כֻּלָם נָשָֹא הָרוּחַ, כֻּלָם סָחַף הָאוֹר,

שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵיהֶם הִרְנִינָה;

וַאֲנִי גוֹזָל רַךְ, נִשׁתַּכַּחְתִּי מִלֵב

תַּחַת כַּנְפֵי הַשְׁכִינָה.

נטפל אני למאמר אחד בשם “תכנית נפל” שראה אור ב“משא” (19.9.56), לא משוּם החשיבוּת שבדברים שמַשמיע גרשון שקד, בעל המאמר, אלא משום שטענותיו הן מן השגורות בהרבה פיות והנחתכות במין וַדאוּת של פוסקים אחרונים שאין אחריה ערעור; ולעולם חשודה וַדאוּת-פּסקנים זו בעיניך על קוֹצר ההשֹגה. המדוּבר בכיצד מקנים בבתי-ספר לתלמידים, העתידים להיות בקרוב המשכילים של הדור החדש, את תולדותיה של הספרות העברית, ואין ספק שהענין נכבד מאד.

לא אדוּן ברעיונות-הנוֹי הכלליים של מר שקד (לדוגמה – “לספרוּת מגמות טרום-ניסיוניות”; או “היא (הספרוּת) ממלאה תפקיד פסיכולוגי נוֹסף: הקתרסיס”; – או “החויה הספרוּתית מפרקת וּממרקת את האָדם מיצרים ובעיות ומשמשת מוֹצא למאוַיים נסתרים ועידונם, וכל זה באופן בלתי-אמצעי, ללא התערבות ידו המַנחה והמדריכה של המורה”, וכיוצא באלו), הואיל ואינם מעניני במקום זה ואינם מענינוֹ של בעל המאמר. רצוני לדון בשתי פיסקאות שלו בלבד ולהשיג עליהן בכל חוּמרת-הדין, ואלו הן:

1. “הבעיה מסתבכת קודם-כל בגלל שאלת הרקע ההיסטורי של הספרוּת שאינו מתאים לרקע ההיסטורי של הקוראים, ושהוּא לעיתים קרובות רחוק מהם יותר מרקע היסטורי של ספרות לאומית אחרת. הרקע ההיסטורי של רוב הספרות העברית הוּא הגלוּת והעיירה, תחום היסטורי, שכאמור עומד בניגוד גמור למגמה החינוכית של התקופה, שהיא אנטי-גלוּתית ביסודה. יכול שדבר זה מכאיב, אבל הוּא עוּבדה. אמנם יש להסביר במסגרת שיעוּרי ההיסטוריה והספרוּת את הקשר העמוק הקיים בין הציונוּת לגולה, ולהראות שהגלוּת היא הורתה של הציונוּת, אבל אין בשוּם פּנים לחנך נוֹער לנוסטלגיה אל העולם של אתמוֹל. עולם זה אבד מבחינה נפשית לנוער הישראלי”.

2. “‘במשעוֹל הצר’ או ‘מלך בשר ודם’ חייבים לתפּוֹס את מקומו של מאפּוּ בתכנית (לפי דעתו של מר שקד יצירות מאפּוּ – “נאיביות המתאימות לילדים בבית-הספר העממי. מורה בבית- ספר תיכוֹן, שאינו מסוּנוור על-ידי סנטימנטים ‘סכריניים’, אינו יכול שלא להראות לתלמידים, שרומנים אלה אינם אלא רומנים של אינטריגות בעלי ערך ספרותי מפוקפק”). תכנית הלימוּדים בספרוּת עברית איננה חייבת להיות עינוּי מיגע, היא יכולה להיות גם עונג”.

