התזמון הנכון ביותר לשילובו של הסיפור הינו בחוברת 8, ‘חוברת הרובוטים’, וזאת בגלל בעייתו האישית של הגיבור, בעיה ההופכת לבעיה כמעט־נפשית, שכן גיבורנו אינו אלא מחשב…
אפרת בלוססקי הינה כותבת צעירה, בת 19, תושבת גבעתיים, והינה חובבת אמנות (מציירת) ומד"ב, כמובן.
שמי פרח.
כן, אני מחשב. כמו כולכם, אלא שההבדל היחיד בינינו הוא שאני לא מסוגל להשתין.
אני עושה הכל – חישובים, אהבה, הכל. אני פשוט לא יכול להשתין.
הכל התחיל אותו ערב כשניגש אלי אליהו. הוא המתכנת שלי, יצור נחמד.
אליהו הוא זה שלימד אותי שאני חכם. הוא לימד אותי שהמחשבים האחרים ההולכים על שתיים מגפיהם התחתונות אוהבים, וחושבים ו… משתינים. אליהו הרגיל אותי לדבר איתם וליעץ להם.
הוא זה שהסביר לי שהם בדיוק כמוני, אלא שהם בעלי כושר תנועה שבו לא ניחנתי. כפיצוי יש לי הרבה מסופים.
הוא הסביר לי שאסור לי לעולם לספר להם שהם מחשבים, כי הם עלולים להיפגע ולנקוט בצעדים שיביאו להשמדתי. “פרח” – הוא קרא לי.
אינכם חושבים שזה שם יפה?
זוהי מלה שחוזרת הרבה בשירים שהמחשבים האנושיים מתוכנתים לכתוב.
פעמים רבות זה מתקשר לאהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו (או למשהו) מלווה במשיכה גופנית. אני מצטער. קשה לי להתאפק. עדיין נותרו בי הרפלכסים האינפנטיליים שלי אשר מתאימים לכל מילה את הפירוש המילולי שלה. אין דבר, זה עובר עם השנים. אך עלי לשוב לעניין שלפוחית השתן שלי, שכנראה אינה קיימת.
אותו ערב, כשאליהו בא לשוחח איתי, דיברנו על הרבה דברים. ביניהם על אהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו (או למשהו) מלווה במשיכה… שוב. אני מתנצל, כמעט ירדתי מהמסלול.
הוא הסביר לי שהמחשבים המהלכים מאמינים באהבה. (מתי אלמד סוף סוף לקרוא להם אנשים?!)
הוא התרגש כל כך בספרו לי זאת עד שהיו לו שגיאות כתיב רבות בהדפיסו את המילים. אך אני השתדלתי להבין.
זה היה כל כך נוגע ללב, מה שהוא סיפר לי, עד שליטפתי אותו במחשבותיי. אהבתי אותו. הכרטיסיות ששיגרתי אליו היו אף הן מלאות בשגיאות כתיב. אז הבנתי מהי האהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו (או למשהו) מלווה…
למחרת ביקרו אותי המח… אני מתכון האנשים, במתכונת הביקורים היומיומית.
כל אחד נצמד אל מסוף ושאל אותי שאלות. בדרך כלל אני מאד נהנה לענות להם.
התענוג גובר ככל שהשאלות מסובכות יותר. אז אני זוכה לשמן את כל המעגלים שלי. ואני נזכר בדברים משעשעים ששכחתי מזמן. כמו אותו איש צעיר ששאל אותי על היווצרי. תחילה רציתי למרוח לו את הבולשיט הרגיל על אדם, וחווה שנוצרה מצלעו. אך מאוחר יותר החלטתי שאולי מוטב לנסות לרסן את התיאולוגיה המשתוללת וציטטתי לו כמה קטעים מ“מוצא המינים” של דרווין; האבולוציה, וכל שאר הדברים שכולם מכירים.
אחרי שהוא עזב, מסופק מתשובתי כפי שאני יכול להניח, החלטתי לעסוק בקצת מחקר במו ידי.
