קוראים יקרים! את המצי“ר מאַנע ז”ל ואת יצירי רוחו תחזינה עיניכם בספר הזה. תמונתו אתם רֹאים בשער הספר וממנה כל מעלות רוחו נשקפות. זיו איקונין שלו הוא צל צלמו, צלם דמותו, דמות משורר עני וכואב; לחייו שפו מעצמת מכאוביו, עננה הרת עצבת הפילה אור פניו, אך במצחו עוד ילין עז והדר ומבעד בתי עיניו נשקפים תֹם ויֹשר ושאר רוח ומנוחה שאננה. אולם מלבד התמונה המוחשית מוצג לפניכם צל צלמו גם ברוח, בדברים אשר הגה וכתב בספר. את צלו עלי אדמות משך בשבט סופר והביא בכתובים בשירים נשגבים ובהגיונות נעלים, והם איפוא זיו אקונין שלו, זיו אור שבעתים.

מעטים ורעים היו ימי חיי מאַנע עלי אדמות. אבל בהגיוני רוחו אשר הערה על הגליון, קנה לו זכות אזרח בספרותנו ושם בת שירתו הנאוה והמעונגה יצאה לתהלה בשירת ישראל. כבוד המשורר ויצירי רוהו יֵראה הפעם לתפארת בבית “תושיה” והיתה לו מצבת זכרון בספרות ישראל.

 

א.    🔗

ר' מרדכי צבי ב“ר משה מאַנע נולד בעיר מצער: ראדשקאוויץ (פלך ווילנא), בר”ח אייר שנת תרי"ט, להורים מבני דלת העם. אביו היה מלמד ומחוקק, – לא כמשה רבן של כל ישראל אשר למד את עמו חקים ותורות ולא כקהלת החכם מכל אדם אשר למד דעת את העם, – אך פשוטו כמשמעו מלמד דרדקי לבני עניים בעירו בימי נעוריו, ואחרי כן מחוקק ציונים באבני מצבות על קברות בני ישראל, ושתי הפרנסות האלה הביאו לו רק ריש ומחסור; ואשתו, אֵם המשורר, מכרה ביום השוק בכל שבוע לבֵנים וקערות כלי חרש, וגם במסחרה זה לא הביאה עושר לביתה. ולכן אך לעמל יולד מרדכי צבי ועוד בשחר טל ילדותו הכיר את העֹני בשבט עברתו ודרכו היתה סוגה בקוצים וחרולים מיום גיחו מבטן אמו. בשנת החמש לימי חייו, אחרי מרד הפולאנים, נשרפה העיר וגם בית הוריו היה לשרפה; בעירום ובחסר כל, בלי מזון ומחיה, נדדו הלכו אבותיו הנשרפים, והוא ילד קטן אתם, למרחקים, לאחד מקרוביהם אשר גר באחת הקולוניות בנגב רוסיא. ואחרי עבור שנה, שנת נדודים, שבו לעירם. ובמעט העזר אשר השיגו בנו ביתם, ומכל העסקים השונים אשר אחזו בהם היה לחמם נמצא, לחם עֹני; אבל לתת לבנם חנוך טוב, ללמדו ולחכמו, לא השיגה ידם. על כן התגדל מרדכי צבי ככל בני העניים לא שמן בשרו מנעוריו ובעצמיו שולח רזון, אךְ אין מעצור לרוח האדם אשר הבריאה הנדיבה אצלה לו מתנותיה ותעטרהו כשרונות נעלים.

אביו החל ללמדו תורה וגמרא וכתב עברי, ויצטיין הנער עוד בראשית למודיו בשכל ישר ובתפישה נפלאה, עד כי מצא און לו להבין דברי רז"ל בלי עזרת מורה. וכרוב תשוקתו אל המקרא והגמרא כן גדלה תשוקתו גם למשוךְ בשבט סופר. אך החל לכתוב אלפא־ביתא היה כתב ידו יפה להלל, אותיותיו מעשה חושב, ועל כל אות ואות קשר כתרים. גם הרבה להתוות תָּוים ולציר ציורים, “מזרח” וצעצועים שונים, רשומים לתֻמם בלי בינה יתירה; אבל כבר הוכיחו בעליל כי כשרון לציר נטוע בלבו.

במעלליו התנכר הנער. הוריו העניים הכירו ידעו בו כי לגדולות נוצר, כי מרדכי צבי יהיה להם לעטרת צבי, גם יחידי סגלה בעיר אמרו עליו: הזהרו בבן עני זה כי ממנו תצאנה תורה ואורה; אך איזה הדרך ישכון אור לבן עֹני? לא ידע אז איש בעיר הקטנה; הם ידעו והכירו כי שאר רוח מאד נעלה צפון בבתי נפשו פנימה, אך אין אחד יודע לתת דרך לרוח; ידעו כי לוא ילָוו דעת גם חנוך וסדר טוב אל הכשרון הטבעי הנטוע בלבו אז ירום ונשא וגבה מאד, – אך החכמה מאין תמצא ואיה מקור בינה?

גם התולדה משאת נפש המשורר, התולדה הנהדרה הפתוחה לרוחה לכל החיים, וכל הנברא בצלם יוכל להתענג מזיו כבודה בלא מחיר, – גם היא, יפעת כל היצור אשר תלבב עין כל יציר אדמה אם דל ואם עשיר, היתה נעלמה מהילד המסכן, ואת כל חמדות הטבע אשר אליהם שאפה רוחו לא ראה ולא ידע הנער בילדותו, אף כי קרוב היה אליהם בעירו הקטנה¹.

