תדפיס מתוך הכינוס העולמי למדעי היהדות, תש"ז

בפרוס המאה הי"ט הייתה ארץ־ישראל נתונה במערבולת של מלחמות פנימיות. שרידי צבא נפוליון, שיצאו זה עתה את הארץ, השאירו מאחוריהם תוהו ובוהו. עריצים שלטו בכל מקום, אחמד ג’זאר בגליל, אבו ע’וש ביהודה והשיח' של דורא בהרי חברון. שבטי הבדוים והפלחים קָאם ויַמַן, שהחריבו את הארץ במאות הי"ז וי"ח, טרם הניחו את נשקם. דרכי הארץ היו אבלות. אי אפשר היה לעבור בהן בלי משמר מזוין, ועל הנוסע היה לשלם מס דרכים בעברו מרשות לרשות. ירושלים היתה סגורה ומסוגרת. שנים משעריה, שער יפו ושער שכם, היו סגורים משקיעת חמה ועד זריחתה, שער ציון ושער השבטים נפתחו רק למשך שעות אחדות ביום, שער הורדוס ושער האשפות היו סגורים תמיד עד סוף המאה הי"ט. בצהרי יום שישי, כשהתכנסו המוסלמים לתפילה בציבור במסגד אל אקצא, נסגרו כל שערי העיר. כי לפי אגדה עתיקה עתיד הכובש הזר להיכנס העירה בשעה זו כשמגניה עסוקים בתפילה באל־חרם א־שריף.

בזמן ההוא רבים היו בירושלים עיי המפולת והחורבות, שכמה מהם ראיתי עוד במו עיני בימי נעורי. העובר היום ברחובות הצרים והמקומרים בחלקם, שלתוכם חודרות קרני שמש מעטות רק בשעות הצהריים, ומציץ לתוך חצרות סגורים, יקבל מושג־מה מתנאי החיים של תושבי העיר לפני מאה וחמשים שנה. בשנה שחונה שתו מים במשורה ובשנות בצורת – וכאלו היו רבות – נמקו ברעב. מחלה כי פרצה בעיר והפכה למגפה, שהפילה חללים רבים. משום כך גדולות התנודות במספרי האוכלוסייה בידיעות המפוזרות בספרות היהודית והלועזית העוסקת בירושלים של המאה הי"ט. מראה העיר הזכיר את חורבנה, ויושביה היהודים נהגו מנהגי אבלות. בשער יפו עמד שמש הקהילה, ובהתקרב אליו נוסע יהודי, ירד מרכבו, והשמש קרע קרע בדש בגדו לזכר החורבן.

בשנת תק"ל (1770) כותבים ראשי העדה בירושלים לאחיהם בחו"ל: “הננו קרוב לחמש אלפים נפש נתונים בידי אדונים קשים”¹, ואילו בשנת 1806 היו בירושלים רק 2000 יהודים, כולם ספרדים, בתוך אוכלוסייה כללית של 8,774 נפש², בשנת 1819 הגיע מספר היהודים ל־3000 נפש³, במושג ספרדים כלולים צאצאי גולי ספרד ופורטוגל ועולי איטליה, דוברי הניב הספרדי הנקרא לאדינו, וכן עולי מרוקו, דוברי ניב ערבי של אפריקה הצפונית, והמסתערבים, ילידי הארץ מימים מקדם, דוברי ערבית ארץ־ישראלית. עדה אשכנזית לא הייתה בירושלים מאז שנת תקפ"א (1721), שבה פרעו הערבים בשרידי החבורה הגדולה, שהגיעה לירושלים עם רבי יהודה חסיד משדליצה עשרים ואחת שנה קודם לכן.

בשנת תקע"ב (1812) נוסדה שוב עדה אשכנזית ע"י פליטי המגפה בגליל, ובראשם ר' מנחם־מנדל, תלמיד הגר"א, ור' שלמה זלמן צורף. ואליהם הצטרף אח"כ ר' ישראל סשקלוב. עדה זו מנתה בתחילה 20 נפש בלבד, ובקושי עלה בידיה לאסוף בשבתות ובמועדים מניין אנשים לתפילה בציבור לפי נוסח הגר"א.

