זאב יעבץ
ב. המלכות החלוקה G
זאב יעבץ
בתוך: II. ימי הבית הראשון (תור שני)
m נחלת הכלל
v עיון
כל פריטי סדרה, מחזור, או שער זה זמינים להלן
v מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ריב הממלכות

אפרים. קנאתם העצורה פורצת. השבטים נקהלים בשכם. רחבעם בה שמה. ירבעם ראש המדברים. שאלת העם ומענה רחבעם. עשרת השבטים מורדים בבית דוד. מות אדונירם ומנוסת רחבעם. ירבעם מולך. ממלכת אפרים. יהודה בנימין ושמעון והכהנים דבקים בבית דוד. רחבעם מולך עליהם. ממלכת יהודה. רחבעם מתאזר למלחמה. שמעיה הנביא מונע אותו ממנה. בני השבטים אשר ביהודה. מנורת ירבעם. תועבות ירבעם. עבודת אֵפיס ומנרס. עגלי דן ובית אֵל. דעות עשרת השבטים משתבשות. שמורי הבלי שוא. מצבות ואשרים. כשפים ועבודת המולך. שארית יראת ה' בלב שרידים. במות לשם ה' בארץ אפרים. הכשר כל העם לכהונת העגלים. חג בחדש השמיני. ירבעם כהן גדול לעגלו. העגל כעין אות ברית בין אפרים ומצרים. בנין שכם ופנואל וכונתו. בנין מבצרים ביהודה. אחיה הנביא ויעדו החוזה. הלוים ויראי ה' נאחזים ביהודה. קלקול רחבעם. עצבים וקדש. שישק עולה על יהודה. כבוש ערי המצודות. בזת אוצרות המקדש ובית המלך. תוכחת שמעיה. הרהור תשובה. אָבדן עֹשר דוד ושלמה. בריתם עם מלכי הארצות מופרה. כבושיהם נקרעים. ברית רחבעם עם ארם. אדום לבדה נשארה ליהודה. קרבות בין רחבעם ובין ירבעם. מות רחבעם. ספרי תולדותיו. מלכות אבים. זריזותו. מעכה אשתו ומפלצתה. מלחמתו ונצחונו על אפרים. משכיל לאסף על מלחמה זו. מחלת ירבעם ומות אבים וספר תולדותיו. אסא מלך יהודה. תרצה עיר המלוכה באפרים. מות ירבעם. נדב מלך אפרים. מלחמת גבתון. בעשא הורג את נדב ומולך תחתיו. מלכות אפרים במטה יששכר. שם ירבעם בישראל. מלכות אסא. כסא דוד מתרומם. בנין מבצרים. קון הצבא. מלחמת זרח הכושי. תשועה. שלל ומלקוח. מזמור על התשועה. עזריה בן עודד הנביא. בעור הקדש והשקוצים. חדוש כבוד המקדש. ברית העם ללכת בתורת משה. שרפת המפלצת. מעכה יורדת מגדולתה. הבמות ותולדותיהן הרעות. משפחות וערים מאפרים ומנשה נסבות ליהודה. קנאת בעשא. ברית עם ארם. בעשא וחיל ארם על גבול יהודה. בעשא בונה מבצר ברמה. אסא מטה בשחד את בן הדר. בן הדר נהפך לאויב לבעשא. קורע ערי הצפון ממנו. בנין הרמה נשבה. אסא בונה הגבעה והמצפה. תוכחת חנני הרואה. חרון אף אסא. מתבאש עם הנביאים. לבו נהפך גם אל עמו. מלחמות בינו ובין בעשא. מלוכת בעשא. רשעתו הבליו ורפיונו. תוכחת יהוא בן חוני. מות בעשא. מלוכת אֵלא בנו. מלחמת גבעתון. זמרי הורג את אֵלא ובית אביו ועולה על כסאו. הצבא ממליך את עמרי. חצי העם ממליך את תפני. תבני מת ועמרי מולך. בנין שומרון לעיר ממלכת אפרים. רפיון עמרי לפני מלכי ארם. מעשה עמרי הרעים. מלוכת אחאב באפרים. מחלת אסא ומותו. יהושפט מלך ביהודה. אֵיתן בית יהודה וחולשת בית אפרים.

2782 – 2843


ובני אפרים לא הפילו עוד מדרכם הקשה להתאוות ליום אשר בו יתנשאו לראש כל שבטי ישראל. גם בהיות עוד משכן שילה בתוכם, צרה עינם מאד מדי קום שופט מושיע במטה אחר זולת שבט אפרים 1. ותהי קנאת אפרים בבנימין עצורה כאש בעצמותיהם כל ימי שמואל. כי אז היתה ארץ בנימין משכן לכל קדשי ישראל; וכל ימי שאול, אשר איש מבנימן היה למלך. וביהודה בערה באש קנאת אפרים 2.כל ימי דוד ושלמה. אך בכל הימים ההם אבדה מהם עצה ותָפלא מהם לעשות דבר, כי גדול היה כבוד שמואל בעיני העם. ויד שאול דוד ושלמה חזקה מאד. אך בקום תחת שלמה רחבעם בנו, נער ורך לבב 3 עושה שקר בנפשו ושומע דברי חלקות 4, ובהמצא בתוכם איש גבור חיל כירבעם בן נבט, הרימו בני אפרים ראש, וישובו את רגלי זקני העם מבוא ירושלמה להמליך את רחבעם בן שלמה אשר ילדה לו נעמה העמונית, וישלחו ויקחו את ירבעם ממצרים, וישימו אותו להם לפה. ויקראו את רחבעם אל שכם עירם, אשר שם בא כל העם, ויחזיקו את דבריהם על רחבעם להקל מעליהם, מן העול אשר נתן עליהם שלמה אביו. ויעזב רחבעם את עצת זקני בית אביו, אשר יעצו לו להכנע מפני העם ולדבר אליהם דברים טובים. ויען מקץ שלשת ימים את העם קשה, בדבר אשר שמו בפיו הנערים אשר גדלו אתו ויאמר: “אבי הכביד את עֻלכם ואני אוסיף על עלכם, אבי יסר אתכם בשוטים ואני אוסר אתכם בעקרבים”. ויהי כשמוע העם את הדבר הקשה ויגעשו מאד ויקראו: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי, לאהליך ישראל! ". וירא רחבעם כי הסכיל לעשות וישלח את זקן 5 שרי בית אביו, את אדֹנירם אשר על המס, אל העם לדבר 6 אליהם ולהשיב את לבם אל ממלכות בית אביו, וירגמוהו באבנים וימת, ויהי כפשע גם בין רחבעם ובין המות ויתאמץ, ויעל במרכבה וימלט על נפשו וינס אל ירושלם עירו. ותבא מזמת בני אפרים, כי נטה לב כל שבטי ישראל אחרי ירבעם אחיהם, וימליכו את ירבעם בן נבט (2782 – 979) עליהם. ותקרא הממלכה הזאת למן היום ההוא ממלכת בית אפרים, אך שבט יהודה דבקו בבית דוד וימליכו עליהם את רחבעם. וגם שבט בנימן היו אחרי בית דוד ולא סרו ממנו, כי טוב היה בעיניהם לשית ידם עם בני יהודה אחיהם מנטות אחרי אפרים העז והגאה, כי למיום שבת האֹרן בקרית יערים על גבול בני יהודה ובנימן, היו כמעט שני השבטים האלה לאחדים, ולמן היום האשר היתה ירושלם, אשר על גבול שני המטות האלה לעיר ממלכת ישראל, הוסיפו עוד יהודה ובנימן לדבקה איש ברעהו. ודברי הקושרים המעטים אשר קמו לבנימן בהיותם אחי שאול על בית דוד, הלא המה שבע בן בכרי ושמעי בן גרא שבו ריקם ולא עשו פרי, כי פרי מחשבת מתי מספר היו, על כן נחבא קולם למיום מות שמעי. וקרוב הדבר מאד, כי גם כל בית אהרן הכהנים אשר כל עריהם היו רק בתוך נחלת מטה יהודה בנימין ושמעון 7 התחזקו בכל עז להחזיק את ממלכת בית דוד בשלשת השבטים האלה 8. ויהי "יום סור אפרים

מעל יהודה" לאות ולמועד ולפרק חדש בספר תולדות בני ישראל 9.

ויהי אך עלה עלָה רחבעם על כסא אבותיו, ותהי ראשית מעשיו לצאת למלחמה על השבטים הפושעים בו, ולהשיב אליו את המלוכה כלה. ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימן מאה ושמונים אלף איש בחור עושה מלחמה, וישֶב שמעיהו איש האלוהים בדבר ה' אשר בפיו את רגלי רחבעם, ואת רגלי עמו מצאת למלחמה על אחיהם. וישמעו לו וישובו אנשי המלחמה לביתם.


והאנשים בני עשרת השבטים היושבים בערי יהודה לא סרו גם הם מאחרי בית דוד ולא נטו אחרי ירבעם 10. וירא ירבעם ויתכונן, כי המקדש אשר בנה שלמה לה' בהר המוריה, מעֹז הוא לבית דוד, כי אבן חן הוא להטות בהדרת קדשו ובגאון תפארתו את לב כל שבטי ישראל ציונה עיר דוד. ויחשוב מחשבה רעה, אשר שמה את שמו לחרפה לתועבה ולקללה עד דור אחרון. וישֶב הנבל הבליעל הזה, למען הַוֵת נפשו אל גבול ישראל את עבודת אֵפיס ומֶנְדֶס 11 אלהי מצרים, אשר ראה אותה בבית שישק מגִנו. ויכן את עבודת העגל, אשר בער משה איש האלהים בכל עֹז מקרב ישראל. ויעש שני עגלי זהב ויאמר: “רב לכם מעלות ירושלם הנה אלהיך, אשר העלוך מארץ מצרים”. וישם את העגל בבית אל על קצה גבול ארצו מנגב, ואת האחד שם בעיר ליש הוא דן אשר בצפון גבול הארץ. ויערם להטות את לב העם אחרי העגל אשר בדן, למען הסב את עיניהם מאחרי ירושלם, ולהרחיקם מעל גבול יהודה אל ירכתי צפון. והשנית כי ליש יצא לה שם בתרפיה ובכהניה, מאז הקימו בה את פסל מיכה. ותשב עוד הפעם המתכֹנֶת הראשונה, כי יהודה היושבת בנגב היתה למקלט לתורת ה‘. ודן היושבת בצפון היתה לארץ פסלים. ויבן העם במות בכל הערים, ויציבו מצבות ואשרים על כל גבעה גבֹהה ותחת כל עץ רענן. ויש אשר העבירו את פרי בטנם באש למֹלך. ויקסמו וינחשו ויעשו את כל הרעה בעיני ה’. וגם אלה אשר שמרו עוד זער שם את חקות התורה, לא יראו את ה' יראה טהורה “ויהפאו עליו דברים אשר לא כן” 12 וידברו על אלהי עולם כעל אלהי גויי הארצות 13. ושרידים מתי מספר היו, אשר בנו מזבחות לה' אלהי ישראל, ויעלו עליהם זבחים. וייטב דבר הבמות האלה בעיני הנביאים אף כי הבמות בארץ יהודה היו רעות בעיניהם 14. ולמען קנות את לב כל שבטי העם, מאס ירבעם בשבט הלוי, ויעש כהנים מכל העם. וכל הבא מקצות העם בפר בן בקר ושבעה אילים ומלא את ידו לכהן בבית הבמות, אשר עשה ירבעם בן נבט. וגם את נפשו לא שכח ירבעם ויהי הוא לכהן גדול לפסל התועבה אשר הקים ככל אשר היו מלכי כל עמי הקדם כהנים גדולים. ויעש ירבעם גם חג שבעת ימים בחדש השמיני לעמו כחג הסכות אשר יעשו בני ישראל ביהודה בחדש השביעי וייעד את יום החמשה עשר לחדש השמיני לחנוך את המזבח אשר עשה לעגל. ויהי בעלות ירבעם על המזבח לכהן עליו, והנה איש האלהים אשר בא מיהודה, נבא את אחרית המזבח וכהניו בידי מלכי יהודה, וידתם את דבריו לאמר: “זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו”. ויהי ככלות הנביא לדבר את דבריו ויקרע המזבח ושפך הדשן. ובכל זאת לא שב ירבעם מדרכו, וישב ויעש כהני במות לגלוליו מכל הבאים אליו, למען מצא הן בעיני דלת העם. ויקן גם את לב שישק בשומו את אלהי מצרים לאלהי ארצו. ולמען הקם צרה לירושלם רבת 15 בני יהודה ובנימין בנה את שכם רבת בני אפרים אשר הרס אותה אבימלך בן ירבעל בעברתו 16 וישם אותה ירבעם בן נבט לעיר ממלכת ישראל, ויעבור את הירדן ויבן את פנואל אשר נתץ גדעון 17, וישם שם את אנשיו לבלתי תת שם מבטח לאוהבי יהודה ובנימן במחנים הקרובים לפנואל 18 אשר אספה אל שעריה גם את איש בשת בן שאול המלך הימני במות אביו. גם את דוד אבי מלכי יהודה בברחו מפני אבשלום. ורחבעם ראה, כי חזק ירבעם ממנו ויפתח את אוצרות בית אביו, ויקם ויבן ערי מצור ביהודה ובבנימן למשגב מפני ממלכת אפרים האורבת לבית יהודה, ויפקד על ערי המצֻרות נציבים אשר קרא להם נגידים ויתן בערים ההן מכלת ונשק לרוב למחיה ולמעז לעת צר ומלחמה, וישימו כל מלכי יהודה למן היום את כל לבם להתבצר ולהשגב היטב בארצם.


וִיהוּדָה הִרְבָּה עָרִים בְּצֻרוֹת 19


והלוים אשר הזניח ירבעם מכהן, נאספו מכל עריהם ויעזבו את בתיהם ואת מגרשיהם. ויבאו ויאחזו בתוך יהודה ובנימין. ויבקע עץ ישראל ויהי לשני עצים. לעץ יהודה ובני ישראל חבריו הלא המה שבט שמעון לוי ויהודה ובנימן, ולעץ יוסף משבטי ישראל חבריו הלא זימה אפרים ויתר השבטים 20.


וגם נפש אחיה הנביא הזקן מאד נקעה מירבעם. ויגד לאשת ירבעם הזות קשה, כי מרה תהיה אחרית ביתו. ויהי המשא אשר נשא אחיה על בית ירבעם למופת לכל הנבואות, אשר נבאו הנביאים המתגוררים באפרים, על מלכיה 21. ולמן היום אשר מת אביה בן ירבעם אשר “נמצא בו דבר טוב אל ה' אלהי ישראל” היה בית ירבעם כלו כגפן בוקק בעיני כל יראי ה‘, וינבא גם יעדו ההזה רעה על בית ירבעם בן נבט. וישאו פליטי שרידי יראי אלהים אשר בתוך עשרת השבטים את עיניהם אל יהודה וירושלם, ויהי בית דוד בעיניהם המפלט האחד לתורת ישראל, ויבאו מכל שבטי ישראל האנשים הנאמנים לתורת ה’ ירושלמה ויהיו למעז לרחבעם היושב על כסא דוד. וישא רחבעם את פני הכהנים והלוים ושלומי אמוני העם אשר נאספו עליו, וישמע בקול שמעיה הנביא, וילך בימי ראשית ממלכתו בדרך דוד ושלמה אבותיו, אך לבבו לא היה שלם. ויהי בשנה הרביעית וירא והנה נכונה המלוכה בידו. ויעזב את תורת ה' הוא וכל ישראל עמו, ויעשו הרע בעיני ה' ויבנו להם במות ומצבות לעצבי עמי כנען, העמים אשר כבש שלמה אביו ויתנם לעבדים. ויהי גם קָדֵש בארץ. ויעל שישק מארץ מצרים בשנה החמשית לרחבעם (2787 – 974) באלף ומאתים רכב ובששים אלף פרשים ובחיל רגלי לרוב, לובים, סֻכִּיים וכושים, וילכד את ערי המצֻדות 22. ויחישו להם השרים היושבים בערים מפלט ירושלמה. ויבא שמעיה הנביא אל רחבעם ואל השרים ויוכח אותם על דרכיהם הרעים ויכנעו ויאמרו: צדיק ה‘! ותהי יד ה’ על יהודה ולא כלתה עליה כל הרעה. ולא הכה אותה שישק, כי אם עלה ירושלמה, ויבז את אוצרות בית ה' ואת אוצרות בית המלך, ואת מגני הזהב אשר עשה שלמה, ויעל מעל יהודה וישב אל ארצו, ויחלף כצל כל העֹשר וכל הגדולה אשר נאצרו בה. גם צֹר גם חמת גם מלכי החתים לא יכלו עוד לעמוד עם רחבעם בברית אשר כרתו עם דוד ושלמה, כי ארץ ממלכת אפרים הפרידה בינם ובין ארץ יהודה. וגם הגבורה אשר רבתה בימי דוד נשתה זה כמה גם בימי שלמה, כי בניהו בן יהוידע היה כמעט הגבור האחד בישראל בימי שלמה ובהקרע עשרת השבטים מיד בית דוד, נקרעה עמהם גם מואב אשר כבש, ותהי לבית אפרים, כי קרובה היא לנחלת ראובן, אשר גם היא היתה לאפרים, ורק עם טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק, אשר היתה לישראל בימי דוד ושלמה כרת מלך יהודה ברית 23 ולבית דוד לא נותרה מכל הארצות אשר לכד דוד בלתי אם אדום לבדה. אך בכל זאת לא נואשה יהודה מ מלכת ישראל והמלחמות אשר נלחמה יהודה באפרים לא סרו כל ימי רחבעם. ותכשל יהודה את כחה במלחמתה ולא העלתה מאומה בידה, ותרבינה המהומות על גבול יהודה ואפרים אשר “כֻּתתו איש באחיו” 24. אך בקרב הארץ פנימה עשה רחבעם חיל, רק את דרכו לא הטיב ולא דרש את תורת ה‘. ותהיינה לו שמונה עשרה נשים וששים פילגשים ותלדנה לו עשרים ושמונה בנים וששים בנות. ושם אשתו המלכה מיכיהו בת אוריאל מן הגבעה 25 וימלך שבע עשרה שנה וימת (2699 – 962) בן חמשים ושמונה שנים ויעלו דברי ימיו על ספר בידי שמעיה הנביא ועדו ההֹזה. וימלך תחתיו אבים בנו. ויהי אבים איש גבור חיל ונבון דבר ואיש דברים. ויבן ויפרץ מאד בעוד אביו חי. ויתן לבו אל ערי המצֻרות לבצרן ולהחזיקן ולכלכלן, ולא היה איש רפה ידים כאביו. אך גם הוא הרבה לו נשים ותלדנה לו ארבע עשרה נשיו עשרים ושנים בנים ושש עשרה בנות, בחטאות אביו הלך ולא היה לבבו שלם עם ה’. ואשתו המלכה מעכה בת אבישלום 26התעיבה לעשות הרע בעיני ה' מאד ותעש מפלצת לאשרה 27 ואישה המלך לא כהה בה. אך בכל זאת נמצאו חפץ בדברי ה' לדברי ממלכתו, לא חשך את שפתיו, וידבר על מקדש ה' ועל עבודתו גבֹהה גבֹהה. ויהיו גם ימי אבים כימי רחבעם, “ללא אלהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה” 28, אך במלחמותיו לא התרפה אבים כרחבעם אביו ולא כלה כחו מעט מעט. ויתאזר עֹז, ויאסף ארבע מאות אלף איש בחור גבור חיל מיהודה ובנימן. ויסע ויחן הוא וכל חילו על יד צְמָרֵים אשר לבנימן העיר הקרובה לבית אל 29. וישמע ירבעם ויאסף שמונה מאות אלף איש 30 ויסע לקראתו. ואבים לקח עמו את הכהנים וחצוצרות התרועה, למען עורר את האהבה בלב בית אפרים למראה חמדת תפארת ישראל. ויתיצב על ההר וידבר עם מחנה אפרים משפטים על עזבם את בית דוד מלכם ואת בית אלהיהם, ועל הדיחם את כהני ה' מקרבם, ויערוך לפניהם את הדר גאון עבודת הכהנים במקדש אשר בירושלם. עודנו מדבר, ובני יהודה נשאו את עיניהם, והנה שם ירבעם מארב מאחוריהם, למען תת להם את המלחמה פנים ואחור. ויתנו הכהנים קול תרועה בחצוצרותיהם ויתחזקו בני יהודה ויכו בבית אפרים מכה רבה מאד, וירדפו אחריהם בני יהודה וילכדו את בית אל הקרובה לצמרים ואת יְשָנָה ואת עֶפְרֵין. 31 ויזמרו “משכיל” משוררי הקדש מבני אסף 32 על התשועה אשר נתן ה' לבני יהודה בבני אפרים.


בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְקֵי רוֹמֵי־קֶשֶת הָפכְוּ בְיוֹם קְרָב:


ויער המשורר למוסר את אזן העם, כי “ישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אֵל ומצותיו ינצרו”. ויזכירם את חסדי ה' אשר הפליא לעמו מיום הוציאו אותם ממצרים, ואת אֹרך רוחו לכפר להם את כל חטאותיהם אשר חטאו לו. ויעבר בשפה רוממה מאד את כל המוצאות את עמו בימי השופטים ואת חרבן שילה, כי “מאם ה' באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר” ויבחר בשבט יהודה, בבית דוד ובהר ציון וייסד את מקדשו בארץ לעולם.


וירא ירבעם את שברו ויחל ויאָנש ולא נרפא עוד נרפא מחליו זה כל ימי חייו 33. ומי יודע את המכות אשר חלה עוד אבים בממלכת אפרים, לולא בא יומו ועודנו באבו, כי מקץ שלש שנים למלכו שכב עם אבותיו וימלך אסא בנו תחתיו (2802 – 959) ושם אשת אסא המלכה, עזובה בת שלחי 34. ואת דברי אבים העלה עדו הנביא על ספר.


וירבעם חי עוד שתי שנים אחרי מות אבים אויבו אשר הכשיל כחו מאד. ולא שב עוד ירבעם לאיתנו עד יום מותו ממחלתו אשר חלה בימי מלחמת אבים. וימת ירבעם בתרצה 35 אחרי מלכו שתים ועשרים שנה, כי בתרצה העיר היפה מאד 36 שם את כסאו, וישימה לעיר הממלכה ולא הרבה לשבת בשכם 37 וימלך נדב בנו תחתיו (2804 – 957). ויהי נדב נופל מירבעם לעצה ולגבורה, אך מחטאות אביו, לא הפיל דבר ויחטא גם הוא את ישראל. ויהי בשנה השנית למלכו, ותהי לו מלחמה בפלשתים אשר נאחזו בגבתון עיר הלוים 38, אשר בנחלת דן, אחרי נעזבה מן הלוים אשר עזבו את עריהם ויעלו ירושלמה בראשית ימי ירבעם. ויבא נדב וכל עם המלחמה ויצורו על גבתון להבקיע ולהשיבה אליהם ויקשר עליו הגבור 39 בעשא בן אחיה איש יששכר וימיתהו, ויעל על כסאו וימלך תחתיו
(2805 – 956). ויהי בשבתו על כסאו וישמֵר את כל בית ירבעם, ולא השאיר לו כל נשמה. וישב ה' את רעת ירבעם בראשו וימת לו כל זכר מתחת השמים. ויהי שם ירבעם בן נבט לחרפה ולקללה בישראל לדור דורים, ויֵחָשב לראשית כל חטאת. ואף כי ישבו אחריו מלכים לכסא אשר הרבו לחטֹא גם ממנו, נחשבה חטאתו הקשה לעקר וחטאות הבאים אחריו רק לתוספת, כי הוא היה הראשון למלכי ישראל אשר הרים יד בתורת משה, על כן היה ירבעם בן נבט לצלם דמות החטאות והמדווחים כבל אשר היה משה איש האלהים לכליל צדקת ה' ומשפטיו. 40 ויהי במות ירבעם ותסֹב ממלכת אפרים ממטה אפרים אל מטה יששכר.


ובעצם הימים ההם אשר אבד שריד לבית ירבעם, היה ה' עם בית דוד וישב הבית הגדול והנאדר ההוא לעשות חיל, כי אסא אשר מלך תחת אבים היה גם הוא כאביו איש אשר רוח גבורה נוססה בו 41. אך נעלה עליו ביראתו, אשר ירא את ה' באמת ובתמים. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אביו, וישם את כל לבו להשיב את לב כל העם אל התורה והמצוה, אך ככל אשר עזב את דרכי רחבעם ואבים אבותיו בכל דבר תורת ה', כן דבק בדרכיהם בכל דבר הממלכה והצבא, וידבר על לב עמו ויתמכו בידו, ויבן עוד ערי מצֻדה ויָסָב את הערים “ומה ומגדלים דלתים ובריח”. וילמד את בני יהודה מלחמה, וירב את צבאו גם מצבא אביו הרב, ויהי לו שלש מאות אלף נושא צנה ורמח ומאתים ושמנים אלף נושא מגן ודורכי קשת. ותעמודנה לו עשר שנות מלכותו הראשונות, אשר שקטה ארצו מכל מלחמה, להגדיל את כח עמו בקרב הארץ. ועם בן הדר מלך ארם חדש את הברית אשר כרתו אבותיו עם טברימון אביו 42. ויהי מקץ עשר שנים 43, ויגיחו הכושים והלובים מירכתי תימן כאלף אלפי איש ושלש מאות רכב להם וזרח הכושי 44 בראשם (2812 – 949). ויבקיעו אל ארץ יהודה ויחנו במָרֵשה. ויצא אסא וכל חילו ויערך לקראתו בגיא צפתה. וישא המלך תפלה ויאסר את המלחמה, וינגפו הכושים לפני אסא ולפני מחנהו, ויפוצו וינוסו, ותפֹל הכבודה ביד בני יהודה וירדף אסא אחריהם, ויהדפם עד גרר, ויך את כל ערי הפלשתים אשר סביבות גרר, אשר נאחזו בהן הכושים ואת אהלי המקנה ויבז אותן, ויכרֵת כל אכל מפי הכושים, וירבו בתוכם חללי הרעב אשר נפלו מאין מחיה כחללי החרב אשר מתו בידי אנשי המלחמה. ויגדל גם המלקֹח אשר בזז העם מן הכושים צאן וגמלים הרבה מאד.

ויעלו משוררי הקדש את תפלת המלך אשר התפלל בצאתו למלחמה ואת דבר הישועה על מזמור נעים מאד 45, ויתנוהו על יד המנצח לאסוף אותו בתוך שירי הקדש אשר ישירו בבית ה'.

ועזריהו בן עודד היה נביא ביהודה בעת ההיא. ותהי לו התשועה הזאת לפתחון פה. ויצא לקראת המלך ולקראת עם המלחמה בשובם מהכות את הכושים ויערוך לפניהם את העמל ואת התלאה אשר מצאו את הארץ כל ימי רחבעם ואבים בעזוב העם את תורת אבותיו ואת התשועה אשר הפליא ה' ביום מלחמת זרח בשובם אל אלוהיהם. וידבר על לבם, להרים את קרן תורת ה' בארץ ממלכתו. וישמע אסא לקול הנביא, ויבצע את הדבר אשר היה עם לבבו מיום היותו למלך. ויעבֵר את הקָדֵש מן הארץ, ואת השקוצים ואת הגלולים אשר נעשו בימי אבותיו, וישם את לבו אל המקדש ה' לגדל את כבודו. ויחדש את המזבח ויקדש כסף וזהב וכלים מאוצרות אביו ומאוצרותיו, ויבֵא אל בית ה‘. וככלותו לטהר את הארץ בשנת חמש עשרה למלכו, הקהיל את כל העם ירושלמה ויכרות עמם ברית בבית ה’ ביום חג השבועות (2817 – 944) ללכת בתורת ה' 46. ויסר את מעכה אֵם המלך מגבירה, על אשר עשתה מפלצת לאשרה, ואת המפלצת הֵדֵק וישרף בנחל קדרון. ויסר אסא את לב העם מאחרי אלהי העמים, ולא עבדו אותם עוד, אך לא מצאה ידו להטות את לב העם לעבוד את ה‘, רק במקדשו האחד. ויזבח העם ויקטר לה’ אלהי ישראל אך איש איש בבמה, אשר הקים לו. ויהי דבר הבמות גם לעון בעיני ה', גם למוקש לכל דבר העם, כי נפוצו למשפחותיהם ולא היה להם לב אחד.


ואנשים היו מאפרים ומנשה אשר רפתה רוחם ממלכת בית אפרים, אחרי אשר נסבה למטה ישככר, ויהי בהכָּרת תומך שבט לבית יוסף' ויבחרו לסור למשמעת מלכי יהודה לבית דוד מלכי הכבוד, מעבוד את בעשא הקושר, אשר זה מעט הורם מן העפר. ובזכרם את בית דוד, זכרו גם את ה' השוכן בציון ויבאו ויגורו בתוכם 47 ויט אסא את ידו גם על ערי אפרים הקרובות אל גבולו 48 ויושביה לא התקוממו לו, כי נקעה נפשם בסתר מבית בעשא. וירא בעשא, כי אסא מלך יהודה הולך וגדל ומרחיב גבולו צפונה, וכי נטו אחריו אנשים גם מבית יוסף, ויכֹרת עם בן הדד בן טברימון מלך ארם ברית 49, ויעל בשנת שש עשרה לאסא 50 (2818 - 943) על יהודה הוא ואנשיו וחיל ארם. ויבן את הרמה לעיר מבצר, למען שים מצב בתוכה, לבלתי תת לאיש מבית אפרים לבא ארצה יהודה, ולאיש מבית יהודה לבא אפרים ומנשה לדבר על לבם לשוב אל בית דוד. ולא יצא אסא לקראתו בחרב שלופה, כי ירא את האדמים, ויִכֶּר אסא מפני בעשא תעלה עמוקה ורחבה למנוע אותו מבא אל ארצו 51. ויקח את אוצרות הכסף והזהב האצורים בבית ה' ובבית המלך, וישלח ביד עבדו מנחה לבן־הדר מלך ארם, וידבר ביד מלאכיו על לב בן הדר להפר את בריתו, אשר כרת זה מקרוב עם בעשא מפני הברית הכרותה מאז בין מלכי ארם ובין מלכי יהודה. וישמע בן הדד אליהם, וישלח את שרי החילים אשר לו ויכו את ערי הצפון אשר לדן ואשר לנפתלי. וישמע בעשא ויעל מעל יהודה, ויחדל מבנות את הרמה. ויקח אסא את אבני הרמה ואת עציה ויבן בהן את גבע ואת המצפה. ויוכה הנני הראה את המלך אסא, על אשר לא נשען הפעם על ה/, אשר נתן לו כח להכות את הכושים, אשר היו רבים מאד ורכב ופרשים להם, וישען על מלך ארם אשר שת ידו עם בעשא מכהו, ולא יצא לקראת שניהם בזרוע נטויה. אף כי חיל שניהם מעטים היו ממספר הכושים וכל אנשיהם רק חיל רגלי המה; כי לוּ התחזק אסא לקראת חיל ארם, ולא התרפס לפני מלכם, כי עתה הכה גם את ארם הצוררת לישראל. אך עתה, כי נכנע מפניו, נתן חרב בידו וביד בעשא להלחם ביהודה למן היום ההוא 52. ויהי המעט מאסא, כי לא שמע לקול הנביא, כי בערה בו חמתו ויתנהו אל בית המהפכת, ויסר לבו מאחרי הנביאים למן היום ההוא 53, ויהפך לבב אסא גם אל עמו למן היום אשר עזב את נביאי ה', ולא היה להם לאב כבראשונה, ויש אשר רצץ אץ העם. ודבר הנביא בא כי קמו מלחמות בין בעשא ובין אסא למן העת ההיא כל ימי שני המלכים האלה 54.


ובעשא השחית את דרכו, וילך בכל חטאות ירבעם ויוכיחהו יהוא בן חנני הנביא תוכחה נמרצה מאד, וינבא לו את הרעה אשר תמצא את ביתו ככל אשר מצאה את בית ירבעם, ויוכיחהו גם על חמתו האכזריה 55 אשר הניח בבית ירבעם. ויהי המעט מבעשא, כי החטיא את ישראל בהבליו ובחטאותיו ותקצר גם ידו בכל דבר הממלכה ולא עצר כח להוציא מיד הפלשתים אף את גבתון הקטנה אשר צרו עליה בני ישראל ביום הכותו את נדב בן ירבעם בקשרו עליו. וימלך בעשא ארבע ועשרים שנה, וימת בשנת עשרים ושש לאסא מלך יהודה. וימלך אֵלה (2828 -932) בנו תחתיו, וילך גם הוא בכל חטאות אביו ולא סר מהם. ויהי בשנה השנית למלכו ועמרי שר הצבא וכל צבא בית אפרים חונים על גבתון, ואֵלה יושב בעיר ממלכתו בתרצה. ויהי היום וילך המלך אֵלה אל בית ארצא שר הבית וישת שם וישכר. ויקשר עליו זמרי שר מחצית הרכב ויכהו שם וימיתהו (2829 – 932), וישב על כסאו וילכֹד את המלוכה בתרצה, וימהר וישמד את כל בית בעשא, ואת כל קרובי המלך ואת כל אוהביו, וישמע עם המלחמה את מעשה זמרי וירע הדבר בעיניהם וימליכו את עמרי 56שר הצבא בתוך המחנה. ויעל עמרי וכל העם מעל גבתון, וימהרו וילכדו את תרצה ביום השביעי למלך זמרי. וירא זמרי, כי כלתה אליו הרעה, ויבֹא אל ארמון בית המלך וישרֹף אותו עליו באש וימֹת. אך גם אחרי מות זמרי לא התחזק עוד עמרי על כסא ישראל, כי לא כל העם שמע לקול שר הצבא, אשר המליכו אנשיו אותו במחנה. ויהי חצי העם אחרי איש ושמו תִכני בן גינת להמליך אותו ורק חצי העם נטה אחרי עמרי. ויֵחַלק העם חמש שנים 57 וימת תכני בשנה החמישית למות אֵלה בן בעשא וזמרי, ותעל יד אנשי עמרי על אנשי תכני ותהי המלוכה לעמרי לבדו (2833 – 928) ויהי מקץ שש שנים אחרי הכות זמרי את בית בעשא, וירא עמרי כי שרף זמרי את ארמון בית מלכי אפרים אשר בתרצה באש, ויקן הר נחמד ומבֹרך מאד אשר יצא לו שם בכרמיו 58 ובפרדסיו 59. וההר רחוק בשתי שעות מעיר שכם ויבן עליו עיר ויקרא את שמה שֹׁמרון 60 ע שם שֶמר אדוני ההר אשר מידו קנהו, ויגדל ויפאר עמרי את שמרון, ויתן בה את כסאו, וישם אותה לעיר ממלכת בית אפרים (2835 – 926). ויהי עמרי מלך גבור 61, רק מפני ארם לא יכול לעמוד, כי לכוד לכד מלך ארם ערים בגבול ישראל ויורש אותן. וגם בשמרון עיר הממלכה שם חֻצות לבני אדם 62, אך בינו ובין אסא מלך יהודה לא היו מלחמות. ומבלעדי זאת לא נבדל עמרי מכל המלכים אשר היו לפניו, כי אם בדבר האחד הזה, כי הרבה עוד הרע מהם, ויוסף עוד על חטאותם 63, ויקראו אחרי כן לדרכו הרעה ולעלילותיו הנשחתות: “חקות עמרי” 64 וימת עמרי אחרי מלכו על עשרת השבטים שתים עשרה שנה וימלך אחאב (2841 – 920) בנו תחתיו.


ואסא מלך עוד על יהודה כשלש שנים אחרי עלות אחאב על כסא אפרים. ויחל אסא את רגליו בשנת השלשים ותשע למלכו, וימת בשנת ארבעים ואחת למלכו. ויקבר בכבוד גדול מאד. וימלך תחתיו יהושפט (2843 – 918) בנו אשר ילדה לו אשתו עזובה בת שלחי. וירא אסא מלך יהודה בימיו ששה מלכים יושבים על כסא אפרים את ירבעם ונדב בנו, את בעשא ואלה בנו, ואת עמרי ואחאב בנו, וירא שני בתי מלוכה בישראל הלא הם בית ירבעם ובית בעשא נשמרים בידי עבדיהם עד בלתי השאיר להם שריד ופליט, וכסא בית דוד נכון, ובכל התלאות העובדות עליו לא נמוט, כי קדש היה בעיני בני יהודה ובנימן ובית הלוי, כסא בית דוד משיח ה‘. ויהי בית ה’ ובית המלך סכוכים יחד על כן היתה שארית לבית המלוכה ביהודה, כי עצם מעצמותם היה ורוח מרוחם, לא כן בתי המלכות באפרים, ומעֻזם הלא הוא עבודת אלהי הנכר כי זמורת זר היו על אדמת ישראל, על כן לא הכו שרש ועל כן נדפו מפני כל רוח.

