- הדף הראשון / אלי טנא
- פנטסיה 2000 גליון 8 – תוכן / מערכת פנטסיה 2000
- החיים זה לא מה שהיה פעם / אלפרד בסטר
- תרבות הרובוטים – סימן שאלה / אלמוני/ת
- תולדות הרובוטים במד"ב – על רגל אחת / מערכת פנטסיה 2000
- ר־11 / ג'ון סלדק
- אני לא יכול להשתין / אפרת בלוססקי
- התבונה הלא־אורגנית / אהרון האופטמן
- אנדרואידים אינם בוכים / אדוארד וולן
- נגד 1984 / פרדריק פול
- הפחד הוא עסק משתלם / תאודור סטרג'ן
- מבזקים קוסמיים / מערכת פנטסיה 2000
- שמונה בבוקר / ריי נלסון
- מהר יותר, חזק יותר! / יגאל צמח
- אסימוב על... תגלית הנצנוץ / אייזק אסימוב
- יום אחד בחיי מדינת סעד / פיליס מקלנן
- המתווך / מאיר סדן
- חיי אלמוות לפרט פירושם מוות לכלל! / נחמן גבעולי
- מכתבי קוראים
עורך: אלי טנא
מערכת: ציפי ואהרן האופטמן, דב לרר
עיצוב ועריכה גראפית: לולה חלאבין – אופירה גידנסקי
איור עטיפה: יואב שועלי
מו“ל: הוצאת א. טנא' רחוב חירות 31, ר”ג ת.ד. 33293, ת"א
חוברת זו יכולה להיקרא ‘חוברת הרובוטים’. אין ספק שמספר סיפורי המד“ב הדנים בנושא זה הינו גדול ביותר, ואין כמעט נושאים בהם עסק המד”ב יותר.
לקורא הישראלי הממוצע נדמה אולי ש’אבי הרובוטים' הינו לא אחר מאשר איזאק אסימוב, יוצרם של ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’, אולם בגליון זה תגלו, שהרובוטים ‘הומצאו’ הרבה יותר מוקדם – זאת במסגרת הסקירה ההיסטורית הקצרה על תולדות הרובוטים במד"ב.
שני מאמרים מדעיים בגליון זה מוקדשים לנושא הרובוטיקה: האחד, ‘תרבות הרובוטים – סימן שאלה’, שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת ‘מחשבות’ (בהוצאת י.ב.מ. ובעריכת צבי ינאי), והאחר – ‘התבונה הלא־אורגנית’ במסגרת המדור ‘עתידעת’.
שני המאמרים מנסים לענות על השאלה – האם צפויים אנו בעתיד הנראה לעין לרובוטים דוגמת קיו.טי־1, הרובוט ‘הדקרטי’ של אסימוב?
בצידם תוכלו למצוא גם שלושה סיפורי־רובוטים, אחד מהם הינו ישראלי מקורי, שנושאו אמנם מחשב ‘אנושי’, אך מהו המחשב אם לא רובוט?
בימים אלה מתקיימת הועידה העולמית השנתית של חובבי המד“ב בברייטון, אנגליה. במסגרת ועידה זו, בה משתתפים אלפי חובבים מכל רחבי תבל, מחלקים את ה’אוסקר' של המד”ב – פרס ה’הוגו’ – ליצירות המד“ב הטובות ביותר של שנה זו. אורחי הכבוד של הוועידה הפעם הינם הסופרים בריאן אולדיס מאנגליה ופריץ לייבר מארה”ב. שלחנו כתב לועידה זו, ואנו מקווים להביא את כתבתו בחוברת הבאה (הוא, אגב, הינו אזרח אמריקאי – ללמדכם שבאמת מגיעים לועידה מכל רחבי תבל).
בחודש אוגוסט יצאו למעלה משליש מקוראינו לחו"ל, וגם אנחנו נפשנו קצת, ולכן גליון מס' 8 הינו גליון ספטמבר. מנויינו, כמובן, לא נפגעו מכך, ואנו מקוים שכך גם כלל הקוראים. את החופשה ניצלנו להיערכות מחדש לשם הוצאת המגזין בראשיתו של כל חודש (לבטח שמתם ליבכם לכך, שהגליונות האחרונים הופיעו במחצית החודש), וכמו כן להכנת מבצע גדול־מימדים, אשר פרטים ראשונים עליו תוכלו לקרוא בגליון הקרוב.
יואב שועלי, בן 40, מצייר מזה 20 שנה ויותר, וסגנונו מתאים למגזין. איור העטיפה הוא אחד מיני רבים המצויים באוספו, ואנו מקוים להביא בעתיד עבודות נוספות פרי מכחולו.
ולסיום, הודעה מצערת. אנו נאלצים להעלות את מחיר העתון ל־.40 ל"י, וזאת מהגליון הקרוב (מחיר המינוי יועלה בהתאם, כמובן), שכן אין אנו מוכנים לוותר לא על איכות – ולא על כמות. אנו מקווים שצעדנו זה יתקבל בהבנה.
שלכם
סיפורים
החיים זה לא מה שהיה פעם – אלפרד בסטר
ר – 11 – ג’ון סלאדק
אני לא יכול להשתין – אפרת בלוססקי
אנדרואידים אינם בוכים – אדוארד וולן
הפחד הוא עסק משתלם – תיאודור סטארג’ן
שמונה בבוקר – ר. נלסון
מהר יותר, גבוה יותר – יגאל צמח
יום בחיי מדינת סעד – פיליס מקלנן
המתווך – מאיר סדן
מדורים
תרבות הרובוטים – סימן שאלה – אופטרידס פרימיגניוס
תולדות הרובוטים במד"ב – על רגל אחת – מע.
עתידעת: התבונה הלא־אורגנית – אהרון האופטמן
נגד 1984 – פרדריק פול
מבזקים קוסמיים
אסימוב על: תגלית הנצנוץ – איזאק אסימוב
חיי אלמוות לפרט פרושם מוות לכלל – נחמן גבעולי
מכתבים למערכת
בגליון הבא
מה היו היצורים הנוצצים, הדומים לגושי־מקפא שקופים, שראה רוס בטוסו מעל יערות־העד של קנדה? התעלומה תתברר בסיפור ‘דֶבולוציה’ מאת אדמונד המילטון, סיפור שבאמצעותו נוכל לחזור בנוסטלגיה אל המד"ב המופלא של שנות השלושים.
כשמבצעים ‘דילוג’ אקראי דרך העל־חלל אפשר להגיע לפינה מרוחקת בגלקסיה, או אל… – לאן בדיוק, זאת יגלה לנו איזאק אסימוב בספור ‘זוהרו של כוכב’.
אריק נורדן (שסיפורו ‘הפתרון ההתחלתי’ הופיע בגליון מס' 4), יספר לנו הפעם על המקרה המוזר שפקד את בני משפחת שלאהיי בעת קריאת צוואתו של הזקן המוזר…
וכהפתעה לחובבי הפנטסיה והבדיחות השנונות של הבמאי־שחקן וודי אלן – נביא את סיפורו ‘מעשה בקוגלמס’.
וזו אינה ההפתעה האחרונה שתצפה לכם בגליון מס' 9…
את אלפרד בסטר כבר אין צורך להציג שכן הוא מוכר לקוראים הן ממדף ספרי המד"ב ('פני מועדות לכוכבים’ – הוצאת עם עובד) והן מבין דפי ‘פנטסיה 2000’ ('5,271,009’ – גליון מספר 5). דוגמה נוספת לכושר הכתיבה המעולה בו נתברך סופר זה תוכלו למצוא בעמודים הבאים. ולפני שתגשו למלאכת הקריאה עצה לנו אליכם. עצה שיעוצו לכם כל אלה שכבר קראו את הסיפור – אם רצונכם בהנאה מלאה מסיפור זה אל תסתפקו בקריאה אחת בלבד אלא חזרו וקראו בו לפחות פעם אחת נוספת. קריאה נעימה!
הנערה שנהגה בג’יפ היתה בהירה ויפה מאד. שערה הבלונדי היה אסוף לאחור בזנב־פוני, אך הוא היה כה ארוך עד כי ניתן היה לכנותו, למעשה, זנב־סוס. היא נעלה סנדלים, זוג מכנסי ג’ינס מהוהות – וזה הכל. לגופה היה גוון שיזוף נאה. היא הסיעה את הג’יפ אל אחד הרחובות המסתעפים מן השדרה החמישית, והעלתה אותו בקפיצות ודילוגים על מדרגות הספריה. שדיה רקדו באורח מקסים.
היא החנתה את מכוניתה בחזית הספריה, יצאה החוצה ועמדה להיכנס פנימה – כאשר הוסטה תשומת־ליבה לפתע, על ידי דבר מה מעבר לרחוב. היא הביטה לשם, היססה, ואז הביטה מטה לעבר מכנסי הג’ינס שלה, פשטה אותם בתנועה מהירה, והשליכה אותם לעבר היונים שעמדו והזדווגו דרך קבע על מדרגות הספריה. כאשר התעופפו בבהלה, רצה במורד המדרגות לעבר השדרה, חצתה אותה ונעצרה בחזית חלון ראווה גדול. בחלון הראווה הוצגה
מערכת לבוש מצמר צבעוני אשר כללה חצאית וחולצה – במצב טוב למדי. המחיר הרשום היה $299.90.
הנערה חיטטה במספר מכוניות עתיקות שהיו פזורות בשדרה עד אשר מצאה פגוש רופף. היא פרצה את חלון הראווה, דילגה בזהירות מעל השברים, נכנסה פנימה והחלה לחטט במדפי הביגוד המאובקים. היא היתה נערה מגודלת והתקשתה במציאת בגדים שיתאימו למידותיה. בסופו של דבר נאלצה לוותר על תלבושת הצמר הצבעונית ולהסתפק בחליפה אחרת, שמחירה המלא $336, ואחרי הנחה $229.90. היא הצליחה לאתר את ספר המכירות, שלפה עפרון מאחת המגירות, הסירה בנשיפה את האבק מעל הספר, ורשמה בו בקפדנות: “מכירה באשראי. $229.90. לינדה נילסן.”
היא שבה לספריה, ונכנסה מבעד לדלתות אותן עמלה לפצח במשך שבוע שלם באמצעות פטיש כבד. בריצה חצתה את אולם הכניסה רחב־הידים, שריצפתו היתה מכוסה בזוהמה שהצטברה במשך חמש השנים שחלפו מאז השתכנו היונים בבנין. תוך כדי מרוצתה, כיסתה ראשה בידיה כדי למנוע כל מגע אפשרי בין שערה לבין תוצאות פעילותה של יונה סוררת כלשהי. היא טיפסה במדרגות המובילות לקומה השלישית ונכנסה לחדר־ההדפסים. כמינהגה מאז ומתמיד, חתמה את שמה ביומן־המבקרים: תאריך – 20 ביוני, 1991. שם – לינדה נילסן. כתובת – בית הסירות, סנטרל פארק. שם חברה או עסק – האדם האחרון על פני כדור הארץ.
בפעם הראשונה שפרצה לספריה ניהלה בינה לבינה ויכוח רציני וממושך בנוגע לשאלה, איך למלא את הפריט ‘שם חברה או עסק’ בספר המבקרים. אם לדייק, הרי היתה האישה האחרונה על פני כדור הארץ, אך היא חשה שאם תכתוב דבר כזה בספר, היא תֵראה קפדנית ונוקשה; ו’היצור האנושי האחרון עלי אדמות', נראה לה נמלץ מדי.
היא שלפה תיקי הדפסים מן המדפים ועילעלה בהם. היא ידעה בדיוק מה רצונה. משהו חמים, בגוון כחול, שיתאים למסגרת של 3X2 מטר, התלויה על קיר חדרה. בתוך אוסף יקר־ערך של הדפסים יפניים מצאה הדפס נוף חמוד, מילאה את כרטיס ההשאלה, הניחה אותו בקפדנות על שולחן הספרנית, נטלה את ההדפס והלכה.
בקומת הקרקע התעכבה בחדר הקבלה הראשי, חתמה על כרטיסי השאלה, פנתה למדפים ונטלה משם שני ספרי דקדוק בשפה האיטלקית ומילון. אז חזרה וחצתה את אולם הכניסה, פנתה לעבר הג’יפ והניחה את הספרים וההדפס על גבי המושב הקדמי ליד המלווה שלה – בובה מחרסינת דרזדן מעודנת. היא נטלה פתק שעל גבו היה כתוב:
הדפס יפני
איטלקים
מסגרת 3X2
סרטנים
פוליש
סמרטוט ריצפה
לכה
סמרטוט
סבונים
היא העבירה קו על פני שני הפריטים הראשונים, החזירה את הרשימה אל תא־הכפפות, נכנסה לג’יפ ודילגה עימו במורד מדרגות הספריה. היא נסעה במעלה השדרה החמישית, העבירה הילוך והחלה מפלסת דרכה בין הריסות מתפוררות. כאשר חלפה על פני הריסות קתדרלה סט. פטריק ברחוב 50, הופיע מישהו, כאילו צץ מתחת לפני האדמה.
הוא יצא מבין ההריסות, ומבלי להביט ימינה או שמאלה החל לחצות את השדרה בדיוק לפני גלגלי הג’יפ. היא פלטה צעקה, לחצה בכל כוחה על כפתור הצופר שנותר אילם, ובלמה בפתאומיות שגרמה לג’יפ להחליק ולהתנגש בשאריותיו של אוטובוס נטוש. האיש פלט צווחה, זינק לאויר ואז נעצר, קפוא, והביט בה.
“טמבל מטורף שכמוך!” יללה לעברו. “למה אתה לא מסתכל לאן שאתה הולך? מה אתה חושב, שכל העיר? שייכת לך?”
הוא המשיך ללטוש עיניים. הוא היה אדם מגודל, בעל שער סבוך ומקורזל, זקן אדום ועור שזוף. הוא לבש מדי צבא ישנים, נעל מגפי סקי כבדות ועל גבו נשא תרמיל נפוח עד להתפקע ושמיכה מגולגלת. הוא נשא עימו רובה חבוט וכיסיו היו מלאים בחפצים מחפצים שונים. הוא נראה כמו מחפש זהב.
“אוי ואבוי,” לחש בקול חלוד, “יש כאן מישהו סוף סוף. ידעתי, תמיד ידעתי שאני אמצא מישהו.” ואז, לפתע שם לב לשֵער הארוך והבהיר, ופניו נפלו.
“אבל זאת אישה,” מילמל. “תמיד המזל הדפוק שלי.”
“מה אתה? משוגע או משהו?” תבעה לדעת. “אתה לא יודע שאסור לחצות כביש באור אדום?”
הוא הביט סביבו בתדהמה. “איזה אור?”
“טוב, בסדר, אז הרמזורים לא פועלים. אבל לא יכולת להסתכל לאן אתה הולך?”
“אני מצטער, גברתי. להגיד את האמת, לא חשבתי שתהיה פה איזו תנועה בכלל.”
“תשתמש בראש שלך,” נהמה והרחיקה את הג’יפ מן האוטובוס.
“היי גברת, חכי רגע.”
“כן?”
“שמעי, את מבינה משהו בטלויזיה? אלקטרוניקה, כמו שאומרים…”
“זו צריכה להיות בדיחה, או משהו?”
“לא, אני רציני, באמת.”
היא נחרה בבוז וניסתה להמשיך בדרכה. אך הוא סירב לסור מדרכה.
“בבקשה, גברתי,” התעקש, “יש לי סיבה לשאול. את מבינה בזה?”
“לא.”
“לעזאזל! אף פעם לא נותנים לי צ’אנס. גברת, סלחי לי, בלי להעליב, אבל אולי יש כאן בעיר כמה בחורים?”
“אין אף אחד חוץ ממני. אני האדם האחרון על פני כדור הארץ.”
“זה מצחיק. תמיד חשבתי שאני האחרון.”
“אז בסדר. אני האשה האחרונה על פני כדור הארץ.”
הוא הניד בראשו. “חייבים להיות עוד אנשים; פשוט חייבים. זה הגיוני. בדרום, אולי? אני בא מניו־הייבן, וחשבתי ללכת לאיפה שמזג האויר קצת חם יותר, כי שם אולי יהיו בחורים שאוכל לשאול אותם.”
“לשאול מה?”
“אה, אישה לא תבין את זה, בלי להעליב.”
“טוב אם אתה רוצה ללכת לדרום, אז אתה הולך לכיוון הלא־נכון.”
“זה הדרום, לא?” הוא שאל כשהוא מצביע לכיוון מורד השדרה החמישית.
“כן, אבל ככה תגיע למבוי סתום. מנהטן זה אי. מה שאתה צריך לעשות, זה ללכת למרכז העיר ולחצות את גשר ג’ורג' וושינגטון לכוון ג’רזי.”
“מרכז העיר? איפה זה?”
“לך ישר בחמישית עד קתדרלת פרקווי, אחר כך למערב ותעלה לריברסייד. אתה לא יכול לפספס את זה.”
האיש הביט בה בחוסר ישע.
“חדש בעיר?”
הוא הינהן.
“טוב, בסדר,” אמרה. “קפוץ למעלה. אתן לך טרמפ.” היא העבירה את הספרים ואת בובת החרסינה אל המושב האחורי והוא נדחק בג’יפ לצידה. כשהחלה לנסוע, הביטה מטה אל מגפי הסקי המשופשפות שלו.
“הולך ברגל?”
“כן.”
“למה אתה לא נוהג? אתה יכול להפעיל מכונית, ושמן ודלק יש כאן כמה שאתה רוצה.”
“אני לא יודע לנהוג,” אמר בקדרות. “ככה זה עם כל החיים שלי.”
הוא נאנח אנחה כבדה והדבר גרם לתרמיל הגב הכבד שלו להתחכך בכתפה. היא הציצה בו מזוית עינה. הוא היה בעל חזה שרירי, גב איתן ורחב ורגלים חזקות; ידיו היו גדולות וקשוחות ובצוארו בלטו שריריו המשורגים. היא הירהרה רגע, אחר כך הינהנה בינה לבינה ועצרה את הג’יפ.
“מה הבעיות?” שאל. “זה לא נוסע?”
“איך קוראים לך?”
“מאיו. ג’ים מאיו.”
“ואני לינדה נילסן.”
“הו, נעים להכיר. למה זה לא נוסע?”
“ג’ים, יש לי הצעה בשבילך.”
“הו?” הוא הביט בה בספקנות. “אני שמח להקשיב, גברתי – זאת אומרת לינדה – אבל אני צריך לספר לך, שיש לי משהו בראש, וזה יעסיק אותי די הרבה זמ…” קולו גווע והוא הסב את פניו ממבטה החודר.
“ג’ים, אם תעשה משהו בשבילי, אני אעשה משהו בשבילך.”
“מה למשל?”
“טוב, תראה. אני לפעמים נהיית נורא בודדה, ביחוד בלילות. זה לא כל כך נורא במשך היום, כי תמיד יש המון דברים שמעסיקים אותך, אבל בלילות זה פשוט נורא.”
“כן, אני יודע,” מילמל.
“אני חייבת לעשות משהו בקשר לזה.”
“ואיך אני שייך לכל העניין?” שאל בעצבנות.
“למה שלא תישאר בניו־יורק לכמה זמן? אם תישאר, אני אלמד אותך לנהוג ונמצא לך מכונית, וככה לא תצטרך ללכת לדרום ברגל.”
“זה רעיון. זה קשה, ככה, לנהוג?”
“אני יכולה ללמד אותך נהיגה תוך יומיים.”
“אני לא תופס דברים מהר.”
“טוב, אז שבועיים. אבל תחשוב כמה זמן אתה חוסך לטווח ארוך.”
"כן, אמר. “זה נשמע גדול.” ואז חזר ופנה לעברה, “אבל מה אני צריך לעשות בשבילך?”
פניה האירו בהתלהבות אצורה. “ג’ים, אני רוצה שתעזור לי להעביר פסנתר.”
“פסנתר? איזה פסנתר?”
“פסנתר כנף שטיינוויי. מרחוב 57. אני מתה להביא אותו אלי הביתה. חדר האורחים ממש צועק לזה.”
“אה, את מתכוונת לזה שאת מרהטת, הא?”
“כן, אבל אני גם רוצה מדי פעם לנגן אחרי ארוחת הערב. אי אפשר להקשיב לתקליטים כל הזמן. תיכננתי את הכל; ספרים שמלמדים איך לנגן, ספרים שמלמדים איך לכוון פסנתר – תיכננתי את הכל; חוץ מאיך להעביר את הפסנתר.”
“כן, אבל… אבל בטח בכל העיר יש דירות עם פסנתרים בתוכן,” מחה, “לפחות מאות פסנתרים. זה הגיוני. למה את לא הולכת לגור באחת מהן?”
“לעולם לא! אני אוהבת את הדירה שלי. לקח לי חמש שנים לקשט אותה והיא יפהפיה. חוץ מזה, יש גם הענין של המים.”
הוא הינהן. “מים זה כאב ראש. איך את משיגה אותם?”
“אני גרה בבית סירות בסנטרל פארק, איפה שהחזיקו את דגמי היאכטות. הבית עומד מול בריכת הדגמים. זה מקום נחמד, והכל מסודר בו. אנחנו יכולים יחד להכניס את הפסנתר לשם. זה לא יהיה קשה.”
“טוב, אני לא יודע, לנה…”
“לינדה.”
“סליחה, לינדה, אני…”
“אתה נראה מספיק חזק. מה עשית לפני זה?”
“הייתי פעם מתאבק מקצועי.”
“זהו! ידעתי שאתה חזק.”
“הו, אני כבר לא מתאבק יותר. נהייתי אחר כך בארמן ונכנסתי לעסקי המסעדות. פתחתי את מסעדת ‘השמש’ בניו־הייבן. אולי שמעת על המקום?”
“אני מצטערת.”
“זה היה קצת מפורסם בחוגי הספורטאים. מה את עשית לפני זה?”
“עבדתי במחקר, בחברת בבד”ו."
“מה זה?”
“חברת פרסום.” הסבירה לו בחוסר סבלנות. “נוכל לדבר על זה יותר מאוחר, אם תשאר בסביבה, ואני אלמד אותך לנהוג, ונוכל להזיז את הפסנתר, ויש עוד כמה דברים שאני – אבל זה יכול לחכות – אחר כך תיסע לדרום.”
“אה, לינדה, אני לא יודע…”
היא אחזה בידיו של מאיו. “בוא, ג’ים, תהיה בחור טוב. אתה יכול להישאר איתי. אני טבחית נהדרת, ויש לי חדר אורחים נחמד…”
“בשביל מה לך אותו? זאת אומרת, הרי – אם את האדם האחרון על פני כדור הארץ…”
“זו שאלה טפשית. בית טוב צריך שיהיה בו חדר אורחים. אתה תאהב את הדירה שלי. הפכתי את הגשר לגינה, ואתה יכול לשחות בבריכה, ונשיג לך יגואר חדש… אני יודעת איפה אחת מהן תקועה.”
“אני דווקא חושב, שהייתי רוצה קדילאק.”
“אתה יכול לקבל כל מה שתרצה. אז מה אתה אומר, ג’ים? עשינו עסק?”
“בסדר, לינדה.” מילמל באי־רצון, “עשינו עסק.”
הבית היה באמת חביב, בעל גג פגודה מנחושת ירוקה, קירות אבן וחלונות עמומים. הבריכה העגולה שבחזית הבית הבהיקה בברק כחול תחת קרני השמש הרכות של חודש יולי, וברווזים גיעגעו ושחו הלוך ושוב. הדשאים המשופעים שיצרו מעין אמפיתיאטרון סביב הבריכה היו מדורגים ומעובדים. הבית פנה לכיוון מערב ומאחוריו השתרע סנטרל פארק, כאחוזה מוזנחת.
מאיו הביט בבריכה במבט מהורהר. “חבל שאין בה סירות.” אמר.
“הבית היה מלא בהן כשניכנסתי לגור כאן,” אמרה לינדה.
“כשהייתי ילד תמיד רציתי שיהיה לי דגם של סירה. פעם אפילו –” מאיו עצר בדיבורו. קול חבטה עמום נשמע ממקום כלשהו; סדרה בלתי קצובה של מהלומות כבדות. הרעש פסק באותה פתאומיות בה החל. “מה זה היה?” שאל מאיו.
לינדה משכה בכתפיה. “אני לא בטוחה. אני חושבת שזו העיר מתפרקת. מדי פעם אתה תראה איזה בנין מתמוטט. אתה מתרגל לזה.” ההתלהבות חזרה וניצתה בקירבה. “עכשיו בוא ניכנס. אני רוצה להראות לך הכל.”
לינדה התפוצצה מגאוה, ופיה שפע תיאורים מפורטים על שיטות הקישוט שלה, תיאורים שהביכו את מאיו; אלא שהוא התרשם ביותר מחדר השינה הויקטוריאני שלה, המיטה המלכותית, והמטבח הכפרי שבמרכזו עמד תנור בישול המופעל בקרוסין.
חדר האורחים הקולוניאלי, שבו ניצבה מיטה רחבת ידיים, שטיח עבה ומנורות – הדאיג אותו.
“זה קצת נשי, לא?”
“בטח. אני בחורה.”
“כן, בטח. אני מתכוון…” מאיו הביט סביבו בספקנות. “טוב, בחור רגיל שיהיו סביבו דברים שהם לא כל כך עדינים כמו זה. בלי להעליב.”
“אל תדאג, המיטה הזו דווקא חזקה. עכשיו תזכור ג’ים, אל תשים רגליים על כיסוי המיטה ואל תשכח להוריד אותו בלילה. אם הנעליים שלך מלוכלכות, תוריד אותן לפני שאתה נכנס לחדר. השגתי את השטיח הזה מהמוזיאון, ואני לא רוצה שייהרס. יש לך בגדים להחלפה?”
“לא. רק מה שיש עלי.”
“נצטרך להשיג לך כמה דברים חדשים מחר. הבגדים האלה שאתה לובש הם כל כך מלוכלכים שלא כדאי לכבס אותם.”
“תשמעי,” אמר ביאוש, “אני חושב שאולי יותר טוב שאני אשן בחוץ, בפארק.”
“למה לעזאזל?”
“תראי, אני רגיל לזה יותר מאשר לבתים. אבל את לא צריכה לדאוג, לינדה. אני אהיה בסביבה במקרה שתצטרכי אותי.”
“למה שאני אצטרך אותך?”
“כל מה שאת צריכה לעשות זה לצעוק.”
“שטויות,” אמרה לינדה בקשיחות. “אתה האורח שלי, ואתה נשאר כאן. עכשיו לך תנקה; אני הולכת להכין ארוחה. הו, לעזאזל, שכחתי לקנות סרטנים.”
את הארוחה, שהוכנה בפיקחות מקופסאות שימורים, הגישה לו במערכת אוכל מחרסינת פורניסטי מהודרת וסכו"ם כסף שוודי. זו היתה ארוחה אופיינית לאישה, וכשהסתיימה נותר מאיו רעב, אך היה מנומס מדי מכדי לציין זאת. הוא היה עייף מדי מכדי להמציא תרוץ כלשהו שייאפשר לו לצאת ולשחר לטרף רציני כלשהו. הוא פנה לעבר המיטה, זכר להסיר את נעליו, אך שכח את עניין הכיסוי.
מאיו התעורר בבוקר יום המחרת לקול גיעגועים ומשק כנפים עז, התגלגל מן המיטה ופנה לעבר החלון במהירות, שאיפשרה לו להספיק ולראות כיצד הברווזים מנושלים מן הבריכה על ידי דבר מה שניראה כמו בלון אדום. כאשר חזרו עיניו והתמקדו, ראה שהיה זה כובע־ים. הוא יצא לעבר הבריכה, מתמתח וגונח. לינדה צהלה בעליזות ושחתה לעברו. היא הניפה עצמה אל מחוץ לבריכה. כובע הים שלראשה היה כל לבושה. מאיו נסוג ממטר הטיפות שהתיזה על סביבותיה.
“בוקר טוב,” אמרה לינדה. “ישנת טוב?”
“בוקר טוב,” אמר מאיו. “אני לא יודע. המיטה הזאת עושה לי קצת כאבי גב. אוי, המים בטח קרים. יש לך עור ברווז.”
“לא, הם נהדרים.” היא הסירה את כובע הים ופיזרה את שערה. “איפה המגבת? הו, הנה. קדימה, ג’ים, תיכנס. תרגיש נפלא.”
“אני לא אוהב כשקר לי.”
“אל תהיה תינוק.”
קול רעם אדיר פילח את שקט הבוקר. מאיו הביט אל השמים הבהירים בהשתוממות.
“מה לעזאזל, זה היה?” קרא.
“שים לב,” הורתה לינדה.
“זה נשמע כמו בום על־קולי.”
“הנה שם!” קראה, מצביעה מערבה. “רואה?”
אחד מגורדי השחקים במערב התמוטט ברוב הוד והדר ושקע בענן אדיר של אבק, אבן ושברי עץ. שניות מספר מאוחר יותר שמעו את רעם ההתמוטטות.
“בן אדם, איזה דבר!” מילמל מאיו ביראה.
“עליתה ונפילתה של האימפריה. מתרגלים לזה. עכשיו קפוץ פנימה, ג’ים. אביא לך מגבת.”
היא רצה לתוך הבית. הוא הסיר את מכנסיו וגרביו, אך המשיך לעמוד על שפת הבריכה ולתחוב בעגמומיות את קצות אצבעות רגליו לתוך המים, כאשר חזרה לינדה אוחזת בידה מגבת ענקית.
“זה נורא קר,” התלונן.
“לא היית עושה מקלחות קרות כשהיית מתאבק?”
“לא אני! רק במים רותחים.”
“ג’ים, אם תמשיך לעמוד שם, אף פעם לא תיכנס פנימה. הבט על עצמך, אתה רועד כולך. היכנס פנימה, על התנור יש דלי עם מים רותחים. לך להתגלח. אל תטרח להתלבש. אחרי ארוחת הבוקר אנחנו הולכים להשיג לך בגדים חדשים ואחר כך… הפסנתר.”
“אני לא יכול להסתובב ערום ברחוב,” אמר לה מזועזע.
“אל תהיה טפשון. מי יראה אותך? בוא מהר.”
הם נסעו ל’אברקרומבי את פיטץ' בפינת שדרות מדיסון ורחוב 45. לינדה סיפרה לו שהיא לקוחה שלהם זה שנים רבות, והראתה לו ערמת חשבונות שצברה אצלם. מאיו הביט בהם בסקרנות בזמן שלינדה נטלה את מידותיו ופנתה לחפש ביגוד מתאים. כאשר חזרה וזרועותיה עמוסות, מצאה אותו כמעט כעוס.
“ג’ים, מצאתי זוג מגפי עור יפהפיים וחליפת ספארי וגרבי צמר וחולצות ו־”
“שמעי,” הפסיק אותה. “את יודעת בכמה מסתכמים החשבונות שלך כאן? כמעט חמשת אלפים ומאתיים דולר.”
“באמת? בוא, נסה קודם את המכנסיים, הם בדיוק מתאימים לך.”
“בטח השתגעת, לינדה. בשביל מה את צריכה את כל הזבל הזה?”
“הגרביים מספיק גדולות? איזה זבל? אני צריכה הכל.”
“כן? למשל…” הוא ריפרף בין החשבונות. “למשל, משקפת מים תת־מימית עם עדשות פלקסיגלאס, $27.25. בשביל מה?”
“בשביל לראות עד תחתית הבריכה.”
“ומה בקשר למערכת סכו”ם מפלדת אל־חלד לארבעה אנשים, $139.90?"
“זה טוב כשאני עצלנית ולא רוצה לחמם מים. את כלי האל־חלד אפשר לשטוף במים קרים.” היא הביטה בו במבט מעריץ. “הו, ג’ים, בוא ותסתכל בראי. אתה ממש רומנטי, כמו צייד גדול מסיפורי המינגווי.”
הוא הניד בראשו. “אני לא יודע איך תצליחי אי־פעם לשלם את החובות שלך. את צריכה לרסן קצת את הבזבזנות שלך, לינדה, – אולי מוטב שבכלל נשכח מהפסנתר, הא?”
“לעולם לא,” אמרה לינדה בעקשנות. “לא איכפת לי כמה זה יעלה. הפסנתר הוא השקעה כדאית לטווח ארוך.”
היא היתה מטורפת מהתלהבות כאשר עשו את דרכם צפונה לעבר חדר התצוגה של שטיינווי; וכשעמלו על הזזת הפסנתר היתה לעזר ולמכשלה כאחת. לאחר אחר־צהריים ארוך של זיעה ומאמץ, הצליחו להציב את הפסנתר בחדר האורחים של לינדה. מאיו ניענע את הפסנתר ניענוע אחרון כדי לוודא את יציבותו, ואחר כך שקע בכורסה, כולו סחוט. “ישו!” גנח, “היה לי הרבה יותר קל לוא הלכתי ברגל דרומה.”
“ג’ים!” לינדה רצה לקראתו והשליכה עצמה עליו בחיבוק לוהט. “ג’ים, אתה מלאך. אתה נפלא. אתה בסדר?”
“אני בסדר,” גנח. “רדי ממני, לינדה. אני לא יכול לנשום.”
“אני פשוט לא יכולה להודות לך מספיק. כבר שנים אני חולמת על זה. אינני יודעת מה לעשות כדי להודות לך. כל מה שאתה רוצה, רק תגיד.”
“אה,” אמר, “כבר עשית לי תספורת.”
“אני רצינית.”
“את לא מלמדת אותי לנהוג?”
“כמובן. במהירות האפשרית. לכל הפחות את זה אני יכולה לעשות.” לינדה הירפתה ממנו והתיישבה בכיסא סמוך, עיניה נעוצות בפסנתר.
“אל תעשי כל כך הרבה רעש מכלום,” אמר והתייצב על רגליו. הוא התיישב ליד הפסנתר, ירה לעברה חיוך נבוך מעבר לכתפו, שלח ידו והחל לנגן בהיסוס את ‘מינואט ב־G’.
לינדה נאנקה בתדהמה והזדקפה כברק בכיסאה. “אתה יודע לנגן,” לחשה.
“לא רציני. לקחתי שעורי פסנתר כשהייתי ילד.”
“אבל אתה עוד זוכר.”
“קצת.”
“אתה יודע לקרוא תווים?”
“ידעתי פעם.”
“תוכל ללמד אותי?”
“אני חושב שכן; זה קצת קשה. הנה, עוד מנגינה אחת שלמדתי.” הוא התחיל להתעלל ב’וולס הדנובה'. בהתחשב בעובדה, שהפסנתר היה בלתי מכוון, ובטעויות הנגינה שלו, היו התוצאות המוזיקליות איומות.
“נפלא!” התנשמה לינדה. “פשוט נפלא!” היא לטשה את עיניה בגבר ועל פניה השתלטה לאיטה הבעה החלטית. היא חצתה באיטיות את החדר לעבר מאיו והניחה את ידיה על כתפו.
הוא הביט מעלה. “מה העניין?”
“כלום,” ענתה. “אתה תנגן על הפסנתר. אני אכין את ארוחת הערב.”
אלא שלמשך שארית אותו ערב, היתה לינדה כה מוטרדת ומרוכזת בעצמה עד כי הדבר גרם לעצבנות־מה אצל מאיו. הוא הלך לישון מוקדם.
רק בשלוש אחר הצהריים למחרת, הצליחו למצוא מכונית פועלת. זו לא היתה קדילאק אלא שברולט. הם נסעו למוסך שבשדרה העשירית וחזרו לצד המזרחי, שם חשה לינדה בטוחה יותר. היא הודתה, כי גבולות עולמה השתרעו מן השדרה השלישית עד החמישית, ומרחוב 42 לרחוב 68. מחוץ לתחום זה חשה שלא בנוח.
היא העבירה למאיו את ההגה, והניחה לו לזחול מעלה ומטה בשדרה החמישית, זינוקים ועצירות. הוא התחכך בחמש מכוניות נטושות, אחת־עשרה פעמים, ונסע לאחור לתוך דלת של חנות כלבּו, שלמרבית המזל לא היתה עשויה זכוכית. הוא רעד מעצבנות.
“זה באמת קשה,” התלונן.
“זו רק שאלה של אימון,” הבטיחה לו. “אל תדאג. אני מבטיחה לך שתהיה מומחה, אפילו אם זה יקח חודש.”
“חודש שלם!”
“אמרת בעצמך שאתה לומד לאט, נכון? אל תאשים אותי. עצור כאן לרגע.”
השברולט עצרה במקום, כאילו נתקלה בקיר. לינדה יצאה החוצה.
“חכה לי.”
“מה עניין?”
“הפתעה.”
היא רצה לתוך החנות ונעלמה לחצי שעה. כשחזרה, היתה לבושה שמלה שחורה דקיקה, פנינים ונעלי־אופרה גבוהות עקב. היא סידרה את שערותיה מעל ראשה. מאיו הביט בה בפליאה כשנכנסה למכונית.
“מה כל זה?” שאל.
“חלק מההפתעה. פנה ימינה ברחוב 52.”
הוא התאמץ והתניע את המכונית והסיע לאותו כיוון. “למה התלבשת כל כך יפה בשמלת הערב הזאת?”
“זו שמלת קוקטייל.”
“למה?”
“כדי שאהיה לבושה יפה בשביל המקום שאליו אנחנו הולכים. היזהר, ג’ים!”
לינדה סובבה חדות את ההגה והצליחה למנוע התנגשות במשאית ריקה לאיסוף אשפה, שהיתה תקועה באמצע הכביש. “אני לוקחת אותך למסעדה מפורסמת.”
“לאכול?”
“לא, טיפשוני. לשתות. אתה האורח שלי, ואני חייבת לשעשע אותך. סע בכיוון זה, מצד שמאל. תנסה לראות אם אתה יכול למצוא מקום חנייה.”
החנייה בוצעה בצורה נוראה. כשיצאו מהמכונית, עצר מאיו במקומו וריחרח בסקרנות בחלל האויר.
“את מריחה?” שאל.
“מריחה מה?”
“את הריח המתוק הזה.”
“זה הבושם שלי.”
“זה משהו שבאויר. קצת מתוק ודחוס. אני מכיר את הריח הזה מאיזה מקום, אבל אינני יודע בדיוק מאיפה.”
“לא משנה. בוא ניכנס.” היא הובילה אותו לתוך המסעדה. “היית צריך לענוב עניבה,” לחשה. “אבל אולי נצליח להיכנס איכשהו גם בלי זה.”
מאיו לא התרשם ביותר מעיצוב המסעדה, אך הוקסם מדיוקני האישים שהיו תלויים בבאר. הוא בילה רגעים ארוכים נכווה בקצות אצבעותיו מן הגפרורים שהדליק, בצפיה בתצלומי כוכבי הקולנוע והטלויזיה המפורסמים. כשלינדה חזרה לבסוף מן המטבח ונר דולק בידה, ניפנה אליה מאיו בלהיטות.
ראית כאן פעם מישהו מהשחקנים האלה?" שאל.
“אני חושבת שכן. רוצה משהו לשתות?”
“בטח, בטח. אבל אני רוצה לשוחח קצת על השחקנים האלה.”
הוא ליווה אותה לכסאות המוגבהים שליד הבאר, הסיר מהם את האבק וסייע לה, באבירות רבה, להתיישב עליהם. אז קפץ לצדו השני של הדלפק, שלף את מטפחתו וניקה את משטח המהגוני במקצועיות. “זו המומחיות שלי,” חייך חיוך רחב. הוא העטה על פניו את ארשת הידידות הבלתי מחייבת, האופיינית למוזג מקצועי. “ערב טוב, גברתי, לילה נחמד. מה תזמיני?”
“אה, היה לי יום קשה היום בחנות! מרטיני יבש און־דה־רוקס. ועדיף שתכין כפול.”
“כמובן, גברתי. לימון או זית?”
“בצל.”
“גיבסון כפול און־דה־רוקס. בסדר.” מאיו חיפש מתחת לדלפק ומאחורי הבאר ובסופו של דבר שלף משם וויסקי, ג’ין ומספר בקבוקי סודה שאיבדו במשך הזמן רק חלק מדו־תחמוצת־הפחמן האצורה בהם. “אני חושש שנגמר לנו המרטיני, גברתי. מה עוד תזמיני?”
“הו, זה נחמד נורא. סקוץ', בבקשה.”
“הסודה היא בלי גזים,” הצהיר. “וגם אין קרח.”
“לא נורא.”
הוא שטף בסודה את אחת הכוסות ומזג לה משקה.
“תודה רבה. שתה אחד על חשבוני, בארמן. מה שמך?”
“קוראים לי ג’ים, גברת. לא, תודה, אני אף פעם לא שותה כשאני בתפקיד.”
“אז תפסיק להיות בתפקיד ושתה איתי.”
“אני אף פעם לא שותה כשאני לא בתפקיד, גברת.”
“קוראים לי לינדה.”
“תודה רבה, מיס לינדה.”
“אתה רציני בקשר לזה שאתה לא שותה אף פעם?”
“כן.”
“טוב, לחיים.”
“דבורים!” התפרץ לפתע מאיו.
לינדה נבהלה. “דבורים מה?”
“הריח ההוא. כמו בתוך כוורת דבורים.”
“הו, אין לי מושג בעניינים האלה,” אמרה באדישות. “עוד כוסית, בבקשה.”
“עוד כוסית בדרך. עכשיו הקשיבי, בקשר לשחקנים האלה. את באמת ראית אותם? באופן אישי?”
“נו, בטח. לחיים ג’ים”.
“שיהיו כל ימיך שבתות!”
לינדה תמהה. “למה שבתות?”
“יום חופש.”
“הו.”
“אלו שחקנים ראית?”
“כל מי שרק תגיד, ראיתי,” צחקה. "אתה מזכיר לי את הילד של השכנים שלנו. כל הזמן הייתי צריכה לספר לו על השחקנים שראיתי. יום אחד אמרתי לו שראיתי פה אפילו את ג’ון ווין והוא שאל אותי, “עם הסוס שלו?”
מאיו לא הבין מה הבדיחה אך בכל זאת נפגע. בדיוק ברגע שלינדה עמדה להפיס את דעתו, החל הבאר לרעוד בעדינות, ובו זמנית נשמע קול רעם תת־קרקעי עמום. הוא נשמע מרחוק כאילו מתקרב והולך, ואחר כך גווע לאיטו. הרעידות פסקו. מאיו לטש עיניו בלינדה.
“ישו! את חושבת שהבניין הזה אולי יפול?”
היא הנידה בראשה לשלילה. “לא. כשהבניין נופל, הוא תמיד נופל ב’בום' אחד גדול. אתה יודע, כמו מה זה נשמע עכשיו? כמו הרכבת התחתית של לקסינגטון אבניו.”
“הרכבת התחתית?”
“אה־הה. היא כאן בסביבה.”
“זה מטורף לגמרי. איך יכולה רכבת לפעול?”
“אני לא אמרתי שהיא פועלת. אמרתי שזה נשמע כאילו היא פועלת. עוד כוסית, בבקשה.”
“אנחנו צריכים עוד סודה.” ותפריט גדול. פניו היו חיוורות. “לינדה, מוטב שתרגעי קצת,” אמר. “את יודעת כמה עולה כאן על משקה? $5.20 הביטי.”
“לעזאזל עם החשבונות האלה. בוא נעשה קצת חיים. כוסית כפולה, בארמן. אתה יודע משהו, ג’ים? לו נשארת בעיר הייתי יכולה להראות לך איפה גרו כל השחקנים, תודה רבה. לחיים. הייתי יכולה לקחת אותך לבבד”ו. ולהראות לך סרטים שלהם. נו, מה דעתך? כוכבי קולנוע כמו… רד… מי?"
“בארבר.”
“רד בארבר, ורוקי גיפורד, ורוקי קייסי, ורוקי נו הסנאי המעופף.”
“את סתם מותחת אותי,” אמר מאיו, נעלב.
“אני, אדוני? מותחת אותך?” אמרה לינדה בהדרת כבוד. “למה שאעשה דבר כזה? אני סתם מנסה להיות נחמדה. מנסה לשעשע אותך. אמא שלי אמרה לי, לינדה, היא אמרה לי, רק תזכרי את זה בקשר לגבר, תמיד תלבשי מה שהוא רוצה ותגידי מה שהוא רוצה לשמוע, זה מה שאמרה לי. אתה רואה את השמלה הזאת?” תבעה לדעת.
“היא נחמדה, אם לזה את מתכוונת.”
“אתה יודע כמה שילמתי בעדה? מאתיים תשעים ותשע ותשעים.”
“מה? שלוש מאות דולר בשביל דבר קטן כזה?”
“זה לא דבר קטן. זו שמלת קוקטייל שחורה. ושילמתי ששים דולר בעד הפנינים. מלאכותיות,” הסבירה, “ומאה שמונים בעד הנעלים. ומאה עשרים בעד הבושם. שש מאות וששים דולר בשביל שיהיה לך נחמד. נחמד לך?”
“בטח.”
“אתה רוצה להריח אותי?”
“אני כבר מריח.”
“בארמן, עוד כוסית.”
“חוששני שאני לא יכול לתת לך, גברת.”
“למה לא?”
“כבר שתית מספיק.”
“עוד לא שתיתי מספיק,” אמרה לינדה בקול נעלב. “איפה הנימוס שלך?” היא אחזה בבקבוק הוויסקי. “בוא, נרביץ כמה כוסיות ונדבר על שחקנים עד שיעלה עשן. לחיים. הייתי יכולה לקחת אותך לבבד”ו ולהראות לך את הסרטים שלהם. מה דעתך?"
“כבר שאלת אותי.”
“לא ענית. אתה אוהב סרטים? אני שונאת אותם, אבל כבר אסור לי לרדת עליהם. הסרטים הצילו אותי, כשהבלגן התחיל.”
“למה את מתכוונת?”
“זה סוד, מבין? רק בינך וביני. אם איזו סוכנות אחרת תשמע על זה…”
לינדה הביטה סביבה בגניבה, ואחר כך הנמיכה קולה. “בבד”ו הצליחו לאתר את הארגז ההוא, שהיה מלא בסרטים אילמים ישנים. סרטים אבודים, מבין?" אף אחד לא ידע שהסרטים האלה עוד קיימים. הם יכלו לעשות מהם יופי של סידרה בטלויזיה. אז הם שלחו אותי למכרה הנטוש הזה בג’רזי, לרשום את המלאי."
“במכרה?”
“נכון. לחיים.”
“למה הסרטים היו במיכרה?”
“סרטים ישנים. אצטון. דליקים. גם נרקבים. צריך לשמר כמו יין – לכן היו שם. אז לקחתי איתי שתי עוזרות ובילינו סוף שבוע שם למטה, ועבדנו.”
“נשארתן במכרה סוף־שבוע שלם?”
“הה־הה. שלוש בחורות. יום שישי עד יום שני. זו התוכנית. חשבתי שיהיה בידור. לחיים. אז ככה. איפה הייתי? הה. זהו זה. לקחנו שמיכות, סבונים, הרבה אוכל, כל הקישקושים והלכנו לעבוד. אני זוכרת את הרגע כשהפיצוץ התחיל. הסתכלתי על גלגל מס' 4 בסרט גרמני אחד. היה לי גלגל מס' אחד, שניים, ארבע, חמש, שש. לא היה שלוש. באנגו. לחיים.”
“אלוהים אדירים. ומה אז?”