והַנה¹ דרכן של תולדות הספרות אצל כל אומה ולשון שעוסקות הן בדברים שהיוּ קנין דורות שנסתלקו מעולמם, וגם תכליתם של לימוּדים אלה להקנות את העבר שחלף ואיננוּ לבני-אומתו שבזמן הזה, בשביל שידעוּ הבנים מי היוּ אבותיהם. בדיבור זה “תולדות” מקופלת המשמעוּת הכפולה של דברים, שלכאורה פחתה חיוּתם בהוֹוה ואף-על-פי-כן – שמוּר בתוכם כוח-חיים גדול. מרוּבים כבדם וכבודם הואיל וקדמוּ להוֹוה וסייעוּ אותו בלידתו ויצאוּ לפניו ולפיכך רישומם ניכר בתרבות-עם לעולמים. אמוֹר מעתה, אין ההוראה בספרותה של אומה ענין לטעמו של כל יחיד ויחיד, והוּא המקרב כחפצו והדוחה כחפצו. ענין של גזירה כאן ושל גורל. כשם שאין הפרט בורר לו אומה ומכוֹרה כרצונו ולפי טעמו, אלא הדורות שקדמוּ לו ושהביאוּהוּ לאויר-עולם הם שגזרוּ עליו שייכות זו, אף הספרוּת כך – אין אדם בעל-בחירה כלפיה אלא כפוּת הוּא לנחלת עברוֹ ובל-כרחוֹ אוספה אל ביתו כמוֹת שהיא, כפי שקיבל אותה מידי אבותיו.

ודאי אין הכוונה לומר, מאחר שספרוּת זו שלך היא, הרי אַתה “מסוּנוור” ומחניף לעצמך ונוקט לשון של גוזמה ומעריך אותה למַעלה מעֶרכּה. קונם עליך מידה רברבנית זו של קנאוּת וסמיוּת-עין. אדרבא, משום שאתה בן לאוּמה רבת-ימים ומנין שנותיה אלפים, הרי גדולה התביעה ואי-אפשר לך להסתפק במועט. ואף-על-פי-כן בתחום תולדותיה של ספרות אומה, ולא בתחום ביקרתה, בידים אתה מצמצם את מסיבות ההערכה ומקיפה סייגים וגדרות ומיחדה לאותה ספרות בלבד. כאילו בכוונה תחילה משכיח אתה מציאותה של ספרוּת-עוֹלם וכל קניניה וּמַעריך אתה את זו שלך מתוֹכה, מתהליך השתלשלוּתה המיוּחד לה. ובדרך זו אתה מתקין לך אַמַת-מידה בשעה שאתה אומד שיעוּר חשיבוּתה של ספרוּת עברית בתולדותיה. חלילה לך לומר מאפּוּ גדול מטולסטוי וגורדון גדול מגיתה משום שלך הם. אומר אתה ואינך חושש שמא בדאי אתה – אברהם מאפּוּ בשעתו ובמקומו ובלשונו ובתוך עדתו נכבד לך עד מאד הואיל והקיף עצמו אויר חדש ומאור חדש במסיבותיו; וגורדון בשעתו ובמקומו ובלשונו ובתוך עדתו השמיע קול דברים חדשים ורנן חדש וצרף צירוּפי הגיגים חדשים וגבוה הוּא על כל אשר היה לפניו במסיבותיו. ויש תוקף של אמת לאמירה זו וגונה אובייקטיבי, הואיל וכל אדם, אפילו אינו יהוּדי, בשעה שיבוא ויתן דעתו על טיבה של ספרות זו ומהלכה והשתלשלותה, על-כרחו שיהא שוּתף לרגשות הכבוד והיקר האופפים את מאפּוּ וגורדון במסיבותיהם.

חובתו של מורה לתולדות הספרוּת העברית להקנות מידות אלו לתלמידיו ולקרב לבם אליהן. אין הוא ממוּנה על ספרוּת של אוּמה, אין הוּא דיינה הפּוסק דינה, אין הוּא אלא פרשנה ופדגוגה. מכיון ששיירה האומה ספרות זו לעצמה וחתמה אותה בספר-חייה וינקה מטוּבה ונענתה לקול שיצא מתוכה וקיבלה את השפּעתה, הרי חוֹבת ההוֹראָה לגלוֹת גנזי-זיקה הללוּ ולהכניסם לתוך הלבבוֹת בשביל שדוֹר-הבנים, המתעתד לבוא בדרך הטבע במקום אבותיהם, יהא ראוי וכשר לתעוּדתוֹ ולמעמדוֹ. לפיכך בשעה שמוֹרה יוצא ומכריז על שיעוּריו שהם עינוּי ויגיעה, אַל יעמיד פּני מקוּפּח ואַל יטיל את האחריוּת על פּסלתם של רומני מאפּוּ ושירת גורדון – אותם לא פּסל, את עצמוֹ הוּא פּוֹסל.

