“אילו כל מכשיר היה יכול לבצע בעצמו את עבודתו, מציית לרצונם של אחרים או מקדימַם… אילו יכול הפֶּלֶך לארוג, המַפְרֵט לפרוט עלי־נֵבֶל, מבלי שיד־אדם תדריכם, לא היה עוד צורך בשוליות לבעלי־מלאכה, ובעבדים לאדונים…”
אריסטו
רובוט תעשייתי ‘קונסייט’: מצוייד בעין־מצלמה ומחשב המורה לזרוע מכנית איזה חלק להרים.
עד לרגע זה עדיין לא התבשרנו על הקמתו של ‘תאגיד הרובוטים והאנשים המכאניים של ארה"ב’, המוכר מסיפורי הרובוטים של איזאק אסימוב. עם כל ההתקדמות העצומה בשדה המחשבים, האוטומציה ו’האינטליגנציה המלאכותית', עדיין לא נראה בטווח קרוב רובוט ‘אנושי’ כדוגמת אלה המוכרים לנו מסיפורי המד"ב. אולם אם נתייחס למונח ‘רובוט’ במובנו הרחב יותר – דהיינו מכונה מתוחכמת המבצעת באופן אוטומטי פעולות מורכבות, והמחליטה באופן עצמאי החלטות ‘נבונות’ על סמך קליטת גרויים מהסביבה – הרי שהרובוטים מצויים עימנו זה מכבר. למען האמת, קשה למצוא סיבה מעשית וכלכלית ליצור רובוט שידמה כשתי טיפות מים לאדם דווקא (כלומר ‘אנדרואיד’, בז’רגון המקובל במד"ב), שכן הצורה האנושית אינה, כמובן, היעילה ביותר לביצוע הפעולות המיועדות לאותם רובוטים. (זאת אם נתעלם לרגע מכל אותם הרעיונות על משרתים, עוזרות־בית ואומנות מלאכותיות אשר גם הם ייתכנו ביום מן הימים, כל עוד יימצא מישהו שישלם בעדם). למעשה, עיקר גדולתם של הרובוטים היא יכולתם לתפקד בהצלחה דווקא בתנאים קשים ולא־אנושיים.
לכן נצטמצם כאן בסקירת שני התחומים הבולטים ביותר בהם אנו עדים לתהליך הולך וגובר של ‘רובוטיזציה’: התעשיה וחקר־החלל.
בתעשיה מתחוללת בשנים האחרונות מהפכה, שאינה נופלת בחשיבותה מהמהפכה התעשייתית עצמה – מהפכת המיכּוּן והמיחשוב. העבודות השגרתיות והחוזרות על עצמן עוברות בהדרגה מידי הפועלים אל הרובוטים התעשייתיים, ויש הטוענים שהתהליך היה מהיר בהרבה אילולא התנגדותם של וועדי העובדים והאיגודיםהמקצועיים עצמם, החוששים מאבטלה – כפי שהיה, כזכור, גם בראשית ימיה של המהפכה התעשייתית.
רובוטים בתעשיה 🔗
הרובוטים התעשייתיים, עם כל שכלולם המכאני, הינם עדיין בעלי ‘תבונה’ ו’חושים' מוגבלים למדי. ד"ר טום בנפורד, ראש קבוצת הרובוטיקה של אוניברסיטת סטנפורד, מתאר כך את כושרו של רובוט תעשייתי אופייני הקיים כיום: “תארו לכם אדם עיוור שידו האחת קשורה מאחורי גבו, ושתי אצבעות של השנייה חסרות כל תחושה עקב השפעת חומר־הרדמה. בנוסף לכך, תארו לכם שיכולתו השכלית אינה עולה על זו של קוף מאומן. זוהי תמונת המצב של הרובוטים התעשייתיים של היום.”
אך אם נתבונן בהתקדמות העצומה שנעשתה באוטומציה בעשרים השנים האחרונות, ניאלץ להגיע למסקנות מרחיקות לכת בדבר אופיה של התעשיה בעתיד. טום בנפורד עצמו מאמין שתוך 30 שנה אפשר יהיה להחליף 30% מכוח־העבודה האנושי ברובוטים בעלי חושים ותבונה ברמה סבירה. צפויים לנו מפעלים ‘מרוּבּטים’ וממוחשבים כליל, כמעט בלא כל פיקוח אנושי. אדם בודד יוכל לפקח, ככל הנראה, על מספר מפעלים כאלה במקביל.
