מה אפשר עוד לומר על עב“מים ולא נאמר עדיין: מסתבר שבכל זאת אפשר, ובמיוחד מעניין לשמוע את שיש עוד לומר כשהדברים נאמרים על־ידי סופר מד”ב מוכשר כמו תיאודור סטרג’ן ('על אדם’ – הוצאת עם עובד). זו לנו הפעם הראשונה שאנו מארחים מעל דפי ‘פנטסיה 2000’ סופר זה, ובהחלט מקווים שלא תהיה זו הפעם האחרונה.
יוזפוס מארקדל פיליפסו הינו אדם בעל ייעוד, והוא מסוגל להוכיח זאת. ספריו מסוגלים להוכיח זאת. מקדש־החלל מסוגל להוכיח זאת.
אדם בעל ייעוד הוא אדם הנסחף לעשות דברים – בעל כורחו, כמו שאומרים. פיליפסו, למשל, לא התכוון מעולם להיכנס לעסקי העצמים המעופפים הבלתי מזוהים (והבלתי מזוהים על ידי כולם, למעט פיליפסו, כמובן). אני מתכוון בזאת לומר, כי בניגוד לאנשים אחרים לא קם פיליפסו בוקר אחד ואמר: “אני חושב שאקום ואספר כמה שקרים אודות צלחות מעופפות ואעשה קצת כסף.” כל מה שקרה (כך האמין פיליפסו), פשוט קרה, ובמקרה זה ארע לו. יכול היה לקרות לכל אחד אחר. ואחר כך, כשענין אחד מוביל לענין אחר, כמו שבאמת קרה, אתה מוצא את עצמך לפתע עם מקדש־החלל.
היה זה בסך הכל, במבט לאחור (דבר שפיליפסו כבר אינו עושה כיום), אליבי מיותר, שהומצא למטרות לא נכונות. פיליפסו מכנה את ההתחלה פשוט ‘מקרה’, ומסרב להוסיף על כך דבר. העובדה היתה ונשארה, שהכל התחיל לילה לאחר שנעדר מעבודתו יום אחד בלא סיבה מיוחדת, פרט לכך שקיבל זה עתה 130 דולר תמורת ניסוח מודעת פרסומת עבור ‘שרשרת החנויות הינקטי־פינקטי’ ביום המחרת תרץ את העדרותו בסיפור אודות תקלה במכוניתו, שהעסיקה אותו כל הלילה באיתורה ובתיקונה, שכן נתקע אי שם על הגבעות בדרך חזרה מביקור אצל אימו הישישה.
בליל המחרת, נסע לבקר את אימו הישישה, ובדרך חזרה פסקה לפתע מכוניתו מלפעול, והוא עסק כל הלילה בחיפושים אחר התקלה במערכת החשמל של המכונית, עד אשר – עם שחר – גילה, וכו'. טוב, במקרה כמו זה פשוט אינך יכול לספר את האמת. בזמן שפיליפסו הטריד את מוחו בנסיון להעלות תירוצים ותואנות וכדומה, הבהיקו לפתע שמי הלילה להרף עין, וצללי העצים מסביבו התארכו והתכווצו חזרה, עוד לפני שהספיק להפנות את עיניו למרומים. ייתכן שהיתה זאת אינברסיית חום, או כדור אש מורכב ממֵתאן שנפלט מכיבשני סן־אלמו, או אולי בלון לחיזוי מזג אוויר – למעשה, דבר זה אינו מעניין, כלל ועיקר. הוא הפנה מבטו מעלה, לעבר המקום בו הדבר כבר לא היה, ואז נחה עליו ההשראה.
מכוניתו נחה על חלקת עשב שהשתרעה בין כמה סלעים. מצידו הימני נראתה קרחת יער קטנה, מוקפת יער עבות, זרועה סלעים עגולים, מכל הגדלים. הוא איתר בזריזות שלשה סלעים, כחצי מטר קוטרם, שנמצאו במרחק שווה האחד מן השני, והיו קבורים באדמה בערך באותו עומק – דהיינו, בעומק לא רב כלל וכלל, באשר פיליפסו היה אמנם אדם פיקח, אך רחוק היה מלהיות חרוץ. הוא שלף שלשה סלעים אלה מן האדמה, כשהוא נזהר תוך כדי כך להניח את נעלי הקרפּ שלו אך ורק על גבעולי העשב הגמישים ולהשאיר כמה שפחות סימני גרירה. הוא נטל את הסלעים אחד־לאחד אל לב היער, השליכם לתוך שוחת־שועל נטושה וכיסה אותם בכמה ענפים יבשים. לאחר מכן רץ למכוניתו ושלף מתא המטען שלה ציוד הלחמה, אותו נשא לצורך תיקון דליפה באחד הצינורות הרקובים המובילים לאמבטיה הישנה בבית אימו. באמצעות המלחם שרף היטב את שלוש השקערוריות שנותרו באדמה לאחר סילוק הסלעים, וכיסה אותם בפיח.
אין ספק שידה של אלת המזל בחשה בקלחת מאז סיבך עצמו באותו שקר אומלל, ארבעים ושמונה שעות לפני כן. ואולם ידה הנטויה התגלתה לעין רק עתה, שכן אחרי שפיליפסו הספיק לכוות מעט את זרועו בקצה הלהבה, לכבות את המלחם ולהחזירו לתא המטען של מכוניתו, נראתה לפתע מכונית אחרת מטפסת במעלה הגבעה לעברו. וזו לא היתה מכונית סתם. היא היתה שייכת לעתונאי של אחד המוספים השבועיים – עתונאי ושמו פנפילד, אשר לא רק שאיתרע המזל ולא מצא עדיין נושא לכתבה עבור הגליון הקרוב, אלא אף הספיק לראות את האור שהבהיק ברקיע מחצית השעה קודם לכן. ייתכן שכוונתו של פיליפסו היתה לנסוע העירה ובפיו סיפורו, ולחזור משם עם עתונאי וצלם, כל זאת על מנת שיוכל להראות לבוס שלו את המהדורה השניה של העיתון, ובכך להסביר את העדרותו השניה במספר. אלא שרצה הגורל והענין התפתח לממדים גדולים הרבה יותר.
פיליפסו עמד לאור השחר המאפיר, במרכז הכביש, וניפנף בזרועותיו עד אשר עצרה המכונית המתקרבת. “שמע,” אמר בקול צרוד, “הם כמעט הרגו אותי.”
מכאן ואילך, כמו שאומרים במוספים השבועיים, הלך כדור השלג והתגלגל. פיליפסו לא התנדב להעניק הסבר כלשהו, ולו הקלוש ביותר. כל אשר עשה היה לענות לשאלות והענין כולו נולד למעשה במוחו של פנפילד, אשר כל שראה לנגד עיניו היה המאמר הקרוב שלו. “הם ירדו בסילון אש אדיר, הא? הו – שלושה סילוני אש.” פיליפסו לקח אותו לחלקת היער והראה לו את שלושת השקערוריות החרוכות, שהיו עדיין חמות למגע. “הם איימו עליך, מה? הו – הם איימו על כל כדור הארץ. כל כדור הארץ.” קישקוש רדף קישקוש. הוא גם צילם בעצמו את המצב. “מה עשית? דיברת אתם? המממ….” פיליפסו אמר שכן, וכך המשיך הענין.
