פרק ראשון: נאום אברהם דון בונאפיוס הרופא    🔗

ברוך ה' אלוהים אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם! נאום אברהם, המכונה דון בּוֹנאפיוּס מרפא החולים מגלות ירושלים, אשר בארץ ספרד. ויבואו אלי יהודים, ויבואו אלי מגויי הארצות ומהם אילי הארץ ראש וקצין, כי יצא שמי לתהילה בימים ההם וכל מעשי עשיתי בחכמה ודעת. וישלמו לי במיטב כספם ובזהבם שקלו בעד תרופותי אשר נתתי להם, כי על כן מלאכתי בכך. ויברך אותי אלוהים וירב עושרי ואעצום מאד. ואשתי עליה השלום, מתה עלי בדמי ימיה ותשאר לי בת יחידה. ואמאן לשאת אשה שניה אחריה, יכפר לי המקום את עווני! ובתי היחידה פאמילה גדלה כתרצה והיא פרח חן בפרדס הבנות. ויהי היום ותהי מהומה גדולה בארץ וילחם אז איש באחיו ומלך במלך. ויבואו חילות עצומים, אשר לא נשאו פנים לזקן ולאשה הרה ועולל לא חננו. ויבואו ויפשטו על היהודים ויאמרו: אך זה היום, אשר קווינוהו, מצאנוהו, ראינוהו. והאלופים והשרים הולכים בראש העם והורגים גם הם עמם יחד. ויחריבו אז בתי כנסיות לרוב ויאמרו: ערו, ערו עד היסוד! וספרי התורה קרעו והשליכום בשווקים וברחובות ואין אוסף. אפילו חורבן הבית לא היה כמוהו! בעד העת ההיא אמר הנביא: עת צרה היא ליעקב! וישלח המלך אל הישמעאלים אשר בגראנאדה לאמור! בואו ועזרו לי להכניע את הארץ וביהודים אל תשלחו יד, כי אין בהם אשם.

ויעל מלך גראנאדה בחיל כבד מאד והיה נכנס למקומות, שפשעו במלך והיה מכה בהם מכה גדולה ואנושה. ואת היהודים לקח בשבי, כי זאת התנה עמו המלך, כי יוכל לקחת בשבי את היהודים להיות לו עבדים עד עולם. ויבואו עדי הישמעאלים, ויקחוני בשבי, אותי ואת בתי פאמילה, ואת ביתי הרסו ולא נותר לי מכל עמלי כי אם הבגד אשר על בשרי. ובזה הזמן לא היה אדם יכול לפתוח ספר להגות בו מדוחק הצרות. שמעו וראו, הן היתה כזאת בכל העולם, או הנשמע כמוהו.

וישמע מלך גראנאדה, כי יודע אני לרפא כל מחלה אנושה וכל מכה וכל חבורה ויקראני אליו ויט אלי חסד וישימני לשר ולנגיד בעירו. וברוב הימים הכיר המלך את דברי כי טוב הוא ואהי בין מתי סודו. ולא היה דבר, אשר אמרתי ולא יעשה מקטון ועד גדול. ובימים ההם הלכו הישמעאלים, אשר בארץ ספרד, הלוך ודל. וגם בארץ אפריקי לא היתה להם עוד תקומה. ולב המלך נמלא חרדה גדולה ולא ידע מה יעש, כי אפפוהו צר ואויב מכל עבר ופינה. ויהי פוסח תמיד אם לשלום או למלחמה כל ימיו. ואעמוד אתו בעצה ואת מוצא פי ישמור ותבוא עליו הברכה ועל עמו. כי איש רודף שלום אנכי מבטן הורתי ואת המלחמה שנאתי. וגם עמי היטיב המלך מאד ובגללי היטיב גם עם יתר בני עמי, אשר נמלטו מחרב היונה, אשר בארץ אראגון ונשב בגראנאדה לבטח. וגם לשבויים, אשר שבה מלך גראנאדה מן היהודים, בא יום פדיון ויצאו מעבדות לחרות ותהי לנו שם הצלה ורווח ואין מפריע.

ויהי היום ותבוא אלי בתי פאמילה אשר אהבתי ותתחנן לפני ותבך בכי מר. ותאמר כי אמה, זכותה יגן עלינו אמן, נראתה אליה בחלום ליל ותבקש מנה לפקדה במקום שנקברה שם. ויהי הדבר בעיני לפלא. ואדבר על לב בתי ואספר לה על הסכנה הגדולה, הצפונה לכל עובר־אורח ולכל יהודי יושב הארץ ההיא ואומר, כי לא טוב הדבר לצאת מארץ הברכה ולגמול למלך גראנאדה רעה תחת טובה. ולא חפצה בתי פאמילה לשמוע לי ותפצר בי ותתחנן לפני ותבך בכי מר. ואבוא אל המלך ואספר לו את כל הצרה הגדולה, אשר הסבה לי בתי יחידתי ואומר לו: בי אדוני שלחני, כי אין דבר אשר לא אעשנו לבתי אהובתי. ולא אבה המלך להעתר לי, כי על פי תישק כל הארץ ויפצר בי ואשאר אתו, כי לא היה אז דרך אחר. ובתי פאמילה יפה מכל בנות העיר ההיא ויתנו בה שרים ואלופים את עיניהם, ולא היה אחד מהם אשר לא דבקה בה נפשו. וידבר המלך על לבי להמיר את כבודי ולתת את בתי פאמילה לאחד האלופים הנכבדים, רואי פני המלך — והיתה לו לאשה. ולא אביתי לשמוע לו, כי לא ימיר איש כמוני את דת אבותיו. וגם בתי פאמילה לא חפצה לשמוע לו. ותבוא אשתי, עליה השלום, בפעם השנה של בתי פאמילה בחלום ליל ותאמר לה: שועלים על קברי יהלכו, קומי לך בתי יפתי וצאי לך. אל יחת לבבך כי אתך אני בצרה להיות לך מגן וצינה. קומי לך בתי תמתי, כי אורב בה למנוחיכי וה' יגמול עליכי. ותבוא אלי בתי פאמילה שנית ותבך בכי מר ותתחנן ותספר לי את דבר החלום אשר חלמה, וימר לבי בקרבי ומעי חמרמרו. ולא ידעתי עוד מרגוע לנפשי מהיום ההוא, כי מה' יצא הדבר. שמעו נא וראו, הן היתה כזאת בכל העולם או הנשמע כמוהו?

ואחבר שיר ביום ההוא וירווח לי ואתנהו לבתי ותקראהו. ואלה דברי השיר:

גֶּפֶן פּוֹרָה וְהַמָּוֶת בּוֹצֵר:

וְכִי שָׁמָּה נֵלֵך צְעָדֵינוּ נוֹצֵר:

שוּבִי בִתּי לְבַקּש הַיוֹצֵר:

כִּי הַיוֹם קָצֵר: וְרָחוֹק הֶחָצֵר:

בִּתּי שׁוֹבֵבָה: נַפְשִׁי חֲרֵדָה:

שִׁכְחִי מַעֲצֵבָה: וְגוּרִי יוֹם דִּינֵךְ:

ותכר בתי פאמילה את השיר ותצחק אלי: לא, כי אם את שיר משוררנו הגדול העתק ושינית בו פה ושם — ואבוש מאוד, כי לא מדעתי עשיתי כזאת. הוי, כמה חכמה היא בתי פאמילה! ולא חפצה להתנחם בזה השיר ופניה הולכים ודלים מיום ליום.

ויהי היום וישבּ המלך איש גבור חיל, אשר מבני ארץ ספרד ושמו מיכאל די מגלהס. וישא חן וחסד בעיני המלך וינשאהו ויגדלהו במאד מאד. ואבוא אל המלך בסתר ואגלה את אזנו, כי לא ישמרו בני ספרד אמונה לבן עם אחר ולבן דת אחרת. ולא אבה המלך להאמין לדברי. ובפאמילה בתי נתן האיש את עיניו, כי אין כמוה יפת תואר ויפת מראה בכל העיר ההיא. ואדבר על לב המלך ואפצר בו. ויאמר המלך: נסה אנסה את האיש והיה כי נקי הוא מעוון, אגמול לך כרעה אשר חרשת עליו. ואומר: יהי המלך, כטוב בעיניו כן יעשה. וישלח המלך את מיכאל די מגלהס אל אחי המלך אשר בארץ אפריקי, ויתן לו אגרת וזהב וכסף ואנשים חמושים ללכת אתו בדרך. וילך האיש ולא נשמע עוד עליו דבר למרע ועד טוב ויתאבל המלך מאד, כי אמר: מה' היתה זאת ותהי. כי גבור חיל היה האיש ואמר להיכנס בברית הישמעאלים ולהיות כאחד מהם. ופני בתי פאמילה הולכים ודלים מיום ליום. ויבוא אלי איש מרואי פני המלך ויגל את אזני, כי מיכאל די מגלהס היה האלוף, אשר אמר המלך לתת לו את בתי לאשה, אם תמיר את כבודה. ואשמור את הדבר בלבי.

וארא את פני המלך והנה אינם עמי כתמול שלשום בעבור האיש די מגלהס. ואזכור את דבר החלום ואדע כי אך מה' היתה זאת למען נעזוב את העיר ההיא. ונצא באישון לילה ואפלה, ונקח אתנו את כל הזהב אשר אתנו, ונשכור אנשים נועזים, כי לא ילך איש לבדו בדרך בימים ההם. ונעזוב את גראנאדה הבירה בלילה ההוא. ונשמע בשדה והנה שעטת סוס וקול רוכב. ואומר: אהה, ה', הנה הגיעתנו יד המלך. ונסתר כולנו כאיש אחד בנקיק סלע ונחשה ולא נשמעה אז נשימתנו מרוב פחד, כי לא יסלח מלך גראנאדה לעולם. ויעברו רוכבי המלך ולא מצאונו, כי חשכה כסתה עלינו. ואפול על ברכי ואודה יה ואומר: הנה ראיתי, כי מן השמים היתה זאת לעזוב את הארץ ההיא.

ונבוא אל ארץ אראגון ונשב בה. ולא ידע אותי איש בעיר ההיא מתמול שלשום ואגיד להם: רופא יהודי אני. ויבואו אלי אנשים, נשים וטף, ואהי להם למרפא חלים ויכבדוני מאד בעבור חכמתי. ויאהבוני כל אנשי העיר הזאת, והיה כי נפל ריב ביניהם ויבואו אלי להיות להם לשופט. ובתי פאמילה הלכה אל המקום אשר מתה שם אשתי. ותיפול על קברה ותשפוך את שיחה לפניה. ואקים שם מצבה מאבן שיש ולא היתה כמוה בכל בית החיים אשר בעיר ההיא. וירגע לב בתי וידום, ורק פניה דלים דלים מאד. וארא והנה עיניה גדולות ופונות אל פני השמים. ויחם לבי בקרבי ואניח את ידי על ראשה ואשאל את פי הנערה: מה זאת היתה לך בתי, בבת עיני? ולא ענתה אותי דבר רק עיניה גדלו ועמקו מאד. ואדע כי אך מה' יצא הדבר. ואומר אל נפשי: מי יודע מה ילד יום ונצורות מי יבין? שמעו נא וראו, הן היתה כזאת בכל העולם, או הנשמע כמוהו.

הועתק מכתב־יד עברי.

 

פרק שני: אמר יהושע    🔗

בן אברהם, בן מנשה, בן אשר, בן דוד מן הכוהנים הסופר אשר הגלה מארץ ספרד, בימי הגרוש הגדול בעלות המלך פירדיננדו ואשתו אישבילה היא איזבל ימח שמה, על כסא המלכות, אשר למלכי אראגון, להיות התלאות, אשר עברו על שה פזורה ישראל מיום גלותו מעל אדמתו לאות ולסימן לדורות. והנה נתתי אל לבי לכתוב בספר את אשר ראיתי בעיני ובמקצת את אשר שמעתי מפי אחרים נאמנים כטוב עלי רוח ה' לשים מלים לכבד־פה, עבדו הנאמן. ויהי אחרי צאת מירושלים כל הדרה, וישאיר טיטוס הרשע ימח שמו מלך הרומיים, שארית ישראל בביתר וביבנה ובאושה ובבנותיהן. ויהי רבן יוחנן בן זכאי עליהם לראש ולקצין כל הימים. ויהי בימים הרעים ההם ויהרגו הרומיים את רבן שמעון בן גמליאל ואת ר' ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול ולא היה להם מושיע ביום אף ה‘. וימלוך טיטוס הרשע ימח שמו שנתים ימים ויבוא יתוש אל ראשו וינקר את מוחו וימות. וימלוך תחתיו דומיציאנוס וישב על כסא המלכות. ויקם כוכבא בביתר בשנת שתים וחמשים שנה לחורבן בית אלוהינו, וימת כוכבא וימלוך רופוס בנו תחתיו. ופירוש זה השם אדמוני. ומתו שניהם במלכותם ויתחזקו במאד מאד. וימת רופוס וימלוך רומולוס בנו תחתיו וכוכבא במלכו עצם מאד ויאסוף אנשי חיל רגלי ופרשים, ויהי שמעם בכל הארץ וילחמו בגויים אשר סביבותיהם ויכו בהם מכה גדולה, ויגברו מאד עד גבול מצרים. וימלוך כוכבא ובנו ובן בנו על ביתר וסביבותיה עד ימי אדריאנוס הראשון וישמעו אליהם עמים. וימלוך דומיציאנוס חמש עשרה שנה. ויקשרו עליו ויהרגוהו וישליכו את נבלתו לכלבים. כן יקום ה’ מכל אויביו, אמן! וימלוך נירבא תחתיו שנה אחת וימות. וימלוך טריאנוס תחתיו וישב על כסא המלכים. בימים ההם נמצאו יהודים רבים בארץ קוריני אשר באפריקי, ויגבה לבם מאד ויכו את הרומיים ואת היוונים אשר נמצאו שם לפי חרב. וימת טריאנוס וימלוך תחתיו אדריאנוס הראשון וישב על כסא המלכים. ויתברך רומולוס בן כוכבא בלבבו לאמור: משיח אני ולא יטשני צור ישראל. ויחר אף אדריאנוס על המורדים וילך לקראתם בעם כבד וביד חזקה. ויצר על ביתר שלוש שנים ותבקע העיר, וישפכו בתוכה דמים רבים. פני זקן לא נשאו ואם על בנים רוטשה ולא היה להם מושיע ביום אף ה‘. וילכו הסוסים בוסים בחוצות העיר בדם החללים עד בטנים בעת הנמהרה ההיא. ויהי ברדת הדם הימה וישטוף את האבנים הגדולות אשר ביריחו והנהרות נהפכו לנהרות דם ויעל באשם השמימה. ויהי מספר ההרוגים חמישה וארבעים אלף. וגם את רומולוס בן כוכבא הרגו על החללים בעת הנמהרה ההיא. ואת הנשארים הגלה אדריאנוס הראשון אל ארץ ספרד, הלא הם גלות ירושלים, אשר בארץ ספרד, עד היום הזה. וימלוך שוּשיבוּטוֹ ממשפחת הגוֹטי בארץ ספרד ויהי דברו נחוץ אל כל היהודים אשר בערי מלכותו לדרוש לאלוהיו וכל הממרה את מצותו יומת. ויהי לאבן נגף ולשטן לישראל כל ימיו. והיהודים כצבי מודח בעת הנמהרה ההיא, כי הכליה כפתן לפתח רובץ. ויכשלו רבים בימים ההם. בימי מלכותו עבר מוחמד אל ספרד וישובו רבים מהנידחים אל ה’. מחה ה' את עוונם וסלח להם! וימלוך שושיבוטו שמונה שנים וימות, כי כרתו עץ בלחמו.

