עמנואל רינגלבלום ידוע כיום בעיקר כרושם קורות גיטו וארשה בימי מלחמת העולם השנייה, מייסד הארכיון החשאי של הגיטו “עונג שבת” והרוח החיה בו. הארכיון הזה נושא כיום את השם “ארכיון רינגלבלום”. בשנות חייו, שנקטעו באמצע, היה היסטוריון, מורה, פעיל במוסדות סעד ועזרה עצמית יהודית ומעורה בחיים החברתיים־הפוליטיים של תנועתו ושל הציבור היהודי בכלל.

רינגלבלום נולד ב־1900 בבוצ’אץ' שבמזרח גליציה, עיר בת כ־8,000 תושבים, למעלה ממחציתם יהודים. בוצ’אץ' ידועה לרבים מתוך כתבי בנה הדגול ש"י עגנון, ולפי עדותו של רפאל מהלר ועגנון עצמו היתה קיימת קרבה משפחתית ביניהם. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה עקרה משפחתו המרוששת לנובי סונץ', עיר גדולה יותר בגליציה המערבית. בנובי סונץ' התייתם מאמו והוא בן י"ב שנים בלבד. שם סיים את לימודיו התיכוניים והתוודע אל רעיונות השמאל הציוני, רעיונות שדבק בהם גם בדרכו הפוליטית.

בשנת 1919 בא רינגלבלום לווארשה ופנה ללמוד באוניברסיטה. בתחילה ביקש ללמוד רפואה, ומשנחסמה דרכו אל הפקולטה לרפואה, עסק זמן־מה בלימודי סוציולוגיה וכלכלה, אך בסופו של דבר התרכז בהיסטוריה, ובתחום הזה מצא מענה להתעניינותו האינטלקטואלית. בתורת נושא התמחותו בחר רינגלבלום בקורות יהודי פולין, ובייחוד התמקד בתולדות הקהילה היהודית בווארשה מאז ראשיתה. ואולם לא ניתן לרינגלבלום להתרכז בעבודתו המדעית בלבד, והוא נאלץ להשתכר לפרנסתו בעבודת הוראה ולהוסיף עליה עבודות שבאקראי. כידידיו ההיסטוריונים, בני הדור הוותיק והצעיר, גרס אף הוא כי אין ההיסטוריון רשאי להסתגר המגדל השן של העיון ולנתק את עצמו מבעיות ומועקות שהיו נחלת הציבור היהודי. בזמנו הפנוי הרצה, כתב ופעל בחוגי הצעירים של תנועת פועלי ציון שמאל, היה פעיל בארגוני הסטודנטים היהודים ובחוג ההיסטוריונים היהודים ליד “ייווא”.

בשנת 1927 אישרה אוניברסיטת וארשה את עבודת הדוקטורט של עמנואל רינגלבלום שנושאה “קורות היהודים בווארשה בימי הביניים”. העבודה נכתבה בהדרכתו של ההיסטוריון היהודי הפולני הידוע מרצלי הנדלסמן. ואולם כחבריו מקבוצת ההיסטוריונים הצעירים נסתייע רינגלבלום בעבודתו המדעית גם בהדרכתו של ההיסטוריון היהודי מבני הדור הוותיק יותר, יצחק (איגנאצי) שיפר, שהרבה לעסוק בקורות החיים הכלכליים היהודיים וחשף מתחים סוציאליים בחברה היהודית, הן אלה שבתוך החברה היהודית פנימה והן אלה שביחסיה עם החברה הסובבת אותה. רינגלבלום ביסס את עבודתו על חומר ארכיוני מפורט ומעובד, והיה קורא בשקידה כמויות גדולות של חומר כדי לדלות מתוכו את הקטעים המעטים שעסקו ביהודים ובעניינים הנוגעים לעבודתו. בעבודתו המחקרית נטה רינגלבלום לעסוק במרקם של פרטים המצטרפים לתמונה כוללת יותר והתרחק ממבנים סינתטיים מכלילים.

בשנת 1932 הופיעה המונוגרפיה של רינגלבלום בשפה הפולנית “תולדות יהודי וארשה עד גירושם בשנת 1527”. הספר ראה אור במסגרת סדרה של חיבורים היסטוריים שהתפרסמו בחסותו של הנדלסמן, האיש שהותקף על שנתן את ידו לפרסום החושף של פגיעות של רשויות פולניות ביהודים.

רינגלבלום הרבה לפרסם מאמרים עיוניים בנושאים מגוונים בכתב העת ההיסטורי היהודי “בלעטער פאר געשיכטע” וב"ייווא בלעטער". בין העבודות החשובות שיש בהן תרומה מחקרית משמעותית מן הדין למנות את “קורות הספר והדפוס היהודי בפולין במחצית השנייה של המאה ה־18”, שהתפרסמה בשנים 1932 – 1934; את “תכניות ונסיונות לשידוד מערכות כלכלי אצל היהודים בתקופת מלכותו של סטאניסלב אוגוסט” (1934) ואת “יהודי פולין במרד קושצ’יושקו” (1937). בשנת 1938 הופיע ב"ציון" מאמרו “שמואל זביטקובר, עסקן ציבורי כללי בפולין בתקופת החלוקות”. בשנות 1931 – 1934 פרסם רינגלבלום באנציקלופדיה יודאיקה, שראתה אור בברלין, שורה של מונוגרפיות קצרות ותמציתיות על קהילות יהודיות בפולין. במשך שנים שקד רינגלבלום על הכנה של הכרך השני של קורות יהודי וארשה עד סוף המאה ה־18. קטעים מן העבודה המתוכננת הזאת התפרסמו במאמרים. עד פרוץ המלחמה פרסם רינגלבלום, על־פי הביבליוגרפיה שכינס יעקב שצקי, בסך־הכל 216 חיבורים מסוגים שונים.

רינגלבלום נמנה על הדור השלישי של כותבי העתים בקרב יהודי פולין, והיה מבני החבורה שקנתה את השכלתה המדעית בתקופת פולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם והחלה את עבודתה המדעית באותם ימים. בני הדור הראשון של הכותבים עדיין לא נדרשו לעבודה עיונית שיטתית, וחיבוריהם מפארים רבנים ותלמידי חכמים גדולים ומספרים על קהילות ישראל שונות ועל אירועים בעלי משקל שהתרחשו בהן. בשלהי המאה ה־19 מופיעים ההיסטוריונים בני הדור השני, שהניחו את היסודות להיסטוריוגרפיה של יהודי פולין, יצרו תשתית ללימוד תולדותיהם, חיברו מונוגרפיות על קהילות מרכזיות ותיארו את הפעילות האוטונומית בקרב הקיבוץ היהודי הזה וניתחו אותה לפרטיה. הבולטים שבדור הזה הם הרב משה שור, מאיר בלבן ויצחק שיפר. חבורת הצעירים שכללה נוסף על רינגלבלום גם את רפאל מאהלר, פיליפ פרידמן, ישעיה טרונק, ארתור אייזנבך, יוסף קרמיש ואחרים התרכזה ברובה במחקרים רגיונליים, אך אחדים מהם, ובייחוד מאהלר, הסתערו על נושאים רבים. כמה מבני הדור הזה יצאו לארצות חוץ. בשבתם בארצות־הברית הוסיפו יעקב שצקי וברנרד דב ויינריב לעסוק בקורות יהודי פולין, ואילו נתן מיכאל גלבר וישראל היילפרין תרמו תרומה ניכרת למחקר הזה בארץ־ישראל. רפאל מאהלר היגר לפני פרוץ המלחמה לארצות־הברית והמשיך שם בעבודתו, ועם עלייתו ארצה השתלב באוניברסיטת תל־אביב ונרתם למפעל כולל של כתיבת דברי ימי ישראל בדורות האחרונים מאז שלהי המאה הי"ח עד הימים האחרונים, אך לא זכה לסיימו בחייו. יש משום סמליות בעובדה שהניצולים מבני החבורה הפולנית, כגון פרידמן, אייזנבך, טרונק, קרמיש ואחרים היו בתום מלחמת העולם השנייה ממניחי היסודות של מחקר השואה בפולין, בישראל ובארצות־הברית.

בחוג ההיסטוריונים הצעירים היה רינגלבלום דמות נמרצת ונמשך לעבודה הארגונית וגם נתגלה כבעל כישרון בתחום הזה. בשנות העשרים נמנה על מארגני חוג חובבי היסטוריה בקרב הסטודנטים היהודים באוניברסיטה של וארשה. עם הקמת “ייווא” בווילנה השתלב רינגלבלום בעבודה במדור ההיסטורי של המוסד הזה וניהל, יחד עם מאהלר, את שלוחתו בווארשה והשקיע מאמץ ארגוני רב בהשגת הכרתם של המוסדות המדעיים הבינלאומיים בסקציה ההיסטורית של “ייווא”. ואכן, בכנס הבינלאומי של היסטוריונים בווארשה בשנת 1933, השתתפו היסטוריונים יהודים כנציגי “עם יהודי אקסטריטוריאלי”.

מאז 1933 התעסק רינגלבלום חלקית במוסדות העזרה של הג’וינט בפולין, שביקשו על־ידי רשת של קופות מלווה בלא ריבית ועל־ידי עידוד יזמות קונסטרוקטיוויות לסייע לסוחרים ובעלי מלאכה יהודים בערים ועיירות שפרנסתם התערערה בשל המשבר הכלכלי, הפליה לרעה מצד המוסדות הפיננסיים של המדינה והחרם הכלכלי האנטי־יהודי. בזמן עבודתו במפעל הזה ניתנה לרינגלבלום ההזדמנות לבוא במגע עם קהילות יהודיות ברחבי פולין ולעמוד מקרוב על העוני הקשה שפקד שכבות רחבות בעם. יחסי קרבה ורעות נקשרו בינו ובין יצחק גיטרמן, שהיה באותם ימים מנהל הג’וינט בפולין, יחסים שנודעה להם חשיבות מרובה בעתיד, בתקופת הכיבוש והגטו.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה התרחשה דרמה שהסעירה את יהודי פולין, דרמה שרינגלבלום היה מעורב בה ונשא את חותמה – פרשת זבונשין. ראשיתה של הפרשה באוקטובר 1938, בהודעה שפרסמו שלטונות פולין לאמור, אזרחים בעלי דרכונים פולניים השוהים למעלה מחמש שנים מחוץ לגבולות המדינה, חייבים ברישום המוכיח את חיוניות ישיבתם מחוץ לפולין קודם שיחודש תוקף דרכונם. על־ידי ההוראה הזאת ביקשו השלטונות הפולניים לבטל את תוקף דרכוניהם של אזרחי פולין, בעיקר יהודים, שישבו מחוץ למולדתם, מבלי שרכשו זכויות אזרח בארצות מושבם החדשות. מן הבחינה המשפטית חייבת היתה פולין לאפשר לבעלי דרכונים פולנים תקפים ובני משפחותיהם לשוב לפולין כל אימת שירצו בכך או כאשר ייאלצו לעשות זאת. על־ידי ביטול תוקף הדרכונים ביקשו השלטונות הפולניים למנוע את שובם של האזרחים הללו לפולין, מרצון או מתוך הכרח. לפי הנתונים שהתפרסמו נמצאו בגרמניה בלבד כ־70,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית, מהם כאלה שישבו בה עשרות שנים ומקצתם אף נולדו בה. גרמניה הנאצית ראתה בהודעה הפולנית איום שפירושו, ישיבתם של יהודים חסרי נתינות על אדמת גרמניה. ב־28 ו־29 באוקטובר 1938 גורשו מגרמניה כ־16,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית, במבצע פתע, מבלי שתינתן להם שהות לחסל את ענייניהם במקום (דבר שנתאפשר להם רק אחר כך, בעקבות תביעה פולנית נמרצת). היהודים גורשו לגבול פולין, ועמם מטען יד בלבד. הפולנים סירבו להתיר את כניסתם של המגורשים לפולין ואלפי אנשים, זקנים, נשים, טף וחולים נותרו בשטח הפקר שבין גרמניה לפולין, תחת כיפת השמים, מופקרים ועזובים באוויר הסגרירי של הסתיו. צעד אכזרי זה היה בו משום אות לבאות ופרלוד לאימי שנות המלחמה והשואה.

כעבור זמן קצר קיבלו מקצת מן המגורשים רשות להיכנס לפולין. היו מהם שהמשיכו בנדודיהם לארצות אחרות, ואילו כ־6,000 איש נותרו חסרי ישע, בשדה פתוח בקרבת עיירת הגבול הפולנית זבונשין בת כ־5,000 תושבים, ובכללם שבע משפחות יהודיות. רינגלבלום בא לזבונשין עם משלחת של אנשי ג’וינט שקיבלה עליה את הטיפול במחנה הארעי שהוקם במקום. חמישה שבועות שהה רינגלבלום במחנה זבונשין וניסה להתמודד, הוא ועמו איש ג’וינט אחר, ס' גינצבורג, עם בעיות ארגון חיי מחנה סדירים ככל האפשר, וטיפל בתלונות ובבקשות אישיות של אלפי אנשים מיואשים. במכתב ששיגר רינגלבלום מזבונשין לידידו רפאל מאהלר ב־14 בנובמבר 1938, הוא כותב:

“… את שעבר עלי כאן קשה להעלות על הכתב. מסתמא אין בכוח העט לתאר את כל אלה. די לומר שאחרי כמה ימי עבודה בכיתי כל הלילה בראותי מה סובלים כאן האנשים…”

זבונשין היתה בשביל רינגלבלום חוויה מסעירה ומזעזעת. כהיסטוריון גרס כי “… גירוש כה פראי, נטול רחמים, כגירוש גרמניה, לא ידע אי פעם קיבוץ יהודי…”

באותם ימים לא יכול היה רינגלבלום, כמובן, להעלות על דעתו שפרשת זבונשין לא תירשם כ"גירוש גרמניה", והנוראות שראה סביבו אינן אלא אפיזודה תמימה כמעט לעומת הזוועה שהוא ויהודי פולין כולם עתידים להיות קרבנותיה.

ערב פרוץ המלחמה שהה רינגלבלום בז’נווה, כציר של מפלגת פועלי ציון שמאל לקונגרס הציוני הכ"ב. הקונגרס נפתח ב־16 באוגוסט 1939 וננעל ב־25 באוגוסט, 6 ימים לפני פרוץ המלחמה. חיים וייצמן בירך את הצירים השבים למקומותיהם באווירה של חרדה, ולצירים מפולין איחל “שלא יהיה גורלכם כגורל היהודים בארץ השכנה לכם…” את דרכם חזרה עשו הצירים מפולין בקרונות נעולים, על פני איטליה, יוגוסלביה והונגריה. ביום השני למלחמה הגיעו לווארשה ומצאו את הארץ אחוזת להבות מלחמה. ימים ספורים אחרי שובו של רינגלבלום התחילה היציאה הבהולה מווארשה מזרחה. זו היתה יציאה שגרפה עמה מנהיגים ועסקנים יהודים מכל גווני הקשת הפוליטית ומכל הזרמים. ברשימתו מספטמבר 1939 רינגלבלום מציין שקיבל למעלה ממאה קריאות טלפוניות והוא שב ונשאל: “אתה הולך?” ההיסטוריון ארתור אייזנבך, קרוב משפחתו וידידו של רינגלבלום, מספר:

… ידוע לי היטב שהיתה לרינגלבלום אפשרות להימלט מווארשה, הן בימים הראשונים של המלחמה והן אחרי תום המצור. לעולם לא אשכח את שיחתי הארוכה והאחרונה עמו שנתקיימה בלילה שבין 6 ל־7 בספטמבר 1939. אחרי שעזבנו את דירתנו בז’וליבוז' [שכונה בווארשה]… הגעתי עם אשתי (אחותו של עמנואל) ובתנו לדירתו ברחוב לשנו 18. אמרתי לו שבתוך שעתיים–שלוש אני יוצא את וארשה. ניסיתי לשכנעו ולפתותו שנלך ביחד. גם אחיו הצעיר יותר ליאון עמד להצטרף אלינו. המאמצים שלי, כמאמצי ידידיו שנתכנסו אצלו, היו לשווא. רינגלבלום כבר החליט להישאר בווארשה ולקבל עליו את ניהול מבצע העזרה הסוציאלית מטעם הג’וינט. מאוחר יותר, ב־1940, לאחר שהצלחתי להימלט מווארשה הכבושה יחד עם משפחתי ושהיתי בבוצ’אץ' [שבאזור הסיפוח הסובייטי של פולין], יצרתי קשר עם עמנואל. הודעתי לו, בין השאר, שהד"ר פיליפ פרידמן השיג מעמד של עובד עצמאי בסניף של האקדמיה למדעים האוקראינית בלבוב. ושוב, כל מאמצי להניעו לעזוב את וארשה היו לשווא. אודות הוויתור על האפשרות לעזוב כתב במאי 1940 לידידו הקרוב רפאל מאהלר שהתגורר אז בני־יורק. את ההישארות בתפקיד הקשה והאחראי ראה כחובה קדושה…

קשה לדעת מה עיכב בעד רינגלבלום ומדוע סירב להיענות ללחצים ולשידולי ידידים, קרובים וחברים לעבודה. והלוא עקב נסיונו בזבונשין יכול היה לשער, יותר מאחרים, שמץ מן הצפוי תחת הכיבוש הגרמני. ושמא ידיעה זו דווקא היא שגרמה לו להישאר? על־כל־פנים, התנהגותו של עמנואל רינגלבלום בתקופת המלחמה, עבודתו שלא ידעה ליאות, היזמות והסיכונים שקיבל עליו, כל אלה מוכיחים, לדברי מי שראו אותו מקרוב באותם ימים, שפעל מתוך תחושה של ייעוד וחובה. תודעה זו של שליחות היא שהמריצה אותו בשנות המלחמה והכיבוש שהיו גם שנות חייו האחרונות.

בשלושה תחומים ניכרו יזמתו הענפה ועבודתו המאומצת, הרצופה וחסרת המנוח של רינגלבלום בתקופה שקדמה להקמת הגיטו, מאחורי החומות ובמחבוא, בצד הפולני של וארשה, באחרית ימיו. הראשון ביניהם הוא תחום ארגון העזרה הסוציאלית העצמית. הדברים אמורים במבצע ארגוני רחב ובעל תנופה של סיוע לרעבים, לפליטים, לאנשי האינטליגנציה היהודית שנשארו בלא אמצעי קיום כלשהם בפולין בכלל ובווארשה בפרט. תחום פעילות שני עיקרו היה גיבוש מעין אלטרנטיווה ליודנראט בדמות הנהגה חשאית הכוללת את נציגי הזרמים הפוליטיים והציבוריים, הנהגה שהתוותה את מדיניות העזרה העצמית בתנאי דיכוי ומצוקה מחרידה ויצרה מנגנוני פיקוח על פעולתם של מוסדות הסיוע ועבודת הארגונים הציבוריים למיניהם. במסגרת הזאת יש לכלול גם את הקשרים שקיים רינגלבלום עם תאי המחתרת של הגופים הפוליטיים ותנועות הנוער ואת עבודתו בארגוני תרבות, כגון “ייקאר” (יידישע קולטור־ארגאניזאציע), שהוקם בידיו ובידי קבוצת מקורביו לטיפול בתרבות היידיש בגיטו ואת הרצאותיו בנושאים היסטוריים בסמינרים העיונים של תנועות־הנוער במחתרת.

ואולם המפעל המהווה את הישגו המקורי והעיקרי של רינגלבלום בשנים האלה, מפעל שיעמוד לדורות, הוא הארכיון, או, למעשה, המכון ההיסטורי שהקים בתנאי מחתרת, ופעולת רישום הכרוניקה והחיבורים שכתב בנושאים ספציפיים. החיבורים והרשימות הללו ניצלו ברובם והם מצטרפים לכשמונה מאות עמודי כתביו מימי המלחמה שראו אור עד כה.

רינגלבלום לא זו בלבד שנמנה על המעטים מקרב ההנהגה היהודית ופעילי הציבור שלא נטשו את וארשה עם פרוץ המלחמה ובחודשי המלחמה הראשונים, אלא הוא מיחידי הסגולה שהמלחמה לא שברה את רוחם ולא השתיקה את קולם.

המצוקה של הימים ההם והמאבק בגל העכור אדיר הכוח שהציף את החיים היהודיים ואיים להטביעם שחררו בקרבו מאגרי כוח חבויים ויזמה עצורה. בשעה שתנועות ומפלגות במחתרת פעלו כציבורים בעלי רעיון מלכד ומכנה נפשי וחינוכי משותף, הרי את רינגלבלום מייחד נתיב אישי. רינגלבלום הוא תופעה אינדיבידואלית של יחיד מתקומם ומפלס דרך לרבים.

כפי שרשם רינגלבלום במסה על “תולדות העזרה הסוציאלית בווארשה בימי המלחמה”, תפקידם של מוסדות סעד בזמנים כתיקונם הוא לסייע למעטים השרויים במצוקה וזקוקים לעזרת הציבור המאורגן, בשעה שבזמן המלחמה “…העזרה הסוציאלית נעשית [למכשיר] העזרה לרובו של הציבור…” מסגרות העזרה הקודמות התפוררו ונעלמו, נשאר קומץ האנשים שמסביב לג’וינט ונותרו משאבים שהספיקו לזמן מה. הג’וינט פעל בחסות אמריקנית, כלומר חסות של מדינה שעד סוף שנת 1941 לא שרר בינה ובין גרמניה מצב מלחמה. ראשי הג’וינט העסיקו במוסדות הסיוע ובמבצעי העזרה אנשי אינטליגנציה שנותרו בלא עבודה ובלא אמצעי קיום. לא תמיד עלתה ההסבה המקצועית הזאת יפה וביקורת לא מעטה נשמעה על התארגנותה של הנהגת הג’וינט בפולין בנסיבות המלחמה ועל השלד הרחב החדש שהקימה. אך גם היריבים הקשים ביותר מודים, כי אכן קם מוקד של עזרה בתנאים של מצוקה מאין כמוה, והיה כתובת להמון מוכי הרעב והפליטים.

בשנת המלחמה הראשונה, לקראת הפסח, בימים שבהם נזקקה כמעט כל משפחה שנייה לעזרה, אוזלים משאבי הג’וינט. הסיוע מבחוץ בשביל הצרכים המינימליים אינו מגיע עוד, וראשי המוסד ניצבים לפני דילמה, שעליה אמר רינגלבלום: “…לחלק לכולם בכפיות ואז לא ייוותר איש בחיים, או לתת בידיים מלאות ואז יספיק רק לקומץ קטן…”.

ככל הידוע לנו היתה ההתכנסות הראשונה של נציגי ציבור שיזם רינגלבלום בתחילת המלחמה הצעד הראשון בהתארגנות המחתרת הציבורית בווארשה. ההתכנסות הזאת מטרתה היתה תכנון הסיוע הדחוף לפליטים ולאנשים שביתם ורכושם אבדו. רינגלבלום היה זה שארגן את רשת המטבחים הציבוריים ברחבי וארשה היהודית בימי המלחמה, והוא זה שהפך את ועדי הבתים, הגופים של ההתארגנות העצמית בבתים רבי אוכלוסין ברובע היהודי, למכשיר העזרה הסוציאלית וסייע לא מעט להשתלבות ועדים אלה בוועדי סיוע שפרשו את חסותם על בתי המחסה לפליטים. כאמור, את קווי הפעולה של העזרה הסוציאלית קבע “המוסד” להתייעצויות בין־מפלגתיות, שהשתתפו בו אנשי כל הזרמים. מוסד התייעצות זה “… לא היה בעל שם מוגדר, אבל שימש גוף קבוע, שהערכותיו הדריכו את הג’וינט, את העזרה הסוציאלית ולא אחת אף את הקהילה…” רינגלבלום היה גם זה שיצר את הברית בין הג’וינט והעזרה הסוציאלית מכאן ובין ארגוני המחתרת ומפעליהם מכאן. כמובן, הידברות כזו ונכונות כזו להסתכן ולהתייצב לצד גורמי המחתרת לא יכלה להתבצע בלי הסכמת ראשי הג’וינט, שביניהם ניכרה דמותו של יצחק גיטרמן. גיטרמן חזר לווארשה לאחר תקופת היעדרות קצרה ועם שובו נרתם לעבודה סוציאלית.

ואולם יותר מכל איש אחר מגלם רינגלבלום באישיותו את המיזוג שבין פעיל מרכזי ואיש מנגנון העזרה הסוציאלית ובין חבר המחתרת המעורה בעשייה כללית ומקיים קשר רצוף עם הגופים השונים. הודות לרינגלבלום ולרעות העמודה ששררה בינו ובין גיטרמן ניתן לתנועות־הנוער ולקבוצות המפלגתיות סיוע וכיסוי של העזרה הסוציאלית הליגלית. מעונות העזרה שימשו מקומות התכנסות ומגורי קבע לקבוצות של אנשי מחתרת.

לא אחת טענו כנגד רינגלבלום, בעל המעמד במערכת העזרה הסוציאלית, שהעדיף וקידם אנשים הקרובים לו מחוגו המפלגתי, וכנגד קבלו חבריו למפלגה על שהוא נוטה לתפיסה כללית ומאחדת ולא עושה די למען חברי מפלגתו. רינגלבלום עצמו כתב דברים המלמדים על ראייתו והבנתו את המציאות"

… המלחמה הציבה לפני החוגים הציבוריים היהודיים שאלות חשובות מאוד. חייבים היו לחדול מן היחסים הפוליטיים הטרום־מלחמתיים. מוכרחה היתה לקום חזית יהודית מאוחדת מימין עד השמאל. מאבקם של הנאצים באוכלוסייה היהודית נשא אופי של השמדה פיסית המכוון נגד כל הרבדים והמעמדות שבקרב הציבור היהודי. בשביל הנאצים לא היה כל הבדל בין ציונים ובין בונדאים… בהתאם לכך צריך היה לחשל את התנגדות החברה היהודית…

עוד בנובמבר 1939 ייסד רינגלבלום את הארכיון והעניק לו את הכינוי המסווה “עונג שבת”. אין ספק שהדחף להקים ארכיון שיכנס את החומר על המתרחש ויתעד את התקופה נבע מתחושה חריפה של היסטוריון, שהיהודים עומדים בפתחם של ימים שלא היו כמוהם בקורותיהם. הדעת נותנת גם, שלנגד עיניו של רינגלבלום עמד הלקח המעוגן בתולדות האומה, שהניחה אחריה בכל תקופת גזרות ופורענות קינות ורשימות לזיכרון עולם.

בתחילה כינס הארכיון ידיעות ורשימות על אירועים שהתרחשו בווארשה, ידיעות שנתקבלו מידי שליחים ופליטים וחומר שהגיע מערי השדה. מתוך רצון להקנות לארכיון אופי של מפעל ציבורי הקים רינגלבלום עוד באביב 1940 צוות מתנדבים קטן. ואולם רק עם סגירת גיטו וארשה, בנובמבר 1940, התרחבה פעילותו של הארכיון התרחבות של ממש. אנשי הארכיון השתדלו לנתח את התופעות כגון ההברחה והכלכלה היהודית במחתרת, היחסים עם הפולנים, הפעילות הציבורית החשאית ועוד, כדי לעמוד על ההשפעות והשינויים שמחולל הכיבוש והגיטו בנפש היחיד וברבדים השונים של החברה היהודית. כל זה בנוסף לרישום של האירועים המתרחשים סביב ומאמץ לתעד בצורה נרחבת, מתוך בדיקת התהליכים וההתפתחויות, את פעילותה של הקהילה היהודית והמשטרה היהודית. בעבודת הארכיון הגיעה החבורה שהתלכדה סביב רינלבלום לסינתזה של רישום האירועים השוטפים וניסיון להעריך את התהליכים החיצוניים והפנימיים ולהבינם.

עם הזמן עשה הארכיון מאמץ למסור את המידע על המתרחש לארצות חוץ, וככה הגיעה למערב בראשית 1942 הידיעה על הפעלת מחנה המוות בחלמנו. בשלב מאוחר יותר של פעילות הארכיון הוחלט להכין עבודה מסכמת משותפת על הקיום היהודי בשתי שנות הכיבוש. חוץ מן האוסף העיקרי הנוגע לווארשה, כלל הארכיון תיאורים מן הנעשה ביישובים ובגטאות שבערי השדה, ורישומים אודות המאורעות המכריעים שהתרחשו שם. התכנית הגדולה לעריכת המפעל המסכם לא יצאה אל הפועל, כי הקדים אותה גל הגירושים והרצח. מאז הושם הדגש בארכיון על איסוף חומר הנוגע למסע ההכחדה והמאבק הנואש לקיום. הארכיון מסר ליהודים בגיטו ידיעות על משמעותו האמיתית של האיום המרחף עליהם, ובו בזמן השתדל לקבל לידיו יומנים, מכתבים, עיתונות מחתרת, תיעוד – כל דבר שיש בו סימנים וקולות של העם היהודי ההולך ונעקר מארץ החיים.

רינגלבלום לא זו בלבד שעמד על ערש הולדתם של כל היזמות וכל שלבי התפתחותו של הארכיון, אלא היה גם קורא ועורך בלילות את כתבי היד, לדברי מזכיר המפעל, הירש ואסר, וכמעט כל רשימה שנכנסה לארכיון עברה תחת ידיו. ב־18 ביולי 1942, ארבעה ימים לפני הגירוש, שהיה גם ראשית קצם של יהודי וארשה, התכנסה החבורה המנהלת את “עונג שבת” כדי לדון בדרכים להצלת הארכיון. ב־3 באוגוסט בעיצומו של הגירוש, הוטמנו עשר תיבות של חומר מארכיון “עונג שבת” במרתף הבית שברחוב נובוליפקי 68. בסוף פברואר 1943, לאחר הגירוש וההתקוממות הראשונה, נטמן החלק השני של הארכיון בשני כדי חלב. גם חלק שלישי, ובו חומר על הארגון היהודי הלוחם, הוטמן. שני החלקים הראשונים נתגלו ב־1946 וב־1950, החלק השלישי לא נמצא, על־אף החיפושים המרובים.

ארכיון רינגלבלום הוא מקור המידע השלם והחשוב ביותר באשר לחיים היהודיים ולפעילות היהודית בתקופת השואה בפולין הכבושה בכלל ובווארשה בפרט.

נשתדל לאפיין כאן בקווים כלליים את כתיבתו של רינגלבלום עצמו, כלומר, את החומר המכונס בספר שלפנינו. בתחילת המלחמה החל רינגלבלום לרשום את רשימותיו האישיות היומיות ואת הרשימות מעת לעת והמשיך בכך כמעט ברציפות עד יוני 1942, ואילו מן הכתיבה עצמה לא חדל עד מותו הטרגי במרס 1944. כתיבתו נושאת אופי של כרוניקה. אין זה יומן אישי ואין המחבר מספר כמעט מאומה על עצמו ועל משפחתו. את עצמו הוא מזכיר ברשימותיו רק בהקשר למידע כלשהו או לרשמים שליקט או חווה. מן הבחינה הזאת שונות רשימותיו של רינגלבלום מן היומנים החשובים האחרים כגון זה של חיים אהרן קפלן או של אברהם לוין. גם יומן צ’רניאקוב, המשקף במידה רבה את פעילותו של היודנראט, הוא קודם כל יומן הכתוב מזווית ראייה אישית. רינגלבלום, לעומת זאת, מתבונן סביבו וחורת בזיכרונו תמונות שראו עיניו או דברים ששמעו אוזניו, מקבץ ידיעות ורושם אותן על פיסות נייר. בערב מתקבצים הקטעים הללו לרשימה יומית או שבועית. אין בכתיבה הזאת לא סדר ולא עיבוד, מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, כשם שאין הבחנה בין אירוע שאירע לשמועה מקרית, הכל נרשם כבמצלמה הזאת המתעכבת ומצלמת ורושמת כל הנקרה לפניה בטווח הראייה והשמיעה. “שמעתי”, “מספרים”, “מתהלכת שמועה” רושם רינגלבלום שוב ושוב. לצד השמועות והאירועים יש גם הרהורים והערכות חטופות, ואף כאן לא תמיד ברור אם המחבר מביע את דעתו הוא, או מוסר דעות ששמע מפי אחרים. מכל מקום ברור, כי בקטעים הנוגעים ליודנראט, לתופעות ההתבוללות בגיטו, ל"שלוש־עשרה", למחתרת, לאישים מחוג מכריו, מביע רינגלבלום את דעתו מתוך מעורבות אמוציונלית ורעיונית. יש יתרון גדול בכתיבה זו, משום שהוא מקנה לתעודה את ראשוניותה ומעניק לכותב מעין מעמד של עד ראייה. גם הערבוב של עובדות ושמועות משקף הלכי רוח ומציאות יומיומית של הגיטו והכיבוש הנאצי כפי שהצטיירו בעיני היהודים.

עד אמצע 1941 בערך רשם רינגלבלום בעיקר רשימות קצרות תמציתיות. מאוחר יותר, ובייחוד לקראת שנת 1942, הוא ממעיט ברשימות ומייחד מקום רב יותר לדיונים בבעיות ולתמונות רחבות מחיי הגיטו.

דרך כתיבתו של רינגלבלום מעלה לא מעט קשיים לפני הקורא בן ימינו. כאמור, לא תמיד אנחנו יודעים אם מדובר במעשה שהיה או שמא בשמועה פורחת הדברים אמורים. המחבר משתמש בקיצורים שהם מעין מלות קוד, יש שהוא משתמש בשמות אנשים בבואו לרמוז על אירועים, משנה את צליל שמותיהם מחשש שמא יסגירם. רינגלבלום כותב יידיש, אבל נדרש למלים, מושגים, ביטויים וקטעי משפטים רבים בעברית ולעתים גם ביטויים בפולנית. בעבודה שלפנינו הושקע מאמץ רב וממושך כדי לפענח את הכתוב ולרדת לעומק כוונותיו של המחבר על־ידי השלמות שניתנו בסימונים מחייבים בגוף הטקסט ובהערות. ועם זאת עדיין לא הובהרו לחלוטין כל הרמזים.

האם ביקש רינגלבלום לרשום כרוניקה ומתוך כוונה הקנה לה את צורתה? נראה שהמחבר ביקש לרשום ולאגור חומר שיהווה אספקלריה נאמנה ככל האפשר למתרחש, חומר שיוכל לשמש באחד הימים תשתית לכתיבת היסטוריה מקיפה של קורות תקופת הכיבוש והגיטו. הרשימות הללו, כפי שהגיעו לידינו, הן האוסף המפורט והאותנטי ביותר של ידיעות על חיי היומיום ושל הנושאים שהעסיקו את היהודים בווארשה בתקופת הכיבוש.

לאחר הגירוש שינה רינגלבלום את צורת כתיבתו. את מקום הרשימות היומיות או הרשימות מעת לעת תופסים פרקים קצרים העוסקים בעניינים מרכזיים של תקופת המצור, החטיפות, הגירוש ובמציאות שהתהוותה בעקבות האירועים הגורליים. עכשיו מרבה רינגלבלום לכתוב על המשטרה, על האופן שבו התנהלו הסלקציות, על מחבואים, על העבודה בשופים, על הסיכוי להישרד בחיים ועוד. בהמשך הוא רואה צורך להנציח את זכר הנעקרים והנרצחים. רינגלבלום כותב על הקבוצות המקצועיות על תלאותיהן וקִצן, ומזכיר שמות של אישים שמצאו את מותם בגיטו או הלכו בדרכם האחרונה לטרבלינקה, ולצד כל אלה – מונוגרפיות ארוכות יותר על כמה מן הידועים שבהם (גיטרמן, אנילביץ', סגאן, קורצ’אק, בלבן, שיפר ואחרים). במאמץ האחרון משתדל רינגלבלום להציב יד לאלה שנספו בגטו.

כדרכו בכל פעילותו משתף רינגלבלום את גיטרמן גם בכתיבת הביוגרפיות הקצרות הללו. הוא כותב, כי בשעה שגיטרמן ביקר אצלו ויחדיו עברו על רשימות ההרוגים, הוסיף גיטרמן שמות שונים, בינואר 1943 לאחר שגיטרמן נרצח, הוא רושם: “…באותה רשימה עצמה שבה הוכנסו התוספות במו ידיו, מופיע גם שמו, שם יצחק גיטרמן. ידי רועדות בשעת כתיבת מלים אלה, מפני שמי יודע, אם בעתיד, כאשר יעיין בפתק זה עצמו היסטוריון, לא יוסיף את שמי אני: ע' רינגלבלום…”

כשהיה בצד הארי, במחבוא, בלי לדעת מה יילד יום, כתב רינגלבלום חיבור גדול בשפה הפולנית על היחסים בין הפולנים ליהודים במלחמה ובשואה. בשעת הכתיבה לא עמדו לרשותו לא תעודות, לא עיתונים ולא חומר כתוב אחר. ואף־על־פי־כן הגיע הספר למידה של אוביקטיביות מפתיעה ומתאר את הקשרים והיחסים המסובכים הללו על תהפוכותיהם מאז הימים של ערב המלחמה ועד אחריתם של היהודים.

בעת הגירוש הגדול, שתחילתו בסוף יולי 1942, שהה רינגלבלום בגיטו, בשופ של האלמן ברחוב נובולופקי. במקום הזה התרכזה קבוצה של פעילי ציבור וקבוצה של הארגון היהודי הלוחם בחסותו של בעל מפעל לנגרות שהיה מקורב לאנשי מחתרת. בסוף פברואר 1943 עלה בידו לעבור לצד הארי של וארשה יחד עם משפחתו (אשתו יהודית ובנו הקטן אורי). יחד עם יהודים רבים מצא מקלט במחבוא, ברחוב גרויצקה, בחסותו של פולני נאמן. ערב פרוץ המרד, כנראה מתוך רצון עז להיות יחד עם אחרוני היהודים בחג הפסח, התגנב רינגלבלום חזרה אל הגיטו.

לא נותר בידינו, ושמא לא כתב רינגלבלום כלל חיבור מקיף על ההתנגדות והמאבק המזוין. אחרי הגירוש רשם, כי היהודים היו אחוזי חרטה ומרירות על שלא התנגדו בעת עקירת יקיריהם ולא קמו כנגד השוטרים היהודים. באחת מרשימותיו הוא כותב באכזבה על הפסיוויות הטבועה ביהודים ורואה באור הזה גם את המחתרת החלוצית. הדברים הללו קדמו כמובן להתקוממות ינואר ולמרד הגדול של אפריל. מתוך רשימות אחרות, כגון הביוגרפיה של אנילביץ', ניתן להסיק שצידד במרד והתפעל ממנו. אך לא ברור אם דבק בעמדה הזאת בכל התקופה. מן ההערות השזורות ברשימותיו ניתן להבין שהתחבט בשאלה של המאבק היהודי המזוין בפולין, אבל במכתבו האחרון ראה בלחימה תקופה מפוארת. רינגלבלום תמך בארגון היהודי הלוחם והשתייך לזרוע האזרחית שלו. מפאת גילו לא נמנה על אנשי היחידה הלוחמת וגם לא היה מתאים להיות חבר בה, וכאמור בחר לצאת לצד הארי.