“העוזרות שלי נכנסו לפאניקה. לא רצו להישאר. לא ראיתי אותן יותר. אבל ידעתי, ידעתי. המשכתי את הפיקניק עד אין סוף. ואחר כך המשכתי עוד. בסוף יצאתי. ובשביל מה יצאתי? בשביל מי?” היא החלה להתייפח. “בשביל אף אחד. אף אחד לא נשאר. כלום.” היא אחזה בידיו של מאיו. “למה לא תישאר?”
“להישאר? איפה?”
“כאן.”
“אני נשאר.”
“אני מתכוונת להרבה זמן. למה לא? מה, אין לי בית נחמד? וכל ניו־יורק בשבילנו. ויש לנו משק בשביל פרחים וירקות. ונוכל לגדל פרות ותרנגולות. ללכת לדוג. לנהוג מכוניות. לבקר במוזיאונים. גלריות. להשתעשע…”
“את עושה את כל זה כבר עכשיו. את לא צריכה אותי בשביל זה.”
“אני צריכה. צריכה.”
“בשביל מה?”
“בשביל שיעורי פסנתר.”
אחרי רגע ארוך, הוא אמר, “את שיכורה.”
“לגמרי, אדוני, לגמרי.”
היא הניחה ראשה על הדלפק, חייכה אליו חיוך שובב ועצמה את עיניה. רגע מאוחר יותר ידע מאיו שהיא נרדמה. הוא קימץ את שפתיו. אחר כך יצא מאחורי הדלפק, סיכם את חשבון המשקאות והשאיר חמישה עשר דולר מתחת לבקבוק הוויסקי.
הוא אחז בכתפה של לינדה וניענע אותה בעדינות. היא צנחה אל בין זרועותיו ושערה גלש על כתפיה. הוא כיבה את הנר, הרים את לינדה וגרר אותה לשברולט. ואז, תוך ריכוז מאומץ, נהג בחושך בחזרה לעבר בית הסירות. הדבר ארך כארבעים דקות.
הוא גרר את לינדה לחדר השינה שלה והניח אותה על גבי המיטה שהיתה מקושטת כולה בבובות. לינדה התהפכה מיד, אחזה באחת הבובות ונרדמה. מאיו הדליק נר וניסה לגרום לה להזדקף. היא התמוטטה שוב, מצחקקת.
“לינדה,” אמר. “את צריכה להוריד את הבגד הזה.”
“מף.”
“את לא יכולה לישון בו. זה עולה שלוש מאות דולר.”
“מאתיים תישעים ותשע, תיש’ים.”
“בואי, מותק.”
“פם.”
הוא גילגל עיניו ביאוש ואז הפשיט אותה, תלה בזהירות את שמלת הקוקטייל על אחד הקולבים והעמיד את נעלי האופרה באחת הפינות. הוא לא הצליח לחלץ את הפנינים (המלאכותיות), ולכן השכיב אותה לישון כשהן עדיין כרוכות סביב צווארה. בשכבה על הסדינים הכחולים־כהים, עירומה כולה, פרט למחרוזת הפנינים, נראתה לינדה כנסיכה נורדית.
“אה, לקחת את הבובות שלי?” מילמלה.
“לא. הן כולן לידך.”
“ככה צריך. לא יושנת בלי הבובות.” היא שלחה ידה וליטפה אותן בחיבה. “לחיים. לחיים.” מילמלה..
“נשים!” נחר מאיו בבוז. הוא כיבה את הנר, מעד החוצה וטרק את הדלת מאחורי גבו.
בבוקר יום המחרת, חזר מאיו לצלילי גיעגועיהם של הברווזים המנושלים. הבלון האדום שט על פני מי הבריכה, בהיר לאור השמש הזורחת. מאיו היה מעדיף שבבריכה ישוט לו דגם של סירה, במקום מין בחורה כזאת שמשתכרת בבארים. הוא יצא החוצה וקפץ לתוך המים, מתרחק מלינדה מרחק רב ככל האפשר. הוא ניצב במים והרטיב את חזהו, כאשר לפתע אחז משהו בקרסולו ונגס בו. הוא פלט צווחה, ומצא את עצמו עומד פנים אל פנים מול עיניה הזורחות של לינדה שפרצו מתוך המים שלידו.
“בוקר טוב,” צחקה.
“מצחיק מאד,” מילמל.
“אתה נראה מרוגז הבוקר.”
הוא נהם.
“ואני לא מאשימה אותך. עשיתי דבר נורא אתמול בלילה. לא נתתי לך ארוחת ערב.”
“אני לא התכוונתי לארוחת ערב,” אמר בגאווה.
“לא? אז למה לעזאזל אתה מרוגז?”
“אני לא סובל נשים שמשתכרות.”
“מי השתכר?”
“את.”
“לא השתכרתי,” אמרה בנימה נעלבת.
“לא? את מי היה צריך להפשיט ולהשכיב כמו ילד קטן?”
“ומי היה יותר מדי טיפש ושכח להוריד לי את הפנינים?” השיבה. “החוט נקרע וישנתי כל הלילה על אבני חצץ. אני מכוסה בנקודות שחורות וכחולות. תיראה. פה ופה ו־”
“לינדה,” הפסיק אותה בטון חמור, “אני רק בחור פשוט מניו־הייבן. אין לי מה לעשות עם בחורות מפונקות שאוספות חשבונות־תשלום גדולים, וכל הזמן מתגנדרות או מסתובבות בבארים חשוכים ומשתכרות שם.”
“אם אתה לא מסתדר איתי, אז למה אתה נשאר?”
“אני הולך,” אמר. הוא יצא מהבריכה וייבש עצמו במגבת. “אני הולך דרומה. כבר היום.”
“הליכה נעימה.”
“אני נוהג.”
“מה אתה נוהג? מכונית־צעצוע?”
“בשברולט.”
“ג’ים, אתה לא רציני?” גם היא יצאה מן הבריכה, מזועזעת. “אתה באמת עוד לא יודע לנהוג.”
“לא? מי הסיע אותך אתמול הביתה אחרי שהשתכרת?”
“אתה תסתבך בצרות איומות.”
“שום דבר שלא אוכל לצאת ממנו. חוץ מזה, אני לא יכול להשאר כאן לנצח. את בחורה יפה; את רוצה רק לשחק כל הזמן. אני, יש לי דברים רציניים בראש. אני צריך ללכת דרומה ולמצוא בחור שמתמצא בטלויזיה.”
“ג’ים, אתה לא מבין אותי בכלל. אני בכלל לא כזאת. תראה, תראה כמה יפה סידרתי את הבית. אתה חושב שהייתי יכולה לעשות את זה אם כל הזמן הייתי הולכת למסיבות?”
“עשית עבודה יפה,” הודה.
“אל תעזוב היום, בבקשה. אתה עוד לא מוכן.”
“או, את רק רוצה שאני אשאר בסביבה ואלמד אותך לנגן.”
“מי אמר דבר כזה?”
“את אמרת. אתמול בלילה.”
היא קימטה את מצחה, הסירה את כובע הים, אחזה את המגבת והתחילה להתנגב. לבסוף אמרה, “ג’ים, אגיד לך את האמת. נכון, אני באמת רוצה שתישאר קצת. אני לא מכחישה. אבל לא הייתי רוצה שתישאר כאן תמיד. בסך הכל, מה יש לנו במשותף יחד?”
“את כל כך עירונית,” נהם.
“לא. לא זה. בכלל לא זה. זה הכל בגלל שאתה בחור ואני בחורה, ואנחנו לא יכולים להציע שום דבר האחד לשני. אנחנו שונים. יש לנו טעם שונה ודברים שונים בראש. עובדה או לא?”
“עובדה.”
“אבל אתה עדיין לא מוכן. אז אני אגיד לך מה; אנחנו נבלה את כל הבוקר בשיעורי נהיגה ואחר כך נשתעשע. מה היית רוצה לעשות? לעשות קניות? ללכת למסעדה? לבקר במוזיאון? לעשות פיקניק?”
פניו התבהרו. “הו, את יודעת משהו? בחיים שלי לא הייתי בפיקניק. הייתי פעם במשהו דומה כשהייתי מבוגר. אבל זה לא כמו שאתה ילד.”
היא שמחה. “אז נעשה לנו פיקניק־ילדים אמיתי.”
והיא הביאה איתה את הבובות. היא גררה אותן בזרועותיה, בעוד מאיו נשא את סל המצרכים ויחדיו פנו לעבר אנדרטת ‘עליסה בארץ הפלאות’ אשר בסנטרל פארק. הפסלים הדהימו את מאיו, אשר מעולם לא שמע קודם לכן אודות לואיס קרול. בעת שסידרה את בובותיה ופרשה את המצרכים, סיפרה לינדה למאיו את תמצית הספור, ותיארה כיצד ראשי הברונזה של פסלי אליס, הכובען המטורף והארנב, שופשפו עד ברק בידי נחילי ילדים ששיחקו על גבי פסלים אלה את ‘מלך ההר’.
“מצחיק. אף פעם לא שמעתי את הסיפור הזה,” אמר.
“אני לא חושבת שהיתה לך ילדות אמיתית, ג’ים.”
“למה את אומרת דבר כזה?” הוא עצר, היטה ראשו הצידה והקשיב קשב רב.
“מה העניין?” שאלה לינדה.
“את שומעת את העורבני?”
“לא.”
“שמעי. הוא משמיע קול מצחיק, כמו פלדה.”
“פלדה?”
“כן, כמו… כמו שתי חרבות בדו־קרב.”
“אתה צוחק ממני?”
“לא. באמת.”
“אבל ציפורים מצייצות; הן לא עושות קולות.”
“לא תמיד. העורבים מחקים המון קולות. וגם תוכים, אבל למה להם לחקות קולות של חרבות? איפה שמעו דבר כזה?”
“אתה באמת נער־כפר, נכון, ג’ים? דבורים ועורבנים ותוכים וכל זה…”
“את בטח צודקת. רציתי לשאול אותך: למה שתגידי דבר כזה, שלא היתה לי ילדות אמיתית?”
“הו, בגלל דברים כאלה, כמו זה שלא שמעת על עליסה, שאף פעם לא היית בפיקניק ושתמיד רצית דגמים של סירות.” לינדה פתחה בקבוק כהה. “רוצה קצת יין?”
“כדאי שתזהרי עם זה,” הזהיר.
“תפסיק עם השטויות, ג’ים. אני לא שיכורה כרונית.”
“השתכרת או לא השתכרת אתמול בלילה?”
היא נכנעה. “או קיי, אז השתכרתי; אבל זה היה רק בגלל שזו פעם ראשונה מזה שנים רבות שאני שותה משהו.”
הוא היה מרוצה מכניעתה. “בטח, בטח.”
“בסדר? תצטרף אלי ליין?”
“טוב לעזאזל, למה לא?” גיחך. “בואי נעשה קצת חיים. תשמעי, זה פיקניק לא נורמלי וגם האוכל טוב מאד, איפה השגת את הצלחות האלה?”
“אצל אברקרומבי את פיטץ',” אמרה לינדה. “מערכת אוכל מפלדת אל־חלד לארבעה אנשים, $119.90. סקול. באמת ‘פישלתי’ אתמול, עם כל הרעש שעשיתי, הא? לחייך.”
“ולחייך!”
הם שתו והמשיכו לאכול בשתיקה חמימה, מחייכים בידידות זה לזו. לינדה הסירה את חולצת המשי שלה על מנת להשתזף בשמש אחר־הצהרים היוקדת, ומאיו תלה את החולצה בנימוס על ענף עץ סמוך. לפתע שאלה לינדה, “למה לא היתה לך ילדות, ג’ים?”
“הא, אני לא יודע.” הוא שקל את הבעיה. “אני חושב שזה בגלל שאמא שלי מתה כשהייתי ילד. ועוד משהו: הייתי צריך לעבוד הרבה.”
“למה?”
“אבי היה מורה. את יודעת כמה כסף אלה מרוויחים.”
“אה, אז בגלל זה אתה שונא פרופסורים וכאלה.”
“אני שונא?”
“בטח. בלי להעליב.”
“אולי אני שונא,” הסכים איתה. “אבא שלי בטח נורא התאכזב ממני, בגלל זה שהלכתי לשחק בקבוצת הראגבי בתיכון כשהוא רצה שיהיה לו איזה אינשטיין בבית.”
“אהבת ראגבי?”
“לא לשחק. ראגבי זה פשוט עסק טוב. הי, את זוכרת איך היינו בוחרים קבוצות כשהיינו בבית ספר? איבטי, ביבטי, זיבטי, זאב.”
“אנחנו היינו אומרים: איני, מיני, מייני, מו.”
“ואת זה את זוכרת? פתי מאמין לכל דבר, לחתול ולעכבר.”
“בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ומכל הבחורים אותך אני אוהבת”
“אני בטוח שכל הבחורים אהבו אותך,” אמר מאיו בהבעה רצינית.
“לא, לא אותי.”
“למה לא?”
“הייתי גבוהה מדי.”
הוא נדהם. “אבל את לא גבוהה מדי,” הבטיח לה. “את בדיוק בגודל המתאים. מושלמת. ובנויה היטב. שמתי לב לזה כשהכנסנו את הפסנתר. יש לך שרירים טובים, לגבי בחורה. וביחוד ברגליים. שם זה הכי חשוב.”
היא הסמיקה. “נו, ג’ים.”
“לא, באמת.”
“עוד יין?”
“תודה. שתי גם את.”
“בסדר.”
קול רעם פילח את חלל האויר בבום על־קולי שלווה בשאגת אבנים מתדרדרות.
“הנה הלך עוד גורד־שחקים,” אמרה לינדה. “על מה דיברנו?”
“משחקים,” אמר מאיו. “סלחי לי שאני מדבר איתך בפה מלא.”
“הו, זה בסדר, ג’ים. תגיד ג’ים, אתם שיחקתם ‘גולם במעגל’ שם בניו־הייבן?” לינדה החלה לשיר, “יש לנו גולם במ־ע־גל, יש ל־נו גולם במ־ע־גל…”
“לינדה,” אמר ג’ים, מוקסם. “את באמת שרה יפה.”
“הו, אל תגזים.”
“כן, באמת. יש לך קול נהדר ואל תתווכחי איתי על זה. שבי רגע בשקט. אני צריך לחשוב על משהו.” הוא שקע במחשבות למשך רגעים מספר, במהלכם סיים בפיזור דעת את שתיית כוס היין שלו וקיבל כוס אחרת במקומה. לבסוף הגיע לכלל החלטה. “את חייבת ללמוד מוסיקה.”
“אתה יודע שאני מתה לזה, ג’ים.”
“אז אני אשאר כאן זמן מה ואלמד אותך. כל מה שאני יודע, רגע! רגע!” הוסיף בחופזה, מפסיק את קריאותיה הנרגשות. “אני לא מתכונן להישאר אצלך בבית. אסדר לי דירה משלי.”
“בטח, ג’ים. כל מה שאתה רוצה.”
“ואני לא מוותר על הדרום.”
“אני אלמד אותך לנהוג ג’ים. כמו שהבטחתי.”
הם צחקו יחדיו, השיקו כוסות וסיימו לשתות. לפתע זינק מאיו ממקומו, משך בשערה של לינדה ורץ לעבר פסלי ארץ הפלאות. כהרף עין טיפס והתיישב על ראש פיסלה של עליסה.
“אני מלך ההר!” צעק, מביט סביבו בגאוה מלכותית. “אני מלך ההר”. הוא פסק מצעקותיו באחת ולטש עיניו אל מאחורי הפסל.
“ג’ים, מה העניין?”
בלא לומר מאום, ירד מאיו מן הפסל ופסע לעבר ערמת לבנים שהיתה חבויה למחצה מתחת לשיחים ואזוב. הוא כרע על ברכיו והחל להסיר בעדינות את הלבנים מראש הערמה. לינדה רצה לעברו.
“ג’ים, מה קרה?”
“אלה היו פעם דגמים של סירות,” מלמל.
“זה נכון. מה, זה הכל? חשבתי שאתה חולה או משהו.”
“איך הם הגיעו לכאן?”
“אני זרקתי אותם לכאן.”
“את?”
“כן. אמרתי לך. הייתי צריכה לנקות את בית הסירות לפני שניכנסתי לגור בו. זה היה לפני הרבה שנים.”
“את עשית את זה?”
“כן. אני.”
“את רוצחת,” נהם לעברה. הוא הזדקף והביט בה בעיניים זועמות. “את רוצחת. את כמו כל הנשים, אין לך לב ונשמה. לעשות דבר כזה!”
הוא סב על עקביו ופנה לעבר בית הסירות. לינדה רצה בעקבותיו, מבולבלת כולה.
“ג’ים, אני לא מבינה, למה אתה כל כך כועס.”
“את צריכה להתבייש.”
“אבל הייתי צריכה למצוא לי מקום לגור. אתה לא יכול לצפות ממני לגור עם כל מיני דגמי סירות!”
“פשוט שכחי כל מה שאמרתי. אני הולך לארוז ואחר כך לדרום. לא הייתי נשאר איתך אפילו היית האדם האחרון על פני כדור הארץ.”
לינדה חזרה לעשתונותיה, ולפתע זינקה ורצה לפני מאיו. כאשר נכנס לבית הסירות מצא אותה עומדת ליד דלת חדר האורחים. בידה אחזה מפתח ברזל כבד.
“מצאתי את זה,” התנשפה. “החדר שלך נעול.”
“תני לי את המפתח, לינדה.”
“לא.”
הוא פסע פסיעות מספר לעברה, אך היא הביטה בו בהתגרות ולא נסוגה.
“קדימה,” אמרה לו, “תרביץ לי.”
הוא עצר. “אני לא מתחיל עם כאלה שאינם בגודל שלי.”
הם המשיכו לעמוד זה מול זה, בלא יכולת להיחלץ מהמצב.
“אני לא צריך את הציוד שלי,” מילמל מאיו לבסוף. “אני יכול למצוא ציוד אחר במקומו, במקום אחר.”
“טוב, לך וקח את הציוד שלך,” השיבה לינדה. היא השליכה לעברו את המפתח ופינתה את הדרך. אז גילה מאיו כי בדלת חדר השינה אין כלל מנעול. הוא פתח את הדלת, הביט פנימה, סגר אותה והביט אל לינדה. היא שמרה על הבעה פניה הקפואה, אך מגרונה התחילו להיפלט ציחקוקים חנוקים. הוא חייך חיוך רחב. אז פרצו שניהם בצחוק רועם.
“הו,” אמר מאיו, “באמת סידרת אותי. לא הייתי רוצה לשחק נגדך פוקר.”
“גם אתה רמאי לא קטן, ג’ים. פחדתי פחד מוות שאתה עומד להרביץ לי.”
“היית צריכה לדעת שאני לא אעשה דבר כזה.”
“כן, כנראה שכן. עכשיו בוא נשב ונשוחח על הכל בצורה הגיונית.”
“עזבי את זה, לינדה. אני קצת ירדתי מהפסים בגלל כל הסירות האלה…”
“אני לא מתכוונת לסירות; אני מתכוונת בקשר לדרום. כל פעם שאתה מתרגז, אתה מתחיל ללכת דרומה. למה?”
“אמרתי לך. למצוא איזה בחור שמבין בטלויזיה.”
“למה?”
“את לא תביני.”
“אני יכולה לנסות. מדוע לא תסביר לי מה אתה מחפש? בפרוט. אולי אוכל לעזור לך.”
“לא תוכלי לעשות כלום. את בחורה.”
“גם לבחורות יש כמה יתרונות. אני, לפחות, יכולה להקשיב. אתה יכול לסמוך עלי, ג’ים. נכון שאנחנו חברים? אז ספר לי על זה.”
טוב, אז כשקרה הפיצוץ הייתי בברקשייר יחד עם גיל ווטקינס. גיל היה חבר שלי, בחור טוב וגם פיקח באמת. הוא הספיק ללמוד שנתיים ב’אֶם.אַיי.טי.' לפני שזרקו אותו משם. הוא היה מהנדס קול או משהו כזה בתחנת הטלויזיה וו.נ.ה.א בניו־הייבן. לגיל היו מיליון תחביבים. אחד מהם היה ספל… ספלאולד – משהו שאינני זוכר בדיוק. זה קשור לחקר מערות.
כך או כך היינו שם בברקשייר בתוך מערה, ובילינו בה את כל סוף־שבוע כדי לצייר מפה שלה ולראות מאיפה בדיוק מגיע נחל תת־קרקעי שהיה שם. הבאנו איתנו אוכל וכל מיני דברים, וגם שקי שינה. המצפן שלנו השתגע במשך איזה עשרים דקות וזה היה צריך להיות רמז בשבילנו, אבל גיל אמר שזה נובע ממרבצי מתכת ודברים כאלה. רק כשיצאנו החוצה במוצאי יום ראשון, ראיתי מה היה שם ואני אומר לך שזה היה די מפחיד. גיל הבין מייד מה קרה. “ג’ים,” אמר לי. "הם הלכו ועשו את זה כמו שכולם ניבאו שיעשו. הם פוצצו, הרעילו, והקרינו את הכל מכאן עד לגיהנום, ואנחנו חוזרים עכשיו למערה הארורה הזאת, עד שהעסק יתנקה קצת.
ואז ירדנו גיל ואני בחזרה למערה וחילקנו את האוכל במנות קצובות, ונשארנו כמה זמן שיכולנו. לבסוף יצאנו ונסענו בחזרה לניו־הייבן. גם שם היה הכל מת. גיל חיבר כמה דברים, עשה מזה מכשיר רדיו וניסה לקלוט שידורים. כלום. ואז ארזנו הרבה שימורים ונסענו להתבונן מסביב: ברידג’פורט, ווטרביורי, הארטפורד, ספרינגפילד, פרובידנס, ניו־לונדון… מעגל שלם. כלום. אף אחד. ואז חזרנו לניו־הייבן והתיישבנו שם, ועשינו חיים לא רעים.
בבקרים היינו לוקחים את המצרכים וכל היתר, והיינו מטפלים בבית שיהיה בסדר. בלילות, אחרי ארוחת הערב, היה גיל הולך לוו.נ.ה.א. בערך בשעה שבע, ומפעיל את התחנה. הוא הפעיל אותה בעזרת גנרטורים לשעת חרום. אני הייתי הולך ל’שמש', פותח את המסעדה, מנקה אותה ומפעיל את מכשיר הטלויזיה שעל הבאר. גיל נתן לי גנרטור שיפעיל את הטלויזיה.
זה היה בידור לא נורמלי לראות את השידורים של גיל. הוא היה מתחיל בחדשות ותחזית מזג האוויר, שבה תמיד טעה. כל מה שהיה לו בשביל התחזית זה מעין יומן של איכרים וגם ברומטר עתיק שנראה כמו השעון הזה שיש לך כאן על הקיר. אני חושב שהברומטר לא פעל כל כך טוב, או אולי גיל לא למד מטאורולוגיה באמ.אי.טי. אחר כך היה משדר את תוכניות הערב.
בבאר היה לי רובה, למקרה של שוד. כל פעם שהייתי רואה משהו שעיצבן אותי, הייתי פשוט לוקח את הרובה ותוקע כדור בתוך הטלויזיה. אז הייתי לוקח את המכשיר, זורק אותו דרך הדלת הקידמית ושם מכשיר אחר במקומו. מאחורי המסעדה היו לי מאות מכשירים. הייתי מבלה יומיים כל שבוע בחיפוש אחרי מכשירי טלויזיה.
בחצות היה גיל סוגר את הוו.נ.ה.א., אני הייתי סוגר את המסעדה ונהגנו להיפגש בבית על כוס קפה. גיל היה שואל אותי בכמה מכשירים יריתי היום ואני הייתי צוחק ומספר לו. הוא אמר שזה משאל דעת קהל הכי טוב שהמציאו אי פעם. אז הייתי שואל אותו איזה תכניות יש בשבוע הבא והייתי מתווכח איתו על… הא… על איזה סרט או תחרויות ראגבי יהיו. לא כל כך אהבתי מערבונים ושנאתי את כל תוכניות הראיונות העימותים והשיחות האידיוטיות.
אבל, כרגיל, הכל היה צריך להתחרבן; ככה זה אצלי בחיים. אחרי איזה שנתיים גיליתי שנשאר לי רק מכשיר טלויזיה אחד, ואז הייתי בצרות. אותו לילה הקרין גיל איזה סרט פרסומת מגעיל, שבו איזו אישה מטומטמת מצילה את נישואיה ברגע האחרון על ידי זה שהיא קונה את הסבון הנכון. כמו שאת מתארת לעצמך, תיכף שלחתי יד אל הרובה ורק ברגע האחרון נזכרתי שאסור לי לירות. אחר כך הוא שידר סרט נורא על מלחין שאף אחד לא מבין אותו, ושוב קרה אותו דבר. כשנפגשנו בבית הייתי כולי מזועזע.
“מה קרה?” שאל גיל.
סיפרתי לו.
“חשבתי שאתה אוהב לצפות בתכניות האלה.”
“רק כשאני יכול ללירות בהן.”
“ממזר מסכן,” הוא צחק. “עכשיו לא תהיה לך ברירה.”
“גיל, אולי אתה יכול לשנות קצת את התכנית, לאור המצב החמור?”
“היה הגיוני ג’ים. וו.נ.ה.א צריכה לשדר מיגוון תכניות. אנחנו פועלים על בסיס ‘שיטת הקפיטריה’, משהו לכל אחד. אם התכנית אינה מוצאת חן בעיניך, מדוע אתה לא עובר לתחנה אחרת?”
“זה באמת אידיוטי. אתה יודע טוב מאד שבניו־הייבן יש רק תחנה אחת.”
“אז סגור את המכשיר.”
“אני לא יכול לסגור את הטלויזיה שעל הבאר. זה חלק מהשרות. כל הלקוחות יברחו לי. גיל, אתה לא חייב להראות את הסרטים הנוראים האלה, כמו הסרט המלחמתי המוסיקלי אתמול בלילה. שירים ונשיקות על טנקים, אלוהים אדירים!”
“יש כאלה שאוהבים סרטים כאלה.”
“והפרסים האלה; נשים שמתלבשות בכל מיני חזיות, והומואים שמעשנים סיגריות ו…”
“אתה יודע מה?” שאל גיל. “תכתוב מכתב מחאה לטלויזיה.”
וכך עשיתי. כעבור שבוע קיבלתי מכתב. היה כתוב שם: מר מאיו היקר, שמחנו לשמוע כי הנך צופה בקביעות בשידור וו.נ.ה.א. ואנו מודים לך על התעניינותך בלוח המישדרים שלנו. מקווים אנו כי תמשיך להנות מתכניותינו. בכבוד רב, גילברט א. ווטיקס, מנהל התחנה." למכתב היה מצורף זוג כרטיסי כניסה לאחת התכניות שהתחנה משדרת בשידור חי. הבאתי את המכתב לגיל והוא רק משך בכתפיים.
“אתה רואה עם מי הסתבכת, ג’ים,” אמר. “להם לא איכפת בכלל מה מוצא חן בעיניך ומה לא מוצא חן בעיניך. כל מה שאיכפת להם זה שאתה ממשיך להסתכל.”
אני אומר לך, החדשים הבאים היו בשבילי גיהנום ממש. לא יכולתי לסגור את המכשיר ולא יכולתי לצפות בו בלי לשלוח את ידי לרובה עשרים פעם כל לילה. הייתי זקוק לכל כח הרצון שלי כדי לא ללחוץ על ההדק. נהייתי נרגז ועצבני כל כך עד שידעתי שעלי לעשות משהו בעניין, לפני שאני משתגע לגמרי. אז לילה אחד הבאתי את הרובה הביתה ויריתי בגיל.
למחרת הרגשתי הרבה יותר טוב, וכשהלכתי לעבוד ב’שמש' אפילו שרקתי קצת לעצמי. ניקיתי את המסעדה, צחצחתי את הדלפק ואז הדלקתי את הטלויזיה כדי לשמוע את החדשות ומזג האויר. את לא תאמיני לזה, אבל המכשיר היה מקולקל. לא הצלחתי לקלוט כלום. אפילו לא צפצופים. המכשיר האחרון שלי היה מקולקל.
אז את מבינה, זו הסיבה שאני הולך דרומה. אני צריך למצוא טכנאי טלויזיה.
דממה ארוכה השתררה כשסיים מאיו את סיפורו. לינדה בחנה אותו בתשומת לב, מנסה להסתיר את הניצוץ שבעיניה. לבסוף שאלה אותו באי־איכפתיות מעושה, “מנין השיג את הברומטר?”
“מי? מה?”
“החבר שלך, גיל. הברומטר העתיק שלו. היכן השיג אותו?”
“אה, אני לא יודע. גם עתיקות היו תחביב שלו.”
“וזה נראה כמו השעון הזה?”
“בדיוק כמוהו.”
“צרפתי?”
“לא יודע.”
“מברונזה?”
“אני חושב שכן. השעון הזה מברונזה?”
“כן. היתה לו צורה של שמש?”
“לא. כמו השעון שלך.”
“זו צורה של שמש. אותו גודל?”
“בדיוק.”
“איפה זה היה?”
“לא אמרתי לך? אצלנו בבית.”
“איפה היה הבית?”
“ברחוב גראט.”
“איזה מספר?”
“שלוש מאות חמש עשרה. תגידי, מה כל השאלות האלה?”
“כלום, ג’ים. אני סתם סקרנית. בלי להעליב. עכשיו אני חושבת שכדאי לאסוף את הדברים של הפיקניק שהשארנו בחוץ.”
“לא יהיה איכפת לך אם אטייל קצת לבדי?”
“אל תנסה לנהוג לבד. מכונאי רכב קשה יותר למצוא אפילו מטכנאי טלויזיה.”
הוא חייך חיוך רחב ונעלם; אחרי ארוחת הצהרים התגלתה הסיבה האמיתית להעלמו.
כאשר שלף ספר תווים, הציב אותו על גבי הפסנתר והוביל את לינדה לעבר הכסא שלידו. לינדה נראתה נרגשת עד עמקי נשמתה.
“ג’ים, אתה מלאך! איפה מצאת את זה?”
“בבית הדירות שמעבר לרחוב. הקומה הרביעית, משמאל, משפחת הורוביץ. יש להם גם המוני תקליטים. את רוצה לשמוע משהו מצחיק? כל הגג של הבנין ההוא מכוסה בגלופ.”
“גלופ?”
“כן. זה מין ג’לי לבן, אלא שזה קשה כמו אבן. משהו כמו בטון שקוף. עכשיו הביטי, רואה פה את התו הזה? זה דו. זה שייך למקש הזה כאן. מוטב שנשב יחד. זוזי קצת…”
השיעור נמשך כשעתיים והותיר את שניהם סחוטים כל כך, עד כי כאשר חזרו לחדריהם, נפרדו זה מזו בלילה טוב קצרצר בלבד.
“ג’ים,” אמרה לינדה.
“כן?” פיהק.
“אתה רוצה שאתן לך בובה אחת בשביל המיטה שלך?”
“הו, לא. באמת תודה, לינדה, אבל בחורים לא מתעניינים בבובות.”
“אתה צודק. טוב, לא חשוב. מחר יהיה לי בשבילך משהו שהבחורים דווקא מעוניינים בו.”
מאיו התעורר בבוקר המחרת לקול נקישה על דלתו. הוא התפתל במטתו מצד לצד וניסה לפקוח את עיניו.
“כן? מי זה?” קרא.
“זו אני, לינדה. אני יכולה להיכנס?”
הוא הביט סביבו בחיפזון, החדר היה מסודר. השטיח היה נקי, כיסוי המיטה היקר היה מקופל בקפדנות ומונח על השידה שלידו.
“אוקיי, היכנסי.”
לינדה נכנסה פנימה, לבושה שמלה מבד שקוף למחצה. היא התיישבה על קצה המיטה והעניקה למאיו טפיחה ידידותית. “בוקר טוב,” אמרה. “עכשיו שמע, אני צריכה להשאיר אותך לבד לכמה שעות. יש לי כמה דברים לעשות. על השולחן יש ארוחת בוקר ואני אחזור עוד לפני ארוחת הצהריים. בסדר?”
“בטח.”
“לא תרגיש בודד?”
“לאן את הולכת?”
“אספר לך כשאחזור.” היא הושיטה את ידה ופרעה בשובבות את שערו. “תהיה ילד טוב ואל תיכנס לצרות. כן, עוד דבר. אל תיכנס לחדר השינה שלי.”
היא חייכה והסתלקה. כעבור רגעים אחדים שמע מאיו את הג’יפ מותנע ויוצא לדרכו. הוא יצא מייד מן המיטה, נחפז לחדרה של לינדה והביט סביב. החדר, כרגיל, היה מסודר. המיטה היתה מכוסה ובובותיה היו ערוכות באהבה סביב כיסוי המיטה. ואז הוא ראה אותו.
“ישו!” התנשף.
היה זה דגם של ספינת מפרש ענקית. הסיפון ודפנות הספינה היו שלמים, אולם הצבע שעליהם היה מקולף מעט והמפרשים היו ממורטים. הספינה ניצבה ליד הארון של לינדה ולידה סל התפירה שלה. היא הספיקה לגזור כבר מערכת מפרשים חדשה מכותנה לבנה. מאיו כרע ברך מול הספינה ונגע בה בעדינות.
“אני אצבע אותה בשחור עם פס זהב מסביב,” מילמל, “ואני אקרא לה ה‘לינדה’!” הדבר כה נגע לליבו עד כי טעם רק כזיית מארוחת הבוקר שלו. הוא רחץ, התלבש, נטל את רובהו ומספר כדורים ויצא לשוטט בפארק. הוא פסע במעגל לכיוון דרום, חלף על פני מגרשי המשחקים, הקרוסלות המתמוטטות, וספסלי העץ הרקובים. לבסוף יצא מן הפארק ופנה לעבר השדרה השביעית.
ברחוב 50 פנה ימינה ובילה זמן מה בנסיון לפענח את הכתוב במודעות הקרועות המרכזיות על המופעים הקרובים בעיר. אז חזר ופנה דרומה. לפתע נעצר כנשוך נחש לשמע קול התנגשות מוטות פלדה. הצליל נשמע כדו־קרב בין ענקים בעלי חרבות עצומות בגודלן. מרחוב צדדי פרץ עדר קטן של סוסים מבוהלים מן הרעש האדיר. פרסותיהם הבלתי מפורזלות שעטו על פני הכביש רצוף המהמורות. הרעש פסק.
סלואדור דאלי, שרידים ארכיאולוגיים
“זה המקור לחיקוי של העורבנים,” מילמל מאיו. “אבל מה זה, לעזאזל?”
הוא פנה מזרחה, כדי לחקור את התופעה, אך שכח אותה כשחלף על פני מרכז למכירת יהלומים. עיניו סונוורו מברק האבנים הכחולות־לבנות המונחות בתאי התצוגה. דלתה של אחת החנויות היתה פתוחה ומאיו נכנס פנימה על קצות בהונותיו. כאשר יצא החוצה היתה בידו מחרוזת פנינים תואמות אמיתיות, אשר עלו לו בחשבון על סכום השווה להכנסותיו מה’שמש' במשך שנה שלמה.
רגליו נשאוהו לעבר שדרת מדיסון, שם מצא עצמו בחזית ‘אברקרומבי את פיטץ’. הוא נכנס פנימה לערוך סיור ונעצר ליד מחלקת כלי הנשק. שם איבד את חוש הזמן וכשחזר לעשתונותיו מצא עצמו מהלך בשדרה החמישית לעבר בית הסירות. בזרועותיו נשא רובה ציד אוטומטי; בליבו נשא תחושת אשמה, ובחנות נותר חשבון: 1 רובה ציד, $1,250.00; 6 קופסאות תחמושת $54.00; ג’יימס מאיו.
כשפנה לבית הסירות כבר היתה השעה מאוחרת. הוא נכנס פנימה, מנסה להפגין קלילות ואדישות ומקווה כי הרובה הנוסף שנשא בזרועותיו אינו בולט לעין. לינדה היתה ישובה על הכסא ליד הפסנתר וגבה מופנה אליו.
“היי,” אמר מאיו בעצבנות. "מצטער שאחרתי. אני… הבאתי לך מתנה. הן אמיתיות. הוא שלף מכיסו את הפנינים והושיטן לעברה. אז הבחין שהיא מתייפחת.
“היי, מה העניינים?”
היא לא השיבה.
“פחדת שאני אברח לך? הרי כל הציוד שלי כאן. וגם המכונית. היית רק צריכה להסתכל.”
היא הסתובבה אליו. “אני שונאת אותך!” התייפחה.
הפנינים נשמטו מידיו והוא נסוג לאחור, נדהם מעוצמת התקפתה. “מה קרה?”
“אתה שקרן מזופת ומסריח!”
“מי, אני?”
“נסעתי היום בבוקר לניו־הייבן.” קולה רעד מחימה. “אין שום בית ברחוב גראנט. הכל נהרס. אין שום תחנת וו.נ.ה.א. כן, הבנין נהרס.”
“לא.”
“כן. והלכתי למסעדה שלך. אין ברחוב שום ערמה של מכשירי טלויזיה. על הדלפק יש רק מכשיר טלויזיה אחד, חלוד לגמרי. שאר המסעדה נראית כמו דיר חזירים. אתה חיית שם כל הזמן לבד. היתה רק מיטה אחת מאחור. שקרים! הכל שקרים!”
“למה לי לשקר לך על דברים כאלה?”
“מעולם לא ירית בשום גיל ווטקינס.”
“בטח שיריתי. בשני הקנים. הגיע לו.”
“ואין לך שום מכשיר טלויזיה שצריך תיקון.”
“בטח שיש לי.”
“ואפילו אם יתקנו אותו, אין שום תחנה שיכולה לשדר.”
“היי הגיונית,” אמר מאיו בכעס. “למה הייתי צריך לירות בגיל אם לא היו שום שידורים?”
“אם הוא מת, אז איך יהיו שידורים?”
“את רואה? ולפני רגע אמרת שלא יריתי בו.”
“או, אתה משוגע! אתה מטורף!” התייפחה. “אתה תארת לי את הברומטר ההוא רק בגלל שבמקרה הסתכלת אותו רגע בשעון שלי. כבר שנים שאני מחפשת.” היא רצה לעבר הקיר הולמת באגרופה בקטע הריק שליד השעון. “הברומטר שייך לכאן. כאן. אתה שיקרת, קוקו שכמוך. אף פעם לא היה שום ברומטר.”
“אם יש איזה קוקו בסביבה, אז זו בטח את,” צעק. “את משוגעת כל כך לקשט את הבית הזה, עד שבסוף את כבר לא תופסת כלום.”
היא חצתה את החדר בריצה, חטפה את הרובה הישן שלו וכיוונה אותו לעברו. “אתה תעוף מכאן. מייד. כרגע. צא או שאני הורגת אותך. אני לא רוצה לראות אותך עוד.”
הרובה פלט יריה שהדפה אותה אחורנית ופיזרה גרגרי עופרת מעל ראשו של מאיו ולתוך התיקרה. אגרטלי חרסינה התרסקו ונפלו ארצה. פניה של לינדה החווירו. “ג’ים! אלוהים! אתה בסדר? לא התכוונתי ל… זה נפלט.”
הוא פסע קדימה, זועם עד כדי כך שהמילים נעתקו מפיו ואז, כאשר הניף את ידו לסטור לה, נשמע צליל יריות מרוחק בלאם־בלאם־בלאם. מאיו קפא.
“שמעת את זה?” לחש.
לינדה הנהנה.
“זה לא היה מקרה. זה היה איתות.”
מאיו חטף את רובה הצייד, רץ החוצה וירה באויר עוד כדור. נשתררה דממה. ואז נשמעו התפוצצויות מרוחקות, בשלישיות קבועות, בלאם־בלאם־בלאם. קול היריות היה מוזר, שונה ממה שמאיו היה רגיל לו. הרחק ממעמקי הפארק, המריאה אל על להקת ציפורים מבוהלות.
“יש שם מישהו,” צהל מאיו. “את רואה, אמרתי לך שאני אמצא מישהו. בואי.”
הם רצו צפונה כשמאיו מחטט בכיסיו בחיפוש קדחתני אחר כדורים נוספים כדי לאותת על התקרבותם.
“אני צריך להודות לך על שירית בי, לינדה.”
“לא יריתי בך,” מחתה. “זו היתה תאונה.”
“התאונה הטובה ביותר בעולם. הם היו עוברים כאן ולא היו יודעים עלינו. אבל באיזה רובים הם יורים, לעזאזל? מעולם לא שמעתי יריות כאלה, והרי שמעתי את כל הרובים שבעולם. חכי רגע.”
בכיכר הקטנה שבחזית פסלי ארץ הפלאות, עצר מאיו והגביה את רובהו על מנת לירות. ואז הנמיך אותו לאיטו. הוא נשם נשימה עמוקה. בקול צרוד אמר, “הסתובבי. אנחנו חוזרים הביתה.” הוא אחז בזרועה, סובב אותה על עקבותיה והסב את פניה דרומה.
לינדה לטשה בו את עיניה. תוך רגע קט הפך מאיו מדובון עליז לפנתר.
“ג’ים, מה קרה?”
“אני מפחד,” נהם. “אני מאד מפחד ואני לא רוצה שאת תפחדי.” מטח היריות המשולש חזר ונישנה. “אל תשימי לזה לב,” הורה. “אנחנו חוזרים הביתה. בואי!”
היא סרבה לזוז. “אבל מדוע? מדוע?”
“אנחנו לא צריכים אותם. האמיני לי.”
“איך אתה יודע? אתה חייב לספר לי.”
“ישו! את לא תרדי מזה עד שלא תדעי, הא? בסדר. את רוצה את ההסבר לריח של הדבורים ולבניינים שמתמוטטים וכל השאר?” הוא הניח את ידו על ערפה של לינדה סובב אותה בכח לאחור וכיוון את מבטה לעבר פסלי ארץ הפלאות. “קדימה, הסתכלי.”
ידו של אמן מושלם הסירה את ראשיהם של עליסה, הכובען המטורף והארנב, והחליפה אותם בראשי חרגולים ענקים, על מלתעותיהם המשוננות, מחושיהם הארוכים ועיניהם הבולטות. הראשים היו יצוקים מפלדה ממורטת והבהיקו באכזריות נוראה. לינדה פלטה גניחה והתמוטטה לזרועות מאיו. הירי חזר ונשמע.
מאיו אחז בלינדה, הניף אותה על כתפו וצעד במהירות לעבר בית הסירות. רגע קצר אחר כך חזרה להכרתה והחלה להאנח. “שתקי,” נהם לעברה. “בכי לא יעזור פה.” הוא הורידה על רגליה בחזית הבית. היא רעדה, אך ניסתה להשתלט על עצמה. “היו פה תריסים לפני שנכנסת לכאן? איפה הם?”
“תקעתי אותם,” אמרה, “מאחורי המטבח.”
“אני אחזיר אותה למקום. את תמלאי דליים במים ותשימי אותם במטבח. קדימה!”
“אנחנו עומדים להיכנס למצור?”
“נדבר אחר כך. קדימה!”
היא מילאה דליי מים ואחר כך עזרה למאיו להשחיל את התריס האחרון על ציריו. “קדימה. ניכנס פנימה.” הורה. הם נכנסו פנימה, נעלו את הדלת וחסמו אותה. מבעד ללוחיות התריסים חדרו קרנים דקיקות של שמש אחר־צהרים. מאיו החל לשלוף את כדורי רובה הצייד החדש מאריזותיהם. “יש לך איזה רובה?”
“כן, רובה קטן, צריך להימצא באיזה מקום.”
“תחמושת?”
“אני חושבת.”
“תכיני את זה.”
“אנחנו עומדים להיכנס למצור?” חזרה ושאלה.
“אני לא יודע. אני לא יודע מי הם, או מה הם, או מאיפה באו. כל מה שאני יודע זה שאנחנו צריכים להתכונן לגרוע ביותר.”
שוב נשמעו ההתפוצצויות המרוחקות. מאיו הביט מעלה בדריכות, אוזנו כרויה. לינדה הביטה בו מבעד לאפלולית החדר. פניו נראו כיצוקות. חזהו הבהיק מזיעה. גופו פלט ריח סמיך של אריה בכלוב. לינדה חשה דחף עצום לגעת בו. מאיו טען את רובה הצייד, הציבו ליד הרובה הישן והחל לפסוע מתריס לתריס, מציץ החוצה בזהירות, ממתין בסבלנות עצומה.
“הם ימצאו אותנו?” שאלה לינדה.
“אולי.”
“ייתכן שהם ידידותיים?”
“אולי.”
“הראשים האלה נראו איומים ונוראים.”
“כן.”
“ג’ים, אני מפחדת. מעולם לא פחדתי ככה בחיים שלי.”
“אני לא מאשים אותך.”
“כמה זמן יקח עד שנדע?”
“שעה – אם הם ידידותיים; שעתיים או שלוש – אם לא.”
“למה זה יקח יותר זמן אם לא?”
“אם הם מחפשים צרות, הם יהיו זהירים יותר. תפסיקי ללכת ככה אחרי.”
“ג’ים, מה אתה חושב באמת?”
“על מה?”
“על הסיכויים שלנו.”
“את באמת רוצה לדעת?”
“בבקשה.”
“אנחנו גמורים.”
היא החלה להתייפח. הוא טלטל אותה בפראות. “מספיק עם זה. הכיני את הרובה שלך.”
לינדה קירטעה על פני הדירה, הבחינה בשרשרת הפנינים שנשמטה מידי מאיו והרימה אותה. היא היתה מסוחררת עד כדי כך שענדה אותה אוטומטית. אז פנתה לעבר חדר השינה האפלולי שלה והזיזה את דגם־הספינה של מאיו מלפני דלת הארון. היא מצאה את הרובה שלה בתוך קופסה בתחתית הארון ושלפה אותו החוצה יחד עם קופסת כדורים.
היא נוכחה לדעת שהלבוש שעליה לא התאים לשעת חרום זו. מן הארון שלפה סוודר גולף, מכנסים ומגפים והתפשטה על מנת להחליף את בגדיה. בדיוק ברגע בו הרימה את ידיה לעבר צוארה על מנת להוריד את שרשרת הפנינים, צעד מאיו פנימה, פנה לעבר התריס שעל החלון הדרומי והציץ החוצה. כשנפנה מהחלון, ראה אותה.
הוא קפא על עומדו. היא לא יכלה לנוע. עיניהם נפגשו והיא החלה לרעוד, מנסה להסתיר את עירומה בזרועותיה. הוא צעד לפנים, נתקל בדגם הספינה ובעט אותו הצידה. רגע אחר כך השתלט על גופה, וגם הפנינים התעופפו הצידה. כאשר משכה אותו מטה לעבר המיטה, ידיה תולשות בפראות את חולצתו מעל גופו, התעופפו בובותיה האהובות גם הן, ונערמו בערמת גרוטאות אחת יחד עם הספינה, הפנינים והעולם כולו.
מאמר זה פורסם בשעתו בכתב־העת ‘מחשבות’ שבהוצאת חברת המחשבים י.ב.מ. – בישראל. נראה לנו שיש במאמר עניין מיוחד לקוראי ‘פנטסיה 2000’, ולאור תפוצתו המוגבלת (לצערנו) של ‘מחשבות’, החלטנו לפרסמו כאן – באדיבותו של עורך ‘מחשבות’ מר צבי ינאי.
הסיכוי, או חוסר הסיכוי, להקנות למכונה אינטליגנציה הוא אחד מאבני המחלוקת המפלגות את מומחי הקיברנטיקה למן הופעתו של מקצוע מדעי זה. יש הטוענים, כי כאשר יצליחו לפתח תכניות־מחשב בעלות כושר למידה עצמי מתקדם – נהיה עדים להופעת תכונות אנושיות במכונה, כמו תודעה, אינטואיציה ותבונה.