גם בהמלאות לנער י“ג שנה (בשנת תרל"ב) וישלחהו אביו להתגולל תחת שואה בבתי הישיבות בעיר מינסק, – לא קרב אל מטרתו הנכונה ותושיה נדחתה ממנו. הילד המסכן היה “בחור עני”, והשנוי הזה מכיל בקרבו ענן כבד אשר העיב באפו מבחר שנות נעורי מאַנע, ובעוד אשר בעיר מולדתו היה בצל הוריו אשר לא מנעו ממנו מה שהיה לאל ידם, נכונו לו במינסק ימים רעים ויסבול מחסור ודאגה, אין כסות בקרה ואין כר לרפד יצועו ומאכלו לחם חסד, כדרכה של תורה לבן ישיבה. הישיבות בעיר הזאת היו נחלת אנשים קנאים, אשר לקחו גדולה לעצמם לרדות בצאן מרעיתם, ומן הקצינים המפורסמים, גדולי התורה, אשר התנוססו אז בקהלת מינסק, טרם נמצא אף אחד אשר יקח המכשלה הזאת תחת ידו לפקח על הסדר ועל הלמודים בבתי הישיבות ועל תורת החיים והבריאות של התלמידים, ולקרוע חלונות בבתי אפל אלה לבעבור יבא האור בלמודי התורה. בתֹהו ילל ישימון, צלמות ולא סדרים, אשר ראה עמל בהסתופפו בישיבת “שואבי מים” במינסק למד גפ”ת בשקידה עצומה ויהי מהמצוינים, ובאשר כי היה האחד בין עדרי חבריו אשר גם משך בשבט סופר יפה להלל בחר בו הגאון הקפדן רבי גרשון תנחום ז“ל, כי יעמוד לפניו לכתוב מפיו רבי תורתו בשכר מצער. כל יודע קפדנותו של הגאון הזה, יֵדע כי גם העבודה הזאת לא היתה לנחת רוח לעלם רך וצעיר כמרדכי צבי; אך נפשו היפה סבלה הכל בדומיה ולמרות כל הרעות אשר שבעה לה נפשו מפגעי בני אדם קבל באהבה את למודי הגפ”ת. ולולא היו ידיו אסורות, לוא היה יכול להתענג על הדר התולדה ולשאוף רוח לפעמים במרחבי יה, אז לא התאונן מרה וישמח בחלקו; אבל הרוחות הנעלים, רוח השירה הנעימה ואהבת התולדה, אשר שכנו בבתי נפשו היו נרדמים בסתרי לבבו, אסורים בזיקים מבלי לצאת למרחב יה ועל כן רבו אנחותיו ולבו דוי. כששת שנים אחרי כן כאשר העיר מיתרי כנורו (בשנת תרל"ט), יזכור ברעדה את מקרי ימי חייו ואת פגעי בני אדם אשר מרכוהו ורבו בהתהלכו בבתי הישיבות, ובמכתבו למר שמואל ציז, ידידו הנאמן אשר ראה בצרת נפשו ויתענה בכל אשר התענה הוא בעיר הזאת, הוא אומר: “לוא הייתי מעודי אמון בחיק הטבע ולבדד שכנתי אז הייתי מאושר”, אך פגעי בני אדם הרחיקוהו מן הטבע משאת נפשו, לא נתנוהו להתהלך בעדן גן אלהים, ובמרי נפש הוא דואג על אבוד ימיו בבתי הישיבות ומאומה לא נשא בעמלו².

הוא ראה מכאוביו, ידע בנפשו כי לא זאת המנוחה שהוא רוצה בה, לא זאת תכליתו הנרצה, וישב בשנת תרל“ו לבית הוריו מבלי שוב עוד למינסק, ואביו החל לדאוג לאחריתו ואין עצה ואין תושיה לחלצהו מן המיצר. אם הנער רך וטוב ובעל שכל, חלילה למכרו לאומנות גסה, ולכן יעצו רבים כי יבחר לו מלאכה נקיה וקלה אשר תסכון לו, מלאכת מורי־שעות, וישגא במלאכה זאת כי ידיו למודות מטבעו במלאכת מחשבת. אולם צר היה להאב האֻמלל, אשר ידע נפש בנו כי נפש משכלת היא, למסרו לאומנות אף נקיה וקלה, ויחשוב לטוב יותר ללמדו מלאכת סופר סתם… היינו להוסיף עני בישראל. אולם הסופרים סת”ם בעיר היו שני אנשים יקרים ורבי תושיה: ר' צבי ובנו ר' אברהם סאכֿאר, שניהם בעלי תורה ומשכילים ע“ד אמת, אשר כמותם מעטים, והם הם אשר החזיקו נר ההשכלה הצרופה בעיר הקטנה להאיר לבני הנעורים. אליהם פנה ר' משה כי יקחו את בנו ללמדו עבודתם, והלא יודעים הם את כשרון ידו הממהרת בכתב שפר ויהיה סופר סת”ם מצוין וימצאו בו רב תועלת. אבל האנשים היקרים האלה חרדו לקראת ההצעה הזאת ויאמרו, כי חלילה להם לקחתו ולחבל כשרונו הנעלה חבל נמרץ, חלילה גם לו מעשות כדבר הזה אשר אין לו שחר להשחית את כשרונותיו לחכמת הציור. אם במינסק רבות רעות שבעה נפשו הלא עוד לא אבדה תקותו, והנער נער עודנו בעצם תמו. ותהי עצתם הטובה לשלחו לווילנא, עיר של חכמים ובתי למוד שונים, גם בי"ס לחכמת הציור נמצא שמה, אולי יעלה ויגיע למטרתו הרצויה. –

 

ב.    🔗

עוד הפעם לקח העלם, בן שבע עשרה שנה, מטה נודד בידו, ויבא בחוסר כל לווילנא באין מכיר ומודע אשר יכירהו ויקרבהו, ולכן היתה ראשית דרכו עוד הפעם אל אחת הישיבות; כי אם כל השערים ננעלו בפני בחור עני באין מליץ טוב מגיד ישרו, שערי בתי הישיבות פתוחים לכל בחור עברי, אם רק תורתו בתוך מעיו, וילמוד בישיבת “ר' מילא” ויאכל לחם חסד כמלפנים; אפס מצבו הוטב מאשר במינסק, כי מעשיו קרבוהו וישא חן וחסד בעיני כל יודעיו, וביחוד משכהו חסד הרב המצוין ר' יהושע העשיל לעווין מוואלאזין ז“ל אשר ראה כי ברכה בו, ובעזרתו ועזרת חבריו התומכים בידו והמעירים רוחו החל בלאט לבקר את בית הספר לציירים, וראש המורים שם עינו עליו לטובה ובעצתו הנחהו ויתן לו ספרים שונים, אשר הגה בהם בלילות, ויחל ללמוד שפת רוסיא אשר לא ידע. אולם עבודתו המושכלת לא חשכה ממנו עמל וכעס. מעבר מזה עשה במחשך מעשהו ובהצנע לכת, כי פחד תמיד מפני חמת המציק, – מן הקנאים נותני לחמו אשר יחדלו לסעדו בהודע כי מבאי בי”ס הנהו, ומעבר מזה היה לו בביה"ס העדר ידיעתו שפת המדינה למכשול עון, גם העֹני והמחסור היו לו לשטן על דרכו. אבל על כל שטן ומכשול גברה תשוקתו וכאשר הסכין במלאכת הציור ויוכל לבטוח בה כי תהי לו למשען מבטח, הסיר את המסכה הנסוכה על פניו, חדל מאכול לחם חסד, ויוָדע ברבים כי תלמיד בית הספר לצירים הוא.