רינגלבלום נתפס בגיטו בזמן המרד. ביולי 1943 נודע לארגון פולני להצלת יהודים “ז’גוטה” שרינגלבלום נמצא במחנה טרווניקי על־יד לובלין. מיד הוקם צוות מיוחד שכלל פולנים ויהודים, ואלה הצליחו למלט אותו מן המחנה ולהחזירו למקום מקלטו בווארשה. רינגלבלום חזר לכתוב במחבוא. ב-7 במרס 1944 נתגלה המחבוא ברחוב גרויצקה, שבו הסתתר רינגלבלום, משפחתו ועוד למעלה משלושים יהודים, וכל יושביו נרצחו. גם משפחת מארצ’אק הפולנית שהקימה את המחבוא וקיימה אותו נרצחה על חורבות הגטו. רינגלבלום ובנו אורי הובאו לכלא פביאק הסמוך לגטו החרב. לפי עדות אחת, שקשה לקבוע את מהימנותה, עשו אסירים יהודים ששהו בכלא עוד מאמץ להציל את רינגלבלום, אך הוא התנה את הסכמתו למעשה ההצלה בהצלת בנו עמו. על כך לא נתקבלה תשובה. אין אנחנו יודעים אם אמת הדבר, ושמא אין זה אלא סיום הראוי לאגדה אודות אדם שהיה לאגדה.

בסיומו של מכתב, שחובר ב־1 במרס 1944, שבוע קודם שנתגלה הבונקר שהתחבאו בו משפחת רינגלבלום ועשרות יהודים אחרים, מכתב שנועד לאנשי תרבות יהודים בעולם החופשי ומהווה מעין צוואה, כותב רינגלבלום:

כאשר התחילה תקופת “השילוחים” הרצחניים בא רעיון ההתנגדות במקום רעיון העזרה העצמית. בראש תנועת ההתנגדות עמד הנוער הגיבור שלנו מכל הזרמים [הפוליטיים], ובשורה הראשונה – הארגונים בעלי הנטייה הארץ־ישראלית. התחילה תקופה מפוארת של המאבק היהודי המזוין בפולין. התגוננות גבורה של גטו וארשה, מאבק מרשים של ביאליסטוק, הכחדה של ריכוזי העינויים בטרבלינקה ובסוביבור, הקרבות של טרנוב, בנדין, צ’נסטוחוב ומקומות אחרים. יהודים הראו לעולם שביכולתם להיאבק עם נשק ביד והם יודעים למות בכבוד במלחמתם לחיים ולמוות כנגד אויבם של העם היהודי והאנושות כולה.

ספק אם תהיה לנו עוד הזדמנות להיפגש. מסרו את ברכותינו החמות לכל אנשי התרבות היהודית, סופרים, עיתונאים, מוזיקאים, פסלים, לכל בוני התרבות היהודית המודרנית והלוחמים למען גאולתנו הלאומית והאנושית־הכללית.

רינגלבלום נורה על חורבות הגיטו ומקום קבורתו לא נודע, כשם שלא נודע מקום מנוחתם של מיליוני יהודים.

ישראל גוטמן

ב־18 בספטמבר 1946 נתגלה תחת חורבות בתי גיטו וארשה המחבוא הראשון מתוך שלושת מחבואי הסתר שבהם הוסתרו בימים האחרונים לקיומה של וארשה היהודית מסמכי ארכיון “עונג שבת”, הארכיון המחתרתי של הגיטו. ב־1 בדצמבר 1950 עלה בידי המחפשים לגלות עוד מחבוא ובו חלקים נוספים של הארכיון רב הערך הזה. בין המסמכים שהוסתרו ונתגלו נמצא גם יומנו של עמנואל רינגלבלום, מייסדו ומנהלו של הארכיון. המחבוא השלישי, שקיומו היה ידוע, ובו חלק נוסף מן הארכיון, היה תחת הריסות וכבר לא ניתן היה להגיע אליו, שכן בחלק הזה של הגיטו נבנו בינתיים בניינים רבי קומות ומטמון של מסמכים ותעודות רבי חשיבות אבד. היומן שנתגלה בין המסמכים שניצלו הוא אחת התעודות החשובות ביותר ששרדו מן הדלקה ההיא, מקור רב היקף לידיעותינו אודות חיי יהודי וארשה בארבע שנות הכיבוש הנאצי, מקור המרחיב ומעמיק את הידוע, מגלה עובדות נוספות ומאמת ומשלים את האמור במקורות אחרים על שואת יהודי פולין.

זהו יומן־תעודה, הידוע גם בשם “כתבים מן הגיטו”. היומן ראה אור בשפות שונות ובמהדורות אחדות, ופרקים מתוכו וכמה מן המונוגרפיות הקצרות הכלולות בו התפרסמו בכתבי עת שונים העוסקים בתולדות השואה. בשנת 1952 נדפסו הכתבים לראשונה ביידיש, שפת המקור, בהוצאת המכון היהודי ההיסטורי בווארשה. חלקיו פורסמו עוד קודם לכן, בשנת 1948 בביטאון של המכון היהודי, “בלעטער פאר געשיכטע”, ובשנים 1951 ו־1952 ראו חלקיו אור בתרגום פולני, בפרסום אחר של המכון, Biuletyn Zydowskiego Instytutu Historycznego.

הפרסומים האלה שימשו בסיס לתרגום האנגלי של הכתבים שנעשה בידי יעקב סלואן. התרגום יצא לאור בשנת 1958 בהוצאת Nc. Graw-Hill. המהדורות האלה של ה"כתבים מן הגיטו" רחוקות מלהניח את הדעת. יד העורכים האנוסים מווארשה היתה בהם. המהדורה האמריקאית היא תרגומו של הפרסום הווארשאי ולוקה בליקויי המקור.

ולא זו בלבד אלא שדווקא ראשוניותו של הפרסום היתה לו לרועץ. לנגד עיניהם של העורכים והמהדירים היו אך מעט מפירות המחקר העומדים לרשותו של ההיסטוריון בן זמננו. הפרסום הראשון [ואלה שהלכו בעקבותיו] נפגם אפוא הן בשל המגבלות הפוליטיות שהטילו על עצמם העורכים הראשונים והן בגלל המידע ההיסטורי המצומצם יחסית שעמד לרשותם, שכן חקר השואה עמד אז בראשיתו. לעומת זאת עמדה להם התנסותם האישית במאורעות התקופה, התנסות שעזרה להם ודאי לפענח ולהאיר את סתומות הכתוב.

הוצאת “יידיש בוך” הווארשאית הוציאה בשנים 1961–1963 את המהדורה השלמה והמוערת של היומן ובהוצאתה לאור השתתפו טובי החוקרים היהודים בפולין, אהרון אייזנבך, טטיאנה ברנשטיין, ברל מרק ואדם רוטקובסקי.

ב־1983 יצא היומן לאור בפולנית בהוצאת Czytelnik הווארשאית, בתרגומו של רוטקובסקי שגם התקינו לדפוס. אייזנבך ערך והקדים דברים למהדורה. המהדורה הפולנית הזו כוללת את כל כתבי המלחמה של רינגלבלום חוץ מן החיבור שדן ביחסים בין פולנים ליהודים, חיבור שהתפרסם בשלשב מאוחר יותר. המונוגרפיה הזאת שחושפת את המגמות האנטישמיות, האיבה וההתנכרות של הפולנים ליהודים, קרבנות הכיבוש והגזרות הנאציות, לא היתה כנראה בעיני השלטון הפולני באותם הימים חומר קריאה ראוי לקהל הפולני.

שני הפרסומים שראו אור בווארשה והמהדורה הישראלית המורחבת של הספר בשני כרכים, שיצאה בשנת 1985 ביידיש בהוצאת ספריית י"ל פרץ ובהקדמתו של הד"ר י' קרמיש, תיקנו במידה רבה מאוד את עיוותי המהדורה קמא, אבל עורכיהן לא הצליחו להשתחרר מדבקותם במחקרי המכון היהודי ההיסטורי בווארשה ומן המחקר הפולני בתולדות השואה על מגבלותיו ודגשיו.

המהדורה הצרפתית של “כתבים מן הגיטו” יצאה לאור בשנת 1959 בתרגומו של לאון פוליאקוב בהוצאת Robert Laffont. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1962 תורגמו ה"כתבים" לאיטלקית בידי קרלו סוסי־פונטנטי ויצאו בהוצאת Arnold Mandadori. שתי המהדורות, הן הצרפתית והן האיטלקית, תורגמו מן המהדורה האנגלית של סלואן, שבעקבותיהן הלכה בשנת 1980 גם המהדורה היפנית של ה"כתבים".

רק בשנת 1967 יצאה לאור המונוגרפיה המוקדשת ליחסים בין פולנים ליהודים במלחמת העולם השנייה, מתוך “הכתבים”, והופיעה כספר נפרד בשפה הגרמנית בהקדמתו של א' טרטקובר. תרגום זה, בשמו המטעה Ghetto Warschau Tagebücher aus dem Chaos, אינו שלם ולוקה בטעויות לא מעטות. לא כן התרגום המדויק והשלם של המונוגרפיה הזאת לשפה האנגלית שראה אור בהוצאת יד ושם, שעל עריכתה וביאורה שקדו יוסף קרמיש ושמואל קרקובסקי. רק בשנת 1988 התפרסם המקור הפולני השלם והמדויק של “היחסים” בעריכת אייזנבך ובהקדמתו המקיפה, בהוצאת Czytelnik הווארשאית.

שמו של עמנואל רינגלבלום ויומנו אינם זרים לקורא העברי. ארוכה היא רשימת התרגומים של חלקי היומן והמונוגרפיות הכלולות בו שהתפרסמו על פני השנים בכתבי העת העוסקים בחקר השואה ובהנצחת זכרה. היומן והמונוגרפיות הנספחות אליו היו מקור ואסמכתא לחוקרי השואה שהביאו את הדברים בשם אומרם, ואין לך חיבור העוסק באחריות יהודי וארשה וכליונן של קהילות פולין הקונגרסאית שאין היומן על חלקיו נזכר בו.

אלא ש"הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל". אתרע מזלו של היומן ופרסומו בשפה העברית השתהה שנים על גבי שנים. אף־על־פי־כן לא פחת הצורך שבתרגום ה"כתבים" לעברית, אדרבה, הוא הלך וגבר, לא רק משום הרצון להביאם לאכסניה שהם ראויים לה, אלא משום הצורך המעשי שבהבאתם לפני חוקרים וקוראים שאין היידיש, שפת היומן, שפתם – קל וחומר השפה הפולנית.

כאמור, חוץ מן המונוגרפיה על “היחסים בין פולנים ליהודים” כתוב היומן ביידיש המתובלת בביטויים פולניים רבים, נוסף למלים ולביטויים הסלוויים שחדרו ליידיש משכבר הימים ונטמעו בה. בו בזמן, יש בו גם שפע ביטויים בעברית, שפה ששימשה את המחבר בתורת “שפת סתרים”, אפוריזמים רבים ואסוציאציות שמקורן בביטויים עבריים, פסוקים ושברי פסוקים מן המקורות, הדים לגרסת ינקות רחוקה וטעם לשונם של “מעמאר ביכער” ופנקסי חברות קודש וקהילות שהמחבר עסק בהם בעבודתו המדעית לפני השואה. ועל־אף הטעויות והשימושים האנכרוניסטיים, השארנו עברית תמימה זו במקומה, כמות שהיא, והקורא יעמד על חנה הרב. כן נהגנו גם בכמה ביטויים ביידיש, שתרגומם עלול היה ליטול מהם נשמתם.

בשעת הכתיבה לא התכוון רינגלבלום לתת ליומן צורה של ספר מגובש, הוא אף רומז על כך ואומר, במבוא למונוגרפיה על יחסים בין פולנים ליהודים": “…החומר טרי מדי, לא בשל למשפטו של היסטוריון, חסר חומר רשמי, עיתונאי, שיהיה צורך להשלים בו את העבודה כתום המלחמה…”. אנחנו, העורכים והמתרגמים, לא ראינו ב"כתבים" ספר אלא מסמך, תעודה, שגם בצורתה הגולמית יש לה משמעות וחשיבות רבה. לפיכך הבאנו את ה"כתבים" בלא עריכה, בלא יתר ובלא חסר, כדי לשמור על אופים. סבורים היינו שדווקא על ידי שמירת אופיה של הכתיבה המקורית, המקוטעת לעתים, החוזרת על עצמה, המערבת פרטים טריוויאליים, בדיחות ואמרות כנף המתהלכות בציבור ורשימות פולקלוריסטיות בתוך רצף הדיווח ההיסטורי, יעלה בידינו להביא לפני הקורא בן ימינו שמץ מחוויות רושם קורות הגיטו בימים ההם. השתדלנו להביא את הדברים כמות שהם, בלבוש עברי הקרוב ביותר לשפת המקור. אילו זכינו היו ה"כתבים מן הגיטו" רואים אור, ערוכים ומושלמים בידי המחבר.

הרשימות שב"כתבים" מעמידות את הקורא על ההתפתחות שבראיית המאורעות המתרחשים לנגד עיניהם של יהודי וארשה, מבטאות את המעבר האיטי מ"גזרות" שהציבור האמין שניתן להתמודד עמן ולשרוד, בבחינת “מיר וועלן זיי איבערלעבן”, אל התודעה המבשילה והולכת כי לא ב"גזרות" הדברים אמורים אלא בשואה ובהשמדה גמורה. יומן רינגלבלום, מגלה לעינינו את המעבר מן ההיטלטלות בין תקוה לייאוש אל תהום האדישות, ההשלמה וחוסר האונים ואל ההתנערות והבשלת הרעיון שאין להשלים עוד עם ההליכה כצאן לטבח.

קושי מיוחד מהווה התעתיק העברי של שמות היישובים והרחובות. השפה הפולנית עשירה בתנועות וחצאי תנועות המיוחדות רק לה. זאת ועוד, מקצת מאותם השמות היו שגורים בפי היהודים בשינוי קל. אחדים מהם מופיעים בספרות העברית, הישנה והחדשה. בדרך כלל שמר התעתיק המסורתי על הפונטיקה של שפת המקור, אך לפעמים התרחק ממנה. השמות הללו הועתקו מפולנית בצורה פונטית, למעט השמות שצורתם העברית מקובלת מקדמת דנא, כגון וארשה, בריסק או גור. השמות ניתנו גם בפולנית.

שמות משפחה יהודיים וכן השמות הפרטיים המעטים ביידיש ניתנו ככתבם בעברית כיום. שמות פולניים וגרמניים ניתנו בדרך־כלל גם בכתבם באותה שפה. השארנו בצורתם המקורית כמה ביטויים לועזיים שהשתרשו בשפה העברית בעקבות השואה, כגון אומשלאגפלאץ, אקציה, יודנראט סלקציה וכיוצא בהם.

במקרים שבהם חייבה זאת כתיבתו המקוטעת או הרומזת של המחבר, ניתנו ההשלמות ההכרחיות להבנת הכתוב בסוגריים מרובעים [ ]. הסוגריים המעוגלים ( ) נתייחדו לביטויים, למלים ולמשפטים המסוגרים במקור. לפעמים לא השלים המחבר את כתיבת המשפט או הקטע, יש גם שלא עלה בידינו לפענח את הכתוב בשלמות. במקרים האלה סימנו בדרך כלל – – –.

ההערות המתלוות לרשימות באו להאיר ולהסביר את הכתוב. הן מתחלקות לכמה קבוצות:

1. הערות הבאות להסביר או להרחיב את יריעת הנושא המוזכר במקור, משום חשיבותו או ייחודו, או להבהיר את זהותם של האישים המוזכרים ברישומים.

2. מראי מקום והפניות לאזכורים ומקבילות ברשימות קודמות וביומנים של אנשים אחרים כגון יומן צ’רניאקוב, יומן קפלן, ויומן לוין וכן זיכרונות של האנשים שהיו מעורבים או עדים למתואר.

3. מראי מקום והפניות לחומר ארכיוני ולאסמכתאות שבחלקן היו ידועות למחבר או היו לנגד עיניו, כגון פרסומים רשמיים של שלטונות הכיבוש, אינפורמציה תקשורתית כגון רדיו ועיתונות גלויה ומחתרתית.

4. הפניות למונוגרפיות, חיבורים היסטוריים ומאמרים מקצועיים הדנים במאורעות המקום והתקופה.

המחבר לא הגיה את רשימותיו ולא הקפיד תמיד על כללי הפיסוק. יש רשימות הכתובות ברצף אחד, ויש שכתובות במקוטע. בדרך כלל הלכנו בעקבות המחבר, אבל כדי להקל במידת מה על הקורא עשינו מדי פעם שימוש ברווחים להפרדה בין הנושאים השונים שברשימה. כשקבע המחבר תאריכים אות כותרות לרשימותיו הבאנו את הפרטים הללו ככתבם וכלשונם, אבל הוספנו מספר סידורי לכל רשימה ורשימה. כשחסר תאריך, חסרה גם לעתים הוודאות השלמה לגבי מקומה של הרשימה בסדר הדברים, ובמקרים האלה הלכנו בדרך כלל בעקבות מהדורת י"ל פרץ או המהדורה הפולנית של הוצאת Czytelnik.

כאמור, רוב הרשימות נושאות תאריך. הדברים האלה נכונים עד לימי האקציה הגדולה, כלומר עד יולי 1942. מכאן ואילך מתמעט הרישום “היומני” הנושא תאריך ונעשה “תיאורי”, לפעמים מונוגרפי, לפעמים ספרותי. מתרבות רשימות המתארות את האירועים, את החיים בגיטו שיושביו נידונו לכליה – את השופ, את האומשלאגפלאץ, את האקציה ואת חלקן של הזרועות השונות בביצועה. ומעל לכל מרחף שמה וצלה של טרבלינקה. בדרך כלל אין ברשימות האחרונות האלה, שכתיבתן מסתיימת בימי ינואר 1943, תאריך, ולפיכך סידרנו אותן על פי האירועים ועל פי סדן ההגיוני, ובכללן גם קטעים שטרם ראו אור ופוענחו לאחרונה בידי יוסף קרמיש.

בעריכה המדעית של ה"כתבים" נתנו את דעתנו על הקוראים הישראלים הצעירים. המעטנו ככל האפשר בציון מקורות בשפה הפולנית, צמצמנו מעט את ההפניה לספרות הכתובה ביידיש והעדפנו את הספרות המקצועית ואת המקורות שנכתבו בעברית או תורגמו לעברית במשך השנים. לפעמים הפנינו את הקורא לספרות הכתובה אנגלית ולתעודות הכתובות בשפה זו. עם זאת ראוי להדגיש שרבה מאוד הספרות החשובה והרלוונטית הכתובה יידיש ופולנית שלא תורגמה לעברית. כללנו הפניות לחיבורים החשובים שבהם.

יצחק (אנטק) צוקרמן יזם בשעתו את הוצאת כתבי רינגלבלום בעברית, ועשה צעדים ראשונים לקראת מימוש הפרויקט הזה. אנשים רבים היו שותפים בתקופות שונות לתרגום, לפענוח ולהבהרת סתומות ה"כתבים", ועבודתם השקדנית והממושכת סייעה להוצאת המהדורה העברית. מבין אלה נזכיר את הד"ר יוסף קרמיש שעמל בפענוח כתב היד, בירור הספקות והדרכת המתרגמים והעורכים של המהדורה הזאת. יבואו על הברכה כל אלה שתרמו מזמנם, ניסיונם וידיעותיהם ואפשרו להשלים את המלאכה.

הכרך הזה, הראשון בין השניים, כולל פרקי יומן מנסיעתו של המחבר לקונגרס הציוני הכ"א בבזל באוגוסט 1939 ותלאות שובו לווארשה עד שלהי שנת 1942, הימים שלאחר האקציה הגדולה, דהיינו עד לאחר גירושם של למעלה מרבע מיליון מיהודי וארשה לטרבלינקה והפיכת הגטו למחנה עבודת כפייה. הכרך השני כולל את החיבור “היחסים בין פולנים ליהודים במלחמת העולם השנייה”, מסות ורשימות שונות.

עם הגשת ה"כתבים" בעברית עומדת לרשות הקורא הישראלי שורת יומנים שנרשמו בשעת האירועים וחותם ימי הגורל ההם והחוויה הבלתי אמצעית טבועה בהם, ובכך הם נבדלים גם מספרי הזיכרונות שנכתבו לאחר המעשה, וזכו לעריכה ושיקול דעת שלאחר זמן. היומנים הנם בבחינת תעודה. עתה, משעלה בידינו לצרף לרשימת היומנים הללו את ה"כתבים", אנחנו מניחים על שולחנו של הקורא העברי את הגדול והמקיף שביומנים שחוברו בימי הכיבוש, הגיטו והחורבן.

ישראל שחם

[143] 26–8 בינואר 1942

ינואר 1942. מצב הפליטים בבתי־המחסה ללא נשוא. בשל המחסור בפחם הם קופאים למוות. מתוך למעלה מ־1,000 פליטים בבתי־המחסה ברחוב סטאווקי (stawki) 9, כ־22% מצאו את מותם במשך החודש. אין פחם בשביל ריכוזי הפליטים – אבל לא חסר פחם לבתי־הקפה. מספרם של הקופאים למוות גדל מיום ליום. זו ממש תופעה יום־יומית.

עם פרוס השנה החדשה הוצף הציבור בבדיחות בין היתר נאמר כי שנת 1942 תכונה 1941-A מפני [שהיטלר] הרי הבטיח לעמו לסיים את המלחמה עוד בשנת 1941.

חודש ינואר עמד בסימן גזירת הפרוות¹ - גזירה שחלה אגב על כל הגנרל־גוברנמן. הצו פגע קשה בשכבות הדלות, שלעיתים נותרו ללא בגד לכסות את גופן מלבד הפרווה הבלויה. הגזירה רוששה את הגיטו כולו בעשרות מיליוני זל' (מעריכים: 30 עד 50 מיליון זל') ללא כל תמורה. בעוד שבלודז' מכרו בשנה שעברה את הפרוות בכסף רב וקיבלו תמורתן מצרכי־מזון. מועד [הביצוע] הראשון. 3 ימים היה קצר. וזאת כדי שלא יהיה סיפק בידי הציבור לטכס עצה. ואף על פי כן יש שהצליחו להסתדר. אלפי פרוות הוברחו לצד השני. למכרים נוצרים. פרוות רבות הוסתרו בגיטו עצמו והיו גם כאלה שהעדיפו להשמיד את הפרוות ובלבד שלא למסרן בידי האויב. הרוב מסרו את הפרוות מחשש הלשנה מצד שכנים או מחשש שמא יבואו לבקש אישור על המסירה. השוחד פרח בעת מבצע איסוף הפרוות. יהודים עשו עסקים מזהירים. פקידי הקהילה מכרו אישורים על קבלת פרוות בכל כמות שביקשו ועל כל מה שביקשו. יהודים מכרו פרוותיהם בפרוטות: אך כאשר הוארך המועד למסירת הפרוות, עלה מחירן. בעת מסירת הפרוות היה לווארשה מראה משונה. הרחובות נתמלאו אלפי נוצרים, במיוחד שוטרים, שעצרו יהודים בדרכם לקהילה שהפרוות בידם והציעו לקנותן מידיהם. העיסקות בוצעו ברחוב או בשערי הבתים. היו מקרים שילדים פושטי יד קיבלו פיסות פרווה והשתמשו בהן לחימום רגליהם, ידיהם וכו'. נוצר פולקלור עשיר גם בנושא הפרוות. הדמיון העממי רב ומגיב במהירות למתרחש.

הרחוב הגיב בחודש ינואר על הנצחונות ליד מוז’איסק ((Mozaysk והפריצה ליד חולם (Cholm)² ואמר:

יהודים – אל תיראו (Ġydzi nie bojcie sie)

פולנים – שישו ושמחו – Piemcy radujcie sie))

גרמנים – באריזה התחילו – (Niemcy pakujcie sie)

בלוח השנה הפולני לשנה החולפת ציינו את החג הלאומי בדפים לבנים.

על פני כל המודעות בגיטו הופיעו מתחילת ינואר כתובות: 1812,³ ועל העמודים בצד הארי כתובות: “לגרמנים בלבד”.⁴

ה־8 בינואר.

אוסטרובסקה ((Ostrowska 14 הוא בית של נשים וילדים בלבד. כל הגברים מתו. בכלל מסתמנת תמותה גבוהה יותר של גברים. הסיבה – לגברים יכולת הישרדות נמוכה יותר. עובדים קשה יותר ועוד.

נוסף ארגון חדש: “כוח מתוך שמחה לאיד”.⁵

לפרשת הפרוות היה המשך. במחצית ינואר עלתה שאלת הצלתם של יהודים שנידונו למוות על ידי בית־דין מיוחד בעוון יציאה מהגיטו. תמורת 1.500 פרוות, שנרכשו על ידי הקהילה, אמרו להציל מגזר־דין מוות את היהודים האלה, והדבר אמור גם לגבי כמה מאות עצירים בבתי־הסוהר על עברה דומה [שטרם נשפטו]. הקהילה כמנהגה רצתה להטיל את המעמסה כולה על גב העניים ביותר באמצעות ועדי־הבתים. אולם בסופו של דבר סוכם שהמבצע יקיף גם את העשירים. פעלו לגביהם ללא פשרות. אלה מהם שלא התייצבו בקהילה לסידור העניין הוצאו בלילה ממיטותיהם והחזיקו בהם עד אשר סילקו את המגיע. בציבור התנהל ויכוח האם על ועדי־הבתים לסייע במבצע זה. היו שסברו כי אל לנו לעשות זאת, כי על ידי כך עוזרים לאויב לנצח במלחמה. ואילו דעת אחרים היתה שאנו היהודים הקרבנו כבר קרבנות רבים כל כך, שאם מזדמנת אפשרות לפדות כמה מאות יהודים ולהצילם ממוות עלינו לעשות זאת. מה עוד ש־1,500 הפרוות אינן בגדר של תרומה מרצון אלא תשלום חובה (כופר). אסיפת ועדי־הבתים שנקראה לדון בשאלה זו הוכתרה בהצלחה רבה. האולם והמסדרונות היו מלאים וגדושים.

לרכישת 1.500 הפרוות נדרש סכום של למעלה ממיליון זל'.

“דיטשה אלגמיינה צרות” [במקום [Deytsche Algemeine Zeitung כך מכריז חלק ממוכרי העיתונים ברחוב. ל"קרקאור ציטונג" ((Krakauer Zeitung – Wielkie bujdy [שקרים גסים]. נמצא אפילו מוכר עיתונים נועז המכריז בראש חוצות: “שרפה גדולה בפראגה” (במחסנים צבאיים)- “אלפים עצורים” וכדומה.

ב־26.1. פשטה המשטרה היהודית על כל מועדוני הקלפים. את הכסף שנמצא החרימה. יש [בגיטו] וארשה מאות אחדות של מועדוני קלפים. חלק מהם משמש מקור הכנסה יחיד לוועדי הבתים.

יהודי קיבל ממכרו בשוויץ מכתב בזו הלשון: “האדון יקל [גרמניה] קיבל התקפים קשים, מוטב היה שימות ויושם קץ ליסוריו. מר שלום יבוא במהירה. גם אנו מצפים לו”.

היות וכיבוש מוז’איסק ((Miemozaysk נמשך זמן רב, החלו הגרמנים לכנותה “נייה מוז’איסק”((Niemozaysk – Neue Mozaysk.⁶ ליד אנדרטת פרידריך הגדול בברלין אמרו: “רד אלינו פרש גדול, רב”ט [היטלר] כבר לא יכול".

בצד ידיעות נכונות שמקורן בתחנות הרדיו, עיתונאים לשעבר מפיצים חדשות שיש בהן ידיעות מוגזמות. הם מקדימים תמיד את הצבא האדום במאות רבות של קילומטרים, מהפריצה ליד חולם, דהרו עד וילנה. לאחר הנצחון במוז’איסק הגיעו לסמולנסק ((Smokensk, ויטבסק ((Witebsk, מינסק ((Minsk וכדומה. בקשר לכך שלח להם סטַלין מברק: “אנא, יותר לאט – אין לי כוח להדביק אתכם”. ב־2 בינואר סיפרו יהודים על כיבוש וילנה, ופינוי קייב.⁷

משרד האכלוס הוא קן שחיתות מהסוג הגרוע ביותר. אם מישהו כבר עבר את כל שבעת מדורי הגהינום וקיבל דירה, מסתבר, שאם לא שיחד, תימצא הדירה בקומה חמישית, ללא מים וגז. לזה מתלוות התנכלויות מנהלי הבתים אשר, כמו במקרה של חלודנה (Chlodna) 18, מחליפים את מספרי הדירות שהוקצו. וכדי לקבל את המספר הנכון של הדירה, מבלי שתהיה איזושהי עליית־גג, יש לשלם תשלום נוסף.

בליל סילבסטר חגגו ב"טירה" (הבית הלבן או הארמון), כך נקרא הבית ברחוב חלודנה ((Chlodna 20, שבו מתגוררים צ’רניאקוב והעסקנים הראשיים של הקהילה. זבלודובסקי⁸ רקד “קוזאצ’וק”, זלל וסבא ולמחרת היום מת. הציבור קיבל בשמחה את הידיעה על [מותו] של יד ימינו של צ’רניאקוב. זב[לודובסקי] היה ידוע כאדם רע ולאחרונה הטילו גם ספק ביושרו.

ב"צנטוס" מתקבלים פקידים חדשים שעברו כבר את מחלת הטיפוס – כה גדולה סכנת ההידבקות במוסדות, ובמיוחד [במוסדות] של ילדי רחוב.

יהודים קונים ספרים כדי לסחור בהם לאחר המלחמה.

המעשה בתוספת כרטיסי־לחם לאנשי המשטרה (12 ק"ג), לפקידי הקהילה ופקידים אחרים – 4 ק"ג לנפש ולפועלים – 6 ק"ג (30,000), עורר התמרמרות עצומה בקרב האוכלוסיה. כל זה על חשבונם של העניים ביותר שמהם לוקחים חצי ק"ג לנפש. לא ידוע מי המציא רעיון זה – הקומיסַר אוארסוולד ((Auerswald, או שמא היהודים עצמם. בכל אופן רואים בכך סכנה לעתיד. חוששים, פן יש בכך פתח לשלילת זכות [העניים] לחיות ושמא יוביל הדבר להגבלות נוספות עליהם. בקרב חלק מהפקידים עלה הרעיון לוותר על ה"מתנה". אולם חוששים מן התוצאות, סוכם על כן שהפקידים יותרו על 2–1 ק"ג לחם לטובת הפליטים בתי־המחסה. לא כל הפקידים הסכימו לכך למשל פקידי הקהילה.

[144] ינואר 1942

אין עוד חנויות ספרים יהודיות. הן נסגרו והספרים נלקחו מהן. לא יסורי מצפון זורקים החוצה שארית הספרים שהצליחו להציל מרח' שווינטוקז’יסקה ((Swietokrzyska, שפעלו בו דורות של מוכרי ספרים. המרכז העיקרי הוא בלשנו (Leszno), בסלים מציעים את מיטב היצירות של סופרים שהיו מודרניים לאחרונה. לא חסרה שם סחורה אסורה – יצירותיהם של פויכטוונגר, צוויג, קאוטסקי, לנין, מרקס, ורפל ואחרים. כמו כן מזדקרת לעין מכירה בפרהסיה של ספרות אנטי־נאצית (נירון המזויף). ממלא מקומו של ד"ר קרוק, ארליך,⁹ מוכר את חוברותיו הסוציאליסטיות, את הדוחות מהוועידות הבינלאומיות וכדומה. להצלחה רבה זוכים הספרים הלועזיים, במיוחד האנגליים. כי הציבור לומד בחשק וברצון, מתכונן להגירה אחרי המלחמה (ספרי “פינגווין”). מוכרי הספרים הם על פי רוב בעלי בתי־המסחר הגדולים ברח' שווינטוקז’יסקה ((Swietokrzyska, שהתפרסמה בהתפרעויות צעירי [המפלגה] הלאומית־רדיקלית ((NARA-ONR,¹⁰ בלשנו ((Leszno מוכרים ספרים פולניים. בנובוליפקי, זמנהוף ((Nowolipki, Zamenhof, וברחובות יהודים אחרים מוכרים ספרים ביידיש ובעברית. לאחרונה בולטת גם מכירת ספרות רבנית דבר שלא קרה לעולם בעבר. הספרים היו דבר שבקדושה, היו מורישים אותם מדור לדור, למכור ספרים בסל –זהו חילול השם של ממש ומעיד על כך שהגענו כעת לשפל המדרגה.

בין מוכרי הספרים נמצא גם הסופר העברי [יצחק] צ’ודנר¹¹ אולם יש לו טבע רע, את הספרים הטובים ביותר הוא מחביא לעצמו. בכל זאת איש הספר נשאר איש ספר.

[145] דמותה המעמדית של הקהילה היהודית

יתרונם של ימי המשבר בכך שהם מאירים כבזרקור ענק כל שנעלם עד כה מן העין. פרצוף החיה של הבורגנות היהודית, אופיה הטורפני מתגלה ביתר שאת בימי הרעב של הזמן האחרון. כל עבודתה של הקהילה הוא עוול אחד גדול כלפי דלת העם, הזועק לשמים. אילו היה אלוהים בשמים, הלוא היה מחריב ברעמיו את הקן הזה של רשעות, צביעות ופשיטת העור. כל מדיניות הכספים כולה של הקהילה היא שערוריה אחת גדולה: “הכל שווים” זוהי סיסמתו האומללה שלמיניסטר הכספים. גובים מסי־עקיפיו הרובצים כמשא כבד על האביון. כאשר נמצאת קבוצת אנשים שדרשה בוועדת־הפינוי כסף מהעשירים וגם נקטה באמצעים נגד אלה הסרבנים, הפכו עולמות כדי לבטל כליל את המבצע כולו. גם את העזרה המוגשת לדלת־העם מממנים מכספי העניים עצמם. המבוגרים למשל, משלמים בעד ארוחת־צהריים 70 גרושי, בעוד ערכה של ארוחה אינו אלא 50 גרושי, על מנת לכסות ב־20 הגרושים הנותרים את הגרעון הנוצר משום שהילדים משלמים לארוחה 25 גרושי בלבד. הוא הדין בניכוי 10 האחוזים ממצרכי־מזון, שהקהילה מנכה הן מן העשירים והן מן מקבצי הנדבות העניים ביותר. וכן הדבר בגדוד־העבודה. גם כאן משלמים העשירים פרוטות בלבד, בעוד שהמעמד הבינוני המרושש ודלת־העם נאלצים לשלם סכומים גדולים יותר יחסית. על כל התרופות מוטל מס של 40 אחוז לטובת הקהילה. הדבר פוגע בראש ובראשונה בבני דלת־העם, הסובלים העיקריים ממחלות והנאלצים למכור הכול על מנת לקנות תרופה. ב"חודש הילד" (אוקטובר) הטילו שוב מס אחיד על כל הצרכנים. כך גם בדואר וכו'. אם זקוקים לכסף למלחמה במגיפות, מטילים על כולם את המס האחיד של 2 זל', מכל תלוש לחם וכו', דוגמאות כאלו אפשר להביא לעשרות. את תקציב הקהילה מממנת דלת העם היהודית. העשירים עושים עסקי עתק והם פטורים לחלוטין ממסים. זוהי הקהילה היחידה המנהלת מדיניות נפשעת כזו.

היכו יהודי בגסטפו, לבסוף הבטיחו לו כי ישחררוהו, בתנאי שיגיד מי ינצח במלחמה, תשובתו היתה ה"אכסֶא" [“הציר”], ומי יפסיד? ה"איד" [היהודי], מובן שלאחר תשובה כזו שיחררוהו. אחד מקציני הגסטפו הבין כי יש כנראה דברים בגו, רדף אחרי היהודי ושאל אותו למה בעצם התכוון בתשובתו, השיב היהודי: “אכסע” פירושו אמריקה, כִינָה [סין], סובייטים, ענגלנד [אנגליה], “איד” פירושו: איטליה, יפן, דויטשלאנד [גרמניה].

[146] 26 בפברואר 1942

וילנה

הטיהור האחרון בקרב [בעלי] התעודות הלבנות – 500,¹² אין משפחה ללא קרבן, מצב הרוח והמתח־קשה. הקומיסר השיב – 700

יהודים לעבודה. אין יהודים חופשים. כנראה 300 לחפירות בריגה, אין מדברים על טיהור [נוסף], העוני הולך וגדל. הלחץ על המטבח הציבורי (מרק דליל, לעיתים 60 גרם לחם), 3,500 ארוחות־צהריים, נוסד ועד העזרה, דורשים מחצית הייצוג, הם משתלטים על טילנה, ו[וארשה] וגם אמריקה.¹³

סטרשון¹⁴ נתלה בשעת הקמת הגיטו, החוקרים ההם [הגרמנים] העבירו [את הספרים] לאוניברסיטה, ספרים הונחו במחבואי סתר.

ממחסן “ייוא” נלקחו תעודות ומסמכים בארגזי נשק. לאן? איש אינו יודע.¹⁵

4 מארק לק"ג לחם, 35 מארק לק"ג חמאה.

שליט, יווזארוב, לנגבורד, גראדה, ווגלר, ידוובניק.¹⁶

[המצב] המשפטי - - מורר ((Murer¹⁷ אישר את הגיטו. תעודות־חיים נשארו צעירים כשירים לעבודה. קיימת קטגוריה של [בעלי] תעודות לבנות, כ־2,000. מספר היהודים [המסתתרים] גדל ב־3 עד 4 אלפים. רבים החליפו את שמות־המשפחה. רבים קיבלו תעודות ורודות.¹⁸ עובדים – [תעודות] צהובות. [בעלי תעודות] כחולות צורפו ל[בעלי תעודות] צהובות, [לבעלי] הכחולות לבדן אין זכות קיום. תעודות ורודות אלכסוניות לבני משפחה.

• – לפי שעה כשהידיד – –

• - ריגה מפנה יהודים – –

הגיטו הפתוח: הרחובות רודניצקה (Rudnicka), שיטקובה ((Siatkowa¹⁹ ושפיטלנה ((Szpitalna. רשיונות מעבר אישיים ליציאה מהגיטו. ללא ליווי של בריגדיר [ראש יחידה] אי אפשר לצאת, - רודניצקה ((Rudnicka, זואלנה ((Zawalna הרבה גדרות עץ, בכניסה [שוטר] ליטאי ויהודי.

פיקוח מוגבר בכניסה – טיהור במשמר השערים ((T0rwache של המשטרה היהודית. סרטים כחולים עם מגן־דוד לבן, ללא מגלבים, בכובעים,150 שוטרים. היו 250, מאוחר יותר [מספרם] צומצם.

כרטיסים – 180 גרם לחם, מדי פעם שומן, 50% [בהשוואה] לצד הארי.

מכניסים מבחוץ בול עץ, 500 רובל למטר. אין מלאי, אין כסף.

היהודים מתקיימים ממכירת חפצים. אולם הביאו אתם [לגיטו] מעט, רובע [המגורים] היה עני ולכן אין בו כל מלאי. השכר היומי – 1 מארק. ביודנראט 750 רובל, 70 מארק.

סכנת רעב אורבת לכולם, אין קיטוב. 4,000 יהודים עובדים, חלק משכרם – ליודנראט.

הוקם ועד־עזרה. סיוע בחפצי [המגורשים] ומצרכים. מטבח של המשטרה, של “השומרים” [השומר־הצעיר].²⁰

– – “רכים” 180 רובל. מעבירים מטבע חוץ לביאליסטוק.

איסור על הבאת ילדים לעולם²¹ - איסור – –

רבבות יהודים מצרפת ומגרמניה, נורו למוות ליד קובנה ווילנה.²²

[147] 24 במארס 1942

לבוב (דו"ח 24.3)

מזה חודשיים ששאלת הגירוש אינה יורדת מעל סדר היום. דורשים 33,000 כלומר שליש היהודים, בשבת ב־7 [במרס].²³ המשטרה היהודית היתה מוכנה להתחיל באקציה ביום שני – לקחת את נזקקי הסעד, העבריינים, המובטלים. כל אלה היו גרים בזמרסטינוב ((Zamarstynow. לפני הגשר – רק אלה שעובדים. 20.000 יהודים גרים בחלק הארי. על היהודים נאסר לצאת מדירותיהם באיום של עונש־מוות, נוצרים המסתירים יהודים מוצאים להורג.²⁴ בשבת החלו לחטוף לפי רשימה. ועדה [יהודית] סיווגה את החטופים, מ־1,500 שוחררו 700, אלה שלא היתה להם תעודות־עבודה נלקחו. למחרת החלה אקציה “עיוורת”, כלומר שלא לפי רשימות, ונחטפו רק חסרי תעודות־עבודה, בעלי־מלאכה מעטים נרשמו [לקבלת תעודה], כי מחירה של תעודה הוא 200 זל'.

