פרק ראשון: “אנכי אבנה מחדש!”    🔗

בשמנה עשר למרץ 1669 (תכ"ט) התאסף המון רב ברחוב גדן שבהלברשטט לפני בית הכנסת. נפוצה שמועה כי בית הכנסת של היהודים עומד לההרס. בבקר, בשעה אחת עשרה, הופיע שר הגדוד בורגסדורף, ועמו חמשים חיילים, ותפס את הרחבה שלפני בית הכנסת. אחרי כן התיצב הנוטריון דניאל גרוסהיים בראש קבוצה של בנאים ואומנים רבים. הנוטריון פרש כתב רשמי והחל קורא ממנו בקול רם:

"בשם הוד מעלת נסיכותו הנבחרת, אדוננו הקורפירשט כליל החסד.

אחרי שהוד מעלת נסיכותו הנבחרת, פרידריך וילהלם, בחסד אלקים, נסיך נבחר מטעם הממלכה הרומית הקדושה, מרקגרף של ברנדנבורג, דוכס של הלברשטט וכו' וכו', הביע בחסדו הגדול את הענותו לבקשתם הנכנעת של המעמדות הנאמנים, כי ליהודי הלברשטט לא יהיה בית כנסת, החליטה ההנהלה הנבונה של העיר ומועצתה, כי היום, שמנה עשר במרץ 1669, יהרסו את בית הכנסת היהודי עד היסוד בו".

בשעת קריאת הכתב שררה מסביב דומיה עמוקה. כאשר נדם הנוטריון פרץ ההמון בצהלת חדוה אין סופית. הנוטריון תפס בידו פטיש רב כל ופרץ את דלת בית הכנסת; אחרי כן נגשו האומנים והבנאים חמושים בגרזנים וכילפות, לעבודת ההרס.

כרעם ביום בהיר הכתה השמועה האיומה על ראשיהם של יהודי הלברשטט; כלם כאחד עזבו את בתיהם והחלו אצים, כשהם הולכים הלוך ובכה בקול, אל המקום בו התרחש החורבן האיום. אולם החיילים עצרו בעדם ומנעום מגשת אל המקום, בעוד ההמון לועג לאומללים ומתקלס בהם.

אחד מן החשובים שבין בעלי הבתים שבקהלה היה אז רבי יהודה להמן מעסן. הוא נחפז אל ראש האזרחים ואמר:

― אדוני ראש האזרחים, מה זה עושים בבית הכנסת שלנו.

― חה, חה, חה, ― הצטחק ראש האזרחים ― הורסים אותו.

― מבלי להודיע על זאת תחלה לנציגי הקהלה?

― מובן! אלמלי היו מודיעים לכם תחלה, הייתם מיד נחפזים להרים קול אזעקה אצל הקורפירשט, עד שהייתם מצליחים לבטל את הפקודה.

― אדוני ראש האזרחים, במה תצטדק לפני האלקים?

― שאלתי את פי הכומר הראשי; הוא הסכים לכך. את בית הכנסת של היהודים יש להרוס עד היסוד בו.

― הרשנו נא לפחות להוציא את ספרי התורה מארון הקודש לבל יחוללו.

― לא ארשה לכם דבר, שום דבר לא! הכל יהפך לתל חרבות.

רבי יהודה להמן נבהל עד מאד. זרם דמעות פרץ מעיניו.

― אדוני ראש האזרחים, נהג נא בכל זאת בחסד! ― קרא ― הרשה כי נוציא את ספרי התורה ונמנע על ידי כן את חלול הקודש! הרי תורת משה קדושה אף לכם, הנוצרים, כאשר ליהודים.

― גש הלאה מכאן, יהודי, פן אצוה לגרשך על ידי השוטרים!

― ובכן, כדבריך, אדוני ראש האזרחים, הנני הולך לי; אולם ידוע תדע כי כולנו, אנשים נשים וטף, בגופותינו נחסה ונגן על ארון הקודש, בו נמצאים ספרינו הקדושים. הרגו נא תחלה את כולנו ועינינו לא תראינה בחלול תורתנו הקדושה. אולם על ראשך תפול האחריות. הקורפירשט ידרוש ממך דין וחשבון על הדם השפוך!

ראש האזרחים נתבלבל. הוא נוכח כי דברי היהודי נאמרו במלוא הרצינות. הקורפירשט פרידריך וילהלם, מי שהיה מפורסם בשם “הקורפירשט הגדול”, לא היה שונא ישראל. הוא היה זה, ששנים מספר לאחר כן הרשה ליהודים המגורשים מוינה להתישב בברלין. רק לאור הפצרתם של אנשי הלברשטט החליט “כי ליהודי הלברשטט לא יהיה בית כנסת”. ואכן, העובדה היתה, כי יהודי הלברשטט עברו על רשיונו של הקורפירשט שהרשה להם לקיים רק בית כנסת פרטי ובנו להם בית כנסת צבורי, כאשר במלחמת שלשים השנה חרב בית הכנסת בתשעה באב ה' שפ"א (1621). כשהלברשטט, בתוקף השלום הוסטפלי, נמסרה בשנת 1648 לקורפירשט הברנדנבורגי, הרשה הלה, כי אחת עשרה משפחות יהודיות תגורנה בהלברשטט ותורשינה לקיים בית כנסת פרטי.

ראש הקהלה של אז, רבי ירמיה, איש נכבד ונשוא פנים, בנה מיד בית כנסת צבורי וכך איפשר ליהודים רבים להתישב בהלברשטט. השפעתו עשתה את הדבר לאפשרי, היות וחבריה החשובים ביותר של הנהלת העיר והמועצה היו משועבדים לו ואסירי תודה על רוב טובות שגמל עמהם.

אולם עתה כבר שרוי היה רבי ירמיה בעולם האמת; מיד לאחר מותו הגישו באי כח המעמדות שבעיר בקשה לקורפירשט והשפיעו להשיג צו הריסת בית הכנסת; באשר הם קבלו כי בעטיו של בית הכנסת התרבה עד מאד מספר היהודים בהלברשטט והציגו בצורה שוטמת את העובדה, כי היהודים עברו על פקודתו של הקורפירשט ורשיונו לפתוח להם רק בית כנסת פרטי. כתשובה לבקשה זו הוציא הקורפירשט את פקודתו האמורה להרוס את בית הכנסת. הקורפירשט הגדול היה מושל קפדני, אך גם מושל צדק, ועל שפיכות דמים ― זאת ידע ראש האזרחים היטב ― היה מעניש, בעונש החמור ביותר.

ועל כן, כאשר הוכח ראש האזרחים, כי איתנה החלטת היהודים להגן על ספרי תורתם עד הסוף, נתן את הרשיון להוציא את ספרי התורה מארון הקודש בטרם יהרסוהו.

האומנים והבנאים כבר הספיקו להחריב חלק ניכר של בית הכנסת, שעה שניתנה להם הפקודה להפסיק את עבודת ההרס.

רבי יהודה להמן, בלוית יתר אנשי העיר, קרב אל ארון הקודש, שהחזן פתחו בשוררו בקול נוגה וחגיגי: “ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך”.

כל היהודים הנוכחים החלו בוכים בקול שעה שהחזן השמיע את הפסוקים ואז הוציאו בזה אחר זה את ספרי התורה מארון הקודש, נשקום ונשאום משם.

בראות המוני העם, שהתאספו בחוץ, את היהודים יוצאים עם קדשיהם, פנו להם דרך, וכך הובילו היהודים באין מפריע, את ספרי התורה לביתו של רבי יהודה להמן.

וברחוב גדן שוב המשיכו הפועלים במלאכת ההרס; כעבור שעות מספר לא נשאר מבית הכנסת אלא ערמת אבנים, סיד ושברי גזרי עץ. בית הכנסת עצמו הושוה לאדמה. אך גם את האבנים, הסיד והעצים פנו מיד ולזכר בית הכנסת נשאר ― רק המגרש הריק שבין הבתים, מקום בו עמד לפנים בית הכנסת היהודי ויהודי הלברשטט היו שופכים שם את לבם לפני האלקים.

ראש האזרחים ומועצת העיר הודיעו על המאורע לברלין, ויחד עם זה בקשו מאת הקורפירשט כי יוציא פקודה, שלפיה יאלצו יהודי הלברשטט לחבוש לראשיהם, כבזמנים העתיקים, כובעים צהובים, למען יכירום כל רואיהם וידעו להתרחק מהם.

אך גם היהודים שלחו שליח מיוחד ברלינה והלה מסר לקורפירשט את העובדות כמות שהיו במציאות.

הקורפירשט נרגז מאד על חוצפתם של המעמדות וראה זאת כתפישת שלטונו בידיהם ושמוש לרעה בחיילי צבאו; הוא דרש מיד רשימה של האשמים, בכדי להענישם, ופקד כי העיר תחזיר ליהודים את נזקם.

עתה התיצבו היהודים עצמם כמליצי יושר לאויביהם ובקשו מאת הקורפירשט, כי לא יעניש את תושבי העיר הנוצרים, יען כי היהודים מוותרים על הנקמה ועל דרישת הפצויים; אך יחד עם זה בקשו כי ירשו להם לבנות את בית הכנסת מחדש.

על החלק הראשון של בקשתם נענו בחסד והנוצרים לא הוענשו. הנהלת העיר והמועצה נשארה על כנה. אולם, הרשיון להקים את בית הכנסת מחדש לא ניצן ליהודים.

בצדק מסוג זה נהגו אז המושלים, גם הטובים שבהם, לגבי היהודים!

בהגיע ידיעה זו להלברשטט ירד על היהודים אבל כבד. רבי יהודה להמן ישב בביתו מול ספרי התורה המיותמים ובכה תמרורים. אז נגש אליו בנו בן השמונה, נשק את ידו ואמר:

― אל נא תבכה, אבא. אנכי אבנה את בית הכנסת מחדש!

ורבי יהודה חבק את בנו הקטן, נשק לו ואמר:

― יעזרך ה' כי תוכל לקיים את הבטחתך! לא לחנם אמרו חכמינו ז"ל, כי רוח נבואה שורה על התינוקות. אמנם כן, אתה תבנה מחדש את בית הכנסת ביתר פאר והדר!

רבי יהודה תלה תקוות גדולות בבנו זה. כאשר בשנת תמ"ט נפטר היהודי הגדול, מגן עמו, רבי מנשה בן ישראל, התאבל אחריו כל העם היהודי. היהודים הרגישו עצמם כמיותמים. המות לקח מהם את מגינם ואת השתדלן לטובת הנרדפים. וכאשר ידיעה מעציבה זו הגיעה להלברשטט, התפלל רבי יהודה להמן ירא ד' לאלקים, כי ימלא את האבדה הגדולה ליהודים.

― רבונו של עולם ― אמר בתפלתו ― אני עצמי קטונתי מלהיות מנשה בן ישראל שני לעמך. הבה לי, רבונו של עולם, בן, שהוא יהיה מחסה ללחוצים, מושיע לנרדפים ומגן לנדכיים!

שנה לאחר כך נולד לרבי יהודה להמן בן ששמו נקרא בישראל יששכר ברמן. קול פנימי, הלב, לחש לאב, כי ה' שמע לתפלתו וכי ברמן הקטן עתיד להיות גדול בישראל. מה שמח, על כן, לבו של האב בשמעו את בנו הנער בן השמונה מבטיח חגיגית כי הוא ישוב ויבנה את בית הכנסת ההרוס. רבי יהודה נשק לילד ובטחון אמיץ מלא את לבו.

 

פרק שני: אורח לסעודה שלישית    🔗

השמעת מימיך, קורא נכבד, את השם היפה הולטמה? זהו שמו של הנהר השוטף ליד הלברשטט. עיר זו מורכבת משני חלקים: החלק האחד שוכן בבקעה ונקרא: העיר התחתית (אונטר־שטאדט), והחלק השני ― בהר ונקרא: העיר העילית (אויבער־שטאדט). בסמוך לנהר עומד בית גדול ויפה, בו התגורר לפני למעלה ממאתים שנה רבי ברמן להמן. שנים רבות חלפו מאז אירע המאורע שעליו מסופר בפרק הראשון. רבי יהודה להמן הישר והטוב היה שרוי זה זמן רב בעולם האמת ובנו החביב ברמן נעשה לסוחר חשוב ועשיר, שנהל עסקים עם בעלי האחוזות העשירים שבסביבה. רבי ברמן ראה הצלחה בכל: עסקיו טובים; נתברך באשת חיל, מרים, שנודעה ביראתה את ה' ובטוב לבה; בתו הבכירה כבר נועדה להנשא לבחור מפרנקפורט דמיין, רבי משה כהן, שלאחר זמן תפס עמדה חשובה מאד בעיר מולדתו: הוא נעשה לראש הישיבה ולנציגה של משפחת כהן הנודעה שבפרנקפורט.

ביום שבת מסוים נשא החתן הצעיר דרשה בבית הכנסת. ― הה! בית הכנסת היה עדיין פרטי, כי בית הכנסת הצבורי טרם נבנה מחדש! ― הדרשה היתה תלמודית, בסוגית “נגאל באלה” (קדושין כ"א), ונשאה חן בעיני הכל. לסעודה השלישית הזמין רבי ברמן לביתו את כל משפחתו ואת בעלי הבתים החשובים שבקהלה. רב לא היה אז להלברשטט; העתים הקשות לא הרשו למנות רב לעיר.

האורחים הרבים ישבו מסובים מסביב לשלחן ערוך בכל טוב. לרגל השבת הגישו מאכלים קרים. ביחוד טעמו לחיך כולם הדגים השונים, שבעלת הבית שלחה להגיש לשלחן. מוצאם של הדגים היה הנהר ההלברשטטי הולטמה. החתן, המיוחס הפרנקפורטי, לא החשיב ביותר את דגי הלברשטט.

― לא אדע מדוע ― אמר ― לדגיכם יש איזה טעם תפל מיוחד.

― טעמו של דבר הוא זה, הסביר רבי יואל, חותנו של רבי ברמן ― שדגינו מוצאם מנהרות קטנים, בעוד שמוצאם של דגיכם הוא המיין הגדול.

― אמנם כן ― ענה החתן רבי משה ― מסתבר שזאת היא הסיבה; דגי הרהיין, המובאים אצלנו באניה ממאינץ, כפי המסופר, טעימים עוד יותר. אני כשלעצמי אין לי הבנה רבה בכך.

― הבנתך בש"ס ופוסקים רבה יותר ― אמר הסוחר ההלברשטטי שמואל ― עוד נזכה באחד הימים לראותך כרבה של פרנקפורט.

― מה זה תדבר? ענה החתן ― הרי זה לגמרי בלתי אפשרי; ראשית, קיימת אצלנו תקנת הקהל, כי יליד פרנקפורט לא יכהן בה כרב, ושנית, מי אנכי כי אשא את נפשי לשבת על כסא הרבנות, עליו ישב רבי שמואל קוידנובר זכרונו לברכה!

― הנך עניו מדי ― ענה רבי שמואל ― אך הגידה נא, האמנם נכון הוא הספור הנפלא שמספרים אודותיו?

― נכון כנכון היום! ― ענה רבי משה.

― מה טיבו של ספור זה ― שאל רבי ברמן ― אנכי מעולם לא שמעתי על כך.

― ספר, ספר! ― קראו מכל עברים.

רבי משה סיפר את הספור הבא:

― פעם אחת נזדמנה שאלה אצל רבנו המנוח זכרונו לברכה, שבאותו זמן רק תקופה קצרה עברה מעת התמנותו לרבה של פרנקפורט. זו היתה שאלה בעניני טרפות. הרב הכשיר את השאלה לאחד הדיינים, שאת שמו אינני רוצה להזכיר, נודע הדבר והוא מצא כי פסקו של רבנו הוא בנגוד לדעת הש"ך (שפתי כהן). הוא הודיע, על כן, שרבנו לא פסק נכונה ועל ידו נכשלה העיר פרנקפורט כולה באכילת טרפות. בשבת שלאחרי המאורע, עלה רבנו על הבימה והסביר בדרשתו כדלהלן:

"רבותי, אדונים נכבדים!

הטיו נגדי אשמה כבדה. אמת הדבר, פסקתי בנגוד לדעת הש“ך. רבי שבתי כהן (בעל הש"ך) היה חברי: יחד למדנו אצל רבי יהושע העשל הגדול. כבר אז התפלפלנו בשאלה זו ולא באנו בה לידי הסכמה. לכל אחד מאתנו היתה דעה שונה: אני פסקתי להיתר והוא לאיסור. ועתה אספר לפניכם עוד דבר: בשעה שנתקבלה בביתי, בפולין, ההצעה לכהן כרב בפרנקפורט, לא אביתי להענות לה; לא חפצתי בכלל לקבל עלי עול הרבנות. והנה חליתי במחלה מסוכנת, המקורבים לי שחו, כי זהו עונש מן השמים, באשר ה' קבע, כי אהיה רבה של פרנקפורט ועלי להכנע לרצונו הקדוש. אז קבלתי עלי את עול הרבנות בקהלתכם ושוב חזרתי לאיתני. ידידי! אז נראה בעליל, כי היה זה רצון האלקים כי אהיה לכם לרב. מי שהדבר איננו נראה לו יגיש עצומותיו לפני האלקים!”.

באותו רגע חלה הדיין. הרב נתבקש כי יתפלל עבור החולה. “יחזור בו מהודעתו נגדי ויבריא!” ― הודיע הרב. הדיין לא אבה לעשות זאת ומת.

― אמנם כן ― סיים החתן רבי משה את ספורו ― רבנו היה גדול הדור, זכותו תגן עלינו! פעם שאלוהו: מה טעם כל חפצו מצליח בידו? הרב ענה על כך: “הנני ממלא את רצון ה' ועל כן הוא ממלא את רצוני”.

השומעים נשארו יושבים שקועים במחשבותיהם זמן רב לאחר שרבי משה סיים את דבריו.

― גם אנחנו זקוקים לרב ― קרא רבי שמואל ― השאר בתוכנו בהלברשטט והיית אתה לרב לנו!

― מצחק הנך, כפי הנראה, ― ענה רבי משה ― האני אעזוב את פרנקפורט?! אינכם מכירים את פרנקפורט שלנו! מוטב להיות שמש בית הכנסת בפרנקפורט מלהיות רב בקונסטנטינופול!

― ובמה כה גדול יחוסה של פרנקפורט שלכם?

― זוהי עיר מלאה חכמים וסופרים, לומדים מופלגים וגאונים גדולים! אך עיקרו של דבר: אנו בני פרנקפורט מחבבים איש את רעהו ותומכים איש באחיו; בנאה ושנאה אינן שוררות בינינו; כל אחד שמח כשאיש מאתנו מצליח בעסקיו; להשיג אצלנו גמילות חסד ― דבר נקל הוא; פרנקפורטאי איננו סובל מחסור כל זמן שבביתו של השני מצוי דבר כל שהוא.

― אכן, אכן, גם בקהלות אחרות עוד מצויים יהודים יראים וטובים!

רבי ברמן שסע את השיחה. הוא מזג את הכוסות וקרא:

― חמרא וחיי לרבנן!

ברכת “לחיים!” עליזה נשמעה באולם.

― עתה הבה נזמר משהו! ― קרא רבי יואל ― קרב הנה, להמן, והנעם זמר “צור משלו אכלנו!”.

יהודה להמן, בנו הצעיר של רבי ברמן, ששמו כשם אבי אביו, מלא אחרי פקודת זקנו. רבי יואל, אבי אמו, הרגיעו בחיוך מחבב ועודדו לזמר. קולו של הנער היה יפה להפליא. הכל סייעו לזמר השבת, הכולל שבח לאהבתו וטובתו של ה' (והמנגינה היתה ידועה היטב לכולם), ודומה היה כי כל פנות הבית מזמרות עמהם. אך הנה נכנס משרתו של רבי ברמן, עזריה, והודיע לבעל הבית.

― איזה פריץ חשוב ממתין בחדר החיצוני; דבר לו אליך.

רבי ברמן נכנס לחדר השני; שם המתין לו אדון הדור, שניכר בו כי מגזע היחס הוא.

― האתה היהודי בהרנד להמן? ― שאל האדון.

― לשרותך, אדוני!

― שמי בייכלינגן, הרוזן בייכלינגן. הנני שרו מיופה הכח של אדוני רב החסד, הוד מעלתו הקורפירשט מזקסן. דבר לי אליך בענין מסחרי.

רבי ברמן החוה קידה עמוקה.

― הוד מעלת חסדך ― אמר ― כבוד גדול הוא לי לארחך בביתי. אולם, אודות עסקים טרם אוכל לדבר עמך, כי שבת קודש עתה.

― הטרם נסתיימה שבתכם הקדושה? הן השמש כבר שקעה!

― השבת נמשכת עד שנראים כוכבים בשמים.

― ובכן, הדבר לא ימשך עוד זמן רב, הנני ואמתין.

― הבה אכניס את כבוד מעלתו ללשכתי.

― לא, הנה שמעתי מזמרים אצלכם. ברצוני לקחת חבל בסעודתכם ולראות בטכסיכם. אולם, יהיה עליכם להסביר לי הכל היטב, ועוד: אל לאורחיך לדעת מי אנכי.

― כאשר אדוני מצוה.

 

פרק שלישי: סוכנו של הקורפירשט מזקסן    🔗

רבי ברמן הכניס את אורחו רם המעלה לאולם. הקהל פסק מיד מלזמר והכל קמו ממקומותיהם.

― אל תופרע שלות נפשכם ― אמר הרוזן ― אנכי אשתתף בסעודתכם!

מיד הקריבו כסא והגישו לפני הרוזן מאכלים שונים. בייכלינגן נגש בתאותנות לאכילת הדגים היהודיים וניכר היה בו שהוא אוכלם בהנאה יתירה. לאחר השקיטו את רעבונו אמר:

― שמעתי פה מקודם קול נגינה נאה. מי זה היה המנגן?

רבי ברמן קרא לבנו.

― יש לי הכבוד ― אמר ― להציג לפני הוד מעלתו את בני יהודה להמן.

― יהודה? ― דומני שבשם זה נקרא אביך!

― כן. מנהג הוא אצלנו היהודים לקרוא לבן בשם זקנו.

― שירה נא משהו, צעיר!

― זמר: “יום זה לישראל”, בני. זהו שבח לכבוד שבת, אדון רם מעלה.

להמן הצעיר החל לזמר ולרמזו של רבי ברמן זמרו עמו כל האורחים.

― המנגינה די נאה ― אמר הרוזן ― חבל רק שלך, המשורר, חסרה השתלמות. צעיר, ראוי לך לקבל הוראה במוסיקה.

― לכשירשה הודה מעלתו נזמר עתה פרק של תהלים ואחרי כן נברך. נזמר את המזמור קכ"ו: “בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים”.

― העודכם מקוים ומתגעגעים לעת שובכם לציון?

― והיאך לא נתגעגע? האם לא החריבו במקום הזה את בית מדרשנו ואסרו עלינו לבנות אחר במקומו? הדבר נמשך זה שלשים שנה!

― בזקסן לא יארע דבר כזה!

― יען כי בזקבן נועלים בפני היהודים לגמרי את השערים, כבפני נגועי אלקים ומצורעים…

― אל נא תצטערו! הנה מתחילה תקופה חדשה. שנאת הדת העתיקה והחשוכה תעלם. אדוני כליל החסד בכבודו ובעצמו יתן את האות לכך. אולם עתה, אנא, המשיכו לזמר!

שירת “שיר המעלות” נסתיימה, כבדו את החתן בברכת המזון והוא מלא זאת בחגיגיות וברגש.

בינתים אתא ליל.

― אדון רב חסד! ― אמר רבי ברמן ― עתה נתפלל ערבית, אחרי כן הנני מוכן לשרתך.

לאחר התפלה נטל רבי יואל, זקן הבית, את הכוס בידו כדי להבדיל עליו. רבי ברמן הסביר לרוזן את פשר הדבר.

רבי יואל הזקן חבש לראשו, כמנהג היהודים בימים ההם, כפה לבנה ארוגה מחוטי צמר גפן. מתוך התרגשות, על שעלה בגורלו להבדיל בנוכחות אדון רם מעלה שכזה, החל להתנועע בחוזק ושחה על גבי נר ההבדלה. מתוך כך התלקחה הכפה באש על ראשו של הזקן.

― מה, ― קרא הרוזן בייכלינגן, ― הגם זה חלק מהטכס?

בינתים נחפז להמן הצעיר אל זקנו והסיר מעל ראשו את הכפה הבוערת. רבי ברמן הסביר את המקרה לרוזן והלה צחק מטוב לב על סברתו המשונה.

― אדון רב חסד, ― אמר רבי ברמן, ― עתה אבקשך, בוא נא עמי קומה העליונה, ללשכתי, שם אתיצב לשרותך.

המשרת הדליק נר בפמוט של כסף והאיר את המדרגות.

בלשכה המסודרת בנוחיות והמוארה יפה, התישב הרוזן בתוך כורסה. רבי ברמן נשאר עומד מוכן לשמוע לאשר ידבר זה.

― בהרנד, ― אמר הרוזן, ― הומלץ לפני עליך בחמימות רבה על ידי ידידי הרוזן הוים, שנכסים לו בסביבה זו. הוא תאר אותך כאדם ישר, פעיל, וביחוד כאיש עסקים מנוסה. אצלנו בזקסן אין יהודים מצויים ועל כן באתי אליך כדי להכניסך לשרותו של אדוני רב היסד, הוד מעלת נסיכותו הקורפירשט מזקסן.

רבי ברמן החוה קידה.

― הנני שמח לדעת ― אמר הרוזן ― כי לבך טוב עלינו. אדוני ואני איננו מרוצים מכך שמישהו יאבה שנפציר בו; סיסמתנו: הסכמה ברצון! עתה, בהרנד, אגלה לפניך סודות מלוכה חשובים. מרגע זה ואילך הנך עומד לשרותו של הוד מעלתו. במקרה שתשתמש לרעה בסודות המסורים לך עלול אתה להענש על כך בעונש מות.

― הוד כבודו! הנני נתינו של הקורפירשט הברנדבורגי, וסודות ממלכתיים שעומדים בנגוד לאינטרסים של אדון ארצי אינני יכול…

― הרגע! הדברים שיש בידי למסור לך אין להם כל ענין לקורפירשט הברנדנבורגי. ובכן, שמע נא: אדוני כליל החסד שואף לכתר המלכות הפולני ויש לו כל הסיכויים לזכות בו.

― היתכן, הקורפירשט מזקסן! הרי פרוטסטנטי הוא, היהיה הוא מלך בפולין הקתולית?

― הנך מדינאי פקח. ודאי לא יתכן דבר כזה ― נסיך פרוטסטנטי לעולם לא יוכל להיות מלך פולין. אולם, אדוני כליל החסד יתכן וכבר המיר את דתו בדת הקתולית.

― היתכן, הקורפירשט מזקסן! זקסן הרי היא מבצרה של הכנסיה הפרוטסטנטית!

― הקורפירשט שלנו איננו היחידי שבצע מעשה זה. בן דודו מזקסן־צאישט שמש לו דוגמה במובן זה והרי הוא עתה קרדינל בכנסיה הקתולית; הוא יבצע עתה גם את העברתו של נסיכי לדת הקתולית. והאין טוב ככה? אותך, בתור יהודי, מאורע כזה צריך לשמח ביותר: מלך קתולי של פולין ויחד עם זה קורפירשט של זקסן הפרוטסטנטית החשוכה, על מושל כזה שומה להיות סובלני ביחס לענינים שבדת. הוכחה מכרעת לסובלנותו הרי לך בזה ששלחני בשליחות אליך, היהודי! הנני מאמין כי אביו וזקנו של אדוני היו מעדיפים למות מאשר לקחת לשרותם איש יהודי. אך הבה נשוב נדבר בעניננו. ובכן, המלך הפולני, יוהן סוביסקי, מת והכתר הפולני עומד להמסר למלך חדש והמועמד לכך הוא ― שימה לב! ― הנסיך שירבה במחירו! הקורפירשט אוגוסט מציע את המחיר הגבוה ביותר מכל המחירים המוצעים. הוא ישלם עשרת מיליון זהובים!

― עשרת מיליון זהובים! מה רב ועצום הוא הסכום הזה! אדון נעלה, התאר לפניו הקורפירשט את גדלו של סכום זה? החלק הגדול ביותר של הבריות מדבר על מיליונים מבלי שיהיה לו כל מושג על משמעותו של הסכום. הכיצד אמחיש מושג זה? שמעני נא, אדון רב חסד, המוציא מתחת ידו סכום של עשרת מיליון דומה כאלו משלם לעולם, יום יום, 1700 זהובים!

― יודע חשבון אתה! הנך מחשב ששה אחוזים. אכן, נשיא לשכת החשבון שלנו אף הוא אמר לנו כזאת. אף על פי כן, יהיה הסכום גדול כמה שיהיה, עלינו להשיגו ויהי מה. הקורפירשט אוגוסט הוא האדם הנאה והחזק ביותר שבדורנו ואדיר חפצו כי ראשו המלכותי יוכתר בכתר מלוכה. “נסיך רב חסד” ― מה מגוחך הוא תואר זה ביחס לאדון נעלה כאוגוסט! אליו יש לפנות בתואר: “הוד מלכות”; עליו להיות מלך, מלך בארץ גדולה ואדירה, למען יוכל להוכיח את ערכו הנכון של הכח הגדול התוסס בו. זוהי עובדה שאינה עשויה להשתנות! קיימת עתה רק שאלת הכסף. הבאתי עמי בזה רשימה של כל הנכסים שעליך למכור או למשכן. מה ערך אצל הקורפירשט לכמה מילים מרובעים של אדמת גרמניה, שעה שבאפשרותו להשיג שטחי ארץ נרחבים, לו ולזרע זרעו, מאדמות פולין? כי אוגוסט ישנה את החוקה הפולנית ויהפוך את הריפובליקה הפולנית על בחירותיה למלכות תורשתית. ובכן, אמור נא, בהרנד, המקבל אתה על עצמך שליחות זו והרואה הנך את עצמך מוכשר למלאותה?

― הנני מקבל עלי את השליחות והנני מוכשר למלאותה. לי קשרים עם הבנקים החשובים ביותר באמשטרדם, בהנובר, בוינה ובפרנקפורט דמאין, שילוו, לעומת משכונות בטוחים, סכומי כסף גדולים. אך בנוגע למכירת הנכסים סבורני שאשיג לכמה מהם לקוחות טובים.

― ואלו הם הלקוחות הבאים בחשבון?

― לא אחר מאשר הקורפירשט הברנדנבורגי. הקורפירשט המנוח, הניח בירושה אוצר מלכות מלא ואדוננו הנוכחי, הקורפירשט פרידריך וילהלם השלישי, ודאי ישמח להזדמנות לרכוש שטחי קרקע עד כמה שאפשר.

― נראה שצדקת; אצל הברנדנבורגים קיימת תשוקה לאדמה גרמנית. ובכן, לנו אחת היא; תשוקה זו טובה עתה למעננו. עשה אפוא כל מה שהנך מוצא לנחוץ. בשערי מראש כי תענה להצעתנו, הבאתי עמי למענך יפוי־כח. הוא כתוב וחתום בעצם ידו של הוד מעלתו הקורפירשט מזקסן.

בדברו הוציא הרוזן ביכלינגן מסמך מתוך צרור, פרשו והושיטו לרבי ברמן, שהביט בו בנפש מתוחה.

רבי ברמן נטל את המסמך וקראו בתשומת לב מראש עד סופו.

― ההוכן כהלכה? שאל הרוזן.

― בסדר גמור. על הוד כבודו להרשות לי לגלות את הסוד לאנשי ביתי, כולם נוצרי סוד, שהרי, כמובן, לא אוכל לחזור על כל המקומות לבדי.

― הרי זה מובן מאליו. עתה, בהרנד, השתדל נא רק להצליח בשליחותך. אם המשימה תצליח בידך, הנך אדם מבוטח לכל ימי חייך. אוגוסט הוא אדון רם מעלה, בעל יד נדיבה, אציל במלוא מובן המלה. ועתה היה שלום! מחר בבוקר הנני נוסע לדרזדן, מקום שם אצפה להודעותיך. הואיל בטובך ושלח להאיר לפני את הדרך אל מלון “סוס הזהב”, בו אני מתאכסן. הלברשטט שלכם היא נפלאת בעתיקותה. עיר עילית ועיר תחתית ובכל זאת ― חה, חה, חה, ― רק עיר למחצה (― הלברשטט)! ובכן, יאיר נא מישהו לפני, למען לא אתגלגל מעל כל מדרגות האבן החלקות.

רבי ברמן צוה לשני משרתיו להדליק שני פנסים ולהאיר לפני מעלת כבודו את הדרך והרוזן ביכלינגן נפרד ממנו בברכה.

רבי ברמן נכנס הביתה אל אנשיו. האורחים כבר הלכו להם בינתים. בני הבית הקיפוהו בסקרנות, אך הוא אמר:

― מחר, יקירי, מחר אודיע לכם ידיעות חשובות.

הגישו לשלחן סעודת מלוה־מלכא. אחרי ברכת המזון נכנס רבי ברמן ללשכתו, מקום שם חשב את חשבונותיו עד שעת לילה מאוחרת. רק שעה ארוכה לאחר חצות הלילה עלה על משכבו.

 

פרק רביעי: מעשה בדוב    🔗

למחרת הבוקר, מחד לאחר תפילת שחרית, התכנסו כל בני בית רבי ברמן לפת שחרית; אנשים זרים לא נוכחו שם באותה שעה, מלבד האחד, עזריה, מי שהיה שאר בשר קרוב למשפחה ונחשב כבן בית.

― חותני האהוב, אשתי האהובה וילדי האהובים! ― פתח לבסוף רבי ברמן ― השי"ת גלה לביתי חסד גדול. האדון הנכבד שבקרני אמש הוא הרוזן ביכלינגן, יועצו של הקורפירשט. הוד מעלתו הרימני לסוכן ראשי של עסקיו.

― מהולל שם ה' ― אמר רבי יואל הזקן ― המגלה לך את חסדו וטובו! תפלתו של אביך נתקבלה לפני כסא הכבוד! עתה תמצא את ההזדמנות להתיצב לפני מלכים ושרים ותוכל להושיע את אחיך העשוקים!

― זוהי שאיפתי העמוקה! תחלה עלי למלאות את שליחות הקורפירשט וזו לא תעלה בנקל. הקורפירשט זקוק לעשרת מיליון זהובים.

― עשרת מיליון זהובים! ― קראו כולם קול אחד.

― הרגעו, אלה הם רק זהובים פולניים, שעולים ששה בטהלר. אכן גם סכום זה גדול הוא ורק בעמל גדול נקבצנו. עלינו, כולנו, לעמול בכחות מאומצים. הקורפירשט נתן לי יפוי־כח מלא למכור, או למשכן, מאחוזותיו בסכומים שמגיעים לחלק חמישי משוים. אנכי אסע ברלינה כדי לסדר שם את המכירה; אתה, עזריה, תסע לאמשטרדם ולהאג, כדי להפגש עם בני דה־פינטו ועם הבנקאים הגדולים האחרים; אתה, בני להמן, נוסע להנובר, אל ידידי מאז, הספק הראשי ליפמן; אתה, רבי משה, הרי נוסע ממילא פרנקפורטה; סורה נא שם מיד אל בני דייפוס, הרץ ואחרים ושאל מהם אם הם מוכינם להלות כספים ברבית הגונה ונגד ערבונות בטוחים וכמה יש בידם לתת. עוד אמש הכינותי עבור כל אחד מכם את המסמכים הדרושים וההוראות. אתה, חותני האהוב, תשאר בבית ותפקח על העסקים השוטפים עם הנסיך מדסוי, הרוזן מאוסנבורג, הרוזן משטלברג ויתר האדונים רמי המעלה שאפשר ויזדקקו לנו. אשתי ובנותי אסתר וריזלה אף הן תסייענה בכך. ענינים חשובים ביותר אבקש לדחות עד שובי.

ברגע זה נשמע קול זעקה מחרידה. ברחוב, השקט תמיד, נתעורר רעש גדול. “הדוב, הדוב!” ― נשמעו קריאות מכל עברים.

להמן נגש אל החלון.

― זהו דובו של הגנראל פון־מרויטש! ― אמר.

מן הרחוב נשמעה זעקת שבר קורעת לב:

― ילדתי, פסלה שלי, ילדת־לבי!

זו היתה יללת אם על ילדתה ההרוגה.

הכל פנו אל הרחוב. כאן נתגלתה תמונה מחרידה: דוב גדול וחזק, שסל קלוע חוטי ברזל חוסם את פיו ושתי רגליו הקדמיות כפותות, הפיל ארצה ילדה בת ארבע וחנקה. האם ביאושה פרכה כפיה על גבי הילדה. זה עתה יצאה הילדה החוצה כשהיא בריאה ורעננה והנה היא שוכבת מתה.

בזמנינו קשה לתאר לפנינו את אשר הרשו לעצמם אנשי המעלה והפריצים בתקופות הקדומות. הגנרל פון־מרויטש היה המפקד בהלבשרטט, והנה החזיק לו להנאתו דוב גדול, שלעתים תכופות היה משלחו לטייל כבן חורין בחוצות העיר. הדוב הגדול היה מטיל אימה על הכל, בכל אשר דרכה כף רגלו. פעם אחת כבר התפרץ לתוך חבורת ילדים, ששחקו ברחוב, וחנק אחד מהם. היה זה בן עניים! ומה איפוא האסון! ילד בן עניים ― מה הרעש? אכן, ראש האזרחים אמנם בקש את כבוד מעלתו ברוב נמוס, כי יואיל מהיום והלאה להחזיק את דובו סגור על מסגר; אולם כבוד מעלתו בחסדו הגדול לא ניאות למלאות בקשה זו. עתה שוב נפלה ילדה קרבן לשגעונו.

כאשר הניח הדוב לתינוקת, הכניסוה לבית אמה והביאו רופא, שבדקה וקבע את מותה.

האויר נתמלא קולות יללה וקללות; אולם הדוב המשך לו את טיולו הלאה.

רבי ברמן נכנס חזרה אל תוך ביתו.

― פטר! ― פנה למשרתו הנוצרי שהיה מלוהו תמיד בדרכו ― פטר, האם אקדוחי בסדר? עלי לנסוע היום ברלינה!

― כן, אדוני רב החסד, בסדר המה.

― פטר, הנך מיטיב לירות. התחפוץ להשתכר ביריה קולעת עשרה דוקטים? לך והרוג את הדוב!

פטר תלה באדוניו עינים שואלות.

― דובו של הגנרל פון־מרויטש הרב זה עתה ילד. זה כבר האדם השני שדוב זה הרג. קח את אקדחי וירה בדוב. תקבל תמורת זאת עשרה דוקטים.

― אבל, אדוני, הגנרל פון־מרויטש…

― הנני מקבל את האחריות עלי. אתה הנך משרתי ואינך אלא ממלא את פקודתי. ידי היא זאת שמבצעת את היריה באמצעותך.

פטר לקח את האקדחים וטענם, אחרי כן יצא בעקבות הדוב. הוא השיגו מיד ובשתי יריות קולעות הפילו מת.

בינתים הגיעה לאזני הגנרל פון־מרויטש הידיעה על הילדה ההרוגה. הוא שלח מיד את עבדו להחזיר את הדוב הביתה. אולם העבד מצא את הדוב מת וסביבו המון אנשים.

― מי הוא זה שההין ― שאל ― להרוג את דובו האהוב של הגנרל?

― היהודי בהרנד להמן ― ענוהו ― הוא שלח את עבדו להרגו, על כי הרג ילדה עבריה.

כשנודע הדבר לגנרל פון־מרויטש בערה כאש חמתו. הוא הוציא תיכף פקודה, כי פלוגה של חיילים תלך לאסור את רבי ברמן. אך האחרון חזה זאת מראש ואמר אל בני ביתו:

― ילדי, הננו דוחים עתה את כל נסיעותינו עד שיסודר ענין הדוב. הנני הולך מיד את ראש האזרחים ואדרוש ממנו שיגן עלי בפני זעמו של הגנרל.

― מה זאת עשית? ― בכתה אשתו של רבי ברמן ― ודוקא בעת כזאת, שעה שעסקים כה חשובים עומדים לפניך!

― אין לפני עסקים חשובים יותר מלהגן על הלחוצים מפני לוחציהם! ה' לא יעזבני.

רבי ברמן הלך אל ראש האזרחים.

― אל נכון באת ― קדמו ראש האזרחים ― כדי להביא תלונתך על הגנרל פון־מרויטש? הרי דובו הרג ילדה יהודיה.

― לא, אדוני ראש האזרחים ― באתי כדי לעמוד תחת חסותך. אנכי שלחתי להרוג את הדוב.

ראש האזרחים חור כמת.

― מה זאת עשית, ברמן? ― קרא ― הגנרל הוא מפקד עירנו, בידו לצוות להמיתך מיד.

― אתה לא תסגירני אל הגנרל.

― הוא ישתמש בכח ויקח על ידי חיילים.

― אדוני ראש האזרחים, הנני תולה תקותי כי תגן עלי. אם לא תעשה זאת, הנך מכניס עצמך לסכנה. הלא ידעת כי הנסיך מדסוי הוא ידידי הטוב; הרוזנים משטלברג, אוסנבורג והוין מיודדים עמי; והרי לפניך יפוי־כח: הוד מעלתו הקורפירשט מזקסן מנני למיופה־כחו הראשי. עומד אני לפני נסיעה לברלין, כדי לגמור שם עסקים חשובים עם אדוננו רב החסד, הקורפירשט מברנדנבורג.

ראש האזרחים התרוצץ במבוכתו על פני החדר.

חייליו של המפקד חזרו בינתים אל מפקדם והודיעוהו כי את היהודי ברמן לא מצאו. הגנרל צוה לנעול את שערי העיר ופקד לערוך חפושים בכל העיר, כדי למצוא את רוצח הדוב.

ראש האזרחים לא מצא עצה אחרת מאשר לכלוא את רבי ברמן בבית האסורים. אז שלח להודיע לגנרל כי “הפושע” נמצא אצלו במאסר.

הגנרל פון־מרויטש דרש, כי יסגירו לרשותו את היהודי; אולם ראש האזרחים סרב למלאות דרישה זו. אז קבע הגנרל לראש האזרחים עשרים וארבע שעות לישוב הדעת. אם במשך עשרים וארבע שעות אלו לא יוסגר היהודי לידיו, יצוה לפרוץ את בית הסהר ואם יהיה צרך בדבר יפציצהו.

 

פרק חמישי: “בידך אפקיד רוחי”…    🔗

רבי ברמן ישב על ספסל העץ הקשה שבחדר כלאו הצר. אתא לילה ומחשבות אפלות התעוררו במחו. ראש האזרחים בקר אצלו ומסר לו את איומו של הגנרל. רבי ברמן בקש מאת ראש האזרחים כי ישלח רץ ומברקים לממשלה ומלפקד הכללי של הצבא במגדבורג להודיעם על המאורע. לא היה שום ספק בדבר שהרשות העליונה לא תרשה את אלימותו של הגנרל, אם רק יצליחו להודיעם על הדבר מבעוד מועד. אך מה עלול להיות באם הישועה תאחר לבוא? אז סוף לכל… הגנרל הפראי ודאי שלא יחוס ולא ירחם, ורבי ברמן ימות מות קדושים, על הצילו נפשות ממיתה משונה. רק באחת התנחם: הוא ימות על עשותו מעשה טוב! אפס, האמנם היה עליו לעשות מעשה זה עתה? האם לא היה נמהר במעשהו והולך שולל על ידי התרגשותו הרגעית, מבלי ישוב הדעת כראוי? האם היה עליו לנקוט באלימות נגד אלימות? האם לא מוטב היה להתלונן על הגנרל בברלין ולבקש מאת הקורפירשט לשחרר את הלברשטט מדובו של זה? אמת הדבר, שגם אילו היה הקורפירשט מוציא פקודה להרחיק את הדוב מן העיר, לא היה הגנרל מציית לה! באותם הזמנים, שמסלות ברזל טרם היו בארץ, שעל עתונים ועל בתי נבחרים, שבאמצעותם תובענה בפומבי תלונות העם, טרם נודע, ― באותם הזמנים בנקל היה להעניש בעונש מות גם אדם חף מפשע.

― “בידך אפקיד רוחי”!

לא פעם ראשונה היתה זאת לרבי ברמן להסתכל ישר בעיני המות. כבר הזדמן לו כזאת לפני רבות בשנים, ימי הנעורים עברו על רבי ברמן בהנובר. בתחלה בתור בן־ישיבה! אולם, הוא השתלם שם גם במדעים. הפילוסוף הגדול והנודע לייבניץ, שהתודע אליו בדרך מקרה, למדו מתימתיקה. לאחר כן נכנס ברמן הצעיר כפקיד בעסקו של הספק הראשי בחצר המלכות, ליפמן, שלמן הרגע הראשון חבב את הצעיר עשיר הרוח, החרוץ והמוכשר, והשתמש בו לבצוע עסקים חשובים. ברצון מיוחד היה שולחו המשלחות לנסיכים ולשרים רמי מעלה אחרים. פעם אחת שלחו להעביר שלשים אלף טהלר לנסיך מדסוי. ברמן הצעיר נסע במרכבת אדוניו ושני משרתים. מזוינים היטב, לווהו בדרכו. פתאום, על אם הדרך ובעצם היום, נשמעה הקריאה: “לעצור! עמדו, אם חייכם יקרים בעיניכם!”. הרכב החל להאיץ בסוסים, אולם חבורה שלמה של פרשים חסמה בעדם את הדרך. התגוננות לא באה בחשבון. המרכבה נעצרה. המשרתים פורקו מנשקם.

― מה שמך, יהודי!? ― שאג אחד הרוכבים לברמן הנפחד.

― בהרנד להמן! ― גמגם.

― מהיכן אתה?

― מהלברשטט.

― רשום זאת, פריץ! בהרנד להמן מהלברשטט. כסף רב בידך!

― כסף? לא, אדון רב חסד, רק חמשים דוקטים!

― חה, חה, חה! ולהגן על חמשים דוקטים אלה לקחת עמך שני משרתים מזוינים?

האביר שלף אקדח, כוונו אל מול פני ברמן ואמר:

― יהודי! אם אינך מגלה לי את האמת הברורה הנני יורה בך כבכלב. מהו סכום הכסף שבמרכבתך?

― שלשים אלף שקלי זהב.

― בדיוק כסכום הדרוש לי. שמע נא, בהרנד להמן איש הלברשטט! ברצוני לקבל ממך הלואה. אשיב לך הכל ברבית ורבית דרבית. אך אין בידי לקבוע את המועד בו אקים את דברי. הב את הכסף!

― אדון רב חסד! אינני כי אם פריד עני. אין לי רשות להלוות כל כסף. הכסף לאדוני הוא.

― אחת היא לי.

― אולם אני לא אוציא אליך את כספי אדוני!

― אם כן אפוא אהרגך ואקח את הכסף בין כך ובין כך. אל תהיה שוטה, מוטב השאר בחיים וחשוך ממני את שפיכות הדמים חסרת הטעם.

ההודעה היתה גלויה וברורה. ברמן מסר את הכסף והאביר הזר היה אדיב למדי, עד כדי השאיר לו את חמשים הדוקטים שהיו דרושים לו להוצאות הנסיעה. אך ברמן המשיך לו את דרכו לדסוי אל הנסיף והודיע לו על המאורע. הנסיך התקצף עד מאד, על כי דבר כזה עלול היה לקרות בארצו ולעיני השמש. כל כחה הצבאי של הארץ גויס; לא היה אף כפר קטן אחד שלא נחפש בחפש מחופש. אך שום עקבות של השודדים לא נתגלו.