תקופה חדשה החלה עתה בחיי מרדכי צבי או כאשר כנה את עצמו – “המצי”ר" – הבחור מרדכי צבי יליד ראדושקאוויץ; – מלבד רעו היחיד שמואל ציז מצא פה עוד שני רעים אשר רעו לו, שלשתם אנשי לבב ומנעימי זמירות בסוד קהל ועדה. אתם התרועע המצי“ר, אף שר בשרים, וישקוד גם על לה”ק וירבה להגות במקראי קדש ומבאריו; ואז אחרי צאתו מד' אמות של הלכה (נ"א אנחה) נמצאו לו כדבר בעתו מסבי עיר ווילנא הנפלאים והמהוללים. בצאתו בחברת רעיו לשוח על ההרים החל רוח חדש לפעמו, רוח היופי והשיר, אשר היה נרדם בסתר לבבו באין מעורר לצאת ממחבואו ולאור באור החיים; נפשו העדינה המתרפקת לאהבת הבריאה התעוררה, אחרי אשר הדרת הטבע לקחה לבו ופלאות התולדה משכוהו אחריהן בקסם יפין, אחרי אשר בספר נגולו לפניו השמים וכל צבאיהם, הארץ וכל אשר עליה, ושפת הבריאה, שפת לא ידע עד הנה, – שמע ויבן ותפעם רוחו; כגל כבד פרצו רגשותיו הכלואים ויהיו לפלג נובע, רגשות חדשים, רגשי חן ויופי, מלאו בתי נפשו וישיר שיריו הראשונים.

מאהבתו לרעיו אשר בענותו חשבם לנעלים ממנו, העירה בו אהבתם רגשי כבוד, לכתוב שירים לכבודם ולהתנאות לפניהם במליצות, והנה נסה כחו בשיר, ובת השירה האצילה עליו מהודה, ויצליח גם בשיריו הראשונים.

את שירו הראשון אשר כתב בראשית שנת תרל"ט “כעלות השחר” או באשר יקבנו אחרי כן “קרבן החיים”, הקדיש לזכר ימי הילדות אשר עלו לעולה כליל בהתגוללו בבתי הישיבות; נֹגה השחר אשר נגה על ראשו הראהו צרתו כי “ברחו ימיו, לא ראו בטובה” ומאומה לא הביא בעמלו:

ותהי השירה לו לעדה כי לא ישכח מקרי ימי חייו אשר השביעוהו ממרורים: אולם את השיר הראשון הזה הבא ברוב ענין לא הביא המשורר במספר יתר שיריו, כי בהיותו צעיר לימים ולא הסכין עוד בבת שירתו, היה שירו זה ראשון בזמן ואחרון במעלה לעמת יתר שיריו.

בשנה ההיא התודע אל מליץ ומדקדק נעלם בווילנא, מר אריה בן ציון ציזלינג הנחבא אל הכלים, אשר הכיר את כשרון המצי“ר, והתהלכו אתו הועילה הרבה מאד להמצי”ר, כי התוה דרכו בארחות השיר עפ“י חקי הדקדוק ושמושי הלשון. ומני אז קבלו שיריו תמונה שירית לכל פרטיהם ודקדוקיהם. בשנת תרל”ט בימי הקיץ כתב שיריו היפים “מבשרי האביב”, “האביב” “השושנה” “הם!”, כלם נובעים ממקור לבו ומקור חיתו; כי אחרי כל התלאה אשר מצאתהו מצא במראות התולדה נֹחם לכל צרותיו. אהבתו העזה להתולדה, אֵם כל חי, תתראה מבעד הגיוני שיריו אלה, בתאות נפש יתענג על ההוד אשר הלביש צור ליצורים, יתפעל בקרבו מן התולדה אשר תשים פארה עליה ותבוא בעדי עדיים, רק בגלל האדם בחיר היצורים, בעבור ימצא עונג מכל ההוד והיופי. ברעיונו זה נלוה עמו גם רוח הציור ותכליתו להציג כל חמדות הטבע ויפים לפני האדם למראה לעינים. השירים הראשונים האלה אשר רוח נעלה נסוך בהם, רוח מלא מטוהר הנפש והעשתונות, משקט הלב והרוח אשר שאב בששון מן התולדה הנעימה מעין כל ישע, – השירים האלה משמיעים קול משק נעים מאד, קול בת השירה בדברה: "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה‘!’.

אולם ששונו לא האריך ימים, כי, עם כל מעלות הרוח אשר עלה בהן והתולדה אשר השביעתו משׁד תנחומיה, לא חדל המחסור לדכאהו, ונפשו המשכלת דאבה מני עֹני ויגון קודר, עד כי חלה ויאנש בימי האביב תר“מ, ובשובו לאיתנו אזר כח שנית ויגמור חק למודו בביה”ס לציירים אשר בווילנא ומכתב תהלה בידו כי הגדיל לעשות. אז שב אל הוריו ויתעתד לצאת אל עיר הבירה להכנס אל האקאַדמיה למלאכת מחשבת. בשבתו אז בסוף ימי הקיץ בעיר מולדתו טרם צאתו לעיר הבירה להשתלם בלמודיו, דרכו נסתרת מעיניו ומכיר ומודע אין לו שמה אשר יהי לו לעזר, הגה אך נכאים ודבר המסע לעיה"מ כל עצמותיו החריד⁴. את כל מערכי לבו בימים ההם הצליח להוציא חוצה מבלי כל מעצור ועמל בשירו “הגיוני עצב”⁵, וכמו בראי מלוטש כן יֵראה בתוכו הלך נפשו העדינה בעת ההיא:

באחרונה בשירו זה ישוב כדרכו לקרא לשלום להתולדה ויזכור הימים אשר כל היצור נתן לו שקט שמים, עת רגשי לבן המו סערו, אבל עתה:

 

ג.    🔗

עם כתבי תעודותיו בידו מגידים צדקתו ותהלתו, בא המצי“ר, בן עשרים ואחת שנה, בחדש אלול תר”מ לקרית המלוכה, ס' פטרסבורג, ובעוד שבועים הצליח על המבחן ושערי האקאדמיה למלאכת מחשבת נפתחו לקבלו בתור תלמיד. תאות נפשו באה ונהיתה. מלבד ידיעה מספקת במלאכת הציור, אשר למד בביה“ס בווילנא, נחוצה למבחן להכנס בהאקאדמיה, גם ידיעת למודים מחמש מחלקות גימנאזיום ומאַנע אשר מעודו לא בקר אף בית ספר למתחילים, וכל ימיו לא היה לו אף מורה אחד אשר יורהו שפות ולמודים, – מאַנע הבחור העני נתנסה גם בלמודים ועמד בכלם במסה ויצא שלם בכל; כי במשך שבתו בווילנא, נוסף על למודיו בחכמת הציור, נוסף על הדעת בשפ”ק אשר מלאה חדרי לבבו ונוסף על עניו הנורא, רכש לו מעצמו, בלי כל עזרת מורה, דעת שפת רוסיא על בוריה וכל הידיעות אשר תפארת הן להאדם. הבו גדל, אנשי לב, לבן־עֹני מרחוב היהודים אשר הכל יוכל ועל כל שטן ומכשול תשוקתו גוברת.

