עמנואל רינגלבלום ידוע כיום בעיקר כרושם קורות גיטו וארשה בימי מלחמת העולם השנייה, מייסד הארכיון החשאי של הגיטו “עונג שבת” והרוח החיה בו. הארכיון הזה נושא כיום את השם “ארכיון רינגלבלום”. בשנות חייו, שנקטעו באמצע, היה היסטוריון, מורה, פעיל במוסדות סעד ועזרה עצמית יהודית ומעורה בחיים החברתיים־הפוליטיים של תנועתו ושל הציבור היהודי בכלל.

רינגלבלום נולד ב־1900 בבוצ’אץ' שבמזרח גליציה, עיר בת כ־8,000 תושבים, למעלה ממחציתם יהודים. בוצ’אץ' ידועה לרבים מתוך כתבי בנה הדגול ש“י עגנון, ולפי עדותו של רפאל מהלר ועגנון עצמו היתה קיימת קרבה משפחתית ביניהם. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה עקרה משפחתו המרוששת לנובי סונץ‘, עיר גדולה יותר בגליציה המערבית. בנובי סונץ’ התייתם מאמו והוא בן י”ב שנים בלבד. שם סיים את לימודיו התיכוניים והתוודע אל רעיונות השמאל הציוני, רעיונות שדבק בהם גם בדרכו הפוליטית.

בשנת 1919 בא רינגלבלום לווארשה ופנה ללמוד באוניברסיטה. בתחילה ביקש ללמוד רפואה, ומשנחסמה דרכו אל הפקולטה לרפואה, עסק זמן־מה בלימודי סוציולוגיה וכלכלה, אך בסופו של דבר התרכז בהיסטוריה, ובתחום הזה מצא מענה להתעניינותו האינטלקטואלית. בתורת נושא התמחותו בחר רינגלבלום בקורות יהודי פולין, ובייחוד התמקד בתולדות הקהילה היהודית בווארשה מאז ראשיתה. ואולם לא ניתן לרינגלבלום להתרכז בעבודתו המדעית בלבד, והוא נאלץ להשתכר לפרנסתו בעבודת הוראה ולהוסיף עליה עבודות שבאקראי. כידידיו ההיסטוריונים, בני הדור הוותיק והצעיר, גרס אף הוא כי אין ההיסטוריון רשאי להסתגר המגדל השן של העיון ולנתק את עצמו מבעיות ומועקות שהיו נחלת הציבור היהודי. בזמנו הפנוי הרצה, כתב ופעל בחוגי הצעירים של תנועת פועלי ציון שמאל, היה פעיל בארגוני הסטודנטים היהודים ובחוג ההיסטוריונים היהודים ליד “ייווא”.

בשנת 1927 אישרה אוניברסיטת וארשה את עבודת הדוקטורט של עמנואל רינגלבלום שנושאה “קורות היהודים בווארשה בימי הביניים”. העבודה נכתבה בהדרכתו של ההיסטוריון היהודי הפולני הידוע מרצלי הנדלסמן. ואולם כחבריו מקבוצת ההיסטוריונים הצעירים נסתייע רינגלבלום בעבודתו המדעית גם בהדרכתו של ההיסטוריון היהודי מבני הדור הוותיק יותר, יצחק (איגנאצי) שיפר, שהרבה לעסוק בקורות החיים הכלכליים היהודיים וחשף מתחים סוציאליים בחברה היהודית, הן אלה שבתוך החברה היהודית פנימה והן אלה שביחסיה עם החברה הסובבת אותה. רינגלבלום ביסס את עבודתו על חומר ארכיוני מפורט ומעובד, והיה קורא בשקידה כמויות גדולות של חומר כדי לדלות מתוכו את הקטעים המעטים שעסקו ביהודים ובעניינים הנוגעים לעבודתו. בעבודתו המחקרית נטה רינגלבלום לעסוק במרקם של פרטים המצטרפים לתמונה כוללת יותר והתרחק ממבנים סינתטיים מכלילים.

בשנת 1932 הופיעה המונוגרפיה של רינגלבלום בשפה הפולנית “תולדות יהודי וארשה עד גירושם בשנת 1527”. הספר ראה אור במסגרת סדרה של חיבורים היסטוריים שהתפרסמו בחסותו של הנדלסמן, האיש שהותקף על שנתן את ידו לפרסום החושף של פגיעות של רשויות פולניות ביהודים.

רינגלבלום הרבה לפרסם מאמרים עיוניים בנושאים מגוונים בכתב העת ההיסטורי היהודי “בלעטער פאר געשיכטע” וב“ייווא בלעטער”. בין העבודות החשובות שיש בהן תרומה מחקרית משמעותית מן הדין למנות את “קורות הספר והדפוס היהודי בפולין במחצית השנייה של המאה ה־18”, שהתפרסמה בשנים 1932 – 1934; את “תכניות ונסיונות לשידוד מערכות כלכלי אצל היהודים בתקופת מלכותו של סטאניסלב אוגוסט” (1934) ואת “יהודי פולין במרד קושצ’יושקו” (1937). בשנת 1938 הופיע ב“ציון” מאמרו “שמואל זביטקובר, עסקן ציבורי כללי בפולין בתקופת החלוקות”. בשנות 1931 – 1934 פרסם רינגלבלום באנציקלופדיה יודאיקה, שראתה אור בברלין, שורה של מונוגרפיות קצרות ותמציתיות על קהילות יהודיות בפולין. במשך שנים שקד רינגלבלום על הכנה של הכרך השני של קורות יהודי וארשה עד סוף המאה ה־18. קטעים מן העבודה המתוכננת הזאת התפרסמו במאמרים. עד פרוץ המלחמה פרסם רינגלבלום, על־פי הביבליוגרפיה שכינס יעקב שצקי, בסך־הכל 216 חיבורים מסוגים שונים.

