השלג החליט להפשיר. הרחוב – שאמנם רחב היה כדי שלוש מכוניות זו בצד זו – היה משופע במקצת לעבר הים ונתן מקום להתלכדות של שלוליות, שהתפתלו הלוך והשתלשל בינות ליריעות השלג המרופט וגלידי הקרח שנותרו מאז הלילה. השעה היתה שעת־צהרים, אבל אור ממש סמי מכאן, ומה שנשתייר ממנו היה אך עמעום מעיק על לא־יום ולא־לילה. פה ושם בצבצו גם דמויות בני־אדם, מהם עדיין עטופים מעילי חורף כבדים, מהם מכורבלים אך במעילי־גשם קלים, כאילו משתדלים ע"י כך להשביע את רדת האביב. מעבר לגשר נצנצה כיפת־נחושת ירקרקת של ארמון־פאר ומן הצדדים הרמיזו חלונות מוארים, משנים ושילשים וריבעים, כי כוח החשמל הוא אביזר אנושי חיוני מאד.

והנה ראית גם כלב. נמכן היה, בעל זרבובית מוארכת ואזנים ספוגיות, אף, מעקל היה ברגליו. כזה מין טיפוס צנוע.

אמר פלוני שהחזיק ברצועתו של הכלב:

– תמהני עליך, שאתה כאילו נהנה ממזג־אויר מזופת זה.

ענה מניה וביה:

– שמנמן אתה בגופך, גולגלתך היא מסוג בראכוציפאלוס ועיניך מטושטשות במשקפים; המשקפים הללו הוא הרקע הפסיכולוגי שלך, ששום חיכנות מאומצת לא תחפה עליו. חוששני שאתה פשוט אינך מסוגל להנות.

אומר:

– ושמא צדק מי שאמת “מזג־אויר כלבי”.

זוקף את אזניו כנגדו:

– ועלינו הכלבים אומרים שאנחנו מנבחים.

המשיכו להתנהל, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן. הכלב מושך לעבר הים, ואילו מחזיק הרצועה מושך והולך לאחור, כיוון שדי לו ברחוב ועמעומו, די לו להתעבש במזג אויר זה, ואף שיחת־הרעים הקצרה דומה לא נעמה לו במיוחד. עם שהם מנצחים זה את זה, מזדמנת להם מדבשתה של גברת, וכך היא גוזרת:

– לאט לכם גבורי לשון, עד שאתם מגיעים לעסק בישון, כל כל אחד מכם לזכור את המשימה. מכל מקום שעת אוורורו של הכלב לא נסתיימה.

מתקפאים והולכים. ושוב מושך הפעם בלא משים, זה לכאן וזה לכאן, שהרי אחרי המקלחת הקרה הטענות נעשו תפלות, וכל מה שעורר מקודם תיגר נתעטף בשעמום. מה לעשות, החיים הללו זהו עסק מטושטש מאד וסטוף מאד, כנראה. והנה הגיעו לפתח מסעדה – ואיזו מסעדה היתה זאת. ממש היסטורית, היה יורד־ים מושבע להוט אחר שכיות־חמדה דוקא מן הנכר. יום אחד נהפכה לו ספינתו ונטרפה בים ובלית ברירה ניסה מה שאחרים ניסו לפניו – קם ויסד ומסעדה זו ששמה הולך לפניה. וזאת בעיקר בגלל היריעות הסיניות, שמפגינות את נסיון חייו העשיר של המייסד. הן מתמשכות באחת הפינות מלמעלה למטה, זוקפות צורות מעודנות ושילובי סימנים, שכאלו מגלים רזים משונים ומשרים אטמוספירה רומאנטית אמיתית, המושכת רבים וטובים.

רוצה בעל הרצועה לסור למסעדה, שהרי אפילו אינו להוט אחר רומאנטיקה דוקא, ומין זה של רומאנטיקה לא כל שכן, ואפילו אינו רעב כהוא זה, וגם לגימה מן החריף כמנהג המקום אף היא אינה קוסמת במיוחד, בכל זאת מוטב לו לאדם במזג־אויר רקבני זה במסעדה, שאתה יכול להתרווח בה כרצונך, לתלות מבטיך בפרצוף או בגזרה, וקודם כל כמובן באותן ורדרדות כחולות העינים, אשר פיתחו לעצמן מין תמירות וגמישות־גוף, שמעודך לא חלמת כי אמנם יתכן כמוהן – ולא לבוסס, כשרצועת הכלב הסרבני בידך, בנמוסת השלג שברחוב.

היה במסעדה ההיסטורית גם מכשיר סכי־רחוק קבוע מעל לדלת הכניסה, כדי שכל האורחים יוכלו להתענג עליו כאוות נפשם – והנה ראית בו באותו מעמד ציד כרישים נערך בפינת־עולם מרוחקת אלפי מילין, ואפילו שמעת מקהלת קולות מזרחית־טיפוסית. אותה מקהלה חדגונית מרדימה, שכל בן המזרח רגיש כל כך למקצבה, כאילו זה הד קמאי ממעמקי הימים מקדם.

אך השחרחרת, טיפוס שמי מובהק על אף חטמה החרום, אותה שמנמונת המדובבת בשחור עיניה הפערניות, לא לחמדות הסכי־רחוק נתפסה.

סיפרה:

– הולכות היינו. במחנה נשים היינו. בוסות בשלג העמוק. מרחב של שלג מסביב. אוי לזו שלא עמדה בכך. נופלת – לא יקימוה. חשה־לעזרתה – תומת ביריה ככלב. הסמרטוטים הבלים שעלינו, הפנים הנמוצות שבתוך הסמרטוטים הללו, העצמות היבשות המזדקרות בכל תנועה – מכשפות, מחנה שלם של מכשפות שעלו מתופת הבעתות. ואילו עכשו… כלב קטן כזה, נמוסת פושרת של כאילו־שלג, ושיחות תפילות של יושבי־קרנות בקיצור חיים.

