אדריכל המעשה    🔗

בימי־מורד ליהודי־המזרח ובימי־מעלה ליהודי־המערב בא ארתור רופין להשתקע בארץ. אך יחידי־סגולה ראו בשמי־הטוהר, המתקשרים מתקופה לתקופה עננים, את האותות המבשרים שואה. הרבים ראו רק את הקשת הדרוכה בכל משחקי־צבעיה; להם נראתה כאות־הברית שלא יהיה עוד “המבול” לשחת כל בשר, – אות ברית ממרומי החרות לעם־עולם לדורות­־עולם.

הוא היה אחד בדורו בארצו גם בין היחידים. חולמי שיבת־ציון במערב כוננו את לבם למזרח למען גולי־מזרח; את עצמם ראו כאחרונים להצלה ב“אניה סוערה”. להם לא דחקה השעה, והם לא דחקו את הקץ. הם חכו למשיח הצ’רטר. ואכן תמרורים שחק לנו הזמן בתהפוכותיו. השגחה כאילו שלחה לבוטחים יתר אחד מקטני־הבוטחים למחיה לפניהם.

בן שלשים היה בעזבו מכורת־מבטחים ובלכתו למולדת נשכחה. עתידו היה לפניו בכל אשר היה פונה, בחומר וברוח; אך הוא בקשו כיהודי שלם ללא קרעים, ללא שניות וללא טשטוש. את מנוחתו הדריכה שלות־הטמיעה מבית, ולא רוגז־הרשעה מבחוץ; השנאה היא בת־חלוף; הטמיעה – בת קיימא; היא תחדל כאשר יכלה השריד האחרון מהחומר המפרנסה. ראשונים להצלה הם איפוא הצרופים מרוב שפע ב“כור־הזהב” שבמערב, ולא המותכים בכור־עני ובכור־הברזל שבמזרח. ונאמן בכל למצוקות־נפשו, הלך קודם כל להציל את נפשו.

אותו העלתה לארץ האמונה באמנסיפציה, ולא האכזבה; אותו הדף לפעלים הבטחון בשלטונה הגדל חרף נסיגות־ההפסקות, ולא היאוש נוכח אזלת־ידה ואפיסת־אונה הראשון. הוא לא היה מפליטי־החרב, לא מפליטי־השקיעה, לא מהמתנבאים לרע, לא מהבונים על הרעה כאבן־השתיה. הוא היה פליט הזריחה היתרה, זו העוטפת אותנו באורות־נכר ומכלה אותנו כעם, ומיבשת את שארית עצמותנו כגזע. הוא חפץ בחיים, נדחף בתוקף חוש־הקיום העצמי, כתקון עצמי ולא כתקון־עולם במלכות־שדי או מלכות־ארץ. הוא ראה בשלימות תקוננו תכלית בפני עצמה. הוא ראה את אפשרות התקון בתרבות מקורית על כל ספירות־היצירה בתכניקה, במדע ובאמנות, שואבת חיות ממקורות עצמאיים ומאירה באור עצמי. תרבות כזאת אינה יכולה להיות לא גידולת אויר ולא גידולת עציצים, כי אם פרי־אדמה רחבת־מדות.

את הסכר נגד הטמיעה מדעת או שלא מדעת בקש להקים. מקורות־מחיה נאמנים לתרבות עצמאית בקש ליצור. יובל שנים עברו עליו להתקנה עצמית במרכזי־התרבות הגדולים במערב, בכדי שהחצי השני יהיה מוקדש כולו, ללא הפסקה וללא שבתון, לבנין ארץ־האבות במזרח. התקנתו היתה מרובת־הצדדים ככשרונותיו הטבעיים וסגולותיו הנרכשות. מוכתר בפרס היקל, חוקר במדעי־החברה, יודע פרק במדעי־הטבע ובן־בית בהויות־העולם. מסחר־הלחם, אומנותו בנעוריו, בא אל המדע; אל הארץ המוציאה לחם שב מהמדע. כחוקר חיי־היהודים לעיון התגלה ראשית כוחו, כאדריכל־המעשה הוא עומד לפנינו.

פעליו מגוונים ככשרונותיו וכידיעותיו. כחוקר כלכלה שווה נגד עיניו כלכלה לאומית עצמאית על כל מערכותיה הענפות. הוא חפש את שווי־המשקל בין אוכלסי הכפר והעיר במנין; בין החקלאות, התעשיה והמסחר בטיב מקורות־מחיותיהם בבנין. לא הניח את רוחו מחקור, לא הניח את ידו מפעול בכל אחד ואחד מהם. באמצעים המצומצמים שהיו ברשותו נסה לנטות קוי־תכנית לכל וליצור כלי־ביצוע ראשונים. הוא יסד למטרת התישבות פרטית את “חברת הכשרת הישוב”, שגאלה למעלה מחצי מיליון דונם אדמה חקלאית והכינה שטחים רחבי־ידים לבנין ערי־המרכז והרחבתן. הוא העיז כשפכחים שאננים לבשו חרדות. הוא היה ממניחי יסוד למוסדות־אשראי כבנק הפועלים, מראשוני המניעים ליסוד תעשיות; אחד מראשוני בוני תל־אביב. בשנות־המלחמה רכז בהנהגתו כמעט את כל מוסדות־הישוב הלאומיים, הכלכליים והתרבותיים; בתבונה כלכלם, ובעוז־רוח הטה שכם להעבירם מעל החתחתים הרבים. מאחורי הפרגוד נהג את “הענינים החיצוניים” במשאו־ומתנו עם שליטי־עולם שגורלנו היה נתון בידיהם לשבט או לחסד, והשבט היה עלול תמיד להכריע. אך בכל התפקידים שהיו מוטלים עליו היתה תמיד נקודת־כובד אחת שאליה נמשך ביותר בכל הויתו: את אהבתו הרבה, את כל לבו ונפשו, את מיטב הגיגיו מסר להתישבות החקלאית העומדת על גיוון־המשק ויחוד־העבודה!

שלשה הם היצרים המניעים את האדם במעלליו: יצר־השליטה, יצר־היצירה ויצר־הטוב. הם כופים את עצמם עליו כשותפים שוים בבת־אחת, או נתפס הוא רק לאחד מהם, או ברובו לאחד ובמקצתו לשני, לשיעורין ולסירוגין. הנתפס גופו אינו מבחין ברשות מי הוא נמצא. רק בבידודו המוחלט, מחוץ לחברה והרחק מאדם, תבחן נטית־כפיפותו. באי־רובינסון אין שליטה ליצר־השליטה, באין על מי להשתלט. ישבות יצר־הטוב באין נפש להיטיב לה. רק יצר־היצירה יפיץ גם בבדידות את מעינותיו חוצה, בפעלו ללא תכלית, ממש כאשר תרון הצפור.

הגדול שביצרי רופין הוא יצר־הטוב; לו כפוף יצר־היצירה; במחיצות שניהם אין תקומה ליצר־השליטה. עליהם ינצח שכל בהיר בוחן את הטוב ובודקו לפי משקל עצמו, בוחן את המיטיב והמוטב, עין יפה רואה דברים ואוזן קשבת ללמוד מאחרים. בשיטה יהגה, בשיטה יחקור, יקשיב, יתכן. בשיטה סלל ובנה. דרך הכבושה לא היתה דרכו; הכפילות לא היתה דרכו; הפזיזות לא היתה ממדותיו. אף פעם לא הקדים נעשה לנשמע. אף פעם לא אמר ועשה, כי אם חקר ועשה.

החקירה והעשיה התגלו בחייו חליפות לפי משטר מחזורים מסוימים. הן גם אינן רשויות נפרדות, כי אם ניזונות על קוי־תחומיהן בהשפעת־גומלין. הוא לא יגש לפעולה בלי תכנית ברורה, הוא לא יעלה את התכנית בכתב בלי בירור כל סעיף וליבונו. קובע עתים לתורה כשהוא עובד, קובע עתים למעשה כאשר הוא לומד, כדי שהחוט המקשר לא ינתק. ממקור אחד יונקות אצלו התורה והעשיה. מהאדמה הם באות ואליה הן שבות. משק עצמי מסודר ומתוקן, ולא “משק־גזל”; המדע החקלאי מציינו בכושר־השמירה על שווי־המשקל הסטטי בהשבת האבדות לאדמה את אשר יוציאו ממנה בחמרי־המזון המכלכלים את ילדי־טיפוחיה.

על משפחת יחידי־הסגולה הוא נמנה, שכל חייהם יום חול ארוך לעבודה, יום שבת ארוך לעלית־נשמה. חוסר־המנוחה הוא היסוד הגובר במזגו השלו. תשוקתו למעללים תיקד בו כאהבתו לבריות. הדחיפה לכיבוש־הטבע עזה בו כשנאתו להכנעת אנשים. זוך־שכלו הוא כבור־לבבו. מעויינים ישוב־דעתו ומהירות־החלטתו, ושקולה מדת־זהירותו כנגד העזתו. גלות־תפיסתו לא תצר את עומק־עיונו. החולם לא יפגע ברב־הפעלים. קשיות הממשות בחלומו; רוך החלום בממשות מעלליו. בכפיפה אחת שוכנות בהרמוניה תכונות־הפכים. אוהב פשטות המישור כאילו ימשך אחרי כל קישור גרדי. התר לא יתירהו, והתז לא יתיזו. הוא רק מאיר את הפקעת, וכל חוטי הסבך מתבהרים…

הדממה היא ספירת־השראתו הטבעית והסביבה הנוחה לו. הפעולה השקטה בחדרי־חדרים ובשלות־השדה היא הברוכה לו. חן האור הגנוז על מעשיו, ללא ברקים, וכשהם הכרחיים על־פי הטבע למען־השם בלי רעמים. בראשית היה המעשה. הדבור או המדרש הכרחי עד כמה שמסייע למעשה בפנוי דרך לפניו או בהסברת ערכו אחריו. מלאכת־הניצוח, ההתגוששות בצבור, – חוסר טעם. המעשה מדבר בעדו, הרננתו בראש כל חוצות ברכה לבטלה. ההתראות, ההתנשאות, ההתפשטות אגב דחיקת אחרים או להעמיד אחרים בצל, אינן ממדותיו. עצם העליה על הדוכן לתכלית נציגות והעמידה באורים כלפי הצבור היא חובה קשה ולא תענוג. זוהי אחת מגזרות הצבור על בחיריו ושליחיו, ומן ההכרח לקבלן, אם לא באהבה, בשלוה פילוסופית ובבדיחת־הדעת.

במשנתו סדר מופתי כבמעשיו. מתמיד בכל ארחותיו, ואינו “עסוק”. עמוס עבודה וקל־תנועה. חס על זמנו, ונענה בכל עת לכל דורש ודרישה. ספריו, מאמריו, נאומיו כבדים בעובדות מאליפות וגדושים מספרים מחכימים, מלוקטים בעמל־שנים, מבוררים ומנופים ברוב הגיון, מצורפים וממוזגים בכוח הניתוח והסינטזה. הרצאתו בנויה מעשה־אדריכל, בהירה בפשטותה, מרוכזה ברבוי נושאיה, נאה בבליטותיה בהמחשת הסתום בציור ובמשל הביולוגי. סגנונו עמוק־התרבות, שוטף בחומר־דיוקו וקצורו, ויפה־חן בקלות צירופי־המשפטים. לו יעמוד חוש־היחס הטבוע בתכונתו לבלי העמס על החומר אפילו דברים חשובים שאינם עיקר; לו יעמוד רוחב־דעתו לתפוס את הקוים הכוללים העיקריים ולא להשתקע ולשקוע בפרטי־פרטים כבתוך מבוך ללא מוצא.

רוחב־דעתו מעבירו מעל לקטנות גם למעשה, במגעו ומשאו עם אנשים, ומעל לצרות־העין. גם בתכונות אנשים ובמצעדיהם לא יראה אלא את החשוב וידלק על הפעוט. לא ינקום ולא יטור שנאה גם למשנאים ולמקנטרים. אין לו זכרון לעלילות־רשע, וביחוד לרשעות קטנה, אף אינו קולטן. הוא מאמין באדם: ביושר־לבו, בהגיון־שכלו, בטוהר־הרגשתו. זדונות נראים לו כשגגות, ראויים לסליחה. על חולשות אין לרגוז; אליהן צריך להתיחס בהומור. עינו כאילו קרוצה מחומר קולט אור גם בהיותו מפוזר וקלוש, מפזר צל גם בהיותו עבה וגדוש. עינו יפה בשל אחרים, ולכן יקשיב ויקח לקח מכל אחד. יש לו אמת משלו צרופה בכור התבוּנה, בוערת באש הרגש; אך היא לא ניתנה ליחיד ומיוחד במונופולין, ולכן יקשיב במנוחה ובסבלנות גם לאחרים. וותרן, פשרן בקטנות לא יוותר על הגדולות. בעקשנות מתמידה ירדוף שנים על שנים אחרי מטרה שהתוה לו, ולא ינום ולא יישן עד ראותו אותה מוגשמה בחיים.

מפוזר למראית־עין בין רשויות רבות, אינו כפות למעשה אלא למלאכה אחת, – מלאכת הבניה! החישוב, השיקול, בחינת החמרים ובדיקתם, התיכון, השרטוט, הצירוף מהוים לכאורה פעולות רבות ומלאכות רבות; אך כולן יחדו משתבצות באותה המסגרת הרחבה הקובעת את מלאכת־המחשבת של האדריכל; כולן כפופות לנקודת־כובד אחת, המסדירה בכוח־המשיכה את המתלקטים מסביבה, נותנת להם קצב ומטביעה צורה. “יהודי־ההווה”, “הסוציולוגיה של היהודים”, ספרי ההתישבות אינם אלא סעיפים בתכנית־בנין אחת, החוקרים את מהות העושים במלאכה והעומדים על מהותה וארחם ורבעם, והבוחנים על כח־עימוסם את הגשרים להעביר גולים, והבודקים על כושר־קיבולו את הבית הלאומי לשכן בו לבטח עולי־גולה.

“יהודי־ההווה” הוא ספר־הבחינות, – בחינת היהודים על עצמת עמידתם בפני לחץ־חוץ; כולו חקר, כולו הגיון, כולו ניתוח לפי תוכו; כולו חרדת־נפש, כולו המית־לב לפי הנימוק המניע בחיבורו. בנוסחות־הנדסה ובצירופי־מספרים כבושים הם “יסורי וורטר היהודי” החדש; הפעם בא לא ממרומי ספירות־השירה, כי אם משיפולי מערכות־הכלכלה. הפעם באה האזעקה לא בדברי־נבואה חוצבים להבות, כי אם ב-SOS מסמל גורל בקרתו ובקצורו, וחותך גורל!

חזון חוקר־החברה, ולא חזון נביא. הוא “בא לתאר את היש, ולא להגיד מה שיהיה”. הוא בא לפרש את אותות־הזמן הקיימים, ולא לנבא את האותות הבאים. אמנם הם אינם נראים לכל עין ערומה, אבל מסתמנים בבהירות יתרה באספקלרית־המדע; והם מבשרים רעה, הם מבשרים את התחלת־הסוף…

לעיניו “תפורר אבן אחרי אבן בבנין היהדות המוצק באיתנותו. עד היום הצטמצם תהליך ההתפוררות במרכז אירופה ובמערב. כעת מתפשט הוא גם על ההמונים הרחבים במזרח אירופה ועומד לחתור מתחת למבצר האחרון”.

עולם היהודי חוזר לתוהו. “בטמיעה יש לראות את המשבר מהסוכן שלא היה כמוהו מימי פזורנו בין הגויים”. החפצים במיתת־נשיקה יושבים שקטים במכונם וצופים להתקרבות הקץ. החפצים בחיים יחיו באמונתם כי נצח ישראל לא ישקר. הם תומכים את אמונתם בעבר ובקיומנו בהווה על אף הכל. אמונת־שוא. הכוח שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה הולך וכלה. וקיומנו בהווה אינו אלא שריד עבר גוע.

“בחומת־ההגנה המשולשת: יחוד־השפה, יחוד־האמונה והדעת נובעים פרצים או מתמוטטת היא כולה”. הגדרים והסייגים לסייגים שנקבעו מימי עזרא עד אחרון שבאחרונים הם כמבצרים עתיקים שאינם עומדים בפני תותחי־הזמן". “כעץ ששרשיו נרקבים עוד יכול לעמוד זמן ממושך אם כי נידון הוא למות, כן גם היהודים יכולים עוד להחזיק מעמד. אבל דרכם כאחידה לאומית אינה במעלה כי אם במורד”.

האנטישמיות אינה התריס כתמורה לתרבותנו העתיקה ההולכת ושוקעת. שנאת־עולם לעם־עולם אינה מחויבת־המציאות בכל הדורות ובכל הזמנים; בכלכלה לאומית חיותה, ולא בדם־מורשה; והכלכלה כפופה בהשתלשלות גידולה לחילופי־צורות. המשק הרכושני לפי טבע מבנהו, ודרכי־חיבורו, ואמצעי־קירובו עוקר אחד אחד את מקורות־החיות המכלכלים את שנאת־הגזעים והדתות. יתר על כן “מיהד” הרבה מקצועות ומתיר איסורי קדומים. בודאי עוד לא כלו כל הגזרות. אך “חוקי התפתחות כלכליים חזקים מגזרות־נייר”.

האנטישמיות היא מלחמת־היצר בתבונה הצרופה, – היצר הנוח לו בהפקרות בתבונה הבאה לרסנו. מלחמת השכל הנקנה, הרך ומתנודד בהגררו אחרי שרירות האינסטינקט העור, בשכל־מורשה מבוגר ומיוצב מדורי־דורות. שלטון השכל, סגולת־מורשה ליהודים, מתגבר גם אצל אומות־העולם בהגיען למדרגת השתלמות מסוימה. בארצות־הברית כבר היום “פחותים הניגודים הנפשיים בין יהודים ולא־יהודים מאשר בארצות שאצל לא־יהודים יש עוד שליטה יתרה לאינסטינקטים”. ארצות־הברית היו כבר היום ליהודים מעין “בריכת־טיהור, שבה צוללים ונשארים זקנים ומרושלי תנועה שאינם יכולים להסתגל לחיים החדשים. האחרים, וביחוד הדור הצעיר, צפים ויוצאים כעבור זמן־מה עם הזרם מהבריכה” למרחבי־עולם.

האנטישמיות בגילוייה השונים היא חתימת האמש ולא ערב המחר; דמדומי־שקיעה אחרונים, ולוא ממושכים, ולא דמדומי־זריחה ראשונים. צרת היהודים היא צרה עוברת בתמורת הדורות ובחליפות הזמנים. במאזני הדורות אין משקל לדור אחד או שנים; במנינם מאה שנה כרגע. גם ארץ לא תבנה בדורות־מספר ועם לא יקום במשך זה. ליחיד מוכנה ומזומנה התרופה: הטמיעה! היחידים להמוני רבבותיהם יכולים למצוא את תקונם ברגע הפרדם מגוף האומה. זוהי אינה אולי הצלה מהירה לשעה, אך הצלה לדורות. ושיעור־המהירות בפיזור מכונסים גדול על כל פנים משיעור המהירות הדרוש לבנין ארץ ולכינוס הפזורים. האומה המהוה אורגניסמוס בהצטרפותה מאותם היחידים הפזורים היא המתאבקת על סף־החדלון ומבקשת אחיזה לקיומה ותקון לעצמותה. ולה יהמה לב היחיד החפץ בחיים ולהצלתה תשוע נפשו.

“עם־עולם” אינו יכול להעיד את קיומו על “שנאת־עולם” ולא על אהבת־עולם ותקון־עולם. ככל עם, חי הוא בזכות עצמו ותקון־עצמו, וככל עם אינו כפות במלחמת־קיומו לשום תעודת־הכשר בצורת יעודים עליונים חיצוניים. על כרחך אתה חי! – זהו צו־החיים ליחיד ולצבור. זהו יעוד החיים! עצם הקיום הוא תכלית־הקיום וזכות־הקיום. בחוש השמירה העצמית יתקומם החי נגד כל סכנה אורבת לו ויתגונן בכלי־מגן הנתונים לו מהטבע. לקוי החוש הזה הוא סימן ראשון לשיתוק אברים, להסתיידות העורקים. פגימת כלי־המגן הטבעיים אות ראשון כי לא הכל כשורה. הרצון לחיות הוא ההוכחה היותר חותכת כי החיים מפכים.

בתרבותו המקורית יחיה עם, תמצא עצמיותו את שלימות־תקונה, יבואו למלוא גלויים כוחות־היצירה הגנוזים. “תרבות פירושה לא רק מדע ואמנות, או טכניקה וארחות־חיים משופרים, או מוסר־עליון. היא מושג הכולל כל נכסי־הרוח העושים את האדם מוכשר לחיי צבור בחוג בני־עמו וקובעים ברוחו תמונת־עולם שלמה להשקפת־עולם מלוכדה. התרבות היונית בהיותה גם למטה מתרבות אירופה במדע ובטכניקה היתה שות־ערך לה, מפני שאנשיה הרגישו הרגשה חברותית אחת, אהבת מולדת אחת והגיעו להשגה אחת בקורות־תבל”.

הגזע בלבד אינו קובע את גובה התרבות. “אותו הגזע יוצר בתנאים שונים מדרגות־תרבות שונות”. הסביבה היא שותפת ביצירה, ובהרבה בחינות גם מכריעה במתן־צורה. אף “הגאון ביצירותיו מושפע מסביבתו, והן נושאות על עצמן גם חותם הסביבה, ולא חותם רוחו בלבד. היום קיימים אמנים יהודים, ואין אמנות יהודית”. הסביבה הטבעית חסרה. אמנות יהודית תקום, “כאשר האמן יהיה תלוי לא במשפט־זרים לו בגזע, כי אם ממקורבים לו בדם; בבני־עמו ימצא את הערכתו, ומהם יקבל את ההשראה”.

אבותינו הקדמונים, יוצאי גולה, העבירו אתם את תרבותם לחיות בה בארצות־פזוריהם. כגידול כלכלה לאומית עתיקת־יומין מצאה לה תנאי־קיום בכלכלות מפגרות דומות, בימי־הבינים ולפניהם. היא התקיימה בחלקה כפרי־שימורים אצור העומד בטעמו בתוקף סגולות חבויות מימי תורה־מורשה, ובחלקה גם נטעה באדמת נכר אף עשתה פרי. טעמה וכוחה עמדו בה כל זמן שהיתה עליונה על התרבות השליטה. היא עמדה מגדל בגזרת־הטבע, כשהתרבות הזרה התנשאה בגדלה עליה ודחקה אותה מעמדות־האחיזה. והעמידה היא התחלת הירידה. בפרי־רוח כבפרי־חומר מיטב סגולת ההשתמרות והשימור הוא בעצם הגידול. כלכלת העולם במשטר הרכושני הוציאה פירות־הלולים חדשים ברוח, ופירות־השימורים העתיקים פג טעמם. באקלים החדש ותחת לחץ האתמוספירות הכבד פסקה להיות תרבותנו תרבות־שדה וגידול חפשי מספק צרכי בן־הדור; היא היתה תרבות עציצים וגידולי־כפיה בחממות בעזרת הסקה מלאכותית, שעליהם לא יחיה עם ובהם ישים מבטחו לכל היותר דור הולך, ולא דור בא.

תרבות המקיימת עם כמזון־הרוח היא פרי־האדמה, ממש כמזונות־הגוף. בכלכלה לאומית נושאת את עצמה שרשה, מקור־חיותה, כוח גידולה, מעוזה, מבטחה ומשגבה. את הכלכלה הלאומית צריך איפוא קודם כל להקים אם בוחרים אנו בדרך־החיים. למענה דרושה אדמה רחבת־מדות, ועל זאת האדמה לרכז המונים לעבדה ולשמרה. בלי עובדי־אדמה אין כלכלה לאומית. חלקנו כעם צריך להיות בין המייצרים ולא רק בין המתווכים והצרכנים, – ובין יוצרי “חמרי־בראשית”. “כצבא בארץ האויב העלול להתפורר יותר בהיותו מפוזר לקמצים, מאשר בהיותו מרוכז בנקודות מסוימות, כן גם היהודים יוכלו לעמוד בפני ההתבוללות כאשר יתלכדו בהמונים צפופים. אך ההגנה דרך הריכוז בשטחה אינה הערך היחידי; החיוב שבה מונח ביצירת מפעלי המדע והאמנות”.

ריכוז־המונים הזה בלתי־אפשרי בארצות־הגולה לא מבחינה ארצית ולא מבחינה רוחנית. האדמה תפוסה בידי עובדיה ללא עודפים מלוכדים בשביל אחרים. התרבות השליטה עליונה על תרבותנו הנמצאת במורד. לקיום היהודים כעם וכגזע דרושה ארץ. לא מרכז רוחני, כי אם מרכז ארצי המוציא בד בבד את הקמח ואת התורה. התרבות העולה אינה יכולה להברא מאין. אינה יכולה להצטרף גם מקטעי־תרבות אאחרים, שאולים או קנויים. “תרבות אינה מתרכבת ממוזאיקה; היא יכולה לצמוח רק מתרבות עממית; במקרה הנידון: מתרבות יהודי־המזרח. נושאי התרבות המתחדשת יכולים להיות רק נושאי תרבותנו העתיקה. יהודי־המערב, מלבד יוצרים מן הכלל, נעדרי לאומיות יותר מדי וספוגים תרבות זרה. בזמן הראשון תפגר אמנם התרבות המחודשה אחרי העולמית”. אך אם ראשיתה מצער ישגה אחריתה.

התרבות הבאה ללכד את העם המתפורר ולהחיות את כוחות־גידולו בכל ספירות־היצירה תקלט ותעלה במצאה שרידים רגינרטיביים לא רק בנושאי התרבות העתיקה, כי אם גם בערש צמיחתה. מבראשית לא תוכל להתחיל. היא יכולה להיות רק המשך גם במקום. המולדת העתיקה היא קרקע־המזון המיוחד לה. מולדת חדשה לא תבנה גם בחומר באופן מכני. חלוציות, מסירת־נפש, שבירת־רצון הם תנאים קודמים לעמוסים מני לידה בהרגלי עיר. ההתלהבות הזאת לא תשאב מאין, כי אם מ“יש”־קדומים ומאש־קדומים.

הטמיעה היא דו־פרצופית: טמיעה שלא מדעת מחמת אפיסת־הכחות, וטמיעה־מדעת מחמת רגש הנחיתות. נגועי הראשונה אינם חולים ואינם מרגישים; להם אין תקנה, ואין להם צורך בה; ככה ישלו אברים שאבד להם החיבור עם הגוף. הטמיעה מחמת הנחיתות היא המובילה את הנגועים בדרך־יסורים ללא נשוא. החי מצווה לגדל בגלוי־עצמותו ברוח, ממש כאשר יגדל בגופו; כל עיכוב כרוך במכאובים. הסביבה הזרה מציבה גבולים לחופש היצירה העצמית; וחיפוש סביבה טבעית נתקל במעצורים שבהרגשת הנחיתות; אותה טפחו מבית ומבחוץ. הפקפוקים באים בהכרה: האם כדאי לגזע לקוי להמשיך את קיומו. בעקבות הפקפוקים יבוא היאוש, ואחריו ההתאבדות־מדעת, באין טעם לחיים ונימוק להצדיקם.

נבוכי־הזמן האלה היו זקוקים למורה. הם מצאוהו ב“יהודי־ההווה”. הוא הורם כי יש גמול לפעלי־חייהם, תקוה לאחריתם. את גאותם הרדומה נסה לעורר, את רוחם הנופל עדד ואת הכרתם רומם. בשום מקצוע בחיים, בעיון ובמעשה, לא הראו היהודים נחיתות. המספרים היבשים מדברים בעדם וסותרים כל עלילת־שוא, כל השערה. היהודים שוי־ערך עם העמים שבתוכם הם יושבים כיוצרי־ערכין ולא כמפרשים, מרחיבים ומתוכחים. הם הוציאו גאונים ולא רק כשרונות, לפי יחס מנינם באוכלסי העמים, למעלה משני האחוזים. הם הוציאו גאונים לא רק בארצם כי אם גם בהיותם בכור־הברזל. נימוסיהם הם כנימוסי כל יושבי ארצות ים התיכון, ונראים למוזרים לאנשי־הצפון בארצם, ולא כאשר הם יושבים בארצות האלה בעצמם כאורחים. “בכוח האינטלקט עוד עליונים אנו על עמים אחרים; זוהי סגולה גזעית ללא הגבלות. ויש הצדקה לשאיפת טיפוס הבחירה, השוה להמעולים שבטיפוסים אחרים, לחיפוש אפשרויות להתקיים בטהרתו בלי תערובת, כי רק באופן זה ניתנת התכונה הגזעית להשתמר”.

האמונה יסודה ושרשה בלב; ושוה היא במקורות־מוצאה וכוחות־מניעיה לתמימים וחכמים הדבקים בה. אך אמונת החכם אינה תמימה. הוא כופה עליה את שלטון־השכל. פירוש־הלב בדרך־השכל ומציאות “טעמי־מצוות” יכולים להיות הטעאה עצמית; אך היא המקימה שווי־משקל ברוח־האדם, שלא יכרע תחת סבל ספקותיו, ומכשירה אותנו ליצירה. ובלי שווי־משקל זה מאבדת האמונה את תכלית־קיומה ומחטיאה את עצם מטרת יעודה.

עולי־הגולה כתמימים כחכמים, כבני־המזרח כבני־המערב, שבים לציון בלב. אך הוגי־הדעות רגילים לחפש “פירוש־הלב”; בלעדיו הם אובדי־דרך ומשותקי־פעולה. דור דור ונבוכיו, דור דור ומורי־נבוכיו. המתפיסיקה לא תרגיע את האמונים עלי הפיסיקה. מוסר היהדות לא יהיה המצפן למאמינים ב“מוסר־הכלכלה” ובשבט־מוסרה. אחת היא האמונה המחיה את חולמי שיבת־ציון וחוזי־החזון ואת פותרי־החלום ומגשימי החזון, ושונים הם הנימוקים המובאים אתם; מחומר שונה הם קרוצים בתכונותיהם, בסגולותיהם, בהלך־רוחם. שונים בהשכלתם, סביבתם, הכשרתם וכל תפיסתם. הכוח המניע יכול להיות אי־שכלי, מעורפל, מסתורי; הגשמת התכנית מצווה את הבהירות, החישוב, השיקול ושיטה מוצקה לעיון ולמעשה. החלום יכול להיות ערטילאי, הפתרון דורש נקודות־אחיזה ברורות ולבוש שלם. הם התפלגו גם במשנותיהם: שתי מסכות־מדות ושתי מסכות־ערכין. הללו עסוקים בהויות ה“מהות”, והללו בהויות ה“איכות”. הם קיבלו את מהות־היהדות על מוסרה ויעודיה כמו שהיא בלי חקירות יתרות. אותם מטריד ה“איך”: איך בונים שממות־ארץ ואיך מכנסים נדחי־עם. “יהודי־ההווה” הוא פרק־חתימה במשנת־המהות ופרק־פתיחה במשנת־האיכות; לה כהלכה־למעשה היתה מוקדשת עבודת־החיים של ארתור רופין, והיה לאחד מראשוני מניחיה.

העליה השניה הביאה בגליה מחנות חלוצים צעירים בגילם או ברוחם. הם עלו לגול מעמם את “חרפת־אוגנדה”, המולדת הזרה העומדת לקניה, ואת העבודה הזרה, הסחורה הנקנית יום יום. הם היו אחוזי־שלהבת ומיושבי־דעה, עזי־נפש ומתוני־לכת, עמוקי־רגש וצלולי־מוח, מרבי־עיון ומגדילי־עשות. הם היו שוים בשיעור הגבורה לעולים הראשונים, הם נפלו מהם במעשי־הגבורה, הם עלו עליהם בהתמדת־הגבורה, ברציפותה, בתכיפותה וביציבותה.

להם עמדה זכות כפולה: זכות עצמם וזכות אבות העליה, תועי־הישימון ונודדי־המדבר. על כתפם השחוח משחוח עמדו וצפו את המרחקים מאחור ומלפנים הסמויים מעין אלה שהיו הדום לרגליהם. הם היטיבו בסילול דרכים בבואם כממשיכים; הם חדשו והוסיפו כאשר אנה להם המקרה להיות מגלים וכובשים.

התנועה היתה יתרון סגולתם; היא לא פסקה בתוקף האינרציה גם בשעות ש“הדלק הפנימי” המחיה אותה ומקיימה היה הולך וכלה; עם השבת “חמרי־הדלק” היתה שבה לקצבה הראשון ולראשית אונה. כל כוח מעכב חיצוני היה עלול בשעות דכאון־הרוח ורפיון־ידים להעמיד את התנועה. המנוחה המשתלטת היתה מתמשכת גם היא בכוח האינרציה, עד התגלות כוח מניע מתגבר. ומי יודעת אם מחזורי־ההפסקה לא היו ממושכים ממחזורי־הפעולה.

ליכוד המחנה, הליכוד האורגני ביד נעלמה, הוא הוא שקיים את רציפות־הגבורה והתמדת־התנועה. הקבוץ היה ל“אני”, לאישיות יוצרת, עד כדי הבלעת היחידים שמהם הצטרף. הצבור ליכד את היחידם באחדות־הרצון ובאחדות־הפעולה. היחיד ליכד את רשויותיו הנפרדות לאחת באחדות־השפה, במצוות־העבודה ובחובת־הלבבות להבלע בקולקטיב ולהנשא בכוחותיו. לבודד לא יעמדו כוחותיו, ואפילו אם עצומים הם. עזות־הנפש באה לסירוגין עם רפיון־רוח, העליות מתגלות חליפות עם הירידות. כשל־הברך ברגעי־החולשה יתרומם בכוח הרבים המקיים בתוכו את אש־התמיד. הדוקים וקשורים בעבותות יצעדו המעפילים בהררי־עד; כי ימעדו רגלי האחד מעל חתחתי־תהומות ויאחז, כתלוי ועומד, בחבריו עד מצאו שוב את עמדת־אחיזתו. כל נסיון להפריד בין הדבקים קובע את נפש התנועה כולה.

הגדולות והנצורות היו משאת־נפשם; חוסר הסיפוק ענות־נפשם. תמיד בלתי מרוצים מעצמם ומכל הסובב אותם: לא בקצב זמן־הגאולה ולא במדות שטחי־הגאולה; היא גופה היתה רבת־ממדים: בבת אחת גאולה ליהודי ופדות לאדם, ארץ מתחדשת וחברה חדשה. טרדנים וטרחנים בברם, אניני־דעת ודקי־רגש בתוכם.

הם הביאו אתם לוחות־ברית קבועים ודברות חתומות, עיקרי־אמונה ועיקרי־מעשה. את תוכם לא המירו בתמורות הזרמים ובחליפות הרוחות. אך את הצורות שינו, את הקליפות החליפו. לא עמדו בקפאון. החיפוש התמידי היה דרכם. את אשר בקשו לא תמיד מצאו. את אשר מצאו לא תמיד בקשו. כך היא דרך התגליות בקטנות ובגדולות. מחפשים אתונות, ומוצאים מלוכה; מחפשים מלוכה, ואין מוצאים אפילו אתון. מחפשים דרך להודו, ומגים עולם חדש. מחפשים עולמות ומשתקעים בדרך־התוהו. אך מצאת ולא חפשת אל תאמין. בהיסח־הדעת אין המציאות באות. החיפוש הוא עצם החיים בגידולם, בהשתטחותם, בהתקדמותם ובהתעלותם. הגודר גדרים וקובע סייגים למחפשים כאילו יורד לחייהם ומביא לקפאון את מרוצת־דמם.

“כוכבי־מעלה” לא האירו את נתיבות עולמם. הציונות הרשמית היתה רחבה מדאי מכדי להתכנס בעקלתוני נתיבות חלוציות צרה; הציונות הרוחנית היתה רוממה מדאי מכדי לרדת לשיפוליה. האחת כאילו נבראה מימי־בראשית שלה לדרך־המלך הסלולה והכבושה, למישרים ולא לשום עקיפין. את שיא המעשיות ראתה בשלילת כל מעשה. נחשונים מוכנים לקפיצות־מות, – שארית־פליטה מחבת־ציון השוקעת באחרוני־דמדומים. הים יבקע במטה־הצ’רטר, והכל יעברו בחרבה על פסי־ברזל. כל הבנין יתנהג בדיוק מאזן מסחרי: תמיד קרוב לשכר ורחוק מהפסד!

לציונות המדינית בראשית ימי העליה השניה היה מעוף־הנשר, אך חסרו לה כנפיו. לציונות הרוחנית בימים ההם לא היה גם רצון־התעופה. היא הגדילה לעורר, היא העמיקה להגות. באור דעת וחכמה נטעה אמונה בלבבות נבוכי־הזמן: בנצח־ישראל, ברוממות־יעודיו, בתעודתו להיות אור לעמים, נס לגויים. היא העמיקה להגות. באור דעת וחכמה נטעה אמונה בלבבות נבוכי־הזמן: בנצח־ישראל, ברוממות־יעודיו, בתעודתו להיות אור לעמים, נס לגויים. היא חנכה דור, יצבה את גאות־ההכרה העצמית ופרנסה את המחשבה, אף הלהיבה. אך לה היה שיעור־גודל משלה, מדות וערכין קבועים ועומדים. שמים ושמי־שמים לא כלכלוה בהיקף־רוחה. אך ארציותה היתה כשיעור “ארון־קודש” להכלת ספרי־תורה. העבודה הפשוטה לא היתה מבעיותיה; ב“סך־הכל” קצר מצאה לה פתרון – בהעדר קיומה. היא העמידה את עולמנו על שני עמודים: תורה וגמילות־חסדים, והוציאה מגדר הצורך את העמוד השלישי, עמוד־התיכון, – את העבודה!.

פחד־מורשה התקפל בגוילי שתי התורות האלה, כולה הארצית וכולה הרוחנית, – פחד חסרי־האיל מפני המעשה, משותקי שרירי־פעולה מדורי־דורות ומשולהבי דמיונות הבל. הם ציפו לנסים, ויצרו להם משיחים בדמותם ובצלמם: דוחקי־קץ ולא מקרבי־קץ. כל אחת משתי התורות האלה הציתה לפי דרכה את הלבבות בשלהבת־קדומים. אך כלכלת התנועה בשלהבת זו היתה דומה להספקת דלק רב לדודי הקיטור של אניה בלב ים אך ורק כדי להגביר את כוח העננים ולעצרה מחתור אל החוף.

אף בהויות הישוב הקיים בארץ הכל התנהג לא כשורה. חילופי־פרשיות וערבובי־תחומים בכל המתהוה והמתרקם. עולי־גולה באו למצוא את המנוחה והנחלה בציון. ושבי־ציון ראשונים, המסולאים בפז, מוכנים ומזומנים לחפש מולדת על גדות המומבזה. משק חד־גוני ושפה מעורבת. כלכלה לאומית מתהוה תלויה בענפים בודדים, נושאים את עצמם בקושי גם בימים כתקונם, צפויים להשבר כליל עם כל משבר עובר. הפירות הנשלחים חוצה על פני מים רחוקים מיוצרים במוח עצמנו ובידים זרות. הפירות העולים על שולחננו בבית מיוצרים גם במוחות זרים. ובכל המחיה והכלכלה: בלחם, ירקות, חלב וביצים וכיוצא ממצרכים ראשונים, לא ישמע אפילו “קול־יעקב” אלא בברכת־הנהנין בלבד, בשעות־התצרוכת בבית, ולא על אבני־היצירה בשדה ובגן, ברפת ובלול.

ה“משק המעורב” שליט בשפה בלבד. ערב־רב בדבור. חוגי־מספר הם הדבקים בדבור העברי; משק־הרוח שלהם הוא מונוקולטורי כמשק־החומר בכל הישוב. התרבות העברית מכווצה ב“תחום־שבת”: בספרות יפה ובמדעי־רוח כרוכים במדעי־היהדות על־פי רוב; ספירות־העיון ומערכות־המעשה המושרשות בכיבושי־הזמן הן מחוצה לה. היא יכולה לספק צרכי אלה שהתיאולוגיה הדתית או הלאומית היא אומנתם. השקועים במקצועות־חולין מפולגים בדבורם העברי תוך עצמם לרשויות, רשויות. נבצר מהעברית להשתלט על כל הויתם. להם היא שפת הלב ולא של המוח; ההרגשה ולא של העיון; בטוי למסגרות־מעשה, ולא לגופי־מעשה. היא עמדה מגדל בכל נקודה שהעיון בא במגע עם הקרקע ובמשא עם עבודות־ידים. בשדה וליד הסדן ניטלת הימנה רהיטות דיבורה. והעברית הרוממה והמקודשה, המתהלכת עטופה בגדי־שבת בששת ימי־המעשה, כאילו לועגת לרש לשקועים בעבודות־חול, הזקוקים ללבוש חול להגיגיהם ולשיחותיהם, שמות פשוטים לאבות־מלאכה ומונחים ראשונים לתולדותיהם.

ההתישבות נמצאת בעמידה. ההתישבות הברונית שקעה לשיפולי אופקנו. את פני מחוללה אולי עוד מהדרים, אך את מעשיו מגנים בכל פה כמעט. האפוטרופסות והפקידות ללא הבדל צורה וגיוון הן מלאכי־חבלה. ביזמה הפרטית בלבד רואים את מלאכי־השרת, מלאכי־השלום, מלאכי־עליון. ואותה אמרו לעבוד גם “כובשי־העבודה” הראשונים כשכירי־יום וכשכירי־לילה, ללא תנאים וללא פרסים, דרך שבירת־רצון ארוכה כאורך חייהם עלי האדמה, אשר באו לגאלה ולטהרה בעבודה.

הכוכב העולה בדמות הקפיטל הפרטי הגדיל עשות, הרחיב את הגבולין. אך את נתיבות “כובשי־העבודה” לא האיר. עובדי הכוכב החדש בלב לא ריצו את קרבנות העובדים בידים. עברה האפוטרופסות, כלתה הפקידות. פעמי ההון הפרטי נשמעו, והישועה לא באה. המוכיחים בשער העומדים להגיד ליעקב פשעו ולבית־ישראל חטאתו לא פסקו מדבר, לא חדלו מכתוב. העבודה הזרה לא פסקה בשדותינו; והספקת צרכי־מחיה הכרחיים לא חדלה מבוא משדות זרים. תקלות וקלקלות באות בכוח חוקי־הכובד הטבועים בכלכלה, ולא במשיכת שרירת־לב של יחידים. מוסר־הכלכלה תקיף ממוסר־היהדות, על כל פנים בדברים שבין אדם לחברו; ושבט־מוסרה האלם גוזר יותר משל מגידי־מישרים מכים רשע בשבט פיהם.

המשק המעורב הנכסף אינו גידול השוה לכל נפש ולכל מקום. באיזור־החלוצים הטבעי מקום־גידולו הטבעי. בעבודה שכירה אין לו אחרית היום ותקוה למחר. בעבודה עצמית מפרכת מקור־חיותו וכוח־עמידתו בהתחרות. זו מחייבת קרקע לאומית והתישבות לאומית. הכלכלה הלאומית המעורבת, העבודה העצמית וההתישבות הלאומית ירדו כרוכות. בליכודן האורגני הן חיות; בליכודן הן מצוות את החיים על כל צבור־העובדים לרבבותיו בכל מערכות־היצירה, גם מחוץ לתחומי ההתישבות הלאומית: בשדה, בחרושת, בתעשיה, בבניה ובסלילה. מפנה חדש במחשבה, וכיוון חדש לפעולה. נמצא הרעיון המלהיב והדבק המאחד. מפעלי־מדות לאומיים מקבילים למפעלים פרטיים, אחד הנוצרים בידי חלוצי הקפיטל, אחד הזרמים בידי פליטי־קפיטל, כל אחד מהם בספירתו הטבעית, – הם אשר יקיימו את שווי־המשקל בכלכלתנו הלאומית, בהעמידם אותה על שלשה העמודים: התורה, העבודה וגמילות־חובות במקום גמילות חסדים.

“כובשי־העבודה” הם שהשיבו לעם את האבדה הראשונה במעלה אחרי אבדן ארצו: את כוח־העבודה, חפץ־העבודה ועונג־העבודה. הם הבטיחו לו בעבודה את העצמאות הכלכלית בגילוי מקורות־מחיה, בבריאתם ובהחזקתם ועשונו לעם בבנין, עוד טרם הגענו לו במנין. הם הבטיחו את הבעלות על נכסי־היצירה לא בתוקף ספרי־מקנה החולפים ועוברים, כי אם ביד העובדת השרירה וקיימת. כל תוצרת הארץ על שפעת רשויותיה היא פרי המוח והיד העברי כאחד, מהשחורה שבמלאכת־היד עד העליונה במלאכת־המחשבת; כל התוצרת הזאת קורנת אור בכוח העבודה הגנוזה בה ושופעת מרץ. הדבור העברי לבש עוז, דרך עוז מזיו רקמות שדה ומהלמות פטישי חרשים. החיים הערו לתוך מערכת רהטיו, החיים ממקור־מוצאם ולא מכלים שניים, – החיים במלוא התפרצותם על סדני־היצירה בעתרת גוונם, בעזוז דופקם, במתח התאבקותם, ברננת נצחונותיהם ובצער כשלונותיהם. התרבות העברית חרגה מחרצובות־הקודש והתפרצה למרחבי־החולין, ואספה לתוכה ערכין חדשים מצנורות המחשבה והעשיה של הזמן. התרבות העליונה היא אמנם פרי המוח היוצר. אך המוח ההוגה בסביבה לשונית זרה ומנצח על ידים זרות נעקר ממקוריותו והופך מעתיק ומתרגם. רק בתוך הסביבה הלשונית המקורית ירוקמו ערכי מחשבה יחד עם לבושם, יוצק התוך בדפוסיו הטבעיים; אותה יצר הפועל העברי במערכות העבודה הענפית, כאשר יצרה המורה בחרף־נפש תוך מסגרת יותר מצומצמת לפי טבע שדה־עבודתו, כנמצא על קו־התחום של חיי־המעשה ולא בתוכם ממש.

ככל מעשי יצירה גם מפעלי הפועלים אינם כלילי־השלימות. רבו השגיאות שנעשו בעבר ומרובות הפגימות הטעונות תקון בעתיד. אך פגיעת מבקרי חוץ מחטיאה את המטרה. ה“שב ואל תעשה” היעוץ בכמה בחינות קובע את נפש התנועה. במנופים מיוחדי־סגולה אפשר היה להרים נוער משפלות־ידים לחיי־עבודה; על מסד מיוחד־חומר אפשר היה לכונן את עמוד־העבודה. הרוח השואפת לחרות אינה יכולה להיות תלויה ברצון־חוץ, לא בחומר ולא ברוח, ולא לצפות לחסדי־חוץ. מפעלי הכלכלה ומפעלי התרבות העצמאיים הם מבצרי הרוח ומשגבם, מצברי המרץ ומקיימיו. הנראה לבקורת־חוץ כיתר הוא גוף־חיים; הנראה לה כמשא הוא מניע ומדרבן. אי אפשר לנתק את הקשר בין המניע ובין בית־הכוח ולהבטיח את התמדת־התנועה.

לארתור רופין היו שדות־עבודה רבות. אך הוא היה מחובר לתנועת־העבודה מראשיתה. רגיל ומנוסה מטבעו למשוך בכל עול קשה, לא קיבל על עצמו מעולם עול מפלגה לא לעיון ולא למעשה. הוא עמד מן הצד, חפשי ברוחו וחפשי בפעליו. אך כוח אחד הטה את רוחו ואת רוח צבור העובדים, וכיוון את פעלי שניהם במסלולי הגיון שונים לתכלית אחת. הם נפגשו גם כשהיו נפרדים בנקודות־המוצא. באהבה הלך לפניהם, אתם, וגם – אחריהם.

חוסר־המנוחה ויקוד־הפעולה היו היסודות המכריעים בתכונת משולחי־הרסן באימפולסים הסוערים שלהם ובתכונת המיושב בדעתו, הכבוש והעצור. האמונה בכוח המעשים המעמידים עקשי־רוח בפני עובדות קיימות היתה יסוד מכריע בתפיסתם הפוליטית. כיבוד הקטנות כשהן לעצמן, העדפת הקטנות בפעולות על גדולות בדבור, – בנין־אב בהשגותיהם. העזה בבחירת קו־ההתנגדות הקשה ביותר בכיבוש עמדות, – נקודת־המוצא בכל תכנית־תכסיסיהם. בו בעצמו היתה הדינמיות שקולה כנגד כוח הניהוג המנצח עליה, בולמה ומתיר חרצובותיה לפי הצורך. בתכונתם חסר היה לפעמים שווי־המשקל. הדינמיקה השתלטה לפעמים על הנהג בהתפרצותה ללא בילום וכיוון. אך בעמדו לפני בחירה למי להצטרף כשותף: ל“נהגים מלידה”, מלומדי נימוסים חיצוניים, מנוסי גיהוץ וצחצוח, אך בלי קיטור פנימי, בלי חשמל צבור, או בעמוסי מני לידה דינמיות עוברת על גדותיה, לא קשה היה להחליט. תמיד היינו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעי־תורה, – וקץ הימין ולא בא. מביאי הגאולה יכולים להיות רק קורצים מחומר תוסס העושים את תמידות־התסיסה למניע מפעלים.

הוא לא בקש לשנותם ולעצבם בצלם ובדמות מוכנים ועומדים למופת. הוא בקש להבינם כמו שהם, בצורתם כהויתם, ולהכנס אתם בברית־יצירה. לא לשוא חקר תורת־התורשה, לא לחנם הביא מבית־המדרש גופי־הלכות בהרכב החברה ובצירופי מניעיה הנפשיים. תכונות־מורשה או סגולות נרכשות מדורי־דורות אינן ניתנות להשתנות במחי־קולמוס ואפילו בתוקף לחץ מתמיד מגבוה. הבריחה מהכנעה הביאתם הלום. הנכנעים מני־בטן נשארו במקום הסבל. המגמה הטבעית לקוממיות מציידת אותם לדרכם הקשה אשר עליהם לעברה. עקירת מקור כזה גוררת אחריה עמידה. אומנויות משעממות בחד־גוניותן, מכוניות גירדא ללא אור־המחשבה היו קשות להם מנשוא מלחם־עוני, מדירות־אופל, מכל מחסורי הגוף. משמעת עורת ללא הגיון העיקה עליהם מכל שעבוד. אין טעם איפוא להכניס אותם באותו העול שמפניו ברחו, להעמיס עליהם משאות, שאותם פרקו גם בהיותם כבולים. אין החרות באה מתוך מקורות עבדות. מתוך אונס לא תברא כלכלה לאומית. בחדות־היצירה תכונן ובעבודות שהמוח והיד פועלים שלובים. והכלכלה הלאומית גופה צריכה להברא בדמותם ובצלמם של מניחיה, לפי טבעם, ולא נגדה.

תכונות עם הם “יש” קיים ממש כתכונות ארץ. בפני האחרונות אנו רגילים לעמוד בהרכנת־ראש. אנו הולכים אחרי נטיעה סימטרית במישור בלבד; בהר אנוסים אנו על פי דבור הטבע לעשותה אסימטרית, באין אפשרות לפוצץ כל סלע הסוגר עלינו את הקו־הישר ולהעבירו מן העולם. גם החומר האנושי לא תמיד מאפשר לנו את הסימטריה המסתמנת בדמיוננו. עלינו לעשות סיבובים ודילוגים. יקוב הדין את ההר אינו תמיד צו־חיים בכלכלה, אחד הר ממש ואחד הר בתכונת־אנוש. שבירת־רצון הבאה מתוך רצון פנימי היא כוח הודף. זו הבאה על פי רצון אחרים מהרס ומשבר. המזלזל בהלך־הנפש של העובד לא יוציא פירות, ממש כמזלזל בטבע הצמח. המיישב חייב להכיר את הפסיכולוגיה של המתישב ממש כעובד־האדמה את הפיסיולוגיה של הצמח.

חסרונות מקובלים נראים לו כמעלות. המומים שמנו חכמים בצבור החלוצים, או שהטילו בהם מדעת או שלא מדעת, בשגגה או בזדון, היו לו כסגולות־בחירה. ביהודי המזרח ראה את נקודת־המוצא להמשכת הקו; בהנלהבים שבהם את שלשלת־היוחסין הקדומה. עוד בימי חרפו לא הלך שבי אחרי יפיפותו של יפת המשוכנה בהיכלי־שם במערב, היכלי־פאר לעבודות־אלהים המרוקנים משכינת־עולם. אף הוא ראה בין “כתלי בית־המדרש, קירות הקדשים, על סחי קרקעו, תחת פיח תקרתו, בארג הכביש הרועד על ספונו, – מחבא רוח איתן, מקלט עם עולמים”. רחמנא לבא בעי כבעבודת־הבורא, כבעבודת־העם וכבעבודת־האדמה. נימוסים חיצוניים ניתנים להקנות. הלב הבוער הוא סגולת־מורשה. אחריו נמשך כאיש־הלבב, אחריו נמשך כחוקר שאר־רוח, אחריו חזר כאדריכל־המעשה, הבוחן ובודק את החומר המבטיח את הדר הבנין ואורך־ימיו.

ההתישבות בארץ לא היתה לוח חלק; החקלאות הכרוכה בה לא היתה ארץ־תעלומות. רכוש נסיוני גדול היה מפוזר ומפורד בהרבה ספירות יצירה וגנוז במעמקיהן. שום “יש” השליט בהישגי־היום לא נברא מאין, כי אם השתלשל מאותם ה“ישים” הנעלמים שבסוד חכמים ונבונים אמרו עליהם צידוק־הדין; הם ציפו למגלה ולמפענח בדמות “לוח חלק” שעליו לא נתרשם עוד מכל האמור ומכל הכתוב עד אפס מקום לקליטה ולבירור; הם ציפו למגלה שלא ראה את יעודו להיות מגלה ומחדש, שעינו היתה יפה בשל אחרים, שמוחו היה פתוח למרחב ולבו פתוח לרוחה. על כיבוד־היש נושא־חיוב, על קיומו, המשכו ופיתוחו חידש, גילה והוסיף, לא על “ביטול־היש” למפרע וללא בחינה.

המדע גופו מכנס את הנגלות וחותם את המוסכמות. החקירה המדעית מחפשת את הנסתרות אף מערערת את המוסכמות. אין דבר קבוע ואיתן בפני החקירה. אף מושכלות ראשונים צפויים לבחינת־בראשית. אין פסול וכשר חתומים, איסור והיתר יציבים. מהמדע רכש רופין את שיטות החקירה ואופני החיפוש. אך לא התבצר במצודות־המדע המתוחמות בשעות התקפות יריבים, ובאילי־ברזלן לא התנגח. בכוח החקר לכל תכלית שם את מבטחו, והחיפוש בנגלה ובנסתר היה נתיב־עולמו ואמונת־עולמו בספירות־העיון ובמערכות־העשיה.

ארוכה היא דרך־התלאות מאחורינו, אך קצרה היא לעומת זו המשתרעת עוד לפנינו. הנעשה בישוב בארץ הוא כאין וכאפס לעומת מה שיש עוד לעשות, דל לפי רבוי צרכינו, פעוט בהיקפו לפי מדות־עולם. במאזני־עולם כל הישגינו חדלי־משקל, וכיבושינו חסרי־ערך. אך נקבת גוטהרד בהררי־עד אינה נמדדת לפי שיעור ארכה ורחבה המוחלטים, כי אם לפי מדת ההתאבקות עם איתני־הטבע וההתגברות עליהם. גשר נטוי מעל תהומות אינו נערך לפי משקלו העצמי, מדת עצמו ועצמת כושר־קיבולו, כי אם לפי עומסו ולפי מספר האנשים שיוכל להעביר לשטחי־מדות עצומי־הקיבול.

רחובות, ניסן, תרצ"ו.

א. ציוני

 

אבטונומיה יהודית בארץ־ישראל    🔗

תזכיר לועד הפועל של ההסתדרות הציונית (1907).

א

התכנית הבזילאית אומרת: “הציונות שואפת ליצור מקלט בטוח לעם ישראל בארץ־ישראל מוּכּר על ידי משפט־העמים”. בפירוש סעיף זה נחלקו הדעות. אבל לפי דעתי אין במשמעותו אלא זו: שתורכיה תבטיח על ידי תעודה ממשלתית שלטון עצמי מסוים (אבטונומיה) ליהודים בארץ־ישראל, כדרך שנהגה לגבי נתיניה בסמוֹס, בלבנון ובאי כרתים.

אם אנו שואפים לאבטונומיה כזו בארץ־ישראל כולה, אין אני חושש לומר ששאיפה זו מוקדמת היא.

היונים בסמוֹס ובכרתים, והנוצרים בלבנון השיגו את האבטונומיה משום שבגלילותיהם עלו על שאר העמים במספרם ובהשפעתם והיו מאוחדים בדרישתם לאבטונומיה. לעומת זה אין היהודים בארץ־ישראל אלא מיעוט קטן של 80.000 נפש בתוך כלל התושבים שמספרם מגיע ל־700.000 נפש. מתוך שטחה הכללי של הארץ (29.000 קמ"מ) אין בידם אלא 400 קמ"מ, היינו %½1, ואין רישומם ניכר ביותר לא ברכושם ולא באחודם הפוליטי. אילו גם רצתה תורכיה בכך לא יכלה להתעלם מנתיניה המושלמים ומעניניהן של מדינות אירופה (גרמניה, רוסיה, צרפת), וליתן ליהודים המועטים תושבי הארץ כיום, שהם חסרי כל ערך כלכלי, זכויות מיוחדות שיש בהן משום בכורה או שהן מנחילות את השלטון בארץ.

כדי שיהיה ליהודים ערך מכריע בארץ, במספרם וברכושם הקרקעי, מן ההכרח הוא לרכוש למעלה מ־15.000 קמ“מ קרקע וליישב למעלה מחצי מיליון יהודים בארץ. רכישת 15.000 קמ”מ קרקע צריכה לעלות, לפי מחיר של 30 פרנק לדונם בממוצע, לא פחות מ־500 מיליון פרנק, סכום שלא ניתן להשיגו לפי שעה. התישבותם של 500.000 יהודים תארך 50 שנה בעליה של 10.000 יהודים לשנה. והרי גם עליה של 10.000 יהודים לשנה היא המכסימום הניתן להגשמה, שהרי ארצות־הברית, שמספר תושביהן עולה פי מאה על מספר תושבי ארץ־ישראל וכלכלתן מפותחת ביותר, קולטות בקושי רב עליה של 100.000 יהודים לשנה. אבל אין מפלגה מדינית יכולה להניח ליסוד פעולתה בהווה שאיפה העלולה להתגשם, על צד היותר טוב, לאחר יובל שנים.

מתוך הנחות אלו רואה אני הכרח גמור להגביל לפי שעה את המטרה הציונית מבחינת השטח. עלינו להשתדל להשיג אבטונומיה לא בארץ־ישראל כולה, אלא בגלילות מסוימים בלבד. נראה לעין ששני הגלילות הכשרים לכך ביותר הם חלק מארץ יהודה וסביבת ים־כנרת.

ב

אם נמתח קו ממקום שפך נהר הירקון לים־התיכון עד קצהו הצפוני של ים־המלח, ומעזה דרך חברון עד ים־המלח, נקבל משני הקוים האלה ומתחומי ים־התיכון וים־המלח מרובע ששטחו מגיע ל־4.500 קמ"מ בערך (450.000 הקטר=5.000.000 דונם לערך). בשטח זה נמצאים מקומות אלו הכוללים ישוב גדול יותר:

את מספר תושביהם של המקומות הקטנים קשה להעריך; הוא עולה בכללו מ־50.000 עד 70.000 נפש לערך. בין המקומות הקטנים נמצאים ישובים יהודיים אלה:

מלבד 7.230 הקטר, שטח המושבות היהודיות, נמצא בערים ירושלים, יפו, חברון וסביבותיהן בידי יהודים שטח קרקע שאי־אפשר לקבוע את גדלו בדיוק.

על כל פנים חשובה לנו העובדה שאין צורך להוסיף ולרכוש שטחי־קרקע גדולים ביותר לשם יצירת גוש אחד של קרקע יהודי מיפו ועד רחובות הרחוקה ממנה 20 ק“מ לערך, או גם עד גדרה, הרחוקה ממנה 30 ק”מ לערך. על־ידי כך היה נוצר מרכז יהודי שהיו מתחברים אליו השטחים החדשים הנרכשים. מכאן היה מתפשט מעט מעט הישוב היהודי גם בערים לוד ורמלה, שחלק גדול מסביבותיהן הוא כבר עתה בידי יהודים.

קשה יותר הוא לתקוע יתד בדרומו של השטח המתואר ובעיר עזה, לפי שבחלק זה אין מושבות יהודיות כלל. ואף־על־פי־כן יש גם כאן מקום לעבוד בהצלחה. החל מהעיר עזה עצמה, שבה נפתח בפני היהודים שדה נרחב לפעולת־תעשיה, יש להתחיל מעט מעט בהתישבות חקלאית בסביבותיה. כאן אפשר להשיג שטחי־קרקע גדולים במחירים נמוכים. סביבת עזה חשובה ביחוד לפי שהיא תוחמת בגבול שטח מצרי־אנגלי ועלולה ליצור יחסי־ידידות בין הישוב היהודי ובין אנגליה.

שטח הישובים היהודיים בגליל משתרע מדרום לצפון לאורך 45 ק“מ ממלחמיה (היושבת על שפת הירדן, במרחק 3ק"מ ממקום מוצאו מהכנרת), דרך גדות הכנרת עד מי־מרום (להלן צפונה עד מתולה הבודדת מגיע אורך השטח עד 70 ק"מ לערך). גבולותיו של השטח במזרח הם הירדן, הכנרת ומי־מרום. במערב יהיה הגבול מקביל לגבול המזרחי במרחק 25 ק”מ לערך ממנו. בשטח זה, המשתרע על פני 1100 קמ"מ (110.000 הקטרים), נמצאים – אם נוציא מכללו את הערים נצרת וצפורי השוכנות על גבולו – רק שני מקומות גדולים יותר, והם צפת וטבריה. בשניהם רוב התושבים הם יהודים; בצפת נמצאים 8.000 יהודים מתוך 15.000 תושבים, ובטבריה 6.000 יהודים מתוך 8.000 תושבים. במקומות הקטנים נמצאים לערך 20.000 תושבים, וביניהם מושבות יהודיות אלו:

לשטח המושבות היהודיות נוספים עוד שטחי־קרקע הנמצאים בידי יהודים בערים טבריה וצפת ובסביבותיהן. כך העריכו, למשל, שבמחוז טבריה נמצאים 75% מכל הקרקע בידי יהודים.

בקרבת ים־כנרת (ממלחמיה ועד צפת לערך) היהודים הם כבר היום היסוד החזק ביותר מבחינת מספרם ורכושם הקרקעי. אילו הצלחנו להיטיב את מצבם הכלכלי בטבריה ובצפת (כיום רובם נוטלי־חלוקה), היינו יוצרים מרכז יהודי חזק בקרבת ים־כנרת. מבחינה זו חשוב יהיה להעביר לרשות יהודים את חמי־טבריה, שערכם רב לעתידה של טבריה, להנהיג חרושת־בית ולסלול בין צפת וטבריה דרך טובה במקום השביל הצר שעל שפת היום כיום.

אפשר היה לחבר את שני השטחים, שטח הכנרת ושטח יהודה על־ידי רכישת קרקעות במדה מספיקה מיפו דרך פתח־תקוה, כפר־סבא, חדרה, זכרון־יעקב, שפיה ועד מישא, עד כדי יצירת אזור צר הנמצא כולו בידי יהודים ואפשר לסלול דרך על פני קרקע יהודית מים כנרת ועד יהודה.

ג

השגת אבטונומיה יהודית ביהודה ובסביבת ים־כנרת, תלויה, כפי שנרמז כבר למעלה, בשלשה תנאים הכרחיים: א. שיהיו רוב התושבים; ב. שימצא רוב הקרקע בידם; ג. שיביעו את רצונם הנמרץ להשגת אבטונומיה.

א. אשר תנאי הראשון, יש לזכור שכמות העליה לארץ תלויה במדת אמצעי הקיום לעולים בארץ. באירופה המזרחים מוכנים המונים ליציאה, והשבחת התנאים הכלכליים בא"י תוליכם ממילא לארץ־ישראל, ולא יהא צורך בתעמולה מיוחדת. נמצא שנקודת־ההתחלה של הגברת העליה לארץ מצויה בארץ גופא, ביצירת אמצעי קיום בה.

בכדי להגיע לרוב יהודי ביהודה ובסביבת ים־כנרת, מן ההכרח להעלות לערך 200.000 יהודים נוספים ליהודה ולערך 15.000 יהודים נוספים לסביבת טבריה (וכאן מניחים אנו שהיהודים והבלתי־יהודים בארץ מתרבים באופן יחסי שוה על־ידי עודף הילודה על התמותה, אף שלמעשה גדול במקצת עודף הילודה אצל היהודים). אז ימצאו – אם נוציא שוב את עודף הילודה מהחשבון – ביהודה 250.000 יהודים ו־200.000 בלתי־יהודים לערך, ובסביבת הכנרת 30.000 יהודים ו־27.000 בלתי־יהודים לערך¹. אם נניח שהמטרה צריכה להתגשם במשך עשרים שנה, הרי מן ההכרח ליישב באופן ממוצע בעיר ובכפר 10.000 איש לשנה ביהודה ו־700–800 איש לשנה בגליל. לשם כך עלינו להתגבר על מכשולים עצומים, אבל מטרה זו ניתנת להגשמה, אם תתחיל פעולה ציונית נמרצת ומכוּונת למטרה.

ביחוד יש לשים לב למפעלים אלה:

1. בשדה המסחר

הקמת סניפים לאפ"ק בצפת ובטבריה, פתיחת סחר־התבואה בפני היהודים על־ידי הקמת מחסני תבואה בעזה ועל שפת הכנרת (צמח), פתיחת סחר הנפט והפחם על־ידי הזמנות ישרות מאנגליה ומרוסיה.

2. בשדה התחבורה

סלילת מסלת־ברזל קטנה תחילה מפתח־תקוה ליפו והמשכתה אחר־כך לרחובות ואולי עד עזה, הקמת שכונות עירוניות חדשות ביפו ובירושלים, חכירת חמי־טבריה, סלילת כביש מצפת לטבריה, קנית מניותיה של מסלת־הברזל יפו–ירושלים, הקמת בתי־מלון לקייטנים במקומות הנמצאים בסביבה יפה (כגון עזה, רמלה, נס־ציונה, רחובות, ראש־פנה), הקמת מחסן סחורות חדיש ביפו.

3. בשדה התעשיה

הנהגת תעשית־בית של עבודת דמשק (נחושת, צדף, שטיחים, אריזה, עבודות־עץ) בירושלים, יפו, צפת וטבריה. הקמת מטויה בראשון־לציון, תעשית לבנים ומלט, הרחבת תעשית השמן והסבון, תעשית שימורי־פירות ושמני־בושם.

ב. בד־בבד עם המפעלים האלה צריכה להעשות ההתישבות החקלאית. כאן אני באים לנקודה השניה והיא, כיצד ירכשו היהודים את רוב הקרקע בשני השטחים. כמה קשה תפקיד זה מלמדת אותנו העובדה, שלאחר שלשים שנות התישבות ועם כל המיליונים של הברון רוטשילד, לא נמצא עד כה בידי חקלאים יהודים אלא ½%1 משטחה הכללי של ארץ־ישראל. בשני השטחים האמורים משופר היחס במקצת, אבל גם שם עדיין אין אפילו 10% מהקרקע ברשות יהודים. כדי שתעלה מדת הקרקע שבידי יהודים על הקרקע שבידי בלתי־יהודים יהא צורך לרכוש למעלה מ־2.000 קמ“מ קרקע ביהודה ולערך 500 קמ”מ קרקע בסביבת הכנרת. במחיר ממוצע של 30 פרנק לדונם תעלה רכישה זו לערך 80 מיליון פרנק. סכום זה לא יושג אלא אם כן ישתדלו ברכישת הקרקע חוץ מן ההמונים גם חברות־התישבות אחרות, בפרט יק"א ובעלי־הון פרטיים. כלפי הראשונים על הציונות להוכיח, שהתישבות יהודים ניתנת להעשות בארץ־ישראל ביתר זול ובצורה מעולה יותר מאשר בכל ארץ זולתה; לבעלי ההון הפרטי עליה להוכיח שהחקלאות ומשק־המטעים בארץ מביאים ריוח. לשם כך תשמש קרן־הקרקע, שתהא אישיות משפטית עומדת ברשות־עצמה (בשם חברה להתישבות בארץ־ישראל), שתיוסד מכספי הקרן הקימת ואוצר־ההתישבות ותמצא תחת פיקוחו של המשרד הארצ־ישראלי. תפקידה של קרן־הקרקע הוא לקנות קרקעות בכל שעת־כושר ולמכרה ליהודים חסרי־אמצעים בתשלומין לזמנים ארוכים. על ידי כך ישארו בארץ הפועלים החקלאיים, שכיום אין להם תקוה להתישב על הקרקע ולפיכך הם עוזבים אותה, ויבואו ארצה עולים חדשים שאפשר להכשירם לעבודה חקלאית. לאחר שיתברר כושר־עבודתם במשך שנים אחדות תמסר להם קרקע על־ידי קרן־הקרקע, תחילה בתורת חכירה ואחר־כך לצמיתות. ההצלחה לא תהא גדולה בחמש או בשמונה השנים הראשונות, אבל עם התבססות השיטה תהא ההצלחה מהירה ביותר. על כל פנים יש להתחיל בדבר מיד, כי בהתפתחותה המהירה של ארץ ישראל ועלית מחירי הקרקע הכרוכה בה הרי כל שנה שעברה ללא־פעולה מכבידה עוד יותר את התפקיד הקשה גם בלאו־הכי.

הקרן הקימת לישראל לא תהא מיותרת חלילה על־ידי יצירת קרן־הקרקע; אדרבה, רק על ידי קרן־הקרקע תנתן תה האפשרות למלא את תפקידה. כיום נידונה הקרן הקימת לאפס־מעשה, משום שאין היא יכולה לנצל בדרך רציונלית את הקרקע שהיא קונה בארץ, כי אין היא מוצאת חוכרים יהודים. ודוקא מעוות זה יתוקן על ידי פעולתה של קרן־הקרקע.

ג. אבל שני התנאים הללו בלבד, רוב־תושבים יהודי ואף רוב־קרקעות ברשות יהודים, אינם מספיקים להשגת האבטונומיה. ירושלים, צפת וטבריה הן ערים יהודיות ברובן, בין לפי מספר תושביהן ובין לפי הרכוש הקרקעי, ואף־על־פי־כן אין היהודים שם היסוד המכריע והמכוון, מפני שהם שקועים בתרדמה ואין להם הרצון לאבטונומיה. את הרצון הזה יש לעורר ביהודי ארץ־ישראל: על־ידי חנוך הנוער ברוח לאומית, על־ידי פתוח הלשון והספרות העברית, על־ידי העלאת הרמה התרבותית באמצעות הרחבת רשת החנוך עד לאוניברסיטה, על־ידי ייסוד אגודות (לספורט, להשכלה), על־ידי הקמת מוסדות לאומיים גדולים (ספריה לאומית, בית־נכות לאומי) בארץ־ישראל ותמיכה לשכלולם.

ד

כדי לבצע בארץ את כל העבודה הדרושה בלי הפרעה, או למצער בהפרעה מועטת, מצד השלטון, ולהשיג את הזכיונות הדרושים, רצוי עד מאד להמצא במגע תמידי עם השלטון המרכזי על־ידי איש־אמונים קבוע בקושטא, שתפקידו להטות את לב השלטון לטובת עבודתנו. אולי נוכל להשיג על־ידי כך את ביטול האיסור על העליה היהודית והקלת רכישת הקרקע על היהודים. כמו כן יהא מוטל על איש האמונים לסייע בכל מקרה ומקרה לתכניות הבאות מצד יהודים. הביטוי “באות־כוח דיפלומטית” אינו הולם את המשרה הזאת. אין איש־האמונים בא־כוחה של מדינה בקושטא, כצירים הדיפלומטיים של מדינות אירופה; יתר־על־כן, אין הוא צריך להיות אפילו בא־כוח הציונות, אלא נושא־ונותן מטעם הנהלת ההסתדרות הציונית. מן הרצוי למנות למשרה זו רופא או סוחר גדול שימלא בצד עבודתו הוא גם את התפקיד הזה שאינו מטריד ביותר אלא מצריך עבודה מזמן לזמן.

 

ארץ־ישראל בשנת 1907    🔗

הרצאה באגודת ההתישבות היהודית בוינה בשנת 1908.

הרצאתי תחולק לשנים. בחלק הראשון אספר לכם מה שראיתי בארץ־ישראל, היינו מה נמצא בעין. בחלק השני אנסה לבאר מה צריך להיות, היינו מה יש לעשות, כדי להעלות את מדרגתם הכלכלית של היהודים בארץ־ישראל. קודם שנבוא לתאר את התנאים בארץ־ישראל כיום, מן־הצורך להקדים ולבאר כיצד גדל הישוב היהודי בארץ, שעוד לפני מאה שנה לא כלל אלא אלפים אחדים של יהודים ספרדיים, עד שהגיע ל־80.000 נפש.

אין להשוות את עלית היהודים לארץ־ישראל להגירתם אל ארצות אחרות. ההגירה לארצות אחרות נובעת בעיקר מטעמים כלכליים, היינו מהשאיפה להיטיב את המצב הכלכלי על־ידי שינוי המקום, ואילו העליה לארץ־ישראל נבעה לא מטעמים כלכליים, אלא מתוך געגועים דתיים.

שינוי־גורמים זה מתבטא בבירורו בהרכב העליה. היהודים המהגרים מאירופה המזרחית לארצות־הברית של אמריקה, רובם הם מבני 15 עד 45, היינו בגיל־עבודה. ואילו לארץ־ישראל הלכו עד לפני 20 שנה כמעט רק אנשים שרצו למות בה; אנשים זקנים שלא היו מוכשרים להתפרנס מיגיע־כפיהם אלא היו מצפים לקבלת צדקה כדי שיוכלו לעסוק בתורה ותפילה.

יודעים היו מראש שיתפרנסו מקופת הצדקה, כי מאמצע המאה הי"ט קיימת באירופה הסתדרות מסונפת לתמיכת היהודים היושבים בארץ, הסתדרות השולחת עד היום לארץ־ישראל מדי שנה בשנה סכומים גדולים לשם תמיכה (“חלוקה”). חלוקה זו נעשית לא לפי הצורך, אלא בדרך כלל לפי מספר המקבלים. כל יהודי הבא לארץ נרשם ברשימה והוא רשאי לתבוע את חלקו בכספי־החלוקה הבאים מארץ־מוצאו. יהודי הונגריה מעטים הם בארץ־ישראל ולפיכך גדול חלקו של כל אחד ואחד, ולעומתם קטן חלקם של יהודי רוסיה ופולין. הספרדים והתימנים מקבלים אך מעט מכספי החלוקה, לפי שאין להם ארץ־מוצא באירופה שבה יאסף הכסף. סדר זה בחלוקת הכספים ליקוייו מרובים, כי בין המקבלים נמצאים גם אנשים שהיו יכולים להתפרנס מיגיע־כפיהם אלמלא נהנו מן החלוקה. מלבד זה כמעט שאין למנוע משוא־פנים בהנהלת הכספים הללו וחלוקתן.

יהודי ארץ־ישראל נחלקים לשלש שכבות. השכבה הראשונה כוללת את הספרדים היושבים בארץ זה מאות שנים ושהתקרבו במדה רבה לערבים בהליכותיהם ובמנהגיהם ומלבד הלשון הספרדית שגורה בפיהם גם הלשון הערבית. על חייהם של אלה אפשר לעמוד בעיר צידון שבה יושבים 2.000 יהודים לערך – כולם ספרדים. אין הם נהנים מכספי החלוקה אלא מתפרנסים בדוחק מהמסחר הזעיר ומהמלאכה, השכלתם מצומצמת ותרבותם אינה גבוהה ביותר. גם את היהודים יוצאי מרוֹקוֹ, פרס ותימן אפשר לכלול בתוך שכבה זו.

השכבה השניה כוללת את האשכנזים שעלו מאירופה המזרחית במאה השנים האחרונות מטעמים דתיים והמתפרנסים מהחלוקה. הללו התישבו בעיקר בירושלים וגם בצפת, בטבריה ובחברון והם דרים בשכנותם של הספרדים שקדמו להם בארץ, אף כי נבדלים הם מהספרדים מבחינה חברותית ומתגאים עליהם בתורתם. והוא הדין צפת ובה 8.000 יהודים, טבריה ובה 5.000 יהודים, חברון ובה 1.000 יהודים. כולן ערי־חלוקה טיפוסיות.

חיי־כלכלה כמעט שאין בשכבה שניה זו. המקצועות המעטים שבהם הם עוסקים, ביחוד המסחר עם הבדוים, מביאים אך ריוח מועט. בעיני בן־אירופה נראות ערים אלה כמקומות קפאון תרבותי וכלכלי. אין להן שום קשר עם העולם שמחוץ להן. אין עתונים או ספרים מודרניים מגיעים כלל למקומות האלה, החיים נמשכים בהם כמלפני מאה שנה. קשה עבודתם של גני־הילדים מיסודה של חברת “עזרה” ובתי־הספר מיסודה של חברת “כל ישראל חברים” המשתדלים להכניס יסוד חנוכי אחר. את דרגת אמידותן של הערים האלה אפשר לראות מתוך הדוגמא הבאה: בצפת בקרתי בבית יהודי שהכנסתו מגיעה לפי דבריו לסף 80 פרנק לחודש ולפיכך מרבים בני־העיר לקנא בו ורואים בו איש אמיד. הכנסתו הממוצעת של יהודי ספרדי מגיעה ל־30 עד 40 פרנק לחודש.

בירושלים שונה במצב במקצת, כי בה שוכנים מלבד הספרדים והאשכנזים מקבלי־החלוקה, כמו בשלש הערים הנזכרות, גם מספר רב של יהודים יוצאי פרס, תימן, מרוקו ובוכרה, שעלו לארץ בעשרות השנים האחרונות ומתפרנסים ממלאכתם, וגם צעירים יוצאי אירופה המזרחית שקיבלו חנוך חדש והרעיון הציוני העלם לארץ. יהודים מכל קצוי העולם בחרו לשבת בירושלים. מענין להסתכל כאן בחייהם של היהודים השונים. היהודי הבוכרי אמיד על־פי־רוב ועתים גם עשיר וגאותו על ביתו היפה והמרווח שבירושלים. היהודי יוצא אירופה המזרחית בונה בתים קטנים וצפופים. פרימיטיבי ביותר הוא משכנם של יהודי תימן; שמח הוא כשיש לו פנת־גג. ואף־על־פי־כן עולי־תימן אלה יסוד חשוב הם לארץ־ישראל, כי בהסתפקם במועט מוכשרים הם להתחרות עם הערבים. מתוך שהם רגילים בעבודת־גוף קשה יסתגלו על־נקלה להיות פועלים חקלאיים, ודומני שעתידים הם למלא תפקיד חשוב במקצוע זה.

בירושלים התרכזו גם מוסדות החנוך והרפואה החשובים ביותר. יש כאן בתי־חולים גדולים, בתי־ספר, בתי־יתומים, בית־הספר למלאכת־אמנות “בצלאל”, בית־הספרים הלאומי ורבים זולתם. אבל השפעת היהודים קטנה מכפי מספרם המגיע ל־60 עד 70 אחוז מכל תושבי העיר. סבת הדבר היא, שההשפעה המדינית היא תמיד תוצאה של כוח כלכלי ובירושלים אין ליהודים כוח כלכלי. עד היום משמשת החלוקה מקור־הקיום העיקרי. אמת, מעט מעט הולכים היהודים ומשתרשים יותר ויותר במלאכה ובמסחר. אבל אין כאן אלא התחלה, שלפי תקותנו תתרחב ותגדל. העובדה שרוב תושבי ירושלים יהודים הם מתבלטת גם בזה שעל רוב בתי־המסחר מתנוססים שלטים בעברית ובאידית. בבתי־הדואר של המדינות הזרות תלויות מודעות עבריות, ולדואר התורכי בשכונת היהודים יש גם חותמת־דואר עברית. עתה נמצאת גם תחנה גדולה ברשות יהודים.

השכבה השלישית של יהודי ארץ־ישראל כוללת את היהודים שעלו במשך 20–30 השנה האחרונות בהשפעת חבת־ציון והציונות כדי לעסוק בחקלאות או כדי להתישב בירושלים, ביפו או בחיפה, שהיה בהן ישוב יהודי ניכר מכבר, ולעסוק במסחר או בתעשיה. על ירושלים כבר דברתי קודם לכן. על חיפה אין להאריך בדברים; בין 2.000 יהודים היושבים בחיפה, אתה מוצא 1800 ספרדים ורק 200 לערך אשכנזים. קבוצת יהודי רוסיה אמידים יסדה כאן בית־חרושת לשמן ולסבון, שבו עסוקים פועלים יהודים במספר לא קטן. עם פתיחת מסלת־הברזל חיפה־דמשק גדלה התנועה בנמל חיפה וחיי־הכלכלה בעיר עלו. מעליה זו הרויחו גם היהודים, ובדרך כלל מצבם מניח את הדעת. רוב העליה של היהודים מהשכבה השלישית קלטה יפו, ו־8.000 יהודיה מתחלקים מחצה־על־מחצה לספרדים ולאשכנזים, וביניהם אין מקבלי־חלוקה כלל. יפו אינה עמוסה, כירושלים, עול של אנשים בלתי־מוכשרים להתפרנס מיגיע־כפיהם ומתרחקים מכל חדוש, ולפיכך נעשתה יפו מרכז החיים היהודיים החדשים בארץ־ישראל. לפני 50 שנה לא היו כמעט יהודים ביפו כלל, לפני 30 שנה הגיע מספרם ל־1.000, ובעשר השנים האחרונות עלה מספרם עד 8.000. ביפו אתה מוצא התחלה של התפתחות תעשיה. יש בה בית־חרושת גדול למכונות ובו עסוקים 100 פועלים יהודיים לערך. היהודים ביפו עוסקים גם במסחר האכספורט והאימפורט, אבל גם כאן אין חלקם גדול ביותר. המסחר התרחב מתוך שכנותן של המושבות פתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות, כי האכרים מוכרים את תוצרתם ביפו וקונים בה את תוצרת־העיר. אבל עדיין רחוקים יהודי יפו מאמידות; רובם אינם משתכרים אלא כדי מחיתם.

חשוב הוא המוסד שנוסד בזמן האחרון ביפו, הגימנסיה העברית, שבה שוררת רוח חדשה מתקדמת. לשון־ההוראה היא עברית, ועל ידה מתפשטת הלשון העברית וחודרת לחוגים רחבים יותר.

אני עובר עתה לתאר את החקלאות היהודית ואת המושבות. המושבות נוסדו בשלשים השנים האחרונות בשתי דרכים שונות: מקצתן על ידי צעירים יוצאי אירופה המזרחית שעלו לארץ ברוב התלהבות ורצון לעבודה, אבל בלי הכשרה ואמצעים מספיקים; ומקצתן על ידי פעולת־ההתישבות המכוונת של הברון רוטשילד. המתישבים מהסוג הראשון, מלבד מעטים יוצאים מהכלל כגון בני רחובות, נהרס מצבם לאחר זמן קצר או נאלצו לקבל אחר כך את חסותו של הברון רוטשילד. ההתישבות של הברון רוטשילד פעלה גדולות ויצרה ערכים בני־קיימא. אמנם היא בלעה סכומים עצומים ואי־אפשר לומר שהגיעה למדרגה שרחפה לפני עיני מייסדה. אבל לא בעבודת הברון האשם, אלא בזה שבשעה שהחליט הברון לעסוק בהתישבות מצא לפניו מושבות יהודיות שרויות במצוקה ובעל־כרחו התחיל בהן. כאן מקורן של רוב השגיאות המצויות בהתישבות זו.

אחת השגיאות הראשונות רואה אני בזה שבקשו להפוך לאכרים אנשים שאין להם ידיעות מספיקות בחקלאות. אלה היו אנשים שעלו לארץ בלי שום בחירה מכוּונת והשתקעו בה כאכרים, אבל עד מהרה כלו אמצעיהם והם שועו לעזרה. קשה למצוא בין היהודים את החומר האנושי המתאים לחקלאות; אף־על־פי שהסטטיסטיקה אומרת שבגליציה, ברוסיה ובאירופה המזרחית ישנם יהודים המתפרנסים מחקלאות, הרי לפי מה שראיתי בעיני באירופה המזרחית אין הידיעות הסטטיסטיות הללו מכוונות למציאות. היהודים המסומנים בסטטיסטיקה כחקלאים, רובם אינם אכרים אלא בעלי־אחוזות המחכירים את אדמתם, או פועלים שכירים בכפר, או אנשים העוסקים בגידול בהמה דקה, על־כל־פנים לא אכרים מהטפוס הנדרש בארץ־ישראל. לפיכך ספק גדול הוא אם אפשר למצוא בכלל בעולם יהודים שלפי הכשרתם וידיעתם מסוגלים הם להעשות מיד אכרים חרוצים בארץ־ישראל. מן ההכרח יהיה לתת לאנשים לעבור תקופת־הכשרה בארץ עצמה, שבה ירכשו להם את הנסיון הדרוש, יסתגלו לאקלים ולעבודה ויכירו את תנאי־הארץ המיוחדים.

השגיאה השניה היא שאנשים שהיו שרויים עד כה במצוקה זכו פתאום על ידי נדיבותו של הברון רוטשילד לסכומים הגונים ויכלו לרכוש לעצמם דברים שאכרים אחרים עמלים עליהם בזעת־אפם במשך שנים רבות. וכדרך הטבע הרי כל הבא ביגיעה נשמר שמירה מעולה ואילו מה שניתן במתנה אין המקבל נזהר בו כראוי. לפיכך גדול בארץ־ישראל ההבדל בין אכרים גרמנים ואכרים יהודיים מבחינת הטיפול ברכוש. דבר זה בא לא מהעדר כשרון אצל האכרים היהודים, אלא מפני שהאכר הגרמני עמל על רכושו ולפיכך הוא מטפל בו באהבה. גם הזיקה לקרקע אצל האכרים הגרמניים מתבארת בזה שנחלתם גדלה באופן אורגני, ולא נפלה בחלקם בתורת מתנה כמו אצל האכר היהודי.

שגיאה שלישת שגו בזה שנטלו מהמתישבים את חרותם ואת עמידתם־ברשות־עצמם והקימו שיטת־פקידות. על מושבות רבות מינו מומחה חקלאי והמתישבים היו מצווים להשמע לפקודותיו והוראותיו, אף על פי שהאחריות הרשמית והמשפטית למשקיהם חלה עליהם בלבד. מצב כזה לא יוכל להתקיים זמן רב. יכול אני לצייר לעצמי שני מיני התישבות חקלאית. אפשר לו למתישב לעבוד כפועל בלי אחריות לפי פקודות המנהל הממונה. ואפשר לו גם לעבוד כאכר וכטוב בעיניו. אבל אין אני יכול לצייר לי את שניהם כאחד, היינו שמצד אחד אחראי המתישב למשקו ומהצד השני עליו להשמע לפקודות המנהל. על־ידי כך ניטל מהמתישב רגש האחריות הנטוע בלב האכר העושה ברגב אדמתו כבתוך שלו. ברצוני להביא דוגמא אחת עד כמה עלולה האפיטרופסות להזיק. בשעתו נטעו במושבות אחדות על פי הוראת הברון רוטשילד זן־גפנים ידוע. אחר כך נתברר שזן־גפנים זה אינו מביא ריוח במשך זמן רב. וסוף סוף הוכרחו המתישבים לעקור את הגפנים ודרשו אף קיבלו פצויים מהברון.

שגיאה רביעית רואה אני בזה שמושבות רבות מיוסדות על גידול פרי אחד; או שהם מגדלים כרמי־גפן בלבד, או פרדסי־הדר בלבד או עוסקים בגידול־תבואה בלבד; על־ידי כך גדול סכנת ההפסד, ובמושבות־המטעים נוספת גם הרעה שאין למתישבים עבודה כמה חדשים בשנה והם הולכים בטל בעונה זו.

והנה השגיאות שמניתי כאן לא נעלמו גם מעיני פקידות הברון, וזה שנים רבות שהיא מנסה לשנות את פני הדברים לטובה. ניסו להגדיל את חרותם של המתישבים על־ידי הגבלת זכויותיה של הפקידות; כך מסרו, למשל, את היקב בראשון־לציון, שהתנהל תחילה על־ידי פקידים, לרשות ועדה של מתישבים. בשעת בחירת המתישבים למושבה עקרון ולמושבות החדשות בגליל נהגו זהירות ונתנו קרקע רק לאנשים שכבר קנו להם בקיאות בחקלאות הארצישראלית, וביחוד לבני אכרים או לפועלים חקלאיים. אולם לא עלה בידם לסלק לגמרי את תוצאות השגיאות הראשונות. הדור הראשון של המתישבים גדל באוירה של אנשים התלויים בדעת אחרים, ועדיין הוא רגיל לפנות לעזרה עם כל כשלון, ורק בדור החדש יש למצוא זעיר שם זעיר שם רוח טובה יותר.

כעין סיכום יש לומר שהתישבות הברון היתה מין התישבות של עשיר שיש בידו להחיש את המלאכה ולראות בעיניו את סיומה לפני הזמן הדרוש בדרך התפתחות אורגנית. על כל פנים לא ירד כספו לטמיון. הרי מחיר הקרקעות עלה במדה מרובה במשך הזמן ועל־ידי כך נתקבל בחזרה הכסף המיותר שהוצא. לגבי היהודי הרוצה לעסוק עתה בהתישבות בארץ־ישראל גדול עד מאד ערכה של עבודת הברון רוטשילד. אנו עומדים כיום במקום אחר לגמרי משהיינו עומדים אילו היינו צריכים להתחיל עתה מבראשית. כמה חשובות המושבות מתברר מזה שארבע־חמש המושבות הגרמניות הן נקודות־המשען החזקות ביותר לגרמניה בארץ־ישראל. על אחת כמה וכמה היהודים שיש להם 25 מושבות משלהם. אמנם עלי להזכיר שהבחורים הצעירים במושבות אחדות נוטים ביותר להגירה, ביחוד עוזבים את הארץ הבן השני והשלישי, לפי שאין הם רואים להם עליה לעתיד. לצערנו יוצאים הם את הארץ לא כדרך שעוזב הסורי את סוריה, כלומר על מנת לחזור לסוריה אחרי שנים אחדות ולהביא עמו את הכסף שהרויח, אלא עוזבים את אותה לעולמים. לעומת הכפרים הערביים העלובים הבנויים בתי־חומר, נראות המושבות היהודיות עם רחובותיהן הרחבים ובתיהן המוצקים הבנויים אבן ומכוסים גגות־רעפים, כנאות־מדבר בארץ. המתישבים היהודיים בארץ הרבו לפעול גם לשכלולה הטכני של החקלאות בארץ. ביחוד הראו כשרון במטעים: הדרים, שקדים וזיתים. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא העובדה, שהמתישבים הגרמניים בשרונה מעסיקים פועלים יהודים בנטיעה ומשלמים להם שכר טוב של 5–6 פרנקים ליום.

אמנם הגרמנים עולים על היהודים בגידול־תבואה, אבל במטעים סללו היהודים את הדרך; הם היו הראשונים שחפרו בארות להעלות מים ממעמקים, הם היו הראשונים שהעלו את גידול ההדרים לדרגתו הנוכחית.

חיי־התרבות במושבות ערנים מאד, ההכרה היהודית מפותחת יותר מאשר בערים. הלשון העברית נעשית יותר ויותר לשון־הדבור. מפי הילדים במושבות אתה שומע רק עברית; מהמושבות חודרת העברית גם לערים, והרי היא ממלאה גם בהן תפקיד חשוב.

ועכשיו הרשוני לברר בקצרה מה יוכל להעשות בארץ־ישראל. לגבי הערים קל להשיב על שאלה זו. חשוב הוא להחליף בעבודה את החלוקה שעדיין רוב היהודים מקבלים הימנה חלק מהכנסותיהם. השאלה היא: באיזו עבודה? ארץ־ישראל עלתה מבחינה כלכלית בעשר השנים האחרונות, עלו צרכי־חייהם של היהודים ואף של הערבים. רבים לובשים כבר מלבוש אירופי ועל־ידי כך גדל מחזור הסחורות בארץ. אבל כוח־הקניה עודנו מועט. אין להעלות על הדעת שבזמן הקרוב נוכל לפרנס את 80.000 היהודים במסחר פנימי ובתעשיה המספקת את צרכי השוק המקומי. השוק המקומי מצומצם הוא מלמלא תפקיד זה. אמנם יש מספר יהודים העוסקים בסחר־אכספורט, המצטמצם בעיקר במשלוח התוצרת החקלאית שבארץ (שעורה, שומשמין) לחוץ־לארץ, אבל רק מעטים יוכלו למצוא בזה את פרנסתם. לדעתי יש רק אפשרות אחת להמציא עבודה ליהודים, והיא להקים תעשיות לשם אכספורט גדול. תעשיה לשם אכספורט יש לה סיכויים טובים, לפי שצרכי־החיים ואף שכר־העבודה נמוכים כאן מבאירופה. ישנם מיני־תוצרת שאפשר לייצרם בבתי־חרושת, וזה נעשה כבר עתה. אבל בתי־חרושת טעונים השקעות גדולות, והעובדה שאין בארץ־ישראל לא פחם ולא ברזל תהא תמיד למכשול על דרך התפתחות תעשיה גדולה. יותר מזה אני מקוה מתעשיה זעירה הנעשית בבית או בסדנאות קטנות, ואין לה צורך בכוח מיכני אלא יכולה היא להסתפק בכוח אדם. הרי כבר יש עיר בארץ־ישראל המתפרנסת כמעט כולה מתעשיה זעירה כזו, היא העיר בית־לחם, שכמעט כל תושביה הנוצרים עוסקים בעשית תמונות דתיות וחפצי־זכרון מצדף הנמכרים רובם באמריקה. כיוצא בזה עושים הנוצרים בנצרת. אמנם מרכז התעשיה הזעירה הוא בסוריה, בדמשק. שם עסוקים בתעשיה זו ביחוד היהודים הספרדים. שם נעשים רהיטי־העץ הידועים המשובצים צדף או מיני־עץ אחרים בצורת פסיפס וגם כלי־נחושת. בתעשיה זו עסוקים 10.000 פועל, ומחיתם יהודים, עד שרוב יהודי דמשק מתפרנסים מהתעשיה הזעירה. שכר־העבודה בתעשיה זו אינו מרובה, ואף־על־פי־כן רואה המסתכל הבדל רב בין החיים בדמשק והחיים בירושלים. הועבר ברחובות דמשק יראה חיים גועשים, יראה אנשים שיש להם מה לעשות, אנשים היודעים להעריך את הזמן. לעומתה שוררת בירושלים דממת־קברים, לאנשיה אין עבודה קבועה ואין הם משתדלים לנצל את הזמן. כדי לחזק את יהודי ארץ־ישראל מבחינה כלכלית הייתי מציע להנהיג תעשיה זעירה, וביחוד בירושלים, שבה מצויים שני שלישים מכל יהודי ארץ־ישראל. כבר יש התחלה לכך בבית־הספר למלאכת־אמנות “בצלאל” שנוסד בשנת 1906. תעשיה זעירה מפותחת ו“בצלאל” יחזקו זה את זו במדה רבה. כיום חסרים תלמידי “בצלאל” תעשיה שיוכלו להפרות אותה בידיעתם האמנותית. מאידך־גיסא עלולה תעשיה כזו בארץ־ישראל להפיק תועלת רבה מתלמידי “בצלאל”.

רק לאחר שיוטב מצבם הכלכלי של היהודים בערים יוכלו ליהנות כראוי מבתי־הספר המפותחים שבארץ. הילד הלומד כיום לשונות־אירופה בבית־הספר אינו יודע מה יעשה בידיעותיו בארץ, משכיל הוא מכדי שיוכל למצוא ספוק במקצועות הפתוחים לפניו בארץ; לפיכך חש הוא את עצמו אומלל בארץ ומהגר לארצות אחרות. כל החנוך היהודי בארץ אינו אלא כדי להוציאם מארץ־ישראל לארצות אחרות. חשוב היה גם להיטיב את התנאים ההיגיניים בערים. ההיגינה העירונית היא הנקודה החלשה ביותר של השלטון התורכי; כמעט שלא נעשה דבר בשטח זה.

אפנה־נא עתה למושבות. כאן יש להשיב על שתי שאלות: מה יש לעשות במושבות הישנות הקיימות מכבר, וכיצד יש להרחיב את ההתישבות ולייסד מושבות חדשות. רוצה אני רק לרמז בקצרה מה יש לעשות במושבות הקיימות. נחוץ יהיה לעבור למשק מעורב, לעסוק לא במטעים בלבד, אלא גם בגידולי־תבואה. תקלה גדולה כרוכה במושבות־המטעים, שבמשך העונה הארוכה שבה אין עבודה בשדה שוכחים האכרים כמעט את העבודה וקשה להם אחר כך להנתק מהבטלה. חסרון זה אפשר למנוע על־ידי הוספת גידול־תבואה. על־ידי כך תפתר גם אחת השאלות החשובות במושבות, היא שאלת הפועלים. עד כה אין האכרים במושבות־המטעים יכולים להעסיק פועלים יהודים במשך כל השנה, אלא רק במשך חלק מהשנה. עם התרבות עבודת־העונה אין מספר הפועלים היהודים מספיק והאכרים שוכרים פועלים ערבים מהכפרים השכנים. לפיכך יש מושבות רבות שבהן מרובים במשך עונה ידועה הפועלים הערבים על היהודים; וזה הוא מצב בלתי־רצוי לחלוטין. אילו עסקו המושבות בגידול תבואה ובמטעים כאחד, היו האכרים יכולים להעסיק פועלים יהודים במשך כל ימות־השנה.

חשובה עד מאד היא שאלת חנוך האשה לעבודה חקלאית. בניגוד למושבות הגרמניות שבהן יש כמעט לכל אשה משק־חלב, אין משקי־חלב כלל במושבות היהודיות. הזניחו את גידול החצירים, ובזה הכבידו על גידול הבקר, עד שאי אפשר לקנות חלב וחמאה במושבות היהודיות. כאן יש עוד לעשות הרבה; כמו־כן יש לשים־לב יותר מאשר עד כה לגידול עופות ולגידול ירקות. הערבים מפיקים סכומים עצומים מגידול הירקות, ואילו במושבות היהודיות אין אף התחלה בענף זה.

כמו־כן חשוב להרחיב את האשראי החקלאי. אמנם האשראי האפותיקאי, הפועל גדולות בגרמניה, הוא מן־הנמנע בארץ־ישראל בגלל התנאים המשפטיים המיוחדים שבהם נתון הרכוש הקרקעי במושבות היהודיות, אבל בדבר האשראי האישי אפשר עוד לעשות הרבה על־ידי פיתוח האגודות ההדדיות לאשראי, שהן כיום בראשיתן.

חשובה גם הרחבת רשת־הדרכים בין המושבות. רצוי היה ביותר לקשר את מושבות־יהודה הגדולות ליפו על־ידי מסלות־ברזל קטנות, ולפי שמועה שהגיעה לאזני כבר התחילו להשתדל בהשגת זכיונות כאלה מהממשלה התורכית.

לבסוף אשיב על השאלה, מה יש לעשות בכדי להרחיב את ההתישבות הקיימת? ראשית־כל, יש ליישב אנשים, בתורת חוכרים או בעלי־המשק, רק לאחר שרכשו להם ידיעה מעשית בחקלאות הארץישראלית ולאחר שהסתגלו לארץ ולאקלימה. שנית, יש להנהיג משק מעורב במושבות החדשות ולנצל על־ידי כך את כוח־עבודתם של המתישבים במדה שוה במשך כל ימות־השנה. ושלישית דרוש שעד שהמתישבים מתחילים לעבוד ברשות עצמם יהיו להם לפחות האמצעים לרכישת בהמות וכלי־עבודה.

והנה אין שאלה זו נפתרת על נקלה. כי רוב היהודים העולים עתה לארץ־ישראל אין להם רכוש, ודוקא המעולים והחרוצים שבהם חסרים האמצעים בכדי לעלות לאט־לאט ממדרגת פועל למדרגת חוכר ובעל־משק.

יק“א מנסה עתה לשנות את דרך־התישבות הקודמת. בסג’רה (בארץ־ישראל) ובללוּאר (ארגנטינה) הנהיגה שיטה אחרת. היא נותנת תחילה למתישבים לעבוד כפועלים בחוה גדולה, ורק לאחר שהסתגלו לחיי־החקלאות היא מחכירה להם כברת ארץ ומלווה להם כסף לרכישת בהמות וכלי־עבודה ולבנין בית. אין היא מצווה להם דרכי־עבודה מסוימות אלא מטילה את כל האחריות על החוכרים עצמם. בדרך זו מגיעה יק”א לתוצאות טובות יותר מאשר בדרכה הקודמת.

 

תפקידי האשראי החקלאי    🔗

נדפס בשבועון “די וולט” 1909.

הנחות להקמת מוסד אשראי חקלאי    🔗

בקונגרס הבא תתפוס מקום בראש, כפי שניתן לשער, השאלה, כיצד אפשר לקדם את מגמות ההתישבות החקלאית של היהודים בארץ־ישראל על ידי הקמת מוסד לאשראי חקלאי. נתבקשתי להביע את דעתי בענין זה. והריני ממלא כאן בקשה זו. מובן מאליו שאין בדברי כדי למצות את הענין כולו. די לי אם ישמשו יסוד לויכוח מעשי שבו ישמעו, לפי תקותי, רעיונות פוריים מצד זולתי.

אם איני טועה נולדה התכנית למוסד אשראי חקלאי מתוך שתי תקוות: ראשית, מתוך התקוה שתורכיה החדשה והחפשית תבטל בקרוב את החוקים שהכבידו עד כה על עסקי נכסי־דלא־ניידי או מנעו בעדם לגמרי; ושנית, מתוך התקוה שאפשר יהיה להשיג בקלות סכומים גדולים למוסד אשראי חקלאי שיעבוד לפי דוגמת בנקים לפרצלציה ואפותיקאי ומניותיו ואגרות־החוב שלו ישמשו השקעת־הון בטוחה. לא אבדוק כאן עד כמה יש ממש בתקוות אלה. מניח אני שסופן להתקיים ושמותר יהיה לחברות־מניות עותומניות לעסוק בכל מה שנכנס באירופה לחוג־עסקיהם של הבנקים לפרצלציה ואפותיקאי:

1. לקנות קרקעות ולמכרן;

2. לעשות בקרקעות הקנויות ככל העולה על רוחן, להכשירן, לחלקן, להחכירן, לנטען ולעבדן;

3. להלוות במשכנתות ולהוציא אגרות־חוב בסכום המשכנתות.

אמנם שינוי החוקים הקיימים בכיוון זה לא יהא קל ביותר, כי יש כאן משום סטיה מהיסוד העומד זה מאות שנים, ומקורו בקוראן, היסוד שהקרקע – מלבד במקרים מועטים יוצאים מן־הכלל – רכוש המדינה הוא, ואין בה ליחיד אלא זכות שימוש שבידו גם להורישה. אבל מכיון שהממשלה התורכית בימינו משתדלת בכל כוחה למשוך הון זר לארץ, קרוב־לודאי שתסלק קמעא קמעא את ההגבלות ושמא גם תנהיג רפורמה כללית בשמך שנה או שנים אחדות. הריני מניח שהרפורמה הונהגה, ונגש מיד לעצם הענין: מוסד אשראי חקלאי המצויד בהון וחוק־קרקעות ליברלי מתיר לו לעסוק בכל עסקי נכסי־דלא־ניידי, – מה יכול הוא לעשות לטובת ההתישבות היהודית בארץ־ישראל? נקיל על התשובה אם נדון תחילה בתועלתו האפשרית למושבות הקיימות בארץ־ישראל ונעבור אחר כך לדון באפשרות הרחבת ההתישבות על־ידי ייסוד מושבות חדשות.

התועלת לאכרים במושבות הקיימות    🔗

רוב המושבות היהודיות הקיימות בארץ־ישראל נוסדו על יסוד פילנטרופי גמור. למתישבים לא היו שום אמצעים משלהם אלא קיבלו כל הדרוש להם: קרקע, בית, בהמות וכלי־עבודה, מידי החברה המיישבת. כמובן שהחברה המיישבת הניחה לעצמה את זכות הבעלות על הקרקע והבית, ומבחינה משפטית יש לאכרים רק זכות־שימוש בקרקע ובבית, אבל אין הם יכולים לעשות בהם כרצונם, כגון למשכן אותם. מלבד האכרים הללו התלויים בדעת החברה המיישבת, נמצא במושבות יהודיות אחדות גם מספר אכרים בלתי־תלויים, היינו אכרים שקנו מלכתחילה קרקע ובית באמצעיהם הם או שקיבלו אחר כך, כתגמול בעד פעולתם לטובת החברה המיישבת, מידי חברה זו את הבעלות על הקרקע והבית. אבל גם אכרים בלתי־תלויים אלה אינם יכולים למשכן בצורה משפטית את נכסיהם דלא־ניידי, לפי שאין קרקעותיהם רשומות על שמם בספרי־האחוזה העותומניים, אלא על שם איש־האמונים של החברה המיישבת שקנה פעם את הקרקע מידי הערבים. סיבת הדבר היא בהוצאות הגדולות שהיו כרוכות עד כה בארץ־ישראל בהעברת נחלה קטנה בספרי־האחוזה, ולפיכך נהגו לוותר על העברה זו. האכרים הסתפקו בזה שנרשמו כבעלי נחלתם בספר מיוחד המתנהל על־ידי נשיאות המושבה. אבל הרשמה זו ב“ספר־האחוזה היהודי” אין לה כמובן שום תוקף משפטי לפי החוקים העותומניים. במושבות אחדות גדול שמו הטוב של ספר האחוזה היהודי כל־כך עד שהקונה מסתפק בהרשמת שמו כבעל הקרקע בספר זה, ובמקרים בודדים אין זה מעורר חשש. אולם מוסד לאשראי חקלאי, הרוצה לעבוד כדוגמת בנקים אפותיקאיים באירופה ולהיות בטוח כמותם, אינו יכול כמובן לסמוך על ספרי־אחוזה אלה ודרישתו הראשונה צריכה להיות, שיהא תוקף חוקי מוחלט לכל עסקיו עם האכרים, ולשם כך מן־ההכרח שתהיינה נחלותיהם רשומות בספרי־האחוזה של הממשלה. אולם בכל ארץ־ישראל אין אף עשרות אחדות של אכרים הרשומים כבעלי נחלות בספרי־האחוזה של הממשלה ויש להם קוּשנים על כך.

לאשראי אפותיקאי מצד מוסד אשראי חקלאי באים לפי־שעה בחשבון רק אכרים מעטים אלה. שאר האכרים הבלתי־תלויים יבואו בחשבון אחר כך לכשיתקנו חברות־ההתישבות והאכרים את ספרי־האחוזה העותומניים בהתאם לבעלות הממשית כיום, – תקון רצוי מאד כשהוא לעצמו. אמנם תקון כללי כזה לא יהא קל, כי תנאי־הבעלות מסובכים על הרוב עד מאד. אבל תקון כזה הוא בגדר האפשר, וסופו לבוא בזמן קרוב או רחוק. אז יעלה מספר האכרים היכולים למשכן את נחלתם עד למאות אחדות. אבל רוב האכרים יוצאו גם אז מכלל האשראי האפותיקאי, לפי שהם אכרים תלויים בדעת אחרים ואינם בעלי קרקעותיהם וביתם.

היוצא לנו מזה, שמוסד לאשראי חקלאי ימצא אך שדה מוגבל מאד למתן אשראי אפותיקאי במושבות הקיימות ולא יהא בכוחו לעשות הרבה לטובת המושבות, שהרי רוב האכרים ימצאו מחוץ לחוג פעולתו. ובכן אין ההתישבות הפילנטרופית משמשת בסיס למתן אשראי מסחרי, ולא כל שכן למתן אשראי אפותיקאי לזמנים ארוכים.

חוץ מן החשש המשפטי הזה מתעורר גם חשש כלכלי, אם מתן אשראי לאכרים במושבות הקיימות יהא לטובת מפעל ההתישבות בכללו. אין מן הצורך להוכיח שהאשראי הניתן יהא לטובת ההתישבות רק אם ישמש בדרך רציונלית להרחבת המשק או השבחתו. הרחבה על־ידי קנית קרקע נוספת לא תמלא תפקיד גדול, לאחר שהמושבות הגדולות נתרחבו בעשר השנים האחרונות במדה רבה על־ידי קניות קרקעות. בדרך־כלל השביעו את רעבונם של האכרים לקרקע; חברות־ההתישבות הצליחו להקציב לכל אכר שטח קרקע מספיק לקיומו כאכר. אם אין אנו טועים בכל, ישמש האשראי האפותיקאי – מלבד במקרים שבהם יבקש אכר אשראי כדי שיוכל ליתן נדוניא לבתו או לשלוח את בנו להשתלמות, מקרים שאינם מתאימים כמובן למטרות המוסד לאשראי חקלאי – בעיקר לכל מיני עבודות־השבחה, כגון הקמת בנינים ותקונם, רכישת כלי־עבודה ומכונות חקלאיות, וביחוד לנטיעת תפוחי־זהב, שקדים, זיתים וכו'. מקצת מההשבחות האלה תביאנה בודאי תועלת מרובה ותהיינה לטובת מפעל ההתישבות כולו. אף אין להטיח דברים נגד מטעים, במדה שהפלחה ממשיכה לשמש יסוד המשק והמטעים אינם באים אלא לשם השלמה. אבל יש סכנה שהאשראי האפותיקאי יגביר עוד יותר את המגמה, השוררת בלאו־הכי בארץ־ישראל, לדחות את הפלחה מפני המטעים. דבר זה מעורר חשש, כי יש כאן תמורה מאכרים העוסקים בפלחה בעבודה עצמית לבעלי־מטעים רכושניים העובדים בעבודה שכירה.

כאן יאמר האומר, שהמוסד לאשראי חקלאי יתן אשראי אפותיקאי רק במקרים שבהם ישמש המילוה למטרות פרודוקטיביות בדרך רציונלית. כל זה יפה להלכה, אבל לא ניתן כמעט להגשמה למעשה. כדי שיוכל המוסד לאשראי חקלאי לשאול באמת למטרת האשראי, היה צריך להקים מנגנון־פיקוח רב־היקף שיקבע אם אמנם הוּצא המילוה כראוי למטרות שנזכרו על ידי הלווה. פיקוח כזה היה מכריח את המוסד־לאשראי לעסוק בכל פרטי משקו של הלווה, היה לעול על המוסד ועל הלווה כאחד והיה מייקר את האשראי בתנאי ארץ־ישראל המוגבלים על־ידי הצורך במינוי מומחים חקלאיים. לפי דעתי צריך גם מוסד לאשראי חקלאי בארץ־ישראל לנהוג כמנהג כל הבנקים האפותיקאיים הפרטיים באירופה: לדאוג רק לבטחון הכסף בשעת מתן האשראי ולהשאיר את שמושו ברשות הלווה לגמרי.

