בפנה נסתרה, מוקף קורי־עכביש, הוא תלוי, השעון הישן, ירושת אבי.
מעוך הוא כבר ובלה. משקלות הברזל שלו כבדות וחלודה רובצת עליהן. המטולטלת והמחט מכוסים איזו קלפה עבה בלי שום צבע: כלי־המכונה הנם של ברזל והם גדולים וחזקים, כל אשר בו אומר: יושן.
אבי היה אומר: כי את השעון הזה קבל בירושה מאבי־זקנו, ולאבי־זקנו בא בירושה מאת זקנו הוא. הוא התגלגל מיד ליד, מדור אחד לשני עד שהגיע לידי - הנכד מדור הרביעי.
ועוד מסורה בידי מאבי: שזקנו מסר לו, כי במשך ימי קיומו של השעון לא היה צריך תקון אף פּעם אחת.
ומזה היו דבריו תמיד: בני הדור הישן היו בריאים וחזקים בגופם ובנפשם. הם לא ידעו כלל חולשה מהי, רק בהגיע האדם לימי זקנה היה מת מאפיסת כּחותיו, ולכן גם מעשי־ידיהם ופרי־רוחם חיים וקיימים לדור־דורים. הם לא ידעו את הזיוף, לצפות חרס בצפוי של זהב. הכל היה אצלם בריא וטבעי. ורק דורנו אנו, המתאמר לדור־דעה, יודע להונות את עצמו ואת אחרים: הוא כולו מזויף והכול בו רק למראית עין. אנשים מוצצים את לשד החיים במלוא פיהם בפעם אחת, עד שאין להם עוד כח לחיות גם להבא… ולכן הם נחלים, מזדקנים ועוברים מן העולם. וכשם שכל חייהם הנם רק לרגע אחד, כך מעשי־ידיהם ופועל־רוחם הנם רק לצורך השעה: נוצצים ונובלים מאירים לרגע – ועוממים.
ביום, בשעה שהחיים שוטפים בעוז, מנסרים בחלל־העולם בקול אדיר ומחרישים את קולו העמום של העבר, הריהו, השעון החדש, היפה והמבריק, משתיק בקולו הצלול והחזק את הטיק־טק הנחר של השעון הישן: בשעה זו אני מסיח את דעתי הימנו ושוכח את מציאותו בבית. רק בלילה, בשעה שהחיים מחרישים ובני אדם שקועים בתרדמה עמוקה, יש ואני נזכר בישותו של השעון הזקן, שבהכרת־ערך־עצמו הוא ממלא אז את חלל הבית בטיק־טק היבש שלו, הנשמע בדמי הלילה באופן מוזר כה ונפלא…
ואז אני מתבונן בו היטב ומקשיב בכל נימי נפשי לספורי מעשיוֹתיו מימים עברו. והוא מספר הרבה, הרבה מאד, מאשר ראה, שמע וספג אל תוכו במשך דורות שלמים. הרבה מעשים עברו עליו, מאורעות רבי־הערך של שעה ודורות, והוא לא עמד עליהם אף רגע ולא פסק מלשיר את שירתו העגומה והעצבנית… הוא עורר את אבי־זקני בחצות הלילה לתקון־חצות, והוא היה עד־ראיה בהתעוררו כארי לעבודת הבורא ובשפכו דמעות כמים על חורבן בית־המקדש ועל גלות השכינה… והשעון כאילו ספג אל קרבו אנחותיו של הזקן, דמעותיו, קולו הצרוד והבכיני. לאבי זקני היה הוא עוד למורה־דרך. על פיו היה קם בלילה ״לתקון" ובבוקר – להתפלל תפלת ותיקין. מקומו של שעון היה אז בחדר הקטן, אשר שם האלהים היה נשמע בו תמיד בצניעות ופרישות, בכותל המזרח, בין ה“שויתי” ותמונת משה רבנו ברדתו מן ההר והלוחות בידו.
ומספר הוא לי גם מחיי בנו של אותו זקן. הוא לא ערךְ עוד תקון־חצות, רק התעורר בלילה לפני האשמורה האחרונה, הלך וטבל את עצמו במי המקוה ולמד אחר־כך את הזוהר בדחילו ורחימו, ברתת ובזיע, והיה מתנועע ומתפתל, צועק וגונח ועובד את ה' בכל רמ"ח אבריו. ותפלתו היתה בקולי קולות, בגניחות ושברים, בשירה ונגינה ובהתפקקות כל החוליות בשדרה, והיה כורע ומשתחוה, זוקף ויורד ומוחא כף בכל מלה ומלה, – הוא עבד את ה' בשמחה…
בתוך ארבעת הכתלים של החדר ההוא שבו היה השעון תלוי נשמעו תמיד ספורי־תורה המלאים רזין, ספורי מעשיות המסופרים ברמז. ביום חג ומועד היה הבית מלא חסידים, שהיו מרקדים רקידות של מצוה ושמחים בשמחת מצוה. אז ספג השעון לתוכו את השירה הרכה, המלאה עצבון ורוך ואת הזמירות המעודדות, המשמחות והמחזקות את לב האדם לעבודת הבורא. אז היתה מסגרת השעון מלאה תמיד “קמיעות”, “סגולות”, ו“לחשים” ומקומו – ליד תמונת ר' שניאור זלמן מלאדי.