אומר הכלב:

– קטן… כלב קטן… לא די שכלב, עוד קטן… אך גם “להמית ככלב” – הם אומרים. הרגישות הזאת שלי – מאז ראיתי אור עולם אני משתדל להתגבר עליה, משתדל־משתדל והשד המסתתר בלבך קם ומבטל, לעזאזל! סליחה. אך לעצם הענין, הסיפור הזה שלך, שלג… סמרטוטים… עצמות – כבר שמענו גם שמענו. בזמנו זה היה מדמיע במקצת, ואפילו הממשלה שלנו תרמה טיפה וגם זה רק אחר שיקולים מרובים. אך עתה, כשהמתים לא ירימו ראש והחיים חיים ואפילו עושים חיל, כששוב נקשרו יחסים תקינים בין המחנות – אם לומר שאלו הם יחסים תקינים – מה את רוצה פתאום לפתע להיות יצאנית־מן־הכלל? יש חוק ברזל, וחוק הוא חוק, והחיים אפילו הכלביים נמשכים. וזה הכל.

זולגות דמעותיה:

– כלב, כלב – הלא החיים הכלביים שלך הם ממש גן־עדן לעומת…

אומר:

– אל נא תתפרצי לדלת פרוצה. ואל נא תשכחי את הכלל הידוע: מי שנותן טובת־הנאה, אין נובחים עליו – ואילו החיים הכלביים שלי למעשה חסרון מהותי יש בהם – אין לי זכויות… וזה מצער מאד. והעיקר, אין לי שום שאיפות, כאלה נשגבות, וזה ממש אסון.

פונה אליהם שכן שלישי, מצוחצח מאד בצינומו, שאף־על־פי שאינו גבוה, בכל זאת ההרגשה למראהו, בפרט אחר הצצה לעיניו האפורות־עמקניות, היא תמיד שיש כאן גבהות־קומה ברורה – וכך הוא טוען:

– זכויות, שאיפות – הביטו נא, מיהו המדבר על כך. ולפי המדבר כך גם… מילא. הביטו נא, יקירי, מה אירע אחר כל ההורור שהיה זה אך אתמול, אחר הגדולה בזוועות? מה היה אחר שפארו את רצח האדם כמרומי ההישג של האדם בחיי, ולאחר מכן, ברור לך כבר הכל, גם היום. אם עשית משהו, יגעת ויגעת עד שהצלת משהו – הביטו נא, לא מעט דמויות מסף התופת מהלכות בינינו, שנוֹי־הנאה להן וחן־חיים להן ותואר־אדם להן, הלא זאת היא עדות של ממש… ולבסוף אומרים לך: זכויות, שטויות! ולאחר מכן אפשרי עוד אך דבר אחד – בילוי של שעה קלה במסעדה ההיסטורית שלכם…

בו ברגע מזדמנת להם מדבשתה של גברת וכך היא סוברת ובקור־שכל מסברת:

– בעית הזכויות אינה פשוטה כל כך, למעשה מגיעות זכויות אך למי שנמצא ראוי לכך, ולא משום שהיתה לו הצלחה, או במעשהו ראה דוקא ברכה.

מתלהט:

– ומי זה המוצא שמישהו ראוי? הביטו נא, העובדות הן פסול היסטורי, וטרחה שמישהו נרתם לה, זו אך מגרעת, ורגש־אחריות שהפעיל לעשות גם בלי גושפנקה של משרדים, הוא אך פגע רע…

האוירה נעשתה דחוסה. כל אותו ציד כרישים וחדגוניות הקולות המזרחיים שבסכי־רחוק וטוב־הטעם של היריעות הסיניות ושמה הנאה של המסעדה שהולך לפניה – כל זה התפרח כשלפוחית של סבון. זכרונות רעים עלו מן הקבר, מועקות נפש דחויות הרהיבו עוז להציץ, ואפילו הדמויות השאננות הללו, חטובות הגזרה וכחולות העינים, שהיו נוכחות באותו מעמד, החלו לחשוש במפגיע שמא באמת צודקים האומרים, שעל לועו של הר־געש השתיתו קרבניטי העולם את חיינו בדור הזה. אה, שטויות, כפי שפלוני כבר ציין זאת מקודם, לפי הילוכו, לפי מלבושיו, ממש טיפוס לדוגמא, ואפילו לפי מבע עיניו העגומות, וכך הוא אומר:

– חביבים שכמותכם, הרי זה מקרה משמח שמצאתיכם במפגש ההיסטורי הזה – הוא פונה אליהם בזה אחר זה – מה זאת עשיתם לנו? פשוט, איך אפשר כך להתנהג? חרפה ובוז ובכלל מפח־נפש לכלל האנושות. יום בהיר אחד קמים היהודים ומסלקים עצמם מתוכנו, מתוך אירופה בלה זו, שבלעדיהם אנה היא באה? שאור שבעיסה, טול את השאור ומהי כבר כל העיסה. פשוט אך חומר, חמרנות, תועלתיות שגשגיות…

בו ברגע סובב מישהו את כפתור הרדיו ופגע בתחנת שידור מקרית:

– בלי חרדל, בלי תרנגולים מסתמרים בזירה, בלי משחקי התרברבות, בלי אותו יסוד של תסס, שנינות לשון, הברקות, מה הנאה יש מהעבודה הביולוגית החבוטה שאתה חי וקיים.

ואותו בלונדי מובהק בעל העינים העגומות נענע בראשו. לאחרים לא נעם הרעש, נגשו והנה צרח קול מתוק מהסכי־רחוק. הכריש נצוד סוף־סוף. העלוהו על המזח ברב תכונה ועתה כותשים אותו בסכינים ארוכים. וכבר יש קופץ על כל הצד החמרני שלו, מאחר שאחד הבולט בלובן חליפתו והקובע הטרופי שלו, אף הוא נמצא כאן.