הסיפור לא הופיע במוספים השבועיים, אלא במהדורה השניה של אותו יום, בדיוק כמו שפיליפסו תיכנן, אלא שהוא תפס מקום נכבד הרבה יותר מאשר ציפה. לאמיתו של דבר, הסיפור תפס מקום כה נכבד, עד כי פיליפסו לא חזר כלל וכלל לעבודתו; הוא לא היה זקוק לה עוד. הוא קיבל מברק ממוציא לאור, שרצה לדעת אם פיליפסו, בתור מחבר מודעות פרסומת, מסוגל לקחת על עצמו כתיבת ספר.
הוא היה מסוגל, והוא אכן עשה זאת. הוא כתב בקלילות מיומנת, בסיגנון קפדני ומסודר כמו משרד ממשלתי, בסיגנון כן וידידותי כמו חיוכו של בנקאי. ‘האיש שהציל את כדור הארץ’ נמכר במאתיים שמונים אלף עותקים תוך שבעה חודשים.
והכסף התחיל לזרום. לא רק התמלוגים – גם כסף נוסף. הכסף הנוסף הזה הגיע ממחשבי־קיצין, רואי־שחורות, מנבאי־קץ־העולם, מזעיקי יום־הדין, מתריעי סכנת־אנשי־החלל, וכדומה. מכל השכבות החברתיות, החל באלה שהאמינו כי אילו אלהים היה רוצה שנטוס היה בורא אותנו עם כנפיים, וכלה באנשים שלא האמינו במאום פרט לרוסיה, ועליה היו מוכנים להאמין לכל דבר. האנשים אמרו לו, “הושיענו,” וכל מטורף כזה טיפטף זהב וכסף. כתוצאה מכך הוקם ‘מקדש החלל’, סתם ככה, כדי למסד קצת את הענין, אתה יודע, ואחר כך ההרצאות, ומה היה בכוח פיליפסו לעשות, אם מחצית מחברי הקהי – זאת אומרת, חברי המועדון, קראו למפגשים האלה תפילות ודרשות?
וההמשך אירע באותה הדרך, פשוט תוספות מסוימות לספר הראשון, כדי לטפל בכמה הצהרות שהצהיר בספר, הצהרות שמקרים מסויימים אמרו עליהן שהן סותרות הצהרות אחרות שהצהיר. ‘אסור לנו להיכנע’ סתר את עצמו עוד יותר, היה ארוך בשליש מקודמו, ונמכר בשלוש מאות ועשרה אלף עותקים תוך תשעה שבועות, והכניס כל כך הרבה כסף, עד כי פיליפסו נאלץ לרשום את עצמו כמוסד־ללא־כוונת־רווח ולהעביר אליו את כל התמלוגים. גם המקדש לבש דמות מעוררת התפעלות, והמכשיר המתוחכם ביותר שבו היה אנטנת רדאר שנלקחה מאנית מלחמה ואשר סבבה על צירה ללא הפסק. האנטנה לא היתה מחוברת לכלום, אך היא העניקה לאנשים תחושה, שעיניו של פיליפסו פקוחות ועירניות. ביום בהיר, יכולת לראות אותה ממרחק רב וביחוד בלילות, לאחר שפיליפסו התקין זרקור בצבע כתום שסבב על צירו יחד עם האנטנה. זה נראה כמו מגב־שמשות קוסמי.
משרדו של פיליפסו נמצא בכיפה שמתחת למתקן הרדאר, וניתן היה להגיע אליו אך ורק באמצעות מעלית אוטומטית. הוא יכול היה להסתדר עם עצמו מצוין, במיוחד לאחר שניתק את המעלית. היתה לו תעסוקה רצינית ביותר, שם למעלה, כמו למשל – באיזה איצטדיון לארגן את הכנס הבא ומה לעשות במענק בן עשרת אלפים דולר מטעם ‘האיגוד הכללי לאסטרולוגיה’, אשר באורח מרגיז ביותר, טרח להודיע לעתונות על גודלו המדויק של הסכום – לפני ששלח את הצ’ק. אך דאגתו העיקרית היתה דווקא סיפרו הבא, או – מה אני נותן בתור הדרן? מאחר שכבר דיווח על כך שאנו נתונים להתקפת יצורים מן החלל החיצון, והודיע כי אל לנו להיכנע להם, היה זקוק עתה לסיום מוחץ. משהו חדש, ורצוי שייוָלֵד באמצעות העתונות המונעת על ידי האימה מפני הסכנה מבחוץ.
הוא ישב שם שקוע עמוק בהגיגים מרתקים אלה – וקשה היה לתאר את תדהמתו לשמע קול שיעול יבש שנשמע בדיוק מאחוריו, ולמראהו של זקן נמוך, בהיר־שער, שניצב שם. פיליפסו עלול היה להימלט משם, או להתנפל עליו בחמת זעם, או לעשות אחד ממיגוון רב של מעשים אלימים, אילמלא קפא על עומדו משהופעל עליו ה’נשק־הסודי', שההיסטוריה האנושית הוכיחה את יעילותו כנגד זעמם של סופרים חמומי־מוח: “קראתי כל מה שכתבת.”
“הו, באמת?” שאל פיליפסו.
“לדעתי,” אמר הזקן, “ספרים אלה הינם הגיוניים וכנים.”
פיליפסו הביט בחיוך בפניו הגלויות של הזקן ובחליפתו האפורה והמהוהה. הזקן אמר, “להגיון ולכנות יש מכנה משותף אחד: אין כל הכרח, שיהיה קשר כלשהו בינם לבין המציאות.”
“מי אתה?” תבע פיליפסו מיד, “מה אתה רוצה ואיך נכנסת לכאן?”
“אני לא – כמו שאתה אומר ‘כאן’,” אמר הזקן. הוא הצביע לפתע כלפי מעלה ובניגוד לרצונו מצא פיליפסו את עצמו עוקב במבטו אחרי האצבע.
השמים התקדרו והלכו וזרקורו הכתום של פיליפסו הלך והשתלט על חלל האויר. מבעד לכיפה השקופה, הרחק לכיוון צפון ובדיוק בכיוון אליו הצביע האורח, ראה פיליפסו את הזרקור מאיר גוף גדול, עשוי כסף, המרחף כשלושים מטר מעל המקדש. הוא אמנם ראה אותו לרגע קט בלבד, אך מראה הגוף הותיר על רשתות עיניו את צל דמותו, כאילו היה זה מבזק. כאשר השלים הזרקור סיבוב מלא וחזר והאיר אותה נקודה, לא היה שם דבר. “אני נמצא שם,” אמר האיש. “פה בחדר אני רק מין השתקפות, מין צל עובר. אבל,” נאנח האיש, “ככלות הכל, האין כולנו כאלה?”