ויהי נער אחד בארץ ספרד בן שבע עשרה שנה ויאמר: נחה עלי היונה לעת ערב ויבוא עלי רוח הקודש ואתנה אל לבי לקחתו ואפקח את עיני וארא נערה בתולה טובת מראה מאד. ותפתח הנערה את פיה ותאמר: ראה נתתיך לרועה נאמן לצאן מרעיתי ונלחמת בישמעאלים. וישמעו אילי הארץ ויתנו לבם עליו ועל חלומותיו ויכבדוהו מאד. ויתלקטו אליו אנשים ריקים ופוחזים לאמור: נעלה להילחם בגראנאדה, כי הישמעאלים יושבים בגראנאדה בימים ההם. ויהיו הנצמדים אליו כשלושים אלף איש שולפי חרב, ויפלו על היהודים כל יושבי הפרזים כזאבי ערב ולא חמלו על איש ועל אשה, ותהי נבלתם כדומן על פני השדה. ירא ה' וישפוט! ויבחרו יהודים רבים להרוג איש את אחיו ואת רעהו בטרם יגיע האויב אליהם. ויפילו גורל ביניהם מי יהרוג את אחיו. וימותו כולם בעת הנמהרה ההיא ושנים אשר נשארו באחרונה נפלו מעל מגדל ארצה וימותו גם שניהם. ובערים אחרות מתו רבים לפי חרב והנשארים נדחו. השב להם ה' כגמולם! ויתפשו ארבעים יהודים ויתנו אותם במשמר. והיה בראותם כי כלתה אליהם הרעה, ויבחרו ביניהם שנים אנשים, אשר ידבם לבם לשחוט את אחיהם פן יתעללו בהם הערלים. ויעשו כן, ולא נשארו בחייהם כי אם שני האנשים האלה. ויאמר הזקן אל הבחור. שלוף חרבך ומותתני. ויקם עליו ויהרגהו. ויוותר הוא לבדו, ויקח את הבגדים אשר עליהם ויקרעם לרדת בהם כבחבל. ויהי ברדתו וישבר החבל, ויפול ארצה: ותשבר שוקו. ויתפשוהו ויורידוהו בדמים שאולה. זכור להם ה' ביום דין!

וימת האפיפיור אורבנו ויבחרו את בינידיט הספרדי ויהי ריב ביניהם ויבחרו ברומי את אינוצינזיאו. וישב על כסא האפיפיור וירבו השמדות בספרד בעת הנמהרה ההיא, כי קם אבא ויצנצו הכוהן מעיר ולינציה מכת דומיניקו על היהודים לשטן, ויסת בהם את יושבי הארץ. ויקומו לבלעם חיים. ויכו רבים לפי חרב ורבים שרפו באש ורבים הדיחו ביד חזקה מעל ה' אלוהי ישראל. וידל ישראל מאד ולא היה להם מושיע ביום אף ה‘. וישרפו את ספרי תורת אלוהינו וירמסום כטיט חוצות ואם על בנים רוטשה. ורבים הרגו את בניהם ואת בנותיהם לבלתי המיר את כבודם. וינוסו רבים אל ארץ ישמעאל. ומלך אראגון שמע בקול אבא ויצנצו וירבו הנידחים בארץ הקטלונים ובאראגון ובשיביליאה. ויהי אחרי כן ושובו רבים אל ה’ בעבור מעליהם הזעם. מחה ה' את עוונם וסלח להם!

ותקם אישבילה היא איזבל ימח שמה מלכת קשטיליה אשר בספרד ותהי לאשה אל פירדיננדו מלך אראגון ימח שמו. ויתנו על הנידחים, אשר נדחו על ידי אבא וינצנצו, חוקרים וישרפו רבים בעת הנמהרה ההיא. אז הקים ה' את דבר יונתן בן עוזיאל, אשר תרגם על יחזקאל כדברים האלה: מן אוריתא דאתיהיבא בנורא נפקו ויתמסרון בידי עממין תקיפין כפרזלא ויתוקדין בנורא תקיפא. ובשנת רמ"ה וה' אלפים ויגרשו פירדיננדו ואישבילה היא איזבל ימח שמם מלכי ספרד את היהודים מעיר שיביליאה ומכל ארץ אנדאלוסיה וילכו אל ארץ אחרת עד היום הזה. ותהי גראנאדה בידי הישמעאלים שבע מאות שנה ויצורו עליה פירדיננדו ואישבילה היא איזבל ימח שמם מלכי ספרד ימים רבים, וילכדו את כל חבל המלכות ההיא ביד חזקה וגם העיר הגדולה גראנאדה נסגרה בידם. ויהיו היהודים הישובים בארץ ההיא למשיסה ולבז בעת הנמהרה ההיא. וירבו האנוסים בארץ ספרד בימי אבא ויצנצו, ויתחתנו עם נדיבי עמי הארץ ויעצמו מאד. וגם היהודים רבו למעלה עד ימי פירדיננדו ואישבילה היא איזבל ימח שמם מלכי ספרד. ויקוצו האנוסים בּחייהם בימי שני המלכים האלה מפני החוקרים אשר שמו עליהם לחקור את מצפוניהם לפי שהיו מחזיקים בקצת מצוות בסתר. ואת היהודים גרשו מעל אדמתם, כי אמרו: הבה נתחכמה, פן ילכו האנוסים בארחותם.

ויצאו כל צבאות ה' גלות ירושלים אשר בספרד מהארץ הארורה ההיא ומשם נפוצו לארבע כנפות הארץ. ותצאנה מהחוף שש עשרה אניות מלאות צאן אדם ביום השישי לחודש אב. ובאניה אשר בה הייתי אני יהושע בן אברהם בן מנשה מן הכוהנים הסופר היה גם איש נכבד ונגיד בעמיו אברהם דון בונאפיוס הרופא שמו ולו בת יחידה ושמה פאמילה. ותידבק נפש רב החובל בפאמילה ויאהבנה מאד. ורב החובל הוא הקורסאל ינוביסי, שהיה לסטיס הים מפורסם מאד ופחדו נפל על כל הנוסעים אשר באניה, ולא ידע איש מלפנים מי הוא. ויבואו המלחים ויקחו את כל הרכוש ואת כל הבגדים ואת הסחורה, אשר לקחו אתם היהודים מארץ ספרד, כי לא ניתן להם לקחת זהב וכסף בצאתם את הארץ, וימכרום בשווקים. ויקחו את היונקים משדי אמותיהם וימכרום לעמי הארצות לעבדים ולשפחות עד עולם.

ויהי כוהן אחד על האניה מכת דומיניקו ושמו פרא רופרטוס מעיר קלאמדולי. ויוכיח את רב החובל על מעשיו. ויאמר לו: אני לא באתי אלא להינקם מדם אמי, אשר שפכו היהודים. כי העלילו על היהודים לפניו שהרגו את אמו ולקחו את דמה לצרכיהם. ולא היה עוד דבר בפי הכוהן רופרטוס וידום. יזכור לו ה' את חסדו ביום דין!

ויבואו לאי אחד ולא עבר ולא ישב בו אדם. ויפשטו את בגדינו ויעזבונו ערומים. ותיפול פאמילה לפני רב החובל ופניה כפני שכיב מרע. ויבואו כל היהודים אל דון בונאפיוס הרופא אביה לבעבור יתן את פאמילה לרב החובל לאשה ויונח בעבורה לכולם כי כן היה דבר רב החובל. ולא ענתה אותם פאמילה דבר. ונהיה בעירום ובחוסר כל באי ההוא ואת פאמילה ואת אביה דו בונאפיוס הרופא לקח אתו רב החובל ויפליגו מזה ולא שמעתי עוד עליהם מטוב ועד רע. ויהי בעלות הבחורים על הסלעים לתור את הארץ מחמת רעב והנה שם מעונות אריות. ויגיחו האריות ממעונותיהם ויאמרו להתנפל עלינו. וניכנס אל המים נשהה שם עד עברם מעלינו. מנת חלקנו היה אז לחם צר ומים לחץ, כי אין שם אדם. ויטרפו מאתנו האריות ושאר חיתו הטרף וקצתם מתו מרעב ומקצתם טבעו בים בברחם מחמת החיות. ותעבור אניה מרחוק ונרים קול צעקה גדולה ומרה ויגיעו עדינו. ויקחנו בעל האניה ההיא על אניתו ויקרע וילון ישן ויתנו לכל איש, ולכל אשה נתן חלוק שלם לכסות את ערותנו. ויביאנו לעיר אחת ובה יושבים יהודים. ויבואו היהודים משם על האניה ובעל האניה לא דרש מהם כופר, כי אם ההוצאה ודי לו. ויתנו לו היהודים מהעיר ההיא את ההוצאה ועוד דורון. זכור לו ה' לטובה ביום דין! ויביאונו היהודים אל העיר ויאכילונו וישקונו כמידת ישראל ונשב שם.

ובזה באתי עד סוף החיבור, אשר חיברתי בעזרת השם לאות ולסימן לדורות. יזכור אלוהים הרוגי ושרופי הקהילות והישובים עם נשמת אברהם יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, בעבור שנהרגו ונטבעו ונשרפו ונאפנו ונתלו ונעקרו ונקברו חיים ונתיסרו בכל מיני מיתות על קידוש השם. בשכר זה המקום יזכרם לטובה עם שאר צדיקים וצדקניות שבגן עדן, אמן!

הועתק מכתב־יד עברי

 

פרק שלישי: אשר נשא אבא ויצנצו מן הנזירים אשר על שם דומיניקו הקדוש    🔗

אלוהי! אל שדי! אלי! בתא מנזרי הצר סגרתי עלי קירות ארבעה ורק צוהר קט את זיו עולם התעתועים יודיעני. פה אני לבדי ואין זולתך איש עמדי. ימים כרעתי על ברכי ולילות שהיתי בתפלה לשחרך ברינה עלי שפתי. את מפתח הזהב אשר לנשמתי מדמע עיני ליבנתיו וקול טמיר לוחש באזני: Scito te ipsum אל נבכי נשמתך רד! – Domine – אדוני! אתה נראית אל עבדך אברהם העברי באור כשדים ואת עיניו פקחת לראות ואת אזניו לשמוע, יען אשר עבדך נאמן היה ואזניו קשובות לאמריך תמיד. את בתרי הבשר הקימות לו לאות הסוד והברית. אהה, Domine – אל אלוהי הברית, שעה גם אלי, הקטון והדל, כי עיני בחושך תרעינה ולא אדע את אשר לפני. שעה נא אלי פן אעשה דבר ולא לרוחך הוא. כי נפשי בקרבי נשרפת באין מעשה. את האדם יצרת אתה ואתה צווית לו: עשה! ונפשי לעשות שוקקה, כה שוקקה, דומינה!

אל גדול ונורא, אב רחום וחנון! אני מאמין, אני מאמין, אני מאמין! Credo ut intelligam אני מאמין למען אבינך, למען לסוף מסתוריך ארד, למען אהיה יצור שומע ומבין – גם מבין, אלוהי! כלי אני בידך, אולם נפשי חשקה להיות כלי מבין ולא פתי אשר עינים לו ולא יראה. בעמוד אש נראית אל עם בו בחרת להורות לו את דרכו באשמנים. עורה, עורה והראה גם אלי, למען אחלימה כי אין דרך בשממה הגדולה ללא חסד.

רק בפרדס האושר הקדמון נחה רוח חסד על אדם הקדמון והוא היה potest non peccare הוא יכול שלא לחטוא לך, דומינה! ואני איש שפל וילוד החטא, איככה אהין ואיככה אתפלש בעפר רגליך, אם לא אור חסדך הגדול יאירני, אותי הבעיר, אשר non potest non pecccare אשר כל מגע ידו כל דבר פיהו רק חטא הוא ועוול. ידוע ידעתי, כי הכליה נגזרה עלי ועל כל ילוד אשה עמי יחד. ידוע ידעתי, כי חתומה הגזרה על כל משלחת־הולכי־מחשכים. אולם בי אדוני, הלא גם ידוע ידעתי אל נכון, כי אתה העושה גם תוכל. כי צדיקים יש בעולמך הבא, הגנוז לישרי תהילה. ידוע ידעתי, כי הקדוש קדוש הוא – Sanctus לעולמי עולמי והוא non potest peccare – והוא לא ידע טעם חטא מהו. כי לא יחטא הצדיק הגמור וחסיד העולם והקדוש לפניך. אהה, דומינה! אהה, אלי! גדי האלוהים, Agnus Dei אתה, חף מעוון ומפשע ומחטאת. את דראון העולם, את משא הדרכים הנלוזות קיבלת עליך לשאתם והם דיכאוך כאבן רכב עד אשר הגעת לגיא העצמות היבשות במדבר ישימון. אהה, לבנים הם כתלי תאי ורק קווי חסד אחדים מעולם התעתועים דרך מצרי הצוהר אלי יחדורו. האתה הוא זה, אשר שלחתם אלי, הגידה! האם סימן הוא זה להחיות את עצמותי הרוחפות ולחולל בלבי את סערת הקולות האדירים, לפאר ולרומם ולקלס את שמך בכל העולם כולו? דומינה – אין קול ואין עונה. האם ללא מענה תעזוב את עבדך הנאמן, המתפלש באפר נשמתו והיא חרוכה כאוד מוצל מחורבן מקדשך? אהה אלוהים! לשמואל הנער קראת והוא בשילה, בהיכל קדשך, וקולך ענה מבין כנפי הכרובים. האלי לא תקרא! אל כל הנביאים, בני עם הקרי, קראת והם טרם ידעו את חסד הגדי. הוי, אל שדי, אל עם קשי העורף הלזה קראת ומקרבו בחרת לך עבדים נאמנים לרומם קדושתך בין גויים! הביטה, הן פרום חזי גם אני ואם מוקד הכינות לי – הנני. ואם מוות נכון לי – הנני. ואם לשריפה או לחנק יעדתני – הנני! הלא רב־הטבחים לך את נשמתי ימסור, כי במזיד לא טמאתי עד היום הזה.