רינגלבלום נמנה על הדור השלישי של כותבי העתים בקרב יהודי פולין, והיה מבני החבורה שקנתה את השכלתה המדעית בתקופת פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם והחלה את עבודתה המדעית באותם ימים. בני הדור הראשון של הכותבים עדיין לא נדרשו לעבודה עיונית שיטתית, וחיבוריהם מפארים רבנים ותלמידי חכמים גדולים ומספרים על קהילות ישראל שונות ועל אירועים בעלי משקל שהתרחשו בהן. בשלהי המאה ה־19 מופיעים ההיסטוריונים בני הדור השני, שהניחו את היסודות להיסטוריוגרפיה של יהודי פולין, יצרו תשתית ללימוד תולדותיהם, חיברו מונוגרפיות על קהילות מרכזיות ותיארו את הפעילות האוטונומית בקרב הקיבוץ היהודי הזה וניתחו אותה לפרטיה. הבולטים שבדור הזה הם הרב משה שור, מאיר בלבן ויצחק שיפר. חבורת הצעירים שכללה נוסף על רינגלבלום גם את רפאל מאהלר, פיליפ פרידמן, ישעיה טרונק, ארתור אייזנבך, יוסף קרמיש ואחרים התרכזה ברובה במחקרים רגיונליים, אך אחדים מהם, ובייחוד מאהלר, הסתערו על נושאים רבים. כמה מבני הדור הזה יצאו לארצות חוץ. בשבתם בארצות־הברית הוסיפו יעקב שצקי וברנרד דב ויינריב לעסוק בקורות יהודי פולין, ואילו נתן מיכאל גלבר וישראל היילפרין תרמו תרומה ניכרת למחקר הזה בארץ־ישראל. רפאל מאהלר היגר לפני פרוץ המלחמה לארצות־הברית והמשיך שם בעבודתו, ועם עלייתו ארצה השתלב באוניברסיטת תל־אביב ונרתם למפעל כולל של כתיבת דברי ימי ישראל בדורות האחרונים מאז שלהי המאה הי"ח עד הימים האחרונים, אך לא זכה לסיימו בחייו. יש משום סמליות בעובדה שהניצולים מבני החבורה הפולנית, כגון פרידמן, אייזנבך, טרונק, קרמיש ואחרים היו בתום מלחמת העולם השנייה ממניחי היסודות של מחקר השואה בפולין, בישראל ובארצות־הברית.

בחוג ההיסטוריונים הצעירים היה רינגלבלום דמות נמרצת ונמשך לעבודה הארגונית וגם נתגלה כבעל כישרון בתחום הזה. בשנות העשרים נמנה על מארגני חוג חובבי היסטוריה בקרב הסטודנטים היהודים באוניברסיטה של וארשה. עם הקמת “ייווא” בווילנה השתלב רינגלבלום בעבודה במדור ההיסטורי של המוסד הזה וניהל, יחד עם מאהלר, את שלוחתו בווארשה והשקיע מאמץ ארגוני רב בהשגת הכרתם של המוסדות המדעיים הבינלאומיים בסקציה ההיסטורית של “ייווא”. ואכן, בכנס הבינלאומי של היסטוריונים בווארשה בשנת 1933, השתתפו היסטוריונים יהודים כנציגי “עם יהודי אקסטריטוריאלי”.

מאז 1933 התעסק רינגלבלום חלקית במוסדות העזרה של הג’וינט בפולין, שביקשו על־ידי רשת של קופות מלווה בלא ריבית ועל־ידי עידוד יזמות קונסטרוקטיוויות לסייע לסוחרים ובעלי מלאכה יהודים בערים ועיירות שפרנסתם התערערה בשל המשבר הכלכלי, הפליה לרעה מצד המוסדות הפיננסיים של המדינה והחרם הכלכלי האנטי־יהודי. בזמן עבודתו במפעל הזה ניתנה לרינגלבלום ההזדמנות לבוא במגע עם קהילות יהודיות ברחבי פולין ולעמוד מקרוב על העוני הקשה שפקד שכבות רחבות בעם. יחסי קרבה ורעות נקשרו בינו ובין יצחק גיטרמן, שהיה באותם ימים מנהל הג’וינט בפולין, יחסים שנודעה להם חשיבות מרובה בעתיד, בתקופת הכיבוש והגטו.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התרחשה דרמה שהסעירה את יהודי פולין, דרמה שרינגלבלום היה מעורב בה ונשא את חותמה – פרשת זבונשין. ראשיתה של הפרשה באוקטובר 1938, בהודעה שפרסמו שלטונות פולין לאמור, אזרחים בעלי דרכונים פולניים השוהים למעלה מחמש שנים מחוץ לגבולות המדינה, חייבים ברישום המוכיח את חיוניות ישיבתם מחוץ לפולין קודם שיחודש תוקף דרכונם. על־ידי ההוראה הזאת ביקשו השלטונות הפולניים לבטל את תוקף דרכוניהם של אזרחי פולין, בעיקר יהודים, שישבו מחוץ למולדתם, מבלי שרכשו זכויות אזרח בארצות מושבם החדשות. מן הבחינה המשפטית חייבת היתה פולין לאפשר לבעלי דרכונים פולנים תקפים ובני משפחותיהם לשוב לפולין כל אימת שירצו בכך או כאשר ייאלצו לעשות זאת. על־ידי ביטול תוקף הדרכונים ביקשו השלטונות הפולניים למנוע את שובם של האזרחים הללו לפולין, מרצון או מתוך הכרח. לפי הנתונים שהתפרסמו נמצאו בגרמניה בלבד כ־70,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית, מהם כאלה שישבו בה עשרות שנים ומקצתם אף נולדו בה. גרמניה הנאצית ראתה בהודעה הפולנית איום שפירושו, ישיבתם של יהודים חסרי נתינות על אדמת גרמניה. ב־28 ו־29 באוקטובר 1938 גורשו מגרמניה כ־16,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית, במבצע פתע, מבלי שתינתן להם שהות לחסל את ענייניהם במקום (דבר שנתאפשר להם רק אחר כך, בעקבות תביעה פולנית נמרצת). היהודים גורשו לגבול פולין, ועמם מטען יד בלבד. הפולנים סירבו להתיר את כניסתם של המגורשים לפולין ואלפי אנשים, זקנים, נשים, טף וחולים נותרו בשטח הפקר שבין גרמניה לפולין, תחת כיפת השמים, מופקרים ועזובים באוויר הסגרירי של הסתיו. צעד אכזרי זה היה בו משום אות לבאות ופרלוד לאימי שנות המלחמה והשואה.