בלב כואב חזר ברמן להנובר. שלשים אלף שקלים גם בזמן הזה הם עולים לסכום הגון, אף לפני מאתים שנה היה זה סכום עצום, שאבדתו היתה קשה לספק הראשי עד מאד. אפשר לתאר באלו פנים קבל ליפמן את פני ברמן, שעה שבשר לו את הבשורה המעציבה. נוסף לזה נמצאו בעלי קנאה שהביעו חשד שהמעשה בשודדים אינו אלא בדוי מן הלב וברמן עשה קנוניה עם המשרתים למען חלק ביניהם את הכסף. והרי הדבר חשוד במציאות: בעצם היום ועל אם הדרך! החשד מצא לו מיד מסלות ללבב וספק החצר, ליפמן, פטר את ברמן ממשרתו; בדומה לכך היה גם גורלם של שני המשרתים והרכב.

ברמן חזר לביתו שבהלברשטט. הסיכויים המזהירים שנשקפו לו בהנובר חלפו ואינם. הוא פתח לו בהלברשטט עסק קטן של תוצרת משק. מעט ההון שירש מאביו לא הספיק לו כדי לפתוח בעסקי בנק. הוא נשא אשה וחי לו בתוך חוג מצומצם בתנאים בינוניים. כך עברו עליו חמש שנים. יום אחד נעצרה מרכבה לפני ביתו הפשוט של רבי ברמן (לחתונתו הוכתר ברמן בישיבה בתואר “החבר” והיה זכאי להקרא “רבי”). מן המרכבה ירד אדון מכובד ועמו משרת לבוש בגדי שרד מהודרים, שנשא תיבה קטנה בידו.

― ובכן, בהרנד להמן! ― שאל האדון בהכנסו החדרה ― התכירני עוד?

רבי ברמן הכיר למוראו את השודד, שבזמנו שדד ממנו את שלשים אלף השקלים של אדוניו.

― אדון! אמר להמן ― היכרותנו באה במסבות שגרמו לכך שלעולם לא אשכחך.

משרתו של הפריץ נכנס אך הוא החדרה. הפריץ לקח הימנו את התיבה ופקד עליו לצאת.

― בהרנד! ― אמר האדון ― באותה שעה לקחתי אצלך את הכסף רק בהלואה. עתה באתי לפרעה ברבית ורבית דרבית. התנהגתי אז בצורה גסה, גסה עד מאד. הייתי בחור פרוע וקל דעת; אבי היה קמצן ונתן לי כסף מעט מדי; הייתי נאלץ לפרוע חובות של כבוד והנה נושעתי, כידוע לך, בזה שקבלתי מאתך הלואה־באונס. עדי בשמים כי התחרטתי אחרי כן על הדבר, ביחוד לאחר שנודע לי, כי בעטיי הפסדת את משרתך והורחקת מעמדתך המקווה. אבי מת לפני שמונת ימים. עתה באתי לתקן את המעוות. זהו עסקי הראשון שאני מתעסק בו עם עלותי לשלטון.

― עם עלותך לשלטון, אדון, וכי מי אתה?

― לא מאן דהו, כי אם הנסיך מדסוי.

― הנסיך מדסוי!

― כן, חביבי, עד לפני שבוע רק הנסיך מאנהלט־דסוי. לויתי אצלך שלשים אלף שקלים. בתיבה זו שמורים ששים אלף שקלים. הרי לך בזה הקרן והרבית ואת העודף קח לך כתמורה לפחד שעבר עליך אז ולתוצאות הרעות שהמאורע גרם להן. נוסף לזה: מהיום והלאה תמצא בי ידיד ומגן ואת כל עסקי אעביר רק על ידך. היה מאושר!

מבלי המתן לתשובה עזב הנסיך בחפזון את החזר, קפץ לתוך מרכבתו ונסע לדרכו.

באותו יום שכר לו רבע ברמן מרכבת דאר מיוחדת ונסע להנובר. שם מסר למנהלו בעבר את כל הסכום שנמסר לו.

― לך ― אמר ― מגיע הכל; הרי חסרת את הכסף זה שנים רבות.

אולם ספק החצר סרב באופן מוחלט לקבל יותר מהקרן והרבית, וכך נשאר לברמן סכום כסף שנודע לו ערך חשוב בזמן ההוא. הוא קנה לו בית יפה ונהל עסקים נרחבים. הדבר נתאפשר ביחוד הודות לאשראי הבלתי מוגבל שקבל ממנהלו לשעבר, ספק החצר ליפמן מהנובר.

עתה, בשבתו בכלא, נזכר ברמן בכל אלה.

― מדוע זה הנני מענה את נפשי ונופל לזרועות היאוש? ― הוכיח את עצמו ― הרי כבר פעם נצלתי מסכנה חמורה בעזרת השם ובסופו של דבר עוד נתבסס מצבי החמרי לרגלי הנסיון הכבד. “ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם?”. גם הפעם יצילני ה' ויגוננני. “יהי שם ד' מבורך מעתה ועד עולם”.

בדלת התא נשמעה דפיקה; אחרי כן נפתחה מבחוץ. מפקח בית הסהר נכנס והושיט לו חבילה חתומה בשני חותמות. החבילה הכילה מזון כשר. גם כלי מטה הביא לו. רבי ברמן סעד סעודת ערבית לתיאבון, אחרי כן שכב לישון במנוחה, מבלי להתחשב בסכנה החמורה הצפויה לו, ושקע בשינה ערבה עד לאור היום.

 

פרק ששי: מבירא עמיקתא לאיגרא רמא    🔗

כאשר הקיץ רבי ברמן משנתו למחרת הבקר, כבר חדרו קרני השמש, בהירים וידידותיים, מבעד סורג החלון, לתוך חדרו. הוא קפץ ממשכבו, רחץ פניו וידיו, הניח תפלין, התפלל וקרא קריאת שמע בזמנה. מיד עם סיימו את התפלה נשמעו לאזניו הדי קולות מן הרחוב, קולות עליזים כקול המון המריע לכבוד מישהו. מה פשר הדבר?

מפקח בית הסהר נכנס והביא לו פת שחרית.

– אדוני היהודי, – אמר – עירנו זכתה לכבוד רב. הוד מעלתו הקורפירשט והוד חסדה רעיתו באו לבקרנו.

– מהולל שם ד'! – קרא רבי ברמן – נצלתי! עתה שליט בעיר אדון גבוה מהגנרל פון־מרויטש! הא לך, ידידי, מתנה עבור הבשורה הטובה!

והוא הושיט למפקח דוקט אחד.

– חן חן לך – קרא המפקח – הה, אדוני היהודי, לו אתה ודומיך הייתם באים אלי לעתים תכופות לחור זה, כי אז עונג היה להיות מפקח בית הסהר! לדאבוני מצויים פה תמיד רק גנבים ופוחחי רחוב;

רבי ברמן חייך.

– הנני מודה לך על אחולך הידידותי – אמר – לכשתפתח לפני את שערי הכלא לשחרורי אתן לך דוקט שני. אולם מאז הנני מקוה לבלי להוסיף לראותך עוד.

כעבור מחצית השעה כבר היה בידי המפקח הדוקט השני. רבי ברמן נשתחרר וניתנה לו האפשרות לשוב לביתו. בשעה שתים בצהרים הוטל עליו להתיצב לפני הקורפירשט.

מה רבה היתה השמחה לבני ביתו של רבי ברמן, כלכל יהודי הלברשטט, עם שובו לחפשי! אולם השמחה היתה מהולה בדאגה: ירא יראו שסוף סוף יענישהו הקורפירשט קשה על התנגדותו למפקדו, הגנרל פון־מרויטש.

– אל תדאגו – אמר רבי ברמן – הקורפירשט לא יצוה לתלותני. במקרה הגרוע ביותר אענש בעונש כספי.

זמן מה לפני שעה שתים הלך רבי ברמן אל בית ראש האזרחים, בו התאכסן הקורפירשט. ראש האזרחים בכבודו ובעצמו הכניס את רבי ברמן לאולם.

הקורפירשט ישב יחד עם הנשיא פון־רוק ליד שלחן קטן ושחק במשחק השח. האדון רם המעלה היה כה שקוע במשחקו, עד שלא הרגיש כלל בכניסתו של היהודי. רבי ברמן נשאר עומד מרחוק בנימוס רב בהתבוננו בינתים למשחק. באחרונה קם הקורפירשט ממקומו והכריז: “מט, אבוד”!

– יסלח נא, הוד מעלתו הקורפירשט – ההין רבי ברמן להעיר – המשחק טרם אבוד. עוד קימת האפשרות לנצח בסבוב.

הקורפירשט בחן את האיש הזר מראשו עד רגליו; אחרי כן הטיל מבט חד על טבלת המשחק וקרא:

– מי שביכלתו לנצח עוד בסבוב זה יתירה אכילתו על לחם יבש! ישב וימשיך במשחק!

רבי ברמן התישב במקומו של הקורפירשט ושכח מיד את כל אשר מסביב לו, בראותו לפניו רק את הטבלה והכלים. הוא צעד צעד מפתיע; מתוך זה נתבלבל הנשיא פון־רוק לגמרי וצעד צעד בלתי נכון. רבי ברמן הודיע תיכף “שח” ומיד לאחר זה: “מט”.

הקורפירשט נצח בסבוב.

– הוא מיטיב לשחק בשח – אמר הקורפירשט – מי הוא?

– משרתו הנכנע ביותר של הוד מעלתו הקורפירשט ויהודי־החסות, בהרנד להמן.

– הא, ממית הדוב אמיץ הלב! איככה זה ההין לעשות דין לעצמו?

– הוד מעלתו, הדרך לברלין רחוקה, עד שהדין והחשבון היה מספיק להגיע שמה ולחזור, עלול היה הדוב להרוג עוד כמה נפשות.

– מה, הן לא היה זה יותר מתינוק יהודי!

– אישי – נענתה הקורפירשטין – גם נשמתו של ילד יהודי היא מונדה (עולם בפני עצמו), בה נשקף העולם כולו.

– הוד מעלתו למד אצל ליבניץ הגדול – ההין רבי ברמן להעיר.

– וכי מה הוא יודע אודות ליבניץ? – הטיל הקורפירשט אמרתו.

– כשהתגוררתי בהנובר זכיתי ללמוד ממנו מתימתיקה.

– הרי זה יהודי מענין למדי! ובכן, יען כי כה זריז הוא במשחק השח וגם הפילוסופיה של ליבניץ אינה מוזרה לו, הנני נוטה לו חסדי ומוחל לו את העונש על עשותו דין לנפשו בדוב. הוא חפשי ללכת.

– יקבל נא הוד חסדי נסיכותו את תודתי הלבבית. אך יען כי זכיתי הפעם להופיע פנים אל פנים בפני הוד אדון ארצי, הנני מבקש את החסד להרשותני להציע דבר.

– ידבר!

– האדון אביו המנוח של הוד מעלתו הציב לו למטרת חייו לנשא את נסיכות ברנדנבורג למדינה ראשונה במעלה בגרמניה. הנשר הברנדבורגי כבר עבר במעופו את גדות הרהיין וכבש את המורשה הקלווית, על אפה ועל חמתה של אירופה כולה. אחרי כן עבר את גדות הים הבלטי ונתק מאת השוודים חבל ארץ גדול מאדמת גרמניה. בנו הגדול של האב המוכתר בתהלה ודאי יקדם ברצון את ההזדמנות לרכוש אדמה גרמנית, ביחוד כשהדבר עשוי לצאת לפעולה בדרך הישרה, ללא תוקפנות, ללא שפך דם וללא מוראות מלחמה.

– מה מפטפט לו שם היהודי? מה בדעתו להגיד? האם ברצונו להכתירני למלך ירושלים?

– הוד מעלת הקורפירשט, דבר זה אינו בכחי. אולם בדעתי להציע להוד מעלתו לקנות אדמות השוכנות לא הרחק מאדמות הוד מעלתו ועל ידי כן להגדיל את ארצו. הנני מציע לפני הוד מעלתו לקנות את הנסיכויות וטין וקוודלינבורג, שתי הערים וכל השייך להן, היערות והאחוזות, בקצור: עם כל הסביבה.

– רוק! – קרא הקורפירשט נבהל והוסיף בצרפתית: – האינך סבור כי יהודי זה מטורף הוא?

– הוד מעלתו – ענה הנשיא צרפתית – דומני כי אדם זה הוא דוקא פקח במדה יתירה מהרגיל.

– ומהי דעתה של אשתי החכמה? – פנה הקורפירשט אל אשתו.

– מכירה אני בהבעת פניו של האיש – אמרה הקורפירשטין – כי הוא מבין בשפה בה דבר זה עתה אדוני אישי. מי שלמד מתימתיקה מפי ליבניץ מן הסתם אף קרא ביצירותיו שבשפה הצרפתית.

רבי ברמן השתחוה לעומת הקורפירשטין.

– חכמי התלמוד – אמר צרפתית – מלמדים אותנו, שהנשים חוננו בחוש מיוחד להכיר בבני אדם.

– הרי זה יהודי שמעולם לא ראיתי דוגמתו – קרא הקורפירשט – עתה יסביר לנו כיצד יוכל למכור לנו את וטין וקוודלינבורג?

– חסדי נסיכות, כסא מלכות פולין פנוי…

– הה, עתה הבינותי! בן דודי אוגוסט מזקסן מבקש להשיג לעצמו את כתר המלוכה. הוא חפץ כי יפנו אליו בתאר: “הוד מלכותו”! הוד מלכותו! אמנם תאר נאה הוא זה וכדאי להביא קרבן לשמו.

– אולם, הרי הוד מעלתו מזקסן – העירה הקורפירשטין – הנהו פרוטסטנטי!

– תסלח לי הוד מעלתה – אמר רבי ברמן – כפי הנראה, האדון הפרוטסטנטי כבר הפך לקתולי. הקרדינל מזקסן־צאיטש שמש דוגמה לבן דודו.

באולם שררה דומיה עמוקה. הידיעה השפיעה השפעה מעציבה על הנוכחים. נסיכות זקסן הוותה מאז קיומה של הדת הפרוטסטנטית, מבצר לדת זו! הקורפירשט קפץ ממקומו. הקורפירשטין מחתה דמעה. רוק וראש האזרחים עמדו עצובים ומהורהרים.

– הוד אדוני! – ההין רבי ברמן להפריע את הדומיה – מהיום והלאה נסיכות ברנדנבורג היא מבצרה ולוחמה הקדמי של גרמניה הפרוטסטנטית!

הקורפירשט הביט ביהודי בהשתוממות רבה. אחרי כן פנה אל רעיתו ואמר בצרפתית:

– יקירתי, אדם זה הוא מופלא ומיוחד במינו! הה, הנני שוכח – הוסיף מיד בגרמנית – הנני שוכח כי האיש מבין היטב גם בשפה הצרפתית. בהרנד, הרי הוא מדינאי חשוב! חבל שיהודי הוא, אלמלא כן עשוי היה להעשות מיניסטר! אף על פי כן, יסביר נא לנו מהי השייכות שבין כס המלכות הפולני לבין וטין וקוודלינבורג?

– להוד מעלתו הרי ידוע, כיצד שרי פולין מוכרים את הכתר. מצויים הרבה בעלנים לקנותו והקורפירשט אוגוסט מציע את המחיר הגבוה ביותר. אך למען השיג את סכומי הכסף הדרושים אומר הוד מעלתו למכור את וטין וקוודלינבורג.

– והרי אני הקונה היחידי! אך הלא הכסף הדרוש לקניות כאלה אינו מצוי בידי!

– ירשני נא הוד מעלתו בחסדו הגדול להביע דעה אחרת בנדון. שלשה נסיכים גרמניים השיגו כתרי מלכות. שארו הקרוב של הוד מעלתו, הקורפירשט מהנובר, ימלוך על אנגליה ואירלנד; ההרצוג אדולף מהולשטין מולך בשבדיה; הקורפירשט אוגוסט מזקסן יהיה למלך בפולין. כל האדונים רמי המעלה הללו יתנכרו לגרמניה, פחות או יותר, ברבות הימים. גם על ראשו הרם של הוד מעלתו יתנוסס אי פעם כתר מלוכה; אולם פרוסיה הנה ארץ בעלת אוכלוסיה גרמנית ברובה. מלכה של פרוסיה ישאר נסיך גרמני; הוא לא יהיה זקוק להעביר את בירתו לקניגסברג. הוא ימשיך, כבתחלה, לגור בברלין.

– יהודי, כנביא הוא מדבר!

– לא נביא אנכי, אולם חכמי התלמוד הודיעונו כי חכם עדיף מנביא.

– שוב פעם התלמוד! הרי, כפי שאומרים, זהו ספר מלא מעשיות בדויות ומשונות! אף על פי כן, יאמר נא על מה הוא מרמז בנבואתו?

– הייתי מבקש להרשות לי להעיר, כי אל לה לנסיכות ברנדנבורג להחמיץ את ההזדמנות לרכוש אדמה גרמנית. עתידה של ברנדנבורג תלוי בגרמניה. הקיסר הגרמני רכש לו יותר מדי מחוזות בלתי גרמניים, לכן הוא מביט בשויון נפש, כיצד מלך צרפת מנתק מגרמניה חלק אחרי חלק. יגיע זמן בו זוג מלכי הוהנצלרן ישררו על גרמניה כולה. אביו הגדול המנוח של הוד מעלתו החל את הדבר; אל יחמיץ הוד מעלתו את ההזדמנות לטפחו הלאה.

– מה דעתך על כך, רוק?

– הוד מעלתו, דומני שהצדק עם היהודי.

– ומה דעתה של אשתי על כך?

– הנני מסכימה בכל עם האדון הנשיא פון־רוק.

– ומה דעתך, אדוני ראש האזרחים?

– הוד מעלתו מגדיל עלי חסדו בשאלו לעצתי; אין לי הבנה יתירה במדיניות הגבוהה. אולם זאת אוכל להבטיח להוד מעלתו, כי אין בכל הלברשטט יהודי שיעלה בפקחותו על ברמן להמן.

– מהו אומר? ברמן?!

– יסלח לי הוד מעלתו: היהודים אינם קוראים לו בהרנד, כי אם ברמן. אולם הוא חותם בשם בהרנד.

– ובכן, טוב, בהרנד! הנני מסכים להצעתך ומוכן לקנות את שתי הנסיכויות, בתנאי שלא ירבה במחירם. יסכם את הפרטים עם הנשיא פון־רוק. שמח אני להכירו ועל כן יבקש ממני איזה שהוא חסד.

– חסד, הוד מעלתו? – קרא רבי ברמן מופתע מאושר.

– אמנם כן, חסד! אך יחשוב נא תחלה היטב, לבל יהיה נמהר בבקשתו!

– אה, אינני זקוק כלל לחשוב. ימלא נא הוד מעלתו את משאלתי הנכספת ביותר וירשה ברב חסדו לקהלה היהודית בהלברשטט לבנות לה בית כנסת מחדש!

 

פרק שביעי: ראשית מלוי ההבטחה    🔗

– אדם נפלא הוא, בהרנד! – אמר הקורפירשט. – אנכי הרשיתי לו לבקש דבר למענו והוא אינו מבקש לעצמו כלום, רק רשיון לבנות בית כנסת.

– הוד מעלתו, הבטחתי זאת פעם לאבי המנוח, עוד בהיותי ילד בן שמנה שנים, באותם הימים שהמעמדות בעיר, ללא צדק ובאלימות, הרסו את בית מדרשנו, למרות רצונו של הקורפירשט המנוח. אנכי ראיתי אז בבכי אבי והבטחתיו לבנות מחדש את בית הכנסת. הנני מודה לד', על שהצעת הוד מעלתו מאפשרת לי היום למלאות את הבטחתי.

– טוב, אבל הן עלי לתת משהו גם לך לעצמך, למען תהיה לך מזכרת ממני.

– הוד מעלת נסיכותו, כמוהו כשמש, שקרניה מפיצות אור וחום. אחרי שחסדי נסיכותו הרשוני היום לבנות ליהודים בית בו ישפכו שיחם לפני בורא העולם, הנני מבקש רשיון נוסף, לדאוג למען אור תורת ד'.

– לא אבין את דבריך.

– הוד מעלתו, התורה אשר נתן לנו ד' מאירה את נפשותינו: תורה זו הרי הם התנ“ך והתלמוד. אולם לנוער שלנו חסרה האפשרות ללמוד תורה, לרגלי המחסור בספרים. בתי מדרשותינו עומדים ריקנים, כי לבחורים ולבעלי הבתים חסרות גמרות. רק במקרים נדירים מוצאים ש”ס שלם בעיר אחת. עשרה לומדים נאלצים לשבת על גבי ספר אחד ולתורה צפויה סכנה להשכח. הוד מעלתו, החסד השני שאני מבקש הוא להרשותני להדפיס את התלמוד.

– לא, זאת לא אוכל להרשות! כל מה שסופר לי על אודות התלמוד הריהו נורא.

– אבקש סליחה, הוד מעלתו! כל המספר מעשים נוראים אודות התלמוד או שאינו מכיר בו או שאינו מבין את הכתוב בו. התלמוד מחייב את היהודי להיות נאמן למושל ולארץ בה הוא חי; הוא דורש מן היהודי להיות ישר, להתנהג בצדק, במסירות ובאהבה לכל הסובבים אותו. התלמוד מלמד את היהודי לשמור על חוקי ארץ מגוריו (בבא קמא קי"ג) ולקיים את כל מצות התורה; הוא פוקד לפרנס עניי נכרים עם עניי ישראל, לבקר את חוליהם ולקבור את מתיהם (גטין ס"א), כשם שהקב"ה טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו; התלמוד אוסר לקבל רבית בלתי חוקית אפילו מעובד כוכבים (בבא מציעא ע'); הוא אוסר לרמות אפילו עובד אלילים (חולין צ"ד) כל שכן לפגוע בו במעשים; הוא מלמדנו…

– אי, אי, עצור בדבריך, בהרנד! הלשם כך באתי הלברשטטה, כדי לשמוע הרצאה על התלמוד? אך הן לא יכחיש, בכל זאת, שבתלמוד נמצאים ספורים אויליים למדי! כך, למשל, ספרו לי שהתלמוד מלמד שאין צרך לקב"ה להתהלך בעולם יותר מארבע אמות! חה־חה־חה!

האדון פון־רוק וראש האזרחים סייעו, כנתינים נאמנים, לצחוק בקול רם, אולם הקורפירשטין לא צחקה כלל וכלל.

– אישי – אמרה – שמעתי את ליבניץ מדבר בהערצה הגדולה ביותר אודות התלמוד והרבנים.

– כך! אמר הקורפירשט – יאמר נא, בהרנד, האמורה שטות זו בתלמוד?

– דבר זה אינו כתוב בתלמוד, הוד מעלתו.

– סופר לי אפוא דבר שקר?

– זאת לא! אך הפיסקה התלמודית לא הובנה כראוי. לאלה שלא עסקו בלמוד התלמוד מנעוריהם, הרי זה תפקיד קשה מאד. מלומדים בלתי יהודיים סבורים, כי אפשר לקרוא בתלמוד כדרך שקוראים, למשל, בכתבי ציצרו הלטיניים או בכתבי הומרוס היוני, לאחר שלמדו באופן יסודי את השפה הלטינית או היונית. אך יראתי, הוד מעלתו עלול…

– ידבר ללא מורא!

– אסביר אפוא רק אותה פיסקה בתלמוד, בה מדובר על ארבע האמות. כונת המאמר כך היא: אין טוב בעולם מתלמוד תורה, למען דעת איך לקיים מצותיה. הדת המעשית מכונה בתלמוד בשם “הלכה”, שכונתה הליכה בדרכי ד'. כדי לציין חדר קטן בו יושב תלמיד־חכם ועוסק בתורה, משתמש התלמוד במבטא “ארבע אמות”, באשר זהו השטח הקטן ביותר שהאדם זקוק לו למען יוכל להתמסר ללמוד התורה. והנה כתוב בתלמוד, מלה במלה, כך: “אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד”. ממימרה זו הוציאו אנשים שידיעתם בתלמוד מעטה את הדברים שהגיעו לאזני הוד מעלתו.

– הרי זה נפלא! ובכן, לדידי ימסור לדפוס את התלמוד! אבל הן למענו בכל זאת לא שאל דבר! ושמא אומר הוא לעשות עסק טוב בהדפסת התלמוד?…

רבי ברמן חייך.

– חסדי נסיכות – אמר – הדבר יעלה בהוצאות מרובות וההכנסה מזה אך מעטה תהיה.

– יהודי נפלא הוא! כמוהו לא ראיתי מעודי! האין לו כלל חפץ להתעשר?

– התלמוד מלמדנו: “איזהו עשיר? השמח בחלקו”!

– האין בתלמוד מימרה דומה לזו – התערבה הנסיכה – ביחס לגבורה? זכורתני ששמעתי משהו מעין זה מפי לייבניץ.

– התלמוד מלמדנו: “איזהו גבור – הכובש את יצרו”.

– נאה, נאה מאד! – קרא הקורפירשט – ידפיס איפוא את התלמוד. ועתה לא אוסיף לשאלו בשלישית מהו החסד אשר יבקש. מי יודע? הוא עודנו עלול לדרוש ממני, כי אכבוש למען היהודים את ירושלים! אנכי בעצמי אועיד את החסד למענו. באומץ לב, כאביר אמיתי, הרג את דובו הפרא של הגנרל. הגנרל יודח ממשרתו. אלמלא היית יהודי הייתי מעלה אותך, עקב גבורתך, לדרגת אצילות. אך עתה – הדבר מן הנמנע. ושמא יאות להמיר את דתו?

רבי ברמן נבהל עד מאד ופניו חורו.

– אל נא יתירא. אינני אוהד משומדים. אך יען כי לא אוכל להעלותו למעמד האצילים, אענדהו לפחות בסמל אצילות. ראש האזרחים כנה מתחלה את שמך “ברמן” ( – איש דוב). יתקין איפוא לחתימתו סמל כזה: “אדם תופס בדוב ברגליו הקדמיות”. עתה ילך לו עם הנשיא פון־רוק ויביא לידי גמר את קניית וטין וקודלינבורג, אך אל יעמיד בפנינו תנאים קשים. שומע הוא! חסדנו שמור לו. ועתה, האדון ראש האזרחים: ההכין כבר ארוחה למעננו?

ראש האזרחים החוה קידה.

הקורפירשט פרידריך הושיט את זרועו לרעיתו, כדי להוליכה לחדר האוכל. עם צאתו פנה שנית לעבר רבי ברמן ונפנף לו בידו בידידות. גם הקורפירשטין חייכה אליו בחיוך מביע ידידות וחסד.

העסקים עם הנשיא פון־רוק נסתיימו מיד בהצלחה.

כאשר עזב רבי ברמן את מעון ראש האזרחים, פגש ברחוב כמעט את כל הקהלה היהודית של הלברשטט, כשהיא עומדת ומצפה לו. ראיונו הממושך אצל הקורפירשט עורר בלב הכל דאגה רבה.

רבי ברמן נכנס למרכז החבורה הנאספת ואמר בקול רם:

– ברוך אלקינו, הטוב והמטיב, הנותן את האפשרות לעשות טוב.

אחרי כן נגש אל חותנו ואמר:

– הבה נתפלל לשלומה של מלכות, לבריאותו ואשרו של הקורפירשט שלנו רב החסד. הוד מעלתו הרשה לנו בגודל חסדו לבנות לנו בית כנסת!

עם השמע דברים אלה פרץ מלב הכל קול צהלה. זקני היהודים שעיניהם עוד ראו בהריסת בית הכנסת בכו מרוב שמחה.

רבי משה כהן, חתנו של רבי ברמן, יצא חוצץ ואמר:

– מה בצע לנו בבית כנסת בלבד! לשפוך שיח לפני ד' אפשר גם בחדרי חדרים, בבית בודד; טוב היה לנו לו השגנו רשיון להדפיס את התלמוד, כדי שלא תשתכח תורה מישראל!

– גם רשיון זה השגתי, בני. שוב לא נדע מחסור בגמרות.

עתה נגשו אליו בנו הצעיר להמן ועזריה. רבי ברמן הושיט להם את שתי ידיו ואמר:

– וטין וקוודלינבורג נמכרו במחיר רב. החלק הקשה ביותר שבעסקי כבר נסתיים בעזרת השם.

גם פטר האמיץ, מי שירה בדוב, נגש לברך את אדוניו.

– אין לך להתירא עוד, פטר – אמר רבי ברמן – הגנרל פון־מרויטש הודח ולי העניק הוד מעלתו הקורפירשט סמל אצילות. בעצם מגיע הוא לך, הורג הדוב בפועל. ובכן, הנני נותן לך תמורת זאת עשרה דוקטים.

המשרת הנאמן נשק, תוך הכרת תודה, את יד אדוניו.

הליכת רבי ברמן לביתו הפכה מצעד נצחון. ליד כל שער ופתח קדמו את פניו זקן ונער בקריאות חדוה. בביתו קדמוהו בשמחה העצומה ביותר אשתו ובתו. רעיתו מרים הכינה סעודה, בה השתתפו כל ידידי המשפחה. הכל היו שמחים ושבעי רצון.

לפני ברכת המזון נטל רבי ברמן כוס מלא יין בידו ואמר:

– כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא. יום שמחה הוא לי היום הזה, בו ניתנה לי היכולת למלאות את ההבטחה, שהבטחתי לאבי זכרונו לברכה, בהיותי ילד בן שמנה שנים. אכן, עסקים חשובים מאיצים בי לצאת תיכף ומיד למסעי, אולם לא יצאו בני ועזריה לדרך וגם אני גופי לא אעזוב את העיר, בטרם אניח את אבן הפנה של בית הכנסת.

– רבי ברמן – אמר אחד מחשובי הלברשטט, רבי שמואל, – רבי ברמן, קימת הזדמנות לקנות אצל הפקיד רייכרט מגרש ברחוב בוקן. בשביל בית הכנסת החדש יהיה זה מותאם ביותר: זהו מגרש טוב וגדול למדי ומחירו איננו רב.

– טוב, רבי שמואל, קנה את המגרש בטרם יוודע לרייכרט לשם איזו מטרה אנו זקוקים לו. ועתה, ידידי, מלאו כוסותיכם והבה נשתה “לחיים” לכבוד הבנין המפואר אשר נקים – בית מקדש מעט, בו יתפללו אחינו, בנינו ובני בנינו עד ימות המשיח וביאת גאולתנו השלמה!

 

פרק שמיני: אוגוסט מלך פולין    🔗

בשבעה עשר ליוני שנת 1696 (תנ"ו) מת יוהן סוביסקי, מלך פולין, זה ששחרר בשנת 1683 (תמ"ג), בעלילות גבורה, את עיר הבירה האוסטרית והדף את התורכים, שכבר עמדו בשערי וינה. מאז ומתמיד היה המלך בפולין נבחר בבחירות. עשרה מועמדים שאפו לעלות על כס המלוכה שנתפנה, ביניהם היו גם שני בניו של סוביסקי וחתנו הקורפירשט מקס עמנואל מבוריה. מתחרהו הרציני ביותר של הקורפירשט הזקסי היה המועמד שהוצע על ידי צרפת, לודביג פון קונט, בן דודו של המלך לודביג הי"ד. הציר הצרפתי, פוליניאק, הציע לשרי פולין עשרה מיליון זהובים; כסכום הזה הציע גם הקורפירשט הזקסי על ידי שליחו הרוזן פלמינג. אך נראה היה, כי כף המאזנים תוכרע לטובת הנסיך מקונטי, שלצדו עמד נשיא הממלכה הפולנית, הקרדינל־ארכיבישוף מגנזן, רודזינבסקי. הרוזן פלמינג יכול היה למשוך לצדו רק את סגן הנשיא, הבישוף מקויבה, דומבסקי. לעומת זה השתיקה את ההשפעה הצרפתית העצומה אוסטריה ויורש העצר שלה, “המלך הרומי” יוסף, מי שהיה לאחר זמן המלך יוסף הראשון, עמו היה הקורפירשט מזקסן אוגוסט מיודד במאד. גם נציגו של האפיפיור, דארא, השפיע בחשאי לטובת אוגוסט, אם כי לא הביע דעתו בגלוי, מיראת צרפת.

היה זה בעשרים ושביעי ליוני 1697 (תנ"ז), עת התאספו שרי פולין בשדה הבחירות ווליה שעל יד ורשה. פלמינג היה שרוי ביאוש. הנשיא מסר את קולו לטובת הנסיך קונטי; יתר הבוחרים לא נקנו על נקלה, באשר חסרו עוד שני מיליון זהובים מהעשרה המובטחים. דומה היה כי הכל אבוד. אך פתאום הופיעה במעוף מרכבה רתומה לארבעה סוסים ונעצרה לא הרחק משדה־הבחירות. פלמינג הכיר בגונים הזקסיים, הוא התקרב ברכיבה אל המרכבה, ממנה יצאו רבי ברמן ועוזרו עזריה.

– האתה היהודי בהרנד? – שאל הרוזן פלמינג – ההבאת עמך כסף?

– לשרותך, האדון הגנרל־המצביא – ענה רבי ברמן.

– כמה? האמנם יש בידך שני מיליון זהובים?

– עוד הרבה יותר מזה. מיליון ושמנה מאות אלף פרנק במטבעות צרפתיות טבין ותקילין.

– מהולל שם ד', מעתה זכינו במשחק.

פרקו את תיבות הזהב. מיד נתאספו כל השרים, לפי מחוזותיהם, כל מחוז קבל את חלקו בכסף והכריז: “ויוואט זאקס”! כלומר: “יחי הזקס”! חלל האויר נתמלא קריאות אלה והבישוף הקויבי הכריז על הקורפירשט מזקסן כמלך פולין. הכמרים החלו מיד לזמר בשדה הבחירות “טע דעאום לאודאמוס” (אודך ד'). לקול קריאות הידד בלתי פוסקות ויריות לאין סוף, רכבו כל השרים אל הכנסיה הראשית של ורשה. גם שם קרא הבישוף הליטאי, דיאקון הממלכה, “טע דעאום”. שאיפת נפשו של הקורפירשט הזקסי נתמלאה: הוא נבחר למלכה של פולין.

שליחים מיוחדים יצאו מיד לדרזדן לבשר את בשורת האושר. אוגוסט יצא ללא שהיה בלוית 8000 אנשי חיל זקסיים לברסלוי; משם נסע לטרנוביץ, אל גבול הממלכה, מקום שם צפתה לו משלחת של נתיניו החדשים.

בשנים עשר לספטמבר נכנס אוגוסט בחגיגיות רבה לעיר־ההכתרה קרקוי. היתה זו הופעה מפוארת שכמותה טרם נראתה באירופה. בראש התקדמו סוחרי קרקוי, אחריהם האגודות המקצועיות – כולם ברכיבה – כשמאחוריהם שיירה של ארבעים גמלים טעונים זהב וכסף. אחריהם צעד החיל הפולני, חיל המצב הקרקואי, שני גדודים דרגונים, עשרים וארבעה סייסים וכמספר זה סוסי רכיבה מלכותיים עטויים לבושים רקומים כסף, עשרים־ושתים מרכבות הדורות, מרכבת המלך רתומה לארבעה סוסים מגווני מרגליות כשעליהם אוכפים משובצים יהלומים ואבני חפץ; עשרים ואחד מחצצרים ושני מתופפים בעלי חצוצרות ותופי זהב, שרי זקסן ואציליה, גדודי קירסירים, זקסיים ופולניים, גדוד הוזרים פולני – ההוזרים כולם עטויים עורות נמרים וזאבים –; האצילים הפולניים, חברי מועצת המדינה ושרי המלוכה, מצביא הכתר, כשהוא נושא את מטה המצביא של המלך משובץ יהלומים. אחרי כן הופיע המלך בחליפתו ההדורה שכולה משובצת יהלומים; המלך צעד מתחת לחופה, אותה נשאו חברי מועצת המדינה וראש האזרחים הקרקואי. אל המלך נלוו חמשים סריסים לבושים מדים רקומים כסף; אחריהם הלכו שגרירי המדינות הזרות עם פמליתם הגדולה. לבסוף רכב חיל משמר ראש המלך.

בשלשה עשר לספטמבר צריכה היתה להתקיים, לפי מנהג עתיק, חניטתו של המלך המנוח, אולם המפלגה הצרפתית הוציאה את גופת המת והעבירתה לורשה. אף על פי כן נמצאה עצה: לקחו ארון חדש, הניחו עליו את מטה המצביא של סוביסקי, את חותמו ודגלו – כפי המנהג – והביאו כל זאת לקבורה.

בחמשה עשר לספטמבר, שחל ביום ראשון לשבוע, הושיב הבישוף הקויבי, בכנסיה הראשית שבקרקוי, את הקורפירשט הזקסי על כסא המלכות היגלוני והכתירו. בעזוב אוגוסט את הכנסיה, כדי לנסוע הארמונה, נשמעה קריאת ההמון העצומה: “ויוואט רקס!” – “יחי המלך!”

אוגוסט הרגיש עצמו מאושר עד מאד. הוא פזר חסדים ומתנות לרוב והעניק לידידיו תארים רמי מעלה ומשרות כבוד. גם את היהודי בהרנד להמן צוה להביא לפניו.

– בהרנד – אמר המלך בנעימה של חסד – אסיר תודה רבה הנני לו. הוא מלא את שליחותי על הצד היותר טוב ואם זכיתי היום למלכות, חלק מזה יש לי לזקוף לחשבון החריצות בה העביר את כל העסקים הקשים. בחפצי להוכיח את הכרת טובתי ומלבד הריוח שהשתכר באופן כשר אעניק לו אות של חסד. הנני מועידו כמורשה מלכותי ונותן לו את הרשיון לדור בכל רחבי מדינותי, בזקסן כבפולין, ולנהל עסקים בכל מקום שלבו חפץ.

– יקבל נא הוד מלכותו את תודתי העמוקה. למעני היתה זו שמחה עצומה לסייע, אם כי במעט, לעובדה כי כתר המלוכה יושם בראש אדוני כליל החסד! אין ראש אחר בעולם שיהיה ראוי לשאת כתר זה, מאשר ראשו של הוד מלכותו.

– יפו מדברותיו, בהרנד. עוד יזדמן לי תכופות לשוחח עמו. אולם יש להשאיר לו מזכרת מן העת היפה הזאת.

המלך רמז בידו ומשרת הכניס אדרת פרוה נהדרה בעלת ערך רב מאד.

– יהיו לו עתה עסקים תכופים בפולין. בארץ הקרה הזאת יש צורך בפרוה הגונה. יקבל פרוה זאת ובשעה שתנעים לו את ההרגשה יזכר בי, במלך, המראה לו אותות חסדו. ימדוד נא את הפרוה, ברצוני לראות אם עשויה היא כפי מדתו.

– אבקש סליחת הוד מלכותו! חסד הוד מלכותו ומתנתו יקרים לי לאין ערוך, אולם ללבוש מיד את הפרוה אסור לי. תורתנו אוסרת עלינו ללבוש בגדים המעורבים מצמר ופשתים. האפודה היפה של פרוה יקרה זו עשויה אריג של צמר; שומה עלי איפוא לבדוק אם אין כותנה מתחתיה ואם התפרים אינם אחויים בחוטי פשתן. רק לאחר שאווכח כי אין בזה שעטנז, אוכל בעונג רב ללבוש את האדרת היקרה.

– לכם, היהודים, מצות נפלאות בתורתכם.

– מקורן בחכמה האלקית, בה נבראו גם השמים והארץ, באלקים שהוא מלך מלכי המלכים. יסלח לי הוד מלכותו על שהעזתי במסבה זו לבלי לציית לו מיד, אולם חוזר אני על דברי דוד המלך: “ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש!”

– משמחני מאד הדבר בראותי כי כה מקפיד הוא על שמירת חוקי דתו. אך יחד עם זאת גוברת בי הסקרנות להווכח, אם אמנם חששו בדבר הפרוה מבוסס הוא. אמן־הבגדים אשר לי יבדוק מיד את הדבר.

המלך נתן אות ואמן־הבגדים של החצר, צרפתי בשם פרנסוא די־וואל, נכנס.

– אה – אמר המלך – האיש אינו שומע גרמנית ואנכי לא אדע כיצד להסביר לו את הדבר.

– המרשה הוד מלכותו כי אני…

– הוא מדבר צרפתית? ובכן יאמר מהו הדבר הדרוש.

רבי ברמן עשה כמצווה עליו. האמן לקח מספרים, פרם את התפרים ואישר את השערתו של רבי ברמן.

המלך פקד מיד להתקין את הפרוה לפי הוראותיו של המורשה הממלכתי.

רבי ברמן לא יכול היה באותה שעה לחזות מראש את התוצאה המפתיעה שהדבר יביא למענו. לא היה ענין אחר בלבו מלבד קיום מצות אלקיו.

 

פרק תשיעי: הלברשטט מבקשת לה רב    🔗

בטרם יצא רבי ברמן למסעו ארצה פולין, דאג לכך שיקנו את המגרש בו עתיד היה להבנות בית כנסת למען הקהלה היהודית בהלברשטט ושגם יניחו בנוכחותו את אבן היסוד לבנין בית הכנסת. הוא גם ערך חוזה עם בית דפוס בפרנקפורט־דאודר בדבר הדפסת ספרי הש“ס. אך גם בכוון אחר דאג רבי ברמן לטובת הקהלה. כדי להגדיל את הקהלה היה נחוץ בראש וראשונה להביא אליה רב, גאון מופלג ומפורסם בישראל, שייסד ישיבה וימשוך אליה הרבה בחורים ושיהיה גם פוסק עבור קהלות ישראל שבסביבה בכל השאלות הקשות. אולם היכן ימצא רב גדול שיאות להתישב בקהלה כה קטנה? רבי ברמן נתן עינו בגאון הנודע רבי יעקב כהן, מחבר הספר הנודע “שב יעקב”, הידוע גם בשם מהרי”ך. רבי ברמן עצמו נסע לקובלנץ, מקום בו ישב אז מהרי“ך על כסא הרבנות, כדי להשפיע עליו שיתישב בהלברשטט. הדבר עלה בידו. רבי יעקב כהן יצא עם כל בני ביתו את קובלנץ בדרך להלברשטט, מקום שם כבר עסקו בהכנות מרובות לקבל את פניו של הרב הגאון הגדול. אולם באותו זמן שלחה הקהלה היהודית של פרנקפורט דמאין, עיר ואם בישראל בימים ההם, משלחת לקובלנץ, כדי למסור לרבי יעקב כהן כתב רבנות מפרנקפורט. השליחים שוב לא מצאו את מהרי”ך בקובלנץ. הם נסעו, על כן, אחריו והדביקוהו בדרך להלברשטט. הפרנקפורטאים נהגו בערמה: הם לא סיפרו לרב כלל על מטרת נסיעתם והחלו לנהל עמו שיחה שלא מן הענין.

– תמהים אנו על רבנו – אמר אחד מהם – שהסכים לנסוע הלברשטטה.

– וכי מה התימה שבדבר?

– הלברשטט שרויה בסביבה שוממת, מקום שם מזג האויר קר ושוררות רוחות סערה שאינן יפות לבריאות; אפילו עוף השמים נופל שם מכפור. השלג מונח שם במשך שבועות בגובה של קומת איש ואיש אינו יכול לצאת מפתח ביתו. מי שמהין בכל זאת לצאת, עליו להודות לאלקים אם הוא חוזר חי לביתו ולא קפא בדרך. האנשים שנולדו שם יכולים עוד איך שהוא לסבול זאת, אולם איש מדרום גרמניה, מקום בו אנו מתגוררים, מסכן שם את חייו. אפילו ימי הקיץ אינם חמים. בימים המעטים שעוד אפשר איך שהוא להתקיים בהם, באות רוחות סערה חזקות מן ההרים שבסביבה ואז יורדים גשמים במשך שבוע שבועים רצופים, כך שמתפללים אל ה' שכבר יבוא החורף. בקצור: בהלברשטט נמשך החורף שבעה חדשים בעוד שבחמשת החדשים הנותרים שורר קור תמידי.

– נורא הדבר! הה, מה אעשה? הרי אדם כה חלש הנני וסובל מאד מהצטננויות. הלואי והייתי נשאר בקובלנץ! עתה התפטרתי מכס־ההוראה בקובלנץ כדי להספות חלילה בהלברשטט!

– יכולני להשיאו עצה, רבי, – אמר אחד השליחים – אנו זקוקים לרב בפרנקפורט. אצלנו בפרנקפורט האקלים הוא טוב ונוח. למותר להרבות דברים, הלא ידע את פרנקפורט שלנו, הן בימי נעוריו למד תורה בהנוי, מקום שם שמש מר אביו, זכרונו לברכה, ברבנות!

– בחפץ לב הייתי מקבל עלי את עול הרבנות בפרנקפורט, אך הן הבטחתי נתונה לרבי ברמן איש הלברשטט לבוא הלברשטטה!

– העלי להזכיר לרבנו שהבטחה שניתנה בטעות והכרוכה בסכנת נפשות, אחת דתה להבטל? מדוע לא הגיד לו רבי ברמן כי בהלברשטט שורר מזג אויר כה קשה? הוא לבד אשם בזה שאין ביד רבנו להקים את דברו!

זה היה כמובן נמוק יסודי. הרב נענה להצעה והובא ברוב כבוד ויקר לפרנקפורט.

בהלברשטט ציפו בינתים לשוא להופעתו של הרב החדש. במקומו הגיע מכתב, בו הוסבר מפני מה לא היה ביד הרב להחליט לבא להלברשטט.

קהלת הלברשטט הצטערה עד מאד בקבלה את המכתב. לרב סלחו, אולם נגד הפרנקפורטים סערו הרוחות, על כי הוציאו דבת אקלימה של הלברשטט רעה. החליטו להעניש את פרנקפורט, עד כמה שהדבר מסור ביד הלברשטט. לבסוף החליטו ורשמו בפנקס הקהלה, כי בעתיד לא יקנו בפרנקפורט קמח למצות ואתרוגים לחג הסוכות.

בזה, אמנם, הושככה החימה נגד פרנקפורט, אבל רב להלברשטט טרם נמצא, ולרב כזה הן היו זקוקים עד מאד!

רבי ברמן נחם את אנשי הלברשטט בהודעתו הבאה:

– הנני נוסע לפולין. שם מצויים רבנים רבים, גאונים ולומדים מפורסמים. אביא לכם רב שעוד יעלה בגדלו על מהרי"ך והוא יפרסם לתהלה את קהלתנו.

עתה, כאשר חגיגות הכתרת מלכה החדש של פולין באו לסיומן ורבי ברמן שוב לא היו לו עסקים בפולין, החל לדאוג לקיום הבטחתו להשיג רב להלברשטט.

הידיעה שבפמליתו של המלך החדש נמצא יהודי חשוב ועשיר, שהמלך מעריכו עד מאד והכתירו באות הצטיינות, נפוצה כברק בין היהודים בפולין. קהלות רבות של מדינת פולין הגדולה שלחו את נציגיהן ללמברג, כדי להתודע אל המורשה המלכותי ולבקשו, כי יגן עליהם ויתמוך בהם בעת צרה שלא תבוא.