  1. יזכור נא הקורא את תלונתם על גדעון ועל יפתח.  ↩

  2. קנאת אפרים ביהודה נחשבה לרעה גדולה (ישעיה י“א, י”ג.)  ↩

  3. דהי“ב י”ג, ז.  ↩

  4. “קטני עבה ממתני אבי” (מ“א י”ב, י'.).  ↩

  5. אדונירם הוא שם הדורם או אדורם במלואו והוא היה עוד שר בסוף ימי דוד (ש“ב כ', כ”ד.) ואולי ידע העם, כי הוא היה מראשי זקני בית שלמה, אשר יעצו את רחבעם להכנע מפני העם על כן בטח רחבעם, כי ישאו העם את פניו.  ↩

  6. ועיין רד“ק (מ“א י”ב, י"ח) ורלב”ג (מ"ז)  ↩

  7. יהושע כ"א, ד'.  ↩

  8. אין ספק, כי גם שבט שמעון המוקף בנחלת בני יהודה, לא מרד בבית דוד. ואף כי כתוב בימי אסא “ויקבץ את כל יהודה ובנימין והגרים עמהם מאפרים ומנשה ומשמעון, כי נפלו עליו ישראל לרוב”. (דהי“ב ט”ו, ט') יש לנו לישב פסוק זה על כרחנו, כי פסקת “כי נפלו” חוזרת רק על אפרים ומנשה. ומלת “ומשמעון” אינה משתתפת עמהם. כי אם בפסקת “והגרים עמהם” ולא יותר. כי גרים היו באמת עמהם בתוך נחלת בני יהודה (יהושע י"ט, א') אך לא נפול נפלו על אסא, כי משועבדים ועומדים היו לבית דוד מתחלתם. ואי אפשר בשום פנים להם לנהיות משועבדים לעשרת השבטים. כי רצועה רחבה של ארץ יהודה ובנימין מפסקת ביניהם ובין עשרת השבטים.  ↩

  9. ישע‘ ז’, י"ז.  ↩

  10. מ“א י”ב, י“ז. ועל האנשים האלה אשר לא היו מיהודה ובנימין ודבקים בבית דוד נאמר ”ויתר העם" (כ"ג).  ↩

  11. אפיס היה נעבד בתבנית פר או עגל ומנדס בתבנית שעיר (עיין דהי“ב י”א, ט"ו).  ↩

  12. פרשת הדברים האלה מבוארת מ“ב י”ז, ז' – י"ז.  ↩

  13. “והמה דברו עלי כזבים” (הושע ז', י"ג).  ↩

  14. מ“א י”ט, י,. ואף כי הבמות נאסרו משנבנה ביהמ“ק לא היה כח בידי חסידי מלכי יהודה עד חזקי/ לעכב בידי העם מזבוח לה‘ על הבמות. אך בארץ אפרים היו הבמות, אשר הקריבו לשם ה’ מכשירים נאמנים למנוע ע”ז מישראל, על כן לא מיחו הנביאים בידי עושיה ן (שם י"ח, ל') ורש“י קורא להן ”במות יחיד הנעשות לשם שמים" (רש“י שם י”ט, י').  ↩

  15. “רבה” הוא לפי דברי שד“ל ז”ל ראש הערים “הויפמשטאדט”.  ↩

  16. שופטים ט', מ"ה. מימי אבימלך עד רחבעם אין זכר במקרא לעיר שכם ועל כרחנו כל השנים האלה בהריסותה היתה עומדת.  ↩

  17. ה', י"ז.  ↩

  18. מחנים ופנואל קרובות היו. שתיהן היו חניות תכופות ליעקב אע"ה (בראשית ל“ב, ג', ל”א).  ↩

  19. הושע ה', י"ד.  ↩

  20. יחזקאל ל“ז ט”ו. י"ט.  ↩

  21. עיין מוצא דבר נבואת אחיה והבאים אחריו.  ↩

  22. דהי“ב ב‘, ד’. שמפוליון אחד מחוקרי העמים, מצא בשנת תקפ”ח או תקפ“ט בקרוניק אשר במצרים, המון צורות אדם גלופות באבן לשם זכר גבורת המלך שֶשֶנְק – שישק – אשר כבש ערים רבות בתוך ארצות שונות. ולפי השמות אשר עלה ביד חוקרי העמים לכון אל שמות ערי יהודה וערי דן שעל חוף הים, וערי שמעון ובנימין הנחשבות על מלכות יהודה, נרשמו על הכתובת ההיא הערים האלה: לבאות, גבעון, בית חורון, אילון, מקרה, שוכו, וערערה. [ לא כמו שכתוב בגראֶץ ”ערר“ שלא נזכרה בשום מקום] (גראץ 30 / 429 II) אך דבר אחד נשמט מידיעתם: שם נמנתה בין הערים הנכבשות ”יודהמלך“ וגראץ כון את הנכונה, כי הוא ”יהוד“ (יהושע י“ט, מ”ה) אך מלח ”מלך“ נפלא ממנו לישב. ואת זאת משלימים אנחנו שזכינו לשבת במקום זה כשנה וחצי, כי על יד יהוד כאלף אמה מנגב לה, יש מקום שהערבים קוראים לו ”נבי מלך“ אך הם מיחדים שם זה ביחוד גמור על קבר שנמצא שם. אך לנו אין ספק כי השם קודם לקבר ומלך היה המקום נקרא. ואחרי כן כאשר באו הערבים ומצאו שם קבר, הסמיכו את השם ואת המלכות אל הקבר כמשפטם לחבב את הקברים. אך באמת שם מקום הוא ובעלות שישק על יהודה ובנימין ועל ערי דן שבתוכן, לכד את יהוד ואת המקום הסמוך לו שנקרא. ויקרא לשני המקומות בשם אחר ”יהוד מלך".  ↩

  23. מ“א ט”ז, י“ח – י”ט..  ↩

  24. דהי“ב ט”ו, ה‘ – ו’.  ↩

  25. אֵם יורש העצר היא בכל מקום המלכה והגבירה – ופה יש לנו לקים על כרחנו את השם הנקוב בדהי“ב י”ג, ב‘. כי השם מעכה בת אבישלום הנזכר במ“א ט”ו, ב’. בתורת שם לאשת רחבעם נזכר בסוף תשעה פסוקים בפסוק י‘ גם בתורת שם לאשת אביה. ודבר זה רחוק הוא, כי תהיינה שתי נשים שוות גם בשמותיהן גם בשמות אבותיהן, על כן יש להעמיד על חזקתו רק את שם אשת אבים הנקראה מעכה בת אבישלום, (מ“א ט”ו, י’.( באשר הוא נזכר עוד שתי פעמים (י“ג. דהי”ב ט“ו, ט”ז).  ↩

  26. מ“א ט”ו, י'. ואין אבישלום זה אבשלום בן דוד.  ↩

  27. מ“א ט”ו, י"ג.  ↩

  28. דהי“ב ט”ו, ג.  ↩

  29. יהושע י“ח, כ”ב.  ↩

  30. אלף ומאתים אלפי איש חיל מיהודה ומישראל איננו מוגזם,אם נזכור את מפקד העם שולף חרב בימי דוד,(ש“ב כ”ד, ט'.). ויש לזכור כי מן המפקד ההוא עברו ששים שנה ובכל השנים הרבות ההן התרבה מספר העם ולא התמעט. כי בכל העת ההיא לא היתה כמעט מלחמה בישראל חוץ ממלחמת שישק שלפי הנראה היתה מלחמה בזה ולא מלחמת הרג רב, חוץ מן התגרות הקטנות שבין אנשי יהודה ואפרים על הגבול.  ↩

  31. אולי היא עפרה אשר לבנימין (יהושע י“ח, כ”ג) ואפשר כי גם היא היתה כבושה בידי מלכי אפרים ככל אשר היתה בית אל כבושה בידם (מ“א י”ב, כ"ט).  ↩

  32. תהילים ע“ח, א'. מזמור זה נאמר על מלחמת אבים כאשר יוכיח עליו זלזול שבט אפרים ורוממות שבט יהודה ונטישת משכן שילה ויסוד מקדש ירושלם ומפלת אפרים ומנוסתם וכח עיקר ענין פרשה י”ג שבדהי"ב חוזר ונראה מזמור זה.  ↩

  33. “ולא עצר כח ירבעם עוד בימי אביהו ויגפהו ה' וימת” (דהי“ב י”ג, כ') “לא שמת מיד, אלא הולך וחסר” (רש"י).  ↩

  34. מ“א כ”ב, מ"ב.  ↩

  35. סוף היות תרצה לעיר הממלכה, היא שנת השש לעמרי מלך ישראל (מ“א ט”ז, כ“ג – כ”ד) ותחלת גדולתה היתה מימי ירבעם. כן נשמע מן הכתוב ( י“ד, י”ז).  ↩

  36. שה"ש ו‘, ד’. את מקום העיר אין בידנו לברר אל נכון, אך דומה, כי קרובה הא לשכם.  ↩

  37. לשכם כמעט אין זכר עוד בדברי ימי בית ראשון כי אם פעם אחת בתורת טפל קל (ירמיה מ"א, ה').  ↩

  38. יהושע כ“א, כ”ג.  ↩

  39. מ“א ט”ז, ה'.  ↩

  40. אבות ה', י"ח.  ↩

  41. ט“ו, כ”ג.  ↩

  42. י“ט. דהי”ב ט"ז, ג'.  ↩

  43. עיין דהי“ב י”ג, כ"ג.  ↩

  44. חוקרי ספרות העמים הקדמונים החליטו,כי זרח הוא( OSORKON)המולך תחת שישק מלך מצרים.אך קרוב מזה, כי הכושים הנזכרים בימי מלכות בית דוד הם בני יקטן, אשר התגוררו בימים ההם בגלילות ים סוף, ואשר ברבות הימים נהפך מראיהם במשכנם בדרום אזיא למראה שחור אף כי בני שם היו.  ↩

  45. מזמור כ'. ועיין מוצא דבר “בירורי המאורעות מתוך מזמורי תהלים”.  ↩

  46. דהי“ב ט”ו, י'. ושם כתוב “בחדש השלישי” סתם. אך כבר העירונו לעיל בדברי ימי שלמה, כי פסוק “שלש פעמים בשנה” (מ“א ט', כ”ה) מתבאר במקום אחד “בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות” (דה“יב ח', י”ג.), ובכן מתקבל הדבר גם במקום זה, כי קבוץ שנאמר בו “ויקבצו בירושלם בחדש השלישי”, היה בזמן קהלה לכל הקבוע בחדש זה. שהוא חג שבועות.  ↩

  47. דהי“ב ט”ו, ט'.  ↩

  48. שם ח'.  ↩

  49. מ“א ט”ו, י“ט. דהי”ב ט“ז, ג'. ודבר לכת חיל ארם עם בעשא עולה מפסוק ”על כן נמלט חיל ארם מידך“ (ט"ז, ז') ודבר זה מפורש בסדר עולם ”ובאותה שעה כרתו ברית מלך ישראל ומלך ארם לעלות ולהתגרות באסא" (ס“ע, ט”ז)  ↩

  50. בעל סדר עולם מבקר היטב את הפסוק האומר: “ובשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא” (דהי“ב ט”ז, א'). ומחליט האומר:“בשנת שלשים ושש למלכות אסא: בשנת שש עשרה לאסא. היא שנת שלשים ושש לשלמה משמת” (ס“ע ט”ז). ויהיה פירוש “ למלכות אסא” : למלכות בית דוד המסורה בימים ההם בידי אסא.  ↩

  51. ירמיה מ"א, ט'.  ↩

  52. זהו לפי דעתנו פירוש “ כי מעתה יש עמך מלחמות” (דהי“ב ט”ז, ט').  ↩

  53. מליצה וגם בחליו לא דרש בה' (דהי“ב ט”ז, י"ב) [שדרישה זו בלתי ספק היא על ידי הנביאים] הוכיח כי גם ימים רבים לפני זה לא היה לו דבר עם הנביאים.  ↩

  54. מ“א ט”ו, ל“ב. אך תחלת מלחמות אלה היתה אחרי שנת שלושים ושש לאסא (דהי“ב ט”ו, י"ט) שהיא לדעת התנא בעל סדר עולם שנת ט”ז לאסא (ס“ע ט”ז). ובתחלת מלכותו היה שקט גמור (דהי“ב י”ג, כ"ג).  ↩

  55. “ועל אשר הכה אותו” (מ“א ט”ז, ז') . ועיין רש“י ורד”ק.  ↩

  56. לפי המסורת אשר עלתה ביד קדמונינו יצא עמרי משבט אפרים (תנחומא ויהי). [תולדות ישראל ] ו 6 ח"ב  ↩

  57. עיין רש“י ורד”ק מ“א ט”ז, כ"ג.  ↩

  58. ירמיה ל"א ד'.  ↩

  59. “פרדסות סבסטי” (ערכים י"ד) ואת שמרון קרא הורדוס סבסטי (קדמוניות 5 8 VX).  ↩

  60. היום יקרא המקום בפי העם הערבי “אֵסַבֻּסְתֵּי” על שם סבסטי שקרא לה הורדוס.  ↩

  61. מ“א ט”ז, כ"ז.  ↩

  62. כ', ל"ד.  ↩

  63. ט“ו כ”ח.  ↩

  64. מיכה ו', ט"ז.  ↩

v מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי ברית הממלכות

מלכות יהושפט. חיל רכב ופרשים נציבים ושרי צבא. המלך מכניע את הפלשתים והערבים. משביח את מרבית המקנה. מטהר את ארצו מכל תועבה. הבטות. יהושפט משחר את דעת ההורה. בריתו עם אחאב. אוּפְיֵת אחאב. זדון איזבל. הבעל והאשרה ונביאיהם באפרים. אליהו התשבי ואש קנאתו. רעב באפרים. מטבח בנביאי האמת. דריסות מזבחות ה' אפרים.עובדיה שר הבית. מלוט שרידי הנביאים. אליהו על נחל ברית ובצרפת של צידון. אליהו ואחאב.אליהו בהר הכרמל. אבדן נביאי הבעל וראשית נביאי השקר בשם ה'. אליהו בהר חורב. אלישע נמשח לנביא. בית אחאב ורוב בניו. עושר ורפיון באפרים. מצור ארם על שומרון. רוחב נפש בן הדר. רוח אחאב הנכאה. העזובה בצבאותיו. זרוז הנביאים לאמץ ולמלחמה. מלחמה. מנוסה במחנה ארם ותשועה לישראל. עצת הנביאים להתאזר עוד. מלחמת אפק. מחנה ארם נגף כלו. וַתְּרָנוּת אחאב היתרה. הוכחת הנביא. מות נבות. מעמד מוסר בני אפרים. יהושפט בשמרון. הליכות מיכיהו בן ימלא ונבואתו. מלחמת רמות גלעד. מות אחאב. מלכות אחזיה בנו. יהושפט משחר משפט צדק ביהודה. ממשלת דוד ומסחר שלמה לה למופת. בנין אניות תרשיש. שתופו עם אחזיה. שברון אניות. תוכחת אליעזר ממרשה. ברית מסחר יהושפט ואחזיה מופרת. מות אחזיה ומלכות יהורם. מלחמת יהורם ויהושפט במואב. איבת אדום. איבת צר ומזמתה. עמון מואב ואדום פושטים על יהודה ומפלתם. מות יהושפט. מלכות יהורם בנו. אכזריותו וצרותיו. הערבים והפלשתים מבקיעים ירושלמה. מטבח בבני המלך. מותו מלכות אחזיה בנו. גדודי ארם. מצור ורעב באפרים. ברית מלכי יהודה ואפרים. אלישע מעשיו ודרכיו. מלחמת רמות גלעד. קשר יהוא. מות מלכי יהודה ואפרים בידו. אבדן בית אחאב. יהוא מולך באפרים. מטבח בבית מלך יהודה בידי עתלית. מלכות עתליה. מלכות עתליה ביהודה. פלטת בית דוד.

2843 – 2877

ויהושפט בן שלשים וחמש במלכו, מלא כח עלומים ואיש גבור1 חיל התחזק על כסא אביו ויהי ה' עמו לכונן את לכונן את הממלכה בידו2, ויאהבו כל העם מאד. ויוסף על חיל המצב אשר שמו אבותיו בערי המבצר, ויתן נציבים גם ביהודה ובערי אפרים אשר לכדו אבותיו. וילמד את כל העם מלחמה, ויגדל את כלם ליוצאי צבא. ויהי מספר הגברים אשר בארץ מספר אנשי מלחמתו3, ויהי לו גם סוסים4 ופרשים, ויהיו לו חמשה שרי צבאות מפקדי צבא רב מאד ושמותם עֵדנה לבית יהודה, ועל ידו יהוחנן השר, ועמסיה בן זכרי המתנדב ואלידע שר צבא מטה בנימן ועל ידו יהוזבד השר. ויבן ערי מסכנות ומגדלי עז, ויבצר את הארץ. ויכבד את ידו על הפלשתים ועל הערבים ויהיו לו למס. ויהי לו עֹשר וכבוד5 והביאו לו הפלשתים מנחה משאת כסף רבה, והערבים ישיבו לו מנחה שבעת אלפים ושבע מאות אילים ושבעת אלפים ושבע מאות תישים מדי שנה בשנה. וַיַּרְבַּע בהם את הכבשות ואת העזים אשר בארץ למען הַשְבֵח את מינן, כי אוהב עבודה ומקנה היה6.

ואל תורת ה‘, אשר החל אסא אביו לרומם את קרנה ולא כלה מחרות אפו בנביאים, שם יהושפט את כל לבו. ויירא את ה’ מאד, וילך בתורתו וישמור את מצותיה. ויסר את הבמות ואת האשרים מיהודה, ויבער מן הארץ את יתר הקָדש אשר נשאר בימי אביו, כי למן היום אשר התבאֵש אסא עם חממי הרואה הזניח את משמרת דבר התורה בקרב העם, והאשרים והבמות שבו להראות בארץ. ויקם יהושפט ויכל את אשר החל אביו, ויבער את כל השקוצים האלה מן העם, אך הבמות לא סרו עוד מקרב העם ויהיו עוד מזבחים ומקטרים בבמות לה' ככל אשר הקטירו עליהן לפני הבנות בית ה‘. אך מלבד הדבר הזה אשר לא עלתה בידי יהושפט, שם את כל לבו להשיב את לב העם אל התורה ואל המצוה. ותקטן עוד כל זאת בעיני המלך ויעמק להתבונן, כי בלי דעת דברי התורה לא תִכון משמרת המצוה בקרב העם. ויפקד אנשים מן הכהנים ומן הלוים וישם מתי מספר משריו אל משמעתם ויצו אותם ויסבו יחדו (2845 – 916) בערי יהודה ללמד את קהל העם, את ספר תורת ה’. ומי יודע את הפרי אשר עשה הדבר הגדול הזה לרוח ישראל, לולא קם שטן מעבר מזה וילַקש את קצירו עוד כחמש מאות שנה. כי בכל אשר נטה יהושפט מדרך אביו, וישב את לבו באמת ותמים אל הנביאים מורי הצדק לטוב לו ולרוח עמו, כן נטה מדרכי אבותיו אשר רחקו מעל מלכי בית אפרים, ויֵשלם עם בית אחאב לרע לו ולרוח עמו. ולא ארכו הימים ויתחתן בו ויקח את עתליהו בת אחאב7 ליהורם בנו לאשה, ויהי הדבר הזה למוקש לו ולביתו אחריו.

ואחאב בן עמרי אשר מלך על אפרים לא היה כבד לב ורע מעללים, ונהפוך הוא, כי היה כל ימיו איש שומע עצה ומקבל מוסר8. ויש אשר ירא גם את דבר הנביאים9, ויחרד פן תהיה יד ה' בו ובביתו10. ובדברי הממלכה ידע לכלכל את דברו ולהשיב את חמת אויבו התקיף ממנו במענה רך11, וגם בדבר הזה ידע חק וגבול לבלי תת את נפשו ואת ארצו למרמס12. ויהי גבור במלחמה13, אפס כי נמהר לבו, ויאהב רגע את שפת האמת וישב וישנאה אם לא היה דברה כאשר עם לבבו14, ויהי הפכפך בדרכיו15, ויתעבר כרגע16, וכרגע התרצה וישב מאף, וישמע לקול רעהו, אשר החזיק את דברו עליו17. ומי יודע אם לא הטיב דרכו מעט מעט ויהי למושל טוב וישר, לולא נִתנה בחיקו אשה אכזריה ומרשעת אשר ברוחה העזה משלה ברוחו ותדיחהו מדחי אל דחי. ויהי בראשית מלכו וילך בחטאות ירבעם בן נבט, ויעבד את העגלים וישתחוה להם18. אולם למן היום אשר נתן לו אתבעל מלך צידון את איזבל בתו לאשה הוסיף על חטאו הרבה מאד; כי אשתו המרשעת הזאת אשת הזנונים והכשפים19, הוליכתהו שולל אל כל אשר היה רוחה ללכת.ויתנקש אחרי הבעל אלהי אשתו הצדונית, ויקם לו בית בעל בשמרון ויבן לו בתוכו מזבח. וַיֶזֶן וידח את ישראל אחרי השקוץ השומם הזה, וילך גם אחרי הגלולים אשר עשה האמורי20. ויוסף אחאב בישראל את עון זמה, אשר בו יעבדו הצידונים את הבעל על חטאת הבלי נכר אשר החטיא ירבעם את עמו בשומו להם את העגל אלהי מצרים לאלהים. ויהי ככל אשר החלו להראות בימי שלמה התרבות המצרית והצרית בגבול ישראל לכל דבר מלאכת עבודה ומלאכת מחשבת, כן נראו בימי אחאב בגבול אפרים שקוצי מצרים וצר. ותרא איזבל, כי לא דבק לב העם אחרי הבעל אלהי הבשת ותערם לעשות שקר בנפשו, כי נביאי ה' אויבי אחאב הם21 החורשים עליו רעה22, ותקם את כהני הבעל, אשר העמיד לפניו למאות, לנביאים23 להטות ברוב לקהם את לב העם אל הבעל. ויהיו לה ארבע מאות נביאי הבעל וארבע מאות וחמשים נביאי האשרה אוכלי שלחנה. ויהי כי נלאו להוכיח את אמתת הבעל בדבר פיהם, ויאמרו להכות את רוח העם בתימהון במעשיהם הזרים. ויהי משפטם כמשפט כהני הצידונים להתגודד בחרבות וברמחים עד שפך דם לקנות את לב העם באמת ובתמים. וגם קצות העם אשר נדחו אחריהם היו “פוסחים על שתי הסעפים אם ה' הוא האלהים ואם הבעל”.

למראה השערורה הזאת התנשא כארי איש נביא מלא עז וגבורה בכל דרכיו וקנאת ה' צבאות כאש בוערת בעצמותיו, הלא הוא אליהו התשבי מתושבי גלעד, אשר שם מולדתו ובית אביו לא נודעו עוד. ויֵרָא פתאֹם אל אחאב ויוכח את דרכו על פניו בדברים מעטים עזים ונמרצים וישבע לו, כי לא יהיה טל ומטר על הארץ, כי אם על פי דברו. ויבא דבר אליהו הנביא ויהי הרב על הארץ ויכבד הרעב גם בארץ אפרים, גם בארץ צידון אשר משם נפתחה הרעה24. ותרא איזבל אשת אחאב את יד נביאי ה' כי רבה היא וכי רעה נשקפה מידם לבעל ולכהניו ולנביאיו, כי מלבד אשר לב כל העם לא היה שלם עם הבעל, נוסדו יחד שבעת אלפי איש אשר נדרו נדר לבלתי זנות אחריו25. ותקם ותכרת בחמת אפה את כל בני הנביאים מגבול ממלכת אפרים ותהרגם ותשמידם, ואת המזבחות אשר העלו עליהם השרידים הדבקים בתורת משה עולה וזבחים לה' אלהי ישראל הרסה איזבל26. ולאחאב היה שר הבית ושמו עובדיהו איש ירא אלהים מנעוריו. ויהי כשמוע עובדיהו את הכלה הנחרצה על נביאי ה' מעט איזבל, וישם את נפשו בכפו, ויחבא מאה נביאים חמשים חמשים איש במערה ויכלכלם.

ואליהו מלט את נפשו בדבר ה' ויסתתר על שפת נחל כרית המשתפך אל הירדן, ושתה איש האלהים מן הנחל והעורבים אנשי עֹרְבוּ27 העיר הקרובה לבית שאן אשר בגבול המקום, יביאו לו לחם ובשר בבקר ובערב, ולא ארכו הימים וייבש הנחל ולא היו עוד מים לשתות. ויקם וילך צרפתה אשר לצידון אשר גם שם היה הרעב, וימצא שם אשה אלמנה מבנות צידון ויתגורר עמה וישב בעלית ביתה ותכלכלהו, ויברך ה' את ביתה, ותשבע לחם כל ימי הרעב. וחמת איזבל לא שככה, בהרגה את נביאי ה' ותחזק את דברה על אישה וישלח את מלאכיו אל כל מלכי הארצות אשר מסביב לבקש את אליהו ולעשות בו כלה, ויעש כן וישלח ויבקש ולא מצא את מקומו. ויהי בשנה השלשית לימי החרב והנה אליהו נצב פתאם לפני אחאב בשדה, אשר יצא שמה עם עובדיהו לבקש מרעה לפלטת הסוסים והפרדים, אשר לא מתו עוד מאפם חציר. ויעז אחאב את פניו ויקרא: "האתה זה עוכר ישראל? " ויען אליהו בחזקת היד: אתה ובית אביך הם העוכרים את עם ה' בלכתם אחרי הבעלים. ויהי המעט, כי לא ערב אחאב את לבבו לתפסו ולהמיתו ויאות אל דבר אליהו וישמע לקולו וישלח ויקבוץ את כל נביאי הבעל והאשרה אל הר הכרמל, אשר שם היה מזבח גדול לה' אשר הרסה28 איזבל בעברתה, ויאספו שם גם עם רב מישראל. ויגש אליהו אל העם בכבוד ועֹז ויֵמרץ את דברו וישאלם עד מתי הם פונים על ימין ועל שמאל “אם ה' הוא האלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו”. ולא מצא איש את לבבו להשיב אותו דבר, ויקח אליהו שני פרים ויאמר אל נביאי הבעל קחו לכם את הפר הטוב בעיניכם והעלוהו עולה לבעל, ואש לא תשימו, ואת הפר הנשאר אעשה אני עולה לה' אלהי ואֵש לא אשים, והיה האלהים אשר יענה באש, הוא האלהים, וייטב הדבר בעיני העם. ויבחרו להם נביאי הבעל את הפר הטוב בעיניהם ויעשוהו, ויקראו בקול גדול וישתוללו ויתהוללו ויתגעשו כמשפט כהני הצידונים מן הבקר עד הערב, ואין עונה. ויקרא אליהו לכל העם לגשת אליו ולקחת שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל ולרפא את המזבח אשר הרסה איזבל. וימהרו ויעשו כן. ויצקו מים סביבות המזבח, על העצים ועל העולה כאשר צוה. ויהי לעת העלות את מנחת הערב בבית ה' בירושלים ויגש אליהו ויאמר: “ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יוָדע, כי אתה הוא אלהים בישראל, ענני ה' ענני!” ויהי ככלותו לדבר, ותפל אש אלהים ותאכל את העולה ואת המזבח, ותלחך את המים אשר סביבותיו. ותצלח רוח ה' על כל העם מקצה ויפלו על פניהם ארצה ויקראו קול אחד: “ה' הוא האלהים!” ויפשטו על נביאי הבעל, כאשר צוה אותם אליהו ויתפשום וימיתום על שפת נחל קישון בדמי נביאי ה‘, אשר ידם היתה עם איזבל להרגם. ולאחאב אמר אליהו: עתה אכול ושתה והטיבה את לבך, כי היום יתן ה’ גשם על פני האדמה ויהי כן. וירד ביום ההוא גשם גדול מאד.

ויפרץ אליהו הנביא ביום ההוא פרץ גדול בנביאי הבעל. ותהי עוד שארית לבעל כל ימי בית אחאב, רק לנביאי הבעל לא היתה עוד כמעט כל תקומה29. אך בעת ההיא קם שטן אחר לשחק בישראל, כי החלו אנשי אָון ונבלה אשר שפתם אתם להגביר ללשונם ולהתאמר לנביאי ה‘30, המה נביאי השקר אשר היו למפגע לנביאי האמת והצדק ולמוקש לישראל עד סתום החזון.וצדקיהו בן כנענה איש עז מצח ודובר שקרים היה אב וראש לכל הנביאים הנבלים ההם. ויעשו נביאי השקר בלהטיהם אותות ומופתים לעיני העם, ויהי המעט לנביאי ה’ מלחמת הרוח אשר נלחמו בעם תועי לבב להשיב את לבם אל ה/ אלהי אבותם, ותהי להם עוד מלחמה גם בנביאי השקר, אשר שמו מכשולים רבים על כל דרכיהם. ולב איזבל כבד מאד ולא לקחה מוסר גם מן הגדולות אשר עשה אליהו הנביא ותתנקש בנפשו להמיתו. וימלט אליהו הנגבה דרך יום מנגב לבאר שבע. ויקץ בחייו מפני הטלטלה אשר הֻטל עוד הפעם מעמו וממולדתו, וישאל את נפשו למות. וילך משם ארבעים יום וארבעים לילה עד באו הר האלהים הרבה, ויהי שם במערה. ויהי דבר ה' אליו שם לקום וללכת מדברה דמשק ולמשוח בסתר מלך אחר תחת בן הדר המולך בארם, ומלך אחר תחת אחאב המולך בישראל ולהקים את אלישע בן שפט תחתיו לנביא. וילך ויבא עירה אָכל-מחולה, אשר לנפתלי וימצא שם את אלישבע חורש בבקרים, וישלך עליו את אדרתו, ויתן מרוחו עליו, וישק אלישע לאביו ולאמו ויקרא לאוהביו לאכל עמו לחם ויעזב את עירו וילך אחרי אליהו.

ואחאב היה מלך עשיר מאד, כי לרגלי הברית, אשר היתה בינו ובין אתבעל מלך צידון חתנו, פרץ סחר הארץ בישראל וירחב את כבוד ביתו מאד ויבן לו היכל שן31. וגם נשים הרבה לו שבעים בנים, רק שלשה מהם נודעו בשמותם עד היום הזה, הלא הם יואש32 יהורם ואחזיהו. וגם ערים רבות בנה בארצו33. אולם רוח העם נבקה וגבורתם נָשְתה למן היום אשר התמכרו מרביתם לעבודת הבעל אשר כלה כח העם ויפרע מוסרו.

ולא ארכו הימים, ויעל בן הדד34, ועמו שנים ושלשים מלך הסרים למשמעותו, בחיל גדול מאד וברכב ובפרשים על שמרון, ויצר עליה להלחם בה. ולא קמה רוח גם במלך גם בעם להתיצב לפניו ויגזרו אל העיר וישגבו בה. וירחב בן הדד את נפשו כשאול, וישלח אל אחאב מלאכים העירה להגיד לו, כי אין לו עוד כל חלק בעשרו וגם בנשיו ובבניו, כי שלל מלך ארם המה. ויכנע אחאב מפניו מיראתו אותו ויאמר: “כדבריך אדוני, לך אני וכל אשר לי”. ותקטן זאת בעיני העריץ הארמי וישב וישלח מלאכיו אל אחאב, כי המעט ממנו, כי חושב הוא את כל קנין אחאב לקנינו, כי אם שלוח ישלח את עבדיו וחפשו את בית המלך ואת בתי כל שריו ועבדיו ולקחו בידם את כל הטוב בעיניהם. לשמע דבר הבליעל הזה, התעודד אחאב ויועץ עם זקני ביתו, וישב דבר למלאכי בן הדד בלשון רכה, כי את הדבר אשר שלח באחרונה לא יוכל לעשות. ויהי כאשר ענה בן הדד את אחאב קשה, ויחזק גם לב אחאב, ויסר פחד ארם מעל פניו ויהי נכון למלחמה. אולם אך יצֹא יצָא מפי מלך ארם דבר השלטון: שימו כלי מפץ על העיר, והנה מבֻכה! כי נבהל אחאב לראות, כי בכל אנשי צבאו, אשר נדחו אחרי איזבל אשתו ואחרי גלוליה אין איש אשר ישאהו לבו להשיב מלחמה לאויב בשער. והנה נביא נגש פתאם אל אחאב ויצוהו בדבר ה' להתיצב בראש נערי שרי המדינות העומדים לפניו ולאסור את המלחמה בכל ההמון הגדול הזה, אשר יתנהו ה' בידו ביום הזה. וישמע אחאב לקול הנביא ויפקוד את יתר העם ולא מצא בם בלתי שבעת אלפים איש חיל אשר נגע אלהים בלבם35 להשליך נפשם על עמם ועל ארצם. ועל לב מלך ארם וחילו לא עלה כי בני ישראל, אשר ידעו את קצר ידם בימים ההם, יתגרו מלחמה בחילו הכבד מאד, וישתו וישכרו לבטח במחנה. ובן הדד צוה בגאוה ובוז מתוך שכרונו לתפוש חי את כל היוצא מן העיר ולהביא אליו למען ענותו ולהתעלל בו. והנה פתאם פשטו נערי שרי המדינות וחיל שבעת האלפים על מחנה האויב ויכו איש אישו, ותהי מהומה במחנה ויחל חיל ארם לנוס, ותחזקנה ידי כל העם36 וירדפו אחריהם. ויעל הדר על סוס ויעלם וימלט הוא ומתי מספר מן הפרשים. ואחאב יצא ויך מכה גדולה את יתר הפרשים ואת כל הרכב וגם בחיל הרגלי37 עשה הרג רב. ויהדפו בני ישראל את האויב מפניהם (2859 – 902) ותשקוט הארץ.

אך הנביא לא נח ולא שקט ויגש אל אחאב ביום התשועה, וייעצהו לאזור את חילו ולהתחזק, כי לא ישא מלך ארם את מכאובו ואת חרפתו, ולתשובת השנה ישוב לעלות עליו. ושרי צבאות ארם בן הדר אשר קצף עליהם אדוניהם המלך על רפיון ידיהם הערימו לעשות שקר בנפשו, כי לא בשלהם היה הנגף במחנה, כי אם באשר אלהי ישראל אלהי הרים הם, על כן חזקו עליהם בני אפרים בהלחמם בם על הרי שמרון. וייעצוהו למנות את חסרון חיל הרכב והסוסים אשר נפלו במלחמה ולהלחם בישראל לשנה הבאה במישור. וייעצוהו עוד להוריד את שנים ושלשים מלכי הארצות הסרות למשמעתו איש מכסאו, ולהקים פחות תחתיהם, למען יהיה כל השלטון ביד המלך האחד לבדו. וישמע לקולם ויעש ככל אשר יעצוהו ולא עלה לתשובת השנה שמרונה ארץ ההרים. ויבא ויחן על אפק אשר לאָשר (2860 – 901)38 אל המקום אשר נקהלו פלשתים להלחם בישראל באחרית ימי שאול. ואפק ארץ מישור היא, וארץ מישור הלא טובה גם למלחמת רכב ופרשים אשר בה עשו בני אדם חיל, גם טובה היתה בעיני בן הדר, כי האמין לדברי עבדיו, כי לא אלהי עמקים ומישור אלהי ישראל. ובני ישראל התאזרו גם הם ויחנו כשני חשפי עזים נכח המון צבא ארם הרב מאד כחול הים. ויגש גם הפעם איש האלהים אשר נוספה לו בעת ההיא על קנאת עם קנאת דת ישראל אשר חרפו הארמים בדברם על ה' כדבר איש על אלהי גויי הארץ, כח אלהי הרים הוא ולא אלהי עמקים. ויחזק את ידי המלך אחאב ואת ידי עמו בשם ה' להתחזק ולהלחם, כי יתן ה' את חיל ארם בידם. ויהי מקץ שבעת ימים לחנות המחנות אלה נכח אלה, ותקרבנה למלחמה ויפלו בני ישראל בחיל הרגלי אשר לארם וישחיתו בהם ארצה מאת אלף איש ביום אחד. ויחישו להם שרידי חיל ארם מפלט בשערי אפק ותפל חומת העיר עליהם וימותו בהם עשרים ושבעה אלף איש. ובן הדר נס ויחבא באחד בתי העיר חדר בחדר, ותחזק יד ישראל על אדם ביום ההוא בהכותם את חיל האויב כמעט עד כלה. ומי יודע אם יספה ארם לשאת עוד ראשה, לולא נפתה אחאב בחלקת לשון מלאכי בן הדד, אשר באו חגורי שקים וחבלים בראשיהם להתחנן על נפשו ועל ממלכתו. ויהי המעט, כי החיה אחאב את בן הדד, ויעלהו אליו אל המרכבה. ויתרפס אליו בן הדד ויאמר כי ישיב לו את הערים אשר לקח אביו מיד עמרי אביהו, וכי יתן לאחאב לשום חֻצות בדמשק, כאשר שם אביו בשמרון. ויפת לב אחאב, ויבא בברית עם אויב עמו, וישלחהו בשלום וישב ויקם בעצם ידו את השטן הזה לישראל אחרי נפלו.

