מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אובדן ממלכת אפריים / זאב יעבץ

קוצר יד יותם בתחלת שלטונו. האחוה בין יהודה ואפרים מופרת. מלחמת יהודה במעונים. נגף ודבר. מלחמת מנחם בתפסח ואכזריותו. אשור קם למטה רשע פול באפרים. מנחם נותן כופר לפול ומעלה מס כבר על עמו. עלילות מנחם ומצוקת עמו. מלוכת מלחיה בנו. קשר פקח ומות פקחיה. מות עזיהו. ספר תולדות עזיהו. ראשית נבואת ישעיה. חכמת יותם וגבורתו. משיב את המעונים למשמעותו. בנין ערים ובירניות. מתכנתו אל הכהונה. הבמות ופרין. מות יותם ומלוכת אחז. ברית פקח עם רצין ומזמותיהם על בית דוד. רשעת אחז ואולתו. קלקול בני יהודה ודלדול כחם. קשר על בית דוד. בן טבאל. אלילי ארם ביהודה. עוז ישעיה ורפיון אחז. רצין ופקח צרים על ירושלים. מצור ירושלים שב ריקם. מורך אחז וחרי אף רצין ופקח. נקמת רצין ביהודה. לוקח מידה את אילת. נקמת פקח. מכה גדולה מאד ביהודה. מעללי זכרי. שביה גדולה. תוכחת עודד הנביא. נדבת חיל אפרים הגדולה. שחרור השבוים. האדומים והפלשתים פורצים ביהודה. ברית אחז עם תגלת פלאסר. רצין נהרג. אבדן ממלכת ארם. גלות זבלון ונפתלי. הות נפש מלכי אשור. חסר לב אחז ופחזותו. עובד את שקוצי ארם. מקים במקדש מזבח כתבנית מזבח דמשק. קורע אליו את הכהונה הגדולה. רפיון אוריהו הכהן. במות לאלילים בכל הארץ. סוגר דלתות האולם. מות פקח בידי הושע בין אלה. חזקיהו בן המלך ודרכיו. קלקול מלכי אפרים ומשובותיהם. ריב בן מנשה ובין אפרים. הרהור תשובה וחפץ עקירת עבודה זרה בלב יהודים. געגועים למקדש ירושלם. בעלי ברית אשור. עגל הזהב. מנחה למלך אשור. בעלי ברית מצרים. גלות הראובני והגדי. מלוכת הושע. דלדול עבודת העגל. מלוכת חזקיהו. עושה שלום בין המלוכה ובין הכהונה. מטהר את המקדש. קורא לכל שבטי ישראל לעשות את הפסח בירושלם. רבים מבני אפרים נספחים על יהודה. בטול הבמות. אוצרות לתרומה ומעשר. נקמת חזקיהו בפלשתים. הושע פושע בסתר באשור ובא בברית עם מצרים. שלמנאסר מלך אשור באפרים. גלות עשרת השבטים. תפוצת פליטי ישראל בכל קצוי הארץ. משא נפש הנביאים לשבות ישראל. הכותים על אדמת אפרים. יהדותם הרפה ושכנותם הרעה לישראל.

2993 – 3040

ובן מלך יהודה, ומנחם בן גדי (2993 – 768) אשר התנשאו למלך על אפרים, לא מלאו את מקום שני אדירי ישראל, הלא המה עזיהו וירבעם בן יואש, אשר תמכו את שבטם ביד חזקה ועז מלך. יותם בן עזיהו היה חכם וצדיק¹ אך עודנו נער ורך ולא היה בו עוד כח לתת פחדו ויראתו על פני עמי הנגב, אשר כבש אביו, “עד לבא מצרים”². וגם רפיון רוח השלום אשר רפתה בין ממלכות יהודה ואפרים, למיום רדת בית אחאב מעל הכסא³, הועיל לשלח את רסן העמים האלה מפני ממלכת יהודה, ויפרו המעונים את ברית משמעתם⁴ וימרדו. ותשלח יהודה חיל בחור ברכב ובפרשים “בדרך מצרים” להשביח את שאון העם הזה. וינגף חיל יהודה, ותקטן עוד זאת ויעל בְאֹש החללים וסוסיהם וינשא על כנפי רוח, צפונה, ויהי לקטב ומשכלת ליושבי ארץ ישראל⁵.

ומנחם בן גדי, אשר תפש את ממלכות בית אפרים, היה איש עריץ ואכזרי מאד. ויהי אך הַכה הִכה את שלום, ויעט אל תפסח אשר על נהר פרת ויך את כל יושביה לפי חרב⁶, ויהי בשובו מן המלחמה הזאת אל עירו אל תרצה⁷, ויסגור שר העיר את דלתות חומתה מפניו, ויתחזק מנחם וילכדה, ויך אותה ואת כל גבולה מסביב. וישחת האכזרי הזה את רחמיו, וירטש את כל הנשים ההרות, ויעש מעשים אשר לא יעשו. אך בכל התועבות אשר התעיב, לא משלה לו ידו לשום את העם למשמעתו ולהחזיק את הממלכה בידו⁸. בימים ההם החלה ארץ אשור היושבת משמאל לנהר חדקל להיות לממלכה אדירה נותנת חתיתה בארץ החיים, וכובשת גוים וארצות תחת רגליה. העם הקשה הזה, אשר עד העת ההיא כמעט לא יצא לו שם בארץ⁹, החל בימי מנחם להיות שבט ברזל לבית אפרים עד כלותו אותו, ולנוח כאבן מעמסה גם על גורל בית יהודה. ויהי אשור הראשון לממלכות אדירות אשר לחצו את ארץ אבותינו, ותדכאנה אותה בכֹבד משאן. על כן מנוּ סופרי הקדש את יום בֹא הגוי העריץ הזה על אדמת ישראל לראשון לכל ימי התלאות אשר מצאנו¹⁰, כי הי אשור גוי אכזרי מאד¹¹, אשר לא נשא פני גוי ואלהיו¹². שם עיר ממלכתו נינוה העתיקה¹³ והגדולה מהלך שלשת ימים לה¹⁴. ועוד ערים עתיקות היו לאשור הלא הן רחובות עיר וכלח והעיר הגדולה רסן היושבת בין נינוה ובין כלח¹⁵ ושם ראש אלהי אשור נסרך¹⁶.