בפולין התגוררו, כידוע, יהודים רבים, שהגרו מאשכנז במאה הארבע עשרה, שעה שהיהודים שם נרדפו ברדיפות קשות. כמה מאות שנים חיו היהודים בפולין במנוחה יחסית. בשנת 1648, או בשנת ת“ח הידועה למעצבה, כאשר קוזקיו של חמילניצקי הכריזו מלחמה נגד הפולנים, עברה על היהודים עת רעה. אלפים נרצחו ורבים עוד יותר אבדו את בתיהם ואת רכושם. בזמן ספורנו כבר עבר יובל שנים מהשנים האיומות “ת”ח ות”ט" והיהודים טרם שבו לאיתנם מן הסבל הקשה שגרם להם חמילניצקי וכנופיותיו האכזריות.

רבי ברמן קבל את פני המשלחות היהודיות בסבלנות רבה ובסבר פנים יפות. אצל כל השרים הפולניים, שהתיצבו בחצר המלכות, טרח להשתדל לטובת היהודים ולשמרם מכל פגע. הסטרוסטה דמבינסקי הטיל על הקהלות היהודיות שבתחום שפוטו, מסים כבדים מאד. רבי ברמן השתדל אצלו בנועם וגם באיומים, עד שהצליח להניעו להקטין את המסים במדה רבה. הרוזן סמולנסקי, משוסה על ידי כומרו החשוך, אמר להכריח את היהודים להתנצר או להגרש מן הערים והכפרים שהיו שייכים לו. רבי ברמן השיג צו מלכות, לפיו נאסר בכל תוקף על הרוזן להציק ליהודים. בליטא עלתה אז באש העיירה שירוינט וצפוי היה לתושבים היהודים להיות מוטלים בחוץ בימות החורף המתקרב על הכפור הליטאי העז. רבי ברמן נתן במתנה לקהלה חמשת אלפים זהובים פולניים, סכום שהיה בימים ההם גדול מאד והספיק למנוע את הצד החמור ביותר של המחסור. מלבד כל החסדים האלה חלק רבי ברמן עוד אלפי נדבות ליהודים עניים והשתדל לטובת אנשים פרטיים יהודים רבים בפני פריציהם. מעונו של רבי ברמן היה מלא תמיד אנשים זקוקים לעזרה; איש איש מהם תאר את מחסורו בצורה היותר בולטת ובקש עזרה. רבי ברמן הקשיב לכל בסבלנות ועזר בכל מקום שידו הגיעה. שמו נתפרסם מיד בכל ארץ פולין כ“גואל ומושיע פודה מציל”.

– ביחוד תמך רבי ברמן הרבה במחברים. את כל הוצאות הדפסת ספרים של מחברים מפורסמים קבל על עצמו ברצון.

בינתים מסר המלך לרבי ברמן עסקים חדשים. המפלגה הצרפתית עוד היתה חזקה בארץ. בראשה עמד, כפי שנזכר לעיל, הקרדינל הארכיבישוף מגנזן, נשיא המדינה. נסיך קונטי הופיע באופן אישי, בראש צי צרפתי, בנמל דנציג. והנה עלה ביד רבי ברמן לשחד את אהובתו של הקרדינל, אשת הקשטלן מלנטשיץ, ברביד יהלומים יקר ערך. הקרדינל השלים עם המלך אוגוסט; נסיך קונטי נאלץ לסגת אחור ובחמשה עשר לינואר 1698 חגג המלך אוגוסט בהצלחה את קביעת דירתו בורשה.

 

פרק עשירי: בין איש לאשתו    🔗

המלך אוגוסט היה אמן במלא מובן המלה לעריכת משתאות וחגיגות ברב פאר והדר. היתה עת הקרנבל ולאוכלוסיה הורשאית ניתנה ההזדמנות לחזות במחזות נהדרים ביותר, שהודם ותפארתם עלו על כל המשוער. המלך עמד בכל בראש; הוא עצמו ארגן ונהל את הביום, בו לקח חבל בעצמו עם אציליו. הוא ערך גם מלחמת שריון נהדרת. אבירים בני כל התקופות והאומות, לבושים יקר, בטעם התקופה והלאום שיצגו, הופיעו מחנות מחנות ותפסו את מקומותיהם המסוימים. אפשר היה לראות כאן אבירים צרפתים ואנגלים מתקופת מסעי הצלב, אבירים ספרדים מתקופת המלחמה במוירים המוחמדים, סרצינים ותורכים, יפנים ומונגולים, מנהיגים שונים ומנהיגי חילות שכירים גרמניים. כדי לשאת חן בעיני הפולנים, הופיע המלך במלבושים פולניים לאומיים, מוקף שרי פולין. על הגזוזטראות הגבוהות ישבו הגברות היפות ביותר, בנות המשפחות המיוחסות המפורסמות שבפולין. על כסא רם ישבה הנסיכה הצעירה לובומירסקה, שארתו של הקרדינל־הנשיא, שאך זה עתה השלים עם המלך אוגוסט. המלך חפץ להראות לקרדינל־הנשיא את אותות חסדו והועיד על כן את שארתו למלכת החגיגות. הנסיכה אורזולה קטרינה לובומירסקה היתה אחת הנשים היפהפיות שבפולין; גילה בסך הכל היה שמנה עשרה שנה. מוצאה היה ממשפחת צרפתית מיוחסת ועתיקה, שהגרה לפולין ובאה בקשרי חתון עם המשפחות הפולניות המיוחסות. כך התאחדו בה החן הצרפתי עם היופי הפולני. המלך טרם ראה אותה עד אז, יען כי דודה, הקרדינל, ובעלה, הרוזן לובומירסקי, עמדו לצד המפלגה הצרפתית. אך הנה יצא המלך רכוב לקרב והנסיכה הצעירה הביטה בהשתוממות מלאה על המלך ההדור והאבירי, שהיה אז במבחר ימיו. אוגוסט היה לא רק הגבר היפה ביותר, כי אם גם ההדור והגבור שבדורו. צלחת של כסף היה מקמט בכף ידו, כפסת ניר, פרסת סוס היה מוחץ בין אצבעותיו, שקל כסף היה משבר בקלות לשנים.

בראות אוגוסט את הנסיכה החוה לפניה קידה עמוקה. בו ברגע הזדקף הסוס שמתחתיו ונעמד על שתי רגליו האחוריות ואוגוסט, שנעץ מבטו בנסיכה, לא הרגיש בכך ונפל מעל הסוס. הנסיכה פרצה בצוחה ונפלה מתעלפת מפחד. המלך התרומם במהרה וחש אל הגברת המתעלפת. בשוב רוחה אליה קראה: “מה מאושרת אני, שהוד מלכותו לא ניזוק!”.

– מאושר הנני – אמר המלך – שנפלתי מעל הסוס, באשר לרגל זה הוכיחה לי הגברת היפה ביותר שבכל מלכותי את השתתפותה בגורלי!

הנסיך הצעיר לובומירסקי התבונן במחזה זה בעין רעה. אוגוסט היה מתחרה מסוכן והנסיך הצעיר היה קנאי עד מאד.

כשמלחמת השריון נסתיימה והמלך, כדרכו, יצא כמנצח, קבל את הפרס תמורת הנצחונות מיד הנסיכה הצעירה, שלא עצרה כח באותו מעמד להתאפק מבלי להביע את השתוממותה הרבה.

בבית פגש הנסיך לובומירסקי את אשתו בפנים זועפות.

– אורזולה! – אמר – התנהגת לא כפי שיאות לנסיכה לובומירסקה.

– התאמר שוב לענותני בקנאותך

– האינך מצדיקה אותי על כך? מה טעם היה להתעלפותך? מה לך לשית לבך לכך שהפרחח הזקסי נפל מעל סוסו? הלואי והיה שובר זרוע אף קדקוד!

– אדם מתועב שכמותך! כך הנך מדבר במלכך?

– את גופך מתועבת! שכחת על חובתך וכבודך! אה, ראיתי כיצד את…

הנסיכה החלה רוקעת ברגלה.

– דום, מנוול! – קראה – או…

– או?

– או שהנני עוזבת אותך לגמרי!

– שמא תאמרי להיות אהובת המלך?

– הנסיכה החלה חורקת שיניה מכעס.

– וזאת תאמר לי אתה? – צווחה – אתה? שמא סבור הנך, שאינני יודעת, כי רדפת אחרי נערה עבריה יפה בביאלא? ועתה הנך בא להוכיחני על התנהגותי, בעוד שלא פעלתי כל און?

– כל און? והתעלפותך והערצתך הגלויה את הכסיל הזקסי?

– בלום פיך, נקלה שכמותך!

– לכי אל מאהבך הזקסי והלשיני עלי!

– מאהבי? הנך שוב מעליבני. פולני גס בלתי מלוטש שכמותך, אינך יודע אפילו כיצד להתנהג עם גברות. הנך חושב לי לפשע, זאת שמעריצה אני את המלך היפה והאבירי? אמנם כן, מעריצה אני אותו, ואותך, אותך אני שוטמת!

הנסיך קפץ למול אשתו באגרופים קמוצים. אולם הנסיכה נשארה יושבת שקטה וללא מורא.

– הא – קראה – כך נאה! הכני נא!

יד הנסיך צנחה למטה.

– מדוע זה לא תכני? הכני איפוא! אולי תהיה זאת לי לתרופה כדי להפטר ממך אחת ולתמיד, נבזה שכמותך! אה, הלואי ולא היה דודי משדלני להנשא לך, הנקלה!

היא החלה בוכה בקול.

משרת פתח את הדלת והודיע:

– הוד קדושתו האדון הקרדינל־הנשיא!

שר המלכות הנשא ביותר נכנס החדרה.

– ילדים – קרא – מה מעשיכם? הנכם שוב רבים ביניכם?

– הוא אמר להכותני, הנבזה!

– היא אמרה כי היא מעריצה את הפרחח הזקסי ואותי תשטום!

– אי לכם, ילדים, בושו והכלמו! גאורג, הנה כרתנו ברית שלום עם אוגוסט וכך אין מדברים במלך. אורזולה, גם את לא צדקת! באתי להזהירך. היום בשעת הקרב הבעת באופן גלוי מדי את הערצתך למלך. עליכם לעזוב את ורשה. סעו לביאלא לאחוזתכם!

– לעולם לא אעשה זאת! לא אסע עם מנוול זה! הוא יענני שם עד מות!

– אסור לך להיראות שנית לעיני המלך! – אמר הקרדינל – הכל כבר מדברים בך. כבר משערים השערות, משוים אותך ל… נו, מוטב שלא לחזור על דברי הבלע הריקים. דבר אחד ברור: אסור לך להיראות לעיני המלך.

– טוב! אסתגר איפוא פה בארמון.

– זה לא יתכן! אל לנו להעליב את המלך. לא תוכלי להשיב את פניו בבואו הנה לשם בקור. סעי עם גאורג לביאלא.

– זאת לא אעשה לעולם!

– אורזולה – אמר הנסיך – אנא סלחי לי! שכחי מה שדברתי ומה שאמרתי לעשות. שמעי לעצת דודך. סעי עמי לביאלא.

– טוב לכתי לגיהנם!

– אם כך – אמר הקרדינל – אין לפניך עצה אחרת, רק לחיות זמן מסוים בבית היראה של האורזולינות, עד שהמלך ישכח על מציאותך.

– מה, לחיות בבית יראה? בעיצומו של הקרנבל?

– זה הכרחי.

– והחגיגות היפות שהמלך אוגוסט יערוך?

– עליך להתרחק מהן.

– ובעלי הנאה יהנה בינתים מכל תענוגות הקרנבל, בה בשעה שאני אשב גלמודה בבית היראה?

– אני אשב כל הזמן בביאלא – אמר הנסיך.

– חה־חה־חה! – אתה לבדך בביאלא! אמור נא, מה שמה של אותה נערה יפת תואר, בתו של הרב, זו שאינה חפצה לדעתך, זו שסגורה מפניך על מסגר ואשר אתה נשבעתך להשיגה לך על אף כל מנעול ובריח?!

– הנני נשבע כי עתה אניח לה! – אמר הנסיך לובומירסקי.

– חה־חה־חה! ערך יש לשבועותיך!

הקרדינל הוציא תמונה “קדושה” וצוה לנסיך להניח ידו עליה ולהשבע. הנסיך הניח ידו על התמונה; הקרדינל הקריא לפניו את השבועה, שהנסיך חזר עליה ואשר בה התחייב לבלתי רדוף אחרי בתו של הרב מביאלא.

בו ביום הכניס הקרדינל את שארתו לבית היראה של האורזולינות, בעוד שבעלה, הנסיך לובומירסקי, התישב במרכבתו ויצא למסעו הביתה, אל אחוזתו אשר בביאלא.

אם שמר על שבועתו, זאת נדע מיד.

 

פרק אחד־עשר: מלקוח עריץ נמלט    🔗

בעירה הפולנית הקטנה ביאלא, שהיתה שייכת אז לנסיך לובומירסקי, התגורר בעת ההיא רב נודע לשם, רבי הירש חריף, מי שהיה בנו של רב גליל למברג, רבי נפתלי הירץ, מגזע הגאון רבי משה איסרליש (רמ"א). רבי הירש חריף היה גיסו של רבה של פרנקפורט דאז, שנודע לתהלה בספרו על מסכתות רבות: “פני יהושע”. בעירה הקטנה ביאלא יכול היה רבי הירש חריף לשבת במנוחה על התורה, ללא הפרעות בעניני צבור או רבנות, באשר היה פטור אפילו מלפסוק שאלות; תפקיד זה היה ממלא תלמידו, רבי משה’לה מבריסק, שהיה מיועד לחתן לבתו יחידתו של הרב, בילא. רבי משה היה ממלא גם את כל התפקידים הרבניים והיה משיב לעתים תכופות גם על שאלות שהגיעו מן העירות שבסביבה. רבי משה היה אמנם עוד צעיר למדי, אולם נתפרסם כבר כלמדן מופלג, ובזמן מאוחר יותר היו אומרים עליו שאין דומה לו אלא רק בין הפוסקים הראשונים.

רבי הירש היה אהוב ביותר על כל בני קהלת ביאלא. ידוע היה לכל, כי הוא אחד מיחידי הסגולה שבדור, מהגאונים הספורים שבישראל; נוסף לזה היה עניו מאד והיה תמיד מוכן לשרת את זולתו, אפילו קל שבקלים. כך ישב לו רבי הירש בשלוה בבית מדרשו הקטן, שקוע תמיד בספרי ישראל העתיקים והקדושים. ראש תפקידיו היה למצוא את הנוסחאות הנכונות שבתלמוד, ביחוד אלה שרבי שלמה לוריא (מהרש"ל) ורבי שמואל אידלש (מהרש"א) ואחרים בקשו להרחיקן. “מחקינן” – היה רגיל לומר – “אינה אומנות”. ובחוש בקורת ובחריפות עצומה היה מוכיח, שדוקא הנוסחאות העתיקות שבתלמוד הן הנכונות. לרבי הירש היו חמשה בנים, שבזמן ספורנו היו עוד צעירים למדי, אולם מצוינים בתלמודם ורבי הירש קוה כי יגדלו בעתיד לגאונים גדולים. מלבדם היתה בת אחת, בילא, שהיתה, כנזכר, מאורשת לתלמידו החביב ביותר, רבי משה מבריסק.

והנה הגיע לביאלא הנסיך לובומירסקי עם אשתו הצעירה, אורזולה היפה, כדי לגור שם באחוזתו. אם כי הנסיך היה בעל לאשה היפה ביותר שבכל מדינת פולין, נצתה בו תאותו הטמאה גם אל בת הרב, אך נראתה לעיניו, והחל לעקוב אחריה על כל צעד ושעל. חרדה נפלה על כל הקהלה היהודית, כאשר הרגישו בדבר. החליטו להגן על הנפש היהודית התמה בזאת שהעירו את תשומת לב הנסיכה על תאוותו הנלוזה של בעלה. הצעד הוכתר בהצלחה. הנסיך והנסיכה החליפו דברים קשים, וכאשר נתקבלה הידיעה כי הקרדינל־הנשיא כרת ברית שלום עם המלך אוגוסט, העומד לקבוע את דירתו בורשה, דרשה הנסיכה שבעלה יסע עמה מיד לורשה, כדי להשתתף בקרנבל.

הרב ומשפחתו, ויחד עמם כל הקהלה היהודית, שמחו מאד למשמע הבשורה, כי הנסיך נוסע לורשה, והחליטו לחוג מיד את חתונתה של בת הרב עם בן זוגה, רבי משה מבריסק. הרב אהב את בתו היחידה ביותר, ולפיכך השתתפה כל הקהלה בשמחתו בכל לב. אולם הנסיך לובומירסקי נשאר הפעם בורשה אך זמן קצר ובעטיה של המריבה בינו לבין אשתו הוטל עליו לשוב אל אחוזתו אשר בביאלא, כפי שכבר ידוע לקוראים.

סר וזעף ישב הנסיך במרכבתו בדרכה לביאלא. יחד עמו נסע גם מורו לפנים ועתה כומר ביתו, אבא דומיניק.

– לעזאזל! – שאג הנסיך, בראותו מרחוק את טירתו שבפסגת ההר שעל פני העירה – הריהו בזה, קן הינשופים העתיק! הה, מה אתענה בו! מה נעימים היו עתה חיי בורשה, אלמלי היה הנסיך קונטי המלך והפר הזקסי היה מוטל אי שם במקום מטעי הפלפל!

– מעלת חסדו הן יכול לבלות זמנו בציד – ההין אבא דומיניק להעיר.

– אינני חובב את הציד – ענה הנסיך. – אמנם כן, לולא נשבעתי את שבועתי הארורה, כי עתה כבר הייתי מוצא במה לבלות את זמני. אך המתן נא, אבא דומיניק, הן הוקדשת לכהונה ובידך הכח לאסור ולהתיר. התירני מן השבועה הארורה ואני אשלם לך דמי־שחרור אלף דוקטים.

– אדון רב חסד….

הנסיך גאורג שלף מכיסו אקדח והראהו לכומר.

– ללא שום תירוצים, כומר, או…

הכומר נזדעזע ומלא את מבוקשו של הנסיך.

– כך – אמר הנסיך – עתה אמצא כבר במה להשתעשע. ישנה חיה יפהפיה שעליה אצא לציד. ציד זה יהיה מענין ומרתק מאד.

המרכבה עברה דרך העירה, שהיתה מיושבת ברובה יהודים. בכל מקום שררה שמחה, על פני הכל היתה נסוכה ארשת של חג.

– מה מתרחש היום בעירה – שאל הנסיך את פי אחד הילדים, שעבר לפני מרכבתו.

– בתו של הרב, בילא, נשאת היום לרבי משה איש בריסק – ענה הנער – מיד תתקיים החופה בחצר בית הכנסת.

– אהא, – צחק הנסיך – הגעתי ברגע הנכון.

הנסיך פקד על רכבו לנסוע אל חצר בית הכנסת ולהמתין לו שם. על הכומר צוה ללכת אל הארמון ולהודיע כי מיד יבוא.

כמעט כל בני העירה נאספו בחצר בית הכנסת. החתן והכלה היו לבושים, כזכר לחורבן, לבנים. החתן בקיטל והכלה בשמלה לבנה, הם עמדו כבר מתחת לחופה שעמודיה היו אחוזים בידי ארבעה מבני הישיבה. הרב עטוף בטליתו, כשגביע יין בידו, כבר היה מוכן לסדר את הקדושין…

– עצור, עצור! – נשמע קול כרעם, וברעד וחרדה ראו הנאספים כיצד הנסיך מפלס לו דרך אל החופה; כעבור רגע כבר עמד ליד הרב, החתן והכלה.

הרב הסיר את טליתו מעליו ופנה אל הנסיך ברעד:

– אדון רב חסד!…

– בלום פיך, רבי! שאג הנסיך. אחרי כן נגש אל הכלה, חבקה בזרועו ואמר:

– בואי עמי, יונתי החמודה! שם ממתינה לי מרכבתי, אביאך לארמוני. שם ייטב לך, מאשר אצל היהודי המסואב!

– חזור לאחוריך, אדון! – קרא הרב בהתנפלו על בתו ובעמלו לשוא לשחררה מזרועות הנסיך.

אך הנסיך החזיק בימינו את הנערה המתעלפת למחצה ובידו השמאלית שלף אקדוח מכיסו והכריז:

– כל המתקרב אלי יירה מיד!

הכל נסוגו אחור בחרדה.

גם החתן נסוג. הוא חפש לו נשק כלשהו ולבסוף מצא אבן גדולה. עם האבן בידו התקרב אל הנסיך מאחוריו וידה אותה בראשו בחוזק רב, עד שהנסיך נפל נטול הכרה.

ברחוב השתררה מהומה נוראה.

– אויה לנו! – צעקו הכל – רבי משה’לה הבריסקאי הרג את הנסיך! מה יהיה עלינו עתה? הן יהרגונו כולנו, אותנו נשינו וטפנו!

רבי משה תמך בינתיים בזרוע כלתו וירד עמה מחצר בית הכנסת. שם עמדה מרכבת הנסיך. הרכב בראותו את שני האנשים לבושים בגדי מתים פרץ בצוחה ונמלט מאימה. רבי משה הושיב את כלתו במרכבה והתישב לצדה.

– רבי ליב! – קרא אל אחד היהודים, שירד עמו יחד מחצר בית הכנסת – רבי ליב, למען השם, הלא ידעת לנהוג בסוסים רתומים למרכבה, שב נא על הדוכן והסיענו מפה מהרה, אחת היא לאן, ובלבד למקום שנוכל להסתתר בו!

רבי ליב קפץ מיד על הדוכן; הרי המדובר היה בסכנת נפשות! הוא הצליף בסוסים, שהחלו רצים כחץ מקשת. הנה כי כן, התחמק שללו של הנסיך מידו.

כאשר שבה רוח הנסיך אליו, כבר היה חצר בית הכנסת ריק מאדם. כל היהודים נמלטו והתחבאו איש איש בביתו.

הנסיך לובומירסקי היה מחומם מהמכה, עד כדי כך שלא עלה בידו בתחלה להזכר מה עבר עליו. הוא הרגיש כאב חזק בראשו. לאט לאט חזרה אליו הכרתו.

– נקמה, נקמה! שאג בקול.

הוא נגש למוצא חצר בית הכנסת, כדי להכנס לתוך מרכבתו, אולם זו נעלמה והוא נאלץ ללכת רגלי לטירתו.

שם צוה על עבדיו להזדיין מיד בנשק ויחד עמם חזר לעירה אל ביתו של הרב.

– מי הוא זה שהכני פה? – צווח אל מול הרב הנדהם.

– לא ידעתי, אדון רב חסד!

– איה בתך?

– לא ידעתי, אדון רב חסד!

– להיכן נעלמה מרכבתי?

– לא ידעתי, אדון רב חסד!

– הא־הא, דבר אינך יודע? כיצד יכול הנך לשמש כרב כשהנך נעדר ידיעה? אכן, זמן רב מדי שמשת כבר ברבנות. עתה אראה, אם גם בבית הכלא אשר לי לא יעלה בידך להזכר דבר. מהרו, אנשי! כפתו את האיש הזה, אותו, את אשתו ואת ילדיו, והטילום אל המרתף התחתון של בית כלאי.

הרב, אשתו הרבנית וארבעת בניו הובלו כשידיהם כפותות. הבן הבכור, שלמה, התחמק מן הבית תיכף עם כניסתו של הנסיך.

כשהרב ובני ביתו הובלו אסורים ברחובות, פרצה בכל יללה מחרידה. יהודים רבים התנפלו לרגלי הנסיך וכשנהרי דמעות נגרים מעיניהם התחננו לשחרר את רבם האהוב ובני ביתו.

אולם הנסיך דחף ברגליו את המתחננים.

– פנו דרך, סמרטוטנים! – צווח – הביאו אלי את הכלב שהכני ואת בת הרב ואז אשחרר את הרב ואת בני ביתו. אם לא ירקבו כולם בבית האסורים!

יללת האומללים קרעה לבבות. אך רבי הירש אמר בקול רם:

– אל תבכו, יקירי! הבה נודה לאלקינו על הרעה כעל הטובה. לד' הישועה. הוא לא יעזבנו!

 

פרק שנים־עשר: אל שרי המלך    🔗

נציגי הקהלה היהודית בורשה התאספו אצל רבי ברמן, כדי להודות לו על השתדלויותיו לטובת יהודי פולין ועל כל הטוב שעשה עמהם.

– העטרה לראש כל מעשיך תהיה – אמר רבי איסר’ל, הפרנס הראשון של הקהלה הורשאית – הדאגה לספק ללומדינו מספר הגון של ספרי ש“ס. במצב של חוסר ספרים עתידה התורה להשתכח, חלילה. יזכור לך ד' לטובה את פעלך בהשגת הרשיון להדפסת הש”ס! במה נוכל להודות לך על כך! אכן, עליך נאה מאמר התלמוד: “במה אברכך? והרי הכל נתון לך! גם תורה, גם חכמה, גם גדולה! יהי רצון שצאצאיך יהיו דומים לך!”.

– חן, חן! – ענה רבי ברמן – כל אשר עשיתי לטובת יהודי פולין, בחפץ לבי עשיתי. אבי, זכרונו לברכה, התפלל מקרב לבו אל ד‘, כי יעלה בידי להושיע את אחי בני ישראל, בין שהם בארצי בין בארץ אחרת, והנני מודה לד’ על שתפלתו נתקבלה. ואולם, אם ברצונכם לעשות דבר שאני אהיה לכם אסיר תודה בעבורו, השפיעו נא על אחד מגדולי לומדיכם וגאוניכם, כי יאות לקבל עליו את עול הרבנות בהלברשטט וייסד שם ישיבה, למען הקים אכסניה של תורה לבנינו. בקשנו להושיב על כסא הרבנות בקהלתנו את המהרי“ך, אולם בני פרנקפורט הסבו אותו מאתנו במרמה. בני הלברשטט שרויים בגלל זה בצער ועגמת נפש. שאיפתנו היא על כן להשיג להלברשטט רב, שערכו לא יפול מערך המהרי”ך, גאון חריף ובקי, שהלברשטט תתפאר בו ואשר ירביץ בה תורה לדורות עולם.

– ידעתי רב כזה – נענה פרנס שני בשם רבי וואלף – רב כמה שנאמר, סיני ועוקר הרים, נצר למשפחת גאונים ולומדים מופלגים, ירא שמים וחסיד שיראתו קודמת לחכמתו, אדם שכמעט ואין דומה לו בדור, אבל…

– רק בלי “אבל”! אם אמנם כה גדול הוא הרב כפי תאורך, הנני לוקחו עמדי לרבנות בקהלתנו. שאלת המשכורת לא תעכב, אשלם כמה שידרוש ואפילו פי שנים או שלשה מכפי שתשיג יד הקהלה, כי את החסר אמלא משלי!

– סלח נא, רבי ברמן. אפונה אם אפשר יהיה לקנות את האיש בכסף. הדובר הוא ברבי הירש’לה חריף, רבה של ביאלא. קהלות רבות וגדולות כבר הזמינוהו לכהן ברבנותן, אולם הוא לא אבה לעזוב את ביאלא. אמור יאמר, כי בעירה הקטנה היכולת בידו לשבת בשלוה יתירה ולעסוק בתורה. כיצד יתכן איפוא להשפיע עליו לנסוע עמך לגרמניה, לארץ לא נודעת ובתנאי חיים בלתי מוּכּרים? סבורני, כי אם גם יפתח המלך לפניו את כל אוצרותיו, אי אפשר יהיה להשפיע עליו להלוות אליך.

משרת נכנס אל החדר בו התקימה האספה.

– אדוני המורשה הממלכתי – פנה אל רבי ברמן – בחדר ההמתנה ממתין צעיר אחד, הדורש בתוקף כי יכניסוהו אליך. אמרתי לו כי עסוק הנך, אך הוא בוכה, מילל ומבקש רחמים, באמרו כי עליו לראות מיד את פניך; פקוח נפשות רבות עומד על הפרק.

– הכניסהו! – פקד רבי ברמן.

בחור צעיר נכנס והביט נפחד על פני האולם. רבי ברמן נגש אליו ואמר:

– רצונך לדבר עמי, בני? דבר, אל תירא!

– האתה הוא המורשה המלכותי, הדומה למלאך אלקים, השלוח מאת ההשגחה העליונה להקל את יסוריו הנוראים של עם ישראל, להושיע ולהציל נפשות?

רבי ברמן חייך.

– הריני המורשה המלכותי – אמר.

הבחור התנפל לארץ וחבק את ברכו של רבי ברמן.

– אה, הושיעה, הצילה! – קרא תוך בכי מר – שר גדול, נסיך של הארץ הזאת, השליך לכלא את אבי, את אמי ואת כל אחי ומאיים עליהם במות. אחותי וחתנה נאלצו לברוח ורודפים אחריהם. אויה להם אם יתפסו!

– קומה בני – אמר רבי ברמן – וספר הכל בפרוט.

– לא אקום עד שתבטיח לי עזרתך.

– בחור פתי, כשהדבר נוגע להצלת נפשות, מאליו מובן כי אעשה כל מה שבכחי. אין שום צורך בהבטחות.

הבחור קם.

– אה – אמר – הנך באמת מלאך אלקים.

– מי אתה, בני?

– שמי שלמה והנני בנו הבכור של הרב מביאלא.

– של הרב מביאלא? של רבי הירש’לה חריף?

– כך קוראים לאבי המסכן, האומלל.

כל נציגי קהלת ורשה קמו ממקומותיהם והתיצבו מסביב לבחור.

– מה? – קרא רבי איסר’ל – רבי הירש’לה חריף בכלא?

– הוא, אמי ואחי! – ענה שלמה והחל לבכות שנית.

– היתכן? – צווח רבי וואלף – הוי, שומו שמים!

– אנא, רבותי, – אמר רבי ברמן – בצורה כזאת לא נצליח להודע מה קרה כאן. הניחוני לחקור את הבחור. שלמה! מי השליך את אביך לכלא?

– הנסיך!

– איזה נסיך?

– נסיך עירנו.

– מה שמו?

– מה שמו כי אדע? הנסיך מביאלא!

רבי ברמן חייך. הוא פנה לעבר ראשי הקהלה.

– אולי ידוע למי מכם, מה שמו של הנסיך, אדון העיר ביאלא?

– שם אחר משום מה? – שאל רבי וואלף – הלא זה שמו, הנסיך מביאלא!

– עלינו לדעת שם – אמר המורשה ועם זה צלצל בפעמון כסף שעל השלחן. משרת נכנס מיד החדרה.

– קרא לעזריה.

כעבור רגע נכנס עזריה.

– הוודע מיד – אמר רבי ברמן – מה שמו של הנסיך, לו שייכת העירה ביאלא, והבא את התשובה מיד.

עזריה יצא.

– ועתה בני, ספרה נא לי, מדוע צוה הנסיך מביאלא להשליך את הוריך לכלא.

שלמה ספר על פי הסדר, עד כמה שהדברים היו ידועים לו. הוא ספר על החופה שהופרעה לפתע, על הצלת אחותו בידי חתנה והמלטם וכמו כן על האסרם של אביו ואמו ואחיו וכיצד הצליח הוא להמלט.

– ועתה – סיים את ספורו המעציב – רצתי יומם ולילה, כדי להגיע לורשה, יען כי נאמר לי, כי אתה, אדוני המורשה, הנך היחידי שבידו להושיע וכי הנך צדיק תמים, שגם חפץ להושיע. בדרך זו לא אכלתי ולא ישנתי, גם לא התפללתי כהלכה במנוחה, רק בחפזון, למען אוכל להגיע אליך יפה שעה אחת קודם, והנה אני מפיל תחנתי לפניך, להושיע את אבי, את אמי המסכנה ואת אחי החפים מפשע, וכמו כן את אחותי הנרדפת.

שלמה אמר להתנפל שנית לרגלי רבי ברמן, אולם הלה עצר בעדו.

– הניחה, בני – אמר – אין צורך בזאת. אם רק בידי להושיע אעשה זאת, בעזרת השם, גם ללא בקשתך. אנכי אפנה למלך ואבקש חסותו למענכם.

– אה, הנך באמת מלאך אלקים!

עזריה נכנס והביא תשובה לשאלה המבוקשת.

– נסיך העירה ביאלא – אמר – הוא הנסיך לובומירסקי, בעל שארתו של הקרדינל הגנזני, נשיא ארץ פולין.

רבי ברמן נבהל.

– האלקים ישמור ויציל! – קרא – זהו ענין רע! הנסיך הוא אחד ממנהיגי המפלגה הצרפתית. זו, שאך זה עתה השלים עמה המלך, אחרי רוב עמל ויגיעה. קשה מאד יהיה להכניס פרוד בין המלך לבין המפלגה בגלל יהודים, כי המלך צריך וגם חפץ לחיות בשלום עם מפלגה זו. יראתי, כי אי אפשר יהיה לפעול במקרה זה מאומה.

הבחור מביאלא מרר בבכי קורע לבבות בשמעו זאת.

– הרגע, בני – נחמו רבי ברמן – אנכי, בכל זאת, אעשה ככל אשר אוכל, אם כי סיכויי להצלחה מעטים עד מאד. פה בפולין אין למלך סמכות רבה והשרים הפולניים חזקים ממנו. אך למרות כל זה… לבו של אוגוסט טוב עלי ויועציו הקרובים המה ידידי. אנכי אפנה אל שר החדר הראשי, הרוזן פון ביטשטום.

– האין טוב לדבר מיד עם המלך עצמו? – שאל רבי איסר’ל – הלא כה חשוב הנך בעיניו!

– לא. תמיד טוב לפנות תחלה אל השרים הסובבים אותו. אפילו יוסף הצדיק, המושל על ארץ מצרים, סבור היה כי מוטב למסור תחלה את בקשתו לפני השרים. והלא כך כתוב: “וידבר יוסף אל בית פרעה לאמר אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה”. כשענין חשוב כזה עומד על הפרק, יש להזהר מלפעול איזו שהיא פעולה בעלת תוצאות הפוכות.

– חכמת אלקים בקרבך! יצליח ד' את דרכך! – אמר רבי וואלף.

– אמן! – ענה רבי איסר’ל – ואתה, שלמה, בוא עמי לביתי, שם תנוח מעמל דרכך.

הנאספים נפרדו איש מרעהו והבחור שלמה נלוה אל רבי איסר’ל.

 

פרק שלשה־עשר: רפואה שקדמה למכה    🔗

– פרידריך – אמר המלך אוגוסט אל מקורבו, ראש שרי החדר הרוזן פרידריך ביטשטום – הנני האדם האומלל ביותר תחת השמש.

– הוד מלכותו חומד לו לצון – ענה שר החדר הראשי.

– עד כמה עלי להגיד לך, כי תמנע מכל הכבודים והטכסים בשעה שאין איש עמנו! ושמא אפנה אני אליך בתאר: “רום מעלה” ו“האדון שר החדר הראשי”? אינני מדבר אליך כנגיד ומלך אל עושה רצונו, הנני מדבר אליך כידיד, כידיד אל ידיד, הנני פונה אליך כאל חברי מנעורי, המלוני בכל מסעותי, המשתתף עמי במסירות באלפי הרפתקאות! באזני ידידי הנאמן הנני מבקש להתאונן על מכאובי. מה בצע לי בכתרי פולין וזקסן, כשאין ידי משגת את פנינת שתי הארצות! אתמול התחפשתי כקפוציני ונכנסתי אל בית יראת האורזולינות, מקום שם שוכנת עתה היפהפיה שבין בעלות התשובה. לא עלה בידי אפילו לראותה! הנני אומלל, אומלל מאד, פרידריך.

– אולם, הוד מלכות…

– אם לא תקרא לי “אוגוסט” ולא תפנה אלי בלשון “אתה” לא אוסיף דבר עמך אף מלה אחת.

– אוגוסט, אחי הנלבב, העבר מרעיונך את הרוזנת לובומירסקה. סכסוך עם הנסיך עלול לסבכך בעסקים רעים; המפלגה הצרפתית, שרק עתה באנו עמה לעמק השוה, שוב תרים ראש. הקרדינל הנשיא…

– הרף, הרף! השאלתיך אי פעם עצה בנוגע לשאלה מדינית? אתה הנך ידידי וחברי המסור, אבל ליועץ לי לא נתנוך! מה לי המפלגה הצרפתית, בעוד שאני מרגיש עצמי אומלל!

– נו, אוגוסט, אין זו הפעם הראשונה שהנך מרגיש עצמך אומלל, יען כי לבך נצת על נקלה…

– לא, הפעם שונה הוא הדבר! תחת להטיף לי מוסר, מוטב סע לך אל לובומירסקי והבטח לו את אשר תבטיח, אם רק יאבה להפרד מאשתו ברצונו הטוב.

– ואתה סבור…

אוגוסט החל רוקע ברגליו; אחרי כן חטף צלחת של כסף, שעמדה על השלחן, וקמטה כדף של ניר.

ביטשטום פסק פתאום מדבר, הוא הטיב להכיר את המלך, עד כדי דעת, כי כל דבור נוסף עלול רק להרגיזו ולהעלות חמתו מחדש.

– לך – אמר המלך – ועשה כאשר צויתיך!

ביטשטום יצא. בחדר ההמתנה של המלך פגע ברבי ברמן שהמתין לו כאן.

– אין עתותי בידי, אדוני המורשה – ענה הרוזן – עלי לנסוע מכאן תיכף בשליחותו של המלך. אך, המתן נא, הן אתה יודע הכל. שמא תוכל להגיד לי היכן נמצאת אחוזתו של הנסיך לובומירסקי, מקום שם הוא מתגורר כעת?

– הנסיך נמצא בביאלא, רום מעלה. אכן בענין נסיך זה באתי לדבר אליך. הנסיך הרשה לעצמו מעשה אלימות מחפיר. הוא בקש לחטוף מתחת לחופה כלה יהודיה. הוא אמר….

– מה זה תדבר? האמנם עובדה ברורה היא זו? הנסיך לובומירסקי עשה כזאת?

– כן, כן, רום מעלה, הנסיך לובומירסקי! הכלה נמלטה והנסיך מאיים על הוריה ואחיה במות!

– מענין, הנסיך לובומירסקי! המתן נא רגע, בהרנד, הנני נכנס אל המלך למסור לו הודעה על כך.

הוא נחפז מיד לחזור אל המלך. המלך השתולל מחמה מטורפת.

– שוב הנך פה! – שאג, ברקעו ברגליו.

ביטשטום שת הפעם את לבו אך מעט לכעסו של המלך.

– אוגוסט – אמר – הגורל בא לעזרתך. הנסיך לובומירסקי…

– מת?

– לא, הוא אמר לחמוס נערה עבריה.

– ומה זה נוגע לי?

– שמע נא, אוגוסט, הדבר נוגע לך במאד מאד, רב יותר מאשר תדמה בנפשך! לטובת עניניך שלחתי לרגל אחריו מעט. הנסיכה לא ברצונה הטוב הלכה לחיות בבית היראה. הנסיך לובומירסקי קנא לה בגללך; התחולל ביניהם דו־שיח סוער; הקרדינל הנשיא הופיע לפתע והשלים בין איש לאשתו. אורזולה נאלצה להחליט ללכת לבית היראה והנסיך נאלץ להבטיח לנסוע אל אחוזתו; אולם בטרם נסעו הוטל עליו להשבע לבל ירדוף אחרי העלמה, שעוד קודם לכן נתן עיניו בה. עתה חלל שבועתו. אנחנו נסית בו, איפוא, את הקרדינל, שיהיה נאלץ להשתדל בעצמו ברומא, כי האפיפיור יבטל את קשר החופה והקדושין שבין הנסיך לאשתו. כך תהיה הנסיכה חפשיה לנפשה.

– הנך איש־חצר מושלם, ביטשטום! אך מנין הגיעה אליך הידיעה כי לובומירסקי חלל שבועתו?

– בחדר ההמתנה ממתין היהודי בהרנד; הוא בא לבקש ממך עזרה בשביל היהודים נגד הנסיך. העלמה נמלטה והנסיך אסר בכלא את כל משפחתה. צוה על היהודי ויכנס. מלכי נדיב הלב יחשב בעיני כל שונאי בשר החזיר, כמגן הנדכאים על לא חמס בכפיהם.

– אדם נפלא הנך לי, פרידריך! קרב נא אלי ואחבקך. הנה כך. ועתה סע אל הקרדינל הנשיא והבא לו את הידיעה הנאה! אך כלכל דבריך בחכמה, פרידריך, ושלח הנה מיד את היהודי!

שר החדרים הראשי יצא ועל רבי ברמן צוה להכנס מיד אחריו אל המלך.

– בהרנד – אמר ראש שרי החדרים, בצאתו מחדר המלך, – הכנס אל המלך. כבר הודעתי לו על הכל. הוא לא ירשה השתלטות האלימות בארצו.

– תודתי החמה ביותר, רום מעלה. אם רק בידי לשרתך…

– לא, לא, בהרנד, כל עוד אני מצליח במשחקי אינני זקוק למלוות כסף.

– הרוזן ביטשטום היה שטוף ביצר משחק הקלפים; הוא היה משחק יומם ולילה; אך תמיד בהצלחה יוצאת מן הכלל והודות לזה נתעשר עד מאד.

רבי ברמן נכנס אל המלך בלב דופק.

– אה, האדון המורשה, – אמר המלך – שר החדרים הראשי כבר הודיע לי על מטרת בואך. יחזור נא בפני על הכל בפרטות.

רבי ברמן ספר כל מה שמסר לו הבחור שלמה.

המלך הקשיב ברוב ענין. כאשר סיים המורשה את ספורו, נגש המלך אל שלחן כתיבתו וערך פקודה.

– הנה – אמר – יקח פקודה זו וילך אל הגנרל, הרוזן פלמינג, שיתן לו פלוגת חילים בת מאה וחמשים איש עם מפקד פלוגה בראש; עם חיל זה יסע לביאלא וישחרר שם את הרב, את אשתו ובניו. ואילו הנסיך יעצר ויופקד עליו משמר בארמונו.

– הוד מלכות, מהיכן אמצא מלים להודות לך?!

– אין חפץ בתודה, בהרנד! אנכי רק את דרישת הצדק הנני ממלא. במדינותי לא ארשה מעשי אלימות. כל נתיני, ללא הבדל מעמד ודת, זכאים ליהנות מחסותי הממלכתית. הנני מרגיש עצמי למאושר, בהרנד, על שבידי להגן בחסדי על החפים מפשע!

המלך נתן אות בידו. רבי ברמן יצא. לפני הארמון חכתה לו מרכבתו, בה ישבו עזריה והבחור שלמה.

רבי ברמן פקד על הרכב לנסוע חיש מהר:

– אל הגנרל הרוזן פלמינג!

אחרי כן קפץ אל תוך המרכבה, התנשק עם הבחור שלמה וקרא:

– הודה, בני, לאלקים! אביך ואמך, אחיך ואחותך, נצולו; הנסיך עתיד ליתן דין וחשבון על כל מעשיו המבישים.

שלמה היה כה מופתע, עד שלא יכול להוציא הגה מפיו. הוא בכה בקול, אולם אלה היו כבר דמעות של שמחה.

רבי ברמן מסר את פקודת המלך לגנרל פלמינג. כעבור שעה, כבר היתה מחלקה צבאית, עם המפקד פון־קרוקס בראש, בדרך. מאחורי הפרשים נסעה מרכבת מסע, בה ישבו רבי ברמן, עזריה ושלמה.

 

פרק ארבעה־עשר: לא יחרך רמיה צידו    🔗

באחוזתו אשר בביאלא, בארמון אבותיו, ישב הנסיך לובומירסקי. על קירות הארמון היו תלויות תמונות אבותיו ואבות אבותיו מכמה דורות. לפתע קפץ הנסיך ממקומו ויצא במרוצה, כחיה משתוללת, הלוך ושוב. כל עמלו למצוא את המקום בו נמצאת בת הרב עם חתנה, עלו בתהו. עתה ממתין הנסיך לרב, אותו צוה להביא לפניו. הדלת נפתחה ורבי הירש הוכנס בידי עבד הנסיך.

רבי הירש נראה נפגע עד מאד. כולו היה שבור; שערותיו הפכו שיבה במשך השבועות האחדים שעברו עליו בכלא.

– זשיד! – נתן עליו הנסיך בקולו – העודך מסרב לגלות לפני את מקום מחבואי בתך?

– אדון כליל חסדים – ענה הרב – אין איש בעולם שיוכל לגלות דבר שאיננו ידוע לו. אינני יודע כלל היכן בתי נמצאת. אך לו גם ידעתי, גם אז לא הייתי מגלה לך.

– הנך מהין לדבר לעומתי בחוצפה שכזאת, עלב יהודי שכמותך!

– אני מדבר כלפיך בחוצפה? לא עלתה כזאת במחשבתי! הה, אם גם היתה בי טפת אומץ, הרי זה כבר עממת אותה בי על ידי היסורים שגרמת לי. אדוני כליל החסד, אנא, שימה עיניך על דרכך! הלא מאמין אתה באלקים, בכל יכול, המשלם שכר טוב עבור המעשים הטובים והמעניש על הרעים…

– דום, זשיד! אין את נפשי לשמוע מוסר מפיך! אם לא אשיג את בתך, ודוקא בזמן הקרוב ביותר, אצוה לתלותך, אותך את אשתך ובניך.

– אבל, אדוני כליל החסד, היאך תוכל לדרוש ממני דבר שאינו בתחום יכלתי? כיצד אוכל להגיד דבר שאינני יודעו?…

– אתה שלח נא רק לקרוא הנה את הפרנס ופקד עליו להביא הנה את בתך ואת הכלב שהעיז לידות אבן בי.

– אדון כליל חסד….

– אף לא מלה יתירה אחת! אנכי כבר שלחתי אחרי הפרנסים; עוד מעט ויהיו פה. המה עושים ככל אשר אתה מצוום. מחנה כלבים זה שומע לך יותר מאשר לי, אדונם.

המשרת הודיע כי הפרנסים הגיעו.

– יכנסו הכלבים! – קרא הנסיך.

הפרנסים נכנסו. הם השתחוו לפני הנסיך אפים ארץ; אחרי כן נשקו את שולי בגדו.

בראותם את קומתו הכפופה של רבם ואת זקנו שהפך שיבה מררו בבכי כילדים קטנים.

– שלחתי לקרוא לכם – אמר הנסיך גאורג – כדי להודיעכם, כי אצוה לתלות את היהודי הזה, את אשתו ואת ילדיו, אם לא תמציאו לידי את הבחור שהכני ואת בתו.

– אדון כליל חסד, רחם נא! רבנו האהוב, הטוב והחסיד, אשר במשך כל ימי חייו לא העליב איש ושאיפתו היתה אך ורק לעשות מעשים טובים ולהתנהג בקדושה ובטהרה, ב…

הדמעות חנקו את גרונו של זקן הפרנסים בדברו זאת; אולם הוא התגבר, מחה דמעותיו והמשיך;

– אדון כליל חסד, ידעתי, הנני רק יהודי עני, תולעת הנרמסת תחת רגלך; גם חיי מסורים בידיך; ואף על פי כן הנני להזכירך על שופט שמים. ראה נא: פה על הקירות תלויות תמונות אבותיך; הם כולם היו תמיד מגינים בטוב לבם על עמי הנרדף. כשחמלניצקי, הטמן הקוזקים הפרא, הביא אסון אינסופי על פולין, הרג את הפריצים כשם שהרג את היהודים. הפריצים והיהודים הלכו תמיד בפולין יד ביד. ואתה – אתה אומר לעשות מעשה אלימות מחפיר שכזה? וכסבור אתה כי מעשה אלימות שכזה יעבור ללא עונש? זעקה תפרוץ וחרדה תאחז את פולין כולה, אם תמסור להרג את רבנו הגדול; הזעקה תגיע עד לכסא המלך, שבגלל רצח כזה…

– הא, הא, המלך! לועג אני למלככם! כאן אני האדון ולי הממשלה העליונה. רב לכם לפטפט. רבי, צוה על הפרנסים ויביאו לי הנה את בתך.