ובעיני הנביאים היה הדבר רע עד מאד.ויחפש איש מבני הנביאים בַאֲפַר על עניו, ויצא אל המלך בעברו לדרכו וישאל אותו כמגיש משפטו אליו לאמר: איש הפקיד בידו בימי המלחמה את שבוי חרבו לשמרו ויעד בו, כי נפשו תהיה תחתיו אם ימלט מידו, ויהי הוא עושה כה וכה והשבוי נעלם ואיננו. ויחרוץ המלך משפטו, כי דרכו בראשו תהיה נפש תחת נפש. ויסר בן הנביאים פתאם את האפר מעל עיניו למען יכירהו המלך וינבא בשם ה', כי יען אשר שלח את צורר עמו מידו, לכן נפשו תחת נפש אויבו תהיה ועמו תחת עמו. ויפן אחאב נרעש ונפעם הביתה.

והגדולות אשר עשו הנביאים, אשר היו בדבר פיהם לרוח גבורה לבית אפרים, ויעוררו באהבתם העזה כמות לעמם ולארצם, לעשות תשועות גדולות לישראל שתי פעמים בארם אויבתו בנפש, לא הפילו דבר ממעללי בית אחאב ומדרכו הקשה אשר התהלך עם אלהים ואנשים. ודבריהם כאש אשר אזרו זקות בו ובעמו לקום במתי מספר על עם עצום ורב לא עמדו לפחת במלך ישראל רוח דעת ויראת ה'39 כאשר עם לבבם.

ויוסף אחאב ללכת בעצת אשתו הצידונית המרשעת. ויהי היום ויאמר אחאב אל איש ושמו נבות לתת לו את כרמו, אשר על יד בית המלך בעיר הגדולה יזרעאל בכל מחיר אשר ישית עליו נבות. ולא אבה האיש למכור את כרמו כי נחלת אבותיו הוא, ויפלו פני אחאב, ותבז לו איזבל ותתנכל, ותקם שני עדי שקר ויעידו לפני השופטים אשר ביזרעאל, כי ברך נבות אלהים ומלך ויסקלוהו וימת. וגם את בני40 נבות, בערה איזבל לבלתי הותר איש דורש משפטו. ויהי כשמוע אחאב כי מת נבות ויקם וירד אל כרמו לרשתו. הוא בא אל תוך הכרם והנה אליהו הנביא אשר נעלם מקומו זה שָנים נצב לקראתו וקורא בקול רעם: הרצחת וגם ירשת! ואחאב נבעת מאד ויקרא: “המצאתני אויבי?” ויאמר אליהו מצאתי! יען התמכרך לעשות הרע בעיני ה'. וינבא לו ולאיזבל את האחרית אשר חזו אחיה השילני ויהוא בן חנני על בית ירבעם ועל בית בעשא.

אך הנבלה הזאת אשר נעשתה בידי איזבל אשר התעוללה על נקי ותרצחהו ותירשהו. תוכיח גם על בית אפרים ועל מלכו, אשר הרע לעשות מכל אשר לפניו ולאחריו. כי לא נבקה עוד מהם כל רוח צדק ומוסר. הן אחאב בחמדו את כרם נבות לו את מחירו בכסף מלא, או לתת לו תחתיו כרם טוב ממנו. ובכן לא נָגיד רב מעשקות היה אחאב. והדבר אשר קרא נבות כמשתומם “חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך”, יענה עד כמה גבה משפט גבר בעיני העם, עד כי מושל אדיר לא יכול לעות אותו. על כן נפלא בעיני אחאב לעשות לנבות מאומה, בלתי אם להתעצב אל לבו ולשאת בשרו בשניו. ועל רוח היושר הזה, אשר נחה כטל מאת ה' על ישראל ועל מושליו, שחקה לעגה איזבל הצידונית בת אלהי הנכר ותתלוצץ ותאמר: “האתה תעשה מלוכה על ישראל? אני אתן לך כרם נבות היזרעאלי”. לאמר, היצלח איש רפה ידים ורך לבב כמוך למלוכה, כי גם בעיניה גם בעיני כל בני הנכר נחשב מוסר לרפיון וצדקה למרך לב. אך בכל זאת יָראה גם היא את חמת העם, ולא גזלה את הכרם לעיני השמש, כי אם התנכלה ותחשב מחשבת בליעל, ותשת ידה במסתרים עם שופטי יזרעאל אשר התמכרו לעשות את הטוב בעיניה, ואת הרע בעיני אלהים ואדם. ואת אזן אחאב לא גלתה את מזמת החמס והדמים אשר חמסה על נבות האֻמלל41. וקרוב הדבר, כי גם אחרי מות נבות עשתה שקר בנפש בעלה המלך, כי אמנם משפט מות היה לנבות, וכל קנינו כפר החטאת הוא, אשר חטא למלך בקללו אותו, כי אמנם יצא שם לאחאב כי מלך חסד42 הוא. ולבו לא היה קשה מאד, כי יש אשר רך לבו ויכנע רגע מפני ה' בהמרץ איש נביא את דברו באזניו43. ומי יודע אם לא עשה אחאב את הישר, לולא היתה לו איזבל לאשה, כי רק הסתה אותו לעשות את הרע לעבוד את הבעל44 ורק מידה מצאה הרעה את נביאי ה'45.

ויהי בשנה השלישית אחרי הכות אחאב את ארם באפק וילך יהושפט ושריו ועבדיו שמרונה לבקר בבית אחאב חותן יהורם בנו, ויעש אחאב משתה גדול ליהושפט ולכל העם אשר ברגליו. ויהי כטוב לב המלכים ביין46, וידבר אחאב על לב יהושפט לשית ידו עמו לצאת למלחמה על ארם לקחת מידה את רמות גלעד אשר לגדי עיר מקלט הרוצח47 בעבר הירדן, אשר קרעה ארם מיד ישראל. כי ככל אשר רבתה העזובה בחיל אחאב, רב המשטר בצבא יהושפט, אשר היה עורך מלחמה בכל עת. וינהו יהושפט בר הלבב “כמוני כמוך כעמי כעמך, כסוסי כסוסיך”, אך נשאלה נא בה‘, הנצא למלחמה הזאת אם נחדל. ויגנב אחאב את לב יהושפט ויקבֹץ ארבע מאות איש נביאי שקר, אשר התאמרו, כי נביאי ה’ המה. ויבאו ויתיצבו כלם לפני מלכי יהודה וישראל, היושבים בהדר כבודם איש על כסאו מלֻבשים בגדי מלכות במושב חצי גֹרן עגֻלה48 פתח שער שמרון, ויתנבאו לפניהם כטוב בעיני אחאב אדוניהם. וצדקיהו בן כנענה ראש הנביאים האלה, איש אשר מצח נחושה לו, עשה לו קרני ברזל ויָזר לדבר שקר בשם ה' לאמר: “כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם”. אך יהושפט לא נפתה לדברי אחאב, כי נביאי ה' המה, כי ידע להבחין בין נביאי האמת אשר ביהודה ארצו ובין חֶבר הנקלים והנבלים האלה, אשר ישאו את שם ה' לשוא, למען החלק ומצא חן בעיני אדוניהם. וישאל אם אין עוד נביא ה' כאשר עם לבבו. ויגד לו אחאב, כי יש עוד נביא ושמו מיכיהו בן ימלה אך הוא רע בעיניו על התנבאו עליו רק רע. ויוכיחהו מלך יהודה בחן ובשפה רכה, על שנאו איש אלהים דובר אמת. וישלחהו ויקראוהו ויביאוהו ויעמד לפני המלכים, ויעבר הנביא הנעלה הזה בחזון את הרעה אשר תמצא את מלך ישראל לבדו מן המלחמה הזאת, כי מות ימות בה. וירע הדבר בעיני אחאב, כי מנע אותו מיכיהו מצאת למלחמה הזאת, ויט לבו אחרי דברי נביאי השקר. ויפתח מיכיהו במשל פיו ויעבר בחזון נמלץ ונערץ עד מאד את תגברת רוח השקר השמה כיום מוקשי מות לרגלי המלך ברמות גלעד. ויעז צדקיהו הנבל את פניו ויך את הנביא הנשגב והמרומם הזה על הלחי ויכלימהו. ואחאב צוה לשום אותו בבית הכלא עד שובו מן המלחמה, אך לב הנביא לא נפל ויאמר ף “אם שוב תשוב בשלום לא דבר בי ה'”.

ולא שמע אחאב לקול הנביא הנעלב, אשר אמר להציל את נפשו ממות, וילך בעצת בן כנענה ויתר נביאי השקר ויצא למלחמה אל רמות הגלעד, ויתן את שלטון הארץ ביד יואש בנו49. אך בכל זאת הגה לבו אימה לזכר דברי הנביא. ויפשט את בגדי מלכותו וילבש כאחד אנשי הצבא למען התחפש. ולמלך ארם לא היתה לרצון המלחמה הזאת, אחרי אשר כשל כחו מאד במלחמותיו הראשונות באחאב. ויהי דברו אל שרי הרכב אשר אסרו את המלחמה לבלתי הלחם עם איש בלתי עם המלך לבדו ולשוב אחרי כן מאחרי בני ישראל, כי ידע הפעם את כחו, כי דל הוא. ויעשו שרי הרכב כן, וישובו גם מאחרי יהושפט בראותם, כי לא מלך ישראל הוא, וישימו את כל לבם רק אל אחאב לבדן, אך לא הכירוהו, כי התחפש. וימשך איש בקשת לתֻמו וימצא חצו את אחאב מלך ישראל וימחצהו מחץ מות. וימהר הרַכָּב להוציא את המלך במרכבתו מתוך המחנה וימת אחאב בערב. וגם יהושפט וגם שרי הרכב אשר לארם לא הוסיפו עוד להלחם, כי ליהושפט נתעב דבר המלחמה הזאת, אשר לא היתה על פי ה', וגם שרי צבאות ארם לא אבו להלחם עוד, כי ידעו כי כחם דל עוד ולמה להם להתגרות ברעה. ויהי כבא השמש ויעבירו קול במחנה ישראל ובמחנה ארם “איש אל עירו ואיש אל ארצו”, ויעלו המחנות איש מעל אחותה וילכו לדרכם. ויבא דבר מיכיהו אשר דבר עליו. גם דבר הנביא אשר הוכיח את דרכו על פניו על שלחו את בן הדד מידו בא על אחאב, כי הפר בן הדד את בריתו אשר כרת עמו אחאב בחמלתו עליו וישב לו רעה תחת טובה ויצו לכונן רק אל מלך ישראל. אשר עשה לו חסד ויחיהו, וישב לו את ממלכתו. ויקברו את אחאב בשמרן וימלך אחיזיהו (2863 – 898) בנו תחתיו.

ויהי בשוב יהושפט מן המלחמה ויצא לקראתו הנביא הישיש יהוא בן חנני ויוכיחהו על שיתו ידו עם אחאב אשר העמיק לשחת בישראל50. ויהי המעט מיהושפט כי לא השיב חרפה ליהוא הנביא, כאשר השיב אסא אבי יהושפט לחנני אבי יהוא51, ויוסף עוד לעשות את הטוב ואת הישר בעיני ה‘. ויעבור את כל הארץ מבאר שבע קצה נגב יהודה עד הר אפרים צפון גבול ממלכתו, וידבר על לב העם להתחזק ביראת ה’. וישם שופטים בירושלם, ובכל הערים הבצורות, וידבר על לב השופטים דברים נכוחים ונמרצים. ויזכירם את הדבר הגדול אשר דבר משה איש האלהים, כי המשפט לאלהים הוא. ויאמר “יהי פחד ה' עליכם שמרו ועשו כי אין עם ה' אלהינו עולה ומשא פנים ומקח שחד”52. ויחזק גם יהושפט בכל עז בסדרי הממלכה אשר סדר דוד אביו, ויבדל גם הוא בין המלאכה החיצונה לאמר פקודת השופטים והשוטרים53. ותהי פקודת המשפט ביד הלוים והכהנים תופסי התורה בימים ההם, וביד ראשי האבות לבית ישראל היושבים עמם על המשפט. והשוטרים היו רק הלוים54, באשר רק ידם מצאה להעלות כל דבר משפט על הכתב, כי כמעט הם לבדם היו בעלי עט סופר מהיר בימי הקדם, אף כי עצם מלאכת הכתב נפוצה בין כל העם, ולא נחה על גורל המשפט שבט המלך כדבר אשר דבר יהושפט “כי לא לאדם תשפטו כי לה'”. ותִקָרא באמת ובמשפט לפקודת השופטים “המלאכה החיצונה”, כי לא היה לה דבר עם בית המלך. אך כל דבר הכהֻנה והמקדש היה ביד אמריהו אשר כִהן בימים ההם, כי הכהן הגדול היה הראש לכל מלאכת עבודת ה'. וזבדיהו בן ישמעאל הנגיד לבית יהודה היה ראש לכל דבר מלאכת המלך לכל דבר פקודת הצבא ולמשמרת הארץ למלחמה ולשלום ולכל דבר אשר לממלכת יהודה עם הממלכות אשר מסביב.

ויהי המעט מיהושפט, כי כלכל את כחל דברי ממלכתו מבית על פי המתכנת אשר תכן לה דוד, וישם לו גם את שלמה למופת בדבר סחר הארץ עם הארצות הרחקות. ויבן עשר אניות כמשפט אניות תרשיש ללכת אופירה דרך ים סוף לזהב. ואדום הסרה למשמעת מלכי בית דוד היושבת בין יהודה ובין ים סוף לא עמדה לשטן לו.

ותחת אחאב מלך אחזיה בנו על ישראל ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשו אביו ואמו ויֵזֵל מאד ללכת אחרי ההבל ולעבוד את הבעל בכל לבו ולהשתחות לשקוץ השומם הזה. ותקל בעיניו עבודת הבעל אלהי צידון וידרוש גם בבעל זבוב אלהי עקרון אשר לפלשתים, אך בכל זאת לא הפר יהושפט ירא האלהים את בריתו עמו. ויהי לבו שלם עמו ככל אשר היה תמים עם אחאב אביו. ויהי בבנותו את האניות וישתפהו עמו גם בדבר הבנין גם בדבר המסחר. וימלא את ידו לשלוח את עבדי אחזיה עם עבדיו ולאכול את פרי סחר אופיר חלק כחלק, ולא התבונן יהושפט, כי בדבר הזה הוא נותן למלכי בית אפרים מדרך כף רגל ומעבר בארצו ומבוא לעלילותיהם הנשחתות בקרב בני עמו. אך ברית הימים הזאת לא האריכה ימים, כי אך הורד הורידו את האניות בעציון גבר והנה רוח קדים באה ותשברם ותהרסם, ויהי איש נביא במרשה אשר ליהודה ושמו אליעזר בן דוֹדָוָהו ויגל ביום ההוא את אזן המלך את הרעה אשר מצאה באותו בעציון גבר הרחוקה, ויאמר לו “בהתחברך לרשע פרץ ה' את מעשיך”55. ובעיני בני קרח משוררי הקדש אשר ידם נכונה עם הנביאים לא טובה גם ברית מלך יהודה עם מלך בית אפרים גם ברית המרכלת עם הגוים הרחוקים, כי רק ארץ יהודה וירושלם לבדן נחשבו להם למשגב אלהים56 וחומותיהן וארמונותיהן והיכליהן למשכן הכבוד, החיל והעז ולמעון חסדי ה'57. וירע בעיניהם על יהושפט אשר תחת שים לב להתבצר במקומו ולשמור על ארצו58 שם עיניו בקצה הארץ. ויהי כאשר באה השמועה, כי נשברו האניות ויביעו את הגיוני לבם בשיר, וילעגו על קרית מלך רב אשר בצפון הארץ לאמר: על שמרון בעלת ברית מלך ציון הקטנה והנאוה משוש כל הארץ59.

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נָחְפְּזוּ

רְעָדָה אֲחָזָתַם שָם חִיל כַּיּוֹלֵדָה בְּרוּח קָדִים תְּשַבֵּר אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ;60

ויהי אחרי כן וידבר אחזיה על לב יהושפט לחדש עמו את ברית המסחר, ולא אבה עוד מלך יהודה לשית ידו עמו בדבר הזה, אך לא חשך את ידו מתמוך את ממלכת בית אחאב, גם אחרי מות אחזיהו, כי לא האריך אחזיהו ימים, כי בשנה השנית למלכו נפל בעד השבכה מן העליה בהיכלו ויחל וימת. וימלך יהורם (2865 – 896) אחיו בן אחאב תחתיו. ויעש גם הוא את הרע אך לא כאביו וכאמו כי את מצבת הבעל הסיר משמרון, ובדברי הממלכה לא היה רפה ידים כאחזיה אחיו אשר ראה את פשע מואב אשר פשעה מתחת יד מלכי אפרים במות אחאב61, ולא התבונן, כי נוקד היה מישע מלך מואב והעלה למלכי אפרים מנחה אלף כדים ומאה אלף אילים מגֻדלי צמר. וימנע מישע את מנחתו למן היום אשר מת אחאב, ואחזיה לא הרים יד. ויהי אך עלה עלה יורם על כסא אחיו ותהי ראשית מעשהו לפקוד את צבאו ביום ההוא62 ולהסיעו על מואב למלחמה. וישלח אל יהושפט לבקש מעז ממנו ויעתר לו, ויעבר מלך אפרים ומלך יהודה את מדבר אדום, ויקח יהושפט גם את הנציב אשר הפקיד על אדום הפרה למשמעת יהודה אשר נתנו לו בני אדום כבוד מלך, ויבאו מקץ שבעת ימים ארצה מואב. והמואבים מקדמים את פניהם על הגבול מכל חוגר חגורה ומעלה לאמר, כל זכר במואב תופש חרב. ויכו בני ישראל את מואב מכה רבה מאד, ויהרסו הם וישיתו ארצם שממה והקלעים הכו לפי חרב את קיר הרשת עיר מואב. וירא מלך מואב, כי לא יכול לבני ישראל ויאמר להבקיע בשבע מאות איש אל מחנה מלך אדום, ולא מצאה ידו גם לזאת, ויחר אפו. ויהי כי עלתה בידו לתפוש את בן מלך אדום63 וישרפהו באש אל החומה לעיני אביו ולעיני כל המחנה. ויגדל מאד עון מלך מואב בעיני נביאי ישראל ימים רבים אחרי כן וינבאו לו אחרית רעה64. ויֻכו כל בני ישראל ובני אדום בתמהון למראה האכזריות הזאת ולא יכלו עוד להלחם וישובו איש לארצו. ותבער חמת מלך אדום למן העת ההיא על בני יהודה, כי לא רבו את ריבו וישמור את הדבר בלבו לעת מצא.

ובני מואב אשר חלו בם בני ישראל מכה רבה מאד, שמרו על כל עברתם ליהושפט על אשר עמד למעז ליורם מלך אפרים. ויהי עוד יהודה יושבת לבטח ובני עמון ומואב חרשו רעה על ישראל להכריתו ולהשמידו עד כלה65.

כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ;

עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֵיךָ;

אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגוֹי וְלֹא –יִזָּכֵר שֵם-יִשְרָאֵל עוֹד;66

ויכרתו ברית בסתר עם ההגרים היושבים מקדם לגלעד, ועם אנשי נבל היושבים בהר גבול שעיר, ועם שארית העמלקים והמעונים והאשורים בני דדן אשר מנגב, וגם הפלשתים הנכנעים בידי יהושפט שתו עמם ידם בסתר בעצת צר, אשר שמרה את עברתה לבית יהודה למן היום אשר השיב יהושפט את פני מלכי בית אחאב מהשתתף בדבר אניות עציון גבר, כי כל ימי היות יד מלכי בית אחאב נכונה עם מלכי יהודה, שמו גם חלק צר בעלת ברית בית אחאב כי בדבר הזה היתה פתוחה גם לה דרך ים עד הֹדו. אך למן היום נדרה יהודה מפניה את דרך עציון גבר היתה לבית ישראל “סלון ממאיר וקוץ מכאיב”67 כל ימיה.

ויקומו העמים האלה, ויסבו חרש את ים המלח, ויפשטו חיש מהר על עין גדי ויהי המחנה כבד ערב רב מאד ויהי בהתבשר פתע ליהושפט כי הבקיע אויב אל לב ארצו, ויהי כאובד עצות, כי לא עלתה כזאת על לבו מתמול שלשום, ועל יושבי ערי יהודה נפל פחד פתאם, ויחישו מפלט להם ולנשיהם ולטפס בירושלם הבצורה. ויהושפט קרא צום ויעל אל בית ה' ויתפלל באזני כל העם מקירות לבו אל ה‘, כי יושיע את עמו. ותצלח רוח אלהים על איש הלוי מן המשוררים בני אסף ושמו יחיזיאל ויאזור את העם חיל בשם ה’, כי יחלצו לקראת האויב, כי ה' ילחם להם. ותחזקנה ידי המלך והעם וישכימו ממחרת בבקר ויתפקדו לגדודיהם ויצאו למדבר תקוע והחלוץ נוסע לפניהם והלוים עוברים לפני החלוץ בכלי שיר אלהים ונושאים רנה ותפלה. כי מימי מלחמת אבים בירבעם היתה לחק ביהודה להוציא את כלי הקדש למלחמה ככל אשר הוציאו בימי הקדם את ארון הברית68 ולהזכיר את עבודת הכהנים והלוים הנעבדת בהיכל הקדש בירושלם69. וה' שלח רוח רעה בין בני עמון ומואב ובין יושבי הר שעיר ותקם ביניהם מלחמה עזה ותעל יד עמון ומואב ויכו בבני שעיר מכת הרג ואבדן, אך גם אחרי כלותם חמתם בעם אשר זה מעט כרתו עמם ברית לא נאספה החרב הנטושה אל תערה. ויפרץ ריב במחנה עמון ומואב ותשכל חרב איש את אחיו בני עמו עצמו ובשרו ותרב ההרגה מאד. ויהי בבא יהושפט וחילו אל המערכה והנה כל המחנה מלא פגרים מתים וכל יתר העם מהרו ויפֻצו איש לעברו, ולא היה עוד ליהושפט איש ריב להלחם בו. ויעט כל העם אל השלל ותהי הבזה רבה ויבזו את המחנה שלשה ימים. ולא היה בתוך מחנה יהודה די חמורים פרדים וגמלים לשאת את כל השלל. ויקהלו כל העם ביום הרביעי אל עמק אחד70 ויברכו שם את ה' ויעלו משם ירושלמה בנבלים וכנורות וחצוצרות ותהי ראשית דרכם אל בית ה‘. ולא הוסיפו עוד העמים אשר מסביב לחשוב מחשבות מלחמה על יהושפט, כי ראו כי ה’ נלחם לו.

וליהושפט היו שבעה בנים ושם בכורו יורם, ויהי כי אהב המלך את כל בניו ויתן לכלם מתנות רבות וישם אותם לנציבים בערי המצֻדות ביהודה ואת הממשלה נתן ליורם בנו כי הוא הבכור וימת בן ששים שנה (2868 – 893) בשנת העשרים וחמש למלכו.

ויהי אך שכֹב שכב יהושפט המלך החסיד והנאמן עם אלהי אבותיו בשנת חמש ליורם מלך אפרים, ותדֹף פתאם כעשן כל הטובה וכל הברכה אשר התענגו עליהן בני יהודה זה ששים ושש שנה כל ימי אסא ויהושפט. כי זרע המר אשר זרעו ידי יהושפט בקחתו את בת אחאב ליורם בנו לאשה, נתן עתה את פריו, כי עתליה המרשעת בת איזבל אשת יורם הרימה עתה את ראשה; ויהי כי צרה עין האשה העזה וכבירת כח הלב הזאת בגדולת תורת משה ובמלכות בית דוד ותתנכל כל ימיה להכרית כל שריד לבית דוד. ויהיו אחי המלך, אשר לא נקשרו בעבותות אהבה, עם בית עמרי ושרי בית חמיה, הנאמנים עם ה'71 ועם בית דוד כקוץ מונד בעיניה. ויקם יורם ויהרוג את כל אחיו הטובים ממנו ואנשים משרי בית אביו, אשר עמדו לפניו. ויהי בשבתו על כסאו ויעזב את תורת אלהי עמו וישם את כל מעשה בית אחאב לחק בארצו, ויעש במות בהרי יהודה וידח את ירושלם ואת יהודה אחרי הבעל, כי גם בעוד יהושפט חי לא היה שלם עוד לב כל העם מקצה עם תורת אבותם72, ומסורת הברית אשר היתה לשתי הממלכות ליהודה ואפרים הרבתה לשחת במסתרים גם ביהודה. ותהיינה ערי הגבול הראשונות אשר החלו ללכת בדרך אפרים, ולזנות אחרי הבלי הנכר. ויֵאָמר ללכיש עיר הגבול “ראשית חטאת לבת ציון”73. ותרא אדום כי כשל כח יהודה מבית ומחוץ, ותפשע ביהודה, ותמלך עליה מלך אשר פרק על מלכי יהודה מעל צואריו. ויסע יהורם בכל חילו וברכבו ויפשט על גבול אדום לילה ויך את אנשי הגבול לפי חרב. אך אל לב הארץ לא יכול להבקיע כי קדמו בני אדום את פניו ויכו את שרי הרכב אשר ליורם ואת כל מחנהו ויפוצו איש לעברו74. וישָׁבר ביום ההוא על יהודה מעל אדום ותהי אדום לממלכה כקדם. ותהי עוד ארץ קטנה סרה למשמעת יהודה ושמה לבנה, ויהי כשמוע לבנה, כי פשעה אדום ותפשע גם היא מתחת יד יהודה. ותהי אדום לאויבת בנפש לישראל, ותזכור את הרעות אשר מצואה מיד יואב, אף כי היא היתה המתגרה אז בראשונה בישראל, ותשמור את עברתה ותשחת את רחמיה ותטרוף באפה כל נפש מישראל אשר נפלה בידה75.

וצֹר ופלשתים אשר נוסדו יחד בימי יהושפט עם בני עמון ומואב לא נחו ולא שקטו גם המה. וישיתו ידם עם אדום ותָפשו את בני ישראל אשר הֻטלו אל ארצותם,והסגירו אותם המונים המונים בידי אדום לעשות בם שפטים76, או מכרו אותם לסוחרי בני יון לעבדים77. ועין ה' היתה לרעה בבית יורם וישב לו כרשעתו. ויהי המעט, כי נקרעו מידו ארץ אדום וארץ לבנה, ותִפָתח עליו הרעה מנגב ומים, אשר נשקפה גם לאסא מיד זרח הכושי גם יהושפט מיד המעונים ויושבי הר שעיר אשר שתו את ידם עם עמון ומואב. ויתקוממו על יהורם גם הפלשתים גם הערבים אשר עבדו את יהושפט אביו וישיבו לו מנחה78 ויוָעצו לב יחדו ויעלו ויפשטו על יהודה מנגב וממערב, ויבקעו את ירושלם ויפרצו אל בית המלך ויבזו את כל רכושו וישבו את נשיו ויהרגו את בניו ולא נשאר לו בלתי אם בן אחד הקטן בכל אחיו. ויבא על המלך הקשה הזה חמס אחיו ושרי בית אביו ודמם. ותשכל חרב זרים את בניו ככל אשר שכלה חרבו את אחיו בני אביו, ובכל זאת לא שב עוד אף ה' ממנו וינפהו בחלאים רבים מאד וימת בתחלואיו הרעים בשנה השמינית למלכו. ומה שונה היה מות המלך הזה ממות אביו הצדיק ומה עצמו ומה רבו התלאות אשר באו עליו בשמונת השנים הרעות שנות ממלכתו. אדום ולבנה אבדו מידו, פלשת וערב הרימו בו יד, נשי בית המלך הלכו שבי ובניו נפלו לפי חרב. והמלך כואב דָוֶה ומחלתו אנושה ומגואלת, ונפש קהל עמו נקעה ממנו ולא עשו לו כבוד במותו ולא נתנו לו קבר בתוך קברות אבותיו המלכים.

וימלך אחזיהו (2876 – 885) השריד האחר לבית יורם, תחת אביו ושם אשתו המלכה צביה מבאר שבע. וירשע ויעש גם הוא את הרע ככל אשר עשה אביו. כי עתליהו אמו היתה יועצת להרשיע, אך תחת אשר אביו לא היה דבק ביורם בן אחאב מלך אפרים ויהי בודד לנפשו79 נִלוֹה נלוָה אחזיה על יורם מלך אפרים, ויהיו שרי ביתו לו ליועצים.

ויורם מלך אפרים אשר התחזק בתחלת מלכותו ויך את מואב לא הוסיף להצליח, כי בן הדד, אשר אחאב אביו שלחו מידו ויחיהו, החליף כח ויצר מאד ליורם בן איש חסדו אשר נתן לו את נפשו ואת ממלכתו לשלל. ויצק לו ויצר עליו פעמים ויפלא ה' את חסדו לישראל ויצילם שתי פעמים מיד ארם80. גם רעב גדול ונורא היה באפרים כשבע שנים81, וימת בן הדד וימלך חזאל תחתיו, הוא הרבה להכביד את ידו על בית אפרים גם מבן הדד. ויהי בהתחדש המלחמה בין אפרים ובין ארם ברמות גלעד ויבא אחזיה מלך יהודה וחילו לעזור את יורם מלך אפרים אחי עתליה אמו. ויֻכה יורם מכה אנושה מאד ביד הארמים, ולא יכול עוד לשבת במחנה. ויטוש את המלחמה ביד שריו פקודי החיל וילך יזרעאלה עירו להתרפא שם. וגם אחזיהו הלך שמה לבקר את דודו החולה.

ואליהו הנביא איננו עוד, כי לקח אותו אלהים, באחרית ימי אחזיהו בן אחאב מלך אפרים. ויקם תחתיו לנביא את אלישע בן שפט אשר משח אותו אליהו בדבר ה' ביום שובו מהר חורב.

ויהי אלישע איש מלא כח ורוח ה‘, איש אשר גבה לבו מאד בדרכי ה’82 וירחב לבו83 ולא חת מפני כל84 ולא נשא פנים לאיש85, ויהי איש חפץ חסד86 שונא מתנות87 ונדיב רוח מאד88, וכל שמץ דבר נבלה היה לו לגעל נפש89.

וככל אשר היתה תוכחתו למלכי בית אחאב קשה ונמרצה כן היה להם לרוח עצה90 ולרוח גבורה במלחמותיהם, אך באחרונה הראהו ה', כי מלכות בית אחאב היתה כרקב לבית ישראל כלו. וינגד גם את בית אפרים גם את יהודה בחטואתיו ובתועבותיו, כי שב גם המלך יהורם גם העם לזנות אחרי הבעל אשר הסיר בתחלת מלכותו את מצבתו מפניו. ואחזיהו מלך יהודה הלך גם הוא בחטאות בית אחאב ולא סר מהן. ותהי רעה גדולה נשקפה לרוח העם ולהורתו. ויקרא אלישע לאחד מבני הנביאים וישלחהו אל המערכה לרמות גלעד למשוח את אחד שרי החיל החונים שם את יהוא בן יהושפט בן נמשי למטה מנשה91 למלך על אפרים. ויהוא איש גיבור חיל אך עז ונמהר מאד ואין איש טוב ממנו להפוך את כסא ממלכת אחאב. ויהי אך משה אותו מן הנביאים, ויתקעו שרי החיל בשופר ויקראו: מלך יהוא! ויוסע יהוא וגדודיו יזרעאל. וישמע יורם מלך אפרים כי נוסע יהוא לקראתו ויהגה אימה כי כלתה אליו הרעה ויאמר לכבדה, למען השב את המת מהסחיט, וישלח מלאכים לקראתו לקדם פניו בברכה. וישב יהוא את פניהם ולא נתנם לשוב אל אדוניהם.ויצא יורם לקראתו הוא ואחזיה איש ברכבו לקרוא לשלום לו. וימלא יהוא את פני יורם קלון, חיך גם את יורם מלך אפרים גם את אחזיה מלך יהודה וימיתם. וישחט בעברתו ובאכזריותו ארבעים ושנים איש ממשפחת המלך אחזיהו ומשרי יהודה, ויהי עד בא יהוא העירה ואיזבל שמעה את דבר המטבח אשר הכין יהוא, ותשם פניה כחלמיש ותיטב את ראשה למען מצא חן בעיני יהוא. ויהי יהוא בא העירה ותשקף בעד החלון ותיטב הזקנה את דרכה לבקש אהבה ותקרא: “השלום זמרי הורג אדוניו!” ויצן יהוא את הסריסים אשר נשקפו אליו מבעד החלונות וישמטוה ארצה ותהי למרמס לרגלי הסוסים. ויפיל יהוא את פחדו על שרי יזרעאל אומני שבעים בני אחאב ויומרץ את פקודתו עליהם, לשלוח לו את ראשי חניככם בדודים, ולא קמה בהם רוח למרות את פיו, ויעשו כן. ויוסף יהוא חיך את הנשארים לבית אחאב וכל שרי ביתו וכל גידוליו וכוהניו ומיודעיו ויאבד כל שריד לבית אחאב, ויבא על בית אחאב הדבר אשר דבר אליהו, וישע יהוא בעקבה וילכד בערמתו את כהני הבעל כולם ולא נפקד מהם איש ויפשטו עליהם הרצים ויכום לפי חרב, לא הותיר מהם איש. ויוצא את מצבת הבעל ויתצֶהָ וישרפה, וישם את הבעל למחראות. ויגדל יהוא לעשות בהשמידו את הבעל מבית אפרים עד עולם, אך אכזריותו הגדולה אשר שהתה את כל רחמי אדם בקרבו השבו לו הנביאים לחטאת לא יוכל כפרה92.

וישתנו פני שני בתי ישראל מן הקצה אל הקצה, כי ככל אשר השמיד יהוא את בית אחאב עד אחד, כן השמידה עתליה אחרי מות בנה את יתר פלטה בית דוד אשר השאירו הערבים והפלשתים ביום החותם את יורם ואשר השאיר יהוא ביום הכותב את בני אחזיה ושריו. ותימלך (2877 – 884) תחת אחזיה בנה, למען הסב ברבות הימים את ממלכת יהודה אל מלכי צידון אחי אמה. אך בהָמֵת המרשעת הזאת את כל זרע הממלכה מלטה והושבע בת המלך יורם בלט את יואש בן אחזיה ילד בן שנה, אותו ואת מינקות ותמלטהו בית ה‘, ותמָלט שמה גם היא, ותתחבא שם היא והוא שש שנים מפני עתליהו. וקרוב הדבר מאד, כי התבצרו הכוהנים שם מפניה כל ימי מלכותה, כי חומות המקדש היו בצֻרות ולא נתנו לה מדרך כף רגל בבית ה’ כל ימי מלכותה. אך בכל זאת נסתה המרשעת הזאת את כחה ותאמר ללכת את בית ה‘, ויפרצו בו אנשיה93 פרצות ולא מצאה ידם להבקיע אותו אליה, אך השג השיגה ידם לבֹז את אוצר בית ה’ ויקחוהו ויעשוהו לבעלים. ולא עלה על לב אשת הדמים הזאת, כי הבית הקדוש המרכז לתורת האלהים היה גם בית מפלט לפליט האחרון מבית דוד, אשר בכל הדם הרב אשר שפכה למען האבידו יעץ ה' כי בֵלֵה יְבֵלָה אותה ואת בית אתבעל אביה ואת צידון עמה והיה עוד בתוך עמו לתפארת ולגאון עולם.

