את אלפרד בסטר כבר אין צורך להציג שכן הוא מוכר לקוראים הן ממדף ספרי המד"ב ('פני מועדות לכוכבים’ – הוצאת עם עובד) והן מבין דפי ‘פנטסיה 2000’ ('5,271,009’ – גליון מספר 5). דוגמה נוספת לכושר הכתיבה המעולה בו נתברך סופר זה תוכלו למצוא בעמודים הבאים. ולפני שתגשו למלאכת הקריאה עצה לנו אליכם. עצה שיעוצו לכם כל אלה שכבר קראו את הסיפור – אם רצונכם בהנאה מלאה מסיפור זה אל תסתפקו בקריאה אחת בלבד אלא חזרו וקראו בו לפחות פעם אחת נוספת. קריאה נעימה!
הנערה שנהגה בג’יפ היתה בהירה ויפה מאד. שערה הבלונדי היה אסוף לאחור בזנב־פוני, אך הוא היה כה ארוך עד כי ניתן היה לכנותו, למעשה, זנב־סוס. היא נעלה סנדלים, זוג מכנסי ג’ינס מהוהות – וזה הכל. לגופה היה גוון שיזוף נאה. היא הסיעה את הג’יפ אל אחד הרחובות המסתעפים מן השדרה החמישית, והעלתה אותו בקפיצות ודילוגים על מדרגות הספריה. שדיה רקדו באורח מקסים.
היא החנתה את מכוניתה בחזית הספריה, יצאה החוצה ועמדה להיכנס פנימה – כאשר הוסטה תשומת־ליבה לפתע, על ידי דבר מה מעבר לרחוב. היא הביטה לשם, היססה, ואז הביטה מטה לעבר מכנסי הג’ינס שלה, פשטה אותם בתנועה מהירה, והשליכה אותם לעבר היונים שעמדו והזדווגו דרך קבע על מדרגות הספריה. כאשר התעופפו בבהלה, רצה במורד המדרגות לעבר השדרה, חצתה אותה ונעצרה בחזית חלון ראווה גדול. בחלון הראווה הוצגה
מערכת לבוש מצמר צבעוני אשר כללה חצאית וחולצה – במצב טוב למדי. המחיר הרשום היה $299.90.
הנערה חיטטה במספר מכוניות עתיקות שהיו פזורות בשדרה עד אשר מצאה פגוש רופף. היא פרצה את חלון הראווה, דילגה בזהירות מעל השברים, נכנסה פנימה והחלה לחטט במדפי הביגוד המאובקים. היא היתה נערה מגודלת והתקשתה במציאת בגדים שיתאימו למידותיה. בסופו של דבר נאלצה לוותר על תלבושת הצמר הצבעונית ולהסתפק בחליפה אחרת, שמחירה המלא $336, ואחרי הנחה $229.90. היא הצליחה לאתר את ספר המכירות, שלפה עפרון מאחת המגירות, הסירה בנשיפה את האבק מעל הספר, ורשמה בו בקפדנות: “מכירה באשראי. $229.90. לינדה נילסן.”
היא שבה לספריה, ונכנסה מבעד לדלתות אותן עמלה לפצח במשך שבוע שלם באמצעות פטיש כבד. בריצה חצתה את אולם הכניסה רחב־הידים, שריצפתו היתה מכוסה בזוהמה שהצטברה במשך חמש השנים שחלפו מאז השתכנו היונים בבנין. תוך כדי מרוצתה, כיסתה ראשה בידיה כדי למנוע כל מגע אפשרי בין שערה לבין תוצאות פעילותה של יונה סוררת כלשהי. היא טיפסה במדרגות המובילות לקומה השלישית ונכנסה לחדר־ההדפסים. כמינהגה מאז ומתמיד, חתמה את שמה ביומן־המבקרים: תאריך – 20 ביוני, 1991. שם – לינדה נילסן. כתובת – בית הסירות, סנטרל פארק. שם חברה או עסק – האדם האחרון על פני כדור הארץ.
בפעם הראשונה שפרצה לספריה ניהלה בינה לבינה ויכוח רציני וממושך בנוגע לשאלה, איך למלא את הפריט ‘שם חברה או עסק’ בספר המבקרים. אם לדייק, הרי היתה האישה האחרונה על פני כדור הארץ, אך היא חשה שאם תכתוב דבר כזה בספר, היא תֵראה קפדנית ונוקשה; ו’היצור האנושי האחרון עלי אדמות', נראה לה נמלץ מדי.
היא שלפה תיקי הדפסים מן המדפים ועילעלה בהם. היא ידעה בדיוק מה רצונה. משהו חמים, בגוון כחול, שיתאים למסגרת של 3X2 מטר, התלויה על קיר חדרה. בתוך אוסף יקר־ערך של הדפסים יפניים מצאה הדפס נוף חמוד, מילאה את כרטיס ההשאלה, הניחה אותו בקפדנות על שולחן הספרנית, נטלה את ההדפס והלכה.
בקומת הקרקע התעכבה בחדר הקבלה הראשי, חתמה על כרטיסי השאלה, פנתה למדפים ונטלה משם שני ספרי דקדוק בשפה האיטלקית ומילון. אז חזרה וחצתה את אולם הכניסה, פנתה לעבר הג’יפ והניחה את הספרים וההדפס על גבי המושב הקדמי ליד המלווה שלה – בובה מחרסינת דרזדן מעודנת. היא נטלה פתק שעל גבו היה כתוב:
הדפס יפני
איטלקים
מסגרת 3X2
סרטנים
פוליש
סמרטוט ריצפה
לכה
סמרטוט
סבונים
היא העבירה קו על פני שני הפריטים הראשונים, החזירה את הרשימה אל תא־הכפפות, נכנסה לג’יפ ודילגה עימו במורד מדרגות הספריה. היא נסעה במעלה השדרה החמישית, העבירה הילוך והחלה מפלסת דרכה בין הריסות מתפוררות. כאשר חלפה על פני הריסות קתדרלה סט. פטריק ברחוב 50, הופיע מישהו, כאילו צץ מתחת לפני האדמה.
הוא יצא מבין ההריסות, ומבלי להביט ימינה או שמאלה החל לחצות את השדרה בדיוק לפני גלגלי הג’יפ. היא פלטה צעקה, לחצה בכל כוחה על כפתור הצופר שנותר אילם, ובלמה בפתאומיות שגרמה לג’יפ להחליק ולהתנגש בשאריותיו של אוטובוס נטוש. האיש פלט צווחה, זינק לאויר ואז נעצר, קפוא, והביט בה.
“טמבל מטורף שכמוך!” יללה לעברו. “למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך? מה אתה חושב, שכל העיר? שייכת לך?”
הוא המשיך ללטוש עיניים. הוא היה אדם מגודל, בעל שער סבוך ומקורזל, זקן אדום ועור שזוף. הוא לבש מדי צבא ישנים, נעל מגפי סקי כבדות ועל גבו נשא תרמיל נפוח עד להתפקע ושמיכה מגולגלת. הוא נשא עימו רובה חבוט וכיסיו היו מלאים בחפצים מחפצים שונים. הוא נראה כמו מחפש זהב.
“אוי ואבוי,” לחש בקול חלוד, “יש כאן מישהו סוף סוף. ידעתי, תמיד ידעתי שאני אמצא מישהו.” ואז, לפתע שם לב לשֵער הארוך והבהיר, ופניו נפלו.
“אבל זאת אישה,” מילמל. “תמיד המזל הדפוק שלי.”
“מה אתה? משוגע או משהו?” תבעה לדעת. “אתה לא יודע שאסור לחצות כביש באור אדום?”
הוא הביט סביבו בתדהמה. “איזה אור?”
“טוב, בסדר, אז הרמזורים לא פועלים. אבל לא יכולת להסתכל לאן אתה הולך?”
“אני מצטער, גברתי. להגיד את האמת, לא חשבתי שתהיה פה איזו תנועה בכלל.”
“תשתמש בראש שלך,” נהמה והרחיקה את הג’יפ מן האוטובוס.
“היי גברת, חכי רגע.”
“כן?”
“שמעי, את מבינה משהו בטלויזיה? אלקטרוניקה, כמו שאומרים…”
“זו צריכה להיות בדיחה, או משהו?”
“לא, אני רציני, באמת.”
היא נחרה בבוז וניסתה להמשיך בדרכה. אך הוא סירב לסור מדרכה.
“בבקשה, גברתי,” התעקש, “יש לי סיבה לשאול. את מבינה בזה?”
“לא.”
“לעזאזל! אף פעם לא נותנים לי צ’אנס. גברת, סלחי לי, בלי להעליב, אבל אולי יש כאן בעיר כמה בחורים?”
“אין אף אחד חוץ ממני. אני האדם האחרון על פני כדור הארץ.”
“זה מצחיק. תמיד חשבתי שאני האחרון.”
“אז בסדר. אני האשה האחרונה על פני כדור הארץ.”
הוא הניד בראשו. “חייבים להיות עוד אנשים; פשוט חייבים. זה הגיוני. בדרום, אולי? אני בא מניו־הייבן, וחשבתי ללכת לאיפה שמזג האויר קצת חם יותר, כי שם אולי יהיו בחורים שאוכל לשאול אותם.”
“לשאול מה?”
“אה, אישה לא תבין את זה, בלי להעליב.”
“טוב אם אתה רוצה ללכת לדרום, אז אתה הולך לכיוון הלא־נכון.”
“זה הדרום, לא?” הוא שאל כשהוא מצביע לכיוון מורד השדרה החמישית.
“כן, אבל ככה תגיע למבוי סתום. מנהטן זה אי. מה שאתה צריך לעשות, זה ללכת למרכז העיר ולחצות את גשר ג’ורג' וושינגטון לכוון ג’רזי.”
“מרכז העיר? איפה זה?”
“לך ישר בחמישית עד קתדרלת פרקווי, אחר כך למערב ותעלה לריברסייד. אתה לא יכול לפספס את זה.”
האיש הביט בה בחוסר ישע.
“חדש בעיר?”
הוא הינהן.
“טוב, בסדר,” אמרה. “קפוץ למעלה. אתן לך טרמפ.” היא העבירה את הספרים ואת בובת החרסינה אל המושב האחורי והוא נדחק בג’יפ לצידה. כשהחלה לנסוע, הביטה מטה אל מגפי הסקי המשופשפות שלו.
“הולך ברגל?”
“כן.”
“למה אתה לא נוהג? אתה יכול להפעיל מכונית, ושמן ודלק יש כאן כמה שאתה רוצה.”
“אני לא יודע לנהוג,” אמר בקדרות. “ככה זה עם כל החיים שלי.”
הוא נאנח אנחה כבדה והדבר גרם לתרמיל הגב הכבד שלו להתחכך בכתפה. היא הציצה בו מזוית עינה. הוא היה בעל חזה שרירי, גב איתן ורחב ורגלים חזקות; ידיו היו גדולות וקשוחות ובצוארו בלטו שריריו המשורגים. היא הירהרה רגע, אחר כך הינהנה בינה לבינה ועצרה את הג’יפ.
