לש. רוזנטאל, יינן היקב בראשון־לציון. וכן הרצה על מסקנותיו לעובדי תעשית היין ולעובדים המדעיים בנושא זה.

בין מציאות גדולה למעשה יומיום.    🔗

בדם ובאבק קרבות המדינה קמה. נתלכד צבא הגנה לישראל מהכוחות המפוזרים בקרבות מלחמת השחרור, נפרץ המחסום בפני קיבוץ הגלויות. במכלול הבעיות של המדינה הצעירה ראשונה במעלה הגברת ההספקה לאוכלוסים שרבו מפרי האדמה הנטושה – ובכלל זה גם תשומת־לב ועידוד לענף הגפן. רבבות העולים צורכים גם יין ושוב אין שטחי הכרמים מספיקים. מצד שני, בעית הקרקע לנטיעה שוב אינה חריפה ואנשי הגפן מציינים: “צבא ישראל הפך למעשה לקרן־הקיימת־לישראל ובכוח נשקו שיחרר מיליוני דונאם קרקע” – – מכאן גם פנייתם של אכרים ובניהם לממשלה להקצות להם שטחי קרקע “כבושים או נטושים” – באמצעות הוועד החקלאי של המושבה; מכאן התעוררות במושבות הגפן ביהודה לבקש קרקע בשכנות למושבה לנטיעת הגפן, אשר יהיה בכך משום זריקת עידוד לענף ותיק ; מכאן גם היזמה של המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית להכניס את ענף הכרם במשקיד המתישבים החדשים באזורי הארץ השונים.

כרמי מתישבים באזורים החדשים של המדינה.

כאמור, הממשלה נוטה להפריש קרקע למטרה זו ולפעול להרחבת הענף בכלל. הסקרים הראשונים במדינה המתארגנת מלמדים, כי הרחבה זו מוצדקת מכל הבחינות. ראש המחלקה למטעים של משרד החקלאות של ממשלת ישראל, אסף גור, מתאר את המציאות כדלקמן: מכינים לנטיעת הגפן 25.000 דונאם – מזה שטחים קטנים בלבד לענבי היין (דהיינו עדיין סברו כי גפן היין אינה עיקר לגבי העולים ועדיפה ממנה גפן המאכל): – "ומי הם שנטעו משטח זה 6000 דונאם ענבי יין? רק הותיקים מבני המושבות המאמינים בכרמי היין… "

גור מוסיף כי אמנם צדקו הוותיקים, לאחר שייצור היין עומד בגרעון (לגבי צרכי האוכלוסיה והייצוא), כדלקמן: ב־1949 יוצרו 5 מיליון ליטר יין ושווקו יותר מ־4 מיליון ליטר;

ב־1950 יוצרו 6 מיליון ליטר, אך לשם כך הובאו 1500 טונות ענבים מקפריסין (!). – עובדה זו, כאמור לעיל, מעוררת את דעת הקהל על ענף היין ומוציאה אותו לדיון על דפי העתונות, דהיינו: גם ענף היין הוותיק סובל ממכת המדינה הצעירה על “מחסור בחמרי־גלם”!

ממילא באים לספר מחדש על ותק הענף, הזה (“מאז ימי הבארון”), על היקבים הגדולים של אגודת הכורמים וגם על תעשיות היין והמשקאות החריפים הפרטיות, המצויות בארץ.

מכל זה אנו לומדים, כי הוזנחו הכרמים הנטושים של יושבי הארץ שיצאו אותה במלחמת השחרור, אך כנגד זה מבררים את האפשרויות של נטיעת גפנים בנגב. בהר יהודה ובגליל כבר מכינים 2 מיליון שתילים לנטיעה באדמות חדשות. בודקים גם את חמרי־הגלם המצויים בארץ לתעשית בקבוקים ולחביות (כדי לחסוך דיביזים) – והרי תעשיה לאומית שכולה עומדת על חמרי־גלם מהמקום ולא עוד אלא עשוייה להכניס מטבע זר מייצוא יינות. כן מציינים את סיכויי הייצוא, לנוכח משלוחי יינות של אגודת הכורמים ותעשיות פרטיות, אם גם תנאי הייצור לצורך התחרות ביינות־חוץ עדיין טעונים שיפור רב – שיפור הציוד של היקבים שנתישן מזה וייעול עבודת־הידיים היקרה מזה.

התעשיה הקואופרטיבית הוותיקה עושה כל מה שלאל ידה לשכלול ולשיפור – וביקבי זכרון־יעקב וראשון־לציון מייצרים שמפניה לפי שיטה צרפתית (תסיסה בבקבוקים), אף הוצא לשוק קוניאק מובחר (בראנדי אכסטרא־פיין). מדינת ישראל עומדת להשתתף רשמית בכינוס של הארגון הבינלאומי ליין אשר יתקיים באתונה(1950) – ומה הדבר חסר? עזרת הממשלה ועידודה ברכישת ציוד וכדומה.

בתנאים אלה יש כבר הרואים בתעשית היין ענף חשוב לכלכלת המדינה ותעסוקתה. כגון: 400 פועל העסוקים בתעשיה במישרים, מלבד העוסקים בעקיפין – מדפיסים, יצרני בקבוקים, פקקים, חבתנים וכו' וכמובן הכורמים עצמם, שומרים, נהגים, בוצרים ושאר פועלים עונתיים. ושבח נוסף ונכבד לגבי הממשלה עצמה: מקור הכנסה נכבד לאוצר וביחוד עם הגדלת תעריפי הבּלו למשקאות חריפים, אשר גם בזה הזדרזה ממשלת ישראל לנטול את חלקה.

הכל איפוא לפי הכלל ומדינת ישראל, עם שיש עמה עידוד באמצעים להרחבה ולשכלול (והעלאת האוכלוסיה הצורכת) – הרי מצד שני יש עמה נטל מיסים לנוכח צרכיה הגדלים – ושוב איננה אותו מטה־קסם אשר יחולל פלאים ויפטור את כורמי היין ממאבק על קיומם. יתר על כן: ככל שמדיניות הממשלה מתווה את דרכה, מתברר באגודת הכורמים הצורך לעמוד על המשמר כדי שלא יבולע לו לנכס הקיים מסטיות או שגגות שבמדיניות ובתיכנון כפויים מלמעלה. – וניתן לומר כי גם בתנאים החדשים מגלה אגודת הכורמים ערות ואינה פוסקת להסביר את ענינה ונסיונה רב־השנים, אף להלחם עליהם.

אמנם מנהל היקבים יעקב שפירא כבר עמד בפרישה מתפקידו (1950), אך אולי עתה מיטיבה אגודת הכורמים להבין מה נכון היה הקו אשר נקט כלפי הבאות, כאשר שם את הדגש בדיבור ובמעשה על ביצור האגודה ואילו את טובת הפרט־הכורם העמיד במקום שני. אנו נראה, כי יורשיו בהנהלה ממשיכים בקו אשר התווה, בין בעמידה כלפי הממשלה ובין במאמצים הרצופים לכבוש שווקים לייצוא מתוך ראיית הנולד, ואפילו השוק המקומי צורך לעת־עתה את מרבית היין.

“חוזה למכירת יין לארה”ב ברבע מיליון דולאר וייצוא היין הוא שני במעלה להדרים. – מכריזה העתונות המקבלת עדיין את הפרטים מפי יעקב שפירא (1950): עם הקמת המדינה חלה התעוררות בענף; האגודה השקיעה כבר בשלוש השנים האחרונות 100.000 ל"י נוספות – בהן מכונות לרחיצת בקבוקים, לתעשיה ולקירור. שפירא המשבח את יחס הממשלה לענף, מוסיף כי היא צריכה להתענין גם בעידוד הייצוא. “יש עתיד לענף ועד שהנטיעות החדשות יתחילו להניב פרי יש להגביר את פיתוח הייצוא – ואז היקבים יהיו מוכנים בכל לעבד את כמויות הענבים; – יקב ראשון־לציון – את ענבי הדרום, הדרום הרחוק והנגב הצפוני; ואילו יקב זכרון־יעקב – את ענבי שומרון ועמק יזרעאל”… – זו התחזית הרחבה לה ציפה יעקב שפירא כל ימיו ולפיה פועלת אגודת הכורמים המסתגלת לקצב הדינאמי של הפיתוח במדינה.

עם זה הרצון הטוב בלבד אינו מספיק – וכבר מגיעים דברים לידי כך – "אך למרות המחירים הגבוהים, אין למצוא בקבוק יין בחנויות ובזמן האחרון (1951) נעלמו מן המדפים גם יינות יקרים ביותר!… הסוחרים אומרים כי “עולי תימן השתלטו על מוצרי עראק ואילו עולי צפון אפריקה גילו עדיפות לגבי יינות” – – הרי שבאו לבסוף לארץ צרכני היין אשר התפללו עליהם בעבר…

ולא צרכני היין בלבד, אלא בגבור התצרוכת הכללית של האוכלוסיה הגדלה במהירות. גבר הביקוש לענבי מאכל, ולא רק בשוק השחור ניתן לקבל מחיר מופרז עבור ענבי מאכל אלא גם המחיר הממשלתי הרשמי המפלה אותם לטובה (80 ל“י עבור הטונה ענבי יין לעומת 160 ל”י הטונה ענבי מאכל). טוענים כורמי היין, כי לא רק מחסור ביין גורם אלא העובדה שענבי המאכל נמצאים לרוב במשקי ההתישבות הלאומית (ובראש לכל בקיבוצים) – מכאן ההפלייה לרעת כורמי היין הוותיקים… בכך יש כדי להכניס אותנו למאבק החדש אשר לתוכו נקלעים אגודת הכורמים ומוסדותיה – רצון טוב ועידוד ממשלתיים מכאן ומלחמת אינטרסים מנוגדים מכאן. ברי, כי במאבק זה אין להכריע בכוח ואם שפירא נקט לשון רכה לגבי הממשלה תוך הצגת משאלותיו, ייבחנו מעתה יורשיו באיזו מידה ילמדו להליכות הממשלה – ממשלתם – לשכנעה בדרכי נועם ולהטותה לצידם בסבלנות ובאורך־רוח…

ושוב במבחן – מנהלי־ביניים    🔗

ד"ר זוסמן שעבד שנים רבות במחיצתו של יעקב שפירא ומתמנה לנהל את האגודה לאחר פרישת רבו, אינו מצליח לגלות במאבק זה אותו אורך־רוח, אשר רק בו ניתן להסביר ולשכנע את הגורמים שהכוח בידם, בדבר דרישות הענף. ניהולו של זוסמן לא ארך ובמקומו הוזמן לנהל את העסק אמנון פיינברג (מי שהיה סגן רושם האגודות השיתופיות בממשלת המנדאט) והוא משתדל להשיג את שיתוף הממשלה בעידוד הייצוא בקנה־מידה רחב. העתונות זריזה לציין את העובדה, כי יש כאן משום שילוב בריא של הייצור החקלאי עם התעשיה – “זה היסוד עליו בנה מתחילה הבארון רוטשילד את מפעלו הישובי ועתה מגלה ממשלת ישראל הבנה לקו הזה.”

אמנון פיינברג מוסיף נתונים מטעם אגודת הכורמים ואינו מחמיץ את ההזדמנות להסביר ברבים: ישראל נתברכה באפשרויות רבות להרחבת הענף, הן לתצרוכת פנימית והן לייצוא בר־משקל ליהדות בגולה, ואגודת הכורמים יצרה את הבסיס להרחבה זו. השילוב החקלאי והתעשייתי המיוחד לענף זה, מתחילת התהליך ועד לשלב הסופי, מאפשר תיכנון מחושב מראש – אם הממשלה תגלה הבנה כלפי היצרן ותרכוש את אמונו. אשר לייצוא היין, אמנם סחר היין העולמי אינו עומד בשווקים בסימן עלייה, אך בשוק היין “הכשר” אפשר לפעול, בתנאי של מאמץ רצוף בין חוגי היהדות שבארצות איטליה, צרפת ואנגליה (בכל הנוגע לאירופה).

ובעוד האפשרויות והסיכויים עומדים לבירור, בין אופטימיים פחות ובין אופטימיים יותר, ואגודת הכורמים אינה פוסקת לעת־עתה להשקיע בשכלול התעשיה – מתחיל לתת את אותותיו אי־השקט גם בפנים, ככל שאירע לנו תמיד בשלבי מעבר: תסיסה בין פועלי היקבים של ראשון־לציון וזכרון־יעקב בדבר העלאת שכרם. במקרה זה אגודת הכורמים באה בהצעת העלאה מצידה – והפועלים אף הם אינם נוטים למסור את הדבר לבוררות־יחיד מטעם משרד העבודה, אלא מעדיפים משא־ומתן פנימי עם הנהלת היקבים.

ענין זה דחוף ביותר, כי בשער עומד חג הפסח – והשאלה היא: האמנם עלולה העבודה לשבות דווקא בתכונה הגוברת והולכת של ערב־חג? – בסוף־דבר מסכימים שני הצדדים לבוררות של מ. גרצברג, מנהל משרד העבודה, ובאי־כוח הוועד הפועל של ההסתדרות מזה ונציגי אגודת הכורמים מזה מקבלים את החלטתו הסופית של הבורר, בלי שהדברים מגיעים לכלל התנגשות קשה יותר,כבימים עברו.

נציגי לשכת המסחר ישראל־אמריקה (ד"ר פ. ברנשטיין כשר המסחר בתווך) – עם ד"ר אוסטשינסקי (משמאל) בראשית כניסתו לניהול האגודה.

אם סכנת ההתנגשות חולפת, – הכורמים מסבירים גם הם את מצבם, כי בהעלאת השכר הנדרשת ע“י פועלי היקבים כדי 25% יש משום הורדת המחיר של קנטאר הענבים לכורם ב־4 ל”י; הורדה זו לא יוכל הכורם לבדו לשאת, אלא אם במקביל להעלאת השכר, תרשה הממשלה להעלות את מחירי היינות בשיעור דומה. כחוליה נוספת בתסיסה זו באה דרישת הפקידים של יקבי ראשון- לציון וזכרון־יעקב להעלאת משכורת ותוספת משפחתית – וגם זו עלולה לגרום להפרעה בעבודה, הואיל והדרישה באה בעיצום הבציר. על כל פנים, בשני המקרים מתרכך האיום, בהשפעת הגורמים המוסמכים הפועלים במדינה, של הממשלה מזה ושל הסתדרות הפועלים מזה.

ציבור הכורמים עומד עתה בתוקף על זכותו לדרוש הגנה על עניניו במדינה, בשווה עם גורמי התעסוקה האחרים, ובכך הוא נתמך ע"י התאחדות האכרים ומוסדותיה. – “נכס בעל ערך היסטורי הופקד בידיכם – הגפן – אומר צבי איזקסון נשיא התאחדות האכרים בברכתו לאסיפה הכללית של הכורמים (1951). הגפן היתה אבן־הפינה של התחלות המשק ההתישבותי בארץ. כרם, יקב ויין קשורים בשמו של אבי הישוב, הנדיב הידוע, והוא גם נכס חשוב בכלכלת המדינה. עלינו לשמור איפוא על זכויותינו בארגון חזק.”

קם פיינברג אחרי דברי קודמו ומסביר את קשיי המצב במספרים: בראש לכל מוגבלים אנו ע"י הממשלה בהעלאת מחירי היינות, ואנו היחידים בארץ אשר לא הפקענו מחירים (שלא כמיצרכים החקלאיים האחרים). מחיר היין מפגר במידה רבה אחרי יוקר־החיים ומכאן, הצידוק המוסרי לתביעתנו מהממשלה להעלות את מחירי תוצרת היקבים, למען יוכל גם הכורם למצוא את מחייתו מענף חשוב זה למדינה.

פייברג משתדל איפוא לפעול לשיפור המצב. הוא יוצא במשלחת של חברי אגודת הכורמים, דוד שטרנברג וד“ר פ. סטיאסני לארצות־הברית, אך כיבוש השוק הזה ליינות הארץ צריך למאמצים מתמידים ולאמצעים כבירים. הוא חוזר ויוצא במשלחת שניה עם אבא שכטר וד”ר סטיאסני וזו מצליחה יותר להניח יסוד לארגון הייצוא לארץ זו. המשלחת מקבלת עידוד

מיבצע המילוי משתכלל והולך עד שהוא מגיע למיכון שלם.

מאת החברה הכלכלית הארץ־ישראלית – חברה שנוסדה בזמנו ע"י השופט העליון לואיס בראנדס וחבריו לדעה לפיתוח מפעלים כלכליים, בנקאיים ותעשייתיים בארץ. משלחתה של אגודת הכורמים נפגשה עם מנהלי החברה רוברט סולד, ברוביי ויוליוס כץ. האחרון הסכים לעמוד בראש החברה שתוקם בארצות־הברית – בשם “כרמל ויין קומפני” בהון של 50.000 דולאר, אשר מחציתו תשקיע האגודה ומחציתו החברה הכלכלית.

עיקרו של דבר הוא, שהפצת היינות בארצות־הברית תהיה עומדת על בסיס מסחרי־ארגוני ולא על הצלחה מקרית של סוכן פרטי. היסוד הונח אך גמר ההסכם על ייסוד החברה בוצע כבר ע“י המנהל החדש שבא לאגודת הכורמים, לאחר הנהלתו קצרת־הזמן של פיינברג – ד”ר אליקום אוסטשינסקי. – פיינברג הפורש (מאי 1953) מתוך רגשות טובים, כותב לפיק"א: “אני סמוך ובטוח כי תוסיפו גם להבא ללוות את האגודה ביחס של הבנה ואהדה מלאה, כי אכן ראוי לכך הענף הנהדר הזה.”

ולמרות הזעזועים, העבודה נמשכת כסדרה ובתוקף מסורתה של תעשיה זו נמצא השם המסמל את תכונת היקבים בערב־חג – “מיבצע ארבע כוסות”… “הלכתי לראות במתרחש ביקב ראשון־לציון, מתוך הכרה שתושבי הארץ מעוניינים בערב־החג לקבל פרטים על ייצור היין. – כותב עתונאי (י. יעקבי, “דבר”, 1951). – היה זה יום ו' והעבודה התנהלה בקצב רב – אלה מתקינים חישוקי ברזל לחביות ואלה שוקלים אותן. הקדחתנות מורגשת בעיקר במחלקת מילוי הבקבוקים, שם הם מתמלאים אחד־אחד ע”י סעדיה התימני “מן האדום־האדום הזה” ומוסעים על סרט־נע על מכונת הסגירה. משם אל קלחת שעווה רותחת והפועלות מדביקות את התוויות של הסוג ו“הכשר לפסח”. לאחר מכן נארזים הבקבוקים ונשלחים לכל חלקי הארץ.

“בשלוש משמרות – ממשיך העתונאי י. יעקבי – עובדים כמאתיים פועלים ופועלות במילוי הבקבוקים ושני היקבים הוציאו לשוק לפסח זה כמיליון וחצי בקבוקים. הוצאת כמות כגון זו יצרה בעיה של אבזרים שונים – בקבוקים, פקקים וארגזים – והענין הפך למיבצע. תוך התיעצות עם שלטונות המכס נקבעו מיכסות הספקה של יינות לחג לכל אזור ועדיפות ניתנה לצבא, למשפחות החיילים, למעברות, לבתי עולים ולמוסדות חיוניים. נוסף ליינות הוציאה הנהלת היקבים כמאתיים אלף בקבוקים משקאות חריפים אחרים – קוניאק וליקרים, באופן זה מספקים היקבים בראשון וזכרון 90% מתצרוכת היין בארץ” –

הדברים מעידים איפוא לא רק על מיבצע אלא גם על חלוקה לפי מיכסות משום מחסור – ומשום כך אין להתפלא אם שומעים אנו בתקופה זו מצד שני את האזרח הבינוני קובל: “הנה מנסה אני להשיג בקבוק יין במחיר מתקבל על הדעת, ורק ב”פרוטקציה" הצלחתי לקבל בקבוק טוקאי במחיר של 600 פרוטה! – – והרי רבים מקרבנו האנשים שאין הם אדוקים אך שומרי מסורת הם ומכבדיה – ולגבי אלה האמנם ייחשב היין כ“מותרות”?!" – –

עם זה לא הופר גם המאמץ לייצוא – ורבע מיליון בקבוקי יין נשלחו לארצות־הברית מיקבי ראשון־לציון דרך נמל חיפה. היין נועד לחג הפסח ליהודי אמריקה ושתי משמרות, חמישים פועלים בכל משמרת, עסקו במילוי היין. התוצרת הנשלחת היא יין מתוק מיוחד הנקרא “כרמל ויין” שהותאם ע"י מר פרום, מומחה בינלאומי ליין, לטעמם של הלקוחות האמריקנים במיוחד.

בו בזמן אנו מתבשרים במשלוח ראשון (1952) של אלפיים בקבוקים יין שמפניה לאנגליה ולטאנג’ר, לאחר שבדיקת הדוגמאות שנשלחו קודם לכן לארצות הללו אישרה את איכותו של המוצר הישראלי. גם עובדה זו מעידה על התמדת המאמצים ביקבים לשכלול התעשיה וגיוונה, עם כניסתו של ד"ר א. אוסטשינסקי, כמנהל־קבע נבחר מקרב ציבור הכורמים.

מבפנים להירארכיה של הנהלת האגודה    🔗

אין ספק, כי הממדים החזויים לענף הגפן ולתעשית היין במדינה מהווים אתגר למנהל בעיר הנקרא לגלות את מרצו ואת כוחו בהנהלת האגודה הוותיקה. והדבר קשה משנה, לאחר שנודעו כבר באגודה זו שני מנהלים קודמים ברוכים בנסיון חיים ציבוריים ומחוננים, כל אחד בכשרונות המיוחדים לו. ולא רק הבעיות אלא גם יחסי הציבור המגוון הזה מוותיקים וחדשים, מאלה שחקלאותם היא חזות חייהם, ובכלל זה הגפן, ומאלה שחקלאותם הושפעה כבר מהלכי־הרוח של העיר הוא בארגונם ההסתדרותי־האזורי, ולאו דווקא באינדיוידואליזם שציין את מייסדי המושבות ואותו הורישו לבניהם.

לכהונה זו של הנהלה אחרי חילופי־ביניים נקרא ד"ר אוסטשינסקי ולצידו ההנהלה הנבחרת של נציגי ציבור זה ומוסדותיו המסורתיים – המועצה והאסיפה השנתית של הכורמים, לא נוכל להבין איפוא את נטל התפקיד שנפל בגורלו של המנהל, אם לא נעמוד על הירארכיה מינהלית זו של האגודה, אשר מרחף עליה המורא של ועדת בקורת, הרואה גם היא מתפקידה להיכנס בעובי הקורה. ההנהלה והמועצה דנות איפוא, בראשותו של המנהל, בישיבות קבועות לעתים מזומנות בכל פרטי הענינים לתקופותיהם, באופן שרשומות ישיבותיה, מהוות גם אספקלריה ברורה של הענף.

1950 . יורשיו של יעקב שפירא מתחלפים, אך הוא מוסיף להשתתף בישיבות בקביעות, אם בתוקף תוארו כנשיא האגודה ואם מתוך חיבה לענין לשמו. הענינים הנדונים טבועים בחותם תמורות הזמן: באותן שנות מעבר למדינה העצמאית חסרים חמרים ובקבוקים בכלל. הזמנת שני מיליון בקבוקים ופקקי־כותרת הם בגדר מיבצע גדול ולפיכך נותנים את הדעת על הסדר החזרת הבקבוקים מהלקוחות והסניפים לשימוש־משנה. כן עומדים בעבודות שיפוץ ובנין שני היקבים, כשהדבר כרוך בהשקעות כספיות גדולות.

הסתעפות הענינים דורשת איפוא חלוקת תפקידים בין חברי ההנהלה – בנין, מסחר, תעשיה, פקידות, יחסים עם השלטונות – תוך שיתוף עבודתם עם המנהל. ואמנם מרובים הענינים. סעיף הפועלים הוותיקים הפורשים מעבודה והפיצויים המגיעים להם נעשה קבוע – וכאן כלולים פקידים, יינאים, מנהלים טכניים של היקבים, עובדי הסניפים בארץ ובחו"ל. במידה שהשיווק בארץ נעשה עיקר – גדלה חשיבותם של הסניפים הראשיים וגם כאן יש תנאים ותביעות מיוחדים לכל עיר וסניפה: חיפה צריכה ליינות עממיים זולים יותר (כגון: אדום סק, לבן סק ואדום מתוק); בעוד שתל־אביב עשוייה לשווק מינים יקרים ובירושלים – אין להתעלם ממציאותם של היקבים הפרטיים, שכוחם כאן אינו מבוטל.

עם זה סניף ת"א־יפו הוא הראשון־במעלה בהיקף השיווק שלו (ראה גם להלן) ומטעם זה הוא צריך להרחבה. הדוחק בסניפים הראשיים גדל והולך. כן בתל־אביב וכן בחיפה, ומכאן שהם צריכים לתוספת בנין וסידורים… וכיוון שהאגודה נתבעת להתערב בשיווק הענבים הארצי, שלא ישמשו מכשול ומתחרה כאחד, מקיימים לצורך זה מכשיר מיוחד בשם ש' ע' ם' – בראשותו של אבא שכטר, חבר ההנהלה. בדרך אגב מתברר כי למען המיעוטים בארץ, המחבבים עראק, דרושה סוכנות משלהם.

לבירור הענינים השוטפים האלה מקיימים פגישות משותפות עם מנהלי הסניפים (כהן ולובמן – תל־אביב – יפו, סדומסקי – ירושלים, יבזרוב – חיפה). ברי כי התכונה העיקרית היא לקראת הפסח, כאשר המכירה הגדולה והפדיון הרב מאפשרים להסדיר את ההתחייבויות הכספיות של השנה. סעיפים מסחריים נוספים הם: השתתפות בתערוכות, פירסומת בארץ ובחו“ל – באמצעות העתונות או שלטים על מכוניות האגודה ובמקומות בולטים, וכן חובות ציבוריות אשר האגודה נתבעת לתרום להן מתקציבה, כגון: ההצעה להקים מצבות־זכרון ל”נדיב" בשלוש המושבות ראשון־לציון, פתח־תקווה וזכרון־יעקב – בשיתוף עם הרשויות המקומיות.

ובראש לכל הקו, שיש לנקוט בדיונים עם הממשלה: מצד אחד הצורך לשכנע את משרדי הממשלה הנוגעים בכך כי יש להעלות את התשלום לכורמים עבור הענבים וזה יתאפשר רק בהעלאת מחירי היין; ומצד שני, ככל שהיקף המכירה גדל, גדל תשלום הבלו לאוצר. – – ואם השנה ימכרו יינות ב־6 מיליון ל“י – הבלו יגבה 3 מיליון ל”י תוך הוצאת היינות מהיקב לשוק ולצורך תשלום זה בלבד דרוש אשראי בבאנקים. – מאידך קפיצת המכירה משנה לשנה, שהיא מפתיעה גם את חברי ההנהלה – מחזקת את הדרישה הראשונה: “הרחבת המכירה מתקיימת מאליה – והשאלה היא העלאת מחיר היינות.”

כאן הסעיף העיקרי היינאי־המקצועי והמסחרי כאחד. דנים על מסקנות המנהל הכללי, החוזר מסיור על פני הסניפים בחו"ל ומדווח על הסיכויים לייצוא: מאידך – על אומדני היבול והסידורים שיש לקבוע לשנה: מועדי הבציר ביהודה ובשומרון. לצורך זה מכנסים לפגישה את המומחים הטכניים משני היקבים – פופל, אבני, רוזנטאל והדני; – דנים על מועדי הבציר ולאחר מכן על התוצאות, אף על הציוד שיש לרכוש לאור הנסיון של השנה החולפת ותוך הכנות לשנה הבאה. מערכות המילוי (בבקבוקים) אינן מספיקות וגורמות לעבודה במשמרות שהיא יקרה מאוד, וכן נחיצותה של מכונה להדבקת התוויות. היינאי המומחה

ר' יוסף הלוי אשר שימש עשרות שנים “רב היקב” של ראשון־לציון.

בהשגחת רב היקב שפך יין, כשהרב במו ידיו פתח את הברזים.

של יקב ראשון־לציון שמעון רוזנטאל, חוזר מסיור מקצועי בארצות שונות ומביא עמו הצעות בדבר שכלול תעשית הקוניאקים ומערכות־מילוי משוכללות.

אף הרבנות מגישה בזה את תלונתה בענין ענבי ערלה שהוצאו למכירה מכרמים חדשים; – אם לא יקפידו על כך יימנע מתן ה“הכשר” הדרוש ליקבים וההנהלה מבינה לרמז ושולחת אזהרה לכורמים ברוח זו. – – בשלב זה נשמע גם קולה של פיק“א, ע”י מנהל משרדה בארץ, רואו, כי התענינותה באגודה גוברת, רואו אומר: ביקשתי פעמים רבות שיזמינו אותנו לישיבות המועצה, כי אנו מעונינים במהלך עבודתכם. אף זאת עליכם לזכור, כי בלי שיתוף של פיק"א אינכם יכולים לשנות את התקנות (לפי ההסכם הקיים). –

וכבר נאמר כי בהתחזק מעמדה של צרפת החפשית, חזר גם כוחה של פיק“א לאיתנה, והיא משמשת עתה מרכז למוסדות הותיקים מייסודה של יהדות צרפת בישראל – אליאנס, מקווה ישראל ועוד. גם הקשר הישיר עם ג’ימס, נשיא פיק”א בלונדון, נעשה דחוף, ולא רק בין פיק“א לבינו, אלא גם בין מנהיגי הישוב. במלחמת העצמאות ואחריה, ובינו. – בשלב זה רואה איפוא פיק”א מחובתה להביא לידי גמר את התחייבויותיה מכל הנוגע למושבות הגפן.

ראינו כי הענף התבצר בעוד מועד בשומרון, ושפירא נעזר בזמנו ע“י פיק”א בהעתקת המרכז הכורמי, כשהכרמים בשומרון התרחבו והלכו על חשבון אלה שנעלמו ביהודה. – הדבר חייב איפוא הגנה על עניניהן של מושבות הגפן הצעירות בשומרון. פיק“א עדיין נושאת בעולן של אלו ותוך חתימת החוזים על חוב המתישבים, היא מוסיפה לשמש להם כתובת ישירה לטענות על הביסוס אשר יבטיח להבא, לא רק את קיומו של האכר אלא גם את יכולתו לסלק את חובו לחברה. ביסוס כולל גם כרם והבטחת שיווק סדיר של הענבים לאגודה. זו איפוא פקעת הבעיות אשר חידשה בנקודה זו את הקשרים עם פיק”א.

רואו, איש פיק“א, מדגיש שוב את דעתו וכותב: “אמנם כבא־כוחה של פיק”א אינני אובייקטיבי בשאלה, אך גישתנו אנו היא שכל הענבים מכל מושבות פיק”א צריכים להתקבל ביקבים, זה עקרון ראשון. ואם פונים כורמים שסרחו ומכרו את ענביהם לאחרים – מוטב לסלוח להם ולא לדחותם." (זה בשאלה התלוייה ועומדת ללא אישור בדבר ענבי ג' ב' ע' ). נענה אחרי נציגה של פיק“א גם חבר ההנהלה, ויגודסקי: באופן זה ננהג בכוח החינוך הקואופרטיבי. – כן, שומעים אנו כי גוטליב ורואו, מנהלי פיק”א, מבקרים ביקבים כדי לעמוד על מצב “הרכוש”, דהיינו הבנינים ואשר בהם.

*

אמנם בפקעת השאלות המתוארות אין משום חידוש וכבר צויינה בספר זה – אך לחצן לא נחלש גם עתה ומוסדות האגודה – ההנהלה והמועצה – עם המנהל, נתבעים להן יום־יום. במועצה נדון הלחץ בדבר קבלת חברים חדשיםפ לסוגיהם – וההנחיות הן: יש להבטיח בפני זרם הכורמים החדשים (שהתרבו בקום המדינה) את זכויותיהם של ותיקים; מהמועמד לחבר דרשו עתה מיכסה של 60 קנטאר ענבים (ולא 30 כבעבר) ודמי־כניסה. מועמדים העומדים בתנאים אלו יוצעו ע"י המועצה לאישור האסיפה הכללית. – כל זה נידון בשני השלבים הראשונים בסולם ההנהגה של אגודת הכורמים – ההנהלה והמועצה – ומכאן בהצעות מנוסחות ובסקירות שנתיות ובהמלצות – לאסיפה השנתית.

כאן מקום ההכרעה הסופית בכל השאלות השנויות בניגודים וכאן גם זירת ההתנגשות המסורתית בין האזורים והגושים לפי מספר הקולות המשקף את ההרכב הכורמי לאותו זמן (1953) בכל מושבה, כדלקמן: ראשון־לציון – 8 קולות; רחובות – 10; גדרה – 28; זכרון־יעקב – 101; בת־שלמה – 18; בנימינה – 1; גבעת־עדה – 26; עתלית – 14.

פורום רשמי זה קבוע על יסוד התקנות – ובו מקבל את אישורו הרכב המועצה לשנה הבאה. ותיקים פורשים ועולים צעירים במקומם והרי מועצה חדשה בהרכבה מחברים ו“משקיפים” – בין האחרונים זכו כבר מושבות ג' ב' ע' למשקיפים וגדרה קיבלה משקיף, נוסף על שני חברים במועצה. טבעי איפוא כי בגמר שנת עבודה מודה עוד מנהל־הביניים א. פיינברג בסקירתו בקשיים שהיו: “העברנו את האניה בין הסלעים”. פיינברג פרש, וחבר ההנהלה שטרנברג נפרד ממנו, בשם ציבור הכורמים: “פיינברג שירת אותנו שלוש שנים באמונה ויושר ואנו נפרדים למרות רצוננו. אנו מביעים לך רחשי הוקרה והערכה ובטוחים כי נשאר ידידים.”

מיד לאחר מכן מודיע שטרנברג במועצה: הזמנו אתכם כדי להפגישכם עם ד“ר אוסטשינסקי ואנו שמחים שיש לנו הפעם “האדם המתאים במקום הנכון”, כמנהל הכללי של אגודתנו. נענה יעקב שפירא (בשם פיק"א): פיק”א מסכימה למינוי הכללי החדש ורוצה להתענין יותר בעניני היקבים (ככל שראינו לעיל). – ואוסטשינסקי משיב בתודה על האמון: “אני שייך לכם ומאמין כי עתיד גדול לפנינו.”

ד"ר אליקום אוסטשינסקי, מנהל – “אני אחד מכם”    🔗

כן מגיעים אנו למנהל־קבע, בו ראה יעקב שפירא הישיש “ממלא־מקום ראוי לו”, כאשר נבחר להנהלה ביוני 1953. ואמנם אוסטשינסקי לא בא להנהלה מן החוץ אלא כחקלאי בן חקלאים, המעורה בבעיות המשק בארץ ויד לו וידיעה בתורת היין. הוא נולד בפתח־תקווה (1909) אך את שנות ילדותו עשה בשתי המושבות – ראשון -לציון ופתח־תקווה, עם כיבוש הארץ ע"י האנגלים סיים את לימודיו בגימנסיה “הרצליה” ונסע להשתלם בחקלאות באוניברסיטה של טולוז בצרפת. בעצתם של הנרי פראנק ויעקב שפירא, עשה אוסטשינסקי שתי שנות השתלמות מעשית באלג’יר וקנה נסיון בענפי ההדרים, גידול הגפן ותעשית היין. בשנים 1930–1931, לאחר שעבד כיינן ביקב ראשון־לציון, נסע להשתלמות נוספת באוניברסיטה של פורטיג’י באיטליה, בה הוכתר בתואר דוקטור לחקלאות.

ד"ר אוסטישינסקי חזר ארצה ונתמנה כמנהל המטעים של חברת “הנוטע” ולאחר שמלחמת־העולם השניה שיתקה את פעולת החברה, נתמנה אוסטשינסקי כמנהל המחלקה החקלאית של התאחדות האכרים. בתפקיד זה פעל בהצלחה עד שנבחר לראש המועצה המקומית בראשון־לציון ולאחר מכן ראש עירייתה (בבחירות 1950). לאחר מכן חזר לנהל את המחלקה לשיקום הפרדסנות ליד המועצה לשיווק פרי הדר וביוני 1953 התפטר מתפקידו על מנת לקבל עליו את ההנהלה הכללית של אגודת הכורמים הקואופראטיבית.

לאגודת הכורמים בא איפוא מצוייד בידיעות, בנסיון ציבורי ובאמונה, כי יעלה בידו להעמיד את עסק האגודה על בסיס איתן ולהביא לידי גילוי את יכולתה ואפשרויותיה של תעשית היין בישראל. מתוך הכרה זו החל לפעול וכבר נרשמים לזכותו מתחילה כמה הישגים ושיפורים – מפעל “משקה המזג”, גידולה של תעשית “מיץ הענבים”, רכש מכונות משוכללות, ייעול העסק מבית ומחוץ והעלאת מעמדה של האגודה במיבנה המשק הכלכלי של המדינה.

על כל פנים, ד“ר אוסטשינסקי נכנס לתפקידו בידיעה ברורה של המצב, לפי התיאור שהוא מפרסם בשנתון “אכרי ישראל תשי”ד (1954)” – ממנו נביא בקיצורים כמה נתונים מאלפים, וזה במלאת 70 שנה לענף הגפן במושבות הוותיקות. שטח הכרמים בעידוד הממשלה והמומחים של משרד החקלאות קפץ מ־14.000 ד' בקום המדינה ל־30.000 ד' ועוד כ־10.000 ד' הוכשרו לנטיעה. הביקוש ליין גדל במהירות עם העלייה וב־1952 הגיע למכירת־שיא (4.5 מיליון ליטר בארץ) אך לאחר מכן חלה ירידה. ואם כל הכרמים הנטועים יגיעו למלוא הניבה, עלול היבול להגיע ל־80.000 קנטאר, מהם ניתן לייצר כ־14 מיליון ליטר יין – מה ייעשה בכמות זו?

לרגל ריבוי הנטיעה יש חוגים הסוברים כי מוכרחים להקים יקב נוסף, אך אין צורך בדבר כי היקבים הקיימים משוכללים כדי לקלוט את הכמויות הצפויות. ירידה בביקוש ליין צריכה לשמש אות למיפנה – כלפי שיפור טיב היינות מזה ועידוד מצד הממשלה מזה. באלה תלוייה הצלחת הענף בעתיד. והרידה בביקוש ליין מסתברת בירידת כוח־הקנייה של האוכלוסים.

במפורט יותר עומד ד“ר אוסטשינסקי בסקירתו לכורמים (1953): הבציר היה מבורך בכמות והאיכות והגיע לשיא בתולדות אגודתנו. בסך־הכל היה היבול כדי 40.000 קנטאר ומזה נתקבלו 25.000 ביקב זכרון־יעקב ו־12.500 ק' ליקב ראשון־לציון, אף נמכרו בשוק המאכל כ־4000 קנטאר ענבים, תכנית הייצור ביקבים עובדה בקפדנות ע”י ההנהלה והמועצה כדלקמן: צמצום היינות השולחניים (סק) שהביקוש להם ירד וכנגד זה עלה הביקוש ליינות מתוקים; ייצור רכז מיץ ענבים הדרוש לייצור יינות מתוקים משובחים; מיץ ענבים טבעי ללא תוספת חמרי שימור; ייצור כוהל יין לשם חיזוק היין המתוק וייצור קוניאקים משובחים.

אריזה – אם חלה ירידה בטיב האריזה בימי המחסור של חמרים (בקום המדינה) – בקבוקים, ניר לתוויות, פקקים נאים וכו' – והאריזה לא נחשבה בזמן שהביקוש ליין עלה על ההיצע – לא כן כאשר השוק הופך מ“שוק מוכרים” ל“שוק קונים”. – הקונה בודק את התוצרת המוגשת לו וכאן יש לתקן הרבה כדי לחזור לאריזה נאה ותקינה. והוא הדין בפירסומת: היו שנים בהן ידעו הכל על קיום יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, אך לא כן כאשר עלו לארץ מאות אלפי עולים והללו אינם יודעים להבחין בין יקבינו אנו לבין יצרנים אחרים. מפתחים אנו איפוא מערכת פרסום רחבה, שתתבסס על השיטות המקובלות בעולם כולו – כותב אוסטשינסקי.

בשיטת המכירה – היינו מסתפקים בעבר בשלושת הסניפים בערים הגדולות בארץ, בתוספת מספר סוכנים בישובים גדולים. המצב החדש שהשתרר בשוק גורם, כי עלינו להוסיף סוכנים בפרברי הערים, בישובי העולים החדשים ולהגדיל את מספרם, בהתאם למימדיהם של האוכלוסיה הגדלה, כדי שהסוכנויות יגיעו לכל פינה בישוב ויחלשו על השוק.

ואשר לסעיף הייצוא–מראשית קיומה טיפחה אותו אגודתנו וסניפי “כרמל מזרחי” הוקמו ברוב בירות העולם. מלחמת־העלם והשואה הביאו לחיסול רוב הסניפים באירופה ובארצות המזרח התיכון; גם התגברות הביקוש בארץ החלישה את המאמץ לכיבוש מחדש של שוקי־חוץ. עם זה חובה לאומית היא לגלות מקורות למטבע זר בשביל מדינתנו ומכאן ההכרח לשווק בחוץ את תוצרתנו. אנו משתדלים איפוא לפתח את סניפנו הוותיק באנגליה בשביל הממלכה המאוחדת ואירלנד; גם בארצות אחרות באירופה נעשים מאמצים להחדיר את התוצרת.

פרשה מיוחדת מהוות ארצות־הברית וקנדה, בהן הופעלה “כרמל ויין קומפני” בשיתוף עם החברה הכלכלית לא“י, בהדרכתו של מומחה אמריקאי אלפרד פרום, הותאמו יינות לטעמם של תושבי אמריקה ועתה מתקבלות ידיעות מעודדות על סיכויי היצוא לשם. עם שקיימת שם תעשיה כבדה של יינות כשרים, נקווה כי הצרכן היהודי יעדיף את היין שלנו. כדי להמריץ את הדבר, ולמנוע אפשרות, שבשוק האמריקאי אי־אפשר יהיה להשיג בקבוק יין מישראל, החליטה המועצה לשגר את המנהל הכללי (דהיינו, אוסטשינסקי עצמו) לארה”ב עם סמכויות מלאות לפעולה, מיד לכניסתו לעבודה.

כן מוקדשת תשומת־לב לשווקים באמריקה הדרומית, באפריקה הדרומית, באוסטרליה, במזרח הרחוק, ביפאן ועוד. החששות לטיב היין ועיכורו חלפו, לאחר שהוכנסו ליקב מיתקן לפיסטור ולקירור היין המשפיעים לטובה על ייצוב היין ומונעים את המשקעים שגרמו לעיכורו.

אוסטשינסקי עוןמד גם על חשיבות השיפור של מראה היקבים, מבפנים ומבחוץ, לאחר שאלפי תיירים מבקרים בהם ומספרים עליהם בשובם לארצותיהם. שבעים שנות קיומם נתנו ביקבים סימני זיקנה על כל צעד ושעל – ושיפוצם החיצוני הוא מטרה המצדיקה את ההשקעה הדרושה לצורך זה. הדבר יבוצע בהדרגה לפי תכנית, ולא יארכו עוד הימים כשיקבינו “יחדשו את נעוריהם” ויהיו ראויים לשם הטוב שרכשו לעצמם בעבר.

יחס הממשלה לענף שגורלו תלוי הרבה בכך, שתי פנים לו: בכל הנוגע לייצוא היא מגלה יחס אוהד ומגישה מלוא עזרתה – לא כן לגבי השיווק במקום, ששיעור הבלו הגבוה על היינות מסכן את המכירה בהיטלים המייקרים את היין ונעשים בחינת גזירה, שאין הציבור יכול לעמוד בה. עם זה אוסטשינסקי מקדם בברכה את יזמת הממשלה למניעת אפשרויות של זיופים וסילופי משקאות ע"י יצרנים פרטיים שונים.

הרי – שמרובות גם עתה אבני־הנגף בדרך הענף ואף־על־פי־כן יש סיכויים למעבר מתקופה של שפע לתקופה של כלכלה יציבה יותר במדינה כולה. אנו נכנסים לתקופה זו – מסיים אוסטשינסקי – במלאי יינות ומשקאות טובים ועם סוגי תוצרת חדשים ומקווים למצוא

תיירים מסיפים לבקר ביקב ובכללם נספח השגרירות של ברה"מ שבא לתהות על הקנקן..

דרך לשיווק יבולי הענבים באמצעות יקבי אגודתנו ומוסדותיה ובתנאים שיניחו את דעתם של חברינו הכורמים, אשר ימשיכו לטפח את כרמיהם לטובתם ולטובת הכלכלה הלאומית גם יחד.

בתקווה זו יוצא המנהל לדרכו לארצות־הברית, שם הניחו קודמיו יסוד לשיווק היין. הוא מסדיר את הפעילות העסקית של החברה שנוסדה, בשיתוף עם החברה הכלכלית האי“ית בשם “כרמל ויין קומפני”, ונבחרת הנהלתה: יוליוס כץ ואהרון בורביי מטעם החברה הכלכלית, רוברט סולד וד”ר א. אוסטשינסקי מטעם אגודת הכורמים. חברת “כרמל ויין” מוכיחה כושר־פעולה ומשלוחי היין לארה"ב החלו גדלים במידה ניכרת. המנהל חוזר ממסעו ברושם טוב על פעולתה של החברה וכן הוא מביא דעה חיובית על הנהלת הסניף באנגליה. וכיוון שבארצות־הברית מבקשים רישום על תווית בקבוק היין – “ראשון -לציון סקראמנטל ויין” – מציעים בהשפעת נציגי זכרון־יעקב לשנות: “ראון ענד זכרון סקראמנטל ויין”…

המנהל ממליץ להנהלה להקציב גם למען הקמת “ויין אינסטיטוט” (מכון יין), אשר יסייע לתפוצת היינות וגם שר האוצר לוי אשכול נכון לתמוך בכך. אוסטשינסקי שם מעתה דגש על פיתוח הייצוא ואומר: “במשרדי הממשלה אומרים כי איננו מסוגלים לכך וגם זה אחד הנימוקים לטענת המשרדים הללו בדבר הקמת יקב חדש אשר יהיה מייצר לייצוא”.

יחד עם זה כבר מרמז המנהל הכללי החדש על אפשרות נועזת יותר אשר תתן חופש ומרחב לאגודה לפתח את תנופתה בייצור: “בניני היקבים – נכסי פיק”א – הגיעה השעה להעביר אותם מהרישום ע“ש פיק”א על שם האגודה“, – והוא מקבל עליו להעלות את הדבר כשיחה עם ג’ימס דה־רוטשילד, נשיא פיק”א, בנסיעתו ללונדון.

אפשר לומר איפוא, כי ד"ר אוסטשינסקי רואה את עצמו בן־בית בענף למלוא משמעותו – הוא מתבסס על תפארת העבר של היקבים, אשר בה נעוצה הערובה להצלחה בעתיד תוך

בהירארכיה של האגודה על מוסדותיה – ההנהלה והמועצה על חבריהן הוותיקים והצעירים והפקידות הבכירה. יושבים (מימין לשמאל): פרנקל, ד“ר סטיאסני, קרניאל, ד”ר אוסטשינסקי, שטרנברג, שכטר, בר־אילן, ויגודסקי, ורפפורט; עומדים: – – שצמן, גרופר, מ. י. גרופר, בחור, תשבי, גולדשטיין, אופנהיים, פיינשטיין, פרבר.

פעולה מדינית־ציבורית כיאה לנסיבות ולעובדות שהמדינה יצרה. הוא, אשר כיליד הנוף הזה, נכנס לתפקיד מנהל האגודה בישראל העצמאית, היטיב להרגיש כי הקצב הדינאמי המפעם במדינה צעירה זו מחייב גם אותו להוציא את הענף ממסגרתה הצרה־השיגרתית של בעית הצפון־הדרום או של זכרון־יעקב – ג' ב' ע' ולהעמידו במסגרת של ענף ארצי. לכך התכוון מתחילה וגם הנסיבות מסביב הבשילו תפיסות וגישות שונות מן העבר. ואמנם נשוב ונסקור בזה את מוושבות הגפן לסדרן (שנות החמישים הראשונות).

 

פרק יח: ישן וחדש – במושבות הגפן במדינה    🔗

גדרה הבילויית בכורמותה    🔗

כאן בעיות רבות בטלו מאליהן עם קום המדינה, אך צצו חדשות: תנאי עבודה שכירה ושמירה השתנו; היחסים עם השלטון – ממשלת ישראל – נעשים הדוקים יותר. אפשרויות חדשות של מיכון העבודות (וחסכון בעבודת־הידיים המתיקרת והולכת) ומסגרת של תיכנון ארצי של הענף בתוך כלל החקלאות. הדברים משתקפים בכל מושבות היין ובגדרה בכללן, אשר הביאה למדינה את נאמנותה לענף הגפן בכל שנות השפל שהיו לה ביהודה.

הכורמות מוסדרת כאן במסגרת הוועדה החקלאית, שנקבעה רשמית לצורך שומת הרכוש החקלאי והטלת מיסים עליו, יחד עם ועד הכורמים המקומי. סביב אלה מתרכזים חיי הכורם ובעיותיו, אף העובדה שנמצא כאן מזכיר מסור ברוך פישמן, גורמת כי ריכוז הענינים של הכורמים גדל והולך. אמנם ציר הענינים סובב על העונה הקצרה של הבציר, אך הטיפולים בכרמים והקשרים עם אגודת הכורמים נמשכים כל ימות השנה.

לקראת הבציר עדיין מארגנים את השמירה ומסתבר, כי גם לאחר ששכנים וגניבותיהם בכרמים היו לנחלת העבר, הכרם מוסיף למשוך חמדנים מבפנים – עולים מהמעברות הסמוכות אשר עדיין לא למדו לכבד רכושו של משק, בוצרים השמים אל כליהם, גם החיילים החונים ביחידותיהם מסביב – והכרם קוסם להם. חטאים אלו נחשבים, ככל שהכנסת הכרם מתהדקת וחסר בענבים גורע מהרנטאביליות. תחילה מארגנים איפוא את השמירה נגד גורמי פנים, בעזרת קבוצות קטנות מבין הכורמים עצמם. בסוף־דבר נזקקים שוב לשמירה שכירה שהיא יעילה יותר אך תקציב השמירה מכביד, כשדרושים למושבה כדי 7 שומרים בשכר ועליהם רוכב מפקח. אף מנסים שמירה בכלים מודרניים – בג’יפ אף באפניים – במקום הסוס החביב מן העבר; ולבסוף מבקשים את שיתוף המשטרה, לאחר שמעשי החבלה אינם משל זרים אלא משל “אחינו”.

ואם הקסם הרומאנטי של השמירה מן העבר פג, חוזרים מעט־מעט לנוהגים של העבר: סוכות שמירה במקומות המועדים לגניבות – ושוב מתנוססות פה ושם סוכות על כלונסותיהן בהתקרב הבציר. כן הוכח כי שומרים מאומנים מארגון השומרים עדיפים על שכירים ארעיים, אך לנוכח הסכומים הגדולים שהשמירה עולה נעשה נסיון בשיתוף חלקי של נוער “המכבי” של המושבה בהתנדבות, עם שצורה זו אינה יעילה.

והשמירה אינה אלא אחת הדאגות, כי מערכת הטיפולים בכרם כולה צריכה לשכלולים ברוח הזמן והנסיבות החדשות. בגיפור כרמים – מציעים לנסות גיפור מאווירון, כי מכונת הקרקע שוברת זמורות. חרישת הכרמים בחורף – שוכרים טראקטור מן החוץ בתשלום לפי שעות; וזמירת הכרמים – אף זו קיבלה משמעות מיוחדת במינה. עם הרחבת הנטיעה (1951) בגושים שונים, נוצר ביקוש לזמורות (לנטיעה) בתשלום ומתקבלות הזמנות. קובעים איפוא, לפי תחשיב, מחירה של זמורה לקונה, מסדרים את ההזמנה במשותף ואורזים את הזמורות בחבילות, 105 זמורות החבילה, במחיר 20 פרוטה הזמורה. אלא – נמלכים בני גדרה בדעתם, כי הכנסה זו “מן השמים” באה להם ומוטב להקדיש אותה למטרה ציבורית – אם לסידור הגן הציבורי של המושבה ואם לבנין בית “המכבי”, לפי ההתחייבויות שניתנו.

כאמור, גיאות זו שבאה על הזמורות זמנית היא לצורך נטיעה; נפסק בולמוס הנטיעה מסביב ושוב שאלה: מה לעשות בזמורות הנטושות? הכורם הזומר מטיל אותן לתעלות מחוץ לכרמו והן מהוות מיטרד – סותמות תעלות ניקוז וגם משמשות מקור להפצת מחלות בכרם. נתפלא, כי בזמירה משתלבת שאלה טכנית פשוטה – המזמרה; המזמרות המותקנות בארץ שבירות הן ולפיכך מזמרות “קורונה” המיובאות מן החוץ, חלוקתן נעשית ע"י הממשלה, – מזמרה אחת לפי מיכסת דונאמים לכורם… וכן נמשך הדבר עד שלמדו בארץ להתקין מזמרה טובה.

הפועל המתאמן בזמירה חשוב גם הוא, כי אינה דומה עבודתו לשל טירון. משום כך נקבעת טבלת שכר לזומרים והכורמים טוענים: גדרה מכשירה זומרים ואחר־כך נשלחים הם (ע"י לשכת העבודה) למקומות אחרים! וכיוון שהזמירה היא שאלת אימון מעשי – מציעים לבקש ממשרד העבודה עזרה כספית לאימון הפועל־הטירון בזמירת כרמים.

בא תורם של הטיפולים המסובכים יותר – בהדברת מזיקים ומחלות – כאן החלו הכורמים לנקוט זהירות מקצועית, לאחר שעומדים להם לייעוץ והדרכה שירותי משרד החקלאות. ואמנם הללו ניתנים לכל דורש: הוראות לטיפול בעלונים ומומחים באים לסייר בכרמים. בודקים את נזקי הקפאון שהיה, ולא רק ליבול אלא גם לגפן שנחלשה – “וכיוון שמכת שמים היא, ניתן לדרוש עבורה פיצויים ממשרד החקלאות” – או פשטה מחלת הכשותית וצריכה לריסוס. – יחד עם זה חובה להזהיר על כניסת ילדים לכרמים, כי אכילת ענבים שרוססו או גופרו מסוכנת. ואם אגודת הכורמים דואגת להספקת חמרי ההדברה, הרי בחינת החמרים והשימוש בהם – כל אלה נעשים על דעתה והמלצתה של המחלקה להגנת הצומח במשרד החקלאות.

בסוף דבר ממשמש ובא הבציר. בא היום בו מחליטים, כי משלחת כורמים תצא לכרמים לבדוק את הענבים כדי לקבוע את התחלת הבציר; בו בזמן ועד הכורמים נושא־ונותן עם לשכת העבודה במקום על הבטחת הפועלים הדרושים, אם מן המקום ואם מן המעברות הסמוכות. מיד עולה שאלת פריון־העבודה בבציר ולפיו – השכר שישולם. ענין זה מטריד במיוחד, ככל שמחיר הענבים ליצרן פוחת ושכר־העבודה מתייקר ויש הכרח לייעל את העבודה (דוגמת הדרישה בפרדסים). אף חלה כאן התפתחות משנה לשנה: אם לגבי בוצרים־עולים שלא אומנו לעבודת־גוף מעיקרה – הוחל במיכסה של 18–20 תיבות ענבים ליום בציר, נקבעה לאחר מכן נורמה של משקל: 2–4 קנטאר ליום־עבודה; המינימום של 2 קנטאר ענבים ליום בא לעומת ¼1 קנטאר, שבצר פועל־טירון בשנה קודמת.

עוברת שנה והמיכסה שוב אינה מניחה את הדעת: מוטב לפי עבודה יומית עם נורמה של 20 ארגז ליום – ולא קבלנות (כי הבוצר בקבלנות – משאיר אשכולות על הגפנים). מתוך הכרח להוסיף ולהתקדם בפריון העבודה דורשים מלשכת העבודה הסדרים ברורים: לא יותר מ־25% של הבוצרים – נשים או גברים מוגבלים; מצד שני מבינים, כי תשלום שבועי סדיר לבוצר בכל יום שישי ישפיע לטובה על פריון הבוצר, דהיינו: ללא דחיות בתשלום. כאן דרושה עזרתה של אגודת הכורמים במקדמותיה לכורמים. הבציר הוא איפוא סעיף מסובך בנסיבות החדשות, כאשר כוחות־עבודה זולים מן הסביבה כמו בעבר שוב אינם מצויים.

לפי ההערכה דרושים לבציר בגדרה 250 פועל ורק לשכת העבודה עשוייה להבטיח מספר כגון זה של שכירים זמניים. מכאן התלות בלשכת־העבודה, וכאשר נופל ויכוח דברים בין כורם ונציג לשכת העבודה, יש ונשמע איום בהפסקת הבציר בכרמו. בדרך כלל, מתגבשים קשרי הבנה בין שני הגורמים – ועד הכורמים ולשכת העבודה המקומית – וכן בנוגע למיכסות העבודה. הכורמים דורשים כבר 22 ארגז ענבים ליום בציר ומסכימים על 21 ארגז. מדריך מטעם הלשכה מסייר בכרמים, לעורר את הבוצרים שלא לפגר בפריון, אחרי הנורמה שהוסכמה, ונוסיף כי כעבור שנה נוספת יש הדורשים – 25 ארגז. כי אם מצד אחד עולה הכשרת הפועלים־העולים לעבודה, הרי מצד שני עולה גם שכר־העבודה היומי, ושכר הבוצרים בגדרה לעונה מצטרף כדי 35,000 ל"י.

מה פלא בדבר, כי הכורם המחשב את הכנסתו, מקפיד לקבוע עם לשכת־העבודה נורמה בעבודה השכירה לסוגיה ולא רק בבציר. – עיבוד או חריש בטראקטור שכור ופה ושם בבהמה, וכן זמירה גיפור וריסוס… הפועל הטירון מסתגל בינתיים וגומר כבר נורמה שנקבעה (בבציר), לפני שנים ב־2 שעות עבודה (!). – במצב זה נשאלת שוב השאלה: שמא כדאי לנטוש את שיטת הנורמה ולחזור לעבודה יומית… לצורך זה אוספים נתונים ממקומות אחרים ביהודה ובשומרון – בכה שיטת “הנורמה” ובכה “יומית”; מתברר כי בכרמי גוש סיידון – גזר (ראה להלן) הושגה נורמה גבוהה ביותר, אלא – סבלות הארגזים המלאים היא על הכורם ולא על הבוצר. בוחרים איפוא בשיטת “סיידון” – 28 תיבות ביום עם הוצאת הארגזים המלאים לדרך, אך לא החזרת הריקים; או 22 תיבות עם הוצאת המלאים והחזרת הריקים גם יחד.