רובוטים תעשייתיים מיוצרים כיום בקווי יצור במפעלי חברות־ענק אמריקניות כגון ‘יונימיישן’, ‘סינסינטי מילקרון’, ועוד, ובחברות יפניות כמו ‘היטאצ’י’, ‘מיטסוי’, ו’מיצובישי'.
דוגמא אופיינית (וכלל לא יוצאת־דופן) הינם שני רובוטים שהחלו לאחרונה את עבודתם בחברת ‘ג’נרל מוטורס’. אחד מהם, המכונה ‘פומה’, בנוי לטיפול בחלקים קטנים במשקל כשלושה ק"ג. הוא ניתן לתכנות מחדש למטרות שונות, להזזה ממשימה למשימה לאורך קו־הייצור, ואינו תופש יותר מקום מפועל בן־תמותה. את השני, הקרוי ‘קונסייט’ (ראה תמונה) אי אפשר כבר להשוות לאדם עיוור, שכן הוא מצוייד במצלמה־’עין‘, המעבירה את התמונה באמצעות אותות חשמליים אל מחשב־’מוח’, המנתח את התמונה ומורה ל’זרוע' מכנית ליטול חלק־מכונה רצוי מתוך ערימה של חלקים שונים, ולהרכיבו במקום מתאים.
כך ‘רואה’ הרובוט: תמונת המצלמה מוזנת למחשב המתרגם אותה לספרות המתאימות לעוצמות אור שונות, ואחר כך ‘משכלל’ המחשב את התמונה ומאפשר לזרוע לזהות את החלק ולאחוז בו.
חללית מתוכנתת 🔗
אולם ההישגים המרשימים ביותר בתחום הרובוטיקה שייכים לתחום חקר החלל – שם גם ניצבים בפני ה’תבונה־המכנית' האתגרים המרתקים ביותר. האדם, שהינו כה פגיע בחלל ובתנאים הבלתי נסבלים על פני כוכבי־לכת אחרים, ייאלץ לשגר לשם את נציגיו – הרובוטים. (ברור שאין להניח שהאדם יוותר על התענוג של הנוכחות האישית בחלל, אך משימות שונות ומשונות יעדיף תמיד להפקיד בידי עוזריו המכניים).
מעניין לסקור את התפתחות רובוטי־החלל מימי חלליות ‘סורבייר’ הבלתי מאוישות ששוגרו אל הירח בסוף שנות השישים, ועד לנחיתות שבוצעו ושיבוצעו על המאדים.
התפישה שעמדה ביסוד בניית חלליות ‘סורבייר’ היתה לצמצם עד למינימום את המורכבות של החללית על ידי ריכוז כל אחריות הפיקוח והחלטת ההחלטות במרכז הפיקוח על פני כדור הארץ. כל פעולה, ולו הקטנה ביותר, של מכשירי החללית בוצעה על פי פקודות ששוגרו מכדור הארץ. כל החלטה התקבלה אחרי קליטת מידע מהחללית, ועיבודו ע"י צוות של מאות אנשים ובסיוע מחשבים (שהיו אז איטיים להחריד לעומת אלה הקיימים היום). פעולה פשוטה כמו הפעלת זרוע מכאנית לשם נטילת דוגמת קרקע מאדמת הירח היתה כרוכה בתהליך ארוך ומייגע, כשפער הזמן שנדרש למעבר אינפורמציה בכל כיוון היקשה מאד על המלאכה (למרות שבמקרה של הירח פער־הזמן הינו עדיין קטן למדי – כשתיים וחצי שניות).
לאור נסיון זה הוחלט להכניס מעט יותר תבונה בקודקודיהן של החלליות עצמן. הדבר התאפשר הודות לזיעור ולהתפתחות המדהימה של אלקטרוניקת המחשבים במהלך שנות השבעים. החללית ‘וויקינג’ שנחתה על פני המאדים ב־1976 היתה כבר רכב־חלל מדור חדש. לא עוד מכונה המופעלת מרחוק, אלא מכשיר מתוכנת מראש לבצע שורה שלמה של משימות בכוחות עצמו, במרחק של מיליוני קילומטרים מבסיסו. אותן ההוראות ש’סורבייר' היתה צריכה לקבל ממרכז הבקרה על פני כדור הארץ, היו טמונות בתוך מחשב הבקרה והניהוג שבתוך גופה של ‘וויקינג’. החללית בדקה בעצמה את כל מערכותיה במשך כל זמן הטיסה, ואחרי הנחיתה הפעילה באופן עצמאי את כל מכשיריה המדעיים. היא תוכנתה לתפקד במשך שישים יום ללא כל פיקוח מהארץ.