“מה הבעיות?” שאל. “זה לא נוסע?”
“איך קוראים לך?”
“מאיו. ג’ים מאיו.”
“ואני לינדה נילסן.”
“הו, נעים להכיר. למה זה לא נוסע?”
“ג’ים, יש לי הצעה בשבילך.”
“הו?” הוא הביט בה בספקנות. “אני שמח להקשיב, גברתי – זאת אומרת לינדה – אבל אני צריך לספר לך, שיש לי משהו בראש, וזה יעסיק אותי די הרבה זמ…” קולו גווע והוא הסב את פניו ממבטה החודר.
“ג’ים, אם תעשה משהו בשבילי, אני אעשה משהו בשבילך.”
“מה למשל?”
“טוב, תראה. אני לפעמים נהיית נורא בודדה, ביחוד בלילות. זה לא כל כך נורא במשך היום, כי תמיד יש המון דברים שמעסיקים אותך, אבל בלילות זה פשוט נורא.”
“כן, אני יודע,” מילמל.
“אני חייבת לעשות משהו בקשר לזה.”
“ואיך אני שייך לכל העניין?” שאל בעצבנות.
“למה שלא תישאר בניו־יורק לכמה זמן? אם תישאר, אני אלמד אותך לנהוג ונמצא לך מכונית, וככה לא תצטרך ללכת לדרום ברגל.”
“זה רעיון. זה קשה, ככה, לנהוג?”
“אני יכולה ללמד אותך נהיגה תוך יומיים.”
“אני לא תופס דברים מהר.”
“טוב, אז שבועיים. אבל תחשוב כמה זמן אתה חוסך לטווח ארוך.”
"כן, אמר. “זה נשמע גדול.” ואז חזר ופנה לעברה, “אבל מה אני צריך לעשות בשבילך?”
פניה האירו בהתלהבות אצורה. “ג’ים, אני רוצה שתעזור לי להעביר פסנתר.”
“פסנתר? איזה פסנתר?”
“פסנתר כנף שטיינוויי. מרחוב 57. אני מתה להביא אותו אלי הביתה. חדר האורחים ממש צועק לזה.”
“אה, את מתכוונת לזה שאת מרהטת, הא?”
“כן, אבל אני גם רוצה מדי פעם לנגן אחרי ארוחת הערב. אי אפשר להקשיב לתקליטים כל הזמן. תיכננתי את הכל; ספרים שמלמדים איך לנגן, ספרים שמלמדים איך לכוון פסנתר – תיכננתי את הכל; חוץ מאיך להעביר את הפסנתר.”
“כן, אבל… אבל בטח בכל העיר יש דירות עם פסנתרים בתוכן,” מחה, “לפחות מאות פסנתרים. זה הגיוני. למה את לא הולכת לגור באחת מהן?”
“לעולם לא! אני אוהבת את הדירה שלי. לקח לי חמש שנים לקשט אותה והיא יפהפיה. חוץ מזה, יש גם הענין של המים.”
הוא הינהן. “מים זה כאב ראש. איך את משיגה אותם?”
“אני גרה בבית סירות בסנטרל פארק, איפה שהחזיקו את דגמי היאכטות. הבית עומד מול בריכת הדגמים. זה מקום נחמד, והכל מסודר בו. אנחנו יכולים יחד להכניס את הפסנתר לשם. זה לא יהיה קשה.”
“טוב, אני לא יודע, לנה…”
“לינדה.”
“סליחה, לינדה, אני…”
“אתה נראה מספיק חזק. מה עשית לפני זה?”
“הייתי פעם מתאבק מקצועי.”
“זהו! ידעתי שאתה חזק.”
“הו, אני כבר לא מתאבק יותר. נהייתי אחר כך בארמן ונכנסתי לעסקי המסעדות. פתחתי את מסעדת ‘השמש’ בניו־הייבן. אולי שמעת על המקום?”
“אני מצטערת.”
“זה היה קצת מפורסם בחוגי הספורטאים. מה את עשית לפני זה?”
“עבדתי במחקר, בחברת בבד”ו."
“מה זה?”
“חברת פרסום.” הסבירה לו בחוסר סבלנות. “נוכל לדבר על זה יותר מאוחר, אם תשאר בסביבה, ואני אלמד אותך לנהוג, ונוכל להזיז את הפסנתר, ויש עוד כמה דברים שאני – אבל זה יכול לחכות – אחר כך תיסע לדרום.”
“אה, לינדה, אני לא יודע…”
היא אחזה בידיו של מאיו. “בוא, ג’ים, תהיה בחור טוב. אתה יכול להישאר איתי. אני טבחית נהדרת, ויש לי חדר אורחים נחמד…”
“בשביל מה לך אותו? זאת אומרת, הרי – אם את האדם האחרון על פני כדור הארץ…”
“זו שאלה טפשית. בית טוב צריך שיהיה בו חדר אורחים. אתה תאהב את הדירה שלי. הפכתי את הגשר לגינה, ואתה יכול לשחות בבריכה, ונשיג לך יגואר חדש… אני יודעת איפה אחת מהן תקועה.”
“אני דווקא חושב, שהייתי רוצה קדילאק.”
“אתה יכול לקבל כל מה שתרצה. אז מה אתה אומר, ג’ים? עשינו עסק?”
“בסדר, לינדה.” מילמל באי־רצון, “עשינו עסק.”
הבית היה באמת חביב, בעל גג פגודה מנחושת ירוקה, קירות אבן וחלונות עמומים. הבריכה העגולה שבחזית הבית הבהיקה בברק כחול תחת קרני השמש הרכות של חודש יולי, וברווזים גיעגעו ושחו הלוך ושוב. הדשאים המשופעים שיצרו מעין אמפיתיאטרון סביב הבריכה היו מדורגים ומעובדים. הבית פנה לכיוון מערב ומאחוריו השתרע סנטרל פארק, כאחוזה מוזנחת.
מאיו הביט בבריכה במבט מהורהר. “חבל שאין בה סירות.” אמר.
“הבית היה מלא בהן כשניכנסתי לגור כאן,” אמרה לינדה.
“כשהייתי ילד תמיד רציתי שיהיה לי דגם של סירה. פעם אפילו –” מאיו עצר בדיבורו. קול חבטה עמום נשמע ממקום כלשהו; סדרה בלתי קצובה של מהלומות כבדות. הרעש פסק באותה פתאומיות בה החל. “מה זה היה?” שאל מאיו.
לינדה משכה בכתפיה. “אני לא בטוחה. אני חושבת שזו העיר מתפרקת. מדי פעם אתה תראה איזה בנין מתמוטט. אתה מתרגל לזה.” ההתלהבות חזרה וניצתה בקירבה. “עכשיו בוא ניכנס. אני רוצה להראות לך הכל.”
לינדה התפוצצה מגאוה, ופיה שפע תיאורים מפורטים על שיטות הקישוט שלה, תיאורים שהביכו את מאיו; אלא שהוא התרשם ביותר מחדר השינה הויקטוריאני שלה, המיטה המלכותית, והמטבח הכפרי שבמרכזו עמד תנור בישול המופעל בקרוסין.
חדר האורחים הקולוניאלי, שבו ניצבה מיטה רחבת ידיים, שטיח עבה ומנורות – הדאיג אותו.
“זה קצת נשי, לא?”
“בטח. אני בחורה.”
“כן, בטח. אני מתכוון…” מאיו הביט סביבו בספקנות. “טוב, בחור רגיל שיהיו סביבו דברים שהם לא כל כך עדינים כמו זה. בלי להעליב.”
“אל תדאג, המיטה הזו דווקא חזקה. עכשיו תזכור ג’ים, אל תשים רגליים על כיסוי המיטה ואל תשכח להוריד אותו בלילה. אם הנעליים שלך מלוכלכות, תוריד אותן לפני שאתה נכנס לחדר. השגתי את השטיח הזה מהמוזיאון, ואני לא רוצה שייהרס. יש לך בגדים להחלפה?”
“לא. רק מה שיש עלי.”
“נצטרך להשיג לך כמה דברים חדשים מחר. הבגדים האלה שאתה לובש הם כל כך מלוכלכים שלא כדאי לכבס אותם.”
“תשמעי,” אמר ביאוש, “אני חושב שאולי יותר טוב שאני אשן בחוץ, בפארק.”
“למה לעזאזל?”
“תראי, אני רגיל לזה יותר מאשר לבתים. אבל את לא צריכה לדאוג, לינדה. אני אהיה בסביבה במקרה שתצטרכי אותי.”
“למה שאני אצטרך אותך?”
“כל מה שאת צריכה לעשות זה לצעוק.”
“שטויות,” אמרה לינדה בקשיחות. “אתה האורח שלי, ואתה נשאר כאן. עכשיו לך תנקה; אני הולכת להכין ארוחה. הו, לעזאזל, שכחתי לקנות סרטנים.”
את הארוחה, שהוכנה בפיקחות מקופסאות שימורים, הגישה לו במערכת אוכל מחרסינת פורניסטי מהודרת וסכו"ם כסף שוודי. זו היתה ארוחה אופיינית לאישה, וכשהסתיימה נותר מאיו רעב, אך היה מנומס מדי מכדי לציין זאת. הוא היה עייף מדי מכדי להמציא תרוץ כלשהו שייאפשר לו לצאת ולשחר לטרף רציני כלשהו. הוא פנה לעבר המיטה, זכר להסיר את נעליו, אך שכח את עניין הכיסוי.
מאיו התעורר בבוקר יום המחרת לקול גיעגועים ומשק כנפים עז, התגלגל מן המיטה ופנה לעבר החלון במהירות, שאיפשרה לו להספיק ולראות כיצד הברווזים מנושלים מן הבריכה על ידי דבר מה שניראה כמו בלון אדום. כאשר חזרו עיניו והתמקדו, ראה שהיה זה כובע־ים. הוא יצא לעבר הבריכה, מתמתח וגונח. לינדה צהלה בעליזות ושחתה לעברו. היא הניפה עצמה אל מחוץ לבריכה. כובע הים שלראשה היה כל לבושה. מאיו נסוג ממטר הטיפות שהתיזה על סביבותיה.
“בוקר טוב,” אמרה לינדה. “ישנת טוב?”
“בוקר טוב,” אמר מאיו. “אני לא יודע. המיטה הזאת עושה לי קצת כאבי גב. אוי, המים בטח קרים. יש לך עור ברווז.”
“לא, הם נהדרים.” היא הסירה את כובע הים ופיזרה את שערה. “איפה המגבת? הו, הנה. קדימה, ג’ים, תיכנס. תרגיש נפלא.”
“אני לא אוהב כשקר לי.”
“אל תהיה תינוק.”
קול רעם אדיר פילח את שקט הבוקר. מאיו הביט אל השמים הבהירים בהשתוממות.
“מה לעזאזל, זה היה?” קרא.
“שים לב,” הורתה לינדה.
“זה נשמע כמו בום על־קולי.”
“הנה שם!” קראה, מצביעה מערבה. “רואה?”