כעבור זמן קצר קיבלו מקצת מן המגורשים רשות להיכנס לפולין. היו מהם שהמשיכו בנדודיהם לארצות אחרות, ואילו כ־6,000 איש נותרו חסרי ישע, בשדה פתוח בקרבת עיירת הגבול הפולנית זבונשין בת כ־5,000 תושבים, ובכללם שבע משפחות יהודיות. רינגלבלום בא לזבונשין עם משלחת של אנשי ג’וינט שקיבלה עליה את הטיפול במחנה הארעי שהוקם במקום. חמישה שבועות שהה רינגלבלום במחנה זבונשין וניסה להתמודד, הוא ועמו איש ג’וינט אחר, ס' גינצבורג, עם בעיות ארגון חיי מחנה סדירים ככל האפשר, וטיפל בתלונות ובבקשות אישיות של אלפי אנשים מיואשים. במכתב ששיגר רינגלבלום מזבונשין לידידו רפאל מאהלר ב־14 בנובמבר 1938, הוא כותב:

“… את שעבר עלי כאן קשה להעלות על הכתב. מסתמא אין בכוח העט לתאר את כל אלה. די לומר שאחרי כמה ימי עבודה בכיתי כל הלילה בראותי מה סובלים כאן האנשים…”

זבונשין היתה בשביל רינגלבלום חוויה מסעירה ומזעזעת. כהיסטוריון גרס כי “… גירוש כה פראי, נטול רחמים, כגירוש גרמניה, לא ידע אי פעם קיבוץ יהודי…”

באותם ימים לא יכול היה רינגלבלום, כמובן, להעלות על דעתו שפרשת זבונשין לא תירשם כ“גירוש גרמניה”, והנוראות שראה סביבו אינן אלא אפיזודה תמימה כמעט לעומת הזוועה שהוא ויהודי פולין כולם עתידים להיות קרבנותיה.

ערב פרוץ המלחמה שהה רינגלבלום בז’נווה, כציר של מפלגת פועלי ציון שמאל לקונגרס הציוני הכ"ב. הקונגרס נפתח ב־16 באוגוסט 1939 וננעל ב־25 באוגוסט, 6 ימים לפני פרוץ המלחמה. חיים וייצמן בירך את הצירים השבים למקומותיהם באווירה של חרדה, ולצירים מפולין איחל “שלא יהיה גורלכם כגורל היהודים בארץ השכנה לכם…” את דרכם חזרה עשו הצירים מפולין בקרונות נעולים, על פני איטליה, יוגוסלביה והונגריה. ביום השני למלחמה הגיעו לווארשה ומצאו את הארץ אחוזת להבות מלחמה. ימים ספורים אחרי שובו של רינגלבלום התחילה היציאה הבהולה מווארשה מזרחה. זו היתה יציאה שגרפה עמה מנהיגים ועסקנים יהודים מכל גווני הקשת הפוליטית ומכל הזרמים. ברשימתו מספטמבר 1939 רינגלבלום מציין שקיבל למעלה ממאה קריאות טלפוניות והוא שב ונשאל: “אתה הולך?” ההיסטוריון ארתור אייזנבך, קרוב משפחתו וידידו של רינגלבלום, מספר:

… ידוע לי היטב שהיתה לרינגלבלום אפשרות להימלט מווארשה, הן בימים הראשונים של המלחמה והן אחרי תום המצור. לעולם לא אשכח את שיחתי הארוכה והאחרונה עמו שנתקיימה בלילה שבין 6 ל־7 בספטמבר 1939. אחרי שעזבנו את דירתנו בז’וליבוז' [שכונה בווארשה]… הגעתי עם אשתי (אחותו של עמנואל) ובתנו לדירתו ברחוב לשנו 18. אמרתי לו שבתוך שעתיים–שלוש אני יוצא את וארשה. ניסיתי לשכנעו ולפתותו שנלך ביחד. גם אחיו הצעיר יותר ליאון עמד להצטרף אלינו. המאמצים שלי, כמאמצי ידידיו שנתכנסו אצלו, היו לשווא. רינגלבלום כבר החליט להישאר בווארשה ולקבל עליו את ניהול מבצע העזרה הסוציאלית מטעם הג’וינט. מאוחר יותר, ב־1940, לאחר שהצלחתי להימלט מווארשה הכבושה יחד עם משפחתי ושהיתי בבוצ’אץ' [שבאזור הסיפוח הסובייטי של פולין], יצרתי קשר עם עמנואל. הודעתי לו, בין השאר, שהד"ר פיליפ פרידמן השיג מעמד של עובד עצמאי בסניף של האקדמיה למדעים האוקראינית בלבוב. ושוב, כל מאמצי להניעו לעזוב את וארשה היו לשווא. אודות הוויתור על האפשרות לעזוב כתב במאי 1940 לידידו הקרוב רפאל מאהלר שהתגורר אז בני־יורק. את ההישארות בתפקיד הקשה והאחראי ראה כחובה קדושה…

קשה לדעת מה עיכב בעד רינגלבלום ומדוע סירב להיענות ללחצים ולשידולי ידידים, קרובים וחברים לעבודה. והלוא עקב נסיונו בזבונשין יכול היה לשער, יותר מאחרים, שמץ מן הצפוי תחת הכיבוש הגרמני. ושמא ידיעה זו דווקא היא שגרמה לו להישאר? על־כל־פנים, התנהגותו של עמנואל רינגלבלום בתקופת המלחמה, עבודתו שלא ידעה ליאות, היזמות והסיכונים שקיבל עליו, כל אלה מוכיחים, לדברי מי שראו אותו מקרוב באותם ימים, שפעל מתוך תחושה של ייעוד וחובה. תודעה זו של שליחות היא שהמריצה אותו בשנות המלחמה והכיבוש שהיו גם שנות חייו האחרונות.

בשלושה תחומים ניכרו יזמתו הענפה ועבודתו המאומצת, הרצופה וחסרת המנוח של רינגלבלום בתקופה שקדמה להקמת הגיטו, מאחורי החומות ובמחבוא, בצד הפולני של וארשה, באחרית ימיו. הראשון ביניהם הוא תחום ארגון העזרה הסוציאלית העצמית. הדברים אמורים במבצע ארגוני רחב ובעל תנופה של סיוע לרעבים, לפליטים, לאנשי האינטליגנציה היהודית שנשארו בלא אמצעי קיום כלשהם בפולין בכלל ובווארשה בפרט. תחום פעילות שני עיקרו היה גיבוש מעין אלטרנטיווה ליודנראט בדמות הנהגה חשאית הכוללת את נציגי הזרמים הפוליטיים והציבוריים, הנהגה שהתוותה את מדיניות העזרה העצמית בתנאי דיכוי ומצוקה מחרידה ויצרה מנגנוני פיקוח על פעולתם של מוסדות הסיוע ועבודת הארגונים הציבוריים למיניהם. במסגרת הזאת יש לכלול גם את הקשרים שקיים רינגלבלום עם תאי המחתרת של הגופים הפוליטיים ותנועות הנוער ואת עבודתו בארגוני תרבות, כגון “ייקאר” (יידישע קולטור־ארגאניזאציע), שהוקם בידיו ובידי קבוצת מקורביו לטיפול בתרבות היידיש בגיטו ואת הרצאותיו בנושאים היסטוריים בסמינרים העיונים של תנועות־הנוער במחתרת.

ואולם המפעל המהווה את הישגו המקורי והעיקרי של רינגלבלום בשנים האלה, מפעל שיעמוד לדורות, הוא הארכיון, או, למעשה, המכון ההיסטורי שהקים בתנאי מחתרת, ופעולת רישום הכרוניקה והחיבורים שכתב בנושאים ספציפיים. החיבורים והרשימות הללו ניצלו ברובם והם מצטרפים לכשמונה מאות עמודי כתביו מימי המלחמה שראו אור עד כה.

רינגלבלום לא זו בלבד שנמנה על המעטים מקרב ההנהגה היהודית ופעילי הציבור שלא נטשו את וארשה עם פרוץ המלחמה ובחודשי המלחמה הראשונים, אלא הוא מיחידי הסגולה שהמלחמה לא שברה את רוחם ולא השתיקה את קולם.

המצוקה של הימים ההם והמאבק בגל העכור אדיר הכוח שהציף את החיים היהודיים ואיים להטביעם שחררו בקרבו מאגרי כוח חבויים ויזמה עצורה. בשעה שתנועות ומפלגות במחתרת פעלו כציבורים בעלי רעיון מלכד ומכנה נפשי וחינוכי משותף, הרי את רינגלבלום מייחד נתיב אישי. רינגלבלום הוא תופעה אינדיבידואלית של יחיד מתקומם ומפלס דרך לרבים.

