מאז ומתמיד צבט את לב פשישפש הגנב דבר היותו עובד בשעה שהאנשים מהם הוא גונב ישנים. לכאורה היה זה מטבע מלאכתו שיעמול בלילות בחשאי בחדרי הנגנבים הישֵנים את שנתם ואינם יכולים להשגיח במעשיו, לכאורה היה צריך לברך על מצב זה. הרי השינה, מבחינה אובייקטיבית, הינה מצב נורא, אדם הוא כה חלוּש בעת שנתו. הוא שוקע בעלפון־חושים, מפקיד עצמו בידי גורל סתום כשלבו מלא חששות קרים. מי יודע מה יקרה לו בשנתו; כל ילד רך אשר, בעודנו ערים, אנו יכולים להדוף את התקפתו בבעיטת־רגל קלה, יכול, בעת שנתֵנו, לרוצץ את ראשנו בכלי־מטבח או צעצוע כבד. והעולם עמוס כל כך בילדים, כלבים, נשים, ומחלות, ואיך אפשר לדעת מראש על מי ניתן לסמוך ועל מי לא. פחד גדול, מוקף פמליה של חששות קטנים, דורך ופוסע עלינו כל הזמן כאילו היינו שטיח שלו. ובכן, מצב זה, בו הנגנבים ישנים והגנב ער, מזכה את הגנב ביתרון, אך פשישפש לא אבה לראות את הדברים מנקודה זו. בשל הקנאתנות המתמדת שלו ראה איך נגזר עליו לכלות את כוחותיו במאמץ־לילה מפרק ובפחד־הגילוי וההיתפשות מול אנשים הנחים במיטותיהם ונושמים בשאננות עיוורת. (ואגב, נכון הוא כי מרגע שאדם שוקע בתרדמה סר ממנו הפחד מפניה, ועל כן הוא מתנהג בשאננות כאילו היה מצבן מצויין וחסר־סיכון, וכאילו לא היה חלוּש במידה מדאיגה. זהו האבסורד שבשינה. אילו יכולנו למצוא דרך לישון ולהמשיך לפחד מפני השינה בעת ובעונה אחת, היינו פותרים בעית־יסוד אנושית.)

בזמן האחרון הגיעה תרעומת־פשישפש בענין זה לידי כך שהיה מקים רעש בחדר־הגניבה בכוונה לחלל את שנת אנשי הבית על פיותיהם הפעורים והתהפכויותיהם המפונקות. לא אכפת היה לו גם אם יעלה הדבר במחיר הצלחת הגניבה. בן־הבית המקיץ ראשונה היה מבצע תנועת־רתיעה ושואל: “מי שם?” פשישפש היה בורח, או שהיה נתפש בידי בן־בית אמיץ הקופץ מן המטה ושולח את גופו החם לתוך האפילה. בן־הבית המקיץ שני היה מתעורר ושואל אף הוא: “מי שם?” ולקריאת המתעורר הראשון “גנב! גנב!” היה מדליק את אור החשמל. על פי רוב במקרים כאלה, אם היה נתפש, היה פשישפש מוכה מכות לא חזקות במיוחד הודות לכך שאנשים שהתעוררו זה עתה משנתם אינם בשיא־אונם. הוא היה מפציר בהם בערמומיות, בחנפנות, שיעזבוהו, שלא יקראו לשוטרים. חנפנותו היתה משרה לרוב אווירה טובה בחדר, וחבורת המקיצים היתה צוחקת. הצחוק היה נובע מלב טוב וקל. ולמה לא? הרי הגניבה סוכּלה, שום נזק לא נגרם. בעיקר היה צוחק המקיץ ראשון כי התווספה לשמחתו על סיכול הגניבה גם הגאווה על היותו בעל חושים מחודדים. שבע־תהילה היה, רחמני מכולם, ומציע לשחרר את פשישפש, וכך היה. בני־הבית חזרו ועלו על משכבם, ושנתם ערבה עליהם מבראשונה כי לא הפסידו מאומה מרכושם וחייהם התעשרו בחוויה פלילית מסעירה, שבה נמצאו הם בצדו הנכון של החוק. טוב לעשות מעשה חוקי, נעים להתפנק בחיק ההגינות. נשים זקנות, עקשניות, רעות, שהיו תופסות את פשישפש, לא היו מוותרות על הקריאה למשטרה וברבות הימים למד פשישפש שלא להעירן והיה מסיים את מלאכתו אצלן בהצלחה, ומהן התפרנס. הה, נשים טפשות, אתן רעות כי אתן עניות ואתן עניות כי אתן רעות; רחמנות עליכן. אך מנשים כאלה היה הרווח מועט מאד ופשישפש, שהמשיך להעיר את הנגנבים האחרים, הלך מדחי אל דחי מן הבחינה המקצועית. הוא לא יכול היה להתגבר על הקנאה הקטנונית, שעלתה בו מדי ראותו נגנבים שלווים בבגדי־לילה.