מן הנאמר עד כאן מתברר:

1. כיום אין למוסד אשראי חקלאי שדה־פעולה בין האכרים היושבים במושבות הקיימות, מאחר שרק אכרים מועטים רשומים בספרי־האחוזה הממשלתיים.

2. לאחר שירשמו האכרים הבלתי־תלויים בספרי־האחוזה הממשלתיים, וזה מן־האפשר במשך שנים אחדות, יהיה למוסד האשראי החקלאי איזה חוג־לוֹוים; אולם עם רוב האכרים, והם האכרים התלויים בדעת אחרים, לא יוכל גם אז לעשות שום עסק.

3. האשראי האפותיקאי הניתן ישמש רק מקצתו למטרות המועילות למפעל־ההתישבות בכללו.

התועלת למתישבים חדשים    🔗

אם, כאמור, לא תהא תועלתו של בנק אפותיקאי גדולה למושבות הקיימות בארץ־ישראל, אין במשמעו שהעסק האפותיקאי לא יגיע בכלל לערך רב בארץ־ישראל. מתן אשראי אפותיקאי עלול למלא תפקיד גדול מאד, אבל רק לאחר שתקדים לו פרצלציה של הקרקעות ויישובן. המוסד לאשראי חקלאי צריך ליצור לו תחילה את האנשים העלולים לקבל אשראי אפותיקאי על־ידי פעולה רבת־מדות של חלוקת הקרקעות ויישובן; עליו להקל ככל האפשר מבחינה טכנית את ההתישבות לבעלי־הון זעירים הרוצים להתיישב בארץ־ישראל, ורק אחר כך יוכל לסייע להם בדרך האשראי האפותיקאי להשלמת אמצעיהם כשלא יספיקו לגמרי.

השאלה כיצד מכשירים את ההתישבות לבעלי־הון זעירים ובינונים, אינה שאלת האשראי בלבד, אלא במדה רבה מזו שאלה חקלאית־טכנית. באו לארץ־ישראל אנשים בעלי הון מספיק להתישב בה, וחזרו ועזבו את הארץ בלא־כלום, לפי שלא היו קיימים שם התנאים הטכניים להתישבותם. האנשים הללו רצו לקנות 200–300 דונם, ובמקרה שלא עמד באותה שעה למכירה שטח קטן באחת המושבות היהודיות, יכלו לקנות רק שטחים בעלי אלפי דונמים מידי הערבים. הם בקשו לקבל את הקרקע לרשותם מיד, והוכרחו להתחיל במשא־ומתן שנמשך חדשים או שנים. הם בקשו קרקע שאפשר לעבדה מיד, והראו להם קרקע שמעולם לא נגעה בה מחרשה אירופית, קרקע שאין בה לא דרך, לא באר ולא בית, אדמה מלאה שיחים סבוכים ואבנים גדולות. הם רצו לחיות בבטחון, ואיש לא יכול היה לומר להם שיהיו בטוחים מגנבות והתנפלויות מצד הערבים שבשכנותם. הם בקשו לחיות בחברה יהודית, וכאן באו ודרשו ממשפחה אחת או ממשפחות אחדות לשכון בדד בתוך הערבים. רוצים היו בכמה תנאים ההכרחיים ביותר לחיי־חברה יהודיים, בית־ספר, בית־מרקחת, שוחט, ומיד נתברר שהמוסדות הללו כרוכים בהוצאות עצומות לגבי משפחות מועטות. בקצור, הציעו להם דבר אחר לגמרי ממה שבקשו.

אין תימה אם בתנאים כאלה לא התישב איש בעל־הון מחוץ למושבות היהודיות. מי שיש בידו קצת הון אינו רוצה לילך למדבר כחלוץ, אלא מבקש להתישב בתנאים מסודרים ובטוחים, ואפילו אם עליו לשלם מחיר גדול בהרבה. היוצא מזה שאפשר למשוך בעלי הון לארץ ולהתחיל על־ידי כך בהתישבות רכושנית־פרטית במקום התישבות פילנטרופית, רק אם נצליח להסיר מהדרך את המכשולים הטכניים הנזכרים ונאפשר למתישב להשתקע מיד בבואו לארץ על קרקע שהוכשרה בסביבה בטוחה. מה יש לעשות כדי להגיע למטרה זו? כדי להשיב על שאלה זו הייתי צריך בעצם לחזור מלה במלה על דברי חברת הכשרת הישוב בתזכירה על מטרותיה שנתפרסם לפני זמן־מה. אבל אקצר בדברי. על המוסד לאשראי חקלאי לעסוק בקנית קרקעות, השבחתם וחלוקתם, ומהלך עסקיו יעבור דרגות אלה:

1. קנית קרקע מידי הערבים בשעת־הכושר, קביעת הגבולות וציונם בסימנים מוצקים;

2. קבלת הקרקע על־ידי חקלאי מעשי בצירוף מספר מספיק של פועלים צעירים וחסונים, שידורו בדירות־ארעי;

3. חפירת באר וסלילת דרך, עקירת השיחים וסיקול האבנים המשמשים מכשול למחרשה האירופית, חרישת כל השטח המיועד לחקלאות במחרשה אירופית;

4. נטיעת עצים על חלק מהשטח המיועד לכך;

5. תיכון תכנית חלוקה, שבה יהיה מקום לחלקות בעלות גודל שונה, בהתאם ליסודות המשק בעתיד: חלקות בינוניות בנות 150–250 דונם לאכרים, קטנות בנות 5–15 לפועלים, ואם אפשר גם שתים שלש חלקות בנות 500–1000 דונם לבעלי־הון גדולים;

6. פרסום תכנית החלוקה עם מפות וכל הידיעות הדרושות להערכת הקרקע וסדור המשק, בצירוף המחיר לכל חלקה המיועדת לפלחה ולכל דונם אדמת־מטעים, ובצירוף תכניות של טיפוסי בתים שונים, שעל־פיהן מקבלת החברה על עצמה, לפי רצון הקונה, לבנות לו בית בצורה ידועה ובמחיר קבוע.

המוסד לאשראי חקלאי ידאג להפצת תכנית־החלוקה הזאת בין יהודי מזרח־אירופה. כך יקבל היהודי בעל־ההון הזעיר ברוסיה או ברומניה לידיו בפעם הראשונה תעודה המבארת לו בבירור ובמספרים כיצד יכול הוא להפוך את חלומו למציאות. עד כה היו נותנים לו לחלום והמתינו עד שהוא עצמו יפנה פעם לארץ־ישראל, מה שלא אירע ב־99 מקרים למאה. עתה יפנה המוכר, כבמקרים רבים בחיי המסחר, בהצעות מסוימות אל המועמדים־לקניה, יהפוך על־ידי כך את התענינותם בארץ־ישראל, שהיתה עד כה מוצנעת ופסיבית, להתענינות אקטיבית ויבשיל בבת־אחת את החלטתם לעלות לארץ־ישראל. מובן מאליו שהמוסד לאשראי חקלאי מוכרח להוסיף את הוצאות הכשרת הקרקע על המחיר בצירוף ריוח. אבל היתרונות שהקונה מקבל תמורת המחיר הגבוה רבים הם: הוא בא לקרקע שהוא יכול להתחיל בעבודה מיד, הוא מוצא לפניו מים ודרכים, הוא יכול לבחור לו את חלקתו לפי צרכיו ואמצעיו, הוא יכול להוסיף ולקנות לו כחפצו מטעים צעירים אל שדות־הפלחה, ואם רצונו בכך יכול הוא לבנות לו בית, עוד לפני בואו, על־ידי המוסד לאשראי חקלאי במחיר מסוים. על־ידי ישיבתם של פועלים צעירים רבים על הקרקע עוד לפני מכירתה המוחלטת מתרגלים הערבים שבסביבתם לשכנים היהודים, ומתוך כך זוכה הקונה לבטחון מפני גניבה והתנפלות. כמו־כן הוא מוצא משען בחקלאי המנהל את החלוקה ויכול להתיעץ אתו בשעה שהוא בא לסדר את משקו.

החלקות נמכרות רק בתשלום כל המחיר במזומנים. אבל אין המוסד לאשראי חקלאי צריך לדרוש מיד את כל המחיר בבת־אחת, ויכול הוא לקבלו בתשלומים שנתיים אחדים בהתאם לצרכיהם של בעלי־הון זעירים רבים. כמובן שבמקרים כאלה נשארת החלקה ברשות המוסד לאשראי חקלאי, והיא נמסרת לקונה ונרשמת על שמו בספרי־האחוזה הממשלתיים רק לאחר שנפרעו כל התשלומים בשלמותם.

שיטת ההתישבות המוצעת כאן אין בה משום חדוש, היא משמשת בכל מקום שבו מחלקים אחוזות גדולות שלא התנהלו כראוי לאכרים קונים. היא השיטה שעל־פיה חילקה הממשלה הפרוסית לטיפונדיות פולניות לאכרים גרמנים.

לאחר שסיים המוסד לאשראי חקלאי בצורה המתוארת למעלה את תפקידו כמוסד לפרצלציה, לאחר שמכר את החלקות הבודדות במזומנים ורשם את שם הקונים כבעלים בספרי־האחוזה הממשלתיים, הגיעה השעה שיתחיל בתפקידו כבנק אפותיקאי. כדוגמת הבנקים האפותיקאיים באירופה יכול הוא להלוות במשכנתא על הקרקע על מחצית שויה או גם עד שני שלישים משויה, ולתת בזה לקונה את האמצעים לבנין בית, לרכישת בהמות, כלי־עבודה וזרעים, ולפרנסה עד הקציר הראשון. נניח שקנה אדם 150 דונם אדמת־פלחה ו־50 דונם מטעים במחיר 12.000 פרנק. הוא יוכל ללוות על הקרקע הזו עד 8.000 פרנק, ובסכום הזה יוכל להקים לו בית פשוט, לרכוש לו את האינבנטר הדורש ואף להשאיר לו הון־מלואים קטן החשוב לו מאד בשנת בצורת. ערכו של האשראי האפותיקאי הוא גם בזה שהוא מגדיל את מספר המעונינים בקניה. אם כל ההוצאות להקמת משק־אכרים בארץ־ישראל עולות בערך 20.000 פרנק (12.000 פרנק לקרקע ו־8.000 פרנק לבית, בהמות, כלי־עבודה, זרעים וכו'), הרי אין המוסד לאשראי חקלאי זקוק לבעלי־הון שיש להם לפחות 20.000 פרנק ויכול הוא להרחיב את פעולתו על חוג רחב יותר של אנשים שאין בידם אלא 12.000 פרנק.

תפקידו הכפול של המוסד לאשראי חקלאי כמוסד לפרצלציה וכבנק אפותיקאי יש לו גם יתרון זה, שהמוסד מוכרח להשתדל שלא לנצל את הקונים בשעת הפרצלציה ולדאוג לקיומם כחקלאים, כי רק על־ידי כך יקבל לווים אפותיקאיים שיש בכוחם לעמוד בהתחייבויותיהם לגבי תשלום הקרן והרבית.

המילוה האפותיקאי צריך להנתן, כנהוג באירופה, לזמן ארוך מאד (לפחות 30 שנה) עם התחייבות לאמורטיזציה הדרגתית. שער־הרבית יהיה 6% לערך, כדי שיוכל המוסד לאשראי חקלאי, לאחר ניכוי הוצאות ההנהלה, להבטיח רבית מתאימה לבעלי המניות ואגרות־החוב. כדי להקל על המתישבים את קיומם בזמן הראשון, כדאי אולי לדרוש בעשר השנים הראשונות את הרבית בלבד ולהתחיל באמורטיזציה רק מקץ עשר שנים, משהתחילו המטעים לשאת פרי.

את הבטחון של המילוות הניתנות אפשר להגדיל על־ידי איחוד כל הלוֹוים האפותיקאיים במושבה אחת לאגודת לוֹוים אפותיקאיים שכל חבריה ערבים זה לזה, ותמורת זו יש לאגודה דעה בשעת ההכרעה למי שיש לתת מילוה אפותיקאית ובאיזה סכום.

לשם כסוי ההפסדים בעסקי האפותיקאי, שיארעו לפעמים, יש ליצור קרן־מלואים שלתוכה יבואו 2% מכל מילוה הניתן, ושוב %½–1% תוספת לרבית השנתית. קרן־מלואים זו תחולק אחר כך בין הלוֹוים אם יתברר כעבור שנים שהמלואים עלו על מדת ההפסד.

כסכום המשכנתות יוציא המוסד לאשראי חקלאי אגרות־חוב. כל עוד אין בתורכיה חוק מיוחד על בנקים אפותיקאיים, דוגמת החוק שהוחק בגרמניה לפני שנים אחדות מתוך הטלת פקוח ממשלתי, לא תהא לבעלי אגרות־החוב זכות־משכנתא מיוחדת במשכנתות של המוסד לאשראי חקלאי ומצבם לא יהא טוב יותר ממצבם של בעלי־חוב אחרים. בזה אין לשנות לפי שעה כלום. אולם על־ידי הרשמת כל המשכנתות של המוסד בספר הנמצא תחת פקוח צבורי אפשר להבטיח שאמנם לא הוצאו אגרות־חוב יתר על כדי סכום המשכנתות של המוסד.

אלה הם הקוים הכלליים של מהלך העסקים במוסד לאשראי חקלאי כפי שאני מצייר לי. אין ספק שנתקדם הרבה אם נצליח להקים את המוסד ולרכז בזה את פעולת החברות, העובדות כיום לשם אותה מטרה באמצעים מועטים ובתנאים חוקיים גרועים, בחברה אחת מצוידת באמצעים רבים. אולם עלי להזהיר מפני פולחן המוסד לאשראי חקלאי. חלילה לנו להזניח, מתוך פולחן המוסד הזה והתקוות התלויות בו, את העבודות שכבר התחלנו בהן בארץ־ישראל, כגון מתן אשראי חקלאי מוגבל על ידי אפ"ק ופעולת ההכשרה והחלוקה של חברת הכשרת הישוב. עבודות אלו יש להמשיך במרץ בכל התנאים, למען לא נאבד כמה שנים יקרות לעבודתנו, במקרה שלא יוכל המוסד לאשראי חקלאי להתחיל בעבודתו מיד מאיזה טעם שהוא.

 

ראשית ייסוּדה של דגניה    🔗

אל הקרן הקימת לישראל, קלן.

הנידון: ייסוד קבוצת דגניה.

בשעה האחרונה הצלחנו לכונן את קבוצת־ההתישבות בכנרת. הקימונו צריף באוּם־ג’וני, אחדנו 6 מפועלי הגליל החרוצים ביותר לקבוצה ומסרנו להם את האינבנטר והכסף הדרוש. הקבוצה התחילה בעבודתה ביום 1 בדצמבר ותעבד 1.300 דונם לערך.

הפועלים הביעו במפורש את רצונם, וזה גם רצוננו, שלא יפרסמו מיד בצבור על נסיון ראשון זה של קבוצת־התישבות בארץ־ישראל, כדי שלא לעורר פירושים ודיונים בעתונות העלולה אולי לראות בנסיון צנוע זה מאורע המציין ראשית תקופה חדשה. לפיכך אנו מבקשים אתכם שלא להודיע לפי־שעה דבר בצבור על קבוצת־התישבות זו ולהשמיע על רצוננו זה גם לאישים האחראים לה. ברגע שיהא בידינו להודיע פרטים נוספים על המפעל והצלחתו, נודיעכם כמובן מיד.

בינתים נבקשכם להעביר בהקדם האפשרי את הסך 12.000 פרנק המוקצבים בתורת אשראי לקבוצה; עד כה הוצאנו לערך 3.000 פרנק על הצריף וסך 4.500 פרנק לקנית זרעים ולהוצאות קטנות.

פרטים נוספים תמצאו בהעתק המצורף של מכתבנו אל הנהלת חברת הכשרת הישוב בברלין.

יפו, 9 בדצמבר 1909 בכבוד רב ד"ר א. רופין.

אל חברת הכשרת הישוב בארץ־ישראל, ברלין.

הנידון: ייסוד קבוצת דגניה.

החתום מטה הצליח בשעת בקורו האחרון בכנרת לכונן את קבוצת־ההתישבות המתוכנת. הקבוצה מורכבת מששת פועלי הגליל החרוצים ביותר, הנמצאים זה שנים אחדות בארץ ובקיאים בעבודה החקלאית. הם גרים בצריף שבנינו להם באוּם־ג’וני ויעבדו בשנה הזאת 1.300 דונם לערך.

אשר לאירגונה המשפטי של הקבוצה הזאת היה עלינו לשים־לב, שאין בידי הפועלים שום אמצעים משלהם, וכי במשך הזמן הקצר מן הנמנע היה לכנס את הפועלים המעטים שבארץ שיש להם קצת אמצעים. מבחינה מסחרית לא מצאנו לנכון לתת אשראי לפועלים שאין להם שום אמצעים משלהם ולפיכך החלטנו לנקוט בשיטה שעל־פיה נשאר האינבנטר רכושנו. מאידך גיסא הנחנו לפועלים מדה רבה של עמידה־ברשות־עצמם ואינטרס עצמי על־ידי שיתופם לריוח ועל־ידי זכותם לבחור מתוכם את המנהל האחראי.

שאר התנאים הם כדלקמן:

1. ששת הפועלים מקבלים שכר־עבודה בסך 45 פרנק לחודש ומלבד זה חצי הריוח הנקי.

2. חשבון הריוח הנקי נעשה כך: מההכנסה ברוּטוֹ מנכים את כל מה שהוּצא לשכר־עבודה ולהוצאות אחרות, את ירידת ערך האינבנטר, את המסים ואת ה“עושר” וגם כל נזק ואבידה באינבנטר.

3. הפועלים מציעים שני אנשים מבין חבריהם, והללו מתמנים על־ידינו והם אחראים בפנינו על האינבנטר ועל הנהלת הענינים בכלל.

4. המנהלים מכלכלים את המשק על־פי תכניתם המתאשרת על־ידינו, והם עומדים ברשות עצמם לגמרי בכל הנוגע לפרטים.

נתנו לפועלים מתוך האינבנטר של כנרת ארבעה זוגות־פרדות, ארבע מחרשות ושאר כלי־עבודה, ומלבד זה סך 4.150 פרנק לקנית זרעים ושאר דברים הנצרכים. במשך עשרת החדשים הבאים יזקק המפעל ל־4.000 פרנק נוספים.

שלחנו לקרן־הקימת העתק ממכתבנו זה ובקשנו מהם להעביר אלינו את 12.000 הפרנק המוקצבים בתורת אשראי לקבוצת ההתישבות. מכיון שאין לפועלים שום בסיס־אשראי, כאמור, יכול האשראי להנתן מבחינה משפטית רק בתורת מילוה לחברת הכשרת הישוב, כי כל האינבנטר נשאר ברשותה והקבוצה תלויה להלכה בחברת הכשרת הישוב, אף כי למעשה היא עומדת ברשות עצמה לגמרי.

הפועלים חברי הקבוצה הביעו במפורש את רצונם שנסיון ראשון זה של קבוצת התישבות בארץ־ישראל ייעשה בחשאי לפחות במשך השנה הראשונה ולא יתפרסם מיד בצבור. לפיכך אנו מבקשים מכם שלא להודיע לפי שעה דבר בעתונות על הענין הזה. ברגע שיהא בידנו להודיע דברים ברורים על המפעל ועל הצלחתו, נודיעכם כמובן מיד.

יפו, 10 בדצמבר 1909 בכבוד רב ד"ר א. רופין.

אל הקרן הקימת לישראל, קלן.

1. קבוצת אוּם־ג’וּני. אנו מאשרים את קבלת הסכום של 12.000 פרנק ומעירים שקבוצה זו, המתפתחת בצורה משמחת מאד, אינה קבוצת־חוכרים אלא קבוצת התישבות על־פי שיטת אופנהיימר. חברי הקבוצה מקבלים שכר־עבודה מינימלי לשם קיום ומלבד זה את מחצית הריוח. הם מנהלים את המשק על דעת עצמם לגמרי, בלי שום התערבות מצדנו. אנו מסתפקים בהשגחה על הנהלת הקופה ובפקוח כללי מזמן לזמן.

ההבדל היחיד בין קבוצה זו וקבוצת התישבות המסודרת על פי שיטת אופנהיימר לגמרי הוא אולי בזה, שחברי הקבוצה אינם אלא פועלים מבחינה רשמית־משפטית, ושהאינבנטר אינו נמסר להם לצמיתות אלא לשמוש בלבד. אבל שינוי זה אוּשר על ידי ד"ר אופנהיימר עצמו בשיחתו המפורטת עם החתום מטה בברלין, בשים לב לעובדה שפועלי ארץ־ישראל חסרי־אמצעים הם וכל חוזה־מכר אתם אינו אלא פורח באויר, כי אין בידם לתת שום ערובה לדמי המכירה.

אם תמשיך הקבוצה להתפתח כראוי יש בדעתנו למסור לה את כל שטחה של אום־ג’וני (3.200 דונם), וזה יעלה את מספר החברים מ־6 עד 15.

2. לשם ייסוד קבוצות התישבות חדשות בא בחשבון, ראשית כל קרקע חטין, אם יסתיים המשא־והמתן על קרקע זה בהצלחה. על שטח 2.000 דונם לערך של קרקע עדית, שאנו מקוים לקבל כאן, יהיה מקום לקבוצה של 12–10 חבר. כמו־כן אנו חושבים על ייסוד קבוצת התישבות חדשה ביהודה על שטח של 3.000–2.000 דונם בחולדה סמוך ליער הרצל, שטח שיעלה 30 פרנק לדונם. בקרוב נכתוב לכם על מהלך המשא ומתן עם המוכר.

יפו, 27 בינואר 1910 בכבוד רב ד"ר א. רופין

 

שאלת הפועל החקלאי    🔗

נדפס בירחון “פלשתינה” בשנת 1912

הזקוקה ההתישבות החקלאית היהודית בארץ־ישראל למעמד פועלים חקלאיים בכלל? האם לא נוכל ליצור מושבות יהודיות חזקות גם בלי פועלים חקלאיים יהודים? כדי להשיב על שאלה זו עלינו לומר במלים מועטות מה כלול במושג ההתישבות החקלאית היהודית.

עדיין מדברים על התישבות אחת. למעשה יש שני מיני התישבות שונים. עלינו להשתמש בשני המינים כדי ליתן להתישבות היקף גדול עד כמה שאפשר, אבל חלילה לנו לערבב את שניהם ולדון בהם כאחד. כמה מושגים מוטעים, דעות מוטעות ומעשי־משגה מקורם בזה שלא הבדילו למדי בין שתי אפשרויות־התישבות אלה. יש התישבות על יסוד הפלחה והתישבות על יסוד המטעים.

להתישבות על יסוד הפלחה מתאימים רק אנשים שלא נתפנקו על־ידי חיים נוחים, אנשים שבאו לארץ־ישראל בימי נעוריהם, עבדו כאן בפלחה שנים אחדות ורכשו להם נסיון יסודי. להתישבות על יסוד המטעים באים בחשבן גם אנשים שבאו לארץ־ישראל בגיל מבוגר יותר עם תביעות־מה לנוחיות ואין להם ידיעות חקלאיות, אם יש בידם הון בסך 15.000 עד 20.000 פרנק. ההתישבות על יסוד הפלחה מתאימה אך ורק ליהודים צעירים, חזקים, בקיאים בחקלאות הארצישראלית ומחוסרי־אמצעים, ואילו על־ידי המטעים יכולים להגיע להתישבות גם יהודים באים־בימים שאינם יודעים את החקלאות הארצישראלית, אבל יש בידם אמצעים.

אבל שני מיני ההתישבות דורשים מציאות מעמד־פועלים יהודי. לגבי התישבות־הפלחה אין צורך לבאר זאת אחרי כל האמור למעלה. היכן ירכוש לו המועמד־להתישבות את הנסיון המעשי הדרוש בחקלאות אם לא בעבודתו כפועל חקלאי? מעמד הפועל החקלאי היא דרגת־מעבר הכרחית למתישב. אבל גם מושבות־המטעים אינן יכולות להתקיים בלי פועלים יהודים, אם עליהן להשאר תמיד מושבות יהודיות. אם בעלי־המטעים, שאינם מעבדים את מטעיהם במו־ידיהם, יקבלו פועלים בלתי־יהודים, יתגבר לאט־לאט היסוד הבלתי־יהודי על פני היסוד היהודי במושבה, ואפיה היהודי של המושבה מן ההכרח שיסבול על־ידי כך – מלבד הסכנה הכרוכה במציאותו של רוב בלתי־יהודי במושבה בימי־חירום בארץ.

היהודים יוצאי מזרח־אירופה.    🔗

כדי למשוך את היהודים יוצאי־מזרח־אירופה לעבודת פועלים חקלאיים בארץ־ישראל, יש ליצור שלש אפשרויות:

1. האפשרות להכשיר עצמו בחקלאות;

2. האפשרות להסתגל לסביבה החקלאית בארץ־ישראל;

3. והאפשרות להתקדם מבחינה כלכלית.

1. ההכשרה החקלאית

בדרך־כלל אין העולה החדש יודע כלום מהחקלאות ומובן הוא מפני מה אין האכרים במושבות קופצים עליו לקבלו כפועל חקלאי, ובמקום שהוא מתקבל עליו להסתפק בשכר מועט מאד, כי יש לו מתחרה מסוכן בפועל הערבי הזול והרגיל בעבודה חקלאית.

מן הנמנע הוא לקבל את העולים החדשים לבית־ספר חקלאי ולחנכם כאן בחקלאות, ראשית משום שצורת־הכשרה זו דורשת סכומים עצומים ושנית אין תוצאותיה משובחות ביותר. על כל פנים עד כה למדנו מן הנסיון, שבתי־הספר החקלאיים המבקשים להכשיר את חניכיהם כדבעי הקנו להם ידיעות יתר על המדה הדרושה לאכר, ותלמידיהם אלה לאחר שסיימו את חוק־למודם לא השתוקקו ביותר להיות פועלים או אכרים אלא בקשו להם שדה־פעולה אחר.

לפיכך נראה לי שעלינו ללכת בדרך אמצעית, והיא לקבל מיד את העולה החדש למשקים החקלאיים המתקיימים על ידי החברות היהודיות (הקרן הקימת, תרומות־עצים וכו'), אבל עליו לשמש בו חניך לפחות שנה אחת. במלים אחרות, השכר שהפועלים האלה מקבלים מורכב משני חלקים: החלק הראשון הוא תגמול עבודתם (שאינה גדולה עדיין), והחלק השני הוא הסכום שבו משתתפת החברה בעלת המשק בהוצאות הכשרתם.

2. ההסתגלות למסיבה החקלאית

העולה ממזרח־אירופה מחליף בבואו לארץ־ישראל את אקלימה של מזרח־אירופה באקלים ים־תיכוני, והנסיון מלמד שחילופי־אקלים אלה מזיקים לבריאות. גם המחלות המדבקות שבארץ (מלריה, דסינטריה) פוגעות ביחוד בעולה החדש. ברוב המקרים אפשר להמנע מתוצאות אלה של חילופי־האקלים והמחלות המדבקות, אם הפועל נכנס מלכתחילה לתנאי־חיים מסודרים, מקיים את ההוראות ההיגיניות החשובות ביותר ומשיג עזרת־רופא על נקלה. עד כה קשה ביותר לפועלים חדשים במושבות להכנס לתנאי־חיים מסודרים. המזון שהם מקבלים ב“מלוני”־הפועלים במושבות רחוק מהיות מזון מתאים. וכן אין בדירותיהם משום מילוי הדרישות ההיגיניות היסודיות ביותר. דוקא הפועל החדש, שכוח־עבודתו אינו ידוע ולפיכך שכרו מועט ועתים הוא מחוסר־עבודה לגמרי ואינו יכול להרבות בהוצאות, סובל מזה הרבה. לפיכך נסייע במדת־מה אם נאפשר לכל עולה חדש, כהצעתנו, לעבוד בזמן הראשון בחוות־לימוד בתנאים מסודרים. כמו־כן אפשר לסייע על־ידי הקמת בית־פועלים לפועלים רווקים בכל מושבה, כפי שכבר נעשה הדבר על־ידי הקרן־הקימת במושבות אחדות; בבית הזה יקבל כל פועל במחיר קבע דירה בריאה, ובמטבח הקשור לבית יקבל מזון מבריא. צריך שתהא מקלחת בבית וצריך שתהא נהוגה בו חובת־כינין כתרופה קודמת למלריה, והחולים שבו צריכים לקבל עזרה רפואית מרופא וטיפול מתאים של אחות. אגודת־צרכנים הקשורה לבית־הפועלים יכולה לדאוג להספקה זולה וטובה של שאר צרכי הפועלים. על־ידי כך נצליח להוריד את הסכום הדרוש לפועל לשם קיום מינימלי ולהעלות את כוח התחרותו בפועל הבלתי־יהודי. הצלחת כל המוסדות האלה תלויה כמובן בכשרון־האירגון של הפועלים. עד כאן לא הרבו הפועלים לעשות בשדה זה; מטבחי־הפועלים, למשל, המתנהלים על־ידי הפועלים עצמם, רחוקים מלשמש מופת. אמנם קלקלה זו באה בהעדר נשים לעבודות מטבח ומשק־בית. אבל לאחר שיוקמו המוסדות האלה בכל המושבות וימשיכו במרץ את הנסיונות שהתחילו בהם לחנוך נשים לעבודות־בית, ילמדו פועלי מושבה אחת מפועלי המושבה האחרת, ולבסוף נוכל להגיע לשיטות־הנהלה אחידות וטובות.

בתי־הפועלים, שיתנהלו כמובן על ידי הפועלים עצמם, יהיו לא רק לטובתם הגופנית של הפועלים וישמשו נקודת־מוצא לעזרה הדדית, אלא גם לטובתם הרוחנית. הם ישמשו מרכז שבו ייפגשו הפועלים לאחר עבודת־יומם בכדי לשוחח איש עם רעהו ובכדי למצוא יניקה רוחנית בספריה שבו ובעתונים הנמצאים שם. דבר זה חשוב ביחוד לעולה הבא למושבה מסביבה עירונית שאמצעי־החנוך בה מרובים. בלי אפשרות כזו של התעוררות רוחנית חש העולה החדש את עצמו עזוב לגמרי, השממון תוקפהו וברגעי יאוש הוא עוזב את העבודה, שבודאי היה נשאר בה אילו מצא התעוררות רוחנית ידועה וחיי־חברה ערים יותר. וכיון שבית־הפועלים ישמש מרכז לפועלי המושבה יקל לסדר בו גם לשכת־עבודה כאמצעי נגד חוסר־עבודה.

3. התקדמות כלכלית

שני הדברים האמורים, ההכשרה וההסתגלות, חשובים עד מאד, אבל הנקודה המרכזית בכל בעית הפועל החקלאי היא השאלה, כיצד יעלה הפועל החקלאי מבחינה כלכלית ויגיע לעמידה־ברשות־עצמו ולהקמת משפחה. מהשכר שהוא מקבל כפועל פשוט אין הוא יכול לפרנס את משפחתו. את זה הוא יכול לעשות רק אם הוא מקבל שכר גבוה יותר כמנהל־עבודה או אם יש לו הכנסה צדדית ממשק קטן (גידול־עופות, גידול־ירקות, רפת קטנה) או כשהוא פוסק להיות פועל שכיר ומתפרנס כאכר מפרי אדמתו.

משרות מנהלי־עבודה מועטות לפי־הערך ואינן יכולות להועיל אלא לפועלים מועטים. ברוב המקרים תהא ההתקדמות הכלכלית תלויה באפשרות הסיוע לפועל השכיר להגיע למשק צדדי או למשק־אכרים מלא. במדה שנעשה הדבר הזה בארץ עד כה, לא נעשה אלא על־ידי חברות פילנטרופיות שנתנו לו את הכסף בתורת מילוה בתנאים טובים עד מאד ולא שמו־לב ביותר לבטחון האשראי. אבל שיטה זו יכולה להתקיים כל זמן שיש בארץ מספר קטן של פועלים, ולא תתאים בשעה שיגדל מספר הפועלים. עם הגדלת מספרם לא יספיק כספן של החברות הפילנטרופיות. את הצרכים הגדלים אפשר לספק רק על־ידי מתן אשראי למטרות אלו בצורה מסחרית. אבל לשם מתן אשראי מסחרי דרוש בטחון לאשראי, היינו שיהיו ללוֹוה קצת אמצעים משלו. אשראי הניתן לאנשים חסרי כל אמצעים אין לו כל בסיס, כי סכנת־ההפסד, הכרוכה בכל עסק כלכלי, מוטלת לגמרי על שכם נותן־האשראי. חוץ מזה אין זה רצוי כלל לתת בבת־אחת לפועל שאין לו שום רכוש אמצעים־באשראי העושים אותו לבעל־בית, קרקע ואינבנטר, כי נסיון ישן מלמדנו שרכוש שנרכש על־נקלה אינו נשמר בזהירות כרכוש שנרכש בעמל רב. היוצא מזה, שאפשר ליתן אשראי על בסיס מסחרי רק אם יש לו לפועל קצת אמצעים משלו, וזה משמש כעין ערובה לפי שכּל הפסד העלול לבוא יפגע בו תחילה. השאלה היא, כיצד יוכל הפועל, הבא בדרך־כלל לארץ בלי אמצעים, לרכוש אמצעים מספיקים שיש בהם כדי לשמש בסיס למתן־אשראי. כאן אנו מדמים לעצמנו אשראי מעין האשראי המשמש לה לממשלה הפרוסית בפעולת־ההתישבות שלה בגלילותיה המזרחיים של פרוסיה, אשראי שבלעדיו לא תתואר ההתישבות ההיא כלל. שם נותנים למתישב את הנכסים דלא־ניידי (קרקע ובנינים) באשראי בלא שום תשלום מראש, אם יש לו שליש או שתי חמישיות מערך הקרקע והבנינים לשם העיבוד הראשון ולרכישת בהמות וכלי־עבודה. לפי כלל זה הרי פועל המקבל אשראי בסך 2000 פרנק לבנין בית קטן ולרכישת 10 עד 20 דונם קרקע, צריך שיהיו לו לפחות 1000 פרנק משלו, והפועל המתישב כאכר על 200 דונם קרקע ובבית גדול ומקבל לשם כך אשראי בסך 10.000 פרנק, צריך שיהיו לו משלו לפחות 3000 עד 3500 פרנק.

בתנאי שכר־העבודה לפועל החקלאי כיום מן הנמנע הוא כמעט שיוכל הפועל לחסוך לו משהו. את הדרך היחידה לאפשר לו חסכון אנו רואים בהרחבת שיטת השתתפות הפועל בריוח במשק שבו הוא עובד. הפועל לא יזכה חנם בהשתתפות זו, אלא היא תשמש תמורה לעבודתו יתר על המדה הנורמלית. הפועל שעבד בתורת חניך בחווה ועבד אחר כך עוד שנה או שנתים במשק פרטי מוכשר עתה לקבל תפקיד שבו יעבוד יותר ויהא אחראי יותר, ומלבד שכר־עבודתו הרגיל יהיה עוד שותף לריוח, ובמשך 5–4 שנים יצבור לו רכוש קטן שיכול לשמש בסיס לאשראי.

כל האמור עד כאן מכוון לפועלים־גברים. אבל מה עלינו לעשות כדי שתהיינה לנו גם פועלות לכל העבודות שעושה האשה במשק חקלאי מסודר? לפי דעתנו צריכות נערות בנות 14 עד 18 להתחנך בעובדה שנה או שנתים בחוות־לימוד, ממש כמו הבחורים, ופעולתן צריכה להקיף מלבד עבודות חקלאיות (גן־ירקות, גידול־עופות, רפת ומשתלה) גם עבודות במטבח ובבית. אחר כך תוכלנה למצוא עבודה כפועלות במשקים פרטיים, או כטבחות במטבחי־הפועלים, או כמפקחות על בתי־הפועלים. כשפועלת כזו נישאת לאכר או לפועל בעל משק זעיר – על־ידי גידול מספר הפועלים שהגיעו לעמידה ברשות־עצמם מתרבות כמובן אפשרויות הנישואין – היא מביאה לבעלה בידיעותיה החקלאיות כוח־עבודה רב־ערך ומסייעת בזה להתקדמותו הכלכלית.

יהודי ארצות המזרח    🔗

תכנית־ההתישבות הנ"ל לגבי יהודי מזרח־אירופה טעונה שינוי לגבי יהודי ארצות־המזרח (תימן, פרס, סוריה הצפונית), מפני שרמת־חייהם נמוכה יותר, ומפני שהם רגילים באקלים ארצות ים־התיכון ובחיי ארצות־המזרח ולפי שהם נושאים אשה כשהם צעירים ועל־פי־רב הם באים לארץ־ישראל כשהם נשואים. בנגוד לפועלים יוצאי מזרח־אירופה מספיק לו ליהודי הבא מארצות המזרח השכר המועט שהוא מקבל כפועל לפרנסת משפחה, ועתים הוא גם חוסך מעט, ובפרט כשגם האשה מרויחה משהו בעבודת־בית. אבל הוא משתוקק לחיים בעיר, שבה הוא מוצא מאות ואלפים כיוצא בו. לפיכך העיקר לגבי יהודי הבא מארצות המזרח אינו לסייע לו על־ידי משק זעיר לריוח צדדי מחוץ לשכר־עבודתו, אלא לקשור אותו למקום־עבודתו מיד אחרי עלותו ארצה ולהשרישו בו. את זה אפשר לעשות על צד היותר טוב אם יקציעו לו בית פשוט עם חלקה קטנה לגן, תחילה בתורת חכירה ואחר כך לצמיתות בתשלומים לזמן ארוך. סיכוי כלכלי זה ביחד עם מדת החרות הצפויה במושבות היהודיות מספיקים כדי לעורר לעליה מספר רב של יהודים מתימן, פרס וארם־נהרים.

הצד השוה בשאלת הפועל, הבא לארץ הן ממזרח־אירופה והן מתימן, היא הזיקה היתירה לשאלת האשראי, שהרי בשני המקרים צריך הפועל לקבל בית וקרקע בתשלומים לזמנים ארוכים. אם לא נצליח לפתור את שאלת האשראי, עד שפועל שעבד שנים אחדות בארץ ורכש לו כאן את האמצעים ההכרחיים לרכישת נכסי־דניידי יקבל את הסכום הדרוש לרכישת נכסי־דלא־ניידי, היינו בית וקרקע, ברבית נמוכה ובתשלומים לזמנים ארוכים – לא נוכל לפתור את שאלת הפועל, כי בלעדי זה יקשה ויארך לו להגיע לעמידה כלכלית ברשות עצמו. במקרה הטוב ביותר יגיע לעמידה־ברשות־עצמו רק לאחר שהוציא את מיטב כוחותיו בעבודה שכירה. כשם שבכל הארצות נעשה האשראי החקלאי גורם הכרחי בחקלאות, כך עליו למלא תפקיד זה בהתישבות היהודית. יש לקוות שלאחרי שינוי חוקי־הקרקע התורכיים, העומד לבוא, יוכל בנק חקלאי לפתור את שאלת האשראי או שחברות־ההתישבות היהודיות הגדולות תצמצמנה את ההתישבות הפילנטרופית שהיתה נהוגה עד כה ותנהגנה במקומה אשראי חקלאי נרחב על בסיס מסחרי.

 

דרכנו בהתישבות    🔗

הרצאה בקונגרס הציוני הי"א בוינה בשנת 1913

מיום שאני נושא משרה בהסתדרות הציונית, הרי זו הפעם הראשונה שיש לי הכבוד לעמוד לפני הפוֹרוּם הציוני העליון וליתן לפניו דין־וחשבון מעבודת המשרד הארצישראלי, שבייסוּדו והנהלתו היתה תחילת עבודתי. אין ברצוני להשתמש בדין־וחשבון זה כדי לתאר לפניכם בפרוטרוט מה שכבר נעשה. סבורני שקבלתם על כך ידיעות מספיקות מתוך העתונות שלנו, מתוך הדין והחשבון המודפס שהועד הפועל המצומצם הגיש לפני הקונגרס ומתוך הרצאתו של יושב־ראש הנהלת הקרן־הקימת. לפיכך שמתי לפני בדין־וחשבון זה מטרה אחרת. רצוני לנגוע שוב בשאלות העיקרוניות שתמיד הן חוזרות ועולות בשעה שבאים לדון על פעולתנו, ולהראות לכם את קויה היסודיים של השיטה שהיא נר לרגלנו, ואנסה להסביר לכם מפני מה בחרנו, מכל הדרכים האפשריות, דוקא בזו.

כשעברתי בשנת 1907 במשך חדשים אחדים, את הארץ כתייר פשוט, הייתי מדוכא ביותר למראה חוסר־המרץ ורפיון־הידים בין היהודים וביחוד בין אכרי מושבות יהודה, שומרון והגליל העליון. נסיתי לסמן את המצב על־ידי נוסחה שיש בה משום קביעת המחלה, ולפי דעתי טוב היה לכנותו בשם הזדקנות בלא עת. המושבות ביהודה, בשומרון ובגליל העליון היו, במספר ממוצע, בנות עשרים שנה. הללו שיסדו את המושבות אז בהיותם צעירים, אם מתוך התלהבות או מתוך תקוה לרווחים חמריים, נזדקנו ונעשו מרושלים מתוך עבודה מפרכת, שתדיר אין הברכה שרויה בה. והרבוי הטבעי חסר. בני־הנוער לא ירשו מאבותיהם את ההתלהבות או את התקוה לראות שכר בעמלם, ומשום כך עזבו את המושבות, ויצאו לבקש את הצלחתם בערים או בחוצה לארץ. יש מושבות שמראיהן באמת כבתי־מחסה לזקנים. ואין להתרעם על הבנים על שום כך. הם יכולים בדין להוכיח להוריהם שהמציאות הכזיבה את תקוותיהם. כלום הרווחתם כסף? כלום עתידכם בטוח לפניכם? – את השאלה הזאת שמעו ההורים ה“חמרניים” והיו מוכרחים להשיב בשלילה. לא טוב מזה היה גם מצבם של ההורים ה“אידיאליסטיים” לגבי בניהם. בשעה שבאו לארץ־ישראל מלאי חום נעורים, היו חולמים שאין הדבר תלוי אלא ברצונם לבד לכסות את כל הארץ בכפרים משגשגים ולהעלות את כל העם היושב בגולה לארץ־ישראל. ומה היו תוצאות העבודה בת עשרים וחמש השנים? מה דלות היו לגבי החלומות הגדולים! והרעה הגדולה ביותר היא, שאף מושבה חדשה אחת לא נתווספה, שכל העבודה הישובית הגיעה, כמדומה, לנקודת־קפאון והתחילה להתפורר. וכי לא היה הדין עם הבנים שעזבו את הספינה הטובעת?

באתי לידי דעה שרק דבר אחד יש בו משום הצלה, והוא אם נחזיר למושבות את כוח העלומים על־ידי הכנסת יסודות חדשים צעירים ונלהבים מאירופה. יש צורך בהתחדשות הדם כדי להביא את האורגניזם המזדקן לידי כוח־התאמצות חדש. ואשרנו היה דוקא בזה שעם כל עניותנו באמצעים, הרי עדיין עשירים אנו באנשים מסוגלים לקרבנות.

היו בארץ־ישראל אנשים שברור היה להם כדבר מובן מאליו, שאם בכלל יש בדעתה של ההסתדרות הציונית לעסוק בעבודה מעשית בארץ־ישראל, אין לפניה אלא להוסיף לעשות מה שעשו עד עכשיו: לתמוך באכרים היושבים כבר על אדמתם וליצור אכרים חדשים על־ידי הספקת האמצעים הדרושים. “יש ברצונכם לנטוע יער הרצל ולהוציא על זה כסף? טוב מאד; הואילו למסור את העבודה לידי אכרי המושבות הסמוכות למען ירויחו הם את הכסף”. “הקרן־הקימת היא בידיכם? טוב ויפה; קנו בכסף הזה קרקע מאחת המושבות וישבוה באכרים חדשים”. היו בארץ־ישראל גם לא מעט אנשים שראו כל פעולה מצד ההסתדרות הציונית כמזיקה. לגבי דידם ראשית חכמה היא זו, שרק היזמה הפרטית יכולה לסייע בידי המפעל ההתיישבותי ואילו ערכה של כל עבודה הנעשית על־ידי פקידות אינו ולא כלום. היו לבסוף גם אנשים, מתלמידי אחד־העם, שלפי דעתי טעו בדברי רבם, והם לא הסכימו כל עיקר לכל עבודה התישבותית. לפי דעתם חייבת ההסתדרות הציונית, אם ברצונה להתעסק בעבודה מעשית בארץ־ישראל, להעמיד לה למטרה אך ורק את פיתוחם של השפה העברית, של בתי־הספר ושאר המוסדות התרבותיים, כדי להחיש את בנין המרכז הרוחני בארץ־ישראל. כולכם יודעים שאנו לא הלכנו בארץ־ישראל בדרך ההתישבות הישנה, לא ישבנו וחכינו יחיל ודומם ליזמה הפרטית, ואף לא התעסקנו בעבודה תרבותית לבד. בדרך ההתישבות הישנה לא יכולנו לילך, אילו גם רצינו בה, מטעם זה בלבד שאמצעינו היו קטנים יותר מדי. בהכנסות הקרן־הקימת של הזמן ההוא היינו יכולים ליישב תריסר מתישבים חדשים, ובכספי תרומות עצי־הזית היינו יכולים להמציא פרנסה במשך שנתים לכמה מן האכרים הישנים ולמאה פועלים ערבים. וכי לא היה הדבר מגוחך אילו היתה זאת ראשית עבודתנו המעשית, שכל כך הרבו לדבר עליה ושלשמה נוסד משרד מיוחד? לצפות ליזמה פרטית אין פירושה אלא לדחות את עבודתנו לעדן ועדנים. מה היה יכול להניע את בעל־ההון היהודי להשקיע את כספו בארץ־ישראל? ובכלל כיצד היה יכול לעשות זאת? כשהיה בא אל המושבות היהודיות וראה שם אך אנשים זקנים מלאים רפיון־רוח, היתה תוקפת אותו אכזבה איומה, ומיד היה נרתע לאחוריו. ואם בכל זאת היה נמצא אדם שרצה דוקא לקנות אחוזת אדמה ולנהל בה משק, לא היתה לו כל אפשרות לעשות זאת. לא היתה כל חברה שתוכל להמציא לו את הקרקע ובמדה הדרושה לו. או שהיו מבטיחים לו שלעתיד לבוא אולי יקנה קרקע כדרוש לחפצו, או שהיו מציעים לפניו חלקה בודדת שעומדת למכירה או שכבר נקנתה, בין אם מקומה, טיבה וגדלה מתאימים לדרישותיו או לא. משל למה הדבר דומה, למי שבא לחנות לקנות זוג נעלים, והחנווני מציע לפניו בהמה חיה, שאין לו לקונה אלא לשחטה, לפשוט את עורה ולעבדו כדי לעשות הימנו את זוג־הנעלים הדרוש. ואם הצעה זו לא לקחה את לב הקונה והקניה לא יצאה לפועל, בידוע שהקונה הוא החייב, ולא עוד אלא ברי הוא שמלכתחילה לא היה בדעתו לקנות כל עיקר, ובכלל אין אנשים הרוצים באמת ובתמים לקנות קרקע. אל נא תחשבו שיש מן ההגזמה בתיאורי זה; דעה כזו אפשר היה באותו זמן לשמוע בארץ־ישראל מפי אנשים מפורסמים ובני־סמך ביותר. כך היה מצב הדברים בענין היזמה הפרטית. ברור היה שאין לתלות בה תקוות יתרות, כל זמן שלא נשנה מן המנהג שנהגו עד עכשיו ולא נקיל עליה את דרכה.

נשארה עוד עבודת התרבות. אמרתי לעיל שגילו בתורת אחד־העם פנים שלא כהלכה. אני סבור כי דעתו של אחד־העם היא שישוב יהודי גדול וחזק בארץ־ישראל עתיד לפתח, במרוצת הימים, גם תרבות יהודית, ותרבות זו תשפיע מאורה גם על יהודי הגולה ותחזק את הכרתם היהודית. אבל כל המבקש להסיק מהדעה הנכונה הזו שמן הצורך ליצור בארץ־ישראל קודם כל תרבות יהודית בלבד הרי הוא עושה את תורת רבו פלסתר. אין ברצוני להשתמש כאן בתותחים הכבדים של המטריאליסמוס ההיסטורי כדי להוכיח שתרבות יהודית בארץ־ישראל אינה יכולה להיות בחינת אב־מלאכה של ההתפתחות אלא תולדתה, כלומר לכשתהיה בארץ־ישראל אוכלוסיה קשורה אל הקרקע ומבוססת במובן חמרי יתעורר גם הרצון ליתן לבנים חנוך טוב ולהתעסק במדע ובאמנות. ואילו בתנאי החיים כיום, כשאין אנו בארץ אלא מיעוט קטן, אם נחיש בדרך מלאכותית את התפתחותה של תרבות יהודית, על־ידי ייסוּדם של מוסדות חנוך יותר מן המדה, הרי לא יהיה לעבודה זו כל בטחון וכל סיכוי. ראשית כל הרי המוסדות הללו יהיו צריכים עוד הרבה זמן לקבל את צרכי קיומם ואת כוחות ההוראה שלהם מחוץ לארץ ולפיכך יהיו תלויים בחוץ־לארץ. ושנית כל העמל לחנך את בני־הנעורים ברוח לאומית לשם יצירת תרבות יהודית בארץ־ישראל יעלה בתוהו, אם הצעירים לא יוכלו אחר כך למצוא את פרנסתם במושבה יהודית או בסביבה יהודית בעיר. בימינו אין הדבר, לפי שעה, בגדר האפשרות. כמה וכמה צעירים מוכרחים לעזוב את ארץ־ישראל ולבקש להם דרכי קיום בחוץ־לארץ, ומתוך כך הם אבודים לגבי ארץ־ישראל. הואיל ותקונם של התנאים הכלכליים הוא קשה יותר ודורש זמן רב יותר מכפי שנחוץ לייסוּדם של בתי־ספר, הרי אין אנו יכולים לעשות לטובת התרבות היהודית שלעתיד לבוא דבר יותר טוב מביצורה של העמדה הכלכלית של היהודים בארץ־ישראל. אבל כיצד יש לבצר?

אין בדעתי לחזור כאן על כל אותו שיקול־הדעת שהביאני לידי הפתרון שלי, אלא רצוני להביא לפניכם את הפתרון עצמו. והוא: יצירת משקים חקלאיים אחדים במדה גדולה, בצפונה ובדרומה של הארץ. מלבד זאת, יצירת חברה קרקעית גדולה לשם ישוב חקלאי וישוב עירוני. החברות הקרקעיות יציעו לבעל־ההון הפרטי קרקע שיוכל להשתמש בה מיד. המשקים החקלאיים מחובתם יהיה למלא את התפקידים הללו:

א) הצעירים העובדים שם יקבלו הכשרה חקלאית על מנת לילך אחר־כך אל המושבות לעבוד כפועלים שהתמחו במלאכתם.

ב) על־ידי איגוד קואופרטיבי של הפועלים, או לפחות חלק מהם, שיתקבלו כחברים על יסוד בחירה חפשית, יחשלו את אפיו של הפועל ואת רגש האחריות שלו ויקימו מתוכם מבחר פועלים מוכשרים ביותר.

ג) ינסו ויבחנו את כל החדושים הטכניים, ויהא מוטל עליהם למצוא צורת עבודה המתאימה ביותר לסגולותיו המיוחדות של היהודי ואל דרישותיה של ההתישבות היהודית.

ד) הואיל ויימצאו בהם רק אנשים צעירים שעלו לארץ מתוך התלהבות לאומית, סופם ליהפך, בדרך התפתחותם, למרכז חיים לאומיים טהורים.

ה) בחייהם הרעננים יעודדו לא את רוח בעלי־ההון הפרטי בלבד, אלא ישמשו הוכחה מעשית לאפשרותה המוחלטת של עבודה חקלאית בפועלים יהודיים ומתוך כך יעוררו את בעלי־ההון הפרטי להתחרות זה בזה.

ובכן הרי קיום תעודתנו תלוי ביצירת חוות וביסוד חברות קרקעיות. ועכשיו מתפקידנו היה להגשים את התעודה הזאת. כדי שלא לעמוד לפניה בחוסר כל, דרשתי, אחר נסיעתי הראשונה בארץ־ישראל, לפני קבלי את הנהלת המשרד, ליסד חברת־קרקעות לחקלאות שרכושה יהיה לפחות מיליון מרק. ובאמת נוסדה סמוך לזה חברת הכשרת־הישוב. אלא במקום מיליון מרק הגיע רכושה, בשעה שעברתי באביב שנת 1908 לארץ־ישראל, לחלק העשירי מהסכם הזה, היינו כ־100,000 מרק. הסכום הזה ומאתים אלף המרקים של אגודת תורמי עצי־זית לנטיעת יער הרצל – מבלי להביא בחשבון את הסך 100.000 מרק של הסינדיקט לתעשיה שלא עמדו לרשות ההתישבות – היו הצידה לדרך שקיבל המשרד הארצישראלי בצאתו לעבודה. שכן שלש הנקודות החקלאיות של הקרן הקימת (כנרת, בן־שמן וחולדה), שהעמדו בו־בזמן לרשותנו, תחת להועיל לנו נפלו עלינו למעמסה. הן היו מוחכרות לערבים ואלה, על־ידי עבודת־ניצול, החריבון עד תומן. שתים מהן, בשים לב אל מקומן המבודד, היו קטנות יותר מדי, רק אלפים דונם, באופן שלא הצליחו לשום מטרה חקלאית; ונוסף לזה לא נפתרה עדיין בשתי הנקודות הללו שאלת המים. מצד שני היה צורך דוחק לבקש איזו תקנה לאדמה זו של הקרן־הקימת. למכרן אסור היה לקרן־הקימת, לפי סעיפי התקנות שלה. להחכיר ליהודים אי אפשר היה, שכן שום יהודי לא היה יכול להעלות על הדעת להשקיע באדמה זו שמצצו ממנה את כל לשדה, את הסכומים העצומים הדרושים להנהלת המשק. ולהוסיף להחכיר לערבים אי־אשר היה מפני שמשנה לשנה נעשה קשה יותר ויותר להוציא את האדמה מידי החוכרים, ולהניחה בוּר גם זה היה מן הנמנע בגלל החוקים התורכיים. ובכן לא היתה דרך אחרת אלא לנהל בעצמנו את המשק בנקודות הללו. אבל לשם כך לא רצתה וגם לא יכלה הקרן הקימת להוציא כספים, מפני שהעסק היה בחזקת הפסד. מן הדילמה הזאת לא היה כנראה כל מוצא.

כך היה מצב הדברים. לא פעם נראה היה לי כמעשה נועז הרצון לגשת אל כל התפקידים הללו באמצעינו הדלים, וליצור ב־300.000 מרק דבר קיים במפעל ההתישבות, שכבר הוציא עליו הברון רוטשילד, כפי השמועה, למעלה מחמשים מיליון מרק.

אבל סוף־סוף ניצחה האופטימיות. אמרתי לעצמי: בראשית היתה הפעולה. שם הפעולה: כנרת. החלטתי להשתמש בכספי חברת הכשרת הישוב להקים חווה על אדמת הקרן־הקימת בכנרת. משנודע הדבר בארץ־ישראל, התאספה ביפו המועצה הארצישראלית, שהיתה קיימת אז, בישיבות אחדות ובתזכיר מפורט תפסה עמדה המתנגדת בתוקף אל הצעה זו. נימוקיה הראשיים היו שנים: לחווה תהיה פקידות ומשום כך בלבד לא תוכל להצליח; ושנית: אין להעלות על הדעת שהיא תכניס את הריוח המקווה לפי חשבון הרווחים שנתפרסם. ביסודו של הנימוק הראשון היתה מונחת ערבובית־מושגים שהיו לה אז מהלכים בכל ארץ־ישראל. מאז יצאה הבקורת של אחד־העם, היו כורכים את המושג פקידות במושג אפוטרופסות. לא הבינו שפקיד, כפי שראה אותו אחד־העם, ששימש מעין אפוטרופוס ומתווך בין נותן הכסף היושב בחוץ־לארץ ובין האכר העומד כביכול ברשות עצמו, ומנהל של חווה שעובדים בה שכירים, אינם היינו הך. מבחינה זו לא היה הדין עם המועצה הארצישראלית; וכנגד זה היה הצדק המחלט עמה לגבי נימוקה השני. באמת טעות היתה בידי בשעה ששערתי, על יסוד חשבון הרווחים שחובר על־ידי מומחים שעוד בשנה הראשונה לעבודתה תכניס החווה ריוח. בינתיים למדני הנסיון שההתאחזות בקרקע חדש בארץ־ישראל גוררת אחריה כל כך הרבה הוצאות לא־צפויות עד שאין כלל מקום לריוח בשנים הראשונות. אבל איני מתחרט היום על הטעות הזאת. אילמלא הבאתי, על־פי טעות, בחשבון את הרינטביליות שהעסק היה צריך כביכול להכניס מיד, אפשר שלא עמד בי רוח ליסד את החווה; ואז היה חופו של ים כנרת שומם עוד היום, יק“א לא היתה יכולה ליישב שם את אכריה המעטים, חברת ה”אחוזה" מסנט־לואיס לא היתה מעלה כלל על דעתה ליסד שם את מושבת־המטעים הגדולה, הראשונה והחדשה, שכל כך הרבה תקוות תלויות בה, בעלי ההון שקנו לאחר שנה את מגדל לא היתה בהם הרוח לעשות זאת אלמלא כנרת שהראתה להם את הדרך, ולבסוף דגניה, היפה בחוות הארצישראליות, והחווה לחנוך חקלאי בשביל בנות בכנרת, וגם קניית מרחביה, – כל אלה לא היו יכולים לצאת לפועל. בהרבה סייעה כנרת להתעוררות הגליל התחתון בימינו לחיים חדשים ונבדל כל כך לטובה מהגליל העליון. טעות המזרזת לפעולה יקרה לפעמים מאמת הכובלת את המרץ ומביאה לרפיון ידים. טעות כזו היתה כנרת. מקוה אני שלעתיד לבוא, לאחר שיישכח הגרעון שהביא לנו עלית ערך הקרקע, יהיו משבחים אותו כפסיעתנו הראשונה בדרך להחיאת מפעל ההתישבות שלנו שהיה קופא על מקום אחד.

מה שנעשה בצפונה של הארץ, בכנרת, על חשבון חברת הכשרת־הישוב נעשה בדרומה, על אדמת הקרן־הקימת, בחולדה ובבן־שמן על חשבון תרומות־עצי הזית. כבר אמרתי למעלה, שהאדמות הללו בגלל בדילותן, שטחן הקטן והמחסור במים, לא היו נוחות למשק חקלאי. עדיפה, למשל, אחוזה אחת בעלת 4000 דונם משתי אחוזות בעלות 2000 דונם כל אחת. שכן ההוצאות להנהלה, לבנינים, לסדור המים, לשמירה הן פחותות הרבה. אבל לא היה בידנו לשנות את הדבר. הקרקעות היו לפנינו ודרשו את עיבודן. מובן מאליו שהיה זה מעוות אילו היינו מזניחים אותן בגלל המגרעות שהזכרנו למעלה, והיינו קונים ליער הרצל אדמה אחרת. אפילו בתנאים אלה כדאי היה לשתול על האדמות הללו את יער הרצל, שהיה עולה לנו ביוקר יותר, מלהפקירן לכל הסכנות הכרוכות בהחכרה לערבים שהיתה נהוגה עד אז. שתי החוות קיימות חמש שנים. הן השיגו את כל המטרות שלשמן נוסדו. אמנם אילו היו רואים את נטיעת יער הרצל כמטרה בפני עצמה, אפשר היה להשיגה בודאי בדרך יותר קלה, על ידי מסירת השתילה בידי ערבי הסביבה, תחת השגחתם של אכרים אחדים. בחוגינו היתה אז נטיה חזקה לכך. אבל אני מחזיק טובה לעצמי שלא תמכתי בנטיה הזאת ומלכתחילה לא ראיתי את נטיעת יער הרצל כמטרה בפני עצמה, אלא השתמשתי בה כבאמצעי להקים ולהחזיק שתי חוות. יער הרצל כשהוא לעצמו לא קופח על־ידי כך; שתילתו כבר הגיעה כמעט לידי סיומה ובעוד שלש־ארבע שנים יהיה לנו יבולו הראשון. מכל מקום אפשר שכל עץ־זית לא יעלה ששה מרקים, כמו שחישבו לפני עשר שנים ומעלה, אלא במרקים אחדים יקר יותר, או שיתקיים המחיר של ששה מרקים במספר ממוצע אם יצורפו אליהם את שאר העצים כגידולי־ביניים. איני יודע אם בכל משק אחר אפשר בימינו, אפילו בפועלים ערבים, לשתול עץ זית בששה מרקים, שכן שכר עבודת בהמה ועבודת אדם עלה בארץ־ישראל במשך עשר השנים האחרונות. והיום חושבים את ההוצאות על דונם עצי זית, מלבד מחיר הקרקע, 90 עד 100 מרק, הוה אומר על עץ אחד – מתשעה עד עשרה מרקים. אבל אפילו אם תעלינה ההוצאות יותר בחוותינו, בשל העבודה העברית, אין, לפי דעתי, אף ספק־ספקא שהיה עלינו לילך בדרך זו, מפני שלחוות יש בשבילנו ערך התישבותי גדול לאין שיעור. החווה בן־שמן, למשל, היתה הראשונה במושבותינו שהנהיגה את משק החלב. קודם לכן לא היתה אף מושבה יהודית אחת בעלת משק־חלב רציונלי; אף ליטר חלב אחד לא הגיע מהמושבות היהודיות אל העיר לממכר. לא היו מקמצים בדבורים נאים על לב האכרים שיתעסקו במשק החלב, ואף־על־פי־כן העלו חרס בידם. תמיד היו שומעים מפי האכרים את האמתלה הזו: בחורף מחיר החלב הוא זול יותר מדי ותוצרת החלב אינה כדאית, ובקיץ, כשמחיר החלב עולה, יש מחסור במספוא, ומשום כך גם בחלב. מתוך נסיונות של שנים, והרבה גם מתוך נסיונן של המושבות הגרמניות הסמוכות, למד מנהל חוותנו בבן־שמן את שאלת המספוא וגם פתר אותה. את הצלחתנו אנו רואים בזאת שהמושבה הסמוכה עקרון התחילה מיד לחקות אותנו, ועכשיו בן־שמן ועקרון ממציאות לתל־אביב יום יום חלב ותוצרת חלב. גם מושבות אחרות יש בדעתן לעשות כך. מה שלא יכלו לעשות תורות־להלכה עשתה בזמן קצר דוגמה־למעשה. על־ידי משק בהמות שנכניס בעוד זמן־מה נוכל להביא למושבות עוד סיוע של ממש. גזע הפרות בארץ־ישראל הוא רע ונותן מעט חלב. רכשנו בשביל בן־שמן מספר בהמות גזעיות טובות מן הלבנון, ומזמן לזמן נוכל להספיק למושבות ולדות מהגזע הטוב. אין לשער את תוצאות משק־בהמות זה שאנו מנהיגים, שכן משק בהמות מרבה זבל, ומרבה זבל – מרבה יבול טוב.

תועלת בלתי־שכיחה מביאות שתי החוות גם בזאת שהן הראשונות העוסקות בשתילת זיתים ושקדים בכמות גדולה על־ידי פועלים יהודים, ומתוך כך משמשת דוגמה חיה לחברות מטעים פרטיות. אם אנו יוצרים את טיפוסן של חברות־מטעים החשוב עד לאין שיעור להתקדמות ההתישבות ואם אנו יכולים להמציא בשביל כך את המצע הטכני והמספרי, הרי זה בא ברובו כפועל יוצא מתוך הנסיון שרכשנו בחוותינו.

אבל את התועלת הגדולה ביותר של החוות אני מוצא בהכשרתם של פועלים יהודים. אם בזמן האחרון התחיל זרם הצעירים, שכבר פסק כמעט, שוב זורם לארץ־ישראל, ואם מספר הפועלים החקלאיים, שעלה לפני חמש שנים לחמש מאות בערך, גדל עכשיו פי חמשה, הרי זה בא, לפי הסכמתם של הבקיאים בדבר, בראש וראשונה בהשפעת החוות החדשות. בלעדי החוות לא היו הצעירים יכולים ברובם למצוא עבודה חקלאית במושבות. העולה הצעיר, הריהו מסיבת חילוף האקלים ומחוסר ידיעה, בזמן הראשון פועל חלש במדה כזו, ששום אכר פרטי אינו רוצה להעסיקו. האכר אינו רוצה ואינו יכול, ברוב המקרים, להיות מדריך, אינו רוצה ואינו יכול להפוך את נחלתו לבית־ספר. לו יש צורך בפועל בקי ורגיל במלאכתו. והיוצא מזה: הפועל היהודי המנוסה יכול תמיד למצוא עבודה במושבות, והעולה החדש מחזר במשך שבועות אחר עבודה ויגיעתו היא לבטלה. מצב בלתי־רצוי זה ידוע היה מכבר וכמה וכמה אמצעים הוצעו לתקנתו. ואילו החוות שלנו, מכיוון שהן מקבלות מהגרים חדשים כפועלים ומדריכות אותם במשך שנה שלמה בעבודתם, נתנו לשאלה פתרון מעשי ושינו את המצב לטובה. במשך ארבע־חמש השנים לקיומן הכשירו בן־שמן וחולדה מספר הגון של פועלים, וכמעט כולם נשארו בארץ והם מוצאים בה את מחיתם. ובכדי להראות לכם את השפעתם על החיאת המושבות, אביא לדוגמה עובדה זו. בשנה שעברה קנינו מהמושבה קסטינה, הקיימת כבר עשרים שנה, כאלף דונם קרקע ומכרנום לקונים מחוץ־לארץ. הואיל והקונים החדשים לא הזדרזו לבוא ואת האדמה היה הכרח לעבד, שלחנו לשם כך שמונה פועלים מבן־שמן ומחולדה לקסטינה. כחצי שנה אחר כך באו בעלי הקרקע ובקשנו להחזיר אלינו את הפועלים. מיד הופיע לפני כל הועד של קסטינה במלואו והתחנן שלא אעשה זאת ושאשאיר את הפועלים גם להבא במושבה. משנה שבאו לשם הפועלים שוררים חיים אחרים במושבה, הם למדו מהפועלים מה טיבה של עבודה ונוכחו שכל עבודתם עד אז לא היתה אלא צחוק (אני מביא את הדברים בלשונם). הם “נחלשו” ושכחו לעבוד. עכשיו הם מתחילים שוב לילך אל השדה. מפני שהם מתי מעט וזקנים ומורא השכנים עליהם, לא היה בהם רוח לזרוע השנה, אלמלא הפועלים המפילים חתיתם על הערבים.

בלעדי הפועלים מתה ההתישבות, ועמהם קמה לתחיה. סבורני שעובדות כאלה מבארות יותר מחקירות ארוכות ומדברות באופן הטוב ביותר בזכות הדרך בה אנו הולכים.

עכשיו תבינו מפני מה אין ממש בדרישה, ששמענוה כמה פעמים, שעלינו לעבוד בדרך מסחרית, ואינה הולמת את עבודת ההתישבות בארץ־ישראל. אלמלי היינו רוצים לעבוד כסוחרים, היינו צריכים לכוון את עבודתנו אך ורק כלפי המטרה שכל משק יהיה מכניס בכל שנה ריוח גבוה ככל האפשר; ההסתדרות הציונית ומוסדותיה היו דומים אז לחברת מניות שמטרתה להגיע לדיבידנדים גבוהים ככל האפשר. הרי אני בעצמי הייתי שנים רבות סוחר, והאינסטינקטים של סוחר הטבועים בקרבי אינם אולי פחותים מאשר בקרב כל יהודי איזה שהוא. אבל אני מחזיק טובה לעצמי שיש בכוחי לשעבד את האינסטינקטים המסחריים האלה לדרישות העליונות של תנועתנו הלאומית. במקום שאין נקודות־ראות ישובית עומדות בראש, שם מחשיבים גם אנו את הרווחים הכספיים, ועבודת חברת־המקרקעות והדיבידנדים שלה יוכיחו, למשל, שאין אנו בורים בענין זה. רק מי ששקוע בראשו ורובו בעסקי מסחר ואינו מסוגל להשקיף מאופן הרווחים והלאה, מסוגל הוא לדרוש שגם בעבודתנו הישובית תשמש לנו נקודת־ראות זו לאמת־מדה. אני, למשל, רואה את הכשרת הפועלים או את החזרת מושבה אחת לחיים חדשים, דברים שבפנקסי סוחרים כאין נחשבים, לאקטיבים בעלי חשיבות גדולה ביותר. אני יכול להגיד בוודאות גמורה: כל עסק בארץ־ישראל שמביא הרבה רווחים לסוחר, הריהו מביא על־פי רוב רווחים פחות מכל לתעודתנו הלאומית, ולהפך: כמה וכמה עסקים שאינם מכניסים לסוחר כלום הם בעלי ערך לאומי גדול ביותר. איני מבין בכלל כיצד אפשר לצייר לעצמנו שעבודה, המכוונת ברובה כלפי חילופי־מקצוע בין היהודים והפיכת בני־כרך לחקלאיים, תהא נעשית מתוך שאיפה לרווחים. בדומה לזה אפשר היה לדרוש מבתי־הספר שלנו שיכניסו גם הם דיבידנדים. כמו כן איני מבין כיצד יש להניח שמטרה ענקית כמו הכשרת יהודים לעבודת החקלאות תושג בלא מקומות חנוך כאלה ובלא כל סיוע מצדנו. אילו היינו רוצים לעבוד באופן שיטתי, היינו צריכים ליסד עשרות בתי־ספר חקלאיים וחוות הכשרה; ואם אין אנו עושים זאת, הרי זה לא מפני שאין בהם צורך אלא מפני שחוסר האמצעים מכריחנו להצטמצם.

טעות היא גם לחשוב שאת ההתישבות נוכל להעמיד על בסיס מסחרי אם נצטמצם במתן הלוואות למתישבים בדרך בנקאית. אין אני מכחיש את הערך הרב שיש לקרדיטים בעבודת ההתישבות, אבל הם ממלאים תפקיד חשוב רק בשעה שחברות־ישבניות הולכות לפניהם ומכוונות את פעולתם. תחילה מוכרחים להווצר אובייקטים הראויים למתן הלוואות בכדי שאחר כך אפשר יהיה ליתן קרדיטים חקלאיים. אין איפוא נגוד בין חברות ההתישבות שלנו ובין סדור הלוואות בנקאיות, אלא להיפך: שני הדברים מחייבים זה את זה ומוכרחים להשלים איש את רעהו. בלא אשראי חקלאי אין מקום להתישבות גדולה, ואילו בלא עבודה התישבותית תחילה אין מקום לאשראי חקלאי.

הצטערתי מאד על שה' ד. וולפסון סבור היה שלא יוכל לדבר בשבחן של פעולות הבנק שלנו אלא אם כן ימעט את דמותן של שאר החברות בארץ־ישראל. אני לא אלך בעקבותיו ולא ארומם את שאר החברות הארצישראליות על חשבון הבנק. יקר לי יותר מדי הבנק שלנו. אין ברצוני אלא להעיר שטעות היא להשוות את מתן ההלוואות שהבנק עוסק בו עם הפעולה ההתישבותית. הלוואת כספים היא עסק שאנו היהודים עוסקים בו, לצערנו, זה אלפים שנה יותר מן המדה; ולפיכך תמוה היה הדבר אילו במקצוע זה, שבכל ארצות תבל אנו מצטיינים בו, לא היינו עושים כלום בארץ־ישראל. אבל היכן מוצאים אתם בעולם ישבנים יהודיים, היכן מוצאים אתם מומחים, מנהלים ופועלים חקלאיים, היכן מוצאים אתם סכימה או דוגמת־מופת לעבודה כזו? כאן מוכרחים אנו בעצמנו, בדמנו ובזיעת אפינו לסלול לנו דרך בין ברקנים וצמחים שוטים; שם אנו מוצאים דרך רחבה וכבושה. כלום אפשר להשוות את האנשים ההולכים בדרך הראשונה, שמוכרחים לכבוש להם במלחמה צעד אחר צעד, עם אותם שהולכים בדרך השניה הפתוחה לפניהם לרווחה?

יש אומרים שעבודתנו ההתישבותית בארץ־ישראל היא גדולה לאין שיעור. בעיני היא קטנה עד למאד בהשוואה עם מטרתנו. קטנות זו גורמת לי את דאגתי הגדולה ביותר. כל המעצורים הכרוכים בעבודתנו לא ירפו את ידי כל זמן שלעבודה זו עצמה יהיו סיכויים גדולים והיא תראה לי כהתחלה של דברים גדולים מאלה. אבל אני, ואף אתם היינו מגיעים לידי יאוש באותה שעה שהסיכויים הללו היו בטלים. ומשום כך הכרח הוא שההתחלות לא תהיינה קטנות יותר מדי, שבסיס עבודתנו לא יהיה צר ביותר, שכן ההתחלה קובעת את שטח ההתפשטות לעתיד לבוא. אפילו כשאין בעבודתנו אלא משום הכנות ונסיונות, מן ההכרח הוא שיהיה לה היקף ידוע. יודעים אתם ממדעי הטבע שנסיון אחד אינו מוכיח לפעמים קרובות כלום, ואילו שורה של נסיונות בחילופי תנאים מביאה לידי תוצאות מכריעות. ועוד דבר. קודם היה לתנועתנו רעיון הצ’רטר אידיאל גדול. עכשיו באנו לידי הכרה שאת מטרתנו נשיג לא על־יד צ’רטר אלא על־ידי עבודה מעשית בארץ־ישראל. גם על יסוד זה אסור לה לעבודתנו להיות ננסית. לפיכך מעוות הוא בעיני אם מתוך זהירות מוגזמת נהיה צוברים ריזרבות ונימנע מעשות את המעט שיש בידנו לעשות באמצעים שלנו. בעבודתי הייתי צריך תמיד להשתמש בפרוטה האחרונה. בשביל פוליטיקה של קופת־חסכון היה הזמן קצר יותר מדי והתפקיד דוחק ביותר. כל המיליונים שיעלה בידנו לצבור לא יוכלו לתקן אחר כך בהתפתחותה המתקדמת של ארץ־ישראל מה שאנו מאחרים בימינו, ומיליונים לא יהיו אולי מספיקים אז במקום שעכשיו די במאות אלפים. רוצה אני לנגוע עוד בנימוק אחד של אנשי המסחר, שנזדמן לי לפעמים לשמוע. אומרים שחוותינו מחוייבות להציב להן למטרה את הריוח מטעם זה בלבד שרק על־ידי כך אפשר יהיה למשוך אל ארץ־ישראל את ההון הפרטי. אבל כדי להיוכח שהחקלאות בארץ־ישראל מביאה שכר, אין כלל צורך לבעל ההון הפרטי לחכות לתוצאות העבודה בחוותינו. בכל מושבה ביהודה יוכל להיוכח שמטעים מביאים ריוח גדול. אל נא נערבב את המטרות. לפי שעה יש לפני חוותינו עוד מטרות אחרות נעלות יותר מהשאיפה לרווחים. מה שיש לדרוש מהן הוא, שאותן החוות שאינן מקבלות בכל שנה פועלים חדשים אלא עובדות לרוב בפועלים מנוסים, שהן יכניסו רווחים. והדבר הזה הולך ומתממש בכנרת ובדגניה. הדבר הולך ומתקדם לאט לאט מפני שעדיין מעטים הם הנסיונות במשק החוות עם פועלים יהודים, וטכניקה חדשה עדיין נמצאת בתחילת התהוותה.

אחר כל האמור למעלה, יכול אני להסתפק במלים מועטות כדי להשיב על השאלה החוזרת ונשנית לעתים קרובות, מפני מה אנו מעסיקים בחוותינו אך פועלים יהודים בלבד. מנקודת־הראות שלי אין בכלל כל טעם לשאלה הזאת, מפני שהחוות שלנו אינן מטרה בפני עצמן אלא משמשות אמצעי להשיג מטרות ידועות, ובין המטרות הללו תופסת הכשרתם של פועלים יהודים חקלאיים מקום בראש. ולא בשביל פועלים פשוטים בלבד אלא גם בשביל פועלים מדריכים ומנהלים החוות שלנו הן דבר שבהכרח. אין אנו מקבלים אפילו את האגרונומים שלנו כשהם מוכנים ומזומנים לכל, אלא עלינו לחנכם על־ידי העבודה. כל עוד לא יראו לנו דרך אחרת לחנוכם הקשה והחשוב כאחד של בני הכרך לעבודה חקלאית, יצטרכו החוות לשמש גם להבא את המטרות החנוכיות הללו. במקום הרווחים יתנו לנו דבר חשוב הרבה יותר והוא: אנשים.

אני רוצה להעיר דרך אגב, אף־על־פי שהדבר אינו כלל בלתי־חשוב, שבשיטתנו אנו הופכים את חוותינו גם למקומות טיפול וטיפוח לרוח היהדות ולשפה העברית. ועוד זאת: אם בארץ־ישראל אנו יוצרים רק את “יצור כפינו” ואין אנו באים לנצל עבודת נכרים, אנו קונים לעצמנו על־ידי כך זכות מוסרית על הקרקע שרכשנו אותה בכוח החוק. מתוך כך ברור שאם אנו מעסיקים פועלים יהודים, אין אנו עושים זאת מתוך שנאה אל הערבים, שהם, אגב, עובדים טובים המביאים שכר, אלא מתוך שאיפה לחנך את עצמנו בעבודה ולטייב את אדמתנו בזיעת עצמנו. והדבר מובן מאליו שאנו צריכים ויכולים להעסיק גם עובדים לא־יהודים במקום שהעבודה דורשת זאת ואין ברשותנו כוחות עובדים יהודים שוים אליהם בערכם.

אין לי כמעט צורך להגיד שבהעסיקנו פועלים יהודים בחוותינו עדיין לא פתרנו בשום פנים את שאלת העובדים. אף־על־פי שלפי דוגמת החוות שלנו גם כל שאר החוות, שנוסדו על־ידי אנשים פרטיים ועל־ידי חברות, עובדות בפועלים יהודים – ואף בזאת הצליחו חוותינו הצלחה לא קלת־ערך – ואף־על־פי שבכל החוות הללו כבר עסוקים יותר מ־400 פועלים יהודים, עוד מרובים הקוצים בשאלת הפועלים. קודם כל ברור שהאנשים הצעירים אינם רוצים ואינם צריכים להשאר כל ימיהם שכירים שמרויחים בצמצום למחיתם בלבד. מן ההכרח שתהיה להם האפשרות להתקדם מבחינה משקית והפועל יוכל לבנות לו בית. הואיל ואין אנו יכולים להעלות אפילו על הדעת שנחזור אל שיטת ההתישבות הקודמת שהיתה מעמידה אנשים מחוסרי כל אמצעים במצב של אכרים גמורים, אין אני רואה לפנינו אלא שתי אפשרויות־קיום: האפשרות הראשונה היא קיום של פועל קבוע שיהא מגדל על־יד ביתו הקטן, על דונם קרקע, ירקות, עופות, ושתהיה לו פרה אחת או זוג כבשים, ועיקר פרנסתו ימצא כפועל שכיר במושבת־מטעים. אולי מתוך קניית נסיון ביחוד במקצוע הגננות, אפשר יהיה ליצור בהדרגה את הטיפוס של הפועל החקלאי הקבוע, שמשקו הפרטי הפעוט יהיה בשבילו עיקר פרנסתו, ועבודתו כשכיר תהיה שניה במעלה, מעון עובד כזה עולה באופן ממוצע רק מ־2000 עד 3000 פרנק לבנין הבית, הקרקע וסדור המים. בשביל מעט האינבנטר החי מספיק סך של 100 פרנק. מעונות עובדים כאלה היינו יכולים ליצור, גם באמצעינו הקטנים, מדי שנה בשנה בכמות גדולה, על־ידי הלוואות לבנין הבית הקטן, הקרקע וסדור המים, וביחוד כשאנו משתפים במקצוע זה את הועד האודיסאי, את חברת ההתישבות “עזרה” ועוד חברות־התישבות אחרות. ישובי העובדים בעין־גנים, באר־יעקב, נחלת־יהודה, כפר־סבא וחדרה הם פרי העבודה המשותפת הזאת. אבל ישובי עובדים כאלה יכולים להתקיים רק על־יד מושבת־מטעים גדולה, במקום שהעובדים יוכלו למצוא עבודה, והתרבותם תלויה ממילא בהתרבות מושבות־המטעים. התפשטותו המהירה והבלתי־צפויה של רעיון ה“אחוזה” פותחת כאן לפנינו סיכויים גדולים.

יחד עם התישבותם של פועלינו כבעלי משק זעיר, היה רצוי מאד, לטובת עבודתנו הישובית, להפוך את הפועלים לאכרים על בסיס של משק הפלחה, לפי שעל־ידי כך יהיה באפשרותנו לכבוש במחרשה שטחי־אדמה גדולים יותר. אבל במדה שצורה זו של התישבות רצויה לנו, בה־במדה היא קשה. אם אין ברצוננו להכשל שוב בטעויותיה של ההתישבות הקודמת, עלינו לדרוש מהמתישבים לא לבד שיהיו מוכשרים למקצועם במדה מספקת – זה יהיה תפקידן של החוות – אלא שגם ההתישבות עצמה לא תגרום לנו הפסד ממון, וזה שוב מניח שלכתחילה תימצא צורת משק חקלאי עם פלחה כענף ראשי הנותנת באופן מתמיד שכר טוב, ושהמתישב יהא בעל אמצעים במדה מספקת כדי שיוכל בעצמו לרכוש לו את נכסי־דניידי שלו. אם נבטא את זאת בשפת המספרים, נאמר שכל מתישב צריך להיות בעל הון לפחות של 2000 פרנק ושיהיו לו ערובות בטוחות לאשראי של 15.000 פרנק לפחות. מכיון שהאנשים הצעירים ברובם באים לארץ־ישראל בלא כל אמצעים, הרי עליהם להרויח את הסך של 2000 פרנק בעבודת עצמם. מכאן מתעוררות שלש השאלות הבאות:

א) באיזה אופן יכולים בארץ־ישראל להגיע לידי חסכונות?

ב) איזו צורה משקית על בסיס של פלחה יכולה להביא באופן מתמיד רווחים מספיקים?

ג) כיצד אפשר ליצור את האשראי של 15.000 פרנק הדרושים לציוד?

כל השאלות הללו לא מצאו עדיין את פתרונן. אנו יכולים רק להגיד שאנו עסוקים בבקשת הפתרון הזה. בדבר אפשרות החסכונות אני תולה הרבה תקוות באיגודי הפועלים והמתישבים הואיל והפועלים כאן המצטיינים בחריצות יוצאת מגדר הרגיל יגיעו, כפי שיש לקוות, גם לשכר גבוה מן הממוצע, ויוכלו לחסוך קצת. כמו כן בגדר האפשר הוא שפועל זה או אחר מבעלי המשק הזעיר יגיע לידי חסכון ולבסוף יהיה אכר לכל דבר. השאלה הטכנית: כיצד ליצור את משק הפלחה באופן שתהא מכניסה רווחים יותר? – נחקרת ונבחנת באופן מעשי ובהתמדה על־ידי כל החוות שלנו. לשאלת האשראי ידאג בנק חקלאי, מכיון שהחוקה התורכית תקבע את חוקי המשכנתאות במשמעותן האירופית. החוק החדש של המשכנתאות שנתפרסם באביב זה לא הכניס עדיין סדר בענין ולא הגיע אלא לחצי הדרך.

לפיכך עלינו להסתפק בזה שפתרון השאלה המרכזית של התישבותנו יימשך עוד זמן מה, ואנו עושים כל מה שבידנו להחשת הפתרון. בינתיים מוכרחים אנו לילך בדרכים האחרות הכבושות כבר, כמו צורת ההתישבות של פועלים חקלאיים בעלי־משק זעיר, ומלבד זאת עלינו לדאוג שתמיד יזרום זרם של עולים חדשים אל החקלאות, כדי שיהיו לנו מועמדים מתאימים לפועלים קבועים ואחר כך לעומדים להיות אכרים. לשם כך אין חוותינו מספיקות, מפני שבכדי להדריך מספר פועלים גדול ככל האפשר אינן יכולות להחזיק אותם אלא זמן קצר בערך; משום כך מן הצורך הוא שהפועל היהודי יכבוש לו מקום גם במושבות. הדבר אינו קל מסיבה זו ששכר העבודה העברית הוא יותר גבוה משכר העבודה הערבית. דרגת החיים של הערבי היא יותר נמוכה מזו של הפועל היהודי שבא מאירופה. מלבד זאת יש לו לערבי בית קטן והכנסות צדדיות ממשקו הפרטי ומעבודת אשתו וילדיו, בשעה שלפועל היהודי אין מקום אחר זולת שכר עבודתו, ונוסף לזאת עליו עוד לשלם שכר דירה, והוא עלול יותר לחלות מן הפועל הערבי שכבר הסתגל אל האקלים הארצישראלי. בהרבה מושבות אין הפועלים היהודים אלא מיעוט קטן, וביניהם ובין האכרים קיימים נגודים שעתונות הפועלים מלאה אותם. יש מבקשים להכניס את הנגודים הללו אל מטת־סדום של הנגוד בין בעל־ההון ובין הפועל. אבל כל העושים כך מסרסים את העובדות. לפי דעתי, הרי ביסודו של דבר מונח פשוט הנגוד שבין הזקנה ובין הנוער. לגבי האדם הצעיר שבא לארץ־ישראל מלא התלהבות הרי השאלה החמרית אינה אלא פחותת־ערך כלפי השאלה הלאומית; ואילו לגבי האכר שעומד כבר באמצע שנותיו ושעליו לדאוג לבני ביתו, השאלה החמרית היא ראשונה במעלה. הדבר הוא כל כך מובן מבחינה פסיכולוגית עד שאין צורך להרבות עליו בדברים. התלהבות ומסירת־נפש הן בכל העולם מן המדות שבני־הנוער ברוכים בהן. ופחות מכל אנו יכולים לשלול אותן מפועלינו; אדרבה, בזכות התלהבותם הלאומית חשיבותם היא גדולה כל כך בשבילנו. כל עמדתנו כלפי הפועל מוכרחת להשתנות בו־ברגע שהאידיאליות שלו לוקה והוא מעדיף תמיד את תועלתו החמרית. לא בלא דאגה רואה אני מגמות כאלו מבצבצות ועולות זעיר־שם. אבל אני מקוה שצבור הפועלים בכללותו ישמור בקרבו על רגש של ההקרבה העצמית ועל־ידי משמעת תקיפה יחנך ברוח זו גם את המתנגדים.

אני מאמין כי במושבות החדשות שיסדנו ושאנו עוד עומדים לייסד תפוג חריפותה של שאלת הפועלים, מפני שאנו מביאים לכתחילה בחשבון את העסקתם של הפועלים היהודים, ולפי זה אנו עורכים את כל תכנית המושבה. כך, למשל, עם ייסודן של מושבות־מטעים, בא בו־בזמן סדורם של פועלים קבועים בעלי משק זעיר. וכנגד זה אין שאלת הפועלים הולמת את צורת המושבות הישנות, ואיני מאמין שאפשר לתקן כאן הרבה. אנו יכולים עוד להוסיף שאנו משתדלים ככל האפשר להגביר את כוח ההתחרות של הפועל היהודי. אנו עושים זאת מתוך שאנו מקימים בשבילם, במושבות או על־ידן, בתי־פועלים, מעונות לפועלים ומטבחים שגורמים להוזלת צרכי קיומם. חשיבות גדולה יותר יש לעליתם המוגדלת של יהודי תימן, הנעשית בסיוענו, מפני שהללו אינם מביאים עמהם הרגלים ותביעות אירופיים ויכולים להתקיים על שכר־העבודה הרגיל בארץ.

כל זה מוסב על שאלת הפועלים, כלומר על משיכת אנשים אל הארץ. ואשר לשאלה החשובה השניה על משיכת ההון לארץ־ישראל יכול אני להצטמצם יותר בדברים. במשך חמש שנות עבודתנו נתגלה שאפשר למשוך אל ארץ־ישראל קפיטלים גדולים אם רק נוכל להציע לפני בעל ההון את השקעת הונו בצורה המתקבלת על הדעת. וזה עלה בידנו, מפני שהראינו בכתבי הסברה לכל בעלי־האמצעים המתעניינים בארץ־ישראל, דרך נוחה לילך בה בצורת חברת־המטעים (“אחוזה”), וגם על־ידי ייסוד חברת הכשרת־הישוב שהיא מוסד למכירת קרקעות לחקלאות, ועל־ידי ייסוד בשנת 1909 חברת המקרקעות “פלשתינה”, מוסד למכירת מגרשים בשביל ישוב עירוני. במשך חמש השנים שעברו הושקעו בחוות הפרטיות החדשות כמיליון פרנק וחברת הכשרת הישוב מכרה לאנשים פרטיים קרקע במיליון וחצי פרנק וחברת המקרקעות – בסך מיליון פרנק.

המחזורים של המשרד הארצישראלי גדלו בחמש השנים פי שלשים. ההכנסות וההוצאות היו:

המחצית הגדולה ביותר של המחזורים הללו עולה על חשבון החברות ובעלי־ההון הפרטיים.

יחד עם זאת נא לשים לב שאל המחזורים הללו הגענו אף־על־פי שהחברות שפעלו בשמנו היו בעלות הון מועט. חברת הכשרת הישוב, מתוך שהונה היה שקוע בכנרת, עמד לרשותה אשראי של הקרן הקימת בסכום של 250.000 פרנק. חברת המקרקעות היתה בעלת הון של 80.000 מרק. מסיבת האמצעים הדלים הללו היו לנו עכובים גדולים לאין שיעור בשעת הטרנסאקציות שלנו; ואילו היה ברשות החברות הון גדול יותר היינו יכולים להשיג הרבה יותר. אם תתנו את דעתכם לדבר שקניית קרקע בארץ־ישראל היא אחת ממטרותינו החשובות ביותר, ושהחברה היחידה שלנו שיכולה להתמסר לעסק הקרקעות (בלא הפרעה מצד תקנות מגבילות) היא חברת הכשרת־הישוב, הרי תסכימו לי שהמצב הוא קשה מנשוא כשאין בעצם לחברה כל אמצעים בשביל המטרה הזאת.

כל כמה שחברות־המטעים חשובות הן להתקדמות ההתישבות שלנו, הרי חסרונן כרוך בזה שהן דורשות מכל חבר להשקיע הון רב – 15.000 פרנק בערך – שאת מחציתו יש להכניס מיד ואת המחצית השניה אפשר לשלם לשיעורין בחמשה או ששה תשלומים שנתיים. תשלומים כאלה, וביחוד התשלום הראשון, אפשריים רק לאמידים. אנו משתדלים למצוא בשביל חברות מטעים אלו מקורות לאשראי, כדי להמנע מהתשלום הראשון המכביד, ולחלק את הפרעונות במדה שוה לשמונה שנים.

עוד יותר חשוב הוא ליתן לבעלי האמצעים הקטנים, למי שיש רק הון של ארבעת־ששת אלפים פרנק, אפשרות של התישבות בארץ־ישראל ושל קיום בלתי תלוי באחרים. הדבר הזה יוכל להצליח רק על־ידי פיתוח יתר של ענפי חקלאות צדדיים, כמו גננות, משק חלב וגידול עופות. נטיות למשקי חקלאות זעירים אלה אנו מוצאים בעין־גנים, וגם חוותינו עובדות בשקידה לפתרון השאלה הזאת על־ידי שהן מכניסות ובוחנות את כל ענפי החקלאות הצדדיים. אם עבודתנו היתה בחמש השנים שעברו מכוונת בעיקר לפתרונה של שאלת המטעים והפועלים, הרי מעתה יש לכוונה למען האכר הזעיר. יש לקוות כי במשך הזמן יתפתח טיפוס של אכר זעיר שימצא די מחיתו בענפים הצדדיים הללו ושלא יצטרך לשם ציודו להון גדול מארבעה עד ששת אלפים פרנק. אין לי כמעט צורך לומר לכם כמה תוסיף זאת אומץ להתישבותנו.

אם גדלה ההתענינות בענפי החקלאות הצדדיים, אין זה אלא (מלבד חשיבותן הנזכרת למעלה של החוות בשביל משק החלב, וסדור המים לגידול הירקות) בזכות השוק בשביל התוצרת הזאת שנפתח זו הפעם הראשונה למושבות יהודה. כל זמן שתל־אביב עדיין לא היתה בעולם והיהודים בעלי האמצעים מיפו היו מפוזרים בכל העיר, לא יכלו היהודים להתחרות עם הערבים מסיבה זו בלבד שהערבי לא רק מייצר את תוצרתו אלא גם ממציא אותה על־ידי בני ביתו אל השוק. אשתו או ילדו יושבים כל היום בשוק על סחורתם: זוג תרנגולות ומעט ירקות. היהודים לא יכלו ולא רצו לחקות בזאת את הערבים, ומשום כך לא יכלו למכור את תוצרתם. עכשיו נשתנה המצב לפחות בתל־אביב. הואיל והצרכנים יושבים יחד, יש אפשרות להקים מקומות מכירה גדולים בשביל התוצרת הזאת ולהתקשר עם היצרנים היהודים, אם על־ידי התאגדותם לאגודות צרכנים או על־ידי המתווך העומד תחת השגחה שוה של היצרן והצרכן. עדיין מעריכים אצלנו במדה בלתי מספקת את התרכזותם של היהודים בשכונות שלהם; ההתרכזות הזאת אולי יעודה לאפשר את התגשמות חלומנו שלשוא חלמנוהו הרבה זמן על אכר זעיר שיוכל להתפרנס מעשרה עד עשרים דונם קרקע. אם נימוקים אחרים, סוציאליים ותרבותיים, אינם מספיקים ליצירת שכונות כמו תל־אביב גם בערים אחרות, הרי צריכה להיות מספקת לכך ההתחשבות בדרישת ההתישבות החקלאית שלנו.

יש להתגבר על עוד קושי אחד במשק החקלאי הזעיר, והוא הבטלה של בני המשפחה. לפני זמן קצר שמעתי שיחה בין אכר יהודי מפתח־תקוה ובין אכר גרמני משרונה. השיחה היתה על משק החלב שהנהיגו היהודים. הגרמני הודה שהמושבות היהודיות התקדמו יפה בשנים האחרונות, ונגד אפשרות ההצלחה של משק החלב אצל היהודים הביא רק את הנימוק הזה: “איני מאמין שנשיכם תהיינה קמות בשלש שעות בבוקר לחלוב את הפרות”. ובאמת, בדבריו אלה נגע במקום הכאוב ביותר. כל כך הרבינו עד עכשיו לעסוק בהכשרת האכר עד שהסחנו לגמרי את דעתנו מן האכרה. ואף־על־פי־כן אי אפשר לוותר על עזרתה בעבודה. הרבה אכרים אינם יכולים להביא סדר בביתם ולהתקדם במשקם מפני שאין האשה יודעת לנהל את משק הבית. ואם האכר הבינוני כך, לא כל שכן האכר הזעיר שאין לו תקומה בלי סיוע אשתו וילדיו בכל העבודות הקלות יותר. את התפקיד הזה אין לדחות בשום פנים, ובזמן האחרון משתדלים להגשים אותו על־ידי העסקת נערות בחוות ובמטבחי הפועלים, על־ידי חוות־הבנות בכנרת שנוסדה על־ידי “אגודת נשים עבריות”, ועל־ידי בית־הספר החקלאי לבנות בפתח־תקוה.

קונגרס נכבד! הנה הגעתי אל סיום הדברים שהיה לי להגיד לכם על אודות ההתישבות החקלאית. הארכתי בדברי אבל רציתי להקיף בכל פרטיותה, עד כמה שאפשר, את השאלה הזאת החשובה ביותר ושסביבה הרבו כל כך להלחם. וכדי שלא להאריך את רוחכם יותר מדאי אשתדל לקצר בסעיפים הבאים.

פעמים רבות הביעו את הדעה שמתוך אהבתנו היתירה אל השאלה החקלאית הזנחנו את ההתפתחות המשקית של היהודים בערים. ואמנם מעט נעשה לטובת התפתחות התעשיה בערים. במסחר התפשטו היהודים, לפי דעתי, בשנים האחרונות, אבל מבחינת התעשיה יצאנו מגבולות “בצלאל” ובית־המלאכה לתחרים רק במדה זו שעם התגברות הבניה בין היהודים התגבר גם זרם היהודים לתוך מקצוע הבנאות, והספקת חמרי־בנין עברה לידי יהודים. מה שיש מחוץ למקצוע זה, מן התעשיה בידי היהודים – מלבד תעשיית היין – אינו בעל חשיבות ומצטמצם בעסקי עיבודה של תוצרת החקלאות בשביל תצרוכת המקום, כמו טחנות, בתי־חרושת לשמן, לעיבוד עורות, או להעברת מים למטרות חקלאיות, כמו חברת ההשקאה “פלשתינה”, או סדנאות מיכניות אחרות. אבל אין זה נכון שההצלחה הקטנה בהקמת התעשיה באה מפני שהתעסקנו בה במדה בלתי מספקת. עשינו כל מה שהיה בכוחנו להוציא לפועל עסקי תחבורה אחדים שנראו לנו כבעלי סיכויים גדולים, אבל כל משא־ומתן נכשל באשמת אדישותם של פקידי הממשלה ומאידך גיסא בגלל התחרות בלתי־הוגנת. לתקן זאת לא היה בכוחנו. בחקלאות, במקום שאנו שואפים לחנך אנשים, עלינו להתחיל בעסקים שבמדה ידועה אינם מביאים הכנסות. אבל במקום שאין המטרה הזאת לנגדנו ובמקום שאין מניעים לאומיים מיוחדים, מובן מאליו שאנו יכולים ליתן ידינו אך לעסקים שמתן שכרם בצדם. ומכיון שלא יכולנו למצוא את התנאים הדרושים לכך היינו מוכרחים למשוך ידנו.

מלבד עסקי התחבורה שהם מחוייבים בזכיון, יש גם עסקי תעשיה שהם פטורים מזכיון. אבל כל העסקים הללו – מלבד אחדים יוצאים מן הכלל שעליהם עוד נדבר – צריכים להביא בחשבון את ההתחרות האירופית. ארץ־ישראל בעצמה עם הצרכים המועטים של הערבים, הרי התצרוכת שלה היא פעוטה מאד; תעשיה גדולה אינה יכולה, איפוא, להתקיים על הצרכנות הארצישראלית ומן ההכרח הוא שתוכל לעמוד בפני התחרות האירופית גם בשווקים מחוץ לגבולות ארץ־ישראל. נפוצה הדעה שארץ־ישראל תוכל לעמוד בפני התחרות הזאת מפני שכר עבודה הנמוך כביכול. אבל הדבר אינו כן בהחלט. החיים בארץ־ישראל הם, במספר ממוצע, כמעט לא יותר זולים מהחיים בכל עיר קטנה באירופה, ועל כן גם שכר העבודה, אם לחשוב אפילו באופן מוחלט, אינו נמוך כל כך. בהשוואה עם ארצות מזרחיות אחרות, במקום שהשכר הנמוך מאד של עבודת ילדים ממלא תפקיד חשוב, הרי שכר־העבודה בארץ־ישראל הוא גם גבוה למדי. כך, למשל, בדמשק ובאירופה מקבלים נשים וילדים שכר־עבודה 1–3 פרנק לשבוע. המצב נעשה יותר קשה על־ידי זה שפוריות העבודה היא דלה מאד. העובד בתעשיה הארצישראלית אינו יכול בשום פנים להשתוות אל הפועל התעשייתי הלמוד באירופה. אין לבנות תעשיה על שכר העבודה הנמוך בלבד; צריכים, לפחות, להיות עוד יתרונות נוספים, כמו קרבת מקומם או מחירם הנמוך של החמרים הגלמיים, הקושי בהבאת הסחורות מארצות אחרות בגלל הנפח הגדול שלהן, פריכותן, השתמרותן הקצרה, ולבסוף חן המקום על הסחורות הבאות מארץ־ישראל או חן סיגנונן המיוחד להן. כשהיתרונות הטבעיים הללו אינם באים בחשבון, ומכס האימפורט בארץ־ישראל ובתורכיה עצמה הוא קטן, של 11%, הרי כדאי יותר להביא את התוצרת התעשייתית מחוץ־לארץ מלייצר אותה בארץ, ראשית, יש לארצות־חוץ כל חמרי הסיוע של התעשיה מן החשובים ביותר, ברזל ופחם, ובארץ־ישראל הם חסרים. וגם היתרונות שיש לארץ בעלת תעשיה מפותחת, עקב קשרי התחבורה הטובים ועקב הריזרבואר הגדול של עובדים מאולפים ושל טכנאים, גדולים מאד וברוב המקרים מכריעים את הכף כנגד 11% של מכסי האימפורט. מטעם זה איני יכול, לצערי הגדול, להצטרף אל אלה הרואים בארץ־ישראל אפשרויות תעשייתיות גדולות, ועל יסוד זה בונים את תקותם שבארץ־ישראל יש אפשרות של הגירה המונית. במשך חמש־שש השנים האחרונות שקלו־וטרו על הרבה תכניות תעשייתיות. אחדות מהן נראו לנו מבחינה ראשונה כלוקחות־לב. אבל לאחר בחינה מדוייקת יותר נתגלה שאין התכניות הללו נתונות להתגשם או שהן קרובות להפסד ורחוקות משכר. אין זה מונע, כמובן, שענף תעשייתי זה או אחר יתגלה בכל זאת כנושא פרי, אין אני חושש שמא יגנו אותנו על שאנו עושים יותר מדי; הקובלנה שאנו ממעטים לעשות ושאנו מחמיצים הזדמנויות, אם תצדק, תגרום לנו צער עמוק.

יותר מעסקי התעשיה ממש עשירה בסיכויים זו המכונה תעשיית־התיירים; שמדינה כמו שווייץ יונקת ממנה לאין שיעור. כשם שמצרים נעשתה בעשרים השנים האחרונות נקודת־משיכה לתיירים ממדרגה ראשונה, כך תוכל גם ארץ־ישראל, שאינה עניה במראות־נוף מקסימים ואינה נופלת משום ארץ אחרת בזכרונות היסטוריים, למשוך קבוצות גדולות של נוסעים. ביחוד אפשר יהיה לעניין בארץ־ישראל את היהודים המהווים אחוז כה גדול של קהל התיירים הבין־לאומי. בעוד זמן מועט אפשר יהיה להגיע מאירופה לארץ־ישראל במסילת־הברזל, ועל־ידי כך, כמו על־ידי הנמלים העומדים להבנות ביפו ובחיפה ועל־ידי מסילת־הברזל חיפה–ירושלים ההולכת ונבנית, ישתבחו קשרי התחבורה במדה יתירה, עד שנסיעה לארץ־ישראל ובארץ־ישראל לא תהיה קשה יותר מנסיעה למצרים. אנו מפנים לשאלה זו תשומת־לב מיוחדת וגם השתדלנו להרבות את מספר הנוסעים היהודים על־ידי הוצאת מורה־דרך ועל־ידי ייסוד משרד־לתיירים. כמו כן מכינים תכניות לבנין בתי־מלון מודרניים ובניני־רחצה על חוף הים.

מלבד תעשיית־תיירים זו תוכל ארץ־ישראל במשך הזמן להפיק תועלת כלכלית גם מבתי־הספר שלה. אף היום כבר מכניסה הגימנסיה העברית ביפו, על ידי התלמידים הנשלחים אליה מחוץ־לארץ, בערך 250.000 פרנק דמי פנסיון לאוכלוסיה היהודית ביפו. עם התפתחותם העתידה של בתי־הספר ועם פתיחת התכניון יגדל, כמו שיש לקוות, מספר ההורים בחוץ־לארץ שישלחו את ילדיהם לארץ־ישראל, ואין אני חושב זאת לדמיון נועז אם אני מאמין שיפו, ירושלים וחיפה עתידות במשך הזמן להיות ללוזנה עברית.

אבל כל הסיכויים הללו אינם גורמים עדיין להתרבותו המהירה של הישוב. נצטרך להשלים עם העובדה שהיהודים בארץ־ישראל, המונים כעת מאה אלף נפש בין הישוב המקומי של 700.000 נפש, יצטרכו לחכות לפחות עוד עשרות אחדות בשנים עד שיהוו רוב האוכלוסין בארץ, אף־על־פי שהרביה הטבעית של היהודים נראית קצת יותר גדולה מזו של הבלתי־יהודים. בראשית התנועה הציונית היתה נפוצה הדעה שארץ־ישראל היא ארץ ריקה מתושבים, ואולי השפיעה הדעה המשובשת הזאת במדה רבה על כל התכסיס הקודם שלנו. בינתיים היה עלינו לשנות את דעתנו ביסודה. ארץ־ישראל עם עשרים ושלשת תושביה על כל קילומטר מרובע, מיושבת ישוב דליל והיא יכולה בוודאות לפרנס, על־ידי משק מפותח ישוב פי ארבעה גדול מאוכלוסיה היום. אבל לפי שעה כל שעל אדמה טובה לשימוש נמצא בידי אנשים פרטיים המעבדים אותו, ולו אפילו בצורה אכסטנסיבית, והערבים הם, לפי שעה, מרובים ממנו פי ששה. אנו יכולים לבטל את השפעות היחס המספרי הבלתי־רצוי הזה בטענה שלפי־שעה לא נתפזר בכל הארץ, אלא נתרכז בנקודות אחדות ובהן נהווה נקודות ישוב אחדות. רק בדרך זו אנו יכולים עוד היום להשיג בהיקף ידוע את הדבר שאנו שואפים אליו, והוא סביבה יהודית וחוג משקי יהודי סגור, שהצרכן, המתווך והיצרן כולם כאחד יהודים הם. לפי זה נכוון את תכסיסנו בעבודת ההתישבות בארץ־ישראל. עלינו להשאר בקרבת הערים, המיושבות כבר על־ידי אוכלוסיה יהודית גדולה, ומחוייבים אנו לנסות, על־ידי ייסוד מושבות ליד הערים או בקרבתן, ליסד בשביל היהודים בני העיר “הינטרלנד” משקי. עלינו עוד לשאוף שהמושבות או גושי המושבות יהיו מקושרים בינם לבין עצמם על־ידי תחבורה טובה. את העקרונים הללו התווינו לנו לקו בזמן האחרון בכל קניות הקרקע שלנו. אבל מתפקידנו, שאין לחלוק עליו, הוא לעשות את ישיבתנו בשכנות עם הערבים לישיבה של שלום, ואם אפשר של ידידות. הרבה עלינו להשיג כאן מה שהחמצנו עד עכשיו ולתקן את הטעויות שטעינו. מובן מאליו שאין תועלת בדבר אם נצטמצם רק בהבטחות גרידא שנבטיח לערבים שאנו באים אל הארץ כידידים. עלינו להוכיח זאת יותר במעשים. אבל ברי הוא שההתישבות היהודית עד עכשיו כבר הביאה לערבים ברכה מרובה. היהודים לא רק נתנו לערבים שבסביבת המושבות עבודה מפרנסת, אלא גם על־ידי ההתישבות היהודית עלו במאד מחיר הקרקע ומחיר התוצרת החקלאית, ומן העליה הזו נהנו הערבים. הערבים למדו הרבה מן היהודים מבחינת המשק החקלאי, ובמקרה של מחלה הם מקבלים עזרה מהרופא ומהרוקח של המושבה היהודית. אבל בכיוון זה יש לעשות עוד יותר. בדין וחשבון שלי לפני הועידה השנתית, שהיתה בשנה שעברה, כבר הראיתי כי היהודים היו יכולים להביא טובה רבה לערבים על־ידי השמידם את המחלות המתהלכות בארץ־ישראל וביחוד את מחלות העינים הנפוצות ביותר בין הערבים במדה מבהלת, ושהמלחמה השיטתית בהן בכוחנו היא. בינתים קיבל הראיון הזה צורה מוחשית על־פי יזמתו של ה' נתן שטרויס ובהשתתפותן של חברות אחרות, ויש לקוות שעל־ידי העבודה הזאת ניקנה את חיבתם של הערבים. יחד עם זאת ההתחשבות עם הערבים דורשת שנהיה נוהגים זהירות רבה בשעת כל קניות־הקרקע ונימנע מאמצעים קשים כלפיהם. כך היינו נוהגים גם עד עכשיו, ולרוב אנו קונים רק אדמה שאינה טובה לפלחה ועל כן היא חסרת כל ערך בשביל הערבי. במקרים המועטים שקנינו אדמת פלחה, דאגנו לכך שבעליה הקודמים יקבלו פיצויים ולא תשאר בלבם כל טינה. אנו סבורים שגם לעתיד לבוא אפשר יהיה לקנות הרבה מקרקעות בלא שתשאר לערבי קרקע פחות מדי, שכן הרבה קרקעות שאין הערבי יכול להשתמש בהם יכשרו לנו כאדמת מטעים, וגם מתוך שהערבים הולכים ומשבחים את דרכי עבודתם יכולים הם להסתפק לצרכיהם בפחות אדמה מכפי שהיה עד עכשיו כשהרבה קרקעות היו אדמת בוּר. ואם בכל זאת היחסים בין היהודים והערבים עדיין אינם כתקונם, אין לתמוה על כך. בין העולים היהודים החדשים ובין הערבים מפרידה תהום של מנהגים והרגלים, ושני חלקי הישוב האלה נתנו עד עכשיו אך מעט את דעתם להבין זה את זה, – תופעה שיש לראותה בכל מקום שמתנגשים שם שני יסודי אוכלוסיה שונים זה מזה בתרבותם ובשפתם. נוסף לזה ההמונים הגדולים של הישוב הערבי תלויים בדעתם בשכבה עליונה ודקה מאד של המשפחות המיוחסות. גם כל העתונות הערבית עומדת תחת השפעת השכבה העליונה הזו, שבחלקה הגדול נמנה היא על בעלי הדת הנוצרית, ויחד עם הדת הנוצרית ירשה גם עמדה מתנגדת מסויימת כלפי היהודים. בוודאי לא מן הנמנע הוא להתגבר על ההשפעות הללו שמתנגדות ליהודים. לשם כך חייבים אנו לצאת בעתונות נגד הדעות המשובשות הנפוצות על היהודים וגם לבוא בקשר אישי עם הערבים בעלי ההשפעה ולהסביר להם את כוונותינו. חשיבות גדולה תהיה גם להוראת הערבית בבתי־ספר התיכוניים שלנו למען יקום דור שיוכל יותר מבני הדור הזה לדבר עם הערבים בשפתם.

לכאורה הייתי צריך לדבר גם על מטרותינו התרבותיות, לשם שלמות הרצאתי, אבל לא אעשה זאת מפני שעליהן ירצה ה' מ. אוסישקין, הבקי במקצוע זה פי מאה ממני, הרצאה מיוחדת. מה שנראה לי חשוב במקצוע התרבותי הוא שכל המגמות התרבותיות תהיינה מרוכזות במוסד מסוים, ובדעתי להכניס בענין זה הצעות מיוחדות אל הועדות.