ועוד סיפורים בפיו מבית אבי. שם כבר ראה לפעמים ראשים מגולים וזקנים מגולחים. ביום היה אויר הבית מלא עניני משא ומתן, עסקי מקח וממכר, ובלילות החורף הארוכים – עשן הפפירוסות ואותו הריח המיוחד לקיבה של משחקים בקלפים. גם שם נשמעו לפעמים אנחות, אבל אלו היו אנחות צרודות, ש“החולין” היו מבצבצים מתוכן, אנחות בשל איזה עסק שלא עלה יפה וכדומה. החדרים היו מלאים רהיטים חדשים מכל המינים, החלל היה גדול וריק. איזו קרירות וקפאון נשבו בהם מכל פנה ופנה…
ואז הובא לו מתחרה: שעון חדש ויפה, על פי המודה האחרונה, נתון בתוך ארון־עץ מחוטב ומהוקצע, בעל מטולטלת מבריקה ונוצצה, מחט וכלי־מכונה של מחושת ממורטה. והוא לא היה מורה שעות בלבד, אלא השתמשו בו גם לתשמישים אחרים: למורה הרוחות, למודד האויר וגם לתיבת־זמרה. הוא היה תלוי מעתה בחדר המרווח והיפה ואת “הזקן” השקיעו במטבח, בין הפּארור והמעריך.
ואני מסתכל היטב בשעון התלוי כיום בביתי ואני מקשיב בלב רועד אל הטיק־טקים שלו, שכל אחד מם טבול באבק דורות שלמים, ושכל נדנוד וזעזוע שלו מספר דברים הרבה… כּל כּךְ תנועות המטוּלטלת לווּ את נגינות כּלי־הזמר בּחתונות אבוֹת־זקני ואת אנחותיהן של אמוֹת־זקנוֹתי בּעת כּרען ללדת… מנוּ את רגעי חייהם, קצבו מספר לשעות עבודתם ושנתם וגם לווּ את נשמוֹתיהם למקוֹר העליוֹן… הטיק־טק הזה גרד באויר בעת התפּרפּרם בּיסודי גסיסה. טיק־טק - והאיש חי, טיק־טק – והאיש מת: בּין טיק לטק הנשמה פּרחה…
והשעון מספר הכּל, את רגעי השמחה והיגון, בטון אחר שקט וּבטוח. הוא לא ימהר לרוץ ולא ידדה לאחוֹר: קר הוא כּכּפור ואין דבר שישאיר רוֹשם בקרבו. אכזרי הוא כּהזמן בּעצמו שהוּא עומד לשרתו, ועוֹבר על הכּל בתנוּעוֹת שוקטות. טרגדיוֹת החיים אינן מחרידות אותוֹ. הכּל אצלו מדוּד שקול, מודרג. תנוּעוֹת קבועוֹת כּתנוּעוֹת הגלגלים. אחת הוּא לו: נוֹלד ילד – טיק־טק, מת ילד – טיק־טק. הוא על משמרתּוֹ יעמוֹד.
ומשתּפּכת בחלל הבּית הדומם שירתו העגוּמה, שירה מונוטונית אכזריה, נוגעת בּמיתרי הלב ומרעידה את נימי הנפש, והיא נשמעת כּמו איזה קול בּודד, שנעקר משורש הבריאה ומנסר בּחלל העולם להזכּיר ליוֹשבי חלד את קטנותם ואפסותם. ותועה היא שירתו בּחלל החדר כּנשמה ערטילאית, כּשירה יתומה, וּבדומית הלילה היא זורעת שוב מסביב את סוד הנצח…
ואני יודע כי גם את מעשי אני הוא מונה, סופר, חושב וסופגם אל קרבו: ואני יוֹדע כּי בכּל הוא צופה ואין נסתר ממנו. גם מקרי החיים הנשכחים כבר מלבי, בלבו הוא – הם שמורים לזכרון, ולאחר מותי, יודיעם לבני, לדור הבא אחרי. הוא יטוה הלאה את החוט, שראשיתו תקועה לפני דורות רבים ושאני הייתי רק חוּליה אחת מחוליותיו הרבות. ובלב מלא יראת הרוממות ופחד טמיר אני מביט אליו, אל ירושת אבותי, שיהיה גם ירושתי אני. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.