צריך היה לגייס 1,100 ביום, מכיוון שלא ניתן לספק מספר כזה, חדלו לכבד תעודות של מוסדות פרטיים, מאוחר יותר התעודות לא הגנו כלל ולכן זלזלו בהן. במשך הזמן קיבל השופו ((Schupo²⁵ על עצמו את הניהול כולו, תחילה כמשקיפים ואחר־כך גם בהוצאת האנשים. 5,000 בתחנת־הרכבת “קלפרובסקה”²⁶ (Dworzec Kleparowski). חלק לפולסיה במזרח. לא הירשו להכניס אוכל או מטען לקרונות, השופו נעזר בכלבים בחיפוש אחר המסתתרים.

[148] 10 באפריל 1942

הלילה אירע המקרה הבא: בפירצה הידועה שברחוב לשנו ((Leszno 5 (בנין הדואר לשעבר), שבו נערכו ההברחות הגדולות ביותר, נורה בלילה מבריח אחד על־ידי ז’נדרם. הז’נדרם בא לבית־החולים ולקח עמו [משם] רופא ואחות וחזר להציל את חיי הפצוע, בינתיים הפצוע מת. פירצה זו מפורסמת – פירצה נצחית ככל שהיו סותמים אותה היו המבריחים חוזרים ופורצים אותה מחדש מדי יום. לאחר המעשה ביונאק,²⁷ שנורה למוות על־ידי ז’נדרם בקשר להברחה ברחוב רימרסקה ((Rymarska, היא נסתמה באופן כה יסודי עד שקשה לפרוץ אותה מחדש, פירצה זו חדלה לשמש נקודת הברחה [“Meta”] (יעד).

12 באפריל פשטו שמועות כי לווארשה הגיעה עוצבת־השמדה²⁸ וביקשה רשות להשתולל במשך שעתיים בגיטו, אולם הרשות לא ניתנה. אוארסוולד ((Auerswald לא הסכים לכך. היו שסיפרו כי כאשר העוצבה הגיעה מערי־השדה לווארשה, כבר המתין לה כאן צו תנועה לחזית. שמועה זו קשורה בכך שבווארשה נמצאות יחידות זרות שונות – כגון: ליטאים, אוקראינים ואחרים – ואלה מחכים רק לרגע המתאים כדי להשמיד את היהודים. בנוסף [לכך] מתהלכות תמיד ידיעות שונות אודות עוצבות־השמדה המוחקות ישובים שלמים מעל פני האדמה.

מהיהודים שהובאו לפני ימים מספר לווארשה, נשלחו 164, ממיטב הנוער, חלק מהם חלוצים, למחנה העונשין טרבלינקה²⁹ הסמוכה לסוקולוב, שם משמידים את רוב המגורשים תוך זמן קצר. מבין 160 צעירים מאוטבוצק, נשארו שם בחיים לאחר שלושה שבועות – 38 בלבד.

[149] 7 במאי 1942³⁰

מפקד [גיטו] וילנה – הרינג ((Hering:³¹ אני מוביל יהודים השווים יותר ממני. הכל נעשה לפי פקודה מברלין. בכל עיירות ליטא נשרפו יהודים ברחובות. במרכז העיר עוד נמצא קבר.

גיטו קובנה – בחודש האחרון אקציה נוספת – כלכלית – בגיטו משטרה גרמנית מבחינה כלכלית – רע, מאיימת עליהם סכנת רעב.³²

שאוול ((Siauliai – 4,000 יהודים בבתי־חרושת, טוב מאוד.³³

ריגה – 4,000 יהודים.³⁴ במינסק 900 יהודים.³⁵ מצב קשה מאוד. יהודים במיכרות הכבול באיזור וילנה.

בווילנה – 20,000 יהודים, נוספו 50,000 מהאיזורים הסמוכים.³⁶

היוקר מחריד. 43 רובל לק"ג לחם, פועל מרוויח 10 מרק לשבוע, בביאליסטוק 13 רובל לק"ג לחם. מצרכי־המחיה יקרים ב– – . הפעילות הציבורית פורחת בווילנה. ערבי־קונצרטים. נוסדה אגודת־מורים.

בווילנה הוקמו בתי־ספר תיכוניים. ברית־עברית – בכל ליל־שבת, אגודת־הסופרים – הרצאות פעמיים בשבוע. בתוך הגיטו פנימה שורר חופש רב. יהודי בשם [סלומון – סלק] דסלר,³⁷ סוכן, מתהלך ללא טלאי. טלאי משני הצדדים. מדינה יהודית. ססס"ר – סטרַשונה ((Staszuna, שבלסקה ((Szawelska, שפייטלנה ((Szpitalna ורודניצקה ((Rudnicka.³⁸ ייוו"א ק³⁹ עם 20 איש ממיינים את ארכיון ייוו"א. ספרית סטרשון נמצאת בספרית האוניברסיטה.

לרר מצא כתב־יד של הרצל.⁴⁰ דברים רבים בעלי ערך השאירו בגיטו. נמצא הארכיון של תנועת הפועלים [היהודית]⁴¹ אין מעל לגיטו אלא פיסת רקיע. נוסדה סקציית ספורט. פונתה חצר. אין בה אפילו עץ אחד. את החצר שפונתה רוצים להפוך לבריכה. בראש היודנראט – ישונסקי.⁴² יריבות בין היודנראט והמשטרה.

כ־2,000 יהודים מתקינים פרוות. הם נמצאים ברחוב סלובצקי ((Slowackiego מחוץ לגיטו.

ביאליסטוק.⁴³ הג[סטפו] דרשה את רשימות האנשים שחזרו מפרוז’ני ((Prużany (למעלה מ־2,000 יהודים). מצפים לחטיפות – אלה שבאו מווילנה בסכנה. הקהילה פנתה בדבר ליגליזציה של 35,000 יהודים, באופן בלתי רשמי [נמצאים] 40,000. כ־300–200 איש מווילנה, עובדים בחימוש, טקסטיל, עורות, רהיטים, חבתנות. הקהילה משקיעה את כל מרצה [בתעשיה]. מפעלי טקסטיל מופעלים בידי יהודים, הפולנים נדחקים. הגיעו גרמנים רבים המקימים בתי חרושת. היהודים הם המארגנים והמוציאים לפועל את (הקמת) בתי החרושת. כ־2,000 יהודים או יותר יוצאים [לעבודה] מהגיטו. מכינים כבר בגדי חורף, תופרים ללא הרף. תצוגה מחוץ לגיטו של תוצרת יהודים. מדיניות של מניעת הליכה ברחובות כדי שלא להתבלט. אספקה טובה: 250 גרם לחם, בשר סוסים, שמן, תפוחי־אדמה. לעובדים תוספת של חצי ק"ג לחם, חמאה – 200 רובל. בטחון כי לנו לא יקרה דבר. הללו אמרו ש – –. בתי־ספר מעורבים: יידיש ועברית.

[150] 8 במאי 1942

מצב־הרוח ברחוב השתפר לאחר השחיטה של ה־18 באפריל (52 איש נורו למוות ברחוב).⁴⁴ הציבור נרגע ונעשה אופטימי יותר. שוב מתחילים להאמין כי בעוד חודשים אחדים תיגמר המלחמה ויוכלו לשוב לחיים תקינים מחדש. להלכי הרוח האופטימיים סייעו ההודעות הכוזבות, שהחלו להתפשט לאחר שחדלו להתפרסם ההודעות האמיתיות. אחרי השחיטה של יום שישי, נמצאו ברנשים זריזים (כפי הנראה עיתונאים מחוסרי־עבודה), העורכים ומפיצים הודעות כוזבות כאלה בעד בצע־כסף. מה נאמר בהן? ראשית, שסמולנסק נכבשה בידי 60,000 חיילים שהוצנחו והתאחדו עם הצבא הרוסי שבמערב לעיר. הודעה זו כבשה גם את חַרקוב. ליד מורמנסק הנחיתה ההודעה צבא רב שהגיע ב־160 אניות, שאף אחת מהן לא טובעה. מובן מאליו, שכאשר נודע הדבר להיטלר (לאחר נאומו ב־1 במאי) הוא התעלף. לזה יש עוד להוסיף נצחון ליד אגם אילמן ((Ilmen,⁴⁵ שם הפילה ההודעה 43 אלף חיילים ולקחה בשבי למעלה מ־80 אלף. הדבר אירע לארמיה ה־10. בהזדמנות זו נשבו שני גנרלים גרמניים, ושמא לא די בכל אלה, הרי נוסף לכך הרגו את מוסוליני וחוללו מהפיכה באיטליה. לכל זה מתווסף עוד אולטימטום של רוזוולט לעם הגרמני, שמועדו יפוג ב־15 במאי. בקיצור, הציבור היהודי אינו מסתפק רק באמירת תהילים, הוא הופך עולמות כדי לחסל את האויב ולהחיש ככל האפשר את בוא השלום.

מתי באמת תיגמר המלחמה? ליהודים אין כוח לשאת עוד, ולכן הם רוצים בכל מחיר לסיימה במהירות האפשרית. יש דעות שהמצב בגרמניה מזכיר את שנת 1918, מסתמכים על דברי מכרים גרמנים ועל ידיעות שהביאו עמם יהודים גרמניים שגורשו לווארשה. יהודים אלה מספרים, כי בזמן האחרון מציף את גרמניה מבול של עלוני־מחתרת הקרויים “חוזרים” הקוראים לחיילים, לפועלים, לאינטליגנציה ולהמוני העם למרוד במשטר. הוכחות נוספות 5–4 תחנות־השידור המחתרתיות וקשיי האספקה. מכתבים המגיעים מגרמניה והכתובים כמובן בשפת סתרים, מספרים אף הם על התמרמרות רבה. הראיה האחרונה לסיומה המהיר של המלחמה הוא יהודי המכונה צ’רבייץ ((Czerwiec [יוני] ולפי מגדת־העתידות הגברת מ', צ’רבייץ הוא יהודי מנלבקי ((Nalewki שניבא כי בחודש יוני תפרוץ מלחמה עם רוסיה. וכאשר שאלוהו ומה עוד יקרה, הוא התנבא כי בנובמבר הגרמנים יעצרו ולא יוכלו להתקדם עוד אף צעד אחד נוסף, לפיכך כינוהו ליסטופַד ((Listopad [נובמבר]. אחר־כך כינוהו בשם לוטי (Luty) [פברואר] על שניבא כי בפברואר יהיה מצב הגרמנים בכי רע. עתה קוראים לו שוב צ’רבייץ, על שום שהוא מנבא את סוף המלחמה עם הגרמנים ליוני.

הגברת מ', מגדת־עתידות, היא עורכת־דין מתמחה שבימי המלחמה איבדה את בעלה, עורך־דין וארשאי, היא חזתה את הדבר 11 חודשים מראש, אבל לדבריה אין להימלט מהגורל. חודשים אחדים לפני המלחמה הכתיבה לאחת מחסידותיה, רעייתו של עורך־דין, פרטים אודות התלקחות המלחמה (תאריך מדוייק) ותיאור ההפצצה, הריסת תחנת־החשמל,מחסור בגז, חשמל ומים. לאחר מכן ניבאה כביכול את המאורעות העתידים להתרחש, ידוע לי ששניים־שלושה חודשים לפני נובמבר 1941, היא ניחשה שבמחצית השניה של נובמבר ינחל הצבא הגרמני תבוסה ברוסיה ולא יתקדם עוד. לאחר מכן היא חזתה אירועים קשים מאוד ליהודים. עתה היא מתנבאת כי ביוני לא תהינה עוד בווארשה חומות, אבל יהודים יהיו בה ולא יפונו ממנה. אולם צפויים להם ימים קשים מאוד. הגרמנים יסיתו כנגדם את האוכלוסיה הפולנית ויפקדו אותם שלושה ימי פוגרומים. אלה שישארו בחיים יזכו לגאולה.

טבח דומה לזה שאירע ביום שישי ה־18 באפריל, קרה בשורה ארוכה של ערים ב[גנרל]־גוברנמן. יש ידיעות על מעשי טבח דומים בקרקוב, טרנוב, צ’נסטוחוב, ראדום, קיילץ, אוסטרו בייץ ועוד. בכל מקום ומקום נהרגו בערך כ־50 איש. גם שם בוצעו מעשי הרצח בלילה, ברחובות. הרכב [ההרוגים] – מגוון. בערים אחדות לקחו את החוזרים מרוסיה, הנחשבים קומוניסטים. בכל המקומות הצהירו השלטונות שהם לא ידעו מאומה על הנעשה, לא הגישו רשימות וכו'. בחלק מהערים בוצעו במקביל גם מאסרים. את האסירים הובילו לאי־שם ועד היום אין איש יודע לאן. בין השאר נאסרו ראש קהילת ראדום דיאמנט וסגנו מרין. מכל זה אפשר להסיק ששקר בפי אנשי הקהילה הטוענים כי השחיטות בווארשה היו בגלל ספרות המחתרת. סיבתן – כללית: בעת ביקורו האחרון הוציא הימלר ודאי הוראה, לבצע מעשי הרג במקומות השונים כדי להטיל אימה על האוכלוסיה היהודית. אפשר שלדבר יש קשר לקרבות האביב, שבמהלכם רוצים [הגרמנים] בעורף בטוח, ולכן ראו צורך בטירור לבל ירימו ראש.

הימים הראשנים של מאי וימי אפריל האחרונים עמדו בסימן אימת הגירוש. מנין באה שמועה זו אין יודעים. יש אומרים שהפיצו אותה הסוחרים הפולנים כדי להניע את האוכלוסיה היהודית שתתחיל למכור את חפציה. דיברו אפילו על מספר של 150 עד 200 אלף מגורשים וקבעו גם את הכיוון – רומניה. השמועות על אודות גירוש היסודות הבלתי־פרודוקטיביים מקורן במחלקת המטבחים שליד K.O.M.,⁴⁶ לפי השמועות הללו להבא יוכלו להנות מהמטבחים רק העובדים. הציבור ראה בכך סימן שאלה שאינם עובדים יסולקו מווארשה. מחוגי הקהילה הבטיחו שסכנת הגירוש שריחפה מעל ראשנו נמנעה, הודות לסדנאות שבגיטו העובדות לצרכי הצבא הגרמני. זהו קשר טראגי: ליהודים הזכות לחיות רק כאשר הם עובדים לצרכי הצבא הגרמני. כך היה בווילנה, ברובנה ((Rowno ובעשרות ערים אחרות שנערך בהן טבח המוני באוכלוסיה היהודית, נשארו בחיים רק אלה שעבדו ישירות או בעקיפין למען הגרמני. זו טרגדיה של אומה, שלא היתה כדוגמתה בהיסטוריה. עם השונא בכל רמ"ח אבריו את הגרמני יכול לפדות עצמו ממוות רק במחיר עזרתו לנצחון אותו אויב. נצחון זה שפירושו השמדה מלאה של היהודים מעל פני אירופה ואולי מעל פני תבל כולה.

הגיטו הווארשאי עובד אמנם בצורה אינטנסיבית בשביל הגרמנים. מתקינים מחדש מדי חיילים שנפלו, מכינים כבר מכנסים מרופדות בצמר־גפן לחורף, אפודות ומעילים, מייצרים נעלי־קש, רהיטים וכדומה. מרכז כל העבודות הללו הוא הפירמה טבנס ברחוב פרוסטה ((Prosta 12, שעובדים בה למעלה מ־1,000 פועלים. אופייני הוא שבחדר־הקבלה של מנהל המפעל באוך ((Bauch תלויים על הקיר כמה מגלבים בגודל ובעובי ההיטלריזם צמא־הדמים, רואים אותם בכל מקום, במחנה־הריכוז, במחנה העבודה, בבית־הכלא ואפילו במקום- העבודה.

מספרים סיפור הממחיש את יחסם של יהודי פולין לצדקה. לפני כשנתיים כתב הרבי מרדזין⁴⁷ לחסידיו בלובלין שימכרו את רהיטיהם ואת הכסף יחלקו לצדקה. הוא מבין שעתה אין הם עושים עסקים עוד ואין להם כסף, על כן עליהם למכור את הרהיטים. החסידים לא שמעו בקולו ואת רהיטיהם לא מכרו. הגרמנים החרימו בלובלין את הרהיטים כמעט בכל הדירות. לאחר מכן כתב הרבי לחסידיו שימכרו את הפרוות שלהם ואת דמי הפדיון יתנו לצדקה. גם הפעם לא שמעו החסידים בקולו. באו הגרמנים ולקחו מכולם את פרוותיהם. לאחר מכן כתב הרבי לחסידיו שימכרו את בגדי השבת ויועידו את הכסף לצדקה. גם זאת לא קיימו החסידים, והיהודים גורשו מלובלין.

לפני יומיים שלושה (6–5 במאי 1942) התרחש כאן סיפור הברחה. הבית בפינת הרחוב פראנציסקנסקה ((Franciszkañska 21, הסמוך לחומה, משמש מרכז להברחה. מורידים סולם בחומה וכל הלילה מתנהלת הברחה בקנה מידה גדול, קרה שהמבריחים הסתכסכו ביניהם והלשינו במקום המתאים. בלילה הגיעו [למקום] ז’נדרמים ומצאו את החבורה בעיצומה של העבודה הבוערת. הם החלו לירות במקלע, הרגו בו במקום מבריח אחד ופצעו אחד או שניים. לאחר מכן ערכו חיפושים בכל הדירות, החרימו הרבה סחורות ועצרו 40 מבריחים. למחרת השלימו הצדדים ביניהם. תמורת 40,000 זל' הוחזרו הסחורות והמבריחים שוחררו. הז’נדרמים דרשו סכום זה כפיצוי על הנזק שנגרם להם על ידי הברחה דרך החומה ושלא דרך עמדות המשמר, שם יכלו הז’נדרמים להרוויח. עתה, עוברת עיקר ההברחה דרך עמדות המשמר. המחיר הוא 100 זל' לעגלה. בעל־העגלה חייב לדעת את הסיסמא, אחרת אין נותנים לו לעבור. יש שהז’נדרמים מרוויחים במשך שעה־שעתיים עד 2,000 זל'. אולם ההברחה דרך החומות נמשכת. דבר זה עולה כמעט כל יום בקרבנות אדם, פצועים והרוגים. לעיתים קרובות יש קטינים וילדים בין ההרוגים. בין הז’נדרמים נמצא גרמני אחד שהיה לשם דבר בהגינותו. קוראים לו ג’נטלמן. הוא אינו לוקח שוחד ומרשה להעביר עגלות עם סחורה. וגם מרשה לעבור לעשרות ילדים יהודים הקונים בצד השני, על פי רוב, תפוחי־אדמה וירקות אחרים. בכל יום ויום מספרים מעשי נפלאות על טוב לבו והגינותו. הוא מבצע עם הילדים־המבריחים כל מיני תעלולים, מסדר אותם בשורות, אומר להם לשיר ומעביר אותם בטקס שלם. גם המפקחים לוקחים שוחד. זה מכבר קרה מקרה, שעגלה מלאה סחורות מוברחות “נשרפה” (כלומר הוחרמה), אולם הספיקו 200 זל' כדי שהמפקח ישתכנע ויכניס את העגלה לגיטו. לא בכדי אומרת האימרה ששלושה דברים הם בלתי מנוצחים: הצבא הגרמני, האיים הבריטיים וההברחה היהודית.

צ’רצ’יל, כך מספרים, הזמין אליו את הרבי מגור ושאל בעצתו כיצד לכבוש את גרמניה. השיבו הרבי תשובה זו: “יש שתי דרכים, דרך הטבע או דרך הנס. בדרך הטבע יבואו מיליון מלאכים וחרבות לוהטות בידיהם, יעלו על גרמניה וישמידוה. ודרך הנס – שמיליון אנגלים ינחתו בגרמניה ויחריבוה”.

מסריטים עתה את הגיטו,⁴⁸ במשך יומיים הסריטו את בית־המעצר היהודי, את הקהילה. ברחוב סמוצ’ה ((Smocza ריכזו המון יהודי וציוו על השוטרים היהודים לפזרו. במקום אחד הסריטו כיצד שוטר יהודי עומד להכות יהודי והנה בא גרמני לעזרת היהודי הנתקף ואינו נותן להכותו.

בבית־העלמין מתנוססת כתובת גרמנית גדולה האוסרת על גרמנים לבקר בבית־העלמין היהודי. הסיבה היא סניטארית כביכול. עובדתית הסיבה היא אחרת, המוני גרמנים היו באים לבית־הקברות היהודי לראות את הסככה המפורסמת שם מוטלות יום־יום ערימות שלדי־אדם שנמצאו ברחובות או של האביונים שגוועו ברעב – מועמדים לקברות־המונים. בעת הביקורים התנהלו בין הגרמנים לבין עצמם ויכוחים בשאלה היהודית, היו כאלה שנהנו למראה קרבנות מדיניות ההשמדה ההיטלריסטית, אולם היו גם אחרים שהביעו את התמרמרותם וכינו זאת בשם “תרבות גרמנית”. הסיורים הללו עשו כנראה רושם מדכא על המבקרים ולפיכך הם בוטלו.

[151] 12 במאי 1942

היום, ה־12 במאי 1942, נשנו אירועי ה־18 לאפריל.⁴⁹ [1942]. המטרה – לזרות מורא ולהטיל טירור על האוכלוסיה.

הביאו לווארשה, לגיטו, 200,000 חליפות מדים של חיילים שנפלו. המדים הללו מכונמים וטבולים בדם. מספר כזה של 200,000 יחידות בווארשה בלבד, מאפשר לקבל מושג כמה מאות אלפים ומיליונים נפלו בחורף זה במזרח. בכיסי רבים מן הנופלים נמצאו כרוזים סובייטים שהוטלו מן האוויר. כרוז כזה משמש מעין תעודה מעבר המבטיחה יחס ידידותי למחזיק בה. למרות שהחזקת הכרוזים הללו היתה כרוכה ודאי בעונשים כבדים, הם נמצאו חבויים אפילו בכיסי קצינים רבים. נמצאו בהם גם מכתבי ידידים ומשפחה בבית. אלה מאפשרים לקבל מושג מה הם הלכי הרוח בקרב החיילים והעורף. הרושם הכללי הוא כי מצב הרוח בקרב החיילים הוא שפוף.

מיישרים את שטח בית־העלמין של פראגה שהוא כבן 150 שנה ויותר. השטן הזה אינו נותן מנוח אפילו לשוכני עפר. מעשים דומים נעשו על ידם בערים אחרות של פולין וגרמניה. לפרטים פעוטים כאלה כגון עתיקות של בית־עלמין וערכו לתולדות התרבות אין חשיבות לגביהם.

אזרחי [מדינות] דרום אמריקה המתגוררים בגיטו, נקראו לפיאק, הודיעו להם שם כי עליהם לעזוב עד ה־18 לח"ז את וארשה.⁵⁰ הם נוסעים לשווייץ ויוחלפו שם בגרמנים. אולם השאלה היא האם גם האזרחים המפוברקים, דהיינו כאלה שקנו לעצמם את האזרחות בימי המלחמה [זו] יוכלו להנות מזה?

חידה: סוריץ, אזרח ברית המועצות, ישב בפביאק, יחד עם אזרחים רוסים אחרים, כעת מסתובב חופשי לחלוטין, ללא סרט [יהודי], מתגורר בצד ההוא [הארי], עושה עסקים. כיצד הוא עושה כל זאת? איזה מחיר שילם עבור החופש שזכה בו?

הגיטו מתווך בין סוחרים נוצריים לבין עצמם. לכאורה, על פני השטח, זה נשמע כדבר פרדוקסלי, אולם כך נראים הדברים. סוחרים נוצריים חוששים לסחור זה עם זה שכן בגלל הפיקוח על המחירים מפחדים מסגירת החנות באשמת הפקעת מחירים. אולם אם קונים או מוכרים בגיטו – שאין שם תוקף לשום מחירים, אפשר לקחת כל מחיר, כמה שרוצים. לא מזמן שמעתי סיפור אשר כזה: פירמה קנתה 1,000 מנורות קרביד. המנורות הובאו לגיטו ואחר־כך – הבריחו אותן בחזרה, לפירמה נוצרית אחרת, אותו דבר שמעתי בקשר לבתי עסק אחרים. מחיר “הקשים” עלה לאחרונה מ־150 ל־180 זל'. הסיבות לכך הן אלה: – הואיל ומחרימים סחורות, החליטו הסוחרים הפולניים להשקיע כספם במטבע־חוץ. גם מטבע־חוץ מבריחים לצד השני [הארי].

אין לשער את השחיתות של [אנשי] המשטרה הפולנית, שוטרים ובלשים. הם אינם עושים בגיטו מאומה, מסתובבים ברחוב, עוצרים עגלות עם סחורה וסוחטים כסף בתואנות שוא. הקהל רועד מפניהם ונענה לכל דרישותיהם. הם מקבלים שכר חודשי מכל בעלי העסקים. כל סוחר עורות בסביבת רח' פרנציסקנסקה ((Franciszkanska משלם לכל אחד מהבלשים 200 זל' לחודש. את הכסף אוסף אחד מבעלי העסקים ומביא אותו ל־8 שוטרי החרש של המקוף. אם מישהו מבקש להקים טחנת קמח חשאית, הוא חייב לדווח על כך תחילה לסוכנים [אלה] ולסלק להם דמי לא יחרץ ולא – הוא יהיה צפוי לקנס של 200 זל', אם וכאשר יתפס בשעת המעשה. מספר טחנות הקמח הוא רב מאוד. כמעט בכל בנין המחובר לחשמל יש טחנה קטנה.

עדיין מצלמים כל דבר בגיטו. כל תמונה מבוימת, אתמול, 11.5 ציוו לילד לעבור בריצה לעבר השני של שער הגיטו (בפינת לשנו־ז’לאזנה – (Leszno-żelazna ולקנות שם תפוחי־אדמה. שוטר פולני תופס את הילד ומבקש להכותו. בן רגע מגיח גרמני, אוחז את הפולני בידו – אסור להרביץ לילד. היום הזמינו שוחט, פקדו עליו לשחוט עוף.

הצריחות שלהם בבנין הקהילה הגיעו לשמים. מנין להם הכח הרב הזה להרים צעקות כאלה. על כל דבר של מה בכך צורחים.

את התקופה עד יום השישי הידוע, ה־18 לאפריל, אפשר לכנות כמחתרת ליגלית. כל המפלגות הפוליטיות ניהלו פעילות ליגלית למחצה. פרסומים צצו כפטריות אחר הגשם – אם אתה פרסמת עתון אחת לחודש, אפרסם אנוכי פעמיים. תפרסם אתה פעמיים, יצא [העתון שלי] אחת לשבוע. הגיעו הדברים לידי כך שפרסום של תנועה מסוימת הופיע פעמיים בשבוע. ההפצה נעשתה לעיני כל. את הקומוניקטים והעלונים נהגו לקרוא במשרדים, בסדנאות וכיוצא בזה.

מפגשים מפלגתיים שונים נערכו כמעט בפומבי, באולמות ציבוריים, נערכו לאור היום אפילו חגיגות גדולות. באסיפה אחת כזו, דיבר אחד הנואמים בריש גלי באזני 150 הנאספים אודות התנגדות פעולה. הייתי נוכח בחגיגה של אחד הארגונים, בהשתתפות 500 צעירים.⁵¹ שמות מחברי המאמרים בעתונים הללו היו ידועים, התווכחו, גידפו זה את זה, במאמרים, כמו בימים הטובים שבטרם המלחמה.⁵² היה נדמה כי הכל מותר. אפילו הפרסומים המחתרתיים הפולנים, כגון Barykada wolnosci (כך שמעתי, לא בדקתי) נדפסו והופצו בגיטו, לציבור נדמה היה כי לגרמנים איכפת אך במעט מה חושבים ועושים היהודים. חשבו שענינם היה אך ורק בבילוש אחר סחורות יהודיות, כסף, מטבע חוץ. ענינים שברוח [כאילו] לא נגעו להם. הסתבר כי היתה זו טעות ביום השישי העקוב מדם, כאשר הרגו ביריה את המוציאים לאור ואת המפיצים של הפרסומים המחתרתיים, הוכח כי אין הם מתיחסים בשויון נפש למתרחש בקרב היהודים, במיוחד כל הנוגע לצד הפולני.

נשי הקהילה ניסו לנצל את יום הדמים השישי על מנת לדכא לחלוטין את החיים הציבוריים־הפוליטיים בגיטו. ראשית כל הפיצו שמועה כי “יום השישי” בא בשל הפרסומים המחתרתיים וכי הם הוזהרו [ע"י הגרמנים] כי אם הדבר יחזור וישנה, יעשו לווארשה את אשר עשו ללובלין. דהיינו יגרשו את האוכלוסיה היהודית. אולם מתעוררת כאן השאלה, למה ומדוע שחיטות שנעשו באותה השיטה עצמה על־ידי הוצאה להורג בחצרות הבתים, נעשו בראדום ובערים אחרות. והרי שם לא ראו אור שום פרסומים מחתרתיים. שמעתי סברה [שאמורה] לטהר את הגיטו. לראשונה נשפך דם יהודי בשל מעשה פוליטי.

תוצאות יום הדמים השישי קשות. נפסקו הפרסומים המחתרתיים. נחלשה משמעותית הפעילות הפוליטית. פחת הענין במופעים. מכה קשה הונחתה על מורל התושבים.

מחצית [תושבי] העיר [הגיטו] אינם לנים כיום בדירותיהם. כל מי שהיתה לו שייכות, לו גם הקטנה ביותר, לפעילות ציבורית, מפחד. הואיל והשחיטה באה בגלל מלשינים יהודיים (כנראה מהפירמה קון והלר), חוששים לומר דבר איש לחברו. ההודעות הבריטיות שהיתה להם תפוצה כה רבה (ושהתפרנס מהן חלק מהמפיצים), הופעתן נפסקה. אולם הואיל ובני אדם צמאים לכל ידיעונת, מייצרים ידיעות על עולם ומלואו וכל יום מביא עמו מנת שקרים חדשה. אחר השחיטה של יום השישי, נמצאו נוכלים שהוציאו במירמה כסף מבני אדם, בטענת שוא שימחקו אותם מרשימות המיועדים לשחיטות הבאות. דוגמת בליימן,⁵³ אשר איימו עליו שבוע לפני השחיטה ותבעו ממנו 5,000 זל' כופר נפש, הטילה אימת הסחטנים על בני אדם. לאט לאט מתחילים ליישר את הגב, את מקום המחתרת הליגלית, תופסת מחתרת אמיתית המתחפרת עמוק יותר מתחת לפני השטח.

אנשי הגסטפו היהודיים מתחילים לחפש כבר אליבי. הם משתדלים בכל האמצעים שבידם לשפר תדמיתם, להוכיח כי הם אנשים הגונים וישרי דרך, הדואגים לענין הכללי. גנצווייך היה לאפוטרופוס הספרות היהודית, האמנות והתיאטרון. הוא עורך קבלות פנים לסופרים ואמנים יהודים, מגיש אוכל רב, דבר שהוא חשוב מאוד בימים אלה. לא מזמן ערך נשפיה ב"אלדורדו". סופרים יהודיים כגון הלל צייטלין⁵⁴ מקבלים ממנו משכורת חודשית (500 זל' – צייטלין). יצחק קצנלסון נכנס אליו מדי פעם, לזרוביץ הרביזיוניסט מ"מאמענט" או מ"היינט" הוא נושא כליו. הוא פתח את חגיגות הפעלת עגלת “מרים” של ה"עזרה הראשונה". (זהו מפעלה של גברת גנצווייך) סמברג⁵⁵ הוא ידיד קרוב של גנצווייך. הוא הצליח להזמין אפילו את ד"ר שיפר לדגים של שבת. אחר כך הוא הפיץ בכל העיר, שאישיות כד"ר שיפר מזדמנת אליו מדי פעם. אמנים רבים מקבלים ממנו משכורת חודשית. כעת הוא מתכנן הקמת ועד חסות לסופרים ואמנים יהודיים. גנצווייך עושה עסקים עצומים, בידיו הניהול של 100 בנינים. ויש לו מכך פרנסה בשפע. חוץ מזה עומדים לרשותו 30 רשיונות מעבר [לצד הארי] ומזה יש לו הכנסה של כמה אלפי זל' לרשיון. נוסף לכל אלה הוא שותף בעסקים שונים. במלה אחת הוא צובר הון רב. מה תפקידו בגסטפו לא כל כך ברור. על כל פנים – בחינם לא ניתן דבר, משלמים עבור הכל. בחג הפסח גנצווייך שלח למען הסופרים היהודיים 6,000 זל'.

[152] 18 במאי 1942

חיית־הגסטפו טורפת גוריה. יש חיות הזוללות את פרי בטנן. מדוע הן נוהגות כן, לא נחטט בכך כאן. עובדה, זו תופעת־טבע. כדבר הזה עושה הגסטפו בסוכניו היהודיים,המסולקים בזה אחר זה, עד שראשיהם – גנצווייך, קון הלר וארליך – חרדים אף הם לעורם. הסיבות הן כנראה כדלקמן: ראשית, הסוכנים היהודיים יודעים יותר מדי. לא עסקה אחת נעשתה בשותפות עמם [עם הגסטפו],

לפיכך חוששים הם שמא ימסור היהודי על כך לגרמני אחר והם יפלו בפח. שנית, קיימות קבוצות מתחרות בקרב הגסטפו. לכל ראש ולכל מחלקה בגסטפו סוכנים משלהם, כאשר שני ראשים רבים ביניהם, הורג בינתיים האחד את סוכניו של השני. שלושת “הגדולים” הנזכרים, מייצגים שלוש קבוצות יריבות. אגב, נגצווייך מכונה בפי קון והלר בשם אוף (Azef).⁵⁶ כעת יש כנראה לקון והלר השפעה רבה יותר. לכן נפלו ביום השישי הידוע הסוכנים של יריביהם, גנצווייך, ארליך ושותפו של ארליך, גורמן המכונה “כלופאק”((Chfopak [הנער], נורה למוות, זה גם קרה לידידיו של גנצווייך, שנורו במועדון הלילה המפורסם “אריזונה” ברחוב מילנה (Mylna) 18. קודם לכן נורה איש הגסטפו הידוע מילק טינֶה. על הקירות התנוססה הכתובת: [Psu psia ‘smier’c zdechf Milek, מות כלבים לכלב, התפגר מילק טינה], וכך היה גם סופו של אנדרס. עתה כלואים בבית הסוהר אנשי הגסטפו שווייצה ואסתרוביץ’, הם הראשונים שהלשינו בגסטפו על ארגוני המחתרת היהודיים ועל פירסומי המחתרת,⁵⁷ מוסרים שהם נורו בפביאק עוד לפני ה־10 ימים, כלומר, בערך ב־8 במאי.

כאן יש מקום להרהר, האם יש לנו יותר מלשינים וסוכני גסטפו מאשר לאחרים? מתהלכת בדיחה: שני יהודים מזדמנים יחד, שואל האחד את רעהו מה נשמע עונה לו חברו: אחד משנינו משרת בודאי אצל הגסטפו, לכן לא אומר לך דבר. מוסרים שישנם כ־400 מלשינים. אולם אנוכי סבור, שאם ייתכן שתפעלנה בגיטו מאות טחנות־קמח חשאיות וזעירות שהיו להן מחסני־קמח [ופעלו] מאפיות־סתר, בתי־חרושת, מסחר בעורות ובשאר מיני דברים אסורים – הרי בכל זאת אין אצלנו יותר מלשינים מאשר אצל אחרים. כי הרי תנועת המחתרת ואלה ששבו מן המזרח אינם חוששים כל כך (כאן) מפני כל שוער וכל זר, כמו בצד השני [הפולני]. על כן סבור אני כי מפריזים האומרים כי אנחנו מושחתים יותר מן האחרים. ובייחוד כשמביאים בחשבון שמצבנו קשה כל כך, עד כי חלק גדול מאתנו ניצב בפני הברירה של הליכה בדרכים עקלקלות או מוות ברעב. על כן בל נשחיר את התמונה יותר מכפי שהיא באמת, השחורה די והותר.

ההלשנה נפוצה מאוד בקרב יהודי גרמניה. הקבוצה הראשונה שהגיעה מזבונשין (Zbaszyn)⁵⁸ סיפקה הרבה מלשינים, רמאים וסחטנים. לכן יצא אצלנו שמם של יהודי גרמניה לשימצה. הם אלה המופקדים על פלוגות־עבודה במקומות עבודה גרמניים (אגב, השומר הצעיר אסר על חבריו, לאחר יוני 1941, לעבוד במקומות אלה כדי שלא לסייע לאויב). עתה, כשבאו [שוב] יהודים גרמניים,⁵⁹ נתקפו מחדש בהלה שמא ישטוף אותנו גל מלשינים ונוכלים. היתה סברה, שאכן זוהי מטרת שילוחם לגיטו. בכלל היה כאן נסיון עגום עם היהודים הגרמניים. בכל עת הם מאיימים: “” Ich mache eine Anzeige [אני מגיש תלונה], אני הולך לגסטפו. לא אחת עלה בידם להשיג את מבוקשם מפחד שמא יקיימו את איומיהם.

בעיית המוסרים שהעסיקה לעיתים כה קרובות את ההיסטוריה היהודית, עלתה שוב על הפרק. למרבה הצער נמנעים מלנקוט נגדם באמצעי אלימות מאימת נקמת הכובש. הטרגי ביותר הוא אולי שמין יוסל ארליך שכזה (המכונה קאפוטה) מתהלך לו חופשי ובטוח. מקבל ממשרד־האספקה זכיונות, מתערב במשרדי־הקהילה השונים לטובת אנשי שלומו, וכולם ממלאים את רצונו – וכל זאת רק מפחד הלשנותיו ואימת נקמתו. או למשל, יודטובָה שכזו כל יחוסה הוא שבימי המלחמה הקודמת קיימה יחסים עם קצין גרמני שהוא עכשיו המפקד של וארשה. זונה זו מנצלת את היכרותה מאז כדי לזכות במיני זכיונות ורווחים. היא קיבלה גם זכיון למאפייה ונוסף לכל אלה הוציאה מידיה מחלקה לעזרה סוציאלית שליד היודנראט כמה מאות זל'. מלבד זאת היתה מתערבת במשרדים שונים של הקהילה, שם הכל פוחדים בפניה, או נכון יותר מפני הקולונל שלה. אולם היא כנראה מתחה את החבל יתר על המידה. ביום בהיר אחד שלח צ’רניאקוב חוזר לכל מחלקות־הקהילה שלא לקבל עוד את התערבותה של יודטובה. עתה היא מחפשת את פרנסתה על ידי כל מיני מעשי סחטנות, כגון, אנשים הכלולים ברשימות שנידונים להורג וכדומה.⁶⁰

[153] 19 במאי 1942

הפביאק היה למקום פורענות לא רק מבפנים, אלא גם מבחוץ. בפנים מענים את האסירים בלי הרף. לאחרונה פועל שם משמר חדש, המורכב מאוקראינים, כפי שאומרים אחדים ואילו אחרים אומרים – משמר סובייטי לשעבר (ר' נוס).⁶¹ בין כך ובין כך, האסירים מתענים שם קשות. לאחרונה היה פאביאק למקום משלוחים לאושוויץ. אנשים רבים הוצאו משם ונורו למוות ברחובות (שקלר, פס ואחרים).⁶² אולם הפביאק היה לצרה גם לאלה שמחוצה לו, עוברי אורח ותושבי הבתים המשקיפים עליו משני עבריו. הם נאלצו לכסות את החלונות בנייר שחור עבה, או בדיקט שחור. החלונות חיבים להיות סגורים ביום ובלילה. המוות אורב. היו מקרים שבהם נאשם אחד הדיירים בפתיחת ארובות אויר והדיירים כולם עונו קשות. אחת משיטות העינויים – לפשוט את הבגדים ולהתגלגל ערום [מראש] גל פחם [קוקס] למטה, דבר הגורם לכאבים גדולים ופצעים שותתי־דם בכל הגוף. מלבד זה תופשים מדי פעם עוברים ושבים, מענים ומלקים אותם. השומרים המלווים את המשאיות המביאות את העצירים לפביאק מכים בעוברים ושבים מכות רצח. ברחוב כרמליצקה (Karmelicka) הצר, מצליף איש הגסטפו היושב בחלק האחורי של משאית בעוברי־אורח במגלב ארוך שקצהו מצופה עופרת. הוא נטפל לריקשות ומלקה את מוביליהן. כשרואים את המשאית חומקים בבהלה לשערי הבתים. לעיתים קרובות יורים אנשי הגסטפו סתם, ולא הרוג או פצוע אחד נפל קורבן לרצח חוצות. הדבר הפך לשיטה מאז ה־18 באפריל, יום השישי שטוף הדמים.