עד מהרה נמצאו לו מאלופי בני עמנו בעיר הבירה גואלים טובים אשר שקדו להיטיב גם מצבו החמרי; ראשונה הקרה ד' לפניו את הרב המשכיל ה' יוכֿילסאָן, אשר המצי“ר הביא אליו מכתב עדות מדבר בעדו מאת הרב המצוין ר' העשיל לעווין, והאיש קרבהו בימין צדקו ויתן לו מהלכים בין באי בית הכנסת אשר על יד בית היתומים, וימצא לו מנוח אשר יסב לו לימי החג. החסד הזה הנעשה לו בראשית באו החיה את רוחו. ובראותו את כל הטוב והחסד אשר אצילי בני ישראל עושים ליתומים עזובים וגם לו הגר נמצאו גואלים טובים, התעורר רוחו בהדר, “ויחי רוחו, מתהֹם עצב עלה”. עוד הפעם שב לראות ביפי התולדה, ולמראה הנאדר בקדש לנגה הירח, כי הקימה העדה בתוך הגן בין עצי מצל סכת החג יפה ומהודרת ובליל ראשון של סכות, ליל התקדש החג בקהל עם, – שר שירי “סכת החג”, המתאר, בהתענגו על מראות נעם התולדה, שלשה חזיונות נעלים מדברי ימי עמנו. השיר הזה נתנו לחן ולחסד בעיני רבים וכן שלמים אשר תמכו בידו, וגם ראש העדה הבאַרון גינצבורג נתן לו משען כסף. אולם לגואל צדק מכל מחסוריו קם לו השוע הנדיב ר' אהרן קויפמאן ז”ל, זקן שקנה חכמה, אוהב עד מאד צירים וציורים ומודע לשפה העברית, ובביתו נמצאה אספת ציורים יקרי המציאות גם עקד ספרים עברים יקרים ועתיקים. אליו פנה המצי"ר כי יפרוש עליו כנפי צדקתו ויהי לו מגנו ומושיעו, והנדיב הזה נענה לקול הקורא ויקרבהו בימין צדקו וישם עינו כפעם בפעם על מלאכת ציוריו ושיריו, ויקצוב לו עזר תמידי מדי חדש בחדשו.

אחרי עבור כחצי שנה להיותו בהאקדמיה העלוהו מן הקורס הראשון אל השני, ושכר למודיו שלמה בעדו חברת “מרבי ההשכלה”, יען העידו עליו מן האקאדמיה כי תלמיד ותיק הוא ומאד נעלה. וכתֹם שנה אחת ללמודו נתעלה להקורס השלישי, ולאו כל התלמידים זוכים לזה, רק יחידים המצטינים בכשרונם לגמור שתי המחלקות הראשונות בשנה אחת. ובחדש מאי שנת תרמ“ב זכה גם לאות כבוד של כסף הנתון לו מטעם האקאדמיה, בידי כבוד הודו הנסיך הגדול וולאַדימיר אחי הקיסר, אות כבוד הוא כי השכיל הצַיָר הצעיר במלאכתו ובכל דרכיו משכיל. וישמח מאד מצי”ר בלבו כי ראה אשר אלהי הדעת מצליח דרכו, אשר הוא הולך עליה.

אהבתו לרעיו היתה הנסבה לשיריו הראשונים בהחלו להוציא רחשי לבו, וגם בשנת תרמ“א היתה לו חתונת ידידו הנאמן, מר שמואל ציז בווארשוי, נסבה להעיר לכבוד רעו מיתרי כנורו. ויחל לכתוב שיר גדול ומאד נעלה, שיר חזיון בחמשה מחזות: “תקוה לאֹבד”, ויאמר להעביר כבמחזה את שתי הרוחות המתנגדות: תקוה ותוגה, והרוחות העוזרות על ידן העורכות מלחמה, מלחמת הנפש, בקרב לב האדם: אובד מנֹער. גדול ונשגב תֹכן השיר אשר חשב המשורר, אך לא הספיק לכלותו וכתב רק שני מחזות, ואת המחזה השני “התקוה” הקריב לרעו ביום חתונתו ושמחת לבו. גם החזיון־הכללי הזה, אשר יחזה המשורר, הוא סמל דמות נפשו וכל ענותה. כל תהלוכות נפשו אשר ידענו, ראינו, כי רחף תמיד בין תקוה ותוגה, באו בכתובים בדברי השיר הזה, ולכן חזות הכל אשר נראה בו הוא טבעי ומקורי באשר מלבו הוציא המשורר מלין: צרת נפשו היא מקרב ולב עמֹק. ויותר כי רם ונעלה השיר הזה בתכנו, כלו יפה ומום אין בו גם בנעמו, במשקל, ערך וסדר, כי כתב אותו בשנת תרמ”א, אחרי אשר קרא בפעם הראשונה בשירי יל“ג, ומזמן ההוא עולים שירי המצי”ר בסגנונם על שיריו לפנים. –

התקוה והתוגה היו חליפות כעין יצר טוב ויצר רע בקורות ימי חייו; אבל המצי"ר היה משורר אמתי בחסד אלהים וגם הֹעני בשבט עברתו היה לו מקור נפתח לראות כל נשגב; גם ברגעי צרה ומצוקה ראה את היופי, וגם התוגה החרישית, אשר היתה פרושה כענן למסך על ימיו המעטים, גם היא היתה מלאה רוח חן ותחנונים, רוח רֹך ועדן ואצילות נפש, כאשר שפתיו ברור מללם בשירו “אל היגון”.

ובבוא עליו היגון למרר חייו, לחלק לו חבלים באפו, חבלים נפלו לו בנעימים, כי:

בעת ההיא כתב את שירו הנעלה: וזרח השמש ובא השמש" (ג"כ בלתי נשלם); קינה היא על מות אלכסנדר השני ובה רב הגיון ורב חזיון, ולוא היה לו אז עת להשלים שירו הקריבו לשלחן גבוה לתפארת עמו.