  1. מ“א כ”ב, מ"ו.  ↩

  2. דהי“ב י”ז, ה'.  ↩

  3. אם ישים החוקר אל לבו,כי מדין תורה היו כל בני העם חיבים לעבור על הפקודים,לא יחשב כגוזמה מספר חיל יהושפט הגדול מאד (דהי“ב י”ז, י“ד – י”ח) ואין לשכוח, כי גם אדום היתה או לישראל עוד וצבאותיה יצאו גם הם לרגל צבאות בני יהודה ( מ"ב ג‘, ט’), ומי יודע אם לא נכלל גם מספרם במספר חיל יהושפט הנפרט בדהי"ב.  ↩

  4. מ“א כ”ב, ד'.  ↩

  5. דהי“ב י”ח, א'.  ↩

  6. “ומלאה רבה היה לו” (דהי“ב י”ז, י"ג) ועיין מלת “מלאכה” (בראשית ל“ג, י”ד). ואם כל עצם המס היו אילים ותישים שהם זכרי הכבשים והעזים, על כרחי אני אומר, כי להשביח את המין באו.  ↩

  7. עתליהו בת עמרי (מ“ב ח', כ”ו) תכיפת עתליה לעמרי לאו דוקא. ופירוש המקרא כך הוא עתליה בת אחאב בן עמרי. ודבר זה מוכרע ממקרא אחר שבפרשה זו הקורא לה “בת אחאב” (י"ח) ואפשר לבת הבן להקרא בת, אך בשום פנים אי אפשר לאחות שתקרא בת.  ↩

  8. מ“א כ', י”ד – ט"ו.  ↩

  9. מ"ג.  ↩

  10. כ“א, כ”ז.  ↩

  11. כ‘, ד’. ט'.  ↩

  12. י"א.  ↩

  13. כ"א.  ↩

  14. מ“א כ”ב, ח'. ט“ז, י”ח.  ↩

  15. “אחאב שקט היה” (סנהד' ק"ב:) = “מחצה עונות ומחצה זכיות” (רש"י).  ↩

  16. י“ח, י”ז. כ"א, כ'.  ↩

  17. “שלח קבוץ” (י“ח, י”ט) “וישלח… ויקבץ” (כ').  ↩

  18. כן נשמע ממליצת “ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם… ויקח… את איזבל ויעבוד את הבעל וגו” (ט“ז, ל”א.) כי בתחלת מלכותו עבד רק את העגל ואח"כ עבד גם את הבעל. ומכאן שתי תשובות על הח' גראֶץ האומר, כי השבית אחאב העגלים מפני הבעל (גד, 23 II) והכתוב הזה עושה את הבעל לתוספת על העגל. השנית, כי פסוק זה מעיד כי בהיות אחאב מלך, לקח את איזבל לאשה ואז הנהיג גם את הבעל, תחת אשר עד העת ההיא עבד את העגל לבדו, וגראץ אומר, כי עמרי לקח לאחאב בנו את איזבל לאשה (22).  ↩

  19. מ“ב ט', כ”ב.  ↩

  20. מ“א כ”א, כ"ו.  ↩

  21. כ"א, כ'.  ↩

  22. כ"ב, ח'.  ↩

  23. הדאקטור יוליוס פירסט העיר בתורת חוקר מובהק בקדמוניות העמים, כי מעולם לא קמו בצידון נביאים לאליליהם וכל עצמם של נביאי הבעל בשמרון, לא באו, כי אם להתיש את כח נביאי ישראל. (פירושו כ“א י”ח, מ').  ↩

  24. כן נשמע מהבטחת אליהו לאשה הצרפתית (מ“א י”ז, י"ד) וצרפת היא הארץ צידון (ט') וגם מנגדר הסופר הקדמוני לצידונים יספר, כי רעב גדול היה בצידון בימי אתבעל (מובא בקדמ' 2. 13 IVII).  ↩

  25. מ“א י”ט, י"ח. והמספר הקצוב והמצומצם ילמדנו כי בעין אגודה מסוימת היתה המונה מספר לחבריה.  ↩

  26. מ“א י”ט י. (ועיין פרק קודם).  ↩

  27. בגמרא (חולין ה'.) השתדלו רבותינו האמוראים להוציא את מלת “והעורבים” (מ“א י”ז, ו') ממשמעה הרגיל ולעשותה שם אדם או שם מקום. והנה רבותינו התנאים באים ומושיטים לנו, דבר זה בקנה ואומרים לנו דברים ברורים: “עיר היא בתחום בית שאן ושמע ערבו” (בראשית רבה ל"ג) ותבנית השם הזה לדעתנו כהגגית שם “בוכרו” (דהי“א ח', ל”ח).  ↩

  28. מ“א י”ח, ל'.  ↩

  29. רק פעם אחת נזכרו עוד נביאי הבעל (מ“ב י', י”ט) אך לפי העולה מכלל המאורע אין האמור שם אלא אשגרת לשון בלבד בפי יהוא ובסגנון פקודתו, וכונת הפקודה היתה על כהני הבעל, כי פה כתוב כי כל הנביאים מתו (מ“א י”ט, א') ואין להחזיק כי איזבל חדשה עוד הפעם את נבואת הבעל אחרי אשר היתה לבוז.  ↩

  30. בשנת מות אחאב הננו מוצאים הבל נביאי שקר מתנבאים תרמית לכם בשם ה‘ (כ“ב, י”ב.) ודברי גראץ דברי רוח הם, כי הנביאים האלה תלמידי אליהו היו שרפתה רוחם בעת ההיא ויסבירו פנים לאחאב להנבא לו כטוב בעיניו. אי שמים! המודה בדברי נביאים ( או רק המכבדם יאמר כן? ומה המריצהו לזה? והלא בפירוש שאל יהושפט "האין פה נביא לה’?" (כ"ב, ז.) מכלל שכל הנביאים שהתנבאו לפני אחאב לא היו בני הנביאים נביאי אמת.  ↩

  31. מ“א כ”ב, ל"ט. ואין לברר אם היה רוב בנינו שן, או רק קשוטיו היו שן, אך זה ברור, כי לא בא שן לארץ ישראל, בלתי אם בידי הצדונים אשר סחרו אל ארץ הדו מקום השנהבים בעלי השן.  ↩

  32. כ“ב, כ”ו.  ↩

  33. כ“ב, ל”ט.  ↩

  34. בן הדד זה אינו בן הדד ההוא.אשר היו לו דברים עם אסא (מ“א ט”ו, י"ח.) כי אם בנו אשר בימי עמרי אבי אחאב לא עלה עוד על הכסא, כי בימים ההם היתה עוד המלוכה לאביו (כ', ל"ד).  ↩

  35. “אומר אני, הם שנאמר עליהם: ”כל הברכים אשר לא כרעו לבעל שבעת אלפים“ (רש“י מ”א כ', ט"ו.) והדברים מתקבלים מאד מאד, כי מלבד המנין המסכים בשני המקראות, הנה הרוח החיה במלחמות אחאב בארם, היו נביאי ה‘ (מ“א כ', י”ג. כ“ב. כ”ח. ל“ה. ל”ח.) ובכן אין ספק, כי המתחזקים ההם היו רק שבעת אלפים הנאמנים לה’ (י“ט, י”ח), אשר רק הם לבדם שמעו לקול הנביאים. ואולי יש מעין רמז לזה במליצת ”כל העם כל בני ישראל" (כ', ט"ו) לאמר: האנשים אשר ראוי להם להקרא עם ישראל היו רק הם ולא יותר, כי אי אפשר לאמר כי בכלל העם לא היו יותר משבעת אלפים נפש.  ↩

  36. “וירדפם ישראל” (מ"א כ‘, כ’.).  ↩

  37. נאמר בראשונה “ויך את הסוס ואת הרכב” (כ', כ"א) הרי רכב ופרשים אמור הוא מה אני מקיים “והכה בארם מכה גדולה ” (שם). על כרחו הוא בא לרבות את חיל הרגלי. הסוס: אין משמעו גוף הסוסים כי בזמן ההוא כבר היו הסוסים נחשבים מאד באפרים וביחוד בעיני אחאב (י"ח, ה') והסוסים נחשבו לשלל טוב מאד, כי אם את הפרשים רוכבי הסוסים הכו בני ישראל.  ↩

  38. משנת מלחמת ארם האחרונה נדע לעמוד על שנות המלחמות שלפניה. המלחמה האחרונה היתה שנת מות אחאב שהיא שנת 2863 לימות העולם ולפניה כתוב “שלוש שנים אין מלחמה בין ארם ובין ישראל” (מ“א כ”ב, א') ובכן היתה מלחמת אפק מלפניה בשנת 2860 ומלחמת מצור שמרון הקודמת לה, שנה אחת 2859.  ↩

  39. הנביאים נהגו במדברותיהם אל אחאב בימי תחלת המלחמות, את מנהג משה רבם עם פרעה וישימו את הנפלאות אשר יעשה ה‘ לעמו, למכשיר להפיץ את דעתו ואת אמתו בארץ ויחתמו גם הם את דבריהם "וידעת כי אני ה’" (מ“א כ', י”ג. כ"ח).  ↩

  40. מ“ב ט', כ”ו.  ↩

  41. מן הסתומה שסתמה איזבל את דבריה “אני אתן לך וגו'” עולה ומתבאר כי אמרה לו אני אקבל את דבר קנית הכרם על עצמי ולפניך אביא דבר גמור ולך אל יהי שום עסק בזה. וגם הסתומה השנית “אין נבות חי, כי אם מת! ” מביעה לאמר: מת נבות וכיצד מת אם בדרך זו או זו היא אחת היא, אחרי אשר איננו חי. והמכתב הנעשה לפי דברי המקרא רק בידי איזבל נעשו ושלא מדעתו. ועיין היטב.  ↩

  42. מ“א כ', ל”א.  ↩

  43. שם כ“א, כ”ז – כ"ט.  ↩

  44. ויקח אשה את איזבל ויעבד את הבעל (ט“ז, ל”א).  ↩

  45. י“ח, י”ג. י"ט, ב'.  ↩

  46. דהי“ב י”ח, ב'. כן עולה מן הכתוב.  ↩

  47. דברים ד', מ"ג.  ↩

  48. AMPHITHEATER בלי ובלשנות אירופה (חולין ה'.) וזה הפשט המתקבל, כי אי אפשר לאמר, כי מלך אדיר כאחאב אשר ישב בבית שן יקדם את פני מלך אדיר ומכובד בעיניו מאד בגרן כפשוטו. – גרן איננו בנין בארצות הקדם, כי אם ערמה שבלי הוגן שחשודים סובבים בו במעגל. ומסבה כזו טובה לראות ולהראות לכל העומדים לפניהם. והסנהדרין היו נוהגים לשבת בסדר זה, יען כי פני כל יושב כן, איש אל אחיו, ופני כלם אל שלש שורות של ת"ת היושבים לפניהם. משחקי היונים היו עומדים כן, למען הראות לעיני הקהל הבא להשתעשע במשחקם. ואחאב ויהושפט היו יושבים אגודות בכבודם כן, למען הראות לעיני ארבע מאות הנביאים שהתנבאו לפניהם.  ↩

  49. דבר זה נראה מן הכתוב (מ“א כ”ב, כ"ו).  ↩

  50. דהי“ב י”ט, ב'.  ↩

  51. ט"ז, י'.  ↩

  52. קרוב הוא, כי מזמור לאסף (תהלים פ"ב) על יסוד בתי דינים שבימי יהושפט נאמר, ועיין מוצא דברי באורי מאורעות וכו'.  ↩

  53. עיין דהי“א כ”ו, כ"ט.  ↩

  54. דהי“ב י”ט, י"א.  ↩

  55. דהי“ב כ', ל”ז. והנכונה היא, כי נבואה זו נאמרה בעצם יום השבר האניות ועל כן יתישב היטב מלת “פרץ” הבאה בלי עבר. והפלא היה כי הודיע הנביא אם אשר נעשתה ביום ההוא במרחק כמה וכמה ימים ועל כן קדם ספור הנבואה במקרא לספור במקרא לספור המאורע, ועל פלא זה נאמר “ כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות” (תהילים מ"ח, ט) בסירוס המקרא כאשר שמענו בעיר ה' צבאות – מפי הנביא – כן ראינו – במעשה.  ↩

  56. ד'.  ↩

  57. י'.  ↩

  58. י“ג – י”ד.  ↩

  59. ג‘. ומלת “הר ציון” הוא סוף מחצית הפסוק הראשונה ופירושו משוש כל הארץ היא רק הר ציון אבל “ירכתי צפון” כלומר שומרון עיר ממלכת אפרים שהיא בצפונה של יהודה וירושלם איננה מָשוֹש כי אם “קִרְיַת מלך רב”. עיר מלך בשר ודם המתגאה בגדולת הקטנה. וכן אנו מוצאים בדברי הנביאים נביא הצדק מטיף על ירושלם "הנני בורא את ירושלם גילה ועמה משוש – ישע’ ס“ה, י”ח – “ואמציה כהן בית אל קורא את עיר ממלכת אפרים ”מקדש מלך ובית ממלכה – עמוס ז', י“ב –”.  ↩

  60. ה‘ – ח’.  ↩

  61. בשנת תר“ל מצאו בעבר הירדן במסכי ים המלח מצבת אבן בתבנית לוח, 113 סנטימטר ארכה 70 רחבה, ושלשים עביה, את מצבת הזכרון הזאת הציב לו מישע מלך מואב בחייו ויחצב בה את זכרון דברי מלחמותיו שהיו לו מלכי ישראל ועל כלם עם עמרי, אך יען כי רבות מאותיותיה אין להכיר, על כן אין להציל מפיה דבר נכון. פתשנן דברי האבן ימצא בפאלאסטינא למונק תרגום אשכנזי של לוי בסוף ה”א.  ↩

  62. מ“ב ג‘, ו’. ומליצת ”ביום ההוא“ אי אפשר לה לחזור על יום פשיעת מלך מואב האמורה בפסוק שלפניו, כי פשיעה זו היתה כשתי שנים לפני זה במות אחאב ככתוב בעצם הפסוק ההוא ובהתחלת מלכות אחזיהו (א‘, א’) ובכן אין מאורע לתלות בו את מליצת ”ביום ההוא" כי אם על יום היות יורם למלך שבו דבר הכתוב.  ↩

  63. עיין מוצא דבר סדר מלחמות יהושפט האחרונות.  ↩

  64. עמוס ב‘, א’ – ג'.  ↩

  65. דהי"ב כ‘, א’.  ↩

  66. תהלים פ"ג, ג' – ה;  ↩

  67. יחזקאל כ“ח, כ”ד.  ↩

  68. דהי“ב י”ג, י“ב. י”ד.  ↩

  69. י‘ – י"א, תהילים כ’, ד'. ועיין דברינו למזמור זה מוצא דבר בירורי המאורעות.  ↩

  70. קרוב הוא כי “עמק ברכה” (דהי“ב כ', כ”ו) הוא עמק יהושפט (יואל ד‘, ב’) ונקרא כן על כי חנה שם יהושפט ומחנהו שבעה ימים מחוץ לירושלם למען התחטא בימי נדה ביום השלישי וביום השביעי (עיין במדבר ל“א, י”ט) כי טמאי מתים היו. כי פשטו את החללים (דהי“ב שם כ”ה) ודרכם הראשונה היה לבית ה‘ (כ"ח) אשר שמה לא יב כל טמא. ונקרא גם עמק ברכה, כי ברכו שם את ה’. כי בדברי תורה ותפלה מותרים טמאי מתים.  ↩

  71. דהי“ב כ”א, י"ג.  ↩

  72. כ', ל"ג.  ↩

  73. מיכה א', י"ג. לכיש היתה עיר מבצר הגבול ליהודה (דהי“ב י”א,ט').על כן חנו עליה חיל אשור (מ“ב י”ח, י“ז. ישעיה ל”ו, ב‘. דהי“ב ל”ב, ט’) וחיל בבל (ירמיה ל"ד, ז') .  ↩

  74. עיין קדמוניות ( 1, 5 X I ) ועיין פי' הרד"ק בשם אביו (מ“ב ח', כ”א).  ↩

  75. עמוס א', י"א.  ↩

  76. ו‘, ט’.  ↩

  77. יואל ד‘, ד’ – ו'.  ↩

  78. דהי“ב י”ז, י“א. [תולדות ישראל] ז 7 ח”ג.  ↩

  79. דבר זה עולה לעיני המתבונן המעמיק מדהי“ב כ”ב, ד'.  ↩

  80. מ“ב ז', י”ח. ז‘, ו’ – ז'.  ↩

  81. ח‘, א’.  ↩

  82. מ"ב ה‘, ח’.  ↩

  83. ב‘, ט’.  ↩

  84. ג', י“ג – י”ד.  ↩

  85. ה‘, י’ – י"א.  ↩

  86. ד‘, ב’. י"ג.  ↩

  87. ה', ט"ז.  ↩

  88. ו', כ"ב.  ↩

  89. מ“ב ה', כ”ו – כ"ז.  ↩

  90. ו‘, ט’ –י'.  ↩

  91. מ"ב ט‘, ב’. ומסורה עלתה בידינו מרבותינו כי בית יהוא משבט מנשה הוא.  ↩

  92. הושע א‘, ד’.  ↩

  93. דהי“ב כ”ד, ז‘. שם כתוב “בניה” ולפי דעתנו בניה פה לאו דוקא ופירושו “נעריה” לאמר עבדיה וחילה, ופי’ הרד“ק: ”בנים לה מאיש אחר לא מן המלך " אינו מתקבל כלל.  ↩

v מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי הממלכות הבודדות לנפשן

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי הממלכות הבודדות לנפשן / זאב יעבץ


ימים אין חפץ ביהודה. ארם כובשת את הגלעד. רפיון יהוא וחטאותיו. נזירות יהונדב. בית הרכבים. מלכות עתליהו. הבעל וכהניו ביהודה. קשר יהוידע ובית הלוי. בריתם עם הכרי והרצים. עתליהו נהרגת. הילד יואש מולך. ברית בין ה' ובין המלך והעם. שירי עז ותהלה על תשובת הממלכה לבית דוד. פקודות בבית ה'. בדק הבית. מלכות יהואחז באפרים. רפיון ואזלת יד. גבורת יואש בן יהואחז. מלכותו באפרים. מות אלישע הנביא.ויהוידע הכהן. כבוד קבורה יהוידע. קלקול יואש מלך יהודה. חנופת שריו. זכריה בן יהוידע נהרג במקדש. השמועה בישראל על ההרג הזה. אסון יואש מלך יהודה. הארמים בירושלם. הרג בשרי יהודה. קשר עבדי המלך בדמי בני יהוידע. יואש נהרג ונקבר חוץ לקברות המלכים. אמציה בנו מולך. ארם נגפת שלש פעמים לפני יואש בן יהואחז. ישרת אמציה במשפט הקושרים. מאמצי כחו להגדיל את צבאו. חיל שכירי אפרים ביהודה. תשובתם אל ארצם ואכזריותם. אדום נגפת ונכבשת לפני אמציה. קלקולו. אלהי אדום בביתו. גאותו. הגרת אמציה ביואש ומפלתו בבית שמש. בזה שבי ומנוסה. פרץ בחומות ירושלם. אמציה מת בלכיש ביד קושרים. מלכות עזיה ביהודה. מלכות ירבעם בן יואש באפרים. גבורתו. תשובת גלעד לישראל. כבוש דמשק וחמת. גבורת עזיהו. זכריה בן יברכיהו הנביא. כבוש ערי פלשתים. כבוש הערבים בגור בעל וכבוש המעונים. כבוש אילת. בגינה וישובה. סדרי צבאות עזיהו. בצור ירושלם. רום קרן עבודת האדמה ומרבית המקנה ביהודה. עשר בני אפרים וקלקלתם. בזבוז ותענוגות. עשק ועול. עגל בשמרון. במות בגלגל, במצפה, בהר תבור ובגלעד. עלילות כהני האון. עבודת כוכב כיון וסכות. עמוס הנביא ואמציה כהן בית אל. מכות הארץ בימי ירבעם ועזיה. חורב שדפון ירקון ארבה ובצרת. רעש גדול. ירבעם בן יואש מת. זכריה בנו מולך. הנביאים הגדולים ביהודה. עזיה מתנשא לכהן. עז עזריהו הכהן ואחיו. עזיה לוקה בצרעת. נזור מן המלוכה ויותם בנו מושל. רוח רעה בין בית דוד ובין בית אהרן. זכריה בן ירבעם מת בידי שלום. אבדן בית יהוא. שלום מולך ירח ימים.


2877 – 2989

וימי יהוא וימי עתליהו היו ימים אין חפץ גם באפרים גם ביהודה, כי ממלכות שני בתים האלה היו פרי הרגה ומטבח. ויהוא הגבור המהיר מאד לבער את הרעה בשפך דם לרוב בלא חמלה, היה איש רפה ידים להגן על ארצו מאויביה מחוץ. כי בימיו התנערה ארם אשר כשל כחה בימי אחאב, ותהפוך ידה על בית אפרים. ויתחזק בימיו חזאל מלך ארם, אשר מלך תחת בן הדד, ויך את כל גבול הגלעד המערוער ועד הבשן ויעש חזאל מלך ארם תועבת ונבלות גדולות בגלעד וינגוד את יושביה וידש את בשרם בחרֻצות הברזל1 וירטש באכזריות חמתו עוללים ונשים הרות בקע ואת מבצרי גלעד שלח באש2. גם בקרב הארץ לא הוסיף יהוא לעשות תושיה אחרי האבידו של הבעל, כי בכל חטאת ירבעם דבק ולא סר ממנה, ויֶחטא גם הוא ויֵחטא את ישראל ותהיינה עשרים ושמנה שנות ממלכתו שנות עמל ויגון גם מבית גם מחוץ.

ויהי באפרים איש חכם וצדיק בימים ההם ושמו יהונדב בן רכב וירא כי תקותו אשר קוה3 כי יטהר יהוא את העם מכל חטאיו, לא קמה ולא נהיתה וכי סר כח העם ההולך בשרירות לבו והשכרון פרץ מאד בארץ ויקוט בפניו, ויהפך לאויב לתרבות הערים אשר היו לנוה ההבל והרשעה. ויצֶף למרחוק, כי יבא יום ועלה אויב והיתה חמדת הארץ לו למרמס. וישם אל לבו להשיב את כל ביתו לתֻמת אבותיו מעולם, ככל אשר היתה בימי אברהם יצחק ויעקב. ויצב את ביתו להנזר מן היין עד עולם ולצאת מקריה ולעזוב את אחזתם את בתיהם את שדותיהם ואת כרמיהם ולהיות רועי צאן אנשי אהל ומקנה. ואלה דברי המצוה אשר צוה יונדב את בניי השמורים עוד בספר עד היום: “לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימכם למען תחיו ימים רבים על האדמה אשר אתם גרים שם”4. וישמעו הבנים בקול אביהם ויעשו ככל אשר צוה ויצאו וישבו באהלים וינזרו מן היין ולא הפילו דבר קטן או גדול ממצות אביהם ויצרוה מכל משמר גם כמאתים וחמשים שנה אחרי כן, ויהיו עוד אז למופת לשומרי מצוה5. וקרוב הדבר כי ככל אשר היו הנזירים האלה לרצון לנביאי הצדק, כן היו למורת רוח לבני אפרים וילאום בתעלוליהם ויכבידו במשובתם את ידם עליהם לשתות יין6 ותקרא שם המשפחה הזאת “בית הרכבים”.

ובבית יהודה רבתה עוד העזובה מבית אפרים, כי יהוא השמיד את הבעל מאפרים ועתליהו העמידה את הבעל ביהודה. ועל בית אחאב אשר האביר יהוא לא נעצב העם הרבה, כי לא דבקה נפשו אחרי הבית הזה, אשר היה זר לו בכל דרכיו. וגם זולת זה למדה עין אפרים לראות את כסאות מלכיהם נהפכים מבלי התעורר, כי עוד לא כלו חמש ותשעים שנה ובית המלכות השלישי נשמד ביד עבדים מתפרצים, לא כן בית דוד, אשר זממה עתליהו ברשעתה לאבד כל זכר לו. הבית האדיר והנכבד הזה, היה כחותם על לב כל איש יהודה, ורק בדאבון נפש ראה העם אשת בליעל נכריה, זרה לחוחו מנֵבֶלת את הכסא הקדוש בעניה בשבתה עליו. אל מלבד אשר היה כל עם בני יהודה נאמן לבית מלכו אשר מושל אחר זולתו לא ידע זה מאה חמש ושבעים שנה נעלה על בית אפרים גם בדבר הזה, כי תחת אשר לאפרים עמד גבור מתיאֵש וגזור אחור, הלא הוא יונדב בן רכב, קם לבית יהודה גבור מתחזק הלא הוא יהוידע הכהן הגדול.

לב האיש הזה אשר קראו לו חכמי הדורות “האדם הדומה לצור”7 היה כלבב אלישע. גם הוא היה איש מלא עֹז ורחב לב אשר לא שב מפני כל ונאמן מאד בכל לבבו לבית ה' ולבית דוד. ויהי בשנה השביעית למלוך עתליהו ביהודה, ויאזר חיל הכהנים ואת הלוים אשר עמו בבית ה‘, ויאסוף אליו בלט את שרי המאות לכרי ולרצים אשר היו שומרים משמרת בית דוד כמשפט הכרתי והפלתי8 ויראם את הילד יהואש השריד האחד לבית ישי, ויכרות עמהם ברית בסתר, ויֵשבע אותם בשם ה’ להשליך את נפשם מנגד על בית אדוניהם, ולהשיב לו ביד חזקה את ממלכות בית אביו. וישלחם חרש בכל גבול ארץ יהודה ויבואו עמם את ראשי האבות בברית, ויהי כי יראו מפני עתליהו לאסוף את כל העם ירושלמה ויקבצו רק אנשים מן הלוים לבדם, אשר זה דרכם תמיד לעלות אל בית ה' וגם ראשי האבות נקבצו באו בלט אחד אחד לירושלם, וישם יהוידע את הלוים הנאספים לחיל מצב בבית המקדש. ויועד יהוידע הכהן את הקשר ליום השבת, כי ביום ההוא יבאו משמרות הכהנים והלוים לכֵהן שבוע ימים תחת אחיהם אשר כלו לכהן את השבוע, וישכל יהוידע לעצור גם את משמר הכהנים והלוים יוצאי השבת ולא פטר אותם, למען הרבות בבית ה' אנשים, אשר בם בטח לבו. וישם הכהן הגדול משמר על כל מבואות בית ה' ולא נתן לאיש זר מאנשי עתליה לבא אל המקדש פנימה, ויעמֵד גדוד רצים שולפי חרב נגשים אחד באחד מכתף הבית הימנית עד כתף הבית השמאלית. ויוצא הכהן הגדול את בן המלך ילד בן שבע שנים ויעמידהו על העמוד, כמשפט המלכים וישם את הנזר בראשו. ויתן בידו את העדות הלא היא ספר התורה וימשחהו בשמן משחת הקדש, ויכו כל העם כף ויקראו: “יחי המלך!”. ותשמע עתליה את קול החצוצרות אשר תקעו הרצים עולה מבית ה' ותמהר ותבא שמה, ויהי כראותה את המלך נצב בכבודו והכהנים והשרים סביבותיו ויהי לבה לאבן ותקרע את בגדיה ותקרא: קֶשר קֶשר! ויצו יהוידע את פקודי החיל ויוציאוה מאת פני הקדש ויביאוה דרך מבוא הסוסים אל בית המלך וימיתוה שם, ותסר ביום ההוא מעל ישראל יד צידון ובעליה ועשתרותיה, אשר כבדה עליו זה ארבעים שנה. ותֵבֹק רוח חרשי משחית אשר חרשו רעה על תורת משה ועל כסא דוד לבער את שניהם מן הארץ. ויהי היום ההוא יום תשועה לישראל כי שבה ממלכת יהודה לבית דוד. וכל העם שב אל ה' אלהי אבותיו, כי אך הַמְלֵך המליך העם את יואש (2884 – 877), קם יהוידע הכהן אשר החזיר מלכות בית דוד למקומה, ויכרת ברית בין המלך ובין העם, ויבאו אל בית הבעל ויתצו אותו ואת מזבחותיו ואת צלמיו ויכחידו את זכרו. ואת מתן ראש כהני הבעל הרגו. וגדולי העם הורידו את יואש אל בית המלך דרך שער הרצים וישב על כסא אבותיו וישמחו כל העם והארץ שקטה.

ולרגלי הדבר הגדול הזה התעוררה רוח שירת קדש, ותלד שירי עז אשר שמו את התשועה הזאת לזכר עולם. ויקבעו הלוים את כל דברי ילדות יואש, ואת דבר הישועה אשר הושיע ה' אותו מיד עתליהו, בשיר מלא נחמת לב וחרות ה‘. וימסכו רוח תוגה תנחומים ורוממות גם יחד על ילדותו ועל המפלט אשר מצא בבית ה’ מפלטו:


כִּי יִצְפְּנֵנִי בְֹסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה

יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי 9

כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיְיָ יַאַסְפֵנִי 10


ויביעו את הבטחון אשר בטח המלך הרך בה' ביום המשחו בדברים האלה:


יְיָ אוֹרִי וְיִשְעִי מִמִּי אִירָא

יְיָ מָעֹז חַיֵּי מִמִּי אֶפְחָד:11

אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא-ייִרָא לִבִּי

אִם תַּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזאֹת אֲנִי בוֹטֵחַ: 12


ועל מפלת עתליהו אשר שטה כנשר אל בית ה' לעשות כלה בשנואי נפשה שרו לאמר:


בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָרִי

צָרַי וְאֹיְבֵי לִי הֵמָּהּ כָּשְלוּ וְנָפְלוּ: 13


וישירו הלוים עוד מזמר מלא הוד והדר וישוו בו את יהוידע הכהן הקורא לו בשם ה' לעלות על כסאו, ולרדות באויבי נפשו במטה העז אשר שלח לו ה' מציון היכל דוד אביו14. ויחזק את לבו בהראותו לו את העם הנאספים אל בית ה' בהדרת הקדש, בהתנדבם להציל אותו ואת כסאו מיד הקמים עליו באהבתם אותו מיום צאתו מרחם אמו ומראשית ילדותו15. והמלך הרך המשוח אשר שם זה מעט את נזר מלכי צדק מלך ירושלם בראשו נשבע בשם ה', כי נותן הוא ליהוידע בריתו שלום, ברית כהונת עולם, על אמונתו לבית מלכו16. הכהן הגדול מברך את המלך, כי יפיל את שונאיו לפניו17 ככל אשר הכשיל את העמונים את בני ארץ רבה לפני יהושפט אביו וכי יעשה לו תמיד נפלאות כאשר עשה למלך הגדול ההוא אשר הציל אותו ואת חילו מצמאון18 וימלטהו ויחיהו.

ואחד ממשוררי הקדש נתן בשיר קולו על התשועה אשר הושיע ה' את עמו ואת משיחו ביום ההוא19 וישא את דעו על עמק מחשבות ה' ועל צדקתו העומדת לעד המתכסה מעיני אנוש רואה לעינים ועל שלות עריצים כי עדי רגע הוא20. ויפצח רנה על רום קרן בן דוד אשר ראתה עינו באויבי ביתו21. וַיְשַו את המלך הרך אשר גדל במקדש לנֵצר אשר עלה כיונק בחצרות בית ה' ויהי שם לארז לבנון אדיר מאד ויעש כתמר פרי חמדה22, ויעתר אל ה‘, כי יאריך את ימי המלך הזה על כסאו23, ותוצאות דברי שיר זה היו כי אין עול במעשה ה’ וכל דרכיו משפט וצדקה24.

ויהי יהוידע הממליך את יואש לאומן ולמורה לו כל ימי חייו, והמלך זכר את חסדי יהוידע ויהי לו כבן מקשיב, ויעש את הטוב כל ימי חיי הכהן הגדול הזה. ויהיו הימים אשר היה יהוידע לרוח עצה ליואש ימי חפץ לבית ה‘, כי הטה את לב המלך הזה להגדיל את כבודו. וישם הכהן הגדול ביום עלות יואש על כסא אבותיו פקודות על בית ה’ ויפקד מן הכהנים והלוים שוטרים אשר ישימו משטרם על המקדש להעמיד איש איש משומרי משמרת הבית על משמרתו ועל עבודתו, למען תהיינה עיניהם פקוחות לדעת היטב אנשי מעשיהם, לבלתי התגנב שמה איש הולך רוח ומשתגע אשר נטה לבו אחרי הבעל להתנבא שם תרמית לבו25, ויקרא ראש שוטרי המקדש פקיד נגיד26. ויבנו בית כלא קטן ממעל לאחד השערים אשר בבית ה‘, אשר נקרא שמו שער בנימין העליון, ויקראו לבית הכלא, מהפכת. ונתנו שמה את כל האיש אשר נבא בשם ה’ באזני באי המקדש דברים אשר לא כן, וכי יכבד עון הנביא מאד ונתנו אותו אל הצינוק27 אשר כוננו שם.ויגדל המלך יואש ויקח לו אשה ושמה יהועדן מבנות ירושלם. וירא יואש את הפרצות אשר פרצו עתליהו ואנשיה בבית ה' וישם “יסוד בית האלהים”28 למחוז חפץ לו בחיים, כי יקר בעיניו הבית הקדוש הזה משנה יקר, באשר היה משגבו ומפלטו מאויבתו המתנקשת בנפשו. ויקבוץ את הכהנים ואת הלוים, וישלחם לערי יהודה לקחת מדי שנה בשנה איש איש מאת מיודעיו את נדבותיהם ואת כסף ערכך29 ואת מחצית השקל אשר יתנו בני ישראל לגלגלותם אשר קראו לה בימים ההם: כסף עובר30 או משאת משה עבד ה‘31, ולחזק בכסף הזה את בדק הבית. ויעשו הכהנים כן32. אך הלוים התרפו ולא מהרו לשית ידם עם הכהנים33. ויהי בשנת העשרים ושלש ליואש ויתרפו גם הכהנים ולא חזקו את בדק הבית ויועץ המלך עם יהוידע ועם שרי הכהנים וישם לחק (2907 854) לבלתי תת העם את נדבותיהם לבדק הבית בידי הכהנים, כי אם ארון אשר חור נקוב בדלתו, שמו בפתח שער המקדש. ובבא איש ונתן שמה את נדרו ואת נדבתו, ובהמלא הארון ועלה הכהן הגדול וסופר המלך ומנו את הכסף וצררוהו והוציאוהו לבדק הבית, ולא היו עוד הכהנים והלוים לבדם הסוכנים לקופת קדשי בדק הבית, כי השתתפו בה מן העת גם שרי המלך. ובכל זאת נדרש יהוידע הכהן אל הדבר הזה בכל לבבו, כי עיניו היו אל טובת בית ה’ ולא אל הבצע, וגם מבראשונה לא נתן הוא ביד הכהנים את פקודת מגבית הכסף, כי אם יואש המלך34. על כן קראו עוד ימים רבים מאד בישראל לכהן איש החיל והנאמן הזה יהודה המתקן35 ויאמר לו “כי עשה טובה בישראל ועם האלהים וביתו”36.

ובשנה ההיא (2907 854), בשנת העשרים ושלש ליואש, מת יהוא. וימלך יהואחז בנו תחתיו. וילך בדרך יהוא אביו ובדרך כל מלכי בית אפרים, ויעבוד את העגלים וגם האשרה עמדה בשמרון. ותהי בו יד חזאל מלך ארם וילחם בו ויאבד את כל עם המלחמה " וישימם כעפר לדוש" ולא נשארו בכל חיל אפרים בלתי אם חמשים פרשים, עשרה רכב ועשרת אלפים איש רגלי. והעמונים הבקיעו אליהם את הרי גלעד וישבו שם וירחיבו את גבולם37 וגם גדודי מואב היו פורצים בארץ מדי שנה בשנה38. וירא ה' בעני עמו ויקם להם למושיע את יואש בן המלך יהואחז איש גבור חיל וגבה לב39, ויחל להדוף עוד בימי אביו את ארם מערי ישראל40, ויחל העם לשבת לבטח באהליו כתמול שלשום וימת יהואחז וישב יואש בנו הגבור על כסא אביו (2921 – 840).