אחד מגורדי השחקים במערב התמוטט ברוב הוד והדר ושקע בענן אדיר של אבק, אבן ושברי עץ. שניות מספר מאוחר יותר שמעו את רעם ההתמוטטות.
“בן אדם, איזה דבר!” מילמל מאיו ביראה.
“עליתה ונפילתה של האימפריה. מתרגלים לזה. עכשיו קפוץ פנימה, ג’ים. אביא לך מגבת.”
היא רצה לתוך הבית. הוא הסיר את מכנסיו וגרביו, אך המשיך לעמוד על שפת הבריכה ולתחוב בעגמומיות את קצות אצבעות רגליו לתוך המים, כאשר חזרה לינדה אוחזת בידה מגבת ענקית.
“זה נורא קר,” התלונן.
“לא היית עושה מקלחות קרות כשהיית מתאבק?”
“לא אני! רק במים רותחים.”
“ג’ים, אם תמשיך לעמוד שם, אף פעם לא תיכנס פנימה. הבט על עצמך, אתה רועד כולך. היכנס פנימה, על התנור יש דלי עם מים רותחים. לך להתגלח. אל תטרח להתלבש. אחרי ארוחת הבוקר אנחנו הולכים להשיג לך בגדים חדשים ואחר כך… הפסנתר.”
“אני לא יכול להסתובב ערום ברחוב,” אמר לה מזועזע.
“אל תהיה טפשון. מי יראה אותך? בוא מהר.”
הם נסעו ל’אברקרומבי את פיטץ' בפינת שדרות מדיסון ורחוב 45. לינדה סיפרה לו שהיא לקוחה שלהם זה שנים רבות, והראתה לו ערמת חשבונות שצברה אצלם. מאיו הביט בהם בסקרנות בזמן שלינדה נטלה את מידותיו ופנתה לחפש ביגוד מתאים. כאשר חזרה וזרועותיה עמוסות, מצאה אותו כמעט כעוס.
“ג’ים, מצאתי זוג מגפי עור יפהפיים וחליפת ספארי וגרבי צמר וחולצות ו־”
“שמעי,” הפסיק אותה. “את יודעת בכמה מסתכמים החשבונות שלך כאן? כמעט חמשת אלפים ומאתיים דולר.”
“באמת? בוא, נסה קודם את המכנסיים, הם בדיוק מתאימים לך.”
“בטח השתגעת, לינדה. בשביל מה את צריכה את כל הזבל הזה?”
“הגרביים מספיק גדולות? איזה זבל? אני צריכה הכל.”
“כן? למשל…” הוא ריפרף בין החשבונות. “למשל, משקפת מים תת־מימית עם עדשות פלקסיגלאס, $27.25. בשביל מה?”
“בשביל לראות עד תחתית הבריכה.”
“ומה בקשר למערכת סכו”ם מפלדת אל־חלד לארבעה אנשים, $139.90?"
“זה טוב כשאני עצלנית ולא רוצה לחמם מים. את כלי האל־חלד אפשר לשטוף במים קרים.” היא הביטה בו במבט מעריץ. “הו, ג’ים, בוא ותסתכל בראי. אתה ממש רומנטי, כמו צייד גדול מסיפורי המינגווי.”
הוא הניד בראשו. “אני לא יודע איך תצליחי אי־פעם לשלם את החובות שלך. את צריכה לרסן קצת את הבזבזנות שלך, לינדה, – אולי מוטב שבכלל נשכח מהפסנתר, הא?”
“לעולם לא,” אמרה לינדה בעקשנות. “לא איכפת לי כמה זה יעלה. הפסנתר הוא השקעה כדאית לטווח ארוך.”
היא היתה מטורפת מהתלהבות כאשר עשו את דרכם צפונה לעבר חדר התצוגה של שטיינווי; וכשעמלו על הזזת הפסנתר היתה לעזר ולמכשלה כאחת. לאחר אחר־צהריים ארוך של זיעה ומאמץ, הצליחו להציב את הפסנתר בחדר האורחים של לינדה. מאיו ניענע את הפסנתר ניענוע אחרון כדי לוודא את יציבותו, ואחר כך שקע בכורסה, כולו סחוט. “ישו!” גנח, “היה לי הרבה יותר קל לוא הלכתי ברגל דרומה.”
“ג’ים!” לינדה רצה לקראתו והשליכה עצמה עליו בחיבוק לוהט. “ג’ים, אתה מלאך. אתה נפלא. אתה בסדר?”
“אני בסדר,” גנח. “רדי ממני, לינדה. אני לא יכול לנשום.”
“אני פשוט לא יכולה להודות לך מספיק. כבר שנים אני חולמת על זה. אינני יודעת מה לעשות כדי להודות לך. כל מה שאתה רוצה, רק תגיד.”
“אה,” אמר, “כבר עשית לי תספורת.”
“אני רצינית.”
“את לא מלמדת אותי לנהוג?”
“כמובן. במהירות האפשרית. לכל הפחות את זה אני יכולה לעשות.” לינדה הירפתה ממנו והתיישבה בכיסא סמוך, עיניה נעוצות בפסנתר.
“אל תעשי כל כך הרבה רעש מכלום,” אמר והתייצב על רגליו. הוא התיישב ליד הפסנתר, ירה לעברה חיוך נבוך מעבר לכתפו, שלח ידו והחל לנגן בהיסוס את ‘מינואט ב־G’.
לינדה נאנקה בתדהמה והזדקפה כברק בכיסאה. “אתה יודע לנגן,” לחשה.
“לא רציני. לקחתי שעורי פסנתר כשהייתי ילד.”
“אבל אתה עוד זוכר.”
“קצת.”
“אתה יודע לקרוא תווים?”
“ידעתי פעם.”
“תוכל ללמד אותי?”
“אני חושב שכן; זה קצת קשה. הנה, עוד מנגינה אחת שלמדתי.” הוא התחיל להתעלל ב’וולס הדנובה'. בהתחשב בעובדה, שהפסנתר היה בלתי מכוון, ובטעויות הנגינה שלו, היו התוצאות המוזיקליות איומות.
“נפלא!” התנשמה לינדה. “פשוט נפלא!” היא לטשה את עיניה בגבר ועל פניה השתלטה לאיטה הבעה החלטית. היא חצתה באיטיות את החדר לעבר מאיו והניחה את ידיה על כתפו.
הוא הביט מעלה. “מה העניין?”
“כלום,” ענתה. “אתה תנגן על הפסנתר. אני אכין את ארוחת הערב.”
אלא שלמשך שארית אותו ערב, היתה לינדה כה מוטרדת ומרוכזת בעצמה עד כי הדבר גרם לעצבנות־מה אצל מאיו. הוא הלך לישון מוקדם.
רק בשלוש אחר הצהריים למחרת, הצליחו למצוא מכונית פועלת. זו לא היתה קדילאק אלא שברולט. הם נסעו למוסך שבשדרה העשירית וחזרו לצד המזרחי, שם חשה לינדה בטוחה יותר. היא הודתה, כי גבולות עולמה השתרעו מן השדרה השלישית עד החמישית, ומרחוב 42 לרחוב 68. מחוץ לתחום זה חשה שלא בנוח.
היא העבירה למאיו את ההגה, והניחה לו לזחול מעלה ומטה בשדרה החמישית, זינוקים ועצירות. הוא התחכך בחמש מכוניות נטושות, אחת־עשרה פעמים, ונסע לאחור לתוך דלת של חנות כלבּו, שלמרבית המזל לא היתה עשויה זכוכית. הוא רעד מעצבנות.
“זה באמת קשה,” התלונן.
“זו רק שאלה של אימון,” הבטיחה לו. “אל תדאג. אני מבטיחה לך שתהיה מומחה, אפילו אם זה יקח חודש.”
“חודש שלם!”
“אמרת בעצמך שאתה לומד לאט, נכון? אל תאשים אותי. עצור כאן לרגע.”
השברולט עצרה במקום, כאילו נתקלה בקיר. לינדה יצאה החוצה.
“חכה לי.”
“מה עניין?”
“הפתעה.”
היא רצה לתוך החנות ונעלמה לחצי שעה. כשחזרה, היתה לבושה שמלה שחורה דקיקה, פנינים ונעלי־אופרה גבוהות עקב. היא סידרה את שערותיה מעל ראשה. מאיו הביט בה בפליאה כשנכנסה למכונית.
“מה כל זה?” שאל.
“חלק מההפתעה. פנה ימינה ברחוב 52.”
הוא התאמץ והתניע את המכונית והסיע לאותו כיוון. “למה התלבשת כל כך יפה בשמלת הערב הזאת?”
“זו שמלת קוקטייל.”
“למה?”
“כדי שאהיה לבושה יפה בשביל המקום שאליו אנחנו הולכים. היזהר, ג’ים!”
לינדה סובבה חדות את ההגה והצליחה למנוע התנגשות במשאית ריקה לאיסוף אשפה, שהיתה תקועה באמצע הכביש. “אני לוקחת אותך למסעדה מפורסמת.”
“לאכול?”
“לא, טיפשוני. לשתות. אתה האורח שלי, ואני חייבת לשעשע אותך. סע בכיוון זה, מצד שמאל. תנסה לראות אם אתה יכול למצוא מקום חנייה.”
החנייה בוצעה בצורה נוראה. כשיצאו מהמכונית, עצר מאיו במקומו וריחרח בסקרנות בחלל האויר.
“את מריחה?” שאל.
“מריחה מה?”
“את הריח המתוק הזה.”
“זה הבושם שלי.”
“זה משהו שבאויר. קצת מתוק ודחוס. אני מכיר את הריח הזה מאיזה מקום, אבל אינני יודע בדיוק מאיפה.”
“לא משנה. בוא ניכנס.” היא הובילה אותו לתוך המסעדה. “היית צריך לענוב עניבה,” לחשה. “אבל אולי נצליח להיכנס איכשהו גם בלי זה.”
מאיו לא התרשם ביותר מעיצוב המסעדה, אך הוקסם מדיוקני האישים שהיו תלויים בבאר. הוא בילה רגעים ארוכים נכווה בקצות אצבעותיו מן הגפרורים שהדליק, בצפיה בתצלומי כוכבי הקולנוע והטלויזיה המפורסמים. כשלינדה חזרה לבסוף מן המטבח ונר דולק בידה, ניפנה אליה מאיו בלהיטות.
ראית כאן פעם מישהו מהשחקנים האלה?" שאל.
“אני חושבת שכן. רוצה משהו לשתות?”
“בטח, בטח. אבל אני רוצה לשוחח קצת על השחקנים האלה.”
הוא ליווה אותה לכסאות המוגבהים שליד הבאר, הסיר מהם את האבק וסייע לה, באבירות רבה, להתיישב עליהם. אז קפץ לצדו השני של הדלפק, שלף את מטפחתו וניקה את משטח המהגוני במקצועיות. “זו המומחיות שלי,” חייך חיוך רחב. הוא העטה על פניו את ארשת הידידות הבלתי מחייבת, האופיינית למוזג מקצועי. “ערב טוב, גברתי, לילה נחמד. מה תזמיני?”
“אה, היה לי יום קשה היום בחנות! מרטיני יבש און־דה־רוקס. ועדיף שתכין כפול.”