מפקודות שונות של השולטנים ושל המועצה הדתית העליונה בקושטא למושלי־ירושלים מהמאות הי"ח והי"ט, שנמצאו בגניזה הירושלמית ובארכיון העדה הספרדית⁴, למדים אנו, שהפקידים היו מטילים על התושבים ועל עולי הרגל היהודיים מסים כבדים מנשוא, אחד המסים הרשמיים היה מס הקבורה בסך 5 גרושים אַסַדיים (אריות). סכום גדול למדיי בימים ההם, בעד הרשיון לקבור את המת. ברשות הקברן הישיש של העדה הספרית בן־ציון פרנס נמצאות קבלות על־המס הזה הכתובות בנוסח המעליב את המת ואת העדה היהודית⁵. עצם העובדה, שמטעם השער העליון חזרו ונשנו האיסורים על הסחיטות, מוכיחה שהפקידים לא שמו אליהם לב.

השד"רים, שהיו יוצאים חוצה לארץ לאסוף כספים לטובת העדה, היו נשארים שם שנים על שנים ומתגלגלים מעיר לעיר, ויש שחיפשו שם נדיבים לספק להם את הוצאות הדפסת חיבוריהם, ובשובם הביתה הביאו אתם אך מעט מזעיר ממה שאספו. בשנת תק"ע (1810) נוסד באמסטרדם ועד בשם “פקידי ואמרכלי ערי הקודש”, ששם לפניו שלוש מטרות: א) הרמה קרן התורה, ב) הטבת המצב החמרי, ג)בניין היישוב בקודש. מוסד זה, שלרשותו עברה גם קופת רמבעה"נ ממיץ, הקל במידה־מה על מצוקה היישוב. בפעולה קונסטרוקטיבית יכול היה להתחיל רק במחצית שניה של המאה הנדונה.

המרידות התכופות של ערביי ירושלים בשלטון המקומי היו לרועץ ליישוב היהודי, פעמיים במשך עשר שנים, ב־1824 וב־1834, גירשו הערבים את חיל המצב מהעיר והשתלטו עליה, ובכל פעם דוכא המרד ביד חזקה. הסדרים הטובים ובטחון החיים והרכוש, שהנהיג אברהים פחה בארץ, המריצו יהודים מאירופה המזרחית והתיכונה, ובתוכם אנשי רוח ומעשה, לעלות לירושלים ולהשתקע בה. בשנות השלושים גדלה עדת האשכנזים בייחוד ע"י פליטי המגפה, הרעש והביזה, שבאו בזה אחר זה על יהודי הגליל. על עדת האשכנזים הפרושים נוספה עדה של חסידים, שהיו רובו של היישוב בצפת. בין אלה היה המדפיס ר' ישראל ב"ק, שהקים בירושלים את בית הדפוס הראשון⁶. בהשתדלותו של מנהיג העדה האשכנזית הוחזרה לה בשנת 1837 בפקודת מחמד עלי מושל מצרים החצר של חורבת ר' יהודה חסיד, שהייתה מאז מרכז עדת האשכנזים הפרושים. הקונסול הבריטי יונג מעריך בדו"ח לממשלתו את מספר היהודים בשנת 1839 ב־ 5,500 נפש⁷.

התמורה שחלה בשלטון בשנת תר"א (1841), לאחר שמחמד עלי הוציא, בלחץ המעצמות האירופיות, את צבאותיו מסוריה ומארץ ישראל והשולטן עבד אל מג’יד התחייב להתקין שלטון אדמיניסטרטיבי מסודר בארץ, עוררה שוב בגולה תנועה של עליה. אף־על־פי שמספר ניכר של פליטי הגליל שבו מעט מעט למקומותיהם, גדל היישוב היהודי במידה ניכרה בעשרים וחמש השנים הבאות, אם כי במספרים העומדים לרשותנו מהתקופה ההיא יש עליות וירידות לא רק באוכלוסייה היהודית אלא גם באוכלוסייה הכללית⁸, כתוצאה מרעב וממגפות, שהיו אז תופעות רגילות.

