לילה אחד טיפס פּשׁישׁפּשׁ על צינור־המים שלקיר אחד הבתים והגיע עד לקומה השלישית, שם ראה חלון אחד פתוח לרווחה. הוא עלה על אדן החלון, השתופף וחיכה רגע. בהתרגל עיניו לחשיכה השוררת בחדר, ראה מיטה גדולה, ועליה שוכבת אשה. זולת האשה על מיטתה היה החדר ריק לגמרי, לא היה בו אף רהיט אחד ואפילו הקירות היו חשופים, הן מתמונות וקישוטים והן מארונות וכונניות. הוא ניתר אל החדר בנעלי־הגומי המשמשים ספורטאים וגנבים וצנח בקול טפיחה קלה על הרצפה. שוב הביט אל האשה.

אם זו אשה אשר יש בידה להקציב חדר שלם למיטה אחת, כנראה שיש לה חדרים נוספים, חדר לכל רהיט, חדר לכיסא, חדר לשולחן, חדר לארון, חדר לרדיו; שורה של חדרים קטנים ונעימים לבגדים, חדר לשמלה, חדר לתחתונים, חדר לממחטה; ומאחוריהם שוב מערכת חדרים זעירים וחמימים, חדר לצלחת, חדר למזלג, חדר לקובית־סוכר; וכיוצא באלה, חדרים ועוד חדרים, כאשר כל רהיט או אבזר, ולו הקטן ביותר, מקבל את הגדרת רשותו העצמאית, ובכך ניתנים לו, בנוסף לשימושו הרגיל, גם תוקף והדר מיוחדים. אלו הרהיטים, הכלים והאבזרים אשר אנשים חולמים עליהם בלילות וגונחים בנסיון להשיגם, בעוד הרהיטים, הכלים והאבזרים מצדם עושים את שלהם בקפדנות לועגת ורואים כיצד שופכים האנשים המתאמצים את חייהם החוצה. הרבה כסאות נשאו על גביהם אלמנות ועוד אלמנות אשר בעליהן נפטרים ממאמץ לשמור על הכיסא, והכיסא, שנדמה כי הוא עומד באדישות או שהוא מטומטם, פולח למעשה את המציאות בקיומו הקשה והחד, והוא נושא עליו אלמנות בפראוּת. אין מה לדבר. זה הניצחון הדומם.

תגובתו הראשונה של פשישפש היתה כבוד רב לאשה. הנה אשה קצת מוזרה אך כבירה. אשה עם רוחב־יד כזה, הגובל כמעט בשגעון, יש לכבד מיד וללא פניות. מי שיהסס לכבדה, יבואו מיד תחתיו מכבדים אחרים, וחנפנים, כפי שידוע לנו, לא חסרים בעולמנו. ובכן, הכבוד הגדול. ואם במקרה יש לה, בין כל מערכות החדרים המופלאות, גם חדרון קטן ובו מונח גברון קטן משלה, כי אז המערכת מושלמת, אין לצפות ליותר מזה, והכבוד הנרחש לה מרקיע. הרי זו יד אדירה המנהלת, לא בית, כי אם מחסן מסודר שבו ערוכים חפצים חיים וחפצים דוממים, חפץ חפץ על מקומו המיוחד. השטחים העצומים הנדרשים למחסן המנוהל לפי עקרונות־חלוקה אלה, הארגון המסועף והסבוך הנחוץ לקיומו, ביסוסו ושמירתו של מחסן כזה, ומספר האנשים הרב המופקד על מלאכותיו – נקיון, שמירה, העברה ממקום למקום ובחזרה, ספירת מלאי, הנהלת־פנקסים; צוות המשמשים העומד מתחת למישור הפועלים, הפקידים והשומרים, והדואג לכלכלתם, לבושם, לינתם ושאר צרכיהם של אלה; הכפרים השלווים למראית־עין השוכנים מחוץ לבית הזה אך נמצאים בכפיפות גמורה לו, ובהם נעשית עבודה חקלאית קדחתנית להספקת תוצרת המשק, דגן, חלב, ביצים, ירקות ופירות להזנת צוותות הפועלים, הפקידים, השומרים והשמשים (וכן להזנת עצמם); בתי־החרושת לריהוט ותיקון הבית והכפרים; המשרדים לפיקוח ותיאום בין הבית, הכפרים ובתי־החרושת; בתי־הספר לילדי העובדים וכן בתי־הספר המיוחדים הגבוהים למחסנאות, פקידות ומלאכה עבור בוגרי בתי־הספר הנמוכים, אשר ימשיכו בעבודת אבותיהם; בתי־החולים לאשפוז העובדים ומשפחותיהם (התחלואה כנראה רבה כי העבודה קשה ומפרכת ולעתים מסוכנת); וכן תיאטרון־קרקס לשעשוע העובדים ובו שחקנים, מנגנים, גמדים, מתעמלים, חיות שונות וסופר מיוחד מפיק הלצות; – כל אלה העמידו במחשבתו של פשישפש את האשה הישינה הזאת בראש מפעל אנושי כביר, שבו מתערבבים קולות ניסור של מכונות מפוייחות, געיית פרות נשחטו ועצים נבקעים, צווחות אנשים אחוזי־טירוף לסיים את מלאכתם, מתערבבים ועולים למעלה בהמולה מחרישת־אוזן, ומעל לכל אלה יד עדינה, לבנה, מרפרפת קלות על פני התעשיה אשר מתחתיה ומובילה אותה לכיוון הידוע רק לה בחן רב כל כך עד שבלב המסתכל מתעורר רצון לכליה עצמית. והאשה ישנה לה בשלווה כאילו דבר אינו קורה. נפלא, נפלא.

