¹

אין תמוּרות וחליפות בעצת-לב של מעשי אמן, ובמלאכת-מחשבת של שירה ענין של עראי ואקראי, אלא מחויבות הן מציאוּתו של כל פיוט בהשתלשלות הזמנים. דומות שוּרות של שירה לאותן אמהות של מוניטין, שבתחילתן דמות-דיוקנן מלאה בבליטותיה ומדויקת בקויה ושלמה בבנינה, אלא שבהמשך הימים נשחקת טביעת-חוֹתמן ונמחקת וסופן שהן יולדות אסימוֹנים וניטשטשת צורתן ורשמן עמם. עדים היינו כיצד מרוב שימוּש וחיקוּי ניטלו עוז-ההבעה והדר-גאונה של השורה הבּיאליקאית וקצבה ורננה ופלאה וסתרה, וכבר הגיעה בפיוּטוֹ של דוד שמעוני עד גדותיו של השגור ואפיסת כוחותיו; הואיל וקמעה-קמעה נתגלגל טור חוגג ורב-קסם של שירה בפסוק חגור-שק של דברי-חול כאילן בלא צל. לא דין שירה כדין דת; אף-על-פי שפעם מעורבות היוּ פרשיותיהן ועד היום הזה סמוכות הן זו לזו בעולמו של הרגשי. יכול ויהודי בימינוּ מברך על הפת בכוונה גדולה אותה “ברכת המוציא” שיהוּדי לפני אַלפּיִם שנה היה מברך עליה. אבל לא הרי שירת ביאליק וטשרניחובסקי כהרי שירת דבורה ודוד ויהונתן, אף-על-פי ששרשיה של זו יונקים מכתב ולשוֹן וּממסוֹרת ותרבּוּת של זו. איבת-עולם בין אדיקות, בצורה ובתוכן, לבין שירה של אמת. אפילו אמנותם של עמי אסיה הרחוקה, הודוּ וסין, שאין כמוֹתה מחזירה בנוסחאות של קבע וכבוּלה בהן, שינוּי וחידוש אצלה בתוך תוכה של מערכת המוסכמות שלה. לפיכך טענה של שטות, וגם אמתלה של סניגוֹריה בדברים המטיחים כלפי כל שאין דעתו נוחה מן השירה הצעירה בארץ, שמטבעו “קופא על שמריו הוא” ולבו לב נעוּל לחדש.

אבל אימתי מסתכסכות הרשוּיות והאנדרלמוסיה רבה? משהגיעה שעתו של חילוּף-משמרוֹת. הויוֹת-העוֹלם מלמדוֹת אותנוּ שאין התמדה של כורח בגילוּי גדלוּת-יצירה אצל שום אומה ולשון. אין עתים של גידול ועמידה, של פריחה וכמישה באילן השירה מזומנות במועדי מחזוריהן, כשם שקבועות שעות זריחת חמה ושקיעתה; אף-על-פי שצמיחה ונצנוּץ פּטוּרי-ציצים אינם פּוֹסקים בענפי אותו אילן וזלזליו אפילו לשעה אחת. ואף-על-פי-כן מעין סדרי-קבע כל-שהם אתה מוצא גם בנפתולי תמוּרות הללו. משהגיעה שעתו של חילוף-משמרות בשירה, הרי על הרוב מהלכת המשמרת הנכנסת בשני דרכים – אם שהיא נותנת בתוך הפיוט שלה, שעדיין כפות הוא בכולו למשמרת היוצאת, מתכנם של החיים שנשתנוּ ורוצה להיבנוֹת ממנוּ, או שהיא לוקטת צוּרות שירה וקצבה בשדות זרים ומלבישה לבושי-נכר הללוּ את המיוּחד והחדש שבתוכן חייה. לדרך הראשונה אביא דוגמה מבפנים, מן השירה העברית; ולדרך השניה אביא דוגמה מבחוץ, משירת-הסמלים בצרפת; הואיל ושדה השירה העברית הקדומה היה בשדות-הזרים, שבהם לקטה שירת צרפת בימי מעבר את צוּרוֹתיה החדשות.

א) שנים רבות היה יהוּדה קרני (ואין אני מעריך פּיוּטו, אלא מביא ראָיה ממנו לדרכי התמורות בשירה) יוצא בעקבותיה של השורה הביאליקאית בכל דמויותיה וקולותיה ובנינה וענינה וצירופיה. מעמיד היה שירים שנשימתם ארוכה ושירים שנשימתם קצרה על מתכונתם ותכנם של “שירי הזעם” ושל “שירי-עם” ושל “שירי החורף” ושל כל כיוֹצא באלוּ. למעלה מהשפּעה כאן. כמעט מעשה חיקוּי מוכני לפנינוּ, שאין בו אלא משום יוהרה של השכל-ידים; והרי קטעים אחדים מכל מין ומין לעדותי:

לפי נוסח “שירי הזעם” –

אָז יִבְעַט הַיוֹנֵק בִּשְׁדֵי אִמוֹ וַחֲלָבָן,

וּבְטֶרֶם עוֹד יֵדַע קְרֹא אָבִיו וְאִמוֹ

יָפֵר אֶת בְּרִיתוֹ עִמָכֶם

וְכִי יִגְדַל – וְעָמַד אַף הוּא לְמִשְׁפַּטְכֶם.

או:

וְהָיָה כִּי אֶעֱלֶה לְגַרְדֹם

וְאוֹשִׁיט לְתַלְיָן צַוָארִי

וּבִקְשׁוּ דַיָנִים מִמֶנִי

אֶת אַחֲרוֹן וִדוּיִי וּדְבָרִי.

בארבע שורות אחרונות הללו יותר מחיקוי בהן; לקט כאן של כל סמלי ביאליק כמוֹת שהם בשיר אחד מפורסם שלו (“גרדום”, “תליין”, “צואר”, ו“בקשו דיינים”, רבים כנגד “בקשו רחמים”, “אחרון דברי”).

ולפי נוסח “שירי עם” –

אֹהֶל קָטָן, חָצֵר קְטַנָה

וּבֶחָצֵר גַן;

סָפֵק לָבוֹא פְּנִים, הַגַנָה,

אוֹ לִשָׁאֵר כָּאן.

ואפילו חרוז נאה זה של ביאליק בשירו הידוּע לכבוד שבת – “נסתלקה / המלכה” – נוטל קרני ואינו חש. אלא שבמקור טבעי החרוז, כמעט לקוח הוא מן הכתוב ועומד, שכּן החמה מסתלקת מראשי האילנות והמלכות של שבת הממשמשת ובאה זמנן אחד ודליקת השמים שמעליהן אחת, ומכאן חרדת-פתאום זו שבצירופו. אבל בכלי שני אונס בו; קודם החרוז כאן והוא המושך לפניו את כל האמור בשבילו ולשמו:

מִמְשִׁיחָהּ-דוֹדָהּ-מַלְכָּהּ

וְהִיא בְּדֶרֶךְ שְׁבִילִים בּוֹדְדִים אֶל כַּרְמָהּ לָהּ נִסְתַּלְקָה.