לילה אחד טיפס פשישפש כדרכו במעלה המרזב והרהר בכך שבעוד שהמים יורדים במרזב למטה, עולה הוא במרזב למעלה – השוואה פשוטה ואווילית, אשר מטעמי המעטה עצמית לא יכול היה לנערה ממוחו. בקומה העליונה של הבית היה חלון קטן פתוח, ופשישפש עלה ועמד על אדנו והסתכל פנימה. בקומה העליונה של הבית היה חלון קטן פתוח, ופשישפש עלה ועמד על אדנו והסתכל פנימה. כעבור רגע או שנים כבר הבחינו עיניו בחדר קטן מרוהט ברשלנות, חדרו של גבר רווק, שהשים החולפות בו משאירות אחריהן – אשה וטעמה – קישוטים קטנים שאינם משתלבים זה בזה. עיתונים היו מפוזרים על הרצפה ותמונות הגזורות מעתונים תלויות על הקיר. על המיטה שכב גבר צעיר, חסון וכבד־גוף, לבוש בתחתונים לבנים וללא שמיכה מעליו. הוא היה שקוע בשינה טובה, מעמיקה, המדמה את פני הישנים לפילוסופים גדולים אשר יש להם רעיונות חשובים להביע. ידוע הוא, כי אנשים העסוקים שינה או באכילה יש להם ארשת־פנים מעמיקת־חשוב כי, באמת, הם מתעמקים מאד במעשים אלה. גברים היושבים בבית־כיסא מקבלים ארשת־פנים חולמנית של משורר, עיניהם תועות בחלל האויר ושפתותיהם נפשקות, ונשים בעלות נטיה אמנותית הרואות אותם במצב זה עשויות להתאהב בהם.

פשישפש ניתר אל פנים החדר בלי להשמיע קול, הוא תר בעיניו אחר מקום בו עשוי האיש להחביא את כספו. הוא הביט במכנסים השמוטים על הרצפה וניסה לגשת אליהם ולהרימם, בטרם תתעורר בו התרעומת הרגילה כלפי הישנים ותפריע לו במלאכתו, אך לא הספיק, ובהתכופפו אל המכנסים כבר ידע כי השיגה אותו התרעומת והנו שבוי בידיה. שפל־ראש עמד מעל המכנסים, נתון בשבי־התרעומת והכעס כובש אותו אבר אחרי אבר: הנה אני, בליל קיץ מחניק, לבוש בגדים לחים, חובש כובע גנבים ומסכת גנבים לעיני, מטפס על צינורות, מאַמֵץ עיני בחשיכה לתור אחר כספם וחפציהם של אחרים, תמיד אחרים, משרת נכנע לצורך העז להיות פשפשן בבגדי הזולת, עומד מול איש צעיר וחסון זה, שחזהו עולה ויורד מדי נשמו כאילו היתה הנשימה הדבר הטבעי ביותר לעשותו, ולא פעולה של הרחבת המועקה, שפניו שלוות לגמרי ומניחות לי לכרכר סביבו ולאוורר את מכנסיו בעוד הוא חולם על הצלחה, על כבוד, על נשים יפות! פשישפש לא יכול עוד נשוא, הוא התקרב אל המיטה, ובהתקרבו גדלה דמות הגבר השרוע עליה, הלכה וגדלה ופשישפש נוכח לראשונה לדעת כי זהו גבר מוצק וגדול באופן יוצא דופן, שוקיו וירכיו וזרועותיו תלולות שרירים קשים. חמתו של פשישפש הלכה וגאתה על הכוח הרב שאיש זה מוסיף וצובר בשנתו.