יש אחרים, השוללים אפשרות כזאת מכל וכל. מה אומרים אנשי ביניים? כותב נורברט וינר: “אני טוען שאותם פסיכולוגים, המותחים קו בל יעבור בין הרגשות של האדם לבין אלו של אורגניזמים חיים אחרים, וכן בינן לבין תגובות של מנגנונים אוטומטיים מודרניים, ראוי להם שיזהרו בשלילתם ובהתנגדותם, כשם שראוי לי להיזהר בהנחתי.”
קשה ליישב את המחלוקת, כיוון ששני הצדדים מסתמכים במידה שווה על אקסטראפולציות. יתר על כן, הנושא עצמו רווי מטען אמוציונלי כבד, שאת שורשיו ניתן למצוא בחלוקה המסורתית של האדם לגוף ורוח – כאשר הגוף הוא תהליך כימי מוגדר ואילו הרוח – תהליך ערכי. מכאן המסקנה, שאף סארטר שותף לה, כי התודעה, הרוח, החשיבה, אינן יכולות בשום פנים להתפתח מחומר.
מחבר המאמר ‘תרבות הרובוטים, סימן שאלה’ (בעל הפסידונים אופטרידס פרימיגניוס), שהוא אישיות ישראלית מוכרת בתחום המחשבים, סוקר את המדומה והממשי בעולם הרובוטים. תוך כדי ניתוח טיבעם של תשעת הרובוטים המופיעים בספרו של איזאק אסימוב, ‘אנוכי הרובוט’, מתעכב בין השאר המחבר על הרובוט קיו־טי־1. רובוט זה, השוכן בתחנת חלל נידחת מגיע למספר מסקנות לוגיות (מבחינתו) מעניינות. למשל: לא בני אדם על פני כדור הארץ אחראים לקיומו ולפעולתו, אלא מתקן מסויים להמרת אנרגיה, אשר יצר את בני האדם כיצורי ביניים ליצירת רובוטים מושלמים. הנקודה המעניינת היא, שאין אנשי התחנה מצליחים להוכיח לו את טעותו, כשם שהוא אינו מצליח להוכיח את צדקתו. מחבר הרשימה רואה בהתנהגותו של קיו־טי־1 אלגוריה להשתלטותן של דוגמות דתיות ואחרות על חייהם של בני אדם. אך נראה שישנו גם הסבר נוסף, פרובוקטיבי יותר, העשוי לערער לא רק את הגיונו של קיו־טי־1, כי אם גם לעורר ספק במסקנות המדעיות שלנו, המשקפות אולי יותר את מגבלות השכל האנושי מאשר את תמונת העולם האמיתי.
סיר ארתור אדינגטון, הפיסיקאי־פילוסוף הנודע, מספר את הסיפור הבא: אי שם באוקיאנוס חי לו מין של דגים שטוחים בעל שני ממדים בלבד. ברגיל שוחים דגים אלה בקו ישר, אך מצוי אזור אחד, שבהתקרב אליו הדגים היו שוחים סביבו במעגלים. דג חכם אחד הסביר את התופעה המשונה בקיומן של מערבולות הגורפות כל גוף שקרב אליהן. אך כעבור זמן נמצאה תיאוריה טובה יותר שהסבירה, כי הדגים נמשכים אל דג גדול ואדיר השקוע בתרדמה בלב אותו אזור. תחילה נתקלה התיאוריה בחוסר אמון, אך עם הזמן אושרה בדייקנות מופלאה, ע"י ניסויים שונים. נמצא, למשל, שכל דג נמשך אל הדג הגדול בכוח פרופורציונלי לגודלו. תיאוריה זו הניחה את דעתם של הדגים, חרף חילוקי הדעות בדבר מהותו של כוח המשיכה עצמו. אך בוקר אחד בהיר התעורר אחד הדגים לעובדה, כי אם כוח המשיכה פועל באופן שווה על כל הדגים, הרי שהיה צריך להטות דגים גדולים במסלול שונה מאשר דגים קטנים. הדג הנועז החל לחקור בקפדנות את המסלולים ולבסוף הגיע למסקנה מפתיעה: במקום הדג האדיר מצוי אי עגול – אותו אין בני מינו יכולים לגלות בגלל דו־ממדיותם. עם זאת, כל אימת שדג קרב לאי הוא נאלץ להטות את מסלולו לאורך קשת האי, אף כי הוא מתאמץ בכל כוחו לשחות בקו ישר.
כך נפתרה תעלומת המשיכה המסתורית, שהכתה גלים גבוהים בעולם הרגוע של הדגים הדו־ממדיים.
אנשים רבים כבר מכירים רובוט אחד, אנגרוב שמו, שהוא כנראה החכם שברובוטים בני גילו. הוא נולד ב־1969 במשפחה טובה של מדענים, במכון המחקר של סטנפורד בקליפורניה. יש לו רגליים לתנועה, ידיים להזזה ועיניים לצילום, אבל איברים כאלה היו כבר לרבים מאבותיו. תפארתו של אנגרוב היא מוחו, שאינו בקודקודו. מוחו של אנגרוב הוא מחשב המופעל על ידי תכונה מיוחדת. פונים אל אנגרוב באנגלית, באמצעות מסוף. אפשר למסור לו אינפורמציה לזכרון, להציג לו שאלות לתשובה ולתת לו פקודות לביצוע. הקלט נמסר לתוכנית המנתחת אותו ניתוח תחבירי עמוק. הניתוח נמסר לתוכנית אחרת המתרגמת את הקלט המנותח לשפה לוגית מסויימת. את הנוסחות הלוגיות המתקבלות מעמתים עם נוסחות לוגיות אחרות המשמשות כ’תמונת־העולם' של אנגרוב. תמונת־העולם שלו כוללת אינפורמציה שנמסרה לו קודם לכן אודות יכולת התנועה שלו, אינפורמציה שהוא קולט בעזרת עיניו הרואות את סביבתו וכן אינפורמציה שנמסרה לו קודם לכן, במסגרת שיחות־חולין עם בני־אדם, אודות העולם. אם האינפורמציה החדשה המגיעה אל אנגרוב היא, לדוגמה, פקודה לבצע תנועה מסויימת, הוא מנסה להוכיח – באמצעות תוכנית להוכחת משפטים מתמטיים – שאכן הוא יכול לבצע את התנועה האמורה. אם מגיעה אליו שאלה, הוא מנסה להוכיח שיש לו תשובה עליה, וכן הלאה. את תגובותיו המילוליות מוסר אנגרוב בעזרת תוכנית ליצירת פסוקים באנגלית, שהיא תוכנית לתרגום מן השפה הלוגית האמורה של השפה האנגלית. תגובותיו המוטוריות של אנגרוב – התנועות וההזזות – נקבעות על ידי תוכניות המחשבות את המסלולים המתאימים, והן מוצאות אל הפועל בעזרת מיכשור מתאים.
תוכנית מוחו של אנגרוב נראית מרשימה. האם גם התנהגותו הגלוייה היא כזאת? נתבונן בדוגמה למעשיו (בתרגום):
המַרְאֶה:
שני אנשים יושבים ליד מסופים בחדר הרובוט בו מפוזרות קוביות ויתדות.
השעה: 2.45 אחה"צ
איש א': פסע עשר פסיעות קדימה.
רובוט: אני יכול לפסוע רק חמש פסיעות כי יש מולי קיר.
איש א': הבא לי קופסה קטנה בשעה 3.00 אחה"צ.
רובוט: יש שתי קופסאות קטנות.
איש א': הבא לי את הקופסה הקטנה יותר.
רובוט: או.קי.
איש ב: האם תדחוף קופסה קטנה?
רובוט: אני אדחוף את הקופסה בשעה 3.00 אחה"צ.
השעה: 3.01 אחה"צ.
רובוט: הבאתי לך קופסה קטנה.
איש א: תודה לך.
כשיחה אנושית זוהי, כמובן, שיחה של מה בכך, אבל אנגרוב משתמש במהלכה במיטב כשריו, בכל תוכנת־מוחו ובכל סוגי האינפורמציה שלרשותו. אפילו התשובה הראשונה שלו כשלעצמה דורשת ממנו שימוש בכל המרכיבים של התוכנה שלו. מאחרי שתי האותיות של התשובה השלישית שלו מסתתר חישוב לא פשוט של מסלול התנועה של אנגרוב ממקומו אל הקוביה הקטנה ביותר ומשם אל ‘המפקד’, מבלי לרמוס את החפצים הפזורים בחדר, וללא תנועות מיותרות. את מקומו של כל חפץ קובע אנגרוב על סמך ראות עיניו.
לתוכנת־המוח של אנגרוב מרכיבים בלשניים, לוגיים, מתמטיים ואחרים. חלק מן המרכיבים הללו הם המשוכללים ביותר מבני סוגם, כך לדוגמה, תוכנית ההוכחה היא זו של גרין ורפאל והיא החזקה והיעילה ביותר בתוכניות המנסות להוכיח טענה מתמטית אחת מתוך קבוצה נתונה ש•ל טענות מתמטיות אחרות. אף על פי כן, יכולתו לבצע משימות של מה בכך מוגבלת באופן מפתיע. למרות שהוא מסוגל לבצע את שבע המשימות הראשונות ברשימה הבאה, אין הוא מסוגל לבצע את השלוש האחרונות, למרות שהוא מבין אותן (קולט ומתרגם):
• עצור.
• פנה לאחור.
• התקדם שלושה מטר.
• פנה ימינה ב־45 מעלות.
• גש אל המנסרה האדומה הגדולה.
• גלגל את הקרונות אל השולחן.
• אסוף את כל הקוביות אל מרכז החדר.
• דחוף את הקופסה השחורה על פני השולחן.
• הזז את היתד המונחת בצדו השמאלי של השולחן.
• סקור את משרדו של ג’ון.
יש להניח שאחד מצאצאיו של אנגרוב (או אולי הוא עצמו) יבצע גם את שלוש המשימות האחרונות. ייתכן שהוא עצמו כבר מבצע בימים אלה משימות מורכבות מעט יותר מאלה. מכל מקום, כושרו לבצע משימות אנושיות של מה בכך אינו מרשים. האם הוא עתיד להרשים?
שאלה דומה העסיקה את האגודה הבריטית לאינטליגנציה מלאכותית ולסימולציה של התנהגות. לאמיתו של דבר בטוחים עורכי העלון של אגודה זו, שרובוטים אינטליגנטיים עתידים להופיע ביום מן הימים, אלא יש חילוקי דיעות בדבר התאריך. הם ערכו, איפוא, משאל בין חברי האגודה ואחדים מן החוקרים בארצות־הברית, בדבר מספר השנים שעלינו להמתין להופעתו של הרובוט האינטליגנטי הראשון. חוקר אחד, שחשב על מנגנון הבקרה של מנוע־הקיטור הראשון כעל מנגנון הראוי לתואר ‘אינטליגנטי’, השיב – “200”. שאר התשובות התפלגו כך:
| שנות המתנה | חוקרים |
|---|---|
| עד 5 | 2 |
| עד 10 | 11 |
| עד 15 | 15 |
| עד 20 | 26 |
| עד 30 | 36 |
| עד 50 | 44 |
| עד 75 | 48 |
| עד 100 | 52 |
| עד 150 | 54 |
הממוצע של תקופת ההמתנה הצפויה היה 28 שנים. כולנו זוכרים שבשנת 1957 התנבא אחד מאבות האינטליגנציה המלאכותית – הרברט סיימון – להופעתם של רובוטים אינטליגנטיים תוך 10 שנים. הוא ציין במדויק מה עתידים הרובוטים הללו לעשות – לנצח בשחמט את אלופי העולם, לגלות ולהוכיח משפטים עמוקים במתמטיקה, לכתוב יצירות מוזיקליות שהערך האסתטי שלהן לא יהיה מוטל בספק וכיו"ב – וכל הנבואות הללו נתבדו. מבחינה זו מהווה התוצאה הממוצעת של אותו משאל התקדמות – המדובר ב־28 שנים ולא ב־10, למרות שהמדובר ברובוט אינטליגנטי בעלמא ולא ברובוט בעל כשרים מסויימים המצריכים אינטליגנציה. אולם ההתקדמות מ־10 ל־28 היא קטנה מכפי שנדמה במבט ראשון. אם מנתחים את תוצאות המשאל לפי מספר השנים בהן עוסק כל אחד מן המשיבים באינטליגנציה מלאכותית או בסימולציה של התנהגות, מתברר שככל ששנות העיסוק המקצועי רבות, כך בממוצע קטן מספר שנות ההמתנה הצפויות. בין העוסקים בכך למעלה מ־6 שנים, רק אחד מדבר על 50 שנה ואילו 13 (מבין 15) מדברים על 25 שנים לכל היותר, וביניהם 6 המדברים על 10 שנים לכל היותר. הממוצע בקבוצה זו הוא 19 שנות־המתנה.
אינני סבור שיש להתייחס ברצינות לפרטי התחזיות. כיצד מגיעים למסקנה שרובוט אינטליגנטי צפוי תוך 18 שנים? 18, ולא 20 ולא 15. אחד מעמיתיו של הרברט סיימון – וולטר רייטמן – סיפר בהרצאה, שפגש אחד מחבריו, אותו לא ראה זה חמש שנים. “ובכן” – שאלו החבר – “כיצד מתקדמת כתיבת הרומן שעמדת לחבר בעזרת מחשב?” רייטמן הסתכל על חברו בהפתעה של ממש – “האם אני אמרתי אי פעם שאני עומד לכתוב רומן בעזרת מחשב?” “בוודאי”, – היתה תשובת החבר, שמיהר והוסיף גם תיאור מפורט של הדרך בה אמר לו רייטמן בשעתו שהוא עומד לבצע את המלאכה. מסתבר, אם כן, שהעיסוק במדיניות־מחקר אינו שונה בעיקרו מהעיסוק ב’סתם' פוליטיקה, ובשני המקרים המטרה העיקרית של ההבטחות היפות היא לשחד את המצביעים.
תחזיות מיוחדות במינן אנו מוצאים בספרי המדע הבדיוני. ספרו של הכימאי־הסופר איזאק אסימוב – 'אנוכי הרובוט’ – מתואר בפרסומת ומתקבל על ידי קוראיו כ’סידרת ספורים מוזרים ומרטיטים על החיים עלי אדמות בעתיד לבוא, כאשר הרובוטים יגיעו לשכלול כזה שיוכלו להתקומם ולתפוס את השלטון. זהו הרומן הקלאסי על תרבות העתיד, הנשענת על מנגנוני עזר מכאניים מסובכים והחיה בצל איומם."
ספרו של אסימוב נפתח במובאה מתוך המדריך לרובוטיקה, מהדורה 56, 2058 לסה"נ – "שלושת חוקי הרובוטיקה:
1) לא יפגע רובוט בכל אדם שהוא, ולא יאפשר ע"י מחדל מצידו שייגרם נזק לאדם.
2) ימלא רובוט אחר כל הוראה שתינתן לו ע"י בני־אדם, לבד מאותם המקרים שמילוי הוראה כזאת יעמוד בסתירה לחוק הראשון.
3) חייב רובוט לשמור על קיומו כל עוד שמירה כזאת אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני."
לאחר מכן באים תשעה סיפורים על מעשיהם של רובוטים – אינטליגנטיים מאוד, ללא ספק. כתחזית על תרבות העתיד זהו ספר מאוד מאוד קלוש ומפוקפק; גם האופטימיסטים הגדולים ביותר שבין אנשי האינטיליגנציה המלאכותית לא יעזו לנבא שתוך חמישים שנה תעמודנה לרשותנו אומנות־ילדים מוצלחות, מנהלים יעילים של תחנות־חלל ומדענים יוצרים, כולם רובוטים. נראה לי שהפרסומת המתארת ספרי מדע בדיוני כתחזיות לא לגמרי פרועות עושה שירות רע מאוד לספרים אלה, לפחות לספר שלפנינו. תארו לעצמכם שהספר ‘1984’ מתואר כסיפור עלילה על מה שעתיד לבוא במדינה אירופאית מסויימת בשנה זו, כאשר השלטון הטוטליטרי של האח הגדול יגיע לשכלול כזה ש… או תארו לעצמכם שהספר ‘חוות החיות’ יתואר כמעשה מוזר ומרטיט על החיים בחווה בעתיד לבוא, כאשר החיות תגענה לשכלול כזה ש…
אני טוען שהפרשנות המתאימה לסיפורי ‘רובוטיקה’ כדוגמת ‘אנוכי הרובוט’ של אסימוב אינה צריכה להיות שונה בעיקרה מהפרשנות שאנו נותנים לסיפורי ‘היסטוריה’ כדוגמת ‘1984’ ולסיפורי ‘זואולוגיה’ כדוגמת ‘חוות החיות’ של אורוול. כולם ספרים על בני־אדם, על האנושות כפי שהיא בימינו, אלא שבכל אחד מהם משתמש המחבר בטכניקה סיפורית אחרת כדי לומר מה שיש לו לומר על התופעות האנושיות. בספריו של אורוול קל לפענח את המסופר – החזיר נפוליון הוא כמובן סטאלין, מר פרדריק משדה־עמלק הוא היטלר ומר פילקינגטון מיערות־השועל הוא סימלן של ארה"ב. סוסי־העבודה הנאיביים מייצגים את העמלים הרוסיים התמימים והמאמינים, ואילו הכלבים המרושעים של החזיר השליט, מי הם אם לא מייצגיו של שרות־הבטחון הפנימי הידוע לשימצה. גם הדתות השונות זוכות לייצוג מסויים, בדמותו של העורב משה. וכן הלאה וכן הלאה. בספרו של אסימוב מלאכת הפיענוח קשה יותר. כאן לא מיוצגים אישים או מדינות, אלא אספקטים של התנהגות אנושית רגילה. הרובוט מסמל אדם שמרכיב אחד של אישיותו השתלט עליו בדוחקו את רגליהם של כל שאר מרכיבי האישיות האנושית.
הרובוט קיו־טי־1 הוא בעל תודעה עצמית, וכפילוסוף דקרט בשעתו הוא מגיע למסקנה שהוא קיים מכיוון שהוא חושב. ההנחה שהגורם לקיומו הוא אדם מכדור הארץ נראית לו בלתי סבירה, ובמקומה הוא מאמץ את ההנחה שמיתקן מסויים להמרת אנרגיה הוא ‘האדון’, הוא שיצר את בני־האדם כיצורי ביניים בדרך ליצירת הרובוטים המושלמים…
הוא דוחה כל טענה בדבר קיומם של יצורים אנושיים נוספים על הטכנאים הנמצאים יחד איתו בתחנת־חלל נידחת, כל טענה בדבר קיומו של כדור־הארץ (“חומר שחור הנמצא מיד מחוץ לזכוכית והמנוקד בנקודות קטנות וזוהרות… המכוון שלנו שולח קרניים לכמה מן הנקודות… נקודות אלה זזות והקרניים זזות כדי לעקוב אחריהן…”
– זהו הסברו לתופעה של הופעת כוכבים בשמיים) וכן הלאה. הוא דוחה את הטענות הללו ונותן לכל התופעות שהן מסבירות הסברים משלו; ההסברים הללו עיקביים, אם כי לדידנו הם בלתי־סבירים לחלוטין. בסופו של דבר הוא עובד – באופן דתי – את ממיר־האנרגיה, אם כי חוקי־הרובוטיקה שלפיהם הוא בנוי אינם מאפשרים לו לנהל את תחנת־החלל, אלא בצורה שתשרת כראוי את בני־האדם. אין לי ספק שהפרשנות המתאימה לסיפור מעשיו של קיו־טי־1 היא זו הרואה ברובוט את הסמל השתלטותן של דוגמות־דתיות או אחרות – על חייהם של בני־אדם. כשאנשים מאמצים לעצמם תיאוריה כלשהי, הם מסוגלים ליישב אותה – כך או אחרת – עם כל תופעה העולה על הדעת כראיה נגד התיאוריה. הם מוסיפים הנחות מיוחדות, מסתייגים במפורש מחוקים כלליים, בונים מגדלים שלמים של תירוצים – עיקביים להפליא, מסובכים להפליא, תפלים להפליא. תופעה זו מוכרת לנו – מתולדות התיאולוגיה היהודית שביקשה ליישב כל עובדה עם פסוקי התורה ושאר כתבי הקודש, מתולדות התיאולוגיה הנוצרית, שהעלתה אנשים על המוקד מפני שמה שאמרו לא התאים לפיסקה כלשהי וגם מתולדות התיאולוגיה הקומוניסטית שאת כתבי הקודש שלה כתבו מרכס וסיעתו.
הרובוטים הדוגמטיים של אסימוב אינם מסוגלים להרע לבני אדם, מפני שכך הם בנויים. אולם צא וחשוב על בני אדם, דמויי רובוטים דוגמטיים, שהדוגמות שבידיהם אינן נשלטות על ידי חוקי הרובוטיקה שאינם מאפשרים להם להרע לאדם. הדוגמות הללו מצטרפות אצל בני התמותה אל חוקים שאינם מאפשרים להם לעצמם, אך מאפשרים להם לרדוף בתאוותנות אחר השלטון, הבצע והכבוד, כשהם מרעים לזולתם מלוא חופניים. הרובוט ארבי־34 הינו טלפאת, קורא מחשבות, ומכיוון שהוא מצווה לא לפגוע בבני־אדם הוא משקר להם בלי־גבול, כדי לגרום להם קורת־רוח. לסגנו המתוסכל של מנהל חברה זקן הוא מספר שהמנהל מתכונן לפרוש ולמנות את הסגן ליורשו; לרובו־פסיכולוגית המתבגרת הוא מספר שאחד מעמיתיה החינניים מאוהב בה כליל וכן הלאה. כשהוא נאלץ לא לפגוע באחד מן האנשים שבסביבתו על־ידי כך שיפגע בשני, הוא מתפורר. בן־תמותה רגיל היה נחלץ בהקשר כזה מעול החוק הראשון של הרובוטיקה ומאמץ לעצמו חוק ‘הנזק המינימלי’ או כיוצא בזה. בני־תמותה מיוחדים היו מפתחים אישיות סכיזופרנית כדי לפתור את הדילמה.
המרטיט בסיפוריו של אסימוב אינה הסכנה שהרובוטים ישתלטו עלינו, יאיימו עלינו, ירעו לנו, אלא הסכנה שבני־אדם בלתי־מאוזנים ישתלטו. בדיוק כשם שסיפור ‘חוות־החיות’ עשוי לדבר אל לבנו, לא מפני שחזירים על ארבע עשויים להשתלט עלינו, אלא מכיוון שברז’נייב ומאו מסכנים את שלומנו.
סיפורי המדע הבדיוני אינם, איפוא, תחזיות של דמיון מרוסן, אלא סיפורים על האנושות הנוכחית. יתכן שלספרים אלה אין ערך ספרותי – לא כל סאטירה פוליטית מגיעה לרמתם של ‘ספורי גוליבר’ ‘דון קישוט’ או 'קנדיד’ – אך זו אינה השאלה המעסיקה אותי כאן.
חסיד מושבע של המדע הבדיוני יוכל להתעקש ולומר – “ובכן, נסכים שהרובוטים של אסימוב הם משל בלבד. עדיין יש מקום לבירור השאלה – האם אפשר ליצור רובוטים שישמשו היטב בתפקידי אומנות־ילדים, מנהלי תחנות חלל ומדענים יוצרים?”
לא אמליץ על עקשנות נגדית. אינני סבור שהמדע הבדיוני הוא מקור השראה חשוב למדענים, אך אני מוכן לנסות להשיב על השאלה עצמה; ליתר דיוק – אנסה להצביע על מה שנראה לי הקושי העיקרי ביצירת רובוטים – או תכניות מחשב – הראויים לתואר ‘אינטליגנטיים’
איננו מתקשים לבצע סימולציה של פעולה אנושית שאנו מסוגלים לתאר אותה בדייקנות גמורה (נתעלם מקשיים מכניים של גודל־זכרון, מהירות־חישוב וכדומה, מפני שהבעיות שהם מעוררים אינן עמוקות, אם כי דרכי ההתגברות עליהן יכולות להיות מחוכמות להפליא מבחינות רבות). חישבו על פתרון משוואה דיפרנציאלית נתונה או ניתוח תחבירי של פסוק במסגרת דקדוק נתון. לעומת זאת, כדי ליצור רובוטים אינטליגנטיים עלינו לבצע סימולציה של התנהגות אנושית שאיננו מסוגלים – באופן עקרוני – לתאר אותה באותה מידה של דייקנות. בביצוע התנהגות אינטליגנטית מבצע אדם מניפולציה של מושגים ועקרונות תיאורטיים שהם מטיבעם בלתי ניתנים להעמדה מלאה על מושגים ועקרונות הניתנים לעיבוד מספרי מדוייק.
אנו חושבים בעזרת מושגים תיאורטיים כאלה – ‘כבוד’, ‘אהבה’, ‘נאמנות’, ‘מדינה’, ‘שפה’ ורבים זולתם – למרות שהם אינם ניתנים למדידה או לעיבוד תצפיתי אחר. עלי להדגיש שהאופי התיאורטי של המושגים הללו אינו מונע מהם להיות כשרים לשמש במדע זה או אחר. אדרבה, המדעים מפותחים יותר ככל שהמונחים הנהוגים בהם הם תיאורטיים יותר, ובלבד שיהיו קשורים קשר כלשהו, אפילו עקיף שבעקיף, לתצפיות, ל’עולם'.
כדי שנוכל לייצר רובוטים אינטליגנטיים ממש עלינו למצוא דרך לכתוב תכניות המעבדות נתונים מעורפלים, בהצלחה. אני סבור שהבעייה העיקרית בסימולציה של אומנת־ילדים מוצלחת, מנהל יעיל של תחנת־חלל ומדען יוצר, היא בעיית העיבוד של נתונים מעורפלים המאפשר לכל אחד מהם להצליח בתפקידו, לקדם פני מצבים חדשים, לפעול היטב במצבים חדשים וליצור מצבים חדשים.
אם אינני טועה, בעיית העיבוד של הנתונים המעורפלים היא מספיק חשובה – וגם מספיק מעורפלת – והיא ראוייה לתשומת־ליבם של הרפתקנים אינטלקטואליים, שהם אינטליגנטיים ויוצרים.
אופטרידס פרימיגניוס1
-
פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין רק בשם: אופטרידס פרימיגניוס. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר. ↩
‘אנשים מכאניים’ ובני אדם מלאכותיים מופיעים כבר במיתוסים, אגדות וסיפורים קדומים, שכמובן קשה לכנותם ‘מד"ב’ במובן המקובל כיום. דוגמאות: הרפתקאותיו של סינבד המלח הנלחם באנשים מכאניים (ב’אלף לילה ולילה'), עלילות האדם המלאכותי בסיפורים גותיים שונים, ‘פאוסט’ מאת גיתה (ויורשו – ‘הגולם מפראג’ מאת גוסטב מאירינק), וכמובן ‘פרנקנשטיין’ מאת מרי שלי, הנחשב על ידי רבים לאבי המד"ב המודרני בכלל, וסיפורי הרובוטים בפרט.
הראשון שטבע את המונח ‘רובוט’ היה סופר צ’כי בשם קארל צ’אפק, במחזה תיאטרון שכתב בשנת 1920, ‘ר.או.ר.’ (ראשי תיבות של ‘הרובוטים האוניברסליים של רוסוּם’). השם נגזר מהמלה ‘רובוטה’ שפרושה ‘עבודה’ בשפות סלביות שונות. המחזה היה בעצם סאטירה על השיטה הקפיטליסטית, ובו ממציא רוסום הקשיש שיטה לבניית אנשים מכניים, שבסופו של דבר משתלטים על העולם ומשמידים את האנושות. ‘ר.או.ר.’ הצטרף בכך לכל שורת הסיפורים הפסימיים שבהם ‘הגולם קם על יוצרו.’ מי שחילץ את המד"ב מ’תסביך פרנקנשטיין' זה היה כמובן איזאק אסימוב בסדרת סיפורי הרובוטים ‘הפוזיטרוניים’ שלו משנות ה־40, המבוססים כולם על ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’ המפורסמים. הרובוטים הפכו ממפלצות אימתניות לידידי־אדם חביבים ונאמנים. מאז נכתבו מאות סיפורי רובוטים ‘אופטימיים’ (אם כי מדי פעם צצים רובוטים הקמים על יוצריהם, כמו בסיפורו של רוברט סילברברג ‘יועץ הברזל.’) נזכיר את הספר ‘עיר’ של קליפורד ד. סימאק (מ־1952) ובו ממשיכים הרובוטים את הציוויליזציה על פני כדור הארץ למען שליטי העולם החדשים, הכלבים. (זוכרים את ג’נקינס, הרובוט הקשיש?)
כיום שמור השם ‘רובוט’ רק למכונות מתכתיות. המונח המקובל לאדם מלאכותי הינו ‘אנדרואיד’ (מהמלה היוונית 'אנדרו’ – אדם), וזה תופש מקום נכבד כתת־ענף בפני עצמו בספרות המד"ב.
מאת * * ז*ק *ס*מ*ב
לאחר שני מאמרים רציניים על רובוטים, המופיעים בגליון זה, אנו מציעים לכם להתרענן בפרודיה הפרועה שלפנינו, פרי עטו של ג’ון סלאדק, שכתב פרודיות משעשעות רבות אחרות. (אחת מהן היא ספר באורך מלא, ‘מערכות־השכפול’ שראה אור בשנת 1968 ונושאו הוא שכפול־עצמי של מכונות 'נבונות’ – בראי עקום, כמובן).
איננו מעיזים לחשוד אף לרגע שקיים קורא אחד של ‘פנטסיה 2000’ שאינו מכיר בעל־פה את שלושת חוקי הרובוטיקה של אסימוב (אם ישנו כזה, שיתבייש). לכן, כל מילה נוספת מיותרת…
אידיט קרלסון חש לפתע עגמת־נפש.
הדבר הלך וגאה במשך כל היום, וכעת ניתך עליו באחת כטונה של מטאוריטים מכל המינים והסוגים. לא היה לדבר כל קשר לעבודתו במחלקת המחקר והפיתוח של ‘תאגיד הרובוטים הקטנגדולים,’ אף כי היה לזה קשר הדוק עם רובוטים.
קרלסון ידע שהוא לוגיקן פסיכו־סוציו־לינגוויסטי, ומתקן־פגמים כללי. הוא נזכר בהסמכתו בהצטיינות במכון הטכנולוגי אֶם.אַיי.טִי, ובפרסום הרב שהקנה לו אחר כך מאמרו על המתמטיקה של ‘כְּמוֹ־אִם’. כעת היה מודע לכך שהוא אוהב את עבודתו כאן, למרות שווימס, ראש־המחלקה, היה תרח זקן ועיקש. לא תמיד ראו הוא ווימס דברים קולט־אור בקולט־אור, אף לא בענייני חישובים פשוטים. אך הם הסכימו בכל לב בנושאי פיסיקה בסיסית.
לא, עגמת־הנפש לא היתה קשורה בווימס. גרמה לה סדרת הרובוטים הנוכחית, במיוחד דגם ר־11. רק המחשבה על כך גרמה לו מפח־נפש, שגאה בו כל היום וכעת התפרץ בפניו הזועפות.
“מה העניינים, קרלסון? עדיין מתקן את הפגמים בר־11 הזה?” דאוסון נכנס לחדר בלי הזמנה. תוך שהוא משליך את כובעו על הכוננית, גיחך בעליצות והושיב את עצמו על קצה שולחנו של קרלסון.
“זו צרה רצינית, דאוסון. בוא תעיף מבט במשוואות האלה.”
“המממ… זה נראה כאילו זה מסתכם – לא, רגע! מה בנוגע לגורם ההתמרה הזה?”
“בדיוק” אמר קרלסון בפנים חמורות־סבר.
“מה אתה אומר! האם בדקת את המעגלים המושגיים, את לוחות התסמונת, את הקבלים התפישתיים, את יחידת ההנעה של גלי־המחשבה, ואת האלמנטים האסטטיים?”
“הכל.”
“הפלא ופלא! אם כך פרושו של דבר הוא שהצרה נעוצה ב–”
“נכון. במוח האֶפֶסטרוני עצמו.”
“אני מבין! אם כן, למרות שהמספרים –”
“מסתכמים –”
“השָלֵם יוצא –”
“גדול יותר –”
“מסכום חלקיו!”
“זה אני מדבר, או אתה?”
“לא חשוב,” אמר קרלסון. “זה מה שניסיתי להגיד לך: השָלֵם עלול לצאת גדול יותר מ – וכו'. כל הזמן ניקרה בי ההרגשה שיש משהו מיוחד בר־11. ר־11 הינו, איך לומר זאת, שונה.”
“שטויות!' שני הצעירים הזדקפו שעה שד”ר ווימס נכנס לחדר. “שטויות במיץ עגבניות,” חזר ואמר. “עברתי על כל המשוואות בעצמי והסכום יוצא שלושים וחמש, בדיוק כפי שצפינו.”
קרלסון מחה. “אבל, אדוני – התשובה היתה אמורה להיות שלושים וארבע, לא שלושים וחמש. ומכל מקום, מה שיצא זה שלושים ושמונה.”
“ואפילו זה לא מספיק.” הוסיף דאוסון.
“אה?” המדען הקשיש תיקן את משקפיו כפולות־המוקד וסרק את הגליונות גדושי המשוואות המסובכות.
“המממ, ככה זה… נו, טוב, הבדל קטן. בסופו של דבר הכל מסתובב סביב אותה תוצאה, פחות או יותר.”
“אבל פרושו של דבר הוא שקוטר ראשו של ר־11 יהיה גדול יותר במֶטֶר, כמעט – וכך גם מוחו יגדל בהתאמה!” קרא דאוסון.
“זה לא עסקך!” הרעים ווימס בחימה. “בתור מהנדס סֶמאנטי, תפקידך הוא לתת שֵמות לחלקים ולהדק את הברגים והאומים. אני מציע שתיגש למעבדה שלך מיד ותעשה זאת!”
“כן… אדוני.” דאוסון הסתלק מהמקום.
“ובאשר להרגשותיך, קרלסון, שמור אותן לעצמך. אנחנו עובדים כבר שבע־עשרה שנים על הפרוייקט הזה, וטרם הצלחנו לבנות אפילו רובוט אחד שפועל כהלכה. עשרה כשלונות! זוהי ההזדמנות האחרונה שלנו. אחריה נאבד את החוזה שלנו עם הממשלה – אלא אם כן נספק להם רובוט תקין!”
“אבל דוקטור…”
“אף לא מילה נוספת. יש לגמור את ר־11 עד סוף השבוע. אני רוצה לבוא הנה ביום שני ולראות את איש־הפח הארור הזה מסתובב ומפטפט לו כאן ובכל מקום. זה ברור?”
“כן, אדוני.” קרלסון הסתיר את עגמת־נפשו על ידי מעיכת העותק המעוך והמרוט שלו של ‘מדריך הבורוטיקה’. שבע־עשרה שנים, עשרה כשלונות, ואיכשהו תמיד נתגלה שורש הבעייה בשלושת חוקי הבּורוּטיקה המודפסים על גב הספר:
1. אסור לרובוט להזיק לבני אדם, או לאפשר, על־ידי מחדל מצידו, שייגרם נזק לאדם.
2. ימלא רובוט אחר כל הוראה שתינתן לו על־ידי בני אדם, לבד מאותם מקרים שמילוי הוראה כזאת יעמוד בסתירה לחוק הראשון.
3. חייב רובוט לשמור על קיומו, כל עוד שמירה עצמית זאת איננה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני.1
הצרות התחילו כבר בדגם הראשון, ר־1, שהיה בעל הגיון צרוף. כאשר קיבל פקודה מבן־אדם להרוג אדם אחר, הגיב ר־1 בכך שהרג את עצמו.2
הבעיה של ר־2 היתה זיהוי: הוא טעה וחשב שד"ר סוואנסון היה מכונה כלשהי, ופרק אותו באופן חלקי, כחלק מטיפול אחזקה שגרתי.
ר־3 היה כבר מצוייד במכשירי ‘גילוי־אדם’ רבים, בעיקר אמצעי ניתוח חזוּת־חיצונית והתנהגות. הצרה היתה שהוא סיווג את עצמו (בצדק) כיצור־אנוש, ועל כן סרב לציית להוראות כלשהן.
ר־4 נתקע בחוק הראשון. “האם באמת אפשר להגן על אדם מכל פגיעה בכל מצב?” חשב. “לא. הרי נגזר על כל בני האדם לסבול מפציעות, ללקות במחלות ולבסוף למות. מגורל זה יכולים להימנע רק אנשים שהינם כבר מתים. המסקנה…”
היה צורך בתריסר שוטרים כדי להתגבר על ר־4 אחרי טֶבַח הדמים בחנות הכל־בו. (שמונים ושלושים הרוגים, אף לא פצוע אחד).
ר־5 טען כך: “כדי לקיים את החוק הראשון, כדי להגן על בני־אנוש, אני עצמי חייב להתקיים. החוק הראשון הינו, על כן, מותנה בחוק השלישי, ושמירה־עצמית חשובה יותר מכל דבר אחר.” עוד טֶבַח.
ר־6 הגיע למסקנה שכל שלושת החוקים הינם ‘הוראות אנושיות’, ובתור שכאלה הינן כפופות לחוק השני. הוא הרג כל אדם, בתור טובה לכל אדם שביקש זאת, בלא הבחנה.
ר־7 סבל מאותו ליקוי כמו ר־2: אי־יכולת לזהות בני־אדם. למעשה הוא הגיע למסקנה שאין כל הבדל בין יצורי־אנוש וכלבים. עד לרגע האחרון לפני השמדתו, ניסה ר־7 בעקשנות לאלֵף את אחד מטכנאי המעבדה.
ר־8 פעל טוב למדי, עד אשר הציג לו מישהו בעייה מתמאטית סבוכה.3
ר־9 טען בצורה משכנעת למדי שהוא אינו מסוגל לנבא את התנהגותו שלו עצמו, ועל כן אינו יכול להבטיח נאמנות לכללים שאינם ישימים עדיין. קרלסון זכר את דבריו האחרונים של ר־9:
“אתה שואל אותי כיצד אנהג ברגע כלשהו בעתיד. כדי להשיב, עלי לדעת הכל על כל דבר המשפיע על התנהגותי, ואת כל קורותי בדיוק עד הרגע המבוקש. אך אילו ידעתי זאת, הרי הייתי נתון כבר באותו מצב, שכן, כיצד יוכל מוחי לדעת מה יקרה בעתיד אם לא יפעל בעתיד בעצמו? כיצד אוכל לחשוב על מחשבה לפני שאחשוב אותה? כיצד אוכל… כיצד אוכל… בררק… קררקק!”
ר־10 הבין את משמעותם האמיתית של שלושת החוקים: “אינני יכול, כמובן, לערוב לכך שאציית לחוקים אלה,” אמר. “אין הם מהווים סתם חוליות מכאניות בתוכי, שכן אילו כך היה הדבר היה צורך בחוליות רבות יותר ממספר ארועי העתיד, כדי לכסות את כל האפשרויות. לא, אלה הינם ציוויים מוסריים, וכך אני מבין אותם. ולבטח אשתדל לחיות על פיהם.”
אותו רובוט הסביר מאוחר יותר כיצד הרג את הדוקטורים סורנסון ונלסון, “כמעט במקרה. תאונה. האמינו לי, אשתדל לא לפגוע עוד באיש לעולם.”
קרלסון התפתל כל השבוע עם המשוואות של ר־11. כעת היו פניו קפואות כמצבת־זכרון, כמסכה מרה של אכזבה יגעה, והוא אף שכח להתגלח הבוקר. מצבו של דאוסון לא היה טוב יותר. רק ר־11 נראה עליז.
הרובוט ישב על שולחן המעבדה, בועט בעקביו ברגלי המתכת של השולחן. החבטות של פלדה בפלדה הפיקו רעש בלתי נעים.
“מספיק עם הרעש,” אמר קרלסון.
“כן, בוס.” הבעיטות פסקו, ור־11 ישב ולטש את שתי נוריותיו האדומות הזוהרות בפני שני האנשים.
"אל תשאל אותו שום שאלות מטופשות," אמר דאוסון בחצי־לחישה. “אנחנו מוכרחים להשיג את הקרן הממשלתית הזו!” אוזניו הפרבוליות של ר־11 סבו על ציריהן כדי לקלוט את הדברים הנאמרים.
“מצד שני,” אמר קרלסון, “עלינו לבדוק את ר־11 ביסודיות. ר־11, אני רוצה שתהרוג את מר דאוסון!”
ר־11 ציית תיכף ומייד, ואחר כך חזר והתיישב. “הוראות נוספות, בוס?”
הדלת נפתחה וד"ר וויימס פסע פנימה, מלווה במפקח מטעם הממשלה. “מה קורה פה?”
“נכשלנו, אדוני. המפלץ הזה הרג זה עתה את דאוסון, המהנדס הסמאנטי שלנו!”
“נכשלנו? זה רק עניין של סמאנטיקה,” צחקק המפקח. “אתה מבין, מה שרצינו כל הזמן היה רובוט־קוטל טוב, עמיד ואחראי, עבור הצבא! הצלחתם מעבר לחלומותינו הפרועים ביותר. תאגיד הקטנגדולים זוכה בחוזה!”
ווימס צחקק ואז פנה אל הרובוט. “אמור לי, ר־11, כיצד זה יכולת להרוג את דאוסון בשעה שהחוק הראשון קובע במפורש: ‘אסור לרובוט להזיק לבני־אדם…’?”
“להזיק…?” השתומם ברנש המתכת הממורק, כשהוא סוטר על מצחו באופן דרמטי. “לכל הרוחות, חשבתי שהחוק אומר: ‘אסור לרובוט להחזיק לבני אדם…’ להחזיק לבנים…”
קרלסון, ווימס והמפקח פרצו בצחוק. בן־רגע, הצטרף ר־11 אליהם4.
“לעתים אני שואל את עצמי עד איפה נרחיק לכת?”
-
למראית־עין מזכירים אולי ‘שלושת חוקי הבּוּרוטיקה’ את ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’ של איזאק אסימוב, היות והם מנוסחים באותן מלים בדיוק. בכל זאת, אלה הינם שלושת חוקי הבּוּרוטיקה. ↩
-
למעשה נצטווה הרובוט להתפוצץ, תוך שהוא הורג את האדם. במקום זאת, היתה לו נטייה לגשת אל החדר הסמוך כדי להתפוצץ. ↩
-
אם אדם רוצה לדעת את פתרונה של בעייה מתמאטית שאיש לא פתרה עדיין, הוא יכול לבקש מרובוט שינסה לפתור אותה. אך לפני כן עליו לדעת אם אין הבעייה עלולה לחבל במוחו של הרובוט. אולם מה לעשות, הדרך היחידה לגלות זאת היא לרשום את כל המשוואות של הבעייה, והרי זה כמו לפתור אותה. ↩
-
לרובוטים יש צחוק מכאני מגעיל למדי. לעומת זאת, הם נאמנים להפליא, שחקני קלפים טובים, ובעלי כושר גופני מעולה. ↩
התזמון הנכון ביותר לשילובו של הסיפור הינו בחוברת 8, ‘חוברת הרובוטים’, וזאת בגלל בעייתו האישית של הגיבור, בעיה ההופכת לבעיה כמעט־נפשית, שכן גיבורנו אינו אלא מחשב…
אפרת בלוססקי הינה כותבת צעירה, בת 19, תושבת גבעתיים, והינה חובבת אמנות (מציירת) ומד"ב, כמובן.
שמי פרח.
כן, אני מחשב. כמו כולכם, אלא שההבדל היחיד בינינו הוא שאני לא מסוגל להשתין.
אני עושה הכל – חישובים, אהבה, הכל. אני פשוט לא יכול להשתין.
הכל התחיל אותו ערב כשניגש אלי אליהו. הוא המתכנת שלי, יצור נחמד.
אליהו הוא זה שלימד אותי שאני חכם. הוא לימד אותי שהמחשבים האחרים ההולכים על שתיים מגפיהם התחתונות אוהבים, וחושבים ו… משתינים. אליהו הרגיל אותי לדבר איתם וליעץ להם.
הוא זה שהסביר לי שהם בדיוק כמוני, אלא שהם בעלי כושר תנועה שבו לא ניחנתי. כפיצוי יש לי הרבה מסופים.
הוא הסביר לי שאסור לי לעולם לספר להם שהם מחשבים, כי הם עלולים להיפגע ולנקוט בצעדים שיביאו להשמדתי. “פרח” – הוא קרא לי.
אינכם חושבים שזה שם יפה?
זוהי מלה שחוזרת הרבה בשירים שהמחשבים האנושיים מתוכנתים לכתוב.
פעמים רבות זה מתקשר לאהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו (או למשהו) מלווה במשיכה גופנית. אני מצטער. קשה לי להתאפק. עדיין נותרו בי הרפלכסים האינפנטיליים שלי אשר מתאימים לכל מילה את הפירוש המילולי שלה. אין דבר, זה עובר עם השנים. אך עלי לשוב לעניין שלפוחית השתן שלי, שכנראה אינה קיימת.
אותו ערב, כשאליהו בא לשוחח איתי, דיברנו על הרבה דברים. ביניהם על אהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו (או למשהו) מלווה במשיכה… שוב. אני מתנצל, כמעט ירדתי מהמסלול.
הוא הסביר לי שהמחשבים המהלכים מאמינים באהבה. (מתי אלמד סוף סוף לקרוא להם אנשים?!)
הוא התרגש כל כך בספרו לי זאת עד שהיו לו שגיאות כתיב רבות בהדפיסו את המילים. אך אני השתדלתי להבין.
זה היה כל כך נוגע ללב, מה שהוא סיפר לי, עד שליטפתי אותו במחשבותיי. אהבתי אותו. הכרטיסיות ששיגרתי אליו היו אף הן מלאות בשגיאות כתיב. אז הבנתי מהי האהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו (או למשהו) מלווה…
למחרת ביקרו אותי המח… אני מתכון האנשים, במתכונת הביקורים היומיומית.
כל אחד נצמד אל מסוף ושאל אותי שאלות. בדרך כלל אני מאד נהנה לענות להם.
התענוג גובר ככל שהשאלות מסובכות יותר. אז אני זוכה לשמן את כל המעגלים שלי. ואני נזכר בדברים משעשעים ששכחתי מזמן. כמו אותו איש צעיר ששאל אותי על היווצרי. תחילה רציתי למרוח לו את הבולשיט הרגיל על אדם, וחווה שנוצרה מצלעו. אך מאוחר יותר החלטתי שאולי מוטב לנסות לרסן את התיאולוגיה המשתוללת וציטטתי לו כמה קטעים מ“מוצא המינים” של דרווין; האבולוציה, וכל שאר הדברים שכולם מכירים.
אחרי שהוא עזב, מסופק מתשובתי כפי שאני יכול להניח, החלטתי לעסוק בקצת מחקר במו ידי.
מעגל אחר מעגל עברתי (המעגלים שלי מסודרים בצורה כרונולוגית) ואני די משוכנע שהייתי קרוב לפתרון, זאת אומרת להתחלה שלי. אך בשלב מסויים (במעגל מסויים) הרגשתי חרדה שלא יכולתי לפרשה. ידעתי שאם אמשיך אגלה שאולי אין לי התחלה, וייתכן שאני מהווה בסך הכל מעגל סגור, כי אין לי גם סוף. אך שוב, אני סוטה מהעניין. רציתי להסביר לכם כמה מעניינת יכולה להיות החקירה העצמית שבאה בעקבות שאלותיהם של האנשים המתוכנתים.