מקוה אני שעלה בידי להוכיח שבעבודתנו בארץ־ישראל לא שלטה ארעיות ושפעלנו על־פי שיטה מסויימת, ואני גם מקוה שלשיטה הזו תסכימו. הכל בימינו בדעה אחת שהעבודה בארץ־ישראל היא נחוצה. השפעותיה של עבודתנו בארץ־ישראל מתגלות לא רק בכל מה שנוצר שם על־ידינו, אלא גם בקרניים שהיא שולחת לכל ארצות הגלות. כל תייר החוזר מארץ־ישראל, כל מאמר בעתון המספר על ארץ־ישראל היהודית מוסיף ידידים לרעיון שלנו. גם היחסים הטובים שנקבעו בימינו בינינו ובין כל שאר חברות־ההתישבות המתענינות בארץ־ישראל לא נוצרו אלא בזכות זה שהתחלנו עובדים עבודה מעשית ועברנו מדברים אל מעשים. סבור אני שהיחס הטוב הזה אל כל שאר החברות הוא גם כן סעיף של אקטיב לא קל־ערך בעבודתנו.

עוד הרבה עלינו לעשות כדי להגביר את עבודתנו בארץ־ישראל. התפתחות עבודתנו בארץ תלויה עוד זמן ידוע בהתקדמות תנועתנו בארצות הגולה. ברי לנו שחברי תנועתנו מוכנים בדרך כלל יותר לקרבנות מחברי איזו הסתדרות יהודית אחרת. אבל חובתנו דורשת מאתנו עוד יותר קרבנות ממה שהקרבנו עד עכשיו. עלינו לעבוד בכיוון זה שבארצות הגלות יווסדו אגודות מקומיות לשם מטרות מסויימות בעלות אופי משקי או תרבותי בארץ־ישראל, שלא יירתעו מקרבנות חמריים גדולים לשם השגתן. מן החובה הוא שהציונות תהא בשביל כל ציוני לא רק ענין מפלגתי בלבד, אלא תהווה חלק מתוכן חייו. מי שאין ביכלתו לקבוע את ישיבתו בארץ־ישראל, חייב, לפחות, לבקר בה לעתים קרובות ככל האפשר ולשתף עצמו שיתוף חמרי באיזו עבודה שהיא שם. רק בדרך זו יש לקוות שאחר תקופת “הסער וההתקפה”, שתעבור בקרוב, כפי שאנו מקוים, נוכל להרחיב את עבודתנו בארץ־ישראל ולהאדירה למען תובילנו באמת אל מטרתנו משאת־נפשנו: ליצור בארץ־ישראל ישוב יהודי לאומי גדול.

 

בחירת החומר האנושי    🔗

מאמר בירחון “דער יודע” משנת 1919.

1. חשיבות הבחירה

אחת השאלות החשובות ביותר בעבודה העומדת לפנינו בהתישבות ארץ־ישראל היא בחירת החומר האנושי, כי בפתרונה הנכון של שאלה זו תלוי בעיקר כל מבנה הצבור היהודי בארץ־ישראל לעתיד לבוא. עד כה לא זכתה השאלה לתשומת־לב כלשהי, לא להלכה ולא למעשה. אמנם מרבים היו לדון בשאלה, מהו המבנה הכלכלי, המשפטי והסוציאלי בארץ־ישראל שיש לשאוף אליו לעתיד־לבוא, אבל דמיונם היה כאותו פיסיקאי המחשב את חוקיו לגבי חלל ריק מאויר ואינו מצרף לחשבונותיו את התנגדות־האויר. הניחו שהעיקר הוא למצוא מבנה סוציאלי טוב ולהטילו על פי פקודה מגבוה, והעלימו עין מהעובדה שאפילו סדרי החברה המתוקנים ביותר זוכים לנשמת רוח־חיים רק על־ידי בני־האדם, ואם הללו זרים לפי חנוכם, מקצועם ואפים לסדרי החברה האלה, הרי הם משנים אותם במשך זמן קצר או מריקים אותם מתכנם. כבר הראתה עבודת ההתישבות שנעשתה עד כה בארץ־ישראל, שהעצות והסדרים המעולים ביותר להלכה לא ניתנו להתגשם אם היו זרים להשקפותיהם ומנהגיהם של העולים ממזרח אירופה. הצעות רבות שהציעו מלומדים ואנשי־מעשה מאירופה להשבחת התנאים בארץ־ישראל היו טובות מאד אילו היו העולים אכרים גרמניים, אבל כלפי אנשים עירוניים שגדלו בסביבה רוסית, הצעות אלו בטלות מעיקרן. הגיעה השעה להכיר שגם בארץ־ישראל יושג כל הטוב לעתיד־לבוא רק על־ידי קשר אל ההוה שבמציאות, היינו אל הרגליהם הקיימים של העולים, מתוך התפתחות אטית. כל כמה שתהא רמתם של העולים גבוהה יותר, כן תקל כמובן השגת המטרה. ואת הרמה אנו יכולים להגביה אם ננפה את העולים ככל האפשר ונביא לארץ־ישראל רק אנשים שלפי חנוכם, מקצועם ואפים מתקרבים הם ביותר למטרה שאליה אנו שואפים. כאמור לא מילאה עד כה בחירת החומר האנושי שום תפקיד. כל יהודי שעלה לארץ־ישראל נתקבל בסבר־פנים; ואפילו היה זקן, חולה, בלתי־מוכשר לעבודה או אנטי־סוציאלי באפיו; דעת הצבור בארץ־ישראל לא שאלה על כך. היא ראתה בו חזוק הישוב המועט במספר והסתפקה בזה. ואפילו אלה שראו במו עיניהם את נזקי הישוב הישן שהתפרנס על נדבות־חוץ ללא כל עבודה בערים ירושלים, חברון, טבריה וצפת, לא התנגדו לעליה נוספת של אנשים זקנים ובלתי־מוכשרים לעבודה, כי גם עליה כזו טובה היתה בעיניהם מהעדר־עליה. קצורו של דבר, היה כאן פולחן המספר שהעלים עין מכל חשש לתכונותיהם הגופניות, המקצועיות והמוסריות של העולים.

ואף־על־פי שנעדר כאן כל מבחר, מכל מקום לא הגענו בארץ־ישראל לתוצאות גרועות בהרכב הישוב היהודי ולא סבלנו מנזקים קשים בהתישבותנו, ושלשה טעמים בדבר. ראשית, העולים שבאו לארץ־ישראל על מנת להתפרנס מיגיע־כפיהם כבעלי־מלאכה, סוחרים, משכילים או חקלאים, היו רחוקים בנפשם תכלית־הריחוק מהישוב הישן והתבדלו ממנו. שתי שכבות של תושבים חיו כאן זו בצד זו כמעט ללא שום נקודת־מגע ביניהם. חסרונותיו של הישוב הישן, אי־פרודוקטיביות וקבצנות, לא יכלו מחמת התבדלות זו להדבק בישוב החדש. הסיבה השניה היתה, שבישוב החדש פעלה בחירה אבטומטית שדחתה את היסודות הרעים. בחירה זו נעשתה על־ידי זה שארץ־ישראל הספיקה לעולים היהודים מארצות מזרח אירופה אמצעי מחיה במדה פחותה משאר ארצות ההגירה הגדולות, כגון אנגליה ואמריקה. אותם האנשים שנשאו את עיניהם לריוח כסף מהיר, לא עלו כלל או חזרו ועזבו את הארץ לאחר ששהו בה זמן קצר. נשארו בעצם רק אותם העולים שהיתה בהם הבנה ואהבה לצד האידיאלי שבארץ־ישראל כארץ התישבות ליהודים. מכאן באה מאליה הבחירה של אנשים בעלי אידיאלים ודחית האנשים העובדים ראשית־כל לאלהי הממון. וכשם שארץ־ישראל לא היתה אז ארץ של ריוח קל, כך גם לא היתה ארץ של נוחיות וחיים קלים. נעדרו כמעט לגמרי כל מיני שעשועים ותענוגות. החיים הכריחו לוותר על כמה דברים, וזאת יכלו לעשות רק אנשים שראו את מטרת החיים לא בהנאות חמריות ושעשועים גשמיים. על־ידי כך נשארו בארץ־ישראל רק היסודות הרציניים מבין העולים, והשאר נדחו מאליהם.

לזה נוספה עוד סיבה ישרה אחת: לפני המלחמה היה הישוב היהודי בארץ־ישראל מועט במספר, עד שכל יחיד ויחיד בו חש את עצמו לא כבריה סתם, אלא ככוח רוחני, כאבר חשוב בצבור. מתוך התענינותו המרובה של העולם היהודי בקומץ הקטן הזה של יהודי ארץ־ישראל ופרסומו הרב בעתונות, הרגיש כל אחד כאילו הוא נמצא במרכז התענינות הצבור וכאילו הצבור מפקח על מעשיו. ובאמת חדרו ההתענינות הצבורית והסקרנות הצבורית עד לחייו המקצועיים והפרטיים של היחיד. דבר זה הפיח רוח של חובה ופיתח את החוש הצבורי. כך הגענו להרכב של הישוב החדש, שעם העדר כל בחירה ביודעים היה מניח את הדעת ומכמה בחינות היה גם מעוּלה. החוש הצבורי היה מפותח כראוי, ואם זעיר־שם זעיר־שם הצליחו מבולבלי־מוח אחדים להתעות את דעת הצבור לזמן קצר או נמצאו אחרים שרדפו טובת עצמם תחת מסווה של אידיאליזמוס, לא היו אלה אלא מקרים בודדים, והאנשים הללו לא יכלו להשפיע בשום מקום השפעה מכריעה על חיי הצבור. בחיי הצבור היתה ידו של האידיאליזמוס הבריא על העליונה.

אבל לעתיד־לבוא יעלמו הגורמים לבחירה אבטומטית זו. על־ידי תנאי התחבורה שהשביחו בימי המלחמה וילכו וישתבחו גם בעתיד, יתפתחו חיי הכלכלה במהירות רבה, הכניסה תוקל במדה ניכרת, החיים יעשו נוחיים יותר, ועם רבוי מספר העולים לא יימצא עוד היחיד באור הצבור אלא יוכל להסתתר ולדוג במים עכורים. יש לחשוש שארץ־ישראל השוכנת בפני שערי מזרח־אירופה תתחיל לשמש מקום־תנועה ליסודות בלתי־רצויים שישתקעו בה לשם מטרות אידיאליסטיות־קיצוניות או מטרות אנוכיות עכורות. השאלה היא כיצד לעמוד בפני סכנה זו. היש להסביר פנים, כמקודם, לכל מי שבא, מתוך בטחון שסוף־סוף יהיו היסודות הטובים הרוב וידיחו מתוכם את הרעים? היש לראות, כמקודם, גידול רצוי בכל עולה בלי יוצא מהכלל? או היש לשים לב לאיכות העליה יותר מאשר לכמותה ולהתאמץ מראש שיבואו לארץ־ישראל רק עולים רצויים מבחינת המקצוע, הבריאות והאופי?

סבורני שהפוליטיקה של laissez aller, שבה אחזנו עד כה בשאלת העליה, צריכה לפנות בעתיד את מקומה לפוליטיקה של עליה מכוונת אל המטרה. מטרתה של פוליטיקת־עליה זו צריכה להיות להעלות עד למכסימום את אחוז היסודות הרצויים ליצירת הישוב היהודי בא"י מבחינת המקצוע, הבריאות והאופי, ולהוריד עד למינימום את אחוז היסודות הבלתי־רצויים.

2. בחירה לפי המקצוע

נתחיל במקצוע. רצויים כל העולים בעלי מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו בארץ־ישראל בלי ליפול למעמסה על מוסדות־הצדקה ובלי לחתור בהתחרותם תחת קיומם של חבריהם־למקצוע העוסקים כבר במלאכתם בארץ־ישראל. ארץ־ישראל היא ארץ חקלאית בעיקרה. גם הצבור היהודי זקוק ראשית־כל למעמד חקלאים לשם הבראתו והשתרשותו. אחריהם באים בעלי־המלאכה ואנשי־תעשיה, ורק בשוּרה האחרונה סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים (מורים, רופאים וכו'). אם נרצה לנקוב מספרים נוכל לומר שהעליה מורכבת כדבעי אם לפחות 50% מכל העולים עוסקים בחקלאות, לפחות 30% במלאכה ותעשיה, לכל היותר 10% במקצועות חפשיים או מתפרנסים מרנטה.

והנה הרכב התושבים היהודים במזרח־אירופה, שהם־הם הבאים בחשבון ביחוד לעליה, שונה תכלית השינוי מההרכב הרצוי הזה של העולים, כי הסוחרים ובעלי המקצועות החפשיים הם שם הרוב, והעוסקים בחקלאות אינם אלא מועט קטן עד מאד. את ההרכב השונה אפשר לתאר על צד היותר טוב בדמות פּירמידה. באירופה המזרחית תופסים הסוחרים את הבסיס הרחב של הפירמידה, את האמצע הצר יותר תופסים בעלי־המלאכה ואנשי־התעשיה, ובקדקוד הצר למעלה נמצאים העוסקים בחקלאות. לעומת זה זקוקה ארץ־ישראל לפירמידה שאת בסיסה הרחב תופסים החקלאים, את אמצעיתה תופסים בעלי־המלאכה ואנשי־התעשיה, ואילו הסוחרים ובעלי המקצועות החפשיים תופסים רק את קדקדה הצר. אם ניתן לעליה לזרום כרצונה יש לחשוש שבהתאם להרכב התושבים היהודים במזרח־אירופה יבואו יותר מדי סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים ופחות מן המדה חקלאים. מן־ההכרח איפוא לשדד את המערכות לגבי העליה. כיצד נגיע לכך?

אני מדמה לי את הדבר כך, שנראה תחילה לאותם בעלי־המקצוע הנראים לנו כרצויים ביותר לארץ־ישראל את האפשרויות בשבילם בארץ־ישראל. כאן באים בחשבון, ראשית כל, אותם היהודים שעסקו כבר במזרח־אירופה בחקלאות, בגננות ובגידול־בקר, בין במושבות חקלאיות מיוחדות ובין ביחידות. ביחוד תוכלנה המושבות היהודיות ברוסיה הדרומית לתת לנו מאות או אלפי משפחות מתאימות כאלו. שנית, יש לקבוע אותן המלאכות והתעשיות שבהן עסוקים כבר היהודים במספר רב באירופה ושיש להן גם בארץ־ישראל שוק מקומי או אכספורט בטוח וגם תנאי־ייצור דומים לתנאי הייצור באירופה, ולהנהיגן בדרך־נסיון בארץ־ישראל. טעות היא, לדעתי, להתחיל בארץ־ישראל בתעשיות ומלאכות שבהן עוד לא התמחו היהודים באירופה. כניסת היהודים לתעשיות ומלאכות כאלו תעלה בעמל רב. חסכון רב בזמן ובכסף הוא להנהיג ראשית כל תעשיות ומלאכות המעסיקות כבר באירופה יהודים במספר רב. כידוע יצר לו ישוב־ההגירה היהודי הגדול בניו־יורק קיום בזמן קצר כל־כך, לפי שחדשו והרחיבו באמריקה את המלאכות שבהן עסקו היהודים כבר ברוסיה. בשעת החדרת המלאכות האלה בארץ־ישראל יש לדאוג כמובן שהתנאים הסוציאליים לפועלים יהיו טובים יותר מאשר בשיטת־ההזעה בניו־יורק. את זה נוכל להשיג על צד היותר טוב על־ידי הקמת קואופרטיבי־מלאכה.

מפני מספרם המועט של היהודים העוסקים בחקלאות באירופה יש לשער מראש ששכבה זו לא תספיק עולים לארץ־ישראל במדה מספיקה. מאידך גיסא חשוב עד מאד להרבות במהירות האפשרית את מספר החקלאים היהודים בארץ־ישראל בכדי להגדיל את צבא־הקבע החקלאי. מצבנו כאן דומה למצב בצבא: לכשיש צבא־קבע מאומן נקל להוסיף עליו מדי שנה בשנה מספר גדול של אנשים חדשים ולאַמנם בהם. לפיכך החשוב ביותר וההכרחי ביותר הוא יצירת צבא־קבע טוב. בארץ־ישראל עוד מועט, לצערנו, מספר המשקים והחוות החקלאיים שבהם אפשר לאַמן אנשים חדשים בחקלאות; בתוכם יכול להכשיר את עצמו לחקלאות רק מספר עולים מצומצם בכל שנה, מספר שלא יעלה בשום פנים על 300. ובכן עלינו להשתדל להרחיב את צבא־הקבע האלה בארץ־ישראל במהירות האפשרית, כי ההכשרה החקלאית בארץ־ישראל גופא חשובה יותר למי שעתיד להיות חקלאי בארץ־ישראל מאשר ההכשרה בכל ארץ אחרת שהיא. הצעיר המכשיר את עצמו בחקלאות בארץ־ישראל במשך שנים אחדות, לומד לא את הטכניקה החקלאית בלבד (אף שגם מבחינה זו נותנת ההכשרה בארץ־ישראל למי שעומד להיות חקלאי ידיעות מעשיות יותר מאשר ההכשרה בחוץ־לארץ), אלא גם את מנהגי הארץ ואת לשונה ומסתגל לאקלימה. אנשים שאינם יכולים להסתגל לאקלים או לתנאי הארץ יעזבוה מיד בראשית הכשרתם. לאחר הכשרה במשך שנים אחדות יש לקוות שרוב האנשים שהכשירו את עצמם ישארו בחקלאות הארצישראלית, ורק אחוז קטן מהם יעזוב אותה אחר כך. במדה פחותה מזה הם הסיכויים לאלה שהכשירו את עצמם בחקלאות בחוץ־לארץ. לפי דעתי יתברר בארץ־ישראל שלמעלה ממחציתם אינם מתאימים, ורק פחות ממחציתם יוכלו להשאר בארץ.

אבל אף־על־פי שההכשרה החקלאית באירופה אינה פוריה כל כך וצפויה יותר לאבדות מאשר ההכשרה החקלאית בארץ־ישראל, נצטרך להשתמש בזמן הראשון גם בהכשרה חקלאית בחוץ־לארץ (ומוטב שנעשה זאת בארצות הדומות לארץ־ישראל באקלימן ובחקלאות, כגון אירופה הדרומית, אפריקה הצפונית, קליפורניה), כי כאמור קטן צבא־הקבע בארץ־ישראל משיוכל להכשיר בחקלאות את המספר הרצוי של עולים חקלאיים חדשים. אבל לאחר שיתרחב צבא הקבע בארץ־ישראל בתקופת־מעבר של 10 שנים, יש לקוות שנוכל לוותר לגמרי על הכשרה בחוץ־לארץ ותהא אפשרות להכשיר את כל העולים בארץ־ישראל עצמה.

הצורה הטובה ביותר של בחירה מקצועית היא לדעתי ארגון קבוצות־עולים מקומיות. יתרונות העליה בקבוצות על פני העליה ביחידות הן:

1. על־ידה מוצא לו העולה הבא לארץ משען במכרים וחברים למקצועו ממקום מוצאו, והיא מגינה עליו מפני זרות ובדידות.

2. היא משמשת גרעין לפעולה כלכלית שתופית של חברי הקבוצה בארץ־ישראל, כגון ייסוד אגודות־צרכנים, קואופרטיבים לאשראי ולייצור; אגודות כאלו ערכן רב בארץ־ישראל והן מצליחות ביותר כשחבריהן לא נזדמנו באקראי אלא הכירו איש את רעהו מקודם והאמינו זה בזה.

3. היא מאפשרת לחברים על־ידי התקרבותם במשך שנים להכיר איש את רעהו לפני עליתם, ולדחות את החברים שאינם מוכשרים לעבודה או לחיי־חברה. דבר זה הוא לטובת הקבוצה עצמה, שהרי עתידה היא להיות יחידה כלכלית בארץ־ישראל ושם תצליח ביותר מתוך עבודה משותפת הרמונית בין כל חבריה ומזיגת עניניהם הפרטיים בעניניה של הקבוצה.

מספר החברים בכל קבוצה אַל יעלה על המדה המאפשרת התקרבות כל חבריה, 50–30 בממוצע. התפתחותה של ארץ־ישראל תלמדנו איזו סוגי קבוצות־עולים יש לייסד. אולם אפשר כבר לומר שהטפוסים המצויים ביותר יהיו:

א) קבוצות בחורים ובחורות בני 18–14 הרוצים להיות פועלים חקלאיים בארץ־ישראל. עליהם להיות בריאים, חזקים ומסתפקים במועט. עליהם להמנות על הקבוצה לפחות שנתים ולחסוך כסף להוצאות הנסיעה ולמחצית פרנסתם במשך השנה הראשונה בארץ־ישראל (לערך 400 פרנק זהב לפי תנאי המחירים שלפני המלחמה). על חלק מהחברים להתאמץ וללמוד את החקלאות (ביחוד גידול ירקות ומשק־חלב, והבחורות גם גידול עופות ומשק־בית) עוד בארץ־מוצאם, וטוב מזה, באירופה הדרומית, באלג’יר או בקליפורניה. החברים הבאים לארץ־ישראל בלי ידיעות חקלאיות חייבים לדעת כי צפויה להם שם עבודה קשה במשך 8–6 שנים (4–3 שנים הכשרה במשקים או בחוות, וכמספר הזה בקבוצות־פועלים), עד שיוכלו לעמוד ברשות עצמם כמתישבים ולייסד משפחות.

ב) קבוצות אנשים ונשים חזקים בגופם עד גיל שלשים (רצויים זוגות) הרוצים להתישב במושבי־עובדים בארץ־ישראל. מושב־העובדים יכול להצליח בארץ־ישראל רק מתוך השתתפותה החרוצה של האשה בעבודה, ולפיכך לא הגברים בלבד אלא גם הנשים צריכות להיות חברות בקבוצה ולהמצא תחת פיקוחה. גם התקדמותה הכלכלית של קבוצה זו בארץ־ישראל טעונה התאגדות קואופרטיבית (למכירת החלב והירקות, לעשיית מיני תוצרת־חלב ושימורי־ירקות, לסידור השקאה משותפת). גם בקבוצות אלו דרושה חברוּת במשך שנתים לפני העליה כדי להיוכח אם כל החברים עמדו בנסיון. בשעת עליתם צריך שיהיה בידי החברים סכום כסף להוצאות הדרך ולהתישבות בארץ־ישראל (לפי תנאי המחירים שלפני המלחמה 7.000 פרנק זהב). על חברים צעירים אחדים או בני חברים ללכת לארץ־ישראל מיד אחרי ייסוד הקבוצה כדי ללמוד את החקלאות כפועלים חקלאיים ולהדריך בעבודה את כל הקבוצה לאחר עליתה לארץ.

ג) קבוצות נוטעים (קבוצות־אחוזה). בקבוצות אלו יכולים להיות חברים אנשים בני 40 ואפילו בני 50 שנה, אבל עליהם להיות בריאים כדי שיוכלו לעמוד בפני חילופי־האקלים ולשהות בחוץ לשם פיקוח על המשק ועזרה בעבודות־הנטיעה הקלות. כמו כן צריך שיהיה להם החוש הדרוש להנהלת משק (סידור עבודה, מכירת התוצרת). ההון ההכרחי בידי כל חבר (לא בבת אחת, אלא בחמשה תשלומים שנתיים) הוא 25.000 פרנק זהב בערך. מכיון שהחברים יוכלו לעלות לארץ־ישראל רק לאחר שמטעיהם ישאו פרי (וזה יארך לפחות 5 שנים), תצטרכנה קבוצות אלו להשאר בארץ־מוצאם 6–5 שנים לאחר ייסודן ולאחר הנטיעה. ובכן תהא להן שהות לבחון את חבריהם היטב ולדחות את החברים שאינם מתאימים, על־ידי החזרת תשלומיהם (סעיף כזה צריך להיכלל בתקנות הקבוצה). הבחירה הנכונה החשובה ביחוד בסוג זה. חברים בעלי נטיות אנוכיות או אנטי־סוציאליות אינם רצויים לחלוטין. כמו בקבוצות המתישבים במושבי־עובדים צריכים חברים אחדים או בני־חברים להשלח לארץ־ישראל על מנת ללמוד כפועלים את החקלאות. ככל אשר יגדל מספרם של הצעירים הללו, כן תיטיב הקבוצה להתפתח אחר כך. מוטב שכל חבר ישלח בן (או בת) לארץ־ישראל.

ד) קבוצות בעלי־מלאכה במקצוע אחד. לבעל־המלאכה הבודד קשה יהיה להתחרות בבעל־המלאכה הערבי הזול; קל יותר יהיה הדבר לאגודת בעלי־מלאכה הפותחת סדנא משותפת, משתמשת בעזרת מכונות להכנת החומר, ואולי גם פותחת חנות משותפת למכירת תוצרתה לצרכנים. בקבוצות־עליה מסוג זה לא יעלה מספר החברים על 20, בבעלי־המלאכה שאינם עובדים לשם אכספורט, כי השוק הפנימי בארץ־ישראל מוגבל עוד לפי הערך. כאן יש לשים לב ביותר לבחירת חברים מומחים במקצועם ומוכשרים לחיי־שתוף, כי בבואם ארצה ישראל יצטרכו לעבוד יחד במקצועם. החברים יעלו רק לאחר ישיבה בחברותא במשך שנתיים ולאחר שיהיה בידם כסף להוצאות הדרך, לפרנסה במשך 6 חדשים ולהקמת סדנא חדישה (בממוצע למשפחה של איש ואשה ושני ילדים מ־3.000 עד 5.000 פרנק זהב, הכל לפי המלאכה והמכונות והחמרים הנדרשים לה).

ה) קבוצות בעלי־מלאכה במקצועות שונים, שיעבדו בארץ־ישראל ביחידות או בקבוצות קטנות, אבל יסייעו זה לזה על־ידי ייסוד אגודה־הדדית לאשראי ואגודת־צרכנים. האמצעים הנדרשים לעליה הם כמו בקבוצה מסוג ד'.

כל קבוצות־העליה הרוצות ליהנות אחר־כן מהזכויות המיוחדות של עולים מאורגנים (“רשומים”) צריכות להודיע מיד על ייסודן למשרד העליה של ארץ־מוצאם (עיין להלן) וליתן בפניו דין־וחשבון בקביעות על מספר חבריהן, הונם והכשרתם של החברים וכו'.

על משרד העליה לסייע בשעת ייסוד קבוצות־העליה ולהשפיע שיותקנו תקנות נכונות. הוא יוציא עתון שבו יודיע לקבוצות ידיעות מועילות, ביחוד על שוק־העבודה בארץ־ישראל. הוא גם יפקח על כל הקבוצות באמצעות אנשי־אמונים מקומיים (אולי נשיאי האגודות הציוניות) וידרוש תקון פנימי בקבוצות שיש להן מטרות מתנגדות לתכליתנו או מגמות אנטי־סוציאליות. ואם לא יושם לב לאזהרותיו, ישלול מהן את הזכויות של עולים רשומים (על־ידי מניעת מתן תעודת־אישור, היא תעודה האומרת שאין לחשוש לעלית הקבוצה).

ואלו הן הזכויות לעולים שאושרו על־ידי משרד־העליה (“רשומים”) שיש להן תעודות־אישור מאת משרד־העליה ונרשמו בפנקס־העולים שלה:

א) הנחות בנסיעה על־ידי חוזים עם חברות־אניות;

ב) בדיקה חפשית על־ידי רופאים של משרד־העליה לפני העליה ומתן תעודה על העדר מחלות מדבקות. בעל תעודה כזו בבואו לארץ לא יוחזר לארץ־מוצאו בגלל מחלה מדבקת, ואפילו אם בדיקת שלטונות־הבריאות בארץ תמצא בו מחלה מדבקת, אלא יטילו עליו ריפוי כדי שלא ידביק אחרים במחלתו;

ג) דירה זמנית בעיר הנמל שאליו הוא בא עד שהוא עובר למקום משכנו הקבוע;

ד) המצאת עבודה על־ידי לשכות־העבודה בארץ־ישראל;

ה) מתן אשראי על־ידי מוסדות־אשראי צבוריים (בנק הקואופרציה, הבנק החקלאי והבנק האפותקאי העירוני);

ו) עזרה רפואית חנם בשנה הראשונה לעליתו;

ז) ביטוח מפני מקרי־אסון בעבודה על־ידי האגודות המקצועיות.

על־ידי האיום של מניעת זכויות אלו ואולי גם זכויות אחרות דומות, יוכל משרד־העליה להשפיע ולהכביד את העליה לעולים או לקבוצות־עולים בלתי־רצויים. כמובן שהשפעה ממשית תהיה לאזהרות משרד־העליה רק אם דעת־הצבור בארץ־ישראל תתמוך בסמכותו על־ידי אי־הסברת־פנים לעולים בלתי־רשומים ותתיצב נגד “הפראים”, היינו נגד העולים הבלתי־רשומים הרוצים להפריע בעד מהלך חיי־כלכלה מסודרים.

3. בחירה לפי הבריאות

מוטב היה שיבואו לארץ־ישראל רק אנשים בריאים כל־צרכם וחזקים כדי שהדורות החדשים שיקומו בארץ יהיו בריאים וחזקים. אבל את הדבר הרצוי הזה אין לבצע בצורה כללית כזו, כי המושגים בריא וחזק רבי־משמעות הם. אנשים חלשים עלולים להתחזק כעבור זמן־מה; לגבי מקצועות רבים הכוח הגופני והבריאות השלמה חשובים פחות מאשר הנטיה הרוחנית; ואחרון־אחרון, מצב־גופו של איש אחד אינה מעידה עוד במקרים רבים כלום על יכלתו התורשתית. מטעמים אלה נצטרך להצטמצם בבחירת העולים לפי בריאותם ולהרחיק מהעליה רק אנשים שיש במחלתם סכנת־הידבקות לרעיהם (סיפיליס, שחפת קשה) או אנשים שעל־ידי מחלתם (כגון חולי־רוח, אנשים בלתי־מוכשרים לעבודה, חולים בחולי־נופל) נופלים הם למעמסה על הצבור בארץ־ישראל.

הרחקת האנשים האלה צריכה להעשות עוד על־ידי רופאי משרד־העליה בנמלי ארצות מוצאם, אבל בארץ־ישראל יבדקו העולים בדיקה נוספת.

כאן אגע בשאלה אחת, חשובה אף היא: אם אין אפשרות להשפיע בכיוון טיהור הגזע היהודי. מאחר שאנו רוצים לפתח בארץ־ישראל דוקא מה שהוא יהודי, הרי היה רצוי כמובן מאליו אילו באו ארצה רק יהודים טהורי־גזע. אבל למעשה לא נוכל להשפיע השפעה ישרה על בחירת העולים לפי התקרבותם פחות או יותר לטיפּוס הגזע היהודי. מכל מקום יש להניח מראש שהעולים יהיו בדרך כלל יהודי־גזע יותר מאשר יהודי אירופה, כי בוודאי יימשכו לחברה היהודית בארץ־ישראל דוקא האנשים שבהם בולט ביותר הצד היהודי בגוף ובנפש, ולפיכך הם נדחים ביותר על ידי סביבתם הבלתי־יהודית באירופה.

4. הרחקת אנשים אנטי־סוציאליים

כפי שנרמז כבר למעלה מטילים אנו בעיקר על קבוצות־העולים את התפקיד להרחיק אנשים בעלי נטיות אנטי־סוציאליות. בארץ־ישראל יש להמשיך בחירה זו מתוך שנבסס ככל האפשר את חיי־הכלכלה על האגודה השתופית כיחידה הכלכלית הקטנה ביותר. אנשים שלא יתקבלו לשום אגודה שתופית ממילא יהיו צפויים מראש להתקדמות כלכלית ובמקרים רבים יעזבו את הארץ, ביחוד אם תתיצב גם דעת הצבור נגד מתבדלים ואנטי־סוציאליים אלה. יש להניח מראש שיערערו על עיקרון הבחירה המוצע כאן ויטענו שגם קבוצות שלמות עלולות להיות אנטי־סוציאליות, שעשרים איש יחדיו אינם ערבים לנו שמדרגתם המוסרית גבוהה יותר משל אנשים בודדים. אבל אין זה נכון. בדרך כלל יהיה מוסר הקבוצות הנוסדות מתוך המוני היהודים במזרח־אירופה כמוסר ההמונים האלה, מוסר זה אינו אנטי־סוציאלי. יש לראות את רוב יהודי מזרח־אירופה כעולים רצויים (אילולא כך היה לשוא כל עמלנו ליצור בארץ־ישראל חיים יהודיים על יסוד סוציאלי בריא, כי על־ידי העברת אנשים פחותי־ערך מבחינה מוסרית מארץ לארץ אין עושים אותם לבעלי ערך מבחינה זו, ואנשים פחותי־ערך מבחינה מוסרית הורסים על פי רוב את המוסדות הסוציאליים הטובים שהטילו עליהם מבחוץ, או משתמטים מהם). רק במקרה בלתי־מוצלח או על־ידי התחברות מכוונת של אנשים שנדחו מהקבוצות יוכלו אנשים פחותי־ערך להיות פעם הרוב בקבוצה בת 50–20 חבר ולהפריע בעד הבחירה לפי רצוננו. כאן על הציונים בארצות־המוצא ובארץ־ישראל לסייע לבחירה על־ידי הקבוצות והאגודות. יש להעריך ולהבין בכל מקום את חשיבותה של הבחירה הנכונה. ומאחר שמוסר־הקבוצה הוא תמיד, כאמור, רק בבוּאה של מוסר התושבים היהודיים שבסביבתם, יש לקוות שעם עלית המוסר הכללי ורגש־האחריות של היהודים בארץ־ישראל על־ידי חיי־כלכלה בריאים, ביחוד על־ידי שיבה לחקלאות, על־ידי התפתחות החנוך והשלטון העצמי המוניציפלי, תגדלנה גם תביעותיהן המוסריות של הקבוצות מחבריהן. חשוב עד מאד לברר לקבוצות העולים שאם לא יקפידו בשעת קבלת חברים יזיקו לעצמן ביותר, כי החברים פחותי־הערך יהיו כספחת בבשרן ויכבידו על התקדמותן הכלכלית בארץ־ישראל. קבלת החברים לקבוצות־העולים צריכה להיות מסודרת מראש, לפי הכלל, שאין אנשים מתקבלים כחברים מוחלטים אלא לאחר שהשתתפו במשך חצי שנה כמועמדים בכל ישיבותיה ודיוניה של הקבוצה, והוכרו על־ידי שאר חברי הקבוצה. מכיון שהרבה תלוי בטיבם של מיסדי הקבוצה הראשונים, יהא תפקידם של אנשי־האמונים המקומיים, המתמנים על־ידי משרד־העליה, למנוע אנשים בלתי־מתאימים מלייסד קבוצות־עולים ולסייע בייסוד קבוצות־עולים רק לאנשים שיש לקוות מהם שיפיחו רוח בריאה בקבוצה.

בארץ־ישראל יש לשאוף להתאגדות כל האגודות השתופיות מסוג אחד או מסוגים דומים לאיגודים, ולהשפיע בכלל בכיוון יצירת באוּת־כוח כללית לכל מקצוע ומקצוע. גם מהתאגדות קואופרטיבית זו אנו מקווים להרמת המוסר המקצועי וחזוק החוש הצבורי.

 

כוח קליטתה של ארץ־ישראל    🔗

פרק מתוך הספר: Der Aufbau des Landes Israel, 1919

השאלה המתעוררת לעתים קרובות היא, כמה יהודים יכולה ארץ־ישראל לקלוט. בצורה זו אין להשיב על השאלה כלל. ארץ אינה אניה או קרון־רכבת שיש בו מקום לכך וכך אנשים. כוח קליטתה של ארץ משתנה עם תנאי הייצור שבכל זמן וזמן. להלכה אפשר לתאר שתנאי הייצור בארץ־ישראל יהיו בזמן מן הזמנים טובים כל כך, עד שהארץ תוכל לקלוט את כל 15 מליוני היהודים שבעולם. אולם אפשרות זו להלכה אינה מוכיחה כלום על כוח הקליטה כיום. לגבי זה קיימת ההנחה, שארץ־ישראל יכולה לקלוט רק אותו מספר אנשים שמישקה, בהתחרות עם ארצות אחרות, יכול להעסיק מתוך ריווח. יכלתם של ענפי־ייצור בארץ אחת לעמוד בהתחרות עם אותם ענפי־הייצור בארצות אחרות, ומדת יכלתם זו, תלויות במחירי חמרי־הגלם, בגובה שכר־העבודה, בשכלולה הטכני של התוצרת, בתנאי־המכס, בהתפתחות אמצעי־התחבורה, בקרבת שווקי־הממכר וכו'. כל עוד שהתפתחותם העתידה של גורמים אלה בארץ־ישראל נעלמת מאתנו, כל זמן שאין אנו יודעים אפילו מה תהא להבא דמותה המדינית של ארץ־ישראל ושל מזרח־אירופה, שממנה באים רוב העולים, יוכל רק נביא להעיז ולהשיב תשובה מסוימת על השאלה, באיזה זמן תוכל ארץ־ישראל לקלוט את העליה היהודית הנדרשת להתהוות רוב יהודי בה.

ואם לאחר הקדמה זו אני בא כאן בכל זאת להתוות תכנית־התישבות וקובע בה את הזמן הדרוש להתהוות רוב יהודי בארץ, במספר מיליון–מיליון ורבע יהודים, ל־20 שנה, הרי ברור שאין אני בא בשום פנים לחזות את ההתפתחות מראש. אפשר שנעבור את תקופת התהוות הרוב בזמן קצר יותר, ואפשר גם שתארך יותר. אני אמנם קבעתי את המספרים שנראו בעיני קרובים־לוודאי ביותר, אולם תכלית תכניתי זו אינה לחזות מראש במספרים את הטמפּו של ההתישבות הבאה, אלא לתת סקירה מוחשית, כי סקירה כזו עם מספרים מסוימים מאפשרת תאור ברור יותר.

המספרים שקבעתי אני אינם מגיעים בגדלם למספרים שנראו כאפשריים על ידי אחרים. הללו חשבו על התישבות מהירה או התישבות המונית שתסלול את הדרך למיליונים הרבים של היהודים במזרח־אירופה המוכנים להגר, ותרכז במשך זמן קצר 5–6 מיליונים יהודים בארץ־ישראל. ביחוד ראוי לציין את מאמרו של הסטטיסטיקאי המפורסם פרופ. קרל בּלוֹד בשאלה זו². בעיניו אין ההתישבות אלא שאלה טכנית. הוא מחשב את הקרקעות הטובות הראויות לעיבוד בארץ־ישראל ושואל: “מה אפשר לעשות על שטח זה, מה מספר האנשים שהוא יכול לפרנס?” או “כיצד יש להכשיר את העמקים והשפלות הפוריים למען יפרנסו 6 מיליון מתישבים?” התשובה: “הייתי מציע להקים 500 משקים חקלאיים חדישים ביותר, של 600 הקטר למשק, בעמקים המושקים וכמספר הזה משקים בני 800 הקטר ברמת החורן”. משקים גדולים אלה יושקו ע"י מכוני־השקאה גדולים ויזובלו בזבלים חימיים שיוצאו מהאויר (אמוניאק) או מתוך ים־המלח (קלי), ולפיכך יהא יבולם לכל הקטר פי חמשה מיבולם כיום. במקום בהמות־עבודה תבאנה מכונות, מחרשות מיכניות ומכוניות. במשקים הגדולים האלה, שיכלכלו 6 מיליונים יהודים בתבואה, בבשר, בסוכר, באורז, בצמר־גפן, בחלב ובחמאה, יעבדו רק 60.000–80.000 פועלים בקביעות וכמספר הזה יתווסף בתקופת־הקציר של שמונה שבועות בשנה.

ספק גדול הוא אם פתרון זה נכון הוא מבחינה חקלאית־טכנית. אולם אפילו אם נניח שכך הוא, לא נקבל כל תשובה על השאלה באיזה קצב תיעשה התישבותנו, כי הוא מסלק לגמרי את מושג הזמן. בּלוֹד אינו אומר כלום על זמן הווסדם של המשקים הגדולים האלה, אם יווסדו מיד או בעוד 10 שנים או בעוד 50 שנה. בפתרון זה שלמעלה־מן־הזמן דומה הוא לפיסיקאי העושה את נסיונותיו במעבדה בחלל ריק מאויר. אולם הפיסיקאי מקרב את נסיונותיו למציאות מתוך שהוא מוסיף אחר כך בחשבונותיו את התנגדות האויר, ואילו בּלוֹד מעביר מיד ובאופן ישר את תוצאת חקירתו אל המציאות, ולפיכך מן ההכרח שתנגף בהתנגדות המציאות. למשל: למטרות התישבותנו עושה בּלוֹד בכל קרקע־העידית של ארץ־ישראל כבתוך שלו; ואילו במציאות אין קרקע־עידית זו ברשותנו כלל, ורק קצתה ניתנת לרכישה לאט־לאט מידי הערבים. ושוב: בּלוֹד מניח בלי כל היסוס כי 60.000–80.000 הפועלים היהודים הדרושים ל־1000 המשקים הגדולים נמצאים בעין (וגם כל האנשים הדרושים להנהלת המשקים), כי “בתוך 6 מיליון תושבים נמצאים לפחות 55.000–60.000 נערים בני שמונה־עשרה”. למעשה אין לנו כיום פועלים ומנהלים חקלאיים אמיתיים (ורק כאלה יכולים לעסוק במשקים “מודרניים ביותר”) אפילו לתריסר משקים כאלה. אולם ביחוד מתבלט ריחוקה של הצעת בּלוֹד מהמציאות בזה שאין היא מביאה כלל את תכונתה המיוחדת של ארץ־ישראל, אף לא את תכונתם המיוחדת של היהודים. ההצעה עשויה לפי מדתו של עם נורמלי פלוני ולפי מדתה של ארץ נורמלית אלמונית, ו“להלכה” תהא נכונה גם (אולי רק אז) לגבי התישבותם של מהגרים גרמנים ואיטלקים בארגנטיניה או ברזיליה. והנה דווקא ארץ־ישראל והעם היהודי אינם “טיפוסים נורמליים” אלא רחוקים מהם מרחק רב ביותר. ארץ־ישראל היא ארץ מוזנחת מבחינה כלכלית על ידי השלטון התורכי. אין היא ארץ־תרבות אירופית: חסרה היא לכך את אמצעי־העזר הטכניים של ארץ כזו; אף אין היא ארץ קולוניאלית: חסרה היא לכך את הקרקע הפנויה. יש להגדירה כארץ־תרבות שהוזנחה, והיא איפוא מיוחדת במינה. עם ישראל אף הוא מיוחד במינו בגלל חלוקתו המקצועית המיוחדת, שהחקלאות חסרה בה כמעט לגמרי, ובגלל פזורו בין העמים. ואף ההתישבות היהודית בארץ־ישראל היא “דבר מיוחד במינו”, לפי שאין היא יכולה להשתמש ב“הון העובד” הנמצא כבר בארץ־ישראל ולנצלו אלא עליה לבצע את כל ההתישבות מכף רגלה ועד ראשה על ידי עולים יהודים. התישבות כזו אינה ניתנת להתגשם על ידי תכניות־התישבות טכניות גרידא; הגורמים הנפשיים ממלאים כאן תפקיד מכריע. לפיכך צריכה תכנית־ההתישבות לנבוע מצרכיהם המיוחדים ומשאיפותיהם המיוחדות של העולים היהודים. כל תכנית שמעלימה עין מהנסיונות שנעשו עד כה וקובעת סכימה טכנית טובה להלכה ורוצה להכניס את היהודים למטת־סדום זו, מן־ההכרח שתכשל. אדרבה, יש להתחיל מהיהודים ולסגל את תכנית־ההתישבות אליהם. זוהי הדרך שאנו מציעים. דרך זו קשה יותר, אולם לפי דעתנו היא היחידה שאפשר ללכת בה. חשבוננו מתחיל בזה, שהחקלאות צריכה לשמש יסוד להתישבותנו הבאה, וכפי שהראתה התישבותנו עד כה יהא מספר התושבים שאינם עסוקים בחקלאות שוה למספר התושבים החקלאיים, ויכלול בעלי־מלאכה, סוחרים, אנשים העוסקים בתעשיה לסיפוק צרכי הארץ והתחבורה, וגם מורים, פקידים, רנטירים וכו'. אלה יגורו במושבות החקלאיות עצמן או בערים. בלתי תלויה בחקלאות היא התעשיה לשם אכספורט, שעל־ידה יכול מספר היהודים לגדול עוד יותר. כמו כן אנו מתחילים את חשבון העליה העתידה מההנחה, המבוססת על נסיון התישבותנו עד כה, שהעליה גדלה והולכת לאחר שנכנסה ההתישבות למסלולה הנכון והוכתרה בהצלחה.

השאלה הראשונה היא, איזה מספר עלינו לקבוע לראשית ההתישבות החקלאית. כאן אנו יכולים להביא בחשבון, שבגלל צורתה המדינית החדשה של ארץ־ישראל, בגלל הפצת הרעיון הציוני הגדלה והולכת ובגלל תנועת־ההגירה הגדולה בין יהודי מזרח־אירופה–יש עתה מספר גדול יותר של אנשים הרוצים לעלות לארץ־ישראל מאשר היה בכל זמן אחר. גם האמצעים שיימצאו ברשות חברות ההתישבות היהודיות לשם מפעל־ההתישבות יעלו על כל הסכומים שהיו מצויים לפנים. אולם מאידך־גיסא יש לזכור שהתישבות חקלאית גדולה מצריכה הכשרה יסודית של הקרקע, ולגבי חלק מהעולים הכשרה מקצועית. שני הדברים דורשים זמן, וביחוד מאחר שהמושבות החקלאיות הנמצאות בארץ־ישראל קטנות הן כיום משתוכלנה לספק את כל צרכי ההכשרה של עליה גדולה או לתת לנו מספר מספיק של חקלאים מומחים הראויים לעשות את כל עבודות הארגון, ההנהלה וההכנה. גם ארצות חוץ־לארץ לא תוכלנה למלא את החסרון הזה, מחמת מספרם המועט של יהודים בחקלאות. לפיכך אין לקבוע מספר גדול ביותר למתישבים החקלאיים החדשים במשך 10 השנים הראשונות. דומני שאנו הולכים בנתיב האמצעי שבין אופטימיות ופסימיות כשאנו מניחים שאפשר יהיה ליישב בעשר השנים הראשונות 20.000 חקלאים, ואם נחשב 5 נפשות למשפחה יצא לנו 10.000 נפש לשנה. מספר זה אינו קטן, ביחוד אם נזכור שמספר שנתי זה גדול ממספר כל התושבים החקלאיים במושבות ארץ־ישראל, שעל יצירתן עבדנו למעלה משלשים שנה. במשך עשר השנים הראשונות תתיישבנה איפוא בארץ־ישראל 20.000 משפחות־חקלאים המונות 100.000 נפש³. נחשב, בהתאם לנסיוננו בהתישבות עד כה, שכמספר התושבים החקלאיים יהא מספר התושבים הבלתי־חקלאיים שיתפרנסו מהמסחר, המלאכה, התעשיה המקומית או ישמשו כפקידים, מורים, רופאים וכו'. יצא לנו איפוא מספר של 200.000. אליהם נוספים אנשים העסוקים בתעשיות־האכספורט, העובדים בעבודות צבוריות, גם הרנטירים המקבלים פּנסיה, שמספרם לא יהא מעט, כי יהודים רבים שבעו את אירופה לאחר 5 שנות המלחמה. כל זה יגדיל את מספרם הכללי של העולים החדשים בסוף עשר שנים ל־300.000, ויחד עם הישוב הקיים עתה בארץ יגיע מספר היהודים ל־400.000. לאחר שתעבורנה עשר השנים הראשונות שהן השנים הקשות ביותר ודורשות כוח־ארגון רב והקרבה עצמית מאת היהודים, תהא ההתקדמות לאחר־כך קלה ומהירה יותר. אנו סבורים שבעשר השנים שלאחריהן יוכפל ובעשר השנים שלאחרי אלו ישולש המספר של עשר השנים הראשונות. העשור השני יביא בסך הכל 600.000 עולים ובסופו יגיע מספר היהודים בארץ־ישראל, יחד עם הרבוי הטבעי, למיליון ומעלה וישתווה למספר האוכלסין שאינם יהודים.

 

תשובה למבקרים    🔗

מכתב בדבר הדין והחשבון של ועדת הריאורגניזציה (1921)

אל ההנהלה הציונית, לונדון

קבלתי את מכתביכם מיום 21 ומיום 29 במרס ומיום 5 באפריל בנוגע לדין והחשבון של ועדת הריאורגניזציה. לצערי אין זמני המצומצם מרשה לי לכתוב עליו תשובה מפורטת. אבל אשתדל למלא את רצונכם ולשלוח לכם הערות קצרות לדין והחשבון.

קל מאד לבקר; קשה מאד לבוא ולתקן. אני עצמי רחוק מלומר הן אחרי כל מה שנעשה על־ידי ועד־הצירים מראשית פעולתו בארץ־ישראל. ידוע לכם שמיד לאחר בואי לארץ בשנת 1920 העירותי על חסרונות העבודה כאן ובקשתי וחזרתי ובקשתי פעמים רבות לשחררני מפעולתי בועד־הצירים. ורק מתוך התנגדות פנימית הסכמתי לבקשת ההנהלה וועדת־הריאורגניזציה להשאר לפי שעה בועד־הצירים. לפיכך סבורני שרשאי אני לומר שאני מתייחס לפעולת ועד הצירים באובייקטיביות גמורה.

הדין והחשבון של ועדת־הריאורגניזציה עוסק בחלקו הראשון בעיקר בהתישבות החקלאית, וכאן לקוי הוא מאד בזה שהוא מערבב את פעולת המשרד הארצישראלי עד פרוץ המלחמה העולמית, את פעולת המשרד הארצישראלי בימי המלחמה העולמית ואת פעולת ועד הצירים מימי הכיבוש האנגלי, ודן אותם ביחד. על־ידי כך יוצא תאור מעוקל. כי בשלש תקופות אלה שונים היו לא רק האנשים שעמדו בראש הפעולה, אלא גם מטרות הפעולה שונות היו בתכלית.

1. אני מקבל עלי אחריות גמורה לכל הנעשה בארץ בשדה ההתישבות מיום ייסוד המשרד הארצישראלי (1908) ועד סוף שנת 1914. נצייר לנו את המצב הכספי בימים ההם. הכנסותיה של ההסתדרות הציונית בימים ההם היו מועטות מאד, ביחוד מכספי השקלים, והיא לא יכלה להוציא כלום על מפעל־ההתישבות בארץ־ישראל. רק ברוב יגיעה והתאמצות יכלה להמציא את ההוצאות המינימליות של המשרד הארצישראלי עצמו, שעלו בשנת 1908–09, ביחד עם כל המשכורות, לסך 1.000 לי“ש ובשנים שלאחריה לסך 2.000 לי”ש. – הקרן הקימת לישראל, שהכנסתה הנקיה בשנים ההן הגיעה בממוצע לסך 20.000–10.000 לי“ש, לא יכלה להעלות על דעתה לעסוק בסכומים אלה בכל התישבות שהיא (כי גם לפני המלחמה דרוש היה סכום לא קטן בהרבה מ־1.000 לי"ש להתישבותו של מתישב אחד). מלבד הקרן הקימת לישראל היתה קיימת עוד חברת הכשרת הישוב, שבהון־מניותיה של 10.000 לי”ש עשתה גדולות בשדה קנית הקרקעות, אבל לא יכלה כמובן לעסוק בהתישבות, במשמעותה הרגילה של המלה הזאת. סיסמתה של כל התקופה הזאת, משנת 1908 ועד שנת 1914, היתה לא “התישבות” אלא “הכנה להתישבות”, היינו הכנת חומר־מתישבים מתאים והכנת שיטות חקלאיות מתאימות. לשם כך יסד אז המשרד הארץ־ישראלי 4 משקים, והם בן־שמן וחולדה, ששימשו להקמת משק־חלב חדיש ולמטעים (תרומות עצי־זית), ושני המשקים דגניה וכנרת, שבהן נעשו הנסיונות הראשונים להתישבות קבוצות־פועלים. עלי להעיר, שלא המשרד הארצישראלי בחר את הקרקע למשקים אלה, אלא שבשעת ייסודו מצא את הקרקעות האלה ברשות הקרן הקימת לישראל, שלא ידעה מה תעשה בקרקעות אלה. אילו ניתנה האפשרות למשרד הארצישראלי לבחור בעצמו את הקרקע למשקים הראשונים, קרוב לודאי שהיה בוחר בקרקעות אחרות. אבל מחמת העדר האמצעים ומפני ההכרח לעבד את הקרקעות השוממות של הקרן הקימת לישראל, ששממונם היה לחרפה, מן הנמנע היה לקנות קרקעות חדשות ולהפקיר את הקרקעות הישנות. – מלבד 4 משקים אלה נוסד בתקופת 1914–1908 רק המשק מרחביה שייסודו נעשה, כידוע לכם ואין לי צורך להרבות כאן בפרטים, מתוך הקשר שבין ההסתדרות הציונית ורעיונות ההתישבות של פרנץ אופנהיימר, קשר שנמשך עוד מימי הרצל. הקמת המשקים האלה לא נעשתה מתוך בזבוז כלל וכלל. בבן־שמן קבלנו את הבתים הישנים של בלקינד. בחולדה בנינו בית אחד לפועלים שלא עלה אפילו ב־1.000 לי"ש, ורק אחר־כך נוספו לו 2 בתים אחרים, וכן בכנרת ובדגניה לא בנינו אלא את הבנינים ההכרחיים ביותר, משכן לפועלים ומרבץ לבהמה ולכלי־עבודה. ואם במרחביה נבנו הבנינים קצת ברחבות יותר, הרי אין זה אלא משום שכאן התחשבו עם רצונו של אופנהיימר, שמרחביה תשמש מופת למשקים רבים דומים ולפיכך יסודר בה הכל מלכתחילה על צד היותר טוב. כל ההוצאות לחמשה משקים אלה, ובכללן בנינים, עלו בשנות 1914–1908:

בסכום זה נכללו גם ההוצאות למטעי הזיתים מתרומות־העצים בבן־שמן ובחולדה, הוצאות שאין להטילן על המשקים הללו. ובכן נשארו בסך הכל 60.000 לי“ש בערך שהוצאו על חמשת המשקים. אם נזכור שבמשקים הללו למדו במשך הזמן הזה מאות פועלים את העבודה החקלאית ושהמשקים הללו הוכיחו בפעם הראשונה שאפשר לקיים משקים חקלאיים בעבודה עברית בלבד, ואם נזכור עוד שמשקים אלה שימשו מטרה ומקור־תקוה למאות ולאלפי פועלים שעלו לארץ, הרי נוכרח להודות – ואפילו אם נעלים עין מערכם התעמולתי של המשקים הללו לתרומות הקרן הקימת לישראל – שהכסף הזה הוּצא כראוי. על כל פנים לא הביאו המבקרים עד היום שום הוכחה, שאפשר היה בסכום כזה לעשות יותר בשביל התישבות ארץ־ישראל. אילו הוציאו את הכסף הזה להתישבות בני המושבות דוגמת מושבות־יק”א, וכנראה זוהי דעת הועדה לריאורגניזציה לפי הדין וחשבון שלה, אפשר היה ליישב בסך הכל ששים אכרים, מה עלובים היו פני ההסתדרות הציונית בתוצאה כזאת! ומה מעט היה הבטחון כי ששים מתישבים אלה יוכלו להתקיים בלי הקצבות נוספות. הרי רוב מושבות יק“א לא פסק עד היום לדרוש הקצבות ומילווֹת מאת הנהלת יק”א!

מלבד 5 משקים אלה פעלה עוד ההסתדרות הציונית או הקרן הקימת לישראל בשדה ההתישבות החקלאית בשנות 1914–1908 על־ידי בנין בתים לעשרות אחדות של פועלים חקלאיים ולתימנים, שעלו לארץ בעקבות תעמולת המשרד הארצישראלי. הסכומים שהוצאו לשם כך (2.000–1.000 פרנק לבית) מינימליים הם, והתוצאות משביעות רצון לחלוטין. – אני מסכּם איפוא: אין האשמה בלתי־מבוססת יותר מאשר לומר שבתקופת 1914–1908 הוציאה ההסתדרות הציונית כסף יותר מדי או לא הוציאה את הכסף הזה כראוי. בכל תוקף עומד אני על דעתי שהכסף הוצא בדרך הרצויה ביותר לשם המטרה היחידה שהיתה בגדר האפשר בימים ההם, לשם הכנת ההתישבות, ואין להטיח דברים נגד ההסתדרות הציונית שהוציאה יותר מדי. אדרבה יש לטעון, שלא עשתה דיה בשדה זה.

2. בתקופה השניה, תקופת המלחמה העולמית, אי אפשר היה לדבר עוד על פעולה חפשית בארץ־ישראל. כל המאמצים היו מכוונים לקיים את היש מיום ליום ולחלץ ממצוקת היום. מכאן נוצרה אז בארץ־ישראל השאיפה לתת לאלה שהתרוששו על־ידי המלחמה עבודה במקום סיוע. וטבעי היה אז לחשוב ראשית כל על עבודה חקלאית, לפי שהיתה קרקע לעבודה כזאת ולפי שעל־ידי עבודה זו קיוו להשיג את הדבר ההכרחי ביותר בימים ההם – צרכי־אוכל. אז צמחו הקבוצות שעסקו בגידול תבואה וירקות על קרקע יהודית. ברור היה מראש שעבודות אלו מוצדקות רק כעבודות בשעת־הדחק ושלא תהיינה מוצדקות עוד עם שוּב ימי השלום. רובן גם נעלמו לאחר גמר המלחמה. אמנם לא קל היה לפזר בכל מקום את הקבוצות האלה, כי קשה היה לפועלים להפרד מהעבודה שנתחבבה עליהם והם התאמצו בכל כוחם להשאר בעבודתם זו. שאיפתם זו משמחת מאד והפתרון המעולה ביותר היה ליישב את הפועלים האלה. מן הנמנע היה לעשות זאת מיד, אבל קיוו שבמשך זמן קצר יימצאו האמצעים ואז יוכלו הפועלים להשאר בעבודה חקלאית. אפשר שמטעם זה, כדי שלא להרחיק את הפועלים מהחקלאות, קיימו קבוצות חקלאיות אחדות אף־על־פי שלא היה הדבר מוצדק מבחינה כלכלית. כאן עלי להדגיש שאני עצמי, שהייתי לפני המלחמה הלוחם העיקרי בעד הקבוצות החקלאיות, הראיתי מיד לאחר שובי בשנת 1920, שרוב הקבוצות שנוסדו בימי המלחמה אינן מבוססות מבחינה כלכלית ויש לבטלן. וכאמור נעלמו באמת רוב הקבוצות הללו.

3. ואשר לפעולת־ההתישבות של ועד־הצירים, עלי לומר שבראשיתו, היינו עד התמזגותו עם המשרד הארצישראלי בסוף שנת 1919, לא היו לו תכניות־התישבות כלל. אפיו של הועד היה אופי מדיני בולט והענינים המדיניים תפסו מקום בראש. מלבד זה לא התיחסו, כידוע, השלטונות הצבאיים ברצון טוב להתישבות היהודית, ומפני כך וגם מפני האיסור לרכוש קרקעות מן הנמנע היה לעסוק בשום פעולת התישבות נבונה.

בהזדמנות זו הייתי רוצה מיד להזכיר שלא נכון הוא לראות את ועד־הצירים כיחידה אחת. בגלל חילופי־גברא נמשכים בתוך ועד־הצירים לא היתה שום רציפות בעבודתו, ואי־צדק מוחלט הוא לעשות את חברי ועד־הצירים כיום, שנכנסו לועד, כמוני למשל, רק לאחר זמן ונשארו בו רק מתוך התנגדות פנימית נמרצת, אחראים למה שנעשה בועד לפני הכנסם. אין להתפלא על העדר־יציבות זה בועד־הצירים, אין הוא אלא בבואה לעובדה שבהסתדרות הציונית בכלל אין, זה שנים אחדות, תפיסה אחת כלפי תפקידנו בא“י. על־פי מקרה נשלחו לועד־הצירים עתים בעלי השקפה אחת ועתים בעלי השקפה אחרת, ובהעדר־אחדותיות ומקריות זו יש רק להתפלא שהעבודה בא”י לא סבלה הרבה יותר ממה שסבלה באמת ושבדרך כלל נשתמר מה שנרכש.

לאחר סקירה היסטורית קצרה זו על פעולת ההתישבות בא“י, הייתי רוצה לעבור מיד להצעת ועדת הריאורגניזציה, שבה היא מציעה להנהיג שיטה חדשה במקום השיטה הקיימת. היא רוצה לוותר להבא על הרעיון של ציוד מלא למתישבים ולהנהיג במקומו שיטה שעל־פיה יתחילו המתישבים במדות צנועות ורק מעט מעט יבנו את משקיהם מתוך חסכונותיהם הם. לזה רצוני להעיר ראשית כל, כפי שכבר אמרתי למעלה, שמעולם לא נהג עוד בפעולה הציונית רעיון הציוד המלא שהועדה מרבה בגנותו כל כך. זו היתה דוקא שיטת ההתישבות של יק”א שנתנה לכל אכר מלבד קרקע ובנינים גם אשראי לרכישת בהמות וכלי־עבודה. שיטת הציוד המלא היתה קיימת בהסתדרות הציונית רק להלכה, היינו בתכניות שתיכנה מחלקת ההתישבות של ועד־הצירים לעתיד לבוא. אין אני כלל מחסידי הציוד המלא, אבל עוד יותר רחוק אני מלהאמין שהשיטה המוצעת בנגוד לו על־ידי ועדת־הריאורגניזציה ניתנת להגשמה.

ודאי נכון הוא שבשביל התישבותנו חשוב היה עד מאד אילו יכול היה כל מתישב להשתתף באמצעיו הוא לפחות במקצת ההוצאות הנדרשות למשקו. על־ידי כך היה, ראשית, המתישב קשור יותר למשקו וטובת קיום הונו היתה מטילה עליו כל מיני מאמצים וחסכונות, ושנית היתה מתמעטת במדה רבה סכנת ההפסד להון המושקע על־ידי המוסדות הציוניים, כי כל הפסד היה פוגע במתישב עצמו תחילה. אבל לצערנו עומדים אנו בפני עובדה שאין מתישבים מתאימים בעלי אמצעים משלהם.

עוד לפני המלחמה נחלקו היהודים שרצו להתישב לשני סוגים: הסוג הראשון אנשים בעלי אמצעים אבל בלא נסיון חקלאי ובלא נסיון וכוח לעבודה קשה, והסוג השני – אנשים שרכשו לעצמם נסיון וכוח בעבודה חקלאית כפועלים בארץ־ישראל, אבל בלא אמצעים. התברר אז שהאנשים בעלי־האמצעים אבל בלא נסיון חקלאי ובלא רצון וכוח לעבודה גופנית מתאימים להתישבות חקלאית במדה פחותה מן המתישבים בלא אמצעים אבל הם בעלי נסיון חקלאי. אנשים צעירים בעלי־אמצעים וגם בעלי־נסיון חקלאי וכוח לעבודה גופנית, נמצאים כיום, לאחר שהרסה המלחמה את יהודי מזרח־אירופה מבחינה כספית, עוד פחות מאשר לפני המלחמה. על כל פנים עובדה היא ואין להרהר אחריה, שמאות הפועלים החקלאיים בארץ־ישראל, שמתוך נסיונם וישיבתם בארץ במשך שנים הם המתישבים־שבעין הטובים ביותר, אין להם אמצעים ראויים־להזכר משלהם. מן הנמנע הוא גם בתנאי שכר־העבודה הנוהגים בארץ שיוכלו לחסוך לעצמם כסף בזמן הקרוב. דומני שאין צורך להאריך בשאלת שכר העבודה בארץ. ידוע למדי איזה מתחרה מסוכן לפועל היהודי הוא הפלח המסתפק במועט ויש לו נסיון־דורות בחקלאות, ועד כמה קשה לו לפועל היהודי בהתחרותו עם הערבי לקבל בשכר עבודתו אפילו את המינימום הדרוש לקיומו. מן האפשר הוא שלאחר שתעלה פעם החקלאות בארץ־ישראל ממדרגתה הפרימיטיבית כיום ותעבור לשיטות עבודה משובחות שלהן לא יתאים הפלח כל כך, תהא אז זכות־בכורה לפועל היהודי ויוכל לחסוך לו משהו. אבל לפי שעה אין דרך אחרת אלא לוותר על ההתישבות בכלל או ליישב את הפועלים הנמצאים כאן, אף־על־פי שאין להם אמצעים משלהם והם צריכים לקבל מהמוסדות הציוניים את כל הדרוש להתישבותם עד הפרוטה האחרונה. יודע אני היטב שעובדה זו אינה נעימה להתישבות היהודית בארץ־ישראל ואף מקשה את ההתישבות. אבל לא נתגבר על הקושי אם נעלים עין מעובדה זו ונצייר לנו בדמיוננו מועמדים להתישבות שיש להם מלבד נסיון בחקלאות הארצישראלית ורצון לעבודה עצמית גם אמצעים משלהם.

דבר זה ברור הוא: בראשית התישבותם יצטרכו המתישבים לקבל מאת המוסדות הציוניים את כל הדרוש להתישבותם. השאלה היא רק מה כלול במושג “כל הדרוש להתישבות”. דומני שאין להטיל ספק, שיש להכשיר תחילה את הקרקע הנמסרת למתישבים ושיש לתת להם כלי־עבודה ובהמות לעיבוד הקרקע. למעלה מצורך זה לא ניתן עד כה לשום משק ציוני. נשארת איפוא רק שאלת הבנינים לאדם, לבהמה ולכלי־עבודה. יכול אני לדמות לעצמי שאפשר לוותר בזמן הראשון על בנינים מוצקים למתישבים ולהשכינם באהלים. למעשה קיימת בין פועלי הארץ מגמה חזקה לוותר על בנין בתים לשם הוזלת הוצאות ההתישבות. אינני מתנגד שינסו את הדבר הזה, אבל איני יכול לדכא בקרבי את הספק, אם השכנת הפועלים באהלים, וביחוד פועלים בעלי־משפחה, לא תסכן את בריאותם ותהרוס על־ידי כך את הצלחת ההתישבות כולה. אבל אפילו אם נניח שאפשר בדרך זו לחסוך את הסכום למשכן האדם ולקוות שהפועלים בהתלהבותם יתגברו על הצרות הכרוכות במשכן הרע, על־כל־פנים אין לנהוג כך לגבי הבהמה וכלי־העבודה. כאן מן ההכרח לבנות מראש בנינים טובים, אם לא נרצה לשלם בעד העדר הבנינים במות הבהמה והרס כלי־העבודה.

אני מסכם: אם הועדה נלחמת מתוך הדגשה יתרה בשיטת הציוד המלא, הרי אין זו אלא מלחמה בכנפי טחנות־רוח, כי שיטת הציוד המלא לא הונהגה עד כה בשום מקום על ידי ההסתדרות הציונית. ואשר להצעה־שכנגד, לתת לפועלים רק את המינימום הדרוש להם בראשית התישבותם ולהניח להם שישיגו את השאר בחסכונותיהם, הרי הצעה זו נכונה היא אם נכלול במושג מינימום כל מה שנחוץ לו למתישב כדי לעסוק במשקו מלכתחילה מתוך סיכוי להצלחה. אבל אז אין זו הצעה חדשה, כי גם בתכניותיה המרחיקות־לכת של מחלקת ההתישבות, שבהן נערכו ההוצאות להתישבות משפחה בסך 1.200 לי"ש, התחשבו תמיד רק עם המינימום הזה. לחסכון בהוצאות ההתישבות אפשר להגיע, כאמור, רק אם נשכין את המתישבים באהלים במקום בתים מוצקים, ואפשרות זו ראויה לנסיון. אולם היא רחוקה מאד מלשמש תרופה לכל שאלות ההתישבות החקלאית.

בקשר זה הייתי רוצה להזכיר עוד ענין אחד: ועדת הריאורגניזציה מסבירה בדין והחשבון שלה כי קרוב לודאי שההתישבות היתה טובה יותר אילו יישב המשרד הא“י משפחות בודדות כדוגמת מושבות יק”א בגליל. אמנם אני עצמי אינני סבור שמושבות יק“א בגליל, שאיני רוצה להפחית בערכן בשום פנים, עלולות לשמש דוגמא להתישבותנו, לפי שבהן (מלבד המושבה כנרת שבה שורר עיקרון העבודה העצמית לרגלי קרבת קבוצותינו) שורר עיקרון העבודה הערבית, ולפי שבפלחה שלהן עוד לא נתבססו מבחינה כלכלית, ואף־על- פי־כן היה המשרד הא”י בראשית פעולתו הולך אולי בדרך יק"א, אילו היו לו האמצעים לכך. אבל האמצעים האלה לא היו בעין. הקרן הקימת היתה אז המוסד הציוני היחיד שהיו לו בכלל אמצעים להתישבות. אבל הכנסותיו היו אז מועטות מאד ושימושן היה מוגבל על־ידי סעיף התקנות על הרזרבה ועל־ידי השאיפה להוציא את כספי הקרן לקנית קרקעות בלבד, ולא להוצאות התישבות. מטעם זה הוכרחה, למשל, חברת הכשרת הישוב, למרות הונה המצומצם, לקבל על חשבונה את הנהלת משקי כנרת ודגניה, כי הקרן הקימת לישראל לא נתנה את האמצעים לכך. נקל עד מאד לומר לאחר המעשה, עתה לאחר שרואים את הכנסותיה ההגונות של ההסתדרות הציונית, שאפשר היה לעשות דבר פלוני או אלמוני בדרך אחרת ממה שעשו. אבל יש לזכור שבדרך האחרת ההיא מן הנמנע היה ללכת, דוקא מחמת חוסר אמצעים. בפני המשרד הארצישראלי היתה אז רק ברירה אחת: לא לעשות כלום, או ללכת בדרך הזולה של המשקים הקיבוציים שלא דרשו לפחות בנינים מיוחדים לכל משפחה. כאן ראוי להזכיר שהקבוצה בדגניה דרה במשך שנים בתוך חושות ערביות עלובות קודם שבנו את ביתם הנוכחי, וכן בכנרת, בחולדה ובבן־שמן צמצמו את ההון המושקע בבנינים עד למדה מינימלית.

ההצדקה הטובה ביותר לפעולות המשרד הארצישראלי היא העובדה, כפי שתוכיח הערכת מומחים, שעד היום נשתמר במלואו כל שווי הכסף שהושקע על־ידי הקרן הקימת לישראל ושאר המוסדות הציוניים במשקים החקלאיים (מבלי להעלות בחשבון את התיקרות הקרקע) ושקרקע המשקים המעובדת על־ידי קבוצות פועלים ניתנת בכל עת להשתנות למושבות למתישבים בודדים בלי הוצאות גדולות. ההצעות לשינוי זה הוצעו, כידוע, עוד בפני הועידה השנתית שעברה על־ידי מחלקת ההתישבות של ועד־הצירים. אין ספק שהמושבות שתוקמנה על הקרקע המוכשרת של המשקים האלה תפרחנה יותר מכל המושבות הקודמות שהוקמו על קרקע בלתי־מוכשרת.

עד כאן ההתישבות החקלאית. ואשר לשאר הצעותיה של ועדת הריאורגניזציה בשדה הכלכלה, הרי איני מוצא בדין והחשבון שום זכר לעובדה שרוב ההצעות האלו לא נולדו בלב חברי ועדת הריאורגניזציה, אלא הן־הן ההצעות שהצעתי אני בפני ועדת הריאורגניזציה. לא נכון בעיני שועדת הריאורגניזציה מטיחה בדין והחשבון שלה דברים כלפי ועד־הצירים ומציגה את פעולת הועד הזה כחסרת כל ערך, מבלי להזכיר שרוב ההצעות החיוביות שהיא עצמה מציעה ממני באו, היינו מתוך ועד־הצירים. מהן אני מזכיר:

א. הפרדת כל העבודה הכלכלית הפרודוקטיבית מועד־הצירים ומסירתה לרשות חברות עומדות ברשות עצמן. (הדגשתי את הצורך בדינים וחשבונות רבים ללונדון ובררתיו כאן בפני ועדת הריאורגניזציה);

ב. הקמת מרכז־קניה גדול (עמוד 22 של הדין והחשבון), הצעה ששלחתיה בשנה שעברה למר י. סימון ונמקתיה לפרטיה;

ג. הקמת סוכנות מרכזית לקנית קרקעות (עמוד 22), הצעה שהצעתיה בכתב עוד אשתקד ונמקתיה עתה לפרטיה בעל־פה בפני ועדת הריאורגניזציה, ואף הצעתי להפוך את חברת הכשרת הישוב למוסד כזה, עם כל הפרטים הנזכרים בדין והחשבון של ועדת הריאורגניזציה;

ד. בנק־הפועלים (עמוד 30) מקורו, כידוע לכם, לגמרי בהצעה שהצעתי בועידה השנתית האחרונה ובכמה מאמרים, ושבעיקרה כבר נתגשמה בינתים;

ה. הקרן לציוד הפועלים (עמוד 31) היא לפי שמה ומהותה בדיוק ההצעה שהצעתי כאן בפני ועדת הריאורגניזציה;

ו. את ההכרח לייסד בנק אפותיקאי (עמוד 35) ביררתי אני עוד אשתקד מיד לאחר שובי לארץ־ישראל בתזכיר מפורט להנהלה בלונדון ובאמריקה.

ז. את ההכרח לייסד קופות־מלווה הדדיות לבעלי־מלאכה ולבעלי־תעשיה זעירים ביררתי לאחר פרסום חוק החברות החדש בהרצאה בפני הועד הלאומי ובכמה מאמרים שנתפרסמו בעתונות ארץ־ישראל.

איני צריך להעיר, שלא הזכרתי את כל זה כדי להתפאר, אלא רק כדי להראות, שכל הטון השורר בדין והחשבון של ועדת הריאורגניזציה הוא מסולף. מהדין והחשבון יוצא בערך כך: “מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה בעבודה הארצישראלית, וזאת זכותנו”. לעומת זה יש לקבוע שאין ועדת הריאורגניזציה מביאה בדין והחשבון שלה אף רעיון־יצירה אחד משלה. תקיפה הועדה בהדגשת הליקויים והמעצורים שבעבודתנו; עקרה היא כשהיא באה להציע הצעות לתקון עבודתנו כיום. משבח אני את ועדת הריאורגניזציה שראתה את עצמה מחויבת לחסוך, מתוך רושם המצב הכספי הקשה, ומנקודת־ראות זו נטתה לבקר כל הוצאה. מבין אני את זאת לגמרי ולפיכך גם סייעתי כאן ככל אשר לאל ידי לועדת הריאורגניזציה בשאיפתה זו. אבל הדין והחשבון מסלק את נקודת־הראות הזו מעיקרה. אין בו כל הבנה מתוך חבה לעבודה שנעשתה בתנאים הקשים ביותר, והוא משתעשע בבקרתו. גאוה זו היתה מוצדקת רק אילו הראתה ועדת הריאורגניזציה באמת דרך־עבודה חיובית חדשה משלה. אבל, כאמור, לא כן הוא הדבר כלל.

בכבוד רב א. רופין

 

הוצאות ההתישבות החקלאית    🔗

אל ההנהלה הציונית, לונדון

מתוך הפרוטוקול של ישיבת ההנהלה הלונדונית ביום 29 בינואר, שנשלח אלי, אני רואה שהד"ר וייצמן אמר בישיבה זו:

"העיקר הוא שדרכי ההתישבות יתוקנו מעיקרם. הוצאות התישבות פועלים על הקרקע גבוהות מאד. חקרתי ומצאתי שההוצאות שמוציאות הממשלה האנגלית והממשלה האוסטרלית אינן פחותות, והן עולות אפילו על הוצאותינו. אולם על ההסתדרות הציונית היה להגיע לידי תוצאות בזול יותר והיא היתה נתונה לבקורת יותר משתי הממשלות האלה. עלינו להוכיח שאנו יכולים להגיע לידי תוצאות מצוינות בשטחים קטנים על־ידי שיטות אינטנסיביות מדעיות.

התאוננו על אבדן קרקעות הממשלה בבית־שאן. דעתי היא שאילו הראו היהודים תוצאות טובות יותר בשטחים קטנים יותר, היינו יכולים לחזור ולקבל את הקרקע, כי לא היו יכולים לתת פרס בעד עצלות וחוסר־כשרון. העדר התוצאות במחלקת ההתישבות בארץ־ישראל תלוי במדה מרובה בעובדה שד“ר רופין מוקף קבוצת אנשים המעכבים בעד ההתפתחות הראויה. יש לשנות את הדרכים מעיקרן. עלינו לסדר את ביתנו טרם נגש למוסדות אחרים”.

לפי אותו הפרוטוקול התבטא מר ניידיץ' בדברים אלה:

“אני מסכים שדרכי ההתישבות בארץ־ישראל אינן מתאימות לימינו. מן הנמנע לאסוף סך של 1.000 לא”י לכל מתישב. אני סבור שעל הממשלה הארצישראלית לתת אשראי לשם התישבות ושהסתדרויות יהודיות בעלות־השפעה תוכלנה לסייע להשגת מטרה זו".

רואה אני לחובתי שלא להניח דברים אלה בלא תשובה, כי לדעתי מיוסדים הם על אונאה עצמית, והם עלולים: ראשית, להרוס לגמרי בלב המנהלים האחראים להתישבות בארץ־ישראל ובלב הפועלים את שארית התקוות להצלחת עבודות ההתישבות שהתחילו בהן עתה; שנית, להנהיג במקום עבודות ההתישבות האלה המבוססות על כל פנים על נסיון ממושך, דרכי התישבות אחרות שנאמר בהן שהן זולות ומועילות יותר, אבל לא הובאו בפרוטוקול הנזכר למעלה שום הוכחות על פרטיהן, אפשרות ביצוען ושמושן בארץ־ישראל.

בדומה לאופן זה המעמיד לעומת המעצורים והתוצאות הבלתי־מספיקות בדרכי ההתישבות שהלכנו בהן עד כה, דרך אחרת המסלקת כביכול את כל המעצורים הללו כבמטה־קסמים, נשמעת הרבה בזמן האחרון הדעה, שעלינו להזניח את ההתישבות החקלאית לגמרי ולהפנות את פנינו לתעשיה. אף דעה זו אינה משתדלת להוכיח בשום פנים, כי נקל יותר להקים תעשיה בארץ־ישראל מאשר ליצור משקים חקלאיים נושאים את עצמם (חורבות בית־החרושת לזכוכית בטנטורה, בתי־החרושת לסבון “עתיד” בחיפה ובבן־שמן, מטוית־המשי בראש־פנה, בית־החרושת לשמן במוצא ומפעלי־חרושת חרבים אחרים מדברים בלשון ברורה למדי עד כמה גם דרך החרושת בארץ־ישראל זרועה קוצים); הדעה מתבארת מבחינה פסיכולוגית במעצורים שבהתישבות החקלאית הבולטים לעינינו יום־יום, ואילו החרושת אינה לפי שעה אלא מלה מופשטת, ומי שיש לו דמיון מעלים את המכשולים ומצייר לו תמונות־עתיד מרהיבות. – ועתה הייתי רוצה להשיב בפרוטרוט על מה שהובא בפרוטוקול.

1. ד“ר וייצמן אומר שהוא עצמו חקר ומצא שממשלות אנגליה ואוסטרליה מוציאות על כל מתישב לא פחות אלא יותר ממה שאנו מוציאים בארץ־ישראל. לאחר קביעת עובדה זו צפיתי למסקנה אחרת מאשר זו “שההתישבות הציונית צריכה בכל זאת לעלות בזול יותר”. גם ההסתדרות הציונית אין בידה לחולל נפלאות. אבל בנוגע לשאלה מה צריכות להיות ההוצאות של מתישב חקלאי הייתי רוצה להביא ראיה מארץ הדומה באקלימה לארץ־ישראל, ארץ שבה משתמשת הממשלה בדרכי ההתישבות החדישות ביותר ובראש עבודת ההתישבות עומד מומחה כאלווּד מיד, היא ארץ קליפורניה. אני מצרף כאן שתי חוברות מאת אלווּד מיד שיצאו לאור בזמן האחרון על ידי האוניברסיטה של קליפורניה, שם האחת “שיטת האשראי הכפרי הדרוש להתפתחות המערב” ושם השנית “כיצד מסייעת קליפורניה לאנשים להקים את נחלותיהם ואת בתיהם בכפר”, וגם חוברת מאת תומס פוֹרסיט הנט המכונה בשם “מטרותיהן של פעולות האשראי החקלאי וההתישבות בקליפורניה”, ומציין את תכנן. מיד (בחוברתו “שיטת האשראי הכפרי”, עמוד 12) קובע שמשפחה מתישבת זקוקה ל־20–40 אקרים של אדמת שלחין (היינו 90–180 דונם! אנו בארץ־ישראל לוקחים בחשבון שטח אדמת שלחין קטן בהרבה מזה). כמו כן הוא סוקר (בחוברתו “כיצד מסייעת קליפורניה”, עמוד 24) את הוצאות־ההתנחלות לכל מתישב ובא לידי מסקנא שמלבד מחיר הקרקע העולה 10.000 דולר דרוש סך 6.835 דולר לסידור בשנה הראשונה ואחר־כך עוד 480 דולר נוספים, היינו בס”ה 7.315 דולר (מלבד מחיר הקרקע); הוה אומר שבקליפורניה עולה התישבותו של כל מתישב 1.650 לי“ש לערך, מלבד מחיר הקרקע, ואילו אנו בארץ־ישראל מחשבים רק 8000–1.00 לי”ש. – גם הנט אומר בחוברתו, עמוד 6, שמשק אחד עם הקרקע עולה 16.000 דולר, היינו 3.500 לי"ש.

איני סבור שבקליפורניה לא היו מבכרים ללכת בדרכי־התישבות זולות יותר אילו היו דרכים כאלה, ומתוך סקירותיהם של המומחים המפורסמים הללו אני מוכרח לבוא לידי מסקנא שעדיין לא מצאו דרכי התישבות זולות כאלה בקליפורניה. לפיכך נדמה לי שהעזה היא לומר מראש ולחלוטין שמן ההכרח שתהיינה דרכי התישבות כאלה בארץ־ישראל. – בהזדמנות זו הייתי רוצה להזכיר שמהחוברות הללו תראו שמחיר אדמת־בור, היינו אדמת־בעל שלא הוכשרה לעיבוד, עולה בקליפורניה בממוצע 50 דולר האקר, ומחיר אדמת־שלחין שהוכשרה עולה 100 – 300 דולר האקר, ובממוצע 250 דולר האקר. מחירים אלה מתאימים בערך למחיר של 3 לי“ש הדונם אדמת־בעל או 6–15 לי”ש הדונם אדמת־שלחין, הוה אומר, שהם מתאימים בערך למחירי ארץ־ישראל. אם יטען הטוען שקליפורניה המפותחת יותר יכולה להצדיק מחירי־קרקע יקרים כאלה, הרי יש להשיב מאידך־גיסא שלקליפורניה יש עוד שטחים עצומים של קרקעות־בתולה, ואילו ארץ־ישראל ארץ קטנה היא שביחס לקליפורניה יש לה בכלל רק שטחים קטנים של קרקעות ראויות לעיבוד, ואף בקרקעות אלו רבה ההתחרות הלאומית והדתית.

2. מודה אני שכלפי התעמולה ואוסף הכספים היה טוב יותר אילו יכולנו להראות שהוצאות ההתישבות של כל חקלאי בארץ־ישראל עולות לא 1.000 אלא רק 500 לי“ש. אולם חשובה הרבה יותר מהמספר המוחלט הזה היא השאלה, המכריעה בעצם בהתישבות החקלאית, איזה משק חקלאי מקדם לשאת את עצמו בבטחון גמור. אם נוכל להוכיח שבסכום של 1.000 לי”ש אפשר ליצור משק כזה, נשיג את 1.000 הלי“ש הללו, ואם לא נגיע ליצירת משק נושא את עצמו, לא נקבל גם את 500 הלי”ש. רואה אני שבויכוח על הענין הזה נוטים ביותר להגיע למספרים נמוכים לשם תעמולה. אבל כל עוד לא נוכל להראות, יחד עם נקיבת המספרים הנמוכים האלה, שאמנם יצרו למעשה משקים נושאים את עצמם בסכומים קטנים אלה, חוששני שהתעמולה תפגע עד מהרה בחשדנותם של נותני־הכסף ובבקרתם של המומחים.

3. סבורני שבהרצאתי בקונגרס הי"ב בקרלסבד הבלטתי למדי עד כמה תוצאות התישבותנו עד כה אינן משביעות רצון. אבל באותה הדגשה עומד אני על דעתי שבמשך 15 השנים האחרונות התקרבנו במדה רבה למטרתנו: ליצור משק חקלאי נושא את עצמו. אין בי אופטימיות מופרזת ואף־על־פי־כן תולה אני תקוות גדולות בהצלחת התישבותנו בעמק־יזרעאל הנעשית בפעם הראשונה על פני שטחים גדולים ועל־פי תכנית רחבת־מדות על יסוד התקציב הקרלסבדי. ישובינו בנהלל ובנוריס הם גולת־הכותרת של שיטות התישבותנו עד כה. אם גם אלה לא יצליחו נצטרך להודות שהדרך שהלכנו בה עד כה אינה דרך. אבל לפי־שעה מאמין אני בהצלחת הנסיונות ואיני חושש לכשלון, בתנאי שנקבל באמת את האמצעים המוקצבים והדרושים.

4. רצוי לחלוטין שבצד שיטות ההתישבות שנהגו עד כה ינסו גם שיטות חדשות, ולפיכך הסכמתי בקונגרס בקרלסבד שינסו את הצעות סוֹסקין. אולם הזהרתי אז, ואני חוזר ומזהיר עתה מפני שפיכת הילד עם המים בשעת הנסיונות הללו ומפני בטול כל מה שנעשה עד כה מתוך תקוה להצלחת השיטות החדשות. כל עוד לא התברר למעשה שהדרך החדשה מתאימה וניתנת לשמוש כללי, מסוכן הוא להשליך כל מה שנעשה עד כה לתוך הגרוטאות של ברזל. אמנם לא הכל כופרים בערכה של דרך התישבותנו עד כה, כפי שאפשר לראות מתוך הידיעה המצורפת שנדפסה ב“הארץ” על בקורו של גנרל דידס, המזכיר האזרחי של ארץ־ישראל, בישובנו קרית ענבים לפני ימים אחדים. מתוכה תראו שגנרל דידס דבר דברי שבח רב ומתוך הערצה גדולה על התפתחות הישוב הזה בשנה האחרונה. וכך אמר:

“כשהייתי כאן לפני חצי שנה לא האמנתי שיוכל לקום כאן ישוב יהודי. האדמה השוממה היתה בעיני בלתי־ראויה לכך, אף לא האמנתי שהפועלים יאזרו כוח לחולל פלא כזה. ועתה אני מודה שטעיתי. טעיתי בשתי הנחותי, וביחוד בשניה: כי מרצם של הפועלים בולט לעין כל ואין ספק שעל־ידי מרץ זה הפכה שממה זו לישוב פורח. ישובכם עשה עלי רושם יותר מכל ישוב יהודי אחר בארץ־ישראל שבקרתי עד היום. לכל מתנגדי ההתישבות היהודית בארץ־ישראל ולמתנגדי העם היהודי הייתי רק מייעץ שילכו לקרית־ענבים ויראו במו־עיניהם את הפלא, שיש בכוח היהודים להפיח רוח חיים בשממה”.

5. אני מצטער מאד שעד היום לא נתמלאה דרישתי בקונגרס לשלוח מומחים אמריקאיים לארץ־ישראל, שיחוו את דעתם על דרכי ההתישבות שהלכו בהן עד כה ועל דרכי התישבות חדשות. מיד לאחר ששבתי מהקונגרס לארץ־ישראל בקשתי את הלשכה בלונדון לשלוח את המומחים לארץ־ישראל, ולא קבלתי כל ידיעה מה נעשה בכיוון זה. אבל בכדי לנצל לפחות את המומחים הנמצאים בארץ־ישראל בשביל עבודתנו יסדתי, כידוע לכם, מיד לאחר שובי לארץ, ועד חקלאי שחבריו הם שני אגרונומים (מלבד מר י. אטינגר), מר קראוזה (מנהל מקוה־ישראל) ומר י. וילקנסקי, שני אכרים, מר אייזנברג ומר ל. ראב, ושני פועלים חקלאיים, אליעזר יפה והרצפלד. כל הצעותינו העיקרוניות נבחנות על־ידי ועד זה. בשבוע הבא יסעו כל חברי הועד לעמק־יזרעאל בכדי לבדוק את כל העבודות שנעשו במקומן. – אני עושה כל מה שבידי כדי להעמיד את הכוחות המעולים הנמצאים לשרות עבודתנו. אבל לשם האחריות הגדולה הרובצת עלי הייתי מכיר טובה כמובן, יותר מכל איש זולתי, אילו היו לי לשם עצה וחוות־דעת לא רק מומחים ארצישראליים אלא גם בני־סמך בעלי שם בעולם, ואני מצטער מאד שמטעמים כספיים – כפי שאני מבין – לא נשלחו המומחים האמריקאיים עד היום.

6. עד כאן תשובה על הערותיהם של ה“ה וייצמן וניידיץ'. אבל מכיון שכבר העלתה על הפרק שאלת עבודתנו בהתישבות, אין אני יכול להסתפק בתשובה על הבקורת, אלא אני מוכרח להביא את קובלנתי, שההבטחות המרובות שניתנו לי בקרלסבד בדבר כיסוי התקציב החקלאי, הבטחות ששימשו לי תנאי לקבלת האחריות להתישבות החקלאית, לא נתמלאו. כשאמרתי בקרלסבד לפרופיסור וייצמן שלא אלך לארץ־ישראל ולא אטיל על עצמי שוב את העול הכבד מנשוא ואת האחריות להתישבות החקלאית אם לא אהיה בטוח לחלוטין שיעבירו לארץ לפחות 10.000 לי”ש בחודש אוקטובר, 15.000 לי“ש בחודש נובמבר ו־20.000 לי”ש לחודש מחודש דצמבר ואילך לצרכי תקציב ההתישבות החקלאית, הבטיח לי פרופ' וייצמן חגיגית, שהסכומים הללו יעמדו לרשותי. על פי זה הלכתי לארץ־ישראל ועל פי זה התחלתי בתכניות העבודה החקלאית לשנת־התקציב הזאת. לצערי לא נתמלאו הבטחות אלה כלל וכלל. איני רוצה לדבר כאן על המצב הקשה שבו הוטלתי על־ידי כך; אניח כאן את עניני האישיים. אבל לא אוכל להבליג על העובדה שעבודות ההתישבות החדשות בעמק־יזרעאל, שהתחילו בהן מתוך תקוות מרובות, וביסוס המשקים הקיימים, שהיה בו כדי להשלימם ולהעמידם ברשות עצמם, עומדים בפני הרס. קיצוץ התקציב מ־55.000 לי“ש ל־34.000 לי”ש משאיר, לאחר הבטחת זכויותיה המיוחדות של “הדסה” רק 8.650 לי“ש לחודש לצרכי התקציב החקלאי. במקום תקציב של 20.000 לי”ש לחודש, שהוקצב על־ידי הקונגרס והובטח חגיגית, לא נקבל אלא פחות מ־40% מסכום זה. אני מצהיר כאן לחלוטין, שבשים־לב להתחייבויות המשפטיות והמוסריות שכבר התחייבנו ואין אנו יכולים לבטלן סתם באמצע השנה, מן הנמנע יהיה להקים באופן שיטתי את הישובים החדשים בעמק. בזה אתם הורסים את התקוות הגדולות שתלינו דוקא בישובים האלה שהיה בהם כדי להכריע, כפי שכבר הזכרתי למעלה, אם אפשר להקים ישובים נושאים את עצמם בדרך שהלכנו בה עד היום.

אני פונה אליכם בכל לשון של בקשה, שתעשו כל מה שבידיכם למען לא נגיע לידי הרס זה. מכיון שאנו יודעים שסוף־סוף אין לעשות את הנמנע, ומאחר שאנו מבינים שאתם עושים ככל האפשר בכדי להשיג כספים, קצצנו בתקציבנו הקודם בכל מקום שאפשר היה לקצץ. אולם לאחר כל הקיצוצים הללו התברר שמן ההכרח הוא להמשכת עבודת ההתישבות בארץ־ישראל שתשיגו בשביל הישובים האלה מלבד התקציב החדשי בסך 8.650 לי“ש עוד 1.500 לי”ש לחודש (או עוד 10.000 לי"ש לשנת־התקציב הזאת). מהתקציב החדשי הנוכחי בסך 8.650 לי“ש אין אנו יכולים להוציא אלא 2.500 לי”ש, בשים־לב להתחייבויותינו הקודמות כלפי מושב־העובדים הראשון בנהלל ומושב־העובדים השני בכפר יחזקאל (נוריס) וכלפי שתי הקבוצות בנוריס. אבל דרוש לנו לכך מינימום 4.000 לי"ש.

חובתכם הקדושה היא להשיג מדי חדש בחדשו מלבד התקציב של 8.650 לי“ש עוד 1.500 לי”ש אלה ולא להעמיד בסכנה את הצלחת הישובים הללו בגלל סכום קטן לפי הערך.

16 במרס 1922. בכבוד רב א. רופין

 

קרן־התישבות    🔗

אל ההנהלה הציונית, לונדון

בהרצאותי בקונגרס שבוינה ושבקרלסבד הראיתי על הצורך ביצירת קרן־התישבות. אולם עד היום לא נוצרה קרן זו. סבורני שסוף־סוף הגיעה עתה השעה להקים את קרן־ההתישבות ולשנות עם זה בכלל את הדרכים המשפטיות והכספיות שבהן הלכו בהתישבות חקלאית עד כה.

כשהתחילו לפני 40 שנה הועד האודיסאי והברון רוטשילד בהתישבות יהודים, היה אז מובן מאליו שלמתישבים הללו ינתן כל הנצרך להתישבותם. ההתישבות החקלאית היתה אז מעין העפלה ורחוקה מכל ריוח, עד שלא העיז איש להשקיע בה את הונו. רק בכוח עזרה פילנטרופית אפשר היה להניע את המתישבים שיקדישו את עצמם לחקלאות. ברבות השנים נעלם מעט מעט גוון ההעפלה מההתישבות החקלאית. אמנם עד היום אין החקלאות עסק טוב, אולם מאידך־גיסא הורוּנו נסיונות 40 השנה האחרונות שמי שלמד את החקלאות על בוריה ועובד בעצמו ומשקו מצויד כל צרכו יכול בתנאים נורמליים להתפרנס מהחקלאות פרנסה צנועה.

אבל דרכי־ההתישבות המשפטיות והכספיות לא נשתנו בעקבות התפתחות כלכלית זו. ברוב המקרים עדיין נעשית ההתישבות בשיטה הישנה, היינו שהמתישב עצמו אינו משקיע כל אמצעים בחקלאות אלא מקבל את כל צרכי התישבותו (אמנם לא בשם הישן ״תמיכה״ אלא בשם ״מילוה״) מהמוסד המיישב. כל סכנה הצפויה למשק אינה פוגעת איפוא במתישב אלא בנותן־הכסף בלבד. סבורני שהגיעה השעה לעבור ממצב זה למצב אחר, שבו אין המתישב אובייקט־התישבות חסר־אמצעים אלא עומד כאיש ראוי־לאשראי בפני מוסדות אשראי חקלאי. לשם ביצוע השינוי הזה אני מציע, עד כמה שהדבר נוגע להסתדרות הציונית, את הדרך הזו:

1. המחלקה לחקלאות ולהתישבות הקיימת עתה בהנהלה הציונית בארץ־ישראל תשמש מעתה רק לאינפורמציה ולחוות־דעת חקלאית ולפיקוח מקצועי על הישובים, ומספר פקידיה יהיה מצומצם. כנגד זה תיעשנה כל הפעולות הקשורות למתן אמצעים להתישבות לא על־ידי מחלקה זו אלא על־ידי קרן־התישבות מיוחדת.

2. קרן־ההתישבות תתן הלוואות, כמו בנק, ליחידים ולקבוצות בעלי נסיון חקלאי (בדרך כלל יש לדרוש עבודה חקלאית במשך 5 שנים, ומהן לפחות שנה אחת בארץ) שכבר יש להם משק או עומדים הם להקים משק על פי תכנית שנבחנה ונמצאה טובה, ברבית של 3% ובתנאים דלקמן:

1. לבנינים מוצקים עד 90% משווים ולתשלומים שנתיים במשך 20—30שנה;

2. לבניני עץ עד 50% משווים ולתשלומים שנתיים במשך 4—6 שנים;

3. לבהמות ולכלי־עבודה עד 66% משווים ולתשלומים שנתיים במשך 4—6 שנים.

1. קרן־ההתישבות מתנהלת על ידי איש המתמנה מטעם ההנהלה הציונית בארץ־ישראל, ומועצה בת 7 חברים. הועד החקלאי הנוכחי, שהוא בן 7 חברים, יוכל לשמש מועצה זו.

2. לפי הערכת מומחים דרושים עכשיו להתישבות מתישב חקלאי עומד ברשות עצמו (מלבד קרקע מוכשרת) 425—625 לי״ש, מהן 300 לי״ש לבהמות ולכלי־עבודה, 75 לי״ש לזרעים ולפרנסה עד הקציר הראשון, 50 לי״ש לבנינים, אם הם זמניים, או 250 לי״ש לבנינים מוצקים. כדי שיוכל המתישב לקבל את ההלואות הנזכרות למעלה מאת קרן־ההתישבות, מן־ההכרח שיהיו בידו עוד 200 לי״ש משלו. ומאחר שמעטים הם המועמדים־להתישבות שיש בידם 200 לי״ש, אני מציע שהסתדרות־העובדים תקבל על עצמה את היזמה לייסוד חברת־התישבות,⁴ שאת הקמתה והמצאת־כספיה אני מדמה לי כך:

1. לחברה יהיה בתחילה הון־מניות נומינלי בסך 50.000 לי״ש, שאולי יוגדל אחר כן;

2. על הפועלים לסדר פעולה למכירת המניות האלה;

3. כל בעל־מניות שנמצא מוכשר להתישבות על ידי הסתדרות־העובדים יש לו הזכות לדרוש ״עזרה־להתישבות״ בסכום העולה פי חמשה על סכום מניות החברה שיש ברשותו. את סכום ״העזרה להתישבות״ שניתנה, עליו לשלם בצירוף רבית קטנה בתשלומים שנתיים במשך 10—20 שנה;

4. קרן־ההתישבות תמציא לחברת־ההתישבות בצורת מילוה או בצורת מניות בכורה אותו הסכום שהחברה תשיג על ידי מכירת מניות רגילות.

אם יעלה הדבר להקים בדרך זו את קרן־ההתישבות ואת חברת־ההתישבות, ינתנו הכספים למתישבים החדשים בסדר זה:

1. מי שיש בידו מניות חברת־ההתישבות בסך 40 לי״ש יכול לקבל מאת החברה עזרה להתישבות בסך 200 לי״ש;

2. חברת־ההתישבות תתן עזרה להתישבות רק לאותם בעלי־המניות שבגלל נסיונם בעבודה חקלאית צפויה להם ביותר הצלחה בהתישבותם. אם לא תנהג זהירות במתן אשראי תזיק בזה ראשית לשאר בעלי־המניות;

3. המתישב שקיבל סך 200 לי״ש עזרה להתישבות יפנה עתה לקרן־ההתישבות על מנת לקבל אשראי נוסף. קרן־ההתישבות תתן לו אשראי בגבולות הנזכרים לבנינים ולרכישת בהמות וכלי־עבודה בתנאי שהיא תקבל משכנתא ראשונה על הבנינים והרכוש, וחברת־ההתישבות תקבל רק משכנתא שניה.

ואלה מעלותיו של סדר כספי זה:

1. לא יישבו איש שאין לו לפחות סכום קטן משלו. בשים לב למצב הרע בארץ כיום יהיה הסכום הזה בתחילה רק 40 לי״ש; ואפשר להגדילו אחר כן.

2. חברת־ההתישבות עצמה, המתנהלת על ידי הפועלים וכל הפסד הנגרם לה יפגע בכספי הפועלים עצמם, תהא מעונינת לתת אשראי רק למועמדים חרוצים בעלי הכשרה חקלאית.

3. מאחר שקרן־ההתישבות תתן אשראי רק למי שיש בידו 200 לי״ש ותקבל משכנתא ראשונה על הסכום שהיא מלוה, הרי אפשר לראות אשראי זה כאשראי בטוח.

4. בטרם שתתן קרן־ההתישבות אשראי תקבל חוות־דעת טכנית מאת המחלקה החקלאית של ההנהלה הציונית או מתחנת־הנסיון החקלאית על סיכוייו של המשק שבשבילו נדרש האשראי. חוות־דעת זו תשמש יסוד עיקרי לתשובה על השאלה אם לתת את האשראי. המוסד המחווה את דעתו יהיה מוסד אחר ולא המוסד הנותן את האשראי. דבר זה מבטיח אובייקטיביות ובטחון יותר מאשר עד כה כשמוסד אחד בחן את הסיכויים החקלאיים הטכניים והוא גם נתן את האשראי.

5. הפרעונות ממילוות קרן־ההתישבות ישמשו לחזוק הקרן הזאת. בשנים הראשונות, כל עוד סכום הפרעונות מועט תצטרך הקרן לקבל את אמצעיה מההסתדרות הציונית. אבל יש לקוות שברבות הימים תוכל הקרן להתקיים רק מהפרעונות ומהרבית.

61 ביולי 1922. בכבוד רב א. רופין

 

עלית־המונים והכספים    🔗

הרצאה בקונגרס הי״ג בקרלסבד בשנת 1923

הנני לעשות את רצונו של הועד הפועל ולהרצות לפניכם על העבודה הכלכלית בארץ־ישראל לעתיד לבוא, ועל ביסוסה הכספי, כפי שאני מבין אותם. אמנם, מסופקני אם באוירה זו הרוויה פוליטיקה, יוכלו הרעיונות שאביע לפניכם לעורר את לבכם; שכן עלי לקבוע את העובדה שהשאלות הכלכליות תופסות, בשטח התענינותנו, מקום שני במעלה, אף־על־פי שאנו מטעימים רשמית שבנינה הכלכלי של ארץ־ישראל הוא תפקידנו החשוב ביותר. ואילו בשעה שיש צורך להוכיח במעשים את התענינותנו זו ולעסוק בכובד־ראש בבעיות כלכליות, מתגלה שנטיה זו אל שאלותינו הכלכליות אינה אלא אהבה אפלטונית, ואהבתם האמתית של רוב הצירים נתונה בכל זאת לפוליטיקה.

איך שהוא, אני רוצה לדבר לפניכם על השאלות הללו; לא אתעכב על הפרטים מפני שלא יספיק לכך הזמן, אבל ברצוני להגיה אור על השאלות החשובות ביותר. מקצת מזה תמצאו בדין וחשבון שמסרתי לקונגרס ״על המצב הכלכלי והפוליטיקה הכלכלית״. את הדין והחשבון הזה אני רוצה כעת להשלים, ואני פותח בשאלת העליה.

אתם זוכרים עדיין את הויכוחים הנלהבים שהתנהלו לפני שלש־ארבע שנים בשאלת העליה. אז דרשו אלה המכונים מכסימליסטים עליה של מאה אלף ואפילו של מאות אלפים בכל שנה. ואני שהייתי מביא בחשבון, בשביל השנים הראשונות, רק שלשים אלף לשנה, נחשבתי למינימליסט. המציאות הכחישה, לצערנו, לא רק את המספרים הדמיוניים של תופסי המרובה, אלא אפילו את המספרים שלי שהיו צנועים יותר. רק 8.000 עד 10.000 מהגרים עלו לארץ־ישראל בכל שנה. עכשיו הרי אני נהפכתי לתופס־מרובה אם עדיין אעמוד כבתחילה על ההכרח בעליה של שלשים אלף לשנה. רק במספר כזה של עולים נלך בדרך המובילה אל הבית הלאומי היהודי. בשעה שהצענו לפני הקונגרס האחרון תקציב של 1,5 מיליון לא״י, אמרתי לכם בנאומי אז שבתקציב הזה נוכל ליצור אפשרות של עליה בת שלשים אלף איש. ואילו בשעה שקיבלנו במקום 1,5 מיליון רק מחצית המיליון, ובמקום שלשים אלף איש עלו לארץ רק שמונת־עשרת אלפים, נראה היה לי שכל תנועתנו היא ללא סיכויים, אם לא יעלה בידנו להשיג אמצעים גדולים יותר. הייתי בא לידי יאוש גמור אלמלא נתיישבתי בדעתי שהסכום הזה של חמש מאות אלף לא״י הוא גדול לגבי האמצעים הכספיים המצומצמים שהיו לנו לפני המלחמה, ואפשר שיעלה בידנו להכפילו ולהשלישו. מפני הנימוקים האלו עזבתי בקיץ האחרון את ארץ־ישראל ונסעתי לאמריקה. התכנית שהצעתי שם עמדה בתוקף על 1,5 מיליון ועל עליה של 30.000 איש, ובכל נאומי באמריקה הייתי מציין את המספרים הללו כמינימום שאין להפחיתו עוד. סבור אני, שאין להאשימני בזה שאין אני רואה אפשרות של עליה גדולה יותר מזו של עכשיו. אבל בכל החריפות אני מתנגד למה ששמעתי מתוך הנאומים עד עכשיו, כאילו העליה תלויה בתקונים שנעשה בתקנות העליה. התקנות הללו טעונות אמנם תקון, ביחוד בנוגע למס הגולגולת של לא״י אחת, אבל לא בזאת עיקר הבעיה. העיקר הוא בזה: אין להפריד את העליה מיצירת תנאי קיום לעולים. קלות וחביבות על הקהל הן הדרישה של עליה גדולה והרעמת רעמים על הגבלות העליה. אני הייתי מצטרף אל מרעימי הרעמים הללו, אילו היו מראים לי שיחד עם עליה בלתי־מוגבלת הולכים ונוצרים לעולים גם אמצעי־קיום בלתי־מוגבלים. עולינו חסרי־האמצעים אינם מוצאים בארץ־ישראל אמצעי־קיום מן המוכן. הללו צריכים להיווצר מחדש. העולים אינם יכולים להבקיע בעשר אצבעותיהם את בטן האדמה או לייצר את מצרכי התעשיה. אין ארץ־ישראל מבודדת, היא קשורה בכלכלתה עם העולם ואסור לה לפגר בדרכי תעשייתה אחרי שאר הארצות. דרושות לכך מכונות, דרוש לכך כסף. אם להשתמש בלשון המתימטיקה, הרי העליה היא הפונקציה של האמצעים הכספיים העומדים לרשותה. בשעה שהאמצעים הכספיים גדולים, נעשות תקנות העליה כקורי עכביש; וכשהאמצעים הללו חסרים, הרי נהפכות התקנות לסייגים גבוהים.

בשעה שאנו דואגים לקיומו של העולה, יש להבחין בין מלאכה ארעית, רצוני לומר, שאנו ממציאים לו מלאכה שלפי טבעה היא נגמרת אחר זמן קצר, והעוסק בה אנוס אז לחפש אחרת, ובין עבודה מתמדת המשמשת לעוסק בה מקור פרנסה קבוע, אם לא תתרחש איזו תקלה בלתי־צפויה. כיון שהמצאת מלאכה ארעית כרוכה בפחות הוצאות מהמצאת עבודה מתמדת, הרי חלק הגון מאד של התקציב יצא על המצאת מלאכות ארעיות לעולים. האמצעים להעסיק את העולים בעבודה מתמדת, — שאינה מצויה אלא בחקלאות או באומנויות ובתעשיה, — היו ברשותנו במדה מצומצמת. במדה שגדלה העליה והיה צורך להעסיק את העולים במלאכות ארעיות, בה־במדה נתמעטו האמצעים להעסקת העולים בעבודה מתמדת שתפרנסם בקביעות.

בענין זה כתבתי אל המושב האחרון של הועד־הפועל:

״הרי זו שאלה מדינית אם עלינו להשתדל גם בשנה הבאה, כמו בשנה שעברה, להגדיל ככל האפשר את מספר העולים ולהעמיד על־ידי כך את עצמנו בסכנה שהחלק הגדול ביותר של האמצעים שברשותנו יהא מוצא על העסקת העולים בעבודות ארעיות. יתכן שהחלטה כזו היא בדין מבחינה מדינית. מבחינה כלכלית אין לקיימה בהחלט. הכספים שאנו מוציאים על העסקת העולים בעבודות ארעיות אינם מביאים תועלת בת־קיימא. העולים המתעסקים בעבודות הארעיות הללו אינם אלא יסוד שוטף, ולאחר גמר העבודות הוא חוזר ופונה אל ההנהלה הציונית ומבקש להמציא לו עבודה, ולעומת זאת אלה שמוצאים עבודה כחקלאים, כבעלי־מלאכה וכפועלי תעשיה, מובטחים בדרך כלל בפרנסה מתמדת ופטורים מתמיכתה של ההנהלה הציונית.

כל כמה שאני רואה הכרח בעליה גדולה ככל האפשר, הרי צריכים הכל להבין שעליה גדולה תהא אפשרית רק אז כשהעם היהודי יתרום כספים מרובים בשביל ארץ־ישראל. אילו היה בידינו תקציב של מיליון או מיליון וחצי לא״י, שלפני שנתיים עוד נראה לנו כדבר שבגדר האפשר, היתה גם עליה של עשרים עד שלשים אלף איש אפשרית. ואילו בתקציב ארצישראלי של שלש מאות אלף לא״י, ששליש ממנו מוקצב לשם בתי־הספר, בריאות ועוד, מן הנמנע הוא בהחלט לכלכל עליה גדולה. ואם בכל זאת נמשיך בעליה גדולה ואת כל האמצעים שברשותנו נוציא על העסקתם של העולים בעבודות ארעיות, יהיה לעבודתנו הכלכלית בסיס לא בריא, והעליה, אפילו אם תתקיים זמן קצר, סופה בהכרח להסתיים בקטסטרופה, מפני שבעוד זמן קצר לא יספיקו לנו האמצעים לתמוך בעולים אפילו בעבודות ארעיות.

בזה מונח עיקר שאלת המדיניות הכלכלית שלנו בארץ־ישראל. אני תומך בכל תוקף בדעה שאסור לנו לקבל על עצמנו את הריזיקו של סיום קטסטרופלי לעליה, אלא בעתיד עלינו להביא לידי התאמה את העליה ואת

יכלתנו להמציא לעולים אמצעי קיום מתמידים. לפי דעתי יש מקום להניח שמספר אותם העולים שיהיו עסוקים בעבודות ארעיות בארץ־ישראל יהיה תמיד שוה עם מספר העולים שבמשך שתי השנים הבאות נוכל, כפי שאנו מקווים, להעסיקם בעבודות קבועות. יש צורך לארץ־ישראל בריזרבואר ידוע של העוסקים בעבודות ארעיות, מפני שמתוך אלה עתידים להתגייס המועמדים לפרנסות קבועות. בתקופת העבודה הארעית יש לבור את החרוצים משאינם־חרוצים, את המתאימים לארץ־ישראל משאינם מתאימים אליה. ואילו מצב שאין לעמוד בו בהחלט הוא זה כשמספר העסוקים בעבודות ארעיות גדול במדה כזו עד שאפילו במשך שש או שמונה שנים לא נוכל ליצור בשבילם תנאי קיום מתמיד״.

