מאמר זה פורסם בשעתו בכתב־העת ‘מחשבות’ שבהוצאת חברת המחשבים י.ב.מ. – בישראל. נראה לנו שיש במאמר עניין מיוחד לקוראי ‘פנטסיה 2000’, ולאור תפוצתו המוגבלת (לצערנו) של ‘מחשבות’, החלטנו לפרסמו כאן – באדיבותו של עורך ‘מחשבות’ מר צבי ינאי.

הסיכוי, או חוסר הסיכוי, להקנות למכונה אינטליגנציה הוא אחד מאבני המחלוקת המפלגות את מומחי הקיברנטיקה למן הופעתו של מקצוע מדעי זה. יש הטוענים, כי כאשר יצליחו לפתח תכניות־מחשב בעלות כושר למידה עצמי מתקדם – נהיה עדים להופעת תכונות אנושיות במכונה, כמו תודעה, אינטואיציה ותבונה.

יש אחרים, השוללים אפשרות כזאת מכל וכל. מה אומרים אנשי ביניים? כותב נורברט וינר: “אני טוען שאותם פסיכולוגים, המותחים קו בל יעבור בין הרגשות של האדם לבין אלו של אורגניזמים חיים אחרים, וכן בינן לבין תגובות של מנגנונים אוטומטיים מודרניים, ראוי להם שיזהרו בשלילתם ובהתנגדותם, כשם שראוי לי להיזהר בהנחתי.”

קשה ליישב את המחלוקת, כיוון ששני הצדדים מסתמכים במידה שווה על אקסטראפולציות. יתר על כן, הנושא עצמו רווי מטען אמוציונלי כבד, שאת שורשיו ניתן למצוא בחלוקה המסורתית של האדם לגוף ורוח – כאשר הגוף הוא תהליך כימי מוגדר ואילו הרוח – תהליך ערכי. מכאן המסקנה, שאף סארטר שותף לה, כי התודעה, הרוח, החשיבה, אינן יכולות בשום פנים להתפתח מחומר.

מחבר המאמר ‘תרבות הרובוטים, סימן שאלה’ (בעל הפסידונים אופטרידס פרימיגניוס), שהוא אישיות ישראלית מוכרת בתחום המחשבים, סוקר את המדומה והממשי בעולם הרובוטים. תוך כדי ניתוח טיבעם של תשעת הרובוטים המופיעים בספרו של איזאק אסימוב, ‘אנוכי הרובוט’, מתעכב בין השאר המחבר על הרובוט קיו־טי־1. רובוט זה, השוכן בתחנת חלל נידחת מגיע למספר מסקנות לוגיות (מבחינתו) מעניינות. למשל: לא בני אדם על פני כדור הארץ אחראים לקיומו ולפעולתו, אלא מתקן מסויים להמרת אנרגיה, אשר יצר את בני האדם כיצורי ביניים ליצירת רובוטים מושלמים. הנקודה המעניינת היא, שאין אנשי התחנה מצליחים להוכיח לו את טעותו, כשם שהוא אינו מצליח להוכיח את צדקתו. מחבר הרשימה רואה בהתנהגותו של קיו־טי־1 אלגוריה להשתלטותן של דוגמות דתיות ואחרות על חייהם של בני אדם. אך נראה שישנו גם הסבר נוסף, פרובוקטיבי יותר, העשוי לערער לא רק את הגיונו של קיו־טי־1, כי אם גם לעורר ספק במסקנות המדעיות שלנו, המשקפות אולי יותר את מגבלות השכל האנושי מאשר את תמונת העולם האמיתי.