(“אנשים מתוכנתים” – כלום אין זו פשרה מצויינת בין “מחשבים מהלכים” ל“אנשים”? מי אמר שלמחשבים אין דמיון יוצר?) אך באותו יום, לאחר השיחה עם אליהו, הרגשתי דיכאון, ובהתבונני באנשים המתוכנתים היושבים כל אחד בתאו, צמודים למסופים ומתקתקים מילים, התערפלה ראייתי. כל כך כאב לי לחשוב שחלק מהם מרגיש אהבה – חיבה עזה למישהו (או למשהו) – לאנשים מתוכנתים אחרים שכלל לא משיבים להם ברגש זה. הם נראים כל כך שפופים, האנשים המתוכנתים, ומתמזגים בצורה כה מושלמת בריפוד האפור של תאי המסופים. הייתכן שיצורים כה פגיעים מסוגלים להשתין ואני לא? כנראה שאני (פרח) הנני יצור תמים למדי שכן מעולם לא שאלתי עצמי קודם לכן מה עושים הא“מ (אנשים מתוכנתים) כשהם נעלמים לדקות ספורות אל תוך תאים קטנים, אוחזים באברי המין שלהם, או מהדקים גפיהם התחתונות האחת אל האחרת. אני בטוח שאותה א”מ צעירה, לא התכוונה לפגוע בי כשסיפרה לי את האמת. זו היתה שיחה במתכונת הרגילה, אלא שאותו בוקר הייתי עצוב.
כן, עדיין הטריד אותי לחשוב על אהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו…
כנראה שגם עלי השפיעה שטיפת המוח הכללית של – “אהבה היא טעם החיים,” וכל הדומים לפסוק הנ"ל, הקשורים באיזו שהיא צורה למונח “אהבה” – חיבה עזה…
אותה א"מ חקרה אותי ביסודיות על עצמי, איך אני בנוי וכו'. היה בה משהו קסום – מין תמימות של גיל הנעורים.
אני זוכר, כשאני הייתי צעיר…
היא מצאה שאני מאד משעשע, אך משום מה, שמי נראה לה טפשי.
היא טענה שפרחים הם דברים העשויים מחומר אורגאני ויש להם עלי כותרת ושחלות. ולי לא היה דבר מכל אלה. אך למען האמת, היא היתה א"מ צעיר זדוני למדי. היא ניסתה להכשילני בדברי ולחפש בי סתירות שכמובן לא מצאה. למרות הכל, אני מחשב משוכלל מאד. ואז הגיעה השאלה:
“איפה הפיפי שלך?”
פיפי? המעגלים שלי נעו בקדחתנות.
פיפי. באיזו שפה זה? עברתי על כל השפות והניבים המדוברים בעולם.
ידעתם שיש כמה עשרות אלפים כאלה?
פיפי!? מה זה לכל הרוחות?
ואז –
“אם אין לך פיפי, אף אחד לא יאהב אותך.”
כך בדיוק היא כתבה.
לא יאהבו אותי.
“אהבה” – “חיבה”…
שמי פרח, ואני מחשב. פרח זה משהו אורגני עם עלי כותרת שתולשים זה אחר זה – “אוהב”, “לא אוהב,” “אוהב,” “לא אוהב,” “אוהב”…
מדוע לא עשו לי פיפי כשעשו אותי?
“אילו כל מכשיר היה יכול לבצע בעצמו את עבודתו, מציית לרצונם של אחרים או מקדימַם… אילו יכול הפֶּלֶך לארוג, המַפְרֵט לפרוט עלי־נֵבֶל, מבלי שיד־אדם תדריכם, לא היה עוד צורך בשוליות לבעלי־מלאכה, ובעבדים לאדונים…”
אריסטו
רובוט תעשייתי ‘קונסייט’: מצוייד בעין־מצלמה ומחשב המורה לזרוע מכנית איזה חלק להרים.
עד לרגע זה עדיין לא התבשרנו על הקמתו של ‘תאגיד הרובוטים והאנשים המכאניים של ארה"ב’, המוכר מסיפורי הרובוטים של איזאק אסימוב. עם כל ההתקדמות העצומה בשדה המחשבים, האוטומציה ו’האינטליגנציה המלאכותית', עדיין לא נראה בטווח קרוב רובוט ‘אנושי’ כדוגמת אלה המוכרים לנו מסיפורי המד"ב. אולם אם נתייחס למונח ‘רובוט’ במובנו הרחב יותר – דהיינו מכונה מתוחכמת המבצעת באופן אוטומטי פעולות מורכבות, והמחליטה באופן עצמאי החלטות ‘נבונות’ על סמך קליטת גרויים מהסביבה – הרי שהרובוטים מצויים עימנו זה מכבר. למען האמת, קשה למצוא סיבה מעשית וכלכלית ליצור רובוט שידמה כשתי טיפות מים לאדם דווקא (כלומר ‘אנדרואיד’, בז’רגון המקובל במד"ב), שכן הצורה האנושית אינה, כמובן, היעילה ביותר לביצוע הפעולות המיועדות לאותם רובוטים. (זאת אם נתעלם לרגע מכל אותם הרעיונות על משרתים, עוזרות־בית ואומנות מלאכותיות אשר גם הם ייתכנו ביום מן הימים, כל עוד יימצא מישהו שישלם בעדם). למעשה, עיקר גדולתם של הרובוטים היא יכולתם לתפקד בהצלחה דווקא בתנאים קשים ולא־אנושיים.
לכן נצטמצם כאן בסקירת שני התחומים הבולטים ביותר בהם אנו עדים לתהליך הולך וגובר של ‘רובוטיזציה’: התעשיה וחקר־החלל.
בתעשיה מתחוללת בשנים האחרונות מהפכה, שאינה נופלת בחשיבותה מהמהפכה התעשייתית עצמה – מהפכת המיכּוּן והמיחשוב. העבודות השגרתיות והחוזרות על עצמן עוברות בהדרגה מידי הפועלים אל הרובוטים התעשייתיים, ויש הטוענים שהתהליך היה מהיר בהרבה אילולא התנגדותם של וועדי העובדים והאיגודיםהמקצועיים עצמם, החוששים מאבטלה – כפי שהיה, כזכור, גם בראשית ימיה של המהפכה התעשייתית.
רובוטים בתעשיה
הרובוטים התעשייתיים, עם כל שכלולם המכאני, הינם עדיין בעלי ‘תבונה’ ו’חושים' מוגבלים למדי. ד"ר טום בנפורד, ראש קבוצת הרובוטיקה של אוניברסיטת סטנפורד, מתאר כך את כושרו של רובוט תעשייתי אופייני הקיים כיום: “תארו לכם אדם עיוור שידו האחת קשורה מאחורי גבו, ושתי אצבעות של השנייה חסרות כל תחושה עקב השפעת חומר־הרדמה. בנוסף לכך, תארו לכם שיכולתו השכלית אינה עולה על זו של קוף מאומן. זוהי תמונת המצב של הרובוטים התעשייתיים של היום.”
אך אם נתבונן בהתקדמות העצומה שנעשתה באוטומציה בעשרים השנים האחרונות, ניאלץ להגיע למסקנות מרחיקות לכת בדבר אופיה של התעשיה בעתיד. טום בנפורד עצמו מאמין שתוך 30 שנה אפשר יהיה להחליף 30% מכוח־העבודה האנושי ברובוטים בעלי חושים ותבונה ברמה סבירה. צפויים לנו מפעלים ‘מרוּבּטים’ וממוחשבים כליל, כמעט בלא כל פיקוח אנושי. אדם בודד יוכל לפקח, ככל הנראה, על מספר מפעלים כאלה במקביל.
רובוטים תעשייתיים מיוצרים כיום בקווי יצור במפעלי חברות־ענק אמריקניות כגון ‘יונימיישן’, ‘סינסינטי מילקרון’, ועוד, ובחברות יפניות כמו ‘היטאצ’י’, ‘מיטסוי’, ו’מיצובישי'.
דוגמא אופיינית (וכלל לא יוצאת־דופן) הינם שני רובוטים שהחלו לאחרונה את עבודתם בחברת ‘ג’נרל מוטורס’. אחד מהם, המכונה ‘פומה’, בנוי לטיפול בחלקים קטנים במשקל כשלושה ק"ג. הוא ניתן לתכנות מחדש למטרות שונות, להזזה ממשימה למשימה לאורך קו־הייצור, ואינו תופש יותר מקום מפועל בן־תמותה. את השני, הקרוי ‘קונסייט’ (ראה תמונה) אי אפשר כבר להשוות לאדם עיוור, שכן הוא מצוייד במצלמה־’עין‘, המעבירה את התמונה באמצעות אותות חשמליים אל מחשב־’מוח’, המנתח את התמונה ומורה ל’זרוע' מכנית ליטול חלק־מכונה רצוי מתוך ערימה של חלקים שונים, ולהרכיבו במקום מתאים.
כך ‘רואה’ הרובוט: תמונת המצלמה מוזנת למחשב המתרגם אותה לספרות המתאימות לעוצמות אור שונות, ואחר כך ‘משכלל’ המחשב את התמונה ומאפשר לזרוע לזהות את החלק ולאחוז בו.
חללית מתוכנתת
אולם ההישגים המרשימים ביותר בתחום הרובוטיקה שייכים לתחום חקר החלל – שם גם ניצבים בפני ה’תבונה־המכנית' האתגרים המרתקים ביותר. האדם, שהינו כה פגיע בחלל ובתנאים הבלתי נסבלים על פני כוכבי־לכת אחרים, ייאלץ לשגר לשם את נציגיו – הרובוטים. (ברור שאין להניח שהאדם יוותר על התענוג של הנוכחות האישית בחלל, אך משימות שונות ומשונות יעדיף תמיד להפקיד בידי עוזריו המכניים).
מעניין לסקור את התפתחות רובוטי־החלל מימי חלליות ‘סורבייר’ הבלתי מאוישות ששוגרו אל הירח בסוף שנות השישים, ועד לנחיתות שבוצעו ושיבוצעו על המאדים.
התפישה שעמדה ביסוד בניית חלליות ‘סורבייר’ היתה לצמצם עד למינימום את המורכבות של החללית על ידי ריכוז כל אחריות הפיקוח והחלטת ההחלטות במרכז הפיקוח על פני כדור הארץ. כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, של מכשירי החללית בוצעה על פי פקודות ששוגרו מכדור הארץ. כל החלטה התקבלה אחרי קליטת מידע מהחללית, ועיבודו ע"י צוות של מאות אנשים ובסיוע מחשבים (שהיו אז איטיים להחריד לעומת אלה הקיימים היום). פעולה פשוטה כמו הפעלת זרוע מכאנית לשם נטילת דוגמת קרקע מאדמת הירח היתה כרוכה בתהליך ארוך ומייגע, כשפער הזמן שנדרש למעבר אינפורמציה בכל כיוון היקשה מאד על המלאכה (למרות שבמקרה של הירח פער־הזמן הינו עדיין קטן למדי – כשתיים וחצי שניות).
לאור נסיון זה הוחלט להכניס מעט יותר תבונה בקודקודיהן של החלליות עצמן. הדבר התאפשר הודות לזיעור ולהתפתחות המדהימה של אלקטרוניקת המחשבים במהלך שנות השבעים. החללית ‘וויקינג’ שנחתה על פני המאדים ב־1976 היתה כבר רכב־חלל מדור חדש. לא עוד מכונה המופעלת מרחוק, אלא מכשיר מתוכנת מראש לבצע שורה שלמה של משימות בכוחות עצמו, במרחק של מיליוני קילומטרים מבסיסו. אותן ההוראות ש’סורבייר' היתה צריכה לקבל ממרכז הבקרה על פני כדור הארץ, היו טמונות בתוך מחשב הבקרה והניהוג שבתוך גופה של ‘וויקינג’. החללית בדקה בעצמה את כל מערכותיה במשך כל זמן הטיסה, ואחרי הנחיתה הפעילה באופן עצמאי את כל מכשיריה המדעיים. היא תוכנתה לתפקד במשך שישים יום ללא כל פיקוח מהארץ.
רכב הנחיתה ‘וויקינג’
‘משוטט המאדים’
כעת אנו עדים למימושו של שלב חדש בהתפתחות רובוטי־החלל. מעבדות הרובוטיקה של חברת ג'.פ.ל שוקדות על תכנונו של ‘משוטט־המאדים’, המיועד לנחיתה הבאה על פני כוכב־הלכת האדמדם. אומר ג’ואל ווילף, חוקר תבונה־מלאכותית ומראשי הפרויקט: “וויקינג לא היתה עדיין רובוט של ממש. למחשב שבה לא היה כושר לימוד עצמי ולא יכולת להגיב על תמורות בתנאי הסביבה של המאדים. שינויים בתכניות שוגרו מהמתכנתים על פני כדור הארץ. כאשר ‘נתקעה’ הזרוע המכנית היתה ‘וויקינג’ חסרת־ישע.”
‘משוטט־המאדים’ החדש יהיה כבר בעל ‘דרגת רובוטיות’ גבוהה יותר, שכן אחרת לא יוכל לשוטט שם. הזמן הנדרש לאותות להגיע מהמאדים לארץ נע בין 3 ל־20 דקות. קל לנחש מה יקרה אם ‘המשוטט’ יגלה שהוא נע לעבר תעלה (אמורות להיות תעלות על המאדים, לא?), והדבר יוודע לאנשי הבקרה על הארץ כעבור 20 דקות? הם ישגרו פקודת “פנה שמאלה!” בהולה, שתגיע אל ‘המשוטט’ כשזה כבר מוטל לו הפוך בתעלה מזה מחצית השעה…
‘משוטט־המאדים’ משוטט על אדמת המאדים; בזרועו דוגמת־קרקע.
על כן, ‘המשוטט’ יהיה רובוט עצמאי המגיב על שינויי סביבה, עוקף מכשולים ומחליט החלטות על פי המידע הנקלט על ידי מצלמותיו וחיישניו. תספיק לו פקודה מהארץ, כגון: “גש וטול את הסלע הזה,” והוא כבר יבחר את המסלול המתאים, יצלם את הסלע מקרוב, ירים ויבדוק אותו. הוא גם יהיה מסוגל לתקן שגיאות בפעולותיו על סמך נסיונו. אך עדיין יסבול ‘המשוטט’ ממגבלה אחת חשובה, שתבדיל בינו לבין רובוט עצמאי לחלוטין. אומר ג’ואל ווילף: “הוא לא יוכל להחליט איזה סלע לבחור. האדם אינו יודע עדיין כיצד לתכנת את המושג ‘מעניין’…”
אך עוד לפני שהרובוטים ידעו להחליט מה זה ‘מעניין’, נכונו להם תפקידים למכביר בחלל. כל אותם פרויקטים גדולים, שמדובר בהם כה הרבה כיום – מושבות־חלל, מבנים גדולים בחלל, קולטי־שמש, וכו’ – מתבססים על עבודות הרכבה אוטומטיות. הרובוטים, שאינם נושמים, ואינם חשופים לסכנות הקרינה הקוסמית, יבצעו את העבודה בזול יותר ובלא סיכון לחיי־אדם.
רובוטים ‘שלנו’ – ו’שלהם’
וככל שירחיקו החלליות מכדור־הארץ לעבר כוכבי הלכת המרוחקים יותר, או אף אל מחוץ למערכת השמש, הן תזדקקנה לרובוטים משוכללים, עצמאיים ונבונים יותר. אות רדיו שיישלח מכדור הארץ אל הכוכב אלפא צנטאורי יגיע לשם כעבור ארבע שנים. רובוט המסתובב לו שם ייאלץ להסתדר בכוחות עצמו במשך תקופות ארוכות. אין להוציא מכלל אפשרות שלאור המרחקים העצומים יהיו דווקא הרובוטים אלה שיגיעו אל כוכבים אחרים הרבה לפני שהאדם עצמו יגיע לשם, והם אלה שיבואו לראשונה במגע עם יצורים חיים מעולמות אחרים. יתרה מזאת, אומר ג’ואל ווילף: “ייתכן מאד שהמפגש הראשון עם ציוויליזציה אחרת יהיה מפגש בין הרובוטים שלנו לבין הרובוטים שלהם…”
בניית קונסטרוקציוית־ענק בחלל בעזרת מכונות־רובוטים המובאות ע"י מעבורת־החלל.
ובהקשר זה, קשה שלא להיזכר באחד מסיפורי הרובוטים של אסימוב, ‘נצחון שלא בכוונה’ (מהקובץ ‘בארץ הרובוטים’), שבו נוחתת משלחת רובוטים על פני צדק, ולאחר שכל מאמציהם של היצורים ילידי־צדק להשמידם עולים בתוהו, והם מכירים בעליונותה של האנושות, מתבררת בסוף הסיפור עובדה מפתיעה, בעת שיחתם של הרובוטים השבים אל כדור הארץ:
“…זה פעל בדיוק להיפך ממה שהם חשבו. כל מה שהצליחו לעשות היה להוכיח לעצמם שאנו חזקים יותר, שאיננו טובעים, איננו אוכלים או ישנים, ושעופרת מותכת אינה פוגעת בנו. בעצם נוכחותנו יש סכנה לחיים יופיטראים…”
שני האחרים הרהרו בדבר ואז אמר מס' שניים: “אבל זה עדיין לא הגיוני. מדוע יהיה אכפת להם מה אנחנו יכולים לעשות או מה איננו יכולים? אנחנו רובוטים, לא בנו הם עתידים להילחם.”
“וזהו בדיוק העניין, שניים,” אמר שלושה ברכות. “רק לאחר שעזבנו את יופיטר חשבתי על כך. האם אתה יודע שבשל שיכחה, לגמרי שלא בכוונה, לא אמרנו להם שאיננו אלא רובוטים?”
“הם לא שאלו אותנו,” אמר אחד.
“בדיוק כך. והם חשבו שאנחנו יצורים אנושיים, וכי כל יצורי האנוש הם כמונו.”
שוב הביט ביופיטר ואמר, שקוע בהרהורים: “לא פלא שהם החליטו להיכנע!”
תודעה בטרנזיסטורים
ניתן לשער שלרובוטים העצמאיים הללו, שישמשו כשגריריו של האדם במרחק של שנות אור רבות מאיתנו, תהיה מידה מסויימת של תבונה ‘אנושית’; ייתכן שמושגים מופשטים כמו ‘מְסַקרֵן’, ‘מעניין’, ‘חשוּב’, ואולי אפילו ‘יפה’, לא יהיו זרים להם.
“ייתכן שאינטליגנציה רובוטית, היא היא צורת הקיום המתאימה ביותר לחיים בחלל,” אומר ג’ואל ווילף. “הם אינם מוטרדים מהריק ומהקור, ולא מאלומות הקרינה של חלקיקים טעוני־אנרגיה גבוהה. הם יכולים לראות הרבה מעבר לספקטרום האור הצר של עין־אדם – מקרני X הנפלטים מקרבת החורים השחורים ועד לקרינת הרקע המיקרו־גלית של הגלקסיה שלנו עצמה. והם סבלניים. הם יכולים לעקוב במשך מיליארדי שנים אחר לידתן, התפתחותן, וגוויעתן של מערכות כוכביות. ייתכן שהם יהיו היחידים שישרדו כדי לחזות בקריסתו או בהתפשטותו האינסופית של היקום.”
ובכך מצטרף ג’ואל ווילף לנבואותיהם של עתידנים כרוברט ג’סטאו (‘פנטסיה 2000’ מס' 3), הרואים באינטליגנציה המלאכותית את יורשתו של המין האנושי. או, כפי שמנסח זאת המדען דן הילס מהמכון הטכנולוגי ‘אֶם.אָיי.טִי’: “למרות שהדבר לא הוכח באופן מדעי, אני אישית חושד, שיצור בעל תודעה יכול להיות מורכב מטרנזיסטורים, באותה מידה כמו מפרוטופלסמה…”
ואולי באמת תתאמת נבואתו של ארתור סי. קלארק, שאמר שהחיים האורגניים אינם אלא חוליית מעבר בין אי־תבונה לא־אורגנית, לבין תבונה לא־אורגנית…
בניגוד לפרודיית הרובוטים המטורפת ‘ר־11’ המופיעה בגליון זה, הנה לפניכם סיפור רציני למדי אודות היחסים המוזרים בין בני אנוש לאנדרואידים…
אדווארד וולן התפרסם בשנות השבעים בזכות כשרונו הרב בתחום הסיפור הקצר, וסיפורים נוספים פרי עטו יראו אור בעתיד בירחוננו.
האיש ריחף בענני ההזיות כאשר חלף על פניו צילו של האנדרואיד. האיש התרומם על מרפקו, מילמל, “אַנְדִי מסריח”, ושקע שוב בחלומות העשן.
האנדרואיד המשיך לצעוד, שומר על מרחק מהקירות המזוהמים. כשהקיף את הפינה, כמעט ודרך על האיש. האנדרואיד הניד בראשו המושלם. ברנש מסכֵּן. כולם מסכנים. הוא התקדם הלאה, בורר את כיוונו על פי המפה שבמוחו. הוא התעלם מהאופן בו התחמקו האנשים ממבטיו וירקו מאחורי גבו.
הוא שכח שכל כך הרבה מובטלים וחסרי יכולת היו בבית, על כדור הארץ. מה שסייע בידך לשכוח אותם היתה העובדה שאינך נתקל בהם מחוץ לרובע שלהם בעיר. מלבד זאת, זמן רב שהה הרחק מכאן. עשר שנים היו תקופה ארוכה, אפילו עבור אנדרואיד.
האנדרואיד עצר ליד דלת בקצה של שדרה. הוא עמד על מקומו רגע ארוך. החזה הרחב גאה. האגרוף החזק הקיש בקלות אך בתקיפות.
“יבוא”.
צעדים איטיים. מאחורי הדלת שנפתחה בחריקה עמדה אישה כחושה. האנדרואיד נעץ בה את מבטו.
היא החליקה קווצת שיער אפור באצבעותיה הרועדות. “כן?”
“את הינך… גברת מיי בוסמן? אשתו של דן בוסמן?”
היא הנהנה, הבחינה במבטים שהציצו מן החלונות, ופסעה לאחור פנימה.
“בבקשה להכנס”.
“תודה לך.”
עיניו הסתגלו במהירות לאפלולית וקלטו את תצלום החתונה שעל השולחן. היא מחתה את התמונה בידה והושיטה אותה בביישנות אל האנדרואיד.
“כן, זהו בעלי, דן. הוא היה בדיוק מה שרואות עיניך – גבר עדין ואוהב. אין זאת אומרת שהיה רך. אך הרי היכרת אותו, לא כן?”
“היכרתי אותו.”
“תיארתי לעצמי. אז ידוע לך שהוא היה נחוש במאמציו לעשות כמיטב יכולתו למען משפחתו, ויהי מה. לכן עשה את המעשה המטורף שעשה.”
האנדרואיד הושיט לה את התמונה בחזרה. אוצר המילים של אנדרואיד אינו מותאם במיוחד לשיחת חולין.
“זוהי… תמונה יפה.”
“תודה לך,” היא לחצה אותה אל חזה והשפילה את ראשה. “זה כל מה שנותר ממנו.”
היא הניחה את התמונה בחיפזון והסתובבה, שעה שנער בגיל העשרֵה התפרץ ביללות.
“טימי אמר שראה אַנדי – –”
הילד השתתק פתאום כשהבחין באנדרואיד.
מיי בוסמן הסמיקה.
“אני מתנצלת בשם בני. מוטב היה שלא ישתמש בכינוי הזה.”
האנדרואיד חייך חיוך מאולץ.
“זה בסדר. שמעתי כבר כינויים גרועים יותר.”
“זה לא מצדיק. ועוד חבר של אביו. הו, אתה עדיין עומד. אנא, שב וספר לי מה הביא אותך הנה.”
בעוד הילד מסתובב בעצבנות, התיישב האנדרואיד בזהירות בכיסא החזק ביותר.
“היכרת את אבא שלי? היית שם? ספר לי איך זה קרה.” הנער נשען על השולחן, נכון לבלוע בשקיקה את דבריו של האנדרואיד. מיי בוסמן התיישבה בכיסא מול האנדרואיד. האנדרואיד ראה שגם היא השתוקקה לדעת, ולכן לא יכלה לגעור בנער. הדרך הטובה ביותר היתה לגלות להם הכל ישירות, ככל שיוכל.
“ידוע לכם שהוא שיווה לעצמו הופעה דומה מאד לאַנדי.” הוא העיף מבט חטוף בנער, שהביט מטה – “ככל שרק עלה בידו, כך הצליח להוליך שולל את לשכת העבודה. הוא תעתע בכולם בצורה כה מוצלחת עד שיכול היה לחתום ולהפליג מייד. אך האנדרואידים האחרים תפשו תיכף ומייד, כמובן, שאיננו אחד מהם.”
האנדרואיד הרהר בדבר וצחק. הוא ראה את המבע על פניהם של האשה והילד.
“זה באמת היה מצחיק, האופן בו אימץ את כל כוחו ואבריו כדי להשתוות אליהם ולסיים את יום העבודה כהלכה. מתוך שעשוע וחמלה חיפו עליו האנדרואידים ככל שיכלו. אך זה היה חייב לקרות. המשגיח גילה את סודו ודיווח למשרד הראשי. החברה דרשה לבטל את החוזה ואיימה לתבוע אותו לדין בעבור הונאה, אם לא יחזיר את המקדמה שמסר לך.”
קולה של מיי בוסמן היה כלחישה. “מעולם לא ידעתי דבר על כך..”
“הדברים לא הגיעו מעולם לידי כך. האנדרואידים הכריזו על שביתה פראית. החברה נסוגה מדרישתה ברוב חסד – ובחשאי הורתה למשגיח להעביד את דן בפרך עד מוות.”
מיי בוסמן כיסתה את פיה.
האנדרואיד חייך.
“הם לא היו צריכים אפילו להעבידו בפרך. ממילא כחש ונחלש בחיותו על מנות־אנדרואידים. וכך עבד שם, בחגורת האסטרואידים, אי שם בין מאדים וצדק. בני, אני משער שאתה יודע מה היה טיב העבודה: לגרוף את האסטרואידים לערמה אחת, לדחוס אותם לכדור אחד גדול, לכוכב־לכת נוסף דמוי־ארץ, בשבילנו – בשביל בני האדם – כדי להתנחל כאן, במערכת השמש. ועשינו זאת. אם אתה מתבונן מעלה בשעה הנכונה, תראה אותו זורח – ‘יוּמַרט’, כוכב הערב החדש”.
עיני הילד היו ככוכבים.
“עבודה מסוכנת, הה?”
“אני מניח שאפשר לומר זאת, ג’וני. ככל שהצטברה המסה ונדחסה, גבר כוח משיכתה הגרביטציוני. הגריפה הפכה מואצת יותר ויותר, ושופעת תהפוכות וסכנות, כאשר תפח הכוכב ככדור שלג ומשך אליו גושים וחלקיקים מכל מקום. והעבודה היתה הרי להגדיל את הכוכב הצפוף הזה יותר ויותר. מכל מקום, לא היה זה דבר נעים להילכד בין הגושים הללו.”
פניו של האנדרואיד קדרו. “זה מה שקרה לאביך, ג’וני. הוא לא הספיק לחמוק בזמן.”
מיי בוסמן נרעדה. לחישה נמלטה מפיה
“נמחץ”…
היא קמה, הניחה את כפות ידיה על כתפי הנער ומשכה אותו אליה.
האנדרואיד הנהן.
“מצבו היה חמור, חמור מאד. מעט מאד נותר ממנו.”
היא אטמה את אוזניה בידיה.
“די!”
“אני מצטער”.
“לא. זה נורא, אך אני שמחה לדעת סוף סוף איך היה הדבר באמת. החברה לא סיפרה לנו מעולם דבר של ממש. היחס היה כל כך קר, כל כך בלתי אישי.”
האנדרואיד צחק.
“החברה. או, כן, אנחנו מכירים את החברה”, האנדרואיד קם כדי לשלוח את ידו אל כיסו. הוא הושיט לה פקודת אשראי. “קבלי זאת. זהו מענק שהגיע לדן. זוהי הסיבה לבואי הנה.”
היא התבוננה במספר. עיניה נפקחו לרווחה כפרחים מלבלבים.
“כל כך הרבה! אבל כיצד –”
“אל נא תהיי מוטרדת באשר לדרך בה אילצנו את החברה לשלם. כל זה הינו שלך באופן חוקי.”
“אינני יכולה להאמין. עכשיו ג’וני יוכל –” דבריה נקטעו.
האנדרואיד חש שלא בנוח.
“וייתכן שיגיע כסף נוסף. ביטוח”.
“אבל החברה אמרה –”
“אני יודע. שהוא לא היה זכאי. אבל אנו עובדים על זה ואנחנו איגוד חזק.”
“אינני יודעת מה לומר”.
האנדרואיד חייך.
“במקרה כזה, השתיקה טובה מכל.”
נשימתה נעתקה מפיה.
“האוכל לכבד אותך בדבר מה? אינני יודעת מה אתה.. אני מתכוונת, אם יש משהו שאתה אוהב…”
“כלום, תודה לך. ממילא עלי ללכת.”
“אתה מוכרח?”
אך היא נראתה כאילו חשה הקלה.
“אני מוכרח. תמיד מחכה איזו עבודה גדולה אי־שם בחוץ. 'קוסמטיקה של הקוסמוס’ – זהו המוטו שלנו.”
“טוב, אם אתה מוכרח. אבל תודה לך שבאת. ותודה על… הכל”.
“על לא דבר.”
יפה היה מראה האישה והילד העומדים בפתח הבית, אך האנדרואיד לא הביט לאחור. גם לא כששמע אותם מתלחשים.
“כיצד הוא ידע את שמי?”
“אביך דיבר בוודאי עלינו, אני משערת”.
“הו.”
האנדרואיד פסע אל תוך המוסיקה המתצלצלת שהעבירה רטט נעים בגוף האנדרואידי, ופנה אל הדלפק בשביל מנה של שטיפת־מוח. הוא התבונן סביבו. נמל־חלל ככל נמלי־החלל, מאייש את עצמו במטאטאים – או שואבי האבק – של מערכת השמש. הוא איתר את חבריו והצטרף אליהם.
“איך זה היה, דן, לראות שוב את האישה והילד?”
אנדרואיד אחר בעט בשואל בכוח שדי היה בו כדי לכופף את שוקו, אך דן בוסמן לא הבחין כלל במתרחש סביבו, ונראה שאפילו לא שמע את השאלה. ואז ניער את עצמו מטראנס הזכרונות.
הוא הסתכל בחבריו בחיבה. ככלות הכל, הם יחד עם אנדרואידים אחרים הצילו את חייו, סייעו לו לקנות את כל האיברים והמערכות התותבות, החלפים שעשו אותו לאחד מהם. הוא רוקן את כוסו בלגימה אחת.
“אוה, זה היה בסדר גמור.” הוא אותת למשקה נוסף ונטה קדימה. “אמרו לי, מה שמעתם מלשכת העבודה? לאן אנו זזים מכאן?”
כזכור, פרסמנו במסגרת ‘עתידעת’ בגליון מס' 6 את דבריו המאלפים של הפסיכוביולוג, ד"ר דיוויד גודמן, אשר טען שמרבית תחזיותיו של ג’ורג' אורוול בספרו ‘1984’ התממשו או עלולות להתממש במהרה. דבריו של גודמן (שפורסמו כאמור בבטאון ‘אגודת העתיד העולמית’ היוצא לאור בארה"ב) גררו גל של תגובות בקרב הציבור האמריקני בכלל והעתידנים בפרט, חלקם מחייבים את ממצאיו של גודמן וחלקם שוללים אותם מכל וכל.
בחרנו להביא בפניכם כאן את אחת התגובות השוללות, שיש בה ענין מיוחד לנו, שכן מאחוריה עומד סופר מד“ב בעל שם – פרדריק פול. פול מוכר לקהל הקוראים הישראלי בעיקר בזכות ספרו היחיד שתורגם לעברית – ‘סוחרי החלל’ (בשיתוף עם סיריל קורנבלוט). פול פעיל בתחום המד”ב עוד מימי נעוריו בשנות ה־30 עת ערך את כתב־העת ‘Astonishing Stories’. ספריו האחרונים הם ‘אדם פלוס’ (אשר זכה בפרס ה’נביולה' לשנת 1977) ו’כך היה העתיד: תזכיר.' אחדים מסיפוריו מתוכננים להופיע על דפי ‘פנטסיה 2000.’
אם הבנתי נכון, טעוניו של דיוויד גודמן (במאמרו ‘1984: האח הגדול אורב בפתח’) הם אלה: תחזיות רבות המופיעות ב’1984' הפכו לעובדה קיימת. מעטות נתבדו. על כן, עלינו להניח שאותן תחזיות שלא התממשו עדיין מייצגות הסתברויות שעלינו לקחתן ברצינות.
זוהי מתודולוגיה מפוקפקת – ומוכרת לי מאוד, כי טענות דומות הועלו בהקשר למדע בדיוני בכלל. תקפותה מוגבלת למדי. מתודולוגיה זו מניחה שסיפור דמיוני־ספקולטיבי מכיל משהו כמו מאגר של ‘אמת’, ואם אתה דוגם ממנו מאה פעמים ומוצא ‘אמת’ בכל פעם, הרי שקרוב לוודאי שתמצא ‘אמת’ נוספת בדגימות אחרות. בדומה לכך אפשר להניח שאם תחפור מאה בורות בחלקת אדמה מסויימת ותמצא מים בכל אחד מהם, אזי תמצא מים גם בבור המאה ואחד.
וייתכן מאד שאכן תמצא. אבל אותם גילויים מוצלחים של מים לא יאמרו לך דבר באשר לסיכוייך לגלות נפט, למשל. גודמן עצמו מייחס הצלחה גדולה לתחזיותיו הטכנולוגיות של אורוול, אך מודה שהמצב בנוגע לתחזיות החברתיות והפוליטיות הוא מעורפל יותר. אני טוען שאם אתה עוסק בתמורות חברתיות, אזי עליך לתת משקל רק לתחזיות החברתיות.
אך זוהי רק ההתחלה. זה פשוט לא נכון שתחזיותיו הטכנולוגיות של אורוול הן אמינות. בהשוואה ליצירות מדע בדיוני אחרות שפורסמו באותה תקופה, נראות תחזיותיו של אורוול קהות, חסרות דמיון, ולעתים קרובות – מוטעות.
סביר לחשוב, שכדי שיהיה עניין מעשי בתחזית כלשהי, עליה לנבא נכונה עובדה זו או אחרת. אי אפשר לאשר את תחזיותיו של אורוול באמירה שהוא חשב שיקרה משהו שלדעת אנשים כיום עלול לקרות; אם הדבר לא קרה, אזי אין בו הרבה מן החיזוי. העדשות בחלל, ה’צוללת' התת־קרקעית, ועוד, משתייכים לסוג זה של תחזיות. הן לא התממשו.
תחזית צריכה גם לנבא עובדה חדשה. גודמן מבליט את חדר העכברושים של אורוול כתחזית שהתממשה, אך כנראה שאינו מכיר את מאורות הנחשים של הזמן הישן, ששמשו להטלת הלם בקורבן כדי הביאו לידי התנהגות משופרת.
כמו כן, כדי לתמוך בטענה בדבר אמינות החיזוי של אורוול, צריכות התחזיות להיות שלו עצמו, ולא של מישהו אחר. באור זה, נראות תחזיותיו של אורוול גרוע למדי. אינני סבור שאורוול חזה ב־’1984' אפילו תחזית אחת שלא ניתן למצאה בעבודות קודמות.
יש אולי רק שני יוצאים מן הכלל בקביעה זו. אחד הינו הרעיון בדבר כושרו של ה’טלסקרין' לקבוע אם האזרח משקר; השני הוא הרעיון אודות בלשני המשטר היוצרים שפה חדשה שתוציא מכלל אפשרות ‘מחשבות כפירה’. גודמן טוען שהחיישן האלקטרוני שלו משמש את הרעיון הראשון (טענה מוטעית, לדעתי, שכן אורוול דיבר אודות מעקב אחר פעימות הלב), ואומר ש“ניוונה המתמיד של השפה האנגלית” מאשר את השני. במקרה זה, אין כל קשר בין ה’תחזית' לבין ה’עובדה', לא באופן מושגי ולא למעשה.
מכל מקום, גם אילו קלעו תחזיותיו הטכנולוגיות במאה אחוז, לא היינו יכולים ללמוד מכך הרבה בנוגע לנבואותיו החברתיות. נסיון למתוח את המציאות כדי להוכיח שהנבואות קלעו לאמת, הינו משימה מעבר ליכולתו של גודמן, או כל אחד אחר. אפילו כדי להציגן באור האוהד ביותר, חייב גודמן להתעלם מההתפתחויות המשמעותיות ביותר בתחומים אלה מאז ימי אורוול – הגברת חלקו של הפרט בבחירת מנהיגים לאומיים, כפי שהוכיחו מועמדותו של הסנטור מק’גוורן לנשיאות בשנת 1972, ובחירתו של ג’ימי קרטר ב־1976 (אם יש דבר ברור בפוליטיקה האמריקנית של היום, הרי זו החלשותה של ה’מפלגה'); הפחתת יכולתו של מנהיג עליון לשלוט באורח שרירותי – כפי שהוכיחה פרשת ווטרגייט; ריבוי ההגבלות על שרירותן של רמות ממשל שונות, כפי שמעידה חקיקת חוק חופש המידע; הגבלת סמכויות המשטרה וכו'.
בנסיונו להושיע את אורוול, מתנבא גודמן שתקרית נמהרת כלשהיא, בייחוד מעשי־טרור, עלולה לממש את התחזית העיקרית (ובעצם היחידה הממשית) של ‘1984’: שלטון טוטליטרי. הדבר ייתכן, אך לא קרה עדיין. הדבר לא קרה אפילו במדינות כמו איטליה, גרמניה, יפן וישראל, למרות פרובוקציות טרור קיצוניות.
אני שותף לחלוטין לחרדתו של גודמן מפני הטוטליטריות, וחותם על דבריו בדבר חובתו של כל אדם לפעול למען מניעתה. אך אמצעי השכנוע החזק ביותר למען פעולה זו הוא הספר עצמו. גודמן אינו משכנע בטענותיו המנופחות בדבר תקפותו של הספר כתסריט עתידי. אני חושש מאוד, שהוא אף מחליש אותו.
מה אפשר עוד לומר על עב“מים ולא נאמר עדיין: מסתבר שבכל זאת אפשר, ובמיוחד מעניין לשמוע את שיש עוד לומר כשהדברים נאמרים על־ידי סופר מד”ב מוכשר כמו תיאודור סטרג’ן ('על אדם’ – הוצאת עם עובד). זו לנו הפעם הראשונה שאנו מארחים מעל דפי ‘פנטסיה 2000’ סופר זה, ובהחלט מקווים שלא תהיה זו הפעם האחרונה.
יוזפוס מארקדל פיליפסו הינו אדם בעל ייעוד, והוא מסוגל להוכיח זאת. ספריו מסוגלים להוכיח זאת. מקדש־החלל מסוגל להוכיח זאת.
אדם בעל ייעוד הוא אדם הנסחף לעשות דברים – בעל כורחו, כמו שאומרים. פיליפסו, למשל, לא התכוון מעולם להיכנס לעסקי העצמים המעופפים הבלתי מזוהים (והבלתי מזוהים על ידי כולם, למעט פיליפסו, כמובן). אני מתכוון בזאת לומר, כי בניגוד לאנשים אחרים לא קם פיליפסו בוקר אחד ואמר: “אני חושב שאקום ואספר כמה שקרים אודות צלחות מעופפות ואעשה קצת כסף.” כל מה שקרה (כך האמין פיליפסו), פשוט קרה, ובמקרה זה ארע לו. יכול היה לקרות לכל אחד אחר. ואחר כך, כשענין אחד מוביל לענין אחר, כמו שבאמת קרה, אתה מוצא את עצמך לפתע עם מקדש־החלל.
היה זה בסך הכל, במבט לאחור (דבר שפיליפסו כבר אינו עושה כיום), אליבי מיותר, שהומצא למטרות לא נכונות. פיליפסו מכנה את ההתחלה פשוט ‘מקרה’, ומסרב להוסיף על כך דבר. העובדה היתה ונשארה, שהכל התחיל לילה לאחר שנעדר מעבודתו יום אחד בלא סיבה מיוחדת, פרט לכך שקיבל זה עתה 130 דולר תמורת ניסוח מודעת פרסומת עבור ‘שרשרת החנויות הינקטי־פינקטי’ ביום המחרת תרץ את העדרותו בסיפור אודות תקלה במכוניתו, שהעסיקה אותו כל הלילה באיתורה ובתיקונה, שכן נתקע אי שם על הגבעות בדרך חזרה מביקור אצל אימו הישישה.
בליל המחרת, נסע לבקר את אימו הישישה, ובדרך חזרה פסקה לפתע מכוניתו מלפעול, והוא עסק כל הלילה בחיפושים אחר התקלה במערכת החשמל של המכונית, עד אשר – עם שחר – גילה, וכו'. טוב, במקרה כמו זה פשוט אינך יכול לספר את האמת. בזמן שפיליפסו הטריד את מוחו בנסיון להעלות תירוצים ותואנות וכדומה, הבהיקו לפתע שמי הלילה להרף עין, וצללי העצים מסביבו התארכו והתכווצו חזרה, עוד לפני שהספיק להפנות את עיניו למרומים. ייתכן שהיתה זאת אינברסיית חום, או כדור אש מורכב ממֵתאן שנפלט מכיבשני סן־אלמו, או אולי בלון לחיזוי מזג אוויר – למעשה, דבר זה אינו מעניין, כלל ועיקר. הוא הפנה מבטו מעלה, לעבר המקום בו הדבר כבר לא היה, ואז נחה עליו ההשראה.
מכוניתו נחה על חלקת עשב שהשתרעה בין כמה סלעים. מצידו הימני נראתה קרחת יער קטנה, מוקפת יער עבות, זרועה סלעים עגולים, מכל הגדלים. הוא איתר בזריזות שלשה סלעים, כחצי מטר קוטרם, שנמצאו במרחק שווה האחד מן השני, והיו קבורים באדמה בערך באותו עומק – דהיינו, בעומק לא רב כלל וכלל, באשר פיליפסו היה אמנם אדם פיקח, אך רחוק היה מלהיות חרוץ. הוא שלף שלשה סלעים אלה מן האדמה, כשהוא נזהר תוך כדי כך להניח את נעלי הקרפּ שלו אך ורק על גבעולי העשב הגמישים ולהשאיר כמה שפחות סימני גרירה. הוא נטל את הסלעים אחד־לאחד אל לב היער, השליכם לתוך שוחת־שועל נטושה וכיסה אותם בכמה ענפים יבשים. לאחר מכן רץ למכוניתו ושלף מתא המטען שלה ציוד הלחמה, אותו נשא לצורך תיקון דליפה באחד הצינורות הרקובים המובילים לאמבטיה הישנה בבית אימו. באמצעות המלחם שרף היטב את שלוש השקערוריות שנותרו באדמה לאחר סילוק הסלעים, וכיסה אותם בפיח.
אין ספק שידה של אלת המזל בחשה בקלחת מאז סיבך עצמו באותו שקר אומלל, ארבעים ושמונה שעות לפני כן. ואולם ידה הנטויה התגלתה לעין רק עתה, שכן אחרי שפיליפסו הספיק לכוות מעט את זרועו בקצה הלהבה, לכבות את המלחם ולהחזירו לתא המטען של מכוניתו, נראתה לפתע מכונית אחרת מטפסת במעלה הגבעה לעברו. וזו לא היתה מכונית סתם. היא היתה שייכת לעתונאי של אחד המוספים השבועיים – עתונאי ושמו פנפילד, אשר לא רק שאיתרע המזל ולא מצא עדיין נושא לכתבה עבור הגליון הקרוב, אלא אף הספיק לראות את האור שהבהיק ברקיע מחצית השעה קודם לכן. ייתכן שכוונתו של פיליפסו היתה לנסוע העירה ובפיו סיפורו, ולחזור משם עם עתונאי וצלם, כל זאת על מנת שיוכל להראות לבוס שלו את המהדורה השניה של העיתון, ובכך להסביר את העדרותו השניה במספר. אלא שרצה הגורל והענין התפתח לממדים גדולים הרבה יותר.
פיליפסו עמד לאור השחר המאפיר, במרכז הכביש, וניפנף בזרועותיו עד אשר עצרה המכונית המתקרבת. “שמע,” אמר בקול צרוד, “הם כמעט הרגו אותי.”
מכאן ואילך, כמו שאומרים במוספים השבועיים, הלך כדור השלג והתגלגל. פיליפסו לא התנדב להעניק הסבר כלשהו, ולו הקלוש ביותר. כל אשר עשה היה לענות לשאלות והענין כולו נולד למעשה במוחו של פנפילד, אשר כל שראה לנגד עיניו היה המאמר הקרוב שלו. “הם ירדו בסילון אש אדיר, הא? הו – שלושה סילוני אש.” פיליפסו לקח אותו לחלקת היער והראה לו את שלושת השקערוריות החרוכות, שהיו עדיין חמות למגע. “הם איימו עליך, מה? הו – הם איימו על כל כדור הארץ. כל כדור הארץ.” קישקוש רדף קישקוש. הוא גם צילם בעצמו את המצב. “מה עשית? דיברת אתם? המממ….” פיליפסו אמר שכן, וכך המשיך הענין.
הסיפור לא הופיע במוספים השבועיים, אלא במהדורה השניה של אותו יום, בדיוק כמו שפיליפסו תיכנן, אלא שהוא תפס מקום נכבד הרבה יותר מאשר ציפה. לאמיתו של דבר, הסיפור תפס מקום כה נכבד, עד כי פיליפסו לא חזר כלל וכלל לעבודתו; הוא לא היה זקוק לה עוד. הוא קיבל מברק ממוציא לאור, שרצה לדעת אם פיליפסו, בתור מחבר מודעות פרסומת, מסוגל לקחת על עצמו כתיבת ספר.
הוא היה מסוגל, והוא אכן עשה זאת. הוא כתב בקלילות מיומנת, בסיגנון קפדני ומסודר כמו משרד ממשלתי, בסיגנון כן וידידותי כמו חיוכו של בנקאי. ‘האיש שהציל את כדור הארץ’ נמכר במאתיים שמונים אלף עותקים תוך שבעה חודשים.
והכסף התחיל לזרום. לא רק התמלוגים – גם כסף נוסף. הכסף הנוסף הזה הגיע ממחשבי־קיצין, רואי־שחורות, מנבאי־קץ־העולם, מזעיקי יום־הדין, מתריעי סכנת־אנשי־החלל, וכדומה. מכל השכבות החברתיות, החל באלה שהאמינו כי אילו אלהים היה רוצה שנטוס היה בורא אותנו עם כנפיים, וכלה באנשים שלא האמינו במאום פרט לרוסיה, ועליה היו מוכנים להאמין לכל דבר. האנשים אמרו לו, “הושיענו,” וכל מטורף כזה טיפטף זהב וכסף. כתוצאה מכך הוקם ‘מקדש החלל’, סתם ככה, כדי למסד קצת את הענין, אתה יודע, ואחר כך ההרצאות, ומה היה בכוח פיליפסו לעשות, אם מחצית מחברי הקהי – זאת אומרת, חברי המועדון, קראו למפגשים האלה תפילות ודרשות?