– אחי ־ אמר רבי הירש – הנני נכון למות. אם רצון ד' בכך, ימותו גם אשתי וילדי. אולם קללתי תחול על אלה שרק חושבים להביא הנה את בתי. במחיר כזה אינני חפץ להציל את חיי ואת חיי בני ביתי.

בשעה שהרב דבר דבריו אלה, חל בו שנוי מפתיע. גבו נזדקף, עיניו נוצצו, כאש; גאה ותמיר עמד בפני הפריץ הפולני, כנביא קדומים.

הפרנסים מררו בבכי תמרורים.

הנסיך לא נתרשם במאומה.

– כאשר ייללו הכלבים! – קרא בבוז.

הכומר, שבמשך כל הזמן היה מכונס באחת הפנות של האולם הנסיכי הגדול, התיצב עתה בפני הנסיך. בהשתוממות יתירה התבונן אל פני הרב, אחרי כן פנה אל הנסיך ואמר:

– רחם נא, אדון כליל חסדים, אל תוסף לענות עוד את האנשים האומללים האלה!

משתומם הביט הנסיך לובומירסקי בכומר. אחרי כן הצטחק בקול רם:

– כמה שלמו לך, כומר, בשכר שתדלנותך?

אחרי כן צלצל בפעמון ופקד על העבד הנכנס:

– הולך מיד את הרב, אשתו וילדיו, אל חצר הטירה. שם תתלה בראשונה את ארבעת הנערים, אחרי כן את האשה ובאחרונה את הרב.

הנסיך עוד טרם הספיק לסיים את פקודתו האיומה, כאשר נפרצה הדלת ורבי ברמן, שלמה ועזריה נכנסו.

– נסיכי – קרא רבי ברמן – הנני דורש כי תשחרר מיד את הרב ובני ביתו!

– מי אתה – צווח הנסיך – שהעזת להתפרץ לתוך ארמוני?

– שמי בהרנד להמן והנני מורשהו של הוד מלכותו.

הנסיך שלף את חרבו ואמר להתנפל על רבי ברמן. אולם המפקד פון־קרוקס חסם בפניו את הדרך.

– עצור! – קרא – הנך שבוי בידי, נסיך! אל תתנגד לי ואל תאלצני להשתמש בכח. מאה וחמשים הפרשים אשר לי תפסו את החצר, ואילו הלויטננט פון צבנגי עומד בעשרים איש לפני הדלת. ובכן, בשם הוד מלכותו, הבה לי חרבך!

הנסיך עמד כהלום רעם. הוא הושיט את חרבו לקצין ואמר בחרקו שן:

– מה פשר הדבר?

– אינני יודע – אמר המפקד – המורשה המלכותי, יהודי זה בהרנד, מסר לרום מעלתו, הגנרל פלמינג, צו מלכות. אחרי כן קבלתי הוראה לרכוב הנה בראש פלוגה של מאה וחמשים איש, לקחת בשבי את חסדי נסיכותך ולהפקיד עליך משמר בארמונך; עם זה עלי לשחרר את היהודים השבויים ולהודיעך כי רום מעלתו, ראש שרי החדרים, הרוזן ביטשטום, יופיע עוד מעט הנה, כדי להמשיך בצעדים הדרושים.

באגרופים קמוצים נגש הנסיך אל רבי ברמן וצווח:

– ובכן, לך עלי להודות על הכל, יהודי ארור! גורה לך מפני נקמתי!

– עצור ברוחך, נסיכי! – ענה רבי ברמן – אין זה נאה לשבוי לאיים על אדם בן חורין. אינני ירא מפני נקמתך. הא־ל הכל יכול שהציל מתחת ידך על ידי את הרב, הוא יגן גם עלי.

אז לקח רבי ברמן את שלמה הצעיר בידו והקריבו אל הרב. בקול בכי נפל הבחור על צוארי אביו.

– האדון המפקד פון־קרוקס – אמר רבי ברמן – הנני נשאר בעל חובך. בקרוב אשיב את תודתי. אך עתה פקד נא לשחרר מן הכלא את אשת הרב ובניה.

המפקד פקד את הפקודות הדרושות. רבי ברמן ואנשיו עלו לחצר, מקום שם הופיעו מיד כל השבויים.

היתה זו שמחה, שאינה ניתנת להתאר במלים. הכל הודו ושבחו לד' על הישועה! אולם בתוך השמחה היו מהולות גם דמעותיה של הרבנית, שלא חדלה מלבכות ולדאוג לגורל בתה.

הכומר דומיניק בא. הוא לחץ את ידי הרב ואמר:

– הנך אדם נערץ, אדם קדוש!

אחרי כן אמר אל רבי ברמן:

– הנסיך נשבע להנקם בך, אולם אני אעמוד על המשמר אם אוכל לסכל את מזמותיו ודאי שאעשה זאת.

 

פרק חמשה־עשר: עולה תמימה    🔗

שובו של הרב לביתו הפך תהלוכת־נצחון ממשית. מכל העברים באו אנשי העיר עם כל בני ביתם לקבל את פני רבם הגדול והאהוב שניצול ממות. כל אחד ואחד נחפז לראותו, לנשק את ידו ולשמוע דבר מפיו. מעונו של הרב שעמד זמן כה רב ריק ושומם, נפתח מחדש. עקרות הבית העשירות שבעיר מהרו להביא לבית הרב אוכל ומשקה, כדי להשיב את נפשם של מזי הרעב.

ביראת הרוממות שלא תתואר הביטו על רבי ברמן, המושיע בעת צרה, המציל ממות, האיש שעשרו וגדולתו נודעו לשם עוד מקודם לכן וסופרו עליהם נסים ונפלאות. איש לא ידע, איש לא היה יכול לשער בנפשו, מה באמת הניע את המלך להחיש עזרה לרב. גם לרבי ברמן עצמו לא היה שום מושג על כך, מה התרחש בלב המלך ומה הניעו לעשות צעד כזה לטובת הרב ובני ביתו. אך הנסיך לובומירסקי קבל הסברה נאותה על ענין זה מפי שר החדרים הראשי הרוזן פון ביטשטום.

– רוזן – צוה הנסיך לובומירסקי ברגע שהרוזן פון ביטשטום רק נכנס אליו, מיד לאחר שחרורם של הרב ובני ביתו – רוזן! מה זאת מרשה לעצמו מלך בו יומו זה, הפריץ הזקסי שעלה לגדולה? הטרם ידוע לו כי הנני עומד בראש המפלגה הצרפתית? הטרם ידוע לו כי הקרדינל הנשיא הוא דוד לאשתי? המבקש הנהו לאבד את הכתר שזה רק מקרוב זכה בו? שום מלך בפולין עוד לא הרשה לעצמו להתנהג כך נגד אחד מאצילי הארץ!

– לאט לך, נסיכי – ענה פון ביטשטום – הקבר הוא רציני הרבה יותר מכפי שאתה סבור. קודם כל עליך לדעת, כי כל מה שנעשה כאן נעשה בהסכם הקרדינל הנשיא, הרוגז עליך עד מאד על הפרך את השבועה אשר נשבעת לו. ברגע שהיהודי בהרנד…

– יקחהו אופל! נקום אנקום בו!

– ברגע שהיהודי בהרנד הודיע על הדבר למלך, שלח המלך להזמין אליו את הקרדינאל. רוגזו של הקרדינל עליך גבר עד כדי כך, שהסכים לכל הוראותיו של המלך. הוא עצמו נסע לבית היראה של האורזולינות, כדי להודיע על כך למי שהיתה אשתך.

– מה פירוש למי שהיתה אשתי?

– כך, נסיכי. הוד מלכותו דורש כי חתונתכם תבוטל. הקרדינל הסכים לכך.

– ואורזולה?

– היא דורשת פרוד בכל לב.

– הפרוצה!

– הוד קדושתו הקרדינל ערך בקשה לאפיפיור להפריד בינך לבין אשתך. הרי הבקשה לפניך. הנסיכה אורזולה כבר חתמה עליה וגם עליך לחתום. לאחר כן תועבר הבקשה על ידי שליח מיוחד לרומא ומיד עם שובו ישחררוך ממעצרך.

ביטשטום הגיש לנסיך את הבקשה. הנסיך השליכה בכעס לארץ ממנו והלאה.

– לעולם לא אחתום! צעק ברקעו ברגליו.

ביטשטום הגביב במנוחה את הבקשה מן הארץ ואמר:

– המלך בדעתך, נסיכי! יהיה זה הטוב והפקחי ביותר, שבידך לעשות, אם תחתום מיד על הבקשה אל האפיפיור. על ידי זה תשחרר עצמך במוקדם משביך. את אשתך אבדת בין כה ובין כה. חתונתך עמה כובלת רק אותך לבדך ונשללת ממך על ידיה האפשרות להתחתן בפעם השניה. גם את מפלגתך הצרפתית אבדת, באשר היא נגררת עתה בעינים עצומות אחרי הקרדינל הנשיא, שהוא כעת הקשה שבאויביך.

הנסיך צנח לתוך כורסתו, כאדם שכלו כל תקותיו.

– ואף על פי כן לא אחתום! – אמר.

– המלך – ענה ביטשטום – עוד מעט ותישב דעתך עליך. אך עתה צוה ויגישו לפני אוכל, כי רעב אנכי כזאב.

כפי שברור לעיני הקורא, שחרורו של הרב מביאלא ובני משפחתו לא היתה תלויה בחשיבותו היתרה של רבי ברמן בחצר המלכות, גם לא בטוב לבו ובעדינות נפשו של המלך. אלמלא תאותו של המלך לנסיכה אורזולה, לא היה מאזין בכלל לתלונתו של רבי ברמן ולא היה מחליט בנפשו לצאת בצורה כה תקיפה נגד אחד מראשוני אצילי הארץ שאך זה עתה הגיע למלכותה. לב מלכים ושרים ביד ד‘. אפילו תאותו הבלתי טהורה של המלך שמשה גורם להביא רווח והצלה ליהודים יראי ד’ הנרדפים. נספר בקצרה כי הנסיך לובומירסקי החליט עד מהרה לחתום על האגרת לאפיפיור וכי האפיפיור מלא את משאלת המלך. הקרדינל הנשיא הפריד בין הבעל ובין אשתו והמלך העניק לנסיכה את התאר נסיכת ממלכת טשין ולקחה עמו לזקסן.

בין כה וכה החלו הרב והרבנית בחפושים אחרי בתם, אולם איש לא ידע להגיד להם את המקום בו היא נמצאת. בכונה תחלה נזהרו לבלי לחקור על כך, כי דבר שאינו ידוע לאדם עצמו לא יוכל ממילא לגלותו לאחרים. פחוד פחדו, כי הנסיך עלול לענות יהודי זה או אחר, כדי להודע על ידו את מקום המצא הבורחים. גם היהודי שנהג בסוסים וברכב בו נמלטו הבורחים לא חזר. איפה אם כן היה אפשר להתחיל בחפושים אחריהם?

– סבורני – אמר הפרנס הראשון – כי רבי משה וכלתו נסעו לבריסק, אל אמו. ראשית, באשר שם היה יכול למצוא מנוח לכלתו; ושנית, בגלל זה שהמושל העליון בבריסק, הסטרוסטה ווידינסקי, יחסיו עם נסיכנו הם כיחסי אש ומים, ואין על כן לחשוש כי יסגיר את בת הרב לנסיך לובומירסקי.

השערות אלה נתקבלו על דעת כולם ורבי ברמן הציע על כן לשלוח מיד שליחים לבריסק. אך רוחם של הרב והרבנית היתה כה קצרה, עד שרבי ברמן החליט להסיע אותם בעצמו במרכבתו.

כעבור ימים אחדים נעצרה מרכבתו של רבי ברמן בבריסק בפני מעון דל, בו גרה אמו של רבי משה. מיד עם רדת הבאים מן המרכבה יצא רבי משה לקראתם. בקול צעקה חש אליו הרב לחבקו. אך רבי משה מרר בבכי.

– היכן בתי? – שאלה הרבנית.

– בילא היה בבית אמי. – ענה רבי משה בדמע – חולה היא המסכנה, חולה מאד. המורא אשר עבר עליה והנסיעה הקשה שלא העזנו להפסיקה, השפיעו לרעה על בריאותה ועתה היא שוכבת חולה.

רבי ברמן פנה בינתים לבית מלון. הרב והרבנית נכנסו הביתה אל בתם החולה.

העלמה הצעירה שכבה, כפרח שנקטף, על מטתה היחידה של האלמנה העניה. השושנה הצעירה רק עתה החלה לחיות. סער מתחולל הדפה ועליה הרכים נבלו.

הרבנית אחזה ביד בתה והעתירה עליה נשיקות חמות. החולה שכבה והזתה מחום:

– אמא! – דברה – קשטיני נא. היום יום חתונתי. אבא הגן עלי! הנסיך בא, הזועף, הפרא! המיתהו, הכהו ארצה, רבי משה, כך, הכהו מכה נצחת! מוטב למות מאשר לנפול בידי אנשים רעים.

– בתי, בתי המסכנה! – התיפח הרב.

בילא פקחה את עיניה שהיו עצומות עד עתה. אודם החום נגוז מעל פניה. היא הכירה את הוריה שסבבו את מטתה.

– אבא אמא – אמרה – עד מה הנני מודה לד' על שניתנה לי הזכות לראותכם לו אך פעם אחת בטרם אלך ואינני!

– חיה תחיי, ילדת פז שלי, לוח לבבי, – אמרה האם – תשובי לאיתנך ותחיי.

– אה! מאד הנני חפצה בחיים, – ענתה החולה, – הנני חפצה בכך למענכם, למען כל אלה שאוהבים אותי. אולם מרגישה אני, כי ד' חפץ אחרת. חיו בטוב, הורי היקרים, פרשו בשלום אחי אשר בבית; ואתה, אבי היקר, אל תשכח את חתני והשב תשיב לו על אהבתו אשר גלה לי ועל אשר מסר את נפשו למעני. בחפץ לבי הייתי גומלת לט כעל כל גמולו עלי, אך ד' לא אבה. אל תכניסוהו הנה, קשה מאד תהיה עלי פרידתו. פרשו בשלומו בשמי אלף אלפי פעמים.

והיא עצמה את עיניה. שוב החלה הוזה מקדחת. הכרתה לא שבה אליה עוד. כעבור שלשה ימים נקברה בבית העלמין שבבריסק.

רבי הירש חריף ואשתו הרבנית עשו עוד בבריסק את שבעת ימי האבל. רבי ברמן חזר לורשה.

 

פרק ששה־עשר: רב להלברשטט    🔗

מיד עם שובם של הרב והרבנית לביאלא, הגיעו לשם שליחים ממינסק. בקהלה גדולה זו נתפנה כסא הרבנות ולפי שהיו סבורים כי עתה מן הנמנע יהיה לרבי הירש חריף להשאר בביאלא תחת ממשלתו של הנסיך לובומירסקי, אמרו לנצל את ההזדמנות ולרכוש את הגאון הגדול הזה לרב במינסק. רבי הירש דחה את מתן תשובתו לימים אחדים, כדי להמלך היטב בדעתו, והנה הגיעה למחרת משלחת חדשה: הקהלה הקרקובית הגדולה שלחה שליחים בהזמנה לכסא הרבנות שלה. זו היתה משרה גבוהה בהרבה משל מינסק, יען כי הרבנות הקרקובית היתה מפורסמת בגאונים הגדולים ששמשו בה, כמו הרמ“א זצ”ל, רבן של כל בני הגולה, שרבי הירש חריף היה נצר מגזעו. בפני הרב מביאלא לא עמדה כמובן השאלה במי יבחר, אם במינסק או בקהלה הגדולה והעתיקה קראקא; אך הנה הגיעו הגיעו פתאום שליחים גם מלמברג. הרב דשם כבר היה זקן וחלש ואמר לוותר על כסא הרבנות מרצונו הטוב, למען תת את האפשרות להזמין את רבי הירש חריף על כסא הרבנות שהיה תוס על ידי אביו מלפנים. בלמברג עברו על רבי הירש ימי נעוריו וירושת כסא רבנותו של אביו אף היא היתה בה כדי לקחת את לבו. הנקל היה אפוא לרבי הירש להכריע לטובת כסא הרבנות של למברג.

אך בה בשעה שרבי הירש נמלך בדעתו, התקרבה אל ביתו מרכבה הדורה וממנה ירד רבי ברמן.

הרב נחפז לקבל את פניו.

– מצילי מטיבי! – קרא – ברוך הבא! ברוך אתה לי מקרב לבי! אורח יקר הנך לי הפעם במיוחד, יען כי זקוק אני לעצתך.

– בכל לבי הנני מוכן לשרתך, רבי – ענה רבי ברמן – ובדברו נכנס יחד עם הרב לחדר האוכל, שם מהרה הרבנית לערוך את השלחן, כדי לכבד את האורח הגדול.

אחרי שרבי ברמן סעד את לבו, פנה אליו הרב:

– ד' שולח לי נחמה ביסורי. מכל עברים משתדלים להראות לי אותות חבה וכבוד. בעצם, החלטתי היתה איתנה לבלי לעזוב את ביאלא לעולם, יען כי במקום הזה יכול הייתי להתמסר במנוחה ללמוד התורה. אך בגלל המעשה הנורא עם הנסיך מביאלא, שוב לא אוכל להשאר פה. והנה מציעים לי את הרבנות במינסק; קראקא אומרת למסור לי את כסא הרבנות של אבי זקני, הרמ“א ז”ל, ולמברג דורשת ממני לעלות על כסא הרבנות של אבי. עוצה נא לי אפוא עצה, מציל חיי, מה עלי לעשות?

– אסור לי, רבי, לעוץ לך עצה הפעם, כי נוגע אני בדבר ואינני יכול לחוות דעה בלתי משוחדת. באתי אליך היום, רבי בכונה לבקשך להיות רב אצלנו בהלברשטט. ידעתי כי קרבן גדול יהיה זה מצדך, אם תיענה לבקשתי: לנסוע לארץ נכריה, בסביבה רחוקה, בין אנשים בלתי מוכרים! אך אמרתי בלבי: את ביאלא הנך אנוס לעזוב והלברשטט היא בשבילך מקום לחיי מנוחה. אולם, אחרי שמעי כי מציעים לפניך את כסאות הרבנות בקהלות הגדולות ביותר שבארצך, נאלץ אני לוותר על משאלתי. כי מה היא הלברשטט לעומת מינסק, למברג או קראקא? בערים אלו, דרים ברחוב אחד יותר יהודים מאשר בהלברשטט כולה ולומדים יותר מאשר בכל סביבתנו. אמנם, מה שנוגע לכסף, נקל יהיה לי, בעזרת השם, לשלם יותר ממה שתוכל לשלם איזו שהיא קהלה בפולין, ואפילו הגדולה שבהן, אך כאמור עלי לוותר על תכניתי. אך לא לוותר על עתידות מזהירים כאלה בקהלות גדולות בגלל הלברשטט שלי.

פני הרב נהרו לפתע.

– רבי ברמן – אמר – הנני הולך עמך להלברשטט.

– רצונך בכך?

– רצוני בכך. הנך חושך מנפשי מלחמה כבדה. האזניח את קראקא, בה ישב על כסא הרבנות אבי זקני, זכותו תגן עלינו, למען למברג? או האוותר על למברג, אשר ברבנותה שמש מר אבי, זכרונו לברכה, בגלל קראקא? אך ללכת עמך להלברשטט דורשת ממני הכרת טובתי אליך. אתה הצלת את חיי. חיי שייכים לך.

– כל אשר עשיתי למענך, היה מחובתי לעשות. הייתי עושה זאת למען כל יהודי פשוט. שום תודה אינה מגיעה לי עבור זה ואינני דורש תודה. אולם את הצעתך אני מקבל, לא למעני רק למען קהלתי וכדי למלאות את הבטחתי הנתונה לה להביא אליה רב גדול. ובכן, מזל טוב! בהצלחה! יצוה ד' את הברכה ולאורך ימים תרביץ תורה בעיר מולדתי ותהפוך את קהלתנו לעיר של חכמים וסופרים, עיר של לומדים ושל יראים ושלמים.

שני האנשים חבקו איש את רעהו.

– אולם – אמר רבי הירש – עוד לי להציג תנאי אחד.

– אה, אמור, ואם רק בכחי הוא ודאי אמלאהו.

– לא זכיתי לכך שרבי משה מבריסק יהיה חתני. ד' לא חפץ בזאת. אולם הנני אוהבו כבני ואינני יכול להתקיים בלעדו. הוא מאיר עיני בבקיאותו ומסייע לי בתפקידי הרבנות.

– יבוא אף הוא עמנו. הוא ישמש אצלנו בהלברשטט בתור דיין.

– בתנאי שיאבה בכך.

– ואם לא יאבה?

– אזי עליך לשחררני מהבטחתי; לא אוכל להפרד מרבי משה. קראו לרבי משה.

– בני, אמר רבי הירש חריף, – רבי ברמן, מציל נפשי ומטיבי, מציע לפני את כסא הרבנות בהלברשטט. אנכי הסכמתי להצעה, אך בתנאי, שגם אתה תסכים ללכת עמי לשם. התאבה לנסוע עמי לארץ הרחוקה ההיא?

רבי משה ענה בדברי רות:

– “אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלקיך אלקי באשר תמותי אמות ושם אקבר”.

– ובכן, הנני מאחל לך: “מזל טוב”! – אמר הרב – רבי ברמן ממנה אותך לדיין בהלברשטט.

– חן חן, רבי ברמן, – ענה התלמיד־חכם הצעיר –אולם הדבר אך למותר הוא, יען כי גם בלאו הכי לא הייתי עוזב את רבי.

פרידה עצובה היתה זו, בעזוב רבי הירש חריף ומשפחתו את ביאלא. כל הקהלה לוותה בבכי את רבה האהוב ובני ביתו.

אך גדולה בהרבה מן האבל בביאלא היתה השמחה בהלברשטט עת הגיעה הידיעה, כי רבי ברמן חוזר העירה ועמו רב, גדול בישראל, שהתחרו בגללו קהלות גדולות כמינסק, למברג, וקראקא. בכל רחובות היהודים שבהלברשטט עמדו חברות של יהודים ובשרו את הבשורה הטובה. נערכה אספה רבתי ונדונה השאלה כיצד לקבל את פני הרב להכנס העירה. מיד נשלחה משלחת אל ראש האזרחים שבקשתו כי ירשה להקים את השער.

– את העתיד להיות רבכם – ענה ראש האזרחים – אינני מכיר וגם לא אוכל להעריך את ערך חכמתו. אולם בפני בהרנד להמן שלכם – דרך ארץ! הוא נהל שיחה עם הקורפירשט והקורפירשטין כעם אנשים השוים לו במעלה. למענו רשאים אתם לדידי לבנות שער־כבוד ויעבור דרכו יחד עם הרב. ומה מצב בית הכנסת שלכם, היגמר בנינו בקרוב?

– בקרוב, אדוני ראש האזרחים, – ענה רבי בונם, אחד מפרנסי הקהלה. – הננו מקוים כי תכבדנו בנוכחותך בחנוכת הבית– אכן, עונג רב יהיה זה לנו אם פחיתות ערכך יכבדנו בכך.

– אמר הפרנס השני, רבי וואלף פרגר.

– מה פירוש “פחיתות ערכי”? – שאל ראש האזרחים משתומם.

– הן, – ענה וואלף פרגר – פחיתות ערכך! הלא כך רגילים לאמר תמיד “פחיתות ערכי” כשרוצים לנהוג באדיבות.

ראש האזרחים הצטחק בקול.

– כן! – אמר – פחיתות ערכי יבוא כש“מלוא ערכך” יזמינני.

בדרכם הביתה הוכיח רבי בונם במרירות את חברו על פטפוטיו. אך וואלף פרגר ענה:

– סלח נא, רבי בונם, אולי גדול כחך בתורה משלי, אך בנוגע לדרך ארץ ואדיבות, כמו כן נעימה מבדחת, בזאת הנני מיטיב לדעת מפחיתות ערכך!

 

פרק שבעה־עשר: חכם בא לעיר    🔗

יום חג אמיתי היה להלברשטט היום המקווה זה מכבר, שהביא עמו העירה את האורחים המצויינים! ליד שער בירקהרד נבנה שער כבוד וכל תושבי העיר כיהודים כנוצרים, התאספו, הראשונים – כדי לקבל פני אורחם הגדול, גאון הדור, המופיע בכדי לשבת על כסא הרבנות והאחרונים – לחזות בשמחה של יהודים. כאן עמדו זקני ופרנסי הקהלה, הגבאים והחשובים, המלמדים ותלמידיהם, המורות ותלמידותיהן. כשהמרכבה בה נסע הרב עם המורשה הממלכתי עברה תחת קשת הכבוד, ושמעה קריאת “יחי רבנו!” מפי קהל בן אלפים, כי גם הנוצרים סייעו בקריאות לפי דרכם. הרב והמורשה ירדו מן המרכבה והנה התיצב הרב בפני הקהל הרב ונער קטן מתוך הקהל נגש אליו לברכו. שם הילד היה עקיבא איגר, שנתפרסם אחרי כן כגאון הדור ופאר ישראל. הוא היה בנו של הפרנס רבי בונם. בספרו “משנת רבי עקיבא” נתפרסם אחרי כן בכל תפוצות ישראל. הוא נפטר בתור רבה של פרשבורג באמצעיתה של המאה השמנה עשרה. נכדו רבי עקיבא איגר, בן בתו הבכירה, שמש אחרי כן כרב בפוזן וזכרו עודנו חי עד היום בקרב ישראל. כבר בילדותו הצטיין עקיבא הצעיר בשאר רוחו ובחריפותו ולכן נבחר הוא לברך את הרב. הוא הקריא שיר עברי שהוא עמנו חברו; את רבי ברמן הלל בתור רבי מנשה בן ישראל השני, כמגן ומיטיב לעמו. הוא פרט את כל המעשים הטובים שפעל רבי ברמן: בנין בית הכנסת, הדפסת התלמוד ועוד מעשים טובים רבים אחרים. אך את עטרת פעולותיו הטובות של רבי ברמן הציג בזאת, שהביא למקום רב גדול שיבסס את גדולתה של הקהלה לנצח, יען כי ייסד פה ישיבה ללמוד התורה, להשרשת יראת שמים, ומפעל זה יצמיח פירות נאים למשך מאות בשנים.

– “היה לנו אפוא ברוך – סיים הילד את נאומו בפנותו אל הרב – ברוך תהיה בבואך, המורה הגדול לישראל, הנשר הכביר, הנוחת למקום הזה כדי לבנות קן איתנים! לאב תהיה לנו, בשאפנו לדלות ממקור חכמתך. הלואי ותשב עמנו לאורך ימים והיית לנו למקור ברכה, עד לעת בה יקבץ ד' את בניו הפזורים והנדחים מכל קצות תבל!”

“אמן” רועם הדהד ברמה, בסיים הנער את ברכתו. אם כי כל הנאום נאמר בלשון הקדש ולא הכל הבינוהו, בכל זאת הרגישו כלם את תכנו. כי הנער דבר ברגש כה חם, עד שמעיניו נשקף את אשר בדעתו להגיד.

עתה דבר הרב את דברו. הוא דבר יהודית והכל הבינו את לשונו.

– “רבותי – אמר – מודה אני לכם על קבלת הפנים הלבבית, שערכתם למעני. לא היה בידכם לשמח את לבבי יותר מאשר בזאת ששגרתם את ברכתכם הנאה לי בפי ילד. קהלה שילד אשר כזה נמצא בתוכה, ראויה ששמה ינוצח בישראל וכל אשר בידי לעשות בכוון זה בכוחותי החלשים אעשה בחפץ לב. לבי אומר לי, כי הקב”ה ישלח כאן ברכה במעשה ידי; הוא ישלח אלי תלמידים שיפיצו את למוד התורה בכל סביבות המקום הזה. ידידי! באתי הלום מארץ רחוקה יחד עם בן עירכם היהודי הגדול והמפורסם רבי ברמן. אל נכון שמעתם על כך, כי אסיר תודה הנני לו על גאולתי וחיי. הייתי הולך אחריו לכל מקום שהיה דורש ממני, אפילו למדבר, לארץ לא נודעת, מקום שם זרע הקודש של תורתנו טרם נזרע וכל פרי ממנו לא צמח. ואלו עתה….הרשוני להזכיר לפניכם מאמר ממדרש רבה: הלא ידעתם כי שירת הים, אותה שרו בני ישראל בצאתם ממצרים, מתחילה ב“אז” יען כי בלשון “אז” התלונן משה ועל כן הוטל עליו לשבח את הקב“ה בלשון “אז”. אחי, מהו לכאורה הרעיון הגנוז במאמר חז”ל זה? אנכי אסביר לכם זאת: השי“ת שלח את משה מצרימה אל המלך פרעה, לדרוש ממנו להוציא את בני ישראל מארצו. תחת החרות המקווה נתחזקו הנגישות והפורעניות עוד יותר. מה קבל לפני הקב”ה: “ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה”. אך הקב“ה ענהו על כך: עתה תראה את אשר אעשה לפרעה”, הזדיין רק במקצת סבלנות. ואמנם האמין משה בד' ומיד לאחר זה באה הישועה וגאולת עם ישראל. אולם על ים סוף שוב עמדו ישראל במצב נורא: מאחוריהם האויב הרודף אחריהם, משני עבריהם צוקי סלע גבוהים, ולפניהם – הים. אך הפעם משה לא קבל עוד, רק צפה בבטחון לישועת ד‘. וכשבאה הישועה ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים ורודפיהם צללו כעופרת במים אדירים, אותה שעה שר משה את השירה – שירת הים – המתחילה ב“אז” לאמר: לעולם, רבונו של עולם, לא אתיאש עוד מישועתך ותהיה גדולה הרעה שתגיע לי אשר תהיה, תמיד אבטח בך, כי תבוא לרוחתי ולהצלתי. כמקרה הזה קרה גם לי, ידידי! הלחץ הקשה, כל היסורים והעינויים, כל הפורעניות ששלח ד’ עלי, הכל הפך לי לישועה והצלה, לברכה והצלחה. הנה הביאני ד' לקהלתכם הקדושה, בה נמצאים ילדים כעקיבא איגר זה ויהודים באים בימים כרבי נחמן! מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי? אכן, למד אלמדכם את המעט אשר ידעתי, היה אהיה לכם לידיד וליועץ! אתם תהיו לי לבנים. אהבכם כאהוב אב את בניו".

הרב נאלץ לעצור בדבורו; דמעות זרמו מעיניו והחניקו את קולו. כל הנוכחים בכו מרוב התרגשות.

עתה יצא ראש האזרחים בברכתו.

– האדון הרבינר – אמר, בהושיטו לרב את ידו – הנני מברכך בשם העיר. אמת, לא הבינותי את כל אשר דברת, אך הדברים שכן הבינותי טובים היו. גם אתה האדון ברמן היה לי ברוך. כפי ששמעתי זכית לכבוד גדול, נתמנית למורשה מלכותי. ראוי אתה לכך יותר מכל איש אחר אך הגידה נא, מה המה החפצים הארוזים לך במרכבה השניה?

– אלה הם עמודי שיש – אמר רבי נחמן – הבאתים מרוסיה. עליהם יוצב ארון הקודש שלנו.

הכל פנו להתבונן בעמודים. רבי נחמן צוה להסיר את המסך ולעיני הנאספים נגלו עמודי השיש הנהדרים. כדברים האלה טרם ראה איש בהלברשטט עד לאותו יום! ועוד חן מיוחד נוסף להם בזה שהובאו מארץ כה רחוקה. הקהל לא שבע מהסתכל בה, ומהשתומם עליהם. ואמנם היו העמודים יפים להפליא. וזה למעלה ממאה ושבעים שנה הם תומכים את ארון הקודש המוצב עליהם.

בעוד בני הלברשטט משתוממים למראה עמודי השיש, הוליכו הפרנסים את הרב ובני ביתו, יחד עם רבי משה מבריסק, אל המעון שהוכן למענם. ואילו רבי ברמן הלך לביתו, שם קדמו אשתו ובנותיו את פניו ברוב אהבה ושמחה.

חרי הברכות הראשונות ואחרי שחותן רבי ברמן, רבי יואל, מסר דין וחשבון על העסקים בבית בהעדרו של רבי ברמן, נגשה ריזלה, בתו הצעירה של רבי ברמן, אל אביה ושאלה:

– ההגיע גם עזריה יחד עמך?

האב בחן בנחת את פניה המסמיקות של בתו.

– הוא יבוא רק מחר – ענה – הוא נסע דרך דרזדן, יען כי שומה עליו למלאות שם את שליחותו.

וכשהגיע עזריה למחרת היה היום יום שמחה לריזלה כיום האתמול לקהלה. אולם עזריה התרחק מבת מיטיבו, יען כי לא יכול היה להרשות לעצמו להרים את עיניו אל בת הקצין הגדול והמורשה המלכותי. אך רבי ברמן הפקח, שעיניו בכל, הרגיש בנטיתה של בתו לעזריה והזהירות שהלה נהג בה. אולם רבי ברמן לא דבר על כך מאומה ואף לא גלה במשהו כי מרגיש הוא בכך. ההיה בדעתו להפריע לבתו באשרה, או להיפך – למלאות את חפצה…

אך בינתים חגג רבי ברמן את חתונת בתו הבכירה ברוב פאר. ואולם, כבר למחרת יום החופה הגיע שליח מיוחד מאת מלך פולין בדרישה, כי המורשה יבוא מיד לחצר המלכות בדרזדן. על הכתר הפולני וזהרו עטו עננים שחורים.

 

פרק שמונה עשר: המלך נמלט על נפשו    🔗

בצפון אירופה שוכנת מדינה שבזמן ספורנו עמדה בשיא תקפה ומקומה היה בשורת הממלכות בעלות ההשפעה הרבה ביותר באירופה. במלחמת שלושים השנה התערבה שבדיה לראשונה בעניניה המדיניים של אירופה ומאז גדלה השפעתה. דנמרק, רוסיה ופולין קנאו זה יובל שנים בגדולתה של שבדיה. דנמרק כבר שלחה פעמי ידה לנשק, כדי להלחם בשבדיה, אך בשתי הפעמים הופרעה על ידי בעלת בריתה הנאמנה של שבדיה – צרפת. גם הצאר אלכסיי מיכאילוביץ נשא בחובו תכנית לכבוש מאת שבדיה את נרבה ואינגרמנלנד, ופולין היתה מחייבת תמיד את מלכיה בשעת בחירתם, כי ישיבו את הארצות שנותקו מפולין; הדבר היה מכוון בעיקרו לליפלנד, שבכריתת השלום האוליבי ויתרה עליה פולין לשבדיה.

עתה נראתה במבט ראשון שעת כושר להשפיל, או לפחות להחליש את שבדיה. צרפת, בת בריתה הנאמנה של שבדיה, הסתבכה במלחמה על ירושת הכתר הספרדי, ולא היה על כן לאל ידה לתמוך בשבדיה; היה עליה להגן על עצמה בפני אנגליה, אוסטריה והולנד. על כסא מלכות שבדיה ישב בחור בן שמנה עשרה, חסר נסיון, קרל השנים־עשר, שבילה את זמנו בציד דובים ובהרפתקאות אחרות ונתן את דעתו מעט מאד על המלוכה ועל הצבא. על כן קוו להכניעהו במהרה ועל נקלה. לעומת זה ישבו על כסאות המלוכה של מדינות צפון אירופה הנשארות, מלכים פעילים ומלומדי מלחמה. הצאר פטר הראשון חפץ בכל מחיר להשיג נמל בים הבלטי, כדי לפתח את סחרה של רוסיה, לתרבת את הארץ הגדילה ומעוטת התרבות ולהפכה למעצמת ים בעלת צי אדיר. המלך פרידריך הרביעי אף הוא נצתה בו תאותו להפר את חוזה השלום האוטוני ולהשיב אליו את שלזויג. אוגוסט מלך פולין בקש, כפי הנראה, לא רק למלאות את ההתחייבות שקבל עליו לכבוש בחזרה את ליפלנד; הוא חפץ בהזדמנות זו להכניס לפולין אנשי צבא זקסיים, כדי לשנות בעזרתם, את תחוקתה של פולין ולהפכה ממלכות־נבחרת למלכות־מורשה. כך הצטבר חומר נפץ רב. את השביב הראשון הטיל בעל אחוזה ליפלנדי בשם פטקול ומיד השתלהבה המלחמה הנוראה.

פטקול נאלץ לברוח מביתו, למען לא יועלה לתליה על ידי השלטונות השבדיים. הוא נאשם בעלבון המלכות באשר התבטא. בתוקפנות יתרה נגד המלך המנוח קרל הי"א, שלקח בשרירות לב ואלימות יתרה חלקים מנכסי בעלי האחוזה הליפלנדיים וספחם אל נכסי המלכות. זמן רב נדד פטקול על פני גרמניה, שויצריה, צרפת ואיטליה, עד שלבסוף הציגו הרוזן פלמינג בפני מלכו הפולני, מקום שם הרגיש עצמו בטוח ודאגו לקיומו. התלקחה בקרבו אש האהבה. למולדתו, שנאלץ לעזבה למרות רצונו, ואש הנקמה נגד חצר המלכות השבדי, שרדפו על צואר, ועלה בידו להלהיב את המלך אוגוסט למלחמה נגד שבדיה, תוך הוכחה, שלרגלי אי הספוק הכללי השורר בין אצילי ליפלנד, נקל יהיה עד מאד לכבוש את ליפלנד למען פולין.

קרל הי"ב זה עתה חזר מציד דובים, עת הגיעו לאזניו השמועות הנוראות, כי שלשת שכניו האדירים עמדו עליו לבלעו. הנער נשתנה לפתע וכאילו נולד מחדש; אופיו הפך חזק כברזל, נכנס בו מרץ ודעתו נתישבה. מרגע זה אבד כל תענוג את חנו בעיניו והוא חי רק למען חובתו. במהירות ארגן את חילו והכינו לקרב. תהלת כל אמר להתקיף את החלש שבמתנגדיו האדירים. הוא עבר דרך הים לדנמרק, שם הפציץ את הצי הדני ליד קופנהגן, אחרי כן פרץ אל יבשת קופנהגן בכח רב, עד שבמשך ששה שבועות בלבד הכניע את אויבו ואלצו לכרות עמו ברית שלום בטרבנדל. דנמרק הושפלה ונאלצה להסתלק מבריתה עם רוסיה ועם פולין, אבל קרל טרם חשב על מנוחה. מיד התנפל על רוסיה, כדי לשחרר את נרבה, שכותרה על ידי חיל רוסי בן שמנים אלף איש. לרשותו של קרל עמדו רק שמנת אלפים איש ובקומץ קטן זה של חיילים הכה את חילה הענקי של רוסיה ולקח את מרביתו בשבי. אחרי כן התנפל על אויבו השלישי, השנוא עליו מכולם, על מלך פולין. אוגוסט היה אגב, שאר בשר קרוב לו, יען כי אמו ואם אוגוסט היו אחיות מלידה, ודוקא בגלל זה ששארו הקרוב אליו עמד עליו להשחיתו, החליט קרל להנקם בו נקמה אכזרית. נמוק נוסף הניע את קרל לשנוא את אוגוסט: קרל היה פרוטסטנטי ולחרפה נחשבה לו העובדה שאוגוסט השליך את אמונתו אחרי גוו והפך קתולי. נוסף על כך שנא קרל את אוגוסט גם בגלל פריצתו, כי קרל היה צנוע מאד באורח חייו בעוד שאוגוסט לא ידע שום מעצור ורדף אחרי תאותו.

המלך אוגוסט פרץ בראש חילו לליפלנד וסבור היה, לאור הבטחתו של פטקול, שעיר הבירה ריגה תקבלנו בזרועות פתוחות. אך למעשה נעלה ריגה את שעריה והתגוננה בפניו בעקשנות יתירה. והנה התקרב המלך קרל השנים־עשר וצבאו, שחררו את ריגה, הכו את הזקסים וכמעט לקחו בשבי את המלך אוגוסט. האחרון בקש שלום, אולם קרל השיב בגאון את פניו ריקם. הרוזן ביטשטום, מי שהיה שליח השלום, נעצר על ידי השבדים והוחזק בשבי במשך שלשה חדשים. הפעם שלח אוגוסט למלך שבדיה שליח מיוחד, מדינאי נפלא, את הרוזנת אוירורה מקניגסמרק. אשה מענינת זו, אמו של מי שנתפרסם אחרי כן בתור מצביא צרפת, מוריץ מזקסן, היתה לפנים אהובתו של אוגוסט. היא היתה ידועה בתור האשה היפה ביותר שבעולם ונשארה ידידה נאמנה לאוגוסט גם בהיותו מלך פולין, למרות זה שכבר מזמן נער חצנו ממנה. בהיותה ילידת שבדיה היתה מקורבת במשך זמן רב לחצר המלכות השבדי וקרל הכירה היטב. והנה מצאה את הגבור באכסניתו הראשית וירצוי, לא הרחק ממיטוי, אולם קרל לא הסכים כלל להפגש עמה. משום כך השתדלה הרוזנת לפגשו אי שם על אם הדרך, במקום שלא יוכל להשתמט ממנה. הדבר עלה בידה, אך קרל רק הסיר כובעו בפניה ודרש בשלומה; מאומה לא דבר עמה, הפך תיכף את סוס רכבו ונעלם. המלך אוגוסט צפה בינתים בורשה בקוצר רוח לשוב הרוזנת, ובבואה הביאה אליו את הבשורה המעציבה, כי לא השיגה דבר. תחת השלום המקווה התלקחה המלחמה יותר. שוב הוכו הזקסים ליד קליסוב וששת אלפים ושש מאות איש נלקחו בשבי. המלך נאלץ לברוח, כשהוא נרדף על ידי אבירי שבדיה.

והנה, באותו זמן, כפי שידוע לקוראים, קבל רבי ברמן את הפקודה לנסוע לדרזדן. שם לא מצא את המלך אוגוסט; תחת זה מצא פקודה מאת המלך לנסוע מיד לורשה. הנסיעות בימים ההם היו בהזקת סכנה ורבי ברמן נאלץ על כן לנקוט באמצעי זהירות ולהתנהל לאט. לפולין הגיע כבר אחרי הקרבות שליד ריגה וקליסוב. אוגוסט נמלט מן המערכה האחרונה בדהירה עצומה על סוס אביר. הרודפים נשארו הרחק מאחריו. לבסוף נתיגע סוסו של אוגוסט והוא נאלץ משום כך לעזבו. בכאב לב בחן את סוסו הנאמן ואמר: “אם אפול בשבי, לפחות אל יוטל עליך לשאת את פגרי!”. עם זה התיז במכת חרב אחת את ראשו. אך הנה שמע קול קורא מאחוריו: “מכה חזקה כזו מוכשר להכות רק מלכי!” אוגוסט נפנה לאחור והכיר את מורשהו.

– בהרנד! – קרא המלך – הכל אבוד!". חילי הוכה ונלקח בשבי. מיד יבואו הנה האבירים השבדיים ויקחו גם אותי בשבי.

– אל נא, הוד מלכות! אנכי אצילך! שב נא במרכבתי.

– לשוא, לשוא! הסבור הנך כי מרכבתך תמהר בנסיעתה עד כדי כך שהאבירים השבדיים לא ישיגונו?

– הנני משביעך, הוד מלכות! מהרה ושבה במרכבתי ושים מבטחך אך בי.

המלך ציית באין ברירה.

– מהר, אל הכפר הקרוב! – קרא רבי ברמן אל רכבו – וישר אל הפונדק היהודי.

הרכב הצליף בסוסים והמרכבה התרוממה ונעלמה.

 

פרק תשעה־עשר: “יונה האלם”    🔗

בכפר רדומוב היו כל הבתים סגורים על מסגר. מרחוק נשמע שם קול רעם התותחים ליד קליסוב ופחד פחדו כי המנצח או המנוצח יתפרץ הכפרה ויבוז בז. מרכבת רבי ברמן נעצרה ליד הפונדק היהודי שבמרכז הכפר. רבי ברמן יצא מן המרכבה ואילו המלך נשאר יושב בה. רבי ברמן דפק בדלת הנעולה, אך בפנים לא מש איש ממקומו; אפשר היה לחשוב, כי אין נפש חיה בבית.

– למען השם, רחמו! – קרא המורשה – פתחו! סכנת נפשות יש כאן פתחו, יהודים!

הקריאה היהודית עשתה את פעולתה. אשנב קטן נפתח.

– מי אתה? – שאל קול.

– ברמן איש הלברשטט!

– רבי ברמן מהלברשטט? אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך? כיצד הגעת לכאן?

– אספר הכל, אך פתחו נא!

קול רעש נשמע מתוך הבית, החלו להזיז שלחנות, ספסלים, ארונות כבדים ותיבות ולבסוף נפתחה הדלת.

רבי ברמן נחפז אל המרכבה, פתח את הדלת ואמר:

– יונה, צא נכנס הביתה.

והנה יצא מן המרכבה איש חבוש כובע בעל שלש קצוות, לבוש זיג כחול עטור כפתורי כסף ומכנסים ארוכות. רבי ברמן אמנם נתן למלך את מלתחת דרכו וצוה עליו להחליף את לבושו. אך הבגדים לא התאימו לו יפה וניתן מיד להכירו.

כשהמלך והמורשה נכנסו לפונדק אמר רבי ברמן:

– זהו עסק ביש! יש לחפש עבורך חליפה אחרת.

אחרי כן שאל את בעל הבית:

– מה שמך?

– איסר’ל – ענה הפונדקי.

– שמע נא איפוא, רבי איסר’ל. לך והוצא מן המרכבה את המלבושים שתמצא בה.

הפונדקי עשה כאשר צווה והביא את מלבושי המלך.

– רבונו של עולם! – קרא בהכנסו – הרי זה נוצץ מזהב ויהלומים!

– הצפן זאת – אמר רבי ברמן – וכשהכל יעבור בהצלחה תוכל לקחת זאת לעצמך. זה שוה יותר מביתך, עם הארון וכל המשק. אך לנו הבא מיד את מלבושי השבת שלך. מהר! מלבושיך יתאימו בדיוק למדתו של ידידי יונה!

– יונה? – אמר הפונדקי – זה אין שמו יונה ואיננו נימול.

– פקח אתה, רבי איסר’ל. אך עשה כאשר צויתיך.

הפונדקי הלך כשבגדי המלך בידו ועקרת ביתו הביאה מלבושי השבת של בעלה הנאים ביותר.

המלך אוגוסט הסיר מעליו את מלבושיו ולבש את חלוק המשי של הפונדקי ואת השטריימל, אם כי הדבר היה עליו למעמסה.

– נאה מאד – אמר רבי ברמן – זה מתאים לך, יונה, מצוין!