מעודו לא נתקל פשישפש באשה כזאת. הוא נבהל. מחשבתו הראשונה אחרי דמיונותיו אלה היתה לקפוץ שוב על אדן החלון, ליפול למטה ולהתרסק – זהו היחס הטבעי ביותר שהוא יכול לנקוט כלפי אשה מסוגה. אך הנבזה מאוהב בחייו, וככל שהוא נבזה יותר כך קשה לו יותר להיפרד מהם. כך קורה לחולה במחלה ממושכת ומסואבת, אשר במין התמרמרות דביקה והענשה עצמית הוא נאחז בחייו בכוח, מוצא פורקן ליסוריו ביסורים נוספים. אנשים בתנאים מחפירים מזקקים מן השפלות שמחה מיוחדת. פשישפש התכופף מיד לעבר הרצפה ושריריו מאומצים בהתגוננות נגד כל כוח פנימי העלול להניעו לקפוץ מן החלון החוצה, שאם לא כן קיימת סכנה שיתפתה לרעיון הקוסם להיפטר מעצמו. את רוב כוח שכלו במשך כל חיו הקדיש פשישפש לריסון הפיתוי הזה ולתיווך של פשרה בין רצונו לחיות לבין הישגיו. מאמצים עצומים עשה כדי לשכנע את עצמו שעדיין לא הכל אבוד. אך הנה עובר יום ועוד יום, שנים חולפות, הענין הופך להלצה. אך לרמאות העצמית אין גבול, ואחרי רגע, משפסקה המלחמה הישנה בנפש פשישפש על המשך חייו והוא החליט, כרגיל, לחיות, משך עצמו על ארבעותיו בחשאי ובלי להשמיע רחש אל עבר מיטתה של האשה.

האשה הכבירה המשיכה לישון. ודאי, מה לה ולספקות המענים את לב הערים? היא ישנה לה, היא את שלה קיבלה, היא חטפה לה נתח תרדמה ופרשה אתו הצידה לטרוף אותו בתענוג עד הבוקר. מדי פעם היו צפצופי־נשימתה נקטעים ונשימה נעשתה קלה יותר. אולי היתה מתעוררת לרגעים – זו תאוות־הפיקוח של נשים האוחזות ברסן – צפה מעל שנתה ואז היה בא גל נוסף של תרדמה ומכסה אותה והיא שוקעת בו שוב ומצפצפת בכבדות. פשישפש הגיע על ארבעותיו עד למיטה, התרומם על רגליו עד שהיה מעל האשה הישנה ואז, כשפלג גופו העליון נוטה קדימה, התכופף שוב והפעם מעליה. רגליו נותרו עומדות על הרצפה ואת שתי כפות־ידיו הניח על המיטה משני צדי כתפיה, וכך עמד כשהוא נשען על ידיו, ראשו נטוי לפנים ולמטה, מול פניה המצפצפות כלפי מעלה, והדם מעבה ומאדים את שפתיו הגסות. חיוך קטן של התנצלות כבר היה מונח על שפתיו למקרה שתפקח האשה את עיניה. האשה היתה מכוסה בשמיכה עד מתניה בלבד, וגופה לבוש בכתונת־לילה קלה. לשם מה לובשת אשה כתונת־לילה? הרי הכתונת שקופה, אוורירית, כאילו לא היתה. לשם מה היא לובשת אותה אם כן? התשובה היא: לצורך או שלא לצורך מניעות הנשים את גלגלי התעשיה.

בגלל חום הקיץ לא ניתנה לכתונת הזכות הגדולה לכסות את כל בשרה של האשה, גבירת הכתונת. זרועותיה ורוב שטחי חזה נותרו גלויים, מפרכסים עם הנשימה, משחקים כמו ילדים באוויר הצח לבריאותם. זו היתה אשה בריאה, בשרה כנדרש ואף יותר מזה. מה שהיה בה, כאילו התווסף לו עוד קצת מכוח הנדיבות והרצון הטוב. לפניה היתה ארשת נוחה של תואם עם עולמה וחייה: בת־בית אני בחיים, מאומה אינו זר לי, אני, עולמי וחיי מהווים משולש סודי – ובעצם, למה סודי, הכל גלוי אצלי – של אינטרס משותף. פינוק, צביטה, צחקוק, נפנוף שמלה – חיים את החיים ובלי דיבורים מיותרים. שידברו הסובלים, שישפכו מרירות. אכן, אשה בעלת ממשות, אשה בעלת ממשות יותר מכפולה.

