“שאל…זקניך ויאמרו־לך”.

חדשים מעטים לפני הסתלקותו (ביום כ“א בסיון תשט”ו, בגיל 81 שנה) כתב ר' ישעיהו פרס ז"ל את המאמר המוגש בזה, לאחינו בבני־ברית בישראל. הוא היה אחד מסוללי דרך תנועתנו והיה המחנך של רוב פעילי בני־ברית בארץ. דגלו היתה עלינו אהבה והמסדר כיבד אותו בבחרו בו כנשיא כבוד, היחידי לכל ימי חייו.

בני־ברית בישראל תעלה תמיד על זכרונה את אצילותו, מתינותו וחביבותו של האח הדגול ר' ישעיהו פרס ז"ל, שקרב אלינו הרבה לבבות ונשאר נאמן ומסור לנו בכל נימי נפשו עד יומו האחרון.

בני ברית

לשכת הגליל הגדולה מס. יד', ישראל

הרבע האחרון של המאה הי"ט הוא תקופת המאבק בין שתי השקפות מנוגדות על ישוב ארץ־ישראל. היהודים, שעלו לארץ לחונן את עפרה ולהשכיב את עצמותיהם על יד עצמות האבות, הביטו על הארץ הקדושה כעל פרוזדור לחיי העולם הבא ומשום כך עליהם לקיים את המצוות המעשיות בלבד ופרנסתם על אחיהם בתפוצות הנהנים מחיי העולם הזה. גורלו של הישוב היה נתון ברובו בידי הממונים על כוללות החלוקה ופטרוניהם, שהתנגדו לכל פעולה של התקדמות בחיי התרבות והכלכלה ותמכו בחיי הבטלה והבערות. באותו זמן היה בירושלים קומץ קטן של משכילים מתקדמים, שברצונם היה לחיות ולהחיות את השממה, להחלץ ולחלוץ את הישוב כולו ממועקת שלטון הממונים והגבאים. והם נלחמו למען הפצת ההשכלה, המלאכה ועבודת האדמה.

במאבק זה באה לעזרת המתקדמים לשכת “ירושלים” של המסדר העולמי “בני־ברית”, שנוסדה בט“ז בסיון תרס”ח (יוני 1888) על ידי מנין יהודים נושאי חזון הגאולה מהבערות והעזובה. הלשכה חוללה מהפכה בחיים הציבוריים, שברה את השלטון הבלתי מוגבל של ממוני הכוללים וסללה את הדרך לחיים חדשים. היא נלחמה בכל המגרעות, שהשתרשו בישוב, הניחה את היסודות הבריאים להתפתחות התרבות העברית ולהשרשת רוח האחדות הלאומית בקרב הישוב, וממנה יצאה תורה ואורה ליתר ערי הארץ ולתפוצות ישראל בארץ הקדם.

השתייכותה של הלשכה למסדר יהודי עולמי; הסודיות שביסוד המסדר, שהוטלה כחובה על המתקבלים בה כחברים־אחים; קבלתו של חבר חדש ללשכה אחרי חקירה ודרישה קפדנית על אופיו וסגולותיו של המועמד לחברות ורק בהסכמת כל החברים; הידיעה שכל החלטה של האסיפה הכללית חובה היא על כל החברים ללא יוצא מן הכלל – כל אלה נתנו את הלשכה בעיני ההמון לכוח איתנים שאין למעלה הימנו ולכוח פועל, שגם ידי הממונים והגבאים הותיקים לא יכלו לו. כלפי פנים היו כל החברים־האחים מאוחדים ומאומצים וקיימו את מצות חובת אחים על ידי עזרה הדדית, מצות ביקור חולים במלוא מובנה של מלה זו ותמיכה באלמנות וביתומים של האחים שהלכו לעולמם.