הצרה היא רק פניך המגולחות למשעי!

– הילדים – אמרה הפונדקית – השתמשו בפורים בזקן מלאכותי. הבה ואביאו.

כעבור כמה רגעים הביאה זקן מלאכותי נאה, שרי ברמן קשט בו מיד את המלך.

בשוב הפונדקי לא האמין למראה עיניו. את הזר אי אפשר היה כלל להכיר.

– הביאה הנה ספרים! – קרא רבי ברמן – ואת, בעלת הבית, הגישי לאכול משהו טעים לחיך.

הפונדקי הכניס מיד מחזור גדל־מדה וספר צאינה־וראינה.

רבי ברמן חייך למראה הספרים.

– גמרות, ספרי תלמוד, היו נעימים לי יותר; אך מקוה אני כי הפרשים השבדיים בבואם, לא ידעו הרבה להבחין בין גמרא לבין צאינה־וראינה. ואתה, יונה, שב לשלחן, פתח את הספר ועשה כאשר אעשה אני!

רבי ברמן ישב למול המלך והחל להתנועע, בפזמו את ניגון הגמרא. המלך חקהו בחריצות, אך לא עלה בידו כהוגן לחזור על הנגון.

– ידידי המסכן אלם הוא – אמר רבי ברמן לפונדקי.

המלך הבין את כונתו של רבי ברמן וחדל מלפזם.

בינתים הדביקו הרוכבים השבדיים, שרדפו אחרי המלך הנמלט, והגיעו אל המקום בו התיז את ראש סוסו. משתוממים הביטו באותות תנופת ידו החזקה של אוגוסט.

– כזאת היא מכה חזקה – אמר האביר פון־רנסקילד, שעמד בראש הרודפים – מכאן ואילך, כנראה, נס ברגליו ומן הסתם הוא שרוי באיזה מקום לא הרחק מכאן. הבה נבלוש את היער, אולי נחבא הוא בו.

הם חפשו בכל היער וכמובן לא מצאו מאומה.

הרודפים המשיכו בדרכם והגיעו מיד לרדומוב. שם פרצו את הבתים הנעולים וערכו בהם בקרת יסודית. לבסוף נכנסו גם לפונדק. בהכנס שר הפלוגה הביתה, בחן בהשתוממות את שני האנשים שהסבו לשלחן.

– מי אתם? – שאל בקפדנות.

– שמי בהרנד – ענה רבי ברמן – ומהלברשטט אנכי.

– הלברשטט? לאיזו ארץ היא שייכת?

– לנסיכות ברנדנבורג.

– ומה מעשיך כאן?

– הנני מנהל בית מסחר של פרוות ובאתי הנה, לפולין, כדי לקנות סחורה, אך המלחמה הפריעה לעסקי ולדאבוני לא עלה בידי לקנות מאומה. אדם זה שמו יונה, הוא שותפי, איש פולין, יליד קליש. אלם הוא המסכן.

– ומדוע בחרת לך שותף אלם?

– בי אדוני הגנרל…

– אינני גנרל. שר פלוגה אנכי.

– ובכן, היה תהיה לגנרל! האדון רב החסד עודנו צעיר. אמנם כן… מה היה בדעתי לומר? אכן, מדוע בחרתי לי שותף אלם? בי אדוני, טוב לי האלם מפכח. אמנם סוחר הנני, אבל כסף אין לי; כסף יש לאלם זה, וכך הננו מתאימים איש לרעהו.

– מאין באתם?

– מרדום.

– שמא ראיתם בדרך אדון בעל קומה ויפה תאר, לבוש מדי גנרל?

– ודאי. הוא נס בחפזון. בראותו את מרכבתנו צעק אלינו כי נעצור. אך אני פקדתי על רכבי להחיש את נסיעתנו.

– ומדוע לא אבית לדבר עם הגנרל?

– אגלה לך זאת בסוד, אדוני שר הפלוגה! ירא יראתי כי מלך פולין הוא זה. ראיתיו פעם, לפני רבות בשנים, עוד בהיותו יורש העצר; הוא היה יחד עם אדוני רב החסד, הקורפירשט מברנדנבורג. בציד על ההרץ – הלא הלברשטט על ההרץ היא שוכנת – ולפי שהייתי סבור כעת כי הגנרל הוא המלך הפולני הבורח, ואם נקחהו עמנו במרכבתנו, הלא יבואו האדונים השבדיים על סוסיהם קלי המרוץ ויתפסונו ויהרגונו, לכן פקדתי על רכבי לנסוע חיש מהר, חיש מהר!

– האמת תספר, יהודי!?

– אמת ברה, אדוני שר הפלוגה רב החסד!

– לאיזה כוון נס האיש, שנראה לך כמלך?

– בכוון לרדום.

שר הפלוגה נחפז החוצה ונתן לאנשיו את הפקודה הדרושה. כעבור רגעים מספר עזבו הפרשים השבדיים את הכפר.

המלך נפל על צוארי היהודי.

– אתה הצלת את חיי ואת חרותי – אמר המלך – לעולם לא אשכח זאת. אסיר תודה אהיה לך לנצח, לנצח!

– אני רק חובתי מלאתי – ענה רבי ברמן.

– לנצח אסיר תודה אהיה לך! – שנן המלך את דברו.

אך נצחו של אוגוסט לא נמשך שעה ארוכה. הוא פזר חסדיו ביד נדיבה, אך מן הנמנע היה לסמוך זמן רב על חסדיו ועל הכרת טובתו.

 

פרק עשרים: לובומירסקי מתנשא למלוך    🔗

המלך אוגוסט שהה עוד ימים אהדים ברדומוב. נשלחו שליחים להוודע על מצב המלחמה. הידיעות שהובאו על ידם היו מעציבות עד מאד. הארטילריה הזקסית אבדה כולה: ששת אלפים ושש מאות איש נפלו בשבי. קרל וצבאו פנו לעבר קרקוי. הדרך לורשה נתפנתה המלך אוגוסט נסע לשם במרכבתו של מורשהו.

אוגוסט היה שרוי ביאוש. רבי ברמן נחמו.

– הוד מלכות – אמר – גם אם יוכפלו נצחונותיו של מלך שבדיה בכפלים, ינחל סוף סוף מפלה. אמנם, גבור מלחמה הוא, מצביא מלידה, שבידו לנצח אויבים גדולים ועצומים בחיל קטן. אולם חסר לו הדבר המבטיח את הנצחון.

– כיצד תסביר זאת? – שאלו המלך בפנותו אליו בלשון נוכח, כליתר מקורביו.

למלך שבדיה חסר החשבון הדרוש למעשיו. הוא צעיר, בן חיל, אמיץ לב וסוער ונחפז לצאת למלחמה ועוד מהר מזה לסיימה. בנצחון, אך איננו יודע לנצל את נצחונותיו. הוא הכה את הרוסים ליד נרבה, אך לא נצל את נצחונו זה. תחת להכניע כליל את אויבו ולמנוע סכנתו, פנה לנקום נקמתו בהוד מלכותך ולהתקיף את פולין וזקסן, עוד בטרם כרת ברית שלום עם הצאר פטר. גם בפולין לא נצל את נצחונותיו בכדי להביא באופן מכובד לשלום של קיימא. הוא מבקש להשמיד את הוד מלכותך, להסיר מראשך את עטרת פולין.

– חוששני כי הדבר יעלה בידו!

– ואם גם יעלה הדבר בידו למשך זמן קצר, גם או יהיה הנצחון בידו רק עד ליום בו מפלה אחת ויחידה תכלה את כחו ואז נקל מאד יהיה להוד מלכוּתך להשיג בחזרה את הכתר הפולני, הארשה לי להשיא עצה להוד מלכותך?

– דבר, דבר! חכם מכל האנשים הידועים לי.

– אפשר לקבוע בודאות, כי קרל יושיב מלך אחר על כס מלכות פולין. להפריע לו בכך אי אפשר, אך אפשר למנוע ממנו מלהכריז על מלך שסיכויים יהיו בידו לשבת על כסא המלוכה זמן ממושך. מתחרים כאלה הם בראש וראשונה בניו של המלך המנוח סוביסקי.

– הא, בידי להפכם לבלתי מסוכנים! אשלח לקחתם בשבי ולהביאם לקניגשטיין. הם חיים עתה באוסטריה, בברסלוי. קיסר גרמניה הוא ידידי ואחי. הוא ירשה לי זאת.

– הנסיכים סוביסקי הם המועמדים המסוכנים ביותר: הרצוי ביותר יהיה לכשיושיב מלך שבדיה על כס המלוכה פריץ פולני מן־דהוא, ללא השפעה יתירה וללא משפחה מיוחסת, כך שהכס איפול מתחתיו ברגע בו יסיר מגינו את ידו ממנו.

– לא תסולא בכתם אופיר, בהרנד. אה, הלואי ויכולתי להועידך למינסטר לי! הדבר היה מביא אושר לפולין ולזקסן. אך ידעתי כי אהבת את אמונתך ולא תאבה להמירה בנצרות. אולם מיניסטר יהודי – זה לא יתכן; הקתולים שלי הבלתי סובלניים והפרוטסטנטים שלי מרי הנפש לא ישלימו עם העובדה. אולם תפקידו של מיניסטר עליך למלאות אצלי! עליך לדאוג לכך שהמלך שמלך שבדיה יכריז עליו יהיה כזה שלא תהיה לי סיבה לחשוש מפניו.

בהגיע המלך אוגוסט לורשה נתקבל על ידי אנשיו המסורים בשמחה העצומה ביותר. שם היו בטוחים שנפל בשבי.

המלך ציית לעצת מורשהו. הוא שלח מיד פלוגת חיילים לברסלוי, כדי לקחת שבי את הנסיכים סוביסקי. הנסיכים היו מחותנים לקיסר גרמניה ולפיכך הרגישו עצמם בארצו בטוחים בהחלט. אולם אוגוסט הצטדק בפני ידידו, הקיסר יוזף הראשון, בהסבירו, כי עשה רק מה שההכרח אלצו לעשות. הנסיכים הובאו ללייפציג, לפליסנבורג; משם הועברו לקניגשטיין, מקום בו הוחזקו כשבויים למעלה משנה. קרל השנים עשר הכריז בינתים למלך בפולין את הגדול שבין שני הנסיכים, יאקוב, שהיה כבר שבוי בידי אוגוסט עוד בטרם נתקבלה הידיעה על ההכרזה.

– אחרי שנכשלו כל הנסיונות לכרות ברית שלום, הכה קרל שנית את הזקסים ליד פולטוסק; עתה נפלה גם ורשה לשלטונו ודבר לא מנע בעדו מלהכריז על מלך חדש בפולין.

באותו פרק הגיע רבי ברמן לורשה, המטרה, כפי שדובר, לנהל שוב משא ומתן על שלום עם קרל לטובת המלך אוגוסט. אך למעשה, כדי להשפיע על הבחירות למלוכה.

קרל התאחד עם הקרדינל הנשיא וזה הציע בתור מועמד לכסא המלוכה הפולני את הנסיך לובומירסקי, בעל שארתו, שהשלים עמו. לקרל אחת היתה, בעיקרו של דבר, מי יהיה המלך בפולין ומטרתו היתה רק להוריד מגדולתו את אוגוסט, לפיכך הסכים בנקל להצעה להושיב את לובומירסקי על כס המלכות. והנה הגיע באותו זמן רבי ברמן לורשה, גם הציג את ייפו־כחו והזמין ראיון אצל המלך קרל הי"ב. מלך שבדיה לא העלה אפילו על דעתו אפשרות של חוזה שלום, אך גברה בו הסקרנות להכיר איש יהודי, יען כי בשבדיה לא התגוררו יהודים באותה תקופה.

בחדר ההמתנה של המלך פגש רבי ברמן, לרב פחדו, את הנסיך לובומירסקי.

– הא! – שאג הנסיך למראה פני רבי ברמן – אתה הוא, יהודי, שהעזת להעליבני ולהתל בי? גור תגור מפני, לא רק אתה לבדך, כי אם גם כל בני עמך הארור. בקרוב אהיה למלך פולין ואז – אויה לכם, אתם היהודים! כל אשר לא ימיר את דתו, יתלה, יחתך לגזרים, יגולגל בגלגל או יגורש מן הארץ!

רבי ברמן נרעד למשמע דברים אלה, אך לא היה לו פנאי להשיב, כי שלישו של המלך הופיע והזמינו להכנס אל המלך החדרה.

רועד בכל גופו ונרגז עד היסוד בו נכנס רבי ברמן לחדרו של הגבור הצעיר. דברי לובומירסקי מלאוהו פחד לגורל אחיו בעתיד ועתה שלח מעומק לבו תפלה חמה לאלקים, כי יעלה בידו להפר מחשבותיו הרעות של אדם זה.

– אתה הוא מורשהו של הקורפירשט הזקסי, היהודי בהרנד להמן? – שאל המלך.

רבי ברמן החוה קידה.

– הנך מגזע אלה שלפנים צלבו את הנוצרי?

– לא, הוד מלכות, זאת עשו הרומאים, ששלטו אז בפלשתינה, כפי שהוד מלכותך שולט בפולין. שלטון הכבוש נתן בידם את הסמכות לקבוע על חייהם ומותם של התושבים.

המלך חייך. רבי ברמן המשיך לדבר:

– ואילו אני מוצאי מאותו עם, ממנו יצא מחוללה של הדת הנוצרית.

קרל הביט בו נפעם.

– אמת הדבר! – אמר – אמת. אכן לכך קבעתי לך את הראיון, רק כדי לשוחח עם יהודי. כי ברית שלום עם אוגוסט לא אכרות, עד שאשפילהו כליל, עד שאסיר מעל ראשו את עטרת מלכות פולין ואאלצהו להכיר במלך שיוכרז על ידי.

בדבר קרל את דבריו לא עצר רבי ברמן כח עוד לשמור על שלות נפשו. הוא אבד את שווי משקלו, שרק ברוב עמל שמר עליו עד כה, וזרם דמעות פרץ מעיניו.

– מה לך בן־אדם? – שאל המלך – הכה נגע ללבך גורל אדונך?

– הוד מלכות – אמר רבי ברמן, בהתאזרו בכח עצום – כתוב בכתבי הקודש: “לב מלכים ושרים ביד ד'”. הה, הלואי ויטה ד' את לבך, לב המלך, לבל תושיב על כס מלכות פולין את הנסיך לובומירסקי!

– הידוע לך כבר אודות זה?

– בבואי אל חדר ההמתנה, קרא אלי הנסיך: כל היהודים ירגישו את זעמי! בעלותי למלכות פולין אשמידם כולם!

– הידעת את הנסיך מלפני כן?

– מנעתי ממנו פעם לשפוך דם נקי. הוא ביקש לשדוד כלה מתחת חופתה וכשהדבר לא עלה בידו זמם להשמיד את הוריה ואחיה!

– תלונה קשה הבאת בזה, יהודי! אם שקר דברת תשלם בראשך.

– נכון הנני למות, אם לא את האמת ספרתי.

המלך צלצל בפעמון.

– יכנס הנסיך לובומירסקי! – אמר אל המשרת הנכנס.

הנסיך נכנס מיד.

– האיימת על האיש הזה בחדר ההמתנה?

– רק מהתלה היתה זו, הוד מלכות.

– הבקשת לשדוד כלה מתחת לחופתה וכשזממך לא עלה בידך אמרת לרצוח את כל בני משפחתה?

– האיום לא היה רציני, הוד מלכות.

– בשבדיה, נסיכי, היה המעשה עולה לך במחיר ראשך. בפולין, כפי הנראה, מתיחסים לדברים מעין אלה ביתר קלות. למותר להעיר, כי עליך להגמל ממהתלות כאלה. למלך אין זה יאה.

אימה נפלה על רבי ברמן בשמעו את דבריו האחרונים של המלך השבדי. הכל היה איפוא לשוא. קרל לא ויתר על הרעיון להכריז על הנסיך כמלך! רבי ברמן החליט החלטה מיואשת.

– הוד מלכות! – קרא.

– היעלה על כסא מלכות פולין, אדם שויתר על אשתו למען השאירה למנאפת למלך אוגוסט?!

– פני לובומירסקי חורו. דבר זה העלימו מאזני המלך קרל, יען כי אופיו הטהור והשקפת עולמו המוסרית והזכה ידועים היו לשם.

קרל קפץ ממקומו.

– האמת הדבר?

– לובומירסקי לא השיב מאומה, אך רבי ברמן אמר:

– הנסיכה פון טשן נקראה לפני כן בשם הנסיכה לובומירסקה.

– לך! – נתן המלך בקולו על הנסיך.

הנסיך הטיל ברבי ברמן מבט מלא משטמה עצורה ויצא.

כעבור ימים מספר נבחר הוויוודה הפוזנאי, סטניסלב לשטשינסקי, למלך על פולין וחדשיים לאחרי כן התקיימה הכתרתו. קרל עצמו נוכח בהכתרה, לבוש כאחד העם, וראה כיצד הוכתר המלך אשר בחר בו.

 

פרק עשרים ואחד: דרזדן מזה – והלברשטט מזה    🔗

“ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אמר… להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא”.

כך מספרת לנו מגלת אסתר. חכמי המדרש מעירים על כך: “ביום השביעי – זה שבת קודש”. גם היהודים מתענגים בשבת על סעודה דשנה, אך בשעת מעשה הם מדברים בדברי תורה ומזמרים זמירות לכבוד רבון העולמים. עמי הגויים, בנגוד לזה, משוחחים בשעת משתאותיהם בענינים של תאוה. כך היה גם במשתה אחשורוש. יופי הנשים הווה נושא לשיחתם. כל אחד הלל את יופיה של אהובתו וכשהמלך הלל את ושתי באזני כולם והרים את יופיה מעל יופין של כל הנשים, הביעו שותי היין את פקפוקם בכך בקול והמלך פקד על סריסיו להביא את המלכה ולשכנע את המפקפקים ביופיה.

משהו בדומה לזה התרחש גם בחצר המלך אוגוסט. מן המלחמה נלאה עד מהרה והניח את התפקיד להלחם במלך קרל למצביאיו שטינאו ופלמינג. הוא גופו שב לדרזדן, כדי ליהנות שם מתענוגות החיים. נערך משתה גדול. מיד החלו לדבר בנשים. ראש הממשלה פון ביכלינגן הלל את ידידתו, הגברת פון רכנברג; ראש שרי הארמון הרוזן ביטשטום הלל את אשתו, הרוזנת לבית הוים; שר הפנים, הנסיך פירשטנברג, הלל את יופי ידידתו, הרוזנת ריס; רק המלך לא דבר מאומה, יען כי אהובתו, הנסיכה פון־טשן, כבר היתה לו לזרא. אולם תחת זאת הרבה לדבר יועץ הסתרים הרוזן אדולף מגנוס פון־הוים. במשך זמן רב חפש לעצמו את היפה בנשים; פעמים אחדות כבר נעשה חתן וכבר עמד להכנס לחופה עם העלמה פון־הקסהויזן, אך פתאום הבחין בבת הולשטין היפה, אננה קונסטנצה מברוקדורף, מי שהיתה נערת החדר ליורשת העצר מברונשויג. הרוזן הוים בטל מיד את השדוך והתחתן עם העלמה אננא, אותה הביא לטירתו שבהלברשטט, למען לא תשזפנה עין איש, וביחוד המלך. מטעם זה לא הביאה גם הפעם לדרזדן. אך באותו ערב אומלל התיר היין את לשונו והחל מספר על יופיה של אשתו. המלך אוגוסט העמיד פנים כאינו מאמין. יתר השרים עשו אף הם כמוהו; אמור אמרו, כי אם אמנם כה יפה האשה במציאות, לא היה הרוזן מצפינה בטירתו. הוים נתפס לנצחנות והודיע כי מתערב הוא באלף דוקטים, כי אשתו היא היפה שבכל הנשים.

– עה – קרא המלך – זקוק אני לכסף. הצבא בפולין עולה לי ביוקר; רצוני להרויח אצלך את אלף הדוקטים.

כשם שאחשורוש התחרט, בפוג יינו מעליו, על בצוע גזר הדין על ושתי, כך התחרט גם הרוזן הוים על התערבותו. הוא הלך אל המלך וביקש לבטל את ההתערבות. הוא נתרצה גם לראות את עצמו כמפסיד ואף לשלם את סכום הכסף. אך המלך לעג לו וסרב להתירו מהתערבותו. נאלץ איפוא הרוזן הוים להביא את אשתו לחצר המלכות, שם נתרשם ממנה המלך יותר מכל אשר ראו עיניו עד אז. אוגוסט קבע לה הקצבה של מאה אלף טהלר לשנה והבטיח לה כי אחרי מות המלכה יתחתן עמה וינתק כל קשר עם הנסיכה טשן. הרוזן הוים קבל סכום כסף רב והסכים להפרד מאשתו. הקיסר יוזף העניק לאהובתו החדשה של ידידו את התואר: “נסיכת המלוכה קוזל”.

כל זה התרחש בעונה, שקרל הי"ב נצח בקרב אחד אחרי משנהו, כשפולין היתה אבודה לאוגוסט וכשלאחרי הקרב ליד פרוישטדט עמדה גם זקסן פתוחה בפני השבדים. זמן קצר לאחר כך הוכיח אוגוסט את אופיו ההפכפכני והבלתי בטוח וכמו כן את חוסר הכרת טובתו: ראש ממשלת זקסן נאסר לפתע והובל לקניגשטין, מקום שם הוחזק שבוי במשך שבע שנים. ראש הממשלה היה עשיר: הוא נתן למלך מכספו הפרטי חצי מיליון טהלר, שלאחרי המאסר נפטר המלך מלפורעו.

בהתנהגות מחפירה מזו נהג המלך בבעל האחוזה הליפלנדי פטקול, שנזכר לעיל. בשעת כריתת ברית השלום עם קרל הי"ב באלטרנשטדט, נאלץ אוגוסט לותר על כתר המלוכה הפולני ולהתאר רק בתואר “מלך”, אך ללא הוספת המלה “פולין”; הוטל עליו להכיר בסטניסלב לשטשינסקי כמלכה החוקי של פולין ולבסוף נדרש להבטיח להסגיר לקרל, בתור נתין מתמרד, את הפריץ הליפלנדי פטקול. אוגוסט לא היה רשאי להסכים לתנאי האחרון הזה, בפרט מאחר שפטקול מונה על ידי הצאר פטר לגנרל וחי כשגריר רוסי בדרזדן. למרות זאת הסגירו אוגוסט וקרל צוה לשסע את אויבו זה על הגלגל כעונש על כי גרם לכל מלחמותיו. רגש התמרמרות וזעם תקף את כל אירופה, לא כלפי קרל, אלא כלפי אוגוסט, שנטש את ידידו והסגירו לאויבו בנפש. הצאר פטר, במכתב לקיסר גרמניה ולמלכת אנגליה, ציין את אוגוסט בתור “הנסיך ששכח את כבודו”.

כשכל זאת התרחש שב רבי ברמן לביתו בהלברשטט, שם תוכננה חגיגה גדולה: חנוכת בית הכנסת.

בית הכנסת הפך בנין פאר, שהטביע את רושמו על המבקר בו. עמודי השיש הגדולים, עליהם סופר למעלה; ארון הקודש, מקושט בפרחי זהב רבים וענפים; הכפה הגבוהה, בה היתה תלויה דמות יונה, עשויה כסף ומצופה זהב; עטורי הזהב העשירים, הדומים לכלי הקודש שבבית המקדש. החיטובים המפותחים יפה שעל חלקי הכתלים העליונים; המבנה הארכיטקטוני בכללותו, – כל זה הוכיח, כי מיסד בית הכנסת היה מצוי בחצר המלכות בדרזדן וחבב חפצי אמנות ופאר. לא בכדי מספרים, כי רבי ברמן נדב חבית מלאה דוקטי זהב, כדי לצפות זהב את קשוטי בית הכנסת!

גם את חיי הישיבה מצא רבי ברמן, לשמחתו המרובה, כתקונם, הודות לרבי הירש חריף. ראשוני התלמידים בישיבה היו רבי משה מבריסק ובניו של רבי הירש חריף; אליהם נלוו מיד תלמידים רבים מן הערים שבסביבה; רבים מהם הפכו לאחר כך רבנים ידועי שם: נזכיר פה רק אחדים מהם: רבי אלחנן אשכנזי, מי ששימש אחרי כן רב בדנציג וחיבר את החבור המהולל “סדרי תורה”; רבי אריה ליב, רב בהנובר, מחבר הספר “פני אריה”; רבי ישעיה ברלין, הנודע בדקדוקי נוסחאותיו בתלמוד; רבי מאיר ברבי, רב בפרשבורג, אחד מגדולי החריפים בשנות המאה הקודמת.

למוד התורה בישיבה בחריצות ובהתמדה ומראה פניהם של בחורי הישיבה הרבים, מלאו את לב רבי ברמן שמחה אמיתית.

– אה – שח לרב – הלואי ויכולתי להשאר פה בהלברשטט. להמצא על ידך ולהקשיב לשעורך בתלמוד! כאן שרויה השמחה האמיתית, הסיפוק הנפשי האמיתי, האושר האמיתי! כאן לומדים תורה ושומעים ורואים רק דברים שבקדושה ויראת שמים! ואילו אני נאלץ ללכת לשם, לעולם שכולו פריצות וזמה, רשעות ושפלות הנפש, אונאה ומרמה. האמינה לי, רבי, אלמלי יכולתי הייתי מוותר על הכל והייתי חי חיים של עבודת הבורא ולמוד התורה בלבד.

– אל לך לדבר כך! – אמר רבי הירש חריף. – כל אשר אתה פועל שם, גדול הוא לאין ערוך. הנך עוסק בטובת כלל ישראל! האינך מרוצה, לסבול, למען תכלית נשגבה כזו, גם דברים שאינם נעימים לך?

– לא אוכל להסביר לך – ענה רבי ברמן – עד כמה ממלאים את נפשי גועל החיים בחצר המלכות! ההדר החיצוני והריקנות הפנימית, הנימוסים הנאים מבחוץ והרקבון האיום מבפנים, הפשענות המזהירה – אונאה, שקרים ומרמה. נעשה אחד חשוב אצל המלך, הכל נתון מתחת לרגליו; נופל הוא – הכל פוסעים עליו ברגליהם. נוסף לזה, הרצפה, עליה מתהלכים שם, חלקה כראי – כמה נקל להמעד ולנפול!

אפשר היה לשער, כי לבו של רבי ברמן מנבא לו, על סכנות קשות האורבות לו בעתיד. לשוא נסה הרב לנחמו להתגבר על הרגשות מפחידות אלו.

חנוכת הבית הסתיימה. רבי ברמן נאלץ לחזור לדרזדן. שם סדר לו משק בית, וכמו כן בית כנסת וכל צרכי היהודי באשר הוא יהודי.

 

פרק עשרים ושנים: אוגוסט זקוק לכסף    🔗

קרל הי"ב חרף את חרפו בזקסן, אחרי הטילו כסף ענושים רב על עריה. אפסנית צבאו הוטלה על זקסן. באביב החל למוש מהמקום, כדי להתנפל על אויבו השלישי, על הצאר פטר, אותו אמר להשפיל כאשר השפיל את פרידריך מלך דנמרק ואת אוגוסט מלך פולין. הצאר שלח אליו שליחים והציע לו שלום. “במוסקבה נמשיך לשוחח על כך!” – ענה קרל בגאון. פטרבורג טרם נבנתה אז וקרל פנה לעלות על מוסקבה. אולם הטמן הקוזקים מזפה הוליכו שולל ופתהו לשנות את כוונו וללכת לאוקראינה, בטענה כאילו עומד לפרוץ שם מרד של קוזקים. התוצאות היו אחרות לגמרי: מרד הקוזקים לא פרץ וקרל שגה שגיאה מחפירה. לכלל קרב הגיע ליד פולטבה. עקב העמדות המצוינות שכבש לו הגבור הצעיר, כבר היה הנצחון מובטח לו. אך פתאום פגע כדור במלך והוא נפל מעל סוסו. המלך לא השגיח בכך והמשיך לנהל את הקרב. לרגל אי יכלתו לשבת על סוס, נישא קרל באלונקה. נראה היה כי גאונו הצבאי שוב ינצח, אך כאן אירעה אי־הבנה: אחת מפקודותיו הובנה שלא כראוי וגנרל אחד עשה תנועה לא כפי שנדרשה. שורותיהם של השבדים נפרצו בגלל זה. חלק הארי של החיל נהרג ורק בעמל רב הצליח קרל להמלט מנפול בשבי. הוא נמלט לבנדרי, אל התורקים, ושם השתדל לשסותם ברוסיה.

מפלתו של קרל היתה נצחת; שלטונו נשבר. ממלחמת פולטבה ואילך מתחילה תקופת עלייתה של רוסיה באירופה.

הידיעה על חורבן הצבא השבדי נתקבלה בשמחה לאין סוף בדרזדן. עתה היתה פולין שוב משוחררת. לסטניסלב לשטשינסקי לא היה שום כוח ושום חשיבות; אף לא עמד בקשרי חתון עם מעמד האצילים הפולני. עם מפלתו של מלך שבדיה אבדה משענתו. מספיק שאוגוסט יופיע בפולין בצרור כסף מלא ועם אנשי צבא. כסא המלכות היה שוב נכון למענו. אך הכסף מאין ימצא?

בדרזדן נערכה מועצת מיניסטורים. השאלה הראשית שעמדה על סדר היום היתה: היכן משיגים כסף? הלהטיל מסים חדשים? אך הארץ היתה מדולדלת עד מאד. על הניר אפשר היה לרשום מסים, כפי שיעלה הרצון, אך לגבותם לא היתה אפשרות.

– אין ברירה אחרת – אמר פלמינג – מלסדר הלואה.

– יבוא המורשה! – פקד המלך.

רבי ברמן נכנס.

– בהרנד – אמר המלך – זקוק אני לכסף, לכסף מלא! עלי לכבוש שנית את פולין. אתה עזרתני בפעם הראשונה להשיג את הכתר הפולני, עשה כזאת גם הפעם, עזרני להשיג בשניה את עטרת פולין! סדר למעני הלואה, בהרנד! מהו סכום הכסף שאנו זקוקים לו, פלמינג?

– ששת מיליון טהלר! – ענה הגנרל־המצביא וראש המיניסטורים.

– הוד מלכות – אמר רבי ברמן – הלואה, ועוד בסכום רב כזה, קשה מאד להשיג. בעולם שורר עתה דוחק בכסף, כאשר לא היה עד כה. המלחמות בספרד ובצפון אירופה בלעו סכומי כסף עצומים לאין ערוך. האשראי ירד. מי אשר כסף לו, מעדיף להטמינו בקרקע מאשר להלוותו אפילו ברבית גדולה. נוסף לזה, הוד מלכות, סלח נא לי מלכי על דברתי הגלויה – האשראי של זקסן ירוד עד מאד ופולין טרם נכבשה בשניה. לכשישוב מלך שבדיה מתורקיה… סליחה, הוד מלכות, לא דברי הם אלה; האנשים אשר בידם הכסף, הם יאמרו זאת. לא, הלואה אינה בגדר האפשרות.

– ובכן, נאלצים אנחנו להגדיל את המסים – קרא אוגוסט.

– לימון סחוט – אמר פירשטנברג – אינו ניתן להסחט עוד.

אוגוסט טפח ברגלו.

– ובכן, אשב לי פה בחבוק ידים – קרא – ואניח לפני דויוודות פוזן המתמרדים את הכתר השייך לי לפי החוק האלקי והאנושי! הבו עצה, אדונים! אם לא לשם כך, לשם מה הנכם מכהנים כמיניסטורים? השיגו כסף, או כי אשלחכם כולכם כאחד למבצר קניגשטיין! בהרנד, הלא רבה חכמתך בענינים כגון אלה, למה תחשה? מפני מה נשאתיך למורשה לי, כשאין ביכלתך להשיג עבורי כסף?

– הוד מלכות – אמר רבי ברמן – דוקא ידוע לי אמצעי, אך אל יחר בי אף מלכי כאשר…

המלך חטף פרסה, שהיתה מונחת על השולחן, ושברה לשנים, משל כאילו היתה עשויה עץ, אחרי כן השליך את שני השברים לתוך האולם.

– דבר! – קרא – אנכי פוקד עליך זאת! הכסף לרצון והכרח הוא לי.

כל השרים הביטו בצפיה דרוכה לעבר רבי ברמן.

האחרון דבר לאט ובחגיגיות:

– זקסן־לויאנבורג.

– מה – קרא המלך – האמכור את כל ההרצוגות שזה רק עתה קבלתי בירושה? הנשמע כזאת מעולם שהרצוגות תמכר?

– סבורני – הביע פירשטנברג דעתו בזהירות – כי יש למכור הרצוגות כדי לזכות על ידי כך בממלכה.

– והיש בידך להצביע על קונה, בהרנד? – שאל המלך.

– הוד מלכותך יודע, כמוני, קורפירשט אחד שאביו היה כאן הרצוג זה לא כבר וארצו הפכה קטנה מדי למדת מגבעתו הקורפירשטית.

– הנובר! – קרא המלך.

– עבדו הנכנע ביותר של הוד מלכותו – אמר רבי ברמן – בקר זה לא כבר בהנובר. אצל ידיד ישן, ספק החצר ליפמן, פגשתי ברוזן קילמנסנה. ידידי הציגני בפני הרוזן. אה, – אמר הרוזן המכהן כמיניסטר בהנובר, – אתה הוא מורשהו של הוד מלכותו, מלך פולין? אתה הוא זה שמכר לקורפירשט מברנדנבורג את קודלינבורג ואת וטין?

– בענותי כי אני הוא זה שאלני הרוזן: על שום מה באת אלינו? – רום מעלה – אמרתי – וכי מה היה הקורפירשט מהנובר עושה בוטין? הן זו לא היתה עשויה לעגל את שטח מדינתו!

– צדקת – ענה הרוזן – אך הנה קבל עתה הוד מלכותו מפולין בירושה הרצוגות במורד העלבא, השוכנת על גבול ארצו של הוד כבודו ההרצוג ארנסט פון ליננבורג. זו היתה כדאית לנו.

– רום מעלה – אמרתי – הרצוגות אינה נקנית כביצה ופת לחם מרוחה בחמאה. הרוזן הצטחק ואמר: אוצרנו מלא; מיליונים רבים לנו. עבור ההרצוגות היינו משלמים כמה שידרשו עבורה. – אבל – עניתי – הוד מלכותו לא ימכור את ההרצוגות בזול.

המלך פסע מתוך אי מנוחה הלוך ושוב על פני החדר, מבלי דעת מה לעשות. והנה נפתחה הדלת ונסיכת הממלכה קוזל נכנסה לבושה חליפת רכיבה הדורה. מבלי לחונן אף במבט אחד את השרים, שקדו לפניה עמוקות, דלגה אל המלך ואמרה:

– היכן נשארת, אוגוסט? השכחת כי עלינו לצאת לטייל ברכיבה? האתה הוא אוגוסט האדיב, המפורסם בעולם כולו בנמוסי חצרו הנאים? הכיצד יכול אתה להשאיר את אשתך כשהיא ממתינה לך (פלגש זו היתה מציגה עצמה תמיד כאשתו החוקית של המלך).

– אננא – אמר המלך, מבלי להשיב על תוכחתה – זקוק אני לכסף, להרבה כסף. הארץ מדולדלת ואי אפשר לגבות מסים חדשים; גם אשראי אין לי; אין איש רוצה להלוות לי. ואילו אני נאלץ להשיג שנית את פולין! לשם כך זקוק אני לששת מיליון טהלר. מה עלי לעשות?

– ומה בדעתך לעשות?

– האוותר על פולין?

– לא, זאת אל תעשה! מכוער הדבר, מלך ללא ממלכה!

– ומה אעשה? עוצי עצה! האמכור את לואנבורג? הגידי, הן כה פקחית את!

– הידעת, אוגוסט, מה עליך לעשות? שוה בנפשך כי דודך מזקסן־לואנבורג עודנו בחיים, או כי מת והשאיר אחריו בן ליורשו, הרי במקרה כזה היית מסתפק בלעדי ההרצוגות. מכור את לואנבורג. ידעתי את הארץ הזאת, היא שוה סכום כסף הגון!

– פלמינג, – אמר המלך, – שלח להכין את יפוי־הכח עבור המורשה. נסיעה צלחה, בהרנד! אך לא פחות מששת מיליון. השמעת? כך. ועתה הבה נצא לרכוב.

והוא הושיט זרועו לרוזנת ועזב את האולם, באמרו שלום לכולם.

המיניסטורים התפזרו בפתחים שונים. רבי ברמן יצא יחד עם הגנרל־המצביא.

– בהרנד! – אמר הגנרל, בהשארם לבדם, – עסק טוב הנך עושה בזה, אך גם עלי לקבל חלק, אחרת אפריע לעסק. כמה תתן לי כשהעסק יגמר?

– חמשים אלף טהלר, רום מעלה! – אמר רבי ברמן.

– מנוי וגמור – ענה המיניסטר – אכן לא הייתי מסכים לוותר אף על פרוטה אחת מסכום זה.

 

פרק עשרים ושלושה: מעל וגנבה    🔗

עוד באותו היום יצא רבי ברמן להנובר ואחרי משא ומתן ממושך ומלא עמל גמר את העסק. בראשונה הציעו לו מיליון וחצי טהלר ואחרי עמידה רבה על המקח הסכימו לתת לו את ששת המיליון הנדרשים. עם זאת, באשר על הכסף המוצא לקניה היתה זכות לכל נסיכי בית הלויתן, היו זקוקים להסכמת האצילים, ההרצוגים מליננבורג ומברונשויג. בכדי שהדבר לא ימשך נסע רבי ברמן בעצמו לחצרות אלה. בליננבורג גמר את הדבר במהרה, כי ההרצוג ארנסט הוא אשר התעתד להיות אדון לואנבורג. כבד מזה בהרבה היה הענין ביחס לברונשויג, יען כי לברונשויגי לא היה שום סיכוי להשיג אי פעם את ההרצוגות. רבי ברמן נאלץ על כן לשהות בברונשויג זמן ממושך יותר. רכבו יוהן – פטר, ממית הדוב, מצא לו מנוחה לעת זקנה – התמסר לשכרות. הוא היה משחק בקוביא באורח תדירי והפסיד את כספו ועוד שקע בחובות. רעיו למשחק היו שני צעירים, סוחרים, שבאותו פרק – עת היריד היתה – סחרו בברונשויג. אחד מהם נקרא וינצנץ והיה יהודי משומד; הוא היה יליד ברסלוי ושמו לפנים שבתי. לאחר המירו את דתו התחבר לכנופית גנבים. השני היה חבר לכנופיה זו. בחברותא זו הפסיד יוהן את כל כספו. גם יהודי נמצא בחברותא זו, פאארמן מאסטרדה. והנה פתו את יוהן כי יכניסם לדירת רבי ברמן לבצוע גנבה. יוהן הישר התנגד במשך זמן מרובה, עד שלבסוף נענה להם.

רבי ברמן אך זה בקר אצל מנהל נכסי הממלכה של ההרצוג, ברוין, וקיבל את הסכמתו, שיוציאו את הכסף על קנית לואנבורג. בלעדי הסכמה זו לא אבה ההרצוג להביע את הסכמתו הוא. בלב שמח שב רבי ברמן לדירתו, אך שם מצא לפחדו את הקופה פרוצה והכסף איננו; מלבד זה גנבו ממנו את הפרוה היקרה, שקבל במתנה מהמלך אוגוסט, וכמו כן קופסת טבק עשויה זהב ומשובצת יהלומים, שהקורפירשט מהנובר רק עתה נתן לו במתנה.

רבי ברמן הודיע תיכף על הדבר למשטרה, שהורתה לפתוח מיד בחקירה.

הגנבים מסרו בינתים את הפרוה ואת קופסת הטבק לידי חבר שלישי, שעזב תיכף את ברונשויג. ואילו את הכסף הטמינו הגנבים באורותו של שכן מתחת לשחת, למען לא ימצא הכסף בידם בשעת חפוש. זהירות זו היתה אמנם דרושה להם, יען כי מיד נמצאו עדים שראו את הגנבים נכנסים לדירת רבי ברמן. הגנבים נאסרו עוד בטרם הספיקו להטמין את כל הכסף – אלף ומאתים דוקטים – ובהכחישם את דבר הגנבה היו צפויים, לפי מנהגי הימים ההם, לעינויים; אך רבי ברמן בעצמו ביקש לבלי לעשות זאת. את כספו גלו באורוה והחזירוהו לו ובדרוש ממנו השופטים כי יחזק עדותו בשבועה, אמר: אדוני השופטים! הנני מוותר על המשכת החקירה. את כספי קבלתי ועל יתר החפצים הגנובים הנני מוותר. הנכם דורשים ממני להשבע שבועה חמורה רק כדי להעניש פושעים. אמנם חובתכם היא זו, אך הטו אזנכם לנמוקי, בגללם עלי להמנע מלהשבע. בעוד ימים אחדים עתיד לבוא ראש השנה שלנו וכפי שלמדונו חכמינו, זכרונם לברכה, ימים אלה הם ימי הדין לכל הברואים. והנה עומד אני אז לפני כסא הכבוד של האלקים ומבקש רחמים, כי לפני ד' כולנו אנשים חטאים אנחנו. ואילו אתם דורשים היום ממני שבועה, על ידה עלול אני להמיט אסון על שני אנשים ואולי גם להביא עליהם את המות, בעוד שבהיותם חפשים אולי יתחרטו על פשעם ויהפכו לאנשים ישרים. המותר לי לעשות זאת? שני החשודים בגובה עודם צעירים; האחד מהם נוצרי רע, השני – יהודי רע; כפי ששמעתי זה האחרון הוא חתן לעלמה, שהיא בת לאנשים ישרים עד מאד. אנא, חוננו את הפושעים ותנו להם זמן להיטיב דרכיהם.

בהשתוממות שמעו השופטים את נאומו של רבי ברמן. המשפט בימים ההם לא ידע רחם; על גנבות חמורות היו מענישים במות והשופטים היו שמחים תמיד כשהיו מצליחים להציל, על ידי ענויים, הודאה מפי הנאשם, למען יוכלו אחרי כן לחתוך את גזר דינו. אולם דבריו מלאי הרגש של רבי ברמן עשו עליהם רושם כביר. הפסיקו את החקירה ושחררו את הגנבים, אך גרשום מברונשויג.

בפחד ורעדה צפה יוהן הבוגד לקצה של החקירה. אלמלי היו חבריו לפשע נענים בענויים, היו אל נכון מגלים כי הוא סייע בידם לגנבה. עתה יצא בשלום מן הסכנה.

אך הפושעים לא מלאו את התקוה שתלה בהם רבי ברמן. אחרי ששבו למקצועם הקודם והמשיכו בו זמן רב, נאסרו שנית יחד עם כנופיה שלמה שמנתה עשרים גנבים. הפעם לא נמצא להם מליץ יושר. הם עונו והודו בכל הגנבות והפרצות, כמו כן בגנבה בעת היריד בברונשויג אצל המורשה המלכותי בהרנד להמן. הכנופיה כולה נדונה למיתה בתליה. את היהודי האומלל ענו במיוחד. לא הרשו להביא אליו רב, או סתם יהודי, כדי לקרוא עמו ודוי. אמרו לנצרו בעל כרחו ובהתנגדו לכך בתוקף נקמו ממנו נקמה מוזרה. יום לאחר תליתו הורידוהו מן התליה, חתכו מפיו את לשונו ושרפוה. אחרי כן תלו שנית את הגוף כשרגליו למעלה לעמת פגרו של כלב והכומר המקומי, מגיסטר הוזמן, כתב בהזדמנות זו ספר: “כובד הלב היהודי”.

אך גם יוהן הבוגד, שאיפשר את הגנבה בברונשויג, לא נוקה מעונש. אך על זאת – להלן.

 

פרק עשרים וארבעה: “סודות מסחריים”    🔗

בשוב רבי ברמן דרזדנה, מצא את העיר ואת חצר המלכות במצב של תסיסה עצומה. תלאות המלחמה נשכחו, החלה תקופה של משתאות וחגיגות, שנמשכו ללא הפסק. מלך דנמרק, פרידריך הרביעי, התארח, בדרכו חזרה מאיטליה, אצל המלך אוגוסט ולכבודו נערכו משתאות וחגיגות שעלו בהודם והדרם על כל שהתקיים לפני כן. רבי ברמן שלח להודיע למלך על בואו ונקבע לו ראיון. בבואו שמע את הרוזנת קוזל מכריזה בתקיפות:

– כך הוא רצוני וכך מוכרח להיות!

– ברוך הבא, בהרנד – קרא המלך לבא – היש עמך חדשות משמחות?

רבי ברמן לא יכול לענות, כי הרוזנת צעקה:

– לא תתחמק ממני, אוגוסט! תחילה עליך להחליט בדבר השאלה, בטרם אתנך להתחיל בשיחה חדשה.

– אבל, אננא המדובר הוא בעסקים חשובים!

– אין לפניך עסק חשוב יותר, מלמלאות את דרישתי. ובכן, עוד הפעם! המלכה מוכרחה להשתתף במשחק.

– בהרנד, היה אתה השופט. אשתי…

– נו, לדידי יהא כך. המלכה אברהרדין אינה רוצה להשתתף במשחק האלים שאנו מסדרים, אלא אם כן ינתן לה התפקיד הראשי. זהו משחק המיוסד על המיתולוגיה. אנכי אשחק את תפקיד האליל אפולו, מנהל מרכבת השמש; את התפקיד הראשי המקביל לשלי לקחה לעצמה אננא, בדעתה לשחק את התפקיד של האלילה דיאנה, מנהלת מרכבת הירח.

– האין תפקיד זה מגיע לי?

– בודאי, בודאי. את הנך האלה המזהירה שבחצרי, היפה בנשי כל המדינות. את אמנם תשחקי בתפקיד זה, אך עליך להרשות למלכה המסכנה לבל תאלץ להשתתף במשחק.

– לא, אמנם זאת ברצוני למנוע. תכריז המלכה בנוכחותה, לפני העולם כולו, כי לי הזכות, בתור אשתך, לתפוס את מקומי לידך ואותה יכיר המקום שאישיותה הפשוטה מעמידה אותה בו! תחזיק בתור כהנת, את אש הקרבנות.

– ובכן, בהרנד, מה דעתך על כך?

– סלח נא לי, הוד מלכות – ענה רבי ברמן – בענינים כאלה לא אדע לחרוץ משפט.

– מה! – קראה אהובתו הגאה של המלך בזעם – אתה, יהודי, מרשה לעצמך להביע דעה שלא כרצוני? לאחר שאני הבעתי את דעתי, אין איש רשאי לומר כי איננו יודע עם מי הצדק. אנכי תמיד צודקת, תמיד!

אוגוסט הצטחק בקול.

– לך, בהרנד, – אמר – ומנע את זעמה של הסולטנה היפהפיה. אחרת תדרוש כי אצוה להסיר ראשך מעליך. שובה מחר, אז אשמע לדבריך.

הרוזנת קוזל, כדרכה, השיגה את חפצה. בחגיגה השתתפו למעלה מאלף וחמש מאות אצילים ולמעלה מארבעים מלכים, הרצוגים, נסיכים ונסיכות. הרוזנת הקסימה את כולם בתור האלה דיאנה, בה בשעה שהמלכה המסכנה, העלובה, שיחקה את התפקיד הצנוע של כהנת ועוררה רק רגשי חמלה לאישיותה.