סיר ארתור אדינגטון, הפיסיקאי־פילוסוף הנודע, מספר את הסיפור הבא: אי שם באוקיאנוס חי לו מין של דגים שטוחים בעל שני ממדים בלבד. ברגיל שוחים דגים אלה בקו ישר, אך מצוי אזור אחד, שבהתקרב אליו הדגים היו שוחים סביבו במעגלים. דג חכם אחד הסביר את התופעה המשונה בקיומן של מערבולות הגורפות כל גוף שקרב אליהן. אך כעבור זמן נמצאה תיאוריה טובה יותר שהסבירה, כי הדגים נמשכים אל דג גדול ואדיר השקוע בתרדמה בלב אותו אזור. תחילה נתקלה התיאוריה בחוסר אמון, אך עם הזמן אושרה בדייקנות מופלאה, ע"י ניסויים שונים. נמצא, למשל, שכל דג נמשך אל הדג הגדול בכוח פרופורציונלי לגודלו. תיאוריה זו הניחה את דעתם של הדגים, חרף חילוקי הדעות בדבר מהותו של כוח המשיכה עצמו. אך בוקר אחד בהיר התעורר אחד הדגים לעובדה, כי אם כוח המשיכה פועל באופן שווה על כל הדגים, הרי שהיה צריך להטות דגים גדולים במסלול שונה מאשר דגים קטנים. הדג הנועז החל לחקור בקפדנות את המסלולים ולבסוף הגיע למסקנה מפתיעה: במקום הדג האדיר מצוי אי עגול – אותו אין בני מינו יכולים לגלות בגלל דו־ממדיותם. עם זאת, כל אימת שדג קרב לאי הוא נאלץ להטות את מסלולו לאורך קשת האי, אף כי הוא מתאמץ בכל כוחו לשחות בקו ישר.

כך נפתרה תעלומת המשיכה המסתורית, שהכתה גלים גבוהים בעולם הרגוע של הדגים הדו־ממדיים.

אנשים רבים כבר מכירים רובוט אחד, אנגרוב שמו, שהוא כנראה החכם שברובוטים בני גילו. הוא נולד ב־1969 במשפחה טובה של מדענים, במכון המחקר של סטנפורד בקליפורניה. יש לו רגליים לתנועה, ידיים להזזה ועיניים לצילום, אבל איברים כאלה היו כבר לרבים מאבותיו. תפארתו של אנגרוב היא מוחו, שאינו בקודקודו. מוחו של אנגרוב הוא מחשב המופעל על ידי תכונה מיוחדת. פונים אל אנגרוב באנגלית, באמצעות מסוף. אפשר למסור לו אינפורמציה לזכרון, להציג לו שאלות לתשובה ולתת לו פקודות לביצוע. הקלט נמסר לתוכנית המנתחת אותו ניתוח תחבירי עמוק. הניתוח נמסר לתוכנית אחרת המתרגמת את הקלט המנותח לשפה לוגית מסויימת. את הנוסחות הלוגיות המתקבלות מעמתים עם נוסחות לוגיות אחרות המשמשות כ’תמונת־העולם' של אנגרוב. תמונת־העולם שלו כוללת אינפורמציה שנמסרה לו קודם לכן אודות יכולת התנועה שלו, אינפורמציה שהוא קולט בעזרת עיניו הרואות את סביבתו וכן אינפורמציה שנמסרה לו קודם לכן, במסגרת שיחות־חולין עם בני־אדם, אודות העולם. אם האינפורמציה החדשה המגיעה אל אנגרוב היא, לדוגמה, פקודה לבצע תנועה מסויימת, הוא מנסה להוכיח – באמצעות תוכנית להוכחת משפטים מתמטיים – שאכן הוא יכול לבצע את התנועה האמורה. אם מגיעה אליו שאלה, הוא מנסה להוכיח שיש לו תשובה עליה, וכן הלאה. את תגובותיו המילוליות מוסר אנגרוב בעזרת תוכנית ליצירת פסוקים באנגלית, שהיא תוכנית לתרגום מן השפה הלוגית האמורה של השפה האנגלית. תגובותיו המוטוריות של אנגרוב – התנועות וההזזות – נקבעות על ידי תוכניות המחשבות את המסלולים המתאימים, והן מוצאות אל הפועל בעזרת מיכשור מתאים.