בימי מנחם נעור פול מלך אשור ממקומו, וישם פניו נגבה תימנה ויעל על ארץ אפרים, וישלחו אנשי חילו את ידם בבזה בארמונות שרי אפרים¹⁷. וישמע מנחם ויירא מפניו, פו יעלה עליו ועשה בו כלה, גם מפני בני אפרים פן יבקשו מעֹז ממנו, למגר את כסאו ולהמליך עליהם מקרב אחיהם מלך אחר, כי ידע כי בדבר הזה יתרצה העם לאויבו, כי כה היה משפט מלכי הקדם בשומם עם אחר למשמעתם, להוריד את המלך המושל מכסאו, ולהמליך תחתיו מלך אחר¹⁸, למען יהיה לב המלך החדש נאמן עמם, חלף הגדולה אשר הנחילוהו. ויצא מנחם לקראת פול, ויתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו, ולבלתי הלחם עליו. ויקח מלך אשור את הכסף הרב הזה מידו, ויחדל להלחם עליו. אך לא התמהמה עוד בארץ להחזיק ביד מנחם את ממלכתו כאשר שאל ממנו¹⁹, וישב אשורה וישם מנחם מס על כל בני ישראל חמשים כסף, לגלגלת או לבית, למען השב אל אוצרו את הכסף הרב והעצום, אשר נתן למלך אשור. וימלא את יד גבורי החיל לנגוש את העם ביד חזקה²⁰ וירֹצו וימֹצו הגבורים האלה את אחיהם עצמם ובשרם וימלאו את הכסף למנחם. ויהי המעט מן המלך הזה, כי הרבתה חרבו לשכל את בני עמו במלחמת תרצה, ויאכל גם את יגיעם במס הכבד אשר נתן עליהם. וישלח את העם איש באחיו במלאו יד פקודי החיל לעשוק ולרוץ את אחיהם, ויחשב העם בעת ההיא “כצאן ההרגה”²¹.

אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ

וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִיר

וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן²²;

ויאמן דבר הנביא אשר דבר לאמר:

וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִיש בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ

וְכֻתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם²³;

ויקראו הנביאים למלך העריץ הזה “רועה אוילי”²⁴ ויערכו לו ולמלכותו דמות קודרת מאד²⁵.

וימלך מנחם עשר שנים וימת²⁶, וימלך פקחיה (757 – 3004) בנו תחתיו, וילך בכל דרכי אביו²⁷ אך לא האריך פקחיה ימים על ממלכתו, כי קשר עליו פקח בן רמליהו שלישו, ויפרץ הוא וחמשים איש גלעד עמו, ויך את פקחיה ואת ביתו וימלך תחתיו (3006 – 755) ויאבד גם ניר מבית מנחם בן גדי הבית החמישי למלכי אפרים. ולא ארכו הימים וימת גם עזיהו (3006 – 755) האמלל מלך יהודה, אשר העלה הנביא ישעיהו בן אמוץ את תולדותיו על ספר²⁸, אך הספר היקר הזה אבד ואיננו. בשנה ההיא החל הנביא הגדול ההוא להגיד לעמו את דבר ה'²⁹.

ויותם המושל ביהודה זה שנים רבות בשם עזיהו, לא שם כתר מלכות בראשו עד מות אביו, אז עלה על כסאו וימלך תחתיו. בן עשרים וחמש שנה היה יותם במות עזיהו. עוד רך בשנים היה המשוח מלך, אך לבו קנה הרבה חכמה ודעת בשנות הרעה אשר עברו עליו למיום נגזר אביו מביתו, ויטוש את כל דבר העם הכבד ואת כל משפטו על יד בנו הנער, אשר כמעט לא מלאו לו עוד בעת ההיא שנות ילדותו. על כן השכיל הבן החכם הזה, ויפק תבונה מכל התלאות אשר מצאוהו בשנות העמל. ויפקח את עיניו ויכן דרכיו על פי שטה ערוכה ושמורה³⁰ ותמצא ידו להתחזק על ממלכתו³¹, שש עשרה שנות ממשלתו. וישב ויכנע את המעונים³², אשר כבש אביו, ביד חזקה אחרי התפרצם מפניו, ביום רדתו מכסאו. ויחזק יותם עליהם ויתנו לו שלש שנים מדי שנה בשנה מאה ככר כסף ועשרת אלפים כור חטים ועשרת אלפים כור שעורים. ובתוך הארץ מבית היה לו שלום. וגם פקח בן רמליהו מלך אפרים החורש רעה על בית דוד, לא מצאה ידו לבצע את מזמתו, כל ימי היות יותם מלך ביהודה³³. ורוח עזיהו אביו אשר אהב לבנות ולכונן, נחה גם על יותם בנו; ויבן גם הוא ערים בהר יהודה, ובֶחָרָשים בנה בירָניות ומגדלים, ובירושלם הרבה לבצר את חמת העופל ויבן בה בנינים רבים. ויבן שער בבית ה' אשר קורא לו “השער העליון”, ויכבד את ה' ואת ביתו, אפס כי לא בא אל הבית הקדוש, כי עגמה נפשו הרחמניה אל אביו אשר נגזר ממנו³⁴. ויהי הדבר הזה למוקש לגוי כלו, כי הרבה העם בימים ההם להוקיר רגליו מבית ה', ויוסף לקטר ולזבח בבמות³⁵. ולא ארכו ימי המלך הזה אשר יצא לו שם בישראל כצדקתו וימלך שש עשרה שנה וימת. וימלך אחז (3022 739) בנו תחתיו, ושם אשתו אביה בת זכריה. ויהי לאחז משנה ושמו אלקנה, ועזריקם היה נגיד הבית.

ופקח בן רמליהו, אשר הכה את בית מנחם בן גדי, התיצב על דרך חדשה אשר לא דרכו בה המלכים אשר לפניו. וישנה את מתכונת אפרים, אל ארם אויבתו מעולם, ממשפטה הראשון, ויכרת ברית עם הממלכה ההיא, אשר הכניעו יואש וירבעם בנו בחרבם הקשה, וישת ידו עם רצין מלכה להתיצב יחד בפני אשור, וקרוב הוא, כי גם צר וצידון ופלשת באו עמם בברית. ולא הלך פקח בדרך מנחם, לקנות את לב הממלכה הגדולה והחזקה ההיא בשחד, ויאמר להלחם בה הוא וארם ושכינהם הקטנים בקצר ידם. ותהי יהודה למוקש על דרכם, כי לא היתה לאל ידם לשום גם אותה אל משמעתם, ולהביא אותה עמם במאסורת הברית. ותתלקח כאש קנאת אפרים לבית יהודה, ואיבת העולם אשר היתה לארם לישראל, נעלתה כלה מעל אפרים, ותנח על יהודה לבדה. אפס כי כל עוד יותם האדיר חי חרשו עליו רעה ויציקו לו במסתרים³⁶, אך לקום עליו למלחמה לא ערבו את לבם. אולם אך שכֹב שכב המלך יותם עם אבותיו, בא היום אשר קווהו, כי אחז המולך תחת אביו היה איש רפה ידים וחסר לב, אשר לא יצלח למלוכה ולעצור בעמו³⁷. וככל אשר רפו ידיו בכל דבר שלטון, כן סר טעמו לדבקה בשקוצי הגויים, אשר הסירו גם בני אפרים, מיום עלות בית יהוא על הכסא. ויחדש אחז את מעשה בית אחאב ואת דרכי האמורי על אדמת יהודה. ויעבר את בנו באש למולך ויעש את הרע בעיני ה', וילך בתועבות עמי כנען, ויבן מזבחות לשמש על עלית בית המלך³⁸, ויפרע מוסר העם מאד³⁹, ויסר גם כח לבם. ויהי המעט מהם כי השחיתו את דרכם, וילכו בדרכי בני אפרים, וישקו דלים, וישימו בכוס עיניהם ולא הצניעו עוד ללכת⁴⁰. ויהיו בהם גם אנשים, אשר אמרו לשית את ידם עם אויבי עמם, הלא המה מלכי ארם ואפרים. כי נטו רצין ובן רמליהו רעה על בית דוד, ויטו ביד מלאכיהם בסתר את לב אנשים מבני יהודה, לקשור קשר על אחז ולמגר לארץ את כסא דוד הנכבד והנקדש, ולהמליך תחתיו את בחירם איש אשר שמו בן-טבאל⁴¹, כי אמרו, כי בהיות המלך החדש יציר כפיהם, יקל להם להביא גם את יהודה בברית ארם ואפרים, למען יתיצבו שלשתם יחד בפני מלך אשור. ויסר לבב רבים מן העם מאחרי מלכם, ויטו אחרי רצין ובן רמליהו עם רב⁴². ורפיון אחז היה למלאכי מלכי הברית לפתחון פה, לעשות שקר בנפש העם, כי מט בית דוד מזקן וכי על כן הם אומרים לעשות חסד עם יהודה, ויהי למשל בפיהם:

לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה

שִקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף⁴³;

ולמען חזק את מוסרות ברית העם עם ארם ואפרים, הטו את לב בני יהודה גם אחרי שקוצי בני ארם. ותהי רוח ה' על ישעיהו הנביא, ויזהר את בני עמו, “מלכת בדרך העם הזה” הפושע באלהיו, הקושר גם על בית מלכו. ויקרא ויאמר: “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו! ⁴⁴ - לאמר: גם את בריתכם עמם לא תכרֹתו, גם את גלוליהם לא תעבדו – וישם לפניהם את הרעה אשר ישקוד ה' להביא על שני העמים אשר יאמרו לכרות עמם ברית, כי יחדו הם צפוים אל חרב אשור.⁴⁵. ויחזק את לב בני הנביאים “הילדים אשר נתן לו ה' לאתות ולמופתים”, וימלא אותם מרוחו להסב את לב העם מאחרי ארם ומאחרי מלכה ואלהיה, וישם בפיהם דברים נוחים ונכוחים, להוכיח לכל אשר בינת אדם לו את תרמית הגלולים האבות והידעונים, לבלתי הנקש בני יהודה אחריהם לרע גם לנפשם, גם לארץ מולדתם. וקרוב הדבר, כי לא שבו דברי ישעיהו ריקם, ולב העם אשר בירושלם שב להיות נאמן עם בית המלך. אז עלה רצין ופקח על ירושלם למלחמה להבקיענה אליהם, ולהמליך את בן-טבאל בתוכה ביד חזקה. ויקרב חיל ארם ואפרים אל חומת ירושלם העיר הבצורה מאד, אשר בצרו עזיה ויותם כל ימיהם⁴⁶, ולא יכלו להלחם עליה, בכל זאת חרד המלך וביתו מאד. ומי יודע אם לא רך לבו לפתוח בצרת נפשו את שערי העיר לפני אויב, למען היות לו נפשו לשלל, לולא יצא ישעיהו לקראתו לחזק בדבר ה' את לבו אשר נע “כגזע עצי יער מפני רוח”⁴⁷ ויגד לו את אשר יקרא לשתי ממלכות הברית בקרב השנים הבאות. והמלכים ראו, כי כל מאמצי כחם שבו ריקם, ויעשן אפם מאד⁴⁸. ויהי אדרי העלותם מעל ירושלם, ויניחו את כל המתם בעם עברתם, אשר זה מעט ששו עמו, וילחשו באזניו חלקות, כי לחדש את ממלכתו לטובה הם אומרים. ויך חיל ארם ביהודה מכה גדולה בשובם לדמשק⁴⁹, וישבו שביה גדולה, ויביאו שמה. ואת מקצת חילו שלח רצין הנגבה, ויקחו מיד אחז את אילות, וינשל מתוכה את בני יהודה⁵⁰ אשר הושיב עזיהו בתוכה זה כשבעים שנה, ויבֵא בה בני ארם⁵¹ וישבו בה. ויקח בדבר הזה מיד יהודה מבוא הים אשר היה לה עד הֹדו⁵². אך פקח בן רמילהו העריץ עוד הרבה להפליא את מכות עם יהודה, ויהרג בהם ביד אנשי צבאו מאה ועשרים אלף איש שולף חרב ביום אחד⁵³. וזכרי גבור אפרים הרג את מעשיהו בן המלך, ואת עזריקם נגיד הבית, ואת אלקנה משנה המלך. ויהי הנקל בעיני פקח הללי אנשי יהודה הרבים, אשר הפילו צבאותיו ויֵשבּ כמאתים אלף נפש מן הטף והנשים⁵⁴, ויסחבם שמרונה, ויאמר העריץ להתעמר בם ולמכרם לעבדים ולשפחות. בפעם ההיא נגלה לאחרונה גם באפרים, אשר השחית דרכו מאד, כי זרע אברהם יצחק ויעקב הוא, ושביב אש אלהים לא כבה גם בקרבו, וכי גם בו יש אשר תחזק רוח ה' הצרורה בו על זרוע בשר. כי בבא חיל אפרים עליזי גאוה לפני שערי שמרון, ושבי יהודה נהלך אחריהם כצל, יצא בחזקת היד איש נביא מלא כח ורוח ה‘, ושמו עודד, אשר ישב בשמרון, ולא זע ולא חת מפני חיל אבירי הלב ומרי הנפש, ויוכח בלשון רכה את דרך בני אפרים הקשה על פניהם, וישו לנגדם את עברת ה’ השמורה להם, ויכל את תוכחתו בדברים הנמרצים האלה לאמר: “שמעוני והשיבו את השביה אשר שביתם מאחיכם, כי חרון אף ה' עליכם”, ויקומו ארבעה אנשי חסד נדיבי לב מראשי בני אפרים אשר נאמן לבם עם ה‘⁵⁵, ושמותיהם עזריהו ברכיהו יחזקיהו ועמשא, וימלאו אחרי הנביא, ויקראו אל הצבא בקול מושל "הלאשמת ה’ אתם אומרים להוסיף על חטאותינו?” וישמעו החיל, ולא פצה איש מהם פה, וירפו את ידם מן השביה, וישימו אותה אל משמעת השרים וקהל העיר אשר יצאו לקראתם משמרון. ויקומו ארבעת השרים הנקובים, ויוציאו מן השלל צדה ולבוש, וישיבו את נפשם, ויאכילום וישקום וילבישום ויתנו לכל איש כושל חמור לרכוב עליו, ויפקידו עליהם אנשים וישיבום עד ירֵחו עיר גבול ארץ מולדתם, ותהי הנדיבות הגדולה הזאת במלחמה כמעט יחידה בימות עולם עד היום הזה.

והעמים הקטנים אשר סרו למשמעת יהודה ראו את משבֵתֶיה, וישאו ראש. ויתקוממו בני אדום, אשר הכביד אמציה את ידו עליהם, ויפשטו על יהודה ויכו בה, וישבו ממנה שבי. והפלשתים אשר הכניע עזיהו, פשטו בערי השפלה והנגב וילכדו ערים, ויאחזו בהן. ויערוך ישעיהו הנביא דמות קודרת מאד לימים הרעים ההם.

אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְתִּים מֵאָחוֹר⁵⁶

מֻכַּף – רֶגֶל וְעַד – רֹאש אֵין בּוֹ מְתֹם…

אַרְצְכֶם שְמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ

אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָהּ⁵⁷

וירושלים העיר האחת אשר נמלטה בעצם תֻמה מן המשמה נותרה

כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוֹנָה בְּמִקְשָה⁵⁸.

ואחז מלך יהודה ראה, כי לא תהיה לו פליטה מפני שני מלכי הברית, וכי עוד ידם נטויה להכחיד אותו ואת ביתו, ויחץ את הכסף ואת הזהב הנמצא בבית ה' ובביתו ובבתי השרים⁵⁹, ויתן ביד מלאכיו וישלחם אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: “עבדך ובנך אני הושיעני מכף מלך ארם ומלך ישראל הקמים עלי”. ולא אֵחר מלך אשור לקחת את השחד מיד מלאכי מלך יהודה, ויֵרָא כגשר ויעל על דמשק וימת רצין וישבת את ארם מממלכה, ויגל את עמה קירה⁶⁰ אדמת מכורתם. ויבא ביום ההוא דבר ה' אשר דבר ביד עמוס עבדו לאמר:

וְשָבַרְתִּי בְּרִיחַ דַמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵב מִבִּקְעַת - אָוֶן

וְתוֹמֵךְ שֵבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם – אֲרָם קִיָרה אָמַר יְיָ.⁶¹

ותהי ארם למן היום ההוא למדינה אחת ממדינות אשור, על כן קראו לה סופרי העמים “סוריה” לאמר: מדינה אשוריה⁶².

וגם את אפרים פקד מלך אשור ביום חרון אפו, ויקח מידו את ערי זבלון ונפתלי⁶³ אשר לקח בן הדד מידי בעשא מלך ישראל⁶⁴ בימי אסא. ויגֶל תגלת פלאסר את יושביהן אשורה, ותהי הגלות הזאת הראשונה לגליות אפרים, והפרץ הראשון אשר נִבעה בה מבלי הסתם עוד. אך לא מאהבתו את יהודה חִלה מלך אשור את מכותיו בצורריה, כי אם למען הבצע, ולמען רשת ארצות לא לו, ובכל הניחו את חמתו באויבי אחז, אשר קרא לו להושיעו מידם, לא עזר אותו ולא תמך בידו מאומה, ויצר גם הצר לו. ולא סר בדבר הזה מדרך פול המולך לפניו, אשר לקח מידם מנחם אלף ככר כסף, למען החזיק הממלכה בידו ואת שאלתו לא עשה. ויגר אחז מאד מפני תגלת פלאסר, פן יבא ירושלמה וראה את תפארתה וחמד אותה. ויאסוף את מרבית כלי השרת ויטמן אותם⁶⁵ ויקצץ בקֹצר רוחו את כלי חמדת בית ה‘, את המסגרות ואת המכונות, ויסר את שנים עשר בקר הנחשת מתחת הים, ואת מבוא המלך החיצון אשר יעלה מביתו אל בית ה’, הסב אל הבית פנימה, למען העלם את יפיו ואת יקרו מעיני מלך אשור. אך מאת ה' היתה זאת, כי לא בא תגלת פלאסר ירושלמה ולא ראה את פניה, ואחז יצא לקראתו דמשקה. והאיש הזה אשר בכל הליכותיו נדח מרעה אל רעה, צרר גם בדמשק עמל ורעות רוח בכנפיו, ויביאה לירושלם, כי באולתו ובחסר לבו נכנע מפני אלהי ארם, ויקחם עמו ויביאם אל עירו, ויזבח להם, וישכח כי השקוצים האלה היו למוקש לשני בתי ישראל גם לממלכתו, בתת הזונים אחריהם ידם על אויביהם, וגם לממלכת אפרים, אשר על תתה את ידה למלך ארם ולאלוהיה, עלה עליה מלך אשור. וגם על בית ה' אשר הוציא ממנו את כלי חמדתו ואת שאריתם קצץ, השיב המלך הפוחז הזה את ידו, כי בהיותו עוד בדמשק ראה את המזבח אשר לפני גלולי ארם, וייטב בעיניו וישלח את דמותו אל אוריה הכהן, ויצו אותו לבנות מזבח על פי התבנית הזאת לכל מעשהו. ויהי המעט מאוריה, כי שמע לכל דברי אחז ויבן את המזבח כטוב בעיניו עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא את לבבו להתיצב בפני אחז ככל אשר התיצב עזריהו בפני עזיהו, ולא פצה את פיו כי רך לב הכהן החסיד הזה⁶⁶, ולא מרה את פיהו גם בצות המלך להסיע את המזבח העתיק צפונה, ולעבוד את עבודת בית ה' כטוב בעיניו. ולא הטיב אחז את דרכו גם אחרי אשר הֻכה, ויעש במות לאלהי העמים “בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ליהודה”. ואת הרוח הרעה אשר שֻלחה מאז בין בית המלך ובין בית ה' נצר אחז מכל משמר. וגם אחרי אשר עלה על המזבח להקטיר באין מעצור, לא נחה עוד רוחו עד אשר סגר את דלתות האולם⁶⁷, אשר לפני היכל בית ה'.

ויהיו כל ימי אחז ימי עמל ורֹגז, ימים אין חפץ בם. ורק ניצוץ אחד נראה בם, אשר היה לאור גדול, אך גם הוא לא נֻפח גם בידי המלך גם בידי העם, הלא הוא אבדן ממלכת ארם. התשועה הזאת אשר נעשתה בידי זרים היתה הנחמה האחת לעם יהודה הממֻשך והממורט מאד כל ימי אחז.

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל

יֹשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַח עֲלֵיהֶם;

כִּי אֶת – עֹל סֻבָּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִכְמוֹ

שֵבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הֵהִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן⁶⁸;

ואף כי חלו מלכי הברית ביהודה מכה גדולה ונאמנה, הנה שבט מֵכֶּהָ נשבר, וכסא דוד לא נמוט, בדבר ה' אשר דבר ביד בן אמוץ הנביא, אל ממלכות הברית

הְתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ⁶⁹;

עֻצּוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל⁷⁰;

ופקח בן רמליהו מלך אפרים המעט ממנו, כי לא בצע את מזמתו להבקיע את ירושלם אליו ולהמליך שם את הטוב בעיניו, הנה גם בביתו ועל כסאו לא ארכו עוד ימי מלכותו, כי קשר עליו הושע בן אלה ויכהו וימיתהו (30260–0735).