כפי שרשם רינגלבלום במסה על “תולדות העזרה הסוציאלית בווארשה בימי המלחמה”, תפקידם של מוסדות סעד בזמנים כתיקונם הוא לסייע למעטים השרויים במצוקה וזקוקים לעזרת הציבור המאורגן, בשעה שבזמן המלחמה “…העזרה הסוציאלית נעשית [למכשיר] העזרה לרובו של הציבור…” מסגרות העזרה הקודמות התפוררו ונעלמו, נשאר קומץ האנשים שמסביב לג’וינט ונותרו משאבים שהספיקו לזמן מה. הג’וינט פעל בחסות אמריקנית, כלומר חסות של מדינה שעד סוף שנת 1941 לא שרר בינה ובין גרמניה מצב מלחמה. ראשי הג’וינט העסיקו במוסדות הסיוע ובמבצעי העזרה אנשי אינטליגנציה שנותרו בלא עבודה ובלא אמצעי קיום. לא תמיד עלתה ההסבה המקצועית הזאת יפה וביקורת לא מעטה נשמעה על התארגנותה של הנהגת הג’וינט בפולין בנסיבות המלחמה ועל השלד הרחב החדש שהקימה. אך גם היריבים הקשים ביותר מודים, כי אכן קם מוקד של עזרה בתנאים של מצוקה מאין כמוה, והיה כתובת להמון מוכי הרעב והפליטים.

בשנת המלחמה הראשונה, לקראת הפסח, בימים שבהם נזקקה כמעט כל משפחה שנייה לעזרה, אוזלים משאבי הג’וינט. הסיוע מבחוץ בשביל הצרכים המינימליים אינו מגיע עוד, וראשי המוסד ניצבים לפני דילמה, שעליה אמר רינגלבלום: “…לחלק לכולם בכפיות ואז לא ייוותר איש בחיים, או לתת בידיים מלאות ואז יספיק רק לקומץ קטן…”.

ככל הידוע לנו היתה ההתכנסות הראשונה של נציגי ציבור שיזם רינגלבלום בתחילת המלחמה הצעד הראשון בהתארגנות המחתרת הציבורית בווארשה. ההתכנסות הזאת מטרתה היתה תכנון הסיוע הדחוף לפליטים ולאנשים שביתם ורכושם אבדו. רינגלבלום היה זה שארגן את רשת המטבחים הציבוריים ברחבי וארשה היהודית בימי המלחמה, והוא זה שהפך את ועדי הבתים, הגופים של ההתארגנות העצמית בבתים רבי אוכלוסין ברובע היהודי, למכשיר העזרה הסוציאלית וסייע לא מעט להשתלבות ועדים אלה בוועדי סיוע שפרשו את חסותם על בתי המחסה לפליטים. כאמור, את קווי הפעולה של העזרה הסוציאלית קבע “המוסד” להתייעצויות בין־מפלגתיות, שהשתתפו בו אנשי כל הזרמים. מוסד התייעצות זה “… לא היה בעל שם מוגדר, אבל שימש גוף קבוע, שהערכותיו הדריכו את הג’וינט, את העזרה הסוציאלית ולא אחת אף את הקהילה…” רינגלבלום היה גם זה שיצר את הברית בין הג’וינט והעזרה הסוציאלית מכאן ובין ארגוני המחתרת ומפעליהם מכאן. כמובן, הידברות כזו ונכונות כזו להסתכן ולהתייצב לצד גורמי המחתרת לא יכלה להתבצע בלי הסכמת ראשי הג’וינט, שביניהם ניכרה דמותו של יצחק גיטרמן. גיטרמן חזר לווארשה לאחר תקופת היעדרות קצרה ועם שובו נרתם לעבודה סוציאלית.

ואולם יותר מכל איש אחר מגלם רינגלבלום באישיותו את המיזוג שבין פעיל מרכזי ואיש מנגנון העזרה הסוציאלית ובין חבר המחתרת המעורה בעשייה כללית ומקיים קשר רצוף עם הגופים השונים. הודות לרינגלבלום ולרעות העמודה ששררה בינו ובין גיטרמן ניתן לתנועות־הנוער ולקבוצות המפלגתיות סיוע וכיסוי של העזרה הסוציאלית הליגלית. מעונות העזרה שימשו מקומות התכנסות ומגורי קבע לקבוצות של אנשי מחתרת.

לא אחת טענו כנגד רינגלבלום, בעל המעמד במערכת העזרה הסוציאלית, שהעדיף וקידם אנשים הקרובים לו מחוגו המפלגתי, וכנגד קבלו חבריו למפלגה על שהוא נוטה לתפיסה כללית ומאחדת ולא עושה די למען חברי מפלגתו. רינגלבלום עצמו כתב דברים המלמדים על ראייתו והבנתו את המציאות"

… המלחמה הציבה לפני החוגים הציבוריים היהודיים שאלות חשובות מאוד. חייבים היו לחדול מן היחסים הפוליטיים הטרום־מלחמתיים. מוכרחה היתה לקום חזית יהודית מאוחדת מימין עד השמאל. מאבקם של הנאצים באוכלוסייה היהודית נשא אופי של השמדה פיסית המכוון נגד כל הרבדים והמעמדות שבקרב הציבור היהודי. בשביל הנאצים לא היה כל הבדל בין ציונים ובין בונדאים… בהתאם לכך צריך היה לחשל את התנגדות החברה היהודית…

עוד בנובמבר 1939 ייסד רינגלבלום את הארכיון והעניק לו את הכינוי המסווה “עונג שבת”. אין ספק שהדחף להקים ארכיון שיכנס את החומר על המתרחש ויתעד את התקופה נבע מתחושה חריפה של היסטוריון, שהיהודים עומדים בפתחם של ימים שלא היו כמוהם בקורותיהם. הדעת נותנת גם, שלנגד עיניו של רינגלבלום עמד הלקח המעוגן בתולדות האומה, שהניחה אחריה בכל תקופת גזרות ופורענות קינות ורשימות לזיכרון עולם.