אני חוזר על דברי: עלינו להתאים זו לזו את העליה ואת הדאגה לפרנסתם של העולים; במדה שהעולים הבאים לארץ אינם יכולים להתקיים באמצעי עצמם, בה־במדה עלינו לדאוג להתישבותם כייצרנים בחקלאות ובתעשיה. אחד הנואמים הקודמים אמר שהתחבולה הטובה ביותר להשיג כסף בשביל ארץ־ישראל היא להביא אל הארץ מספר גדול של עולים, מבלי לחשוש לסכנה שיימצאו על־ידי כך בארץ־ישראל 50.000 מחוסרי־עבודה. לפי דעתו, דוקא חוסר־עבודה גדול כזה, שוועת האנשים לעזרה יעוררו את העם היהודי ליתן לארץ־ישראל אמצעים כספיים יותר גדולים. מסופקני אם תחבולה זו היא נכונה. דומה עלי שזהו תכסיס מתוך יאוש. החומר האנושי שלנו יקר לנו יותר מדי ואין אנו יכולים להעמידו בנסיון מסוכן זה. הרי כבר כעת אין הקרבנות בין החלוצים מועטים בארץ־ישראל. לפני זמן קצר קראתי רשימה של חמשים חלוצים שקיפחו בזמן האחרון את חייהם על־ידי מחלות, תאונות או התנפלויות מן המארב. אומות העולם נוהגות להעמיד מצבות לזכר חייליהם האלמונים שנפלו במלחמתם בעד המולדת. העם היהודי עתיד, כפי שאני מקווה, להעמיד פעם מצבת זכרון לחלוצים שנפלו חלל על שדה העבודה. הם הם הבונים באמת את הארץ ולא המכלים ימיהם בשקלות־וטריות מפלגתיות. ודוקא מפני שיש עסק עם אנשים יקרי־ערך כאלה, אסור לנו להעמיד בסכנה את חייהם ובריאותם מתוך קלות־ראש, אגב משחק־ההזרד של מדיניותנו ההתישבותית. עם כל התלהבותם אין חלוצינו יכולים לעשות כלום בארץ־ישראל אם יהיו מחוסרי־עבודה ורעבים ללחם. אם יש ברצוננו להביא מספר גדול של עולים לארץ־ישראל, הרי החשוב ביותר ממה שעלינו לעשות לשם כך הוא לא לקרוא לעליה חפשית, אלא לפנות אל העם היהודי שיספיק אמצעים גדולים יותר לשם העבודה בארץ־ישראל.

בהמשך הויכוחים השמיעו דברי בקורת נגד עבודתנו בארץ־ישראל, ואפילו דברו על פשיטת־הרגל של עבודה זו. ישובינו החדשים בעמק מסמנים מבחינת שיטות ההתישבות והכשרתם המקצועית של המתישבים התקדמות רבה כלפי כל הישובים הקודמים. הדין והחשבון של ה׳ אטינגר, בדין והחשבון השנתי של ההנהלה לפני הקונגרס, מביא פרטים בענין זה. אחד המומחים החקלאיים המעולים שלנו בארץ־ישראל אמר, לפני זמן קצר, על ישובנו בנהלל: ״אם יש בארץ־ישראל ישוב חקלאי שהצליח הרי זה בראש וראשונה נהלל״.

כידוע לכם, עובדים פועלינו החקלאיים לרוב בקבוצות. יש להבחין שני סוגי קבוצות: המכשירות (קבוצות־התאחזות) והקבועות (קבוצות־התישבות). הקבוצה לשם התאחזות מכשירה את הקרקע בשביל ההתישבות העתידה לבוא, ומתוך שהיא מוציאה מקרבה את החברים שאינם ראויים לה, היא מהווה אגודה הומוגינית, שבאם היא נשארת שם בתורת קבוצה התישבותית יש בה יותר ערובה להצלחה. דברי הבקורת הנשמעים נגד הקבוצות שלנו אינן בדין, מפני שעלינו להבין שמן ההכרח הוא לחפש בשביל התישבותנו צורות חדשות. אין אנו יכולים לחקות בפשטות את המוז׳יק הרוסי או את עובד־האדמה בכל ארץ אחרת. החומר האנושי שלנו הוא עצמאי יותר מדי בשביל כך. אי־אפשר להדחק פשוט לתוך צורות סוציאליות הקיימות אצל עמים אחרים וארצות אחרות, אלא צריכות להיווצר צורות מיוחדות המותאמות לחייו הסוציאליים המשותפים.

יש ברצוני להגיד מלים אחדות על פועלינו החקלאיים בכלל. אין אני עיור לבלי לראות את ליקוייהם. רובם חסרים הכשרה מקצועית יסודית, חסר להם על הרוב חוש החסכנות והמשקיות, ולעתים קרובות ראיתי, לצערי, אותות העדר אהבה אל סדר והעדר חוש היופי. אבל הליקויים הללו אינם מיוחדים להם לבד; אלו הם ליקוייו של העם היהודי כולו באותן הארצות שמהן באים עולינו. וברור לי שבמשך נסיעתם ממזרח אירופה אל ארץ־ישראל לא ייעלמו בבת־אחת הליקויים הללו; לשם כך דרושות עשרות בשנים. אמנם עלינו לדרוש השכם ודרוש שינויים ותקונים, אבל אל לנו להיוואש אם ההתקדמות פוסעת בפסיעות מתונות. לעומת הליקויים הללו מצויים יתרונות גדולים. ובדרך כלל יש לנו יסוד להתגאות בצעירים הללו, אבל אין זה חומר שנקל ללוש בו; הרי זה יותר חומר פריך שצריכים לנהוג בו זהירות יתירה.

די־לימה יוצא בחוברתו נגד זה שאנו מציידים את המתישב החקלאי ב״ציוד מלא״; כך עשה לפני שנתיים גם בדין והחשבון של ועדת הריאורגניזציה. אם באים לפנינו מתישבים ובעלי אמצעים משלהם הרינו מעדיפים אותם בחפץ לב. אבל לצערנו מעטים מאד הם בעלי האמצעים, ולא עוד אלא מי שיש לו יותר אמצעים, יש לו פחות הכשרה חקלאית והסגולות הדרושות לעבודה חקלאית, וגם פחותה אצלו הנטיה לעבודות־גוף קשות. הרי זה חסרון גדול לגבי ההצלחה הסופית, יותר משהרכוש הפרטי הוא מעלה. אין בין מחבר התכנית לעבודה הארצישראלית ובין מי שמנהל את העבודה בארץ־ישראל אלא מה שבין המשרטט ובין הבנאי. העבודה לפני לוח השרטוט היא קלה יותר מעבודת הבניה. כנגד זה פרי העבודה האחת הוא שרטוט על גבי הנייר ופרי העבודה השניה הוא בית על גבי הקרקע. ומשום כך איני יכול במקרה זה, כמו במקרים אחרים, לקבל את תכניתו של די־לימה. ואף־על־פי־כן הייתי מציע להסתדרות הציונית לקבל את די־לימה עם תכניתו, שכן מובטחני שסופו להכנע שם לתקוני המציאות ולא ידחוק אותה לתוך מטת־סדום של תורתו.

ברצוני גם להגיד מלים אחדות על אודות המדיניות שלנו בקנית הקרקעות. לפני שנים אחדות היינו חיים על הרעיון שאת צרכינו בקרקע נמלא בחלקם הגדול על־ידי אדמות הממשלה, שהיא חייבת להעביר לרשותנו. עוד אז ציינתי זאת לחלום־שוא, והמציאות הוכיחה צדקתי. אדמות הממשלה בארץ־ישראל,

מלבד הג׳יפטליקים בעמק הירדן שהיו בתחילה קנינו הפרטי של השולטן וכעת מיושבים על־ידי חוכרים, הן ברובן זיבורית: הרים, חולות וביצות. עליכם להבין שאדמות הממשלה יכולות להיות רק אלו שמעולם לא עובדו או שהיו מונחות במשך שלש שנים בור. בימי המשטר התורכי היה יכול כל אדם ליטול קרקע בתולה אל רשות היחיד שלו על־מנת לעבד אותה. ומכיון שכך, נשארו ברשות הממשלה רק הקרקעות שלא היו ראויות לעיבוד. עובדה היא שהקרקעות הנמצאות כעת בידי הממשלה או שהן חולות והרים חשופים

ועל כן אין עיבודן נותן תקוה כל שהיא לרינטביליות, או שהן ביצות ואין עיבודן אפשרי אלא אחר היבוש הדורש סכומים עצומים. הממשלה מסרה לנו לפני זמן קצר שטח גדול של אדמת ביצות, ואני נוכחתי שעבודות הטיוב של אותן הקרקעות תעלינה לפחות באותו הסכום ואולי בסכום גדול עוד יותר מהמחיר שהיינו משלמים בעד אדמה טובה אילו היינו קונים אותה מאנשים פרטיים.

הייתי רוצה להזהיר מפני אילוסיה שניה נוספת על זו של אדמות הממשלה, והיא שלעתיד יעלה בידנו לקנות קרקע מידי אנשים פרטיים במחירים יותר זולים. התומכים בדעה זו מסתמכים על הסברה שמלבד יהודים אין קונים אחרים לקרקע בארץ־ישראל, כיון שאין היא מכניסה כלום או מכניסה רינטה פעוטה מאד. סברה זו היא מוטעית. הקרקע הארצישראלית אינה מכניסה עדיין למתישב היהודי שום הכנסה, או ההכנסה הנקיה שלו היא פעוטה מאד, אבל אין למדוד את ערך ההכנסות של הקרקע לפי אלפּים המתישבים היהודיים, אלא לפי מאות אלפי הפלחים הערבים. הערבי בעל הקרקעות הגדולות יוכל תמיד למצוא למקרקעותיו אריסים ערביים שישלמו לו דמי שכירותם חמישית של ההכנסה ברוטו. הרי זה שקול, כפי שנוכחתי מכמה וכמה דוגמאות ממשיות, כנגד מסים של חמשה אחוזים, ועוד למעלה מזה. כיוון שכל בעל הון מן הערבים מעדיף להשקיע את כספו בקרקע יותר מבכל עסק אחר, הרי הכנסה של מס כזה מניח בהחלט את דעתו.

וגם לא נכון שרק היהודים קונים קרקע. מתוך הדין־והחשבון השנתי האחרון של הממשלה, אנו למדים שמספר לא קטן כלל של ערבים קונה קרקעות. ולפני איזה זמן כשרצינו להשלים על ידי קניה נוספת את אדמות אחת ממושבותינו, וכשעמדנו על המקח ולא הסכמנו לשלם את המחיר הדרוש, נמכרה האדמה לאחד האפנדים באותו המחיר.

טעותם העיקרית של התומכים בדעה שמחירי הקרקעות עתידים להיות מוזלים, מונחת כנראה בזאת שהם מתארים לעצמם את שוק המקרקעות בארץ־ישראל בדומה לשוק המקרקעות באירופה; רצוני לאמר שכל נחלה עומדת למכירה ויש לה מחיר קבוע לפי ערך ההכנסה. דעה זו היא בהחלט מוטעית. נחלות אדמה הנמצאות בידי ערבים אינן מוצאות בפשיטות למכירה בשוק. בעל מקרקעות ערבי אינו נפרד על נקלה מאדמתו כדי להשקיע את כסף הפדיון בעסק אחר טוב יותר. הוא אינו מוכר את אדמת אחוזתו מרצונו החפשי, מפני נימוקים כלכליים השכיחים באירופה, אלא כרגיל הוא מוכר אותה רק בשעה שהוא אנוס לכך מפני חובותיו המרובים. ולפיכך השאלה אם יש בארץ־ישראל לקנות אדמה אינה תלויה בזה אם פלוני יציע מחיר גבוה או נמוך, אלא בזה אם בעל הקרקעות נמצא במצב כספי דחוק או לאו. אם לעתיד תינתן לבעלי הקרקעות אשראי על־ידי בנק חקלאי ממשלתי או פרטי, מובטחני שאז תצומצם עד למאוד מכירת הקרקעות.

ולבסוף עוד דבר אחד: מכל אדמת ארץ־ישראל מעובדים כעת רק 35%, ורק עוד 15% כשרים לעיבוד והרי בסך הכל 50%. שאר חמשים האחוז הם הרים חשופים וחולות, ועוד זמן ידוע לא יהיו כשרים לעבודה תרבותית, ולפיכך אין להביאם בחשבון. ואילו מן האדמה הכשרה לעבודה מצויים שני שלישים בידי הפלחים, רצוני לאמר שהיא מפוררה לאחוזות קטנות של בעלים מרובים שאינן מתאימות למטרותינו ההתישבותיות, אם נסיח לגמרי את דעתנו מזה שמסיבות מדיניות ואנושיות אסור לנו בכלל לנשל את הערבי מעל אדמתו. כדי שנוכל ליישב באופן שיטתי, יש לנו צורך בשטחי קרקע גדולים ומחוברים שאינם רחוקים ביותר מהחופים ומתחנות־הרכבת. את השטחים הללו אנו מוצאים רק אצל בעלי הנחלאות הגדולות. הואיל והללו, כפי שנאמר למעלה, מרכזים בידיהם רק שליש אחד מן האדמה הטובה לעיבוד, יוצא שלנו, לקניותינו, נשארה לא כל אדמת ארץ־ישראל אלא החלק הששי ממנה.

קניית הקרקע היא חשובה בשביל כל עבודתנו בארץ־ישראל במדה כזו שאסור לנו בשום זמן להוציאה מתוך חוג פעולתנו. אדרבה, כיוון שתפקידינו נתרבו עם מתן המנדט פי־עשרה ופי־עשרים מכפי שהיו קודם, הרי בהחלט מן ההכרח הוא שגם פעולתנו בשטח גאולת הקרקע תתרבה באותה המדה. הקרן הקימת לישראל, שלפני המלחמה היו לה כבר חמשים אלף לא״י הכנסות שנתיות, צריכה, בהתאם לכך, להכניס כעת חצי מיליון ואפילו מיליון לא״י, כדי שתוכל לעסוק בגאולת הקרקע בקצב הראוי. יש להצטער על שבמקום הסכום הזה היא אוספת בכל שנה אך 100.000 עד 150.000 לא״י. כאן צריך לבוא שינוי; ואולי מותר לי להזכיר במקום הזה בקצרה שאני רואה בהוצאת שטרי־ערך של הקרן הקימת לישראל דרך להגדלת הכנסתה, והייתי רוצה מאד שינסו לעשות את הדבר הזה. מלבד זאת מן הצורך הוא שהחברה להכשרת הישוב, המשמשת מכשיר טכני ומשפטי גם לקרן הקימת וגם לחברות פרטיות בשביל ביצוע קניות קרקע, תגדיל את הון המניות שלה כדי שתוכל למלא את תפקידה החשוב. אם שואלים אותנו מצדדים שונים: חברה מיוחדת לקניית קרקע ליד הקרן הקימת, על שום מה? על זה יש להשיב שבארץ־ישראל צריכים לקשור עשרה קשרי משא־ומתן על אודות מיקח קרקעות כדי שאחד מהם יגמר בכי־טוב. כל אחד מהמשא־והמתן הללו כרוך בהוצאות, בריזיקו ופעמים בדמי־־קדימה. לגבי הקרן הקימת מסופק מאד אם טוב לה, מבחינה תעמולתית, להעמיד את כספה בסכנה ולהשקיעו במשא־ומתן מפוקפקים אלה. בתורת מוסד לאומי אין לה להכנס במשא־ומתן שיש בהם חשש של הפסד, אלא היא יכולה רק לקנות קרקע בדרך בטוחה וודאית ביותר. היא יכולה להשיג זאת רק בסיועה של החברה להכשרת הישוב, היכולה, כחברה מסחרית, להעמיד את עצמה גם בריזיקו, ולשחרר באופן כזה את הקרן הקימת מעסקים שבריזיקו, ולאחר שהיא קונה את הקרקעות כחוק וכסדר היא מעמידה אותם לפני הקרן הקימת לבחירה בעד תשלום קטן של תיווך.

אם בשטח התעשיה מצביעים על תפקידה החשוב של היזמה הפרטית, הרי מחובתי להזכיר שהיזמה הפרטית במשמעותה הנכונה עדיין נדירה מאד. באים לארץ־ישראל הרבה אנשים בעלי אמצעים כספיים, ומכיוון שרואים את כל המעצורים הכרוכים בארץ, חוזרים רבים מהם לאמריקה או לאירופה, או שמשקיעים סכומים קטנים בקרקע או בבנין בתים. היהודים מפרשים יזמה פרטית שהם מוכנים להשקיע את כספם רק בעסקים בטוחים. ואילו ארץ־ישראל זקוקה גם לעסקים כאלה שאין הריוח שלהם בטוח מראש. בתעשית הטבק הקדימונו באופן כזה יוזמים לא־יהודים, למרות חליפת־המכתבים הרבה שנהלנו בענין זה, והקימו בתי־חרושת לסיגריות. המרחצאות של טבריה מחכים עדיין לפתיחתם, עד היום אין לנו בית־מלון גדול בירושלים, ובית־קירור גדול נבנה לא על־ידי יהודים אלא על־ידי אנגלים. נוסף לזאת, האנשים הבאים לארץ־ישראל מבחינה כלכלית מהווים תדיר ״מבחר לריעותא״. הם אידיאליסטים ומשום כן אינם עומדים על כך להפיק מפעולתם את התועלת החמרית המרובה ביותר. מלבד זאת חסרה הכשרה מקצועית של פקידים ופועלים. באמריקה השתדלתי לעורר אנשים מוכשרים להגר לארץ־ישראל, והעליתי חרס בידי. רובם לא רצו להסתלק ממשרותיהם הטובות באמריקה, ואלו שלא השכילו להצליח באמריקה, לא יכשרו גם בשביל ארץ־ישראל. חוץ מזה, מעכבים הרבה ליזמה הפרטית שכר העבודה הגבוה, שער־הכספים הגבוה ומכסי־המגן שאינם מספיקים. פעולה משקית פרטית, שאינה נעשית בהנהלתם של בעלי הון עצום, סיכוייה מועטים. יוזם ובעל־הון צריכים לחיות כרוכים באיש אחד. אבל בשום פנים אין אנו צריכים לאבד את תקותנו שסוף־סוף יבואו לארץ־ישראל יותר יהודים חדורי חדוות־יצירה ובעלי אמצעים כספיים, ושומה עלינו להמשיך את מאמצינו ליצור אשראי ולפרסם ידיעות על ארץ־ישראל. הרבה עסקים, כמו טחנות הקמח בחיפה, בית החרושת ״שמן״ בחיפה ובית־החרושת למלט העומד להפתח, מסמנים התקדמות גדולה. יש לקוות שבקרוב נראה את השתתפותם של יצרנים יהודים בייצורם של מצרכים המובאים מהחוץ, כמו סחורות הטכסטיל, סוכר וסיגריות.

הנקודה העיקרית שבאה להלן היא הפיננסים. אני מציע בזה לפניכם הנחות אחדות:

1. מכריזים על קרן היסוד ועל הקרן הקימת לישראל שהן קרנות התרומות של ההסתדרות הציונית. ועדה כלכלית קובעת את תחומי־הסמכות של שתיהן.

2. אמצעים למטרות פרודוקטיביות ניתנים מכספי קרן היסוד על־ידי חברות־מניות מיוחדות לכל מטרה ומטרה לחוד, שיווסדו על־פי החוק הארצישראלי, בתורת גופים משפטיים. בתורת חברות־מניות כאלו יש ליסד מיד, בצד אלו הקיימות כבר (חברת הכשרת הישוב, בנק הפועלים, בנק למשכנתאות), קרן להתישבות חקלאית ובנק לתעשיה. קרן היסוד צריכה לקבל מניות תמורת הכספים שהיא מכניסה.

3. חברות־המניות הנזכרות בסעיף ב יגשו להוצאת אגרות־חוב, הנושאות רבית בטוחה והנפרעות בעשרה עד שלשים פרעונות שנתיים, מכיוון שיש להן, לפי דעת הועדה הכלכלית, ערובות בטוחות לפרעון הרבית והאמורטיזציה.

4. מכירת המניות הנזכרות בסעיף ג׳ תיעשה על־ידי חברות להשקעה שתיווסדנה בארצות המתאימות לכך, בהסכמת הועדה הכלכלית ובהתייעצות עם ההסתדרות הציונית הארצית.

כפי שאתם רואים העיקרון של ההצעות הפיננסיות הללו הוא שאנו מחפשים, ליד קרן היסוד, עוד מקורות כספיים אחרים להשקיעם בארץ־ישראל. חלק מן הכספים האלה הדרושים לבנין כמו, למשל, משכנתאות לבנין בתים בערים, עלולות כבר כעת להביא רווחים ולהיפּרע. במקרים אחרים אין זו אלא שאלת הזמן. אני מקווה, למשל, שכספי הקרן להתישבות שנשקיע לשם מטרות חקלאיות, במשך חמש עד עשר שנים תהיינה השקעות כה בטוחות עד שנוכל להוציא עליהן אגרות־חוב. נסיונותי באמריקה למדוני שמכירת ניירות־ערך ארצישראליים על־ידי אנשים פרטיים אפשרית רק כשעסק בנקאי גדול תומך תמיכה מוסרית בניירות־הערך המוצעים. הרעיון הזה הביאני לעשות באמריקה את הפסיעות הראשונות ליסוד חברה מרכזית להשקעות. הד״ר וייצמן, הד״ר שמריה לוין ועוד ידידים מאמריקה סייעו בידי, ויש לקוות שהחברה הזאת תיווסד.

לבסוף רוצה אני להעיר את אזנכם עוד על דבר אחד. הוצאותינו הראשיות במשק החקלאי נעשות עוד היום בצורה אדמיניסטרטיבית, אבל על הפועל ללמוד לדעת שהכסף שהוא מקבל אינו ניתן לו בתורת תמיכה, אלא בתורת הלואה על מנת שתסולק. גם מטעם זה יש הכרח ליצור קרן מיוחדת להתישבות, שתהא נוטלת בשביל כל מילוה כל מיני בטחונות חוקיים ושתהא גובה בכל תוקף את המגיע מהחייב המפגר בתשלומיו.

בשנה הבאה לא נוכל לאסוף את מיליון וחצי הלא״י שהזכרנו לעיל, בשביל שלשים אלף העולים. הרבה פחות מזה יעלה בידנו לקבץ. אבל אפילו בשביל ההשתמשות בהכנסות הקטנות עלינו לנקוט כלל זה שאחוזים גדולים מהן, שילכו ויגדלו מדי שנה בשנה, יהיו מוקדשים ליישוב פועלינו בתורת יצרנים חקלאיים ותעשייתיים. כל שאר ההוצאות אין להן אלא ערך של תמיכות ואסור שתעלינה על ההוצאות הפרודוקטיביות בעצם. בלא שאקבע את המספרים הכלליים של התקציב לשנה הבאה, רצוני להגיד שמן ההכרח הוא שקרן־היסוד תרכוש לה מניות של המוסדות השונים בארץ־ישראל (של הכשרת הישוב, של הבנק למשכנתאות), כדי לחזקם ובכדי למצוא משען לאגרות־החוב שהם עתידים להוציא. בנק הפועלים בארץ־ישראל, שהרבה לעשות לתקומת הקואופרטיבים התעשייתיים והחקלאיים שלנו צריך לקבל תמיכה למען יוכל להגדיל את הון־מניותיו. אנו מוכרחים לייסד קרן־אשראי לתעשיה. אנו יכולים לבסס בארץ־ישראל כמה וכמה עסקים קטנים על־ידי מתן אשראי לתעשיה. ולבסוף יש מה לעשות נגד המחירים הגבוהים של מצרכי החיים, אולי על־ידי הקמת אגודת־קונים סיטונית.

הרעיונות שאני מביע כאן לא יכלו להיות אלא למקוטעין. אבל לעומת זאת תמצאו בדין־והחשבון של ההנהלה חומר שלא היה כמוהו לעושר התוכן בשום דין־וחשבון של קונגרס.

בדברי סיומי עלי לחזור על דברי פתיחתי: עד עכשיו אין לנו עדיין מושג נכון מכל גודל העבודה המוטלת עלינו בארץ־ישראל. כל הישגינו המדיניים בארץ־ישראל, בין גדולים ובין קטנים, אינם בעלי־חשיבות כלשהי אם אין העבודה הכלכלית כרוכה אחריהם. כל התייעצויותיכם ושיקולי־דעתכם המדיניים יהיו חשובים רק בשעה שתבינו שאתם יוצרים את המסגרת שהעבודה הכלכלית צריכה להיות משובצת בתוכה. עבודתנו בארץ־ישראל תלויה—עכשיו יותר מתמיד— רק בזאת אם נקבל במהרה אמצעים גדולים, מפני שרק על־ידם נוכל להכפיל ולשלש בארץ־ישראל את מספרנו שלצערנו הרב עדיין מצער הוא מאד.

 

חברה להשקעות בארץ־ישראל    🔗

הרצאה בועידת נכבדי היהודים באמריקה בניו־יורק בפברואר 1924

אני שמח על ההזדמנות שניתנה לי להגיד מלים אחדות באספה של יהודים אמריקאיים, אנשי שם ומעשה, על ההתפתחות הכלכלית של ארץ־ישראל. אלמלי היה בידי מטה־קסם הייתי משתמש בו כדי להעבירכם כולכם מחופי הים האטלנטי אל חופי הים התיכון. מובטחני, שלוּ נאמרו דברי בתוך העיר היהודית בת 15.000 תושבים ומעלה — תל־אביב, או בעיר־הגנים שבמורד הר הכרמל, או על הר הצופים במקום שהולך ונבנה הבנין הראשון בשביל האוניברסיטה העברית, או באחת ממושבותינו החקלאיות— היו מוצאים להם בוודאי הד יותר חזק ונאמן. דברי היו יכולים להשען אז גם על מראה־עיניכם. אבל, לדאבוני, אין בידי מטה־קסם כזה, ואני יכול רק לקוות שאספה זו תעורר אצל רבים מכם את התשוקה לבקר את הארץ — מה שאפשר עתה לעשות בקלות יתירה — ובקורכם זה, חוץ מזה שיאמת את הדברים שתשמעו מפי, הרי יוסיף לכם שפע של רשמים בלתי־נשכחים.

התפקיד המוטל עלינו הוא: לנצל בכל מילואה את ההזדמנות שניתנה לנו וליהודי כל העולם על־ידי הצהרת בלפור ועל־ידי המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. הממשלה המנדטורית קבלה עליה לעזור לנו בבנין הבית הלאומי לעם ישראל. הבנין הזה אפשרי רק על־ידי הגדלת מספר התושבים היהודים בארץ, המגיע כיום רק עד מאה אלף בתוך כלל התושבים של 750.000. מטרתנו היא למצוא את היכולת בשביל מספר גדול של יהודים לעבור לארץ־ישראל וליצור שם קיום כלכלי בריא ומבוסס.

ישנם מאות אלפי יהודים במזרח־אירופה הנכונים והשואפים בכל לבם לעלות לארץ־ישראל. רבים מהם יבכרו את ארץ־ישראל על פני ארצות אחרות, מפני קשרי המסורת עם העבר ומפני התקוה לעתיד גדול בארץ הזאת. אחרים נכונים לעלות מפני שמחוסר אפשרויות כלכליות ומתוך הלחץ של האנטישמיות השוררת הם רואים הכרח לעצמם לעזוב את ארץ־מגורם הקודמת; ורבים הם האנשים שאין להם ארץ־בחירה אחרת, משום שהמכשולים והמעצורים להגירה יהודית בכל אותן הארצות הולכים ומתרבים מיום ליום.

לפי מה שמאשרים בעלי־סמך ראשונים, הכילה ארץ־ישראל בימיה הקדמונים1¹/₂ ־2 מיליונים תושבים. אם נשים לב שעל־ידי אמצעים טכניים ובאופנים המודרניים של התחבורה, החקלאות והתעשיה אפשר להגיע לתוצאות יותר טובות מאשר לפני אלפים שנה, אז אין כל ספק שארץ־ישראל יכולה להכפיל פי במה את המספר הנוכחי של תושביה, אם נגביה את רמתה הכלכלית־המשקית על־ידי הכנסת הון ואפני־ייצור חדשים. זוהי עובדה של מציאות. בתנאים הנוכחים הבלתי־מפותחים של המשק הארצישראלי, אחר מאות שנים של הנהלה תורכית גרועה, אין הארץ יכולה לקלוט מספר גדול של עולים חדשים. ההתפתחות הבאה על־ידי רבוי ההון וההתקדמות הטכנית, צריכה לבוא לארץ ביחד עם העולה המהגר.

ההמון הגדול של תושבי ארץ־ישראל חי על עבודת־האדמה. מלבד בעלי הפרדסים של תפוחי־זהב שבסביבת יפו, חיים האכרים הערבים, העובדים את האדמה בדרכים פרימיטיביות, חיי עוני ודלות — וגם זה בעזרת נשותיהם העובדות בכל עבודה קשה ובעזרת הילדים הנכנסים לעבודה מראשית ילדותם. האכרים הערביים אינם יודעים את העבודה השכורה, הם קונים ומוכרים רק מעט מאד ומתאמצים להוציא את כל הדרוש מתוך המשק שלהם. אותו חלק התושבים שאינו חי על הקרקע ניזון בעיקר מכספי הזרים המגיעים לארץ כעין תמיכה למוסדות הדתיים והפילנטרופיים השונים והמרובים ורק מעוט שבמעוט מוצא את קיומו בתעשיה. האחוז הקטן הזה כולל בעיקרו את העובדים בתעשית־יד זעירה. מלבד שתי התעשיות הישנות: תעשית הסבון אצל הערביים ותעשית־היין אצל היהודים, לא היו עד השנים האחרונות כל בתי־חרושת בארץ. וגם אלה שנוסדו בשנים האחרונות, כמעט כולם על־ידי יהודים, עומדים עוד במדרגת התחלתם.

בכדי לתת תמונה נכונה מהרכבת הישוב העברי בארץ־ישראל כדאי לזכור שמאת אלף התושבים מתחלקים: במושבות חקלאיות—20.000; בבתי־חרושת ובמכונות—10.000; בתעשיה זעירה—10.000; סוחרים ועוסקים בהובלה — 15.000; פועלים בלי מקצוע בבניה ובעבודות אחרות—3.000; בעלי־מקצוע ופקידים—12.000; בלי משלח־יד קבוע לערך — 30.000.

צרכי המסחר של המון התושבים הם מעטים ומצומצמים ושדה הפעולה בשביל הסוחרים היהודים הוא על־כן מוגבל מאד. כך הוא גם ביחס לבעלי־אומנויות. גם בעלי־המלאכה הבאים ממזרח אירופה אינם יכולים להתחרות עם בעל־המלאכה הערבי, על כל פנים— לא אצל נותן העבודה הערבי. ברור, איפוא, שהעולים לארץ יכולים להביא את התועלת הנרצה רק בעברם לפעולה בחקלאות או בתעשיה. החקלאות בארץ־ישראל היא רבת־אפשרויות. הפרופיסור מיד שבקר את ארץ־ישראל בשבועות האחרונים על־פי הזמנת ההנהלה הציונית, והנחשב לבר־סמך ראשון בשאלות ההתישבות החקלאית — הישווה את ארץ־ישראל לקליפורניה. דעתו היא שהארץ יכולה ליהפך לגן נושא פירות משובחים ממדרגה ראשונה. בקשר עם החקלאות יש גם מקום להתפתחות ענפי תעשיה רבים, כגון: טחנות־קמח, בתי־בד לשמן, בורסקאות, מקררים, בתי־חרושת לסבון, בושם, סיגריות, מאכלים משומרים וכו׳. התכנית של רוטנברג והשגת הזכיון לנצל את מימי הירדן בתורת מניעים לכוחות חשמל מבטיחות כוח־חשמל זול בארץ, מה שמאפשר את ההתפתחות של יתר ענפי התעשיה, כמו: אריג, זכוכית וכדומה.

יש מקום להתפתחות האוצרות הטבעיים של הארץ כמו, למשל, חמי־טבריה המפורסמים, החמרים המינרליים של ים־המלח; גם התיירות עלולה להתפתח ביותר עם הקמת בתי־מלון ובתי־מרפא טובים. אם יתאמת הדבר ש״סטנדרט אויל קומפני״ מצאה מקורות נפט בארץ, הרי יהיה גם לזה ערך רב בשביל מהלך ההתפתחות הכלכלית העתידה של ארץ־ישראל. רבים מיהודי מזרח־אירופה הרוצים לעלות לארץ, יש להם נטיה לעבודה החקלאית והתעשיתית. לאמתו של דבר יכולים אותם 35.000 היהודים שנוספו לארץ־ישראל משנת 1920 להחשב לחומר אנושי מובחר ממדרגה ראשונה הן במובן האופי והן בכשרון־המעשה. הם מסורים לעבודה החלוצית הקשה שבארץ־ישראל בכל לבם ונפשם. אבל גם התרוממות־הרוח הנעלה ביותר אינה יכולה למנוע בעדם מלהכשל, אם לא יהיו להם האמצעים הדרושים לכונן את המשק החקלאי או התעשייתי. עברו אותם הזמנים שהאדם יכול היה להוציא את לחמו מן הארץ בשתי ידיו בלבד. הוא הדין גם בנוגע לחרושת: אין לקוות שמי שהוא יוכל להקים לו איזו תעשיה בהיותו נאלץ— כפי המצב כיום — להשקיע את כל הכספים הדרושים מאמצעיו הוא, באין כל יכולת להשיג הלואות באשראי ממושך. בכדי לספּק את צרכיו התרבותיים של העולה לארץ ולשמור על בריאותו נחוץ גם לסייע לו בפעולה חנוכית וסניטרית, לכל הפחות בעשר השנים הבאות, עד שהעולים יתבססו במקצת. הממשלה הארצישראלית אין ביכלתה לדאוג לצרכים האלה במדה הדרושה. עליה מוטל להיטיב במובן זה את המצב בכל הארץ, שהורע ונעזב במאות השנים של השלטון התורכי; ואותם האמצעים המעטים שברשותה אינם מספיקים — על כל פנים כדי להתקדם בצעדים מהירים.

מכסת העליה היהודית לארץ־ישראל בשלש השנים האחרונות היא בערך 10.000 איש לשנה. אין לנו לקוות שהמכסה הזאת תעלה מהר באופן פתאומי ועל־ידי קפיצות. ההגירה לכל ארץ וארץ, תחילתה היא קמעא קמעא ואחר כך היא עולה בהדרגה. מכסת־ההגירה היהודית לארצות־הברית היתה:

אם למצוא את שביל־הבינים בין האופטימיות ובין הפסימיות המופרזת — אנו יכולים להציג לנו למטרתנו להכניס לארץ ב־5־10 השנים הבאות 20.000 עולים בכל שנה, בתקוה שמכסה יסודית זו תגדל אחר כך עד 30.000־40. הנסיון של ההתישבות בארץ־ישראל הורה לנו שרק אנשים צעירים ובריאים, שהתמחו גם במשך שנים אחדות בעבודת־אדמה, רק אלה מוכשרים וצריכים לבוא בחשבון בשביל התישבות חקלאית. אנשים כאלה, כרגיל, או אין להם כל אמצעים עצמיים או, באופן היותר טוב, יכולים להוסיף רק משהו משלהם. מן ההכרח שלכל הפחות 90 אחוזים ממה שדרוש להתישבותם ישיגו בתורת הלואות לזמנים ממושכים. הלואות אלו עולות עד 4.000 דולר לכל מתישב. אנשים הרוצים לעשות איזה מפעל תעשייתי, יש להם על פי רוב אמצעים עצמיים, אך גם להם נחוץ אשראי לזמן ארוך, שאפשר להעריכו בשביל כל עובד בתעשיה עד 1.000 דולר. על ידי הלואה של 5.000 דולר אנו יכולים, איפוא, להבטיח את קיומן של שתי משפחות עובדות: אחת בחקלאות ואחת בתעשיה. אבל הנסיון לימדנו שליד שתי משפחות בחקלאות ובתעשיה יש אפשרות לקיים באמצעים קלים עוד שתי משפחות בעבודות הובלה, מסחר, בתורת מורים, רופאים וכדומה. היוצא מזה, שסכום של 5.000 דולר יכול לשמש בסיס לקיומן של ארבע משפחות על יסודות משקיים בריאים בארץ־ישראל. אם נחשוב בממוצע את המשפחה לבת 5 נפשות, יצא לנו 250 דולר

לנפש. באופן כללי יש לומר, שההוצאות הדרושות לצרכי העולים בארץ־ישראל מתחלקות לשלשה סוגים אלה:

1. הוצאות לאומיות לצרכי מפעלים בעלי אופי פילנטרופי או תרבותי, כגון חנוך, עבודה סניטרית והעזרה הראשונה לעולים. הוצאות אלו מוכרחות להתמלא רק על־ידי נדבות, מפני שאף כי תפקידים אלה הם הכרחיים ובעלי ערך רב מבחינה לאומית—הרי ברור שהכספים המוצאים למילוים לא יוחזרו ולא יתנו רווחים ממשיים.

2. השקעות בלתי־בטוחות לשם עבודות, אשר החזרת האמצעים שהושקעו בהן היא מוטלת בספק, מפני שעבודות כגון יצירת נקודות חדשות בהתישבות חקלאית, ענפי־תעשיה חדשים, או סידורים שונים לטובת הצבור אינן צריכות מתחילתן להחשב כמפעלים שהצלחתם ורווחיהם הם בטוחים מראש. לסוג זה אפשר ליחס גם את המשכנתא השניה על נכסי־דלא־ניידי שאיננה יכולה להחשב לבטוחה בהחלט, אבל יסודה בכל זאת בטוח, בה בשעה שהיא עוזרת לפתרון שאלת־הדירות, להתקדמות התעשיה או להגדלת אפשרויות העבודה בשביל העולים החדשים.

3. השקעות בטוחות בשביל פעולות הנעשות בכיוון מסחרי בהחלט ושהכספים השקועים בהן מובטחים להיות חוזרים ולהכניס גם רווחים בינוניים. לפעולות מסוג זה שייכות: משכנתא ראשונה על בנינים בעיר או על מגרשים בעיר ובסביבותיה העומדות להיבנות בצורת פרברים; קניית אגרות־חוב המוצאות על ידי קהלות עבריות כמו, למשל, אגרות־החוב שהוציאה לא מזמן עירית תל־אביב; קנית מניות ושטרות של בנקים ובתי־מסחר הפועלים בארץ־ישראל; קניית מניות ושטרות של מפעלים קיימים המכניסים רווחים והעלולים להתרחב ולהתפתח יותר; קניית ניירות־ערך של חברה לאשראי להתישבות, הנותנת הלואות בטוחות לאכרים המתקדמים בעבודתם.

במספרים עגולים יכולים לומר, שבשביל ההוצאות מסוג ראשון, כלומר ההוצאות הלאומיות, דרוש סכום של מיליון דולר בערך לשנה. ההוצאות מסוג שני ושלישי דורשות סכום של 250 דולר לגלגולת. יחס השייכות של הסכום הזה אם לסוג השני ואם לשלישי, תלוי בעיקר בהתקדמותו של הסכום הזה שיתיחס אל הסוג השלישי. בשנים הראשונות יתיחס החלק הגדול ביותר של הסכום הזה אל הסוג השני, והמצב הזה ימשך כל זמן שיעמדו לפנינו מפעלים חדשים. אבל בארץ־ישראל יש אפשרויות רבות בשביל אשראי לצרכי מפעלים שהם כבר קיימים ובטוחים. מפני המחסור באשראי לזמנים ממושכים עד עתה בארץ־ישראל, יש שדה־פעולה רחב בשביל משכנתא ראשונה על בתים שכבר נבנו, בשביל אשראי אפותיקאי לפרדסנים או לבעלי תעשיה מבוססת בענפים שהם בני־קיימא. כספי־ההלוואות האלה שיזרמו לארץ יעזרו להרחבת המפעלים הקיימים ופיתוחם, וגם ייצרו את המצע להקמת מפעלים חדשים. בכלל, נכון יהיה אם נקבע בשביל הזמן הנוכחי ונאמר שמהסכום של 250 דולר הנחוצים לכל עולה — 50 אחוזים מתיחסים לסוג השני (השקעות בלתי־בטוחות) ו־50 אחוזים לסוג השלישי (השקעות בטוחות).

אם נקבע לנו למטרה להכניס בשנים הבאות 20.000 עולים בשנה — יתקבל תקציב שנתי בערך כזה:

יש לקוות שמהסכום הזה חלק הכספים הדרוש להוצאות הלאומיות ולהשקעות הבלתי־בטוחות יושג על־ידי קרן היסוד והקרן הקימת. נשארת השאלה היכן נשיג את יתר 2.500.000 דולר בשביל ההוצאות מהסוג השלישי.

ההשקעות מסוג זה צריכות לתת לבעלי־המפעלים את הבטחון המוחלט על הקרן המושקעת, וגם לשאת 6 אחוזים רווחים. מלבד זאת תתנה ההשקעות האלו ליהודים המעונינים בבנין ארץ־ישראל את הספוק המוסרי על־ידי שתופם גם הם בבנין הזה. השאלה היא, כיצד להוכיח לבעל־המעשה היהודי שכספי־השקעה אלה הם באמת בטוחים. לאסוננו היתה רגילה ארץ־ישראל במשך מאות שנים לבקש רק נדבות ותמיכות, עד שגם האנשים מחוצה לה התרגלו להביט על כל מה שנעשה בתוכה כעל מעשה־צדקה, וקשה מאד להרגיל אותם עתה לחשוב על דבר השקעות בטוחות בארץ־ישראל. עוד לא ידוע הדבר שהחוקים החדשים השונים בהחלט וההנהלה החדשה, שבאו עם קבלת המנדט על ארץ־ישראל על־ידי אנגליה, השיפור בתחבורה, מסילת־ הברזל, הדואר והטלגרף בארץ, שבזמן התורכים היתה עומדת בקפאונה ועתה נעשתה לארץ של התקדמות מהירה— שכל זה יוצר אפשרויות חדשות לשקעה בבטחון גמור של הקרן וגם בהכנסת רווחים הגונים. אבל ארץ־ישראל רחוקה היא יותר מדי מאמריקה, וקשה לכל יהודי אמריקאי בודד לחקור את אפני ההשקעה ואת הבטחון שבתכנית המוצעת לפניו.

הפתרון היחידי לשאלה: כיצד להתגבר על המרחק הזה ועל אי־הבטחון של בעל־היזמה היהודי האמריקאי — הוא יצירת ״חברה להשקעות״ באמריקה בהון יסודי, נאמר, של 5.000.000 דולר, שתיוסד ותתנהל על־ידי אנשים בעלי־מעשה ושם במסחר.

לכשתתאשר חברה זו על־ידי החוק, תשלח משלחת של אנשים מביני־דבר לארץ־ישראל, ואלה ימציאו לחברה את התכניות שתתנה לה את הספוק המלא ברגש־הבטחון ושאלת הרווחים. על יסוד הצעות והמלצות אלו תדון ותחליט החברה, אם ואיך להשקיע את כספיה במפעל זה או באחר. הדרך הנאותה ביותר להשגת האמצעים של החברה היא הוצאת שטרי־ערבון על יסוד הרכוש שלה, בכדי שתוכל מחוץ לרכוש־המניות, לקנות גם בשטרות אלה ניירות־ערך ארצישראליים ואגרות־חוב שונות. ההוצאה הכללית של שטרי־ערבון אלה צריכה להיות מוגבלת בהתאמה וביחס ידוע לרכוש־המניות אשר לחברה.

החברה צריכה לבוא במשא ומתן עם בעלי־הבנקים הקטנים היהודים בדבר מכירת שטרי־הערבון שלה, ולעשות גם את הצעדים האחרים המובילים למטרה זו. החברה צריכה גם לחפש אפשרויות שהיא עצמה או הבנקים האחרים יקבלו הלואות על סמך שטרי־ערבון. צריך למנוע שהשקעות החברה לא תהפכנה לקפיטל מת, מה שסמן את הקו השלילי ביותר של מפעלי־ההשקעה בארץ־ישראל ער עתה. שליח או שליחי החברה להשקעות שמקום מגורם יהיה בארץ־ישראל, יהיה עליהם לשקוד על הבטחון ועל תשלום האחוזים המדויק, כדי שבעל־הכספים יהיה בטוח בכל המובנים בכספי־ההשקעה שלו. אם החברה להשקעות תיוסד בכיוון הכולל הזה והשקעותיה תחלנה לפעול באופן רצוי בארץ־ישראל, רק אז אפשר לקוות שיהודי אמריקה יתחילו לראות בארץ־ישראל מקום להשקעת קפּיטלים כבכל ארץ אחרת. יסוד ״חברה להשקעות״ שתתנהל על־ידי אנשים מומחים ובעלי־סמכא ישמור גם על בעלי־היזמה מלהשקיע כספים בארץ־ישראל בדברים שאינם בטוחים ומנוסים ובמפעלים שאינם רצויים ביותר. ההצעה של החברה תשמש אות ומופת שמפעל זה וזה הוא בריא ומבוסם כל צרכו. חברות להשקעות ממין זה קיימות באנגליה ממחצית המאה האחרונה, והן הגורמים העיקריים בחלוקת ניירות־ערך של חוץ־לארץ המוּצאות בכל חלקי הממלכה המאוחדת. הן מופיעות כמתווכים בין בעלי ההשקעה האנגליים ובין מפעלי־ההשקעה בחוץ־לארץ. הון־ההשקעה אשר להן עולה למעלה ממאה מיליון לירה.

נכון הדבר שהחברה להשקעות תמצא לה רק אז מפעלים בטוחים בארץ־ישראל, אם באותו הזמן יתקיים על־ידה גם מוסד כמו קרן היסוד, המוכן אם גם בקרבנות רבים ובהתאמצות גדולה, ״לפנות את הדרך״ ולקבל על עצמו את עול ההשקעות הבלתי־בטוחות וההוצאות הלאומיות. החברה להשקעות צריכה לקרן היסוד בתורת מכשירת הקרקע וסוללת הדרך, כמו שקרן היסוד צריכה לחברת ההשקעות בשביל התפקידים העצומים של בנין הארץ. קרן היסוד כשמה כן היא. היא היא שמניחה את היסוד לבנין. החברה להשקעות ממשיכה את הבנין על שכבת היסוד הזה. אין תועלת ביסוד בלי המשכת בנין ואין בונים בנין מבלי יסוד תחתיו. העבודה המשותפת בין שני המוסדות האלה היא הכרחית כדי לכונן בנין ממשי.

החברה להשקעות עלולה להביא ברכה גם בזה, שהיא משחררת את קרן היסוד מהוצאות להשקעות בטוחות ומפטרת אותנו מהצורך להשתמש בכספי קרן היסוד בשביל מפעלים כלכליים מבוססים, דבר העלול להביא לידי דמורליזציה ידועה ביחסם של בעלי־החובות ולהחליש את רצונם להחזיר את כספי־ההלואות. החברה מעמידה, איפוא, את המפעלים המשקיים על בסיס יותר בריא.

החברה להשקעות תסייע גם ליצירת קשרים ועבודה משותפת בין יהודי אמריקה ובין הסתדרויות ומוסדות אחרים שהוקמו למטרה זו גם בארצות אחרות. כתוצאה מזה אפשר יהיה למנוע גם מבזבוז מרץ הנשקע למטרה זו וגם מהוצאות אדמיניסטרטיביות מיותרות.

אם האספה הזאת תניח את היסוד לחברה־להשקעות זו, בטוח אני שיום זה ישאר יום היסטורי בשביל בנין ארץ־ישראל ובשביל גורל העם העברי.

תרשו לי לגמור את סקירתי הקצרה במלים שכתב רמסיי מקדונלד בבקרו את המושבות העבריות בארץ־ישראל. אחרי תארו את מדרגת־ההשכלה ואת המסירות של העולה החלוץ היהודי ואת התפעלותו מיצירותיהם של הפועלים בארץ־ישראל. הוא אומר:

״עוברים עתה את ארץ־ישראל בדברי־נבואה רבים על השפתים. נדמה שאת הדברים האלה לוחשים גם ההרים והגבעות אשר שם. אהלי העולים שעל חופי הים, בצדי הדרכים ועל ראשי ההרים נראים כאילו נתקעו על פי פקודה מן השמים וכאילו עומדים שם מלפני ימים ודורות רבים, מאותו הזמן שנשמע בו דבר ה׳:,את נדחי ישראל יקבץ ופזורי יהודה מכל ארבע קצוות הארץ יאסוף יחדיו׳. אותות הזמן הזה באו עתה וארץ־ישראל מקבלת שוב את בניה־גוליה. הארץ עיפה, עזובה, משועבדה בחוד עבדות־זרים, אבל ערכיה בבחינת אם נשארו לה, ובניה בעבדם לה יכולים עוד למצוא בה אושר ושלום״.

 

הקבוצה    🔗

נדפס ב״העולם״, בשנת 1924

אין לכם שאלה בכל מפעל ההתישבות שלנו, אשר עוררה ווכוחים כה רבים, כשאלת הקבוצה. באותה ההתלהבות הסוערת, שבה מהללים אותה מצדדיה — מגנים ומערערים אותה מתנגדיה.

אבל בטרם נגש לדון על אפיה וטיבה של הקבוצה, על יתרונותיה ומגרעותיה, מן הנחוץ הוא, שנספר מתחילה בקצרה את תולדות התהוותה וקורותיה. הקבוצה לא נוסדה מתחילת־ברייתה לשם נסיון סוציאלי. הסיבות שגרמו ליצירתה, לפני חמש־עשרה שנה, היו בעיקר אלו:

1. ברשות ההסתדרות הציונית לא נמצאו כל אמצעים למטרות ההתישבות מצד יחידים, כדוגמת המושבות של הברון רוטשילד ויק״א. שלשה מוסדים ציוניים נמצאו אז, שהיו להם איזו אמצעים, והם: הקרן הקימת לישראל, קרן עצי־הזית וחברת הכשרת הישוב בארץ־ישראל. תפקיד הקרן הקימת היה אך ורק קנית קרקעות, תפקידה של קרן עצי־הזית—נטיעת עצים, ותפקידה של חברת הכשרת הישוב בארץ־ישראל — רכישת קרקעות ומכירתן לדורשיהן. להתישבות במובנה העצמי לא היה מוכן אף אחד משלשת המוסדים האלה, וייסודן של החוות הציוניות הראשונות, בכנרת וחולדה, בשנת 1908 אופשרה רק בעקיפין: הקרן הקימת מסרה את הקרקע שלה בחכירת־ירושה לחברת הכשרת הישוב ולקרן עצי־הזית, וחברות אלו כוננו על הקרקע הזאת משקים חקלאיים, הראשונה בכנרת והשניה בבן־שמן וחולדה. אבל מטרת המשקים האלה לא יכלה להיות—בהתאם לתקנותיהן של חברת הכשרת הישוב וקרן עצי־הזית — התאחזותם של המתישבים. מטרתה של חברת הכשרת הישוב היתה השבחת הקרקע והכשרתה לשם ריוח ומכירה לאחר זמן. מטרת קרן עצי־הזית היתה נטיעת עצים. להשגת המטרות האלה היתה, כמובן, רק הדרך היחידה: יסוד חווה (משק גדול), והתנחלותם של מתישבים יחידים לא יכלה אף לעלות על הדעת.

2. התישבותם של יחידים היתה בלתי־אפשרית גם משום־כך, שבאותו הזמן חסרו בארץ־ישראל אנשים מחונכים בחקלאות, שהיו מסוגלים להתישבות בתור מתישבים יחידים ושאפשר היה להשקיע אצלם בבטחון את ההון הדרוש להתנחלותם, וחסרו אז גם הנשים שהיו יכולות לתת למתישבים את הסיוע הנכון במשקם. זאת אומרת, שחסרו התנאים הקודמים החשובים ביותר להצלחת המשק הפרטי. רק משק־החווה, שבו קבלו האנשים בתורת פועלים את הכשרתם מאת מנהל או מאת מפקח או ועד מומחה שנמנה על־ידם. נתן במדת־מה את הבטחון שהכספים המושקעים לא ירדו לטמיון.

3. שתי הסיבות הללו— חוסר האמצעים והמחסור באנשים מתאימים להתישבות — גרמו לזה, שנסיונות ההתישבות הראשונים של ההסתדרות הציונית קיבלו לא את צורת ההתנחלות הפרטית, כעין זו של היק״א במושבותיה שבגליל התחתון, אלא צורת המשק של החווה. מתחילה נמצאו החוות תחת הנהלתו של אגרונום, אבל מיד נוכחו ששיטה זו אינה בת־קיום. לחוות חסרו אגרונומים יהודים, שמלבד הכשרותיהם ונסיונותיהם החקלאיים תהיה ערה בהם ההבנה למטרותיה הלאומיות של התישבותנו ולהלך־הנפש של בני־הנוער המהפכניים שבאו לארץ מרוסיה. לעתים קרובות היה המנהל נוטה לבכר את הפועל הערבי הזול, המציית והמנוסה בחקלאות, על הפועל היהודי הבלתי־מנוסה בחקלאות והוא בעל רצון ודעה משלו ואינו נוח להשמע לפקודות. דבר זה עורר, כמובן, את התנגדותם הנמרצה של הפועלים היהודים, שמצאו בחוות את הדרך היחידה שבה יוכלו להקנות לעצמם הכשרה חקלאית. המגרעת השניה בשיטה זו היתה, שהמנהל, לפי דוגמת המשקים החקלאיים הגדולים שבאירופה, התיחס אל הפועלים רק כאל שכירי־יום ולא רצה לתת להם בהנהלה שום זכות דעה לא בהכרעת ענינים ואף לא בהתיעצות עליהם, בשעה שהפועלים שאפו דוקא להשתתף בתורת יוצרים בהתפתחות המשק. התנאים התחדדו כל כך עד שבשביתה שהוכרזה בשנת 1909 בכנרת, הוכרחו, בתור מוצא יחידי, להוציא את הפועלים המנוסים ביותר מרשות מרותו של המנהל, ולהושיבם על חלק מאדמתה של דגניה כעין קבוצה מיוחדה באחריות עצמה. החוזה שנעשה עם הקבוצה בעידנא דריתחא של השביתה מכיל רק את התנאים, ששבעת החברים של הקבוצה יקבלו סכום מינימלי שיכניס המשק.

קבוצה ראשונה זו, דגניה, שנולדה בסערה ורעש, פעלה הרבה מאד, ביחוד על־ידי חריצותם של מיסדיה ובהשפעת רוחו של יוסף בוסל, שמת לדאבוננו בדמי ימיו, על כל מהלכה של ההתישבות לאחר כך.

בשנת 1910 נעשה עוד צעד לפנים. על־פי היזמה של פרנץ אופנהיימר, שברעיונותיו תמך הרצל בכל עוז עוד בשנת 1903, נוסדה במרחביה חווה בכדי לממש את תכנית־אופנהיימר לישוב קואופרטיבי חקלאי. מחשבתו של אופנהיימר היתה שמן־הנחוץ הוא לקיים בחקלאות את המשק־הגדול, מפני יתרונותיו הגדולים לעומת המשק־הזעיר, אבל יחד עם זה נחוץ כמו כן להעסיק במשק הזה לא שכירי־יום אלא ״חברים״, שהם הם בעלי המשק הגדול, או שייעשו בהדרגה לבעליו. בזה רצה אופנהיימר להתגבר על תקלת אי־התענינותו של שכיר־היום בגורל המשק. הפועלים־החברים, בבחינת בעליו העתידים של המשק, יתיחסו אליו באותו היחס הקרוב, שבו מתיחס האכר למשקו הזעיר של־עצמו, וכמוהו ידעו לכלכל את האינבנטר של המשק כלכול קמוצי וחסכוני. החווה מרחביה התנהלה במשך השנים הראשונות להתיסדותה, שהיו צריכות לשמש הכנה להתישבות קואופרטיבית במלוא המובן, על־ידי אגרונום. לא ארכו הימים והנה צפו ועלו הסכסוכים הקשורים בשיטת ההנהלה בין המנהל והפועלים, סכסוכים שנתחדדו עוד יותר בשביל שהפועלים בעצמם לא היו יסוד הומוגני מעור אחד, אלא מקובצים מחלקי אירופה השונים ומחולקים בדעותיהם ביניהם לבין עצמם. כשפרצה המלחמה העולמית התבלט ההכרח לבטל את שיטת־ההנהלה. הפועלים נתאחדו לקבוצה שבראשה עמד ועד נבחר על־ידה, ואחרי חילופים שונים של חבריה נתבצרה סוף־סוף והיא נמצאה עתה במצב כלכלי, שבמובן יחסי הוא משביע רצון.

בשעת כבושה של ארץ ישראל על־ידי האנגלים, וביחוד אחרי הכבוש, הלך ונתרבה מספר הקבוצות במדה הגונה, מפני שיוקר צרכי־החיים הכריח להחיש את נצולן של כל הקרקעות שניתנו להשתמש בהן. הקבוצה נשארה — אם לא נביא בחשבון את הנסיונות הראשונים עם מנהלים, שנעשו בשנות 1908־1910— עד שנת 1921 הצורה היחידה של הישובים החקלאיים הציוניים. את הסיבות, שגרמו לביכורם של ישובי הקבוצות על הישובים הפרטיים, אפשר לסכם כך:

1. ההתנחלות הפרטית דורשת שהמתישב ידע את החקלאות על כל ענפיה והסתעפויותיה ידיעה יסודית, שתשמש ערובה בטוחה להנהלתו הנכונה של משקו. מתישבים כאלה לא נמצאו אז במספר ראוי לתשומת־לב. להתישבות הקבוצות היה היתרון, שחבריהן יחד יכלו להשלים זה את זה על־ידי נסיונותיהם וידיעותיהם של כל אחד בענפי החקלאות השונים.

2. המתישב הפרטי משיג מיד, בהתנחלו על חלקת־אדמה מסוימה, זכויות קבועות כלפי ההסתדרות הציונית. אם לאחר זמן יימצא כי הוא בלתי מסוגל ומתאים להתישבות—הרי קשה הדבר, או גם בלתי־אפשרי, לנשלו מעל הקרקע. מה־שאין־כן בהתישבות הקיבוצית. הקשר של הקבוצה עם הקרקע רפה הרבה יותר, ויותר נקל הוא לפזר את כל הקבוצה או לאגדה מחדש על־ידי חילופי החברים הבלתי־מתאימים.

3. הקבוצה היא, כשיש לה גרעין של חברים חרוצים ומוכשרים, בית־ספר שאין למעלה הימנו בכדי להכיר את כשרונותיהם של החברים השונים ולפתח מתוכם את היסודות המתאימים. תהליך זה של בחינה וברירה ערכו גדול למאד להתישבות היהודית. בני־הנוער שלנו באים לארץ־ישראל מלאי־התלהבות. בשכרון ההתלהבות הזאת הם מעריכים על הרוב בהפרזה רבה את כוחותיהם וכשרונותיהם להסתגל לחיים החקלאיים. רק על־ידי בית־הספר הקשה של העבודה ועל־ידי הבקורת של החברים ביניהם לבין עצמם, אפשר להבחין בין המוכשרים והבלתי־מוכשרים, ולהראות בעליל לבעלי ״ההתלהבות־גרידא״, שהתלהבות לבדה אינה מספיקה בחקלאות הדורשת בהכרח גם כוח גופני וכשרון־המעשה וכוח ההסתגלות לחיי עמל ותלאה וצרכים בלתי־נמלאים. אם חריצותם וכשרון־מעשיהם של הפועלים החקלאיים בארץ־ישראל עולים פי כמה על אלה שמלפני עשר וחמש־־עשרה שנה, הרי עלינו לזקוף את זה על חשבון אותו התהליך של זיקוק וברירה בקבוצות. מאלפי החברים שעברו דרך הקבוצות הוצא חלק גדול, אולי רובם. החברים שנשארו בקבוצות הם אלה שצורפו בכור הבחינה ועמדו בנסיון. הקבוצה יכולה בצדק להחשב כמקום־מולדתו של הפועל החקלאי היהודי בארץ־ישראל. אמנם מדה ידועה של הכשרה חקלאית רכשו להם קצתם מן החלוצים עוד בארצות אירופה, אבל זו אינה מספיקה בשום פנים בשביל ארץ־ישראל. טובה ממנה היא ההכשרה הנקנית לבני־הנוער בבית־הספר החקלאי שבמקוה־ישראל. אבל בית־הספר הזה התחיל לשים לב לשאיפות ההתישבות שלנו רק משעה שנתמנה מנהלו הנוכחי, מר קרויזה, זמן קצר לפני המלחמה העולמית. מפני המלחמה נאלץ בית־הספר הזה להפסיק את עבודתו ורק בשתים־שלש השנים האחרונות הוציא שוב חניכים, שגמרו את חוק למודם.

4. התישבות הקבוצות דורשת בהתחלתה אמצעים הרבה יותר מיצערים מאשר ההתישבות הפרטית. בית־דירתה הגדול של הקבוצה והארווה הגדולה עולים, בערך, הרבה יותר זול מאשר מספר מתאים של בתים ואורוות פרטיים. גם הספקת האינבנטר עולה יותר בזול. באמצעים המיצערים למאד, שבהם הוכרחה ההסתדרות הציונית לעבוד עד אחרי המלחמה העולמית, היתה כבר סיבה זו דיה כדי לתת את היתרון להתישבות־הקבוצות. אז לא היה מקום כלל לשאול: ״התישבות של קבוצות או התישבות פרטית?״ אלא: התישבות־קבוצות או לא־כלום. כל ההוצאות כולן שהוצאו על־ידי כל המוסדות הציוניים יחד (הקרן הקימת לישראל, חברת הכשרת הישוב בארץ־ישראל, קרן עצי־הזית, הקואופרטיב להתישבות) בשביל ההתישבות החקלאית (חוץ ממחיר הקרקעות) עלו בשנות 1908—1914 לסכום פחות מעשרים אלף לי״ש! וגם הסכום המיצער הזה לא הועמד לרשותה של ההתישבות באופן חפשי על מנת להשתמש בו למטרות שונות לפי צורך השעה. אילו היתה רשות זו ניתנת, אז מוטב היה אולי להשתמש בסכום הזה ליצירתם ושכלולם של בתי־ספר ותחנות־נסיון חקלאיים. אבל זה היה דבר בלתי־אפשרי, מפני שהמוסדות שהזכרנו למעלה הוכרחו להשתמש בכספיהם למטרות מסוימות (מטע עצים, ייסוד חווה, השבחתן והכשרתן של הקרקעות) והעסקתם של פועלים יהודים באה להם בכל אלה בחשבון רק כעין אמצעי למטרה. החוות הראשונות הוכרחו לקבל עליהן בעל כרחן גם את התפקיד של בית־ספר ושל תחנת־נסיון.

אלה המתנגדים להתישבות הקיבוצית ומטיפים להתישבות פרטית מנמקים את השקפותיהם בטעמים אלו:

1. המתישב הפרטי, בתורת בעל המשק, יש לו נטיה חזקה הרבה יותר לקימוץ וחסכון בכלכול משקו. יודע הוא, שכל הברכה שהוא רואה בעבודתו היא אך ורק לתועלתו ולתועלת משפחתו, וטובתו הוא דורשת ממנו התאזרות כל כוחותיו. להתישבות הקיבוצית — טוענים מתנגדי הקבוצה— חסרה אותה ההתענינות הפרטית. החרוץ סובל מרישולם של חברים אחרים ועל־ידי כך נפגמת גם חריצותו הוא וגם הוא מתחיל להיות נוטה להזנחה. גם ביחס לאינבנטר אין הם נוהגים כלכול ראוי במשק, מפני שאין במשק הקבוצה קשר של רכוש פרטי, שיקשר את היחיד עם האינבנטר. פחיתות העבודה ומעוט הקמוץ והחסכון בכלכול המשק הביאו לידי גרעונותיה של הקבוצה. מצדדיה של הקבוצה משיבים על זה, שחברים בלתי־מוכשרים מובדלים במהרה מתוך הקבוצה על־ידי התהליך החזק של זיקוק ובירור, ושהחברים הנשארים בה הם כולם, בערך, בעלי מדרגה אחת ושוה בכשרון־המעשה. ולא עוד, אלא שאחרי ביצורן של הקבוצות על־ידי תהליך הזיקוק והבירור במשך שנים, הרי התקשרותם אל המשק ועוז־חפצם לעשותו לחי נושא את עצמו נותנים אותה הערובה לצמצום וקמוץ בכלכול המשק, שנותנת ההתענינות הפרטית של המתישב הפרטי.

2. הטענה השניה נגד ההתישבות הקיבוצית היא, שבקבוצות נוהגים חילופי־גברא תדירים; שאותם החברים אשר הספיקו לרכוש לעצמם ידיעות במקום, מתחלפים תמיד בחברים חדשים, הגורמים מתוך חוסר־נסיונם בעבודה הפסד למשק. אי־קביעותם זו של הפועלים, טוענים מתנגדי הקבוצה, אינה תוצאת התהליך של זיקוק ובירור שעל־ידו מפנים הבלתי־מוכשרים את מקומותיהם למסוגלים וחרוצים, אלא היא תולדת הנטיה לנדודים של הפועלים החקלאים, המוצאים קסם והוד־עלילה בזה ש״יסעו ויחנו״ בכל שנה, אם אפשר, במקום חדש.

3. טענתם השלישית של מתנגדי ההתישבות הקיבוצית היא, שהועד הנבחר על־ידי הקבוצה לנהל את המשק אינו מזוין בנסיונות חקלאיים מספיקים לזה, ומפני כך נעשים לעתים קרובות משגות טכניים גדולים. אמנם אין להתעלם מזה שבמקרים רבים, ביחוד בראשיתה של ההתישבות, לא עמדו מנהלי הקבוצה על הגובה של תפקידם. מספר הפועלים החקלאיים המנוסים היה אז בכלל מיצער מאד, ומובן שלא תמיד נמצאו אנשים המוכשרים לנהל את הקבוצה. אבל במדה שנתרבה בינתים מספר הפועלים החקלאיים המוכשרים, בה במדה הוטבה כמו כן הנהלת הקבוצה. מנהלי הקבוצות, בדגניה, כנרת ומרחביה, שלפני עשר שנים הביטו עליהם האכרים הישנים מגבוה כעל צעירים בלתי־מנוסים, נוהגים בהם עתה כבוד ומשקיהם התפתחו מבחינה טכנית ונשתפרו מאד. אמנם ברור הדבר, שגם כשרונו של הפועל החקלאי החרוץ ביותר לנהל חווה מוגבל הוא. לדעתנו, מספיקים כשרונותיו לנהל חווה שבה עובדים מעשרים עד שלשים חבר, ביחוד כשהחווה יכולה להשען בשאלות טכניות על עזרתה של תחנת־הנסיון וסיועם של מדריכיה. אבל במדה שהמשק גדל, בה במדה יקשה הדבר למצוא בין הפועלים עצמם מנהלי־משק מתאימים. הקבוצה הגדולה, שחלק מהפועלים האדצישראלים מבכר אותה עתה על הקבוצה הקטנה בתורת צורת־משק יותר נאותה, מעוררת בגלל הקושי הזה למצוא בשבילה את המנהלים הראוים, חשש גדול נגדה.

4. ועוד להם טענה רביעית, למתנגדי ההתישבות הקיבוצית: אם יש, טוענים הם, למצוא צד זכות לצורת הקבוצה ביחס לצעירים, ביחוד לרווקים, הנה לעולם אין אפשרות לראות מראש אם צורה זו של התישבות קיבוצית תוכל להתקיים גם אז, כשחברי הקבוצה יבואו בשנים, כשישאו נשים או כשבניהם יגדלו. אז ישררו בקבוצה חילוקי־דעות וסכסוכים, ולחברים שהגיעו לימי זקנה לא תהי עוד האפשרות להרחיק על־ידי זיקוק ובירור את הבלתי־מתאימים. ובהיות שמן הצד השני, בעקב סכסוכים פנימיים מתחדדים, תיעשה הנהלה משותפת של המשק לדבר בלתי אפשרי, ישאר, איפוא, רק המוצא היחידי, לחלק את המשק ולהתוות לכל אחד את חלקת־אדמתו ובניניו. אבל מה יהי אז גורלם של הבנינים הגדולים הקיימים כבר, אלה שגזרת בנינם נעשתה בהתאמה לצרכי הנהלה משותפת?

מכל הטענות נגד הקבוצה, טענה זו היא בעינינו החשובה ביותר. באמת אין כל אפשרות לעולם בהתישבות קיבוצית לראות מראש, אם קבוצה זו שמטפלים בה עתידה להתגבר על כל המעצורים והמכשולים וסופה להתקיים בתורת קבוצה. אפילו אצל קבוצות מבוצרות, שכבר צורפו בכור הבחינה של תהליך הזיקוק והבירור במשך כמה שנים, אין מי שיערוב בעד זה שלאחר עוד חמש או עשר שנים לא תוכרח קבוצה זו או אחרת, בעקב סכסוכים פנימיים בין חבריהן אשר יעשו את ההנהלה המשותפת לבלתי־אפשרית, להתפלג למשקים זעירים. על־ידי התפלגות כזו היו נשארים הבנינים המשותפים הגדולים של ישובי־הקבוצות כמעט נעדרי כל תועלת. מטעם זה צריך היה בכל ישוב של קבוצה לתכן את הענינים מלכתחילה באופן כזה, אשר במקרה של התפלגות המשק לאחר־זמן אפשר יהיה, מבלי כל הפסד או בהפסד קל, להשתמש בהם בשביל מתישבים פרטיים.

אלה הם הצדדים לכאן ולכאן. ואם רוצים אנו לסכם את השקפתנו בקוים אחדים—נגיע לידי מסקנות אלו:

1. צורת הקבוצה היתה בתנאים שבהם נוצרה— חוסר אמצעים ומחסור במתישבים מנוסים בחקלאות — האפשרות היחידה בשביל ההסתדרות הציונית בתקופה שלפני המלחמה, להתחיל בדבר־מה חדש בדרך ההתישבות החקלאית.

2. על־ידי תהליך הזיקוק והבירור בין חבריה הפרידה הקבוצה את אלה המוכשרים לחקלאות מהבלתי־מוכשרים, והיא נעשתה מקום מולדתו של הפועל החקלאי היהודי החדש בארץ־ישראל.

3. תוצאות העבודה בקבוצות אינן גרועות מאלו שבמושבות הפרטיות, וגרעונותיהן אינם גדולים מהגרעונות שבאלה האחרונות, כגון מושבות יק״א שבגליל התחתון.

4. לאחר שיש לנו עתה פועלים חקלאיים מנוסים במספר מספיק להתישבות, וברשות ההסתדרות הציונית נמצאים עתה אמצעים הרבה יותר גדולים מאשר לפנים, בטלים מאליהם הנמוקים שבתחלת ההתישבות הציונית גרמו למתן בכורה לישובי־הקבוצות לעומת המושבים הפרטיים. ההתישבות הפרטית היא עתה אפשרית כמו ההתישבות הקיבוצית. את ישובי־הקבוצות צריך יהיה לבכר באותם המקרים שבהם קשורים חבריהם זה לזה בקשרי ידידות ואחווה. כשהחברים דורשים במקרים כאלה את צורת הקבוצה, יכולים כמובן לבחור בה בלי כל פקפוקים, אם אך מדת המשק העומד להיוסד היא כזו שהמשק יוכל להתנהל בהצלחה על־ידי חברי הקבוצה המנוסים ביותר, ואם אך יושם לב בהקמתם של הבנינים לאפשרות התפלגותה של החווה לאחר־זמן למשקים זעירים פרטיים. במקרים כאלה הרי הרוח הכללית וההתלהבות הגדולה ביותר, המציינות את אפיו של ישוב־הקבוצה לעומת המושב הפרטי, הן אוצרות רבי־ערך, המכריעים לפי שיקול־דעתנו את המגרעות האפשריות בקבוצה.

בכל האמור לעיל נתכוונו בשם קבוצה רק לאותה הקבוצה, המתישבת בתורת קבוצת־ישוב קבועה עם מעמד־חברים מבוצר על קרקע מסוימה והמצוידה בכל הבנינים הנחוצים והאינבנטר הדרוש. בכוונה הוצאנו מכלל זה כל אותן הקבוצות, שנוצרו למטרות ארעיות מסוימות, כמו למשל, למען השבחה והצבת הגבולים, מפני שבהן אין השאלה בדבר עבודות חקלאיות במובנה העצמי של המלה. כמו כן הוצאנו מן הכלל הזה קבוצות כאלה, שעדיין אין להן מעמד־חברים מבוצר והן מעבדות באופן ארעי איזו חלקת אדמה (קבוצות־כבוש וקבוצות־הכנה). המושגים על הקבוצה נטשטשו לפעמים קרובות מאד על־ידי כך, שאין מבחינים ואין מבדילים בין שלש המטרות השונות של עבודת הקבוצה, והן — קבוצת־ההתמזגות לעבודה בלתי־חקלאית, קבוצת־הכבוש לעבודות ארעיות או של־הכנה, וקבוצת־הישוב לעבודה חקלאית קבועה. ביחוד נחוץ מאד להבחין היטב בין קבוצת־הכבוש, שאין לה עוד מעמד־חברים מבוצר, ובין קבוצת־הישוב החקלאית הקבועה עם מעמד־חברים מבוצר. מקרה אפשרי הוא שמתוך קבוצת־הקבוץ תצמח במשך שנים אחדות, על־ידי תהליך ממושך של זיקוק ובירור, קבוצת־הישוב הקבועה. אבל אין לעשות את זה בשום אופן לדבר שבכלל. משגה מסוכן הוא בהחלט, להתקשר באיזו התקשרות שהיא בדבר התישבותן עם קבוצות־כבוש שחבריהן נתלקטו באופן מקרי ואינם מנוסים בחקלאות. רק קבוצות כאלו, אשר רכשו לעצמן לאחר עבודה משותפת במשך כמה שנים מעמד מבוצר של חברים מנוסים בחקלאות, יכולות לבוא בחשבון להתישבות חקלאית קבועה.

אם נזכור שבכל כפר אירופי הושקעו נסיונות של כמה וכמה דורות, שעל־ידי עירוב־הדם בין משפחות הכפר השונות נתמזגו אלה בהלך־נפשן ורוחן ושמסורה עתיקת־שנים שליטה בכל יחיד וקובעת בו בלי־משים את יחסו לכל פרטי הפרטים הסובבים אותו בחיים— אז יתברר לנו עד כמה נחוץ הדבר אצל המתישבים שלנו, הזורמים לארץ־ישראל מכל ארצות אירופה השונות בלי כל מסורת שהיא ורוצים לעבוד שכם אחד בבנינו של ישוב, ליצור דבר־מה שיבוא במקום המסורת עתיקת־הימים של הישובים האירופיים. הנסיון בהתישבות היהודית בארץ־ישראל, עם כל צעירותה, כבר הספיק להראות דבר אחד, והוא: שהקבוצות הנהרסות לגמרי או סובלות נזק רב בהתפתחותן בגלל סכסוכים פנימיים הן אלו, שבהן לא נמצא לכל הפחות גרעין של יסודות שוים בשאיפתם, המטביעים את חותמם על הישוב ושאליהם מסתגלים כל שאר היסודות. שום ישוב לא יוכל להתקיים כשחבריו התלקטו אליו לפי רצונה החפשי של פקידות־התישבות ככל אשר ישאה רוחה, מבלי שים לב לקשר הפנימי הנפשי שביניהם. הסכסוכים ההכרחיים בין החברים יעמדו כצורי־מכשול על דרך כל התפתחות וכל צעד לפנים. כאן מביאה הקבוצה את התועלת הגדולה שאין ערוך לה, בזה שהיא יוצרת, על־ידי תהליך אטי של זיקוק ובירור והפרדת היסודות הבלתי־מתאימים, גרעין של אנשים קרובים בשאיפותיהם, החיים איש עם רעהו בשלום ושלוה והמשרים על־ידי כך על הישוב החדש רוח כללית אחת, הנעשית אז לכל הבאים ונספחים אליהם — למסורת וחוק.

 

אחרי י״ח שנה    🔗

הרצאה בקונגרס הציוני הי״ד בוינה, 1925

בשתי השנים האחרונות יש לנו לציין בארץ־ישראל שתי תופעות משמחות. האחת היא תגבורת העליה, והשניה — התרבות הקרקעות שעברו לרשותנו. בשעת הקונגרס האחרון הגיע מספר היהודים בארץ־ישראל ל־90.000 נפש, היינו לחלק השמיני של האוכלוסין בארץ; עכשיו מגיע מספרנו ל־135.000 נפש, והיא הששית של האוכלוסין. אז היו ברשותנו 500.000 דונם קרקע, שהם חמשה אחוזים מכל השטח הראוי לעיבוד, ועכשיו—כמעט מיליון, היינו כמות כפולה. כל זה היה משמח אילו היינו יכולים להגיד שהעליה הזו הכתה בארץ־ישראל שרשים חזקים, ושהאדמה התחילה נותנת את פריה. לצערנו עדיין אין בידנו תוצאות מניחות את הדעת באופן מוחלט.

בחדשים האחרונים תיירתי בארצות הסמוכות לארץ־ישראל, בסוריה, במצרים וביון, ונתאמתה לי העובדה הידועה, והיא ששורש כל המעצורים בארץ־ישראל נעוץ בעובדה שמראשית התישבותנו בארץ, רצוני לומר, זה חמשים שנה, נקטנו בידנו את הכלל לחיות בארץ־ישראל חיי אירופאים ולהעמיד את רמת־החיים האירופית לעומת רמת החיים האסיאתית. איני רוצה בזה להגיד שאין זה טוב, אלא אני קובע את העובדה שמלכתחילה התחלנו נוטעים את אירופה על אדמת אסיה. קביעת רמת־חיים גבוהה יותר יצרה בתוך הסביבה המקפת אותנו אי כלכלי מלאכותי מעין שרטון של אלמוגים. במצרים יש למצוא בשפע עבודת נשים וילדים בשכר של שנים־שלשה גרושים ליום. בסוריה עובדים תינוקות בבתי־החרושת ושכרם כאין וכאפס. כששאלתי באחד מבתי־החרושת את המנהל מאיזה גיל מתחילים לקבל את הילדים לעבודה, השיב לי הלה בגאוה: כאן אנו מקבלים ילדים מן השנה העשירית ומעלה, ואילו בשאר בתי־החרושת מקבלים מן השנה החמשית!

אין בכוחי להביע בחריפות הראויה עד כמה העבודה הזולה של נשים וילדים בארצות הסמוכות מכבידה את מצבנו אנו בארץ. כשאני אומר שאנו רוצים בארץ־ישראל להשאר אירופאים, כוונתי להגיד בזאת שאנו רוצים להקנות לילדינו חנוך בבית־רבם, ושאין אנו רוצים להשפיל את כבוד נשינו, כמות שנוהגים במצרים, ולהפכן לבהמות־משא. אבל אלו הם מעצורים שעלינו להביאם בחשבון. אין אנו יכולים כיום לחזור ולשקוע עד רמת־החיים של אסיה הקדומה. לפעמים קרובות יותר מדי היינו אומרים — והעולם החיצוני חשב לנו זאת לצדקה — שהעברנו לאסיה צורות חיים של אירופה, ואני יכול אפילו לצייר לעצמי גם את זאת שבהשפעת חבר־הלאומים ובדרכים אחרות יונהגו קמעא קמעא במצרים ובסוריה חוקים שיאסרו את הניצול הנורא השורר שם עדיין ויגביהו שם את רמת־החיים של האוכלוסין. אבל, לפי שעה, אנו הננו היחידים בכל התחום הזה — והתחום מתפשט למרחקים ומקיף את אסיה הצפונית, סין ויפן— הנמנעים מלהשתמש בילדינו הרכים לעבודות התעשיה ושאר מלאכות המזיקות לבריאותם, והרוצים ליתן לנשינו אפשרות של חיי בית. וזה שמביא לידי מעצורים בתעשיה ובחקלאות. זמן רב לא נוכל להתקיים באופן כזה שאנו, המועט הקטן, נהיה משלמים בארץ־ישראל משכורות גבוהות, בשעה שבארצות המקיפות אותנו מסתפקים האוכלוסין במשכורות קטנות. זמן מסוים עוד יהיו קיימים המעצורים הללו. ברבות הימים בוודאי יוחק חוק שיאסור את הניצול הנורא של עבודת הילדים, והתרופה היחידה בשבילנו אינה הנמכת רמת־החיים של השכנים. דוגמה לרמה הנמוכה של שכנינו: יון העבירה כעת לארצה 100.000 יוונים, שישבו בתורכיה. יודעים אתם בכמה עולה התישבות זו? אגיד לכם זאת מתוך חשש ששוב תבואו עלינו בטרוניה שאנו מיישבים במחיר יקר. כל אחד מן המתישבים הללו מקבל 104 פונט לגולגולת, מלבד הקרקע. בכסף זה בונים לו בית המכיל תחת גג אחד את בני הבית, את הבהמות ואת מכשירי העבודה. כל זה עולה מחצית הסכום, והמחצית השניה צריכה להספיק לרכישת כל האינבנטר שלו ולמחיתו. אבל ההבדל הוא בזאת שהאנשים הללו יוסיפו לחיות חיי צמצום על אותה רמת החיים הנמוכה שהביאו עמהם מאסיה הקטנה. אנו, שאין ברצוננו לעבוד במחרשה הערבית, הרי יחד עם המחרשה האחרת דרושות לנו גם בהמות עבודה אחרות, והבהמות הללו דורשות מכלאות ורפתות אחרים וכו׳ וכו׳ עד שלמרות כל נסיונותינו, למרות הצעותיהם של מומחינו, לא יכולנו עד היום ליתן למשפחה שרוצה לעסוק בחקלאות את הסכום המינימלי 700 לא״י, בלא הקרקע. מה שיצרנו עד עכשיו בארץ־ישראל בשטח החקלאות אינו נותן עדיין באמת שום אפשרות לעליה המונית. אני קובע בלי מליצה כלשהי, שאנו השתדלנו עד עכשיו למצוא בארץ־ישראל את צורת ההתישבות שתבטיח רנטביליות

לאחר מספר מסוים של שנים. בקונגרס האחרון אמרתי שאת החלק הגדול ביותר של הדרך המובילה אל המטרה הזאת כבר עברנו. כעת אני יכול להגיד שאת המטרה הזאת כבר השגנו. אחדות ממושבותינו החדשות, שנוסדו לפני שלש או ארבע שנים, כיסו כבר השנה הזאת כמעט את הוצאותיהן, ויש לנו יסוד לקוות שבעוד שנה או שנתיים יוכלו להתקיים אך ורק על פרי עבודתן. אבל זה עולה ביוקר. בישיבה האחרונה של הועד הפועל נמצא מי שהסיק שאנו באמצעינו נוכל ליישב בארץ־ישראל רק שני תריסרים של אנשים מחוסרי־אמצעים. הוא צדק, אבל הוא יצדק אם גם יעלה בידנו ליישב פי־שנים ופי־שלשה. לגבי כל המוטל עלינו לעשות בארץ־ישראל הרי המספר הזה עדיין מיצער הוא עד לאין שיעור. בין אם ניישב שלשים משפחה ובין אם ניישב שלש מאות משפחה, אין זה אלא מעט מאד לגבי משאלותינו ולגבי מצוקותיהם של יהודי מזרח־אירופה. בשנים האחרונות הרבו לספר על התישבותם של אנשים אמידים. האמידים הללו אינם לאמיתו של דבר אלא אמידים למחצה. הם זקוקים לכל הפחות לחצי מהסכום הדרוש להתישבות. ואם נחשוב את מחיר הקרקע והוצאות הציוד ל־1.100 לא״י, הרי יעלה החצי הזה לחמש מאות וחמשים לא״י. בוודאי תוכלו בעצמכם לעשות את החשבון עד גמירא ולמצוא שאם נוציא על אלו האמידים־למחצה את כל הכספים שיש ברשותנו בשביל ההתישבות, אף אז יהיה מספר המתישבים קטן מאד.

וכאן הגענו אל עצם הבעיה של עבודתנו בארץ־ישראל. אין אנו יכולים להמתין, והכל מודים שלא נוכל לגאול את ארץ־ישראל אם נשוה לנגד עינינו תמיד אך את המחיר הזול ביותר. ארץ־ישראל יש לה מחיר שלה, ואם אנו רוצים להגיע לידי אוכלוסיה בעלת מבנה כלכלי בריא, מחוייבים אנו לשלם את המחיר הזה. לצערנו אין אמצעינו כעת מניחים לנו לעשות זאת. הרי לפניכם דוגמה אחת, הבנק לתעשיה, שכפי שאני מקוה יבוא לידי מימוש בתקציב החדש. אני דרשתי את ייסודו בשנת 1921 בקונגרס בקרלסבד, והסברתי אז בפרוטרוט מפני מה בנק כזה יש בו משום הכרח. על דרישה זו חזרתי גם בקונגרס של שנת 1923. אז נקבע בשביל בנק התעשיה הסכום 20.000 לא״י המגוחך בקטנותו, ואף הוא לא זכה לבוא לידי פרעון. מפני מה? לא היה לנו כסף למטרה זו. וכך אנו רואים: אילו נפתח הבנק הזה לפני שנתיים, ואפילו לפני שנה, עם התחלת העליה, היינו פטורים בוודאי מלשמוע את דברי התלונות שבאים עלינו עתה. והוא הדין בהתישבותם של האמידים־ למחצה ובמשאלות והתלונות שנשמעות בנוגע ליזמה הפרטית.

אני מתגאה ברגשי הידידות של הפועלים אלי; ואף־על־פי־כן איני מתנגד משום בחינה להתישבותם של יסודות אחרים. בזמן האחרון נסעתי פעמיים לאמריקה וטרחתי שם הרבה כדי ליצור חברה לכלכלה או להשקעות, רצוני להגיד עוד זאת: כמה יגיעות יגעתי, עוד לפני שנתיים, כאן ובכמה ארצות אחרות, למצוא אנשים שיסכימו לקנות בארץ־ישראל כברת־אדמה. סבורני שבקונגרס הזה יימצאו כמה וכמה אנשים שדחו אז את ההצעה לקנות בארץ־ישראל מגרש לבנייה. רק שנתיים עברו מאז. כל אותה התנועה למען ארץ־ ישראל, רצוני להגיד, נכונותם של אנשים בעלי־אמצעים להשקיע כסף בארץ־ישראל, היא בת שמונה־עשר ואולי תשעה־עשר חודש. בשעה שהעליה הזאת החלה היינו, לצערנו, קשורים במדה ידועה. היו לנו כמה התחיבויות, ולפיכך לא נשאר כלום מן האמצעים המצומצמים שלנו. ואילמלי נשארו 20.000 או 30.000

לא״י, מובטחני שהיו נשמעות אותן התלונות. בסכומים הקטנים הללו אין אתם יכולים לספק את דרישותיו של זרם העליה העצום הזה. וכשאנו אומרים כאן שעלינו ליצור רוב ולהגביר את העליה, אל לנו לשכוח שעם כל עליה יש גם יציאה. כבר היה לנו כדבר הזה לפני שלש שנים. אם אין בידנו להביא את העולים לידי כך שיכו שרשים בארץ־ישראל, אין לנו כל ערובה שאותם האנשים לא יעזבוה. לא מן התועלת הוא לכוון את כל עבודתנו רק לרבוי מספר העולים, לפי שבדרך כזו אין אנו מבטיחים לעצמנו רבוי מתמיד. עם הדאגה לכמות העליה, עלינו לדאוג גם לכך שהעולים ימצאו בארץ־ישראל את פרנסתם.

יורשה נא לי להצביע עוד על עובדות אלו. בשעה שהייתי בארץ־ישראל בפעם הראשונה בשנת 1907, היתה אז בארץ חברה יהודית קטנה ועניה בשם ״אחוזת בית״ שבתכניתה היה לבנות שכונה ליד יפו. אילו הייתי פונה אז אל אנשים פרטיים בהצעה להשקיע כסף בייסודה של שכונה זו, לא היה איש משקיע את כספו בעסק שסכנתו מרובה. רק על־ידי זה שהשפעתי על הקרן הקימת להקציב הלוואה לבנין השכונה, יכלה להווסד תל־אביב זו שכעת אנו כה מתגאים בה. ההתישבות הלאומית חייבת לילך בראש לפני היזמה הפרטית. ואמנם כן, במקצועות שונים כבר הגענו אל מצב שגם הון פרטי יכול למצוא לו כר לפעולה. אני שמח על כל מפעל־תעשיה זעיר בתל אביב, שכן כל אלה הם פרודוקטיביים באותה המדה כמו חקלאות, ועלינו לקדם אותם בברכה, את התופעות השליליות הכרוכות בהם עלינו להשמיד. כנגד אותה התופעה השלילית שהכל מרגישים בה, הספסרות בקרקעות, עלינו להקים מוסד כללי לבקורת קניות המקרקעות, שכל החברות הציוניות העוסקות בקרקעות תעמודנה תחת פיקוחה. מוסד־לבקורת זה צריך לדאוג ששום חברה מהחברות הללו לא תרויח מקניית אדמה הדרושה לכל עבודתנו למעלה מן המדה המותרת לפי הכללים החמורים.

דומני שהחברה להכשרת הישוב מעלה עליה את הכתוב ב״וואלינשטיין״: ״מטושטש בשל שנאתן ואהבתן של המפלגות, רופף פרצופו בדברי־הימים״. אבל אני מקוד. שההיסתוריה תתן פעם את הצדק לחברה הזאת. חברה זו היתה הראשונה שהעמידה לה למטרה לקנות בארץ־ישראל אדמה בדרך שיטתית, ולהעמיד את הקרקע הזה בלא רווחים לרשותם של המוסדות הלאומיים ושל אנשים פרטיים. היא היתה הראשונה ששלחה לארץ־ישראל מהנדסים לבנין ערים, ולה אנו חייבים תודה אם יש לנו כעת בארץ־ישראל תכנית קבועה לפרצילציה ותכנית נבונה לבנין־ערים. המותר לי להגיד שבטורח ויגיעה יתירה ומתוך התמסרות שאינה שכיחה מצד חנקין, עלה בידי החברה לקנות במשך השנה האחרונה למעלה מ־200.000 דונם קרקע. מעשה־רב זה אינו זקוק לפירושים יתירים.

לכשתרצו תוכלו לומר שהחברה לקוייה בכמה וכמה חסרונות. אני אהיה האחרון החולק על כך. אבל נא לשקול שוב את זה לעומת זה! וכי תוכלו להעיד בחברה שהיתה מקבלת אילו רווחים שלא כדין? או שמא חילקה דיבידנדים יותר מן המדה? או שמא משלמת היא משכורות גבוהות יותר מדי? החברה להכשרת־הישוב אינה אלא מוסד של ההסתדרות הציונית, ומטרותיה ברורות לכולנו. אם יש טענות על החברה— הרי יש לנו הרשות לפקח, להושיב מנהלים אחרים. הזכירו כאן את חברת ״משק״. ״משק״ הוא מוסד בן חצי־שנה, כמדומני; זוהי חברה פרטית שכבר הצהירה שהיא מוכנה להעמיד את עצמה תחת הבקורת של ההסתדרות הציונית. אין זו אשמתו של ״משק״ אם עדיין לא נעשתה הבקורת הזאת. אשמתנו היא שאין לנו מוסד לבקורת.

אם תוכלו להוכיח לי שאיזו חברה שהיא נתעשרה לא בצדק, אני הראשון אצא להלחם נגדה, אבל אינכם יכולים, רבותי, למתוח כאן בקורת על פעולתה של חברה רק על יסוד איזו שגיאה שנעשתה במקרה אחד בודד; הרי זה מתרחש בכל עסק. כאן אנו דנים בענין אחר לגמרי. כאן אנו דנים בעיקרונים. כלום יש לכם לטעון נגד עיקרוני החברה? זהו עיקר השאלה. יכולים אתם תמיד לתקן מעוותים, והחברה תעמוד תמיד לצדכם. עוד על אחת מחברותינו ברצוני לדבר בקשר אל זה. הקונגרס האחרון החליט לייסד קרן־להתישבות, שעליה יהיה לנהל את פעולותיה של ההסתדרות הציונית ושל קרן היסוד. לצערי, עלי להודות שלא עלה בידי במשך שתי השנים האחרונות להוציא לפועל את ההחלטה הזו של הקונגרס. נסיתי פעמים אחדות לעשות זאת, אבל לא מצאתי את ההבנה הדרושה לכך בקרב מוסדות אחרים של ההסתדרות, ומשום זה לא נוסדה עדיין קרן־להתישבות זו. אבל סבורני שהמוסד הזה יש בו צורך עכשיו כמו לפני שנתיים, ואני מקווה שייסודו יצא בקרוב לפועל.

ברצוני עוד להזכיר כאן את הבנק־למשכנתאות. מה שאמרנו קודם לכן על החוסר באמצעים הממעט את דמות פעולתנו, יכולים אנו להגיד ביחוד על הבנק־למשכנתאות. לאחר שקיבלנו מהממשלה, ביגיעה מרובה, את אישור התקנות והיינו יכולים ליתן משכנתאות, נתגלה שמאז נוסד הבנק, לפני שנתיים, לא העמדנו לרשותו יותר מששים אלף לא״י. מה הן ששים אלף לא״י למשכנתאות, בשעה שבתל־אביב נבנים כעת מאתים בית בכל חודש? בסכום כזה אי אתם יכולים לספק את צרכי המשכנתאות אפילו חודש אחד. מפני המצב הזה נתגלה שמדברים על הבנק שלנו למשכנתאות כעל מוסד שהעמיד לו תעודה גדולה מכפי יכלתו. לא מפני שאין לו הצורה הראויה לכך, אלא מפני שאין לו האמצעים הדרושים.

הרבה תלוי גם בזה שאין לנו, בשביל השאלות הכלכליות, פורום בר־סמך ושדעתו תהא מקובלת על הבריות. היתה לנו המועצה הכספית והכלכלית. אבל מועצה זו היתה רחוקה יותר מדי מארץ־ישראל והשפעתה על מוסדותינו הכלכליים היתה מועטת, מכדי שאפשר יהיה לראות את פעולתה בארץ־ישראל כמנהלת ומכוונת. לדעתי עלינו ליצור סדר חדש בענינינו הכלכליים. צר לי מאד שאני מוכרח להגיד לקונגרס הנכבד הזה שמעולם לא הראה את התענינות הדרושה בשאלותינו הכלכליות. והוא הדין בועד הפועל. תמיד מתכנסים יחד ומטים אוזן קשבת בשעה שדנים בשאלות מדיניות, ואילו בשעה שעומדת על הפרק שאלה כלכלית, מיד מתרוקן האולם. אמת, כך הוא סדרם של כל הפרלמנטים. יודעני שגם שם אין הבריות להוטים אחר שאלות כלכליות. ומשום כך מן הצורך להעמיד ליד הקונגרס וליד הועד הפועל מוסד עליון לשם כל השאלות הכלכליות, שיכניס אחידות וכיוון בפעולותינו המשקיות. מטעם זה אני מציע, שהמועצה הכספית והכלכלית תעבור לארץ ישראל, ושם תתרחב על־ידי קבלת חברים חדשים, שייבחרו על־ידי הקונגרס ותספח מלבד זאת לחברים את מנהליהם של כל מוסדותינו הכלכליים הגדולים. בדרך כזו אפשר יהיה להנצל מפעולותיה של חברה אחת בצד חברה שניה או נגדה.

הד״ר הלפרן הזכיר כאן שיש בידי תכנית בעלת היקף גדול למימונו של מפעל הבנין שלנו. רחוק אני מהיות בעל תכנית כזו או מהגיד דבר כזה. אני רק מרגיש בהפרש האיום שבין צרכי העליה ההולכים וגדלים ובין האמצעים שהקרן הקימת וקרן היסוד יכולות להמציא לסיפוקם. כאן מתעוררת תמיד מחדש השאלה: כלום אין דרך אחרת למצוא כספים על־ידי אשראי? כידוע לכם, הרצון ליצור באמריקה את החברה לכלכלה או להשקעות נובע בעצם מהרגשת המצב הרע הזה. לצערנו אין התקדמותה של החברה הזאת גדולה עדיין, ואין באפשרותי להגיד לכם אם ואימתי תתחיל בעבודתה בארץ־ישראל. אבל מקוה אני שבקרוב בימינו, מפני שהיא שלחה לארץ־ישראל מומחה שימציא לה אחר כך דין־וחשבון על ההשקעות שאפשר לעשות בארץ־ישראל, אבל איני יודע איזה תוצאות יהיו לדין והחשבון של מומחה זה. והנה עכשיו עלה שוב על דעתי הרעיון: לפני חצי שנה, לאחר שההלוואה היונית סודרה בעולם, היינו צריכים שוב לטפל בהלוואה הלאומית שלנו. אני מבין יפה שאנו מוכנים לקבל את ההלוואה בשתי ידים, אבל השאלה היא אם אחרים יתנוה לנו. הד״ר הלפרן העיר בדין שהקושי הגדול ביותר הוא בזה, שחלק גדול מכספי ההלוואה עלינו יהיה להוציא על ההתישבות החקלאית, אם אנו רוצים להקים בשביל העולים שלנו מפעל כלכלי בריא, ושהחקלאות אין בידה לשלם רבית גבוהה, ובתחילה אינה יכולה לשלם כל עיקר. רק מעט מעט יכולים תשלומי הרבית לגדול. ולפיכך אני מוצא שההלוואה לא תהיה אפשרית אלא אם נייסד קרן לערבות שתסלק במשך עשרים השנים הראשונות את חובות הריבית, עד כמה שהרבית לא תוחזר בארץ־ישראל מקרדיטים. אם יעלה בידנו לעורר חברות יהודיות גדולות אחרות — לשכות אגודות, קהלות, אנשים יחידים עשירים — להעמיד במשך עשרים שנה סך של 200.000 לא“י לרשותה של קרן־הערבות לסילוק הרבית, רואה אני אפשרויות להלוואה לאומית גדולה בסך של עשרה מיליון לא”י. אבל רק אפשרויות, ובשום פנים לא ודאויות. מפני שלשלם כך יש עוד צורך בתמיכה המוסרית הגדולה והחזקה ביותר מצד חבר־הלאומים. בלא התמיכה המוסרית הזאת חושב אני למן הנמנעות תשלום גבוה כזה מצד חותמים יהודים. לגבי ההלוואה היונית נטל חבר־הלאומים את היזמה על עצמו. בסיועו המוסרי נמסר לרשותה של ועדה מיוחדת ביון, הועדה הלאומית להתישבות, סכום של עשרה מיליון לא“י לעבודות פרודוקטיביות, כלומר למתן קרדיטים למתישבים היונים שחזרו מתורכיה ליון. אבל כאן עמדה מאחר גבה של הועדה הממשלה היונית, שנטלה על עצמה את האחריות לתשלומי הרבית והקרן, כשהיא נסמכת על מסי האוכלוסין, ונוסף לזה העמידה לרשות הועדה קרקעות ששווין עשרה מליון לא”י. ואילו אנו אין לנו ממשלה מאחורינו ואין לנו ערבויות מיוחדות ממין זה ובעלות ערך כזה. ואף־על־פי־כן יש לנו אפשרויות ידועות. יש לנו קרן היסוד שהכניסה שנתית של רבע מיליון, ואני סבור שאם נופיע לפני החוגים הפיננסיים הגבוהים עם ההכנסות הללו ואולי עוד עם ערבויותיהן של חברות הקרובות לנו, ובתמיכתו של חבר־הלאומים, לא נהיה בעיניה כבעלי־דמיונות. מכל מקום דורשת מצוקתם הגדולה של מתישבינו קרדיטים במדה מרובה יותר מכפי שניתנו להם עד עכשיו, והיא מחייבת אותנו לעיין מחדש עיון יסודי בתכנית זו. אני מבקש מאת הקונגרס להושיב ועדה שתבחון תכנית של הלוואה כזו.

הרשוני נא לסיים את דברי בהערות אישיות אחדות. זה שמונה־עשרה שנה שאני עובד בארץ־ישראל כבא־כחה של ההסתדרות הציונית, ואני מרגיש שהגיעה השעה לפנות את מקומי לאחר. עוד לפני שנתיים הבעתי את רצוני להסתלק מן העבודה לפחות לשנים אחדות, אבל אז ויתרתי, תחת לחץ ידוע, על רצוני זה, מפני שעדיין לא ראיתי לפני שום אפשרות של ממלא־מקום, ואף לא יכולתי להניח עבודה שהיתה יקרה לי, שמילאה את החלק הטוב ביותר מחיי. יש לי צורך להקדיש את עצמי לעבודות מדעיות, שזה שנים רבות לא מצאתי בשבילן זמן פנוי, מפני שעבודת יום־יום המעשית דרשה את כל זמני. עכשיו אניח את משרתי בארץ־ישראל; ואשמח תמיד להשיא עצה— שכן אני בשאר לדור בארץ־ישראל — בשעה שיבואו ליטול אותה ממני. בשנים הבאות אפשר יהיה לדון על עבודתי בארץ־ישראל. הייתי יכול להגיד שמטרתה הראשית של עבודתי היתה לשמור בקרב האנשים שעמהם עבדתי את אש ההתלהבות שאותה הביאו עמהם לארץ־ישראל. שאיפתי העיקרית היתה להפיח את אש ההתלהבות ולהיות השמש הממונה על נר־התמיד.

 

יסודות    🔗

הרצאה בקונגרס הציוני הט״ו בבזל, 1927

זו לי הפעם הראשונה שאני עולה על במת הקונגרס לא כפקיד ההסתדרות מיונית, אלא כאדם פרטי. ודווקא משום כך, משום שאני אדם פרטי ואדם פרטי אשאר, קיבלתי עלי את הזמנתה של ההנהלה לדבר בקונגרס על בעיות הבנין. עכשיו, בתורת אדם פרטי, אני חפשי יותר בהרצאתי על הנושא מכפי שהייתי קודם, בשעה שהייתי צריך לתפוס עמדה כלפי שאלות־יום רבות וכלפי פרטים רבים. וגם מפני שהייתי משוחרר במשך שנתיים מעניניה השוטפים של ההנהלה, היתה לי שהות יותר להפוך ולהפוך בבעיותינו וסגלתי לי, כפי שאני סבור, מרחק ידוע לגבי הדברים, הדרוש למשפט אובייקטיבי. רוצה אני לפתוח את הרצאתי בשאלה שהעסיקה את הצבור שלנו לפני הקונגרס ובתוכו, כוונתי ליחסנו אל הפועלים.

חלוציות ו״בעלי־בית״יות    🔗

המלחמה העוברת לעינינו נגד הפועלים אינה לדעתי תופעה מקרית. אני רואה בה את ראשית הפלוגתא בין החלוציות ובין ה״בעל־בית״יות, בין עיקרוני תנועה הכובשת לה דרך חדשה ובין עיקרוני הכלכליות, פלוגתא שאנו מוצאים אותה בכל התנועות, שנולדו מרעיון לא כלכלי (דתי, לאומי או חברתי), והמסתגלות מעט מעט אל המציאות הכלכלית. הסתגלות זו יש בה מן ההכרח. אבל סבורני, שטועים אלה הרוצים לזרז את ההסתגלות הזאת על־ידי פקודה מגבוה או על־ידי שיגביהו יותר למעלה את הסל עם הפת. עדיין אנו זקוקים לחלוציות. יש בה יותר מהתלהבות לאומית או דתית. אמנם זו יכולה להביא יהודי אל ארץ־ישראל, אבל אינה יכולה להצמידו במשך שנים אל עבודת יום־יום הדורשת מאמצים למעלה מהמדה ועד כדי סכנה. ברם יהודי זה, כשרוח ה״בעל־בית״יות פועמת בקרבו, יסדר את עניניו לפי החוק הכלכלי שכל אחד שואף להתקדם בקו ההתנגדות הפחותה, באופן שעבודתו תקל עליו וגם תכניס לו ריוח.

שתי השכבות, גם החלוצים וגם הבעלי־בתים, כל אחת עם המנטליות הקבועה שלה, יש להן מקום בהתישבותנו, אלא שמן הצורך לקבוע לכל אחת את תחומה הנכון. את העמק המכוסה ביצות, המיושב על־ידי בדווים ושכנים אויבים, לא נוכל לכבוש על־־ידי בעלי־בתים מיושבים בדעתם מהמעמד הבינוני, אלא רק על־ידי נוער נלהב שאינו נרתע מפני סכנות לנפש ולבריאות. רק לאחר שעמק זה, שלפני עשר שנים לא היה יכול יהודי לעבור שם בלא לסכן את חייו ושהמלריה עשתה שם שמות, נהפך לאחד המקומות הבריאים והבטוחים ביותר, אפשר כבר לדבר על התישבותם של סוגי אנשים אחרים במקום ההוא.

הבילויים וכל אלה שיסדו לפני ארבעים שנה את ישובינו החקלאיים הראשונים בארץ־ישראל, היו בוודאי מלאים רוח ההתלהבות הלאומית במדה נעלה מאד, ואין אני מפחית בשום פנים את פעולתם מפעולת החלוצים בזמננו. אבל למרות ההתלהבות הזאת היו מושבותיהם לפני עשרים שנה, כשנגשה ההסתדרות הציונית אל נסיונותיה החקלאיים הראשונים, אך דמות מסולפת מההתישבות היהודית שאנו מציירים לעצמנו. רוח הבעל־ביתיות גברה על רוח החלוציות, ועוד חיזקה אותה האפוטרופסות של הפקידות, שהפיגה את ההתלהבות הראשונה כליל. אני סבור שכל כמה שנאצור את רוח החלוציות במתישבים שלנו לא תספיק לנו. מפני שצרכי יום יום והזקנה ההולכת ובאה לאט לאט אוכלים כשהם לעצמם את ההתלהבות הזו כעש.

אל נא תשכחו שהציונות, כפי שמתברר יותר ויותר, היא עבודה לשנים מרובות. לא מחר, לא מחרתיים, אף לא אחר חמש או עשר שנים נוכל לישב בחבוק ידים ולהתברך בלבנו שהבאנו את מלאכתנו לידי גמר. הרי זו עבודה שתהא מעסיקה עוד את הדור הבא, וביחוד את הדור הבא בארץ־ישראל. הוא עתיד להיות ראש פנת חיינו המשותפים בארץ. כל ילד הנולד לנו בארץ־ישראל הוא בשבילנו רכוש יקר. לאשרנו אותה היראה שאחזה את יהודי הגולה מפני ברכת זרע, אינה קיימת עדיין בארץ־ישראל. שם אנו ברוכים באופטימיות, בתקוה לעתיד, הרואה עדיין בזרע ברך ה׳ אושר, כמות שהיו אבות אבותינו רואים, ושבזכותה השתמרה אומתנו במשך אלפיים שנה לאחר כל הגזירות והרדיפות. מספר הלידות בין יהודי ארץ־ישראל הוא הגדול ביותר מכל מספרי הלידות בין יהודי תבל. ומשום כך חשוב לנו ביותר שבני־הנעורים האלה ישארו בארץ, ולא יצאוה מתוך רדיפה אחר סיכויים חמריים טובים יותר בארצות אחרות. סיבת התנוונותם של הישובים הישנים היתה שהנוער היה עוזב את הארץ מחוסר התלהבות לאומית. תשמש לנו עובדה זו להתראה. עלינו לשמור על ההתלהבות בבני־הנעורים שלנו, וזה יעלה בידנו בשעה שגם ההורים ישמרו על התלהבות עצמם ויחנכו ברוחה גם את בניהם.

על ערכה של החלוציות    🔗

בקונגרס הזה יימצאו, כמדומני, אנשים, שיתייחסו בבטול אל דברינו על ערך ההתלהבות בעבודת הבנין שלנו. בטול זה היה במקומו אילו היינו יושבים כאן באספת־חברים כללית של חברת־מניות, שכל הדברים נידונים בה מבחינת אינטרסי־הרווחים. ואילו ביום שאינטרסי־רווחים ייהפכו להיות עיקר עבודתנו, בו ביום תמות תנועתנו ולא יהא בכוחו של אדם להעירה לתחיה. אחת הסגולות יקרות־הערך שסגלנו לנו בעשרים השנה האחרונות, היא התלהבותם של מתישבינו. בזכותה באה כל ההתפעלות והיא שעמדה לנו לעורר אהדה ולפתוח לנו מעינות כספים, שבדרכים אחרות לא היינו יכולים למצוא אותם.

אני רוצה להביא לכם דוגמה. מצדדים שונים תוקפים את הקבוצה, מפני שהיא, כפי שמשערים, עומדת בניגוד לדרישות המשקיות. אני חולק על זה שנסיונותינו עד עכשיו כאילו נותנים מקום למשפט כללי כזה. אבל לא על זאת יש ברצוני לדבר כאן. רצוני רק לקרוא לפניכם פיסקה אחת ממכתבו של המפקד וודג׳ווד. המפקד וודג׳ווד, שאנו חייבים לו תודה על צאתו להגן על מפעלנו באומץ־לב מרובה כל כך ועל הבנתו העמוקה לעבודתנו, כתב אלי, לאחר בקורו בארץ־ישראל:

״אני מעוניין בקבוצה, באותה המדה שאני מעוניין בציונות בכלל. החלוצים שבקבוצה הביאוני לידי התלהבות. אין בכוחי להגיד לך כמה אני מתפעל, מופתע ונלהב על ישוביכם. בדגניה הרגשתי באמת שיכול אני לזמר: ”nunc dimittis“ וכו׳.״

אמנם הרושם שעשתה דגניה על וודג׳ווד אינו סעיף של הכנסה במאזן של דגניה, ואילו לגבי התנועה הציונית כלום אינו אקטיב גדול?

ואין זה רק המפקד וודג׳ווד בלבד שמצאתי בו את הרושם הזה. אני בעצמי הופתעתי בשעה שמצאתי לפעמים אפילו אצל ״סוחר בן סוחר״ מאמריקה, הבנה ואהדה לגבי ההתלהבות והשאיפה לצורות חיים חדשות וטובות יותר, שבאות לידי בטוי בקבוצות.

אין החלוציות מתבטאת רק בזאת לבד שהחלוץ מוכן לקבל על עצמו כל עבודה שהיא. היא מתגלית גם באופן אחר לתועלתו של מפעלנו. בשעה שבמשך השנה האחרונה, לרגל הבחירות אל העיריות, היה בשבילנו מן החשיבות שהיהודים יתאזרחו, נענו הפועלים כולם כאיש אחד לקול קריאתנו. בעלי־הבתים היו מהססים, ומפני כמה וכמה טעמים התלויים במצב המשפחה והרכוש לא היו חפשיים בהחלטתם. לדידם היתה חשיבות גדולה לעובדה שעל אישור צוואה הנעשית על־ידי אזרח ארצישראלי דן לא המשפט הממשלתי, אלא בית־דין של רבנים, ורבים היו שרויים בדאגה אם בכלל הם יכולים להכנס לריזיקו זו. לגבי הפועל אין צוואות ואין מקום לחששות כאלה, שכן הוא צעיר עדיין ואין לו מקום לפקפק בעטים של המשפחה ושל הרכוש. יש אמת בהסברה זו, אבל אין היא מערערת בכלום את העובדה שבשבילנו בארץ־ישראל יסוד ישובי כזה, שאינו צריך לחשוש לרכושו או למשפחתו ויכול בלא היסוס להלחם על מפעלנו, הוא בעל חשיבות גדולה מאד. והוא הדין בנוגע לשפה העברית ולחנוך הנוער. הפועלים בארץ־ישראל הם המבצר החזק ביותר של הלשון העברית. בשום מקום אין מטפחים את הלשון העברית במדה כזו ובאהבה כזו כמו בחוגיהם, בעוד שבשכבות העולים האזרחים מורגש חוסר יחס כזה כלפי העברית. לא יעלה על דעתו של שום פועל לשלוח את ילדיו לבית־ספר לא־עברי. ואילו בחוגי האזרחים מצינו כמה וכמה דוגמאות להתנהגות אחרת מזו.