והנה בשנת תרפ"א עלה קרני לארץ, ופתאום נזדמנה לו כל מציאוּתה וממשה: נוף הריה ובקעיה, שמשה ושממתה, וזכרונות עברה הרחוק ותקוות עתידותיה הקרובות. תוכן זה חזקה שיאספנו המשורר בעצם ידיו ובכל חום לבו אל שירתו. אבל כיצד אדם שלוקח כל ימיו מן המוכן מרגיל עצמו ומכניס למוכן זה דברים שמעולם לא שיער קיומם? על-כרחו שהוא מפרק הויה שמתחילת ברייתה תוכן וצורה ממוּזגים בה ונותן בתוכה מלל חדש ודיבורים ודמיונות רחוקים, שהמשונה שבהם והמרוחק שבהם אינם פוסקים מלזעזע את השוּרה האורגנית ולהחריד מנוּחתה; ובלבו התקוה שמלל זה וזעזוּעיו שקוּלים כנגד החדש המסַמא עיניו.

עִם בֹּקֶר מִן הַמִדְבָּר זָחֲלוּ הַחַמְסִינִים

כִּזְחֹל דְרָקוֹנִים,

בַּשָׁמַיִם עָמְדָה שֶׁמֶשׁ-צְנִינִים

וְצִחְיוֹן כָּבֵד לָחַךְ אַדְמַת הַשֹׁמְרוֹנִים.

כְּיִסוֹר אֶחָד וּכְאֶבֶן קְלוּיָה אַחַת

הַכַּרְמֶל נִתְלָה בֵּין כְּחוֹל הַיָם וּתְכֵלֶת הַשָׁמַיִם,

וְנֶגֶד שִׁמְשָׁהּ הִתְגוֹלְלָה בַּאֲבָקָהּ כָּל מִשְׁפַּחַת

כַּפָּיו הַמְצֹרָעִים.

עוד הניגון ניגונו של ביאליק, אלא דומה מפתחו אחר, הואיל ויש היסח-הדעת מן הניגון עצמו וכל נתינת-הדעת על הזעזוּעים העולים מן החמסינים והדרקונים והצנינים והצחיון והיסור והכפות המצורעים. אבל בעתיד לבוא אי-אפשר שלא יבטל עצמו הניגון מפני מלל הזעזוּעים שהיוּ לעיקר ולנפש-המאזנַיִם של השוּרה. ונולדת מעין אונאת-עצמך, שהטעמה חדשה זו כאילו ניגון פּנימי היא ושכבר התוכן החדש ממוּזג בצורה חדשה. ולאמיתו של דבר אין לפניך אלא הַיסודות המפרקים את אברי שורה של שירה, שפעם שלמה ומאוּחדת היתה, וכל שאתה מרבה בהם אתה מטעים יותר על מלאכת-הפירוק הזאת. הואיל ומשתמש המשורר באמצעים מוכניים של שירה (חרוז והטעמה וקצב) כלפי תוכן שהסעיר ענינו וכופת אותם לצרכים הללו.

ודרך אגב, אותה טינה של קרני כנגד הנוף הארצישראלי אינה אלא פּרטית מאד, עינויי גוף של נכר מצד אחד, וסיסמה של בנין-הארץ מצד אחר, אבל הסתכלוּת אֶסתיטית בטבע שנתאחזה בשירה אינה. בני-אדם שלידתם בארץ, או ישיבתם ארוכה בה, בשעה שהם משתקעים בנוף מולדתם אין בלבם תרעומת על החמסינים והצחיון ואין סלעי הרים מצורעים בעיניהם, אלא מקבלים הם את טבע ארצם כמוֹת שהוא ונענים ליפיוֹ. ואם אמנים הם, הרי טבע זה בשבילם מקוֹם-אחיזה חיצוֹני לעולמם הפּנימי. צריך אדם לראות כמה חיבה ונוֹי והלך-נפש העלה הצייר קראקובר מסלעי ירושלים “המצורעים” ומשמש “צניניה” הדוקרנים ומסערת זיתיה המטורפים; וצריך אדם לקרוא בתיאורי-הנוף של יזהר ולראות מה יפה עינו המסתכלת בשממות ארצו.

ודאי שינוי כאן. שפעת קלגסים של דיבורים לפנינו והגפת תריסין של סיסמאות שהשירה העברית לא היתה פתוחה להן, ועל אחת כמה וכמה שיהודה קרני לא היה נצרך להן עד שנזדמנו לו בדרכו מאורעות הארץ ומראותיה. ואף-על-פי-כן תולדותיהן של תמורות הללו לא היו עלייתה של שירה חדשה, אלא זיזת מרכזה של הישנה של שוּליה, אל תחומי-ספר של ירכתי שירה, אל הקו המבדיל בינה לבין הפּרוזה, כלומר, שימוש בכלי-שירה ובמעשה הקסמים שלהם – בחרוזים, ובפסוקים שיש מעין עילוּי ברעשם ובהמוּלתם, ובדימוּיים שהמשונה שבהם קולו הולך ובעל-כרחך אתה נרעד לו, ובכמה חרוּיות של פיוּט בסדרי המשפט ובשימוש הלשון, ואפילו בצורות טיפּוגרפיות של השוּרות בקיצורן ובאריכותן – לשם תכלית מסוּימת שהשעה צריכה לה ושפּרוזה פּשוּטה מספיקה לה. אבל כשאתה מקיף אותה תכלית גינוּני פיוּט, הרי ניתוֹסף לה זיע של רגשנות המחזק השפעתה, הואיל וזיע זה על-נקלה פושט ברבים ודבק בהם.

וְאַף כִּי סָמַרְמַר שְֹעַר רֹאשִׁי

מֵרְאוֹת בְּנוֹף קְדוֹשִׁי

גְזֵלַת הַתָּם בְּכָל שׁוּלַיִם;

וְאַף כִּי הַסַפְסָר פָּשַׁט כְּמוֹ אַרְבֶּה וּשְׁחִין

בְּכָל שְֹדֵה כֶּרֶם וּשְֹדֵה שְׁלָחִין;

וְכָל אֲשֶׁר פִּתּוֹ בְּכוֹס עָנְיוֹ טָבַל

מְנֹאָף בְּפִי נָבָל –

לֹא קָרָאתִי לְרָעָב וּלְצָמָא,

וְשֶׁתֵּרֵד שַׁחֶפֶת בְּכָל גִבְעוֹל קָמָה,

וְשֶׁיִבְאַשׁ עֵנָב ושֶׁיַתְלִיעַ צֶמֶל

וְשֶׁיִכְחַשׁ הַזַיִת וְיִשָׁבֵר הַמֶמֶל.

כוונתי, שבמקום זה, וחמת התמורות האלה, לידתו של הפזמון העברי החדש שבא במקום השירה העברית הגדולה שלפניו; הואיל ותוֹכן שצוּרת שירה תשמיש לו על-כרחוֹ שיתגלגל בפזמוֹן שהוּא אחת מנתיבוֹת התעיה משהגיעה שעתה של שירה גדולה שתתחלף משמרתה.