כל הפרטים האלה מתקשרים למספר המשאיות אשר הבציר דורש להובלת הענבים, וגם אותן יש להבטיח מראש ולקבוע את תעריפי ההובלה. מכאן הדחף לייעול מתמיד של העבודות אף מבקשים למטרה זו את עזרתו של המכון לפריון־העבודה של משרד העבודה. בו בזמן מוסיפים לחקור, אם ניתן לצמצם במיכון נוסף את עבודת הידיים. מובן, כי עוברות שנים, אך דרך זו מביאה במאוחר יותר לניסוי האפשרות של הובלת הענבים בתפזורת במכונית־מיכלית שהוזמנה מצרפת (1963) ובכך ייפטרו מהארגזים או מהחביות (ולא שמנו לב כי בינתיים נעלמו הסלים מהאופק ושוב אינם נזכרים…). באסיפות הכורמים שומעים כעת: מיכון העבודה וחסכון עבודת ידיים! – – ומשלחת כורמים יוצאת לחו"ל על מנת ללמוד את בעית המיכון בעבודות הכרם ואין צורך לומר – שכלול המיכון ביקבים עצמם.

זכרון־יעקב יוצאת מקליפתה    🔗

מגדרה הנאמנה לכרם בדרום נשוב צפונה למושבה הכורמת בהא־הידיעה זכרון־יעקב. כאן חוזרת ומתאמתת המימרה כי דרכו של ענף חקלאי, גם בהצלחתו, אינה סוגה בשושנים. אסיפת כורמים בקשר לריפוי הכרמים, אשר מחלות ומזיקים מתפשטים בהם, תוך חיזוק שיתוף הפעולה בינם־לבין־עצמם ועם המומחים לענף. הכנת חמרים וכלים להדברת הנגעים, פיקוח מקצועי על הכרמים ע“י מדריך, מכונות־ריסוס – כשמתברר כי כל כורם צריך למכונת־ריסוס משלו, כדי לפעול במועד הנכון. בנימין ספרן המדריך הארצי ממשרד החקלאות שרכש את אמונם של הכורמים, בשיתופו של י. אבני איש היקב, מקיים ניסויים והדגמות בריסוסים ובגיפורים בכרם. ואם גם כרם משקי אינו עשוי ליהפך לתחנת־נסיונות, מברכים הכל על התועלת שבעבודת ההדרכה: “אנו מעריכים מאוד את מוסד ההדרכה שנוסד במושבה.” – אומר ד”ר לויתה, החקלאי הנאור מבת־שלמה והוא מוסיף: – כורמי יהודה כבר רוצים גם הם בכגון זה. מסכים אריה ניידרמן, מבני הכורמים: “ראוייה הפעולה כי נספק לה את התקציב הדרוש”. – ומאשרים פה אחד את דברי ההערכה והתקציב.

בכל אלה הורגש היטב, כי מושבת הכרמים שוב אינה שוכנת לבדד, אלא שלובה היא במסגרת הישובית־הארצית, הן בעניני בטחון ועבודה והן בעניני ארגון ומקצוע. כאן מבינים שיש לקבל ליקב זכרון־יעקב את העודפים של ענבי המאכל, בין של כורמי המקום ובין של משקים המשווקים ע"י “תנובה”, כדי למנוע התחרות וירידת מחירים בשווקים. עם זה איתנה הכרת הוותק המקצועי בענף הגפן: כאן 90 בוצרים־כורמים הם חברי אגודת הכורמים, וזה מלבד בני כורמים שעדיין לא התקבלו כחברים וכן “מספקי הענבים” משאר הישובים שבאזור – אשר לעת־עתה נקבע להם שיהיו מובילים את ענביהם לראשון לציון (!). – מובן מאליו כי בריבוי זה של היבול מחזקים את הטענה להרחבת היקב של זכרון־יעקב ושכלולו.

הנורמה היומית של הבוצר בעלייה

ואמנם זו נקודת־המוקד: ריבוי היבול והדוחק גורמים שנה בשנה לתלונות הכורמים הנפגעים מאי־שוויון ומפיגור בסדר חלוקת הפתקאות לבציר. להגברת הפיקוח על סדר הבציר ע"י פקידי היקב, ממנים לעונת הבציר נבחרים גם מבין הכורמים – “אריה ניידרמן וגדליה קרופיק העושים את עבודתם באמונה” – אך הליקויים חוזרים. ואם לגבי כורמים חברים באגודה כך, על אחת כמה לגבי ענבים משל לא־חברים.

לפיכך חוזרים ושואלים: מי הם חברים בעלי זכויות? – – כיצד להבטיח לעתיד כניסתם של בנים שנעשים כורמים ומצד שני כיצד למנוע “פיקציות”, שלא להעניק זכויות “לכל המתפלג מעל בית־אביו (אם בן או בת), אלא – למי שצריך להתקיים מענף זה בלבד?” כאן העוקץ כלפי פנים – וכלפי חוץ עדיין השאלה התלוייה ועומדת – ג' ב' ע' – גבעת־עדה, בנימינה ועתלית. פיק“א עומדת על דרישתה להכניס את המושבות האלה כחברות – “אך מדוע נשאנו אנו ביצירת קרנות של אגודת הכורמים מענבינו, ואילו פיק”א ענינה אחד – להשתחרר מעולן של מושבות אלו ולהטילו עלינו! –”

זו שאלתה של זכרון־יעקב, כשהיא דואגת בראש לכל: “נתבע במועצת האגודה את המאכסימום אשר יבטיח חלוקה נכונה של קבלת הענבים למועמדים שלנו המוסיפים לעלות מבין שורות בתי־האב”. כדי להעביר דרישה זו במועצת האגודה, יש לחזק את הנציגות ושוב שאלת הדרום: מדוע ליהודה עדיין 6 נציגים במועצה ואילו לנו 5? – – הרי שעומדת בעינה התחרות עם הדרום שנעשתה מסורת, ואז נזרקה שאלת־אגב: מדוע יצירת קרן (בשיתוף האגודה) להקמת “יד לבארון” בפתח־תקווה, בעוד שמקום־היד צריך להיות בזכרון־יעקב? – ושוב: מדוע הרזרבות הנוצרות באגודת הכורמים משמשות לשכלול יקב ראשון־לציון ולא של זכרון־יעקב?!

*

מאידך, המושבה בשומרון, שזכתה לרווחה, גאה במסורתה החקלאית שעמדה לה במצוקתה – ביקב, בבית־הבד, בהלוואה־וחסכון הוותיק שבמקום – ושוב אינה חוששת לעליונותם של זולתה: יבואו ענבי “תנובה” ליקב ואין לחשוש לכך, שמא ביום מן הימים תלמד מאתנו ותקים יקב לעצמה – “כי אנו בעלי מקצוע ותיקים” (!). זאת ועוד: “מכאן חובתנו להשתתף ברוב־עם באסיפות של אגודת הכורמים, כדי להשפיע מבפנים” (יהודה קרניאל ותמשיס).

כן נשאר לנו הרושם ממושבה שהיא מעדיפה בראש לכל לשמור על עניניה – אך זה מטבעם של אכרים, שקיומם על הענף החקלאי; ואשר לדימוקראטיה של הנהלת עניניה – שומעים אנו כאן את קולו של “כורם גדול”, שאינו זוכה להתפלג ליחידות של בנים־כורמים, והוא נשאר עם זכות־יחיד לבציר, בעוד שקטנים ממנו נהנים כבר מהזכויות הנוספות של הבנים ונמצא כי במקרה זה “הגדול” קופח… – אף־על־פי־כן נכון הדבר וגם המושבה עצמה מודה, שהיא סגורה בתוך עצמה – אינה שותפה לפעולות של ציבור האכרים במושבות ומשום כך היא משמשת מטרה מתמדת לחיצי בקורת מצד החברות ביהודה: ריבוי היבול בשומרון הוא הגורם לירידת מחירי היין והענבים גם יחד… וגדרה שגדלה בשטח הכרמים ורואה את עצמה מקופחה באגודה תובעת לעצמה תוספת מאכסימום, דוגמת זכרון־יעקב. למותר להזכיר את גבעת־עדה, כי אם אפשר היה לדחות את חברותה עד כה בנימוק של חוסר אפשרות להרחיב את יקב זכרון־יעקב בשנות המלחמה לקבלת ענבים נוספים, הרי בבוא השלום אין עוד מנוס מפתרון השאלה.

התנאים החדשים גורמים גם כאן לתמורות בעבודת יומיום ולבעיות חדשות. לגבי השמירה על הכרמים – יש למנוע תמרוני צבא ותנועת “העולים” בכרמים; בו בזמן עבודת הבציר שכרה עולה. כאן חובה לעמוד על הגנת הכורם, תוך יחסים סבירים עם גורמי התעסוקה – משרד העבודה ולשכות הפועלים. הכורמים מסבירים: בשכר הבציר יש להבדיל בין ענבי מאכל שהכנסתם גדולה ובין ענבי היין שהכנסתם דלה; – כן יש להבדיל בין שני אלה ובין שכר־העבודה בכל ענף חקלאי אחר, שהוא מכניס יותר. “כאן נחוצה עזרה מוסרית של הממשלה לאכר הכונס את פרי עמלו של השנה.” – טוענים הם בתוקף.

לדיון זה חוזרים בכל שנה לנוכח התמורות בעבודה ובמיסים – “עיסוק העולים שהשתכנו בסביבה וחלקם בעבודת הבציר של הערבים השכנים, אשר לא נטשו את כפריהם במלחמת השחרור”. ואחרון־אחרון – העלאת השכר מזה והעלאת המכס על היין מזה – אשר שניהם לרעת הכורם. ואם יש לברך על הריכוז המאורגן של עובדי הבציר, אשר ניתן להבטיח אותם מראש תוך הסדר מוסכם עם גורמי התעסוקה – הרי הריכוז עלול לגרום מצד שני להפרעות בבציר ע"י הפועלים. כאן שוב אי־אפשר לנקוט שרירות, בהתרגז כורם על פועליו ובהתנגשו אתם עד להתערבות המשטרה – כי גם התאחדות האכרים פוסקת: “אי־אפשר היום להלחם בארגון עבודה ומוטב לנהוג בשיקול־דעת ותבונה” (י. זיו־אב, מנהל ההתאחדות).

התנגשויות כגון אלה מביאות להצעות ארגוניות נוספות – ועדה אזורית של מושבות הגפן בצפון למען הסדר העבודה, תוך משא־ומתן סביר עם לשכות הפועלים המפריזות בדרישותיהן (לדעת הכורמים). התוצאות הן: הפועלים לבציר – בוצרים וסבלים – יוזמנו ע"י לשכות העבודה תוך הסכם מראש על השכר והשתתפותו של הכורם באחוז מוסכם לביטוח סוציאלי של הפועל; לנוער הבוצר 25% פחות משכרו של המבוגר. – ואם המשטרה וקציניה ראויים לתודה על ההבנה שגילו ביישוב סכסוך־עבודה, הרי הדרך הטובה למניעת סכסוכים אלה היא בסוף־דבר – הסכם הדדי.

מלחמת השכר גורמת גם להסכמים בדבר הובלת הענבים ליקב, לטונה במשאית, או שכר “קשירת הכרמים” (הגפנים) אחרי הבציר וזמירתם. הכורם העצמאי מוסיף להשתכנע בדבר הכרח הארגון, אם בהצעת ארגון של כורמי היין ליד התאחדות האכרים, אם בצורת ארגון אזורי ואם בעמידה ערה של המושבה עצמה. בעת המחסור בחמרים במדינה הצעירה תובעים במאורגן הספקה סדירה של חמרים לתיקון חביות ועגלות, שחרור בני כורמים לעת הבציר מהצבא, חלוקת טרקטורים שהובאו והכלים השייכים להם להובלה ולמיכון החרישה, וצרכים חיוניים כיוצא בהם של הענף המתרחב.

סוף דבר נחה דעתה של זכרון־יעקב שאינה מעלימה את שמחתה על יבול מוצלח ובציר שעלה בסדר, בפיקוח עובדי היקב. 90 הכורמים חברי האגודה מובילים את ענביהם בסדר של 3 עגלות לכורם, עם 820 ק“ג בחמש החביות אשר בעגלה, או במשאיות עם 10 חביות בכ”א ו־1640 ק“ג ענבים לכל משאית. הכל מחושב לפי הכורמים ובניהם ללא קיפוח – ואשר לשכר־העבודה והשמירה מתרכך הקו, תוך דין־ודברים סדיר עם ב”כ הפועלים מזה והשומרים מזה: 750–800 מיל ליום־עבודה של 9 שעות בבציר (כולל ארוחת־בוקר) ותשלום ביטוח.

בסימן ערות מקצועית    🔗

מעל לכל גוברת התודעה גם כאן, כי בממשלת ישראל נמצא “בעל־בית” המתפנה לעניני המשק הארצי ומגלה התענינות בנכס זה – ענף הגפן, אם מבחינת הסיכויים להרחבתו לטובת המדינה ואם מבחינת התעסוקה הצפונה בו לעולים הנקלטים בשיכונים ארעיים סביב למושבה, אך אינם מאומנים לעבודה החקלאית וחסרים אחיזה כלכלית כלשהי מעיקרה. סמכויות רבות, שהיו מרוכזות בידי ועד המושבה והוועד החקלאי, עוברות עתה למועצה המקומית ולוועדה החקלאית שלידה. אך בזכרון־יעקב ממשיך ענף הגפן להעסיק את הוועד החקלאי, וזה פירושו בראש וראשונה – ציבור הכורמים.

אם באגודת הכורמים מתקבלת הנחייה להעמיד ככל האפשר את עבודות הכרם על מיכון, זכרון־יעקב נענית בזריזות למגמה זו ונציגה יהודה קרניאל יוצא עם אגרונום עמרם חזנוב לבדוק בצרפת את הטרקטור המתאים לחרישת כרמים וכל כורם נתבע להכניס סכום כסף “לקרן המיכון”, אשר בעזרתה ירכשו טרקטורים בקבוצות של כורמים. בו בזמן חובה לשמור עתה משנה על מעמד־הכבוד שרכשה לה המושבה בעמל שנים ולהוסיף לקדמו: שכלול היקב בבנין בריכות, בבתי־קיבול לקליטת היבול – “הדבר מחייב כמובן השקעות כספיות גדולות ולהתנער מהמנהגים הישנים”. – מדגישה המשמרת העולה של הכורמים (אריה ניידרמן).

נמצא, כי לא רק המנהל החדש של האגודה אלא גם משמרת צעירה של הכורמים עצמם, ממריצה לשכלול התעשיה ולתיקון התקלות מן העבר. אנו שומעים כי אחת הבעיות שהטרידו את הנהלת היקבים היתה עכירות היין בתחתית הבקבוק, שהיא “בעיה עולמית”. הפתרון נמצא בקירור היין המוכן למשלוח. לאור התוצאות של המחקרים שנעשו בחוץ־לארץ, נבנה לצורך זה בהשגחתו של מנהל היקב י. אבני, במעבדת זכרון־יעקב מיתקן־קירור נסיוני ולאחר בדיקה הוזמנה מערכת קירור מתוצרת שווייץ. – השכלול נמשך וב־1953 כבר פעלו שתי מערכות קירור, אחת ביקב זכרון־יעקב ושניה ביקב ראשון־לציון, בהצלחה רבה (ורק “יקבים מן המפורסמים ביותר בעולם מצויידים בכגון אלו”).

אף “מיץ הענבים” המרוכז, שייצורו נעשה במערכת כלים מיושנת, זכה לשיפורים ובמאוחר יותר הותקן מכשיר ריכוז מודרני, עשוי מתכת בלתי־מחלידה (פאטנט ישראלי של ד"ר קופלר ובביצוע “פלבס” עין־חרוד), שהוא מופעל בקיטור ובכוחו לייצר 40 טונה מיץ מרוכז ביממה. כן נרכש ציוד חדיש לזיקוק כוהל, וביקבי זכרון־יעקב הוקמה מחלקה חדישה לכוהל, שבכוחה לייצר כ־5 טונות כוהל בן 90% ביממה (1952).

אמנם השכלולים ביקב זכרון־יעקב הוחל בהם בשנות 1934 ו־1935, שנבנו אז בריכות ראשונות בנות־קיבול של 1000 הקטו. טכנאי היקב הוסיפו להוכיח, כי בנין בריכה בת 1000 הקטו זול יותר מבנין שתי בריכות בנות 500 הקטו כל אחת (ולאחרונה הגיעו לממדי בריכה שקיבולה הוא 2000 הקטו).

גידול היבולים של הענבים מחייב הרחבת היקב עצמו. מנהלי יקבי זכרון־יעקב, יששכר אקשטיין ואחריו יעקב אבני, באו בהצעה להתרחב בגובה ולא בשטח ומהנדס הגיש הצעת תכנית לתוספת קומה על בניני היקב. הנהלת האגודה החליטה לבצע בנייה חלקית בקומה עליונה (עבודת הבנין הושלמה בשנת 1952, כשיקבי זכרון־יעקב הגיעו לכושר־קיבול של 75,000 הקטו ועל המלאכה ניצח פרופ' האברשיים מרחובות, חבר האגודה).

מערכת המילוי בבקבוקים ביקב זכרון־יעקב עברה דרך ארוכה; תחילתה בשנת 1941, תוך צירופים של חלקי מכונות, לפי מתכונת אקשטיין ואבני, כשרוב העבודה בוצעה בידיים והתפוקה היומית עלתה כדי 1500 בקבוקים, בצוות של 26 עובדים. מנהלי העבודה הוסיפו המצאות ושיפורים והעלו את התפוקה עד כדי 5000 בקבוקים ליום, עם אותו מספר עובדים. לבסוף דובר בבקבוקיה משוכללת, אף הוזמן לכך ציוד יקר.

יחד עם זה תביעות כלפי הממשלה לא רק בענין מיסים אלא גם במגמות טכניות: הדגמת מכונות גיזום בכרמים או ועדה משותפת לגפן היין של משרד החקלאות והכורמים, תוך שאיפה לטיפוח הכרמים והעלאת רווחיהם. – מיבוא שתילים ועד למשתלות לגידול כנות לנטיעה. – גם לאלה נמצאו בזכרון־יעקב מומחים ותיקים, תחילה ביוסף זמנובודה מדור המייסדים ועמו שלום בנו, אשר גדל ונתמחה במשתלות אביו.

כאן הוכח מה חשובה תרומתו של ותק מקצועי לגבי המגמה של הרחבת הנטיעה בכל הארץ. זמנובודה הצעיר, שקיבל את תורת המשתלה מפי אביו, מרחיב אותה יחד עם שותפו מבני המושבה שוארץ. הם מרכיבים את הכנות המובאות מאלג’יר ומעתיקים למשתלה – ובהתרחב המפעל נעשית ההרכבה במכונה אנגלית, המאפשרת את המרצת העבודה עד לטיפול ב־¼1 מיליון שתילים. ואם הכנה העיקרית בה עבד האב זמנובודה ואותה הפיצו הכורמים בכרמיהם היתה רופסטריס דה־לוט – כנה חזקה אך לא פוריה; – נודעה עתה ככנה מתאימה B 41 (שסלה ברלאנדרי), הפוריה יותר מקודמתה וגם עמידה לגבי גיר בקרקע. –

ואם לרגל הביקוש הרב לשתילים – נזקקים הכורמים לגורמים שמחוץ למושבה, מתריס זמנובודה: האם המושבה הוותיקה צריכה לחלוקת שתילים וכלי־הרכבה מן החוץ – הרי הוא עצמו יכול להכין שתילים לכל חברי אגודת הכורמים! – אך אם מציעה הממשלה לכורמי זכרון־יעקב לנטוע באדמות שנתפנו בדרום הארץ – שוקלים הכורמים ומשיבים: לאו… האדמות הללו באות בחשבון בשביל מושבות הדרום, אך זכרון־יעקב צריכה לשטחים קרובים יותר בסביבתה למטרה זו. והמושבה תובעת בתוקף אדמה פנוייה, בין לנטיעת כרמים לבנים משוחררים מהצבא ובין למען אלה שעדיין אין להם כרמים.

כן פותרים כורמי המושבה (זמנובודה, קרניאל ועוד) בנסיונם את בעיות הענף באזור הצפון, בעוד שבאדמות החול של יהודה, שאינן חוששות לפילוכסרה, יכלו להסתפק לצורך הנטיעה בזמורות של גפן אליקאנט מהכרמים או לפי המינוח המקצועי “נטיעת מתוק” (כמסופר בגדרה). ותוך מגמת המיכון מעדיפים כעת לנטוע ברווחים של 3–2 מטרים, כדי לאפשר כניסתה של מכונה להובלה ולחרישה, במקום הרווח המסורתי של 2–2 מטרים (אף נראה להלן, כי מטעם זה החלה שיטת ההדלייה דוחקת לאחרונה את השיטה המקובלת של גידול הגפן בגביע).

ושוב מתפנה הדעת “כמימים־ימימה” לבציר, תוך רצון לעשותו מאורע לאומי או “חג טבעי לעם היושב במדינתו”. הסידורים הטכניים של הבציר כבר נעשו מסורת לעבודת השנה; נקבעו זכויות החברים לחלוקת הבציר – ולא נשאר אלא לתכנן את החג של הסיום. 1951 – יובל המושבה מתמזג עם סיום הבציר. ועם העלאת הארונות של הבארון רוטשילד ורעיתו, בהתאם לצוואתו, לרמת הנדיב (1954), מושבת־האם בשומרון מתגייסת לכבוד המעמד – בקישוט חזית בית־הכנסת, בסרטים ענודים לזקני המושבה, בהשתתפות המונית לאורך הרחובות, ובמשלחת היוצאת לקבל את הארונות בין שאר משלחות רשמיות וציבוריות, מהאניה בנמל חיפה, ובמשלחת קטנה יותר היוצאת לקדם את השיירה בתחום מושבות שומרון, בוואדי אל־מילך, כדי להילוות לשיירה עד רמת הנדיב.

שוב לא ייפלא, כי אנו מתחילים לראות כעת את אזור הכרמים של שומרון במלוא היקפו, לא רק בחיק בגבעות של הכרמל פנימה, אלא גולשים כרמי זכרון־יעקב (בסך כולל של 8500 ד') דרומה ונפגשים בכרמיה הרצופים של גבעת־עדה השכנה. הללו מתפרשים מערבה – 5000 דונם כרם מזה עם 2000 דונם כרם של בנימינה מזה. ממזרח לאזור זה בת־שלמה החודרת ב־1000 דונם כרמיה לעמקים הצרים של הרי אפרים, ומצפון – עתלית בשטח כרמיה (700 ד'), המשפיעה מבחינה זו על הישובים החדשים הנוסדים בתחומה, לנטוע פה ושם כרמים. זו חגורת הירק המרהיב, החוגרת עתה על זכרון־יעקב סביב ובמרכז – היקב. הרי גוש כרמים רצוף של 15,000 דונם בקירוב, או שמא זה החזון אשר ראה אותו עוד “הבארון שיחיה” בעיני רוחו ולכך נשא את נפשו בהשקיפו לראשונה מגבעות זכרון־יעקב…

“גזר־סיידון” ביהודה    🔗

עם זה שוב אי־אפשר להמשיך עם המושבות ששמרו אמונים לגפן בלבד, כי עומדים אנו בהרחבת נטיעה ביהודה לאחר שהאות ניתן, כאמור לעיל, בקום המדינה. אף דומה כי מושבות הגפן ביהודה, אשר זנחו בזמנו את “ראשית אונן”, עטות כעת לפצות את עצמן על ההזנחה. כאן אנו נזקקים ל“פרשת כרמי סיידון–גזר” עפ“י הרצאתו בכתב של יעקב אהרוני, יו”ר הכורמים של גוש “סיידון–גזר”, כלקמן:

“בסוף שנת 1950 הכשרנו שטח העולה על 5000 ד' למטעי סיידון–גזר. מהמסד עד הטפחות עשינו הכל על אחריותנו ובאמצעינו הכספיים בלבד והשקענו בשטח זה 3 מיליון ל”י. ניפצנו סלעים וטרשים, נאבקנו באדמה בעלת אחוז־גיר גבוה והעלינו את הכרמים לרמה גבוהה ביותר. – כורמי סיידון וגזר הם בני כורמים, דור שני ושלישי של כורמי רחובות ושל פועלים ותיקים מנוסים אשר בשעריים וברחובות – עשו הכל בעצמם בכספי חסכונותיהם" – –

והסיפור בא על אישורו לאחר מכן בסיור שנערך בשטח נטוע של 8000 דונאם, בו נאמר: “נוף כרמים רחב־ידיים וערימות סלעים בשולי חלקות, שסולקו ועוזקו בעמל מייגע ובפיצוצים”. ושטח זה של 8000 ד' מונה כ־280 כורמי סיידון–גזר, ענבה, “תירוש” ו“סמדר” – הווי אומר, אגודות כורמים ובני כורמים שנטעו ענבי יין, ענבי מאכל ופה ושם מטעי פירות גלעיניים. – אף הוועד של כורמים אלה מתברך: הצלחנו להשרות רוח של יזמה רבת־תנופה ולהפוך שממה במאמצים לא־יתוארו לכרם פורח. שטחי סיידון–גזר שימשו בית־ספר וגורם תעסוקה לציבור עובדים גדול. רבים שלא ידעו להחזיק מעדר מזמרה ומחרשה הפכו למומחים…

מובן מאליו כי נוטעים אלו, שכרמיהם נכנסים לשנתם השלישית, מתחילים להידפק על דלתות אגודת הכורמים לקבל את ענביהם ביקבים. כל עוד המצב בשוק המקומי לענבי מאכל הוא טוב פונים הם לשיווק זה, אך הכורמים החדשים צופים לעתיד ומבקשים חברות באגודה לפי מיכסת יבולם. – על כך מגיבה אגודת הכורמים לעת עתה באזהרה: הבקשה עשוייה לעמוד לדיון לאחר שיפסיקו מכירה עצמית בשוק – דבר שהוא מערער את יסודות האגודה.

ועוד יתרון לכורמים החדשים – שמנסים ייעול בהובלת הענבים במיכלים מתחילה

כיוון שהנוטעים החדשים רואים את עצמם כוותיקים (ובני ותיקים) בענף, ובפרט כשהדבר נוגע לבני ראשון־לציון ורחובות החושבים את עצמם כחברים באגודה מן העבר, – עולה השאלה – האם יש להתחשב “בחברות אוטומאטית” כגון זו? – – הבעיה מקבלת משמעות קשה ככל שהנטיעה מתרחבת “וגם פקידי ממשלה שנטעו כרמים שואלים, אם יכולים הם להתקבל כחברים” – – – כאן מתעוררת התנגדות מובנת של נציגי מושבות־הגפן הקיימות ונימוקם: הכורמים החדשים אינם נוטעים את המינים הדרושים לעשיית היין – “ובכל הארץ אין נוטעים אף גפן אחת של קבארנה ומאלבק – שני המינים הדרושים מאוד ליינותינו”.

הכורמים החדשים עצמם מודים כי אינם מעור אחד, כי לבולמוס הנטיעה נתפשו כאלה שאינם כורמים אף לא בני־כורמים לשעבר – “ואינם מתקיימים מהכרם או מחקלאות מעיקרה”. וכאשר נציגי “הכורם הצעיר” ברחובות מתבקשים לבחון את המועמדים לחברות – מודים הללו, כי “תכניותיהם של כורמים כאלה משונות ויש להזהר לקבלם בתוכנו”. – מיד חוזרת הנהלת האגודה לעמדתה השמרנית ואומרת: נסדר תחילה את התקנות שלנו (אשר יבטיחו את מיבנה האגודה וזכויות חבריה הוותיקים) – ואז נדון בקבלת חדשים (גולדשטיין, זכרון־יעקב). משיב לעומתו ויגודסקי: לגולדשטיין קל להגיד זאת, לאחר שזכרון־יעקב הצליחה להכניס את כל כורמיה כחברים לאגודה. זאת ועוד: “במידה שאנו דוחים מעלינו כורמים, מסייעים אנו בידיים למתחרים בנו” (בתעשית היין הפרטית).

היינו יכולים איפוא לומר, כי בסוף־דבר הצדק הוא עם השמרנים, שאינם רוחשים אמון לנוטעים החדשים, אשר נטשו את הענף בסבלו ועתה שנתפשו לו מחדש דורשים לעצמם זכויות מלאות; – אבל לא עובר זמן רב ואנו לומדים לדעת, כי הכורמים החדשים אף הם מתנסים בסבל ושוב אינם נכונים לוותר על הגפן, למרות הקשיים שנתגלו לאחר בולמוס הנטיעה. כבר בשנה השניה לנטיעה כותבים הם: “מפאת שנת הבצורת (1951) חלק גדול של השתילים לא נקלט והצלנו את השאר בהשקייה ממיכלי־מים שהבאנו לכרמים מרחוק.”

כן מתברר, כי באותה שנה היתה כמות המשקעים בגוש גזר–סיידון 218 מ“מ גשם; לנוכח עובדה זו ומהמספרים על המשקעים בשנים אחרות באזור זה, נמצא כי הוא נפקד מדי פעם בפעם בשנות בצורת – ובכמות משקעים של 300 מ”מ נגרם נזק, הן ליבול והן להתפתחות המטעים. וכאן פותחים כורמים אלה ובפרט העומדים בראשם, והפעיל שבהם יעקב אהרוני, במאבק עם הממשלה על זכותם למים בשביל השקיית־עזר.

אם כמויות המשקעים באזור זה עלולות לרדת בשנת בצורת עד 130 מ“מ – והכמות האופטימאלית לגפן היא 400–500 מ”מ, ברי כי בלי סידור להשקיית־עזר עלול פרי עמלם לרדת לטמיון. – ויש לומר לשבחם של כורמים אלה, כי אינם חוסכים מאמצים כדי להביא חשמל למקום, כולל סידור רשת־השקייה – בהשקעת כספים נוספת של ¾ מיליון לירות – “ואם לא הצלחנו להציל את רוב היבול, הרי את רוב המטעים הצלנו”.

מכאן – שאין אנו עוסקים באחוזי־בולמוס גרידא, אלא בחקלאים בני־חקלאים היונקים מנסיון העבר ונלחמים עתה להעמיד את הענף על יסוד איתן: “נסיוננו במשך שנים רבות, מיום נטיעת הכרמים הראשונים לפני 70 שנה, הראה לנו בעליל מה היבול הצפוי מכרם־בעל, ולו גם יהא מעובד בתנאים טובים ביותר. יבולי כרמי־הבעל במושבותינו – מזכרון־יעקב עד ראשון־לציון, רחובות וגדרה – הנם בממוצע 600–700 ק”ג ענבים לדונאם. ביבול כזה, בזמן שהוצאות הייצור מאמירות – יש להקציב השקיית־עזר, אם אין רוצים לראות בחורבן הכרמים – –"

הכורמים איתנים בעמדתם זו, לנוכח הסתייגותם של שלטונות המים בממשלה, והם מגייסים לעזרתם עדותם של מומחים לגפן ולמטיאורולוגיה האזורית גם יחד. מבחינה זו שוב אין למצוא בהם טעם לפגם וכורמי זכרון־יעקב מצטרפים “שכם־אחד” לנוטעים בגזר–סיידון מקרוב באו, כדי ללחום יחד על הזכות למים בשביל השקיית־עזר בכרמים של גפן־היין, ככל שנראה להלן.

*

ג' ב' ע' – גבעת עדה, בנימינה ועתלית בכורמות    🔗

הדיון באגודה, בדבר קבלת הנוטעים החדשים, גורם שהם פונים לא רק לשוק המאכל אלא גם לתעשית היין הפרטית – ושוב: “יעקב אהרוני ובשיסט בשם כורמי רחובות ונס־ציונה, מסרו את הענבים ליקב פרידמן, כי דחו אותם” (אף שהנהלת האגודה אינה מכירה בנימוק שהייתה דחיה מפורשת). לאחר מכן רפפורט ובלקינד, כנציגי אגודת כורמים חדשים “תירוש”, פונים “בשם כורמים שהם חברי האגודה או בני כורמים לשעבר” – וגם לגבי דידם הדעות חלוקות. לנוכח זרם זה של בקשות לחברות מתחזקת מאליה דרישתן הסופית של מושבות הגפן בצפון; הללו – עתלית ובנימינה אף גבעת־עדה – עדיין זכותן תלוייה ועומדת בספק ובמה זכו החדשים?! – עתלית דורשת איפוא נציג במועצה; כורמי בנימינה מבקשים חברות – ולא עוד אלא הגדולה שבהן – גבעת־עדה – הוסכם בקושי לתת לה זכות “משקיף” במועצת האגודה (ולא נציג־חבר).

בית בגבעת־עדה שהיה כמצודה ועתה עומד פרזות במושבת כרמים מורחבת.

שוב אין אנו רשאים להלך סחור־סחור למושבות האלה, להביא מזמן לזמן את עצומותיהן – בלי לראות את זכותן הטבעית והראשונה־במעלה ככורמות ותיקות, אשר במייסדיהן רבים יוצאי זכרון־יעקב־האֵם, בניהם ואחיהם של כורמיה. – וכיצד תימשך מלחמה זו של אחים־שארים לגבי החברוּת לאגודה ותזקק לשיפוט מן החוץ, בלי שיימצא לה פתרון מבפנים? – הדבר מעורר משנה תמיהה, ככל שאנו סוקרים את התפתחות הגפן במושבות אלו, אשר עליה מתבססת תביעתן מזה עשרות שנים.

גבעת־עדה – כאן הוחל בנטיעת כרמים ראשונים ב־1913 ע“י כובשי אדמת “מראח” מבני זכרון, אשר המשיכו את המסורת בנטיעת מוסקאט, בורדלו, סמיון, קלארט ואליקאנט. לימים, נוספו מתישבים ע”י פיק"א מחברי קבוצת שוני והנטיעה נעשתה בצמצום – כשנטעו “מתוק” (זמורות לא מורכבות) באדמות הקלות ובהצלחה ביבולים. עם זה תקפה הפילוכסרה את הכרמים האלה, ככל שניתן היה לחשוש מראש, ואמנם כרמים שניטעו יחורים נעקרו כדי לנטוע במקומם מחדש על הכנה האמריקאית העמידה לפילוכסרה. – “אני בעצמי עקרתי אז 50 דונם כרם נגוע”. – מזכיר יעקב בלנק, יושב־ראש הוועד החקלאי של גבעת־עדה והוא כיום נציג המושבה באגודת הכורמים כחבר במועצה.

אנו נראה כי הפילוכסרה פגעה גם בכורמי בנימינה ועתלית שהתחילו את נטיעתם באותה שיטה – ונטיעת “מתוק” (ביחורים לא מורכבים) נשארה רק נחלת גדרה שהפילוכסרה אין כוחה מגיע לאדמת גדרה הקלה. שיקום הכרמים הוחל איפוא (בתקציב פיק"א) בכנות שהובאו מאלג’יר (1933) ואמנם זו נקודת־המוצא של התרחבות הכרם במושבה זו (וגם בבנימינה), אשר משטח־העיבוד הכולל שלה כדי 8000 ד', תופס היום הכרם 5000 דונם ענבי יין ומאכל. במסגרת נושאנו נוסיף כי במרוצת הזמן גדלה המושבה בשני שלבים של “הרחבה” ומ־50 משפחות ותיקים ובני אכרים הגיעה במדינה ל־150–140 משפחות. גם המתישבים החדשים הושפעו מקודמיהם בענין הגפן ובכך אולי היתה ההצלחה של מיזוג חדשים עם ותיקים. באופן זה נתגבש כאן ענף הכרם ב־70% ענבי יין וב־30% ענבי מאכל ועם נסיון השנים ובעזרת ההדרכה נתבררו הכנות המתאימות לאדמות, ובעיקר זו העמידה לאדמה הגירית המרובה בגבעת־עדה.

לכאורה, קבלת הענבים ליקב לא היתה תחילה בחזקת בעיה – “עוד סבי בזמנו הכניס ענבים ליקבים”. – אלא עם ריבוי הענבים נאמר לכורמי גבעת־עדה: היקבים הם של ראשון־לציון וזכרון־יעקב ולא של גבעת־עדה. ואז נתהוותה ההפלייה המתמיהה: בן זכרון־יעקב שנתאכר בגבעת־עדה, אך בית־מגוריו נשאר בזכרון־יעקב, חברותו נחשבה “כשרה”; ואילו זה שנתאכר וגר בגבעת־עדה לא נמצא כשר. הרי שכורמי המושבה חייבים היו לרכוש מחדש זכות חברות באגודה וזו ניתנה להם טיפין־טיפין ע“י מוסדות האגודה, ב”חסד" – תחילה ישלחו “משקיף” כנציגם. ואמנם נציג גבעת־עדה, אבא תשבי, ישב שנים רבות במועצת האגודה כ“משקיף”, אשר זכותו בהבעת דעה מוגבלת.

מודה יעקב בלאנק: אנו הצעירים לא יכולנו לשאת השפלה זו ואף עלתה הצעה לפרוש מהאגודה ולהקים יקב משלנו. ברי, כי הפרישה היתה מזיקה למושבה ולאגודה גם יחד והקמת יקב מיוחד אינה פשוטה כל־עיקר. כן באה הפשרה: ישלמו כורמי המושבה דמי־כניסה לאגודה (לפי דונאמים) ויזכו בחברות. גבעת־עדה – העזרה ההדדית נודעה בה גם עתה ואיפשרה לכל כורמי המושבה לשלם לאגודה כאשר הוטל עליהם ולהיות לחברים. ועדיין נשארה שאלת “המשקיף” אשר בדיוני המועצה החשובים, “אפשר היה לבקש אותו לצאת” – עד שהכנסנו למערכה זו כנציגנו את עוזי נמירובסקי מן הצעירים. הוא מצא לו אחים־לצרה במשקיפי בנימינה ועתלית, ושכם אחד נלחמו למושבותיהם עד שהיו “המשקיפים” לנציגים־חברים במועצה – פסח גרופר לעתלית, צבי שצמן לבנימינה ועוזי נמירובסקי (אחריו בלנק) לגבעת־עדה.

כלום בזה תמה המערכה? – לא היא! – כיוון שהרגישו הצעירים בכוחם המאוחד, נראה להם המונופול של “האמהות” הוותיקות קשה מעיקרו בענינים שונים ובפרט לגבי נציגות בהנהלה, שהיא עדיין סגורה בפניהם. שוב נתמנתה בוררות של שלושה – ד“ר סטיאסני, אריה לרנר וח”כ עו"ד יזהר הררי – לשמיעת עצומותיהם ובראש ובעיקר: גבעת־עדה – אשר שטח כרמיה וכמות יבולה שווים לאלו של גדרה ומקנים גם לה זכות מקום בהנהלה.

*

בנימינה – מכל הבחינות דומים נימוקיה, לגבי מעמדה באגודת הכורמים, לאלו של גבעת־עדה. גם הנה הביאו בני זכרון־יעקב את ענף הכרם עוד לפני היות בנימינה – על אדמת בורג'; לא עברו שנים מועטות וחברים אחדים – וולמן, אלון, שמואלביץ, שצמן, פרידמן – ממייסדי בנימינה התחברו לנטיעת הגפן (1934) – כאשר הענפים החדשים (צמחי בושם) הכזיבו והפרדס שנטעו דרש השקעות, אך עוד לא נכנס לניבת פרי. עם הגיאות לכרם שלאחר מלחמת־העולם השניה הוחלה נטיעה בקנה־מידה גדול ומ־100 משפחות החקלאים של הכפר כ־90 נעשו בעלי כרמים. הפילוכסרה גרמה גם כאן לעקירה ולמעבר מנטיעת “מתוק” למורכבים בזנים הדרושים לתעשית היין.

צעירי ג' ב' ע' הזועמים, עם המחבר (באמצע), אך לימינו גם אב־כורם מתון (שצמן); מימין בכרמי בנימינה וגבעת־עדה ומשמאל בכרמי עתלית

ושוב העלבון שבקבלת הענבים ליקבי אגודת הכורמים בחסד ולא בזכות. אומר אשר שצמן מהמייסדים: “הרי את המרירות לא תביאו לידי ביטוי בספר־יובל, אבל אספר עובדה: אני והלפרין – שנינו מבני זכרון־יעקב, שהיינו במייסדי בנימינה ובית־האב של הלפרין לא נשאר לו יורש בזכרון־יעקב גופא – אעפ”י כן סרבו להעניק לו את זכות החברות באגודת הכורמים, משום שכרמו היה בבנימינה – והדברים ידועים…"

עוד שפירא, מנהל היקבים, השתדל במיטב יכולתו לתקן את הדבר וב־1950 הודיע בשמחה: “קיבלנו את כל כורמי בנימינה כחברים באגודת הכורמים. כיוון שחתמו על ההסכם להצטרף אליה, יהיה נחוץ שכל אחד יחתום על התחייבות, לשמור על התקנון שלנו – –” ומוסיף אשר שצמן: חישבו ומצאו לפי כמות הקנטארים ענבים של המושבה כי עלינו לשלם 4000 ל"י דמי־כניסה ואני שהיה לי רבע מכל היבול הזה צריך הייתי לשלם ¼ הסכום.

כן מגוללים הזקנים את פרשת ההפלייה, אך הצעירים צבי שצמן, שמואלביץ, אליוביץ שבגרו בינתיים (כחקלאים וכחברי הוועד החקלאי) תוקפים בענין זה את הנהלת האגודה ביתר בהירות: שפירא הבין פשוט כי זו זכותנו לפי התקנות – “שכל כורם מישובי פיק”א זכאי להתקבל באגודת הכורמים" ולא עוד אלא שאותו ישוב זכאי לנציג במועצת האגודה. אילו הורינו קראו את התקנות, היו נמנעים מהם הסבל ועגמת־הנפש שנגרמו להם מידי אחיהם במושבות הוותיקות. ועדיין עסקני האגודה לא השלימו בלבם עם זכויותינו גם לאחר מכן וניתנה לנו נציגות חלקית – “חצי המשקיף לעתלית וחצי משקיף לבנימינה” (בסירוגין) –

*

אנו הצעירים לא השלמנו – אומר צבי שצמן, נציג המושבה במועצה של האגודה כיום – ורצינו בזכות מלאה של הצבעה. דרשתי את נוסח התקנות, עיינתי בהן וראיתי כי יש כאן יסוד לתביעה משפטית – ועל יסוד זה נדברנו עם עוזי נמירובסקי מגבעת־עדה לפעול. הנהלת האגודה דרשה מאתנו להפסיק את התביעה, אך לא ויתרנו עד שקראו לנו לזכרון־יעקב והכירו בנו כנציגים שווי־זכויות לשאר חברי המועצה. סיומה של פרשה ארוכה זו יש לראות במכתבו של מנהל האגודה ד"ר אוסטשינסקי מ־1959 (!) לבנימינה: “הריני שמח להודיעכם כי המאבק העז שניהל חברכם הנבחר במועצת האגודה, למען זכות מלאה במועצה למושבתכם, נשאה פרי. המועצה החליטה סופית על הקניית זכות חברות מלאה לנציג מושבתכם במועצה. אני תקווה כי שינוי זה שחל במיבנה של המוסד הנבחר העליון של האגודה יתן סיפוק לכורמים חברינו במושבתכם. לא עוד תלווה אתכם הרגשת קיפוח. הנני תקווה כי בכוחות משותפים נצעיד את עניניה של האגודה ועניניו של הכורם קדימה”.

סוף־דבר הוכנס הענף גם כאן למסלול ארגוני: לפני אסיפה שנתית של האגודה מתקיימת אסיפת כורמים מקומית, בה בוחרים ועדת כורמים של המושבה ונציג למועצת האגודה מבין חברי הוועדה, שהוא הפעיל והמגן במועצה על עניניהם של כורמי בנימינה. אם עדיין דקדקו באגודה, שלא לקבל כחברים כורמים חדשים בנימוקים שונים – הנציג הוא הלוחם לקבלתם: דחו את חברותי – אומר אורי אליוביץ ככורם חדש – בנימוק שיש לי מוסקאט לבן (וכמוני עוד 15 כורמים חדשים), אך כיוון ששכנת בנימינה, נחלת ז’אבוטינסקי, נתקבלה לאגודת הכורמים במסגרת ההתישבות של הסוכנות היהודית (ראה להלן) – טען נציגנו שצמן: ומה יהיה על הכורמים החדשים שלנו שאין להם “אבא”? נענו וקיבלו אותנו.

*

ועתלית – אם שטח כרמיה קטן לגבי קודמותיה, שמא מלחמתה עקשנית פחות? – כאן נציג הכורמים במועצת האגודה הוא פסח גרופר, הרואה את עצמו לא רק כנציג שהוכר לאחרונה ע"י מועצת האגודה, אלא כשווה־זכויות לוותיקים “מהיום שיעוד המושבות היה מכוון מתחילה לענף הגפן וליקב למען כולנו” – – בתודעה זו הוא תקיף בין לגבי האגודה ובין לגבי גורמי הממשלה, שבהם תלוי היום גורלו הכלכלי של הענף לשבט או לחסד.

אף הוא איפוא מן הצעירים באגודה אשר ניסו לשדל אותם בעת המאבק על הנציגות: הרי אתם מקבלים מחיר שווה לכל עבור הענבים ומה תתן לכם נציגות? – אבל הצעירים לא ויתרו ופסח גרופר סבור, כחבריו בבנימינה וגבעת־עדה, כי בנציגות במועצה לא די אלא מגיעה ל־ג' ב' ע' נציגות בהנהלה אשר גם היא נוהליה התישנו.

חידוש התקנות – טוען גרופר – הוא ענין חיוני לאגודה ולכורם הפרט ומעל לכל, לשמירת זכויות הוותיקים (!): אבי כשנפטר לא השאיר אפילו מנייה (מה שמשאיר כל חבר קואופראטיב) לטובת אמי האלמנה וזכויותיו בקרן השמורה היו כמוהן כאפס. ואני כשלעצמי – מוכיח גרופר – אם אני פורש מחר, הריני יוצא ריקם. וכל זה משום שהתקנות לא חודשו ולא הגדירו מה ייעשה בכספי הקרן השמורה שנצטברו.

הווי אומר: נשתמר מיבנה מלפני 70–60, בעוד שהתנאים השתנו: היום מאורגן הענף מצד אחד במועצת היין ומצד שני באגודת הכורמים. לכאורה אנו, האגודה והממשלה, קובעים ביחד את המחיר לענבים, אך האגודה אינה יכולה לשלם אם היא נשמרת מלהכנס להפסד של מיליוני לירות (כקואופראטיבים חקלאיים ושירותיים אחרים). – עוד נשוב להלן אל פרטי המלחמה על קיום הענף במדינה מעיקרו ואל הפתרונות הפשוטים, כביכול, אשר צעירי מושבות הגפן יכולים להציע לאלה שגורל הענף מסור לידיהם (עד לחוק בכנסת). על כל פנים, ברי כי הנציגים הצעירים של מושבות ג' ב' ע' נלחמו למעשה לא רק על נציגותם, אלא הכניסו עמהם רוח מלחמתית חדשה על זכויות הענף בכלכלה החקלאית של המדינה כולה.

*

באופן זה הגענו בשומרון למלוא הסקר של ייצור הענבים למושבותיו והדבר משתקף בבהירות בתכנית הבציר המתקבלת בכל אחת מהמושבות האלה מהנהלת היקב בזכרון־יעקב. על יסוד כמויות הענבים של השנה הקודמת, כדלקמן:

כמות זו של יבול מחלקים למשק ל־6 שבועות (5 ימי בציר בכל שבוע – פרט ליום שישי), ומזה המיכסה השבועית לבציר לכל כורם. ויסות הבציר השבועי נמסר לוועדת הכורמים במקום, שהיא מודיעה עליה מראש להנהלת היקב.

*

ובסיכום – עומדים אנו קרוב למלאת שבעים וחמש שנה, מאז ננעצו זמורות הגפנים הראשונות בחולות ראשון־לציון ובין סלעי ההרים בזכרון־יעקב, וכחמישים שנה מאז ניתנה עצמאות לכורמי המושבות בהנהלת עסקם. – הסיכומים בשלבי סולמה של האגודה, מקנים לנו תמונה בהירה של תנודות התפתחותה:

המאזן לשנת 1927/28 – 158,718 לירות

המאזן לשנת 1932/33 – 280,046 לירות

המאזן לשנת 1949/50 – 1,969,874 לירות

המאזן לשנת 1950/51 – 2,140,447 לירות

לשתי השנים 1951–2/3 – 9,732,918 לירות

ועוד רבים המספרים המאלפים, אשר ננקוב רק אחדים מהם. האגודה שילמה במיסים ובלו, דמי רשיונות והוצאות, לממשלת ישראל – 4,712,390 לירות. או כ־50% מהיקף המאזן האחרון. אם נוסיף את הוצאות העבודה, יקל להבין, כי חלקו של הכורם לא שפר במעגל־קסמים זה.

אף־על־פי־כן האגודה התברכה עתה יותר מבעבר בגידולה ושגשוגה, בהצלחתה לייצר משקאות משובחים למופת, “שהם תפארת ושם טוב למדינה”: יינות שולחן, יינות מתוקים, קוניאקים וליקרים, למעלה משבעים מינים (!). האגודה גאה ביותר על הישגי ענף הגפן, על השטחים שהפכו “למרבדי־קסם” בשומרון וביהודה ומשמשים ביטוי לשירת עמלים. זכרון־יעקב, בנותיה וישובי שומרון עד עתלית – סקרנו במפורט לעיל. וביהודה: גדרה – 4000 דונאמים, והנטיעה המורחבת ע"י כורמי ראשון־לציון ורחובות, בגוש סיידון–גזר, ככל שהובא לעיל, מונה כדי 8000 דונם כרמי יין. הרי בסך־הכל 26,000 כרמי יין במושבות הגפן שהכרנו בשם כולל “כהתישבות פרטית”.

השלב השלישי    🔗

מרגלא בפיהם של ותיקי הנהלת האגודה, ואליהו ויגודסקי הישיש ביניהם: מקובלת עלינו חלוקת ההיסטוריה של אגודת הכורמים לשלושה שלבים. – שלב ראשון שנסתמל בדמותו של זאב גלוסקין אשר יצק יסודות לאגודה הקואופראטיבית העצמאית בכרמלים וב“כרמל מזרחי”, שלב שני כאשר “מלך” יעקב שפירא ומצא את הסיסמה המעודדת לענף בשנות שפלו ושלב שלישי – כאשר בחרנו כראש ההנהלה בד"ר אליקום אוסטשינסקי, בן כורמים שגדל בתוכנו ואשר יחד אתנו הוציא את אגודת הכורמים ממסגרתה הצרה והעמיד אותה בסימן עצמאות ארצית במדינת ישראל. – נוסיף על כך גם אנו, כי אם נוסתה האגודה בפעם הראשונה לקיומה בבחירת מנהל מבפנים על דעתה בלבד ולא בהמלצה “מגבוה” – אפשר והמנהל החדש לא היה פחות בר־מזל שעלה לו לנהוג את האגודה בימי פיתוח וגידול לחקלאות ישראל כולה.

עם זה חובה עלינו לעמוד על הבדל נוסף בין שני השלבים הראשונים והשלישי (ולמעשה הקדמנו בספר זה שלב גדול “טרום־ראשוני” של ייסוד המושבות ונטיעת הגפן בהשראה ישירה של הבארון אדמונד ופקידותו): – שני השלבים הראשונים עמדו בסימן הקשר האמיץ עם הבארון – יק“א – פיק”א, כאשר המנהלים לא פסקו להדגיש את הנימוק החיוני של קשר זה; לא כן השלב השלישי, כאשר הנימוק המשקי־הכלכלי של קשר זה איבד את טעמו, בהכנס ענף הגפן והיין לרשותה של המדיניות החקלאית־הכלכלית של ממשלת ישראל. הקשר לעבר נותרו לו איפוא שני טעמים – רגש הכבוד “ההיסטורי” והצד המשפטי של כיבוד החוב של האגודה לפיק"א והבעלות על נכסי האגודה – היקבים. שנים אלו תבעו עתה פתרון הדדי של הסכם מקובל על שני הצדדים – וזו שוב בגדר המשימה של המנהל החדש, שנעשתה דחופה יותר ככל שענף התרחב.

רגש הכבוד ההיסטורי – ידועים הדברים: בעוד הדעות חלוקות פה ושם לגבי העבר בדבר “האפיטרופסות” לעומת “האכרות העצמאית”, – נראה כי מדי התגבשה והלכה כלכלתה של המדינה החלו עומדים על כך מעט־מעט, כי התחלות שנעשו בנסיבות זמנו ע“י הבארון רוטשילד, ואשר חולית־הקשר שלהן היתה חקלאות שפירותיה משתלבים כחומר־גלם בתעשיה חקלאית במרכז הייצור הבין־מושבתי או “האזורי” (כפי שהוא מכונה היום) – התחלות אלו לא היו מופרכות ביסודן. טחנת־קמח לחיטה ובית־בד לעצירת השמן מהזיתים במושבה, תמציות בושם ותמרוק מגידול פרחים, ותעשיות משי מגידול תולעי־המשי על מטע התות במושבה – כל אלה רמזו מתחילה על מגמה ברורה; – עם זה יותר מבשאר הענפים, הושקעו אמצעים והתמדה ללא־ליאות בענף הגפן. – ואמנם יזמה זו נשאה פרי לדורות וזכתה להיכלל במסגרת הכלכלה החקלאית של המדינה כעובדה קיימת, אף לשמש יסוד איתן לתיכנון נוסף ולהרחבה. אלא – אם קודם לכן ראו מחובתם יורשי הרעיונות של הנדיב, בהנהלת פיק”א, לעמוד לענף במצוקתו מזמן לזמן – עתה שכלכלת המדינה והאחריות לה הן מחובת הממשלה, מה טיב הקשרים שחייבים השותפים מן העבר להמשיך בהם או אולי פטורים הם מקשר זה מעיקרו? –

במילים אחרות: כאן האם של התעשיה החקלאית, בה דגל הבארון אדמונד והאמין בכל לבו, כי ממנה ייבנה הישוב בארץ. אמנם גם בענף זה חלו זעזועים במעבר ממלחמת־העולם השניה למלחמת העצמאות, אך ב־1950 נאמר עליו “כי הוא השני בערכו לייצוא (באותו זמן) אחרי ההדרים”. הוכנסו תהליכי עיבוד חדשים ליקב – האוכלוסיה שגדלה והלכה בארץ צורכת יין ובערבי־חג התעשיה פועלת במשמרות ומעסיקה מאות עובדים. גיאות באה לגפן וותיקים מזכירים עתה את תנאי העבודה הפרימיטיבית (בה סיפרנו גם אנו במקומו) – “כאשר עבדו בצינור־גומי דק שנמשך מהחבית, למילוי חמישים בקבוק, ומעבדתו של הכימאי מ. ויניק, ככל שקטנה היתה, סייעה הרבה לשיפור היינות. – ואף־על־פי־כן זכו אז יינות היקבים במידאליות חשובות בתערוכות שונות” (וזכור גאוותו של הבארון אדמונד עליהן!).

עתה מומחים חזרו והעידו כי “ישראל נתברכה באפשרויות בלתי מוגבלות של ייצור היין והעולים החדשים מחבבים משקה…” מומחה מארצות־הברית בדק ומצא, כי הבארון העניק שני יקבים מצויינים לאגודת הכורמים, בעוד שלאכרים עצמם הנחיל אדמה טובה לגידול גפנים – אלא שהאגודה לא למדה עדיין “לעשות עסקים”.

מה פלא כי בנסיבות אלו פיק“א רואה את התחייבויותה כלפי אגודת הכורמים כמוגמרת, ונשיאה ג’ימס דה־רוטשילד סבר, כי אגודת הכורמים חייבת לסלק את חובה. הענין נדון עוד בין גוטליב, מנהל פיק”א ויעקב שפירא, כמסופר לעיל, – ואם לא היה עורר על תביעת החוב לגופה, השאלה נשארה עומדת בסימן מיקוח. כאן ג’ימס העמיד על דעתו, לאור המיסמכים, כי החוב הוקטן בלאו הכי ואגודת הכורמים צריכה לסלק את היתרה המסתכמת ב־90,000 לא"י. – כיצד? *

לצורך זה העלו מהגנזים תיק, שמיסמכיו הצהיבו במשך השנים, ובו כל הפרטים והחוזים אשר למדנו לדעת במקומם: “מאדר תרס”ה – ההתעוררות ששררה בקרב כורמי המושבות לקראת אסיפתם בדבר קבלת היקב – – הרשאות מטבת תרס“ו לנציגי המושבות להתקשר בשמנו באגודה המסחרית – – – לקבל את המרתף בראש”ל על חשבון הקולוניסטים" – – והחוזה שנחתם ע“י הנרי פראנק בשם יק”א, בדבר מסירת יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב וכעבור שנה בדבר מסירת יקב ראש־פינה לאגודת הכורמים – שני חוזים שדיברו על “מסירה לתקופה של 10 שנים ועל דמי שכירות של 100 פראנק בשנה (!), אשר האגודות מתחייבות לשלם עבור השימוש במיבנים ובציוד” – – הרי זו מסכת היסטורית שלמה – –

ולא זה מקור החוב שמדובר בו, אלא בסכומים שניתנו לאגודת הכורמים בימי מצוקה שונים – אם ביוני 1917 – ימי מלחמת־העולם הראשונה – כאשר ניתנה הלוואה לביצוע הבציר ולעיבוד הכרמים; ואם בעת המשבר של 1922 שניתנה לגלוסקין הלוואה של 20,000 לי“מ (לירה מצרית), ואם הלוואה נוספת כדי 30,000 לא”י (לשפירא) – – כל אלה היו הלוואות לתשלומים, אשר בחלק־הארי לא קויימו. – מנהל היקבים יעקב שפירא הבין, כי בוויכוח על החוב ידו על התחתונה ובהשפעתו הוסכם להתחייב בתשלום החוב המופחת (מכפי דרישתו של ג’ימס) בסך 80,000 לא"י. – זו חולית־הקשר האחת שנשארה שרירה וקיימת.