הגיע רגע מוכר לפשישפש – התשוקה להעיר את האיש השתלטה עליו כליל והפכה להכרח, אך יתרון הגנב הער על הנגנב הישן הינו מיסודות מקצוע הגניבה, ופשישפש היה חוטא בגלוי למקצועו אילו ויתר על יתרונו. על כן נהג כאילו הגיע למסקנה מקצועית שאיש מסוג זה ודאי ישן על כספו, ועל כן יש לתחוב אצבע מתחתיו ולנבור שם. באופן זה יוכל להעיר את האיש כאילו שלא במתכוון. הוא זקר אצבע והחל לשרבב אותה מתחת לגבו של האיש השרוע על המיטה, קצת למעלה ממתניו. האיש הפך ראשו אל הצד השני, מילט אנחה מתוקה מפיו, אך פשישפש לא פסק מלתחוב את אצבעו פנימה.

“ממ?” פלט האיש בקצרה במעבר הדק שבין השינה ליקיצה ופקח את עיניו. הוא ראה מולו צל שחור, וקודם כל הונפה ידו לתפוש. ידו עלתה ונגעה בפני פשישפש, ומאין מקום להיאחז בו שם ירדה אל צוארו ונעצרה כשהיא לופתת את צווארון חולצתו. בידו השניה לחץ האיש על כפתור מנורת־הלילה אשר למראשותיו, והחדר הואר. פשישפש, נטוי מעל האיש ואצבעו עדיין תקועה מתחת לגבו, היה שבע רצון על הנזק שגרם לשינה, אך מצד שני התחיל גם לפחד. הוא אמר בקול רך:

“הפרעתי לך?”

ולאחר הפסקת מה:

“נדמה לי שכן”.

ושוב היתה דומיה קצה ואחריה אמר:

“טוב, נתפשתי”.

ולאחר הפסקה נוספת:

“סליחה”.

הוא חילץ בעדינות את אצבעו מתחת לגב האיש ואמר:

“תודה”.

מילות הנימוס נאמרו כדי להימלט ממכות. האיש לא הירפה מצווארון חולצתו של פשישפש, אך מצד שני גם לא משך אותו אליו ולא נראה כעומד להכותו. כפי הנראה היה עדיין המום־שינה וחיכה עד שיחזרו אליו עשתונותיו וידריכו אותו בנאמנות לתגובה נכונה. פשישפש, מבחינתו, כבר ציפה בקוצר־רוח למכה, הן משום שידע כי היא בלתי־נמנעת, וכדאי לקצר את הציפיה המתוחה לה, והן משום שעתה כבר התחרט על שהעיר את האיש, שנא את עצמו, ונפשו כלתה לעונש. הציפיה למכה הינה התייסרות קשה מאד, כי איננו יודעים מה תהיה עצמתה ובאיזו מידה תגרום לנו, בנוסף לעלבון, גם נזקים גופניים. בקצה סקרנותנו אנו מחכים, וכל כך מקווים שגופנו ישאר בריא ושלם ושלא נחוש אפילו כאב קל. אוי, כמה אנו רוצים שיהיה לנו אך ורק נעים. כדי לקצר את הציפיה אמר פשישפש:

“גנב”.

וכדי שיהיה ברור:

“אני מתכוון לעצמי”.

במבט מתגנב ראה כי קטעי העתונים התלויים על הקיר הינם תצלומיו של האיש השרוע במיטה מתחתיו. בתצלומים אלה הוא נראה מנתר באוויר בגוף ערום, מכנסים קצרים למתניו, בתוך זירת־אגרוף ומניף מעלה את ידיו בכפפות עור כהות. בכל התמונות נראה יריבו להיאבקות של האיש כשהוא מוטל על רצפת הזירה, או נשען באפס־כוח על החבלים הגודרים את הזירה, או מטה ראש המום קדימה ולופתו בידיו. ובכן, חשב פשישפש, הפעם נתפשתי בידי מתאבק מקצועי. זו הפעם הולכים לזעזע אותי בצורה ממשית, הפעם ינערו כפי שעוד לא ניערו, יטלטלו את האברים התלויים מכל צדי עמוד השדרה שלי, יצניחו למטה את הלב, הקיבה, הכבד והכליות, וכל אלה יתאספו בתחתית הבטן זה על גבי זה, תלושים מעורקיהם. מה רבים הם האברים הניתנים לפגיעה. כן, הפעם תחמיר אתי היד הצודקת. ואני אסבול, ואני אסבול, ואתפתל סביב היד האיתנה. כמה טוב להתפתל ולהתהפך ממכאובים סביב יד קשה ואמיתית. פשישפש כבר ראה עצמו בחזונו מקיף את היד כהקף החסיד את המזבח, צועק וצווח מכאבי תופת ומרצון לתת ליד שבח והודיה עד לב השמים. הנה היד אשר אחר מכתה אני תר כל חיי.