ב) חוץ מכוחו המשַנה של תוכן חדש בחיי אומה באות תמורות בשירה מתוך לקיחה ממקורות שמבחוּץ, משאיבה במים זרים, ויבוֹא הסימבוליזם הצרפתי ויעיד על כך. בסופה של המאה הי"ט כאילו נהפכה על פניה מסורתה של שירה בארץ הזאת. בטל הפסוק האלכסנדרוני בן שתים-עשרה הברות וכל גוני סדריו וקצביו ששלטו שש מאות שנה, ובמקומם בא השיר החפשי וכל שיצא ממנו, ושמשורריו וּמחדשיו נתאחדוּ למחנה אחד, לאסכּוֹלה אחת – הסמלית – ותוֹרת-הפּיוּט שלהם פּשטה בכל ארצות-המַערב ואוּמוֹתיהן ולשונותיהן, ועדיין גדול כוחה בזמננו. והנה ראשיתן של תמורות אלו בצרפת באה מן החוּץ וכליה של המשמרת הנכנסת החדשה כלים שאוּלים היוּ.

“איזו הן הנטיות של הזרם הספרותי המכונה בשם סימבּוֹליזם ומקורותיו מה הם?” – שואל ריימי דה-גוּרמוֹן, והריהו קובע כלל גדול ומשיב: “בשעה שבא שינוי בספרותה של אומה לעולם סיבתה מן החוּץ”. מגלה הוּא השפּעתם של הגל ושוֹפּנהואר וניצשה הגרמנים על מהלך הדעות והמחשבות שבספרות צרפת משנת 1860 ואילך, ויציאה בעקבות פּייטנים מן האומות הפּרוטסטנטיות, וכאילו הללו מסרסרוֹת בין משוררי צרפת ובין נביאי ישראל:

לא הפילוֹסוֹפיה הגרמנית בלבד“, כוֹתב גוּרמוֹן בסוֹף המאָה הי”ט, “היתה בנוּ בעשר השנים האחרונות. במישרים, בהשפּעה של ספרוּת, השפּיעוּ עלינוּ אוּמוֹת אחרוֹת. ראשית אמריקה כאן, על-ידי אֶדגאר פּוֹ שסטיפאן מַלֶרמה חידש בו שיריו; ויתר מכן על-ידי ווֹלט ויטמַן שז’וּל לאפוֹרג וּויילה גריפין תירגמוּ מפּיוּטיו. הטוּר החפשי, כפי שתפס אותו משוֹרר זה, בא במקצתוֹ מויטמַן; אלא ויטמַן גוּפוֹ בן-בית הוּא בתנ”ך, ונמצא שהפּסוּק החפשי כאילוּ אינו אלא הפּסוּק העברי של הנביאים. וכן נראה לי, מן המקרא – והפּעם עסקנוּ במקרא שבלשון הגרמנית – מוצאו של גוון אחר של הטור החפשי; כוונתי לזה שנתן שם-טוב לגוּסטב כהן. אבל כהן אינו מקראי אלא לפי צורתו, בשעה שגריפין כך הוא ברוחו ובכל לבבו".

ולאחר שגוּרמוֹן מביא ראיה מכמה משוררים צעירים שהתחילו לחזור, דרך התמורות וחידושיהן, אל מסורתה של שירת צרפת והלך-רוחה, הריהו מסיים ואומר: “שהרי כך סופן של כל תנועות ספרות אצל כל אומה ולשון. משעברה שעתה של שכרות שאוּבה מגפן היין בכרמי זרים, חוזרת רוח האומה אל יינות ארצה, אל המסורת, אל השלום”.

הוה אומר, אין טוֹענים כנגד רעיה בשדות זרים בימי חילוּף-משמרוֹת בספרוּת. אדרבא, פּעמים ואין מחדשים פּניו של רוח נכון בקרב שירה אלא דרך עקיפין הללו, דרך צינורות-נכר הללו. אלא מיום שפקקו מאור מסורתה של השירה העברית מחמת חיקוּי מן החוּץ (שמתירים אותו כהוראת שעה) כבר עברו שלושים וחמש שנים. ובין כך וכך קם כאן דור שעריסתו עמדה בארץ מולדתו, וגם הוא מתחיל אומר שירה, ואף-על-פי-כן אין זכר ואין סימן לשיבה אל “יינות ארצו, אל המסורת, אל השלום”. כאילו מתוך הרגל ועצלוּת היתה אדמת-נכר לארץ-מכוֹרה, וכאילו נוח לו לדור זה שתהא כך. לפיכך כל פּרק-שירה זה, שאינו שעת-מַעבר בלבד אלא ישיבתוֹ מעין ישיבה של קבע, עומד בספרוּתנוּ כערער בערבה. אינו מתענב עם מה שלפניו ואין עתידוֹ פּתוּח אלא לנוֹבלוֹת נכר והבליו שבמרוּצת החילוּפים שמבחוּץ. אבל שירת ישֹראל, שבמסורתה אוצרות התנ“ך והאגדה ושירי הלוי וביאליק וטשרניחובסקי, בשום פּנים אי-אפשר לה לעקוֹר את עצמה מקרקע גידוּלה ולהיות מחזרת בתלישוּתה על הפּתחים ומלקקת פּינכאות בסעוּדת-שמחה של אחרים. שֹחוֹק מַכאיב לב הדבר, או עקשוּת-לב ושפלוּת-רוּח ועבדוּת פּנימית, או סתם טמטום מוח (מידות שאין שירה, שבת-חורין היא, סובלתן), בשעה שמשורר עברי חוזר, כביכול, אל הפסוק המקראי דרך “עלי עשֹב” של ווֹלט ויטמַן! זו ועוד אחרת. אימתי “שכרוּת שאוּבה מגפן היין בכרמי זרים” יכול וטובה בה? משאותה חבית של יין-נסך בתסיסיתה היא וחומרת היא אל שלמוּתה וכוחות עלוּמים של התחדשוּת גנוּזים בה. אבל בשעה ששירה מוֹזגת לה כּוֹסה מתוך חבית ש”רוח ותוהו נסכּה", ושואבת מן החוץ צורות מבולבלות מתוך שירה בניווּנה ובירידתה שכבר נתפּקקוּ כל חוּליוֹתיה, על-כרחה שהיא מוֹכרת את עולם-הבא שלה לשטן וגוזרת על עצמה גזר-דין של מיתה מנוולת. שהרי אם חפצה חיים היא אין לה דרך אלא דרך תשובה, שיבה אל עצמה ברוב ענוה וצניעוּת ודריכה שאינה יודעת יגיעה בגתם של מקורות מחצבתה.