אומר טיפוס רזה ארוך רגלים, ספק מבני המקום – ספק מנכר בא, לאותה שחרחורת שלבה מתגעש אצלה:

– את רואה, יש גם מציאות, יש הווה, יש נתונים. הנה כאן, גם אַת נהנית מהשפע, מכל שלבך חושק, מכל מעדני עולם, כאילו זו התממשות של גן־עדן. מלאכים טובים הכינו הכל, צריך רק לבקש: בטחון של התפרנסות – בבקשה, בטחון לעת זקנה – בבקשה, בטחון לעתיד לבוא – כאן יש כבר תקלה קטנה, אבל עובדים כבר גם בכיוון זה. במצב זה, היכול אני לומר: שמעי, עולם זה אינו בשבילך, טלטלי עצמך דוקא אל המחסור. חלומות גדולים… זה אך לפני כל כך מעט שנים האמינו כל כך רבים שחלום אנושי גדול על מרבד־קסם, אמנם קצת מוכתם בדם, הנה הגיע. זה היה כל כך ממשי, שכדאי היה לרבים הללו להקריב למענו לא רק רווחה אלא אף את החיים. זה היה משהו אדיר כל כך שאי־אפשר היה לראות את הפרטים… והנה… ככה זה.

מטרוניתה לבנת שיער, שהבעת פניה גוזרת אופי, שמבט עיניהם לוהט אופי, שלא חשוב לך כלל אם אלו פנים מאורכים או עגלגלים, אם העינים אפורות ואם ירוקות ואפילו הגיל לא חשוב, הכל כך כך אנושי וקרוב עד שברור: לא המעטה אלא התוך, כי אדם לפניך, וזה העיקר, נפש אדם לפניך, וזה הקובע, כוח בינה שכולו הבנה גדולה, וזה המכריע – וכך היא מהרהרת:

– ההארמוניה הזאת, החיים ההארמוניים הללו, שהם מכריזים עליהם השכם והערב – זה צחוק ולא יותר. ואם תרצו – צחוק הגורל. החלפת מושגים יש כאן. המוחלק אינו עדיין הארמוני. ברור או לא. ושכלול מערכת גלגלים מוכניים, אינו משנה את העיקר. כל מה שנעשה לא נעשה אלא כדי שגלגלי החיים יהיו משומנים יותר ולא יגרמו לחיכוכים. כן, רחימאי, אם אוהב כלבים אתה, הלא ראית משחקי גורים, כיצד הם שומרים על כללי המשחק, וכך גם הכלבים שגדלו; הם יודעים שבשעת משחק הנשיכה אסורה. אפשר רק לעשות כאילו, להעמיד פנים כאילו, אבל משחק הוא משחק, שמור וזכור זאת. וכך הוא כל מאבק. ברור או לא. למעשה צריך ללכת מאיש לאיש ולהסביר לו זאת. להסביר מה שיודעים הכלבים כממילא. מהו הציד? ומה הדיג, ואפילו הקרב, וביחוד הדו־קרב? הימית צייד אמיתי ללא הכרח, סתם לשם המתה? כן, רחימאי, ההתחרויות הללו, אפילו ההתפלפלות של המשפטנים מאז ועד היום, ועד כל סוגי הספורט – הכל לפי כללים מוסכמים של משחק. שמע, בן־אדם – צריך להסביר – הלא עולמנו מתנהל לפי משחקים שונים על אפה ועל חמתה של המציאות. כאילו מתוך נסיון עוד בטרם היות האדם, להקים מציאות אחרת, שחוקים אחרים פועלים בה, חוקים טובים יותר. רחימאי, הלא זו כל תרבותו של האדם, משחק ואך משחק. משחק לידה ולימודים, משפט וממשל, עבודה ומסחר, חתונה וקבורה – הכל לפי חוקים מוסכמים, לפי כללים של משחק. ושירה כך, ותיאטרון, וכך בונים בתים או ארמונות, לפי כללים מוסכמים יוצרים אמנים. ומבקריהם אך בודקים אם אמנים לא חרגו ממסגרת מוסכמת זו. שמע, בן־אדם, עד היכן היית מגיע בלי משחק כלבי זה? ואם מישהו חורג מהמסגרת, פורק עול הכללים הללו? הרי זה אך כלב שוטה, והוא נושך באמת, זה צייד שנשתגע והוא ממית באמת, אפילו המונים… היו ימים ששיחקנו את משחקי האמת וההגינות ותום הלבב. ברור או לא. אך מה תעשה כשפתאום החלו אחרים מפירים את הכללים… יקחנו השד אם אני יודעת מה למעשה קובע בחיי אדם, הנאה נפלאה זו מן המשחק או צרכים ביולוגיים? אהבה – כיצד תתכן אהבה בלי אותם חוקים מוסכמים. ואם אלו נשמרים ע"י שני הצדדים, הרי זו הרגשה שמרוממת את כל ישותך, שמעלה אותך לעולמות עליונים, שנותנת לך אושר גנוז… זהו: גנוז, מכח הגנזים השמורים לממתיקי סוד, היינו המשתתפים הנאמנים במשחק. וכמו בכל התרוממות נפש – ההשפעה נמשכת מאותם גנזים שהם למעלה מהישג אנוש. אך אם אחד הצדדים מועל, הרי שבבת אחת נהרס כל העולם המותנה הזה, כל האושר הגדול, השפע הנפלא הזה השופע מן הגנזים… והוא שחל גם במקרים אחרים, למשל, אם שותפים לשאיפה גדולה מתגלים פתאום בעור אחר לגמרי… מה נותר עתה, רחימאי, אם לא איזו האחזות אחרונה במין צינור, שיש מאמינים כי הוא עד הגנזים הללו מגיע… אך כלום אמונה אינה אף היא משחק, אמנם נעלה ומרומם, לפי כללים מוסכמים, לפי החוקים המיוחדים שלה… אך אותה ההארמוניה החדישה שכל כך מצעצעים אותה בדורנו, הלא היא כאותה כיפת הנחושת הירקרקת של ארמון הפאר מעבר לגשר, אשר כשלעצמה, אם היא מנותקת מקשרי משחק זה או אחר, אינה כלום, אפסות, רחימאי, אפסות שבאספות. וכל אותם הסדרים יפים לסיפוק הצרכים הביולוגיים…. יקחני השד, רחימאי, לבי לא השלים עדיין שזהו הסוף־פסוק.

פונה אליה הכלב רוטט כולו מהתרגשות:

– בחיי, זה היה מעניין, הקשבתי כפי שלא הקשבתי מעודי, בפרט הסבר משחקי הכלבים היה פשוט הפלא ופלא.