בכל שנות התקופה ההיא עלה מספר היהודים בירושלים על מספרם הכולל ביתר ערי הארץ וכפריה⁹. מבין העולים בשנות החמישים והשישים יש לציין במיוחד יהודים מחצי־האי קרים ומהרי קוקז, שהיגרו יחד עם השבטים המוסלמים הצ’רקסים והצ’צ’נצים בהיכבש הארצות האלו ע"י הרוסים.

חילופי המשמרות בשלטון לא הביאו בעקבותיהם את שינוי הערכין המקווה במצב הכללי בארץ. עוד בשנת 1846 כותב החוקר המובהק של ארץ־ישראל ר' יהוסף שווארץ כדברים האלה:

“עבודה וממשלה, הכל נמצא במצב ירוד. תורכים שולטים, בדוים שודדים ורוצחים. הפחה הוא כל יכול, הרבה יותר ממלך במדינות התרבותיות. הוא שולט כעריץ אכזר ובאותו זמן הנהו עבד לשולטן, הרשאי לדרוש את ראשו בכל עת. הואיל והשער העליון מוסר את המשרה רק לשנה אחת בלבד מפחד פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן הוא משתדל ככל האפשר למצוץ כעלוקה את דם נתיניו”¹⁰.

נתיני המדינות הזרות היו מוגנים מפני שרירות לבם של השליטים ומשרתיהם, ואין אפוא פלא, שהיהודים מחוסרי החסות חיפשו חסות אצל הקונסולים, שנתמנו בירושלים מאז באה התמורה בשלטון. מיניסטריון החוץ הבריטי נתן לקונסול יונג מיד בהתמנותו הוראות להגן על האינטרסים של היהודים בארץ־ישראל בכלל. ואמנם במשך השנים הבאות נתקבלו כמה מאות יהודים תחת חסות הממשלה הבריטית, ביחוד יהודי רוסיה ופולין, מכיון שצירות רוסית בירושלים נכונה רק אחרי מלחמת קרים. גם הקונסול האוסטרי לקח תחת חסותו יהודים ממזרח אירופה ומארצות הבלקן. א. מ. חיימסון כינס בספר בן שני כרכים מתוך הארכיון של הקונסוליה הבריטית בירושלים 465 תעודות, שבהן משתקפים חיי היהודים בירושלים ויחסה של הממשלה הבריטית אליהם ואל ענייניהם בתקופה של 77 שנה¹¹. אישים, שעמדו בראש המדיניות הבריטית בימים ההם, כפלמרסטון, אשלי, שפטסבורי ואחרים, הגו את הרעיון של התיישבות היהודים בקנה־מידה גדול בארץ־ישראל ברשיון שולטן תורכיה. ייתכן שהדיפלומטיה הבריטית ראתה בארץ ישראל יהודיה קרש־קפיצה רצוי מהממלכה המאוחדת לארצות הקיסרות הבריטית שמסביב לאוקינוס הודו.

חוגי המיסיונרים האנגלים והסקוטים ראו בהגשמת הרעיון הזה מהרהורי לבם. הבישוף האנגליקני הראשון, היהודי המומר אלכסנדר מדנציג, שהרחיב בשנת 1842 את פעולות המיסיון בירושלים, דרש שהקונסול הבריטי יכיר בכל יהודי de facto כנתין בריטי. הרבנים ומנהיגי העדה היהודית אסרו מלחמה תקיפה על המיסיון, ומשום כך לא האירה לו ההצלחה פנים.