עד היכן מגיע העוני בחלק מהדירות ובבתי מחסה לפליטים ניתן ללמוד מכך, שמחמת דלות ומצוקת רעב מוכרים את הכל. ואפילו את ציפויי הכרים והכסתות, [ואנשים] מתגוללים בתוך הנוצות. משום כך אתה נתקל בפושטי־יד מכוסים נוצות. הללו נמצאים כבר מעבר לפי התהום.

חגיגות ל"ג בעומר השנה הפכו – –

הנערות הגיבורות חייקה, פרומקה⁶³ והאחרות הן נושא הראוי לעטו של סופר גדול. נערות אמיצות וגיבורות הנוסעות הלוך ושוב לערים ועיירות בפולין. מצויידות בתעודות אריות כפולניות או אוקראיניות. אחת מהן עונדת אפילו צלב שאינה נפרדת ממנו, וחשה בגיטו בחסרונו. מדי יום ביומו הן נתונות לסכנות הגדולות ביותר. הן סומכות על מראה פניהן הארי ועל המטפחות העוטפות ראשיהן. הן מקבלות על עצמן את השליחויות הקשות ביותר וממלאות אותן מבלי להניד עפעף וללא צל של היסוס. יש צורך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק, ללבוב, ללובלין, לצ’נסטוחוב, לראדום ועוד ולהבריח לשם “סחורות טריפה”, כגון פירסומים מחתרתיים, תיעוד, כסף – את הכל הן תעשינה כדבר טבעי ומובן. צריך להציל חברים מווילנה, מלובלין או מערים אחרות – מקבלות הן על עצמן את השליחות. שום מניעות ומכשולים אינם עומדים בפניהן. כדי לנסוע אל מחוץ לגנרל־גוברנמן. צריך להתוודע אל הממונים הגרמנים על הרכבת, כי לשם רשאים לנסוע רק בעלי רשיונות מעבר מיוחדים והן עושות אז את הדבר בפשטות, כאילו היה זה מקצוען ומגיעות למקומות שאליהן לא הגיע אף נציג של מוסד יהודי כלשהו – כגון ווהלין, ליטא. הן הראשונות שהביאו את בשורת הטרגדיה של וילנה. והראשונות שהביאו דברי עידוד וסיוע לשארית הפליטה בווילנה. כמה פעמים ראו את המוות עין בעין? כמה פעמים נעצרו, כמה פעמים נערכו אצלן חיפושים? אבל המזל שיחק להן. שליחי מצווה אינם ניזוקים. באיזה פשטות וענווה הן מדווחות על נסיעותיהן ברכבות שמהן חוטפים נוצרים, גברים ונשים, לעבודה בגרמניה. האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו. החייקות והפרומות יתפסו בהיסטוריה זו מקום ראשון. הנערות הללו אינן יודעות מנוחה מהי. אך זה עתה באו מצ’נסטוחוב, אליה הובילו “סחורות טריפה”, וכבר תוך שעות ספורות יש לנסוע שוב, והן עושות זאת ללא היסוס וללא רגע של מנוחה.

[154] 22 במאי 1942

ביום שישי הוזעקה כל המשטרה. ברחובות שררה חרדה גדולה. דיברו על גירוש זקנים, תשושים ומחוסרי־עבודה, אחרים דיברו על חטיפה למחנות. הסתבר שתפסו בעלי־מקצוע למחנות־העבודה. לקחו לפי כתובות בעלי־מקצוע אלה: מסגרים, רפדים ועוד. ואם לא מצאו את האדם המבוקש, לקחו את האב או את הקרובים ביותר, החטופים ישלחו לזמברוב (Zambròw).⁶⁴ אולם דא עקא, רבים מאלה שנרשמו בעת המפקד בתור בעלי־מקצוע, במציאות אינם כאלה. הם נרשמו כך, מחשש פן יירשמו כמחוסרי עבודה. אומרים שהחטיפה של יום שישי היא ראשיתה של אקציה גדולה, שתכליתה למשוך את האוכלוסיה היהודית לבתי־החרושת שעד כה עבדו בהם פולנים. אם דבר זה יתגשם באמת, הרי הדבר יכול להציל לזמן מה את גיטו וארשה.

יהודים אינם רוצים לעבוד – זועקים העתונים הגרמניים. לדוגמא אביא את התמונה הבאה: במגרש בז’לאזמנה (żelazna)⁶⁵ 103, מתאספים הפועלים היוצאים לעבוד במקומות עבודה גרמניים. מגיעה משאית ויהודים נדחפים לתוכה מכל העברים. הם מטפסים עליה מכל צד ועבר. החיילים אובדי־עצות מול לחץ האנשים. הם מכים, אבל ללא הועיל. הקהל אינו זז, מבקש לעלות בכל מחיר למשאית, ובמספר הרבה יותר גדול מיכולתו של מקום־העבודה לקלוט. החיילים יורים באויר, וללא הועיל. הקהל אינו מוותר. לבסוף מזיז הנהג את המשאית אחורה, [אלה שהצליחו לעלות] מתגלגלים החוצה ואחד מהם נפצע קשה, ורק אז אפשר להשליט סדר. למה נדחפו כל־כך אל המשאית? התשובה היא פשוטה בתכלית: באותו מקום עבודה נתנו שתי מנות מרק טוב וחצי קילו לחם, ולכן אנשים רבים כל כך נדחפו.

[155] 23 במאי 1942

אנשי הגסטפו מפביאק זקוקים לקרבנות מדי יום. כשם שיהודי ירא שמים חש ברע אם החסיר תפילתו יום אחד, כך מוכרחים הללו לשבור מדי יום עצמותיהם של כמה יהודים שנחטפו ברחוב. הואיל והרחוב מתרוקן בעת שהמשאית עם אנשי הגסטפו עוברת בו והיהודים עוקפים את הרחובות הסמוכים לפביאק, עצרו אתמול את החשמלית שעברה ברחוב סמוצ’ה (Smocza) ליד פביה (Pawia) והורידו ממנה כמה יהודים.

אנשי מרדכי⁶⁶ החליטו עם תחילת המלחמה בין רוסיה לגרמניה להחזיר את אנשיהם שעבדו במקומות־עבודה גרמניים, כדי שלא לעזור לאויבי ברית־המועצות, ה"נציגים הבלעדיים"⁶⁷ אינם עושים כן. הקואופרטיב שלהם, [ב]אוגרודובה (Ogrodowa) 40, סיפק את הסחורות המובחרות בשביל בתי־המלאכה. מליצות מפוצצות – חולשת המעשה, או אפס מעש בכלל. אלא מה? בחוץ־לארץ מספרים כזבים על מעשים גדולים מאין כמוהם שעושים כאן.

ע"ש [עונג שבת]⁶⁸ עובר מעבודה “גרועה” (אוקטובר 1939 עד מאי 1940) ל"טובה", ולאחר יום שישי 18 באפריל,⁶⁹ חוזרים ל"גרועה". צריך להציל את הקיים – השיטה: להכין כוס תה ולרשום לאחר מעשה [שלא בנוכחותו של עד]. “המזל הגדול” של ע"ש שנותר בצל.

[156] מאי 1942 [א]

בבית־הסוהר בגנשיה (Gęsia) חבושים למעלה מ־1,300 אסירים, בתוכם למעלה מ־500 ילדים, קצתם נתונים למשפט הזונדרקומנדו (Sonderkommando) [בבית־דין מיוחד], קצתם [למשפט] אוארסוולד (Auerswald). בית הדין המיוחד כבר הוציא למעלה ממאתיים פסקי־דין מוות, שלפי שעה לא הוצאו לפועל,⁷⁰ אף־על־פי שעמודי־עץ שאליהם קושרים את הנידונים עומדים עד היום בכיכר ההוצאה־להורג, שבה מטיילים האסירים מדי יום, הצפיפות שם לא תתואר. בית־סוהר זה יכול להכיל 500–300 איש, ועתה יושבים בו פי ארבעה מהמספר הזה. קשה לתאר את המחנק בתאים. את האינטליגנציה מחזיקים בתנאים נוחים יותר. התמותה בבית־הסוהר גבוהה מאוד. ביחס לילדים הצליחו לחולל שם נפלאות. הם מתהלכים בשמש ערומים למחצה, שזופים ונמצאים כל היום באוויר הצח, מתעמלים ושרים שירים יהודים ופולניים. אמהות באות ומתחננות שיחזירו לבית הכלא את ילדיהן ששוחררו ממנו. אגב, בין האסירים ראיתי ילד בן 9. יש ביניהם גם צוענים, שאוארסוולד קורא להם “ציגוינר־יודן” (Zigeuner-Juden) [צוענים יהודיים].⁷¹ חלקם, אזרחים רומניים, שוחררו. הצועניות נמצאות בתא נפרד. הגברים [הצוענים] יושבים יחד עם היהודים. בתא הנידונים למוות קידם את פנינו בכי היסטרי. הם מבקשים אוכל טוב יותר, כדי שעצביהם יוכלו לעמוד במתח. מכינים בתי־מלאכה לחייטות, מברשות ועוד, שיועסקו בהם כמה מאות איש. אולי זה יציל את הנידונים למוות. משלחת מארצות־חוץ שביקרה בבית־הסוהר לא יכלה להבין כיצד אפשר לירות באנשים בעוון יציאה לצד הארי. דבר כזה, אמרו, הוא מן הנמנע. אנשים אלה ודאי עברו עבירות בצד השני. הנקיון בכלא הוא אידיאלי. יש שם בית־מרחץ מיוחד שכל אסיר מתרחץ בו פעמיים בשבוע וחפציו עוברים חיטוי. רוב העצירים הם ילדים פושטי־יד שעברו לצד השני, ומלבד אלה גם מבריחים. אלה הם הפושעים העיקריים מקרב התושבים. המגרש מכוסה הלבנים נהפך לגן פורח, שפירותיו יכניסו מעל 200,000 זל'. הגן מעובד בידי גננים־אסירים.

[157] 25 במאי 1942

הלילה הזה ייחרת בזכרונם של יהודי וארשה. הלילה טוהר הגיטו מעשבים שוטים – ראשי הבוחשים של “ה־13” לוין, מנדל, שימוביץ (קרוב של גנצווייך) והורוביץ.⁷² את ראש הכנופיה, את גנצווייך לא מצאו בביתו. גם שטרנפלד הצליח להימלט. וכך, כפי שמספרים, אירע גם למצורעים אחרים. הסיבות לחיסול ה־13 הן שונות. [אותו] חלק מהגסטפו ששיתף פעולה עם גנצווייך עובר מכאן [ואנשיו] אינם רוצים להשאיר אחריהם את שותפיהם היהודיים למזימות השונות. אחרים סבורים שהטיהור נעשה בקרב השותפים הגרמניים ולפיכך נטפלו גם ליהודים. אחרים שוב מספרים שאסרו מישהו מה־13 וזה מסגיר עוד ועוד אנשים חדשים. הוא מגלה את מעשי־התעתועים שלהם. בין היתר, את הסחיטות בקשר למקלטי הרדיו שנמצאו וכדומה. יש גם סברות שהציעו להם לעסוק בסחטנות פוליטית והם סירבו. ברור, שאלה הם דברי הבל. בדרך־כלל זהו המשך הטיהור המקיף את הסוכנים הבלתי רצויים של הגסטפו, אקציה הנמשכת כבר חודשים אחדים שראשיתה באנדרס, מילק⁷³ ובאחרים. בין היתר מסופר כי לפני שבועות אחדים ערך שימוביץ סעודה בהשתתפותם של קציני גסטפו, שעלתה למעלה מ־25 אלף זל'. ודבר זה כנראה הגדיש את הסאה.

המשטרה היהודית הגנגסטרית מנצלת כל הזדמנות לעשיית כסף. לאחרונה עלתה בדעתם תרמית חדשה. היות ומסריטים עתה את הסרט, הולכים הם אל בעלי־מסעדות ודורשים מזון לנשף המוסרט בכמויות גדולות מהדרוש למעשה. לא מזמן באו לדירה אחת ברחוב לשנו (Leszno) 27 והסבירו שהואיל ועומדים להסריט, עליהם לעזוב מיד את הדירה. אך במחיר של 50 זל' הם מוכנים לשחרר את הדירה. תוך כדי כך לקחו עמם שעון זהב שהיה מונח על השולחן.

לבית־העלמין ממשיכים לבוא סיורים גרמניים, אף־על־פי שמתנוססת שם כתובת ענק האוסרת ביקורי גרמנים בבית־הקברות. הסיבה מובנת: הצריף הנודע עם גוויות חללי־הרעב הוא כתב אישום מזעזע נגד הגרמנים ונגד הרעבת האוכלוסיה היהודית. לא אחת שמעו מפי הגרמנים: “זאת היא תרבות גרמנית”. לאחרונה פנה אחד לחברו בהצביעו על הצריף ואמר – “עם אלה אנו מנהלים מלחמה”.

[158] מאי 1942 [ב]

בגיטו גונבים הכל, לרבות טלפונים. טכנאי הטלפון המציאו המצאה כזו: בעד כסף מתקינים לחנויות טלפונים שמספריהם נגנבו מאחרים. דבר כזה קרה למשל בחצר ברחוב לשנו (Leszno) 18. אצל הד"ר מש פסק הטלפון לצלצל. לאחר מכן התברר שמספר הטלפון שייך לחנווני באותו רחוב.

[159] 26 במאי 1942

היום מצאו להם אנשי הגסטפו שעשוע חדש. גוררים מכל בתי־הקפה, מהגינות וכו' את המוסיקאים היהודיים לפביאק ושם מכריחים אותם לבדר את הללו [הגרמנים] במשך כל הלילה במוסיקה. הם עשו זאת אמש וחזרו על כך הערב.

יש סברה שהריגת אנשי ה־13 באה משום שהיו מכניסים כמויות גדולות של מצרכי מזון לגיטו.

ליד שערי המעבר הציבו נוסף לז’נדרמים גם פקחי הטרנספרשטלה (Transferstelle) בלבוש אזרחי שתפקידם להשגיח על הז’נדרמים. אולם דבר זה אינו מועיל במאומה, גם עם אלה מסתדרים – משחדים גם אותם. כך איפוא נאלץ המבריח לשחד רביעיה: את המשטרה הפולנית, היהודית והגרמנית, ובנוסף – את הסוכנים בלבוש אזרחי. גם נפוליון לא מצא עצה נגד ההברחות וגם הרודן של ימינו לא יוכל להן. עלות ההברחה היא גדולה למדי. שמעתי על שותפות של ארבעה מבריחים שהרוויחו במשך שבוע ימים 35,000 זל', אבל מזה יש לנקות סך של 19,000 זל'. היתר הוא רווח נקי שלהם. אולם יש להם כל מיני הוצאות בלתי צפויות, כגון: כאשר עגלה “נשרפת” והנהג נחבש בבית־הסוהר, המבריחים מפרנסים את משפחתו, שולחים לו חבילות, דואגים לפדותו, מעמידים לו עורך־דין וכיוצא בזה. מלבד זה הם מפרנסים את משפחות המבריחים שנהרגו. בכלל יש להם יד פתוחה. כספם בא בקלות והולך בקלות. המסיבות של המבריחים הן שם דבר בגיטו. מגישים שם מאכלים רבים. מאז ומתמיד אהבו המבריחים “לעשות חיים”. בין כה וכה אין לדעת מה ילד יום (כדור, הלשנה, בית־סוהר), לכן לפחות ליהנות מן החיים. זהו בדרך כלל הקו המאפיין את כל המתעשרים במלחמה, מבזבזים בקלות סכומים גדולים, כמו כן על הזלילה, ימצא גם לעיתים מאכל לקרובי־משפחה עניים. מוצא המבריחים מהפסולת החברתית, מהעוסקים בסחורה גנובה, מן הגנבים, הסבלים, רועי־הזונות ובכלל מאנשי העולם־התחתון. למשתאות אלה באים לעיתים קרובות אורחים פולנים וגרמנים, אנשים המשתפים אתם פעולה.

מעניין שהעגלות המוברחות לגיטו מבוטחות בחברה יהודית מיוחדת נגד “שריפה”. עד לנלבקי (Nalewki) 10, כלומר [למקום] ממש ליד שער המעבר, יש פרמיה מסוימת, מכאן והלאה כבר עולה הביטוח יותר. אין לשכוח כי בגיטו עצמו משתוללים היונאקים – כלומר הפולקסדויטשה לובשי־המדים העומדים לרשות הקומיסר. הם רודפים אחרי עגלות ההברחה וכשהן נופלות לידם הם מחרימים אותן. פירסט [First]⁷⁴ מהקהילה (טיפוס של תחבולן גדול, מנהל המחלקה הכלכלית בקהילה) הצליח לקבל סחורה מוברחת (שהוחרמה) בשביל הקואופרטיב של פקידי־הקהילה.

קהל גדול של אנשים מתאסף כל יום סביב הרמקולים שבגיטו (בפינת הרחובות מילה (Miła), זמנהוף (Zamenhof), גנשיה־זמנהוף (Gęsia), נלבקי־נובוליפקי (Nalewki-Nowolipki). בפי העם יש לרמקול שמות שונים: הנבחן, הרעשן, המגבעת.

העזרה הסוציאלית אינה פותרת את הבעיה, היא מקיימת את האנשים במשך זמן קצר. על האנשים בין כך נגזר למות, היא רק מאריכה את יסוריהם אך אינה מביאה להם גאולה, כי כדי להגיע לתוצאות טובות, עליה להשקיע מליוני זלוטי לחודש ואלה אינם בידה. נשארת רק העובדה שכל האוכלים במטבחים מתים, משום שמעט המרק והלחם היבש אינם יכולים לקיים אותם. נשאלת השאלה אם לא יהיה זה תכליתי יותר להקציב את הכסף לעזרה עבור נבחרים, האקטיבה החברתית, העילית הרוחנית וכיוצא בזה. אולם המצב הוא כזה, ראשית עילית – הנבחרים מהווים קבוצה די גדולה [והכסף] לא היה מספיק אפילו עבורם. שנית נשאלת השאלה למה לדון למוות את בעלי המלאכה, הפועלים ואנשים יוצרים אשר בעיירותיהם היו פרודוקטיביים, ורק הגיטו והמלחמה הפכו אותם לאבק אדם, לשבר כלי ולפסולת ולמועמדים לקבורת המונים. השאלה הטרגית נשארת בעינה, מה לעשות? האם לתת לכל אחד כפית קטנה אחת ואף אחד לא ישאר בחיים או לתת לחלק מן האנשים מלוא היד כדי להחיותם? על כך נוסף גורם חדש: אוארסוולד (Auerswald) הקומיסר של היהודים [בגיטו] מתערב בזמן האחרון באופן פעיל בעניניו הפנימיים של הגיטו. הוא רואה את הפליטים כעלים נובלים שסופם לנשור והוא בדעה שאין צורך לכלכל אותם. בכלל הוא חושב שעזרה סוציאלית מגיעה רק לאנשים עובדים. הוא מקטין בשיטתיות את כמות המזון למען הנצרכים וגורם לכך, שבאחרונה מחלקים מרק רק 3 פעמים בשבוע ובנוסף לכך העלו את מחיר ארוחת הצהרים מ־70 ל־90 גרושי.

ועוד אחד המתנגד לעזרה סוציאלית – אברהם גפנר, יושב ראש ארגון הסוחרים לשעבר, עתה אחראי להספקה וכבעל תפקיד כזה יש לו אפשרויות גדולות מאוד לשלוט על סכומי כסף ניכרים.

גפנר – אדם הגון אך הפכפך, הוא יוצר קשרים חברתיים בקלות אך הוא בעל נטיות שתלטניות, אינו סובל שום התנגדות לאישיותו ולדעותיו.

פרשה נפרדת היא שערורית המדיניות הנודעת לשימצה של מפעל האספקה – ז"ז (Z.Z. – Zakład Zaopartrywania). זו פרשה עגומה למדי, גפנר שנשאר ללא ילדיו (הם יצאו לחו"ל) מעביר את רגשי אבהותו על ילדים. הוא נעשה לגדול ידידי הילדים בגיטו אך לא כל הילדים, אלא רק הילדים שזכו להתקבל לבתי הילדים שגפנר העניק להם את חסותו. לילדים אלה יש ממש דברי מותרות ואילו האחרים יכולים לגווע. לילדים אלה דואגים להלבשה ולהנעלה ולכל מיני מותרות, ולעומתם, ילדי הפליטים בבתי־המחסה חסרים אפילו את הדברים החיוניים ביותר. הם גוועים מרעב וזוהמה. הילדים שלנו מוכרחים “לחיות” – זוהי סיסמתו של גפנר, אבל הילדים שלנו – משמעותו ילדי הפנימיות שלו. גפנר הוא חד־צדדי. וכל האמצעים שבידי הז"ז הוא מעמיד לרשות הילדים, ההורים – יכולים למות. גם אם יחסר כסף למרק, הכל מיועד לילדים. הוא שוכח שלטובת הילדים עצמם צריך לדאוג קודם כל שהוריהם ישארו בחיים, כי אפילו הגרועים שבהורים טובים מן המשופרת שבפנימיות. ודאי יש לתת עדיפות לילדים בעזרה־סוציאלית, אבל אי אפשר ואסור להביא זאת לידי קריקטורה המתהווה עתה בגיטו, כאשר הסובבים את גפנר עושים הון על חשבון ההמונים – קונים את חסדיו הודות לכמה אלפים שהם נותנים, לפנימיות בלבד. מובן שכאשר הכל מתנהל לפי מצב רוחו של גביר זקן אחד, לא תיתכן עזרה־סוציאלית תקינה. דוגמא שניה לחד־צדדיות של גפנר ולקפריזיות שלו, גפנר – העדין וההגון המרשים לא אדם אחד באומץ־רוחו האזרחי ובעמידתו הגאה, אינו אלא נציגה הטיפוסי של הבורגנות הגדולה, עליה נמנה לפנים. בכל הנוגע למדיניות המסים, הוא חסיד המס האחיד השווה לכל. לפיכך הוא מטיל מסים על תלושי־לחם, סוכר, דבש, ריבה, אבל הוא מתנגד נמרץ מגביית סכומים גדולים יותר בכפייה מהחרושתנים והסוחרים המנהלים כעת עסקים פורחים, טובים יותר מאשר לפני המלחמה. אמצעים נגד סרבני מסים, הוצאתם ממיטותיהם באישון לילה וגרירתם לעבודה בבתי־מחסה – פירושה מבחינתו פגיעה בזכויות הפרט וטרור רוביספיירי. יחס כזה מצד ראשי הקהילה למיסוי העשירים הוא אחד הדפים העגומים ביותר בתולדות הגיטו הווארשאי.⁷⁵

חגיגות ל"ג בעומר שחגגו הילדים כאן היו רבות־רושם. באולם הגדול ביותר, ב"פמינה" (Femina), נערכו הצגות־ילדים. הציגו ילדים מבתי־ספר שונים. לילדים חילקו סוכריות. ברחובות ראו כל הזמן שורות ארוכות של ילדים הולכים ל"פמינה".

מנהג נאה הנהיג ה"טופורול". הוא חילק את השטח המצוי לחלקות שניתנו לאנשים בודדים, [לעיבוד].

ב־12 במאי נערך בקרצלק (Kercelak) ובשווקים שבסביבותיה מצוד נרחב על פולנים. החרימו כמויות גדולות של סחורות־מנופקטורה ועורות, ואלפי פולנים נחטפו לעבודה. עקב כך הפסידו היהודים כסף רב, משום שרוב הסחורות היו של יהודים שמסרו אותם בקומיסיון לנוצרים למכירה בצד ההוא.

[160] מאי 1942 [ג]

פושטי־היד המציפים עתה את הרחובות, שונים מאלה של אשתקד. רובם של פושטי־היד מערי־השדה תמו לגווע, והחדשים שמקרוב באו הם אנשים מכובדים שהכרת פניהם ומלבושיהם מעידים על מוצאם. הם מדברים פולנית טובה ולעתים משובחת:Drodzy Państwo – jeszcze dziś nie jadłem [רבותי היקרים טרם אכלתי היום]. לעיתים אתה פוגש ביניהם תלמידים מהמכון ליהדות, המבקשים עזרה בעברית. חלק מפושטי־היד לבוש היטב, ואילו לא פשטו בענווה את ידם ולא היו אומרים בקול חרישי שהם מבקשים נדבה, לא הייתם מעולם מעלים בדעתכם, כי אנשים אלה הם מקבצי־נדבות. ברחוב כרמליצקה (Karmelicka) ליד חומת בית־החולים האבנגלי עומד קבצן לבוש בגדים נקיים ולידו ילד קטון נקי ומרוחץ למשעי, והוא אינו פושט את ידו אלא מבקש עזרה בעיניו. למרות [פעילות] מוסדות “צנטוס” מהווים הילדים את רוב פושטי היד. הם מתחברים למקהלות שלמות ברחובות ואלה מושכות את הקהל בזמרתן. ובכלל אתה רואה לעתים קרובות להקות שלמות של מוסיקאים הנותנים קונצרטים של ממש ברחובות ומושכות אליהן המון בני אדם המאזינים ברצון לנגינתן.

בימות החורף חששנו מאוד, שעם בוא האביב לא נוכל לעבור ברחובות מחמת הלכלוך, דבר זה הצלחנו למזלנו למנוע. נגשו לטפל במרץ בשוערי־הבתים והנקיון הושלט ברחובות, בחצרות, בחדרי המדרגות ואפילו בתוך הדירות. אלא מה? לציבור אין ממחטות, או כנראה מאמירים מחירי הכביסה ללא הפסק, שכן אתה רואה יותר ויותר אנשים, ואפילו כאלה הקרויים תרבותיים, המוחטים ליחת־אפם ברחוב ואחר־כך מקנחים בממחטה. ואכן, בכל מקום על המדרגות, בחצרות וברחוב, אתה רואה את סימני המחיטה.

[161] 30 במאי 1942

השבוע האחרון היה שבוע דמים בתולדות הגיטו. כמעט מדי יום נפלו קרבנות רבים מבין המבריחים, בייחוד בסביבת הגיטו הקטן, שם מוצב במשמרת הלילה הז’נדרם המכונה פרנקנשטיין. כינוי זה ניתן לו בגלל הדמיון לפני־הקוף של פרנקנשטיין מהסרט. זהו כלב־צמא דמים ההורג מדי יום מבריחים אחדים. הוא לא יאכל ארוחת בוקר מבלי ששפך תחילה דם יהודי.

בלילה שבין שישי לשבת שוב נרצחו לפי הדגם של יום השישי של ה־18 באפריל, 19 איש ויש אומרים – 8 איש. בין ההרוגים נמצא אדם בשם וילנר (מרחוב מילנה Mylna 11), ששכב חולה במיטתו. לפקודת התליינים קם האיש בקושי ממיטתו וישב בכסא. משום שלא יכול היה לזוז ממקומו, השליכו אותו יחד עם הכסא מקומה השניה וגם ירו אחריו. באותה דירה עצמה הרגו עוד 3 גברים: את גיסו רודניצקי, את בנו ועוד אדם. הסיבה אינה ידועה. נוסף לאלה הרגו עוד 3 אנשים מהעזרה הראשונה של ה־13 – זהו כנראה המשך הטיהור ב־13.

לפני ימים מספר הודיעו באמצעות ועדי־הבתים לכל היהודים כי משטרת־הבטחון מחפשת את גנצווייך, שטרנפלד ואת שני האחים זכריאש.⁷⁶ כל המסתיר אותם, ישא עוונו ועמו כל דיירי הבית.

בין הרוגי יום אתמול, יום שישי ה־29 במאי, נמצאת גם האשה הידועה לשמצה יודטובה,⁷⁷ שכל ייחוסה היה – ידידות קרובה עם קצין גרמני (שילדה לו כנראה בן) [והקצין] הנו כיום אישיות גדולה בווארשה. תודות למאהבה לשעבר היתה לה שורה שלמה של זכיונות לתיאטראות יהודיים שהיא שותפה להם, וגם רשיון למאפיה. נוסף לכל אלה היתה גם “מסדרת ענינים” במוסדות הקהילה, שם היתה משיגה את כל מבוקשה בזכות השם המפורש של הגרמני “שלה”. שפלותה וחוצפתה הגיעו עד כדי כך, שלמרות כל רווחיה הרבים, נשאה עיניה גם לכמה מאות זל' לחודש מהעזרה הסוציאלית של הקהילה, שנועדו לדלי הדלים. לאחרונה הופץ חוזר של צ’רניאקוב ולפיו אסור לקבל אותה במוסדות הקהילה. כעת בא הקץ לחייה של הסחטנית המנוולת, נוכלת וסרסורית.

אתמול ביום שישי ה־29 במאי ערכו ברחובות מצוד גדול למחנות־העבודה, בעצם לעבודה בארגון “טודט” בבוברויסק.⁷⁸ הקרונות מיועדים לעובדים, מוציאים כמובן רק את דלת העם, אלה שידם לא משיגה לפדות עצמם מידי השוטרים היהודים. מחיר השחרור ברחוב היה 15–10 זל'. בתחנה האזורית כבר עלה הדבר 100 זל' ובנקודת־האיסוף המרכזית – 500 זל'. כתמיד גם הפעם הלכו בני דלת העם, שאין בידם כסף לפדות עצמם. הרחוב חשך [מרוב אדם]. ליד תחנת־האיסוף ברחוב זמנהוף 19 עמדו אלפי אנשים, שביקשו למסור חבילה לחטופים. במקום פעלה ועדה רפואית, שבדקה את החטופים בו במקום וגייסה אותם לעבודה.

[162] מאי 1942 [ד]

היהודים הגרמניים שהובאו לכאן מהנובר, ברלין ומקומות אחרים הביאו עמהם בדיחות שונות: בין השאר הם מפרשים את המלה “Jude” [שעל גבי הטלאי] אותו הם עונדים על החזה בדרך זו: Italiens und Deutschlands Ende – [קץ איטליה וגרמניה]. למרות כל מה שעבר עליהם בגרמניה, הם עודם מדברים על “הפיהרר שלנו” ומאמינים בנצחון, ולא עוד, אלא שהם בטוחים כי יחזרו לגרמניה, למרות שכבר עבר זמן רב מאז הובאו לווארשה (למעלה מחודש ימים), הרי הם מוחזקים בנפרד. הם גרים עדיין מחוץ לגיטו בבתי־הסגר מיוחדים. כ־300 איש עובדים במקומות עבודה שונים. עליהם לענוד את הטלאי “יודה” אפילו כשיש להם רשיון לגור בתוך הגיטו (הכוונה לאלה שיש להם קרובים שקיבלו על עצמם את האחריות לכלכלתם). הדבר הראשון שהם העלו על הפרק היא שאלת העבודה. בגרמניה הם הועסקו כולם בעבודות שונות. הזקנים אינם יכולים להסתגל לתנאים החדשים ומשום כך הם מתים בקצב מהיר. היחס אליהם טוב בהרבה מאשר לפליטים האחרים. אין כל השוואה בין יחס הקהילה לפליטים [מיהודי] פולין לבין יחסה ליהודים מגרמניה. הם מקבלים רבע קילו לחם, מרקים, קפה. האמת – מצבם קשה יותר מכפי שהיה בגרמניה, אך עם זאת יחסית לתנאים שבגיטו הרי זה ממש גן עדן.

ההידרדרות המוסרית בגיטו מתפשטת והולכת. בעוד העניים שוקעים יותר ויותר ומתהלכים בבלויי סחבות, בולטות הנערות האלגנטיות כאילו לא היתה כלל מלחמה בעולם. במקרים רבים גונבות הנערות מהוריהן, מוציאות מהבית חפצים ומוכרות אותם. את התמורה הן מוציאות על קוסמטיקה, סילסול השערות ועוד, בקיצור: על מותרות.

באפריל או במארס יצאה הוראה האוסרת על יהודים להשתמש בבולים עם תמונת ה(יטלר). כנראה שהללו מפחדים מפני עינא בישא של יהודים.

יונַס טורקוב⁷⁹ שיחק השנה בפולנית (מָטורה Matura – “בגרות”). הסיבה: אין תיאטרון טוב ביידיש. ושנית – זוהי ראייה להתבוללות הגדולה הבולטת בגיטו. הציבור מרבה לדבר פולנית בהנאה. ברחובות שומעים מעט מאוד יידיש. התנהלו בענין זה ויכוחים סוערים מאוד. היו כאלה, שניסו להסביר פסיכולוגית את התופעה כמחאה נגד הגיטו: אתם משליכים אותנו לתוך גיטו יהודי, ואנו נראה לכם רחוב פולני. דווקא את הדבר שאתם רוצים להרחיקו מאתנו, את השפה הפולנית ותרבותה, אנו נשתמש בה על אפכם ועל חמתכם. אולם אני סבור שזוהי הוכחה לטמיעה לשונית גדולה שהיתה ניכרת כבר לפני המלחמה ועתה היא בולטת יותר ברחוב המדבר פולנית. כל עוד היו הרחובות מעורבים לא הזדקר הדבר כל כך לעין, אולם כיום כשהרחובות יהודיים, רואים עד כמה גדולה המפולת.

מכאן אתה למד שבלא ריכוז טריטוריאלי אנו נידונים להתבוללות גמורה, אלא אם כן תפתח לפנינו המהפיכה אופקים חדשים של התפתחות לאומית. אבל הנחמה היא זעירה, משום שהידיעות שהגיעו משם [מברית־המועצות] מעידות שההתבוללות שם היא שלמה וכי בתי־הספר היהודיים בקייב, מינסק ובערים יהודיות אחרות נסגרו, והתיאטרון היהודי הוא השריד האחרון של התרבות היהודית. מדעי היהדות אינם קיימים שם כלל וכלל.

[163] 2 ביוני 1942⁸⁰

יוזמה פרטית, אנשים אחדים מתחברים – הגופים העוסקים בכך.

מחסור בפיקוח על העבודה. דאגה לבני־משפחה.

כשר או טרף – למען מי עובדים.⁸¹

בבית־סוהר מכריחים אנשים לעבוד.

כיסוי לחלק מסוים מן האינטליגנציה באמצעות בתי־המלאכה.

דרישות באמצעות ועדי־הבתים. לגליזציה של בתי־המלאכה הפועלים באורח בלתי־חוקי.

פחד ממסים.

מס חברתי על רווחי בעלי מפעלים.

2,000 ניירות דביקים ללכידת זבובים.

אין אנו צריכים לארגן בתי־מלאכה.⁸²

בצד ההוא צריך – –.

לצמצם עלות בטיחות בעבודה.

מיסוי לטובת משפחות.

אצל טבנס⁸³ אין פיטורים.

רבים עובדים בתנאי נסיון – חודשים שלמים לנסיון.

בעבודת עבדים יצילו את הגיטו.

מוטב לשלוח לעבודה לצד השני – החשוב ביותר להבריח מצרכים.

פועלים יהודים עובדים בקצב איטי.⁸⁴

יהודים בתוך הגיטו מסתגלים ונאלצים לעסוק בעבודות שעבדה בהם האוכלוסיה הפולנית.

ראו היהודים עובדים – –.

לא לנעול הרמטית את [הגיטו]. לצמצם את שעות העבודה.

עבור הערכת יתר – – אין – – לחיות.

כאשר עובדים 10 שעות מקבלים – –.

תנאי־העבודה גרועים יותר.

מסתדרים על־ידי עבודה קבלנית.

מפעלי החימוש רשאים להכניס מצרכים מהשוק החפשי, הלמן⁸⁵ לקח מצרכים עבור 600–500 איש.

בקואופרטיבים לעבודה אין עזרה רפואית.

כדי להתקבל לשופ – 500 זל',⁸⁶ התחילו [לייצר] בסדנאות שעונים ונאלצו לעבור למנגנונים של רימוני־יד.

[164] 10 ביוני 1942

אחריות קולקטיבית זהו העיקרון המיושם על ידי הכובש על כל צעד ושעל, את העיקרון הזה מאמצים גם המפעלים שלתועלת הציבור כגון: הספקת גז וחשמל. כאשר דייר כלשהו אינו מסלק את חשבון הגז שלו, מחייבים את יתר דיירי הבית לפרוע את החשבון ולא ינתקו את הגז לא לדירת החייב בלבד אלא לבית כולו. לכן חייב ועד־הבית, מרצון או מאונס, לעסוק בהשגת עשרות, ולפעמים מאות זל' הנדרשים למטרה זו.

את יחסם של הגרמנים ליהודים מאפיין הסיפור העממי הבא בצורה הטובה ביותר: פעם היה פריץ שנהג לקחת כספים בריבית ולהתהולל עד אשר שלמה, הנושה, הניח ידו על האחוזה, וזו נמכרה במכירה פומבית. הפריץ שהתרושש היה מזכיר בזעם את שם היהודי שבגללו ירד מנכסיו וכנקמה כינה את כלבו בשם שלמה, והיה מענה אותו פעמים אחדות ביום. כדבר הזה, אומרים “עמך”, קורה כעת לגרמני. הוא סופג מכות, הורסים לו את הערים, והוא נוקם על כל זאת ביהודי שלוש פעמים ביום.

במפגש בהשתתפות כמה אנשים התנהל ויכוח מה צריך היה לעשות, אילו אפשר היה לשגר כעת אדם לעולם הרחב. הכל הסכימו שבכל מחיר צריך היה להביא את מסע ההשמדה המתנהל נגדנו לידיעת העולם ואין מקום לשיקול שמא יחמיר בשל כך מצבנו, אין לנו מה להפסיד. ההשמדה מתבצעת בהתאם לתכנית ובאורח שיטתי לפי קווים שהותוו מראש. רק נס יכול להציל אותנו – סיומה הפתאומי של המלחמה, ולא – כולנו אבודים. האם מן הראוי היה לתבוע נקמה? כמה מהמשתתפים סבורים שכן: היו צריכים לרכז כמה עשרות אלפי גרמנים באמריקה ולכלוא אותם במחנה־ריכוז מאחורי גדרות־תיל, ללא מזון ומים, שיגוועו ברעב ובמחסור כשם שזה קורה [ליהודים] בפולין. לעומתם, סברו אחרים, שהדרישה למעשי־נקם תסית את הגרמנים עוד יותר ותביא להשמדה מוחלטת של היהודים. אלה שדגלו בפעולות־תגמול הזכירו את מניעת המזון כביכול משבויי מלחמה גרמניים בלוב, עד חקירתם.