אין רצוני לרדת לתוך אומנותו של גרשון שקד, אבל הוּא היודע שלספרוּת “מגמות טרום-נסיוניות”, הרי אי-אפשר שלא יהא גלוּי לו סוד אחר – “מאוַייו הנסתרים” של כל אדם שאינו במקומו ועושה מלאכה שאינה מלאכתו לבקש מבחוץ, ולא בו עצמו, את היד המכשילה אותו. והרי לדוגמה כמה טורים של שירת גורדון שבודאי בשעת כתיבתם אירע מאורע גדול לספרוּת העברית:

אִשָׁה עִבְרִיָה מִי יֵדַע חַיָיִךְ?

בַּחשֶׁךְ בָּאת וּבַחשֶׁךְ תֵּלֵכִי;

עָצְבֵּךְ וּמְשֹוֹשֵֹךְ, שִֹבְרֵךְ מַאֲוַיָיִךְ

יִוָלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמוּ תּוֹכֵכִי.

– – – – – – – – –

תַּהֲרִי, תֵּלְדִי, תֵּינִיקִי, תִּגְמוֹלִי,

תֹאפִי וּתְבַשְׁלִי וּבְלֹא עֵת תִּבּוֹלִי.

כלום באמת ובתום-לבב אמונתו של שקד, שנלך אחריו ממקום היוקר למקום הזול ונהיה סבוּרים כמוֹתוֹ, שאי-אפשר להשמיע דברים בכיתה על טורים הללו ושיהיוּ נשמעים לתלמידים בבית-ספר תיכון ויתקבלוּ בחפץ-לב על דעתם? מובטחני מורה-הוראה בישראל שאינו מוריק פּניו כנגד הספרוּת העברית ואין בית-דינוֹ חצוּף, אלא מיחד הוּא לבבו לאהבה, ימצא כל לשונות של חיבה לענינו ודבריו ייכנסו אל הלב. אבל כשלמלכתחילה מאפּוּ וגורדון בעיניו יריעה שבלתה, הרי פּטר עצמו מכלוּם, ומה תימה שתלמוּדוֹ עינוּי ויגיעה, לו ולתלמידיו כאחד. ולאחר-כך בא הוּא ומבקש אמתלה ומכריז בבטיחוּת של נכשל המחפה על כשלונו – “הגלות והעיירה, תחום היסטורי, שכאמור עומד בניגוּד חמוּר למגמה החינוּכית של התקופה, שהיא אנטי-גלוּתית”.

לכאורה מדבר שקד כפטריוט גדול ולאמיתו של דבר הרבה מן התלישוּת בדבריו. כלוּם, למשל, יעלה על דעתו של מורה אנגלי לומר, שלימוד הבּלדוֹת בכיתה עינוּי ויגיעה, הואיל ורחוק זמנן מזמננוּ מרחק גדול, ולפיכך מוטב לסלקו מן התכנית וליתן במקומו את סיפּוּרי גרין המושכים את הלב כסיפוּרי-בלשים ממש וקרובים הם יותר בתכנם לרוח התקופה, ל“רקע ההיסטורי”? או כלום יעלה על דעתוֹ של מורה צרפתי לסלק מתכנית הלימודים את “פאול וּוירגיניה” של ברנארדין די סינט-פייר, מין מאפּוּ ואמנון ותמר צרפתיים, סיפוּר “נאיבי” ו“סכריני” ו“סנטימנטלי”, וליתן במקומו סיפורי קאמי? בשום פנים אי-אתה יכול להעלות על הדעת, שמורי-הוראה באנגליה ובצרפת ישמיעוּ ברבים דברים בטלים כאלה. בתורת פדגוגים יודעים הם שאין בעולם לימוד שענינוֹ בטיבו; לימוּד משמעו פרטי דברים והסבר תהליכם, והללוּ מטבעם קשים לתפיסה ופתוחים לשעמוּם. אלא הואיל וחובה הם, הרי שליחוּתוֹ של המורה להתגלגל עם התלמידים ולבקש אחרי דרכים נאים להקנאתם של הלימוּדים האלה ושיחפּצוּ בהם התלמידים, כי נכבדים הם, נכבדים מאד לתרבות אוּמותיהם. והנה אצלנוּ עומד אדם ברבים ופיו מפיק דברים בטלים אלה. ואפילוּ מתיהר הוּא באמירתו, ומחדש גדול ועז-רוח הוא בעיני עצמו ומתגנדר הוּא בטעמו הדק ומוחק שמות של מאפּוּ וגורדון מן התכנית ומעלה ומביא שמות אחרים, שמות בני-יומם שעבר אין להם ועדיין לא היתה בהם יד הזמן, ועדיין לא קבעוּ להם מקום בתולדות הספרות ואין יודע מה פרקם בה ואין שום חובה על ההוראה לעסוק בהם – כך עומד הוּא ברבים

ופוסק הלכותיו ואין מחריד.