“כמובן, גברתי. לימון או זית?”
“בצל.”
“גיבסון כפול און־דה־רוקס. בסדר.” מאיו חיפש מתחת לדלפק ומאחורי הבאר ובסופו של דבר שלף משם וויסקי, ג’ין ומספר בקבוקי סודה שאיבדו במשך הזמן רק חלק מדו־תחמוצת־הפחמן האצורה בהם. “אני חושש שנגמר לנו המרטיני, גברתי. מה עוד תזמיני?”
“הו, זה נחמד נורא. סקוץ', בבקשה.”
“הסודה היא בלי גזים,” הצהיר. “וגם אין קרח.”
“לא נורא.”
הוא שטף בסודה את אחת הכוסות ומזג לה משקה.
“תודה רבה. שתה אחד על חשבוני, בארמן. מה שמך?”
“קוראים לי ג’ים, גברת. לא, תודה, אני אף פעם לא שותה כשאני בתפקיד.”
“אז תפסיק להיות בתפקיד ושתה איתי.”
“אני אף פעם לא שותה כשאני לא בתפקיד, גברת.”
“קוראים לי לינדה.”
“תודה רבה, מיס לינדה.”
“אתה רציני בקשר לזה שאתה לא שותה אף פעם?”
“כן.”
“טוב, לחיים.”
“דבורים!” התפרץ לפתע מאיו.
לינדה נבהלה. “דבורים מה?”
“הריח ההוא. כמו בתוך כוורת דבורים.”
“הו, אין לי מושג בעניינים האלה,” אמרה באדישות. “עוד כוסית, בבקשה.”
“עוד כוסית בדרך. עכשיו הקשיבי, בקשר לשחקנים האלה. את באמת ראית אותם? באופן אישי?”
“נו, בטח. לחיים ג’ים”.
“שיהיו כל ימיך שבתות!”
לינדה תמהה. “למה שבתות?”
“יום חופש.”
“הו.”
“אלו שחקנים ראית?”
“כל מי שרק תגיד, ראיתי,” צחקה. "אתה מזכיר לי את הילד של השכנים שלנו. כל הזמן הייתי צריכה לספר לו על השחקנים שראיתי. יום אחד אמרתי לו שראיתי פה אפילו את ג’ון ווין והוא שאל אותי, “עם הסוס שלו?”
מאיו לא הבין מה הבדיחה אך בכל זאת נפגע. בדיוק ברגע שלינדה עמדה להפיס את דעתו, החל הבאר לרעוד בעדינות, ובו זמנית נשמע קול רעם תת־קרקעי עמום. הוא נשמע מרחוק כאילו מתקרב והולך, ואחר כך גווע לאיטו. הרעידות פסקו. מאיו לטש עיניו בלינדה.
“ישו! את חושבת שהבניין הזה אולי יפול?”
היא הנידה בראשה לשלילה. “לא. כשהבניין נופל, הוא תמיד נופל ב’בום' אחד גדול. אתה יודע, כמו מה זה נשמע עכשיו? כמו הרכבת התחתית של לקסינגטון אבניו.”
“הרכבת התחתית?”
“אה־הה. היא כאן בסביבה.”
“זה מטורף לגמרי. איך יכולה רכבת לפעול?”
“אני לא אמרתי שהיא פועלת. אמרתי שזה נשמע כאילו היא פועלת. עוד כוסית, בבקשה.”
“אנחנו צריכים עוד סודה.” ותפריט גדול. פניו היו חיוורות. “לינדה, מוטב שתרגעי קצת,” אמר. “את יודעת כמה עולה כאן על משקה? $5.20 הביטי.”
“לעזאזל עם החשבונות האלה. בוא נעשה קצת חיים. כוסית כפולה, בארמן. אתה יודע משהו, ג’ים? לו נשארת בעיר הייתי יכולה להראות לך איפה גרו כל השחקנים, תודה רבה. לחיים. הייתי יכולה לקחת אותך לבבד”ו. ולהראות לך סרטים שלהם. נו, מה דעתך? כוכבי קולנוע כמו… רד… מי?"
“בארבר.”
“רד בארבר, ורוקי גיפורד, ורוקי קייסי, ורוקי נו הסנאי המעופף.”
“את סתם מותחת אותי,” אמר מאיו, נעלב.
“אני, אדוני? מותחת אותך?” אמרה לינדה בהדרת כבוד. “למה שאעשה דבר כזה? אני סתם מנסה להיות נחמדה. מנסה לשעשע אותך. אמא שלי אמרה לי, לינדה, היא אמרה לי, רק תזכרי את זה בקשר לגבר, תמיד תלבשי מה שהוא רוצה ותגידי מה שהוא רוצה לשמוע, זה מה שאמרה לי. אתה רואה את השמלה הזאת?” תבעה לדעת.
“היא נחמדה, אם לזה את מתכוונת.”
“אתה יודע כמה שילמתי בעדה? מאתיים תשעים ותשע ותשעים.”
“מה? שלוש מאות דולר בשביל דבר קטן כזה?”
“זה לא דבר קטן. זו שמלת קוקטייל שחורה. ושילמתי ששים דולר בעד הפנינים. מלאכותיות,” הסבירה, “ומאה שמונים בעד הנעלים. ומאה עשרים בעד הבושם. שש מאות וששים דולר בשביל שיהיה לך נחמד. נחמד לך?”
“בטח.”
“אתה רוצה להריח אותי?”
“אני כבר מריח.”
“בארמן, עוד כוסית.”
“חוששני שאני לא יכול לתת לך, גברת.”
“למה לא?”
“כבר שתית מספיק.”
“עוד לא שתיתי מספיק,” אמרה לינדה בקול נעלב. “איפה הנימוס שלך?” היא אחזה בבקבוק הוויסקי. “בוא, נרביץ כמה כוסיות ונדבר על שחקנים עד שיעלה עשן. לחיים. הייתי יכולה לקחת אותך לבבד”ו ולהראות לך את הסרטים שלהם. מה דעתך?"
“כבר שאלת אותי.”
“לא ענית. אתה אוהב סרטים? אני שונאת אותם, אבל כבר אסור לי לרדת עליהם. הסרטים הצילו אותי, כשהבלגן התחיל.”
“למה את מתכוונת?”
“זה סוד, מבין? רק בינך וביני. אם איזו סוכנות אחרת תשמע על זה…”
לינדה הביטה סביבה בגניבה, ואחר כך הנמיכה קולה. “בבד”ו הצליחו לאתר את הארגז ההוא, שהיה מלא בסרטים אילמים ישנים. סרטים אבודים, מבין?" אף אחד לא ידע שהסרטים האלה עוד קיימים. הם יכלו לעשות מהם יופי של סידרה בטלויזיה. אז הם שלחו אותי למכרה הנטוש הזה בג’רזי, לרשום את המלאי."
“במכרה?”
“נכון. לחיים.”
“למה הסרטים היו במיכרה?”
“סרטים ישנים. אצטון. דליקים. גם נרקבים. צריך לשמר כמו יין – לכן היו שם. אז לקחתי איתי שתי עוזרות ובילינו סוף שבוע שם למטה, ועבדנו.”
“נשארתן במכרה סוף־שבוע שלם?”
“הה־הה. שלוש בחורות. יום שישי עד יום שני. זו התוכנית. חשבתי שיהיה בידור. לחיים. אז ככה. איפה הייתי? הה. זהו זה. לקחנו שמיכות, סבונים, הרבה אוכל, כל הקישקושים והלכנו לעבוד. אני זוכרת את הרגע כשהפיצוץ התחיל. הסתכלתי על גלגל מס' 4 בסרט גרמני אחד. היה לי גלגל מס' אחד, שניים, ארבע, חמש, שש. לא היה שלוש. באנגו. לחיים.”
“אלוהים אדירים. ומה אז?”
“העוזרות שלי נכנסו לפאניקה. לא רצו להישאר. לא ראיתי אותן יותר. אבל ידעתי, ידעתי. המשכתי את הפיקניק עד אין סוף. ואחר כך המשכתי עוד. בסוף יצאתי. ובשביל מה יצאתי? בשביל מי?” היא החלה להתייפח. “בשביל אף אחד. אף אחד לא נשאר. כלום.” היא אחזה בידיו של מאיו. “למה לא תישאר?”
“להישאר? איפה?”
“כאן.”
“אני נשאר.”
“אני מתכוונת להרבה זמן. למה לא? מה, אין לי בית נחמד? וכל ניו־יורק בשבילנו. ויש לנו משק בשביל פרחים וירקות. ונוכל לגדל פרות ותרנגולות. ללכת לדוג. לנהוג מכוניות. לבקר במוזיאונים. גלריות. להשתעשע…”
“את עושה את כל זה כבר עכשיו. את לא צריכה אותי בשביל זה.”
“אני צריכה. צריכה.”
“בשביל מה?”
“בשביל שיעורי פסנתר.”
אחרי רגע ארוך, הוא אמר, “את שיכורה.”
“לגמרי, אדוני, לגמרי.”
היא הניחה ראשה על הדלפק, חייכה אליו חיוך שובב ועצמה את עיניה. רגע מאוחר יותר ידע מאיו שהיא נרדמה. הוא קימץ את שפתיו. אחר כך יצא מאחורי הדלפק, סיכם את חשבון המשקאות והשאיר חמישה עשר דולר מתחת לבקבוק הוויסקי.
הוא אחז בכתפה של לינדה וניענע אותה בעדינות. היא צנחה אל בין זרועותיו ושערה גלש על כתפיה. הוא כיבה את הנר, הרים את לינדה וגרר אותה לשברולט. ואז, תוך ריכוז מאומץ, נהג בחושך בחזרה לעבר בית הסירות. הדבר ארך כארבעים דקות.
הוא גרר את לינדה לחדר השינה שלה והניח אותה על גבי המיטה שהיתה מקושטת כולה בבובות. לינדה התהפכה מיד, אחזה באחת הבובות ונרדמה. מאיו הדליק נר וניסה לגרום לה להזדקף. היא התמוטטה שוב, מצחקקת.
“לינדה,” אמר. “את צריכה להוריד את הבגד הזה.”
“מף.”
“את לא יכולה לישון בו. זה עולה שלוש מאות דולר.”
“מאתיים תישעים ותשע, תיש’ים.”
“בואי, מותק.”
“פם.”
הוא גילגל עיניו ביאוש ואז הפשיט אותה, תלה בזהירות את שמלת הקוקטייל על אחד הקולבים והעמיד את נעלי האופרה באחת הפינות. הוא לא הצליח לחלץ את הפנינים (המלאכותיות), ולכן השכיב אותה לישון כשהן עדיין כרוכות סביב צווארה. בשכבה על הסדינים הכחולים־כהים, עירומה כולה, פרט למחרוזת הפנינים, נראתה לינדה כנסיכה נורדית.
“אה, לקחת את הבובות שלי?” מילמלה.
“לא. הן כולן לידך.”
“ככה צריך. לא יושנת בלי הבובות.” היא שלחה ידה וליטפה אותן בחיבה. “לחיים. לחיים.” מילמלה..