כל הזמן הזה, אשר נחשב בהאקאדמיה מתלמידי החכמים המצוינים, שם לילות כימים וישגה חיל גם בשפת אשכנז ויאסוף חכמה ומדע לרוב, ויקרא הרבה ספרי שפ“ק אשר נתנו לו מיטיבו השוע קויפמאן והארז ז”ל מו“ל “המליץ”, ואז כאשר הכיר בנפשו כי קנה שלמות, כי מוכשר הוא להיות סופר בעמיו, נתן את מאמרו הראשון: “על חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט” לראות אור ב”הצפירה" (תרמ"ב), מלא הוד ויופי ויפעת עולם וכל קוראיו ראו כן תמהו כי דרך כוכב חדש על שמי ספרתנו; מאמרו הנפלא הזה היה ראשית לסוג חדש של מאמרים וספרים אשר אמר להעשיר את ספרתנו, לקבוע מקום בין כל חלקי הספרה אשר בשפתנו הקדושה גם למאמרים על רגשי היופי בתבל ארצה. גם הוסיף לכתוב שירים נעלים ונשגבים כיד השירה והחזיון הטובה עליו, כלם יוצאים ממקור חייו, ועשו רושם על כל קוראיהם בפ“ב, ואיש חסדו “מלאך מושיעו”, כאשר קראהו בשירו “רחשי תודה”, לא עזב חסדו מאתו, ועזרתו היתה מספקת די פרנסתו. אולם אחרי כן לא היתה עוד עזרתו מתנת חנם, כי אם העמיס עליו בעבורה עבודות שונות לכתוב למענו מכתבי עברית ורוסית, כתבי־דת ודין ומאמרים שונים ולציר ציורים. העבודה הזאת הלאתו ותגזול רגעי מנוחתו ותהי לו עבודה זרה לרוחו; בכל זאת לא חטא בשפתיו לאיש חסדו, והזכיר שמו כבתחלה ביראת רוממות ואהבה עמוקה וראות פניו כפני מלאך מושיעו. אך כעבור שנתים לשבתו בפ”ב, ובימי החופש (קיץ תרמ"ב) אותה נפשו לנסוע להוריו להנפש בצלם מעמלו, ואיש חסדו לא נתנהו ללכת, – מרה לו נפשו על כי במחיר החסד אשר הנדיב עושה לו יתעמר בו ותלונה חרישית עברה על דל־שפתיו. ובהשארו בחרבוני קיץ בפ"ב ובצר לו כי שודד ממנו עֹנג ונעם לחדות בשמחה את פני הוריו שמה בעיר מולדתו הרחק משאון חלד, הזה לו את התענוג הנעדר הזה בחלום חזיון ליל ועל כנפי דמיונו והנה הוא נוסע אל הוריו, ובהיות החלום נעים הביאהו בכתובים למען לא יהיה חלום עובר. בשיר הזה תראה לפנינו נפשו השואפת לאבותיו בכליון אין קץ, וכאשר נשוב לקרא ברגש נאמר: הלא אלה הדברים לו לבדו הם, בינו לבין הוריו, ובכל זאת כל קורא ימצא בהם יחס הלב וכליון נפשו אל אבותיו, וזו כח המשורר להפליא לעשות גם דברי דמיונו הפרטים לְחָזות הכל: רגשות לבב אדם המעלה אל אביו, הודו וכבודו, אל אמו, חמדת הלבבות, הם רגשות נאמנים, רגשות טהורים כעצם השמים לטֹהר, וכל לב רגש יכיר וידע רגשות נעימים אלה, רגשות לבב בנים אל אבותם, ועם המשורר יקרא:

חלום נעים זה בא לו אחרי עבור שנה, ובימי הקיץ תרמ“ג נסע לימי החופש לעיר מולדתו ושמחתו היתה עד אין קץ לראות פני הוריו אחרי עבור שלש שנים. בעיר מולדתו הקטנה, אשר לפני שלש שנים היתה חכמת המסכן הזה בזויה, כאשר התאונן אז במכתבו לרעו כי אין מכיר ערכו ואין שואל לשלום לו, עתה ישב לכבוד בתוכה ובני עירו קימו מה שנאמר: “ואהבי עשיר רבים” (עשיר לא בחיל ולא בזוזים, כי אם ברוח ובחרוזים). עתה הכירו ערכו הרם, כי עתיד נזר התהלה לפארו ובו תתפּאר עיר מולדתו, ויקדמו פניו בכבוד הראוי לו; בקיץ הזה נסע גם לווארשא לבקר את בחיר ידידיו מר שמואל ציז, ויתענג באהבה מאד ובקרת רוח בצל קורת בית רעו, ויתודע אל טובי סופרינו הרחז”ס והרנ"ס ודומיהם אשר נתנו לו כבוד ועז.

בחדש אָב עזב את עירו לשוב לפ"ב ללכת הלאה על הדרך אשר התוה לו אביר מחוללו בחיים.

המצי“ר חשב א”ע, כי עודנו מן הברואים הבלתי נגמרים עדנה, ותכליתו האחת לקנות שלמות ולהגיע למטרתו אשר חננו אלהי הדעות, ובעת ממרחק הופיעו לפניו עתידותיו בהודם והדרם, שוה את ההוֶה המלא הוָה ועמל אך למנהל אל העתיד, עת יהיה ציר נפלא מהולל בתבל ומשורר בשפ“ק; ועל כן הוסיף לשקוד על למודיו יומם ולילה בלי הרף ועתו ועטו נתונים כליל ללמודיו ולעבודתו המושכלת. הוא הטה שכמו לסבול עול מגנו ואיש חסדו, אשר עמס עליו מלאכת ספרים בביתו בדבר השאלות הרבות אשר נתעוררו אז בעולם ישראל, כמו: שאלת הרבנים, יא”י, העתקת התלמוד, הדפסת שירי יל“ג וכדומה, ויום יום היה עליו להיות בביתו לקרא אתו ספרים ולכתוב בספר לפניו מעלות רוחו, עד כי לא ידע המצי”ר מאין ימצא עת ללמודיו הנחוצים לו כחיים; אבל הוא יגע ומצא ולא חדל לשמוע בלמודים בבית מדרשו הגבוה, להוסיף דעת ולהבין במקרא בשפת אשכנז אשר לקחה לבו ביפיה ובהדרה, גם להתרפק באהבה על שפ"ק ולמשוך בשבט סופר, כי רוחו הצעיר היה רוח נשגב אשר כל יוכל.

אולם הוסיף דעתו הוסיף מכאוב. בימי החורף ההוא (תרמ"ד) צנים פחים אחזוהו ויחלה ויאנש, ובאשר מימי ילדותו היה מן הנחשלים תמיד היתה מחלתו אנושה, ורופאו חזה בה ראשית מחלת השחפת, וגם אחרי שובו לאיתנו היה אליו דבר הרופא להזהר מבלי לעמול יותר על המידה הדרושה ומבלי לגזול שעות ממנוחת הלילה להתעסק בלמודים וגם המצי"ר בעצמו הכיר זאת¹¹.

רגעי מצוקה אשר סבל במחלתו היו לו ענין רע לכתוב חזון לבו בשירו “בדד במעוני” אשר לא השלימו, “כי לא חפצתי להתרגש מרוח השיר אשר החל לפעמני בכל חרוז וחרוז ביתר שאת ויתר עז, למען לא יבולע לבריאותי הדורשת מנוחה”. בשיר הזה הוא מתאר במרי נפש את כל ענותו:

כח ימי עלומיו וקרבת ימי האביב הכריעו כמעט את המחלה ורפא לו, והוא שב שנית לעבודותיו. אז בימי האביב נתן לו יל“ג את כל שיריו במתנה, בתנאי כי קריאתם לא תפריענו מלמודיו, ואם רבו עבודותיו בהאקאדמיה יניח ספרי השירים בקרן זוית עד אשר יבאו ימי חפשו, ולא יבטל עתה את למודיו הנכבדים; אך המצי”ר באהבתו לשירת שפת קדש לא שת לבו לאזהרת המשורר יל“ג, ואף כי ימי מסות ובחינות היו לו אז בבית מדרשו ועבודותיו רבו למעלה ראש, לא עצר ברוחו וכבכורה בטרם קיץ בלע את כל שירי יל”ג.