משונה ומופרכת מעיקרה טענתו של גרשון שקד בענין הרקע שבתולדות הספרוּת, “שאינו מתאים לרקע ההיסטורי של הקוראים (והרי בתלמידים אנוּ עוסקים ולא בקוראים! – ש.צ.), ושהוּא (הרקע) לעתים קרובות רחוק מהם מרקע ההיסטורי של ספרות לאוּמית אחרת”. באמוּנה, איני מבין מה הוּא סח. משתצא לפסול לימודי ספרוּת מחמת שינוּי או מרחק ב“רקע” שבין עבר להוֹוה אין לדברים סוף. כלוּם “הרקע” של האלילוּת ההוֹמרית קרובה לנוּ? כלום תורת הדת הנוצרית בשירת דאנטה קרובה לנוּ? וכלום מעשה פּילגש בגבעה בספר שוֹפטים ומעשים דומים לו בספרים אחרים בתנ"ך הלב פּתוּח בימינוּ לתכנם? על-כרחך אתה אומר – אין שינוּי באָרחות-חייהן של אוּמות וגלגוליהן במקום ובזמן פוגעים בספרות הדורות שלהן ואינם ממעטים דמותה וחשיבותה. כיון שכל אומה ואומה רואה את כוח היצירה שלה מיוּחד לאָפיה ולמזגה, אין תמורות-הזמנים מוחקות ומכלות את היִחוּד הזה; ובעצם הקבע שביצירה וההמשך שברוחה הקיבוצית הם-הם סוגיתן של תולדות ספרות, וכל הדיבורים על רקע קרוב ועל רקע רחוק אין להם ממש ואינם מעידים אלא על אומרם – גרשון שקד טורח בפרשה שהיא סתוּמה לפניו ואין הוּא יוֹדע את תכליתם של הלימוּדים, שרצוֹנוֹ לתכן תכנית בשבילם.

ומן הכלל אל הפרט. כלום סבוּר בעל המאמר, שחובה עלינו להשכיח מלב תלמידים עברים בארץ את מציאותה של גלוּת שבהיסטוריה הישראלית? וכלום אינו סובר משתצליח תכנית-חינוך כזאת ויקום דור אשר לא ידע מאוּמה על הגלוּת, דוֹר זה יהא עני מדעת ודל בהשגות ותלוּש בבערוּתוֹ? וכלוּם מעמד של שכחה זו אינו עתיד ליטול משיבת-ציון כל זיוה וכל כבודה והדרה? שכּן לא זו בלבד שרוב מנינה של האוּמה עדיין בימינוּ מחוּץ לארצה, אלא גם כל ההיסטוֹריה הישראלית לאָרכּן של אלפי שנים רוב זמנה בגלוּת ולא על אדמת מכוֹרתה. כל הגדוּלה שבשיבת-ציוֹן שהיא אחוּזה ולבוּדה בתוֹלדוֹת ימיה של האוּמה הישראלית, שאינה מאורע שבאקראי ושבמסיבות הזמנים, אלא בת-לואי היא לעברה של אומה זו וכבר נתרחשו לה דברים בדומה לדברים המתרחשים בשעה זו. טוֹל את ההיסטורי שבחזיון זה, מיד אתה מוציא ממנו את נשמתו (ולא לשם גילוי “הקשר העמוק שבין הציונוּת ולגולה” בלבד, אלא לעצמה, לשם גילוּי רוחה של האומה ועצמותה של רוח זו). לפיכך כשאתה אומר להשכיח מלבו של ישראלי את גלותו, על-כרחך שאתה משפיל רום-ערכה של השיבה למולדתו. ויתר על-כן, בשביל שתתן בידיהם של שבי-ציון אַמַת-מידה- ובנין לאורח חייהם החדשים בארץ וכל נָהֳגָם לאחר שיבתם, אסוּר להסיח מדעתם את השכיחוּת של גלות בתולדותיה של אוּמה זו. מעולם לא היתה שיבת-ציוֹן חוֹף-מבטחים אלא אניה סוֹערה. לפיכך יפה שיהא קורטוב ממוֹראָה של גלוּת על שבי ציוֹן וּגאוּליה. אוּמה שבחלק השלישי של שנוֹת קיוּמה שרוּיה היא בארצה ובשני חלקיהן נוֹדדת היא בגלוּיוֹתיה אי-אפשר לה להתעלם ממַזלה ולא יבוּלע לה.