“נשים!” נחר מאיו בבוז. הוא כיבה את הנר, מעד החוצה וטרק את הדלת מאחורי גבו.
בבוקר יום המחרת, חזר מאיו לצלילי גיעגועיהם של הברווזים המנושלים. הבלון האדום שט על פני מי הבריכה, בהיר לאור השמש הזורחת. מאיו היה מעדיף שבבריכה ישוט לו דגם של סירה, במקום מין בחורה כזאת שמשתכרת בבארים. הוא יצא החוצה וקפץ לתוך המים, מתרחק מלינדה מרחק רב ככל האפשר. הוא ניצב במים והרטיב את חזהו, כאשר לפתע אחז משהו בקרסולו ונגס בו. הוא פלט צווחה, ומצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול עיניה הזורחות של לינדה שפרצו מתוך המים שלידו.
“בוקר טוב,” צחקה.
“מצחיק מאד,” מילמל.
“אתה נראה מרוגז הבוקר.”
הוא נהם.
“ואני לא מאשימה אותך. עשיתי דבר נורא אתמול בלילה. לא נתתי לך ארוחת ערב.”
“אני לא התכוונתי לארוחת ערב,” אמר בגאווה.
“לא? אז למה לעזאזל אתה מרוגז?”
“אני לא סובל נשים שמשתכרות.”
“מי השתכר?”
“את.”
“לא השתכרתי,” אמרה בנימה נעלבת.
“לא? את מי היה צריך להפשיט ולהשכיב כמו ילד קטן?”
“ומי היה יותר מדי טיפש ושכח להוריד לי את הפנינים?” השיבה. “החוט נקרע וישנתי כל הלילה על אבני חצץ. אני מכוסה בנקודות שחורות וכחולות. תיראה. פה ופה ו־”
“לינדה,” הפסיק אותה בטון חמור, “אני רק בחור פשוט מניו־הייבן. אין לי מה לעשות עם בחורות מפונקות שאוספות חשבונות־תשלום גדולים, וכל הזמן מתגנדרות או מסתובבות בבארים חשוכים ומשתכרות שם.”
“אם אתה לא מסתדר איתי, אז למה אתה נשאר?”
“אני הולך,” אמר. הוא יצא מהבריכה וייבש עצמו במגבת. “אני הולך דרומה. כבר היום.”
“הליכה נעימה.”
“אני נוהג.”
“מה אתה נוהג? מכונית־צעצוע?”
“בשברולט.”
“ג’ים, אתה לא רציני?” גם היא יצאה מן הבריכה, מזועזעת. “אתה באמת עוד לא יודע לנהוג.”
“לא? מי הסיע אותך אתמול הביתה אחרי שהשתכרת?”
“אתה תסתבך בצרות איומות.”
“שום דבר שלא אוכל לצאת ממנו. חוץ מזה, אני לא יכול להשאר כאן לנצח. את בחורה יפה; את רוצה רק לשחק כל הזמן. אני, יש לי דברים רציניים בראש. אני צריך ללכת דרומה ולמצוא בחור שמתמצא בטלויזיה.”
“ג’ים, אתה לא מבין אותי בכלל. אני בכלל לא כזאת. תראה, תראה כמה יפה סידרתי את הבית. אתה חושב שהייתי יכולה לעשות את זה אם כל הזמן הייתי הולכת למסיבות?”
“עשית עבודה יפה,” הודה.
“אל תעזוב היום, בבקשה. אתה עוד לא מוכן.”
“או, את רק רוצה שאני אשאר בסביבה ואלמד אותך לנגן.”
“מי אמר דבר כזה?”
“את אמרת. אתמול בלילה.”
היא קימטה את מצחה, הסירה את כובע הים, אחזה את המגבת והתחילה להתנגב. לבסוף אמרה, “ג’ים, אגיד לך את האמת. נכון, אני באמת רוצה שתישאר קצת. אני לא מכחישה. אבל לא הייתי רוצה שתישאר כאן תמיד. בסך הכל, מה יש לנו במשותף יחד?”
“את כל כך עירונית,” נהם.
“לא. לא זה. בכלל לא זה. זה הכל בגלל שאתה בחור ואני בחורה, ואנחנו לא יכולים להציע שום דבר האחד לשני. אנחנו שונים. יש לנו טעם שונה ודברים שונים בראש. עובדה או לא?”
“עובדה.”
“אבל אתה עדיין לא מוכן. אז אני אגיד לך מה; אנחנו נבלה את כל הבוקר בשיעורי נהיגה ואחר כך נשתעשע. מה היית רוצה לעשות? לעשות קניות? ללכת למסעדה? לבקר במוזיאון? לעשות פיקניק?”
פניו התבהרו. “הו, את יודעת משהו? בחיים שלי לא הייתי בפיקניק. הייתי פעם במשהו דומה כשהייתי מבוגר. אבל זה לא כמו שאתה ילד.”
היא שמחה. “אז נעשה לנו פיקניק־ילדים אמיתי.”
והיא הביאה איתה את הבובות. היא גררה אותן בזרועותיה, בעוד מאיו נשא את סל המצרכים ויחדיו פנו לעבר אנדרטת ‘עליסה בארץ הפלאות’ אשר בסנטרל פארק. הפסלים הדהימו את מאיו, אשר מעולם לא שמע קודם לכן אודות לואיס קרול. בעת שסידרה את בובותיה ופרשה את המצרכים, סיפרה לינדה למאיו את תמצית הספור, ותיארה כיצד ראשי הברונזה של פסלי אליס, הכובען המטורף והארנב, שופשפו עד ברק בידי נחילי ילדים ששיחקו על גבי פסלים אלה את ‘מלך ההר’.
“מצחיק. אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה,” אמר.
“אני לא חושבת שהיתה לך ילדות אמיתית, ג’ים.”
“למה את אומרת דבר כזה?” הוא עצר, היטה ראשו הצידה והקשיב קשב רב.
“מה העניין?” שאלה לינדה.
“את שומעת את העורבני?”
“לא.”
“שמעי. הוא משמיע קול מצחיק, כמו פלדה.”
“פלדה?”
“כן, כמו… כמו שתי חרבות בדו־קרב.”
“אתה צוחק ממני?”
“לא. באמת.”
“אבל ציפורים מצייצות; הן לא עושות קולות.”
“לא תמיד. העורבים מחקים המון קולות. וגם תוכים, אבל למה להם לחקות קולות של חרבות? איפה שמעו דבר כזה?”
“אתה באמת נער־כפר, נכון, ג’ים? דבורים ועורבנים ותוכים וכל זה…”
“את בטח צודקת. רציתי לשאול אותך: למה שתגידי דבר כזה, שלא היתה לי ילדות אמיתית?”
“הו, בגלל דברים כאלה, כמו זה שלא שמעת על עליסה, שאף פעם לא היית בפיקניק ושתמיד רצית דגמים של סירות.” לינדה פתחה בקבוק כהה. “רוצה קצת יין?”
“כדאי שתזהרי עם זה,” הזהיר.
“תפסיק עם השטויות, ג’ים. אני לא שיכורה כרונית.”
“השתכרת או לא השתכרת אתמול בלילה?”
היא נכנעה. “או קיי, אז השתכרתי; אבל זה היה רק בגלל שזו פעם ראשונה מזה שנים רבות שאני שותה משהו.”
הוא היה מרוצה מכניעתה. “בטח, בטח.”
“בסדר? תצטרף אלי ליין?”
“טוב לעזאזל, למה לא?” גיחך. “בואי נעשה קצת חיים. תשמעי, זה פיקניק לא נורמלי וגם האוכל טוב מאד, איפה השגת את הצלחות האלה?”
“אצל אברקרומבי את פיטץ',” אמרה לינדה. “מערכת אוכל מפלדת אל־חלד לארבעה אנשים, $119.90. סקול. באמת ‘פישלתי’ אתמול, עם כל הרעש שעשיתי, הא? לחייך.”
“ולחייך!”
הם שתו והמשיכו לאכול בשתיקה חמימה, מחייכים בידידות זה לזו. לינדה הסירה את חולצת המשי שלה על מנת להשתזף בשמש אחר־הצהרים היוקדת, ומאיו תלה את החולצה בנימוס על ענף עץ סמוך. לפתע שאלה לינדה, “למה לא היתה לך ילדות, ג’ים?”
“הא, אני לא יודע.” הוא שקל את הבעיה. “אני חושב שזה בגלל שאמא שלי מתה כשהייתי ילד. ועוד משהו: הייתי צריך לעבוד הרבה.”
“למה?”
“אבי היה מורה. את יודעת כמה כסף אלה מרוויחים.”
“אה, אז בגלל זה אתה שונא פרופסורים וכאלה.”
“אני שונא?”
“בטח. בלי להעליב.”
“אולי אני שונא,” הסכים איתה. “אבא שלי בטח נורא התאכזב ממני, בגלל זה שהלכתי לשחק בקבוצת הראגבי בתיכון כשהוא רצה שיהיה לו איזה אינשטיין בבית.”
“אהבת ראגבי?”
“לא לשחק. ראגבי זה פשוט עסק טוב. הי, את זוכרת איך היינו בוחרים קבוצות כשהיינו בבית ספר? איבטי, ביבטי, זיבטי, זאב.”
“אנחנו היינו אומרים: איני, מיני, מייני, מו.”
“ואת זה את זוכרת? פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר.”
“בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ומכל הבחורים אותך אני אוהבת”
“אני בטוח שכל הבחורים אהבו אותך,” אמר מאיו בהבעה רצינית.
“לא, לא אותי.”
“למה לא?”
“הייתי גבוהה מדי.”
הוא נדהם. “אבל את לא גבוהה מדי,” הבטיח לה. “את בדיוק בגודל המתאים. מושלמת. ובנויה היטב. שמתי לב לזה כשהכנסנו את הפסנתר. יש לך שרירים טובים, לגבי בחורה. וביחוד ברגליים. שם זה הכי חשוב.”
היא הסמיקה. “נו, ג’ים.”
“לא, באמת.”
“עוד יין?”
“תודה. שתי גם את.”
“בסדר.”
קול רעם פילח את חלל האויר בבום על־קולי שלווה בשאגת אבנים מתדרדרות.
“הנה הלך עוד גורד־שחקים,” אמרה לינדה. “על מה דיברנו?”
“משחקים,” אמר מאיו. “סלחי לי שאני מדבר איתך בפה מלא.”
“הו, זה בסדר, ג’ים. תגיד ג’ים, אתם שיחקתם ‘גולם במעגל’ שם בניו־הייבן?” לינדה החלה לשיר, “יש לנו גולם במ־ע־גל, יש ל־נו גולם במ־ע־גל…”
“לינדה,” אמר ג’ים, מוקסם. “את באמת שרה יפה.”
“הו, אל תגזים.”
“כן, באמת. יש לך קול נהדר ואל תתווכחי איתי על זה. שבי רגע בשקט. אני צריך לחשוב על משהו.” הוא שקע במחשבות למשך רגעים מספר, במהלכם סיים בפיזור דעת את שתיית כוס היין שלו וקיבל כוס אחרת במקומה. לבסוף הגיע לכלל החלטה. “את חייבת ללמוד מוסיקה.”