אלי! אתה את דמך שפכת, את דם הגדי, למען הישע והפדות. אתה את נשמתך נפחת בין שנים אנשים רוצחים, אתה את בשרך רצחת, את כל בשר העולם ולמען הרוח. אהה, אלהי הרוח ולא הגשם, אלהי התכלת אשר על פני השמים! אתה כיפרת עוונות האדם באשר הוא בשר, באשר הוא נענה של בשרו. אהה, אלי המלבין, אלוהי הנזירים הקדושים, הדשים את בשרם בעקרבים – מרוחך קורצנו אנחנו הנזירים. תורת סיגופיך ידעתי, תורה זו צרובה כאות בעצמותי. תורתך זו שלי היא, דברך הוא ודברים שלי בפי שלי. אלוהי, את תורתך זו, תורת הסיגופים האדומה אאדיר אנוכי למען ידעוך, כי מלבי פורץ פרץ הלבה, מעין להבות שופע. נשברו החותמות עלי פי על כן אשפטה אתך, אלי. הה, דומינה!

הוי, אגנוס דיאי, הגידה נא לי, מה תהי אחרית קשי העורף, ההולכים בקרי, המאנים לשאוב ממבוע האש ולשים קץ לממלכת הבשר? מה תהי אחרית המשחיתים אשר בדברי הקדמונים יחזיקו ומעל דברי האחרון שבאחרונים ישטו ואת פתח הלובן בתכלת השמים לא יחזיון? אתה, אתה אב הרחום, המרחם את הצפור בקינה ואת התולעת במחילתה ואת כל בני האדם רחם ריחמת ונדר נדרת לבלתי השחיתם עוד במבול הכליון. אולם, האם לא החיית מתים גם אתה? הלא המשיב את הרשע מדרכו, את נשמתו יחיה עדי־עד לחיי עולם. הלא את עיני העוורים פקחת אתה, ואיככה לא ינסו עבדיך אוהביך, ללכת בדרכיך אשר הורית? אם אני, אם טובה, אם רחמניה, המלקה את פרי בטנה אם ילך בקרי. אלוהי, האם שומה עלי ללכת בדרך זו, בפרך ובזיעת אפים? האם אותי יעדת להיות אם לבניך השובבים, הממרים את פיך יום יום – אפילו ביד חזקה? הלא שליחך אהיה, מלאכך, הממלא את אשר צווית אתה. ידוע ידעתי, יריבים יקומו להעטות חרפה על מעשי. הלזה אל הרחמים ייקרא? – יגידו. אולם אתה, הלא אגנוס דיאי, גדי האלוהים תקרא עדי עד, וכל המפעל, כל העמל, כל החרפה יחולו עלי – ואני עבדך הנאמן, מקבל עלי צער הדרך, כולה מקללוני. המטרה לך והדרך לי, על ראשי יפלו דברי המטיחים. איש נבער הוא זה – יגידו – אשר את רצון אלוהיו לא הבין ואת סוד הרחמים נתץ ביד גסה בקנאו לאלוהיו. האם את קרבני תרצה, אלי המלבין? שורה נשרפת נשמתי והיא אור גדול הלוהט לכבודך אתה, נר תמיד. את קרבן הדיבה הגדולה הצעתי לפניך וקיבלתי עלי את היסורים המדכאים מאד. הנה אצא מלפניך עתה. לא לאות אחכה, כי בעצמי וזולתך אעשה את אשר אעשה. בנתי לרעך. לא ייעתר לרעי אל הרחמים לעולם. גדול אתה אלוהי החסד! הנה עתה עמים אדביר על ישמעאל ועל ישראל ועל כפריאל, ואתה תקודש שבעתיים! נקי אתה מעוון ואותי אף ליטוש תוכל ולגזור עלי את אשר תגזור. ובעולמך הבא אולי אף בידי מלאכי החבלה תסגירני, כי כן הוא דרך אל הרחמים! אולם אדם ותעודתו. אני אש הקנאה, אני המדורה והמוקד והם לוהטים לפארך. אני רב־טבחים ארור ואתה החסד הקורן שבעתיים. אני סיטרא אחרא למען תוכל אתה להופיע בתכלתך המנוזרת ולהיות עד עולם רבון האהבה הגדולה.

אלי המלבין, אגנוס דיאי, ידוע ידעתי!

הועתק לשפת־עבר מכתבי־יד בלשון רומי.

 

פרק רביעי: מגילת פרא רופרטוס הכוהן מעיר קלמדולי    🔗

ממני רוּפּרטוֹס הכוהן מעיר קלמדולי מן הנזירים על שם דומיניקו הקדוש, אשר לבם לאלוהים. ברוך שם אדוני! לא אני הרועה – ולא בי יתברכו צאן אדוני, כי איש פשוט אנכי מן הכתבנים, אשר לאיש מורם מני עם, רועה צאן אובדות, הלא הוא ויצינצו, אבא לנזירים הטהורים, אשר על שם דומיניקו הקדוש. עד אני היום ועיני ראו את האות הגדול, אשר נתן רבי, יהי שמו מבורך, בשימו חותם צום על שפתיו ולא בא אל פיו לא לחם ולא מים ימים ארבעה. ארור הבשר וארור המשיא והמפתה את הנזירים בהזיות ומקסם שוא! כי בא המפתה הגדול אל רבי, אבא ויצינצו, וירא לו חמדת בשר וכל טוב הארץ בידיו. על כן אמר רבי: הבשר הזה יילקה. רצועתו ארבע אמות ארכה ובקצה קוץ לדקרה.

ואלה תולדות רבי, אבא ויצינצו. אמו מתה עליו והוא עודנו ילד. ויהי היום וילך הנער למדבר שממה וישב שם ימים רבים ואוכל לא בא אל פיו. וירא אליו מלאך מן השמים ויקרא: ויצינצו, ויצינצו! ויאמר: הנני. ויקרא אליו מלאך אלוהים ויאמר: עשה לך רצועה ד' אמות ארכה ותהי לך לאות כי כיפר אלוהים את כל חטאותיך. וזה דבר הכפרה: בעד כל עוון ופשע וחטא מקטון ועד גדול שנה אחת כפרה. ולקחת את הרצועה וקוץ לדקרה דבוק בקצה והלקית את בשרך מכות שלושה אלפים ושלושים מזמורי תהלים תזמר בהלקותך את בשרך למען שמי וכיפרתי החטא והעוון והפשע.

ויקהלו עם רב אל אבא ויצינצו ויאמרו: בי אדוני, גלה את אזני עבדיך, כי דבר אלוהים בפיך. ויאמר: תקחו לכם רצועה והלקיתם את בשרכם וזב דמכם כמעין הנובע למען המית את נאקת הבשר. ויען העם: הבה ונעשה. ותהי ביניהם אשה אלמנה ממשפחת די מגלהס, ובעלה מת במלחמה בקומו על גולי יהודה ערלי הלב, עם קשה העורף וארורי האלוהים. ותבוא האשה לפני רבי ותיקוד ותשתחו ותאמר: הנה חטאה אמתך, כי לילה לילה תראה והנה אישה המת ניצב עליה ועיניו מזרות אש זוועות. ויען רבי אבא ויצינצו ויאמר: כמה לילות בא אליך אישך? ותען האשה: תמול בא אלי בפעם המאה. וישא אבא ויצינצו את עיניו וירא והנה מלאך אלוהים ניצב עליו וחרבו שלופה. וינף המלאך את חרבו ויכתוב במו אש: שלושים רבוא. ולא ראה איש את המלאך מלבד אבא ויצינצו רבי, כי איש קדוש הוא. וישא את משלו ויאמר: תקחי רצועה ד' אמות ארכה וקוץ לדקרה דבוק בקצה והלקית את בשרך ג' אלפים מלקות בעבור כל לילה ול' מזמורי תהלים תזמרי כי תילקי. ותעש כן האשה כ' יום ולא היה בא מתום מכף רגלה עד קודקודה והיא כולה פצע וחבורה ומכה טריה. ולא הכירה איש, כי פניה שטופים דם ותחלה האשה ותמות. ויאמר אבא ויצינצו: אכן קדושה היא האשה ואין בה דופי. ובצאת נשמתה פתח פטר הקדוש את שערי גן העדן לרווחה ויתן נזר זהב בראשה כלכל הצדקניות. וידום אבא ויצינצו ויעל עמוד האש השמימה לאות ולסימן עד. ואיש לא ראהו זולת אבא ויצינצו. כי איש קדוש הוא, ולא יראנו איש מן העם וחי.

וימצאו את גוית האשה ודמה קרוש עליה ופניה לא יוכרו מפצעיה כי רבו. ויאמר העם: אך יד רוצחי אלוהינו היתה בה. ותהום כל העיר. ויצאו אנשים חמושים ויפשטו בבתים לבקש אחרי זרע המשחית. ולא היו בימים ההם גולי יהודה לרוב בארץ, כי אם מתי מעט, אשר הטבלו כבר בטבילה הקדושה, אולם בלבם דבקו עוד בתורתם. ויהרגו אנשים, נשים וטף מזרע מרצחי האלוהים לנקום דם נקי השפוך. ויבוא הדבר לפני המלך פירדיננדו והמלכה אישבילה יר"ה ויאמרו: שילם להם אלוהים כפעלם!

ולא היה אבא ויצינצו בעיר, כי הלך בדרכו להקהיל עם רב למען דבר אלוהים. ויבוא העיר והנה דם נקי נשפך. ויאמר למלך פירדיננדו יר"ה: מה זאת עשית לחלל שם אשה קדושה, אשר מתה למען הטהרה? ואמר המלך: לא, כי יד היהודים היתה בה. ויצו המלך ביום ההוא לגרש את שארית הפליטה מחרב הנוקמת, אשר ליהודה, למען לא יקום בהם העם להמיתם. ויקחו את כל בתי היהודים לגנזי המלך ויעשר מאד. וינתן צו לבל יקח אתו יהודי בצאתו לא זהב ולא כסף. ויביאו היהודים שש עשרה אניות אל החוף ללכת אל אשר ישאון עיניהם. ויקחו אתם את הסחורה, אשר קנו בזהבם. ויבוא אליהם אבא ויצינצו וישא לפניהם את משלו: עיניכם תחזינה כי יאנף בכם אלוהים,יען כי סרתם מדרכו ואל אותותיו לא שעיתם. את מקדשכם הרס אלוהים ואת בריתו אתכם לא עוד ישמור, כי בנים פושעים אתם, זרע מרעים. הנה נתתי לפניכם את הפדות מימינכם ואת הכליה משמאלכם. ועתה בחרו נא בדרך הפדות ותחיו את נפשותיכם ואת נפש זרעכם אשר אחריכם. אל תקשו ערפכם כמימים ימימה ונחלתם חיי עולם הבא ובזה מטוב הארץ תאכלו. ויענו היהודים קדורנית: איש קדוש הוא זה, אך לעשות כעצתו לא מלאם לבם, כי פחדו.

ויקראני אבא ויצינצו, רבי אל תאו במנזר ויאמר אלי: ידעתי כי איש נבון אתה, בני, ובכל אשר אשלחך תצליח. אכן רד נא אל אחת האניות אשר ליהודים העוגנות בחוף והיית אתם שם. והיה, כי תקשה עליהם הדרך וירך לבם בקרבם ודיברת אליהם כדבר אב אל בנים, פן יטו אזנם ואת ערפם לא עוד יקשו ושבו אל אלוהינו ודבקו בו למען חסדו הגדול. כי נזירים רועי צאן אובדות אנחנו לעד!

ואבוא אל אחת האניות ויאמרו לי, כי אין בה רב החובל כי אם סגנו. ואומר לפניו: בי אדוני, תנה ואעברה נא באניתך את הים הזה. ואשא חן וחסד בעיני הסגן ויאספני אל אניתם ויתן לי מקום למשכב שם. ואהי על האניה ההיא ימים רבים. ורב החובל בשמעו אחר כך כי כהן אני, שמח שמחה רבה בחשבו כי יוטב לו בעבורי. ובאחד הימים יצא רב החובל מתאו אשר ישב בו כאיש מתחטא והיה מהלך על סיפון אניתו. והאיש עול ימים ושמו מפורסם בימים ההם, הלא הוא הקורסל ינוביסי. ומשפחתו היא אחת המשפחות הידועות בספרד לתהלה, הלא היא משפחת די מגלהס. ויהי בלכתו על סיפון האניה רצוא ושוב היה מספר ואז נודע לי, כי נשבה בין הכופרים ימח שמם ויקבל את מנהגיהם ולא היה דבר אשר יזום ולא יעשנו. ותדבק נפש רב החובל מיכאלו די מגלהס, המכונה קורסל ינוביסי, בנערה יהודיה ויאהבנה מאד. וירא כי לא תלך אחריו לעיני בני עמה ויבוא אל אי שומם מני אדם ויעזוב שם את כל היהודים בעירום ובחוסר כל. ואוכיחנו על מעשיו, כי לא קם עוד רוחי באפי ואזכור, כי אף אני – יכפר לי אלוהים על עווני – מזרע היהודים הנני, אשר המירו את דתם למען הפדות. ואומר לו: הזאת היא תורת האהבה, אשר ציוה לנו אלוהינו לשמרה? ויען: לא, לא כתורתך תורתי. אל נקמה אנחנו שואפים ועליה מחיתנו. ויחר בי אפי וחמתי בערה ככבשן ואומר: תן וארד גם אנכי אתם כי מזרע היהודים אני. ולא נתן לי לרדת. ואבוא בסתר ואבך שם, כי נכמרו רחמי בקרבי בראותי, אשר קיים אלוהים את דבר אלתו, אשר קילל בו את עמו המשחיתים.