מעמדה החוקי של העדה היהודית נתחזק מאז 1842, כשראש הרבנים ה"ראשון לציון" הוכרז במאמר המלך (פירמן) כחכם באשי, כראש רבני ארץ ישראל, באותן הזכויות שהיו לאפטררכים של העדות הנוצריות הוותיקות. העדה האשכנזית, שהייתה כפופה בכול לעדה הספרדית, השתדלה במשך שנים רבות להשתחרר מתלות זו, ובשנה 1867 השיגה בעזרת הקונסולים הבריטי, האוסטרי והפרוסי פסק דין מאת הקאדי בירושלים, שהקנה לאשכנזים כבני אברהם יצחק ויעקב מעמד של עדה עצמאית. כדי לחזק את עמדתם כלפי חוץ, התאחדו כוללי הפרושים והחסידים בשנת 1873 כוועד הכללי של כנסת ישראל.

בימים ההם עוד היו חיי הכלכלה של רוב היישוב היהודי בירושלים מושתתים על התמיכה שבאה מן החוץ. פרנקל מונה בשנת 1856 באוכלוסייה של 5,700 נפש רק 239 ראשי משפחות המפרנסים את בני ביתם בפועל ידם, בתוכם 144 בעלי מלאכה¹². מעטים התפרנסו מהכנסות רכושם הפרטי. ה"חכמים" הספרדיים – וחכם נקרא כל מי שלבש גלימה וצניף – קיבלו קצבה מהישיבות שהוחזקו על חשבון נדיבים עשירים בבבל, בהודו ובמקומות אחרים, ונוסף לזה קיבלו תמיכה מקופת הקהילה. האשכנזים הבטיחו לעצמם “מעמד”, היינו תמיכה קבועה מארצות מוצאם. הכספים שנאספו בחו"ל ע"י “גבאי ארץ הקודש” חולקו בין המשפחות לפי מספר נפשותיהם. בראשית התקיימו בירושלים רק שני כוללי החלוקה, כולל הו"ד (הולנד ודייטשלנד) וכולל רייסין – פולין, וברבות הימים גדל מספרם עד עשרים ושמונה. מכיון שמפתחות החיים הכלכליים של האשכנזים היו בידי הממונים על ה"חלוקה", לכן כפו אלה את רצונם על בני כולליהם. לפי השקפתם חייב כל יהודי החי בארץ הקודש לשבת על התורה ועל עבודת הבורא ולהסיח את דעתו מיתרונות חיי העולם הזה. למודים חיצוניים היו אסורים בהחלט, ומשום כך התנגדו בכל תוקף למאמציהם של מונטיפיורי, לודויג אוגוסט פרנקל, אלברט כהן ור' עזריאל הילדסהיימר לייסד בתי ספר בירושלים, שבהם יחונך דור הגדל בארץ לחיים פרודוקטיביים. מאז הוכרז החרם הראשון על בית הספר למל באלה ובשבועה ובתקיעת שופר על יד הכותל המערבי נמנעו האשכנזים משלוח את בניהם ובנותיהם לבתי הספר מפחד פן יאבד להם חלקם בחלוקה ומחשש רדיפות מצד הקנאים. לעומתם רכשו להם בני הספרדים בבתי ספר אלה את שפת הארץ וידיעות אלמנטריות, שהביאו להם תועלת רבה. קבוצה קטנה של משכילים, שניסתה לפרוץ את קיר הפלדה בייסדה בשנת 1875 את הספרייה הראשונה לשם הפצת ההשכלה בקרב הדור הצעיר, נרדפה עד חרמה ומפעלה שותק. אולם העתונות המקומית, “הלבנון” של בריל, “החבצלת” של י"ד פרומקין ו"שער ציון" בעריכתו של אבי חיים פרס, ואח"כ גם עתוניו של בן־יהודה נלחמו ללא חת לקידמה ולהשכלה ולחיי עבודה.