ד“ר וילהלם הרצברג, מיסד לשכת “ירושלים”, היה טיפוס של פילוסופוס בעל מידות תרומיות, שקנה לו שם בספרו “כתבי משפחה עבריים”¹, שהיה מעין אנטיתיזה לתנועת ההתבוללות בקרב יהודי גרמניה בראשותו של אברהם גייגר, יליד שטטין שבגרמניה. הוזמן ד”ר הרצברג על ידי קרל נטר לנהל את ביה“ס החקלאי מקוה־ישראל, ובהיווסד בגרמניה ביוזמתו של ההסטוריון היינריך גרץ החברה לחינוך יתומים יהודיים בארץ־ישראל בראשותו של עזריאל הילדסהיימר, עבר הרצברג לירושלים ויסד בה את בית־היתומים לבני־ישראל. קנאי ירושלים, שהתנגדו לכל חידוש, החרימו את המוסד ואת מיסדו גם יחד. ד”ר הרצברג התייחס בקור־רוח לתעלולי הקנאים ובמעשיו הטובים רכש לו אהדת כל דורשי טובת הישוב. מתוכם בחר את המניין הראשון לייסד לשכת “ירושלים”, הלא המה: ד"ר וילהלם הרצברג – אבי הלשכה, אליעזר בן־יהודה, חיים הירשנזון, דוד ילין, אפרים כהן, אברהם משה לונץ, עוזר דוב ליפשיץ, יוסף מיוחס, ישראל דב פרומקין ושמעון שטרן.

לשכת ירושלים היתה הגוף הציבורי הראשון, שקבל עליו חובה לנהל את הויכוחים באסיפותיו בלשון העברית ולרשום את זכרון הדברים בעברית (המזכיר הראשון של הלשכה היה אליעזר בן יהודה). הלשכה שמה לה למטרה לאחד וללכד בתוכה את כל האישים הרוצים בתקנת הציבור ללא הבדל עדה ומעמד חברתי, לאחד את הקרעים בישוב ולאחד את העדות השונות לקהילה יהודית אחת.

מיום הווסדה נקטה לשכת “ירושלים” בכלל להלחם במגרעות שהשתרשו בישוב ולפעול לתקנתן בדרכים חיוביות. היא התחילה במלחמה במיסיון האנגלי, שפרש את רשתותיו לרגלי הנוער שלנו בפתחו שעורי ערב, שאליהם נמשכו הצעירים היהודיים. הלשכה פתחה בתחילת שנת תרמ"ט שעורי ערב בעיר העתיקה ומחוצה לה בהתנדבות המורים האחים, ועל ידי כך נתרוקנו וחוסלו עד מהרה שעורי הערב של המיסיון.

בהכירה בתועלת, שהמסדר בני־ברית עלול להביא לכל הישוב בארץ־ישראל, יסדה לשכת “ירושלים” בשנת תר"ן שלוש לשכות חדשות. את לשכת “שער־ציון” ביפו, לשכת “הגליל” בצפת ולשכת “ארזי הלבנון” בבירות, ששיתפו מאז פעולה עם הלשכה האם.

בשנת תרנ“ב (1892), במלאות ארבע מאות שנה לגירוש ספרד ולגילוי אמריקה, הניחה לשכת “ירושלים” לזכר שני המאורעות ההיסטוריים האלה את היסודות לבית הספרים הלאומי, שעליו גאוותנו כיום. ראשיתו של בית־הספרים, שנקרא “מדרש אברבנאל” לזכר דון יצחק אברבנאל שיצא בראש גולים, היה מצער. אבל איתן היה רצונם של המיסדים לפתחו ולהרחיבו ולעשותו למרכז תרבותי, שממנו ישאבו הדורות הבאים תורה ודעת. חברי הלשכה הלכו מבית לבית ואספו ספר לספר ומילאו מדף אחר מדף. בשנת תרנ”ד הועבר ל“מדרש אברבנאל” אוצר הספרים של “בית־הספרים לבני־ישראל”, שנוסד על ידי משכילי ירושלים עשר שנים קודם לכן, ומחוסר אמצעים לא החזיק מעמד. כשביקר בירושלים עם השיירה הגדולה של ר' שמואל מוהילובר בשנת תרנ“ה ד”ר יוסף חזנוביץ מביאליסטוק, שהקדיש כל ימיו את הונו ואונו לרעיון בית־הספרים הלאומי וראה את הגרעין הבריא הטמון בספרית “מדרש אברבנאל”, הצטרף ללשכת בני ברית ושלח לה בשנה שלאחריה את אוצר הספרים היקר והעשיר שלו, שהכיל כשבעת אלפים ספר, והמשיך לשלוח אליה ספרים יקרי ערך עד סוף ימיו. לבית־הספרים, שנקרא מאז בית־הספרים “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” היה אז פקיד אחד (אהרון כהן). דוד ילין וישעיהו פרס עשו במשך ירחים רבים לילות כימים ורשמו את הספרים, שמספרם הלך ורב וסידרו קטלוג זמני ועזרו גם לספרן היחיד בסידור הספרים בארונות. הלשכה שכרה בית גדול לבית הספרים, שנעשה מרכז תרבותי בו הרצו מדי פעם בפעם בין ארונות הספרים חכמי ישראל ואורחים תיירים על נושאים יהודיים וכלליים בפני חוג האינטלקטואלים. אוצר הספרים גדל והלך, והלשכה תכננה תכנית להקים בית לספריה. היא השיגה מגרש גדול בתנאי תשלום נוחים לזמן ארוך. דוד ילין קיבל בשעת ביקורו בלונדון 350 לי“ש מאגודת המכבי ואפרים כהן השיג מקרן מזכרת משה מונטיפיורי הלוואה בסך 600 לי”ש. בכסף זה ובתמיכה מטעם הלשכה העליונה של המסדר בני ברית ושל שלמה גוץ ממוסקבה הוקם בשנת 1903 בנין בן שתי קומות, שנתמלאו עד מהרה ספרים. בתוכם אוסף הספרים של הרמן שפירא, מייסד הקרן הקימת לישראל, והספריה הרפואית הגדולה של ד"ר פלסקוב מאודיסה. עד מלחמת העולם הראשונה הגיע אוצר הספרים של “מדרש אברבנאל וגנזי יוסף” ל־32,000 כרכים.