ונעזוב את האי השומם ההוא ונפליג בים וכל סחורת היהודים היתה לבז לרב החובל. ומכל האנשים על האניה נשארת לפליטה רק הנערה היהודיה ההיא ואביה המכובד מאד, הלא הוא הרופא דון בונאפיוס, ואבוא אתו בדברים וארא כי גדולה חכמתו והוא איש יודע ספר. ויוכיחני על פני ואזכור את אבותי ויהום לבי בקרבי מרוב צער ומעי חמרמרו.

ובתו, הלא היא הנערה פאמילה, היא עלמה מלאה רוח חכמה וכלילת יופי ומידות. כזיו השמש הופיעו פניה על סיפון האניה וקולה כקול נבל מנופץ. צעיף אבל כבד כיסה את ריסי עיניה והיא כרואה חלום בלהות. ויהיה היום והנה מיכאלו די מגלהס הפרא כורע לפניה כתינוק בן יומו. ואסתר באחת הפינות וכה היה דברו אליה:

פאמילה אהובתי! אור עיני אַת, שמשי הקורנת בפאתי חיי האפלים. בלעדיך חושך יסובני וצלמוות. זולתך אין לי מאומה בעולם ואפסך עוד. את מלך המברים לעבוד רציתי בתום נפשי והנה הופעת את לפני ולא קם עוד רוח באפי עד היום. רק אליך נישאה רינת דמי בעורקי. ואם פשעתי בו – הרי בגללך פשעתי. לא אל עמי שבתי לעבוד את מלכי ואת אלוהי – כי רק אַת מלכי ואלוהי בחיים. בארצות רבות שוטטתי ובעמים רבים נלחמתי ואת נפשי עיניתי בצום ובתלאובות למען שכך את סערת לבבי. ולא שיככתיה. רק למענך כבשתי אניה זו, בשמעי כי יוצאים היהודים את ארץ מולדתי ללכת אל ארץ אחרת. למענך הדחתי את היהודים, שעמדו לשטן בדרכי אליך. רצונך ואספתים, רצונך ואת כולנו אטביע בים – והיינו הכנופיה הקודרת בלב האוקינוס. רצונך ואל התוגר אעבור למען אהבתך ורצונך, וקיבלתי עלי את גורל עמך, אם טוב ואם מר הוא, לא תמר לי כוס היסורים, כי את מוצא פיך ישמור כלבך הנענה לעולם.

ולא היתה כבר פאמילה לפניו והוא עודנו שופך את שיחו ונפשו משתפכת גלים גלים סוערים. ואגיח ממסתרי ואניח את ידי על ראשו, כי נפש אדם ראיתי, מתפלשת במערומיה. וייקץ האיש וילחץ צוארי לחנקני. ואקחהו אתי ונשב יחד כל הלילה ההוא ונספר על יום האהבה הגדולה, על אור הזוהר העתיד להצמיח ארוכה לכל לב נענה ודוי. כי הנה בוקע והולך אור גדול, אור גאולת האמת ופדות הקודש. לא באש תבוא הפדות ולא בזרוע הנטויה. שא עיניך וראה: באהבה אין חקר חבוי הסוד הזורח. וזאת ידעתי: לא כל איש בעמיו ייגאל ביום ההוא, כי רק ליחידי סגולה ניתנה הגאולה. רק למתי מספר ייפתחו שערי הרקיעים ורק להם תהיה מלכות השמים. רק הנשרף במדורה הגדולה, רק הלב המלבין מני אש, רק זהו האיש הטהור ורק זה יהיה האיש הנגאל. ממקור אחד ירדנו ואל מקור אחד אנחנו שואפים לשוב אליו. אשרי המגיע למקורו! כל איש האובד על לא עוון בכפו הוא בן האור התכול. כל נשרף, כל נעקר, כל נחנק, כל נתלה, כל העובר את שערי החרב הנוקמת, כל אשר שבע קללות הקנאה, כל צבה מזדון השטנה – כולם הם בני האור התכול. אולם אל שערי הטהרה יגיע רק שרוף הלב כדי לובן האש!

דומם הקשיב מיכאלו די מגלהס בלילה ההוא. וכאור הבוקר ראיתי את החכם דון בונאפיוס, שהוא יושב על הארץ ועפר ואפר על ראשון ושק חגור למתניו. וכה דבר האיש: רבון כל העולמים, הרבה אתה עושה, שאעזוב את דתי. תדע נאמנה שעל כרחם של יושבי השמים יהודי אני ויהודי אהיה ולא יועיל כל מה שהבאת ועוד תביא עלי. ואשב גם אני על ידו על הארץ ואשים גם אני, רופרטוס הכהן, עפר ואפר על ראשי ואחגור שק על מתני ואתאבל אתו יחד על החורבן הגדול, על אשר נחרבו נשמות נאצלות ואין מושיע. ואבין ביום ההוא: האיש הזה עבר את שער הלב השרוף כדי לובן האש.

וירא מיכאלו די מגלהס את אבלנו וישב אתנו יחד, גם הוא חגור שק ועפר ואפר על ראשו להתאבל על הטומאה הגדולה, המרוששת את האדם עלי אדמות.

הועתק לשפת־עבר מכתב־יד בלשון ספרד.

 

פרק חמישי: מפנקסו של רב חובל    🔗

בן להורים אצילים נולדתי בעיר מולדתי ברצילונה אשר בארץ אראגון, וייקרא שמי באדוני מיכאל ושם משפחתי די מגלהס. אבי היה ראש להידלגים ואמי – היפה בכל בנות העיר. לא קם שולף חרב כאבי ולא ידע איש לצודד לבות נערות חמודות כמוהו. כגחלים בערו דבריו בדברו על לב עלמות בפיתוי. הה, שדמות מכורתי! הה, דם אבותי הרותח, הזורם בעורקי והמתרונן בעוז! למה לא הייתי גם אני ראש להידלגים כאבי בארץ מולדתי ולמה לא נקשר לבי בלב נערה חמודה מבנות ארצי שהיא שזופת פנים ושזופת לב מאהבה יוקדת?

מת עלי אבי ואני עודני נער. ואמי לא הוקירה רגליה מבתי התפילה. יום יום היא מבקרת במנזר לשמוע אל דברי המטיף ברתת, הלא הוא אבא ויצינצו המפואר. ורק אני לבדי אל מרחביה השתוקקתי ואת כיפת השמים ממעל אהבתי. ויתלקטו אלי אנשים חמושים חומדי חרב ויין ואהבה. ונהיה חבורת נודדים חפשים תחת שמי אלוהים.

ויבוא האומר, כי אבא ויצינצו הנעלה מקהיל עם רב לעלות על המברים הכופרים מנאצי אדוננו ואלוהינו ויהום לבי בקרבי, לב הידלגו, ואקום גם אני, כי לא נופל אנכי מאחי. וילכו אחרי כל החמושים אשר אתי ונרד מחגוי הסלעים אשר בהם אוינו, ונעבור את הארץ לארכה ולרחבה ובמאמינים לא נגענו לרעה. ונבוא אל ארץ אחת והנה עיר בצורה לפנינו. ואשאל מה העיר הזאת ויגידו לי: קרית המברים היא זאת, גראנאדה! עודני עומד ושואל והנה אפפוני אורבים ונלך כולנו בשבי. וישימו סודר על עינינו ויביאונו העירה ויסגרונו במשמר. ואשב שם ימים רבים.

ויהי היום ויפתחו את בריחי הברזל ויקחוני ויביאוני לפני מלכם, הלא הוא בועבדיל מלך גראנאדה. באולם שיש ישב המלך וכולו אומר הדר ובמשי ובדר ובסוחרת. ואשתחו לפני המלך ואומר: יחי המלך בועבדיל! ויצו להניחני ויניחו לי. ויט אלי המלך בועבדיל חסד ויושיבני על ידו ויעזבו השומרים את האולם. ויתאונן לפני המלך על רוע לב אחי ועל מזימתם ועל אשר לא שמרו לו אמונים והם אורבים לו ולממלכתו על כל צעד ושעל. ויגל לפני המלך בועבדיל את כל לבו ביום ההוא ויספר לי את כל אשר קרה את אבותיו מיום מלכם בעיר ההיא וירא לי את הספרים, אשר כתבו חכמי עמו צופני הדעת, ואת אוצרו הראה לי, ולא היה דבר אשר לא הגיד לי.

וידבר המלך על לבי להשאר אתו ולהיות שר ונכבד בעמיו וכישר בעיני כן יעשה עמדי. ויציגני המלך בועבדיל לפני שריו ועבדיו ברוב פאר וכבוד ואשא חן וחסד לפניהם. ויהי ביניהם איש אחד מזרע היהודים ושמו דון בונאפיוס והוא רופא המלך. וייעץ למלך לשלחני מעל פניו, כי לא יאמין איש יהודי באיש נוצרי. ולא אבה המלך לשמוע לו כי אהבני. ויביאני המלך אל האלחמרה ויתן לי את חצר ההדסים לגור בה. וילך ראשי סחרחר מרוב התפארת אשר שם. וארא את עבודת המברים, כל אטון מלאכת מחשבת וכל עבודות בנחושת קלל ויהי הדבר בעיני לפלא.

בבואי לפני המלך בועבדיל וארא והנה פני המלך לא כתמול שלשום. ואשתחו לפניו ארצה ואשאלהו: אדוני ומלכי, מדוע זה נפלו פניך? ויקחני המלך בידי ויביאני אל קצת המעקה, וארא את השמש השוקעת. וישאלני המלך בועבדיל: מה תחזינה עיניך, בני? ואען: את השמש השוקעת אני רואה. ויען המלך בעצבת־לב וברוח נכאה: את שמש המברים השוקעת ראית במו עיניך, היא שמש סוד החיים. ויבך המלך לפני ביום ההוא ולא התבושש.

ולרופא המלך דון בונאפיוס בת ושמה פאמילה. וכשמה כן היא. כיונה היתה פאמילה בטוהר פניה, כי בלשוננו פאמילה היא יונה. לא שזופת שמש היא כבנות מולדתי ולא שחורת עין ונפש כבנות המברים. כשיש הלבינו פניה בחשכת אנשי החצר. ובראות אותה איש נקף לבו אך טוב. לא יכול איש להרים עין ויד במזימה כהופיעה, על כן מלאך הטוב כינוה אלופי המברים. ואני כיניתיה מלאך היונה, ואחקור את מוצאה ויגידו לי כי אביה דון בונאפיוס הרופא מזרע המלוכה הוא אשר לבית דוד מלך ירושלים. וירחב לבי בקרבי במאד מאד.

יום יום ראיתי את פאמילה בשער המלך, ולא ניגשתי אליה, כי חוק הוא למברים ולא יעבור אשר לא יגש איש לדבר עם אשה בשער. ופאמילה לא נתנה לי אות ולא ידעתי אם אהוב תאהבני או תפנה לי עורף עקב אמונתי ודתי. ויהי היום ואתחפש לשליח המלך ואבוא אל בית אביה ואביה עצת המלך. ותפתח פאמילה את דלת ביתה ותכירני ולא סגרה את הדלת אחריה. ואפול על ברכי ואתחנן לפניה, כי בנפשי הוא. אשריני על אשר זכיתי ליפול לרגליה ולנשק את המקום עליו דרכה כף רגלה הברה. וארים את ראשי וארא והנה כדמות הדמע בעיניה. ולא נתנה לי פאמילה להתעשת, כי את הדלת פתחה לפני ואצא. ואזכור את הדמע ואשוב לשאול את פשר הדבר. ואדפוק על השער וקול לא ענה לדפיקתי. ככה דפקתי בשער פאמילה שעות רבות ושער פאמילה לא נפתח לפני.

וינשאני המלך בועבדיל על כל שריו ועבדיו ויט חסד אלי ואהי אחד הראשונים במלכות. וידבר המלך בועבדיל על לבי להמיר את כבודי ולהיות כאחד מבני עמו בכל. ויבוא גם הרופא דון בונאפיוס בדבר המלך ואחרפהו בקללה נמרצה. וישאלני היהודי: ובשל מה יאנסו אחיך הנוצרים את אחי היהודים להמיר את כבודם בכוח זרועם ובדם ובאש? ואני הלא באתי אליך בדבר המלך וכישר בעיניך כן תעשה. ולא היה מענה בפי ואבוש מאד.

ויקראני המלך בועבדיל אל חדרי חדריו בסתר ויאמר אלי: ראה, כי עשיתי חסד עמך ולא הוצאתיך להורג כמשפט שבוי מלחמה. כן עשה אתה חסד עמדי ולך אל מלך ברבריאה אחי, אשר מעבר לים ומסרת לו את האגרת, אשר כתבתי ואקום על רגלי ואומר: כדבר המלך כן יעש. ויתן לי המלך זהב וכסף ואבנים טובות כאוות נפשי ואלך בשליחות המלך. ואקח אתי את האנשים אשר נשבו אתי גם יחד ואהי להם לראש. ויברכוני כל יושבי הארץ ההיא, כי חשבונו לאנשי שלומם ולא ידעו כי אנשים נוצרים אנחנו. ומאת המלך היתה זאת, למען נעבור בשלום את הארץ. ונגיע עד לחוף והנה שם אניות רבות מלאות כל טוב והן של מברים, ואומר אל אנשי אשר אתי: הבה נבקיע נא בלילה אל אחת האניות והפלגנו בים. ויאמרו: כדבריך כן נעשה, כי אתה אדוננו. ויהי ליל חושך ואפלה, אין לבנה. ונעלה בלאט על אחת האניות ונכה את השומרים לפי חרב. ונפליג בים בלילה ההוא. ולא רדפו אחרינו הנותרים, כי לא ידעו את אשר היתה. ואהי לרב חובל ביום ההוא ואנשי שומעים בקולי, כי מידי היתה להם נפשם ובעצתי שלחו ידם בשלל לרוב. ותפול חתיתי על כל יושבי החופים ההם. כי את נקמתי נקמתי מהם ולא חמלתי ואחריב אז ערים רבות ואניות רבות השחתי ושבויים רבים מכרתי לעבדים ולשפחות עד עולם. ואת כל ילד זכר מכרתי לתוגר להיות שולף חרב בחיל הפדישח. ואעצום אז במאד מאד. ונמצא אי שומם מני אדם ובו עצי ארז אחדים, ונקרא שמו ארזרע לאמור ארז רע עד היום הזה. ונחצוב שם בסלע היכל גדול ומבואו סתר. ונחביא בו את כל הזהב ואת כל הכסף ואת כל הביזה אשר נפלה בחלקנו, ושמי יצא לתהילה בכל הארצות ויפול פחדי על העמים ויקראו לי הקורסאל ינוביסי. ויזעק דמי בעורקי זעקה גדולה ומרה כל הימים ולא ידעתי את נפשי.