גם ביום השני לא עלה בידי רבי ברמן להתקבל לראיון, יען כי שוב נערכה חגיגה רבתי. שורה שלמה של אבירים ייצגו את כל הארצות השונות וחלקי העולם. המחלקה הראשונה, האירופית, עמדה תחת פקודו של מלך דנמרק; במחלקה השניה נמצאו אבירים במדים ספרדיים וצרפתיים ובתחמושת נורמנדית וגרמנית, במלבושים יוניים ואיטלקיים לאומיים. המחלקה השניה, הכלולה בהדרה, היתה האפריקאית בראשותו של המלך אוגוסט. אחריו הלכו אבירי המוירים, מלובשים חליפות עשירות ודמיוניות. לא פחות דמיונית, אם כי לא כה עשירה, היתה המחלקה השלישית, האסיאתית, אותה נהל ההרצוג מזקסן־ויסנפלד, בעוד שהמחלקה הרביעית, האמריקאית, שהיתה מורכבת כולה ממנהיגים אינדיאנים לבושי חליפות פראיות־אגדתיות ונוצות בנות־יענה לראשיהם נוהלה על ידי הנסיך מזקסן־ויסנפלד. על כסא רם ישבה הרוזנת קוזל. עליה היה לחלק זרי פרחים למנצחים במשחק ולקשטם בהם. בפרס הראשון במשחק בסך שלושים אלף טהלר זכה הנסיך מזקסן־ויסנפלד.

בערב סודרו משואות, שעלו 80,000 זהובים, והציגו את מצור ריסל. סמוך להתחלת ההצגה פרצה בדרזדן דלקה איומה ובתים רבים הפכו תלי אפר; משפחות רבות נשארו ללא קורת גג לראשן ומשפחות אמידות הפכו קבצנים. “אך מקרה מעציב זה – הודיע כתב עת של אותו פרק – לא הפריע למשחק בחצר ולשמחה הכללית”.

רבי ברמן קדח מקוצר רוח לסיים סופית את העסק, שגזל ממנו זמן ועמל כה רב. הוא כתב מכתב מלא הכנעה אל המלך, בו ציין שבהנובר ממתינים לאשורו של המלך, יען כי בלאו הכי אין אפשרות לסלק את הכסף, ואם הדבר ימשך עלול כל העסק להבטל. רק לאחרי קבלו מכתב זה הזמין המלך שנית את מורשהו. אוגוסט היה הפעם לבדו.

– הנני מצטער מאד, בהרנד, – אמר – על שנתתי לענין להמשך. ובכן, הצג נא לפני את המסמכים.

המורשה מלא את דרישת המלך. המלך עיין במסמכים.

– ששת מיליון טהלר! – אמר, בחתמו על שטר המכירה – דאגת היטב לעניני. נו, מן הסתם משתכר גם אתה בכך מטבע הגונה?

– הנני מרוצה, הוד מלכות.

– כמה נשאר בידך מן העסק? אך הגד את האמת.

– הוד מלכות, הנני מנכה אחוז אחד מן המוכר וכסכום הזה מן הלוקח.

– הרי זה מסתכם בסך מאה ועשרים אלף טהלר. אכן רשאי אתה להיות מרוצה.

– אבל, הוד מלכות, אין כל זה ריוח נקי!

– מדוע? הכה רבו הוצאותיך?

– לא, זאת לא, אבל…

– אתה, דבר דברים ברורים!

– להוד מעלתו, הקורפירשט מהנובר, מיניסטורים; להרצוג ארנסט פון־ליננבורג – שרים ויועצים; להרצוג מברונשויג – מנהל לנכסיו….

– הא, הא, הבינותי! כל אלה דורשים חלק וגם כאן בדרזדן מן הסתם כך הוא. הגד נא, בהרנד, כמה קצב פלמינג לעצמו?

– סלח נא לי, הוד מלכות, זאת אסור לי לספר, אלה הם סודות מסחריים.

– ואולם אני מבקש לדעת זאת! הנני פוקד עליך זאת, אז כי אסיר חסדי מעמך. נקוב מיד את הסכום עד פרוטה אחרונה!

– רום מעלתו, הגנרל־המצביא פון פלמינג, קצב לעצמו לפני התחלת העסק חמשים אלף טהלר וכבר אתמול שולם לו הסכום במלואו.

– טוב הדבר, בהרנד, רשאי אתה ללכת.

אך יצא המורשה את פניו פקד המלך לקרוא למצביא, הגנרל פלמינג.

הרוזן יאקוב היינריך פון פלמינג נכנס.

– יאקוב! – קרא המלך לקראת הבא – הנך רמאי עצום, עצום בהרבה מכפי שתארתי לנפשי! קצבת לך אצל היהודי בהרנד 50 אלף טהלר! אמור, האין זה סכום רב מדי?

פני פלמינג חורו.

– הפטפט היהודי או התלונן?

– לא דא ולא הא; אנכי אלצתיו להגיד את האמת. ובכן, עתה שמע, יאקוב: גם אני ראוי להשתכר בעסק זה, שהכל משתכרים בו. הנני דורש ממך כי תביא לי מיד עשרים וחמשה אלף טהלר בזהב טהור, ללא כל תמורה!

פלמינג הכיר את המלך טוב למדי והבין כי הכרח הוא לציית. הוא יצא ושב מיד בלוית שני משרתים שנשאו את השקים הכבדים המלאים זהב.

המלך נטל את השקים בידו אחת ונשאם לאולמי הרוזנת קוזל.

– אה, אננא – קרא – הרי לפניך עשרים וחמשה אלף טהלר שהשתכרתי במו ידי, אני לבדי. בנת? הצלתים מידי השודד התאב לממון, מידי פלמינג.

וכשידיו תומכות את חלציו מרוב צחוק ספר לה, כיצד השיג את הזהב מידי פלמינג.

בין כל החשובים בחצרו של אוגוסט היה פלמינג רב ההשפעה ביותר ובגלל זה לבד כבר שנאתו הרוזנת, יען כי לא יכלה סבול, כי מישהו, מלבדה, ישפיע השפעתו על המלך. מי שרק העיז להתנגד לחפצה היה שנוא עליה ורדפתו. ולמעשה, לא העיז לעשות זאת איש, מבלעדי פלמינג. במידה שהדבר נגע לפלמינג הסתיים שלטונה, באשר הוא היה חשוב עד מאד בעיני המלך. לפיכך גרם הדבר תענוג מיוחד לרוזנת להפקיע כסף מידי פלמינג ועוד לראות כיצד מתקלסים בו.

– טוב עשית, אוגוסט – אמרה. – אך הלקחת בחשבון, – ידעתי את פלמינג טוב מדי, – הוא ילך עתה אל היהודי ויאלצהו לסלק לו את הכסף בשניה.

– כך? ובכן נדאג גם לזאת.

המלך צוה להגיש לפניו ניר, דיו ועט. אחרי כן כתב בעצם ידו כדלקמן:

צו־מלכות

הנני אוסר על המורשה המלכותי, בהרנד להמן, לשלם בשניה לרוזן פלמינג את הסך 25,000 טהלר שנלקח ממנו. צו־מלכות זה הוא סודי וחובה לשמור על סודיותו.

אוגוסט

את הפקודה חתם במעטפה ושלחו ל“בית היהודי”.

– יפה הדבר! – אמרה הרוזנת – הערב נעמיד את פלמינג במבחן. תהיה זו מהתלה יוצאת מן הכלל.

 

פרק עשרים וחמישה¹ מדוע שוטמים את היהודי?    🔗

בסופו של הפרק הקודם הזכרנו את ה“בית היהודי”. לפנים היה זה בנין הדאר, אשר המלך מסרו למורשהו, ויען כי ליהודים אחרים לא היתה זכות־ישיבה בדרזדן, לכן כנו בית זה בשם “הבית היהודי”. בבית זה נמצא משרדו של רבי ברמן ועתה ישב שם כשהוא עסוק בהשלמת המסמכים הנוגעים למכירה, שהיה עליו להעבירם להנובר. פתאום נכנס אליו אחד מסריסי המלך ומסר לו את צו המלכות. רבי ברמן לא הבין בתחלה את הצו במובנו הנכון; רק לאט לאט נהרו עיניו: הוא החל להבין כי מתרקמת כאן מזימת־חצר מן הסוג השפל ביותר. אך יחד עם זה הרגיש גם כאב, כי חושיו הרגישו שהמיניסטר האדיר יהפך על ידי כך לאויבו בנפש. אף על פי כן החליט לציית לפקודת המלך. “ד' לי לא אירא מה יעשה לי אדם” – מלמל לנפשו, בראותו את מרכבתו של הגנרל המצביא מתקרבת אל ביתו ונעצרת במקום.

אך למען הקל על הקורא להתמצא בהמשך המאורעות שבספורנו, עלינו להציג לפניו בדייקנות את הרוזן פלמינג, המיועד לשחק תפקיד חשוב בגורלו של רבי ברמן בעתיד.

הרוזן יאקוב היינריך פון פלמינג היה נתין נסיכות ברנדנבורג מלידה; משפחתו היתה נפוצה ביותר בפומרן, שבדיה ופולין. הרוזן הצעיר קבל חנוך טוב והשתלם במכללות פרנקפורט־דאדר ואוטרכט. הוא ידע היטב לטינית והיה כותב בשפה זו כתיבה נאה ומאומנת. בעזבו את המכללה התמסר לקריירה הצבאית, בהתגייסו לחילו של וילהלם מאורניה, בצאתו לכבוש את כס מלכות אנגליה. אחרי כן נכנס לשרות הצבא הזקסי והוא אשר הפיח בלב אוגוסט את הרעיון למלוך על פולין. באמצעות קרוביו, ביחוד על ידי בת דודו, אשת שר אוצר המלכות, הנסיך פרזשבנדובסקי, רוזנת לבית פלמינג מלידה, השפיע יתר על כל, כי כתר פולין יוכתר לראש אוגוסט. המלך אוגוסט העתיר עליו שפע של תארים וכבודים; הרימו למעלת מצביא, יועץ סתרים, שר האורוה, ולאחר פטוריו של ביכלינגן גם לראש המיניסטורים. עם כל מעלותיו הרוחניות והגופניות חסר היה לפלמינג הדבר העיקרי המרומם את האדם במציאות: הוא היה בעל מדות רעות. בהיותו איש מרמה ואלימות גלה את יצריו השפלים והמכוערים ביותר. אי אפשר היה למצוא בו לא מסירות ולא אמונה. ראש תאותיו היה – כסף, אך הדבר רק שמש את תאותו לכבוד. פלמינג נשא בחובו את השאיפה להיות הרצוג קורלנד, ולמען קנות לראשו כובע־הרצוג צבר אוצרות ממון.

רבי ברמן יצא לקראת המיניסטר והחוה לפניו קדה עמוקה; אחרי כן הכניסו לחדרו הפרטי.

– בהרנד! – קרא הרוזן, בצנחו לתוך כורסה – נהגת עמי במרמה; הלשנת עלי לפני המלך.

– רום מעלה – ענה המורשה – הדבר אירע למרות רצוני. המלך פשוט אלצני לכך.

– שטויות! לא היה לך לפטפט בכל אופן!

– אולם הוד מלכותו הציג לפני שאלה ישירה.

– ומה מנע בעדך מלענות: לא?

– ישרי, רום מעלה.

– יושר – זה היה מושג, שעל כל פנים לא היה מוכר לאדון רם המעלה.

– נו – הפליט פלמינג – מה שעבר עבר. את הנעשה אין להשיב; אך עליך להשיב לי את עשרים וחמשת אלף השקלים שנאלצתי למסור למלך.

רק עתה הבין רבי ברמן את צו המלכות באורו הנכון.

– רום מעלה! – אמר – אינך רשאי לדרוש זאת ממני; גם בלי זה נשאר בידי רק מעט מאד לפי ערך עמלי האין־סופי וסכוני הבלתי משוער. הנני מקבל עמילות בסך מאה ועשרים אלף טהלר; מזה שלמתי לרום מעלתך חמשים אלף טהלר; למיניסטר הקורפירשט בהנובר, ליועצי ההרצוגים בליננבורג וברונשויג, נאלצתי לשלם בסך הכל שלושים אלף טהלר; ידידי ליפמן מהנובר קבל חלק בסך עשרים אלף טהלר; נוסף לזה גנבו ממני בברונשויג את הפרוה היקרה, שנתן לי המלך, ואת קופסת הזהב לטבק, שקבלתי במתנה מהקורפירשט של הנובר. אם אתן הפעם לרום מעלתך עוד עשרים וחמשה אלף טהלר יסתכם העסק רק בהפסד.

– ובזאת, בהרנד, תאמר לפתות סוחר מנוסה כמוני? האמנם מלבד העמילות העלובה לא נשאר לך מאומה? הרי עוד לך ערמומיות וקלקולציות למאות, כמו, למשל, חישוב המטבעות והזהב, בזה הנך מרויח כפלים מדמי העמילות. הנח ואל תביא למצב בלתי נעים. אם לידידותי איזה שהוא ערך בעיניך, השב לי את כספי האבוד.

רבי ברמן נמצא במבוכה הגדולה ביותר. בחפץ לבו היה נותן את הכסף מכיסו הפרטי, אבל המלך אסר עליו זאת בפירוש. הגרוע שבדבר היה, שהוא נאלץ לשמור על הדבר בסוד.

– רום מעלה – התחנן – הנני מבקשך במפגיע: אל תוסף לדרוש ממני עוד; הפעם לא אוכל למלאות את דרישתך. בהזדמנות אחרת אפצה את נזקך!

פלמינג קפץ ממקומו. פיו כבר היה פעור לקללה, אך לפתע השתלט על עצמו ואמר ברוח קרה ועצורה:

– אם אין האדון המורשה חפץ בשום אופן לתת לי את הסכום המבוקש, לא אוסיף לדרוש עוד. אך חוששני, כי האדון המורשה יתחרט על כך.

והוא יצא את החדר ללא אמירת “שלום”.

באותו ערב נערך משתה אצל הרוזנת קוזל. מוזמנים היו רק ידידיו הקרובים ביותר של המלך. החדרן הראשי, הרוזן ביטשטום, הביא עמו את גיסו, הנסיך לובומירסקי, שנטש את המפלגה השבדית בפולין תיכף להבחרו של סטניסלב לשטשינסקי למלך. הנסיך לובומירסקי התאחד שנית עם המפלגה הזקסית. עתה, לאחר שנשא לאשה את אחות הרוזן ביטשטום, נעשה מקורב ביותר אל המפלגה הזקסית, הואיל והרוזן ביטשטום היה ידידו הנאמן ביותר של המלך.

השיחה בנשף נסבה מסביב לחגיגות האחרונות, על הברית שנכרתה עם מלך דנמרק, שזה עתה נסע לארצו, על התקדמותו של הצבא הזקסי בפולין ועל המלך השבדי ששהה עדיין בתורקיה. אך הנה נכנס פלמינג. המלך החל מיד להתגרות בו.

– אה, שמע נא – אמר המלך – האמת הדבר כי מרכבתך נעצרה היום לפני הבית היהודי? נו, הקבלת ממנו בחזרה את עשרים וחמשת אלף השקלים? סבורני, כי המורשה הוא אדם קשה מדי וידו אינה פתוחה.

פלמינג נרעד כולו מכעס, אך עצר ברוחו.

– לא דרשתי כסף מאת המורשה – אמר – בדקתי רק בפעם השניה את המסמכים הנוגעים להנובר.

– האדון הגנרל־המצביא – אמרה הרוזנת בעוקצנות – הוא פקיד מסור; תמיד הוא דואג רק לתועלת אדוניו; לתועלת עצמו אינו דואג כלל.

פלמינג נשך את שפתיו.

– רוזנת כלילת חסד – אמר – הרי עלי מוטלת החובה לדאוג, כי לא יחסרו למלכי האמצעים למלאות את משאלותיה של ידידתו היקרה ביותר.

עתה הרגישה הרוזנת את עצמה נעלבת. פלמינג הדגיש כל כך את הבטוי “היקרה ביותר”, עד שאפשר היה להבין, כי באמת היא עולה כבר למלך ביוקר רב מדי. כי במציאות אמנם עלתה הרוזנת קוזל למלך ביוקר רב בהרבה מאשר כל אהובותיו הקודמות.

הרוזנת כבר התכוננה להשיב תשובה עוקצנית, אך המלך התערב באמצע, יען כי לא אבה שיראה לעין כל מה גדולה היא האיבה השוררת בין אהובתו לבין שרו האהוב; שניהם היו יקרים לו.

– ילדים – אמר – אל נא תריבו! מיטב נשוחח על כך, כיצד לבלות יום מחר. אני מציע לצאת לציד חזירי בר.

– פה – אמרה הרוזנת קוזל – מה משעמם! האם משום זה שהנך אמן מצוין לצוד חזירי בר עלינו להשתתף בתענוג ברברי כזה? הנני ממתינה להצעות יתר האדונים.

– מלכי – אמר ביטשטום – הוא בעל הבית האדיב ביותר והרוזנת רבת החסד היפהפיה בין עקרות הבית. נשחק אפוא במשחק בית האכסניה!

היה זה משחק עצמאי, שהמלך אוגוסט המציאו וחבבו מאד. היו מסדרים את ארמון המלך כפונדק; המלך היה הפונדקאי ורעיתו עקרת הבית. הם היו מקבלים את פני האורחים באולם הענקי. האורחים היו אנשי החצר, מחופשים כאכרים אנשי הר; הם היו באים, חלקם ברגל וחלקם בסוסיהם ובעגלותיהם, דרך רחובות העיר אל חצר המלכות. לפעמים היו מארגנים בהזדמנות זו גם יריד. אנשי החצר, אדונים וגבירות, היו מופיעים מחופשים כתגרים, ובאולם הגדול היו מצויות חנויות מלאכותיות של כל מיני תכשיטים.

– לא – אמר אוגוסט – הדבר דורש הכנות מרובות. מלבד זה הנני חפץ דוקא לצאת לציד. ובכן, נארגן ציד קופים בגן הגדול. זוהי החלטתנו הסופית.

הפעם לא העיזה הרוזנת להגיד אחרת. הקהל התפזר. לובומירסקי נלוה אל פלמינג.

– רוזן – אמר הנסיך – האין המורשה, שהמלך הזכירו קודם, אותו יהודי ששהה בשעת ההכתרה בפולין?

– זהו אותו יהודי נבזה – ענה פלמינג.

– ההנך שוטמו?

– הייתי מבקש לראותו מיד תלוי על העץ.

– אם כן עלינו להתחבר יחד! מטרת חיי היא להנקם ביהודי זה.

– נגמר! בעלי ברית אנחנו!

שני הרעים “עדיני הנפש” הושיטו את ידיהם איש לרעהו.

 

פרק עשרים וששה: בעלי הברית נועצים יחדו    🔗

הגנרל המצביא הרוזן פון פלמינג, מנהיג מועצת המיניסטורים, נהל אורח חיים של נסיך אמיתי. הוא החזיק מחנה שלם של משרתים, באורוותיו עמדו למעלה ממאה סוסים, מן היפים ביותר, ובמסדרונות ביתו היו מופיעים מיניסטורים, יועצים, קצינים ושרים אחרים, במספר רב, כאצל שליט גדול. פלמינג היה עובד חרוץ למאד; כבר בבוקר השכם היה עובד עם מזכיריו, גם כשהיה יושב בערב הקודם עד שעה מאוחרת בנשף או במסיבה. הוא היה ישן שנתו רק תוך ישיבה על כסאו וכשרק היה מקיץ היה תיכף ער ורענן. גם בבוקר שלאחר הערב עליו ספרנו בפרק הקודם, היו החיים שוקקים במסדרונו של פלמינג. כאן נמצאו מיניסטר הפנים, הרוזן וייטשדורף, מיניסטר החוץ, פון־מנטיפל, מיניסטר המלחמה, מצביא החצר הראשי ושרים רבים אחרים. כל האדונים רמי המעלה הנזכרים נאלצו להמתין בסבלנות, יען כי הרוזן פלמינג ביקש להיות הפעם בלתי מופרע. הוא פקד כי יכניסו אליו רק את הנסיך לובומירסקי, תיכף לבואו.

הרוזן פלמינג פסע באי מנוחה הלוך ושוב על פני חדר משרדו.

– כזאת לעשות לי – דיבר לעצמו – כזאת לעשות לי, האדם הראשון לאחר המלך, העוצר בפועל של פולין וזקסן! לי, שהכל נתון תחת רגליו – להשיב את פני ולבלי לשלם לי סכום מצער של עשרים וחמשת אלף שקלים ולעשותני ללעג ולקלס בפני כל אנשי החצר! תשלם לי תמורת זה, יהודון שכמותך. ידוע תדע את נקמתי! אך עלי לעשות זאת בחכמה ובזהירות, לבלי לתת לרוזנת קוזל את ההזדמנות להשחיתני. לובומירסקי זה יוציא בשבילי את הערמונים מן האש.

ברגע זה נשמעה נקישה בדלת ולתשובת הרון: “יבוא!” נכנס הנסיך לובומירסקי החדרה.

– ברוך הבא, נסיכי! – קרא הרוזן פלמינג לקראת הבא – הנני ממתין לך. ובכן, הנך שוטם את היהודי הזה והנך מבקש, אם אפשרי הדבר, לראותו תלוי על העץ?

– הייתי מבקש לשסעו לרבבות חתיכות! – ענה הנסיך. – כבר פעמיים עמד לשטן בדרכי; בפעם הראשונה – הלא המאורע ידוע לך! ובשניה – הוא לבדו האשם בכך שלא הוכתרתי למלך בפולין. גם זה ידוע לך מן הסתם.

– ידעתי. אל נשוחח עתה על העבר. דיינו שאנו מאוחדים יחד. שנינו מבקשים להשמיד את הכלב ולכלותו מעל פני האדמה.

– אף על פי כן הנני חושש, כי חשוב הוא מדי בעיני המלך. הוא שרת כבר את המלך שרותים רבים ואוגוסט אסיר תודות רבות הוא לו.

– בא, הכרת טובתו של המלך קלה כנוצה! נקל מאד לאוגוסט לוותר על ידידיו. היזכר נא בגורלם של ביכלינגן, הוים ופטקול. להשחית יהודי זה עוד נקל בהרבה. אוגוסט דואג רק לעצמו ואינו מכיר אלא את עצמו. אף על פי כן עלינו לגשת אל הענין בפקחות. שמע, המצאתי תכנית. עלינו להוכיח למלך כי היהודי בוגד הנהו. עלינו להשתדל להוכיח לו, כי הוא עומד בקשרים עם מלך שבדיה וכי היהודים הרבים מפולין ומתורקיה, שהם מבאי ביתו התמידיים, הם המתווכים בקשר זה. מן הסתם ידוע לך, כי קרל הי"ב אומר להלהיב את התורקים למלחמה ברוסיה ובאותה עונה מבקשים סטניסלב לשטשינסקי והנסיך ספיהה לגרש את הזקסים מפולין. לי מוכרה חתימתו של גיסי לשעבר ספיהה וחתימה זו גם מצויה אצלי על מסמכים שונים. אתן על כן לערוך יפוי־כח על שם היהודי ואוסיף מתחת לזה את חתימתו של ספיהה; ביפוי־כח זה תמצא הבטחה לשלם שכרו של היהודי ביד רחבה ולמנותו למתווך, בשם מלך שבדיה, בינו לבין תורקיה וצרפת. זיוף המסמכים הוא דבר נקל. השאלה העיקרית היא רק, כיצד להבריחם לידי היהודי למען יימצאו אצלו.

– סבורני, כי גם דבר זה אינו קשה ביותר, – נענה הנסיך לובומירסקי. – הרי לפטקול הצליחו להכניס מכתבים ידועים לתוך מגרת שולחן כתיבתו…

– מנין ידוע לך זאת, נסיך?

– זהו סוד הידוע לכל.

– מי עלול היה לפטפט זאת בפני אחרים?

– אינני יודע, אך מספיק. משהו מעין זה הרי אפשר לעשות גם לגבי היהודי.

– לא, זאת לא תתכן. כל אנשיו של היהודי, מזכיריו ומנהלי חשבונותיו, נאמנים ומסורים לו ובמשרתים נחותי דרגה אי אפשר להשתמש למטרה זאת, גם אם יעלה בידינו להשפיע על אחד מהם לשתף אתנו פעולה. לא, זאת לא תתכן. עלינו להמציא משהו אחר.

– עליך להמציא זאת לבדך. ראשי כבד מדי מכדי להעלות המצאות כגון אלו.

– בבקורי תמול אצל היהודי סיפר לי כי ארעה לו גנבה בברונשויג. תוך זה נלקחה ממנו הפרוה היקרה שהמלך העניק לו פעם. לו יעלה בידינו להשיג עתה פרוה זו! הייתי מכניס את המסמכים המזויפים באחד הכיסים. אך כיצד נשיגנה?

– הפרוה? יש לי פרוה הדומה לזו, כדמיון ביצה לחברתה. בשעה שנכנס היהודי לארמוני בביאלא, נדמה לי כאילו הוא מלובש בפרוותי.

– אה, מצוין! כך זכינו במשחק. שמע נא, הנסיך גאורג! עליך להסתכסך עם היהודי אי שם ברחוב העיר. עליך רק להזהר לבלי לפגוע בו באופן רציני, יען כי על זאת עלול אתה לחייב את ראשך. כך, רק לריב ריב שפתים, ודוקא ברחוב, או באיזו התקהלות פומבית, באופן שהכל ישוחחו על המאורע. אחרי כן נספר למלך, כי היהודי, בהמלטו מפניך, השאיר את הפרוה ובפרוה זו מצאנו את האגרות והמסמכים. המלך אוגוסט יכיר את פרותו, כי דרכו להשגיח על דברים מעין אלה. היהודי יושמץ ויש לקוות כי יחייב את ראשו.

– אָמן אתה, הרוזן!

– עוד משהו, הנסיך גאורג! אנכי נאלץ, עד כמה שאפשר, לעמוד מרחוק לכל הענין. המתלונן חייב להיות אתה, ושוב – אל יוודע לאיש על תכניתנו.

– בכך יהי לבך סמוך ובטוח.

– אל נא בחפזון, הנסיך! הפגישה עם היהודי אל לה להתרחש בטרם אצוה לך זאת. אין אילן נופל במכה אחת. עלי תחילה לרגל ביהודי מצד אחר; עלי לברר תחילה אם המלך בכלל נוטה להרשות את מפלת היהודי. למלך אוגוסט קפריסות משלו וכשהוא מתעקש אזי שוא עמל אנוש. עתה לך לך, נסיכי, לביתך. את המסמכים אמסור לזיוף ואשר לשאר – הכל יבוא בעתו.

שני האנשים הנאים לחצו בחמימות איש יד רעהו. לובומירסקי הלך לו.

– יכנס הרוזן לינור – פקד ראש המיניסטורים על משרתו.

הרוזן לינור, אחד הגברים היפים ביותר בעת ההיא, נכנס והשתחוה ברוב יראת הכבוד לפני השר האדיר.

– רוזני, – אמר פלמינג – מאד מאד הנני משתוקק למלאות את משאלתך ולהכניסך לתפקיד במיניסטריון. המשרה היחידה הבאה בחשבון עבורך, היא משרת מיניסטר הכספים. למעשה עומד בראש מיניסטריון הכספים יהודי, המורשה הממלכתי בהרנד להמן. אתה הרי חשוב הנך עד מאד בעיני הרוזנת קוזל. בקשנה, כי תועיד לך ראיון עם המלך וגם תמליץ עליך. על תמיכתי יהי לבך סמוך ובטוח.

הרוזן לינור הודה בחמימות רבה למיניסטר האדיר ופנה מיד לנסוע אל הרוזנת קוזל. לשביעת רצונו פגשה אצל המלך.

– אה! – קרא אוגוסט – לינור היפה שלנו! – אננא, אננא, עלול אני להתפס לרגש של קנאות.

– הרוזנת חייכה.

– האציל הנאה, והמושלם ביותר. שבדורנו, – אמרה – הוא הוד מלכותו מפולין, וזקסן.

אחרי כן פנתה אל לינור ושאלה:

– מה חפצך, לינור?

גם הרוזנת היתה רגילה לפנות אל מקורביה בלשון נוכח.

– רוזנת רבת חסד, – אמר לינור, – הנני משתוקק מאד לקבל תפקיד במיניסטריון. אמרתי לבקש מאת הוד מלכותו…

– אבל – שסעו המלך – הרי אין משרה פנויה.

– מיניסטריון הכספים, הוד מלכות…

– מיניסטריון זה נמצא בידים אמונות. מורשי בהרנד הוא מיניסטר הכספים המוכשר ביותר שאפשר למצוא.

– אבל, אוגוסט, הרי יהודי הוא!

– תינוקת, – ענה אוגוסט, – אי אפשר לי להתקיים בלעדו; הוא משיג למעני כסף כל שעה שאני זקוק לו.

– אבל לא אוכל סבול את היהודי! – קראה הרוזנת. – מוטב יהיה מיניסטר הכספים הרוזן לינור הטוב.

המלך פרץ בצחוק.

– כאשר תמצא אי פעם הדרך – אמר – כיצד להפוך עופרת לזהב, אזי יהיה לינור מיניסטר הכספים. עד לאותו זמן עלי להזהר מלפטר ממשרתו את האיש הממציא לי כספים בכל עת שאני זקוק להם.

הרוזן לינור חזר אל ראש המיניסטורים פון־פלמינג ומסר לו פרטים על התוצאות הרעות של ראיונו. פלמינג נחמו כי בקרוב תפתח לפניו אפשרות אחרת. אחרי כן נסע פון־פלמינג אל הנסיך לובומירסקי ופקד עליו להכנס בריב עם המורשה היהודי בהזדמנות הראשונה.

 

פרק עשרים ושבעה: זהב מעופרת    🔗

“כאשר תמצא אי פעם הדרך כיצד להפוך עופרת לזהב”, – חמד לו המלך לצון, – אך דומה, כי בדיחתו של המלך עומדת להתגשם במציאות.

האלכימיה, או המדע להוציא זהב ממתכות רגילות – עופרת, ברזל, נחושת וכדומה – מדע זה משך אליו תשומת לב רבה בעת ההיא. העובדה, שבהתכת מתכות שונות נפרשות כמויות גדולות בעלות צבע שונה לגמרי, כוונה את בני האדם לרעיון, להפוך את המתכות הבלתי עדינות – לזהב. פירושה של אמנות זו היתה למצוא את “אבן החכמים”. מאות בשנים חפשוה לשוא, והנה סוף סוף עמדה להתגלות בעת ספורנו.

בבית מרקחת “הברבורים” שבברלין נמצא נער מתלמד, יוהן פרידריך בטגר, שעסק בחריצות באלכימיה וראש שאיפותיו היה להיות אמן במקצוע זה. הוא היה יליד זקסן. לאחר מות אביו נישאה אמו בשניה ועברה לגור במגדבורג. בברלין מצא בטגר הצעיר במנהלו קינקל, אדם, שעוררו לנסות בעצמו נסיונות אלכימיים. תחת השגחתו התיך ועירב מתכות שונות, כדי להוציא מהן זהב. והנה הגיע לברלין אדם מסתורי בשם לסקריש. כפי שהציג את עצמו היה ארכימדריט של כנסיה יונית באי מיטילינה ובידו היה כתב של הפטריארך הקונסטנטינופולי. אומר היה, כי מטרת נסיעתו על פני אירופה היא, אוסף כספים לשם פדיון השבוים הנוצרים שבתורקיה, אך בכל מקום עברו ספרו, כי לסקריש מחלק כספים יותר מכפי שהוא אוסף. לסקריש נכנס לבית מרקחת “הברבורים” בכדי לקנות אנטימוניום ופה התודע אל בטגר והזמינו לבקרו במלונו. שם גלה לפניו כי אלכימאי הוא והבטיחו לגלות לו את סודותיו של מדע זה.

מה למד בטגר מלסקריש ומי במציאות היה לסקריש זה, – אינו ברור עד היום. בדרך כלל האמינו אז, כי לסקריש נתן לתלמידו צלוחית של נוזלים, שהכילו את הסגולה ליצור זהב; שויה של הצלוחית היה, כביכול, שמונים אלף טהלר. האמן האמינו כי ללסקריש היה ידוע סודה של אבן החכמים. אך מאז הוכיחה החימיה החדשה כי הזהב איננו אלא חומר פשוט, או אלמנט בשפת המדע, הסיחו בכלל מן הדעת את המחשבה שאפשר להרכיב מין נוזל, שכביכול היה שם. בטגר הראה לפני מנהלו ובני ביתו הוכחה לאמנותו: הוא מלא כור התכה קטן בכספית, עופרת, נחושת ומתכות אחרות, אחרי כן השליך לתוכו כפתור בדיל שתלש ממלבושו. שוב העמיד את הכור על אש מלבנת ושפך על החומר המותך מין אבקה אדומה. לאחר בחשו היטב את החומר שפכו על טבלת ברזל והנה נתגלה כי כפתור הבדיל הפך זהב. בעל בית המרקחת מסר את הכפתור לבדיקה לצורף זהב וזה קבע כי הוא עשוי זהב טהור.

לאחר זמן שוחחו, כי המעשה כולו לא היה אלא רמאות, יען כי הכפתור היה עשוי זהב מתחלה ורק לסקריש לבנו בצורה שיראה כבדיל. אולם בשעת מעשה לא עלה החשד על לב איש. בברלין נפוצה חיש מהר הידיעה על הנסיון המוצלח וגם למלך פרידריך הראשון נודע הדבר. המלך הפרוסי הוציא מיד פקודה לאסור את יוצר־הזהב הנפלא ולאלצו לייצר זהב עבור אוצר המלכות. אולם, מישהו הזהיר את בטגר בעוד מועד וזה נמלט מברלין. דרך אלפי סכנות עבר את הגבול לוירטמברג, שעדיין היתה שייכת באותו זמן לזקסן. אך כמעט יחד עם בואו הגיעה לוירטמברג פלוגת חיילים פרוסית ודרשה להסגיר אליה את בטגר באשמה שגנב טבעת משובצת יהלום. אולם, דוקא העובדה של משלוח פלוגת צבא שלמה לשם תפיסת גונב טבעת עוררה את החשד, כי הדבר אינו פשוט ביותר. המפקד הוירטמברגי שלח להביא את בטגר לפניו. האחרון מחה בכל תוקף נגד החשד שעוררו נגדו, אף ציין, כי למלך פרוסיה בכלל אין שום זכות עליו, באשר הוא יליד זקסן ואיננו איפוא נתינו של המלך הפרוסי.

בין כה וכה נודע למפקד וירטמברג, כי הבחור החור בן השבע־עשרה הוא אלכימאי מלומד. הוא החליט על כן לבלי הסגירו למלך פרוסיה והודיע על כך לדרזדן.

הרוזן פלמינג ישב בקנצלריה שקוע בעבודתו, שעה שהגישו לו את מכתבו של המפקד הוירטמברגי. גם הרוזן פלמינג שמע כבר על הופעתו של האלכימאי בברלין. הפעם נודע לו, כי התרנגולת המטילה ביצי זהב עפה לה מפרוסיה ונלכדה בשבי בזקסן. ראש המיניסטורים נסע מיד אל המלך ומצאו בגן הארמון כשהוא מתאמן בקליעה למטרה. באמנות זו היה המלך אוגוסט מומחה גדול.

– הוד מלכות – אמר המיניסטר – הנני דורש שתקבלני תיכף לראיון דחוף.

המלך הלך עמו מיד לארמונו.

– אוגוסט! קרא פלמינג בהשארם לבדם – הנני מאחל לך הצלחה. כוכב הצלחתך עולה על כל הצלחה אנושית. לא האדם החזק, היפה וההדור ביותר בלבד תהיה, היה תהיה גם לשליט העשיר ביותר. מיליונים לאין ספור יעמדו לרשותך.

– יאקוב – אמר המלך נבהל למחצה – האם לא נטרפה דעתך עליך?

– לא, אחי כלבבי; לא, מלך אהוב! הנני במלוא הכרתי, כמוני כמוך. הלא שמעת אודות הכומר לסקריש ותלמידו בטגר?

– זה שכאילו המציא את האמנות של יצירת זהב?

הוא המציא זאת! לסקריש נעלם מברלין, בטגר נמלט והמלך פרידריך שלח פלוגה שלמה של חיילים כדי לקחתו בשבי. בטגר הגיע לוירטמברג, מקום שם הצפינו המפקד במקלט בטוח.

– אבל, הלא נהיה נאלצים להסגירו?

– לא, הוא נתין זקסי, הוא נולד בזקסן.

אוגוסט קפץ ממקומו.

– והרי הוא שייך איפוא לנו! – קרא.

– אמנם כן, הוא שייך לנו.

– אה, ספר, ספר, אלו פרטים נוספים ידועים לך אודותיו?

– הכומר לסקריש מאי מיטילנס, ישיש בעל זקן לבן כשלג, נתגלה בברלין לפתע פתאום. הוא הביא עמו כתב, מכתב המלצה, מהאפטריארך הקונסטנטינופולי. מלומדי ברלין שוחחו עמו ונוכחו כי הוא שולט היטב בשפה היונית. כומר זה, שאסף כספים לשם שחרור שבויים נוצריים מעבדותם, חלק לעניים בברלין כסף רב יותר מאשר אסף. דבר זה נעשה חשוד בעיני הכל והחלו לעקוב אחריו בערנות. והנה הרגישו כי הוא מבלה זמן רב עם שוליה של בית מרקחת, בטגר שמו. נודע כמו כן ששניהם סדרו להם מעבדה, בה הם עובדים בחשאי. חבריו של בטגר היו לועגים לו בגלל כן ובאמרו לנחול נצחון עליהם הפך בנוכחותם כפתור בדיל לזהב. צורף זהב בדק את הכפתור ואישר כי הכפתור הוא זהב טהור. בו בזמן נעלם לסקריש ועקבותיו לא נודעו. המלך פרידריך הוציא צו לקחת את בטגר שבי, אך בטגר נמלט והגיע לוירטמברג.

– מהיכן ידעת זאת כה ברור?

– המפקד בוירטמברג לקח את בטגר בשבי ויתר הפרטים הודיעני שגרירנו בברלין, בילוב.

– והנך מאמין שכל זה אמת?

– האם היה מלך פרוסיה שולח פלוגת צבא כדי לאסור שוליה של רוקח?

– פלמינג, הדבר כולו נדמה בעיני כחלום. התגלית ששאפו לה לשוא זה אלף שנים הושגה בסופו של דבר! ומדע זה יביא תועלת לי! מעתה, העולם כולו יהיה שלי. לא יהיה עוד דבר יקר מדי בשבילי! כל תענוגות בני אדם, כל אוצרות תבל, לי המה! אולי יודע הממציא להמציא גם איזה סם חיים, על ידו אפשר יהיה להפטר מכל החליים ולחיות מאות בשנים? והרי האמצעי שעל ידו אפשר לייצר זהב עומד במגע עם האמצעי להנחיל נצחיות למבנה גופנו, לעשות את גופנו לבלתי משתנה, את בריאותנו בלתי נפגעת ולהפיח ברוחנו את כח ההתקדמות הנצחי!

– אנא אוגוסט, אל תשגה בהזיות. נסתפק לעת עתה במה שיש לנו. מה אכתוב לוירטמברג?

– כתוב, כי יביאו מיד לכאן את האלכימאי בלוית משמר חזק ובטוח. עתה כבר אוכל להתקיים בלי היהודי להמן ולגרום קורת רוח לאננא במנותי את הרוזן לינור למיניסטר הכספים. היהודי יורחק.

חיוך של נצחון חלף על פני המיניסטר. הוא נפרד מן המלך, אך לא נסע מיד לארמונו כי אם לארמונו של הרוזן ביטשטום, שם התגורר הנסיך לובומירסקי, כדי להודיעו כי עתה הגיעה השעה לחפש לו סכסוך עם היהודי.

כאשר נכנס המיניסטר שנית לתוך מרכבתו הכריז:

– יהודי, כוכבך שוקע!

 

פרק עשרים ושמונה: המזימה מצליחה    🔗

רבי ברמן נסע להלברשטט. שליח מיוחד הגיע לדרזדן וקראהו הביתה, אל חותנו, רבי יואל, שנטה למות. רבי יואל נפטר מיד אחרי כן, אחרי ברכו את צאצאיו לפני מותו. נערכה לו הלויה רבת עם. הקהלה היהודית בהלברשטט גדלה בינתים בהרבה. בהשפעת רבי ברמן התישבו שם יהודים רבים ממקומות אחרים. בזמנים ההם לא עלה הדבר בנקל, יען כי, ראשית, רק ברוב קשיים יכולים היו הזרים להשיג אגרת חסות מן השלטונות, ושנית, היו היהודים עצמם מתנגדים להושיב תושבים חדשים ביניהם, בחששם פן יקפחו היהודים החדשים את פרנסתם של יהודי המקום, באשר לא הורשו היהודים לעסוק בעבודת אדמה ובאומנות והיו נאלצים להתקיים רק על המסחר הזעיר ועל כן נחשב כל אזרח חדש כמתחרה. ואולם לא כן היה מצבם של יהודי הלברשטט: בכל הסביבה לא היתה זכות ישיבה ליהודים ועל כן לא היה מחסור בפרנסה וחשש של התחרות לא היה קיים.

רבי ברמן המציא אגרת חסות לכל יהודי ישר שאמר להתישב בהלברשטט ועוד הלוה לו כסף למען אפשר לו לשלוח במסחר ידו ולהרויח כדי פרנסתו. כך נתקבצו להלברשטט יהודים מכל עברים, מוסטפלן, מהנובר, מהילדסהים, ואף מדרום גרמניה, מביהם ומפולין. הקהלה גדלה ועמדה בגדלותה עד לתחילת המאה התשע עשרה, הזמן שיהודי פרוסיה קבלו את רשיון התנועה ויהודים רבים מהלברשטט התישבו בברלין ובמגדברג.

מיד לאחר תום שבעת ימי אבל חותנו אמר רבי ברמן לשוב לדרזדן, אך אשתו חלתה אז ובקשתו להשאר זמן ממושך בהלברשטט. רבי ברמן מצדו הסביר, כי נאלץ הוא בהחלט לנסוע לדרזדן. האשה שלחה אחרי הרב, רבי הירש חריף, למען יבקש אף הוא את בעלה לבל יסע, אך גם הפצרותיו של הרב הגדול לא השפיעו על רבי ברמן.

– נאלץ אני לנסוע לדרזדן – אמר רבי ברמן – עלי לסדר שם עסקים נחוצים. יום יום מגיעים כספים על חשבון מכירת זקסן־לויאנבורג ועלי להעביר בעצמי את הבקורת. באפשרות הראשונה הנני חוזר להלברשטט.

אשתו מרים נאנחה.

– אה – אמרה – מודאגת אני עד מאד. לבי מנבא לי עתידות לא טובות.

– תופעה זו היא תוצאה מאבלך על מות אביך. וכי מה זה עלול לקרות לי?

– לא אדע. אך משהו מעיק על לבי, והלב הרי דומה הוא לשעון.

– ובגלל זה עלי להזניח את חובתי? בכל מקום ביד ד' הנני, כאן כבדרזדן, האין זה אמת, רבי?

– ודאי, רבי ברמן – ענה הרב – ד' יגן עליך וישלח מלאכיו להצילך מכל סכנה.

רבי ברמן חזר לדרזדן, אך מות חמיו ודאגת אשתו הטביעו עליו רושם קשה. העסקים הרבים שהיו לו בדרזדן אמנם בדרו את רוחו אך כאשר הגיע יום שבת קודש היה עליו לאזור כח למען יוכל לשמוח בו. הדבר לא עלה בידו ובתו ריזל, שהיתה מנהלת משק ביתו בדרזדן, נאלצה להפציר בו כי יצא לטייל מעט בכדי להיטיב את מצב רוחו.

היה יום חורף קר ונעים, כאשר יצא רבי ברמן את שער העיר כדי לשאוף אויר צח. כל מי שנפגש בו דרש בשלומו בידידות. כי המורשה הממלכתי נודע לתהלה בטוב לבו, בישרו, ידענותו ומדתו לא להחזיק טובה לעצמו. היה אהוב וחשוב בעיני כולם. בכמה ידועי מחסור תמך, לכמה אנשים סייע בגמילות חסדו בהוציאו אותם מן הסבך! אכן, לעומת זאת נמנע מלהלוות לאנשים קלי דעת אף פרוטה אחת, אך גם בגלל זה נערץ בעיני הכל.

רבי ברמן התהלך לו במתינות, בשאפו את האויר הצח, והקמטים שבמצחו התפזרו לאט לאט. בזכרונו עלתה הישיבה בהלברשטט שנבנתה והתפתחה במהירות כה רבה. למעלה משבעים בחורים לקחו שם תורה מפי רבי הירש חריף ורבי משה מבריסק; יומם ולילה הדהד נגון הגמרא ברחוב בית הכנסת. רבי ברמן בהרהרו על זאת שקע בשרעפיו כה עמוק, עד ששכח עולם ומלואו, והנה נגש אליו אדם לבוש מדי צייד ונתן עליו בקולו:

– יוּדע, מאַך מאָריץ!

במלים אלה היה ההמון לועג ליהודים בזמן החשוך ההוא. כרגיל היו עושים זאת משרתי הפריצים שההתקלסות ביהודים היתה להם לעונג. במלים “מאך מאריץ” היו מתכוונים לומר: “מאך מארעס!”, שמובנו “התנהג בנימוס!”. היהודי נאלץ להסיר מיד את כובעו ולהשתחות אפים ארץ. ואוי לו ליהודי שלא עשה זאת! מהלומות היו נתכות עליו, מהלומות כבדות.

רבי ברמן הביט משתומם בצייד.

– הנני המורשה המלכותי, ידידי – אמר.

– השטן הוא ידיד היהודי! יוּדע מאַך מאָריץ, או…

ועם זה סטר בחוזק על פני רבי ברמן.

בינתים התאספו מסביב אנשים רבים ובראותם את רבי ברמן מוכה, חשו לעזרתו. אך גם עוזריו הרבים של הציד עטו לעמוד לימין חברם. התלקחה תגרה כללית. הציידים שלפו סכיניהם והכו וטבחו על ימין ועל שמאל, עד שפך דם. אך לבסוף נצחו האזרחים והציד ועוזריו נמלטו. מגואָל בדם הוא ומלבושיו חזר רבי ברמן לביתו.

כעבור מחצית השעה התקרבה מרכבת הנסיך לובומירסקי אל ארמון המלך. הנסיך ביקש ראיון אצל המלך; אל הנסיך נלוה אחד ממשרתיו, שנשא פרוה בידו.

– הוד מלכות – אמר הנסיך, בבואו אל המלך – ציידי הפרטי התקוטט היום עם היהודי בהרנד להמן. בהזדמנות זו פשט הצייד מן היהודי את פרותו. היהודי נמלט והפרוה נשארה בידי הצייד. הצייד מצא בכיס הבטנה שבפרוה מכתבים אחדים, שמסרם לי. היש ברצון הוד מלכותו לדעת את תכנם של מכתבים מענינים אלה?

המלך לקח את המכתבים וקראם; פניו חורו כסיד. הוא פתח את הדלת וקרא: “יבוא פלמינג!”

שלחו לקרוא לגנרל המצביא. במקרה נמצא הלה אותה שעה בארמון.