רכב הנחיתה ‘וויקינג’
‘משוטט המאדים’ 🔗
כעת אנו עדים למימושו של שלב חדש בהתפתחות רובוטי־החלל. מעבדות הרובוטיקה של חברת ג'.פ.ל שוקדות על תכנונו של ‘משוטט־המאדים’, המיועד לנחיתה הבאה על פני כוכב־הלכת האדמדם. אומר ג’ואל ווילף, חוקר תבונה־מלאכותית ומראשי הפרויקט: “וויקינג לא היתה עדיין רובוט של ממש. למחשב שבה לא היה כושר לימוד עצמי ולא יכולת להגיב על תמורות בתנאי הסביבה של המאדים. שינויים בתכניות שוגרו מהמתכנתים על פני כדור הארץ. כאשר ‘נתקעה’ הזרוע המכנית היתה ‘וויקינג’ חסרת־ישע.”
‘משוטט־המאדים’ החדש יהיה כבר בעל ‘דרגת רובוטיות’ גבוהה יותר, שכן אחרת לא יוכל לשוטט שם. הזמן הנדרש לאותות להגיע מהמאדים לארץ נע בין 3 ל־20 דקות. קל לנחש מה יקרה אם ‘המשוטט’ יגלה שהוא נע לעבר תעלה (אמורות להיות תעלות על המאדים, לא?), והדבר יוודע לאנשי הבקרה על הארץ כעבור 20 דקות? הם ישגרו פקודת “פנה שמאלה!” בהולה, שתגיע אל ‘המשוטט’ כשזה כבר מוטל לו הפוך בתעלה מזה מחצית השעה…
‘משוטט־המאדים’ משוטט על אדמת המאדים; בזרועו דוגמת־קרקע.
על כן, ‘המשוטט’ יהיה רובוט עצמאי המגיב על שינויי סביבה, עוקף מכשולים ומחליט החלטות על פי המידע הנקלט על ידי מצלמותיו וחיישניו. תספיק לו פקודה מהארץ, כגון: “גש וטול את הסלע הזה,” והוא כבר יבחר את המסלול המתאים, יצלם את הסלע מקרוב, ירים ויבדוק אותו. הוא גם יהיה מסוגל לתקן שגיאות בפעולותיו על סמך נסיונו. אך עדיין יסבול ‘המשוטט’ ממגבלה אחת חשובה, שתבדיל בינו לבין רובוט עצמאי לחלוטין. אומר ג’ואל ווילף: “הוא לא יוכל להחליט איזה סלע לבחור. האדם אינו יודע עדיין כיצד לתכנת את המושג ‘מעניין’…”
אך עוד לפני שהרובוטים ידעו להחליט מה זה ‘מעניין’, נכונו להם תפקידים למכביר בחלל. כל אותם פרויקטים גדולים, שמדובר בהם כה הרבה כיום – מושבות־חלל, מבנים גדולים בחלל, קולטי־שמש, וכו’ – מתבססים על עבודות הרכבה אוטומטיות. הרובוטים, שאינם נושמים, ואינם חשופים לסכנות הקרינה הקוסמית, יבצעו את העבודה בזול יותר ובלא סיכון לחיי־אדם.
רובוטים ‘שלנו’ – ו’שלהם’ 🔗
וככל שירחיקו החלליות מכדור־הארץ לעבר כוכבי הלכת המרוחקים יותר, או אף אל מחוץ למערכת השמש, הן תזדקקנה לרובוטים משוכללים, עצמאיים ונבונים יותר. אות רדיו שיישלח מכדור הארץ אל הכוכב אלפא צנטאורי יגיע לשם כעבור ארבע שנים. רובוט המסתובב לו שם ייאלץ להסתדר בכוחות עצמו במשך תקופות ארוכות. אין להוציא מכלל אפשרות שלאור המרחקים העצומים יהיו דווקא הרובוטים אלה שיגיעו אל כוכבים אחרים הרבה לפני שהאדם עצמו יגיע לשם, והם אלה שיבואו לראשונה במגע עם יצורים חיים מעולמות אחרים. יתרה מזאת, אומר ג’ואל ווילף: “ייתכן מאד שהמפגש הראשון עם ציוויליזציה אחרת יהיה מפגש בין הרובוטים שלנו לבין הרובוטים שלהם…”
בניית קונסטרוקציוית־ענק בחלל בעזרת מכונות־רובוטים המובאות ע"י מעבורת־החלל.