“אתה יודע שאני מתה לזה, ג’ים.”
“אז אני אשאר כאן זמן מה ואלמד אותך. כל מה שאני יודע, רגע! רגע!” הוסיף בחופזה, מפסיק את קריאותיה הנרגשות. “אני לא מתכונן להישאר אצלך בבית. אסדר לי דירה משלי.”
“בטח, ג’ים. כל מה שאתה רוצה.”
“ואני לא מוותר על הדרום.”
“אני אלמד אותך לנהוג ג’ים. כמו שהבטחתי.”
הם צחקו יחדיו, השיקו כוסות וסיימו לשתות. לפתע זינק מאיו ממקומו, משך בשערה של לינדה ורץ לעבר פסלי ארץ הפלאות. כהרף עין טיפס והתיישב על ראש פיסלה של עליסה.
“אני מלך ההר!” צעק, מביט סביבו בגאוה מלכותית. “אני מלך ההר”. הוא פסק מצעקותיו באחת ולטש עיניו אל מאחורי הפסל.
“ג’ים, מה העניין?”
בלא לומר מאום, ירד מאיו מן הפסל ופסע לעבר ערמת לבנים שהיתה חבויה למחצה מתחת לשיחים ואזוב. הוא כרע על ברכיו והחל להסיר בעדינות את הלבנים מראש הערמה. לינדה רצה לעברו.
“ג’ים, מה קרה?”
“אלה היו פעם דגמים של סירות,” מלמל.
“זה נכון. מה, זה הכל? חשבתי שאתה חולה או משהו.”
“איך הם הגיעו לכאן?”
“אני זרקתי אותם לכאן.”
“את?”
“כן. אמרתי לך. הייתי צריכה לנקות את בית הסירות לפני שניכנסתי לגור בו. זה היה לפני הרבה שנים.”
“את עשית את זה?”
“כן. אני.”
“את רוצחת,” נהם לעברה. הוא הזדקף והביט בה בעיניים זועמות. “את רוצחת. את כמו כל הנשים, אין לך לב ונשמה. לעשות דבר כזה!”
הוא סב על עקביו ופנה לעבר בית הסירות. לינדה רצה בעקבותיו, מבולבלת כולה.
“ג’ים, אני לא מבינה, למה אתה כל כך כועס.”
“את צריכה להתבייש.”
“אבל הייתי צריכה למצוא לי מקום לגור. אתה לא יכול לצפות ממני לגור עם כל מיני דגמי סירות!”
“פשוט שכחי כל מה שאמרתי. אני הולך לארוז ואחר כך לדרום. לא הייתי נשאר איתך אפילו היית האדם האחרון על פני כדור הארץ.”
לינדה חזרה לעשתונותיה, ולפתע זינקה ורצה לפני מאיו. כאשר נכנס לבית הסירות מצא אותה עומדת ליד דלת חדר האורחים. בידה אחזה מפתח ברזל כבד.
“מצאתי את זה,” התנשפה. “החדר שלך נעול.”
“תני לי את המפתח, לינדה.”
“לא.”
הוא פסע פסיעות מספר לעברה, אך היא הביטה בו בהתגרות ולא נסוגה.
“קדימה,” אמרה לו, “תרביץ לי.”
הוא עצר. “אני לא מתחיל עם כאלה שאינם בגודל שלי.”
הם המשיכו לעמוד זה מול זה, בלא יכולת להיחלץ מהמצב.
“אני לא צריך את הציוד שלי,” מילמל מאיו לבסוף. “אני יכול למצוא ציוד אחר במקומו, במקום אחר.”
“טוב, לך וקח את הציוד שלך,” השיבה לינדה. היא השליכה לעברו את המפתח ופינתה את הדרך. אז גילה מאיו כי בדלת חדר השינה אין כלל מנעול. הוא פתח את הדלת, הביט פנימה, סגר אותה והביט אל לינדה. היא שמרה על הבעה פניה הקפואה, אך מגרונה התחילו להיפלט ציחקוקים חנוקים. הוא חייך חיוך רחב. אז פרצו שניהם בצחוק רועם.
“הו,” אמר מאיו, “באמת סידרת אותי. לא הייתי רוצה לשחק נגדך פוקר.”
“גם אתה רמאי לא קטן, ג’ים. פחדתי פחד מוות שאתה עומד להרביץ לי.”
“היית צריכה לדעת שאני לא אעשה דבר כזה.”
“כן, כנראה שכן. עכשיו בוא נשב ונשוחח על הכל בצורה הגיונית.”
“עזבי את זה, לינדה. אני קצת ירדתי מהפסים בגלל כל הסירות האלה…”
“אני לא מתכוונת לסירות; אני מתכוונת בקשר לדרום. כל פעם שאתה מתרגז, אתה מתחיל ללכת דרומה. למה?”
“אמרתי לך. למצוא איזה בחור שמבין בטלויזיה.”
“למה?”
“את לא תביני.”
“אני יכולה לנסות. מדוע לא תסביר לי מה אתה מחפש? בפרוט. אולי אוכל לעזור לך.”
“לא תוכלי לעשות כלום. את בחורה.”
“גם לבחורות יש כמה יתרונות. אני, לפחות, יכולה להקשיב. אתה יכול לסמוך עלי, ג’ים. נכון שאנחנו חברים? אז ספר לי על זה.”
טוב, אז כשקרה הפיצוץ הייתי בברקשייר יחד עם גיל ווטקינס. גיל היה חבר שלי, בחור טוב וגם פיקח באמת. הוא הספיק ללמוד שנתיים ב’אֶם.אַיי.טי.' לפני שזרקו אותו משם. הוא היה מהנדס קול או משהו כזה בתחנת הטלויזיה וו.נ.ה.א בניו־הייבן. לגיל היו מיליון תחביבים. אחד מהם היה ספל… ספלאולד – משהו שאינני זוכר בדיוק. זה קשור לחקר מערות.
כך או כך היינו שם בברקשייר בתוך מערה, ובילינו בה את כל סוף־שבוע כדי לצייר מפה שלה ולראות מאיפה בדיוק מגיע נחל תת־קרקעי שהיה שם. הבאנו איתנו אוכל וכל מיני דברים, וגם שקי שינה. המצפן שלנו השתגע במשך איזה עשרים דקות וזה היה צריך להיות רמז בשבילנו, אבל גיל אמר שזה נובע ממרבצי מתכת ודברים כאלה. רק כשיצאנו החוצה במוצאי יום ראשון, ראיתי מה היה שם ואני אומר לך שזה היה די מפחיד. גיל הבין מייד מה קרה. “ג’ים,” אמר לי. "הם הלכו ועשו את זה כמו שכולם ניבאו שיעשו. הם פוצצו, הרעילו, והקרינו את הכל מכאן עד לגיהנום, ואנחנו חוזרים עכשיו למערה הארורה הזאת, עד שהעסק יתנקה קצת.
ואז ירדנו גיל ואני בחזרה למערה וחילקנו את האוכל במנות קצובות, ונשארנו כמה זמן שיכולנו. לבסוף יצאנו ונסענו בחזרה לניו־הייבן. גם שם היה הכל מת. גיל חיבר כמה דברים, עשה מזה מכשיר רדיו וניסה לקלוט שידורים. כלום. ואז ארזנו הרבה שימורים ונסענו להתבונן מסביב: ברידג’פורט, ווטרביורי, הארטפורד, ספרינגפילד, פרובידנס, ניו־לונדון… מעגל שלם. כלום. אף אחד. ואז חזרנו לניו־הייבן והתיישבנו שם, ועשינו חיים לא רעים.
בבקרים היינו לוקחים את המצרכים וכל היתר, והיינו מטפלים בבית שיהיה בסדר. בלילות, אחרי ארוחת הערב, היה גיל הולך לוו.נ.ה.א. בערך בשעה שבע, ומפעיל את התחנה. הוא הפעיל אותה בעזרת גנרטורים לשעת חרום. אני הייתי הולך ל’שמש', פותח את המסעדה, מנקה אותה ומפעיל את מכשיר הטלויזיה שעל הבאר. גיל נתן לי גנרטור שיפעיל את הטלויזיה.
זה היה בידור לא נורמלי לראות את השידורים של גיל. הוא היה מתחיל בחדשות ותחזית מזג האוויר, שבה תמיד טעה. כל מה שהיה לו בשביל התחזית זה מעין יומן של איכרים וגם ברומטר עתיק שנראה כמו השעון הזה שיש לך כאן על הקיר. אני חושב שהברומטר לא פעל כל כך טוב, או אולי גיל לא למד מטאורולוגיה באמ.אי.טי. אחר כך היה משדר את תוכניות הערב.
בבאר היה לי רובה, למקרה של שוד. כל פעם שהייתי רואה משהו שעיצבן אותי, הייתי פשוט לוקח את הרובה ותוקע כדור בתוך הטלויזיה. אז הייתי לוקח את המכשיר, זורק אותו דרך הדלת הקידמית ושם מכשיר אחר במקומו. מאחורי המסעדה היו לי מאות מכשירים. הייתי מבלה יומיים כל שבוע בחיפוש אחרי מכשירי טלויזיה.
בחצות היה גיל סוגר את הוו.נ.ה.א., אני הייתי סוגר את המסעדה ונהגנו להיפגש בבית על כוס קפה. גיל היה שואל אותי בכמה מכשירים יריתי היום ואני הייתי צוחק ומספר לו. הוא אמר שזה משאל דעת קהל הכי טוב שהמציאו אי פעם. אז הייתי שואל אותו איזה תכניות יש בשבוע הבא והייתי מתווכח איתו על… הא… על איזה סרט או תחרויות ראגבי יהיו. לא כל כך אהבתי מערבונים ושנאתי את כל תוכניות הראיונות העימותים והשיחות האידיוטיות.
אבל, כרגיל, הכל היה צריך להתחרבן; ככה זה אצלי בחיים. אחרי איזה שנתיים גיליתי שנשאר לי רק מכשיר טלויזיה אחד, ואז הייתי בצרות. אותו לילה הקרין גיל איזה סרט פרסומת מגעיל, שבו איזו אישה מטומטמת מצילה את נישואיה ברגע האחרון על ידי זה שהיא קונה את הסבון הנכון. כמו שאת מתארת לעצמך, תיכף שלחתי יד אל הרובה ורק ברגע האחרון נזכרתי שאסור לי לירות. אחר כך הוא שידר סרט נורא על מלחין שאף אחד לא מבין אותו, ושוב קרה אותו דבר. כשנפגשנו בבית הייתי כולי מזועזע.
“מה קרה?” שאל גיל.
סיפרתי לו.
“חשבתי שאתה אוהב לצפות בתכניות האלה.”
“רק כשאני יכול ללירות בהן.”
“ממזר מסכן,” הוא צחק. “עכשיו לא תהיה לך ברירה.”
“גיל, אולי אתה יכול לשנות קצת את התכנית, לאור המצב החמור?”