הקדמתי רעיונות כוללים הללו הואיל ובדעתי לעמוד על ספר-שירים אחד מאת יהודה עמיחי ממחנה הצעירים, ובחפצי שהדברים יהיו ברורים במה הם אמורים. אין הדרישה לשירה גדולה. ואיני אומר, כיון שאינה גדולה אינה שירה. מידה של גדלוּת ענין של מזל הוּא ואין תובעים גדלות בפה ואין באים בטרוניה עם דור שאינה מנת חלקו. כן אין טוענים, בעיקרו של דבר, כנגד השפעות מן החוץ; שהרי במסיבות מסוימות יכול ואף ברכה רבה בהן. על אחת כמה וכמה שעולם נושאיה של שירה משתנה מדור לדור, מאחר שהוייתו משתנית. אבל שירה של אומה אינה שלשלת ארוכה של השפעות-חוץ. בשביל שתקבלן על-כרחה שיהא לה בית-קיבול משל עצמה, שתהא יש בפני עצמה. אמוֹר מעתה שירה של אוּמה, בין בשעות-גאוּת וּבין בשעות-שפל, מסורת לה, אופי לה ופרצוף לה; ופייטנות של שעה זו מן הדין שתתחבר עמהם, שתיטמע בתוכם, שתהא המשכם. לפיכך חייבים אנו לבחון כל שירה עברית בשעה זו ובארץ הזאת, לאחר כל שעבר עליהן בשלושים וחמש השנים האלה, ולשאול – כלום יש בה סימנים כל-שהם של שיבה אל עצמה, או עוד תועה היא בשדות זרים? הואיל ולפי מעמדה, ולפי מעמד השירה בעולם שהיא כפותה לו, אי-אפשר לה שתהא לקיחתה מן העידית של אחרים אלא מן הזיבורית שלהם. שכּן כל תהליך של חיקוּי כשהוא מאריך ימים הוא גופו מתנוון מתוכו.

והנה נדמה לי, ניצניה של שיבה זו אינם נראים עוד בשירי עמיחי, אף-על-פי שכתובים הם בלשון עברית ועניניהם עניני השעה בארץ, ואף-על-פי שמחַבּרם אינו חסר את כשרון-המעשה. עוד שירים הללו עומדים בסימן החיקוי וב“שכרות גפן היין שבכרמי זרים”, אבל לפי זמנו בעל-כרחו מגרגר עמיחי בעוללותיה של גפן זו. פעם היה האימאז’יניזם מעשה רב ושעת תיקון. משהכריז – אין שירה עולם מופשט של רעיונות ואין לשונה כללי דקדוק, אלא עולם של דברים, של חפצים, של גופים בתפיסתם הפיוטית, במראותיהם ובציוריהם ובדמיונותיהם, והמחרידים את הנפש בחרדת-פתאום זו הבוקעת מן האחוה ומן החברוּת שבין אינם-דומים לאינם-דומים, הרי לשעה קלה היה בכרוז זה עוז-רוח מטהר נפש שירה בקיצוניותו. אלא שבהמשך הימים “דבריוּת” זו גוּפה היתה לנוּסחה שניטל ממנה רוּח-חיים; היתה למעין העמדת-פנים של אמצאה שכלית המחפה על פּקחוּתה בריחוק המופרך שבין דמיונותיה. כך בעצם סופה הטבעי של כל נוסחה בשירה: הזמן מרוֹקנה מתוכה ואינו משייר בה אלא קליפתה. ודומני עמיחי משתעשע יתר על המידה בקליפות הללו. והרי מה שגירגרתי כלאחר-יד באשכולותיו: “נפנוף מלב וקצה אפּו של חג”, “היריוֹת היוּ פּסיקים וּנקוּדוֹת”, “זכר אבי עטוּף בנייר לבן כפרוּסוֹת ליום-עבודה”, “ואלוֹהים כבר בא, כמו טורח, תלה מעילו על וו-ירח”, “שערוֹתיו הרכּות בעורף הן שרשי עיניו”, “ירכיך שני ימי אתמול מתוקים”, “גוּפך מלא לטאות שכוּלן אוהבות שמש”, “אהובתי מלאה חלוני בצמוּקי כּוֹכבים, והגעגוּעים סגוּרים בי כבוּעוֹת אויר בכיכר לחם”, ועוד רבים-רבים כיוצא באלוּ.

אין אני כסבור, כמקובל אצל ביקורת ימינו, שהדימוי-שבהשאלה, המטאפוֹרה, חזוּת הכל הוא בשירה. אבל ודאי, כפי שהורה אריסטוֹ, אחד מאבני-היסוֹד הוּא בה; מכל-מקוֹם נקוּדת-אחיזה של ממש בדמוּי זה, שמתוֹכוֹ וּבבדיקתוֹ יכוֹלה ביקוֹרת ללמוד הרבה על טיבה של שירה ועל אָפיה, בין לזכוּתה בין לחוֹבתה. והנה הדימוּיים של עמיחי שמניתי למעלה חילופיה של מטאפורה הם – מהתלות הם, דברי-בדחנוּת. אלא שעמיחי אינו חש בכך ומתכוון הוא במהתלות הללו לכובד-ראש ולחשיבוּת מרובה, וממילא לא זו בלבד שמבוקשו לא ניתן לו, אלא גם מתחח הוא את גבישי הפיוט שבנפשו לאבק פורח. והרי אילו היה לבו של עמיחי ער לעצמו ומתחבר עם מסורתה של השירה העברית הגדולה, ודאי זו מצילה אותו מדרכּוֹ האוֹבדת. עכשיו שהוא מאריך ימיו של החיקוי בשירתנו בעל-כרחו הוא נוטל מן הזיבוּרית שמבחוּץ.

כשהנביא רוצה לסתום ולכלול, ולא לפרש ולפרט, את ההעדר שבמלכות ציון, את הבדידות בלא עוזר וסומך, את הרעוּע שבמעמדה הַמדיני, את העראי בקיומה ואת סכנת חורבנה הקרוב, הריהו מסכם ומסמל כל אלה בציור של ממש ואומר: “ונותרה בת ציון כסוכה בכרם כמלוּנה (שאינה אלא ערסל תלוי באויר ופחותה מן הסוכה) במקשה (שהיא קלה בחשיבותה מן הכרם)”. ובנפש חפצה אתה מקבל את התמוּנה הזאת במלאוּתה וּבעשרוּתה ואַתה מַעלה מתוֹכה את מידוֹת ההעדר והבדידוּת והרעוע והעראי והחוּרבן הקרוב, ועוד צללים רבים של שממון ועזובה המפציעים בשוליה והרומזים לך אף-על-פי שאינם מחוּורים כל-צרכם. אבל כשעמיחי אומר: “אהוּבתי מלאה חלוני בצמוּקי כוֹכבים”, לא זו בלבד שמיד איזה בזיוֹן וחילוּל מרחפים לנגד עיניך, אלא גם אי אתה יכול לדלות כלום מצירופי-דיבורים אלה הואיל וריקנות התמונה בתפלתה וחסרת-טעם.