– פלמינג – קרא המלך בראותו את המיניסטר – הרי מוכרה לך חתימתו של גיסך לשעבר, הנסיך ספיהה. הסתכל נא!

– הוד מלכות – אמר פלמינג – זוהי חתימת הנסיך.

– קרא, קרא – אמר המלך.

פלמינג קרא.

המלך פסע בחרון אף על פני החדר הלוך ושוב.

– הנחש – אמר – אשר גדלתי בחיקי. את ראשו ארוצץ!

– המצוה הוד מלכותו – שאל פלמינג – כי אאסור את המורשה?

– לא, לא! אין בדעתי להשהות הרבה את ענינו של היהודי. אבערנו מן העולם בדממה. לאסרו, לנהל נגדו משפט – הדבר יעורר רעש בעולם. עוד טרם סלחו לי את התנהגותי עם פטקול. כאשר אבער אחרי היהודי בשתיקה, אף תרנגול לא יקרקר אחריו. אך שמור נא עליו מרחוק בחשאי, לבל יברח, עד אשר אשלחהו למקום שממנו לא ישוב עוד. ועתה, אדוני, שמרו את הדבר בסוד. את הפרוה – הרי זוהי אותה הפרוה שנתתי לו במתנה – את הפרוה עם הניירות השאירו אצלי!

שני חורשי המזימות יצאו, לרמז שרמז להם המלך. המלך הלך אל הרוזנת קוזל, כדי לספר לה על בגידתו של היהודי ועל התכנית שתכן לאבדו.

עצת החטאים שפרשו רשת לרגלי איש נקי וצדיק כדי להשחיתו, השיגה את מטרתה.

– קוּמה ד' א־ל נשא ידך אל תשכח ענוים!

 

פרק עשרים ותשעה: תעלומת ודוי    🔗

עוד באותו יום קיבל רבי ברמן פקודה להתיצב לפני המלך, אך לא יכול לבוא, כי שכב חולה. רק למחרת הוטב מצב בריאותו, במדה כזו שהיה יכול ללכת אל המלך.

המלך קבלו בחדר משכיתה של הרוזנת קוזל.

– מדוע באת רק היום? – שאלו המלך בקפדה.

– הוד מלכותו יסלח לי ברוב חסדו; הייתי חולה. בשבת התנפל עלי ציידו של הנסיך לובומירסקי, בשעה שטיילתי מחוץ לעיר, והכני מכות נמרצות. מרוב פחד ורוגז נחליתי.

המלך הטיל מבט רב משמעות לעבר הרוזנת קוזל.

– ועתה הנך כבר בריא לגמרי? – שאל המלך.

– עוד לא לגמרי, הוד מלכות.

– חבל. אמרתי לשלחך מיד בשליחות חשובה מאד.

– הנני מקוה כי מחר אוכל למלאות את משאלת הוד מלכותו.

– ובכן, מחר; הנני סומך על כך. עליך יהיה לנסוע תחלה לקניגשטין ולמסור שם מכתב למפקד, האוברסט־לייטננט פון קרוקס. המכתב מוכן כבר בקנצלריה שלי ושם תקבלנו. אחרי כן ימסור לך המפקד מכתבים והוראות מה עליך להמשיך לעשות. אם הנך יוצא מחר תספיק להיות בקניגשטין ביום הרביעי. השמעת איפוא? הדבר נחוץ עד מאד; שומה על המכתב להמסר ביום הרביעי.

– את פקודות הוד מלכותו אמלא בדייקנות.

– תיאלץ לעשות דרכך ברכיבה, יען כי במרכבה קשה מאד לעלות אל קניגשטין. התלבש בבגדים חמים. העוד נמצאת ברשותך הפרוה שהענקתי לך בפולין?

– לא, הוד מלכות. מזכרת יקרה זו של חסדי הוד מלכותך אלי, נגנבה ממני.

המלך הטיל שוב מבט אל הרוזנת, כאומר: עיניך הרואות!

– מקניגשטין – המשיך המלך לדבר תוך כדי חיוך – יהיה עליך ללכת בדרך רחוקה. פרטים עליה תוודע בקניגשטין. הנני מעונין כי תסע רק לבדך.

– העלי לקחת עמי משרת?

– כן, אך עליך להשאירו לפני קניגשטין. הלא תדע, כי למבצר מכניסים רק אדם יחיד.

– האינך מתירא מפני המסע? – שאלה הרוזנת קוזל.

– רוזנת רבת חסד, הנני בוטח בד', עוזי ומעוזי. הוא ישלח מלאכיו להגן עלי.

הרוזנת צחקה.

– הראית כבר מימיך – שאלה – מלאכים כאלה, בעלי כנפים, הנוחתים מן השמים ארצה?

– רוזנת רבת חסד, המלאכים, להם התכוונתי, הם מצות תורתנו הקדושה. “חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם”. זה דבר ד' שהנני קושר על ראשי ועל זרועי, אלה הן ציציות הטלית, על מצוה שאנו מקיימים, שומרת עלינו כמלאך ומגינה עלינו.

– לכשתחזור מנסיעתך זו, בהרנד, – אמרה הרוזנת – תלמדני תורתכם ואתגייר.

– בהרנד – אמר המלך – השבוע ביקר אצלך יהודי, לבוש מלבושי ארצות המזרח. הספר לך משבו אודות המלך השבדי הנמצא כעת בתורקיה?

– הוד מלכות, זה היה יהוד עני מירושלים שאין לו שום ידיעה על המלך השבדי השוהה בבנדרי.

– טוב, בהרנד, קח את המכתב מהקנצלריה שלי וביום הרביעי, השמעת? ביום הרביעי יש למסור את המכתב בקניגשטין.

בערב שלאחר אותו יום, נכנס אדם רעול פנים לביתו של המורשה המלכותי. הוא שאל לעזריה, מנהל פנקסיו של רבי ברמן.

בקורים כאלה של אנשים רעולי פנים היו בימים ההם בדרזדן תופעות רגילות. “דרזדן – כותב התייר הנודע של הימים ההם, פון־לוזן – דומה להיות ארץ קסמים, העולה על כל דמיון, אף של המשוררים הקדמונים”.

עזריה סבור היה כי מישהו אומר להתל בו, ועל כן נעל את הדלת מאחרי הבא.

הזר הסיר את המסוה מעל פניו.

– הכומר דומיניק – קרא עזריה – אב־הודוי אשר למלך! אב נערץ, מה הביאך הלום?

– הס! – אמר הכומר דומיניק – בטרם אפצה פי עליך להשבע לי, כי שום ילוד אשה לא ידע שמץ על בקורי זה וכי שוחחתי עמך.

עזריה נשבע.

– אברך – אמר הכומר – הכרתי פעם את אדונך, בהרנד להמן, עוד בהיותי כומר ביתו של הנסיך לובומירסקי. אז הבטחתי להגן עליו מפני נקמתו של הנסיך. עתה הגיעה השעה למלאות את הבטחתי. לברר יותר את דברי אסור לי. זוהי תעלומת ודוי, שאסור לי לגלותה. אך דבר אחד אומר לך: מנע את אדונך מלנסוע לקניגשטין!

– כהן נערץ, הנך מכניסני במבוכה. הנך מוסר לידי שליחות ובה בשעה הנך נוטל ממני את האפשרות למלאותה. הכיצד אשפיע על אדוני לבל יציית לפקודת המלך? הישמע לי אדוני? הרשני לפחות להגיד לו, כי הזהירוני!

– לא, אסור לך לעשות זאת. אשר עשיתי עד כה אף הוא כבר נחשב לפשע מצדי, יען כי אסור לי לגלות את הסודות הנמסרים לי בשעת ודוי. כיצד למנוע את אדונך מלנסוע – זהו ענינך. פתח את הדלת והניחני ללכת.

– אב נערץ…

– הניחני ואלך!

עזריה פתח את הדלת. הכומר יצא בחפזון.

עזריה נשאר עומד במבוכה רבה. כי הדבר נורא הוא, זאת יכול היה להכיר מתוך הרצינות בה דבר אליו הכומר. מה איפוא עלולה להיות הסכנה המרחפת על אדוניו במבצר קניגשטין? אך את מטרת נסיעתו לא הזכיר רבי ברמן, למרות הרגלו.

עזריה החליט לגשת תיכף, בטרם כל, לדבר אל רבי ברמן. בהכנסו אל חדרו מצאו עסוק באריזת מלתחת מסעו.

– רבי ברמן – שאל עזריה – מפני מה הנך לוקח עמך חפצים כה רבים לנסיעה כה קצרה?

– מקניגשטין יהיה עלי להמשיך ולנסוע, לאן – זאת לא אדע בעצמי. רק בקניגשטין אקבל הוראות על אודות זה.

– משונה! – רבי ברמן, הלא ידוע לך, הנני משרתך באמונה. זה למעלה מעשר שנים; אוהבך אני כאהוב בן את אביו. המוכן אתה לעשות דבר לטובתי?

– מה למשל?

– אל תסע לקניגשטין!

– הנשתטית, עזריה?

– זה עתה בקרני אדם רעול פנים והשביעני להניאך ממסע זה.

– האַ, זוהי מזימה מצד אויבי. אין זאת כי מבקשים להסיתני לבל אציית למלך, כדי להרחיקני על ידי כן.

– מבקשך אני, משביעך אני…

– הבלים, עזריה, אל תהי תינוק. אל תוסיף לדבר אלי דבר. עלי לציית למלך.

 

פרק שלושים: פתח תקוה    🔗

בלילה ההוא נדדה שנת עזריה. בדמיונו נצטיירו סכנות עצומות ביותר האורבות לאדוניו במבצר קניגשטין. במוחו נרקמו אלפי תכניות כיצד לעכב את רבי ברמן מלנסוע, אך כולן לא היו בנות בצוע. הנה גמר בנפשו ללכת אל המלך ולבקש רחמים על אדוניו; ושוב נדמה לו, כי העצה הטובה ביותר היא לפנות אל ראש המיניסטורים פלמינג ולהבטיח לו מאה אלף טהלר על מנת שיציל את אדוניו. עלה בדעתו גם רעיון לנסוע בעצמו לקניגשטין, כדי לברר במה המדובר; אחרי כן הרהר, שמא כדאי לפנות אל הרוזנת קוזל, להתנפל לרגליה ולבקשנה כי תרחיק את האסון מרבי ברמן. אך בכל תכנית מתכניות אלה נאלץ עזריה להודות לעצמו, כי קשה מאד יהיה לבצעה. לבסוף קפץ ממטתו ופנה אל התרופה היהודית העתיקה: הוא החל לומר תהלים ולבקש מד' ריוח והצלה. מספר נפלא זה שאב כממקור מים חיים נחמה בעת יאושו ובטחון כי ד' לא יעזוב את אדוניו הטוב והמיטיב. כבר עלה השחר והוא עודנו עומד על גבי התהלים וקורא בעין דומעת את התפלות הקדושות.

ועם הנץ החמה הניח תפלין ועמד בתפלה. אחרי התפלה נחפז מיד אל אחד ממכריו, הנסיך מוריץ, כדי לבקש עזרה לאדוניו.

הנסיך מוריץ מזקסן היה בנם של הרוזנת אוירורה מקניגסמרק והמלך אוגוסט הגבור. מכל בני המלך היה המהולל ביותר. הוא היה גבור מלחמה מלידה. סופרי קורות הימים ההם מספרים, כי תיכף בצאתו בפעם הראשונה מעריסתו, דרש, כי יביאו לו חצוצרות ותופים. בהיותו נער בן שלוש עשרה שנה כבר שרת בצבא, בתור שלישו של הרוזן שולנבורג, זה שכה נתפרסם אחרי כן בתור מצביא הרפובליקה הויניציאנית. אך פלמינג נתקנא בו והדיח מן הצבא הזקסי לא רק את הרוזן שולנבורג לבדו, כי אם גם את בן המלך. הנסיך מוריץ נאלץ על כן להכנס לצבא הצרפתי ושם נתפרסם יחד עם מצביאו במדה כזו, ששמו הפך נכס היסתורי.

בזמן ספורנו טרם היה הנסיך מוריץ מצביא בצרפת; הוא בא הפעם לבקור קצר אצל אביו בחצר המלכות בדרזדן. כאן היה אהוב לכל במדה יתירה וגם הרוזנת קוזל התיחסה אליו ביחס טוב מאד. מוריץ היה דמות דיוקנו אל אביו: כמוהו יפה תואר, חסון ופזרן. כאביו כן הוא פנה כבר במצוקתו לעזרת רבי ברמן ובהזדמנות זו נוכח מה נפלא הוא האיש רבי ברמן והעריכו והעריצו עד מאד. במכתביו לאמו, וכמו כן בתזכיריו שנדפסו, הוא מזכיר תמיד בהערצה יתירה את המורשה בהרנד להמן.

אל נסיך זה מהר עזריה מיד לאחר תפלתו, בתקוה להשיג דבר לטובת אדוניו בתווכו של הנסיך. אך ברגע בו הגיע לארמונו של הנסיך עלה הנסיך על סוסו לרכיבה.

– הוד כבוד נסיכותך – קרא עזריה – חפצתי לדבר עמך רק דברים אחדים!

– בלתי אפשרי – ענה הנסיך – אינני פנוי אף לרגע. בואה מחר!

הנסיך נעלם על סוסו הקל. עזריה נשאר עומד כשתקותיו פחתו באחת.

– אל תבטחו בנדיבים! – לחש לנפשו – עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ! אם הוא לא יושיעני, לשוא כל מחשבותי; ואילו, אם רק ירצה ד' להושיעני, איננו זקוק לנסיך; הוא יכול לשלוח עזרתו גם על ידי קבצן.

ואמנם, קבצן זה כבר נמצא בביתו של עזריה שעה שחזר אליו.

– מה חפצך? – שאל עזריה, בפגשו במסדרון ביתו יהודי עני לבוש סחבות.

– אה, אדוני, – ענה היהודי העני, – חפצתי לדבר אל המורשה רב החסד, אך אין נותנים לי להכנס אליו. הוא מתכונן לנסוע – כך אמרו לי.

– מה בקשתך מן המורשה? נדבה? כסף?

– אה, לא, אדוני. אמנם, הכסף עשוי לסייעני במצוקה שאני שרוי בה, אך לא על זאת באתי לשוחח עם המורשה.

– בואה עמי, רבי יהודי, לחדרי, ואם רק אוכל לסייע בידך ודאי אעשה זאת.

עזריה נכנס למטבח והזמין ארוחת בוקר לחדרו בשביל עצמו ואורחו.

נהוג היה, אז בגרמניה לסעוד ארוחת בוקר בלחם ובירה חמה. הקפה טרם היה ידוע אז בגרמניה.

עזריה ואורחו נטלו ידיהם ואכלו.

– אה – אמר היהודי הזר – חיות באה אל נפשי. כל הלילה נדדתי ברגלי ודמי קפא בעורקי. מלבושי אינם כלל לפי מזג האויר החרפי כעת.

אחרי הארוחה הזמין עזריה את האורח לספר מה משאלתו.

– שמי ליב – ענה האורח – וגרתי לפנים ברינק, בוירצבורג. פעם בימי אידיהם הלכה שפחתי לשאוב מים מן הבאר. אחי הצעיר הלך אל בעל הבית הנוצרי לדרוש את דליי שנמצא ברשותו. בעל הבית עצר את הנער, בכדי לטבלו לנצרות. אני לא נמצאתי אותה שעה בבית. בחזרי הביתה ובהוודע לי הדבר חשתי לוירצבורג, כדי לבקש עזרה עבור אחי המסכן. הנסיך־הבישוף שלח פלוגת חיילים, שאסרה את בעל הבית ואת בניו; אך לאחי כבר אחרה הישועה לבוא, כי הכוהו קשה ובו ביום מת. בעל הבית נדון למיתה ונתלה. אך באותו יום התנפל ההמון על ביתי, בזזו והחריבו. הודיתי לד' על שאני ואשתי נצלנו ממות.

– איום!

– מאז והלאה – המשיך האורח לספר – הנני נע ונד בארץ, כקבצן. והנה נודע לי בביהם כי רבי ברמן אוסף יהודים להלברשטט. כוונתי על כן את דרך נדודי להלברשטט. אך בדרך, בולדנבורג, ילדה אשתי בן. אשתי חלתה מאד ולא יכולתי להשאירה לבדה. אך כעת הוטב לה והנה הלכתי רגלי כל הלילה, כדי לבקש מאת רבי ברמן למול את בני. ואילו עתה שמעתי כי הוא עומד לנסוע ובמרחק רב מפה אין מוהל אחר זולתו.

– מתי נולד הילד?

– ביום חמישי שעבר.

– צריכה איפוא ברית המילה להתקיים מחרתיים?

עזריה שקע בהרהורים. רעיון נפלא צץ במוחו: האין יהודי עני זה שלוח מאת ההשגחה העליונה להציל את אדוניו?

– שמע נא – אמר עזריה – אם תאמר כי המילה צריכה להתקיים ביום החמישי, ודאי לא יאבה אדוני ללכת עמך, יען כי ביום הרביעי עליו להיות במבצר קניגשטין ומשם עליו לנסוע הלאה. הידעת מה. אמור לו כי מועד הברית הוא ביום הרביעי. לכשיבוא עמך לולדנבורג, בנקל יעלה בידך לדבר על לבו ולהשפיע עליו כי ימתין עד ליום החמישי.

עזריה הכניס את האורח אל אדוניו.

– רבי ברמן – אמר – אשתו של יהודי זה ילדה בן זכר בולדנבורג. מחר הוא מועד ברית המילה ובמרחק רב מפה אין למצוא מוהל. יכול הנך להגיע היום לולדנבורג, מחר בבוקר למול את הילד ולהגיע בעוד מועד לקניגשטין.

המורשה נמלך רגע בדעתו. אחרי כן העניק ליהודי חמשה דוקטים ודרש לציין בדיוק את מקום מגוריו.

– לך לביתך אל אשתך וילדך. בערב אבוא אליכם – אמר.

 

פרק שלושים ואחד: מילה בזמנה    🔗

כאשר היהודי ליב קיבל את התשובה הרצויה מאת המורשה, פנה מיד לדרכו חזרה הביתה אל אשתו, לבשרה את הבשורה הטובה ולהכינה לכך, שתאמר גם היא למורשה כי הברית צריכה להתקיים מחר ביום הרביעי.

בינתיים סיים רבי ברמן את הכנותיו למסע. שני סוסים עמדו מאוכפים לפני ביתו. אחד לו והשני למשרתו יוהן, שעמד ללוותו בדרכו.

עזריה נסה שוב ברגע האחרון למנוע את אדוניו ממסעו.

– עשה עמי את הטובה הזאת – אמר – חזור מיד לאחר הברית הנה. אל תסע לקניגשטין.

– פתי אתה – ענה רבי ברמן בחיוך – הנני ביד ד' בכל מקום שהוא. בקניגשטין כאשר כאן. היה שלום!

והוא ישב על סוסו ויצא לדרך. יוהן רכב לצדו.

עזריה לוהו פסיעות אחדות ואמר:

– “יברכך ד' וישמרך! יאר ד' פניו אליך ויחנך; ישא ד' פניו אליך וישם לך שלום”.

אחרי כן חזר עזריה הביתה ושוב החל לטכס עצות כיצד להוודע מהי הסכנה המרחפת על ראש אדוניו, ואם אפשר – להצילו.

רבי ברמן רכב לו בשלווה לדרכו, אך מחשבות רציניות העסיקוהו. בקשותיו התכופות של מנהל פנקסיו לבל יסע, הטביעו עליו בכל זאת רושם חזק. האמנם צפויה לו באמת סכנה בקניגשטין? רק עתה נעשה בעיניו חשוד הדבר שמתחלה לא שם אליו לב. המבטים התמוהים שהמלך והרוזנת החליפו זה עם זו בהביטם עליו בשעת ראיונו האחרון; הצהרתה התמוהה של הרוזנת: “אם תחזור ממסעך אתגייר”. בכלל היתה מטרת נסיעתו כה מסתורית, כה עטופת תעלומה. היתכן, כי אמנם צדק האיש רעול הפנים, שהזהיר את עזריה? היתכן, כי אומרים לתפסו במאסר בקניגשטין? אך מדוע? על איזה יסוד מבקש המלך, שהוא כה נאמן לו תמיד ועובדו במסירות נפש, לאסרו בכלא? אה, האם בחצר המלך הוקסי זקוקים לאיזה יסוד כדי להשחית את מישהו? וכי איזה צדק שורר שם! המיניסטורים, הגנרלים, אנשי החצר – “שריך סוררים וחברי גנבים” – שנן רבי ברמן לעצמו את בטויו של הנביא. לאזרח ולאכר הרי אין שום זכויות אצלם; מתיחסים אליהם כאל עבדים ומנצלים אותם. אפילו מעמד האצילים, אשר לו שלטון, השפעה וזכויות, – אפילו במעמד זה שואפים לבלוע איש את רעהו, להרוס ולאבד. אחד האצילים, פון־הרטהויזן, ביקש לפנים משרה אצל פלמינג. שתדלנו המליץ עליו כי “אדם ישר” הנהו. “אין אנו זקוקים כאן לאנשים ישרים כי אם לרמאים” – ענה המיניסטר פלמינג בהשיבו ריקם את פני השתדלן. וראש מיניסטורים זה גופו, האיננו אדם שאיננו נרתע בפני כל פשע? והאם לא הפך זה בזמן האחרון אויבו בנפש? והם לא נשבע הנסיך לובומירסקי להנקם בו? אמנם כן, אך במה אפשר להאשימו? כיצד אפשר היה לפעול על לב המלך להרע למשרתו הנאמן? לא, הדבר לא יאומן. דוקא אזהרתו של האיש רעול הפנים היתה מזימה: אמרו להניעו לבלי לציית למלך, כדי להשחיתו לאחר מכן.

במחשבות מעין אלה היה רבי ברמן שקוע בלכתו בדרך, שעה שמשרתו פנה אליו לפתע בבקשה לנטות הצדה מן הדרך.

רבי נחמן הביט סביבו וראה לא הרחק ממנו גבעה, עליה התנוססה תליה. כאן תלו לפני זמן קצר את ראש השודדים ליפם טוליאן, מי שהרכיב כנופית שודדים מעריקי הצבא הספרדי ויחד שדדו ורצחו בארץ ובכל סביבותיה. לבסוף נלקח בשבי הוא וחמשים מאנשיו ונתלו במרחק מה מדרזדן. את גופו של ראש השודדים שסעו תחלה בגלגל ואחרי כן תלו את נתחי הבשר; את אנשיו תלו חיים. כל התלויים היו תלויים זמן רב, עד שעופות הטרף אכלו את בשרם, במלאם את האויר בצריחותיהם האיומות.

– ומדוע לא נסע ישר בדרך הסלולה? – שאל רבי ברמן.

– ירא אנכי – ענה יוהן חרש.

– ירא הנך?

– אה, אדוני, ודאי איום הוא הדבר, להיות תלוי כה באויר כשהחבל כרוך מסביב לצואר, כדי ללכת אחרי כן בצורה כזאת לגיהנום.

– ודאי. אבל הלא אין זה צריך להפריענו מלעבור ליד התליה!

– כן, אבל נשמותיהם של התלויים! שמע נא, מה נוראות אנקותיהם!

– לא רוחות הן אלה, כי אם עופות הטרף, הטורפים את בשר התלויים. הבה נסע הלאה!

– אך יוהן עצר את סוסו.

– אדון – התחנן – הבה נטה הצדה!

– שמא מעיק איזה פשע על מצפונך?

– יוהן נזדעזע בכל גופו. הוא הטה את סוסו הצדה ורבי ברמן, ברצון או שלא ברצון, נאלץ אף הוא להקיף את הדרך מסביב.

בשעת ערבית מאוחרת הגיעו שני הרוכבים לולדנבורג, שם המתין להם בעל הברית בדרך והובילם לבית אכסניה.

אחרי כן הלך רבי ברמן עם בעל הברית, אל הבית בו התגורר. רבי ברמן ביקש להראות לו את הילד; היה זה ילד יפה ובריא.

– הילד בריא – אמר רבי ברמן – הברית תוכל להתקיים מחר.

אבי הילד העיף מבט לעבר אשתו. שניהם חייכו. רבי ברמן הביט בהם משתומם; הוא נזכר באותם המבטים שהיה עד להם, בין המלך והרוזנת קוזל.

למחרת בא רבי ברמן שנית לבית בעל הברית, כדי למול את הילד. הוא מצא את בעל הברית ואשתו שרויים במבוכה רבה.

– אדוני המורשה רב החסד – אמר היהודי ליב – בי אדוני, אל יחר אפך בי, אבל מנהל פנקסיך עצמו למדני לומר כך. כך…

– מה לומר? – שאל הרבי ברמן בהשתוממות.

– אשתי ילדה את הילד ביום החמישי בשעה 12.

– ביום החמישי?

– אכן, ביום החמישי. הברית תוכל איפוא להתקיים רק מחר.

– בן אדם, מה עשית? רק לחנם הטרחני לעשות דרך כה ארוכה. הנני נוסע תיכף בחזרה.

– בי אדוני, המורה רב החסר, קללני נא, הכני, הטילני אל בית הסוהר – כל זה נתחייבתי בצדק, יען כי רימיתיך. אך את הדבר הזה אל תעשה – אל תסע מפה! השאר נא פה עד למחר ומול את הילד. אל תחמיץ את המצוה הגדולה של מילה בזמנה. אמנם, כזבתי לך! אבל לולא עשיתי זאת, כי עתה לא באת הנה, ובכל הסביבה כולה אין מוהל אחר זולתך.

– לא אקללך, לא אכך ולא אטילך לבית הסוהר, אולם פה לא אשאר. עוד היום עלי להיות במבצר קניגשטין. המלך פקד עלי זאת בפירוש.

– אנא, אדוני המורשה רב החסד, הרשני, יהודי עני שכמותי, לומר לפניך מילה אחת. מלך פולין וזקסן פקד כי תהיה היום בקניגשטין, ומלך מלכי המלכים, השליט על כל העולמות, ברוך הוא וברוך שמו, פקד, כי תמול את בני. למי מהם עליך לציית תחלה?

– הנך טועה, יהודי חביב. לא עלי מוטלת החובה למול את בנך ביום השמיני, כשהמלך שולחני למקום אחר. האמינה לי, כי קשה לי עד מאד להשיב את פניך ריקם, אך לא אוכל להשאר. אסור לי.

– רבי ברמן, הנני יהודי עני, חסר מולדת ובית; נוסף לזה גם אינני למדן. ואולם דע לך, גם אם תתן לי את כל הון ביתך, נוסף על למדנותך, לא אעמיס על מצפוני את החטא של מונע מלהכניס ילד יהודי בבריתו של אברהם אבינו! הלא גם משה רבנו בכבודו ובעצמו נענש על כך, שדאג תחלה למלון ורק אחר כך למילת בנו. רבי ברמן, הביטה וראה, הנני דל ואביון, אך כבר מסרתי את נפשי ואבדתי ביתי ומולדתי, ובלבד שלא להשתמד. רבי ברמן. השאר עד למחר!

– לא אוכל, לא אוכל!

– יכול תוכל! אליהו הנביא, מלאך הברית, ירחיק ממך כל אי נעימות שעלולה להגרם לך על ידי כך. שלח את משרתך לקניגשטין. ימלא הוא שם את שליחותך!

רבי ברן לא ענה מאומה. הוא העמיק בהרהוריו: האם אין כל המאורע תשועת אלקים? לבסוף ויתר ונשאר בולדנבורג. את מכתב המלך שלח בידי משרתו יוהן אל מבצר קניגשטין.

 

פרק שלושים ושנים: צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו    🔗

העובר בדרך מדרזדן לפראג, מתרשם עד מאד מהנוף היפה, בו עוברת דרכו. הסביבה נקראת “שויצריה הזקסית”, ההרים שעל גדות העלבא מכוסים חוילות או נטועים כרמים. ההרים מהם רמים ומהם משופעים והמענין שביניהם, בכניסה ל“שויצריה הזקסית”, מתרומם ממעל לעלבא, – הוא קניגשטין (סלע המלך). הוא מתרומם כמעט זקוף, כסלע רם, אלף ושש מאות רגל למעלה ממי העלבא. למעלה ברום שטוח הוא הסלע; שם בנוי מבצר, שהקפתו מסביב דורשת זמן של מחצית השעה. זהו אחד המקומות היפים ביותר ומשם נשקפת תמונה נהדרת על הנהר עלבא ועל העמק הפורה הזרוע כפרים וערים. אך מקום נהדר זה שמע גם אנקות אומללים לרוב. סלע המלך, מבצר חזק ונוגה, שמש מאז ומתמיד גם בית כלא ממלכתי. כאן מצאו את כלאם רבים מגדולי המלוכה. כמה מהם הותזו כאן ראשיהם, אחרים טרפו כאן את נפשם בכפם מרוב יסורים וצער, גם כמה אנשים הנזכרים בספורנו בלו כאן שנים רבות, כמו, למשל, הקנצלר הראשי הרוזן ביכלינגן, הנסיכים יאקוב וקונסטנטין סוביסקי. גם בטגר, יוצר הזהב כביכול, נכלא במקום הזה, כאשר לא הצליח ליצור זהב, עד שהוציאוהו לחפשי והמציא את עבוד החרסינה.

יוהן, משרתו של רבי ברמן, לא חשב על כל זאת ברכבו במעלה ההר; הוא אף לא השגיח ביפי הנוף ולא ידע את קורותיו העגומים של המבצר. תמונות לגמרי אחרות העסיקו את דמיונו: המחשבה אודות ראש השודדים טוליאן וחבריו, שנשמותיהם כאילו, נאנקו תמול כה קשה ממרומי התליה ולמטה הדריכתו מנוחה. כל רגע ורגע משש את צוארו, להווכח אם חבל התלין אינו כרוך עליו. אך בשעה שסוסו עלה, כשהוא נושם ונושף, על פסגת השפוע, נאלץ להקדיש את כל תשומת לבו לדרך הצרה, כדי שלא להתגלגל לעמקי התהום. סוף סוף הגיע אל החפירה שלפני חומת המבצר החיצונה. הגשר שמעל התעלה התרומם. בעברה השני של החפירה נראה זקיף, שישב במלונתו.

– מה חפצו? – שאל הזקיף.

– פקודה מטעם הוד מלכותו! – הכריז יוהן, בהוציאו מכיסו את המכתב ובנופפו בו למעלה.

המעבורת הורדה ברעש. יוהן עבר דרכה ברכיבה על הסוס. השומר הרכיב את משקפיו ובחן שנית את המכתב.

– יסע הלאה! – פקד השומר.

לפני עמדה שניה עצרו שנית את יוהן. גם שם קיבל את אותו המענה. לבסוף הגיע אל שער המבצר ואחרי כן, ברדתו מעל סוסו, הובילוהו אל המפקד.

המפקד קיבל ממנו את המכתב, קרא את הכתובת, בדק את החתימה ובטרם פתחו שאל:

– מה שמו?

– יוהן לידקה מגרנדורה.

– מה מעשהו?

– משרת המורשה הממלכתי, בהרנד להמן.

– אה, ידעתי את אדוניו. היתה לי פעם הזדמנות לשרתו בבילאלא, בפולין. אולם אדוניו, כפי הנראה שכחני. אז עדיין הייתי שלם בשתי רגלי.

המפקד בחן בצער את רגלו התותבת.

אחרי כן פתח את המכתב. בקראו את המכתב העיף מבט תמוה על המשרת. תכנו של המכתב היה:

"אל האוברסט־ליטננט פון קרוקס, מפקד מבצר קניגשטין!

" אני, מלכו, מפקד עליו לבצע מיד, בלי שום טענות ומענות, את גזר דין המות על מוסר מכתב זה. אל יתן להשלות את נפשו בטענות כי חף הוא מפשע ותוך איזו שהיא הבטחה שאירעה כאן טעות.

הנוטה לו חסד

המלך אוגוסטוס רקס

נתן בארמוננו בדרזדן, ביום הראשון, 22 לפברואר".

– יוהן לידקה! פנה אוברסט־ליטננט – מה פשעו?

– אדון כליל חסר, אינני מבין לדבריך!

– ובכן, איננו יודע כלל כי עליו למות!

יוהן החויר.

– למות… למ– –ות? – גמגם בקושי.

– אמנם כן, למות! המלך פוקד עלי לבצע עליך את עונש המות ללא טענות ומענות.

יוהן כרע על ברכיו.

– אדון רב חסד! – צעק – הנני חף מפשע. אין זאת כי נפלה כאן טעות.

– המלך כותב כי לא אשגיח באמתלות כגון אלה.

– למות, למות, הרי זה בלתי אפשרי כלל!

– אף על פי כן, הדבר יבוצע מיד. איזו מיתה הוא בורר לעצמו? האצוה לתלותו?

– אה, אדון רב חסד! רק לא זאת, רק לא תליה!

– אולי להתיז את ראשו?

– אה, אנא אדוני המפקד, לא להתיז את הראש, לא זאת!

– ובכן, הרי אי אפשר לי להמיתך ביריה! זוהי המיתה היפה רק לאנשי צבא. אף על פי כן, יען כי הוא נבעת כל כך מפני תליה או התזת הראש אתן להמיתו ביריה.

– אה, אדון כליל חסדים, רק לא זאת, לא ביריה!

– לעזאזל, בחור! הרי לא אוכל להטביעך במבצר, בו שורר מחסור במים!

– לא, לא, לא להטביע!

– ובכן, אמציא איפוא למענו סוג חדש של מיתה. לדידי: יציגו חבית מלאה אבק שרפה, ישב הוא עליה ונציתנו.

– חנינה, אדון כליל חסד, חנינה!

– טפש הוא! אין בידי לחוננו. המלך גזר דינו למיתה. את הדבר אין להשיב.

המפקד פתח את הדלת.

– ורדטמן! – קרא.

האיש נכנס.

– יאמר לסגן הקצין בוש, כי יעמיד עשרה קלעים טובים בחצר. יש לבצע עונש מות. יכנסו מיד שלושה אנשים ויובילו את הנדון אל המקום בו יבוצע גזר הדין.

– ובכן עלי איפוא למות! – ילל יוהן. – אה, אדוני המפקד רב החסד, שלח נא אחרי כומר, ברצוני להתודות; ילוני לדרכי האחרונה ויעודדני.

– הייתי עושה זאת ברצון, אך קשיים עומדים בדרך. ישלחו אחרי כומר אל הכפר, הדבר יארך שעתים וזה בנגוד לפקודת המלך.

– אדון כליל חסד, הניחני אמנם לחיות עוד שעתים! ואולי גם עד למחר, עד שיבוא אדוני, שיבהיר הכל. אין כאן אלא טעות. לא עלי הוטל למסור את המכתב, רק על אדוני. מדוע יבקש המלך את נפשי? לא עשיתי למלך שום רעה מעודי.

המפקד לא ענה. שלושת החיילים נכנסו והוציאו את יוהן בעל כרחו לחצר, במקום שהיורים נצבו הכן.

את האומלל היו צריכים לאסור אל עץ.

– אדוני המפקד! – צעק, ־ תנני לפחות להתודות תחלה בפניך.

המפקד הסכים לכך. החיילים הניחו לנדון וזה כרע על ברכיו.

– חוטא ופושע אני, – בכה בדמעות, – ראוי אני למות. גנבתי מאת אדוני, כמה שהיה ביכלתי. בנסיעותיו הרבות גנבתי ממנו זאת או אחרת ומכרתי. בכסף הייתי משתכר או הפסדתיו במשחק הקלפים. ואדוני הן כה טוב היה אלי! באופן הגרוע ביותר התנהגתי עם אדוני בברונשויג, מקום שם הכנסתי אל חדרו אורחת גנבים, שגנבו ממנו כסף רב, פרוה יקרה וקופסת־טבק של זהב. אמנם, את הכסף השיג בחזרה, אבל את יתר החפצים לא. ואדוני הטוב והאציל עוד השתדל בעצמו לטובת הגנבים. אה, הוא ימחול גם לי, לכשיוודע לו גורלי המר. בי אדוני המפקד, אמור נא לאדוני כי לא יעזוב את אמי המסכנה. יחוס ד' על חוטא ופושע כמוני!

יותר מזה לא יכול דבר עוד. דמעות חנקו את גרונו. אחרי כן קם. החיילים אמרו לאסרו אל עץ, אך הוא אמר כי הדבר אינו נחוץ, הוא יעמוד איתן מעצמו. אחרי כן קשרו את עיניו, נשמעה הפקודה: הרובים ירו ויוהן נפל ארצה מתבוסס בדמו. כעבור רגעים אחדים מת. את גופתו קברו לפני שער המבצר.

 

פרק שלושים ושלושה: האיש כמוני יברח?    🔗

למחרת הגיע רבי ברמן אל שער המבצר ודרש כי יכניסוהו פנימה. הוא מל את התינוק ביום החמישי בבוקר השכם והיה סיפק בידו להגיע בעוד בוקר למבצר. בנקבו את שמו ובאמרו כי ברצונו להפגש עם המפקד, הורידו את המעבורות והעבירוהו בדרך בה העבירו את יוהן האומלל ביום שלפני זה. המפקד יצא לקראתו והושיט לו את ידו.

– ברוך הבא לקניגשטין, האדון המורשה! – אמר – התזכרני עוד?

– אדון רב חסד! ענה רבי ברמן – לעתים תכופות חשבתי אודותיך. נצטערתי לשמוע כי בקרב ליד פרוינשטדט אבדה לך רגלך. עוד לך חוב בידי, אדוני האוברסט־לייטננט. את הבטחתי שהבטחתי לך בביאלא טרם קיימתי. אנא, קח ממני את מאתים הדוקטים האלה לאות תודה על השרות שמלאת למעני בביאלא.

– מאומה אין לי בידך, בהרנד, – אמר המפקד, – אותה שעה רק את חובתי מלאתי. אך בכל זאת את מתנתך הנדיבה קבל אקבל. יען כי נשארתי עתה בעל מום והנני לבדי גלמוד בעולם הגדול. זה לא כבר החלטתי לישא אשה. אך נערה עשירה לא תאבה להנשא לגבר בעל רגל של עץ. לפיכך בחרתי לי עלמה יפה וצנועה, מגזע היחס, אך דלה ועניה. בהתקיימי רק על משכרתי הזעומה, אוכל להצניע את מתנתך ליום מר.

הוא קבל את כיס המשי שרבי ברמן הושיט לו. אחרי כן הזמין את המורשה לשבת.

– הרק זוהי מטרת בואך הנה? – שאל.

– לא, אדוני המפקד! המלך שלחני הנה, כדי…

– משרתך כבר היה כאן אתמול והביא לי מכתב. הידוע לך תוכנה של פקודת המלך?

– לא, הנני משער…

– חשוך את השערותיך והיטיב לקרוא את המכתב גופו.

הוא הושיט לו את הצו המלכותי וזה פתחוֹ והחל קורא בו…

רבי ברמן החויר כמת. חלחלה עברה בכל בשרו. ובכן, צדק איפוא האיש רעול הפנים. בקשו לקחת את נפשו, ללא תלונה, ללא חקירה, ללא משפט, ללא אפשרות של הגנה, ללא פסק דין!

– כמובן, – אמר המפקד, – צויתי מיד להמית ביריה את מוסר המכתב.

צמרמורת תקפה את רבי ברמן. הכדור שפלח את לב משרתו, היה מיועד לו! ברכת הודאה חמה לאלקים, לכל יכול, רחש רבי ברמן בלבו, בצרוף תפלה, כי יצילהו מן המבצר בשלום, יען כי הסכנה טרם חלפה.

המפקד הרגיש, עד כמה השפיע מכתב המלך על רבי ברמן והרגיזו.

– אל לך כה להצטער עליו, – אמר – היה זה בחור מגונה; לפני מותו התודה כי היה גונב ממך לעתים תכופות; בברונשויג הוביל לחדרך כנופית גנבים גנבו ממך כסף רב, פרוה וקופסת טבק עשויה זהב.

רבי ברמן לא היה מסוגל לדבר דבר. הוא התאזר בכח רב כדי לשמור על שלותו. סוף סוף עלה הדבר בידו.

– יותר מזה אין לך למסור לי דבר, אדוני המפקד? – שאל לבסוף.

– אין דבר יותר.

– הגם לך אין ידוע מפני מה צוה המלך להמית את משרתי באורח כה מסתורי?

– נו, דבר זה נקל לשער. אל נכון נתפסה כנופית הגנבים הברונשויגית והם הלשינו על חברם. משטרת ברונשויג הודיעה על כך לדרזדן ולמלכנו הטוב והישר אמר להעניש בעונש מות את הנאשם. ואולם הוד מלכותו הלא מכיר את טוב לבך; היית מסוגל לבקש רחמים על הנדון ולהשיג חנינה למענו. לפיכך נהג המלך בחכמתו דוקא כך: והנה שלחך היום הנה, למען הודיעך כיצד הוא נוהג באנשים שבצעו אצלך גנבות.

– אמנם כן, אדוני המפקד, כפי הנראה כך הוא. ודאי, אלמלי ידעתי על כך, לא הייתי מרשה לעולם כי הבחור המסכן יירה.

– חה, חה, חה! עיניך הרואות כי צדקתי. אך הבה נשוחח על ענינים אחרים. שמא תסעד עמדי ארוחת בוקר?

– תודה, אדוני האוברסט־לויטננט. לנו היהודים אסור לאכול את מאכליכם.

– ובכן, כוס יין־רהיין טוב?

– חן חן. גם זה אסור לנו.

– נו, אבל כוסית יין שרף. יין שרף גורדהויוי ישן מובהק!

המפקד הוציא מתוך מזוה צלוחית יין שרף, מזג שתי כוסיות ושתו “לחיים”?.

– שלום, אדוני המפקד, חיה בטוב! הנני מאחל לך ברכת מזל־טוב לחתונתך!

– היתכן, אומר הנך כבר ללכת? השאר נא עוד שעה! נפטפט על פולין. הלא טרם ספרתי לך כלל כיצד אבדתי את רגלי.

– בפעם אחרת, אדוני האוברסט־לויטננט! עלי לשוב עתה חזרה. עסקי הדחופים דורשים זאת.

האוברסט־לויטננט ליוה את אורחו עד לפני שער המבצר. שם חזר רבי ברמן וישב על סוסו. לחייל, ששמר את סוסו, העניק מתנה טהלר אחד. המורשה יצא דרך השער, רכב כברת ארץ, פתאום שמע מאחריו קריאה: “המתן! המתן!”. תוך פחד עצר את סוסו ושב על עקביו.

– מה יהא על סוסו של משרתך יוהן? – שאל המפקד – זהו סוס משובח ושוה עשרים קרולינות. התאבה לקחתו עמך?

רבי ברמן נשם לרוחה.

– הנני נותנו לך, – אמר, מתנה לחתונתך.

– חן חן! מתנה נאה!

המורשה עבר סוף סוף את הגשר; מאחוריו הורם הגשר שנית. רק עתה נשם לרוחה: הוא יצא בשלום מגוב האריות.

בעונג החל לנשום את אויר־החורף הקר והצח. בינות גדרות אבן רחבים נמשכה הדרך בה רכב עתה במורד ההר. במרחק מה התנוסס יער עבות של עצי אלון, לבנה, אורן וברושים. בגאון התנשאו הגזעים התמירים על בדיהם מרובי הענפים. צורים גבוהים, מתנשאים לשמים, נצבו איש ליד רעהו, כשומרים ומגינים על קניגשטין; ביניהם התפתל כנחש ענק קו של כסף מאיר – הנהר עלבא! הכפור לא היה חזק; העלבא טרם קפאה. והנה שטו עליו במורד הזרם רפסודות גדולות עמוסות אבנים ועצים; מרחוק נדמו כצעצועי ילדים. רחוק מזה לצד דרום מזרח שכנה העירה קניגשטין מתחת למבצר. מן הארובות תימר עב של עשן, ואפשר היה לחזות בדמיון את עקרת הבית המסורה כשהיא עומדת לפני התנור החם ומכינה ארוחה חמה למשפחה. במרכז העירה נצבה כנסיה והנה עלה כרוז העיר על מגדל הכנסיה וכמנהג הימים ההם החל תוקע בחצוצרה והכריז: “עתה הודו הכל לבורא עולם!”.

רבי ברמן, בהגיעו אל גבעה, קפץ מעל סוסו, אסרו אל עץ ועמד להתפלל תפלת המנחה. באיזה רגש עמוק וחם ובאיזו יראת שמים הודה עתה הניצול ממות לאלוקים על עזרתו וישועתו! מה חמה היתה תפלתו, כי גם להבא לא יסיר חסדו ממנו! כי רק עתה נצבה לפניו השאלה: מה עליו לעשות כעת? היחזור לדרזדן ויכניס עצמו בסכנה מידי אויביו, או יברח? במקרה האחרון יוחרם כל רכושו והוא יאלץ לנדוד בעולם, ללא בית, נע ונד, יען כי בשום מקום לא יוכל להציג כף רגלו. בפרוסיה יסגירנו המלך לידי המלך הזקסי לפי דרישתו, והוא הדין בארצות אחרות. מה איפוא יעשה? והנה החלה שוב לנקר במוחו השאלה: במה מאשימים אותו? כי חף הוא מכל פשע – היה אצלו נעלה מעל כל ספק.

– לא, – שנן לעצמו, לא אברח. הנני שב לדרזדן, אתיצב לפני המלך ואשאלהו במה יאשימוני. אוכיח כי אויבי המלך טפלו עלי שקר ורכילות. הכל יכול, שהצילני היום ממות, הוא יגן עלי גם בעתיד ויהי לי לישועה!

 

פרק שלושים וארבעה: רבי ברמן מתיצב לפני המלך    🔗

כאשר נכנס למחרת רבי ברמן דרך שער פירנר לדרזדן, החליט ללכת מיד את המלך, עוד בטרם יכנס לביתו. הוא החליט, כפי הנראה, לבלי לשקוט ולבלי לנוח, עד אשר יסיר את המסוה מעל פני אויביו. היתה כבר שעת צהרים והמלך ארח ארוחתו אצל הרוזנת קוזל. הוא פקד פקודה חמורה לבל יפריעוהו.

רבי ברמן רכב עד לחצר המלכות. מסר שם את סוסו בידי עבד־האורוה ואחרי כן חפש אחרי משרת החדר אשר למלך ובקשו כי יודיע על בואו למלך.

– הוד מלכותו – אמר המשרת – סועד עתה אצל כבודה הרוזנת קוזל. קשה יהיה לך עתה להכנס, אדוני המורשה!

המלך בנה לפני זמן קצר מעין מעון נסיכים עבור הרוזנת ליד ארמונו; המעון עמד בקשר עם הארמון דרך מבוא סתר. רבי ברמן נאלץ על כן לחזור על עקביו, כדי להכנס דרך הרחוב הראשי אל ארמון הרוזנת.

בפרוזדור מצא משרתים רבים, אך איש מהם לא אבה להודיע עליו. לשוא הציע רבי ברמן עשרה דוקטים תמורת ההודעה – איש לא אבה להסתכן ולהעלות עליו חמת המלך. אך פתאום נגש אל רבי ברמן גמד – שתי רגל ורביעית הרגל קומתו. הוא נהג כאציל ממדרגה ראשונה. הוא רץ מבינות לרגליו של משרת החדר רם הקומה ישר אל רבי ברמן.

– מורשון! – אמר – הב את דוקטיך; אנכי מודיע עליך למלך.

רבי ברמן הסיר באדיבות את מגבעתו בפני האדם הקטן.