תוכנית מוחו של אנגרוב נראית מרשימה. האם גם התנהגותו הגלוייה היא כזאת? נתבונן בדוגמה למעשיו (בתרגום):

המַרְאֶה:

שני אנשים יושבים ליד מסופים בחדר הרובוט בו מפוזרות קוביות ויתדות.

השעה: 2.45 אחה"צ

איש א': פסע עשר פסיעות קדימה.

רובוט: אני יכול לפסוע רק חמש פסיעות כי יש מולי קיר.

איש א': הבא לי קופסה קטנה בשעה 3.00 אחה"צ.

רובוט: יש שתי קופסאות קטנות.

איש א': הבא לי את הקופסה הקטנה יותר.

רובוט: או.קי.

איש ב: האם תדחוף קופסה קטנה?

רובוט: אני אדחוף את הקופסה בשעה 3.00 אחה"צ.

השעה: 3.01 אחה"צ.

רובוט: הבאתי לך קופסה קטנה.

איש א: תודה לך.

כשיחה אנושית זוהי, כמובן, שיחה של מה בכך, אבל אנגרוב משתמש במהלכה במיטב כשריו, בכל תוכנת־מוחו ובכל סוגי האינפורמציה שלרשותו. אפילו התשובה הראשונה שלו כשלעצמה דורשת ממנו שימוש בכל המרכיבים של התוכנה שלו. מאחרי שתי האותיות של התשובה השלישית שלו מסתתר חישוב לא פשוט של מסלול התנועה של אנגרוב ממקומו אל הקוביה הקטנה ביותר ומשם אל ‘המפקד’, מבלי לרמוס את החפצים הפזורים בחדר, וללא תנועות מיותרות. את מקומו של כל חפץ קובע אנגרוב על סמך ראות עיניו.

לתוכנת־המוח של אנגרוב מרכיבים בלשניים, לוגיים, מתמטיים ואחרים. חלק מן המרכיבים הללו הם המשוכללים ביותר מבני סוגם, כך לדוגמה, תוכנית ההוכחה היא זו של גרין ורפאל והיא החזקה והיעילה ביותר בתוכניות המנסות להוכיח טענה מתמטית אחת מתוך קבוצה נתונה ש•ל טענות מתמטיות אחרות. אף על פי כן, יכולתו לבצע משימות של מה בכך מוגבלת באופן מפתיע. למרות שהוא מסוגל לבצע את שבע המשימות הראשונות ברשימה הבאה, אין הוא מסוגל לבצע את השלוש האחרונות, למרות שהוא מבין אותן (קולט ומתרגם):

• עצור.

• פנה לאחור.

• התקדם שלושה מטר.

• פנה ימינה ב־45 מעלות.

• גש אל המנסרה האדומה הגדולה.

• גלגל את הקרונות אל השולחן.

• אסוף את כל הקוביות אל מרכז החדר.

• דחוף את הקופסה השחורה על פני השולחן.

• הזז את היתד המונחת בצדו השמאלי של השולחן.

• סקור את משרדו של ג’ון.

יש להניח שאחד מצאצאיו של אנגרוב (או אולי הוא עצמו) יבצע גם את שלוש המשימות האחרונות. ייתכן שהוא עצמו כבר מבצע בימים אלה משימות מורכבות מעט יותר מאלה. מכל מקום, כושרו לבצע משימות אנושיות של מה בכך אינו מרשים. האם הוא עתיד להרשים?

שאלה דומה העסיקה את האגודה הבריטית לאינטליגנציה מלאכותית ולסימולציה של התנהגות. לאמיתו של דבר בטוחים עורכי העלון של אגודה זו, שרובוטים אינטליגנטיים עתידים להופיע ביום מן הימים, אלא יש חילוקי דיעות בדבר התאריך. הם ערכו, איפוא, משאל בין חברי האגודה ואחדים מן החוקרים בארצות־הברית, בדבר מספר השנים שעלינו להמתין להופעתו של הרובוט האינטליגנטי הראשון. חוקר אחד, שחשב על מנגנון הבקרה של מנוע־הקיטור הראשון כעל מנגנון הראוי לתואר ‘אינטליגנטי’, השיב – “200”. שאר התשובות התפלגו כך:

הממוצע של תקופת ההמתנה הצפויה היה 28 שנים. כולנו זוכרים שבשנת 1957 התנבא אחד מאבות האינטליגנציה המלאכותית – הרברט סיימון – להופעתם של רובוטים אינטליגנטיים תוך 10 שנים. הוא ציין במדויק מה עתידים הרובוטים הללו לעשות – לנצח בשחמט את אלופי העולם, לגלות ולהוכיח משפטים עמוקים במתמטיקה, לכתוב יצירות מוזיקליות שהערך האסתטי שלהן לא יהיה מוטל בספק וכיו"ב – וכל הנבואות הללו נתבדו. מבחינה זו מהווה התוצאה הממוצעת של אותו משאל התקדמות – המדובר ב־28 שנים ולא ב־10, למרות שהמדובר ברובוט אינטליגנטי בעלמא ולא ברובוט בעל כשרים מסויימים המצריכים אינטליגנציה. אולם ההתקדמות מ־10 ל־28 היא קטנה מכפי שנדמה במבט ראשון. אם מנתחים את תוצאות המשאל לפי מספר השנים בהן עוסק כל אחד מן המשיבים באינטליגנציה מלאכותית או בסימולציה של התנהגות, מתברר שככל ששנות העיסוק המקצועי רבות, כך בממוצע קטן מספר שנות ההמתנה הצפויות. בין העוסקים בכך למעלה מ־6 שנים, רק אחד מדבר על 50 שנה ואילו 13 (מבין 15) מדברים על 25 שנים לכל היותר, וביניהם 6 המדברים על 10 שנים לכל היותר. הממוצע בקבוצה זו הוא 19 שנות־המתנה.

אינני סבור שיש להתייחס ברצינות לפרטי התחזיות. כיצד מגיעים למסקנה שרובוט אינטליגנטי צפוי תוך 18 שנים? 18, ולא 20 ולא 15. אחד מעמיתיו של הרברט סיימון – וולטר רייטמן – סיפר בהרצאה, שפגש אחד מחבריו, אותו לא ראה זה חמש שנים. “ובכן” – שאלו החבר – “כיצד מתקדמת כתיבת הרומן שעמדת לחבר בעזרת מחשב?” רייטמן הסתכל על חברו בהפתעה של ממש – “האם אני אמרתי אי פעם שאני עומד לכתוב רומן בעזרת מחשב?” “בוודאי”, – היתה תשובת החבר, שמיהר והוסיף גם תיאור מפורט של הדרך בה אמר לו רייטמן בשעתו שהוא עומד לבצע את המלאכה. מסתבר, אם כן, שהעיסוק במדיניות־מחקר אינו שונה בעיקרו מהעיסוק ב’סתם' פוליטיקה, ובשני המקרים המטרה העיקרית של ההבטחות היפות היא לשחד את המצביעים.

תחזיות מיוחדות במינן אנו מוצאים בספרי המדע הבדיוני. ספרו של הכימאי־הסופר איזאק אסימוב – 'אנוכי הרובוט’ – מתואר בפרסומת ומתקבל על ידי קוראיו כ’סידרת ספורים מוזרים ומרטיטים על החיים עלי אדמות בעתיד לבוא, כאשר הרובוטים יגיעו לשכלול כזה שיוכלו להתקומם ולתפוס את השלטון. זהו הרומן הקלאסי על תרבות העתיד, הנשענת על מנגנוני עזר מכאניים מסובכים והחיה בצל איומם."

ספרו של אסימוב נפתח במובאה מתוך המדריך לרובוטיקה, מהדורה 56, 2058 לסה"נ – "שלושת חוקי הרובוטיקה:

1) לא יפגע רובוט בכל אדם שהוא, ולא יאפשר ע"י מחדל מצידו שייגרם נזק לאדם.