רוב מנינן של המטאפורות בשירי עמיחי שמות-עצם הן (שערות עוֹרף שהן שרשי עינים, געגוּעים כבוּעוֹת אויר בכיכּר לחם, וו-ירח, צימוּקי-כוֹכבים, לטאוֹת, פרוּסוֹת (לחם), פּסיקים וּנקוּדות, קצה-האף של חג, ירכים כימי-אתמול ועוד רבים כמוֹתם). כל החריפוּת שבהן שמשונות הן ורחוקות מאד והמופרך שבהן מין נוסחה של הגיון הפוך ואין בהן כלום מן הרבוּתא – חוץ מזעזוע של תמיהה, שאתה מסלקה עד מהרה, הואיל ועל-נקלה אתה מחליף את הדימוי ברבים אחרים עד אין שיעור, וממילא ניטל ממנו יִחוּדוֹ, אין בו כלום. למשל, את “בועות האויר בכיכר לחם” רצונך ואתה אומר “כבועות אויר בלובן הסבּון של הפּנים המתגלחות”; או אם דוקא רצונך בדוגמה מן המאכלות והמזונות, אתה אומר: “כבועות אויר בקצף-השמנת הצף על-פני כוס הקפה”, ואינך חסר כלום. על כגון אלה אמר קולרידג': “כך דינו של כל מופרך מתהדר. כשאתה מקבל את המילים בשכלך הפשוט, את הבטל הן מביאות; אבל כשאתה מפרשו מתוך בזיון למלונים ולמקובל, בשביל להיפטר מן הבטל הזה, הרי משמען פוחת ומצטמצם עד כדי שכיח מוסכם, שאין בו כלום מן ההידוּר”.

אבל אילו תהה עמיחי בכובד-ראש על כלי-מלאכתו, מיד היה רואה מה גדול כוחו של “הפועל” במטאפורה, המגביהה, המעדנה, המעמיקה, המוֹציאה למרחב גדול והמכניס בה אותו כוֹרח, אותה הרגשה שבמקום זה “אין מלבדה” והיא המעוררת בלבך אמונתך השלמה בה. גם פסוקו של הנביא שהבאתי למעלה, שלכאורה הדימוי שבו שם-עצם (כסוכה, כמלונה), הרי כל חיזוקו והכרעתו ותקפו ב“פועל” זה “ונותרה” (בת ציון) הקודם לו והמכין את הנפש שתקבל את השפע הדמיוני הגנוז בין אינו-דומה לאינו-דומה. בּוֹדלר בפנקסיו מאריך את הדיבור על יעודו של “פועל” רב-מעש בשירה ועוטר אותו בתואר של הדרת-קודש, ויודע הוא איה מקום לידתו ושדרכו של המקרא בקודש הזה. וכשביאליק שואב (לא מחקה) ממעיינות-ישועה אלו ופוסק פסוקו:

הַכּוֹכָבִים רִמוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַם-הוּא עָבַר;

ודאי שמופרך הוא ואין הדעת סוֹבלתוֹ. כיצד מרמים וּמתעים בכוונה תחילה כוכבים בשמי-מעל את האדם מתחת. כלום מזימות ושבע תוֹעבוֹת בלבּם? ואף-על-פּי-כן פּוֹעל זה “רימוּ” במלאוּת שבו אוכף עליך הרחש הלירי החרישי והענוג מעצם תנואת סתירתו שבין ירידה ממרומים ועליה ממעמקים, ועל-כרחך אתה מקבלו באהבה וּביראָה. וצא וּראה, במקום אחר חוֹזר ביאליק אל אותו ענין גוּפוֹ. אלא שבאותו מקום אין השתפכות-נפש ואין רוֹך לירי ועדנת צערו של “הכניסיני תחת כנפך”, אלא מזמור של שנינה הוא חד ועוֹקצני ומר לעגו – ומיד דימוי של “פועל” מתגלגל בדימוי של “שם-עצם”:

אַל תִּבְטַח בַּכּוֹכָבִים,

רַמָאִים הֵם וַחֲנֵפִים הֵם –

גַנָבִים שֶׁבְּגַנָבִים.

אבל מה כורח, מה אמת, מה תוקף, מה רחש לירי, מה שירה בכלל באותן תחבולות נבוּבות של בּדוּת ושל התחכּמוּת נעוּרה וריקה, שעמיחי שוֹפע עלינוּ מן השוּלחן הערוּך שבבית-סעוּדה?

אִמִי אָפְתָה לִי אֶת כָּל הָעוֹלָם

בְּעוּגוֹת מְתוּקוֹת.

אֲהוּבָתִי מִלְאָה חַלוֹנִי

בְּצִמוּקֵי כּוֹכָבִים.

וְהַגַעְגוּעִים סְגוּרִים בִּי כְּבוּעוֹת אֲוִיר

בְּכִכַּר הַלֶחֶם.

לא, לא זו דרך נצנוּצם של ניצנים ראשונים ופטורי-ציציה של שירה בארץ-אבות ובשפה העבריה! רוח קרה של אדמת זרים מנשבת מן הטורים האלה וקולם קול ערלי-לב ואטומה אזנך להם ומלבושם נכרי וארצם ארץ נכריה וכולם בנות אֵל נכר.

ענין זה של התחבולות המתחכמות אינו מוקצה לפסוק ולדימוּייו בלבד. אופפות תחבוּלות-בדוּת הללו אצל עמיחי את בנין השיר על כל אגפּיו. משוֹרר של אמת יודע כיצד פּוֹתחים שיר, אבל מעוֹלם אינוֹ יודע בשעת פתיחתו כיצד מסיימים אותו. עמיחי יודע אותו קודם לכתיבתו מתחילתו עד סופו – הואיל וסכימה ברורה ומפורשת, פיקחת ופיכחת, קודמת ללידתו. דומני, יש רטט לירי בלבו. דומה, קובל הוּא בחשאי ובתום וביושר על כמישה שבאה לא בעתה, על דבר שהלך על לא דבר. אבל סימני-שירה הללוּ נתוּנים אצל עמיחי בצינוק, במחשכים של בתי-כלאם, והם מטושטשים כל-כך ורמזם רחוק כל-כך שאין שביבי אוֹרם שוֹבבים לך ואין ריח בּשֹמם עוֹלה אליך. לעולם רגליך טוֹבעוֹת כאן בטחבם של עלי שלכת ובבלוֹייהם. כשמַסכת-זוָעה נסוּכה על פּרצוּפוֹ של אָדם אין עיניך רוֹאוֹת את הפּנים המאירוֹת שמתחתיה, אלא את עויתה וסלפה. והרי דוּגמה לכך, שיר שהסכימה שלוֹ מיסוֹדוֹת החשבּוֹן:

רְאִי, אֲנַחְנוּ שְׁנֵי מִסְפָּרִים,

עוֹמְדִים יַחְדָו וּמִתְחַבְּרִים

אוֹ מִתְחַסְרִים, כִּי סוֹף סוֹף הַסִימָן

מִשְׁתַּנֶה מִזְמַן לִזְמָן.

הָיָה קָשֶׁה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִגַעְנוּ

לַעֲמֹד יַחְדָו, וְגַם יָדַעְנוּ

כִּפְלַיִם שֶׁל אשֶׁר, גַם שְׁבָרִים,

כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה לַמִסְפָּרִים.

גַם עַתָּה, תַּחְתֵּינוּ, הָעוֹלָם קַו שֶׁבֶר –

אַל תִּירְאִי, הַבִּיטִי אֵיךְ מֵעֵבֶר

לְאוֹתוֹ הַקַו פָּרַח לָנוּ עַכְשָׁו

הַמְכַנֶה הַמְשֻׁתָּף.