בימי הקיץ, בימי החופש, נסע עוד הפעם לבית הוריו, והדרת הטבע נתנה לו כח ועצמה ויתאושש, ויאמר: אצא כפעם בפעם ואתעורר ואשובה מהר אל האקאדמיה, והוא לא ידע כי כחו סר מאליו; אך כאשר עבר הקיץ שבה אליו מחלתו הארורה ומצות הרופאים עליו חזקה לבל יסע עוד לעיר המלוכה עד שובו לאיתנו. ומאז שנתים ימים ישב מרבית הימים בעיר מולדתו. בשנה הראשונה עוד קוה כי יבא יום ותעזבהו מחלתו וישוב לראות באור החיים בצל החכמה והמדע הנתונים לו; אך אחרי כן ראה כי נסעה כעץ תקותו, ועליו להואש לגמרי ממחשבתו לשוב פטרברגה ולהשתלם בלמודיו.

 

ד.    🔗

בכל חפצי האדיר לשום פדות במאמרי זה בין תולדות המשורר ובין בת שירתו ולערוך ערך תולדותיו לבד וערך בת שירתו לבד, לא אוכל להפריד בין הדבקים, כי חייו ושיריו אחוזים ודבקים יחדו ועם רוחו גויתו; ועל כן קורות ימי חייו וכל ענותו הנזכרים בזה נותנים גם מושג נאמן מהלך רוחו וחותם תכנית בת שירתו. אולם כדי להפיץ אור על החזיון הנעלה הזה אוסיף שנית להטות קו על חין ערכו כמשורר ולהביא דעת עצמו ואת מחשבתו אשר חשב להגדיל ולהאדיר את כבוד בת שירתו הנאוה והמעונגה – לולא קדמהו המות.

הוא היה ציר־פלא ומשורר עני וכואב, קרוב אל הטבע, קצר ימים ושבע רוגז, וקורות ימי חיי איש כזה מתאימים עם דברי ימי אנשי המופת: ועל כן כמשורר צעיר לימים לא חזה לו משאות ומדוחים, וכל אשר כתב לא היה לשם כתב ומכתב ולשם שיחה נאה בלבד, כי אם כנוח עליו הרוח: כאדם בעל נפש ובעל רגש מצא חזון בכל מקרה ימיו. ממקור חייו שאב כל רעיון, כל הגה, וממח עצמותיו שיריו ישֻׁקו. וכמו שהיה חכם בעל נסיון היה גם גלוי עינים במראות התולדה, וכל שיריו אשר כתב הכינם גם חקרם בהלך נפש ובמראה עינים גם יחד. ציר־פלא ומשורר עני וכואב! בעל רגש ובעל נפש הוא איש כזה מאין כמהו, ומי כאב ומי יחוש חוץ ממנו? “מכאוביו בצרתה לו רב יתר ממכאובי כל אדם וגם ששונו ועליצותו ירבו בעת אשרו והצלחתו”¹³ ועל כן חזון איש כזה הוא מלא לקח ולבוב, אשר מבתי הנפש פנימה מוצאם, חזון נשגב הוא, חזות הכל על עולם מלא עם כל המון חליפותיו.

במאמרו הנעלה “על חכמת השיר והמליצה”, הנושא משא על רוח הנשגב והיופי אשר בנפש המשורר נשתאה על שפעת ההרגשות העדינות אשר תגלה בהמשורר, נשוב נתפלא על מבטו החודר עמוק עמוק בבתי הנפש פנימה, בתכונת הלבבות ותאותם; ובצאתו במאמרו זה בעקבות המשוררים הגדולים בתבל לאסוף מהם פרחי חן, נסך עליהם מרוחו ויהיו מידו לפרחי מוריה, נוטפים מור עברי, כנוזלים מן לבנון, על הרי ישראל, עד כי נאמר כי מלבו הוציא מלין. אנחנו, רעיו הקרובים אליו עד יום מותו, ידענוהו, ראינוהו משחר טל ילדותו, ואמנם נראה בו המראה הגדול הזה אשר הראה לנו בתכונת רוח המשורר, וכל החזיון והדברים אשר העביר לפנינו מן המשוררים הגדולים אשר בתבל ארצה ומרוח בת שירתם, – היו גם עצם מעצמיו. במכתביו והגיוני לבו הראשונים משנת תרל“ח: “הגיון על הבדידות”¹⁴, בעודנו נער כבר נראו בו רגשות נפשו העצומים, אלה הרגשות אשר על פיהם נכיר: “מה הוא המשורר לעמת יתר האנשים?” וארחות חייו וכל ענותו עד יום מותו הם הם מוכיחים בעליל כי משורר נפלא היה המצי”ר, אחד מן השרידים, יחידי הסגלה, היודעים לחוש ולהקשיב מנגינות שמים ואשר גם בתלאותיהם בימי ענים ומרודם מבוך מחזה שדי. –

כאחד מן השרידים אנשי הרוח האלה, התרומם גם המצי"ר בתור אדם המעלה, ככהן בהיכל כן שמש בטהרה בהיכל שתי החכמות בנות השמים: השירה והציור, ויהי תם וישר וסר מרע. לבו היה מעון כל יופי, נוה צדק ומשכן הקדושה והטהרה. כל רעיון תפל וכל תאות בשרים רחקו ממנו ויחי חיי נשמות עלי אדמה, ונקי כפים ובר לבב עלה במקום קודש ולא חלל יפעת שמים הנסוכה בשתי עבודותיו, ויפלא לעשות. –

“מזמר משכיל עוד ינעים שירו, – והנה מר המות”! ¹⁵ עוד רבות אמר לשגות באהבת בת שירתו, להרחיב צעדיה ולא הספיק בימיו המעטים והרעים, וכאשר החל לכתוב שירים גדולים החל ולא כלה . סבת מעטו בשירים בימי למודיו באר באחד ממכתביו¹⁶.

דברים נכוחים ע"ד השירה ויחוסה אל הלאומיות דבר במכתב אחר¹⁷.

בדבריו אלה ילמדנו, כי השירה אין לה גבולות עמים. אם משורר עברי אחד יביא חזיונות בת עמו בשפת עם אחר, או אם משורר שני ישורר בשפת עמו ע“ד ענינים אשר הם קנין כל אדם, שניהם כאחד משוררים בעמם הם. שירי האחד לנו הם משום התוכן אשר בהררי קדש יסודתו ושירי השני קדשו מפני השפה, שפת עמנו וספרתנו. ועוד יתרה אמנם לשירי מצי”ר כי זולת השפה היפה עוד גם התכן קרוב לנו מאד מאד, כי תכנם הדרת הטבע וחיי אדם – איש רגש ואיש מכאובות גם יחד –.