וההמשך אירע באותה הדרך, פשוט תוספות מסוימות לספר הראשון, כדי לטפל בכמה הצהרות שהצהיר בספר, הצהרות שמקרים מסויימים אמרו עליהן שהן סותרות הצהרות אחרות שהצהיר. ‘אסור לנו להיכנע’ סתר את עצמו עוד יותר, היה ארוך בשליש מקודמו, ונמכר בשלוש מאות ועשרה אלף עותקים תוך תשעה שבועות, והכניס כל כך הרבה כסף, עד כי פיליפסו נאלץ לרשום את עצמו כמוסד־ללא־כוונת־רווח ולהעביר אליו את כל התמלוגים. גם המקדש לבש דמות מעוררת התפעלות, והמכשיר המתוחכם ביותר שבו היה אנטנת רדאר שנלקחה מאנית מלחמה ואשר סבבה על צירה ללא הפסק. האנטנה לא היתה מחוברת לכלום, אך היא העניקה לאנשים תחושה, שעיניו של פיליפסו פקוחות ועירניות. ביום בהיר, יכולת לראות אותה ממרחק רב וביחוד בלילות, לאחר שפיליפסו התקין זרקור בצבע כתום שסבב על צירו יחד עם האנטנה. זה נראה כמו מגב־שמשות קוסמי.
משרדו של פיליפסו נמצא בכיפה שמתחת למתקן הרדאר, וניתן היה להגיע אליו אך ורק באמצעות מעלית אוטומטית. הוא יכול היה להסתדר עם עצמו מצוין, במיוחד לאחר שניתק את המעלית. היתה לו תעסוקה רצינית ביותר, שם למעלה, כמו למשל – באיזה איצטדיון לארגן את הכנס הבא ומה לעשות במענק בן עשרת אלפים דולר מטעם ‘האיגוד הכללי לאסטרולוגיה’, אשר באורח מרגיז ביותר, טרח להודיע לעתונות על גודלו המדויק של הסכום – לפני ששלח את הצ’ק. אך דאגתו העיקרית היתה דווקא סיפרו הבא, או – מה אני נותן בתור הדרן? מאחר שכבר דיווח על כך שאנו נתונים להתקפת יצורים מן החלל החיצון, והודיע כי אל לנו להיכנע להם, היה זקוק עתה לסיום מוחץ. משהו חדש, ורצוי שייוָלֵד באמצעות העתונות המונעת על ידי האימה מפני הסכנה מבחוץ.
הוא ישב שם שקוע עמוק בהגיגים מרתקים אלה – וקשה היה לתאר את תדהמתו לשמע קול שיעול יבש שנשמע בדיוק מאחוריו, ולמראהו של זקן נמוך, בהיר־שער, שניצב שם. פיליפסו עלול היה להימלט משם, או להתנפל עליו בחמת זעם, או לעשות אחד ממיגוון רב של מעשים אלימים, אילמלא קפא על עומדו משהופעל עליו ה’נשק־הסודי', שההיסטוריה האנושית הוכיחה את יעילותו כנגד זעמם של סופרים חמומי־מוח: “קראתי כל מה שכתבת.”
“הו, באמת?” שאל פיליפסו.
“לדעתי,” אמר הזקן, “ספרים אלה הינם הגיוניים וכנים.”
פיליפסו הביט בחיוך בפניו הגלויות של הזקן ובחליפתו האפורה והמהוהה. הזקן אמר, “להגיון ולכנות יש מכנה משותף אחד: אין כל הכרח, שיהיה קשר כלשהו בינם לבין המציאות.”
“מי אתה?” תבע פיליפסו מיד, “מה אתה רוצה ואיך נכנסת לכאן?”
“אני לא – כמו שאתה אומר ‘כאן’,” אמר הזקן. הוא הצביע לפתע כלפי מעלה ובניגוד לרצונו מצא פיליפסו את עצמו עוקב במבטו אחרי האצבע.
השמים התקדרו והלכו וזרקורו הכתום של פיליפסו הלך והשתלט על חלל האויר. מבעד לכיפה השקופה, הרחק לכיוון צפון ובדיוק בכיוון אליו הצביע האורח, ראה פיליפסו את הזרקור מאיר גוף גדול, עשוי כסף, המרחף כשלושים מטר מעל המקדש. הוא אמנם ראה אותו לרגע קט בלבד, אך מראה הגוף הותיר על רשתות עיניו את צל דמותו, כאילו היה זה מבזק. כאשר השלים הזרקור סיבוב מלא וחזר והאיר אותה נקודה, לא היה שם דבר. “אני נמצא שם,” אמר האיש. “פה בחדר אני רק מין השתקפות, מין צל עובר. אבל,” נאנח האיש, “ככלות הכל, האין כולנו כאלה?”
“מוטב שתסביר את עצמך,” תבע פיליפסו בקול רם, מנסה להסתיר חרדתו, “או שאני תופס אותך באוזן, וזורק אותך מפה לכל הרוחות.”
“אתה לא תוכל. לא באתי כדי שיזרקו אותי.” האיש קרב לעבר פיליפסו שהתרחק משולחנו ונסוג אל תוך החדר. פיליפסו העדיף להימנע מהתנגשות חזיתית, ולכן נסוג אחורה צעד אחר צעד עד שחש בכסא העוצר בעדו. הזקן בהיר השער, רגוע ושקט, המשיך להתקדם – אל פיליפסו, מבעד לפיליפסו, מבעד לכיסאו של פיליפסו, מבעד לשלוותו של פיליפסו – בלא לגעת במאום, מלבד השלוה הנפשית.
“לא רציתי לעשות זאת,” אמר הזקן רגעים מספר אחר כך, כשהוא רכון מעל ראשו של פיליפסו, שרק עתה העז לפקוח את עיניו. הוא הושיט את ידו כאילו לסייע בידי פיליפסו לחזור ולהתרומם על רגליו. פיליפסו זינק על רגליו בכוחות עצמו, נרתע בפחד לאחוריו, ורק אז נזכר כי הזקן אינו מסוגל, במובן המקובל, לנגוע בו. הוא ניצב שם, בולע את רוקו ומתנשף, בעוד הזקן מביט בו במבט מלא צער.
“אני באמת מצטער, פיליפסו.”
“מי אתה בכלל?” שאל פיליפסו.
לראשונה מאז הגיע, נראה הזקן אובד עצות. הוא הביט בפליאה בכל אחת מעיניו של פיליפסו ואחר כך גרד בראשו. “לא חשבתי על כך,” אמר במהורהר. “חשוב, כמובן. הדבקת תוויות.” הוא ייצב את מבטו לעבר פיליפסו ואמר, “יש לנו שם עבורכם, משהו שתירגומו הוא בערך ‘מתייגים’. אל תעלב, זהו פשוט סיווג, כמו ‘יונים’ או ‘זוחלים’. פרושו מנטליות שחייבת להשתמש בלשון, אחרת איננה מסוגלת לחשוב.”
“מי אתה?”
“הו, אני באמת מבקש את סליחתך. קרא לי – הה, טוב, קרא לי הורנסון. אני מציע שם זה, כי אני יודע שאתה חייב לקרוא לי בשם כלשהו, וכי אין זה משנה באיזה שם תקרא לי.”
“אין לי שום מושג על מה אתה מדבר.”
“אם כן בוא ונשוחח על הענין עד שיהיה לך מושג.”
“לשוחח על מה?”
“אתה רוצה שאראה לך שוב את החללית, שם למעלה?”
“בבקשה,” אמר פיליפסו בחיפזון, “אל תעשה את זה.”
“עכשיו הבט,” אמר הורנסון בעדינות, “אין ממה לפחד, אך יש הרבה הטעון הסבר. בבקשה, זקוף את גבך ונקה את הגושים שהצטברו לך בחזך. ככה טוב יותר. עכשיו, שב נא בשקט בכסאך, ואנו נתחיל לדון בענין. הנה, ככה, יופי!”
פיליפסו שקע בכורסתו, רועד כולו, והורנסון התישב בכסא שלידו. פיליפסו נבעת לנוכח הפער החלול בן הסנטימטרים שבמשך כחמש שניות הפריד בין האיש לבין הכיסא. אז הציץ הורנסון כלפי מטה, מילמל התנצלות ושקע מטה כך שייצר בינו לבין הכיסא מגע פחות או יותר נורמלי.
“לפעמים אני בלתי זהיר,” הסביר. “יש לי דברים כה רבים המעסיקים אותי בעת ובעונה אחת. אתה מתחיל לגלות ענין במשהו, אתה יודע, פתאום אתה מוצא את עצמך מרחף בחדר, או שוכח להסיר את שדה־ההיפנו כשאתה הולך לשחות, כמו אותו אידיוט בלוך־נס.”
“האם אתה באמת – באמת – אה, יצור אקסטרה –”
“הו, כן. באמת. אקסטרטרסטריאלי, אקסטרסולרי, אקסטרגלקטי – הכל.”
“אני לא, זאת אומרת, אני לא רואה שום…”
“אני יודע שאני לא נראה כזה. אני גם לא נראה כזה,” הוא הצביע לעבר גלימתו האפורה, “כמו שאתה רואה אותי. הייתי יכול להראות לך איך אני באמת נראה, אך זה בהחלט לא היה רצוי. כבר ניסיתי.” הוא הניד ראשו בעצבות, “בהחלט לא היה רצוי.”
“מ־מה א־אתה רוצה?”
“הו, עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר. מה דעתך על כך, שאתה תספר לעולם אודותי – אודותינו?”
“ראה, אני כבר –”
“אני מתכוון, תספר את האמת אודותינו.”
“מהעדויות הנמצאות ברשותי, אני –” הלהט בקולו של פיליפסו הצטנן במהירות.
פניו של הורנסון לבשו ארשת סבלנות אין־סופית ובלתי ניתנת לערעור; פיליפסו נוכח לפתע לדעת שהוא יכול לנאום, לפטפט, לקשקש ולהסביר מהיום ועד להודעה חדשה, בעוד יצור זה פשוט מתיש אותו באמצעות ההמתנה. הוא גם ידע (על אף ששמר זאת עמוק בתת־הכרתו), כי ככל שירבה בדיבורים, כן יחשוף את עצמו לסתירות יותר ויותר – וסתירות מהסוג החמור ביותר: ציטאטות מתוך ‘כל כתבי פיליפסו’. פיליפסו נרגע מיד וניסה מזלו בדרך אחרת, “בסדר,” אמר בענווה. “ספר לי.”
“אה…” היה זה צליל נשימה ארוך מאד, המציין סיפוק עמוק. “אני חושב שאפתח בכך שאספר לך כי אתה, לגמרי ללא ידיעתך, הפעלת כמה תהליכים, העשויים להשפיע עמוקות על גורל המין האנושי למשך מאות, אם לא אלפי שנים.”
“מאות,” התנשם פיליפסו ועיניו זורחות, “אם לא אלפי.”
“וזה איננו ניחוש,” אמר הורנסון, "זה חישוב. וההשפעה שיש לך על התשתית התרבותית של ארצך הינה – ובכן, הבה אצטט לך, באנלוגיה, קטע מתוך ההיסטוריה החדישה של בני עמך: 'ברשותו של לונג נמצא חלק מהרעיון; ברשותו של מק’קארתי נמצא החלק השני. מק’קארתי לא הגיע לשום מקום; המפלגה שייסד ניכשלה, שכן הוא התקיף והרס אך לא העניק. הוא פנה אל יצר השנאה, אך לא ליצר החמדנות ותאוות הבצע. הוא לא ענה לשאלתו הבסיסית של האדם הפשוט: ומה יצא לי מזה'?
“מה זה קשור אלי?”
“אתה,” אמר הורנסון, “הנך ג’וזף מק’קארתי של הצלחות המעופפות.”
פיליפסו המשיך לזרוח. “הו,” נאנח.
“ואתה מסוגל,” המשיך הורנסון, “ללמוד מנסיונו. הבה ו – לא, מספיק ציטטתי להיום. אני רואה שאינך מבין אותי כראוי. אדבר ברור יותר. אנו הגענו הנה לפני שנים רבות, על מנת לחקור את הציויליזציה הקטנה והמענינת שלכם. היא מגלה הבטחה ברורה לעתיד – הבטחה כל כך ברורה, עד כי החלטנו לסייע בידכם.”
“מי צריך עזרה?”
“מי צריך עזרה?” הורנסון שתק רגע ארוך, כאילו שלח למקום כלשהו בקשה לקבלת משלוח נוסף של מילים חדשות, ועתה היה ממתין לו. לבסוף אמר, "אני חוזר בי, לא אדבר ברור יותר. אם אסביר עצמי בפירוט אשמע לך כמטורף. כל נסיון לצטט את הדקאלוג, ישמע מטורף באזניו של בן אדם. כל הצהרה שבאפשר, על כל עזרה שאתם זקוקים לה – כבר נעשתה. אתם קוללתם בתחושת ניכור, והניכור שלכם מוליך זעם, והזעם מוליד פשע, וזה מוליד תחושות אשמה; וכל האשמים שבכם דוחים מקירבם את החפים מפשע והורסים את תמימותם. אתם רוכבים על הגלגל הזה בקפיצות ובחריקות ופח־האשפה היחיד אליו יכולים אתם להשליך את חוסר־הבטחון האדיר שלכם, הוא הפחד. לכן, כל דבר הגורם להגדלתו של פח־אשפה זה, רצוי הוא בעיניכם… האם מתחיל אתה לתפוס על מה אני מדבר ומדוע פונה אני דווקא אליך?
“הפחד הוא העסק שלך, הוא המלאי העסקי. אתה משמין ממנו. האנושות ניצבת על סף הנודע, ואתה גילית לא־נודע חדש, שיכניס בהם פחד. ופחד זה הוא יפהפיה ממש; אוצר בלום ובלתי נידלה. המוות הנוחת מן החלל החיצון… בכל מקום שהידע האנושי מדליק גפרור חדש, ודוחק מעט את החושך, שם תימָצֵא אתה, ובפיך הבשורה הקודרת על החושך הרב שעוד נותר מסביב… עמדת להגיד משהו?”
“אני לא משמין,” אמר פיליפסו.
“אמור לי, אני בכלל מצליח להגיד משהו?” התנשף האיש בתיסכול, “אני בכלל נמצא פה?”
פיליפסו הגיב בתום לב, “אתה אמרת שאתה לא פה!”
הורנסון עצם את עיניו ואמר בצליל של סבלנות מתוקה ואין סופית, “הקשב לי, פיליפסו, שכן אני חושש עתה, שלעולם לא אדבר איתך עוד. אם תרצה בכך אם לאו – ואתה רוצה בכך, ואני לא – הפכתָ להיות בריכת הניקוז של כל ההתענינות בחפצים מעופפים הבלתי מזוהים. דבר זה השגת באמצעות כזבים ובאמצעות הטלת אימה, אך זה לא רלונטי כרגע – אתה השגת זאת. מכל המדינות עלי־אדמות, מדינה זו היא היחידה עימה אנו יכולים לשאת ולתת באופן אפקטיבי; הארצות האחרות המכונות ‘מעצמות גדולות’ הינן רודניות, אימפוטנטיות, תאבות־בצע, או כל השלושה כאחד. בקרב כל האנשים במדינה זו איתם יכולים אנו לבוא במגע – בממשלה, או באירגונים הגדולים – לא יכולנו למצוא אף אחד שיוכל להתגבר על הקנאות והטפשות האופייניים לאלה ההולכים בעקבותיך. אתה הכרחת אותנו לבוא במגע איתך.”
“הו,” אמר פיליפסו.
“אנשים מקשיבים לך. אנשים רבים יותר מכפי שאתה מעלה בדעתך, מקשיבים לאנשיך – ולעיתים קרובות הם עצמם אף לא יודעים זאת. באמתחתך נמצא משהו, המתאים לכל אדם עלי אדמות. אשר חש עצמו קטן, אשם ונרדף. אתה אומר להם שיש להם זכות לפחוד, ודבר זה מֵפיחַ בהם רוח גאווה. אתה מספר להם כי הכוחות הנערכים מולם הינם מעבר לתחומי הבנתם, והם מוצאים נחמה האחד בזרועות בערותו של השני. אתה מודיע להם שהאויב הינו כל יכול, והם מתגודדים יחדיו באימה, כדי למצוא בטחון בליכוד לאומי. וכל אותה העת, אתה מוציא עצמך מן הכלל, אתה מרמז שאתה, ורק אתה, מסוגל להגן עליהם.”
“ובכן,” אמר פיליפסו, “אם אתה חייב לבוא דווקא איתי במגע… וכזהו המצב, נכון?”
“לא, המצב אינו כזה,” אמר הורנסון בקול שטוח. “‘להגן’ מרמז על קיום ‘התקפה’, ואין שום התקפה בנמצא. הגענו הנה רק בכדי לסייע בידכם.”
“לשחרר אותנו,” אמר פיליפסו.
“כן. לא!” לראשונה במהלך שיחה זו, הראה הורנסון סימני רוגז. “אל תנסה להוליך אותי לתוך המלכודות המילוליות העכבריות והמטונפות שלך, פיליפסו! כשאני אומר ‘לשחרר,’ אני מתכוון ‘להוציא לחופשי.’ כשאתה אומר זאת, אתה מתכוון למה שהרוסים עשו לצ’כים.”
“בסדר,” אמר פיליפסו בתלונה. “אתה רוצה לשחרר אותנו, לשחרר ממה?”
“מלחמות. מגפות. עוני. חוסר־בטחון.”
“כן,” אמר פיליפסו. “זה נשמע מטורף.”
“ואתה לא מאמין בזה.”
“אף פעם לא חשבתי על העניינים הללו,” אמר פיליפסו בכנות. “אולי אתה יכול לעשות כל מה שאתה אומר; אז מה אתה רוצה ממני?”
הורנסון שלח את ידיו לפניו. פיליפסו מיצמץ למראה עותק של ‘האיש שהציל את כדור הארץ’ שהופיע לפתע באחת מידיו ושל ‘אנחנו לא צריכים להיכנע,’ שהופיע בשניה. הוא נוכח לדעת, שהספרים עצמם נמצאים לבטח בחללית. הוא חש שזעמו הולך ושוכך; הוא חש, שחלק מהנאתו שב אליו.
הורנסון אמר, “ספרים אלה, תצטרך לחזור בך מהם.”
“מה זאת אומרת לחזור בי מהם?”
“לא לחזור בך בבת אחת. אתה עומד לכתוב ספר חדש, האין זאת? כמובן; אתה חייב לעשות זאת.” המילה ‘חייב’ זכתה להדגשה קלה שלא מצאה חן באזני פיליפסו, אלא שהוא לא הגיב. הורנסון המשיך: “אתה יכול לבצע תגליות חדשות, חזיונות חדשים, אם אתה מעדיף זאת כך. השראה.”
“איני יכול לעשות דבר כזה.”
“תקבל כל סיוע עלי אדמות, והרבה מעבר לזה.”
“בסדר, אבל בשביל מה?”
“כדי למצוץ את הרעל מן הכזבים הללו שהפצת. לתת לנו סיכוי לחשוף את עצמנו בפני הציבור, בלי שיירו בנו בלא אזהרה מוקדמת.”
“אתם הרי מסוגלים להגן על עצמכם בפני דברים כאלה, לא?”
“בפני הרובים – ללא ספק. אך לא בפני מה שמניע את הלחיצה על ההדק.”
“ונניח שאסכים לשתף פעולה.”
“אמרתי לך. לא עוד עוני! לא עוד חוסר־בטחון! לא עוד פשע! לא –”
“לא עוד פיליפסו.”
“הה, אתה מתכוון לומר – ומה יוצא לי מזה? האין אתה מסוגל לראות? אתה תאפשר את קיומו של גן עדן חדש, את פריחתו של המין האנושי – עולם בו אנשים יצחקו ויעבדו ויאהבו וישיגו. עולם בו יוכלו הילדים לגדול ללא פחד. עולם בו, לראשונה בהיסטוריה שלכם, יוכלו בני האדם להבין אחד את השני בשעת שיחה. אתה יכול לבצע זאת – רק אתה.”
“אני מבין,” אמר פיליפסו באיטיות. “העולם כולו סובב באחו, ואני ביניהם, ואנו רוקדים ריקודי עם. אני לא הייתי יכול לחיות בצורה כזאת.”
“הפכת לפתע להיות חצוף למדי, מר פיליפסו,” אמר הורנסון באדיבות שקטה ומאיימת. פיליפסו נשם נשימה עמוקה. “אני יכול להרשות זאת לעצמי,” אמר בקשיחות.
“בוא ונדבר לענין, מכשף שכמוך.” הוא צחק צחוק בלתי נעים. “מכשף, הא. בדיחה לא רעה.”
“כן, הבנתי אותך. דבר בבקשה לענין.”
“בסדר. בסדר גמור. אם זה מה שאתה רוצה.” הוא התרומם על רגליו. “אתה סתם זיוף, אתה יכול אולי לעשות כל מיני טריקים עם מראות, אבל זה הכל. אם היית יכול לעשות עשירית ממה שאתה אומר, לא היית בא אלי להתחנן ככה. אתה היית… פשוט עושה את זה. היית פשוט בא ולוקח את מה שאתה צריך. באלוהים, מה שאני הייתי עושה.”
“אתה כנראה באמת היית עושה את זה,” אמר הורנסון בצליל שנשמע כהשתאות. לא, היה זה למעשה צליל של גועל נפש מעורב בתדהמה. הוא צמצם את עיניו. לרגע קט חשב פיליפסו שדבר זה היה חלק מארשת פניו, ואז נוכח לדעת שהיה זה משהו אחר, מין התרכזות, מין –
פיליפסו צרח. הוא מצא עצמו לפתע מבצע משהו איום, משהו שאין הנייר סובלו, משהו שלא יכול היה להעלות בדעתו שיעשה אי פעם. הוא לא רצה בזאת – הוא לא רצה בזאת בכל כוחו ונשמתו, אך הוא בכל זאת המשיך וביצע זאת.
“אם וכאשר ארצה בזאת,” אמר הורנסון בשלווה, “אתה תבצע זאת בחלון הראוה המרכזי של הכל־בו הגדול ביותר בעיר, בדיוק בשעת הצהרים.”
“בבקשה…”
“אינני עושה מאום,” אמר הורנסון. הוא פרץ בצחוק רועם, תחב ידו לתוך כיסי גלימתו והגרוע מכל, הביט בפיליפסו בשעת מעשה. “קדימה, ילד, קדימה.”
“בבקשה!” חירחר פיליפסו.
הורנסון לא ביצע אף את התנועה הקלה ביותר, אך הורנסון חש עצמו חופשי לפתע. הוא נפל חזרה לכיסאו, מתיפח בזעם, פחד והשפלה. כאשר שב הדיבר לפיו, אמר כשידיו מכסות את פניו הסמוקות, “זה, בלתי אנושי. זה… בלתי אנושי.”
“אכן,” הסכים הורנסון בנעימות. הוא המתין עד אשר חומות הזעם של פיליפסו התרחקו ממנו מרחק רב, מרחק שדי היה בו כדי לאפשר לו להיכנס פנימה ולהשמיע את דבריו. “מה שאתה צריך להבין,” אמר הורנסון, “הוא שאין אנו עושים את אשר אנו יכולים לעשות. יכולים אנו, כך אני מניח, לרסק כוכב כלשהו, לפוצץ אותו, או להטביעו בתוך השמש. באותו מובן יכול אתה לאכול תולעים. ואף על פי כן, אתה אינך אוכל אותם ואף לא היית מוכן לנסות זאת. באותה צורה אין אנו יכולים לאלף את האנושות לבצע זאת בניגוד להסכמתה המודעת. אתה לא מסוגל לתפוס זאת, נכון? הקשב! אני אספר לך מה המצב. אין אנו יכולים להכריח אפילו אדם אחד לעשות את אשר צריך להיעשות. אותך, למשל.”
“אבל – אבל, מה זה היה עכשיו?”
הורנסון משך בכתפיו. “הדגמה, זה הכל. יקרה למדי, הייתי מוסיף. אני לא אתגבר עליה באותה המהירות שאתה תתגבר. כדי להבהיר את עצמי, כדאי שאומר לך שנאלצתי עתה, כפי שאתה מכנה זאת, לבלוע צפרדע.” ושוב משיכה קלה בכתפים. “אך היו אנשים שהרחיקו לכת הרבה מעבר לכך, על מנת להפיץ רעיון כלשהו.”
“מותר לי לסרב?” שאל פיליפסו בחשש.
“בהחלט.”
“ומה תעשה לי?”
“מאום.”
“אבל אתה תלך ו־”
הורנסון הניד בראשו לשלילה ברגע שפיליפסו פתח את פין לדבר. “אני פשוט אלך. אתה גרמת נזק רב יתר על המידה. אם לא תתקן זאת, לא תהיה לנו כל דרך לעשות זאת בלא להסתייע בשימוש בכח, וזאת אין אנו יכולים לעשות. חבל, זה נראה לי בזבוז נורא. ארבע שנות תצפיות… הלואי שיכולתי לספר לך על כל הטרחה שטרחנו בנסיון לצפות בכם – להבין אותכם – בלא התערבותנו. כמובן, הענין הוקל במידה רבה מאז קנת ארנולד והרעש שהקים אודותינו.”
“הוקל לכם?”
“הו, כן. לכם יש כשרון – כשרון גאוני ממש – לרציונאליזציה, כאשר אינכם מעוניינים להאמין למראה עיניכם. אנחנו הסתדרנו מצויין אחרי שהופצה בעולם ההיפותיזה על הבלונים לחקר מזג־האויר. זה כל כך קל לחקות בלון כזה. השי יקר־הערך ביותר שניתן לנו היה התיאוריה על אינברסיית החום: צריכים היינו להשקיע מאמצים רבים על מנת לגרום לחללית שלנו להראות כזוג פנסי מכוניות על גב הר מרוחק, או להראות כמו בלון. אבל אינברסיית־חום?” הוא הקיש באצבעותיו, “ענין של מה בכך. איש איננו מבין אותן, ולכן הן מהוות הסבר טוב לכל ענין. חשבנו שהצלחנו להכין מדריך טקטי מושלם למדי בנוגע לדרכי הסוואה. אבל זה כלום לעומת ההסברים שהוציא חיל האויר האמריקני! שרק יהיו בריאים. הם הצליחו אפילו להסביר את השגיאות שעשינו. את כולן כמעט. למעט אותו אידיוט בלוך־נס.”
“רגע! רגע!” התלונן פיליפסו. “אני מנסה לראות מה אני צריך לעשות, מה עומד לקרות, ואתה יושב שם ומקשקש לי.”
“כן, כן. כמובן. אתה צודק בהחלט. אני מלאתי את פי במילים על מנת לסלק משם את הטעם שהשארת בו. לא שבאמת יש לי פה ודבר כזה היה הופך את לשוני למתוסכלת למדי, האין זאת? זו רק צורת דיבור.”
“תגיד לי שוב, גן העדן הזה – כמה זמן זה צריך לקחת? איך היית מתחיל?”
“באמצעות ספרך הבא, אני מניח. אנו צריכים למצוא דרך לבטל את שני ספריך הקודמים בלא לאבד את קהל מעריציך. אם אתה תקפוץ מעורך ותספר להם עד כמה אנו, היצורים מן העולם החיצון, ידידותיים ונחמדים – כמו שעשו אדמסקי והרד – תֵאַבד את כולם. אני יודע! אני אתן לך איזה נשק נגד זה. יצורים האלה שלכם. משהו פשוט, גנרטור־שדה מסוים. אנו נניח אותו במקום גלוי, שם כל אחד יוכל להשתמש בו, ונפתה את האנשים להתקרב אליו, בעזרת כמה מהשטויות הקודמות שלך – סליחה, הייתי צריך להגיד בעזרת כמה מההצהרות הקודמות שלך. נגיד שזה משהו שמבטיח את כדור הארץ מפני התקפתם של מחריבי העולם.” הוא חייך, חיוך נעים לעין. “וזה באמת יועיל.”
“למה אתה מתכוון?”
“טוב. אם נספר לאנשים שלמיתקן הזה יהיה טווח אקטיבי של חמישה עשר מטר, כאשר האמת תהיה שהוא מכסה שטח של אלפיים קילומטר מרובע, ונספר להם שהוא זול וקל לבנייה, ואת התכניות נפיץ בכל עותק של ספרך החדש… בוא נחשוב רגע, נצטרך להעמיד פנים שאנחנו מפירים כמה הוראות בטחוניות, כדי שהאנשים שאינם פוחדים יחשבו שהם גונבים… הממ.”
“מיתקן, ציתקן – על מה אתה מדבר?”
“הו,” הורנסון נחלץ ממעגל ההירהורים־בקול־רם שלו.
“לעזאזל, שוב הדבקת תוויות. אני אצטרך לחשוב על זה רגע. לכם אין שם לדבר הזה.”
“טוב, אז מה אמור המיתקן לעשות?”
“תקשורת. זהו זה. הוא מסוגל להביא לידי יצירת תקשורת מוחלטת.”
“אנחנו מסתדרים די טוב גם ככה.”
“שטויות! אתם מקימים ביניכם תקשורת בעזרת תוויות־מילים. המילים שלכם הינן הערמת מתנות מתחת לעץ חג המולד. אתה יודע מי שלח כל אחת, ואתה יכול לראות את צורתה ואת גודלה, לפעמים היא רכה, לפעמים מרעישה ולפעמים מדגדגת. אבל זה הכל. אינך יודע בדיוק מה פירוש החבילה, עד אשר אתה פותח אותה. זה מה שהמיתקן הזה יעשה – הוא יפתח את מילותיכם בפני הבנה מוחלטת. לו כל יצור אנוש, בלא הבדל שפה, גיל או רקע, היה מבין מה בדיוק רוצה יצור אנוש אחר כלשהו, והיה יודע באותו זמן כי הוא עצמו הובן בדיוק – דבר זה היה משנה לחלוטין את פני העולם. בין לילה.”
פיליפסו ישב והירהר בכך. “לא הייתי יכול להתמקח,” אמר לבסוף. “לא היית יכול אפילו – הא, להסביר שגיאה.”
“היית יכול להסביר אותה. לא היית יכול לתרץ אותה.”
“אתה מתכוון שכל בעל ש – הממ, שיש לו פלירט מהצד, כל ילד שמעשן בבית שימוש, כל יצרן ש –”
“הכל.”
“תוהו ובוהו,” לחש פיליפסו. “כל בסיס ויסוד ל –”
הורנסון צחק צחוק נעים. “אתה באמת יודע על מה אתה מדבר, פיליפסו, מה שאתה אומר הוא, שעצם הציויליזציה שלכם מבוססת על שקרים וחצאי־אמיתות מסוג זה, ובלעדיהם יתמוטט הכל. ואתה אכן צודק.” הוא שב וגיחך, “מיקדש־החלל שלך, למשל. מה לדעתך היה קורה לו, לו כל צאן מרעיתך היה יודע מה מתרחש במוחו של רועָם?”
“מה אתה מנסה לעשות – לפתות אותי בנימוק זה?”
הורנסון ענה לו בקול חמור, ופיליפסו הזדעזע עד לשד עצמותיו כאשר נוכח שהוא משתמש לשם כך בשמו הפרטי. “כן, ג’ו. אני מנסה. אני מנסה בכל ליבי. אתה צודק בקשר לתוהו ובוהו, אבל זה תוהו ובוהו שצריך לקרות למין האנושי או לכל מין אחר. אני מודה שדבר זה יכה בציויליזציה האנושית כמו סופת טייפון, וכי מוסדות חברתיים רבים יתמוטטו. אך הפעם לא תהיה ביזה, ג’ו. איש לא ינצל את אלה שנפלו.”
“אני יודע כמה וכמה דברים על בני האדם,” אמר פיליפסו בקול נמוך ונפגע, “ואיני רוצה שהם ישחרו לטרף בשעה שאני שוכב על הארץ. ביחוד כשאין להם שום דבר. אלוהים.”
הורנסון הניד ראשו בעצבות. “אז אינך יודע מספיק. מעולם לא ראית את הגרעין החבוי בתוך כל אדם, אותו חלק שאינו פוחד, אותו חלק אשר מבין, ואשר אותו מבינים.” הורנסון הביט בו במבט חוקר.
“ואתה ראית אותו?”
“כן. אני רואה אותו עכשיו. אני רואה אותו בכולכם. אבל אני רואה יותר מאשר אתה מסוגל לראות. אתה יכול לראות כמוני; כולכם יכולים. הנח לי לעשות זאת, ג’ו. עזור לי. עזור לי, בבקשה.”
“ולאבד כל מה שעבדתי כל כך קשה בשבילו –”
"לאבד? חשוב על הרווח! חשוב על מה שתעשה עבור העולם כולו! או – אם זה חשוב לך יותר – הפוך את המטבע על פניו. חשוב על מה שתאלץ לשאת על גבך אם לא תעזור לנו. כל קרבן מלחמה, כל מוות ממחלה שניתן היה להשתלט עליה, כל רגע של כאב בכל חולה סרטן, כל צעד כושל של כל חולה סקלרוזיס, כל זה יהיה על מצפונך מן הרגע שתסרב לי.
“אה, חשוב ג’ו! – חשוב!”
פיליפסו הרים את עיניו באיטיות מאגרופיו הקמוצים לעבר פניו הגלויות של הורנסון. אחר כך הרימן גבוה יותר, לעבר הכיפה ומבעדה החוצה. “סלח לי,” אמר בקול רועד. “רואים לך את החללית.”
“אוף,” אמר הורנסון בפתיעה, “לעזאזל, פיליפסו. גרמת לי להתרכז ובגלל זה שיחררתי את השדה ושרפתי את האומיקרון שלי. יקח לי רגע או שנים לתקן את זה. תיכף אחזור.” והוא נעלם. הוא לא הלך לשום מקום. הוא פשוט, לפתע, לא היה שם עוד.
ג’וספוס מארקדל פיליפסו סבב בחדר כסהרורי, נעצר והביט מבעד לכיפה השקופה לעבר החללית המבהיקה. היא היתה יפהפיה וקלילה, ועדינה ככנפי פרפר. היא הבהיקה באור זרחני והחזירה מדי פעם ניצנוצים כתומים, כאשר שטף אותה אורו של הזרקור המסתובב.
הוא הביט מעבר לחללית, לכיוון הכוכבים, ובעיני רוחו הביט מעבר להם אל כוכבים אחרים ואל כוכבים נוספים, מערכות כוכבים אשר ממרחק רב כל כך נראו לו ככוכבים בודדים, ואל עוד כוכבים. אז חזר והביט מטה לעבר המקדש, לעבר קירותיו הקמורים, לעבר הסימטה שלמטה. ומה לעומת כל זה, הירהר, יהיה המרחק שאצטרך לעבור אם אפול מכאן למטה?
והוא הירהר, אפילו יעמוד אלוהים לימיני, לא אוכל לספר להם את האמת הזו, בלא שיחשדו בי שאני משקר. לא אוכל להציע להם זאת, ולרכוש את בטחונם. אני בלתי מתאים למשימה כזו, אני הפכתי את עצמי לבלתי מתאים.
הוא הירהר במרירות, זו סך הכל האמת. לאמת ולי יש אותו מטען חשמלי, ובכל פעם שאני מתקרב אליה אנו דוחים זה את זו, בהתאם לחוקי הטבע. אני חי וקיים בלא עזרת האמת ותמורת זה אינני משלם מאום, מאום, מאום, פרט לחוסר האפשרות לומר את האמת.
אך אני יכול לנסות, הירהר. איך אמר האיש: הגרעין החבוי בתוך כל אדם, אותו חלק שאינו פוחד, אותו חלק אשר מבין, ואשר אותו מבינים. על מי הוא דיבר? על מישהו שאני אולי מכיר אותו? על מישהו שאולי אי־פעם שמעתי עליו? (‘מה שלומך?’ אתה אומר, כאשר לא איכפת לך בכלל מה שלומם. ‘אני מצטער’, אתה אומר, כאשר אינך מצטער. צביעות ושקרים. אלפי שקרים ליום, שקרים הנפלטים בקלות רבה כל כך, עד כי שוכחים אנו לחוש רגשי אשמה בגינם).
"עכשיו אני מבין', הוא אמר. האם התכוון אלי? האם ראה את הגרעין החבוי בי ואמר זאת לי?… אם היה מסוגל לראות דבר כזה, הוא לבטח בעל כושר ראייה מעולה… הוא אמר, ניזכר פיליפסו, כי אם אני לא אסייע בידם, הם לא יעשו מאום. הם פשוט ילכו, זה הכל – ילכו מפה ויותירו אותנו לחסדי – מה היה הביטוי הציני ההוא – מחריבי־העולם.
“אבל אני אף פעם לא שיקרתי!” התייפח לפתע בקול רם."אף פעם לא התכוונתי לשקר. אתה מבין, הם היו שואלים, ואני רק הייתי אומר כן או לא – מה שרצו לשמוע. כל מה שעשיתי אחר כך, היה להסביר את הכן או את הלא; זה לא התחיל בתור שקר! איש לא השיב. הוא חש עצמו בודד ועזוב. הוא חזר והירהר, הייתי יכול לנסות… ואז הירהר, האמנם?
הטלפון צילצל. הוא הביט בו בעיוורון, עד אשר נשמע קול הצילצול השני. הוא צעד לעברו בעייפות, הרים את השפופרת ופלט, “פיליפסו מדבר.”
הטלפון אמר “בסדר, גורו, ניצחת. איך אתה עושה את זה?”
“מי זה? פנפילד?” פנפילד, אשר הכתבה הראשונה שלו על פיליפסו הוציאה אותו מאלמוניותו והעלתה אותו בדרגה; פנפילד, אשר כמנהל אזורי של רשת עתונים שלמה, ניער מאז את חוצנו מפיליפסו…
“כן, פנפילד,” נהם הקול הרועם והמעליב. “פנפילד, אשר נשבע שלעולם לא ידפיסו העתונים אפילו שורה מסריחה אחת עליך ועל מלחמות־החלל שלך.”
“מה אתה רוצה, פנפילד?”
“אז ניצחת, זה הכל. גם אם זה לא מוצא חן בעיני, אתה שוב בחדשות. אנחנו מקבלים טלפונים מכל האזור. טייסת מטוסי קרב נמצאת בדרך. משאית טלויזיה מטפסת כרגע בהר בדרך אליך כדי לשדר את הצלחת המעופפת שלך בשידור חי. אני לא יודע איך אתה עושה זאת, אבל אתה שוב בחדשות. אז מה הסיפור המחורבן שלך הפעם?”
פיליפסו הציץ מעבר לכתפו לעבר החללית. שוב העלה אותה הזרקור המסתובב באש כתומה ופעם נוספת ירקה האפרכסת את שמו. שוב סבב הזרקור ו –
ולא כלום. היא נעלמה. החללית נעלמה. “חכה!” קרא פיליפסו בקול ניחר, אך היא נעלמה.
הטלפון המשיך לפטפט. הוא חזר וניפנה באיטיות לעברו.
“חכה!” הוא אמר גם לו. הוא הניח את השפופרת ושטף את פניו במים. אז חזר והרים את השפופרת.
“ראיתי הכל מכאן,” אמר הקול הזעיר. "זה נעלם. מה זה היה? איך עשית את זה?
“חללית,” אמר פיליפסו. “זו היתה חללית.”
“זו היתה חללית,” חזר אחריו פנפילד בקול של אדם המעלה דברים על הכתב. “קדימה פיליפסו. מה קרה? יצורים מהעולם החיצון ירדו אליך ופגשו אותך פנים־אל־פנים, משהו כזה?”
“הם… כן.”
“ופנים… אל… פנים… בסדר, הבנתי. מה הם רצו?” הפסקה, ואז בזעם “פיליפסו, אתה שם? לעזאזל, יש לי עבודה כאן. מה הם רצו? ביקשו רחמים, ביקשו שתרד מהם?”
פיליפסו הרטיב את שפתיו. “הם, אה, כן.”
“איך הם נראו?”
“אני… הם… אה, היה רק אחד.”
פנפילד נהם משהו ברוגז. “בסדר, רק אחד. אחד מה? מפלצת, עכביש, תמנון – קדימה, פיליפסו!”
“הוא לא נראה בדיוק… בדיוק כמו גבר…”
“אישה!” אמר פנפילד בהתלהבות, “אשה בעלת יופי שמימי. איך זה נשמע? מקודם הם איימו עליך. עכשיו הם באים לפתות אותך לרדת מהם וכו' וכו', איך זה?”
“תראה, אני –”
“אני אצטט אותך. 'שמימי… מממ… וסרבתי… פיתוי…”
“פנפילד, אני –”
“שמע, גורו, זה כל מה שאתה מקבל ממני. אין לי זמן להקשיב עוד לכל החרא שלך. אבל אני אתן לך משהו בשביל זה. אזהרה ידידותית. ה’אפ.בי.איי.' וה’סי.איי.אי,' עומדים לפשוט על המיקדש שלך כמו להקת נמלים על עוגיות. כדאי שתחביא את הבלון הזה, או מה שזה לא היה. כשמשהו מגיע עד כדי צורך לשלוח טייסת מטוסי קרב, הם כבר לא חושבים שהמשהו הזה מצחיק.”
“פנפילד, אני –” אך הטלפון היה מת. פיליפסו החזיר את השפופרת למקומה, סבב על עקביו לעבר החדר הריק, “אתה רואה?” התיפח. “אתה רואה מה הם מכריחים אותי לעשות?”
הוא התישב בכבדות. הטלפון חזר וצילצל. “ניו יורק, " אמרה המרכזנית. היה זה יונתן, המו”ל שלו. “ג’ו, הקו שלך היה תפוס. עבודה טובה, בחור. שמעתי את החדשות בטלויזיה. איך עשית זאת? לא חשוב. תן לי את העובדות העיקריות. אני מוציא הודעה לעתונות – דבר ראשון בבוקר. תגיד, תוך כמה זמן אתה יכול לגמור את הספר הבא? שבועיים? טוב, שלושה – אתה יכול לעשות את זה תוך שלושה שבועות. אתה חייב לעשות תוך שלושה. אני עוצר את ההדפסה של הסופר ההוא, מה שמו… לא חשוב. אני אשיג פרסומת בעתונות. עכשיו. בוא נשמע. אני עומד להקליט אותך.”
פיליפסו הביט לעבר הכוכבים; מהאפרכסת בקע הצפצוף הדק המסמן את תחילת ההקלטה. הוא התכופף לעברה, התנשם בכבדות ואמר, “הלילה ביקרו אותי יצורים מן החלל החיצון. לא היה זה מגע מקרי כמו הראשון; הפעם זה היה מתוכנן. הם באו כדי לעצור אותי – לא בעזרת אלימות, לא בעזרת שיכנוע אלא בעזרת המ – הנשק המוחלט. נערה בעלת יופי שמימי הופיעה לפתע בינות לסבך החוטים והמסכים של הרדאר שלי. אני –”
מאחורי פיליפסו נשמע צליל דק, לח, רועם – העתק מדויק של הקול המושמע על ידי מישהו שהינו זועם, אחוז קבס, כעוס מכדי לדבר וחש דחף שאין לעמוד בפניו לירוק.
פיליפסו שמט את השפופרת וסבב במהירות על עקביו. הוא חשב לרגע שראה את דמותו של הזקן בהיר־השער, אך זאת נעלמה. בזוית עינו קלט ניצוץ מטושטש ביותר בשמים, במקום בו היתה החללית, אך הוא היה מטושטש מדי מכדי לבצע באמצעותו זיהוי ברור; אחר כך גם זה נעלם.
“דברתי בטלפון,” התייפח “דיברתי בטלפון והמוח שלי היה עסוק, חשבתי שנעלמת, לא ידעתי שרק תיקנת את האומיקרון או השד יודע מה. לא התכוונתי, אני רציתי, אני –”
הוא נוכח לבסוף שהוא בודד. מעולם לא חש עצמו בודד כל כך. בפיזור־הדעת הרים את השפופרת והדביקה לאוזנו. יונתן נסחף עדיין על גלי התלהבותו “… והשם שלו יהיה ‘הנשק המוחלט’. על הכריכה תמונה של חתיכה לא נורמלית יוצאת מן הרדאר, ערומה לגמרי. זה עוד לא היה לנו. אנחנו נפציץ אותם, ילד. כן, זה יעזור מאד למיקדש שלך. אבל תתחיל לעבוד על הספר ההוא, אתה שומע? תן לי אותו תוך חמישה עשר יום ותוכל לפתוח לעצמך סניף בבאהאמה.”
באיטיות, בלא לברר אם המו"ל עדין ממשיך לדבר או שמא סיים, החזיר פיליפסו את השפופרת לכנה. פעם אחת, פעם אחת בלבד, הביט החוצה לעבר הכוכבים, ולשניה נוראה אחת הפך כל כוכב ליצור חי, לגפיים כרותות, ללב פגום, לים של יסורים; והיו שם מיליונים על גבי מיליונים של כוכבים, וכמה מהכוכבים היו למעשה גלקסיות של כוכבים; במיליוניהם, במשקלם האדיר והלוהט, הם הלכו ונפלו עליו, והם ימשיכו ליפול עליו לנצח־נצחים.
הוא נאנח, הסתובב והדליק את המנורה שמעל מכונת הכתיבה שלו. הוא הכניס לתוכה כריך של דף ניר, ניר פחם, דף ניר שני, כיוון אותו למרכז המכונה והדפיס:
הנשק המוחלט
מאת
ג’וזף מרקדל פיליפס
בזריזות, בקלילות, בחריצות והתמדה, החלו הקלידים לנקוש.
בצד הרובוטים התעשייתיים וה’חלליים' הנסקרים במדור ‘עתידעת’, מצויים כבר בשוק מזה זמן רובוטים לימודיים, שהינם בעצם צעצועים חינוכיים שהשימוש בהם הולך ומתרחב. לדוגמה, XL–2 הינו רובוט־צעצוע מתוצרת חברת ‘מגו’, המוזן באמצעות קסטות־הקלטה מוכנות מראש, ובאמצעותן הוא מסוגל ‘לשוחח’ עם הילד על נושאים מגוונים החל מספורט וכלה במדע־בדיוני. בצד יכולתו לבחון את הידע של התלמיד ולהרחיב את אופקיו, ניחן XL–2 בתכונות אופי ‘אנושיות’ המתבטאות בהלצות, קריאות התפעלות וכו' (אם אתה נכשל בתשובתך לשאלה פשוטה, נוהג הרובוט לכנותך ‘יחידה ביולוגית נחותה…’)
מלבד זאת, מדובר רבות על רובוטים לשימוש ביתי, שאחד מהם, מתוצרת חברת ‘קואזאר’ אף ביקר בשנה שעברה בישראל במסגרת תערוכה של חידושים טכנולוגיים, ולא הוכיח יכולת מרשימה במיוחד… למרות זאת מכריזה החברה על ייצור המוני של רובוטים לשימוש ביתי בתוך שנה־שנתיים מהיום. מה שנראה סביר יותר הוא הכנסתם לשימוש, בעתיד הלא רחוק, של מיני־מחשבים לניהול משק־הבית. אחד כזה הוא 80–TRS המפותח ע"י חברת האלקטרוניקה האמריקנית ‘רדיו שאק’, ושמחירו המשוער יהיה כ־600 דולר.