גדולה זכותה של לשכת “ירושלים”, שהיתה הגורם הראשון להשרשת הלשון לעברית בפי העם היושב בציון. מורי ביה“ס למל, פעילי בני־ברית, שהתלבטו בבעיית חינוך תלמידיהם, שנכנסו לבית־הספר בגילים שונים, בבליל לשונות ובהרגלי חינוך שונים, נוסף על כפילות לשון הלימודים בבית־הספר עצמו, באו לידי החלטה להתחיל מבראשית ולהשתית את החינוך על גן ילדים, שבו יחונכו הילדים בגיל הרך לפי שיטת פסטלוצי־פריבל על טהרת הלשון העברית. לשכת “ירושלים” הקציבה את חמש מאות הפרנקים הראשונים לייסוד גן הילדים הראשון ומינתה ועדה של שלושה חברים (דוד ילין, ישעיהו פרס ואריה ליב לוין) להפעיל את המפעל החינוכי הזה. בר”ח אייר תרס“ג (1903) נפתח גן הילדים בבית יפה ברחוב בני־ברית. האיסור, שפרסמו הבד”צ של אשכנזים פרושים וחסידים על גן הילדים ש“מיסדו לא בא להימלך אתם ולקבל מהם רשות”, והתשובה שפרסמה הועדה כתגובה לאיסור זה, עשו למוסד החינוכי החדש פרסום רב, והגן נתמלא עד מהרה ילדים וילדות מכל העדות והשדרות השונות.

היה זה מפעל חינוכי, בעל ערך רב, שלא נודע כמותו עד אז בארץ הקדם. בבית מלא אור ואויר צח התכנסו הפעוטים בבוקר כשהם רחוצים ובגדיהם נקיים ובילו בו כל היום בשירה ובמשחק, בעבודה בגן ובעבודת בנין על יד שולחנות ערוכים בקוביות ובחומרי לימוד אחרים. בו אכלו את ארוחת־הצהרים בצוותא וישנו שנת ישרים על המחצלת הפרושה על הרצפה. ילדים מאושרים אלה, שבילו כל היום באווירה עברית טהורה, כשבאו לפנות ערב הביתה ומלמלו בלשון שהסכינו לה, בהכרח הסתגלו להם ההורים והאחים והאחיות המבוגרים ודברו אתם בלשונם הם, וכך נתקיימו בילדים אלה דברי המשורר בתהילים: “מפי עוללים ויונקים יסדת עם”.