“מוטב שתסביר את עצמך,” תבע פיליפסו בקול רם, מנסה להסתיר חרדתו, “או שאני תופס אותך באוזן, וזורק אותך מפה לכל הרוחות.”
“אתה לא תוכל. לא באתי כדי שיזרקו אותי.” האיש קרב לעבר פיליפסו שהתרחק משולחנו ונסוג אל תוך החדר. פיליפסו העדיף להימנע מהתנגשות חזיתית, ולכן נסוג אחורה צעד אחר צעד עד שחש בכסא העוצר בעדו. הזקן בהיר השער, רגוע ושקט, המשיך להתקדם – אל פיליפסו, מבעד לפיליפסו, מבעד לכיסאו של פיליפסו, מבעד לשלוותו של פיליפסו – בלא לגעת במאום, מלבד השלוה הנפשית.
“לא רציתי לעשות זאת,” אמר הזקן רגעים מספר אחר כך, כשהוא רכון מעל ראשו של פיליפסו, שרק עתה העז לפקוח את עיניו. הוא הושיט את ידו כאילו לסייע בידי פיליפסו לחזור ולהתרומם על רגליו. פיליפסו זינק על רגליו בכוחות עצמו, נרתע בפחד לאחוריו, ורק אז נזכר כי הזקן אינו מסוגל, במובן המקובל, לנגוע בו. הוא ניצב שם, בולע את רוקו ומתנשף, בעוד הזקן מביט בו במבט מלא צער.
“אני באמת מצטער, פיליפסו.”
“מי אתה בכלל?” שאל פיליפסו.
לראשונה מאז הגיע, נראה הזקן אובד עצות. הוא הביט בפליאה בכל אחת מעיניו של פיליפסו ואחר כך גרד בראשו. “לא חשבתי על כך,” אמר במהורהר. “חשוב, כמובן. הדבקת תוויות.” הוא ייצב את מבטו לעבר פיליפסו ואמר, “יש לנו שם עבורכם, משהו שתירגומו הוא בערך ‘מתייגים’. אל תעלב, זהו פשוט סיווג, כמו ‘יונים’ או ‘זוחלים’. פרושו מנטליות שחייבת להשתמש בלשון, אחרת איננה מסוגלת לחשוב.”
“מי אתה?”
“הו, אני באמת מבקש את סליחתך. קרא לי – הה, טוב, קרא לי הורנסון. אני מציע שם זה, כי אני יודע שאתה חייב לקרוא לי בשם כלשהו, וכי אין זה משנה באיזה שם תקרא לי.”
“אין לי שום מושג על מה אתה מדבר.”
“אם כן בוא ונשוחח על הענין עד שיהיה לך מושג.”
“לשוחח על מה?”
“אתה רוצה שאראה לך שוב את החללית, שם למעלה?”
“בבקשה,” אמר פיליפסו בחיפזון, “אל תעשה את זה.”
“עכשיו הבט,” אמר הורנסון בעדינות, “אין ממה לפחד, אך יש הרבה הטעון הסבר. בבקשה, זקוף את גבך ונקה את הגושים שהצטברו לך בחזך. ככה טוב יותר. עכשיו, שב נא בשקט בכסאך, ואנו נתחיל לדון בענין. הנה, ככה, יופי!”
פיליפסו שקע בכורסתו, רועד כולו, והורנסון התישב בכסא שלידו. פיליפסו נבעת לנוכח הפער החלול בן הסנטימטרים שבמשך כחמש שניות הפריד בין האיש לבין הכיסא. אז הציץ הורנסון כלפי מטה, מילמל התנצלות ושקע מטה כך שייצר בינו לבין הכיסא מגע פחות או יותר נורמלי.
“לפעמים אני בלתי זהיר,” הסביר. “יש לי דברים כה רבים המעסיקים אותי בעת ובעונה אחת. אתה מתחיל לגלות ענין במשהו, אתה יודע, פתאום אתה מוצא את עצמך מרחף בחדר, או שוכח להסיר את שדה־ההיפנו כשאתה הולך לשחות, כמו אותו אידיוט בלוך־נס.”
“האם אתה באמת – באמת – אה, יצור אקסטרה –”
“הו, כן. באמת. אקסטרטרסטריאלי, אקסטרסולרי, אקסטרגלקטי – הכל.”
“אני לא, זאת אומרת, אני לא רואה שום…”
“אני יודע שאני לא נראה כזה. אני גם לא נראה כזה,” הוא הצביע לעבר גלימתו האפורה, “כמו שאתה רואה אותי. הייתי יכול להראות לך איך אני באמת נראה, אך זה בהחלט לא היה רצוי. כבר ניסיתי.” הוא הניד ראשו בעצבות, “בהחלט לא היה רצוי.”
“מ־מה א־אתה רוצה?”
“הו, עכשיו אנחנו מגיעים לעיקר. מה דעתך על כך, שאתה תספר לעולם אודותי – אודותינו?”
“ראה, אני כבר –”
“אני מתכוון, תספר את האמת אודותינו.”
“מהעדויות הנמצאות ברשותי, אני –” הלהט בקולו של פיליפסו הצטנן במהירות.
פניו של הורנסון לבשו ארשת סבלנות אין־סופית ובלתי ניתנת לערעור; פיליפסו נוכח לפתע לדעת שהוא יכול לנאום, לפטפט, לקשקש ולהסביר מהיום ועד להודעה חדשה, בעוד יצור זה פשוט מתיש אותו באמצעות ההמתנה. הוא גם ידע (על אף ששמר זאת עמוק בתת־הכרתו), כי ככל שירבה בדיבורים, כן יחשוף את עצמו לסתירות יותר ויותר – וסתירות מהסוג החמור ביותר: ציטאטות מתוך ‘כל כתבי פיליפסו’. פיליפסו נרגע מיד וניסה מזלו בדרך אחרת, “בסדר,” אמר בענווה. “ספר לי.”
“אה…” היה זה צליל נשימה ארוך מאד, המציין סיפוק עמוק. “אני חושב שאפתח בכך שאספר לך כי אתה, לגמרי ללא ידיעתך, הפעלת כמה תהליכים, העשויים להשפיע עמוקות על גורל המין האנושי למשך מאות, אם לא אלפי שנים.”
“מאות,” התנשם פיליפסו ועיניו זורחות, “אם לא אלפי.”
“וזה איננו ניחוש,” אמר הורנסון, "זה חישוב. וההשפעה שיש לך על התשתית התרבותית של ארצך הינה – ובכן, הבה אצטט לך, באנלוגיה, קטע מתוך ההיסטוריה החדישה של בני עמך: 'ברשותו של לונג נמצא חלק מהרעיון; ברשותו של מק’קארתי נמצא החלק השני. מק’קארתי לא הגיע לשום מקום; המפלגה שייסד ניכשלה, שכן הוא התקיף והרס אך לא העניק. הוא פנה אל יצר השנאה, אך לא ליצר החמדנות ותאוות הבצע. הוא לא ענה לשאלתו הבסיסית של האדם הפשוט: ומה יצא לי מזה'?