2) ימלא רובוט אחר כל הוראה שתינתן לו ע"י בני־אדם, לבד מאותם המקרים שמילוי הוראה כזאת יעמוד בסתירה לחוק הראשון.

3) חייב רובוט לשמור על קיומו כל עוד שמירה כזאת אינה עומדת בסתירה לחוק הראשון או לחוק השני."

לאחר מכן באים תשעה סיפורים על מעשיהם של רובוטים – אינטליגנטיים מאוד, ללא ספק. כתחזית על תרבות העתיד זהו ספר מאוד מאוד קלוש ומפוקפק; גם האופטימיסטים הגדולים ביותר שבין אנשי האינטיליגנציה המלאכותית לא יעזו לנבא שתוך חמישים שנה תעמודנה לרשותנו אומנות־ילדים מוצלחות, מנהלים יעילים של תחנות־חלל ומדענים יוצרים, כולם רובוטים. נראה לי שהפרסומת המתארת ספרי מדע בדיוני כתחזיות לא לגמרי פרועות עושה שירות רע מאוד לספרים אלה, לפחות לספר שלפנינו. תארו לעצמכם שהספר ‘1984’ מתואר כסיפור עלילה על מה שעתיד לבוא במדינה אירופאית מסויימת בשנה זו, כאשר השלטון הטוטליטרי של האח הגדול יגיע לשכלול כזה ש… או תארו לעצמכם שהספר ‘חוות החיות’ יתואר כמעשה מוזר ומרטיט על החיים בחווה בעתיד לבוא, כאשר החיות תגענה לשכלול כזה ש…

אני טוען שהפרשנות המתאימה לסיפורי ‘רובוטיקה’ כדוגמת ‘אנוכי הרובוט’ של אסימוב אינה צריכה להיות שונה בעיקרה מהפרשנות שאנו נותנים לסיפורי ‘היסטוריה’ כדוגמת ‘1984’ ולסיפורי ‘זואולוגיה’ כדוגמת ‘חוות החיות’ של אורוול. כולם ספרים על בני־אדם, על האנושות כפי שהיא בימינו, אלא שבכל אחד מהם משתמש המחבר בטכניקה סיפורית אחרת כדי לומר מה שיש לו לומר על התופעות האנושיות. בספריו של אורוול קל לפענח את המסופר – החזיר נפוליון הוא כמובן סטאלין, מר פרדריק משדה־עמלק הוא היטלר ומר פילקינגטון מיערות־השועל הוא סימלן של ארה"ב. סוסי־העבודה הנאיביים מייצגים את העמלים הרוסיים התמימים והמאמינים, ואילו הכלבים המרושעים של החזיר השליט, מי הם אם לא מייצגיו של שרות־הבטחון הפנימי הידוע לשימצה. גם הדתות השונות זוכות לייצוג מסויים, בדמותו של העורב משה. וכן הלאה וכן הלאה. בספרו של אסימוב מלאכת הפיענוח קשה יותר. כאן לא מיוצגים אישים או מדינות, אלא אספקטים של התנהגות אנושית רגילה. הרובוט מסמל אדם שמרכיב אחד של אישיותו השתלט עליו בדוחקו את רגליהם של כל שאר מרכיבי האישיות האנושית.

הרובוט קיו־טי־1 הוא בעל תודעה עצמית, וכפילוסוף דקרט בשעתו הוא מגיע למסקנה שהוא קיים מכיוון שהוא חושב. ההנחה שהגורם לקיומו הוא אדם מכדור הארץ נראית לו בלתי סבירה, ובמקומה הוא מאמץ את ההנחה שמיתקן מסויים להמרת אנרגיה הוא ‘האדון’, הוא שיצר את בני־האדם כיצורי ביניים בדרך ליצירת הרובוטים המושלמים…