אותה שעה נעצר לפתח המסעדה אוטובוס – כמה הוא מצוחצח, כמה הוא נוצץ בצבעים שכאילו זה עתה נמשח בהם. נשתלשלו מדרגות, נפתחה דלת לרווחה, ירד אחד טיפוס צנום, מכנסי הבד שלו כחולים וחפתיהם רחבים מדי, סוּדרוֹ השחור מבליט כהלכה את חזהו, ובלוריתו מורמה בגאון אל על – כל אלה אך הדגישו את הנכר של כל התופעה, שכאילו נתלשה מקרקע אחרת והופרחה באורח בלתי מובן לכאן. ימינו תחובה בכיס מכנסיו והוא פורץ למסעדה ההיסטורית ומעביר מבטים בוחנים סביבותיו. ובתגובה – נתלו בו כל העינים, בתופעה מוזרה זו שכאילו ירדה לכאן מבד הסכי־רחוק.

אומר בלי לפנות למישהו במיוחד:

– ואני אומר לכם שזה ככה, והסימן שאני נמצא כאן נגד עיניכם.

בוחנו בעל הרצועה מכף רגליו עד קדקדו:

– תמהני אם מישהו אשם בכך. גורלם של… יורדים אינו מעניני.

מתיז:

– יורדים מה? הפזמון הידוע. חת־שתים – והפסק מוכן. אני היורד, ואתה במחילה מכבודך, מה? אתה ודאי עולה. לי אסור, הכל אסור, ורק לך מותר, הכל מותר. ולא רק לך, לכל הפמליא שלך מותר, ועוד איך מותר. לראות קצת עולם רחב, מדוע לא? ליהנות מנופי הטבע הנהדרים, הרים ושלגונים, אגמים ויערות, ולנשום קצת קור, מדוע לא. ולחיות לא כל כך כמו בקיבוץ, כמו בנגב, ואפילו לא כמו באיזו שכונה עירונית נדחת. מדוע לא. ארוחות לפי כל הדקדוקים, נימוסים לפי שמקובל בעולם הנדיבים, גינונים כמו בחצרות מלכים, מדוע לא. ומשרתים ומשרתות, נהגים שפותחים לפניך גם את דלת המכונית, מגישים ומגישות, כך, מין אדון גדול ולא רק מישהו איכשהו ואיפשהו. ואיזה תיאבון, איזו הנאה לתיאבון יש לכם. מדוע לא, אני אומר, לא איכפת לי כלום, לעזאזל. אלא שלך כנראה איכפת שאני כאן.

משתדלת שחורת העין:

– אבל לך הרי אין כל אפשרות לשחק כאן אדון. ואני מבינה שאפילו מנופי הטבע אין לך אפשרות להנות. כפי שרמזת, זהו עסק אך לבעלי יכולת…

– ואני אינני בעל יכולת, את רוצה לומר. בשבילי כל זה אינו נחוץ. אני מין זיפת כזה, את רוצה לומר. ובכן, אני מצפצף על משחק־באדון, אך גם מין דבר כזה, דבר קלוקל כזה כמו הטבע, טבע האדם, את פשוט רוצה לגזול ממני? וכי איזו רעה. לעזאזל, עשיתי לך?

– לא זה. אני רק….

– את רק רוצה לדעת, בלי לשפוט מראש כמו פלוני, למה בעצם באתי לכאן. טוב, אגיד לך: באתי משום שמוכרח הייתי. זה מספיק? אני רואה שלא. טוב, אסביר לך: אילו למשל הייתי הבחור שלך, והרופאים היו מיעצים לי לזוז קצת צפונה, לפחות לזמן קצר, מה היית את, למשל, עושה? יושבת ובולעת מים, מה?

אומר הטיפוס הרזה.

– אה, עסק של מחלה, את רואה, הרי זה דבר אחר לגמרי. מאז אמרתי שבלי לשמוע גם את הצד השני… אך אם זה כך, הרי אפשר לעשות משהו.

– אפשר? מי אמר שאפשר? אתה ודאי חושב שאתה יכול לעזור. הרבה אתה יודע. אתה תעזור לי לחזור – מדוע לא. אבל לאן? האם לא תארת לעצמך באחד הימים שאם חוזרים, הרי שחוזרים הביתה. ובית אינו מין אפס שכזה, מן הסתם דבר, בית זהו משהו ממשי מאד, זהו משהו שאפשר למשש בידים.

– אתה רחימאי, מתכוון ודאי לרמוז לנו – מנסה לרדת לסוף דעתו המטרונית לבנת־השיער – כי הבחורה שלך היא לפי הפתגם התלמודי הידוע, הבית שלך, ואם היא…

– אינני מתכוון לשום תלמוד – הוא תמה על התלמוד שלה – ואינני רוצה לרמז. וגם לספר את כל הסיפור אינני רוצה. אין לי כל חשק לשחק לפניכם איזה משחק. מה אתם מענינים אותי. רואים אדם שהלבוש שלו אינו כשלהם, מיד נטפלים אליו. ומה אתם מסוגלים כבר להבין, אתם המתרווחים במסעדות, אתם הנמשכים אך לצד המגוהץ של החיים, אתם הקוקטליסטים המושבעים…

מרים כוסו האורח העגמוני וקורא “יחי” אל מולו:

– סוף סוף מצאתיך. ימים רבים חיפשתיך – עד שהגעתי למפגש ההיסטורי הזה. הנה דמות העלם לפני – תמיר ושזוף, שחור עין ושיער, קווי פניו מחוטבים באיזמל הרצון המכוון וידו הגרומה לא תרתע ממבצע הכרחי. והעיקר, המצח המגובה הזה בגולגולת המוארכת – הרי זה מבטיח משהו. אמנם אינני אומר שאין גם חששות לגבי אותו פס אדמה צר במזרח הקרוב… אומרים הישגים של טכניקה, אומרים בטחון של התפרנסות, ובטחון לעת זקנה ועוד כמה בטחונות – אבל כל זה…

שוב סובבו את כפתור הרדיו, תחנת שידור אחרת טרטרה:

– וכל הבנים הללו של הנרדפים מזה דורות, יוכלו שם לנשום לרווחה, כמו כל הטיפוסים הבינוניים בארצות השונות. ובשביל כך כדאי היה, הכל למען המתכונת הבינונית…

הפעם השתיק העגמוני את הרעש. פשוט, אי־אפשר היה לשאתו.