כלוּם שירה כאן? מתקשה אני להשיב הן וּמתקשה אני להשיב לאו. צלה האָפל והרע, צלמוות של סדרי הסכימה הפּיקחת והפּיכּחת פּרוּשֹ על שתים-עשרה שוּרוֹת הללוּ וּמַכניס ספק בלבך, שמא מאחז עמיחי עיניך בשעשוּעי-דברים ואין לפניך אלא דמוּת שירה, דמוּתה הנפתלת והמעוּקלת; או אולי השירה שישנה כאן ניטמעה כל-כך במִשֹחק המשַֹחק לפניך, בחשבונות הללוּ של חיבוּר וחיסוּר וּשברים ורגש האהבה המדוּמה הרוֹכב על-גביהם, שהם קבר לה. ושוּב, מפּני אותו טעם גוּפוֹ שפּסל את הדימוּי “בוּעוֹת אויר בכיכר לחם”, הוֹאיל וכוֹרח אין בו – מפּני אותו טעם גוּפוֹ כל השיר הזה כוֹרח אין בו ועל-נקלה אַתה נותן סכימה אחרת במקומה של זו ואין השירה פּוֹחתת, ואוּלי גם מוּספת היא. הנה בדיתי מלבי רישוּם מוּפשט אחר, לא מן החשבוֹן אלא ממַדע אחר, מן הפיסיקה – דחיפה, תנוּעה, שפשוּף, האטה, עמידה; ובידך להקדים לכל שליבה ושליבה שבתהליך פיסי זה כמה וכמה צירוּפים של רמזי-דברים שמַשמעוּתם מפוּקפּקת והרי המִשֹחק הזה משַֹחק לפניך, ואַתה בּוֹנה בתי-שיר דוּגמת שירוֹ של עמיחי; וכיון שתהליך ביסודו ולא כללי חשבון, אפילוּ יוצא השיר נשֹכּר מן התמוּרה הזאת. אבל חילוּף זה שבידך לעשות ואין השיר נפסד על-ידיו הוּא המעיד על זיווּגוֹ שאינו מהוגן והוּא הפּוֹסל את זרעוֹ והפּוֹגם את משפּחתוֹ.

וּמצד אחר, במקום שדיבוּרוֹ של עמיחי נאֶה יותר ומהימן יוֹתר, פּזוּרים בקובץ-שיריו מעין הגיונות על מציאוּת כעוּרה ועל דין שעיותוּהוּ וקוּבלנוֹת על חיים שאינם חיים; ודומה געגוּעים של אמת כאן על עולם אחר ועל נוהג אחר ועל יד טובה וחמה שתישר מסילות עקובות ותנהיג אותך באָרחוֹת-ישרים אל אָשרך ואל מחוז-חפצך; ואפילו דומה כמיהה נסתרת כאן לאיזה חיבוּר עם העבר ועם אבות ויחשם ומסורתם.

וְעַד שֵׁהִגַעְתִּי הֵנָה הָלַכְתִּי בִּדְרָכִים הַמַכִּירוֹת סֻלְיוֹתַי,

אֶת כָּל הַסֻלְיוֹת מִלְמַטָה,

וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לַעֲשֹוֹת מְאוּמָה בִּידִיעָתָן,

לֹא תִיקִים וְלֹא כַּרְטִיסִיוֹת

וְהַחֹרֶף הַבָּא יְטַשְׁטֵשׁ.

או:

וְהַתִּקְווֹת בָּאוֹת אֵלַי

כְּיוֹרְדֵי יָם נוֹעָזִים,

כִּמְגַלֵי יַבָּשׁוֹת – אֶל אִי,

וְיוֹשְׁבוֹת עָלָיו יוֹם אוֹ יוֹמַיִם

וְנָחוֹת…

וְאַחַר כָּךְ יַפְלִיגוּ.

איני נוטל משורות אלו רחשן ואיני ממעט שכרן. אבל צל הנכר פּרוּש גם עליהן ואת עצמן הן מקפּחות. על שוּם מה ליצנוּת של הדיוטות זו וצירוּפי סרק וגסוּת הללוּ של “שר הפּנים בפנים גופי”; “שר החוּץ בחוּץ, מתוך עיני יצא”? ועל שום מה “זכר אבי עטוּף בנייר לבן כפרוּסוֹת ליום עבודה”? ובאותו ענין שוּב אותו הבל – “רק דברי אמא היוּ אתי / כפרוּסה עטופה בנייר מרשרש / ולא ידעתי מתי ישוּב אבי”. ולמה “פר נוגח את השמש בקרניו”? והרי כבר אמר מעין זה יֶסֶנין האיכר הרוסי בשעתו וכבר נשתחקה צוּרת המטבע עד עפר והיתה לנו לזרא. אין כורח בכל אלה ואין ניגוּן פּנימי בהם ואין המיית לב ונפש ואמוּנה אין. וכשאינך מאמין בשירה, לא זו בלבד שמעטה דמוּתה אלא גם נתגלגלה בשירה-לא-שירה ואז מצערת היא בחורבנה ובאפיסתה. ודאי, אין שירה בלא סמלים ובלא אותו ומופתים. וּודאי גדול החזיון בארץ וגדולה שעתם של ימי-שיבה אלה, ובודאי יש עיווּת במציאוּת הזאת וגסוּת וכיעוּרה בתוך תוכו של החזיון הזה, אבל לא “סוּליות” אלו ולא “פרוּסה עטוּפה בנייר” ולא “שר הפּנים” ולא “שר החוּץ” ולא “תיקים וכרטיסיות” – לא להקות בנות-נכר הללוּ סמלים להויה זו ואותותיה ומופתיה; כלים שאולים הכלים, ולא במקום זה עמידתם ולא לשעה זו אמירתם.

על השגות אלו משיבים תשוּבה רהב: ודאי כותבן בן דור-הישן, ואינו יודע שיש סוּריאליזם בעולם, ושכּן נָהֲגוֹ של דור חדש שנטרפה לו שעתו ונתערערוּ כל ערכיו. מעשה אבטומטוס שבנפש האדם שירה זו העושה בלא יודעין מתוך קריאת-דרור לכוחות-סתר שמבפנים; והמקרי והמשונה והגס ואפילו הטירוּף שבדרכיה אינם אלא היתוּל מיוּחד במינו, עמקוּת ודקוּת וחריפוּת של “אירוניה שבאירוניה”, מעין חבל-ודלי המשתלשל ויורד למחשכי באר, לאפלה שבמכוסה מן התודעה, בשביל לדלות משם דברים שנראים בעיני הבורגני העלוּב בטלים ומופרכים (מעין “שר הפּנים בפנים גופי”, או “שר החוּץ בחוּץ, מתוך עיני יצא” של עמיחי), והם הממש של אמת – ולא מציאוּת זו, כביכול, שעל-פּני הדברים שאינם אלא חיפוּי ומסכה ואונאת-דברים! אין חולקין, שנשמת-חייה של שירה במכוסה מן הידיעה, אף-על-פי שלעולם גרגרים של בינה עמוקה ולעולם תבונות-כּפּיִם גנוזים בתוך תוכה ושומרים עליה מפני מלל של הבל. פעם היו שמותיה של מידה זו – השראה, הארה, ראִיה שבלב וכיוצא באלו מן הכינוּיים המתרבים והולכים בסוגיות, כל שהשכל האנושי אינו משיג להסביר ולגלות סתרי רמזיהן. באה תורת-הנפש של המעמקים בימינו ונותנת למידה זו שמות אחרים ופירוּש מפורט יותר. אבל אין הללוּ משנים כלום במהותה של שירה, שעדיין היא מן הדברים שאדם נתפס להם אף-על-פי ששבילי-לידתם אינם נהירים לו. לפני הרבה מאות שנים ענין זה של חלום ומציאוּת, של “ראִיה-בהקיץ” ושל “חזיונות שבתנוּמוֹת” בשירה, וכוחו של מי עדיף ואמיתו של מי אמת בשירה, כבר הטריד את רוּחו הגדולה של ר' יהוּדה הלוי שהפיק לנוּ מרגליותיו בלשון קדשו:

רְדָה עָב טַל, רְדָה רַוֵה אֲדָמוֹת

וְחַיֵה הַנְשָׁמוֹת הַנְשַׁמוֹת;

וְאַט, עַד אֶשְֹבְּעָה רָאֹה בְּהָקִיץ

תְּמוּנוֹת שֶׁחֲזִיתִים בַּתְּנוּמוֹת,

וְאוּלַי הֵם בֶּאֱמֶת, לֹא בְחִדוֹת,

וְאוּלַי צָדְקוּ הֵם, הַחֲלוֹמוֹת.

אבל כאן לא באלה המדובר אלא בחילופם של דברים. בשעה שהמכוּסה מן הידיעה היה לשיגרה של נוסח גלוּי ולגלגלי מנגנוֹן של צירוּפים; בשעה שכותב שירים מַכּיר ויודע כיצד שירים אמוּרים ואיזו הן הלכות אמירתם, מיד כל הכתיבה הזאת מתגלגלת בהתחכמוּת ובבדוּת ובכזב המעמידים פנים כאילוּ הצוּרות והדמיונות והמראות עולים מתוך אונס כמוס, כאילוּ עולים מאליהם מן המעמקים. ולאמיתם אינם אלא המצאות ומעשי-שעשוּעים ריקנים והוללוּת רעה של פּקחוּת פּיכחת מאד וגלוּיה לעיני כל במערומיה.

היוּ בעולם משוררים גדולים תמהי-לב וחולי-נפש שבאמת ובלא-יודעין שואבת שירתם ממסתרי דמיונותיהם הטרופים וממעקי רוּחם הנשבּרה; וּפעמים, בהתעטף עליהם נפשם, אָפפה עלטה את חזוֹנם שקדר עליו יומו, ונפלא מדעת אנוש ושֹגב ממנה. מאומה לא ידעוּ משוררים אלה, שזאת ולא אחרת תורתה של כל שירה, שיהא שטפה “שטף חפשי של לא-או-תת-מוּדע”, ושבימינו כל הדיוט נוגס מפּת-קיבּר זו מלוא פיו מדעת ומרצון עד להקיא. אבל סמליהם הגדולים היוּ עולים מן האפלה שבתהומות נפשם ועוטים אור-יקרות כפרחי-שדה עם בוקר אחר לילה של גשמי-ברכה. והרי לדוּגמה שיר קטן אחד של אחת מן הנשמות העטופות האלה, של ויליאם בּלייק². ואף-על-פי שנכתב השיר לפני מאה וחמישים שנה, ואף-על-פי שלשונו נכריה, אף-על-פי-כן נעלה השיר אפילו בתרגוּמו ובן-שעתנוּ הוּא, ויהוּדי הוּא, ישראלי הוּא יותר מכל השירים שנכתבוּ עברית בעשרים השנים האחרונות על-פי “השטף החפשי של לא-מודע” ועל-ידי בנים ובנות בארץ הזאת המהלכים כעניים בשדות זרים ולוקטים כל הנושר שם בשעת קצירה:

The Scoffers

Mock on, mock on; Voltaire, Rousseau

Mock on, mock on; 'tis all in vain;

You throw but dust against the wind

And the wind blows it back again.

And every stone becomes a gem,

Reflected in the beams divine;

Blown back, they blind the mocking eye,

But still in Israel’s paths they shine.

The atoms of Democritus

And Newton’s particles of light

Are sands upon the Red Sea shore,

Where Israel’s tents do shine so bright.

הַלוֹעֲגִים

מַיְקוּ, מַיְקוּ ווֹלְטֵיר, רוּסוֹ

מַיְקוּ, מַיְקוּ – לַעַגְכֶם לַשָׁוְא;

עָפָר תְּעַפְּרוּ בִּפְנֵי רוּחוֹת

וְהוּא נִשָׁב מֵהֶן וָשָׁב.

כָּל אֶבֶן תֶּהִי אֶבֶן טוֹב

מַשֶׁבֶת אוֹר מִנֹגַהּ אֵל;

יִקֹר לְעַיִן לוֹעֲגָה,

וְעַל אָרְחוֹת יַעֲקֹב יָהֵל.

הַקְרָטִים שֶׁל דֵמוֹקְרִיט

וּפְרִידֵי נְיוּטוֹן הַמְאִירִים

חוֹלוֹת יִהְיוּ עַל שְֹפַת יַם-סוּף

שָׁם אָהֳלֵי יַעֲקֹב זוֹהֲרִים.

[תירגם אהרון מירסקי]

מה רחוקה ומה נשגבת קפיצת-פתאום זו של סמל חולות ים-סוף ואהלי יעקב המאירים של שֹפתוֹ, העומדים כנגד עפר הכפירה שהמדַע והאפיקורסות מעפרים ומסמאים את העינים!

ארכו הדברים וסוף-סוף קובץ קטן קבצו של עמיחי ועודנו בראשית דרכו והכרח לגמור פרשה זו. אלא קודם שאני מסיימה רצוני לומר עוד דברים אחדים: אם ישאלני אדם (וזאת השאלה שביקורת חייבת להשיב לה) – כוחו של עמיחי בשירה מהוּ? הרי תשוּבתי באמת ובתוֹם-לב; איני יודע. אפשר יש בפיו דבר להשמיעוֹ ואפשר אין לו מאומה. שכּן נשף-מסכות כאן ואי אתה רואה פרצוּפו של דבר, אלא מקק של נייר וכמה קוי-צוּרה מעוּותים לפי נוסח מוּסכם ותפל; דרך רעה כאן ואינך רואה הילוכו של אדם לפי טבעו; משטח-חרמים כאן שאין אדם יוצא ממנוּ בשלום, הואיל והחידוּש גופו, כביכול, מעשה-קופים הוּא. וכבר יש, למשטח-חרמים זה פרשנים ודיינים משלו, ואחד מהם, סיני ועוקר-הרים, מעיד במקום אחד על ט. כרמי “שאפשר לראותו כנציג המובהק ביותר של הזרם המודרני בשירה העברית הצעירה – אם נפרש מושג זה כפי שהוּא מתפרש בארצות אירופה ואמריקה”. אלא שלבו עליו דוי, שעדיין “הנציגים” האלה לא הגיעוּ לשלמוּת שליחוּתם, הואיל ואיזה “אפיון” מערבי אמריקני עוד “אינו חל על השירה העברית המודרנית כולה, שאפשר לראותה כ’מפגרת' אחר שירת המערב”.