פשישפש קיבל את מראיה ושנתה של האשה כעלבון אישי מכוּון. בדרך כלל היה סבור כי הבריאות והיופי נוצרו כדי להרעימו. עתה התכופף מעל האשה, לבו הולם מעלבון, ובין הלב לקיבה קו של כרסום וצריבה. ופתאום פקחה האשה הכבירה את עיניה. פשישפש קפא, ראשו נטוי מעליה. אמנם החיוך המתנצל היה מזומן על שפתיו, אך ידו היתה משותקת והוא לא יכול להרימה לסוכך על פניו, דבר שהיה נוהג לעשותו תמיד, כי למעשה חס פשישפש על עצמו מאד וביחוד פחד מסטירות־לחי. גם האשה לא זעה, פניה לא הראו אף צל של תדהמה. עיניה הביטו הישר אל עיני פשישפש. שפתי פשישפש שהיו כבר סגולות מהצטברות הדם נפערו מעט ברצותו לפלוט הסבר נעים לאשה, אך פני האשה לא דרשו כל הסבר ופיו של פשישפש שב ונסגר. ראשה של האשה נח ללא מאמץ על הכר, שערותיה הלא־רבות מפוזרות ברדיוס לא גדול סביב הראש. ללא פחד, ללא תדהמה, ומצד שני אף ללא חיוך או כיווץ גבינים סקרני, סקרוהו עיני האשה. ולאחר רגע ארוך שבו עיניה ונעצמו לאט לאט, והיא שקעה בתרדמה חוזרת, ושוב נשמעו צפצופים מאפה. ראשו של פשישפש היה משורבב קדימה לעברה, כאדם שלא הבין. האם כה טבעי הוא עבור אשה זו להתעורר משנתה באמצע הלילה ולמצוא מעליה פני איש זר מסתכל? אמנם ענין שגרתי הוא לאשה לראות מעליה פני גברים אדומים ממאמץ, שטופי זיעה. האשה רגילה שהגבר עובד עליה כמו בוכנה. אך זאת כשהמדובר בגברים מוכרים לה, צפרדעים חסרי בגדים קופצים על המיטה כי נדחפו בגסות על ידי התשוקה, ועוד מעט ינוחו ברפיון, המומים ומטומטמים. והנה כאן מדובר בגבר זר, לבוש בגדים, שצץ לו זה עתה, מנין? ומה כוונותיו? ובכל זאת לא נבהלה האשה, ולא השתאתה. אל נוכח המתיחות העצומה, העטופה כלימה, של פשישפש, זרקה האשה הסתכלות שאננה, בוטחת בכוחותיה, מרפרפת רגע ללא מצמוץ על פני נפשות בוערות בלהבות כחולות־מרות ועוברת הלאה, אל מעבר מזה, שטרה על פני מחסנים רחבי־ידים, מפעלי־ענק הומים, תכונת אנשים ומכונות, שטה למעלה, רואה ואינה נעצרת על דבר, ולבסוף חוזרת ומתכנסת אל עצמה ונסגרת. היא עצמה העיקר, ואולי הבלעדיות, וכך נהגה.

בבת אחת הרגיש פשישפש כיצד הוא הולך ומתקטן ומתמעט מול האשה הכבירה, הגדלה ומתעצמת נִכחו. וכאילו חצצה ביניהם עדשה המגדילה מצדה האחד ומקטינה מצדה השני, הלך פשישפש וקטן ככל שהלכה וגדלה האשה. בנטיה טבעית להיבלע בתוך מה שהוא עצום ואדיר, רצה לנשקה על פניה ולהשכיח בהם את פניו הבוערים, אך נוכח שכבר אחר את המועד מכיון שכבר היה קטן מדי ועוצם הכבוד כלפי האשה לא נתנוֹ לעשות מעשה ישיר שכזה. הוא נחפז, ובהחפזו נפל על הרצפה, דידה על ברכיו אל פינת החדר כדי להספיק לנשק אם לא את פני האשה עצמה לפחות את הרצפה. אך עד שהגיע אל פינת החדר המרוחקת כבר התקטן עוד יותר עד שגם את רצפת פינת החדר לא העז כבר לנשק מגודל הכבוד. הוא קם, נבהל להספיק ולא לאחר, רץ אל אדן החלון, נאחז בצינור המים וגלש במהירות למטה. הוא רץ ברחובות, חלף על פני ככרות, רץ עד שהגיע לשפת־הים, שם המשיך לרוץ כשרגליו שוקעות בחול, עד שנפל על פניו, חסר־נשימה, נבר קצת בידיו בחול, מצא בלחות החמה איזו אבן קטנה, מיהר לקרבה אל פיו, ובטרם יתקטן עד כדי כך שיאחר את המועד אפילו כאן, נשק לאבן נשיקה שוקקת של כבוד יוקד לאשה הכבירה.