“היה הגיוני ג’ים. וו.נ.ה.א צריכה לשדר מיגוון תכניות. אנחנו פועלים על בסיס ‘שיטת הקפיטריה’, משהו לכל אחד. אם התכנית אינה מוצאת חן בעיניך, מדוע אתה לא עובר לתחנה אחרת?”
“זה באמת אידיוטי. אתה יודע טוב מאד שבניו־הייבן יש רק תחנה אחת.”
“אז סגור את המכשיר.”
“אני לא יכול לסגור את הטלויזיה שעל הבאר. זה חלק מהשרות. כל הלקוחות יברחו לי. גיל, אתה לא חייב להראות את הסרטים הנוראים האלה, כמו הסרט המלחמתי המוסיקלי אתמול בלילה. שירים ונשיקות על טנקים, אלוהים אדירים!”
“יש כאלה שאוהבים סרטים כאלה.”
“והפרסים האלה; נשים שמתלבשות בכל מיני חזיות, והומואים שמעשנים סיגריות ו…”
“אתה יודע מה?” שאל גיל. “תכתוב מכתב מחאה לטלויזיה.”
וכך עשיתי. כעבור שבוע קיבלתי מכתב. היה כתוב שם: מר מאיו היקר, שמחנו לשמוע כי הנך צופה בקביעות בשידור וו.נ.ה.א. ואנו מודים לך על התעניינותך בלוח המישדרים שלנו. מקווים אנו כי תמשיך להנות מתכניותינו. בכבוד רב, גילברט א. ווטיקס, מנהל התחנה." למכתב היה מצורף זוג כרטיסי כניסה לאחת התכניות שהתחנה משדרת בשידור חי. הבאתי את המכתב לגיל והוא רק משך בכתפיים.
“אתה רואה עם מי הסתבכת, ג’ים,” אמר. “להם לא איכפת בכלל מה מוצא חן בעיניך ומה לא מוצא חן בעיניך. כל מה שאיכפת להם זה שאתה ממשיך להסתכל.”
אני אומר לך, החדשים הבאים היו בשבילי גיהנום ממש. לא יכולתי לסגור את המכשיר ולא יכולתי לצפות בו בלי לשלוח את ידי לרובה עשרים פעם כל לילה. הייתי זקוק לכל כח הרצון שלי כדי לא ללחוץ על ההדק. נהייתי נרגז ועצבני כל כך עד שידעתי שעלי לעשות משהו בעניין, לפני שאני משתגע לגמרי. אז לילה אחד הבאתי את הרובה הביתה ויריתי בגיל.
למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב, וכשהלכתי לעבוד ב’שמש' אפילו שרקתי קצת לעצמי. ניקיתי את המסעדה, צחצחתי את הדלפק ואז הדלקתי את הטלויזיה כדי לשמוע את החדשות ומזג האויר. את לא תאמיני לזה, אבל המכשיר היה מקולקל. לא הצלחתי לקלוט כלום. אפילו לא צפצופים. המכשיר האחרון שלי היה מקולקל.
אז את מבינה, זו הסיבה שאני הולך דרומה. אני צריך למצוא טכנאי טלויזיה.
דממה ארוכה השתררה כשסיים מאיו את סיפורו. לינדה בחנה אותו בתשומת לב, מנסה להסתיר את הניצוץ שבעיניה. לבסוף שאלה אותו באי־איכפתיות מעושה, “מנין השיג את הברומטר?”
“מי? מה?”
“החבר שלך, גיל. הברומטר העתיק שלו. היכן השיג אותו?”
“אה, אני לא יודע. גם עתיקות היו תחביב שלו.”
“וזה נראה כמו השעון הזה?”
“בדיוק כמוהו.”
“צרפתי?”
“לא יודע.”
“מברונזה?”
“אני חושב שכן. השעון הזה מברונזה?”
“כן. היתה לו צורה של שמש?”
“לא. כמו השעון שלך.”
“זו צורה של שמש. אותו גודל?”
“בדיוק.”
“איפה זה היה?”
“לא אמרתי לך? אצלנו בבית.”
“איפה היה הבית?”
“ברחוב גראט.”
“איזה מספר?”
“שלוש מאות חמש עשרה. תגידי, מה כל השאלות האלה?”
“כלום, ג’ים. אני סתם סקרנית. בלי להעליב. עכשיו אני חושבת שכדאי לאסוף את הדברים של הפיקניק שהשארנו בחוץ.”
“לא יהיה איכפת לך אם אטייל קצת לבדי?”
“אל תנסה לנהוג לבד. מכונאי רכב קשה יותר למצוא אפילו מטכנאי טלויזיה.”
הוא חייך חיוך רחב ונעלם; אחרי ארוחת הצהרים התגלתה הסיבה האמיתית להעלמו.
כאשר שלף ספר תווים, הציב אותו על גבי הפסנתר והוביל את לינדה לעבר הכסא שלידו. לינדה נראתה נרגשת עד עמקי נשמתה.
“ג’ים, אתה מלאך! איפה מצאת את זה?”
“בבית הדירות שמעבר לרחוב. הקומה הרביעית, משמאל, משפחת הורוביץ. יש להם גם המוני תקליטים. את רוצה לשמוע משהו מצחיק? כל הגג של הבנין ההוא מכוסה בגלופ.”
“גלופ?”
“כן. זה מין ג’לי לבן, אלא שזה קשה כמו אבן. משהו כמו בטון שקוף. עכשיו הביטי, רואה פה את התו הזה? זה דו. זה שייך למקש הזה כאן. מוטב שנשב יחד. זוזי קצת…”
השיעור נמשך כשעתיים והותיר את שניהם סחוטים כל כך, עד כי כאשר חזרו לחדריהם, נפרדו זה מזו בלילה טוב קצרצר בלבד.
“ג’ים,” אמרה לינדה.
“כן?” פיהק.
“אתה רוצה שאתן לך בובה אחת בשביל המיטה שלך?”
“הו, לא. באמת תודה, לינדה, אבל בחורים לא מתעניינים בבובות.”
“אתה צודק. טוב, לא חשוב. מחר יהיה לי בשבילך משהו שהבחורים דווקא מעוניינים בו.”
מאיו התעורר בבוקר המחרת לקול נקישה על דלתו. הוא התפתל במטתו מצד לצד וניסה לפקוח את עיניו.
“כן? מי זה?” קרא.
“זו אני, לינדה. אני יכולה להיכנס?”
הוא הביט סביבו בחיפזון, החדר היה מסודר. השטיח היה נקי, כיסוי המיטה היקר היה מקופל בקפדנות ומונח על השידה שלידו.
“אוקיי, היכנסי.”
לינדה נכנסה פנימה, לבושה שמלה מבד שקוף למחצה. היא התיישבה על קצה המיטה והעניקה למאיו טפיחה ידידותית. “בוקר טוב,” אמרה. “עכשיו שמע, אני צריכה להשאיר אותך לבד לכמה שעות. יש לי כמה דברים לעשות. על השולחן יש ארוחת בוקר ואני אחזור עוד לפני ארוחת הצהריים. בסדר?”
“בטח.”
“לא תרגיש בודד?”
“לאן את הולכת?”
“אספר לך כשאחזור.” היא הושיטה את ידה ופרעה בשובבות את שערו. “תהיה ילד טוב ואל תיכנס לצרות. כן, עוד דבר. אל תיכנס לחדר השינה שלי.”
היא חייכה והסתלקה. כעבור רגעים אחדים שמע מאיו את הג’יפ מותנע ויוצא לדרכו. הוא יצא מייד מן המיטה, נחפז לחדרה של לינדה והביט סביב. החדר, כרגיל, היה מסודר. המיטה היתה מכוסה ובובותיה היו ערוכות באהבה סביב כיסוי המיטה. ואז הוא ראה אותו.
“ישו!” התנשף.
היה זה דגם של ספינת מפרש ענקית. הסיפון ודפנות הספינה היו שלמים, אולם הצבע שעליהם היה מקולף מעט והמפרשים היו ממורטים. הספינה ניצבה ליד הארון של לינדה ולידה סל התפירה שלה. היא הספיקה לגזור כבר מערכת מפרשים חדשה מכותנה לבנה. מאיו כרע ברך מול הספינה ונגע בה בעדינות.
“אני אצבע אותה בשחור עם פס זהב מסביב,” מילמל, “ואני אקרא לה ה‘לינדה’!” הדבר כה נגע לליבו עד כי טעם רק כזיית מארוחת הבוקר שלו. הוא רחץ, התלבש, נטל את רובהו ומספר כדורים ויצא לשוטט בפארק. הוא פסע במעגל לכיוון דרום, חלף על פני מגרשי המשחקים, הקרוסלות המתמוטטות, וספסלי העץ הרקובים. לבסוף יצא מן הפארק ופנה לעבר השדרה השביעית.
ברחוב 50 פנה ימינה ובילה זמן מה בנסיון לפענח את הכתוב במודעות הקרועות המרכזיות על המופעים הקרובים בעיר. אז חזר ופנה דרומה. לפתע נעצר כנשוך נחש לשמע קול התנגשות מוטות פלדה. הצליל נשמע כדו־קרב בין ענקים בעלי חרבות עצומות בגודלן. מרחוב צדדי פרץ עדר קטן של סוסים מבוהלים מן הרעש האדיר. פרסותיהם הבלתי מפורזלות שעטו על פני הכביש רצוף המהמורות. הרעש פסק.
סלואדור דאלי, שרידים ארכיאולוגיים
“זה המקור לחיקוי של העורבנים,” מילמל מאיו. “אבל מה זה, לעזאזל?”
הוא פנה מזרחה, כדי לחקור את התופעה, אך שכח אותה כשחלף על פני מרכז למכירת יהלומים. עיניו סונוורו מברק האבנים הכחולות־לבנות המונחות בתאי התצוגה. דלתה של אחת החנויות היתה פתוחה ומאיו נכנס פנימה על קצות בהונותיו. כאשר יצא החוצה היתה בידו מחרוזת פנינים תואמות אמיתיות, אשר עלו לו בחשבון על סכום השווה להכנסותיו מה’שמש' במשך שנה שלמה.
רגליו נשאוהו לעבר שדרת מדיסון, שם מצא עצמו בחזית ‘אברקרומבי את פיטץ’. הוא נכנס פנימה לערוך סיור ונעצר ליד מחלקת כלי הנשק. שם איבד את חוש הזמן וכשחזר לעשתונותיו מצא עצמו מהלך בשדרה החמישית לעבר בית הסירות. בזרועותיו נשא רובה ציד אוטומטי; בליבו נשא תחושת אשמה, ובחנות נותר חשבון: 1 רובה ציד, $1,250.00; 6 קופסאות תחמושת $54.00; ג’יימס מאיו.
כשפנה לבית הסירות כבר היתה השעה מאוחרת. הוא נכנס פנימה, מנסה להפגין קלילות ואדישות ומקווה כי הרובה הנוסף שנשא בזרועותיו אינו בולט לעין. לינדה היתה ישובה על הכסא ליד הפסנתר וגבה מופנה אליו.