אין לך דבר קל מלנטוֹע בלב תלמידים מידות של יוהרה ושל ביטוּל ואפילוּ מידות של איבה כלפּי יהדוּת הגוֹלה. אלא שההוֹראָה באה לקיים מצוות ואפילוּ חמוּרוֹת הן ואינה באה להעמיד בני-אדם קלי-עולם מתוך פריקת עול. ודאי קריאה בסיפור של קבּק ושל שמיר קרובה ופשוטה, אבל תחילה עליך להשיב – חובה היא בשיעור של תולדות ספרות או רשות? והתשובה ברוּרה. ערכם של “במשעול הצר” ושל “מלך בשר בדם” עדיין ענין הוא לשיקול-דעתו של הקורא בן-ימינו. בשביל קבּק ובשביל שמיר הישֹג גדול הם. מה יתנוּ ומה יוסיפוּ לכלל האוּמה עדיין מכוסה בערפל. ואם גרשון שקד סבור, שהרומן של שמיר נכבד מאד, רשאי הוא לסבור כך ואין ממַחים בידו. וזכוּתו עמו להשמיע לנו סברתו. אבל יהא ידוּע לו, שנכנס הוּא בכך לתחוּם של ויכוּח, הואיל ורשאי כל אחד ואחד שרשמוֹ אחר לטעון כנגדו ולחלוק עליו. מודה אני, למשל, ולא אבוֹש, שכמה וכמה פּעמים אינסתי על עצמי את הקריאה הזאת ועדיין לא סיימתיה עד היום הזה. ודאי אין הכרע ברשמי שלי כשם שאין הכרע בסברתו של גרשון שקד. הפרש שבטעם כאן ופתוח הדבר למשא-ומתן. מאפּוּ וגורדון שאני! כשאנוּ מקנים אותם לתלמידים במחלקה לא מר שקד ולא אני ולא שום יהוּדי אחר בעולם אדונים להם. הללוּ כבר נכתבוּ ונחתמוּ בספר-החיים של האומה. כשם שאני יונק מן העבר חיבה למכורתי כך קולטת נפשי מאותו עבר רגש של יקר לספרוּת שלי. כאן אתה בתחומם של ענינים שקרובים הם לי, לא משום שכך דעתי ורצוני, אלא רצוּיים הם לי משום שכך נוצרתי. ומכאן גם חפצי שבני ובני-בני יקלטוּ מרגשות אלו אחרי. לשם תכלית מפורשת זו שולח אני אותם לבית-ספר עברי, הואיל ובמקום זה משרים מורי-הוראה כבוד על קנינים נכבדים לי. בשום פּנים אי-אפשר לי להסביר לעצמי מפני מה עז רצוני כל-כך, שיתרגש נכדי על השיר “לבדי” של בּיאליק כאשר התרגשתי עליו אנוכי. אנוּ במופלא ובמכוסה שבסודות ההמשך.

והנה גדולה החרדה בלבי בשעת קריאתי במאמרו של גרשון שקד. כשאזכה לחיי שנים אחדות תגיע שעתו של נכדי לתלמוד-תורה, וחרד אני ושואל את עצמי: כלום אתנהו בידי פדגוגים מסוּגו של שקד והדומים לו? וחפצי שיתרגש נכדי על השיר “לבדי” כאשר התרגשתי אנוכי, מה יהא עליו? מתירא אני מפּני טעמו של שקד שהוּא בררן כל-כך ומפונק כל-כך; את מאפּוּ הוא דוחה, שלא ייכשל חס וחלילה ב“סנטימנטים סכריניים”. מתירא אני מפני עמקה של תורת-הנוֹי שלו ורוב ידיעותיו; יודע הוּא שיש “רומנים של אינטריגות” ויודע הוּא שהרומנים של מאפּוּ אף הם של אינטריגות וממילא פסולים הם בעיניו – והייתכן שילמדוּ בבית-ספר על רומנים של אינטריגוֹת? לא, תועבה כזאת לא נביא אל ביתנו! ואפילו לפרדסו של ביאליק נכנס מר שקד וכוסח וכוסח. על “המתמיד” כבר אמר קדיש דרבנן, ואיני יודע מה ישיירו לנכדי טעמו הדק של גרשון שקד והרקע ההיסטורי שלו.