ובאמת הלב נשבר על “פּיגוּר” זה, ועל “אפיון” זה החסר. שהרי על עבירה זו אפילו יום-המיתה אינו מכפר! אבל כל זמן שאין עמיחי חוזר אל מסורתה של שירה עברית ומקבל על עצמו מרוּתה, הריהוּ כאילו עומד מחוּץ לתחוּמה ואין לשירה העברית ענין בו.

שיבה זו אל המקורות שאני מדבר בה אין פירושה חיקוי את מה שעשוּי ועומד. “כל חידוּש בשירה עדיף ממעשה קופים”, אומר מבקר גדול בן-דורנו. אלא שהדיבור “חידוּש” במקום זה מיוּחד במינו והוראתו אינה פשוטה כל-כך. מלכתחילה ובלא אונס, אלא מתוך רציה-שבלב כמוסה ומכוסה, חובתו של “החידוש” שרוח המסורת והעצמוּת של שירה עברית תסייגו. ענין של אחריוּת כאן, ולא של שעבוּד; ענין של התיחשוּת לתולדותיך, ולא של כניעה מחמת אדיקות עקרה. אי אתה יכול לשוּב אל פסוּקו של מקרא כמוֹת שהוּא במוגמר שבו. שיבה כזאת מחזירה אותך אל המליצה הנבובה והכוזבת המחללת כל קודש ואינה מביאה אותך אל השֹגב התנכי החתוּם בחוֹתמה של האמת. אבל קוֹדם שבחוּר יהוּדי כּוֹתב “האֵם אָפתה לי כל העוֹלם בעוּגה מתוּקה”, שדיבוּרים ריקנים הם, בת-קוֹל מרוּסקת של אותה “הוֹללוּת רעה” שלעולם גורעת ומנוונת, על-כרחו שיעמדוּ לפניו נכסים הללוּ שיש להם אחריוּת, הקרקעות שאינם כלים ואובדים שבשירת עברוֹ ויטילו עליו מרוּת אחריותם. על-כרחו שיעלה לפניו מוראו של אותו איש יהוּדה נעים זמירוֹת ישראל, שכתב את הפּסוּק “יוֹם ליוֹם יבּיע אומר ולילה ללילה יחווה דעת”, ושנאמר על-ידי אותה אומה גוּפה ובאותה לשון גוּפה לפני אלפי שנים והוּא תובע זכוּתו וכבודו. ואחריוּת-דוֹרוֹת זו ודאי מַשֹא כבד היא, אבל אי-אפשר להיפּטר מן הנטל הזה בשירה העברית, כי הוּא-הוּא המצילהּ מן הבדוּת, כלומר, מן האפסוּת והכליון והאונאה ותפלוּת.

שיבה אל המקורות אין פירוּשה לחזור אל ביאליק ולכתוב כמוֹתוֹ, אף-על-פי שחובה על כל משורר עברי ללמוד ממנו ולהגות בו יומם ולילה. שיבה זו שאני מדבר בה פנימית יותר ועמוקה יותר. וכוונתה, קוֹדם שבחוּר יהוּדי כּוֹתב בלשוֹן העברית “שזכר אָביו ואמוֹ כפרוּסת לחם עטוּפה בנייר”, דיבוּרים בדוּיים ונרפּים ונקלים שאין ממש בהם ואין הדעת סובלתם, מוּטב שיקרא תחילה בעיוּן ובחרדת כבוד ארבעה שירים שכתב בּיאליק בסוֹף ימיו, ושענינם אותו זכר-אָב-ואֵם. ומובטחני, שיהא מוֹראָם עליו; וּמוֹרא זה יתבּע את שלוֹ ויעמיד את המשורר הצעיר על אותו שגב שבזכר-אב-ואם, שכל השירה בו ואסוּר להקל ראש בו ולהתחכם בו אפילו לשעה קלה (והרי אפילו על-פי חכמת לא-מוּדע הכרע של גורל-חיים בו!), הואיל וימצא בשירי ביאליק הללו אמירה שכּוּלה סמלים ורמזי-רמזים, אלא שסוּגם גבוה-גבוה, קרובים מאד לאותו פסוק תהילים שהבאתי למעלה וכאילוּ בני-משפּחתו הם אף-על-פי שחדשים הם תכלית חידוּש:

רֻחַץ מֵאֲבַק חֶלְדוֹ וּמְטֹהָר מִזֹהַם יָמָיו

לְבוּשׁ בַּדִים, צַחִים כְּשֶׁלֶג בֹּקֶר וּכְנַפְשׁוֹ,

וַעֲטוּף טַלִית בָּלָה, צְהֻבָּה כִּגְוִילֵי סְפָרָיו

וּכְמוֹהֶם רָוָה כֻּלָהּ תְּפִלוֹת וְרַחֲמִים,

נְשׁוּקַת שְֹפָתַיִם חֲרֵבוֹת וּסְפוּגַת רֵיחוֹת קֹדֶשׁ,

מִתַּחַת לְצִיוּן עֵץ דַל, נְבוּב נְסָרִים דַקִים

בְּאֶחָד מִימֵי אֱלוּל מָצְאוּ עַצְמוֹתָיו מְנוּחָה,

וּכְתֹבֶת קְצָרָה מְרַאֲשׁוֹתָיו, חֲרוּתָה בְּיַד לֹא אָמָן

תָּעִיד עָלָיו נֶאֱמָנָה: “פ. נ. אִישׁ תָּם וְיָשָׁר”.

ומוֹראָם של טוּרים הללוּ ודאי יצילוּ כל משוֹרר צעיר מן הבּזיון ומקלוּת-הדעת. וזו פירושה של “שיבה אל המקורות” שאנו מדברים בה – אחריות, התיחשות לתולדותיך, ולתולדותיה של השירה העברית, ושמוראם של כתבי-הקודש בזמן הרחוק ההוּא, ומוראם של כתבי ביאליק בזמן הזה, יעמדוּ למראשותיה של השירה הזאת כשני מלאכים וישמרוּ עליה מכל פּגע רע. או בלשוֹן אחר – עשרים וחמש שנה אין השירה העברית עושה דבר מלבד שהיא מחקה מעשה אחרים וסופה שנתגלגלה בקוף. עכשיו הגיעה שעתה שתשוּב אל עצמה. באמוּנה, לא תהא חסרה על-ידי כך אלא מוּספת. אם תשוּב אל עצמה, בין שתהא קטנה וּבין שתהא גדוֹלה (זה ענין של מזל), שירה יקרא שמה – ואל השיבה הזאת אנו מצפים.