“היי,” אמר מאיו בעצבנות. "מצטער שאחרתי. אני… הבאתי לך מתנה. הן אמיתיות. הוא שלף מכיסו את הפנינים והושיטן לעברה. אז הבחין שהיא מתייפחת.
“היי, מה העניינים?”
היא לא השיבה.
“פחדת שאני אברח לך? הרי כל הציוד שלי כאן. וגם המכונית. היית רק צריכה להסתכל.”
היא הסתובבה אליו. “אני שונאת אותך!” התייפחה.
הפנינים נשמטו מידיו והוא נסוג לאחור, נדהם מעוצמת התקפתה. “מה קרה?”
“אתה שקרן מזופת ומסריח!”
“מי, אני?”
“נסעתי היום בבוקר לניו־הייבן.” קולה רעד מחימה. “אין שום בית ברחוב גראנט. הכל נהרס. אין שום תחנת וו.נ.ה.א. כן, הבנין נהרס.”
“לא.”
“כן. והלכתי למסעדה שלך. אין ברחוב שום ערמה של מכשירי טלויזיה. על הדלפק יש רק מכשיר טלויזיה אחד, חלוד לגמרי. שאר המסעדה נראית כמו דיר חזירים. אתה חיית שם כל הזמן לבד. היתה רק מיטה אחת מאחור. שקרים! הכל שקרים!”
“למה לי לשקר לך על דברים כאלה?”
“מעולם לא ירית בשום גיל ווטקינס.”
“בטח שיריתי. בשני הקנים. הגיע לו.”
“ואין לך שום מכשיר טלויזיה שצריך תיקון.”
“בטח שיש לי.”
“ואפילו אם יתקנו אותו, אין שום תחנה שיכולה לשדר.”
“היי הגיונית,” אמר מאיו בכעס. “למה הייתי צריך לירות בגיל אם לא היו שום שידורים?”
“אם הוא מת, אז איך יהיו שידורים?”
“את רואה? ולפני רגע אמרת שלא יריתי בו.”
“או, אתה משוגע! אתה מטורף!” התייפחה. “אתה תארת לי את הברומטר ההוא רק בגלל שבמקרה הסתכלת אותו רגע בשעון שלי. כבר שנים שאני מחפשת.” היא רצה לעבר הקיר הולמת באגרופה בקטע הריק שליד השעון. “הברומטר שייך לכאן. כאן. אתה שיקרת, קוקו שכמוך. אף פעם לא היה שום ברומטר.”
“אם יש איזה קוקו בסביבה, אז זו בטח את,” צעק. “את משוגעת כל כך לקשט את הבית הזה, עד שבסוף את כבר לא תופסת כלום.”
היא חצתה את החדר בריצה, חטפה את הרובה הישן שלו וכיוונה אותו לעברו. “אתה תעוף מכאן. מייד. כרגע. צא או שאני הורגת אותך. אני לא רוצה לראות אותך עוד.”
הרובה פלט יריה שהדפה אותה אחורנית ופיזרה גרגרי עופרת מעל ראשו של מאיו ולתוך התיקרה. אגרטלי חרסינה התרסקו ונפלו ארצה. פניה של לינדה החווירו. “ג’ים! אלוהים! אתה בסדר? לא התכוונתי ל… זה נפלט.”
הוא פסע קדימה, זועם עד כדי כך שהמילים נעתקו מפיו ואז, כאשר הניף את ידו לסטור לה, נשמע צליל יריות מרוחק בלאם־בלאם־בלאם. מאיו קפא.
“שמעת את זה?” לחש.
לינדה הנהנה.
“זה לא היה מקרה. זה היה איתות.”
מאיו חטף את רובה הצייד, רץ החוצה וירה באויר עוד כדור. נשתררה דממה. ואז נשמעו התפוצצויות מרוחקות, בשלישיות קבועות, בלאם־בלאם־בלאם. קול היריות היה מוזר, שונה ממה שמאיו היה רגיל לו. הרחק ממעמקי הפארק, המריאה אל על להקת ציפורים מבוהלות.
“יש שם מישהו,” צהל מאיו. “את רואה, אמרתי לך שאני אמצא מישהו. בואי.”
הם רצו צפונה כשמאיו מחטט בכיסיו בחיפוש קדחתני אחר כדורים נוספים כדי לאותת על התקרבותם.
“אני צריך להודות לך על שירית בי, לינדה.”
“לא יריתי בך,” מחתה. “זו היתה תאונה.”
“התאונה הטובה ביותר בעולם. הם היו עוברים כאן ולא היו יודעים עלינו. אבל באיזה רובים הם יורים, לעזאזל? מעולם לא שמעתי יריות כאלה, והרי שמעתי את כל הרובים שבעולם. חכי רגע.”
בכיכר הקטנה שבחזית פסלי ארץ הפלאות, עצר מאיו והגביה את רובהו על מנת לירות. ואז הנמיך אותו לאיטו. הוא נשם נשימה עמוקה. בקול צרוד אמר, “הסתובבי. אנחנו חוזרים הביתה.” הוא אחז בזרועה, סובב אותה על עקבותיה והסב את פניה דרומה.
לינדה לטשה בו את עיניה. תוך רגע קט הפך מאיו מדובון עליז לפנתר.
“ג’ים, מה קרה?”
“אני מפחד,” נהם. “אני מאד מפחד ואני לא רוצה שאת תפחדי.” מטח היריות המשולש חזר ונישנה. “אל תשימי לזה לב,” הורה. “אנחנו חוזרים הביתה. בואי!”
היא סרבה לזוז. “אבל מדוע? מדוע?”
“אנחנו לא צריכים אותם. האמיני לי.”
“איך אתה יודע? אתה חייב לספר לי.”
“ישו! את לא תרדי מזה עד שלא תדעי, הא? בסדר. את רוצה את ההסבר לריח של הדבורים ולבניינים שמתמוטטים וכל השאר?” הוא הניח את ידו על ערפה של לינדה סובב אותה בכח לאחור וכיוון את מבטה לעבר פסלי ארץ הפלאות. “קדימה, הסתכלי.”
ידו של אמן מושלם הסירה את ראשיהם של עליסה, הכובען המטורף והארנב, והחליפה אותם בראשי חרגולים ענקים, על מלתעותיהם המשוננות, מחושיהם הארוכים ועיניהם הבולטות. הראשים היו יצוקים מפלדה ממורטת והבהיקו באכזריות נוראה. לינדה פלטה גניחה והתמוטטה לזרועות מאיו. הירי חזר ונשמע.
מאיו אחז בלינדה, הניף אותה על כתפו וצעד במהירות לעבר בית הסירות. רגע קצר אחר כך חזרה להכרתה והחלה להאנח. “שתקי,” נהם לעברה. “בכי לא יעזור פה.” הוא הורידה על רגליה בחזית הבית. היא רעדה, אך ניסתה להשתלט על עצמה. “היו פה תריסים לפני שנכנסת לכאן? איפה הם?”
“תקעתי אותם,” אמרה, “מאחורי המטבח.”
“אני אחזיר אותה למקום. את תמלאי דליים במים ותשימי אותם במטבח. קדימה!”
“אנחנו עומדים להיכנס למצור?”
“נדבר אחר כך. קדימה!”
היא מילאה דליי מים ואחר כך עזרה למאיו להשחיל את התריס האחרון על ציריו. “קדימה. ניכנס פנימה.” הורה. הם נכנסו פנימה, נעלו את הדלת וחסמו אותה. מבעד ללוחיות התריסים חדרו קרנים דקיקות של שמש אחר־צהרים. מאיו החל לשלוף את כדורי רובה הצייד החדש מאריזותיהם. “יש לך איזה רובה?”
“כן, רובה קטן, צריך להימצא באיזה מקום.”
“תחמושת?”
“אני חושבת.”
“תכיני את זה.”
“אנחנו עומדים להיכנס למצור?” חזרה ושאלה.
“אני לא יודע. אני לא יודע מי הם, או מה הם, או מאיפה באו. כל מה שאני יודע זה שאנחנו צריכים להתכונן לגרוע ביותר.”
שוב נשמעו ההתפוצצויות המרוחקות. מאיו הביט מעלה בדריכות, אוזנו כרויה. לינדה הביטה בו מבעד לאפלולית החדר. פניו נראו כיצוקות. חזהו הבהיק מזיעה. גופו פלט ריח סמיך של אריה בכלוב. לינדה חשה דחף עצום לגעת בו. מאיו טען את רובה הצייד, הציבו ליד הרובה הישן והחל לפסוע מתריס לתריס, מציץ החוצה בזהירות, ממתין בסבלנות עצומה.
“הם ימצאו אותנו?” שאלה לינדה.
“אולי.”
“ייתכן שהם ידידותיים?”
“אולי.”
“הראשים האלה נראו איומים ונוראים.”
“כן.”
“ג’ים, אני מפחדת. מעולם לא פחדתי ככה בחיים שלי.”
“אני לא מאשים אותך.”
“כמה זמן יקח עד שנדע?”
“שעה – אם הם ידידותיים; שעתיים או שלוש – אם לא.”
“למה זה יקח יותר זמן אם לא?”
“אם הם מחפשים צרות, הם יהיו זהירים יותר. תפסיקי ללכת ככה אחרי.”
“ג’ים, מה אתה חושב באמת?”
“על מה?”
“על הסיכויים שלנו.”
“את באמת רוצה לדעת?”
“בבקשה.”
“אנחנו גמורים.”
היא החלה להתייפח. הוא טלטל אותה בפראות. “מספיק עם זה. הכיני את הרובה שלך.”
לינדה קירטעה על פני הדירה, הבחינה בשרשרת הפנינים שנשמטה מידי מאיו והרימה אותה. היא היתה מסוחררת עד כדי כך שענדה אותה אוטומטית. אז פנתה לעבר חדר השינה האפלולי שלה והזיזה את דגם־הספינה של מאיו מלפני דלת הארון. היא מצאה את הרובה שלה בתוך קופסה בתחתית הארון ושלפה אותו החוצה יחד עם קופסת כדורים.
היא נוכחה לדעת שהלבוש שעליה לא התאים לשעת חרום זו. מן הארון שלפה סוודר גולף, מכנסים ומגפים והתפשטה על מנת להחליף את בגדיה. בדיוק ברגע בו הרימה את ידיה לעבר צוארה על מנת להוריד את שרשרת הפנינים, צעד מאיו פנימה, פנה לעבר התריס שעל החלון הדרומי והציץ החוצה. כשנפנה מהחלון, ראה אותה.
הוא קפא על עומדו. היא לא יכלה לנוע. עיניהם נפגשו והיא החלה לרעוד, מנסה להסתיר את עירומה בזרועותיה. הוא צעד לפנים, נתקל בדגם הספינה ובעט אותו הצידה. רגע אחר כך השתלט על גופה, וגם הפנינים התעופפו הצידה. כאשר משכה אותו מטה לעבר המיטה, ידיה תולשות בפראות את חולצתו מעל גופו, התעופפו בובותיה האהובות גם הן, ונערמו בערמת גרוטאות אחת יחד עם הספינה, הפנינים והעולם כולו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.