ולאחרונה קשר נוסף. גרמה הגיאות בענף, כי צצו יקבים פרטיים ואחד מהם “אליעז” אשר עולים מהונגריה, מומחים לתעשית היין, החלו מפתחים אותו – וגם כאן נגיעה ישירה לפיק“א. אם תחילתו של יקב זה היתה בחיפה, הרי בהצעתו של ראש המועצה המקומית בבנימינה, מ. אלון, השכירה פיק”א למפעל את בניניה (של בית־החרושת לבושם לשעבר) לצורך תעשיית היין, כשהבעלים התחייבו מצידם שלא לייצר יינות מענבים (ולא יהיו מתחרים מבחינה זו לאגודת הכורמים). – מ. אלון המריץ את ההסכם בנימוק, כי יהיה במפעל זה משום תעסוקה ליושבי בנימינה – תושבים ופועלים. ברם, היקב החל לקנות ענבים בסביבה ואגודת הכורמים שראתה מתחילה בחשש את המעשה, הרגישה במתחרה שקם לה, בלב “איזור הכרמים”.

מנהלי פיק“א כיבדו את התנגדותה של אגודת הכורמים, אשר היא היא יצירת הבארון, והבינו כי עליהם למנוע כל מעשה העלול לפגוע בעניניה – לפיכך פיק”א חזרה ושקלה את הענין, כאשר הגיע המועד לחדש את שכירות הבנין ל“אליעז” לשנה נוספת. מיד נתלקח פולמוס חם, כשהמועצה המקומית בבנימינה עומדת לצד המפעל הפועל בתחומה, בעוד שאגודת הכורמים מתנגדת לו בתוקף.

הדברים הגיעו לגילויי־דעת בעתונות משני הצדדים – אגודת הכורמים ופיק“א מזה ויושבי בנימינה המעונינים בתעסוקה מזה, וראש הממשלה ד. בן־גוריון שהתערב בדבר מינה כבורר יחיד בסכסוך את שר־הפנים בר־יהודה. בבוררות נקבעו התנאים לפיהם ימשיך היקב לעבוד בבנימינה מתוך התחייבות שלא יפגע בעניניה של אגודת הכורמים, בעוד שפיק”א ביטלה את תביעתה נגד המועצה המקומית בנימינה, אשר עמדה להחכיר על דעתה בנינים לא־שלה, כדי לאפשר ל“אליעז” להמשיך את עבודתו.

אמנם כורמי האזור יש ומבליעים בשקט, כי סכסוך זה הוא שהחיש את התקבלותם כחברים לאגודה… אך צמיחת המפעלים הפרטיים בתעשית היין כשלעצמה היתה תוצאה של התרחבות שחלה בענף – כאשר ב־1954 צרו היקבים של אגודת הכורמים להכיל את יבול הענבים מהבציר ונאמר: “בראשון־לציון מילאו את בריכת המים הישנה יין לייצור כוהל”. מכאן הלחץ במגמה שניה: לשפץ ולהרחיב את היקבים כל כמה שאפשר וכן לקבל בחזרה את החלק שהושכר ביקב ראשון־לציון לתעשית הבירה לצורך תעשית היין. ואם אגודת הכורמים זוכרת, כי בניני היקבים על ציודם עדיין אינם שייכים לה, וב־1966 תצטרך לחדש את השכירות עליהם מפיק"א (לפי החוזה), – אף־על־פי־כן היא עושה בהם בבדק ובשיפוץ מתוך בטחון, כי היקבים יעברו לבעלותה וחובה להוסיף ולקיימם במצב מתוקן.

כל זה אינו מונע, כי בשנת יובל החמישים לאגודת הכורמים (1956 – תשט"ו) חוזרים לציין כאן בהחזקת טובה לנדיב המנוח – “את מעשהו בייסוד תעשית היין” – ואסיפת הכורמים שולחת ברכותיה מזכרון־יעקב לנשיא פיק“א ג’ימס, לבארון אלי דה־רוטשילד סגנו ולמנהלה גוטליב. – ועדיין תלויים ועומדים הענינים בין אגודת הכורמים ופיק”א, והחוב והבעלות על הנכסים בכלל, עם שמתקרב הפתרון מהר יותר, מכפי שניתן לשער. –

*

אנו כותבים בזה היסטוריה, ולו בענף מצומצם, אשר חשיבותו בכך שהוא שימש אבן־פינה לחידוש התישבותנו החקלאית בארץ; – לפיכך אין אנו פטורים מהערכה היסטורית של האירועים, לחיוב או לשלילה. אם נראה לנו ממבט ראשון כי העבר מתפרט כעת לענין של חוב ובעלות על נכסים, באה העברת הארונות של המייסד־הנדיב – אבי־הישוב, הבארון בנימין דה־רוטשילד ורעיתו, למקום מנוחתם ברמת־הנדיב הקבועה במרכז נופו של שומרון – והישוב כולו, המדינה והממשלה על מוסדותיה העליונים, אחד לא נעדר, מבקשים להדגיש אירוע זה, שאינו ענין למשפחת רוטשילד או למושבות הוותיקות בלבד, כי הוא לאומי בתחילתו וכן נשאר ונחתם בסיומו.

עד למאורע זה פיק“א בנשיאותו של ג’ימס הסדירה את ביסוס הישובים שבהם החלה בתקופה שבין שתי מלחמות־העולם, טיפלה בתעשיות שיזמה או השתתפה בייסודן, ריכזה את האדמות שנשארו פנויות ברשותה ותיכננה כיצד להתאים את פעולתה למסגרת של מדינת ישראל. לצורך זה דיווח מנהל פיק”א רוברט גוטליב לג’ימס דה־רוטשילד על הנסיבות החדשות; ובארון אלי דה־רוטשילד, שסופח לפיק“א כסגן נשיא לג’ימס, נשלח ארצה להביא עמו דו”ח מפורט על המצב. מסתבר, כי ממשלת ישראל חייבה כעת מדיניות אחידה בשאלת המים, בפיתוח האזורים השוממים שנכבשו ופיק"א עשוייה לעזור במגמות אלו, בלי שתצטרך כבעבר לנהל מדיניות עצמאית משלה, בין בהתישבות ובין בתעשיות אשר פיתחה.

אפשר שפיק"א לא קיבלה עליה בלב קל להפרד מעל מפעלים אשר טיפחה ברוב השקעות ומאמצים (מפעלי מים, דשנים כימיים, תעשית המלח, הטחנות הגדולות) – אך ניתן לומר לשבחו של ג’ימס, כי הוא גילה מתחילה גודל־לבב בוויתור על זכויות מן העבר וקיבל עליו בכל אשר נדרש את הכרעתה הריבונית של ממשלת ישראל. ברוח זו דיווח גם הבארון אלי דה־רוטשילד לג’ימס בשובו מביקורו. –

אשר למושבות הוותיקות – ומושבות הגפן בכלל – הרי הללו עמדו מכבר ברשות עצמן ועתה ביובלותיהן למלאת 60–70 שנה לייסודן – מהן זכו למעמד ערים ומהן כמועצות מקומיות – ובאירועים החגיגיים, הציבוריים והרשמיים כאחד, הן חזרו והעלו ביקר את מפעלו של המייסד, הבארון רוטשילד. ג’ימס שנהג תמיד במידת עניוות למופת לגבי זכר אביו הנערץ, השתתף בחגיגות אלו מרחוק: “לבי מלא זכרונות, תקווה ומשאלות למען אשרה ורווחתה של זכרון־יעקב. – ברך ברגש בהזדמנות זו את המושבה – היא נושאת את שמו של אבי־זקני, שהוא גם שמי, וכל ימי חיי עקבתי אחר התפתחותה באהבה ובענין. אני מצטער מעומק־לב כי אינני אתכם בימים אלה של זכרונות משמחים; – אך עבודת אבותינו היתה היסוד של המדינה הקיימת לתפארת ולתהילה – לו תשגשג בתוכה זכרון־יעקב. – ג’ימס דה־רוטשילד.” – והנה בעצם הלך־הרוח החגיגי לגבי העבר, באווירת החזון שהתגשם – ממשמש ובא המאורע, המקרב בעקיפין את חתימת העבר לגבי פיק"א בכללה וכן לגבי אגודת הכורמים.

העברת הארונות של הבארון ורעיתו וצוואת ג’ימס דה־רוטשילד    🔗

אכן, לא כאן המקום לסקור מאורע סמלי זה, בו השתלבו 50 הישובים מייסודה של פיק“א – ותיקים וצעירים, מושבות, כפרים וקיבוצים – כחוליות של שרשרת מפוארת במדינה; ג’ימס הקשיש עושה מאמץ כדי לבוא להשתתף בגופו במסכת זו – חולשתו היא הגורמת. עם זה רוחו ערה כעת משנה, לפי עדותם של המבקרים אצלו, מאישי הממשלה ומפקידי צבא ישראל (החביבים עליו במיוחד) – ובראש ובעיקר רואה ג’ימס לנגד עיניו בשעה זו כחובה קדושה את מילוי צוואת אביו הנערץ, בהעברת הארונות של אביו ואמו למקום מנוחתם בחיקן של גבעות הכרמל. – ואם ההכנות הוחלו עוד לפני מלחמת־העולם השניה באיתור המקום והכשרתו, הרי המלחמות הפריעו ואילו עתה בהכון השלום שוב אין סיבה לדחייה. כאן מרכז ג’ימס את כל תשומת־לבו, כשמשרדי פיק”א מנצחים על בנין המואוזוליאום תוך חיצוב בסלע והכשרת השטח בנטיעה, וההכנות הללו מרתקות לא רק את דעת הציבור, אלא ראש ממשלת ישראל, דוד בן־גוריון, כותב לג’ימס:

“מר רואו (מנהל פיק"א בחיפה) מסר לי על כוונתך להעביר באביב הבא את עצמות אביך ואמך, זכרונם לברכה, לישראל. – מובן מאליו כי הבטחתי לו את מלוא עזרת הממשלה ואם אתה חסכים, אנו נשלח אנית־קרב ישראלית להביא את הארונות ממארסיי לארץ”. –

אם ג’ימס הופתע מנכונותה של ממשלת ישראל אף הביע חששות שמא יעמיס הדבר נטל הוצאה על המדינה הצעירה – הרי אין ספק כי נגרמה לו בכך קורת־רוח רבה. ההעברה הפכה לאירוע לאומי ולא משפחתי גרידא (לאחר האירוע הרשמי הראשון בהעברת עצמותיו של ד"ר הרצל). ובלי להכנס בפרטי הטקסים המרשימים שבוצעו בהשתתפות המדינה ומוסדותיה, יצויין כי הציבור השתתף בהם בהתעוררות מיוחדת במינה וכן זכר לג’ימס את זכותו עצמו, כשהוא עושה מאמץ פיסי לבוא בליווי הארונות ולהיות נוכח עם הישוב בקבלתם.

הארונות הובאו למקום מנוחתם, רמת־הנדיב עוררה רחשי התפעלות וגאון עממיים במראותיה ובארדיכלותה הגננית. ג’ימס ופמלייתו זוכים לקבלות־פנים נלהבות באשר הופיעו, וראשי ממשלת ישראל המתחלפים באותו זמן – דוד בן־גוריון ומשה שרת – אינם חוסכים מאמצים כדי להעמיד לרשות האירוע את מלוא העזרה הממשלתית. – ולא עוד אלא המוסד העליון של המדינה, הכנסת, מקיימת ישיבה מיוחדת בראשותו של יוסף שפרינצאק – ישיבה שהיא הופכת מאליה למעין סיכום היסטורי בדבר “הדרך למדינה”.

כביטוי לסיכום זה משמש מכתבו של נשיא המדינה יצחק בן־צבי לישיבת הכנסת, שהתקיימה במעמדם של ג’ימס ופמלייתו, בו נאמר:

“חמש־עשרה שנה לפני הופעתו של ד”ר הרצל, חוזה מדינת היהודים ומייסד הקונגרס, חזה הבארון רוטשילד את חזון ציון וגילה את מגשימי החזון, הבילויים וראשוני המתישבים, אשר באו לחונן את אדמת הקודש בגופם ובעמלם ונודעו בשם “העלייה הראשונה” – – בשם כל תושבי ישראל אני מקדם בברכה את בנו־יורשו ג’ימס, אשר מלבד פעולתו בהמשכת מפעל אביו, זכור לנו כמתנדב במלחמת־העולם הראשונה, כחבר לנשק לחיילי הגדודים העבריים."

למותר להוסיף כי אגודת הכורמים נושאת עם הציבור ברחשי ההערצה עם הלווית הארונות של בארון רוטשילד ואשתו, מייסדי היקבים, למקום מנוחתם ברמת הנדיב. הדגלים מורדים על היקבים עד לחצי התורן, הוכרז ביטול עבודה ביקבים ופורסמו הערכות מטעם אגודת הכורמים – – באסיפת־היובל השנתית של האגודה המנהל מציע לעלות בקהל המשתתפים לביקור ב“קבר הנדיב”.

ג’ימס נרגש מגילויי היקר האלה כלפי זכר אביו ופעלו וכן כלפי עצמו; הוא מפתיע את המקורבים אליו בהתאוששות שבאה לו, תוך הביקור הקצר אך רב־הרשמים בישראל החדשה – ואין ספק כי בהמריאו חזרה למקום־מגוריו ללונדון, בלווית רעיתו דורותי, כבר נזרקה בו מחשבה גדולה – כיצד לסיים פרשה היסטורית־לאומית זו בסיום הולם את ראשיתה – – הוא הוגה מעתה ברעיון זה במחשכי מעונו־ארמונו, תרתי משמע – הן משום ראייתו שכהתה והלכה והן משום היותו שומר את הרעיון בחובו, בלי להעלותו על דל־שפתיו.

בארץ הכל נמשך באותה אווירה של יחסי כבוד ויקר לפיק“א, כיצירתם של הבארון רוטשילד האב ובנו ג’ימס, והממשלה מכירה בזכויותיה בשווה לזכויות הקרן־הקיימת־ישראל לגבי נכסי קרקע. כספי פיק”א זורמים עתה למפעלי פיתוח ובפרט בכל הנוגע לחקר הנגב העומד על הפרק עד לערבה. מכאן הדגש על המדע המחקר בין כתלי מוסדות הלימוד העליונים – הטכניון בחיפה והאוניברסיטה בירושלים, במיוחד בכל הנוגע לפאקולטה לחקלאות. פרסי רוטשילד לעידוד המדע האמנות והתרבות בישראל; מיבצעים ארכיאולוגיים – כל אלה באים להמחיש כביכול, כי דבר אינו עומד להשתנות ולא עוד אלא הנדיבות הרוטשילדית נמשכת להשלים בשיתוף המשפחה ובתוכה הנכד אדמונד, את אשר החל המייסד על דעתו, שעה שעמד יחיד ולא שבע נחת אלא קיטרוג.

אך שוב לא ארך הזמן וב־7 במאי 1957 נפטר ג’ימס דה־רוטשילד בן 79, אשר בית־הנבחרים הבריטי הכיר בו בזמנו את דוברה האמיץ של היהדות הנאבקת על חידוש מולדתה ובו בזמן נדרסת באירופה ע“י הנאצים. עם המדינה, הממשלה, היהדות בתפוצות והציבור בארץ אבלה “אגודת הכורמים הקואופראטיבית של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב”: “מרכינים ראשינו ומביעים השתתפותנו באבל המשפחה הכבודה ובאבלה של חברת פיק”א על הסתלקות האדם הדגול, היורש הרוחני של אבי הישוב”.

נציגי אגודת הכורמים חולקים כבוד בביקורם בקבר הנדיב בלווית צבי ברונשטיין, יו"ר המועצה המקומית זכרון־יעקב

למותר לומר, כי קשה משנה האבל המשתרר בחברת פיק“א: “ג’ימס דה־רוטשילד – אומר כאן רואו מנהל משרד פיק”א בחיפה – המשיך במפעל אביו הדגול ופעולתו התרקמה במידה כה רבה עם זו של “אבי הישוב”, עד שכל המפעל הנפלא הזה – המשתרע על תקופה של שבעים וחמש שנים – מתגלה כחזון נשגב אחיד של אב ובנו” – – ובעוד האבל מרחף על בית זה ועמו גם סימן שאלה – מה עתה על המפעל וגורלו? – נופל כהפתעה “רוטשילדית” מובהקת, מכתבה של האלמנה דורותי דה־רוטשילד אל ראש הממשלה ד. בן־גוריון – “כשהיא מתפנה מאבלה ושמה את מעייניה בעניני פיק”א".

“בעלי הקדיש בשנותיו האחרונות מחשבה רבה למפעל פיק”א ולעתידה. – כותבת דורותי. – הוא שקל בכובד־ראש את כל צידי הבעיה וזמן קצר לפני פטירתו הכין מכתב אליך, בו ניסח את מסקנותיו" –

והיא מצרפת את המקור, אשר ראש הממשלה קורא אותו בכנסת ויושב־ראש הכנסת יוסף שפרינצאק מטעים מיד לאחר מכן:

“שמענו את המכתב ברוחו ובתוכנו הנעלים, שהוא כגילוי־דעת לאומי, מדיני, עברי מרומם וצוואה נשגבה לעם – בצוואתו של ג’ימס־יעקב דה־רוטשילד, ביחס לבנין הכנסת, גילה היורש הראוי של אביו הגדול לא רק את חיבתו ונאמנותו לעם ולמדינה, כי אם גם רגשי הבנה והוקרה עמוקה לבית המחוקקים העברי, לכנסת מדינת ישראל”. – –

וג’ימס מה כתב? – הדברים זכו לפירסום רב:

“אבי החל במפעל ההתישבות לפני שבעים וחמש שנה – – כאשר הקים בשנת 1924 את החברה להתישבות היהודים בארץ־ישראל – פיק"א – הטיל עליה ליישב את אדמותיו. בחלקי נפל להיות נשיא פיק"א מאז היווסדה – – התעודה שהוטלה על פיק"א נתמלאה. – – בינתיים קמה מדינת ישראל והמוסדות הלאומיים קיבלו עליהם את המאמץ ההתישבותי העיקרי בישראל – – הגעתי לכלל מסקנה, כי עם השלמת תפקידה של פיק"א מן הראוי יהא להפסיק את פעולותיה – – מטעם זה יש גם בדעתי להעביר לרשות המוסדות הלאומיים את כל הקרקעות שנותרו בידי פיק"א – – ברצוני להקדיש סכום של שישה מיליון לירות ישראליות לבניית הבנין החדש של הכנסת בירושלים – – עם פעולה זו תסתלק פיק"א מעל במת ישראל מתוך הכרה, שהעבודה אשר הוחל בה לפני 75 שנה נמשכת ע"י המדינה והעם בתמיכת יהדות העולם” – –

שוב תקופת־ביניים קצרת־ימים, בה “נמשכת השרשרת” בנשיאותה של גב' דורותי דה־רוטשילד – אך כל אחד מבין כי הפעולה לא תחזור לקדמותה אלא נכנסת היא למסלול של פרידה וחיסול. ואמנם פיק"א מפיצה מיד מכתב־פרידה חוזר אל מושבותיה־ישוביה בנוסח קצר וברור: “– – דבר זה מביא בעקבותיו גם הפסקת השותפות בינינו – – ואנו נפרדים מכם היום בברכות ובאיחולים לבביים” – – וברוח זו לגורמים ציבוריים, ותיקים וחדשים – להתאחדות האכרים, למשקי הנגב או לראשון־לציון העומדת ביובל של 75 שנים.

נדמה, כי ביטוי נאמן להרגשת הישובים, והוותיקים שבהם בפרט, נותנת זכרון־יעקב במכתבה לגברת דורותי דה־רוטשילד (בחתימתו של ראש המועצה צבי ברונשטיין):

“מושבתנו אשר שמה ופרשת יצירתה קשורים ושלובים בנימים רבים בבית רוטשילד המפואר, קיבלה את ההודעה על סיום פעולות פיק"א בהתרגשות נפשית עמוקה – – ואם גם חברת פיק"א, כעושה שליחות בית־רוטשילד מסיימת את פעולתה, אנו נדע עכשיו ובעתיד לנצור את הרוח הקדושה והטובה שקשרה את מושבתנו בנימי אהבה – –”

תם ונשלם סדר פיק"א – והחברה בפקידותה היעילה, שנודעה בה כמסורת, מעבירה את הנכסים, נועלת חשבונות, מציינת את החשבון המדוייק של יתרת הקרקעות באזורי הארץ השונים. נכסי יער וחולות קיסרי, העברת התעשיות לרשויותיהן הקיימות העצמאיות, והוא הדין בנכסי היקבים ורשותם העצמאית – אגודת הכורמים הקואופרטיבית, ככל שנראה להלן. הכל על טהרת החשבון המדוייק ותוך פיקוח עורכי־דין ובקורת רואי־חשבון, כדרכה של “הפקידות” מאז – – מכוסה כלפי חוץ, אך בדוק במספרים לכל הרוצה לבוא לראות בחשבונות ובספרים, וכגולת־כותרת לסיום זה גם גשם־נדבות של תרומות לתעודותיהן. –

ג’ימס דה־רוטשילד, דורותי דה־רוטשילד

וגברת דורותי דה־רוטשילד חותמת את פרק החיסול בדברים נלבבים לצוות העובדים של פיק"א:

“– – ידעו פקידינו כי גם לי קשה להיפרד מכם, כשם שקשה להם לעזוב את פיק”א. ובשלחי אליכם את איחולי הנרגשים ביותר לשנה טובה ומאושרת, קבלו נא את רגשותי הנאמנים ביותר." –

ואכן, הדברים נאמרים ב־30 בספטמבר 1957, בו רגילה היתה “הפקידות” מימים־ימימה לסגור בכל שנה פנקסיה־מאזניה – תאריך “קדוש” איפוא מבחינת המספרים היבשים שהיו נר לעבודתה.

גם אנו עומדים איפוא לחסל בין השאר את חשבון השותפות רבת־השנים עם פיק“א, כמסופר להלן. עם זה אי־אפשר לנו שלא לשוב ולזכור “ימי ראשית” – עת “גננים” של הבארון הפיצו את הגפן ושייד התווכח עם המקטרגים על “הפקידות” – עת נעשתה פעולה גדולה ובוודאי גם רבת־מישגים ע”י אגרונומים ופקידים מוכשרים לתפקידם יותר או פחות… עת מצאו תלונות אוזן קשבת בין כתלי ארמונו של הבארון וגם נשמעו משם דברים בוטים בעתות רוגז… קבלות־הפנים וימי החג, אך גם ימי חרון קשים… ימי הנהלתו של פראנק ומאבק על עצמאותם של הכורמים־האכרים – עד שיצאו למרחב – – בעלות כל אלה על לבנו תוך האירועים המתוארים, חוזרים אנו אל שולחנה של אגודת הכורמים, בהנהלתו של ד"ר אוסטשינסקי, שנופלת בגורלו זכות רבה להעלות אותה על שלב סופי של עצמאותה ובעלותה הקואופרטיבית על נכסיה, וקודם לכך פרק כניסתה של ההתישבות החדשה לאגודת הכורמים על דעת כל הגורמים המעונינים בכך.

 

פרק יט: האגודה בשיא כוחה    🔗

גם ההתישבות החדשה נתפסת לכרמי יין    🔗

המיפנה לגפן היין הוחל כאן בהתישבות החדשה, שהודרכה ע"י המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית ומשרד החקלאות, לאחר שמשקי ההתישבות הלאומית התמסרו שנים רבות למטעי גפן מזני מאכל, כמסופר במקומו. עד 1926 ניטעו במשקים הללו כ־2000 דונם ענבי מאכל – בשוק נודעו ענבי־מאכל מבכירים מהזן “מדלין” וניתן פירסום לסגולותיהם כענבי־מרפא, אף החלו נוטעים כרמי גפן בהדלייה ובצרו יבולים שופעים.

עד סוף שנת 1938 מנו כבר משקי ההתישבות הציונית למעלה מ־3000 דונם נטועים גפנים – בגליל העליון, בעמק הירדן, בגושי חרוד, עפולה ונהלל ובעמקי זבולון ועמק־חפר. באותן השנים הישוב הערבי מנה כדי 160,000 דונם כרמי גפן, כשממשלת המנדאט עודדה וסייעה לכפר הערבי לנטוע. הערבים הציפו את השוק בענבי מאכל או ייצרו כמות זעירה של צימוקים בצורה פרימטיבית, וסוריה גם היא הכניסה לארץ כמות ניכרת של ענבי מאכל. כיון ששיווק ענבי המאכל מהמשק היהודי נתקל בקשיים ובירידת מחירים, החלה “תנובה” למסור כמויות ענבי מאכל לתעשית יין.

בקום המדינה המשיכו המשקים בפיתוח הענף תוך שיפורים של תהליכי העיבוד והגידול, הדברת מחלות, ברירת זנים, וכן בניסויי משלוח ענבים לחוץ־לארץ וביחוד לאנגליה ברם, בעוד הייצוא של ענבי־מאכל הוסיף לעמוד בסימן ניסויים, הוחל בהתישבות החדשה במטעי גפן־היין, ועל משפחת הישובים הוותיקים נוספו איפוא חבלים חדשים, מחבל הצפון עד חבל לכיש, ומחבל ההר עד לנגב. נטיעות הגפן בהתישבות החדשה לפי המיפקד לסוף שנת תשט"ז, השתרעו כבר על 22,417 דונם ענבי מאכל, ו־6,780 דונם ענבי יין.

כאן מן הראוי להביא את דעתו של המומחה לגפן, נ. הוכברג, שאינו רואה סתירה בין שתי המגמות של גידול הגפן – ליין ולמאכל – ואומר: “בכל ארצות הגפן משתלבים ענבי המאכל והיין, והאחד נתמך בשני בתקופות־שיווק קשות: עודף ענבי המאכל עובר לתעשית היין, והטובים מבין ענבי היין נמכרים לפעמים כענבי מאכל. וכן ישנן ארצות אחדות, שבהן מיבשים חלק מהענבים לצימוקים. נמצא, כי גידול הגפן מבוסס על שלושה גורמים: תעשית היין, ענבים למאכל וייבוש לצימוקים, — וע”י זה קל יותר לאזן את שיווי־המשקל הרצוי, לניצול יעיל של יבולי הענבים בשנים שונות. גם בארצנו יש לארגן שיתוף־פעולה הדוק בין כל הכורמים בארץ – מגדלי ענבי היין ומגדלי ענבי מאכל – שיתוף אשר יהיה לברכה לענף ועזר רב למתישבים החדשים, באזורי הארץ השוממים המצפים להפרחה."

על כל פנים, הכורמות בהתישבות החדשה הודרכה מתחילה ואת החסר למתישבים בידע חקלאי ובהתמחות מקצועית בענף מילאו המדריכים המומחים לגפן. באופן זה לא ייפלא, כי בתנופת הייצור החקלאי הכולל, שגדל והלך משנה לשנה בחבלי ההתישבות החדשה, לא פיגרה תפוצתה המהירה של הגפן תוך שנים מספר (1950–57) והגיעה לפי חיים בר־אילן, מנהל האגף לחרושת חקלאית של הסוכנות היהודית, ליבולים דלקמן:

מספרים אלו עשויים להסביר, כי תוך הנטיעה בהתישבות החדשה שוב משתנה במידת־מה התפוצה האזורית של גפן־היין, שהיא מסתכמת בשנת 1961/62, לפי אגרונום זאב כרמי, חבר הנהלת המכון הישראלי ליין, כדלקמן (באחוזים)

נמצא, כי אם גם עתה שומר אזור זכרון־יעקב על מקום־הבכורה בגפן־היין, כבר מסתבר, כי יבול הענבים בהתישבות החדשה, כדי 10% מכלל היבול, הופך לגורם שיש להתחשב בו. הוא דואג לשיווק הענבים – וכבר ב־1953 נשמעת התביעה להקים יקב נוסף, בעיקר למען ענבי הנגב, הרחוק מהמרכז. הנהלת אגודת הכורמים אינה רואה בעין יפה ביקב מתחרה נוסף, שעה שקיבול היקבים הקיימים עשוי לקלוט גם יבול נוסף – והצהרת ההנהלה בענין זה אומרת: “אנו נכונים לקבל ליקבים שלנו את כל ענבי היין שבארץ ואם תקציב הפיתוח של הממשלה עשוי לסייע בהקמת יקב חדש, מוטב לדרוש כספים אלו לבריכות נוספות ביקבים הקיימים.”

הלחץ גובר ונתבעת החלטה ברורה בענין זה; כבר מתקיימות פגישות של הנהלת האגודה עם מנהל אזור הנגב מטעם הסוכנות היהודית, בהן נדונה בבירור השאלה, כיצד תתקשר אגודת הכורמים עם גושי “מרחבים” ו“תקומה” בנגב, אשר שטח כרמיהם הנטוע מגיע ל־4000 דונאם? בפגישה נאמר: “אם תימצא אפשרות לקבל אותם באגודת הכורמים, יוותרו על היזמה להקים יקב לחוד בנגב”. – עדיין אין מגיעים לכלל הכרעה בשאלה זו ומתקבלת הצעה לסייר בכרמי הנגב, כדי לעמוד על טיבם ויבולם.

הצורך בפתרון השאלה ברור לצדדים הנוגעים בדבר, שהרי הקמת גת במרכז הכרמים בנגב כרוכה בהשקעה של 3/4 מיליון ל“י – האם כדאי הדבר, שעה שעומדים יקבים משוכללים בציודם? – המשא־ומתן אורך ונציגות אזור הנגב, בשם ישובי־הכורמים, כבר נכונה להציע: יקבלו את ענביהם ליקב ויגבו מהם דמי־כניסה לאגודת הכורמים לפי ממוצע כולל של 60 ל”י – 80 ל“י לדונאם כרם. הנהלת אגודת הכורמים משיבה: אנו מוכנים לקבל את ענבי הנגב ולשלם עבורם כמחיר שמשלמים לחברי האגודה – ואשר לכניסה כגוש־משותף לאגודה, יש לעבד הצעה של התנאים אשר תאושר ע”י מוסדות האגודה העליונים.

כל היודע פרק ברגישות הסקטוריאלית של אזורי התישבותנו – הפרטית והלאומית – יבין כי הצעת מיזוג כגון זו לא יכלה להתקבל על הדעת בנקל, אלא צריכה היתה לשבור התנגדות שבשיגרה, אשר יש והפכה להתנגדות שבעקרונות. היה בכך משום צעד מהפכני במהלך הקואופראציה החקלאית בארץ ואין ספק, כי הוא לא היה מגיע לכלל מעשה, אלמלא הרצון הטוב שגילתה הנהלת אגודת הכורמים הוותיקה מזה והיזמה פקוחת־העין של דבָּרי הענף בהתישבות החדשה מזה. משום אפיו המהפכני של מעשה זה והחידוש שבו, שהוא עשוי אולי לשמש דוגמה כיצד ניתן לחסל פיצול מלאכותי לגבי תעשיה העומדת על פרי אחיד ואשר כל איחוד אך מקדם אותה ומוסיף לייעולה – נסקור כיצד הבשיל הרעיון לפי המיסמכים שבידינו.

*

כאשר כרמי הגפן בהתישבות החדשה (ובפרט בנגב) החלו נכנסים לניבה ועלתה הבעיה של קליטת ענבי היין, עמדו לפנינו מספר אפשרויות: — מציין ח. בר־אילן שהתמסר לפתרון הבעיה מטעם המחלקה להתישבות של הסוה"י – א) להקים יקבים קטנים במרכזי הגפן החדשים – בנגב, בהר ובצפון; ב) להקים גיתות מקומיות לדריכה ולהביא את התירוש במיכלים לאחד היקבים הגדולים; ג) להקים יקב במרכז ישובי בנגב.

השאלה נבדקה בדחיפות, בעזרת מומחים ויועצים טכניים, משנת 1956, כשראשי משרד החקלאות והמחלקה להתישבות – חיים גבתי, מנהל משרד החקלאות; ד"ר רענן ויץ, מנהל המחלקה להתישבות, ומומחים למקצוע משני המוסדות – ישבו על המדוכה, כשלנגד עיניהם הסיכומים שהוגשו לפניהם בסקירתו של בר־אילן, כדלקמן:

“כ־7200 דונם ענבי יין נטועים בהתישבות החדשה (4000 ד' בחבל הנגב, 2200 ד' בפרוזדור ירושלים ו־1000 ד' בצפון). כרמי היין יניבו יבולים גדלים, כדלקמן: ב־1957 – 1200 ט' ענבים; ב־1959 – 3500 ט' וכ. ה. אם לחשוב כיבול שנתי ממוצע של חבל הנגב מ־1960, 5000 טונות, הרי תתקבל מזה כמות של 32,500 הקטוליטר יין בשנה – ובעובדה זו יש להתחשב כדי לקבוע איזו מהאפשרויות עדיפה.” – והוא מגיע לכלל מסקנות אלו: אין הצדקה להקמת יקב מיוחד לענבי היין; יקב זה לא יפתור את בעית הענבים מישובי האזורים האחרים; גם הקמת הגת (לתירוש) בנגב (באפקים) אינה עומדת בפני בקורת; — הפתרון הוא בהכנסת כורמי ההתישבות החדשה לאגודת הכורמים.

“שלהי קיץ 1956 והשעה דחקה. – כותב בר־אילן – כרמי היין הראשונים בישובי הנגב כבר יצאו משנות הערלה ומנהל המחלקה להתישבות, ד”ר רענן ויץ, שהרגיש באחריות ישירה לנטיעת הכרמים בנגב, הציע לכונן ועדה של מומחים בראשותו של מנהל משרד החקלאות דאז, חיים גבתי, להחיש פתרון לבעיה ענבי היין בישובים הללו. תוך שיקולי ההצעות שעמדו על הפרק הוטל עלינו לערוך מחקר דחוף בשאלה הנדונה. מסקנתי הסופית היתה בדו“ח שהגשתי: הציוד, המיתקנים – ביקבי אגודת הכורמים – מספיקים כדי לקלוט את ענבי היין שיגיעו ממשקי ההתישבות החדשה — — וההרחבה הדרושה למען קליטת היבול מ־7200 הדונאם הנטועים כאשר יגיעו למלוא פוריותם תעלה כדי 720,000 ל”י" – (הרי שגם מבחינה זו ההשקעה מתקבלת על הדעת). —

ואמנם הוועדה ברכה את בר־אילן על הניסוח הברור של מסקנותיו והחליטה: “להציע לסוכנות היהודית לנהל מו”מ עם היקבים הקיימים על כניסת הישובים החדשים כחברים או על התקשרות לקבלת ענביהם." – ד“ר רענן ויץ כתב אל ד”ר אוסטשינסקי, מנהל אגודת הכורמים: “הדבר נדון ארוכות במחלקה להתישבות ומר בר־אילן יתקשר אתך על מנת להמשיך את המו”מ ולהבהיר אילו נקודות“. – בר־אילן המשיך איפוא את המשא־ומתן עם נציגי הצד השני – ד”ר אסטשינסקי ואליהו ויגודסקי: — “לכאורה, ישבנו משני צידי השולחן – כתב – אך למעשה נתגלו רצון כנה ורוחב־דעת שהתעלו מעל לאינטרסים.” – ואמנם שוכנעו בכך לא רק ראשי מוסדות ההתישבות (לוי אשכול, כראש המחלקה להתישבות דאז ושר האוצר, וד"ר רענן ויץ), אלא גם תנועת המושבים ומוסדותיה.

מכאן ואילך בר־אילן נעשה הרוח החיה במשא־ומתן עם הנהלת אגודת הכורמים וד“ר אוסטשינסקי כותב אליו: “אתכבד להודיעך כי קבלת כורמי הנגב כחברים לאגודתנו עמד לדיון בפני הנהלת האגודה בישיבתה. ההנהלה קיבלה שורה של הצעות בעלות אופי חיובי בהחלט, אשר לאחר שתאושרנה, כפי שהנני מקווה ע”י מועצת אגודתנו, תביאנה לכלל פתרון רצוי לשני הצדדים, היינו למתישבים ולנו — —”

ולא נשאר לבר־אילן אלא לשכנע גם את הצד שלו – המחלקה להתישבות ומשרד החקלאות – בחיוב שבנכונותו זו מצד אגודת הכורמים הוותיקה — — בכך הוכשר היסוד למעשה החשוב של צירוף הכורמות החדשה לכורמות הוותיקה ללא חציצה של אי־שוויון ביניהן.

כניסתה של ההתישבות החדשה לאגודת הכורמים    🔗

עדיין חוזרים אנו לתקופת־חירום, אמנם קצרה ביחס, עקב פעולות סיני (נובמבר 1956), אך היא דוחה גם כאן פתרון שאלות ומשבשת את מהלך העבודה – “כלי־הרכב גוייסו והמכירה ירדה לרגל הגיוס. גם הייצוא הופרע למרות שאניות עגנו בנמל – וקשה לדעת כמה זמן יימשך”. חלפה סערה זו והעבודה חזרה לסדרה וכן מיד נתבעת תשובה סופית על השאלה בדבר ענבי ההתישבות החדשה שהפכו בינתיים לעובדה. המושב פטיש בנגב אשר אך זה נודע כישוב־ספר מוּעד לפגיעתם של מסתננים – עומד כבר בבציר! – סוף־דבר – האם יוקם למענם יקב חדש או אגודת הכורמים תפתור את הבעיה? —

וכאמור לעיל, אם גם הפריעו לחצים סקטוריאליים לכאן ולכאן, גברה לבסוף מידת השכל הישר ובדצמבר 1956 נדונו עם חיים בר־אילן, כנציג הסוכנות היהודית, כל הפרטים ונוסחו התנאים לפיהם האגודה מוכנה לקבל את משקי הנגב כחברים. – בסיכום נמסרו התנאים כדלקמן: א) אם ישלמו דמי־כניסה סך 100 ל"י לדונם; ב) אם יביאו את הענבים ליקב ראשון־לציון; ג) אם יתוספו גם כרמי פרוזדור ירושלים (2200 דונאם) והגליל התחתון (1000 דונאם) – תסכים האגודה לקבל אותם כחברים – ענבי הפרוזדור לראשון־לציון וענבי הגליל לזכרון־יעקב. – זאת ועוד: להשוואת דמי ההובלה של הענבים ליקבים ממרחקים שונים יונהג “פול” (סבולת) – אשר ישווה את ההוצאות לכל הכורמים.

וחברות כורמי ההתישבות החדשה לאגודה כיצד? – כאן שאלה מיוחדת לגבי הנציגות; הכורמים החדשים אינם יכולים להצטרף אישית, כי לכל מתישב לחוד אין כמות ענבים מספקת (המינימום של 40 קנטאר) – לפיכך חברותם תהיה קולקטיבית, באמצעות אגודות השיווק וההספקה שלהם. כל אגודה כגון זו המייצגת מספר כורמים תוכל לשלוח לאסיפה כללית נציג או יותר (המספר ייקבע בשלב מאוחר יותר). —

לנוכח נכונות זו של האגודה הוותיקה ובעלת המסורת בענף, מתרופפת ההתנגדות האחרונה להצטרפות. בין בסוכנות היהודית עצמה ובין בוועדת היקבים הממשלתית־הבינמשרדית שבדקה את השאלה, ההכרעה היא לחיוב ונשאר למיקוח הסעיף של דמי הכניסה לדונם, וכן שאלות הייצוג באסיפה הכללית ובמוסדות המינהליים של האגודה. מסתבר, כי חיים בר־אילן כנציג הסוכנות היהודית משוכנע, שהנהלת האגודה גילתה את נכונותה בליבראליות יתירה תוך ויתורים המעידים על רצונה הטוב – ובאופן זה “השידוך” מתקרב: בתוך 16 חברי המועצה יוקצבו 4 מקומות להתישבות החדשה – מהם – 2 לנגב, 1 לפרוזדור ירושלים ו־1 לגליל; הנהלת האגודה תורחב מ־5 ל־6 והמקום השישי יינתן להתישבות החדשה. כאן מובלעת דרישה נוספת לשתף נציג של הסוה“י במועצה, בדומה למעמדו של נציג פיק”א בזכויות מלאות. ד"ר אוסטשינסטי גורס גמישות גם בדיון זה והנהלת האגודה משבחת את פעולתו ומציעה להביא אותה לאישור במועצה ובוועדת הבקורת.

ברי, כי הרכב ההתישבות החדשה אינו הומוגני, כמושבות־החברות הוותיקות; — בהתישבות החדשה כלולים קיבוצים ומושבי־עובדים – וכל סוג עם מוסדות השיווק שלו וארגונו הקואופרטיבי, שהם עתידים לייצגו גם באסיפת האגודה. יושרו גם ההדורים האלה על יסוד הנחייה כללית – להתישבות החדשה על סוגיה השונים ינתן מספר קולות שלא יעלה על 25% ממספר חברי האגודה. הדברים אמורים לאחר שכל שטח הכרמים שלהם, 7200 דונאם ענבי יין, יניב פרי ליקב וישולמו דמי־כניסה עבור שטח זה. ההרכב במועצה הוסכם כלעיל וכן יינתן בה מקום לנציג הסוכנות היהודית עם סמכות ערעור בענינים הנוגעים להתישבות זו.

תנאי אחרון והוא ברוח המקובל באגודה: נציגי ההתישבות החדשה במוסדות האגודה יכולים להיות רק אלה המגדלים בעצמם ענבי יין; - בדבר דמי החברות הוסכם על סך 90 ל“י לדונאם, שישולם ע”י הגזברות של הסוה"י. דוד קלדרון, גזבר המחלקה להתישבות, מנסה להשיג הנחה נוספת בדמי־הכניסה, אך הנהלת האגודה מסבירה, כי בסך המצער שנקבע אין כדי לכסות אפילו בחלק את הערך הממשי של הזכויות שמקבלים המתישבים תוך הצטרפותם.

עתה יכול היה בר־אילן לכתוב במבוא להסכם תוך הערכה לשני השותפים:

אגודת הכורמים היא אגודה קואופרטיבית המושתתת על חברות אישית של הכורמים… אשר לרבים מהם משמש הכרם כמקור־פרנסה יחיד. ובתוקף מציאות זו חוברו והותאמו (בזמנו) תקנות האגודה… לעומת זאת מאורגנים הכורמים במושבים ובקיבוצים בתאגידים יצרניים המושתתים על עקרונות רעיוניים וכלכליים מיוחדים — — (ואשר) להתישבות החדשה שבטיפולה של המחלקה להתישבות – זו מושתתת על משק מעורב ורק במספר ישובים נטעו כרמים של ענבי יין כאחד מענפי המשק המעורב — — העובדות האלה היוו נקודת־מוצא לשני הצדדים, בפתחם במו"מ, וחייבו תנאים מיוחדים אשר מצאו את ביטויים בסעיפי כתב ההסכם — — על כך ראויים להערכה ולכבוד כל אלה אשר נתנו ידם והביאו להסכם זה — — והרצון הטוב ינחה גם בעתיד את השותפים למען קידום ופיתוח הענף — —

כיוון שנערך ותוקן נוסח סופי של ההסכם, דנים בטקס החתימה, מי החותמים מצד האגודה ומי מצד הסוכנות היהודית – ובר־אילן הרואה את עצמו שושבין ראשי מצד הסוכנות היהודית, מעונין כי המאורע ישא אופי חגיגי רשמי. ברוב מאמצים עולה בידו לתאם, כי מצד הרשות החדשה יחתמו שר האוצר לוי אשכול, הוא גם ראש המחלקה להתישבות של הסוה“י באותו זמן, — מצד האגודה יחתמו חברי ההנהלה, נשיא־הכבוד שלה (שפירא) והמנהל הכללי ד”ר אוסטשינסקי. דיונים אלה מגלים, כי בחוגים הנוגעים לענין רואים את הדבר לא רק כמעשה כלכלי גרידא אלא כאירוע לאומי, בו זוכה הענף הוותיק לפתוח את שעריו לרווחה בפני דור חקלאים חדש שנאחז באדמה לאחר קום המדינה. נצחון הוא איפוא לעקשנותם של ותיקים שקיימו את הענף, כבוד לראשונים שיסדו את המושבות על ענף היין וכן זכותם של אחרונים שקיבלו את תורת הגפן ומקיימים אותה במעשה.

בר־אילן חותם על ההסכם המסתמל בלגימת “לחיים” של הנוכחים

לא רק כמעשה כלכלי גרידא אלא כאירוע לאומי, בו זוכה הענף הוותיק לפתוח את שעריו לרווחה בפני דור חקלאים חדש שנאחז באדמה לאחר קום המדינה. נצחון הוא איפוא לעקשנותם של ותיקים שקיימו את הענף, כבוד לראשונים שיסדו את המושבות על ענף היין וכן זכותם של אחרונים שקיבלו את תורת הגפן ומקיימים אותה במעשה.

על רקע זה נבין את קורת־הרוח, בה מכינים את טקס ההסכם ל־16 ביוני 1957, כשמובטחה השתתפותם של אישי הממשלה, לוי אשכול וקדיש לוז, שרי האוצר והחקלאות. בטלו בבת אחת החששות ההדדיים ונפלו המחיצות. הגולל נסתם על תכניות של התבדלות ואין ספק כי הממשלה ברכה על הזיווג, כסמל לאחדות העשויה לקום בין סקטורים שונים, בהימצא הרצון הטוב. אף הצטרפו הכל להערכת זכרו של הנדיב־המייסד ומבטו שהרחיק־ראות, כשנאמר בהזדמנות זו: “הבארון הבין בזמנו שיש להקים תעשית יין בצד כרמי הגפנים וכי הייצור החקלאי והתעשייתי באים להשלים זה את זה”.

וביום ה‘, ז’ סיון תשי“ז (16.6.57) היתה חצר היקב בראשון־לציון שרוייה באווירת חג, כאשר נתלקטו בה עשרות באי־כוח הישובים החדשים, שרי הממשלה, חברי ההנהלה והמועצה של האגודה, נציגי הסוכנות והמוסדות הלאומיים, ואורחים רבים. על הטכס ניצח מנהל האגודה ד”ר א. אוסטשינסקי, ופתח אותו בברכה נשיא־הכבוד של האגודה יעקב שפירא. את דבר הנהלת האגודה הביא זקן חבריה דוד שטרנברג, שהביע את רחשי הכורמים הוותיקים, הגאים על המאורע ומתברכים בו.

“— אנו פותחים היום את שערי האגודה בשביל מספר ניכר של כורמים חדשים – אמר שטרנברג – ומעניקים להם שיווי־זכויות לא רק באופן פורמאלי, כי אם למעשה, אנו כורתים ברית אמת.” – ובהזדמנות חגיגית זו שטרנברג העלה על נס את ההורים החלוצים שנגזר עליהם להתנסות בנסיונות קשים, שבעו צער וסבל חמרי רב בדרך המסחר ותעשית היין, וגם הדור השני שבא אחריהם ידע חיי דוחק ומחסור. – “אלא כשם שהאבות נשאו ברוח איתנה את התלאות שבאו עליהם, כן הבנים שעמלו בטיפוח הענף, שמרו עליו כמורשה קדושה. חברינו החדשים מצטרפים אלינו – סיים שטרנברג – כשענף הגפן נמצא במעלה מבחינה כלכלית. ואנו מאושרים ושמחים לקראת השותפות עם כורמינו הצעירים, ומקווים, כי מצב האגודה, מעמדה ושמה הטוב, ימנעו מהם, לשמחתנו, כל אותם היסורים שהיו נחלת הורינו וגם נחלתנו אנו במשך תקופה ארוכה”.

חיים בר־אילן, כנציג הסוכנות, אמר: “אנו תקווה, כי הרצון הטוב אשר הנחה את מנהלי המו”מ ינחה בעתיד את השותפים, למען קידום הענף ופריחתה הכלכלית של מדינתנו." —

קצרים וקולעים היו דברי הברכה של קדיש לוז שר החקלאות, ולוי אשכול שר האוצר סיים בהלל לשיתוף־הפעולה בין הוותיק והחדש, שכן אין הוא גורס מחיצות מפרידות בין שכבות העם – “גורלו של חדש להיות ותיק, וגורל צעיר שיגיע לזקנה.”

מרדכי סגל, זקן פקידי האגודה, אשר שמר כאוצר יקר על העט, בו חתם בזמנו “אבי־הישוב” את ההסכם הראשון עם אגודת הכורמים בהיווסדה, — מסר את העט לשר, לצורך החתימה. טקס החתימה החגיגית הסתיים בהשקת כוס שמפניה מתוצרת האגודה. ובר־אילן מציין בסיפוק, כאחד ותיק, את שמחת הבציר, שטעמו 25 משקי ההתישבות החדשה בחבלים השונים, בהצטרפם עם משלוחי הענבים שלהם אל אגודת הכורמים הוותיקים. וההסכם אומר:

זה עיקרו של כתב ההסכם הצטרפות כורמי ההתישבות החדשה כחברים לאגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב בע“מ – ז' בסיוון תשי”ז / 6 ביוני 1957 (כולל רשימת הישובים, תקנות האגודה ומתולדות האגודה והיקבים) — — —

ולראיה באו הצדדים על החתום

בשם הסוכנות היהודית:

לוי אשכול

ד"ר רענן ויץ

חיים בן־אילן

מיכה טלמון

בשם אגודת הכורמים:

ד"ר אליקום אוסטשינסקי

אליהו ויגודסקי

דוד שטרנברג

יהודה קרניאל

אבא שכטר

"איחוד שני הגופים (אגודת הכורמים הוותיקים וכורמי הישובים החדשים) למען המטרה המשותפת – כותב בר־אילן בהקדמה לכתב ההסכם שנערך – לא היה יוצא לפועל אלמלא הרצון הטוב, ההתחשבות וההבנה ההדדית ששררו במשא־ומתן." – ואמנם האגודה הוותיקה הצהירה חגיגית ונאמנה על נכונותה, לקבל לתוכה כחברים את הישובים, אשר המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית יסדה אותם, מטפלת בהם ועודדה בהם נטיעת כרמים של ענבי יין.

החברים החדשים הם: 14 ישובים מחבל הצפון, 11 מחבל ההר, 8 מחבל הנגב – ובסך־הכל 33 ישובים חדשים, שבהם נטועים 7114 דונמים כרמים של ענפי יין (נטיעתם נעשתה בשנות תשי“ד־תשי”ז, ובהתאם לכך – תהיה כניסתם לפרי).

מכאן ואילך הופך ענף היין נושא לענינם של שרי הממשלה:

לוי אשכול חותם על ההסכם וטועם יין עם מנהל היקב

מסיירים ביקב, קדיש לוז ולוי אשכול (מימין) ולאחר מכן משה דיין כיורשו של לוז במשרד החקלאות.

השותף הצעיר אינו מעלים את היתרונות שקיבלה ההתישבות החדשה, כשתעשית היין נכנסה למסלול תקין לאחר משברים שעדו עליה לסירוגין עם תקופות־גיאות. בקום המדינה היא תפסה מקום נכבד של מוצרי־ייצוא המכניס מטבע זר, וסחר היין עושה מאמצים להגביר את שיווק היינות בארצות שונות. נטיעת הכרמים בהתישבות החדשה השתלבה בתהליך זה, ואם שנת ההסכם מסתכמת לגבי דידה בתמורה של 350,000 ל"י – לכמות 1400 טונות ענבים מ־4200 ד‘, אומדים את יבול השנה הבאה במשקים אלה (עם כניסת כרמים נוספים לפרי) כדי 3000 טונה מ־7000 ד’ כרם.

“קבלת ענבי משקינו ביקבים התנהלה ללא תקלות – מציין בר־אילן בסיפוק – ו”בעית התור" – הבעיה הקשה ביותר בזמן הבציר – מצאה את פתרונה".

אשר לסדר התשלומים עבור הענבים – גם הוא מניח את הדעת: אגודת הכורמים משלמת מקדמות לכורמים ב־4 שיעורים של 33 ל“י לטונה ענבים – והיתרה – עם סיום המאזן. – בהצטרפות הכורמים החדשים לוותיקים יש משום סיפוק כפול: העובדה, שענף מכניס בהתישבות החדשה נכנס לפרי ובא על תמורתו; והעובדה השניה – כי הענף אשר בו תלתה את קיומה התישבותנו מתחילה, לא הכזיב ועדיין נתון להרחבה נוספת.” – מסכם בר־אילן. זאת ועוד: להבטחת התשלומים למשקי ההתישבות החדשה כסדרם, הובטחה בהשתדלות המחלקה להתישבות הלוואה של בנק לאומי לישראל לאגודת הכורמים, אשר במרוצת השנים הגיעה ל־1 מיליון ו־200 ל"י בשנה.

בכך נפתחו שערי היקבים בפני ענבי המשקים הצעירים שקמו במדינת ישראל וישיבת ועדת הבציר שלאחר הטקס נערכה כבר בהשתתפותם של נציגי ההתישבות החדשה, כשהמנהל הכללי מוסר: צפוי יבול של 65,000 קנטאר. אף מברכים בישיבת ההנהלה את בר־אילן המשתתף לראשונה כנציג הסוכנות היהודית. – ובזה רשימת הישובים החדשים שהצטרפו לשרשרת, לחבליהם:

קבלת הבעלות על היקבים מפיק"א    🔗

עמדנו באירוע חגיגי על דעת הכורמים הוותיקים והחדשים, המדינה ומוסדותיה – ומה הדבר החסר? – דומה כי נעדר כאן קולה של פיק“א שהוזמנה לטקס ההסכם ולא באה. שמא עסוקה אותה שעה פיק”א מבפנים למשרדיה בהכנות להפתעת החיסול שעמדה להכריז עליו, עם גילוי צוואתו של נשיאה המנוח ג’ימס דה־רוטשילד? – שמא היה בכך משום הודאה, כי שוב אינה רואה את עצמה גורם־נציג לגבי אירוע זה ואפילו בדעה מייעצת? – על כל פנים, בהתכנס לחג כל השותפים בשמחה, והעבר לא צויין אלא בזכר הבארון – היה בכך משום צל של מתיחות והוא מתלווה גם לצעד השני, החשוב והמכריע בחיי האגודה – העברת נכסי היקבים ואשר סביב להם לבעלותה.

ותיקים והישיש שבהם, א. ויגודסקי, עם עובדי היקב הבכירים מקדמים עם ב"כ הסוכנות היהודית י. אביעד את משאית הענבים של “מובילי לכיש”

אולי יתרון נוסף עמד לו למנהל האגודה ד“ר אוסטשינסקי, שיכול לראות את עצמו פטור מהתחייבויות מיוחדות כלפי העבר, שלא כקודמיו שהיו שלובים ואחוזים מתחילה במסורת הבעלות של ייק”א־פיק“א והשיתוף עמהן. עתה שנמצאו לאגודה כשותפים הממשלה ואתה הסוכנות היהודית, שוב לא היה טעם להתעלם מן העובדה, כי יש להחיש את הצעד האחרון בדבר העברת הנכסים לבעלות האגודה. אמנם במדינה כולה עברה אותה שעה הפתעת ההערצה והכבוד לגבי צוואת החיסול של פיק”א, אותה ציווה המנוח ג’ימס לפני מותו ברוחב־דעת ובגילוי רצון נעלה כלפי המדינה; — עם זה ניתן להיאמר כי כאן, במצודת־הניצחון של רעיונות המייסד ומפעליו – באגודת הכורמים והיקבים – לבש חיסול צורה “פרוזאית”, בלי שנעשה מאמץ לרכך את המעבר לעתיד, ברוח החזון של העבר.

עוד לא נדם הד הטקס של חתימת ההסכם עם ההתישבות החדשה, וד“ר אוסטשינסקי הועמד במו”מ בשם הנהלת האגודה עם פיק“א, על העברת הבעלות במסגרת הצעה יבשה וקצרה של פיק”א: תשלום סכום כולל של 800,000 ל“י לפיק”א, תמורת הבנינים והנכסים השייכים לה, — לפרעון עד מארס 1958; — אם לא יתקבלו התנאים האלה, יעברו גם היקבים כשאר נכסי פיק“א עם החיסול לרשות הקרן הקיימת לישראל. על כל פנים, כך השתמע מההצעה, ובתוך ההפתעה הכללית, מציע יהודה קרניאל בהנהלה: נקבל את ההצעה בחיוב ונבקש על כך את הסכמת המועצה וועדת הבקורת – “אלא תנאי התשלום הקשים יחייבו אותנו לניכוי 5 ל”י מכל קנטאר ענבים, מהתשלומים לכורמים עבור יבוליהם בשנות 1957 ו־1958”. – מטילים איפוא על המנהל, כי ייפגש עם פיק"א ויודיע “על הסכמת ההנהלה לתנאים שהוצעו, באין־ברירה”.

ד“ר אוסטשינסקי המרגיש באוויר השוררת במו”מ זה, מבין כי מיקוח עם פיק“א על הסכום או מועדי התשלום עלול להגביר את המתיחות. הנטל הכספי יהיה קשה – מודה המנהל – ובמיוחד לנוכח הסכומים השוטפים הדרושים להנהלה בשביל תשלום לכורמים במקדמות על היבול הגדל והולך וכיו”ב; — אך אין מוצא אלא להסכים. וניתן לומר כי שוב הוא מגלה אומץ־לב במצב זה, בהחשת החתימה על ההסכם עם פיק“א (2.10.1957). – “ביקשנו לקיים ביקב את החתימה” – מבליע שוב אוסטשינסקי את אכזבתו – אך פיק”א מסתייגת משום־מה מבעלי־בריתה לשעבר בקפדנות יתירה ודורשת עריכת החתימה בחיפה גופה, דהיינו: ללא רקע ציבורי־פומבי. ואולי אווירת האבל על מותו של ג’ימס גורמת.

הסכום נשאר כשהיה ורק בפרעונו הושגה דחייה. התשלום האחרון הוארך מ־15 במאי ל־15 ביולי 1958. פרט לתשלום המוסכם עבור היקבים עצמם, יש עוד נכסים אשר לגביהם הובטחו זכויות בעבר (לפני צוואתו של ג’ימס דה־רוטשילד) – בכללם בית הפקידות בראשון־לציון, והבעלות על הגת ברחובות, שנרשמה ע“ש פיק”א אך עתה עם החיסול הענין שנוי במחלוקת עם כורמי רחובות – אם תירשם הבעלות על שם אגודת הכורמים, לנוכח התנגדותם של כורמי רחובות. כן נשארת בנדוניה שכנותה של תעשית הבירה בבניני היקבים וגם זו עלולה להטריד, כאשר תעשית היין עומדת בסימן הרחבה. —

כל אלה יקבלו את פתרונם במועדם ואין להתפנות לפרטים. לעת־עתה החלטה ברורה (ובלב לא קל): “אנו מסכימים לתנאים הסופיים וחברי ההנהלה עם המנהל יחתמו על החוזה הסופי עם פיק”א." – אגודת הכורמים נעשית איפואבשנה ה־51 לקיומה לבעלת היקבים, וההסכם, לפיו פיק“א מוכרת־מוסרת לאגודת הכורמים את הנכסים, נחתם ב־3.10.1957 ע”י מ. רואו מנהל פיק“א בארץ מזה וד”ר א. אוסטשינסקי מנהל אגודת הכורמים מזה. כן חותמים על ההסכם זקני הכורמים – ד. שטרנברג וא. ויגודסקי; כחברי הנהלה – קרניאל ושכטר; ובר־אילן המייצג את משקי ההתישבות הצעירה. תוך החתימה החגיגית מזכירים הנוכחים את פעולותיו של מנהל האגודה ז. גלוסקין ז"ל ושל המנהל שבא אחריו – יעקב שפירא. אף שולחים ברכה ואיחולים למשפחת רוטשילד. – בכך תמה־חוסלה השותפות, אשר ארכה למעשה מימי ראשית ההתישבות – מ־1882 – 75 שנה רצופות.