הצלחת המפעל החינוכי הזה, שנתמך בהווסדו ע“י חברת חובבי־ציון באודיסה, הרב ד”ר א. סלפנדי בגרמניה ובמיוחד ע"י חברת העזרה, עודדה אותנו לפתוח בשתי השנים הבאות עוד שני גני־ילדים בחלקי העיר השונים, ובשנת 1905 מנו שלושת הגנים ביחד 560 חניכים. חברת העזרה, שקיבלה עליה באותה שנה את החזקת כל גני הילדים בארץ על חשבונה, כותבת אז:

“המוסדות האלה מתחבבים והולכים על כל שדרות האוכלוסיה. אין דבר המסוגל יותר לקרב את חלקי האוכלוסיה השונים של ירושלים הנבדלים זה מזה הן בלשון ובמנהגים והן במלבושים ובהרגלי החיים, מגני־הילדים האלה, שעל ידיהם עושה חברת העזרה מפעל התישבותי בעל חשיבות גדולה ביותר. כאן יושב בן הבנקיר על יד בן הפועל, והילד האשכנזי משחק יחד עם הילד הספרדי והילד התימני. כי הלוא שפה אחת לכולם, היא השפה העברית המקשרת אותם יחד”.

ועדת גני הילדים פתחה בירושלים בית־ספר להכשרת גננות לכל הארץ והזמינה שתי מורות לבית־ספר זה, שקיבלו את הכשרתן בבית פסטלוצי־פריבל בברלין.

עם כל פעולותיה להרמת קרן התרבות בארץ לא הניחה לשכת “ירושלים” את ידיה גם מפעולות אחרות. בשנת 1894 יסדה הלשכה את המושבה מוצא בהרי ירושלים. לחנוכת המושבה החדשה, שבה התישבו ארבעה פועלים חקלאיים חרוצים, ירדו כל אחי הלשכה ומשפחותיהם למוצא. בתמיכה מצומצמת מטעם הלשכה נטעו האיכרים כרמי גפנים וזיתים וגידלו עופות בלולים. ותוצרתם מצאה שוק טוב בירושלים. מוצא היתה לאות ולמופת לישובים חקלאיים אחרים, שנוסדו בהרי ירושלים, הלא הם קרית־ענבים, מעלה החמישה, מוצא עילית ונוה־אילן, והצלחתם של ישובים אלה עודדה את ההתישבות במבואות ירושלים אחרי הקמת מדינת־ישראל. הלשכה עסקה גם במעשי חסד וצדקה בתמכה ביסוד בית חינוך עוורים ובית־החולים לחולי־רוח.

כשגזרו השלטונות התורכיים בתחילת המאה העשרים (תקופת העלייה השנייה) על העלייה היהודית ועל העברת נכסי דלא ניידא על שמותיהם של יהודים, עשו לשכות בני־ברית בארץ מאמצים רבים וגם גדולים לתיקון המצב. העולים שבאו לחוף הארץ כתיירים הורשו, לפי “הפתקה האדומה” שניתנה בידם, להשאר בארץ רק שלושה חדשים בלבד. אחי לשכת “שער ציון” עלו על האניות ועזרו לעולים לעלות לחוף ללא פתקה אדומה. אחי לשכת “ירושלים” הרב יעקב מאיר ומרדכי אדלמן, העבירו עולים רבים לצפת, ולשכת “הגליל” סדרה אותם בעבודה במושבות הגליל, למען הרחיקם מעיני הבולשת התורכית. לשכת “ארזי־הלבנון” בבירות עזרה לעולים רבים, שעלו לחוף בירות, לעבור את גבול הלבנון לארץ־ישראל.

רבה וגם חשובה היתה פעולתה של לשכת “שער ציון” ביפו, שהיתה בימים ההם כעיר החוף הראשית של ארץ־ישראל, מרכז קיבוץ הגלויות וגם מרכז למושבות יהודה. ללשכה הצטרפו חברים מפתח־תקוה, מראשון לציון, מרחובות ומגדרה, וכולם יחד עבדו למען מיזוג הגלויות. בפעולתם הזריזה של יחיאל מיכל פינס, שמעון רוקח והרב הראשי לא"י ר' יעקב מאיר, התאחדו העדות השונות ביפו לקהילה ישראלית אחת. בלכתה בעקבות הלשכה האם, יסדה לשכת “שער ציון”, בזה אחר זה, שלושה גני־ילדים עבריים, את הספריה הראשונה “שער ציון”, הנמצאת כיום ברשות עירית תל־אביב־יפו ובית־החולים “שער־ציון”, ששירת גם את מושבות יהודה. הלשכה הקימה גם את יתר המוסדות, שקהילה יהודית תקינה זקוקה להם.

