‘אנשים מכאניים’ ובני אדם מלאכותיים מופיעים כבר במיתוסים, אגדות וסיפורים קדומים, שכמובן קשה לכנותם ‘מד"ב’ במובן המקובל כיום. דוגמאות: הרפתקאותיו של סינבד המלח הנלחם באנשים מכאניים (ב’אלף לילה ולילה'), עלילות האדם המלאכותי בסיפורים גותיים שונים, ‘פאוסט’ מאת גיתה (ויורשו – ‘הגולם מפראג’ מאת גוסטב מאירינק), וכמובן ‘פרנקנשטיין’ מאת מרי שלי, הנחשב על ידי רבים לאבי המד"ב המודרני בכלל, וסיפורי הרובוטים בפרט.

הראשון שטבע את המונח ‘רובוט’ היה סופר צ’כי בשם קארל צ’אפק, במחזה תיאטרון שכתב בשנת 1920, ‘ר.או.ר.’ (ראשי תיבות של ‘הרובוטים האוניברסליים של רוסוּם’). השם נגזר מהמלה ‘רובוטה’ שפרושה ‘עבודה’ בשפות סלביות שונות. המחזה היה בעצם סאטירה על השיטה הקפיטליסטית, ובו ממציא רוסום הקשיש שיטה לבניית אנשים מכניים, שבסופו של דבר משתלטים על העולם ומשמידים את האנושות. ‘ר.או.ר.’ הצטרף בכך לכל שורת הסיפורים הפסימיים שבהם ‘הגולם קם על יוצרו.’ מי שחילץ את המד"ב מ’תסביך פרנקנשטיין' זה היה כמובן איזאק אסימוב בסדרת סיפורי הרובוטים ‘הפוזיטרוניים’ שלו משנות ה־40, המבוססים כולם על ‘שלושת חוקי הרובוטיקה’ המפורסמים. הרובוטים הפכו ממפלצות אימתניות לידידי־אדם חביבים ונאמנים. מאז נכתבו מאות סיפורי רובוטים ‘אופטימיים’ (אם כי מדי פעם צצים רובוטים הקמים על יוצריהם, כמו בסיפורו של רוברט סילברברג ‘יועץ הברזל.’) נזכיר את הספר ‘עיר’ של קליפורד ד. סימאק (מ־1952) ובו ממשיכים הרובוטים את הציוויליזציה על פני כדור הארץ למען שליטי העולם החדשים, הכלבים. (זוכרים את ג’נקינס, הרובוט הקשיש?)

כיום שמור השם ‘רובוט’ רק למכונות מתכתיות. המונח המקובל לאדם מלאכותי הינו ‘אנדרואיד’ (מהמלה היוונית 'אנדרו’ – אדם), וזה תופש מקום נכבד כתת־ענף בפני עצמו בספרות המד"ב.