בתחילה כינס הארכיון ידיעות ורשימות על אירועים שהתרחשו בווארשה, ידיעות שנתקבלו מידי שליחים ופליטים וחומר שהגיע מערי השדה. מתוך רצון להקנות לארכיון אופי של מפעל ציבורי הקים רינגלבלום עוד באביב 1940 צוות מתנדבים קטן. ואולם רק עם סגירת גיטו וארשה, בנובמבר 1940, התרחבה פעילותו של הארכיון התרחבות של ממש. אנשי הארכיון השתדלו לנתח את התופעות כגון ההברחה והכלכלה היהודית במחתרת, היחסים עם הפולנים, הפעילות הציבורית החשאית ועוד, כדי לעמוד על ההשפעות והשינויים שמחולל הכיבוש והגיטו בנפש היחיד וברבדים השונים של החברה היהודית. כל זה בנוסף לרישום של האירועים המתרחשים סביב ומאמץ לתעד בצורה נרחבת, מתוך בדיקת התהליכים וההתפתחויות, את פעילותה של הקהילה היהודית והמשטרה היהודית. בעבודת הארכיון הגיעה החבורה שהתלכדה סביב רינלבלום לסינתזה של רישום האירועים השוטפים וניסיון להעריך את התהליכים החיצוניים והפנימיים ולהבינם.

עם הזמן עשה הארכיון מאמץ למסור את המידע על המתרחש לארצות חוץ, וככה הגיעה למערב בראשית 1942 הידיעה על הפעלת מחנה המוות בחלמנו. בשלב מאוחר יותר של פעילות הארכיון הוחלט להכין עבודה מסכמת משותפת על הקיום היהודי בשתי שנות הכיבוש. חוץ מן האוסף העיקרי הנוגע לווארשה, כלל הארכיון תיאורים מן הנעשה ביישובים ובגטאות שבערי השדה, ורישומים אודות המאורעות המכריעים שהתרחשו שם. התכנית הגדולה לעריכת המפעל המסכם לא יצאה אל הפועל, כי הקדים אותה גל הגירושים והרצח. מאז הושם הדגש בארכיון על איסוף חומר הנוגע למסע ההכחדה והמאבק הנואש לקיום. הארכיון מסר ליהודים בגיטו ידיעות על משמעותו האמיתית של האיום המרחף עליהם, ובו בזמן השתדל לקבל לידיו יומנים, מכתבים, עיתונות מחתרת, תיעוד – כל דבר שיש בו סימנים וקולות של העם היהודי ההולך ונעקר מארץ החיים.

רינגלבלום לא זו בלבד שעמד על ערש הולדתם של כל היזמות וכל שלבי התפתחותו של הארכיון, אלא היה גם קורא ועורך בלילות את כתבי היד, לדברי מזכיר המפעל, הירש ואסר, וכמעט כל רשימה שנכנסה לארכיון עברה תחת ידיו. ב־18 ביולי 1942, ארבעה ימים לפני הגירוש, שהיה גם ראשית קצם של יהודי וארשה, התכנסה החבורה המנהלת את “עונג שבת” כדי לדון בדרכים להצלת הארכיון. ב־3 באוגוסט בעיצומו של הגירוש, הוטמנו עשר תיבות של חומר מארכיון “עונג שבת” במרתף הבית שברחוב נובוליפקי 68. בסוף פברואר 1943, לאחר הגירוש וההתקוממות הראשונה, נטמן החלק השני של הארכיון בשני כדי חלב. גם חלק שלישי, ובו חומר על הארגון היהודי הלוחם, הוטמן. שני החלקים הראשונים נתגלו ב־1946 וב־1950, החלק השלישי לא נמצא, על־אף החיפושים המרובים.

ארכיון רינגלבלום הוא מקור המידע השלם והחשוב ביותר באשר לחיים היהודיים ולפעילות היהודית בתקופת השואה בפולין הכבושה בכלל ובווארשה בפרט.

נשתדל לאפיין כאן בקווים כלליים את כתיבתו של רינגלבלום עצמו, כלומר, את החומר המכונס בספר שלפנינו. בתחילת המלחמה החל רינגלבלום לרשום את רשימותיו האישיות היומיות ואת הרשימות מעת לעת והמשיך בכך כמעט ברציפות עד יוני 1942, ואילו מן הכתיבה עצמה לא חדל עד מותו הטרגי במרס 1944. כתיבתו נושאת אופי של כרוניקה. אין זה יומן אישי ואין המחבר מספר כמעט מאומה על עצמו ועל משפחתו. את עצמו הוא מזכיר ברשימותיו רק בהקשר למידע כלשהו או לרשמים שליקט או חווה. מן הבחינה הזאת שונות רשימותיו של רינגלבלום מן היומנים החשובים האחרים כגון זה של חיים אהרן קפלן או של אברהם לוין. גם יומן צ’רניאקוב, המשקף במידה רבה את פעילותו של היודנראט, הוא קודם כל יומן הכתוב מזווית ראייה אישית. רינגלבלום, לעומת זאת, מתבונן סביבו וחורת בזיכרונו תמונות שראו עיניו או דברים ששמעו אוזניו, מקבץ ידיעות ורושם אותן על פיסות נייר. בערב מתקבצים הקטעים הללו לרשימה יומית או שבועית. אין בכתיבה הזאת לא סדר ולא עיבוד, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, כשם שאין הבחנה בין אירוע שאירע לשמועה מקרית, הכל נרשם כבמצלמה הזאת המתעכבת ומצלמת ורושמת כל הנקרה לפניה בטווח הראייה והשמיעה. “שמעתי”, “מספרים”, “מתהלכת שמועה” רושם רינגלבלום שוב ושוב. לצד השמועות והאירועים יש גם הרהורים והערכות חטופות, ואף כאן לא תמיד ברור אם המחבר מביע את דעתו הוא, או מוסר דעות ששמע מפי אחרים. מכל מקום ברור, כי בקטעים הנוגעים ליודנראט, לתופעות ההתבוללות בגיטו, ל“שלוש־עשרה”, למחתרת, לאישים מחוג מכריו, מביע רינגלבלום את דעתו מתוך מעורבות אמוציונלית ורעיונית. יש יתרון גדול בכתיבה זו, משום שהוא מקנה לתעודה את ראשוניותה ומעניק לכותב מעין מעמד של עד ראייה. גם הערבוב של עובדות ושמועות משקף הלכי רוח ומציאות יומיומית של הגיטו והכיבוש הנאצי כפי שהצטיירו בעיני היהודים.