שאלה שניה שנידונה שם היתה: האם ראוי היה לשלוח לחו"ל רשימת אישים בעלי שם כדי להשיג עבורם דרכוני חו"ל ולהציל את חייהם? אחדים ציינו שהעלית חייבת להישאר עם העם ולהיכחד עמו יחד. לעומתם הסתמכו אחרים על ההיסטוריה היהודית ועל המסורת המצווה להציל, ולו גם נפש אחת מישראל. הוסכם שכל קבוצה חברתית תעשה מאמצים למען אישיה הבולטים, אך לא ככלל. כן הודגש שיש להביא לידיעת העם הגרמני את התוכנית להשמדת האוכלוסיה היהודית. כי, אף־על־פי שהיטלר חזר והצהיר פעמים אחדות על כוונתו לעשות כליה בעם היהודי, הרי כעת הם עושים כל שביכולתם כדי להסתיר את אשר קורה ליהודים. אם בתחילה ירו באלפי יהודים למוות בלב העיר או מחוצה לה, הרי לאחרונה מתבצע הרצח לפי התוכנית הבאה: את היסודות הבלתי־פרודוקטיביים, את הילדים עד גיל 10 והזקנים מעל לגיל 60, מטעינים לקרונות חתומים הנשמרים על ידי צוות גרמני ומובילים לכיוון בלתי־ידוע, בדרך־כלל לכיוון בלז’ץ (Bełzec),⁸⁷ ושם נעלמים עקבותיהם של היהודים המגורשים. עובדה היא שעד היום לא עלה בידי אף אחד להציל עצמו ממחנה־המוות בלז’ץ. ועד היום אין, ולו גם עדות יהודית או פולנית אחת על מלאכת ההשמדה המתנהלת בבלז’ץ. וזהי הראיה הטובה ביותר לכך עד כמה הם דואגים שהדבר לא יוודע לבני עמם. זה מוכיח שאילו נודע על כך לאוכלוסיה הגרמנית יתכן שרצח־המונים זה לא היה מתבצע.

אין לתאר את מעשי־התעתועים של פקידי־האוצר הפולניים. זהו שוד פשוטו כמשמעו. כשהם נכנסים לחנווני החייב מסים הרי הם עוצרים גם את כל הלקוחות, עורכים אצלם חיפוש ומחרימים את כל המזומנים שברשותם על חשבון מסי העתיד. כך עשו לפני כמה שבועות בבית־המשפט וכך נוהגים על כל צעד ושעל. כאשר דייר המשנה אינו יכול לשלם את המסים המוטלים עליו, מחרימים כספו של הדייר הראשי ולהיפך. כך גם נוהגים השוטרים הפולניים. אלה הם שודדים ממש. ראה שוטר עגלה עם סחורה, הוא נעשה לה שותף. מכל מקום, הוא מעמיד דרישות כספיות כלשהן שיש למלא אחריהן ולא – הוא מחרים את הסחורה. לאחרונה קורה שיהודים נעצרים בתחנות־המשטרה [הפולניות], (כגון ברחוב ניסקה), ובלי שום למה ומדוע דורשים מהם מאות זל', דמי כופר.

ליל ה־11 ביוני 1942⁸⁸ ירשם באותיות של דם על קירות הגיטו היהודי בווארשה. כנראה שהוחלט לחסל בכל מחיר את ההברחה ליד החומות, בטרור, במעשי טבח המוני ללא הבחנה. עשרות מבריחים חוסלו הלילה לפי השיטה הידועה: האנשים הוצאו מדירותיהם ונורו ברחובות. הבוקר ואמש בוצע טבח גם ליד החומות. “פרנקנשטיין”,⁸⁹ התחפש ליהודי, עונד סרט, הרג כמה יהודים במקלע שהוסתר בשק. כדבר הזה קרה גם ליד נקודות־הברחה אחרות, ובייחוד בגיטו הקטן, ברחוב קרוחמלנה (Krochmalna) וצייפלה (Ciepła). כפי הנראה תוכנית השמדת יהודי פולין מתבצעת בערים גדולות יותר על ידי ההרעבה. כך זה מתממש בלודז' וכך זה מתחיל להתבצע גם בווארשה. רוצים לחסל בכל מחיר את ההברחה ולאלץ על ידי כך את האוכלוסיה היהודית להסתפק ב־75 גרם לחם ליום. אגב, אתמול והבוקר ירו במבריחים מהגגות, ממקומות מסתור ובשעת המעשה היו הגרמנים מחופשים. אלא שחבורת המבריחים אינה נבהלת מכדורים. מבריח אמר למכר אחד שיוסיף לעסוק במלאכתו, שכן אחרת ימות ברעב. מוטב ליפול מכדור מאשר לגווע לאט לאט מרעב.

בהתמדה מגיעות ידיעות על פעולת־ההשמדה של ילדים וזקנים יהודים. מה שאירע בפביאניץ (Pabianice) קורה כעת בביאלה־פודולסק (Biała-Podlaska).⁹⁰ הטעינו שם 60 קרונות בילדים קטנים מגיל 10 וזקנים מעל 60. ברור שהכוונה איננה כאן למחנה כלשהו, אלא פשוט להשמדת הנוער. יהודים שאינם עובדים למען צרכי הגרמנים, אין בהם צורך. בראש וראשונה אותם יש להשמיד. אין לזה תקדים בהיסטוריה היהודית. פרט לפרעה, שגזר על הבנים, להשליכם היאורה. לא ידוע לנו עוד מקרה נוסף מן הסוג הזה. אדרבא, תמיד השאירו את הילדים בחיים כדי להעבירם לדת הנוצרית. אפילו בזמנים האפלים ביותר, היבהב זיק אנושי בלבותיהם הגסים של הברברים שנהגו בדרך כלל לחוס על התינוקות. אולם דבר זה אינו חל על החיה הנאצית המבקשת לטרוף דווקא את היקר ביותר, המעורר את החמלה הרבה מכל – את הילדים התמימים.

היסטוריון העתיד יצטרך להקדיש דף הולם לאשה היהודיה במלחמה. היא תתפוש דף חשוב בהיסטוריה היהודית על אומץ לבה וכושר עמידתה, בזכותה עלה בידי אלפי משפחות להתגבר על אימת הימים. בזמן האחרון ניכרת תופעה מעניינת. בחלק מוועדי־הבתים תופסות הנשים את מקום הגברים, המתפטרים מתפקידם, עייפים וסחוטים מעבודתם עד עתה. יש ועדי־בתים שההנהלה כולה מורכבת מנשים בלבד. בשביל העזרה־הסוציאלית, הזקוקה עתה לכוחות רעננים שטרם נשתחקו, חשובה מאוד עתודה של כוחות חדשים.

אף־על־פי שהדבר אסור עליהם, מגיעים ללא־הרף גרמנים לבית־הקברות, כדי לראות את הצריף הנודע, שמוטלים בו המיועדים לקברי־המונים. לא מכבר ביקרה שם קבוצת חיילים גרמניים. אחד מהם בכה ואמר לחברו: “את זאת צריך היה לראות הפיהרר”.

רופאים ופרופסורים יהודים, וגם כאלה אינם חסרים בגיטו, עורכים מחקרים מדעיים. אחד הנושאים המעניינים הוא הרעב,⁹¹ משום שזו המחלה הנפוצה ביותר בגיטו, ויש לה תרופה אחת שהגרמנים יעזבו את פולין. ובכן, בלודז' [בגיטו] גילה פרופסור יהודי מפורסם מפראג, כי תפוחי־האדמה הם האמצעי היעיל ביותר נגד התנפחות מרעב אלא שלא ניתן להשיגם בנקל.

לא מזמן בשעת הסרטת הגיטו, אירע המקרה הבא: אשה שגררו אותה מהפביאק אל המקווה הידוע בחוב דזילנה (Dzielna) 38, הקימה קולות צווחה ולא הרשתה בשום אופן שיפשיטו אותה. החייל בעט בה ברגל, וזרק אותה החוצה. השוטר היהודי שהיה בקרבת מקום, דרש ממנה 50 זל' עבור השחרור, אף־על־פי שהחייל כבר שיחרר אותה, אלא שלאשה לא היו יותר מ־30 זל', ובין השניים פרצה קטטה, שהגיעה לאוזני החייל. הלה פתח את הדלת, ראה את האשה, צעק עליה, בעט בה וזרק אותה החוצה. המעשה ממחיש את ההפקרות האיומה והשחיתות השולטות בגיטו. חוזרת ונשנית אותה התופעה שעליה קראנו לא אחת בהיסטוריה היהודית, כלומר: הקהילה היהודית ומנגנונה ניצלו תמיד את ההמון היהודי יותר מכפי שניצלה העיריה הנוצרית את נתיניה. הסיבה פשוטה בתכלית: שלטון הקהל היה כל יכול לגבי העדה היהודית. הוא שילם לבעלי השררה את דמי הכופר ואלה הרשו לו לנהוג בציבור היהודי ככל העולה על רוחו. דבר זה חוזר ונשנה כיום בצורה בולטת יותר.

מבין מקומות־עבודה של יהודים מן הראוי להזכיר את פובונזקי (Powązki). 700 יהודים עובדים שם בבית־הקברות [הנוצרי]. ובין היתר הם גם חופרים קברים לחיילים הגרמנים שמתו בבתי־חולים. לעבודה זו היו מתנדבים יהודים במספר רב, נדמה לי שהיו מוכנים גם להוסיף תשלום על כך.

[165] 17 ביוני 1942

17 ביוני 1942. צוענים.⁹² זיכו אותנו עתה במכה חדשה – בצוענים. איך יסתדרו עמם? אין איש יודע. הם עונדים סרטי־זרוע לבנים ועליהן אות “Z” אדומה, כלומר – צוענים (Zigeuner), או כפי שהיהודים אומרים “Złodzieje” [גנבים]. מה ההגיון בשילוח צוענים אל תוך הגיטו? בתחילה [נשלחו] לבית־הסוהר בו היתה כלואה עד כה המשפחה ה"מלכותית" הנודעת קבייק (Kwiek) ובה צוענים רבים. (מלך הצוענים בפולין קבייק, שהכתרתו התקיימה בווארשה שנים אחדות לפני פרוץ המלחמה ברוב פאר, באיצטדיון ענקים, ובהשתתפות אלפים). ייתכן שעם האדונים עושה זאת פשוט מטעמים “אסטטיים”. הם אינם מסוגלים להסתכל על הנוודים המזוהמים. ייתכן גם שהם חוששים מפני ריגול מצד “הצוענים־היהודים” (כפי שמכנה אותם אוארסוולד), המשוטטים על פני המדינה כולה ויכולים להסגיר כל מיני סודות צבאיים. קיימת גם אפשרות, שרוצים לדחוס לתוך הגיטו כל המתאפיין כמזוהם, כמופקר, כיוצא־דופן, כמטיל אימה ולפיכך כנועד ממילא להשמדה. משום כך השליכו את הצוענים לתוך הגיטו בלודז', ומשם גורשו לחלמנו והורעלו בגאזים. לפי שעה הכניסו 240 משפחות לרחוב פוקורנה (Pokorna) מס' 5. הציבור מפחד מפניהם. הם ישדדו, יגנבו, ינפצו שמשות ויוציאו לחם מחלונות־הראווה. הם לא יגוועו חרישית ברעב כמו היהודים.

בימים אלה שוחחתי עם חבר מביאלה־פודלסק (Biała-Podlaska) העומד בראש העזרה הסוציאלית. חבר זה סייע לבצע את ה"גירוש" (נכון יותר: “גירוש לעולם־הבא”) לסוביבור (Sobibór) שליד חלם, שם מרעילים את היהודים בגאזים.⁹³ החבר שאל בזעם: “עד מתי נלך ‘כצאן לטבח’? מדוע שותקים? מדוע אין משמיעים את הקריאה לצאת ליערות, להתנגד?” שאלה זו מטרידה את כולם, אך אין לה מענה – משום שכל אחד יודע, שכל התנגדות, ובמיוחד אם יהרג בה לו גם גרמני אחד, עלולה להביא לטבח הקהילה כולה, או אפילו להשמדתן של קהילות רבות. כל המובלים לטבח הם בראש וראשונה תשושים, ילדים, שאינם יכולים להתנגד – ואילו את החזקים, את העובדים, את אלה משאירים לפי שעה, משום שעדיין זקוקים להם.

הגירושים מתנהלים באופן כזה, שלא תמיד ולא כולם תופסים שזהו טבח. התאווה לחיים כה חזקה אצל אלה העובדים, אצל המאושרים בעלי כרטיס ה"J", עד שהיא גוברת על הרצון להאבק, על [הרצון] להגן על הכלל, מבלי להתחשב בתוצאות – וכך מרשים להיות מובלים כצאן לטבח. נוסף לכך פועל כאן גם הגורם החשוב של היאוש הרוחני הגמור, “השבירה” המוחלטת, תוצאת הטרור כלפי היהודים שלא נשמע כמותו, הנמשך זה שלוש שנים והמגיע לשיאו בימים של הגירושים הללו. כל אלה יחד מביאים לכך, שבאותו הרגע שבו אנו חייבים לגלות התנגדות כלשהי, אנו חסרי־אונים לחלוטין, והשונא עושה בנו כלל העולה על רוחו. לעולם לא ניתן יהיה להבין, הכיצד זה הובילו את יהודי הכפרים שבסביבת הרוביישוב (Hrubieszów) ל"גירוש" [השמדה], בליוו שוטרים יהודיים, ואף אחד מהם לא ברח, אף־על־פי שכולם ידעו לאן ולשם מה מובילים אותם. הן אף בר־סמכא לא יוכל להסביר, מדוע ולמה הלכו מבלי להתנגד 40 חלוצים חברי קיבוץ חקלאי לשחיטה,⁹⁴ למרות שידוע היה כבר על וילנה, סלונים, חלמנו ועוד. די היה בז’אנדרם אחד כדי להוציא להורג עיר שלמה. בלובלין היו אלה 4 אנשי גסטפו שניהלו וביצעו את כל ה"אקציה". לא יועילו כאן כל השקרים שמספרים על נובוגרודק (Nowogródek)⁹⁵ ולאחרונה על קובל (Kowel).⁹⁶ היהודים לא התנגדו לטבח בשום מקום. הם הלכו פאסיביים לקראת המוות, ועשו כן כדי לאפשר לאחרים לחיות, כי כל אחד ידע שלהרים יד על גרמני משמעו לסכן את האח בעיר אחרת או אולי במדינה אחרת. דאגה זו היא הניעה 300 שבויי מלחמה שהתירו שירצחו אותם בדרך לובלין־ביאלה, אף־על־פי, שבין אלה, כפי שנודע, חיילים שהצטיינו במלחמה לחרותה של פולין. להיות פעסיביים, לא להרים יד על גרמני היתה מאז לגבורה סבילה, גבורה חרישית של פשוטי־העם. זה היה כנראה יצר הקיום הטבוע בהמונים, שהכתיב לכולם כיצד לנהוג בצורה זו ולא אחרת. ונראה לי ששום תעמולה, שום הסברה לא תועיל כאן. בעמדת המונים אי אפשר להילחם, צריך להשלים עמה.

[166] 22 ביוני 1942 [א]

נושא “הגירוש” אינו יורד מסדר יומה של וארשה היהודית. הציבור שואל, האמנם יהודי וארשה מחוסנים עד כדי כך שמגפת הגירושים לא תגע בהם? הרי בקרקוב, בירת ה"גוברניה", בוצע הגירוש האכזרי ביותר, לעיני השלטונות הבכירים ביותר. למה יפסחו עלינו כאשר הגירוש כבר הגיע לקרבת וארשה. נשיא הקהילה מספר שניתנו לו בתוקף רב הבטחות לפיהן הגירוש לא יחול על וארשה.⁹⁷ הוא מנמק זאת בתמימות רבה. ראשי הטרנספרשטלה, הקומיסר הממונה על הרובע היהודי, הם אנשים צעירים המבקשים להימנע מהליכה לחזית. דבר זה יקרה רק אם הגיטו יוסיף להתקיים. אולם דבר זה הוא בסיס צר מאוד לקיומנו. אחרים מצביעים על מספרים מרשימים של רבבות יהודים המועסקים בשופים ומייצרים עבור הצבא הגרמני. מפקדת החימוש [Rüstungskommando], מעונינת על כן בקיומם של משאבי כח אדם זול, שאינו עולה כסף, כאלה הקיימים בגיטו של וארשה. מביאים לכך דוגמא אופיינית: מנהל המדור הווארשאי של הטרנספרשטלה Hausen, אוסף מכתבים ממקומות עבודה צבאיים, המאשרים את איכותה הטובה של העבודה היהודית. הציבור שלמד מהנסיונות המרים של ערי השדה, מחפש בכל כוחו דרכים לחדור לשופים ובאלה הולך וגדל מדי יום ביומו מספר המועסקים האמיתיים או המדומים. נוסף לכך קמים בהתמדה שופים חדשים, העובדים לא רק לצרכי הצבא הגרמני, אלא גם לצרכי האוכלוסיה האזרחית.

לפעמים לובש נושא הגירוש אופי הומוריסטי, נכון יותר – אופי טרגי־קומי. לא מזמן (ביוני 1942) הדהדה בכל וארשה (משני צדדי החומה) השמועה כי נותרו ליהודים עוד ארבעים ימים לחיות. הסתמכו על מודעה התלויה מהעבר השני של החומה. התברר אחר־כך כי היתה זו מודעת פרסומת שנאמר בה ארבעים יום “חיי היהודים” והכוונה היתה לכך שמציגים את הסרט הזה (הנכון, מבלבלים את הראש) כבר ארבעים יום. המעשה בארבעים יום הזכיר לכל את “ארבעים היום של מוסה דאג” ומאפיין את אווירת הפניקה המשתלטת על הגיטו. כל דבר פעוט מוציא את הגיטו מן הכלים ומשקיע אותו באווירה של קדחת.

[167] 22 ביוני 1942 [ב]

היום התקיימה התייעצות בהשתתפות עסקנים אחדים בנושא הגירוש. היו הצעות שונות, כיצד לפעול נגד הסכנה הנשקפת. הצביעו על העבודה בשופים כמוצא יחיד ליהודים, הסיסמה צריכה להיות – ראש המשפחה חייב להיות מועסק מעשית או לפחות לכאורה בשופ או בסדנא המוכרת ע"י גורמי השלטון. ציינו כי הכופר לא ישיג בווארשה את המטרה, שאפשר היה להשיג בעיירות קטנות, שבהן תמורת קילוגרמים אחדים של זהב ניתן היה להביא לידי כך שצוות השמדה פסח על העיירה. לובלין הוכיחה היפוכו של דבר. כמה מאות רובלים של זהב שנאספו שם, עוד החריפו את המצב.

“הגדולים” של הס"ס⁹⁸ וייליקובסקי, ישונסקי⁹⁹ הודיעו אחר שובם מקרקוב כי ראש מחלקת Bevölkerung und Fürsorge, טירק,¹⁰⁰ הצהיר כי ענין הגירוש מווארשה אינו אקטואלי. הגיטו הינו מדינה בפני עצמה, מוקפת חומה וככה היא תישאר במשך כל תקופת המלחמה. רק בתום המלחמה יבוא הפינוי.

זו תמימות לקשור תקוות כלשהן בהבטחות כאלה. הן יודעים אנו היטב כי לא בעיר אחת בא הגירוש לפתע ואפילו השלטון המקומי לא ציפה לו. האנשים המעשיים יותר חושבים על דרכי מוצא, מזייפים תעודות לידה של ילדים קטנים מגיל עשר, מכינים דרכונים דרום אמריקנים. מובן מאליו – רק אנשים עשירים יכולים להרשות לעצמם פתרון כזה. רוב רובו של הציבור נהיה שווה נפש לצפונות העתיד.

שאלה שניה, שדחק הצדה את ענין הגירוש, הוא ענין הרישום לנסיעה לארץ ישראל.¹⁰¹ הכל מדברים אודות רישום בני אדם שיש להם קרובים בארץ ישראל. הציבור מלא ספקות ביחס לטוהר הכוונות של הגסטפו. איש אינו מתאר לעצמו שממוסד איום זה יצא משהו טוב ליהודים. חוששים שמאחורי הענין מסתתרת מזימה, שכוונתה לסבך יהודים – ירשמו ואחר כך יגרשו [את הנרשמים] למקום כלשהו. אלה המיושבים יותר בדעתם שואלים – ראשית למה לא עשו זאת בערי השדה ושנית, לשם מה נחוץ לגרמנים תרוץ לשלוח היהודים, והאם בלעדי אותו תרוץ אין הם יכולים לגרש את היהודים מערי השדה?

[168] 26 ביוני 1942

יום ששי 26 ביוני הוא יומם של מאורעות גדולים עבור ע"ש:¹⁰² היום לפני הצהריים הרדיו האנגלי שידר אל יהודי פולין, נמסר בו כל הידוע לנו כבר היטב: סלונים, וילנה, לבוב, חלמנו ועוד.¹⁰³ חודשים ארוכים כאבנו על כך שהעולם ניצב חירש ואילם נוכח הטרגדיה שלנו שאין דומה לה בדברי־הימים. באנו בטענות לציבוריות הפולנית, לגורמים העומדים במגע עם הממשלה הפולנית – על כך שאינם מדווחים על הטבח ביהודי פולין! מדוע אין העולם יודע מאומה? האשמנו את הגורמים הפולניים המשתיקים בכוונה את הטרגדיה שלנו כדי שזו לא תאפיל על אסונם הם. מסתבר איפוא שכל אותן התערבויות נשאו לבסוף פרי. בשבועות האחרונים שידר הרדיו האנגלי בהתמדה ידיעות על מעשי האכזריות שנעשו ביהודי פולין: חלמנו, וילנה, בלז’ץ וכדומה. היום נמסר קיצור הדו"ח על מצבם של יהודי פולין ונקבו במספר של 700,000 הרוגים בקרב היהודים בפולין.¹⁰⁴ והזהירו כי יהיה נקם ושילם לפשעים שבוצעו.

קבוצת־ע"ש [עונג־שבת] מילאה בזה שליחות היסטורית גדולה. היא הזעיקה את העולם לגורלנו ואולי הצילה מאות אלפי יהודים מכיליון – ברור שאת זאת יוכיח רק העתיד הקרוב. אינני יודע מי מהקבוצה יישאר בחיים, מי מאתנו יעלה בגורלו ויזכה לעבד את החומר שנאסף – דבר אחד ברור לכולנו: כל העמל והיגע שלנו, מסירות־הנפש והחיים בפחד תמיד, לא היו לשוא. הנחתנו מהלומה לאויב. לא חשוב אם חשיפת הטבח שלא יאומן ביהודים תעשה את הרושם הראוי, אם יחדלו מהמשך טבח ישובים יהודים שלמים, דבר אחד אנחנו יודעים – את חובתנו מילאנו, התגברנו על כל המכשולים והשגנו את שלנו. אפילו מותנו לא יהיה חסר תכלית כמותם של עשרות אלפי יהודים. הנחתנו מהמלומה לאויב. חשפנו את חישוביו וגילינו את קלפיו. ואם אנגליה תעמוד בדיבורה ותקיים את איומיה בדבר שימוש באמצעים הולמים כבר עתה, כי אז אולי ניצלנו.

[169] 30 ביוני 1942

בימים האחרונים חיה האוכלוסיה היהודית בסימן לונדון. הידיעה שהעולם נחרד למשמע השחיטות בפולין עוררה אצל כולם התרגשות רבה. חודשים ארוכים ארוכים התייסרנו בעינויים הגדולים ביותר ושאלנו: היודע העולם על סבלנו? ואם יודע הוא, למה הוא שותק? הכיצד לא הזדעזע העולם כאשר רבבות יהודים נורו בפונאר (Ponary), ומדוע שתק העולם כאשר עשרות־אלפי יהודים הורעלו בחלמנו? (Chelmno) למה שתק העולם כשמאות אלפי יהודים נשחטו בגליציה ובשטחים אחרים שנכבשו זה מקרוב? הצגנו לעצמנו שאלה זו והשבנו בעצמנו עליה: למה יזדעזעו מהשחיטה בווילנה כשברוסטוב רצחו הגרמנים 180,000 נפש,¹⁰⁵ וכמספר הזה של אוקראינים ויהודים נרצחו בקייב?¹⁰⁶ למה יזדעזע העולם כשמדי יום ביומו ניגרים נהרות דם בשדות הקרב. במה דמם של יהודים אדום יותר מדמם של חיילים רוסים, סינים, אנגלים ואחרים. נתנו לעצמנו את התשובה הנצחית, אולם חשנו שאין בה מענה. רק עתה הבינונו מנין שתיקה זו. לונדון פשוט לא ידעה על המתרחש כאן ולכן שתקה. מאידך, כיצד יתכן שממשלת פולין, שלרשותה משדרים משלה, לא תדע על המתרחש פה. בכל זאת ניצבת השאלה החמורה, למה למחרת ההוצאה להורג של 100 אנשים בפביאק ידעו על כך מיד בלונדון, ואילו על רצח מאות אלפי יהודים נודע באיחור של חודשים ארוכים. זוהי באמת קושיה שאי אפשר לתרץ.¹⁰⁷ הידיעה שפניית ממשלת פולין שודרה בכל תחנות השידור הבריטיות, בכל השפות של בנות־הברית, וביום השבת כמה פעמים בגרמנית (בין היתר בשידור לנשים גרמניות), ולאחר מכן [שודרו] הנאומים של הארכיבישוף מקנטרברי, נאומו של הרב ד"ר הרץ והנאום של הציר זיגלבוים¹⁰⁸ – כל אלה הרעידו את הציבור היהודי בווארשה. אבל השמחה היתה מהולה בפחד תגובתו של הכובש. הרוב היה סבור שטוב שהעולם יודע אודות הכל, אולי ימצאו האמצעים המתאימים כדי לאלץ את הכובש לעצור את השחיטות להבא. ציטטו את הקטעים מנאומו של זיגלבוים בהם דיבר על פעולות תגמול נגד גרמנים בארצות־הברית, כדי להכריח [אותם] להפסיק את השחיטות בפולין. אחרים סברו שבעלות־הברית, ובמיוחד אמריקה הדמוקרטית, לא תבחר בדרך של שחיטת גרמנים, כי ראשית – אלה אזרחי ארצות־הברית ושנית – דעת הקהל לא תרשה לעשות כדבר הזה.

אולם הכל בדעה שחשוב מאוד שיוודע על כך לגרמנים. כל מי שהיתה לו האפשרות להיפגש עם הגרמנים יודע היטב שאין הם יודעים אודות הרצח והשחיטות המתבצעות בידי יחידות־מרצחים מחוץ לעיר, או בבתי מטבחיים כמו זה אשר בבלז’ץ.¹⁰⁹ הכובש חושש פן הידיעה על השחיטות ביהודים תגיע לאוכלוסיה הגרמנית, ואפילו לידיעת החיילים הגרמנים, לפיכך הוא משתדל לבצע את מעשי ההריגה בחשאי. אפילו קבורת הקרבנות נעשית בידי יהודים, המוצאים להורג לאחר מכן. אם ארצות־חוץ יסתפקו בנאומים ואיומי סרק בלבד, וכי אז הישועה תבוא אולי בגלל הפחד מדעת הקהל בגרמניה גופא. הגרמנים הבודדים שנודע להם ענין חלמנו הגיבו ברוגזה: הרי נשלם על כך בחיי נשותינו וילדינו, הרי על כך תבוא נקמת דמים. מניחים גם שלזעזוע בלונדון ובעולם כולו תהיה השפעה מסויימת על יחס האוכלוסיה הפולנית ליהודים, שהוא בדרך כלל רע מאוד. לפי שעה מילאו העתונות והרדיו הגרמני את פיהם מים. וכי מה יעשו? לאשר – משמעו להזעיק את דעת הקהל שלהם עצמם, להכחיש? – משמעו שכל ההבטחות לחיסולם של היהודים הם סתם דיבורים בעלמא. הציבור מצפה בענין רב לתגובת הממשלה הגרמנית ותולה בה תקוות רבות. מאמינים שמעתה ואילך יחששו הגרמנים לבצע שחיטות בפרהסיה כפי שעשו בעבר. מביאים אפילו הוכחה מאוסטרובייץ (Ostrowiec). שם שוחררו היהודים מקרונות חתומים שעמדו להובילם בדרך הגירוש,¹¹⁰ אם יתאשר הדבר הרי זו באמת תחילתה של תקופה חדשה. המפוכחים יותר מזהירים מאשליות. אין לצפות מהגרמנים לשום גילויי רחמנות. גורלנו לחיים או למוות תלוי בשיעור הזמן שיעמוד לרשותם. אם יהיה להם זמן רב הרינו אבודים. תבוא הגאולה בקרוב, הרי ניצלנו.

[170] יוני 1942 [א]

מה קורא הציבור? נושא זה מעניין כל אדם ולאחר המלחמה יעניין מאוד את העולם כולו. הבריות ישאלו, מה חשבו אנשי מוסה דאג¹¹¹ – מהגיטו הווארשאי, שהבינו כי המוות לא יפסח עליהם כשם שלא פסח על ישובי היהודים בעיירות הקטנות? ניתן לומר, שאף־על־פי שאנחנו נידונים למוות, בכל זאת לא איבדנו צלם אנוש ומוחנו פועל כפי שפעל לפני המלחמה. הקורא היהודי הרציני מתעניין מאוד בספרות המלחמה. קוראים את זכרונותיו של לויד־ג’ורג',¹¹² רומנים מספרות העולם, אודות מלחמת־העולם הקודמת וכיוצא באלה. נהנים מהדפים המתארים את שנת 1918 – מפלתם של הגרמנים – מחפשים מקבילות לימינו אנו ומשתדלים להוכיח באותות ובמופתים כי קרבה ובאה מפלתו של הצבא הגרמני הבלתי־מנוצח. קוראים בנחת אודות [כניעת] הנציגים הגרמניים בקומפיין (Compiegne)¹¹³ וכבר רואים בעיני הדמיון קומפיין חדשה וחמורה יותר.

הזדמן לי לקרוא את ספרו הגדול של ואן דר מרש (Van der Mersch)¹¹⁴ על שלטון הגרמנים בצרפת ובלגיה. על כל צעד ושעל פשוט מתבקשת גזרה שווה לימינו אלה, האכזריים פי כמה: שוד בדם קר, גזל מכל הבא ליד של אוכלוסיה אזרחית בארצות הכבושות, בלי רחם. מתוך הדפים רבי העצמה שבספרו של ואן דר מרש אנו למדים, שלא רק המלחמה הזאת היא טוטאלית, אלא גם מלחמת־העולם הקודמת היתה כזאת. המדינות הכבושות נשדדו מכל וכל. האוכלוסיה האזרחית שועבדה ונכפתה עליה עבודה לטובת הגרמנים. עם סיום הקריאה בספר זה שואל כל אחד: מה נעשה כדי למנוע שלטון הונים חדש באירופה?

יש אנשים הקוראים ברצון את נפוליון. מעבירים הקבלות בין אותו ימח־שמו לבין נפוליון, ואלה יוצאות תמיד לטובת זה האחרון. שכן למרות שעל מצפונו רובצים נהרי דם שניגר בכל שדות־הקטל של אירופה, הרי בכל זאת [נפוליון] הוא אשר זיעזע את העולם הפיאודלי והביא לכל מקום ומקום את הסדר המהפכני החדש. אולם אחרי ימח־שמו זה לא יישאר דבר, מלבד עשרות מיליוני קרבנות בכל ארצות תבל ואירופה שרופה וחרבה, שבגלל המלחמה הזו נסוגה מאות שנים אחור. קוראים ברצון על נפוליון משום שרואים כי כוכבו של רודן, של מנצח וכובש בלתי־מנוצח, דועך, וזאת אפילו יותר מהר מכפי שמשערים. בהנאה הגדולה ביותר קוראים את דפי המסע למוסקבה, שנסתיים במפלה כה טרגית, והיה לראשית סופו. בימות החורף קראו ונהנו מאוד מדפי תאור קשיי החורף הרוסי, וקיוו, שההיסטוריה תחזור גם הפעם על עצמה ותסתיים במפלתו של הימח־שמו. אף־על־פי שהחורף של השנה לא הסתיים באותה שואה כבשנת 1812, הרי בכל זאת ודאי הוא, שכשם שנפוליון שגה, כן גם ה[יטלר] שגה גורלית כאשר התחיל עם הענק הרוסי, שעומדים לרשותו משאבי ענק של כח אדם וחומרי־גלם. לפופולריות גדולה זוכה עתה ספרו של טולסטוי “מלחמה ושלום”. אנשים רבים שכבר קראו אותו לא פעם אחת בלבד, חוזרים וקוראים בו עתה שוב, בשל האפופיאה הנפוליונית.

בקיצור: הואיל ואין אפשרות לנקום באויב במציאות, מבקשים למצאה בדמיון, בספרות. בכך מוסברת הכמיהה לספרי־מלחמה שיורו לנו דרך לפתרון הבעיות הטראגיות של המלחמה הנוכחית. אולם לי נראה שכל החיפושים האלה בתחום ההיסטוריה לא יוליכונו לשום דבר של ממש. ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה, ובמיוחד כשאנו עומדים עתה על פרשת־דרכים על סף תקופה חדשה, הבוקעת מתוך חבלי־לידה מן העולם הגווע. היכן תמצא הקבלה עם תקופה קודמת? האם תיתכן השוואה כלשהי בין הטרור הלבן של העולם הפיאודלי לבין הטבח בקייב או ברוסטוב, שם נפלו מאות אלפי קרבנות מקרב האוכלוסיה האזרחית? ההיטלריזם רוצה להשמיד פיזית מיליוני בני־אדם, אך ורק משום שאינם מוכנים להכיר ב"סדר החדש" שלו באירופה. דרוש מחקר השוואתי על מאבקי הגסיסה של העולם הפיאודלי והעולם הקפיטליסטי. דבר אחד ברור, לא ניתן להשוות בין שתי תקופות אלו. הן שתי תקופות שונות, בעלות מהויות שונות לגמרי.

[171] יוני 1942 [ב]

עומדים להקים עוצבה חדשה של המשטרה היהודית, היא תזכה בתואר מוצלח – [באירוניה] K.O.P. – Korpus Ochrony Pogranicza, אוגדת משמר הספר (כשם משמר הגבול הפולני בשעתו). תפקיד עוצבה זו יהיה לשמור על חומות הגיטו בפני הברחות. על חומות הגיטו מרחו בצבע לבן מספרים גדולים (כל [קטע] של 50 מטר יקבל מספור) לשוטרי החומות יהיו מקופים נפרדים ויקבלו שכר מיוחד: 10 זל' ליום, כמות גדולה יותר של לחם ומצרכים אחרים.

לייקין,¹¹⁵ מפקד המשטרה, אסף את השוטרים וביקש מהם שיתנדבו. הואיל ורק מספר קטן של מתנדבים התייצב, קבעו את השוטרים למשימה המרה והמסוכנת הזו. השוטר ישא באחריות על ההברחות בתחומו. זוהי תכנית שטנית אשר תרעיב את הגיטו בעזרת היהודים עצמם. זה לא לראשונה מאלץ הכובש את התושבים היהודים לכרות קבר לעצמם. הוא עושה זאת על כל צעד ושעל. למרבה הצער, יש להודות כי הוא מוצא תמיד בני אדם המוכנים לעשות את המלאכה הבזויה הזו בחשק רב ולעתים בצורה מוגזמת.

יוני 1942. יש בגיטו הרבה חליפות מדים של חיילים שנפלו. מכבסים אותן בשופים, עורכים להן חיטוי – – בכיסי המדים מוצאים לעתים קרובות מכתבים מהבית וגם מהחזית. אלה האחרונים כמובן, מענינים במיוחד, הואיל וניתן לקבל מהם תמונת הלכי הרוחות ואלה, כפי שמספרים, פסימיים מאד. מעניין. הבגדים מכונמים ביותר! החסרות בגיטו כינים משל עצמו, שמביאים לתוכו כינים מבחוץ! אופייני – בכיסי החיילים הנופלים מוצאים חפצים שמקורם בשוד, ודוקא מווארשה, כגון דברי סדקית של פירמות וארשאיות ואפילו טליתות. נלקח מיהודים וחוזר ליהודים. יש כבר למעלה משלוש מאות אלף חליפות מדים כאלה. כעת אפשר לקבל מושג כמה חיילים גרמניים נפלו בחורף הזה, בכפור הרוסי.

אין לשער את כוונותיהם של החיילים הגרמניים כלפי היהודים. לדוגמה אביא את הדבר שאירע בשבוע שעבר. קצין וחיילים מופיעים אצל בעל מלאכה יהודי העוסק במוצרי גומי ותובעים ממנו פנימית של גלגל וצמיג חדש. האיש אומר כי אין לו מוצרים כאלה. עורכים חיפוש במקום ולא מוצאים מאומה. אף־על־פי־כן עוצרים ודורשים ממנו להצביע על בעל מלאכה אחר, תוך כדי כך מאיימים עליו שיוציאו אותו אחר־כך להורג. גם אצל בעל המלאכה השני אין מוצאים דבר. אוספים את שני בעלי המלאכה והולכים לשלישי, באופן זה מיועדת להוצאה להורג ביריה שיירה שלמה של בעלי מלאכה, המשתרכת בלווית קצין וחיילים. ברגע האחרון מסתבר שהקצין על חייליו, אינם מתכוונים להוציא את איומיהם לפועל והיהודים ניצלו.

בשיחה עם נציגי השלטונות על התכנית להנהגת טלאי צהוב במקום הסרטים בשטח הגוברנמן יעץ להם צ’רניאקוב להימנע מכך מטעמים כלכליים, נדרשת לכך כמות גדולה מדי של צמר.¹¹⁶

הרעב הנו כיום מחלה נפוצה ביותר. בלודז' המציא רופא פרגאי חשוב אמצעי נגד ההתנפחות מרעב. האמצעי הוא פשוט – תפוחי־אדמה אולם תפוחי־אדמה מניין, כאשר קילו אחד של תפוחי־אדמה, עולה כיום, אפילו בזול (!) 4 זל'.

השמועה על מותה של יודט, למרבה הצער לא התאמתה.

[172] יוני 1942 [ג]

הגרמנים עושים את הכל כדי לפעור תהום עמוקה בין התושבים היהודים לפולניים. הקימו חומות ופיזרו שברי זכוכית עליהן ומתחו חוטי תיל דוקרני. מדי יום הם מרעילים את האוכלוסיה הפולנית בעזרת הסמרטוטון Nowy Kurier Warszawski. מטר זפת וגפרית ניתך [על היהודים] באמצעות הרמקולים או כפי שהיהודים מכנים אותם – הנבחנים. מצמצמים את מספר הטלפונים בגיטו. רק יחידים זוכים לרשיונות מעבר לצד השני – ואף על פי כן הקשרים בין יהודים לפולנים קיימים.