הוא דוחה כל טענה בדבר קיומם של יצורים אנושיים נוספים על הטכנאים הנמצאים יחד איתו בתחנת־חלל נידחת, כל טענה בדבר קיומו של כדור־הארץ (“חומר שחור הנמצא מיד מחוץ לזכוכית והמנוקד בנקודות קטנות וזוהרות… המכוון שלנו שולח קרניים לכמה מן הנקודות… נקודות אלה זזות והקרניים זזות כדי לעקוב אחריהן…”

– זהו הסברו לתופעה של הופעת כוכבים בשמיים) וכן הלאה. הוא דוחה את הטענות הללו ונותן לכל התופעות שהן מסבירות הסברים משלו; ההסברים הללו עיקביים, אם כי לדידנו הם בלתי־סבירים לחלוטין. בסופו של דבר הוא עובד – באופן דתי – את ממיר־האנרגיה, אם כי חוקי־הרובוטיקה שלפיהם הוא בנוי אינם מאפשרים לו לנהל את תחנת־החלל, אלא בצורה שתשרת כראוי את בני־האדם. אין לי ספק שהפרשנות המתאימה לסיפור מעשיו של קיו־טי־1 היא זו הרואה ברובוט את הסמל השתלטותן של דוגמות־דתיות או אחרות – על חייהם של בני־אדם. כשאנשים מאמצים לעצמם תיאוריה כלשהי, הם מסוגלים ליישב אותה – כך או אחרת – עם כל תופעה העולה על הדעת כראיה נגד התיאוריה. הם מוסיפים הנחות מיוחדות, מסתייגים במפורש מחוקים כלליים, בונים מגדלים שלמים של תירוצים – עיקביים להפליא, מסובכים להפליא, תפלים להפליא. תופעה זו מוכרת לנו – מתולדות התיאולוגיה היהודית שביקשה ליישב כל עובדה עם פסוקי התורה ושאר כתבי הקודש, מתולדות התיאולוגיה הנוצרית, שהעלתה אנשים על המוקד מפני שמה שאמרו לא התאים לפיסקה כלשהי וגם מתולדות התיאולוגיה הקומוניסטית שאת כתבי הקודש שלה כתבו מרכס וסיעתו.

הרובוטים הדוגמטיים של אסימוב אינם מסוגלים להרע לבני אדם, מפני שכך הם בנויים. אולם צא וחשוב על בני אדם, דמויי רובוטים דוגמטיים, שהדוגמות שבידיהם אינן נשלטות על ידי חוקי הרובוטיקה שאינם מאפשרים להם להרע לאדם. הדוגמות הללו מצטרפות אצל בני התמותה אל חוקים שאינם מאפשרים להם לעצמם, אך מאפשרים להם לרדוף בתאוותנות אחר השלטון, הבצע והכבוד, כשהם מרעים לזולתם מלוא חופניים. הרובוט ארבי־34 הינו טלפאת, קורא מחשבות, ומכיוון שהוא מצווה לא לפגוע בבני־אדם הוא משקר להם בלי־גבול, כדי לגרום להם קורת־רוח. לסגנו המתוסכל של מנהל חברה זקן הוא מספר שהמנהל מתכונן לפרוש ולמנות את הסגן ליורשו; לרובו־פסיכולוגית המתבגרת הוא מספר שאחד מעמיתיה החינניים מאוהב בה כליל וכן הלאה. כשהוא נאלץ לא לפגוע באחד מן האנשים שבסביבתו על־ידי כך שיפגע בשני, הוא מתפורר. בן־תמותה רגיל היה נחלץ בהקשר כזה מעול החוק הראשון של הרובוטיקה ומאמץ לעצמו חוק ‘הנזק המינימלי’ או כיוצא בזה. בני־תמותה מיוחדים היו מפתחים אישיות סכיזופרנית כדי לפתור את הדילמה.

המרטיט בסיפוריו של אסימוב אינה הסכנה שהרובוטים ישתלטו עלינו, יאיימו עלינו, ירעו לנו, אלא הסכנה שבני־אדם בלתי־מאוזנים ישתלטו. בדיוק כשם שסיפור ‘חוות־החיות’ עשוי לדבר אל לבנו, לא מפני שחזירים על ארבע עשויים להשתלט עלינו, אלא מכיוון שברז’נייב ומאו מסכנים את שלומנו.