 

ה.    🔗

עוד סגלה אחת אצורה ביצירי מצי"ר, בשיריו וביותר במאמריו, והיא מטרתו: לקרב את לב בני עמנו להחכמות היפות, ובמטרתו זאת הוא אחד ואין שני לו בספרתנו בשפת עבר.

כל ענפי ידיעות העולם והטבע מצאו חזון בשפת קדשנו, רק החכמות היפות לבדן נפקד מקומן ותשארנה רחוקות מגבול ישראל, ומן סופרינו העברים אין אחד אשר יביא יפיפותו של יפת באהלי שם, עד המשורר הצעיר מצי"ר אשר היה הראשון והאחד אשר אמר להכניס את היפהפיה הזאת, בת השמים, תחת כנפי השכינה, להעיר בלב בני עמנו רגש האהבה להחכמות היפות ולהפיץ הידיעות האלה ברבים. רבים, רבים מאתנו לא ידעו ולא יבינו מאומה מהחכמות היפות ותכונתן, ועל כן ראשית כל היה עליו להראות כי הידיעות האלה לא זמורת זר הן בתוכנו והן נוגעות גם לנו ברב או במעט, ולזאת שם במאמריו תבלין מן הכתוב והתלמוד, אשר יוכיחו כי לא רחוקות הן גם מגבול ישראל.

מסוג הזה הם מאמריו “חכמת הציור בכלל ובין בני עמנו בפרט”¹⁸ “תכלית החכמות היפות ותעודתן”¹⁹ “הכרח הלמודים לחרש ציר ולבעל כשרון בכלל”²⁰ “הציר היהודים אפּפענהיים”²¹ “על חכמת השיר והמליצה”²² “העינים והכנת הפרצוף²³. כולם כתובים בשפה ברורה וקלה והם נעימים וחביבים על קוראיהם ומפיצים אור בהיר על הלך רוחנו, רוח בני אדם, ורגשותינו ועל כל תנועות גויתנו ופנינו לפי מזג רוחנו ומצב נפשנו. את מאמרו הראשון הדפיס ב”הצפירה" בשנת תרמ“ב, כי העתון הזה עלה מאז בידיעות הטבע והמדעים הכלליים על שאר העתונים העברים, ותהי אז “הצפירה” בצדק מקדש הדעת לכל מבקש דעת בשפתנו. ומצי”ר הכניס הפעם גם את החכמות היפות אל החלק “ידיעות העולם והטבע”; אולם “הצפירה” התנצלה אז את עדיה מעליה, והפרק המדעי “ידיעות העולם והטבע” חדל כמעט כלו בתכן עניני “הצפירה”, מפני חדשות וילדי יום אשר צמחו על שדמות ישראל, אשר נתנו ענין ל“הצופה לבית ישראל”. אבל הח' נ. סאקאלאוו, אמר למלאות החסרון המורגש הזה במאספים יוצאים לאור פעם אחת בשנה, אשר יהיו מאספים למאמרים יוצאים מחוץ לגדר ילדי יום אשר לא יכירם מקומם בהעתונים, גם ימלאו מקום המאספים לחדשים אשר חדלו. ולתכלית זאת הקריב אליו את מצי“ר מאנע, ויתן למאמריו על המלאכות היפות מקום ב”האסיף“, ולו נאוה תהלה כי היה הראשון בקהל המו”ל, אשר הכיר את ערך המצי“ר הרב לספרתנו ביפיו ובטוב טעמו. בשנת תרמ”ה בחיות המצי“ר בווארשא עשה עמדו חרנ”ס חוזה, כי יתן לו מדי שנה בשנה השקפות על מלאכות היופי, מלאכת מחשבת, עם ציורים, וכי ישתף לזאת גם את שאר חבריו העברים בהאקאדמיה; ועוד דברים מושכלים כאלה החליטו ביניהם, אשר תכליתם היתה לתת להחכמות היפות מעמד בספרתנו העברית. אך המצי“ר לא שב עוד אל עבודתו ואל חבריו בפ”ב, ועל כן כל חפצו ומגמת פניו היו לאין. גם כל המאמרים הנעלים אשר כתב מצי"ר היו רק התחלות, ותקותו הגדולה היתה כי כאשר יגיע למטרתו הרצויה ויכלה חק למודיו, אז יחבר ספרים שלמים בענינים הנהדרים האלה, ספרים אשר יתנוססו לתפארה במקדש שפתנו, אך מחלתו שתה קציר לכל תקותיו.

 

ו.    🔗

המצי“ר כמשורר צעיר וציר פלא לא היה מכור לחזיוני רוחו לבד עד אשר כל שאון תבל והחיים המהלכים לא עדיו יגיעו; לא, עיניו היו פקוחות על כל החיים ולבו, לב עברי, היה ער ועונה לכל דבר טוב ומועיל בישראל ובאדם, ובהיותו משורר וציר חוזה חזיונות, הגה גם רעיונות של ממש לשום פעלים לדעות מושכלות; ואם גם לא מצא ידים לפעולותיו מפני סבות שאינן תלויות בו, כדאים אחדים מראשית מפעליו להביאם בכתובים בתולדות ימי חייו, לְצַיֵן את תכונת נפשו. בימי החורף שנת תרמ”ד היה למנהל אגודת “חבת ציון” אשר נוסדה בין חבריו העברים בהאקאדמיה והוא לא היה מן הנוטים לקצה האחרון הבונים מגדלים באויר, כי אם תמים דעים לכל ברי לבב ההולכים באמצע, ובשובה ונחת הגה רעיונות מושכלים אשר תוכם רצוף אהבה ואמונה; ואחד מהם היה אשר אמר לחבר בחברת חברי הצירים העברים תולדות מונטיפיורי כתובות הדר עם ציורים נשגבים מכל פעלו בקרב השנים והליכות מסעיו קדמה ובכל הארצות אשר עבר בה, למען יתן הספר הגדול בדברים כבמחזה תמונה נאדרה בקדש מאיש המופת בישראל העומד לנס עמים, זכרון לדור אחרון. הוא ידע להעריץ את הרעיון הזה, לסלסלהו ולרוממהו, אך מסבות שונות, אשר בארן במכתביו²⁴ לא יצא הרעיון הטוב הזה לפעולות.