המוסיקה היהודית, אשר סולקה מבתי־הקפה האריים ומן הרדיו היתה שוב למקשרת בין יהודים ונוצרים. שמעתי בימים אלה אודות מקום קשר בין הגיטו לבין הצד הארי. בפינת פאנסקה (Pańska) וז’לאזנה (Żelazna) מתכנסת מדי יום ראשון בשעה שלוש, תזמורת סימפונית יהודית, היא מנגנת ליד חוטי התיל הדוקרני המפרידים בין הגיטו לבין הצד השני. למוסיקה זו מקשיבים מאות רבות של אריים. מדי מחצית שעה הם מפנים את המקום לציבור חדש, לקבוצות מאזינים פולנים הבאים להקשיב למוסיקה האסורה. שוטר פולני אוסף כסף אצל המאזינים ומוסר אותו אחר־כך לתזמורת. כל זה נמשך במשך כל שעות אחר־הצהריים, עד לשעת העוצר ובמשך כל אותו הזמן מתחלפים מחנות הנוצרים הבאים להקשיב למוסיקה יהודית.¹¹⁷

דברים דומים קורים במקומות אחרים, ככל שקיימת בהם האפשרות למגע בין יהודים לנוצרים. כך למשל מנגנת מדי ערב קבוצת מוסיקאים לפני בית חולים על שם סופיה הקדושה, כדי לשמח את האסירים המאושפזים שם. המוסיקה אינה מכירה בהבדלי דת וגזע היא מחברת בכח שני עמים שהופרדו, היא סמל לקשרי גורל בין יהודים לפולנים שאין להפריד ביניהם.

וכעת – אירוע קומי – הס"ס ראה עצמו נפגע משום שהסיוע הסוציאלי היהודי [יידישע סוציאלע זעלבסטהילף] משתמש בראשי תיבות ס"ס והציבור עלול לתת לכך פירוש ס"ס יהודי ויש בכך משום פגיעה בכבודם ועל כן הם פנו למי שנחוץ והצליחו. (בתחילת יוני) נתנה הוראה בעל פה האוסרת את השימוש בר"ת ס"ס. הפעם נכנעה האוכלוסיה היהודית ברצון להוראת השלטונות.¹¹⁸ איננו רוצים שיזהו אותנו חלילה עם הס"ס. אנו מוותרים על הכבוד הזה.

תביעה מגוחכת אחרת נוגעת לסמל מגן דוד שעל גבי מכונית “העזרה הראשונה”. במכונית זו מעבירים חולים לאוטבוצק (Otwock). את הסמל יש להגדיל באופן משמעותי והעיקר – הסמל צריך להיות בצבע צהוב. לא יחלוף זמן רב ויצוו עלינו לצבוע בצהוב את החשמליות, הבתים, הרחובות, את הפנים ואולי אף את השמים.

[173] סוף יולי 1942

[אחרי האקציה הגדולה]

מסתובבים לפני 5 בבוקר, כדי לההרג ביריה.

סיבת מותו של צ’רניאקוב.¹¹⁹

10,000 בני ערובה ליום.

אגדת עשרת אלפים ילדים בבתי יתומים.¹²⁰

התנהגות המשטרה [היהודית] – השליכו חולים לתוך העגלות.

בגלל הרעב מתנדבים [לגירוש]. (כיכר לחם – 70 זל').¹²¹

פקידי [היודנראט] מתנדבים לביצוע החטיפות.

120 איש נורו באומשלאגפלאץ ב־28 ביולי – חולים ותשושים.

תנאים איומים בסטאווקי Stawki [אומשלאגפלאץ].

[אנשים] משתחררים תמורת אלפי זל'.

השקר הוכחש יום קודם לכן.¹²²

[174]

בפלקט אודות הגירוש [נאמר] שהם יוצאים למזרח (Ostland).¹²³

הם אינם יודעים שהם נוסעים למוות. יתנו חלב לילדים.

המכתבים מבריסק. מן הסתם מפוברקים.

1,500 בריאים נשלחו לסמולנסק (Smolensk).¹²⁴

אישורים מזויפים של שופים. שופים צצים כפטריות אחר הגשם. עשרות אלפים הצטרפו לשופים.¹²⁵ ברח' אוגרודובה 5 Ogrodowa הקימו שופ. שופים [עובדים] למאמץ המלחמתי

ההסתגלות המופלאה של הציבור.

דירות הפונות לרחוב. חיבור בתים – מיזוג שופים. [יושבי] גושי בתים שלמים נזרקו החוצה.¹²⁶ פינוי וגירוש.

אשה נוצריה שקראה לעבר הז’נדרמים “רוצחים” – נורתה למוות.

[175]

מראה האומשלאגפלאץ

גבורת האחיות – היחידות שהצילו שלא בעבור כסף. שמרלינג¹²⁷ – התליין בעל הפרגול. המחזות בעת העמסת הקרונות. חריצות המשטרה היהודית. הפרדת הורים מילדיהם, נשים מבעליהן. הרב קאנל,¹²⁸ לובלינר [?]. אלה שניסו להימלט בלילה דרך הפרצות בקירות – הוצאו להורג. שחרור בתחפושת של רופאים. מדי אחיות הצילו מאות מאנשי האינטליגנציה ופקידי קאו"מ¹²⁹ [ועד הסיוע העירוני], קהילה – רמבה¹³⁰ בכיכר.

מפעל אדיר. הפושע שמרלינג, ענק שהפרגול בידו. הוא מוצא חן בעיניהם [בעיני הגרמנים]. לא אחת קרע את תגי שוטרים שהצילו יהודים מהאומשלאג. המבצע הנאמן של פקודותיהם. – הנהיגו ביקורת על אחיות רחמניות משום ששחררו חינם. לקחן גדול. לקח יותר מאלף זלוטי לגולגולת. רובם השתחררו בלילה – שיחדו את המשמרות בשער. השוטרים – וגם [אנשי] העזרה הראשונה עשו כסף רב מהשחרורים. מוסדות הקימו קרן להצלת האינטליגנציה.

טרגדיה של אלה שנתפסו פעמיים, שלוש ואפילו חמש פעמים. האם שלא רצתה ללכת בלעדי ילדה, האב שלא רצה ללכת בלי רעיתו וכו'. אחר כך הלכו כולם לקרון. בגלל הילדים פנו מאות משפחות לאומשלאג. כאשר המכסה אינה שלמה, חוטפים הגרמנים ומוליכים ישר לתוך הקרונות, ללא אומשלאג. 12,000 נהרגו בעת הגירוש.

[176] יום הכיפורים, 22 בספטמבר

יום הסלקציה בשופים – רצח הנשים, הילדים, של הבלתי ליגליים.¹³¹ מראש ציפו שיקרה דבר כלשהו ביום כיפור. לראשונה – ביום הכיפורים של שנת 1939 – הפגזת השכונות היהודיות של וארשה. 1940 – הקמת הגיטו, ב־1941 הגירוש מרח' שייננה (Sienna) [?] מנהג הוא לייסר את היהודים בערים ביום הכיפורים. מצור בעלי הבתים [השופים] הגרמניים והיהודיים. הסלקציה של בעלי מקצוע כביכול, עובדתית – לפי השוחד. הגרמנים “הטובים” הפכו רעים, למשל טבנס.¹³²

[177]

ז’טו"ס¹³³

מפעל כביר התפורר. בגיטו עובד [מעין מחנה עבודה] אין מקום לפעולה סוציאלית. הקורבנות הראשונים, בתי המחסה לפליטים. בין היתר סדנת העבודה לנוער ברחוב דז’יקה 3 (Dzika). חיסול פנימיות הילדים ובתי יתומים. – חיסול גן הילדים [בשופ של] טבנס (300 ילדים) – נסיונות עזרה סוציאלית בשופים. היא חיונית לאקטיבה.

פקידי הקהילה בין החוטפים. רופאים ואחרים, נושאי סרט “מבצע ישוב מחדש”¹³⁴ מצאו דרכים לעזור. יחס לעובדי הז’טו"ס – שנאת הקהילה והמשטרה לז’טו"ס. החוזרים הגלויים והחסויים בענין ז’טו"ס. בסופו של דבר נגשו הללו [הגרמנים] לקאו"מ. אמנם בהודעה הרשמית הראשונה נדרשו לכבד את [תעודות] הקאו"מ. טבח נורא [בעובדי] קאו"מ. הכללתו בקהילה. צמצום מספר העובדים מ־3,000 ל־150, לאחר מכן – ל־75. – אינפלציה בתעודות ז’טו"ס – הן הצילו מאות סופרים, אנשי עט.

וייליקובסקי¹³⁵ לקח את החותמת. הורנשטיין¹³⁶ גנב אחר כך את החותמות מרומנינקו [?].

קיבלתי מכות מפירסט.¹³⁷ פקידי הקהילה מתעצבנים. בורנשטיין מציל [?] מרכז כל הקבוצות.

ברחו מהקרון! בעלי הנסיון, הצעירים, גברים. אחד ברח פעמיים, ארגן 8 קופצים.

[178]

חשיבות הסוכר, הלחם והמים.

הרעב ביום הגירוש – נפסקה ההברחה. המאפיות חדלו לעבוד. נלקחו עובדי המאפיות, המטבחים.

לבני אדם לא היה מוצא אחר, אלא ללכת מרצון.

המסמך המחפיר של הקהילה בנוגע לשמועות כי המגורשים [ – – ]

משרד העבודה [היהודי] יודע שנלקחים למוות.

התאבדותו של צ’רניאקוב, מאוחר מדי, סימן לחולשה. חצוי בפנימיותו. חלש מכדי להתנגד, אבל אדם הגון. היומן. הפחד. האמונה שבווארשה לא יעיזו.

יחס הפולנים – לא סייעו. אשמת ההנהגה הפולנית.

היעדר מנהיגות פוליטית.

[ – – –] במשך שלוש שנים.

המחסור בנשק.

הטקטיקה הגאונית של [ – – ]

חוסר מידע אודות גורל המגורשים.

נפגע משום שנאמרה האמת אודות טרבלינקה [?]

אנוכיות הקהילה בווארשה. היעדר בגרות אצל אנשי הקהילה בווארשה. חרפת הגיטו. וארשה וצ’נסטוחוב.

משטרת הסדר היהודית, יחסה למחנות העבודה. אף גילוי עזרה. אך [ – – ] התיבה המנגנת [שוחד], פרק בפני עצמו. שלושת אלפים ציידים.¹³⁸ מעשי המשטרה היהודית, גררו מן המחבואים, חשבו הרבה מהם, חטפו ילדים מהרחובות, זקנים ונשים. היכו באכזריות, סחבו ולקחו כל אשר בידיהם. עבודתם המזוהמת של האוקראינים. “שיתוף פעולה לבבי”¹³⁹ בינם לבין [השוטרים] היהודים, בזזו יחדיו. כל המשטרה היהודית מלאת כסף רב, תכשיטים.

האוקראינים – מאנשי הצבא האדום בעבר, מרגיש בודד, שותה לשוכרה, שודד שעונים, זהב, לפעמים ציוו על נערה יפה לצאת מהשורות: “עליך לחיות”.

הלטבים מצאו 100,000 זל'.

הפקעות רכוש¹⁴⁰ – המנהל גייפל Geipel. משאיות עמוסות מגהצים, עגלות ילדים וכיו"ב.

המשטרה היהודית גוררת זקנה מסכנה, היא מגלה התנגדות תקיפה – לעומתה, הסבלים מרח' פז’ייזד (Przejasd), מניחים לשוטרים לתפוס אותם. [ – – ] קפלנסקי ניצל.¹⁴¹

היו ימים [שהשוטרים היהודיים] היו נאלצים להביא 5–4 ראשים. מסחר בראשים¹⁴² תופסים “ראש” רזרבי כדי לשחרר [מישהו] מהאומשלאג תמורת כסף רב. שוטר רשאי להשאיר את אמו, אך לא יותר.¹⁴³

[179]

התנגדות

האיש מהגיטו הקטן שאחז בגרונו של גרמני. זה [הגרמני] ירה בו, השתולל ורצח 13 יהודים (בפנסקה או בחלודנה – Pańska-Chłodna). יהודי מנלבקי (Nalewki) חטף רובה מידי אוקראיני ונמלט.

תפקיד הנוער – היחידים שנותרו בשדה המערכה, הרומנטיקאים, בעלי הדמיון. שמואל¹⁴⁴ לא יכול היה לשאת את אסון הגיטו. החלטת התנועות.¹⁴⁵ ניסיון ההצתה של ה־6 בספטמבר.¹⁴⁶ לכרוזים התיחסו כאל מעשה פרובוקציה.¹⁴⁷ היריה בשרינסקי.¹⁴⁸ רעיון השימוש בחומצה גפריתנית נגד המשטרה היהודית¹⁴⁹ נוער, פרטיזנים, פעולות חבלה.

קבוצת סבלים, שמשפחותיהם נספו, חולמים על נקמה, מוכנים לתת כסף.¹⁵⁰

[180]

שרות הסדר [המשטרה היהודית]

התודה [לשוטרים]. את נשותיהם לקחו. את השוטרים היהודיים, חושפי המחבואים, מגלי המרתפים, עליות הגג, שלחו למחנות עבודה. מה קרה למשטרה היהודית? נשארו שלוש מאות¹⁵¹ [אלה שנשארו] – הגדולים שבלוקחי השוחד. בדרך כלל [הם נמצאים] במקומות העבודה שמחוץ לגיטו.

שנאת ההמון היהודי. אחרי האקציה, ללא מדים, [השוטרים] היו מכריזים שלא היה להם בה חלק. השנאה אליהם גדולה מהשנאה לגרמנים. יש רצון להתנקם בהם. אחרים מגינים עליה: הם בשר מבשרנו. – התירוץ שלהם: לקחו גם את אחותי, את אמי לקחו. הכל מסתכם אצלם ב"ראשים".¹⁵² סחרו בהם בימי המכסות, רשמו בפנקס – סיפקו כך וכך “ראשים”. [אחד מהם] בא לדזיקה 3 Dzika ותבע לחם משום שעבר את המכסה. מנין השחיתות הזו? מהיכן לקחו כל כך הרבה “ציידי ראשים”.¹⁵³ עורך דין התגאה שהטעין 1,000 יהודים לקרון.

כיום, בסוף אוקטובר 1942, השוטרים היהודיים מתחבלים תחבולות כיצד לתפוס מישהו, לגרור אותו לאומשלאג ולשחרר אדם אחר במקומו תמורת 5,000 זל'.

[181] 6 בספטמבר

הדוד ברחוב ניסקה

מעשי אכזריות. באישון לילה הודיעו ללייקין¹⁵⁴ כי למחרת עד שעה 10 חייבים כל היהודים להתייצב במרובע גנשיה (Gęsia), סמוצ’ה (Smocza), ניסקה (Niska), זמנהוף (Zamenhofa) לשם סלקציה ותפיסת הבלתי לגליים. טבח 25,000 איש ואולי אף למעלה מזה. ציוו על כולם לעזוב את הבלוקים שרוקנו. לכל שופ קבעו 3–2 בתים, על פי רוב בשדה. בחלק מהשופים חזרו [העובדים] בו ביום לדירותיהם, באחרים – למחרת או כעבור יומיים, שלושה. Aleśmy zrobili ładny kociołek, “ארגנו דוד נאה”, אמר מפקד מבצע הגירוש ויטוסק (Witossek).¹⁵⁵

עשרות האלפים נותרו בניסקה Niska. מעשי טבח שאינם פוסקים. 70 נפש בדירה אחת ברח' וולינסקה (Wolyńska) – תוך יומיים הביאו לבית העלמין 1,000 הרוגים. מאות הרוגים ברחובות. בשעת הסלקציה הכל כרעו ברך על האבנים.

[182]

כיצד נערכה הסלקציה?

כ־3,000 מועסקים בקהילה. היתר, מחלקות שלמות, שלחו לאומשלאג. אצל הלמן ספרו 700 נפש ובמקום 30 הנגרים שנותרו לקחו נשים וילדים. אצל המברשתנים ספרו 1,200 והנותרים גורשו באופן מכני. בין היתר השופ החלוצי ובתוכו נוער בעל ערך.¹⁵⁶

אלפי אנשים שהצליחו להינצל במשך כל הזמן בזכות מקומות הסתר, הלכו כעת לניסקה Niska, משום שחשבו שעוזבים את הגיטו לתמיד. [הגרמנים] השיגו את מטרתם, חשפו את המסתתרים ולקחו עשרות אלפים מניסקה.

מאות ואלפים שכבו שבוע תמים במחבואים ללא מים (צינור התפוצץ) וללא אוכל.

קון והלר:¹⁵⁷ הרגו את קון ואת הלר ואחר כך את ארליך.¹⁵⁸ הסיבה, התערבויות שלהם באומשלאגפלאץ ושחרור אנשים רבים תמורת כסף ולא רק תמורת כסף. בביתם הסתתרו חסידים רבים – קשורים עם רבנים – הזהירו בפני התחלת מבצע הגירוש, וזאת בסתירה להכחשותיו של צ’רניאקוב.¹⁵⁹ ניסו בעזרת כסף לרכך את האקציה. נתנו אישורי שיתוף פעולה עם הפירמה קון את הלר לאנשי עט, סופרים, שחקנים ואחרים. כולם חשבו כי הם [קון את הלר] יהיו יורשי הקהילה.

כאשר חסרים [אנשים] להשלמת המכסה, מביאים קרונות מבלי למיין. התעודות הטובות ביותר, אלו עם חותמות [אדומות] – – אישורים של הס"ס. מיון שטחי בקרונות.

[183]

לעבוד באופן יסודי.

לימדו את הנוער כלכלה מדינית במקום איסטרטגיה – עם הספר. חינוך הנוער לספרים ולא לפגיונות. לירות, לירות!

אנשים הרגו הורים כדי להציל עצמם. אינו מעורר אהבה. התחזקו היצרים הבהמיים. איבדו העכבות המוסריות. מותר למשטרה לרצוח את הזולת.

[184]

פרה־היסטוריה של הגירוש

מכתבים מלובלין. סמק גרייר¹⁶⁰ אודות 60,000 יהודים בווארשה, אודות גיטו של עובדים. מכתבים מוולודבה (Włodawa) בדבר מזבח שמכינים בשכנות לווארשה.¹⁶¹ השמועות אודות פלצוביזנה.¹⁶² אזהרותיהם של קון והלר.¹⁶³ אזהרות הס"ס שיטביעו בדם את מפיצי השמועות. בואם של הלטבים [לווארשה]. הכנת קרונות מיוחדים עבור טרבלינקה.

[185] ספטמבר־אוקטובר 1942

הם מסרבים למסור את המספר הסופי [של המגורשים]. דברת כבוד רשמית של וורטהוף Worthoff¹⁶⁴ שהמגורשים לא יומתו. בא להצטדק שאינו אשם במות צ’רניאקוב.¹⁶⁵

אנשי הגסטפו של לובלין ידעו קודם אודות הגירוש.¹⁶⁶

הגיטו גועש. משש בבוקר מסתובבים אלפים ברחובות.

רצחו 12 איש בגלל לבנה שנפלה בז’לאזנה (Żelazna) 80. את כל הדיירים לקחו לאומשלאג.

הזנה באומשלאגפלאץ. הפליטים [ – – ] בהלה ברחוב בגלל פיצוץ [ – –]

[186] 26 בנובמבר 1942

[לבוב]

לפני שלושה שבועות גורשו מלבוב 10,000 בני אדם, נותרו 35,000 במחנה שבו לא מחזיקים מעמד יתר מ־8 ימים.¹⁶⁷

70–60 ב[כלא] לוקיטקי (Łokietka).¹⁶⁸ אמורים להיות שם 500–400.

[וארשה]

800–700 שבו ממחנות עבודה. הם נראית כקבצנים.

טיפוס הבהרות. 500 בבית חולים. משחררים משם מיד לאחר שהמשבר חולף. הכרחי להקים בית החלמה. 200 יתומים מאב ואם – ילדים מהצד השני [הארי]. בלתי מועסקים 8,000–3,000, בהפקעות רכוש.¹⁶⁹ אפשרות הקמת שופים חדשים – בתכנון. חוסל סניף קאו"מ להגשת סיוע.¹⁷⁰

מרגישים אשם שנותרנו [בחיים]. האמנו כי אנו עם של רחמנים. פער בין עשיר לעני.

[שופ של] ברוייר (Brauer).¹⁷¹ 5,000–4,000. נמסרו [לגירוש] 500. חלק [נשארו]. רימו אותם, [אמרו] שישארו 2,000.

לקחו אלפים אחדים של בני אדם, פי שלושה פראיים בהשוואה לממוספרים.¹⁷² עד ה־1 בדצמבר חייבים [הפראיים] לצאת.

עזרה הדדית רק בין ממוספרים. המפוטרים שהיו להם קודם מספרים, יקבלו סיוע. [כעת] לוקחים מהם את תלושי הלחם, כי הם מכלכלים רק 700 וצריכים גם להרוויח. קטגוריה של עובדי המאמץ המלחמתי – אזרחים מקבלים יותר. תשלום שבועי לעזרה הדדית.

שופ של הופמן¹⁷³ האחרונים. כל הנשים והילדים נלקחו, הבטיחו. את הילדים לקחו עם תרמילי גב, שקים ותיקי יד. המכסה – 1,200 (לקחו 700). בשעת הסלקציה גנבו חפצים.

הרבה עבודה עם נוצרים המצוקה אינה רבה מדי – נותנים הלואות נגד בטחונות – –

[187] אחרי ספטמבר 1942

[תאור חסול שופ]

AHG-Agentur und Handelsgesellschaft חברה לסוכנויות מסחר. באי כוח של “אורסוס” קנו מהנאו בזול את “סטלה”. בית חרושת לאלקטר. [הגרמני] צימרמן קיבל את סטלה. לובן: בית חרושת אלקטרוטכני לסוללות ומצברים.

בכיכר גז’יבובסקי Plac Grzybowski לקחו שורה ארוכה של מפעלים יהודיים. ברזל. הענף החשוב ביותר – נייר, (קמפינסקי, עקביא, שייצרו מחברות, בלוקים לכתיבה, פנקסים) מערכות גדולות של מיכון. בית חרושת לנייר, לסיגריות (זמנהוף 29).

הרשו לגור ל־1,000 איש, [לפנים], גרו 4,000.

ברחובות מילה (Miła) ממס' 31 עד 55, לובצקי (Lubeckiego), עד זמנהוף, לרבות זמנהוף 27, נספו 3,500 נפש. ביטלו את הזיכיון.

בימי ספטמבר הראשונים שלושה מצודים גדולים. פקדו על כולם לרדת, סידרו בקבוצות, לפי המקצועות, בדקו את הדירות. הרגו יותר מעשרה איש במרתף. ברנדט¹⁷⁴ הסתובב בשעת המצור וחילק לשתי קבוצות: האחת – לאומשלאג, השניה [לסלקציה]. לקח 300–150 איש. כל יום אחרי ה־6 [בספטמבר] היו מצודים מדי יום ולקחו 3,500, ניצלו 600–500.

בשעת המצוד פקדו על היהודים לנגן בסקסופון – אזרחים אריים הבטיחו כי המפעל יאושר ועל כן האנשים לא זזו.

הנשיא ברילסקי (Barylski) והרוזן קומרניצקי (Komarnicki) התנהגו בסדר. הלכו לאומשלאגפלאץ והצילו.

הפולקסדויטשה מיקולסקי (Mikulski) אינו מזמין באופן רשמי, הוציא כסף במרמה והטעה.

המרכז להפקעות Werterfassung, הפרטיים לקחו את כל הסחורות. אחד המנהלים היהודיים [?]

להתקבל [כעובד לשופ], בממוצע 2,000 זל' לנפש. משמר השופים, הוורקשוץ Werkschutz לקחו 90% לאומשלאג. מיון בני אדם נעשה בעזרת מגלבים. הלקו הן את המשוחררים והן את אלה שנשלחו לאומשלאג.

אחרי 3–2 מצודים האנשים נשברו, היו מוכנים ללכת מרצונם לאומשלאג.

למחצית ספטמבר נסגר המפעל, משום שלא עבד למען “החימוש”. את המלאים פיזרו, את המזון לקחו. הכל נשארו רעבים.

[188]

הקמת הבלוקים

הטבח אצל שולץ, נובוליפיה (Nowolipie).¹⁷⁵ המצור הגרמני הראשון. לקחו אלפי אנשים. נתנו חצי יום זמן להעתקת המגורים. אותו הדבר אצל טבנס. – מעשי ה"יהודונים" בעלי התוכניות הללו. התנהגותו האנושית של הלמן.¹⁷⁶ ניהל מ"ומ עם ועדי הבתים על מסירה הדרגתית של הדירות. הבלוקים – גיטאות נפרדים.¹⁷⁷ מאפיות עצמאיות. בתי מרקחת, חנויות מכולת, סנדלריות, מספרות, אפילו בתי תפילה ופטריוטיזם מקומי – בנוגע לאיסוף כסף.

הערפדים של השופים: כסף [שלמונים] עבור כניסה לשופ. כסף בעבור כל הרשמה. עבודה כביכול בעת המצור. [השופים] הוקמו בחיפזון, ללא הזמנות, ללא חומרי גלם, מפעילים את בתי החרושת רק בבוא הגרמנים. אותו הדבר אצל המברשתנים. השופים כמחבוא. התחילו ללון בשופים יחד עם המשפחות. מכאן רעיון הבלוקים.¹⁷⁸ – הטבח בנובוליפיה.

[189] וארשה, 15 באוקטובר 1942

למה?

למה לא גילו התנגדות כאשר ניגשו לגירוש 300,000 יהודים מווארשה? למה הרשו שיובילו אותם כצאן לטבח? למה כל זה בא לו לאויב בקלות כזו, בפשטות כזו? למה לא נפל לו גם קרבן אחד מקרב התלינים? כיצד בוצע הדבר בקלות כזו על ידי 50 אנשי ס"ס (ויש אומרים אפילו פחות מזה), בעזרת פלוגת 200 אוקראינים וכמספר הזה לטבים?

מאה איש מה־13 שעסקו בחטיפות,¹⁷⁹ נמצאים בצד השני. המרכז שלהם ברח' ליטבסקה (Litewska). שטרנפלד עומד בראשם.

[בין] החוטפים, עובדי העזרה הראשונה,¹⁸⁰ עובדי חברות הקבורה, פקידי הקהילה עונדי סרט “מבצע ישוב מחדש”¹⁸¹, את כל הסרטים [האחרים] ביטלו, כל היהודים שווים.

[190]

מראה המצור

[משטרה] (1) יהודית, (2) גרמנית, (3) מעורבת. בתחילה יהודית בלבד, אחר כך מעורבת, לעתים – גרמנית. כל [הדיירים] לחצר, בדיקת ניירות. פרצו את הדלתות ואת השערים.

המצוד הגרמני בהשתתפות אוקראינים. בכל שער [כניסה לבית דירות] איש שרות הסדר [המשטרה היהודית]. מטחי יריות הפחדה. טיפסו על הגגות, הציצו לתוך הארובות. בבתי החרושת העמידו בשורות, הסלקציה אצל המברשתנים. לפי העין, ללא ניירת –

שופים במלכודת – הוצאו את הטובים שבבעלי המקצוע. “רוקחים” – צחקו, לקחו. את האינטליגנציה לקחו, הסתכלו להם בכפות הידיים, את בעלי הידיים הנקיות, את הפקידים – לקחו.

הולכת קבוצה, כולה בבגדי עבודה, בנעלי בית, בליווי אוקראינים, יורים ללא הפסק. סלקציה של בלוקים שלמים ברחוב. בתחילה [בדקו] ניירות, אחר כך לפי הפנים. (צבעו שערות שיבה).

האנשים המיותרים. עסקנים לשעבר. עמלים מבלי דעת – למה ולמי.

הכל גוזזים את הזקנים, פושטים את הביגוד המסורתי, מקצצים בפאות. במשך היום כולו הרחוב מת. רק כעבור המצור בין 5 ל־7 בבוקר יש תנועה באותם הרחובות שבהם כבר נסתיים המצור. אולם ההם (הגרמנים) נוהגים לחדש (שנית) את המצור באותם האיזורים עצמם.

כאשר חסרים (אנשים) להשלמת המכסה, מביאים קרונות מבלי למיין.

התעודות הטובות ביותר, אלו חותמות – אישורים של הס"ס. מיון שטחי בקרונות.

הסוכנים היהודיים מוסרים מידע אודות הלכי הרוח, דרכי המסתור.

תפקיד בעלי השופים (הגרמנים) בעת המצוד. שיתוף פעולה עם הס"ס, על ידי פיזור אשליות בקרב הציבור, למשל אצל טבנס ברח' ניסקה 65 (Niska). הוא רוצה להציל מהמצור. לקח משם את כל [עובדי] המכבסה.

המנהלים עוזרים בחטיפת הבלתי לגליים, למשל אצל הלמן.

[191]

מקומות המחבוא

(1) בחדרים, (2) בעליות גג, (3) במרתפים ובין החורבות.

קירות כפולים, חדרונים מאחורי קירות בנויים, עליות גג סמויות, ארונות המסתירים כניסה לחדר, חנויות נעולות מבחוץ, מרתפים, חדרי מדרגות, מקלטים, טרנספורמטורים.

לקח ערי השדה – יושב בסתר? בכי תינוקות מסגיר מחבואים. הרג במקומות מסתור. אף על פי כן, מעשה רב הוא – להסתתר.

קרונות קון את הלר¹⁸² עמוסים חטופים, תמונות הזוועה. זעקות ובכי החטופים. – מהלומות השוטרים. גם נאבקים עמם. ועדי בתים ערכו מסיבות לשוטרים שנהגו ברכות בעת המצוד. – באוגרודובה (Ogrodowa) 5 הצילו אפילו חולים.

שוטרים עוזבים ובידיהם שקי מצרכים וחפצים.

אשה לקחה עמה שני מיליון זלוטי ופנתה הישר לקרון. אשתו של קריגר מהמברשתנים הלכה לקרון עם חצי מיליון זלוטי וחפצים רבים.

[192]

ללא בטחון וללא בהירות

המועד: חרב דמוקלס של השמדה תלויה תמיד מעל צוארם של יהודי וארשה. גורלם תלוי בשופים. כל עוד יש לשופים הזמנות, יש ליהודים זכות קיום. אך זה לא כך – לא לכל השופים יש הזמנות ארוכות טווח. לא מזמן (אמצע אוקטובר) קיבל שולץ הזמנות וחומרי גלם עד אפריל. השמחה היתה כללית, שתו לחיים, ערכו מסיבות וכו'.

מעל שופים מסוימים תלויה שוב חרב דמוקלס – המועד הקצר. לסוג זה שייך שופ אוב"וו OBW, השופ הטוב ביותר מבחינה חברתית.¹⁸³ המועד שלו מסתיים ב־20 באוקטובר וסוף כל סוף האריכו את המועד ב־30 ימים נוספים. הבה נשים לבנו לנשמות בני האדם שגורלם קשור בגורל השופ. אם יחדל השופ להתקיים, תיאבד אף זכות קיומם. ישארו בני אדם ללא מספרים, ללא קורת גג, ללא כרטיסי מזון.

[193]

שופים¹⁸⁴

האספקה בשופים – שיטות שוד וגזל שונות של ה"מאכערים"¹⁸⁵ השונים. למשל הורדת טיב הלחם, את הקמח היותר טוב לקחו ללחמניות. –

האספקה ברשות החימוש.¹⁸⁶ תקנון העבודה של השופים. שעות העבודה, בקיץ מ־7 עד 7, אין שכר, איסור. אוב"וו.¹⁸⁷ נטיית היהודים לסבוטאז'. אצל שולץ שתי חולצות, עבודת פרך, אספקה זעומה. המוצא היחיד – מכירת רכוש לא לך, דהיינו מסחר בחפצי המגורשים – מעשי שוד עד עצם היום הזה, מסחר.

החרמת רכוש בשטח השופים. תורה חדשה – הכל שבתחום השופ שייך למפעל – חוקה בלתי כתובה. רשיונות־מעבר למתגוררים מחוץ לשופ להוצאת חפצים מהשטח.

השפה. הכל עובר לגרמנית, אצל הלמן כל השלטים, כל ההתכתבות – בגרמנית.

ורקשוץ (ורקשמוץ)¹⁸⁸ – מי שהיו שוטרים, מבריחים, אנשי עולם תחתון וכיו"ב, פרנסתם העיקרית –[סחיטת] הבלתי לגליים, המבריחים, המאפיות הבלתי חוקיות.

קונרד,¹⁸⁹ איש הגסטפו.

השופ הפיקטיבי של טבנס. תרמית – לקחו כסף ושלחו לאומשלאג. לקחו לעצמם את המכונות שמסרו היהודים. אצל שולץ תשלום של 10 זל' לנפש תמורת מזון לבלתי מועסקים.

(1) רווחים מסחורה חיה, ממסחר במספרים. גרמנים בעלי השופים סוחטים בהתמדה את פועלי השופים, עבור הזכות לחיות. למשל אצל הופמן¹⁹⁰ מסוי בעלי יכולת. כן הדבר בשופים אחרים, כדי שלגרמני יהיה ענין להגן על היהודים שלו. (2) כמסתבר, פחתו רווחי היצור, ועל כן (3) רווחים מהספקה. מוכרים בשוק החופשי את המצרכים שסיפקה מפקדת החימוש. –

המצב הסניטרי בשופים: סגרו את המרפאה אצל המברשתנים. לקחו כמעט את כל בתי המרקחת, אפילו בשטח השופים.

תנאי דיור: צפיפות איומה אצל שולץ, טבנס ואחרים. טובים יותר אצל הלמן. העדפת ההנהלה ומקורביה. אצל טבנס 10–8 פועלים בחדר, אצל שולץ דירות רבות ללא מאור, ללא גז, משום שהבעלים הקודמים לא שילמו עבור תאורה. דירות ללא נשים ולכן היו מוזנחות, מלוכלכות.

המרחק בין בלוק המגורים למקום העבודה: יש שופים רבים שהמרחק מהם רב, צריכים לקום לעבודה בחמש וחצי, ללכת מרחק ניכר וב־6 בערב להתחיל בהליכה הביתה, מבלי שבמשך כל היום יכנס לפה דבר חם כלשהו. הפכו את האנשים ממש לעבדים.

נסיונות להכניס פועלים פולנים לקורט רהריך¹⁹¹ ללא הצלחה, משום שמחרימים פועלים פולניים. לא רוצים לסחור עמהם. מודעות של שולץ וטבנס בעיתונות הפולנית שמחפשים חייטים פולנים. המודעות – לטובת היהודים¹⁹².

שמועות שיעסיקו שבויי מלחמה במקום יהודים. שולץ שותף למאפיה, טחנת קמח, קנטינה, מעבדה (המחצית – לשולץ). לקח כל שהיה בשטח השופ. צילומים.

טבנס – (מרוויח) מיליון בשבוע.

השופ של הופמן מורכב משני מפעלים. אחד מהם מעבד ביגוד ישן שנאסף בגרמניה, כאן מכבסים ומתקנים אותו ושולחם אחר כך חזרה.

בדצמבר לקחו את האספקה מהחולים.

סולידריות פועלית – [בשופים של] שולץ, הלמן מקימים קופות עזרה הדדית למקרה של מחלה.

אספקה לילדים בשופים. יש פינות ילדים.

ועדי עזרה הדדית.

פועלת אצל שולץ אינה מספיקה לייצר 2 חליפות מדים, משלמים לכן לבעלי מקצוע טובים.

עבודת חינם: בשופ הכל חייבים בעבודת חינם: הפועל, החייט, הסנדלר, הספר, הרופא, כולם – האנשים מתפרנסים ממלאי או ממכירת רכוש גנוב – מאז הגירוש חדלו לשלם אפילו לאותם הפועלים שעבדו לפני כן בשופים וקיבלו שכר רעב. מנהל עבודה שקיבל אצל הלמן 100 זל' ליום, משלם היום 30 זל' תמורת הספקה. אסור ליהודים לקבל שכר. גם לפקידי הקהילה ומוסדות אחרים אותו הדין.

מנהלי חלק מהשופים [סבורים] כי הואיל והם הצילו חיי פועליהם, זכותם לתבוע מהם עבודת חינם ואילו על הנוגע בדבר לדאוג למזונותיו בעצמו. בכלל מנהלי השופים רואים עצמם כבעלי טובות שמותר להם הכל. אסור לפועליהם להוציא הגה. על חשבון הפועלים, הסחוטים והשדודים. ברוב השופים – רמת החיים של המנהלים גבוהה יותר מאשר לפני המלחמה. בשופ של הלמן משתמשים בקמח המוקצב לאפיית לחמניות ודברי מאפה למנהלים ומקורביהם. בו בזמן אופים לחם גרוע, המביא מחלות על הפועלים, אך זה איכפת למנהלים מעט מאוד.

[194]

מסמני עבדות של ימינו

(1) ממוספרים ומוחתמים,

(2) מתגוררים בקסרקטינים, אפילו ללא נשים,

(3) לקחו מהם את הנשים והילדים, העבדים אינם זקוקים להם,

(4) מתהלכים בקבוצות, לא יחידים,

(5) נתונים לטרור ומוכים בשעת העבודה,

(6) מנוצלים באופן בלתי אנושי, המזכיר את ה"קולי" (בסין), (קבלנות אצל שולץ),

(7) כל צורת התארגנות אסורה עליהם,

(8) מחאה וביטויי התמרמרות אסורים,

(9) חיי כל עבד תלויים באדוניו ובעוזריו היהודיים. כל אחד מהם עלול להישלח לאומשלאגפלאץ בכל עת,

(10) משמעת רצחנית וגירוש למחנה כפיה בשל איחור (שולץ),

(11) חובת העבודה אפילו כשיש חום,

(12) גרוע מעבדים – חייבים לדאוג בעצמם למזונותיהם,

(13) ביטול דין הירושה שמשמעו החרמת רכוש בני המשפחה,

(14) סגורים בבלוק המגורים, עזיבת הבית לאחר העבודה – אסורה,

(15) עזיבת הדירה לאחר שעות העבודה אסורה. אסור להסתובב ברחוב,

(16) הגבלת חירות אישית וחופש תנועה,

(17) גרוע מהעבדים – עבדים ידעו שחייהם מובטחים להם, היתה להם תקווה להשתחרר. היהודים הם Morituri, נידונים למוות¹⁹³. פסק דינם נקבע, אך ביצועו נדחה למועד בלתי ידוע,

(18) חולים וחלשים אינם נחוצים ומשום כך חוסלו המרפאות, בתי החולים וכו',

[195]

תנועה

כל שופ מהווה יחידה בפני עצמה. על פי הפקודה מה…באוקטובר אין לעזוב את תחום השופ. הפקודה חלה גם על הגיטו.¹⁹⁴ הנתפסים ברחוב ללא רשיון מעבר, נשלחים לאומשלאגפלאץ. באופן חופשי אפשר לנוע קצת לאחר שעות העבודה ( מ־7 בבוקר עד 6, ובחלק מהשופים עד 5 בערב) באופן שכזה: מצטרפים לקבוצה ההולכת מן העבודה לבלוק המגורים, או לעובדי המקומות שמחוץ הגיטו בדרכם הביתה. קורה שבודקים קבוצה כזו, במיוחד כשהיא קטנה. ליהודים בודדים אסור לנוע ברחובות. שיטה אחרת לתנועה בשעות היום היא נסיעה בעגלה. לאלה לא נטפלים ועל כן רואים בה שיטה בטוחה.

[196] סוף 1942

Sonderzuteilung. הקצבה מיוחדת [נוספת] היא היסוד לכל עבודת הסיוע. פיקוח הקהילה – נוקשה. בתחום זה השלטונות לא רוצים להפריע לבעלים.

התייצבה משלחת [ממפעל] “אורסוס”, 80 גרם לחם. השאלות הללו מענינות אותי ביותר. ז’לאזנה 101 (Zelazna). תובעים דו"ח בנוגע לאספקה בכל השופים. הקשר עם מפקדת החימוש בענין זה. איננו יכולים לפרסם בקשר לכך מודעות [פומביות], אך הוועדים רשאים (לעשות זאת) במסגרות השונות.

פקידי הקהילה שוחררו משכר דירה. השופים חייבים בשכר דירה, משום שהם מרוויחים.