הנקודה שבה אני נפרד מ״בעלי־בתים״ אינה בזה שאני חולק על העיקרון שלהם, אלא שאני חושב לאי־אפשרי ולמזיק להוציא עיקרון זה לפועל נגד המתישבים שלנו ונגד החלוצים. אלה שרוצים בזאת רוחשים אי־אמון כלפי הפועלים ומאמינים שהפועלים רואים בהסתדרות הציונית אך פרה חולבת, ושלא איכפת להם אם כספי ההסתדרות הציונית הולכים לאבוד, ובלבד שהם יהנו מהם. אני, לעומת זה, במשך כל עבודתי עד הנה הייתי חדור אמון בפועלים הרואים את עצמם כחלק בלתי־ניתק מן ההסתדרות הציונית כולה, והשגיאות שהם נכשלים בהן, הם בעצמם מצטערים עליהן לא פחות מכולנו. אמוני זה בפועלים לא נתערער בי עד היום הזה.

הנקודה השניה היא שמתנגדי הפועלים סבורים שהם מבינים כל דבר יותר מן הפועלים עצמם. כאן אני מחויב להתרות שלא להתנשא יותר מדי. אין אומה בעולם שמעמד הפועלים שלה יכול להשתוות עם מעמד הפועלים שלנו בבינתו ובהשכלתו, ועל כן עלינו לשקול יפה בדעתנו עד שנזלזל בדעת הפועלים, וביחוד בנוגע לשאלה על צורת החיים הסוציאלית שהם בוחרים לעצמם. סבורני שלציונים הבורגניים יש פחות יסוד להפריז על שגיאותיהם של הפועלים, שכן הם עצמם עשו שגיאות לכל הפחות באותה המדה שעשון הפועלים, ובשום פנים לא הוכיחו שיפה כוחם לשבת על כסא דין ולדון את הפועלים.

מדברים וחוזרים ומדברים על אורות ״סולל־בונה״. אמת שה״סולל־בונה״ עלה להנהלה הציונית בסכום כסף הגון. אבל אני מוכן לקרוא לכם בשמות של חצי תריסר עסקים רכושניים של בורגנים שעלו להסתדרות הציונית או למוסדות ציוניים פי־שנים. בשעה שאתם מדברים ב״סולל־בונה״ מפני מה אינכם מזכירים את בנק הפועלים, שבעצם הפורעניות של שנתיים האחרונות ידע לשמור על רכושו?

ולבסוף יש עוד נקודת־־חילוק ביני ובין המדברים בשם המשקיות. זהו ההבדל בהערכת הכסף מצד אחד, ובהערכת פעולות האדם מצד שני. בעבודת ההתישבות שלנו לא מקובל לנקוט כלל זה שבמימרה היהודית: ״בעל המטבע הוא גם בעל הדעה״. יחס זה הקיים בין הפקודה ובין הצייתנות מן הנמנע להעבירו מאירופה אל פעולות ההתישבות שלנו בארץ־ישראל, במקום שהתנאים שונים מאלה שבאירופה. יש לראות את הפועל בארץ־ישראל, שאין לו אמנם כסף אבל משקיע הוא במפעל עבודה, בריאות ועתידו, לכל הפחות כשותף בעל זכויות שוות.

אני מאמין שהולך ומתגשם לאט לאט המעבר הדרוש מחלוציות אל משקיות.

פועלים ומשקיות    🔗

הנהלת־הפנקסים שאחדים מאכרינו בנהלל עושים אותה בלא ידיעת המקצוע, נותנת חשבון מדויק מכל פרוטה של הכנסה והוצאה, באופן שהיו יכולים לשמש מופת לכמה וכמה מהחקלאיים הבורגניים שלנו. שמעתי מפי אמריקאים שמעטים באמריקה בעלי־חוות שיש להם ידיעות כה מדוייקרת על מצב הכנסותיהם והוצאותיהם. אין ספק שסימן הוא להתקדמות במשקיות.

אם שמעתם את נאומו של ארלוזורוב ואם קראתם את הויכוחים בועידה האחרונה של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל, הרי נוכחתם לדעת שרוח המשקיות חודרת עתה יותר ויותר בין הפועלים. הפועלים עצמם מתחו בקורת קשה על כשלונותיהם המשקיים. אני הייתי חושב לטעות אילו היינו מכבידים את ההתפתחות הטבעית הזאת על־ידי הכנסת רוח איבה בתוך ההסתדרות הציונית כלפי הפועלים. אל נא תשכחו שמיום שהחלוצים הראשונים העמידו את כף רגלם בעמק, או משעה שהפועלים קיבלו את־העבודות הצבוריות הראשונות לא עברו אלא שש שנים! שש שנים מה הן במפעל בעל שיעור מדה גדול כזה ומטופל במעצורים כאלה? סבורני שהמסתכל בלא משוא־פנים יתמה יותר על שהפועלים כבר התקדמו כל כך בדרכם אל משקיות משיתמה על המרחק הרב שעדיין מפסיק ביניהם ובין מטרתם.

בשעה שעיינתי בכובד־ראש, בשנת 1925, בתכנית של מילוה לאומי, נסעתי אל נקודותינו בעמק ואמרתי למתישבים, שאין אני רואה שום אפשרות להרחבת מפעל ההתישבות שלנו כל זמן שהנקודות הקיימות אינן מביאות רווחים. משום כך מוטל על כל אחד בנקודות־ההתישבות שלנו לעשות את המאמץ הקיצוני כדי להגיע לידי רינטביליות. בכל מקום מצאתי אזנים קשובות ורצון בלב שלם. זהו החנוך למשקיות על־ידי הקריאה אל החלוציות, אל רוח של מסירת־הנפש בשביל לסול דרך לאחרים הבאים. נקל מאד לכבות את ההתלהבות שעל אש־הקודש שלה שמרנו זה עשרים שנה. לאחר שתחניקו אותה קשה יהיה להלהיבה שוב. אני פונה אליכם בקריאה להעריך את החלוציות כערכה ואני בטוח שהפועלים יווכחו יותר ויותר בחשיבותה של המשקיות בשביל הרחבת עבודותינו ויוסיפו להתקדם בכיוון זה.

אולי זכות גדולה היא של התנועה הציונית שיחד עם הפועלים היתה מהווה חזית אחידה כלפי חוץ. אלה שמטיפים לשנאה כלפי הפועלים ורוצים להפר את הברית בינינו, מעמידים אותנו בסכנה גדולה. החץ שהם חושבים לקלוע בפועלים עלול לפגוע על נקלה בתנועה הציונית כולה ולהחריבה.

המבנה הכלכלי של ההתישבות היהודית בעתיד    🔗

הגעתי אל החלק השני של הרצאתי, אל שאלת המבנה הכלכלי, שעלינו לשאוף אליו בשביל היהודים בארץ־ישראל. התכונה המיוחדת של תפקידנו היא זאת שיהודי ארץ־ישראל אינם יכולים להתרכז, כמו בכל ארצות הגולה, במסחר בעיקר, אלא שצריכים להתעסק לפי יחס נכון בכל הענפים של משק לאומי בריא. הסוחרים היהודים בארצות הגולה, אפילו אם הם מהווים 50% מכל בעלי הפרנסה שמבין היהודים, הם רק אחוז קטן מהאוכלוסיה בכללה. ואילו בארץ־ישראל, במקום שהמסחר היהודי מצומצם כמעט רק בין היהודים לבין עצמם, אחוז גבוה כזה של סוחרים מוכרח להביא לידי קטסטרופה. מפעל הבנין שלנו דומה להתקדמותו של צבא. שום סוג צבא אינו רשאי להתקדם לבדו. התקדמותו אפשרית רק יחד עם שאר סוגי הצבא. שלא בהגנתה של הארטילריה הכבדה מן הנמנע להם לחיל־הרגלי ולפרשים לפסוע פסיעה אחת. הארטילריה שלנו היא החקלאות. על־ידי קצב התקדמותה היא קובעת את התקדמותם של שאר ענפי פעולתנו. עם בסיס חקלאי בריא יוכלו להתפתח גם התעשיה, המסחר והבניה בערים.

אם נקח לדוגמה ארץ כמו דניה או שווייץ החסרה, כמו ארץ־ישראל, מתכות ופחם, נמצא שבחקלאות עסוקים 26 אחוזים ו־35 אחוזים של האוכלוסיה. נראה לי שכך צריך להיות גם היחס שבו מיוצגת החקלאות על־ידי היהודים בארץ־ישראל. כיום יש לנו אך 15%, ובסיס כזה בשביל הפירמידה הכלכלית שלנו הוא רופף יותר מדי.

מתחו עלינו בקורת על שאנו הכנסנו לארץ־ישראל את המשק המעורב. במרכז המשק המעורב עומדת תוצרת החלב. זכורני שלפני עשרים שנה שרר בארץ־ישראל רגש של התמרמרות על שמושבותינו אינן מייצרות חלב, וחלב בכלל אינו בנמצא, או שאפשר להשיגו רק מידי לא־יהודים. אז התחלנו לספק את תצרוכת החלב מהנקודות שלנו, ובמדה שמוסיפה והולכת, ועדיין אין אנו מספיקים במלוא המדה. התצרוכת בחלב טרי גדולה עדיין יותר מכפי מדת התוצרת. באירופה תצרוכת החלב לגולגולת היא פי־ארבעה ופי־חמשה גדולה מזו שבין היהודים בארץ־ישראל. מחיר החלב בתל־אביב באחד־עשר הגרושים לרוטל הוא גדול כפליים ממחיר החלב בלונדון, פי־שלושה גדול מבברלין ופי־חמשה מבפריס. המושבות הגרמניות בארץ־ישראל נתעשרו על־ידי תוצרת החלב. דווקא חלב טרי, מפני שהוא מתחמץ על נקלה, הוא מצרך שקשה להתחרות בו מחוץ־לארץ, ולפיכך כל אימת שהשוק הפנימי יש לו עוד כוח קליטה בשביל חלב, וכל זמן שמשלמים מחירים גבוהים, מובן מאליו שמבחינה כלכלית נתעסק בסיפוק מצרך זה. אני אומר שהמשק המעורב הוא, בתנאים הקיימים כעת בארץ־ישראל, צורת משק שעיינו בה מכל צד ומצאוה יפה למקום, אלא אין אני אומר שהיא צריכה להשאר תמיד צורת־המשק היחידה. לפי הנסיונות של השנים האחרונות צריך תפוח־הזהב המשובח בטיבו לשמש מצרך, שארץ־ישראל, לפי תנאיה האקלימיים, תהיה בעלת המונופולין הטבעית שלו, ואפילו אם תגדל התוצרת, תמיד תמצא לו שוק מובטח. האגרונומים האצישראליים — ה״ה וילקנסקי, אטינגר, סמילנסקי, ממליצים בכל תוקף להעמיד נקודות ישוביות על בסיס גידול תפוחי־זהב.

יתכן שנמצא בארץ־ישראל, מלבד תפוחי־הזהב, גם פירות אחרים, שארץ־ישראל, לפי תנאיה האקלימיים, תהא הארץ המסוגלת ביותר לגדלם ושבחוץ־לארץ יהיה להם שוק. אולי שייכים לאלה ענבי־מאכל, בננות, מיני ירקות מסויימים. אלא טעות קשה נטעה אם על יסוד גידולם של הפירות הללו נייסד נקודות ישוב חדשות, כל זמן שלא נדע מראש שהמצרכים האלה יוכלו להימכר בחוץ־לארץ במחירים מכניסי־רווחים. ידוע לכם שנעשו על־ידנו, במקצת בסיוע ממשלת ארץ־ישראל, נסיונות לבחון את אפשרות המכירה של ענבי־המאכל ושל ירקות מסויימים בחוץ־לארץ. כשנקבל ידיעות ברורות בענין זה, נוכל לעשות תעמולה לגדל את הפירות והירקות הללו בישובינו.

טענות נגד הנקודות הישוביות    🔗

עוד מלה אחת על הקבוצה. הייתי רוצה לקבוע באופן ברור את העובדה, שההסתדרות הציונית לא נשבעה כל עיקר לקיים את הקבוצה כצורה החברתית היחידה. עד נובמבר 1926 הוציאה ההסתדרות הציונית על כל הקבוצות יחד 282.000 לא״י, ועל מושבי־עובדים ומושבות — 300.000 לא״י. באופן כזה היא שומרת על שיווי־המשקל בין התישבות קיבוצית ובין התישבות אינדיבידואלית. אני גופי מתגאה בזה שהשתתפתי בייסודן של נהלל וכפר־יחזקאל, לא פחות מאשר בייסודן של דגניה וכנרת. איני יודע אם הקבוצה תצדיק לעתיד את כל התקוות שתולים בה כל חבריה. אבל אחת אני יודע, שבעבר הביאה לנו תועלת רבה ויוצאת מגדר הרגיל. מכיון שאין לנו בתי־ספר חקלאיים היו הקבוצות משמשות לנו בתי־ספר כאלה, ומהם יצאו טובי מתישבינו החקלאיים, ואפילו אלה שנכנסו אחר־כך אל מושבי־עובדים. עוד היום איני רואה כיצד היינו יכולים ליתן למתישבינו החדשים את האמון הדרוש, אלמלא עמדו לנו הקבוצות. יש בארץ־ישראל רק בית־ ספר חקלאי אחד, וההכשרה שהעובדים מקבלים במושבות־המטעים היא חדצדדית ביותר. רק בקבוצות יכול היה עד עתה הפועל הצעיר ללמוד את העבודה החקלאית לכל רבוי צדדיה. על כל פנים אני מקוה שיחד עם זאת יעלה בידנו למסור לידי מתישבים בודדים במושבי־עובדים צעירים בתורת חניכים, ולהרחיב באופן כזה את ידיעותיהם החקלאיות.

מכל מקום נראה לי שאין לנו כל זכות לצאת במלחמה נגד הקבוצות מאיזו בחינה דוקטרינרית שהיא, אך ורק מפני שיש בהן משום חידוש. צריכים ליתן להם fair play ולמוד אותן במדת תוצאות עבודתן. הנסיונות עד עכשיו אינם מרשים בשום פנים להעריך את הקבוצה, לפי התוצאות, למעלה או למטה ממושב־עובדים.

פרופ׳ אילבוד מיד ופרופ׳ אופנהיימר העירו בדינים והחשבונות שלהם שמן הצורך להוציא את הנהלת הקבוצה מידי ועד־הפועלים הנבחר ולמסור אותה לידי מומחה חקלאי. להלכה הייתי מסכים עם הנהלתו של מנהל בעל־מקצוע, אבל דא עקא שמנהלים חקלאיים כאלה המוכשרים לעבודה בארץ־ישראל מועטים מאד ומשכורתם תפול למשא כבד על הקבוצה, ותביעותיו הגבוהות יותר של מנהל חקלאי כזה, בתוך הקבוצה בעלת רמת־החיים האחידה והפשוטה של החברים, יגרמו לקרע במשק החיים וישפיעו על הפועלים השפעה מרגיזה ומדכאה. לפי דעתי, צריכים לשקול את יתרונותיו וחסרונותיו של המנהל אלה לעומת אלה, ואז יבואו לידי מסקנה שבקבוצות הקטנות מכריעים החסרונות, ובקבוצות הגדולות, הדורשות השכלה חקלאית מקפת, מכריעים היתרונות של המנהל.

ועוד טוענים נגד נקודותינו הישוביות שההתאחזות עולה בדמים מרובים. על השאלה כמה צריכה לעלות התאחזותו של מתישב, אין להשיב כלום מתוך תיאוריה גרידא. אנו יכולים לבוא לידי מסקנה רק מתוך השוואה עם ארצות אחרות. ובדרך זו אנו רואים שהתאחזותו של אכר באנגליה, קנדה, אפריקה הדרומית, אוסטרליה וגרמניה אינה עולה בשום פנים פחות, אלא יותר מבארץ־ישראל. אנו מחשבים בארץ־ישראל, כידוע לכם, את הוצאות ההתאחזות בסכום של 1.100 לא״י, ובכלל זה— הקרקע שעולה 400 לא״י, ומובטחני שאת הסכום הזה אפשר יהיה להפחית עד לאלף לא״י ואולי עוד למטה מזה, אם ההתאחזות תיעשה בקנה־מדה רחב ובמזומנים. בכל שאר הארצות הנ״ל עולה ההתאחזות לא 1.100 לא״י, אלא 1.200, 1.500 לא״י. לי ידועות רק שתי דוגמאות של התישבות רחבה שההתאחזות בה עולה פחות: האחת היא ההתישבות היונית, והשניה היא התישבות היהודים החדשה בדרום רוסיה ובקרים.

התישבותם על הפליטים היוניים    🔗

ביון, שבקרתי בשנת 1925 את נקודותיה הישוביות, מעריכים את הוצאות ההתאחזות הכלליות, מלבד הקרקע, רק ב־152 לא״י. אין בדעתי כלל להפחית את ערכה של ועדת ההתישבות של הפליטים ביון. היא עשתה פעולה עצומה. אבל קשה להשוותה עם תפקידינו בארץ־ישראל מסיבות אלו:

א) הממשלה היונית יכולה להעביר לרשות הפליטים קרקעות בשווי של עשרים וששה מיליונים לא״י;

ב) המתישבים הם אכרים מדורי דורות; ג) הם בעלי משפחות שיש בהן עובדים רבים, צעירים וזקנים, בעוד שהעובדים בקרב מתישבינו הם בדרך כלל אחד או שנים למשפחה; ד) ביון הם יכולים להמשיך לעבוד בדרכי העבודה הנושנות שבהן היו רגילים במושבותיהם הקודמות בתורכיה, בשעה שבארץ־ישראל מוכרחים אנו לבקש דרכים חדשות; ה) אין להם רמת־חיים אירופית גבוהה, אלא מזרחית נמוכה; ו) הם, בחלקם הגדול, יכולים להתישב ביון בחוות העזובות מהתורכים. חוות כאלו במספר 51.000 ששווין 4.000 מיליון דרכמים, רצוני לומר קרוב לשנים־עשר מיליון לא״י, עברו לרשותם של המתאחזים בלא כל תשלום. ההתישבות החקלאית ביון היתה, איפוא, לא בעיית התאחזות במקום חדש אלא בעיית מעבר ממקום אל מקום. ולבסוף; ז) למתישבים לא רק ניתנה תמיכתן הפעילה של הממשלה ושל חבר־הלאומים, אלא גם אהדתו הכללית של העם היוני עמדה לימינם. הסעיף האחרון מתבטא למשל בזאת שמלבד הכספים, שהוציאה הועדה לישובם של הפליטים על התאחזותם, הוציאה הממשלה היונית בשנים 1912 עד 1926 על הפליטים, באופן מיוחד 17 מיליון לא״י, ומהם 7 מיליון לא״י רק במשך הזמן משנת 1922 עד שנת 1926.

הסכומים הללו לא נכנסו אל ההוצאות של ועדת הפליטים, וכמו כן לא נכנסו הוצאות הממשלה על מוסדות הצדקה שהפליטים נהנו מהם במדה רבה. אם נצרף את כל ההוצאות האלה יחד, יתקבל סכום ההוצאות של ההתאחזות הרבה יותר מכפי שהוא נראה מתוך הדין והחשבון של ועדת הפליטים.

המחיר הזול של ההתישבות היונית יש לו עוד צד שני חשוב. התמותה מהמלריה היתה בתחילה עצומה, מפני שבגלל החפזון התישבו הפליטים במקומות שלא חיטאו אותם. הרבה אלפים ועשרות אלפים נשמדו מסיבה זו. בשנת 1923 מתו במקדוניה 33 איש על כל 1.000, בשעה שנולדו רק 10. אנו, כידוע לכם, מלכתחילה היינו מוציאים הרבה על התנאים הסניטריים, התנהגנו בזהירות מופתית ובשכר זה נשתמר אצלנו החומר האנושי.

אם נתבונן אל המצב המשקי ואל הרינטביליות של המתישבים היוניים, נראה גם כאן, לפי שעה, אותם המעצורים שבארץ־ישראל. חלק הגון מהמושבות הוא במצב שאינו מניח את הדעת כל עיקר. בדין והחשבון האחרון של ועדת הפליטים מיוני שנה זו, מוצא אני את חשבון הפרעונות במחוזות חקלאיים בודדים, שכל משפחה בערך היתה פורעת עד 31 במרס 1927 על חשבון הסכומים שהוציאו על התישבותה על מנת להחזיר. מתגלה שהמחוז שמספר פרעונותיו גדול ביותר, קומוטיני, הכניס בתור תשלומים 607 דרכמה למשפחה, רצוני לומר פחות משתי לא״י, ואילו ברוב המחוזות האחרים הפרעון הממוצע עולה ל־200־300 דרכמה, ובמחוז אחד מגיע הפרעון אפילו לשנים־עשר דרכמה למשפחה, רצוני לומר 4 גרוש ארצישראליים. בסך־הכל קיבלה ועדת הפליטים על חשבון שמונת המיליון שהוציאה על הישובים החקלאיים, רק 80.000 לא״י, רצוני לומר 1%, חזרה. אם כן, איפוא, בשעה שאנו באים להעמיד לנו למופת את פעליהם של אחרים, עלינו להתנהג ביתר זהירות, כדי שלא יתקבל הרושם שאצל אחרים הכל טוב ואצלנו הכל רע.

ואף את ההוצאות הקטנות על ההתאחזות בקרים, בסך 200 לא״י למשפחה, אין להשוות עם ארץ־ישראל, שכן ברוסיה הדרומית עולים חמרי בנין, עצים, בהמות, מכונות חקלאיות הרבה יותר בזול מבארץ־ישראל. עצים לבנין בתים נותנת הממשלה חנם, ואת מחיר ההובלה ברכבת בשביל העולים הורידה עד לידי מינימום. המשק של המתישב היהודי בדרום רוסיה הוא הרבה יותר פשוט מזה של המתישב הארצישראלי. הוא עומד אך ורק על פלחה, משתמש בשיטות־העבודה הפשוטות של האכר הרוסי ויכול באופן כזה להתקיים בהשקעות הרבה יותר פחותות.

לא היה לנו כלל צורך לשוות לנגד עינינו את ארץ יון; היה מספיק אילו היינו מחקים את הפלחים בארץ־ישראל. אבל לצערנו אין אנו יכולים לחקותם. יש מינימום של משק־בית שאין היהודי האירופי יכול להפחיתו בלא שיתנוון בגופו וברוחו. אם לא תהיה לעולים היכולת להגן על עצמם ועל בני ביתם מפני מחלות, פורעניות האקלים ורעב, אם לא יוכל לשלוח את ילדיו אל בית־ספר שיתחנכו שם לפי רוחו, לא יוכל, עם כל התלהבותו, לבוא לארץ־ישראל או יהיה מוכרח לעזוב אותה. ונוסף לזה אם היהודים יחיו חיים כמו ערבים, משחר ילדותם יהיו מוכרחים לדאוג כל ימיהם אך לסיפוק צרכי גופם ההכרחיים ביותר, לא יוכלו לטפח את הענינים התרבותיים, וארץ־ישראל לא תהיה לעולם למרכז רוחני מושך בשביל יהודי כל העולם כולו. על פרימיטיביות חייהם של הערבים תוכלו לדון על פי זה, שערבי משכיל אחד סח לי לפני זמן קצר, שראה היאך בני המושבות שלנו משתמשים בבוקר במברשת־שיניים, בסבון ומגבת, והוא אינו יכול להבין כיצד תוכל החקלאות לשאת במותרות כאלה.

התאחזות על בסיס של תפוחי־זהב    🔗

קודם הזכרתי שאני כמעט בטוח שבשביל הטיפּוס של משק מעורב נוכל להפחית את ההוצאות עד 1.000 לא״י ואולי עוד למטה מזה. הטיפּוס השני שאני חושב אותו לאפשרי, טיפּוס הנוטע, וביחוד הנוטע תפוחי־זהב, שיהיו לו בערך חמישה־עשר דונם של אדמת־השלחין ושאת רובם יטע עצי תפוחי־זהב, עולה, עד שהעצים ישאו פרי, יחד עם בית, לא פחות מ־1.200 לא״י. כיון שיש מקום לקוות שבשביל טיפּוס כזה יימצאו מועמדים בעלי־אמצעים, יהיו דרושים גם בשבילו, באמצעות אשראי, 900 לא״י. ואולי גם, אם את

האשראי ניתן לא ליחידים, אלא נשתתף בחברות מטעים מעין אלו שמציע אותן הד״ר ברין, נוכל להוריד עוד יותר את הסכום למשפחה. יחד עם אלה רואה אני אפשרותו של טיפּוס שלישי, שהייתי קורא לו הפועל־המתישב. הרי תזכרו שהיה זמן שהרבינו לדבר על אודות טיפוס הפועל בעל המשק הזעיר ליד המושבות, רצוני לומר פועל שחי על שכר עבודתו, ושיש לו בית קטן ודונם או שנים קרקע לגידול ירקות לצורך עצמו. עלי להגיד לכם שהטיפוס הזה לא הצליח, מחמת סיבות פסיכולוגיות. היהודים שלנו אינם רוצים להשאר כל ימיהם שכירי־יום. הם מוכנים לעבוד כשכירים במשך הקופת־מעבר ידועה, אבל הם רוצים לראות לפניהם את הדרך אל עמידתם ברשות עצמם. באירופה יש פועלים חקלאיים המתיראים מעמידה ברשות עצמם, מפני שאינם בוטחים בכוחותיהם הם לנהל משק. פועל חקלאי יהודי בעל מנטליות כזו עוד לא ראיתי. אפילו התימנים, שעליהם חשבנו שהם יוכלו להשאר כל ימיהם פועלים, אפילו הם דורשים ובדין אפשרות של עמידה ברשות עצמם, לפחות בשביל בניהם. סבורני שאפשרות כזו יכולה להנתן להם אם יעמידו לרשותם לא דונם אחר או שנים, אלא מעשרה עד חמשה־עשר דונם, שעשרה מהם, לפחות, אדמת שלחין ומותקנת למטעי תפוחי־הזהב על־ידי עידור עמוק וכו׳. אני מצייר לעצמי שאז יוכל הפועל במשך שנים אחדות לנטוע את אדמתו קמעא קמעא, בשעות הפנאי, ולהגיע באופן כזה לידי עמידה ברשות עצמו. יש לנו בעין־גנים ובנס־ציונה הרבה פועלים בעלי־משק כאלה. טיפּוס כזה של פועל־מתישב יביא לידי הוזלה ניכרת של מפעל ההתישבות; שכן אני סבור שהקרקע יחד עם כל הסידורים ועם בית קטן, לא יעלו יותר מ־400 עד 500 לא׳״י.

התישבותו מל המעמד הבינוני    🔗

המאמצים ליישב אנשים מן המעמד הבינוני ימיהם כימי מפעל ההתישבות של התנועה הציונית בכלל. עוד בשנת 1910 פרסמתי בשביל הועד הארצ­ישראלי חוברת על נטיעת מטעים בארץ־ישראל, והרבה טרחתי, בכתב ועל־ידי נסיעותי במזרח אירופה, למשוך יהודים בעלי־הון אל המשק החקלאי בארץ־ישראל. אבל בשנים לפני המלחמה כשמצב היהודים היה במזרח אירופה טוב בערך, אפשר היה למצוא כסף בשביל ארץ־ישראל, אבל לא אנשים בעלי־כספים בשביל ארץ־ישראל. לנסיונות המטעים בשביל בעלים היושבים בחוץ־לארץ היו כל אותם הליקויים הידועים. היום אולי, בשים לב אל השנויים שחלו בתנאים הכלכליים במזרח אירופה, יהיה מספר בני המעמד הבינוני, שירצו להיות אכרים בארץ־ישראל, גדול יותר מכפי שהיה לפני המלחמה, אבל מתוך הדין והחשבון של ההנהלה יכולתם לראות שד״ר סוסקין, שבקש בכל הארצות אנשים בעלי רכוש של 450 לא״י בשביל התכנית שלו, לא יכול למצוא אותם. הרי עובדה זו היתה צריכה להביאנו לידי הרהורים. יתכן שסיבת הכשלון נעוצה בזה שבני המעמד הבינוני מעדיפים על הירקות את המטעים של תפוחי־זהב, שכן הם מאפשרים חיים קלים יותר. דעתי היא שעלינו לנסות גם את הדרך הזו. אבל רק לפני שנים אחדות החילונו לבטוח שוב בגידול תפוחי־זהב. נעילת השווקים בשעת המלחמה, פורענות הארבה ועוד פגעים אחרים הוציאו עוד לפני שש־שבע שנים שם רע כל כך על המטעים, עד שבשנת 1921, למשל, אי אפשר היה למצוא בעד כל מחיר שהוא קונה יהודי לאחד הפרדסים היפים ביותר, והוא עבר סוף־סוף לידי ערבי. רק בשנים האחרונות נוכחנו שיש שוק מתמיד לתפוחי־הזהב, ושמטעיו הם עסק המכניס רווחים. אבל אם יש בדעתנו ליישב את בני המעמד הבינוני על בסיס־המטעים וליצור למתישבים הללו חיים קלים בערך, הרי צריך המעמד הבינוני הזה להיות באמת בעל־אמצעים. קודם היה הדבר נראה כמכסימום, בשעה שסבורים היינו כי נוכל להציע לפני המתישבים לכל היותר מחצית הסכום הדרוש. סבורני שנצטרך להרחיב את ההלואה עד שתי שלישיות או אפילו עד שלש רביעיות. אבל מינימום של שליש אחר עלינו לדרוש מהמתישב גופו. ואם תוותרו אפילו על זאת, הרי פירוש הדבר יהיה שלא את ההון אלא את הלך־הרוח של המעמד הבינוני רוצים אתם להעביר לארץ־ישראל, ולזאת לא אוכל להסכים. באותה המדה שאני מתנגד להעדיף במושבותינו את הפועל בזכות דעותיו הפרוליטריות, אלא אני דורש שיעדיפו אותו אך ורק בגלל מעלותיו המקצועיות, באותה המדה אין הלך־הרוח של המעמד הבינוני יכול לשמש נמוק להעדיפו על חברו הטוב ממנו מבחינת הגיל והכוחות הגופניים.

כשאני רואה את המספר הרב של הריצפטים הניתנים להתישבות החקלאית, נזכר אני לפעמים קרובות בריצפט המפורסם של ספר־הבשול: ״נוטלים וכו״; אלא מהיכן נוטלים אצלנו בקלות כזו את היסודות החשובים ביותר של ההתישבות החקלאית: אדמת־השלחין, כסף, עולים בעלי־הכשרה? מהיכן נשי־־החיל של העולים, שכפי שמספר דין וחשבון אחד על ההתישבות האנגלית, הן הן המפתח אל הצלחת המתישב? אין אנו יכולים להשתמש בריצפּטים האלה יותר משיכול העני להשתמש בספר־הבשול של העשיר.

בכל תוקף אני דוחה את הטענה נגד ההנהלה הציונית שהיא כאילו דאגה עד עכשיו אך לפועלים, ואת המעמד הבינוני הזניחה. על עצמי אני יכול להגיד שפעולתי הראשונה בארץ־ישראל, בשנת 1907, היתה השתדלותי לפני הקרן הקימת שתעמיד לרשות המעמד הבינוני את האמצעים הדרושים לבנין שכונה ליד יפו. זו היתה התחלת תל־אביב. ועוד שנים הרבה אחר כך סייעה עבודתי להתפתחותה של תל־אביב. סינדיקט התעשיה הארצישראלי, החברה לנכסי־דלא־ניידי ״פלשתינה״, וייסודן של אחוזות, וייסודן של שכונות בחיפה ובירושלים — כלפי מי היה כל זה מכוון אם לא כלפי המעמד הבינוני? כשהייתי לפני שלש וארבע שנים באמריקה הקדשתי שם את עבודתי ביחוד לייסודה של חברת השקעה שמתפקידה להועיל, כפי שאתם מבינים, למעמד הבינוני ולבעלי ההון. כיוון שנושאים את העינים אל הוצאות קרן היסוד על התישבותם של החלוצים, שוכחים שבו בזמן הוציאו במיוחד הבנק למשכנתאות הכללי בארץ־ישראל, האפ״ק, אוצר ההתישבות סכומים גדולים מאד לצרכי המעמד הבינוני. איני רוצה שיעמידו אלה לעומת אלה מבחינת המספרים, שכן העיקר בשבילי הוא לא לחדד את הניגודים אלא, להפך, להתגבר עליהם. נראה שאין מבינים אצלנו שאב יכול לאהוב בן אחד בלא לקפח את הבן השני, שהוא יכול לחבק את שניהם באותה האהבה. אין זו העדפה במתכוון, אלא הכרח הוא התלוי בתקופת החלוציות, שהתישבות של פועלים מוצאת קודם כל מקום בחקלאות. אבל אין זו אלא העדפה זמנית שאינה דוחה את ההתישבות של המעמד הבינוני, אלא אדרבה מאפשרת אותה במקרים רבים.

הערכה נכונה להישגים    🔗

אף־על־פי שהשתתפתי בהקמת מפעל ההתישבות הציונית, רואה אני את עצמי ראוי להוציא על מפעל זה משפט אובייקטיבי. במשקים בודדים נעשו בוודאי שגיאות, שאין להמלט מהן בשעה שבקבוצות רבות עובדים אנשים חדשים ובתנאים מקומיים שאינם ידועים למדי. אבל לא בדין הוא לומר שכל חפושנו אחר דרך נכונה בהתישבות, במשך כל תקופת הכשרתנו הקצרה מאד, הוא להלכה משובש, כשם שאי אפשר לומר כך על נסיונות־הסרק שנעשו, בין שאר נסיונותיו הרבים, על־ידי החימאי בחתרו, בעבודת המעבדה שלו, להגיע אל אילו תוצאות. אף נסיונות־הסרק משמשים לו נקודות המכוונות את הדרך המובילה אל ההצלחה הממשית. איני אומר שדרכנו כבר הובילתנו אל ראש ההר, אבל משקים כמו נהלל או כפר יחזקאל או דגניה או גבע מסמנים דרגה הרבה יותר גבוהה מכפי שנראו לנו בתחילת העבודה. נקל להיות חכם עם ידיעת כל הנסיונות שנעשו עד עכשיו ולהכיר כיצד היו צריכים לכתחילה לעשות. החכמים הללו מוטב היה אילו היו משמיעים לנו למפרע, מתחילת עבודתנו, את חכמתם, בעוד ידיעתנו, שקנינו לנו אגב עבודתנו, היתה עוד כמוסה בחיק העתים.

אילו הייתי צריך כעת לכתוב דין וחשבון על ההתישבות ביון, הייתי יכול על נקלה להראות על שגיאות שנעשו שם; אלא מה ערך לדין וחשבון כזה, כשהוא נכתב לאחר מעשה ומשתמש בידיעות שנקנו מאליהן תוך־כדי העבודה! הרי זה חילוף הסבה במסובב המוטעה, המעוות במקרים כה רבים את משפטם של המבקרים. אין בהתישבות החקלאית שיטה בת־קיום נצחי. תנאים חדשים במכירת היבול, או בתמיכה הכספית, או בהרכב החומר האנושי גוררים אחריהם גם רביזיה של שיטתנו. עד עכשיו היינו עומדים בתקופת העבודה החלוצית וקרן־התמיכה. עכשיו אנו עומדים בזמן מעבר אל עבודה נורמלית ואל הון־הלוואה. ובהסכם לכך, בבואנו מכאן ואילך לדון על משקנו, נצטרך להטעים יותר ויותר גם את נקודת־הראות של המשקיות והרינטביליות. אבל אין זה פוטר אותנו מלידע שרק בזכות תקופת החלוציות הקודמת, בהתלהבותה ובחיפושיה אחר צורות חברתיות וטכניות חדשות, אפשר היה להגיע לידי תקופת עבודה נורמלית המכוונת כלפי רינטביליות. מפני קוצר הזמן איני יכול לדבר בפרוטרוט על החקלאות והתעשיה, אלא בראשי פרקים.

תעשיה ומלאכה    🔗

לפי דעתי, הדרך היחידה שההסתדרות הציונית יכולה לסייע בה לתעשיה ולמלאכה, היא יצירת קרדיטים בתשלומים לזמנים ארוכים, שהיו עד עכשיו חסרים כמעט בארץ־ישראל. על סיכוייה של התעשיה לא נוכל לבוא לידי מסקנות קבועות בדרך של שיקול־דעת תיאורטי. בתחום התעשיה אפשר, עוד פחות מבחקלאות, ללמוד לשחות בלא לקפוץ אל המים. עלינו לשוות לכתחילה לנגד עינינו את האפשרות שלא כל העסקים התעשיתיים יצליחו בארץ־ישראל. ואולם אם לא ניטול על עצמנו את סכנת־הכשלון, לא נוכל גם להגיע לידי הצלחה. בשני הקונגרסים הקודמים דרשתי ייסודו של בנק לתעשיה, כדי לספק את הצורך בקרדיטים לזמנים ארוכים. הרבה גרמה לבקורת שמתחו על ההצעה לייסוד הבנק הזה, המלה ״בנק״. אם משמעותו של בנק לתעשיה היא מוסד הנותן קרדיטים בטוחים בהחלט ולזמנים קצרים, הרי אז באמת אין מקום בארץ־ישראל לבנק כזה. אבל אנו דנים כאן לא בבנק כזה אלא במוסד שתפקידיו הם אלו:

1. לשכת־מודיעין והתייעצות מרכזית בקשר אל תכניות תעשייתיות;

2. סיוע במימון אותם העסקים התעשיתיים שלאחר בדיקת התנאים הטכניים והמסחריים, נמצאו בעלי־סיכויים;

3. פיקוח על אותם העסקים שהמוסד בעצמו עזר להם על־ידי מתן קרדיטים או על־ידי השתתפותו או שבתיווכו הושקעו בהם כספי אנשים פרטיים.

מוסד מרכזי כזה היה יכול להקרא יותר בשם ״חברה להשקעה תעשיתית״ או ״חברה להתפתחות תעשיתית״ או כיוצא בזה מן השמות שצלצולם מתקבל על הדעת, ובלבד להמנע מהשם ״בנק״. אני מקוה שלא ננעל את הקונגרס הזה עד שנקציב לשנתיים הבאות, למרות אמצעינו המוגבלים, הון של 100.000 לא״י בשביל המוסד הזה.

מכסי־מגן    🔗

רבים מבעלי התעשיה סבורים שהתעשיה בארץ־ישראל לא תוכל להתפתח אם לא ינהיגו שיטת מכסי־מגן בשביל תוצרת־חוץ. אני מבין שמכסי־מגן גבוהים בארץ בעלת שוק פנימי יכולים לסייע לתעשיה, וביחוד בשעה שהיא עומדת עדיין בשנות התפתחותה הראשונות, אלא מסופקני אם בארץ־ישראל אפשר לילך בדרך זה. הממשלה תתנגד לכך שמצרכי האוכלוסין היקרים בארץ־ישראל גם בלאו הכי, יתייקרו עוד יותר על־ידי מכסי־המגן, ולנו יהיה קשה לסתור נימוק זה של הממשלה. מכל מקום אפשר יהיה להטיל מכס־מגן על מצרכי מותרות. אבל הצרכנים הבאים בחשבון לגבי מצרכי מותרות אלה, שבעצם אינם מותרות אלא פשוט צרכי אדם מאירופה, הריהם היהודים בלבד. באופן כזה פירושם של מכסי־המגן יהיה שנוציא סכום ידוע מכיס אחד כדי שנכניסו אל כיס שני. ולבסוף— וזהו הנמוק המכריע — במכסי־מגן כרוכה הסכנה שמא ארצות אחרות ימודו לנו במדה שאנו מודדים אותן, וזה יגרום לה לתעשיה שלנו, העומדת בראשית התפתחותה והרוצה לעבוד בשביל האכספורט, ששווקי חוץ־לארץ יהיו נעולים בפניה.

התעשיה, כידוע לכם, באה בדרישות שונות לפני הממשלה. אחדות מדרישותיה, כמו, למשל, ביטול המכס על אימפורט של חמרים גלמיים, נמלאו על־ידי הממשלה. ולגבי דרישות אחרות, למשל, שחרורם ממסים של עסקי תעשיה בראשיתם, או בשאלת חוזה המכס עם סוריה, תופסת הממשלה עמדה מתנגדת אל דרישות בעלי־התעשיה שלנו. סבורני שבשאלות כאלו לא נוכל להתקדם, כל זמן שהפקידים, שבהם תלוי הדבר, מעוניינים בהעלאתן של הכנסות הממשלה. רק דרך אחת רואה אני כאן: ממשלת המנדט מחוייבת להעמיד קומיסר מיוחד לעניני הפוליטיקה הכלכלית של ארץ־ישראל, שינהל את הפוליטיקה הכלכלית מתוך אספקלריה רמה יותר ובהסכם עם הוראות המנדט.

נותני־עבודה ומקבלי־עבודה    🔗

לעובדה שבארץ־ישראל אין עדיין קביעות חוקית של היחסים בין נותני־העבודה ומקבלי־העבודה בתעשיה, יש תוצאות עגומות ביחוד מפני שהפועלים והמעבידים היהודים באו מארצות שונות, ושונות מאד דעותיהם על זכויותיהם וחובותיהם ההדדיים. כדי לתקן ליקוי זה של העדר־חוקה, עובדת ועדה מטעם הסוכנות והועד הלאומי, שתפקידה להכין תקנון לקביעת היחסים החשובים ביותר בין המעבידים ובין הפועלים היהודים ולקבוע את שכר־העבודה. הועדה כבר התקדמה בעבודתה במדה מספקת. השמועות על הנגודים הגדולים בין

המעביד היהודי ובין הפועל היהודי ייראו לנו אולי פחות נוראים אם נשווה לנגד עינינו את העובדה שבכל העולם קשים היחסים עם פועל־התעשיה היהודי. זה לא כבר קראתי בדין וחשבון על התעשיה בפולניה שכמה וכמה בעלי־תעשיה שהם יהודים טובים, תורמים ברצון בשביל הג׳וינט, ואילו בבתי־החרושת שלהם אינם רוצים להעסיק יהודי ״מפני שקשה יותר מדי המגע־ומשא עם פועל יהודי״.

על המשבר של העליה הרביעית    🔗

הרבה התווכחו על השאלה מי גרם לעליתם של אותם היהודים שאין להם אפשרות קיום בארץ־ישראל. על האשמות שטופלים על ההנהלה הציונית, יש לי להשיב: אכן הכל אשמים. ודאי שאין ההנהלה חפה מכל אשם, אבל מן החובה להגיד שפחות מן הציונים במזרח אירופה היתה יכולה היא לדעת אם יש באמת לעולים הסכום הדרוש או אם באמת הם יודעים את המקצוע, כפי שהם מודיעים. ההנהלה עמדה אז תחת לחץ עצום מפולניה, במקום שם היה המצב הכלכלי של היהודים קשה עד למאד, ודרשו משם שהסכום הנדרש מבעלי־הון יופחת מחמש מאות לא״י עד למאתים וחמשים. אלה שקובלים כעת על ההנהלה שנענתה ללחץ הזה בפולניה, מפני מה לא מיחו נגד העליה הזאת בשנות 1924/25? מחסור לא היה באזהרות שעליה נמהרה עלולה להביא אסון. אני גופי הדגשתי בכל החריפות, בקונגרס הי״ג, ואמרתי: ״אם אנו ממשיכים עליה ומוציאים את כל הכספים שברשותנו כדי להמציא לעולים האלה עבודה זמנית, עתידה עבודתנו הכלכלית לקבל אופי לא בריא, וסוף העליה, אם עוד תוכל להתקיים זמן־מה, לבוא לידי סיום קטסטרופלי, מפני שבעוד זמן קצר לא יספיקו לנו האמצעים להעסיק את העולים אפילו בעבורה זמנית״. יש לי סיפוק־נפש עגום לציין כי מה שאמרתי אז ואחר כך בצורה חריפה יותר, זמן־מה לפני יציאתי מן ההנהלה בשנת 1925, נתקיים עד לידי הפרטים הקטנים ביותר. אפשר שמן ההכרח היה להגיע אל הקטסטרופה הזאת, כדי שלאחר תקופה ממושכת של השליות על כוח הקליטה של ארץ־ישראל, נלמד מתוך המציאות הקשה מה יש ביכלתה של ארץ־ ישראל לפעול ומה אין היא יכולה.

לא מן הדין הוא לתלות את אשמת כשלונה של העליה האחרונה בהנהלה שלא תמכה במדה מספקת בעלית בני המעמד הבינוני. אילו היתה ההנהלה משקיעה את כל מרצה בעידוד העליה של המעמד הבינוני, ואילו היתה מוציאה עליה באופן כזה ממאה אלף עד מאתים אלף לא״י יותר, לא היה המצב משתנה בשום אופן שנוי ניכר. להשתרשותה הכלכלית של העליה מהשנים האחרונות היו נחוצים לא מאות אחדות של אלפי לא״י, אלא ממיליון עד שני מיליונים לא״י.

הנחות להתישבות בריאה    🔗

אני פונה אל השאלה מה הם האמצעים הדרושים לאפשרות־קיום קבועה בארץ־ישראל בשביל ישוב יהודי העסוק 30% בחקלאות, 30% בתעשיה ומלאכה, 40% במסחר, תיירות ומקצועות חפשיים וכו׳. איני רוצה ליגע אתכם כאן בחשבונות מפורטים. רצוני רק להטעים שחייבים אנו לידע בבירור שההשתרשות הכלכלית במשמעותה הנ״ל אפשרית רק אם בשביל כל עולה נכנסים לארץ (אם יחד עמו או מצד שלישי) גם כספים. לפי חשבוני, אם ניישב את החקלאים שליש על בסים של משק מעורב, שליש על מטעי־הדר ושליש בתורת פועלים־מתישבים, תעלה לנו כל משפחה חקלאית, יחד עם מחיר הקרקע, לפי החשבון הממוצע 730 לא״י. בשביל כל משפחה העסוקה, בתורת נותן עבודה או פועל בתעשיה או במלאכה, דרוש, כפי שאני למד מתוך הוכחות סטטיסטיות מהזמן האחרון, אשראי של 150 לא״י. בשביל העסוקים במסחר ובתחבורה יש צורך בהגדלת ההון של עסקינו המסחריים. אם אטול גם כאן סכומים ממוצעים הרי בשביל כל משפחה, המונה באופן ממוצע חמש נפשות, דרושות אם מקופת ההסתדרות הציונית או ממוסדות־אשראי אחרים, 375 לא״י, רצוני לומר: בעד כל 375.000 לא״י שיהיו ברשותנו למטרות כלכליות בארץ־ישראל, נוכל להעלות לארץ 1.000 משפחה או 5.000 נפש, ולסדרן בתנאים כלכליים בריאים. מהמספרים הללו תוכלו בעצמכם להסיק מסקנות גם לגבי העבר וגם בשביל העתיד.

ביסוס    🔗

בדין תוכלו להשיג על דברי שלא מן התועלת הוא לדבר על תכנית עליה, כל זמן שלא יצאנו מהמשבר הקיים עכשיו בארץ־ישראל אל תנאים נורמליים. המשבר הקיים משתק כל פעולה שיטתית, שכן הצורך לסייע בידי מחוסרי העבודה בולע באופן שאינו פורה כספים, החסרים לנו אחר כך בשביל מטרות פרודוקטיביות. את התקופה מן הקונגרס הזה עד הקונגרס הבא, עלינו להפוך לתקופת מעבר אל זמנים נורמליים. אני מאמין שזהו בגדר האפשרות; אבל הדבר תלוי בתנאי אחד, והוא שמיד, בתחילת שנת התקציב הסמוכה, יעמוד לרשות ההנהלה סכום כזה שבאמצעותו תוכל, לאחר סילוק החובות, שוב להגיע אל משק כספי מסודר, ולפני שיתחילו בעבודות טיוב אפשר יהיה להפסיק את התמיכה במחוסרי העבודה. הפרופ וייצמן כבר רמז על זאת בכל ההדגשה הדרושה.

בוודאי יש להצטער שהחובות של ההנהלה, שבשנת 1925 הגיעו לסכום של 15.000 לא״י, נתרבו במשך השנתיים פי־עשרה. אבל אם אתם רוצים שלא יישנו מקרים כאלה, עליכם לדאוג לדבר שההנהלה בארץ־ישראל לא תהיה, כמו שהיתה עד עכשיו משמשת Madchen fur Alles. (יש לכתוב בגרמנית) מיד לאחר המלחמה חטאנו הרבה בזה שראינו עצמנו מחוייבים לטפל בכל עניני החיים היהודיים ואפילו בסדור התיעול של העיר ירושלים. ומאז כל מקום הזקוק לעזרה משווע אל ההנהלה. וזה מוביל בדרך טבעי לתוצאות רעות. ההנהלה אינה ממשלה, ואינה יכולה על־ידי הידוק בורג המסים להעמיד מול ההוצאות המתגברות גם הכנסות מתגברות. לרשותה עומדים אמצעים מסויימים מאד וגם, כידוע לכם, מוגבלים מאד, ובהכרח תגיע לידי קטסטרופה אם לא תגביל לכתחילה את חוג תפקידיה. הצבור צריך לידע שכל התפקידים בעלי אופי של צדקה אינם נכנסים לתוך חוג עבודת ההנהלה, ושאין תועלת לפנות אליה בדברים שאינה רשאית לעסוק בהם על פי תקציבה.

המשק הכספי שלנו בארץ־ישראל הפך, לאחר שלא נתגשמו תקוותינו הראשונות, להתישבות בתשלומים לשיעורים. שיטה זו של תשלומים היא גם בהתישבות, כמו במשק הפרטי, לא־חסכונית. הרי זה עולה ביוקר יותר, אבל מאידך גיסא אין לשכוח שעל־ידי שיטה זו עלה בידנו בשנת 1920 לגשת בבת־אחת אל התישבות גדולה בעמק. מן ההכרח היה להתחיל בה בבת־אחת בקנה־מדה גדול. האמצעים שהיו בידנו לא הספיקו. היתה לנו רק אפשרות אחת: או למשוך ידנו מהתפקיד של התישבות גדולה או להשתמש בשיטת התישבות בתשלומים לשיעורים. ועוד היום אני סבור שההתישבות בעמק היתה מפעל גדול כל כך, עד שיש הצדקה לשיטת התשלומים לשיעורים.

לפי דעתי צריכה ההנהלה בארץ־ישראל להיות מצומצמה עד כמה שאפשר. איני סבור שכושר־פעולתה של ההנהלה רב יותר עם רבוי מספר חבריה. הנני לא־דימוקרטי במדה שאני חושב שהחבר הטוב ביותר הוא חבר־היחיד. משעה שנכנסתי לראשונה לאחר מלחמת־העולם אל ההנהלה, הייתי לוחם נגד עיקרון הקוליגאליות, ושאפתי לקבוע לפחות את חלוקת התיקים, והדבר עלה בידי. אבל סבורני שבשטח זה יש עוד הרבה לעשות וכי נגיע אל כושר־עבודה גדול ביותר, אם בשביל כל שטח־פעולה יהיה אחראי איש אחד ולא החבר כולו.

בקשר עם זאת רוצה אני לחזור אל הצעה אחת שהוצעה על־ידי בשלשת הקונגרסים הקודמים (היא לא יצאה, לצערי, לעת־עתה לפועל כמדומני רק מתוך הבנה מסולפת בערך הפרסטיז׳ה). כוונתי לייסודה של קרן התישבות מיוחדת; מהוצאתה של ההתישבות החקלאית מתוך משקה מרובה־הצדדים של ההנהלה הציונית ומסירתה לידי הנהלה מיוחדת של בעלי־מקצוע, אני מקווה להתגברותה של המשקיות. אני בכלל בעד זה שההנהלה לא תנהל בעצמה שום פעולה כלכלית, אלא שבשביל כל ענף כלכלי בעל היקף גדול יותר, יווסד מכון מיוחד המתאים לפעולתו. ההנהלה אינה צריכה לנהל בעצמה את הענינים הכלכליים אלא רק לפקח עליהם. לדידי, תתגברנה על־ידי כך לא רק הפעולות בענף מסויים זה, אלא שגם ההנהלה, לאחר שתשתחרר מעבודות יום־יום הפעוטות הכרוכות באדמיניסטרציה במישרין, ולאחר שתצטמצם בפיקוח על הענינים החשובים והעיקרוניים של הנהלת כל המכונים הבודדים, תהיה מוכשרת יותר לקבוע כיוונים ולהופיע כמנהלת באמת.

עמדת הממשלה    🔗

אני רוצה להתעכב עוד במלים אחדות על יחסנו אל הממשלה. אני בטוח שהממשלה מתייחסת אלינו באהדה, אלא שלצערנו עובר זמן מרובה עד שאהדה זו מוצאת ביטויה במעשים. אני רוצה להזכיר כאן רק דבר אחד מיוחד שחשיבותו רבה בשביל התפתחותנו הכלכלית. מכיוון שהתישבותנו אינה עובדת באמצעים הפרימיטיביים של הפלחים אלא משקיעה הרבה כסף בהשקאה, מכונות וזיבול, הריהי מביאה בדרך הטבע יותר הכנסות ברוטו מהמשק של הפלח. הממשלה נוטלת מזה את המעשר, ובאופן כזה היא מקבלת מן האדמה המיושבת על־ידי היהודים יותר מסים משהיתה מקבלת ממנה קודם. על זאת אין לערער כלום, אילו היתה ההכנסה הנקיה עולה בד־בבד עם ההכנסה בשווי זה בספרי־הקרקעות של הממשלה ולפי זה מוטל עליהם מס־הקרקע. רע הדבר למדי שעלינו לשלם מחירים גבוהים כאלה, ורע שבעים־ושבעה שהממשלה מפיקה מזה תועלת לעצמה. עליה להעריך את הקרקע לפי שוויה האמתי.

בפני ההכרח לבנות בתים לעולים החדשים, יש הרשות לדרוש מאת הממשלה לפטור בנינים חדשים ממסים, כמו שנוהגות ממשלות אחרות כדי להקל את מצוקת הדירות. וכמו כן צודקת דרישת התעשיה לפטור ממסים, ב־10־15 השנים הראשונות, את הבנינים החדשים לבתי־החרושת.

חשיבות מיוחדת מייחס אני לזה שהממשלה תעמוד לימיננו בארגון האשראי החקלאי. בהרבה ארצות, ואפילו בכמה וכמה דומיניונים בריטיים, נוהגת הממשלה או ליתן בעצמה הלוואות לטיוב או לישוב חקלאי, או שהיא תומכת בחברות־התישבות פרטיות על־ידי מתן ערבות. אם בארץ־ישראל אין אנו יכולים להשיג זאת לטובת חברת־התישבות יהודית, הרי לפחות צריכים אנו לדרוש מאת הממשלה שאת התשלומים, שהמתישב חייב לשלם לחברות ההתישבות היהודיות לפרעון חובו, תראה כמס צבורי, וכמס צבורי תגבה אותו מן המתישב. עם תמיכה כזו מאת הממשלה, יגדלו יותר סיכויינו שחברת ההתישבות תקבל מילוה מן החוץ.

ביחס לקרקעות־הממשלה, שזו היתה צריכה להעמיד לרשותנו, עדיין לא נעשה כלום. כידוע לכם, אמרה הממשלה בדין והחשבון לפני חבר־הלאומים שהיא צריכה בתחילה לסיים את מדידות־האדמה הכלליות עד שתוכל לחלק את מקרקעות הממשלה. אבל כיוון שהמדידות הכלליות עוד תימשכנה הרבה שנים והיות שלא בשביל כל הקרקעות חשובות הן המדידות הללו, עלינו לדרוש מאת הממשלה שתושיב ועדה לבחון את קרקעות הממשלה אם אין להעבירן לנו בשביל מפעל התישבותנו, מבחינת מצבן החוקי והעצמי, גם לפני המדידות. בדיקה אובייקטיבית כזו בכל מקרה ומקרה תפיג את המרירות שהצטברה בלב רבים מאתנו בגלל סירובה הגמור של הממשלה בענין זה.

אין אני נוטה למעט את ערך פעולותינו משנת 1908 ואילך. אם תתנו את דעתכם שמתשע־עשרה השנים האלו, שללה מלחמת העולם, על כל תוצאותיה, כל אפשרות לנהל במשך שבע שנים משק מסודר, ושבעצם עברו עלינו רק שתים־עשרה שנה של עבודה, ומהן בשש השנים הראשונות לא היתה בידנו לעבודתנו כמות של פרנקים ככמות הפונטים שיש לנו עתה, הרי אני יכול להגיד לכם שפעלנו גדולות לאין שיעור. נהלל לבדה בזמן קצר כזה הוא מפעל גדול. אבל לא רק נהלל לבד יש לנו. ועוד: קראו נא את הדין־והחשבון של חברת הכשרת הישוב בדין והחשבון של ההנהלה. חברה זו בהון הקטן שלה קנתה משנת 1908 כמעט 400.000 דונם אדמה לחקלאות, בערך מחציתם בשביל הקרן הקימת, וכמה מיליוני מטרים מרובעים של אדמה עירונית. השוו נא על המפה את רכושנו הקרקעי בשנת 1908 עם רכושנו הקרקעי עכשיו ותראו עד כמה התרחב רכושנו והיאך שונו פני החוף ופני עמק יזרעאל. באותו הזמן חלו ייסודה ושגשוגה של תל־אביב שהושקע בה מרץ רב. בו בזמן נוסדו שכונות יהודיות חדישות בירושלים, חיפה וטבריה. בו בזמן חלו התחלות לתעשיה ההולכת ומתפתחת בענפי הטכסטיל וייצור חמרי־בנין. באותו הזמן גדל גם מספר היהודים מ־65.000 עד ל־155.000 איש. כל אלו הן עובדות שעלינו להעלותן על לבנו בשעה של רפיון הרוח.

אסיים את דברי בשתי הערות: אל נא תקצר רוחכם בשעה שאתם נתקלים על דרככם באבני נגף, או בשעה שאנו הולכים לפעמים עקלקלות! אל נא תשכחו מה קצר הזמן בו התחלנו לעבוד עבודה שיטתית! כלום צריך אני להזכירכם שבשנת 1908 היה כל תקציבה של ההסתדרות הציונית בשביל ארץ־ישראל רק שמונה מאות לא״י? כלום צריך אני להזכירכם שרק בשנת 1921 נוסדה קרן היסוד, שרק לפני שש שנים עלה בידנו לגאול גוש אדמה גדול יותר? סבור אני שבשעה שתשקלו בדעתכם כל זאת, ומאידך גיסא כשתעריכו את כל אוצר המרץ הלאומי שנתגלם בנקודה ישובית אחת כמו נהלל או דגניה, לא תוכלו שלא להודות שנעשה כאן מפעל בעל שיעור־מדה גדול. אני מאמין שברוח שקטה יכולים אנו לעמוד לפני דינה של ההיסטוריה.

ועוד הערה שניה: אל נא תעשו את המדחה לזלזל בערך ההתלהבות ומסירות־הנפש של היהודים החדשים בארץ־ישראל! אל נסתפק בזכויות עמנו בעבר. עלינו לקנות גם בהוה יום יום רחשי־כבוד ואהדה מן העולם, בזכות מפעלינו. וקשה לי להעלות על דעתי דבר אחר שעלול להגיענו לכך ממסירת־הנפש והוויתור על תועלת עצמם של חלוצינו. אני מקוה שהערכת גומלין יותר צודקת תקום מימין לשמאל ומשמאל לימין, ובעולם זה המזועזע על־ידי מלחמות חברתיות נוכל לשמש דוגמה חיה לחיים משותפים שהופחתו בהם המלחמות הללו עד לידי מינימום ולעומת זאת נתגבר רגש האושר של היחיד. רבים יוכלו להאמין שבארץ־ישראל תצמח מאליה חברה אנושית יותר טובה. דעתי אני אינה כן. אנו נקצור בארץ־ישראל מה שאנו זורעים עכשיו. ולפיכך כה חשוב שהזרע יהיה טוב. אמון יותר גדול והבנה יותר גדולה מכאן ומכאן— אלו הם התנאים היכולים ליתן לנו את התקוה שהברכה תהא שורה בעבודתנו, ושיעלה בידינו ליסד בארץ־ישראל חברה בעלת ערך מוסרי נעלה.

 

רכישת עמק יזרעאל    🔗

נדפס בשנת 1929

המאמצים ברכישת עמק יזרעאל להתישבות יהודית נמשכו תקופה ארוכה. ברור כי שטח זה, העמק הפורה הגדול ביותר בארץ־ישראל, מן ההכרח היה שיתבלט לעיני חברות ההתישבות היהודיות מראשיתן. כשהתחילו יהודי רוסיה להגר בהמוניהם בשנת 1890, מפני הרדיפות, נשאו מקצתם את עיניהם לארץ־ישראל. בערי רוסיה הגדולות נוסדו חברות יהודיות שמטרתן היתה לרכוש בארץ־ישראל קרקע לשם התישבות. חברות אלו היו קשורות לועד האודיסאי של ״חובבי־ציון״, שמצדו צוה על משרדו ביפו לרכוש בשביל החברות קרקע מתאימה בארץ־ישראל. לשם כך בא המשרד בדברים עם מר יהושע חנקין. חנקין, שהיה אז צעיר בן 25 שנה, כבר רכש לפני כן את הקרקעות למושבות רחובות וחדרה, והראה בזה את ידיעותיו ואת זריזותו במשא־ומתן כזה. הוא חקר את אפשרויות הקניה ותיכן תכנית לרכישת 160.000 דונם בעמק־יזרעאל ולערך 70.000 דונם בגליל התחתון (יבנאל, מסחה וכו'). את התכנית הזאת הציע לפני מר טיומקין, שנהל אז את משרד ״חובבי־ציון״ יחד עם פינס ובן־טובים. טיומקין הסכים לתכנית לא רק בגלל פוריותם של השטחים הללו אלא מפני שכאן, וכאן בלבד, אפשר היה לרכוש שטחים גדולים בבת־אחת מידי בעלי־אחוזות, ואילו בשאר חלקי הארץ היו הקרקעות מפוררות חלקות־חלקות בידי בעלים מרובים, ורכישת שטח מחובר אחד היתה כרוכה במעצורים ודרשה שנים רבות.

חנקין נגש לעבודתו במרץ והצליח בשנת 1891 על־ידי חוזה עם בעלי־האחוזות להבטיח 160.000 דונם קרקע בעמק־יזרעאל ובעמק־עכו במחיר 15 פרנק לדונם. 160.000 דונם אלה כללו גם את הקרקעות שנרכשו לפני שנים אחדות על ידי ״חברת מפרץ חיפה״ ושעברו לפני זמן־מה ברובן לרשות הקרן הקימת לישראל. לא קל היה לו לחנקין להתקין חוזה על 160.000 דונם במחיר נמוך, כי כבר אז סבבו ספסרי־קרקעות מכל המינים את בעלי הקרקעות ורצו למנוע בעד חתימת החוזה עם חנקין בהציעם מחירים גבוהים יותר. אבל הערבים האמינו מאד בחנקין והוא הצליח להתגבר על התחרותם של הספסרים. אלא שבשעת ביצוע החוזה אסרה הממשלה התורכית את העליה היהודית, כי נבהלה מפני העליה מרוסיה הגדלה והולכת. איסור זה הכה מכה ניצחת את רכישת הקרקע. החברות לקנית קרקעות ברוסיה נתבטלו ולא שלחו את הכספים שהבטיחו, וכל הקניה רבת־ההיקף נכשלה.

עשרים שנה עברו עד שחזרו וניסו לרכוש את עמק־יזרעאל. רק בשנת 1910 התחיל חנקין, שרכש בינתים קרקע בשביל יק״א בגליל התחתון, שנית במשא־ומתן על קרקעות עמק־יזרעאל. על פי הוראת יהודי מרוסיה, ושמו אליהו בלומנפלד, שרצה לייסד משק גדול באמצעים עצמיים ולקנות לשם כך 1.000 דונם, התקין חנקין חוזה על שטח של 9.500 דונם בפוּלה שנקראה אחר כך בשם מרחביה. הוא קוה שחברת יק׳׳א, שבשבילה עבד אז, תקנה את שאר הקרקע שבשטח זה. אבל חברת יק״א דחתה את הצעתו, ואז פנה אלי, שהייתי אז מנהל המשרד הארצישראלי, בשאלה אם המוסדות הציוניים מוכנים לקניה זו. לי ברור היה עוד לפני כן, בכל פעם שסקרתי במבטי על פני שטחו הנרחב של עמק־יזרעאל בדרכי מחיפה לנצרת, ששטח זה מתאים יותר מכל שטח אחר בארץ להתישבות יהודית, בגלל קרבתו לחיפה, תחבורתו הטובה ברכבת ובכביש והאפשרויות הקלות לעיבודו. השתמשתי איפוא בשעת־הכושר הזו בכדי להציג כף רגל בעמק. אולם לא קל היה להשיג את האמצעים לקניה. רק במקרה נתאפשרה הקניה, על ידי הופעתו של פרנץ אופנהיימר, בתכניתו לאגודה שיתופית להתישבות, שביקש קרקע לשם ביצוע תכניתו, והופעתם של קונים פרטיים אחדים. הקרן הקימת לישראל קיבלה 3.500 דונם לתכניתו של אופנהיימר, וחברת הכשרת הישוב קיבלה את השאר. אבל בזה עוד לא נסתיימה הקניה, כי השלטונות התורכיים נמנעו לאשרה, אף כי כלפי השלטונות הופיעה כקונה לא הקרן הקימת ואף לא חברת הכשרת הישוב אלא יהודי נתין עותומני, ושמו אפרים קראוזה. מושל נצרת, שהיה אנטי־ציוני קנאי, הודיע שהוא ילחם בקניה זו עד טפת דמו האחרונה. ולא עוד אלא שגם לא ציית לפקודותיו של המותסריף מעכו, הממונה עליו, שלא ישים מכשולים על דרך הקניה. לא נשארה לנו, איפוא, דרך אחרת אלא לפנות לוולי (נציב כללי) בבירוּת. מן ההכרח היה להחיש את הענין עד כמה שאפשר, כי הקניה כבר התחילה להתפרסם וחוגים בעלי השפעה השתדלו להכשילה. זכורני כיצד רכבנו, חנקין ואני, לבירות בפברואר 1910 ביום גשם וסערה, יום שבו לא היו האניות מפליגות מחיפה לבירות (כביש לעגלות עוד לא נסלל אז), וכיצד הגענו ביום הראשון לרכיבתנו רק קרוב לחצות־הליל לצידון ורק ביום השני לבירות. ואף־על־פי שנשארנו שם שבועים ומיום ליום הבטיחו לנו לאשר את הקניה, הוכרחנו סוף־סוף לעזוב את בירות בידים ריקות. רק על־ידי השתדלותו של חנקין באמצעות ידידיו בקושטא הצלחנו לקבל את אישור הקניה על־ידי המיניסטריון. כך נרכשה הנקודה הראשונה להתישבות בעמק־יזרעאל, ומיד אחרי כן התחילו שם אגודת־ההתישבות של אופנהיימר ומתישבים פרטיים בעבודה חקלאית.

בימים ההם חזרה ונתעוררה בין יהודים אמידים ברוסיה ההתענינות בקנית־קרקע בארץ־ישראל. מימי קנית מרחביה התחיל חנקין עובד בשביל חברת הכשרת הישוב, עבודה שהוא ממשיך בה עד היום. הוא לא הזניח שום שעת־כושר של הרחבת הרכוש הקרקעי היהודי בארץ־ישראל, ובשנת 1913 התחיל שוב במשא־ומתן על שטח של 20.000 דונם במזרע, סמוך למרחביה. הוא חתם על חוזה זמני במחיר של 40 פרנק בערך לדונם. בנסיעתי לרוסיה וגם במכתבים השתדלתי למצוא קונים לשטח זה, וגם הועד האודיסאי התחיל בצעדים שונים לשם כך. בעזרתו של המהנדס המנוח נחום סירקין מקיוב הצלחנו לענין בשטח זה את העשיר ברודסקי, בעל בתי־החרושת לסוכר; היה בדעתו להתחיל כאן נסיונות של גידול סלק־סוכר. ברודסקי הטיל עלינו לקנות את הקרקע. אולם עוד לא הספיק ברודסקי להודיע שהוא מוכן לקנות וכבר החליט הברון רוטשילד אף הוא לרכוש את הקרקע. לא היה ספק שלברון זכות־הבכורה במקרה זה. לפיכך שלחתי טלגרמה לברודסקי – היה זה בימים האחרונים לחודש יולי 1914– שבה בקשתיו לוותר על הקניה לזכותו של הברון רוטשילד. מיד נתקבלה ממנו טלגרמה של הסכמה שנשלחה מאת אחד ממקומות־המרפא בגרמניה. הדבר היה ימים אחדים לפני הכרזת המלחמה או ימים אחדים לאחריה, וברור היה שברודסקי לא היה יכול כלל להעביר את כסף־הקניה. לעומת זה העביר הברון רוטשילד סך חצי מיליון פרנק לקנית הקרקע. אמנם בכסף זה לא יכלו להשתמש בימי־המלחמה לשם קנית הקרקע, אבל זה היה משלוח־הכסף האחרון שקיבלה יק״א בימי־המלחמה, וסכום זה היה חשוב לה עד מאד להמשכת העבודות שהתחילה בהן.

בימי המלחמה וגם בשנתים הראשונות אחרי המלחמה אסר החוק את קנית הקרקעות. לאחר שהונהג שלטון אזרחי בנציבותו של הרברט סמואל בשנת 1920 הותרה שוב קנית הקרקעות. שוב עמד חנקין על משמרתו וחתם חוזה זמני על 70.000 דונם. כמחצית הקרקע (נהלל, גניגר, נזרה) היתה אדמת־בעל ועלתה 3 לא׳י לדונם, המחצית השניה (נוריס) היתה מקצתה אדמת־שלחין ועלתה 6¹/₂ לא״י לדונם. מחיר הקניה כולה עלה קרוב ל־300.000 לא״י והיה צריך להיפרע מיד עם קבלת הקרקע. כשבא חנקין אלי עם חוזה זה הודעתי לו, שלפי מצבה הכספי של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה קניה זו מן הנמנעות היא לחלוטין. חנקין הוכיח וחזר והוכיח את חשיבותה של קניה זו. אף אני הודיתי שכאן ניתנה בפעם הראשונה האפשרות להתחיל בהתישבות בקנה־מדה גדול על פני שטח רחב־ידים שלא היה לנו כמוהו מעולם, אבל לא ראיתי דרך להשגת הסכום העצום הדרוש לקניה. שיחתנו נמשכה שעות מרובות ונראה כאילו נסתיימה ללא־תוצאה, אבל סוף־סוף הודעתי לחנקין שאשתדל לענין את הקרן הקימת לישראל בקניה זו, אם אפשר יהיה לשלם את הכסף בעשרה שיעורים שנתיים. הצעה זו נראתה אז דמיונית, כי מעולם לא אירע עוד לפני כן שערבי ימכור קרקע בתשלומים לשיעורים. גם חנקין היה מסופק מאד אם אפשר ללכת בדרך זו, אבל אמר לנסות, ובאמת הצליח לקבל מידי בעלי־הקרקע חוזה־ברירה, שעל פיו ישולם המחיר אמנם לא בעשרה שעורים שנתיים אלא בששה. בא־כוח הקרן הקימת לישראל בארץ־ישראל היה אז ועד שחבריו היו ה״ה אוסישקין, אטינגר ואני. ועד זה הסכים לעצם הקניה, והציע את החלטתו לאישור הדירקטוריון של הקרן הקימת באירופה. אולם שם פגעה הקניה בהתנגדות נמרצת. ועדת הרביזיה שבאה אז לארץ־ישראל הביעה את דעתה נגד הקניה. נציב הקרן הקימת הטיל את הווטו שלו נגד הקניה, וקרוב לוודאי שהקניה היתה מתבטלת אלמלא התערבה ההנהלה הציונית ואלמלא דעתו המכריעה של ד״ר ויצמן שהסכים לקניה. לאחר שהתגברנו על מכשולים רבים אחרים נסתיימה הקניה סוף־סוף ואיפשרה את ייסודן של כמה נקודות־ישוב בעמק (נהלל, גניגר, כפר־יחזקאל, גבע, עין־חרוד, תל־יוסף, בית־אלפא).

בשנים שלאחריה הצליח חנקין לרכוש שטחים גדולים נוספים בעמק־יזרעאל בשביל ההסתדרות הציונית, ״קהלית ציון״ וחברות פרטיות. מלבד זה רכש בשנת 1924 לערך 65.000 דונם בעמק־עכו, ביניהם 46.000 דונם על חוף הים בין חיפה ועכו. כרבע מהשטח הזה עבר לרשות הקרן הקימת ושלשה רבעים לרשות חברת הכשרת הישוב, והיא מצדה מכרה אחר־כן את השטח הזה ל״חברת מפרץ חיפה״, שנוסדה ביזמתו של מר יוסף לוי יחד עם חברת ״קהלית ציון״. בשנת 1928 עברו רוב קרקעות מפרץ חיפה אף הן לרשות הקרן הקימת. רכישתו של שטח זה חשובה ביחוד לפי שהיא מבטיחה לקרן הקימת השפעה מתמידה על התפתחותה של חיפה.

בסך־הכל נרכשו בעמק־יזרעאל משנת 1910 ועד היום (מלבד 65.000 הדונם שבמפרץ חיפה) לערך 225.000 דונם במחיר כללי של 800.000 לא״י.

לעתים קרובות נשאלת השאלה, למה בחרה ההסתדרות הציונית דוקא בעמק־יזרעאל לשדה־התישבות והזניחה את שפלת החוף המתאימה למטעים ובפרט למטעי־הדר. התשובה לשאלה זו היא, ראשית כל, שרכישת הקרקעות בשפלת החוף לא הוזנחה כלל, אף כי רוב הקרקעות לא נרכשו על־ידי הקרן הקימת, אלא על־ידי חברת־מטעים. משנת 1910 ועד היום נרכשו על־ידי חברת הכשרת הישוב בלבד 70.000 דונם בשפלת החוף מעזה ועד חיפה, ואם נוסיף עליהם את קרקעות מפרץ חיפה יגיע השטח ל־135.000 דונם. ואם למרות זאת נתפרסמו בצבור הציוני הקניות בעמק־יזרעאל יותר מאשר הקניות בשפלת החוף, הרי זה משום שבעמק־יזרעאל היתה אפשרות לקנות שטחים גדולים בבת־אחת, ואילו בשפלת החוף אפשר היה לקנות רק שטחים קטנים, בני מאות אחדות או אלפים אחדים של דונמים. אל הקניות הנזכרות למעלה של חברת הכשרת הישוב בשפלת החוף יש להוסיף עוד 60.000 עד 70.000 דונם שקנתה יק״א בסביבת בנימינה או קיבלה מהממשלה בחכירה לזמן ארוך. גם יחידים וחברות פרטיות רכשו ישר מהערבים שטחים אחדים בשפלת החוף. אם נוסיף לזה עוד שטח של 50.000 דונם לערך שבקניתו התחילה חברת הכשרת הישוב לפני זמן רב (רובו על חשבון הקרן הקימת), אבל בגלל מעצורים מיוחדים נסתיימה הקניה זה עתה, הרי יצא לנו שבשפלת החוף, ובכללה עמק עכו, נרכשו על־ידי יהודים לערך 250.000 דונם קרקע, היינו יותר מאשר בעמק־יזרעאל.

אמנם נכון הוא שבשנים הראשונות לאחר המלחמה העולמית העבירה ההסתדרות הציונית את נקודת הכובד של התישבותה לעמק־יזרעאל, כי רק כאן יכלה לקוות לרכוש בזמן קצר שטחים גדולים להתישבות רחבת־ידים.

אותה קניה שנסתיימה בעמק־יזרעאל במשך חדשים אחדים, היתה נמשכת בשפלת החוף שנים רבות. אבל דוקא אז מן ההכרח היה לתנועה הציונית לא לדחות את ההתישבות לשנים, אלא להתחיל בה מיד. זאת ועוד אחרת: בשפלת החוף מבוססת ההתישבות בעיקר על מטעי־הדר והללו נושאים פרי רק לאחר שש שנים. במצבה הכספי הרופף של ההסתדרות הציונית בשנות 1921–1920, היתה צפויה סכנה גדולה מהתישבות כזו, כי המתישבים צריכים היו לקבל לפחות במשך שש שנים את צרכי פרנסתם ואת הוצאות הנטיעה מכספי הקרנות הציוניות. ומי יכול היה לקבל על עצמו התחייבות כזו לשש שנים בשנה הראשונה לקרן היסוד? מן ההכרח היה למצוא צורת־התישבות שבה יקבלו המתישבים במשך זמן קצר הכנסה ממשקיהם, והאפשרות הטובה ביותר לכך ניתנה במשק המעורב עם משק־החלב, כענף ראשי.

לא היו אז בנמצא כלל מתישבים שיש בידם לנטוע פרדסים באמצעיהם הם בלי אחריות כספית מצד ההסתדרות הציונית. הימים ימי האינפלציה באירופה והסכומים שנדרשו למטעי־הדר בארץ־ישראל הגיעו במטבע אירופית למיליונים ולמיליארדים. זולת זאת לא היו מטעי־ההדר חביבים כלל בשנת 1921. בימות־המלחמה, כשאכספורט הפרי היה מן הנמנע במשך שש שנים, הם גרמו הפסדים רבים ולא היו השקעה בטוחה כלל וכלל. עוד בשנת 1921 אי אפשר היה למצוא קונה יהודי לאחד הפרדסים היהודיים היפים ביותר הנמצא במקום מצוין, והפרדס נמכר לערבי. במשך שנים לא יכלה חברת הכשרת הישוב למצוא קונה לקרקעות שרכשה בשנת 1922 בסביבת פתח־תקוה. רק משנת 1925 ואילך מכניסים מטעי־ההדר ריוח גדול ויש להם שוק בטוח, ורק מאז התחיל ההון הפרטי להתענין בפרדסנות.

אפשר לומר שקניות הקרקעות על־ידי היהודים עד כה נתחלקו שוה בשוה בין שני העמקים הגדולים בארץ. רק מחוץ לעמקים הללו, בהרים, לא נקנתה שום קרקע, מאחר שהכירו את המכשולים המרובים שבהתישבות הררית. מוזר, איפוא, למצוא בדין והחשבון של ועדת־המומחים של הסוכנות היהודית ויכוח מפורט נגד ״מושבות־ההרים״ של ההסתדרות הציונית. הכוונה לנקודות הישוב עטרות וקרית־ענבים בסביבת ירושלים. אבל שתי אלה הן יותר מושבי־פרברים מאשר מושבות־הרים, כי קיומן תלוי בקרבתן אל שוק ירושלים. בגלל קרבה זו הן מקבלות מחירים טובים בעד החלב, הביצים, הירקות והפירות, ומצבן מניח את הדעת ועולה על מצבן של כמה נקודות־ישוב בעמק.

רכישת קרקעות העמק נתנה סביבה יהודית לעיר חיפה, העומדת לתפוס מקום ראשון בחיי הכלכלה של ארץ־ישראל, ובעיקר גדל על־ידי כך מספר היהודים בחיפה מ־3.000 בשנת 1920 עד 15.000. אילו לא קנינו אז את העמק, היינו צריכים כיום, כשחיפה עומדת לפני בנין נמל ולפני תחבורה חדשה לארם־נהרים, להשתדל בכל כוחותינו לרכשו. אולם מאחר שרובו נמצא כבר ברשותנו, אנו יכולים לפנות עתה לשאר הגלילות, וביחוד לאיזור ההדרים שאליו כבר הועברה בשנתים האחרונות נקודת־הכובד של הקניה.

 

הגולה וארץ־ישראל    🔗

הרצאה בקונגרס הציוני הט"ז בצוריך, בשנת 1929

זו הפעם הראשונה, מאז החילותי להשתתף בקונגרסים ציוניים, שאדבר לא על שאלות בודדות של בנין ארץ־ישראל, אלא על חשיבותו בכללותו בשביל עתידם של היהודים. לפי דעתי, מן ההכרח הוא שבשעה שאנו עומדים להכנס אל תקופה חדשה בעבודתנו הארצישראלית, לחדש שוב בזכרוננו את תכליתה ומטרתה של העבודה הציונית.

כמדומני שמיום שנחרבה מדינת היהודים בארץ־ישראל, לא היתה כמעט תקופה הרת־תוצאות בשביל גורלו של העם היהודי כמו שלשים השנים האחרונות. בשנים הללו חלו תופעות חיוביות וגם שליליות בעלות חשיבות גדולה. מספר היהודים עלה במשך השנים האלו מ־10.5 מיליון עד 16 מיליון; מבחינה זו הגיע למדרגה שמעולם לא עמד עליה. בתקופה הקדומה לא עלה מספר היהודים על 4.5 מיליון. בתחילת המאה התשע־עשרה היה מספרם 2.5 מיליון. גם בחלוקת היהודים לפי ארצות תבל חלו בשלשים השנים האחרונות שינויים גדולים. כמעט שלשה מיליונים יהודים היגרו במשך הזמן הזה ממזרח־אירופה אל מערב־אירופה ומרכזה, אל ארצות־הברית ואל ארצות־הים האחרות, וברובם עברו מדלות אל אמידות. בארצות־הברית, שבשנת 1900 היה בה אך מיליון אחד של יהודים, היום מגיע שם מספר היהודים לארבעה מיליון וחצי. ההגבלות החוקיות והרדיפות הנוראות שששת מיליוני היהודים ברוסיה היו נתונים בהן לפני המלחמה העולמית פסקו, ושיווי זכויות היהודים לגבי החוק, שהיו מקופחים בו במשך מאה וחמשים שנה, יצא בכל העולם לפועל. על־ידי החוזים הבין־לאומיים להגנת המיעוטים הלאומיים הוכרו יהודי מזרח־אירופה אחרי המלחמה למיעוט לאומי, ועל־ידי כך ניתנה להם הזכות החוקית לפתח את חייהם התרבותיים כרצונם. געגועי היהודים לארץ־ישראל במשך אלפי שנים, שמצאו לפנים את סיפוקם רק בתפילות, בעליות להשתטח על המקומות הקדושים ובהתחלות זעירות של התישבות, קיבלו, על־ידי הצהרת בלפור ועל־ידי המנדט, בסיס חוקי בין־לאומי להתגשמותם, דבר שעוד לפני חמש־עשרה שנה נראה לנו כחלום.

תופעות ההתבוללות    🔗

היהדות הוא נהדר מכפי שהיה קודם לכן. אבל מאחרי החזית המפוארת של הבנין פועלים כוחות הרס. הם חותרים תחת אבן השתיה של הבנין, רצוני להגיד תחת האחדות היהודית הבנויה על שיתוף הדת, הגזע והגורל ההיסטורי. אנו רגילים לציין את התופעה הזו בשם התבוללות. משמעותה של מלה זו היא שיהודים פורשים מן התרבות המסורתית שהיתה עד סוף המאה השמונה־עשרה נחלת כל היהודים, נכנסים אל תחום ממשלתה של תרבות נכריה, העולה בעיניהם על תרבותם היהודית, ומשום כך הם מצרפים את עצמם אליה.

המרת התרבות היא פתיחה להמרת הלאומיות. אמת, מצדדים שונים נשמעת הדעה שכשם שכושי לא יהפוך עורו כך אין יהודי יכול לפרוש מלאומיותו. אבל אין המשל דומה לנמשל. הגזע הוא גורם שאינו תלוי ברצונו של אדם: לעומת זה לאומיותו בחלקה הגדול תלויה בתנאים חיצוניים שביד האדם ההשפעה על בחירתם וצורתם. הרבה יהודים במערב אירופה רואים את עצמם קרובים יותר אל עם הארץ מאשר אל יהודים וכמעט שאינם יכולים להחשב על הלאומיות היהודית. זמן רב הם פוסחים על שתי הסעיפים, ולבסוף הם עוברים אל הלאומיות החזקה יותר. הם יכולים, עם חוסר כל התענינותם בעניני היהודים, להשאר יהודים בדתם. הם יכולים גם על־ידי שמד, יציאה מתוך העדה, נשואי־תערובת, כשהילדים שייכים לדת הנוצרית, לפרוש מכלל ישראל גם בצורה חיצונית.

אכן, עוד לפני שלשים שנה כבר נתגלו סכנות הטמיעה, אבל אז לא היה להן אותו ההיקף שהגיעו אליו במשך הזמן. לעומת שנת 1900 שאז היו שלשת רבעי היהודים שרויים בארצות בעלות תרבות נמוכה בערך, באירופה־המזרחית ובמזרח, וכמעט לא עמדו כלל בנסיון לעבור אל תרבות שאינה יהודית, הרי בימינו נתחלפה התמונה לגמרה. בימינו שרויה כמעט מחציתם של כל היהודים מחוץ לאירופה המזרחית, בארצות בעלות תרבות גבוהה יותר, וחמשה מיליונים מהמחצית הזאת מתגוררים בתחום שלטונה של השפה האנגלית, והתרבויות הללו מעמידות את היהודים האלה בנסיון. ובהסכם לכך אנו מוצאים פרישה יותר ויותר גדולה מכל אותם ערכי התרבות שלפני שנים־שלשה דורות עוד היו יקרים לאבותינו. הואיל ולדת היתה עד עכשיו חשיבות גדולה לגבי רגש אחדותם של היהודים, לקתה היהדות יותר מכל שאר הגושים האטניים בעטיה של שקיעת החיים הדתיים בימינו. באירופה המערבית והתיכונה היתה לגבי רבים ההשתייכות ליהדות רק חזיון ריק, נטול כל תוכן דתי. באמריקה מבקרים רבבות יהודים את בתי־היראה של Christian Science, אחרים הטרידו בכלל את הדת מתור חייהם. אמת, אין הם פורשים מן היהדות באופן רשמי, משום שבאמריקה הדת היא ענינו הפרטי של היחיד ואין היא נרשמת רשמית, אבל הם מסלקים כל קשר עם היהדות. השמד אינו אצלם מעשה חדפעמי, אלא תהליך כרוני.

ההסתדרויות היהודיות מתיגעות הרבה כדי לעכב בידי ההסתלקות הזאת מן המסורת היהודית. בניו־יורק לבדה הוציאו ההסתדרויות היהודיות בשנת 1928 כמעט חמשה מיליון דולר על שיעורי־דת לילדים. ואף־על־פי־כן לא עלה בידיהם אלא להביא רק שליש ילדים בערך אל שיעורי הדת. שאר שני השלישים גדלים ללא כל ידיעה בתולדות ישראל ובדת ישראל. כיוצא בזה הוא המצב באירופה המערבית והתיכונה. מנהיגה של עדה איטלקית אחת גדולה התאונן לפני שהיהודים פסקו אפילו ביום־הכפורים לילך אל בית־הכנסת. על שאלתי מה מקשרם עדיין בכלל אל היהדות, השיב לי: רוצים הם לבוא אל קבר ישראל. תוצאות משאל אחד, שנערך על־ידי העדות הריפורמיות באמריקה, הראו שרק 50% מן היהודים באים ביום הכפורים אל בית־הכנסת, ואילו 90% דיין נזהרים ב״יאהרצייט״. שוב אין כאן חיים יהודיים, אלא המסתורין של המות עדיין שומר על הקשר של כמה וכמה יהודים עם היהדות.

בגרמניה מתנהל ויכוח נלהב אם נשואי־תערובות, שמד והפחתת הילוּדה הם סימנים לשקיעת היהדות בגרמניה או לאו. ועדה אחת שנתכנסה לפני זמן קצר בברלין היתה מוקדשת אך ורק לשאלות הללו. גם כאן, כמו בכל מקום לגבי הערכתן של תופעות סוציאליות, הכל תלוי בנקודת־הראות שממנה רואים את הדברים. אם חמשים שנה לאחר שהותרו בגרמניה נשואי־תערובות, כל יהודי חמשי – ובעדות הגדולות ביותר של ברלין, המבורג, קלן, אפילו כל יהודי שלישי ורביעי – נכנס בנשואי־תערובות, הרי זה אחוז גבוה בשביל כל מי שמברר לעצמו שלפני חמשים שנה היה האחוז הזה כמעט אפס. האופיטימיסטן יכול, כמובן, לנחם את עצמו שהמרחק עד 100% עדיין רחוק הוא. והוא הדין בשמד. מכל אלף יהודים יש בכל שנה בגרמניה משומד אחד או שנים. המספר הזה כשהוא לעצמו הוא קטן. אבל אם המצב קיים במשך חיי אנוש הרי יוצא שכל יהודי עשירי בגרמניה ממיר את דתו. בהולנד נפוצו נשואי־התערובות במדה כזו, עד שבשנה שעברה חשבו רבנים אחדים להטיל חרם על כל מי שנכנס בנשואי־תערובות. אפילו בארצות־הברית, במקום שלפני שלשים שנה לא היו נשואי־התערובות ידועים בין המהגרים ממזרח אירופה, עתה חזיון נפרץ הוא בין בני הדור השני נשואי־תערובות עם איטלקים או מהגרים אחרים או אפילו עם תושבי אמריקה הוותיקים. ולמותר לדבר על המצב בארצות שהיהודים יושבים שם משנים רבות במספר מועט והגיעו שם לאמידות, כמו איטליה, דניה ואוסטרליה. כאן נעשו נשואי־התערובות למנהג מקובל.

האבדות על־ידי נשואי־התערובות והשמד סכנתן חמורה יותר במדה שהן מלוות בהפחתה יתירה של הלידות. התמעטות הלידות שבאה מתוך רצון למעט בילדים, מצויה במאה האחרונה בכל העמים בעלי־תרבות מפותחת. אבל כיון שהיא מתגלית ביותר בכרכים ובשכבות המשכילים, והיהודים דווקא כאן מרובים הם במספרם, הרי בשום מקום לא הגיעה לידי היקף קטסטרופלי כמו בין יהודי אירופה התיכונית והמערבית. במשך הזמן שמשנת 1841 עד שנת 1866, רצוני לומר בדורם של אבות־אבותינו היו על כל מאה יהודים בפרוסיה שלשים וחמש לידות לשנה, ולעומת זאת בשנת 1926 היו רק שתים־עשרה לידות ולעומת זאת אצל הנוצרים המספר הוא בכל זאת עוד עשרים ואחת. התמותה אצל היהודים לא נתמעטה באותה המדה שנתמעטה מספר הלידות. משום כך אין בידי היהודים, שבשנים הקודמות היתה פוריותם הגדולה למשל בפי כל, והיא שעמדה לאבותינו לשמור על קיומם לאחר כל הגזירות והמצוקות, למלא בכמה מקומות, כמו פרוסיה ובודפסט, בלידות את החסר על־ידי התמותה. אין להם רביה טבעית, אלא התמעטות טבעית השקולה כנגד התאבדות אטית. אפילו צרפת המפורסמת במספר הקטן של הלידות, יש לה בכל זאת עודף של לידות כנגד מספר מקרי המות. רק בארץ־ישראל, שמספר הלידות מגיע שם אצל היהודים ל־35 ומספר התמותה ל־13, מגעת הרביה הטבעית של היהודים (בשנת 1927) ל־22 על כל אלף, ובזאת הם תופסים בין יהודי כל העולם מקום בראש.

בשעה שטיפלתי לפני עשרים וחמש שנה⁵ בתופעות הטמיעה וההתפוררות מבחינה סטטיסטית, היו אלו אך תופעות היקפיות שרק רבע של כל היהודים היה מנוגע בהן. שאר שלשת הרבעים, שישבו באירופה המרכזית, לא היו בהם לא אדישות דתית ולא התמעטות מספר הלידות, נשואי־תערובת או שמד במדה ניכרת. וכאן מונחת הנקודה המכרעת המבדילה בין מצב היהודים בהוה ובין מצבם לפני מלחמת העולם. כיום תופעות התפוררות אלו אינן עוד שרויות בהיקף אלא נגעו בלוז שבשדרת כנסת ישראל. מבחינה זו נעשתה כל כנסת ישראל להיקף.

שונות הן הסיבות שגרמו לכך. ברוסיה המועצתית מלחמה לממשלה עם הדת שדינה שם כדין אופיום בשביל העם. תחת מכותיה של הרדיפות הללו ובהשפעת השינויים היסודיים בתנאים המשקיים והמדיניים, נהרסה לגמרי היהדות הרוסית שעוד לפני זמן קצר היתה מבצר המסורה היהודית ובימינו נהפכה לעיי מפּלה. שלשת מיליוני היהודים ברוסיה המועצתית לא רק שמצדם הם כבר אין להם שום השפעה על גורלו של כלל ישראל, אלא גם לכלל ישראל ניתקו כל צנורות השפעה על היהודים ברוסיה המועצתית. ותוצאות הדבר הן שבני הנוער של היהודים ברוסיה, בהשפעת התעמולה העצומה של ממשלת המועצות בין הצעירים, מקפחים את הכרתם היהודית ומתמסרים לאידיאלים אחרים. באופן ברור ביותר מתבטא הדבר בשקיעת השפה היהודית ובתי־הספר היהודיים, אלה שני עמודי התווך שתמכו בשמירת עצמיותם של היהודים. בשעה שבשנת 1897 היו 97% של כל היהודים שבתחום ההתישבות משתמשים ביהודית כבשפת הדיבור שלהם, הרי בשנת 1926 ירד המספר הזה של האחוזים באוקריינה עד 76%, וברוסיה הלבנה – עד 90%. ברוסיה המרכזית שמילאה תפקיד חשוב כתחום־הגירה ליהודי אוקריינה ורוסיה הלבנה, הודיעו בשנת 1926 רק 48% של כל היהודים ששפת הדיבור שלהם היא יהודית. באותה שנה היו מבקרים בבתי־הספר של היהודים באוקריינה רק 37%, ברוסיה הלבנה 34%, ברוסיה המרכזית רק 7% של כל ילדי ישראל בגיל בית־הספר. כל שאר הילדים היו מבקרים בתי־ספר כלליים עם רוסית או אוקריינית כשפת־ההוראה, ושם, כמובן מאליו, אינם שומעים אף אתא קלילא מתולדות ישראל ומדת ישראל. כאן הולכים לעינינו מאות אלפים ילדי ישראל ונאבדים לעמם.

לא רק ברוסיה המועצתית, אלא גם בשאר ארצות אירופה המזרחית נשתנה המצב תכלית שינוי לעומת הזמן שלפני מלחמת העולם. עם שיווי־זכויות היהודים לגבי החוק ועם שגשוגה העז של התרבות בארצות אירופה המזרחית לאחר המלחמה, נתקרבו היהודים קרבה יתירה אל התרבות הנוצרית. בפולניה, שבשנת 1897 עוד היו שם 97% של כל היהודים מדברים יהודית, הרי בשנת 1921 לא היו אלא 74. לפני מלחמת העולם היו רוב ילדי היהודים לומדים בחדרים ובשאר בתי־ספר יהודיים, ואילו בשנת 1925/26 היו לומדים בבתי־הספר הללו רק 22% של כל ילדי ישרא, ושאר 78% למדו בבתי־ספר הכלליים, עממיים ותיכוניים, ועל־ידי כך היו מסגלים להם את השפה הפולנית כשפת־דיבורם, תחת השפה היהודית

עכשיו מתפשטים נשואי־תערובת ושמד אף באירופה המרכזית, שלפני המלחמה היו שם נדירים עד לאין שיעור. ברוסיה המועצתית, וביחוד במרכז רוסיה, נעשו נשואי־התערובת אחר המלחמה מעשים בכל יום. בפולניה הולך מספר השמדות ומוסיף. מספר הלידות הולך ופוחת, וברומניה, בוורשה ובלודז הוא הולך ומתקרב אל הכמות שבאירופה המערבית. הואיל והפחתת התמותה אינה עולה בד בבד עם הפחתת הלידות, עלינו לשער שבעתיד תהיה הרביה היהודית גם באירופה המזרחית הרבה יותר מתונה מכפי שהיתה בשלושים השנה שעברו. עם ראשית המאה הי״ט היו עוד כמעט כל היהודים האשכנזיים שרויים באירופה המרכזית. היתה להם שפת־דיבור אחת, היהודית, ומבחינת התרבות, המסורת הדתית והמקצוע היו מהווים גוש הומוגני. כעת היהדות האחידה לא רק התפזרה בכמה וכמה ארצות חדשות, אלא גם מבחינה תרבותית התפרדה לכמה וכמה קיבוצים ישראליים הרחוקים זה מזה בשפתם, השכלתם, מסורותיהם הדתיות ומנהגי־חייהם. בקושי יכולים הם לבוא לידי דעה אחת, ולעתים קרובות כמעט שאינם יכולים להבין איש את רעהו. ההתרחקות הזאת, הלשונית והתרבותית, גרמה גם להתרופפותו של רגש האחדות שהיהודים היו מצויינים בו קודם לכן. אמנם הרגש הזה לא כלה לגמרי והוא מבצבץ מתוך העזרה העצומה שיהודי ארצות־הברית הביאו ליהודי אירופה המזרחית, בזמן המלחמה ואחריה, על־ידי ה״ג׳וינט״, אבל אין להכחיש שהיהודים, מתוך טמיעתם בתרבויות ארצות מושבותיהם, מתרחקים יותר ויותר איש מרעהו ריחוק תרבותי, ומקפחים את רגש אחדותם ושיתוף־גורלם.

ההגנה    🔗

על היהדות להלחם היום על פני חזית ארוכה יותר ועם אויבים מסוכנים יותר מאשר לפנים. תכסיסי ההגנה שהיתה משתמשת בהם קודם, כמו, למשל, הטיפּול בלימודי־הדת של הילדים ובעבודת־אלהים מסודרת, שוב אינם מספיקים במלחמתה של היום. יהודי כל העולם התפרנסו במאה האחרונה מהכוחות שאצר בקרבו צבור היהודים במזרח אירופה, למן המאה הט״ו עד המאה הי״ט, מריכוז רוחם בספרות העברית ועל־ידי נשואים בין בני־ברית. המהגרים היהודיים מאירופה המרכזית הביאו עמהם את הכוחות היהודיים הללו אל ארצות ההגירה. ובשעה שארצות ההגירה ננעלו בפני מהגרים חדשים ואוצר הכוחות במזרח אירופה עמד לפני סכנת דילדול ואפיסה, היה מוטל על היהדות שמחוץ לאירופה המזרחית להתגונן בכוחות עצמה. ונדמה כאילו הכוחות הללו אינם מספיקים בכדי להסב את פני הרעה, דומה שהיהדות צועדת במדרון תלול שלרגליו האבדון. מי שמחזה זה אינו עושה עליו רושם, מי שמסתכל באדישות אל התבטלות היהודים בתורת קבוצה אטנית וטמיעתה של זו בתוך שאר האנושיות, אין לדון עמו. אבל סימן לו לאדם זה שקצרה דעתו מהבין את ערך היהודים בהוה ובעתיד בשביל התרבות האנושית, ומה שהיהודי הפרטי בימינו חייב לכלל ישראל. אילמלא היו היהודים שומרים בתוכם על סגולותיהם הטבעיות ואילמלא היו מטפחים ומנשאים אותן עד למעלת הרוחניות, היו מעמידים לאנושיות פחות אישים חשובים במקצוע המדע והמשק, והם גופם לא היו מגיעים אל הגובה התרבותי והמשקי שעליו הם עומדים. רק קצרי־ראי יכולים לזלזל בערכו של אוצר הסגולות שירשנו ובערכים התרבותיים שאבותינו סיגלו להם במשך שלשת אלפי שנים והנחילום לנו.

על צד האמת קטן הוא מספר היהודים שאבדן היהודים לא איכפת להם. הרבה יותר גדול הוא מספר אותם היהודים שאינם רואים את כל גודל הסכנה. הואיל ואין בנידון זה תופעות פתאומיות המזעזעות את המסתכל, אלא תופעות שמהתחלות פעוטות הן הולכות ומוסיפות עד לידי שיעור־מדה גדול, הרי ניתנת שהות להתרגל אל התופעות הללו ולהתנחם בזה שמה שלא יכול לכלות את היהדות בעבר לא יזיק לה גם בעתיד. ואילו הסכנה בימינו פשטה עד לידי היקף אחר לגמרי וקיבלה אופי אחר.

מה יש בידנו לעשות לבטולה של הסכנה הזאת? לנו הציונים ברור שהגלות אינה יכולה ליצור מתוכה סם־שכנגד שיגן מפני השפעות ההתבוללות. תחת לחצן של התרבויות החזקות והזרות, אנוסים החיים היהודיים לקבל צורה ותוכן מהתרבויות המקיפות אותם. לא ישתיירו להם שום ערכים משלהם שיספיקו להמשכת קיומם בתוך עולם אויב מסביב. רק מן הצד של דרך־המלך אשר לתרבות הנוצרית, בארץ שאנו מרגישים את עצמנו קשורים אליה קשר היסטורי, ושמעוררת שוב לפעולה את כל ההרגשות אשר שקעו בתוך אי־התודעה, בארץ שבה יהיו בנינו משחר ילדותם מדברים בשפת התנ״ך ומעצבים בה את רוחם, – רק שם יכולים לקום חיים יהודיים שיהיו די חזקים להתגבר על השפעותיהן של תרבויות זרות ולהזרים משם אל עורקי הגלות דם יהודי חם. לדידי הרי זה סימן טוב אם היהודים, שהגיעו זה לא כבר אל ארצות אמריקה הדרומית, מזמינים לילדיהם מורים מארץ־ישראל ומייסדים בתי־ספר וגני־ילדים עבריים. האינסטינקט שלהם אומר להם, כנראה, שכל אחד לחוד אין לו תריס טוב כלפי אבדן היהדות מהקשר אל ארץ־ישראל. גם בארצות אירופיות בעלות אוכלוסיה יהודית קטנה, כמו, למשל, פינלנד, אסטוניה, לטביה, מבקשים היהודים להתגבר על סכנת הטמיעה על־ידי התקשרותם אל ארץ־ישראל ועל־ידי טיפוחם את השפה העברית.

אבל בזה לבד שאנו הציונים רואים בבנין בית לאומי את המפלט היחידי מהסכנות, עדיין לא נפתרה השאלה. מספר היהודים כעת בארץ־ישראל מגיע אך ל־160.000 איש, היינו 1% של כל יהודי העולם. אמנם אנו יכולים להגיד בגאוה, שארץ־ישראל, שהיתה ידועה לפני שלשים שנה בין יהודי העולם כארץ ה״חלוקה״ המוכנה תמיד רק לקבל ולא ליתן, זכתה במשך הזמן הזה להערכה אחרת. אמנם ארץ־ישראל היא עכשיו החלק המקבל מבחינה חמרית, ואילו מבחינה רוחנית היא כבר במדה מרובה החלק הנותן. מפעלי קבוצת היהודים הקטנה בארץ־ישראל במקצוע המשק החקלאי, השפה העברית וספרותה, התיאטרון והמוסיקה עוררו את יהודי הגולה ליתן עליהם את דעתם ולהוקירם מאד. אבל ברור הדבר שלמפעלים הללו מן הנמנע שיהיה אותו הריזוננס הגדול והדרוש ואותו היקף ההשפעה, מכיוון שהם מרוכזים בידי קומץ של 160.000 יהודים.

זה עשר שנים אני חוזר על דעתי, שהיא בעיני בחזקת ודאי, כי על־ידי התאמצות רצינית של כל היהודים אפשר להעלות את מספר היהודים בארץ־ישראל, בעשר־חמש־עשרה השנים הסמוכות, עד למחצית מיליון, ובעשר־חמש־עשרה השנים שלאחריהן עד למיליון. מובן מאליו שכאן אני מתכוון לאותם היהודים שבהסכם עם התנאים הכלכליים של ארץ־ישראל בחקלאות ובתעשיה, רצוני לומר בייצור הערכים, פעלתנותם עולה בהרבה על זו של יהודי הגולה. אם יעלה בידנו בשנים הראשונות ליישב בחקלאות, בסיועה של קרן־היסוד, 1.000 משפחה בכל שנה, ולהגדיל את המספר קמעה קמעה עד לאלפּיים־שלשת אלפים בכל שנה, הרי בעוד עשרים־שלשים שנה יהיו לנו 50.000 משפחה, רצוני לומר רבע מיליון נפש בחקלאות. הרי זה נותן לנו את הבסיס (אם בו בזמן גם נסייע לתעשיה על־ידי אשראי) להעמיד מיליון נפש במצב בטוח מבחינה כלכלית.

קרן להתישבות – בנק לעליה    🔗

היה הפסד גדול לעבודתנו ההתישבותית בזה שאף פעם לא יכולנו לתכן תכנית עבודה לזמן ממושך, משום שאך בקושי יכולנו לראות מראש את יכלתנו הכספית לשנה אחת, וכל שכן לחמש או עשר שנים. אני מקוה שאחת הפסיעות הראשונות של הסוכנות היהודית המורחבת תהיה לסלק את הליקוי הזה. כמו לגבי התישבות היהודים ברוסיה או לגבי ההתישבות האנגלית בקנדה המטרה היא ליישב מספר מסוים של משפחות במשך זמן מסוים, כך מוטל גם עלינו להציב לנו מטרה כזו. ורק על־ידי כך נוכל לעשות בכל שנה חשבון אם מלאנו את חובתנו כמצוות מצפוננו.

ההכרה, שהרחבת עבודתנו ההתישבותית דורשת עבודה יותר מוגברת בגאולת הקרקע על־ידי הקרן הקימת, ושבלעדיה אין עבודתנו אלא אוטופיה, נתפשטה בשנים האחרונות ביותר וכבר נעשתה דעה משותפת לכל החוגים המעוניינים בארץ־ישראל. מן ההכרח הוא שתיעשה כאן במיוחד עבודה נמרצת. יחד עם זאת נראה לי שגם ארגונה של עבודת התישבות טעון צורה חדשה. כמו שכבר דרשתי בקונגרסים הקודמים, צריכה עבודה זו לעבור אל קרן־התישבותית מיוחדת או אל בנק־עליה. מן הצורך להבטיח למוסד זה אחוז ידוע מתקציבה של קרן היסוד. מצב זה שההתישבות החקלאית, יסוד כל עבודתנו, מתפרנסת כאוכלת לחם־חסד מהפרורים שמשתיירים לאחר שכבר הוצאו כל ההוצאות המכונות מובטחות, צריך שייפסק.

ארץ־ישראל כמרכז הכוח    🔗

אפשר להקשות עלינו קושיה זו: אפילו מיליון יהודים בארץ־ישראל אינו אלא 5% של כל יהודי העולם. ו־95% עוד יישארו בארצות הגלות. אמת היא שעובדה זו אין לה תקנה. שום ציוני החושב בכובד ראש לא העלה על דעתו שארץ־ישראל תוכל להכיל את כל יהודי העולם. כשם שבימי המדינה היהודית הקדומה היו יושבים בחוץ־לארץ הרבה יותר יהודים מבארץ־ישראל, כך נצטרך גם לעתיד להשלים עם תפוצות גולה גדולות. קיבוצי היהודים בכל הארצות הם עכשיו רק אברים מדולדלים, נעדרי כוח דוחף מרכזי, נטולי־לב. ארץ־ישראל יכולה להיות להם בחינת לב, לשמש להם מניע רוחני שיחשוף אגב יצירה מתוך נבכי החיים המשותפים של היהודים היושבים בה ערכין חדשים שיתפשטו בגולה, ומתוך כך יחזקו בתפוצות את רגש השיתוף עם כלל ישראל.

הערבים    🔗

עוד קושיה אחת יש להקשות: אפילו מיליון יהודים בארץ־ישראל, אחר עשרים או שלשים שנה יהיה פחות ממספר הערבים, המגיע כבר היום לשלשה רבעי מיליון, ומחמת רבייתם הטבעית שאינה שכיחה יעלה בעוד עשרים־שלשים שנה יותר ממיליון אחד. אפילו אם נסיח את דעתנו לגמרי מן העובדה שמיליון יהודים אינו עדיין קצה גבול האוכלוסיה היהודית לעולם ועד, הרי קושיה זו אין לה ערך אלא לגבי מי שסבור שאין ליהודים תריס אחר כלפי התגברות הערבים עליהם במספרם אלא התרבותם של היהודים גופם. אבל יש לנו התחייבות חגיגית מצד חבר־הלאומים שממשלת ארץ־ישראל תדאג לכך שתוקל לנו הקמת בית לאומי ליהודים. הרי זו תהיה הפרת ההבטחה אם נהיה הפקר בידי הרוב הערבי. אני רואה בחבר־הלאומים מגן ומחסה להמשכת עבודתנו. אנו מחוייבים להרבות בהכנסת יהודים לארץ־ישראל, עד כמה שאפשר, שכן עם התרבות מספרם גוברים כוחותינו הכלכליים והתרבותיים. אשרינו אם מספרנו יעלה על מספר הערבים – ואילו מבחינה פוליטית אין עמדתם החוקית של היהודים ושל הערבים צריכה להיות תלויה ברוב של אלה או של אלה.

רוצים אנו להשתחרר מן הטעות ששלטה באירופה מאה שנה ושגרמה למלחמת העולם, והיא: שבמדינה אחת יכולה רק אומה אחת לשלוט. תחת חסותו של חבר־הלאומים על ארץ־ישראל להיות מדינה שבה יחיו היהודים והערבים אלה בצד אלה כשתי אומות שוות בזכויותיהן. אף אחת לא תהיה שולטת, אף אחת לא תהיה משועבדת. כמו שזכותם של הערבים להשאר בארץ, כך זכותם של היהודים לעלות ארצה. על זכות זו אין אנו יכולים ואין אנו רוצים לוותר מפני שבה תלוי גורלה של אומה בת ששה־עשר מיליון, שבין אומות העולם יוצרות־התרבות בוודאי אינה תופסת את המקום האחרון, ועוד היא יעודה ליתן הרבה לעתידה של האנושיות. אבל מתוך הכרת ערך עצמנו לגבי תרבות האנושיות, אין בדעתנו כל עיקר למעט את דמות המפעלים התרבותיים של זולתנו. הלאומיות שלנו אינה לאומיות שחצנית שבשוביניות, המעמידה את האומה של עצמה למעלה מכל האומות, אלא זוהי לאומיות צרופה ואותה הזכות שהיא דורשת לעמה היא לבטוי עצמיותה, היא מודה בה גם לגבי עמים אחרים. ברצוננו לנצח גם בנו בעצמנו אותה השוביניות שאנו מתעבים אותה אצל אחרים.