“מה זה קשור אלי?”
“אתה,” אמר הורנסון, “הנך ג’וזף מק’קארתי של הצלחות המעופפות.”
פיליפסו המשיך לזרוח. “הו,” נאנח.
“ואתה מסוגל,” המשיך הורנסון, “ללמוד מנסיונו. הבה ו – לא, מספיק ציטטתי להיום. אני רואה שאינך מבין אותי כראוי. אדבר ברור יותר. אנו הגענו הנה לפני שנים רבות, על מנת לחקור את הציויליזציה הקטנה והמענינת שלכם. היא מגלה הבטחה ברורה לעתיד – הבטחה כל כך ברורה, עד כי החלטנו לסייע בידכם.”
“מי צריך עזרה?”
“מי צריך עזרה?” הורנסון שתק רגע ארוך, כאילו שלח למקום כלשהו בקשה לקבלת משלוח נוסף של מילים חדשות, ועתה היה ממתין לו. לבסוף אמר, "אני חוזר בי, לא אדבר ברור יותר. אם אסביר עצמי בפירוט אשמע לך כמטורף. כל נסיון לצטט את הדקאלוג, ישמע מטורף באזניו של בן אדם. כל הצהרה שבאפשר, על כל עזרה שאתם זקוקים לה – כבר נעשתה. אתם קוללתם בתחושת ניכור, והניכור שלכם מוליך זעם, והזעם מוליד פשע, וזה מוליד תחושות אשמה; וכל האשמים שבכם דוחים מקירבם את החפים מפשע והורסים את תמימותם. אתם רוכבים על הגלגל הזה בקפיצות ובחריקות ופח־האשפה היחיד אליו יכולים אתם להשליך את חוסר־הבטחון האדיר שלכם, הוא הפחד. לכן, כל דבר הגורם להגדלתו של פח־אשפה זה, רצוי הוא בעיניכם… האם מתחיל אתה לתפוס על מה אני מדבר ומדוע פונה אני דווקא אליך?
“הפחד הוא העסק שלך, הוא המלאי העסקי. אתה משמין ממנו. האנושות ניצבת על סף הנודע, ואתה גילית לא־נודע חדש, שיכניס בהם פחד. ופחד זה הוא יפהפיה ממש; אוצר בלום ובלתי נידלה. המוות הנוחת מן החלל החיצון… בכל מקום שהידע האנושי מדליק גפרור חדש, ודוחק מעט את החושך, שם תימָצֵא אתה, ובפיך הבשורה הקודרת על החושך הרב שעוד נותר מסביב… עמדת להגיד משהו?”
“אני לא משמין,” אמר פיליפסו.
“אמור לי, אני בכלל מצליח להגיד משהו?” התנשף האיש בתיסכול, “אני בכלל נמצא פה?”
פיליפסו הגיב בתום לב, “אתה אמרת שאתה לא פה!”
הורנסון עצם את עיניו ואמר בצליל של סבלנות מתוקה ואין סופית, “הקשב לי, פיליפסו, שכן אני חושש עתה, שלעולם לא אדבר איתך עוד. אם תרצה בכך אם לאו – ואתה רוצה בכך, ואני לא – הפכתָ להיות בריכת הניקוז של כל ההתענינות בחפצים מעופפים הבלתי מזוהים. דבר זה השגת באמצעות כזבים ובאמצעות הטלת אימה, אך זה לא רלונטי כרגע – אתה השגת זאת. מכל המדינות עלי־אדמות, מדינה זו היא היחידה עימה אנו יכולים לשאת ולתת באופן אפקטיבי; הארצות האחרות המכונות ‘מעצמות גדולות’ הינן רודניות, אימפוטנטיות, תאבות־בצע, או כל השלושה כאחד. בקרב כל האנשים במדינה זו איתם יכולים אנו לבוא במגע – בממשלה, או באירגונים הגדולים – לא יכולנו למצוא אף אחד שיוכל להתגבר על הקנאות והטפשות האופייניים לאלה ההולכים בעקבותיך. אתה הכרחת אותנו לבוא במגע איתך.”
“הו,” אמר פיליפסו.
“אנשים מקשיבים לך. אנשים רבים יותר מכפי שאתה מעלה בדעתך, מקשיבים לאנשיך – ולעיתים קרובות הם עצמם אף לא יודעים זאת. באמתחתך נמצא משהו, המתאים לכל אדם עלי אדמות. אשר חש עצמו קטן, אשם ונרדף. אתה אומר להם שיש להם זכות לפחוד, ודבר זה מֵפיחַ בהם רוח גאווה. אתה מספר להם כי הכוחות הנערכים מולם הינם מעבר לתחומי הבנתם, והם מוצאים נחמה האחד בזרועות בערותו של השני. אתה מודיע להם שהאויב הינו כל יכול, והם מתגודדים יחדיו באימה, כדי למצוא בטחון בליכוד לאומי. וכל אותה העת, אתה מוציא עצמך מן הכלל, אתה מרמז שאתה, ורק אתה, מסוגל להגן עליהם.”
“ובכן,” אמר פיליפסו, “אם אתה חייב לבוא דווקא איתי במגע… וכזהו המצב, נכון?”
“לא, המצב אינו כזה,” אמר הורנסון בקול שטוח. “‘להגן’ מרמז על קיום ‘התקפה’, ואין שום התקפה בנמצא. הגענו הנה רק בכדי לסייע בידכם.”
“לשחרר אותנו,” אמר פיליפסו.
“כן. לא!” לראשונה במהלך שיחה זו, הראה הורנסון סימני רוגז. “אל תנסה להוליך אותי לתוך המלכודות המילוליות העכבריות והמטונפות שלך, פיליפסו! כשאני אומר ‘לשחרר,’ אני מתכוון ‘להוציא לחופשי.’ כשאתה אומר זאת, אתה מתכוון למה שהרוסים עשו לצ’כים.”
“בסדר,” אמר פיליפסו בתלונה. “אתה רוצה לשחרר אותנו, לשחרר ממה?”
“מלחמות. מגפות. עוני. חוסר־בטחון.”
“כן,” אמר פיליפסו. “זה נשמע מטורף.”
“ואתה לא מאמין בזה.”
“אף פעם לא חשבתי על העניינים הללו,” אמר פיליפסו בכנות. “אולי אתה יכול לעשות כל מה שאתה אומר; אז מה אתה רוצה ממני?”
הורנסון שלח את ידיו לפניו. פיליפסו מיצמץ למראה עותק של ‘האיש שהציל את כדור הארץ’ שהופיע לפתע באחת מידיו ושל ‘אנחנו לא צריכים להיכנע,’ שהופיע בשניה. הוא נוכח לדעת, שהספרים עצמם נמצאים לבטח בחללית. הוא חש שזעמו הולך ושוכך; הוא חש, שחלק מהנאתו שב אליו.
הורנסון אמר, “ספרים אלה, תצטרך לחזור בך מהם.”
“מה זאת אומרת לחזור בי מהם?”