ויבוא אלי איש ויספר לי, כי את אמי הרגו משחיתים מזרע היהודים ותבער בי חמתי להשחית. ואשבע ביום ההוא לאמור: חי אלוהינו, אם יישאר יהודי בחיים כאשר יירט אלי דרכו. ואת פאמילה שכחתי בימים ההם. ונפליג ונצא ונבוא אל ארץ ספרד. וארד אל היבשה ואת האנשים הפקדתי על האניה לשמרה. ואקח רק שנים עבדים נאמנים, אשר נפשם קשורה בנפשי. ואבוא אל עיר מולדתי ויתוודע אלי נזיר אחד ושמו רופרטוס הכוהן מעיר קלמדולי. ויספר לי כי אמי מתה על קדושת השם בהלקותה את חטאת בשרה וכי אנשים חמושים פשטו ברחובות לנקום מהיהודים על לא חמס, כי לא יד היהודים היתה בה. ואנחם על השבועה הנמהרה אשר נשבעתי ויתר לי הנזיר ההוא את שבועתי. ואזכור את פאמילה, מלאך היונה, וימר לבי מאד.

וילכוד המלך פירדיננדו את גראנאדה והמלך בועבדיל נפל שדוד במלחמה בנפול גבורי עמו. ואדע את אשר עשיתי לו, כי לא מסרתי את האיגרת, אשר שלח למלך ברבריאה אחיו. ותיפול עלי מרה שחורה, כי אך טוב עשה לי המלך בועבדיל ואגמלהו רעה תחת טובה ואקלל את אלוהי ביום ההוא וגם אותי ואת משפחתי קיללתי, יען אשר לימדוני להפר בריתי לבלתי מאמינים. והארץ כולה עולה בעשן המדורות, אשר הקימו לכופרים. ותאחזני בעתה גדולה ואקוץ בחיי ואהיה זר בין בני עמי וזר לרוחם, וגם לרוחי זר הייתי בימים ההם, ויתמהו שני האנשים, אשר לקחתי אתי בדרך ויאמרו: אין זאת כי חולה אדוננו. וידאגו שניהם מאד. וארא את מבוכתם ולא יכולתי להגיד להם את הדבר אשר בלבי, כי לא יבינוני.

ויהי היום ויבוא אלי איש ויספר בשבח איש רופא מזרע היהודים, אשר נודע לתהילה בכל הארץ. ויאמר כי גרש המלך פירדיננדו והמלכה אישבילה את כל היהודים מארצם ויבואו לפניהם בני העיר ויתחננו למען לא יילקח מהם הרופא היהודי ההוא. ויעתר להם המלך והמלכה. כי איש ישר מאד וחכם מאין כמוהו היהודי הלז. וישיב הרופא את שוחריו ריקם, כי אמר: עם בני עמי אלך וכמוהם אהיה גם אני. ואבין כי דון בונאפיוס הוא האיש ורק דבריו הם הדברים האלה. ואפול על ברכי ואבך, כי ניצלה פאמילה מחרב הנוקמת והאנשים אשר אתי נבוכו, כי לא ידעו פשר דבר. ואצא בלילה אני ושני אנשי אתי ללכת אל העיר ההיא, כי בנפשי הוא. ביום ההוא ידעתי כי אין אלוהים ממעל ואין שטן מתחת, כי האלוהים והשטן בלב האדם ישכנו עד. וזמר חרישי זימר לבי בשקוע החרסה כי לקראת עתידי אני רוכב בדרך התקוה. ואבוא אל העיר, ואתחפש לבל יכירני איש ואחכה ליד השער בבית אשר גר בו הרופא. וארא והנה אשה יוצאת מפתח הבית. אהה, פאמילה! ולא מלאני לבי לקרוב אליה, כי איככה תגע ידי הטמאה בציצית שמלתה הטהורה. כל הלילה ההוא תעיתי ברחובות העיר הנרדמה וכל הלילה ההוא ביקשתי – וידעתי עתה את אשר ביקשתי כל ימי חיי. ורק בעברי על יד ביתה חמקה דמות אשה בחלון הבית ותהי לי כברכת אושר, אשר לא ידע עוד לבי כמוהו. ויגש אלי שכור אחד בלילה ההוא ויצווח: אין זאת כי יהודי מצורע אתה! ואדחפהו ממני והלאה. ויפצר בי ואכהו נפש. ולא ידע איש, כי ידי היתה בו.

ועם אור הבוקר הומה ומהומה גדולה בעיר. ואחפז גם אני, ויגידו לי, כי אחד האנשים נרצח בידי היהודים לקחת את דמו לצרכיהם. ואיסגר בחדר אשר באכסניה ואכה ראש בכותל ואבין כי אין מפלט מפחי הגורל גם לעם וגם ליחיד. הוי, איש ארור אנכי, ארור לנצח. זר לי עמי שלי ודרכיו הנזלוזות וזר לי עם אחר אשר את מהלכיו בל אדע. ויצאו היהודים את העיר בלילה ואלך גם אני בעקבותיהם. פאמילה – מלמלה לשון צורבת בפי הזר ולא היה בי צל של תקומה.

ונגיע עד חוף הים ויוגד לי כי היהודים עומדם להפליג בים. ואמצא שם את אניתי ואת אנשי, ואצווה להם להשכיר את האניה ליהודים, ואני עשיתי בערמה ולא יצאתי אליהם, פן יכירני דון בונאפיוס הרופא. ואמנה סגן במקומי וידע למשוך את לב דון בונאפיוס בהראותו לו ספר יקר אשר נפל בידינו בפשטנו על עיר אחת בארץ איטליה. ויבוא דון בונאפיוס ובתו ואנשי שלומו על אניתי. פאמילה – רננו בלבי קולות קדושים. האמנם ארור אני לנצח?

וארא את היהודים והנה רוחם סרה וזועפת על אשר אבד להם הונם וכול עמלם וארץ מולדתם החורגת ביום אחד. ואדע, כי רוח נקמה היא רוחם ולא נתנו לי את פאמילה ויפול עלי פחד גדול. ואשכב בתאי ואוכל לא בא אל פי, כי נפשי נקטה בחיי. פאמילה! אותך ואותי גם יחד אטביע באש האבדון. ואעש דבר, אשר לא עשהו אפילו המלך פירדיננדו והמלכה אישבילה שוקקי הדם. ואוציא את כל היהודים אשר על אניתי ואעזבם באי שומם מני אדם בלב ים בחוסר כל. יגוועו גם המה, כגווע לבי בקרבי. כל עצמותי רוחפות וכוח ידי יבש. הוי, ארור אני הגבר, אשר גדעתי חיי אנשים חפים מפשע ורפי אונים וזקן ועולל לא רחמתי. בתאי נכנפתי תחתי רובץ כחיתו יער ועיני בוקעות מחוריהם. ולא בא לפני איש, כל עוד לא תמה רגל היהודים מן האניה. פאמילה! מלכתי, אלוהי, פאמילה!

הועתק לשפת־עבר מכתב־יד בלשון ספרד.

 

פרק ששי: תפילת עלמה    🔗

אלוהי שרה ורבקה, רחל ולאה! אלוהים אשר הגינות על אסתר המלכה ולא נתת אותה טרף לשיני זאבי ערב: אתה שלחת אותה אל המלך אחשורוש ואתה יעדת אותה לאיש, אשר לא מבני עמך הוא. אליך אלוהים, קוראת אנכי פאמילה בת אברהם במצוקת נפשי.

פלטני נא אלוהים, כי זולתך אין איש אשר יבין לסערת לבבי, אשר את מצפונותיו יגלה. כעלה נדף ברוח, כמוץ בלב ים סוער אנכי הנקלה ואין משען לי. רק לבי בקרבי יהמה ויהומני. למה, הוי אלי, יצרתני, למה קיללתני? הלמען אהיה סילון ממאיר בעיני אחי, בני עמי, ותמס אהלוך בדמי עלומי? האם הגזרות, אשר על עמך גזרת ממרום שבתך, ממך יצאו, או אולי שר־פנים הפקדת למלא מקומך, שר עריץ וערל־לב. או אולי נסח תנסה אותנו כל ימינו עלי אדמות, רק שה הנסיון אנחנו. לא! לא אאמינה, כי אתה האב הסלח והרחום תשפוך את גפרית הזעם עלינו בחוץ ובבית, בגוף ובנשמה. כי אש המדורות אוכלת את גופות האבות והבנים ומגפה צהובה את ליבות האימהות והבנות תכלה. איככה אאמין, כי אבי הנחלאות אתה ברחמים?

אלוהי! אולי את הטוב ואת הרע יצרת למען המלחמה, מלחמת תמיד, ואלה הם החיים עלי אדמות? ואולי, אלוהי, את האיש ואת האשה בראת וברכת אותם בברכת האהבה למען קללם? כי מלחמת עולם היא בין האיש ובין האשה. כי כארי מסובכו יצא האיש לטרוף טרף בתולה. מטעמים היא הבתולה, אהוי! הלא ממך באה האהבה, תשורה לאדם עלי אדמות. ולמה לגזעים חילקת את בני־האדם וללאומים הפרדתם? הלא נערה אני בתולת בת עמי ואיש אהבתי, אשר לא לעמי הוא. לו ורק לו תרחפנה עצמותי ברינה, לו יוקד לבי קרבן דמים איום ואדום. איככה נתת אתה את האהבה הזאת בלבי? הן לזרא אהיה לבני עמי, הן נערה בגודה יחרפוני, בוז יבוזו לי מאשה ועד נער.

אהה, ידעתי! אל הטוב ואל הרע, מלך השמים ממעל ומלך התופת מתחת. על כסאך תשב במרומים ואבני מועקה תידה אחת אחת להכשיל את ברואיך ובמו עיניך תצחק לקראתם: שורו נא וראו איך פרפר יפרפר יצור דל מלמטה… הן גם את איוב על המדוכה הושבת לכתת את ידיו ורגליו. אלוהי! הן לא איוב אנכי, רק אשה רפה, רכה בשנים וחולת אהבה. בשלמה ראית בי מטרה לחיצי רעלך? בספינת המועקה אני חיה ופני אבי כפני שאול ובני עמי הורדו בעבורי לאי מצרים. ואני בגלים המרקדים את עיני נתתי. לוא יצאתי לרקד אתם יחד את ריקודי כלולותי!

אם רצונך, אלוהי, כי שאולה בדמי עלומי ארד, כי שה לקרבנך אהיה כיצחק – הנני והנני אלוהים נוראים, קח את המאכלת לשחטני. אולם אם רחם היוצר בי נטעת ואת עשתרות השפע למען החיים בבא, למה זה צחוק תצחק בי כחתול בעכבר ולא תמותתני? כי האיש אשר אהבתי אנשים רבים יפיל בעבור אהבתו היוקדת והמבעירה חימה אדומה באפו. את עולמך זה יהרוס בעבורי. לא בעבורי, אלוהים, כי אם בעבורך, כי אתה את דמו הרתחת בתלאובות, אתה. הלא גם את קין השאת אתה להכות את הבל אחיו למען הרצח הראשון. והנה הופעת אליו כאל צדיק פוקד עוונו. ככה תעשה תמיד. למעשה תעתועים תפתה את נבחרי בניך למען תוכל להופיע לפניהם כשופט עליון נוטר הצדק בעולמך. הוי, אלי, קטונת מאד, כי לתהילות יושבי מחילות תצפה! את בית מקדשך אתה הרסת ולא אחר, כי נבוכדנאצר שוט ידך וטיטוס הרשע כלי ביד יוצרו היו למען הזוועה ולמען המשל והשנינה. ולא יגורו עמי העולם מפניך, לא! וגם אני הבתולה מישראל לא אגור, כי אין עוון בכפי ואתה מה תעשה לי בלתי המוות. ואני נכונה, נכונה… אין לי חפץ בחיים אלה, הממאירים, וטובה לי המותה־אמי ….

לא! לא אאמינה כי אל הרע אתה, אל רשע. סלח לי, סלח לבתולה, אשר לא תאמין בזדונך. אמר הפילוסוף, כי כליל הטוב והיפה אתה ואנחנו רק בבואתך. אולי גם הרע אשר עיני תחזינה רק בבואה קלושה היא, רק צל שקר. ואתה, אתה הנך באמת אל האהבה הגדולה ה־א־ה־ב־ה?

כבד מאד עלי הלילה וכבד מאד היום. אבן גדולה תתנוסס בחזי ולבי איננו. כנפכי גביש קפאו הדמעות בעיני ולא אבכה. על כני אשב ולא אנוע. העולמות השמימו. אין מוות ואין חיים. דממת השתיקה המאובנת תאפפני…

אלוהי! האם מלכת הקיפאון אנכי בעולמך? מלאך היונה – קרא שמי איש אחד.

הועתק לשפת־עבר מכתב־יד בלשון ספרד.

 

פרק שביעי: מדברי בוסתאני אשר לשריעת    🔗

שככה המית היום וקולות החיים נדמו. בחיק דודה תנוח אשת חמד והארי יצא מסובכו לשאוג ערב. ואני בוסתאני הנקלה שבעבדיך, אשר לשריעת, אצא לקרוא אליך דודי־אהובי. גינת שושנים נטעתי והן פורחות אליך ושולחות ריח. הנה את היפות שבשושנים אקטוף, בכותנתי אאספן – שי מוגש לך דודי. אריתי וגם קטפתי והנה עלה ריחן באפי וכותנתי מידי נשמטה. הוי, נסכלתי! אהה ידידי! אהה דודי! אהה אהובי! אתה אשר רבים יקראו שמך אלוהים אדירים, אלוהים זועפים, אלוהי האימה המקפיאה. ועתה הנה הנקלה שבעבדיך ידבר אליך דברים ויאהבך. שמעני נא דודי, כי קולי הנה עולה מקפץ בלבי מדלג על שפתי. ים אני ואין קרקע למו, אין ראשית ואין תכלית. כס אלוהים אני. אברהם ומשה אני. אני המלאך גבריאל והמלאך מיכאל והמלאך שרפיאל.