חרדת לבבי ל“לבדי” אינה גוזמה ומליצה. בימי בחרוּתי, לפני חמישים וחמש שנים, עם קריאה ראשונה, נתלו דמעות בריסי עיני, ואיני בכיין מטבעי. ומשנתרבו ימַי והייתי חוזר וחוזר אל שיר זה נתחזקה בי האמוּנה שאין לו דוגמה בשום ספרוּת בעולם, ולא היה כמוֹתוֹ בספרוּת העברית לפניו ולא יהיה בה כמוֹתוֹ אחריו. עוד יבקע ויעלה קול שירה בישראל, ואולי עוד יגדל ויעלה על כל אשר היה לפניו. שיר דוגמת “לבדי” לא יקום עוד ולא יהיה. פעם אחת יורדת שכינה של אוּמה מן השמים וּמַשרה עצמה על שירתה כאשר השרתה עצמה על “לבדי” ולא תוסיף. עכשיו הכל בחסדי גרשון שקד. את “המתמיד” כבר פסל “הרקע ההיסטורי” שלו. והרי אין “לבדי” אלא דמותו הלירית של “המתמיד”, אגלי רגשותיה. וזה בזה תלוי.

טעות גסה טועה בעל המאמר. אין במציאוּת חזיון ערטילאי ומופשט שספרות שמו. יש בעולם שירות של אומות ולשונות, שודאי פתוחים צינורות-ההשפעה שלהן מזו לזו, אבל ברשותה עצמה מסויגת כל שירה ושירה בתוך עצמה ויש לה מזל משלה וגזירות מן השמים משלה. השירה העברית אלפי שנים מנינה ורבות תמוּרותיה וחליפותיה, עליותיה וירידותיה. אבל אתה מוצא אצלה תקופה אחת, זו האחרונה, שירת יהדוּת רוּסיה וגליציה, שאחד מפלאי-עולם היא ואין דומה לה אצל שום אומה ולשון. כיצד נתרחש הנס, ובתוך העוני והשפלות והמצוקה, בתוך השעבוּד והרדיפות והעלבונות והכלָיה פתאום התחילו משיקות כנפי רננים של יהדות זו ונותנת היא בפיה שירה חדשה, וכבר בשירת גורדון פוצחת רינתה והכל מוכן ומזומן בשבילה וכל הכלים בידיה שתגיע עד מזמורי ביאליק וטשרניחובסקי וכל הנלוים אליהם – מפלאות מעשי-אלוהים אלה. איש לא יבין ואיש לא ידע. והנה באים יהודים טובים ובשם איזו בדוּת של “רקע היסטורי” אומרים לנו, שחזיון רב-פלאים ונשגב מהבין זה אינו אלא עינוּי ויגיעה, ודנים אותו למיתה ורוצים לגזור על שירה זו שסתומים וחתוּמים יהיו דבריה בבית-ישראל לעולמים – כלום יש שפיכוּת-דמים גדולה מזו!

ודאי הכרח לתכּן תכנית לתולדות הספרות בבתי-הספר – היקפם של הלימודים מה הם? מספר שעותיה כמה? המוקדם בהם היכן? והמאוּחר היכן? איזו הן דרכי הקנאתם ושיטותיה? וכיוצא באלה מהלכותיה של חכמת-ההוראה הבאה לשמש תכלית מסוימת. על מדוכה זו יושבים פדגוגים מוּמחים וטורחים ומוצאים אחדוּת תוכן וצורה בתלמודם, שלא יהא שדה-הפקר לטעמו ולהשגותיו של כל מורה ומורה בפני עצמו. גרשון שקד סבוּר שתעוּדתו לפסוק בעיקרי הדברים, בתכלית גוּפה, כאילוּ כתב-הרשאה בידו מכלל האוּמה מה לקרב ומה לרחק. ונשתכח מלבו שאינו אלא שליח לדבר-מצוה. עושה הוא שליחוּתו באמוּנה ומחונן דעת לתלמידיו הוראתו כשרה ורבה ברכתה; אינו עושה שליחוּתו כראוּי לה – הוראתו פסולה ותקלתה מרוּבה.