ובהקשר זה, קשה שלא להיזכר באחד מסיפורי הרובוטים של אסימוב, ‘נצחון שלא בכוונה’ (מהקובץ ‘בארץ הרובוטים’), שבו נוחתת משלחת רובוטים על פני צדק, ולאחר שכל מאמציהם של היצורים ילידי־צדק להשמידם עולים בתוהו, והם מכירים בעליונותה של האנושות, מתבררת בסוף הסיפור עובדה מפתיעה, בעת שיחתם של הרובוטים השבים אל כדור הארץ:
“…זה פעל בדיוק להיפך ממה שהם חשבו. כל מה שהצליחו לעשות היה להוכיח לעצמם שאנו חזקים יותר, שאיננו טובעים, איננו אוכלים או ישנים, ושעופרת מותכת אינה פוגעת בנו. בעצם נוכחותנו יש סכנה לחיים יופיטראים…”
שני האחרים הרהרו בדבר ואז אמר מס' שניים: “אבל זה עדיין לא הגיוני. מדוע יהיה אכפת להם מה אנחנו יכולים לעשות או מה איננו יכולים? אנחנו רובוטים, לא בנו הם עתידים להילחם.”
“וזהו בדיוק העניין, שניים,” אמר שלושה ברכות. “רק לאחר שעזבנו את יופיטר חשבתי על כך. האם אתה יודע שבשל שיכחה, לגמרי שלא בכוונה, לא אמרנו להם שאיננו אלא רובוטים?”
“הם לא שאלו אותנו,” אמר אחד.
“בדיוק כך. והם חשבו שאנחנו יצורים אנושיים, וכי כל יצורי האנוש הם כמונו.”
שוב הביט ביופיטר ואמר, שקוע בהרהורים: “לא פלא שהם החליטו להיכנע!”
תודעה בטרנזיסטורים 🔗
ניתן לשער שלרובוטים העצמאיים הללו, שישמשו כשגריריו של האדם במרחק של שנות אור רבות מאיתנו, תהיה מידה מסויימת של תבונה ‘אנושית’; ייתכן שמושגים מופשטים כמו ‘מְסַקרֵן’, ‘מעניין’, ‘חשוּב’, ואולי אפילו ‘יפה’, לא יהיו זרים להם.
“ייתכן שאינטליגנציה רובוטית, היא היא צורת הקיום המתאימה ביותר לחיים בחלל,” אומר ג’ואל ווילף. “הם אינם מוטרדים מהריק ומהקור, ולא מאלומות הקרינה של חלקיקים טעוני־אנרגיה גבוהה. הם יכולים לראות הרבה מעבר לספקטרום האור הצר של עין־אדם – מקרני X הנפלטים מקרבת החורים השחורים ועד לקרינת הרקע המיקרו־גלית של הגלקסיה שלנו עצמה. והם סבלניים. הם יכולים לעקוב במשך מיליארדי שנים אחר לידתן, התפתחותן, וגוויעתן של מערכות כוכביות. ייתכן שהם יהיו היחידים שישרדו כדי לחזות בקריסתו או בהתפשטותו האינסופית של היקום.”
ובכך מצטרף ג’ואל ווילף לנבואותיהם של עתידנים כרוברט ג’סטאו (‘פנטסיה 2000’ מס' 3), הרואים באינטליגנציה המלאכותית את יורשתו של המין האנושי. או, כפי שמנסח זאת המדען דן הילס מהמכון הטכנולוגי ‘אֶם.אָיי.טִי’: “למרות שהדבר לא הוכח באופן מדעי, אני אישית חושד, שיצור בעל תודעה יכול להיות מורכב מטרנזיסטורים, באותה מידה כמו מפרוטופלסמה…”
ואולי באמת תתאמת נבואתו של ארתור סי. קלארק, שאמר שהחיים האורגניים אינם אלא חוליית מעבר בין אי־תבונה לא־אורגנית, לבין תבונה לא־אורגנית…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.