אמר לו:

– אם מקודם התכוונת אלי, עלי לומר לך שהגולגולת שלי והרגלים שלי הם ככל גולגולת וככל הרגלים. אני טיפוס רגיל ופשוט מאד, וכל מה שאני רוצה, הוא רק שלא יבלבלו לי את המוח סתם ככה.

בו ברגע מזדמנת להם שוב אותה מדבשתה של אותה גברת, וכך היא את האטמוספירה מטהרת:

– זעם של יורדים, ותירוצים של יורדים, כל זה ברור ומבורר, תם ונשלם ונגמר.

שומעת זאת לבנת־השיער, מטה אוזן העגמוני, מתבלבל אפילו השכן השלישי. ברור, תפיסת הענינים שלהם נפגעה, הזעזוע היה חזק למדי. היכן אותה אהבת הבריות, והיכן אותו לב זהב שופע רחמים, והיכן אותה נכונות נפלאה לעזור לזולת בצרה; וכאן מוגש להם מי שצרה גדולה נפלה עליו והוא יישטף בגליה אם לא יעזרו לו. היכן כל התכונות הטובות הללו, שעברו בירושה לכל מי שצלם אדם נתגבש אצלו כערך ראשוני בחייו…

מתפרקד על כסא כנגד חצי גורן עגולה של תמהים אשר לפניו:

– אתם יודעים מה ומה עשיתי? כל כך רציתי שתבריא. רציתי לראות שוב את השמש בעיניה. רציתי לשמוע שוב את שכשוך הגלים, הגלגלים הללו, בצחוקה. היא ירדה אלינו מצפון, כל כך לבנה וצחה, כל כך אלילית בכל אשר תפנה – שמש היא משהו, וים הוא משהו, וגוף אדם הוא משהו, וגם איזו אמונה קמאית בקדמות ההוויה… כמובן, שום ריח של יהדותיות, ובכל זאת אותה אמונה מגששת בקדמות ההוייה. וכל זה יחדל? המתארים אתם לעצמכם כח משיכתה של נערה כזאת? הרכבתי אותה על אופנוע – אוהל מתקפל, כמה כלים ושמיכות במרצופים – וקדימה. הניסה מישהו מכם לעבור ארצות על אוכף אופנוע? הניסה מישהו מכם להוליך כך את אהבת נפשו החולה? והמעברים מיבשה ליבשה בספינות־משא קטנות. לא, לא כל כך ההקאות, לא כל כך מחלת־הים, הפחד הוא היה הגדולה שבצרות. זה היה פחד מפני איתן זה, ים רשע ואכזרי זה שמעצורים אין לו, שחמתו אינה אפילו זועמת, עד כדי כך היא אדירה, עד כדי כך היא מחסלת בעצם קיומה כל קליפת ספינה, כל תולעת אדם… הים הגדול והנורא הזה… והוא התנקם בנו, גם אחר־כך. הים – היתה אומרת – אלמלא הים האיום הזה, אולי… אולי אפשר היה אפילו לחזור…

הסכי־רחוק נדם זה כבר, אך איש לא הרגיש בכך. אין כבן ציד כרישים, ואין מקהלת קולות חדגונית, ואין מזרח רחוק, אֵלם גמור נשב מהפינה ההיא, שמקודם היתה כל כך צרחנית. עולם ומלואו, המרחקים, ההדים המוזרים מהלא־נודע – כל זה איננו. כאילו מת פתאום כל המרוחק, ועתה קיים אך הקרוב, הקרוב מאד, מעגל מקרי זה שנתלכד איך שהוא במסעדה ההיסטורית.

– קולך משפיע יותר אפילו מהסכי־רחוק – העיר הכלב.

רוטן בעל הרצועה:

– חוששני שבחברה שלנו אין לפי שעה רשות דיבור גם לכלבים. פונה אליו בקרח־קול:

– אבל רשות נביחה יש לנו, גם לי וגם לכלב, אם זה לא איכפת לך. מעוותת לבנת־השיער את שפתיה.

אומר לה:

– ומדוע לא. אני יודע כמוך את מידת ההשפעה שיש לנביחות. ובכל זאת, מה לעשות, פה יש לי, כמו לכלב הזה. ובמר לנו, אי אפשר להתאפק.

מתווכחת:

– ברשותך הניחני נא לומר, רחימאי, כי דומה שהמצב אינו מר כל כך. סוף־סוף אם היא תבריא, ואם…

– בדיוק: “ואם”. אך אם לא יהיה “ואם” זה. הרי כאן קבורת החמור. האמת היא שכבר הבריאה. ולפי כל מה שכתוב בספרים, הכל יכול עכשיו לבוא על מקומו בשלום. מדוע לא. אך מה תעשה כששוב אין שביבי שמש בעיניה, ואין גלי צחוק משתכשכים בקולה, ואין… אין כלום. היודעים אתם מה זה עולם שאבד, אני את עולמי שאבד אני מחפש. בית היה לי, אני רוצה הביתה, אל הבית שנחרב עלי בלי שאדע כיצד. ואתם מה איכפת לכם כל העסק הזה. מה אתם מסתכלים בי כאילו אני איזה מין פלא שמיני שנפל מן השמים. לא נפלתי, על הארץ אני עומד, על הארץ שמתחת לרגלי. ואם אני שואל – לא אתכם שאלתי. את עצמי אני שואל, לכל הרוחות, בלי כל בושה אני שואל…

אומר לו בעל הרצועה:

– את עצמך? חוששני שלא רק את עצמך. אל נא תחשוב חברמן שכמוך שאין אנחנו יודעים מי אתה ומהי כל הקונצומניה שלך. חוששני שהעסק אינו מסובך כלל.