כדרכו להטיב לזולתו אמר להוציא מעז מתוק, ובהשארו בקיץ תרמ“ד בבית הוריו, יושב משמים בעירו הקטנה, אמר להיות להועיל לבני הנעורים בעיר מולדתו. בעין צופיה ראה את חסרון הדעה והשלמות בעיר ויאמר ליסד בית־עקד ספרים עפ”י ספר תקנות אשר אִזן, ויהי המפעל יוצא לפעלו למשוש נפשו; גם שני צעירים […]ברו אליו לחו“ל בשפ”ע ירחון בכתובים “הנצנים”, למען ירב כבוד סופרים ותרבה הדעת בעיר והוא היה בבחינת עורך. החוברת הראשונה והיחידה שיצאה אור כתובה הדר היתה בתכלית השלמות, וכל מאמריה ראו אח"כ אור הדפוס בהעתונים העברים (שירים ומאמרים מהמצי"ר, שני מאמרים מאת כותב חבורים האלה ומשלי אדם מה'. י. י. רובין). הוא ידע להוציא כל דבר לפעולה משוכללת וגם נמצאו לו ראשונה ידים לפעלו, אך ברבות הימים, מפני סבות שאינן תלויות בו, נתבטלו והיו כלא היו. בחפצו האדיר להועיל לבני הנעורים עשה ככל אשר יוכל, אך צפור דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה, כי העוזרים על ידו נסוגו אחור מפני סבות שונות, ביחוד מפני עניות הרוח בין צעירי עיר מולדתו, אשר לא הרגישו בחסרונם.

עניות הרוח זאת בין בני הנעורים בעירו הקטנה “דוראַקעוויטש” נתנה לו ענין לכתוב מאמרו השנון “הרהורים רעים” בפוליטון בהצפירה²⁵. במאמרו זה הראה כי גם במהתלות נמרצות ונמלצות ידיו רב לו, וציוריו חדרו עד הנפש, החרידו שאננים בעיר הקטנה. מאמר שני – דומה לזה החל לערוך ויקראהו “מחלת המות”, וגם הוא נוגע בנגע צרעת אשר פשתה בעיר מאנה הרפא.

תמים היה המנוח כל ימי חייו עם אלהיו ועַמוֹ, ונפשו היקרה היתה מלאה אהבה לכל דבר טוב בישרון ובאדם, וגם בכל ימי מחלתו ושבתו משומם בעיר מולדתו הקטנה עוד לבו הוגה וימינו כותבת מאמרים יפים ומחכמים ושירים נפלאים מקורים ומתורגמים. וכאשר הפליא הגדיל תושיה בשיריו המקורים הנוגעים בקורות ימי חייו, כן השכיל בשיריו המעתקים לבחר לו דברים נבחרים הנלבבים מאד והקרובים אל לבו ותכונת נפשו המשכלת. אחד מתרגומיו האחרונים, החביב מאד על קוראיו, הוא מאמרו “משיח בן דוד”²⁶ הבא בספר לוית חן, ואשר מר שפ"ר כתב עליו: “המאמר הזה אינו אומר דרשוני וכל חך יטעם טוב טעמו. תוכנו הוא מליצה־נשגבה מעשה ידי משורר־עברי־לאומי בשפת עם לועז ומתורגם עברית בידי מליץ ומשורר, ציר־פלא אשר מת בדמי ימיו ובמותו מתה גם חכמתו עמו ונבכה נר אלהים, להבת שלהבת־יה הבוערת בקרב חכמי־חרשים, חוזי חזיונות אשר נשמתם היא חלק אלוה ממעל ויש בם מדעת קונם”. כל החזיון הנעלה מאד היוצא לפעלו במליצה רוממה במאמר הזה, יסודתו בהררי קדש, בהגדת האֻמה.

הרעיון הלאמי הדופק בחזקה בכל דברי ההעתקה הזאת, היה משוש דרכו כל ימי חליו, ובימי האביב האחרון (תרמ"ו) בעת שכבר הגיעה מחלתו עד מרום קצה הגה עוד ברוחו תקותו האחרונה אשר מלאה כל בתי נפשו, כי באה“ק אשר חיי נשמות אויר ארצה אולי ימצא עוד מזור ותרופה למחלתו, ולפניו אז “הגיוני המגיד” מהרד”ג בגליון 7 על אדות הענין הזה, ובהגיגו בו בימים ההם אשר החל האביב לחדש פני האדמה ולהחיות רוח כל היצור, ותבא בו הרוח ותער את מיתרי כנורו וישר שירו “משאת נפשי”²⁷, שיר נעים ונפלא אשר הביע בו תקותו האחרונה והמית לבו – לב עברי – לציון ולכל מקראיה. השיר המצוין הזה (נדפס ב“כנסת ישראל”) הוא לו האחרון בזמן והראשון במעלה ושקול כנגד הרבה שירים ממשוררים זולתו; אין בו “מיטב השיר כזבו”, כי אם טבעי הוא, יוצא ממעמקים, ממקור לבו ומשאת נפשו; על כן היה לאחד משירי העם היותר נבחרים ובסוד קהל ועדת חובבים ישירו אותו במקהלות עד היום הזה. בימים ההם נסע לפ“ב לדרוש עוד הפעם ברופאים ותהי גם הסכמת הפרופֿ. הנודע אייכֿוואלד כי טוב אויר א”י לחולי הרֵאה, אך עד כֹה ועד כֹה עברו ימים ויחלש ויאנש מאד, ויצוהו הרופא לנוח ולשבת במקומו, יען אין בו כח לנוע לארץ מרחקים, וישאר בעיר מולדתו עד בוא עליו פקודת כל אדם.

מגינו ומושיעו השוע הנדיב ר' אהרן קויפֿמאן היה לו רב למושעות גם בימי מחלתו; בקיץ תרמ“ה תמכהו בכספו לנסוע לסלאוויטא לשתות קומיס ולא מצא מזור, ובימי האביב האחרונים (תרמ"ו) שלח לו כסף הוצאות הדרך לבא אליו לפ”ב להועץ עם גדולי הרופאים, וטרם שובו אז לביתו כתב אל אדוניו מיטיבו את מכתבו האחרון²⁸ הקורע לבבות, בהפרדו ממנו עד נצח.

אבותיו האֻמללים, אחיו הצעיר, ואתם כל רעיו הנאמנים ראו בגוע יומו, חשו עתידות לו כי לא יקום מהמטה אשר עלה עליה, ובמסתרים בכתה נפשם וגם הוא ראה כי בא יומו ועוד מעט ואיננו, ויואש מכל החיים.

מעטים ורעים היו ימיו עלי אדמות, אך התקוה היתה לו תמיד אבן חן, אבן העזר, ועל כן קול ענות גבורה שמענו תמיד מפי בת שירתו בהתגברה על כל הפגעים ואבני הנגף; אבל באחרית ימיו מחלתו האיומה האבידה תקותו, ובדד דומם חכה כי יפדהו המות מכל צרותיו. במכתביו האחרונים אשר כתב לרעיו בקוצר מלין הוא נפרד מהם באהבה ובאמונה, במלים חטופות מעוררות חרדת מוות.

תם חזיונו, חזון מר המות, ויגוע מרדכי צבי מאנע ויאסף אל עמיו במוש“ק חוה”מ סכות תרנ"ז בעיר מולדתו ראדאשקאוויץ, בן עשרים ושבע שנה וחמשה חדשים, ויספדו עליו כל העתונים לבית ישראל מספד תמרורים, והמשורר יהל"ל נשא על מצבת קברו את הקינה הזאת:

י“ב ניסן, תרנ”ו, מעמעל.

א. ל. שינהױז.