חתימת ההעברה של היקבים לבעלותה של אגודת הכורמים

(השני משמאל מ. רואו חותם בשם פיק"א, במעמד חברי הנהלת היקבים)

עם כל המשמעות הסמלית שבדבר, נפתח בזה כר מעשי נרחב ועצמאי לאגודה, כשהיא לראשונה בעלת הנכסים ועושה בהם כברשותה שלה. ד"ר אוסטשינסקי כותב מיד בחוזר לחברי האגודה:

“כורם יקר, זכות גדולה נפלה בחלקי להודיעך כי אגודתנו התעשרה עושר רב, עם הקבלה לבעלותה של היקבים שהיו רשומים עד כה על שם פיק”א והוחזקו ע"י אגודתנו בתנאים של חכירה. למותר לי להסביר לך מה רב ההבדל בין בעלות על הנכסים לבין זכות החכירה שהיתה בידינו ואשר עמדה להסתיים בעוד שנים אחדות. עם תום תקופת חמישים השנה הראשונות לקיום אגודתנו, הפכנו להיות הבעלים על כל היקבים והנכסים האחרים הצמודים להם.

“ברגע חגיגי זה נעלה על ראש שמחתנו את זכרו הנערץ של הבארון אדמונד דה־רוטשילד ז”ל, אשר בחזונו הפורה ובנדבת לבו הקים את היקבים והניח את היסוד למטע הגפן בארצנו, לאחר 2000 שנות גלות. וכן נזכור לטובה את ממשיכי פעלו, הלא הם הבארון ג’ימס ז“ל ופקידיו הנאמנים הנרי פראנק ז”ל ויבדלו לחיים רוברט גוטליב ורואו.

"לא קיבלנו את היקבים חינם, — מסיים אוסטשינסקי. – נצטרך לשלם תמורתם סכום אשר הוסכם עליו. אין ספק כי החובה לשלם את תמורת היקבים תגרום לנו במשך שנה זו קשיים לא־מעטים במימון הוצאות המפעל והתשלומים לחברינו הכורמים. אולם בטוחני כי לאחר שנסיים את התשלומים ונפרע את חובותינו, יהיו כל החברים אסירי־תודה להנהלה, למועצה ולוועדת הבקורת, אשר במשותף החליטו על רכישת הנכסים האלה. ברצוני להאמין כי כל חבר וחבר יבין את חשיבות הדבר וישא בקשיים העלולים להתעורר, מתוך הבנה ואורך־רוח." —

מיד אנו עדים לשורה שלמה של שיפוצים ושכלולים, המחדשים את פני היקבים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב ומסגלים אותם לשאת בעומס הייצור וגיוונו. מכונה חדישה לסחיטת המיץ הובאה מקאליפורניה ופועלת במלוא הקצב לייצור המשקה “מיץ הענבים” שנתקבל יפה בשוק (כש־1 ק"ג ענבים מפיק בקבוק מיץ) ובסה"כ הייצור מגיע ל־2.5 מיליון בקבוקי מיץ טבעי. בו בזמן מייצרים ביקב 30 מיני יינות, 12 מיני ליקרים, ו־6 סוגי קוניאק.

המתישב החדש בוצר כבר ענבים בכרמיו הצעירים

ב־1958/59 מפעילים מיתקן חדש לזיקוק כוהל יין וכוהל ענבים – מיתקן שנרכש בגרמניה בסך 0.25 מיליון ל"י והוא מהטיפוס החדיש ביותר. גובה הבנין של המיתקן הוא 35 מטר ונאמר עליו, כי הוא המיבנה הגבוה בדרום (באותו זמן). בה בשנה מציבים בזכרון־יעקב בקבוקיה חדשה ומשוכללת, אף הושלמו 30 בריכות חדשות העשויות להכיל 8,800 הקטוליטר יין. גם כאן מייצרים מיני יינות חדשים והוזמנה מכונת פיסטור ליין מגרמניה.

המושבה הוותיקה עדיין עומדת במרכז    🔗

נסתיים פרק פיק“א – אך האם נסתם בכך הגולל על “ההיסטוריה” של העבר? – כאמור, ענין הגת של רחובות נשאר תלוי ועומד כזכר לעבר, ולא עוד אלא גם גדרה הבילויית יש לה נגיעה עקיפה להעברת הנכסים מפיק”א לאגודת הכורמים, וזה הדבר: כאן תוך חיסול פיק“א מתברר, כי לגבי יקב גדרה לשעבר אין לפיק”א שום זכויות, אך כיוון שהיה רשום במיסמכים על שמה, נכונה פיק“א להעביר את הבעלות ע”ש “כורמי גדרה הוותיקים – הללו שבנו את הבריכות על השטח שנרשם בזמנו ע”ש פקידות הבארון ולאחר מכן פיק“א.” —

מכאן באים אנו לכלל לימוד פרק נוסף מן העבר, כאשר דורשים ברשומות וקובעים כיצד נבנו בזמנו בריכות לתירוש של ענבי גדרה (כמסופר בספר במקומו). – השטח של יקב המקום על בריכותיו היה שייך איפוא ל־24 הכורמים הראשונים ואילו המחסן שנבנה על גביהן הוא רכושם של כלל כורמי המושבה… מיד נשאלה השאלה – מה ייעשה ברכוש הציבורי העובר על שמם ושוב אינו משמש לתכליתו – לעשיית יין? וההצעה היא: למכור את הרכוש ובכסף להנציח את שמות זקני המושבה הבילויים.

יצויין איפוא גם זה לשבחה של גדרה – כיבוד הראשונים, אותו היא מקיימת לא רק בתחומי המושבה ומוסדותיה אלא מנחילה גם לסביבה – בקריאת האזור ההתישבותי בשכנותה בשם “גדרות” וישובי האזור בשם “עשרת” – לזכר עשרת הבילויים הראשונים שעלו “על הגבעה”. על כל פנים, עם רישום הנכס הציבורי כחוק, נבחרו נאמנים לטפל במכירתו “ובכסף יונצחו שמות כורמי גדרה הראשונים שהלכו לעולמם – בהקמת בנין לזכרם.”

גדרה עצמה מוסיפה באותו זמן לקיים ולהרחיב את מסורות הכורמות – כאן ועד כורמי גדרה ו“אגודת הכורמים”; כאן מבינים כי בהתחזק האגודה הארצית מתחזק גם מעמדו של הכורם וד"ר סטאנסי נציגה של גדרה מביא ידיעה מעודדת: — אגודת הכורמים העלתה את המחיר ששילמה לכורמים עבור הענבים עם הוספה של 25% עבור אליקאנט (הזן העיקרי בגדרה) – שזה הישג רב לכורמי גדרה. וכבר מוכנה גם כאן רשימת מועמדים להתקבל לחברות באגודה – כורמים המכניסים למעלה מ־40 קנטאר ענבים כל אחד (בהתאם לתקנות).

הדחף במגמה זו יובן, כשמספר הכורמים קופץ בגדרה עד 123(!) – בהם הקטן – עם 4¹/₂ דונאם כרם עד לגדול עם 180 דונאם; ובסך־הכל כרמים נושאי־פרי וצעירים במושבה (ל־1965) כדי 6000 דונאם (אשר 99% מהם אליקאנט). בהתאם לכך, תכונת הבציר גוברת ודרושים 325 איש לביצועו. לצורך הפיקוח על העבודה מתארגנים הכורמים בקבוצות, והובלת הענבים במיכסה; הסיווג לצורך השכר לגבי הפועלים, כולל עתה סוגים כדלקמן: פועל חקלאי יומי זמני; פועל חקלני עונתי; פועל חקלאי קבוע (שנתי). – לגביהם נקבע לא רק סיווג השכר, אלא גם חובת תשלום של “תנאים סוציאליים” על הכורם.

בניסויים לייעול גם ההתישבות החדשה אינה מפגרת – מיכלים גדולים במקום החביות (והסלים)

כלו ההסדרים וחוגגים את סיום הבציר. ואם בעיות רבות נשארות תמיד לפתרון לשנים הבאות – הפתרונות לא יושגו אלא במסגרת אגודת הכורמים. מכאן הזיקה הגוברת לאגודה, אשר מוסיפים להתמסר לה טובי הכוחות במושבה. אליהו פרנקל, נציג המושבה בהנהלת האגודה, חוזר ומוסר דו"ח על מצב הענף, והכורמים מציגים את דרישותיהם כלפי האגודה: הספקה מאורגנת של כלי־עבודה. חמרים ותיבות לכרמים; העלאת המחירים עבור הענבים בהתאם להוצאות הגדלות. עולה גם הצעה לשקם את יקב גדרה ההרוס־למחצה, לנוכח כמויות הענבים שתגדלנה במושבה בשנים הקרובות, אך הצעה זו אינה אלא “פליטת־פולמוס”.

ולבסוף: דרישה לנציגות הולמת את מיכסת הענבים של המושבה במועצת האגודה “עד ל־3 חברים לפחות”… יש אשר גדרה מעוררת התנגדות בדרישותיה מהאגודה – תשלום עבור הענבים לפי מעלות בּוֹמה, אשר הצפון מתנגד לכך; כנגד זה ניתנו לגדרה 2 נציגים במועצה, 1 משקיף ו־1 לוועדת הבקורת (שוב הפעילים שנודעו לנו וחדשים: פרנקל, סטיאסני, סברדלוב וברדיצ’בסקי). ואגודת הכורמים מצידה עושה צעד נוסף ומקבלת לידיה גם את הסדר השיווק של ענבי המאכל, תוך הבטחת אפשרות לקלוט את הפסולת שתוחזר מהשוק, לעיבוד ביקב.

התחזקות האגודה משפיעה לטובה על הכורם הפרט, ומכאן ההתעניינות בה שומעים כורמים פרטים על מהלך העסק, מפי נציגם ד"ר סטאסני: נמכרו 4.5 מיליון ליטר יינות והמכירה לפסח הוכפלה. אמנם הממשלה מתנגדת להעלאת מחירי היינות ולהגדלת התשלום לכורם, אך המצב הכספי של האגודה הוטב ולא תצטרך להלוואות לשם תשלומים לכורמים עבור הענבים. ממילא תהיה פטורה מתשלום ריבית על הלוואות לצורך זה – כאן אפשרות של שיפור־מה לגבי הכורם, עם שלא כהעלאה ישירה על מחירי היין.

הכורמות הארצית כבר נכנסת לתקופה של חיפוש דרכים להעלאת הפוריות – והוחלה מלחמה על מיכסת המים להשקיית כרמים (כמרומז לעיל), ובראש ובעיקר עם נציבות המים של משרד החקלאות, המתנגדת לדרישה זו. גדרה מתיצבת בקשרי המלחמה הזאת יחד עם גושי הכורמים האחרים בצפון ובדרום. כן מגיעים כאן להכרה, כי כרם שאינו מניב 700 ק"ג ענבים הוא “חלש” ובנסיבות אלו גדרה מבקרת את עצמה: “חקלאותנו אינה מתקדמת”. – מתיסרים בני הבילויים: “אנו מניחים לעדרי הבדווים (המגיעים מהנגב) להכנס לכרמים ולפרדסים והם גורמים נזקים. יש לשרוף את העצים היבשים (הזמורות) והפסולת המוצאים מן הכרמים, שהם משמשים מקור למחלות בכרם. ושוב: יש לחרוש את שטחי הבור סביב, לבל ישמשו כוח מושך לעדרי הבדווים העולים מהנגב לרעות בהם.”

בענף עצמו מתחולל מיפנה לגבי הזנים – עוקרים את המוסקאט אשר כוחו פג לגבי תעשית היין. גם אגודת הכורמים שוב אינה מקבלת כחברים כורמים בעלי מוסקאט – וכל־כך למה? קרנו של יין המוסקאט בקרב הציבור ירדה, ולפיכך המלאי שלו גדל ביקבים ואין ברירה אלא להשתמש בו ל“קוּפּאז'” – מהילה לייצור יינות אחרים. הממשלה ממריצה למיפנה בתנאים אלה ומקציבה סך 300,000 ל"י כפיצויים לעקירה; אם אגודת הכורמים תוסיף גם היא כסכום הזה – יהיה כדי לפצות את הכורמים אשר יעקרו את כרמי המוסקאט ויטעו זנים רצויים לתעשיה.

הטיפול במחלות ובמזיקים נעשה במועדו – והכישותית שוב אינה מופיעה; עש־האשכול אינו מצוי אלא במידה מצומצמת. פה ושם מופיעה “מחלת יפו” וכן “אסקה” (התיבשות זמורות), אשר האמצעי נגדה הוא סניטאציה של הכרמים (שריפת הזמורות היבשות). גם הדרכים בין הכרמים להוצאת הענבים באות על תיקונן, תנאי העבודה משתפרים והולכים וממילא גדלים הייעול והפריון. זו המגמה הכללית – ואין זה משנה אם הקדמנו פה ושם את המאוחר בתהליך המקצועי המתחולל במושבה הוותיקה, השומרת אמונים לכרם.

הקשרים עם שירותי הממשלה מתחזקים כאן, תוך תיכנון הענף וקידומו. עם הרחבת הנטיעה הקציבה הממשלה הלוואות לכרמים צעירים וגדרה זוכה גם היא ל־670 דונאם כרם צעיר. במאוחר יותר, גדרה נכונה להוסיף לתרום את חלקה להרחבת הענף, כאשר מדובר בהרחבה, לנוכח המחסור בספירט. גדרה מודה בטובת־ההנאה שצמחה לה, לאחר שהוקמה מועצת הגפן הממשלתית, כשזו מרכזת בידיה את מכירת הענבים העודפים ליקבים פרטיים, ובכך מחזיקה את המחיר, עם שתשלומי המועצה עבור הענבים אינם סדירים למועדם.

גם אגודת הכורמים גומלת לבסוף לגדרה על אמונה בקיום האסיפה הכללית של הכורמים בפעם ראשונה, בבית התרבות החדש של מושבת הבילויים (1954). כנגד זה מציגה המושבה בפני הכינוס את הכורמת הישישה ביותר, אחת מארבע אמהות גדרה “ששרדו לנו לפליטה טובה”, הבילויית לאה הורביץ. אפשר לומר כי לאותה אסיפה שנתית חברו כל גורמי הכורמות – הכורמים עצמם ונציגי ציבור האכרים, הרואים בכורמים אחים לדעה ולבעלות המשק הפרטי במושבה הוותיקה – איזקסון, אריאב וזיו־אב ראשי התאחדות האכרים ומנהליה, אף נציג שלה בכנסת. – כל אלה משמיעים יחדיו מהכינוס את תביעות הענף: יאפשרו לנו לחיות בכבוד ולקיים את הענף, יניחו לנו לשפר את המכירה והשתייה באמצעים שבידינו. הממשלה מקבלת 45% מפדיון אגודת הכורמים במס בלו על משקאות – הריהי שותף שווה להכנסות ואין בעולם ארץ מגדלת גפן, אשר ממשלתה תטיל מסים כה כבדים על ענף זה כמו אצלנו! — —

“המפעל של הכורמים הוא מפעל ממלכתי – טוענים כאן ברמה – ואנו יוצרי הפרנסות הבריאות הנותנות לעובדים בהן את ההרגשה כי אפשר לחיות בכבוד. אנו גם קולטי העליות – ומדוע לא יניחו לנו לפתח את הענף? – והרי אם ישתה אזרח מישראל 10 ליטר יין בשנה (לעומת 3 היום), שוב לא יספיקו כל ענבי ישראל לייצר את המשקאות הנדרשים.” – הרי שעומדים אנו גם בשמחה – במאבק על הענף.

חזרה למסלול היומיומי של הנהלת האגודה    🔗

וכן תוך קיטרוג וחדוות הרחבה גם יחד כבודו הציבורי־הלאומי של הענף עולה. אמנם בתערוכה החקלאית של ממשלת ישראל בבית־דגן (1956), ענף ההדרים מאפיל גם עתה על הביתן הנאה של אגודת הכורמים, אבל היין ופרסומתו מושכים לב! מבחינה זו נעשה חידוש בחגי העצמאות למכור לחוגגים יין ליד בימות־הבידור. יתר על כן: נבחרה ועדה של מיטיבי־טעם מקרב סופרים, משוררים ואנשי־הכוס, שיבחנו ויכריעו איזה יין נאה למכירה בהזדמננות חגיגית זו ויתקבל על הקהל? נמנו וגמרו: — “אדום עתיק” – זה מלך היינות להזדמנות זו — —

שוב אין אנו עוררים על הכרעתם של מיטיבי־טעם, אבל עובדה היא כי יריד בינלאומי ביוגוסלאביה מכריע לזכותם של יינות אחרים משל “כרמל מזרחי” – מוסקאט ושאטו־וינדזור. כאן “כרמל מזרחי” זוכה במדאליות זהב וכסף בשנתיים רצופות (1959–1958), ושוב ועדת טועמים מומחים לדבר מכריעים בדבר. עיני הנהלת האגודה לא רק לפרסומת אלא לשכר שבצידה – לשיווק הפנימי ולייצוא, וניתן לומר כי גם אלו עומדים בסימן עלייה מתמדת.

1959 – תמורת הייצוא – 1/2 מיליון דולאר, בצירוף מספרים מרשימים על כמויות: 300 טונות שהן כ־200,000 בקבוקים יינות נשלחות לערים ניו־יורק, פילאדלפיה ועוד – ובכך יש משום עלייה ב־240 אלף דולאר לעומת השנה הקודמת (1958). הצלחתו של ענף היין בישראל נודעת בעולם ובקונגרס הבינלאומי ליין באלג’יר, התשיעי במספר, נציגה הבלתי רשמי של ישראל, המומחה הוותיק לגפן, ד“ר נתנאל הוכברג, מתקבל בכבוד (גם ע"י משתתפים ערביים), אעפ”י שישראל עדיין אינה חברה רשמית לארגון זה (ועל כך להלן).

במצב זה מיטשטשים והולכים גם הפולמוסים הפנימיים מן העבר — — “צפון” ו“דרום” או כורמים שאינם מוּכּרים כחברים ומקופחים – כל אלה היו לנחלת העבר. – האגודה עורכת מסיבה לוותיקיה – ד. שטרנברג וא. ויגודסקי – בני השבעים, הזוכים לברכות מאת חבריהם לעבודה בהנהלה ובמועצה. ולהבדיל מהחיים – האגודה מציינת ברחשי אבל זכרם של חברים פעילים ההולכים לעולמם – בהם צבי בן־כהן, חבר פעיל במשך שנים רבות במוסדות מושבתו ראשון־לציון ובאגודת הכורמים. נפטר נ. סדומסקי (1957), אשר למעלה מ־40 שנה ניהל את סניף “כרמל מזרחי” בירושלים ונאמר עליו כי בהמשך לשמירה ששימש בה בעבר בראשון־לציון, היה מראשוני הציידים – ו“ברחוב אליעזר בן־יהודה של הבירה היה בדמותו מריח השדה והכרם”.

הנהלת האגודה חוזרת לסדר־יומה, בין במאמציה העצמאיים ובין בדרישותיה כלפי הממשלה. – “עדיין לא נהנינו מתקציב הפיתוח כענפים אחרים במשק החקלאי. – מדגיש ד”ר אוסטשינסקי לנוכח ההישגים, במעמד שר החקלאות משה דיין – וכן לא זכינו משום־מה להכלל ברשימת היצואנים המוסמכים, אף־על־פי שתעשית היין היא למעשה היצואן הראשון של תוצרת החקלאות מזה 70 שנה!" – סוף־דבר ניתנת גם משאלה זו וב־1959 מקבלת אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב תעודת־כבוד של “יצואן מוסמך”.

עם חיזוק עמדותיה גדל מספר המידפקים על דלתות האגודה מאלה שעמדו עדיין מחוצה לה, קומרוב ובשיסט, בשם כורמי גזר־סיידון, מבקשים לדעת באיזה תנאים יתקבלו, לאחר שיש בתוכם כורמים חדשים (ולא בני־כורמים לשעבר). להלכה מוכנים לקבל גם אותם ואם יש ביניהם בעלי זכויות מן העבר יטפלו בהם באופן אינדיוידואלי, אבל שטרנברג אומר: “אין מערבבים שמחה בשמחה – אך זה גמרנו עם ההתישבות החדשה ונתחיל עם אחרים.” ושטרנברג נימוקו עמו שחברות נוספת מהווה עול נוסף.

בר־אילן מודיע על תכנית של נטיעת כרמים בחבל עדולם (שוב במסגרת ההתישבות החדשה) – ומה ייעשה בענביהם? הנהלת האגודה שואלת לבירורים, לאחר שבהסכם נאמר כי יקבלו ביקבי האגודה כל כמות ענבים שתוצע מצד ההתישבות החדשה. בו בזמן מעלה בר־אילן בשם הסוכנות היהודית שאלה דחופה של 8000 טונות עודפים של ענבי מאכל – הללו נבצרים במרוכז ע"י המחלקה להתישבות בישובים החדשים אך השוק אינו קולטם. מסתבר, כי אין ברירה אלא לקבל גם אותם לתעשיית יין.

ודאי פועלת מעתה באגודה לא רק שאיפת ההרחבה, אלא מדיניות ברורה, שכוונתה לצמצם את ניצול העודפים ע"י היצרנים הפרטיים לרעת התעשיה הקואופרטיבית – ושוב אין דוחים כורמים מראשון־לציון (אגודת “סמדר”) ומרחובות (13 כורמים), המבקשים להתקבל בזכויות של “צאצאי כורמים לשעבר”. – המועצה דנה בדבר, ובינתיים ענביהם יתקבלו במחירים שווים לחברי האגודה. זאת ועוד: כורמי רחובות כבר מוכנים לוותר על תביעת בעלותם לגת, אם כתמורה יקבלו לאגודה “בנים של אלה שהשתתפו בפועל בהקמת הגת” – והצעה זו נראית להנהלה.

זרם הבקשות לחברות גובר והוא כשלעצמו מעיד, כי גפן היין מוסיפה להתפשט ולשמש ענף מחיה גם לבניהם של כורמים במושבות הגפן ובעיקר בשומרון. ואמנם בזכרון־יעקב סבורים כי “רשימת המועמדים שלה נתקפחה בחסר ויש עוד להשלים אותה” (א. ניידרמן). ודאי שיש בתנועה זו גם משום מאמץ להבטיח את מעמד הוותיקים במוסדות האגודה, לנוכח כניסתם של כוחות חדשים – על כל פנים, תוך פתיחת השערים חובה לעמוד על משמר הקיים מבפנים ומבחוץ – וזאת מבין גם המנהל המסתייע בעצתם של חבריו הוותיקים והצעירים להנהלה.

ואם צעירים מייצגים בהנהלה משמרת תוקפנית, הנאבקת בקנאות על זכויותיה – לא כן חיים בר־אילן אשר נציגותו בהנהלה באה לו בשם המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית, לאחר שנות הכשרה והדרכה רבות. ואמנם הנסיון אשר רכש בר־אילן בראשות ההדרכה החקלאית ובפיתוח התעשיה החקלאית, וענף הטבק בכלל, הכשיר אותו לקחת מעתה ואילך חבל פעיל בקידום תעשית היין. בו נמצא איפוא להנהלה חבר פעיל וחפשי משיגרות העבר, שהוא ער להמליץ תמיד על שכלול חדש, על ייעול טכני במהלך העבודה וגם על דרך ציבורית רחבה יותר לחיזוק אגודת הכורמים כולה. ועם בר־אילן עוזרו בנציגות י. אביעד, שרכש לו בקיאות רבה בכורמות המודרכת של ההתישבות החדשה לאזוריה – בהר יהודה, בשפלה ובנגב.

כל אלה מסיבים בצוותא עם הוותיקים והמנוסים – ויגודסקי, שכטר, קרניאל וד“ר סטיאסני ודנים בענין קל כבחמור. בעניני מימון נועצים עם הבכיר שבפקידות משה מאיר – הוא גם הגזבר והעוזר למנהל, ועם ראובן פרבר כמנהל חשבונות ראשי – אף יש ומתחממים הרוחות בהגנה על עניני שולחיהם. אך חדר ההנהלה משכך את הסערה… כי נשקפות מעל כתליו קלסתרי־פנים שנחקקו בקורות היקבים – הנדיב המייסד. ד”ר הרצל שביקר כאן, המנהלים גלוסקין ושפירא. רוחם של אלה משרה שיקול־דעת שבמסורת גם על דיון סוער בעניני היום.

באווירה זו ניטל עוקצם של ניגודים קשים. אם מאיימת לעיתים שביתת פועלים, ויגודסקי משדל כי ישיגו התקדמות והטבה ביחסי העבודה ופריונה – ויש אשר איש האיגוד המקצועי בוועד הפועל של ההסתדרות נוזף במועצת הפועלים של המקום על אמצעי זה שאיננו במקומו. במקביל מבינים לדרישה של יצירת קרנות של גימלאות לפועלים ולפקידים. – “הנה הגיעה השעה לסיים עם מר פופל את פרשת הפיצויים ובכך לסיים בכבוד את תקופת עבודתו הארוכה והברוכה במפעלינו במשך 65 שנה.” – אף מחליטים כאן לערוך מסיבה לעובדים הבכירים הפורשים ביקבים, באגודה ובסניפיה – פופל, אופנהיים ויבזרוב. במלאת 75 שנה לחבר ההנהלה אליהו ויגודסקי (1961), מחליטים לתרום לכבודו לספריה של בי"ס “חביב” ספרים חתומים בחותמת מיוחדת – “תרומת אגודת הכורמים למלאת 75 שנה לחבר ההנהלה אליהו ויגודסקי יחי'”.

ושוב עניני היום שמספרם הולך ורב, אף בלי שנכנס לפרטיהם. בראש לכל, הנטל הכספי שגדל תוך ההתחייבויות והפרעונות החדשים, התשלומים עבור היבולים שגדלו, ההשקעות הרצופות בהרחבת היקבים ובציודם. בפיתוח היקבים בלבד הושקעו לאחרונה (מ־1950 ואילך) כדי 2 מיליון ל"י והמנהל שואל: “מנין אמצעים לצרכי שכלול והרחבה בעתיד? הרי שיש לקבוע הפרשות מהקנטארים ענבים לקרן השקעות”.

ואם ההנהלה חושבת לנכון לדחות את הוצאת הרעיון לפועל, שלא להכביד לאלתר את העומס על הכורם – ברי, כי הפתרון הוא בהגדלת המחזור המסחרי, בשתי הדרכים הידועות: המרצה בייצוא והפעלת הסוכנויות בארץ נוסיף כי תקציב הפיתוח תורם בהשתדלותו של בר־אילן הלוואה בסך 600,000 ל"י להקלת המצוקה.

בייצוא – חוזרים לשולחן הדיונים סיכויה של חברת כרמל־ניו־יורק העומדת כבר בהזמנות של 37 אלף קרטונים בשנה. ברם, זו צרה שמינהל החברה הרחוק מהמרכז כרוך לעולם בהפתעות, כן בסניפי אנגליה וכן בארצות־הברית. המנהל נוסע, חוזר ומדווח כי הסניף בארה"ב טעון פיקוח, הן להמרצת הסחר והן למניעת ניפוח הוצאות, במידה העשוייה לעורר ספק בדבר יעילותה של השותפות הקיימת עם חברת פ.אי.סי. מעיקרה. – ברם, שאלה זו אינה פשוטה כי החברה נודעה בנאמנותה רבת־השנים לתפקידים לאומיים; והמפיץ את היינות, אנגלנדר, עוסק במלאכתו בחריצות, אלא שאין הוא עשוי לשמש מנהל ומפיץ בעת ובעונה אחת.

"הצד הדתי שבתעשית היין" – הוא דבר שבמסורת היקבים מתחילה והרב הראשי ר' י. א. אונטרמן מכבד אותם בביקורו בלווית פמליתו

ואם המנהל ועמו חבר ההנהלה, יהודה קרניאל, יוצאים לדרך לתהות שוב ומקרוב המצב – הם חוזרים במסקנות ברורות: “נזכור את העבר, — מרצה אוסטשינסקי לפני ההנהלה – בו עמדה במרכז “כרמל” בניו־יורק דמות בעלת שיעור־קומה כאליהו לוין־אפשטיין, שהיה מקובל על היהדות והציבור”. – ההנהלה עדיין מפקפקת אם העסק מצדיק מנהל מאותו משקל, אך ברי כי מוכרחים להגביר את הייצוא לארה“ב ולאנגליה גם יחד – והממשלה חייבת לעזור. נמצא מועמד ראוי למנהל החברה בארה”ב והוא מצליח להגדיל את ההפצה עד ל־600,000 דולר בשנה (לעומת 480,000 דולר); באנגליה לוחצים הנספחים של שגרירות ישראל להגביר את הייצוא לנוכח שינויים לטובה שחלו במכס – יישלחו לאנגליה יין מתוק בחביות ויינות שולחניים לבנים בבקבוקים, והשוק יתרחב. אך בדרך הייצוא מתגלה מכשול מבפנים – מתחרים מבין יצרני היין שבארץ החלו נאבקים על דריסת־רגל לשוקי ארה"ב וקנדה ובהתחרות כל האמצעים כשרים – אף הנשק הישן של הוצאת לעז על כשרותם של יינות “כרמל”…

אמנם זכורים הדברים מן העבר, ומארצות־הברית באה דרישה: “להבטיח את הצד היהודי של היינות ואפילו אם לצורך זה יש להעמיד פקיד־מפקח מיוחד מארה”ב בארץ…" ההנהלה שוקלת ואומרת: — אם גם הדרישה מופרזת, אין להתעלם ממנה, כי דווקא עתה, שהמסחר מתיצב ונפתחת דרך להרחבה, אחרי שהתגברנו על תקלות טכניות – חובה להקפיד משנה בענין זה, ויחתמו ליתר הכשר – הרב ינובסקי בראשון־לציון על יינותיה לחוד והרב עוזיאל בזכרון־יעקב על יינותיה לחוד, ובלבד שייסתם הלעז…

קרוב לוודאי כי בהשפעה זו גם הרבנים מחמירים עתה משנה: “נגע הערלה פשט – ודרוש פיקוח בכרמים ע”י פועל מיוחד לכך" — — אף זאת: “לשפוך לביב כ־10,000 בקבוקי יין שמילאו בבקבוקיה החדשה, משום שהמרכיבים הצרפתיים של המכונה נגעו ביין” — — כאן מגיבה גם ההנהלה הזהירה: התביעה מופרזת — —

“טראָסט המוחות” של האגודה יושב איפוא על המדוכה ומי יגיד שתפקידם פשוט? — נוקטים הם לנוכח מכשולים והפרעות שתי הנחיות עקרוניות: א) המנהל ד"ר אוסטשינסקי תובע לחזק את המצב החברתי במושבות־החברות לאחר שכל הנעשה באגודה – נעשה על דעת המנהל וצוות הפקידות הבכירה, ושותפים להחלטה על המעשה הם חברי ההנהלה, המועצה וועדת הבקורת – כל זה בכוונה תחילה כדי לשמור על בריאות העסק – ואל יהיו במזעזעים אותו חברים בבקורתם מבפנים. ב) טיב הענבים וטיב היינות שהם היינו הך. – בנידון זה נערך סקר כדי לקבוע את הפרשי הבּוֹמה בבריכות יקב זכרון־יעקב וראשון־לציון; על אחת כמה במקרה של תלונות על קלקול יינות.

במקרה האחרון מחמירים בבירור וועדה מיוחדת בודקת ומסיקה: להגביר את הפיקוח על ייצוב היינות ולאפשר פיקוח נוסף על התעשיה כולה, ליד המנהלים הטכניים הקבועים של היקבים. על כל פנים, מומחי היקבים, רוזנטאל בראשון־לציון ואבני בזכרון־יעקב, מהדקים פעולה כדי למנוע תקלות מן הבציר ועד לעיבוד היינות.

אף מהנדס מומחה מצרפת מוזמן לארץ לבדוק את היקבים, כדי להגיע לתכנית־אב, אשר לפיה ייעשו מעתה השיפורים מיסודם ולא באקראי. המומחה, מהנדס קולומב, בא ומדווח להנהלה: ביקב זכרון־יעקב המצב מניח את הדעת; בראשון־לציון הצפיפות רבה. – כיוון שמציגים לו שאלות הוא משיב: אפשר לייצר גם בתנאים אלה יינות טובים, אך הדבר תלוי בטיב הענבים. לפיכך יש לשכלל את קבלת הענבים ביקב, בלי שהמשאיות העמוסות ימתינו עד לקבלה בחום השמש ואשר לתכנית־אב של שכלול היקבים, זו מצריכה השקעות גדולות.

כנגד לחץ הצרכים הטכניים בא גם עידוד חשוב – כנס בינלאומי לענבי יין בבודפשט בצירוף קונקורס בינלאומי ליינות. הממשלה משגרת מצידה לכנס את מנהל מכון היין פאסוויג, בעוד שמצד היקבים יהיה הנציג, ש. רזניק. השליחים חוזרים מהכנס הבינלאומי ובפיהם דו“ח נלהב על כל מה שאירע לגבי יינות הארץ. באווירה בינלאומי זו דנו בכובד־ראש על תעשית היין התופסת מקום נכבד בכלכלת המדינות המשתתפות – ישראל נתקבלה פה־אחד למכון היין הבינלאומי. בהזדמנות זו צויין, כי הארץ הרי היא עריסתה של תעשית היין בעולם(!) – ונענו מיד להזמנתה של ממשלת ישראל ע”י נציגה, לקיים את הכנס הבא בישראל. ובקונקורס שנערך לטעימת יינות, אשר שופטיו היו גדולי המומחים שבעולם – שוב תוצאות מזהירות לגבי ישראל, לפי כל כללי השיפוט הבינלאומי: “קיבלנו מידאליות זהב וכסף עבור עשרת המשקאות ששלחנו לקונקורס וחבר השופטים הופתע. הם הודו כי לא ידעו, שבישראל קיימת תעשית יין ברמת־איכות גבוהה כל־כך, הנותנת כבוד ליינות, לברנדי ולשמפניה מישראל”.

מידאליות זהב וכסף עבור היינות ששלחנו לקונקורס בינלאומי

שוב רואים העוסקים בדבר שכר בעמלם ומזמינים לפגישה את מנהלי הסניפים בארץ עם המנהלים הטכניים של היקבים, בדרישה להגביר את המכירה. מלאי היין ביקבים הוא במצב טוב ומוכן להספקה בלתי מוגבלת – הטיפול ביינות היה מדוייק ואין חשש לקלקול. ומה עוד דרוש להרחבת התפוצה? — הדגישו מנהלי הסניפים: הספקה זריזה מיד להזמנה; ואשר לסניף הגדול בארץ – ת“א־יפו – כאן דרושה תוספת מיבנה כי המקום צר; תיבנה קומה עליונה למשרדים והקומה התחתונה תשמש מחסן ליינות מחליטים בחיוב ובו בזמן דנים בפרטי התקציב לפרסום שהוגש ע”י המנהל. אם בשנים קודמות הועמד תקציב הפרסומת על 190,000 ל"י, הריהו גדל והולך.

 

פרק כ: חילופי דורות והרחבה במנגנון העבודה    🔗

מרכישת בניני הבירה – למרחב    🔗

ההכרח להגדיל מדי שנה בשנה את קיבול היקבים לנוכח היבולים הגדלים – ממריץ להרחיב ולהוסיף מיתקנים. הוצע לרכוש מיתקן לייצור חומץ “בן־יין”, שהוא עשוי לנצל את ענבי אליקאנט, אשר מעלת הבּוֹמה שלהם גבוהה, והשאלה אינה אלא אם להקימו ביקב זכרון־יעקב או בראשון־לציון? המיתקן הוקם ביקב זכרון־יעקב ולאחר ניסויים מציג אבני מנהל היקב דוגמה ראשונה של חומץ יין, שהוא עמיד להתישנות ומסתבר כי אין בעיה לשווק אותו לתעשית השימורים בארץ.

כן מלאי הדיסטילאט הדרוש למשך השנה בכמות גדלה לצרכי תעשית הקוניאק של היקבים עצמם ולהספקת ליצרנים אחרים, שהתחייבו כלפיהם. בו בזמן נמשכת רכישת ציוד חדיש – מכשיר להפרדת המיץ, מכבשים, מיכלים, מקררים; אף מדובר בבניית בריכות בעלות קיבול של 50,000 ליטר יין כל אחת! מתקבלות מערכות־מילוי חדשות לבקבוקים, שהן נכס יקר מאוד ומכונאים צרפתים באו להרכיב אותן. אם נביא בחשבון כי ציוד זה מתבלה מהר, נבין מדוע נדרש כאן מזמן לזמן שיפוץ נוסף תוך השקעות גדלות והולכות. ואמנם – אם הוחל ב־1951 ביקב זכרון־יעקב במערכת מילוי של 2400 בקבוק/שעה, הרי ב־1955 אנו עומדים כבר בבקבוקיה של 4000 בקבוק/שעה ולא עוברות שנים מועטות והיקב מבקש מערכת מילוי של 10000–8000 בקבוק/שעה – וגם בכך לא נאמרה המלה האחרונה.

בהזמנות בקבוקים וקארטונים לקראת חג הפסח עומדים ב־1.¹/₄ מיליון בקבוקים, 15,000 תיבות לאריזה ו־10,000 קארטונים. ויוקר העבודה ממריץ גם הוא למיכון משוכלל, ככל שהוא יקר, כי המילוי בעבודת משמרות יקר הרבה יותר.

שפיכה אוטומטית של מיכל הענבים מעל המשאית לבריכת הקיבול – וחסל סדר התיבות והחביות

ושוב צר המקום להכיל את היבול ומחלקות התעשיה שגיוונה גדל והולך, כשעומדים ביבול־שיא של 34,000 קנטאר ביקב ראשון־לציון ו־44,000 קנטאר בזכרון־יעקב; בשנה שלאחריה יבול כולל של 87,000 קנטאר וכבר מדובר ביבול גדול פי־שלושה, מכפי שהיה בשנים עברו. העומס של היקבים גדל איפוא משנה לשנה – מאזני השקילה אינם עומדים בו וחוקרים לכלי־שקילה משוכללים יותר; הדבר גורם, ככל שראינו לעיל, לחיפוש אמצעים תקינים יותר להובלת הענבים – במקום תיבות וחביות מיכלים גדולים. מצד אחד יחסוך הכורם על תיבות ומצד שני יחסוך היקב בעבודת־השפיכה מהתיבות, כי היא תיעשה בהיפוך אוטומאטי של מיכל הענבים המורכב על האוטו.

משלחת חקרה ענין זה בצרפת (ניידרמן, שכטר, בר־אילן ופרנקל) וניסויים שנעשו במיכלים ביקב עומדים לבדיקה סופית על ידי ועדה שנקבעה לכך. שכלול זה מקבל משמעות נוספת לרגל ההחלטה להקפיד במעלת הבּוֹמה של הענבים לצורך התשלום – וזה מחייב כי מדידת הבומה עם קבלת הענבים ביקב תהיה מהירה ולא תעכב את הקבלה. גם בענין זה חוקרים לנוהג בארצות המתקדמות והמשלחת שחזרה מצרפת מצאה, כי ההובלה במיכלים גדולים תאפשר מדידת בומה אלקטרונית של כל משאית והכורם יקבל בו במקום כרטיס מודפס של משקל המטען ותכולת הסוכר שבו, לפיה יקבל את התשלום. העידן הטכנולוגי דוחף וממריץ גם כאן ואנו עומדים לא רק בביטול תיבות וחביות להובלה אלא גם בחיסול השקילה לפי קנטארים “כשיטה שאבד עליה כלח” – הואיל ויש להנהיג מנהגו של עולם בשיטה העשרונית, בטונות. כתוצאה מכן – דרישה לסידורים חדשים ביקבים – אם במדידה האלקטרונית של בומה ואם בדגימה הומוגנית של התירוש מהצינור. – כל זה מצריך הרחבה בשטח ובמיבנים וחוסר מחסן בראשון־לציון גורם לנזקים בשימור המיץ.

בנסיבות אלו מקדם מנהל האגודה ד“ר אוסטשינסקי בברכה מיוחדת (1959) הצעה של חברת הבירה, עוד לפני שיצא מועד השכירות של זו – למסור את המיבנים שלה הסמוכים ליקב בראשון־לציון ואלו שהקימה במשך השנים לצורך התעשיה שלה, על ציודם – כי החברה החליטה להעביר את תעשית הבירה למקום אחר. ברי, כי השאלה איננה, אם להיענות להצעת החברה ולרכוש את הנכסים, אשר בעזרתם יהיה קל ונוח הרבה יותר תיכנון סופי של יקב ראשון־לציון; — השאלה היא, כיצד תקבל עליה האגודה התחייבות כספית גדולה ברכישת הנכסים מחברת הבירה, לאחר שאך זה יצאה מהתחייבות קשה בתשלום לפיק”א!

במוסדות האגודה נשמעים קולות מתנגדים להצעה החדשה, אך אוסטשינסקי כבר נוכח לדעת כי אין לעמוד באמצע הדרך – ולאחר רכישת הבעלות על הנכסים מפיק“א ופתיחת השערים לנוטעים חדשים, אין ברירה אלא להמשיך — — חבריו להנהלה נוטים לדעתו וכאשר חברת הבירה “נשר” משלימה את בנינה החדש בבת־ים, שמה תעביר את התעשיה מראשון־לציון – מחליטה אגודת הכורמים לרכוש את בניניה הסמוכים ליקב על ציודם, אלא משתדלת להשיג תנאים נוחים ככל האפשר להסדר ההתחייבות הכספית כלפי החברה בסך הכולל כדי 800,000 ל”י. מסתבר, כי מנהל חברת הבירה, רובינסון, משתדל ללכת לקראת האגודה – ולאחר מעשה מבינים הכל כי אם שכנות הבירה לבניני היקב מ־1937 סימלה את ירידת הגפן ביהודה, הרי עתה הוחזרה העטרה ליושנה.

בבת אחת רווח ליקב ראשון־לציון ומעתה יכולים גם אנו להכנס עם קבוצות התיירים הנוהרות לתהות על הסתרים של ממלכת היין התוססת ביקב לקומותיו ומרתפיו. כאן – אומרים מדריכי הסיורים – 72 בריכות המכילות 28,000 ליטר יין כל אחת; התירוש שסונן מיבול השנה יטילו לתוכו את השמרים המפעילים את תסיסתו – וכיוון ששקעו כל המשקעים מיין זה תוך 5–4 חדשים, שואבים את היין מהבריכות אל חביות־עץ – 500 במספר וכדי 2000 ליטר כל אחת, שבמחסן היינות. ומחסן לחוד לשימור הקוניאק בחביות גדולות ובחביונות קטנות מעץ אלון, במשך 4 שנים לפחות.

בלי להכנס לסודות התעשיה, נרמוז כאן על הקשר שבין האלאמביק השוכן כבוד במגדל הגבוה, בו מופק אלכוהול מזג הענבים וכן תוך זיקוק יינות לספירט, ובין השימוש בספירט לתעשית ה“ספיריטואוזים” – קוניאקים וליקרים לסוגיהם (וגם ספירט 95% לצרכי רפואה). אם הקוניאק שבחו בהתישנות, הרי הליקרים משתבחים בתבלים מן החוץ שמוסיפים להם ובכללם אף סוכר שהפך בבישול ל“כרמל”. ובסדר המיוחסים אין לקפח את כבודו של יין שמפאן או בלשוננו “יין הנשיא”, אשר עשייתו כמקצוע לעצמו פותחה ע"י מומחה לכך יוליוס קלרמן, עולה מצ’כוסלובקיה.

מסופר בו, בשמפאן, כי יין חמוץ משובח בן 3 שנים מוסיפים לו שמרים מיוחדים ומעמידים בבקבוקים להשלמת התהליך והטיפול גם יחד, כשהבקבוקים רכובים על גבי “חמור”. דהיינו: בבקבוקי היין מתהווה משקע ולפיכך מנערים אותם, מהפכים על “החמור” וכל יום מסובבים כדי רבע הסיבוב, עד שמשתקעים השמרים בצווארי הבקבוקים, ולאחר שחולצים אותם – נשאר לבסוף “יין נשיא” צלול…

ולמרות הגיוון שבתעשיות מהלכים כאן ברווחה במחלקות, באופן שנזכרים אנו בדברי היינאי בוריס אוסובצקי, כאשר רווח לו באולמות ששופצו בזמנו ונתאפשר לו לצאת במחול (לאחר הדוחק ששרר – ראה לעיל). בלי לחקות את “בוריס” ז"ל, נוסיף לעבור מאגף למשנהו עד שנגיע לבקבוקיה על 3 מערכות־המילוי שבה, אשר שוב אינה זקוקה לעבודת משמרות אף לקראת חג ומועד, אלא היא סובבת ושוטפת ומייבשת בקבוקים ריקים, יוצקת וממלאה, מדביקה תוויות, סותמת פקקים, עד יציאתו של הבקבוק גמור ומוגמר לאריזה בקארטון ובתיבה – כשלשני צידי הסרט־הנע יושבות העובדות ומגישות את הפריטים – תווית ופקק וגושפנקה.

מכאן לאגפי־העזר – מסגרית היקב הממשיכה להתקין את הדרוש עד למיכלים החדשים, שיובילו בהם את הענבים בעת הבציר בתפזורת; מאחור החבתניה העובדת בצניעות בלוחות עץ אלון קשה, כדי לשפץ חביות שדפנותיהן מתישנות ומרקיבות – חולצים את “הלמוד” שהרקיב וקובעים במקומו חדש. ואחרון־אחרון מכוני הקירור והקיטור הפועלים ללא הפסק לצרכי היקב. —

כל זה בתחום המיבנה הטכני המרווח שנתאפשר לאחר רכישת “הבירה” – ועדיין יש בו מרחב נוסף לשכלולים וגם לחלוקת המשרדים – משרדי ההנהלה לחוד ומשרדי החשבונאות לחוד. כאן גם ארכיב שמור ומסודר, בו התיקים של דיוני האגודה ומוסדותיה. ספרי הסניפים ופנקסי התשלומים לחברים (ושאינם־חברים). ולאחרונה – מעל לאלה – אותה מעבדה “סודית” של מנהל היקב – מעבדה תרתי משמע: בדיקות סטנדארדיות מקובלות של דוגמאות מהבריכות התוססות והמוצרים הסופיים ובדיקות־טעם שעדיין אין להן מדע, אלא, ענין הן שבסגולה אישית ובמורשה של המחונן בחסד.

כאן נזקקים אנו לשמעון רוזנטאל, זה שעלה כיינאי במורשה ובלימוד לארץ מגרמניה ובהמלצת פיק“א החל לעבוד כפועל ביקב, אך את סקרנותו הטבעית לסודות היין לא זנח גם בתנאי ההתחלה הקשים. — — עבדתי במשמרת־לילה ביקב ומשמרת־יום עשיתי במכון זיו ברחובות, קודש ללימוד וניסויים. במכון זיו היתה לי הזכות להכיר את פרופיסור וייצמן ז”ל. כן מזכיר שמעון רוזנטאל את קורותיו בארץ משנת 1935 ואילך. – שם הכרתי גם את היינאי המבורך גרשון לוין שהיה לי כאב בהדרכתו וידיד שוחר־טוב עד יום מותו (ב־1939). גרשון לוין הדריך אותי במקצוע מדי צאתו לבדיקות ביקב זכרון־יעקב (גם אחרי שפרש לפנסיה). כעבור שנים מספר כבר יכולתי לעבוד במחיצתו של היינאי ביקב ראשון־לציון, כמנהל אגף הספיריטואיזם ולאחר מכן כסגן מנהל טכני לפופל. ופופל אף הוא מין “יהלום” מיוחד במקצוענו, כי רכש בעבודה את אשר לא הספיק בלימודים – כן מודה רוזנטאל בסגולותיהם של רבותיו.

שמעון רוזנטאל הוסיף לפתח כאן את כוחו ויכולתו – תוך עבודתו היומיומית. הנה נשלח למצרים להקים שם סניף בתעשית ספיריטואוזים (1944), אך בו בזמן פיתח משקאות חדשים שונים ביקב ראשון־לציון – והמחזור גדל והולך: בבואו ליקב ראשון־לציון היה מחזור הברנדי כ־240 הקטוליטר בשנה והיום הגיע למעלה מ־2 מיליון ליטר. כיוון שפופל הזקין וממשיך כיועץ, התמנה רוזנטאל למנהל טכני במקומו ולאחר מכן למנהל היקב בראשון־לציון. הוא פיתח את מיץ הענבים הנקי מתוספת כימיקליים (אך בפיסטור בלבד) – ואם לא נפרט את המוצרים השונים, הרי רשימה כוללת תשקף את גיוונם:

לשיווק מקומי מייצרים היום:

 28 יינות

  5 מיני ברנדי

 16 ספיריטואוזים שונים

לייצוא:

 30 יינות

 4 מיני ברנדי

 11 ספיריטואוזים.

ועוד מספר: כאשר רוזנטאל בא ליקב היו בו 13 פועלים קבועים ואילו היום – מעל ל־200. עם רכישת הציוד החדיש, הוקם לפי הנחיותיו בית־הזיקוק לאלכוהול, שנחשב לאחד המשוכללים בעולם (לתעשית ברנדי). כיוון שביקר ביקב פרופיסור ג’וזלין, המומחה מאמריקה שהוזמן ע“י ממשלת ישראל, התקבל רוזנטאל בהמלצתו של זה כחבר ישראלי ראשון בחברה האמריקאית לא’נלוגיה. ואמנם רוזנטאל הוסיף להשתלם תוך העבודה וסיורים בארצות היין באירופה ובחבלי הגפן בארה”ב – הוא חי את חיי התעשיה לא רק בכוח הידע אלא באינטואיציה, כשאחד הסודות החביבים עליו הוא גידול שמרים לתעשית היין והמיקרוביאולוגיה שלה.

אף ניסויים במעבדה בניצול עודפי פירות אחרים בארץ למשקאות – כל חידוש מועיל; כן בהכנסת “יין הנשיא” ע"י חברו קלרמן שהתמחה בצ’כוסלובקיה וכן במעשי שותפו לעבודה ביקב זכרון־יעקב, המנהל אבני. – בתעשית השמפניה הישראלית נודעו תקלות עקב קשיים אקלימיים, אך התגברו ומ־10,000 בקבוק בשנה הגענו ל־1/4 מיליון בקבוק (אשר 60% מהם לייצוא). – “יתרוננו בידע מקצועי.” – מצביע רוזנטאל בלי התימרות בהזכירו את חלוצי הענף בוריס אוסובצקי, פופל, גרשון לוין – אך עם זה אינו מתיחס בזלזול להישגים בארצות הגפן האחרות, והשכנות לנו בכלל. – “גם להן יש יינות טובים”.

עובדי היקב    🔗

המאמצים נושאים פרי, ושעה שאגודת הכורמים מצהירה שהיא מסוגלת לקלוט ביקביה את כמות הענבים הארצית, מנהל האגודה חוזר ומסייר בארצות אירופה ובארצות־הברית כדי להגביר את שיווק היין. הדבר משתקף גם בידיעות על הייצוא (מ־1956 ואילך): אניה “ציון” מפליגה לארצות־הברית עם משלוח של 300 טונות משקאות ארוזים בקרטונים – יינות, קוניאק וליקרים; באניה “ישראל” – משלוח של 100 טונות יינות לקראת הפסח; באניה “בקי” – מטען נוסף לאמריקה הדרומית – בראזיל, וונצואלה ועוד. בראשית 1958 מציינים כי הייצוא הוכפל לגבי העבר וזה למעלה מהמשוער. ובהתקבל היינות בארה“ב מתגייסת גם העתונות היהודית דהתם (“פוֹרוורטס”) לתרום לפרסום: “9 מינים מצויינים של יין “כרמל” הובאו מישראל לסדר פסח, כשר למהדרין שבמהדרין ובהכשר הרב הראשי לארץ־ישראל ר' יצחק הלוי הרצוג שליט”א עצמו.”

הדבר מתבטא גם בתמורת הייצוא: ב־1955 – ¹/₄ מיליון דולר – ונראים אותות, כי הביקוש לא בא מטעמים דתיים בלבד אלא “נכנסות הזמנות של כל השנה” מבראזיל, קנאדה ואף מהעיר גיברלטאר (הנמצאת בגבול ארץ־היין ספרד!). ייצוא יינות מתקיים לרודזיה ולדרום־אפריקה, ודווקא לקראת חג־המולד; כאן המשלוח יוצא מנמל אילת וכולל “שמפּניה”, בעוד שלקוחות אחרים דורשים “כרמל הוק” ו“אדום עתיק”. ייצוא היינות לאנגליה עומד בסימן עלייה אף נעשה נסיון לחדש ייצוא לגרמניה.

אם נופלת תקלה במשלוח ומתגלה משקע בבקבוקי היין – הרי שוב נימוק לדרישה כלפי הממשלה שתחיש את הקמת מכון היין והוא יעמוד על המשמר, יבדוק את טיב היינות המיוצאים למען שמירה על שמם הטוב בשווקים. בו בזמן מנסים שיפורים באריזות: קרטון צבעוני לשלושה בקבוקים – לפי בחירה: — שלושה בקבוקי יין שונים או בקבוק בראנדי ו־2 בקבוקי וורמוט. חידוש נוסף של מילוי יין בכלים גדולים כדי ¹/₂ גאלון אמריקני (לפי דרישת הקונים). ולבסוף ברוח הפרסומת האמריקאית: “מלכת פסטיבאל־היין של השנה בישראל הגיעה לארצות־הברית” — —

עובדי היקב ובשורה השלישית יושבים ותיקים – בהם סגן־המנהל אופנהיים, מרדכי סגל, היינאי פופל, אברהם סולימא ועוד – אשר יסופר בהם להלן.

ברי, כי בהתאוששות זו בשיווק היין מורגשת הנהגה שאינה נרתעת מחידוש ושואפת לשיפור ולשכלול מהבציר עד לפירסום; — עם זה אין אנו מסיחים את דעתנו גם עתה מתרומתם האלמונית של עובדי “המרתפים” – הללו העושים במחשך את עבודתם היומיומית וותק נסיונם משמש גם עתה יסוד לתיקונים. ואם זכרנו מתחילה חסד ראשונים לעובדי היקבים לסוגיהם – לא נגרע מחלקן הנכבד של משמרות העובדים שבאו אחריהם, בראש וראשונה כאן יינאים ר' מרדכי פופל הוותיק או רוזנטאל הצעיר ממנו. כאמור, סוד מקצועו של היינן הוא “הטעימה” ואין טועמים אלא לגימה כלשהי מכל דוגמה; בנוסף, גם ריח היין ועיקר גדול הוא כושר הטועם לשמור בזכרונו טעמו של יין.

ואם שאל עתונאי את רוזנטאל: איזה יין זכור לך? הוא משיב: “טעמו של יין מ־1921 מכרמי הרהיין בגרמניה; בארץ – היתה שנת 1946 שנת היין “הטעימה” ביותר ביקבי האגודה”. היינן הוותיק פופל מזכיר את שנת 1931 כשנת־הטעם המלא בארץ: — “כל הזנים הצליחו באותה שנה והיבול גם הוא היה מוצלח – אך טעמו של המדוק מ־1931 היה לעילא ולעילא ועומד בפי…”

בדרך אגב, מעיד ר' מרדכי פופל בעצם שיבתו הרעננה, כי טעימת היין היא סגולה לאריכות ימים – והא ראיה שלאחר 62 שנות עבודה קשה ביקב הריהו כבן 82 (1960! —). אומר היינן הישיש ומשנן לכל השואל אותו: — “יין” – עיקרו שיש לדעת איך לטפל בו. כיוון שהענב בשל וטוב, “היין למעשה עושה את עצמו” – ואין לך אלא לטפל בו בעדינות. לכאורה, אין היום “סודות” ויש ספרות מקצועית גדולה, — אף־על־פי־כן חשובים הנסיון והאימון.

משל: היקב מייצר יינות יבשים ויבשים־למחצה מצויינים, שאינם נופלים בטיבם מיינות צרפת. ואם ישימו לפני יין כגון זה – צרפתי וישראלי – אתקשה גם אני להבחין ביניהם. – מודה פופל. – הפרס שהוענק בתערוכה הבינלאומית ליין “שאטו־וינדזור” הישראלי בלובליאנה (יוגוסלאביה) יוכיח. ושוב סוד הטיפול במה? – בהקפדה לגבי האור והחום הדרושים ליין. – הרי שכל יינן וסודו האישי עמו, אף סותר הוא לפעמים את דברי חברו — — אך הצד השווה שבהם שמדברים הם כסופרים ומשוררים על נושא היין וזה מדרכם של עמלים אשר על מקצועם גאוותם. —

ונוסיף כאן סיפור בשמעון רוזנטאל, המנהל הטכני של יקב ראש"ל: כאמור, מקצוע היינאי אינו נקנה בלימוד ובנסיון בלבד, אלא יש בו מעין חוש שבמורשה – ורוזנטאל הוא דור שלישי למשפחה שעסקה בתעשית היין בחבל הרהיין בגרמניה הוא “הטועם” המובהק של היינות, מקשה: מדוע מרימים את הכוס להשיק “לחיים”? – הוא משיב (כדברי המשורר שיובאו להלן): “כדי להסתכל ביין ובצבעו וליהנות מניחוחו”. וכל־כך למה? כי גורמים רבים משתתפים בטעימה ומשפיעים עליה: ריח, צבע וטעם, אף תנועת היין בכוס. מכל אלה מורכב חוש הטעימה המיוחד “שהוא רגיש ביותר בשעות הלילה ורעש מפריע לו(!)” (אם עוברים סילונים באוויר אותה שעה, מפסיקים את הטעימה)…

הטעימה כיצד? – שמעון רוזנטאל, למשל, מגלגל לגימת יין על לשונו ואינו בולע אלא טיפה או שתים – את השאר פולט. בכך די לו כדי לקבוע חומציות ואיזון תרכיבי היין. אחרי כמה טעימות מתעיף חוש הטעם (ולפיכך בין טעימה לטעימה לועסים פת לחם עם גבינה או בלעדיה). – לטועם מסורתי זה לא נמצא תחליף, אף בעידן הטכנולוגי (וכן בטבק, בקפה או תה).