– אה, האדון הנט, אמר – אנא, – עשה עמי חסד זה להודיע עלי למלך, יען כי הדבר נחוץ עד מאד.

– טוב, מורשון, טוב! – ענה הננס, – אך הב נא תחלה את הדוקטים.

רבי ברמן עשה כאשר נדרש והאדון הנט פנה ללכת אל המלך.

– אכן, – אמר זקן וראש משרתי החדר, – בחפץ לב הייתי נוטל את הכסף. אך אשר ירשה לעצמו ננס זה, אסור לאחר לעשות.

הנט היה גמדו הפרטי של המלך, אשר אהבו מאד. הוא הצטיין לא רק בקומתו הקטנה, כי אם גם בדמותו הכבירה. נוסף לזה היה מפותח ופקח מאד. באדם קטן זה שכנה נשמה דוקא לא קטנה. הוא היה גם מלומד במידה הגונה. הצטיין ברכיבה, סיוף וקליעה. שנותיו היו באותו פרק עשרים ושתים.

מצב רוחו של המלך באותה שעה היה דוקא רע מאד. הוא רב עם הרוזנת קוזל, שהיתה קנאית במידה יתירה. ואמנם אוגוסט נתן לה לעתים די תכופות את ההזדמנות לקנא את קנאתה. בתוך חילופי הדברים הרציניים נכנס הגמד הנט לאולם. המלך מצא ספוק בכך, שיהיה לו על מי לשפוך חמתו והרעים בקולו:

– מי הרשה לך להכנס הנה? אצוה לגזרך לגזרים!

– אכן מדוע לא? – אמר הנט תוך צחוק – הביטו נא במלך מכיר טובה זה! רק עתה הרוחתי בשבילו חמשה דוקטים, שהבאתי למסור לו, וזה אומר לשסעני לגזרים! אי לך, אוגוסט, בוש והכלם!

הרוזנת מחתה את הדמעות שעמדו בעיניה ורמזה להנט כי יגש אליה.

הגמד נשק בנימוס את יד הרוזנת ואמר:

– מלכה יפהפיה! השוב סחט אוגוסט הרע שלנו דמעות מעיניך המזהירות? הההין להעיב את זהרם של יהלומים נוצצים אלה? המתן נא, אנכי אענישך, מלך בלתי מנומס שכמותך!

– ובמה תענישני? – שאל המלך תוך צחוק.

– לא אשיב לך את חמשת הדוקטים שהשתכרתי בשבילך.

– מה טיבם של חמשת הדוקטים?

– ובכן, עיניך הרואות, קבלתי עשרה דוקטים כדי להודיע לך על מישהו המצוי פה ומנהג נוהג פה זה מכבר לצבור בשביל מלך פולין וזקסן מחצית דמי־השתיה. הרי נאלץ פלמינג המסכן למסור מחצית דמי־שתייתו למלך!

המלך פרץ בצחוק קולני ללא הפוגות.

הננס מנה את חמשת הדוקטים לתוך ידו של המלך. המלך קפל את הדוקטים לכדור עגול וגלגלם על גבי הרצפה. הנט התרוצץ על על פני האולם כדי לאסוף את כדורי הכסף. אחרי כן התיצב לפני המלך עמידה צבאית ואמר:

– יש לי הכבוד להודיע, כי בפני רום הוד מלכותו מפולין וזקסן מבקש להופיע מורשהו הנכנע ביותר, היהודי בהרנד להמן.

המלך והרוזנת נתרו ממקומותיהם.

– מי? – קראו שניהם קול אחד.

– המורשה המלכותי בהרנד להמן – חזר האדם הקטן.

– בלתי אפשרי! – קרא המלך.

– ראו נא מלך פתי זה, שנפתה להאמין כי הוא יודע הכל! אוגוסט הגבור! האם לא קפלת זה עתה את הדוקטים שהיהודי רק עתה נתן לי? הכיצד תאמר איפוא כי בלתי אפשרי הוא הדבר שהוא מבקש ראיון?

– יכנס מיד!

– האדם הקטן יצא במרוצה כדי להביא ללהמן את הבשורה, כי השיג ראיון בשבילו.

– הא! – קרא המלך ברגע בו נעלם הנט מעיניו, ־ היהודי העיז לבלי לציית לי! הוא הרגיש כי הדבר מסוכן ולא הלך לקניגשטין. המתן, המתן, בהרנד, אצוה לשסעך בגלגל!

ברגע זה נתגלה המורשה בפתח וקד קידה עמוקה לפני המלך.

– מדוע לא הלכת למבצר קניגשטין?! קרא המלך תקיפות.

– הוד מלכות! – ענה רבי ברמן – הנני שב ישר משם.

– משם הנך בא? והמפקד לא קבל את מכתבי?

– המפקד קבל מכתב הוד מלכותך לנכון.

– והוא הרהיב בנפשו לבלי לציית לי?

– המפקד מלא בדיקנות את פקודת הוד מלכותך.

– הכיצד? והרי הנך עומד לפני בריא ושלם?

– אה, הוד מלכות, מה פשעי ומה חטאתי, כי יבקש מלכי את נפשי? אין להוד מלכותך עבד נאמן ממני! האם טרם הוכחתי זאת דיי? האם לא עבדתי תמיד את מלכי במסירות נפש? האם לא סכנתי את נפשי כדי להציל את הוד מלכותך משבי מחפיר? הזה שכרי כי יבקש מלכי לגזרני מארץ החיים כפושע שפל?

– האשימוך, בהרנד, בבגידה קשה.

– בגידה קשה? רכילות, הוד מלכות, אין כאן כי אם רכילות שדופה!

– מסרו לי מסמכים המוכיחים כי הנך עומד בקשר עם הנסיך ספיהה ועם מלך שבדיה, כדי לגרש את הזקסים מפולין ולהמליך שנית על פולין את סטניסלב לשטשינסקי.

– הוד מלכות! מסמכים אלה הם בודאי מזויפים; מעולם לא ראיתי כאלה בעיני. לא עמדתי מעולם ביחסים סודיים עם הנסיך ספיהה, עם מלך שבדיה או עם מישהו אחר.

– ובכל זאת מצאו את המסמכים בפרותך, באותה פרוה שנתתי לך פעם במתנה ושציידו של הנסיך לובומירסקי פשט מעל גופך בשעה שנאבק עמך ברחוב.

– שקרים, הוד מלכות, שקרים ריקים! הפרוה שהוד מלכותך העניק לי ברוב חסדו נגנבה ממני עוד לפני מחצית השנה, בעת שהייתי בברונשויג ונהלתי שם את המשא והמתן בדבר מכירת זקסן־לויאנבורג.

המלך צלצל. נכנס משרת.

– הרוזן בינוי ישלח אלי מיד הנה את הפרוה והמסמכים של המורשה בהרנד להמן!

המשרת יצא מיד.

– טרם הסברת לנו – אמרה הרוזנת קוזל – מפני מה לא בצע מפקד מבצר קניגשטין את המתתך, כפי שפוקד עליו.

– רוזנת רבת חסד! הקדוש ברוך הוא שלח את מלאכיו שעליהם להגן על החף מפשע והם הצילוני.

– הכיצד, מלאך אמיתי בעל כנפים?

– לא, רק שמירת מצותיו. פגשתי בדרך משפחה יהודית עניה שהאשה ילדה בן זכר. נתפתיתי למול את הילד, יען כי בכל הסביבה לא נמצא מוהל. שלחתי את משרתי יוהן והמכתב בידו לקניגשטין והמיתוהו תחתי. לפני מותו התודה כי לא היה משרת נאמן לי; הוא היה גונב ממני תמיד וגם בגנבה שבברונשויג היתה ידו מעורבת.

– בהרנד! אמרה הרוזנת – דבריך נתאמתו באורח פלא. אלקיך הגן עליך והצילך. לכאורה עלי עתה להתגייר ולההפך ליהודיה, נדרתי לעשות זאת, אם תשוב ממסעך לקניגשטין. מה דעתך, אוגוסט, האקבל עלי דת ישראל?

המלך צחק צחוק מלבב.

– מוטב ההפכי לתורקית – אמר – ולא תוסיפי לענותני כה בקנאותך.

הסריס נכנס, הניח לפני המלך את הפרוה והמסמכים ויצא.

המלך הושיט את המסמכים למורשה ופקד עליו לקרוא. המורשה קרא…

 

פרק שלושים וחמישה: הוכחות בולטות    🔗

– הוד מלכות, – אמר רבי ברמן אחרי קראו את המסמכים, – מסמכים אלה לא היו מעולם בידי ולא ראיתים עד עתה: הם מזויפים. הנסיך לובומירסקי הוא אויבי, יען כי בשעתו הפרעתי לו מלנקום נקמתו ברב מביאלא ובני ביתו וכמו כן על שהפרעתי לו אחרי כן מלהתמנות למלך פולין. פעמים אחדות נשבע להנקם בי.

– אולם לובומירסקי איננו מוכשר לזייף מסמכים.

– הוד מלכות! גם הרוזן פלמינג כועס עלי, יען…

– יען כי נאלץ להחזיר מחצית דמי שתייתו, כדברי הנט. יתכן כי צדקת, בהרנד; פלמינג מוכשר למעשים כגון אלה. אבל הפרוה! הלא זוהי אותה הפרוה שנתתי לך בעצם ידי בורשה!

רבי ברמן לקח את הפרוה ושטחה לעיני המלך.

–־ הוד מלכות! אמר – פרוה זו אמנם דומה לשלי, אבל שלי בכל זאת איננה. בפרותי השתמשתי במסעות רבים והיא משומשת עד מאד, ואילו זו עודנה חדשה לגמרי. הוד מלכותו יכול להווכח בנקל כי פרוה זו מעולם לה היתה שייכת לי. ייזכר נא הוד מלכותך כי חיט החצר דיוואל בנוכחותך…

– פרם את התפרים והוציא את בטנת הבד! אמנם כן, נזכרתי.

המלך צלצל ומשרת נכנס.

– יבוא דיוואל!

– מה פירוש הדבר? שאלה הרוזנת.

– רוזנת כלילת חסד! אמר רבי ברמן, – לנו היהודים אסור ללבוש בגדים שמעורבים בהם צמר ופשתים. כאשר הוד מלכותו העניק לי את הפרוה, דרשתי, בטרם לבשתיה, להוציא מתוכה את הבד ולהחליפו במשי.

– איזו מצוה נפלאה! אמרה הרוזנת, – האם גם מצוה זו היא מלאך מושיע?

– הוד מעלתה תווכח תיכף. באותה שעה לא חשבתי כי על ידי שמירת מצוה זו יעלה בידי פעם להוכיח את אשמת אויבי. עשיתי זאת רק משום שכך צוה ד' בתורתו.

חיט החצר, פרנסוא דיוואל, נכנס. לפקודת המלך פרם את תפרי הפרוה; התפרים היו מחוטי פשתן וגם הבטנה הפנימית היתה מפשתן.

– אמת! קרא המלך, – אלקיכם הוא אלקי האמת והמצות אשר צוה אתכם אמת ומלאות חכמה עליונה. אשרי האיש העובד את ד' ושומר מצותיו. גם אני מודה לו על אשר מנעני מלשפוך דם נקי. צדיק אתה, בהרנד, צדיק וישר. לעולם לא אוסיף עוד להאמין לשום איש שידבר בך סרה. ואילו אויביך והולכי הרכיל ישלמו לי על כך ביוקר. פלמינג ולובומירסקי יענשו קשה. כאשר זממו לעשות לך יעשה להם.

– המרשה לי הוד מלכותו לדבר דבר?

– דבר, בהרנד!

– כאשר עכבני היהודי העני בולדנבורג בבקשתו למול את בנו, נאלצתי להתהלך שם יום תמים באפס מעשה. והנה ספר לי היהודי העני, אבי הילד, את קורותיו. הוא היה לפנים איש אמיד בצרפת. אנשם חשוכים רצחו את אחיו. הוא התלונן בפני המשפט והרוצחים נענשו. אבל ההמון נקם נקמתו ביהודי המסכן. הוא נאלץ לנטוש את כל רכושו ולנוד עם אשתו, כקבצן. הוד מלכות! תורתנו צותה עלינו: “לא תקום ולא תטור!”. אין ברצוני כי בגללי יומתו שני אנשים חשובים, בני משפחות רבות השפעה, כרוזן פלמינג והנסיך לובומירסקי. דמם ישמש לדורות הבאים כמקור שנאה לאחי היהודים. ואם חפץ הוד מלכותו להראות לי אותות חסדו, שאלתי ובקשתי, יסלח נא לאויבי כאשר סלחתי להם אני.

– אכן, בהרנד! – קראה הרוזנת, ־ מה אציל וטוב לב הנך! סלח נא גם לי! גם אני עלולה הייתי ליטול חלק גדול באסונך, לולא הצילך ד' באורח כה פלאי. לא ידעתי כלל את היהודים. במולדתי בהולשטין גרו יהודים אך מעטים ולבי רחש איבה ליהודים. כבר בילדותי למדוני כי ארורים הם, יען כי הרגו את משיחנו, כי אינם אלא מלוי ברבית, רמאים וגנבים. משפט קדום זה חרצתי גם עליך ושסיתי נגדך את המלך.

– רוזנת כלילת חסד! אין לי על מה לסלוח לך. מר הדבר מאד, משפטים קדומים שוררים נגדנו היהודים וילדי הגוים יונקים את שנאתם לנו יחד עם חלב אמותיהם. אולי עוד יבוא יום בו שנאה זו תעלם. אדיר חפצי לקרב את היום הזה ועל כן הנני סולח ברצון לאויבי, למען יכירו כי דתי דורשת ממני לאהוב את אויבי ולסלוח להם על הכל.

– אבל לפחות להשפילם דרוש – אמר המלך.

– גם זאת מוטב אל יעשה הוד מלכותו ברוב חסדו למעני. הסליחה איננה רק למחצה, כאשר היא משאירה רושם, ועל ידי השפלת האויב אין הופכים אותו לאוהב, כי אם מגבירים את איבתו.

– לו יהי כדבריך. אך אל לך ללכת מפה בטרם תקבל ממני אות חסדי המלכותי לך.

– מודה אני להוד מלכותך על הבטחתך הטובה; אכן, כבר אמרתי לבקש חסד מאד הוד מלכותך. מרגיש הנני כי זקנה קופצת עלי. ירשה נא לי הוד מלכותך להעביר את עסקי כאן לידי בני. ברצוני אני לחזור להלברשטט ולהשאר שם.

– הנני מרשה לך זאת, אם כי קשה לי להתקיים מבלעדי שרותך. עם זאת, כשיהיו זקוקים לך הרי תבוא?

– הנני ניצב תמיד הכן לשרת את הוד מלכותך. אך עוד בקשה אחת לי: בני עודנו צעיר וברצוני להפקיד עליו שותף מנוסה.

– ומי הוא זה?

– חתני בעתיד, עזריה מאיר.

– עזריה? לא, שם כזה כבד ממני לבטאו. את בקשתך אמלא ואצוה לערוך אגרת חסות לחתנך, אך בתנאי כי ישנה את שמו.

– ומהו השם אשר יפקד הוד מלכותו לכנותו בו?

– אמרי את, אננא, מה יהיה שמו של חתן המורשה, אברהם, יצחק, יעקב או יוסף?

– דעתי – אמרה הרוזנת – כי יקרא לו יונה – יונש – לזכרון כי חותנו יצא בשלום ממעי הדג הטורף שכבר בלעהו. – – –

המלך צלצל שנית ופקד על הסריס הנכנס לקרוא אליו את המזכיר הסודי, האדון פון־קרינטש.

בהכנס המזכיר פקד עליו המלך לערוך צו לפיו מיועד להמן בהרנד, בנו של המורשה המלכותי בהרנד להמן, כמורשה משנה ואגרת חסות לסוחר יונש מאיר, שיגור מכאן ואילך בדרזדן ויהיה שותפו של מורשה המשנה.

האדון פון־קרינטש קד קידה.

– הירשה לי הוד מלכותו – שאל – להודיע דרך אגב הודעה לאדון המורשה?

המלך הרשה.

– עבור המורשה המלכותי – אמר מזכיר הסתרים – נתקבלה בבית המשפט המקומי חבילה מהנובר, המכילה פרוה וקופסה לטבק. בהנובר נתפסה כנופית גנבים שהודתה כי בספטמבר של אשתקד בצעו גנבה מאת האדון המורשה, בעזרת משרתו, בברונשויג. הכסף נמצא בשעתו והוחזר לאדון המורשה, ואילו את הפרוה וקופסת הטבק הצניעו הגנבים בעוד מועד. עתה הגיעו שני החפצים הנה ונמצאים במשרד הממשלה. נגד קבלה יוכל האדון המורשה לקבל את שני החפצים מיד.

– נפלא, נפלא! – קרא המלך. – אם דרושה היתה הוכחה להסברתך, בהרנד, הרי לפנינו המכרעת ביותר.

– חבל – אמרה הרוזנת – שאתה, בהרנד, עוזב את דרזדן. אמרתי ללמוד מפיך את דת ישראל.

– האמנם תאמרי באמת להתגייר? – צחק המלך.

– במלוא הרצינות – ענתה הרוזנת.

– במקרה זה לא אהיה לפחות המלך הפולני הראשון שאהב יהודיה. המלך קזימירז הגדול אף הוא אהב נערה יהודיה. מה היה שמה, בהרנד?

– אסתר’קה־רגינה. – ענתה הרוזנת. – האין זאת אומרת אסתר המלכה? כשהמלכה תמות ואנכי אהיה אשתך החוקית, אוגוסט, אתגייר תחלה ואקרא בשם אסתר המלכה.

 

פרק שלושים וששה: סופם של האויבים    🔗

בביתו של רבי ברמן היו הכל שרויים בינתים בדאגה מכבידה. עזריה לא מצא מנוחה בנפשו והשיח דאגתו בפני צאצאי רבי ברמן, להמן וריזל. שלושת הצעירים ישבו עצבים ומודאגים במשרדו של רבי ברמן ונועצו ביניהם מה לעשות. פתאום נפתחה הדלת ורבי ברמן נכנס.

– מהולל שם ד'! – קרא עזריה – דאגתי היתה איפוא דאגת שוא!

– לא בני, – ענה רבי ברמן, – דאגתך היתה מבוססת עד מאד ועל הצלתי הנני מודה תחלה לד' ואחרי כן לך ולאדם המוסוה. שהזהרתיך.

ורבי ברמן ספר כל אשר אירע לו ועל ההצלה הנפלאה שד' שלח לו.

– שבעתי את החיים בחצר המלכות, – הודיע רבי ברמן בסיימו את ספורו, – שב אני להלברשטט על מנת לדור שם בקביעות. אתה, להמן, תשאר כאן ותעמוד בראש עסקי. אך עדיין צעיר הנך ולכן לא מצאתי עבורך שותף מנוסה. אדם מסוים בשם יונש מאיר יהיה שותפך וגיסך. את, ריזלה, תבואי בברית האירוסין עם אותו יונש מאיר.

ריזל החוירה. בעיניה נצנצו דמעות. עזריה ישב עצוב בעינים מושפלות.

– גם לך, עזריה, דאגתי – אמר רבי ברמן. – המלך מוכן להמציא לך אגרת חסות, אך יהיה עליך להקרא בשם “יונש” ולפי שאביך, עליו השלום, נקרא בשם מאיר, לפיכך יקרא שמך יונש מאיר. אם רצונך בכך תוכל להיעשות חתני ושותפו של בני.

קשה לתאר את השמחה שעוררו דברי רבי ברמן אלה. הצעירים נפלו על צוארו והעתירו על פניו נשיקות חמות תוך דמעות תודה.

למחרת נפוצה בדרזדן שמועה, כי המלך הסיר חסדו מהנסיך לובומירסקי והלה חזר לפולין. גם פלמינג היה צפוי לכשלון מחפיר. כבר הוכן כתב הדחתו ועמד להשלח לקנצלריה המלכותית. אך כשנודע הדבר לפלמינג, נצל את האמצעים, שהיו ידועים לו היטב, כדי להשפיע על חולשותיו של אוגוסט. המלך אסר בכל תוקף להכניס אליו את פלמינג, אך למרות זאת דחק פלמינג ונכנס לראיון.

– פלמינג! שאג המלך בראותו אותו – סור מעל פני, פן אצוה לאסרך ולשלחך לקניגשטין!

– וכל זה בגלל היהודי!

– יהודי זה שקול כאלפים בדומים לך! אדם אציל זה סלח לך ובקשני לבל אענישך. לולא פניו אני נושא כי עתה העמדתיך לדין. רק למענו לא אענישך על רשעותך, זיופך ורציחתך, אבל על כנך לא תשאר עוד.

– אוגוסט, בשם ידידותנו הישנה, הנני מבקשך לבל תדיחני מפניך בטרם תאזין לדברי.

– העודך אומר להצטדק?

– בי, אוגוסט, הקשיבה לי. מודה אני כי רע הדבר אשר עשיתי. נתפתיתי לעצת יצרי ואמרתי להשחית יהודי זה. אך עשיתי זאת רק אחרי שנוכחתי כי אינך זקוק לו עוד. כי כל אשר אני עושה אלא למענך. אין לך משרת נאמן ממני ואל לך למדדני באמת מידה רגילה של המוסר. וכי מי השיג בשבילך את עטרת פולין אם לא אני? האפשרי היה הדבר אלמלי הייתי מקפיד על חוקי היושר והמדות? ואתה גופך, אוגוסט, בך מתחילה תנועה חדשה בדברי ימי עולם. אתה נועדת לשמש מופת לאירופה, כיצד לחסל מסורות עתיקות מעת מלחמות הדת. אתה שחררת את זקסן מהברית הנוקשה של הלותרניות; על ידי עברך לאמונה הקתולית חרתת על דגלך את הסובלנות הדתית; אתה החילות לתמוך באמנות ובמדע, ייסדת אוספים של חפצי אמנות, דבר שלא היה קיים עד אז בגרמניה; הזמנת לכאן מצרפת ומאיטליה, זמרים, אמנים וזמריות, רקדנים ורקדניות; השתחררת מהשקפות אבותיך והפכת את דרזדן לתל תלפיות. אלמלא קמו עתה מקבריהם אביך, יוהן גאורג השלישי, או אביך זקנך, יוהן גאורג השני, – כיצד היו דנים לכף חובה אותך ואת חצרך, עם אורזולה שלך, עם אוירורה שלך, עם אננא שלך, עם חגיגותיך, הצגותיך ורקדיונתיך! ואילו אותי, על חפצי לשחרר את העולם מיהודי, אותי היו מחשיבים כאדם בעל זכויות יתירות ורק עליך היו חורצים משפט קשה. והבגלל זה תתחרט ותשוב בתשובה? לא. מלכי הגדול והנעלה שם קץ למשפטים הקדומים העתיקים שאבד עלימו כלח, מאז השליך בידו החזקה מבעד לחלון כומר, שעה שזה נסה להפחיד את המלך הרומי אז ועתה קיסר גרמניה בכשפי מרמה. העוד תזכור זאת, אוגוסט? זו היתה מהתלה מצוינת. הכומר אמר לסכסך בינך לבין המלך הרומי; לשם זה התחפש כרוח, איים על המלך והזהירו לבל יהיה לו מגע ומשא עמך. הדבר נמשך שלושה לילות רצופים. בלילה הרביעי נשארת אצל המלך, שהיה מת למחצה מרוב פחד. אך אתה תפסת באומץ לב את ה“רוח” ונתברר כי אינו אלא בשר־ודם רגיל. החזקת בו בידך יד הברזל והשלכתו מבעד לחלון. והנה נשמע קול יללתו של הכומר. רגלו של המסכן נשברה!

המלך הצטחק בקול. פלמינג נוכח כי המלך נתון להשפעתו והמשיך:

– בפעם ההיא שמת קץ לאמונה התפלה ומגרת את שלטון הכמרים. הגסות ששררה עד לאותו זמן בחצרות מלכי גרמניה. שלא ידעה תענוג אחר מלהאבק ולרדוף, מלאכול ולשתות – גסות זו בערת ותחתיה קבעת לך לאליל את היופי ונחלת שם כאדם הנאה וההדור ביותר שבעולם. אדון שכמותך זקוק סביבו לאנשים שרמתם גבוהה מהמוסר הרגיל. אחלה פניך, אוגוסט, אל תתנהג עמדי במדת הדין. אם כלה ונחרצה היא מעמך להדיחני מעל פניך, מוטב המיתני מיד, כי לחיי ממילא לא יהיה כל ערך עוד. אגב, אוגוסט, הידוע לך כבר כי הלילה הגיע לכאן יוצר הזהב, הרוקח בטגר?

– סוף סוף הגיע לכאן? דאגו לכך כי ישמרו עליו היטב ולא יתנו לקחתו מעמנו. אימתי יתחיל בנסיונותיו?

– בלילה הבא.

– לך איפוא והכן את ההכנות הדרושות. מלבד יוצר הזהב לא יהיה נוכח בשעת מעשה איש, אלא אני פירשטנברג ואתה.

פלמינג השתחוה והלך לו. כך עלתה ביד החונף לשמור על עמדתו אצל המלך. הוא הלך מיד לקנצריה וקרע שם את הצו על הדחתו.

עם מיעוט יציבותו של אוגוסט בשמירת חסדיו, הצליח פלמינג להיות חשוב בעיניו כל ימי חייו. אך מפרי עמלו לא עלה בידו ליהנות. אשתו הראשונה, הדוכסית ספיהה, הפכה עליו את הבית לגיהנום; אשתו השניה, הנסיכה ספיהה, גרמה לו יסורים גדולים בהרבה. אך כל זאת סבל פלמינג בדומיה ובלבד להגיע למטרת חייו, להיעשות הרצוג של קורלנד. ואילו הוא מת במבחר ימיו, שנתיים לפני מות ההרצוג מקורלנד, שאת כתרו אמר לרשת. הוא מת בוינה, לשם נסע בשליחות המלך. הכנסיה דרשה עשרים אלף מרק דמי קבורה ועל כן נתנה אשתו צרת העין לבתר את גופו המת לשלושה חלקים, לארזם בתיבות מסע ולהעבירם לדרזדן. זרע לא השאיר פלמינג אחריו. רכושו עלה לסך ששה עשר מיליון טהלר – רכוש רב לאין ערוך באותו זמן! מלבד נכסיו הרבים הניח שנים עשר טון זהב טהור. לאחר מותו ערך עליו המלך משפט. ועדת החקירה הוכיחה, כי את מרבית הונו רכש לו בדרכים בלתי כשרות. אלמנתו נאלצה למסור שמונה מיליון מירושתו לאוצר המלך.

הנסיך לובומירסקי נכנס בפולין לצבא. ההיסתוריה מספרת עליו רק זאת, כי הרג פרוטסטנטים רבים בטהורן והכתים על ידי כך את שמו. טהורן היתה אז עיר פולנית. בשעת תהלוכה דתית פרצה מריבה בין פרוטסטנטים לקתולים. אזי נכנס לובומירסקי העירה בראש אלפיים וארבע מאות איש ובצע גזר דין מות על ראש האזרחים רוזנר ועוד תשעה פרוטסטנטים מחברי מועצת העיר. העולם כולו נזדעזע למשמע הרציחה. אף הוגשה על כך מחאה בפני המלך אוגוסט ברייכסטג שברגנסבורג. המלך הצהיר שאין זו אשמתו, יען כי את הפשע בצע הנסיך לובומירסקי ללא ידיעתו ונגד רצונו. כיצד הענישו על כך את לובומירסקי ללא ידיעתו ונגד רצונו. כיצד הענישו על כך את לובומירסקי – על זאת אין ההיסתוריה מספרת.

נחזור איפוא שוב לגיבורים הראשיים של ספורנו.

 

פרק שלושים ושבעה: רבי ברמן בתוך עמו    🔗

רבי ברמן חזר עם החתן והכלה להלברשטט, בעוד שבנו להמן נשאר בדרזדן, כדי לפקח על העסקים השוטפים, שנעשו חשובים מיום ליום, יען כי פזרנותו של המלך נתגברה ויוצר הזהב בטגר לא הגשים את התקוה שתלו בו.

בהלברשטט חגגו את חתונת עזריה וריזל ברוב עם. הקהלה כולה הוזמנה לשמחה. גם אבי הילד, אותו מל רבי ברמן, נדרש לבוא. רבי ברמן השיג למענו רשיון להתישב בהלברשטט. היהודי נקרא בשם ליב דרזדן ונכדו, אף הוא רבי ליב דרזדן שמו, תפס, באמצע שנות המאה התשע עשרה, עמדה בתור אחד הבנקאים העשירים ביותר לא רק בהלברשטט, כי אם בכל הסביבה כולה. צאצאי צאצאיו של ליב דרזדן זה נפוצו בהמבורג ובערים רבות אחרות בגרמניה והם תופסים עד היום עמדות חשובות בחברה.

בסעודת הנשואין, על כוסות יין מלאות, ספר רבי ברמן את המעשה, כיצד ניצל ממות ודאי באורח פלא. האורחים נשתוממו והתפלאו לדרך בה שלח ד' את עזרתו לאיש חסדו דוקא על ידי קיום מצוה גדולה. אחרי כן קם רבי ברמן ואמר:

– ידידי! כאשר נצול יעקב אבינו לבסוף מכל הסכנות שארבו לו; כאשר הוציאו ד' לחפשי מיד לבן הארמי, שאיים עליו ועל נשיו וילדיו במות; כאשר הצילו ד' מיד עשו אחיו, שאמר להשמיד את נשיו וילדיהן – אז בא יעקב סוכותה, הקרובה לשכם, שלם בגופו, שלם בתורתו, שלא הזניחה בבית לבן, שלם בממונו – אותה שעה גמר יעקב בלבו לחון את פני העיר, אחרי הציל ד' אותו מכל רע. כפי שמספרים לנו חכמינו ז"ל במסכת שבת, אמר כן גם התנא רבי שמעון בן יוחאי אחרי הציל ד' אותו מכף קיסר רומי שביקש להמיתו. וכדבר הזה גם אני אומר היום: ברצוני לעשות דבר טוב למען עירי וקהלתי, כי אם אמנם מחבב אני את כל הנברא בצלם וביחוד את כל בני ישראל, הרי אהבת משנה אהובה ויקרה לי קהלתי, קהלת ישראל שבעיר מולדתי. ברצוני על כן להקים מוסד מפואר שיונצח לעולמים והנני מבקשך, רבי, להציע לי הצעה הגונה בכוון זה.

הרב הירש, התרומם מיד ממושבו ואמר:

– יברכך אלהים, רבי ברמן! חסדי ד' גברו עליך במדה גדושה ואין בידך לעשות דבר טוב יותר מלהקים כאן ישיבה ללמוד התורה. יסד נא פה בית מדרש, ישיבה, והושב בראשה שלושה ראשי ישיבה, שלא יוטל עליהם תפקיד אחר מלבד ללמוד וללמד את התלמידים. אין בכח הרב לבדו להפיץ את למוד התורה. הוא זקוק גם לעוזרים שיסייעו בידו ואשר בהם ימצאו התלמידים מעוררים ומשלמי גמול נאמנים. לפיכך אבקשך, רבי ברמן, יסד פה בית מדרש שיהיה מסוגר בפני כל הבלי העולם ותפקידו יהיה רק “ללמוד וללמד”. דבר טוב מזה אין ובכך תיעשה לפטרונה של הלברשטט.

רבי ברמן הסכים מיד להצעה. תיכף למחרת קנה מגרש רחב ידים, לא הרחק מבית הכנסת, ועליו הקים שני בנינים נהדרים, שם גם סודרו גם שלש דירות מרווחות עבור ראשי הישיבה. מלבד זה היה שם בית מדרש גדול ומעונות לבני הישיבה, לבל יצטרכו הראשים והתלמידים לעזוב לפעמים את הישיבה ללא תועלת. אף סודרה שם ספריה יקרת ערך שהכילה ספרים רבים. ליד הבנינים ניטע גן גדול, כדי לספק לבני הישיבה פירות וירקות משלהם ולמען יוכלו בני הישיבה לטייל בו לכשיהיו זקוקים למנוחה ולתנועה באויר הצח.

כל זה בנה וסדר רבי ברמן באמצעיו הוא, מבלי כל מחשבה להתכבד. לא שאל שיגידו אחריו קדיש, לא דרש לשמור את יום הזכרון לפטירתו ולערוך הזכרה לנשמתו; הוא חשב רק על הדבר כשלעצמו וכל טרחתו היתה מוקדשת רק ללמוד התורה. לא רק שקנה הכל מכספו הוא, אלא גם הפקיד סכומים עצומים, חלק בבנקים של הלברשטט, כדי להחזיק בפירותיהם את לומדי התורה. הברכה שהביא רבי ברמן במוסדו במשך מאתים שנה – אינה ניתנת כלל להערך. אהה, נעורים מאושרים! אהה, זכרונות קדושים! גם אנכי, המספר, למדתי בשלוה בבית מדרשו של רבי ברמן. מה תכופות הייתי מתחמם בחורף הקר בחום התנור המוסק, שהקים רבי ברמן בעצמו! זהו תנור ברזל, שרבי ברמן התיכו בבית החרושת להתכת ברזל אשר לו בבלנקנברג. על טבלות הברזל חרות שמו, שם אשתו וסמלו, אשר מלך פרוסיה, באותה שעה הקורפירשט מברנדנבורג, העניק לו: דוב כפות בשתי רגליו הקדמיות, מובל בחבל בידי אדם. – בימות הקיץ היינו מטיילים בגן ומשחקים במחבואים מתחת לערוגות בחומת העיר העוברת שם. כעת החומה ההיא שוב אינה קיימת, כי נהרסה. וגם בנין בית המדרש הפך אחר. הבנינים העתיקים, שבנה רבי ברמן, עתקו במשך השנים הרבות ונפלו, והיועץ המסחרי יוסף הירש, עליו השלום, בנה, יחד עם אחדים מידידיו, לפני כחמשים שנה, בנין חדש, גדול ומפואר בהרבה מן הקודם. שם נמצא, מלבד בית הכנסת ובית המדרש, גם בית ספר עממי. רבי ברמן היה מיסדו של בית המדרש, רבי יוסף הירש – המחדש והמשכלל.

בשביל רבי ברמן הגיעה עתה שעת מנוחה ושלוה. בית מדרשו העסיק שלשה ראשי ישיבה; תלמידים רבים נהרו מכל אפסים; מספר בעלי הבתים שבקהלה נתרבה מיום ליום והם קרבו ביותר את בני הישיבה. בינתיים נפטרה אשתו החסודה של רבי ברמן, מרים, לאחר מחלה ממושכת. רבי ברמן התאבל אחריה עד מאוד, אך למרות זאת נאלץ להקשיב לשדולי ידידיו, וביחוד הרב, והתחתן בשניה. אשתו השניה, חנה, היתה בתו של הפרנס הפרנקפורטי, רבי מנדל בר. היא היתה צעירה בהרבה מבעלה, אך היתה מסורה לו כרעיה נאמנה. היא ילדה לו בן, שנקרא בשם קוסמן. לדרזדן לא הוסיף עוד רבי ברמן לנסוע. בנו וחתנו נהלו שם את העסקים בהצלחה רבה.

מבחר עסקיו של רבי ברמן היה בית המדרש, עניני הקהלה וחנוך בנו קוסמן, שמסרו ללמוד תורה אצל למדן מובהק. אך הנה, הגיע פתאום שליח מיוחד – לא מהמלך, רק מהרוזנת קוזל, – שבקשתו לבוא באופן תכוף לדרזדן.

 

פרק שלשים ושמונה: גדולים וצדיקים במיתתם    🔗

נפשו של המלך אוגוסט בחלה לבסוף ברוזנת קוזל. בורשה התודע המלך אל הרוזנת דנהוף, בתו של מלך בילינסקי, מצביעו הראשי של המלך. הרוזנת, כמלפנים הרוזנת לובומירסקה, נפרדה מבעלה ונסעה יחד עם המלך לדרזדן. הרוזנת קוזל קבלה בינתיים פקודה מאת המלך לעזוב את הארמון שבחצר המלכות בדרזדן, לכאורה מסיבה שברצון המלך לבצע תכניות בניה מחודשות. עם זה הודיעו לה כי עליה לעבור לארמון הקיץ פילניטש.

כשהגיע רבי ברמן לדרזדן, כבר היתה הרוזנת בפילניטש. במשרדו של רבי ברמן השאירה בקשה, כי יבוא לארמונה.

– אה, סוף סוף באת! – קדמה הרוזנת את פני רבי ברמן בבואו – מה רבו געגועי עליך! אה, בהרנד, רק אתה לבדך הנך אדם הגון ונאמן; האחרים כולם עזבוני והפכו לי לאויבים. אנשים שהרימותים מעפר, שעליהם להודות רק לי על הצלחתם, רודפים אותי עתה, אחרי שהמלך הסיר חסדו ממני. עלי לרכוש שוב את אהבתו, ואתה, בהרנד, תסייע לי בכך. אה, הבה לי אמצעי לכך ואשלם שכרך כיד המלך!

– רוזנת רבת חסד, חדות לי דבריך!

– הרי לכם, היהודים, תורה נסתרת בשם קבלה!

– ודאי!

– ואתה הרי בקי הנך בתורה זו. אַל תכחיש זאת, כי אלמלא כן, כיצד נצלת ממות בטוח בקניגשטין?

– אין לי מושג בקבלה. אמנם, השי“ת הצילני באורח פלא, אולם הדבר התרחש באופן טבעי. זו היתה מערכה של השגחה פרטית, שהקב”ה פרס עלי, אם כי אינני זכאי לכך.

– בהרנד, הידעת, כי בשעה שהמלך השתדך אלי אלצתיו לתת לי הבטחתו בכתב, כי ישאני לאשה. תמיד ראיתי עצמי כאשתו. עתה אומר הוא לסלקני הצדה ולקחת מעמי את הבטחתו שבכתב. אך זאת לא יקבל ממני. מות אמות ומסור לא אמסרנה. בהרנד, הושיעיני, הצילני! הבה לי אמצעי לרכוש שוב את אהבת המלך!

– רוזנת רבת חסד, הנך דורשת ממני דבר בלתי אפשרי!

– בהרנד, ידעתי כי הנך עושה הכל למען אחיך בני ישראל. הנך מחרף למענם את נפשך ורכושך. אה, הושיעני, בהרנד, והנני מבטיחתך להתגייר.

המורשה חייך.

– ולוּ גם תבטיחני, כי גם המלך יהפך ליהודי, לא אוכל להושיעך.

– והקבלה?

– אין לי ידיעה בה.

– הצביע לי איפוא על רב, שיתן לי קמיע, על ידה אוכל לקרב אלי את המלך שנית.

– לוּ גם היה דבר זה אפשרי, לא היה שום רב בעולם מנצל לשם זה את הקבלה ומשתמש בצורה כזו בשמו הקדוש של הבורא.

– הבה לי איפוא עצה; מה אעשה?

– להכנע בסבלנות אל הבלתי ניתן להשתנות; הקדישי מהיום והלאה את כל חייך לחנוך ילדיך.

הרוזנת הביטה בהשתוממות אל רבי ברמן. זרם דמעות פרץ מעיניה.

– בהרנד – אמרה – אם אין ברצונך, או באמת גם ביכלתך, להושיעני, אהפך בכל זאת ליהודיה! מאז הכרתיך נוכחתי, כי היהדות היא הדת האמיתית והיחידה. קיים רק א־ל אחד! אלקי ישראל הוא בורא העולם וישראל עם סגולתו. רק בך, בהרנד, מצאתי מסירות, אמונה וצדקות אמיתית. רק אתה לבדך סלחת לכל אויביך! מצוות ד', כפי שאתם היהודים שומרים אותן, כולן אמת וישר. כל החוקים אף הבלתי מובנים, כגון המצוה לבלי ללבוש שעטנז צמר ופשתים יחדו, אף הם ישרים, נעלים ואמת ברה, כפי שזכיתי אני גופי להווכח. בהרנד, קחני עמך להלברשטט שם אעבור לדת ישראל!

– רוזנת רבת חסד – אמר רבי ברמן – דבר זה הוא מן הנמנעות. חוקי המדינה גוזרים עונש מות על העובר מנצרות ליהדות. אך אין זה דרוש לך לעבור ליהדות. כחמנו מורים לנו: “חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא”. – יראי ד‘, כיהודים כבלתי יהודים, יש להם חלק בעולם הבא, אם רק יראים הם את ד’ ושואפים בכנות לחיים ישרים. דים בכך, לכשהם נושאים בחובם את עיקריה של האמונה הישראלית ומכירים בדתנו הקדושה. אשלח לך את פרקי אבות שלנו, כלומר, מוסר היהדות. אמסור זאת לתרגום גרמני עבורך ביחוד.

אהה, עשה זאת, בהרנד. לפני חיים ארוכים מלאי יגון. עלי לחפש נחמה ולמצאה, למען לא אוכל לשאת את משא החיים. אלמד בהתמדה את הכתבים שתמציא לי, ואז… אז, על אף כל הסכנות, אעבור ליהדות בגלוי.

רבי ברמן נפרד מהרוזנת וחזר לדרזדן, מקום שם בלה עוד ימים אחדים בחברת צאצאיו.

בינתים השפיעו אהובת המלך החדשה ומצביא החצר הראשי הברון לבנדל על המלך לנקוט באמצעים רציניים כלפי הרוזנת קוזל. הברון לבנדל, בן ארצה וקרובה של הרוזנת קוזל – אשתו היתה בת דוד לרוזנת – הורם למשרתו רק הודות לחסדה ושדוליה של הרוזנת. עקב זה הסתכסכה עם כל האצולה הזקסית. והנה הוכיח עתה הברון את הכרת טובתו; הוא רדף את הרוזנת בכל מיני תככים, ובראותו כי אבדה את חנה בעיני המלך הקיפה מרגלים ומסר למלך בצורה משטימה כל הגה שיצא מפיה.

רבי ברמן עוד שהה בדרזדן, שעה שהוציא המלך פקודה לאסור את הרוזנת. אך לזו נודע הדבר בעוד מועד ונמלטה לפרוסיה, ברלינה, מקום שם נכנסה לחצר המלך פרידריך וילהלם הראשון, בנו של הקורפירשט פרידריך, שהכתיר עצמו בכתר המלוכה ושפגשנוהו בראשית ספורנו. לפי דרישת המלך אוגוסט העביר מלך פרוסיה את הרוזנת להאַלה, שם המתינו לה מיופי־כוח זקסיים והובילוה לטירת שטולפן, ששמשה תחילה מעון קיץ לבישופי מאַסן.

רבי ברמן חזר לה להברשטט. שם הזמין אליו כומר פרוטסטנטי, בודנשץ, שלפי הוראותיו תרגם את פרקי אבות לגרמנית. כתב יד זה שלח אל הרוזנת קוזל.

הרוזנת קראה ספר זה, שנתה ושלשה ולא שבעה מקרוא בו. מוסר היהדות שמצאה בו, היה חדש לגמרי בשבילה. מלבד זה הרבתה לקרוא בתנ“ך. היא היתה אז בת שלושים ושש שנה ועמדה בשיא התפתחות יפיה הנפלא, שנשתמר בה עד לימי השיבה. כשבקרה פעם הנסיך מליק ספרה לו כי מוצאת היא לאושר אמיתי זאת שעליה לחיות חיי בדידות. בבדידותה בחנה באופן יסודי את כל הדתות ונוכחה כי הדת היהודית היא לבדה האמיתית והנכונה. בשעת הפרידה נתנה לנסיך ספר תנ”ך, רצוף הערות שכתבה במו ידה במקומות שונים. הנסיך ספר זאת בזכרונותיו, שנתפרסמו אחרי כן בדפוס בכתב עת צרפתי.

רבי ברמן זכה לשיבה טובה. זמן קצר לאחר פטירתו מסר את הנהלת בית המדרש לבנו רבי קוסמן, מי שהיה בעניני צדקה ברא כרעיה דאבוה. זמן קצר לפני כן מת גם המלך אוגוסט. עם מותו הוחזרה לרוזנת קוזל חופשתה. היא נסעה מיד להלברשטט, כדי לעבור שם בגלוי ליהדות תחת פקוחו של רבי ברמן. אולם שוב לא מצאה יהודי נפלא זה בחיים. היא השתטחה על קברו ובכתה עליו שעה ארוכה. שם נזכרה בדברי רבי ברמן, כי אין זה נדרש ממנה כלל להתגייר, אם רק תשמור את מצות ד‘, את הצניעות היהודית ואהבת האדם, כפי שמורה תורת ישראל וחכמי ישראל. היא חזרה לסטולפן, מקום שם היתה עוד למעלה משלושים שנה. היא זכתה לראות כיצד בת זקוניה, פרדריקה, שנישאה לרוזן מוסדינסקי, נעשתה המושלת בפועל בדרזדן. אם כי למעשה לא עברה הרוזנת קוזל ליהדות, הרי ידעו מכיריה כי רואה היא עצמה כיהודיה. היא מתה בשנת 1765 בגיל שמונים וחמש שנה, כפי שמוסרים אלה שהכירוה בשנות השיבה, היתה, מלבד יראת ד’, גם יפת תואר כמעט עד יום מותה.

בבית החיים אשר ליהודים בהלברשטט, שם תנוחנה עצמותיהם של רבי ברמן וידידו, רבי הירש חריף, שבא עמו לפנים מפולין כדי לעלות על כסא הרבנות בהלברשטט. משני הקברים מתנשאים אילנות מצבע הכסף, שצמרותיהם מתאחדות כאחת, וכך מציגים תמונה של אהבת הנפש, שאחדה את שני היהודים הגדולים בחייהם.

צאצאיו של רבי ברמן נפוצו על פני גרמניה כולה. נפרדים הם לשני ענפים: הענף הדרזדני מכונה “להמן”, על שם בנו בכורו של המורשה, שהיה חותם להמן בהרנרד; הענף ההלברשטטי נושא את השם “בהרנד”. בנו של רבי קוסמן נקרא אף הוא רבי ברמן ובנו היה רבי מיכאל בהרנד, מיסד בנק בהרנד שבהנובר. ממשפחה זו יצאו גם לומדים מפורסמים רבים, כגון רבי יעקב הנואר, מי ששמש בתור ראש ישיבה בבית המדרש שבהלברשטט, והחכם הנודע רבי יצחק ברנייס, רבה הראשי של המבורג.

אבל לא רק בצאצאיו בלבד נודע רבי ברמן לתהלה, כי אם גם במעשיו הטובים, שעל ידם נעשה מיסדה של קהלת הלברשטט. רוחו הטביעה את חותמה על הקהלה. עוד במשך דורות רבים פרח שם למוד התורה, לפי רוחו של רבי ברמן. הגאונים הרבים ששאבו מעינות תורתם מבית המדרש שבהלברשטט הוו פאר ליהדות. אחד מהם הוא הגאון הגדול רבי עזריאל ד“ר הילדסהימר ז”ל, רבה של ברלין, שהציב לו למטרה את הפצת למוד התורה.

רבי ברמן לא נצל את עושרו לעצמו וגם במותו לא הני. הון ועושר, בממון הרב שהיה משתכר ראה רק אמצעי להגשים מטרותיו הנעלות בחיים, הלא הן: תורה וצדקה. הוא פזר צדקה ביד רחבה, כאשר היה נדרש לעשות מעשים טובים. ברכת ד' שרתה על פעליו ימים רבים.

זכר צדיק לברכה!