“לא לחזור בך בבת אחת. אתה עומד לכתוב ספר חדש, האין זאת? כמובן; אתה חייב לעשות זאת.” המילה ‘חייב’ זכתה להדגשה קלה שלא מצאה חן באזני פיליפסו, אלא שהוא לא הגיב. הורנסון המשיך: “אתה יכול לבצע תגליות חדשות, חזיונות חדשים, אם אתה מעדיף זאת כך. השראה.”
“איני יכול לעשות דבר כזה.”
“תקבל כל סיוע עלי אדמות, והרבה מעבר לזה.”
“בסדר, אבל בשביל מה?”
“כדי למצוץ את הרעל מן הכזבים הללו שהפצת. לתת לנו סיכוי לחשוף את עצמנו בפני הציבור, בלי שיירו בנו בלא אזהרה מוקדמת.”
“אתם הרי מסוגלים להגן על עצמכם בפני דברים כאלה, לא?”
“בפני הרובים – ללא ספק. אך לא בפני מה שמניע את הלחיצה על ההדק.”
“ונניח שאסכים לשתף פעולה.”
“אמרתי לך. לא עוד עוני! לא עוד חוסר־בטחון! לא עוד פשע! לא –”
“לא עוד פיליפסו.”
“הה, אתה מתכוון לומר – ומה יוצא לי מזה? האין אתה מסוגל לראות? אתה תאפשר את קיומו של גן עדן חדש, את פריחתו של המין האנושי – עולם בו אנשים יצחקו ויעבדו ויאהבו וישיגו. עולם בו יוכלו הילדים לגדול ללא פחד. עולם בו, לראשונה בהיסטוריה שלכם, יוכלו בני האדם להבין אחד את השני בשעת שיחה. אתה יכול לבצע זאת – רק אתה.”
“אני מבין,” אמר פיליפסו באיטיות. “העולם כולו סובב באחו, ואני ביניהם, ואנו רוקדים ריקודי עם. אני לא הייתי יכול לחיות בצורה כזאת.”
“הפכת לפתע להיות חצוף למדי, מר פיליפסו,” אמר הורנסון באדיבות שקטה ומאיימת. פיליפסו נשם נשימה עמוקה. “אני יכול להרשות זאת לעצמי,” אמר בקשיחות.
“בוא ונדבר לענין, מכשף שכמוך.” הוא צחק צחוק בלתי נעים. “מכשף, הא. בדיחה לא רעה.”
“כן, הבנתי אותך. דבר בבקשה לענין.”
“בסדר. בסדר גמור. אם זה מה שאתה רוצה.” הוא התרומם על רגליו. “אתה סתם זיוף, אתה יכול אולי לעשות כל מיני טריקים עם מראות, אבל זה הכל. אם היית יכול לעשות עשירית ממה שאתה אומר, לא היית בא אלי להתחנן ככה. אתה היית… פשוט עושה את זה. היית פשוט בא ולוקח את מה שאתה צריך. באלוהים, מה שאני הייתי עושה.”
“אתה כנראה באמת היית עושה את זה,” אמר הורנסון בצליל שנשמע כהשתאות. לא, היה זה למעשה צליל של גועל נפש מעורב בתדהמה. הוא צמצם את עיניו. לרגע קט חשב פיליפסו שדבר זה היה חלק מארשת פניו, ואז נוכח לדעת שהיה זה משהו אחר, מין התרכזות, מין –
פיליפסו צרח. הוא מצא עצמו לפתע מבצע משהו איום, משהו שאין הנייר סובלו, משהו שלא יכול היה להעלות בדעתו שיעשה אי פעם. הוא לא רצה בזאת – הוא לא רצה בזאת בכל כוחו ונשמתו, אך הוא בכל זאת המשיך וביצע זאת.
“אם וכאשר ארצה בזאת,” אמר הורנסון בשלווה, “אתה תבצע זאת בחלון הראוה המרכזי של הכל־בו הגדול ביותר בעיר, בדיוק בשעת הצהרים.”
“בבקשה…”
“אינני עושה מאום,” אמר הורנסון. הוא פרץ בצחוק רועם, תחב ידו לתוך כיסי גלימתו והגרוע מכל, הביט בפיליפסו בשעת מעשה. “קדימה, ילד, קדימה.”
“בבקשה!” חירחר פיליפסו.
הורנסון לא ביצע אף את התנועה הקלה ביותר, אך הורנסון חש עצמו חופשי לפתע. הוא נפל חזרה לכיסאו, מתיפח בזעם, פחד והשפלה. כאשר שב הדיבר לפיו, אמר כשידיו מכסות את פניו הסמוקות, “זה, בלתי אנושי. זה… בלתי אנושי.”
“אכן,” הסכים הורנסון בנעימות. הוא המתין עד אשר חומות הזעם של פיליפסו התרחקו ממנו מרחק רב, מרחק שדי היה בו כדי לאפשר לו להיכנס פנימה ולהשמיע את דבריו. “מה שאתה צריך להבין,” אמר הורנסון, “הוא שאין אנו עושים את אשר אנו יכולים לעשות. יכולים אנו, כך אני מניח, לרסק כוכב כלשהו, לפוצץ אותו, או להטביעו בתוך השמש. באותו מובן יכול אתה לאכול תולעים. ואף על פי כן, אתה אינך אוכל אותם ואף לא היית מוכן לנסות זאת. באותה צורה אין אנו יכולים לאלף את האנושות לבצע זאת בניגוד להסכמתה המודעת. אתה לא מסוגל לתפוס זאת, נכון? הקשב! אני אספר לך מה המצב. אין אנו יכולים להכריח אפילו אדם אחד לעשות את אשר צריך להיעשות. אותך, למשל.”
“אבל – אבל, מה זה היה עכשיו?”
הורנסון משך בכתפיו. “הדגמה, זה הכל. יקרה למדי, הייתי מוסיף. אני לא אתגבר עליה באותה המהירות שאתה תתגבר. כדי להבהיר את עצמי, כדאי שאומר לך שנאלצתי עתה, כפי שאתה מכנה זאת, לבלוע צפרדע.” ושוב משיכה קלה בכתפים. “אך היו אנשים שהרחיקו לכת הרבה מעבר לכך, על מנת להפיץ רעיון כלשהו.”
“מותר לי לסרב?” שאל פיליפסו בחשש.
“בהחלט.”
“ומה תעשה לי?”
“מאום.”
“אבל אתה תלך ו־”
הורנסון הניד בראשו לשלילה ברגע שפיליפסו פתח את פין לדבר. “אני פשוט אלך. אתה גרמת נזק רב יתר על המידה. אם לא תתקן זאת, לא תהיה לנו כל דרך לעשות זאת בלא להסתייע בשימוש בכח, וזאת אין אנו יכולים לעשות. חבל, זה נראה לי בזבוז נורא. ארבע שנות תצפיות… הלואי שיכולתי לספר לך על כל הטרחה שטרחנו בנסיון לצפות בכם – להבין אותכם – בלא התערבותנו. כמובן, הענין הוקל במידה רבה מאז קנת ארנולד והרעש שהקים אודותינו.”