ובכל התלאות אשר עברו על בית יהודה עוד עמר טעמה בה. כי גם בכל ימיה הרעים לא נס ליחה, כי תורת ה' אשר תפסו שם הכהנים והנביאים, לא מנעה מהם את דשנה, ותפקוד מתי מספר ותשוקקם גם בעת אשר פשעו מרבית עם הארץ. וגם על יד אחז המלך החלש היושב על כסאו, אשר כציץ נובל היה כל ימיו עלה כיונק צמח דשן ורענן “לצבי ולכבוד” ופריו “לגאון ולתפארת לפליטת ישראל”. כי על שכם חזקיהו בן המלך נתנה המשרה, ויהי הוא המוציא והמביא בבית אביו למיום מות מעשיהו אחיו במלחמה. ועל הבן הנחמד הזה על חזקיהו, נחה רוח נביאי ה' מילדותו, ויהי בחכמתו ובצדקתו לתפארת בית דוד. אך לא כזה היה גורל עשרת השבטים, את תורת ה' עזבו, מדברי נביאיו העלימו אזן, ובית מלכות עתיק ונהדר, אשר יהיה למשא נפש לכל העם כלו, נעדר להם. על כן לא ראתה עינם בלתי אם את פני העוברות עליהם, ולרוח המתרגשת בהן לא היה להם מעיר אזן, כי גם עיני מלכיהם היו רק להחזיק בידם את הכסא אשר גזלו, בהיותם עוד עבדים, מיד אדוניהם. אך עין אחת היתה צופיה על הליכות תולדותיהם, הלא היא עין נביאי האמת. הם התבוננו מבעד ליפעת הטיח החיצון כי סר צל העם הזה, סר כחו.

הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵש פְּרִי בַל-יַעֲשׂוּן⁷¹.

כי רקב אוכל בו מימי מנחם בן גדי “הרועה האוילי” אשר הכשיל את כח הארץ ויאכלה ויכֵלֶהָ רק למען החזיק הממלכה בידו, והעם באולתו לא שם לב.

אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע

גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע⁷²;

וראשי מסבי הרעה לבית אפרים היו מלכיהם הנמהרים, אשר לא לשלום הארץ היו עיניהם, כי אם אל כסאם, אשר רק בעלילות רשע תקפו בו, ויתחזקו עליו. על כן נבדלו יואש וירבעם בנו לטובה מכל המלכים אשר היו לפניהם ויצליחו. כי בעת יואש למלך, כבר עברו כחמש וארבעים שנה על בית יהוא, וכל שטן ופגע רע לא נשקפו לו מבית, וידע כי יושב הוא על כסאו לבטח. על כן מלאו לבו לשום עיניו אל הארץ, ולהשיב לה את החבלים אשר קרעו ממנה מלכי ארם. וירבעם בנו הוסיף להתחזק בממלכת אבותיו, כי עד מלכו נוספו עוד שש עשרה שנה על ימי בית יהוא. וישאהו לבו להגדיל את מעשיו, ויוסף על גבול ישראל גם את דמשק וחמת מצפון, ויפרוץ עד נחל הערבה מדרום. אך למן היום אשר קרע אליו מנחם בן גדי את הממלכה, החלו ימי המהומה לאפרים, כי לא הנביאים הדבקים באלהיהם ובמולדתם הושיבו את המלכים הנבהלים ההם לכסא. ויהי להם גם דבר ה' גם כבוד האדם ושלומו למשחק, ולבם לא הלך בלתי אם אחרי בצעם ואחרי מזמותיהם, ונפשם לא אהבה בלתי אם הלצון את התפלה ואת השכרון, ושריהם החנפים והנבלים מתחרים להחליק למצא חן בעיני אדוניהם בתעתועיהם ובנכליהם אשר אהבו ובסבאם ובהתוליהם.

בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ – מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵיהֶם שָרִים⁷³;

יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים

חֲמַת מִיָיִן מָשַךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים⁷⁴;

ויגדל מאד עון אפרים כי לא בושו לשום את דברי התורה למעז לשרירות לכם הרע וינבלו בלעגם התפל גם את הקֹדש⁷⁵.

בימים ההם נראתה המלכות העלובה הזאת בכל מרודיה ותלאותיה בכל קצר ידה ובכל רעתה בעיני ה' מיום היותה עד העת ההיא.

כָּל - מַלְכֵּיהֶם נָפָלוּ אֵין – קֹרֵא בָהֶם אֵלָי⁷⁶;

אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִיעֲךָ בְּכָל – עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ..

אֶתֵּן – לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי⁷⁷;

והמשפט הזה החל בימי בעשא, הראש לקושרים הורגי אדוניהם למען מלוך תחתם, ויהי כמעט לרוח החיה בבית מלכי אפרים, עד יום הכות הושע בן אלה את פקח בן רמליהו. אז החלו ימי העזובה והכליון לממלכה הזאת, וימים רבים עברו מיום מות פקח עד עלות הושע על כסאו⁷⁸. אז בטלו כל סדרי המלוכה באפרים, כי חלק לב העם ותשֻלח רוח רעה ביניהם, ויתעוררו מדנים גם בין שבט לשבט, ויכלאו רחמיהם איש מאחיו, ויתגלע ריב בין מנשה ובין אפרים⁷⁹, דבר אשר לא נהיה ולא נראה למיום מלוך מלך בישראל. אך מבעד לכל הרעות האלה נראה גם אות לטובה, כי היו אנשים אשר הרימו יד במזבחותם ובמצבותם⁸⁰ וימאסו גם בגלוליהם גם במלכיהם⁸¹, וירדפו לדעת את ה‘, ויהו אחריו ואחרי בית דוד⁸², וישימו את פניהם אל היכל הקדש בירושלם, וילכו בצאנם ובבקרם לבקש את ה’⁸³. אך כל חסדם היה כענן בֹקר⁸⁴ כי מעלליהם אשר היו לחק להם זה מאות בשנים, השמינו את לבם ולא נתנו אותם לשוב אל תורת ה' המזֻקקה והמטוהרה⁸⁵. ומכל התשובה אשר החלו רבים לשוב אל חקות אבותם לא יצא דבר, כי אם אשר רפתה רוח העם מעבודת גלוליהם, אך גם בה' גם בנפשם לא בטחו. אז באו על אפרים הימים הרעים אשר יבאו אל העם ככלות כחו, הלא הם ימי בַקשו מעז מאויב, כי כאשר נדחה מבני אפרים כל תושיה, וישאו את עיניהם אל הממלכות האדירות להחזיק בידם. ויראו, כי מלך אשור חושךְ את ידו מהרע ליהודה בהיות אחז לו לעבד נושא מנחה⁸⁶, ויתחזקו לקנות גם הם את לב המלך הזה ולמצא חן בעיניו, כי יחזיק בידם את פליטת הממלכה הנשארה ולא יוסיף להגלותם, ככל אשר הגלה את יושבי צפון הארץ, וכי ירפא את שבריהם. ויקחו את עגל הזהב אשר העמיד ירבעם בבית אל, ויוליכו אותו אשורה ויתנו אותו מנחה למלך העז ההוא⁸⁷. אך אשור היה פרא בודד לו"⁸⁸ וככל אשר לקחו מלכיהם הראשונים מתנות גדולות ויקרות מיד מנחם בן גדי מלך אפרים, ומיד אחז מבלי הועל להם, כן לקח מלך אשור גם הפעם מיד אנשי אפרים את אלהי זהבם מבלי עשות להם תושיה. ולוא היו גם עיני אשור לישראל לטובה, כי עתה קצרה ידו לרפא להם⁸⁹ כי הֻכה קהל הגוי הזה בקיעים מבית, ונפש העם נקעה איש מעל רעהו ויהיו לאגֻדות צוררות אשה את אחותה. ויקומו עוד אנשים אשר שמו את פניהם מצרימה, וירדו שמה לבקש עזרה, ויאמרו לעֹז במעז פרעה מפני מלך אשור, כי רעה מאד עין מצרים, אשר זקנה בעת ההיא, באשור המלא כח עלומים והזומם לגזול את שבטה מידה. ותהי עצת אוהבי מצרים עצה נבערה מאד, כי לא עמדה הממלכה ההיא למעז לדורשיה, ערמתה רבה מאד מעצמתה ומישרת לבבה, ותהי עזרתה למשל בימים ההם ויקראו לה “משענת קנה רצוץ”.⁹⁰ בכל זאת רבו הנוטים אל מצרים מן הנוטים אל אשור, כי מאז שישק למגן לירבעם בן נבט, היה לב בני אפרים אחרי מצרים, אשר נדחו גם אחרי גלוליה, אחרי העגל שקוץ מצרים. על כן אמרו בימי הרעה למצא מפלט בכנפיה, מפני אשור החורש רעה על כל ארצות אשר מנגב לממלכתו. וירע מאד המשען הרעוע הזה בעיני הנביאים ויקראו למבטח הבוגד הזה “מבטה מזכיר עון”⁹¹, כי תועבת מצרים ומדוחי בני ישראל היו מוצאו וראשיתו. ויאמן על אפרים אשר לא הרפה את ידו האחת ממצרים בעודנו שולח את ידו השניה אל אשור, הדבר העז והנמרץ אשר דברו אליו אחד הנביאים הגדולים דורות רבים אחרי כן.