עד אמצע 1941 בערך רשם רינגלבלום בעיקר רשימות קצרות תמציתיות. מאוחר יותר, ובייחוד לקראת שנת 1942, הוא ממעיט ברשימות ומייחד מקום רב יותר לדיונים בבעיות ולתמונות רחבות מחיי הגיטו.

דרך כתיבתו של רינגלבלום מעלה לא מעט קשיים לפני הקורא בן ימינו. כאמור, לא תמיד אנחנו יודעים אם מדובר במעשה שהיה או שמא בשמועה פורחת הדברים אמורים. המחבר משתמש בקיצורים שהם מעין מלות קוד, יש שהוא משתמש בשמות אנשים בבואו לרמוז על אירועים, משנה את צליל שמותיהם מחשש שמא יסגירם. רינגלבלום כותב יידיש, אבל נדרש למלים, מושגים, ביטויים וקטעי משפטים רבים בעברית ולעתים גם ביטויים בפולנית. בעבודה שלפנינו הושקע מאמץ רב וממושך כדי לפענח את הכתוב ולרדת לעומק כוונותיו של המחבר על־ידי השלמות שניתנו בסימונים מחייבים בגוף הטקסט ובהערות. ועם זאת עדיין לא הובהרו לחלוטין כל הרמזים.

האם ביקש רינגלבלום לרשום כרוניקה ומתוך כוונה הקנה לה את צורתה? נראה שהמחבר ביקש לרשום ולאגור חומר שיהווה אספקלריה נאמנה ככל האפשר למתרחש, חומר שיוכל לשמש באחד הימים תשתית לכתיבת היסטוריה מקיפה של קורות תקופת הכיבוש והגיטו. הרשימות הללו, כפי שהגיעו לידינו, הן האוסף המפורט והאותנטי ביותר של ידיעות על חיי היומיום ושל הנושאים שהעסיקו את היהודים בווארשה בתקופת הכיבוש.

לאחר הגירוש שינה רינגלבלום את צורת כתיבתו. את מקום הרשימות היומיות או הרשימות מעת לעת תופסים פרקים קצרים העוסקים בעניינים מרכזיים של תקופת המצור, החטיפות, הגירוש ובמציאות שהתהוותה בעקבות האירועים הגורליים. עכשיו מרבה רינגלבלום לכתוב על המשטרה, על האופן שבו התנהלו הסלקציות, על מחבואים, על העבודה בשופים, על הסיכוי להישרד בחיים ועוד. בהמשך הוא רואה צורך להנציח את זכר הנעקרים והנרצחים. רינגלבלום כותב על הקבוצות המקצועיות על תלאותיהן וקִצן, ומזכיר שמות של אישים שמצאו את מותם בגיטו או הלכו בדרכם האחרונה לטרבלינקה, ולצד כל אלה – מונוגרפיות ארוכות יותר על כמה מן הידועים שבהם (גיטרמן, אנילביץ', סגאן, קורצ’אק, בלבן, שיפר ואחרים). במאמץ האחרון משתדל רינגלבלום להציב יד לאלה שנספו בגטו.

כדרכו בכל פעילותו משתף רינגלבלום את גיטרמן גם בכתיבת הביוגרפיות הקצרות הללו. הוא כותב, כי בשעה שגיטרמן ביקר אצלו ויחדיו עברו על רשימות ההרוגים, הוסיף גיטרמן שמות שונים, בינואר 1943 לאחר שגיטרמן נרצח, הוא רושם: “…באותה רשימה עצמה שבה הוכנסו התוספות במו ידיו, מופיע גם שמו, שם יצחק גיטרמן. ידי רועדות בשעת כתיבת מלים אלה, מפני שמי יודע, אם בעתיד, כאשר יעיין בפתק זה עצמו היסטוריון, לא יוסיף את שמי אני: ע' רינגלבלום…”

כשהיה בצד הארי, במחבוא, בלי לדעת מה יילד יום, כתב רינגלבלום חיבור גדול בשפה הפולנית על היחסים בין הפולנים ליהודים במלחמה ובשואה. בשעת הכתיבה לא עמדו לרשותו לא תעודות, לא עיתונים ולא חומר כתוב אחר. ואף־על־פי־כן הגיע הספר למידה של אוביקטיביות מפתיעה ומתאר את הקשרים והיחסים המסובכים הללו על תהפוכותיהם מאז הימים של ערב המלחמה ועד אחריתם של היהודים.