ושוב תחנת שידור אחרת:

– בית היה לך – היכן? בבית שנולדת היו פיות הרבה ולחם על קצה הסכין. גרענת בכל העינים – זהו מה שהיה שם במקום שנולדת. אדם? כבוד האדם לא היה מצרך חיוני שם. לא ברחוב, לא בחברה, לא בסיכוי ליום מחר. ולזה אתה קורא בית? ואם אנחנו העלינו אותך משם, אם אנחנו לימדנו אותך משהו, לפחות איזו מלאכה המפרנסת את בעליה, אם אנחנו החזרנו לך את כבוד האדם שלך, את צלם האלהים שלך, את הסיכוי להתקדמות, את התקוה לעלות בסולם, תמיד רק קדימה, ולבנות בית אמיתי, ולהיות מישהו בחברה, ולדעת שלדעתך האישית יש משקל, וכל הכרעה של הכלל תלויה גם בקולך – בחור, האם כל זה הוא כקליפת השום בעיניך?

שוב השתיקוהו.

– “אנחנו”? גם אתה וגם הרדיו יספרו לי על כך. חדלו, אין טפשים. ואם עשית, הלא בשבילך עשית. כדי שתוכל אחר כך לשאוב נחת מאנחנו־אנחנו־אנחנו. ואולי אף להצדיק את המשכורת שלך, מדוע לא. ולמה הסמקת כל כך, זה לא איכפת לי כלל. אלא שאם אתה באמת רוצה לדעת, הרי הנכון הוא דוקא ההפך ממה שאמרת. כי היה לנו בית, ולא חסרון לחם היא הגדולה שבצרות, ולא מה שהאחרים חושבים עליך, הוא המפריע, ואפילו כשאין לך פרנסה ולא למדת מלאכה של תועלת, עוד אין האסון גדול. כי החשוב ביותר בחיים… אך מה אני מגלגל כאן בלשון כמו איזה טפש קטן… ואם זה לא איכפת לך, אגיד לך, שאם אני בעיניך יורד כזה, מין טיפוס שלילי, מי אשם בכך? רק אתה ושכמותך, ואני ההוכחה לאזלת ידך ולריקנותך הנפשית, שהשדלת להנחיל גם לי ולשכמותי…

לזו השחורה נתחוור פתאום הרקע:

– ואני דוקא מבינה משהו. תגידו מה שתגידו. אולי לא את הכל אני מסוגלה להבין בפרשה זו, אך משהו… אילו אני הייתי אוהבת, אילו למשל הייתי מוצאת מה שכל מהותי מחפשת – השפתים התאווניות הללו שלו, העינים המבינות הללו שלו, החודרות עד מחבואי הסוד, היד המחליקה– מעניגה הזאת שכל כך מרגיעה… אני אומרת לכם, אני מבינה משהו. הנה אני מתגנבת אליו, אני מוכרחה. ואני כל כך מתבישת. עלי לעבור על יד כל מיני טיפוסים. הם מכירים אותי. ואפילו אלה שאינם מכירים, מבינים מיד לאן אני נמשכת. לפי המבטים אני רואה זאת בבירור. הם יודעים. ואני כמו – כמו עירומה. אני כל כך מלאה בושה. אך אין לי ברירה. מעצורים גדולים יותר הייתי עוברת. מעגלות אש הייתי עוברת. באגמים שחורים הייתי חותרת. על ארבע הייתי זוחלת. ובלבד להגיע אליו. אל העינים המבינות הללו. אל היד המרגעת. ופתאום – פתאום אומרים לך שמותר. הוא פשוט השתחרר מכל התחיבות אחרת. הוא מודיע קבל עם ועדה שהוא פנוי – כולו אך בשבילי. אנחנו כאילו מאורשים. הוא מכריז על כך השכם והערב. והוא משנה בבת אחת את הכל. עכשיו כבר מותר, עכשיו אני עירומה למעשה, אך איש אינו שם לב. איש אינו רואה זאת. הכל כל כך מובן. הכל כל כך ברור. אין שום סקרנות – הכל מוסבר, וחלק כל כך. ואין שום הסתכנות. ואין גם אגמים שחורים, ואין אש לוהטת, אין כלום. פשוט לא כלום. איך אפשר ללכת אליו עכשיו, איך?

מצטעק כנגדה:

– די, די, אין לו צורך בהבנות שלך, בהסברים הללו. מי צריך טפה קטנטונת זו של – איך קוראים לזה – “יחס”. טוב יותר כבר לשמוע “יורד”, ואחר כך אפילו “בוגד” – ודי. כי על כך אפשר לענות בצעקה: איזה מין יורד, מאיזו במה גבוהה ירדתי, ואיזה בוגד, הלא אם בגדו, אך בי בגדו. אבא שלי, אותו טיפוס מהבית השורץ גרענת, לא היה בודד, הוא נמצא בחברה טובה, אם לא איכפת לך, יחד עם משה רבנו, ובהר סיני ובגן־עדן, ועם המלך המשיח. ואני הבן, מה אני. ה“אנחנו” הללו אמרו לי צריך לעבוד – איכפת לי, עבדתי, צריך ללמוד מלאכה – איכפת לי, למדתי. אתה אדם חפשי – אמרו לי. איזה אדם אני, במה מאמין אני, מה אני רוצה, ואיזה חפשי אני, מי יחזיר לי את הבית שלי. כי אני, אתם מבינים, אני רוצה, כל כך רוצה הביתה….

מתערב השכן השלישי:

– יקירי, ואולי באמת משהו אינו בסדר כאן. הביטו נא, אולי מישהו הקדיח את התבשיל. אולי היה אחד ששכל לא היה לו, ואולי כל השיטה טובה אך לכפרות. בכל אופן כפי שאני רואה אין לו שרשים לבחור. וכך נאחז בסבך. אך ברור שצריך לעזור לו. הביטו נא מה טעם לדיבורים נאים על דא ועל הא, על תו ועל דע ועל הה, אם אין עושים משהו.

