את הגנרטור הקטן הראשון ששירת את המשק אפשר לראות עד היום ליד החשמליה. זכר “לימים הטובים ההם”. שחור מפיח עמד בצד מאז השריפה הגדולה.
ב־“חג האור” – כשחובר הקיבוץ לרשת החשמל הארצית – נזכרו בו. ניקו אותו, צבעו אותו והציבו אותו במרכז המשק. כל החברים עמדו סביבו במפקד וה“הספד” הבא הושמע:
הכושי עשה את שלו – הכושי יכול כבר…. לא ללכת.
וכדי שלא יורגש שהוא כושי, קם מזכירנו, נציג יהדות־דרום־אפריקה הרָגיש לבעיית הכושים – העמיד כמה סטודנטים אמריקאים מסביבות הַרְלֶם, וצבעו אותו בצבע כסף.
צבעו אותו – שלא יגידו שהדרום־אפריקאים לא התקדמו מאז עלו ארצה. ולמה דווקא בכסף? – שנזכור את הכסף שהוא עלה לנו. הוא אחד מרַבים שכמה שיעבדו פחות – יחסכו לנו יותר כסף.
ויש לזה הסבר נוסף: כמו כל ותיק ממייסדי המשק, נכסף כבר הגנרטור הזה מזמן לבוא אל המנוחה. אך מה לעשות? בעוד שערות החברים מכסיפות והולכות (הולכות – תרתי משמע) עמד הגנרטור והחליד. לא אמר מלה – אבל המזכיר הבין שיש כאן בעיה חברתית. קנה לו קופסת צבע – ואין יותר בעיה חברתית. צריך להתחשב בחולשות של הוותיקים.
ומי יעז להכחיש שהגנרטור ותיק. הוא עבד כאן בימים שחסון היה רוכב על סוסה להביא אוכל לעובדי גן־הירק. הוא עבד כאן כאשר ציבל’ה ושרגא העתיקו לחצי־מחברת “שלום כיתה א”. וכאשר מזל בישלה לכל המשק על מדורה.
הוא סיפק אור וצרות לחבר’ה כאן, כשדניאל עוד מכר בננות באֶרְנַקוּלָם אשר בקוּצ’ין, כשלייב היה ביוהנסבורג ולא ידע עוד מה זה פלחה וכשמכּסי אמר בוקר טוב לכל אדם בשנחאי.
הוא אחד היחידים שראה את מירי רצה ערומה מהמקלחת הבוערת (סליחה, לא לגמרי ערומה – היו לה קבקבים) רצה החוצה וצועקת: “השעון שלי בפנים. רוצו!”
השריפה ההיא שָרפה הכול – אך לא יכלה לו לגנרטור. הוא יצא ממנה שחור – אבל המשיך לחיות.
שמו אותו שמונה שנים בגשם – כנראה כדי שיירד ממנו הפיח של השריפה. רק שלשום ראו שהגשם לא ניקה אותו. התפלאו.
הגנרטור הזה הוא היצור היציב ביותר במשק. למעלה מ־13 שנה עמד על אותו יסוד שיצקו לו בנאי מעיין־ברוך. לא זז. לא הזדעזע. למרות כל הדברים המזעזעים שקרו כאן במשך השנים.
הוא עשה את שלו באמונה. (כך צריך להגיד בהספד. ולעזאזל האמת, את מי היא מעניינת?)
אתם בלי ספק שואלים את עצמכם:
וכי אפשר להספיץ' את הגנרטור ולא להזכיר את חברו למקצוע ולוותק, את האיש שטיפל בו, הדליק אותו, הפסיק אותו, רץ אליו בחצות, שׂם תחתיו פרימוס בחורף לפני ההנעה – איך אפשר לשכוח את מושילה?
לא שכחנו את מושילה. הוא רק קיבל אורכה לשעה־שעתיים. הבטחתי לכם לספר עליו לא מפני שהוא היחידי, חלילה, שהתעסק כאן בחשמל. דווקא היו רבים אחרים ורובם ככולם “אובייקטים” טובים מאוד להומור ולסַטירה, אלא שהם ברחו בעוד מועד והוא נשאר. היו לנו הרבה חשמלאים. מכולם נשאר לנו רק הוא – מושילה.
כשבאו להתקין עמודי חשמל במשק שאלו מי אחראי ל“סדר” שיש כאן בענייני חשמל. גילו להם. הלכו וזרקו עמוד חשמל על הראש של מושילה. לילדים סיפרו שהעמוד נפל. הילדים האמינו, אך אנו מבוגרים ומנוסים ויודעים: זו דרכם של חשמלאים כשהם כועסים על חבר למקצוע.
תשאלו את מושילה אם לא היה זורק עמוד על פוסטר, השוליא שלו, אם היו מזדמנִים לו עמוד ופוסטר ביחד.
עכשיו שאנו מקבלים חשמל מהרשת הארצית יכול הגנרטור לנוח על משכבו בשלום.
כאן במרכז המשק הוא יעמוד ויזכיר לדורות הבאים משהו מ“הימים הטובים ההם”. כשנזדקן נַראה אותו לנכדים שלנו ונספר להם: באותם ימים הוא עבד לא רע. וגם אנחנו עבדנו קצת. הוא התמוטט לפנינו. הוא רק מברזל.
(1960)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.