ואלישע חלה את חליו אשר ימות בה, וירד אליו יואש בן יהואחז מלך אפרים ויחזק הנביא את ידו בשם ה' להכות את ארם. וימת אלישע זקן ושבע ימים אחרי היותו אבי בני הנביאים כחמשים שנה41.

בעת ההיא מת גם יהוידע, וישמחו השרים הנוטים בסתר אחרי תועבת הגוים, כי סר הפחד האיתן הזה מעל פניהם וימצאו לבבם להטות אליהם את לב המלך בחוף ובחלקת שפתים, ואיש לא עמד בפניהם. ויבאו וישתחוו לו ויתרפסו לפניו, ויתנו את לבו כלב אלהים42, ויקנו את לבו ויאזן להם. ויעזבו השרים וכל המרעים אשר דבקו בם את ה' ואת ביתו, וישביתו כמעט גם את עבודת בית ה' בידי הכהנים43. ויקומו נביאים רבים44 להשיב את העם אל תורת אבותיהם ולא הקשיבו ולא שמעו. ויהי היום והמלך וכל העם נאספים בחצר בית ה‘, ויתיצב הנביא זכריה בן יהוידע הכהן, ויער את אזני הקהל למוסר, ויוכח אותם וינבא להם אחרית לט טובה, ויוסדו עליו יחד השרים וכל בני הבליעל הנוטים אחריהם. והמלך אשר נתן לבו כלב אלהים למיום החלו השרים החנפים לדבר חלקות ורכות באזניו כל היום, שכח מהר את כל חסדי אלהים אשר עשה לו יהוידע הכהן הנאמן אבי הנביא הזה ואשר מלט אותו ממות, וישלך את נפשו על חייו ועל ממלכת בית אביו. ויהי בדבר הנביא הכהן את דבריו, וימלא יואש ידי בני הבליעל אשר נקהלו עליו וירגמוהו באבנים, וימת הנביא הקדוש הזה (2924 – 837) בבית ה’ בעוד דברו בפיהו. ויהי במותו ויאמר “ירא ה' וידרוש!” וינשלו השרים העריצים גם את יתר בני יהוידע ולא כהה בם יואש45.

והעלילה הזאת אשר עולל לנפש העם, הרֶשע הגדול הזה אשר לא נהיה ולא נשמע עוד כמוהו, לא סר מזכרון הדורות הבאים ימים רבים מאד. ויאָמר בישראל, כי לא פצתה אדמת בית המקדש את פיה לקחת את דמי הנביא הכהן הזה מיד שופכיה, כי רתחו הדמים האלה ולא דמו חמשים ומאתים שנה, עד אשר עלה האויב וישפך דם לרוב מאד וישרף את בית ה' ויכפר בדמי נפשות נקיות לאלפים ולרבבות את הדם הנקי הזה, אשר נשפך כמים במקום הצדק.

ורעת יואש מלך יהודה מהרה מאד46, ויהי לתקופה השנה בעלות חזאל מלך ארם על גת אשר לפלשתים וילכדה, וישם את פניו לעלות ירושלמה על יואש, וישלח לפניו מתי מספר משריו ומחילו וישחיתו ארצה את שרי יהודה, וגם ביואש עשו שפטים וַיָחַל ויפל למשכב, וחזאל אדוניהם המלך העריץ אומר לבא אחריהם. וירא יואש, כי כלתה אליו הרעה, ויקח את כל קדשיו אשר הקדיש אל בית ה' ואת שארית קדשי אבותיו, אשר לא עשתה עתליהו לבעל, ואת כל אוצרות ביתו, וישלחם מנחה לחזאל, ויעל את חילו מעל ירושלם וישב חזאל לדרכו. ויהי בסור פחד השרים הסוררים בנפלם כלם ביד חיל ארם ויתקשרו עליו עבדיו יוזכר בן שמעת ויהוזכר בן שומר, וינקמו ממנו נקמת דמי בני יהוידע איש חסדו, ויכוהו וימיתוהו על מטתו והוא שוכב בבית המִלֹא. ויהי בשמור העם את עברתו למלך על דם זכריהו בן יהוידע, ויקברוהו רק בעיר דוד אך בקברי מלכים לא נתנו לו קבורה. ויהי יואש המלך התשיעי לבית דוד על כסאו, הראשון למלכי בית דור אשר קשרו עליו עבדיו וימיתוהו בשנת המאתים ועשרים ושלש לעלות בית ישי על כסא ישראל, תחת אשר עד עלות משפחת יהוא על כסא אפרים בשנת התשעים וחמש למיום סור אפרים מעל יהודה נשמרו שלש משפחות יושבות לכסא מבלי השאר להן שריד. וגם את הקשר הזה לא קשרו אנשי יהודה על יואש, למען קרוע להם מיד בניו את ממלכתו, כי אם למען נקום נקמת דם כהן ונביא נקי וצדיק, כי האיש מן הקושרים לא עמד בפני אמציהו אשר היה למלך תחת יואש אביו המת, כי כסא בית דוד היה יקר בעיני עם בני יהודה מאד, ועל כן היה בו כח, לעמוד ולהאריך ימים.

גם בית אפרים התנודד כנוד הקנה מפני הקנה מפני רוח מיום היותו ואשר מט מאד לפני חזאל מלך ארם כל ימי יהוא ויהואחז, גם הבית הזה החל להתחזק ולעשות חיל בימי יואש בן יהואחז בן יהוא. ותהי הנקלה כי החל הגבור הזה להושיע את עמו בימי יהואחז אביו בעוד חזאל האדיר מלך בארם, ויתחזק בימי היותו מלך אחרי מות חזאל הארמי וילחם בבן הדד המולך תחת אביו שלש מלחמות, ויכהו וישב לישראל את כל הערים אשר לקח חזאל מיד יהואחז.

וגם אמציה בן יואש מלך יהודה היה מלך (2925 – 836) גבור ואמיץ, איש נועָץ47 וקר רוח ושם אשתו המלכה יכליה מירושלים. ואף כי לא היה לבבו שלם עם תורת עמו בכל זאת שמר את חקותיה בראשית ממלכתו. ויהי אשר חזקה הממלכה בידו ויך את הקושרים אשר המיתו את אביו ויחשוך את ידו מעשות רעה לבני הקושרים כמשפט כל מלכי הקדם בשמו לנגד עיניו את הכתוב בתורת משה “לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות”. ויפקד את צבא יהודה ובנימין וימצאם שלש מאות אלף בחור יוצא צבא אוחז רמה וצנה. וימעט בעיניו מספר החיל הזה אשר לא השיג את מספר צבא יהושפט הרב והעצום וישכֹר מאפרים מאת אלף איש חיל שכיר. וירע הדבר בעיני הנביאים אשר עיניהם היו על טהרת העם לבלתי העברה ברוח בני אפרים. וינח אמציה את השכר אשר נתן בידיהם וישלח אותם לבתיהם ויחר אף האנשים הקשים האלה ויניחו את חמתם בערי יהודה אשר עברו בהן, ויבזו בזה רבה ויכו באכזריותם שלשת אלפי נפש וישמֹר אמציה את הדבר בלבו לעת מצא.

ואמציה זכר את דבר הפשע אשר פשעה אדום באבי אביו, אחרי אשר סרה למשמעת בית יהודה מימי דוד והלאה. וינהג את חילו ויערך לקראת אדום בגיא המלח, ויך בה עשרת אלפים איש, וַיֵשְבְּ ממנה עוד עשרת אלפים איש וילכד את הסלע48 ויקרעה מיד אדום ויוסיפה על ארצו ויקרא את שמה יקתאל. ויכבד ידו על שרי אדום ויתנו את בניהם בהיכלו בירושלם לערבון בידו, כי לא ירמו יד למרד בו. ויקר לבני השרים האלה בני התערֻבות49 לאמר, הבנים הנתונים לערבון. אך מעשי אמציה במלחמה הזאת לא היו לרצון בעיני גדולי ישראל מדור לדור, כי הקשיח המלך את לבו מאד במלחמה ויתעלל בעשרת אלפי שבויי חרב וישליכם מראש הסלע, עד כי רֻטָשו ותחשב לו האכזריות הגדולה הזאת לחטאה50. וגם בתורת אבותיו אשר נאמן היה לה למראה עין עד העת ההיא פשע אחרי הכותו את אדום, ויבֵא את אלהי האדומים עמו לירושלם וישתחו ויקטר להם ויעבדם. ויבא אליו איש נביא ויוכיחהו ולא שמע אליו, ולמיום הביאו שקוצי בני אדום ירושלמה נקעה ממנו בסתר נפש בני יהודה הדבקים בתורת אבותם ויחרשו עליו רעה.

ויהיו הימים הבאים ימי אין חפץ לאמציה, כי בגאותו אשר גאה לבו מיום הכותו את אדום, הביא שואה על עמו ועל עירו בסכסכו לרעתו ולרעת ארצו את שני בתי ישראל איש ברעהו, אשר הלכו מנגד איש לאחיו כל ימי יהוא ויהואחז מלכי אפרים, ואשר זאת היתה הטובה האחת בימים ההם הרעים לשתי הממלכות. כי למיום סור אפרים מעל יהודה. אכלה חרב שתיהן אשה ברעותה כל ימי רחבעם אבים ואסא מלכי יהודה. ואחרי אשר השלים יהושפט עם בית אחאב, הרבה השלום הזה להרע ולשחת ביהודה, מאשר שחתה החרב המשכלת בימי אבותיו. אך בהכות יהוא את שני מלכי יהודה ואפרים, וחזאל המכה את אפרים הסב את עיני יהוא רחב הנפש מעל יהודה, ויהוידע הכהן הטה את לב חניכו המלך יואש אל תוך ארצו פנימה, רחקו ממלכות האלה ותלכנה אשה לדרכה מבלי געת אשה באחותה לטוב לשתיהן, עד אשר שם המלך אמציה את לבו להפיק את זממו, אשר זמם למן היום אשר הכה ביהודה חיל אפרים, אשר השיב לבתיהם אחרי שכרו אותם. כי בימי עשות החיל את הנבלה הזאת, לא יה טוב בעיניו להתבאש עם יואש שכנו האדיר היושב בצפון פן יגיח אל ארצו בלכתו להלחם באדום, אשר בה שם את פניו להשיבה אל ממלכתו מיום עלותו על כסאו. אולם אחרי הכותו את אדום היושבת בנגב, נועץ עם שריו העומדים לפניו וישלח אל יואש מלך אפרים “לכה נתראה פנים” לאמר, הכון לקראתו למלחמה. ויבז יואש הגאה מאד בגבה אפו את אמציה אשר צרה בו עינו על לכדו את הסלע, וישב את פניו במשל מלא גאוה ובוז, אשר שם את בן מלכי בית דוד הנאדר והנכבד לחוח שדה ואת יואש בן יהואחז בן יהוא, לאמר, את נפשו, לארז אשר בלבנון, ויזהירהו לבלתי התגרות ברעה. ויוסף המשל הזה פחם על אֵש חמת אמציה, ויחלץ הוא וחילו ויחן בבית שמש אשר ליהודה. ויסע יואש מלך אפרים לקראתו, ותנגף יהודה לפני אפרים, וינוסו אנשי יהודה איש לאהליו, ואמציה נפל בשבי ביד יואש ויביאהו ירושלמה ויבֹז את כל אֹצרות בית ה' ואת אֹצרות בית המלך ואת בני התערֻבות. ויהי המעט ממנו הנגף אשר נגף אמציה לפניו והשלל הרב אשר נשא שמורנה, לא ידע מעצר לרוחו ויפרוץ ארבע מאות אמה בחומת ירושלם משער אפרים עד שער הפנה.

וימת יואש בשנת החמש עשרה לאמציה וימלך תחתיו ירבעם (2937 – 824) בנו איש גבור חיל אשר עלה בגבורתו ובכח מעשיו על כל מלכי אפרים אשר היו לפניו ואשר קמו אחריו. ואמציה לא סר מדרכו אשר התיצב עליה מיום שובו מאדום. ויהי בשנת החמש עשרה לירבעם בן יואש מלך אפרים ויקשרו עליו בני יהודה הנאמנים לתורת משה. וינס אמציה לכישה וישלחו אחריו וימיתֻהו שם וימלך עזיהו (2954 780) בנו תחתיו נער בן שש עשרה שנה51. ויש אשר קראו לו עזריה ושם אשתו ירושה בת צדוק.

וירבעם בן יואש עשה חיל באחת וארבעים שנות מלכותו, בימיו היה איש נביא לה' בגת החפר אשר בנחלת זבלון ושמו יונה בן אַמתי. ויהי יונה לרוח גבורה למלך אפרים בדבר ה' אשר בפיו. ויתחזק ירבעם בן יואש ויעל על ארם ויך את דמשק וימשל בה52 וישב את כל גבול עבר הירדן לישראל מלבא חמת אשר בין הרי הלבנון עד ים המלח53 כגבול אשר היה לישראל לפני מלחמות חזאל. וקרוב הדבר מאד, כי עזב ירבעם את דרך אביו ואת עברתו למלכי יהודה, וישב לבטח עם עזיהו ויסגר בידו את חמת54.

וגם עזיהו מלך יהודה היה איש רב פעלים ויהי שומר את תורת אבותיו כל עוד אשר שמע בקול זכריהו בן יברכיהו הנביא55 אשר קרא לו העם “זכריהו המבין בראות האלהים”56. וילחם בפלשתים וילכד את גת, את יבנה ואת אשדוד ויפרץ את חומותיהן ויבן לו ערים בפלשתים. וישמחו יראי אלהים, כי היתה דמשק לישראל ככל אשר היתה בימי דוד ויקוו ליום אשר יִשָמע:


מַשָׂא דְבַר-יְיָ בְּאֶרֶץ חַדְרֶךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ

כִּי לַיָי עֵין אָדָם וְכֹל שִבְטֵי יִשְרָאֵל:

וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל-בָּהּ 57.


וכי תעבור כוס ארם גם על צר וצידון, הצוררות לישראל58 כאשר עברה על פלשתים בעלת בריתה ביד עזיהו59. ויתאוו ליום אשר יגדיל ה' את שלום עמו, ואשר ירחיב את גבולו כימי שלמה60. כי ככל אשר רחב גבול ישראל מעבר הירדן בהכות ירבעם בן יואש את דמשק, כן פרץ יהודה תימנה בהכות עזיהו את הערבים היושבים בגור בעל ואת המעונים61. ואת אילת אשר על שפת ים סוף אשר היה לשלמה למקום מעמד אניות, ואשר נסבה אחרי מות יהושפט לארם השיב עזיהו ליהודה, ויבן אותה ויושב בה את בני עמו. ותהי הגבורה הזאת ראשית בכורי מעשיו אשר עשה בתחלת עלותו על כסא אבותיו. ויהי לו שלש מאות אלף איש חיל בחור יוצא צבא, ופקודיהם שרי החיל אלפים ושש מאות. ויחלק המלך את צבאו לפקודותיהם ולמספר גלגלותם לגדודים. ויהי חנניהו משרי המלך השר המצביא ויעיאל אחד מן השרים סופר שומר את מפקד הצבא ומעשיהו ראש השוטרים סר גם הוא ואנשיו למשמעת חנניהו שר צבא יהודה. ויכן המלך לכל הצבא מגנים רמחים וכובעים שריונים וקשתות. ואת חומת ירושלם אשר פרץ יואש בהלחמו את אמציה בִצֵר עזיהו מאד, ויבן עליה מגדלים ויתן עליהם חשבנות62 לקלוע בחצים למרחוק וגם במדבר בנה מגדלים למצפה צופים.

ויצלח מאד חיל עזיהו במלחמות אשר נלחם בארצות האלה נגבה תימנה לארץ יהודה, כי ה' נלחם לישראל.


וֵיָי עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כבָּרָק חִצּוֹ

וֵיָי אֱלֹהִים בַּשוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן;

יְיָ צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם וְאָכְלוּ וְכָבְשוּ אַבְנֵי-קֶלַע 63.


ויתחדשו לממלכת יהודה ימי הטובה ימי אסא ויהושפט. ויתן המלך הזה את לבו להרחיב את גבול עבודת האדמה, ולהרים את קרן העבֻדה, וישם את לבו להרבות את המקנה בארץ, ויחצוב בורות רבים בשפלה ובשרון מקום המרעה הטוב, למען השקות את הצאן והבקר הרועים שם. ויתמוך ביד האכרים והכורמים היושבים בהרים וסביבות עיר כרמל אשר ליהודה64 ויושב את בני עמו באילת אשר על שפת ים סוף65 ובערים אשר בנה בארץ פלשתים66.

ולממלכת אפרים היו הימים האלה ימי הגבורה והגדולה בכל דורותיהם. ותקראנה יהודה ואפרים בפי העמים אשר סביבותיהן בימים ההם “ראשית הגוים”67. ובני אפרים התגאו מאד על הגבורה והתשועה אשר עשה להם ירבעם בן יואש מלכם, בהשיבו את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים המלח. ויקחו להם בחזקם קרנים68 ויגאה לבם גם בעשרם, כי למן היום אשר באו מלכי בית אחאב בברית עם צידון, החלה אפרים לשלוח במסחר ידה, ולהיות גם היא ארץ רוכלת עמים69. ותתנשא אפרים, ויגדל סחרה ועשרה בימי מלכה האדיר ירבעם בן יואש, ותהי בארץ צֹר70 גם לשלוה לעֹשר וליֹפי גם לכל התועבות הנעשות בתוכה. ויהי כי העשירו וירחיבו את נפשם וישימו את כל לבם להתעדן ולהתענג ויבנו בתי גזית71. ולבני מרום העם היו ארמונות72, וישבו בדמשק ערש73 וישכבו סרוחים על מטות שן ויאכלו כרים ועגלי מרבק, וישתו יין במזרקים וימשחו ראשית שמנים ויפרטו על פי נבל ויכלו את כל ימיהם בעצלות, בצחוק ובכשרון אשר קראו להם אנשי הלב “מרזה סרוחים”74 ויסר כחם וחבק רוחם ולא נחלו על שבר עמם75. ותחת היטב את דרכם עם אלהיהם ועם עמם בטוב לארצם בימי יואש וירבעם בנו, הטיבו מצבות לגלולי העמים אשר נדחו אחריהם76. וילמדו בני אפרים מבני צר וכנען לאחוז במאזני מרמה, ולדבר בלשון רמיה ולשום בשפת חלקות כל מר למתוק77 ותמלא הארץ אלה וכחש78 רעות רוח79 ושפת שקר80 בצע ומעשקות81. ותהי הנקלה בעיניהם, כי הניחו צדקה לארץ82 ולא ידעו עשות נכוחה83, וירבו גם חמס ושד, וישימו את אחיהם האביון מרמס לכפות רגליהם ויאכלוהו בכל פה. ויעברו את פי ה' ויתנו לעני את כספם בנשך84 ואת אכלם במרבית85. וישבירו לדלת עם באיפה ואיפה86 כל מפל בר נמבזה ונמס. והיה כי תקצר יד העני לשלם לנושהו את משה ידו והתעמר בו ולקח אותו או את בניו לו לעבדים87. ויערכו הנביאים דמות קודרת לעת הרעה הזאת לאמר: “אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ”. כי המעט כי גם בשארית עבודת ה' אשר השתמרה עוד בבמות יחיד88, גם אחרי סור אפרים מעל יהודה, עלו סיגים89, האמינו כי רק בזבח ומנחה יכֻפר כל עון90 וכהניהם ששים לקראת כל חטא אשר יחטא איש, למען יביא את זבחו אליהם91. על כן חרה בהם אף ה‘. ואף כי לא שכחו מועד חדש ושבת92 וישבו בסכות כמשפט93 ויהיו בהם אנשים אשר נשמרו מכל טֻמאה94 מאס ה’ בחגיהם ובעבודתם, כי מאסו את הדעת אותו 95 המה וכהניהם ואת תורתו כמו זר חשבו96 ויריבו בנביאים הגדולים, אשר עמדו בימים ההם לנס עולם בישראל, וישנאום וישימו פה יקוש על כל דרכיהם, וישנאו מאד תוכחתם הנכוחה97. ויתנו את בחירי ה' אלה ללעג ולקלס בעיני עם הארץ ויקראו אחריהם: “אויל הנביא משֻגע איש הרוח!”98. ומדי ערוך הנביאים לנגד עיניהם את הרעה אשר תמצא אותם בחטאותיהם יתלוצצו בם בני אפרים, ושִׂוו את נפשם כמתאַוים את יום ה' ההוא99. וככל אשר הציקו לנביאים, אשר שוו את אחרית עמם לנגדם, כן רדפו באף את כל דַיָן אשר שפט את עמו משפט צדק בלי משא פנים100. ויקומו להם שופטים לוקחי כפר101 הופכים ללעגה משפט102.

ומעללי אפרים לא נתנו אותו לשוב אל הדרך הטובה והישרה, אשר הורה ה' את עמו ביד משה עבדו, כי זנה העם מאחרי ה' וילכו אחרי אלהי הנכר אשר מסביב אשר לקחו את לבם בעבודתם הנכריה המטפת לשכרון ולזמה על כל גבעה גבהה, ותחת כל עץ רענן ואשר הכהֻנה והקדֵש לאחדים הם ביד עובדיהם וכמריהם. הן אמנם כי למיום אבוד ניר לבית אחאב לא היתה עוד כמעט תקומה לבעל103, אך תועבות עובדי הבעל לא סרו עוד. ומכל חטאות ירבעם בן נבט הלא היא עבודת העגל לא סר גם ירבעם בן יואש לבית יהוא104. ומלבד העגלים אשר העמיד ירבעם בן נבט בדן ובבית אל, היה בימים ההם עגל גם בשמרון105 אשר קראו להם הנביאים “אשמת שומרון”106 ובלעדי בית אל, אשר שם נתן ירבעם בן נבט את שקוץ מצרים את העגל, עשו בדורות ההם את הגלגל107 ואת המצפה108, אשר גם הן גם בית אל היו קדש בימי שמואל הנביא, לערי עבודה, למען תת לעם ערי קדש אחרות עתיקות מירושלם. ולשבטי הצפון הלא הם יששכר וזבולון ונפתלי היה הר תבור להר מועד לעבודה וזבח109. ולראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה אשר בעבר הירדן היתה גלעד לקרית מועד110. וחבר כהני הבמות היו תרבות אנשים בני בליעל, ויהיו פה ורשת פרושה למשמרי הבלי שוא העולים שמה111. ועל כל קטנה וגדולה חבלו את בגדיהם, ויתנו עליהם ענש להשקות אותם יין רב. וישטחו להם על יד מזבחותיהם ויסבאו את יין הענושים112 ויעשו זמה עם הקדֵשות המְזַבחות שם גם הן113. ובעבר הירדן בגלעד השחיתו הכהנים הנבלים את דרכם מאד, עד כי יש אשר התגודדו לגדודים ויפשטו על עוברי בטח ויכום ויבֹזו את שללם114. ויוסיפו להם בימים ההם אלהים חדשים על העגל אשר היה פסל אֵפיס אלהי מצרים ויעבדו גם למזלות הלא המה ככב וכיון115 ויזנו גם אחרי סֻכות אלהי בבל116. ויקנאו נביאי ה' למראה התועבות והנבלות האלה. ויבא עמוס הנביא אל בית אל, מקום עבודת העגל אשר מקדש117 מלך הוא, אשר בו יכהנו כל מלכי אפרים מימי ירבעם בן נבט את כהֻנתם הגדולה במקום ההוא118, וינבא שם עמוס בקהל עם את הרעה אשר תמצא את בית המלך ואת כל העם על רוע מעלליהם. וירא אמציה כהן בית אל כי נתן לו העם לדבר את דבריו, ויירא פן תקע נפשם מן הגלולים וכהניהם, ומרה תהיה אחריתו. וישלח את דברו שמרונה אל המלך לאמר: קשר עליך עמוס! ויחפא עליו גם דברים אשר לא דבר הנביא ושם בפי המלאך119, ואת עמוס צוה בגודל לבבו לעזוב את המקום וללכת ארץ יהודה להנבא שם. ויען אותו עמוס בענוה וינבא לו את אחריתו ואת אחרית ביתו הרעה120.

ויהודה אשר שמה שלח כהן בית אל את עמוס, לא הֵרֵעה עוד את דרכיה בימים ההם כארץ אפרים אחותה121. אך בכל זאת לא שמרה גם היא את דרך ה' כאשר היה עם לבב הנביאים122. ויחר אף ה' בישראל ותמצאנה אותם כל הרעות אשר חזו עליהם נביאי הצדק. ויכבד הרעב מאד, כי נעצרו השמים ולא היה מטר123 ותיבש הארץ124 וגם מעט המטר אשר היה זער שם על חלקה אחת לא הצליח ולא הצמיח, כי גם את איפת הרזון אשר עשתה האדמה הכה השדפון והירקון125. ויחרבו המעינות והנחלים וינועו יושבי “שתים שלש ערים אל עיר אחת לשתות מים” ולא שבעו126. ויהיו הימים הרעים ההם לשני בתי ישראל “ימי נקיון שִנַים בכל עריהם וחסר לחם בכל מושבותיהם”127. ובכל הרעה הזאת אשר מצאה אותם לא שבו מדרכם הרעה; על כן לא שב מהם אף ה' ויעל עליהם ארבה כבד מאד128 ויאכל את כל פרי עץ הגן, ואת התאנה ואת הגפן ואת הזית129 ואת המעט מן המעט אשר השאיר השדפון כִּלה הארבה130. ותרב הבצֹרת מאד, עד כי לא היה די סלת ויין בבית ה' למנחה ונסך131, והחֹרב לא חדל עוד, ויהי המעט מן הבהמה כי צמאה למים ולא היה עוד לה למרעה כי גם את כל עשב האדמה אכל הארבה, הגזם, הילק והחסיל132.

אך הרעה הגדולה בכל הרעות האלה היה הרעש אשר בא על אדמת ישראל אשר הרבה את חללי העם133, ויהפך בהם כמהפכת סדום ועמורה134, וימלא “הבית הגדול רסיסים והבית הקטן בקיעים”135 ובתים רבים ספו ויאבדו136, כי עלתה הארץ ותרם ותשקע ותרגז ותמוג כיאור מצרים137. ואש התלקחה בבטן האדמה, ותפרץ בתמרות עשן138 ותעש שמות סביבותיה. ולפני בא היום ההוא חשך השמש והירח נהפך לדם139. וְיֵמֵי הארץ עברו על גדותיהם ויהי לשטף140, וירבו המתים בקרב העם141, וישתוללו כל אבירי לב כי כגבור כחלש היה ביום ההוא, כי מכלם אבד מנוס142 וכל אשר נמלט היה כאוד מוצל משרפה143 אך בירושלם עיר הקדש היתה פליטה144, כי בה לא נגעה לרעה יד הרעש. ויאָמן בימים ההם על הצרות אשר אפפו את ישראל דברי עמוס הנביא אשר דבר לאמר:


כַּאֲשֶר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב

וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל - הַקִּיר וּנְשָכוֹ הַנָּחָש; 145


וכל התלאות האלה אשר עברו על שני בתי ישראל לא הֵרֵכּוֹ את לב בני אפרים ולא שבו מאחרי הבליהם146. אף כי ברעש ואש נשפט ה' את בית אל147, ורנות מזבחות העגל אשר בה נגדעו נפלו לארץ148. אך לא ארכו עוד ימי גדולת אפרים, כי במות ירבעם בן יואש בשנת השלשים ושמונה לעזיהו, אבד האחרון לאדירי מלכי אפרים. תחתיו מלך זכריהו בנו אחרי מלכו עם אביו אחת עשרה שנה (2991 – 770) 149, ולא סר גם הוא מדרכי אבותיו אשר הלכו בכל חטאות ירבעם בן נבט.

ויהודה, אשר בירושלם עיר קדשה לא נחתה יד הרעש, נשאה בימים ההם את לבה ואת נפשה אל אֵל חי השוכן בקרבה. ורוח ה' החלה לפעֵם גם בקצות העם150 ויחלו לקום בימים ההם הנביאים הקדושים והגדולים אשר העלו את דבריהם על ספריהם, אשר היו למקור חיים חכמת אלהים ואהבת חסד לבני ישראל עד עולם151.

אך בעצם הימים אשר החלו בני יהודה לדבקה בתורת משה, שֻלחה רוח רעה בין בית ה' ובין בית המלך. כשלשים ושמונה שנה עברו ליום שֶבת עזיהו על כסא ממלכתו, ומלבד התלאות אשר מצאו את הארץ ואת יושביה מיד הארבה והרעש, ישבה יהודה באיתן בימי עזיהו. ויהי בחזקתו, ויגבה לבו ויאמר לשום גם את נזר הקדש על ראשו. ויקנא עזיהו מלך יהודה בגֹדל לבבו במלכי אפרים, אשר שמו את המלוכה ואת הכהֻנה לאחדים בידם152. וימלאהו לבו להרוס אל היכל ה' אשר לא תדרֹכנה שם בלתי אם רגלי בני אהרן הכהנים לבדם, ויעז ויעל על מזבח הזהב להקטיר קטרת. ויחרד אחריו עזריהו הכהן הגדול ועמו שמונים כהנים בני חיל, וימנעוהו בדברים נמרצים וביד חזקה ולא נתנוהו להקטיר. ויקצוף המלך ודמיו רֻתחו בקרבו פתאם, ותכסהו כרגע הצרעת. ויאיצו בו הכהנים לצאת מאת פני הקֹדש, וגם הוא אץ לעזוב את בית ה' בראותו כי נטמא. ויתעצב המלך מאד אל לבו כי נטמא, וירד מכסאו (2992 - 769) ויצא מהיכלו וישב מחוץ למחנה153. ויותם בן עזיה בן שתים עשרה שנה בעת ההיא, וישכל ויבא לבב חכמה ויכלכל את דברי ממלכת אביו וישפט את העם הכבד ברוח עצה בעודנו רך בשנים.

בעת ההיא כלתה הרעה אל בית יהוא כאשר דבר ה' ביד הושע154 ועמוס155 בעוד ירבעם בן יואש חי. ויהי בחדש ההוא החדש הששי למלוך זכריהו בן ירבעם אחרי מות אביו, ויקשֹר עליו שלום בן יבש, וימיתהו לעיני כל העם וימלך תחתיו (2992 – 769). ביום ההוא אבד ניר לבית יהוא, אשר ממלכתו היתה נכונה בישראל יותר ממאה ועשר שנים, וחמשה מלכים ישבו לו לכסא. ויהי בית המלכות ההוא בית הרביעי לבתי מלכי אפרים, הלא המה בית ירבעם בן נבט, בית בעשא, בית אחאב ובית יהוא.

כל ארבעת הבתים האלה, אף כי סרו מדרך ה' עוד נגלה עליהם דבר האלהים ביד עבדיו הנביאים. והמעט כי היו הנביאים להם לרוח עצה ולרוח גבורה156 יש אשר גם הושב הושיבו אותם לכסא157. אך למן היום אשר עלה שלום בן יבש על כסא אפרים לא הוסיפו עוד הנביאים גם להמליכם גם לנחותם בעצתם בדבר ה'.

הֵם הִמְלִיכוּ וְלֹא מִמֶּנִי הֵשִׂירוּ וְלֹא יָדָעְתִּי 158

ולא ארכו ימי שלום על ממלכתו, כי במלאות לו חדש ימים עלה עליו שמרונה מנחם בן גדי מתרצה וימיתהו וימלך תחתיו (2992 – 769), וירדו בחדש ההוא שלשה מלכים מכסאם הלא המה עזיהו מלך יהודה וזכריהו ושלום מלכי אפרים.


וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶת הָרֹעִים בְּיֶרֵח אֶחָד 159.