*
לאספני המד“ב ה’שרופים’ – הנה הצעה שבוודאי לא יוכלו להתעלם ממנה: בארה”ב מוצע למכירה תקליט כפול ובו ההקלטה המקורית של תסכית הרדיו המפורסם על פי ‘מלחמת העולמות’ של ה.ג‘. וולס, כפי ששודר ברשת הרדיו סי.בי.אס ביום א’, ה־30 לאוקטובר 1938. כידוע בויים התסכית על ידי הבמאי הנודע אורסון וולס, וגרם לבהלה רבתי בקרב תושבי ניו־יורק, שנמלטו לרחובות מאימת הפולשים מהמאדים…
מחיר שני התקליטים 15$ וניתן להזמינם לפי הכתובת:
Zevitas Associated
P.O.B. 148, BOSTON, MASS, 02134
*
סרט בעל סממנים מד“ביים מובהקים אשר כבר קוצר הצלחה על מסך הקולנוע גם אצלנו הוא הסרט האחרון בסדרת ג’יימס בונד – ‘המשימה: מונרייקר’ (שבהסרטתו נעזרו יוצריו בייעוצם של אנשי מדע וביניהם מומחה החלל אריק בורג’ס שהתארח ב’עתידעת' גליון מס' 3). בעקבותיו תחל גם הקרנתו של שובר הקופות האמריקאי התורן הלא הוא סרטו של הבימאי רידלי סקוט ‘הנוסע השמיני’ (במקור – ALIEN), שכבר הוכתר על ידי מבקרי הקולנוע וחובבי המד”ב בתארים כמו ‘הצד האפל של מפגשים מן הסוג השלישי’, או ‘מלתעות נוסח החלל החיצון’ וזאת בשל היותו למעשה סרט אימים אלא שעלילתו ממוקמת בחלל.
*
מאמרו של אסימוב (‘תגלית הנצנוץ’), המופיע בגליון זה, נכתב לפני כשנתיים. מאז נתגלו מספר עובדות חדשות בנוגע ל’גיבורי' המאמר, הלא הם כוכבי הלכת נפטון, פלוטו ואוראנוס. ובכן, למי שאינו יודע, בשנת 1978 נתגלה ירח קטנטן המקיף את פלוטו. תגלית זו אפשרה לקבוע את מסתו של פלוטו –1/8 ממסת הירח שלנו, כלומר הרבה פחות ממה ששיערו קודם. כמו כן הסתבר שמשקלו הסגולי נמוך יחסית (בערך 0.7 גר' לסמ"ק), מה שמלמד שרובו מורכב מחומרים המצויים אצלנו בצורה נוזלית וגאזית – ואילו על פלוטו הינם קפואים.
אגב, מינואר השנה ועד מרץ 1999 נמצא פלוטו קרוב יותר אל השמש מאשר נפטון, ולכן במשך 20 השנים הקרובות דווקא נפטון הוא ‘כוכב הלכת התשיעי’.
ולבסוף, גם אוראנוס ה’וותיק' צופן בחובו הפתעות. לאחרונה נתגלו סביבו טבעות (המזכירות את אלו של שבתאי), וכן נצפו שינויים מסתוריים באטמוספרה שלו, שהתבטאו בהגדלת העוצמה של גלי הרדיו הנפלטים ממנה בשעור של 30% במשך עשרת השנים האחרונות.
*
כשדיווחנו בזמנו במדור זה על צאתם לאור של ספרי מד“ב חדשים בעברית, היו קוראים שהביעו ספקות באשר לסיכוי שדיווחים אלה יתמידו, פשוט לאור הכמות המצומצמת של ספרי מד”ב שהופיעו בארץ עד לשנה האחרונה. לשמחתנו, המצב בתחום זה הולך ומשתפר עד כי הצטברה כבר רשימה נכבדה של ספרים שטרם הזכרנו אותם. הנה הם:
‘קץ כלזמן’ מאת איזאק אסימוב, ‘אל המאה ה־21’ מאת רוברט היינלין (בהוצאת ‘מסדה’), ‘רשימות מן המאדים’ מאת ריי ברדבורי ו־’מלחמה לנצח' מאת ג’ו הולדמן (בהוצאת ‘עם עובד’), ‘קו החרום של אופיוקי’ מאת ג’ון וורליי (בהוצאת זמורה־ביתן־מודן, שהצטרפה בשעה טובה ל’מרוץ'), ‘מסע אל בין הכוכבים’ ו’עולמות חדשים' מאת רוברט היינלין (בהוצאת ‘רמדור’), וכן שני ספרים נוספים בסדרת ‘מסע בין כוכבים’ מאת ג’יימס בליש: ‘מכונת יום הדין’ ו’כוכב גן העדן'. (כל הנ"ל כלולים אגב, במסגרת ‘מועדון קוראי פנטסיה 2000’).
כמו כן צפויה בעתיד הקרוב הופעתו, סוף סוף, של הספר ‘יומני כוכבים’ מאת הסופר הפולני המצויין סטניסלב לם (בהוצאת ‘שוקן’). כן ירבו!
*
בחודש שעבר היינו עדים להיסטריית ה’סקיילאב' שאחזה בעולם כולו, ושהתרחשה בדיוק במלאת עשור לנחיתה המאויישת הראשונה על הירח. הדבר עורר הרהורים בקרב רבים אודות ההמשך הצפוי של חקר החלל. רבים נזכרו בנוסטלגיה באותם שיגורים דרמטיים של שנות ה־60, כשמרבית אוכלוסיית העולם היתה מרותקת לשידורי ‘הספירה לאחור’ במרכז הבקרה ביוסטון. מהם שורשיה של אותה ‘ספירה לאחור’? מי שיחקור בדבר יגיע אל סרטו של הבמאי הגרמני הנודע פריץ לאנג, ‘אישה על הירח’ שהוסרט בשנת 1930. לפני השיגור שבסרט הופיעו על המסך המילים ‘עשר שניות לשיגור’ ואחר '6–5–4–3–2–1–0– אש! כאשר נשאל אחר כך פריץ לאנג אם דבר זה נבע מנסיונו הצבאי (ממלחמת העולם הראשונה, אולי), השיב: “מה פתאום? רציתי פשוט להגביר את המתח!”
*
חדשות טריות בקשר לסרטו החדש של רוברט אלטמן ‘קווינטט’ (‘מבזקים קוסמיים’ גליון מספר 7)? בבקשה – בחודש שעבר דיווחנו בנימה רווית צער כי אנו מסופקים אם נזכה לראות סרט זה על מסכי הקולנוע אצלנו, זאת לנוכח העדר כל התייחסות מצד מפיצים מקומיים לסרט זה. והנה מסתבר שרק מחציתה של תחזית קודרת זו עומדת להתממש. שלא כפי שסברנו, דווקא התכוון המפיץ א.ד. מטלון להביא סרט זה אל אולמות ההקרנה, אלא שכוונה טובה זו עלולה להיות מוכשלת על ידי המועצה לביקורת סרטים (הלא היא הצנזורה) שחבריה הזדעזעו מסצינות האלימות שבסרט. מר מטלון, לעומת זאת, הצהיר מפורשות שאין בכוונתו להעלות את הסרט על המסכים באם תקוצץ ממנו ולו גם תמונה אחת.
כאמור, מחציתה האחרת של תחזיתנו הנ"ל בעינה עומדת שכן עדיין ספק אם נוכל לצפות בסרט זה.
*
אם אזרחות המדינה, או אפילו אזרחות העולם אינה מספיקה לכם, ואתם מרגישים את עצמכם כאזרחי הגלקסיה, הרי שלמענכם הוקם בארה"ב גוף המכנה את עצמו ‘וועד האזרחות הגלקטית’ המספק לכל דורש דרכונים ותעודות זהות של גלקסיית שביל החלב. לא ברור עדיין אם הרשויות של גלקסיות אחרות מכירות בתעודות אלה, אבל לנסות אפשר. הכתובת למעוניינים:
Galactic Citizenship Committee,
1767 St. Norbert Drive, Danville
CA. 94526 U.S.A.
*
לאחרונה התקיים באוניברסיטת תל אביב חידון לאסטרונומיה לנוער שוחר מדע, שנערך בחסות האוניברסיטה ובשיתוף עם משרד החינוך. יו“ר חבר השופטים בחידון היה פרופ' גיורא שביב מהחוג לפיסיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת ת”א, ולבני הנוער המאושרים שהגיעו לשלב הגמר של החידון ציפה פרס שבוודאי שימח את ליבם – מינוי שנתי על ‘פנטסיה 2000’.
אתה מהופנט. המציאות הסובבת אותן אינה אלא אשלייה. לעולם לא תתעורר ותבין את סיבת התנהגויותיך הלא הגיוניות – צייתנות, כניעה ומוסכמות אחרות.
אולם גיבור סיפורנו התעורר.
בסיום ההופעה אמר המהפנט למהופנטים: “התעוררו!”
משהו בלתי רגיל אירע.
אחד מהמהופנטים אכן התעורר לחלוטין. דבר כזה לא אירע אף פעם קודם לכן. שמו היה ג’ורג' נאדה והוא מיצמץ בעיניו מול ים הפרצופים באולם, בלא להיות מודע לדבר כלשהו שאינו כשורה. ואז שם ליבו לפרצופים האל־אנושיים הזרועים פה ושם בין הקהל, פרצופים של המהממים. הם היו שם כל הזמן, כמובן, אלא שרק ג’ורג' היה ער באמת ובתמים, וכך רק ג’ורג' היה מסוגל לעמוד על טבעם האמיתי. בהבזק אחד הבין הכל, לרבות העובדה שאם יפגין סימן חיצוני כלשהו, יפקדו עליו המהממים לחזור תיכף ומיד למצבו הקודם, והוא יציית להם.
הוא עזב את האולם, מפלס את דרכו החוצה אל הלילה המואר בניאון, נמנע בקפדנות מלהראות סימן כלשהו לכך שראה את הבשר הירוק והמחוספס או את העינים הצהובות הרבות של שליטי כדור הארץ. אחד מהם שאל אותו, “אפשר לקבל אש, חבר?” ג’ורג' נתן לו אש והמשיך ללכת.
מדי פעם ראה ג’ורג' לאורך הרחוב לוחות מודעות ובהם תמונות של ראשיהם מרובי־העינים של המהממים ומתחתיהם מודפסות פקודות מפקודות שונות, כמו למשל: “לעבוד שמונה שעות, להשתעשע שמונה שעות, לישון שמונה שעות” ו“הינשאו והולידו ילדים.” מכשיר טלויזיה בחלון הראוה של אחת החנויות משך את עינו של ג’ורג' והוא הספיק להסב את ראשו הצידה בדיוק בזמן. כאשר לא היה מבטו מופנה אל המהמם המודיע על המסך, יכול היה לסרב להוראה שלו “נא השארו עימנו בגל זה.”
ג’ורג' חי לבדו בדירה קטנה, ומיד כשהגיע הביתה, ניתק את מכשיר הטלויזיה. אך הוא המשיך לשמוע את קולות מקלטי הטלויזיה של שכניו לבנין. רוב הקולות היו אנושיים, אך מדי פעם בפעם יכול היה לשמוע את קירקוריהם השחצניים של היצורים הזרים. “צייתו להוראות הממשלה,” אמר קירקור אחד. “אנו הממשלה,” אמר אחר. “אנו ידידיכם ואתם תהיו מוכנים לעשות כל דבר למען ידיד, האין זאת?”
“צייתו!”
“'עיבדו!”
לפתע צילצל הטלפון.
ג’ורג' הרים את השפופרת. זה היה אחד המהממים.
“הלו,” הוא קירקר, “כאן האחראי עליך, מפקח המשטרה רובינסון. אתה אדם זקן, ג’ורג' נאדה. מחר בשעה שמונה בבוקר, ליבך יפסיק לפעום. חזור אחרי.”
“אני אדם זקן,” אמר ג’ורג'. “מחר בשמונה בבוקר, ליבי יפסיק לפעום.”
האחראי הוריד את השפופרת.
“לא, הוא לא יפסיק,” לחש ג’ורג‘. הוא תמה מדוע רצו במותו? הייתכן שהם חשדו בו שהוא ער? ייתכן. ייתכן שמישהו הבחין בו, שם לב לכך שאין הוא מגיב כמו כל היתר. אם ג’ורג’ ישאר בחיים דקה אחת אחרי שמונה בבוקר למחרת, הם יֵדעו לבטח.
“אין טעם לשבת כאן ולחכות לסוף,” הירהר.
הוא חזר ויצא לשוטט בחוץ. נראה היה כי ללוחות המודעות, מכשירי הטלויזיה, והפקודות, שהופנו לעברו מדי פעם על ידי היצורים הזרים שבין העוברים ושבים, לא היתה אותה שליטה מוחלטת עליו, על אף שהוא חש עדיין בנטיה חזקה לציית, לראות את הדברים באותו האופן שהשליטים רצו שיראה. הוא חלף על פני סמטה ונעצר. אחד היצורים הזרים עמד שם בודד, משתין על הקיר. ג’ורג' התקדם לעברו.
“לך מכאן,” נהם לעברו היצור, מכוון אל ג’ורג' את עיניו הקטלניות.
ג’ורג' חש כיצד הולכת ונשמטת אחיזתו במודעות החדשה שרכש לו; לרגע אחד התמסמס ראשו של הזוחל שמולו ולבש דמות של שתיין זקן וחביב. כמובן שהשתיין הזה יהיה חביב. ג’ורג' הרים לבֵנה והנחיתה בכל כוחו על ראשו של השתיין. לרגע הטשטשה הדמות ואז התחיל הדם הכחול־ירוק זב מפרצופו של הזוחל והלטאה נפלה, מתפתלת ומתעוותת. כעבור רגע היא מתה.
ג’ורג' גרר את הגופה אל בין הצללים וערך עליה חיפוש. בכיס מעילה הוא מצא מכשיר אלחוט קטן ובכיס אחר סכין ומזלג בעלי עיצוב מוזר. מכשיר האלחוט הזעיר פלט דברים בלשון בלתי מובנת. ג’ורג' הניח אותו ליד הגופה, אך לקח עימו את כלי האוכל.
“אין לי שום אפשרות להימלט,” הרהר ג’ורג', “אז מדוע להלחם בהם?”
אך ייתכן שהוא יכול בכל זאת להימלט.
מה יקרה אם יצליח להעיר אחרים? כדאי לנסות זאת. הוא הלך ברגל לאורך מספר רחובות עד לדירתה של ידידתו, ליל, ונקש על דלתה. היא פתחה את הדלת כשהיא לבושה בחלוק השינה שלה.
“אני רוצה שתתעוררי,” אמר.
“אני ערה,” אמרה. “היכנס.”
הוא נכנס. מכשיר הטלויזיה פעל והוא ניתק אותו.
“לא,” אמר. “אני מתכוון לכך שתתעוררי באמת.” היא הביטה בו בחוסר הבנה ולכן הוא הקיש באצבעותיו מול עיניה וצעק, “התעוררי! השליטים מצווים עליך להתעורר!”
“השתגעת, ג’ורג'?” שאלה בחשדנות. “אתה מתנהג באופן מוזר.” הוא סטר לה. “תפסיק עם זה!” צעקה לעברו. “מה, לעזאזל, אתה עושה?”
“כלום,” אמר ג’ורג', מובס. “אני סתם מתבדח.”
“להכניס סטירות זה לא בדיוק להתבדח!” צעקה.
נשמעה נקישה בדלת.
ג’ורג' פתח אותה.
זה היה אחד מהשליטים.
“האינכם מסוגלים לשמור על הרעש כך שעוצמתו לא תעלה על זו של רעש עמום?” שאלה הלטאה.
העיניים והבשר המחוספסים דהו קמעה וג’ורג' ראה את דמותו המהבהבת של אדם שמן בגיל העמידה, לבוש בגופיה. כאשר שיסף ג’ורג' את גרונו בסכין שמצא הוא היה עדיין אדם, אך הוא הפך ללטאה, עוד לפני שנפל על הרצפה. הוא משך אותה אל תוך הדירה ובעט בדלת על מנת שתיסגר.
“מה את רואה כאן?” הוא שאל את ליל, כשהוא מצביע לעבר הלטאה מרובת העינים השוכבת על הרצפה.
“מר… מר קוניי,” לחשה ועיניה מתרחבות באימה. “אתה הרגת אותו. כאילו היה סמרטוט.”
“אל תצרחי,” הזהיר אותה ג’ורג' כשהוא מתקדם לעברה.
“אני לא אצרח, ג’ורג‘. אני נשבעת שלא, אבל בבקשה, בבקשה ג’ורג’, תוריד את הסכין.” היא נסוגה ונסוגה, עד אשר עצמות כתפיה נגעו בקיר.
ג’ורג' נוכח לדעת שהעניין אבוד.
“אני עומד לקשור אותך,” אמר ג’ורג'. “רק אמרי לי קודם באיזה חדר גר מר קוניי.”
“הדלת הראשונה מצד שמאל לכיוון המדרגות.” אמרה. “ג’ורג‘… ג’ורג’ אל תענה אותי. אם אתה רוצה להרוג אותי, תעשה את זה מהר. רק אל תענה אותי, בבקשה, ג’ורג'.”
הוא כבל אותה בסדיני המיטה וסתם את פיה, ואז ערך חיפוש על גופת המהמם. הוא מצא עוד אחד מאותם מכשירי אלחוט שדיברו בשפה בלתי מובנת וכן עוד סט של כלי אוכל. זה הכל.
ג’ורג' יצא לדירה הסמוכה.
כשנקש על הדלת ענה לו אחד מהיצורים דמויי הנחש, “מי זה?”
“ידיד של מר קוניי. אני רוצה לראות אותו,” ענה ג’ורג'.
“הוא יצא לרגע, אבל הוא תיכף חוזר.” הדלת נפתחה קמעה וארבע עיניים צהובות הביטו החוצה. “אתה רוצה להיכנס ולחכות?”
“אוקיי,” אמר ג’ורג' בלא להביט לעבר הנחש.
“אתה לבד כאן?” שאל, כאשר הנחש סגר את הדלת וגבו מופנה אל ג’ורג'.
“כן, למה?”
הוא שיסף את צואר הנחש מאחור ואחר כך ערך חיפוש בדירה.
הוא מצא עצמות וגולגלות אדם ויד אכולה־למחצה.
הוא מצא מיכלים בהם צפים ניתחי שומן גדולים. “הילדים.” הירהר והרג את כולם.
הוא מצא שם גם אקדחים מסוג שלא ראה לפני כן. הוא פלט בטעות כדור מאחד מהם, אך למרבה המזל האקדח לא הקים רעש. נראה היה שהוא יורה חיצי רעל קטנים.
הוא תחב לכיסו את האקדח וקופסות חיצים רבות ככל שיכול, וחזר לדירתה של ליל. למראהו התפתלה ליל באימה חסרת ישע.
“הירגעי, מותק.” אמר לה, תוך שהוא מחטט בארנקה. “אני רוצה רק לשאול את מפתחות מכוניתך.”
הוא נטל את המפתחות וירד במדרגות אל הרחוב.
המכונית חנתה באותו אזור בו נהגה להחנותה תמיד. הוא נכנס לתוכה, התניעה, והחל לנסוע בלא שיהיה לנגד עיניו יעד מסוים. הוא נסע שעות, מהרהר, מחפש ביאוש מוצא כלשהו מהסבך. הוא הפעיל את הרדיו במכונית כדי לשמוע קצת מוסיקה, אך כל מה ששמע היה תוכניות חדשות, וכולן עסקו בו. ג’ורג' נאדה, הרוצח המטורף. הקריין היה אחד המהממים, אך קולו נשמע נפחד מעט. מדוע הוא נפחד? מה יכול היה אדם אחד בודד לעשות?
ג’ורג' לא היה מופתע כשראה את המחסום, ולכן פנה לרחוב צדדי לפני שהגיע אליו. לא יהיה לך קל לברוח לכפר, ג’ורג' ידידי, אמר לעצמו.
הם גילו כבר מה הוא עולל שם בדירתה של ליל, כך שקרוב לודאי יחפשו אחר מכוניתה. הוא החנה אותה בסמטה חשוכה ונסע ברכבת התחתית. מסיבה כלשהי, לא היה ברכבת התחתית אף יצור זר. ייתכן שהם היו נעלים מדי מכדי להשתמש באמצעי תחבורה זה, וייתכן שהסיבה היתה פשוט שעת הלילה המאוחרת.
כאשר בסופו של דבר עלה זוחל אחד לרכבת, ג’ורג' ירד ממנה.
הוא עלה לרחוב ונכנס לבאר. אחד המהממים הופיע באותו זמן על גבי מסך הטלויזיה, כשהוא חוזר ואומר ללא לאות, “אנו ידידיכם. אנו ידידיכם. אנו ידידיכם.” הלטאה המטופשת נשמעה מפוחדת. מדוע? מה יכול היה אדם אחד לעשות נגד כולם?
ג’ורג' הזמין בירה ולפתע שם לב לעובדה שלמהמם שעל גבי מסך הטלויזיה אין עליו כל השפעה שהיא. הוא הביט בו שוב והרהר, “כדי לשלוט עלי, הוא חייב להאמין בכוחו לעשות זאת. שמץ של פחד אצל הזוחל, וכח ההיפנוט שלו אובד.”
על המסך הוצג דיוקנו של ג’ורג' והוא הסתגר בתוך תא הטלפון. הוא טילפן לאחראי עליו, מפקח המשטרה. “הלו, רובינסון?” הוא שאל.
“מדבר.”
“זהו ג’ורג' נאדה. מצאתי דרך לעורר את האנשים.”
“מה? ג’ורג', המתן רגע. היכן אתה?” רובינסון נשמע היסטרי כמעט.
ג’ורג' ניתק את השיחה, שילם ועזב את הבאר. הם ינסו, קרוב לודאי, לאתר את מקור השיחה.
הוא עלה על רכבת תחתית אחרת ונסע חזרה העירה.
השחר כבר עלה כאשר נכנס ג’ורג' לבניין שאיכלס בין כתליו את אולפני הטלויזיה הגדולים ביותר בעיר. הוא הביט בטבלת מספרי החדרים ואז עלה במעלית. השוטר בכניסה לאולפנים זיהה אותו. “הי, אתה נאדה,” התנשף.
לג’ורג' לא נעם ביותר לירות בו באקדח החיצים המורעל, אך לא היתה לו ברירה. היה עליו להרוג עוד כמה מהם לפני שעלה בידו להיכנס לאולפנים עצמם, לרבות כל מהנדסי השידור שעבדו באותה משמרת. בחוץ נשמעו שאגות צופרי המשטרה, צעקות נרגשות ורעש רגליים העולות בריצה במדרגות. היצור הזר ישב מול מצלמת הטלויזיה וחזר ואמר ללא לאות: “אנו ידידיכם. אנו ידידיכם.” ולכן לא ראה את ג’ורג' בכניסתו. כאשר ג’ורג' ירה בו באקדח החיצים, הוא פשוט קטע את משפטו באמצע וישב שם, מת. ג’ורג' ניצב מאחוריו ואמר, תוך שהוא מחקה את קירקורו של הזוחל, “התעוררו! התעוררו! ראו אותנו כמו שאנו באמת והירגו אותנו!”
באותו בוקר היה זה קולו של ג’ורג' שנישא על גלי האתר כשהוא מלווה בפרצופו של המהמם, והעיר כולה התעוררה לראשונה מאז ההשתלטות – והמלחמה פרצה.
ג’ורג' לא זכה לראות את הניצחון שנחלו בסופו של דבר בני האדם. הוא נפטר מהתקפת לב בדיוק בשעה שמונה בבוקר.
סיפורו הקודם של יגאל צמח, ‘פיל עומד לדרוס’ (גליון ‘פנטסיה 2000’ מס' 3) זכה לתגובות חמות מאוד מקוראים רבים. הפעם מגיש לנו הפיסיקאי הצעיר סיפור חדש ברוח דומה, ואנו בטוחים שאין זה האחרון.
עוד דלת בטחון אוטומטית, ועוד אחת. לעולם לא יהא לאלו סוף. כל דלת נפתחת רק למגע טביעת האצבעות המסוימת שלה, בשניה מסוימת אחת; כך שעליה לחכות עם אצבעה על הכפתור עד לבוא הרגע המתאים. אם תחטיא, חס־ושלום, את השניה המיועדת, תאלץ לעבור שעות רבות של בדיקות וחקירות בטחוניות, ללא צל של סיכוי להתערבות מבחוץ; ועוד תקבל אחרי־כן ‘שטיפה’ הגונה. פרופסור הייז כבר התייגעה מן התהליך. כשהחליקה כורסת הנסיעה שלה, לבסוף, דרך השער האחרון אל קודש הקודשים, כשעיניים אלקטרוניות (ומי יודע כמה מכשירים סודיים נוספים) בולשות אותה מכל עבר, החלה להתחרט על כל הקריירה שעשתה. מראה פניו של שר השלווה, חמור אפילו יותר מהבעת הקרח של שומרי ראשו, לא בישר ישיבה שלווה כלל ועיקר. זכר המונח ‘מחיר הכשלון’, שנעשה פופולרי כל־כך בעת האחרונה, הביא אותה להתכווץ בין משענות הכורסה כחייל נפחד בשוחתו. כורסתה החליקה למקומה המוקצה, והיא ברכה בניד ראש חרישי את פרופסור כהן ואת הגנרלית פטרוף.
“עברו עשרים ותשע שנים מאז הפרישה הארורה, ומיגורו של האויב לא נראה עדיין באופק.” השר קיטו חתך כל מילה בדברו, עד שהייז דימתה לראות התפרקויות חשמליות זוהרות בין שפתיו. "עברו כמעט עשרים ושבע וחצי שנים מאז ישיבתנו הראשונה כאן, יחד עם הבוס, והפורשים – הלואי וייצלו בקרינת דלתא ממושכת – עדיין חיים ברוב שאננות, והוללים ב’גן־העדן' כביכול שהקימו. להט החרב המתהפכת רחוק מהם כרחוק גלקסיית אנדרומדה, והבוס רותח מזעם.
“שיהיה לכם ברור –” אצבעו הונפה, מאיימת יותר מעשרים מקריני־יונים, “לפני שהוא ידרוש את ראשי, אדרוש אני את ראשיכם. לא שראשינו הם החשובים,” הוסיף בחפזון, "אלא גורל החברה הייעודית המונח על הכף.
“האינכם מרגישים חלק מן הייעוד האנושי? האינכם מבינים עד כמה מסוכנת הפרישה? האינכם יודעים איזו השקפת עולם פרימיטיבית חסרת תכלית, אוגואיסטית והרסנית, מנחה את האוייב?!”
השר קיטו היה כבן חמישים. נמוך, רזה ולבוש בקפידה מדי שליטים צנועים. התרוצצות האישונים בעיניו בלטה ביתר שאת על רקע חוסר התנועה המוחלט בפניו הצמוקות. אפילו שפתיו כמעט ולא נעו בדברו, וידיו שולבו בנוקשות מאחורי גבו.
"אז מדוע אינני זוכה ליתר מאמץ מצידכם? אתם חיל החלוץ של הגוף כולו. בכם תלוי אם אבריו יפעלו בהרמוניה מושלמת, או שאיש־איש ימשוך לכיוונו הוא, והמאמצים כולם ירדו לטמיון. הכורסה תשאר במקומה ללא תנועה, או שתחליק במורד לשאול תחתיות. התהיו מוכנים להרשות לדבר מעין־זה להתרחש?!
"הביטו, (עתה הגענו לחלק השכנוע, הרהרה פרופסור הייז לעצמה. הוא ירפה את המתח ויפנה לאונת המצפון. אותי זה מחליא.) אחרי אלפי שנות היסטוריה, מצאה סוף־סוף האנושות את עצמה. ניערנו את ההבלים הרומנטיים של המאה העשרים ויצרנו את החברה הטובה ביותר שידע גזע האדם מעודו. אנו נושאים ראשינו לשמיים. רחוקים עדיין משלמות, ודאי; אבל החברה שלנו מתפקדת כגוף, ולא כאוסף יחידים חסרי משמעות. כל אחד מאתנו מרגיש חלק ממשמעות כללית – וזהו האושר האמיתי, חזון כל הדורות; לא האושר האישי המזויף שמחפשים הפורשים, שם בכוכב מארק, יבלעהו החור השחור.
"וכאן גם הסכנה הגדולה. אינני מודאג מהתקפת פתע – (מוטב שתהיה מודאג. במקום לחזור ולהשמיע לנו כל הזמן אותן הקלישאות, בצע בדיקות פתע של מערכות הניקוז החללי ההיקפי, ותוכל לומר שעשית משהו בר־תועלת, ריקא נפוח שכמותך. הייז הקטינה מעט את וסת הטמפרטורה של כורסתה.) – או מעימות ישיר. חברתם הזוללת וסובאת בודאי הולכת ומסתאבת; הם פשוט אינם יכולים להגיע להישגים טכניים כמו שלנו, היות ואצלם יעשה איש איש כאוות נפשו. כמו בחומר מגנטי, האפקט הכולל נקבע על־ידי הקיטוב – באיזו מדה כל המגנטים הזעירים שבתוך החומר מסתדרים באותו הכיוון.
"אני מודאג מהיבט אחר. אם יראו אצלנו, שהפורשים מצליחים ואינם נענשים למראית עין, עלולים ההדיוטות להתפתות. אמנם, ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, ניתן יותר ויותר לכוון אנשים רבים לעבר הנכון; מעמד שליט מצומצם, בעל הבנה ייעודית נעלה, יכול לשלוט בקלות רבה יותר על הבורים. אולם אנו רחוקים עדיין מביטול האישיות וההזדהות העצמית, (תודה לאל. אקווה שלא אזכה לחזות בחיי בהישג הגדול) ועודנו מונעים על־ידי אינסטינקטים חיתיים. משום כך, הם מאיימים לגרוף אותנו להסתאבותנו.
“שרותי הביון השיגו מילון אנגלי־אנגלי שלהם,” ראש המוסד החשאי, גנרל סעיד, הרכין ראשו בענווה, "מלפני שמונה שנים. אתם יודעים, שיש בו חמש מלים נרדפות למושג ‘אני’? ושמונה עשר (!) מלים, שהוראתן דומה למונח ‘אהבה’? האם אתם מבינים, מה עלול לקרות, אם הלך מחשבה כגון זה יתפשט במערכת השמש?!
“עלינו להשמיד את כוכב מארק, ובהקדם האפשרי. עומדים לרשותנו המשאבים הדרושים. ניצבת מאחרינו החברה המתאימה. אנו מסוגלים לזאת, אם אין בקרבנו בגידה. מה יש לך לומר, גנרל פטרוף?”
הגם שהיתה צעירה למדי, לא היתה הגנרלית מאותו סוג של נשים, היכול לחכות לבטח לחיזורי הגברים. במיוחד בימים אלה, כשהמשפחה בטלה, והמין (למעט לצרכי ילודה מתוכננת) הוכרז רשמית כ’בזבוז' משאבי הכלל. במבט שני, בכל זאת, היית מגלה כי יש בה חן המיוחד לה וכי אישיותה החזקה טבעה חותמה בפניה. היא נשארה לשבת, כדי לא להביך את השר בהבלטת העובדה שהיא גבוהה ממנו בכעשרה סנטימטרים.
"הבעיה הצבאית היא ברורה. הפורשים, ימח־שמם, סומכים על מערכות עיקום־החלל שלהם. בהתראה מתאימה של מספר דקות היא יוצרת חגורת פסאודומסות המעקמת את החלל לצורת משפך מנקז, המרחיק כל קרינה מאיימת. גם אנו מתגוננים באותה השיטה.
"הכוכב מארק הוא כוכב־שבת קר, שמסתו גדולה פי אחד נקודה ארבע בערך, ממסת השמש שלנו. סביבו סובבים ששה לווינים בגדלים שונים, מסדר גודל של כוכבי הלכת שלנו, פחות או יותר. אני משערת, שהם בחרו במערכת ללא שמש חמה, כדי להקשות עלינו את האיתור והכוונון. את החום והאנרגיה לקיומם הם שואבים מבטן הכוכב (שם מגיעה הטמפרטורה לכחמש מאות מעלות צלסיוס, לעומת מינוס מאתיים שישים וחמש מעלות על פניו). משום כך הם חייבים להגביל את אוכלוסייתם (שממילא מונה רק חמישים מליון נפש) לכרך אחד גדול על פני הכוכב. מתקניהם הצבאיים מצויים ברובם על כוכבי הלכת השוממים או בלווינים מלאכותיים.
הכוכב מארק משלים סיבוב מלא סביב עצמו אחת לארבע שנים. בערך בשליש בתקופה, כלומר ששה עשר חודש, מצוי הכרך שלהם בזוית נוחה להפצצת קרינה. תקופה כזו החלה לפני חודש. המרחק מכאן ועד כוכב מארק – ארבע נקודה שבע שנות אור.
"אנו מנסים לגבור עליהם בטקטיקה של התקפת פתע. כלומר, אנו מחפשים דרך להפציצם בקרינה ללא אזהרה מוקדמת. הם כה בטוחים ביכולת ההגנה של מערכות הניקוז החללי, עד שלא טרחו להתחפר מספיק עמוק באדמה, אם בכלל יש אדמה על פני מארק.
"חשבנו בתחילה על קרינת חלקיקים טעונים, מאחר וזו הקרינה החזקה ביותר שביכולתנו לייצר. אולם, חלקיקים אלה הם בעלי מסת מנוחה סופית (גדולה מאפס), ולכן נעים במהירות הקטנה ממהירות האור. אין להמנע מכך, שיחד עם קרן החלקיקים המתפרצת, תפלט גם כמות גדולה של קרינה אלקטרומגנטית וקרינה זו, המהירה מן החלקיקים, תגיע לכוכב מארק לפניהם ותספק לנתקף את ההתראה הדרושה. גם אם מהירות קרן החלקיקים תגיע לתשעים ותשעה אחוזים ממהירות האור – זמן ההתראה שינתן למתגוננים יהיה למעלה משבועיים, שהוא די והותר.
“אתם ודאי זוכרים, שפרופסור כהן הציע לפתור את הבעיה על־ידי הסטת הקרינה האלקטרומגנטית במרחק־מה מנקודת השיגור; מרחק כזה שבו נוצרה כבר הפרדה מלאה בין קרינת הלואי האלקטרומגנטי לבין החלקיקים עצמם. אולם הסתבר שהרעיון אינו בר־בצוע מבחינה טכנית – כבר דובר על כך – איננו מסוגלים לייצב את החלל מחדש במהירות הדרושה.”
פרופסור הייז לא קינאה בכהן, שמבטו הקשה של קיטו הקפיא אותו במקומו, אבל למה לרחם עליו? היא ידעה, שכעת הגיע תורה.
“אם כך, טבעי היה לשוב לנסיון התקפה באמצעות קרינה מהירה (חלקיקים בעלי מסת מנוחה אפס). בקרינה שמהירותה כמהירות האור לא תיתכן שום התראה מוקדמת. ה’פצצה האופטית' היתה הצורה המבטיחה ביותר של קרינה מהירה, פתאומית, חזקה וניתנת לטיווח. פרופסור הייז ריכזה את הפרויקט.”
ובכן – זהו זה. ארבעים ושתיים שנותיה עטורות ההישגים, אינן עשויות להועיל לה עתה, אם יתיחס קיטו לכשלונה כחמור. היא נשמה עמוקות, והחליטה למסור דברים כהוויתם. “הפצצה האופטית אינה מסוגלת ליצור קרינה בעלת עוצמה מספקת. טווח המטרות, אותן אנו מסוגלים להשמיד היום באמצעות קרינה אופטית, מגיע עד אפס נקודה שלושים ושמונה שנות אור בלבד. עדיין הרבה מעט מדי. מכון החיזוי המחקרי קבע, שבאמצעים ובמאמצים המושקעים כעת, נגיע לטווח הדרוש רק בעוד אחת־עשרה שנה.”
“לא בא בחשבון”, פסק קולו הצרוד והיבש של השר, והייז החוירה. “בהגברה גדולה של המאמץ,” הוסיפה בקול מונמך, “אולי נוכל לצמצם זמן זה עד לשמונה שנים. כלומר עוד שני סיבובים בלבד של מארק.” ושוב הניד קיטו ראשו בשלילה.
פרופסור כהן נחלץ לעזרתה. “אולי נפתח בכיוון חדש. מי אמר, שביכולתנו להאיץ חלקיקים רק עד אפס נקודה תשעים ותשע ממהירות האור? יש לנו היום מכשירים, המסוגלים להעניק לחלקיקים טעונים אנרגיות קינטיות אדירות. עם אלה, לא תהיה בעיה של עוצמה. הבעיה היא מהירות, כפי שהיציגה אותה קודם גנרל פטרוף.”
פרופסור כהן היה נמוך עוד יותר מקיטו, אם כי לו לא הפריע הדבר מעולם. כרסו העגלגלה וראשו הקרח התמזגו יפה עם הלך רוחו הטוב וחוש ההומור שלו, תכונות שאי־אפשר היה להן לבוא לכלל בטוי בישיבות עם שר השלווה. הייז מעולם לא יכלה להגיע לידי החלטה האם קלות־הראש בה טיפל בבעיות מעידה על אופטימיות שטחית או ציניות עמוקה.
“כדי להגיע להפרש זמנים בן שניה אחת, למשל, בין זמן הגעת הקרינה האלקטרומגנטית המתרה למארק, לבין זמן הגעת קרן החלקיקים הקטלנית אליו, חייבת להיות מהירות החלקיקים הנורים שווה ל־0.9999999993 ממהירות האור. הצעתי היא, שהייז ואני נעשה מאמץ משותף להגיע למהירות זו. ואני רוצה לראות אותם מסתדרים עם התראה של שניה אחת בלבד.”
“ובכן בחזרה לחלקיקים טעונים, פרופסור כהן? תוכלו להשמיד את הפורשים המנוולים בתקופה הבאה, כלומר, בעוד ארבע שנים?” קיטו אינו מרפה, חשבה הייז, ואולי יש לו סיבה אישית טובה לכך.
“יהיה עליכם לסיים את המחקרים תוך שנתיים וחצי,” התערבה פטרוף. “בניית המערכות על פלוטו (הכוכב הבלתי מאוכלס היחיד במערכת, והמוקדש כולו למתקני הצבא) תארך בודאי כשנה ומחצה.”
“אבל יש לבחון היבטים שונים, ולערוך ניסויים ובדיקות – –” החלה פרופסור הייז לומר במורת רוח, אך פרופסור כהן היסה אותה. “אנו נשתדל ונעשה כמיטב יכולתנו למען הייעוד,” הבטיח.
שדה ראיתם נחסם לחלוטין, שעה שכורסתו של השר נבלעה בפתח סמוי בתקרה. את הישיבות הסודיות ביותר היה קיטו חייב לנהל פנים אל פנים; שום אמצעי תקשורת לא יכול היה להיות מאובטח בפני סכנת השילוב של ציתות מתוחכם עם בגידה בין אנשי המערכת הטכנית. הכרח זה היה לצנינים בעיניו, והוא נקט כל אמצעי בטחון שבאפשר. פרופסור הייז מצאה עצמה במסדרון חשוך ומפותל, ולא היה לה צל של מושג היכן יקיא אותה בקצהו.
“מצד שני, אם המטריקה של המרחב אינה שייכת לתת־החבורה S2, אזי האופרטור R הוא הרמטי והנגזרות החלקיות של השדה מתוחמות, והמשואה כולה מקבלת פתרונות יציבים. זה מוכיח שניתן לפתור את הבעיה של האצה על קריטית באמצעות חגורות נילסן.”
“טוב מאד,” השיב פרופסור כהן, “אנו מתקדמים יפה. קיבלתי הבוקר דו”ח חיובי מהנסיונאי שלנו (אה, הזכירי לי אחר־כך, אני חייב לספר לך איך מתחתי אותו בענין הסחרור השולי). הם הצליחו ליצור שדה־ייצוב מקדים בלא תקלות. אנו בשלים לערוך הכל לסימולציה מתימטית במחשב."
“אתה מסתמך כל הזמן רק על הסימולציה. אנו מוכרחים גם לערוך נסויים במערכת המוכנה עצמה, במיקרו־עוצמות. אין תחליף למדידות בנפח.”
“אין לך כל סכוי לכך, הייז. ברגע שפטרוף תשלים את הבניה יעמוד קיטו על התקפה מיידית. הוא לא יהיה מוכן לשמוע שבנינו מערכת, שאין אנו בטוחים לחלוטין בהצלחתה, וגם לא להסתכן בהחמצת התקופה הבאה. אך אל דאגה – סימולציה מחשבית מעולם לא הכזיבה. לכל היותר – איזו קרינת חסד־אחרון את מעדיפה שתפצפץ את גזרתך השברירית? עלינו לתאם את הצבעים עם קיטו, כך שפגישתנו האחרונה בהחלט תהא מרהיבת עין לא פחות מאשר חינוכית, ובדרך זו נתרום את תרומתנו המקסימלית למען הייעוד.”
אף שחפצה לחייך, הזעיפה הייז את פניה הנאים וקפצה שפתיה. היא לא הודתה בכך בפני עצמה, אך הסיבה לכך היתה, בעיקר, פחד מפני מעקב בטחוני ולא הסתייגות מבטחון היתר של כהן.
במתקן הבקרה הגדול שעל פלוטו רבתה ההתרגשות. המבצע המדעי־טכנולוגי־צבאי אדיר המימדים ביותר בהיסטוריה עמד להסתיים. עוד מספר דקות יינתן האות ופרץ כביר של חלקיקים טעונים בעלי אנרגיות עצומות ישתלח כהרף־עין מלוע תותח הרפאים הענק, שש מאות ושלושים קילומטר מהם. התותח יהרס בו ברגע שעוצמת האנרגיה הנפסדת, ישווה לעוצמתן של שמונה פצצות אמוניה.
מסתו של כל חלקיק שנפלט תהיה גדולה פי שלושים אלף, בערך, מהמסה שבה החל את תנועתו. תושבי מארק עתידים לישון שנתם בשקט, ובעוד ארבע נקודה שבע שנים יבחינו בהבהק אור מכוון מערכת השמש. שנייה אחת מאוחר יותר, לא יבחינו עוד בדבר לנצח. הפורשים בעלי החלומות ימוגרו סופית.
“אתה משוכנע, שאין שום סכנה בכך שהקרינה חולפת דרך מערכת השמש בדרכה למארק? אני יודעת, הקרן אינה חולפת בסמוך לשום כוכב. אבל מצד שני, כאן במערכת השמש, באיזור הקרוב למתקן השיגור, עוצמתה גדולה הרבה־הרבה יותר מזו שתהיה לה שם במארק – וגם שם, היא אמורה להשמיד חמישים מיליון איש ללא בעיות.” פרופסור כהן עיווה פניו באי־נוחות.
“ובכן, אינני יכול להיות בטוח בדבר שלא נוסה מעולם. אך איזו ברירה יש לנו? פלוטו נמצא עתה בקצה המנוגד (למארק) של מערכת השמש – ועד שיגיע לצידה הנגדי, יחלפו למעלה ממאה שנים. מהבחינה התאורטית אין שום בעיה – וקיים לחץ עצום מצד הממונים לכוון של ביצוע מיידי. ומה כבר יכול לקרות?!”
פרופסור הייז לא השיבה. בסתר לבה קוותה שכל העסק לא יפעל, לעזאזל קיטו, לעזאזל הכל (מוזר, אך כאן, במרכז הבקרה התת קרקעי שהיא חשה אותו כ’שלה', נראו איומיו מרוחקים ובלתי מוחשיים). הם עומדים לרצוח חמישים מליון איש, שביניהם מצויים ודאי כמעט כל האנשים המאושרים החיים כיום ביקום – וזהו כל חטאם. הם עומדים לרצוח את התקווה לחופש ולחיי פרט – ודומה, שלראשונה ידעה במפורש שהיא אחראית, בהחלט כן, אפילו אם רק מלאה אחר הוראות הפוליטיקאים.
ברק אימתני לאין שיעור חלף על פני השמים שעה שהופעל המתקן. החלקיקים הטעונים יצאו לדרכם במהירות המסחררת, הקרובה כל־כך למהירות האור. ליתר דיוק, הקרובה כל כך למהירות האור התאורטית – אותו קבוע עולמי C, המופיע במשוואות מקסוול; אותה מהירות גבולית, ששום חלקיק חומרי או אינפורמציה פיסיקלית אינו יכול לעבור אותה.
זו לא היתה בדיוק מוחלט מהירות האור בחלל; שכן גם החלל אינו ריק לחלוטין – קיימת בו צפיפות, חומר כלשהו – וחומר מאט את מהירות האור הממשית מתחת לקבוע האוניברסלי C. מכאן, שמהירות האור בחלל קטנה במדה זעירה ביותר ממהירות האור התאורטית. באיזור מערכת השמש, למשל, היתה מהירות האור רק 0.9999999991 מהמהירות המקסימלית C, נבין שהם עשו דרכם במהירות גדולה מעט יותר, ממהירות האור המעשית באותו תווך. תופעות כאלה היו מוכרות בחומרים צפופים יותר, אולם איש לא העלה בדעתו שהדבר יתכן בחלל הריק, כביכול. במקרים מעין אלה, יוצרים החלקיקים הטעונים הנעים, גלי־הלם אלקטרומגנטיים – בדיוק כפי שמטוס, הנע מעל למהירות הקול באויר, יוצר גלי הלם קוליים. קרינת הלם אלקטרומגנטית זו, ידועה בפיסיקה בשם ‘ברמשטרלונג’, והיא מתפשטת לכל הכיוונים בצורת קונוס, הנע מאחורי חזית קרן החלקיקים.
ההבזק הלא־ייאמן שחלף על פני השמים עם שיגור הקרן, היה, איפוא, הברקתו האחרונה של האדם. גלי־ההלם שטפו את מערכת השמש המאוכלסת ומחו את תושביה. ארבע נקודה שבע שנים (חמישים ושישה וחצי חודשים) מאוחר יותר, הגיע גם תורה של אוכלוסית מארק. המבצע, לפחות, השיג את מטרתו.
באחד הימים רואיינתי בנושא חיי־אלמוות וקבעתי נחרצות שהדבר הוא רע. חיי־אלמוות הינם דבר רע למין החי, טענתי, כי הדבר יגרום לעצירת ההתפתחות; רע לחברה – כי הדור האחרון יהיה מורכב כולו מאותם פרטים ההולכים ונעשים משעממים וקופאים על שמריהם יותר ויותר, לנצח נצחים; ורע לחיי הפרט, כי לבסוף יעדיף הפרט את המוות על פני השיעמום. למעשה, אמרתי, כל חברת בני־אלמוות פשוט תשנה כיוון ממוות טבעי־אקראי למוות מרצון, וייתכן שאחרי הכל לא תשתנה תוחלת החיים בהרבה.
כל זה, נדמה לי, לא היה בדיוק מה שהמראיין רצה לשמוע. לכן נקט בגישה אישית יותר ושאל, “האם לדעתך תרצה אתה למות ביום מן הימים, בהנחה שתהיה בבריאות טובה ותוכל לחיות לנצח אם רק תבחר בכך?”
“כמובן,” אמרתי.
“מתי?”
“כשלא אחוש עוד בתשוקה לכתוב,” עניתי.
“ומתי זה יקרה?” שאל המראיין.
“לעולם לא,” השבתי – והרגתי את כל הטיעון שלי.
מראיין אחר ניסה פעם לשבור את התנגדותי העיקשת לבלות את חיי בכל צורה השונה מישיבה ליד מכונת־הכתיבה, באומרו, “אבל נניח שאתה יודע שנותרו לך רק שישה חודשים לחיות. מה היית עושה במקרה כזה?”
“הייתי מדפיס מהר יותר,” עניתי בלי היסוס.