פועלי ארץ־ישראל    🔗

הצלחת פעולתנו בארץ־ישראל תלויה בחלקה הגדול בזה אם יעלה בידנו להביא את כל שכבות היהודים לידי עבודה משותפת מתוך שלום, בארץ־ישראל. כל הכוחות שאנו מבזבזים על מחלוקת בינינו לבין עצמנו הולכים לאיבוד בשביל עבודת יצירה. רוב היהודים באירופה עומדים ברשות עצמם כסוחרים, מתווכים, בעלי־מלאכה, בעלי מקצועות תעשייתיים. הפועלים היהודיים הם רק אחוז קטן. בארץ־ישראל שהיהודים צריכים שם להיות לרוב יצרנים בחקלאות ובתעשיה, יהיה אחוז הפועלים הרבה יותר גדול. הבדל זה כשהוא לעצמו ביחס המספרי של העומדים ברשות עצמם ושל הפועלים גורם לכך שאידיאלי מעמד הפועלים בארץ־ישראל מתבטאים ביתר תוקף מבחיי היהודים שבמזרח אירופה או באירופה התיכונה והמערבית. בכל מקום בעולם שיש שם המונים צפופים של פועלים יהודים, – בתעשיה הטכסטילית בפולניה, בתעשיית היהלומים באמשטרדם ובאנטוורפן, בתעשיית המלבושים בניו־יורק, – שם רואים אנו שאיפתם החזקה של הפועלים להתארגן. הרי זה קו אופיני של הפועל היהודי – ובזה הוא מתגלה כיהודי אמתי – שאינו חפץ להשאר כמין נספח אלם אל עסק גדול, אלא הוא רוצה להשתתף מתוך עבודת יצירה בהצלחת העסק, שאינו מסתפק בדרגת חיים נמוכה לעולם ועד, אלא יוזם לשבחה ולהעלותה. הוא רוצה גם כפועל להיות איש הרוח ולקבל את חלקו בנכסי התרבות. עקב זאת יכול להיות שאינו נוח לנותן העבודה, אבל אם אנו רוצים בכלל שיהיה לנו מעמד פועלים יהודים – וזהו כתנאי של בני גד ובני ראובן להתרבותנו המהירה בארץ – עלינו להביא בחשבון את תכונתו זו של הפועל. הדבר הזה יתאפשר לנו יותר כל כמה שירבה הפועל היהודי להביא עמו לארץ־ישראל שתי סגולות יקרות־ערך: נאמנותו הלאומית ובינתו. שתיהן תלמדנה אותו לדעת שארץ־ישראל, בתוך העולם הרכושני, אינה יכולה לוותר על זרימתו של ההון הפרטי לתוכה. השלום המשקי בארץ־ישראל עומד על שתי הנחות קודמות: ההבנה לתכונתו העצמית של הפועל היהודי שהולכת יד ביד עם הבנת האפשרויות המשקיות בתוך מסגרת המשק העולמי. עלינו להגיע בארץ־ישראל לידי חוזים קולקטיביים בין נותני־העבודה ובין הפועלים, שתעודתם לסדר את יחסי העבודה ולפשר את כל החכוכים בדרך של שלום. תקותי, שאחר משא ומתן של שנים רבות, אנו מתקרבים עתה אל המטרה הזאת, ועל־ידי כך אנו מיישרים דרך למפעלים תעשיתיים חדשים בארץ־ישראל.

מוסר חברתי חדש    🔗

אף־על־פי שאל השלום החברתי אנו שואפים בראש וראשונה למען נוכל לבנות את ארץ־ישראל בלא כל הפרעה, יכולה בכל זאת שאיפה זו להתפשט הלאה מזה על חוגים רחוקים. הצורות האירופיות של המשק הרכושני מותנות על־ידי התפתחות היסטורית ארוכה. בארץ־ישראל יש לנו היתרון הזה שאין כאן שום צורות קבועות כאלו. אין אנו צריכים כאן להרוס שום דבר קיים, אנו יכולים להתחיל לבנות את משקנו מלמטה, על סלעים חשופים, אם יש לומר כך. יש לנו כבר כיום בארץ־ישראל התחלות להתפתחות רבת־סיכויים של צורות חברתיות חדשות. חלקים גדולים מהקרקעות שאנו מסגלים לנו עברו לרשותה של הקרן הקימת המפקחת עליהם כעל קניינו של העם היהודי ושומרת עליהם מפני הספסרות הפרטית. ארץ־ישראל היא היחידה בעולם שבלא התערבותה של הממשלה הנהיגו שם העסקים התעשיתיים של היהודים יום עבודה של שמונה שעות ואסרו על עצמם עבודת ילדים. מספר הקו­אופרטיבים לאשראי, למקח וממכר, לבניה, לעבודות צבוריות, לעבודה חקלאית הוא גדול כל כך, עד שאפשר לכנות את ארץ־ישראל של ימינו בשם הארץ הקואופרטיבית. הטפול הרפואי בין הפועלים מסודר למופת, אף־על־פי שהממשלה אינה משתתפת בזה בשום תמיכה. ואם נעלה על הדעת שכל המפעלים הללו נוצרו בזמן קצר מאד הרי בדין היא התקוה ששאיפת היהודים ליצור בארץ־ישראל צורות חברתיות חדשות עוד תביא בעתיד אילו פירות. יותר מלפני אלפי שנים העמידו הנביאים שלנו לראשונה אידיאל מוסרי נשגב והאירו לאנושיות את הדרך. היהודים בארץ־ישראל, בבקשם צורות חדשות, יותר טובות לחיים חברתיים משותפים, אולי יסייעו ליצירת מוסר חברתי חדש שהאנושיות כמהה אליו, ויוכיחו שרוח הנביאים עוד מפעמת אותם. אני מקוה שרק על־ידי התקוה לצורות חברתיות חדשות ויותר טובות בשכבות הרחבות של המתפרנסים מעמל כפיהם, יש לשמור על ההתלהבות הדרושה מאד להצלחת עבודתנו. התלהבות זו של המתישבים שלנו קנתה לנו, יותר מכל גורם אחר בעבודתנו, ידידים בין יהודים ובין נוצרים. דוקא לא־ציונים, אנשי־עסק אמתיים הכירו שבלא התקוה לצורות חיים חברתיות יותר טובות תשקע ההתלהבות של המוני המתישבים ומתוך כך יאבד בשביל בנין ארץ־ישראל אקטיב יקר־ערך. במדה שאנו מתרחקים יותר מתקופת החלוציות, בה במדה מוכרחים החיים בארץ־ישראל להיות חדורים יותר ברוח המשקיות. ואילו על־ידי המשקיות כשהיא לעצמה, בלא אותה ההתלהבות המתפרצת בסופה קדימה, לא תיבנה ארץ־ישראל יהודית.

החיים הדתיים    🔗

כשם שיהודי ארץ־ישראל מוצאם מכל הארצות ומכל השכבות שהיהודים נחתים שם, כך משקפים גם חייהם הדתיים קודם כל את התפלגותם הדתית של היהודים בתפוצות הגולה. ואילו בארץ־ישראל קשורה הדת קשר יותר אמיץ עם הרגשות לאומיות וזכרונות היסטוריים. כמה וכמה סמלים דתיים שבארצות הגולה נשתכח תכנם, זורחים בארץ־ישראל מחדש באורם הקדום. כאן יודע כל ילד לקרוא את כתבי־הקודש בלשונם ולמשוך עליהם חוט של גוון המקום. וזה שמאפשר להם להבינם הבנה שלמה. אישיות בעלת שיעור־קומה כמו חיים נחמן ביאליק נלחמת בכל כוח היצירה שלה להקמת מנהגים דתיים לתחיה. בכל הנוצר כאן מפעם כוח גדול יותר לתקומה מפני שמקורו לא בחדר תורה אלא בחיי העם, מפני שאינו ענין להלכה לבד אלא למעשה בחיים. סבורני שאין זה חלום שמכאן תצא התחדשות החיים הדתיים גם לארצות הגולה.

תרבות יהודית חדשה    🔗

פלא תחיתה של השפה העברית בארץ־ישראל, הופעת ספרות עברית רבת תוכן, רשת בתי־הספר העבריים עם האוניברסיטה העברית בראשה יעוררו בגולה שוב את ההתענינות בשפה העברית. אין לך דבר המסוגל יותר לחזק את הקשר עם היהדות כמו ידיעה אפילו קלושה בשפה העברית.

בארץ־ישראל יכולים היהודים ליצור על בסיס העברית ועל בסיס משק עממי המסתעף לכל ענפיו, תרבות יהודית משלהם. היא עתידה להכנס כחברה חדשה אל מקהלת התרבויות הלאומיות ותעשיר את תרבות העולם בנעימה חדשה. בתרבות העברית החדשה הזאת יתמזגו לסינתיזה אחת כל נכסי־המורשה של המזרח וכל קניני המדע של המערב. היא יכולה אולי לשמש גשר בין שני העולמות הללו ולפתור שאלה שנתחבטו בה לשוא מאות שנים.

האנטישמיות    🔗

האנטישמיות בגולה הואיל והיא פרט מכלל השנאה שבין הקיבוצים ואין היא נובעת מן השכל אלא מאינסטינקטים אפלים, לא תיפסק גם לאחר שהיהודים יסתרו בפועל את האשמה שטפלו עליהם כי במקצועות הרוח והכלכלה אינם יוצרים אלא מתווכים. כשיוכיחו את כל חוסר הטעם שבאשמה הזו, תמציא האנטישמיות אחרת במקומה, כדי להוכיח את נחיתות הגזע של היהודים. אין אנו בונים את ארץ־ישראל בכדי לסתור את האנטישמיות. אבל מכה ניצחת תהיה זאת בשביל האנטישמיות אם יוכח הוכחה חותכת על־ידי החיים החברתיים של היהודים בארץ־ישראל שהיהודים כולם עובדים בחקלאות ובתעשיה, למן הקטן שבקטנים ועד הגדול שבגדולים, ומביאים לידי כך שעבודות המחקר של המלומדים היהודיים ויצירות האמנים היהודיים עומדות על רמה גבוהה. עד עכשיו היו היהודים בין אומות העולם חסרים דף מיוחד להם שירשמו עליו כל מפעליהם התרבותיים. דף כזה יכולה ארץ־ישראל להכניס אל דברי־הימים ועליו יירשמו מפעלי היהודים בתורת קולקטיב, לזכות ולחובה, לעומת רשימת מפעלי שאר העמים. סבורני שאין לנו לירוא מפני ההשוואה הזאת.

תפקידי היהודים בארצות הגולה    🔗

יש לשאול אותנו: מה נשאר איפוא מן התפקידים בחלקה של הגולה, אם ארץ־ישראל תרכוש חשיבות נעלה כזו בשביל החיים היהודיים? ראשית, התפוצות תהיינה משמשות לארץ־ישראל ריזרבואר של אנשים ואמצעים עוד במשך הרבה עשרות בשנים. אם התפוצות תמנענה את אלה מארץ־ישראל, אז בהכרח ייכמשו שם החיים היהודיים. הם יכולים להתקיים ולהוסיף כוח רק על־ידי זרימת יהודים מתמדת מארצות הגולה. אין לך דבר יותר מוטעה מזה אם יהודי ארץ־ישראל יהיו סבורים שגורל היהודים בגולה אינו נוגע אליהם. לכל בנין ארץ־ישראל בכלל יהיה טעם רק אם יוכל לחזק בקיבוצי היהודים בגולה את הכרתם היהודית.

מלבד זאת יש להם ליהודים עוד תפקיד אחד גדול. המאורע החשוב ביותר של זמננו, היחידי שנותן אולי טעם, מתוך הסתכלות היסטורית, לכל טירוף־הדעת האיום של מלחמת העולם, הוא יסודו של חבר־הלאומים השואף לבטל מלחמות ולהביא לעבודת שלום משותפת של כל העמים. אנו היהודים הננו העם היחידי המפוזר על פני כל העולם ששום מלחמה אינה יכולה להביא לו ברכה. כל נצחון בארץ אחת הוא בשבילנו בו־בזמן תבוסה בארץ אחרת. באופן כזה על פי גזירת גורלנו קרואים אנו להיות נושאי־כליו של חבר־הלאומים ולפעול בכל מקום בעולם לטובת השלום בין העמים. אבל אנו נוכל למלא את תעודתנו רק אז, אם לא נטמע בין העמים שמסביבנו ולא נשתתף מתוך כך בניגודי־העמים הכלליים, אלא נשמור על קיומנו כיהודים.

 

הדין־והחשבון של סיר ג׳ון הופּ סימפסון    🔗

נתפרסם בשנת 1931

1. השטח הראוי לעיבוד בארץ־ישראל

1. מנהל מחלקת הקרקעות של ממשלת ארץ־ישראל העריך, לפי הדין והחשבון של הופּ סימפסון (ע׳ 22), ביום 30 באפריל 1930 את השטח הראוי־לעיבוד בארץ־ישראל כדלקמן:

2. לעומת המספרים האלה מעריך הופּ סימפסון (ע׳ 22) את השטח הראוי־לעיבוד בארץ־ישראל רק ל־8,044.000 דונם, מהם 2.450.000 דונם בהרים. הבדל עצום זה שיש לו ערך מכריע בכל הדין והחשבון של הופּ סימפסון, נשען:

א) על ידיעות מנהל המדידות,

ב) על צילומי ההרים מאוירונים.

שני היסודות האלה אין בהם כדי להסתמך עליהם.

3. הופּ סימפסון כותב (ע׳ 22):

״נעשית עתה מדידה קדסטרלית בארץ־ישראל ומנהל המדידה הזאת הגיש הערכה זהירה של כל השטח הראוי־לעיבוד בארץ, הערכה שמקצתה מיוסדת על השטח שכבר נמדד ומקצתה על תוצאות הצילום מהאויר שכבר נזכר למעלה״.

״המדידה הקדסטרלית״ בארץ־ישראל נעשתה עד כה רק בנגב ובחלק מהשפלה, אבל לא בהרים. מכיון שההבדל של 4.189.000 דונם בין הערכת מנהל מחלקת הקרקעות לבין הערכת מנהל המדידות כולל 2.926.000 דונם בהרים, והם רוב ההבדל, הרי יוצא שהערכת הופּ סימפסון לגבי ההרים מיוסדת על הסקירה מהאויר (צילומי־אוירון) בלבד.

4. הצילום מהאויר, שעליו אומר הופּ סימפסון עצמו (ע׳ 23) ״שהמספר שאליו הגיעו רחוק כמובן מהיות מדויק״, מעורר חששות אלה:

א) רק חלק קטן (״לערך החלק העשירי״, ע׳ 13) של ההרים צולם מהאויר, והוא כולל ״מספר שטחים שנבחרו כטיפוסיים״ (ע׳ 23). לא נאמר כלום על נקודות־הראות שעל־פיהן נבחרו השטחים ולמה יש לראותם כטיפוסיים לגבי כל ההרים.

ב) אף־על־פי שמשתמשים כיום מתוך הצלחה בצילומי־אויר בכדי לחקור גלילות בלתי־ידועים או בכדי לצלם בקוים כלליים שטחי־ארץ גדולים, הרי אין בהם כדי ללמדנו בפרוטרוט איזה חלק מכפר מצולם ראוי־לעיבוד ואיזה אינו ראוי־לעיבוד. מלבד זה דרושים מודדים מומחים ומאומנים כדי לפרש את הצילומים מאוירון, ולא נודע לנו שיש מומחים כאלה בארץ־ישראל.

ג) מתוך הצילומים אפשר רק ללמוד, בדיוק או שלא בדיוק, כמה מהשטח מעובד או בלתי־מעובד. הדיוק תלוי כאן בעיקר בשאלה, אם נעשה הצילום כשהקמה עומדת בשדה. הצילומים מהאוירון נעשו כנראה ביוני או ביולי, היינו בזמן שרוב התבואה כבר הובאה הגרנה. אפשר, איפוא, שראו אדמה מעובדת כבלתי־מעובדת (ובלתי־ראויה לעיבוד).

ד) במחזור־הזרעים הפרימיטיבי של הערבים יקרה לעתים קרובות שהאדמה מעובדת לא כל שנה, אלא אחת לשנתים או אחת לשלש שנים. אדמה כזו מתכסה עד מהרה קוצים ודרדרים ונראית מהאוירון לחלוטין כאדמה בלתי־מעובדת.

5. מתעה העובדה שהופּ סימפסון לא הבדיל בדין והחשבון שלו הבדל בולט בין המושגים ״ראוי־לעיבוד״ ו״מעובד״. בשיחתו עם קול׳ קיש אמר בפירוש שלפי דעתו כל האדמה הראויה־לעיבוד בארץ־ישראל היא מעובדת באמת. הנחה זו מוטעית לחלוטין, כפי שיש לראות מהדברים הבאים:

א) בדין והחשבון של הועדה הממשלתית ״על מצבם הכלכלי של החקלאים בארץ־ישראל״, שנתפרסם בשנת 1930 ודבריו מובאים פעמים רבות על ידי הופּ סימפסון (להלן נכנהו בשם ״דין וחשבון ג׳ונסון־קרוסבי״) נאמר (ע׳ 20) כי ב־104 הכפרים שנחקרו על ידי הועדה נמצאים 1.247.581 דונם קרקע, ומהם 2558.7 דונם ״בלתי מעובדים אבל ראויים לעיבוד״. אחוז הקרקע הבלתי־מעובד אבל ראוי־לעיבוד עלה איפוא ב־104 כפרים אלה ל־6,2 אחוזים למאה מכל השטח.

ב) הופּ סימפסון היה צריך להבדיל בבירור לפחות בין הקרקע שאינה ראויה לעיבוד לפי השיטות הערביות כיום ובין הקרקע שאינה ראויה־לעיבוד גם לפי השיטות היהודיות המשובחות מהן. אילו היה מברר יותר את פרטי השאלה הזאת היה רואה שאפשר לחלק את השטח הבלתי־מעובד לסוגים אלה:

(1) אדמה בלתי־מעובדת שאפשר לעבדה גם לפי השיטות השוררות כיום (עיין למעלה סעיף א׳).

(2) אדמה בלתי־מעובדת אבל ראויה למטעי־עצים. אמנם מטעים כאלה דורשים ידיעות טכניות וגם השקעת כספים, שאינן ברשותו של הפלח. לסוג זה שייכות הרבה אדמות קלות באיזור השפלה הראויות למטעי הדרים ואדמות־הרים הראויות למטעי עצי־פרי לאחר שיבנו בהן מדרגות.

(3) אדמה בלתי־מעובדת לפי שאין לה מי־גשמים במדה מספיקה, אבל אפשר יהיה לעבדה על נקלה לאחר שיעלו אליה מים ממעמקים או יושאבו אליה מים מהנהרות הקרובים לשם השקאה. כך המצב, למשל, בעמק־הירדן ובכמה מחלקי הנגב.

(4) אדמה בלתי־מעובדת שאפשר להכשירה לעיבוד על ידי עבודות־השבחה גדולות, הדורשות זמן וכסף רב, כגון אדמת־בצה כבצות החוּלה.

(5) אדמה שאינה ניתנת כיום לעיבוד בצורה כלכלית, כגון המדבר בנגב הארץ וסלעים חשופים בהרים.

ג) אם אין המושגים ״מעובד״ ו״ראוי־לעיבוד״ חופפים אפילו במשק הערבי הפרימיטיבי, על אחת כמה וכמה שאין הדבר כך לכשנביא בחשבון את החקלאות היהודית, אשר בשיטותיה המשובחות תוכל לעבד גם קרקע הנחשבת כבלתי ראויה־לעיבוד לגבי הערבים. ההתישבות היהודית הכשירה בהצלחה אדמות חול, בצה, והרים שלא עובדו מעולם על־ידי הערבים. הופּ סימפסון מביא (ע׳ 21) מתוך הסכמה את הגדרת מנהל מחלקת הקרקעות, שעל פיה קרקע ראויה־לעיבוד היא ״קרקע מעובדת או קרקע שאפשר לעבדה באמצעות העבודה והכספים המצויים בידי חקלאי בינוני בארץ־ישראל״. את ההגדרה הזאת יש לדחות מנקודת־ראות ההתישבות היהודית, כי פירושה ששיטת־עבודתם של הפלחים כיום, עם העדר היזמה וההון שבה, תשמש גורם מכריע בהרחבת השטח הראוי לעיבוד. אם על הדין והחשבון של הופּ סימפסון להכריע בשאלה, היש מקום להתישבות יהודית חדשה בארץ־ישראל, הרי מובן מאליו ששטח ראוי־לעיבוד הוא לא רק שטח הניתן לעיבוד על־ידי הפלח, עם שיטותיו, ידיעותיו ואמצעיו הכספיים כיום, אלא גם אותו השטח הניתן לעיבוד על־ידי המתישבים היהודים המצוידים יותר.

ד) דוגמא לעובדה, שהשטח הראוי־לעיבוד לגבי ההתישבות היהודית כולל אדמות רבות הנחשבות בעיני הערבים כבלתי ראויות־לעיבוד, ישמש איזור־החולה. הופּ סימפסון (ע׳ 22 וע׳ 23) מקבל את הודעת מנהל המדידות, שכל שטח החולה מגיע ל־191.000 דונם, ומהם 65.000 דונם אדמת בצות בלתי ראויות לעיבוד, ואילו הוא עצמו מוסיף (ע' 19) ששטח־בצות זה יוכל ליהפך לשטח ראוי־לעיבוד על ידי ייבוש. ראית השטח הזה כבלתי ראוי־לעיבוד אינה מובנת כל־עיקר לאחר שהממשלה כבר נתנה לערבי זכיון לייבשו.

6. מגרעת קשה בדין־והחשבון של הופּ סימפסון היא העובדה, שמפּת צילומי־האויר שעליה נשען הופּ סימפסון בהערכת שטח ההרים, לא נתפרסמה עד היום ולפיכך מן הנמנע לבחנה. הופּ סימפסון כותב בדין והחשבון שלו (ע׳ 30) ״שהשטח המצולם מסומן בקוים כחולים במפה מספר 2 המצורפת לדין וחשבון זה״. אולם למעשה לא צורפה המפה לדין והחשבון ולא נתפרסמה עד היום. בטרם שתתוקן מגרעת זו מן הנמנע לבחון את היסוד העיקרי בדין והחשבון של הופּ סימפסון, היינו הערכת השטח הראוי־לעיבוד בהרים. הסוכנות היהודית פנתה בנובמבר ובדצמבר 1930 לממשלת ארץ־ישראל ובקשה לראות את המפה, אבל לא קיבלה אותה עד היום.

7. המסקנות שמסיק הופּ סימפסון מצילומי־האויר לא הוכיחו כלום למומחים הטובים ביותר של ארץ־ישראל. על כל פנים אין הדין והחשבון מרמז שמנהל מחלקת הקרקעות נטה לשנות את הערכתו הקודמת לאחר צילומי־האוירון.

2. גדלו הממוצע של משק חקלאי

8. הדין והחשבון של הופּ סימפסון קובע את גודלו הממוצע של משק חקלאי בארץ־ישראל מתוך שהוא מנכה

מכל השטח ״הראוי־לעיבוד״ הכולל 8.044.000 דונם

1.500.000 דונם במחוז באר־שבע

וגם 900.000 דונם הנמצאים בידי יהודים 2.400.000 דונם

סך־הכל 5.644.000 דונם,

ואת השארית הוא מחלק בין החקלאים הבלתי־יהודים השוכנים מחוץ למחוז באר־שבע. את מספר החקלאים הבלתי־יהודים הוא קובע מתוך הנחה שתושבי הכפר, לפי מספרם בספירת 1922 מחוץ לתושבי מחוז באר־שבע ומחוץ לתושבי־הכפר היהודים, התרבו משנת 1923 עד 1929 ב־26 לאלף מדי שנה (ע׳ 158) ומספרם כיום מגיע איפוא ל־3908.47 נפש (ע׳ 25). מתוך ההנחה שכל משפחה כוללת 5¹/₂ נפשות, יוצא שמספר המשפחות הוא 86.980 (ע׳ 26 ונספח 2, ע׳ 158). כמו כן הוא מעריך על יסוד הדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי את מספר המשפחות בכפרים שאינן כוללות חקלאים עומדים ברשות עצמם, אלא פועלים, ל־29,4, ומסיק שמכל 86.980 המשפחות בכפרי ארץ־ישראל, 61.408 משפחות הן חקלאים עומדים ברשות עצמם (ע׳ 26). בחלקו את השטח של 5.644.000 דונם שאינם ברשות יהודים ל־61.408 משפחות אלה, יוצא שבחלקו של כל חקלאי עומד ברשות עצמו נופלים 91.9 דונם (ע׳ 64).

9. נגד חשבון זה יש לטעון:

א) לא נכון הוא להניח את מחוז באר־שבע לגמרי הצדה. מחוז באר־שבע והשטח המכונה בשם מדבר־הנגב תופסים (עיין נספח III בדין והחשבון של הופּ סימפסון) 11.872.000 דונם, היינו 45% משטחה הכללי של ארץ־ישראל. הדין והחשבון של הופּ סימפסון מסתפק (ע' 20) ברמיזה קצרה, שאם ימצאו כאן מים להשקאה תפתחנה אפשרויות חקלאיות גדולות, אבל בלא השקאה אין לפתח את השטח. בדברים קצרים אלה לא יצא בשום פנים ידי חובתו כלפי המרחב הגדול הזה. בדין והחשבון של ועדת־החקירה המאוחדת לארץ־ישראל (Joint Palestine Survey Commission) שהופּ סימפסון מרבה לצטט אותו נאמר על מחוז באר־שבע בחוות־דעתו של מר סטרהורן:

״לפי דעתי נמצאים שטחי־אדמה הגונים שבהם אפשר למצוא מים מספיקים להשקאה בעומק כלכלי״.

ב) ספק הוא אם תושבי הכפר התרבו באמת בשבע שנים, משנת 1923 עד 1929 במדה עצומה של 26 לאלף מדי שנה. זה יתברר על־ידי מפקד התושבים בשנת 1931.

ג) לא הושם לב כלל ליציאה מהכפרים אל הערים הנמשכת משנת 1922 ואילך כתוצאה מריבוי הבנין בערים והתפתחותן הכלכלית של הערים בכלל. לפי מספריו של הופּ סימפסון מתקבלת תוצאה מפתיעה, שבשנת 1930 ישבו בערים רק 33.4% מכל התושבים הבלתי־יהודיים, ואילו בספירת 1922 הגיע האחוז ל־34.3%. כל מי שמכיר את התנאים בארץ־ישראל לא יאמין בשום פנים שבארץ־ישראל בניגוד לכל שאר הארצות התרבו תושבי העיר פחות מתושבי הכפר.

ד) על יסוד ידיעות מנהל מחלקת הבריאות מניח הופּ סימפסון (ע׳ 26), שמשפחת פלחים כוללת בממוצע 5¹/₂ נפש ועל ידי כך הוא בא לידי מסקנה, כאמור, שמספר משפחות־הכפר בכלל הוא 86.980, ומהן 61.408 משפחות חקלאים עומדים ברשות עצמם. לעומת זה מתמיה לראות שהדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 4, טבלא 3) קובע על יסוד ידיעות אותה מחלקת הבריאות את מספר הנפשות הממוצע במשפחה ל־6. כמו כן נמצאת שם (טבלה 3) הידיעה, שהפלחים ב־104 הכפרים שנחקרו על־ידי ועדת ג׳ונסון־קרוסבי מסרו שמספר הנפשות הוא 136.044 ומספר המשפחות הוא 23.573, היינו 5.76 נפשות למשפחה. אם נחשב 6 נפשות למשפחה יצא שמספר משפחות החקלאים העומדים ברשות עצמם מגיע ל־56.290. בחלקו של כל חקלאי העומד ברשות עצמו יפול, איפוא, מתוך השטח הראוי־לעיבוד בארץ־ישראל לא 91,9 דונם, כפי שנקבע בדין וחשבון של הופּ סימפסון, אלא 100,3 דונם (ואם נחשב 5,76 נפשות למשפחה, יצא שטח של 96,3 דונם).

ה) בחשבונו של הופּ סימפסון לא הושם לב לעובדה שכיום נטועים 120.000 דונם אדמה בארץ־ישראל עצי־הדר, ומהם שייך החצי, היינו 60.000 דונם, לבלתי־יהודים. מכל 10 דונם עצי־הדר יכולה להתפרנס לפחות משפחה אחת כבעלים או כפועלים. כמו כן דרושה עבודתה של משפחה לכל 10 דונם עצי־הדר לפני נשאם פרי. בהתאם לכך יש לנכות מצד אחד 60.000 מהשטח של 5.644.000 הראוי לעיבוד לפי דעת סימפסון, ומהצד השני יש לנכות 6.000 ממספר 56.290 החקלאים הערבים העומדים ברשות עצמם. הרי יצא על יסוד 6 נפשות למשפחה, שהגודל הממוצע של כל משק ערבי (מחוץ לנוטעי־הדר) הוא 111 דונם.

ו) כמו כן לא הושם לב בדין והחשבון לעובדה שמספר הגון של ערבים בקרבת הערים מתפרנס מגידול ירקות על שטחים קטנים מאד, בדרך כלל פחות מ־10 דונם. כמעט כל צרכה של ירושלים בירקות מספיקים הכפרים שבסביבתה (כפר השילוח, ביתר) או יריחו. וכן בסביבת יפו־תל־אביב וחיפה. מגדלי ירקות אלה צריכים לספק את הירקות ל־250.000 תושביהם של ירושלים, יפו, תל־אביב וחיפה, ואנו סבורים, איפוא, שאם נעריך את מספרם של מגדלי ירקות אלה ל־2.000 לא יהא זה מספר מופרז אלא, להיפך, קטן ביותר. אם ננכה גם 2.000 משפחות אלה ממספר 50.290 המשפחות שנשארו (לפי סעיף ה׳) ונניח שכל השטח המעובר על־ידן מגיע ל־20.000 דונם, היינו 10 דונם למשפחה, יצא לנו שטח של 5.564.000 דונם על 48.290 חקלאים, וגדלו של משק ממוצע (מחוץ לנוטעי־הדרים ומגדלי־ירקות) יגיע איפוא ל־115.7 דונם.

ז) הופּ סימפסון עובר על העובדה, שמספר רב של ערבים נוטעים הדרים או מגדלים ירקות בהשקאה וזקוקים לשטחים קטנים מאד לשם כך, בהערה זו (ע׳ 64): ״מספרם אינו משפיע על הויכוח והוא מתבטל על־ידי ניכוי שטחיהן של המושבות הגרמניות ושטחן של אדמות חקלאיות השייכות לכנסיות״.

דעה זו אינה מוכיחה כלל. כבר הראינו בשתי הפסקאות הקודמות – בניגוד לדעת הופּ סימפסון – שמספר החקלאים המתפרנסים ממטעי הדר וגידול ירקות רב הוא. הערתו האחרונה של הופּ סימפסון היתה נכונה רק אילו הוציא מכלל חשבונותיו לא רק את הקרקעות הנמצאות ברשות הכנסיות והגרמנים, אלא גם את מספר החקלאים המעבדים את הקרקעות הללו. אולם במקום זה אין הוא נוקב שום מספרים על היקף הקרקעות הללו ומספר מעבדיהן. אף אין הוא מביא שום עובדה לחיזוק הדעה ששטחו הממוצע של משק בקרקעות הגרמנים והכנסיה גדול משטחם של שאר משקי הארץ. למעשה מנוצלת הקרקע שבידי הגרמנים ברובה לגידולים אינטנסיביים (הדרים, ירקות), וקרוב לודאי שכל משפחה מעבדת כאן פחות מאשר משפחת פלחים ממוצעת. נסיונו של הופּ סימפסון להעמיד את קרקעות הגרמנים והכנסיה כנגד קרקעות גידולי הדרים וירקות של הערבים, לא הוכח על־ידי שום עובדה.

10. הופּ סימפסון מביא (ע׳ 64) מהדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 21) ש־16.633 משפחות חקלאיות ב־104 הכפרים שנחקרו עיבדו בסך־הכל 1.247.581 דונם, היינו 75 דונם למשפחה. אבל אין זה נכון לראות במספר זה את גדלו הממוצע של משק בכל ארץ־ישראל. כפי שיוצא מתוך טבלא 23 בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי חכרו 104 כפרים אלה שטח של 126.522 דונם מכפרים אחרים, היינו למעלה מ־10 אחוזים מכל השטח המעובד על־ידם. דבר זה מוכיח שבכפרים אלה יש מחסור בקרקע, ואילו בכפרים האחרים, שמהם נחכרו הקרקעות, יש כמובן עודף בקרקע. יש איפוא להניח שגדלו הממוצע של משק בכל ארץ־ישראל אינו משתקף בגדלו הממוצע של משק ב־104 הכפרים שנחקרו.

11. הופּ סימפסון מוציא את עבר־הירדן מכלל חשבונותיו לגמרי. אמנם לא אשמתו היא זו, אלא אשמת תנאי־המינוי מטעם משרד־המושבות שבהם נשמטה עבר־הירדן. אולם השמטה זו אינה מוצדקת. לדעתנו ארץ־ישראל המערבית ועבר־הירדן הן יחידה כלכלית אחת. שתיהן כלולות בתקנות המנדט על ארץ־ישראל. אם נתבטלו סעיפי המנדט המתיחסים לבית הלאומי היהודי לגבי עבר־הירדן, הרי אין זה מחייב להעלים עין מעבר־הירדן כשבאים לתכן תכנית מציאת מקום למתישבים חקלאיים חדשים בשטחי־המנדט. הופּ סימפסון מציע (ע׳ 144) להעביר את הערבים, שלפי דבריו אין להם די קרקע בהרים, אל השפלה ולתת להם קרקע שם. מבחינה כלכלית כל הנימוקים הם נגד הצעה זו ואין אף נימוק אחד בעדה. איזור השפלה מתאים באופן טבעי בגלל אקלימו, תכונת אדמתו ואפשרויות ההשקאה למטעי עצים וביחוד למטעי הדרים. כל תכנית לאינטנסיפיקציה של החקלאות בארץ־ישראל, שאינה מתחשבת בעובדה זו, אלא רוצה להעביר את החקלאות הערבית הפרימיטיבית שבהרים אל איזור השפלה, סותרת את עצמה באופן בולט ביותר. מי שרוצה להביא אינטנסיפיקציה לחקלאות שבארץ־ישראל מוכרח להניח את איזור השפלה למתישבים שיש בידם להפוך את האיזור לגן עצי־פרי בעזרת הון רב וידיעות חקלאיות חדישות. הפלחים שבהרים אינם באים בחשבון להתפתחות כזו בזמן הקרוב בגלל חוסר־הון ואי־ידיעתם בהשקאה ובשיטות חקלאיות חדישות. אילו ניתנה להם קרקע באיזור השפלה, היו חוסמים את הקרקע הזו בפני כל התפתחות חדישה למשך דור אחד לכל הפחות. לעומת זה, אילו היו מעבירים את הפלחים הללו מאיזור ההרים שבארץ־ישראל המערבית לרמת עבר־הירדן, היו מוצאים שם תנאים דומים באקלים ובטיב־הקרקע לתנאים שבהם עבדו עד כה. ההעברה לא היתה מעמידה אותם בפני שאלות חקלאיות חדשות. הם היו יכולים לנהל את משקם כבתחילה. אף לא היו זקוקים להון רב לשם כך, והיו לברכה לעבר־הירדן הזקוק כל כך למתישבים חדשים לשטחיו הגדולים הבלתי־מעובדים שמספר תושביהם אינו מספיק. אם רוצה איפוא הופּ סימפסון לפנות במקצת את איזור ההרים שבארץ־ישראל, הרי יש להטות מנקודת־ראות כלכלית את ההגירה לעבר־הירדן ולא לאיזור־השפלה. מי שקורע את עבר־הירדן מארץ־ישראל בשעה שהוא חוקר את השטח הפנוי להתישבות, אינו אלא מאַנס את התנאים הכלכליים.

3. שטח־המחיה (השטח הדרוש לפרנסת פלח אחד)

12. בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי נאמר (ע׳ 22):

״לשם פרנסה מינימלית למשפחה דרוש לו לחקלאי בעל אדמתו משק של 75 דונם, ואילו אריס זקוק ל־130 דונם״.

ועדת ג׳ונסון־קרוסבי הגיעה להערכה זו של 75 דונם לבעל אדמתו ו־130 דונם לאריס על יסוד חקירה מפורטת למה זקוקים הפלחים ב־104 הכפרים שנחקרו לשם פרנסת עצמם, תשלום מסים והחזקת בהמתם וכלי־עבודתם. מכל החקירות שנחקרו כדי לקבוע את ההוצאות האלו, חקירתה של ועדת ג׳ונסון־קרוסבי היא החדשה ביותר ומבוססת על חומר רחב יותר מאשר כל חקירה אחרת לפניה.

13. הופּ סימפסון מביא את הדברים האלה מתוך הדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי ומוסיף (ע׳ 63):

״לדעה זו הגיעו על יסוד הכנסה ברוטו של המשק לפי המחירים של שנות 1924–1928. כפי שהראיתי במקום אחר, המחירים כיום אינם אלא 50 אחוז למאה מהמחירים ששימשו יסוד למסקנות הועדה״.

הוספתו זו של הופּ סימפסון עלולה לעורר את הרושם כאילו ירידת מחירי התוצרת החקלאית בשנת 1930 הורידה את הכנסות הפלח עד לחצי ושלפיכך הוא זקוק לשטח גדול יותר מהשטח שנקבע על ידי ועדת ג׳ונסון־קרוסבי. מסקנה כזו היא בלתי־נכונה לחלוטין:

א) בשום פנים אי אפשר להיות בטוח שהמחירים הנמוכים לתבואה, שהם המחירים הנמוכים ביותר במשך עשר השנים האחרונות, ישארו כך גם להבא. אפשר מאד שמחירי התוצרת החקלאית שהגיעו למדרגה נמוכה מאד בשנת 1930 לרגלי הקציר העולמי העצום, יחזרו ויעלו. על כל פנים הרי מן הנמנע הוא לבסס את שטח המחיה על מחירי התבואה של שנה אחת.

ב) הפלח מעונין רק במדה קטנה במחירי התוצרת החקלאית, מכיון שהוא עצמו משתמש ברוב תוצרתו. לפי הדין והחשבון של ועדת ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 14) הגיע ערכה של התוצרת החקלאית ב־104 הכפרים שנחקרו לסך 799.232 לי״ש. מהם באה לשוק למכירה (עמוד 23) תוצרת שערכה הגיע לסך 106.000 לי״ש, היינו רק 13.3 אחוז למאה מכל התוצרת.

ג) בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי נקבע (ע׳ 20) שמתוך 26 הלי״ש שמוציאה משפחת־פלחים למחיתה, באים 17 לי״ש מהתוצרת החקלאית העצמית. בין 9 הלי״ש הנשארים, נמצאים 5 לי״ש לבגדים, שמקצתו (כגון צמר ותוצרת־צמר) באה אף היא מהמשק עצמו.

ד) אף אם נראה את רמת המחירים של התוצרת החקלאית השוררת כיום כתמידית, תפגע ירידת המחירים בפלח רק במדה שהוא מוכר תוצרת חקלאית. דבר זה נוגע כאמור רק ב־13.3 אחוז למאה מכל תוצרתו החקלאית. אפילו ירידת המחירים ב־50 אחוז למאה, כפי שמניח הופּ סימפסון, תהא פירושה רק זה, שהפלח שהביא עד עתה לשוק 13.3 אחוז מכל תוצרתו, או בדונמים, תוצרת של 10 דונם, יצטרך מעתה להביא לשוק תוצרת של 20 דונם. במלים אחרות: שטח־המחיה הוא איפוא לא 75 דונם, אלא 85 דונם.

ה) הופּ סימפסון שכח את העובדה היסודית הזאת כששינה (ע׳ 69 ונספח 15) את החשבונות שבדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי על יסוד ירידת מחירי התוצרת החקלאית. הוא מחשב שם את ערכה של כל התוצרת החקלאית ממשק בן 100 דונם לפי המחירים הנמוכים כיום, ובא לידי מסקנא שערכה הכללי של התוצרת החקלאית אינו 64 לי״ש אלא רק 40.6 לי״ש, ושלפרנסה נשארת הכנסה נקיה לא בסך 35.2 לי״ש (ג׳ונסון־קרוסבי, ע׳ 18) אלא רק בסך 11.8 לי״ש. חשבון זה מטעה לחלוטין, אף אינו מובן לאור העובדה שמשק הפלח מכוון בעיקרו לסיפוק צרכי עצמו ושמחיר התוצרת החקלאית חשוב לו רק לגבי העודף הקטן שהוא מביא לשוק.

ו) על משגה זה חוזר הופּ סימפסון בצורה גסה יותר, כשהוא מחשב את ההכנסות על פי המחירים הנמוכים כיום, ואילו את ההוצאות לפרנסה הוא מחשב על פי המחירים הגבוהים בשנים שעברו, שאותם הוא לוקח מתוך טבלא של וילקנסקי (״משק הפלח״, ע׳ 49). וילקנסקי קובע שם את המחירים משנות 1925/6, שהרי הוא מחשב שם בלירות מצריות שהיו נהוגות בארץ־ישראל רק עד שנת 1927, לפני שהונהגה מטבע ארצישראלית מיוחדת. על־ידי יחס שונה זה אל ההכנסות וההוצאות מגיע סימפסון למסקנות מוטעות לחלוטין. נבאר את הדבר במשל: בין הוצאות הפלח לביתו, המגיעות בסר־הכל ל־49,50 לי״מ, רושם וילקנסקי:

4 קנטרים חיטה, 4 לי״מ הקנטר….. –.16 לי״מ

3 קנטרים דורה, 2.500 לי״מ הקנטר..7.500

סך הכל………………….. 23.500 לי״מ

…………………………… = 24.087 לי״ש

לפי המחירים כיום, כרשום אצל הופּ סימפסון (טבלא 14), תעלינה כמויות אלה של חטה ודורה:

3 קנטרים = 1152 ק״ג חיטה, 5.9 מיל הק״ג.. 6.800 לי״ש

3 קנטרים = 864 ק״ג דורה, 3.2 ״ ״.. 2.764

סך הכל 9.564 לי׳׳ש

לפי מחירי היום תעלינה החטה והדורה כיום רק 39.7% מכפי מחיריהן אצל וילקנסקי. אם נניח שגם שאר צרכי־האוכל הרשומים בטבלת וילקגסקי (חלב, ביצים, שמן־זית, ירקות) בסך 18 לי״ש, ירדו במחירם באותו אחוז, הרי תהיינה כל הוצאות הפלח לפרנסתו כדלקמן:

לפי וילקנסקי לפי מחירי הופ סימפסון כיום

לחיטה.. 24.087 לי״מ 9.564 לי"מ

לחלב, לביצים, לשמן־זית, לירקות

(9) (2) (5) (2) –.18 ״ 7.146 ״

לבגדים, לאורז, לנפט, לסוכר. –.8 ״ –.8 ⁶

סך הכל 50.087 לי״מ 24.710 לי"מ

14. הופּ סימפסון מזכיר (ע׳ 63), שבכפר ביר־זית שבאיזור ההרים יושבות 180 משפחות, ושמתוך 180 משפחות אלה יכולות באמת רק 65 משפחות להתפרנס מקרקע הכפר, שהרי שטח־המחיה הוא 112 דונם ושטח הכפר כולל רק 65 שטחי־מחיה כאלה. את העובדה שאף־על־פי־כן חיות 180 משפחות בכפר, מנסה הופּ סימפסון לבאר בזה, שתושבי הכפר מקבלים כסף מקרוביהם שבאמריקה, שהם מרויחים כסף כשכירי־יום ושהם לווים כסף ממלוים־ברבית. אין בדין והחשבון של הופּ סימפסון כל רמז, כיצד הגיע לקבוע את שטח־המחיה בכפר זה ל־112 דונם. כמו כן אין להעלות על הדעת את הביאור שכמעט שני שלישים מתושבי הכפר הזה מתפרנסים מכסף הנשלח מאמריקה, משכר־עבודה וממילוות (?), עד שרשאים אנו לעבור על ידיעות אלה לסדר־היום.

15. הופּ סימפסון מסתמך (ע' 62) על זה, שבשעה שדרשה הסתדרות העובדים מהממשלה לתת מקרקעות־הממשלה בתל־ארד להתישבות חיילים משוחררים, ציינה מינימום של 200 דונם למתישב. כאן מעלים הופּ סימפסון עין מהעובדה שתל־ארד שוכנת באיזור באר־שבע השחון. מפאת מיעוט הגשמים באיזור זה היתה החקלאות בתל־ארד צריכה להיעשות לפי השיטה של פלחה יבשה, ולכך דרושים שטחים גדולים יותר מאשר בשאר חלקי הארץ. בשום פנים אי־אפשר לנהוג כפי שנוהג סימפסון, שמצד אחד הוא מבדיל את איזור באר־שבע כבלתי־ראוי להתישבות משאר הארץ, ומהצד השני הוא מעמיד את הקרקע במחוז הזה כטיפוסית בשביל הארץ כולה.

16. מפתיע הדבר שהופּ סימפסון מגיע (ע׳ 64), בניגוד למה שנקבע בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי, למסקנה זו: ״ברור שבקרקעות־בעל אין שטח־המחיה פּחות מ־130 דונם״. בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוםבי נקבע שטח כזה לאריסים, לפי שעל האריס לתת לבעל הקרקע שליש מהכנסתו. אבל האריסות בארץ־ישראל אינה כלל, אלא יוצא־מן־הכלל. אף־על־פי שאין לנו ידיעות רשמיות ומדויקות כמה חקלאים בארץ־ישראל מעבדים קרקע באריסות וכמה יש להם קרקע משלהם, הרי גם לפי ההערכות המוגזמות אין קרקע־האריסות עולה על 30 אחוז מכל השטח המעובד, ולפחות 70 אחוז שייכים למעבדיהם. ב־104 הכפרים שנחקרו על ידי ועדת ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 20 בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי) הגיע השטח הכללי ל־1,247.581 דונם, ומהם רק 9.7 אחוז קרקע־אריסות, אבל כבר הראינו ש־104 כפרים אלה חכרו 126.522 דונם מכפרים אחרים, ולפיכך אין לראות בהם כפריים טיפוסיים בשעת חישוב החשבון הממוצע. נתקרב יותר לאמת אם נעריך את קרקע־האריסות בארץ־ישראל ב־20 עד 25 אחוז מכל השטח המעובד. דעתו של הופּ סימפסון שלכל חקלאי דרושים 130 דונם, יכולה להסתמך על הדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי רק לגבי רבע מכל החקלאים שבארץ־ישראל לכל היותר.

17. אין הופּ סימפסון מבדיל בדין והחשבון שלו בין שטח־המחיה של הפלחים השוכנים כיום על אדמתם ובין השטח שיש להקציע לפלחים העומדים להתישב מחדש לכלכלתם. אבל באמת רב ההבדל בין שני הסוגים האלה. לפי הדין והחשבה של ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 14) הגיע ערכה של כל התוצרת החקלאית אצל 16.633 החקלאים ב־104 הכפרים הנחקרים ל־799.232 לי״ש. מהם הכניסו הזיתים ושאר עצי־הפרי 219.912 לי״ש. מכיון שמשקו הממוצע של חקלאי ב־104 הכפרים הנחקרים מגיע ל־75 דונם, שמהם נטועים 7 דונמים זיתים ושאר עצי־פרי, הרי יוצא שדונם אחד נטוע עצים מכניס 1.90 לי״ש, ואילו דונם בלתי־נטוע מכניס רק 0.51 לי״ש. במספרים עגולים אפשר לומר, שדונם נטוע מכניס כמעט פי ארבעה מאשר דונם בלתי־נטוע. המטעים המצויים בארץ־ישראל, זיתים ושאר עצי־פרי (ב־104 הכפרים הנחקרים נמצאו 1,479.476 עצים כאלה) ערכם רב, איפוא, לפלח היושב בארץ. מכיון שעצי־זית נושאים פרי רק לאחר עשר שנים בערך ועצי־פרי אחרים רק לאחר חמש־שש שנים לפחות, הרי ברור שמצבם של פלחים היושבים כבר על אדמתם טוב בנידון זה ממצבם של מתישבים חדשים. אילו חישב הופּ סימפסון את שטח־המחיה רק לגבי מתישבים חדשים, מוצדק היה לומר, שמתישבים אלה לא תהא להם במשך שנים אחדות שום הכנסה מעצי־פרי אלא יצטרכו להתפרנס מפלחה בלבד, ולפיכך יהיו זקוקים לאדמה יותר מאשר הפלחים היושבים על אדמתם. אבל כשהוא מחשב את שטח־המחיה של הפלחים היושבים על אדמתם בארץ־ישראל, הרי יש כמובן להביא בחשבון שחלק הגון מאדמתם נטוע עצים, ולפיכך הם זקוקים לפרנסתם לפחות קרקע מאשר המתישבים החדשים.

אילו הבדיל הופּ סימפסון בין צרכיו (שטח־המחיה) של מתישב חדש ושל חקלאי היושב כבר על אדמתו, היה מגיע למסקנה אחרת מזו שאליה הגיע בחשבו את הכנסות הפלחה בלבד, והיא ״שבאדמות־בעל אין שטח־המחיה יכול לכלול פחות מ־130 דונם׳׳ (ע׳ 64). כאן יש להעיר, שהערכתו של וילקנסקי בנוגע להכנסתו והוצאותיו של משק־פלחים, שעליה מסתמך הופּ סימפסון (ע׳ 66), נעשתה לגבי משק־פלחים שאין בו עצים ולפיכך אין לו גם הכנסות מעצים. בהערכה זו יכול היה איפוא הופּ סימפסון להשתמש רק לגבי משק־פלחים העומד להווסד מחדש.

18. הופּ סימפסון מודה (ע׳ 64), שבמקום שיש מים להשקאה ואפשרות לגדל בהמות־חלב, יכולים להקטין את משקו של הפלח עד ל~40 דונם, ומהם החצי בהשקאה; במקום שיש עצי־פרי בהשקאה אפשר, לפי מחירי תפוחי־זהב ובננות כיום, להקטין את שטח־המחיה עד 15– 20דונם. כאן אין הופּ סימפסון מביא בחשבון כלל, כי בגלילות שאפשר להשיג בהם מים על נקלה מביאה הקרקע יותר מאשר אדמת־בעל גם בלי בהמות־חלב ובלי מטעים־בהשקאה, כשהיא משמשת לפלחה בשנות־בצורת או לירקות־בהשקאה להספקה עצמית או למכירה. השקאה כזו יכול הפלח לסדר בלי השקעות־כסף גדולות ובלי שינויים קיצוניים בשיטות־עבודתו. הופּ סימפסון צריך היה, איפוא, לראות את אפשרויות ההשקאה בארץ־ישראל כגורם בתוצרת כמו הקרקע עצמה. לעומת זה הוא דן את ארץ־ישראל כאילו אפשר לעסוק בה רק בפלחה יבשה. אילו הביא בחשבון שבאדמת־שלחין אפשר להקטין את שטח־המחיה במדה ניכרת, לא היה מגיע ל־130 דונם כמינימום של שטח־מחיה בארץ־ישראל כולה, אלא לשטח קטן מזה במדה רבה.

19. שטח־המחיה אינו גודל בלתי־משתנה וקבוע לדורות. הוא תלוי ברמת־החיים בארץ ידועה ובשכבת־תושבים ידועה. ועדת ג׳ונסון־קרוסבי חשבה ומצאה את הסכום הדרוש לפרנסתו של פלח לפי רמת־החיים בין פלחי ארץ־ישראל כיום, והגיעה לידי מסקנה שברמת־חיים זו זקוק הפלח ל־75 דונם כדי שיוכל להפיק את פרנסתו בשיטות־עבודתו ושטח עצי־הפרי שלו כיום. אמנם אין רמת־החיים בארץ־ישראל, כבשאר ארצות המזרח, גבוהה ביותר. טוב היה כמובן אילו הצליחו להעלות את רמת־החיים בארץ־ישראל, כבשאר ארצות המזרח. אבל דבר זה אפשר הוא רק על־ידי הרמת פוריותה של החקלאות בעקב השקעת־הון והנהגת שיטות טכניות חדישות. תשועת הפלח אינה בהגדלת השטח לפלחה פרימיטיבית, אלא בהגדלת הכנסותיו מהקרקע על־ידי מטעי־עצים והשבחת שיטות עבודתו.

20. בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי נאמר (ע׳ 22):

״בעל המשק או האריס שאין לו השטח המינימלי הדרוש לו נאלץ להשלים את הכנסתו על־ידי עבודה שכירה בכפר או מחוץ לכפר או על־ידי התעסקות בהובלה, בעשיית פחם או סיד וכיוצא בזה״.

את ההערה הזו מביא סימפסון מתוך הסכמה. אפשר היה לקבל רושם כאילו עבודת־החוץ לחקלאי היא תופעה יוצאת מהכלל ומעידה תמיד על מחסור בקרקע. לעומת זה נכון הוא שגם החקלאים היהודים בארץ־ישראל מקבלים חלק מהכנסותיהם מעבודות־חוץ כאלה, וביחוד הובלה. עובדה טבעית היא וידועה בכל העולם, שאין לו לחקלאי, לעצמו ולבהמתו, עבודה חקלאית במדה שוה במשך כל ימות השנה, ובעונה המתה הוא משתדל להרויח כסף מחוץ למשקו על־ידי עבודה שכירה לעצמו ולבהמתו.

4. הערבים מחוסרי־הקרקע

21. בדין והחשבון של הופּ סימפסון תופסים מקום רב האנשים המכונים בשם ״ערבים מחוסרי־קרקע״. הופּ סימפסון מסמיך את מסקנותיו (ע׳ 142) במדה רבה על ההנחה ש־29.4% מכל תושבי הכפר בארץ־ישראל מחוסרי־קרקע הם, ובמקומות רבים הוא מרמז, שערבים מחוסרי־קרקע אלה היו תחילה בעלי־קרקע ונעשו מחוסרי־קרקע על־ידי הקניות היהודיות. מסקנותיו אינן מבוססות.

22. היסוד לדעתו של הופּ סימפסון, ש־29.4% מתושבי הכפר בארץ־ישראל אין להם קרקע משלהם, היא טבלא 24 בדין והחשבון של ׳ונסון־קרוסבי. שם סודרו 23.573 המשפחות היושבות ב־104 הכפרים לפי גודל משקיהן, ומלבד המשפחות שהן בעלי קרקע או עצים, נמנות שם 6940 משפחות ״פועלים״. כינוי ״פועלים״ זה אינו נכון. בשאלון ועדת ג׳ונסון־קרוסבי אל 104 הכפרים ושהתשובות עליו שימשו החומר לדין וחשבון שלה, היתה שאלה מספר 3:

מספר המשפחות.

א) בעלים, היינו אנשים בעלי קרקע או עצים, המתפרנסים רק מהם.

ב) בעלים־פועלים, היינו אנשים בעלי קרקע או עצים, המשלימים את פרנסתם משכר עבודתם כפועלים.

ג) פועלים גרידא שאינם בעלי קרקע או עצים״.

מכאן ברור שבין הפועלים נמנו גם האנשים שאין להם קרקע משלהם.

23. אפשר לטעון שמנית האריסים בין הפועלים או מחוסרי־הקרקע אינה חשובה לגבי מסקנותיו של הופּ סימפסון, מכיון שהופּ סימפסון צירף את הקרקע המעובדת על־ידי אריסים אל השטח המעובד על־ידי בעליו. באופן זה הגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעה ועדת ג׳ונסון־קרוסבי, שהחקלאים העומרים ברשות עצמם מעבדים 75 דונם, אף שאין להם אלא 56 דונם קרקע משלהם. אילו לא צירף הופּ סימפסון את קרקע־האריסות אל הקרקע המעובדת ביד בעליה, היה המחסור בקרקע לבעלים גדול עוד יותר.

אולם טענה זו מעלימה עין מגורם חשוב. אילו הכיר הופּ סימפסון שהמשפחות המכונות על־ידו בתואר ״מחוסרות־קרקע״ אינן באמת אלא משפחות־אריסים, לא היה בא להציע להעביר את המשפחות הללו לשאר חלקי הארץ. במחוסרי־קרקע ממש העברה זו קלה היא, שהרי אין הם קשורים קשר משפטי אל קרקע הכפר שבו הם יושבים עתה, אין להם בהמות וכלי־עבודה והם יכולים להתקיים כפועלים גם בכל מקום אחר. לעומתם מעבדים אריסים אותה הקרקע במשך שנים או עשרות־שנים, יש להם בית, בהמות וכלי־עבודה, והעברתם למקום אחר כרוכה במעצורים פסיכולוגיים וכלכליים. מנין האריסים והפועלים במדור זה כיוון איפוא את הצעותיו של הופּ סימפסון בדרך בלתי־נכונה.

בסוג ״פועלים״ נמנו כל האנשים המעבדים לא קרקע משלהם אלא קרקע חכורה, היינו כל האריסים.

24. והנה מתוך הדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 20) יוצא, שמלבד הקרקע השייכת לפלחים ב־104 הכפרים, ישנם עוד 245.275 דונם השייכים לבעלים שאינם יושבים בכפר, ועוד 126.522 דונם שנחכרו מכפרים אחרים, וביחד 371.797 דונם. בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי לא נרמז ש־371.797 דונם אלה מעובדים רק על־ידי המשפחות שיש להן גם קרקע משלהן. בעיני כל היודע את דרכי עיבוד קרקעותיהם של בעלי־קרקע גדולים בארץ־ישראל היושבים מחוץ לכפר, ברור שקרקע זו מעובדת כולה או רובה על־ידי אנשים שאין להם קרקע משלהם, והמכונים בדין והחשבון של הופּ סימפסון בתואר ״משפחות מחוסרות־קרקע״ שאינו הולם כלל וכלל. ״פועלים״ או ״מחוסרי־קרקע״ אלה באמת אינם פועלים אלא אריסים, ובממוצע הם מעבדים 54 דונם קרקע־אריסות. בזה נופל כל בנינו של הופּ סימפסון ובטלות כל המסקנות שהוא קושר למציאותם של תושבים רבים מחוסרי־קרקע בכפרים. אילו ניתח הופּ סימפסון את המספרים הרשומים בדין והחשבון של ג׳ונסון־קרוסבי (ע׳ 21) לפרטיהם, היו מסקנותיו על 29.4% מחוסרי־קרקע בין תושבי הכפר מן הנמנעות.

25. בכל שאר המקומות בדין והחשבון של הופּ סימפסון, כשהוא צריך לתאר את שכר־האריסות הגבוה או את המסים הכבדים המוטלים על האריסים, הוא מכנה את האנשים האלה המעבדים קרקעות זרים בתואר הנכון אריסים. היעלה על דעת איש באנגליה לכנות את האריסים החקלאיים, התופסים מקום רב בין החקלאים האנגליים, בתואר מחוסרי־קרקע? חבל עד מאד שבמקום התואר הנכון ״אריס״ בחר הופּ סימפסון בתואר ״מחוסר־קרקע״, המעורר בלב הקורא את הרושם שיש בכפרים פרוליטריון מחוסר־קרקע במספר רב. אילו מיין הופּ סימפסון את החקלאים כראוי, לא היה יכול לומר כפי שהוא אומר (ע׳ 26), שב־104 הכפרים נמצאו מספר משפחות הרוצות לעבד קרקע, אבל אינן עושות כלום.

26. הרושם הרע הזה, המתקבל מהשימוש הבלתי־נכון בתואר ״מחוסר־קרקע״, מתגבר עוד על־ידי דברי הופּ סימפסון (ע׳ 26 וע׳ 142) שנאמרו במלים מועטות אבל ברורות, שמציאות מחוסרי־הקרקע סיבתה בקנית הקרקע על ידי יהודים ונישול מעבדיה הקודמים. דעה כזו רשאי היה הופּ סימפסון להביע רק אילו יכול היה להביא איזו עובדה מבוססת של מספרים המעידה על כך. עליו היה לפנות לממשלה ולבקשה לקבוע את העובדות. דבר זה לא עשה. העובדה היחידה שהוא מביא היא הודעת פקידי הקרקעות בנצרת וחיפה, שעל פיה עולה מספר האריסים שהיו צריכים לעזוב את הקרקעות שנקנו על־ידי היהודים בעמק־יזרעאל ל־1270. להלן נראה שהערכה זו מוגזמת היא. אבל אילו גם קיבלנוה כנכונה, הרי היתה ההוכחה הטובה ביותר באיזו מדה קטנה גרמו קניות היהודים למציאותם של ערבים מחוסרי־קרקע. לערך מחצית הקרקעות שנקנו על־ידי יהודים בארץ־ישראל משנת 1914 ואילך נמצאת בעמק־יזרעאל. המחצית השניה נמצאת בשפלת־החוף, ומכיון שרוב הקרקעות שם לא היו קרקעות־פלחה אלא קרקעות־חול למטעים, הרי היו מעובדים תחילה על־ידי ערבים פחות מאשר קרקעות עמק־יזרעאל. יצא איפוא שעל כל הקרקעות שנקנו על־ידי יהודים משנת 1914 ואילך ישבו תחילה לכל היותר 2500 אריסים ערביים. רבים מהם חכרו קרקע במקום אחר ומצבם המשפטי והכלכלי לא נשתנה. אבל אפילו אם נעלים עין מזה ונניח – הנחה בלתי־נכונה – שכל 2500 מעבידים הקודמים נעשו על־ידי קניות היהודים מחוסרי־קרקע (במשמעותה הנכונה של המלה), הרי יצא מזה שמתוך 25.572 המשפחות הנמנים על־ידי הופּ סימפסון (ע׳ 26) כמחוסרי־קרקע בכל הארץ, נעשו מחוסרי־קרקע 10% לכל היותר בגלל קניות היהודים.

27. למעשה גם זה לא נכון. חלק גדול מהשטח שנקנה על־ידי היהודים בשפלת החוף לא היה מעובד תחילה על־ידי ערבים כלל, שהרי היה שטח של קרקעות־חול למטעים שהערבים לא ידעו מה לעשות בו. יתר על כן, כפי שמודה הופּ סימפסון עצמו (ע׳ 50) נשארו רבים מהמעבדים הקודמים על קרקעותיהם ונתמכו על־ידי פיק״א בסידור משקיהם.

28. בנוגע לקניות־הקרקעות בעמק יזרעאל, הגישה הסוכנות היהודית להופּ סימפסון רשימה המונה את 688 האריסים שעיבדו את הקרקע קודם שנקנתה על־ידי היהודים ועזבוה אחרי שנקנתה. הרשימה כללה את כל האריסים שקיבלו פיצויים על עזיבתם את הקרקע, ואין ספק כלשהו שלא היו אריסים אחרים מלבד האריסים האלה שקיבלו פיצויים. ברשימה זו של 688 אריסים קבעה הסוכנות היהודית, בעמל רב ובהוצאות מרובות, היכן נמצאים כיום האנשים האלה שהיו תחילה אריסים, ואפשר היה לה להוכיח ש־437 מהם עוסקים עד היום בחקלאות באותו מחוז, ביניהם 58 כחרתים (פועלים העובדים על פי חוזה שנתי עם הבעלים או האריסים). מבין שאר 251 האריסים, 89 הם רועי־צאן, 37 מתו, 84 אינם עוסקים עוד בחקלאות ועל 41 אי אפשר היה לקבל ידיעות. מתוך הרשימה נראה שרוב האריסים הקודמים נשארו בחקלאות גם לאחר שנמכרה קרקע אריסותם. במספר זה של הנשארים בחקלאות כלולים גם 58 חרתים ו־89 רועי־צאן, כי רבים מהם היו רועי־צאן גם בטרם שנמכרה הקרקע. במספר זה לא נכללו 37 האריסים שמתו בינתים. סיבת הדבר היא, שהסוכנות היהודית ידעה רק את שמות האריסים הקודמים אבל לא את שמות בניהם. לפיכך לא יכלה הסוכנות היהודית לדעת אם נשאר הבן בחקלאות אחרי מות אביו. לא נכונה, איפוא, ההערה בדין והחשבון של הופּ סימפסון (ע׳ 51):

״במקרים שנרשמו כ״מתים״ לא המשפחה נמחתה אלא ראש המשפחה מת. יש להניח (?) שצאצאיו עודם חיים ומרויחים את לחמם באיזה אורח־חיים אחר מחוץ לחקלאות״.

29. סיר ג׳ון הופּ סימפסון שלח את רשימת האריסים של הסוכנות היהודית אל מושל חיפה לשם בחינה, והלה השיב (ע׳ 51 בדין והחשבון של הופּ סימפסון) שלפי מספרי ספירת־התושבים משנת 1922 ישבו 1900 נפש בכפרים שנרכשו על־ידי היהודים, ושאם נוסיף עליהם 20% שלא נפקדו יעלה המספר בודאי ל־5900 נפש. מספר זה מתאים ל־1000 משפחות. פקידי הקרקעות בחיפה ובנצרת הודיעו להופּ סימפסון (דין וחשבון, ע׳ 51), שמספר ״האכרים״ בעמק, שהוכרחו לעזוב את קרקעותיהם בגלל קניות היהודים, הגיע ל־1.270. מושל חיפה מוסיף במכתבו הנ״ל שבין 4.900 או 5.900 הנפשות נמצאו גם אנשים שלא קיבלו פיצויים מהיהודים אבל ״היו להם אינטרסים בקרקעות״. שתי הידיעות הללו מטעות. בלתי מובן לחלוטין איזה ״אינטרסים בקרקעות״ יכולים להיות בארץ־ישראל מלבד זכויות־אריסות. הביאור היחיד האפשרי למספרים הגדולים שנקבו מושל חיפה ופקידי הקרקעות בחיפה ובנצרת הוא שבתואר ״אכרים״ או בעלי ״אינטרסים בקרקעות״ כינו את החרתים. אולם תואר זה אינו הולמם. החרת אינו אכר, אף אין לו זכויות כל־שהן על הקרקע ואין הוא אלא שכיר־שנה או שליח של הבעלים או האריסים. אין קשר משפטי כלשהו בין החרת והקרקע. כמעט כל האריסים שעזבו את הקרקע לקחו את חרתיהם אתם ומה שנאמר למעלה לגבי האריסים שרובם נשארו בחקלאות, נכון הוא גם לגבי החרתים.

30. הגם שלפי מה שנאמר למעלה ודאי הוא, שחלק גדול מהמשפחות שכּוּנוּ על־ידי ג׳ונסון־קרוסבי בתואר ״פועלים״ ועל־ידי הופּ סימפסון בתואר ״מחוסרי־קרקע״, אינן באמת אלא משפחות אריסים, אין בדעתנו כלל לומר שאין בכפרים פועלים או מחוסרי־קרקע ממש. אמנם האנשים האלה מחוסרי־קרקע הם לא מפני שאי אפשר להם להשיג קרקע לעיבוד, אלא מפני שהם עוסקים במקצועות אחרים, כגון בטחנות, כנפחים וכבעלי־מקצוע אחרים, או בעשיית פחמי־עץ וסיד. כמו כן נמצאים בכפרים אנשים שכבר יסדו משפחה אבל אין להם משק משלהם, אלא משתתפים הם בעבודת משק אביהם שיפול להם בירושה אחרי מותו. ודאי שאין לכנות משפחות כאלו בתואר ״מחוסרות־קרקע״. פועלים או מחוסרי־קרקע ממש, המתפרנסים מעבודה שכירה אצל ערבים או במושבות היהודים, אינם אלא חלק קטן מאד מהמשפחות שכּוּנוּ בתואר ״מחוסרות־קרקע״ על־ידי הופּ סימפסון.

31. מכל האמור יוצא איפוא שהכנוי ״מחוסר־קרקע״ בדין והחשבון של הופּ סימפסון והדעה ש־29.4% מכל תושבי־הכפר בארץ־ישראל מחוסרי־קרקע הם, גרמו בלבול גדול והאפילו על המציאות האמתית. צירוף האריסים, בעלי המלאכה, הבנים העומדים לירוש והפועלים השכירים במושג אחד ״מחוסר־קרקע״, בלתי־נכון הוא לחלוטין מבחינה כלכלית. עלול הוא לעורר את הרושם בלב קורא הדין והחשבון שיש כאן ענין רק במשפחות המודחקות מהחקלאות בגלל מחסור בקרקע. באמת עוסק חלק גדול מהאנשים האלה בחקלאות כאריסים או כבנים העומדים לירוש, חלק אחר שייך למקצועות ההכרחיים לתושבי הכפר, ורק חלק קטן כולל פועלים שכירים שאותם בלבד הולם התואר ״מחוסרי־קרקע״. לכשתערך חקירה אובייקטיבית על מספר משפחות האריסים שנדחו מהחקלאות בגלל קניות־הקרקע של היהודים, ודאי שלא יגיע המספר ל־1.000. אבל גם אלה קיבלו – אף שלא היתה התחייבות משפטית לכך בהיקף זה – פיצויי־כסף מהחברות היהודיות, פיצויים שעלו בממוצע 40 לי״ש למשפחה (למעלה מהריוח השנתי של פלח). זהו סכום חשוב לפלח, שבו יכול היה להשתחרר מההלואות־ברבית (המגיעות בממוצע לפי הופּ סימפסון ע׳ 68, ל־27 לי״ש) או להתחיל במקצוע חדש. במצבו רע של הפלח שהודגש על־ידי הופּ סימפסון, קרוב לודאי שמעבר למקצוע חדש לא גרם במקרים רבים לירידת מצבו הכלכלי אלא להשבחתו.

 

לאחר מאורעות אב    🔗

הרצאה בקונגרס הציוני הי״ז בבזל

כשעזבנו לפני שנתיים, אחר ייסודה של הסוכנות היהודית, את ציריך לא העלה אף אחד מאתנו על דעתו שהשנתיים הבאות עלינו עתידות להביא מאורעות, שיהפכו אותן לשנות משבר שכמותן לא היו עוד לחומרה. אחר המהומות בארץ־ישראל בא מותו של לואיס מרשל, ואחר כך חרם הערבים על הסחורות היהודיות; בסוף שנת 1929 חלה פשיטת־הרגל של הבנקים באמריקה עם המשבר הכלכלי במשק העולמי שבא בעקבותיה, שפגעו ביהודים, כחלוצי הכלכלה, פגיעה קשה יותר מבעמים אחרים. שנת 1930 היתה לנו בארץ־ישראל שנת בצורת בעטים של עכברי־השדה; אחר כך חלה ירידת מחירי התבואה שהכתה מכה קשה ביותר את נקודותינו הישוביות הצעירות. היה עלינו להלחם נגד תעריפי המכס של הארצות הסמוכות, שהכבידו על האכספורט של מצרכי ארץ־ישראל. זולת זאת היו לנו במשך השנתיים לא פחות משש ועדות־ביקורת או קומיסרים־מבקרים, באופן שהארץ לא שקטה. תוצאת המאורעות הללו היתה התמוטטות האמון בעמדתה הפוליטית של ממשלת המנדט, ועובדה זו יחד עם התופעות הכלכליות הנ״ל גרמו להתמעטות בלתי־שכיחה של הכנסותינו.

בשנת 1929, כשחזרתי, לאחר הפסקה של ארבע שנים, שנית אל ההנהלה, היה מונח לפנינו תקציב מאושר בסכום של 750.000 לא״י. בחלק שהוקצב מן הסכום הזה בשביל החקלאות, קויתי במשך השנתיים לא רק לגמור את ביסוסן של נקודות העמק אלא גם להתחיל בהתישבות חדשה. תקוה זו לא זכתה להתגשם. השנה השניה היתה הרבה יותר גרועה מהראשונה. לקופת קרן היסוד נכנס רק רבע מיליון לא״י בערך, זאת אומרת כמעט החצי ממה שקיוו לאסוף. אני מצטער על כך שבנשף חגיגי זה עלי להעסיקכם כבר בבעיות כספיות, אלא שלפי דעתי מחובתי הוא להעיר את אזנכם על שאלה זו שהיא חשובה ביותר. אנו לא היינו גם קודם מפונקים ומעולם לא היו אמתחותינו מלאות זהב. תמיד היינו צריכים להסתפק בחיי שעה. אבל אינם דומים חיי שעה לחיים על חשבון מה שמקווים לקבל מחר, ושסוף־כל־סוף אינו מתקבל.

ייצובו של המשק היהודי    🔗

למרות המצוקה הכספית הזאת, יכול אני להגיד שארץ־ישראל לא קפאה בכל זאת על שמריה. באופן ברור לגמרי ניכר ייצובו של המשק היהודי. העליה של שנות 1926/27 השתרשה בארץ: כל אחד תפס לו מקום שיוכל למצוא שם את פרנסתו בצמצום. סבורני שהדעה הכללית על המצב הכלכלי של היהודים בארץ־ישראל צריכה להיות הרבה יותר טובה מבאיזו תקופה שהיא בשנים הקודמות. יחד עם ייצוב מצבם הכללי של 170.000–180.000 יהודי ארץ־ישראל, יכולים אנו גם לסקור את המפעלים שנעשו במיוחד על־ידי הקרנות הציוניות. ביד הקרן הקימת עלה לרכוש, באיזור המטעים, כמה קרקעות יקרות־ערך, ביניהן את אדמת וואדי אל חאווארית (עמק חפר), בכספי הציונים מקנדה, שבה אנו מקווים ליצור מקום בשביל 1.700 משפחות חדשות של מתישבים. תפוחי־הזהב הארצישראליים, למרות הירידה הכללית במחירי התוצרת החקלאית, נמכרים בשוק העולמי במחירם הקבוע, ובעלי הפרדסים קיבלו בשנה האחרונה ממטעיהם רווחים הגונים. נבנו בתי־אריזה חדשים לתפוחי־זהב, דרכי האריזה וההובלה של הפרי נשתבחו, הנסיון הראשון לתעשיית מיץ תפוח־זהב על־ידי בית־החרושת ״עסיס״ הצליח. בקרקעות שאינם כשרים למטעי תפוחי־זהב התחילו משתמשים בהיקף גדול לשם מטעי אשכוליות. האשכולית הארצישראלית מתחילה לחדור אל השוק העולמי ולעמוד כבעלת זכויות שוות עם תפוחי־הזהב.

על התקדמותנו בשנים האחרונות במשק המעורב, וביחוד במשק החלב, אפשר ללמוד באופן הטוב ביותר מתוך הסכומים שנפדו בעד תוצרת החלב. החברה ״תנובה״, שבאמצעותה מוכרות הנקודות את תוצרתן, ושבהנהלתו של אליעזר יפה הגיעה לידי הינף גדול, מכרה בשנת 1928 מתוצרת נקודותינו בסך 70.000 לא״י, בשנת 1929– בסך 96.000 לא״י, בשנת 1930 – בסך 139.000 לא״י, ובשנה זו היא מקוה לעליה יותר גדולה במכירה. מכירת הביצים עלתה מ־886.000 ביצה בשנת 1929 עד ל־1.650.000 בשנת 1930, תוצרת החלב – מ- 2³/₄ מיליון ליטר ל־3.6 מיליון ליטר. מכירת הבננות הוחמשה ומכירת הענבים הוכפלה.

בעיית החקלאות בארץ־ישראל אינה עוד, כמו קודם, הגדלת הפריון – תורה זו כבר למדנו בעשר השנים האחרונות; כיום היא בעיית השווקים שמן הצורך למצוא בשביל תוצרת משקינו ההולכת וגדלה. גם בנקודה זו הצליחה ״תנובה״ בתורת חלוצה. למשל, בשעה שתעריפי המכס הגבוהים במצרים נעלו בפני הבננות הארצישראליות את שוקה, ביקשה ״תנובה״ ומצאה שווקים אחרים, ומכירת הענבים הוכפלה.

תחנת־הנסיון החקלאית    🔗

תחנת־הנסיון שלנו עשתה גדולות במלחמתה עם המזיקים. למשל, בשעה שעכברי־השדה, שהשמידו בשנת 1930 את היבול בעמק, עמדו להשמיד גם את היבול של שנת 1931, נלחמה התחנה בהם, בסיועה של ממשלת ארץ־ישראל, והצילה את השדות כמעט הצלה גמורה מהסכנה. תחנת־הנסיון שולחת לארצות שונות דוגמאות מכל המצרכים החקלאיים כדי לפתוח שווקים חדשים. בעבודתה זו מסייע לה בהרבה הועד הקיסרי לשיווק באנגליה. היא עומדת גם בקשר עם הטובות שבתחנות־הנסיון באנגליה ומחליפה עמהן בתוצאות נסיונותיהן.

החוזים עם המתישבים    🔗

אחד המאורעות החשובים ביותר בעבודתנו בשנים האחרונות היו החוזים שעלה בידנו להתקין עם מתישבינו. לפי החוזים האלה מתחייבים המתישבים להחזיר לנו במספר מסוים של שנים את הסכומים שהלוינו להם, יחד עם רבית קטנה. זמן רב היו קובלים עלינו על שאנו דוחים את התקנת החוזים הללו. אני מודה שדחינו את הדבר, אבל הדחיה הזאת באה מתוך ששקלנו בדעתנו ומצאנו שאי אפשר להטיל על המתישב משא, כל עוד לא הכרנו לדעת איזה משא בכוחו לשאת. בהתישבות שהחלה אך בשנת 1921 על יסודות חדשים, במצרכים חדשים ובדרכים חדשות, אי אפשר היה לראות מראש מה הם התשלומים שהמתישב יוכל לשלם לנו על חשבון חובו, לאחר נכוי הסכום המינימלי הדרוש למחיתו. כי טובה היתה דחיה זו של חתימת החוזים, מוכיחות ארצות אחרות, למשל יון. ביון, שבה ביצעו את ההתישבות בשנת 1924, וניתנה למתישב הלואה עם רבית של שמונה אחוזים בתנאי לסלק את כל החוב בעשרים תשלומים שנתיים, נתגלה שאין הדבר עשוי להתגשם. המתישבים החזירו במשך שבע השנים, משנת 1924 עד שנת 1930, סכום פעוט ביותר, רק 4.5 אחוזים על חשבון הקרן והרבית. הממשלה היתה נאלצה סוף־סוף למחוק את הרבית שצמחה עד סוף שנת 1930, ואפילו לזקוף את 4.5 האחוזים שנפרעו, על חשבון התשלומים של השנים הבאות, ויחד עם זאת להוריד את הרבית משמונה אחוזים עד שלשה אחוזים. אותו הדבר אירע גם בהתישבות באנגליה, שבה נאלצו במהרה לשנות את התנאים שהתנו לכתחילה. היות ואנו לא קבענו לכתחילה את הגובה של שעורי הפרעונות, אלא קבענו את התחייבויותיו של המתישב רק לאחר שנוכחנו שהן מתאימות לכוחותיו, הרי הלכנו בדרך הנכונה. מן ההלואה שנתנו למתישב לא נקבל את הסכום כולו. כנראה, נפסיד שליש מהכסף שהלוינו. אבל כך נהוג בכל העולם, וזה תלוי בירידת המחירים. אין אנו רוצים לחייב את המתישבים בסכומי ההשקעות שהוצאנו, אלא לפי השווי שלהם עתה. באוסטרליה המערבית, שבה נעשתה התישבות הדומה בהיקפה כמעט לזו שלנו, הוציאה הממשלה על כל מתישב 2.830 לא״י, ועכשיו כשהתקינה אתם חוזים ניכתה 66.2% מהסכום הזה. בהשואה עם ההתישבות הזאת המצב בהתישבותנו אנו הוא טוב מאד.

סיר ג׳ון הופּ סימפסון מצא לנחוץ לכתוב בדין והחשבון שלו, שההתישבות היהודית עולה ביוקר גדול. לצערנו השתמש במספרים לא נכונים, ובתשובה על השגותינו ביקש סליחה ולא שינה עדיין כלום מן הרושם שהתישבותנו עולה כביכול בדמים מרובים. היא עלתה על כל מתישב במחצית ממה שעלה באוסטרליה המערבית.

מארבעים וחמש הנקודות שנוסדו, בכולן או במקצתן, בסיועה של קרן היסוד, הגיעו אחת־עשרה לידי מצב שהן יכולות לכלכל את עצמן ואין הן זקוקות עוד לתוספת תמיכה מצדנו. עוד שתים־עשרה נקודות תעמודנה השנה ברשות עצמן, אם נקבל את התקציב המינימלי של 90.000 לא״י. ואילו היו ברשותנו עוד 110.000 לא״י, היינו יכולים לצייד את כל ארבעים וחמש הנקודות באינבנטר במדה שתוכלנה כולן לעמוד על רגליהן ולהמחק מתוך התקציב שלנו.

התעשיה    🔗

התעשיה בארץ־ישראל התגברה בהצלחה על חרם הערבים. היא התבססה בארץ־ישראל, ופתחה לה שווקים במצרים, באפריקה הדרומית ובסוריה. מספרי האכספורט של מצרכי התעשיה הארצישראלית מראים עליה מסך 194.000 לא״י בשנת 1927 עד סך 269.000 לא״י בשנת 1929. תחנת־החשמל של רוטנברג על הירדן תתחיל בקרוב בעבודתה. חברת האשלג על ים המלח כבר נגשה אל העבודה, וכמו כן יש לקוות שבקרוב תתחיל את עבודתה חברה יהודית לשם ניצול מעיני־הרפואה בטבריה.

החנוך    🔗

עוד ידיעות אחדות על מצב בתי־הספר. 22.500 תלמיד מבקרים את בתי־הספר שלנו המוּכּרים על־ידי הממשלה והמקבלים ממנה תמיכה בסך של 22.000 לא״י. הצלחנו להביא את רשת בתי־הספר שלנו לידי אחדות בשיטת החנוך על המצע של השפה העברית. לצערנו סבלה עבודת החנוך, בעטיו של חוסר־אמצעים, ממחסור בבנינים ומאי־יכלתנו לדייק בתשלום המשכורת למורים. באיזה אופן שהוא יימסר החנוך בידי הישוב. אבל מזהיר אני אתכם שלא להשלות את נפשכם בתקוות שוא שכל המעמסה הכספית תפול על־ידי כך על כנסת־ישראל. כנסת־ישראל היא עדיין יצור רך ואין בכוחה לשאת בכל החובות הכרוכות בזה. הישוב, גם לאחר סיועה של הממשלה, נושא כבר היום במחצית סכום ההוצאות. החנוך עולה בסך של 180.000 לא״י, ואנו הכנסנו בשנה הקודמת, יחד עם מוסדות־חוץ אחרים, רק 90.000 לא״י.

הבריאות    🔗

בשטח הבריאות עלה בידנו להעביר את בית־החולים שבתל־אביב לרשות העיריה, ולשחרר על־ידי כך את ״הדסה״. הצלחותינו במקצוע הבריאות הן גדולות וחשובות. בתל־אביב היה צורך לפני עשר שנים בשתים־עשרה אחיות־רחמניות אך ורק בשביל המלחמה בגרענת, ועכשיו די באחות אחת ויחידה, שכן כמעט נעלמה הגרענת לגמרי מבין ילדי היהודים. בבתי־הבריאות שנפתחו בתל־אביב ובירושלים, בכספי נתן שטרויס, מפיצים בעם ידיעות בהיגיינה. תחנות־ההתיעצות לאמהות בתל־אביב ופעולותיה של ״הדסה״ גרמו להפחתת התמותה בין היונקים, המגיעה כבר לאחת הקיים בארצות המפורסמות בתמותה המועטת של היונקים, ומוכיחה שאפשר באמצעים מתאימים להפחית את תמותת־היונקים אפילו בארצות המזרח.

ועדות החקירה    🔗

עד עכשיו דברתי על המעצורים שנפלו בחלקנו מחמת מצבנו הכספי. היו לנו גם עכובים בשל הועדות שנשתלחו לארץ־ישראל. אני מדבר כאן בשורה הראשונה בועדת סיר ג׳ון הופּ סימפסון, שמתפקידו היה לחקור את אפשרות העלאתה ושיפורה של החקלאות. כידוע, היה הדין והחשבון שלו מהרבה בחינות שלא לטובתנו. בתשובתנו על הדין והחשבון שלו היתה ידנו על התחתונה, מפני ששנים ממקורותיו העיקריים נתגלו לנו רק באיחור זמן. בשעה שהדין והחשבון נתפרסם, לא ידענו כלום על מדידת ארץ־ישראל ממעוף־האוירונים, שעליה בנה סימפסון את חשבונו על אודות הקרקעות המוכשרות לעבודה חקלאית; כמו כן לא היה ידוע לנו הדין והחשבון של ועדת ג׳ונסון־קרוסבי, שממנו שאב סימפסון חלק גדול מידיעותיו. לאחר שהכרנו לדעת את שני המקורות הללו, יכולנו לקבוע כעובדה שהדין והחשבון של סימפסון בחלקו השלילי מיוסד על הנחות ועל הסברים שאינם עומדים בפני הבקורת. אתם תקבלו לעיון חוברת בשם ״היסודות הסטטיסטיים של הדין והחשבון של ועדת ג׳ון הופּ סימפסון", בה אנו מוכיחים שלסימפסון לא היה כל יסוד להפחית את כמות הקרקע הראויה בארץ־ישראל לחקלאות, שהיתה נחשבת עד כה ב־12.5 מיליון דונם, עד 6.5 מיליון. כמו כן לא היה לו כל יסוד להניח שמספר מחוסרי הקרקע בכפרים הערביים מגיע עד 29.4%, ולרמוז יחד עם זאת באופן פחות או יותר ברור שמחוסרי הקרקע הללו נושלו על־ידי קוני הקרקעות מבין היהודים. עלה בידנו לקבוע בתורת עובדה שהערבים הללו ברובם הם אריסים על אדמת בעלי־הקרקעות הגדולים מבין הערביים. בכל מקום בעולם יש אכרים העובדים כחוכרים. באנגליה גדול מספר החוכרים ממספר בעלי הקרקעות. אני מאמין שבחוברת הזאת ביטלנו את אגדת־סימפסון בטול גמור.

לרגל חקירותיו של הופּ סימפסון, התחלנו גם אנו בחקירות מיוחדות ומצאנו שבשפלת החוף ובעמק הירדן לבד יש אדמה פנויה ליישב עליה, על־ידי עיבוד חקלאי מתאים, חמשים אלף משפחה, בלא לדחוק את רגלי העובדים היושבים שם מקודם. אין ברצוננו לדחוק את רגלי הערבים; אנו מעריכים את מצבם של החוכרים הערביים; אנו מתנגדים רק לזאת ששאלת החוכרים תשמש אמתלא לצמצם את קנית־הקרקעות החפשית בארץ־ישראל, ושכל קניה תהא תלויה בשיקול־דעתו והחלטתו של פקיד. אנו מוכנים לבוא במשא־ומתן עם הממשלה שעל־ידי ההתישבות שלנו בארץ־ישראל לא יינזקו העובדים הקודמים. מובן מאליו שעם זאת יש מן הצורך להביא בחשבון גם את העובדה שעבודת האדמה בארץ־ישראל אינה יכולה להשאר במצב שהיא עומדת בו כעת. הארץ מוכרחה לעבור מהמצב הפרימיטיבי של חקלאותה אל השיטות האינטנסיביות. אם בדווים רועים את עדריהם על אדמה הראויה למטעים הרי פירוש הדבר שמירה על שיטות אסיאטיות ומניעה בפני שיטות אירופיות. אולם אין אנו יכולים לעסוק בהתישבות אם אין בידנו היכולת להשתמש בשיטות אירופיות.

כידוע לכם, החליטה הממשלה האנגלית, על יסוד הדין והחשבון של הופּ־סימפסון, להוציא בתורת הלואה 2.5 מיליון לא״י על התפתחות ארץ־ישראל. הופ סימפסון נתן בדין והחשבון שלו רק רמזים לא ברורים על אופן השימוש בכספי ההלואה הזאת. וקשה היה להסביר לממשלה בלונדון שבארץ־ישראל אין מחסור בקרקע אלא באפשרות לנצל את הקרקע ניצול רציונלי. בעבר הירדן מזרחה יש קרקע בשפע, ומצב הפלח שם אינו יותר טוב אלא גרוע ממצבו בעבר הירדן מערבה. סבורני שעלה בידנו לשכנע את הממשלה שארץ־ישראל זקוקה בראש וראשונה לא לעבודות טיוב גדולות, אלא לקרדיטים שיאפשרו לחקלאים להכניס במשק שלהם שיטות־עבודה טובות יותר. מה שדרוש ליהודים בשביל עבודת ההתישבות שלהם הוא יסודו של בנק חקלאי, כמו שהציע סטריקלנד, המומחה לעניני האשראי, בדין והחשבון שלו.

עבודתנו הקרובה ומימונה    🔗

דומני שמעולם לא היה כל כך ברור מה מוטל עלינו לעשות בארץ־ישראל, כמו בימים האלה. מאחרינו עתה נסיון של עשר שנים המראה לנו את הדרך ללכת בו. בימינו אנו יכולים לעשות בזמן קצר אותה העבודה, שקודם דרשה ממנו זמן ארוך. כשהועמדה בארץ־ישראל, לאחר המאורעות, השאלה מה עלינו לעשות לביצור מצבנו בכדי שלא יישנו מאורעות עגומים כאלה, הצעתי שעלינו להכפיל בשביל כך את מדת ההתישבות שלנו במשך זמן קצר. ועוד עכשיו אני מאמין שהצעתי היא דרישת השעה ושהיא בגדר האפשרות. יש לנו כעת 5.000 מתישבים יהודים. הבה נהפוך את חמשת אלפים המתישבים הללו לעשרת אלפים. קרקע ואנשים הראויים לכך ישנם. פירוש הדבר הוא לא התווספותן של עוד חמשת אלפים משפחות, אלא יצירת אפשרויות קיום לעוד 15.000 משפחות, שכן יורה לנו הנסיון שליד משפחה חקלאית אחת יכולות להתפרנס עוד שתי משפחות העסוקות במקצועות אחרים. באופן כזה נשיג שבזמן קצר נהווה לא שמונה־עשר אחוז, רצוני לומר יותר מששית האוכלוסיה, אלא עשרים וחמשה אחוז, היינו רביעית כל האוכלוסין בארץ־ישראל. הצעתי אינה דורשת אמצעים עצומים. למדנו ליישב בזול יותר. מחירי הבניה ושאר המצרכים ירדו. ובנוגע לעובדים שיתפרנסו שנים רבות כשכירים, הרינו יכולים ליישב משפחה בסיוע של אשראי בסך של 400 עד 450 לא״י, אם הקרן הקימת תתן את הקרקע. מתוך החוברת שלי, שנכתבה לאחר עיון יסודי והתייעצות עם מומחים ארצישראליים, תיווכחו שמשפחה מהמעמד הבינוני, אם יש לה יותר מארבע מאות לא״י, תוכל להתפרנס בארץ־ישראל מחקלאות, וביחוד ממטעי תפוחי־זהב, אם תקבל נוסף על כספה אשראי של עוד 450 לא׳׳י. כאן נעוצות אפשרויות גדולות לחזק את עמדותינו בארץ־ישראל יותר מתמיד.

אבל גם בשביל היזמה הפרטית ובשביל חברות גדולות יש כעת סיכויים טובים בענף גידול תפוחי־זהב. אם דרכי האריזה והמכירה ישתבחו עוד יותר, ימצא תפוח־הזהב הארצישראלי עוד הרבה ארצות בתורת שווקים, שאליהן עדיין לא הגיע. לדעת המומחים נטיעת פרדסים היא השקעה טובה עוד לשנים רבות.

אבל אין להגשים את כל התכניות להגדלת ההתישבות, כל זמן שלא ישונה המצב הנוכחי של הקרנות הלאומיות. ההנהלה שוב מלאה את ידו של הד״ר ח. ארלוזורוב לחקור אם אפשר להכניס תיקונים בשיטות קרן היסוד, או למצוא מוסדות כספיים או אמצעים כספיים אחרים שיגדילו את הכנסותינו, ולהרצות על זאת לפני הקונגרס. אתם תשמעו את הרצאתו. אבל אני איני יכול לצייר לעצמי שעמנו, עם בן ששה־עשר מיליון נפש, לא תשיג ידו לתרום יותר מ־250.000 לא״י ושמספר תורמי קרן היסוד לא יעבור את הגבול של 200.000 איש. עם ישראל מצא במאה האחרונה תחבולות שונות לשמור על קיומו: בארצות אירופה המערבית ואמריקה יצר לו את איגודי הקהלות; באירופה המזרחית הוא מחזיק בצורות המסורת הדתית ומבצר על־ידי כך את עצמו; בזמן החדש השתמש בתחוקה לשמירה על זכויות המיעוטים הלאומיים, כדי לטפח את תרבותו. אבל חושבני שכל כמה שהאמצעים האלה הם טובים, אינם מספיקים להגנת היהודים על עצמם, אם לא ייבנה בארץ־ישראל מבצר פנימי שכוחו יהיה גדול מכל הסוללות החיצוניות, ושממנו עתידה היהדות לקבל בעמדותיה השונות חיזוק ועצמה.

אני אופּטימי עד כדי להאמין שעם ישראל מסר לנו עד עכשיו אמצעים מצומצמים רק מפני שלא עמד עדיין על ערכה של ארץ־ישראל למען שמירת קיומו. יש עוד מיליוני יהודים המאמינים שעם ישראל התקיים במשך שלושת אלפים שנה והוא ימשיך עוד להתקיים, בין אם ארץ־ישראל תיבנה ובין אם לא תיבנה. סבורני שמחובתנו היא שוב לפנות אל עמנו ולהסביר לו: עם ארץ־ישראל אתם עומדים וקיימים, ועמה יחד אתם עתידים לנפול. בעשרות השנים האחרונות, או לפחות בשנים האחרונות, הזנחנו, תחת לחץ הצרכים הכספיים את מפעל החנוך ואת פעולת ההסברה בתוך העם. עלינו למלא את הליקוי הזה. אם לא נעשה בארץ־ישראל עבודה גדולה יותר, נפסיד אפשרויות שלא נוכל להחזירן אחר כך. עלינו להשתמש בקונגרס הזה כדי לברר מה יש לעשות כדי לעורר את עמנו לפעולה בשביל ארץ־ישראל, וכיצד יש להסביר לו שארצנו עומדת בנקודת־השריפה של כל התחבולות והתכסיסים לשמירה על קיומו. אני מקוה שאם נעסוק בשאלה זו בכל כובד־הראש, יעלה בידנו גם למצוא תשובה עליה. קשה לו למי שהציונות היא תוכן חייו להיות בשעה זו שאנן. המטרה נראית לנו קרובה, ואף־על־פי־כן מרחפת הסכנה לעלות על שרטון עד שנגיע אליה. אליכם, באי־כוח העם העברי אני פונה: עמדו על המשמר! עכשיו היא השעה לבנות את ארץ־ישראל ולבצרה עד ששום כוח בעולם לא יוכל להחריבה. אל תחמיצו את השעה.

 

אל ציוני גרמניה    🔗

נאום בועידת ציוני גרמניה בפרנקפורט, 1932.

הציונות, ככל התנועות המדיניות החדשות, נולדה כתנועה לוחמת. היא קבעה את עמדתה לגבי כל התנועות הקודמות שהיו מכוונות לקיום היהדות וציינה אותן כחסרות־תועלת או לפחות כתנועות נעדרות־ערך מבחינת תוצאותיהן. דבר זה היה נחוץ באותה שעה. הציונות לא היתה מוצאת את הכוח שהיה דרוש לפני 40 שנה כדי להכניס חיים ומרץ חדש ליהדות הקופאת על שמריה אילו לא התחילה מיד באות מלחמה זה. אבל במשך 40 השנה האחרונות התחזקה הציונות כל כך, עד שהיא יכולה להרשות לעצמה את המותרות להיות אובייקטיבית ולראות את התנועות שקדמו לה מתוך קישרן והכרחיותן ההיסטורית.

לאחר זמנם נראים הדברים בצורה אחרת מאשר בתוך זרם ההתפתחות. אתם יודעים כולכם כי שורש האמנסיפציה של היהודים נעוץ ברעיונות המהפכה הצרפתית. אם תעיינו בפרוטוקולים של הדיונים באספה הלאומית הצרפתית בשנות 1789–1791 על האמנסיפציה של היהודים, תראו שהאמנסיפציה הזו לא היתה אז מטרה בפני עצמה בעיני בית־הנבחרים הצרפתי, אלא שאלה חלקית מהאמנסיפציה הכללית של העמים הנדכאים ושוויון כל הנברא בצלם. ידידיהם הטובים ביותר של היהודים אמרו בגלוי ובפירוש: ליהודים כיחידים ניתן הכל, ליהודים כעם לא ניתן כלום. רעיון האנושיות היה חדור אז בכל הדיונים האלה. מושג העם לא מילא אז כל תפקיד. ואם תזכרו שבאירופה המרכזית והמערבית היתה האמנסיפציה של היהודים אמנסיפציה של יחידים, ולא של העם היהודי – והיא לא יכלה להיות אחרת לפי חוג־רעיונותיו של הדור ההוא – תבינו מפני מה היתה על יסוד זה ההתפתחות בגרמניה, בצרפת ובאנגליה כמו שהיתה. וכאן עלי להזהיר מלחשוב שהיהדות כולה עברה את תהליך ההתבוללות. ההתבוללות נגעה רק באותן הארצות שבהן אין היהודים אלא אחוז קטן מהתושבים. בארצות שבהן שוכנים יהודים בהמוניהם לא היתה עוד התבוללות ממשית. בהן שמרו המוני היהודים עד היום על לשונם המיוחדת ועל תרבותם המיוחדת.

לא בכל פעם שאנו נוגעים בהתבוללות עלינו לדבר בגנותה. יש שני מיני התבוללות: יש התבוללות המקיימת את המין ויש התבוללות ההורסת את המין. השניה ראויה להקרא בשם ״התבטלות״. להתבוללותם של היהודים הליברלים, למשל, היו לא צדדים שליליים בלבד אלא גם כמה וכמה צדדים חיוביים. היא התכוונה לקיים את היהדות בתוך זרמן השוטף של השפעות תרבויות זרות. היהדות הליברלית דחתה נשואי־תערובת והמרת־דת, ואף שלא התכוונה אלא לשמור על הדת שמרה גם על שתוף־הדם היהודי. היהדות הליברלית הרבתה לעשות לקיום היהדות על־ידי יצירת אירגוני־הקהלות. ואם אנחנו הציונים עוברים על פני היהדות הליברלית הרי זה משום שאנו סבורים שחומות־המגן שהוקמו על־ידיה אינן מספיקות עוד כיום. לפיכך נסינו אנחנו, הציונים, להקים בארץ־ישראל מבצר חזק יותר מחומות־המגן בגולה. אולם אין פירוש הדברים שעלינו להפקיר את חומות־המגן הקודמות. יש כמה מיני הגנה העלולים להתקיים זה בצד זה.

סבורני שהגיעה השעה להביא את הציונות לידי תנועה המקיפה את היהדות כולה. רוצים אנו לרכוש לרעיוננו גם את החוגים הרחוקים כיום מאתנו במחשבותיהם; ואנו יכולים לרכשם. יודעים אתם כולכם איזה תפקיד חשוב מילאה פעם ההגמוניה ביהדות. תמיד עמדה בראש היהדות ארץ אחת שהטביעה את חותמה על היהדות כולה והגינה עליה: ארץ כזו היתה ארץ־ישראל בימים שהמדינה היהודית היתה קיימת, אחריה באה בבל, ואחריה ספרד, פולניה, גרמניה, ועתה אולי ארצות־הברית של אמריקה. אבל הגמוניה זו היתה הגמוניה של ארץ. לנגד עיני מרחפת הגמוניה של רעיון, הגמוניה של הרעיון הציוני ביהדות, שאינה מסלקת את שאר האמצעים לקיום היהדות, אלא משלימה ומחזקת אותם בשעת הצורך. הציונות צריכה להיות גולת־הכותרת של כל השאיפות המכוונות לקיום היהודים. אנו זקוקים ליהדות כולה למען מפעלנו, כי תפקידנו בארץ גדול הוא ואפשר להגשימו רק על־ידי השתתפותם של כל היהודים בביצוע תכניתנו בארץ־ישראל.

היו זמנים, במאה הי״ב, הי״ג והי״ד, שבהם עברו יהודי גרמניה בערך אותו התהליך שבו הם נתונים בשנים האחרונות: ירידה מרמה כלכלית. בימי מסעי־הצלב ואחריהם היו היהודים בגרמניה הסוחרים הגדולים; הם היו ״הרכושנים״ ומבחינות רבות היו שווים למעמדות בעלי־הזכויות. את עמדתם זו הפסידו לא מחמת כשלון במלחמת־ההתחרות שבינם ובין הסוחרים ובעלי־מלאכה הנוצרים, אלא משום ששלטונות הערים וההסתדרויות המקצועיות פנו כולם יחד נגדם ומנעו בעדם מהתקדם. איני יודע אם התופעות המקבילות שאנו רואים כיום מוכרחות להביא לידי אותה תוצאה. אפשר שההיסטוריה תלך עתה בדרכים אחרות, אבל סילוקם של היהודים מתוך עמדות שכבשו להם בעמל דורות מראה שמצבם של היהודים אינו מתמיד, שבשום פנים אינם בטוחים כי חלום הליברליות והאנושיות אינו באמת אלא חלום, וששוויון גמור של היהודים, כל עוד הם נשארים יהודים, מוטל בספק גדול. במצב זה עלולה הציונות ועלולה ארץ־ישראל לחזק במאוד את כוחות היהודים. לא לגבי כל היהודים יהיה לארץ־ישראל ערך שוה. מהם יעלו ארצה וישתרשו בה על אדמה חדשה, ומהם שאינם יכולים לעשות זאת ינסו ליצור שם אפשרויות־קיום לילדיהם, לאותם האנשים הצעירים שאין שום תקוה צפויה כיום לעתידם. טרגדיה איומה יש בדור חדש זה של יהודים צעירים מחוננים ונכספים לעבודה שאין להם כל סיכוי להשתמש בכוחותיהם בארץ שבה נולדו. אם הציונות נותנת תקוה לדור זה, הרי זה עצמו דבר גדול עד מאוד. אפילו לאותם האנשים שאינם יכולים לשלוח את ילדיהם לארץ־ישראל יש כאן מקור נוחם ועידוד. הם יסעו לארץ־ישראל וישובו משם בהרגשה, שכאן ממשיכה היהדות לטוות מתוך חירות את ההיסטוריה הגדולה שלה.

כשאנו מדברים עתה על ציונות והתבוללות עלינו לנסות להחליש את הצדדים המפרידים בינינו ולחזק את הצדדים המקשרים. אנו מקבלים בשמחה כל יהודי הרוצה בקיום היהדות להיות חבר למפעל הגמל שעלינו לבצע בארץ־ישראל בעשרות השנים הבאות.

ועתה אבאר רק בקצרה מה בוּצע בארץ־ישראל בעשר השנים האחרונות. נתחיל בשנת 1918, שנת גמר המלחמה והתחלת השלטון האנגלי בארץ־ישראל. אנו רואים כי ב־14 השנים האלו גדלו פי־שלשה מספר היהודים בארץ, השטח הנמצא בידם ואף מספר החקלאים היהודים. במקום 65.000 יהודים נמצאים כיום כמעט 200.000, במקום 400.000 דונם יש לנו כיום 1,100.000 ובמקום 15.000 תושבים חקלאיים יש כיום 46.000. בשנה האחרונה שלחה ארץ־ישראל לחוץ־לארץ 3¹/₂ מיליון תיבות תפוחי־זהב, מהם שליש מפרדסים יהודיים. בעוד זמן קצר יעלה משלוח תפוחי־הזהב מפרדסים יהודיים על המשלוח מפרדסים ערביים. הישובים החקלאיים היהודים התפתחו עד להפליא מבחינה טכנית וכלכלית. כשהתחילה ההתישבות היהודית לאחר המלחמה על בסיס המשק המעורב, ובו מקום בראש לענף תוצרת־החלב, נתנה פרה מקומית 700 ליטר חלב לשנה; כיום נותנות הפרות ברבים ממשקינו 3.500 ליטר חלב בממוצע לשנה. תוצרת־הלול: לפנים הטילה תרנגולת 70 ביצה לשנה, כיום מטילה התרנגולת מגזע לגהורן, שהכנסנו לארץ, פי־שנים. בשדות הערבים מכניס דונם 60 ק״ג חיטה, אצלנו 150 ק״ג. הנהגנו גידולים חרשים: פשתה, בננות, תפוחי־אדמה. במשקי העמק איפשרנו לנטוע אשכוליות. ״תנובה״, מוסדן של המשקים לממכר התוצרות, מכרה בשנה האחרונה בארץ ובחוץ־לארץ את תוצרת המשקים בסד 150.000 לי״ש. אלה הם מספרים והתפתחויות שאפשר לחלוטין להשוותם להתישבות בארצות אחרות.

הטיחו דברים שונים נגד שיטת התישבותנו. שאלו למה התחלנו את התישבותנו דוקא בעמק שבו אי־אפשר לנטוע תפוחי־זהב. האם לא היה טוב יותר להתחיל באיזור־החוף שבו אפשר לנטוע תפוחי־זהב המכניסים ריוח? אולם בהתישבותנו לא הריוח בלבד הוא הגורם המכריע. אילו השתמשנו במיליון הלי״ש שהשקענו בהתישבות החקלאית בעמק לאחר המלחמה לשם התישבות באיזור ההדרים, הסכום הזה מספיק כדי לנטוע 10.000 דונם נוספים של תפוחי־זהב וכדי להוסיף עוד 1.000 מתישבים באיזור החוף. אולם גם בלאו־הכי נמצאים שם 70.000 דונם של פרדסים יהודיים. אילו היינו מיישבים איפוא באיזור החוף לא היינו יוצרים שום דבר חדש, אבל לא היינו יכולים לרכוש לשם התישבות יהודית את העמק המקשר את הים־התיכון עם עמק־הירדן. דוקא עתה כשמניחים בעמק את צינורות־הנפט מעירק לחיפה, כשכבישים טובים סלולים בעמק, כשנמל גדול נבנה בחיפה, יכולים אנו למדוד את ערכו הרב של שטח זה הנמצא ברשות יהודים.

לא בחקלאות בלבד התקדמנו בארץ־ישראל. גם בתעשיה יכולים אנו לציין התקדמות רבה. אתם יודעים כולכם שמפעל רוטנברג מספּק אור וכוח לארץ כולה, שמוציאים קלי ובּרוֹם מים המלח ושולחים אותם לחוץ־לארץ, שתעשית האריג שלנו נמצאת במעלה, שבית־החרושת למלט עובד בשלש משמרות. תוצרת ארץ־ישראל מצאה שוק גם בארצות הסמוכות, בסוריה ובעירק.

בשנים האחרונות טענו נגדנו, כי מה שיצרנו בארץ־ישראל יצרנו על חשבון התושבים המקומיים. עלינו היה להלחם בדעותיהם של ״מומחים״, המתבארות רק על־ידי העובדה שכּל מומחה היה בלתי־יהודי ובא לארץ־ישראל עם מושגים זרים לגמרי, לא הכיר את החומר האנושי היהודי ואת התנועה הציונית, אף לא את תנאיה המיוחדים של הארץ, ולפיכך לא יכול היה לצדוק במשפטו. הם הביאו אתם רק את הנסיונות שרכשו להם בארצות ועמים אחרים שאין להשוותם לארץ־ישראל; לא היה להם שום מושג מהפסיכולוגיה היהודית ומהכוחות הבלתי־חמריים שעליהם נשענת התישבותנו. נוסף לזה שגו מומחים אלה שגיאות קשות, אולי בגלל המהירות שבה הוכרחו לסיים את חקירתם. איזה נזק גרם לנו הופּ־סימפסון בקבעו בדין והחשבון שלו, שיש בארץ־ישראל 29.4% ערבים מחוסרי־קרקע. כשעושים מספר כזה לציר שעליו סובב הדין והחשבון כולו, צריך המספר להיות מוצק ואיתן. בדרך מקרה הצלחתי לבדוק את הדבר ולקבוע על־ידי חקירת השאלונים הסטטיסטיים, שערבים ״מחוסרי־קרקע״ אלה הם לא בעלי קרקע, אלא אריסים. השניות שבפירוש המלה ״מחוסר־קרקע״ עשתה רושם על העולם, שיש כאן פלחים שנושלו מעל אדמותיהם. כשהתלוננתי בפני הופּ־סימפסון על דבר זה לא היה לו מה להשיב. הדין והחשבון של פרינטש עדיין לא נתפרסם במילואו, אבל לפי מה שאנו יודעים עליו אין הוא דין וחשבון למען פיתוח אלא נגד פיתוח. תמיד דאגנו להיות זהירים ביותר בנקודה זו, כי יודעים אנו את הסכנה הכרוכה בזה, ועד היום קנינו רק קרקעות שעליהם ישבו אריסים לזמנים קצרים או בדווים. במקומות האלה קיבלו האריסים פיצויים לפני עזבם את הקרקע. לעומת זה לא נישלנו מעולם פלחים היושבים על אדמתם. וכך ננהג גם מכאן ולהבא. אבל כיצד אפשר הדבר? על־ידי אינטנסיפיקציה של החקלאות הארצישראלית הנעשית עתה על פני שטחים נרחבים בצורה פרימיטיבית ביותר. אין לטעון כאן נגדנו שאנו קובעים להלכה מה שאין להגשים במעשה. אמנם נכון הוא שאין לדרוש ממעמד אכרים לעבור בין היום למחר ממשק אכסטנסיבי למשק אינטנסיבי ביותר. לכך דרושות ידיעות חדשות ודרוש הון. את זה הבאנו בחשבון ובתזכיר שמסרנו להופּ־סימפסון הצענו תכנית מפורטת ובה ביארנו כיצד אנו מדמים לעצמנו את המעבר מחקלאות אכסטנסיבית לאינטנסיבית. אם הפלח מוכר שליש מאדמתו ומשתמש בכסף המכירה לפרעון חובות־הנשך, לנטיעת דונמים אחדים של פירות מכניסים, כגון תפוחי־זהב, במקום זריעת תבואה, דורה או אבטיחים, ולהשבחת בהמתו, יכול הוא להפיק מהשטח הקטן הכנסה שנתית גדולה יותר מאשר לפנים מהשטח הגדול.

על יסוד זה יש בארץ־ישראל מקום לפחות ל־55.000 משפחות יהודיות נוספות בחקלאות הארצישראלית. ואם נוסיף את אפשרויות הקיום שתיווצרנה על־ידי כך בתעשיה ובמסחר, יש בארץ בסך־הכל מקום ל־150.000 משפחות יהודיות נוספות, ובזה יעלה מספר המשפחות היהודיות ל־200.000 ומספר הנפשות היהודיות למיליון. אינני יודע מה יבוא אחרי כן. לכל פסגה מובילה דרך, שבה עולים שלבים־שלבים. אין אנו יכולים להגיע למיליונים אם לא נעלה תחילה מאות אלפים לארץ. אל ניתן לחזונות הגדולים להרדימנו ולהסיח את דעתנו מהתפקידים המוטלים עלינו כיום. חזונות מועילים ומעוררים את הנפש, אבל רק עבודת יום־יום מקדמת אותנו.

טענו נגדנו שציידנו את מתישבינו יותר מדי, שוויתרנו יותר מדי מהמלוות שניתנו להם. בין המומחים שהשמיעו טענה זו נמצא גם איש אחד מארצות־הברית. בדין והחשבון שלו על שתי מושבות שיסד בקליפורניה אנו מוצאים, ששם ויתרו למתישבים 80% מהמלוות שניתנו להם, ואילו אנו ויתרנו רק על 30%. באוסטרליה עלתה התישבותם של החיילים המשוחררים 2.800 לי״ש למתישב, ואילו אצלנו נחשב סך של 1.000 עד 1.200 לי״ש למופרז. אנחנו היהודים רוחשים למומחים היהודים כבוד פחות מאשר למומחים הנוצרים. טענו נגדנו שהקבוצה אינה שמה לב ביותר לאינטרס של המתישב. והנה התברר שעבודת הקבוצה אינה גרועה מעבודת המתישבים במושבים ושהשגיה הטכניים של הקבוצה השפיעו ושמשו מופת גם למתישבים אחרים, כגון בנהלל ובבנימינה, שבהן עברו המתישבים הבודדים לפלחה משותפת, כי רק באופן זה הם יכולים להשתמש במכונות החדישות ביותר.

מה אפשר ומה צריך להעשות בארץ־ישראל מכאן ולהבא? התברר שעבודתנו בהתישבות נתנה לנו לא מושבות בלבד אלא גם תוצרת־לואי חשובה ביותר: נסיון בהתישבות. כיום אנו יכולים לעבוד עבודה טובה יותר במהירות ובזול יותר. אפשר להבחין שלש שכבות־התישבות. יסוד משמשות המושבות של הברון רוטשילד ושל יק״א; ההסתדרות הציונית הגיעה לקומה הראשונה בעבודה איתנה ובהוצאות גדולות. עתה יכולים אנו לבנות את הקומה השניה בחומר קל יותר ובהוצאות פחותות. בטרם שהיה לנו נסיון בייצור ובשיווק הוכרחנו לתת למתישבים מלכתחילה את כל הנחוץ להם, כי לא יכולנו להכביד עליהם את העול הכבד גם בלאו־הכי. עכשיו שונה המצב: יש לנו אלפי פועלים מאומנים בחקלאות ונסיונות גדולים.