רוחות חדשות התחילו מנשבות בירושלים ברבע האחרון של המאה הי"ט. תנועת חיבת ציון, שנתעוררה כמעט בעת ובעונה אחת ע"י ר' צבי קלישר במזרח, ע"י משה הס במערב וע"י החתם סופר במרכז אירופה, הכתה גלים בארצות הגולה. במערב התבטאה התגובה בהתעניינות פילנתרופית גדלה והולכת ביישוב, וממזרח גברה העלייה. מירושלים ניתן האות הראשון לגאולת הקרקע ולעבודת האדמה בהיווסד בשנת 1878 ע"י קבוצה של אנשי מעשה מתושבי ירושלים סמוך למקורות הירקון אם המושבות פתח תקוה. אותה שעה גברה המגמה בקרב התושבים, ובשורה הראשונה בין הספרדים, לשפר את תנאי החיים, והם לקחו חלק בראש בהתפתחות הכלכלית של העיר. בו בזמן שהמסחר הערבי עמד בקשרים עם הארצות השכנות, קשרו היהודים קשרי מסחר עם ארצות אירופה והביאו את המצרכים החיוניים הדרושים ליישוב תרבותי. זרם העלייה, שהלך וגבר החל משנת 1882, הביא גלים של עולים מתימן, מעירק, מכורדיסטאן ומפרס, שהיו רגילים לחיי עמל ויגע, והם היוו כאן את היסוד העובד בישוב. עשירי בוכרה וטשקנד השקיעו כספים רבים בבנין.

גם בשדה החינוך והתרבות הייתה ניכרת התקדמות, אם כי בצעדים איטיים וזהירים. בית הספר למל המחודש ע"י מורים משכילים מבני ירושלים רכש לו את אמונם של האשכנזים, שהתחילו שולחים אליו את בניהם. גם בבית הספר לבנות אבלינה די רוטשילד, שעבר לפקוח אגודת אחים בלונדון, גדל מספר בנות האשכנזים, ואילו ביהמ"ד דורש ציון וביה"ס של כי"ח נשארו גם עתה כשהיו בעיקר בתי־חינוך לבני הספרדים. לשכת בני ברית, שנוסדה בשנת 1888, נלחמה בהצלחה במיסיון בדרכי פעולה חיוביות, והיא הניחה בשנת 1892 בבית הספרים “מדרש אברבנל” את היסודות לבית הספרים הלאומי. בשנת 1880 חיו בירושלים 6,660 אשכנזים, 6,060 ספרדים, 1,200 מערבים¹³. בשנת 1890 היוו היהודים יותר ממחצית האוכלוסייה הכללית, שהגיעה ל־40,000 נפש¹⁴. ובשנת 1900 היו מבין 45,526 תושבים 28,218 = 62% יהודים, בהם 15,180 אשכנזים, 7,900 ספרדים ו־5,138 בני עדות המזרח¹⁵.

הגידול המתמיד של האוכלוסייה היהודית גרם להרחבת היישוב. בשנות השלושים הוקמה, ביזמת האמרכלים הפקידים באמסטרדם ובממונם, השכונה היפה בתי מחסה על הגבעה המערבית בתוך החומות סמוך לשער ציון, ולאט לאט חדרו היהודים לתוך יתר רבעי העיר ואף הקימו בהם בתי כנסיות ומדרשות. כשהתחיל מרוץ ההתחרות של העדות הנוצריות בבנין כנסיות ומנזרים בעיר העתיקה, הקימו בני ירושלים ברובע היהודים שני בתי כנסת לתפארת, המטביעים בכפותיהם הגבוהות את חותמם על הפנורמה של העיר.

גדולה זכותו של משה מונטיפיורי, שהוציא את היישוב למרחב, בהקימו בשנת 1860 את השכונה הראשונה “משכנות שאננים” מחוץ לחומת העיר. אף־על־פי שיסודות ירושלים החדשה נחתמו בדם בניה־בוניה, לא נרתעו אלה מפני הסכנות שארבו להם מצד שוללי הקידמה והתרבות והמשיכו לבנות ולהיבנות, הן מתוך יזמה פרטית או יזמה מסחרית והן בעזרת כוללי החלוקה ונדיבים פרטיים. העיר החדשה התפתחה בכיוון צפוני־מערבי לאורך כביש ירושלים־יפו, שנחנך בשנת 1869, ובכיוון צפוני סמוך לדרך העולה שכמה. בסוף המאה הי"ט התקיימו כבר קרוב לארבעים שכונות וקבוצות בתים יהודיות, רוב בניינה ורוב מניינה של ירושלים החדשה.