וַתַּעְנֵּג עַל – מְאַהֲבֶיהָ אֶל-אַשׁוּר…

וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה…⁹²

וילכו שרי אפרים המונים המונים מצרימה, ויהיו בעיני הרואה כאומרים לשוב אל הארץ אשר משם יצאו אבותיהם⁹³. וישמע שלמנאסר מלך אשור, אשר מלך תחת תגלת פלאסר, כי למצרים אויבתו נתן אפרים יד וימהר ויעל על ארץ אפרים למלחמה. וילכֹד את כל עבר הירדן ואת הגליל העליון ואת גבולות ים כנרת⁹⁴. ויתעלל העריץ הזה, ויעש נוראות בבית ארבאל, העיר אשר ממערב לים הזה בגבול נפתלי⁹⁵.ויגל אל ארץ מדי⁹⁶ כל יושבי עבר הירדן, את הראובני והגדי וחצי שבט המנשי. ושם איש השם האחרון לשבטים האלה באֵרה נשיא ראובן, אשר השתמר עד היום הזה⁹⁷. ותעבר כוס עבר הירדן גם על מואב שכנו, וישת גם הוא את הכוס החמה מיד מלך אשור⁹⁸. וידל ביום ההוא כבוד ממלכת אפרים כי לֻקחה מידה מרבית ארצותיה. ויתרצה הושע בן אלה אל שלמנאסר, ויכנע מפניו, ויחזקהו על כסא שמרון. ויכרת הושע ברית עם מלך אשור, וישבע להיות לו עבד נושא מנחה ככל אשר היה אחז.

ומלכות אפרים המדולדלת והמטורפת זה שמונה שנים, נכונה בידו למן היום ההוא (7034 – 727). ולא עשה גם הוא את הטוב ואת הישר, אך בכל זאת הטיב את דרכו מכל המלכים אשר היו לפניו, ויזנח את עבודת אלהי נכר בישראל ולא שם עוד משמר למנוע את רגלי יראי ה/ מעלות ירושלמה להשתחוות ולזבוח לה'⁹⁹.

אולם אף כי קדם למראה עין עור דק על מחץ אפרים, מֵאֵן שברם להרפא, כי זה ימים רבים אכל בו הרקב באשמת מושליו וכהניו, אשר כלאו כל רוח חיים מפניו, על כן צר כחו לעמוד ביום צרה. לא כן בית יהודה אשר גם בדחת מושל חסר תכונות כאחז את הודו מחוץ, לא מצאה ידו לדכא כלה את רוחו אשר בקרבו. הן אמנם כי ימים רבים עברו עוד, עד אשר שב העם כלו אל ה'. אך יחידים אנשי רוח ואנשי מופת לא חדלו מיהודה מדור דור. ומתי מספר אלה אשר דבר התורה וחזון הנביאים היו להם לקו עמדו תמיד על משמרתם, ויקוו לעת מצא לחדש את רוח העם.

ועל האנשים האלה נחשב גם חזקיהו בן אחז אשר בו חזו נביאי ה' ויראיו את כליל כל חמדת בית דוד ויקראו לו “שר שלום”¹⁰⁰ דורש משפט ומהיר צדק¹⁰¹. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אבותיו (3038 – 723) אחרי מות אביו, ויתחזק לתת לעמו לב אחד בהשיבו את לב כלם אל תורת אלהי אבותיהם. ותהי ראשית מעשהו להעביר מן הארץ, את הרוח הרעה השלוחה בין בית ה' ובין בית המלך למן היום אשר אמר עזיהו המלך לשום גם את הכהונה ואת המלוכה לאחדים בידו. ויקם ויפתח את דלתות היכל ה' אשר סגר אחז אביו, ויאסוף את העם ויערוך לנגד עיניהם את הרעות, אשר מצאו אותם בימי אביו, בעזבם את הדרך הטובה והישרה. וידבר על לבם דברי מוסר השכל לשוב אל תורת אלהי ישראל. ואת הכהנים ואת הלוים צוה לטהר את בית ה‘, מן הטומאה אשר נטמא בימי מלכות אחז. ויעשו כן הכהנים והלוים, ויכלו את עבודתם בששה עשר לחדש ניסן. ויהי אחרי כן ויעש המלך ושרי ירושלם את חנכת הבית בעולה ובזבחים בחצוצרות ובכלי שיר. ותכון עבודת בית ה’, ויתחדש כבודו כקדם, ולא הוסיפו עוד מלכי בית דוד לבקש להם גם כהונה, ויהי שלום בין בית דוד ובין בית אהרן הכהנים.

וימי טהרת הקדש עברו את יום הארבעה עשר לחדש הראשון, מועד עשות הפסח¹⁰² ולא יכלו לעשות עוד את הקרבן הזה במועדו. ויועץ המלך לעשותו בחדש השני, כי ידע המלך החכם כי אבן חן החג הזה והעבודה הזאת להטות לב איש ישראל אל כל קדשיו. ויצו המלך ויעבירו קול בארץ יהודה, לבא לחג את הפסח בירושלם. ואגרות כתובות בהמון לב וברחמים גדולים, שלח המלך חזקיהו אל פליטת בית אפרים, לקרוא גם להם לבא ולחג בתוכם. ויבאו אנשים מאפרים ומנשה מיששכר זבלון ואָשר¹⁰³, ויבאו בתוכם גם בני עבדי שלמה, הלא המה בני יתר עמי כנען, אשר העלה שלמה למס עובד. ויחגו את חג ה' בתוך אחיהם בני יהודה¹⁰⁴. והמלך חזקיהו שם את כל לבו לשמח את בני יהודה וישראל וגם את הגרים בני עבדי שלמה¹⁰⁵, וישמח העם מאד על רוח האחוה אשר התעוררה בישראל, כי מימי המלך שלמה לא היתה כזאת בירושלם, כי למיום מותו נחצו שבטי ישראל לשתי ממלכות.