הפתאים יאמינו, כי אל אלוהים את תפילתם ישאו ברע למו. הלא רק אל עצמו ישא אל את תפילתו. כי הלך נענה במרודיו אל האלוהים יגיע – מי כמוהו ישגא בפרדס הדרכים? הוי, דודי! ידעתי כי רק אחד מני אלף ושנים מרבבה יגיעו בדרכם אליך ובכל זאת אני הולך אליך, כי אתה דודי, כי אתה ידידי, כי אתה אהובי! תנני והייתי כמוך, והייתי בך, והייתי אתה.

ויהי היום וייאספו כל בעל־כנף, כל עוף פורח, כל צפור שמים ויזעקו כולם פה אחד: הבה נעלה אל אדוננו ומלכנו לעוף. ויפרשו כנף ואברה ותצא בראשם הדוכיפת ויעלו ויסעו כל בעל כנף, כל עוף פורח, כל צפור שמים להופיע לפני מלך כל עוף פורח לעוף. ומלך לעוף על צוק סלע ישכון והוא גבוה רבואתים אמה. ויערות מעבר לסלע מזה ויערות מעבר לסלע מזה. ונהרות מחושרי מים מעבר לסלע מזה ונהרות מחושרי מים מעבר לסלע מזה. ומדבריות ישימון מעבר לסלע זה ומדבריות ישימון מעבר לסלע מזה. וכל בעל כנף וכל עוף פורח וכל צפור שמים עוברים גבעה רעננה ויאורות ואגמים וממעל לאמירי עצים זקופים יגביהו. ויום־יום – תחלש הכנף, ויום־יום – תותש האברה ויום־יום ירפו הלבבות. אחד אחד יטשו את האורחה הנחלאים, כי קשה הדרך ורבה התלאה. וכל בעל כנף וכל עוף פורח וכל צפור שמים אל אדונם ומלכם לעוף ישאפו. כי הוא המלך והוא האדון על כל בעל כנף, על כל עוף פורח, על כל צפור שמים. ויום־יום יאכל הצמא את הכוח, ויום־יום יתיש הרעב את השאיפה, ויום־יום תפרחנה צרבות בגופים. אחד אחד יטשו את האורחה הנחלאים, כי קשה הדרך ורבה התלאה. ויבואו עד נהר רחב ידים ויפלו בו ויטבעו. ויבואו עד העצים העבותים ויחשקו בירקון ויסרחו. ויבואו עד מדבר ישימון ותפג כתמס אמונתם. הלא זה סולם המשולש. ושאר מעט מזער אל המלך לעוף ישאפו ואל צוק הסלע טרם יגיעו. ויהי היום והנה לפניהם סלע גבוה, כריבואתים אמה גבהו. ויעמדו כל בעל כנף, כל עוף פורח, כל צפור שמים ויבכיון. ויאזרו אונם רק עוד אמה ועוד אמה ועוד אמה. ויגביהו עוף ויבואו עדי המלך לעוף, הוא מלכם ואדונם. ויימנו ביניהם ויראו, כי לא נשאר מהם אך ג' פי י' בעל כנף, הוא שלושים צפור שמים, הוא ל' עוף פורח, הוא לעוף. ולא היתה עוד מחיצה בינו וביניהם, כי זה שכרם מכל עמלם. הוי, קשה הדרך, רבה התלאה!

הוי, דודי, הוי ידידי, הוי אהובי, תן והייתי כמו ג' פי י' בעל הכנף, כמו שלושים צפור השמים, כמו ל' עוף הפורח. בנהר רחב הידים לא אטבע, עצים עבותים לא תחמוד נפשי ובמדבר ישימון לא תסרח רוחי. כי רק אתה אדוני, אתה מלכי, אתה האני שלי, הגדול! עד מתי אשוטט בין גופי ובין אל־גופך, בין שלי ובין שלך, בין האני ובין האתה? את שנינו קח גם יחד והפכם אפס עדי תמס מחיצה. כי את אשר אעש, יעשה האני, את אשר אהגה, יהגה האני, את אשר אחשוק, יחשוק האני. ועבודת האני הלא היא עבודה זרה ואין עולה עליה בסרחון.

לא המזל נוגה היה מזלי ועל כן לא ביין ארווה נפשי בשפע. לא המזל כסיל היה מזלי ועל כן לא במרכולת אשלח ידי לצבור ולכנוס בשפע. לא המזל מאדים היה מזלי ועל כן לא חרבי אשלוף מנדנה לשפוך דם חי בשפע. ידוע ידעתי: אין מידה לנפש האדם, כאשר להב הדוד ימלאנה. וכי חטאת כצרעת על לשונו תבעבע, לא חוטא הוא, כאשר להב הדוד יבעבענו. וכי ירצח איש את עמיתו, לא אני אשלוף חרבי מתערה, כאשר להב הדוד ברצחו. כי טוב הוא שבע ממני ומכל טהרתי בחיי. אהוי דודי, אהוי ידידי, האוי אהובי, כה נקלה בין עבדיך בוסתאני אשר לשריעת…

ויהי היום ואשוטט במדבר ולבי אל דודי ועיני מוכנסות פנימי ורגלי בחול תבוסינה והן שרות. והנה יד נוגעת בי. האתה נגעתני, דודי? ואיקץ והנה לפני פני אדם שלא מבני הארץ ובעיניו אש גדולה. וארא את האש. ואדע כי אך אחד השואפים הוא. אחי בוא נא, אחי בן אבי, אחי אבי בני, בוא נא. ואושט את ידי לקראתו ויפתח האיש את פיו ואשמע קולות רוסקים ולא בנתי. וירא בידו על לשונו והנה צחיחה היא מאפס מים. ואקחהו בזרועי כי מעדו רגליו מאד, ואביאהו אל הבאר־לחי־רואי וישת וישל את נעלו מעל רגלו וימלאנה וגם את השניה מילא. ואבין לרעו ואקח עוד נבל גדול ונאד אחד מלא מים חיים ואלך אחריו. ונלך מרחק שעות רבות והשמש ממעל צורבת והעינים עולפות וכוח אין עוד בירכים. ואעצום את עיני ואלך אחרי האיש אשר לפני ולא ידענו מנוח, לא הוא ולא אני. ותשקע השמש. ויהל הירח והארי שאג וידמו התנים מיללתם. ופחד גדול נפל עלי, וארא והנה ארי לפני. ולא זנק הטורף ולא טרפנו ורק זנבו הניע לאות רצון ויסוב. והנה אורחת מתי מדבר לפני. שני אנשים ואשה אחת מלבד האיש אשר לפני. והשוכבים שוכבים ללא נוע ורוח אין באפם. ויקרב האיש וירטב במים את פני האשה ותחי. ויחיה את השכובים ואת האשה על כולהם. ויתן להם את המים וישתו וישברו צמאונם. ויהי ביניהם איש הדר נשוא פנים וזקנו לבן מאד. ואחשבהו לסולימן מלך ישראל התועה במדבר מחמת אשמדאי. ובן לוויתי מגולח פנים, כפני הגרים, אשר נשבו בשבי מארץ הפרנקים. והאשה לבנת ספיר מאד ורוח אלוהים מרחפת על מצחה. ויעבר הזקן את ידו על ראשה ואדע כי בתו היא. והאיש אשר הביא להם את המים כרע לפניהם בהדרת קודש. וירם את ידיו השמימה. ואבין כי קרבן הוא מקריב על מזבח האני. ותבך העלמה מאד וישק הזקן את הצעיר במצחו. ויכרע גם מגולח הפנים ואפול גם אני על פני, כי ראיתי אות מן השמים. ויפתח הזקן בלשון עמי ויגל את אזני, כי שמו איברהים מאבותינו הראשונים, ושם מגולח־הפנים היה רופרטס, ושם הצעיר מיכאל, ושם האשה פאמילה. ואשאלם בחרדה: אל אן פניכם מועדות? ויען האיש מיכאל ברמזו אל האופק: אל האני! ואכרע על ברכי ואפול שנית על פני ואברך את הדוד אשר הזמין לי אחים לדרך הקשה ולתלאה הרבה. ואשאל את הזקן אם הלווה אלווה אליהם, ויבט בעיני עמוק עמוק ויען: הלוואה. ואפשוט את ידי ואת רגלי למתכן מצוקי החיים…

כל אשר אזנים לך הקשיבה, כי זה הנאום לגבר בוסתאני הנקלה אשר לשריעת. כל הנראה בבדידות ובתשוקה: אני הנני כל אלא! אונגיליון, תהלים, קוראן, שעיר־עזאזל ולוט, בעל ודגון, הכעבה ומזבח המזבחים! שבעים ושתים כיתות יש בעולם: ורק האלוה הוא האחד והיחיד ואני המאמין! התדע מה המה אש ומים ואויר וארץ? אש ומים, אויר וארץ, אני הנני כל אלה. שקר ואמת, טוב ורע, קשה וקל, דעת ופרישות, צדק ואמונה, שאול תחתיות וענות הלהבה, הפרדס הנרחב, ההורי וריסבן: אני הנני כל אלה! הארץ ומלואה, השמים ומלואם, המלאך והשטן, הרוח והאדם: אני הנני כל אלה. ומה היא תכלית התכליות בוסתאני אשר לשריעת? זאת היא תכלית התכליות: אני הנני נשמת העולם ומלואו!

הועתק לשפת־עבר מכתב־יד בלשון ערב

 

פרק שמיני: נביא בבקבוק    🔗

אני יוסוף פחה הופקדתי מטעם הוזיר הגדול סוּקוּלי, יברכהו אלה, על אניות המלחמה, אשר לפדישח, חליף המאמינים, יחי לעולמי עולמים, אשר בחסדו, כבחסד הנביא, נחסה כולנו. ותגבר עלינו המלחמה, כי אניות ויניציאה נפרצות אז בימים מאד. ותקיאינה אניות ויניציאה כדורים כבדים ועופרת ובדיל להחריב את אשר לנו. ואעמוד על סיפון אניתי ואקרא לעבדי החליף בקול גדול: לא אלה, אלא אלה ומוחמד רסול אלה! ונתקוף את האויב ותבקענה ביום ההוא אניות ויניציאה ותבוסה אחזתן כהרף עין. ויפול על אניתם בחור חמד וזקן נשוא פנים מכדורינו ולא היה להם מנוס, כי סדק נסדק באניתם. ונרא, כי האויב נרפה במאד מאד ונקרב כמטחוי קשת ונפל את הגשר על אניתם ונעבור. ונכה את שארית האנשים אשר על האניה לפי חרב ולא נחיה. וגם כל פצוע וכל זב הכינו לפי חרב. ויריעו לקראתי כל עבדי הנביא ויצחקו פה מלא ושיניהם הלבינו מרוח נקמה וצהלה רבה. וארא את כל אלה ואומר: אין כאלה באלוהים ואין מושיע כמוחמד נביאו!

ותימצא בתא סגור אשה מהממלכה ויניציאה והיא לבנה מאד. ואזכור את נשותי אשר בהרמוני, כי שחורות הן, ולא היתה ביניהן אחת, אשר כדמותה. ויכפתו עבדי את ידיה ואת רגליה, כי לא ענתה לקולי ויביאוה אל תאי באניתי. ואשכיבה על יצועי ולא הפליטה הגה, רק עיניה מזרות אימה גדולה. ותקפוץ פתאום מעל היצוע ורגליה כפותות והיא מדדה אל הכווה. ויאחוז בה עבדי בכוח ויזרקנה על מקומה והנה שני פסי אודם על כתפיה החשופות. ותבער בי חמתי להשחית ואדקור את העבד תחתיו ואשליכהו הימה. ושתי עינים כחולות ריננו לי שיר תודה.

אין עוד אהבת אשה אשר תשווה לאהבת אשה לבנה מבנות ויניציאה העיר. פה מלא שתיתי מגביע המתוק ולא נלאיתי. הרוח נשב בניסי אניתי ואנחנו הולכים אל אשר נלך, כי לא אל מושב בני אדם את נפשי אשא. רק שמש ממעל וגלים מתחת בים וכוכבים ואשה לבנה בלילה.

לא בשפת אדם דיברנו, כי איש שפת רעיתו לא שמע. העבדים הכושים במניפות גדולות הניפו לפניה בחום השמש הלוהטת וככל תנודת ידה כן יעשו. ובהופיעי לפניה אורו שתי עינים כחולות באור, אשר אין כמוהו תחת השמש. כקול המואזין הקורא לעבודת הבורא מעל הצריח, כן קראו אלי קולות מכחילים ונבל טמיר ניגן בניסי האניה. בלהב תכלת, אשר לחיים רוויי צחוק, הבהירו רגלי וידי בחבלי בשמים נעות כזמורות עדן. זרמי אש מכחילה משתפכים בכל גופי… אל הבליאן רוכבת אניתי על דבשות הגלים.

כתונת משי צהוב מהאי אספם אל בשרי צמודה ובבגד ארגמן התכרבלתי מאריגי פרס, אשר אין כצבעו באריגים וזוג מגפי מעור פרות הבשן עשויים לתפארת, ממגריב מצנפת ראשי וחרבי מדמשק והיא משובצת אבנים טובות וצמיגה כקנה סוף. כן! ידעתי, רק למענה לבשתי את פאר בגדי, כאשר אלבשם ביום תשועת אלה בכרעי במסגד, כי אין אלוהים מלבד אלילתי קוסמתי מבנות ויניציאה העיר.

כף רגלה כה קטנה וכה מלבינה וצפרניה ורודות ונותנות ריח. ריח פרח לוט היה הריח, אשר יביאוהו עבדי הודו מנחה לפדישח באיסטאמבול הבירה. שלוש קדותי טרם אשק את כף הרגל במשקעתה פעם אחת. רבות בשעות לחצי את הרגל אל לוח לבתי לבל תתפקע מאושר טמיר. בלאט בלאט נכנסתי לילה על בהונות רגלי לקצוץ שערה ריחנית אחת משער ראשה ולשאת את שללי אל יצועי, אשר על סיפון האניה. הגידו נא לי הכוכבים הזוהרים מלמעלה, המאושרים אתם כמוני?