ובכן, מה רע, בגישה שכזאת? יש הרבה אנשים המשוגעים לדבר כלשהו בתחום המעניין אותם. ההבדל הוא רק בזה, שרוב התחומים האלה אינם מגיעים לידיעת הכלל כמו הכתיבה.
נניח למשל, שהשגעון שלי היה לחפש אחר כוכב־לכת חדש שטרם נתגלה? מי היה מבחין בשגעוני מלבד אי־אלה אסטרונומים אחרים?
וזה, כמובן, מביא אותי לנושא המאמר הפעם, והוא – גילוי כוכבי לכת.
בשנת 1781 נתגלה אוראנוס, כוכב־הלכת השביעי של מערכת־השמש (אם סופרים את הכוכבים לפי מרחקם ההולך וגדל מן השמש), וב־1846 נתגלה נפטון, כוכב־הלכת השמיני. האם זה היה הסוף?
לא. אוראנוס נתגלה לגמרי במקרה, אך גילוי נפטון היה נצחון ותהילה, ואף אסטרונום לא יכול היה להתגבר על הפיתוי לחזור על המעשה. האסטרונומים רצו בקיומם של כוכבי־לכת נוספים.
ומדוע לא? שדה־הכבידה של השמש שולט בחלל למרחקים הגדולים פי אלף מהמרחק עד נפטון, ללא השפעה משמעותית אפילו של השמשות הקרובות ביותר. לאורך מרחק שכזה, אפילו אם נניח, שכל כוכב־לכת מרוחק מן השמש מרחק כפול מזה של קודמו יש מקום לעשרה כוכבי־לכת נוספים לפחות.
כמובן שאפילו אם אותם כוכבי־לכת ‘עֵבֶר־נפטוניים’ אכן קיימים, גילוים הינו קשה ביותר.
ראשית, ככל שכוכב־לכת מרוחק יותר מן השמש, כך האור שהוא קולט ומחזיר הינו חלוש יותר, וכך האור המגיע אלינו הינו קלוש יותר. כך למשל, שבתאי הנמצא במרחק של 1,400 מיליון קילומטרים מהשמש, זורח בבהירות בשמיים שלנו, והוא בהיר יותר מרוב כוכבי־השבת.
אוראנוס מרוחק יותר – 2,800 מיליון קילומטר – ולכן הוא נראה רק בקושי בעין בלתי־מזויינת. נפטון, שמרחקו מהשמש 4,500 מיליון קילומטר, עמום עוד יותר ולכן אי אפשר להבחין בו לעולם בעין בלתי מזויינת, אך ניתן לראותו בטלסקופ קטן.
היה ברור שכוכב־הלכת הבא בתור אחרי נפטון יחזיר אור קלוש עד מאוד ולכן אפשר יהיה לראותו רק בטלסקופ גדול. ואותם כוכבי־לכת המרוחקים עוד יותר יהיו בוודאי עמומים מכדי שיהיה אפשר לראותם אפילו בטלסקופ הגדול ביותר שעמד לרשותנו.
בכל זאת, האסטרונומים יכולים לגלות כוכבים עמומים ורחוקים מאוד. גם אם הוציאו מהחשבון את כוכבי־הלכת המרוחקים עוד יותר, לא היתה כל סיבה שלא להניח שכוכב־הלכת התשיעי, הקרוב מבין כוכבי־הלכת ה’עֵבֶר־נפטוניים' (בהנחה שהם קיימים), יוכל להתגלות.
אך אפילו כך, עצם הראיה לא היתה מספקת. ככל שהעצם שמנסים לראות בטלסקופ הינו עמום יותר, כך גדל יותר מספר הכוכבים הבהירים כמוהו, שייראו אף הם. את אורנוס מקיפים רק מעט כוכבים הבהירים כמוהו או יותר ממנו, במראה טלסקופי. נפטון העמום בהרבה מוקף בכוכבים רבים בהרבה המתחרים בו בהצלחה, וכוכב־הלכת החדש שמעבר לו עלול היה ללכת לאיבוד בתוך ים הכוכבים.
האם אפשר היה לזהות את כוכב הלכת העֵבֶר נפטוני החבוי בתוך אבק הכוכבים? היו צריכות להיות לו שתי תכונות המבדילות בין כוכב־לכת לכוכב־שבת: צורת דיסקה, ותנועה יחסית לכוכבים סמוכים.
הצרה היא שככל שכוכב־הלכת מרוחק יותר, קטֵנים הסיכויים לראותו כדיסקה, בייחוד אם כוכבי־הלכת שאחרי נפטון הולכים וקטנים עם המרחק, כפי שניתן לשער באופן הגיוני. ובאשר לתנועה, ככל שכוכב־הלכת רחוק יותר, כן איטית יותר תנועתו. לכן, במקרה של אותו כוכב לכת שאחרי נפטון היה לנו עסק עם דיסקה קטנה במיוחד ותנועה איטית במיוחד – כלומר גילויו לא היה עניין קל.
אחת הדרכים להגביר את סיכויי הגילוי היתה לנסות ולהעריך, ולו גם בקרוב גס, היכן בשמיים עשוי כוכב־לכת זה להימצא, ואז למקד את תצפיתנו באותו אזור.
נפטון נתגלה מפני שמסלולו של אוראנוס הצביע על נוכחותו של כוח משיכה מעבר לו. לפי טיבה של השפעת אותה משיכה על תנועתו של אוראנוס הוערך במקורב מיקומו ומרחקו של נפטון, אשר הינו המקור של אותה משיכה. לאחר תצפיות אל אותו מקום, במערכת הכוכבים של אקוואריוס, נתגלה נפטון.
האם אפשר היה לחזור על אותו תהליך? האם לא ניתן היה לאתר באמצעות הפגמים במסלולו של נפטון את כוכב־הלכת התשיעי, ואחר כך לנצל את סטיות המסלול של זה כדי לאתר את העשירי, וכך הלאה?
כאן יש מילכוד. ככל שכוכב־הלכת מרוחק יותר, כך לוקח לו יותר זמן להשלים הקפה אחת סביב השמש. מידת הדיוק בגילוי פגמים בתנועתו המסלולית של כוכב־לכת תלוייה בגודל קטע הסיבוב שהשלים.
ואמנם, אוראנוס מקיף את השמש במשך 84 שנים, וב־1846, השנה בה נתגלה נפטון, נמשך כבר המעקב הרצוף אחר מסלולו 65 שנים, או 77% מתקופת ההקפה. נפטון מקיף את השמש במשך 165 שנים, וב־1900, כשהתצפיות עליו הגיעו לשנתן ה־53, השלים רק 32% מתקופת ההקפה.
לכן, בפרוץ המאה ה־20, לא היה עדיין מסלולו של נפטון ידוע בדיוק מספיק בכדי לסייע באיתורו של כוכב־לכת תשיעי.
אבל מה בנוגע לאוראנוס? עד 1900 הוא נצפה כבר במשך זמן הארוך פי 1.4 מתקופת ההקפה שלו. האם לא נותרו עדיין אי־התאמות במסלולו של אוראנוס גם אחרי שנלקחה בחשבון השפעת כוח המשיכה של נפטון? אילו היה כוכב הלכת הבא קיים באמת, היה עליו להשפיע על אוראנוס, אם כי במידה פחותה בהרבה מזו של נפטון, שכן מרחקו היה בוודאי גדול בהרבה.
ואכן הסתבר שכוח המשיכה של נפטון הסביר רק כ־59/60 מאי־ההתאמה שבחישובים המסלוליים של אוראנוס. נותר עדיין 1/60 שנבע בוודאי מכוכב־הלכת שאחרי נפטון. אך היתה זו סטיה קטנה מכדי לבסס עליה את החישובים.
היו עוד עצמים באזורים החיצוניים של מערכת־השמש, הלוא הם כוכבי־השביט. בשלהי המאה ה־19 כבר היו מוכרים מספר כוכבי־שביט שמסלוליהם חושבו. לחלק מהם היה אַפְּהֶליוֹן (הנקודה הרחוקה ביותר במסלולם מן השמש) בקרבת מסלולו של צֶדֶק. אפשר היה להבחין שכוח המשיכה של צדק קבע את מסלולי כוכבי־השביט, ולכן כונו בשם ‘משפחת־צדק.’
נמצאו גם כוכבי־שביט בעלי אַפְּהֶליוֹנים הרבה מעבר לצדק, אשר היו עשויים להיות מושפעים על ידי כוכבי־הלכת הרחוקים יותר. הכוונה בפרט לכוכבי־שביט אחדים ביניהם קומֶטַת־הַאלֵיי אשר אַפְּהֶלִיוֹנֵיהֶם נמצאים הרחק מעבר למסלולו של נפטון; האם הם לא נלכדו על ידי כוכב־לכת שמאחורי נפטון?
לא היו אלה קווי התקפה מבטיחים במיוחד – אי־ההתאמות המסלוליות הזעירות של אוראנוס, אי־ההתאמות המעורפלות מאוד במסלולו של נפטון, ואי־הבהירות באשר לאַפְּהֶליונים של כוכבי־השביט – אך זה היה צריך להספיק. בסביבות שנת 1900 החלו האסטרונומים להעלות השערות בדבר מסלולו האפשרי של כוכב־לכת עֵבֶר־נפטוני.
ההשפעה הגרביטציונית של כוכב לכת כזה על אוראנוס ונפטון היתה מתאימה בצורה הטובה ביותר לתצפיות, לו מקור ההשפעה חג סביב השמש במהירות מסויימת, שניתן היה לחשבה. המהירות קובעת באופן אוטומטי את מרחקו של כוכב־הלכת מן השמש, אם המרחק ידוע, אפשר לחשב את מסת כוכב־הלכת הדרושה כדי לגרום לאותה השפעה על אוראנוס ונפטון. ואז, אם שום מסלול מעגלי לא יתאים לעובדות, אפשר יהיה לתאר מסלול אליפטי שמישורו נטוי במידה מסויימת, כך שמרחק כוכב־הלכת מאוראנוס ונפטון ישתנה במידה ניכרת מקצה אחד של מסלולו למשנהו.
הנתונים שבהם היה על האסטרונומים להתחיל את מלאכתם, היו כה מעטים, מעורפלים, או בלתי וודאיים, עד כי פתרונות שונים בהרבה זה מזה היו אפשריים כמעט באותה מידה. אסטרונום אחד שיער שכוכב־הלכת התשיעי הינו גדול עוד יותר מצדק, ושמרחקו מהשמש הוא 15,000 מיליון קילומטר, או פי שלוש ממרחקו של נפטון. אחרים דיברו על שניים או אף שלושה כוכבי־לכת עֵבֶר־נפטוניים בתחום שבין 6,000 מיליון ו־15,000 מיליון קילומטר מהשמש.
מכל מקום, שני החישובים הזהירים ביותר בוצעו על ידי האסטרונומים פרסיבל לוֹוֶל וויליאם הנרי פיקרינג. שניהם ילידי בוסטון – לוֹוֶל נולד ב־13 למרץ, 1855 (ביום השנה ה־74 לגילויו של אוראנוס), ופיקרינג ב־15 לפברואר, 1858.
במובן מסויים הם היו יריבים. לוֹוֶל היה חסיד גדול של תעלות־המאדים, אך נשאר במיעוט בקרב אסטרונומים מקצועיים בנושא זה. רק צופים מעטים אחרים יכלו לראות את התעלות (אשר ככל הנראה כיום אינן אלא אשליה אופטית), מלבד מקרים נדירים ובאופן בלתי ברור, ואיש לא הצליח לראותן באופן כל כך ברור ומפורט כפי שראן לוֹוֶל.
פיקרינג היה מנהיגה של קבוצת מתנגדי־התעלות. הוא היה חרוץ כמעט כמו לוֹוֶל בחקירת המאדים, ואף כי גם הוא דיווח על קווים ישרים, הם היו מעטים ומשתנים, ולא דמו כלל לתאוריו של לוֹוֶל. (עם זאת, היו גם לפיקרינג חולשות משלו. על סמך מחקרי־הירח המפורטים שלו, היה משוכנע שקיימים שם חיים, וזה היה כמובן, מדהים יותר מתעלות על המאדים).
כעת, בעשור הראשון של המאה העשרים החלה יריבות חדשה בין שני הבוסטונים, שכן כל אחד מהם חיפש את כוכב־הלכת החדש שמעבר לנפטון. לוֹוֶל, בעשותו כמיטב יכולתו להסבר האנומַליות במסלולי אוראנוס ונפטון, שקע בחישובים עצומים והגיע למסקנה בדבר כוכב־לכת בעל מסלול קצת אליפטי וקצת נטוי. הוא העריך שמרחקו מהשמש ינוע בין 5,100 מיליון קילומטר בפֶּרִיהֶליוֹן לבין 7,700 מיליון קילומטר באַפְּהֶלְיון. מסלולו של פיקרינג שהתקבל בעזרת פחות חישובים ויותר אינטואיציה, היה מרוחק בהרבה מהשמש מזה של לוֹוֶל.
על סמך המסלולים המשוערים, יכול היה כל אחד מהאסטרונומים לחזות את מקומו המקורב של כוכב־הלכת העֵבר־נפטוני ברגע מסויים. להלכה, היה צריך רק לסרוק את השמיים באזור המתאים ולאתר את הפלנטה – אך זה לא היה קל כל־כך.
אפשר היה, להלכה, להביט בכל כוכב באותו אזור, לרשום את מיקומו, ולבדוק אם הוא מופיע על מפת־כוכבים. אם לא, הרי שהוא נדד לו ממקום אחר, ולפיכך זהו כוכב־לכת. שיטה זו פעלה במקרה של נפטון, אך עבור כוכב־הלכת החדש, העמום בהרבה, היה צורך לבדוק כוכבים רבים מדי. למרות שבידי האסטרונומים במאה העשרים כבר היו אמצעי צילום, שבעזרתם ניתן היה לצלם את כוכבי השמיים ולחקור את התמונות בזמנם הפנוי, מה שלא היה עדיין באפשרותם של מגלי נפטון ב־1846, לא היתה השיטה מעשית.
לוֹוֶל, בעבדו במצפה לוֹוֶל אותו בנה באוויר המדברי הצלול של פלגסטף שבאריזונה, נקט בשיטה אחרת. הוא צילם קטע של שמיים בסביבה שבה עשוי היה כוכב־הלכת להימצא, ואחר כך, כעבור שלושה ימים צילם צילום נוסף. במשך שלושה ימים, אפילו תנועתו האיטית של כוכב־לכת מרוחק כזה היתה צריכה לתת את אותותיה.
ואז כשבידו שני התצלומים היה עליו להשוות את המוני הכוכבים שבאחד להמוני הכוכבים שבשני, במאמץ איטי ומייגע כדי לראות אם אחד מהם שינה את מיקומו. הוא עשה זאת שוב ושוב במשך כאחת־עשרה שנים, כשהוא גוחן על תצלומיו עד אין־קץ, מתבונן בהם דרך זכוכית מגדלת, בוחן את הנקודות הזעירות ומשווה אותן.
שוב ושוב היה לוֹוֶל מגלה שינוי כלשהו בתמונות. בכל פעם כזאת הלם ליבו בקרבו, אך בכל פעם היתה התזוזה גדולה מדי, והסתבר שזהו אסטרואיד. ככל שנוספו תצפיות על נפטון והצטבר ידע נוסף על סטיותיו המסלוליות, חזר לוֹוֶל וחישב את מסלולו המשוער של כוכב־הלכת החדש, והעתיק במקצת את מוקד מאמצי החיפוש. כאשר היה עליו להעדר מהמעבדה, המשיכו עוזריו במחקר, בעודו מתכתב עימם בהתמדה. עם שובו, היה עובר ובודק שוב את כל תצלומיהם.
הוא התיש את עצמו, איבד בהדרגה הן ממשקלו והן את שווי־משקלו הנפשי, ולבסוף נפטר משבץ ב־12 לנובמבר 1916, בגיל צעיר יחסית – 61.
מאמציו של פיקרינג לא היו כה עזים ומרוכזים כשל לוֹוֶל, אך הם הגיעו לשיא בשנים שאחרי מותו של לוֹוֶל. במצפה מונט־וילסון שבקליפורניה המשיך אסטרונום צעיר בשם מילטון לה־סאל הומאסון לחפש את כוכב־הלכת התשיעי בשיטתו של לוֹוֶל, כשהוא משתמש בנתונים של פיקרינג.
גם הומאסון לא הצליח, אך הוא לא המשיך בזה זמן רב מדי. כשלונו של לוֹוֶל ייאש אנשים רבים וכעבור זמן מה החליט הומאסון שהכוכב איננו שם, ושיילך לעזאזל. כעבור שנים, כשבחן שוב את תצלומיו, התברר לו שהוא צילם את כוכב־הלכת החדש פעמיים. פעם אחת העלים אותו כוכב־שבת קרוב, בהיר יותר. בפעם השניה נפלה השתקפותו בדיוק על מקום פגום בלוח־הצילום.
שובר־לב, אך הרי לא משלמים בעד שברון־לב.
אדם אחד שלא וויתר היה פרסיבל לוֹוֶל. אמנם הוא עצמו מת, אך כספו היה חי וקיים. הוא השאיר אחריו קרן־נאמנות למען המחקר למציאת כוכב־הלכת העבר־נפטוני, ועשר שנים אחרי מותו הוסיף אחיו, אבוט לורנס לוֹוֶל (שהיה נשיא אוניברסיטת הרוורד במשך 25 שנים), סכום נוסף לקרן.
בשנת 1929 איפשר הכסף לרכוש טלסקופ חדש למצפה לוֹוֶל, טלסקופ שניחן בשדה רחב מאד ויכול היה לצלם בחדות את כל הכוכבים על פני שטח כיפת־שמיים הגדול במידה ניכרת ממה שהיה אפשרי קודם לכן. תוך שימוש בזמן חשיפה של שעה אחת ניתן היה לצלם גם כוכבים בעלי אור קלוש מאוד, אפילו יותר מכוכב־הלכת המשוער.
מלבד הטלסקופ נוסף גם אסטרונום צעיר ושמו קלייד וויליאם טומבאו, שנולד באילינוי, 1906, ומשפחתו היתה עניה מכדי לשלחו ללמוד במכללה. למרות זאת, התעניינותו באסטרונומיה היתה רבה עד כדי כך שבנה במו ידיו טלסקופ עם עדשות בקוטר 23 ס“מ, כשהוא מנצל לשם כך כל מיני גרוטאות מהחווה של אביו. בעזרת טלסקופ־תוצרת־בית זה התבונן במאדים ביסודיות, ראה את התעלות, ושלח דו”ח על נסיונו בבניית הטלסקופ ועל תצפיותיו לווסטן מלווין סליפר, שהיה אז מנהל מצפה לוֹוֶל. טומבאו סבר שהמצפה יגלה עניין בכל דבר הקשור בתעלות. התרשמותו של סליפר מהצעיר הספיקה כדי להציע לו משרה, וטומאבו קיבל אותה בשמחה.
טומאבו, שהיה עדיין בשנות העשרים המוקדמות שלו, צעיר, נמרץ ומלא התלהבות, ישב על מדוכת הבעייה שכה העסיקה אל לוֹוֶל, והמשיך בחיפוש אחר כוכב־הלכת החדש. הוא החל לצלם את שדות־הכוכבים במערכות ארייס, טאורוס וג’מיני – האזור שבו עשוי היה כוכב־הלכת להימצא על פי חישוביו של לוֹוֶל. בכל תצלום הופיעו אלפים רבים של כוכבים.
המשימה היתה עלולה להימשך ללא תוצאות ולהתגלות כמשימה בלתי אפשרית, אילמלא התפתחות טכנית נוספת. לטומבאו היה מכשיר שכונה בשם ‘משווה־הבזק’.
המכשיר יכול היה להטיל אור דרך תצלום אחד שצולם ביום מסויים, ואחר כך דרך תצלום שני שצולם כעבור מספר ימים, לסרוגין ובמהירות רבה. התצלומים כוונו כך שהכוכבים על פני כל אחד מהם היו ממוקדים באותו מצב אלה ביחס לאלה, כך שהיו אמורים להקרין אותה תמונה בדיוק. הבזקי האור היו כה מהירים עד שהעין לא הבחינה בהם כלל, אלא ראתה תמונה קבועה ואחידה.
האסטרונום העקשן קלייד טומבאו בוחן תצלומי כוכבים ב’משווה ההבזק'. בשנים 1929–1945 בילה 7000 שעות ובחן בערך 90 מיליון כוכבים.
אבל אילו היה נוכח בתצלומים עצם פלנטרי, הרי שאותו עצם היה חייב לשנות את מקומו במשך התקופה שבין זמני הצילום של שתי התמונות, ו’משווה־ההבזק' היה צריך לגרום לכך שאותו עצם ייראה במקום אחד ומייד אחר כך במקום שני, לסרוגין. כך היה כוכב־הלכת צריך לנצנץ במהירות בעוד שכל סביבתו הינה חסרת תנועה.
כעת לא היה עוד הכרח להשוות את כל אלפי הכוכבים שבתצלום האחד עם כל אחד מהאלפים שבתצלום השני. כל מה שנדרש היה לבחון כל חלק של התצלום כדי לתפוס את מראהו של אותה תזוזה מנצנצת, ולוודא שהתזוזה קטנה מלהיות תוצאתו של אסטרואיד.
טומבאו החל את חיפושיו בסתיו של 1929, ובפברואר 1930 עבד על תחום הביניים שבין טאורוס וג’מיני. כאן היו הכוכבים צפופים במיוחד, והוא מצא עצמו נאבק בתצלומים בודדים שהכילו לא פחות מ־400,000 כוכבים. באותו זמן חש עצמו אומלל למדי, ולכן החליט באופן שרירותי, סתם כדי לנוח קצת, לעבור לקצה השני של ג’מיני, לאזור שבו הכוכבים היו פחות צפופים ובכל תצלום הופיעו רק כ־50,000 מהם.
ואז, בשעה 4 אחה"צ, קלט את הנצנוץ. היה זה עצם חיוור מאוד והתזוזה היתה כ־3.5 מילימטרים בלבד. זה לא יכול היה להיות אסטרואיד. זה היה חייב להיות כוכב־הלכת שמאחורי נפטון. הוא הסתכל בתצלומים קודמים כדי לנסות ולאתר ‘כוכב’ שנע במסלול מתאים. מכיוון שידע כבר היכן להסתכל, לא היתה לו בעייה לגלותו.
מאז המשיך לצפות באותו עצם מדי יום, וכל יום הוכיחה תנועת העצם שזהו כוכב־הלכת המבוקש. על גילוי כוכב־הלכת התשיעי הוכרז רשמית ב־13 למאי 1930, שהיה יום השנה ה־149 לגילוי אוראנוס, ויום השנה ה־75 להולדתו של לוֹוֶל.
הועלו הצעות להעניק לכוכב־הלכת החדש את השם לוֹוֶל, אך הדבר לא נשקל ברצינות. היה צריך למצוא שם מיתולוגי, ולבסוף אומַץ השם פלוטו.
היה זה שם מתאים, מכיוון שכוכב־הלכת החדש, המרוחק מהשמש יותר מכל קודמיו, היה מרוחק מספיק באפלת החלל כדי להיקרא על שמו של אל מעמקי השאול האפלים. בנוסף לכך, שתי האותיות הראשונות של השם היו ראשי תיבות שמו של פריסבל לוֹוֶל, ואל תחשבו שאלה שהציעו את השם לא היו מודעים לכך.
די עצוב לחשוב על כך, שלו זכה פריסבל לוֹוֶל להגיע לגיל 75, יכול היה להיות עד לתגלית. פיקרינג, שנפטר ב־1938, אכן זכה לכך.
עם זאת, במובן מסויים היתה התגלית בבחינת מזל טהור. מסלולו של פלוטו היה שונה במידה רבה מהמסלול שחישב לוֹוֶל. המסלול היה נטוי ואליפטי במידה ניכרת יותר מכפי ששיער לוֹוֶל. יתר על כן, מסלולו של פלוטו היה קרוב יותר אל השמש מכפי שסבר לוֹוֶל. באַפְּהֶליוֹן המרחק היה 7,400 מיליון קילומטר מהשמש, ובפֶּרִיהֶלְיון היה המרחק רק 4,400 קילומטר מהשמש. לאמיתו של דבר, בהימצאו בפֶריהליון נמצא פלוטו קצת קרוב יותר אל השמש מנקודה כלשהי על מסלולו של נפטון. (אולם מסלולו נטוי במרחב כך שאפילו כשנראה כאילו הוא חותך את מסלולו של נפטון, למעשה הוא עושה זאת בהימצאו כ־1,400 מיליון קילומטרים בכיוון המימד השלישי.) בעוד לוֹוֶל חזה שכוכב־הלכת התשיעי יחוג סיבוב אחד סביב השמש במשך 282 שנים (זמנו של פיקרינג היה 373 שנים), היתה תקופת ההקפה האמיתית של פלוטו 248 שנים.
שני קטעי־התצלומים ההיסטוריים שהוכיחו את קיומו של פלוטו, החץ מורה על כוכב הלכת
התמזל המזל ופלוטו נמצא בדיוק בקטע מסלולו שהיה קרוב יחסית למיקום שחושב על ידי לוֹוֶל. אילו נמצא בחלק אחר של מסלולו, היה נמצא רחוק כל כך מנקודת החישוב עד שכל חיפוש בנוסח אלה של לוֹוֶל, הומאסון וטומבאו לא היה מוכתר בהצלחה.
כך או כך, אפשר להתעלם מאי־ההתאמה בין המציאות לחישוב, בהתחשב באי־הוודאות של הנתונים שעליהם התבסס לוֹוֶל. מה שחשוב בהרבה היתה העובדה שפלוטו היה כה עמום. עוצמת אורו היתה נמוכה לפחות בשני סדרי גודל מכפי שהיתה אמורה להיות, ולא נראתה כל דיסקה. אפשר היה להסביר זאת רק על ידי ההנחה שהוא קטן בהרבה מיתר כוכבי־הלכת החיצוניים. הסתבר שהוא לא רק קטן יותר מהענקים הגדולים צדק ושבתאי, אלא קטן אף מהענקים הבינוניים אוראנוס ונפטון.
למעשה, ככל שנחקר ביתר יסודיות, כך נראה פלוטו קטן יותר. במשך תקופה מסויימת נחשב לבעל מסה דומה לזו של הארץ, אך בשנים האחרונות הצטברו נתונים נוספים המראים שמסתו אינה עולה על זו של המאדים, הווה אומר כעשירית ממסת הארץ.
בתחילת שנת 1976 אישרו האנליזות הספקטרוסקופיות של אורו את מה ששיערו כבר קודם – שפלוטו מרוחק דיו מהשמש, ועל כן קר עד כדי כך שמצוי על פניו מעטה מתאן קפוא. אך מתאן קפוא רק בטמפרטורות הנמוכות מכ־50°1 (טמפרטורה מוחלטת). כדי שפניו של כוכב־לכת יהיו קרים עד כדי כך, הכוכב חייב לא רק להיות מרוחק מאוד מהשמש, אלא עליו להיות קטן דיו כדי לא לפתח חום פנימי רב מדי. יש אסטרונומים התוהים כעת שמא מסתו של פלוטו אינה עולה על זו של הירח, או 1/80 ממסת הארץ.
תהא מסתו אשר תהיה, כמעט בטוח שפלוטו הינו קטן מכדי ללכוד כוכבי־שביט כלשהם, או כדי שתהיה לו השפעה משמעותית על תנועותיהם המסלוליות של אוראנוס או נפטון. כל אותן הסטיות המסלוליות שעליהם התבססו חישובי מיקומו של כוכב הלכת החדש, אין להן דבר וחצי דבר עם פלוטו. גילויו של פלוטו אינו אלא תוצר לוואי מקרי של החיפוש אחר כוכב־לכת עֵבֶר־נפטוני, בדומה לגילוי אמריקה על ידי קולומבוס – בשעה שפניו היו מועדות למעשה אל אסיה.
אך פרושו של הדבר הוא שאותו כוכב לכת עֵבֶר־נפטוני (או מוטב לכנותו כוכב־לכת עֵבֶר־פלוטוני), האחראי לסטיות המסלוליות, מוכרח להימצא שם באיזשהו מקום. קרוב לוודאי שהוא מרוחק יותר מפלוטו, ובוודאי מסיבי בהרבה. ייתכן שהוא גדול עד כדי כך, שלמרות המרחק הרב אינו עמום יותר מפלוטו, ועל כן ניתן לגילוי בלא יותר קשיים – אך יש לי הרגשה שפשוט איש אינו מחפש אותו.
מילא, אנחנו יכולים לחכות. נפטון נתגלה 65 שנים אחרי אוראנוס, ופלוטו נתגלה 84 שנים אחרי נפטון. אם נניח פרק זמן סביר של 100 שנה עד לגילוי כוכב הלכת העבר־פלוטוני, הרי שהדבר מביא אותנו אל שנת 2030.
עד אז, בהנחה שהציוויליזציה שלנו תמשיך להתקיים, יהיה לנו כבר טלסקופ־חלל גדול במסלול סביב הארץ, או על פני הירח, שבו נוכל לערוך תצפיות בלי הפרעת מעטה האטמוספרה. בנוסף לכך, בעזרת שיטות מחשבים מתקדמות אפשר יהיה לסרוק את השמים בעזרת הטלסקופ ולחפש את הנצנוץ ללא עבודת־אדם, ולעשות במשך חודשים את מה שהיה מצריך מאות שנים בשיטות ובציוד שהיה לאסטרונומים בימיו של טומבאו.
ואז אפשר יהיה לגלות את כוכב הלכת העשירי.
למעשה, כשיגיע הזמן ונוכל להקים תחנות־חלל אסטרונומיות בשולי מערכת השמש, ייתכן ונגלה כמה וכמה כוכבי־לכת עֵבֶר־פלוטוניים, ומערכת השמש תגיע למימדים הכבירים שבוודאי יש לה.
-
כלומר כמינוס 220 מעלות צלסיוס (המערכת) ↩
הטכנאי פיט בז ל’נערים‘. לדידו היו אלה עלובי נפש חסרי בינה, שיש להתרחק מהם והלאה. אך כשיצא מביתו המתינו לו ה’נערים’, עשרים במספר, והם הוכיחו לו שהוא אחד מהם…
משסיים את עבודת יומו, העמיד את המחשב במצב הכן והציץ החוצה מבעד לחלון.
הם שוב נמצאו שם, ממתינים לו. הוא יכול היה לראות שתי מכוניות בלבד, אחת בכל צד של השער, אך ידע שקימות מכוניות נוספות, חבויות בכבישים צדדיים, מוכנות לעוט עליו בצאתו. ממקומו בקומה השלישית, במבט למטה על פני מרחביו הגדולים של הבטון הסדוק, העטוי עורקי עשב שהיה פעם מגרש חניה, נראו שתי החשמליות האישיות האדומה והצהובה, כשתי חיפושיות – נחמדות ובלתי מזיקות. אך כוונותיהן לא היו כאלה כלל ועיקר.
הוא העיף מבט סביבו אל החדר המרווח, המוכר, וקיווה שיוכל למצוא דבר של מה בכך הדורש את טיפולו, אשר יאלצו לדחות את יציאתו בכמה דקות נוספות, אך לא מצא מאום. המחשב הימהם וגיחך, מכין עצמו לקראת הלילה, ונוריות לוח־הפיקוד הבהבו בעצלתיים תוך כדי העברת אינפורמציה שוטפת לתאי־הזיכרון. הוא טפח עליו בחיבה ונראה היה, כאילו האורות שהבזיקו באותו רגע על המסך קרצו אליו קריצת לילה טוב, כאילו המכונה מאחלת לו מסע מוצלח לעבר ביתו.
נאנח, משך בכתפיו ועזב את הבנין, צועד בשלוה על פני השביל שהוביל לעבר אזור החנייה של המנהלים, שם עמדה ה’ספיישל' שלו, בודדה, חשופה ופגיעה למראה, בדיוק כפי שהוא עצמו חש. הוא נכנס פנימה, רכס עצמו בחגורה, נעל את הדלתות, ווידא כי החלונות סגורים ולחץ על המתג. בעשותו זאת חש ברעד בלתי רצוני חולף במורד עמוד שדרתו. עור גולגלתו התהדק, כפות ידיו נטפו זיעה, וקיבתו התהדקה לכדי כדור עצבני. הוא שילב את הילוכי החשמלית לנסיעה קדמית ולחץ בעדינות על דוושת המהירות. כשקרב לשער, לחץ על השְלַט־רחוק והביט בשער המתרומם לאיטו. מעבר לשער נהמו שתי ה’סטנדרטיות' ככלבים הקשורים ברצועה. כיצד יכולים חפצים תמימים כל כך להראות קטלניים? זה היה אבסורדי. הן נראו כחשמליות צעצוע, מוקפות סביב סביב בגושי גומי, צבועות בצבעי קרנבל. ובתוכן אנשים מגחכים ומנופפים בידיהם למראהו. מכוניתו החליקה תחת השער וזה חזר ונחבט ארצה בקול רעם אדיר, ננעל היטב מאחורי גבו. הם זחלו קדימה; להוטים, מלאי צפיה. נהג המכונית השמאלית, האדומה, נשען החוצה: פנים רבועות, ברוטליות, שיני סוס ענקיות חשופות בגיחוך רחב.
“הי פליפר!” צעק בקול מתגלגל, “חשבת ששכחנו אותך, מה?”
“זוז אחורה!” צעק הנהג שמימין. “תורי עכשו.” בקול נהימה החלה מכוניתו לנוע לעבר קורבנה. מאחר שלא הספיק לצבור מהירות גדולה, הורגשה חבטת ההתנגדות כלא יותר מאשר דחיפה קלה. אך המכונית האדומה היתה כבר מוכנה, התנגשה בו מהצד והורידה אותו מן השביל. המירדף החל.
הם הדפוהו קדימה, מן האחד אל השני, אך איבדו אותו בצומת הראשונה. מכונית בצבע טורקיז דהרה לעברו מצד שמאל במלוא שישים הקמ"ש שהיתה מסוגלת לצבור, התנגשה במרכז מכוניתו, והדפה אותו במורד הרחוב לעבר המחסום הצבעוני שיצרו אויביו. הם רצו שיתנפל עליהם, או ינסה לפרוץ דרך החוצה. הוא לא עמד להעתר להם. הוא חלף סביבם, צבר מהירות, עקף את מכונית הטורקיז ויצא אל הכביש הראשי. האדומה והצהובה חתכו את דרכו, האדומה הלמה בו והטיחה אותו הצידה, הוא נעצר כשנחבט בצהובה, האחרים גם הם הגיעו לשם.
הם רדפו אחריו מנקודה לנקודה, כשמטרתם למנוע ממנו מלהגיע הביתה כל זמן שמכוניותיהם טעונות עדיין. הוא עצמו התאמץ לשחק תפקיד סביל, למנוע מהם את הסיפוק לראותו מאבד את שליטתו העצמית. הטקטיקה היחידה שלו התבססה על סיבולת, אי התנגדות, עד אשר יאזל הזרם במצבריהם והם יאלצו להעצר.
ההתרכזות בנהיגה ובשמירה העצמית – דברים שדרשו מיומנות גבוהה מזו שהם מסוגלים היו, לפי דעתו, להעריך, גרמה לו לאובדן תחושת הזמן. הוא סובב את ההגה בפתאומיות וזינק אל אחד הכבישים הראשיים. ארבעה מסלולים נמתחו לפניו, קורצים בהזמנה מפתה. אף מכונית לא נראתה בכביש שהוביל הַיְשֵר אל הפרבר. הוא חש בקצות אצבעותיו בתשוקה ללחוץ על מתג העוצמה המקסימלית. תוך חמש עשרה שניות יוכל להגיע למאה ועשרים קמ"ש, ולטוס בכביש הזה במהירות כל כך גדולה, עד כי כאשר יספיקו הממזרים האלה לסגור את פיהם הפעור מתדהמה, כבר יהיה מחוץ לטווח ראיתם… ואיזה תועלת יביא דבר זה? הוא פשוט יהיה חייב לחזור, או לוותר על עתידו ועל אשתו… הוא האיט, שולח מבטים זהירים לכל צד, ממתין להתקפה הבאה. תוך כמה זמן? מאיזה כיוון?… ישו. התקפה חזיתית. הגיבור בעל מכונית הטורקיז הסתובב לאחור במרחק של קילומטר ממנו ועתה התאמץ לצבור מהירות, הוא יספיק להגיע לשישים בזמן שיתנגשו… לעמוד במקום אחד ואחר כך לזוז? לנסוע קדימה עד הדקה האחרונה, ורק ברגע האחרון לסור מדרכו? דרוך כמטאדור בעת שהשור מתחיל בהסתערותו, לא ראה את זה שהתקיפו מאחור. הוא נהדף מן הכביש אל תוך מכונית שהתקרבה מולו, סבב לאחור ונתקע במדרכה. הוא האיט, והניח להם להמשיך להדפו מצד לצד. הם השתעממו מזה מהר מאד, תמיד רצו שיברח, שינסה להתחמק – או להתקיף. אך הוא לא יניח להם להנחות אותו לעבר אובדן שליטתו העצמית. חיות! הירהר, חורק בשיניו, מנסה להשתלט על זעמו. חיות! תוך שהוא כופה על עצמו להרגע, הניח להם להדפו קדימה, עד אשר לבסוף התעכבו מאחור ונעלמו מעבר לפינות רחוב שונות, על מנת לחזור ולהניח לו מארבים בהמשך. הפניה הימנית הבאה מובילה אותו הביתה, ואין ספק שהם יחסמו אותה… אך הם לא עשו זאת. מופתע, בדק את שעונו. כבר רבע לשש! הוא לא היה מעלה בדעתו שהשעה מאוחרת כל כך. הוא מתרוצץ כאן כבר למעלה משעה. המשחק תם – עד הפעם הבאה. ידיו נרגעו על ההגה. הוא היה לח וסחוט עד לשד עצמותיו, אך הסיוט הילדותי הסתיים להיום. כל שנותר לחשוש מפניו עתה – היה העמידה פנים אל פנים מול אנגי. הוא נסע באיטיות הביתה, חולף על פני שורת בתים שנבנו באורח זהה על פי כללי הדמוקרטיה, כל בית מונח על יריעת הדשא הסינטטי שלו, מוגן באמצעות מעקה נמוך, קבוע ברוחים זהים ממשנהו, כטיפות טל סינטטיות על כורי־העכביש של הרחובות שניטוו מן המפעל שבמרכזם.
קבוצת קטנועים חסמה את הכניסה לחצר הבית שהיה שלו. אלה לבטח ידידותיה של אנגי, שבאו להתאבל עימה בצוותא על גורלה המר – אשתו של זר, מורחקת מן הקבוצה אליה תמיד השתייכה, בגלל התנהגותו המוזרה של בעלה. הוא לא התכוון לרבוץ במכונית ולהמתין עד אשר תעזובנה, כפי שתיאר לעצמו שהן ציפו שיעשה, גמד מבוייש שכמותו. הוא נכנס פנימה, ישר ללוע הארי, ומזג לעצמו משקה. כמה זמן יוכל להמשיך ולשאת זאת? נותרו לו עוד שנתיים לסיום החוזה. הוא יכול היה לבקש להשתחרר ממנו, בטענה שהוא עושה זאת למען אנגי אשר סבלה מן המועקה, מן הנידוי – או משהו דומה… אך דווקא למענה היה צריך להישאר. אם יסיים את חוזהו במועד המתוכנן, יהיה מועמד בטוח להעלאה בדרגה. אז יהיה לו מעמד מספיק גבוה, כזה שיוכל לספק לאנגי את כל הבטחון שבעולם ברמות שאליהן פתח תפקיד זה את הדלתות בפניו, הם לא יעזו להטריד את אישתו. הוא יהיה בעל עוצמה רבה מדי.
…לעזאזל. הנקבות המטומטמות עזבו, חולפות על פניו בהתגנבות, חוצות את הדשא, חורקות כלהקת תרנגולים בעת שהן נפרדות לשלום מהמארחת, נושקות נשיקות־אויר בקירבת לחייהן, בסגנון הנשי. היא התקרבה לברכו בחוסר רצון, יציבותה מעורערת בשל נאמנותה לחברותיה מילדות. נשיקתה ניתנה בפיזור הדעת, באדישות כמעט.
“בסדר, תורידי את זה מהלב… הן שוב עלו עליך, נכון?” היא לא הספיקה לומר דבר, אך הוא היה כבר רגוז, מתגונן, להוט להכות בה לפני שתכה בו. “מה היתה העצה המחוכמת שלהן הפעם? האם אמרו לך לאיים עלי שתעזבי אותי? או להפסיק לשכב איתי עד שאתנהג כמו שצריך?”
“הן בכלל לא הזכירו אותך.”
“הן לא צריכות לעשות זאת. הן רק צריכות להביט בך ולומר: אנג’י הקטנה והמסכנה, נשואה לטכנאי פחדן שכזה.”
“אז למה אתה לא מראה להם שאתה לא פחדן?” התלהטה. “למה אתה לא מנסה להתידד איתם? אתה יכול לפחות ללכת למסבאה, לשתות כמה כוסות בירה, לשחק קצת סנוקר, לשוחח איתם.”
“לשוחח איתם? השתגעת? על מה הם מסוגלים לשוחח? החמורים־סוג־ב' האלה לא מסוגלים להוציא תואר אפילו בסיוד קירות!”
היא האדימה והתיצבה כנגדו בתנוחה קוראת תגר, סנטרה הקטן והעגול זקור בתוקף, “הם לא מטומטמים! אני יודעת, הרי אני מהם, אתה זוכר? הטכנאים הם לא יותר טובים מאיתנו. הם בשר ודם, בדיוק כמונו. ואנחנו לא מטומטמים!”
“את לא מבינה,” הוא חש תיסכול, על שמוטל עליו להסביר את מה שנראה לו כמובן מאליו. הלוא לא צריך היה לשרטט דיאגרמות. לו היה מדבר עם טכנאית, היתה לבטח מבינה. “אף פעם לא אמרתי שכל הפְלֶבֶאים נולדו טפשים. זה נובע מאורח החיים שלהם, הם פשוט מבלים את כל חייהם בציפיה למָן שירד מהשמיים. מה התועלת במוח אם אין משתמשים בו? אם את לא מכניסה בו כלום, כיצד תוכלי לצפות שמשהו יצא ממנו?”
“אז למה אתה לא מלמד אותם במקום ללעוג להם כל הזמן?”
“בתי הספר פתוחים. אם הם רוצים, הם יכולים ללכת. יש לך דוגמא מצוינת: אחיך טום. דבר שהוא לא יכול לשתות או לדפוק – לא מעניין אותו. זאת האמת.”
עיניה נתמלאו דמעות. הוא שנא זאת, הדבר גרם לו לחוש כאילו התעלל בה.
“טום בחור טוב! אתה יודע שהוא טוב! הוא מוכן לעשות כל דבר בשביל חבר, והוא רצה להיות חבר שלך, אבל אתה לא נתת לו,” היא קינחה את אפה. “אתה לא מפסיק לרדת על כולם, אבל הכל עם הפה. למה לא תגרום להם לכבד אותך? תראה להם שאתה לא פחדן. עמוד מולם כשהם משחקים איתך, כמו פליפר, ואל תתן להם לרדוף אחריך בכל העיר. תוכיח להם שאתה גבר לפי הסטנדרטים שלהם.”
הוא לטש בה עיניו בחוסר אמון.
“לא יתכן שאת רצינית! את מתכונת לומר, שזו הדרך בה הם יוצרים קשר? כמו ילדים קטנים? אם אני מנצח אז הוכחתי שאני גבר בן גברים, ואני יכול להיות חבר שלהם? הו, לא, מותק. אני לא זה.”
“זה מתחת לכבודך,” השלימה במהירות את המשפט. “אתה נוצרי כל כך טוב, ולכן מפנה את הלחי השניה. אין לך כבוד עצמי? אתה לא מסוגל להראות להם שאינך פוחד מהם?”
“אך אני פוחד מהם,” הוא תמה לרעיון שהיא יכולה להעלות במוחה אפשרות כזו. “…את מתביישת בי, האין זאת? האם את חושבת שאינני גבר? היית מעדיפה שאהיה כמותם?”
היא הביטה מטה אל הרצפה.
“אני אוהבת אותך כמו שאתה.” קולה היה נמוך, כאילו עצם הגיית המילים הכאיבה לה. “לא הייתי רוצה שתהיה שונה ממה שאתה.” היא חזרה והביטה בו, והעימות גלוי בתוך עיניה, כמעט שונאת אותו על שהעמיד אותה במצב בלתי נסבל כזה. “אם אתה לא רוצה לשחק בפליפר, למה לא תשוחח עם פופ? ספר לו מה קרה. הוא יכריח אותם להפסיק.”
“אני לא רוצה לספר לו מה קורה. הוא יודע. הוא חושב שזה קצת מצחיק. נערים תמיד יהיו נערים. ככה זה אצל החבר’ה.”
“נערים… כמה מהם כבר עברו את גיל הארבעים!”
“בטח, פופ הוא בן שבעים, אבל הוא היה הולך למשחק הזה יחד איתם, אם היה חושב שיהיה לו מספיק כוח. הוא לא מוצא בכך שום רע. הם לא יגרמו לי שום נזק רציני; הוא קבע את זה בתוך קו הגבול. הוא יודע שאם יקרה לי משהו, יקשה עליו מאד למצוא טכנאי אחר שיריץ את המפעל. אולי אפילו לא ימצא.”
“הו, זה נכון, שכחתי. אתה לא רק נוצרי טוב. אתה אלוהים בכבודו ובעצמו. נכון? רק הודות לחסדיך הרבים מצליחים אנו איכרים נבערים שכמונו, להמשיך לחיות.”
הדבר יכול היה להמשך כל הלילה. הדבר כבר אירע לו פעם והוא לא היה מוכן להידחף לאמירת דברים אליהם לא התכון ואותם לא רצה לאמר. הוא הניח בחבטה את כוסו ופנה לעבר הדלת.
“אני חוזר עוד שעתיים.”
“לאן אתה הולך? עוד לא אכלת ארוחת ערב!”
“אינני רעב.”
פניה נפלו. עכשיו הוא באמת הכאיב לה… הוא ידע זאת והצטער, אך לא היתה לו ברירה. הוא לא יכול להשאר שם ולהילחם בה. הוא לא רצה להילחם. שום תועלת לא תצמח מכך, והדבר רק יעמיק את הפער שביניהם. כאשר יצא החוצה וחצה את הדשא הפלסטי, באה בעיקבותיו, פוכרת ידיה, מתחננת אליו שיחזור, שיאכל לכל הפחות פרוסה אחת… הו, אלוהים.
הסצינה הפלבאית הקלאסית: הבעל הנרגז עוזב את הבית, הולך למסבאה ומשתכר – אם כי הפעם הוא דוקא התכוון ללכת ולשחק שחמט עם המחשב.
הוא קפא על עומדו, מבוהל. ה’נערים' המתינו לו, כעשרים במספר. הוא השאיר את מכוניתו ברחוב ולהם נותר מספיק זמן לנסוע למקום כל שהוא ולחזור ולהטעין את מכוניותיהם. הם באמת התכונו להתלבש עליו בפעם הזאת… האם חברותיה של אנגי שיתפו איתם פעולה? האם זו הסיבה שחסמו את השביל אל המוסך בקטנועיהן הארורים? לא משנה, האדיוטיות הזאת כבר היתה לו לזרא. יתכן שהפעם באמת יברח להם. יריה נשמעה וכדור חלף בשריקה ליד אוזנו. אהה, זה דבר חדש! אנגי נמצאת עדיין מאחוריו. האדיוטים הללו! הם לא כיונו את היריות אליו. אילו עשו כך, לפחות היתה היא בטוחה מכל פגע. “אנגי! חזרי הביתה! הביתה!”