בצפת, שהיתה עד לפני שלושים וחמש שנה כמעט מנותקת ממרכזי הישוב מחוסר כבישים, עשתה לשכת “הגליל” מהפכה בחיי הישוב, שהיו נתונים עד אז לשלטון הממונים על כוללות החלוקה. הלשכה יסדה ספריה ואולם קריאה לדור הגדל בעיר ללא כל השכלה. במאמצים גדולים אספה ספרים ואף בנתה בית לספריה, ששימש מועדון לשוחרי ההשכלה בעיר. היא יסדה גן־ילדים עברי, ששימש יסוד לבית־הספר לבנים ולבנות, שנוסדו על ידי חברת העזרה. במפעלים אלה וכן גם בבית החולים ובמרפאה, שהוקמו בתמיכת הנדיב אטלינגר מפרנקפורט באמצעות מרדכי אדלמן מירושלים, הצליחה לשכת “הגליל” לעקור לחלוטין את רגלי המיסיון האנגלי מצפת.

בעת ובעונה אחת עם יסוד לשכת “ירושלים” נוסדו גם לשכות של בני־ברית בקהירה ובאלכסנדריה של מצרים. ברצונם של מנהיגי בני־ברית בארץ־ישראל ובמצרים היה לשתף פעולה בכל העניינים העשויים להחיות את הרוח הישראלית בקרב העדות היהודיות. האחים דוד ילין, אפרים כהן ושמעון רוקח ירדו מצריימה ונתקבלו שם ברגשי אהבה ואהדה. הם בילו בקהיר ובאלכסנדריה עשרה ימים, תכננו תכנית ליסוד לשכה מרכזית לשתי הארצות, התקשרו עם חוגים רחבים של יהדות מצרים והשפיעו עליהם לערוך מדי שנה בשנה עלייה לרגל לארץ הקדושה, שאומנם יצאה לפועל במשך כמה שנים, אבל כדרך הטבע של יושבי ארץ הקדם, נתקררה במקוצת הזמן ההתלהבות והוזנחה העלייה לרגל ורופפו היחסים בין לשכות מצרים ובין לשכות ארץ־ישראל.

לעומתם הוכתרה בהצלחה פעולת לשכת “ירושלים” ביתר ארצות הממלכה העותומנית ובבולגריה. מירושלים יצאו שני שליחי מצווה, דוד ילין ויוסף מיוחס, להביא את בשורת בני־ברית בפני הקהילה היהודית הגדולה באיזמיר. בהמלצת הרב הראשי לארץ־ישראל, הרב יעקב מאיר, נתן רבה של קהילת איזמיר, הרב הגאון ר' אברהם פאלאג’י את הסכמתו ליסוד לשכה בעיר זו בשם “אהבת־חסד”, שעשתה גדולות ונצורות בלקחה לידיה את הנהלת העדה הגדולה, אשר רבה מאוד היתה בה העזובה, והנהיגה סדרים טובים בכל מוסדות הציבור. משם נסע דוד ילין לקושטא, התיצב בפני ראשי רבני תורכיה והשרים היהודיים, שהיו להם מהלכים בחצר השולטן, ופעל ככל האפשר להחלשת הגזרות על העלייה לארץ־ישראל ועל רכישת נכסי דלא ניידא על ידי יהודים.

שנים אחדות אחרי כן נסע יוסף מיוחס בשליחות לשכת “ירושלים” לבולגריה, הארץ היחידה בימים ההם כארץ הקדם, שבה מצא רעיון תחייתנו הלאומית הד חזק בקרב הדור הצעיר, ויסד שם לשכות אחדות, שקבלו את השראתם מלשכת “ירושלים”. הלשכות באיזמיר ובבולגריה היו היסודות האיתנים, שעליהם הוקמה בשנת 1911 הלשכה הגדולה לארץ הקדם בקושטא בנשיאותו של יוסף נייגו, מי שהיה קודם לכן במשך שנים רבות מנהל ביה"ס החקלאי מקוה ישראל. הלשכות בארץ־ישראל, בסוריה ובמצרים נכללו גם הן בגליל האיתן של הלשכה הגדולה לארץ הקדם. במלחמת העולם הראשונה נפסקו בעטיים של שלטונות הצבא התורכיים פעולות כל הלשכות בממלכה העותומנית.