אף מוצאים אנו ביקבים של ראשון־לציון עובדים ותיקים למקצועותיהם השונים, דוד פנחס הלוי שעלה מתימן 1909 ועובד ביקב 48 שנים – עשה בכל העבודות מניקוי הביבין וגלגול משאבת־היד עד למעבדה. יש שנקלע בחושך לתוך אחת הבריכות ויש שנפל מסולמות וגשרים רעועים — — עם זה יצא שלם וכוחו עמד לו למשוך בעבודה ציבורית בקרב עדתו ושכונתו ובמועצה הדתית של העיר ראשון־לציון; אף הוסמך ע"י הרבנות לשחיטה, אך מאידך סיגל לו כתחביב תצפיות מטיאורולוגיות(!).

ככגדו דוד (דאוד) שלומוביץ, המכונה “מוסקובי”, ואחרי עלותו ארצה עבד בפרדס של משה סמילנסקי ברחובות. נתקבל לעבוד ביקב ושנות העבודה בו הנחילו לו מיחושים שונים – כי עבדו בחושך לאור פתילת שמן, בלכלוך וברטיבות שהזיקו לנשימה. ואם התמיד בעבודה עד שעמד בתוך 8 ותיקים לפיטורים, היו השמונה כמוהם “כיד אחת”, עד שהובטחו בפרישתם בגימלה שבזכות ובכבוד.

שלמה צברי שמקצועו הבנאות ביקב – אם ביציקת יסודות למכונות, תבניות לבריכות, עבודות צבע ותיקונים – הוא החל בעבודת שליח, כי בשנות מלחמת־העולם הראשונה עקר מירושלים ובא לראשון־לציון אל דודו שעבד ביקב והוא עצמו עודנו נער. אמר הדוד: בוא לעבוד אתי ביקב, וכן התחיל “עוד במחיצתו של היינאי גרשון לוין”.

שמא לא הכיר הציבור בחלקם האלמוני של ותיקים להצלחת המקצוע? — הם זכו להכרה והובאו חמישה בצוותא (1960) לקבל את פרס־העבודה לציון יובל השנים של עבודתם ביקבים. החמישה הם – דוד פנחס הלוי, מרדכי פופל, אהרן מימון, אהרן סולימן ויוסף ארליך. כל אחד מהם וקורות עבודתו.

אברהם סולימאן מאור־כשדים עלה ארצה לפני 60 שנה וכבן 14 בא לעבוד ביקב (עוד בפרוץ השביתה “על שום אפלייה בשכר לגבי בני המזרח לעומת האשכנזים” – הרי נימוק כמוס שרק עתה מתגלה סודו). – לימים, נעשה אחראי לעבודות הבציר ומשגיח על הטיפול ביינות. יוסף ארליך אשר מרוסיה עלה (1922) עובד מאז ביקב – הוא הנושא באחריות לחבתניה. לדבריו אף מלאכת החבתנות היא אחת האומניות המיוחדות, שלא די בה במחוגה ושרד, אלא העיקר הוא טביעת העין: “חתוך והקצע את הלוח שיהא צר בקצוות ורחב באמצעיתו, כי אז יהיו תואמים וכאשר יחושקו הלווחים יחדיו, לא תדלוף מביניהם טיפה…” ובמרדכי פופל ודוד פנחס הלוי מחתני הפרס כבר סופר לעיל.

“הועלו איפוא חמשת האומנים הוותיקים על במה, עם חלוקת פרסי העבודה בזה אחר זה וזכו על אשר **”התמידו בעבודתם ביקבי ראש“ל למעלה מ־50 שנה, עבדו במסירות ראוייה לשבח, הדריכו עובדים בעבודות השונות והגיעו לשיבה — — זו קבוצה של עובדים העשויים לשמש סמל ומופת.”** כן נאמר בתעודה.

ניתן להוסיף כי צוות זה של עובדי היקבים רואה את עצמו לא רק כאומנים שהתמחו למקצועם, אלא כשותפים ביצירה; הם העורכים תחרות פנימית בינם־לבין־עצמם על סיסמה נאה לתוצרת “כרמל מזרחי” בשנת העשור למדינה וקובעים: ”ובנבל העשור זמרו לו" – פסוק אשר ליווה את מוצרי היין במשך כל שנת העשור (1958).

מה פלא כי אווירה זו של בציר ויקב מוסיפה למשוך אליה עתונאים מחוננים, המיטיבים למסור ממראה עיניהם ורשמיהם (ש. פלג): ”ביקב ראשון־לציון יש עוד אווירה של ימי העלייה הראשונה, וכאן פועלים ותיקים זוכרים לחיצות־ידיים של הבארון רוטשילד ושל ד"ר הרצל… כאן לא בית־חרושת לייצור יינות גרידא – אלא כאן עמדו בזמנו צוותות פועלים יחפים בעלי שפמים אימתניים, חובשי תרבושים ומבע ציוני על פניהם. כאן עמודים אדירים התומכים בבריכות עצומות… כאן חביות כרסתניות ובצידן חביונות…

"והעובדים באווירה זו אף הם אינם אומנים כפשוטם וזכרונותיהם משנות עבודתם בעולם אפלולי זה של מרתפים ובריכות מיוחדים הם. אברהם סולימאן הממונה על מחלקת העירבוב והסינון, קולו מהדהד בין הכתלים העבים כקירות מבצר ומסופר בו: כאשר בא לבקש עבודה ביקב, אמר לו גלוסקין: גיי… גיי… (לך לך) – והשיב אברהם ברוגזה: לא “גוי” אני, חס ושלום… – נתקבל לעובדה – תחילה ארעי והיה בא וחוזר מעבודתו לרמלה שם התגורר בחאן – עד שנעשה פועל קבוע ונשא אשה. מאז ראה שכר בעמלו הקשה ומשפחתו הסתעפה בנכדים ונינים.

ועוד סיפור עם סולימאן: עבדנו יום אחד על הבריכות המלאות ופועל תימני נפל לתוך בריכה ירד אברהם אחריו להוציאו ונתעלפו שניהם מאדי היין. כיוון שהוציאו את שניהם היו כמתים ואמנם רופא המושבה שהובהל למקום פסק שמתו והניחום בפרדס ממול ליקב… עד שעבר גלוסקין והבחין בהם סימני חיים – ונחשב להם “כתחיית המתים.”

מבין העובדים הוותיקים ביקב זכרון־יעקב יצויינו שנים שפרשו מעבודתם לאחר 60 שנות עבודה, אפרים רוזנפלד ויעקב ליב אדלשטיין, אשר שמותיהם כבר הוזכרו בספר זה. בשנת 1893 נתקבלו לעבודה כתלמידיו של החבתן שמעון גילברג, ואחרי שלמדו את מקצוע החבתנות ניהלו את החבתניה שנים רבות. בעונות הבציר היו השנים מנהלים אגפים מיוחדים בתעשיה וקנו להם בקיאות בכל תהליכי הייצור. שנים אלה פרשו עם עומס זכרונות בתעשיה ובעבודה. ועד לימים האחרונים של עבודתם ביקב, על כל הקורות והפרטים בתעשיה ובעבודה, בתקופות שפל וגיאות, כאנשים שהשתתפו ביצירה בכאבה ובשמחתה, ובמרוצת השנים נעשה היקב – עולמם.

דמות נאה של עובד, המייחד לעצמו מקום נכבד במערכת הפעילים ביקבים, הוא יוחנן (דויטש) הדני, אשר השלים ארבע עשרות שנות עבודה ביקב ראשון־לציון, כיינן וכאחד האחראים למערכת היין. בבצירים שונים נשלח לזכרון־יעקב לנהל את עבודת הבציר ובכל זמן ותפקיד הוכיח אחריות ומסירות.

עובד ותיק בזכות עצמו – ר' מרדכי סגל    🔗

שמו הוזכר בספר זה, כי שנות עבודתו באגודת הכורמים כשנות קיומה; — אף זכה ר' מרדכי סגל לא רק להגיע לגבורות תוך עבודתו ביקב, אלא לחגיגה נאה בה סופר בהערכה ובהרחבה על יובל עבודתו (1953), אשר כמוהו כיובל האגודה. יתר על כן: כאן לפנינו קורותיו של עובד אשר היה שותף ועֵד למעשי הכיבוש המפוארים ביותר בישובנו החדש – מימי חדרה הראשונים! – מכאן מסתבר כי האיש עצמו והרשום בזכרונו (אף המעט שנשאר רשום בכתב־יד נקי ומסולסל של “סופר” – מנהל ספרים) ראויים להרשם גם בספרנו, לאחר שחבריו בני־זמנו לעבודה והממונים עליו – זאב גלוסקין, מנשה מאירוביץ, הנרי פראנק ועוד מאנשי יק"א ואגודת הכורמים – שבקו חיים.

נפתח איפוא ברשומות משלו, אשר בכל מיעוטן וצניעותן יש בהן משום “היסטוריה”, ושבחה של זו שהיא נאמנה בציון עובדות, כהיות הכותב עצמו אמון על מספרים נאמנים. "בן שבע־עשרה באתי ארצה עם משפחתנו שמטרתה היתה להיות לאכרים עצמאיים בחדרה. – כותב ר' מרדכי – הכל יודעים כי חדרה הפילה חללים רבים וכן נלקח מאתנו אבינו יעקב יוסף סגל והוא רק בן 44, לאחר שחלה בשלישית בקדחת צהובה כעבור זמן חליתי גם אני באותה קדחת־ביצות ממארת ושוב לא היתה לי ברירה אלא לעזוב את המושבה. מכאן ואילך נוסיתי בעליות ובירידות.

"כיוון שנשאתי לאשה בת פתח־תקווה, עברנו שמה לגור ונתקבלתי לעבוד במטעי הבארון. כאן היתה לי ירידה, כי בכל בוקר היינו עוברים, הפועלים, בשער בית הפקידות של פתח־תקווה, בו עמד הפקיד – אנו מברכים אותו בברכת הבוקר והוא אינו משיב לנו… – היש לך ירידה גדולה מזו! — —

מימין ר' מרדכי סגל בעבודתו משמאל – י. אבני שנעש בינתיים ותיק גם הוא – בטעימת יינות

“ומירידה שוב לעלייה, כגזבר ומנהל פנקסים של העבודה בנטיעת האקאליפטוסים בחדרה בהנהלת האגרונום סוסקין; לאחר מכן נתקבלתי לעבוד במשרדי יק”א, בהנהלתם של ד“ר יצחק לוי ור' אליהו ספיר, שניהם מטובי הישוב. כיוון שהוזמנתי ע”י גלוסקין לעבור לאגודת הכורמים עם הקמתה – שקלתי בדבר והכריע מה שהיו קוראים אז – “שמנדריקיזם” – או בלשוננו “אידיאליזם”.

“הכרתי את גלוסקין והיתה לי הרגשה כי הוא יציל את היקב מפשיטת־רגל – אז אמרתי בלבי: אהיה לו לעזר בהצלת המפעל הישובי הגדול הזה – והרגשתי לא טעתה. גלוסקין הציל את העסק והעובדים הוותיקים החיים אתנו יכולים לספר גם הם על היחסים הטובים ששררו אז בין הכורמים, ההנהלה ועובדי המפעל אשר היינו כמשפחה אחת”. — —

עד כאן מסיפור קורות חייו ומתוך זכרונות אלה שכתב נביא כמה ציונים נוספים מפנקסו: “כאשר עברתי לעבוד באגודת הכורמים הייתי חבר ההנהלה עפ”י התקנות דף 24, סעיף י“ב, בו נאמר: “הנהגת העסק מורכבת מן המנהל או סגנו, מנהל הספרים והגזבר שמקבלים שכירות קבועים ומקדישים את כל עתותיהם רק לעבודת האגודה.” — ותפקידי היה מנהל הפנקסים, גזבר ומזכיר. הייתי מתרגם את הפרטיכלים לצרפתית בשביל לשלוח ליק”א בפאריס… הייתי בקי בכל ענייני האגודה והמשרד כולו מנה 5 פקידים – 3 גברים ושתי צעירות. היתר מתלמדים מבין בני ובנות הכורמים, אשר בעזבם את היקב לאחר הכשרה מצאו משרות. שמחתי על שזכיתי לראות את המפעל משתפר והולך והתמסרתי לו בכל לבי ונפשי. הייתי עובד יותר “מעשר שעות ביום” ולא עיפתי. הפדיון עלה משנה לשנה ואתו כמובן עלו מחירי הענבים לכורמים — —

“והנה פרצה המלחמה העולמית הראשונה ונשארנו מנשה מאירוביץ ז”ל ואני, כמנהלי היקב – מוסף סגל. – עד שנכנסה אמריקה למלחמה היינו מקבלים תיבות עם מטבעות זהב ממצרים באניות האמריקניות. לאחר מכן נעשה המצב רע מאוד, כי היינו מוכרים יינות בלירות תורכיות והיה צורך להחליפן בזהב בהפסד רב. המועצה הטילה עלי את האחריות לעניני הכספים וכאשר אמרתי כי אין אני שש לקבל עלי את האחריות, כשלא תהיה עלי בקורת נוספת בחילוף המטבע (התורכי לזהב), גערו בי ואמרו כי הם מכירים אותי ואין לי לחשוש לחשדות. קיבלתי – וההפסד מחילופי המטבע בזמן המלחמה נצטרף כדי 1,300,000 פראנק זהב; — בעד זה הוכתרתי ע"י כורם מראשון־לציון בתואר “אידיוט” – על שום שלא ידעתי לנצל את המצב ולחסוך גם לי סכום כסף — —

כל קבלות־הפנים לקציני הצבא התורכיים או הגרמניים נערכו בביתי – מזכיר ר' מרדכי – מהם שגרו בבית הפקידות וקשרתי אתם קשרי ידידות, לטובת הכלל. ואציין עובדות מספר: הצבא חנה בתחום הכרמים, אך המפקד שהיה מבאי־ביתי הוציא הוראה חמורה שהחיילים לא יעיזו להכנס לכרמים. כן באו יום אחד קצינים לצוד עריקים במושבה וכאשר באו להודיעני כל כך, אמרתי כי בערב אין לפעול מאום. למחרת בבוקר הלכתי אל הקצין והזמנתיו לבקר ביקב, שם כיבדנו אותו במשקאות והעראק מצא חן בעיניו. כיוון שקיבל ארגז עראק (בלי חשבון כמובן), הודיע לי לעת הצהריים כי הוא משחרר את כל העריקים שתפס…

"איזה זמן נמצא בראשון־לציון בית־חולים צבאי נייד עם קרונות וסוסים, ויום אחד חלה אחד הכורמים. הרופא דרש לשלוח אותו לירושלים ובמושבה אין סוסים או עגלה כי לוקחו “סוחרה” (הוחרמו לעבודה בצבא) – נענה לי רופא בית־החולים התורכי, שציווה לרתום עגלה לשלושה סוסים כדי להעלות את החולה לירושלים. כן הודיעוני מרחובות כי בא שמה צבא והכניס בהמות לתוך בנין הגת – אשר מסיבה זו אי־אפשר יהיה לעבוד בו בבציר. נסעתי מיד לרחובות עם ארגז משקאות ובזכותו נתידדתי עם המפקד שהסברתי לו, כי בקיץ אפשר להחזיק את הבהמות בחוץ, בעוד שהחזקתם בבנין הגת גורמת לנו נזק. – הקצין התנצל באמרו שלא ידע על כך וציווה מיד להוציא את הגמלים והחמורים מהבנין. – וכן עבודות רבות אשר לא אלאה בהן את הקורא.

"אציין עוד כי יוקרת היקב היתה רבה גם בעיני הערבים ואם קנינו מהם חיטה בשביל מושבות יהודה, די היה במכתב מהיקב כדי לקבל את הסחורה. לא כן כאשר מיפקדת ג’מאל פשה החלה למכור לנו חיטה, שהיו צריכים לשלם עבורה במזומנים, ולכך היתה נחוצה שוב עזרת היקב. עברו שנות המלחמה עד שהגיע הכיבוש ונתברר כי עומדים אנו בחוב גדול לממשלה החדשה, עבור המכס בשנות המלחמה שלא נגבה. ממשלת הכיבוש שראתה את עצמה יורשת השלטון העותומני, דרשה את הכסף והסכמנו לשלם בלירות תורכיות. תחילה סרבו ולבסוף הסכימו; קנינו בכמה אלפי לירות מצריות לירות תורכיות (ב־20 גרוש הלירה), שילמנו את החוב ובפעולה זו חסכנו 185,000 פראנק זהב, והדבר מוכח מהספרים.

“בקצרה – מסכם ר' מרדכי סגל את הכתוב – לפי עניות דעתי שירתי את אגודת הכורמים ביושר ובמיטב כוחי – ועל כך גאוותי.”

למקרא העובדות הפשוטות והגלויות האלה, לא נתפלא כי הכל מגישים לו למרדכי סגל ביובלו את הערכתם מלב שלם. נשיא אגודת הכורמים יעקב שפירא כיד גילוי־הלב הטובה עליו אומר: מר סגל שהיה הנאמן היחיד בטיפול בכספים ובחילופי הדביזים בשנות המלחמה הראשונה ואחריה לא נגע ולא נהנה מהמעטפה שבה הגיעו לידו כספים – אפשר וילעגו לו עסקני ציבור, אך הוא “נכנס ויצר בגפו” ללא פרוטה. דייקן וישר בעבודתו, לא נעדר אף רגע ממשרדו בלי טעם וסיבה וראוי הוא לשמש גם עתה מורה־דרך לדור הצעיר של הפקידים. אוּמן הוא במלאכתו ואוהב אותה ובמקום שיש לשון־הרע נשארה לשונו טהורה ולא שמעתי מפיו במשך שלושים שנות עבודתנו לעז כלשהו על זולתו.

כן מעיד שפירא ואמנם פקידים צעירים, יורשי סגל, מראים גם עתה על פנקסים גדולים שבארכיב האגודה ועל שולחן גבוה וכסא אצלו ואומרים: פה ישב מרדכי סגל לעבודת יומו וזה כתב־ידו הנקי שצירף מספרים מאירי־עיניים טורים־טורים ללא־ליאות — —

מבין הברכות שהשפיעו עליו ועל אשת־נעוריו בחג יובלו, קרובים ורחוקים, ובהם זרובבל חביב, כראש העיריה וכקרוב־משפחה, נביא עוד מדבריו של רוברט גוטליב מנהל פיק"א: — — “בהכירי אותך במשך 25 שנה, הריני לצרף את הערכתי. מאחורי גווך עבר של איש־מקצוע מלא־תוכן. התמסרותך לעבודה היתה למופת וכדברי שפירא לא העלית על לשונך דבר לעז תוך מילוי תפקידך.”

יהודה הגדרתי, כתבו העתונאי של הדרום, מוסיף פירסום לחג היובל של איש הגבורות ר' מרדכי סגל בחוג מוקיריו הרבים בלשון זו: ר' מרדכי, דמות עממית ומקובלת במושבתו, לא נס ליחו וכהרגלו רב־השנים הוא עדיין עושה את דרכו יום־יום ליקב לעבודתו הנאמנה. הנהלת אגודת הכורמים, ועד הפקידים וועד עובדי היקב זכרו זאת לזקן צוות הפקידים והביעו זאת במסיבה מפוארת — — התזמורת ניגנה “הבאנו שלום עליכם” ואמנון פיינברג (מי שהיה מנהל אגודת הכורמים), שימש שר הטקס. שפירא נשא כוס וברך: “כשם שהיין הישן מרענן ומחיה את הזקנה, כן העבודה ביקב מרעננת את עובדיה…”

הוסיפו ברכות – ד. שטרנברג בשם הנהלת היקבים, משה לובמן עובד ותיק של “הכרמלים”, פופל זקן פועלי היקב ודוד פנחס בשם העובדים. אף הוגשו לבן השמונים שתי תשורות – תעודת רישום הזוג בספר־הזהב של הקהק“ל ותעודת נטיעה של 80 עץ ביער הקהק”ל. ולסיום המסיבה תרם לבידור המסובים, מי שהיה בעבר פועל בראשון־לציון ונודע לימים כשחקן בתיאטרון “הבימה”, רפאל קלאצקין. – נוסיף, כי בן־השמונים נפטר בשיבה טובה – ובטוחים אנו כי רישום קורותיו אצל מחינו על ספרנות.

מאיר ויניק ז"ל, אבי הכימיה החקלאית בישראל    🔗

סיפרנו במקומו במהנדס הכימאי הצעיר שהובא ע“י גלוסקין לעבוד בתעשית היין, — אך ויניק הצעיר חרג מד' האמות של תעשית היין ונעשה אב להוראת הכימיה החקלאית בישראל, במעשה ובהלכה. בשביל להעריך את מלוא המשמעות של התואר המיוחד – אולי מוטב לחזור לראשית המאה הנוכחית בה החלה להתעורר על אדמת הארץ ההוראה בעברית של המדעים המדוייקים. והמפליא הוא שהדבר הוחל לאו דווקא ע”י חכמי לשון מובהקים שכוחם במינוח, אלא ע"י חלוצים במקצועם אשר לא נרתעו לתרגם את ידיעתם המקצועית־המדעית בלועזית לעברית, שהיתה חסרת מינוח בימים הללו.

על רקע זה של העשור הראשון למאתנו, היה מפתיע לשמוע בכיתה של הגימנסיה “הרצליה”, בתל־אביב את מאיר ויניק הצעיר כמשורר רהוט בלשון עברית של השיעור בכימיה. אמנם המקצוע היה חדש לגבי חניכי “חדרים” ו“ישיבות” שבאו מהגולה ללמוד בארץ – כי מה להוראה העברית־הקלאסית ולמדעים מדוייקים (“חכמות חיצוניות”) שיש להם נגיעה ב“סודות” הטבע והקרקע בכלל! — — החניכים הללו אולי היו מתפלאים משנה, אילו נתברר להם כי מאיר ויניק לא בא אליהם כמורה שמקצועו בהוראה גרידא, אלא מתעשית היין שביקב ראשון־לציון בא לעתים מזומנות, אל בתי־הספר הראשונים בתל־אביב (לגימנסיה “הרצליה”, לסמינר למורות ועוד). ואמנם ביקב ראשון־לציון, שמה בה לעבוד בעלותו ארצה ב־1906, עשה המהנדס הכימאי הצעיר את עבודתו קבע וכהמשך לנסיון המעשי אשר הספיק לרכוש במפעלי הנפט (של הבארון רוטשילד) בבאקו.

מסתבר, כי עבודתו המעשית בתנאי הארץ פתחה לפני ויניק כר נרחב של בעיות אקלים – אשר תעשית היין נאלצה לפתור אותן ולהתגבר על קשייהן; תסיסות היין וויסות הטמפרטורות בפנים היקב לנוכח החום הלוהט בימי הבציר ועוד. ויניק הסיק מיד, כי שדה נרחב זה כולל אתגרים נוספים, בכל אשר תוחל עבודת פיתוח חקלאי ותעשייתי בארץ החמה־העזובה. והכימאי הצעיר לא בלבד שלא נרתע בדרך הזרועה חתחתים, אלא שאב מרץ וגילה כשרון הוראה בהקמת תלמידים למקצוע, בלי שמצא מורה־דרך או דוגמה בשדה זה לפניו.

נוסיף במקום זה, כי המהנדס־הכימאי, שהצטמצם לכאורה בהרכב החומר על יסודותיו, חי חיים שלמים עם כל אשר מסביב לו – עם הלשון המתחדשת, עם הישוב החדש; גם במתנדבים לגדוד היה עם צעירי הישוב, בלי להתלבט אם נשקר החייל הולם יפה אדם שחייו קודש למדע ולהוראה וגילו שוב אינו דורש ממנו התנדבות. אכן, בסקירה לאחור על פרשת חייו, מסתבר כי חכם הכימיה שנודע בערנותו המיוחדת במעבדה אצל המבחנות ו“להבות־הניסויים” – נשא בחובו גם ערנות ציבורית רבה, הקוראת לו להיענות במילוי חובות ולא לשקוט על “השמרים” (בהם היה מצוי בתעשית היין).

לא נמצה בזה את סיפור קורות חייו של מאיר ויניק, אך מסתבר כי בהיותו בגדוד – בו הבשילו רעיונות ודעות רבים לקראת הבאות – התווה גם מאיר ויניק את דרכו לעתיד תוך קשר עם בית־הספר החקלאי הוותיק והראשון מקווה־ישראל, בו המנהל המחונן אליהו קראוזה ידע למשוך אליו כוחות אשר יעלו את רמתו של בית־הספר ויוסיפו לסמכותו. ויניק היה אחד הנבחרים המעטים האלה, שמספרם היה מצומצם בראשות שנות העשרים. הוא פושט את מדי הגדוד וחוזר לטפל בבעיות הטכניות־הכימיות של תעשית היין; הוא ממשיך להפיץ את תורת הכימיה בבתי־הספר, כשבוגרי תלמידיו כבר השלימו את משנת רבם בארצות־חוץ וחזרו לעבודה פוריה בתחומי הכימיה בארץ (בהם פרופ' יוסף ברוורמן ז"ל, חלוץ תעשית מוצרי ההדרים והטכנולוגיה של המזון בטכניון העברי ועוד). עם זה מאיר ויניק אינו אומר די בהישגי תלמידיו, אלא מתמסר במיטב מרצו לכימיה של הקרקע, לדישונה וזיבולה כדי להתוות דרכים גם בתחום הזה.

בשנות ה־30 למאה מאיר ויניק כבר מוחזק בציבור החקלאים בכלל והפרדסנים בפרט, כחוקר שאלות הזיבול בפרדס, בשיטת “הליזמטרים” שקבע בתחנת־הנסיון הקטנה שלו במקווה־ישראל. כאן המשיך לעבוד צעיר ברוחו, מסתייג מפולמוס ציבורי אך ער וזריז להיענות לדרישתם של חקלאים ולהאיר את עיניהם: החנקן הזרחן והאשלגן, במידה שהם חיוניים לעץ ההדר – כיצד יש להגישם בקרקעות השונות וקליטתם כיצד. – הוא חוקר ומודה כי הסתום בבעיות אלו מרובה על הוודאי ותשובות מדוייקות עשויה לתת חקירה מתמדת – “אותה אנו עושים בהתאם לאמצעים העומדים ברשותנו בתחנת־הנסיון במקווה־ישראל”.

עם זה, מאיר ויניק, ככל שהוא חי מכאן ואילך את כימית הקרקע, — אינו מתפנה להעלות את מחקריו ומסקנותיו בכתב. הוא היודע גם עתה לעמוד בפני קהל חקלאים, כשם שעמד בזמנו בפני קהל תלמידים, ולהרצות לפניהם – לדרישתם – על בעיות ההזנה של הפרדס בשטף חי – הנה בבוא הצורך של מסירה “בכתב” – הוא מהסס ואינו מגיע אלא לעתים נדירות לכלל סיכום.

לכותב הדברים זכורות שעות של עבודה משותפת עם מאיר ויניק, בהן נעשו ניסויים לתת ביטוי מוסדר בכתב למשנתו הכימית “התוססת” – וכתוצאה מכך נמצאים פזורים פה ושם מאמרים־הסברים לעבודתו של ויניק, בתחום הכימיה החקלאית, בו התמיד עד ימיו האחרונים, בכרכי “בוסתנאי”, “הדר” ו“השדה”.

במותו איבד איפוא הנוף הישראלי את אחד החלוצים הערים והיקרים, אשר בצניעותו היה סוד התמדתו הפוריה בכל אשר עשה: בתעשיה היין, בהוראת הכימיה ובחקר הזנת הקרקע והעץ הגדל עליה. במותו איבדה אכסניתו בית־הספר החקלאי מקווה־ישראל את אחד הכוחות שתרם להעלאת יוקרתו של המוסד. – העובד, כהיותו צנוע בחייו כן מותו בצנעה של “הולך ערירי” – אשר לא קמו לו מביתו יורשים. ממשלת ישראל הכירה בחייו בתרומתו והעניקה לו “פרס ישראל”; — במותו ודאי ידעו המוסד והממשלה גם יחד וכן דור הכימאים שגדל בארץ, לכבד את זכר החלוץ ומניח היסודות בהוראת הכימיה והכימיה החקלאית בכלל. —

שמואל צבי אופנהיים – הרוח החיה    🔗

ומן הנעדרים אל החיים אתנו – ובראש להם שמואל צבי אופנהיים אשר צריכים היינו להקדים בפרשת פעולתו כי הוזכר פה ושם כעובד חשוב בהנהלת האגודה. ואמנם ב־1925 החל את שירותו וסיים אותו כעבור 36 שנה, או בלשון היקבים “36 בצירים”, בפרשו בכבוד לפנסיה ב־1961. אך כלל הוא עם הבריות שאין מסכמים פעולתו של אחד אלא בעמדו בסיומה – ואמנם כאן רואים אנו בהפתעה כיצד מצטרפים פקידים ועובדים מבפנים ומוסדות מבחוץ לגמור את ההלל על עובד “מאחורי הקלעים”, אשר רק עתה עם הסיכום מתברר כי הוא היה “רוח חיה בגלגלים”.

בעשרות שנות עבודתו נעשה אופנהיים מצוי בכל ענפי הממכר והשיווק של היקבים וסניפיהם ונשא באחריות ובמאמץ כל עבודה קשה. עוד נאמר לשבחו, כי הוא אולי הפקיד הראשון בתכונותיו, כשהוא אמון בתוקף חינוכו על סדר ומשמעת. דייקנות והקפדה ציינו את הליכותיו ומעל כל אלה – נאמנות לאגודה ולחבריה, ליעילות עסקיה ולענפי עבודתה המסועפים. המנהל שפירא ידע, כאמור, להחשיב את עבודתו המסורה של אופנהיים וגם חברי המועצה של האגודה הוקירו את תכונות האיש.

מהנדס טכסטיל מוסמך מעיר־החרושת לודז‘, בא שמואל צבי אופנהיים ונעשה כאן מנהל ספרים תחת ר’ מרדכי סגל; עברו שנים מעטות ומרדכי סגל טען: אופנהיים, והרי אתה בקי בענינים יותר ממני, לך יאה איפוא התואר של מנהל המחלקה לחשבונות ולא לי. השיב אופנהיים: ר' מרדכי, כל זמן שאני יושב במחיצתך אתה המנהל המקובל עלי. מסתבר, כי נפגשו כאן שנים נקיי מצפון אשר מעיינם ולבם לטובת העסק ומכאן גם בקיאותם בו. הוא הדין לגבי יעקב שפירא, המחונן ומהיר־התפיסה, אשר בתרבותו עמד משכמו ומעלה מכל הסובבים אותו – וגם הוא היה בא אל אופנהיים ושואל לפרטים טכניים שונים שנעלמו ממנו במהלך הענינים, מדי העדרו לרגל מסעותיו. אופנהיים משיב ושפירא קולט מיד בכוח זכרונו, אך במרוצת השנים שפירא אומר לו: אופנהיים, עד עכשיו שנינו זכרנו את כל פרטי הענינים, מעתה שאני מזקין וזכרוני נחלש אתה היחידי שחייב לזכור.

ולראיה שאין הוא מספר “סתם” בשבחו של האיש, פותח אופנהיים בערות מפתיעה של בן־שבעים חוברת קטנה “הרהורים על בעיות אגודתנו” (ע"י נ. סימקין, חבר מועצת הכורמים נובמבר 1945), בה המנהל יעקב שפירא מקדים במבוא משלו דברים אלו: “— — הציע לי חברנו זה להדפיס ולהפיץ את דעותיו על איזה שאלות וכן הציע לי לכתוב איזה מלים בתור מבוא, בו אביע גם אני את דעתי. באדיבות החבר הוסכם, שאקח לי את החופש להביע דעות שאינן מכוונות לדעותיו, ובדעות שנינו ימצא הקורא מקום לעיון” — — והחוברת הצנועה (בסטנסל) דנה בהרהורים על השאלות הידועות: המאכסימום הבין־מושבתי והפנימי בכל מושבה, הנטיעות והזנים, החברות, יחסנו לענבי “תנובה”, כיום ובעתיד, יצירת הרזרבות — —

עוזרים למנהל – ש. צ. אופנהיים “מי שהיה” (משמאל) ומשה מאיר המכהן כיום (מימין)

“המהרהר” הוא כורם בת־שלמה מן “הצעירים”, הרוצה לחולל שינוי תפיסות במערכות האגודה הוותיקה – ולא זה העיקר כאן; העיקר הוא ששפירא “הרודן” והשמרן מתגלה כליבראלי אשר דעת חבר (וחבר צעיר ביחס) חשובה בעיניו; כן נראה לנו כי גם בדבריו באסיפת כורמים רמז שפירא על הברכה שבחילוף־דעות מחושב יפה בין חברי האגודה, אף ציפה שיבוא לכך המשך… – ואופנהיים שומר ביקב מזכרת זו כאומר: הרי עדות, שהאגודה חיה לא רק חיי מעשה אלא גם חיי מחשבה, מהמנהל המיוחד במינו עד לעובד ולכורם.

ואמנם אופנהיים שחי עם היקבים והאגודה חיי יומיום “וחיי שעה”, זכר הכל – ועבודתו עמדה לו מעל ליחסים אישיים. משום כך זכר בהערצה את ר' מרדכי סגל, את יעקב שפירא גם לאחר שפרש ואף לד“ר זוסמן זכר את נימוסו התרבותי ביחסים גם בימים של חילוקי־דעות. ניתן לומר, כי הוא שהיווה את חולית־הביניים אשר חיברה את העבר עם התקופה בה נכנס לנהל את האגודה ד”ר אליקום אוסטשינסקי – וענין זה אפשר להסיק גם מדברי הערכה של האחרון על אופנהיים בפרישתו: “— — לגבי דידי היה אופנהיים לא רק איש מרכזי בהנהלת העסקים של אגודתנו אלא גם ידיד ורע שנים רבות… הוא ניהל את ספרי האגודה וגם את הענינים הכספיים שלה — — ואם אגודתנו נהנית מאמון רב ומשם טוב במוסדות הממשלה, בחוגי הבנקאות והכלכלה של המדינה – הרי שגם אופנהיים תרם להישג זה.”

מסתבר, כי לא רק דברים אלו באו לספר בשבחו של הפורש, אלא מנהלי בנקים, מנהלי סניפים של האגודה, אנשי התאחדות האכרים ורשות מס־ההכנסה מעידים פה־אחד: “בעבודתו הוכיח אופנהיים כשרון, נאמנות ומסירות למופת” – ומשום כך זכה להערכה ולהוקרה עבור עבודתו מאת הנהלת האגודה מבפנים ומאת אלה המקיימים אתה קשרי עסק וממון מבחוץ. – בכך הודו גם מתנגדים, אשר מצאו באופנהיים “אגוז קשה”, כאשר הדבר נגע להגנה על עניני האגודה – כי הוא הצטיין גם בישרו וכאשר הגן על עמדתו, עשה זאת מתוך ידיעה בדוקה בפרטי הענינים אשר שיכנעה והכריחה את המתנגד להודות, כי אמנם צדק יותר ממנו.

אופנהיים, הממשיך להתגורר בראשון־לציון גם בפרישתו, גאה על הזכרונות הנעימים האלה של “נצחונותיו” במשא־ומתן וביחסים עם מוסדות ואנשים לטובת האגודה. על אחת כמה גאה הוא שבין המעריכים אותו לאחר פרישתו היו גם פקידים, אשר יחד עם תעודת רישום בספר־הזהב של הקהק"ל הוסיפו: “מרגישים אנו צורך להביע לך רגשי הוקרה, ידידות ורחשי תודה על חברותך הנאמנה בעבודה, על פעלך למען רעיך הפקידים וכן על ערנותך לבעיותינו במשך כל תקופת עבודתך אתנו.”

ועוד לזכותו של עובד רב־פעלים, אשר לבו לא רם תוך שיגרת השררה במשך עשרות שנים, וגם כורם הרגיש בכך ומצא לנכון להפרד בדברים חמים מעל האיש הפורש: “— — יחסך האדיב והחיובי בכל פגישה ומשא־ומתן נחרתו בלבי — — קיבלתי בצער רב את הידיעה על פרישתך — — ובטוחני כי זה גם צערם של הכורמים”. (א. תשבי, גבעת־עדה). – אפשר וזה הגמול החשוב ביותר לעובד ההנהלה אשר קשר את התקופות מימי “מאירוביץ, סגל ושפירא” — — עם ההווה.

אופנהיים עצמו שמח לציין כי פרישתו חלה בצוותא מכובדת עם הוותיק ביקבים ממנו (“64 בצירים”) – היינאי פופל, גם לו הוגשה באותו יום תעודת הוקרה על עבודתו רבת־השנים כדלקמן: “פופל שירת את האגודה 64 שנים וגם בשנים האחרונות לא ידע ליאות… הוא העמיד תלמידים הרבה וציבור הכורמים חייב לו תודה.” (ד"ר אוסטשינסקי). – מוסיף אופהיים לשבחו של הוותיק ממנו: "טיפוסו של פופל נדיר הוא בימינו, כי רק פופל שנזקק לעת זקנה לניתוח בבית־חולים, יכול היה לומר לרופאים: כלו מהר, כי הבציר מתקרב ומה יהיה עליו אם אני אשתהה כאן?! — — עובדים כאלה שידאגו לבציר יותר מאשר לעצמם ולשלומם הם בני דור עבר… — מציין אופנהיים ואולי בכך מקפל הוא בלי עניוות מעושה גם את זכותו שלו ושל “הימים והלילות” של שנות עבודתו. —

מנגנון מורחב בממדיו    🔗

כוחות רבים ויקרים נעדרו איפוא במרוצת השנים, פרשו מן השורה; ראינו מנגנון זה גם בתנודותיו ובחבלי התגבשותו הראשונים, באין ארגון פועלים ופקידים בארץ – והוא מגבש תוך התנגשות והסכם לסירוגין עם ההנהלה דפוסים של מקום תעשיה ראשון ומאורגן בארץ. – ולמותר להוסיף, כי עתה עם ארגון התעשיה במסגרת ממלכתית ובהמצא לשירותם של פקידים ופועלים דפוסים הסתדרותיים קבועים, נמצא כאן, על אף הנעדרים מן השורה, צוות גדול וחזק פי כמה משהיה בעבר. במספרים: 500 פועלים ו־100 פקידים בשני היקבים ובסניפים. ביתר דיוק: 300 פועלים קבועים ביקבים ו־50 בסניפים. 150 העונתיים מועסקים לקראת החגים בעונת הייצוא ובזמן הבציר.

הצוותות הגדולים האלה דורשים במקביל מנגנון מקצועי חזק יותר מבעבר והוא כולל: בדרגה בכירה – שני המנהלים הטכניים של היקבים – שמעון רוזנטאל בראשון־לציון ויעקב אבני בזכרון־יעקב; הם גם המומחים – בזכרון־יעקב ליינות בלבד ואילו בראשון־לציון ליינות, קוניאקים וספירטואוזים. הם גם הנושאים באחריות לפועלים ולפקידים המקצועיים בתעשיה, אף שעומס זה מכביד עליהם.

מכאן חייבים אנו להמשיך בפירוט העבודה הטכנית למחלקותיה – עם שנצטמצם לסעיפים עיקריים בלבד. מחלקה מיוחדת באפייה היא זו של “שמפאן”, אשר בראשה הצליחה ההנהלה להעמיד מומחה בעל שם בינלאומי למקצוע מצ’כיה, יוליוס קלרמן – הוא שזכה בזמנו לקבל מידי הנשיא מסריק אות הצטיינות על ייצור שמפניה. סוד הייצור שמור עמו, ולפיו מייצר היקב ייצור בלעדי של סוג יקר זה, בשם “יין הנשיא”.

כסגן מנהל לרוזנטאל משמש מהנדס שטילר, שהוא מפקח על תעשית היין ועל הבקבוקיה מזה עשר שנים בהצלחה. כאן גם מחלקה טכנית לתיקונים המונה כ־20 מסגרים אשר בראשה ממונה בן ראשון־לציון א. בופשובר ומציינים לזכותו החזקה טובה ותקינה של הציוד החדיש והיקר ביקב. גם ליד אבני ביקב זכרון־יעקב עובד מהנדס צעיר בוגר הטכניון עמרם סורסקי, הנמצא עדיין בשלבי הכשרתו, אך מתמחה והולך לעניני תעשית היין. שם גם מסגריה שמנהל אותה באחריות ובכשרון אריה אפשטיין, בן זכרון־יעקב.

זה איפוא הצוות המקצועי המנצח על העבודה בשני היקבים. ומכאן אל המינהל האדמיניסטראטיבי, שהוא מרוכז רובו ככולו במשרדי היקב בראשון־לציון, בראשותו של המנהל הכללי ד"ר אליקום אוסטשינסקי ועוזר לו, משה מאיר. ברי, כי מחלקות המינהל פועלות בראשותם של מנהלים, כסדרם. בראשותו של ראובן פרבר, מנהל חשבונות ראשי, מחלקת החשבונות המסתעפת גם היא למדורי־משנה. ובנוסף: מחלקות לקניות חמרים ופרסום, מנגנון ומדורי הייצוא והיבוא, ובכלל זה סוכנים של “כרמל מזרחי” והמרכז החשוב של “התאחדות בעלי המכולת” המונה כ־800 חבר שהם לקוחות האגודה ברחבי הארץ.

הצוות הפקידותי כולו, פרט לבכירים האחדים, עובד לפי הסיווג המקובל בתעשיה בארץ ומדי שנה בשנה מתחדש המו“מ עם הסתדרות הפקידים על שאלות דירוג. כולם מאורגנים בהסתדרות הפקידים ומובטחה לכל אחד גימלתו לעת זיקנה ע”י הקופה “לפקיד” של הסתדרות זו. בגיל 65 הפקיד פורש ופרט לגימלתו נפרדת ממנו ההנהלה “במנת־יין” מובטחה בצירוף “ברכה על שנות שירותו לענף”.

הפועלים – אף הם בארגונם במסגרת האיגוד המקצועי, תוך חתימת חוזה קיבוצי עם מרכז האיגוד המקצועי של פועלי המזון בהסתדרות העובדים הכללית ונציגי מועצות הפועלים במושבות ובערים, בהן הפועלים עובדים – בראשון־לציון, בזכרון־יעקב, בתל־אביב, חיפה וירושלים. במשך השנים השיגו הפועלים תנאים סוציאליים גבוהים יחסית (לגבי מפעלי תעשיה אחרים) וסדר העבודה מובטח ע"י ועדי הפועלים במקומות העבודה – ביקבים ובסניפים – שהם נושאים־ונותנים בשאלות השוטפות עם מנהל המנגנון ועוזריו. גם הפועל מובטח בגימלה לעת פרישה בגיל 65 והפועלת בגיל 60 – ופועלים שפרשו יש ונהנים מגימלה ופיצויים כאחד.

היחסים נקבעים איפוא ע“י החוזה אשר שני הצדדים מקיימים אותו כלשונו ומשמעותו – לאחר שהסכמי העבודה השנתיים מקבלים את אישורם ע”י ועדת המנגנון מחברי מועצת האגודה, והיושב־ראש שלה אבא שכטר; — הוא גם הפועל במישרים בכל משא־ומתן עקרוני ואישור דרגות ותוספות, כשוועדת המנגנון מקבלת דיווח על מהלך הענינים לעיתים מזומנות. שיטת הוועדות המורכבות מחברי המועצה, לפיקוח על הענפים העיקריים, מקובלת גם בענף המסחר – וועדה זו מונה 7 חברים והיא הקובעת את מדיניות המסחר וממליצה להנהלה על הצעותיה.

ברי, כי ענף המסחר הוא רב־משקל ומתחלק לכמה שלוחות: שלושת הסניפים של “כרמל מזרחי” ב־3 הערים הגדולות, החולשים על אזוריהם (כמפורט להלן); הסניף הוא המקיים מגע ישיר עם הסוכנים שבכל ישוב באזורו – ולאגודה 36 סוכנים ברחבי הארץ. הסוכן הבלעדי לישובי העובדים, לקיבוצים ולצרכניות במושבות – הוא “המשביר המרכזי” הנהנה מתנאים מיוחדים. ארגוני הקניות של הישובים הצעירים אף הם קשורים במישרים למחלקת המסחר המרכזית ומשיגים את הספקת היינות לישובים אלה במחירים מוזלים, אך תשלומיהם נעשים גם הם ע"י “המשביר”. נוסף לכך, ארגוני הקניות מייצגים את הישובים בקבלת הכספים המגיעים להם מאגודת הכורמים עבור ענביהן, וכן מרכז “התאחדות בעלי המכולת”, כאמור לעיל.

בכך מיצינו את המסגרת של מנגנון העבודה ביקבים ובאגודת היקבים למדוריו השונים והמנהל הכללי ד“ר אוסטשינסקי מדגיש: למעשה, יש במבנה המינהלי משום המשך לקו שהתוותה האגודה מימי גלוסקין – מנהל ראשי ומנהל־עזר לידו. כן פעל גלוסקין בעצמו עם מינהל־עזר מורכב ממאירוביץ וסגל; שפירא – עם ישראל קפלן כסגנו ואחריו ד”ר זוסמן; אוסטשינסקי החל את עבודתו בעזרת שמואל צבי אופנהיים, אשר ברוב מסירותו נעשה לכוח שני־במעלה במינהל. עם פרישתו של זה נפלה הבחירה על משה מאיר כפקיד בכיר.

המציין את עובדי המנגנון הוא, לדעת אוסטשינסקי, עלייתם בכוח מסירותם וכשרונם, בחינת “עושי־עצמם”, ללא זכויות אבות. במאיר מוצאים אנו עולה שמוצאו מהונגאריה ובנוסף לנסיון שרכש לו בניהול עסק, חינוכו מבית־אב דתי מכשיר אותו לקשרים הדתיים, אשר הענף נתבע להם. הוא הדין בראובן פרבר, אשר כעולה חדש וצעיר לימים בא לעבוד במחלקת החשבונות בימי סגל ואופנהיים, מהם למד עד שהועידוהו למלא את מקום. על אף היותם עולים מקרוב באו, אווירת הענף והאגודה כשלעצמה מקשרות אותם למסורת האגודה ואינם רואים בה צד עסקי גרידא.

ניתן לומר, כי גם הדינאמיות המתמדת של חידושי התעשיה ושיכלוליה, של צרכיה השוטפים וקשריה עם ציבור הכורמים מזה ועם גורמי ההספקה והמכירה מזה – אינם מניחים להם לשקוע בשיגרה גם במקצועות היבשים של המשרד. השקעות, חידוש הציוד, שיפוץ מיבנים מתמיד בעונות “המתות” של השנה, צרכי הכורם אשר אינו יכול לקבל הלוואות ישירות מהאגודה אך עשוי לקבל שירות מכסימאלי במתן ערבות להלוואה ממקור אחר – כל אלה נבלעים בעבודת הפנקסים.

אף המשא־ומתן עם מס־ההכנסה וההסכם בדבר התשלום הקולקטיבי ע“ח היבול של השנה ואח”כ חלוקת הסכום הכולל על כל כורם לפי מכסת ענביו, באופן שבסעיף זה הכורם פטור מתביעה ישירה של מס־ההכנסה; כן קביעת התשלומים לכורמים לפי “יחס המינים”, עליו שמענו רבות בספר זה מתחילה (התוספת לזנים המשובחים קרניאן, סוטרן ועוד, לפי מקדם מסויים). סוף־דבר נסגר המאזן ומסתכם הסכום שניתן לשלם לכורם עבור הטונה ענבים בשנה פלונית ואז בא גם הוא על סיפוקו בקבלת היתרה המגיעה לו בתשלומים סדירים. אמנם יש והאגודה נאלצת לצורך השקעותיה ובהעדר הון חוזר לכך להשתמש זמנית ביתרות אלו ולצמצם בתשלומים לחרים, אך בוודאי כאן נשמע קולה של ועדת הבקורת.

זאת ועוד: התעשיה פועלת במספר רב של מוצרים, פעמים עד 100, הנמכרים במחירים שונים וההנהלה מצפה לתוצאות – איזה מוצר מכניס ואיזה עומד על גבול הפסד – כדי לשקול ולהחליט: האם להפסיק בייצורו או להמשיך בו כניסוי? זו עבודתה של מחלקת התמחיר, שגם בזה אין האגודה חופשית – כי מטה־המחירים הממשלתי עומד על המשמר בכל הנוגע למוצרים עממיים ואינו מניח לייקר יין “לקידוש והבדלה” ובפרט לאזורי פיתוח.

כן עובר חשבונו האישי של כורם לשנה פלונית דרך כל השלבים האלה – והוא מקבל טופס מיוחד של “מצב חשבון”, לפי הנהלת חשבונות מעודכת ביותר. למושב בהתישבות החדשה “מצב חשבון” כיחידה שלמה ולא חשבון אישי לכל חבר (משום שהיחיד אינו מגיע כאן למיכסת הענבים המקנה חברות אישית); ונוסף ל“מצב החשבון” – צירוף “פנקס תלושים” ליין, בו הולך הכורם אל החנות לקנות את בקבוק היין לימי שבת וחג במחיר ההנחה המגיעה לו.

על פני הסניפים – שלוחות המכירה    🔗

נסקור לבסוף את הזרוע השניה והחיונית לאגודה – סניפי המכירה בארץ. הנהלת האגודה מחשיבה את דעתם של מנהלי סניפיה – ומתכנסת אתם לשיחות ופגישות. אם מדובר בהעלאת מחירי היינות נועצים עם מנהלי הסניפים, עובדי הפקידות הבכירה וחברי ועדת המסחר. שוקלים את תנאיו המיוחדים של כל סניף ומגבשים הצעה לאישור הממשלה.

אף הדגשנו בפרקים קודמים, כי עם גידול הצריכה בארץ, לפני קום המדינה ועל אחת כמה לאחר שקמה, זו נעשתה עיקר ותפסה את חלק־הארי של השיווק, לגבי הייצוא שנשאר בצמצומו למרות המאמצים הרצופים שנעשו להרחיבו; — דבר זה יתברר לנו כעת משנה, לאור מספרים של מכירה, אשר מחזורה השנתי מגיע כדי 30 מיליון ל"י (כולל ייצוא) – ובכלל זה חלקם של הסניפים בשלושת המרכזים העיקריים כדלקמן:

ואם הפדיון הכולל ב־1964/65 עמד על 29.5 מיליון ל“י, הרי 21.6% הנותרים מקורם הוא מקונים במישרים מהיקבים ומייצוא. יחס זה נשאר קיים גם ל־1965/66, כשהפדיון הכולל עולה ל־32 מיליון ל”י.

ובשלושת המרכזים אינן כלולות הסוכנויות דרומה מתל־אביב, שהן קשורות ליקב ראשון־לציון במישרים וגם הן חשיבותן עולה, ככל שאוכלוסית הישובים בדרום הארץ וצריכתה גדלות והולכות – והן: ראשון־לציון גופא, רחובות, רמלה, לוד, אשדוד, באר־שבע והסביבה, מגדל אשקלון והסביבה, קרית־גת וישובי הדרום. נוסף לאלה הצרכנים הסיטונאיים הגדולים – “המשביר המרכזי” ו“שקם”.

מרכז תל־אביב חולש איפוא על מרחב תל־אביב והיקפה – מבית־דגן עד בנימינה עם הסוכנויות – בנימינה, פרדס־חנה, חדרה, נתניה, פתח־תקווה, רמת־גן, גבעתיים, שכונת התקווה וחולון; מזכרון־יעקב צפונה מרכז חיפה וסוכנויותיו – נהריה, עכו, צפת, טבריה, קרית־שמונה, עפולה, בית־שאן, כפר אתה וזכרון־יעקב. לבסוף מרכז ירושלים וסוכנותו האחת בבית־שמש.

גם בסניפים נדרשת הרחבה מתמדת, לנוכח הלחץ והעומס שגדלו בתוכם ומחוץ להם, באופן שבסניפי ירושלים וחיפה נאמר מכבר: יש להוציא את הסניפים ממרכזי הערים, בהם התנועה גברה והמקום צר לגישת מכונות עמוסות יינות – ומוכרחים לרכוש למענם מגרשים ומיבנים בכניסה לערים.

נפתח איפוא בתמורות שחלו בסניף הראשון בגודלו תל־אביב־יפו אשר ראשיתו נעוצה כזכור ברחוב בוסטרוס (היום רח' רזיאל) ביפו, אך ב־1926 כבר הוקם למענו בנין בתל־אביב (במרכז המסחרי, רח' לוינסקי 30) – והמרכז הועתק אז לתל־אביב, בהנהלת משה לובמן הוותיק וסגנו הצעיר אפרים כהן שהיה למנהל המרכז לאחר מכן; גם ביפו נשאר סניף־משנה, בהנהלת כתריאל רפפורט וראובן סגל. מאז הוקם הבנין בתל־אביב, חלו תמורות לא רק בו בעצמו אלא גם במרכז המסחרי שהתפח מסביב בבנייה ובאוכלוסים וכל אלה הצריכו שינויים ושיפורים. – וביום חנוכת הקומה החדשה של המשרדים (מאי 1962), כאשר הקומה התחתונה של הבניין פונתה למחסן היינות, ועליה הועלתה הקומה החדשה, סיפר המנהל אפרים כהן לאורחים שנאספו לחנוכת הבית על שלבי התקדמותו של הסניף מתחילתו.

בנינו המורחב של סניף תל־אביב־יפו

מזה למעלה מ־36 שנה אני עובד באגודת הכורמים – סח אפרים כהן – וכאשר אני מעלעל בזכרונות העבר, אני נזכר בחיוך בחנוכת בית “כרמל מזרחי” סניף תל־אביב, ב־26 באוגוסט 1926. בנינו מרתף ועליו קומה בת 4 חדרים, שנראה לנו גדול ומרווח יתר על המידה, והשכרנו ממנו שני חדרים… הישוב בתל־אביב מנה כדי שתי רבבות – ומספר לקוחותינו (קמעונאים) כדי 50; ב“הינטרלאנד” הקרוב והרחוק – שני קמעונאים בחדרה, 1 בנתניה ובפתח־תקווה אחד – והדרך לנתניה בימים ההם ארכה יום תמים. צוות הסניף כלל 6 אנשים, חמור ועגלה דו־אופנית. המנהל, מורי ורבי משה לובמן הדריך אותי כעוזרו. הצוות – לייב פלז המחסנאי, שני עובדי מילוי – עשה את מרבית המילוי לצרכי הסניף בצורה פרימיטיבית. יעקב בר נהג בדו־אופנית וחילק את הסחורה בין הלקוחות. ולא יאומן כיום, כי קיבלנו עבור ליטר יין “סעק” 22 מיל ועבור ליטר מתוק אליקאנט 26 מיל ומחיר הקוניאק המעולה שלנו, שנתקרא “קוניאק מדיצינאלי”, היה 25 גרוש מצרי (המטבע המצוי לאחר כיבוש הארץ עד ליציקת המטבעות של פלשתינה־א"י) הבקבוק(!).

אף המספרים על הפדיון השנתי בשנים הללו וגידולו בהדרגה מאלפים: ב־1931/32 מכר הסניף בסך 8500 לא“י בשנה; ב־1941/42 – ב־107,000 לא”י; ב־1951/52 – ב־1,980,000 ל“י; ו־1961/62 (עשרה חדשים) – 7.6 מיליון ל”י. והסניף עובד כיום עם 14 סוכנים. הצוות הקבוע מונה 29 איש עם שלוש משאיות; בעונות החגים מעסיקים עובדים זמניים, מכוניות נוספות ואופנועים.

לנוכח התמורה שהתחוללה במחזור השיווק ובביצועו בסניף הזה, הראשון במעלה בארץ, מן הראוי לשוב ולשוות לנגד עינינו פרטים מן העבר – אשר ככל שהם טכניים לכאורה, גלומה גם בהם פרשת־חיים, כפי שמוסר לנו יוסף זיידמן עובד ותיק בסניף מ־1923. סניף “כרמל” – אז, כאמור, ברחוב בוסטרוס ביפו, בו נעשתה מכירת היין בבקבוקים גדולים “אלפיות” (כן בערבית), ומידת הבקבוק 3 ליטר. לסניף ביפו וכן לאחר מכן במקומו החדש בתל־אביב, היו מביאים מראשון־לציון בשיירות של עגלות רתומות לבהמה יחידה או לזוג בהמות את חביות היין. יש ואוחסנו בסניף מאות חביות והקמעונאים קונים גם הם בחבית – 1/8 או 1/4 או 1/2, “בורדלז” שלם (300 ליטר) – והם מוכרים ללקוחות מהחבית באוקיה.

חביות היין שהובאו מהיקב, שמידותיהן היו שונות, נודעו בשמות מיוחדים – בורדלז, דובל או פייס – (האחרונה היא הגדולה שהכילה כדי 700–600 ליטר). מובן כי עם קבלת החביות היתה הסבלות רבה, אך הובלת היין לקונים במשך כל ימות השנה נעשתה בעגלה – עגלון ערבי ועגלון יהודי. ויוסף זיידמן שהתמחה עוד בסניף ביפו, הועבר לתל־אביב כאשר הוקם שם הבנין, וכמנוסה הוטל עליו להכשיר את הבנין בכל לתעודתו. הוא הוסיף לעבוד בשנים הללו לסירוגין ביפו ובתל־אביב, בהנהלתם של לובמן, רפפורט, סגל ופלז – עד ששרפו את סניף יפו במאורעות תרצ"ח ושדדו אותו. לאחר מכן שוכן הסניף ומחסנו ברחוב אילת (היום) וגם הוא נסגר במאורעות שקדמו למלחמת השחרור. תוך עבודתו לסירוגין בסניף יפו בפרוץ המאורעות נמצא יוסף זיידמן בסכנת־חיים, כאשר נשאר שם יחידי ולא חשד כי מסביב התחוללו כבר מהומות. למזלו, החיש לו עזרה מכר ארמני מבית־קפה סמוך, אשר הרגיש בזיידמן ובא ללוותו, עד שהעביר אותו לרחוב יפו־תל־אביב בין ההמונים המתפרעים.

ומן העבר נחזור אל ההווה, לפי דבריו של אפרים כהן: בעשור השנים האחרון (עד 1962) מכר הסניף סחורה בסך כולל של 44 מיליון ל“י, כולל בלו; המשרדים צרו והמחסנים כבר מטו לנפול, האריזה נדחסה בפרוזדור קטן – והנה הוקם בנין לתפארה, אשר אלמלא הוא אולי כל עבודת הסניף בתל־אביב־יפו לקראת הפסח היתה נדונה לכשלון חרוץ. תקוותי היא כי נוסיף לבנות בעתיד ועל ההרחבה והרווחה שבאו לנו תודה למנהלנו ד”ר אוסטשינסקי, לחברי ההנהלה ולמר מאיר – אשר המריצו את המלאכה להחישה על הבנין – מלאכת־מחשבת. – תודה לסוכני “כרמל מזרחי” במרחב תל־אביב – מבנימינה ועד משמר־השבעה; תודה לצוות עובדי הסניף אשר כולם עושים כאיש אחד להצלחת הסניף ופריחתו.