המטרונית מנענעת בראשה:

– זו הצרה החולה, זו ולא אחרת. אם אחד אינו רוצה לעזור לרעהו, טוב, הומצא המשחק במדינה, היום מכריזים השכם והערב על מדינת סעד. היא העוזרת. ברור או לא. מין ערבוב של ואהבת לרעך כמוך יחד עם עזוב תעזוב עמו. אך אם אלמוניות זו ששמה מדינה היא היא העושה – מה נותר לו לסתם אדם. הלא הוא אינו נדרש כלל, אין פונים אליו, וממילא אינו קיים כבעל דחיפה משלו. למעשה נותר אך מין קפיץ מוכני – נולד, סופג קצבה של חינוך והשכלה, עובד ומגלגל את כל התהליכים הביולוגיים. לשאר אין מקום – לא לרחמים, אמנם גם לא להתאכזרות; לא למעשים טובים – אמנם גם לא למעשי שחיתות; ולא לשאיפות למשהו נשגב ומרוחק, אמנם גם לא לשפיכות דמים… ברור או לא…

ושוב הרדיו הטורדני הזה:

– פתאום נתנצנצה תקוה. אותה ארץ־קדומים, אותו עם שומר אמונים כל כך הרבה דורות, אותה הרגשה משפחתית שחיממה כל פרט, אותו בטחון שלא יהא נעזב וזרעו מבקש לחם, אותו חזון אחרית הימים כשלא ישא גוי אל גוי חרב, ואותו תלמוד תורה לשמו… יקחני השד אם לא בכיתי כאשר שמעתי כיצד כל זה… כן, על אדם חשבתי ולא על מכונה, על קול האדם בימינו.

משתיקה המטרונית את הטורדן, אך מוסיפה כלאחר יד:

– והנה מתפרץ דוקא משם נער זה, והוא נאחז בצפרניו דוקא בנו כאן. כיצד לפרש זאת. יקחני השד אם אני מבינה.

אומר לה הכלב דברי נחמה:

– כמה טוב שאין לנו כאן גם פתיפון, הרי זה ממש מזל.

פונה אליה הנער במאור פנים:

– מדם, הדרת פנים לך וחכמת לב לך. כן, אני יודע גם ביטויים כאלה. את בתוך עמך את יושבת. בביתך את יושבת. מעולם לא כפו עליך דבר, לא עקרו אותך מפה ולא העלו אותך לשם. ולא אמרו לך זה וזה הוא יפה, וזה הקודם מאוס. ולא קלקלו לך את טעם הילדות. ולא ניסו לחנך אותך עפ"י תהליך מוחש, ולא טרטרו לך בלי סוף הנה האחריות־המשימה־היעוד. ולא נתנו לך הווה של מכשולים ועתיד ממוכשל עוד יותר וצרוף חלוש של פרקי עבר. ולא העמידו אותך במבודד כל כך, במרופף כל כך לעומת כל אלה. ולא הסתכלו בך בשבע עינים ובדקו כל פהוק שלך…. ועתה פתאום את באה וחוזרת לכל זה, את שאני מאמין לך. לעזאזל, משהו אינו בסדר כאן. מה את רואה, לכל הרוחות, בי ובשכמותי, שאני עצמי אינני רואה?

מפליט בעל הרצועה:

– תמהני מי אינו בסדר. אם יש כזה, הלא זה רק אתה.

– רבים יודעים זאת, מה? ואני אפילו אמרתי זאת. אך באיזו רשות אתה אומר זאת? ואל לך לחשוב, שאחרים מחשיבים אותך יותר ממני, הם רק שותקים על כך. אך היא – אותה אפשר לשמוע, ואפילו מבינים למה היא מתכוונת. אולי היא מגזימה, אולי קצת חולמת. אך אפילו מגלגלת עליך גל גדול כזה של אבנים, טוב, זה עומס, וקשה להסתגל, אבל גם לב מורגש כאן, משהו מחמם כזה…

מפסיקו הכלב:

– לפי חשב הזמן והשיחה המעוררת, צריכה היתה מדבשתה של גברת, להיות עתה לא מעט נסערת, אך מתקבל על הדעת שהיא עכשו מאמבטרת ועל חלקה מוותרת.

אך הטיפוס לא שם לב לכך. הוא פשוט טמן ראשו בין זרועותיו ונדם כל כולו.

מתאושש העגמוני:

– בדיוק כפי שתארתי לעצמי. אתה ודאי תגיע למשהו. ובכלל זה לא קל, כמובן ממילא. אבל בלי מכשולים ובלי פקפוקים… זוהי נדנדת החיים.

בבת אחת הפסיק. ראה שכל החבורה תולה עינים בראש זה הטמון בין הזרועות, בגב זה שמרטיט פתאום, בכל המנגנון האנושי הזה שלפי הרושם נתערער איכשהו.

אומר השכן השלישי בנימה של זהירות:

– הביטו נא, אם זה רק ענין של פרנסה, הרי אפשר למצוא משהו בשבילו, בבית־חרושת, במספנה, והרי לימדו אותו איזו מלאכה…

– ודאי, מתלווה אליו לבנת־השיער – יש שיעזרו. אבל דומה שלא זאת הצרה. ברור או לא. הנה עולים על זכרוני הימים הנוראים ההם, כשנדמה היה, אין מנוס, הגיע קץ כל העולם כולו. חית האדם היא שישבה על כסא מורם, וכל מה שהגיע אליך נטף דם. ככה זה. וסביבותיך אך עשן – עשן המוות. ואפילו כאן היה כך. אף־על־פי שעל דעתו של איש לא עלה שאולי צריך לוותר על נתח זה או אחר. איש לא וויתר על שום נתח משלו. ברור או לא. ודאי, היו אחוזי פחד, אף הרגישו כיצד מחריבי עולם מתחזקים והולכים, אך אולי התנחמו שבהם לא תגע הרעה, ואולי כבר… כבר השלימו. אותי שלחו אז לאחד מקום נדח – לנאום שם ולאסוף תרומות למען הקרבנות. זו היתה אז הסיסמה “למען הקרבנות”. אולי משום שחשבו כי הביטוי “קרבן” מקרב לבבות, ואולי משום שהמשחק במלים רטובות כאלה היה כל כך מקובל על רבים, נתאספו בכנסיה. במגודש באו, ים של ראשים. ואני על הדוכן. אני מדברת. אך לשוני כאילו קרושה. הפרצופים המאובנים האלה אשר לפניך, ללא זיע, ואולי לא מאובנים, אלא כחרוטים מעץ קשה, הכל מהוקצע כל כך, זוויתי כל כך, אילם כל כך, חרש כל כך – מה הפלא שגם הגרון, גם הלשון, גם השפתים נקרשו אצלי, כלום אפשר לו לאדם לדבר אל עצים ואבנים? אך לבסוף ההפתעה, הגדולה שבהפתעות – הדברים השפיעו, כל הפרצופים הללו נהפכו לבשר־ודם, והם הוכיחו זאת למעשה… כן, זה היה אז… זה היה לקח האדם אז…

הרזה מעיר כאובד עצות:

– אני בטוח שאת יכולה ואת רוצה לעזור. אך מאז אמרתי שלא פה לוחץ הכפתור. ומצדי – אילו אך רצה לחזור… הלא יש אצלנו שמש גדולה ומאירה באור חזק, אפילו כשיש ומסתירים אותה עננים.