אחרי המלחמה התחילה תקופה של פעולה מזורזת של בני־ברית בארץ. ימים ספורים אחרי כניסת הצבא הבריטי לירושלים (ערב חנוכה תרע"ח – 9 בדצמבר 1917) חזרה לשכת “ירושלים” לפעול ביתר שאת. האח ישעיהו פרס נבחר לנשיא הלשכה, והוא נשאר בתפקיד זה עשר שנים רצופות. לשכתנו התקשרה מיד עם הלשכה העליונה של המסדר בסינסינטי. ברשות השלטון הצבאי הבריטי נפתחו שערי בית־הספרים לקהל, ואחרי מו“מ עם ועד הצירים נמסר המוסד לרשות ההסתדרות הציונית בהנהלת ועד, שהורכב מנציגי ההסתדרות הציונית ולשכת “ירושלים”. נתמנו פקידים ספרנים בהנהלתו של ד”ר הוגו ברגמן, התחילו זורמים לספרייה הלאומית אוצרות ספרים, שכונסו לשני בתים נוספים על בנין הלשכה. כשהספריה הלאומית הועברה בשנת 1929 לבית וולפסון על הר־הצופים, סודרה בבנין הלשכה ספריה עירונית בשם “ספרית ירושלים”, שעמדה זמן רב בקשרים אמיצים עם בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, וקיבלה ממנו, לפי ההסכם בין הלשכה ובין ההסתדרות הציונית, את כל הספרים הכפולים.

עם הקמת הבית הלאומי והתחלת העליה ההמונית עמדו בפנינו בעיות חדשות. בירושלים היה מורגש המחסור באכסניה לעולים החדשים, שתעו ברחובות העיר ללא קורת גג לראשם. הלשכה אספה בין האחים 170 לא“י, קבלה בהשתדלות האח יחיאל צבי צימרינסקי בית צבורי בן ארבעה חדרים ליד בית־הכנסת בשכונת בית־יעקב ופתחה בו בניסן תר”פ (1920) בית עולים, שהיה לברכה לעולים רבים עד שהסתדרו בעבודה בירושלים או במקום אחר. האשה חנה סטרשלובסקי, שהתרשמה מהמוסד הנאה והמועיל הזה, הקדישה לו בצוואתה את רכושה, שהסתכם כעבור שנים אחדות בסך 27,000 לא“י. בכסף זה ובתרומה של 1,000 לא”י, שתרם בנימין קוקיה, בעל בית בן שתי קומות על יד בנין לשכת בני־ברית, רכשנו את הביתה הזה, ובהלוואה גדולה, שנתקבלה מקרן בני־ברית לבנין בתים בא"י, תוקן ושופץ הבית והותקן לתשעים מקומות לינה בתוספת אולם, מטבח וחדרי שרות תקינים. בהיוסד על ידי הלשכה הגדולה לארץ־ישראל בית־ילדים, נמסרה הקומה העליונה של הבית זמנית למוסד זה.

כדי לעזור לאנשים מחוסרי אמצעים או בעלי אמצעים מוגבלים, למצוא את פרנסתם במלאכה או במסחר, נוסדה על ידי לשכת ירושלים בר“ח אב תרפ”ג (1923) קופת המלווה “אהבת־חסד” בעזרת גב' זלטה שולמן מניו־יורק בעת ביקורה בירושלים. ובתוספת קרנות שהיו ברשותם של ישעיה ברוידא ושל הנשיא ישעיהו פרס, ליד הועד הנמהל של קופת מלווה הוקמה ועדה ליעוץ בענייני כלכלה.

לשכת “ירושלים” דנה באסיפותיה בכל הבעיות, שהעסיקו את הישוב, ולקחה חלק פעיל בבחירות לועד הלאומי, בהקמת הרבנות הראשית, בהרכבת מועצת העיריה, בבחירות לאסיפת הנבחרים ובסידור ועד הקהילה. חברי הלשכה מילאו תפקידים חשובים במוסדות הציבוריים האלה. דוד ילין נבחר לנשיא הועד הלאומי, יוסף מיוחס ליו"ר ועד הקהילה ויצחק אלישר לסגן ראש העיר.