נוסיף, כי אפרים כהן, יליד המושבה פתח־תקווה וחניכם של עובדי “כרמל” הראשונים יודע את נפש סניפו ועובדיו ומברך עובד בפרישתו – “לר' יהודה לייב בלום לפרישתו מהעבודה, עובד חרוץ ונאמן, ירא־שמים ואהוב על הבריות — — ישב צמוד למקומו ועבד בבקיאות רבה ובמלמול חרישי – הוא והמכונה!” — — לא פחות מכן מבין כהן לנפש העיר ההומיה, בה סניפו פועל והתיק השמור עמו גונז פניני חרוז במודעה ובפרסום, בהם עורר “כרמל מזרחי” במשך השנים לקראת מועד וחג ובכל ימות השנה לצריכת היין.

אף בפינה זו של פירסום חלה “התפתחות היסטורית” של סגנון וגישה משנות השלושים ועד לאחר קום המדינה – ומי יפענח את שמות המשוררים שלקחו חבל בעילום־שם במסכת זו – מנוסח עממי לעקרת־בית ועד למרומי השיר? —

צרות רבות עדו עלינו

בשנת תר“ץ ובשנת תרצ”א

אך מתגברת אומתנו

לא התישה את מרצה.

יהיו כאפס וכאין —

כל הגזירות, כל גבול וסיג,

ואנו בכוסות של יין

נשמח, נרון לכבוד החג.

או בסגנון פורים ופסח אהדדי:

אין כוח בלי “ברזל”

מיקבי ראשונא

אין “מרור” לפסח

אלא “ורמוט זכרונא” — —

וכן שנה וחידושיה, ברוח המאורעות המתרחשים סביב – בחרוז ובעלון לעקרת־הבית, לתייר, ללוחם במשלט ולכל בר־טעם. כל אלה בשבח היינות והיקבים – “קוניאק ראשון”, “אדום עתיק”, “כרמל הוק”, שכולם כאחד יפים – ליום העצמאות, לימות החום, לא רק לפורים ופסח אלא גם לשבועות… – ומעיד אפרים כהן על מלאכת־אלמונים זו שנעשתה בחדרי משוררים – עד שרוכזה לאחר מכן בהנהלת היקבים (ראה להלן).

והסניף השני במעלה בחיפה פעל מאז 1912 בהנהלתם של קרול, סוניקוב, משה יבזרוב ויורשם כיום גלמונט שמואל. אם פירטנו לעיל את תחומי אזורו, יצויין כאן, כי ראש העיר אבא חושי מוצא לנכון לציין בתעודת־יקר את סניף “כרמל” שפעל לטובת העיר חיפה ופיתוחה הכלכלי מ־1912. אין ספק, כי זכות זו של “כרמל מזרחי” ראוייה לציון גם בשאר המרכזים, מאז הוחלה פעולתו. וגלמונט, חניך המושבה בארץ ובוגר גימנסיה “הרצליה”, נושא בסיפוק בתפקיד שהוטל עליו ע"י הנהלת האגודה מאז הועבר מיקב ראשון־לציון לחיפה, ומציין את ההתקדמות שחלה בפיתוח המכירה תוך שינוי שיטה בהליכת הספק אל הלקוח, בלי להמתין שהלקוח יבוא אליו.

במרכז הסניף יודעים את תכונותיה של כל סוכנות באזורה ובתנאיה. סוכנויות טבריה, צפת ונהריה הן פעילות, נצרת עיר הצליינים מעדיפה את המשקאות החריפים, אך בית־שאן ניכר בה כי רמת־חייה עדיין נמוכה… בחיפה העיר המעורבת היתה פעילה שנים רבות סוכנות הערבי דקלוש כספק של עראק לצרכן הערבי, אך דקלוש נפטר בשיבה טובה וכאחד מקובל על עדתו – ומאז משוּוק גם עראק בגושפנקת “כרמל מזרחי” לכל העדות בשווה.

צוות העובדים בסניף חיפה עם המנהל גלמונט (שני ביושבים מימין)

נוסיף, כי עיר־הנמל נותנת הזדמנויות מיוחדות – כשהיינות הנמכרים לאניות נכללים בייצוא. אנית־המלחמה האיטלקית “ווזוב”, שהביאה בימי ביקור האפיפיור את מערכת הטלביזיה לארץ, הצטיידה בחביות יין “אדום עתיק” אשר המלחים האיטלקיים מצאו כי אין כמותו באיטליה(!). מכאן נשלחים בקביעות יינות לאניה האיטלקית “סמסון” המבקרים לעיתים מזומנות בנמל אילת. ושוב: אניות הפאר האיטלקיות המבקרות בנמל חיפה – ב“קארט” השולחני שלהן רשומים יינות “כרמל”, בצד יינות צרפתיים ואיטלקיים בלבד.

סניף צנוע מקודמיו במחזורו אך בוודאי לא פחות מהם בוותק ובגלגולי־דירה בהשפעת המאורעות והתפתחות העיר – הוא סניף “כרמל” בירושלים הבירה. תחילתו של זה נעוצה עוד בסמוך לשער יפו, משם הועתק אל מול “גן־העיר” (המגרש הרוסי), עד שהשתכן קבע ברחוב בן־יהודה ולאחרונה עומד בפני חנוכת בנין משלו באזור רוממה בכניסה לעיר. אף מספר מנהליו מאז אינו קטן – ראשון להם רפאלוביץ–רפאלי (שנודע גם כאספן מומחה למטבעות ארץ־ישראל?), אחריו ליפשיץ ושלישי סדומסקי שהוזכר כבר בספר זה – לאחרונה אריה ריבלין ממשפחת ריבלין המסועפת שהיתה בבוני השכונות הראשונות של ירושלים החדשה והישוב החדש כאחד.

ואם אין אנו נכנסים למגילת־היוחסין של עובדי “כרמל”, נמסור בזה מפי אריה ריבלין, כי הוא דור חמישי לשלושת האחים, אבות המשפחה, אשר האחד מהם ר' יוסי הוא שהיה מכונה בשם “בונה שכונות” (או בלשון העם “דער שטעדיל מאַכער”) על שום פעילותו. מובן מאליו, כי יעקב שפירא, בהיותו מבקר בסניף כמנהל האגודה, שמח למצוא בו עובד צעיר מבני המשפחה, אשר זכר אותה מילדותו כחניך ירושלים, אף שמר לו חסד “יחוסו”.

קורותיו של סניף ירושלים ושלבי התפתחותו טבועים בתמורות שהתחוללו בעיר קודם למלחמת השחרור ואחריה. עד למדינה חלש הסניף על הלקוחות (כיהודים וערבים) בערי חברון, בית־לחם, רבת־עמון, רמאללה והעיר העתיקה בכלל – בהם לקוחות נכבדים למדי ליין. כיוון שנותקו הללו, ממלחמת השחרור ואילך, חל צמצום במחזור הסניף, אך באה העלייה ושוב הגדילה את צריכת היין והסניף חזר לתיקנו אף הכפיל את מחזורו. והשוק הירושלמי ליין עדיין שמרני הוא בטעמו ונוהג במידה גם ברמת־השתייה שלו; — מתוך כך הוא שומר אמונים ליינות “כרמל”, פרט לחרדים קיצוניים, אשר מייסוד המושבות לא היה יינן נאמן ומקובל עליהם והם מוסיפים לדקדק ולהזקק ליינות של יקבי ירושלים הפרטיים.

סניף “כרמל” מרגיש את עצמו איפוא בטוב בבירת המדינה ומנהלו הקודם סדומסקי הקיש כוס יין עם ראש הממשלה ד. בן־גוריון בתערוכת “כיבוש השממה”.

אם עקב מלחמת העצמאות אבד לסניף התחום “הערבי”, נוצר במקומו התחום של 32 ישובים עבריים של “הפרוזדור”, סוכנות בית־שמש וחבל עדולם. מובן מאליו כי תכונת השיא היא גם כאן בחדשי החגים, ואף־על־פי שפנים הסניף הירושלמי מצפה לחדש את עצמו בבנין החדש – יש לו קישוט משל עצמו על הקיר: — התעודה של מידאלית־זהב, בה זכו יינות “כרמל” בתערוכת “כיבוש השממה” וכן תמונה תמימה מימים עברו “מחול הבציר בראשון־לציון”, שהיא באה ללמד כי קשר הסניף עם מכורתו ראשון־לציון, בעינו עומד.

משה אנגלנדר מנהל ומפיץ ראשי של “כרמל ויין” בארה"ב לומד טעימת יינות בהדרכת היינאי ש. רוזנטאל במעבדה של ראשון־לציון

 

פרק כא: עם הגב הממשלתי לענף הגפן    🔗

חילוף שמות, פרסומת וכשרות    🔗

חוזרים אנו משוט בסניפים ובסוכנויות בערים אל בין כתלי אגודת הכורמים בה הענף מאורגן קואופרטיבית להתקדמות על כל שלביו – מהגפן בכרם ועד למכירת בקבוק היין. לרגל גידול היבול מחפשים שיטות מכירה חדשות: צורת קארטונים של שי ופרסומת בין התיירים תוך סיוריהם ביקבים וחלוקת בקבוקונים של יינות למזכרת – אף שזו הוצאה גדולה אך מבטיחה – –

עם זה ענף חקלאי מדרכו שאין הוא מתנהל למישרים והוא הדין בגפן. לפתע בא זעזוע, ואפילו תוצאותיו אינן קשות – הרי הוא נושא בחובו חששות… הסיבה היא ממקום שלא ציפינו לו: אמנת מאדריד – עליה חתומות כל הארצות יצרניות היין (מ־1891!) ולאחרונה חתמה גם מדינת ישראל. – ולפי אמנה זו אין הארץ האחת רשאית להשתמש בשמות של יינות שנגזרו מאזורים גיאוגרפיים ספציפיים לגפן בארץ המקור. עתה נזכרו בענין זה (1958) גם לגבי ישראל ושוב אין ברירה אלא להפסיק את השימוש שנתקבל בקהל, כגון “קוניאק”, “מדוק”, “סוטרן”, “פורט”, “מלאגה”, “אליקאנט”, “טוקאי” וכו' – שמות שהיינו גורסים בספר זה מתחילתו – ויש לנקוט במקומם שמות עבריים.

הנהלת האגודה בוטחת בחוש הציבורי ומפרסמת את הדבר בעוד מועד: “חובבי המשקה ודאי יופתעו בקרוב ע”י חילופי שמות המשקאות ולא ייאמר עוד – קוניאק, שרי, טוקאי, מלאגה ואליקאנט, אלא שמות עבריים ייקראו להם – גליל, שומרון, נגב וכו'. וזה עפ“י חוק המשקאות אשר יחייב את כל יצרני המשקאות!” – וכל־כך למה? – צרפת היא שעוררה את השאלה לגבי הקוניאק, לאחר שקוניאק הוא שם מחוז בצרפת שהתמחה בייצור המשקה הזה. הוא הדין בשמפניה. כיוון שצרפת הידידה המסורתית של ישראל דורשת, ויש להיענות לה ולא זו בלבד אלא החוק הבינלאומי – להגנה על שמות היינות לפי “אמנת מאדריד” – הוא לצידה. אמנם מדינת ישראל קיבלה עליה את החוק עוד ב־1950, אך לא הקפידה.

עתה שוב אין להתעלם משיגרה שנשתבשה – מימי הייסוד, כאשר הבארון ז“ל סיגל ליינות של יקביו יחד עם הזנים הצרפתיים גם שמות צרפתיים; – ואם יש חוששים, שמא חילוף שמות יזיק לפרסומם של היינות, אגודת הכורמים מחליטה לקדם בזריזות את הרעה. ובהקשר לכך מזכירים חוברת שהכין בזמנו פרופיסור נחום סלושץ (אך לא ראתה אור) בדבר שמות עבריים מקוריים ליינות המצויים במקורותינו (אף אנו הבאנו מהם במקומו). על כל פנים, מכריזים על תחרות פרסים עבור שמות עבריים ליינות הנערכת ע”י “כרמל מזרחי”, בשיתוף עם האקדמיה ללשון העברית בירושלים. ואם אין אנו בטוחים, כי כל השמות שהוצעו אמנם נתקבלו בשימוש היומיומי של מסחר היין, הרי אין אנו פטורים מלציין בזה את הרשימה שהוצעה באותה תחרות ואושרה:

פרתום –ליין פורט

לבן עתיק – לסוטרן

אלמוג – ליין מלאגה

שריר – לשרי

טרקלין – לטוקאי

שני – ליין אליקאנט

נמרוד – ליין וורמוט! –

אמנם נמצאו מיד גם עוררים על השמות – אף היה ששאל: האם השם “נמרוד” כשר? – אך חברי הוועדה שדנה (זאב ניידרמן), מוצא טעם להקל: כיוון שהציבור לא ידע ממילא את המקור ממנו לוקחו השמות החדשים, יש לתת את הדגש על הצליל (ולא על משמעות השם)… כן הוסכם בענין השמות שרשימתם גדלה והלכה עם ריבוי המינים ושוב יהיה צורך להעמידם על פרסומם בין הקהל. בציור, בשלט של חנות היין, בכרזה בהצטלבות־דרכים, במודעה בעתון ובתערוכות נוקטים אמצעי פרסומת ברוח הזמן – אם ברפרודוקציה חדשה של נושאי אשכול ענבים (שמקורו מהמאה הראשונה או המאה ה־14 לסה"נ, לדעת אחרים – וראה גם הציור שהובא במקומו מהגדה של פסח) ואם בשיר, בזמר וחרוז. כיוון שמוציאים מוצר חדש – “מזג” (שפריץ), מקליטים זמר:

הבו מזג הוא ירווה את צמאוננו

תנו עוד מזג, עוד משקה כזה איננו –

או:

לא בכדי נקרא “יין הנשיא” –

לשמפניה הישראלית של “כרמל מזרחי” –

בשם מלך המשקאות –

כי לו נאה כינוי זה –

כן מגיעה רוח הפרסומת לנוסח כגון זה:

"דרכון שנת 1882

מדינת כרמל סמל כרמל מזרחי

השם: לורד אוף כרמל

אזרחות ישראלית

מקום הלידה: ראשון־לציון וזכרון־יעקב

סימני היכר מיוחדים:

מענבי הכרמים שבמורדות הכרמל, משומר בחביות עץ אלון."

*

ואם לגבי היקף הפרסומת הבינלאומית האמצעים עדיין אינם מספיקים. מוסיפים להסתייע לגבי הקונה היהודי בגושפנקת הכשרות, אשר גם היא אינה עולה בזול, במידה שכמות היין גדלה והולכת: “18 אלף ליטר יין מופרשים כתרומות ומעשרות! – מציינת העתונות אשר מעיניה לא נעלם דבר – ועוד 800 ליטר מיץ – כל זה עקב הפיקוח החמור על הכשרות!”

בתוקף הקפדה זו יכול משרד הדתות לסייע להפצת היינות בארצות־הברית תוך פנייה אל ארגונים רבניים ודתיים. וכן עומדים אנו בפני העובדה המופלאה של “שפך היין מהברז אל העביטים הגדולים במעמד חוגים דתיים, כשהרב ינובסקי, רב אגודת הכורמים, פותח במו ידו את הברז” – – וביקבי ראשון־לציון נשפכים 28.000 ליטר גגן ובזכרון־יעקב 80.000 ליטר – כהפרשת תרו"מ (תרומות ומעשרות).

הרב ידידיה ינובסקי מסביר “שפך” זה בסיפוק מנקודת־ראותו: “במסגרת הכשרות הארצית כבשו להם ראש”ל וז“י מקום נכבד וכבר יצאו לכשרותם מוניטין, כי קויימו בהם המצוות התלויות בארץ – ערלה, רבעי, כלאיים והפרשת תרומות ומעשרות. הכורמים מגלים הבנה וגם השנה (1957) נשפכו ביקבים יותר מ־60.000 ליטר יין”. – ואם הרב מציין את המצב בסיפוק, משמיעה העתונות בשנה אחרת: " 100.000 ליטר יין נשפכים!" – אך הדין מחייב.

יתר על כן: מעיד הרב ינובסקי, כי לצורך ההשגחה על הכשרות, הוא יכול לסמוך על פועלים ביקב, שמרובים בהם הדתיים ומהם תלמידי־חכמים… כן, מקפידים כאן במיוחד על הפסקת העבודה בערב שבת וחג – כיצד? אפילו בעיצומה של עונת הבציר מסתיימת העבודה ביום שישי בשעה 4 אחה"צ – ומיד נועלים את שערי היקב ושוב אין פותחים אותם אלא במוצאי־שבת. “מסורת מקודשת היא באגודת הכורמים וביקבי כרמל מזרחי” – מאשר הרב ינובסקי.

יש וחילוקי־דעות על רקע זה, כבעבר, אינם מתישבים והדברים חורגים ממסגרת המקום ומגיעים עד לרבנות הראשית בירושלים, אף מעוררים תגובות חריפות בעתונות – ובפרט כשהדבר נוגע בחילול שבת, בפרהסיא ע"י עובדים מהיקבים. במקרה זה נדמה כי ההסכם הטוב שנתקבל, בדבר ההשגחה על כשרות היינות – עומד להתערער! – ואם כבר נאמר כי פועלי היקבים הקבועים הם לרוב דתיים היודעים להזהר בכל פרט הנחשב כעבירה בדיני יין נסך, אבל בעונה הבוערת נכנסים פועלים זמניים שאינם מדקדקים בכך. מזכיר מועצת הפועלים במקום אינו מקפיד להעמידם על חומרת הענין, אך רב המקום רואה מתפקידו לבער את הרע – והמקרה עלול להסתבך. מתערבת הנהלת אגודת הכורמים אצל כבוד הרב הראשי ר' יצחק הלוי הרצוג ונמצא מוצא מהסבך שאינו הופך לפולמוס עקר.

*

בלי שנרצה לקשר את דיני הכשרות במישרים לפרסומת המסחרית ליין, הרי גם מהקורות שהבאנו עד עתה נבע כי הפצת היינות (ללקוחות יהודיים) הותנתה מתחילה בכך. כאז כאן כן עתה שומעים אנו, כי כתוצאה מכל הפעולות האלה – מאמצי הייצוא, הפרסומת והמלצתם של החוגים הדתיים ומשרד הדתות בכלל – מתבהרים שוב הסיכויים להכפלת הייצוא לארצות־הברית, הן לצרכים דתיים והן משום הגברת הפרסומת. זאלינסקי פקיד “כרמל מזרחי” במדינה זו מודיע, כי הביקוש גדל לוורמוט, וודקא, יין־הנשיא, וישניאק וברנדי – מתוצרת היקבים.

הידיעות מצד זה מוסיפות לעודד. ב־1961 מגיע מספר ההזמנות לארצות־הברית ל־58.000 תיבות ויש סיכוי סביר להגיע ל־80.000. גידול זה יש גם קושי בצידו – לספק את ההזמנה הגדולה למועד, פן תאחר לחג הפסח. הביצוע כרוך בהוצאות גדולות (עבודה במשמרות), אך ההנהלה מאשרת את התחייבות המנהל הכללי כלפי החברה בארצות־הברית וגם המפיץ אנגלנדר זוכה להערכה על חריצותו. חברת “כרמל” בארה“ב, המייצגת הבלעדית של אגודת הכורמים בארה”ב וקנדה, רוצה עתה גם בייצוג באמריקה הלטינית, אם גם האפשרויות שם מוגבלות וקהילות היהודים אינן גדולות. ההנהלה דנה ומסכימה להצעה מטעם פשוט, שמניו־יורק קל הכשר בדוק ביותר – כאשר נציגי הרבנות עם הרב הראשי ר' י. א. אונטרמן מסובים עם המנהל במשרדו על כוסית היין.

יותר לנהל את הייצוג המסחרי בארצות הללו מאשר מהארץ. ונראה כי שוב אין מניעה להגיע בייצוא לארה"ב למיליון דולאר – הדברים אמורים אם ממשלת ישראל תושיט עזרה “נדיבה ונבונה”, באופן שנטל ההוצאות הכרוך בפיתוח הייצוא לא יפול על האגודה בלבד.

חברת “כרמל” בארה“ב מזמינה 100.000 תיבות בקבוקי יין, אלא בכך כלולות 10.000 תיבות יין־פירות (בלק־ברי (אוכמניות) ושרי) – וכאן תקלה פורתא. בזמנו נעשתה השתדלות בממשלה לאסור בארץ את ייצור המשקאות מפירות שונים, משום הזיופים שנהגו בהם באופן שהתחרו במחירם הזול ביינות עצמם. – עתה יש להשתדל לקבל היתר־עיסקה חלקי לצורך הזמנה זו – ומקבלים אותה. כן מסתמן שינוי לטובה באנגליה, העשוי להוציא את היינות לשוק הכללי ולא רק לאוכלוסיה היהודית. הנספח החקלאי בשגרירות ישראל בלונדון, פארן, פועל במגמה זו וכבר מוצעת סוכנות מיוחדת אשר תפיץ את היינות ברחבי הממלכה המאוחדת לשאינם־יהודים, בעוד שהסניף הוותיק “פלווין” יטפל רק ב”כשרים".

המטרה לצאת לשוק הבינלאומי קוסמת אחרי ההצלחה שזכו לה בתערוכות שונות, כמסופר לעיל. ישראל כבר חברה בארגון הבינלאומי של מכוני היין ויינות היקבים זוכים שוב בפרסים ולפרסום. אף באה הזדמנות להשתתף בתערוכת המזון בקלן ולבדוק אם ניתן לחדש את הפצת היינות בגרמניה. ברי, כי שוק היינות בגרמניה אינו מבוטל; שמפאן בלבד צורכים כאן 80 מיליון בקבוקים ומזה 90% מייצרים בעצמם, אך 10% מייבאים מצרפת, איטליה ורוסיה הסובייטית. השמפאן שלנו עלול להיות זול מהמיובא ובביתן הישראלי התקיימו ביקורי סוחרים, נערכה מסיבת עתונאים וניתן פרסום בקטלוג התערוכה. חברת הסופרמארקט הגרמני שהתרשמה מהיינות, שליחיה באו ארצה וביקרו במשרד האגודה. הרי סיכוי להתקשרות ראשונה על כמות יינות ניכרת לנוצרים ויש בזה משום פתח נוסף להגברת הייצוא לאירופה, או להתקשרות ראשונה בתולדות האגודה עם מדינה.

ואחרון־אחרון: כאפיזודה מיוחדת במאמצים אלו לייצוא ולפרסום היינות גם יחד, יש לראות את שי היין שנשלח למלכת אנגליה להולדת בנה (עפ"י רשיון מגבוה שנתקבל קודם לכן) וצורפה למשלוח היינות המובחרים ברכה על מגילת קלף " “יינות מכרמי ה' (?) בישראל לבית המלכות בבריטניה.” – מיד נמצאים דורשי רשומות (זלמן פבזנר), המעלים אסמכתא בעתונות הארץ מתרס“ט (1909), בה מסופר: דוד יודלביץ מנהל “כרמל מזרחי” באלכסנדריה נתקבל בחצר הכדיב במצרים ונמסר לידו תואר של “ספק (יינות) לחצר מלכות הכדיב”; ל”כרמל מזרחי" ניתנה הרשות להשתמש (בטופסיה) ב“מגן הכדיב”, וזה במצרים שמתחרים בה יינות מכל הארצות!" – והוסיף אז העתון: – מעתה יודו הכל כי יינותינו נקיים – – הרי שיין “כרמל” זכה מכבר להתקבל בחצר מלכות ואין חדש תחת השמש…

בכל אלה יש משום תודעת הייצוא, החודרת לחוגי האגודה ומעודדת את ד“ר אוסטשינסקי, למסור ברבים סיכומים ומסקנות: אמנם לעת־עתה מסתכם הייצוא ב־7% בלבד מהייצור הכולל וזה לעומת 70% לפני חורבן יהדות אירופה; ברם, התעודדות הייצוא בארה”ב מעידה, כי ניתן להגדיל אותו עד כדי 35% מהייצור – אך בראש ובעיקר חייבת לסייע לכך הממשלה, בהעלאת הפרמיה לדולאר מפדיון יינות הייצוא וכן בדרכי עידוד אחרות. – אף מסתבר כי הדברים נושאים פרי ולעידוד הייצוא נוצרת קרן ממשלתית מהיטל מסויים על מחירו של בקבוק היין המתוק. כן מסכימה הממשלה להעלות את מחירי היינות ב־5% עד 10% לטובת הכורמים. ולא עוד אלא הוקם המכון הישראלי ליין וכן מתקבלת לבסוף החלטה בממשלה, בדבר הקמת מועצה לגפן היין והיא אשר תשמש גב ממשלתי לענף הגפן, בדומה למועצות לייצור ושיווק ברוב ענפי החקלאות.

המכון הישראלי ליין – סביב לשולחן הממשלתי לייצוא.    🔗

הידפקותו העקשנית של הענף על דלתות הממשלה פעלה ואנו עומדים במיפנה. כאשר נוסד המכון הישראלי ליין בשנת 1957 ועסק תחילה בארגון מסגרתו. במשך הזמן יצא המכון משלב “ההרצה” ופעולתו נעשתה קבע, כשהוא משוכן בצריפים ליד מכון ויצמן בין נס־ציונה ורחובות. מומחה מאוניברסיטת בורדו, מר קסיניאר, הוזמן באמצעות הארגון הבינלאומי למזון וחקלאות (F A O) להדריך את המכון בעבודתו בשטחי המחקר, הניסויים וארגון עבודתו הא’נולוגית.

מועצת המנהלים של המכון פועלת תוך שיתוף־פעולה בין משרדי המסחר והתעשיה החקלאות והאוצר (כנציגי הממשלה) והיקבים המייצרים יינות ליצוא. הרכב מועצת המנהלים הנוכחית הוא: ה“ה ח. רוט (יו"ר), שמעוני (סגן יו"ר), רוזנשטיין (מנהל שירות הבקורת) מטעם משרד המסחר והתעשיה, ד”ר פ. שפיגל – מטעם משרד החקלאות וז. כרמי מטעם האוצר. מר בנימין ספרן מטעם המועצה לגפן היין, מכהן כסגן יו“ר המכון. 7 הם המפעלים, חברי המכון, ונציגי 5 מהם נבחרים מדי שנה בשנה למועצת המנהלים, ואלה הם המפעלים־החברים: אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, יקבי “אליעז” בבנימינה, יקבי פרידמן־תנובה בפתח־תקווה, חברת ו. ס, ט, (שטוק) בנתניה, חברת המזקקים (צ’ארלס רובין) יצרני שכר בינלאומיים (ליקר “סברא”) ו”כרמיה" במקווה־ישראל. ח. בר־אילן משתתף כמשקיף בישיבות המועצה מטעם המחלקה להתישבות של הסוכנות היהודית.

כמנהל כללי של המכון מכהן אגרונום אברהם הדס, שניהל שנים רבות את המחלקה להתיישבות של פיק"א. מנהל טכני – מר לואנז’ה, חניך צרפת ומוסמך לא’נולוגיה ועמו צוות עובדים קטן – מהם 3 אקדמאים וכוחות־עזר, גם עושי עבודות גמר בנושא היין מהטכניון בחיפה או מהפאקולטה לחקלאות ברחובות.

פעולתו השוטפת של המכון היא בדיקה כימית של יינות ומשקאות חריפים המיועדים לייצוא ובחינת יציבותם. בדיקה זו נעשית למען שירות הבקורת של משרד המסחר והתעשיה ולפי תוצאותיה ניתן האישור למשלוח היינות לחו"ל או נעכב. אמנם הבדיקה היתה נעשית גם בעבר באמצעות המעבדה של משרד הבריאות, אך מאז נכנס המכון לפעולה, נערכות כל יום הבדיקות כאן לפי סטנדארטים בינלאומיים קבועים, כדלהלן: % אלכוהול, סוכר, חומצה כללית, חומצה נדיפה, חומצה גפריתנית, סולפאטים, אפר, מציאות חומרי שימור. בחינת היציבות קובעת – אם היינות יציבים בקור (־5) או לחום (+55); משקאות שמופיע בהם משקע כסימן לאי־יציבותם פסולים לייצוא. ואמנם מאז הונהגו הבדיקות הסטנדרטיות, פחת בהרבה אחוז המשלוחים הנפסלים, הואיל והיקבים מקפידים יותר בהכנתם.

על אלה יש להוסיף סעיף חדש לבדיקה – איכות. מכון היין מוציא תווית מיוחדת המעידה על איכות, ואם זו אינה חובה לייצוא, הרי כל יקב יכול לבקש תווית עבור היין שנמצא בסדר בבדיקות ההרכב והיציבות, ועמד בנוסף לכך בבחינה של ועדת הטעימה. ועדה זו מורכבת מ־5 טועמים – שנים מהיקבים, שנים מ“טובי־טעם” מהציבור שאין להם קשר ליקבים והמנהל הטכני של מכון היין. הועדה טועמת את הדוגמה ומחליטה – ראוי או אינו ראוי לקבל את תו האיכות (עם זה נדגיש, כי יין שעמד בבדיקות ההרכב והיציבות אך לא נמצא ראוי לתווית עדיין יפה לייצוא).

זו העבודה השוטפת של המכון, אך כאמור מטרתו המוצהרת היא עידוד הייצוא ו“ראשית חכמה” למימוש מטרה זו היא, שהמוצר הנשלח לחו"ל יהיה מטיב מעולה ומותאם לטעמיהם השונים של הצרכנים. אי־לזאת עוסק המכון זה מספר שנים במחקר שימושי למען השבחת טיב היין הישראלי. בפעולה זו הוא נעזר ונתמך בעצותיה של ועדה טכנולוגית (מקצועית), בה משתפים פעולה מומחים ממוסדות מדע ומחקר בארץ (האוניברסיטה העברית, הטכניון, מכון ויצמן, מכון וולקני לחקר החקלאות, משרד הבריאות וכן מומחים־טכנולוגיים של היקבים).

במעבדה של מכון היין.

פעולת המחקר העיקרית בזמן הנוכחי מכוונת לקבוע את כוחו של הכרם הישראלי, על זניו ואזורי גידולו השונים, לגבי איכות היינות השונים המתקבלים מענביו. במכון נעשית, איפוא, עבודת לימוד ומחקר של ההרכב והטיב של מיץ הענבים (התירוש) והיין מכל זן ומכל איזור בישראל. חקר שיטתי זה חשוב לגבי תעשית היינות לטווח ארוך, הואיל ואיסוף הנתונים וסיכום המסקנות אף הם צריכים מספר שנים. לצורך עבודה זו מסומנות בכרמים, באיזורים שונים ומזנים שונים, גפנים מסויימות מהן לוקחים ענבים לבדיקה לפני ההבשלה, בזמן ההבשלה האופטימלית ולאחר ההבשלה. המיץ שלהם מותסס במכון בכלי־זכוכית וכן נערכת טעימה פנימית של היינות האלה; נתונים אלה עשויים לאפשר את קביעת מועד הבציר האופטימלי לתעשית היין – טיבו וטעמו, לפי הזנים והאיזורים.

נציין, כי המכון כבר מטפל ב־156 דוגמאות כאלה, אשר הכנתן לבדיקה ולטעימה נמשכת כ־6 חדשים. תוך כך מגיעים גם לחקר הגורמים החיצוניים המשפיעים על טיב היין כגון: כמות היבול מהגפן ויחסה לאיכות; עיבוד הכרם, תנאי האקלים באותה שנה, האדמה, ההשקייה וכו'. זנים חדשים שהובאו ארצה והניבו יבול־ביכורים נבדקים גם הם במכון כדי להסיק, אם כדאי להמשיך בהם או יש להפסיק את הפצתם.

כמו כן נכנסים כאן לבעיות יינאיות מיוחדות, במידה שהזמן והאמצעים מרשים. ביזמתו של מומחה אמריקאי מדייויס, מר או שהוזמן ארצה גם הוא באמצעות פ. א. או. הוחל בחקר השאלות הנוגעות לצבע היינות ולצורך עבודותיו בחקר היינאות מצוייד המכון בציוד אלקטרוני וכן בציוד רגיש אחר לבדיקת חמרים נדירים ביינות ועוד.

המכון עושה גם לפרסום שמו של היין הישראלי בשוקי חו“ל תוך הצגת מוצרי חבריו־היקבים בירידים ובתערוכות באירופה ובארצות־הברית. הוא מפרסם מאמרים ומודעות בעתונות ובכתבי־העת המתאימים בחו”ל. הוא מקיים קשרים הדוקים עם נציגיה המסחריים של מדינת ישראל בארצות רבות, העושים למען החדרתם של יינות ישראל לשווקים להרחבת היקף המכירות. כתוצאה מהתקדמות העבודה של המכון, יכול מנהלו מר הדס למסור בוועידה השנתית של אגודת הכורמים: “המכון הקים מעבדה משוכללת, מזמין מומחים מחו”ל ושולח אנשים מכאן ללמוד כדי להמריץ את פיתוח איכות היינות ומחקרם“. וד”ר אוסטאשינסקי מנהל אגודת הכורמים אישר בהזדמנות זו: “המכון הישראלי ליין נועד לסייע בידי היצואנים, לעודדם ולהדריכם בטיב המוצרים ולפרסם אותם בארצות היבוא. זה היסוד לשיתוף־הפעולה ההדוק בין אגודתנו למכון, כי בייצוא היין רב חלקנו”.

המועצה לגפן־היין (יוני 1961)    🔗

“הענף נכנס למסגרת התיכנון של המדינה – כשהרחבתו או צמצומו נעשים לפי קו המדיניות של משרד החקלאות; ואם גם נשאר כמו בעבר חופש־פעולה לענף ולאגודת הכורמים – הרי בשעה שענין חיוני למדינה כולה עולה על הפרק, ואפילו הוא בסתירה לענינם של כורמים מסקטור מסויים, הממשלה רשאית לכוף את דעתה” – כן אומר שר החקלאות משה דיין גלויות אל הכורמים בהיווסד המועצה. – ענין זה חשוב במיוחד אם באים לתכנן את ענף הגפן בישובי ההתישבות החדשה הזקוקים לתוספת פרנסה. גם לגבי המיגבלות של השיווק ועודפי היין העלולים להיווצר, כגון שהיה בעבר, המועצה היא העלולה לחייב במיכסות ייצור, בשינוי זנים וכו', כדי להגן על הכורם בהתישבות הוותיקה והחדשה, באזור ההר והשפלה גם יחד.

ואם ענף הגפן, שלא כענפים אחרים, אינו נזקק לסובסידיה ממשלתית, דבר שהוא לשבחו. –

שר החקלאות משה דיין מגלה התענינות רבה בתעשית היין, כשהוא מסייר בליווי ההנהלה (ד"ר אוסטשינסקי וא. שכטר) – קיצוני מימין ב. ספרן רכז מקצועי של הענף במשרד החקלאות והמסביר משמאל הוא ש. רוזנטאל, מנהל היקב.

הוסיף דיין – הדבר מחייב משנה את המועצה לטפח את הכרם ולהגדיל את פריונו, להלחם על כיסוי ישיר של הוצאות הכרם ע“י המחיר שישלמו צורכי היין. כן תדאג המועצה לא רק בכל הנוגע לייצור היין אלא גם בנוגע לייצוא, אף לתעשית־לווי “מהזג והחרצן” – כל העשוי להגדיל במשהו את הכנסתו של הכורם.”

לוי אשכול כשר האוצר ברך את המועצה שקמה בכתב:

“יש לנו בארץ כורמים בעלי נסיון וידע שצברו בעמל דורות. יש בעלי מקצוע מעולים היודעים את סודות המקצוע ומכינים יינות השווים בטיב ליינות מסוגים דומים בכל ארצות הגפן. במאמץ משותף ובסיוע הממשלה נוכל להרים את קרן הענף לקדמו ולהחזיר את מוצריו לשוקי תבל. רבה חשיבותה של המועצה לגפן היין ואני בטוח כי תמלא את תפקידה באמונה ובמסירות.”

ושר המסחר והתעשיה, פ. ספיר, הוסיף על דברי קודמיו: “מסירת הטיפול בענף הגפן ובתעשיית היין לידי המועצה היא בחינת יצירת כלי חדש ליין ישן. הגפן ידועה כענף ותיק בארץ העשוי לתפוס מקום חשוב במשק הישראלי. לו תעלה המועצה את הענף לרמה הראוייה לו ותבצר את מעמדו, תרחיב את שלוחותיו מעבר לימים, תגביר את הייצוא, החל בכוס “לקידוש” בכל בית יהודי בעולם וכלה בשיווק מסחרי נרחב, אשר יהיה מושתת על מוניטין בטעם ובאיכות.” – עשהאל בן־דוד שנתמנה ליושב־ראש הראשון של המועצה, מטעם משרד החקלאות – “מקווה איפוא לקדם את הענף ברוח הדברים שהושמעו ע”י שרי הממשלה."

ד"ר אוסטשינסקי, מנהל האגודה, השתמש בחריצות בשעת־החסד לענף מצד הממשלה ובמיוחד מצד שר החקלאות, משה דיין – והוא מקבל אותו עם פמלייתו, בראשות חברי הנהלת האגודה, פקידותה הבכירה ונציגי הפועלים ביקב, הוא משמיע בהזדמנות זו את הבעיות הלוחצות על הגפן ותעשית היין לסדרן:

עודפים – לנוכח הצריכה הארצית כולל הייצוא, כדי 30.000 טונות ענבי יין – נאלצה התעשיה לקלוט גם כמה אלפי טונות של ענבי מאכל והללו גרמו ללחץ. הממשלה במקרה זה לא הגנה על עניניהם של כורמי גפן היין, אלא הטילה עליהם לשאת ביבול ענבי המאכל של ההתישבות החדשה, שלא נמצא להם קונה.

המוסקאט האלכסנדרוני – שנטעו אותו בזמנו מתוך הנחה כי הוא יפה למאכל ולתעשיה גם יחד, מכזיב בשתי המגמות ואין ברירה אלא לעודד את בעלי הכרמים האלה (כדי 5000 ד') לעקירתם נגד פיצוי מתאים.

הגברת הצריכה – זו יכולה להיעשות בתעמולה רחבה, לנוכח הצריכה הדלה ביינות של בית האזרח בישראל – וכאן דרושה השתתפות כספית נדיבה של הממשלה בהוצאות הפרסום. גם לייצוא יכולה הממשלה לעזור אילו שילמה לכורמים תמורת הדולר מייצוא, בשער חליפין של 5 ל“י ולא 2.30 ל”י.

השקייה של כרמי־בעל – זו חיונית ביותר לנוכח הסכנה בה נתונים כרמי הבעל בשנים שחונות ולפיכך יש להקציב להם מים להשקיית־עזר.

ושוב שותים “לחיים” – עם הקמת המועצה לגפן היין – מימין לשמאל: י. זיו־אב, ע. בן־דוד, מ. דיין, ד"ר אוסטשינסקי, א. ויגודסקי.

חברי ההנהלה האחרים השמיעו גם הם את הערותיהם: – ח. בר־אילן הדגיש את העובדה שבענף הכרם, החקלאי זוכה לקבל את שכר עמלו במאוחר, במקדמה על חשבון היבול שהכניס ליקבים, כעבור רבע שנה לפחות. ניידרמן קבל על הפיצול השורר לעת־עתה במוסדות שהוקמו לגפן היין, לנוכח העובדה שאין תיאום בין מכון היין שהוקם לפני שנים מספר ובין המועצה לגפן היין. ונציג הפועלים הדגיש, כי בסבל הכורמים קשה גם מצב הפועלים הקשורים ליקבים, אעפ"י ששוררים בענף זה יחסי־עבודה תקינים והבנת־גומלין. שר החקלאות בתשובתו הביע את בטחונו, כי המועצה לגפן היין תדע לערוך את הצעותיה לתיקונים, באופן שיוכל לטפל בהן בממשלה במיטב יכולתו.

*

מבין השיטין הבינונו, כי גם המועצה שהוקמה לא פתרה במקל־קסמים את כל הבעיות, בין בשמש בן־דוד כיושב־ראש שלה ובין בבוא אחריו ש. כנרתי, סגן מנהל משרד החקלאות. – התיאום עם מכון היין לא הושג בנקל ושוב נשמעת קובלנה: מכון היין מסרב להכלל במסגרת המועצה ולהפך לזרוע שלה. זאת ועוד: מכון היין נמצא ברשות משרד המסחר והתעשיה ואילו מועצת הגפן – ברשות משרד החקלאות. נמצא, כי פיצול הרשויות מעכב. –

מצד שני, ציין ד"ר אוסטשינסקי בסיפוק: כנרתי כיושב־ראש המועצה ורוזנברג מנהלה הצליחו, בתמיכתם של שר החקלאות ועוזריו, לעורר תשומת־לב בממשלה לבעיות הענף. בלחץ נוסף של דעת הציבור והעתונות ניתן יהיה להשיג הקלות לכורמים ופיצוי על ההתיקרות הכלכלית המחמירה את מצבם. אמנם העקירה של המוסקאט האלכסנדרוני לא יצאה לפועל – אך המועצה לגפן היין פעלה.

הושג הסכם בין מועצת הגפן ומכון היין בדבר נציגי המועצה בחבר המנהלים של המכון. המועצה החלה לפעול גם בקליטת ענבי מאכל, לאחר שהממשלה העמידה לרשותה מיליון ל"י לצורך זה, כדי שתפנה אותם לייצור דיסטילאטים ואיחסונם להתישנות. באופן זה ענבי המאכל לא יימכרו בשוק במחירים מוזלים המתחרים ביקבים המאורגנים.

במועצה עצמה הובטח רוב לכורמים ובתוקף זה חזרה כאן הדרישה: אל תתערב הממשלה במחירי היינות ותתן לנו יד חפשית לקבוע את המחירים. – ההנחה היא, כי לגבי הצרכן לא יהווה הפרש המחיר עומס מיוחד, בעוד שהכורם מצבו יוקל. אף זאת: אין התנגדות אם החוק מחמיר בעונשים לגבי היצרנים העבריינים העוקפים את חוק הבלו – מצביעים הכורמים – – אבל כנגד זה זכאים גם אנו לדרוש כי הממשלה תטה אוזן קשבת לדרישותינו הצודקות!

הצרה היא, שהדרישות נכנסות לרשויות שונות של משרד הממשלה – האוצר, מסחר ותעשיה וחקלאות – ושוב אין לדעת בדיוק עמדתו של מי נוקשה יותר… לפיכך, רואה הנהלת האגודה אות לטובה, כאשר מצוקת הכורמים זוכה לשאילתה בכנסת וכתוצאה מכך טורחת ועדת הכנסת בראשותו של ח. כ. ד"ר אבניאל, לבוא לחקור את הענין מפי הנוגעים בדבר. ואמנם – בהשפעת הוועדה מורגש שינוי לטובה במשרד מסחר ותעשיה, בין בנכונות לפצות את הכורמים עבור נזקים שסבלו בבציר 1963 ובין בנוגע להנחות במס הבלו. וכיוון שנחתם הסכם עם נציגי הממשלה לגבי הבצירים בשנת 1963 ו־1964, לפיו הובטחו מחירי־מינימום – מודים הכורמים, כי סוף־סוף נמצא להם גב ומשען בממשלה.

יש יסוד להתברך בהישג זה – אומר ד“ר אוסטשינסקי – ותודה על כך לכל אלה שטרחו לטובתנו; לשר החקלאות, ליושב ראש מועצת הגפן, לפקידיה הבכירים של האגודה (על הנתונים המהימנים שמסרו לוועדה), לח”כ אברמוב על השאילתה בכנסת, לח“כ יוסף ספיר שתמך בו, וברכה ותודה לח”כ ב. אבניאל ויו“ר הוועדה ולחבריה שטרחו בענין; כמו כן לשר האוצר ופקידיו הבכירים אשר במרוצת המו”מ שינו את עמדתם לטובה ותרמו לפתרון מניח את הדעת. –

ולסיפוק הכורמים הוצגו מיד הסידורים המעשיים – איך לחלק את כספי הסובסידיה הממשלתית בין הכורמים וכיצד לקבל מהם את ההפרשות לקרנות האגודה ומועצת הגפן. – על כל פנים, האגודה בדעה אחידה כי חבריה יקבלו באמצעותה את כספי הסובסידיה הממשלתית שיועברו בחשבון קולקטיבי.

מכאן גם לקח חיובי על הדרך בה פעלה ההנהלה: “ההנהלה היא שהקימה את מועצת הגפן בהשראתה של האגודה. – משמיע אוסטישינסקי באסיפה הכללית – המועצה הצליחה בהשראתנו לקבל מהממשלה חצי מיליון ל”י לחשבון ההתיקרות – – מועצת הגפן חוללה שינוי ביחס הממשלה לענף ויש יסוד לקוות לאהדתו של שר החקלאות החדש, חיים גבתי (שבא במקום משה דיין). הירידה המסוכנת שהיתה ברווחיות הענף תוקנה במאמצינו בפני ועדת הכנסת שחקרה והשפיעה. אנו תקווה כי הממשלה תמשיך להבטיח בדרך זו את רווחיות הענף בעתיד".

על דברים אלה משיב ש. כנרתי בו במעמד, בשם משרד החקלאות וכיו“ר מועצת הגפן: פעמים רבות הבאתי לדוגמה את אגודת הכורמים, זו הראשונה אשר הקימה ענף חקלאי על יסודות קואופרטיביים, בעיות היין בישראל הן למעשה בעית אגודת הכורמים, המהווה 70% מייצור ושיווק למוצר הזה. עומדים אתם יחד עם משרד החקלאות, בפני שאלת הרווחיות שירדה בחקלאות בכלל, וכמו שהושגו פתרונות בענפים אחרים נשיג פתרון גם בענף חשוב זה, שהיה לנו בחינת “ארץ לא־נודעת” ואולי מהסיבה שלא היה זקוק עד היום לתמיכות… אמנם חובה לדון על תיכנון הענף – עד איזה שיעור מותר לבנות על הצריכה ביינות ולפי זה כמה לנטוע – אך אני בטוח כי בדיונים תגיעו לסיכומים שקולים.”

הרי שצדקו אלה שראו במיפנה לא רק ענין סובסידיה אלא “תזוזה היסטורית” – בסוף דבר הופגן כאן רצונן הטוב של “המדינה והממשלה שלנו”, כשליבן הופנה לגפן, אולי באיחור־מה עקב צרכים דחופים יותר שלחצו. מעתה כאשר קונגרס היין עומד להתקיים בטיפליס וענף הגפן בישראל הוזמן ע"י הרוסים להשתתף – “מעונינים משרדי הממשלה כי ההזמנה תתקבל” – ויסעו לקונגרס זה אוסטשינסקי ורוזנטאל מטעם אגודת הכורמים. ואפילו ענף המכס והבלו אשר נודע לנו במשטרים של העבר בשרירות שמאי היבול – בכרמי זכרון־יעקב או ביקב ראשון־לציון – וגם במדינה שמענו על חרבו המתנופפת מעל ראש הענף, הנה מתבוננים אנו אליו מקרוב ופניו אחרות! –

כאן מנהל ענף הבלו, האגרונום זאב כרמי, שאומרים עליו כי הוא חסיד נלהב של ענף הגפן. אף יש לנו עדות בכתב מפרי־עטו על “ענף הגפן והיין בישראל” (הוצא ע“י המכון הישראלי ליין, תשכ”ב) והוא מודיע בשער החוברת: “מטרתי העיקרית היא להגיש נתונים וידיעות על הגפן והיין בישראל – לעוסקים בענף זה” – ולאחר מכן הוא מרצה והולך: ארצנו היא ארץ הגפן… בגלל אקלימה הנוח, נמנית ארצנו בין הארצות המתאימות לגידול גפנים. – ודברים כיוצא בהם בשבח הגפן והיינות המתוקנים בארץ – ומי יאמר כי איש המכס והבלו מעלה דברים מאלפים, מתוך רצון כנה להפצת הידע על ענף הגפן בציבור!

ושוב בציר וחג במושבת־הגפן    🔗

עדיין הבעיה המרכזית המטרידה את המועצה לגפן היין היא הרווחיות שנפגעה קשה מההתיקרות שחלה. – כותב מנהל המועצה ז. רוזנברג והוא עצמו בן כורם מזכרון־יעקב. – מחקר שנערך בסוף שנת 1962 ע“י אנשי היחידה לסקר כלכלי של משרד החקלאות בתעשיית היין ובכרם, הוכיח כי ההתיקרות בתעשית היין מצטרפת כדי 5.4 אגורות ו־1.7 אגורות בכרם – לק”ג ענבים. כתוצאה מכך תבעה המועצה מהאוצר להחזיר לכורמים את הנזק שנגרם להם בצורת סובסידיה ישירה ונוסף לכך להעלות את מחירי היין, כדי שהכורם יקבל 300 –320 ל"י לטונה, זה המחיר המינימאלי הסביר, כתמורה עבור תוצרתו.

איכות יינותינו היא טובה – מדגיש רוזנברג – ולאחרונה מגיעים למועצה שבחים על איכות היין שהשתפרה לדעת רבים, וביניהם מומחים ליין. מבקר יין אנגלי בעל שם עולמי מצא, כי אין לישראל להתבייש ביינותיה, והם המשובחים במזרח התיכון; בסוגי יינות מסויימים אנו מגיעים לרמה האירופית. למרות זאת, היצרנים נאלצים לשרוף לכוהל לעיתים קרובות כמויות גדולות של יין משובח, עקב מחסור בבריכות איחסון. המועצה עושה רבות, כדי שהגורמים הממשלתיים השואפים לשפר את תעשית היין, יבינו כי אחד האמצעים הפשוטים הוא מתן אשראי לבניית בריכות ורכישת חביות מעץ אלון (לקוניאק) וציוד תעשייתי נוסף, בהשתדלות המועצה ניטעו שלוש חלקות נסיוניות לגפן – בעדולם, בהר הגבוה בגליל ובאיזור גדרה. החלקות מהוות חלק מתכנית מחקר כללית, אשר תתרום רבות לשיפור יינות ישראל ע"י הכנסת זנים חדשים מאיכות טובה.

אף השיווק הוא בעיה מתמדת, אעפ"י שבשנים האחרונות עומדת המכירה בעלייה כדי 10% בשנה; אך עם ריבוי היבול גדל המלאי ולפיכך יש להגביר את הצריכה ולהמריץ את אזרחי המדינה ליהנות מהמשקאות הטובים לגוף ולנפש – פרי אדמתנו ועמלנו. – מסיים רוזנברג מנהל המועצה. – בעיות הענף מוסיפות איפוא להעיב על מושבות־הגפן, הוותיקות והצעירות, אך נגשות הן לבציר כמתוכנן מתחילה ועד סוף, כשהיקבים מוכנים למועד לקלוט ולעבד את היבול – לעונה באה ועונה יוצאת.

1955 – הבציר ה־50 לאגודה – והוא מעסיק כ־1300 פועלים בשומרון (20.000 ד' כרמים) ו־1000 פועלים ביהודה. העבודה מבוצעת עפ“י הסכמים בין מזכירות הפועלים החקלאיים השכירים והוועדים החקלאיים של המושבות. כיוון שבציר־יובל הוא – זוכה פתיחתו לטקס פנימי ביקב ראשון־לציון, בלוית ברכות של חברי כנסת, התאחדות האכרים ופיק”א. גם היקבים מעסיקים בשני חדשי הבציר צוות של 400 פועל. בצדק נתפשה אז העתונות לתכונת הבציר ברחבי הארץ ומציינת: "כבכל שנה עולה שוב רינת הבוצרים – – "

ואמנם העתונות עוקבת בערות רבה אחרי פרטי הבציר המצטרפים יפה לתמונה ססגונית (ותמונת הבציר בשומרון בראש): – – עשרות משאיות ועגלות נשכרות להסעת הבוצרים לכרמי זכרון־יעקב, גבעת־עדה, בנימינה ובת־שלמה. – עם כניסתה של המכונית האחרונה של הכורם הוותיק ר' יהודה קרניאל נסתיים הבציר בשומרון – ופרטים כיוצא בהם.

בציר 1959 – 1300 פועלים בבציר, בדרום ובצפון (אין זאת כי גם ייעול העבודה מתקדם במשך השנים, ככל שנראה להלן) – והעתונאי (שרוני) כותב: בשעה הרביעית בבוקר העירני קול רעש. ברחוב זזה ממקומה מכונית כבדה – ידעתי: הבציר החל – – ומי שלא ראה מושבת כרמים באשמורת הלילה השלישית, לא ראה בציר בימיו. ראיתי עליית השחר במושבות שונות, אכרים ופועלים מתפזרים בשדות, אך כוננות ליום בציר שונה – מתח פנימי נח על המושבה. ומדובר ביבול ארצי של 16 אלף טונות ענבים – מזה 2/3 בשומרון.

בשנה שלאחריה: הבציר הוחל ב־9 באוגוסט ונגמר ב־18 בספטמבר, הרי 30 ימי בציר תוך 6 שבועות. זה הבציר הארוך והגדול ביותר! – ליקבי זכרון־יעקב נתקבלו 12,500 טונות ענבים ולראשוןם־לציון – 8,500 טונות. כיון שכך, יורדד עתונאי לכרמו של כורם ותיק שמואל גרופר בזכרון־יעקב והכורם ישיש כבן 83. בבית הכורם מעלים לכבוד האורח מן המרתף בקבוק כחול, מפוקק היטב ומכוסה אבק ועל דפנתו פתק עם מספר השנה “1893”,

“אשמורת־הלילה השלישית” במושבה זכרון־יעקב – הבוצרים יוצאים במשאית והבציר החל

{ואולי הוא עוד בקבוק מן המזגגה בטאנטורה!) דהיינו: יין בן 66 שנה, אך מהשנה השניה ליקב זכרון־יעקב! – “טיפה מיין זה יורדת לידיים ולרגליים”. – מתברך הכורם הישיש בגאווה.

אמנם הכורמות לא יצאה עדיין למרחב; – ראינו כי ככל שהענף מתרחב, דובר לאו דווקא ברווחה, אלא במצוקה מסיבת התיקרות בעיבוד הכרם או חובות הרובצים על האכרים הכורמים, אשר יש ומחליפים משום כך גם עתה בגידולי שדה וגן מכניסים יותר. עם זה שוב אין עוררים במדינה ובציבור, כי הענף כשלעצמו – כוח הייצוא הטבעי שבו, צריכתו בארץ והתעסוקה שהוא מביא עמו בעונות “מתות” – ענף זה מביא עידוד למשק הארצי כולו.

לפיכך שוב אנו עדים לאותה תכונת בציר, שהדיה מנסרים משך שלהי הקיץ ומשרים משמחתם על הארץ כולה. גם ביהודה תכונת הבציר – ויוצאת משלחת מומחים לכך מיקב ראשון־לציון, בראשותו של היינן שמעון רוזנטאל, לבקר בכרמים. התאריך הוא 25 ביולי והם בודקים את מידת המתיקות של ענבים – הגיעה ל־10 מעלות בומה וניתנת הוראה להתחיל בבציר. מסתבר, כי מושבי הנגב מדרום לקו עזה – באר־שבע מתחילים לבצור קודם לכן את ענביהם – אליקנט, קרניאן וסוטרן – והיקבים כבר מוכנים לקלוט.

ושוב חדשי אוגוסט־ספטמבר – חדשי תעסוקה סואנת בבציר ומדור החקלאות של שירות התעסוקה מזהיר על ההסדר בעבודה מאורגנת, אשר תעסיק כ־2000 איש. תוך הבציר מוסיפים אנו ללמוד, כי כאז כן עתה נאמנים כורמים לענף שנתחבב אליהם ודור שני ושלישי שומרים על הנחלה שנמסרה לידיהם ע"י ראשונים.

הכורמים בגדרה – “כמעט שאין לך אדם בגדרה שאינו קשור בכורמות, במישרים או בעקיפין”. וראיה לכך ראש המועצה אליהו פרנקל, שהוא כורם ותיק ופעיל במוסדות אגודת הכורמים. גדרה שומרת אמונים לענף הכרם שפיתחה (עד ל־4000 דונאם) ואקלימה היבש יפה לו. ולא עוד אלא כרמי גדרה נתברכו במוניטין על שום אחוז הסוכר של ענביהם, אף בראשון־לציון בוצרים שוב כורמים “שניים ושלישיים”..

בתכונה זו של מסורת־עבודה משתלבת מאליה שמחת היובלות של מושבות היין הוותיקות – ואם צויין כבר מקום הגפן בחגיגות הללו, הרי ממקרה ראשון־לציון נמסרה עובדה בבקבוק יין, אשר מילא שליחות “היסטורית” וכך היה מעשה: מנשה מאירוביץ שלח לאגודת הסטודנטים בווינה בקבוק יין ב־1895 ונתגלגל הבקבוק ע“י שליט, מי שהיה לאחר מכן מזכירו של ד”ר הרצל, לידי מחבר “מדינת היהודים”, אף נאמר בו: כיוון שד"ר הרצל שתה מבקבוק יין הארץ אחרי משפט דרייפוס – מי יודע אם לא ראה ביין זה את ראשית התגשמותו של חזון המדינה, אשר עמד אז בכתיבת פרקיו הראשונים…

גדרה הבילויית חגגה את יובלה בהצגת חובבים של “דגל בילו”, שעה שנתברכה כמושבת גפן ומרגוע על שום אקלימה הטוב. מובן מאליו כי בחוגגים שאר המושבות הוותיקות עם מקווה־ישראל שעברה את הגבורות; – אך זכרון־יעקב לא שקטה עד שכרכה את יובלה ה־75 בחג הבציר אף הגדילה לעשות “בקרנבאל היין”, והקרנבאל כהלכה – עם ציורים על נושאי יין – תיבת נוח ולוט בכלל. ברכו אותה בשמחתה ראש הממשלה ושר הבטחון דאז ד. בן־גוריון, וג’ימס דה־רוטשילד שברך בכתב ברוב רגש את המושבה הנושאת את שמו של “אביו זקנו”.

עם זכרון־יעקב המושבות הצעירות ממנה – גבעת־עדה שהיתה לכפר שוקק, בנימינה שכתבה כבר את ספר קורותיה ובת־שלמה הוותיקה מהן שעמדה בהרחבה. וכיוון שהשמחה הראשית בקרנבאל היין של זכרון־יעקב חלה בט“ו באב, נשתרבבה קושיא – מה לשמחה עושה בחודש אב שנודע לאבל? – מצאה גם העתונות הדתית טעם ליישב את הקשה: סתירה זו לא חדשה עמנו וכבר עמדו חז”ל על כך: – משנכנס אב ממעטים בשמחה, אך מצד שני: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וביום הכיפורים. – הא כיצד? – אלא: השמחה נתקשרה למסורת קדומה בהבשלת הפירות ואילו הצער – במצור ובחורבן־הבית. וסתירה אין כאן: יום ט"ו באב יום שמחה היה ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים – ומה היו אומרות? "בחור שא עיניך וראה, מה אתה בורר לך… אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה… " הרי ששמחת היין באה לחדש מסורת שקדמה לאבל החורבן ושתיהן נאמנות עלינו.