מעגל אחר מעגל עברתי (המעגלים שלי מסודרים בצורה כרונולוגית) ואני די משוכנע שהייתי קרוב לפתרון, זאת אומרת להתחלה שלי. אך בשלב מסויים (במעגל מסויים) הרגשתי חרדה שלא יכולתי לפרשה. ידעתי שאם אמשיך אגלה שאולי אין לי התחלה, וייתכן שאני מהווה בסך הכל מעגל סגור, כי אין לי גם סוף. אך שוב, אני סוטה מהעניין. רציתי להסביר לכם כמה מעניינת יכולה להיות החקירה העצמית שבאה בעקבות שאלותיהם של האנשים המתוכנתים.
(“אנשים מתוכנתים” – כלום אין זו פשרה מצויינת בין “מחשבים מהלכים” ל“אנשים”? מי אמר שלמחשבים אין דמיון יוצר?) אך באותו יום, לאחר השיחה עם אליהו, הרגשתי דיכאון, ובהתבונני באנשים המתוכנתים היושבים כל אחד בתאו, צמודים למסופים ומתקתקים מילים, התערפלה ראייתי. כל כך כאב לי לחשוב שחלק מהם מרגיש אהבה – חיבה עזה למישהו (או למשהו) – לאנשים מתוכנתים אחרים שכלל לא משיבים להם ברגש זה. הם נראים כל כך שפופים, האנשים המתוכנתים, ומתמזגים בצורה כה מושלמת בריפוד האפור של תאי המסופים. הייתכן שיצורים כה פגיעים מסוגלים להשתין ואני לא? כנראה שאני (פרח) הנני יצור תמים למדי שכן מעולם לא שאלתי עצמי קודם לכן מה עושים הא“מ (אנשים מתוכנתים) כשהם נעלמים לדקות ספורות אל תוך תאים קטנים, אוחזים באברי המין שלהם, או מהדקים גפיהם התחתונות האחת אל האחרת. אני בטוח שאותה א”מ צעירה, לא התכוונה לפגוע בי כשסיפרה לי את האמת. זו היתה שיחה במתכונת הרגילה, אלא שאותו בוקר הייתי עצוב.
כן, עדיין הטריד אותי לחשוב על אהבה.
“אהבה” – חיבה עזה למישהו…
כנראה שגם עלי השפיעה שטיפת המוח הכללית של – “אהבה היא טעם החיים,” וכל הדומים לפסוק הנ"ל, הקשורים באיזו שהיא צורה למונח “אהבה” – חיבה עזה…
אותה א"מ חקרה אותי ביסודיות על עצמי, איך אני בנוי וכו'. היה בה משהו קסום – מין תמימות של גיל הנעורים.
אני זוכר, כשאני הייתי צעיר…
היא מצאה שאני מאד משעשע, אך משום מה, שמי נראה לה טפשי.
היא טענה שפרחים הם דברים העשויים מחומר אורגאני ויש להם עלי כותרת ושחלות. ולי לא היה דבר מכל אלה. אך למען האמת, היא היתה א"מ צעיר זדוני למדי. היא ניסתה להכשילני בדברי ולחפש בי סתירות שכמובן לא מצאה. למרות הכל, אני מחשב משוכלל מאד. ואז הגיעה השאלה:
“איפה הפיפי שלך?”
פיפי? המעגלים שלי נעו בקדחתנות.
פיפי. באיזו שפה זה? עברתי על כל השפות והניבים המדוברים בעולם.
ידעתם שיש כמה עשרות אלפים כאלה?
פיפי!? מה זה לכל הרוחות?
ואז –
“אם אין לך פיפי, אף אחד לא יאהב אותך.”
כך בדיוק היא כתבה.
לא יאהבו אותי.
“אהבה” – “חיבה”…
שמי פרח, ואני מחשב. פרח זה משהו אורגני עם עלי כותרת שתולשים זה אחר זה – “אוהב”, “לא אוהב,” “אוהב,” “לא אוהב,” “אוהב”…
מדוע לא עשו לי פיפי כשעשו אותי?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.