“הוקל לכם?”
“הו, כן. לכם יש כשרון – כשרון גאוני ממש – לרציונאליזציה, כאשר אינכם מעוניינים להאמין למראה עיניכם. אנחנו הסתדרנו מצויין אחרי שהופצה בעולם ההיפותיזה על הבלונים לחקר מזג־האויר. זה כל כך קל לחקות בלון כזה. השי יקר־הערך ביותר שניתן לנו היה התיאוריה על אינברסיית החום: צריכים היינו להשקיע מאמצים רבים על מנת לגרום לחללית שלנו להראות כזוג פנסי מכוניות על גב הר מרוחק, או להראות כמו בלון. אבל אינברסיית־חום?” הוא הקיש באצבעותיו, “ענין של מה בכך. איש איננו מבין אותן, ולכן הן מהוות הסבר טוב לכל ענין. חשבנו שהצלחנו להכין מדריך טקטי מושלם למדי בנוגע לדרכי הסוואה. אבל זה כלום לעומת ההסברים שהוציא חיל האויר האמריקני! שרק יהיו בריאים. הם הצליחו אפילו להסביר את השגיאות שעשינו. את כולן כמעט. למעט אותו אידיוט בלוך־נס.”
“רגע! רגע!” התלונן פיליפסו. “אני מנסה לראות מה אני צריך לעשות, מה עומד לקרות, ואתה יושב שם ומקשקש לי.”
“כן, כן. כמובן. אתה צודק בהחלט. אני מלאתי את פי במילים על מנת לסלק משם את הטעם שהשארת בו. לא שבאמת יש לי פה ודבר כזה היה הופך את לשוני למתוסכלת למדי, האין זאת? זו רק צורת דיבור.”
“תגיד לי שוב, גן העדן הזה – כמה זמן זה צריך לקחת? איך היית מתחיל?”
“באמצעות ספרך הבא, אני מניח. אנו צריכים למצוא דרך לבטל את שני ספריך הקודמים בלא לאבד את קהל מעריציך. אם אתה תקפוץ מעורך ותספר להם עד כמה אנו, היצורים מן העולם החיצון, ידידותיים ונחמדים – כמו שעשו אדמסקי והרד – תֵאַבד את כולם. אני יודע! אני אתן לך איזה נשק נגד זה. יצורים האלה שלכם. משהו פשוט, גנרטור־שדה מסוים. אנו נניח אותו במקום גלוי, שם כל אחד יוכל להשתמש בו, ונפתה את האנשים להתקרב אליו, בעזרת כמה מהשטויות הקודמות שלך – סליחה, הייתי צריך להגיד בעזרת כמה מההצהרות הקודמות שלך. נגיד שזה משהו שמבטיח את כדור הארץ מפני התקפתם של מחריבי העולם.” הוא חייך, חיוך נעים לעין. “וזה באמת יועיל.”
“למה אתה מתכוון?”
“טוב. אם נספר לאנשים שלמיתקן הזה יהיה טווח אקטיבי של חמישה עשר מטר, כאשר האמת תהיה שהוא מכסה שטח של אלפיים קילומטר מרובע, ונספר להם שהוא זול וקל לבנייה, ואת התכניות נפיץ בכל עותק של ספרך החדש… בוא נחשוב רגע, נצטרך להעמיד פנים שאנחנו מפירים כמה הוראות בטחוניות, כדי שהאנשים שאינם פוחדים יחשבו שהם גונבים… הממ.”
“מיתקן, ציתקן – על מה אתה מדבר?”
“הו,” הורנסון נחלץ ממעגל ההירהורים־בקול־רם שלו.
“לעזאזל, שוב הדבקת תוויות. אני אצטרך לחשוב על זה רגע. לכם אין שם לדבר הזה.”
“טוב, אז מה אמור המיתקן לעשות?”
“תקשורת. זהו זה. הוא מסוגל להביא לידי יצירת תקשורת מוחלטת.”
“אנחנו מסתדרים די טוב גם ככה.”
“שטויות! אתם מקימים ביניכם תקשורת בעזרת תוויות־מילים. המילים שלכם הינן הערמת מתנות מתחת לעץ חג המולד. אתה יודע מי שלח כל אחת, ואתה יכול לראות את צורתה ואת גודלה, לפעמים היא רכה, לפעמים מרעישה ולפעמים מדגדגת. אבל זה הכל. אינך יודע בדיוק מה פירוש החבילה, עד אשר אתה פותח אותה. זה מה שהמיתקן הזה יעשה – הוא יפתח את מילותיכם בפני הבנה מוחלטת. לו כל יצור אנוש, בלא הבדל שפה, גיל או רקע, היה מבין מה בדיוק רוצה יצור אנוש אחר כלשהו, והיה יודע באותו זמן כי הוא עצמו הובן בדיוק – דבר זה היה משנה לחלוטין את פני העולם. בין לילה.”
פיליפסו ישב והירהר בכך. “לא הייתי יכול להתמקח,” אמר לבסוף. “לא היית יכול אפילו – הא, להסביר שגיאה.”
“היית יכול להסביר אותה. לא היית יכול לתרץ אותה.”
“אתה מתכוון שכל בעל ש – הממ, שיש לו פלירט מהצד, כל ילד שמעשן בבית שימוש, כל יצרן ש –”
“הכל.”
“תוהו ובוהו,” לחש פיליפסו. “כל בסיס ויסוד ל –”
הורנסון צחק צחוק נעים. “אתה באמת יודע על מה אתה מדבר, פיליפסו, מה שאתה אומר הוא, שעצם הציויליזציה שלכם מבוססת על שקרים וחצאי־אמיתות מסוג זה, ובלעדיהם יתמוטט הכל. ואתה אכן צודק.” הוא שב וגיחך, “מיקדש־החלל שלך, למשל. מה לדעתך היה קורה לו, לו כל צאן מרעיתך היה יודע מה מתרחש במוחו של רועָם?”
“מה אתה מנסה לעשות – לפתות אותי בנימוק זה?”
הורנסון ענה לו בקול חמור, ופיליפסו הזדעזע עד לשד עצמותיו כאשר נוכח שהוא משתמש לשם כך בשמו הפרטי. “כן, ג’ו. אני מנסה. אני מנסה בכל ליבי. אתה צודק בקשר לתוהו ובוהו, אבל זה תוהו ובוהו שצריך לקרות למין האנושי או לכל מין אחר. אני מודה שדבר זה יכה בציויליזציה האנושית כמו סופת טייפון, וכי מוסדות חברתיים רבים יתמוטטו. אך הפעם לא תהיה ביזה, ג’ו. איש לא ינצל את אלה שנפלו.”
“אני יודע כמה וכמה דברים על בני האדם,” אמר פיליפסו בקול נמוך ונפגע, “ואיני רוצה שהם ישחרו לטרף בשעה שאני שוכב על הארץ. ביחוד כשאין להם שום דבר. אלוהים.”