גדולה זכותה של לשכת “ירושלים”, שקרבה בימים ההם את מסדר בני־ברית באמריקה לרעיון הציוני. בבוא נחום סוקולוב בקיץ תרפ“ב לארצות־הברית לפעול למען הכרת הבית הלאומי על ידי חבר הלאומים, פנה לנשיא המסדר אדולף קרויז בבקשה, שהאיגוד היהודי הגדול והותיק ביותר בעולם יפעיל את כל השפעתו בכיוון זה. אולם הלשכה העליונה החליטה לתמוך בדרישות כל המיעוטים העממיים בכל העולם ובכללם גם בארץ־ישראל. נחום סוקולוב התאונן במכתבו אל לשכת “ירושלים” שלח אז תזכיר מפורט ללשכה העליונה, בו באר היטב את ערכו של הבית הלאומי ליהדות העולם. בתשובתו נימק הנשיא קרויז את עמדת הלשכה העליונה בעובדה, שבלשכות בני־ברית קיימים זרמים שונים, ורובם הגדול הם לא ציונים ואף מתנגדים לציונות. אולם תזכירו של נשיא לשכת “ירושלים” עשה את פעולתו הרצויה. מאז נשתנה יחס הלשכה העליונה לציונות וגדלה התעניינותה בבית הלאומי. בשנת 1924 יסדה עפ”י הצעתנו את קרן בני־ברית לבנין בתים בא“י בסך 25,000 דולר, שעליהם נוספו אחרי זמן קצר עוד 6,000 דולר. בהלוואות, שניתנו על ידי קרן זו ברבית נמוכה בתשלומים לזמנים ארוכים (20־10 שנים) הוקמה בירושלים השכונה “אחוזת בני־ברית” על יד השכונה בית־וגן; נבנו עשרים בתי־דיור במושב משקי עזר “רמת אהרון” על יד רחובות, שנקרא על שם האח אהרון איזנברג מרחובות, נושא רעיון משקי עזר לפועלים חקלאיים, אשר הקדיש בצוואתו את הקרקע למטרה זו; ניתנו הלוואות לבנין בתים במושב בני־ברית (מולדת) בגליל התחתון, ללשכות “שער ציון” ו”הכרמל" לפדיון חובות על בתי הלשכות האלה וכן גם לאנשים פרטיים לבנין בתי דירה למשפחותיהם. בתקופת נשיאותו של הנרי מונסקי, שהיה ציוני נלהב, נוסד המושב השיתופי בני־ברית (1932) בגליל התחתון ואחרי פטירתו נוסד מושב העובדים רמת־צבי (1942) במקום הכפר הנטוש תמרה בגליל התחתון, שנקרא לזכר צבי (הנרי) מונסקי. יתר על כן, מאז קום המדינה משתתף המסדר באמריקה בכוח ובפועל בכל הפעולות הנעשות ע“י יהדות ארצות־הברית למען מדינת ישראל. בשנות המצוקה הכלכלית של מלחמת השחרור, שלחו בני־ברית מאמריקה שתי אניות טעונות מזון ומלבושים לארץ־ישראל. מנהיגי המסדר נפגשו עם חיים ויצמן ודוד בן־גוריון בשעת ביקורם באמריקה. המסדר תמך בקרן הקיימת לישראל לנטיעת עצים. באוניברסיטה העברית, בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בטכניון שבחיפה, תרם 52,000 דולר לקימום מכון ויצמן ברחובות, 50,000 דולר עפ”י בקשת גב' וירה ויצמן להקמת בית־מחסה לנכים, שיקום על יד בית־החולים בתל השומר, והקימו בירושלים את “מוסד הלל” ליד האוניברסיטה העברית, ולשכות בנות־ברית באמריקה הקציבו 200,000 דולר לבנין בית־הילדים, שנוסד על ידיהן בירושלים. בנין בית־ילדים זה, המוקם סמוך לאחוזת בני־ברית ולהר־הרצל ויוחנך בקרוב, יהיה פאר בנות־ברית שבארצות־הברית.