רק פעם אחת נשקתי את שפתה מבפנים וארגיש את דמי מקריש בעורקי ואת לבי מפרפר ולא־נוקף. כצריח נצב אז מוחי ועוקצו למעלה, למעלה… לא! לא עוד אוסיף נשק את שפתה מבפנים. רק את ידה אקח אל ידי הגדולות ואשחק בה כשחק פרסי עשיר במרגליותיו אין ערוך. אדע: מטמון גדול נפל בחלקי ואני המפלצת המתועבה אשר תנצרהו.

היום לא ראיתיה. על יצועי אני מתפרקד ודמי רן. אצבעות ידי הולכות ומשתרבבות בעוית. רק משתרבבות… בכל גופי ארגיש את אצבעותי המעוותות וסילודי עדנה מרעידים את כל בשרי. לפני עיני הופיעו היום שני כתמים שחורים מאד. אלי, השני שדיה היו אלה הכתמים? לא. כשתי אבני ספיר מזהירים שדיה לבנים. רק שד מקנא באשרי היה כמתלהלה.

אני ניצב לפניה והיא אחוזת תרדמה ורודה. בלילה, כההל הסהר, אל יצועה זחלתי והנה היא צוחקת בחלומה וגופה רועד כעלה. מאושר זרחו פניה ואצבעותי מעוותות. הן קפוצות ופתוחות, קפוצות ופתוחות… לא לי זרח האושר הזה מויניציאה העיר. ואולי זכרונות מתמול שלשום… עצבעותי המעוותות אל צוארה בכוח נמשכו. חנקיתיה… אני יוסוף המפלצת. ותוך כדי חניקה הרגשתי את שיני היוצאות מן השפתים והן מלבינות וחדות מאד.

היום הביא לי עבדי הכושי בקבוק משונה בעודי כורע זה כבר היום השלישי לפני גווית האשה בת ויניציאה העיר. את אצבעות ידה מניתי כמנות פרסי עשיר את מרגליותיו. למה זה קפאו האצבעות הללו פתאום? עבדי, הכושי! הגידה נא לשר־צבאך למה זה יקפאו האצבעות הורודות האלו?

היום פתחתי את הבקבוק המשונה, אשר דלו עבדי מן הים בהתדפקו אל אניתי. פקק משונה סתם את פיו לבל יחדרו המים לתוכו, ובתוכו גוויל ובו כתובים דברים בשפת ערב ובעוד שלוש שפות אחרות ובכתבים משונים ועתיקים אשר לא אדע. ואלה דברי הגוויל:

אל תבקשוני אב או אם, ידיד או אח. כי אל האי אור זרוע, המכונה גם ארזרע, אנחנו הולכים. אנחנו את מסת האש עברנו, אנחנו את מסת הדם שברנו, אנחנו מסת השכל קברנו. כי זה סולם המשולש. לא לבות לנו עוד רק עוגב האהבה האחד של האני המתרונן. בואו אלינו שואפי האני, אם תוכלו לדרך הקשה ולתלאה הרבה. על החתום: האני אשר נקרא מלפנים בשמותיו: אברהם דון בונאפיוס רופא המלך מגלות יהודה: פאמילה בת אברהם דון בונאפיוס, כלת האני: מיכאלו די מגלהס רב חובל, המכונה קורסאל ינוביסי: רופרטוס מעיר קלמדולי, כהן לאל עליון מעדת הנזירים על שם דומיניקו הקדוש: בוסתאני אשר לשריעת מעדת הצופיים אשר נולדו בחיק מוחמד הנביא.

אכן לקחתי את גווית האשה מבנות ויניציאה העיר ואת הגוויל השיבותי לבקבוק וסתום בפקק סתום היטב. ואקשור את הבקבוק לצוארה וארכיבנה על דבשות הגלים: שאו עוגבי אל האי אור זרוע לקראת עוגב האהבה האחד של האני המתרונן.

הועתק לשפת־עבר מכתב־יד בלשון תוגרמה

 

פרק תשיעי: אור זרוע    🔗

ג' מיני עוברי ארחות יש בעולם. יש שמחשבתו אך לשמים לתת טוב לטוב לפני האלוקים. ויש שכונתו רצוי' גם מהכבוד, אשר יקווה לנחול. ויש אשר יעש' קרדום להביא ברכה לביתו. אולם אני בעניות דעתי לא לכבוד ולא לקרדום באתי, כי אם רק מיראת ה' ולהרבות תהילתו בין הגויים ובין עמו בני ישראל, ועל כן לא טוב לפני לקרוא את זה החיבור בשמי, אשר נקראתי בו מיום צאתי מרחם אמי וכאשר ידעוני הבריות בירושלים עיה“ק, כי לא למעני עשיתי את הדבר הזה וקיבלתי עלי עול יסורים בארץ נכריה בעברי מים רבים ומדינות עד אין חקר ושלא יהי הדבר קל בעיניכם וכאפס וריק הבאתי בזה תעודה מן הרב הגאון, המאור הגדול, הצדיק, ראש אלפי ישראל בעיה”ק ירושלים והוא יקראני בזה התעודה בנימין הנוסע לזכר הרב בנימין הידוע לתהילה, אשר רבים ידגלו בשמו כיום הזה.

וזה לשון התעודה: לאחרי קראתי נועם דברים מאירים מעשה ידי אמן, חכם וסופר ידוע הרב המובהק חו“ב וכו' מוהר”ר בנימין הלוי המכונה נוסע הי“ו בידעי אותו היטב ומכירי אותו זה רבות בשנים מיקירי ירושלים עיה”ק. בזה חיבורו עשה מטעמים לספירת דברים נפלאים שלא יאומנו כי יספרם איש אחר, אשר לא אדעהו, הוא דאתי על שה פזורה ישראל בכנפות הארץ, אשר דרכו שמה רגלי האיש הנ“ל ואסף שמה ידיעות חשובות במאד מאד. ודרך כלל זה החיבור שווה לכל נפש וכל איש מבין יבין. לחכימא ברמיזה. בתוככי ירושלים בח' כסלו שנת מזמור לדוד לפ”ק.

הצעיר משה בן יצחק ס“ט, אב”ד דקרתא קדישא ירושלים תובב"א.

בראשונה שמתי את פעמי לארץ, אשר בה גן עדן מלפנים והיא ארץ דרומית מזרחית נגד כוש ומשם יוצא נהר מצרי יב ושמעתי כי אנשי' נוטים אל השחרות מעט ואין להם ספרי תלמוד, כי אם האלפסי וכו' והרמב“ם ז”ל, וכולם מגדולם ועד קטנם בקיאים בהרמב"ם, כי אינם עוסקים אלא בו. ואעבור מדבריות שוממות על דבשות הגמלים, כי רק המה במדבריות יהלכו. ויחשבוני עם הארץ ההיא לאדונם מבני הנביא שלהם, כי את לשונם אני שומע. ולי משרתים מבני הנביא שלהם יותר מששים איש רוכבים על סוסים ומכבדים אותי בכבוד גדול. והלכתי במדבריות גדולות וביערים ויש בהם עשבים טובים ואילנות ומרעה והרים ונהרות מהלך ג' חדשים. ויפגשו בי מעבדי המלך ויביאוני לפניו. והוא מלך שחור ומלכותו על השחורים ועל הלבנים. והמלך היה הולך ממסע למסע ואני הייתי הולך עם המלך, כי כיבדני בעבור הכבוד, אשר נתנו לי משרתי כלבן־הנביא. ובכל מסע ומסע יכינו לי בית מעצים קרוב אל בית המלך. ויש לזה המלך סוסים רבים ושרים רוכבים עליהם, ויש לו גמלים יפים ובקר וצאן לא ייספר מרוב ועפרות זהב יש לו. ואחר שיסעו מהבתים ישרפו כל הבתים באש, כי לא יבוא איש אחר לגור בבית המלך. ויש למלך הרבה עבדים ושפחות ורובם ערומים. והמלכה והפילגשים והשרות והשפחות והמשרתות לובשות צמידים מן זהב ארבעה: שנים על הידים ושנים על הרגלים, ומכסות את ערוותן בשלשלת מן זהב מלאכת מחשבת רחבה אמה סביב סביב על הירכיים והיא מסוגרת מלפניהן ומלאחריהן. וכל הגוף עירום ועריה. ובאפיהן נזם מן זהב וכך הם נוסעים עם המלך. ואף כי יבוא המטר הם יושבים תחתיהם ערומים ולא יפחדו וכל אחד מהם הזכרים והנקבות עושים לפניהם אש ואחריהם אש כדי לחמם את בשרם. והם אוכלים פילים וזאבים, כלבים וגמלים, עכברים צפרדעים ונחשים ואוכלים בשר אדם. ולביתי שלח זה המלך ד' שפחות בתולות וד' עבדים וכולם ערומים. ואתן לכל אחד מהם מהבגדים אשר אתי לכסות על ערוותם.

בלילה ההוא אורא בחלומי והנה דמות אדם עומד עלי. ואומר: דמותך כדמות אבי. ויאמר: כן. דע לך בני, כי רעה גדולה שמורה לך פה ואל תגע באחת השפחות, כי לא שוה לך לחטוא לאלוקיך. ואיקץ והנה חלום. ואבוא לפני המלך עוד בלילה ההוא ויוגד לי, כי בבית המלכה הוא וכל הבא אליו יומת. ואשים נפשי בכפי ואבוא לפניהם ואומר לו: הנה הייתי עמך ימים רבים ועוון או פשע לא מצאת בי. הנה קח לך את כל אשר לי ורק סוס תן לי ולעבדי הנאמן ועברנו מזה, כי כך צווני אלוקים בחזון לילה. ותהי גם המלכה בעזרי, יען כי אמרתי לה, שפקוד יפקוד אלוהים את רחמה והיא עקרה. וישלח אותי המלך בזה הלילה ויתן לי שני סוסים ושר אחד להובילני עד גבול הארץ ההיא. ונעבור מדבריות מהלך י"א ימים ואנחנו על הסוסים מגמאי ארץ ונבוא עד אגם גדול והוא נהר חידקל, ולא ידעוהו, כי אין ביניהם איש יהודי, רק כולם מבני הנביא שלהם המה.

ואבוא אל ארץ אחרת ואשמע שם, כי נגף אלוהים את המלך ואת עמיו, אשר משם נמלטתי. ואודה לבוראי וקוני ביום ההוא. ואפגוש יהודים והם כולם כושלים ומדוכאים, נאנחים ונאנקים ולבם בקרבם חזק אל עבודת הבורא ואל אמונת ביאת המשיח וקרבת גאולתנו. ויהי בעיר אחת ויקם איש אחד לבשר על הגאולה ועל תמורת הזמן. לפני ירחים עבר רוח קנאת ה' על האיש הזה ויבוא ויספר להם את חלומו אשר חזה לאמור: מלאך נראה אלי בחזון ליל והוא כולו קשקשים וכאבן הספיר ועיני בזק לו והן חודרות אל עשתונות הלב בהביטו. ויצווני לשלוח את אשתי בספר כריתות ולנזור מדרכי העולם. ויגרש את אשתו בימים ההם ויקח את מקלו וילקוטו שם על שכמו ויכן מחוץ לעיר את מושבו ולא דיבר אל איש ולא ענה למדבר אליו. ויהי שם ימים רבים. ומקץ הימים וילך ויסובב מעיר לעיר בבית לא ילין, לחם אנשים לא יאכל. ויצא שמו לתהילה בכל הארץ לארכה ולרחבה. ויהי אומר, שהוא רק שליח מאליהו הנביא לבשר על הגאולה ולעורר על התשובה. ועל פס ידו הימנית היה כתוב משיח בן דוד ועל פס ידו השמאלית שם מלך ממלכי הארץ ההיא. שהוא גוג ומגוג. ויספרו עליו שהי' עולה על הר אחד ושם פוחד כל איש לעלות, כי השעירים מרקדים שמה. והוא הי' עולה וזובח אותם אחד אחד, כי שם אחד הי' בפיו והם היו באים אליו.

ואסע משם ואבוא למדינה אחרת והנה חזות קשה הוגד לי. כי מצאתי שם אנשים פליטים מחרב הנוקמת, אשר ברחו ושאלתי אותם על היהודים הנמצאים בארץ הגזרה. ויבשרו לי בשורה רעה וכל עצמותי רחפו וארגז תחתי. כי דם נפשות צדיקים נשפך כמים. בעיר ההיא גר נשיא וראש גולה, אדם גדול בתורה וביראה ובעושר והוא עושה מטבעות בבית המלך בעיר ההיא. והנה יצא מלך חדש הוא אימאם למלוך על הארץ ההיא והתנשא לכל לראש והוא עריץ מאד. ואין לו עוד מימינים ומשמאלים ולא ישב עוד על כסא המלוכה לבטח. ויצו לעשות מטבעות חדשות על שמו ולהתיך כסף ממדי ומפרס ומשאר מדינות ולהסיגם בבדיל ובנחושת למחצה ולשליש, כי מלאכתו בזה לגנוב ולחמוס. ויאמר לו: עבדך אני, העליון ישימך מלך וימלא כל מאוייך ואז אעשה ככל אשר תצווה עלי. ויציתו הדברים האלה את חמתו עד להשחית. ויאמר המלך: שוב לביתך ולעת מצוא אפקוד אותך. ולא ארכו הימים והשעה עמדה לו ויהי למלך ולא אחר פקודתו לאסור באזיקים את זה ראש הגולה. ויגד לו ראש השופטים על פי הדת, כי אחת דתו למות בחרב הנוקמת, או שיפדה את גוויתו בהמיר כבודו ודתו לדת הישמעאלים. ויען האיש בדמעות: אבחר במות הגוף בזה להחיות נפשי בבא. ותעל חמת המציק ויצו ליסרו שבע. ויאמר הזקן: הנני מוכן ומזומן לטבח. ורוב היהודים מהעיר הזאת נמלטו על נפשם אל אשר יהי, ויהיו כשיות נידחות בתפוצות הארץ.