בעת הגירוש הגדול, שתחילתו בסוף יולי 1942, שהה רינגלבלום בגיטו, בשופ של האלמן ברחוב נובולופקי. במקום הזה התרכזה קבוצה של פעילי ציבור וקבוצה של הארגון היהודי הלוחם בחסותו של בעל מפעל לנגרות שהיה מקורב לאנשי מחתרת. בסוף פברואר 1943 עלה בידו לעבור לצד הארי של וארשה יחד עם משפחתו (אשתו יהודית ובנו הקטן אורי). יחד עם יהודים רבים מצא מקלט במחבוא, ברחוב גרויצקה, בחסותו של פולני נאמן. ערב פרוץ המרד, כנראה מתוך רצון עז להיות יחד עם אחרוני היהודים בחג הפסח, התגנב רינגלבלום חזרה אל הגיטו.

לא נותר בידינו, ושמא לא כתב רינגלבלום כלל חיבור מקיף על ההתנגדות והמאבק המזוין. אחרי הגירוש רשם, כי היהודים היו אחוזי חרטה ומרירות על שלא התנגדו בעת עקירת יקיריהם ולא קמו כנגד השוטרים היהודים. באחת מרשימותיו הוא כותב באכזבה על הפסיוויות הטבועה ביהודים ורואה באור הזה גם את המחתרת החלוצית. הדברים הללו קדמו כמובן להתקוממות ינואר ולמרד הגדול של אפריל. מתוך רשימות אחרות, כגון הביוגרפיה של אנילביץ', ניתן להסיק שצידד במרד והתפעל ממנו. אך לא ברור אם דבק בעמדה הזאת בכל התקופה. מן ההערות השזורות ברשימותיו ניתן להבין שהתחבט בשאלה של המאבק היהודי המזוין בפולין, אבל במכתבו האחרון ראה בלחימה תקופה מפוארת. רינגלבלום תמך בארגון היהודי הלוחם והשתייך לזרוע האזרחית שלו. מפאת גילו לא נמנה על אנשי היחידה הלוחמת וגם לא היה מתאים להיות חבר בה, וכאמור בחר לצאת לצד הארי.

רינגלבלום נתפס בגיטו בזמן המרד. ביולי 1943 נודע לארגון פולני להצלת יהודים “ז’גוטה” שרינגלבלום נמצא במחנה טרווניקי על־יד לובלין. מיד הוקם צוות מיוחד שכלל פולנים ויהודים, ואלה הצליחו למלט אותו מן המחנה ולהחזירו למקום מקלטו בווארשה. רינגלבלום חזר לכתוב במחבוא. ב-7 במרס 1944 נתגלה המחבוא ברחוב גרויצקה, שבו הסתתר רינגלבלום, משפחתו ועוד למעלה משלושים יהודים, וכל יושביו נרצחו. גם משפחת מארצ’אק הפולנית שהקימה את המחבוא וקיימה אותו נרצחה על חורבות הגטו. רינגלבלום ובנו אורי הובאו לכלא פביאק הסמוך לגטו החרב. לפי עדות אחת, שקשה לקבוע את מהימנותה, עשו אסירים יהודים ששהו בכלא עוד מאמץ להציל את רינגלבלום, אך הוא התנה את הסכמתו למעשה ההצלה בהצלת בנו עמו. על כך לא נתקבלה תשובה. אין אנחנו יודעים אם אמת הדבר, ושמא אין זה אלא סיום הראוי לאגדה אודות אדם שהיה לאגדה.

בסיומו של מכתב, שחובר ב־1 במרס 1944, שבוע קודם שנתגלה הבונקר שהתחבאו בו משפחת רינגלבלום ועשרות יהודים אחרים, מכתב שנועד לאנשי תרבות יהודים בעולם החופשי ומהווה מעין צוואה, כותב רינגלבלום:

כאשר התחילה תקופת “השילוחים” הרצחניים בא רעיון ההתנגדות במקום רעיון העזרה העצמית. בראש תנועת ההתנגדות עמד הנוער הגיבור שלנו מכל הזרמים [הפוליטיים], ובשורה הראשונה – הארגונים בעלי הנטייה הארץ־ישראלית. התחילה תקופה מפוארת של המאבק היהודי המזוין בפולין. התגוננות גבורה של גטו וארשה, מאבק מרשים של ביאליסטוק, הכחדה של ריכוזי העינויים בטרבלינקה ובסוביבור, הקרבות של טרנוב, בנדין, צ’נסטוחוב ומקומות אחרים. יהודים הראו לעולם שביכולתם להיאבק עם נשק ביד והם יודעים למות בכבוד במלחמתם לחיים ולמוות כנגד אויבם של העם היהודי והאנושות כולה.

ספק אם תהיה לנו עוד הזדמנות להיפגש. מסרו את ברכותינו החמות לכל אנשי התרבות היהודית, סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, פסלים, לכל בוני התרבות היהודית המודרנית והלוחמים למען גאולתנו הלאומית והאנושית־הכללית.

רינגלבלום נורה על חורבות הגיטו ומקום קבורתו לא נודע, כשם שלא נודע מקום מנוחתם של מיליוני יהודים.

ישראל גוטמן