גם בשטח המדיניות הישראלית הפעילו מנהיגי מסדרנו את מלוא השפעתם על מדיניות ארצות־הברית. תודות ללחצם היעיל על הנשיא טרומן, תמכו ארצות־הברית בהחלטת האו"ם על ייסוד מדינת ישראל ומנעו את שלילת הנגב ממדינתנו ואת בינאום ירושלים היהודית.

עם ביסוס הבית הלאומי נתבססו גם לשכות בני־ברית בארץ־ישראל. בתחילת שנת תרפ“א מחדשת לשכת “שער ציון” את פעולותיה בנשיאותו של מאיר דיזנגוף ושנה לאחר מכן חוזרת לשכת “הגליל” לעבודה. בשנת תרפ”ג נוסדה לשכת “ר' עקיבה” בטבריה ובשנת תרפ“ד נוסדו לשכת “הכרמל” בחיפה ולשכת “השרון” בחדרה. מעמדה המדיני המיוחד של ארץ־ישראל כמרכז שאיפותינו הלאומיות, היה מחייב כדבר המובן מאליו יצירת מרכז של בני־ברית בבירתו הלאומי היהודי. השתדלותנו לכלול במרכז זה גם את לשכות הארצות השכנות מצרים וסוריה, שמצאה גם את הסכמת הלשכה העליונה של המסדר, נתקלה בהתנגדותה של הלשכה הגדולה בקושטא. לכן ייסדנו בשנת תרפ”ה בירושלים את הלשכה הגדולה לארץ־ישראל מס' י“ד, שהתחילה מיד בפעולה מזורזת, כדי להרחיב את חוגי בני־ברית בארץ. לשם זה יסדה את לשכת “בנימין רוטשילד” בראשון לציון, לשכת “הרצל” ברחובות ולשכת “רמת־גן” ברמת־גן. בזכרון יעקב התקיימה לשכת “אדולף קרויז” עוד משנת תרע”א, נשים עסקניות ציבוריות מובהקות, בתוכן נשותיהם של בני־ברית, פנו אלינו בהצעה לייסד לשכות בנות־ברית. דבר זה היה חדש בארצנו. אחרי דיון בשאלה זאת בלשכה הגדולה ובלשכות, הוחלט להסכים לייסוד לשכות בנות־ברית בכל הזכויות שיש ללשכות בני־ברית. אז נוסדו לשכות הנשים “בת־ציון” בירושלים, “תל־אביב” בתל־אביב, “בת־עמי” ברמת־גן ו“יהודית מונטיפיורי” בחיפה. לשכות אלו לא הכזיבו את התקוות שתלינו בהן.

בין המוני היהודים, שעלו עם העליות הרביעית והחמישית, היו הרבה בני־ברית מגרמניה, מאוסטריה, מצ’כוסלובקיה, מרומניה ומפולין. רבים מהם, שהשתרשו במולדת החדשה הישנה, הביעו את רצונם להמשיך כאן את פעולותיהם המבורכות. ראינו בהצטרפות האחים העולים ללשכות הקיימות, התחלה טובה של תהליך מיזוג הגלויות. אולם כשנתברר, שהלשון העברית, שרובם של העולים, וביחוד הקשישים שביניהם, לא הסכינו לה, מהווה מכשול רציני למימוש המשימה, הסכמנו לייסד לשכות מיוחדות לעולים. הלשכה הראשונה מסוג זה היתה לשכת “ביאליק”, שנוסדה בתל־אביב בשנת תרצ"ו, והיתה למרכז חברתי, תרבותי וסוציאלי לעולי אירופה התיכונה. במרוצת הזמן החליפה לשכה זאת את שפת הויכוחים הגרמנית באסיפותיה בלשון העברית. על ידה נוסדה גם לשכת נשים פעילה. האחים העולים בירושלים הלכו בעקבות לשכת “ביאליק” ויסדו כאן את לשכת “דוד ילין”, שגם בה הולכת ומשתרשת הלשון העברית. עם ריבוי העלייה, נתרבו גם הלשכות בישראל. כיום קיימים בארץ 43 לשכות אחים ו־12 לשכות אחיות, מהן:

אחת לשנה מתכנסים נבחרי כל הלשכות בישראל לועידה, שבה נידונות הבעיות המעסיקות את הלשכות במשך כל השנה, ונקבעות הפעולות העשויות להרים את קרן מסדר בני ברית, שיהיה לברכה למדינת ישראל ולעם היושב בה.