  1. עמוס א‘, ג’.  ↩

  2. מ“ב ח', י”ב.  ↩

  3. י', ט"ו.  ↩

  4. ירמיה ל“ה, ו‘ – ז’. שתי כונות אנו רואים בצואה זו. האחת קיום כח הגוף וחזוקו העולה ממליצת ”למען תחיו“. והשנית היא התקימות האומה על אדמתה בהיות בניה חזקים ותמימים, ובאין היות להם מחמדי עין וקנינים יתרים לעורר את קנאת עם זר וחמדתו העולה ממליצת ”תהיו ימים רבים על פני האדמה אשר אתם גרים שם".  ↩

  5. עיין שם כל הפרשה.  ↩

  6. עמוס ב', י"ב. ונזירים אחרים כי יהיו באפרים בימים ההם רחוק הוא מאד.  ↩

  7. ס“ע י”ח.  ↩

  8. גראץ (גד"י 53 II ) שם את “הכרי” (מ“ב י”א, ד'.) לחיל זר הנקרא KARIER שלפי אמדן דעתו, שלח מלך צידון לעתליה. ובאמת אין צרך לזה כי “הכרתי” שומרי ראש מלכי יהודה נקרא גם “כרי” (עיין כתיב ש“ב כ', כ”ג). מלבד זה בטל ברוח פיו את השתתפות הכהנים והלוים בקשר יהוידע. והנה כל אשר מוח בקודקודו יבין כי לא היו כלי חפץ ליהוידע להשיב כבוד בית דוד למקומו כבית הלוי. האחת, כי כל מעוזם מימי ירבעם היה רק בית דוד, והשנית כי מי היו אנשי סוד נאמנים לכה“ג כבית הלוי. ומלבד זה הלא לדעתו היו ”הכרי“ חיל נכרי זרים ישראל בתכלית וכלי משחית ביד עתליה לחבל את יהודה, והלוים והכהנים ראשי אוהבי בית דוד. ובכל זאת לא גלה – לפ”ד גראֶץ – יהוידע את סודו לאחיו הדבקים גם בו גם במלכות דוד ויגל את כל לבו לכרים הזרים? אתמהא! אין זאת כי הוא והכהנים והלוים כוננו את הקשר במסתרים ויכשירוהו, ואחרי כן הפקידו את הדבר בידי הכרים שלא היו “קאֵריער” כי אם הכרתי Uהם… מבני ישראל.  ↩

  9. תהילים כ“ז ה'. ”ותקח יהושבע… את יואש… ויסתירו אותו וגו‘ ועליו תכתוב אומר: כי יצפנני בסכה וגו’“ (מ“ט, י”ח). ועיין רש”י תהילים שם.  ↩

  10. תהילים שם י'.  ↩

  11. א'.  ↩

  12. ג'.  ↩

  13. ב'.  ↩

  14. תהילים ק"י, א‘ – ב’.  ↩

  15. ג'.  ↩

  16. ד'.  ↩

  17. ה'.  ↩

  18. ק“ו, ו‘ – ז’. ועייין מ”ב ג‘, ט’ – כ'.  ↩

  19. תהלים צ"ב, א'. והתשועה הלא היתה ביום השבת ( מ“ב י”א, ה‘ – ט’. ודהי“ב כ”ג, ד‘ – ח’).  ↩

  20. תהילים שם, ב‘ – י’.  ↩

  21. י“א – י”ב.  ↩

  22. י“ג – י”ד.  ↩

  23. מ"ו.  ↩

  24. מ“ז. ועל מזמור זה ומזמור ק”י שהבאנו זה מעט עיין באורי מזמורים להרב מאיר איש שלום (כנסת ישראל תרמ"ז צד 297 ואילך).  ↩

  25. דבר זה הסתום במלכים (מ“ב י”א, י"ח) מתפרש בדברי הימים (דהי“ב כ”ג, י“ח – י”ט) וביחזקאל (מ“ד, ט' – י”א) אלא שעל הכתוב שביחזקאל עוד יש מקום לבעל דין לחלוק ולאמר, כי אינו אלא תקון לעתיד לבא. אלמלא שבא כתוב אחד ולמד, כי גם תקון יהוידע לא היה אלא למנוע את בעל הדעות הנפסדות מבא אל המקדש ומתנבא שם (ירמיה כ“ט, כ”ו) בימי ירמיה הפכו נביאי השקר שידם גברה בזמן ההוא, דבר זה לרועץ לנביאי האמת, כנראה בעצת שמעי הנחלמאי (שם) ובמעשה פשחור בן אמר שגם הוא היה פקיד נגיד בבית ה' (כ‘, א’).  ↩

  26. ירמיה שם.  ↩

  27. ב', כ“ט, כ”ו. ועיין במפרשים.  ↩

  28. דהי“ב כ”ד, כ"ז.  ↩

  29. עיין ויקרא כ"ז.  ↩

  30. לאמר “עובר על הפקודים” בלשון הכתוב – שמות ל', י"ג. (מ“ב י”ב, ה').  ↩

  31. דהי“ב כ”ד, ה'.  ↩

  32. עולה ממאמר “ויהי בשנת כ”ג… ולא חזקו הכהנים" (מ“ב י”ב, ז') שומע אני אבל קודם לכן חזקו.  ↩

  33. דהי“ב כ”ד, ו'.  ↩

  34. מ“ב י”ב, ה‘. דהי“ב כ”ד, ד’ – ה'. במקומות אלה – ביואש הוא המדבר ולא יהוידע.  ↩

  35. ס“ע י”ח.  ↩

  36. דהי“ב שם ט”ז.  ↩

  37. עמוס א', י“ג. ודבר זה לא היה יכול להיות לא בימי ירבעם ולא בימי יואש כ”א בימי יהוא ויהואחז הרעים.  ↩

  38. מ“ב י”ג, כ'. ותחלת צרה זו על כרחה היתה בימי יהואחז, כי בימי מלך תקיף כיואש אשר נצח את ארם, לא ימצא גוי קטן כמואב את לבו להרים ראש.  ↩

  39. מ“ב י”ד, ט'. דהי“ב כ”ה, י"ח.  ↩

  40. מב י“ג, ה'. ועיין דברי רש”י ורד"ק המתקבלים מאד ומתוך סדור הפסוקים נראה כי תחלת הישועה בידי יואש החלה בימי יהואחז אביו.  ↩

  41. צא וחשוב את השגים שמתחלת מלכות יהורם בן אחאב – שאז כבר היה אלישע לראש הנביאים כי “בשנה השניה לאחזיהו בן אחאב נגנז אליהו” (נ“ע י”ז) – עד תחלת ימי יואש בן יהואחז מלך אפרים שמלך בשנת ל“ז ליואש מלך יהודה ומצאה מכפר כזה. ובעל ס”ע מונה ששים שנה לנבואת אלישע (ס“ע י”ט).  ↩

  42. רבותינו מונים את יואש בין ארבעת האנשים “שעשו עצמם אלוהות” ( שמ“ר ח' תנחומא מובא בילקוט ירמיה ש”ל) וספור “וישתחו חמלך ” (דהי“ב כ”ד, י"ז) נותן מקום וחזוק לדעה זו, כי השתחוה זו אי אפשר לה להיות אות קבלת מלכות, כי מלך היה גם קודם לכן.  ↩

  43. דבר זה נרמז בדרך העשיה במליצת “ויעזבו את בית ה'” (דהי“ב כ”ד, י"ח) ומתברר עוד יותר בדרך הדלת במליצה “ויהיו מעלים עולות בבית ה' תמיד כל ימי יהוידע” (י"ד) שהייחוד הזה של “כל ימי יהוידע”, אינו בא על כרחו אלא למעט את הימים שלאחריו.  ↩

  44. “וישלח בהם נביאים להשיבם” (דהי“ב כ”ד, י"ט) והנבואות האלה רבות היו שנאמר “ורב המשא עליו” (כ"ז).  ↩

  45. כן נשמע ממליצת “בדמי בני יהוידע הכהן” (כ"ה).  ↩

  46. מיתת הנביא היתה קודמת למיתת יואש שנה אחת (דהי“ב כ”ד, כ"ג).  ↩

  47. מתון ומיושב, הפך נמהר (משלי י"ג, י') ודבר זה אתה מוצא במתינותו בעונש המכים את אבין וגם בשעת כעסו על הנביא (דהי“ב כ”ה, ט"ז) נוח היה בדבריו מאסא הצדיק באמת (ט"ז, י').  ↩

  48. מדינה היא ושמה פֶּטְרֵאָה בלשונות העמים.  ↩

  49. מ“ד י”ד, י“ד. דהי”ב כ“ה, כ”ד. ואם נתפוש את המועט ולא נגדיל את גדולת אמציה על פי אומר שאין לו רגלים, ויש לנו להחזיק, כי בני הערבות אלה נהנו לו באדום, כי ארץ אחרת לא גלה לנו הכתוב כי כבש. ובדבר זה הסור תמיהת הפירוש המיוחס לרש“י (דהי"ב שם) בני התערבות היו נוהגים בכל העמים בימי הקדם ובימי הבינים ובלשון אשכנז יקרא ”גייזל".  ↩

  50. איכה רבתי פתיחא “ר' חנינה בר פפא פתח: איש חכם משפט”.  ↩

  51. שני מגיני השנים למות אמציה ומלכות עזיהו העולים מפסוק י“ד, י”ז. ופסוק ט“ו, א'. שבמ”ב סותרים זל“ז. ןתכיפת פסוקי י”ז – כ“ג שבפרשת י”ד המתבארת בדברים ברורים ומבוארים מאד, הכריעה את בעל ס“ע רש”י רד“ק הרלב”ג והאברבנאל לעשות את המגין שבפרשה י“ד עקר ולסדר על פיהו את שנות המלכים. ויוסיפוס מפרש ואומר בתורת ודאי גמור שאין לפקפק בו ף ”בשנת ארבע עשרה לירבעם בן יואש מלך עזיהו".(קדמ' 3, 10 XI ) וגֶראץ אשר נטה מדרכם, בא לידי אמדנות פורחים באויר, שאין בהם שום ממש.  ↩

  52. מ“ב י”ד, כ"ח.  ↩

  53. שם כ“ה. ועיין דברים ג', י”ז.  ↩

  54. יונתן רד“ק ואברבנאל בארו את הכתוב (כ”ה* האומר “ויתר דברי ירבעם וכל אשר עשה וגבורתו אשר נלחם ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל..” כי בכח חיל ישראל שהיה נלחם ירבעם ויקח את דמשק ואת חמת מיד ארם אויבתו ויתן את שתיהן ליהודה, ואפשר כי מעשה זה היה כעין כריתת ברית בין שני המלכים התקיפים ופצוי על המכה אשר חלה יואש אביו ביהודה ומעין תחבולה לתוספת חזוק למשמר גבול ארם החזקה שאפשר מאד כי לא הרגיש ירבעם בחילו לבד די כח למשמרת הגדולה הזאת, על כן השלים עם עזיהו אשר צבא רב ערוך מלחמה היה לו. ודברי רבי יהודה ייטלש בעל הבאור המפרש את דמשק ואת חמת ליהודה“ אשר נחשבו על ערי יהודה ואומר ”כי מלכי יהודה כבשו מאז חמת ולקחו מידם ועתה השיבום לישראל והבי“ת בישראל כמו הלמ”ד". אין הדבר כן, כי דוד היה הכובש ודוד לא היה מלך יהודה, כי אם מלך ישראל, ועל כן מתישבים היטב דברי זכריה שנביא עוד מעט בגוף הספר ועוד נחזור על ענין זה להביא עליו ראיה ממקרא מפורש.  ↩

  55. הוא הנזכר ישעיה ה‘, ב’. ועיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”.  ↩

  56. דהי“ב כ”ו, ה'.  ↩

  57. זכריה ט‘, א’ – ב‘. זכריה בן יברכיהו הנזכר בישעיה הוא בעל שש הפרשיות האחרונות שבס’ זכריה ועיין מוצא דבר “נביאים שנתנבאו בפרק אחד”. והנה משא דבר ה‘“ אינו שם לנבואה שלאחריו, כי אילו היה כך היתה מליצת ”ודמשק מנוחתו“ תחלת הנבואה ודבר זה לא יכון גם מצד ו”ו החיבור שאי אפשר לה להאמר בתחלת ענין וגם מצד ו’ הבאה בסוף מלה מנוחתו לסמן גוף נסתר שלא ידענו על מי היא חוזרת. אבל “משא דבר ה'” הוא בכלל דברי הנבואה, לאמר כי נבואת ה‘, עתידה להישמע בחדרך ובדמשק אשר גם שם ינוח כבוד ה’ בשבת שם עמו. ולולא דמסתפינא אמרתי כי מליצת “כי לה' עין אדם” פירושו עין אדם לאמר פני ארץ ארם הנשקפים אל ארץ ישראל, כי הרבה חלופי רי“ש בדל”ת מצויים במקרא. רעואל = דעואל, ראה = דאה וכיו"ב, ויהיה פירושו, כי פני ארץ ארם היא מקום כבוד ה' ככל ארץ ישראל.  ↩

  58. זכריה ט‘, ג’ – ד'.  ↩

  59. ה‘ – ז’. ופסוקים אלה חוזרים על פסוק דהי“ב כ”ו, ו'. ופסוק “וישב ממזר באשדוד” שבזכריה מתפרש “גר” לאמר “ישראל” (עיין יונתן ורש“י שם”).  ↩

  60. כֵוֵן את מקרא: “ודבר שלום לגווים ומשלו מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ” (זכריה ט‘, י’.) למקראות “ורוב שלום וגו': וירד מים עד ים ומנהר ועד אפסי ארץ”. הנאמרים במזמור “לשלמה” (תהלים ע"ב, ז‘ – ח’).  ↩

  61. דהי“ב כ”ו, ז‘. ועיין מוצא דבר "המעונים וכו’".  ↩

  62. דהי“ב כ”ו, ט"ו. ןפי' השכונות:מאשינען, מעכאנישע אייגריכטוגגען (ועיין הערה 2 דברי ימי העמים ח"ג צד 71 ).  ↩

  63. זכריה ט', י“ד – ט”ו.  ↩

  64. יהושע ט“ו, נ”ה.  ↩

  65. מ“ב י”ד, כ“א. ט”ז, ו‘. דהי“ב כ”ו, ב’.  ↩

  66. זכריה ט‘, ו’ – ז'.  ↩

  67. עמוס ו‘, א’.  ↩

  68. י“ג – י”ד.  ↩

  69. על עושר הזה אשר בא לרגלי התחתן מלך ישראל באיזבל הפרוצה (מ“ב ט', כ”ב) בת צור ארץ הזמה (ישעיה כ“ג, ט”ו – ט"ז). ואשר נסב אל ננוה הפרוצה גם היא (נחום ג‘, ד’) קרא מיכה המורשתי: “מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו”. (מיכה א‘, ז’).  ↩

  70. הושע ט', י"ג.  ↩

  71. עמוס ה', י"א.  ↩

  72. ג‘, י’. ד‘, ג’.  ↩

  73. ג', י"ב. המטות היקרות המובאות מדמשק.  ↩

  74. ו‘, ד’ – ז'.  ↩

  75. ו‘, ו’.  ↩

  76. הושע י‘, א’.  ↩

  77. י"ב, ט'.  ↩

  78. ד‘, ב’.  ↩

  79. י"ב, ב'.  ↩

  80. א'.  ↩

  81. עמוס ב‘, ו’ – ז‘. ג’, ט‘ – י’. ד‘, א’.  ↩

  82. עמוס ה‘, ז’.  ↩

  83. ג‘, י’.  ↩

  84. “ולהגדיל שקל” (ח‘, ה’.)  ↩

  85. שם ה', י“א. ועיין רש”י בשני המקומות.  ↩

  86. “להקטין איפה” “ומפיל בר נשביר” (ח‘, ה’).  ↩

  87. אין ספק כי המליצו? “מכרם בכסף צדיק וביון”.. (ב‘, ו’) “לקנות בכסף דלים” (ח‘, ו’) רומזות על המנהג הרע, אשר כבר נראה באפרים בימי אחאב להתעמר בלוה, אשר אין ידו משגת לשלם את חובו (מ"ב ד‘, א’) וברור הוא כי “עשיר ברשום ימשול ועבד לוה לאיש מלוה” (משלי כ"ב, ז') אינו משל כ"א מחאה למנהג מכוער זה שנהגו הגוים הקדמונים.  ↩

  88. עיין דברים נכונים לרש“י ז”ל (מ“א י”ט, י').  ↩

  89. “הביאו לבקר וגו': ”וקטר מחמץ וגו‘" (עמוס ד‘, ד’ – ה') נאמרו לדעתנו על עבודת ה’ משובשת ולא על עבודת זרה.  ↩

  90. ה‘, כ’ – כ"א.  ↩

  91. הושע ד‘, ח’.  ↩

  92. כי גם באפרים נהגו עוד שבתות, ראש חדשים וימים טובים, עולה מהושע (ב', י"ג) ומעמוס (ח‘, ה’) ומכאן תשובה למאמרי התורה המאחרים נתינת מצות שבת.  ↩

  93. עולה מן המשל “באהלים כימי מועד” (הושע י"ב, י'.) שאין ספק כי כונתו על מצות ישיבת סכה, כי מועד סתם נאמר בכל מקום רק על חג ולא על זמן ארוך ארבעים שנה.  ↩

  94. ט‘, ג’.  ↩

  95. ד‘, ו’.  ↩

  96. הושע ד‘, ו’. ה‘, א’, י"ב.  ↩

  97. ד‘, ד’. עמוס ב', י"ב.  ↩

  98. הושע ט‘, ז’.  ↩

  99. עמוס ה', י"ח.  ↩

  100. הושע ז‘, ז’.  ↩

  101. עמוס ה', י"ב.  ↩

  102. ז'.  ↩

  103. נוטים אנחנו לאמר כי הוכחת הושע “לבעלים יזבחו” (הושע י"א, ב'.) אינה אלא זכרון דברי ימי השופטים ובית אחאב וכן “ויאשם בבעל וימת” (י"ג, א') חוזר לאחרית בית אחאב ונבואת “והסירותי את שמות הבעלים מפיה” (ב', י"ט) אינה עוסקת אלא בשמות ממש, שגם הם היו תועבה בעיני נביא כעדות הפסוק שלפניו. ומליצת “ימי הבעלים” (ב', ט"ו) מוכחת כי כבר היה הזמן הזה חתום ומסוים ודבר זה כמעט הוא מוכרע מתוכו, כי כל תפארת בית יהוא הלא היה דבר אבוד יהוא את הבעלים.  ↩

  104. מ“ב י”ד, כ"ד.  ↩

  105. הושע ח‘ ה’ – ו'.  ↩

  106. עמוס ח', י“ד. הקבלת ”אשמרת שמרון“ אל ”אלהי דן“ שהוא העגל מוכחת על דברינו, כי נכונים הם. ובזה תסור יגיעת הרד”ק בפירוש זה.  ↩

  107. הושע ד‘, ט“ו. י”ב, י"ב. עמוס ד’, ד‘. ה’, ה'.  ↩

  108. הושע ה‘, א’.  ↩

  109. שם  ↩

  110. ו‘, ח’. י“ב, י”ב.  ↩

  111. ה‘, א’.  ↩

  112. עמוס ב‘, ח’.  ↩

  113. הושע ד', י"ד.  ↩

  114. נראה כי פסוק הושע ו‘, ט’. חוזר אל הפסוק שלפניו ומלת “שכמה” אינה חוזרת על עיר שכם ופירושה: שכם אחד, כאשר פירשו יונתן רש“י ראב”ע ורד"ק.  ↩

  115. עמוס ה', כ“ו. ועיין ראב”ע.  ↩

  116. עמוס שם. ועיין מ“ב י”ז, ל'. ואין ספק לנו, כי אליל זה הוא עצם “סכות בנות האמורה שם, שהיא לדעת חוקרי קדמוניות – ווענוס – אלהי הזמה הנעבדת גם בארץ יון העתיקה ומלת ”מלככם“ דומה לדעתנו לשם ”מלכות שמים" (ירמיה ז', י"ח) שלדעת רבים גם היא כנוי לווענוס. ואפשר שהיא כנוי לאליל ADONIS שלפי דברי המהבילים הוא דודה ואהובה, על כן יקרא מלך בלשון זכר.  ↩

  117. עמוס ז', י“ג. אין ספק כי ”מקדש המלך" אינו בית מעון למלך. כי אם מקדש לכהן בו את כהונתו וכן נראה גם מתרגום יונתן.  ↩

  118. מ“א י”ג, א'.  ↩

  119. עיין רש“י ראב”ע ורד“ק. עמוס ז', י”א.  ↩

  120. ז', י“ד – י”ז.  ↩

  121. הושע י“ב, א'. פסוק זה סופו ”ועם קדשים נאמן“ מוכיח על תחלתו על מלת ” רָד“ כי מקבלת היא למלת ”נאמן".  ↩

  122. אם נכון את תוכחת עמוס ליהודה (עמוס ב‘, ד’.) לתוכחתו לאפרים (ו' – י"ב) נראה עד כמה נבדלה יהודה מן האפרים לטובה.  ↩

  123. עמוס ד‘, ח’.  ↩

  124. א‘, ב’.  ↩

  125. עמוס ד‘, ו’. ט'.  ↩

  126. ה‘. הושע ב’, ה'.  ↩

  127. עמוס ד‘, ו’.  ↩

  128. ד‘, ט’. ז‘, א’.  ↩

  129. ד‘, ט’. יואל א‘, ז’. י"ב.  ↩

  130. י' – י"א.  ↩

  131. ט', י“ג. ט”ז.  ↩

  132. י“ז –כ‘. וכל דברי יואל מן פרשה א’ עד ב', י”א, אינו אלא ציור מפורט של הארבה הנורא הנזכר בעמוס רק בשני פסוקים במקומות שונים (ד‘, ט’. ז‘, א’)  ↩

  133. הרעש הזה נזכר עקרו בעמוס (א‘, א’) ובזכריה (י"ד, ה') ופרטיו בפסוקים אחרים בעמוס וביואל.  ↩

  134. עמוס ד', י"א.  ↩

  135. עמוס ו', י"א.  ↩

  136. ג', ט"ו.  ↩

  137. ח‘, ח’. ט‘, ה’.  ↩

  138. ז‘, ד’. יואל ג‘, ג’.  ↩

  139. ד‘ עמוס ח’, ט.  ↩

  140. עמוס ה‘, ח’. ט‘, ו’. אך אין ספק, כי על הים הגדול הדברים האלה אמורים, כי אם על ימי הארץ הפנימיים, כי ים המלח כלו הלא יליד מהפכה הוא.  ↩

  141. ה‘, ג’. ט“ז – י”ז. ט‘ – י’. ח‘, ג’. י'.  ↩

  142. עמוס ב', י“ד – ט”ז.  ↩

  143. ר', י"א.  ↩

  144. יואל ג‘, ה’. – את סדר פורעניות אלה תמצא במלואו בעמוס ד‘, ז’ – י"א.  ↩

  145. עמוס ה', י"ט.  ↩

  146. “ולא שבתם עדי” עמוס ד‘, ו’ – י"א.  ↩

  147. ה‘, ו’.  ↩

  148. ג', י"ד.  ↩

  149. קשה מאד לכון מנין שנות אמציה ועזיהו עם מנין שנות ירבעם בן יואש וזכריהו (עיין רש“י רד”ק, רלב“ג ואברבנאל מ”ב ט"ו, א‘. ח’.) והטובה מכל האומרנות דברי הרד“ק כי ”אחת עשרה שנה מלך זכריהו בימי אביו" ולא ידענו למה, אלא כן נראה לפי החשבון (ח').  ↩

  150. יואל ג‘, א’ – ה‘. ועיין דברי ר’ משה הכהן שהביא הראב"ע כי נבואה זו לשעתה נאמרה.  ↩

  151. עיין מוצא דבר “נביאים שהתנבאו בפרק אחר”.  ↩

  152. עיין על כל מאורע זה ועל כל תולדותיו בימי המלכים הבאים מוצא דבר: “קטגוריא בין בית דוד ובין בית אהרן”.  ↩

  153. “וישב בבית החפשית” מ“ב ט”ו, ה‘. דהי“ב כ”ו, כ“א. מקרא זה מתפרש בפנים הרבה. יונתן במ”ב תרגמו “ויתב בר מן ירושלם”. והתרגום הנקרא תרגומא דרב יוסף בדה“י תרגמו: ”ויתב בבית סגירותא בר מירושלם“ לאמר, בבית בעלי נגעים. ורש”י בשם ירושלמי פירש: “עשה לו בית בבית הקברות” (מ"ב שם) ויוסיפוס כתב (קדמוניות 4, 10 X I ) כי ישב כאחד העם מחוץ לעיר המלוכה וישב מחוץ למחנה. וגם מדרשת רבותינו נראה, כי חפשית נאמר לענין סלוקו מן המלוכה (הוריות י'); ולדעתנו אין ספק, כי מזמור פ"ח עזיהו המלך אמרו, ועיין היטב פסוקי ה’. ו‘. י“א. אשר שוה המשורר את נפשו כמת על שם הדעה המקובלת בישראל, כי ”מצורע חשוב כמת“. בפסוקי י”ב – י"ג ימשיל את בית מושבו לקבר, בפסוקי ט’. י“ט. יתאונן על פרישות חבריו ממנו מפני הטומאה. בפסוק י' יתאונן על חליו ומכאוביו. ומלת ”מנער“ בפסוק ט”ז אין פירושה נעורים כ“א לשון צער (עיין רש“י – ואולי זה פירוש גם פסוק י”ד שבפרשת ל"ו באיוב). מליצת ”עלי סמכה חמתך“ (ח') ומליצת ”עלי עברו חרוניך “ (י"ז) הן דברי צדוק הדין על ענש שענשו ה' על פרצו אל ביהמ”ק.  ↩

  154. הושע א‘, ד’.  ↩

  155. עמוס ז‘, ט’.  ↩

  156. מ“א כ', י”ג – י“ד. כ”ב, כ“ח. מ”ב ו‘, ט’. י“ג, י”ז. י“ד, כ”ח.  ↩

  157. מ“א יא, ל”א. ל“ז. י”ד, י“ד. מ”ב ט‘, א’ – י'.  ↩

  158. הושע ח‘, ד’.  ↩

  159. זכריה י"א, ח'.  ↩

v מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אובדן ממלכת אפריים

מראשית מלכות בית דוד עד מות חזקיהו: ימי אובדן ממלכת אפריים / זאב יעבץ


קוצר יד יותם בתחלת שלטונו. האחוה בין יהודה ואפרים מופרת. מלחמת יהודה במעונים. נגף ודבר. מלחמת מנחם בתפסח ואכזריותו. אשור קם למטה רשע פול באפרים. מנחם נותן כופר לפול ומעלה מס כבר על עמו. עלילות מנחם ומצוקת עמו. מלוכת מלחיה בנו. קשר פקח ומות פקחיה. מות עזיהו. ספר תולדות עזיהו. ראשית נבואת ישעיה. חכמת יותם וגבורתו. משיב את המעונים למשמעותו. בנין ערים ובירניות. מתכנתו אל הכהונה. הבמות ופרין. מות יותם ומלוכת אחז. ברית פקח עם רצין ומזמותיהם על בית דוד. רשעת אחז ואולתו. קלקול בני יהודה ודלדול כחם. קשר על בית דוד. בן טבאל. אלילי ארם ביהודה. עוז ישעיה ורפיון אחז. רצין ופקח צרים על ירושלים. מצור ירושלים שב ריקם. מורך אחז וחרי אף רצין ופקח. נקמת רצין ביהודה. לוקח מידה את אילת. נקמת פקח. מכה גדולה מאד ביהודה. מעללי זכרי. שביה גדולה. תוכחת עודד הנביא. נדבת חיל אפרים הגדולה. שחרור השבוים. האדומים והפלשתים פורצים ביהודה. ברית אחז עם תגלת פלאסר. רצין נהרג. אבדן ממלכת ארם. גלות זבלון ונפתלי. הות נפש מלכי אשור. חסר לב אחז ופחזותו. עובד את שקוצי ארם. מקים במקדש מזבח כתבנית מזבח דמשק. קורע אליו את הכהונה הגדולה. רפיון אוריהו הכהן. במות לאלילים בכל הארץ. סוגר דלתות האולם. מות פקח בידי הושע בין אלה. חזקיהו בן המלך ודרכיו. קלקול מלכי אפרים ומשובותיהם. ריב בן מנשה ובין אפרים. הרהור תשובה וחפץ עקירת עבודה זרה בלב יהודים. געגועים למקדש ירושלם. בעלי ברית אשור. עגל הזהב. מנחה למלך אשור. בעלי ברית מצרים. גלות הראובני והגדי. מלוכת הושע. דלדול עבודת העגל. מלוכת חזקיהו. עושה שלום בין המלוכה ובין הכהונה. מטהר את המקדש. קורא לכל שבטי ישראל לעשות את הפסח בירושלם. רבים מבני אפרים נספחים על יהודה. בטול הבמות. אוצרות לתרומה ומעשר. נקמת חזקיהו בפלשתים. הושע פושע בסתר באשור ובא בברית עם מצרים. שלמנאסר מלך אשור באפרים. גלות עשרת השבטים. תפוצת פליטי ישראל בכל קצוי הארץ. משא נפש הנביאים לשבות ישראל. הכותים על אדמת אפרים. יהדותם הרפה ושכנותם הרעה לישראל.


2993 – 3040

ובן מלך יהודה, ומנחם בן גדי (2993 – 768) אשר התנשאו למלך על אפרים, לא מלאו את מקום שני אדירי ישראל, הלא המה עזיהו וירבעם בן יואש, אשר תמכו את שבטם ביד חזקה ועז מלך. יותם בן עזיהו היה חכם וצדיק1 אך עודנו נער ורך ולא היה בו עוד כח לתת פחדו ויראתו על פני עמי הנגב, אשר כבש אביו, “עד לבא מצרים”2. וגם רפיון רוח השלום אשר רפתה בין ממלכות יהודה ואפרים, למיום רדת בית אחאב מעל הכסא3, הועיל לשלח את רסן העמים האלה מפני ממלכת יהודה, ויפרו המעונים את ברית משמעתם4 וימרדו. ותשלח יהודה חיל בחור ברכב ובפרשים “בדרך מצרים” להשביח את שאון העם הזה. וינגף חיל יהודה, ותקטן עוד זאת ויעל בְאֹש החללים וסוסיהם וינשא על כנפי רוח, צפונה, ויהי לקטב ומשכלת ליושבי ארץ ישראל5.

ומנחם בן גדי, אשר תפש את ממלכות בית אפרים, היה איש עריץ ואכזרי מאד. ויהי אך הַכה הִכה את שלום, ויעט אל תפסח אשר על נהר פרת ויך את כל יושביה לפי חרב6, ויהי בשובו מן המלחמה הזאת אל עירו אל תרצה7, ויסגור שר העיר את דלתות חומתה מפניו, ויתחזק מנחם וילכדה, ויך אותה ואת כל גבולה מסביב. וישחת האכזרי הזה את רחמיו, וירטש את כל הנשים ההרות, ויעש מעשים אשר לא יעשו. אך בכל התועבות אשר התעיב, לא משלה לו ידו לשום את העם למשמעתו ולהחזיק את הממלכה בידו8. בימים ההם החלה ארץ אשור היושבת משמאל לנהר חדקל להיות לממלכה אדירה נותנת חתיתה בארץ החיים, וכובשת גוים וארצות תחת רגליה. העם הקשה הזה, אשר עד העת ההיא כמעט לא יצא לו שם בארץ9, החל בימי מנחם להיות שבט ברזל לבית אפרים עד כלותו אותו, ולנוח כאבן מעמסה גם על גורל בית יהודה. ויהי אשור הראשון לממלכות אדירות אשר לחצו את ארץ אבותינו, ותדכאנה אותה בכֹבד משאן. על כן מנוּ סופרי הקדש את יום בֹא הגוי העריץ הזה על אדמת ישראל לראשון לכל ימי התלאות אשר מצאנו10, כי הי אשור גוי אכזרי מאד11, אשר לא נשא פני גוי ואלהיו12. שם עיר ממלכתו נינוה העתיקה13 והגדולה מהלך שלשת ימים לה14. ועוד ערים עתיקות היו לאשור הלא הן רחובות עיר וכלח והעיר הגדולה רסן היושבת בין נינוה ובין כלח15 ושם ראש אלהי אשור נסרך16.

בימי מנחם נעור פול מלך אשור ממקומו, וישם פניו נגבה תימנה ויעל על ארץ אפרים, וישלחו אנשי חילו את ידם בבזה בארמונות שרי אפרים17. וישמע מנחם ויירא מפניו, פו יעלה עליו ועשה בו כלה, גם מפני בני אפרים פן יבקשו מעֹז ממנו, למגר את כסאו ולהמליך עליהם מקרב אחיהם מלך אחר, כי ידע כי בדבר הזה יתרצה העם לאויבו, כי כה היה משפט מלכי הקדם בשומם עם אחר למשמעתם, להוריד את המלך המושל מכסאו, ולהמליך תחתיו מלך אחר18, למען יהיה לב המלך החדש נאמן עמם, חלף הגדולה אשר הנחילוהו. ויצא מנחם לקראת פול, ויתן לו אלף ככר כסף להחזיק הממלכה בידו, ולבלתי הלחם עליו. ויקח מלך אשור את הכסף הרב הזה מידו, ויחדל להלחם עליו. אך לא התמהמה עוד בארץ להחזיק ביד מנחם את ממלכתו כאשר שאל ממנו19, וישב אשורה וישם מנחם מס על כל בני ישראל חמשים כסף, לגלגלת או לבית, למען השב אל אוצרו את הכסף הרב והעצום, אשר נתן למלך אשור. וימלא את יד גבורי החיל לנגוש את העם ביד חזקה20 וירֹצו וימֹצו הגבורים האלה את אחיהם עצמם ובשרם וימלאו את הכסף למנחם. ויהי המעט מן המלך הזה, כי הרבתה חרבו לשכל את בני עמו במלחמת תרצה, ויאכל גם את יגיעם במס הכבד אשר נתן עליהם. וישלח את העם איש באחיו במלאו יד פקודי החיל לעשוק ולרוץ את אחיהם, ויחשב העם בעת ההיא “כצאן ההרגה”21.


אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהַרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ

וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְיָ וַאעְשִיר

וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן22;


ויאמן דבר הנביא אשר דבר לאמר:


וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת-הָאָדָם אִיש בְּיַד-רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ

וְכֻתְּתוּ אֶת-הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם23;


ויקראו הנביאים למלך העריץ הזה “רועה אוילי”24 ויערכו לו ולמלכותו דמות קודרת מאד25.

וימלך מנחם עשר שנים וימת26, וימלך פקחיה (757 – 3004) בנו תחתיו, וילך בכל דרכי אביו27 אך לא האריך פקחיה ימים על ממלכתו, כי קשר עליו פקח בן רמליהו שלישו, ויפרץ הוא וחמשים איש גלעד עמו, ויך את פקחיה ואת ביתו וימלך תחתיו (3006 – 755) ויאבד גם ניר מבית מנחם בן גדי הבית החמישי למלכי אפרים. ולא ארכו הימים וימת גם עזיהו (3006 – 755) האמלל מלך יהודה, אשר העלה הנביא ישעיהו בן אמוץ את תולדותיו על ספר28, אך הספר היקר הזה אבד ואיננו. בשנה ההיא החל הנביא הגדול ההוא להגיד לעמו את דבר ה'29.

ויותם המושל ביהודה זה שנים רבות בשם עזיהו, לא שם כתר מלכות בראשו עד מות אביו, אז עלה על כסאו וימלך תחתיו. בן עשרים וחמש שנה היה יותם במות עזיהו. עוד רך בשנים היה המשוח מלך, אך לבו קנה הרבה חכמה ודעת בשנות הרעה אשר עברו עליו למיום נגזר אביו מביתו, ויטוש את כל דבר העם הכבד ואת כל משפטו על יד בנו הנער, אשר כמעט לא מלאו לו עוד בעת ההיא שנות ילדותו. על כן השכיל הבן החכם הזה, ויפק תבונה מכל התלאות אשר מצאוהו בשנות העמל. ויפקח את עיניו ויכן דרכיו על פי שטה ערוכה ושמורה30 ותמצא ידו להתחזק על ממלכתו31, שש עשרה שנות ממשלתו. וישב ויכנע את המעונים32, אשר כבש אביו, ביד חזקה אחרי התפרצם מפניו, ביום רדתו מכסאו. ויחזק יותם עליהם ויתנו לו שלש שנים מדי שנה בשנה מאה ככר כסף ועשרת אלפים כור חטים ועשרת אלפים כור שעורים. ובתוך הארץ מבית היה לו שלום. וגם פקח בן רמליהו מלך אפרים החורש רעה על בית דוד, לא מצאה ידו לבצע את מזמתו, כל ימי היות יותם מלך ביהודה33. ורוח עזיהו אביו אשר אהב לבנות ולכונן, נחה גם על יותם בנו; ויבן גם הוא ערים בהר יהודה, ובֶחָרָשים בנה בירָניות ומגדלים, ובירושלם הרבה לבצר את חמת העופל ויבן בה בנינים רבים. ויבן שער בבית ה' אשר קורא לו “השער העליון”, ויכבד את ה' ואת ביתו, אפס כי לא בא אל הבית הקדוש, כי עגמה נפשו הרחמניה אל אביו אשר נגזר ממנו34. ויהי הדבר הזה למוקש לגוי כלו, כי הרבה העם בימים ההם להוקיר רגליו מבית ה', ויוסף לקטר ולזבח בבמות35. ולא ארכו ימי המלך הזה אשר יצא לו שם בישראל כצדקתו וימלך שש עשרה שנה וימת. וימלך אחז (3022 739) בנו תחתיו, ושם אשתו אביה בת זכריה. ויהי לאחז משנה ושמו אלקנה, ועזריקם היה נגיד הבית.