נופלת לתוך דבריו השחרנית:

– אתם אינכם מבינים. הוא צודק, הלא הוא הסביר זאת בפירוש. מה לו ולכל ההתפלפלות שלכם. לא בא לכאן כדי לתקן את העולם, וגם פילוסוף גדול איננו, הוא פשוט אדם חי כמו כולם. ועצם החיים… כלום אינכם מבינים: עצם החיים! כשצעדנו בשדות הללו, במרחבי השלג האינסופי, כשידענו כי מכל סדק קל, מכל תמוטה הקטנה ביותר, מכל צד ומכל רגע אורב לנו המוות הוודאי…

מתנבח עליה הכלב:

– ברשותך, ברשות כולכם, אגיד לכם אני, האובייקטיבי מכולכם, שאתם אך מבלבלים את המח ומסבכים הכל ללא כל צורך. הנה לפניכם טיפוס אדם שלפי כל הסימנים נפגע והוא סובל קצת. עובדה פשוטה מסתברת מדבריו – הרקע לכל זה הוא אהבה. ודומה כי שוב אינו אוהב אותה. יתכן משום שהתנאים נשתנו. אולי משום שהפרנסה לא הספיקה התחילה היא לבעוט בו. ואפילו כאשר השיג איזה עיסוק, לא נעם לה מעמדו הנחות בחברה. כן, כן, פרנסה זעומה ומעמד נחות, הם מהפגעים הגרועים של הגברים אצל בני־אדם. אך יהי כאשר יהי, פתאום נתגלתה לו באור אחר לגמרי, ואהבתו שהיתה פעם בסימן כל מאדו, כאילו פרחה ואיננה. פרחה אהבה, נתערער עולמו. שוב הוא מבודד, שוב הוא תוהה – הוא הגלמוד לעומת העולם התובעני הזה אשר סביבותיו… אך פתאום בראותו שהיא נמשכת למישהו אחר, והנהי שוב זורחת, ושוב שביבי שמש מתנצנצים בעיניה – אך לקראת מישהו אחר… כן, השתלשלויות כאלה שכיחות ואין בכך שום פליאה – בו ברגע נשכח כל מה שייאש אותו מקודם, והנהו שוב אותו רוכב־אופנוע נועז שמרכיב על אוכפו את אהובת נפשו. אך למזלו הרע… כן, זה אולי הסיפור כפשוטו. אך אם כך ואם כך, מה לכם ולו, מה תאמרו לו, ומה אתם מסוגלים לעשות למענו עכשו? רחמיכם נכמרו. אבל מה יעשה בסחורה זולה זו, ומה כבר יכולים בני אדם שכמותכם לעזור?

מושך בעל הרצועה בכתפיו:

– חוששני שאנחנו מדברים כאן על בעיות העולם המודרני, והא לך פתאום פסיכולוגיה של כלב.

מיד משתיקים אותו כל האחרים. ואותה מטרוניתה פוסקת פסק שאין אחריו ערעור:

– יש עוד דבר כזה כמו חופש דעה וחופש דיבור.

העגמוני מנסה להציל את המצב:

– ובכלל לכל מצב יש כמה וכמה פנים. ולבסוף אני מאמין כי הגישה שלי היא שתנצח. הרי מפגש גורלי של כל פרט מצטרף לתמונה גדולה… ודמות העלם…

בקול רווי עצב מפטיר השכן השלישי:

– אבל הביטו נא, מה נעשה אנחנו? הרי כמעט שאין לנו כל תפקיד כאן. אפילו אחריות אין לנו.

קובע הרזה כמדבר אל נפשו:

– מאז אמרתי, כשאתה נוסע במכונית, תמיד יש סכנה של תקר. ומה כבר האסון, מתקנים וממשיכים לנסוע. פשוט, צריך להמשיך.

מכשכש הכלב בזנבו:

– יפה, אך במה הדברים אמורים, שאתה יודע לאן אתה רוצה לנסוע, וכשאתה יודע כיצד נוהגים במכונית.

בו ברגע זוקף הבחור את ראשו, מתמתח מלוא קומתו, תוחב את ימינו בכיס מכנסיו הכחולים ונותן שריקה לכלב:

– תשבו לכם כאן במסעדה ההיסטורית, ככל שמתחשק לכם. תחפשו לכם מטרות נוחות בשביל תדחיף העזרה שלכם, הרגעת המצפון והשד יודע מה. ובין מבצע עזרה למשנהו, אתם יכולים אפילו לשוחח על חית־האדם וכיצד אפשר לתקן את העולם. אני יודע – נסתבכתי, צרה לא קטנה נתפרחה לי, אך מה. אני עוד חי, כמו שהעירו קודם, אני והכלב עודנו חיים…

אמר ופנה ללכת והכלב בעקבותיו.

נצטווח בעל הרצועה:

– הכלב הוא שלי, הרפה מהכלב, מיד אקרא למשטרה!

מזהירה לבנת־השיער:

– המשטרה לא תפעל, הנוער זוכה אצלה ליחס מיוחד.

תוך כדי חילופי הדברים נעלם הבחור מהעינים. הרחוב נתעטף בחשכה והפגין פה ושם פנסים מצהיבים בערפל. השלוליות נהפכו לרצועות קרח אדישות. צללי בני אדם נמשכו מאי־שם וחמקו לאי־שם, אך כולם היו עטופים במעילי חורף כבדים – על כל פנים כך נדמה היה.

לבסוף גם במסעדה ההיסטורית כבו כל האורות.