את 2 הזל' שנועדו להזנה יש להוציא [למטרה זו]. הקצבת חובה [עדיפה]. ניצול של פועלים לא בא בחשבון. הפרמיות הן לעתים קרובות כיסוי למעשי תרמית. הציניות, – למנוע מהפועלים [הקצבת] מזון לחגים. בעלי השופים מבקשים להידבר עמנו כדי לצמצם את אחריותם.

האחראים לניצול לרעה הם היהודים בלבד.

המוסמך היחיד לאשר מתן הקצבה נוספת עבור חסרי המספרים הוא המוסד להספקה [של היודנראט].

העובדים במרכז ההפקעות Werterfassung [קיבלו שכר]+ 10% למען החולים.

[197] 1 בינואר 1943

הגזל והסיכה [?] ליל הסילבסטר בווארשה.

גנרל פון זאמרן (Ferdinand von Sammern-Frankenegg )¹⁹⁵ צריך להיות היום בקהילה. ליצנים אומרים – כדי לאחל שנה טובה. עומדים להקים תיאטרון ביידיש.

שמועות בדבר התאבדותו של בלבן.¹⁹⁶

“ברווזים” אודות מאמר ב-Das Schwarze Korps ¹⁹⁷ בדבר גירוש יהודי פולין, שלא עלה בידם משום שהיהודים אינם חומר כשיר לפינוי, לכן מתו 120,000 נשים, ילדים וזקנים. על כן לא יהיו יותר גירושים. אלה שגורשו, הם יסודות לא פרודוקטיביים.

שמועות בדבר בשורות טובות המצפות ליהודים. הן מופצות בשמו של גנצווייך. מה שייכותו לענין אין לדעת. השמועות אומרות שהיהודים יהוו 20% מכלל הייצור הפולני, יוכלו להתגורר בצד השני, ישוחררו מחובת הסרט. מספרים שיהודי קרקוב ולבוב אינם עונדים סרטים. בלבוב הם נושאים את האות W שפירושה Wehrmacht, צבא.¹⁹⁸ הציבור חושש בפני בשורות טובות שכן [גם] לפני הגירוש בווארשה הפיצו בשורות טובות כאלה.

רב סרן מהוורמכט, אישיות צבאית חשובה בווארשה, נשא היום נאום בפני פועלי מפעל “טרנסאוויה” וסקר – –

[198]

רכוש המגורשים¹⁹⁹ – אין [ערך] לרכוש. מתעסקים רק בבילויים, בשתיה לשכרה. הלר שילם 10,000 זל' עבור נשף. נדחקו והצטופפו.

ערב החזן גרשון סירוטה.

Lipa Werke.²⁰⁰

הבורחים מהגיטו – בעלי מקצוע.

מעכבים עד השלמת המכסה.

[– –] בשופ של שילינג נתנו 70 כרטיסי [מזון] עבור 300 [עובדים]. את היתר – לקחו.

[אנשי ] השופים נוטים להיבדל מהקהילה. לקרב את הגיטו לשופים.²⁰¹

ועד מרכזי לכל השופים.

[199]

טרבלינקה ²⁰²

הידיעות מפי הקברנים (יעקב רבינוביץ),²⁰³ מפי יהודים מסטוצ’ק Stoczek שנמלטו מקרונות משא שהיו עמוסים זהב ומטבע חוץ. תיאורים זהים של “בית המרחץ”. לקברנים טלאי צהוב על ברכיהם.

אופני הרצח: גז, קיטור, חשמל.²⁰⁴

הידיעות מטרבלינקה מפי שליחים שנשלחו על ידי משפחות המגורשים.

מעשה בטרקטורים. לפי סברה אחת משתמשים בטרקטורים להטמנת אפר היהודים שנשרפו באדמה, לפי סברה אחרת משתמשים בהם לשם קבורת המתים.²⁰⁵

טרבלינקה בעיני היהודים. באחרונה – ביטוי להשמדה.

יהודי מערב אירופה אינם יודעים טרבלינקה מהי. הם חושבים שזו מושבת עבודה וברכבת שואלים היכן נמצא “המפעל התעשייתי” טרבלינקה. אילו ידעו שהם הולכים למות, לבטח היו מגלים התנגדות. הם באים עם מזוודות מהודרות.²⁰⁶

מסחר בתוך הקרונות. בעל אגרוף לקח כסף [כדי לאפשר] לקפוץ מהקרון.

ברכת הרבי עבור לגימת מים אחת.

כסף רב אצל הנמלטים מטרבלינקה.

[200]

מקומות העבודה שמחוץ לגיטו²⁰⁷

מקומות העבודה מחוץ לגיטו placówki, בשעת הגירוש ולפניו. הנהירה למקומות עבודה אלה. משלמים לראשי הפלוגות אלפי זל' כדי להתקבל לעבודה במקום עבודה מחוץ לגיטו. לפני הגירוש – עובדי האתרים הללו, כמו בקסרקטינים. בלוקים בעת הגירוש. לא השכר עיקר, אלא אפשרויות המכירה. מה מכניסים [לגיטו]? תפוחי אדמה. הם מוציאים [מהגיטו] על גופם לבנים וביגוד. זללנים – הכל לבטן. מבלי לחסוך. צועדים עם שירה בפה. מכות – מנת חלקם היומית. – משמר נוח. משמר גרוע. מעות כסף. נוסף לז’נדרמים, אנשי ס"ס.

ימים אחדים לפני גמר האקציה – סלקציה של עובדי המקומות שמחוץ לגיטו. Zeig die Füsse “הראה את הרגליים”, בחנו את השרירים, את החלשים ואת אלה שנראו רע – לקחו.

[201] דצמבר 1942

שרפו סחורות. שיחדו. הלבישו על עצמם את הדברים, תפרו אותם. את הכסף הקטן, לקחו. עבודה במרפאה.

ביטויים חדשים: לעבור לצד שני, אקציה, סלקציה, “סמרטוטים” ciuchy.

נשים, ילדים: שופים ללא נשים. הרס משפחות, ילדים, השמידו משפחות שלמות. לא רצו להיפרד מהילד, בעל לא רצה להיפרד מאשתו. האב העוטף את הילד במעילו. העבריינים הקטנים, החייבים להסתתר בדירות חודשים אחדים. פני ילד המעוותות מאימת המצוד.

חיסול הפנימיות בווארשה. קורצ’ק בראש טור ילדים שרים.²⁰⁸ את [פנימיית] מידזישין Miedzieszyn²⁰⁹ חיסלו במקום.

הטרגדיות של משפחות: אלפי גברים ללא נשים, נותרו גברים שאינם יודעים מה טעם חייהם. – בכלל, טרגדיות של בני אדם שאיבדו למעלה משלושים בני משפחה, נותרו ערירים, ללא טעם לחייהם.

אסונן של נשים בעלות מספרים.²¹⁰ סמכו על [המספרים] הללו והתייצבו בשורות. אלו ללא מספרים – נותרו. מיהרו לרשום ילדים כשליחים, רוכבי אופניים – את כל אלה לקחו. הבעלים המחפים על נשותיהם וילדיהם.

גבורתו של ד"ר קורצ’ק²¹¹. קונינסקי²¹², ינובסקה²¹³ (דז’ילנהDzielna 67 ). לא רצו לנטוש את ילדי הפנימיות. קורצ’ק הוא אשר יצר את האוירה, כי הכל צריכים להתלוות [לילדים] לאומשלאג. בין מנהלי הפנימיות היו כאלה שידעו מה מצפה להם באומשלאג, אבל סברו כי ברגע קשה אשר כזה אין הם יכולים לנטוש את הילדים וחייבים לכת עמם לקראת המוות.

ילדי [גברת ] הרצליך²¹⁴ מסרבים לעבור [לצד השני]. הטרגדיה של טורקוב האב.²¹⁵

אזרחי חוץ לטרבלינקה.²¹⁶

אסירי [כלא] גנשיה לטרבלינקה.

בית החולים לטרבלינקה. 1,000 חולים מסטאווקי (Stawki) הועברו לטרבלינקה.

הטרגדיה של הורים. בעית הקשישים – ילדים הרעילו הוריהם. – ילדים הלכו עם הוריהם לאומשלאגפלאץ. חיסול בית האבות. – העבירו בריקשות, עם מזוודות לאומשלאג. ילדים מקריבים עצמם למען הוריהם. הושמד רובו של הדור הבוגר. הרבה ניצלו במחבואים. ילדים אינם מחפים על הוריהם. בז’טו"ס היו עשרות שרתות בנות שמונים.

רוב הקשישים בניסקה Niska אבדו בשעת ההעברה לבלוקים החדשים של מגורים. יש המסתתרים עד עצם היום הזה.

[202]

קהילה

תוכן הפקודה בענין הגירוש: כל יהודי וארשה למעט עובדי המפעלים של גרמנים מהרייך, עובדי הקהילה והיס"ס.²¹⁷

כרוז הקהילה בנוגע לשמועות שוא, לפיהן אין המגורשים נשלחים למזרח. תעודה מחפירה של הקהילה.²¹⁸ משרד העבודה יודע – זה מוות.

פשע הקהילה. לא השתדלה להשיג “מכתבי חסות” למען האקטיבה והאינטלקטואלים. אדישותו הנפשעת של ד"ר וייליקובסקי.

חוסר האונים של צ’רניאקוב. התאבדות צ’רניאקוב – מאוחר מדי, תעודת חולשה. היה צריך לקרוא להתנגדות. אדם חלש.²¹⁹

מדי כמה ימים חייבים עובדי הקהילה, גם הרופאים שבהם, לעבוד בניקוי דירות, ניקוי רחובות, סילוק הריסות וכדומה.

[203]

השקר אודות המזרח

מכתבים שהגיעו כאילו מפינסק, בריסק וממקומות אחרים. במודע הפיצו שמועות כאלה בתחילת האקציה, כדי להרבות מבוכה, את המכתבים הללו לא ראתה נפש.²²⁰

מי הפיץ את השמועות הללו? הסוכנים היהודיים של הגסטפו.

הכחשות הקהילה, אותן השמועות בערי השדה – הכל לפי דגם אחיד ושיטה אחידה.

הקבוצה האחרונה מניסקה [Niska ] – לקחו גברים למחנה ריכוז בלובלין. אלפי מתנדבים.

אגדת עשרת השבטים.²²¹

דואר: לקחו את כל החבילות שהגיעו מחו"ל ומהארץ. בבת אחת 3,500 חבילות. המשטרה היהודית משתתפת בחלוקתן.

אין מחלקים את המכתבים לבתים, צריך לקבל אותם בדואר, אולם רק למעטים יש תעודות מעבר, ממילא אין מוציאים את המכתבים המגיעים.

[204]

פולנים ²²²

הזכירו [להם] את הפקודה בדבר עונש מוות באשמת הסתרת יהודים.²²³ חולשתו הרבה של מפעל הארגונים הפרוגרסיביים – לפי שעה, עבור יחידים.²²⁴ רק העשירים מצילים עצמם בצד השני. יהלומן נאלץ לשלם עבור יום אחד 75,000 זל' דמי כופר. נערה שילמה לסחטן 60,000 זל'. כנופיות שלמות של סחטנים²²⁵ פעילות ליד החומות. ארגונים פולניים נלחמים ומבטלים את הסחיטה. שומרים על החשמליות. האינטליגנציה הפולנית רועדת – אינה רוצה לקלוט ידידים יהודיים, היסודות האידאים מהווים יוצא מן הכלל.

מאז תחילת הגירוש ועד סוף אוקטובר נתפסו 150 יהודים בצד השני. עשרות נוצרים גרו בסביבות שונות: לובלין והמזרח.²²⁶

יחס טוב מאד מצד עובדי החשמליות לשוטרים היהודיים שנשלחו לעבודה במוסך החשמליות. מרשים להם לעבוד ללא סרטים, קבלת פנים ידידותית ויחס טוב. אותו דבר במקומות עבודה אחרים, שבהם עובדים היהודים יחד עם הפולנים.

חברים למקצוע דואגים לעמיתיהם: פרופ' הירשפלד, ברונו וינוור²²⁷ ואחרים.

פקודה שלא להסגיר יהודים.²²⁸

יחס האוכלוסייה הפולנית.

1,000 זל' ליום עבור [הסתרת] שתי נפשות.

הפחד בפני תקדים. נשים יהודיות כעוזרות בית.

שאלה ראשונה – למה לא התנגדתם.

הארים מטלפנים לידידיהם.

הסחטנים²²⁹ ליד המשמרות בנקודות המעבר וליד החומות. שוטרים פולניים גובים דמי חסות חודשיים מיהודים.

יהודי ניכר [בצד הארי] במגפיו, תעודתו ושפמו.

המסחר בילדים יהודיים. 3,000 זל' לחודש. בעלת בית הסגירה ילד בן ארבע לידיהם של הללו. הסתרת ילד [בכפר] – ק"ג אחד של זהב. שמד המוני של ילדים יהודיים.²³⁰ חלקם במנזרים, בערי השדה.

מפעל ה-PPS [המפלגה הסוציאליסטית הפולנית]. פנימיה הנותנת מקלט רק לילדי עשירים.

למעט אינטלקטואלים היו קשרים בצד השני.

כמה הסתתרו בצד השני? מעל 10,000. מאות אחדות הוחזרו לאומשלאגפלאץ.

[205]

מסחר, כלכלה

הגירוש גרם למהפכה גדולה בחיי הכלכלה, הן בגיטו והן בצד הארי. מצרכים מסוימים הוזלו משמעותית. מחירי ביגוד ובמיוחד מחירי לבנים ירדו פי ארבע ופי חמש לעומת הימים שלפני הגירוש. לכלי מיטה אין ערך בכלל. מסירים את הציפיות ואת הציפות האדומות ושופכים את הנוצות. כלי מיטה מתגלגלים בכל הרחובות, בכל חצרות הבתים. בחלק מהחצרות שורפים אותם. גם לכלי מטבח אין ערך, הם מתגלגלים בכל ארגזי אשפה. המדובר הן בכלי פח וזכוכית והן בכלי חרסינה. למיטות ובכלל לרהיטים אין כל ערך. בריהוט משתמשים להסקה. ערך יש רק ללבנים חדשים. אין קונים ללבנים משומשים או מתוקנים. עבור חליפת גברים משלמים 400–300 זל', כערך 2 ק"ג שומן חזיר או חמאה. (קילו חמאה עולה יותר מ־200 זל').

בית העלמין משמש מרכז מסחרי חשוב, לשם באים המבריחים הנוצרים. אפשר שם לקבל מחיר טוב במקצת. עובדי המקומות שמחוץ לגיטו הם המתווכים העיקריים בין הגיטו והצד הארי. לאחרונה יש קשיים במסחר משום שעורכים חיפושים מדוקדקים אצל עובדי חוץ אלה, לא מרשים להם לקחת עמם כסף או חפצים. קרה מקרה שז’נדרם רצח עובד חוץ משום שלבש שני זוגות מכנסיים.

הגרמנים ועוזריהם, המשטרה היהודית ומשמרות המפעלים, נלחמים עד חורמה במסחר רחובות (קרי מכירת [רכוש על ידי] 10% הנותרים מקרב יהודי וארשה). המסחר התנהל עד לאחרונה ברח' סמוצ’ה (Smocza) והרחובות האחרים מחוץ לשטח השופים. עכשיו הוא מתנהל בתוך הבלוקים עצמם, בדירות וכו'. מתעסקים בזה הפועלים אחר שעות העבודה.

חיסול כל החנויות, פרט לחנויות מזון.

המסחר עם הצד הארי. מכירת חיסול של רכוש יהודי. תחנות המשטרה – מוקדי המסחר. הסחורה נמכרת פי 5–4 יותר בזול מאשר לפני הגירוש.

הלקוחות העיקריים הם השוטרים הפולניים. תחנות המשטרה הן בעצם סוכנויות מסחר, כל היום מתנהל שם מקח וממכר. קונים גם זהב (35 זל' הגרם, סוף אוקטובר), יהלומים, מטבע חוץ ( שטרי דולר 40 זל', דולר זהב 200 זל').

[206] 5 בדצמבר 1942

למה השאירו 10% מיהודי וארשה?

לא אחד ניסה להשיב לשאלה זו, כמה זמן נשאר בגיטו, בכלל – כמה זמן נשאר בחיים, כמה זמן נחיה ומתי יחסלו אותנו? דעת רבים מבעלי ההכרה היא כי מטרת השארת 10% מיהודי וארשה אינה כלכלית אלא פוליטית טהורה. איכפת להם מעט מאוד אם היהודים מייצרים, ואפילו עבור הוורמאכט. גרמניה שהשתלטה על כל אירופה יכולה למלא בקלות את אשר יחסר בעקבות גירוש היהודים. אילו אכן התחשבו בסיבות כלכליות, לא היו משלחים בקלות כזו אלפי בעלי מלאכה מעולים לאומשלאגפלאץ. (אגב, ברגע זה ממש אנשי הס"ס מחפשים בנרות בעלי מלאכה יהודיים בתנאים טובים למדי, במיוחד נגרים, צבעים.) הוא הדין בערי השדה, שם רוקנו ערים שלמות מיהודים, למרות שכל אוכלוסיתן היהודית היתה שקועה בעבודה למען הוורמאכט, למשל זמושץ (Zamość).

מסתבר איפוא כי הקריטריונים הכלכליים אינם חלים על היהודים, אלא הקריטריונים הפוליטיים והתעמולתיים בלבד. אם כן הדבר מחריפה השאלה עוד יותר – למה אמנם השאירו את שארית פליטת היהודים? התשובה הנה פוליטית. אם יטהרו את וארשה ואת הגוברניה הוורשאית מיהודים, יאבד הנימוק היהודי. יהיה אז קשה להטיל עליהם את אשמת כל הקשיים וכל המפלות. היהודי צריך להישאר כדי לקיים את דברי הפתגם – “שיעקרו לך כל השיניים ותיוותר אחת – לכאב שיניים”.

ועוד נקודה המניעה את הגרמנים להשאיר לפי שעה את מעט היהודים בווארשה זו דעת הקהל בעולם. הרי אין הם מודים בפומבי שהשמידו מיליוני יהודים. בזמן שחיסלו 40,000 יהודי לובלין, תיארו בכתבה ב"ווארשאוור צייטונג" ( Warschauer Zeitung) את חייהם היפים במיידן Majdan Tatarski',²³¹ כיצד הפכו מבריחים וסוחרי רכוש גנוב לאלמנט פרודוקטיבי, המנהל שם אורח חיים אנושי.

והוא הדין בווארשה. משום שלא רוצים להודות בפני העולם כולו כי טבחו את כל יהודי וארשה, משאירים, לא רק לכאב שיניים, אלא למען העולם כולו מעט יהודים, שיחסלו אותם לפני השעה 12. היטלר רוצה לקיים בכל האמצעים את הבטחתו לשחרר את אירופה מיהודים. מהשמדה מוחלטת, רק נס יכול להציל אותנו, להושיענו יכולה רק מפלה שלמה ומהירה.

מכאן כה רב הפסימיזם בין היהודים. מוריטורי morituri,²³² הנדונים למוות – [ביטוי זה], מתאר את יהודי וארשה. רוב הציבור נוטה להתנגדות. דומני שלא נלך עוד כצאן לטבח. הציבור רוצה שהשונא ישלם ביוקר עבור חיינו. יתנפלו עליו בסכינים, בגזעי עצים, בחומצה. לא ירשו שום מצור. לא יתירו שום חטיפות ברחובות. אם משמעות חוסר עבודה בימינו הוא המוות, מוטב אז למות בבית ולא בנכר. כמובן, המרד יפרוץ כאשר יארגנו אותו ואם האויב לא יבצע [זממו] במבצע פתע כמו בקרקוב,²³³ כאשר דחסו תוך 7 שעות לילה 5,500 יהודים לתוך הקרונות. מתאשר הכלל הפסיכולוגי הידוע – אין העבד המשועבד עד דכא יכול לגלות התנגדות. מסתבר כי היהודים חזרו במקצת לעצמם אחר המכה האנושה שספגו, נעורו מכל שעבר עליהם ועשו חשבון – ההליכה לטבח לא צמצמה את האסון אלא אף הגדילה ממדיו. כל מי שתשוחחו עמם, כולם כאחד אומרים פה אחד – אסור היה להרשות את הגירושים הללו. צריך היה לצאת לרחובות. להצית את הכל, להרוס את החומות ולעבור לצד השני. הגרמנים היו מתנקמים, עשרות אלפים היו נופלים, אך לא 300,000. כעת הבושה והחרפה תכסה פנינו, בעיני העולם ובעיני עצמנו, הכניעות שלנו לא הביאו לנו מאומה. כעת יש לגלות התנגדות לשונא, כולם, מטף ועד גדול, איש לא יעמוד מנגד.

[207]

מגפיים, מגפיים

ברור כמדומני לכל על שום מה חדלו בני אדם מן הערים הגדולות מלנעול מגפיים והם נועלים נעליים. בעיירות הקטנות אין הדרכים סלולות, התאורה צולעת במקצת, ועל כן מי שאינו רוצה ללכלך מכנסיו מוכרח לנעול מגפיים. אבל בערים הגדולות התאורה מספקת, המדרכות והדרכים זוכות לניקוי מידי ומשום כך קל ונוח יותר לנעול נעליים ולא מגפיים.

אבל בגיטו, ונדמה לי שלא רק בגיטו, אפשר להבחין במגמה מצד סוגים מסויימים של בני־אדם לנעול מגפיים. בגיטו נעלו מגפיים בני אדם בעלי יד חזקה, שעשו עסקים טובים סביב הקהילה או המוסד לאספקה – מתעשרים שאפתנים, אנשי משטרה שאין להם נשק והם רוצים להרשים במגפיהם, אנשי גסטפו, וטיפוסים דומים להם. נשיאו המנוח של ועד הקהילה צ’רניאקוב אמר בהספדו לסגן היושב ראש זבלודובסקי שהוא נהג לנעול מגפיים. המגפיים מבטאים עוצמה להבדיל מבני אדם רכרוכיים הנועלים נעליים.

כעת, מאז הגירוש, התחילו נועלים מגפיים סוגים חדשים לגמרי של בני אדם. ראשי השופים, ראשי המדברים בכל מיני מחלקות בשופים, ב"וורקשוץ", הגבירים החדשים של השופים, אלו שעשו הון תועפות בסחר במספרים, השותפים לאספקה, מנהלי מחלקות שונות, ובכלל – כל אלה שהולך להם טוב בשופים. כל מי שעושה חיים מניצול אחרים – כל אלו מסתובבים בגאווה במעילים קצרים תפורים על מידתם, ומגפיים מבריקים.

גם נשים התחילו נועלות מגפיים ושוב, כמובן, נשות החבר’ה המתעשרים או אהובותיהם. גם אלו מגפיים ארוכים, אלא שצורתם אחרת. לא עוד עקבים ישרים, רחבים ונמוכים, אלא עקבים צרים וגבוהים. גם העור אחר, דומה למגפי גברים, לא עור קשה אלא רך, מיוחד.

[208]

הבלתי לגליים²³⁴

הללו הם בני אדם ללא מספרים. אנשים אשר על פי החוק חייבים להיות באומשלאגפלאץ. בכל זאת הם חיים. מה מספרם אין איש יודע. יש השערות שונות – יש האומדים מספרם ב־7,000, אחרים חושבים שמספרם 10,000 ואפילו 15,000. עובדה היא הם כאן!

מי הם? בחלקם הגדול בני משפחה של הלגליים, הרוב מהמשטרה, מבין פקידי הקהילה וכיוצא בזה. יש ביניהם גם הפקידים המפוטרים של הקהילה או של ז’טו"ס שלא הלכו לאומשלאגפלאץ אלא הסתתרו וכעת הם חוסים בצל עמיתיהם.

אך גם סוג שלישי – יהודים מכל ימות השנה שבפשטות הסתתרו או המסתתרים עדיין, משלמים דמי לא יחרץ ל"ורקשוץ", מתגוררים בדירותיהם. הרבה מהבלתי לגליים הם מבין עובדי השופים שפורקו, אשר הצליחו להינצל מהאומשלאגפלאץ. על השופים הללו נמנים זה של היינץ מילר (נמצאו שם אמנים ושחקנים רבים ואחרים), “אושמן” (“אורט” לשעבר), “אוקסקו”, צימרמן ואחרים.

יש בתים שלמים, כגון זה שבנלבקי ( Nalewki) 35, 37, 41 ואחרים, שיושבים בהם מאות בלתי לגליים – הולכת ומחריפה מדי יום ביומו שאלת העזרה לאלה. לפקידים בלתי לגליים מספקים מרק ולחם.

[209]

אסטרטגיית המלחמה הגרמנית ביהודים

פחד הגרמנים לגעת בישוב יהודי גדול. הפחד בפני מרד בסיוע הפולנים וצנחנים.

הפרד ומשול – הרעילו את היחסים בין יהודים לפולנים ועשו את הסיוע מכיוון זה לבלתי אפשרי.²³⁵

הונו את העולם בענין הישוב מחדש. חלמנו (Chelmno) היתה סוד בפני הציבור היהודי.²³⁶

עימות מכוון בין [היהודים] הווארשאים והפליטים. ישחררו אותם כביכול מהיסודות הבלתי יצרניים. הבטיחו לאנשי שרות הסדר [המשטרה היהודית] את בטחון משפחתם, אפילו [בטחון] האבות, האחים והגיסים.

הבטיחו את בטחון אנשי השופים לעומת בעלי מקצועות אחרים. אחר כך את בטחון שופ אחד לעומת משנהו. את [בטחון] הנשים והילדים בשופים גופא. פועלים חלשים לעומת חזקים. שופים טובים יותר לעומת טובים פחות, חותמות אדומות.²³⁷ צמצמו את המעגל בהתמדה [אמרו] שהאקציה הסתיימה, שלא להביא לידי התקוממות.

הדוד ברח' ניסקה (Niska).

סגירה הרמטית של גבולות, כדי למנוע עזרה. סגרו הרמטית את [הגיטו] בפני חוץ לארץ ופנים הארץ, על־ידי חיסול קשרי הדואר. מצוד מתמיד בחלקי עיר שונים, כדי למנוע אפשרות תגובה. תעמולת הכזב בדבר התיישבות במזרח,²³⁸ שתכליתה לסכל כל התנגדות. תמיכה במשטרה עד גמר האקציה [ואז] העמסת 1,300 שוטרים לתוך הקרונות.²³⁹ חיסול אנשי הגסטפו היהודיים.²⁴⁰

הדיכוי המוסרי במשך שלוש שנות המלחמה.

גורם ההפתעה – הכחישו את כל השמועות אודות הגירוש כדי להפתיע את היודנראט²⁴¹ ולמנוע ממנו את האפשרות לשקול צעדיו, נכונות לקרב…

השוואה לאסטרטגיה מלחמתית:

הכנת המתקפה. – התקפה חזיתית ושבירת האויב. – הקמת הדוד. – המפלה המוחלטת של האויב. –

השאירו מטעמים תעמולתיים חלק מהשבויים. היטו לב החברה הוורשאית והיודנראט נגד הפליטים ודלת העם. רכשו לצדם את בעלי השופים (ורקשוץ) למלחמה בבלתי לגליים, נשים וילדים. –

בעלי ברית במחנה האויב. – בגידת הקהילה, שרות הסדר [המשטרה היהודית], הוורקשוץ, הנהלות הסדנאות, בתמורה לחייהם וחיי משפחותיהם.

חסמו את גבולות הגיטו, מנעו כל אספקה ועל־ידי כך הרעיבו. הפיצו יאוש ואדישות – הביאו לידי כך שבעבור קילו לחם אלפים התייצבו מרצונם. (יום אחד החזירו מתנדבים משום שלא היו [לגרמנים] די קרונות להובלת ה"סחורה"). הגדילו את כמות הלחם ל־3 קילו, כדי להגדיל את מספר המתנדבים.²⁴²

היעד החשוב ביותר של מדיניות הקמת הבלוקים למגורים היה להביא לאומשלאג את אלה שלא היו להם כרטיסים.

[210]

נישואים פיקטיביים:

גל החתונות הפיקטיביות. – אמהות ובנים, אחים ואחיות. על מנת להגן על יקיריהם. הרבנים נתנו כתובות, מבלי לראות את הזוג.

בני ברית [לגרמנים]:

בגידת היודנראט ושרות הסדר. – הרעב והמחסור. – חוסר האונים של הפרט כלפי יצר הקיום. דממת ה"צד השני". האוכלוסיה היהודית לא היתה מוכנה. – הפחד בפני האחריות הקולקטיבית, הפחד כי עבור כל מעשה התנגדות תשלם החברה כולה.

ילדים:

המסיונים הנוצריים מנצלים את המסיבות הנוחות כדי להביא לשמד ילדים יהודיים.²⁴³ הרבה מנזרים קלטו ילדים יהודיים, בעקר בנות, והמירו דתם.

אומשלאג:

מדי יום ערכו הן בכיכר והן בבית העלמין הוצאות להורג: זקנים, חלשים, חולים, בכלל של בני אדם שלא יכלו לעמוד בתנאי הנסיעה לטרבלינקה. זה היה בהתחלת האקציה. אחר כך חדלו מזה. חששו שמא יוודע הדבר בעיר וישפיע לרעה על האוכלוסיה.

מתנדבים:

אין בידי נתונים בקשר למתנדבים באומשלאג, אך נראה שהיו שם לפחות כ־20,000 איש. הרעב, היאוש וחוסר המוצא שבמצב דחף אותם לשם. (לא היה להם עוד כח להילחם, נותרו ללא קורת גג, שכן דירתם הוקצתה לשופ) לא נותר להם אלא ללכת מרצונם החופשי לקראת המוות. באומדן המתנדבים אין לשכוח…²⁴⁴

[211]

המשטרה

למשטרה היהודית היה שם גרוע עוד לפני הגירוש. בניגוד למשטרה הפולנית שלא נטלה חלק בחטיפות למחנות העבודה, עסקה המשטרה היהודית בעבודה הבזויה הזו. משטרה זו הצטיינה בשחיתות איומה ובהדרדרות מוסרית. את מלוא שפלותה היא הראתה בימי הגירוש. לא נשמעה [מפי השוטרים] אף מלת מחאה אחת נגד המשימה המתועבת של הבאת אחיהם לטבח. המשטרה היתה מוכנה מבחינה נפשית לעבודה המלוכלכת הזו ולכן היא ביצעה אותה בשלמות. דנים כעת בתעלומה הזו, כיצד זה יתכן, שיהודים, לרוב – אינטליגנטים, עורכי דין לשעבר, (רוב קציניהם היו עורכי דין לפני המלחמה). יביאו במו ידיהם את אחיהם לאבדון. כיצד זה יתכן שיהודים יגררו לקרונות ילדים ונשים, זקנים וחולים, ביודעם שכל אלה מובלים לטבח. יש הסבורים שכל חברה זוכה למשטרה שהיא ראויה לה, כי לא בשוטרים אלא בחברה כולה טמון החולי הזה של עזרה לכובש ברצח 300,000 יהודים. לעומתם יש אחרים המצביעים על כך שלמשטרה הלכו חלושי אופי, אשר שאפו לעבור, בכל מחיר, את הזמנים הקשים, כאלה אשר חשבו כי המטרה מקדשת את האמצעים והמטרה היא להשאר בחיים, אפילו במחיר חיי הזולת.

נוכח עמדה מופקרת כזו, ששותפים לה הכל מן הצמרת ועד לדרגות הנמוכות ביותר, אין בכך חידוש שבמרבית ימי הגירוש מילאה המשטרה היהודית בקנאות את הוראות הגרמנים. אולם עובדה היא שהמשטרה היהודית עברה את המכסה שנקבעה לה לאותו היום המסוים, משמע – הכינו מלאי עבור יום המחרת. על פני השוטרים שניהלו את ה"אקציה" לא ניכר הצער והכאב על התפקיד המאוס שהוטל עליהם. נהפוך הוא, ניתן היה להבחין שביעות רצון, עליצות, פרצופים מדושני עונג של שוטרים עמוסי שלל השוד שביצעו יד אחת עם עמיתיהם האוקראינים.

אכזריותה של המשטרה היהודית עלתה פעמים רבות על זו של הגרמנים, של האוקראינים והלטבים. לא מחבוא אחד נחשף על ידי המשטרה היהודית שביקשה להיות יותר קתולית מהאפיפיור Plus catolique que le papa, לשאת חן בעיני הכובש. [לא אחת] קורבנות שחמקו מהגרמני, נפלו בידי שוטר יהודי. צפיתי שעות אחדות בצעדה לעבר הקרונות באומשלאגפלאץ, שמתי לב שיהודים רבים הצליחו למרבה המזל להגיע למקום בו עמדו המשוחררים, נסחבו בכוח חזרה לקרונות. תוך שעתיים, עשרות ואולי מאות יהודים מצאו את מותם בגלל המשטרה היהודית. אותם הדברים קרו בשעת מצוד. בני אדם שלא נמצאו בידם דמי פדיון לשוטרים, נגררו על ידי אלה לקרונות או לטורי הצועדים לאומשלאג.

התמונה שראיתי פעם ברח' דזיקה (Dzika) 3, מול האומשלאגפלאץ תשמש לסמל המשטרה היהודית בווארשה. היה זה ביום שבו כל שוטר היה חייב לספק 5 “ראשים” (כך היה במשך ימים אחדים לפני סיום האקציה). ראיתי שוטר יהודי גורר לאומשלאג אשה קשישה בידיה. על כתפו – גרזן לפריצת דירות. קרוב לאומשלאג, מקום בו עמד המשמר [הגרמני], הבושה אחזה בו, הוריד את נשקו, את הגרזן מהכתף והעביר אותו לידיו. ובכלל אפשר היה לראות בימים ההם שוטרים מושכים בכוח נשים, ילדים וגברים לאומשלאג. את החלשים הוליכו בריקשות.

ככלל, המשטרה היהודית הפגינה ברוטליות פראית ממש, בלתי מובנת. מנין לקחו היהודים שלנו רצחנות כזו? מתי גידלנו את מאות הרוצחים הללו, את כל התופסים ילדים ברחובות, את הזורקים אותם לעגלות והגוררים אותם לאומשלאג. היתה זו שיטה להניף נשים בידיהן ורגליהן ולזרוק אותן לקרונות “קון את הלר” או עגלות משא רגילות. לאנשים שגילו התנגדות, התייחסו בפראות חסרת רחמים. לא די היה להם בכך שהצליחו להתגבר על ההתנגדות, אלא שהענישו קשה, קשה מאד, את ה"אשמים" שמיאנו ללכת מרצונם החפשי למוות. כל גבר יהודי, כל אשה וכל ילד יכולים לתאר אלפי מקרים של אכזריות בלתי אנושית ושל פראות המשטרה היהודית. הנותרים בחיים לא ישכחו כל זאת לנצח ועל כן יהיה שילם למעשיהם.

נוסף למשטרה עסקו במבצע הגירוש בהתנדבות גם ארגונים וקבוצות אחרות. במקום הראשון צועדים אנשי “העזרה הראשונה” של גנצווייך וכובעי ארגמן לראשם. חבורת רמאים זו, שלא הושיטה לאף יהודי עזרה רפואית, פעילותה היתה מוגבלת להנפקת תעודות וכובעים תמורת כסף רב. אלה, התעודות והכובעים, בעזרת גנצווייך, פטרו ממחנות עבודה ובכלל שמרו בפני כל מיני צרות ומיסים. נוסף לזה מדי “עזרה ראשונה” אפשרו כל מיני רמאויות ומעשי סחיטה שנשאו אופי סניטרי ( להלשין על מקרי טיפוס, בתי מרחץ וכו'). והנה חבורת רמאים וגזלנים זו התנדבה מרצונה לאותה עבודה נקייה של שיגור יהודים לעולם האמת. הם גילו במלאכתם ברוטליות וחוסר אנושיות. כובעי הארגמן התכסו בדם בני ההמון היהודי האומלל.

גם פקידי הקהילה ו"העזרה הראשונה" של הקאו"מ²⁴⁵ השתתפו באקציה.

מבין הגרמנים השתתפו באקציה על פי הרוב אנשי הס"ס ושמם מוצדק לחלוטין. כל הברוטליות…

[212] 5 בדצמבר 1942

השנאה למשטרה

כל עוד נמשכה האקציה (כך קראו לרצח יהודי וארשה), שתקו האנשים. הניחו שיוליכו אותם כצאן לטבח. אני יודע, למשל שסבלים ממחסני “צנטוס”, הענקים שלא אחת הוכיחו כוחם בעת סכנה הניחו שיוליכו אותם כשיות. הוא הדין ברוב הגברים והנשים שנלקחו לאומשלאג בשעת האקציה. חידה היא ותהי לחידה – כן גם בסבילותה של האוכלוסיה היהודית כלפי המשטרה שלהם.

כעת, משנרגע הציבור מעט, ואפשר לסכם את אשר קרה, מתעוררת הבושה על היעדר כל התנגדות אפילו כלפי המשטרה מקרב העם עצמו. מזכירים מי האשם ברצח ההמונים ובאים לידי מסקנה שאשמה רבה רובצת על המשטרה היהודית. יש אפילו הטוענים שהשוטרים היהודיים הם האשמים היחידים בכל. כעת נוקמים על כך, בכל הזדמנות מזכירים להם, לשוטרים האלו, את עוונם. ברור, כל שוטר שתדבר עמו, טהור כמלאך השרת: לא השתתף באקציה מעולם, סיפחו אותו למוסד זה או אחר. אדרבא, הוא – עסק באומשלאג בהצלת אנשים. בחטיפה עסקו אחרים, רק לא הוא. העולה מאותן השיחות הוא כי אלה שעסקו בחטיפות נלקחו לכל מיני מחנות או לטרבלינקה. ואילו אנו יודעים שלמעשה ההיפך הוא הנכון. עזי הפנים, חסרי הבושה, מנוולים שבין אנשי המשטרה, דווקא הם נמנים על 300 השוטרים השומרים כיום על הסדר בגטו, האחרים המשופשפים פחות, שלא היה להם די כסף או פרוטקציה, הלכו לטרבלינקה או לכל מיני מחנות כמו סמולנסק או לובלין.

עתה, כפי שאמרתי כבר, הגיעה שעת חשבון נפש, שעת הרהורים על מה שקרה. מבקשים להתנקם באשמים. יד נסתרת חיסלה את לייקין,²⁴⁶ האשם העיקרי בגירוש. על כל צעד ושעל מזכירים למשטרה היהודית את חלקה בגירוש, רודפים את אנשיה בכל דרך אפשרית. מלבד היהודים, גם הפולנים מפגינים שנאה. אותם השוטרים היהודיים לשעבר העובדים במוסך החשמליות סובלים כל העת מתגרת ידם של הפועלים הפולניים.²⁴⁷ ברמברטוב Rembertów רודפים אותם אפילו החיילים הגרמניים. בשופים רבים מחו על הכנסת השוטרים לשעבר לוורקשוץ או למפעל. בשופ מסוים נתקבלה החלטה לסלק את השוטרים לשעבר. ידוע לי ששוטרים לשעבר במקום עבודה מסוים מחוץ לגיטו חובשים את כובעיהם רק עד לנקודת המשמר [שבמעבר לצד השני], כי בתוך הגיטו “הכובע” הוא עדיין בעל משקל, אבל מחוץ לגיטו הם מסירים את הכובעים כי הם חוששים מן הקהל הפולני המגנה אותם על מעשיהם. מעשה בבן שתקף ברחוב שוטר שזיהה אותו כמי שלקח את הוריו. בשופ של הלמן הקציבה ועדת הסיוע עזרה לחולה, שוטר לשעבר. אין לשער את הרוגז על החלטת הוועדה. וכך בכל מקום, רודפים אותם על כל צעד ושעל. חוזרים ומזכירים את מעשי תעתועים שלהם בשעת הגירוש.