ופקח בן רמליהו, אשר הכה את בית מנחם בן גדי, התיצב על דרך חדשה אשר לא דרכו בה המלכים אשר לפניו. וישנה את מתכונת אפרים, אל ארם אויבתו מעולם, ממשפטה הראשון, ויכרת ברית עם הממלכה ההיא, אשר הכניעו יואש וירבעם בנו בחרבם הקשה, וישת ידו עם רצין מלכה להתיצב יחד בפני אשור, וקרוב הוא, כי גם צר וצידון ופלשת באו עמם בברית. ולא הלך פקח בדרך מנחם, לקנות את לב הממלכה הגדולה והחזקה ההיא בשחד, ויאמר להלחם בה הוא וארם ושכינהם הקטנים בקצר ידם. ותהי יהודה למוקש על דרכם, כי לא היתה לאל ידם לשום גם אותה אל משמעתם, ולהביא אותה עמם במאסורת הברית. ותתלקח כאש קנאת אפרים לבית יהודה, ואיבת העולם אשר היתה לארם לישראל, נעלתה כלה מעל אפרים, ותנח על יהודה לבדה. אפס כי כל עוד יותם האדיר חי חרשו עליו רעה ויציקו לו במסתרים36, אך לקום עליו למלחמה לא ערבו את לבם. אולם אך שכֹב שכב המלך יותם עם אבותיו, בא היום אשר קווהו, כי אחז המולך תחת אביו היה איש רפה ידים וחסר לב, אשר לא יצלח למלוכה ולעצור בעמו37. וככל אשר רפו ידיו בכל דבר שלטון, כן סר טעמו לדבקה בשקוצי הגויים, אשר הסירו גם בני אפרים, מיום עלות בית יהוא על הכסא. ויחדש אחז את מעשה בית אחאב ואת דרכי האמורי על אדמת יהודה. ויעבר את בנו באש למולך ויעש את הרע בעיני ה', וילך בתועבות עמי כנען, ויבן מזבחות לשמש על עלית בית המלך38, ויפרע מוסר העם מאד39, ויסר גם כח לבם. ויהי המעט מהם כי השחיתו את דרכם, וילכו בדרכי בני אפרים, וישקו דלים, וישימו בכוס עיניהם ולא הצניעו עוד ללכת40. ויהיו בהם גם אנשים, אשר אמרו לשית את ידם עם אויבי עמם, הלא המה מלכי ארם ואפרים. כי נטו רצין ובן רמליהו רעה על בית דוד, ויטו ביד מלאכיהם בסתר את לב אנשים מבני יהודה, לקשור קשר על אחז ולמגר לארץ את כסא דוד הנכבד והנקדש, ולהמליך תחתיו את בחירם איש אשר שמו בן-טבאל41, כי אמרו, כי בהיות המלך החדש יציר כפיהם, יקל להם להביא גם את יהודה בברית ארם ואפרים, למען יתיצבו שלשתם יחד בפני מלך אשור. ויסר לבב רבים מן העם מאחרי מלכם, ויטו אחרי רצין ובן רמליהו עם רב42. ורפיון אחז היה למלאכי מלכי הברית לפתחון פה, לעשות שקר בנפש העם, כי מט בית דוד מזקן וכי על כן הם אומרים לעשות חסד עם יהודה, ויהי למשל בפיהם:


לְבֵנִים נָפָלוּ וְגָזִית נִבְנֶה

שִקְמִים גֻּדָּעוּ וַאֲרָזִים נַחֲלִיף43;


ולמען חזק את מוסרות ברית העם עם ארם ואפרים, הטו את לב בני יהודה גם אחרי שקוצי בני ארם. ותהי רוח ה' על ישעיהו הנביא, ויזהר את בני עמו, “מלכת בדרך העם הזה” הפושע באלהיו, הקושר גם על בית מלכו. ויקרא ויאמר: “לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר, ואת מוראו לא תיראו ולא תעריצו! 44 - לאמר: גם את בריתכם עמם לא תכרֹתו, גם את גלוליהם לא תעבדו – וישם לפניהם את הרעה אשר ישקוד ה' להביא על שני העמים אשר יאמרו לכרות עמם ברית, כי יחדו הם צפוים אל חרב אשור.45. ויחזק את לב בני הנביאים “הילדים אשר נתן לו ה' לאתות ולמופתים”, וימלא אותם מרוחו להסב את לב העם מאחרי ארם ומאחרי מלכה ואלהיה, וישם בפיהם דברים נוחים ונכוחים, להוכיח לכל אשר בינת אדם לו את תרמית הגלולים האבות והידעונים, לבלתי הנקש בני יהודה אחריהם לרע גם לנפשם, גם לארץ מולדתם. וקרוב הדבר, כי לא שבו דברי ישעיהו ריקם, ולב העם אשר בירושלם שב להיות נאמן עם בית המלך. אז עלה רצין ופקח על ירושלם למלחמה להבקיענה אליהם, ולהמליך את בן-טבאל בתוכה ביד חזקה. ויקרב חיל ארם ואפרים אל חומת ירושלם העיר הבצורה מאד, אשר בצרו עזיה ויותם כל ימיהם46, ולא יכלו להלחם עליה, בכל זאת חרד המלך וביתו מאד. ומי יודע אם לא רך לבו לפתוח בצרת נפשו את שערי העיר לפני אויב, למען היות לו נפשו לשלל, לולא יצא ישעיהו לקראתו לחזק בדבר ה' את לבו אשר נע “כגזע עצי יער מפני רוח”47 ויגד לו את אשר יקרא לשתי ממלכות הברית בקרב השנים הבאות. והמלכים ראו, כי כל מאמצי כחם שבו ריקם, ויעשן אפם מאד48. ויהי אדרי העלותם מעל ירושלם, ויניחו את כל המתם בעם עברתם, אשר זה מעט ששו עמו, וילחשו באזניו חלקות, כי לחדש את ממלכתו לטובה הם אומרים. ויך חיל ארם ביהודה מכה גדולה בשובם לדמשק49, וישבו שביה גדולה, ויביאו שמה. ואת מקצת חילו שלח רצין הנגבה, ויקחו מיד אחז את אילות, וינשל מתוכה את בני יהודה50 אשר הושיב עזיהו בתוכה זה כשבעים שנה, ויבֵא בה בני ארם51 וישבו בה. ויקח בדבר הזה מיד יהודה מבוא הים אשר היה לה עד הֹדו52. אך פקח בן רמילהו העריץ עוד הרבה להפליא את מכות עם יהודה, ויהרג בהם ביד אנשי צבאו מאה ועשרים אלף איש שולף חרב ביום אחד53. וזכרי גבור אפרים הרג את מעשיהו בן המלך, ואת עזריקם נגיד הבית, ואת אלקנה משנה המלך. ויהי הנקל בעיני פקח הללי אנשי יהודה הרבים, אשר הפילו צבאותיו ויֵשבּ כמאתים אלף נפש מן הטף והנשים54, ויסחבם שמרונה, ויאמר העריץ להתעמר בם ולמכרם לעבדים ולשפחות. בפעם ההיא נגלה לאחרונה גם באפרים, אשר השחית דרכו מאד, כי זרע אברהם יצחק ויעקב הוא, ושביב אש אלהים לא כבה גם בקרבו, וכי גם בו יש אשר תחזק רוח ה' הצרורה בו על זרוע בשר. כי בבא חיל אפרים עליזי גאוה לפני שערי שמרון, ושבי יהודה נהלך אחריהם כצל, יצא בחזקת היד איש נביא מלא כח ורוח ה‘, ושמו עודד, אשר ישב בשמרון, ולא זע ולא חת מפני חיל אבירי הלב ומרי הנפש, ויוכח בלשון רכה את דרך בני אפרים הקשה על פניהם, וישו לנגדם את עברת ה’ השמורה להם, ויכל את תוכחתו בדברים הנמרצים האלה לאמר: “שמעוני והשיבו את השביה אשר שביתם מאחיכם, כי חרון אף ה' עליכם”, ויקומו ארבעה אנשי חסד נדיבי לב מראשי בני אפרים אשר נאמן לבם עם ה‘55, ושמותיהם עזריהו ברכיהו יחזקיהו ועמשא, וימלאו אחרי הנביא, ויקראו אל הצבא בקול מושל "הלאשמת ה’ אתם אומרים להוסיף על חטאותינו?” וישמעו החיל, ולא פצה איש מהם פה, וירפו את ידם מן השביה, וישימו אותה אל משמעת השרים וקהל העיר אשר יצאו לקראתם משמרון. ויקומו ארבעת השרים הנקובים, ויוציאו מן השלל צדה ולבוש, וישיבו את נפשם, ויאכילום וישקום וילבישום ויתנו לכל איש כושל חמור לרכוב עליו, ויפקידו עליהם אנשים וישיבום עד ירֵחו עיר גבול ארץ מולדתם, ותהי הנדיבות הגדולה הזאת במלחמה כמעט יחידה בימות עולם עד היום הזה.

והעמים הקטנים אשר סרו למשמעת יהודה ראו את משבֵתֶיה, וישאו ראש. ויתקוממו בני אדום, אשר הכביד אמציה את ידו עליהם, ויפשטו על יהודה ויכו בה, וישבו ממנה שבי. והפלשתים אשר הכניע עזיהו, פשטו בערי השפלה והנגב וילכדו ערים, ויאחזו בהן. ויערוך ישעיהו הנביא דמות קודרת מאד לימים הרעים ההם.


אֲרָם מִקֶּדֶם וּפְלִשְתִּים מֵאָחוֹר56

מֻכַּף – רֶגֶל וְעַד – רֹאש אֵין בּוֹ מְתֹם…

אַרְצְכֶם שְמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ

אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אוֹתָהּ57


וירושלים העיר האחת אשר נמלטה בעצם תֻמה מן המשמה נותרה


כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוֹנָה בְּמִקְשָה58.


ואחז מלך יהודה ראה, כי לא תהיה לו פליטה מפני שני מלכי הברית, וכי עוד ידם נטויה להכחיד אותו ואת ביתו, ויחץ את הכסף ואת הזהב הנמצא בבית ה' ובביתו ובבתי השרים59, ויתן ביד מלאכיו וישלחם אל תגלת פלאסר מלך אשור לאמר: “עבדך ובנך אני הושיעני מכף מלך ארם ומלך ישראל הקמים עלי”. ולא אֵחר מלך אשור לקחת את השחד מיד מלאכי מלך יהודה, ויֵרָא כגשר ויעל על דמשק וימת רצין וישבת את ארם מממלכה, ויגל את עמה קירה60 אדמת מכורתם. ויבא ביום ההוא דבר ה' אשר דבר ביד עמוס עבדו לאמר:


וְשָבַרְתִּי בְּרִיחַ דַמֶּשֶׂק וְהִכְרַתִּי יוֹשֵב מִבִּקְעַת - אָוֶן

וְתוֹמֵךְ שֵבֶט מִבֵּית עֶדֶן וְגָלוּ עַם – אֲרָם קִיָרה אָמַר יְיָ.61


ותהי ארם למן היום ההוא למדינה אחת ממדינות אשור, על כן קראו לה סופרי העמים “סוריה” לאמר: מדינה אשוריה62.

וגם את אפרים פקד מלך אשור ביום חרון אפו, ויקח מידו את ערי זבלון ונפתלי63 אשר לקח בן הדד מידי בעשא מלך ישראל64 בימי אסא. ויגֶל תגלת פלאסר את יושביהן אשורה, ותהי הגלות הזאת הראשונה לגליות אפרים, והפרץ הראשון אשר נִבעה בה מבלי הסתם עוד. אך לא מאהבתו את יהודה חִלה מלך אשור את מכותיו בצורריה, כי אם למען הבצע, ולמען רשת ארצות לא לו, ובכל הניחו את חמתו באויבי אחז, אשר קרא לו להושיעו מידם, לא עזר אותו ולא תמך בידו מאומה, ויצר גם הצר לו. ולא סר בדבר הזה מדרך פול המולך לפניו, אשר לקח מידם מנחם אלף ככר כסף, למען החזיק הממלכה בידו ואת שאלתו לא עשה. ויגר אחז מאד מפני תגלת פלאסר, פן יבא ירושלמה וראה את תפארתה וחמד אותה. ויאסוף את מרבית כלי השרת ויטמן אותם65 ויקצץ בקֹצר רוחו את כלי חמדת בית ה‘, את המסגרות ואת המכונות, ויסר את שנים עשר בקר הנחשת מתחת הים, ואת מבוא המלך החיצון אשר יעלה מביתו אל בית ה’, הסב אל הבית פנימה, למען העלם את יפיו ואת יקרו מעיני מלך אשור. אך מאת ה' היתה זאת, כי לא בא תגלת פלאסר ירושלמה ולא ראה את פניה, ואחז יצא לקראתו דמשקה. והאיש הזה אשר בכל הליכותיו נדח מרעה אל רעה, צרר גם בדמשק עמל ורעות רוח בכנפיו, ויביאה לירושלם, כי באולתו ובחסר לבו נכנע מפני אלהי ארם, ויקחם עמו ויביאם אל עירו, ויזבח להם, וישכח כי השקוצים האלה היו למוקש לשני בתי ישראל גם לממלכתו, בתת הזונים אחריהם ידם על אויביהם, וגם לממלכת אפרים, אשר על תתה את ידה למלך ארם ולאלוהיה, עלה עליה מלך אשור. וגם על בית ה' אשר הוציא ממנו את כלי חמדתו ואת שאריתם קצץ, השיב המלך הפוחז הזה את ידו, כי בהיותו עוד בדמשק ראה את המזבח אשר לפני גלולי ארם, וייטב בעיניו וישלח את דמותו אל אוריה הכהן, ויצו אותו לבנות מזבח על פי התבנית הזאת לכל מעשהו. ויהי המעט מאוריה, כי שמע לכל דברי אחז ויבן את המזבח כטוב בעיניו עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא עד בואו, ויכנע עוד לפניו וירא את אחז עולה על המזבח להקטיר, ולא מצא את לבבו להתיצב בפני אחז ככל אשר התיצב עזריהו בפני עזיהו, ולא פצה את פיו כי רך לב הכהן החסיד הזה66, ולא מרה את פיהו גם בצות המלך להסיע את המזבח העתיק צפונה, ולעבוד את עבודת בית ה' כטוב בעיניו. ולא הטיב אחז את דרכו גם אחרי אשר הֻכה, ויעש במות לאלהי העמים “בכל פנה בירושלים ובכל עיר ועיר ליהודה”. ואת הרוח הרעה אשר שֻלחה מאז בין בית המלך ובין בית ה' נצר אחז מכל משמר. וגם אחרי אשר עלה על המזבח להקטיר באין מעצור, לא נחה עוד רוחו עד אשר סגר את דלתות האולם67, אשר לפני היכל בית ה'.

ויהיו כל ימי אחז ימי עמל ורֹגז, ימים אין חפץ בם. ורק ניצוץ אחד נראה בם, אשר היה לאור גדול, אך גם הוא לא נֻפח גם בידי המלך גם בידי העם, הלא הוא אבדן ממלכת ארם. התשועה הזאת אשר נעשתה בידי זרים היתה הנחמה האחת לעם יהודה הממֻשך והממורט מאד כל ימי אחז.

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל

יֹשְבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַח עֲלֵיהֶם;

כִּי אֶת – עֹל סֻבָּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִכְמוֹ

שֵבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הֵהִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן68;


ואף כי חלו מלכי הברית ביהודה מכה גדולה ונאמנה, הנה שבט מֵכֶּהָ נשבר, וכסא דוד לא נמוט, בדבר ה' אשר דבר ביד בן אמוץ הנביא, אל ממלכות הברית


הְתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ הִתְאַזְּרוּ וָחֹתּוּ69;

עֻצּוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם כִּי עִמָּנוּ אֵל70;


ופקח בן רמליהו מלך אפרים המעט ממנו, כי לא בצע את מזמתו להבקיע את ירושלם אליו ולהמליך שם את הטוב בעיניו, הנה גם בביתו ועל כסאו לא ארכו עוד ימי מלכותו, כי קשר עליו הושע בן אלה ויכהו וימיתהו (30260–0735).

ובכל התלאות אשר עברו על בית יהודה עוד עמר טעמה בה. כי גם בכל ימיה הרעים לא נס ליחה, כי תורת ה' אשר תפסו שם הכהנים והנביאים, לא מנעה מהם את דשנה, ותפקוד מתי מספר ותשוקקם גם בעת אשר פשעו מרבית עם הארץ. וגם על יד אחז המלך החלש היושב על כסאו, אשר כציץ נובל היה כל ימיו עלה כיונק צמח דשן ורענן “לצבי ולכבוד” ופריו “לגאון ולתפארת לפליטת ישראל”. כי על שכם חזקיהו בן המלך נתנה המשרה, ויהי הוא המוציא והמביא בבית אביו למיום מות מעשיהו אחיו במלחמה. ועל הבן הנחמד הזה על חזקיהו, נחה רוח נביאי ה' מילדותו, ויהי בחכמתו ובצדקתו לתפארת בית דוד. אך לא כזה היה גורל עשרת השבטים, את תורת ה' עזבו, מדברי נביאיו העלימו אזן, ובית מלכות עתיק ונהדר, אשר יהיה למשא נפש לכל העם כלו, נעדר להם. על כן לא ראתה עינם בלתי אם את פני העוברות עליהם, ולרוח המתרגשת בהן לא היה להם מעיר אזן, כי גם עיני מלכיהם היו רק להחזיק בידם את הכסא אשר גזלו, בהיותם עוד עבדים, מיד אדוניהם. אך עין אחת היתה צופיה על הליכות תולדותיהם, הלא היא עין נביאי האמת. הם התבוננו מבעד ליפעת הטיח החיצון כי סר צל העם הזה, סר כחו.

הֻכָּה אֶפְרַיִם שָׁרְשָׁם יָבֵש פְּרִי בַל-יַעֲשׂוּן71.


כי רקב אוכל בו מימי מנחם בן גדי “הרועה האוילי” אשר הכשיל את כח הארץ ויאכלה ויכֵלֶהָ רק למען החזיק הממלכה בידו, והעם באולתו לא שם לב.


אָכְלוּ זָרִים כֹּחוֹ וְהוּא לֹא יָדָע

גַּם-שֵׂיבָה זָרְקָה בּוֹ וְהוּא לֹא יָדָע72;


וראשי מסבי הרעה לבית אפרים היו מלכיהם הנמהרים, אשר לא לשלום הארץ היו עיניהם, כי אם אל כסאם, אשר רק בעלילות רשע תקפו בו, ויתחזקו עליו. על כן נבדלו יואש וירבעם בנו לטובה מכל המלכים אשר היו לפניהם ויצליחו. כי בעת יואש למלך, כבר עברו כחמש וארבעים שנה על בית יהוא, וכל שטן ופגע רע לא נשקפו לו מבית, וידע כי יושב הוא על כסאו לבטח. על כן מלאו לבו לשום עיניו אל הארץ, ולהשיב לה את החבלים אשר קרעו ממנה מלכי ארם. וירבעם בנו הוסיף להתחזק בממלכת אבותיו, כי עד מלכו נוספו עוד שש עשרה שנה על ימי בית יהוא. וישאהו לבו להגדיל את מעשיו, ויוסף על גבול ישראל גם את דמשק וחמת מצפון, ויפרוץ עד נחל הערבה מדרום. אך למן היום אשר קרע אליו מנחם בן גדי את הממלכה, החלו ימי המהומה לאפרים, כי לא הנביאים הדבקים באלהיהם ובמולדתם הושיבו את המלכים הנבהלים ההם לכסא. ויהי להם גם דבר ה' גם כבוד האדם ושלומו למשחק, ולבם לא הלך בלתי אם אחרי בצעם ואחרי מזמותיהם, ונפשם לא אהבה בלתי אם הלצון את התפלה ואת השכרון, ושריהם החנפים והנבלים מתחרים להחליק למצא חן בעיני אדוניהם בתעתועיהם ובנכליהם אשר אהבו ובסבאם ובהתוליהם.

בְּרָעָתָם יְשַׂמְּחוּ – מֶלֶךְ וּבְכַחֲשֵיהֶם שָרִים73;

יוֹם מַלְכֵּנוּ הֶחֱלוּ שָׂרִים

חֲמַת מִיָיִן מָשַךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים74;


ויגדל מאד עון אפרים כי לא בושו לשום את דברי התורה למעז לשרירות לכם הרע וינבלו בלעגם התפל גם את הקֹדש75.

בימים ההם נראתה המלכות העלובה הזאת בכל מרודיה ותלאותיה בכל קצר ידה ובכל רעתה בעיני ה' מיום היותה עד העת ההיא.


כָּל - מַלְכֵּיהֶם נָפָלוּ אֵין – קֹרֵא בָהֶם אֵלָי76;

אֱהִי מַלְכְּךָ אֵפוֹא וְיוֹשִיעֲךָ בְּכָל – עָרֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ..

אֶתֵּן – לְךָ מֶלֶךְ בְּאַפִּי וְאֶקַּח בְּעֶבְרָתִי77;


והמשפט הזה החל בימי בעשא, הראש לקושרים הורגי אדוניהם למען מלוך תחתם, ויהי כמעט לרוח החיה בבית מלכי אפרים, עד יום הכות הושע בן אלה את פקח בן רמליהו. אז החלו ימי העזובה והכליון לממלכה הזאת, וימים רבים עברו מיום מות פקח עד עלות הושע על כסאו78. אז בטלו כל סדרי המלוכה באפרים, כי חלק לב העם ותשֻלח רוח רעה ביניהם, ויתעוררו מדנים גם בין שבט לשבט, ויכלאו רחמיהם איש מאחיו, ויתגלע ריב בין מנשה ובין אפרים79, דבר אשר לא נהיה ולא נראה למיום מלוך מלך בישראל. אך מבעד לכל הרעות האלה נראה גם אות לטובה, כי היו אנשים אשר הרימו יד במזבחותם ובמצבותם80 וימאסו גם בגלוליהם גם במלכיהם81, וירדפו לדעת את ה‘, ויהו אחריו ואחרי בית דוד82, וישימו את פניהם אל היכל הקדש בירושלם, וילכו בצאנם ובבקרם לבקש את ה’83. אך כל חסדם היה כענן בֹקר84 כי מעלליהם אשר היו לחק להם זה מאות בשנים, השמינו את לבם ולא נתנו אותם לשוב אל תורת ה' המזֻקקה והמטוהרה85. ומכל התשובה אשר החלו רבים לשוב אל חקות אבותם לא יצא דבר, כי אם אשר רפתה רוח העם מעבודת גלוליהם, אך גם בה' גם בנפשם לא בטחו. אז באו על אפרים הימים הרעים אשר יבאו אל העם ככלות כחו, הלא הם ימי בַקשו מעז מאויב, כי כאשר נדחה מבני אפרים כל תושיה, וישאו את עיניהם אל הממלכות האדירות להחזיק בידם. ויראו, כי מלך אשור חושךְ את ידו מהרע ליהודה בהיות אחז לו לעבד נושא מנחה86, ויתחזקו לקנות גם הם את לב המלך הזה ולמצא חן בעיניו, כי יחזיק בידם את פליטת הממלכה הנשארה ולא יוסיף להגלותם, ככל אשר הגלה את יושבי צפון הארץ, וכי ירפא את שבריהם. ויקחו את עגל הזהב אשר העמיד ירבעם בבית אל, ויוליכו אותו אשורה ויתנו אותו מנחה למלך העז ההוא87. אך אשור היה פרא בודד לו"88 וככל אשר לקחו מלכיהם הראשונים מתנות גדולות ויקרות מיד מנחם בן גדי מלך אפרים, ומיד אחז מבלי הועל להם, כן לקח מלך אשור גם הפעם מיד אנשי אפרים את אלהי זהבם מבלי עשות להם תושיה. ולוא היו גם עיני אשור לישראל לטובה, כי עתה קצרה ידו לרפא להם89 כי הֻכה קהל הגוי הזה בקיעים מבית, ונפש העם נקעה איש מעל רעהו ויהיו לאגֻדות צוררות אשה את אחותה. ויקומו עוד אנשים אשר שמו את פניהם מצרימה, וירדו שמה לבקש עזרה, ויאמרו לעֹז במעז פרעה מפני מלך אשור, כי רעה מאד עין מצרים, אשר זקנה בעת ההיא, באשור המלא כח עלומים והזומם לגזול את שבטה מידה. ותהי עצת אוהבי מצרים עצה נבערה מאד, כי לא עמדה הממלכה ההיא למעז לדורשיה, ערמתה רבה מאד מעצמתה ומישרת לבבה, ותהי עזרתה למשל בימים ההם ויקראו לה “משענת קנה רצוץ”.90 בכל זאת רבו הנוטים אל מצרים מן הנוטים אל אשור, כי מאז שישק למגן לירבעם בן נבט, היה לב בני אפרים אחרי מצרים, אשר נדחו גם אחרי גלוליה, אחרי העגל שקוץ מצרים. על כן אמרו בימי הרעה למצא מפלט בכנפיה, מפני אשור החורש רעה על כל ארצות אשר מנגב לממלכתו. וירע מאד המשען הרעוע הזה בעיני הנביאים ויקראו למבטח הבוגד הזה “מבטה מזכיר עון”91, כי תועבת מצרים ומדוחי בני ישראל היו מוצאו וראשיתו. ויאמן על אפרים אשר לא הרפה את ידו האחת ממצרים בעודנו שולח את ידו השניה אל אשור, הדבר העז והנמרץ אשר דברו אליו אחד הנביאים הגדולים דורות רבים אחרי כן.


וַתַּעְנֵּג עַל – מְאַהֲבֶיהָ אֶל-אַשׁוּר…

וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה…92


וילכו שרי אפרים המונים המונים מצרימה, ויהיו בעיני הרואה כאומרים לשוב אל הארץ אשר משם יצאו אבותיהם93. וישמע שלמנאסר מלך אשור, אשר מלך תחת תגלת פלאסר, כי למצרים אויבתו נתן אפרים יד וימהר ויעל על ארץ אפרים למלחמה. וילכֹד את כל עבר הירדן ואת הגליל העליון ואת גבולות ים כנרת94. ויתעלל העריץ הזה, ויעש נוראות בבית ארבאל, העיר אשר ממערב לים הזה בגבול נפתלי95.ויגל אל ארץ מדי96 כל יושבי עבר הירדן, את הראובני והגדי וחצי שבט המנשי. ושם איש השם האחרון לשבטים האלה באֵרה נשיא ראובן, אשר השתמר עד היום הזה97. ותעבר כוס עבר הירדן גם על מואב שכנו, וישת גם הוא את הכוס החמה מיד מלך אשור98. וידל ביום ההוא כבוד ממלכת אפרים כי לֻקחה מידה מרבית ארצותיה. ויתרצה הושע בן אלה אל שלמנאסר, ויכנע מפניו, ויחזקהו על כסא שמרון. ויכרת הושע ברית עם מלך אשור, וישבע להיות לו עבד נושא מנחה ככל אשר היה אחז.

ומלכות אפרים המדולדלת והמטורפת זה שמונה שנים, נכונה בידו למן היום ההוא (7034 – 727). ולא עשה גם הוא את הטוב ואת הישר, אך בכל זאת הטיב את דרכו מכל המלכים אשר היו לפניו, ויזנח את עבודת אלהי נכר בישראל ולא שם עוד משמר למנוע את רגלי יראי ה/ מעלות ירושלמה להשתחוות ולזבוח לה'99.

אולם אף כי קדם למראה עין עור דק על מחץ אפרים, מֵאֵן שברם להרפא, כי זה ימים רבים אכל בו הרקב באשמת מושליו וכהניו, אשר כלאו כל רוח חיים מפניו, על כן צר כחו לעמוד ביום צרה. לא כן בית יהודה אשר גם בדחת מושל חסר תכונות כאחז את הודו מחוץ, לא מצאה ידו לדכא כלה את רוחו אשר בקרבו. הן אמנם כי ימים רבים עברו עוד, עד אשר שב העם כלו אל ה'. אך יחידים אנשי רוח ואנשי מופת לא חדלו מיהודה מדור דור. ומתי מספר אלה אשר דבר התורה וחזון הנביאים היו להם לקו עמדו תמיד על משמרתם, ויקוו לעת מצא לחדש את רוח העם.

ועל האנשים האלה נחשב גם חזקיהו בן אחז אשר בו חזו נביאי ה' ויראיו את כליל כל חמדת בית דוד ויקראו לו “שר שלום”100 דורש משפט ומהיר צדק101. ויהי אך עלֹה עלה על כסא אבותיו (3038 – 723) אחרי מות אביו, ויתחזק לתת לעמו לב אחד בהשיבו את לב כלם אל תורת אלהי אבותיהם. ותהי ראשית מעשהו להעביר מן הארץ, את הרוח הרעה השלוחה בין בית ה' ובין בית המלך למן היום אשר אמר עזיהו המלך לשום גם את הכהונה ואת המלוכה לאחדים בידו. ויקם ויפתח את דלתות היכל ה' אשר סגר אחז אביו, ויאסוף את העם ויערוך לנגד עיניהם את הרעות, אשר מצאו אותם בימי אביו, בעזבם את הדרך הטובה והישרה. וידבר על לבם דברי מוסר השכל לשוב אל תורת אלהי ישראל. ואת הכהנים ואת הלוים צוה לטהר את בית ה‘, מן הטומאה אשר נטמא בימי מלכות אחז. ויעשו כן הכהנים והלוים, ויכלו את עבודתם בששה עשר לחדש ניסן. ויהי אחרי כן ויעש המלך ושרי ירושלם את חנכת הבית בעולה ובזבחים בחצוצרות ובכלי שיר. ותכון עבודת בית ה’, ויתחדש כבודו כקדם, ולא הוסיפו עוד מלכי בית דוד לבקש להם גם כהונה, ויהי שלום בין בית דוד ובין בית אהרן הכהנים.

וימי טהרת הקדש עברו את יום הארבעה עשר לחדש הראשון, מועד עשות הפסח102 ולא יכלו לעשות עוד את הקרבן הזה במועדו. ויועץ המלך לעשותו בחדש השני, כי ידע המלך החכם כי אבן חן החג הזה והעבודה הזאת להטות לב איש ישראל אל כל קדשיו. ויצו המלך ויעבירו קול בארץ יהודה, לבא לחג את הפסח בירושלם. ואגרות כתובות בהמון לב וברחמים גדולים, שלח המלך חזקיהו אל פליטת בית אפרים, לקרוא גם להם לבא ולחג בתוכם. ויבאו אנשים מאפרים ומנשה מיששכר זבלון ואָשר103, ויבאו בתוכם גם בני עבדי שלמה, הלא המה בני יתר עמי כנען, אשר העלה שלמה למס עובד. ויחגו את חג ה' בתוך אחיהם בני יהודה104. והמלך חזקיהו שם את כל לבו לשמח את בני יהודה וישראל וגם את הגרים בני עבדי שלמה105, וישמח העם מאד על רוח האחוה אשר התעוררה בישראל, כי מימי המלך שלמה לא היתה כזאת בירושלם, כי למיום מותו נחצו שבטי ישראל לשתי ממלכות.

ומשפחות אפרים ומנשה אשר באו לעשות את הפסח, דבקו ביהודה ולא סרו עוד ממנה, ותהיינה עמה לבשר אחד ותעברנה עליהן גם הטובות וגם הרעות אשר חלפו על בית יהודה, ויגלו עמה מקץ ימים רבים בגלותה, וישובו עמה ביום שוב ה' את שבותה106.

ויהי לפני עשות העם את הפסח ויטהרו את ירושלם מן המזבחות ומן הבמות, ובשוב העם איש לאחֻזתו “וישברו את המצבות ויגדעו האשרים וינתצו את הבמות”. ויהי המעט, כי אבד כל זכר לגלולי אחז אשר עשה “מזבחות בכל פנה בירושלם ובכל עיר ועיר ליהודה לקטר לאלהים אחרים”107, וישבת חזקיהו למו היום ההוא גם את הבמות אשר העלו עליהם בני העם עולה לה‘. ויהי בית האלהים אשר בהר המוריה המקדש האחד לאל האחד כאשר צוה ה’ את משה עבדו108. ויצלח ביד חזקיהו הדבר, אשר לא עלה ביד חסידי מלכי בית דוד אשר היו לפניו109.

ויהי הדבר הזה לשיחה גם בפי מלכי העמים ושריהם, אשר לא שמעו מעודם, כי יעבור עם את אלהיו רק במקום אחד לבדו110. ויכתת חזקיהו גם את הנחשתן, הוא נחש הנחשת, אשר עשה משה במדבר לרפא בו את הנשוכים, כי זנה העם אחריו ויקטרו לו. ולמען חזק את עבודת בית המקדש, ולמען תת לאל יד הכהנים והלוים להורות דעת ה' את העם111 החזיק את דברו על העם להביא את התרומה והמעשר מפרי אדמתם, ומעשר הבקר והצאן אל הלשכות אשר הכין בחצרות המקדש, לכלכל את נפשותיהם ואת נפשות ביתם. ואת עולות התמיד והשבתות והמועדים נתן המלך מכספו112, ואת ספי ההיכל צפה זהב113. וישב את הכהנים למשמרותם ולמחלקותם, ונכון הדבר מאד כי בדבר הזה שבה נפש הכהנים והלוים לדבקה בעבודת כהֻנתם, אחרי אשר רפתה רוחם מעליה למן היום אשר צרה בהם עין המלכים114, ויהי בכונן המלך את לבות כל העם אל מרכז אחד, אל אלהי אבותיהם ותורתו ועבודתו, וידבק כל העם ויהי לגוי אחד יצוק ומוצק. ויחזק לב בני יהודה ויצא חזקיהו בראשם, ויך את עזה ואת כל גבולה וישם את הפלשתים אל משמעתו. ויקח את נקמתו מן הפלשתים אשר פשעו מיד אחז אביו בצר לו, ויפשטו בערי השפלה ובנגב וילכדו אותו. אל המלחמה הזאת אזר ישעיהו הנביא את העם חיל בשנת מות המלך אחז115.

ובימים ההם116 אשר החלה יהודה להתנער מן העפר אשר שָפַת אותה אחז מלכה, ירד בית אפרים עשר מעלות אחורנית, עד אשר נטשה לארץ לבלי קום עוד. לוא היו אזני שבטי ישראל אלה פקוחות לדברי הנביאים, אשר הבינו לאחריתם, וידעו כי גם אשור לא לעולם יכֹן, וכי גם יומו קרוב לבא, כי עתה ידעו כי זאת כל חכמתם בעת הרעה ההיא רק להשָקט במקומם ולשמור שארית אונם אל היום אשר ירפה אשור מאליו את ידו מעליהם; לאמר: אל היום אשר יפול ואין מקום לו. אך המה לא העמיקו לראות, כי כח ישראל הוא נצחו היצוק בו וכי לעת צרה כל חכמתו היא הדעת, כי בארך רוחו יבלה את כל הקמים עליו לרעה. וגם בדבר הזה הרעו לנפשם מאד, בסורם מאחרי מוסר תורת ה' ונביאיו, ולא העלו על לב, כי השקר ושפת רמיה הם הגדולים בכל מוקשי עם לבני ישראל. ויעש הושע בן אלה את הרע בעיני ה', וימרֹד במלך אשור אשר כרת עמו ברית, וישלח חרש מלאכים אל סוא117 מלך מצרים, ובידם שפעת שמן טוב לו למנחה, ויכרתו עמו ברית. אז נחרץ הכליון לממלכת אפרים, כי בדבר הרע הזה התעופף גם כבודם, ותסר מהם גם שארית כחם. ויהי העם, אשר עוד זה לפני חמשים שנה היה נקוב “ראשית הגוים”, לחרפה ולקלסה118 לכל יודעיו, כגוי אשר אבד לבו.


וַיְהִי ֶאפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב

מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ119;


והנביאים אשר עיניהם היו לאמונה גם בכל דברי ממלכות הארצות, הכו את קהל עמם בשבט פיהם על פשע שפתיו.


דִּבְּרוּ דְבָרִים אָלוֹת שָוְא כָּרֹת בְּרִית120

וּבְרִית עִם – אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל121…


וימריצו את דבר תוכחתם בקול מושל לאמר:


לֹא יָשוּב אֶל – אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאַשּׁוּר הוּא מַלְכּוֹ122…


וגם בעצם הדבר, היתה העצה הנמהרה הזאת לאסון מאין כמֹהו, כי הקם הקים לו הושע בן אֵלה, בקשרו אשר קשר, את מלך אשור לאויב איום ונורא מבלי העזר בידי מצרים, אף מעט מזער. ויכֹן מאד משל הנביא אשר המשיל את אפרים “כעֻנה בלי הפוכה”123 אשר את עברה האחד אכלה אש ויהי לפחם ומעבר השני לא קרמו אף פניה. ודבר הקשר אשר קשר הושע בן אֵלה, נגלה עד מהרה למלך אשור, כי בימים ההם קראו אנשי ארצות כנען וצידון לשלמנאסר להושיע להם מיד אֵלוּלֵי מלך צור124 אשר מלך עליהם ביד חזקה. ויהי כי הֻגד למלך אשור דבר הברית אשר כרת מלך אפרים עם סוא, ובראותו כי מנע הושע ממנו את מנחתו, אשר העלה לו מדי שנה בשנה, ויעל על הושע בשנה השביעית למלכו (3041 – 720), בחיל כבד. ויפוצו אנשי צבאו בכל הארץ125, ותאכל ותשכל חרבם הנטושה את יושביה126. ויצא הושע לקראת שלמנאסר ויעצרהו מלך אשור עמו ולא נתנו עוד לשוב אל עירו וישם עליו משמר127, ויתץ בעברתו את במות בית אֵל שארית חטאת אפרים,

וירב שם הרג והרס ואבדן128. ובשרים אשר שבו ממלאכותם מארץ מצרים עשה שפטים ויכס לפי חרב129, ויהרס את כל מבצרי הארץ וישד אותם130, אך שמרון לבדה כלאה ימים רבים את האויב מבא בשעריה. ורבים ממרום עם הארץ ברחו מפני חיל אשור מצרימה ולא שבו עוד לראות את ארץ מולדתם, ועשרם ובתיהם היו לבז131. ויארכו ימי המצור אשר צר מלך אשור על שמרון. אולם בשנה השלישית הבקיע החיל העירה חמיו ויתעב עלילה132. וישרף את העיר באש ויהרסה עד היסוד. ותהי שמרון לעי השדה133, ותשבת אפרים ביום ההוא ממלכה. ויגל שלמנאסר את שארית שבטי בית אפרים, יושבי ארץ כנען אל המקום אשר הגלה את אחיהם שבטי ארץ הגלעד, לחללח וחבור נהר גוזן וערי מדי. ואת הושע המלך האחרון הוליך שלמנאסר שבי ויתנהו בית הכלא. ולא נשארו בארץ, כי אם פליטים מתי מספר זער שם זער שם134.ויהי כי באו בני אפרים בעמים ויתבוללו בתוכם135, ולא היה בהם די כח לב ודעת נפש להנזר אל תוכם לשמור את מולדתם בטהרה, כי את רוח ה' אשר היא היתה נשמה לעמו בקקו בוקקים באפרים, זה כמאתים ושבעים שנה מימי ירבעם בן נבט אשר חטא ויחטא את ישראל, ואשר היה ראש המסבות לאסון הגוי כלו, הוא שם את העם העצום והרב לשני שברים מכלים איש את רעהו. הוא הכחיד בנכליו את עצמת עשרת השבטים, ויוליכם אחרי ההבל, וילמדם להמיר את כבודם בלא יועיל, על כן לא עצרו כח לעמוד ביום התוכחה ולהתחזק ביום צרה; על כן עיפה נפשם ויתרפו ביום הנתשם מעל אדמתם וישכחו את כבודם ואת מולדתם אשר זנחו זה כמה וישכחו גם מלב אחיהם בני יהודה ובנימין136. וכיום הזה אבד כל זכר לממלכה ההיא אשר גדול היה שמה לפנים בישראל, וכל הודה וכבודה המונה ושאונה ירדו דומה.