ומשפחות אפרים ומנשה אשר באו לעשות את הפסח, דבקו ביהודה ולא סרו עוד ממנה, ותהיינה עמה לבשר אחד ותעברנה עליהן גם הטובות וגם הרעות אשר חלפו על בית יהודה, ויגלו עמה מקץ ימים רבים בגלותה, וישובו עמה ביום שוב ה' את שבותה¹⁰⁶.

ויהי לפני עשות העם את הפסח ויטהרו את ירושלם מן המזבחות ומן הבמות, ובשוב העם איש לאחֻזתו “וישברו את המצבות ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות”. ויהי המעט, כי אבד כל זכר לגלולי אחז אשר עשה “מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר ליהודה לקטר לאלהים אחרים”¹⁰⁷, וישבת חזקיהו למו היום ההוא גם את הבמות אשר העלו עליהם בני העם עולה לה‘. ויהי בית האלהים אשר בהר המוריה המקדש האחד לאל האחד כאשר צוה ה’ את משה עבדו¹⁰⁸. ויצלח ביד חזקיהו הדבר, אשר לא עלה ביד חסידי מלכי בית דוד אשר היו לפניו¹⁰⁹.

ויהי הדבר הזה לשיחה גם בפי מלכי העמים ושריהם, אשר לא שמעו מעודם, כי יעבור עם את אלהיו רק במקום אחד לבדו¹¹⁰. ויכתת חזקיהו גם את הנחשתן, הוא נחש הנחשת, אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים, כי זנה העם אחריו ויקטרו לו. ולמען חזק את עבודת בית המקדש, ולמען תת לאל יד הכהנים והלוים להורות דעת ה' את העם¹¹¹ החזיק את דברו על העם להביא את התרומה והמעשר מפרי אדמתם, ומעשר הבקר והצאן אל הלשכות אשר הכין בחצרות המקדש, לכלכל את נפשותיהם ואת נפשות ביתם. ואת עולות התמיד והשבתות והמועדים נתן המלך מכספו¹¹², ואת ספי ההיכל צפה זהב¹¹³. וישב את הכהנים למשמרותם ולמחלקותם, ונכון הדבר מאד כי בדבר הזה שבה נפש הכהנים והלוים לדבקה בעבודת כהֻנתם, אחרי אשר רפתה רוחם מעליה למן היום אשר צרה בהם עין המלכים¹¹⁴, ויהי בכונן המלך את לבות כל העם אל מרכז אחד, אל אלהי אבותיהם ותורתו ועבודתו, וידבק כל העם ויהי לגוי אחד יצוק ומוצק. ויחזק לב בני יהודה ויצא חזקיהו בראשם, ויך את עזה ואת כל גבולה וישם את הפלשתים אל משמעתו. ויקח את נקמתו מן הפלשתים אשר פשעו מיד אחז אביו בצר לו, ויפשטו בערי השפלה ובנגב וילכדו אותו. אל המלחמה הזאת אזר ישעיהו הנביא את העם חיל בשנת מות המלך אחז¹¹⁵.

ובימים ההם¹¹⁶ אשר החלה יהודה להתנער מן העפר אשר שָפַת אותה אחז מלכה, ירד בית אפרים עשר מעלות אחורנית, עד אשר נטשה לארץ לבלי קום עוד. לוא היו אזני שבטי ישראל אלה פקוחות לדברי הנביאים, אשר הבינו לאחריתם, וידעו כי גם אשור לא לעולם יכֹן, וכי גם יומו קרוב לבא, כי עתה ידעו כי זאת כל חכמתם בעת הרעה ההיא רק להשָקט במקומם ולשמור שארית אונם אל היום אשר ירפה אשור מאליו את ידו מעליהם; לאמר: אל היום אשר יפול ואין מקום לו. אך המה לא העמיקו לראות, כי כח ישראל הוא נצחו היצוק בו וכי לעת צרה כל חכמתו היא הדעת, כי בארך רוחו יבלה את כל הקמים עליו לרעה. וגם בדבר הזה הרעו לנפשם מאד, בסורם מאחרי מוסר תורת ה' ונביאיו, ולא העלו על לב, כי השקר ושפת רמיה הם הגדולים בכל מוקשי עם לבני ישראל. ויעש הושע בן אלה את הרע בעיני ה', וימרֹד במלך אשור אשר כרת עמו ברית, וישלח חרש מלאכים אל סוא¹¹⁷ מלך מצרים, ובידם שפעת שמן טוב לו למנחה, ויכרתו עמו ברית. אז נחרץ הכליון לממלכת אפרים, כי בדבר הרע הזה התעופף גם כבודם, ותסר מהם גם שארית כחם. ויהי העם, אשר עוד זה לפני חמשים שנה היה נקוב “ראשית הגוים”, לחרפה ולקלסה¹¹⁸ לכל יודעיו, כגוי אשר אבד לבו.

וַיְהִי ֶאפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב

מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ¹¹⁹;

והנביאים אשר עיניהם היו לאמונה גם בכל דברי ממלכות הארצות, הכו את קהל עמם בשבט פיהם על פשע שפתיו.

דִּבְּרוּ דְבָרִים אָלוֹת שָוְא כָּרֹת בְּרִית¹²⁰

וּבְרִית עִם – אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל¹²¹…

וימריצו את דבר תוכחתם בקול מושל לאמר:

לֹא יָשוּב אֶל – אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ¹²²…

וגם בעצם הדבר, היתה העצה הנמהרה הזאת לאסון מאין כמֹהו, כי הקם הקים לו הושע בן אֵלה, בקשרו אשר קשר, את מלך אשור לאויב איום ונורא מבלי העזר בידי מצרים, אף מעט מזער. ויכֹן מאד משל הנביא אשר המשיל את אפרים “כעֻנה בלי הפוכה”¹²³ אשר את עברה האחד אכלה אש ויהי לפחם ומעבר השני לא קרמו אף פניה. ודבר הקשר אשר קשר הושע בן אֵלה, נגלה עד מהרה למלך אשור, כי בימים ההם קראו אנשי ארצות כנען וצידון לשלמנאסר להושיע להם מיד אֵלוּלֵי מלך צור¹²⁴ אשר מלך עליהם ביד חזקה. ויהי כי הֻגד למלך אשור דבר הברית אשר כרת מלך אפרים עם סוא, ובראותו כי מנע הושע ממנו את מנחתו, אשר העלה לו מדי שנה בשנה, ויעל על הושע בשנה השביעית למלכו (3041 – 720), בחיל כבד. ויפוצו אנשי צבאו בכל הארץ¹²⁵, ותאכל ותשכל חרבם הנטושה את יושביה¹²⁶. ויצא הושע לקראת שלמנאסר ויעצרהו מלך אשור עמו ולא נתנו עוד לשוב אל עירו וישם עליו משמר¹²⁷, ויתץ בעברתו את במות בית אֵל שארית חטאת אפרים,