סיפורי המדע הבדיוני אינם, איפוא, תחזיות של דמיון מרוסן, אלא סיפורים על האנושות הנוכחית. יתכן שלספרים אלה אין ערך ספרותי – לא כל סאטירה פוליטית מגיעה לרמתם של ‘ספורי גוליבר’ ‘דון קישוט’ או 'קנדיד’ – אך זו אינה השאלה המעסיקה אותי כאן.

חסיד מושבע של המדע הבדיוני יוכל להתעקש ולומר – “ובכן, נסכים שהרובוטים של אסימוב הם משל בלבד. עדיין יש מקום לבירור השאלה – האם אפשר ליצור רובוטים שישמשו היטב בתפקידי אומנות־ילדים, מנהלי תחנות חלל ומדענים יוצרים?”

לא אמליץ על עקשנות נגדית. אינני סבור שהמדע הבדיוני הוא מקור השראה חשוב למדענים, אך אני מוכן לנסות להשיב על השאלה עצמה; ליתר דיוק – אנסה להצביע על מה שנראה לי הקושי העיקרי ביצירת רובוטים – או תכניות מחשב – הראויים לתואר ‘אינטליגנטיים’

איננו מתקשים לבצע סימולציה של פעולה אנושית שאנו מסוגלים לתאר אותה בדייקנות גמורה (נתעלם מקשיים מכניים של גודל־זכרון, מהירות־חישוב וכדומה, מפני שהבעיות שהם מעוררים אינן עמוקות, אם כי דרכי ההתגברות עליהן יכולות להיות מחוכמות להפליא מבחינות רבות). חישבו על פתרון משוואה דיפרנציאלית נתונה או ניתוח תחבירי של פסוק במסגרת דקדוק נתון. לעומת זאת, כדי ליצור רובוטים אינטליגנטיים עלינו לבצע סימולציה של התנהגות אנושית שאיננו מסוגלים – באופן עקרוני – לתאר אותה באותה מידה של דייקנות. בביצוע התנהגות אינטליגנטית מבצע אדם מניפולציה של מושגים ועקרונות תיאורטיים שהם מטיבעם בלתי ניתנים להעמדה מלאה על מושגים ועקרונות הניתנים לעיבוד מספרי מדוייק.

אנו חושבים בעזרת מושגים תיאורטיים כאלה – ‘כבוד’, ‘אהבה’, ‘נאמנות’, ‘מדינה’, ‘שפה’ ורבים זולתם – למרות שהם אינם ניתנים למדידה או לעיבוד תצפיתי אחר. עלי להדגיש שהאופי התיאורטי של המושגים הללו אינו מונע מהם להיות כשרים לשמש במדע זה או אחר. אדרבה, המדעים מפותחים יותר ככל שהמונחים הנהוגים בהם הם תיאורטיים יותר, ובלבד שיהיו קשורים קשר כלשהו, אפילו עקיף שבעקיף, לתצפיות, ל’עולם'.

כדי שנוכל לייצר רובוטים אינטליגנטיים ממש עלינו למצוא דרך לכתוב תכניות המעבדות נתונים מעורפלים, בהצלחה. אני סבור שהבעייה העיקרית בסימולציה של אומנת־ילדים מוצלחת, מנהל יעיל של תחנת־חלל ומדען יוצר, היא בעיית העיבוד של נתונים מעורפלים המאפשר לכל אחד מהם להצליח בתפקידו, לקדם פני מצבים חדשים, לפעול היטב במצבים חדשים וליצור מצבים חדשים.

אם אינני טועה, בעיית העיבוד של הנתונים המעורפלים היא מספיק חשובה – וגם מספיק מעורפלת – והיא ראוייה לתשומת־ליבם של הרפתקנים אינטלקטואליים, שהם אינטליגנטיים ויוצרים.

אופטרידס פרימיגניוס¹