“במתרוננים מיין”    🔗

נודה גם אנו, כי עד כאן נקטנו לגבי נושא היין כובד־ראש היסטורי מנומק ומוכח במספרים, מאושר ובדוק במיסמכים – ואילו עתה נרשה גם אנו לעצמו להקל, במקום שגדולים מקילים, לעבור בשבילי שירת היין, במקום שהפסקנו בו בפתיחת הספר. מצא לשעה קלה מתחום הסיפור היבש וניכנס בשער השירה העברית החפשית, אשר שמרה את חסדה ליין גם לאחר “שגלינו מעל אדמתנו”, עם הקלאמבור המשעשע של הפייטן הנשגב בתקופת ספרד שלמה אבן־גבירול:

כִּכְלוֹת יֵינִי חֵּרֵד עֵינִי

פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מַיִם

שִבְעִים (י' י' ן') הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים

וַיַכְחִידוּם תִּשְעִים (מ' י' מ')

שָבְתוּ שִירִים כִּי פִי שָרִים

מָלֵא מַיִם מָלֵא מַיִם – –

לֶחֶם לֶאֱכֹל אֵיךְ יִטְעַם

אוֹ אֵיךְ לֶאְֶכֹל אֶל חֵיךְ יִנְעַם

עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם

יְִתַּן מַיִם יְִתַּן מַיִם – –

נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ

כִּבְנֵי רֵכַב תִּהְיֶה דָתוֹ

יִהְיוּ בָּנָיו וּבְנֵי־בֵיתוֹ

שוֹאְַבֵי מַיִם שֹאְַבֵי מַיִם – –

מהמוזיאון לזכוכית תל־אביב (המאה ה־17).

על כגון דא אומרים חוקרי הספרות (א. מ. הברמן), כי המשוררים העברים בספרד – ר' שמואל הנגיד, ר' שלמה אבן־גבירול, ר' משה אבן עזרא ועוד – חיברו הרבה שירי יין ועובדא זו מלמדת על קיום מסיבות יין ברוח התקופה.

מחזק דעה זו ד“ר נ. שמחוני, הכותב כי שמחת השתייה לא היתה זרה לרוח ישראל, אף־על־פי שהנביאים לא ראו אותה בעין טובה ואולי הם שגרמו, כי זמירות היין העתיקות נגנזו. עם זה שמחת היין נודעה במסורתנו לא רק כבת־לווי לימי חג ומועד, אלא כפרק־הווי עממי, שבלעדיו אי־אפשר (או בלשוננו היום – בלעדיו “אין טעם לחיים”) – ועל חסידים נאמר, כי אם לא היה יי”ש מצוי לפניהם, יצאו ידי חובתם “בשיחה על הייש”…

ואם בעמנו כך – על אחת כמה בספרות העמים (יוון!) בה נודעו שמחת היין וגילוייה בשירה. ואפילו האיסלם גזר על שתיית היין, הרי גם בו ידעו בחצרות הכליפים להתעלם מהגזירה, והכליף הארון אל־ראשיד בפרט, – כששירת היין נישאה על לשון המשוררים. – לא מן הנמנע איפוא, כי ביורשי המשוררים הערביים הללו, שרו משוררינו בתקופת ספרד ובראשם ר' שמואל הנגיד:

מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, וּמֵת חֻמָּם

גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,

בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ

אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם. –

שירה זו ידעה גם את תרבות השתייה, שאינה שכרות אלא מעודנת היא ואחות לשירי האהבה ולמנגנים:

לְקוֹל שִיר עְַנָבִים וְנוֹגְנִים מֵיטִיבִים

בְּחֵיק הָאְַהוּבִים שָתֹה דַם עְַנָבִים – –

כן שר משורר יהודי צעיר באיטליה:

כּוֹס הַזְּכוּכִית דַק בִּמְאֹד וְדַק יֵינוֹ

נִדְמוּ עְַדֵי יֵש בָּם סָפֵק לְכָל־עַיִן –

דּוֹמֶר כְּאִלּוּ שָם יַיִן בְּלִי כּוֹס, גַּם

דּוֹמֶה כְּאִלּוּ רַק כּוֹס בְּלִי הַיַּיִן – –

זה הגוון האנושי – האוניברסאלי של שיר היין, אשר הכל קושרים, לו ולכוס, שבח ותהילה מקצה הארץ ועד קצה, והמשורר הפרסי הנודע עומר כיאם יאמר:

כְּשֶאָמוּת בּיַּיִן רֲחְַצוּנִי נָא

אָחִי, עְַלֵי קִבְרִי מַשַֹּא עַל יַיִן שָֹא – –

וְכִי אֵלֵךְ מִפֹּה בַּיַּיִן רַחְַצוּנִי

יַעְַשֹוּ אָרוֹן מֵעֵץ שֶל גֶּפֶן תִּפְאָרָה – –

בכך לא מיצינו את סוד היין אך במעט, ואי־פשר לנו שלא להזקק לאותה מחרוזת שבחים, שנחרזה במשך דורות בארץ היין צרפת ותרמו לה משוררים וסופרים, אנשי עם ומדע גם יחד. זאת נעשה בעקבות מוריס ללונג בחוברת על “שבחי היין”, מתוכה נדלה גם אנו פנינים מספר.

כורם זקן מהו אומר? – הגפן כמוה כילוד שבא לאור עולם, אבל בכמה חרדה ויסורים! – היא קופאת ללא סיבה, גוועת בלי שידעו מדוע; מעשנים אותה והיא נצרבת, אין מעשנים – ולוקה בכלורוזה…

*

והיין הוא בן־הגפן: מאה ומספר הימים, אשר בין הסמדר והבציר, קובעים את חייו שלאחר מכן, –דהיינו: יין שבעומקה של חבית חי אשר חיי מחצבתו – ולפי זה יש לטפל בו – לסייע, להרגיע ולשכך…

אף מדברים בו ברוח זו: אם הוא עשיר באלכוהול, בתמצית יבשה, בחומר צבע – נאמר כי “בעל בשר” הוא; אך הבשר יש בו נשמה ובודליר שמע באחד הערבים “את היין שר בבקבוקים”.

אין אנו יכולים שלא להוסיף מיד ממקורותינו אנו: חמרא סמיך (בניגוד – למיא־קליש) – – חמר עתיק – וכן: חד… מר.. מתוק… קשה.. ריחו מפעפע… קרוש, (שדומה לעיגולי דבילה מרוב יושן).

עדין, ענוג, עצבני, גמיש, מתוק, חריף, חי, נדיב, צעיר, דשן – ותוארים כיוצא בהם תמצא “במלון היין” של הספרות הקלאסית. שם תמצא כי יין יש בו “דודים” בהיותו קטיפני, רך ערב לחיך– אף ייקרא לו אז “חתול”… אך הוא צפוי גם למחלות ותאונות – ואם התחיל יפה ולקח לפתע – ייאמר – “נחבט” – –

יש ודיברו ביינות “הרפתקנים” – שהם נוחים, כביכול, לטלטול אף בספינות־מפרשים שבועות רבים, ולעומתם הללו, שהשתייה יפה להם במקומם – דבר שאינו גורע מטיבם… ואורך ימי היין בעיה עדינה היא כשלעצמה.

*

אמנם יין צעיר יפה לטעימה ויין חדש סוער מעליז חגיגות־עם; אבל יין מיושב “ונבון” משתבח עם הגיל ענין זה נודע כבר בעולם העתיק והוראציוס התברך ביין שנשתהה עשור שנים – אף נודעו יינות שדרשו שהות של 15 שנה; ויש אשר פיטמו את היין בתוספת דבש, הדס, לענה, אהל, שרף – ביסמו אותו.

*

נמצא, כי דובר ביין שהוא נולד, חי, גדל, מזקין ולבסוף מת – אך… בלי אבל ובלי הספד. קדמותו נרמזה בנוח שנטע כרם לרגלי אררט, אבל מאובנים גילו את הגפן לפני הופעת האדם עלי אדמות. לפיכך נהגו בו כבוד ופליניוס אמר בספרו שעסק בשבח היין: אדבר בו ברצינות ההולמת רומאי, כשהוא דן באמנויות ובמדעים.

לוּאי פאסטר הצהיר כעבור הרבה שנים, כי יין הוא מזון, והשלים אחריו פרופיסור לאנדוזי: ליטר יין מכיל חלק שמיני של מנת מזון לאיש ושתי עשיריות ממצב־רוחו הטוב… ולואי פאסטר הוא שנהג לחמם את בקבוקי היין עד ל־60 מעלות, לפני הורדתם למרתף.

איסור היין משום שכרות – כבר אמר על כך הוראציוס: להשתכר אין פירושו שתייה יותר אלא איבוד יין – – על כל פנים, האשם אינו ביין בדומה לכך – זיופים הנעשים במשקאות, כלום נטיל דופי בגינם ביין הטוב והיקר? –

*

מכאן לשבחם של יינות בני־זמננו בספרות היין העשירה של מחוזות צרפת. מעשה בבלזאק שהיה מכבד אורח והלה גומע את יינו גמיעה גסה, כאילו היה משקה מצוי – עצר המארח את אורחו בתנועת־יד, לאמור:

• יין זה, אחא, מלטפים אותו במבט.

• ואחר־כך?

• אחר־כך נושמים אותו…

• ואחר־כך?

• מחזירים ביראה אל השולחן, בלי לנגוע בו.

• ואחר־כך:

• מסיחים בו…

*

נסיים בדברי הסופר והפיטן הצרפתי בן־זמננו פול קלודל על היין:

• – היין הוא בן השמש והאדמה, אבל הוא נזקק גם לידי מילדת. בדומה ליצירות גדולות

ולרעיונות גדולים, גם הוא אינו יוצא מן המכבש מוכן ומזומן ללגימה על קיבה ריקה; הוא זקוק לשיתוף של אמנות, סבלנות, זמן ותשומת־לב. הוא זקוק לשהייה ממושכת בחשיכה כדי להגיע לאותו שיא של טעם, ממנו מתבסם המוח לא פחות מהחיך. ואני כולל בשווה את המשקה העממי והמצוי, המרווה את צמאונו של העמל הישר, ואת הקנקנים העתיקים המפארים את סמליהם של מחוזותינו הנאים ביותר. – יין זה שליחות משולשת לו והוא המניע לקשר משולש: בראש וראשונה הקשר עם האם־האדמה, לתוכה הוא שולח שרשיו וממנה הוא קורם נשמה וגוף כאחד; כמו כן היין מהווה את הקשר עם עצמנו – היין משחרר את רוחנו ומאיר את דמיוננו והוא הפותח תחזיות מעודדות ביותר על העתיד– – היין משחרר את רוחנו ומאיר את תבונתנו. ולבסוף, היין הוא הסמל והוא האמצעי לקשר החברתי ליד שולחן המסובים– כי הוא יוצר רמת שוויון – – והמשקה הסובב מחדיר בנו כלפי שכנינו מידות של ותרנות הבנה ואהדה – –

יקב ראשון־לציון בהרחבתו

 

פרק כב: כוחה של הגפן בשרשה    🔗

ושוב תעשיה, שיווק וייצוא    🔗

ולכאורה, ענף צנוע בשטחו, כשלעצמו – על אחת כמה בהשוואה לארצות הגפן באירופה ובארצות־הברית וגם לארצות השכנות לנו. ככל שזהירים אנו מלהכביר חומר על הגפן והיין בעולם, אין אנו פטורים מלהביא בזה תמונה מעודכנת, לפי המספרים שסוכמו ע"י ארגון המזון והחקלאות (פ. אי. או.), על היקפו של ענף הגפן בעולם: שטח הכרמים בעולם הוא כדי 10.000 אלפי הקטארים ותנובתם 45.000 אלפי טונות ענבים בקירוב. שטח זה ויבולו מתחלקים בין חלקי תבל כדלקמן:

נמצא כי אירופה היא יבשת הגפן העיקרית – וכן ארצות אזור ים־התיכון הגובלות בה. גם כאן עשויים מספרים (מעוגלים) ללמדנו על היקפה של תעשית הגפן:

אפשר שפה ושם האומדנים לוקים בחסר או יתר (וכן לגבי ישראל) – אך התמונה הכללית ודאי נאמנה ובעדה משתקפת העובדה, כי חלקה של ישראל בענף זה מצער בקנה־מידה עולמי, אך מסורתו קדומה ומייחסים אנו ערך מיוחד לענף זה, לא רק משום הוותק שלו. כאן קשר ישיר והדוק בין יבול הכרם ובין תעשית היינות ; כאן תעסוקה ישירה ועצמית מנטיעת הכרם ועיבודו עד לתעשיה; כאן גם תוצרת מוכנה לשיווק – וממנה לייצוא – ללא תוספת חמרים מן הייבוא, פרס להשקעה במכונות המיוחדות, שהיקבים צריכים להן.

כאן ערך מוסף גדול למוצר הסופי שנשלח לחוץ־לארץ ועדיין לא נאמרה מלה סופית בדבר הסיכויים לייצוא.

אמנם לנוכח מספרים על צריכת היין בארצות־החוץ (בצרפת 120 ליטר יין לנפש בשנה ובאיטליה 90 ליטר) – אין אנו בגדר הארצות “השתייניות” (בנידון זה קרובים אנו לצריכת ארצות־הברית, שהיא כדי 4.5 ליטר יין לנפש בשנה); עם זה ניכרת אצלנו התקדמות איכותית בצריכת היין, ולאו דווקא דתיים. עם השינוי שחל בהרכב האוכלוסיה הארצית ועליית עולים מארצות היין (מארוקו, אלג’יר, מדינות הבאלקאן) – התגוון מבחר היינות הנצרכים בארץ באיכות; ואם תגדל הצריכה – לו פי שנים, כדי 8 ליטר לנפש בשנה – הרי השיווק בארץ בלבד עשוי להכפיל את שטח הכרמים.

בייצוא המכשולים הם מרובים; יש עודפי יין בעולם, ובארצות־הברית מייצרים גם יין “כשר” (לצרכים דתיים של היהודים) בכמויות גדולות, והוא נמכר גם לנוצרים ולכושים. המחזור הכספי של סחר היין בארה"ב הוא עצום: צורכים שם כדי 145 מיליונים גאלון יינות בשנה ותמורתם היא 550 מיליונים דולאר. 84% מתצרוכת זו מסופקים מכרמי היין של קאליפורניה וכ־12% נוספים מספקות מדינות אחרות של ארצות־הברית; נותרים כדי 4% מהצריכה בלבד ליבוא, ובהם צריכים אנו לנטול את חלקנו. סחר היין בארצות־הברית מלווה כמובן פרסומת במימד אמריקאי. בחברות יהודיות העוסקות בהפצת יין האמריקאי הכשר נאמר, כי מוציאות הן על פרסומת כדי 3 מיליון דולאר בשנה, לגבי הממדים שלנו הפרסומת היקרה עדיין אינה לפי כוחנו.

זאת ועוד: בצריכת היין שורר גם “הידור” מקובל שקשה להתגבר עליו. אדם המכניס אורחים לביתו בוחר להתפאר לפניהם במשקאות מיוחסים מגושפנקה מפורסמת, ויינותינו עדיין אינם נמנים עליהם. אף־על־פי־כן אפשר להגביר את הצריכה בחוגי היהודים באמצעים של פרסומת “ציונית” – ומנהל אגודת הכורמים, ד“ר אוסטשינסקי, מאמין באפשרויות הייצוא. הוא מסביר: השם “פליין” באנגליה נודע מזה 70 שנה, כי בזמנו סירב רשם החברות באנגליה לרשום “כרמל”; כעת חידשנו את הטיפול בשאלה והתבשרנו כי נוכל לשנות את שם הסניף ל”כרמל לונדון" ואז כל סניפינו ברחבי תבל ישאו את השם המפואר ובעל המוניטין, בו אנו מתפארים ומתברכים. כדי לשמור על הישגי העבר יירשם איפוא באנגליה בגושפנקא “כרמל לונדון” ומלמטה “לפנים פלויין”.

ד"ר אוסטשינסקי סוקר בהזדמנות זו את קורות הסניף כדלקמן: סניפנו בלונדון הוקם בסוף המאה הקודמת (1896) תחת השם “די פלשתיין ויין אנד טריידינג קומפ” ובקיצורו “פלוויין”, ועל מייסדיו נמנו מראשי היהדות באנגליה. כמנהל התמנה אז אהרון גינזבורג, בן המושבות, אשר פרש לגימלאות אחרי שנות שירות ממושך (ונפטר לפני שנתיים). כמנהל החברה נתמנה מי שהיה עוזרו של גינזבורג, אריך קוך – יליד גרמניה ופליט שהתישב באנגליה. מוצאו מהעיירה בה נולד ש. רוזנטאל, מנהל היקב בראשון־לציון, וגם קוך בק בתעשית היין ובמסחרו, כי משפחתו היתה קשורה בעסק זה מדורות רבים. קוך שהוא דתי, מקובל על החוגים הדתיים של יהדות אנגליה, שהם לעת־עתה רוב מנין קוני היין הישראלי.

מנהלים ופעילים בסניפי "כרמל, בארצות־הברית ובלונדון.

רוברט סולד, יוחנן (ג’ון) פורמן, אריך וילציגר

יועצים משפטיים ב“כרמל ויין” ניו־יורק

אברהם בקמן, הנרי בקמן, יוליוס כץ, משה אנגלנדר

מנהל כרמל ניו־יורק; אריך קוך מנהל כרמל – לונדון.

ואשר להכנסה מכרמל ארה"ב – אם גם זו רחוקה מלתת לנו את המינימום ההכרחי של תמורת הענבים – מוסיף המנהל הכללי של אגודת הכורמים – אני משוכנע כי לציבור הכורמים צומחת בעקיפין תועלת מרובה מהייצוא. יש לחשוב כי לנוכח מאמצינו בייצוא, הכירה גם ועדת הכנסת בערך הענף למדינה – זה פרי עמלנו. עם זה אין לצפות לגידול מהיר ויש להבין “לנפש” שותפינו לייצוא.

מסתבר כי התמונה מצטיירת בצורה שונה בעיני הכורמים ונציגיהם העובדים בארץ מזה ובעיני האמריקאים החיים ופועלים שם. האמריקאים נכונים להפיץ ולמכור, אך אנו מעונינים גם בתמורה ממשית. אעפ"י כן ייצוא יינות במיליון דולאר בשנה שוב איננו רחוק. והא ראיה: הייצוא הגיע ל־850,000 דולאר וב־1964 לנגד עינינו 1 מיליון דולאר. בכך נגיע למעמד היצואנים “המיליונרים”, אך לא נרתע מכל קרבן ונמצה את כל האפשרויות כדי לקדם את הייצוא קידום נוסף.

על יצוא היין לארה"ב במיוחד (עפ“י ד”ר אוסטשינסקי)    🔗

משום חשיבות העובדה, שאגודת הכורמים מתמידה ביצוא היין לארה“ב, בתוקף התמריץ של המדינה, ואפילו הדבר כרוך בהפסד – כותב ד”ר אוסטשינסקי במיוחד לספר זה את סקירתו על סעיף זה של היצוא והשתלשלותו. – על היצוא שלנו לארה“ב (כמו ביתר חלקי תבל) עברו תמורות רבות כמסופר בספר זה במקומו, נוסדה “כרמל־ויין־אמריקה בראשית המאה, כשמנהלה לוין־אפשטיין החדור חיבת־ציון וכאישיות ללא־דופי, מילא תפקיד נכבד במלחמת־העולם הראשונה, בהעברת כספים לכורמים בארץ, אם מקופת “כרמל” ואם ממקורות ציוניים. כבר סופר כי כספים אלו שהועברו אל גלוסקין באלכסנדריה ומשם ע”י חברי “נילי” לארץ הצילו את הציבור במושבות מחרפת רעב. עם זה גם לוין־אפשטיין במסירותו לא יכול לפתח יצוא גדול של יינות הארץ. אחר־כך באה תקופת “היובש” (פרוהיבישן"), כאשר רשיונות יבוא ניתנו בארה”ב רק לצרכים דתיים, ואז כיהן כנציג “כרמל” הרב קובלסקי, אך גם הוא לא הצליח למכור למעלה -2000 –2500 “קארטונים” (12 בקבוק יין הקארטון) בשנה. בנוסף לכך, לא קיבלה האגודה תמיד את התמורה המלאה עבור משלוחי היין מסיבות שונות ונגרמו הפסדים.

נמצא, כי עד קום המדינה, הסתכם יצוא היין שלנו לארה"ב ב־2500 “קארטונים” (12 בקבוק יין הקארטון) בשנה בנוסף לכך, לא קיבלה האגודה את התמורה המלאה עבור משלוחי היין מסיבות שונות ונגרמו הפסדים.

נמצא, כי עד קום המדינה, הסתכם יצוא היין שלנו לארה“ב ב־2500 קארטונים בשנה וכן עמדנו בפני דילמה: אם נמשיך לפעול באמצעים רבים, פירוש הדבר שנצטמצם גם להבא במסגרת הצרה של בתי־כנסיות וכו'. מטעם זה נעשו המאמצים להקים בארה”ב גוף, שיהיה מסוגל לתת תנופה רצינית ליצוא יינותינו ובסופו של דבר הוקמה שותפות בין אגודת הכורמים לבין החברה הכלכלית לישראל. פי. אי. סי.,שנוסדה בזמנו ע“י השופט העליון לואי ברנדס ונודעה כגורם מהימן, ומתון בהליכותיו המסחריות והפינאנסיות; חברה זו הפיצה את מניותיה בין עשרות אלפי יהודים ברחבי ארה”ב, שרצו להשקיע במשהו, העשוי לתרום לבנין הארץ.

לראשונה הורכבה הנהלתה של חברת “כרמל ויין־אמריקה” מ־4 חברים, שנים־שנים מכל צד. פי. אי. סי. מינתה את ה“ה יוליוס כץ (שנתמנה כנשיא החברה) וא. ברביי, ומצידנו נבחרו ה”ה רוברט סולד וד"ר אליקום אוסטשינסקי – כשבבחירת רוברט סולד מצידנו היתה משום מחווה והבעת הערכה לאישיותו. לימים, התפטר מר סולד, הן מנשיאותו בפי. אי. סי. והן מנהלת “כרמל ויין”, מטעמי גיל ובריאות, וההנהלה נשארה בהרכב השלושה הנותרים.

חלפו שנים, וג’ון פורמן, יליד אנגליה, שנלחם בארץ במלחמת העצמאות שלנו (אחרי שהגיע בצבא הבריטי לדרגת מי’ור), התמנה נשיא לחברת פי. אי. סי., אחרי שכיהן בתפקיד זה מספר שנים יוסף מאירהוף. פורמן פעל מתוך זיקה נפשית בעניני “כרמל ויין” אף נבחר להנהלת החברה במקומו של יוליוס כץ, שפרש גם הוא מטעמי גיל. ברביי, אשר מילא במשך עשרות שנים תפקיד של מזכיר פי.אי.סי. פרש גם הוא ובמקומו בא אריך וילנציגר, בן למשפחה מיוחסת בגרמניה. כיום מורכבת הנהלת “כרמל ויין” משלושה ה“ה דלקמן: אריך וילנציגר – נשיא ופורמן – נציגי פי. אי. סי. וד”ר אליקום אוסטשינסקי – נציג אגודת הכורמים עם זכות הצבעה שווה לשנים האחרים.

השותפות עם פי. אי. סי. הוקמה כאמור ב־1953 וחברי ההנהלה האמריקאיים התמסרו לתפקיד שנטלו על עצמם – כיבוש השוק למען יינותינו. בעיקר הגדיל לעשות בזמנו יוליוס כץ שהתמסר במאודו לעניני “כרמל ויין” והבחירה של מנהל כללי ומפיץ ראשי של יינותיה נפלה על משה אנגלנדר, בן למשפחה נכבדה בגאליציה. אנגלנדר הצליח להמלט בעת השואה מיד הצורר ולאחר גלגולים ותלאות אין־קץ הגיע לארה“ב, שם הקים ביחד עם פליט מהונגאריה מפעל קטן ליינות כשרים; – כיון שנזדמנה לו האפשרות לעבור להנהלת “כרמל ויין”, הסכים ומיד לכניסתו חל מיפנה לטובה. המכירות עלו משנה לשנה במהירות ואם בהתמנותו כמנהל נמכרו כ־8000 קארטונים בשנה, הרי ב־1965 עברו מעל למאה אלף (100.000 קארטונים) – ועוד “ידו נטוייה”. אנגלנדר מינה סוכנים ומפיצים בעריה הגדולות של ארה”ב והוא ממריץ ופועל ללא־ליאות כדי להוסיף ולהרחיב את השוק האמריקאי למען מוצרינו. אף אין זו משימה קלה, כשארה"ב גופה הפכה ליצרנית של יין בממדים עצומים והמענין הוא, כי חלק נכבד הוא מטיפוס היין הכשר המקובל על יהודי אמריקה לצרכי דת.

כיועצים משפטיים ומסחריים לחברת “כרמל ויין” נתמנו שני האחים, הנרי ואברהם בקמן – עורכי־דין מנוסים בסחר המשקאות והיינות ובין לקוחותיהם נמנים גדולי היצרנים של היינות בארה“ב גופה ויבואני המשאות מחוצה לה. חברת “כרמל ויין” נעזרת רבות ע”י נסיונם, תבונתם וחריצותם של האחים בקמן. – אם נסקור איפוא את העלייה שחלה מאז קמה המדינה, היצוא שהתבטא ב־2000 קארטונים והגיע היום ל־100.000 קארטונים בשנה, הרי לפנינו הישג יחיד במינו של גידול פי -50 מונים. אף נראה לי כי אין לכך דוגמא במוצר־יצוא חקלאי אחר בארץ ומותר לנו איפוא להתברך בהישג זה אף להעריך נכונה את אלה שעשו ועושים במלאכה. – מסכם ד"ר אוסטשינסקי.

*

הווי אומר: ענף קטן אך חדור דינאמיות ונכון להתמודד עם אתגרים. הוא מעסיק אלפי פועלים ונוסף על אלה משמש מקור־מחיה לסוחרים. סוכנים ומפיצים. הארץ השתבחה בו בעבר. הבארון רוטשילד התחיל בשיקומו במושבות מיד לייסודן, גם תיכנון ההתישבות החדשה לא פסח עליו. מהזנים מגדלים אנו היום: אליקאנט, גרינאש, מוסקאט, קרניאן, אליקאנט בושה, סביניון וקלארט. הנהלת היקבים ממליצה לנטיעה נוספת של הזנים מאלבק ואליקאנט. גם בתעשיה עצמה עדיין לא מוצו כל האפשרויות ואפשר להוסיף ולגוון את מערכת המשקאות בין לשיווק פנימי ובין לייצוא.

הנהלת היקבים – מדגיש ד"ר אוסטשינסקי – שקדה במשך השנים על שכלול מתמיד של התעשיה בתהליכים השונים – מהוצאת הענבים ליקב ועיבודם עד לאיחסון היין, עיבוד מיץ הענבים, ייצור הספירט לספיריטואוזים (קוניאק וליקרים) וייצוב הגוף וחיזוקו. קיבולם המשותף של 2 היקבים במערכות המיכלים גדל וכורמי זכרון־יעקב ובנותיה משתבחים בצדק במסורת

חנוכתה של בקבוקיה חדישה ומשוכללת

הטובה של עיבוד וטיפול בכרמיהם. ביהודה – גדרה היא מושבת הכרמים שתפסה מקום בראש. היקבים הוותיקים בראשון־לציון וזכרון־יעקב מוסיפים להתרחב באגפים, במעבדות ובמערכות כלים לקירור, פיסטור ומילוי – באופן שכושר ייצורם מוכן ליבול נוסף. שני היקבים הוותיקים נכונים לשאת בהרחבת ענף הגפן, עד שיתפוס את המקום הראוי לו במערכת הגורמים הכלכליים של המדינה.

בנוסף יש לשוב ולהדגיש, כי כאן התפתח מתחילה צוות עובדים מקצועיים, אולי הראשונים בעבודתנו החקלאית. החותם הקואופרטיבי הטבוע על מפעל זה חלקו בוודאי לא קטן בכך, שהענף מתגבר על משבריו ומוסיף להתקדם, והוא מלכד סביבו בשירותיו החקלאיים (הספקת דשנים, חמרי הדברה ומכשירים) את כורמי יהודה ושומרון הוותיקים וכורמי ההתיישבות החדשה כאחד. בתהליך מקצועי־קואופרטיבי מכוון עשויים איפוא להתמזג בלי קושי גורמים חקלאיים שונים ובזה הערובה העיקרית לקידום נוסף של הענף.

*

שמא חשוד עלינו ד“ר אוסטשינסקי כמנהל אגודת הכורמים, בתיאור ורוד של התמונה? – הרי גם עדות אובייקטיבית של איש־מקצוע מן הצד, אגרונום זאב כרמי, מנהל אגף המכס והבלו, הרואה בתעשיית המשקאות המשכרים ענף חשוב בין ענפי תעשיית המזון בארץ, והוא מוסר נתונים מאלפים דלקמן: תעשית המשקאות המשכרים במדינה מורכבת מ־16 יקבים, 8 בתי־חרושת לכוהל, 17 מפעלים למשקאות חריפים ו־2 לבירה; – מהם נוספו מאז קום המדינה – 4 יקבים, 5 בתח”ר למשקאות חריפים ומפעל אחד לבירה. כושר־הקיבול של היקבים גדל והלך והתעשיה מספקת בערך 175.000 ימי־עבודה. היקף התצרוכת התפתח עם גידול האוכלוסיה, אך לא פחות מכן השפיעו גם הרגלי שתייה לפי הרכב העלייה. תוצאת הישוב בשנת 1960 על משקאות משכרים הסתכמו:

מבחינה כלכלית נחשבת תעשית היין רנטבילית, היות והיא מושתתת כולה על חומר־גלם מקומי. עם התגברות העלייה בקום המדינה, גברה הצריכה ומלאי היינות ביקבים אזל והלך. באופן שהבצירים לא השיגו את הדרישה. כתוצאה מהמחסור, החלה הנטיעה המזורזת של ענבי יין. אשר הביאה ל־40,000 ד' בשנת 1960. המטע החדש התחיל להניב יבולים טובים ואגף המכס נקט צעדים כדי להגן על הענף. הוטל מכס־מגן על יבוא צימוקים וענבים מקפריסין, הופסק יבוא דיסטילאט מרומניה ונגזר איסור מוחלט על ייצור יין פירות. הוצאו הוראות, כי אין לייצר יינות וברנדי אלא מענבים בלבד. מצב זה איפשר לבעלי היקבים לשפר את טיב היינות והברנדי בארץ ולהגביר את הפרסומת לרכישת הצרכן.

מבחר היינות בישראל נתהווה כתוצאה מתהליכי יצור שהתגבשו במשך 70 שנה, והותאמו לתנאי האקלים ולטעם האוכלוסיה. את היינות מחלקים לשולחניים ולדסרטיים. יין שולחן מכיל בין 10% –12% כוהל, והדסרטיים – 12% – 18%. לפי תכולת הסוכר מתחלקים היינות ליבשים (סק) עד 1% סוכר, חצי יבשים (דמי־סק) מ־1% – 4% סוכר, ומתוקים –מעל 4% סוכר. היין התוסס מסוג שמפניה, המכונה בשם “יין הנשיא”, מיוצר החל משנת 1952 ביקב ראשון־לציון. ייצור יינות תוססים מסוג זה קשור בתהליכים קשים ודורש השקעות מרובות ויש לציין בברכה את המאמצים וההשקעות שנעשו ביקב. עד שעלה בידו להוציא את היין הזה, הן לתצרוכת יומית והן לייצוא. מכתבי ההלל שנתקבלו מארה"ב על איכות “יין הנשיא” מוכיחים, כי ההשקעה היתה כדאית.

בין היינות האיכותיים אשר בלוח היינות של היקבים, תופש “וורמוט” מקום מכובד. היין נתחבב על אניני־הטעם בישוב והרופאים ממליצים עליו כיין “טוֹניק”. – מ־435 אלף ליטר בשנת 1954 הגענו בשנת 1960 לתצרוכת גדולה פי 4. לייצור ברנדי היה צורך להביא דיסטילאט מן החוץ, אך עם הרחבת שטחי הכרמים עברה תעשית הברנדי לחומר־גלם מקומי והופסק היבוא מן החוץ. ענף הברנדי מהווה גורם חשוב בניצול עודפי הענבים בשנת ברכה, תוך הפקת כוהל־יין להתישנות וכן אינו זקוק לנפח גדול כמו היין. יקב ראשון־לציון הקים מכון־זיקוק משוכלל להפקת כמויות גדולות של כוהל יין, לתצרוכת עצמית ולמכירה.

גורם חשוב בתעשית ברנדי מהווה איחסונו בחביות עץ־אלון, המקנות לו טעם ספציפי ומשפיעות על איכותו, כיום מגיע כושר הקיבול בכל המפעלים למעלה מ־2 מיליון ליטר ברנדי בחביות אלון, ויש צורך להכפיל את הקיבול בשנים הקרובות, על מנת להכין ברנדי ישן. הייצוא נמצא תחת פיקוח מתמיד של שלטונות הבלו, המקפידים על תנאי ייצורו, איחסונו ושיווק.

כדי לשמור על הרנטאביליות של הענף, – מסיים כרמי – גם לאחר שהיבול ידביק את הצריכה ויותיר עודפים, יש לנקוט בעוד מועד אמצעים מסויימים: לבדוק את תכניות הנטיעה

בארון לה־רוא חותם בספר היקב

של כרמי היין; להרחיב ייצור יינות חמוצים, שהביקוש להם מורגש בשוק; להבטיח הגנה יעילה ליינות מפורסמים מפני שימוש בשמם ליינות מאיכות פחותה ועירבובם ביינות זולים; להכין דיסטילאט להתישנות, למטרות ייצוא של ברנדי; על מכון־היין לעשות פעולה נמרצת ולסייע לתעשיה בפרסומת ובהפצת היינות מישראל; לכוון את היינות מזנים עם חומצות גבוהות לייצור כוהל־יין לברנדי; להגביר את שיווק היין בבקבוק קטן, כדי לאפשר לצרכן לשתותו בבת־אחת ולמנוע קלקולו באקלים הארץ. – לא מן הנמנע, כי בהערכה זו חלו שינויים לאחרונה, אך אין ספק כי בעיקרה משקפת היא את המצב בענף.

“מאמין בגפן ישראל” המועצה של המשרד הבינלאומי לגפן וליין בירושלים (22–15 ביולי, 1963 )    🔗

כאן באה גם עובדה בינלאומית לאשר לנו, כביכול, את חשיבות מקומנו בענף, למרות ממדיו המצומצמים, חברי משלחות של 22 ארצות (ברית־המועצות נעדרה), מוסדות, חברי המשרד הבינלאומי לגפן וליין, נתכנסו בפעם זו למועצתן הרשמית בישראל בהשתתפות רשמית של הממשלה ושריה, בין בישיבת הפתיחה בירושלים ובין בנעילה ברחובות. עם זאת, אין ספק כי אווירת הכנס ומעמדו הושפעו לא רק מנושא היין ומאכסנית ישראל, אלא מרוחו של נשיא המשרד הוותיק בארון לה־רוא (בשמו המלא – דה -בואוורמארי) אשר דבריו והליכותיו היו טבועים בחותם המובהק של תרבות הלשון ורוח הארץ אותה ייצג – צרפת.

הכנס נפתח ב־15 ביולי בירושלים (באולם הכינוסים של האוניברסיטה העברית), ע"י שר האוצר והמסחר־והתעשיה פנחס ספיר, אשר לא פסח מלתאר את הקשר האמיץ של תרבות ישראל הקדומה עם נושא היין והגפן. מכאן להתישבות בתקופה החדשה, בה הבארון דה־רוטשילד קומם מחדש ביקבים משוכללים במושבות את תרבות הגפן והיין, המהווים כיום ענף מספק עבודה ותעסוקה במדינת ישראל. השר הבטיח לאנשי המדע והמחקר המשתתפים בכנס, כי ישראל עושה להתקדמות ולשיכלול היין במיטב יכולתה, הן בחקר וכן בטכנולוגיה מודרנית. ואם במאמץ להעלות את הענף הזה למוצר־ייצוא, עדיין נתקלים אנו בבעיות רבות, – הרי השיתוף הבינלאומי והדיונים הפוריים בזירה בינלאומית, עשויים לתרום לפתרון הבעיות, שרבות מהן משותפות לארצות מייצרות היין. –

על נאומו זה של השר גמל נשיא המשרד הבינלאומי, בארון לה־רוא, בתיאור היסטוריוגראפי נלהב וממצה של קורות “העם העתיק” אשר אך החל לחדש את נעוריו ב“ארץ העתיקה”. – אך הפליאה בקיאותו הרבה של הצרפתי בקורותינו. נביא בזה שתים או שלוש פיסקאות מנאומו הציורי של לה־רוא, שהיה עשוי מקשה של חריפות ובקיאות גם יחד:

" – תוך 32 דקות בדיוק – הזכיר בדבריו את ישיבת הממשלה הזמנית – בשעה 4 אחה“צ ב־14 במאי 1948 במוזיאון תל־אביב, בנשיאותו של בן־גוריון – תם ונשלם הכל: 1800 שנות הגלות, הפזורה והתלאות נמחו. הנבואות נתגשמו, האם המשיח בא? איש לא ידע אל נכון, אבל כל שעתיד היה לבשר את המשיח נתגשם, כשם שהתגשם המפעל, לו הקדיש ד”ר הרצל את חייו".

ועוד: “ההיסטוריה של העם היהודי היא כתובה בספר הנפוץ ביותר בעולם והמתורגם לכל הלשונות והניבים – והתייר אין לו אלא להחזיק בידו ספר זה, בצאתו לסייר את כנען הקדומה”. – וסיים לה־רוא “בקראדו של היין”: "אכן, מורי ורבותי, אני מאמין בגפן ישראל ואני מאמין בגפן של חבל כולה – כי מאמין אני בעתיד על אנושות זו, שלא נולדה להרוס ולהשמיד את עצמה, אלא לחיות חיים טובים ולשגשג". (תשואות).

תוך קבלות־פנים וסיורים, נחלקו המשלחות שעסקו בחומר המקצועי שהוגש לקראת הכנס – אם בדו“ח על הפעולות שנעשו ע”י המשרד הבינלאומי ותקציבו, אם על מצב גידול הגפן והיין בעולם (ע"י המנהל הכללי של המשרד) ואם בשאלות מחקר ספציפיות בענף. – ובנעילה נדונו החלטות והוכרעה שאלת נשיאות המשרד להבא (לאחר שלה־רוא הגיש באופן סופי את התפטרותו מטעמי גיל ולא נאות לחזור בו).

גם המארחים – משרד החוץ, משרד החקלאות ומכון היין בישראל – עשו במיטב מאמציהם כדי לערוך תכנית נאה לבאי הכנס, שבוצעה לכל פרטיה – באירוחים, בסיורים מקצועיים וגם בסיורי נופש, שהיה בהם משום משמעות מיוחדת לגבי נוצרים המזדמנים לנצרת או לשוט במי כנרת. בו בזמן הכנס ביצע את עבודתו המעשית־המקצועית באמצעות שלוש הוועדות – לגידול הגפן, לתורת היין ולבעיות כלכליות של הענף. בשלוש הוועדות הגישו את הרצאותיהם בכתב אנשי המקצוע, ובתוכם בעלי שם בינלאומי בענף היין; פרופ' לוגתטיס (יוון), מר קוסמו (איטליה), פרופ' בראנאס (צרפת), רקסאני (הונגריה), הוספלד(גרמניה) הוהל (שווייץ), ד“ר בקר (גרמניה), מר פורטאל (צרפת); ומישראל ד”ר שפיגל ומר רוזנשטיין (ממשרד מסחר ותעשיה).

מלבד המחקרים המקצועיים בגידול הגפן ובתורת היין – הוגשו סקרים על הנושא: “חשיבות המוצרים ומוצרי־הלוואי של הגפן בכלכלה הלאומית” – כדלקמן: ישראל – זאב כרמי ודן גלבוע, גרמניה – ד“ר ה. לורנץ, אוסטריה – מהנדס האנס שראט, בלגיה – וורלינדן, ספרד – מהנ' אגר' פ. חואנדה, צרפת – לונג, יוון – מהנ' אגר' לימנידיס, הונגריה – מר טות, איטליה – פרופ' טופני, לוכסמבורג – קיפר, פורטוגל – ה”ה מיגואל ודה־אוליביירה, רומניה – טיאודורסקו, דימיטרסקו ויונסקו, בולגריה – פרופ' נדלצ’ב. חומר רב הוגש על נושא ענבי המאכל.

הנושא השלישי – היה פיתוח חילופי ידיעות וחומר בקשר להשבחת הגפן; ונושא רביעי נגע לחקר חידקי חומצת־החלב, הממלאים תפקיד חשוב בתסיסת היין, לחיוב ולשלילה. –

אף בלי למצות את החומר הרב והמגוון, היה ברשימה המתוארת של נציגי הארצות והנושאים שטיפלו בהם, כדי לשקף את היקף ענף הגפן ותעשיית היין בארצות אירופה ואיזור ים־התיכון ולאמץ את הגורמים המטפלים בפיתוח ענף היין בישראל – המועצה לגפן היין, אגודת הכורמים, היקבים והמכון ליין – לקדם את מעמדנו במשפחה נכבדה זו של יצרני היין וענבי המאכל בעולם.

בתיקים הנאים שחולקו בין משתתפי הכנס, נמצאה מלבד החומר המקצועי רב־הכמות, גם תוספת מצויירת שנתרמה לכבוד המאורע ע"י המחלקה הממשלתית לתיירות (בצירוף מפת סיורים בישראל) ועלון מהודר וצבעוני של מכון היין הישראלי, שהושקע בו מאמץ לעשות פרסום לענבי ישראל ויינותיה בתמונה, בטקסט ובציור.

אם במופעים הרשמיים היו פעילים משרדי הממשלה, הרי בארגון ימי הכנס וסיוריהם המקצועיים של האורחים נשא אגרונום א. הדס, מנהל מכון היין בישראל, אשר ליווה את האורחים בהסברה ובהדרכה על פני כרמי גזר־סיידון בשפלה, מקווה־ישראל שקסמה לצרפתים כבית־הספר החקלאי הוותיק בארץ מייסודה של “אליאנס” שהיה גם ראשון לחדש את גידול הגפן בישוב החדש; מכאן אל קיבוץ “העוגן” בשרון עם ענבי מאכל אפילים ואפילים־למחצה; כרמי זכרון־יעקב על יקביה הוותיקים; משקי עמק הירדן עם ענבי המאכל הבכירים על זניהם השונים (דגניה וכנרת); עמק החולה בו הכרמים שהצליחו נדחקים ע"י עצי הפרי, והרי הגליל העליון (“רמים”).

כאמור, שולב כאן במועיל העונג הרוחני לשוט בסירה על הכנרת הקדושה מזה והזדמנות לציין את פעלו של הבארון רוטשילד, מחדש תעשיות היין בישראל, ברמת־הנדיב מזה. אגרונום הדס כעובד ותיק של פיק"א בעבר החיה האיש “במקומו” לספר על קורות ענף הגפן בישראל מראשיתו ולגולל את עוצם מפעלו הישובי של הנדיב גם יחד.

מנהל היקב בזכרון־יעקב, י. אבני, לא החמיץ כאן את ההזדמנות להראות לאנשי המקצוע את הפרטים המיוחדים העשויים לענין אותם. כיוון שנתכבדו באי הכנס בטעימת יין לפני ארוחת־הצהריים, הם נתבקשו לחוות את דעתם על טיב היינות, ונתברר כי היינות “לבן יבש” “אדום יבש” ו“יין הנשיא” זכו.

הכנס רב־הרשמים ננעל ברחובות במעמדו של שר החקלאות משה דיין, אשר נשא בו את דברו, והבארון לה־רוא השתמש בשעת־הכושר להביע את הערכתו “לגניראל החקלאי”, שמצא את ייצוגו המצויין במשה דיין. השיב לו גם השר בשבחים על פעלו רב־השנים של הבארון לה־רוא כנשיא המשרד הבינלאומי ליין, בו פעל במסירות ובידיעה, עם בחירת המועמד לנשיא החדש של המשרד (אסנסיאו מספרד) נתגלה חיכוך מדיני סמוי, בו ביקשו נציגי ארצות מזרח־אירופה לדחות את הבחירה ולבקש את הבארון לה־רוא להמשיך בנשיאותו שנה נוספת. – בתמיכתו החלוטה של הבארון היוצא, אושרה מועמדותו של הספרדי ובסך־הכל היה זה אירוע מקצועי־בינלאומי נאה, אשר הוסיף כבוד לישראל כיצרנית יין וכמדינת גפן במשפחת העמים מגדלי הגפן.

והכורם במאבקו וברא לכל – למים    🔗

והכורם שדרכו אינה סוגה באירועים חגיגיים – מאבקו היומיומי נגד מיגבלות מידי אדם ופורענויות מידי שמים הוא החזקה שלו על ענף הגפן, שאינה צריכה לראייה נוספת. פגעי טבע ומחלות בכרמים – אף זו אינה חדשה בחקלאות בכלל ובכרם בפרט ונוסיף על המסופר עד כאן אילו פרטים: 1956 – וכרמי גדרה ראשונים להפגע מנזקי קרה וכפור בחול־המועד פסח (!) – אף הגיעו הדברים לידי כך שכורמי גדרה תובעים פיצויים עבור הנזקים שנגרמו ליבול. ושוב גדרה – מחלת הכישותית: אסיפת אזעקה של כורמי המושבה “על־בציר שלא־ייבצר”! (כדברי העתונאי). אמנם זכרון־יעקב מוכיחה באותו זמן, כי בכרמיה לא נפגע היבול, משום עמידה על המשמר בריסוס ובגיפור נגד המחלות – אך יוצאת שנה וגם שומרון בנפגעים יחד עם שאר אזורי הארץ: והפגיעה היא – מחמת השרב הממושך.

בא ד"ר י. ריבנאי ומעמיד את הכורמים על פעולתו של מזיק ניסיום (מין פשפש קטן), שפגיעתו בכרמים נעשתה קשה כמגיפה – ושוב תחילה בגדרה, לאחר מכן בכרמי גזר ועוד – – מחמת מציצתו של זה בגפן מתיבשות זמורות. עש־האשכול, הכנימה הקמחית, אקרית אדומה, פרודניה – כל אלה מזיקים הם לסוגיהם, אשר יש לכוון נגדם את חמרי ההדברה המתאימים כדי להגן על הכרמים. מבחינה זו מציינים עתה הכורמים לשבח את עבודתם של מדריכי משרד החקלאות העומדים על המשמר: ידיעתם המרובה של עובדים אלה משלימה את נסיונו המעשי של הכורם הוותיק.

באופן זה נתחלפה לאחרונה השיטה הצרפתית הישנה (מורשת העבר) בשיטה ישראלית מתואמת לתנאים והתוצאה היא: גפנים בעלות תנובה גבוהה. ואמנם לימין הכורמות בחששותיה עומדים שירותי הייעוץ החקלאיים ובכללם – ועדה מייעצת למחלות הגפן, האגף להגנת הצומח – שהיא מפיצה את הוראותיה ברבים (וגם באמצעות העתונות המקצועית).

יתר על כן: כבר הוחל במחקר של ייעול שיטות העבודה שנתיקרה, על מנת להוזילה ולקיים את רווחיותו של הענף. לייעול הבציר בודקים את כלי העבודה המקובלים, אם אין להחליפם בכלים משוכללים יותר, וכן בכלי ההובלה. ובעוד מבחנים וניסויים טכניים נמשכים והולכים בכרם ובדרך אל היקב, מופיעים מיכלי טאנקרים להובלת היין בכבודו ובעצמו: “מכוניות טאנקרים גדולות ודומות למיכליות הדלק, אך הן מובילות יין, הוכנסו לשימוש לקראת החגים, והיין מוזרם אל המכליות ממרתפי היקב בצנורות”.

הכל מצביע איפוא כי ענף הכרם עשוי לקבל שכלולים “ברוח העידן הטכנולוגי”, כשאר ענפי המשק. ואפילו מתפרסמת ידיעה, כי הבציר עצמו עתיד לעמוד בפני מהפכה: בקאליפורניה הותקנה מכונה לבציר ואם הדבר עדיין בגדר ניסוי ומחייב שיטת נטיעה מיוחדת מתחילה, אפשר ובמרוצת הזמן יהיה גם הבציר ממוכן. הכורמים מתכנסים איפוא לדון בבעיותיהם המקצועיות ובניסוח דרישותיהם מאת הממונים על כך; כאן שאלות מימון ואשראי נוח לכורמים, לנוכח ההכנסה אשר ענף הכרם מכניס לאוצר המדינה, אם במיסים ישירים ואם

תעשית היין המשתכללת גם במפרדות המשקעים

בתמורת ייצוא. טוענים הכורמים בכנס שנערך (1961) בזכרון־יעקב: “עדיין רחוקים אנו מרווחה וצפויות לנו סכנות. מלאי היינות גדול ושימורו צריך להון חוזר; יותן לנו אשראי קצר־מועד בתנאים נוחים ולא תגבה הממשלה כדי שליש מכל לירה של שווי היין.”

“הגפן היא כרטיס־העבודה שלנו!” – מתריסים ואומרים עתה כורמי הנגב הצעירים, פה־אחד עם הכורמים הוותיקים, כלפי הממשלה – והממשלה חייבת להגן על היקבים המקבלים את ענביהם של חברים מאורגנים באגודה, שלא כיקבים הפרטיים השונים, הזוכים בענביהם של בלתי־מאורגנים. כללו של דבר: שינוי גישה מצד הממשלה, כדי שיובטח לכורם מחיר הוגן עבור ענביו.

באה מכת הבצורת שקשתה במיוחד (1959) והיא מסיחה את הדעת משאר הבעיות. המדריך הארצי לגפן, ב. ספרן, שותף באזהרה: שיח הגפן יבש מחמת הבצורת ופילוכסרה (!) מאיימת בצפון – כבר נראו סימנים מדאיגים בזכרון־יעקב, בגבעת־עדה ובבנימינה. מתברר כי כרמי הדרום וגדרה בכלל נפגעו מהבצורת, והכורמים שנטעו בשטח גזר־סיידון (רובם מבני רחובות), תובעים ממינהל המים של משרד החקלאות להקציב להם מיכסת מים להשקית הכרם היבש.

לנוכח ההתעוררות בענף גופו ובין הגורמים אשר המדיניות החקלאית מסורה לידיהם ובראשם משרד החקלאות, מתחזקת תביעתם של הכורמים של מיכסת־מים קבועה להשקיית־עזר בכרמים למען קיום היבול: “משרד החקלאות שכח, תוך הקצבות המים שקבע את ענף הגפן המפרנס מאות משפחות!” – כן תובעים הכורמים את עלבונו של הענף. הטענה גוברת גם בין כורמי שומרון, לאחר שכרם־בעל תנובתו כדי 560 ק"ג לדונאם, בעוד אשר בשתי השקיות־עזר הוא עשוי להניב למעלה מטונה ענבים – וכיצד ידובר בהעלאת הרווחיות, אם מקפחים כורמים ותיקים בזכותם למים!

מלחמת המים! – אנו עומדים איפוא באחת המלחמות הקשות ביותר למדינה, כשנציבות המים של משרד החקלאות מודדת במשורה ומקציבה מיכסות כדי להבטיח את המים החיוניים לאזורי החקלאות, כולל הנגב, ובשנים מעוטות־גשמים בפרט. אפשר לטעון כאן לשרירות בהקצבה, להפלייה לרעה של סקטור מסויים לגבי ההתישבות החדשה, לאי־התחשבות בכרם־בעל שגם הוא צריך למים בשנות עצירת גשמים ולא – הוא צפוי להתנוונות; – אך נוקשות עמדתה של נציבות המים נובעת בסוף־דבר מעובדה אחת: מיגבלת המים בישראל!

לכורמים – ולכורמי השטחים בגזר־סיידון בראש – נמצא לוחם עקשן על זכותם למים ביעקב אהרוני, העומד בקשרי המלחמה ללא־ליאות מ־1959 ואילך; – “אך ב־1960 קרה אסון כאשר באזור זה ירדו 100 מ”מ בלבד – והתוצאה היתה יבול ממוצע של 230 ק“ג ענבים לדונאם (!) – ובכן למטה מכל רנטאביליות, מומחים שסיירו במטעים גילו גפנים ללא שרשים, כי האדמה המסתדקת מיובש קורעת את שרשיהם. מטעים אלה, לנוכח הבצורת המצוייה באזור זה (גם בשנים שבאזורים אחרים יורדים משקעים בכמות תקינה) – זקוקים איפוא לשתי השקיות־עזר בשנה או ל־200 מ”ק מים לדונאם.

זה הרקע עליו מתכנסים מומחים הדנים בשאלה ומגלים פנים לכאן ולכאן.– המדריך הארצי לגפן ב. ספרן מגלה את דעתו: אזור שיורדים בו 400 מ"מ גשם הוא התחום השולי, בו אפשר עדיין לקבל יבול מכרם בעל. ואשר לאיזור גזר הנדון, הרי עוד בבצורת 1952 השקו כרמים אלה מחביות, והנה מ־1958 שוב באו שנות בצורת וגרמו להתנוונות – ולא הרווחיות בלבד לוקה אלא הכרם מעיקרו מגיע למצב עקירה. – רואים כורמי־בעל אחרים במלחמתה העקשנית של גזר־סיידון ומביאים גם הם את עצומותיהם לזכות על מיכסה־מים עד לבית־הדין לעניני מים.

הדין -ודברים נמשך שנים רצופות כששני הצדדים – רשות המים וכורמי הבעל – מגינים כל אחד על עמדתם; מזה נוקשות קיצונית לשמור על העקרון כי כרמי יין באזורים עם 400 מ“מ אינם מקבלים תוספת מים ומזה פשרה מציאותית: “איני רוצה להיות אחראי לגורלם של 8000 ד' מטע ולפיכך מציע להקציב 100 מ”ק מים לדונאם לצורך השקייה אחת” (ח. גבתי). מגיבים המתנגדים לפשרה:

• תוספת מים כאן תפגע בחקלאים אחרים ויש לשקול את הדבר היטב.

• התועלת הכלכלית שתצמח מהשקיית־עזר עדיין אינה בדוקה.

• לא נגמור בתוספת של 100 מ“ק מים, כי ידרשו לאחר מכן 200 מ”ק.

אלו הן התנגדויות, אך הכורמים מאוגדים בתביעתם להסדר מניח את הדעת ושוב: “אנו מייפים בזה את כוחם של ה”ה יעקב אהרוני ויצחק פיינשטיין לייצג אותנו בכל הדיונים

הכרם הלוחם על מים

בהתנגדותנו זו." – ולא בכדי מופיע אהרוני לאחר דיונים כאלה באסיפות של אגודת הכורמים או התאחדות האכרים, הם המוסדות התומכים בדרישה למים, ומודה: “כורמי רחובות (דהיינו, גזר־סיידון) מרגישים מתוך סיפוק נפשי שנתקבלו כחברים לאגודה, בשעה שהשקיית־העזר של הכרם היא בבת־העין של הכורמים.”– מתוך כך מגיעים למסקנה נוספת: כרם־בעל מעיקרו צריך להשקיית־עזר לשם הרמת הרווחיות שלו, כי ביבול נמוך אין לכורם קיום – ודגלו של מאבק זה נמסר למושבות הכרמים בצפון.

*

“זכות גדולה היא – מתברך כאן גדליה גרופר (1959) מזכרון־יעקב – כי רשות המים, תה”ל, שאינה מאשרת אף טיפת מים למטעים וכרמים, נענתה לדרישות ועדת המים שלנו ונשקה השנה את הכרמים באום־אל־תות. זה מעשה היסטורי, אבל זה אומר כי לזכרון־יעקב נחוצים 2 וחצי מיליון קוב מים ונציגי מינהל המים חייבים לדעת, כי מצבם של הכורמים בזכרון־יעקב קשה מאוד (בפרט בשנים שחונות)" – מגיב על כך מינהל המים: והרי הוועד החקלאי ביקש רק 80.000 מ"ק מים – וכיצד באים אתם בדרישות נוספות?– –

ברם, אם ענף הכרמים שהתחדש ביהודה פתח במאבק המים, הרי זכרון־יעקב למודה מכבר במלחמה על קיומה. היא מגייסת לצורך זה את מנהל התאחדות האכרים י. זיו־אב, המקיים במושבה כינוס עתונאים, כדי להשמיע את “זעקת הכרמים” המתנוונים מצמאון למים. מוסדות המושבה, כולל המועצה המקומית (צ. ברונשטיין), שחקלאיים הם ביסודם, מצליחים להקים מפעל השקייה ל־900 דונאם לכרמים בנזלה. והנימוק החזק הוא: אמנם משרד החקלאות קבע כי דונאם־בעל עם 750 ק“ג ענבי יין (בכמות שנתית של 400 מ"מ גשם) הוא רנטאבילי – אבל הדבר היה נכון בעבר; – היום (1960) דונאם כרם עם 1.250 ק”ג איננו רנטאבילי ורק המים עשויים להעלות את התנובה. מכאן ההכרח לדרוש מנציבות המים זכויות מים (טאצה, התאחדות האכרים).