סיפרו מעשה כזה: ברחוב לשנו (Leszno) נהרג יהודי והיתה גופתו מונחת ליד שער הבית. באו שני קברנים עם עגלת מתים להוציא את הגופה. באותו יום דווקא התרוצצו השוטרים כמסוממים, שכן על כל אחד מהם הוטלה מכסת חמש “גולגלות”, שאם לא כן איימו שיקחו אותם ואת משפחותיהם. מבלי להרהר הרבה לקחו את שני הקברנים והמת הוסיף להיות מוטל הפקר ברחוב.

ועוד מעשה ברחוב לשנו 24: בנו בן השש־עשרה של אופה היכה שוטר שרצה לקחת את אימו. הנער קרע את מעילו של השוטר. הביאו את הילד לחצר מפקדת המשטרה ושם ספג 25 מלקות שמהן מת.

מקרה אחר, נורא לא פחות שאירע בשעת הגירוש. שוטר נכנס, או נכון יותר פרץ לדירה. כל הדיירים הסתתרו ונותר רק תינוק בן שלושה חודשים בעריסה. השוטר לא הרהר הרבה. הביא מן החצר את הגרמני שניהל את האקציה. חמת הגרמני בערה בו, על שמביאים לו קרבנות כאלה. הוא היכה את השוטר נמרצות ובתינוק ירה. מעשה זה שמעתי ממקורות שונים כנכון במאה האחוזים.

על מעשי הזוועה של השוטרים שבאומשלאג מספרים כל מיני דברים. בני אדם לא היו עבורם אלא “גולגלות”, שאפשר לקבל תמורתם דמי כופר. יכול האדם לפדות עצמו בדמים, בכסף, אבנים יקרות, בזהב ובכיו"ב.

מחיר ה"גולגולת" היה נייד. בתחילה 1,000 – 2,000 זלוטי. אחר כך המחיר עלה והגיע כדי 10,000. הגובה היה תלוי במיני גורמים סובייקטיביים ואובייקטיביים. פעמים היו השוטרים היהודיים חייבים להכניס לשותפות את היונאקים (בעצם ה"זונדרדינסט" Sonderdienst, עוצבה מיוחדת לשרות בגיטו מורכבת מפולקסדויטשה וכפופה לממונה על הגיטו.²⁴⁸ ) כן שותפים היו הלטבים או האוקראינים ששירתו באומשלאגפלאץ. לא היתה להם לשוטרים היהודיים שום רחמנות. אישיות דגולה ביותר, שלא יכלה לפדות עצמה, או שלא היו לה קרובים שיפדו אותה, גורשה. היו מקרים שבהם תבעו השוטרים הללו נוסף לכסף גם תשלום בעין – את גופן של הנשים. ידידי קלמן זילברברג יודע מספרי השוטרים ואת שמות הנשים ששילמו מחיר שחרורן בגופן. היה להם לשם כך חדר מיוחד בבית החולים.²⁴⁹ בכלל אי אפשר היה להכיר את השוטרים בזמן הגירוש. הסיתו אותם בהתמדה נגד העקשנים הממאנים להיגרש. איימו עליהם בלי הרף שיקחו אותם, את נשותיהם וילדיהם לאומשלאג. הדמורליזציה פשתה בהם כבר מקודם. הנחטפים לאומשלאגפלאץ ובעיקר הנשים גילו התנגדות. כל זה יצר אוירה בלתי אפשרית לשוטרים והם התפרעו ועשו מעשים נוראים.

[213]

דו פרצופיותם

כאשר מתעמקים בשאלה מדוע הרשו היהודים שיובילו אותם ללא התנגדות לאומשלאג, נותנים את הדעת על צביעותם הגאונית [של הגרמנים]. הם רימו את הכל באשר למטרות האמיתיות של היישוב מחדש. שכן בכל זאת הגיע בימי הגירוש הראשונים קצין ס"ס בכיר ונתן דברת כבודו, שאת היהודים אכן מוליכים למזרח ולא להשמדה.²⁵⁰ ללא הפסק רימו ואמרו כי הנה האקציה כבר עומדת להיפסק. בעזרת כמה מאות סוכנים יהודיים החזיקו את הציבור במתח, שהנה מחר, מחרתים תסתיים האקציה. בספטמבר נוכחתי בהתייעצות עסקנים שדנה בהתנגדות. הוחלט באותה התייעצות לדחות את ההחלטה שהרי האקציה עומדת לפני סיומה באחד לחודש.²⁵¹ מדי פעם היו מודיעים על תאריך חדש, כדי להחליש כל נסיון התנגדות.²⁵²

דו פרצופיות גרמנית מתוחכמת זו הגיעה למדרגה הגבוהה ביותר ביחסה למשטרה היהודית. כל עוד [נמשכה האקציה] התייחסו אנשי הס"ס והאוקראינים באופן יוצא מהכלל לאנשי המשטרה ולמשפחותיהם. כיבדו אותם תמיד. בשעות המצוד היו מקימים מהם קבוצות נפרדות ותמיד משחררים אותם. היחס למשטרה היהודית היה קורקטי, ניתן לומר, חברי. יחד היו פורצים דירות ויחד מרוקנים אותן מדברי ערך. היו [בין השוטרים היהודיים] “נגנים”²⁵³ בעלי קשר מתמיד עם אנשי ס"ס מסוימים. אף על פי כן רימו אותם חבריהם הנאמנים באופן המתוחכם ביותר. אחרי הסלקציה, כאשר כבר לא היה צורך בכל כך הרבה שוטרים, שכן האוכלוסיה היהודית התמעטה ביותר, ניגשו לחיסול אנשי המשטרה הללו ובני משפחותיהם. כל זה למרות העובדה שאת נאמנותם קנו בהבטחת חסינות להם ולמשפחותיהם.

את הדבר ביצעו בצורה מתוחכמת. פיתו כמה מאות גברים שביניהם לבוא לרח' שצ’נשליבה (Szczęśliwa). ושם, ב־16 לחודש, ביצעו בעזרתם כביכול מצוד. בינתיים הגיעו האוקראינים ואנשי ס"ס לבלוק המגורים של המשטרה ברח' אוסטרובסקה (Ostrowska) וציוו על כל הנשים והילדים להתייצב בחצר כאילו לרישום. את קבוצת נשי השוטרים הראשונה רשמו לכאורה לעבודה בלובלין ולקחו מהן את תעודות הרישום. אחר כך גירשו את כל 800 הנשים והילדים לאומשלאגפלאץ והעמיסו לקרונות. לבעליהן־השוטרים נודע דבר אסונם בשעת המצוד. הם באו בריצה לאומשלאגפלאץ. שם נתקלו במספר אנשי ס"ס ואלה הודיעו להם, שכל מי שיהין לזוז ממקומו, דהיינו להתקרב לקרונות יירה. הם נותרו במקומם וליוו בבכי את נשותיהם המגורשות.

כדבר הזה קרה לכמה מאות שוטרים ללא “מספרים”.²⁵⁴ שלחו אותם למחנה הנודע לשמצה בטרווניקי (Trawniki) שעל יד לובלין ושם אבדו בוודאי. דרישות שלום עצובות הגיעו גם משוטרים שיצאו לסמולנסק (Smolensk).²⁵⁵ כך נגזרה הכליה על מרבית תליני יהודי וארשה ומשפחותיהם, [אנשי] המשטרה הבוגדנית והמושחתת.

[214] 14 בדצמבר 1942

כמרים מבקשים להציל ילדים יהודיים²⁵⁶

התכנית להציל מספר מסוים, כמה מאות ילדים יהודיים על ידי פיזורם בכנסיות ברחבי הארץ היתה אקטואלית לאחרונה בקרב חוגים מסוימים. מה הטעמים שהניעו את הכמורה לפעול בענין זה? יתכנו שלושה טעמים: הטעם הראשון – ציד נפשות. הכמורה הקתולית ביקשה מאז ומתמיד לנצל רגעים קשים בחיי היהודים, כגון פוגרומים, גירושים וכיוצא בזה, לשמד מבוגרים וילדים. מן הסתם זה הגורם החשוב ביותר, על אף שאנשי הכמורה מבטיחים שלא להטביל את ילדי היהודים שיקלטו במוסדותיהם.

הטעם השני הוא חומרי. כל ילד יהודי יצטרך לשלם 600 זלוטי לחודש וזאת לשנה מראש. עבור המסדרים, בעלי נכסים ונחלאות וההזנה אינה יקרה להם, זה עסק לא רע. ילדי העשירים ישאו על ידי כפל תשלום בעלות החזקת הילדים העניים.

הטעם השלישי – היוקרה. הכמורה בפולין עשתה עד כה אך מעט מאוד להצלת יהודים מן הטבח, ממה שקרוי “יישוב מחדש”. נוכח מחאות העולם כולו על רצח ההמוני שנעשה ביהודי פולין, תשמש הצלת כמה מאות ילדים מעין תעודה שהכמורה הפולנית לא ישבה בחיבוק ידיים בימים הקשים, אלא עשתה כל שביכולתה להצלת יהודים, בפרט ילדי יהודים.

הייתי נוכח בויכוח בין כמה אינטלקטואלים יהודיים בענין זה. אחד מהם הצהיר קטגורית שהוא מתנגד לפעולה זו. אף על פי שהמדובר הוא בקליטת ילדים בני עשר עד ארבע עשרה (לפי בחירת הצד היהודי) בכנסיות. בכל זאת יהיו הילדים נתונים להשפעת הכמרים ובמוקדם או במאוחר ישתמדו. הבטחת הכמרים שלא יטבילו את הילדים היא חסרת ערך. הזמן והחינוך יעשו את שלהם. משתתף זה בדיון סבור היה שעלינו ללכת בדרך אבותינו וללכת לקידוש השם. אסור שניתן הסכמתנו לשמד ילדינו. אסור לו לציבור לעסוק בזה. יניחו את ההחלטה לכל פרט בפני עצמו. אם יושמדו בעיר וארשה יותר משלוש מאות אלף יהודים מה תועיל הצלתם של כמה מאות ילדים? יספו או ישארו בחיים עם כל הציבור יחד.

ואלו אחרים טענו – עלינו לדאוג לעתיד. בעת טבח כזה של כל יהודי אירופה, כל נפש יהודית אוצר היא ועלינו לדאוג לשומרה. אחרי המלחמה לא תהיה השפעה לכמורה, ומי יודע אם תתקיים. לפיכך אין חשש שמא יהיו הילדים נתונים להשפעת אנשי דת. אם נבדוק יפה בדפי תולדות עמנו, יתברר כי קידוש השם לא היה בבחינת כלל גדול בהיסטוריה שלנו. נהפוך הוא, האנוסיות, ההתנצרות לכאורה, היא היתה הכלל. תמיד הסתגלו היהודים לתנאים הקשים ביותר. העברת קומץ ילדים יהודיים [לצד הארי] תציל את הגרעין שייצור את הדור היהודי הבא. אין אנו רשאים לשלול את זכות החיים מן הדור הבא.

צריך להטעים בכל תוקף את ההבדל בין שמד לבין התנצרות לכאורה. הרי הכמרים עצמם מסבירים שלא יטבילו את הילדים, אלא ש[הילדים] יצטרכו לנהוג כנוצרים. אמת, יש חשש שאם הדבר ימשך זמן ניכר יהיו מקצת מן הילדים נתונים להשפעת הכמורה. לעומת זאת, באם נוותר על עזרת הכמורה בהצלת ילדים, כעבור זמן מסוים לא ישאר מאומה, יאבד גם המעט שיכולנו להציל.

היו בין משתתפי הויכוח שטענו שהצלת יהודים במספר גדול ככל האפשר הנו מהתפקידים החשובים ביותר. עלינו להציל מספר יהודים רב ככל שניתן ולכן עלינו לקבל את הצעת קליטת הילדים במנזרים.

אחרים סברו שזו אמנם הדרך, אולם ללא אישור נציגי הציבור היהודי. אנשים מצילים עצמם באופנים שונים, תשא גם פעולת המנזרים אופי אינדיבידואלי.

[215] 14 בדצמבר 1942

הנשאר [בחיים] או לאו

עוברים עלינו זמנים טרגיים. אין אנחנו, שארית פליטת יהודי וארשה, יודעים מה יביא יום. שאלה מתמדת מנקרת במוחותינו – מה יהיה גורלנו. האם ישאיר אותנו השונא בחיים, או שמא יצא משפטנו לכליון, כמשפט מאות הערים והעיירות בפולין ובארצות אחרות. אלה המאמינים כי נעבור את המלחמה בשלום מנמקים זאת, שואלים ומשיבים: לשם מה הכריזו הגרמנים על הקמת הגיטאות וגיטו וארשה בכלל זה?²⁵⁷ הם רצו להפגין קבל עולם כי עדיין יש יהודים בפולין, אלא שחלק מהם העבירו [למקומות אחרים]. הנותרים נחוצים לגרמנים מטעמים פוליטיים. באם ירצחו את כל היהודים כולם, לא ישאר להם על מי להטיל את אשמת הכשלונות במערכות [השונות] ואולי אף מפלה בכל המלחמה. שארית היהודים נחוצה להם לאיומים על [עמי] העולם בענין אמצעי תגמול נגד שבויי המלחמה והאזרחים הגרמנים שבידיהם. שארית היהודים נחוצה להם כדי שיוכלו להכחיש מכל וכל את טבח היהודים, היהודים תמו לגווע, אך לא נרצחו, חלילה.

אלה הסבורים שהאויב ירצח את כולנו מבלי להשאיר שריד ופליט, מסתמכים על הבטחותיו החוזרות ונשנות של היטלר, הם מזכירים את העתונות הגרמנית הכותבת במפורש אודות “עקירה עד תום של היהדות האירופאית”. מביאים כראייה ערים כזמושץ' (Zamość) חלם (Chelm) וכיוצא בזה שבהן מחסלים אפילו את עשרת האחוזים הנותרים. שואלים על שום מה מחסלים את המחנות בערי הסביבה ועיירותיה?²⁵⁸ מה מטרת הפיכת וארשה מחדש למרכז יהודי? מה גורל אלפי היהודים המועסקים במרכז ההפקעות (Werterfassung). מה הבהילות בענין מרכז ההפקעות הזה? האם מורגש המחסור בדירות עד כדי כך שיש צורך להניח יד על הדירות היהודיות? מזכירים גם את הידיעה ששודרה ברדיו האנגלי האומרת כי עד ה־1 בינואר לא יהיו עוד יהודים ב[גנרל] גוברנמן.

הדאגה גוברת מדי יום ביומו בכל הנוגע לבלתי לגליים. אחר הדיון בקהילה²⁵⁹ בהשתתפות מפקדי הס"ס, חשבו שישרור שקט בתחום זה. אך בינתיים אנו עדים לכמה מקרי מצוד פנימי בשופים. אסרו נשי עובדים בשופ של הלמן ורוצים לשלוח אותן לגיטו,²⁶⁰ למרכז ההפקעות. והציבור שואל – מה יהיה אחר כך, כאשר תסתיים כעבור זמן קצר העבודה שם – פוחדים מאוד מזה. רעדה אוחזת את הכל, שמא מתכוון השונא לרכז עד כמה שאפשר יותר יהודים בווארשה, כדי שקל יותר יהיה לחסל אותם אחר כך.

ברור דבר אחד – ככל שהדברים אמורים ביהודים, אין חשיבות לטעמים כלכליים. תפוקת השופים ירודה. מבלי להתחשב באזהרות ובסכנות שבדבר, האנשים מחבלים בעבודה ומיצרים מעט ככל האפשר כדי שיהיה הכרח להישאר בשופ במשך 12 שעות. ידועות עובדות אודות עיירות שלמות שעבדו עבור הוורמאכט [הצבא] והדבר הזה לא הציל אותן. משהגיעה הפקודה להשמיד את היהודים – היא הוצאה לפועל בכל חומר הדין. בכלל [אנו] משוכנעים כי ההוראות בדבר השמדת היהודים אינן נושאות אופי מקומי, אלא כללי. ההוראה מגיעה דרך קרקוב מברלין ולשלטונות המקומיים אין מה לומר. כרגע כל השליטה ביהודים היא בידי הס"ס, ולאלה אין שום סנטימנטים. אין עתיד יהודי וארשה בטוח כל עוד הוא בידי “מוצב הפיקוד”²⁶¹ (ברח' ז’לאזנה 103). יעזרו כאן הארכות שהשיגו השופים השונים – עד ה־1 באפריל, כפי שמניח חלק מהאנשים. הסיבה [לחוסר חשיבות הארכות] נעוצה, כפי שהוזכר לעיל, בכך שבנוגע ליהודים אין ערך לטעמים משקיים. בסופו של דבר אפשר למצוא בעלי מקצוע שיבואו במקום היהודים, מבין הפולנים או מקרב השבויים הרוסיים. הן ראינו כי הושמדו 6–5 מיליון יהודים באירופה, מבלי שמכונת המלחמה נפגעה בשל כך.

בגלל כל הסיבות הללו, אך מעטים הם היהודים המאמינים שנשאר בחיים. נותרה רק שאלת העיתוי. האם ההשמדה תתבצע תוך שבועות מספר, או תוך חודשים אחדים – באביב. אפילו בדמיון איש אינו חולם כי ישאירו אותנו בחיים אחרי האביב. דעה כזו לא שמעתי.

בהקשר לשאלת קיום הגיטו או חיסולו, רושם רב עשה חיסול גיטאות קאלושין (Kałuszyn) ושדלץ (Siedlce). לפי ההוראות מנובמבר הגיטאות הללו נמנו על סוג [ריכוזי היהודים] שהיה אמור להוסיף ולתפקד, כעת חיסלו אותם. שדלץ (Siedlce)²⁶² – משום שהיהודים עסקו שם בהברחות. קאלושין (Kałuszyn)²⁶³ – בגלל התנאים האנטי־סניטרים. עובדה המוכיחה כי גם ההוראות האחרונות אינן מביאות עמן יסוד של יציבות וכי גם להבא נהיה נתונים לחסדי אנשי הס"ס.

ועוד דבר המעיד על העדר יציבות מצבו של גיטו וארשה, העובדה שעוצבת ההשמדה מוסיפה לפעול. יש חילוקי דעות אם היא פועלת בטרבלינקה,²⁶⁴ או שמשמידים את היהודים באושוויץ. אך אין ספק שהאקציה של ההשמדה נמשכת.

[216] 24 בדצמבר 1942

מקומות מסתור

מקומות מסתור הם כעת, בדצמבר 42, דבר פופולרי מאוד. הכל מכינים כיום מקומות מסתור. מכינים אותם בכל מקום, בכל בתי המלאכה ובגיטו. הקמתם נעשתה ממש למקצוע מיוחד, משגשג ומתפתח. יש בזה פרנסה לבעלי מלאכות, למהנדסים וכדומה. עניין מקומות מחבוא יש לו כבר היסטוריה של שנים. משעה שנכנסו הגרמנים התחילו בני אדם להתחבא. החביאו בני אדם, הסתירו סחורות. ברחוב פרנציסקנסקה ובנלבקי ( Franciszkańska-Nalewki) חיפו בקירות מאולתרים על מרתפים ועליות גג, וסגרו חדרים ששימשו מחסני סחורות. שכן את הכול היו הגרמנים מחרימים ומוציאים, קרונות קרונות של סחורות. כבר אז נמצאו כאלה, חלאת המין האנושי, שעסקו בחשיפת מקומות המסתור האלו. מדובר במלשינים מקצועיים שהיו מתגייסים על פי רוב מקרב הסבלים. הם שהיו מגלים את המחסנים שהגרמנים לא היו מסוגלים לגלותם בלעדיהם. נחרתו בזכרוני עובדות על קרונות שלמים של עורות, בערך של מיליונים, שנלקחו מרחוב פרנציסקנסקה. ימים שלמים היו קרונות צבאיים גדולים מוציאים שם את הסחורה ממקומות המסתור.

חוץ מסחורה, היו גם בני אדם מסתתרים, בשנים 1940–1939, ובמידה ידועה גם ב־1941, היו עוסקים כמעט בכל יום במלאכה. הגברים מסתתרים בארונות, בכוכים, בחדרי עליה, בחדרונים, במרתפים, בעליות גג ועוד. היו הדירות שהיו מסודרות כך שהיה אפשר להסתיר בהן קיומו של חדר, ושם היו הגברים מתחבאים. חדר כזה היו חוצצים בארון, במזנון וכיוצא בזה. בזכות המידע שקיבלו ממלוויהם היהודיים, שהיו מצביעים על מקומות־המסתור, כבר הכירו הגרמנים מחבואים מסוג זה. בין המסתתרים היו גם יהודים אדוקים, בעלי זקנים ופיאות. להופיע בחוץ בזקן ובפיאות היה בגדר סכנה, שכן לעתים קרובות מאוד היה מזדמן איש גסטפו, או סתם גרמני מעוטר מדים, שלא יכול לסבול את חוסר התרבות של היהודים המזוקנים האלו והיה גוזז את הזקן, או אף תולש אותו עם הבשר.

מערכת חדשה של מקומות מחבוא התחילה בימי המצודים והגירושים. הפעם כבר היה צורך לשקוד על מקומות מחבוא טובים, שכן הפעם היה מדובר בעניין של חיים ומוות. היו מסתירים זקנים, ילדים, נשים. הגברים לא חששו ללכת לכל מיני סלקציות, מכיוון שיכלו להציג כל מיני אישורים ותעודות.

מעתה נעשו מקומות המסתור מתוחכמים יותר, מוסווים יותר. משפחתי שלי, למשל, נהגה להסתתר במרתף בקומה שלישית של בית ישן. היה זה מעבר ובו מדרגות אחדות, שהוליך לאגף אחר. הכניסה היתה דרך פתח ברצפה ואשת שוטר, שלא חששה מפני מצוד, היתה מכסה את הפתח הזה בשטיח ועליו שולחן קטן. במקום אחר שימש בורסקי חשאי בתור מסתור. בכוונה בנו אותו בתוך מרתף. במקום שלישי השתמשו בטחנת קמח חשאית, שהיתה מוסווית להפליא. גם מקלטי הגנה אווירית שימשו כמקומות מסתור. בחצר אחת היה המקלט בנוי מתחת לפני הקרקע. הכניסה היתה לו דלת נטרקת, והגברים היו מכסים אותה בקרשים. בבתים רבים היו אוטמים חדרים מיוחדים בקירות ומסווים את הכניסה בכל מיני אופנים, כגון דרך כיריים בחדר שכן. היו מרימים פחים ונכנסים. לפעמים היתה הכניסה לחדר החסום דרך אסלה של בית כיסא, דרך דלת תחתית בחדר סמוך, או בחדר שלמעלה, עם סולם שהוליך אליה. במקצת המקומות הם מסווים את הכניסה במערכת לבנים מתנייעת וזאת כדי להבטיח שאם יקישו בקירות יתקלו בכל מקום בקיר אטום. בשעה שהיה המחבוא במרתף, השתדלו שיהיה מרוחק, באיזו פינה נידחת, בלי חלונות.

המחבואים האלו היו “נשרפים” דרך מקרה. לעתים קרובות מאוד – מחמת בכיו של ילד. ידוע לי מעשה ברחוב נובוליפיה (Nowolipie), ששם הסתתרו בשני חדרים אטומים כשתי עשרות בני אדם. האוקראינים סיימו מצוד בבית ההוא ועשו לעצמם סעודה בחדר השכן. בשעה שכבר עמדו לצאת, הגיע לאזניהם בכיו של ילד. הם הבקיעו את הקיר ומצאו חדר אחד, ובו 26 בני אדם. שישה מן הנמצאים נהרגו בו במקום ביריות, ואילו האחרים פדו את נפשם והלכו לאומשלאגפלאץ. את החדר האטום השני – לא מצאו.

ב־90% מקרים היו מגלי המחבואים השוטרים היהודיים. הם היו מבררים תחילה היכן יש מחבואים ואחר כך היו חושפים אותם לאוקראינים ולגרמנים. מאות ואלפים בני אדם רובצים על מצפונה של חלאת המין האנושי הזו.

מערכת חדשה של מקומות מסתור התחילה לאחר הסלקציה, בשעה ששקט הגיטו במקצת. הציבור התרגל שלא להאמין לגרמנים. הבינו, שכל עוד קיים המשטר הנוכחי, במוקדם או במאוחר תפתח עוד אקציה נגד היהודים ובסופו של דבר יחוסל הגיטו היהודי. שני גורמים הביאו לידי כך ששוב אין מתייחסים באמון להצהרות ההרגעה של הגרמנים:

ראשית – טבח היהודים המתרחש בטרבלינקה ובמקומות אחרים; ושנית – חטיפת יותר מ־800 בני אדם מהשופים בלובלין, מבלי שישאר זכר מהם.

לכן התחילו האנשים להוגיע מוחם בשאלה כיצד להבטיח עצמם מפני הסכנה. חלק מהם, היותר עשירים, התחילו עוברים לצד השני. אחרים התחילו מהרהרים במקומות מסתור. בחודשים נובמבר ודצמבר התחילו לבנות בקדחתנות מחבואים. אבל מקומות מסתור אלו היו מסוג שונה מאלה שהיו קיימים בקיץ, בזמן האקציה. קודם־כל היה צורך להתאים אותם לימי הכפור ושנית – מעכשיו, היה צריך להביא בחשבון אפשרות שיהיה הכרח להישאר במקומות ההם חודשים שלמים. טעמם של מקומות המסתור הוא כזה: אם יחסלו את כל יהודי וארשה, נרד למקומות מחבוא, ושם נישאר עד תבוא הגאולה. מקומות מסתור אלו נבנו: 1) במרתפים, 2)מתחת לפני האדמה, ו־3) באחת הקומות.

מקומות המחבוא הנוכחיים שוב אינם מסתורי־ארעי כמו בקיץ; אלו ממש דירות תת קרקעיות מוסוות, עם גז, חשמל, מים ובית שימוש. יש מקומות מסתור שעלו ברבבות זהובים. במקומות מסתור אלו יש מלאי של מצרכי מזון לחודשים ארוכים (שימורים, צנימים וכיוצא בזה). מכיוון שהיה חשש שמא ינתקו הגרמנים את זרם המים – וכבר עשו זאת כמה פעמים בכמה וכמה בתים שגרים בהם מה שקרוי “פראים” – התחילו לאגור מים מזוקקים בחביות, ולקבור אותן במקומות המסתור. במקומות אחרים בונים בארות ארטזיות מיוחדות. ברור שרק אמידים יכולים להרשות לעצמם דברים כאלו. ידועה לי עובדה: פועל של מחלקת המים קיבל שוחד בסך של 3,000 זהובים, וקישר את מערכת המים של המסתור עם מערכת האספקה של בית חרושת ארי. כך יגיעו אליהם מים גם אם ינתקו את המים לכל הבית.

מוחות יהודיים שהתעמקו בשאלות אלו מצאו עוד עצה מחוכמת נגד ניתוק זרם המים. בלילה מגיחים מן המחבוא ומבעירים אש בבית שכן. בצורה שכזו – כך אומרים – יהיו מכבי האש אנוסים לפתוח את זרם המים, ויהנו מזה היהודים המסתתרים שיוכלו לצבור להם מלאי חדש לזמן מה.

המציאו גם עצה לניתוק הגז והחשמל. בעלי מלאכות המציאו דרך שאינה ידועה אלא לאנשי מקצוע. הסוד הוא שגונבים גז וזרם חשמלי בצורה מתוחכמת. מובן שאפשר לעשות זאת רק כאשר הגז והחשמל מנותקים בבית כאשר מדובר ברחוב שלם.

מקצת מקומות המסתור נבנו בקומות הבתים. מוצאים איזה כוך או חדר פינתי וסוגרים עליו עד ששוב אין להכירו. הצרה הגדולה ביותר בחדרים ממין זה היא שיש להם חלונות, ואלו מגלים את קיומו של החדר. לפני כשבועיים ימים, בשעה שהגיעה למרכז ההפקעות (Werterfassung) בווארשה יחידת ז’אנדרמים, לשם ביצוע ההפקעות, כלומר גזל של הרכוש היהודי, הם ביצעו תרגול כזה: ספרו את מספר החלונות באחת הקומות בחצר, שלחו למעלה ז’אנדרמים כמספר החלונות ופקדו על כל אחד מהם להוציא את ראשו מבעד לחלון. בדרך זו קל היה מאוד לגלות אם אין איזה חדר סמוי.

בכלל איטום החלונות, במרתפים ובחדרים, היא השאלה הקשה ביותר. בחצר אחת אטמו חלון של מרתף, וכדי להסוות את האטימה העמידו שם פח אשפה. במקום אחר היסוו את החלון במדרגות, וכיוצא בזה.

כידוע, הבתים החדישים בנויים כך שכל הדירות – ולכל הפחות כל הדירות באגף אחד – יש להם חלוקת חדרים שווה. באיטום כוך בקומה כלשהי אין פתרון בעיית המסתור, שהרי קל כל כך לגלותו מקומה גבוהה יותר או נמוכה יותר. גם לזה מצאו פתרון. כל השכנים נדברים ואוטמים את כל הכוכים. וכך אטמו בבית מסוים חדר פינתי אחד בכל קומה, עשו כניסה דרך תנור של מאפיה והתקינו מעבר מקומה לקומה בסולמות הקושרים חדר לחדר דרך פתח ברצפה. מקום מסתור מרשים שכזה יכול להכיל עד 60 איש.

השאלה החשובה ביותר בכל מחבוא היא הסוואת הכניסה. מדי יום מגלים המצאות חדשות, ויותר מתוחכמות. מדובר בכך שגרמני יוכל להקיש על הקירות ולא יתקל בחלל ריק. בחדר מוסווה אחד כזה הקימו לשם כך קיר לבנים נתונות במסגרת [מתנייעת] לאחר הכניסה לחדר מזיזים את הקיר למקומו. במקום אחר עשו כניסה דרך אסלת בית שימוש ובמקום שלישי דרך תנור אפייה, מבעד לדלת תחתית מוסווית כהלכה.

שאלה חשובה מהווה הקשר עם העולם החיצון. לשם כך מגייסים מבעוד מועד נוצרי שצריך לדאוג לצרכי היהודים המסתתרים. בכמה שופים הקימו מחבואים שיש להם קשר תת־קרקעי עם הצד הארי. לשם כך חופרים מנהרות תת־קרקעיות שמוצאן במרתפו של נוצרי בצד הארי. בניית מנהרה שכזו היא אחד הדברים הקשים ביותר. צריך לחפור גושים שלמים של אדמה ולהוציא אותם כך שלא ירגיש בזה אדם. אין זה ענין קל כל עיקר ולכן העיקרון הוא שבמחבוא כזה ימצאו מסתור [גם] אלה שבנו אותו.

אומרים שבמקומות מסויימים הפעילו הגרמנים כלבים לחיפוש הנשארים, לאחר הגירוש לפי שעה לא נמצאה עצה לדבר זה. יש אומרים שאפשר להשתמש בליזול. אלא שיש חשש שאם ירגישו הגרמנים ריח ליזול בבית נטוש יגלה להם דווקא הדבר הזה שיהודים מסתתרים.

עשיית מקומות מסתור היתה – כפי שאמרנו – לתעשיה שמביאה פרנסה לבעלי מלאכות יהודיים. זה עסק גם לכל מיני חבריה זריזים שמוכרים מקומות ב"סליקים" – מקלטים, כשמם העממי של מקומות המסתור, תמורת אלפי זהובים, עם האספקה.²⁶⁵

מדברים יותר מדי על אותם מקלטים. מדברים יותר משעושים. אנשי גסטפו יהודיים יודעים על כך, וממילא – גם הגרמנים. בית המלאכה של הלמן נמצא אפילו מלשין שהסגיר מקלט גדול. ואם הגרמנים יודעים עליהם, כך טוענים, שוב אין להם ערך. לפיכך סבורים שהטוב ביותר הוא לבנות מחבוא מן הצד השני. צריך לחפש ולמצוא משפחה נוצרית שתשכור דירה גדולה יותר, תאטום חדר ויהודים יסתתרו שם ויביאו כמובן את המשפחה הנוצרית על שכרה כראוי לה. אבל הציבור חושש שכשיבוא הרגע הנורא ימצאו הגרמנים איזה אמצעי מחוכם שישים קץ לכל המאמצים להינצל. אם דעה זו מוצדקת ימים יגידו.²⁶⁶

[217] 15 בדצמבר 1942

עשרת השבטים

ההוויה הרוחנית העממית של היהודי אף פעם לא השלימה עם רעיון אבדן עשרת שבטי מלכות ישראל וטמיעתם בקרב עמים אחרים. העם ארג מיני אגדות אודות “היהודים האדמונים”, אגדות על יהודים החיים אי שם מעבר להרי החושך ובבוא היום יבואו ויגאלו את עם ישראל מגלותו. מעולם לא התקבלה על דעתו המחשבה שעשרה מתוך שנים־עשר חלקיו ניספו ואינם. כחלום בעיניו היתה האמת על היעלם עשרת השבטים.

כדבר הזה קורה גם היום, שלוש מאות אלף יהודי וארשה נרצחו במחנה המוות של טרבלינקה. אבל העם, דמיונו אינו מסוגל להשלים עם מחשבת אימים זו והוא מחפש לו איפוא כל מיני דרכים להשלות את עצמו ואת זולתו. בתחילה לא האמינו בטרבלינקה ומי שחזר על הדברים היו משתיקים אותו בצעקות שהוא זורע בהלה, רואה שחורות ונהנה מכך שהוא מציק לאחרים. קשה היה להבין כיצד אפשר לקחת רבבות נשים, ילדים וגברים חפים מפשע ולהמיתם, להעבירם מן העולם. אפשר להמית בעינויים מאות, אלפים, אך לא מאות אלפים, לא מיליונים. וכי יתכן כדבר הזה במאה העשרים? אחרי שהתנחמו שאין הדבר אפשרי, היה צריך למצוא תשובה לאן נעלמו יותר משלוש מאות אלף יהודי וארשה שסולקו מן העיר. להיכן נעלמו שלושת מיליון יהודי פולין? ונמצאה התשובה! החלה להתרקם אגדת מכתבי המגורשים ודווקא ממקומות מסוימים, מבריסק, מקובל מפינסק ועוד. כל כמה שהשתדלו האנשים בדבר, מעולם לא עלה בידם למצוא את האיש שראה מכתב כזה במו עיניו ובעצמו קרא אותו. תמיד הדברים אמורים באדם אחר, ששמע על כך מפי אדם שלישי, על פלוני אלמוני שקרא את המכתב. תמיד היה המכתב באותו הנוסח עצמו ובאותה הצורה עצמה: על פיסת נייר שנשלפה מתוך בלוק נרשמו מלים אחדות, קצרות – הנה הגענו בשלום למקום. מעולם לא היו במכתב פרטים על תנאי החיים של המגורשים, על עיסוקיהם. אבל תמיד ביקשו במכתבים האלה כסף ובגדים ותמיד הזכירו וביקשו בהם למסור דרישת שלום גם ממגורשים אחרים, ובמקרה – תמיד מדובר באנשים אמידים.

את המכתבים הללו היו מביאים עמם נוצרים שעלה בידם להגיע לאנשים מסוימים, חרף כל מיני קשיים. אותם נוצרים ידידים היו מוכנים לקחת כסף ודברי לבוש עבור המגורשים. הם היו נכונים לסייע גם בחיפוש אחר מגורשים אחרים, כמובן כנגד שכר מאות או אלפי זלוטי.

היו אנשים שהשקיעו רבבות זלוטי כדי לאתר את קרוביהם ולאחר מאמצים ממושכים ויקרים נוכחו לדעת שהכל שקר וכזב, שלא נותר שריד ופליט משארי בשרם. ואף על פי שהתרמית שבידיעות המדומות מקרובים נחשפה פעמים רבות, תמיד נמצאו כאלה שאינם מסוגלים לשכוח את קרוביהם שנלקחו מהם והיו מוכנים להוציא כספים ובלבד שיוודע להם שמץ דבר על שארי בשרם.

ומשנמאסו המכתבים, שכן חדלו להאמין בהם, עלתה במוחם של הרמאים תחבולה חדשה. הם מביאים באחרונה מידע על מחנות שלמים, שגרים בהם ילדים, נשים ומבוגרים. המחנות הללו אמורים להימצא אי שם ליד לובלין, או שמא בגליציה (סוקלSokal ), לבוב, במחוזות הספר המזרחי וכדומה.

אולם, אם סיפורי המעשיות הללו בדבר מכתבים מיחידים או על דבר מחנות שלמים חוזרים על עצמם בהתמדה, הרי אין זה אך ורק משום שיש רמאים משופשפים היודעים להפיק זממם האפל מכל מצב. אותם רמאים פורטים על נימי דמיונו של העם, החולם בלי הפסק – ולא יחדל מלחלום – שמאות ואלפים ומיליוני המגורשים חיים, עובדים ועתידים לשוב. אנו חיים בתקופה של אפשרויות בלתי מוגבלות ואם כך הוא הדבר, יאמינו גם בדמיון העממי שרבבות הילדים שנלקחו בלבוש קיצי קל החזיקו מעמד בימי הסגריר של סתיו ויחזיקו מעמד אפילו בימי החורף הקרים. מה אומלל צריך להיות העם כדי להאמין בלא יאמן אשר כזה?

חוץ מהרמאים הנוצרים, אשר במשך חודשים עשו חיים טובים מהונאת קרובי המגורשים, היה עוד גורם שסייע בהפצת האגדות הללו בקרב העם. אלו היו אנשי הגסטפו היהודים. יהודים מלובלין ומווארשה ששוכנו בתחילת הגירושים בבית ברח' ז’לאזנה 101 Zelasna, עם קשר טלפוני מיוחד לבית מספר 103 באותו רחוב, ששם היה מטה הגירוש – עוצבת ריינהרד מלובלין. התברר שאנשי הס"ס הם אומני פסיכולוגיה אנושית ויודעים לפרוט על נימי נפשו של אדם. הם אשר הפיצו, בעזרת מאות אנשי גסטפו יהודיים – זייפו מכתבים ומברקים מן המגורשים. אין ספק שהם מזייפי המכתבים והמברקים הללו. וארשה לא היתה מבחינה זו יוצאת דופן, לעומת ערי השדה. גם שם הופצו בעת הגירוש מכתבים מזויפים מפינסק, בריסק וכדומה. אפילו לא טרחו לשנות מנוסח המכתבים ואת מוצאם. מסתבר כי הציבור הוא פתי, “עולם־גולם”.

יהודי וארשה לא עלו מבחינה זו על יהודי ערי השדה, שכן קשה היה להשלים עם הרעיון שנעשה כאן הפשע הגדול ביותר בתולדות תבל – רצח מיליוני יהודי אירופה.

אני משוכנע עד עומק נשמתי שגם כיום, בעת שקומץ יהודי וארשה הנותרים כבר יודע טרבלינקה מהי, ימצאו עדיין מאות ואולי אלפים שיאמינו אחר ככלות הכל, בידיעות על מחנות מדומים של ילדים. הרי רק לפני ימים אחדים נפוצה שמועה על 2,000 ילדים שחזרו מטרבלינקה.

אני סבור שעוד שנים לאחר המלחמה, כאשר כל סודות מחנות ההשמדה יחשפו, עדיין תחלומנה אמהות אומללות שהילדים שנעקרו מזרועותיהן נמצאים אי שם במעמקי רוסיה. שעוד תתארגנה משלחות חקר לחיפוש אלפי מחנות היהודים שהושמדו. בתקופה הרחוקה כל כך מרומנטיקה עוד תתרקם אגדה חדשה על מיליוני היהודים שנטבחו, אגדה זהה לאגדת עשרת השבטים.