ואבוא אל ארץ החוף ושם ספינות אחדות של הישמעאלים. ואבוא אל אחת הספינות היוצאות משם ואשלם את דמי הנסיעה לרב־החובל ויקחני. ולבן־הנביא חשבני, כי לא יאסוף ישמעאלי יהודי אתו אל ספינתו, כי סימן רע הוא לו ולשלום ספינתו בים יחרד. ואובא אל ארץ אחת, והיא נקראת בפי עם הארץ קוגין ולא ידעתי מה היא. ויביאו לי שם ספר דברי הימים אשר לבני ישראל והיו כתובים בו תולדותיהם מעת אשר הגלו מארצם בימי הושע בן אלה. ואקרא בספר הנז' ושם כתוב לאמר כי בשנת ד’תתק“ע היו יהודים קדמונים בעיר כארגאנור ולהם מלכות עצמם כשמונים אלף ומציאותם מזמן נבוכדנאצר. והזמן חלף עליהם והם דלו מאד ונפלה קטטה בין שני אחים נשיאים ומסרו את מלכותם למלכי הארץ, וישללו אותם וכבשו את עירם, על כן נפלו בעניות גדולה, עד שרובם המירו את דתם. ועוד באו יהודים בשנת ג’תתכ”ח ליצירה מארץ פלשתים ישר לארץ ההיא כשמונים אלף נפש. ובשנת ד’ק“ל ליצירה הגיעו שם עוד יהודים, ובשנת ה’רס”ד ליצירה הגיעו אליהם יהודים אחדים מארץ אספם, כי גרשו אותם שם מעיר לעיר, לפי דברי ספר הישר שלהם. ויש להם שם לוח נחושת ובו חרות לאמור: בעזרת הבורא עולם והעושה מלכים נתננו זה הכתב לתועלת אותו היהודי רבן שיוכל להשתמש בחמשה גונים והגבות אמונתו בתוך חמשה מינים ובזרעם ובכל אותם שמחות מוציא קולות ולרכוב על סוסים והפילים לעשות שמחת תורתם בגדולה ולצהל לכבוד החיים ודולק נרות עבות לאור היום ומשתמש בכל כלי זמר ומצלצלות גדולות ברחובות ופוסע על בגדים לבנים מוצעת ושוחק בעצים ויושב על כן המעלה. זה המעלה נתננו אנו לאותו רבן ולאותם שבעים ושנים משפחות בתים יהודים בתנאי אשר אחרים מאומתו מחויבים לשמוע מאמר שלו ושל זרע זרעו כל זמן שאור השמש בעולם זה. השטר היה כותב לפני המלכים טיריינגור וברבנגור הכותב כאלומבוי בולטאפין.

אורך זה הלוח כעשרה גודלים ורחבו ששה ועביו אצבע. ובין היהודים ראיתי לבנים ושחורים והשטמה גדולה ביניהם. הלבנים אומרים, כי השחורים היו עבדי אבותיהם והכניסום בדת משה וישראל כמשפט עבדים כנענים ואח“כ כשחזר עליהם הגלגל מרדו בהם. ע”כ מחזיקים אותם בעיניהם כעבדים עד היום הזה. אם יבוא השחור בבית לבן לא ירשהו לשבת בביתו ויעמוד לפניו כעבד לפני אדוניו. ולא יתחתנו עמם בשום פנים. יותר קל להם לשחרר את שפחותיהם ולקחת אותן לנשים מקחת לנשים בנותיהם של אלה. ופעם אחת לא מצא לו אחד מהלבנים עזר כלבבו מבנות הלבנים וגם בהעיר אשר ישב לא נמצאו שמה רק השחורים, עד שהיה מוכרח לקחת לו אשה מהם וארש בתולה אחת אשר ישרה בעיניו, וקידשה קודם החופה כמנהגם לקדש. ומת האיש קודם שהכניסה לחופה. וייחשב הדבר למופת ללבנים ולא יעשו עוד כמוהו. ואלה השחורים יאמרו, כי רק המה המיוחשים מבני ישראל מזרע הקדמונים הראשונים, אשר באו או הובאו מגלות ירושלים וא"י לגור בארץ הזאת ולהם משפט הבכורה. והלבנים באו האחרונים מארצות אדום. ואין לבנות ושחרות לפני יוצר אור ובורא חושך. ובין השחורים אין כהן ולוי, וגם בעבור שאין מהם כוהנים ולויים אומרים הלבנים עליהם שאינם מזרע היהודים. כי הלא בכל מקום שגלו ישראל, שמה גלו עמהם גם כוהנים ולויים, אשר היו נלווים ונאחזים בכל שבטי ישראל בעריהם ובערי מקלט אחוזתם ובפרט שאלה גלו בחורבן בית שני. זאת תורת הלבנים והשחורים בארץ ההיא.

ובאלה הימים אזל הכסף מכיסי, כי מקצתו הוצאתי על הוצאות שונות ומקצתו נגנב ממני בדרכי ולא נשאר לי כלום מכל עמלי אשר הבאתי אתי. ואהי כאני בים וכנודד במדבר ציה ואין עזרה לי. ואתפלל לה' ויעתר לי. ויבוא אלי אחד מן השחורים והוא יהודי ויבקש ממני למול את בנו הנולד ואהי למוהל בימים ההם לכל עדת השחורים ימים רבים ויתנו לי את מחיתי, כי אין להם אחר זולתי. ואלמד את לשון עם הארץ לדעת את אורחותם וארא, כי עובדי אלילים הם. ויבוא אלי פעם אחד מבני הארץ ההיא והוא סוחר במיני בשמים ויתן לי מבשמיו להבדלה ואהי אתו מקורב מאד. יכפר לי אלוקים את עווני! ויהי היום ויאמר אלי זה האיש בזה הלשון: מחר אני נגאל. ואומר לו, כי אין הגאולה טרם בוא אדוננו ומלכנו משיח בן דוד. ויאמר לי בלשונם: המשיח כבר בא ומחר אני נכנס בבריתו ואהי נגאל ובעיניו ראיתי אור צהוב והוא מהבהב ודועך, מהבהב ודועך. וייפלא מאד הדבר בעיני ולא נסתר ממנו. ויקחני זה האיש בידי ויגע בי ויאמר: בוא אתי ועד תהי ליום גאולתי, הוא היום בו אעזוב את קליפתי להידבק בקדשי הקדשים. ולא יכולתי שאת עוד זה הדבר, כי לא יחרף אדם עובד עבודה זרה את הגאולה וחי. ואסכים אתו בכל למען אלך אתו וארא את הכישופים, אשר יעשו גויי הארצות למען התרות בהם, כי לא זה הדרך לעבוד את הקונה ברוך הוא וברוך שמו.

ונשב בסירה וישם מקורבי מבני הארץ סודר על עיני ויקשרני ולא ראיתי דבר מקטון ועד גדול. ואשמע רק את קול המוט החותר בים. והנה באה עלי רוח צפון קרה מאד ואתכנף תחתי וכמעט שיצאה נשמתי. וינחמני האיש וילחש: אך עבור תעבור הרוח. ואשלח את ידי והן נוגעות במים והם קרים וגם גלידי קרח מיששתי בידי. והנה עברה רוח הצפון כדבריו וכהרף עין באה עלינו רוח קדים לוהטת. ואשלח את ידי שנית אל המים והנה הם רותחים ואדם עלה באפי להממני כסיר נפוח. וינחמני זה האיש שנית ואבטח בו ולא יגורתי. ותעבור גם הרוח הזאת, ותבוא עלי ליאות גדולה ותרדמה גדולה התחילה נופלת עלי. ואשלח עוד את ידי והנה האויר לובש צורת גשמיות ואחרד חרדה גדולה. וינחמני פה האיש שלישית ואבטח בו בפעם השלישית. וראשי אל חזי נפל ועיני נמלאו עשן. ולא ידעתי את אשר אתי.

את עיני פקחתי והנה על אדמה שאננה אני שוכב ומסביב אילנות נוף, מהם נותנים פרי ומהם אילנות סרק. והעלים לא ירוקים כי אם אדומים, מן האדום האדום הזה, המפתח את הלב ומאחז את העינים לראות גדולות ונצורות. וצבע הסלעים זהב מזוקק וצבע הנהר המפכה גליו על ידי כצבע הכסף. ואשפשף את עיני, כי לא האמנתי. ואשא את עיני והנה איש הדר הולך ובא לקראתי. ויקרב אלי והנה הוא ניצב על ידי בריש גלי. ואסתיר את עיני, כי לא ידעתי את אשר את נפשי. כי דמות האיש כדמות אברהם אבינו עליו השלום. ואפול על פני בחרדה גדולה ואצעק: בי אדוני, הגידה נא לעבדך מי אתה? ויאמר לי וקולו נוטף דבש ואהלות: איש האי אנכי! וישלח את ידו ויגע במצחי והנה עברה עלי רוח אחרת, ואהי שואב כוחות ממעינות נסתרים ואחלימה. ואבטח בכל חזות עיני אשר חזיתי וגם בזה איש ההדר בטחתי. ואקום על רגלי ויקחני האיש ויוליכני אתו. וירקע ברגליו ותפתח הארץ את פיה ונבוא במערה. והנה אור גדול זורע בכל פינותיה. ויאמר האיש: של נעליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו, קדוש הוא שבעתים. ואעש כאשר צווני. ויתקבצו אלי עוד איש מגולח פנים כאחד מכוהני האומות אשר ראיתי, ועוד איש אשר כאחד הערביאים הוא, ועוד איש צעיר וראשו תלתלים, ועל כולם עוד עלמה אחת, אשר לא ראיתי עוד כמוה ליופי, ולא עוד התאפקתי וכל עצמותי רחפו מרוב הכבוד אשר נחלתי. ותמלמל לשוני: אהה שולמית אשת שלמה המלך. ויצחקו עלי אלה האנשים ולא בקול, כי את קולם לא שמעתי במערה. ויפתח האיש המגולח וישם ידו על ראשי לסמכני: דע לך בני, כי המקום אשר תראה, הלא היא מערת אור זרוע שתוכנה מששת ימי בראשית. בה גנוז מן האור הראשון, טרם ברוא אלוקים את המאור הגדול ואת המאור הקטן ואת הכוכבים. וככלותו את דבריו והנה הציפו מימי בושם את כל המערה והם לא כמים אשר על פני הארץ. כי נגעו בי והנה לבי בי רענן ומוחי בחבלי לידה. ואהי אז איש אחר ואחזה דברים אשר לא יחזם אדם וחי. ואשאלם לארצם ולשמם. ויען לי האיש, אשר כאחד הנזירים הערביאים הוא ויאמר: אנחנו מן האני יצאנו ואל האני אנו שואפים. אנחנו האני המתרונן.

ותפתח העלמה את פיה ותאמר: הנה האיש אשר ייגאל היום, וישבו כולם על כסאות זהב וגם לי אמרו לשבת על ידם. וייפתח הקיר האחורני והנה נישא על כסא שן טס באויר זה האיש השחור מבני הארץ אשר הביאני הלום. וישאלהו הזקן: האם עברת את מדורת האש, בני? ויען: עברתי. וישאלהו המגולח: האם ירדת לגרעין האמת, מכל אשר מסרו אבותיך, בני? ויען: ירדתי. אל אי אור זרוע משכן האני. ותבך העלמה ותשאלהו בדמע: האם את הקרבן הקרבת לאני? ויען: אני הקרבן ואני השה, כי הכל נטשתי למען הגאולה. ובאמרו זאת וייפתחו הארובות וקולות הומים כיונה נשפכו ממעל ואור גדול בקע מכל פינה ועבר. ולא יכולתי עוד לשאת את שפע האור ואשמע רק את המית היונה ממעל: בואו נא אלי שואפי האני המתרונן, כי זה תכלית התכליות…. ואתעלף.

הועתק מכתב־יד עברי.

 

פרק עשירי: מאת המחבר    🔗

בדפדפי אגב אורחא באחד הספרים, שבאו לי בירושה מסבי עה“ש אשר קיבלם אף הוא בירושה מאבותיו והוא ספר עתיק מאד, ראיתי פתאום, כי עבה מאד דף הכריכה וייפלא הדבר בעיני מאד. על כן נגשתי אל מלאכתי בזהירות ואסיר את העור ואמצא שם דפים אחדים כתובים בכתב העברי, כשם שכתבו אבותינו לפני ג' מאות שנים. ואהגה בהם ולא הבינותים על בורים. הלא הם הדברים אשר העתקתים וכינסתים ללא שינוי כל שהוא בפרק התשיעי: אור זרוע. אחרי עיון התברר לי כי האיש מבני ירושלים המכונה בנימין הנוסע, היה באי אחד הנקרא אור זרוע, אולם לא ידעתי מי הם האנשים אשר ראה שם, ושנית לא ידעתי מה היה סופו של האיש נז' ובאיזה דרך שב מן האי הזה. על כן שמתי אל לבי לחקור בכתבי יד שונים ובשפות שונות ובביליותיקאות בלונדון ובפריס ובשאר הערים והנה מצאתי כמה כתבי יד, העשויים לשפוך אור מעט על השתלשלות המאורעות. אחרי עיון נמרץ ובירור מובהק ערכתי את החשובים שבכתבים אשר מצאתי בזה אחר זה, ובהעתיקי את הכתובים בלע”ז השתדלתי מכל מקום לשמור על שפת המקור למען הדיוק. אולם קורות אותו יהודי ירושלמי הנוסע, לא נודעו לי וגם את שמו לא מצאתי בין רשומות בני ירושלים הנמצאות שם עד היום הזה. ורק מצאתי שם את שם הרב דעדת הספרדים, החתום בראש החיבור על התעודה אשר צרפתיה גם אני.

בתקוה, כי הדפים הזעומים האלה ישפכו אור מעט על חיי בני עמנו בימי מצוקה ומרודים, הלא הם ימי גרוש ספרד הנוראים, וגם על שכניהם מבני אומות העולם, גמרתי בלבי למסור אותם לדפוס בלי ניסוח סגנוני ובלי עדי עדיים. כי אינם מטעמי סופרים המוגשים לקורא ורק אמת לאמתה. מלא תודה אהיה אם מישהו מן הקוראים או הבקיאים בפרקי תולדותינו של הימים ההם יעירני על הפרטים (ואולי גם יימצאו עוד כתבי יד אחרים) ולא אתמהמה לתקון את המעוות בבא.