וכיום אפשר ליישב את הפועלים האלה על הקרקע ובסכום של 200 לא״י, שבו הם משתתפים ־20% משלהם, אפשר לסלול לפניהם את הדרך לאט־לאט לעמידה־ברשות־עצמם בחקלאות.

עד כה עלתה התישבותה של משפחה (מלבד הקרקע) פי־שנים או פי־שלשה. כי בינתים ירדו מחירי הבנינים והאינבנטר, ואנו יכולים לדרוש מהמתישבים שבמשך שנים אחדות יקימו בעצמם את משקם בעבודתם הם ומתוך הורדת רמת־חייהם עד למינימום. אבל המתישבים יכולים להתפרנס, אמנם בתחילה בדוחק, ממשקם, ובודאי יש לבכר חיים כאלה מתוך תקוה לרמת־חיים טובה יותר להבא, קיום שקט כזה בארץ־ישראל, שבה מתפרנסים המתישבים בעיקר מפרי־אדמתם, על פני האפשרויות הצפויות לבני־נעורינו באירופה. באמצעים שאינם בשום פנים למעלה מכוחותינו אנו יכולים ליישב במשך חמש שנים 5.000 משפחה, היינו 15.000 משפחה בעיר ובכפר ולהעלות בזה את מספר היהודים בארץ־ישראל מ־200.000 ל־300.000, מהחלק הששי של כל התושבים לחלק החמישי. אינני נמנה על אלה הרואים את התשועה כולה בדמוקרטיה המודדת את הכל לפי מספר הקולות, אולם ברור שדעה מכריעה על התפתחותה העתידה של ארץ־ישראל נוכל להשמיע רק לאחר שנתחזק שם בכמות. את האפשרויות הגדולות ביותר נותנת החקלאות ההולמת את האידיאלים של פועלינו וממריצה אותם לפעולה רבה.

הייתי רוצה שציוני גרמניה ילכו בראש הציונות בהקרבה עצמית, במסירות ובהבנה כלפי גודל תפקידנו. באופטימיות שאין לערערה אני מאמין שבכל יום ויום, וגם היום, יכולה להתחיל תקופה חדשה בתולדות ישראל. בידי עם ישראל להתחיל בה כל אימת שהוא רוצה.

 

אכרים ונוטעים    🔗

בגליון 4–5 של “פלשתין אנד ניר איסט” (מאי 1932 ) נדפס מאת ד"ר א. גרנובסקי הדן בשאלות התישבות של ארץ־ישראל, בו הוא מותח בקורת על פעולת ההתישבות של ההסתדרות הציונית עד היום. לדעתו היתה ההתישבות מגיעה לתוצאות הרבה יותר טובות, אילו היתה שמה לה מלכתחילה למטרה לא את המשק המעורב שהוקם בעמק יזרעאל, אלא מטעי הדר באיזור החוף. מכיון שדעה זו רווחת גם בחוגים אחרים, יש צורך לבדוק פעם את יסודותיה בדיקה שיטתית לאור העובדות ההיסטוריות והכלכליות.

תפיסה של מהות המשק המעורב    🔗

לעתים קרובות מדברים על הישובים הציוניים שלאחר המלחמה כעל ישובים שהוקמו על בסיס הפלחה, ומשתוממים שהניחו את הפלחה ביסוד ההתישבות לאחר שהנסיון במושבות יק"א אשר בגליל התחתון כבר הוכיח, שאין הפלחה עשויה לפרנס את המתישב. קשה להבין, כיצד הגיעו לתפיסה מוטעית זו. הרי הישובים הציוניים נוצרו דווקא מתוך התנגדות בהכרה לשיטת הפלחה של מושבות הגליל התחתון. הישובים הציוניים מגדלים את תבואתם לא למכירה, כדרך המושבות הללו, אלא לצורך ההספקה העצמית או כמספוא לבהמה ולעוף. לא הפלחה, אלא המחלבה וגידול העופות עומדים במרכז המשק; מחוץ לאלה מגדלים גם ירקות, ענבים ומטעי שלחין אחרים. ההבדל בין שני טיפוסי המשק הללו גדול עד מאד. המשק המעורב שבעמק הוא משק אינטנסיבי, המעסיק את המתישב מראשית השנה עד צאתה; הוא מייצר חלב טרי, חמאה, גבינה, ביצים, עופות, ירקות, ענבים לשוק הפנימי והוא – כמעט בלתי תלוי בשוק העולם. המשק הישן בגליל התחתון הוא משק פלחה אכסטנסיבי המבטיל את המתישב במשך רוב ימות השנה; את התבואה העודפת על ההספקה העצמית אנוס הוא למכור בארץ או מחוצה לה, ולקבל תמורתה את המחיר הקצוב לה בשוק העולם.

מצב החקלאות בארץ־ישראל בשנת 1921    🔗

לו בא מישהו בשנת 1921, כשפתחה ההסתדרות הציונית את התקופה החדשה בפעולתה ההתישבותית–באותה שנה שבה נוסדה קרן היסוד–וחקר את השאלה, מהי התוצרת שיש לה מיטב הסיכויים בשוק, לא ייתכן בשום פנים שיענה ויאמר: תפוח־הזהב. בימים ההם היה שוק תפוחי הזהב ירוד כל כך, שלא עלה על הדעת לדבר על ענף ההדר כעל ענף מכניס רווחים. לא נמצא איש שיאבה לנטוע פרדס. להיפך, יהודים רבים מכרו את פרדסיהם בזיל הזול, ובחלקם מכרו אפילו לערבים. אדמת מטעים בקרבת פתח־תקוה, אשר חברת הכשרת הישוב הציעה אז למכירה במחיר נמוך, 3 לי"מ הדונם, נשארה זמן רב ללא קונה. זכורות היו עדיין ארבע שנות המלחמה והשנתיים שלאחריה, כשהפרדסים לא הביאו לבעליהם כל הכנסה שהיא, מחוסר כל אפשרות לאכספורט, ולעומת זאת דרשו שנה שנה הוצאות מרובות להחזקתם. זכרו גם את הארבה משנת 1915, שהשמיד כליל פרדסים שלמים. מטעי הדר היו הענף המסוכן ביתר שבחקלאות. כל זה נשכח עתה מלב. ואמנם, יש לקוות, שהמצב ההוא שנוצר בעקבות המלחמה, לא ישוב עוד לעולם. אבל אין להסיח את הדעת כליל מן המחשבה, כי גם סיבוך מלחמתי קל, אשר ישבית כלשהו את תנועת האניות בים התיכון או ינעל בפני תפוח־הזהב את הדלת לארצות אימפורט חשובות, עלול לשלול מאת בעלי־המטעים את הכנסתם ולהביא בעקבותיו תוצאות קטסטרופליות.

בימי המלחמה ושנים אחדות לאחריה היו המשקים המעורבים המעטים של ההסתדרות הציונית לעומת מטעי ההדר כנאות ברכה במדבר המצוקה הכללית. המתישבים ראו חיים טובים אף יכלו לספק צרכי אוכל לחלק מיהודי הערים הרעבים ללחם. משק החלב הוכיח את רנטבליותו גם במושבות הגרמנים (שרונה, וילהלמה), שהיו הראשונים לבסס את הענף הזה על יסודות מודרניים. חלב, גבינת־פרות וחמאה היו בא"י בימים ההם דבר נדיר וגם יקר. הערבים, שאינם נוהגים בכלכלה מרוכזת ברפת, לא יכלו, ואינם יכולים עד היום, להוציא חלב פרה לשוק אלא ירחים אחדים בשנה. בשאר חדשי השנה אין להם כמעט ולא כלום. במושבות היהודיות לא עסקו עד הזמן ההוא בתוצרת חלב (מלבד ההתחלות בישובים הציוניים שלפני המלחמה. בכנרת, במרחביה, בדגניה ובבן־שמן). קרו מקרים, שבמושבה יהודית בת עשרות בשנים אי־אפשר היה להשיג כוס חלב, ולא כל שכן חמאה או גבינה. מצד שני היה מורגש בישוב היהודי בארץ ביקוש רב אחרי חלב, חמאה וגבינה, ולא עוד אלא שאפשר היה לחזות מראש, כי עם גידול העליה יגדל הביקוש הרבה יותר. לתוצרת המתישבים היהודים היו כל הסיכויים למצוא במחנה הצרכנים היהודים הללו שוק בטוח ואולי גם זכות בכורה. לולא עשינו אז שום דבר לקדם את פני ההתפתחות ולהתחיל בתוצרת החלב, היו יצרנים אחרים כובשים לעצמם את השוק הזה. 100 אלף הפונטים, שפדתה “תנובה” בשנים האחרונות שנה־שנה במחיר החלב ותוצרת החלב של הישובים הציוניים, לא היו נשארים בידי יהודים.

כל האמור בתוצרת חלב יפה גם לגבי עופות, ביצים, ירקות ופירות (מחוץ לתפוחי־זהב). גם סוגי תוצרת אלה לא מן המושבות היהודיות באו לידי הצרכן היהודי, אלא אך ורק מן הצרכן הלא־יהודי או מחוץ לארץ. וגם 50 אלף הפונטים, אשר השיגה “תנובה” בשנים האחרונות מדי שנה בשנה במחיר הצרכים האלה, תוצרת הישובים היהודיים, היו אובדים למשק היהודי לולא הישובים שנוסדו אז על ידי ההסתדרות הציונית בכספי קרן היסוד.

מחיר התבואה בא"י, וכן מחירי החלב, הביצים, העופות והירקות היו אחרי המלחמה גבוהים מאד ונשארו על רמה זו שנים רבות. ואפילו אם היו נוקטים אז מחירים קטנים הרבה ממחירי השוק בימים ההם, היה נמצא, שהמתישבים, אם יצוידו בזמן הדרוש באינבנטר, יוכלו לכסות את כל הוצאותיהם ולחיות על פי רמת חיים אירופית. כל הרוצה לעמוד על פרטי המספרים הללו, ימצאם בחוברת של אליעזר יפה על מושב העובדים, שהופיעה בשנת 1920. שם הועמדה הכנסתו הנקיה של המתישב, לאחר ניכוי כל הוצאות הבית, המשק והמושבה ולאחר ניכוי הריבית של קרן ההשקעה–על עודף שנתי של 200 פרנק זהב. הירידה הגדולה של תוצרת המשק המעורב החלה רק ב־1925 וגברה ביחוד משנת 1929 ואילך.

סבור אני, ששום אדם השוקל את הדברים בלי נטיה ומשוא־פנים לא יפקפק אף רגע, שבשנת 1921 היתה ההחלטה לכונן את הישובים היהודים על צרכי השוק הפנימי, היינו: על ייצור חלב ותוצרת חלב, על ביצים, עופות, ירקות, וכיוצא באלה–מוצדקת לחלוטין, צו השעה. אבל גם מנקודת הראיה לאחור של שנת 1932 יציבה ונכונה ההחלטה ההיא בעיני כל אדם, אשר ישים לו לקו לא את ההכנסה הגדולה ביותר, אלא סך־הכל של הפעולה ההתישבותית ותוצאותיה לבנין הבית הלאומי היהודי. אילו נטלה ההסתדרות הציונית את הסכום מליון פונט, אשר הושקע אחרי המלחמה מכספי קרן היסוד במשקים המעורבים, והשתמשה בו להקמת ישובים על יסוד מטעי הדר, כי עתה היו כיום באיזור החוף עוד כ־1000 מתישבים יהודים ועוד כ־10 אלפים דונם מטעי הדר נוסף על הקיים. תחת 65 אלף דונם פרדס הנמצאים כיום בידי יהודים היו 75 אלף דונם. היש להשוות את ההרחבה הזאת, הפעוטה ביחס, בשטח שהיה מיושב בידי יהודים גם קודם לכן, עם עבודת הכיבוש החדש והישוב החדש של 250 אלף דונם בעמק, באיזור אשר לא נגעה בו עדיין בארץ זו יד ההתישבות היהודית (מחוץ למרחביה)? אילו היו לנו כיום במקום העמק וישוביו עוד 1000 מתישבים על פני 10 אלפים דונם מטעי הדר במישור החוף? דומני שאין איש אשר יענה על שאלה זו בחיוב.

חשיבותו של עמק יזרעאל    🔗

לא רק בגלל הסיכויים לשוק טוב בשביל ממכר התוצרת הגיעו לייסוד הישובים בעלי המשק המעורב. ישובה של ארץ־ישראל קשור קשר אמיץ ברכישת הקרקע. התישבות תיתכן רק במקום שיש קרקע. ארץ־ישראל איננה עוגה, כי נוכל לברור ולהוציא ממנה את הצימוקים כאוות נפשנו. אדרבא, אנו תלויים ועומדים בקרקעות המוצעים למכירה בשוק החפשי. האפשרות לרכישה מהירה של שטחי קרקע גדולים ורצופים היתה לאחר המלחמה, כשהציונות נדחפה מכל צד לפעולת התישבות תכופה, נתונה, רק בעמק יזרעאל. כמעט כל העמק היה בידי בעלי אחוזות גדולים אחדים שלא דרשו את מחיר הקרקע כולו בבת אחת (דבר שהיה למעלה מכוחה הכספי של הקרן הקימת), אלא היו מסכימים לקבלו בששה שעורים שנתיים. הקרקעות הללו היו מעובדות בידי אריסים, שברובם חכרו אותם רק לפני זמן קצר ביחס, והמוכרים יכלו בלי קושי מיוחד לישבם במקום אחר או לפצותם בדרך אחרת. וכך עמדו לרשות ההתישבות היהודית 60–70 אלף דונם תיכף ועוד 200 אלף דונם כעבור זמן מה, לאחר שנמצא הכסף הדרוש לקניה. מ־60–70 אלף הדונם הראשונים היה רק חלק קטן ניתן להשקאה ע“י מעינות (כמו בנהלל) או ע”י הנחל ג’לוד–עין חרוד (כמו בגוש נוריס). לא כן במישור החוף, שרכישת שטחי קרקע גדולים היתה שם קשה הרבה יותר. שם היתה פחות אדמת אחוזות גדולות, ומרבית האריסים באחוזות אלו לא היו אנשים מקרוב באו, אלא יושבים בכפרים שלהם זה ימים רבים. נסיון השנים האחרונות הורנו, כמה קשה לרכוש קרקע כזה ולכבשו. אולם קשה מזה פי כמה קניית קרקע השייך לפלחים עצמם. ברוב המקרים אין, כידוע, חלקת קרקע מסוימת שהיא קנינו הפרטי של הפלח, אלא כל שטח הקרקע של הכפר כולו הוא קנינם המשותף של כל בני הכפר, ומכירת חלק ממנו מצריך את הסכמתם של כל תושבי הכפר, או חלוקה משפטית שטרחתה מרובה מאד. המשא והמתן על קניות כאלו נמשך, במקרה טוב, שנים אחדות ולפעמים עשרות בשנים (כמקרה עמק־חפר–40 שנה!). ואם היה ברצון ההסתדרות הציונית לרכוש בבת אחת שטח קרקע גדול ורצוף, שישמש פתיחה לקצב חדש בעבודת ההתישבות, לא היתה לפניה דרך מהירה וקלה מן ההליכה אל העמק. כל דחיה בקניה זו היתה עלולה להביא לידי כך, שהשטח שהיה נתון בידי בעלים מעטים יפורר עם מותם בין יורשים רבים ולא ייתכן לקניה כלל או רק במאמצים גדולים פי כמה וכמה. ולאחר שמתברר, כי רכישת העמק היה הכרח דחוף, שוב אין שאלה בדבר ייסוד המשק בו, כי בגלל טעמים שבאקלים–לא מטעי ההדר הם שיכלו לשמש יסוד להתישבות, אלא דווקא המשק המעורב.

עמק יזרעאל הוא העמק היחידי, החוצה את הארץ לרחבה, דרך הגיא היחידה המקשרת את הים התיכון עם עמק הירדן, עם עבר הירדן, עם דמשק ועם ארם נהריים. דרך העמק תעבור מסילת הברזל או כביש המכוניות מחיפה לבגדד, דרך העמק יניחו את הצינור להוליך בו את הנפט ממוצול לחיפה. בדרך העמק לחיפה יובילו פעם גם מלחי ים־המלח. העמק הוא הגשר בין ההתישבות היהודית ביהודה ובשומרון ובין זו שבעמק הירדן ובגליל. רכישת העמק וישובו הם, איפוא, בשבילנו מעשה בר ערך ממדרגה עליונה. חשיבותו תוסיף עוד לעלות בעתיד, כששני האיזורים הגדולים בית שאן והחולה, אשר מקום רב בהם לישוב אינטנסיבי, ייפתחו לפני ההתישבות היהודית. רק אלה אשר זוהר תפוח־הזהב נטל כליל את אור עיניהם לא יראו במעוף עין אחת על מפת ארץ־ישראל ועל מצב הישובים היהודים את חשיבות הדבר הגדולה לאין ערוך.

אזור המטעים – חלק זעיר בארץ־ישראל    🔗

מתוך 12–13 מליון דונם אדמה ראויה לפיתוח אשר בארץ־ישראל יש 2 מיליון דונם בנגב, שבגלל מיעוט הגשמים אינם מוכשרים להתישבות יהודית אלא בתנאים מיוחדים. מן השאר – 6 מיליון דונם אדמת הרים היא, ורק 5 מיליון דונם הם במישורים. לאדמת ההרים אין לנו עדיין, לצערנו, כל תכניות התישבות מתאימה. ועדת המומחים האמריקאית הזהירה, כידוע, מפני כל נסיון של התישבות בהרים. אשר לעבר – היתה אזהרה זו לשוא, יען כי שני הישובים היחידים שהוקמו בכספי קרן היסוד באיזור ההרים, קרית ענבים ועטרות, הם ראשית כל לא ישובי הרים, אלא ישובים ליד הערים, אשר קירבתם לשוק הירושלמי ממלאה את החסרון אשר בתנאי עבודתם הבלתי נוחים, ועל כן גם נמנים הם על הישובים המכניסים ביותר. אבל בכל מקום שאין בו תנאי שוק בלתי־שכיחים כאלה, אין באמת כיום למתישבים יהודים חדשים כמעט כל אפשרות להתפרנס מן החקלאות בהרים. הגאיות הפוריים המעטים שבין ההרים מיושבים צפופות ועל כן אינם ניתנים לקניה. על אדמת ההרים, שהיא רזה בדרך כלל, לא יגיע המתישב היהודי בעבודת הפלחה לרמת חיים אירופית, ומטעי השלחין (תפוח־הזהב איננו גדל בהרים) דורשים דירוג, העולה ביוקר, עבודת יד מרובה ועזרת נשים וילדים – דברים המשמשים מכשול רב על דרך ההתישבות היהודית החדשה, על כל פנים – רב יתר מאשר במישור.

ואם נוציא מתכנית התישבותנו לא רק את אדמת ההרים, אלא גם את כל המישורים, מלבד אותה רצועת החוף הצרה הראויה למטעי הדר – מה נשתייר? מתוך 5 מיליון הדונמים אשר במישורים ראויים למטעי הדר, לפי אומדנם של מומחים, רק 500 אלף דונם. מהם נטועים כבר כ־130 אלף. מהשאר, 370 אלף דונם, יש חלק גדול שאיננו בא כמעט בחשבון להתישבות יהודית, מכיון שהוא מפורר לחלקות קטנות ומפוזר בין הכפרים הערבים. אולי ישתיירו עוד 200 אלף דונם אשר, אם לא עכשיו אז במשך הזמן, אפשר יהיה לקנותם. מבחינת בנין הבית הלאומי היהודי בארץ־ישראל לא יתכן שתכלית מעשינו תהא ההצטמצמות במישור החוף ויצירת מדינת־זוית זעירה בתוך פלשתינה בלתי־יהודית. ארץ־ישראל איננה רק במקום שם הדרים ישגשגו. אדרבא, תעודתנו היא לפתוח בהתישבות בכל מישור ומישור, ואפילו אם מנקודת ראות הרנטביליות אין היא כיום רבת סיכויים כגידול המטעים.

מחירי הקרקע    🔗

למסקנה האמורה נגיע גם מנקודת הראות של מחיר הקרקע. אילו היו קרנותינו הלאומיות מרכזות את כל מאמצי הקניה בשפלת החוף, כהצעת גרנובסקי, היה זה בלי ספק גורר אחריו מלכתחילה עליה חזקה במחירי הקרקע. כל שטחי האדמה שהוצעו למכירה במישור החוף בתנאים מתאימים נקנו – לפי דעת י. חנקין, שהקדיש כל חייו לגאולת הקרקע – רובם בשביל אנשים פּרטיים וחברות מטעים ומיעוטם בשביל הקרן־הקימת. שטחים נוספים יכלו לקנות בעבר, אילו הסכימו לשלם בעדם מחירים מופרזים ולהכנס במשא ומתן יותר מסובך. צו מסחרי פשוט ומובן מאליו הוא, שאין לרכז את כל קנית הקרקע במחוז אחד. מחירי הקרקע במישור החוף גדלו בלאו הכי בשנים האחרונות פי־שנים ושלשה עקב הקניה היהודית. ואילו העמידו את רכישת הקרקע בשפלת החוף עוד יותר במרכז ההתישבות היהודית – אין כלל לשער, עד היכן היו המחירים מאמירים ועולים.

סגולת המונופולין של תפוח הזהב    🔗

מדברים על תפוח הזהב כעל תוצרת מונופולית רבת־ערך ובאים לכלל מסקנה, כי תוצרת מונופולית זו תסולא תמיד גם במחיר מונופולי. וכאן הטעות המכרעת. נכון הוא, שארץ־ישראל, בגלל תנאיה האקלימיים המיוחדים, מגדלת תפוח־זהב בעל טיב, ששום ארץ אחרת לא הגיעה עדיו (מלבד אי קפריסין אשר תפוח־הזהב שלו דומה, כנראה, לשל ארץ־ישראל). אבל תוצרת מונופולית יש לה אפשרות להשיג מחיר מונופולי רק כל זמן שההצעה איננה עוברת את גבולות הביקוש. משעברה – מתמוטטת גם הסגולה המונופּולית. דוגמה לכך ישמש התומר בעירק. כאן גדל, כידוע, התומר המשובח שבעולם, ולמעלה מ־80% של כל תוצרת התמרים בעולם מוצאה מן המקום הזה. אכספורט התמרים מעירק היה:

ב־1928 – 114.000 טון בסך 1.230.000 לי“ש, שהן 10,8 לי”ש לכל טון;

ב־1929 – 130.000 טון בסך 1.450.000 לי“ש, שהן 11,1 לי”ש לכל טון;

ב־1930 – 152.000 טון בסך 813.000 לי“ש, שהן 5,3 לי”ש לכל טון.

מספרים אלה מוכיחים בעליל, כי ריבוי לא גדול ביחס, שהחל באכספורט בשנת 1930, הוריד את מחיר התמרים לכל טון כמעט עד המחצית. גורם מזרז לירידה שימשה כמובן העובדה, שארצות הברית, הקונה הראשי של התמרים העירקיים, אבדו בשנת 1930 מחמת הדכאון הכלכלי, הרבה מכח קניתן. אבל תלות זו בתנודות כלכליות שבארצות אחרות כוחה יפה גם לגבי תפוח־הזהב. אם הדכאון הכלכלי, שהשתרר בשתי השנים האחרונות בארצות האכספּורט העיקריות של תפוח־הזהב הארצישראלי, לא הזיק לממכר, הרי זה משום שהאכספורט הארצישראלי, על 3 מיליון תיבותיו, הוא קטן ביחס להיקף הצרכנות הכללי, ועדיין לא עבר את גבול הביקוש אחר תפוח־הזהב המשובח.

לדעת מיטב המומחים קרוב הוא לודאי, כי התפוח הארצישראלי יוכל בשנים הקרובות להרחיב את שווקיו עוד הרבה יותר, אבל אחרי כל אלה יבוא בזמן מן הזמנים לקצה הגבול. בארץ־ישראל ניטעו עכשיו נוסף על 40 אלף הדונם נושאי הפּרי עוד 90 אלף דונם חדשים (מזה המחצית בידי יהודים). כעבור 5–6 שנים יתנו גם החדשים את פרים תחת 3,5 מיליון תיבות הנשלחות עכשיו, יוצאו אז 10–12 מיליון. יש יסוד לשאול, אם בהרחבה זו לא עברנו כבר את המדה הראויה והמותרת. אין לענות על שאלה זו בדיוק מתימטי. היא תלויה בגורמים רבים מאד, המונחים לגמרי מחוץ למסגרת המשק הארצישראלי, והם – ההתפתחות המשקית בארצות האכספּורט, פוליטיקת המכס של ממשלות הארצות הללו, והתקנות הפוליטיות־פיננסיות כדוגמת הגבלות האימפורט לארצות אירופה המזרחית וכו' וכו'. על כן אין גם לבטל כלאחר־יד את האפשרות שבאחת השנים הבאות תגדל ההצעה על הביקוש והשוק יזועזע למשך כמה שנים.

בידי היהודים נמצאת, כאמור, כמחצית מטעי־ההדר בארץ־ישראל. המחצית השניה שייכת לערבים. וכשם שהיהודים מוסיפים לנטוע בכל שנה, כן עושים גם הערבים. הקונטרולה על התוצרת ועל השוק איננה, איפוא, בידי היהודים בלבד. כדי לרסן את עודף ההצעה בעתיד יהיו היהודים והערבים חייבים להגיע לידי הסכם בדבר גודל השטח החדש אשר יינטע (כן גם בנוגע למועד המשלוח, לאריזה וכו'). אולם מ“קביעת מכסה” לנטיעה החדשה רחוקים לפי שעה שני הצדדים תכלית ריחוק. נוטעים בכל שנה שטחים חדשים וחותרים בזה תחת הסגולה המונופּולית של תפוח־הזהב בעתיד. מלבד זאת עומדת עוד השאלה, איך תימכר כל הכמות העצומה של יבול הפרדסים הצעירים, הנופל בטיבו מיבול הפרדסים הישנים, מבלי שתזיק לשמו הטוב של תפוח־הזהב היפואי?

הסכנה שבחקלאות חדגונית    🔗

הסכנות שבהתישבות המצמצמת את עצמה בתחום תוצרת אחת – ולא עוד, אלא תוצרת אשר השוק לממכרה נמצא בארצות אחרות – ידועות הן למדי. אין צורך למנות כאן את כל הנסיונות העגומים שנתנסו בהם ברזיליה עם מטעי הקפה שלה, איי מלייה עם הגומי, מצרים עם צמר־הגפן, קובה עם הסוכר. בכל מקום ומקום היו הגידולים האלה בראשיתם מקור־עושר לבעליהם. אבל ריבוי התוצרת שבאה בעקבותיהם הפך אותם לאחרונה למקור עוני. גם גרנובסקי מודה בסכנה הצפויה לקולטורה יחידה, העתידה לקום לרגל ביסוס המשק על מטעי הדר בלבד. הוא מתנחם בזאת ש“הן לא מן הנמנע הוא להכניס לארץ־ישראל תוצרות מונופּוליות אחרות, רבות־ערך ובנות אכספּורט, שיש להן בארץ־ישראל יתרונות טבעיים, ומאמציהם של מכוני־המחקר החקלאיים ושל מוסדות ההתישבות היו צריכים להיות מכוונים למגמה זו”. אבל משאלה צנועה זו איננה מרמזת עדיין כלשהי, אם ואימתי ישאו כל המאמצים הללו פרי ברכה. עד היום, לפחות, לא נתגלתה עדיין כל תוצרת מונופּולית בת אכספורט חדשה, ועד אשר תימצא לנו, צפויה כל התישבות המבוססת על מטעי הדר בלבד לכל הסכנות האורבות לקולטורה חדגונית.

אסור לתלות את גורל עבודתנו בתפּוח הזהב של ההספּרידות בלבד. וגם מנקודת השקפה זו נחוץ לנו המשק המעורב. אם לעומת גידולי ההדר שבמישור החוף יופיע ה“עזר כנגדו” בענפי החקלאות אחרים שביתר חלקי הארץ, שטח הסכנה של הקולטורה החדגונית יצומצם. אמנם יכול בעל המטעים באחת השנים הרעות בשוק לאבד את הכנסותיו כולן או חלקן, אבל החקלאות היהודית בכללה תוכל גם בשנים ההן לשמור על שווי־משקלה בעזרת הענפים האחרים.

שתי המגמות המקבילות    🔗

יתר על כן, ההסתדרות הציונית לא צידדה מעולם בזכות ההתישבות על יסוד המשק המעורב בלבד, ולא הזניחה כליל את ההתישבות על יסוד מטעי הדר. מלכתחילה היו בה שתי מגמות מקבילות. האחת שמה פּניה ליישוב אנשים צעירים, חסרי אמצעים ובעלי הכשרה חקלאית מוקדמת, בישובים בעלי משק מעורב; השניה שאפה להקל על יהודים בעלי־אמצעים, גם אם הם בני גיל גבוה יותר וחסרי הכשרה, להתישב על יסוד מטעים. עוד לפני 25 שנה היה ברור, שההון הלאומי לא יוכל למלא את כל דרישות הבנין של ארץ־ישראל. זכותו וחובתו היו לפעול במקום, שההון הפרטי איננו זורם אליו מחמת מיעוט רווחים. כשנוסד בשנת 1908 המשרד הארצישראלי היתה ראשית מעשהו, מלבד יסוד החוות כנרת ובן שמן בהון לאומי, פרסום חוברת “על משקי מטעים” בכספי ההון הפרטי. הדבר אשר גילוהו בשנת 1932, היינו כי משק המטעים מתאים יותר וקל יותר בשביל היהודי, נידון כבר בפרוטרוט בחוברת ההיא משנת 1908. על יסודה ועל יסוד חוברת שניה “על גאולת הקרקע בארץ־ישראל”, טרח המשרד הארצישראלי להקים בחוץ־לארץ חברות של בעלי הון קטנים (“אחוזות”) לשם גידול מטעים בארץ־ישראל. ודאי היה אז ענף השקדים מקובל יותר מתפוחי־הזהב, וההתלהבות הנודעת כיום ביחס לתפוח־הזהב היתה אז נחלת השקד, שהצטיין אף הוא בטיבו וגם הביא במשך שנים רבות הכנסות גדולות. בשביל חברות פּרטיות אלו נקנו בימי המלחמה על־ידי “חברת הכשרת הישוב” שטחי קרקע גדולים באיזור החוף, כמו כרכור, חדרה, זיתא, כפר מל"ל ועוד.

לאחר המלחמה נשתנה המצב. מלבד הקפּאון בממכר ההדר ומלבד הוצאת היהדות הרוסית משדה הפעולה, באה גם האינפלציה בארצות אירופּה התיכונית והמזרחית, שנמשכה עד 1924, והכבידה מאד על כל השקעת הון בארץ־ישראל. אותו הרכוש היהודי שהעמיד את בעליו בפולניה, במטבע הפולני, בשורת העשירים או האמידים, היה מצטמק מיד חליפין במטבע הארצישראלי עד כדי סכום פּעוט וחסר־ערך. ורק לאחר שהוסרה המכשלה הזאת, עם יצוב המטבע באירופה התיכונית, ואכספורט תפוחי־הזהב שב למסלולו והביא אתו רווחים גדולים, החלו יהודים בעלי הון־מה מופיעים שוב ומבקשים לעצמם התישבות על יסוד מטעי הדר. אבל מספר המבקשים הללו היה מועט. תוכיח זאת העובדה, שפּיק"א, אשר חפשה מאז 1926 מועמדים בעלי 500 פונט להתישבות בפרדס־חנה והבטיחה להם תמורת זאת נחלה עם בית, 15 דונם פרדס וכו' במחיר 1,500 פונט – חכתה שנים רבות עד שנתמלא מספר המקומות הפנויים שהיה קטן ביחס. אבל משחזק זרם העליה ממזרח אירופה החלה גם ההסתדרות הציונית לשים את לבה לעולים בעלי־אמצעים⁷.

מתוך מאמר של מר א. בבלי “תפקיד הקרנות הלאומיות בהתישבות החקלאית” ב“הארץ” מיום 4/7 וב“דבר” מיום 1932,19/5, יוצא שמספר המשפּחות שההסתדרות הציונית יישבה או תמכה בהתישבותם עד היום הוא:

בעמק יזרעאל ובעמק הירדן……………………………. 1100

באיזור המטעים (בכלל זה נחלת־יהודה, כפר מל"ל,

כפר־סבא, מגדיאל, הרצליה, בית־חנן, גן שמואל) 574

על־יד ירושלים (קרית־ענבים, עטרות)……….. 54

בסה"כ…………………………………………….. 1728 משפחות

הרי ששליש מכל המשפחות שהתישבו בעזרת ההסתדרות הציונית התישבו באיזור המטעים ובעיקר אלה שהיה להם מעט הון משלהם. כל זה לא נזכר במאמרו של גרנובסקי אף במלה אחת. ממנו אפשר להסיק, כי ההסתדרות הציונית צמצמה את פעולתה אך ורק בישובים “שביסודם גידול תבואה”. כמו כן מתעלם גרנובסקי כליל מן העובדה, כי חברת הכשרת הישוב, החברה של ההסתדרות הציונית לקניית קרקעות, קנתה במישור החוף שטחי קרקע גדולים ומכרה חלקים גדולים מהם לנוטעים יחידים ולחברות מטעים. חברת הכשרת הישוב קנתה:

גם מספרים אלה מעידים, כי לא הזניחו את איזור החוף כלל וכלל. כמובן שהביטו עליו כעל נחלת ההון הפּרטי ובצדק, יען כי בעמק לא היה ההון הפּרטי יכול למצוא תנאים אשר יקחו את לבו.

מצבם של המשקים המעורבים כיום הזה    🔗

לפי גרנובסקי “הכל מודים, כי המשק המעורב איננו מסוגל להכניס למתישב אפילו כדי מלוא צרכיו החיוניים”. ראיה לדבר: בישוב אחד בעמק היה להם למתישבים בשנת 1930 גירעון של 40 לא“י בממוצע (שם הישוב ומקור הידיעה לא פורשו במאמר, הכוונה, כנראה, לנהלל); בישוב אחר בעמק (תל־עדשים) היה ב־1929 גרעון ממוצע 20 לא”י. האמנם לא ידוע לגרנובסקי, כי בשנות 1929 ו־1930 נפגעו ישובי העמק, יהודים כערבים, במכת העכברים במדה אשר לא ידעוה מעולם? הנזקים שהסבו העכברים היו ב־1929 גדולים כ“כ, עד שהממשלה היתה אנוסה לבוא לעזרת המתישבים בהלוואות כסף. היו מקומות שהעכברים השמידו בהם שלשה־רבעים מן היבול בשדה. בשנת 1930 היה הנזק שהסבו העכברים פחות מאשר ב־1929, אבל גדול למדי. הגרעון של 40–20 לא”י בשנתיים אלו הוא כולו או חלקו פרי הנזקים הללו. במקרה תל־עדשים יש עוד להוסיף, כי בשנת 1929 לא היו עוד למושב זה כל מכשירי התוצרת הדרושים (פּרות, לולים), אשר ניתנו לו רק בשנות 1930 ו־1931. ממשק שאינו מצויד די הצורך אין לצפּות כמובן להכנסות מלאות. חשבונו של גרנובסקי ביחס לתל־עדשים לקוי בחסר גם מחוץ לזה, מכיון ששקל רק את ההכנסות במזומן, לעומת ההוצאות במזומן, מבלי לשים לב שמא יש לו למתישב לסוף שנת המשק סעיף חיובי נוסף לעומת הגרעון כביכול, כמו למשל הוספה ברפת וכיוצא בזה.

בשנת 1931/32 לא יהיה למשקים הללו – כפי ששמעתי מחוגי המתישבים – הפסד אלא ריווח. ואילו חכה גרנובסקי עוד ירחים אחדים ולא היה מניח ביסוד חשבונותיו את שתי “שנות העכברים”, אלא את השנה הנורמלית 1931/32, כי עתה היתה כל חומת נימוקיו נופלת תחתיה.

אין כוונת הדברים לומר, שהמשק המעורב הוא מעבר לכל דאגה. אבל מתקדם הוא משנה לשנה. מ. סמילנסקי הודה בזה במאמרו ב“בוסתנאי” ממאי 1932. בשבילו אין ספק, כי המשק המעורב בר־קיימא הוא. יחד עם זה אין לשכוח, כי החקלאות בכל העולם נתונה עכשיו במצב של דכאון בלתי־שכיח וכי מחירי החלב, הביצים והעופות ירדו מאד בשנים האחרונות. אבל יתרונו של המשק המעורב הוא בזה, שאם נפגע אחד מענפיו, עולה משנהו. באביב שעבר שלחו ישובי עמק הירדן יום יום מכוניות מלאות כרובית לדמשק וקבלו תמורתה מחירים יוצאים מן הכלל. המכוניות יצאו מדמשק עם שחר, הגיעו עם צהרים ישר לשדות דגניה ועם ערב היו כבר שוב בדמשק. הבננה, אשר גידולה במישור החוף מעורר חששות מפּני הקור, התפּתחה בעמק הירדן יפה, אם־כי האכספורט שלה נעצר בגלל הגבלות על ווליוטה בארצות שונות, ביון, למשל. בחוות גבת, אשר לתחנת הנסיון שלנו בעמק, נעשים זה שנים אחדות נסיונות רבי־סיכויים בגידול תאנים. הוכח שתות־השדה, התפוחים, האגסים, גם תפוחי האדמה גדלים יפה בעמק. גידול הפשתה לתעשית שמן הביא גם הוא בשנים האחרונות הכנסה הגונה למתישבי העמק. מצד שני עלה הדבר בשנים האחרונות להוריד במדה רבה את הוצאות הייצור בעזרת מכונות חדישות כמו הקומביינים (מכונות קציר ודיש כאחד).

ואפילו למטעי ההדר (תפּוחי־זהב ואשכוליות) לא התנכרו המשקים המעורבים. ארבעת הישובים הציוניים אשר בעמק הירדן (כנרת, דגניה א' וב', בית־זרע) נטעו לפני כמה שנים, מקצתם עוד לפני המלחמה, תפּוחי־זהב ואשכוליות. בזמן האחרון מצאו גם ישובים רבים בעמק, לאחר נסיונות ממושכים, אפשרות לנטוע אשכוליות על חלקות ידועות, שחשבו אותן עד עכשיו לבלתי־מתאימות לפרי הדר. ושוב, זהו יתרונו של המשק המעורב שהוא גמיש יותר ממשק המטעים. אם נטע המתישב את כל אדמתו תפּוחי־זהב, שוב לא ישתחרר מענף זה. לא כן המשק המעורב. בו עומד לרשות המתישב שטח גדול הרבה יותר ואילו השקעותיו במטעים אינן גדולות, ויש אפשרות יותר לסגל את המשק לצרכי השוק המשתנים חליפות.

מטעי ההדר דרשו 50 שנה ומעלה למען הגיע לרמתם הטכנית של היום. ישובי העמק אין להם מאחוריהם אלא עשר שנות נסיון. אין, איפוא, להתפּלא אם טרם השיגו את השלב העליון בהתפתחותם. אבל שכלם ומרצם של המתישבים, הנתמכים מכל הבחינות ע"י המומחים של תחנת הנסיון החקלאית הציונית, עומדים תמיד על המצפה ותרים אחרי שכלולים נוספים ונותנים תקווה שהמשק ילך הלוך והסתגל לתנאים המשקיים.

הגורם הפסיכולוגי    🔗

לעתים תכופות מוכיחים את ההתישבות הציונית על שקבעה את דרכה לא לפי טעמים חקלאיים או כלכליים בכלל, אלא לפי טעמים פּסיכולוגיים. יותר מדי הושם לב לתביעותיהם ולנטיותיהם של המתישבים, שבאו מאירופּה המזרחית והביאו אתם משם רעיונות מסויימים על הספּקה עצמית מתוך המשק. מכל האמור למעלה מתברר למדי, כי אמנם המשק המעורב עשוי לספק חלק מסויים של צרכי המתישב עצמו מתוצרת התבואה, החלב, הירקות, העופות וכו', אבל מוציא הוא מתוצרתו למכירה בשוק חלק גדול הרבה יותר מאשר להספקתו העצמית, וכי מעולם לא עלה על הדעת לצמצם את המשק בתחום ההספקה העצמית בלבד. נכון הוא, כמובן, כי בשעת קביעת תכניתה של ההתישבות לא ראו את המתישבים ואת רעיונותיהם ונטיותיהם כראות כמות מבוטלת. ודאי לא שימשו כחומר ביד היוצר לעשות ממנו ככל העולה על רוחו. אדרבא, ניסו באמת להעמיד את הנטיות ואת הכשרונות של המתישבים כערך חיובי לשרות ההתישבות. המתישבים באו לארץ־ישראל לא רק ברעיונות סוציאליים וכלכליים מסויימים, אלא גם בהתלהבות רבה לעבודה החקלאית. אילו פגעו ביד גסה ברעיונותיהם, היו מרפים בזה גם את התלהבותם. ויש להדגיש ולחזור ולהדגיש עד בלי די, איזה ערך אקטיבי עצום שמור להתישבותנו דווקא בהתלהבות זו של המתישבים. לנצור את הנכס הזה היא אחת התעודות החשובות של כל מוסד מיישב. דומני, שדווקא זה היה אחד מתוארי הכבוד הגדולים של המוסדות המיישבים בארץ־ישראל, שהבינו בניגוד לנסיונות קודמים של מוסדות מיישבים יהודים אחרים, לטפּל בחומר האנושי מתוך חרדה ולהביא לאט לאט את רעיונותיו ואת נטיותיו לידי הרמוניה עם תביעות החיים החקלאיים בארץ־ישראל. כך שמרו על התלהבות המתיישבים, והיא שעמדה להם בשנים הראשונות הקשות, כשבעמק השתוללה עדיין המלריה, היא שהקלה עליהם את ההתגברות על כמה מכשולים והיא שנשארה עד היום אחד הסימנים האפיניים של ישובי העמק, אשר כל רואהו ישתאה לו. אף־על־פי שעל מתישבי העמק שומה עדיין להלחם בכמה וכמה מכשולים, לא תמצא אצלם בשום מקום הרגשת חולשה או אבדן אמונה בעתידם. להיפך, בכל מקום ניכר הבטחון האיתן, שהמשק המעורב יגיע עד תכליתו על אף כל המעצורים וישמש מקור קיום בשפע למתישבים בו. הם רואים את עצמם מבחינה זו כחלוצים לא רק לעמק אלא לארץ־ישראל כולה, כי נסיונות העמק חשובים גם לכל האדמות הכבדות שבארץ־ישראל כולה, כי נסיונות העמק חשובים גם לכל האדמות הכבדות שבארץ־ישראל. והן מלבד חלק קטן במישור החוף יש לפנינו בארץ־ישראל בכל מקום אדמה כבדה.

המתישב הרואה את משקו אך ורק מנקודת ראות של הריווח יובא על נקלה לידי נסיון למכור את משקו ברגע שבא משבר וכילה את הריווח או הפחיתו. כל נסיונותיו החקלאיים החשובים של המתישב ושל בניו הולכים לטמיון, ובדרך זו אין להגיע ליצירת־מעמד אכרים מושרש באדמתו. לגבי המתישבים בעמק, הרואים את משקם לא מנקודת־ראות הריווח אלא כחלק מחייהם וכמפעל־חיים בעתיד לבניהם אחריהם – אין סכנה כזאת. הדור החדש הגדל במשקי העמק, המעורה מילדותו בכל ענפי המשק, מבטיח לא רק ללכת בדרכי אבותיו, אלא גם לעלות עליהם באהבה לחקלאות ובידיעה חקלאית. ודבר זה משמש ערובה לבנין הבית הלאומי לא פחות מאשר הרנטביליות הצרופה.

מסקנות    🔗

טעות היא לחשוב כי במטעי־ההדר נמצא כבר, ולעולמים, הטיפוס המתאים היחידי להתישבות היהודית בארץ־ישראל. במלחמה הנצחית של האדם בטבע, אשר שמה חקלאות רציונלית, אין לך שיטה קיימת לעד. כל שיטת משק נתונה לתמורות, שהן פרי התמורות בטעמו של הצרכן, בתנאי התחבורה, בהתחרות מצד ארצות אחרות. הנחה זו כוחה יפה בארצות קרות כבחמות. קרקע פורה, שמש ומים אינם רק נחלת ארץ־ישראל. גם יתר ארצות הים התיכון נטלו מהם חלק שווה. אין כל ביטחון שהקוניונקטורה הטובה בשביל תפוח־הזהב בכלל, ובשביל תפוח־הזהב הארצישראלי בפרט, תעמוד לעד. על כן ההתישבות שבקוניונקטורה עומדת על יסודות רופפים. אין אנו יכולים לשנות את התישבותנו מיסודה בכל שנים מספר, הכל לפי הקוניונקטורה. תכונה יהודית היא, לצערנו, להיקלע תדיר מקיצוניות לקיצוניות. תחת הסתגלות אנו פונים חיש להפכנות. כל שפע המרץ, הקרבנות והכסף שהשקענו עד עתה בהתישבותנו יהיה בר קיימא רק בתנאי אם לא נלך שולל אחרי הנביאים־לאחר־מעשה המתעוררים בכל קוניונקטורה חדשה לתוכחה עזה, מדוע ולמה לא ראינו קודם את הקוניונקטורה הזאת ולא הבאנוה בחשבון. אם נזכור כי התישבותנו איננה רק אמצעי להפקת רווחים, אלא גם מכשיר להקמת הבית הלאומי בארץ־ישראל, נבוא ממילא לידי מסקנה כי פעולתנו צריכה להתפשט על כל השטחים המתאימים, מבחינה משקית, באיזו מידה שהיא להתישבות יהודים. המשקים המעורבים הוכיחו כבר במשך הזמן הקצר של קיומם, כי יודעם הם במידה רבה להסתגל לחליפות בתנאי השוק ולהיות לחי נושא את עצמו. אם נוסיף ללכת בדרך שקטה זו של התפתחות והסתגלות, ואם נספק בזמן קרוב לאותם ישובי העמק, אשר לא נתבססו כליל על ידי קרן היסוד, את כל מכשירי העבודה והבנינים החסרים להם, מאמין אני באמונה שלמה, כי התישבות זו נועדה לשמש אחד מעמודי התווך המוצקים ביותר בבנין הבית הלאומי היהודי.

 

מטעי הדר    🔗

כתוב בשנת 1933

תוצאה חשובה מהתישבותנו החקלאית למן מלחמת העולם הם הנסיונות שרכשנו מתוך התישבות זו. שום תיאוריה אינה יכולה למלא את מקומו של הנסיון המעשי. מבלי להכנס לכל פרטי הנסיונות שנרכשו, נדגיש כאן רק שני מומנטים עקריים:

1) בשביל האדמה הכבדה והקלה במישורי ארץ־ישראל מצאנו צורות־משק המותאמות לתכונתו של המתישב היהודי, לתנאי האקלים ולדרישות השוק, והיכולות, עד כמה שניתן לעין האדם לראות מראש, לספק למתישב קיום הוגן וקבוע.

2) אנו יכולים עכשיו להגשים את ההתישבות בהוצאות קלות הרבה יותר, מאשר לפני 10 או אפילו לפני 5 שנים. הרי זה קשור בירידה הכללית של כל המחירים; אבל גם בזה שאנו יודעים עכשיו לבנות משק באופן רציונלי יותר, והישובים שנוסדו בינתים, משמשים נקודות־משען לישובים החדשים כדי להפיק מהם תועלת.

כשאנו שואלים את עצמנו, מה יהיה בעתיד הקו של פעולת התישבותנו, הרי מכל השטחים המתאימים להתישבות יהודית אנו מכוונים לעת עתה את לבנו בשורה הראשונה לשפלת החוף, זאת אומרת לאיזור תפוחי־הזהב. מלבדה באים בחשבון עמק עכו, עמק יזרעאל והחלק הצפוני והאמצעי של עמק הירדן (צמח, חולה, בית שאן), שבהם, ביחוד על־ידי הגדלתם והמרצתם של הישובים הקיימים כבר או בדרך הוספה עליהם, אפשר ליצור מקום בשביל מספר הגון של מתישבים חדשים. במאמר זה ידובר קודם כל על ההתישבות בשפלת החוף.

היתרונות והסכנות של גידול תפוחי־הזהב    🔗

אדמת שפלת־החוף היא בחלקה הגדול אדמת־חול קלה שאינה מוכשרת למזרע תבואה, אבל מתאימה באופן מצויין למטע תפוחי־זהב. לפיכך כל התישבות בשפלת החוף צריכה לכל הפחות בחלקה להביא בחשבון את נטיעת תפוחי־הזהב. כאן מתעוררת השאלה, אם התישבות על יסוד גידול תפוחי־זהב אינה מכילה בקרבה סכנת הפסד גדולה יותר מדאי, מפני שבעתיד יכול להיות מורגש חוסר שוק בשביל יבולי תפוחי־הזהב ההולכים ומתרחבים במדה כבירה. למעשה גדל השטח הנטוע תפוחי־זהב שהגיע בשנת 1925 רק ל־30.000 – 40.000 דונם, ועלה בינתים עד ל־180.000 דונם בערך, שמהם הגיעו לעת עתה לתנובתם המלאה רק 40.000–50.000 דונם. תנובת תפוחי־הזהב הבאה בחשבון האכספורט של ארץ־ישראל, שהגיעה בשנת 1932–33 לארבעה מיליונים תיבות בערך, תלך ותגדל במדה שהפרדסנים החדשים יגיעו לפרק ההכנסה, ותעלה במשך 6 – 8 השנים הקרובות עד ל־15 – 18 מיליוני תיבות. כיון שגם שאר הארצות המייצרות תפוחי־זהב (ביחוד ספרד ופלורידה) הרחיבו עד מאד את מטעי תפוחי־הזהב שלהם, הרי אין כמובן מן הנמנע שלתפוח־הזהב הארצישראלי יחסר בעתיד שוק.

כאן בלי ספק צפונה סכנה, שאין להמעיט את ערכה, לא רק למטעים החדשים, אלא לכל התוצרת של תפוחי־הזהב בארץ־ישראל בכלל. כי הצעה מופרזת של תפוחי־זהב או סגירה זמנית של אי־אלה שווקים מתוך נימוקי הפוליטיקה הפיננסית או התקנת מכסי־בכורה לרעת תפוחי־הזהב של ארץ־ישראל יכולות להביא לידי ירידת־מחירים קטסטרופלית או אפילו לידי אי־מכירתו של חלק מן התוצרת. כמו כן יכול אכספורט גדול יותר מדי של פירות מטעים צעירים (בני 6–8 שנים), הנופלים באיכותם מן הפירות של מטעים ישנים יותר, להזיק לשמו הטוב של התפוח היפואי ולהקטין את כושר־התחרותו. אבל, מאידך גיסא, גדלה והולכת בלי הרף התצרוכת של תפוחי־זהב בעולם בגלל איכותו המצוינת ומתוך תקוה להורדת ההוצאות הגבוהות מאד – מן העץ עד הצרכן – על־ידי פתיחת הנמל החיפאי ועל־ידי התקנת שיטות אריזה זולות יותר, יש לתפוח־הזהב היפואי במלחמת ההתחרות סיכויים טובים ביחס לרכישת שווקים. ויתרון לתפוח־הזהב על פני סחורות אחרות, שכאן יודעים שנים רבות לפני כן איזו כמות עתידה להגיע לשוק־הממכר, ואפשר לפעול למען הרחבת השווקים. בזמן הנוכחי גידול תפוחי־זהב הוא הענף המכניס רווחים יותר מכל שאר ענפי המשק החקלאי בארץ־ישראל, והוא יכול להשאר, ביחוד למתישב העובד בעצמו שאינו צריך להוציא כלום לשכר עבודה, ענף מכניס ריוח אפילו בעתיד, כשירדו בשווקי חוץ־לארץ המחירים הגבוהים ביחס לשנים האחרונות. נוסף על זה הרי גידול תפוחי־הזהב, שהטיפול בהם דורש מדה גבוהה של זהירות ובינה, מתאים ביחוד למתישב היהודי. לאחרונה יש עוד נימוק לטובת גידול תפוחי־הזהב, והוא שההתישבות על בסיס מטעי תפוחי־הזהב דורשת פחות קרקע מכל צורה משקית אחרת; נימוק זה הוא בעל חשיבות מיוחדת בתנאים של צמצום הקרקע בארץ־ישראל בשביל התישבות יהודית גדולה.

בשביל בעלי־הון הרוצים להשקיע בחקלאות ארצישראלית סכומים גדולים והמחוסרים כל ידיעות חקלאיות, אין שום השקעה מתאימה חוץ מזו של נטיעת תפוחי־זהב. אמנם הם צפויים כאן לסכנת־הפסד, את זאת אין להכחיש. אבל אין עתה בשום מקום בעולם השקעת־הון, שתתן בטחון של 100 אחוז ויחד עם זה – כמו הפרדסנות בארץ־ישראל – את האפשרות של ריוח גבוה לפי הערך. מלבד זה יש לחשוב שבעלי־הון משקיעים בארץ־ישראל לא את כל הונם, אלא חלק ממנו, ובאופן זה יש להם עוד ריזרבה, אם תבואנה שנים רעות.

בשביל מתישבים מחוסרי־הון, המשקיעים במשקם את רכושם הקטן ואת כוח עבודתם העצמית, מן הנחוץ שנגד סכנת־ההפסד יווצר כוח־הגנה מסוים על־ידי כך, שמתישבים אלה לא יהיו תלויים אך ורק בהכנסות הפרדס, אלא יקבלו חלק מחיתם מתוך משק חלב, גידול עופות וירקות. עליהם להוציא כסף רק לדברים כאלה (תה, סוכר, מלבושים), שאינם יכולים לייצר אותם בידי עצמם, או למסים ולצרכים רוחניים ורפואיים. הכנסות הפרדס צריכות לספק את הצורך במזומנים אלה.

הוצאות השקעה ורנטביליות של גידול תפוחי־זהב    🔗

1) הכנסות והוצאות עד התחלת התנובה.

מחיר הקרקע באיזור החוף הוא, לפי האיכות וקירבת המקום אל עיר או אל ישוב גדול, מן 4 עד 20 לא“י הדונם. הנטיעה לדונם בעבודת שכירים עולה בהנהלת משק חסכנית יחד עם הטיפול במשך 5 השנים הראשונות ל־40 לא”י. אם נחשוב את המחיר של קרקע טוב במקום בינוני ל־15 לא“י, הרי תעלה נטיעת דונם תפוחי־זהב ל־55 לא”י. בחמש השנים הראשונות אחרי הנטיעה אין עץ תפוח־הזהב נותן כל פרי וכל הכנסה. המתישבים מוכרחים, איפוא, באותו זמן לחיות על רכושם או על שכר עבודתם.

החל מן השנה הששית מתחיל הפרדס לתת פרי, באופן כזה:

2) הכנסות והוצאות לאחר התחלת התנובה.

ההוצאות לעיבוד הפרדס עולות למן השנה הששית כ־10 לא“י לדונם בשנה. מהן 4 לא”י לשכר עבודה, 6 לא"י לשאר הוצאות (זבלים, השקאה וכו').

בשנים האחרונות הכניס תפוח־הזהב לפרדסן בא"י 4–5 שילינגים לתיבה על העץ, ובמקרים רבים עוד יותר. אולם אי־אפשר לראות מראש מה יהיו המחירים בעתיד. כל הנבואות בנידון זה מחוסרות בסיס בטוח, מפני שבקביעת המחירים מכריעים גורמים הנעלמים מעיני כל חוזי־עתידות, כמו, למשל, התרקמות המצב הכלכלי בארצות האימפורט העיקריות, שבו תלוי כוח־הקניה של ההמונים, פוליטיקת־המכס של ארצות האימפורט, תקנותיהן ביחס לערך הכספים וכו' וכו'. אם נחשוב להלן את המחיר ל־3.5 שילינגים לתיבה, אין ברצוננו כלל להגיד שהמחירים אינם יכולים לרדת עוד למטה מסכום זה. אבל, מאידך גיסא, בהנחת המחיר הזה כבר הובאה בכל אופן בחשבון ירידת־מחירים מסוימת.

בהניחנו ליסוד את המחיר של 3.5 שילינגים לתיבה הרי הכנסתו הנקיה של דונם תפוחי־זהב תהא כדלקמן:

בחשבון זה אנו מניחים שאת עבודת הפרדס, אשר הפרדסן בעל־ההון עושה אותה בידי שכירים, עושה המתישב בן המעמד הבינוני או בן מעמד הפועלים בעצמו, ומתוך כך הוא חוסך את 4 הלא"י דמי עבודה.

מלבד 40 הלא“י לדונם להוצאות הנטיעה הנזכרות לעיל, צריך המתישב בעל ההון, שאינו מנהל את משקו בעצמו וגם אינו מעבדו בעצמו, להוציא עוד 10 לא”י בערך להוצאות הנהלה ולהוסיף עוד 30 לא“י בתור רבית מורכבת בת 6 אחוזים להון המושקע במשך 7 השנים הראשונות (בחשבון זה משוער, שבשנה השמינית והתשיעית לנטיעה תכסינה ההכנסות את ההוצאות ותבאנה 6–7 אחוזים רבית). לבעל־ההון עולה, איפוא, דונם אחד תפוחי־זהב, עד הגיעו לתנובתו המלאה בשנה העשירית לנטיעה, 95 לא”י. מן ההכנסה הנקיה של 11 לא“י לדונם המתקבלת ממטע בן 10 שנים ומעלה יש לנכות לפי אומדנה 2.5 אחוזים להוצאות הנהלה ומסים. לפי זה נשארות 8.500 לא”י לדונם, המהוות רבית של 9 אחוזים בערך להון המושקע. אמנם רבית זו, בהשוואה לשער־הרבית בארצות אחרות, היא גבוהה באופן יחסי, אבל בין שיעורי הרבית השכיחים כעת בארץ־ישראל נמצאת היא כבר קרוב לגבול, שבו יש עוד לפרדס כוח משיכה בשביל ההון הפרטי. במחיר נמוך יותר יאבד תפוח־הזהב מהר מאד את כוח משיכתו, כיון שבמחיר של 3 שילינגים לתיבה יתן רק 2.6 אחוזים. בתנאים אלה מסופק הדבר, אם בכלל כדאי לבעלי הון לנצל בהנהלתם הם את פרדסיהם בתקופת התנובה המלאה, ואם לא מוטב להם למכור את המטעים בחלקות קטנות. בשביל קונה החלקה הקטנה, המעבד בידיו את פרדסו ואין לו הוצאות להנהלה ולשכר פועלים, הרנטביליות היא טובה יותר בהרבה.

צורת־משק והוצאות־התישבות    🔗

בשביל המשק הגדול, שבו משקיעים בעלי־הון או חברות בעלות־הון בנטיעה רק את הונם, אבל כל ההנהלה והעבודה נעשית בידי פקידים ופועלים שכירים, אפשר כאמור למעלה לקבוע חשבון של הכנסה נקיה. במשק הזעיר המצב הוא אחר, במדה שכאן משקיע בו בעל המטעים לא רק כסף, אלא הוא בעצמו גם מנהלו או אפילו מעבדו בידי עצמו. משקים זעירים אלה, לפי מדת העבודה העצמית שבעל־המטעים משקיע בו, אפשר לחלק לשלשה סוגים, שאנו רוצים לסמנם כמשקים של המתישב בעל־ההון הזעיר, של המתישב בן המעמד הבינוני או של המתישב־הפועל.

1. מתישב בעל־הון זעיר

בעלי־ההון הזעיר ברכוש של 2.000–3.000 לא"י לכל הפחות יכולים לקנות 30 דונם אדמה, ומהם לנטוע 25 דונם תפוחי־זהב. הם מעבדים את הפרדס בידי פועלים, בעוד שעליהם עצמם מוטלת הנהלת הנטיעה (זאת אומרת, הנהלת החשבונות, הקניה והמכירה, תשלום שכר־העבודה וכו'). סידור המשק עולה:

מכיון שהמתישב בעל־ההון הזעיר אין בכוחו, בדרך כלל, להתעסק בענפי משק צדדיים מכניסים, ובחמש השנים הראשונות אין מטע תפוחי־הזהב נותן שום הכנסה ומהשנה ה־6–8 רק הכנסה מעטה, הרי עליו לכסות את צרכי חייו במשך תקופה זו מתוך רכושו. לעומת ההוצאה הכספית הגדולה הזאת, הרי הסכום שהוא חוסך על־ידי הנהלה עצמית של המשק מהווה רק תמורה קטנה. לפיכך יהיה יותר מן החסכון, אם בעלי הון־זעיר אלה ישארו עוד 7–8 שנים בחוץ־לארץ ואת פרדסיהם בארץ־ישראל יטעו בידי מתישב אחר או בידי חברות הקיימות למטרה זו (“יכין”, “הנוטע” או חברת המטעים של ד"ר ברין בחדרה). על־ידי כך לא יהיו להם במשך תקופה זו הוצאות למחיה בארץ, אבל כנגד זה יגדלו הוצאות הסידור של המשק בסכום הריוח של קבלן הנטיעה, בקירוב בסכום 250 לא“י ויעמוד לבסוף על 2.000 לא”י.

2. מתישב בן המעמד הבינוני

אנשים, היכולים בעצמם או בידי אחד מבני משפחתם לא רק לנהל את המשק, אלא גם לעשות את כל העבודה החקלאית ויש רכוש של 1.000 לא"י בערך, יטעו 10 דונם תפוחי־זהב מתוך שטח של 15 דונם. מלבד זה יגדלו גם פרה, עופות וירקות לכל הפחות לצרכי עצמם. הוצאות סידור המשק עולות:

אם המתישבים אינם צריכים לקנות בעצמם את האדמה, אלא מקבלים אותה מאת הקרן הקימת בחכירה העוברת בירושה, מתמעטות הוצאותיהם ב־225 לא“י ועמדות על 475 לא”י.

גם המתישבים מסוג המעמד הבינוני יצטרכו לחיות מרכושם במשך הזמן עד שהמטעים שלהם ישאו פרי. בגלל חוסר נסיונם וחוסר התפתחותם החקלאית לא יוכלו לקבל מן ענפי המשק הצדדיים הכנסות במזומן, כי אם חמרי מזון בשביל צרכיהם הפרטיים בסכום של 10–20 לא“י לשנה. במדה שהם מוכרחים לעבור מיד למקום התישבותם נחוץ שיהיה בידם, מלבד הכסף הדרוש לסידור משקם, עוד סכום של 500 לא”י לכל הפחות, למען יוכלו לחיות מזה במשך 7–8 השנים הראשונות. מוטב היה שיתכלכלו במשך 7–8 השנים האלו ממשלוח־ידם שעסקו בו מקודם, וישלחו למקום התישבותם רק את אחד מבניהם. בן זה יוכל להתקיים במשך 7–8 השנים האלה על־ידי הוספה בת 250 לא“י. במקרה זה יספיקו בשביל סידור המשק 950 לא”י (על אדמת הוא) ו־725 לא“י (על אדמת הקרן הקימת). לאותה תוצאה עצמה אפשר להגיע כשמסדרים את המשק על־ידי אחת מחברות המטעים. במקרה זה יעלו הנטיעה והטיפול ב־10 דונם תפוחי־זהב 500–550 לא”י. ההבדל ב־280 לא"י ביחס לטיפול על־ידי בן המשפחה מגיע, איפוא, לאותו סכום שעולות הוצאות קיומו של בן משפחה זה.

3. מתישב־פועל

פועלים, שבמשך כמה שנים עבדו בארץ־ישראל בחקלאות ושביכלתם להמשיך עוד 10 שנים נוספות את רמת־חייהם של פועל חקלאי ולעשות בידי עצמם את כל העבודה החקלאית, צריכים על שטח של 15 דונם לנטוע בתחילה 5 דונמים תפוחי־זהב ו־5 דונמים להקצות לירקות ולגידול מספוא. סידור משק כזה עולה:

הסכום הזה מתקטן ב־225 ומגיע ל־375 לא“י, כשהקרקע לא תהיה קנויה אלא תנתן למתישב בחכירה על־ידי הקרן הקימת לישראל. כשאנו לוקחים בתור יסוד את דרגת החיים הצנועה מאד של משפחת פועלים ארצישראלית צעירה, יצטרך הפועל המתישב, נוסף על הדירה שאינה עולה בכסף, סך 60 לא”י לשנה לקיומו. מטע תפוחי־הזהב שלו אינו לו בחמש השנים הראשונות ולא כלום. לעומת זה יכול הוא לקבל הכנסה ממשקו, שעל עשרת הדונמים אדמת־השקאה האחרים, מפרתו, תרנגולותיו, מתבואת השדה והירקות, סך 25 לא“י לצרכי שולחנו הפרטי וסך כזה בערך מן המכירה בשוק. מזה נשארים לו במשך השנה עוד כ־50 ימי עבודה חפשים לכל הפחות, שבהם יכול הוא להרויח מעבודה שכירה אצל אחרים סך 10 לא”י. על־ידי כך הוא מספק את הוצאותיו. במקרה שהשוק לקליטת תוצרתו, בירקות, חלב וביצים, הוא מוגבל, יכול הוא להפחית את מכסת התוצרת המוצאת למכירה עד 15 לא"י, ובמקום 50 ימי עבודה חפשים בשנה ישארו לו מאה ימי עבודה, שבהם ימלא את גרעונו על- ידי עבודה אצל אחרים.

במקרים של מצב נוח ביותר ביחס לשוק וכשהאדמה מסוגלת למשק מעורב, אפשרית אפילו צורת משק, שבה יספק המתישב מתחילה את כל הוצאות כלכלתו מהכנסות המשק, לפי ידיעותיו של י. וילקנסקי, מנהל תחנת הנסיון החקלאית, יכול מתישב פעיל, העובד בעצמו על שטח של 15 דונם אדמת שלחין בשפלת החוף סמוך לעיר או למושבת מטעים, לחיות החל מן השנה הראשונה על ההכנסות של משק החלב, של גידול עופות, תבואות, חציר וירקות. חלק מתוצרתו יאכל הוא בעצמו ואת העודף ימכור בשוק. עודפים אלה יתנו לו, לאחר נכיון ההוצאות המזומנות של המשק. הכנסה של 30 לא“י במזומנים, שביחד עם תוצרת המשק המשמשת לצרכי עצמו יספיקו למחיתו. הוצאות לסידור משק כזה תעלינה בלי הקרקע רק ל־275 לא”י.

אין צורך להרבות בדברים, כדי להוכיח שסוג זה של משק, העושה את המתישב בכלכלתו בלתי־צפוי לסכנת ההפסד של גידול תפוחי־הזהב ובלתי־תלוי בעבודה שכירה אצל אחרים, הנהו בעל חשיבות גדולה ביותר. למתישב כאן נחוץ יהיה פרדס בן 2 דונמים רק כדי שיוכל כעבור 10 שנים לשלם את הרבית של ההלואה בסך 200–225 לא"י הנחוצות לו לסידור משקו, ולסלק את כל ההלואה ב־25 תשלומים שנתיים. אבל החל מן השנה הראשונה יספק את כל הוצאותיו מהכנסות משקו. את שני הדונמים של תפוחי־זהב יטע במשך השנה הראשונה על אדמתו בכוחות עצמו וכמעט בלי הוצאות כסף מזומן.

המומחים מתחנת הנסיון בטוחים שטיפוס זה של משק יכול להתגשם בהצלחה, אבל בכל זאת הם רוצים קודם לבחנו למעשה, בטרם יציעוהו לרבים. תחנת הנסיון מתכוננת עכשיו ליסד משקים אחדים מטיפוס זה. על־ידי כך יהיו בעוד 2–3 שנים ברשותנו מספרים מפורטים על ההוצאות וההכנסות של משק זה. היות והמספרים האלה עדיין לא עברו את דרגת הנסיון, לא רשמנו אותם לעת עתה בתכניתנו.

אשראי להתישבות    🔗

בשביל בעלי ההון הגדול, המקימים משק גדול, ובשביל המתישבים בעלי ההון הזעיר אין נחיצות בהמצאת אשראי. אבל צריך להקל עליהם את רכישת הקרקע על־ידי כך שלחברה העומדת תחת פיקוח צבורי, כמו חברת הכשרת הישוב, תנתן האפשרות לקנות שטחי־אדמה גדולים, ובשכר עמילות מסוימת למכרם חלקות־חלקות למתישבים. באופן זה, ימנע שהמתישבים החדשים יופיעו בעצמם כדורשי קרקע ומתוך כך יעלו את מחירי הקרקע הגבוהים כבר בלאו־הכי. קשה מאד לשער שמתישבים בעלי־הון אלה יתישבו על אדמת הקרן הקימת, כיוון ששוויה של הקרקע מהווה רק חלק לא גדול של ההון המושקע על־ידיהם במשקם.

בשביל המתישבים בני המעמד הבינוני חשובה מאד, מלבד הקלת רכישת הקרקע או חכירתה מידי הקרן הקימת, גם המצאת הלואה של 200–300 לא"י, כיוון שעל־ידי כך יוכלו להגיע להתישבות גם אנשים שאין ברשותם כל הכסף הדרוש אלא רק שני שלישים מן הסכום הזה.

המתישבים הפועלים, מסיבת אמצעיהם העצמיים המצומצמים, יכולים בכלל רק אז להגיע להתישבות אם לרשותם עומדת גם אדמת הקרן הקימת וגם הלואה. הם יכולים מתוך אמצעיהם העצמיים להספיק לכל היותר 25 אחוז של ההוצאות הנחוצות במזומנים. מהוצאות ההתישבות בסכום של 375 לא“י, מן ההכרח להבטיח למתישב מלבד הקרקע גם הלואה של 280 לא”י.

500 מתישבים פועלים התחילו כבר בהכנת ההתישבות, באמצעים עצמיים או באשראי של בנק הפועלים ושל “ניר”, על אדמת הקרן הקימת. מלבד 500 המתישבים הפועלים האלה יש עוד כ־900 פועלים באיזור החוף, שקיבלו הבטחת קרקע להתישבות על־ידי הקרן הקימת. אף כי הם עדיין לא התקדמו כל כך בהכנת ההתישבות כאותם 500.

ה. המתישבים לאחרי שמטע מגיע לתנובה מלאה

כשמטע תפוחי־הזהב מגיע לידי תנובה מלאה, כלומר לאחר 10 שנים ומעלה, תגיע ההכנסה מן המטע, לאחר נכוי הוצאות העיבוד ובמחיר של 3 שילינגים וחצי לתיבה:

1) המתישב בעל ההון הזעיר שיש לו הכנסה ניטו בת 275 לא"י (מלבד דירת חנם) יכול להתקיים על הכנסה זו בדרגת קיום בעל־ביתית.

2) למתישב מהמעמד הבינוני יש מלבד הכנסה נקיה מהמטע בסכום של 150 לא“י, דירת חנם ותוצרת ממשקו לצרכי שולחנו בסכום של 10–20 לא”י לשנה. מזה עליו לשלם לקרן הקימת דמי־חכירה מאדמתו סך 5 לא“י לשנה. ורבית (5%) ואמורטיזציה של ההלואה בת 250 לא”י, סך 32 לא“י לשנה. 113 לא”י הנותרות לו מאפשרות לו חיים פשוטים בסביבה כפרית.

3) למתישב הפועל יש, מלבד ההכנסה של 75 לא“י מן המטע, הכנסה נוספת בת 25 לא”י מן הענפים הצדדיים של משקו. מזה עליו לשלם דמי־חכירה מאדמתו לקרן הקימת כ־5 לא“י, ורבית (5%) ואמורטיזציה של ההלואה בת 280 לא”י, סך 35 לא“י לשנה. 60 הלא”י שנותרות לו, בצירוף ההכנסה ממשקו לצרכי שולחנו בסכום 25 לא"י ובצרוף דירת חנם, נותנות לו את המינימום הדרוש לקיומו. הוא יכול להגדיל את מדת הכנסותיו על־ידי כך שבמשך הזמן יטע עוד באמצעיו העצמיים דונמים אחדים של תפוחי־זהב על אדמתו.

כעין סיכום אפשר להגיד:

1) נטיעת תפוחי־זהב כעין השקעת רכוש בלבד בלי השתתפות פעילה מצד הבעלים קשורה בסכנת־הפסד מסוימה, מפני אי־הבטחון של השוק בעתיד ומפני התפתחות המחירים של תפוחי־זהב. אם ירד מחירם למטה מ־3 לא"י התיבה (מן העץ), לא יתן עוד הרכוש המושקע את הרווחים (7–9 אחוזים) הרגילים עכשיו בארץ לגבי הלואות לזמן ארוך.

2) בשביל מתישבים העובדים בעצמם מבני המעמד הבינוני ומעמד הפועלים נטיעת תפוחי־זהב ביחד עם ייצור חלב, ביצים, ירקות לצורך המתישב עצמו (ובמצב נוח ביותר לגבי השוק, גם למכירה) היא יסוד מתאים להתישבות. המתישב הפועל זקוק בכל אופן להכנסה צדדית מעבודה אצל אחרים עד אשר המטע ישא פרי.

3) ההוצאות המינימליות של המתישבים (על אדמת הקרן הקימת) עולות לבן המעמד הבינוני 1.000 לא“י בערך או, אם הוא שולח לפי שעה רק בן משפחה עובד אחד למקום ההתישבות ובעצמו נשאר עוד 7–8 שנים בעסקיו הקודמים, 725 לא”י. הוצאות ההתישבות בשביל המתישב־הפועל, המתפרנס עד פרית פרדסו מעבודה צדדית, עולות ל־375 לא"י.

4) מן השנה העשירית ואילך מגיעה ההכנסה הנקיה השנתית אצל בן המעמד הבינוני ל־150 לא“י, ואצל המתישב־הפועל ל־100 לא”י. הכנסה זו מספקת לשני סוגי המתישבים מחיה הוגנת ואפשרות לשלם את התשלומים השנתיים והרבית בת 5 אחוזים מהלואה של 250 לא“י אצל בן המעמד הבינוני ושל 280 לא”י אצל המתישב־הפועל.

 

תכנית־הפיתוח לארץ־ישראל    🔗

כתוב בשנת 1933

התפטרותו של מר לואיס פרינטש ממשרתו, משרת מנהל מחלקת הפיתוח בממשלת ארץ־ישראל, מעוררת מחדש את השאלה, מה יש לעשות להתפתחותה של ארץ־ישראל. לעתים קרובות נשמעת הדעה שאם היהודים והערבים דוחים את הדין והחשבון של פרינטש, עליהם לבוא בעצמם בהצעות קונסטרוקטיביות להתפתחותה הכלכלית של ארץ־ישראל. דבר זה נאמר ביחוד כלפי היהודים שנסיונם בהתישבות עולה על נסיון הערבים.

והנה היהודים כבר הציעו הצעות מוחשיות כאלו. כשבא סיר ג’ון הופּ סימפסון לארץ־ישראל בשנת 1930 הגישה לו הנהלת הסוכנות היהודית תזכיר על התפתחותה הכלכלית של ארץ־ישראל, תזכיר שהוצא בשנת 1930 על־ידי הסוכנות היהודית בלונדון בצורת חוברת בשם “ארץ־ישראל, התישבות חקלאית, התישבות עירונית ועליה”. וחבל שחוברת זו אינה ידועה כנראה לחוגים מעונינים רבים.

ההצעות הכלולות הזכיר היהודי נבדלות הבדל יסודי מהדינים והחשבונות של הופּ סימפסון ופרינטש בזה, שהן דנות בענין הרמת הפלחים הערביים וקידמת ההתישבות היהודית לא כבענינים נפרדים זה מזה אלא מתוך פעולת־הגומלין שביניהם. הן מראות שהתפתחות משק־הפלח כשלעצמו היא קשה מאד, או גם מן־הנמנעות בגלל העדר בסיס לאשראי, אבל עלולה היא להתגשם בגלילות שונים בארץ בקלות ומהירות יחסית דוקא בקשר להתישבות היהודית.

נקדים תחילה דברים אחדים לתולדות תכנית הפיתוח.

ועדת שאו    🔗

ועדת־שאו שנשלחה לארץ־ישראל, כידוע, לאחר מאורעות־הדמים של אב תרפ“ט, התחילה לטוות את חוט, והטוויה נמשכה אחר כך על־ידי סיר ג’ון הופּ סימפסון ופרינטש. היא הראתה ב”דין והחשבון של הועדה על המהומות בארץ־ישראל באוגוסט 1929" שבמקרים רבים קנו יהודים קרקע מאת בעלי אחוזות גדולות, והאריסים הערביים שישבו על הקרקע נאלצו לעזבה. אמנם הועדה הכירה שהאריסים קיבלו מהקונים היהודים פיצויים ביד נדיבה, למעלה ממה שמגיע להם לפי החוק, אולם היא הביעה את דעתה שחוקי ארץ־ישראל להגנת האריסים אינם מספיקים. בדבר מספר האריסים הערביים שהוכרחו לעזוב את הקרקע לרגל רכישתה על־ידי יהודים לא קבעה הועדה עצמה כלום; היא מצטטת (ע' 118 בדין והחשבון שלה) את הודעתו של המומחה הערבי ה' פרח, שקבע את מספרם של האריסים הערביים, שהוכרחו לעזוב את שדות־אריסותם בעמק־יזרעאל מחמת רכישת־הקרקעות של היהודים, ל־1746 משפחות או 8.730 נפש. הועדה מוסרת גם את ידיעותיו של כותב הטורים האלה, שעל־פיהן עלה מספר האריסים האלה ל־700 עד 800, שרובם מצאו קרקע אחרת בסביבה. הועדה דנה אחר כן במיוחד בקרקע ואדי־חוארת שנקנתה זמן קצר לפני כן על־ידי היהודים במכירה פומבית ושבעקבותיה הפסידו למעלה ממאה אריסים את זכות־אריסותם בהתאם לתנאי המכירה הפומבית. הועדה נמצאת תחת רושם הטענה הערבית, שהתקדמות ההתישבות היהודית מן ההכרח שתביא לידי נישול הערבים מקרקעותיהם.

הדין והחשבון של הופּ סימפסון    🔗

הממשלה האנגלית החליטה על יסוד הדין והחשבון של ועדת־שאו לשלוח לארץ־ישראל את סיר ג’ון הופּ סימפסון כדי לחקור את התנאים המוקדמים לתכנית־פיתוח גדולה יותר. הופּ סימפסון, ששהה בארץ־ישראל ששה שבועות באביב 1930, היה מושפע באופן בולט מהדין והחשבון של ועדת־שאו, וכשבא לארץ־ישראל כבר היתה דעתו קבועה שבארץ־ישראל נמצאים ערבים רבים שנעשו “מחוסרי־קרקע” על־ידי היהודים. למשפט קדום זה נוספו עוד שתי סיבות אחרות שהביאוהו לידי מסקנותיו המוטעות. הוא ציוה לצלם מאוירונים חלקים שונים בארץ־ישראל ובא על יסוד זה לידי מסקנה, שאם נוציא מכלל הארץ את מחוז־הנגב השחון, שאינו מתאים לפי־שעה להתישבות, יש בארץ־ישראל רק 6.5 מילון דונם קרקע ראויה לעיבוד. מספר זה נמצא בסתירה בולטת ביותר לכל הידיעות הרשמיות עד אז, בנוגע לשטח הקרקעי הראוי לעיבוד בארץ־ישראל, וביחוד לידיעותיו של מנהל מחלקת הקרקעות, שהעריך את השטח הראוי לעיבוד ל־12 עד 13 מיליון דונם. עם התקדמות עבודתה של הועדה להתישבות חקלאית מתברר יותר ויותר שהערכת הופּ סימפסון היתה מוטעית ושידיעותיו של מנהל מחלקת הקרקעות הן נכונות. הסיבה השניה שהביאה את הופּ סימפסון למסקנות מוטעות היתה פירושו המוטעה לדין והחשבון, שנמסר זמן קצר לפניו על־ידי ועדה של פקידי ממשלת ארץ־ישראל בנשיאותו של ו. י. ג’ונסון על מצבם של החקלאים בארץ⁸.

ועדה זו שלחה שאלונים ל־104 כפרים בארץ־ישראל ולמדה מתוך התשובות כי 29.4 אחוז של תושבי הכפרים הללו אין להם קרקע משלהם. מתוך ידיעה זו על תנאי הקנין הסיק הופּ סימפסון את המסקנה המוטעית ש־29.4 אחוז של התושבים אין להם בכלל שום קרקע לעיבוד חקלאי. אמנם, אין להבין כיצד אפשר היה להגיע לפירוש־שוא זה, שהרי בדין והחשבון של ועדת־ג’ונסון נאמר בפירוש, שבכפרים האלה שייך שליש הקרקעות לאנשים שאינם יושבים ב־104 הכפרים. היה ברור, איפוא, לחלוטין כי 29.4 האחוז של ערבים “מחוסרי־קרקע” מעבדים בתורת אריסים את הקרקעות האלו, והם אמנם מחוסרי־קרקע מבחינת הקנין, אבל מבחינת החזקה והעיבוד נמצאת ברשותם קרקע במדה לא פחותה מהקרקע שברשות שאר תושבי הכפרים האלה. (בארצות אחרות עולה אחוז משקי־האריסות בין המשקים החקלאיים בהרבה על 29.4 אחוז; באנגליה הוא למעלה מ־80 אחוז, ובארצות־הברית הוא מגיע ל־40 אחוז בערך). מתוך שלשה גורמים אלה: השפעת הדין והחשבון של ועדת־שאו, הערכה מוטעית של שטח ארץ־ישראל וגילוי פנים שלא כהלכה בדין והחשבון של ועדת־ג’ונסון, יש לבאר כיצד הגיע הופּ סימפסון בדין והחשבון שלו לידי מסקנה שאין עוד בארץ־ישראל קרקע פנויה. אמנם הוא הוסיף שעל־ידי ניצול טוב יותר של הקרקע אפשר אולי למצוא מקום ל־20.000 חקלאים חדשים, אולם הרושם הכללי המתקבל מהדין והחשבון שלו הוא, ששאלת הערבי מחוסר קרקע בארץ־ישראל היא שאלה דוחקת וקשה. דו־המשמעות של המלה “מחוסר־קרקע” שאפשר לפרשה “מחוסר קרקע משלו” וגם “מחוסר קרקע לעיבוד חקלאי בכלל” משמשת בדין וחשבון של הופּ סימפסון בצורה בלתי־צודקת ביותר לרעת היהודים⁹.

הספר הלבן של לורד פספילד    🔗

בדין והחשבון של הופּ סימפסון אפשר לראות בכל זאת מעין שאיפה לאובייקטיביות, ובמהירות הסתכלויותיו בארץ וכתיבת הדין והחשבון שלו אפשר להצדיק אולי את טעויותיו הגסות, ואילו הספר הלבן שנכתב על־ידי לורד פספילד על יסוד הדין והחשבון של הופּ סימפסון ספוג כולו משפט קדום נגד היהודים. בכל מקום שהופּ סימפסון משתדל לשקול את הנימוקים בעד וכנגד בוחר הספר הלבן כמעט תמיד מתוך הדין והחשבון את הצד שאינו לטובת היהודים. דוגמא בולטת לכך היא, שהוא מציין בפשטות – ובלי כל יסוד לבקורת כזו – ככוזבת את הוכחת הנהלת הסוכנות היהודית. כי מכל 688 האריסים הערביים, שישבו על אדמות אשר נקנו על -ידי היהודים בעמק־יזרעאל, מצאו 526 קרקע־אריסות במקום אחר. וכאם יש להעיר מיד שהחקירה שנערכה אחר־כך, בקשר לשליחותו של פרינטש, על־ידי שופט בריטי בשאלת מספר האריסים הערביים מימי מלחמת העולם שעזבו את החקלאות ונשארו ללא־קיום בגלל קניותיהם של היהודים בעמק־יזרעאל ובשאר חלקי ארץ־ישראל, – חקירה שעוד טרם נסתיימה, אשרה עד כה בכל סעיף וסעיף את ידיעותיה של הסוכנות היהודית. מכל 3173 הדרישות שהוגשו על־ידי אריסים ערביים נדחו כבר 1988 עד נובמבר 1932; 472 הוכרו, ונשארו עוד 713 תלויות ועומדות. מספרים אלה עצמם מוכיחים למדי באיזו מדה הגזימו הערבים שדברו בפני ועדת־שאו על מספר עצום של ערבים מנושלים, בכדי להראות לועדה שמפעל ההתישבות היהודי יש בו סכנה לערבים.

הדין והחשבון של פרינטש    🔗

הדין והחשבון של הופּ סימפסון מראה על פעילות רבה ומודה באפשרות של התפתחות חקלאית גדולה, ןאילו הדין והחשבון של פרינטש, עד כמה שהוא ידוע עד כה, מצטיין בספקנות מרובה. אין הוא דין וחשבון על פיתוח אלא יותר כתב־אשמה נגד פיתוח. פרינטש נגש להתפתחותה החקלאית של ארץ־ישראל מתוך ההנחה, שאין לעשות דבר שאינו מבטיח הצלחה גמורה במאה אחוז. מבחינה זו הוא רואה תנאים הכרחיים לכל פעולת־פיתוח בסיום מדידת כל הארץ, בחלוקת קרקעות־המוּשע, בפעולות חוקיות להורדת מחירי הקרקע ובערובות לרבית הגונה ביחס להון המושקע. אם נניח יסוד זה של בטחון משפטי וכלכלי במאה אחוז לא נוכל כיום להתחיל בשום ענף־פעולה כלכלי לא בארץ־ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם. מפעלים כלכליים לזמנים ארוכים לא יתוארו בלי סכנת־הפסד ידועה. הדבר היחיד שאפשר לדרוש הוא שסכנת־ההפסד תהיה ביחס מתאים לאפשרויות ההצלחה. בעוד שפרינטש דוחה לעתיד רחוק את עצם פעולת־הפיתוח הריהו דורש שכבר עתה יחקקו חוקים האוסרים מסחר חפשי בקרקעות. הוא רוצה לנעול דלת בפני מכירת הקרקעות, כדי שקרקע שתבוא אולי בחשבון לפיתוח בעוד עשר שנים אלא תוצא מכלל תקנה זו. מובן, איפוא, שהיהודים וגם הערבים התנגדו להתערבות ביורוקרטית כזו במקח וממכר החפשי בקרקעות.

סיכום מצבם הרע של הפלחים בארץ־ישראל    🔗

בניגוד לדין והחשבון של הופּ סימפסון ושל פרינטש הביעה הסוכנות היהודית בתזכיר הנ"ל משנת 1930 את דעתה, עוד בארץ־ישראל מקום למספר רב מאד של חקלאים יהודיים – רב בהרבה מהמספר שמניח הופּ סימפסון – וכי אפשר ליישב את החקלאים מבלי לנשל את מעל קרקעותיהם את הערבים, בין שהם בעלים ובין שהם אריסים.

בטרם נתאר את ההצעה הזו לפרטיה נעיר כאן, שהיהודים לא הכחישו מעולם שמצבם של הערביים בארץ־ישראל רע הוא וטעון תיקון מיד. אולם הכחשנו את טענת הערבים, שמצבו הרע של הפלחים מקורו בעליה ובהתישבות היהודית או במסים המוטלים על הפלח. הספר היחיד המתאר באופן אובייקטיבי את משק הפלח, נתחבר על־ידי מנהל תחנת־הנסיון החקלאית של הסוכנות היהודית. מר אלעזרי־וולקני (1930 The Fellah’s Farm, Tel-Aviv ) מה שמוכיח שהיהודים לא העלימו את עיניהם כלל ממצבו של הפלח.

מצבם הרע של הפלחים בארץ־ישראל אין לו שום קשר לעליה ולהתישבות היהודית. דבר זה מוכח מתוך עצם העובדה, שמצבם שם הפלחים בארצות השכנות (עבר־הירדן, סוריה, עירק) שבהן אין עליה יהודית, גרוע ממצבם של הפלחים בארץ־ישראל. בעבר־הירדן, שבה אין עד כה ליהודים דריסת־רגל כידוע, מצבם של הפלחים איום. כשהונחו עתה צנורות־הנפט ממוצול לחיפה דרך עבר־הירדן, השתדלו אלפי פלחים בעבר־הירדן למצוא עבודה כאן כדי להרויח שכר־יום זעום. בהשואה לארצות השכנות ארץ־ישראל היא מעין גן־עדן המושך אליו עולים רבים (חוקיים ובלתי־חוקיים) מהארצות הללו. ההכנסות הגדולות מהמסים שיהודים משלמים לממשלה וזרם ההון היהודי לארץ יצרו אפשרויות־עבודה רבות, פרטיות וציבוריות: סלילת־כבישים, בנין בתים, ייבוש ביצות, סידור השקאה, מטעי־הדר, בנין נמלים, שבהם מצאו עבודה הרבה ערבים, וביניהם פלחים מרובים. העליה היהודית לא הביאה, איפוא, רעה לתושבים הערביים, אלא אדרבא גרמה להשבחת מצבם.

עול המסים המוטל על הפלח    🔗

הדעה שפלח עמוס עול־מסים מכביד נכונה היתה בימי התורכים, כשמס “העושר” (מעשר יבול השדה) ו“הוורקו” (מס הרכוש הקרקעי) היו הכנסותיה העיקריות של הממשלה, ו“העושר” נגבה מתוך עושק על ידי חוכרי־המסים. אבל מאז נכבשה הארץ על־ידי האנגלים הולך ויורד ערך מסי “העושר” ו“הוורקו” בהכנסות הממשלה, לרגל גידול הכנסותיה האחרות וביחוד לרגל גידול הכנסותיה ממכס. לפי הצעת־התקציב של ממשלת ארץ־ישראל לשנת 1932/33 עולות כל ההכנסות לסך 2.364.000 לא“י, ומהם 920.000 לא”י, או 39 אחוז, ממכס (בהכנסה זו משתתפים היהודים למעלה מפי שנים משאר התושבים, לפי שהם משתמשים יותר בסחורות־חוץ). מס ה“עושר” מראה בהכנסותיה הכלליות של הממשלה לשנת 1932/33 סך 180.000 לא“י, היינו 8 אחוזים מכל ההכנסות. מכיון שבשנת 1930 שלמו היהודים 20.000 לא”י מס “עושר”, ומכיון שלרגל גידול השטח הנטוע עצי־הדר בידי יהודים והתפתחות מושבותיהם ישלמו לפי ההערכה בשנת 1932/33 סך 30.000 לא“י מס “עושר”, הרי נופל בחלקם של הפלחים הערביים סך 150.000 לא”י. מס ה“וורקו” מגיע בהצעת־תקציב של הממשלה לסך 240.000 לא“י. היהודים שלמו בשנת 1930 מס וורקו סך 11.600 לא”י בכפרים וסך 76.600 לא“י בערים, ובסך־הכל 79.200 לא”י. הואיל והיהודים רכשו בשנים האחרונות קרקעות חדשות ובנו בתים רבים והואיל ומס הוורקו בערים הועלה בשנת 1931 מ־8 ל־15 אחוז, הרי יגיע הסכום שיהיה עליהם לשלם בתורת וורקו בשנת 1932/33 בוודאי לסך 120.000 לא“י, ואולי עוד יעלה עליו. בחלקם של הערבים יפול, איפוא, לפי זה סך 120.000 לא”י מס וורקו. לצערנו אין בידנו ידיעות על חלוקת הסכום הזה בין העיר והכפר. אולם מכיון שהוורקו הנגבה בכפרים מבוסס על הערכה נושנה מאד שאינה מגיעה לקרסולי ערך הקרקע כיום, ומכיון שבתי הפלחים בכפר אינם חייבים בוורקו כלל מפאת ערכם המועט, הרי ברי שלפחות מחצית הסך של 120.000 לא“י, וקרוב לוודאי שגם יותר מזה, נופל בחלקו של הרכוש הקרקעי בעיר. בסך הכל יצטרכו איפוא תושבי־הכפר הערביים לשלם בתורת “עושר” ו”וורקו" לכל היותר 150.000 לא“י ועוד 60.000 לא”י, היינו 210.000 לא“י. היות וכיום נמצאות בארץ לערך 100.000 משפחות־פלחים, הרי נופלות בחלקה של כל משפחה רק 2 לא”י לערך. מלבד מסי העושר והוורקו משתתף הפלח אך במעט בהכנסותיה של הממשלה. להכנסתה העיקרית של הממשלה, להכנסת 920.000 לא“י ממכס, תורם הפלח אך מעט מאד, כי במשק־ביתו הוא משתמש רק במדה זעומה בסחורות־חןץ החייבות במכס. מס הבקר, המראה בהצעת־התקציב של הממשלה לשנת 1932/33 סך 42.000 לא”י, אינו נפרע על־ידי הפלחים אלא על־ידי הבידואים הפטורים ממס עושר וּוורקו. קשה, איפוא, להודות שסך 2 לא"י בערך מסים למשפחה יוכל לשמש סיבה למצבם הרע של הפלחים. ואם בכל זאת מדברים עוד כיום בחוגים רבּים על מסים המכבידים על הפלח, הרי מקבלים בזה כל בקורת דעה שהיתה נכונה לפנים ועבר זמנה כיום.

עול החובות המוטל על הפלח    🔗

הרבה יותר מעול המסים מעיק על הפלח עול החובות. לפי הדין והחשבון של הופּ סימפסון חייב כל פלח בממוצע 30 לא“י לערך, ובעדם הוא משלם רבית בשעור של 20 עד 30 למאה, היינו 9 לא”י לשנה. מלבד זה הרי מרחפת על הפלח סכנה תמידית של מכירת קרקעו בחובו ונפילתה לידי המלוה־ברבית שהוא במקרים רבים בעל־האחוזה שבשכנותו. פרינטש מזכיר בדין והחשבון שלו, שבנפה אחת בהרים עברו במשך עשר השנים האחרונות לא פחות מאשר 30 אחוז מהקרקע מרשות הפלחים לרשות בעלי־הון ערביים. חשוב לקבוע כאן, שבעלי־ההון הערביים לא מכרו את הקרקעות הללו ליהודים, כי במשך עשר השנים האחרונות לא קנו היהודים שום קרקע בהרים, אף לא היה בדעתם לקנות שם.

הפרימיטיביות של משק־הפלח    🔗

הסיבה העיקרית למצבם הרע של הפלחים היא, שמשקו מפגר ולא הסתגל לתנאים החדשים במשק העולמי. התוצרת שמביא הפלח לשוק ממשקו, היינו חטה, שעורה, מיני קטניות ושומשומין, זולה מאד, לרגלי התחרותן של ארצות אחרות המתאימות יותר לחקלאות, והיא מביאה לו תגמול מועט בעד עבודתו. רק באותם המקרים שבהם עברו הפלחים למטעי־עצים או לגידול ירקות בהשקאה בקרבת הערים או המושבות היהודיות הגדולות, הוטב מצבם. אין ספק שכל נסיון להטיב את מצבם של הפלחים מן ההכרח שיביא לכיוון של מעבר הדרגתי מפלחה יבשה למטעי־שלחין ומטעי־בעל להרחבת משק־החלב, גידול־העופות וגידול־הירקות. כמובן שאין הכוונה כאן לומר שהמשק יעבור בין־לילה מצורה אכסטנסיבית לצורה אינטנסיבית. מסורתו המושרשת של הפלח תתנגד למעבר מהיר כזה.

התכניות היהודיות לפיתוח בשפלת החוף    🔗

ההצעות להשבחת מצב הפלחים, שהוצעו על־ידי היהודים בתזכיר הנזכר בראש דברינו אלה, מיוסדות ראשית־כל על קביעת שטח האדמה הראויה־לעיבוד בגלילות ידועים בארץ הבאים בחשבון בעיקר להתישבות יהודית בעתיד, והם שפלת־החוף, עמק־הירדן התחתון, בקעת בית־שאן והחוּלה. בין ארבעה גלילות אלה תופסת שפלת־החוף מקום בראש. ועדה מיוחדת, שנתמנתה על־ידי הסוכנות היהודית בשנת 1930, חקרה את מדת השטח המצוי בארבעת הגלילות הנ"ל ובאה לידי מסקנה כי 4.000.000 דונם קרקע שבשפלת החוף נחלקים כדלקמן:

אדמת שלחין קלה (מתאימה ביחוד למטעי תפוחי־זהב) 500.000 דונם

אדמת שלחין כבדה (מתאימה פחות למטעי תפוחי־זהב) 750.000 "

אדמה בלתי ניתנת להשקאה (מתאימה לפלחה…………. 1.250.000 "

אדמה בלתי ראויה לעיבוד…………………………………. 1.500.000 "

מתוך 2.500.000 הדונם הראויים לעיבוד נמצאים כיום (בקירוב) בידי היהודים והערבים:

לפי זה נמצא בידי כל אחת מ־22.000 משפחות־הפלחים היושבות בשפלת החוף, בממוצע 95 דונם אדמה ראויה לעיבוד. אפשרות־ההשקאה המצויה כמעט בכל מקום בשפלת החוף נוצלה אך במדה זעומה מאד, ובכפרים רבים לא נוצלה כלל. מטעי־ההדר שבידי הערבים שייכים כמעט כולם לא לפלחים אלא לבעלי אחוזות גדולות או בעלי־הון היושבים בעיר.

מגמת הצעתה של הסוכנות היהודית היא, שיהיה לפלח, במקום משק בן 95 דונם אדמה בלתי־מושקה, משק המשתרע על שטח פחות בשליש, ובו 6 או 15 דונם ישמשו לגידולי־שלחין, ובחלקם מטעי־הדר. את התכנית הזו אפשר לבצע, אם הפלחים ימכרו שליש מאדמתם ליהודים ובכסף המכירה, שיגיע ל־150 לא“י בערך לפי מחיר של 4–5 לא”י לדונם, יפרעו ראשית כל את חובותיהם ויפרקו מעל עצמם את עול הנשך, שנית ישביחו את בהמתם, ושלישית יסדרו השקאה בחלק מאדמתם הנשארת ויטעו דונמים אחדים תפוחי־זהב.

לאחר המכירה ישארו בידי הפלח במקום 95 דונם רק 63 דונם, ומהם יעבד 57 דונם לפי דרכו הישנה, ובסך 150 לא"י של כסף המכירה ישתמש כדלקמן:

1. שלשים לא“י לפרעון חובותיו, ובזה יחסוך לו 6–9 לא”י רבית לשנה ויחלץ מעול הנושך;

2. שלשים לא"י ישלם בתורת השתתפות בהוצאות סידור מכון־מים לכל הכפר, שיספיק להשקאות 6 דונמים של כל פלח;

3. שלשים לא"י לנטיעת 3 דונמים של אדמת־השלחין עצי־הדר מורכבים הנושאים פרי כבר לאחר שלש שנים (כאן הובא בחשבון שכל עבודת־הידים בפרדס תיעשה על־ידי הפלח עצמו);

4. חמש־עשרה לא"י להשבחת האינבנטר החי (עופות, בהמות־חלב ובהמות־עבודה);

5. ארבעים וחמש לא"י כהשתתפות בפרנסתו בשלש השנים עד שישא הפרדס פרי.

אם נעמיד אלו לעומת אלו את הכנסותיו והוצאותיו של הפלח במשק הקודם ובמשק שיסודר מחדש, יתברר לנו, שבמשק הישן נשאר לו לפלח לערך 33 לא“י לפרנסתו, תלבשתו ושאר צרכי־חיים הכרחיים, ואילו במשק שיסודר מחדש ישיג הכנסות של 68 לא”י בשלש השנים הראשונות עד שישא הפרדס פרי. מלבד זה נשארת לו לפלח האפשרות להרחיב את הכנסת המשק עוד יותר, אם יטע לאט־לאט עצי־הדר גם על 3 הדונמים של אדמת־שלחין שנשארו לו לגידול־ירקות. על־ידי כך יגדיל את הכנסתו השנתית בסך 24 לא“י ויעלה את כל הכנסותיו לסך 81 לא”י. אין מן הצורך כלל לפרט כאן את פרטי ההכנסות וההוצאות. ידוע ומפורסם בארץ־ישראל שדונם עצי־הדר מכניס לבעליו העובדים בעצמם לפחות 10 לא"י לשנה הכנסה נקיה (כיום גדולה ההכנסה הנקיה פי־שנים או שלושה). אין מן הצורך, איפוא, להוסיף הוכחה שאמנם יכניס הפלח את ההכנסה הנזכרת למעלה מתוך 3 או 6 הדונמים מטעי־הדר.

כמובן שהיהודים יוכלו לבוא לידי הסכמי־קניה בצורה הנזכרת לא עם פלחים בודדים, אלא עם כל הפלחים או רוב הפלחים של הכפר, כי להתישבותם הם זקוקים לשטחים גדולים מחוברים. והנה הסכמי־קניה כאלה אפשריים הם בכפרים רבים, ובזה אפשר היה לספּק למשך שנים רבות את צרכי הקרקע של ההתישבות היהודית. היהודים יסדרו בקרקע הקנויה משק אינטנסיבי מפותח שבו יספיק למשפחה שטח של 20 דונם, היינו פחות משליש השטח הנשאר בידי הפלח. אולם לשם הסכמי־קניה כאלה דרוש שהממשלה תתיחס אליהם ברצון וביחוד תפנה מעל דרכם את המכשולים הכרוכים במצב מדידת־הקרקעות, קנין ה“מושע” והקדסטר כיום. כאן יש אפשרות לממשלה לסייע בלי השקעה כלשהי לפעולת־התישבות גדולה שתביא תועלת לערבים וליהודים כאחד.

במקרה שהקרקע המוצעת לקניה אינה שייכת למעבדיה אלא לבעל־אחוזה, והקרקע מעובדת על־ידי אריסים, תוכל הממשלה על־ידי השימוש בחוק הגנת־האריסים להניע את בעל־האחוזה, שבשעת מכירה ישאיר חלק מהקרקע הניתנת להשקאה (10 עד 15 דונם למשפחה) בחכירת־ירושה למעבדיה הקודמים או ימכרנו להם בתשלומים לשנים רבות. מלבד זה ימשיכו האריסים לעבד לערך 50 דונם אדמת־בעל בצורתה הקודמת בתורת אריסים עם חוזה אריסות לחמש־עשרה שנה לכל להפחות. ההון הדרוש לגידולי־השלחין בסך 100 לא"י לערך למשפחה תתן הממשלה לאריסים בתורת מלוה (עיין על כך להלן). בדרך זו אפשר היה גם כאן, כבמקרים שבהם הפלחים הם בעלי־הקרקע, להעביר בהדרגה את האריסים ממשק אכסטנסיבי למשק אינטנסיבי יותר.

בשלשת הגלילות האחרים הנזכרים למעלה, והם עמק הירדן, בקעת בית־שאן ובאזור־החוּלה, שונים התנאים מתנאי שפלת החוף. בעמק הירדן התחתון הקרקע הבאה בחשבון היא קנין הממשלה ותושביה מועטים. אמנם לשם התישבות טעונה היא סדרי־השקאה שיעלו ממון רב. בקעת בית־שאן היתה קנין הממשלה, אבל הועברה בשנת 1921 לרשות האריסים היושבים עליה בתשלומים לשיעורים במשך שנים רבות. אבל בעליה כיום אינם יודעים מה לעשות בשטחים שנמסרו לידם, שכן גדולים הם מכפי צרכם, שטחים הניתנים רובם להשקאה אבל רק לאחר ניקוז, ועם זה לא שלמו את התשלומים המוסכמים. קל היה לבוא אתם לידי הסכם שעל פיו ימכרו חלק מהקרקע ליהודים וישתמשו – בדומה לשפלת החוף – בכסף המכירה להנהגת עיבוד אינטנסיבי במשקם. יחד עם זה היתה גם הממשלה מקבלת מהקונים היהודים את התשלומים שבעלי־הקרקע כיום חייבים לשלם לה (לערך \(1\frac{1}{2}\) לא"י לדונם) אבל אינם יכולים לשלם, והיתה יכולה להשתמש בכסף זה לשם סידור עבודות הניקוז והייבוש הדרושות. גם באזור החוּלה הקרקע היא קנין המדינה, אבל נמסרה לניצול על יסוד זכיון ישן מימי התורכים, שהוארך פעמים רבות על ידי הממשלה האנגלית באורך־רוח רב, לבעל־הזכיון, בלי שהשביח הלה את קרקע הביצות עד היום. גם כאן אפשר היה בלי מעצורים מיוחדים לבוא לידי הסכם בין הממשלה, בעל־הזכיון וחברה יהודית, שעל פיו ייעשה הייבוש שיעלה לפי הערכה לחצי מיליון לא"י, בעזרת אשראי ממשלתי. האריסים הערביים היושבים על הקרקע יקבלו אחר כך שטח קרקע מיובש הדרוש למחייתם והשאר יימכר או יוחכר לזמן ארוך לשם התישבות יהודית. במקרה של מכירה תקבל הממשלה את כסף השקעתה מאת היהודים במשך זמן קצר לפי הערך.

נסיונות בעבר    🔗

ההצעות שהוצעו כאן אינן תורה עיונית גרידא, כי יש כבר שורה של מקרים שבהם נמכרו קרקעות ליהודים בשפלת החוף במשך שנים רבות, והמוכרים השתמשו בכסף המכירה לשם אינטנסיפיקציה של משקם. חלק לא קטן מהפרדסים הנמצאים כיום בידי הערבים בסביבת המושבות ראשון־לציון. רחובות, פתח־תקוה ניטע בכספים שקיבלו הבעלים הערביים מהיהודים בעד מכירת חלק מקרקעותיהם. הערבים עשו כאן עסק מצוין, כי קרקע־החול שמכרו ליהודים במחירים טובים לא הכניסה להם לפני כן כמעט כלום, ואילו הפרדסים שנטעו בכספי היהודים מכניסים להם הכנסה גדולה מאד.

כל הבעיה היא מבחינה כלכלית טהורה מעין ביצת קולומבוס. לערבים יש קרקע המכניסה להם כיום אך מעט מאד, לפי שאין להם ההון הדרוש לניצולה כראוי. היהודים מוכנים, על־ידי קנית חלק מהקרקע, להמציא להם את הכסף הדרוש לאינטנסיפיקציה של משקם. העיקר, איפוא, לפנות מן הדרך את התאוה המדינית, העומדת עתה מצד הערבים למכשול על דרך הסכם כזה. ואם אירע בשמן האחרון שעתון ערבי חשוב התנגד בכל תוקף להשתדלותה של הממשלה בימים האחרונים לגילוי מקורות מים, משום שעל־ידי כך ניתנת האפשרות להקטין את השטח הנחוץ לשק־פלחים, הרי זה מראה שבלב ערבים רבים גבר הנימוק המדיני על פני הנימוק הכלכלי.

היהודים מוכנים לעסוק בהתישבותם החקלאית על פי היסודות המתוארים למעלה, בידיעת הממשלה ולעיני כל הצבור. הם היו מקדמים בברכה מינוי מומחה אירופי מפורסם מטעם הממשלה מפעם לפעם, שתפקידו יהיה לחקור את פעולות התישבותם של היהודים מבחינת תוצאותיהן לגבי הפלחים. ביחוד היה על המומחה הזה לקבוע, אם, ובאיזו מדה, גדול כוחם הכלכלי של הכפרים הערביים שמכרו חלק לקרקעותיהם ליהודים והשתמשו בכסף־המכירה לשם אינטנסיפיקציה של משקיהם, מכוחם של שאר הכפרים שלא מכרו קרקע ושמרו על דרך עיבודה הקודם. אפשר היה על־ידי כך לקבוע בלי שום ספק- ספיקא, אם ההתישבות היהודית הביאה תועלת או נזק לפלחים.

אשראי ממשלתי לפיתוח    🔗

מתוך כל האמור מתברר, שחלק גדול מתכנית־הפיתוח היהודית יכול להתגשם בלא כל עזרה כספית מצד הממשלה, היינו אותו החלק שבו קונים היהודים את הקרקע ממעבדיה כיום. על אשראי ממשלתי דובר רק בשני מקרים: ראשית, כדי לתת את האפשרות לאריסים היושבים על קרקעות בעלי־האחוזות, ומפסידים את זכות־אריסותם בגלל מכירת הקרקע ליהודים, לסדר גידולי־שלחין על השטחים הקטנים שהם מקבלים מאת בעלי־האחוזות בתורת חכירת־ירושה או בתורת קנין בתשלומים לשיעורים; שנית, האשראי הממשלתי רצוי לשם ייבוש ביצות החוּלה; שלישית, לשם השבחת משק־הפלחים באזור ההרים. בשני המקרים הראשונים אפשרי הוא מתן אשראי על יסוד בטוח, לפי שהם קשורים להתישבות היהודית. הממשלה תוכל להניע את בעל־האחוזה, על־ידי השימוש בחוק הגנת־האריסים, למסור לרשות אריסיו חלק מאדמתו בתורת חכירת־ירושה או בתשלומים לשיעורים, רק אם ידע בעל־האחוזה שרק בתנאי זה תרשה לו הממשלה למכור את אדמתו (רק יהודים באים בחשבון כקונים: קונים אחרים במחירים הגבוהים של היום אין). במתן אשראי לשם ייבוש אזור החוּלה תוכל הממשלה להיות בטוחה שתקבל במשך זמן קצר, לפי הערך, את השקעותיה בעבודות־הייבוש, רק אם תמכור או תמסור בחכירת־ירושה חלק מהקרקע המיובשת ליהודים. בלי קשר להתישבות היהודית צפויה סכנת הפסד גדולה לאשראי הממשלתי, ולא עוד אלא שאי אפשר היה לגבותו כלל. בקשר להתישבות היהודית יש לו בטחון גדול הרבה יותר. – לגבי האשראי במחוז ההרים אין בטחון־גביה על־ידי ההתישבות היהודית; אולם כאן קטן בהרבה סכום האשראי הנדרש למשפחה.

השאלה היא, אם האשראי הממשלתי למטרות הנזכרות מן האפשר הוא רק אם הממשלה תקבל מילוה־פיתוח גדול (מדברים על ½2 מיליון), כפי שהיתה הכוונה לעשות, כנראה, עד כה. אילו היו תנאי שוק־הכספים טובים לקבלת מילוה כזה, לא היה לנו מה לטעון נגד קבלתו לפי ההנחות הנזכרות. כמוהן שאז היו היהודים דורשים, על יסוד המנדט על ארץ־ישראל המטיל חובה על הממשלה לסייע לחקלאות היהודית, שגם ההתישבות היהודית תקבל את חלקה הצודק מכספי מילוה־הפיתוח. אולם השאלה היא אם באמת נחוץ לחכות זמן רב עד שיאפשר המצב בשוק־הכספים הבינלאומי לקבל מילוה־פיתוח גדול, ואם אין הממשלה יכולה לעשות משהו בשביל אשראי כזה מאמצעיה הרגילים. אנו סבורים שהדבר האחרון אינו מן הנמנע. קניות־הקרקע על־ידי יהודים ומעבר הפלחים ממשק אכסטנסיבי למשק אינטנסיבי הוא תהליך שידרוש שנים רבות. אף ייבוש אזור החולה הוא עבודה שתימשך כמה שנים. הממשלה היתה יכולה, איפוא, על־ידי הקצבת סכום של 100.000 עד 200.000 לא"י, סכום בלתי־גדול לפי הערך, בתקציבה השנתי לשם כך, לייסד מוסד־אשראי חקלאי, מצד אחד לערבים ומצד שני ליהודים, ולבצע את העבודות באזור החוּלה במשך הזמן. היינו שמחים אילו התחילה בזה בהקדם.