זכרון־יעקב מתיצבת איפוא למלחמה זו בתוקף הכרתה המקצועית, ולוחם עקשן לשאלה זו מבין הצעירים הוא שלום זמונבודה, שעלה להיות ראש הוועד החקלאי והוא גם חבר המועצה של אגודת הכורמים. – בזכות היותו דור שני ומנעוריו עובד בענף ליד אביו יוסף זמנובודה המומחה למשתלות, נכנס למערכה עם האריות שבממשלה – שר החקלאות משה דיין ואריאל עמיעד המנהל של המשרד, עם מרכז התיכנון ונציבות המים. זמנובודה לא חת ולא נרתע לנמק את תביעותיו בכתב ובעל־פה, גם בהמחשה בכרם “המתנוון” עצמו ובתצוגת אשכולות הענבים, עליהם מושבה זו מתקיימת. דהיינו: אשכולות אלו לא שלנו הם, אלא שלכם, של המדינה, והם שצריכים למים…

“ענף היין מהווה את הבסיס בכלכלתה של זכרון־יעקב” – מרצה להם זמנובודה – מ־32.000 דונאם אשר בתחום השיפוט של המושבה יש 10.500 אדמה חקלאית ומזה 8000 דונאם כרם (6000 ד' מהם בעל). הכורמים מהווים 10% מהמפרנסים ומעסיקים 40% מאוכלוסי המקום, 700 דונאם בעל כבר נעקרו בשנתיים האחרונות, ובני דור שלישי במושבה נמנעים לנטוע מחדש במקום כרמים שהתנוונו. ובכן שתי שאלות כאן: מים להשקיית־עזר ואין להכביד עלינו במלחמה רצופה על המים הנחוצים לנו; וכן יש להעלות את מחיר הטונה ענבים ל־350 ל"י, בהתאם לחישוב שנעשה במשרד החקלאות – ובכך תימנע הידרדרות הענף.

“תמורה ריאלית עבור ענבי היין ולא כמחיר שנמשך ללא שינוי מ־1958 (250 ל"י לקנטאר ענבים), בו בזמן ששכר הפועל עלה פי־שנים ויותר. – כן המצב לא רק בזכרון־יעקב אלא גם בבנות – בגבעת־עדה, בת־שלמה, עתלית ובנימינה. אף אין לשכוח, כי 7600 טונות ענבי ז"י מהווים 56% מכלל היבול שקולט יקב ז"י.”

הדברים ברורים" – “הבו מיכסות מים ויצור לבני־חקלאים, שכל שאיפתם היא להמשיך את מסורת אבותיהם על אדמת זכרון־יעקב”!

מבטיח עמיעד ממשרד החקלאות: “אם יש בנים שאין להם קיום יתן משרד החקלאות מיכסות בלי דיחוי ובלבד שיוסכם על המיכסות הדרושות להם.”

זו איפוא מלחמתה של זכרון־יעקב, אשר שורותיה מתחזקות בחקלאים צעירים ומשום כך מוסיפים להמליץ על קבלתם לאגודה במסגרת נוהג שהפך לכלל: “אלה אשר גילם 18 והכניסו 40 קנטאר ענבים ואבותיהם היו כורמים־חברים באגודת הכורמים.” – אמנם הדבר עדיין אינו מוסכם על דעת “הדרום” הרוצה גם הוא בחיזוק מעמדו ועומד בדרישה של קבלת כורמים “שאינם בני־כורמים” – אך כנגד זה יש אמצעי: חיזוק עמדתו של הצפון ותוך כך כיבוד זכויותיהם של ותיקים ובניהם. –

צעירים במלחמתם על קיפוח    🔗

ויהיו אשר יקשו עלינו: ספר יובל וחג לציבור הכורמים – מה לו ולתרועת מלחמה? – נשיב איפוא: ספר יובל של חקלאים כמוהו כפרשת חייהם החדורה מסורת של מאבק מתמיד עם גורמי הטבע וגורמי אדם, ככל שראינו לא־אחת בספר זה. משום כך חדה עינו של כורם צעיר מזו של אביו, אשר ברבות הימים והנסיון נעשתה רגועה יותר. מה מובן הדבר לו לאחד אשר אכל את אשכולות הכרם שהבשילו בימי שלום ומלחמה וראה את הכורם העני של מאיר־שפיה ובת־שלמה כעתיר־נכסים… מה מובן הדבר לאחד שראה בבנים שגדלו וקיבלו את הנחלות לידיהם האמונות, לטפח את ענפיהן הישנים והחדשים באהבה ובעקשנות, שלא להגרע בתקופת “הרווחיות” מהחקלאים־הכלכלנים, המעמידים את הדגש כולו בסימן זה! –

*

עם אלה ישבנו ושוחחנו בבת־שלמה, בעתלית, בבנימינה ובגבעת־עדה – המושבות אשר תיארנו וגם את הבוצרים מקרב המתישבים החדשים מצאנו על אדמת הטרשים של ההר ובחום השחון של השפלה. ודבר אחד עלה משיחתם: ספר זה אינו רק ספר חגם גרידא, אלא הוא ספר מלחמתם; אבותיהם וקודמיהם נלחמו מר על קיומם בשוק ובין כתלי האגודה ובחום הכרם, וגם הם רוצים שהספר ישמש פה למלחמתם. ושוב: יהיה זה פסח גרופר מעתלית, שלום זמנובודה ממאיר־שפיה־זכרון־יעקב. צבי בחור ואייזנשטיין מבת־שלמה, נמירובסקי ובלנק מגבעת־עדה או שצמן וחברי מבנימינה – דברם אחד:

“מקופחים אנחנו גם מאת הממשלה, אשר מחובתה היה להבין למצבנו; מקופחים אנו כי אין אנו שייכים לאותו סקטור ציבורי שהוא העומד בממשלה והשלטון בידו. משום כך הענפים של אותו סקטור נהנים ואילו לנו מניחים לסמוך על כוחות עצמנו. ואומרים לנו אמירה אחת: תייעלו את עבודתכם ובזה ישועתכם; העלו את פריון כרמכם ומכאן יבוא הפתרון למצוקתכם. אבל – הכרם העולה באדמה ההררית־אבנית של בת־שלמה ענביו אמנם משובחים אך יבולו זעום… כלי־העבודה המשוכללים נפגמים מהר באדמה זו. נמצא כי הייעול יש לו גבול ופריון הכרם גם הוא אינו מותנה בחריצות הכורם בלבד”.

הכרם באדמה ההררית־אבנית של כורמי בת־שלמה ענביו משובחים אך יבולו בכמות זעום!.

מכאן שהאמצעי האחד הוא: מלחמה. – פוסקים הצעירים בעלי העינים העזות שאינן משלימות. – אם עשינו “רעש” בעבר והדבר עלה לבסוף על שולחן הכנסת והתעוררו לדון אתנו על בעיותינו – נוסיף איפוא רעש אף שהוא איננו בטבענו. – ואמנם לא מענווה אומרים הם כך, אלא טבעם במיעוט דברים של חקלאי עובד, אך ההכרח מדובב…

ולמעשה אינם מחדשים על מה שנרמז לעיל אך מבטאים את הדברים בבהירות יתר: אם יפסיקו את תעשית הכוהל הבלתי־חוקית מפסולת ומולאסה, המתחרה קשה בתעשיה שלנו… אם הייצוא יכניס ולא יגרום לנו הפסד – וזה תוך שינוי השער לייצוא… אם יפתרו בעצה של עקירת כרמים (ולו גם ענבי מאכל) כי מי כורם אשר יעקור מרצונו את אשר נטע בדי־עמל! – אם יבינו כי ב־350 ל"י לטונה ענבים עדיין חסרים אנו לאיזון ההוצאות ולרמת־חיים הוגנת – – אם – *

והרי פעלה הממשלה, אף התירה להעלות את מחירי היין לצרכן? – אם הועלו מחירי היין, הצריכה פוחתת ומצד שני הבלו נגבה ע“י הממשלה גדל. נמצא, כי שוב המדינה הרוויחה מהעלאת מחירים ולא הכורם־הפרט – אשר מ־20% ההעלאה נשארים לזכותו רק 9% וזה אינו מכסה אפילו את דרישות ההתיקרות של שכר העובדים ביקב. שוב אין ברירה אלא לחדש את המאבק מ־350 ל”י לטונה ל־370 ל"י לטונה ואת זה יודעים גם מומחי הממשלה המבקרים אצלנו וחוזרים ובודקים את חשבונותינו הגלויים.

זו איפוא “הפרוזה” הגלוייה של כורם צעיר, אשר הוא הנושא בעול כאחד ותיק ומנוסה ולשונו איננה למודה לרמז ומליצה, כי עבודתו היא מליצתו. בבת־שלמה הוותיקה (מלבד “ההרחבה”) 18 כורמים חברי האגודה ושטח כרמיהם המשתרעים עד לעמקי הבקעות של הרי מנשה הגיע – 1500 דונאם. וכרם העולה בצלע ההר קשה להעלות אליו מים ורובו ככולו בעל־כרחו בעל.

אף־על־פי־כן… – מלמדים הם זכות על כרמם – צמיחתו יפה אם הגשמים באים חלוקים במועדם ואינם שוטפים־זורמים בנחלים לים – – כי הגשם המוקדם כהשקיית־העזר אשר מומחים מייעצים לתת לכרם לאחר הבציר – – גשם זה ברכה בו באדמת ההר ומשום כך משתבחים אנו בטיב. – כן שוכחים הכורמים לשעה את רוגזם ומתברכים בקורת־רוח בסגולות המיוחדות של אדמתם. – ולא עוד אלא גם המתישבים החדשים שבאו להרחיב את מושבתנו נתפסו כמונו לענף הכרם – והרי אנו היום כ־60 משפחות כורמים במקום. – זה סיפורם של בחור, חבר מועצת האגודה, ואייזנשטיין חבר ועדת הבקורת שלה, כנציגי בת־שלמה.

כאן המסקנה: מ־60–70 דונאם כרם אי־אפשר עוד להתקיים כיום ואדמת הבעל אינה יפה לענפים אחרים שהם צריכים למים. משום כך מביטים כאן בדאגה אל הילדים אם עוד ירצו גם הם להיאחז בנחלה… אך כנגד באה גם עובדה סותרת: בן־חקלאים תמיר, חניך הפאקולטה לחקלאות ברחובות, בא לביתו לעבוד בטרקטור ואין סימן שהוא חושב לעקור, אך להשלים עם “קיפוח”, ממשי או מדומה, במדינתו שלו, לא יסכים גם הוא! – –

*

והכורמות הצעירה בהתישבות החדשה – י. אביעד המטפל בענף הגפן מטעם האגף לחרושת חקלאית של הסוכנות היהודית וחבריו לעבודה, בראשותו של בר־אילן, משתבחים כי כרמי ההתישבות החדשה בדרום מהווים כבר כדי 40% מקיבול היקב בראשון־לציון ומתקרב ל־30% בקיבול היקבים הארצי. עת הבציר – ואביעד מופיע להסדר הבציר ביקב ראשון־לציון, בעוד שהממונים בחבלים – בנגב ובהר – נושאים באחריות בחוץ – בחלוקת הפתקאות של הנהלת היקב על מיכסות הענבים שיש לבצור למיניהם והדאגה למילוי ההזמנות. ודעת העובדים של הסוכנות ונסיונם היומיומי אומרים: העבודה עם יקבי האגודה היא הנוחה לנו ביותר – –

אף מסתבר, כי לא קל לייצב בין־שנים מספר מסורת של ענף הגפן והדבר קשה משנה בהר־יהודה, בית־שמש… ונוח… נחם – טרשים על הרי יהודה ובדידות של ספר – כאן הגפן שנטעו אינה משגשגת, היבול הדל מרפה ידיים ומתישב צעיר הצופה לעתידו אומר: בשנה הבאה לא אבצור עוד גפן זו, כי העמל אינו שווה – וגם זקן ומתון מהצעיר אינו מעלים את אכזבתו מתנובת הגפן, פרט אולי לנחמה פורתא – עוללות הגפן שלאחר הבציר, ניתן לאסוף אותן לעשיית משקה בבית, כדי לשמח ביום חג. ושוב – מההר אל השפלה, כשהשטחים נעשים מישוריים יותר וכן גושי הכרמים – תרום, תעוז או בקוע – הללו הגובלים בכרמי גזר־סיידון, אשר יבוליהם עולים כבר עד ל־1200–1500 ק"ג לדונאם, בכרם הוותיק.

כל זה מצטייר לנו לנוכח עמדתו המלחמתית, שכם אחד עם כורמים חדשים וותיקים, של מנהל אגודת הכורמים, ד"ר אליקים אוסטשינסקי. אם גלוסקין דרכו היתה במתינות עסקית ואם שפירא היה נוקט כלפי פנים וכלפי חוץ לשון פיוס רכה, אוסטשינסקי אינו חושש להשחיז את נשקו למלחמה אם בדיבור ואם בכתב: אין בכלל חילוקי־דעות בדבר אפשרויות גפן־היין בישראל. – מצהיר הוא את “האני מאמין” שלו – כמעט ללא עזרת הממשלה ובכוחות עצמיים הפכו כורמי המושבות את אדמות השממה לכרמים מניבים פרי משובח (כורמי גזר־סיידון ועוד) ואמנם תנובת הכרמים עלתה בענבי היין עד 34.000 טונות ובענבי מאכל עד 11.000 טונות (האחרונים עודפים). והצריכה הפנימית חופפת כמעט את הייצור הזה. אף־על־פי־כן מצטבר מלאי גדול של כוהל – כיצד?!

יצרנים מסויימים משתמשים כנראה לתעשית בראנדי וגם יינות בחמרים שאינם מופקים מענבים. – וכאן התקפה על הממשלה: היא היתה חייבת להפסיק לחלוטין שימוש לרעה בחוק – – כל מה שעשתה היא הסכמה להעלות את מחירי המוצרים אחרי הקפאה של 4 שנים… אין בכוחה של העלאה זו לפתור את הבעיות… הייצוא אינו גדל.. בעוד שיינותינו אינם נופלים בטיבם מיינות הארצות האחרות. אך (שם) הממשלות נוהגות להגיש ליצרני היין לייצוא עזרה ממשית כדי לאפשר להם ייצוא (לא כן אצלנו). כל עוד לא תאות הממשלה לבוא לעזרת הכורמים בשינוי החישוב של שער הדולאר לייצוא קשה להבין את המחדלים של הממשלה בשטח זה…

ובכן קיטרוג קשה על גורמים שונים ועם זה: אמנם ההווה עגום ומדכא – מסכם אוסטאשינסקי את מלחמת הענף על קיומו ב־1966 – אך העתיד צופן בו התפתחות נוספת ויציאה מהמצוקה למרחב. עם שינוי יחס הממשלה תחזור הברכה לשרות במעשי ידיהם של כורמי היין וכרם הגפן במדינה ימשיך להיות ענף חשוב ותורם את חלקו להבראת המצב הכלכלי בארץ ולפיתוח הייצוא.

מכל זה מסתבר, כי מתגבש והולך ציבור כורמים אחיד, אשר מספרו הוכפל וכן חוזרים אנו בסוף־דבר מהכורם־הפרט הוותיק והחדש – לאגודה, כי גם במלחמה לא נחשב כולו של פרט אלא של ציבור – וגם זה עלה לנו מקורות 80 השנה המסופרות בספר זה.

גביעים לקידוש מכסף, מקשה ופיתוח (המאה הי"ח, גרמניה)

 

פרק כג: אגודת הכורמים הקואופרטיבית היא היא מצודתו של הכורם    🔗

הכורם על גפנו גאוותו    🔗

כן עולה לנו כי הכורם־הפרט רוגן, ויש אשר אזור נלחם בפני עצמו על דרישתו החיונית – אך אין ספק כי התוקף הציבורי של תביעתו בא לו מהאגודה ומוסדותיה העומדים מאחוריו. גם היריבות האיזורית המסורתית בין צפון לדרום אינה עשוייה לגרוע מבחינה זו, כל עוד הדברים נדונים במסגרת זו של הנהלה ומוסדות, אשר האגודה עומדת לנגד עיניהם מעל לענינים אזוריים וסקטוריאליים גם יחד.

אמנם הצפון אינו פוסק לעמוד על משמר בכורתו המקצועית אשר רכש; ולא עוד אלא אך זה הושג ההסדר האזורי, אשר בכוחו כורמי גבעת־עדה נעשו חברים שווי־זכויות באגודה, תמורת השקעה של 20 אלף ל"י, בעוד שבניהם אושרו כחברים ללא תמורה; – אחריה בנימינה ועתלית באו על זכותם, כמסופר לעיל. כיוון שההסדר הושג לא בוששו נציגי הצעירים – מזכרון־יעקב, בת־שלמה וג' ב' ע' במועצת האגודה לקיים כנס ולהוסיף לברר את עמדתם (א. לרנר): “לכורמי ג' ב' ע' – גבעת־עדה, בנימינה ועתלית – יש 10 אלפים קנטאר ענבים ואין להם נציג בהנהלה, בעוד שזכרון־יעקב עם 20,000 קנטאר ענבים יש לה 3 נציגים בהנהלת האגודה!” –

ואם הוותיקים אינם יכולים ואולי אינם זריזים לפתור את צדקת הטענה אלא על דעת האסיפה השנתית, מייעץ א. ניידרמן: נציגי ג' ב' ע' חייבים לחכות עד שייגמר ניסוח התקנות החדשות, שהרי עיני הדרום פקוחות… וכורמי רחובות שמספרם גדל בינתיים נכונים להעביר על שם האגודה את נכסי הגת שלהם, תמורת החלטה לקבל שנים־עשר כורמים המכניסים כבר ענבים ליקב, כחברים שווי־זכויות – –

מיד מעלים הצעירים הצעה נוספת בדבר הצורך הארגוני של הצפון ומציעים לקיים ארגון בין־מושבתי זה מבחינה נוספת (עוזי נמירובסקי, גבעת־עדה): – הדבר דרוש כדי למנוע תביעות מופרזות (של הממשלה) בקשר למיסים, שאינן הולמות את המציאות, וכיצד לקבוע לצורך זה את תחשיב התנובה הממוצעת לדונם כרם, אף ההפרש בין דונם ענבי מאכל וענבי יין וכן הוצאות לדונם כרם, – כל זה צריך לייעוץ של מומחים לכך, כדי להשיג תחשיב מוסכם אחיד למושבות־הגפן, ומבחינה זו עשוי הארגון האזורי של הצפון לעזור, לדעתם. ההצעה מקבלת חיזוק נוסף על רקע מקצועי וועדה אזורית מתארגנת להדברת צפרים ונברנים, כשנציג הוועד החקלאי צ. גרף יושב בלשכת ההדרכה האזורית ומפעיל הרצאות הדרכה לכורמים.

עם זה אין הדברים מגיעים להתבדלות אזורית וידם של ותיקי האגודה גוברת, כשהם מטיפים בראש וראשונה לשלימות האגודה, אך מדגישים את היתרון המקצועי שרכש לו הכורם בצפון תוך נסיון ומסירות לענף. ואמנם בשל ערות זו לצרכי האגודה והענף מבפנים ומבחוץ, האכר־הכורם אינו מהווה כאן בעיה קשה, גם בזעזועיו ובתנודותיו, ככל שמתגלה אגב התיכנון הארצי של ענפים אחרים. ככלות הכל – נכנס שוב בציר מבורך של 45 אלף קנטאר במסירה ליקב (1964), בצירוף 3 אלפים קנטאר ענבי מאכל. ואם שכר הבציר עצמו והזמירה מוסיף לעלות, הכל עובר בסדר תוך יחסים הוגנים עם “הסתדרות הפועלים”. אף הגיעו הדברים לידי כך, שסדר הבציר בזכרון־יעקב שודר ב“קול ישראל”, כדוגמה ליחסי־גומלין טובים בין עובדים ומעבידים (!).

אף־על־פי־כן כורם זכרון־יעקב (בונשטיין) על כרמו גאוותו

ואם קיימים כאן ענפי משק חדשים – מטעי תפוח, אפרסק ומישמיש, בצירוף הצעה של בנין בית־קירור ובית אריזה לפירות אלה; ואם אנשי המטעים מעמידים את נציגם גם למועצה לשיווק פירות; – ענף היין מוסיף לעמוד ראשון־במעלה. בהשתתפות משרד העבודה נסלל כביש לכרמי גוש ברייקי והענבים לא יטולטלו עוד בדרך חתחתים ליקב; כן עומדים לניקוז הנחלים באזור – נחל תנינים מזה ונחל אל־תות, הוא נחל דליה, מזה – כדי למנוע את נזקי הסחף השנתי לאדמת הכרמים.

כאן הוועד החקלאי, או בשמו השונה “הוועדה החקלאית שע”י המועצה המקומית זכרון־יעקב" – הוא גם “קואופרטיב חקלאי ובוני זכרון־יעקב בע”מ“, מוסיף לעמוד על משמר הענינים המקצועיים – בעבר במזכירותו הפעילה של אדם קאופמן־ישראלי שנפטר ולאחר מכן של יורשיו אריה סמסונוב וד”ר לעוו. יושב־הראש הפעיל, שלום זמנובודה, מנצח על חגיגת “שנת־ראשונים” במושבה, במעמדו של נשיא המדינה זלמן שזר. עם חבריו לוועד החקלאי מתכננים הם את הנצחת אבות המושבה וגם את בני הדור השני – הממשיכים והמזקינים גם הם – בבנין נאה אשר יוקם על השטח של 5 דונאם בכניסה למושבה על “אדמת הגורן” לשעבר. חזקה איפוא תודעת “השורש” באווירה זו והסיפוק גדל, כאשר הנשיא זלמן שזר מוסר לוועד החקלאי למשמרת את שיר “הזית” שחיבר בהשראת נופה של מושבתם.

*

זכרון־יעקב גאה בהישגיה גם באגודת הכורמים; אך מצד שני, אם יש העוררים כאן על קיום האסיפה השנתית של אגודת הכורמים בראשון־לציון ולא בזכרון־יעקב, מסבירים הוותיקים, כי ראשון־לציון מקיימת אותה שנה (1964) את הבציר ה־75 שלה והכבוד מגיע לה. – מניחים בכך את דעתם של קנאים למושבתם. הענינים, קלים כחמורים, חוזרים איפוא אל שולחנה של הנהלת האגודה מתוך הכרה כי כאן יבואו על שיקול נכון וקנאות אזורית יתירה אך תקלקל את השורה.

דנים ביחס הנוקשה שמגלה מס־ההכנסה כלפי כורמים, כשהוא דורש מקדמות על היבול השוטף, שעה שבדקו ומצאו כי האגודה עומדת בזכות ניכרת במס ששולם עבור חבריה בשנים הקודמות. כאן מתווכחים בתוצאות הייצוא מתוך רצון להמשיך במאמץ, אבל בתנאי שהדבר יהיה גם לטובתו של הכורם. ושוב – כרמי ההתישבות החדשה העומדים להגיע ל־13,000 דונאם בהתאם לכך דורשים להגדיל את חברותם. תוספת חברות ונציגות לא בלבד מעלה בעיות, אלא יש בה כדי לעורר חששות, האזורים מתרחבים ולא הרי התנאים בנגב כתנאים בשומרון אף לא ביהודה.

כורמי הנגב כבר תובעים פיצוי על נזק שנגרם להם משום איחור בפתיחת היקב, שעה שענבי היין שלהם “הבשילו והרקיבו”. מוכיח רוזנטאל מנהל היקב, כי היקב נפתח במועדו, אלא כורמי הנגב השקו את כרמיהם קודם לבציר ללא פיקוח וזה הזיק לענביהם – מכאן שיש להפסיק בהשקייה שבועיים לפני הבציר. – באה גם הסוכנות היהודית בשם ההתישבות החדשה בדרישתה להגדיל את הנציגות באגודה, בהתאם ליבולים שגדלו; ההנהלה דוחה בנימוק, כי לא תוכל לשנות בכך את מיבנה האגודה, באופן שוותיקים יהיו בה למיעוט בעתיד לא־רחוק.

הדברים מעוררים אי־שקט ובר־אילן מוסר כי יוקם יקב בגליל והסוכנות מציעה לאגודה לרכוש מניות של חברת היקב החדש אשר יוקם וכבר נמסר על צעדיה להכין תכנית ולרכוש ציוד למפעל זה. – כיצד יש להתיחס לעובדה זו? – אמנם עוד יעברו שנים מספר עד שיהיה בגליל יבול ענבים מספיק לניצול ביקב מיוחד וכן ברור מהנסיון כי אין מקימים יקב מיניה־וביה – אעפ"י כן יצרן שותף מהיום מהיום צפוי להיות מתחרה מחר – האמנם כך הוא הדבר? – בינתיים התכנית הוסרה – הכורמות של ההתישבות החדשה, המהווה כבר 27% מיבול הענבים, נעשתה חלק אורגאני של האגודה ושותף לדאגתה ומלחמתה. בר־אילן עצמו תבע לשכנע את המתנגדים מבני זכרון־יעקב הוותיקים, שהרחבת היקבים בראשון ובזכרון היא לטובתם. אף הצליח בשליחות זו. כאשר הדבר נגע להחלטה בדבר רכישת אגף בית־החרושת לבירה להרחבת היקב בראשון־לציון. הרי ודאות אחת; האגודה מוכרחה לשמור על שלמותה, ובזה גם כוחם של חבריה הכורמים, כוותיקים כחדשים.

האסיפה השנתית שוב אינה “מונולוג”    🔗

אלו שאלות לעתיד, שאפשר לדחות את ההכרעה עליהן, אבל ענינים שוטפים אין לדחותם. ביטוח פועלים ופועלות לעת פרישה, דהיינו: “נוסף על הפיצויים דרישה למענק פרישה ולמתן יין לכל ימי חייהם” – הדבר עלול להטיל עומס נוסף על קרנות האגודה. עובד בכיר פורש משום חילוקי־דעות ולאחר עשרים ושמונה שנים שעבד בעסק “נוזל בעורקיו יין במקום דם” – – ברי, כי ההנהלה מצטערת, אך מחובתה לעמוד בתוקף בפני תביעות במסגרת יכולתה של האגודה ולספק אותן.

חבר הנאמנים הוותיקים מצטמצם והולך לעת־עתה אין לדעת בוודאות מה מביאים אתם חדשים מקרוב באו. ד"ר אוסטשינסקי וחבריו מחזקים את ההנהלה בכוחות הכבירים של מנגנון היקבים שגדל: הם בטוחים כי ימצאו כוחות נאמנים גם בגורמי החוץ שהוקמו לנושא הגפן בממשלה ובציבור – אם מבחינת המדיניות ואם מבחינת המקצוע. תקווה זו מחזקת, כשבאים לסיים שנה באסיפה שנתית ולהכשיר את הרוחות לקראת הבאות. באור זה עולים בלא־ספק ערכה וחשיבותה של האסיפה הכללית מכל שהיה בשנים קודמות.

*

ד“ר אוסטשינסקי כמנהל האגודה מגיש את הדו”ח שלו בלי להעלים את הקשיים, אבל גם תוך הדגשת ההישגים שחיזקו את האגודה: נכון – – חוב האגודה לכורמים תמורת היבולים מצטרף לסכום גדול, אבל כנגד זה עומד ערך המלאי השמור ביקבים וההשקעות שנעשו בפיתוחם. למרות שלוש שנות בצורת שלקינו בהן (1959 – 1961) היתה התקדמות: בייצוא, בהקמת מועצת הגפן, בפיתוח מוסדות האגודה, במו"מ עם משרדי הממשלה ומס ההכנסה בכלל. ועל כך יש להחזיק טובה לחברי ההנהלה והוועדות עם ועדת הבקורת בראש; וכן לחבר עובדים.

שלושת זקני ההנהלה (מימין לשמאל) – אבא שכטר, אליהו ויגודסקי, יהודה קרניאל – אחרי 40 שנות פעולה

בשנה שלאחריה אוסטשינסקי שוב אינו שוכח לציין שירותיהם של חברים: יובלם של שניים מטובי האגודה, יהודה קרניאל ויעקב אהרוני. בראש וראשונה הנני לציין את יובלו של מר יהודה קרניאל, איש זכרון־יעקב מטובי בניה־בוניה של בירת ענף הגפן במדינה – אמר מנהל האגודה בברכתו – מלאו שלושים וחמש שנים רצופות לעבודתו במועצת האגודה וכן מלאו לו 70 שנה. סימני הזקנה אינם נראים בו והוא ממשיך לתרום במלוא המרץ את תרומתו ברוכת הנסיון והתבונה להנהלת עסקי אגודתנו.

גם ליעקב אהרוני מלאו 70 – המשיך המנהל – והוא אשר עודד את חבריו הצעירים לשוב ולטפח ענף הגפן ביהודה לאחר שהוזנח במשך כמה עשרות שנים. הוא שימש להם דוגמה ומופת אישי בחריצותו, בכשרונו ובמסירותו לענף זה ויש לזקוף לזכותו האישית הישגים בכיבוש שממת הרי ירושלים והפיכתם לשטח כרמי יין (גוש גזר־סיידון) פורחים ומשגשגים. – ומאשרים לרשום את שני החתנים בספר־הזהב של הקהק"ל – זה שכרם על עמלם במוסדות האגודה ובגישה זו מחבבים גם על החברים באסיפתם את עסקיהם ומחנכים אותם לאחריות כלפי האגודה.

ולהבדיל מן החיים, מכבדים באסיפה השנתית את זכרם של כורמים ותיקים שנעדרו במשך השנה ודוד שטרנברג מעלה ברגש (1963) את זכרו של יעקב שפירא שנפטר: נעלה את זכרו של מנהלנו היקר והנערץ יעקב שפירא ז“ל, אשר הלך מאתנו ערב חג השבועות והובל לקבורה על הגבעה המטופלת בראש”ל. הוא נשלח אלינו בשנת 1924 כשמצב האגודה היה בשפל, המושבות היו מסוכסכות. במרץ, בהבנה ובמסירות נגש לעבודה, השתלט על העסק והכניס בו סדרים. את זכרון־יעקב אהב וקרב ועזר לנו לחדש את נטיעותינו ולהכניס זנים חדשים אשר נתנו דחיפה להשבחת היינות והליקרים. כשהרגיש עיפות, ביקש להשתחרר מתפקידו, אך המשיך להגיש לנו עצתו ועזרתו. נפטר בשיבה אך בשנותיו האחרונות סבל והתענה. יהא זכרו ברוך.

לא פחות קשה ההרגשה כאשר נעדרים והולכים משורת עסקני ההנהלה המעטים בלאו הכי, ותיקים ומנוסים. חבר ההנהלה נציגה של גדרה, אליהו פרנקל אך זה גילה פעילות וכושר ובמיטב שנותיו נפטר (מארס 1965). דוד שטרנברג נציגה הוותיק של זכרון־יעקב נשא בנציגותו בהנהלה בצורה הולמת והעדרו (25 בפברואר 1965) מורגש במערכות האגודה.

1964 – ואוסטשינסקי פותח בכבוד חבר נאמן אבא שכטר בן־השבעים, שאיננו “סתם” חבר מן השורה, אלא קרוב לארבעים שנה הוא מכהן ברציפות בהנהלת האגודה. קשה למצוא בין עסקני האגודה, שחריצותם ומסירותם הן מן המפורסמות, עוד אחד המקדיש לאגודתנו כל־כך הרבה זמן מרץ ומחשבה. כחייל טוב ונאמן מתיצב לכל קריאה ולא ידוע לי מקרה שסירב להתגייס לפעולה. הוא גם מטובי חקלאינו שגאוותנו עליהם. רשמנו אותו בספר־הזהב. וכן צבי בחור כנציג בת־שלמה במועצה, שפעל בוועדת המנגנון ומנע זעזועים יחד עם חבריו, במשא- ומתן עם העובדים. רשמנו גם אותו בספר הזהב.

נציין לטובה גגם את השינוי שחל במהלך האסיפה השנתית, אשר שוב איננה “מונולוג” שנון ונמלץ של מנהל האגודה, כבימי יעקב שפירא, אלא גורמים ציבוריים רואים מחובתם לבוא לברך חטיבה זו של אכרים־כורמים, להעמיד אותם על זכויותיהם אף לתבוע מהם למלא גם את חובותיהם. כאן המברכים התאחדות האכרים, רושם האגודות מטעם הממשלה, המועצה לגפן היין, הנהלת מכון היין. י. זיו־אב בשם התאחדות האכרים אומר: אני סבור ומאמין כי אגודת הכורמים, בה יושבים לשמחתנו נציגיהם של שני הסקטורים (התישבות

ההנהלה של אגודת הכורמים בשנת היובל לאגודה (משמאל לימין): ח. בר־אילן, א. שכטר, א. ויגודסקי, ד“ר א. אוסטשינסקי, י. קרניאל, ד”ר סטיאסני, א. ניידרמן.

פרטית ותיקה והתישבות חדשה), תהיה דוגמה ומופת ללשון משותפת בין כל חלקי הציבור. כן חשובה קבלת צעירים כחברים – כי חכמת זקנים ומרץ צעירים משתלבים יפה.

וצבי איזקסון, נשיא התאחדות האכרים מדגיש: ייצוא טוב ומוגבר הוא שיחלץ אותנו מעודף התוצרת.

אומר שטאכר, מנהל קופת הלוואה־חסכון הוותיקה בזכרון־יעקב: אני מברך בשם האגודה הקואופראטיבית, השלישית בוותק הישוב (אחרי “פרדס” ואגודת הכורמים). וכאחד המצוי במספרים אני יודע כי הקושי העיקרי בו מתחבטת הנהלת האגודה נובע מזה שהיקבים צריכים לחכות שנה עד שהם מוציאים את מוצריהם המוגמרים לשוק. מסכם אחריהם ד“ר אוסטשינסקי את מכלול ההישגים של האגודה – מרכישת הבעלות מפיק”א עד לרכישת בניני הבירה, וממעשי השיפוץ וההרחבה ביקבים עד להרחבה בסניפי תל־אביב וחיפה.

שומעים הכורמים את הברכות והסיכומים ונכנסים מיד לוויכוח ער, בו הם פורקים את עצומותיהם – קובלנות של אכרים עמלים הנושאים כל השנה בשתיקה את הגותם וכאן מוצאים את ההזדמנות להשמיע אותה ברמה: – אנו עובדים כל השנה ומה יוצא לנו מכל העסק הזה – – היקבים קונים ענבי־מאכל, שעה שיש עודפי יין, – נמצא שקונים אותם על חשבון לחמנו. והדגש הוא על זכרון־יעקב (ומושבות הגפן שכנותיה) – כי מושבה זו מוכרחה להתכלכל רק מתעשית היין (וענפי־יסוד אחרים אין לה). לפיכך עלינו להרחיב ולהגדיל את היקבים, בלי לחשוש להתחרות. ובזה שוב מקצת מן הדברים:

• מוסקאט הוא ייון־מלכים ומה חטאנו, אם היום אין שותים יין זה?

– כיצד הסוה"י חושבת על יקב חדש ועל תוספת נטיעה אם יש עודפים!

ויש מקטרגים גם על שיטות וסדרים באגודה שהם לרעת הכורם: “בונים בנינים, נוסעים לחו”ל ורק את עודף הכסף מחלקים בינינו" – –

או בנוסח רך יותר: ודאי חשובות השקעות ויצירת קרנות, אך קודמת לכל טובת הכורמים.

– ומדוע אין מקבלים את בני כחבר לאגודה (והוא כבר כורם בפני עצמו)?! (כאן בלא־ספק אחד ממוקדי־ההתרגשות). אף־על־פי־כן: “זו השנה הראשונה שציבור הכורמים כל־כך שקט מצפון ומדרום”. – –

מזהיר שני: זה שקט לפני סופה! – –

ואיש הנגב, חביב שרבף (פטיש) הסביר את השוני שבין הכורמים: אנו כורמי הנגב חיים בעולם אחר. יתכן כי לכם (כורמים ותיקים) יש הכוח הכספי להחזיק מעמד. – אם המאזן מראה, שחייבים לכורמים כסף משנים קודמות, איני יכול לתפוס – – “אני נופל מהירח” – – כי אם חיים מהגפן, עלינו לקבל את התמורה מיד.

מנגב ועד צפון    🔗

טוב שמניחים לחברים להתפרק כל אחד בסגנונו, המנהל הכללי משיב בנוסח: – “זכרו מה היה כוחנו בעבר ועד היכן הגענו היום! – תשכ”ד הוא הבציר ה־75 בראשון־לציון וזכרון־יעקב ורק מתי־מספר מהנוכחים יודעים על התרוממות־הרוח, אשר אותם ענבים ראשונים הגיעו לפני שבעים וחמש שנה למכונת הריסוק. 75 שנה הן תעודת־כבוד של ציבור זה ושל הוגה הרעיון של תחית הכרם בישראל – הבארון אדמונד."

מכאן גם לתשובה על דברי הקיטרוג מחיי המעשה: חוללנו מיפנה בשיטות המכירה, הכנסנו חסכון בפירסומת, בדקנו את שיטת ההנחות לקונים, חקרנו עם ועדה ממשלתית בין־משרדית את אפשרויות של נטיעה חדשה ומצאנו כי למרות המלאי ביקבים יש מקום לתוספת שנתית צנועה של כרמים, בד־בבד עם גידול האוכלוסיה. עלינו לדאוג להכשרת בעלי־המקצוע לעתיד. עלינו להעלות את פריון העבודה והכרם.

ואם חברי ההנהלה הנושאים בעול כל ימות השנה, אינם להוטים להשתתף בוויכוח אלא במומנט “קריטי” – מסייע למנהל אחד מהם ומוכיח (אליהו פרנקל): “אדרבא, אמרו אתם איך אפשר לגלגל מחזור כספי של 18 מליון ל”י באותו קרדיט שהיה לנו לפני 10 שנים?" – –

סוף־דבר מאשרים את המאזן וכן את הרכב המוסדות – המועצה וועדת הבקורת – הרכב המשקף את התמורות שהתחוללו במרוצת הזמן, הן בנציגות של מושבות הגפן בשומרון והן בנציגות המתחזקת של ההתישבות החדשה כדלקמן:

יציבות הגפן במסורתה    🔗

סקרנו את הענף מתחילתו “בארץ לא זרועה” עד לתנודותיו, בתוך המתח הכללי של רווחיות ממנו, עם שיש ושאלנו את עצמנו לאחרונה: האמנם לא יבולע לענף זה, כי לא יעצור כוח לעמוד בקנה־המידה האכזרי של רנטביליות, אשר אין לפניו רחמים? – – אף הבאנו זה עתה תלונות מפי כורמים, מכינוסים ומעל דפי העתונים, כי מופלים הם לרעה לגבי שאר ענפי החקלאות – אם במתן סובסידיות ואם בהרשאה להעלות את מחירי היין, כששאר המוצרים הותרו להעלאת המחיר. – שמענו וראינו גם כרזות של הכורמים הלוחמים על מחיר הענבים וקיומם כאחד: “תקויים הבטחת הכּנסת לכורמים!” – – “הכרם בסכנת עקירה! – –”

– עוד לפני עשור שנים התפרנסתי בעיקר מגפן היין וזה היה משק אופייני לזכרון־יעקב ולרוב המושבות הסמוכות לה, כי ענפים אחרים לא פיתחנו. היו מעט הדרים, אך האכרים התרכזו בעיקר בענף גפן היין, שפירנס את בעליו לא בעושר אך בכבוד. – כך מסר בשיחת יחיד כורם צעיר (א. לרנר) מזכרון יעקב באזני עתונאי, ברצותו להסביר את שורש המצוקה. – אך בעשר השנים האחרונות חלה תזוזה בשני כיוונים: הענף שלנו מבחינת הרנטאביליות נסוג ונמצאו בחקלאות ענפים רנטאביליים יותר; החקלאי שאיננו רואה־חשבון או כלכלן הרגיש בדבר וכן הוחלה הגלישה לענפים אחרים.

זאת ועוד: מחירה של הטונה ענבים ליצרן לא זז מן הממוצע של 200 –250 ל"י ואם לפני עשור שנים מחיר זה התקבל על הדעת, לא כן כאשר הוצאות הייצור מאמירות משנה לשנה. יוקר המחיה עולה והדבר פגע לא רק בפועל שכיר אלא בחקלאי עצמו – שגם הוא צריך לקיים את ביתו ומשפחתו.

ענף גפן־היין מופלה לרעה משאר ענפים חקלאיים ואם בזמן האחרון הכירה הממשלה בצורך לכסות את ההפרש כדי להקל על הכורם, גם זה אינו נעשה כבשאר הענפים: איננו מקבלים מחיר־מינימום עבור הענבים שלנו, מחיר שנקבע לכאורה ע"י כלכלנים של משרד החקלאות, ללא לחץ הכורמים.

הבלו המוטל על מוצרים של ענבי יין – אמנם לא מדינת ישראל המציאה אותו והוא קיים בארצות אחרות – אך אין זה משנה שהוא נוטל חלק גדול מאוד מן הפדיון מממכר היינות, כמס לממשלה. ומשקים רבים במושבה הם משקים קטנים והחקלאי השואף להתפרנס שוקל יפה־יפה לאילו ענפים יקצה את החלקה העומדת לרשותו; ברגע שהענף הזה – ענף היין – איננו רנטאבילי ואיננו משלם את יום־העבודה לחקלאי – החקלאי יקצה את חלקתו לענף אחר – זה פשר הכרזות והשלטים על העקירה. –

זו איפוא דעת יחיד, וציבור הכורמים או נציגי מוסדותיו חוזרים ומתריעים: בעונת הבציר שעברה הרעשנו שמים וארץ והבאנו לכלל הקמת ועדה ממשלתית אשר בדקה את מצב המימון בענף: – גם המלצות הוועדה האחרונה, כהמלצות קודמות נשארו על הנייר"…

וזכריה רוזהברג, מנהל המועצה לגפן היין, אינו מעלים את חוסר־אונה לעזור: הוטל עלינו תפקיד אך לא ניתנו לנו התנאים לבצעו. המועצה רכשה מכורמים עודפים של ענבי יין וענבי מאכל, אך לא יכלה לשלם עבורם לכורם במועד. מצב זה מחייב להעמיד לרשות המועצה את המימון המתאים והבטחות שניתנו ע"י ועדת הכלכלה של הכנסת ונציגי האוצר מחובתם לכבד, כדי שלא יווצר רושם שהממשלה נוהגת איפה ואיפה בענפי החקלאות השונים תוך קיפוח ענף הגפן. – כן נדונים הדברים במרירות על דעת היחיד והציבור תחת כותרת: “לעג לכורם” –

*

ניתן לומר, כי בהשפעת הדברים האלה חוזרים אנו בלב קשה “למצודות” של היקבים הוותיקים המוקפים חומה, על ארובותיהם הגבוהות ואגפיהם הפתוחים לרווחה – אם לכינוס הענבים ואם להוצאת היין. בינתיים היקבים הופעלו שוב במלוא־כוחם, בראשון־לציון במוקדם יותר ובזכרון־יעקב בשבוע לאחריו. תכונת הפתיחה קצרה: זקני הפנסיונרים שפרשו מעבודה וותיקים נמשכים בעבותות־הרגל ביום זה ליקב ומתכבדים בשפיכת תיבות הענבים הראשונות – ואחריהן “נמשכת השרשרת”.

זו עדיין השיגרה. אך לתשומת־לב זוכה כבר המיכל, היינו המשאית שבאה עמוסה מיכל אחד או שנים והתרוקנותם היא אוטומאטית – אף מד־הבומה החשמלי רושם בו במקום את אחוז הסוכר של המשלוח והכורם מתרגל לחשוב, כי על כל פנים בתחום אגודתו איננו מקופח בחשבונו… התכונה איפוא נמשכת כמימים־ימימה – ונצא לכרם.

הכורם הוותיק – כרמו הוא הענף אשר קיומו עליו ומשום כך מראה הכרם כאן שונה, היחס לכרם שונה והגפנים מעידות גם הן על שוני זה. בכרמי ברייקי של זכרון־יעקב, בכרמי בת־שלמה, גבעת־עדה ובנימינה – גפן אדרת גבוהה ומסתעפת, באופן שהכורם מלידה, זקן וצעיר, הבוצרים והאשכולות גם יחד, חבויים בנופה: “תראה את האשכולות שהם יפים ונקיים, כי מרססים ומדבירים, משקיעים עבודה וטיפול” – – אומר הכורם בגאווה בולטת על פרי עמלו שהוא מוריש אותה לבנו. – עם זה ההכנסה פוחתת. – חוזר הוא ומבליע ברמיזה – – –

על כל פנים, אין כאן זריקת “גט” לענף. מצד הכורם והבן הצעיר אשר עמו, מושקעים יזמה וכוח־המצאה להוזיל ולייעל גם את עבודת הבציר: מיכל נמוך גרור בטראקטור אל תוך שורות הכרם להובלת הענבים – בדומה לייעול ההובלה בפרדס ההדרים.

ולא עוד אלא ראינו דור צעיר שאינו מפגר מאחורי העידן הטכנולוגי: “– לחיצה בכפתור וחולצה נקיה”. – אומר הכורם יעקב אפשטיין לבנו הגורר בטרקטור את מיכל הענבים ושופך אותו בלחיצת כפתור אל הקיבול ביקב. חסל סדר סבלות וגלגול חביות, – אין דוחק בתור ואין צורך בחבית. חזר המיכל הריק מהיקב בזריזות לכרם ותיבות מלאות מוכנות לשוב למלאותו – וחוזר חלילה.

אף נעלמו בהמות־העבודה כי הטרקטור עושה בחרישת הכרם עד 50 ד' ביום – כיוון שכילה את החרישה מרכיבים עליו מכשירי ריסוס או גיפור; המיכל המשמש להובלת הענבים נשטף יפה במים והרי הוא יפה לכל הובלה אחרת. מותר להזכיר, כי הטרקטור הגדול עם כליו הגרורים עשוי להכשיר כיום חלקת טרשים “בין־יום” לנטיעת כרם – הכשרה שהיתה כרוכה בעבר במאמצים ובעבודת ידיים, ובני חקלאים הנושאים בהכרה של “80 שנה” על אדמת מושבתם חודרים אל הבקעות החבויות בין גבעותיה, שהן יפות לנטיעה, והמרחק ואימתם של גנבים שוב אינם מעכבים היום.

הכרם בהתישבות החדשה עדיין לא תפש באותה מידה את לב המתישב, המחולק בלאו הכי בין כמה ענפים. הנטיעה נעשתה כאן במרוכז בשביל משפחות הכפר, באופן שהטיפול עד לבציר ומסירת היבול בכלל, הם על מדריכי ההתישבות ואילו המתישבים, גבר אשה וטף, משמשים כוח־עבודה. אף־על־פי־כן גם כאן הבציר הוא ברב־עם של הנוער הבוצר ועמו קשישים שכירים מעיירות סביב – ועובד ותיק מהסוכנות היהודית יאמר בקורת־רוח: “מי יעלה על הדעת כי אך לפני שנים מספר היתה בזה שממה ולא נראה צל עץ”! – – וכן העובדים והעובדות באריזת ענבי־המאכל ב“מגשים” – זה ענף־הלווי המרהיב עין ביופיו, שגפניו מודלות ואשכולותיהם המזהיבים של סולטנינה ודבוקי תלויים כבדים מתחת לנוף הירק.

דו“ח אחרון אומר: בציר 1966 הוא העשירי במספר למשקי ההתישבות החדשה (אגב – ה־60 לאגודת הכורמים וה־76 למנין הכורמות מתחילתה או אולי למעלה מכן – הכ.). יבולי עשרת הבצירים הוכנסו ליקבי אגודת הכורמים, בה המשקים חברים מלאים – ואם בתשכ”ה הגיע יבולם ל־25% מהיבול הכולל של אגודת הכורמים וכדי 37% ביקב ראשון־לציון, הרי ב־1966 הגיע ל־27% מהיבול הנקלט ביקבים.

ואם כרכנו עד עתה היסטוריה במספרים יבשים, נמחיש את 60 שנות אגודת הכורמים במספרים על יבול הענבים השנתי שנקלט ביקבים (בטונות), כדלקמן:

נסכם את הוודאי והספק שבענף לאזוריו, ל“מיניו” ולסוגי מתישביו – ונמצא: עומדים אנו ב־42,000 דונם כרם יין בתוספת כמה אלפים שאינם מניבים עדיין. בענבי היין של ההר, הספק מרובה על היציב, אך כנגד זה יש ובמישור גם כורם חדש מבקש מרצונו להגדיל את כרמו. וכל אלה מלוכדים, מן הצפון ועד הדרום, סביב ליקבי אגודת הכורמים החולשים על חלק־הארי של ייצור היין הארצי. – ראינו כי האגודה במסורתה ותולדותיה אינה רק עסק אלא מיבנה קואופרטיבי, שראשיתו נעוצה בתקופה הרומאנטית של “הברון וייסוד המושבות הראשונות”.

למדנו כי אותה “רומאנטיקה” לא נבראה “יש מאין” – אלא קשרי האומה ומקורותיה לגפן ופריה נתחדשו מיד וכל העובד את עבודת הגפן ראה את עצמו בן־חורין על אדמת האבות, כל השותה יין הגפן מהארץ בגולה – קיים את חיבת־ציון. בנידון זה לא חל שינוי ואב מסר לבנו חיבה זו לכרם; יינאי ודורך הנחילו תודעה זו ליורשיהם.

רבים מראשוני התעשיה וחלוציה הזכרנו בספר זה, כשהיו בודדים וחסרי־נסיון; – עתה נראה אותם בצוות שגדל, לפי ממדי “העסק” ועושים גם עתה את עבודתם בהכרה, שמוריהם ורבותיהם הראשונים – מיינאי הבארון ועד לגלוסקין, מאירוביץ, סגל ושפירא – ציוו להם ענף שתפארתו הלאומית רבה. כן התגבש צוות מינהלי נבחר מקרב ציבור הכורמים שהוא מתלכד בשיתוף־פעולה נאה עם המנהל הכללי שגדל במושבות הגפן, שלא כמנהלים קודמים, שבאו מן החוץ. שוב אין כאן מהפער המצוי בין עובדי־שדה ו“לבני־הצווארונים” – אלא אווירת שיתוף עם כורמי הגפן, עושי היין ועובדי ההפצה אשר אינם עוסקים, כביכול במסחר כפשוטו אלא במצוות “בורא פרי הגפן”.

נציגיהם של היצרנים מעניקים כאן במסירות ובהתנדבות את מיטב שירותם ונסיונם ומשמשים משען וגב למנהל במאמציו לפתח את הייצוא מזה ובמשאו־ומתנו עם מחלקות הממשלה מזה. ואמנם – במאמציהם המשותפים של כל הגורמים האלה הושג הרבה והיסוד שהונח בזמנו נושא עליו בנין איתן. תוסיף הכורמות להתלכד סביבו, על אזוריה וגיליה, ותוכיח, גם אצלנו, כבכל האומות המתוקנות, שאין יציבותה של חקלאות נקנית ברווחיות בלבד; יציבותו של ענף חקלאי נקנית גם במסורת – ועל אחת כמה כשהמסורת היא, מיום היות העם עובד אדמתו ועד חדשו בה את חירותו במדינתו.

 

תודת המחבר    🔗

זכות גדולה היא למחבר שהוטל עליו לגמור את אשר החלו לפניו – הסופר־האכר משה סמילנסקי ז“ל, מורו ורבו של המחבר, ואריה סמסונוב יבלח”א. עם זה העבודה היתה רבה, כשסיפור הקורות של אגודת הכורמים נשתלב מאליו בכל שלבי הבנין הישובי, מן המסד עד הטפחות. רבות הסתייע המחבר בקטעי הידיעות שנמצאו מפוזרות מימי “הצפירה” בגולה ו“האכר” בארץ ועד לעתונותנו היומית בישראל; בעונג מיוחד צויין אותו מקור לא־אכזב של ארכיב פיק"א, בו קנה לו המחבר בקיאות גם לצורך העבודה הזאת על ענף־היסוד של ישובנו החדש.

המקורות יפורטו ברשימה לחוד – וכאן תצויין בתודה עזרתם “החיה” של אנשי הענף, עובדיו ומנהליו, ובראש להם חברי מערכת הספר. יש והעזרה ניתנה תוך ויכוח עקרוני נוקב. אך היא שהתוותה דרך נכונה להרצאת הקורות והתנתה מראש זהירות ושיקול־דעת, שלא להיתפש להכללות שגורות ומסוכנות. תודה איפוא על שיתוף־הפעולה של ה“ה אליהו ויגודסקי, יהודה קרניאל, אבא שכטר, חיים בר־אילן כחברי המערכת; תודה לאנשי ההנהלה ועובדי אגודת הכורמים – א. ניידרמן, ד”ר סטיאסני, מ. מאיר, ר. פרבר, י. אבני, ש. רוזנטאל – ובראש להם המנהל הכללי וחבר המערכת ד“ר אוסטשינסקי. מן הבחינה המקצועית יבואו על התודה: ד”ר נתנאל הוכברג, אגרונום א. הדס (מכון היין), ז. רוזנברג (המועצה לגפן היין), אסף גור וכל אלה אשר משנתם המקצועית בדפוס היתה לאור למחבר בעבודתו.

תודה על העזרה שניתנה למחבר במושבות הגפן, כוותיקות וכצעירות, בחומר שבארכיב ובשיחות בעל־פה: שלום זמנובודה ראש הוועד החקלאי וד“ר לעוו מזכירו – בפרטיכלים של הוועד החקלאי בזכרון־יעקב; אמנון הורביץ, עשהאל צוקרמן, יחזקאל ליבוביץ, ברוך שיפמן ויהודה הגדרתי (שכביץ) – במיסמכים ופרטיכלים של כורמי גדרה; ליצחק פיינשטיין – על ספר הכורמים של מושבתו רחובות ועזבון המיסמכים של י, אהרוני ז”ל על כרמי גזר – סיידון; לבר־אילן על התיקים הנוגעים לכניסת ההתישבות החדשה לאגודת הכורמים; לעובדים הממונים על תיקי הנהלת האגודה וספרי הפרטיכלים ושאר המיסמכים השמורים בארכיב שלה, ובכללם יפה שחר, מזכירתו של מנהל האגודה, שסייעה באיסוף החומר ובמיונו לצורך הספר.

לצעירי הכורמים של בת־שלמה, גבעת־עדה, בנימינה ועתלית – לסדרם: בחור ואייזנשטיין, בלאנק, שצמן וגרופר – על הסברת נקודתם וראותם הם; לי. אביעד, עובד הסוכנות היהודית על הסיורים שאופשרו בהדרכתו בישובי הגפן של ההתישבות החדשה. לספריות – “בית ביאליק”, התאחדות האכרים, שערי־ציון. לחיים אלפרין, מנהל מוזיאון “הארץ” (בתל־אביב) על הדרכתו בצילום גיתות שבסביבה.

מבחינה טכנית ראויים לתודת המחבר: חבריו לעבודה, יוסף מאיר, יוסף צור וטוביה גרינהויז, עבור עזרתם בצילום גופים ושרידים היסטוריים של תעשית היין במושבותינו; אשת המחבר, חמדה, שעזרה בהעתקת החומר ובהשוואה בהתמדה וללא־ליאות; אהרון פינקר, עובד היקב בפרסומים, אשר טיפל בחיבה מיוחדת גם “בפירסום” זה בכל הנוגע לבית־הדפוס והצינקוגראפיה; דפוס “ארזי”, אשר בעליו – אריאלי התמסר להידור הספר; “הצינקוגרפיה הארצישראלית” על עבודתה בגלופות; לכריכיה קואופרטיבית (בוצ’בר לשעבר), לצייר השער ש. דרורי – כל אלה שנזכרו בשם או נכללו בעילום־שם יבואו על התודה.

ולבסוף ההערה שצויינה במקומה “לזכותו” של המחבר: כנער בן ארבע־עשרה ותלמיד הגימנסיה “הרצליה”, נתקבל בימי החופש לעבודה בבציר בראשון־לציון (1914), בלי לדעת כי הבילויי הדגול מנשה מאירוביץ הוא שהכניס אותו בכך בסוד ענף הגפן… באופן זה נתקיימה אותה שעה בעקיפין גם “מסירת קולמוס” מדור ראשונים לדור שניים, לפני חמישים ושלוש שנים – וודאי גרמה אותה עובדה לקיום גמר־מצווה, בה החלו כאמור קודמים, והמחבר זכה להעמיד אותה על תיקנה וסיומה.

א. עבר־הדני

יוני, 1966 – סיוון תשכ"ו

 

מקורות לחומר ולתמונות    🔗

ארכיבים וספריות:

כתב יד – משה סמילנסקי, אריה סמסונוב

אגודת הכורמים בראשון־לציון

ארכיב פיק"א לשעבר

הוועד החקלאי זכרון־יעקב

הוועד החקלאי גדרה

ספר הכורמים, רחובות

התאחדות האכרים – ספרית ראשונים: כרכי “בוסתנאי”

המחלקה להתישבות, האגף לחרושת ע"י ח. בר־אילן

הספריה בית ביאליק – כרכי “הצפירה”, “המליץ” ועוד

מוזיאון הארץ, תל־אביב ע"י ח. אלפרין

הגפן (בתלמוד) – אליהו נחום פרוש־גליקמן, תרע"ט

תולדות הגפן בארץ־ישראל – אסף גור, מדע, 1960

ענף הגפן בארץ־ישראל – אגר' ז. כרמי, המכון הישראלי ליין, תשכ"ב

זכרונות לבית דויד – מ. דויד שוב

זכרונות זאב גלוסקין

זכרונותי – א.ז. הלוי לוין־אפשטיין

כתבי משה סמילנסקי

ספר האידיליות – דוד שמעונוביץ

לצאצאי – איטה ילין

ספר ראשון־לציון, ע"י דוד יודלוביץ

ספר זכרון־יעקב, ע"י א. סמסונוב

חבלי תחיה – מאמרים מאת מנשה מאירוביץ

ספר בנימינה כ"י א. עבר־הדני

מאה שנות שמירה ע"י א. עבר־הדני, הוצ' י, צ’צ’יק

קובץ “השומר”, ע"י ארכיון העבודה

ההלם הראשון – יהודה דאב

חמישים שנות היסטוריה – נארסיס לוון (בתרגום א. אלמאליח)

סוריה וא“י בשנות המלחמה ע”י א. אלמאליח

אהרון א. אייזנברג – ע"י א. עבר־הדני

שמעון לוחם בארבה, א. עבר־הדני, הוצ' “דביר”

הקיראמיקה הקדומה של ארץ־ישראל, רות עמירן, הוצ' מוסד ביאליק

האמנות, הלן גארדנר הוצ' מסדה

האמנות היהודית, ז. עפרון, ב. ס. רות, מסדה

הגדה של פסח ותולדותיה, ד. גולדשמידט, מוסד ביאליק

כל שירי נפתלי הרץ אימבר הוצ' מ. ניומן

אשקלון, ד"ר זאב וילנאי

מסעות ארץ־ישראל, ע"י אברהם יערי, הוצ' גזית

מימים ראשונים, העורך א. דרויאנוב

אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, דוד תדהר

גידול הגפן – נתנאל הוכברג, הוצאת “ספרית השדה”

הגפן – י. וייץ

“בוסתנאי” – כרכים 1739–1929, בעריכת מ. סמילנסקי וט. ז. מילר

“אכרי ישראל”, ירחון התאחדות האכרים

“חקלאות בישראל” ירחון משרד החקלאות

העתונות היומית

The Universal Jewish Encyclopedia, N.Y.

Memories sur Jes Colonies Juives (1883–1899) – E. Ssheid

Chayeau Lafite-Rothschild – D. Bourdet