וירב שם הרג והרס ואבדן¹²⁸. ובשרים אשר שבו ממלאכותם מארץ מצרים עשה שפטים ויכס לפי חרב¹²⁹, ויהרס את כל מבצרי הארץ וישד אותם¹³⁰, אך שמרון לבדה כלאה ימים רבים את האויב מבא בשעריה. ורבים ממרום עם הארץ ברחו מפני חיל אשור מצרימה ולא שבו עוד לראות את ארץ מולדתם, ועשרם ובתיהם היו לבז¹³¹. ויארכו ימי המצור אשר צר מלך אשור על שמרון. אולם בשנה השלישית הבקיע החיל העירה חמיו ויתעב עלילה¹³². וישרף את העיר באש ויהרסה עד היסוד. ותהי שמרון לעי השדה¹³³, ותשבת אפרים ביום ההוא ממלכה. ויגל שלמנאסר את שארית שבטי בית אפרים, יושבי ארץ כנען אל המקום אשר הגלה את אחיהם שבטי ארץ הגלעד, לחללח וחבור נהר גוזן וערי מדי. ואת הושע המלך האחרון הוליך שלמנאסר שבי ויתנהו בית הכלא. ולא נשארו בארץ, כי אם פליטים מתי מספר זער שם זער שם¹³⁴.ויהי כי באו בני אפרים בעמים ויתבוללו בתוכם¹³⁵, ולא היה בהם די כח לב ודעת נפש להנזר אל תוכם לשמור את מולדתם בטהרה, כי את רוח ה' אשר היא היתה נשמה לעמו בקקו בוקקים באפרים, זה כמאתים ושבעים שנה מימי ירבעם בן נבט אשר חטא ויחטא את ישראל, ואשר היה ראש המסבות לאסון הגוי כלו, הוא שם את העם העצום והרב לשני שברים מכלים איש את רעהו. הוא הכחיד בנכליו את עצמת עשרת השבטים, ויוליכם אחרי ההבל, וילמדם להמיר את כבודם בלא יועיל, על כן לא עצרו כח לעמוד ביום התוכחה ולהתחזק ביום צרה; על כן עיפה נפשם ויתרפו ביום הנתשם מעל אדמתם וישכחו את כבודם ואת מולדתם אשר זנחו זה כמה וישכחו גם מלב אחיהם בני יהודה ובנימין¹³⁶. וכיום הזה אבד כל זכר לממלכה ההיא אשר גדול היה שמה לפנים בישראל, וכל הודה וכבודה המונה ושאונה ירדו דומה.

נִדְמֶה שֹׁמרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל – פְּנֵי – מָיִם¹³⁷;

ולמיום עלות שלמנאסר למלחמה הזאת האחרונה, החלו הגלות והתפוצה הגדולה לישראל, כי שרי בית אפרים, אשר הלכו מצרימה אל פרעה לא שבו עוד אל ארץ מולדתם. ומשם יצאו אנשים ויסעו הנגבה ויֻטלו ארצה כוש. ומאשור נפצו גולי בני ישראל ויתגוררו בארץ עילם ושנער. ובני ישראל אשר ישבו בחמת הקרובה לארם, למימי ירבעם בן יואש, נגזרו גם הם מעל אחיהם נבי יהודה ובנימין, אשר הם לבדם נותרו בקרב הארץ אחרי גלות עשרת השבטים. וגם באיי יון¹³⁸ נמצאו בימים ההם זער שם זער שם בני ישראל למכרם ארצה בני יוון¹³⁹. וישאו נביאי ישראל למן העת ההיא את לבם ואת נפשם אל היום אשר השיב ה' את נדחי עמו ממצרים ומאשור¹⁴⁰, אשר עליהם נחשבו גם יתר הארצות הקרובות אליהן, אשר נדחו שמה גולי אבותינו.

ובימים אשר נפצו בני ישראל לארבע רוחות השמים, הביא מלך אשור גוים פוחזים מארץ מרחק לשבת בשמרון קרית ממלכתם ובעריה. כי כה היה משפט המלכים הערצים בימי קדם להכרית את שם הגוים, אשר כבשו, מעל ארצות נחלתם. על כן יגלו את הגוי אשר לכדו את ארצו לארץ אחרת רחוקה, ולארץ הזאת הנעזבה מיושביה יביאו גוי אחר לשבת להאחז בה, למען הַסַע תקות העם הגולה הזה מלבו, לנשא את נפשו אל ארץ מולדתו. על כן בהגלות שלמנאסר את אפרים אל ערי מדי נתש המון גוים קטנים¹⁴¹ מבבל מכותה מעוא מחמת וספרוים¹⁴², ויגלם ביד אחד משרי צבאותיו ויושיבם בשמרון ובעריה ויאחזו בערים הנשמות לגוייהם¹⁴³, ויביאו עמם גם את עצביהם השונים, ויענדום על הבמות אשר בנו אפרים בערים האלה בשבתם על אדמתם¹⁴⁴ ויהיו אליליהם הטובים בדמות חית השדה ועוף השמים. ויעבדו אלה את התרנגול, ואלה את החמור, אלה את התיש ואלה את הכלב. והספרוים העלו את פרי בטנם באש למלך אשר עשו בתבנית סוס ופרד ואשר קראו להם אַדרמלך וענמלך¹⁴⁵ ואת ה' לא ידעו ולא יָרַאו. לעמים האלה אשר עוד השתמרה להם שארית פליטה עד היום הזה בעיר שכם, יקראו בני ישראל “כותים” אין זאת כי הרבים מהם היו אנשי כותה.

ויהי בהתחלת שבת הכותים בארץ ישראל ותפרץ בם משלחת אריות¹⁴⁶, ויהיו הורגים בהם. ויאמרו בלבם אין זאת, כי אם חרה בהם אף אלהי הארץ, אשר לא ידעו להתהלך עמו ולמצא חן בעיניו, על כן שלח בהם את האריות. וישלחו מלאכים למלך אשור להגיד לו את הדבר הזה, ולבקש מפיו עצה ותושיה. ויצו וישלחו אחד מכהני הבמות אשר הגלו עם גולי אפרים, ויבא ויורם את משפט הקרבנות, אשר יקריבו בני ישראל, ויהיו זובחים את זבחיהם על במותיהם גם לה‘, ויקדישו גם את ספר תורת משה, אשר הביא עמו הכהן מארץ גלותו ויכתבו להם ספר אשר קראו את שמו יהושע ויהי להם הספר הזה ברבות הימים לאוצר רחב ידים לאסוף אליו את כל כזביהם אשר בדו מלבם, לכסות על מולדתם. ולא עלה על לבם לקדש גם את יתר כתבי הקדש, כי ספרי הנביאים אשר קמו אחרי יהושע לא נפצו גם בין עשרת השבטים, אשר משם בא להם הכהן המורה, יען כי רוממו הספרים האלה את בית דוד, אשר בו קנאו מלכי אפרים. אולם בכל היות ביד הכותים תורת משה, עברו עוד דורות רבים ואת אליליהם ואת שקוציהם לא עזבו "את ה’ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים". אך לישראל היו לצנינים כל ימיהם, וכמעט רמה קרנם היו כל מחשבותיהם להרע לאבותינו, להצר את צעדיהם, ולטמון להם מוקשים בכל אשר ימצאו. ויהי קשה לישראל היום אשר באו הזרים האלה להסתפח בנחלתו.