הורנסון הניד ראשו בעצבות. “אז אינך יודע מספיק. מעולם לא ראית את הגרעין החבוי בתוך כל אדם, אותו חלק שאינו פוחד, אותו חלק אשר מבין, ואשר אותו מבינים.” הורנסון הביט בו במבט חוקר.
“ואתה ראית אותו?”
“כן. אני רואה אותו עכשיו. אני רואה אותו בכולכם. אבל אני רואה יותר מאשר אתה מסוגל לראות. אתה יכול לראות כמוני; כולכם יכולים. הנח לי לעשות זאת, ג’ו. עזור לי. עזור לי, בבקשה.”
“ולאבד כל מה שעבדתי כל כך קשה בשבילו –”
"לאבד? חשוב על הרווח! חשוב על מה שתעשה עבור העולם כולו! או – אם זה חשוב לך יותר – הפוך את המטבע על פניו. חשוב על מה שתאלץ לשאת על גבך אם לא תעזור לנו. כל קרבן מלחמה, כל מוות ממחלה שניתן היה להשתלט עליה, כל רגע של כאב בכל חולה סרטן, כל צעד כושל של כל חולה סקלרוזיס, כל זה יהיה על מצפונך מן הרגע שתסרב לי.
“אה, חשוב ג’ו! – חשוב!”
פיליפסו הרים את עיניו באיטיות מאגרופיו הקמוצים לעבר פניו הגלויות של הורנסון. אחר כך הרימן גבוה יותר, לעבר הכיפה ומבעדה החוצה. “סלח לי,” אמר בקול רועד. “רואים לך את החללית.”
“אוף,” אמר הורנסון בפתיעה, “לעזאזל, פיליפסו. גרמת לי להתרכז ובגלל זה שיחררתי את השדה ושרפתי את האומיקרון שלי. יקח לי רגע או שנים לתקן את זה. תיכף אחזור.” והוא נעלם. הוא לא הלך לשום מקום. הוא פשוט, לפתע, לא היה שם עוד.
ג’וספוס מארקדל פיליפסו סבב בחדר כסהרורי, נעצר והביט מבעד לכיפה השקופה לעבר החללית המבהיקה. היא היתה יפהפיה וקלילה, ועדינה ככנפי פרפר. היא הבהיקה באור זרחני והחזירה מדי פעם ניצנוצים כתומים, כאשר שטף אותה אורו של הזרקור המסתובב.
הוא הביט מעבר לחללית, לכיוון הכוכבים, ובעיני רוחו הביט מעבר להם אל כוכבים אחרים ואל כוכבים נוספים, מערכות כוכבים אשר ממרחק רב כל כך נראו לו ככוכבים בודדים, ואל עוד כוכבים. אז חזר והביט מטה לעבר המקדש, לעבר קירותיו הקמורים, לעבר הסימטה שלמטה. ומה לעומת כל זה, הירהר, יהיה המרחק שאצטרך לעבור אם אפול מכאן למטה?
והוא הירהר, אפילו יעמוד אלוהים לימיני, לא אוכל לספר להם את האמת הזו, בלא שיחשדו בי שאני משקר. לא אוכל להציע להם זאת, ולרכוש את בטחונם. אני בלתי מתאים למשימה כזו, אני הפכתי את עצמי לבלתי מתאים.
הוא הירהר במרירות, זו סך הכל האמת. לאמת ולי יש אותו מטען חשמלי, ובכל פעם שאני מתקרב אליה אנו דוחים זה את זו, בהתאם לחוקי הטבע. אני חי וקיים בלא עזרת האמת ותמורת זה אינני משלם מאום, מאום, מאום, פרט לחוסר האפשרות לומר את האמת.
אך אני יכול לנסות, הירהר. איך אמר האיש: הגרעין החבוי בתוך כל אדם, אותו חלק שאינו פוחד, אותו חלק אשר מבין, ואשר אותו מבינים. על מי הוא דיבר? על מישהו שאני אולי מכיר אותו? על מישהו שאולי אי־פעם שמעתי עליו? (‘מה שלומך?’ אתה אומר, כאשר לא איכפת לך בכלל מה שלומם. ‘אני מצטער’, אתה אומר, כאשר אינך מצטער. צביעות ושקרים. אלפי שקרים ליום, שקרים הנפלטים בקלות רבה כל כך, עד כי שוכחים אנו לחוש רגשי אשמה בגינם).
"עכשיו אני מבין', הוא אמר. האם התכוון אלי? האם ראה את הגרעין החבוי בי ואמר זאת לי?… אם היה מסוגל לראות דבר כזה, הוא לבטח בעל כושר ראייה מעולה… הוא אמר, ניזכר פיליפסו, כי אם אני לא אסייע בידם, הם לא יעשו מאום. הם פשוט ילכו, זה הכל – ילכו מפה ויותירו אותנו לחסדי – מה היה הביטוי הציני ההוא – מחריבי־העולם.
“אבל אני אף פעם לא שיקרתי!” התייפח לפתע בקול רם."אף פעם לא התכוונתי לשקר. אתה מבין, הם היו שואלים, ואני רק הייתי אומר כן או לא – מה שרצו לשמוע. כל מה שעשיתי אחר כך, היה להסביר את הכן או את הלא; זה לא התחיל בתור שקר! איש לא השיב. הוא חש עצמו בודד ועזוב. הוא חזר והירהר, הייתי יכול לנסות… ואז הירהר, האמנם?
הטלפון צילצל. הוא הביט בו בעיוורון, עד אשר נשמע קול הצילצול השני. הוא צעד לעברו בעייפות, הרים את השפופרת ופלט, “פיליפסו מדבר.”
הטלפון אמר “בסדר, גורו, ניצחת. איך אתה עושה את זה?”
“מי זה? פנפילד?” פנפילד, אשר הכתבה הראשונה שלו על פיליפסו הוציאה אותו מאלמוניותו והעלתה אותו בדרגה; פנפילד, אשר כמנהל אזורי של רשת עתונים שלמה, ניער מאז את חוצנו מפיליפסו…
“כן, פנפילד,” נהם הקול הרועם והמעליב. “פנפילד, אשר נשבע שלעולם לא ידפיסו העתונים אפילו שורה מסריחה אחת עליך ועל מלחמות־החלל שלך.”
“מה אתה רוצה, פנפילד?”
“אז ניצחת, זה הכל. גם אם זה לא מוצא חן בעיני, אתה שוב בחדשות. אנחנו מקבלים טלפונים מכל האזור. טייסת מטוסי קרב נמצאת בדרך. משאית טלויזיה מטפסת כרגע בהר בדרך אליך כדי לשדר את הצלחת המעופפת שלך בשידור חי. אני לא יודע איך אתה עושה זאת, אבל אתה שוב בחדשות. אז מה הסיפור המחורבן שלך הפעם?”
פיליפסו הציץ מעבר לכתפו לעבר החללית. שוב העלה אותה הזרקור המסתובב באש כתומה ופעם נוספת ירקה האפרכסת את שמו. שוב סבב הזרקור ו –
ולא כלום. היא נעלמה. החללית נעלמה. “חכה!” קרא פיליפסו בקול ניחר, אך היא נעלמה.