המתאבק משך משיכה רפה בצווארונו של פשישפש וקרבו אליו ללא שום מאמץ. הקלות שבה נמשך אליו פשישפש הסבה את תשומת־לב המתאבק לכוח עצמו ולאי־הקושי המוחלט שבו השתרר על החיים בכלל. הוא משך את פלג גופו העליון אחורה, השעין את הכר אל הקיר אשר מאחוריו ונסמך עליו כמעט בישיבה. לעתים תכופות ביותר זימנו לו החיים למתאבק מקרים שבהם חש עצמו בטוח, מלא עצמה ואון, בעל יכולת מיידית לשבור, לעקם ולכופף את כל אשר סביבו. אולם זו הפעם עלתה על כולם בבטחון הקליל שבה. מעולם לא זכר המתאבק אפשרות נוחה וקלה מן האפשרות הזאת לשבור פני מישהו. הוא היה עתה ער לחלוטין, הביט מזווית עינו על כתפו השחומה, המשיך את מבטו לאורך זרועו, אמתו וכף־ידו עד שעיניו נחו על פני פשישפש. ההבדל שבין כתפו לבין פני פשישפש היה באמת עצום ומר מאד לגבי בעל הפנים. היה זה לא רק הצבע החום, הבריא, הספוג קרני שמש מול החיוורון המוכתם פה ושם כתמים אדומים של פני פשישפש, כי אם בעיקר הפשטוּת המדהימה והנהדרת של חלקת הכתף מול העומס לעייפה של האברים – אף, שפתיים, עיניים, מצח, סנטר, וכיו"ב – על פני שטח מצומצם כל כך, גיבוב של חמרים וצורות, שׁעָרַם הטבע על פני ראש צדדי ומסריח. המתאבק חש כל כך בטוב מול פני הגנב עד כי הדבר גרם לו לחולשה, וידו האוחזת בצווארון פשישפש נשמטה מעל המיטה. כאשר יקרה תכופות לאנשים תקופי־שמחה, אשר בראותם את גודל־שמחתם אינם יכולים עוד להכילה, והם נאחזים שיתוק, כך הביאה עליו הכרת כוחו של המתאבק רפיון ידים פתאומי. בקול רפה אמר: “הבא לי כוס חלב מן המקרר”.

פשישפש לא היסס. גופו שמח קצת על שלא הוכה עדיין, והוא הלך אל המטבח הקטן בהתרוננות מסויימת. מייד חזר וכוס חלב בידו. המתאבק הרים את כוס החלב לשפתיו ביד רועדת, הביט בה רגע ואחר כך הרחיקה מפיו.

“אני לא יכול לשתות” אמר “אתה מחליש אותי”.

מעט חלב ניגר מן הכוס הרועדת על המיטה. פשישפש הוציא מכיסו ממחטה ומיהר לשפשף את הכתם. במרץ רב שיפשף את הכתם כי ידע שהוא עושה משהו מועיל. “תפסיק מיד. אתה מחליש אותי”, המשיך ואמר המתאבק. “כוס חלב קר בלילה מוגש למיטה – ניקוי וצחצוח – הכל נעים כל כך עד שאי אפשר יותר”.

הוא חש הכרת קלות ונועם תופחת במוחו, מתפשטת בכל גופו ומשתקת אותו. בחרדה הביט בכוס החלב שבידו, מסרה לידי פשישפש, שהניחה על שולחן הלילה שלצד המיטה, ושמט את ידו לצדו כאחר מאמץ רב.

“מנוול, עשית ממני זבוב”, לאט בכבדות – גם הלשון כבר היתה רפה – מול פני פשישפש הגוחן מעליו בדאגה “ומחרתיים מתקיימת התחרות על תואר אלוף־ההיאבקות”.