נִדְמֶה שֹׁמרוֹן מַלְכָּהּ כְּקֶצֶף עַל – פְּנֵי – מָיִם137;


ולמיום עלות שלמנאסר למלחמה הזאת האחרונה, החלו הגלות והתפוצה הגדולה לישראל, כי שרי בית אפרים, אשר הלכו מצרימה אל פרעה לא שבו עוד אל ארץ מולדתם. ומשם יצאו אנשים ויסעו הנגבה ויֻטלו ארצה כוש. ומאשור נפצו גולי בני ישראל ויתגוררו בארץ עילם ושנער. ובני ישראל אשר ישבו בחמת הקרובה לארם, למימי ירבעם בן יואש, נגזרו גם הם מעל אחיהם נבי יהודה ובנימין, אשר הם לבדם נותרו בקרב הארץ אחרי גלות עשרת השבטים. וגם באיי יון138 נמצאו בימים ההם זער שם זער שם בני ישראל למכרם ארצה בני יוון139. וישאו נביאי ישראל למן העת ההיא את לבם ואת נפשם אל היום אשר השיב ה' את נדחי עמו ממצרים ומאשור140, אשר עליהם נחשבו גם יתר הארצות הקרובות אליהן, אשר נדחו שמה גולי אבותינו.

ובימים אשר נפצו בני ישראל לארבע רוחות השמים, הביא מלך אשור גוים פוחזים מארץ מרחק לשבת בשמרון קרית ממלכתם ובעריה. כי כה היה משפט המלכים הערצים בימי קדם להכרית את שם הגוים, אשר כבשו, מעל ארצות נחלתם. על כן יגלו את הגוי אשר לכדו את ארצו לארץ אחרת רחוקה, ולארץ הזאת הנעזבה מיושביה יביאו גוי אחר לשבת להאחז בה, למען הַסַע תקות העם הגולה הזה מלבו, לנשא את נפשו אל ארץ מולדתו. על כן בהגלות שלמנאסר את אפרים אל ערי מדי נתש המון גוים קטנים141 מבבל מכותה מעוא מחמת וספרוים142, ויגלם ביד אחד משרי צבאותיו ויושיבם בשמרון ובעריה ויאחזו בערים הנשמות לגוייהם143, ויביאו עמם גם את עצביהם השונים, ויענדום על הבמות אשר בנו אפרים בערים האלה בשבתם על אדמתם144 ויהיו אליליהם הטובים בדמות חית השדה ועוף השמים. ויעבדו אלה את התרנגול, ואלה את החמור, אלה את התיש ואלה את הכלב. והספרוים העלו את פרי בטנם באש למלך אשר עשו בתבנית סוס ופרד ואשר קראו להם אַדרמלך וענמלך145 ואת ה' לא ידעו ולא יָרַאו. לעמים האלה אשר עוד השתמרה להם שארית פליטה עד היום הזה בעיר שכם, יקראו בני ישראל “כותים” אין זאת כי הרבים מהם היו אנשי כותה.

ויהי בהתחלת שבת הכותים בארץ ישראל ותפרץ בם משלחת אריות146, ויהיו הורגים בהם. ויאמרו בלבם אין זאת, כי אם חרה בהם אף אלהי הארץ, אשר לא ידעו להתהלך עמו ולמצא חן בעיניו, על כן שלח בהם את האריות. וישלחו מלאכים למלך אשור להגיד לו את הדבר הזה, ולבקש מפיו עצה ותושיה. ויצו וישלחו אחד מכהני הבמות אשר הגלו עם גולי אפרים, ויבא ויורם את משפט הקרבנות, אשר יקריבו בני ישראל, ויהיו זובחים את זבחיהם על במותיהם גם לה‘, ויקדישו גם את ספר תורת משה, אשר הביא עמו הכהן מארץ גלותו ויכתבו להם ספר אשר קראו את שמו יהושע ויהי להם הספר הזה ברבות הימים לאוצר רחב ידים לאסוף אליו את כל כזביהם אשר בדו מלבם, לכסות על מולדתם. ולא עלה על לבם לקדש גם את יתר כתבי הקדש, כי ספרי הנביאים אשר קמו אחרי יהושע לא נפצו גם בין עשרת השבטים, אשר משם בא להם הכהן המורה, יען כי רוממו הספרים האלה את בית דוד, אשר בו קנאו מלכי אפרים. אולם בכל היות ביד הכותים תורת משה, עברו עוד דורות רבים ואת אליליהם ואת שקוציהם לא עזבו "את ה’ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים". אך לישראל היו לצנינים כל ימיהם, וכמעט רמה קרנם היו כל מחשבותיהם להרע לאבותינו, להצר את צעדיהם, ולטמון להם מוקשים בכל אשר ימצאו. ויהי קשה לישראל היום אשר באו הזרים האלה להסתפח בנחלתו.

  1. השמועה המקובלת הפליגה צדקתו מאד (סוכה מ“ה: ורש”י שם. ועיין רש“י דהי”ב כ"ו, ב'.  ↩

  2. דהי“ב כ”ו, ח'.  ↩

  3. זכריה י“א, י”ד. ועיין מוצא דבר: “עזיהו ויותם זכריה שלום ומנחם”. ועל דבר השלום הזה עיין הערתנו לעיל על כבוש דמשק וחמת בידי ירבעם.  ↩

  4. זכריה י“א – י'. ועיין מוצא דבר הנ”ל ומוצא דבר “המעונים”.  ↩

  5. עמוס ד‘, י’.  ↩

  6. מ“ב ט”ו, ט“ז. מתקבל ומסתבר מאד כי תפסח היושבת על נהר פרת שהיתה גבול צפון א”י בימי שלמה היה גבולה גם בימי ירבעם בן יואש ועזיהו שבימיהם היה תחום א“י במלואו. ויען, כי קובה היא לחמת היה המצב אשר בתוכה חיל בני יהודה. כי בתנאי זה השיב ירבעם בן יואש את חמת ליהודה למען יהי חיל עזיהו שומר הגבול מפני הארמים ומנחם בפחזותו אמר לעשות לו שם ולקרוע את ערי הצפון מיד בני יהודה ולהוסיפן על אפרים. כי דבר זה מתברר בתכלית הברור, כי בימי מנחם הופרה האחוה בין יהודה ובין ישראל, ועיין מוצא דבר ”עזיהו ויותם וכ''"  ↩

  7. עיין יוסיפוס (קדמוניות 1, 11, IX ) ותמצא, כי הוא עשה את תרצה למקום עקר מלחמתו ואכזריותו.  ↩

  8. עיין סוף פסוק מ“ב ט”ו, י"ט.  ↩

  9. שם אשור לא נזכר במקרא כ“א פעם א' לענין גבולות גן עדן (בראשית ב', י"ד) שתי פעמים בלוח העמים (י', י“א. כ”ב), ושתי פעמים בדברי בלעם יליד הארץ הקרובה לאשור )במדבר כ”ד, כ“ב. כ”ד), ויש מקומות (בראשית כ“ה, ג'. י”ח. תהילים פ"ג, ט) שאשור הנזכרת שם אינה אלא “שור” אשר מדרום לא"י. אבל אשור הגדולה הצפונית ובמתכונתה לדברי ימי עמנו, נזכרת בפעם הראשונה בעניננו בפרשה זו (מ“ב ט”ו, י"ט)  ↩

  10. ירמיה ג‘, י"ז. נחמיה ט’, ל"ב.  ↩

  11. ישעיה י‘, ה’.  ↩

  12. י' – י“א. ל”ז, י“ט. מ”ב י“ט, י”ח.  ↩

  13. בראשית י', י"א.  ↩

  14. יונה ג‘, ג’.  ↩

  15. בראשית שם י“א י”ב.  ↩

  16. מ“ב י”ט, ל"ז.  ↩

  17. עמוס ג', י“א. מליצת ”צר וסביב הארץ!“ אי אפשר לה להאמר, כי אם על דבר קרוב מאד. ובזה אחרת, קרוב לימי עמוס, ובאפרים, ומצד גוי אחר, אי אפשר לאמור כ”א בגדודי פול.  ↩

  18. כן עשה פרעה נכה שהוריד את יואחז (מ“ב כ”ג, ל"ג) שהוא יוחנן בכור יאשיהו (דהי“א ג', ט”ו) ולו משפט המלוכה וימלך את יהויקים אחיו הקטן ממנו (מ“ב שם ל”ד). ונבוכדנאצר המליך גם הוא את צדקיהו אחי יהויקים (כ“ד, י”ז.) שלא היה לו משפט המלוכה בהיות ליויכין שני בנים (דבי“א שם י”ז).  ↩

  19. זאת היא כונת מאמר “ולא עמד שם בארץ” (מ“ב ט”ו, כ') לאמר: “שם” במקום שהיה למנחם צורך בו להכניע ולהכריע את המורדים בו.  ↩

  20. יוסיפוס (קדמוניות שם) כתב כי חמשים כסף אלה היו לגלגלת מכל ישראל. ואם כן היו גבורי החיל רק הנוגשים. וישוב זה נכון, כי אין לאמר “כי על ישראל על כל גבורי החיל”. הוא כלל ופרט שאין בכלל מה שבפרט. ועל הגבורים לבדם הוטל המס, ראשית כי לא היה אהוב לעמו וחרבו לבדה היתה משגבו, ואיך יעשה את האולת הגדולה הזאת להתבאש עם הגבורים תופשי החרב ואדרבא, כי שת ידו עמם להיות למעוז לו בשכר המגבית שמסר בידם על מנת שיעשירו מפסולת עסק זה.  ↩

  21. זכריה י"א, ד'.  ↩

  22. שם ה‘. “קוניהן” הוא מנחם שנתן בעד ממלכתו כסף למלך אשור. “יהרגון” במלחמותיו שנלחם בבני עמו באכזריתו בתרצה ואולי גם בתפסח. “מוכריהן” הוא פול מלך אשור שהוא היה מוכר ממלכת ישראל בתת לו מנחם כסף בעדה, כאלו היתה שלו. ומליצת "ברוך ה’ ואעשיר“ נכונה וקולעת פה מאד, כי לפי מה שכתבנו נטל פול ממון ולא עשה רצון בעלים. ובכן לא היה לנתינה הגדולה הזאת פרי אחר, כי אם עושר מלך אשור. ”ורועיהם" אלה גבורי החיל שלא חמלו על אחיהם בנגשם אותם.  ↩

  23. ו'.  ↩

  24. זכריה י“א, ט”ו.  ↩

  25. ט“ז. ועוד יותר בפסוק י”ז.  ↩

  26. קרוב הוא מאד, כי מת בתחלואים רעים (י"ז).  ↩

  27. יוסיפוס (קדמוניות שם ) כתב כי גם באכזריותו היה דומה לאביו. ואולי אלה היו מעשיו שכתוב עליהם “וכל אשר עשה” (מ“ב ט”ו, כ"ו).  ↩

  28. דהי“ב כ”ו, כ"ב.  ↩

  29. עיין הערה לתולדות ישעיהו בפרק האחרון לחלק זה.  ↩

  30. יש להחשיב את מלת “דרכיו” השגויה שתי פעמים (דהי“ב כ”ז, ו‘ – ז’) ולהבין, כי מבעת היא שיטה קבועה ומיוחדת.  ↩

  31. ו'.  ↩

  32. ה'. ועיין מוצא דבר “המעונים”.  ↩

  33. עולה מפסוק מ“ב ט”ו, ל"ז.  ↩

  34. דהי“ב כ”ז, ב'. ועיין רד"ק.  ↩

  35. הבמות שנחשבו לחטאת מיום הבנות המקדש בימי כל מלכי יהודה שלא מיחו בה.הרבו להזיק בימים האלה יותר. כי המלך הצדיק הזה היה כתומך בהן. על כן נאמר על דבר זה “ועוד העם משחיתים” (דהי“ב כ”ז, כ'. ועיין רש“י ורד”ק) ומיכה שנבא בימי יותם (מיכה א‘, א’) המריץ את דברו מאד “ומי במות יהודה הלא ירושלם” (ח'), לאמר מי אשם בדבר הבמות המתרבות ביהודה, הלא ירושלם מקום המלכות.  ↩

  36. דבר זה עולה מפסוק מ“ב ט”ו, ל"ז.  ↩

  37. יש להתבונן, כי בימיו התחדשה שררה בביתו אשר לא מצאנוה למלכי יהודה והיא משרת “משנה המלך” (דהי“ב שם י”ט).  ↩

  38. מ“ב כ”ג, י"ב.  ↩

  39. “אחז… הפריע ביהודה וגו'” (דהי“ב שם י”ט).  ↩

  40. הדמות אשר ערך ישעיה לדרכי שרי יהודה (ישעיה ב‘, ו’. עד ה', כ"ג) לא נופלת היא בקדרותה מן הדמות אשר ערכו עמוס והושע, לדרכי בני אפרים. ושחיתות כזאת אי אפשר להיות כ"א בימי אחז.  ↩

  41. ישעיה ז‘, ה’ – ו'. ועל כל דבר אחז עיין מוצא דבר “ימי אחז”.  ↩

  42. ישעיה ח‘ ו’. ועיין יונתן.  ↩

  43. ט‘, ט’.  ↩

  44. ח', י"ב.  ↩

  45. ד‘, כ“ג. י”ז, א’ – ד'.  ↩

  46. דהי“ב כ”ו, ט‘. ט“ו, כ”ז. ג’. ועיין קדמוניות 1, 12 I X.  ↩

  47. ישעיה ז‘, ב’.  ↩

  48. ד'.  ↩

  49. דבר זה מסתבר מעט גם מאליו. גם בפסוק “ויביאו דמשק” (דהי“ב כ”ח, ה') יש קצת רמז כי מלחמה ושביה זו היתה בשובם מן המצור אשר צרו על ירושלם.  ↩

  50. מ“ב ט”ז, ו'. ודבר זה היה סמוך למצור ירושלם, כי מאורע זה מחובר לשלפניו בפסקת “בעת ההיא”.  ↩

  51. יוסיפוס (קדמוניות 1, 12 I X) ויונתן נטו אחרי הכתיב (מ“ב ט”ז, ו') והדעת נותנת כי את המקום הטוב הזה נתן רצין לבני עמו.  ↩

  52. אפשר כי על דבר זה חוזרת נבואת “כי יום לה'… ועל כל אניות תרשיש” (ישעיה ב', י“ב – ט”ז).  ↩

  53. מקום המערכה לא נודע. ויוסיפוס (קדמוניות שם) כותב, כי אחז היה המתגרה במלחמה תחלה ואין בידינו להכריע. על המגפה הגדולה הזאת יכון מאמר “לכן הרחיבה שאול נפשה וגו'” (ישעיה ה', י"ד).  ↩

  54. יוסיפוס כותב, כי כל השביה מבנימין היתה (שם) ועל שביה זו שהגלה פקח יכון לדעתנו הכתוב האומר “לכן גלה עמי מבלי דעת וגו'” (ישעיה ה', י"ג).  ↩

  55. כן עולה מדבריהם “רבה אשמה לנו” (דהי“ב כ”ח, י"ג) כי דברי הנביאים היו על לשונם.  ↩

  56. ישעיה ט', י“א. ”בימי אחז: ארם מקדם ופלשתים מאחור " (מדרש רות א‘, ב’).  ↩

  57. ישעיה א‘, ו’ – ז'.  ↩

  58. ח'.  ↩

  59. דהי“ב כ”ח, כ"א.  ↩

  60. מ“ב ט”ז, ט'.  ↩

  61. עמוס א‘, ה’.  ↩

  62. הסופרים הקדמונים: הרודוט שְטְרָבו ויוסטין בארו כן מלת “סוריא” (ועיין הערת גראץ ד"י 148 II).  ↩

  63. מ“ב ט”ו, כ“ט. ישעיה ח' כ”ג.  ↩

  64. מ“א ט”ו, כ'.  ↩

  65. זאת היא כונת “ויאסוף אחז את כלי בית האלהים” (דהי“ב כג”ח, ב"ד). ומתפרשת בפסקת “מפני מלך אשור” (מ“ב ט”ז, י"ח).  ↩

  66. מדברי ישעיהו (ישעיה ח‘, ב’) יֵרָאֶה כי איש חסיד ונאמן היה אוריה הכהן.  ↩

  67. בעקר מקומו כתוב סתם “ויסגור את דלתות בית ה'” (דהי“ב כ”ח, כ"ד) אך מפי חזקיהו אנו שומעים את הדבר בפרטו “גם סגרו דלתות האולם” (כ"ט, ז') ובכן היה רק ההיכל סגור והעזרה פתוחה, ודבר זה מתפרש עוד יותר בהוסיפו לאמר “ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל” (שם) ונרות וקטורת הלא ידענו, כי עבודתם היא בהיכל על המנורה ועל מזבח הזהב הנתונים שם. ועל העולה שסתמה נעשית על המזבח החיצון כתוב פה “בקדש” שכונתו לא על כלל ההקרבה, כי אם על “דם חטאת הכפורים” הנזרק ביוה"כ.  ↩

  68. ישעיה ט‘, א’ – ג'.  ↩

  69. ישעיה ח‘, ט’.  ↩

  70. ט'.  ↩

  71. הושע ט', ט"ז.  ↩

  72. ז‘, ט’.  ↩

  73. הושע ז‘, ג’.  ↩

  74. ה'.  ↩

  75. פרשת י“ב להושע מתחלת ”סבבוני בכחש אפרים ובמרמה“ (א') ומזכרת ”רועה רוח…רודף קדים…כזב ושוד“ (ב'), כל אשר חיך לו לטעום, יבין כי הדברים ”בבטן עקב את אחיו“ אין להם מקום פה בפי הנביא שהיה לו לחוש שמא מתוכם ילמדו לשקר, כי קלי דעת היו. אך באמת לא מפי הנביא יצא מאמר זה בראשונה, כי אם מפי בעלי הכחש והמרמה רועי הרוח ורודפי קדים והוא הוא היה פרי המדוח הרעות האלה, בבא הנביא להוכיח אותם על תרמיהם, השיבו לו עזי פנים ולצנים שבדור, כי העקבה אינה מרה רעה ויתלו את סרחונם באילן גדול באמרם ”בבטן עקב את אחיו“ על זאת השיב להם הנביא כל מה שעשה יעקב אע”ה במצות ה‘ וברצונו עשה, כי הוא היה בחירו כי באזנו שרת את א’: וישר אל מלאך וגו‘ (ד‘ – ה’), ואיכה תערכו את מעשיכם הנבזים אל מעשיו, וכאשר הוכיחם ע לכתם אחרי עיניהם יותר מדי השיבו לו: "ויעבד ישראל באשה וגו’“ (י"ג) ולבלתי ענות אויל באולתו השיא אותם הנביא לדבר אחר לאמר אם זוכרי ימי קדם אתם, הלא יש לכם לזכור כי הנביא שלוחו של מקום הוא ”ובנביא העלה…ובנביא נשמר“. ”יעל שאתם מבזין את הנביאים ומלעגין לדבריהם הלא בנביא וגו‘“ (רש"י) ויסים הנביא בחרי אף: ”הכעיס אפרים תמרורים וגו’“ (ט"ו) ”לבוראו לבזות את נביאיו ולבגוד בו " (רש"י).ולדעתנו זאת היתה כל הכעסתם כי תלו את סרחונם באילן גדול.  ↩

  76. הושע ז‘, ז’.  ↩

  77. י“ג, י' – י”א.  ↩

  78. כתוב אחד אומר “ ”ויקשר… הושע… וימלך תחתיו בשנת עשרים ליותם…“ (מ“ב ט”ו, ל') שהיא שנת ארבע לאחז” (רש"י) וכתוב אחד אומר “ בשנת שתים עשרה לאחז… מלך הושע” (י"ז, א') כיצד יתקימו שני מקראות הללו? אלא על כרחי אני אומר מיום מות פקח עד שנת השתים עשרה לאחז לא נכונה הממלכה ביד הושע, כאשר יתבאר מן הפסוקים שנביא להלן.  ↩

  79. ישעיה ט‘, י"ח – כ’.  ↩

  80. הושע י‘, ב’.  ↩

  81. ג'. יתבונן הקורא במאמר “אין מלך לנו” שהוא לדעתנו הפסקה הגדולה שהיתה בין מלכות פקח למלכות הושע ומאמר “והמלך מה יעשה לנו” מביע את כל יאושם שהתיאשו ממלכי אפרים בכלל הדבר לאמר: וגם אם יעמוד לנו מלך, מעין המלכים שהיו לנו, היושיענו?  ↩

  82. “כי ימים רבים ישבו ב”י אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים“ (ג‘, ד’) פסוק זה לדעתנו לשעתו נאמר ויש בו מעין הפסוקים שהבאנו זה מעט. ופסוק ”אחר ישובו וגו‘" (ה') מביע את הרהורי תשובת יחידי סגולה אל ה’ ואל בית דוד ואל אמנתם בגאולה האחרונה, כי כל מקום שנאמר “באחרית הימים” כונת הנביא לימות המשיח.  ↩

  83. ה‘, ו’.  ↩

  84. ו‘, ד’. בשלשה פסוקים הראשונים לפרשה זו יביע הנביא את הרהורי תשובת רבים מבני אפרים, אשר ישחרו את ה' “בצר להם” (ה', ט"ו).  ↩

  85. ה‘, ד’.  ↩

  86. “וירא אפרים את חליו ויהודה את מזורו וילך אפרים אל אשור וגו'” ( ה', י"ג) חציצת זכרון יהודה בין “וירא אפרים” ובין “וילך אפרים” יכריענו לאמר: כי פירוש הכתוב הוא כך: בעצם הדבר שראה אפרים את חליו ראה יהודה את מזורו, לאמר: את רפואתו. ודבר זה הוא ברית מלך אשור שהיתה כרותה לאחז ולא לבית אפרים. על כן התקנא אפרים באחז וביהודה ויעש גם הוא כמעשיהם “וילך אפרים אל אשור”.  ↩

  87. הושע י‘, ו’. “אשור…יָרֵב ” הנאמרים ה‘, י“ג ונשנים פה יתנו מקום להחזיק, כי שני מקראות אלה מוסרות מאורע אחד הם. ומאמר ”גם אותו“ שבתחלת הפסוק יעיד על אמתת קבלת רבותינו, כי גם העגל שבדן כבר הלך אשורה באמרם: ”בשנת עשרים לפקח בא תגלת וגו’ נטל עגל הזהב שבדן והלך לו“ (ס“ע כ”ב) ומי יודע אם מאמר ”עליו יגילו“ איננו מקרא קצר עומד בפני עצמו. ופירוש כל המקרא כך ”כי אבל עליו עמו וכמריו“ המחזיקים בו מצד זה, וכת אחרת כנגדם ”עליו יגילו“. כי לפי העולה מן הכתובים היו אוהבי אשור נכבדים בעיני הנביאים מאוהבי מצרים. ואפשר כי היו אוהבי מצרים מחזיקים יותר בעגל אלהי מצרים. ואולי גם בשביל הדבר הזה אצו אוהבי אשור לתת את העגל מנחה למלך אשור, ”וכמרו עליו יגילו" קשה להתישב בדרך אחרת.  ↩

  88. ח‘, ט’. “פרא בודד לו” חוזר על כורחנו למלת אשור, כי שלפניו ושלאחריו נאמר על אפרים ובלי רבים ופסקה זו נאמרה בלי יחיד. ועל מדה רעה זו של אשור לטול ממון מבלי עשות רצון בעלים אמר ישעיה “ואשור באפם עשקו” (נ"ב, ד') ולשון עשק נופלת לא על חמס גמור, כ"א על בגידה בעיניני ממון בבעל ברית.  ↩

  89. “והוא לא יוכל לרפא לכם” (הושע ה', י"ג).  ↩

  90. מ“ב י”ח, כ“א. ישעיה ל”ו, ו‘. יחזקאל כ"ט, ו’ – ז'.  ↩

  91. שם ט"ז.  ↩

  92. כ"ג ה‘, ח’.  ↩

  93. על כן קרא הושע להליכה ההיא “תשובה” שהיא חזרה למקום הראשון (הושע ח‘, י"ג. ט’, ג‘. י"א, ה’).  ↩

  94. ישעיה כ‘, כ“ג. דהי”א ה’, כ“ו. ועיין פירוש שד”ל על “דרך הים” (ישעיה שם).  ↩

  95. הושע י‘, י“ד. ועיין ראב”ע ורד"ק בשם אביו, ופי’ רי' ייטלש.  ↩

  96. המקומות הנקובים בדהי“א (ה', כ"ו) נקבו גם במ”ב (י“ז, ו'. י”, י"א) ובשני המקומות האלה מסים “וערי מדי”. בדהי“א שם נמנה גם ”הרא“ לפני נהר גוזן, ולדעתנו ”הרא“ הוא ”חרן“ כי כן נמנתה עם גוזן ”את גוזן ואת חרן“ (מ“ב י”ט, י“ב. ישעיה ל”ו, י"ב), וחרן זו שנמנתה בשני מקומות אלה עם ”בני עדן“ נזכרה עם ”עדן" גם ביחזקאל (כ“ז, כ”ג).  ↩

  97. 97 דהי"א ה‘, ו’.  ↩

  98. ישעיה פרשה ט“ו ופרשה ט”ז.  ↩

  99. “עמד והעביר פרוסדאות שהושיב ירבעם בן נבט על התחומין שלא לעלות לירושלם” (ס“ע, כ”ב) “שבטל הושע בן אלה פרוסדאות שהושיב יב”ג על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר: “לאיזה שירצו יעלו” (תענית ל"ג). “אותן פרוסדאות שהושיב ירבעם על הדרכים, כדי שלא יעלו ישראל לרגל, בא הושע ובטלן ואעפ”כ לא עלו ישראל לרגל“ (גיטיןפ"ח). פרוסדאות PRAESIDIUM שמשמעו לעניננו משמר או מארב. – ואם נבטל את הגירסה האחת מפני השתים היה עקר הגזרה העליה לרגל, ואותה בטל הושע, ודבר זה מסתיע מן המקרא (דהי“ב ל', י”א), ומאמר ”ואעפ“כ לא עלו ישראל לרגל” חוזר על רוב הקהל ולא על כלו.  ↩

  100. ישעיה ט‘, ה’.  ↩

  101. ט"ז ה'.  ↩

  102. לא רחוק הוא, כי מיתת אחז ועלות חזקיהו על כסאו היו סמוכים מאד לניסן, על כן תקפה עליו השעה, להחל את מעשהו ברח ניסן. ואולי יש לפרש בשנה הראשונה “בחודש הראשון למלכו” (דהי“ב כ”ט, ג'): ראשון גם לחדשים גם למלכותו.  ↩

  103. דהי“ב ל', י”א, י"ח.  ↩

  104. עיין הערתנו צד 128 הערה 5 על פסוק הושע ג‘ ה’. [הערה מס' 82 לעיל במהדורת פרויקט בן–יהודה]  ↩

  105. “הגרים” דהי“ב ל' כ”ה. ועיין שם ב‘, ט“ו. ודהי”א כ"ב, ב’. ועיין עוד מ“א ט‘, כ’ – כ”א.  ↩

  106. דהי“א מ‘, ר’ – ג'. דהי”ב ל"ד, ט'.  ↩

  107. שם כ“ח, כ”ד – כ"ה.  ↩

  108. דברים י“ב, י”א – י"ד.  ↩

  109. מ“א ט”ו, י“ד. כ”ב, מ“ד. מ”ב י“ב, ד'. י”ד, ד‘. ט"ו, ד’. ל“ה. י”ח, ד'.  ↩

  110. מ“ב י”ח, כ“ב. ישעיה ל”ו, ז'.  ↩

  111. “למען יחזקו בתורת ה' ” (דהי“ב ל”א, ד').  ↩

  112. דהי“ב ל”א, ג'.  ↩

  113. מ“ב י”ח, ט"ז.  ↩

  114. דבר זה עולה מן הכתוב האומר “והכהנים והלוים נכלמו ויתקדשו וגו'” (דהי“ב ל', ט”ו) וכלימתם זו אין זאת, כי אם כלימת התרשלותם להתקדש בזמן שכל העם הזדרזו בדבר זה. והכהנים התרפו עוד יותר בעבודתם מן הלוים “כי הלוים ישרי לבב להתקדש מהכהנים” (שם כ“ט, ל”ד).  ↩

  115. ישעיה י“ד, כ”ח – ל“ב. ופסוק כ”ט מבואר שם, והדלים והאביונים האמורים בפסוק ל‘ כי “לבטח ירבצו” הם אנשי ערי הנגב והשפלה אשר גרשום הפלשתים מנחלתם בימי אחז. ובימי חזקיהו ישובו לשבת שם לבטח “כי מצפון עשן בא” : מאשור, “ואין בודד במועדיו” (ל"א): לא עם אחד יבא לרגלי אשור, כי אם עמים רבים. “ומה יענו מלאכי גוי”. שליח הגוי הגדול שליח אשור הלא הוא חרתן אשר במצות אדוניו סנחריב נלחם על אשדוד וילכדה (כ‘, א’) היאמר, כי גם את ציון לכד? כי חרתן זה הלא “עלה בחיל כבד גם על ירושלם (מ“ב י”ח, י"ז) לא! – על ציון לא יאמר כן! כי אם כה יאמר: ”כי ה’ יסד ציון וגו'" (ישעיהו י“ד, ל”ב).  ↩

  116. בימי ירידת אפרים היו ימי עלית יהודה. ועיין היטב דברי הנביא (ישעיה כ"ה, ד‘ – ה’ ).  ↩

  117. לפי דברי חוקרי קדמוניות היה סוא זה, כושי שלכד את מצרים וימלך עליה בשנת 2995 עד שנת 3045 ושמו בשפת כושית “שובך” או שַבַּכוֹ SABAKO.  ↩

  118. הושע ח‘, ח’. ט', י"ז.  ↩

  119. ז', י"א.  ↩

  120. י‘, ד’.  ↩

  121. י"ב, ב'.  ↩

  122. י"א, ה'.  ↩

  123. ז‘, ח’.  ↩

  124. קדמ' 2, 14 X I.  ↩

  125. “ויעל מלך אשור בכל הארץ” (מ“ב י”ז, ה')  ↩

  126. הושע י"א, ו'.  ↩

  127. מ“ב שם ד'. הרלב”ג והרבנבאל הרגישו מה קשה לקבוע דבר זה לפני המצור ויוסיפוס קובע אותו לאחר המצור (קדמוניות 1, 14, X I) ולדעתנו יש לחלק פסוק זה לשני חצאים ולהקדים את העצור לפני המצור ולאתר את המאסר לאחריו.  ↩

  128. הושע י‘, ח’. ט“ו. ואם תתבונן היטב וראית, כי בשני הפסוקים אלה נסמך סלוק פתאום, שהוא פירוש ”נדמה“ למפלת בית אל כי ”אֳון“ גם הוא שם לבית אל ואפשר, כי במקום זה פגעו שלמנאסר והושע איש באחיו. והמבאר ר”י ייטלש הטיב לכַוֵן את הפסוקים האלה לעצור הושע (באור הושע ח', ט"ו) ועד פסוק ט“ו דברי הושע נבואה הם, על כן לשונם לעתיד. אך פסוק ט”ו פסוק התקימות הנבואה, על כן לשונו עבר.  ↩

  129. דבר זה מתבאר מן המקרא האומר: “ישובו לא על ” (הושע ז' ט"ז) לא מעולה תהיה תשובתם ממצרים ששם “היו כקשת רמיה” בהיותם שלוחים לדבר עבירה. להפר את שבועת מלכם ולהכשילו ברמיה ושקר. “ובאחריתם יפלו בחרב שריהם” בידי מלך אשור. “מזעם לשונם” בשכר הזעם שהביאו על עמם בלשונם. “זו לעגם בארץ מצרים” זה שכרם הנכון והראוי להם חלף פחזותם ודבריהם הנמהרים הדומים בערכם “ללעג” בחצר היכל פרעה.  ↩

  130. הושע ט‘, ו’.  ↩

  131. י"ד, א'.  ↩

  132. י"ד, א'.  ↩

  133. מיכה א‘ ו’. ומפסוק ז' עולה כי נשרפה.  ↩

  134. ישעיה י“ז, ו'. כ”ד, י“ג. ע”כ אנחנו מוצאים עוד בימי גדליה בן אחיקם “שמונים איש” יראי ה‘ עולים “משכם משלו ומשמרון” ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה’ (ירמ‘ מ"א ה’) ומלבד שמרון שהיא היתה עיר ממלכת אפרים. “ראש אפרים שמרון” (ישע ז‘, ט’.) הלא היו גם שכם גם שילו ערי אפרים ואם אנחנו רואים כמאה וארבעים שנה אחרי גלות עשרת השבטים שמונים איש עולים רק משלש ערים הלא מוכח כי נותרו עוד בימי הגלות בערי אפרים אנשים אשר לא גלו מהן.  ↩

  135. כחזון הנביא (הושע ז‘, ח’)  ↩

  136. נפלא הדבר, כי גם זכר יום חרבנם לא נשמר בספר ובדורות הבאים נחלקו הדעות אם יפקדו עשרת השבטים בתוך אחיהם לאחרית הימים (סנהדרין ק"י:)  ↩

  137. הושע י‘, ז’.  ↩

  138. ישעיה י“א, י”א.  ↩

  139. עמוס א‘, ו’. ט‘. יואל ד’, ו'. ועיין לעיל בימי יהורם בן יהושפט.  ↩

  140. ישעיה כ“ו, י”ג. הושע י“א, י'. י”א. זכריה י‘, י’.  ↩

  141. הטיב התנא בסדר עולם (כ"ב) לפרש את הפסוק “ויבא מלך אשור מבבל וגו'” (מ“ב י”ז, כ"ד.) בפסוק “דִינָאֵי וַאֲפַרְסַתְכָיֵא וגו' ” (עזרא ד‘, ט’.)ששם נפרטו תשעה עמים בשמותיהם מלבד אשר בפסוק הסמוך לו כתב עוד “ושאר אומיא די הגלי וגו‘ בקריה די שמרין וגו’” (י)  ↩

  142. “עוא חמת וספרוים” הן “חמת.. ספרוים.. ועוה..” המנויות בתוך המקומות אשר כבשו מלכי אשור (מ“ב י”ט, י“ג. ישעיה ל”ז, י"ג.) ולפ"ד חכמי התירים: ספרוים צפונית היא לבבל וכותה היא מדרום לספרוים.  ↩

  143. “גוי גוי בעריהם” (מ“ב י”ז, כ"ט).  ↩

  144. עיין רש“י ורד”ק מ“ב י”ז, כ"ט.  ↩

  145. עיין סנהדרין ס"ג: ודבר זה מתברר לחוקרי קדמוניות.  ↩

  146. ברור הדבר, כי את גבול יהודה לא עברה משלחת אריות זו. ע“כ תלו הכותים את הנגע הזה בחסרון דעתם את משפטי אלהי הארץ (מ“ב י”ז, כ"ו) כי ראו כי שומר הוא את בני יהודה יודעי משפטו ואולי על מלוט בני יהודה ממשלחת זו נרמז בחזון הנביא ”וכרתי ברית ביום ההוא עם חית השגה" (הושע ב‘, כ’).  ↩

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

לפריט זה טרם הוצעו תגיות