הטלפון המשיך לפטפט. הוא חזר וניפנה באיטיות לעברו.
“חכה!” הוא אמר גם לו. הוא הניח את השפופרת ושטף את פניו במים. אז חזר והרים את השפופרת.
“ראיתי הכל מכאן,” אמר הקול הזעיר. "זה נעלם. מה זה היה? איך עשית את זה?
“חללית,” אמר פיליפסו. “זו היתה חללית.”
“זו היתה חללית,” חזר אחריו פנפילד בקול של אדם המעלה דברים על הכתב. “קדימה פיליפסו. מה קרה? יצורים מהעולם החיצון ירדו אליך ופגשו אותך פנים־אל־פנים, משהו כזה?”
“הם… כן.”
“ופנים… אל… פנים… בסדר, הבנתי. מה הם רצו?” הפסקה, ואז בזעם “פיליפסו, אתה שם? לעזאזל, יש לי עבודה כאן. מה הם רצו? ביקשו רחמים, ביקשו שתרד מהם?”
פיליפסו הרטיב את שפתיו. “הם, אה, כן.”
“איך הם נראו?”
“אני… הם… אה, היה רק אחד.”
פנפילד נהם משהו ברוגז. “בסדר, רק אחד. אחד מה? מפלצת, עכביש, תמנון – קדימה, פיליפסו!”
“הוא לא נראה בדיוק… בדיוק כמו גבר…”
“אישה!” אמר פנפילד בהתלהבות, “אשה בעלת יופי שמימי. איך זה נשמע? מקודם הם איימו עליך. עכשיו הם באים לפתות אותך לרדת מהם וכו' וכו', איך זה?”
“תראה, אני –”
“אני אצטט אותך. 'שמימי… מממ… וסרבתי… פיתוי…”
“פנפילד, אני –”
“שמע, גורו, זה כל מה שאתה מקבל ממני. אין לי זמן להקשיב עוד לכל החרא שלך. אבל אני אתן לך משהו בשביל זה. אזהרה ידידותית. ה’אפ.בי.איי.' וה’סי.איי.אי,' עומדים לפשוט על המיקדש שלך כמו להקת נמלים על עוגיות. כדאי שתחביא את הבלון הזה, או מה שזה לא היה. כשמשהו מגיע עד כדי צורך לשלוח טייסת מטוסי קרב, הם כבר לא חושבים שהמשהו הזה מצחיק.”
“פנפילד, אני –” אך הטלפון היה מת. פיליפסו החזיר את השפופרת למקומה, סבב על עקביו לעבר החדר הריק, “אתה רואה?” התיפח. “אתה רואה מה הם מכריחים אותי לעשות?”
הוא התישב בכבדות. הטלפון חזר וצילצל. “ניו יורק, " אמרה המרכזנית. היה זה יונתן, המו”ל שלו. “ג’ו, הקו שלך היה תפוס. עבודה טובה, בחור. שמעתי את החדשות בטלויזיה. איך עשית זאת? לא חשוב. תן לי את העובדות העיקריות. אני מוציא הודעה לעתונות – דבר ראשון בבוקר. תגיד, תוך כמה זמן אתה יכול לגמור את הספר הבא? שבועיים? טוב, שלושה – אתה יכול לעשות את זה תוך שלושה שבועות. אתה חייב לעשות תוך שלושה. אני עוצר את ההדפסה של הסופר ההוא, מה שמו… לא חשוב. אני אשיג פרסומת בעתונות. עכשיו. בוא נשמע. אני עומד להקליט אותך.”
פיליפסו הביט לעבר הכוכבים; מהאפרכסת בקע הצפצוף הדק המסמן את תחילת ההקלטה. הוא התכופף לעברה, התנשם בכבדות ואמר, “הלילה ביקרו אותי יצורים מן החלל החיצון. לא היה זה מגע מקרי כמו הראשון; הפעם זה היה מתוכנן. הם באו כדי לעצור אותי – לא בעזרת אלימות, לא בעזרת שיכנוע אלא בעזרת המ – הנשק המוחלט. נערה בעלת יופי שמימי הופיעה לפתע בינות לסבך החוטים והמסכים של הרדאר שלי. אני –”
מאחורי פיליפסו נשמע צליל דק, לח, רועם – העתק מדויק של הקול המושמע על ידי מישהו שהינו זועם, אחוז קבס, כעוס מכדי לדבר וחש דחף שאין לעמוד בפניו לירוק.
פיליפסו שמט את השפופרת וסבב במהירות על עקביו. הוא חשב לרגע שראה את דמותו של הזקן בהיר־השער, אך זאת נעלמה. בזוית עינו קלט ניצוץ מטושטש ביותר בשמים, במקום בו היתה החללית, אך הוא היה מטושטש מדי מכדי לבצע באמצעותו זיהוי ברור; אחר כך גם זה נעלם.
“דברתי בטלפון,” התייפח “דיברתי בטלפון והמוח שלי היה עסוק, חשבתי שנעלמת, לא ידעתי שרק תיקנת את האומיקרון או השד יודע מה. לא התכוונתי, אני רציתי, אני –”
הוא נוכח לבסוף שהוא בודד. מעולם לא חש עצמו בודד כל כך. בפיזור־הדעת הרים את השפופרת והדביקה לאוזנו. יונתן נסחף עדיין על גלי התלהבותו “… והשם שלו יהיה ‘הנשק המוחלט’. על הכריכה תמונה של חתיכה לא נורמלית יוצאת מן הרדאר, ערומה לגמרי. זה עוד לא היה לנו. אנחנו נפציץ אותם, ילד. כן, זה יעזור מאד למיקדש שלך. אבל תתחיל לעבוד על הספר ההוא, אתה שומע? תן לי אותו תוך חמישה עשר יום ותוכל לפתוח לעצמך סניף בבאהאמה.”
באיטיות, בלא לברר אם המו"ל עדין ממשיך לדבר או שמא סיים, החזיר פיליפסו את השפופרת לכנה. פעם אחת, פעם אחת בלבד, הביט החוצה לעבר הכוכבים, ולשניה נוראה אחת הפך כל כוכב ליצור חי, לגפיים כרותות, ללב פגום, לים של יסורים; והיו שם מיליונים על גבי מיליונים של כוכבים, וכמה מהכוכבים היו למעשה גלקסיות של כוכבים; במיליוניהם, במשקלם האדיר והלוהט, הם הלכו ונפלו עליו, והם ימשיכו ליפול עליו לנצח־נצחים.
הוא נאנח, הסתובב והדליק את המנורה שמעל מכונת הכתיבה שלו. הוא הכניס לתוכה כריך של דף ניר, ניר פחם, דף ניר שני, כיוון אותו למרכז המכונה והדפיס:
הנשק המוחלט
מאת
ג’וזף מרקדל פיליפס
בזריזות, בקלילות, בחריצות והתמדה, החלו הקלידים לנקוש.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.