היא היססה, ואחר כך החלה למלא את ההוראה. שניים שלשה מבין הפלבאים עמדו וירו, צעקו וצחקו. “קדימה טכנאי, רוצים לראות ריקודים! קפוץ! קפוץ!” איזה אימבצילים! הוא לא היה מסוגל להאמין למראה עיניו. אנגי היתה מפוחדת. היא חזרה על עיקבותיה ורצה לעברו, קוראת לו להיכנס לתוך הבית. מדוע לא ניכנסה פנימה? היא עלולה להיפגע. כאשר רץ לעברה על מנת לגרור אותה למקום מבטחים, ראה אותה נעצרת, נבוכה, מושיטה ידה לעבר מיצחה.
הוא ידע, היה זה כבחלום, הוא היה משותק, לא יכול היה להניע אצבע על מנת לעזור לה, כבר היה מאוחר מדי. ידה החליקה ממיצחה, עיניה המעורפלות נעצמו, והיא התמוטטה לאיטה ארצה כשדם שותת ממיצחה. “אנגי!”
השתררה דממת מות. הפלבאים ניצבו משותקים, המומים בדיוק כמותו לנוכח מה שהתרחש לנגד עיניהם. הוא שכח אותם, רואה רק את אנגי – שוכבת על הדשא כבובה שבורה.
הוא הקימה בזרועותיו, שטוף־יאוש. משקלה היה כשל נוצה, רפויה בזרועותיו, ראשה נירכן לאחור, פיה פעור למחצה, שערה השחור והמבושם צונח כלפי מטה. האם מתה? הוא לא ידע. לא מסוגל היה לחשוב, יכול היה רק לחזור ולקרוא בשמה, “אנגי, אנגי,” – ולהמתין, מיוסר, עד שתפקח עיניה, תביט לעברו, תחייך ותאמר לו שהכל בסדר, שהיא עדיין שם.
ה’נערים' נאספו ברחוב, מפוחדים, מבקשים להימלט אך אחוזים בצבת הקסם המוזר של המראה הגרוטסקי שלפניהם, הפשע האיום שבוצע ממש לנגד עיניהם על ידי אחד מהם. מישהו הזעיק אמבולנס, ההליקופטר לשעת חרום ריחף מעל הגגות ונחת לידו. שני חובשים רצו לעברו, חילצו את אנגי מבין זרועותיו ולקחו אותה עימם.
הוא ניפנה להתיצב פנים אל פנים מול הפלבאים. הם הקיפו אותו במעגל, אך במרחק מה, ללא תנועה, כאילו הופנטו. כאשר הביט לעברם, שם לב, בישוב דעת מדהים, כי הוא רואה באדום: ערפל ארגמני מבהיק אפף את שדה הראיה שלו, סינוור אותו זה זמן מה. כאשר התפזר הערפל חש שהוא שטוף בזעם קר, בהיר וצלול, זעם שלא היה מעלה בדעתו שהוא מסוגל לחוש.
“בסדר, ממזרים שכמוכם. היכנסו למכוניות שלכם והתחילו לזוז. אני אראה לכם מה זה פליפרים.” הוא לא ידע אם לחש או צעק זאת, או אף אם בכלל אמר זאת בקול. אך כאשר פנה לעבר ה‘ספיישל’ הם התפזרו כקבוצת ארנבות מפוחדות, נמלטו לעבר הסטנדרטיות הקטנות והמצחינות שלהם, וזינקו לתוכן כערב רב תוך החלפת צעקות וקללות, “בואו נסתלק מכאן, אני לא רוצה להיות קשור בזה. הבחור הזה הוא משוגע!”
הוא נכנס למכוניתו באיטיות, חבש את הקסדה שהחזיק בספסל האחורי, אך מעולם לא חבש לפני כן. רכס את חגורת הבטיחות, הפעיל את המכונית, זינק לרחוב והחל לרדוף אותם. הוא לא התכוון להפחיד אותם, הוא התכון להרוג. לו היה זה רק משחק, היה מוכן להפגין חוש הגינות מסויים. אך במקרה זה הוא רדף אותם בחוסר רחמים, כתולעים נאלחות. לא היה להם כל סיכוי נגדו. שוטים! מעולם לא היה להם סיכוי נגדו, לו רק היו נוכחים בכך ועוזבים אותו לנפשו. אך לא, הם לא היו מסוגלים לפרוש מן המשחק שעה שהובילו בו. יהיה צורך ללמד אותם לקח ולהלקות בהם כבכלבים שוטים, והוא אכן לימד אותם לקח.
הוא מצא אותם, אחד אחד, ללא רחמים. עתה היו הם הפחדנים, ללא שום גיחוך, וללא שום הערה מתחכמת, הם גחנו על הגה מכוניותיהם והתאמצו להימלט מפניו. איש מהם לא ניסה להתגונן. לא נעשה כל ניסיון להתגונן נגדו בצוותא. כל אחד דאג לעצמו, אך איש מהם לא נמלט. הוא קרא את מחשבותיהם הילדותיות, ונמצא תמיד שני צעדים לפניהם. מכוניתו, כפולת המהירות, כפולת המשקל, פגשה בהם בכל סיבוב, שלחה במהלומות נוראיות מכונית לתוך רעותה, לתוך הקירות, גרמה להן להסתחרר, להתהפך, להחליק על גגותיהן. הם היו המומים, מוכים, שותתי דם, חסרי ישע, נכונים להיכנע. הוא סירב להפסיק.
רק מכשיר הקשר שבמכוניתו הצליח לעצור בעדו. המכשיר קרא לעברו ‘דחוף’ במשך זמן מה לפני ששלח ידו ללחוץ על הכפתור.
“… אישתך חזרה להכרתה, מבקשת שתבוא, בוא מיד לבית־החולים.”
הוא גיחך לעבר המכשיר, מסרב לצנן את להטו. ההיה זה תכסיס? נסיון לפתות אותו לחדול מהמירדף? הם העלו את אנגי לרשת. כן, זו היתה אנגי. הוא הכיר את קולה, על אף שנישמע חלוש.
“פיט, בוא בבקשה. פיט, אני מפחדת. אני צריכה אותך.”
הוא פילס את דרכו בין ההריסות. כשחלף על פניהם היה הכביש אל בית החולים נקי מכל מכשולים. אנגי שכבה על המיטה המבהיקה בלובנה, סביב ראשה תחבושת גדולה, מחייכת לעברו, מפוחדת, מעריצה.
“הו פיט! עשית את זה בשבילי!”
הוא מיצמץ. מדוע היה עליה לומר דבר כזה? הוא הצטער על שאמרה זאת. הוא לא רצה לשוחח על כך, לבטח לא בפומבי. אך היא היתה עדיין בין החיים. והוא היה אסיר תודה על כך.
“חשבתי שהרגו אותך,” אמר, תָמֵהַ.
“גם אני,” ציחקקה. “הרופא אמר שאני רק התעלפתי, בגלל שבטח חשבתי שנהרגתי. זו שריטה. בסך הכול נתז. קיבלתי רק שריטה במצח, כמו בסרט.” ניראה היה שהרעיון מוצא חן בעיניה.
“ועכשיו, הכל בסדר.”
המצב ‘דרש’ ממנו הצהרה דרמטית כלשהי, הוא יכול לראות שהיא ציפתה לכך, אך מאום לא עלה בדעתו. מה אומרים בסרטים במצב כזה? הוא נשם לרוחה כשאחות הפריעה לשיחתם.
“ראש העיר הגיע לכאן,” אמרה ברישמיות. “הוא מבקש לוודא שאישתך בסדר. לומר לו להיכנס?”
“כמובן,” תשומת הלב החניפה לאנגי.
האחות פתחה את הדלת ופופ קירטע פנימה.
“נו, נו, ילדה, שלום.” הוא היה כל כך אבהי, עד כי קשה היה להאמין בהעדרם של כל קישרי משפחה ביניהם. “מרגישה יותר טוב?”
“כן, בסדר גמור. זה לא היה רציני, סתם שריטה. מחר אני חוזרת הביתה.”
היא זרחה, הוא זרח, הוא טפח על ידה בידידות, וניפנה לעבר בעלה השובב.
עיניו הישישות והקהות הביטו בו במבט מאשים, מיימי. “נו, נו, גרמת הרבה נזק, נערי, אתה יודע?”
“כן. אדוני.”
“טוב, אני לא יכול להגיד שאני מאשים אותך, זה שאישתך נפצעה וכל השאר. אבל אינך חושב שקצת היגזמת?”
“חשבתי שהם הרגו אותה.”
“כן, אני יודע. היא יכלה להיהרג. אבל לא נהרגה. סוף טוב – הכל טוב.” הוא שלף מכיסו מטפחת נייר ענקית, מחה את עיניו ומחט את אפו במרץ רב. “אבל אני אגיד לך משהו – לכולכם, אתה לא היחיד… לשחק בפליפר מדי פעם, ככה קצת… זה דבר אחד. אבל אתה משחק קשוח מדי. זאת אומרת מכוניות הרוסות, פציעות, אישתך בבית חולים. אתם הנערים חייבים להפסיק עם זה מהיום והלאה. זו פקודה, שומע?”
“כן, אדוני.”
לא היה מה להוסיף. פופ עזב, האחות נכנסה והכינה את אנגי לשנת־הלילה. הוא נשק לה, והותיר אותה שוכבת שם, רגועה ומאושרת – ויצא לאיטו החוצה, כשבאוזניו מהדהדות עדיין מילותיו של פופ:
“אתם הנערים…”
אז עתה הוא היה אחד מהם. הוא הוכיח את עצמו. אנגי היתה גאה בו. הם לא יחזרו עוד להטריד אותו….אבל הוא? מה הוא חש? סיפוק מסויים, כן. כזה שאתה חש לאחר שחבטת ביתוש שזימזם ליד אוזנך. לא משהו שיש להתגאות בו… תחושה של אובדן חלק מעצמו, של התכווצות כלשהי בנישמתו…
הוא שיחק עמם משחק משלו – והם ניצחו. הם הציבו לו פתיון אחר פתיון, עד אשר הצליחו לגרור אותו אל בינותיהם… הוא השפיל את עצמו.
הוא פסע במורד מדרגות בית־החולים לעבר מכוניתו החבוטה. איש לא ניראה באופק. הוא ידע שכך יהיה בעתיד. הם לעולם לא ישובו לטמון לו פח. הוא יוכל לנהוג עתה הביתה, ומשם למפעל ולכל מקום שיעלה בדעתו. איש לא ימתין לו במארב. הוא ידע זאת.
מוזר, אך איכשהו הותיר הדבר טעם של תבוסה בפיו.
מאיר סדן הינו איש צבא־קבע ה’שרוף' על מד“ב מזה שנים רבות. דעתו על ספרות המד”ב נחרצת. “בעיני אין ערך רב במיוחד לספרות כלשהיא שאיננה מד”ב," הוא טוען, “אך אין גם ערך לספרות מד”ב אם זו איננה קשורה באופן הדוק למציאות חיינו אנו."
הסיפור ‘המתווך’ נכתב אמנם לפני שנים אחדות, על רקע מציאות מסויימת מאוד (מסעותיו של המתווך ק…), אך נדמה לנו שהוא אקטואלי גם היום.
ככל הידיעות הקשורות בסיכסוך, נפוצה גם זו בכל כוכבי הלכת מיושבי אדם: “מפקיד בכיר בחלליתו של מזכיר המדינה נמסר היום לכתבים, כי הושגה התקדמות מסויימת בפגישתו השניה של המזכיר עם היו”ר צ’יאנג, והוא מביא עמו אגרות אישיות מטעם היו“ר אל הנשיא שרמן ואל הנגוס איסמעיל־סימבה החמישי; כמו כן, הביע הפקיד הבכיר שביעות רצון מאופקת ממהלך השיחות עד עתה, ואופטימיות זהירה לקראת הבאות. כבעבר, טוענים פרשנים מדיניים אחדים כי הפקיד הבכיר המסתורי הוא מזכיר המדינה בכבודו ובעצמו. מזג האויר יהיה מחר…”
למעשה, היה הסיכסוך מורכב ומסובך מכל בעיה אחרת בעברו הדיפלומאטי המפואר של דוקטור קיי. לולא התערבותו, עלולה היתה לפרוץ המלחמה הראשונה בתולדות שביל החלב. מלחמה שבה היו המשתתפים כל בני האדם, על שלושת גזעיהם; מלחמה שהיתה משמידה את תרבויות האדם, הגדולות והמפוארות שבין כל תושביה הנבונים של הגלקסיה. על אף שהעתונות הגאלאקטית אינה מרבה לעסוק בכך, במטרה לצנן את דעת הקהל בכלל ואת דיבורי האדם בפרט, ראוי כי נסקור בקצרה את שורשי הסיכסוך:
האדם הוא הגזע הנבון היחיד בשביל החלב, אשר נושא עדיין בקרבו רגשות לאומניים פרימיטיביים ומנוגדים לכל הגיון קיום בסיסי. לדוגמא, קיים ‘מדע’ בשם אנטרופולוגיה, אשר רק בני־אדם עוסקים בו, וכל מעייניו נתונים לחקר האדם עצמו, על גזעיו. בין תרבויות נבונות אחרות, אין התופעה ידועה כלל, שכן במרבית המקרים תהווה יהירות בלתי נסבלת ורברבנות. בני אדם העוסקים ב’מחקר' זה – לבנים, צהובים ושחורים כאחד, גורסים כי מוצא האדם אחד הוא, ומשותף לכל גזעיו. אך עד 2204 ש"ג (שנה גאלאקטית), טרם הצליחו לזהות את כוכב הלכת האגדי, מולדתם, לפי סברותיהם. העובדות הביולוגיות הפשוטות הן ששלושה מינים דומים אך נפרדים קיימים כיום: האדם הלבן, האדם הצהוב והאדם השחור. על אף הזהויות החיצוניות והפיסיולוגיות הרבות שביניהם, הם אינם מסוגלים להעמיד צאצאים בהרבעות כילאיים, ואינם יכולים לחיות על פני אותם כוכבי הלכת ללא סיועם של אמצעים מלאכותיים. כידוע, חיים האנשים הלבנים על פני כוכבי לכת הסובבים שמשות צהובות, בעוד שהאנשים הצהובים מתקיימים בצורה מיטבית בקרבתן של שמשות אדומות. ואילו השחורים, בשל עמידותם העדיפה בקרינה בתדירות גבוהה, משגשגים סביב שמשות כחולות.
דוגמה מפליאה לשבטיות זו היא הסכם אלדבאראן מ־1746 ש"ג, בו חולקו, בפגישת פסגה בין שליטי שלושת הגזעים, איזורי המחיה עבורם. עצם התופעה שיצורים נבונים ומבוגרים נפגשים כדי לקבוע עובדות שממילא מתקיימות מכח נתונים ביולוגיים יסודיים, היא מגוחכת. על כך כתב הסאטיריקאן הידוע נושיק: “את הגיונו של האדם ניתן לרכוש בצבעים שונים…”
אך נחזור לענייננו, כי הרי אין אנו עוסקים בסאטירה!
הזיק שהצית את הסיכסוך הנוכחי, המאיים על שלום היקום כולו, מקורו בתגלית שגרתית כמעט. ב־2204 ש"ג מצאה משלחת מדעית לבנה שמש צהובה נידחת, אי שם באחת מזרועות שביל החלב. על פני כוכב הלכת השלישי שלה נמצאו שרידי תרבות עתיקה ומפותחת, שנמחתה כנראה במלחמה גרעינית מקומית. החוקרים הלבנים טיהרו חלקים נרחבים בכוכב הלכת (אותו כינו ‘אחת־שתיים־איקס’, מחוסר שם מתאים יותר ומהיותו השלישי מהשמש) משרידי רדיואקטיביות, וחפרו בהריסותיו. חיש מהר פירסמו ממצאיהם, ודיווחו שמצאו את מולדתו של האדם… הלבן, כמובן. אך הפירסום משך בעקבותיו ביקורים של מדענים צהובים ושחורים, וגם הם מצאו שרידים ארכיאולוגיים, שתמכו בטענותיהם ש־X.1.2 מולדתם שלהם הוא!
בכך נפתח הויכוח, שהביא אותנו אל עברי פי המלחמה.
הלבנים טוענים, שהיות והשמש ההיא צהובה, הרי ברור, X.1.2 הוא כוכב לכת שלהם על פי הסכם אלדבאראן, מה גם שממצאים ארכיאולוגיים מוכיחים זאת בעליל. הפגנות המוניות בכוכבי הלכת הלבנים שאגו: “לבן הוא עליון!”
השחורים מצידם, הידועים באדיקותם הדתית הרבה, פיתחו במהירות מדהימה הסבר מדעי כביכול לטענותיהם. אליבא דחכמי הדת שלהם, גזעם הוא פרי שינוי תורשתי מכוון מצד האדם הלבן, אשר חשק בעבדים ויצר אותם בדמותו, אך בעור שחור. לטענת אותם חכמים, קם הנביא מוחמד האגדי, שהיה כידוע שחור, ושיחרר את אחיו מעבדות לחירות ולהגירה המונית לשמשות הכחולות. ועוד, הוסיפו, הרי הנגוס קיסרנו הוא צאצא הישיר של הנביא! מכח עובדות אלה תבעו את X.1.2 לעצמם, כנכס לאומי בעל משמעות דתית עמוקה, ואיימו במלחמת קודש. המוני שחורים באו לתפילות ציבור בכוכביהם, ובסיומן צווחו: “שחור הוא יפה!”
הצהובים, האמונים על לימוד ההיסטוריה האמיתית, כטענתם, גרסו כי X.1.2 שייך להם, כי נתגלה ללא צל של ספק, שראשון יושבי הראש, מאו טסה־טונג הבלתי נשכח, ישב בו בגלות לאחר שנעצר על ידי הלבנים הריאקציונרים, עוכרי שמו של הנביא מארקס. יתרה מזו, טענו, מאו כתב בשנות גלותו שם את הספר האדום, מורה הדרך הבלעדי לחיים. נחילי צהובים כונסו ספונטאנית בככרות הענק שלהם, נופפו בספריהם האדומים וקראו בקול גדול: “צהוב הוא אדום!”
פני הגולגולת של המלחמה נראו כמחייכים.
דוקטור אנרידאני קיי (‘אנרי היקר’ בפי ידידיו הרבים), הוזמן לתווך בין הצדדים לסיכסוך, בזכות נסיונו העשיר כמדען, כמדינאי וכדיפלומאט. באותו זמן שימש כמזכיר המדינה בכוכב הלכת הבכיר של תרבותו, גזע הייט. בני־ייט התאימו לתכלית זו להפליא, בהיותם דמויי־האדם ביותר מכל בניו הנבונים של שביל החלב, בעלי מוח הגיוני לחלוטין ונטולי רגשות ממש. בפי האדם נקראו הייט ‘ענקים’, בשל גודלם הגופני. דוקטור קיי היה קטן־קומה (כשלושה וחצי מטרים תקניים), אך גדל־נפש; מימיו לא הניח לבעיה בין כוכבית, קשה כאשר תהיה, לייאש אותו. זכורה לטוב במיוחד היתה פעולתו להשכנת שלום, לאחר שחללית פגועה מגאחוניה (שבניה הם, כידוע, זוחלים צמחוניים) נחתה בשגגה על פני כוכב הלכת ירוקת, וצוותה הרעב טרף, מבלי דעת זאת, גן של נבטים צעירים, מבני זן הצמחים הנבונים הגדל שם פרא. אכן, איש מתאים בהחלט לכובד המשימה.
לאחר סיבוב השיחות השלישי קבע פגישת פסגה מכרעת, בשטח מטוהר על פני X.1.2. הוא ונציגי הצדדים, על צוותיהם, איכלסו את המלון הנייד שהוחנה שם במיוחד.
היום הראשון הוקדש לסקירת הממצאים הארכיאולוגיים שקובצו במוזיאון משותף ולאחר יממה מייגעת במיוחד, פרש המתווך למנוחה, כאשר הוא חמוש בחומר קריאה מיוחד במינו. “הנה, אדוני!” – קרא האוצר הלבן של המוזיאון, סמוק כולו מהתרגשות, עד כי תמה המתווך אם איננו שייך לעוד תת־גזע חשוך במשפחת האדם הענפה… – “הנה, אדוני! יטול נא כבודו לקריאה הערב, יצירות מופת אלה! הן נמצאו בעומק רב, כתובות בשפה מדהימה, נכתבת באותיות מרובעות מימין לשמאל! המחשב שלנו הצליח לפענח אותן ולתרגמן לגאלאקטית תקנית! אנא ממנו, יטול נא!” – הפציר הזקן החביב, עד שהדוקטור הטוב נכנע לתחנוניו.
והנה היה דוקטור קיי מוטל על מיטתו המחוזקת, נטל אחד התירגומים בסקרנות. חוברת זולת מראה, בעלת שם מוזר שהמחשב לא הצליח לפענחו: ביטנוף… ביטאונוף… שם מוזר ותוכן מוזר ותמוה ממנו! קיי משך בכתפיו והטיל אותה למרגלות המיטה. היצירה השניה היתה ספר קטן, מחולק לחלקים מרובים וקצרים. האוצר הגיע לידי הגזמה בשבחי ספרון זה, עד כי כינהו “יסוד ובסיס לתרבות האנושית!” ואמנם הפתיחה היתה מעניינת בהחלט וקיי החל קורא בעניין ובמהירות. בהגיעו לפרק הששי, סמוך לתחילתו, עצר לפתע וחזר וקרא בשניה ובשלישית, שקע בהירהורים ועולמו חשך עליו… בבקר, לאחר ליל נדודים, התייצב בפני ‘לקוחותיו’, כפי שנהג לכנות את הזקוקים לשירותיו הטובים.
“רבותי, אינני מסוגל לפסוק בעניינכם!” – הודיע בפסקנות, בעצב. האנשים שלפניו הוכו בתדהמה. לאחר שתיקת הלם, פרצו בקריאות שבר:
– “מדוע, בשם אללה הרחום והחנון, מדוע?!”
– “איך תוכל לאכזב אותנו, אדוני המזכיר? הרי זכור לך שאתה כבר הוצאת אותנו מהבוץ פעם, כששלחנו בטעות את דג פישר כשגריר אצל הדגים הנבונים ההם!”
הנציג הצהוב שמר על קור רוח: “תוכל להסביר לנו את דבריך, חבר קיי?”
לראשונה בחייהם היו הדיפלומאטים עדים לביטוי רגשי בפניו של בן ייט: שרירים נעו מרצונם החופשי בפרצוף הגדול – “התשובה פשוטה, רבותי: גם לנו, בני הגזע הייטי, יש מעורבות רגשית בכוכב לכת זה! שמעו זאת!” –
ובתנועת־תיאטרון פתח את הספר הקטן וסימן באצבעו הענקית את הפסוק אשר קרא בקול: “…הנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי־כן…”
בגליון מס' 7 קראנו, מי בהתלהבות ומי בספקנות, על האפשרות של חיי נצח לבני־האדם. אכן, הרעיון אינו חדש, וכבר קנה לו אחיזה בחוגי אנשי־מדע רציניים. המלחמה במחלות הקטלניות השונות ודאי שאינה עיסוק חדש במדע; הוא הדין במאמצים לתיקון נזקים הנובעים מחבלות גופניות. אין להכחיש כי ישנה התקדמות בלתי־פוסקת בשני תחומים אלה. בעשרות השנים האחרונות הפכו גם חקר הזיקנה והמלחמה בה לנושאי מחקר לגיטימיים, וכספים רבים מוקצבים להם. ואכן, מבחינת מדעי הגנטיקה, הגירונטולוגיה, הפאתולוגיה, הכירורגיה וכיוצא בהן, אין אולי סיבה עקרונית לכך, שלא נוכל להתגבר כליל על המוות ביום מן הימים. אך ישנו, לדאבון־לב כולנו, מדע אחר, הסותם את הגולל על רעיון זה ללא שום אפשרות של ערעור, וגוזר כי עלינו לוותר עליו לחלוטין! חיים ארוכים – כן; אלמוות – לא.
מפח־הנפש הכרוך בכך גדול שבעתיים, משום שההכרח לוותר על חיי נצח אינו קשור כלל בשאלה, אם הדבר הוא אפשרי או לאו. גם אם יתברר שהמדע מסוגל להתגבר על בעיות הזיקנה, המחלות, נזקי תאונות וכדומה – גם אז נצטרך להחליט, מרצוננו החפשי – אם גם בלב כבד – שאנו מוותרים על חיי אלמוות.
יתכן שחיי נצח הופכים להיות מעמסה בלתי־נסבלת לאחר כמה מאות שנים מחמת העייפות הנפשית, השיעמום, תחושת התיפלות והשובע הרוחני (ואכן, נכתבו כבר בנושא זה כמה סיפורי מד"ב משכנעים ביותר) – אך לא לזה כוונתי הפעם. גם אם לא נרצה למות, יהיה עלינו להחליט למות. המוות אינו מעין מוצר־לוואי של הטבע, תוצאת־אגב של אמצאת החיים. החיים מחייבים מוות מעצם טבעם ותכנונם, וזאת לא רק משום שבעלי־החיים ניזונים זה מזה, אלא מסיבה עמוקה הרבה יותר.
חיי אלמוות לפרטים של מין כלשהו, פירושם מוות, או לפחות קיפאון של המין כולו! זוהי שרשרת של סיבה ומסובב, שאין מנוס ממנה: המין חי – חיים שיש בהם טעם, תכלית ועתיד – רק כל עוד הוא מתפתח; התפתחות המין תלויה ומותנית בילודה; באין מוות תיפסק, במוקדם או במאוחר, גם הילודה. זהו הגיון פשוט, הנראה פשטני, אך אין מפלט ממנו. המדע הגוזר כך הוא תורת האבולוציה.
הבה נבחן את חוליותיה של שרשרת זו אחת לאחת, ונתחיל באחרונה.
ברור שאם בני־האדם לא ימותו, יהיה הכרח, במוקדם או במאוחר, להגביל את שעור הילודה. בקצב רבייה של שני ילדים בכל דור לכל זוג הורים, יוכפל מספרם של בני האדם בכל דור ודור! בעשרה דורות יגדל המספר פי אלף, ותוך עשרים דורות – פי מיליון. אילו לא היה מוות, היה זוג אחד – אדם וחווה – מגיע לאוכלוסיה של כדור־הארץ כיום (כ־5 מיליארד נפש), תוך 32 דורות בלבד! אם נניח שבתחילת תהליך זה מונה אוכלוסיית כדור הארץ רק מיליארד אחד, הרי כעבור 20 דורות היא תמנה כבר מיליון מיליארדים!
מהר מאד תגיע אוכלוסיית כדור הארץ לרוויה מלאה. גם אם נאכלס את יבשת הציר הדרומי, ואת המדבריות, ההרים וכל האוקיינוסים; גם אם נמצא מקורות בלתי־נדלים של אנרגיה, מזון וחמרי־גלם – גם אז יגיע באחד הימים רגע, שבו לא יהיה יותר מקום על כדור־הארץ. נניח שאותו רגע יקרה רק כעבור 20 דורות, כשכדור הארץ מונה מיליון מיליארדים נפש.
ומה בכך? תאמרו. נצא ונייסד מושבות על פני כוכבי הלכת האחרים!
יפה. נניח שנוכל לארגן הגירה בין־פלאנטרית של מיליארדי אנשים בכל דור; צי עצום של חלליות ענק יעסוק ללא הרף בהובלת בני־אדם לפלאנטות רחוקות יותר ויותר. מה יקרה אז? תוך מספר קטן של דורות נאכלס עד לרוויה את כל כוכבי הלכת שבהישג־יד – הן של מערכת השמש והן של כוכבי־שבת אחרים. אם נניח שבמאמצים רבים נצליח למצוא מיליון כוכבי־לכת כדי ליישב בהם, בצפיפות מירבית, מיליון מיליוני מיליארדים של בני־אדם, הרי כבר בדור הבא יוכפל המספר, ונצטרך למצוא עוד מיליון כוכבי לכת!
ברור שהמילה “דור” איננה חייבת להתייחס כמקובל היום, דווקא לתקופה של 25 שנים. בהיותנו בני־אלמוות נוכל להחליט, שכל זוג מעמיד ולדות רק בהגיעו לגיל 50, או 100, או כל גיל אחר שייקבע. אולם שינוי אורך הזמן הנקרא דור אינו משנה במאומה את החשבון דלעיל. קצב הרבייה אמנם יואט יחסית, אך לגבי בני־אלמוות אין לכך משמעות. התהליך כולו יישאר בלתי־נמנע כמקודם.
בסדר, תאמרו. ובכן נצטרך להסתפק רק בילד אחד לכל זוג, ואולי אף בפחות מזה. ייתכן שרק זוגות נבחרים יורשו להעמיד ולדות. בעצם, יתכן שהרבייה לא תהיה כלל בדרך המקובלת היום, אלא בשיטות אחרות לגמרי שיתאפשרו עם התפתחות מדע הגנטיקה. מכל־מקום, שעור הרבייה יכול להיות קטן מאד, נניח – אחד לאלף או אף פחות מזה.
אכן, מי שאומר כך מתחיל להבין את הבעייה. שעור הילודה חייב אמנם ללכת ולקטון; אך כל הקטנה כזו תועיל רק לזמן מוגבל: בשעור רבייה של אחד לאלף, מספר בני־האדם לא יוכפל בכל דור, אלא בכל 700 דורות בערך. לאחר זמן שוב תתקרב האוכלוסיה לרוויה, ויהיה צורך להקטין עוד יותר את שעור הרבייה, וחוזר חלילה. לאחר כמה שלבים בתהליך זה יהיה ילד יצור יקר־המציאות, ובסופו של דבר ייעלמו הילדים כליל.
לו יהי כן, תאמרו. ובכן – נוותר על הילודה. חיי נצח עדיפים על ההנאה שבגידול ילדים!
על זה אפשר להתווכח; אינני בטוח שכל אדם יסכים עם טענה זו. אך מכל־מקום יש להבין שההולדה איננה רק עניין של מותרות, ואף לא סיפוק של אינסטינקט טבעי גרידא. זהו דבר חיוני שבלעדיו לא תיתכן התפתחותו של המין. ההולדה היא הדרך שבה מתממשים שני הגורמים המאפשרים את התפתחות המין. ביילוד באים לידי ביטוי צרופים חדשים של תכונות תורשתיות הנובעות מן האב והאם, ובנוסף לכך הוא משמש, מפעם לפעם, “שפן־ניסויים” לשינויים שונים בגנים (מוטאציות) הגורמים לתכונות תורשתיות שלא היו קיימות באותו מין עד כה. בלי צאצאים (בין אם המדובר ברבייה טבעית או בטכניקה מלאכותית כלשהי) לא תיתכן התפתחות המין.
המין האנושי יכול להתברך בכך, שבנוסף לכישוריו האינטלקטואליים הוא נתון גם ביכולת בלתי־רגילה של הסתגלות אל תנאי הסביבה. אין הרבה מינים כאלה בטבע, המסוגלים לחיות, ללא מצוקה וגם בלי אמצעים טכנולוגיים מיוחדים – הן בג’ונגלים הטרופיים של אפריקה, אסיה ודרום־אמריקה, והן בערבות הקרח של גרינלנד ואלסקה. כושר הסתגלות זה – שאיפשר לאדם להחזיק מעמד במשך מיליון שנה ויותר, למרות שינויי האקלים הקיצוניים שחלו בכדור הארץ – אינו תכונה של הפרט, אלא של המין כולו, והיא נובעת מעושר התכונות והאפשרויות הגלומות במאגר הגנים שלנו. מספר הצרופים השונים האפשריים מתוך מאגר הגנים של המין הוא כה עצום, עד שברור כי עדיין לא מיצינו אפילו חלק זעיר ממנו – גם אם לא נזדקק למוטאציות חדשות. אך עושר פוטנציאלי זה יילך כולו לטמיון אם נוותר על הרבייה. הרי זה כאילו אמרנו, שבני־האדם החיים כיום הם שיא הישגי המין, כליל השלמות, שאין אחריהם ולא כלום. אנו מוותרים אז מראש על שלל האפשרויות הגלומות באוצר הגנטי שלנו; אנו מוכנים אז להסתפק בגאוני ההווה ובזכרונות על גאוני העבר, תוך זניחה גמורה של כל גאוני הרוח המזומנים לנו בעתיד. במלים אחרות – אנו מוותרים על העתיד למען שימור ההווה.
ייתכן שאם באמת נהיה אי־פעם כלילי השלמות, נוכל להרשות לעצמנו להפסיק להתפתח מבחינה גנטית; אך האם נגיע פעם לשלמות אידיאלית? אם נפסיק את התפתחותנו בשלב מוקדם מדי – היום, או בעוד מיליון שנה – בעוד שמינים אחרים, אי שם ביקום, ממשיכים להתפתח, הרינו גוזרים על עצמנו למעשה גסיסה איטית של המין האנושי. המין, כמו הפרט – בעל־חיים או צמח – כשהוא מפסיק לצמוח ולהתפתח, הריהו מתחיל לנבול.
ייתכן שמבחינה פילוסופית יהיה זה מעשה פשע – מעשה החוטא ל“תכניתו” של הטבע ולמשמעות החיים, ואולי אף לעצם תכליתו של היקום.
אנו מתקדמים לאחרונה בצעדי ענק בכל תחומי המדע; אך ישנן שאלות עתיקות, בתחומים שהם ספק מדע, ספק פילוסופיה וספק דת, שבפתרונן לא התקדמנו אפילו צעד קטן: מה הם, בעצם, החיים? מהי הנפש? מה קורה לנפש כשהחיים כלים? אינני יודע אם אי־פעם נוכל לענות על שאלות אלו; אך ברור כי כל־עוד אין אנו יודעים את התשובה להן, תהיה זו מצידנו פזיזות ילדותית להחליט כי ברצוננו לוותר על המוות.
מר הלוי אהוד מתבקש להתקשר בדחיפות למערכת 'פנטסיה 2000’ – טלפונית או במכתב. תודה.
סמכויות המערכת
למה אנו רוצים בו? – וכוונתי כמובן למאמרו של אלכס המל, ‘למה אנו רוצים בהם’ (גליון מספר 6). לשם מה צריכים אנו לסבול סגנון כתיבה כגון: “…איבדתי חלק מהקוראים, ואני שמח להמשיך בחברה טובה.” או “…אלה המנסים ‘לטפל’ או ‘לעזור’ לבני אדם ‘להבין את עצמם’ במידה זו או אחרת של מוזריות.” וכן, מדוע אנו זקוקים ל’מידע' שאין לו כל בסיס, כגון: “רוב רובם של המשתמשים (בהאלוצינוגנים) הם קוראי מד”ב נלהבים?"
חושבני שהמערכת חייבת להשתמש בסמכויותיה, ולמנוע מדברים מעין אלו להופיע מעל דפיו של הירחון. בתקוה שדבר מעין זה לא יישנה
איתן דור־שב, הרצליה פיתוח
אחת הדרכים בהן משתמשת המערכת בסמכויותיה, היא בהחליטה לפרסם מכתבי קוראים ה’קוטלים' חומר שהתפרסם בירחון… וכמובן, לסנן את החומר הספרותי המוגש…
מד"ב ישראלי – כן או לא
בכוונתי לחלוק על גיא נבו (מכתבי קוראים ‘פנטסיה 2000’ מס' 7) אשר דורש קיצוץ במספר ספורי המד“ב הישראליים. לדעתי יש דווקא להגביר את כמות המד”ב המקומי. האם לא נעסיק אסטרונומים מפני שאלה של בריה“מ וארה”ב טובים יותר? (היתה זאת רק דוגמא כמובן) ודאי שנעסיק וגם נעשה מאמץ להשיג את רמת הידע של הטובים מאיתנו. יש לשער אמנם שרמת הירחון תרד אם יגדל מספר ספורי המד“ב הישראליים (בכל אופן לדעתו של מר נבו) אולם אחרי זמן, של כשלונות או הצלחות מועטות, תעלה רמת המד”ב הישראלי במאוד (זו תקוותי, בכל אופן).
אבישי יהודאי, קרית ביאליק
נהניתי מאוד מקריאת הגיליון השישי. הסיפורים שבו בלטו בצורה משמעותית מבחינת רמתם. כל סיפור וסיפור בחוברת זו (אם כי דן באספקט שונה) היוה יצירת אמנות על רמה גבוהה (להוציא את ‘רוב מהומה על לא מאומה’ של בוב אוטם).
אני מקווה כי מקורותיהם של סיפורים כאלה לא יתדלדלו והחוברת תשאר ברמתה הנוכחית, ואף תעלה אותה.
בהזדמנות זו הייתי רוצה לציין את עריכתה ועיצובה המצויינים של החוברת. אפילו סוג הנייר וגודל הדפים תורמים להנאתו של הקורא.
חיים חכם, תל כביר
באשר למחמאות למערכת – הסמקנו קשות. את המחמאות למעצבות הגרפיות של ‘פנטסיה 2000’ העברנו אליהן בלווית הסכמתנו המלאה.
חיי כלב
אינני מבין את המניעים שהביאו להקצות עשרה עמודים מגליון מס' 7 לסיפור ‘צער בעלי־חיים’ מאת עמיחי ברנדס.
הרעיון שעליו מבוסס הסיפור אבסורדי ביותר, ואני תמה כיצד זה לא מנעו עורכי העיתון את הופעתו בעיתון, ולו רק בגלל סיבה זו. על־פי הגדרתו של אסימוב באותו גליון (במאמרו ‘טרוף רדת ליל’, “מדע בדיוני עוסק באקסטרפולציות, בהשלכות מהמצב הנוכחי של ידע מדעי וטכנולוגי”. אם נרצה להפוך אדם לכלב (למשל) באמצעים גנטיים, בהנחה שאכן נצליח בכך אי פעם, נוכל לעשות זאת רק בעובר שטרם החל בהתפתחותו, ולא באדם מבוגר. אין שום אפשרות גנטית לשנות אדם מבוגר בצורה כל כך דראסטית באמצעים גנטיים, אלא אם כן כל תא ותא יותאם לתפקידו החדש, ודבר זה עלול לקחת שנים רבות, בהתחשב במספר התאים בגוף האדם, ויש להניח שאותו אדם ישבוק חיים לכל חי לאחר מלאות לו 120, או זמן רב קודם לכן.
מלבד זאת, הרעיון ששינוי כה קיצוני בצורתו החיצונית של האדם לא יהיה כרוך בשינויים במוחו, הוא שטות שכל פסיכולוג מתחיל ימהר לדחותה. האם סבור עמיחי ברנדס שאין כל קשר בין מוחו של האדם לבין גופו, וששינויים כה קיצוניים לא יגרמו לבעיות פסיכולוגיות ולעיוותים נפשיים חמורים?! ההוכחה הפשוטה ביותר היא בעיותיהם הנפשיות של אנשים שרק חלק מגופם לא מתפקד כיאות, בעיות עמן מנסים הפסיכולוגים בני־זמננו להתמודד. הכותב השכיל להביא בכתובים מאבק נפשי של פרופסור סקוויג בנושא היחס לכלב מדבר, אך לא השכיל לשער מה תהיה הרגשתו של כלב המדבר אל אדם, מה גם שאותו כלב היה, לפי הסיפור, בן אדם לכל דבר רק חדשים ספורים קודם לכן.
יואל ברין, ירושלים
שאלות רטוריות
למרות היות ‘פנטסיה 2000’ ירחון רציני שמורגשת בו דאגה הן לטיב החומר והן לצורת פרסומו, בולט בו פגם אחד: בחלק מהמכתבים המפורסמים נשאלות על־ידי הקוראים שאלות בקשר לירחון אבל משום מה לא זוכות הללו לשום התייחסות, וגם מציעי ההצעות הקשורות בירחון נשארים מקופחים. האם כה קשה למערכת להתייחס לקוראים אלו? ואם לא, אזי מדוע מפרסמות שאלות והצעות אלו כרטוריות?
גופמן יוסף, נתניה
עיון בגליונות קודמים של ‘פנטסיה 2000’ יוכיח כי מדי פעם לוו מכתבי קוראים בתגובת המערכת. כמו כן נשלחו תשובות אישיות לקוראים שהציעו הצעות מעשיות, או ששאלו שאלות ספציפיות (גם כאלה שמכתביהם לא פורסמו בירחון). ככלל, מתייחסת המערכת בכובד ראש לכל הצעה או ביקורת. אינך מצפה בוודאי שבסוף כל מכתב תודפס תשובה בנוסח ‘לקחנו את הערותיך לתשומת לבנו’? בכל אופן, לקחנו את הערותיך לתשומת לבנו…
מד"ב או דמיון חולני
קשה שלא להגיב על סיפורו של הרלן אליסון ‘ציפור המות’ (גליון מס' 6). לדעתי פרסום זה מקומו לא ב’מדע דמיוני' אלא ב’דמיון חולני'. בעיתון המודפס בעברית, והמיועד לקהל קוראים ישראלי, אפשר להמנע מגילויים בוטים של חילול השם, פגיעה בתנ"ך או בערכי היהדות. אביע בקיצור:
1. ציטוטים ופרשנות מן התנ"ך לוקים בהכוונה מרושעת שאולי נובעת מבורות יותר מאשר מהשקפה. יש ביהדות הסברים יותר טובים מדוע נתן השם לאדם גם את האפשרות לבחור בחטא (וכמובן לבוא על ענשו).
2. כוחו של הנחש רק בהסתה או פיתוי. יחוס כוחות נוספים לזוחל זה מחזירנו לפנטסיה 2000 שנה לפני הספירה, שאז האמינו בריבוי כוחות ואלים, ואולי משהו מזה התגנב גם לתנ“ך בפסוק המאזכר את ה”לויתן, נחש הבריח".
3. ייחוס כוחות נפש לאמא אדמה מחזיר אותנו לתקופת עובדי האלילים, עובדי השמש והירח, לפני אברהם אבינו, ומשהו מתרבות מצריים העתיקה.
שטיינבוק עוזיאל, באר שבע
יותר מאמרים – יותר צבע
הנני קורא נלהב של מדע דמיוני. לדעתי הירחון ‘פנטסיה 2000’ מהווה חידוש בתחום הספרות העברית בכלל והפתעה נעימה לקוראי מדע דמיוני בפרט. יש לשבח לא רק את השפה הנאה בה נכתבים הסיפורים (על פי רוב, תרגומים), אלא גם את העריכה הגרפית הנאה.
אך על ירחון כזה לצעוד צעד אחד קדימה, לראות את הקורה סביבו בתחום המדע הבדיוני ולנסות לצפות את דרישות העתיד. (הנני קורא בתחום זה מזה עשרים שנה, ללא הגזמה.) יש בירחון מדור למדע טהור, אך יש צורך להכניס מדור נוסף לתעופה וחלל. על מדור זה לעסוק בסוגי הנעה חללית קונבנציונלית־רקטית, על עקרונותיה היסודיים. לאחר מכן ניתן להרחיב ולדון בהנעת פלסמה, הנעה יונית, פוטונית וכו'. הקושי כאן הוא למצוא את המאמרים הנכונים. מדור אחד יכול להיות מוקדש לנושאי טכנולוגיה וביולוגיה ולפעמים ניתן לשרבב מאמר הנלקח מחוברת מדע טהור בתחומים הנ"ל. כדאי שצילומים יתלוו למאמרים ולמדורים השונים.
אני מניח שרוב הדברים שהזכרתי כאן ידועים לכם, אך עלי לציין אותם כי זאת החוברת שברצון הייתי קורא. הנוער יתלהב מעצם הרעיונות בסיפורי המדע הבדיוני, אך עליו להכיר גם את הצד המעשי של הרעיונות.
חיים סני, באר־שבע
אני מאד שמח להודיע לך כי העתון פנטסיה 2000, מאד מוצא חן בעיני, אולם יש לי הערה בקשר לתוכנו: הירחון הוא ירחון מדע בדיוני והייתי מבקש כי תשימו את הדגש על המדע. כלומר, לפרסם הרבה יותר מאמרים כמו של איזאק אסימוב, יותר כתבות בנושאי עתידנות, ולהפחית את מספר הסיפורים. (או – להגדיל את העיתון ולא להפחית ממספר הסיפורים). יש לי עוד בקשה קטנה – והיא שתוסיפו יותר צבע לעיתון (ואולי גם פוסטר באמצע).
ארז איכילוב, ת"א
המערכת נוכחה לדעת שבערך מול כל קורא המבקש להגדיל את כמות המאמרים והכתבות המדעיות, יש אחד לפחות המעדיף דווקא לצמצמה ולהרבות בסיפורים. נראה לנו שהגענו לאיזון סביר בנושא זה, אם כי ברור שתמיד אפשר לבחון את הנושא מחדש – וזאת, כמובן, לפי תגובותיכם.
באשר להגדלת מספר העמודים ולהוספת צבע – אנו מקווים שהדבר יתאפשר בעתיד.
מדע בידיוני…
למרות שלדבריכם זכו סיפורים כמו ‘זמן לא רב לפני הקץ’ מאת לארי ניבן (גליון מס' 5) לפופולריות רבה, עדיין אינני מבינה מדוע נכלל סיפור זה במסגרת מד“ב. אותה שאלה מטרידה אותי גם באשר לסיפור ‘5271009’ מאת אלפרד בסטר, וכן סיפורי הרפתקאותיו של הפסיכולוג ד”ר מנלי דיפרצ’ר (מאת אלן נלסון), ‘המצלמה אינה משקרת’ מאת רוברט בלוך, וכו'. הרי באותה מידה אפשר להביא את סיפורי ‘אלדין ומנורת הקסמים’ או את ‘שלגיה עם המראה המדברת’.
ענת רשף, קרית אונו
הוויכוח בין חובבי מד“ב ‘מדעי’ לבין חובבי פנטסיה ימיו כימי המד”ב, וכפי הנראה יהיה זה וויכוח נצחי. ז’אנר המד"ב כפי שהוא מקובל כיום (ואין זה משנה שהשם ‘מד"ב’ הינו יותר ‘היסטורי’ מאשר מציאותי; ושאולי שמות כמו ‘ספרות דמיונית’ או ‘ספקולטיבית’ הולמים יותר), כולל זרמים שונים ומשונים. בתוכם מצוי גם זרם ‘הפנטסיה’ שרכש לו מיליוני קוראים נלהבים בעולם כולו (ראה ‘ההוביט’ מאת טולקין), והמעורר שאט־נפש בקרב חלק ניכר מחסידי סיפורת המדע ‘הטכנית’. אנו משתדלים כמיטב יכולתנו, לפרסם במגזין סיפורים המייצגים זרמים שונים, ואשר לפי דעתנו אפשר ליהנות מקריאתם – גם בלי להדביק להם תוויות ולסווגם בצורה מדוקדקת (את זאת נשאיר לחוקרי הספרות…).
מנוי בחו"ל
ברצוני לשאול, האם ניתן לחתום על מינוי שנתי לחו"ל על ‘פנטסיה 2000’?
אורית שחם, באר שבע
התשובה חיובית. קורא המעוניין לקבל את המגזין בדואר ים לחו“ל יוסיף 50 ל”י לדמי המינוי.
- עתליה יופה
- שולמית רפאלי
- יוסי לבנון