פשישפש, אשר שמחת ההיחלצות מן המכה הנוראה פגה לו כבר כליל, ועתה דאג שמא לא יקבל מכה בכלל, לא יכול היה לעמוד בפני דברי המתאבק. איך זה שהוא, הוא עצמו, יחליש אנשים? אם הוא מחליש אנשים, הדבר הופך אותו למשהו בלתי־אפסי, בעל כוח מסויים ומטיל עליו אחריות. וזה כבר דבר שלא יתכן, סיבוכים רבים מדי נגרמים עקב כך. פשישפש מוכן לשאת על גבו הרבה דברים, אך לא את נטל עצמו. עליו לעשות אפוא משהו שישיב למתאבק נפלא זה, פרי רצונו של טבע חכם, את כוחו. איש זה חייב להתמודד מחרתיים על תואר אלוף ההיאבקות וקיים חשש שיפסיד בגללו, בגלל פשישפש. נהרת־השמדה עצמית צלחה על פשישפש ועוד מעט היה עושה מעשה נחרץ אלמלא ידע שאין מי שיעצור ויצול אותו. כי בסתר־לבו רצה בכל זאת לחיות. אך אם לא השמדה עצמית, לפחות יש לעשות משהו לתיקון הענין, להשבת כוחות המתאבק. פשישפש זקר אצבע, הסמיכה לעיני המתאבק והשיטה לנגדו, מרפרף על ריסיו בעוד פיו מזמזם:

“זזזזז… זזזזז…”

הוא הפסיק, התכופף, הביט במתאבק מקרוב והמשיך.

“זזזזז… זזזזז…”

עברו כשתים או שלוש דקות של הצקה ילדותית זו, והמתאבק החל להיות מוטרד. חמתו ניעורה בו לאט לאט. פשישפש היה מפסיק בכל רגע ומביט על פני המתאבק לראות איך מתקדם כעסו וגואה, ועמו שב אליו גם כוחו. תחילה עפעף המתאבק בעיניו כדי לגרש את אצבע פשישפש, אך פשישפש כמובן לא חדל והמשיך בלהט של אדם מאמין, ביודעו כי הוא משרת את ענין המתאבק. כעס המתאבק המשיך וגאה, כוח נפלא נוצק אל זרועותיו והנה, הו אביב, שלח יד מהירה וחזקה, לפת את אצבע פשישפש המתנופפת מול עיניו ועיקם אותה. קול פצפוץ לא נעים נשמע, ופשישפש פלט צווחה גדולה. ידו של המתאבק צנחה לצדו, וראשו נפל על הכר.

“כל כך קל לשבור אצבעות” לחש בשארית כוחו, “כל כך קל עד שלא אוכל שוב לזוז מרוב חולשה. אני אבוד”.

פשישפש, אשר שילם מחיר יקר מאד תמורת התמסרותו הנלהבת להצלת כוח המתאבק, כינס עתה את גופו על הרצפה מסביב לאצבעו השבורה, המעוקמת, ונאק מכאב. זה הגמול שלי, חשב, הוא ישבור לי את כל העצמות עד שאצליח להחזיר אותו לאיתנו. אני מסתלק. מצדו, שיפסיד את כתר האליפות. שיהפוך לשמש־הזירה. פשישפש היה שוכח מהר מאד את שנאתו לעצמו עם בוא הכאב, ולו הקטן ביותר. כמו כולם, רצה להיות בריא ושלם בכל מחיר. את ההתייסרות העצמית היה דוחה עד לאחר החלמתו.

פשישפש קפץ על אדן החלון, נלפת בצנור המים בשתי רגליו וביד אחת. תחילה היה בדעתו לגלוש למטה ללא אומר ומבלי להביט אחורה אל המתאבק, שכן כל מעייניו היו מרוכזים עתה בכאבו. אך, מצד שני, רצה לבלוע מעט סיפוק מראיית האיש החלש והאבוד על מיטתו. בסובבו אליו את ראשו מאחרי רבוע החלון על רקע הלילה, ראה את פני המתאבק סבות אליו באטיות ושפתיו הוגות חרש:

“כל כך קל… כל כך קל… לא אקום עוד לעולם”.

רגע קל עוד ניסה פשישפש לשאוב סיפוק ממראה האיש, אך לשווא. הוא גלש למטה עם אצבע אחת מזדקרת עקומה באויר.