 

התנחלותם של יהודי גרמניה בארץ־ישראל    🔗

הרצאה בקונגרס הציוני הי"ח בפרג בשנת 1933

הרצאתי על התנחלותם של יהודי גרמניה בארץ־ישראל תורידכם מאיגרא רמה של המדיניות לבירא עמיקא של בעיות כלכליות.

כולנו העוסקים זה עשרות בשנים בבניה של ארץ־ישראל מתמלאים קורת־רוח וגאוה בשעה שאנו שעבודתנו זו, שבתחילה היו מלעיגים עליה מכל צד, הביאה לידי כך שארץ־ישראל נעשתה לנקודת־האור היחידה באסון הגדול שהומט בזמן האחרון על יהודי ארץ אחת. בשעה שארצות אחרות, אשר שימשו מקומות מקלט לזרם ההגירה היהודית, נעלו לפני זרם זה בשנים האחרונות כמעט לגמרי את שעריהן בעטים של השבר הכלכלי ושל חוסר־העבודה הגדול לאין שיעור, – ניצלה ארץ־ישראל מהמשבר הכלכלי, ובזכות היזמה היהודית וההון היהודי הגיעה לידי שיגשוג כלכלי גדול. הרי זו הארץ היחידה בעולם שאין בה חוסר־עבודה, אלא להיפך יש בה מחסור בידים עובדות. עכשיו מאפשר לה מצבה לקלוט עולים יהודים בדרכי־כלכלה בריאים.

התמוטטות המצב הכלכלי של יהודי גרמניה    🔗

עד שאכנס בדיון שאלת אפשרויות־הקיום בארץ־ישראל, רצוני לצייר בקוים אחדים את הפצעים הכלכליים שלקו בהם יהודי גרמניה בחדשים האחרונים. יהודי גרמניה, לפי משלוח־ידם, היו עסוקים כעשרה אחוזים בערך בפקידות ובמקצועות חפשיים, כחמשים אחוז – במסחר, כעשרים אחוז – במלאכה ובתעשיה, ועשרים אחוז התפרנסו ממקצועות שונים אחרים. על־ידי התחוקה הגרמנית שפיטרה חלק גדול מהפקידים היהודים ממשרותיהם, אסרה על חלק גדול מעורכי־הדין והנוטריונים היהודים להמשיך לעסוק במקצועם, שללה מאת הרבה רופאים יהודים את זכות העבודה בקופות־החולים, ועוד כהנה וכהנה איסורים ומעצורים לרוב, נפגע המעמד הזה פגיעה איומה. אנשים שבמשך עשרים שנה היו מתעסקים במקצועם ונתמחו בו, בין־יום אחד שודדו האפשרות לעבוד עבודתם. ואפילו אלה שלא נפגעו על־ידי איסורי החוק במישרין, הושפל כבודם ונתקפחה פרנסתם לאחר שהרופא היהודי או עורך־הדין היהודי הוכתם כאדם נחות־ערך לגבי החוק. לדעתי יוכל רק חלק קטן מבעלי המקצועות החפשיים להתפרנס בגרמניה ממקצועו.

שכבת בעלי המקצועות החפשיים היא זו שידה הקשה של הממשלה הגרמנית היתה בה לרעה ביותר. אבל תוצאות המדיניות הגרמנית הנוכחית, המכוונת נגד היהודים ורואה אותם כזרים או כמזיקים לעם הארץ, פוגעות גם ביהודים העסוקים בכל יתר המקצועות. התעמולה להמנע מקנות אצל היהודים הרסה, ביחוד בכמה ערים קטנות, את מצבם של הסוחרים היהודים. יחד עמהם נהפכו גם פקידיהם היהודים למחוסרי לחם. כמו כן ניכר בתעשיה ובמלאכה חורבן ללא תקנה, מחמת התעמולה נגד סחורות יהודיות וביחוד מתוך המגמה שלא להזמין סחורות בעסקים יהודיים.

התוצאות בעקיפין של התחוקה הגרמנית נושאות בשביל היהודים הרס כלכלי יותר מהתוצאות במישרין. לא יימדו ולא ייספרו לרוב. בשעה שחוקרים את החיים הכלכליים בגרמניה, נתקלים בהן על כל צעד ושעל. חלק מאותם האנשים שנתקפחה הכנסתם, רובה או כולה, חיים עוד לפי שעה מרכושם. משום כך אין המצוקה מתגלית עדיין בכל זוועתה, אבל אפשר למנות את מספר החדשים שאצל רבים מהם יאזל החסכון, ואז ייגלה האסון החמרי בכל אימתו.

יש בין היהודים בגרמניה כ־8.000 רופאים, כ- 4.000 עורכי־דין, 2.000 רופאי־שיניים וטכנאי־שיניים, ואלפי מהנדסים, פקידים, מורים, רוקחים, עתונאים, בּמאים. בערים הקטנות והבינונות נמצאים בתי־מסחר של יהודים לאלפים. כמו כן יש הרבה אלפים של בעלי־תעשיה ובתי־מלאכה זעירים ובינוניים. כל אלה נגרפו יחד על־ידי התחוקה החדשה, ויותר שתמשך התעמולה נגד היהודים בהיקפה הגדול ובצורתה האיחודית, יגדל יותר חורבנם. איני חושש שמא אני נכשל בהגזמה, אם אני אומר שאם המצב הקיים יתמיד, עתידה מחצית היהדות הגרמנית לקפח את פרנסתה, ורק המחצית השניה – שוב בתנאי שגזירות חדשות לא תתרגשנה לבוא – תוכל להתקיים במסגרת חיים מצומצמת.

אם כן מה עלינו לעשות?

מספר היהודים בגרמניה    🔗

מספר היהודים בגרמניה עלה, במפקד של שנת 1925, ל־564.000 נפש. עתה הופחת המספר הזה. בגלל מספר הלידות הקטן לאין שעור, הפסידו היהודים במשך שמונה השנים למן המפקד בערך ארבעת אלפים לשנה, על־ידי עלית התמותה על הילודה. מלבד זאת יש לשער את עודף היציאה מן הארץ על הכניסה ל־30.000, אם נביא בחשבון שבמשך החדשים האחרונים לבד עזבו יהודים את גרמניה, מרצון או שלא מרצון, לעשרות אלפים. על יסוד האמור אני בא לידי מסקנה שמספר היהודים בגרמניה מגיע עתה לכל היותר ל־500.000 נפש. מספר זה עוד יופחת על־ידי עודף התמותה על הילודה שנזכר למעלה, בתנאים המדיניים והכלכליים הקשים כיום יהיו הורים יהודים מרגישים ביתר עוז בכל חומר האחריות להקים וולדות. אני סבור שבמשך עשר השנים הסמוכות יופחת מספר היהודים – מבלי להביא בחשבון את ההגירה – ב־50.000 נפש, היינו בסך הכל יגיע ל־450.000 נפש.

אני מוציא מחשבון זה את המומרים או את ה“לא־אריים” שנולדו מנשואי תערובות (אני משתמש כאן במושג “לא־אריים” שהמציאו זה מחדש ושאינו מוסיף כבוד למדע). אני רוצה רק להעיר שמספר היהודים המומרים או מספר אלה מהגרמנים שאפשר להוכיח שהם מצאצאיהם של יהודים, אינו מגיע, כמו שסבורים הבריות, למיליונים, אלא אפילו אם נמנה אותם במאות אלפים אחדות נפריז על המדה. מכל מקום כששתי קבוצות לאומיות חיות חיים משותפים במשך תקופה של אלף שנה, מובן מאליו הוא שדם הקבוצה האחת עובר ומתמזג בשניה, ואף כי במדה זעומה. אף־על־פי שגם אנו היהודים רוצים לשמור על טהרת דמנו, ונשואי־תערובות אינם רצויים לנו, הרי בשום פנים לא הוכח בכל זאת שילדי הנשואים הללו הם נחותי־דרגה. רצוני רק להזכיר שבעד תגלית הקרניים הסמויות מן העין, שבלעדיהן היה עולם שלם של פלאות נעלם מעינינו, עלינו להודות לבן נשואי־התערובות היינריך הרץ. הבדיקה במגילת היוחסין שעומדת כעת על סדר היום בגרמניה, מזכירה לי תופעה דומה לזו מדברי ימי היהודים מלפני 500 שנה. כשהאינקביזיציה בספרד דרשה מאת המלך לפרסם חוק שגם הנוצרים מצאצאי יהודים חייבים לחבוש לראשם את המצנפת היהודית, הופיע לפני המלך, ביום שחוק זה עמד להחתם, הקנצלר הגדול ובידו שתי מצנפות יהודיות. על השתוממותו של המלך השיב הקנצלר: “אם הוד מלכותו יחתום על החוק המוצע הרי המצנפת האחת בשבילי, והשניה בשביל הוד מלכותו”.

כל אותם “שאינם־אריים”, שפירושו מתוך העדה היהודית אם על־ידי שמד או על־ידי נשואי־תערובת, מהווים בראש וראשונה בעיה בשביל אותה העדה הדתית או העממית שלתוכה נכנסו. אין לנו כל רשות לדבר בשמם, ואנו יכולים לטפל רק באותם היהודים שנשארו עד היום הזה בעדת ישראל. 500.000 היהודים הגרמניים כוללים רק שלשה אחוזים בערך של כל ששה־עשר מיליוני היהודים שבעולם. אבל הם אבר חשוב בגופה של היהדות העולמית. במאת השנים האחרונות הם הם שעמדו בין ראשי הלוחמים לשיווי־זכויות היהודים בכל ארצות תבל, ובאותן הארצות שהיהודים היו נתונים שם בצרה, הם הם שעמדו להם בשעת דחקם ככל יכלתם. לפיכך עומדת האומה היהודית כולה מתוך רגש של השתתפות עמוקה מאחר גבם של יהודי גרמניה ומביטה בחרדה לגורלם בימים הבאים. קשה לה לאומה היהודית להשלים עם המצב שאחד מאבריה, שהיה תמיד לויאלי ותמיד השתתף בערנות רבה בהתפתחותה של ארץ מולדתו, ייהפך יום אחד משולל־זכויותיו.

ההגירה – הדרך היחידה    🔗

אותם 200.000 היהודים בגרמניה, שאינם יכולים להמשיך להתפרנס ממשלוח־ידם, אין להם אפשרות כלשהי למצוא מקורות־מחיה במקצועות אחרים. אילו היו רוצים לעבור אל החקלאות, שהיא כשהיא לעצמה קשה לבן־כרך ובשביל רבים אינה בגדר אפשרות מחמת הגיל, הרי היו נתקלים מיד בחוק החדש המתיר את המגע עם הקרקע רק לבני הגזע הגרמני, אבל לא ליהודים. וכמו כן אין להעלות על הדעת את המעבר אל איזו מלאכה, שכן לרגל המצב החוקי והמדיני כיום, אין האומן היהודי יכול לעמוד בפני התחרותו של הנוצרי. ומסתבר מאליו שגם המסחר, שלאחר המלחמה היה קשה ליהודים להחזיק בו מעמד בגלל המתחרים הנוצרים שקמו להם במספר עצום, לא יוכלו לקלוט אותם. המעבר מענף מסחרי אחד אל ענף מסחרי שני לגבי יהודי הוא דומה לקפיצה דרך החלון כדי להנצל מבערה.

נואש הוא בעת צרה זו מצבו של הנוער היהודי שהגיע לגיל שבו עליו לבחור לו מקצוע בחיים. אלפים ורבבות צעירים יהודים אינם רואים לפניהם כל דרך בו יוכלו לעצב את חייהם ולהיות מועילים לחברה. רבים גם מרגישים את עצמם בלתי־מסוגלים לחיות כאזרחים שניים־במעלה בארץ בה חיו אבותיהם כאזרחים בעלי זכויות שוות עם עם־הארץ.

במצוקה כזו אין מוצא אחר זולת הגירה מסודרת,שתעביר במשך חמש־עשרה שנים לארצות אחרות את כל אלה מאתים אלף היהודים ה“מיותרים” שיש ברצונם לעזוב את גרמניה. יחד עם נסיון הצלה כזה, אין אנו נמנעים מלהביע את מחאתנו הנמרצת ביותר נגד התפתחות זו של הענינים בגרמניה, המכריחה מספר גדול כזה של יהודים להגר מארצם. אבל מחאה זו מצדנו אינה צריכה לסמא אותנו שלא לראות כי ניגוד זה אל היהודים מהווה חלק בלתי־נפרד מתכניתה של ממשלת גרמניה, והוא כמעט בגדר מצוה דתית. ואילו נגד “אני מאמין” דתי אין להלחם בנשק התבונה. עוד לפני שלש מאות שנים היו דנים אלפי נשים חפות מפשע להשרף חיים בעוון כישוף, לאחר שהוכח בבית־הדין שהן היו מכשפות ב“עין רעה” או בדרך אחרת. בימינו קשה לנו להבין את האמונה התפלה הזאת, כשם שהדורות הבאים לא יוכלו להבין שיטילו על “עינם הרעה” של היהודים את האחריות לכל הפורעניות שבאו על גרמניה. לימים אולי תשתנה עמדת הממשלה הגרמנית כלפי היהודים. אבל אותו שינוי בעמדה יאחר מאד לבוא בשביל אותם היהודים שבעוד חדשי מספר יהיו מחוסרי־לחם.

המחאה הטובה ביותר נגד מדיניותה של הממשלה הגרמנית לגבי היהודים הוא מפעל ההצלה.

אין לי כל רשות ואין לי כל יפוי־כוח לדבר בשם יהודי גרמניה. אני מדבר כאן כסוציולוג גרידא, המתעסק זה יותר משלשים שנה בגורל היהודים לכל צורותיו השונות. מבחינה זו אין אני רואה פתרון אחר חוץ מיציאה מסודרת של חלק מיהודי גרמניה. אלה מהם שאין להם כבר כל בסיס לקיומם או שלאחר הנסיונות שנתנסו בהם בזמן האחרון שוב אינם יכולים לראות את עצמם בגרמניה כמו בביתם, יבחרו בדרך ההגירה; ואלה שישארו בגרמניה יוכלו אז, כפי שאני משער, לקיים לעצמם בסיס כלכלי מספיק. מובן מאליו שגם מבחינת החוק הם צריכים להיות מובטחים שיוכלו להוסיף לחיות על אדמת גרמניה בכבוד ובלא סכנה. לבסוף אל לנו לשכוח זאת, כי בששים וחמשת המיליונים של האוכלוסיה הגרמנית יש על כל אלף גרמנים שמונה יהודים, וכשההגירה תקטין את מספרם עד לרבע מיליון יהיו רק ארבעה יהודים על כל אלף תושבים גרמנים. כלום באמת יהיה צורך לממשלה גרמנית חזקה להתגונן בתותח כבד של חוקים מיוחדים נגד מיעוט כה קטן, היושב מאות בשנים בגרמניה?

אני מדבר כאן על יציאה מסודרת, בניגוד למנוסה המבוהלת שהיינו עדים לה בחדשים האחרונים. הגירת־מנוסה זו אין בה ברכה לא למהגרים ולא לארץ שאליה הם באים. רק הגירה מאורגנת המעבירה את המהגרים, לפי כשרונותיהם אל המקצועות המתאימים להם, ומארצות ההגירה היא בוחרת באלו שהסיכויים הכלכליים טובים בהן ביותר, – רק היא יכולה להפוך את המנוסה מקללה לברכה.

ארץ־ישראל – ארץ הגירה    🔗

מבין כל הארצות ההגירה נשואות העינים מאליהן אל ארץ־ישראל. שוחחתי עם יהודים מגרמניה שלפני זמן קצר עדיין היו מתנגדים קיצוניים לציונות ולמפעל הארצישראלי, והיום הם מודים בהתגלות־לב שטעו, ושמצב יהודי גרמניה כיום היה הרבה יותר נואש אלמלא ארץ־ישראל ששימשה להם משען מוסרי ותקוה כלכלית.

הישוב היהודי בארץ־ישראל מנה בסוף מלחמת העולם בערך 65.000 נפש. בשעת המפקד של שנת 1922 עלה ל־83.000 נפש, במפקד של שנת 1931 הגיע ל־175.000 נפש, והיום מספר היהודים בארץ־ישראל הוא 220.000, כלומר כחמישית של כל האוכלוסיה הארצישראלית. מתוספת זו יש לזקוף בערך 100.000 איש על חשבון עודף העליה על היציאה במשך שתים־עשרה השנים האחרונות. יש לנו, איפוא, במספר ממוצע עודף שנתי של עליה מ־8.000 עד 9.000 איש. אבל ארץ־ישראל של היום מוכשרה לשמש מקום קליטה לעליה הרבה יותר מבשנת 1922. עצם העובדה שבארץ־ישראל יושבים עתה 220.000 ולא 83.000 יהודים היא גורם חשוב מבחינת יכולת הקליטה של עליה חדשה. כדי שלא תציף העליה כלבּה את הישוב הקיים בארץ, חייבת היא לעמוד ביחס של אחוז ידוע כלפי הישוב הזה. מנקודת־ראות זו לבד יש להגיד, שארץ־ישראל יכולה היום לקלוט פי־שנים ממה שיכלה לקלוט במשך עשר השנים האחרונות. נוסף לזאת, התפתח המשק הארצישראלי במדה מרובה ונעשה מודרני יותר, צפונות אפשרויות גדולות בשביל עליה חדשה.

כיושב־ראש ועדה אחת להתישבותם של יהודי גרמניה בארץ־ישראל, חקרתי בזמן האחרון את שאלת האפשרויות של התישבות חקלאית ביתר פרוטרוט. לשם זה באה הועדה בקשר עם הקרן הקימת, עם מחלקת ההתישבות של הנהלת הסוכנות היהודית, עם פיק"א, עם חברות המטעים הקימות וכו' ומלבד זאת שמעה את חוות־דעת המומחים לכל ענפי החקלאות. הועדה תפרסם בקרוב בחוברת מיוחדת את מסקנותיה. מתוך הדין והחשבון של מנהל מחלקת ההתישבות של הסוכנות היהודית נתברר שיש מקום לאלף משפחה בנקודות הישוביות הקימות כבר או על הקרקעות העומדות לרשותן של נקודות חדשות.

מלבד אלף המשפחות האלו יכולות מאות אחדות של משפחות, ואולי עוד יותר, לרכוש קרקעות להתישבות מאת חברות מטעים, פיק"א או מידי אכרים פרטיים. עם כל זאת יכולה התישבות חקלאית לצאת לפועל רק אם נרכוש קרקע חדשה, או אם על־ידי מציאת מקורות מים חדשים או על־ידי גידולים של בית־שלחין יוכלו המתישבים בנקודות החקלאיות הקימות כבר להסתפק בפחות קרקע ממה שיש להם, ולהניח חלק ממנו למתישבים חדשים. קניות חדשות של קרקע קשות בשעה זו בארץ־ישראל, והן דורשות קודם כל משא־ומתן מוקדם הגוזל הרבה זמן. אבל כיון שבאזור החוף, ששם אפשרית ההשקאה בכל מקום, אנו יכולים להסתפק בשטח של עשרים דונם למשפחה, הרי גם קניות של שטחים קטנים מאַפשרות את התישבותן של משפחות רבות.

יש הרבה לקוות מהנסיונות שנעשו במקומות, שהיו עד עכשיו ידועים כדלים במים, למצוא שם מים על־ידי קדיחות עמוקות. על־ידי הקדיחות העמוקות שנעשו בשנה האחרונה מטעם החברה הארצישראלית להשקעות יחד עם פיק"א, נתגלו במושבה יבנאל מים בכמות גדולה. בעמק גילו על־ידי הקדיחות מים בכמות עצומה בשלש נקודות, בתל־עדשים, מרחביה ויג’ור. מכאן יש להניח שבעוד הרבה מקומות בעמק, שבהם הצטמצמנו עד עתה בגידולים שאינם טעונים השקאה, אפשר יהיה לגלות מקורות מים ולהנהיג במשקים גידולים של בית־שלחין.

הרי זה אחד מתפקידינו החשובים ביותר, שעובדים עליו מוסדות שונים וביניהם גם הממשלה, לחפש באופן שיטתי מים בתחתיות האדמה ולנצלם לתועלת החקלאות. חשוב לאין שיעור יהיה הדבר אם חלק מן הכספים הנאספים עכשיו למען התישבותם של יהודי גרמניה בארץ־ישראל, יוקדש למטרה זו, שכן מציאת מים על־ידי קדיחת הבארות יכולה לסלק את הקושי הגדול ביותר ברכישת קרקעות.

יישובם של אנשים חדשים בחקלאות יוצר שוק פנימי רחב לתוצרת התעשיה ומרחיב את שדה פעולתם של המסחר ושל עסקי ההובלה. הנסיון בארץ־ישראל לימדנו, שעם כל משפחה חקלאית חדשה יכולות למצוא את מחיתן עוד אחת או שתי משפחות בכפר או בעיר. כל אניה המביאה ארצה עולים יהודים חדשים, מביאה עמהם כוחות חדשים וידיעות מקצועיות חדשות בתעשיה. יש להשתומם לחוש־המישוש הדק של העולים החדשים שבאמצעותו הם מגלים אפשרויות חדשות לייצור בארץ־ישראל את הסחורות שעד עכשיו היו מביאים אותן מארצות אחרות, החל בייצורה של מחט וכלה בייצורם של אבטובוסים. מן הספרים הנלמדים ביותר בארץ־ישראל היא רשימתן של סחורות האימפורט בארץ. ואין לך שבוע שאינם נוסדים בארץ־ישראל עסקים גדולים או קטנים, הדוחקים את סחורות החוץ על־ידי תוצרת הארץ.

כמה יהודים מגרמניה קולטת ארץ־ישראל?    🔗

ואילו עלינו לזכור, כמובן, שארץ־ישראל אינה קימת רק בשביל יהודי גרמניה בלבד, אלא ששעריה צריכים להיות פתוחים גם בשביל יהודי ארצות אחרות. קשה לקבוע את האחוז שהעליה הגרמנית צריכה לתפוס בעליה הכללית לארץ־ישראל, אחוז שלא יפגע באינטרסים של יהודי שאר הארצות הרוצים לעלות ארצה. לנבא מראש במספרים קשה גם מטעם זה שטבע הדברים מחייב שלאחר שנות הגיאות השוררת כעת בארץ־ישראל יכולים לבוא ימי קפאון או אפילו ימי־שפל. ולבסוף כושר הקליטה בשביל יהודי גרמניה תלוי באמצעים שהם יביאו עמהם ובאמצעים שיהודי העולם ימציאו לשם כך. כעט קשה להגיד על אודות זאת דבר ברור. ומשום כך מוכרח אני לאכזב את אותם האנשים שקוו לשמוע מפי מספרים מדויקים על כוח קליטתה של הארץ בשביל יהודי גרמניה במשך זמן קבוע. עלי להסתפק בזה שאומר שמ־200.000 המהגרים היהודים מגרמניה תוכל ארץ־ישראל לקלוט חלק הגון (רביע, שליש ואולי אפילו החצי) במשך זמן ידוע (חמש, שמונה או עשר שנים). אנו נקיל את היציאה לארץ־ישראל כמובן רק לאלה היהודים שרוצים לעלות ארצה. מהגרים המאמינים שבארצות אחרות צפויים להם סיכויים טובים יותר, הרשות בידם לבחור להם ארץ אחרת. כי מלבד ארץ־ישראל צריכות לבוא בחשבון גם ארצות אחרות לקליטתם של כל מאתים אלף המהגרים מפני שקשה לחלק חלוקה שוה את ההגירה מגרמניה למספר מסויים של שנים. כל אותם היהודים שהפסידו את הכנסותיהם כליל אינם יכולים להמתין שנים אחדות, אלא זקוקים לאפשרות יציאה מיד. רק לאחר שתיפסק ההסתערות הראשונה הזאת של הפליטים אפשר יהיה לחלק את שאר המהגרים למספר מסוים של שנים. לפיכך אני סבור שמן ההכרח הוא שגם לארצות אחרות תאופשר ההגירה, כדי שהעליה לארץ־ישראל לא תהא מבוהלת אלא מכוונת בדרכים מסודרים.

ארצות־הגירה אחרות    🔗

בשורה הראשונה אני מתכוון בזה לארצות־הברית. בשנת 1906 קלטו הן לבדן 154.000 מהגרים יהודים, ובשנת 1921 – 119.000. אבל ארצות־הברית, כידוע לכם, הגבילו בזמן האחרון את ההגירה הגבלות חמורות. בשנת 1932 נכנסו לארצות־הברית רק 6.000 יהודים, כמעט כולם קרובים של אזרחים אמריקאיים. לפי מכסת־ההגירה, שהחוק קבעה לשנה במספר מכסימלי של 153.000, ניתנו בשנת 1931 ויזות רק ל־48.000 איש. למרות זאת נראה לי, כי בהתחשב עם התנאים הקטסטרופליים שבהם נתונים יהודי גרמניה, וביחוד אם ההשבחה שבאה במצב הכלכלי של אמריקה, תודות לבינתו המדינית של רוזבלט, תהא קימת ועומדת, אין זה מחוץ לגדר האפשרות שתבאנה הקלות מסוימות במתן הוויזות למהגרים היהודים מגרמניה. 4.500.000 היהודים שבארצות־הברית מהווים % 3.6 מן האוכלוסיה הכללית. תוספת של 50.000 עד 100.000 יהודים לא תגדיל כמעט במאומה את אחוז היהודים באוכלוסיה הכללית. על חייה הכלכליים של ארצות־הברית עם 125 מיליוני תושביה תשפיע ההגירה היהודית הזאת ממש כמו שישפיעו על רמת האוקינוס האטלנטי מי־דלי שיישפכו לתוכו. המהגרים מגרמניה יהיו אנשים בעלי תרבות גבוהה שלא יסכנו את רמתן התרבותית או הכלכלית של ארצות־הברית.

חושבני, כי מלבד ארצות־הברית יוכלו לקלוט כמות מוגבלת של מהגרים מבין יהודי גרמניה גם מדינות אירופה ועבר־הים, המשתייכות לחבר הלאומים (ברזיליה, ארגנטינה, קנדה, דרום־אפריקה). על יהודי העולם לפנות בקריאה אל ארצות חבר־הלאומים שיתנו בשעה קשה זו של משבר כלכלי, מקום מקלט, במדת אפשרויותיהן הכלכליות, למספר מסוים של יהודי גרמניה. אני סבור שבהשפעת קריאה כזו אפשר יהיה למצוא מקלט לחמישים אלף איש לכל הפחות, מבלי ליפול למעמסה על ארצות ההגירה. המלומדים, בעלי התעשיה והסוחרים היהודיים יביאו תועלת גדולה, בזה בטוח אני, לארצות מגוריהן החדשות. ופעם יעלו עליהם את הכתוב: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה”.

בתרבות העולם    🔗

אם נפנה באופן כזה אל העולם בקריאה לחלץ את יהודי גרמניה מהקטסטרופה הכלכלית שהם נתונים בה, לא נעשה זאת כקבצנים מבקשי נדבה, אלא כעם שעשה גדולות בשביל תרבות העולם ועוד עתיד לעשות בשבילה. נוכח אלה שמציינים אותנו כבני גזע נחות־דרגה אנו מציגים מתוך גאוה צודקת את אשר יצרנו בדברי ימי העולם. לא נחותים אלא משונים אנו בערכנו, כשם שכל קבוץ אנושי שונה מכל קבוץ אנושי אחר. כשם שאי אפשר להגיד שמבין מיני פרי העץ התפוח עולה על האגס, כך אי אפשר לדבר על הבדלי עדיפות ונחיתות שבינינו ובין שאר העמים.

קשה לצייר לעצמנו מה דמות נערוך לעולם התרבותי של ימינו אם מתוך רקמת המסכת שלה מרובת־הגוונים נוציא את אותם הגוונים שרקמו היהודים. מתוכם קמו הנביאים שקול דבריהם כמתקני החברה עדיין בוקע ועולה באזנינו מבעד לשנות אלפים. היהודים נתנו לעולם את כתבי־הקודש שמיליארדי בני־אדם לא חדלו במשך כל הדורות עד ימינו לשאוב מתוכם לקח טוב, התרוממות־נפש ותנחומים לעתות בצרה. בשלש מאות השנים האחרונות בדברי ימי אנגליה, שהניחו את היסוד לממלכת העולם הבריטית בימינו, היה התנ"ך השופט העליון בספרות ובתחוקה, האיפוס הלאומי של בריטניה, השגור בפי כל העם למגדול ועד קטן, כנכבד וכנקלה. המדינאים, בין אלה שהקימו את ממלכת בריטניה ובין אלה שמנהלים אותה בימינו, יודעים ידיעה כה עמוקה בכתבי־הקודש, שכמה יהודים צריכים להתביש בפניה. פרידריך ניצשה, שמתנגדינו רגילים להסתמך עליו, אומר: “יש בכתבי הקודש של היהודים, זה ספר צדקת אל, אנשים, דברים ודיבורים בהיקף כה גדול, עד שאין להמשיל להם במשהו את כתבי יון והודו”. בלעדי היהדות לא היתה אפשרית הנצרות ולא דת האיסלם. ואין צורך כל עיקר להוכיח ששום תנועה רוחנית אחרת או איזה הישג טכני או חמרי אחר, יוכלו לשוות להשפעת הנצרות והאיסלם על האנושיות במשך אלפיים השנים האחרונות.

יש אנשים המודים בהשפעתה העצומה של היהדות על דברי ימי עולם, אם במישרין או בעקיפין על־ידי הנצרות והאיסלם, אלא שרואים בה את נגע הסרטן שהזיק להתפתחותה של תרבות העולם. מאשימים את היהדות, ואת הנצרות הבנויה עליה, שהיא מנעה בעד התפתחות התרבות העולמית ברוח היוונות וגרמה על־ידי כך נזק לאין שיעור. אין תועלת להתווכח עם מתנגדי היהדות הללו, שכן אין בכוח דמיון אנוש לצייר בבירור מה דמות היתה לעולם אילמלי הוסר כל אבן נגף מעל דרך היוונות. כל ההשערות בכיוון זה אינן אלא קורי־עכביש. העולם אינו מכניזמוס שאפשר לחשב למפרע מה היה מהלכו אילו נתחלף אופן אחד שלו באופן אחר. דברי ימי העולם הם יותר צירופם של כוחות־מניעים אנושיים לאין סוף, הצומחים צמיחה אורגנית זה מתוך זה וזה יחד עם זה. מי שסבור שדברי ימי העולם לא התפתחו בדרך הנכונה, ובעצם הדרך היתה צריכה להיות אחרת, היה יכול ממש באותו האופן לקבוע כי ההתפתחות, שגרמה להתהוותו של צמח זה או אחר, היתה רעה, ובמקום הצמח הקיים הזה לדרוש צמח אחר שהוא רואה בדמיונו. מה שנתהווה בדרך היסטורית במשך אלפי שנים צריכים אנו לראותו כדבר שבטבע שאינו ניתן לשינויים. מתוך השקפה זו אין לשאול אם השפעת היהדות היתה טובה או רעה, אלא באיזו מדה השתתפה היהדות בהקמת בנין תרבות־העולם של זמננו. ואז נוכח תפקידה הגדול של הדת בתרבות העולם ונוכח השתתפותם הרבה של היהודים בהתפתחות הדת, לא יהא מקום להטיל ספק בדבר שמועטים הם עמי תבל היכולים להתחרות ביהודים במדת תרומתם לתרבות העולם.

ואילו פעולות היהודים אינן מצטמצמות רק בשטח הדת לבד. אצטרך להרחיב מאד את מסגרת הרצאתי אילו הייתי אומר לסקור כאן את כל מה שיצרו היהודים בשטחי הכלכלה, המדע, הטכניקה, האמנות. סבורני שדי לי אם אצטמצם רק בזמן החדש ורק בארצות שבהן הגרמנית היא השפה המדוברת – והלא יהודי ארצות אחרות יכולים למנות שמות אישים גדולים דומים לאלה – ולהצביע על אנשים כמו פאוּל אהרליך, אבגוסט פון ווסרמן, קרל לנדשטיינר, ווילשטטר, ז’ימס פרנק, פריץ הבּר, אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, מכּס ליברמן, כדי להראות מה ערך היהודים בעולם הרוח. שמות היהודים האלה עוד ינוֹנוּ בעולם, בעוד ששמות אלה הרוצים כעט למעט את ערכם יהיו כבר מכוסים במשאון.

בתקופה הרת־גורל זו, כשחורבן היהדות הגרמנית משווה לנגד עינינו שוב את הגורל המיוחד של עמנו ומזכיר לנו כי עוד לא מלאנו צבאנו, מוצאים אנו עידוד ונחומים באהדה שהראו לנו כמה וכמה אישים וחוגים בעלי־השפעה בעולם. וגם בזאת ימצאו יהודי גרמניה נחומים בצרתם הגדולה, שגורלם זעזע את יהודי תבל כולה לתפוצותיהם הרחוקות ביותר. תפקידנו עתה לגבש את האהדה בעולם ואת התעוררות היהודים לעזרה, במפעל גדול שנמציא לאותו חלק מן היהדות הגרמנית שאינו יכול להשאר בארצו, מקלט בארצות אחרות, במקום שיוכלו לחיות לעבוד בתנאי בטחון וחירות. מתוך הקונגרס הזה צריכה לצאת הסיסמה שתקרא את יהודי העולם כולו, יימנו על כיוון אשר יימנו, לפעולה מאוחדת, ושתעורר ביהודי גרמניה את התקוה כי יש עוד מוצא ממצוקתם.

 

כ"ה שנות התישבות יהודים בארץ ישראל    🔗

הרצאה בקונגרס הי"ט בלוצרן בשנת 1935.

לפני עשרים וחמש שנה, בשנת 1910, נהלנו בארץ־ישראל מלחמה קשה על חלקת אדמה, – מלחמה שהעולם החיצוני שמע עליה אך מעט, ואף־על־פי־כן עתידה היתה ליהפך לבעלת ערך ממדרגה עליונה בשביל פעולתנו ההתישבותית. על־ידי עבודתו ללא־ליאות והתמדתו של יהושע חנקין, ומבלי להשגיח בהתנגדותם החריפה ביותר של פקידי־המקום ובמעצורים הכספיים, עלה בידנו לרכוש את הקרקע הראשונה בעמק־יזרעאל, זו שנקראת כעת אדמת מרחביה. קניה זו פתחה תקופה חדשה בפעולתנו ההתישבותית. לא לבד שזו היתה לנו הפעם הראשונה שקנינו במישרין מידי הערבים חלקת־קרקעות גדולה, אלא שקניה זו שימשה גם סימן להתחלת הפעולה של ההסתדרות הציונית באותו הגליל, שהפך לתחום־ההתישבות המרכזי שלנו בארץ־ישראל.

אם אנסה להלן לסקור את עבודתנו בעשרים וחמש השנים האחרונות לא אוכל להמנע מחזור על כמה דברים שאולי שמורים עדיין בזכרונכם מהרצאותי בקונגרסים הקודמים. אבל אינו דומה מי שאומר דבר על הדרך הפרושה לפניו, בראשית צעדיו במעלה ההר, למי שמדבר עליה לאחר שכבר עבר בה. במקרה הראשון זהו התפקיד הקשה והבלתי בטוח של הנביא, ובמקרה השני – תפקידו של הסוקר המבוסס על עובדות.

מספרנו ב־1910 וב־1935    🔗

תפקידנו בראשית התקופה היה לאפשר למספר יהודים גדול ככל האפשר, להשתרש, מבחינה כלכלית, בארץ־ישראל. בזמן התורכים לא נערך שום מפקד של האוכלוסין. לפי האומדנות הטובות ביותר, ישבו בארץ־ישראל בשנת 1910 כ־70.000 יהודים, ושני שלישים מהם התפרנסו מה“חלוקה”. עד פרוץ המלחמה גדל מספרם עד כדי 85.000. בזמן המלחמה ירד מספרם, מחמת הגירושים והמגפות, ל־65.000. לפי המפקד הראשון של האוכלוסין, שנערך בשנת 1922, היו אז 83.000 יהודים בארץ; במפקד השני, בשנת 1931, נמנו 175.000 יהודים בארץ־ישראל. כיום, לאחר תקופה ממושכת של עליה מתגברת והולכת, יש לאמוד את מספר היהודים ב־350.000, שמהם אולי 10%, מתפרנסים מחלוקה ומתמיכות אחרות, ולעומתם 90% מתפרנסים מעמל כפיהם.

ובכן אנו רואים, כי מהמחצית הראשונה של תקופתנו, מ־1910 עד 1922, נשאר מספר היהודים כמעט בלי שינוי בגלל המלחמה; ולעומת זה, בתשע השנים מ־1922 עד 1931, הוכפל הישוב היהודי; ובארבע השנים 1935–1931, שוב הוכפל. מספרים אלה מדברים בעד עצמם ואינם זקוקים לפירושים. אנו מהווים כיום 27% מכל האוכלוסין של ארץ־ישראל – לעומת 11% בשנת 1922.

המכשולים על דרך ההתישבות החקלאית    🔗

האם הצלחנו להבראת קיומם של היהודים האלה? הרשו נא לי להתחיל את סקירתי באותו החלק מעבודתנו שתמיד נראה לי חשוב ביותר, ותמיד היה קרוב ללבי ביותר – החקלאות. היא היתה והנה בשבילי לא רק ענף כלכלה כמו האחרים, כי אם גם מעין מקור חיים, שבו אנו מחדשים את כוחותינו הגופניים והרוחניים הדורשים התחדשות כזו אחר דורות של חיים עירוניים ותלישות מן הקרקע.

מכשולים רבים הכבידו עלינו את דרך ישובנו החקלאי, ואיני יודע אם ישנה בעולם שיטת התישבות איזו שהיא, שמתחילתה עומדים בפניה מעצורים כה מעיקים כהתישבות שלנו. זה אלפיים שנה שאין לנו כמעט כל מגע עם החקלאות ועלינו קודם כל לשוב אליה תשובה שבנפש. לגבי המתישבים שלנו, עם השכלתם ועירנותם הרוחנית, לא היה כשלון בחקלאות מביא סכנת הרעב, שעליה מדבר סיר ג’ון קמפבל בדין והחשבון של ה“ג’וינט פלשתין סרוויי קומישיון”, כעל מניע חשוב בהתישבותם של יווני אסיה. כל מקצוע אחר היה בשביל מתישבינו יותר קל ומכניס רווחים יותר. קרקע להתישבות לא היתה לנו או שהיתה במצב שאינו מוכשר כל עיקר להתישבות. רק במקרים מעטים יכולנו לרכוש קרקע מתאימה לנו ביותר. ברוב המקרים הוכרחנו להסתפק בקרקע שנמצאה באקראי בשוק הקרקעות. ובעד קרקע זו, שנידלדלה במשך מאות בשנים על־ידי שימוש בלתי־רציונלי, היינו מוכרחים לשלם הרבה יותר משוויה המשקי. משפטים ומריבות על “הסגת גבול” היו מעכבים לעתים קרובות את ההתאחזות בקרקע; וכשהצלחנו לבסוף להושיב את האנשים על הקרקע, היתה המלריה, שקננה על אותה הקרקע או על הקרקעות הסמוכות, גוזלת מחלק גדול של המתישבים את כושר עבודתם לזמן מה. מגפות הבקר, הפלה, מחלות העופות – היו משמידים ביום אחד מה שיצרו העולים בקושי רב במשך שנה שלמה. הפלח הערבי היה מביא אל השוק ירקות, ביצים, תבואה, ומוכרן במחירים נמוכים, ולפיכך, מפני ההיקף המצומצם של השוק הזה, קשה היה למתישבים שלנו להתחרות עמו. וקטטות עם השכנים והגנה בפני התנפלויות על־ידי שמירה מיוחדת גרמו להוצאות מרובות. כמעט שלא יאָמן היום, שעוד בעת יסוד נהלל, ב־1921, התחלנו בבנין חומת מגן, לפי דוגמת המושבות הראשונות של יק"א. רק אחר התחלת הבנין באנו לידי ההכרה, כי ישוב גדול לא יוגן על־ידי חומותיו, כי אם על־ידי אנשיו, ולפיכך הפסקנו את הבנין.

פעולת קרן היסוד    🔗

עד שנת 1920 לא היה לנו בארץ־ישראל שום מכשיר כספי בשביל עבודת ההתישבות החקלאית. הקרן הקימת רכשה קרקע במקומות אחדים, ואילו אנשים שיצאו להתישב על הקרקע בהונם הפרטי לא נמצאו, ולפועלים שהיו מוכנים להתישב עליהם היה חסר ההון הדרוש. בתנאים האלה היו קרקעות הקרן הקימת בחזקת סכנה להשאר שנים רבות בלתי־מעובדות ולעבור לרשות הממשלה או השכנים. באמצעינו הדלים יכולנו, עד המלחמה, להקים רק חמש נקודות ובהן כ־100 מתישבים. רק ב־1920, עם יצירת קרן היסוד, בא הקץ למצב קשה זה. רק משנה זו ואילך הוחל בהתישבות שיטתית על אדמת הקרן הקימת ובאמצעי קרן היסוד. ובדין יכולה קרן היסוד לזקוף על עצמה זכות זו שלפני 15 שנה, ברגע המכריע, נתנה את הדחיפה לפעולתנו ההתישבותית, והצדיקה את שמה בהניחה את היסוד לכל ההתפתחות שבאה אחר כך.

צורת משק חדשה    🔗

בעבודתנו ההתישבותית לא יכלנו לחקות בפשטות את צורת המשק של הפלחים, שאינה מבטיחה את המינימום הדרוש לקיומו של האדם התרבותי, אלא הוכרחנו לכבוש לנו פסיעה אחר פסיעה את הדרך ליצירת צורת משק חדשה שתפרנס את מתישבינו. היה צורך בנסיונות הרבעה רבים בין גזעי בקר של המקום ובין גזעי בקר של חוץ, כדי להקים גזע בעל כושר־עמידה בפני האקלים והמחלות, והנותן חלב הרבה.

נסיונות בזריעת מינים ממינים שונים של מספוא ירוק, בנית אסמים לשמירת המספוא, נסיונות בהזנה ברפת, לימדונו איך לזון את הפרות באופן הטוב ביותר והזול ביותר. כל המבקר היום באחת הרפתות הגדולות שלנו המסודרות באופן מודרני, למשל בדגניה, גניגר או גבע, שבהן מגעת תנובת החלב השנתית הממוצעת של כל פרה למעלה מ־4.500 ליטר (יש פרות הנותנות אף למעלה מ־8.000 ליטר חלב), לא יוכל לתאר לעצמו, כמה עמל, חקירה מדעית ונסיון מעשי היו נחוצים כדי להביא לידי התוצאות האלה. מה רב הדרך מהפרה הערבית המקומית, הנותנת 700 ליטר חלב, אל הפרות הגזעיות שלנו! לפני שנים אחדות חלמנו על תנובה ממוצעת של 3.000 ליטר. כיום אנו רושמים בספר הזהב של משקי־החלב רק אותן המושבות, שהגיעו לתנובה ממוצעת של 4.500 ליטר; ועל־ידי ברירה ההולכת ומתקדמת נעבור עוד מעט גם את השיא הזה.

דומה להתקדמות במשק החלב היא גם ההתקדמות בענף העופות. גזע ליגהורן שהכנסנו לארץ, הרים את משק העופות לרמה חדשה והעלה את מדת ההטלה של כל תרנגולת מ־70 עד 170 ביצה.

כתוצאה מברירת מיני החיטה השונים וכן גם מעיבוד יפה של הקרקע, אנו מקבלים כיום 140 ק“ג חיטה מכל דונם, במקום 60 ק”ג שבהם התחלנו לפני 25 שנה.

התחלנו בנטיעת אשכוליות ועצי־פרי, במקומות שבהם לא נודעו הנטיעות האלה מקודם, והצלחנו. על־ידי יזמתם המתמדת והבנתם של מתישבינו, ובשל העבודה המדעית של תחנת־הנסיון שלנו רואים אנו בכל מקום קידמה. הדין והחשבון של תחנת הנסיון, המונח לפניכם, נותן לכם סקירה על פעולתה במשך חמש השנים האחרונות, ומראה לכם את הקיפן ועמקן של פרובלימות, שבהן היתה אנוסה לטפל. באופן דומה מגולל לפניכם הדין־והחשבון של מחלקת ההתישבות החקלאית של הסוכנות היהודית, המכיל טבלאות מאירות עינים, תמונה שלמה וכוללת של התפתחות ענפי המשק השונים, החל מימי המלחמה. יודע אני שטבלאות ומספרים אינם נחשבים לחומר קריאה מענין, ואף־על־פי־כן מיעץ אני לכם להתעמק בטבלאות האלה, מפני שהן מתארות את התמצית המהותית של התפתחות מושבותינו. הבטוי המצוין ביותר של עלית תוצרתנו היא העובדא שחברת “תנובה”, המוכרת את תוצרת מושבותינו החקלאיות, מכרה לפני שנתיים תוצרת זו בסכום 209.000 לי“ש, בשנה האחרונה – בסכום 291.000 לי”ש, וקרוב לודאי שבשנה הזאת תעלה התוצרת לסכום של כמעט 500.000 לי"ש.

בשנת 1920 ואילך עלה מספר נקודות הישוב שלנו מ־5 עד 50, ומספר המתישבים בהן מ־180 עד 11.000. אם נוסיף על זה גם את הקיבוצים היושבים כבר על אדמת הקרן הקימת והזקוקים עדיין לאשראי של קרן היסוד לשם פיתוח המשק שלהם, הרינו מגיעים למספר של 90 נקודות ישוב ו־18.000 נפש.

אנשי הבקורת    🔗

מראשית עבודתנו ההתישבותית בקרו את שיטתנו לא רק אנטי־ציונים כי אם גם ציונים. רוצה אני להתעכב רק על כמה נקודות התקפה עיקריות:

א) הבקורת נגד המשק המעורב

הכנסנו אל מושבותינו את המשק המעורב; על־ידי כך רצינו להמנע מסכנת משק חד־צדדי; כמו כן רצינו שהמתישבים יספקו בתוצרתם קודם כל את ארץ־ישראל עצמה, ולא יהיו תלויים בשווקי האכספורט.

זכותו המיוחדת היא של מנהל תחנת הנסיון שלנו, ה' יצחק וילקנסקי, שבמשך 25 שנה הגין על המשק המעורב ופעל בלי ליאות לפיתוחו והשבחתו. עד השנים האחרונות, ביחוד בזמן הקוניונקטורה הטובה בשביל מטעי ההדר, הותקף המשק המעורב מפני שהרנטביליות שלו היתה נמוכה הרבה מזו של נטיעות ההדר המכניסות הכנסות גבוהות. עוד בשנת 1932 הוכרחתי להוציא חוברת בשם “אכרים ונוטעים”, כדי להגן על עצמי בפני התקפות אלו. ומה המצב כיום? אין היום אדם בארץ־ישראל, שאינו מודה שהדין היה עמנו בהתנגדותנו אל שיטת התישבות קוניונקטורית וביסדנו משק רב־צדדים.

ב) הבקורת נגד הקבוצה

יצרנו את הקבוצה מפני שנוכחנו מתוך תנאי עבודתנו ונסיוננו שרבים ממתישבינו יכולים להגיע לידי חקלאות רק בצורת התישבות קיבוצית. רק בצורה זו יכולים הם להפיק את מרצם במדה המכסימלית. ספריה שלמה נכתבה נגד צורת־התישבות זו. המומחים של ה“ג’וינט פלשתין סרוויי קומישיון”, שבקרו את ארץ־ישראל בשנת 1927, באים לידי מסקנא בדין והחשבון שלהם שיש להסתלק מצורה התישבותית זו, ושאין ליסד קבוצות חדשות. כיום השתתקה קצת בקורת זו; גם בקרב רוב מתנגדי הקבוצה נשתלטה ההכרה, שבמצב הנוכחי של התישבותנו, הקבוצה היא אחד ההישגים החשובים והמועילים ביותר של עבודתנו. אני אצטט לפניכם משפטים אחדים מתוך מכתב שקיבלתי לפני שבועות אחדים מאת המומחה הידוע לתורת החקלאות, פרופיסור ברוצקוס, המטפל זה עשרות בשנים בהתישבות יהודים בארצות רבות, ושהוזמן לפני זמן מה אל המכללה העברית. פרופיסור ברוצקוס כותב לי, אחר בקורו הראשון בנקודות שלנו בעמק:

אפילו המראה הכללי של העמק הזה המכוסה כמעט אך ורק בנקודות ישוביות עבריות, בשדות וגנים פוריים ופורחים, – מעורר התפעלות. ידעתי והכרתי היטב, למראה עיני, את המושבות היהודיות הרבות שהיו ברוסיה בתקופה שלפני המלחמה, ואילו תמונה כבירה כזו של החקלאות היהודית לא ראיתי מימי.

"הסתכלות יותר מדויקת במשק החקלאי הוכיחה לי שהוא מתנהל באופן מצוין. הוא יכול לעמוד בהצלחה בפני כל השוואה עם החקלאות של הארצות המתקדמות ביותר באירופה. החקלאות היהודית הרי היא עדיין צעירה, ועליה היה להתפתח ולגדול בתנאי־טבע מיוחדים במינם, שמדע החקלאות לא הביאם בחשבונו. כאן היה צורך ברוב המקרים למצוא דרכים חדשות.

"שאלה שענינה אותי במיוחד במשך סיורי, היתה שאלת כושר־החיים של הקבוצות. כדבר מתקבל על הדעת נראה לי שהקבוצות מהוות בשנים הראשונות והקשות של ההתאחזות בקרקע, ארגון משקי כראוי להיות; אלא הייתי מטיל ספק, אם תוכלנה הקבוצות להיות צורה חקלאית מתמדת ובת־קיים.

"הסתכלויותי הוכיחו לי שמלכתחילה שמרו הקבוצות על כושר־החיים שלהן, ושהמשק שלהן מתנהל יפה. על־ידי חלוקת העבודה עומד בראש כל ענף מומחה בעל נסיון. הקבוצות חוסכות את כוחות העבודה ועל כן נוטות הן למיכניזציה של עבודה. מטעי האשכוליות נערכים לכתחילה באופן כזה, שאפשר לעבדם באופן מיכני בעזרת טרקטורים. שדות התבואה נעבדות על־ידי הטרקטורים ונקצרות על־ידי מכונות־קציר. מיכניזציה זו של העבודות החקלאיות צריכה להזקף על הקבוצות בזכות גדולה, שכן הרמת התוצרת של העבודה העברית היקרה בפני ההתחרות של העבודה הערבית הזולה. ובסוף, בעקב מציאת מקורות מים חדשים צריך לערוך חלוקה חדשה של אדמת העמק, ולכך הקבוצות הן הארגון המשקי המתאים ביותר, לפי שהן אינן דורשות קרקע יותר ממה שהן יכולות לעבד בכוחותיהן הן. את הקבוצות המקבלות באופן מתמיד חברים חדשים יש להעריך גם כמוסדות להכשרה חקלאית בשביל בוגרים וכמרכזים של התישבות.

"ביחד עם זאת אין ברצוני להתנבא על עתידן של הקבוצות. עתיד זה תלוי במדה גדולה מאד במצבם הנפשי של חבריהם. ומצב נפש זה משתנה עם חליפות תנאי החיים החיצוניים. אולם במשך סיורי הקצר לא יכולתי להציג לי לתפקיד לחקור גם את החיים הפנימיים בקבוצות.

“במצב הדברים הנוכחי אין להם, למנהלי ההתישבות, כל סיבה להעדיף צורת התישבות אחת על השניה. שתי צורות ההתישבות עומדות לעיני המתישבים החדשים ויבחרו כטוב בעיניהם. אנו עוסקים פה באימפּונדירבליות, שבנוגע אליהן אי אפשר להוציא משפט מוקדם המבוסס אך ורק על יסודות התורה המשקית”.

זאת היא השקפתו של אדם שמתוך ידיעתו את היהודים יודע להעריך את הצרכים המיוחדים של ההתישבות היהודית. דעותיו עולות בד בבד עם השקפותי אני.

ג) הבקורת לרגל האיחור בסדור החוזים

טענה אחרת נגד ההתישבות שלנו היתה, שלא סדרנו חוזים עם המתישבים ולא קבלנו מהם תשלומים. בפרט הוכיח אותנו על כך סיר ג’ון קמפבל, אחד המומחים של “פלשתין סרוויי קומישיון”. בינתים התברר שבהתישבות היונית, שבראשה עומד סיר ג’ון זה, נחתמו אמנם חוזים, אולם התשלומים היו קטנים מאד, והחוזים לא היו טובים אלא לצור על פי צלוחית. לעומת זאת אנו חכינו עד שנוכל ללמוד מתוך המציאות מה הם התשלומים שהם לפי כוח המתישבים מבחינה משקית. ולאחר שלמדנו את הדברים מתוך הנסיון, סדרנו את החוזים עם המתישבים. המתישבים דנו בכובד־ראש מתוך משא־ומתן ממושך על הסעיפים השונים שבחוזה, והדבר הזה משמש לנו ערובה לכך שהחותמים על החוזים עם קרן היסוד אינם רואים אותם כפיסות נייר, אלא רואים את עצמם כמחויבים לקיים אותם באמונה.

האמנו שהגיע הזמן לסדור החוזים עם המתישבים דוקא עכשיו, לאחר שהמשקים שלנו סיימו בריוח את השנה הכלכלית 1934–1933. הריוח הנקי של הקבוצות השונות מגיע אצל אחדות מהן לכמה מאות לא“י, אצל אחרות עד לאלפי לא”י אחדים, ובסך הכל לסכום של 25.000 לא"י בערך. נכון הדבר שגרמו לכך המחירים הגבוהים של החלב, תוצרתו, ומצרכים אחרים. קבוצות אחדות הכניסו סכומים ידועים על־ידי עבודת חוץ, בפרט על־ידי הובלה ובנין (בסך־הכל 5.600 לא"י). ואולם מצד שני לא הגיעו עדיין כמה ענפים של המשק למצב של הכנסה, למשל נטיעות העצים. אלה יגיעו לכך רק בשנים הבאות. בשנה המשקית הנוכחית, 1935–1934, אנו יכולים לקוות למדת בטחון ידועה בהכנסות גדולות עוד יותר. אני מדבר כאן רק על הקבוצות, ואיני מזכיר את מושבי־העובדים – משום שבקבוצות קימת הנהלת ספרים שמקיפה את כל ההתישבות, לפי שיטה אחידה שאפשר לבקרה. לעומת זאת אין המתישבים הבודדים במושבי־העובדים נוהגים הנהלת חשבונות מדויקת כזו. אבל מושבי העובדים אינם מפגרים בהתפתחותם אחר הקבוצות. מבט אחד על הרפת, הלול, הנטיעות, גן־הירק, האינבנטר המת של כל מתישב, יוכיח לנו שרכושם עולה כיום בהרבה על זה שהיה להם בהתחלת התישבותם, גם לאחר שננכה מרכוש זה את החובות שהעמיסו על עצמם לשם הרחבת המשק. מספר הפרות במשק עלה, בדרך כלל, משתים עד ל־5–4. רמת החיים של המתישבים כיום, תוצרתם, ידיעותיהם ונסיונם עולים בהרבה על אלה שלפני עשר־חמש־עשרה שנים. צורת המושב שבה נמצא פתרון טוב למזיגה של עבודה אינדיבידואלית ומשותפת, הצליחה יפה ונדמה לי שאין דוגמתה בעולם. הקבוצות ומושבי־העובדים ממלאים תפקידים חשובים: הקבוצות – בשביל אלה שבוחרים להם מראש דוקא צורת־חיים משותפת או שעדיין לא הספיקו להקנות לעצמם נסיון מספיק בעבודה חקלאית; מושבי־העובדים – בשביל מתישבים שעובדים על אחריות עצמם ובעלי ידיעות חקלאיות מקיפות.

ייסוד חברה להתישבות    🔗

בו בזמן שסדרנו את החוזים עם המתישבים התחלנו בהכנות לייסוד חברה להתישבות, שזה שנים רבות דרשתי את יצירתה. אנו רוצים להעביר דרך החברה הזאת את כל ההלואות הניתנות מכספי קרן־היסוד לשם התישבות, ושכמובן יעמדו תחת פיקוחנו. על־ידי כך אנו מקווים להשיג יותר אחידות, התמדה, וידיעת הענינים במתן הלואות למתישבים, ולחזק את הכרתם של המתישבים שיש להם כאן עסק בהלואות בנקאיות, שסילוקן חובה ממש כמו כל הלואה בנקאית. כעבור זמן־מה תוכל אולי חברת ההתישבות לקבל הלואות על יסוד הכנסותיה מהחוזים עם המתישבים ולהגדיל על־ידי כך את הפעולה ההתישבותית שלנו.

חשיבות הגורם הפסיכולוגי    🔗

אני למדתי מתוך נסיוני שהתישבות חקלאית יהודית, הנעשית מתחילה מתוך דוחק כלכלי רק מסיבות חמריות, אינה בת־קיים. תולדות ההתישבות היהודית בארצות השונות הראו לנו, שהיהודי שעבר לחקלאות רק מסיבות כלכליות, עוזב את משקו לאחר שחלים שינויים בתנאים הכלכליים של הארץ. בעל־החוה היהודי בארצות הברית מוכר בקלות את חותו, אם הוא מקבל בעדה מחיר גבוה. חסר הקשר הנפשי אל הקרקע, ובמקום שהוא חסר אצל ההורים לא יוכלו גם הבנים לרשת אותו. אם רוצים אנחנו, שהמתישב ובניו ישתרשו באדמתם, צריך שתהיה העבודה החקלאית בשבילו יותר מעסק רגיל, יותר ממקור פרנסה בלבד. המתישב צריך להיות חדור הכרה, שהוא שותף למפעל בעל ערך לאומי ושבעבודתו תלויה הצלחתו או אי־הצלחתו של מפעל גדול היקר לו. רק אם נצליח להחדיר בקרב מתישבינו את ההכרה הזאת, נוכל להבטיח את קיום החקלאות היהודית לדורות. מטעם זה השתדלנו בעבר לחזק בלב המתישבים אותן ההרגשות, אשר עזרו ללכת נגד הזרם הכלכלי ולקבל על עצמם את עול המעצורים המיוחדים, שהיו נמלטים מהם בענפי עבודה אחרים. עשינו זאת על־ידי עידוד היזמה של המתישבים ועל־ידי החדרת ההכרה, שהם אינם מכשירים בידנו אלא שותפים למפעל כביר. אם יש דבר שעליו אני מתגאה, הרי הוא זה שעלה בידי להמלט מאותה אבן נגף של אי־אמון בין המתישבים ובין ההנהלה, שכבר נכשלו בה כמה וכמה מפעלי התישבות, ולא להניח שיכבו בלב המתישבים התלהבותם וחדוות העבודה שלהם למרות המעצורים המרובים. ההתלהבות הזאת היא נכסנו היקר ביותר בארץ־ישראל. עד היום יש למלה “עמק” צלצול מיוחד; זו היא מלת הקסם שהביאה אל החקלאות אלפי צעירים בארץ, המקדישים את עצמם בהתלהבות לעבודת האדמה, והיא חדרה גם לארצות הגולה הרחוקות.

המומחים    🔗

הרי זה אסון בשביל התישבותנו ששלחו לנו מומחים, שעסקו בהתישבות בארץ אחרת, וכמובן לא על־ידי יהודים, ולא היו גמישים עד כדי הסתגלות לחומר המתישבים ולתנאי החיים שלנו. המומחים האלה רצו להכריח בכל מחיר את החקלאות שלנו שתיכנס למיטת סדום של הנסיון שלהם מארצות אחרות. כלפי המומחים הללו היינו מוכרחים לשתוק, כי לא היה כל ערך לדברינו, בהתחשב עם שמם הגדול שהיה נודע לתהלה בארצות מולדתם. אבל היום, כשאין אנו דנים בדעות אלא יכולים להראות על עובדות, נחטא לגבי המתישבים שלנו אם לא נאמר בפומבי, שבשאלות העיקריות היתה האמת עם המתישבים ולא עם המומחים.

הרבה סבלנו מן היהודים, ציונים ולא־ציונים, שחשבו את עצמם רשאים, בזכות עמדתם בחברה, למתוח בקורת על התישבותנו. מהם סבלנו לא פחות מאשר מאותם המומחים הטכניים. איני מדבר כאן על אנשים בעלי קומה נמוכה שרק במקרה הגיעו לחשיבות, אלא על אנשים העושים גדולות בשטח מסוים, סוחרים, בנקאים ועורכי־דין; האנשים האלה נוטים למדוד את התישבותנו במדות המקובלות במוסדות מסחריים או כספיים, או לראות את התישבותנו לאור סעיפים של חוק וחוזה. אנשים אלה אינם יודעים שבהתישבות החקלאית חשובים יותר המתישבים, האנשים מאשר הרכוש. לוּ היו לנו בתנועתנו מדינאים בעלי נסיון כי אז היו מסוגלים להתוות את קוי־הפעולה של התישבותנו הרבה יותר מהסוחרים ועורכי־הדין; מפני שכל מדינאי יודע להביא בחשבון את האלמנט האנושי. לצערנו, המומחים שלנו לא היו מדינאים. היה לנו אדם גדול בישראל שהיה בנקאי וקולוניזטור, הברון אדמונד די־רוטשילד; אולם לא הבנקאי, אלא החולם והחוזה הניח את היסוד לבנין ארץ־ישראל. אני נזכר שהברון רוטשילד דבר אתי עוד לפני המלחמה העולמית על ערך רכישת שטח החוּלה. ולא אשמתו היא שהמשא־והמתן שלו בדבר קנית השטח הזה לא הוכתר בשעתו בהצלחה.

מטעי־ההדר    🔗

דנתי באריכות בשאלת המשק המעורב משום שהיא היצירה שלנו. אבל לפי ערכם המשקי תופסים כיום במשק הארצישראלי את המקום הראשון מטעי ההדר ולא המשק המעורב. ההכנסה הנקיה של מטעי ההדר היהודיים עולה עד מיליון לא“י, בערך; ההכנסה הנקיה של תוצרת המשקים, ביחד עם ההספקה העצמית של המתישבים עולה קצת למעלה מחצי מיליון לא”י, ולמספר כזה עולות ההכנסות האחרות של החקלאות היהודית. מתוך 250.000 דונם מטעי הדר בארץ־ישראל שיכים ליהודים 150.000 דונם. לעת עתה נושאים פרי רק 50.000 דונם של יהודים, וכמספר הזה של לא־יהודים. כמובן שמדי שנה גדל שטח מטעי ההדר נושא־הפרי. בשנת 1940 תשלח ארץ־ישראל תחת שבעה וחצי מיליון תיבות כבשנה שעברה, לפחות עשרים מיליון תיבות – ויותר מהחצי מזה יהיה מן המשקים היהודיים.

ברור שיהיה צורך בהתאמצויות עצומות לרכישת שווקים נוספים על־ידי תעמולה לתפוח־הזהב היפואי, על־ידי בירור ואריזה קפדניים ועל־ידי הוזלת מחירי התוצרת וההובלה, בכדי שנוכל לעמוד בהתחרות עם ארצות אחרות המוציאות פרי הדר לשוק העולמי. חלק ניכר של העבודה הזאת יוטל על הממשלה, המעונינת במדה רבה לעודד את האכספורט של פרי ההדר, הענף המהווה ארבע חמישיות מן האכספורט הכללי של ארץ־ישראל והמשמש כעין הנקודה המאירה היחידה במאזן המסחרי של ארץ־ישראל. התחלות מסוימות נעשו כבר על־ידי הממשלה. בשנים האחרונות השתתפה בתקציב מחלקת פרי ההדר של תחנת הנסיון שלנו, העוסקת במלחמה במזיקים ובשאלות ההשקאה והזבלים. אולם, לדעתי, ההתחלות הללו הראויות מאד להכרת טובה אינן כלל בהסכם עם חשיבותה של השאלה הזאת בשביל המשק הארצישראלי.

זכות הבכורה הקיסרית    🔗

מכה קשה למטעי תפוחי־הזהב בארץ־ישראל היא העובדה שעם כל זריזותן של התאחדויות הפרדסנים בארץ־ישראל, עדיין לא עלה בידם של אלו להשיג בשביל מטעי תפוחי הזהב בארץ־ישראל את היתרונות הכרוכים בשיטת “זכות הבכורה הקיסרית”. אני יודע שאין לתלות את האשם בממשלת המנדט, שהיתה מסכמת להעניק את ארץ־ישראל “בזכות הבכורה הקיסרית”, אילמלא התנגדותם של דומיניונים בריטיים אחדים, ובעיקר אילמלא החשש שמתן זכות הבכורה הקיסרית לארץ־ישראל תגרור אחריה את דרישותיהן של המדינות המסונפות לחבר הלאומים, להנחיל גם להן את הזכויות הנ"ל. ואף־על־פי־כן יש להגביר את כל המאמצים כדי למצוא לשאלה זו פתרון מניח את הדעת.

שטח הקרקע המינימליסטי הדרוש לכל חוה    🔗

לפני 15 שנה קבענו את גודל שטח היחידה הקרקעית, הדרושה למתישב, ל־150–100 דונם של קרקע שאינו מושקה או ל־25 דונם קרקע שאפשר לעבדו על־ידי השקאה. בשל תנאי השוק הטובים בארץ־ישראל עלה בידנו עתה להקטין את היחידה הקרקעית עד כדי מינימום של עשרים דונם בשטח המעובד על־ידי השקאה, ובמקומות ששטח זה הוא סמוך לעיר אף עד ל־15 דונם.

מנהל מחלקת הנסיון שלנו, מר וילקנסקי, ואחיו המנוח מר מרדכי וילקנסקי ז"ל, שגורל אכזרי גזל אותו מאתנו, עסקו הרבה שנים בנסיונות מעשיים למצוא צורת התישבות שתבטיח את קיומה של משפחה על שטח קרקע המעובד על־ידי השקאה בגודל של 12 דונם. בעזרת ענפי משק כאלה (רצוני לומר בלא מטעי עצים), שיביאו הכנסה כבר בשנה הראשונה, אנו מקווים שבשנה הבאה נוכל להסיק מסקנות מעשיות מהנסיונות האלה.

חברות התישבות פרטיות שונות אומרות עוד להקטין, בעזרת תקונים טכניים משוכללים, את השטח הנ"ל עד למינימום של עשרה או גם חמשה דונם. אנו עוקבים אחר הנסיונות הללו בענין רב ובחיבה.

כל עוד לא עמדו נסיונות אלה במבחן־האש של המציאות, אין אנו יכולים להניחם ביסוד פעולתנו ההתישבותית, בעיקר מפני שאין התנאים הקודמים ההכרחיים להצלחת כל התישבות ממין זה, כלומר: שפע מים וקרבת העיר, נתונים בארץ־ישראל בכל מקום.

בצרון בפני משבר    🔗

אף־על־פי שמושבותינו נמצאות בקו עליה מתמיד, נטעה אם נעלים עינינו מהסכנות הנשקפות למפעלינו כמו לכל מפעל שנעשה בידי בשר־ודם. אין לנו שום ערובה לכך שרמת מחירי התוצרת החקלאית תתקיים גם להבא. כבר היום שולחת עירק כמויות גדולות של ביצים ועופות במכוניות משא לשוק הארצישראלי, במחירים נמוכים מאד. עם פיתוח הקשרים עם המדינות השכנות, בעלות מחירים נמוכים של התוצרת החקלאית, מתגברת הסכנה שהאימפורט יקיף גם את יתר המצרכים של התוצרת החקלאית. מסיבה זו עלינו לבצר בעוד מועד את חקלאותנו, להכינה לקראת ימי שפל, כדי שתוכל להחזיק מעמד גם בתקופת משבר (שאלת חיסונם של משקינו בפני כל משבר עומדת במרכז עבודתנו). אנו משתדלים לפתור שאלה זו על־ידי פעולות הנסיון המכוון להגדיל פריון התוצרת ולצמצם את ההוצאות הכרוכות בה, למשל, ביחס למכסת המספוא לבהמות וביחס לכמויות המים הדרושות לגידולי־השקאה. במדה שאנו רשאים לשמוח על התקדמויותיהם של משקי התישבותנו, בה במדה אין לנו יסוד להאמין שמעתה נוכל לנוח על זרי־הדפנה שלנו. כל מפעל חקלאי נתון במלחמה מתמדת עם איתני הטבע. במלחמה בסביבה, ובעיקר במלחמה נגד המפעלים החקלאיים של הארצות האחרות, עלינו יהיה בעתיד לעמוד על המשמר בכדי שפעולתנו ומלחמתנו תוכתר בנצחון.

גידול בלתי־מספיק של החקלאות היהודית    🔗

בעיקר מדאיגה העובדה, שההתקדמות ברבוי החקלאים היהודים אינה הולכת בד בבד עם התרבותה הכללית של האוכלוסיה היהודית. לנגד עיני האידיאל של תרכובת הישוב היהודי לפי משלח־ידם של התושבים ביחס שכזה: שליש חקלאות, שליש תעשיה ובנאות ושליש מסחר, מקצועות חפשיים, תיירות, הובלה, פקידות וכו'.

אבל חלקם של העוסקים בחקלאות עדיין רחוק הוא מאד מהיחס הזה. הוא הגיע בזמן המפקד משנת 1931 רק ל־15%, והיום הוא עוד קטן מזה. זהו בסיס צר יותר מדי בשביל כלכלה יהודית מבוצרת שנושאת את עצמה. החקלאים אינם רק יצרנים בלבד; הם גם הצרכנים העיקריים לתוצרת התעשיה, שקיומה תלוי בזמנים אלה בראש וראשונה בשוק הפנימי. עלינו להגביר את המאמצים בכיוון הרחבת הבסיס החקלאי של פירמידת הכלכלה היהודית בארץ־ישראל. שאילמלא כן לא נגיע אף פעם לבנין כלכלי בריא, אלא אם נעתיק לארץ־ישראל, אם כי במדה פחותה, את חלוקת המקצועות הגורלית של המוני היהודים בגולה.

לרשותנו עומדות עכשיו אפשרויות גדולות יותר להרחבת פעולתנו ההתישבותית, ממה שהיה לפני 25 שנה, או אפילו עוד לפני 15 שנה. קנינו נסיון בהקמת משקים, יש לנו מועמדים להתישבות שקיבלו הכשרה מספקת; לרשותנו עומד השוק; 2.300 מועמדים להתישבות, וביניהם 350 מהמעמד הבינוני בתורת אירגונים או קיבוצים, עלו כבר על קרקע הקרן הקימת לישראל והם זקוקים רק להלואה מקרן היסוד בכדי לבנות את משקיהם. האנשים מן המעמד הבינוני זקוקים להלואות בסכומים קטנים כדי למלא את החסר להם. אבל גם למתישבים מן הפועלים דרושות הלואות, לא כמו שהיה נהוג קודם בסכום של 700 לא“י, אלא של 400–300 לא”י, ומשום כך מוכנים המתישבים להתקין משק מצומצם על מנת להרחיבו בהדרגה. מלבד זאת יש ברשותם חסכונות קטנים משלהם, במזומנים או באינבנטר, ויש להם אפשרויות של אשראי אצל חברת “ניר”, שהונה החוזר מגיע ל־80.000 לא"י.

לרשות הקרן הקימת עומדת קרקע בלתי מיושבת, שתוכשר בזמן הקרוב ביותר ותספיק להתישבות 2.000 משפחה. אלפי פועלים חקלאיים מנוסים מחכים לקרקע הקרן הקימת שיש כבר בידה, או לקרקע שהיא עתידה לרכוש בימים הקרובים. עקב העליה המתמדת גדל כוח קליטתו של השוק הארצישראלי בשביל התוצרת החקלאית כמעט עד בלי גבול. שערו בנפשכם: בשנת 1934 הכניסו לארץ־ישראל תוצרת חקלאית בסך שנים וחצי מיליונים לא“י, שאת חלקם המכריע היה ביכלתנו ליצור בארץ. מ־200 ליטרים חלב או תוצרת של חלב: חמאה, גבינה וכו' לגולגולת שהישוב קונה, הספיקו היצרנים היהודים לכל היותר רק רבע; לעומת זאת הביאו מחוץ־לארץ תוצרת חלב לכל הפחות בערך של 238.000 לא”י. מתצרוכת הביצים בשנת 1934 הספיקו היצרנים היהודים לכל היותר 15 מיליונים; מחוץ־לארץ הכניסו 57 מיליונים ביצים בסך של 105.000 לא"י.

האימפורט של בקר־טבחה הגיע ל־262.000 גולגלות, בסך של 335.000 לא"י. מובן מאליו שהאימפורט הזה מספק לא רק את צרכי הקונים היהודים, אלא גם את צרכי הקונים שאינם יהודים; אולם חלק הארי ממנו מיועד בשביל הקונה היהודי, ואגב, אילו היה ביכלתנו להתחרות במחירי התוצרת החקלאית של חוץ־לארץ, היינו יכולים בלי קושי לספק את צרכי הקונה שאינו יהודי. לזאת נלוית העובדה, שהעליה המתמדת מגדילה את הצורך בתוצרת החקלאית. אני משער, שבכדי לפרנס 50.000 עולים מוכרחים לעבוד לכל הפחות 5.000 עד 10.000 איש, הכל לפי אופי המשק, ביצירת מצרכים חקלאיים. יש להביא בחשבון שגם אכספורט תפוחי־הזהב, השקדים והיין מעסיק חקלאים יהודים. כאן יש לפנינו אפשרות של הצלחה, ועלינו לנצלה בכל תנאים שהם.

קרקע ומים    🔗

קימת השאלה: מאין נקח את הקרקע להתישבותנו העתידה? ידוע לכם שמקח קרקעות הולך ונעשה קשה מיום ליום, וכשמציעים בשוק קרקע למכירה דורשים מחירים דמיוניים. אנו ממשיכים, אמנם, את מאמצינו בכיוון רכישת קרקעות, וגם מעבר הירדן לא סלקנו את ידנו. אבל סבורני שעלינו יהיה גם להשתדל בעת ובעונה אחת לחפש אחרי דרכים חדשות לרכישת קרקעות בשביל התישבותנו. עד עתה רכשנו קרקעות שהושקו על־ידי מטר שמים או על־ידי מעיינות תהום ונחלים שנמצאו בקרבת מקום. קרקע ומים עומדים בארץ־ישראל ביחס הדדי מסוים: במדה שכמות המים העומדת לרשות המתישב גדלה, בה במדה שטח הקרקע שהוא זקוק לו הולך וקטן; משערים שקרקע המושקה בעונת הקיץ, יבולה גדול פי־חמשה מקרקע המעובדת בלי השקאה זו. מכאן שעלינו, ראשית, לגלות מעיינות מים להשקאת הקרקעות הנמצאות ברשותנו ולהכשירן על־ידי־כך לקליטת מספר גדול של מתישבים; שנית, מוטל עלינו התפקיד להכשיר, על־ידי השקאה מלאכותית ושיטות חדישות, את קרקע־הבתולה שלפי התנאים הקימים כעת אינה יכולה להיות מעובדת בהצלחה משקית. משטח הקרקעות הכללי של ארץ־ישראל, 26 מיליונים קילומטרים מרובעים, מעובד עתה רק פחות מהחצי. והמחצית השניה היא בחלקה אדמת טרשים ובחלקה חולות ובחלקה ערבות־מדבר, עם משקעים של פחות מ־100 מילימטר, שלא עברה עוד עליה מחרשה. לוּ היינו קונים קרקע בארץ־ישראל אך ורק על יסוד הכנסותינו הבטוחות, הייתי מפקפק אם כדאי היה לנו להתחיל בנסיונות היקרים להפוך מדבר־שממה לאדמה פוריה. אולם לא רק מטרות כלכליות לפנינו, אלא גם מטרות לאומיות, ואלה דורשות מאתנו לעשות את כל האפשרי בכדי להגדיל את כח קליטתה של ארץ־ישראל. הדבר העיקרי הוא לשכלל את השקאה במקום שהיא חסרה אותה או על־ידי גילוי מעינות מים מתחת לשכבות האדמה העמוקות, או על־ידי הספקת מים מהסביבה הרחוקה או על־ידי אוסף מי־הגשמים בבורות. עלינו להשתדל כמשה בשעתו להכות מים מן הסלע ולהפוך את השממה לגן פורח. ביכלתנו לדבר עתה ביתר בטחה בכל הענינים הללו, שכן בזמן האחרון עלה בידנו, על־ידי קידוח בשכבות האדמה התחתונות, לגלות כמויות גדולות של מים במקומות שנחשבו לעניים במים, כגון העמק והגליל התחתון. בזמן האחרון הועמד לרשותנו, בנסיונותינו הגיאופיסיים, אמצעי חדש למצוא את מקומות המים, ומלבד זה התקדמנו גם בטכניקה של קידוח בארות עמוקות. מומחים מארצות שונות העבירו אלינו את נסיונותיהם רבי־הערך בשטח זה. בדין והחשבון של מחלקת החקלאות תוכלו לעמוד על ההתקדמות בחפושי המים במושבות שונות. טפלתי בענין זה באופן יסודי במשך השנה האחרונה, ובאתי לכלל דעה שהגיע הזמן שנתחיל בחקירות מדעיות מקיפות גם ביתר שטחי ארצנו, וכי הגיע הזמן להקים לשם כך תחנת־נסיון מיוחדת לחקירת המים ליד תחנת־הנסיון החקלאית, כדוגמת אמריקה.

אני מקוה שתכניסו ברצון רב לתוך התקציב את ההוצאות הדרושות בשביל המפעל הזה, שכן אנו דנים כאן בענין בעל חשיבות רבה בשביל כל עתידנו. על־ידי הקמת המחלקה להתישבות יהודי גרמניה, הניחה הסוכנות היהודית כבר בשנה שעברה את היסוד לחברת ההשקאה. חברה זו תוציא את עבודותיה לפועל על יסודות מסחריים ובדעתה להרחיב את פעולתה.

קודם שאגמור את דברי על החקלאות, עלי להגיד עוד כמה מלים על האגדה של הופּ סימפסון, שהיתה יכולה להמיט עלינו אסון. אתם זוכרים בודאי שסיר הופּ־סימפסון הודיע בדין והחשבון שלו אל ממשלת המנדט, על יסוד הודעה בדין והחשבון של ג’ונסון־קרוסבי, ש־29% בכפר הם מחוסרי קרקע, והוא ציין את 29% פשוט “כנטולי קרקע”. בבטוי זה שנשמע לשני פנים כאילו רצה סימפסון לומר שהערבים הללו לא רק שאינם בעלי קרקעות אלא שאין להם גם קרקע לעבוד עליה. משום כך ממילא אין קרקעות פנויות בשביל מתישבים יהודים. לאמתו של דבר היתה הכוונה בדין והחשבון של ג’ונסון־קרוסבי לחוכרים שחכרו אדמה מאת בעלי האחוזות הערבים. לאשרנו עלה בידנו בהחלט לברר טעות זו שאין לה כפרה – אם לא להשתמש במלה חריפה יותר. ידוע לכם שהממשלה הבריטית כתבה אז את המכתב לד“ר וייצמן, על־ידי ראש המיניסטרים רמסיי מקדונלד, ובו הבטיחה, בהסכם לבקשתנו, לבחון מחדש את שאלת “נטולי הקרקע” על־ידי אחד השופטים הגבוהים. תוצאות החקירה הוכיחו שרק בעמק־חפר היינו מוכרחים לפצות את החוכרים, שלרגל המלריה הוצרכנו להכשיר את הקרקע שקנינו להתישבות. זולת זאת עזבו את החקלאות, בעטין של קניותינו, מסוף המלחמה ועד עתה רק 500 ערבים. אף־על־פי שלא התחייבנו לכך, שלמנו לכולם פצויים, ורובם הסתדרו הרבה יותר טוב במקצועות אחרים. הפעולה ההתישבותית שלנו לא גרמה לערבים נזק, אלא הביאה להם רק תועלת. צריך רק להשוות את מצבם של הפלחים בארץ ישראל עם מצבם של הפלחים בעבר־הירדן, סוריה, מצרים וקפריסין, בכדי להיוכח שמצבו של הפלח בארץ־ישראל, ובפרט של זה היושב קרוב למשקים היהודים, הוא הרבה יותר טוב ושכר העבודה היומי שלו עולה פי שנים או שלשה על זה של הפלח בארצות הנ”ל. מספר רב מאד של ערבים, שהיו קודם עניים מאד, יכלו לנטוע פרדסים ולהתעשר על־ידי זה שמכרו חלק מאדמתם ליהודים. לפני זמן קצר יכולנו להוכיח בעובדות, כמו במקרה רכישת עמק החולה, שאין אנו מנשלים את החקלאים הערבים מאדמתם. הערבי בעל הקונצסיה שקדם לנו, היה מחויב להחכיר לחוכרים הקודמים 10.000 דונם בתשלום הוצאות הכשרה. לעומת זאת התחיבנו אנחנו למסור לרשותם בלי כל תשלום 5.000 דונם קרקע מוכשרת, דבר שיעלה לנו בכסף רב. גם להבא נשמור על היסוד שלא לנשל מאדמתם את העובדים הקודמים, אלא ליצור, על־ידי שיטות עבודה משוכללות, מקום גם בשבילם וגם בשבילנו.

התפתחות התעשיה    🔗

במשך עשר השנים האחרונות התפתחה התעשיה שלנו באופן ניכר מאד, אף־על־פי שהיתה מוכרחת להתגבר על מכשולים יוצאים מן הכלל. לפני המלחמה לא היתה בארץ תעשיה הראויה לשמה. לפי ספירה ממשלתית שנערכה בשנת 1927, היו עסוקים אז בתעשיה ובמלאכה 17.000 איש (יהודים ולא־יהודים), שיצרו סחורות בסך של 3.900.000 לא“י. חלק היהודים בתוצרת זו הגיע בערך ל־9.000–8.000 איש, ושווי התוצרת שלהם לסכום עד 2.300.000 לא”י. בשנת 1933 הגיע מספר היהודים העסוקים בתעשיה ובמלאכה עד 19.600 איש, והתוצרת השנתית שלהם עלתה עד לסכום של חמשה וחצי מיליון לא“י. כיום אפשר להעריך את מספר העסוקים בתעשיה ומלאכה ל־25.000 איש, ושווי התוצרת השנתית מגיע עד שבעה מיליון לא”י. ביחד עם בני המשפחה חיים בערך 70–60 אלף יהודים על התעשיה והמלאכה. במספר הזה לא נכללו הפועלים העסוקים בבנין ובעבודות הצבוריות, שמספרם הוא 14.000 איש. התעשיה, ביחד עם הבנין והעבודות הצבוריות, מפרנסת כיום יותר מרבע הישוב. ההתפתחות הזאת הושגה ביזמתם הגדולה והידיעות המקצועיות הרבות של העולים שלנו, אשר יצרו להם נציגות חשובה על־ידי אגודת בעלי התעשיה. ברור שלא כל ההתחלות הצליחו, ולא כל בתי־החרושת הקיימים מבוססים במדה מספקת.

חוק נגד ה“דמפינג”    🔗

בזמן האחרון הורע מצבם של ענפי תעשיה אחדים על־ידי זה שהרבה ארצות בחרו בשוק הארצישראלי מקום לדמפינג של סחורותיהם, ומוכרים בארץ את הסחורות במחיר הרבה יותר נמוך משהן נמכרות בארצות שבהן היא נוצרת. או שאת הוצאות הייצור של הסחורה הם מנמיכים, על־ידי עבודת ילדים, במדה כזו שמן הנמנע לעמוד עמהן בהתחרות. ברור, שתעשיה צעירה אינה יכולה לעמוד בהתחרות כזאת, ודרושים אמצעים תקיפים לשם המלחמה נגד הדמפינג, אם אנו רוצים לשמור על קיום התעשיה שלנו. לצערנו התחיבה ארץ־ישראל, כידוע לכם, לפי סעיף 18 של המנדט, למתן חופש המסחר לכל הארצות שהן חברות לחבר הלאומים, ואין היא בת־חורין לקבוע מסים לגבי כל ארץ וארץ. הסעיף 18 נראה היה לפני 13 שנה להגיוני ומתקבל על הדעת בשעה שהרבה מדינאים האמינו בברכה המוחזקה במסחר החפשי. כיום, בעולם של מכסי־מגן, הסעיף הזה נתישן מאד והיה לקללה בשביל תעשיתנו. אינני יכול לתאר לעצמי שבדעתו של חבר הלאומים להזיק לארץ־ישראל על־ידי כך. אם אין לנו האפשרות לקבל חוזי־מסחר עם מדינות שונות, צריכה להנתן לנו לפחות האפשרות של חוק נגד הדמפינג, כלפי אותן המדינות המשתמשות בארץ־ישראל כשוק לדמפינג באופן בלתי־הוגן. אין אנו יכולים להסכים למצב כזה שנתהווה לפני זמן קצר, שארץ אחת הכניסה לארץ־ישראל במחירי דמפינג סחורות בסכום של 80 אלף לא"י, וקנתה מארץ־ישראל בסכום של לירה אחת!

הפוליטיקה של מכס    🔗

אם נצליח לבטל את ההתחרות הבלתי־הוגנת הזאת של ארצות חוץ־לארץ ונוכל לעבוד בתנאי התחרות רגילים, אז יהיה עתידה של תעשיתנו תלוי בזה, באיזו מדה יעלה בידנו להשתמש בתוצרת הארץ במקום סחורות חוץ־לארץ. ארץ־ישראל יצרה בשנת 1934 תוצרת תעשיה בסכום העולה בערך ל־10 מיליון לא“י, ואולם הכניסה מחוץ־לארץ סחורות בסכום שוה לזה. לפי דעתם של המומחים יכולה ארץ־ישראל ליצור בעצמה סחורות בערך של 5 מיליון לא”י מהסחורות שהכניסה מחוץ־לארץ. נכון אמנם שאת החומר הגלמי בשביל התוצרת הזו צריך להביא מחוץ־לארץ, עד שרק החצי, בערך שנים וחצי מיליון לא"י, ישאר בארץ בתורת שכר עבודה ורווחים וכו'. החלק היותר גדול מעלית התוצרת היה נשאר בידי היהודים, אשר להם שייכים כעת בערך שלשה רבעים מהתעשיה הארץ־ישראלית. היהודים מהווים גם יותר ממחצית הצרכנים על כל הסחורות הנוצרות בארץ. מלבד זה מוכרחה העליה העברית לגרום להרחבת אפשרויות התעשיה. 50 אלף עולים בשנת 1934 העלו את התצרוכת הפנימית ללא פחות מ־15% לעומת השנה שעברה. וגם השנה יש לחכות לעלית התצרוכת במדה דומה לזאת. יש לנו שוק מסוגל להתרחבות, וזה חשוב מאד בשביל כל תעשיה. הקושי הוא בזה, שעלינו להתחרות במחיר ובאיכות עם ארצות התעשיה בעלות הנסיון, שעל־ידי החומר הגלמי שיש ברשותן או על־ידי נסיון תעשיתי רב־שנים או על־ידי שכר־עבודה זול, ידן על העליונה בתחרותן עם ארץ־ישראל. מכאן מובנת השאיפה והתביעה למכסי־מגן לשם ההגנה על התעשיה הארצית לגבי התעשיות המפותחות יותר של ארצות אחרות. בעצם חפשית היא ממשלת ארץ־ישראל בקביעת תעריפי המכס עד כמה שזה אינו עומד בנגוד לזכות העדיפות של המדינות המסונפות אל חבר הלאומים. אין לה לממשלה איזו פוליטיקה קבועה של מכס ביחס לתעשיה בכלל, אלא היא מחליטה על שינוי התעריפים בשביל סחורות שונות בכל מקרה ומקרה, ובשנים האחרונות הוכיחה את הבנתה ואת רצונה הטוב לעזור להתקדמותם של ענפי תעשיה אחדים. אמנם היא מדגישה תמיד, שאין בדעתה להשתמש באופן בלתי־מוגבל בפוליטיקה של מכסי־מגן על חשבון הצרכנים; כי פוליטיקה זו גורמת להתיקרות החיים. מלבד זה מהוות ההכנסות מהמכס את הסעיף העיקרי בתקציב הממשלה, משום שאין בארץ מס־הכנסה או מס־מלאכה. דחית סחורות חוץ־לארץ על־ידי תוצרת ארצית, פירושה: הפסד גדול לקופת הממשלה. עלינו להתחשב תמיד בשני הנימוקים האלה, בשעה שאנו תובעים מכסי־מגן בשביל התוצרת שלנו. אני חושב שאפשר יהיה לבוא לידי הבנה עם הממשלה אם נתבע את מכסי־המגן בשביל אותם ענפי התעשיה שיש להם סיכויים להתפתחות, בפרט בתקופה הראשונה בהיות התעשיה עוד צעירה. “מכסי חנוך” כאלה נהוגים בכמה ארצות אשר בהן משתדלת הממשלה לאפשר התפתחות תעשיה עצמית כנגד אינטרסי ההכנסות של הממשלה, שבגללם היא מעונינת לקיים את המכסים. אנו יכולים להביא את הנימוק הזה שבעקב תגבורת התעשיה באה תגבורת העליה, ותגבורת העליה גוררת את תגבורת הצרכנות באותן סחורות־התעשיה שאין ארץ־ישראל מייצרת אותן אלא שהן מובאות בהכרח מחוץ־לארץ, ובאופן כזה יימלא החסרון בהכנסות המכס.

תוצרת הארץ    🔗

לתעשיה העברית יש עוד נכס נוסף: רצונם של היהודים להעדיף את “תוצרת הישוב” על תוצרת חוץ־לארץ. הדבר הזה יכול לשמש משען לתעשיה שלנו עוד במשך הרבה שנים. הקונים היהודים מוכנים אפילו לשלם מחיר מעט יותר גדול בעד סחורות תוצרת הארץ ולא להשגיח בהבדלים הקטנים שבאיכות הסחורה. אבל צריך לדאוג לכך שהדבר הזה לא ינוצל על־ידי בעלי התעשיה. לא כל סחורה, אם היא רעה ויקרה, צריכה ליהנות מהרצון החזק הזה של הצרכנים לתמוך בתוצרת הארץ. ועדה של יצרנים וצרכנים צריכה לקבוע את הסחורות הראויות לכך ולסמנם בתו מיוחד.

בנק לתעשיה    🔗

זה משנים רבות מתנהל אצלנו ויכוח, אם נחוץ ליסד בנק־לתעשיה מיוחד, או יותר נכון, חברה להתפתחות התעשיה לשם התמיכה והעידוד של התעשיה הצעירה שלנו. קונגרסים אחדים קיבלו החלטה לטובת הרעיון הזה. אולם עד היום לא הוצא הדבר לפועל מסיבת חוסר אמצעים. בינתים יסדה התאחדות בעלי התעשיה בנק למתן הלואות קטנות, והמחלקה להתישבות יהודי גרמניה העבירה על־ידי בנק זה חלק מהלואותיה ליהודי גרמניה שיצרו או רוצים ליצור תעשיות קטנות. אולם הבנק הזה אינו יכול להרחיב את פעולתו מסיבת מחסור באמצעים. הבנק דורש עכשיו הון נוסף מאת קרן היסוד או אפ“ק. גם המועצה הכלכלית בלונדון וגם החברה הכלכלית לארץ־ישראל בניו־יורק נתנו הלואות למוסדות תעשיה אחדים או שהשתתפו בהם. החברה הארצישראלית לתעשיה ולפיננסים שנוסדה באמצעות הון פרטי, המציאה כספים לעסקים תעשיתיים שונים. גם האפ”ק יסד מחלקה מיוחדת בשביל הלואות למוסדות התעשיה.

במצב זה היה מי שאמר, כי אין עוד צורך ביצירת בנק מיוחד לתעשיה או חברה מיוחדת להתפתחות התעשיה, ושהדבר יכול אפילו לגרום נזק על־ידי עידוד ענפי התעשיה שאינם רציניים במדה מספקת. נדמה לי שעד היום לא סיפקנו דרישות צודקות מצד בעלי־תעשיה אחדים בנוגע לעזרה כספית או הלואות לזמנים ארוכים. כך, למשל, עלו מגרמניה בעלי־תעשיה אחדים, שיש להם נסיון רב במקצוע, וסיכוייהם בארץ־ישראל היו טובים בהחלט; אבל חסרים הם את האמצעים או הבטחונות הדרושים בשביל קבלת הלואות בבנק. השאלה היא, אם ערבותם האישית, המיוסדת על ידיעתם המקצועית, איננה יכולה לשמש בהרבה מקרים בטחון יותר מאשר הבטחונות הרגילים המקובלים בעולם המסחר? אילו היה הריוח מטרתנו היחידה בהלאות אלה, כי אז היינו יכולים לעזוב את בעלי התעשיה האלה לנפשם, מתוך טענה של חוסר בטחונות מספיקים. אולם מכיוון שאנו מעונינים מאד בהתפתחות כל גרעין תעשיתי בריא, נדמה לי שמוטלת עלינו החובה לטפל בענינים האלה בצורה רצינית יותר מכפי שמקובל ורגיל. לפנינו דוגמה המקבילה לזו של החקלאות. חלוצי התעשיה עדיין לא הגיעו למצב של בגרות בנקאית, וצריך לתת להם זמן ואפשרות להתפתח. לשם בירור השאלות האלו הזמינו את בעל־המקצוע הטוב ביותר בארץ־ישראל, לסכם את כל הנימוקים בעד וכנגד ולמסור לנו חוות־דעת בשאלה זו. אפשר להתווכח על הצורה הטובה ביותר של מתן הלואות, אבל צריך לעשות משהו בהקדם לטובת הענין.

הים כמקור פרנסה    🔗

בן־גוריון דיבר בהתלהבות על חובתנו לעשות את הים למקור פרנסתנו. הדין עמו. יחד עם החקלאות ועם התעשיה יוכל הים להיות בשבילנו בעל חשיבות משקית גדולה. יהודי ארץ ישראל ומחוצה לה משלמים בכל שנה הרבה מיליוני לא"י בשביל העברת סחורות ובשביל נסיעות תירים מארץ־ישראל ולארץ־ישראל, בשביל הטענת סחורות ופירוקן בנמלים, בשביל דגי ים וכו'. עד עכשיו היינו מקבלים תמורת המיליונים הללו, הזורמים במישרים מתוך כיסי היהודים, לכל היותר שני אחוזים חזרה, והשאר נשאר מחוץ לתחומיו של המשק הארצישראלי. אנו מחויבים לטרוח להגביר את השתתפותנו.

מחלקה לחקירה משקית ועיבוד תכניות    🔗

הבעיות המשקיות שמטילה עלינו התפתחות החקלאות והתעשיה, הן כל כך מרובות, שאי אפשר לקבוע כלפיהן עמדה נכונה אלא אם כן ניצור מוסד מיוחד שיאסוף ויעבד את כל החומר הכלכלי, ויכין לעצמו את החומר החסר על ידי שאלונים שונים. רק על־ידי כך נמנע מזה שלא נעמוד בלתי מוכנים כלפי הממשלה בשאלות חשובות, כמו, למשל, בשאלות מכס ומסים או בשאלות התחבורה (רכבות, בנין, כבישים), או שנהיה מוכרחים להסתפק במקרים כאלה בחומר שנאסף בחפזון. עבודתו של מוסד כזה יכולה להביא תועלת רבה גם בשביל המשא־והמתן על מיכסת העליה מדי חצי שנה. המוסד הזה צריך להכין במשך הזמן סקירה כלכלית או מפה כלכלית של ארץ־ישראל.

לפי הצעתם של ה“ה ישראל זיף ויוסף ל. כהן, טיפלנו בשנה האחרונה בועדה קטנה בשאלה אם ואיך אפשר לתכן תכנית כללית, והגענו לידי המסקנה שאי אפשר לעבד תכנית בין־לילה, הואיל והדבר הזה דורש עבודת הכנה רבה על־ידי חבר מומחים כלכליים. עבודת הכנה זו צריכה לעבד גם את החומר של הארצות השכנות, המשפיעות על החיים הכלכליים בארץ־ישראל בתור צרכנים ויצרנים. יש לנו כיום בארץ־ישראל, בעיקר מבין עולי גרמניה, חכמי כלכלה ממדרגה חשובה וצריך לארגן אותם לעבודה משותפת ברוח הנ”ל. חברי ההנהלה עמוסים עבודה יום־יומית, והם זקוקים למוסד שיחסוך להם את העמל הקשה לטפל בשאלות משקיות קשות ויוכל ליעץ להם בכל מקרה ומקרה, בנימוקים בעד וכנגד, לכל שאלה ושאלה.

“הולדינג קומפני”    🔗

הבנק האיפותיקאי הכללי, שנוסד על־ידי קרן היסוד בשנים האחרונות, עבר דרך של התפתחות כבירה. עלה בידו להעלות את הון המניות שלו וגם למכור אגרות־חוב בסכום של אלפי פונטים לבעלי הון בחוץ־לארץ ובארץ. האמון להתפתחות ארץ ישראל עלה במדה כזאת, שנוכל להשיג הלואות בשביל המוסדות הכלכליים מאת ההון היהודי והבין־לאומי ברבית נמוכה. לא רק הבנק האיפותיקאי הכללי, אלא גם האפ"ק, חברת הכשרת הישוב ובנק הפועלים – אינני מדבר על החברות הכלכליות הארצישראליות, שאינן עומדות תחת פיקוחנו – הוציאו בזמן האחרון מניות ואגרות־חוב בסכומים הגונים. עם כל ההצלחות האלה נדמה לי שכדאי לעיין בהצעות שהצעתי כבר בשנת 1923 באמריקה: יצירת “הולדינג קומפני” – חברה שתשמש מוסד כספי מרכזי בשביל כל החברות הכלכליות שלנו. ההצעה שלי שימשה אז דחיפה לייסוד החברה הכלכלית בארץ־ישראל באמריקה. עד עכשיו עבדה החברה הזאת רק בהון שלה ולא התפתחה – או שעוד טרם הגיעה בהתפתחותה עד להיות להולדינג קומפני, שתרכוש את אגרות־החוב של החברות הארצישראליות השונות, ושתביא אותן בעצמה אל השוק, או שתוציא אגרות־חוב חדשות על סמך התעודות האלה. על־ידי כך היתה יותר נייר־ערך אחיד, שהיה יכול לשמש להשקעה קבועה בשביל הקהל היהודי ומוכשרה יותר לתנועה בבורסה, מאשר אגרות־חוב של החברות הבודדות.

שיטות ההנהלה    🔗

חברות אחדות העובדות בארץ־ישראל הביטו עד עכשיו על הארץ הזאת כעל ארץ קולוניאלית. לא הפקידים בארץ־ישראל, אלא מנהלי החברות באמריקה ואירופה היו קובעים את הפעולה. אני סבור שארץ־ישראל התבגרה במדה שאינה זקוקה עוד לאפוטרופסות זו. אי אפשר להמשיך מצב כזה, שאנשים שאין להם כל קשר עם ארץ־ישראל יהיו מוסמכים לחוות דעה על מה שטוב ונחוץ לארץ, יותר מאלה היושבים בה בקביעות, ובפרט שהמצב הכלכלי של הארץ הולך ומשתנה עכשיו במהירות רבה. החברות חיבות לא להחזיק את מבחר אנשיהם באמריקה או באירופה, אלא לשלחם לארץ ישראל ולהתיר להם לנהל את העסקים לפי שיקול־דעת עצמם. לאלה יהיה היתרון שהעסקים אשר יעשו, ייעשו מתוך ידיעה מקפת של הפרטים השונים, וזה גם יגרום ליצירת יחסים אחרים בין הלקוחות בארץ־ישראל ובין החברה. אינני יודע אם אפילו בהנהלת חברות בעלות אפי רכושני טהור, כדאי ומעשי הוא לנהלן מחוץ־לארץ. על כל פנים שיטת הנהלה זו אינה רצויה במקום שחשוב לא רק להשיג רווחים, אלא לעורר את חדוות היצירה באנשים העובדים בחברה. הלקוחות הארצישראליים, בפרט המתישבים החקלאיים, רוחשים הרבה יותר אמון לאיש המקבל על עצמו את האחריות לכל הענינים, מלפקיד המשמש רק מעין תחנת־מעבר להחלטות שנתקבלו במרחק של אלפי קילומטרים. המצב הזה הוא גם קשה מאד בשביל ראשי הממונים, ובפרט בשביל הטובים ביניהם, שהצעותיהם הנבונות נדחות באופן מקרי על־ידי ההנהלה היושבת במרחקים.

יש לי ההכרה שבעד הצלחתנו חיבים אנו תודה לעובדה שההסתדרות הציונית מוסרת יפוי־כח שלם ובלתי־מוגבל כמעט להנהלה שנבחרה על־ידה, ואינה עושה אותה תלויה בהחלטות מוסדות עליונים באירופה או באמריקה.

אנו מודים ברצון שבעשר השנים האחרונות השתתפו, מלבד ההסתדרות הציונית, גם חברות אחרות בהתפתחות החקלאות והתעשיה בארץ, אבל עובדה היא שחברות אלו בחרו באותם ענפי העבודה שאין בהם משום פעולה חלוצית אלא שעסקיהם בטוחים. חלק גדול של הפעולות האלה היה בלתי אפשרי אילמלא קדמה להם ההסתדרות הציונית, בעזרת קרן היסוד וקרן הקימת, שיצרה בשבילם את היסודות הכלכליים. ההסתדרות הציונית יכולה להתפאר בזה, שבפעולתה לא התחשבה עם ענין הריוח. לעתים קרובות היינו מוכרחים להתחיל בפעולה מתך סיכויים להצלחה רק ב־51%. לזה נחוץ, כמובן, אומץ לב. הרבה יותר קל לחכות עד שהסיכויים להצלחה של 51% יעלו עד 99–90 אחוז, ולהתחיל רק אז בפעולה. אבל אילו היינו שומעים לדברי המבקרים, שראו תמיד רק את 49 האחוזים של אי־ההצלחה, היתה ארץ־ישראל כיום ריקה מיהודים.

הרשוני נא להראות לכם בשתי עובדות שהשיטה שנקטנו בעבודתנו הצליחה הרבה יותר מאשר אילו היינו עובדים בשיטה רכושנית טהורה. המשל האחד הוא בנק הפועלים, והמשל השני הוא חברת הכשרת הישוב. כשיסדנו בשנת 1920 את בנק הפועלים ומסרנו את הנהלתו לידי הפועלים, נחשב הדבר הזה בעיני רבים לקלות־דעת. המתנגדים טענו שהפועלים יהיו מחלקים אשראי לכל מיני אנשים בלא בקורת יתירה ובזמן קצר מאד ייכשל הבנק. אולם מה מראה לנו המציאות? בנק הפועלים קיים זה 15 שנה; במשך הזמן הזה עלה בידו להרחיב באופן מתמיד את חוג פעולתו. הוא היה למוסד האשראי החשוב ביותר בשטח החקלאי ובשטח הקואופרטיבים התעשייתיים, ומחזיק עתה מעמד איתן יותר מכל שאר הבנקים. אדרבא, אם מותחים עליו לפעמים בקורת, הרי עושים זאת נגד זהירותו היתירה שבה הוא נוהג במתן אשראי.

בשנת 1908 יסדנו את חברת הכשרת הישוב. ראינו בה חברה לקנית קרקעות הצריכה לדאוג גם לרווחים מסוימים, אלא שמתפקידה בראש וראשונה הוא לשמור על האינטרסים הלאומיים בכל פעולותיה. עליה היה למלא תפקידים חלוציים ולרכוש קרקע שלא היה בו כח משיכה להון הפרטי. רק הודות לחברת הכשרת הישוב שהעיזה, למרות רכושה היסודי הקטן שהלך אמנם וגדל, לעמוד בראש כל פעולה של רכישת קרקעות מבלי להרתע מפני סכנת־הפסד, עלה בידינו לרכוש את העמק, את מפרץ חיפה, את הכרמל, את הדר־הכרמל, את שפת ים תל־אביב, את פרברי העיר החדשים בירושלים, ולפני זמן קצר – גם את קרקעות החולה. אבל כמה בקרו את פעולות החברה הזו על שאינה פועלת באופן מסחרי ובזהירות הדרושה. החברה נהלה את פעולתה בתנאם קשים מאד, ורק על־ידי עזרתו ויזמתו של יהושע חנקין, שלא הכזיבה לעולם, ומתוך עבודתו המסורה של הד“ר יעקב טהון, עלה בידי החברה להתגבר על כל המכשולים. לרשותה עומדים עתה הון מניות בסך 200.000 לא”י והון־רזרבה גדול, והיא נחשבת עתה לאחת החברות המבוססות ביותר.

טעות קשה היתה בידי המבקרים; ואני בטוח שגם הפעם טועים כל אלה הסבורים שזכיון החולה, שנמסר לחברת הכשרת הישוב, הוא עסק יקר יותר מדי. עוון לא יכופר היה זה, אילו היתה חברת הכשרת הישוב מחמיצה את ההזדמנות לרכוש את קרקעות החולה המאפשרות את התישבותן של אלפים משפחות, אך ורק מסיבה זו שאת זכיון החולה אפשר היה לקבל גם אחרי כן ויותר בזול. במקום שאינטרסים לאומיים הם בחזקת סכנה, לא נוכל להרשות לעצמנו את המותרות של ספקולציות מעין אלו.

עלית יהודי גרמניה    🔗

בשנתים ומחצה האחרונות, היתה עלית יהודי גרמניה גורם חשוב בהתפתחותה של ארץ־ישראל. 25.000 יהודים בערך נכנסו לאחר מהפכת היטלר והביאו אתם הון, כפי שמשערים, מ־7–6 מיליונים לא“י, וידיעות מקצועיות מובהקות, בעיקר בשטח התעשיה. המרכז להתישבות יהודי גרמניה שנוסד לשם הקלת ההתאחזות של העולה מגרמניה בארץ־ישראל, ושהנהלתו נמסרה לידי הד”ר וייצמן, התחיל בפעולתו באוקטובר 1933. שמרתי נאמנות להשקפתי, שעלינו לעבוד בארץ־ישראל לא בדרך ביורוקרטית אלא מתוך הבנה מלאה והדדית עם החומר האנושי שאותו אנו רוצים ליישב; הדקתי את הקשר עם התאחדות עולי גרמניה ופעלתי במוסד להתישבות עולי גרמניה בהבנה ובהתיעצות מתמדת עם ועד המומחים של התאחדות עולי גרמניה. המרכז להתישבות עולי גרמניה יכול היה, על־ידי השיטה הנזכרת למעלה, לעמוד בקשר מתמיד עם עולי גרמניה, ותודות לעבודתם של הד“ר לנדאויר והד”ר סינטור, עמדו לרשותו גם ידיעות מקיפות ויסודיות על מצב היהודים בגרמניה. מתוך הדין־והחשבון של המרכז להתישבות עולי גרמניה תעמדו על פעולתו הענפה של המרכז. אני שמח שיש לי האפשרות להגיד לכם, שעלית יהודי גרמניה, אשר באה באופן פתאומי ובהמונים, “הסתדרה” – אני משתמש במלה המקובלת בארץ־ישראל – במהירות הרבה יותר גדולה מאשר כל יתר העליות הקודמות. מובן מאליו, שבעליה גדולה כזאת אי אפשר שהכל ילך כשורה, ובעיקר הכאיבו העינויים הנפשיים של עולים רבים שנעקרו מסביבתם הקודמת והושלכו לתוך סביבה זרה. בשטח זה לא יכולנו לעזור. במובן זה מוכרח העולה לעזור לעצמו על־ידי התערות ודבקות בחיים החדשים.

העלאת הנוער    🔗

העלאתם של למעלה מ־700 נער ונערה מגרמניה לארץ־ישראל, הצליחה למעלה מכל השערה. פגישותי עם ילדי גרמניה בארץ־ישראל היו לי רגעים מעודדים ומרוממים מכל אשר עבר עלי בתקופת פעולתי הארוכה בארץ ישראל. לעולם לא ימוש מזכרוני אותו הצעיר מדגניה, שעל שאלתי איך הוא מרגיש את עצמו כאן ענה לי בעינים נוצצות וממעמקי ישותו: “מצוין!”. אילו הצלחנו אחרי עבודתנו המרובה בארץ־ישראל להגיע אך לתוצאה יחידה זו, להציל מאות של ילדים ממצוקה נפשית מחרידה ולהעבירם לחיי חופש על הקרקע העברית, היינו יכולים להגיד: דיינו!

הצלחתה של העלאת ילדי גרמניה נתאפשרה תודות להבנה העמוקה והנכונות של הקבוצות והקיבוצים לעזור לילדים אלה על־ידי טיפול חנוכי מסור, תודות למסירותה היוצאת מהכלל של הגב' הנרייטה סולד, שהקדישה את מיטב כוחותיה לפעולה זו, ותודות לעבודתם של הד“ר לנדאויר, הד”ר סינטור וה“ארבייטס־גמיינשפט למען הנוער” בברלין. הם הקדישו את מיטב כוחותיהם וכושר פעולתם להשרשת ילדי גרמניה במציאות הארצישראלית. חשובה היתה גם עזרתה של “ויצו”, שגם במקרה זה עזרה להכשרת הנוער הגרמני.

דאגתנו לעולי גרמניה    🔗

המחלקה הגרמנית סללה את הדרך לסדורם של 25.000 העולים הראשונים מגרמניה. העולים הבאים יוכלו להשען על אלה שנמצאים כבר בארץ־ישראל, וקליטתם בארץ תהיה הרבה יותר קלה. המחלקה הגרמנית יסדה את “החברה להתישבות חקלאית והתישבות בפרברים של עולי גרמניה” עם הון של 65.000 לא"י. מטרת החברה היא, לאפשר למעמד הבינוני בגרמניה להתישב בכפר ובפרברי הערים. אני תקוה שלחברה זו אפשר יהיה ליחס בעתיד הקרוב חשיבות יתירה לא רק בשביל המעמד הבינוני של יוצאי גרמניה, אלא גם בשביל אנשי המעמד הבינוני בשאר הארצות. כמו כן אני תולה תקוות גדולות בחברת המים הגרמנית, וסבורני שגם היא תתפתח ותשמש בשביל הישוב כולו חברת המים המרכזית שחסרה לנו עד עתה.

בחיפה ובתל־אביב מתקיימים שעורים לבעלי־מלאכה, שיעמדו גם בעתיד לרשות עולי גרמניה. בעתיד הקרוב ייפתח מחדש, בעזרת המחלקה הגרמנית, בית־הספר לאמנות “בצלאל”, שנסגר לאחר מותו של מיסדו, הפרופיסור בוריס שץ ז"ל. בתור מנהל בית־הספר נתמנה מר יוסף בוּדקו. בית־הספר הזה יכשיר אמנים יהודים צעירים. גויסו גם האמצעים לעזרה סוציאלית לתקופת שתי השנים הקרובות, בצורת תמיכה למשרד העבודה הסוציאלית של הועד הלאומי, בהנהלתה של הגב' סולד. עם התגברות העליה נעשה הטיפול הסוציאלי במקרה של מצוקה לדבר שבהכרח. המחלקה להתישבות יהודי גרמניה נתנה את הדחיפה הראשונה לטיפול שיטתי, ומעתה הוא צריך להתפתח עד לידי טיפּול כללי. אני מקוה שלא יימחו עקבותיו של המרכז לעולי גרמניה, גם אם יאלץ מרכז זה, מחוסר אמצעים כספיים חדשים, להפסיק את פעולתו או לצמצמה.

הידידים שלנו    🔗

ביחס אל פעולת המרכז להתישבות עולי גרמניה, אני רואה חובה לעצמי להזכיר בתודה שבתקופת האסון הגדול לא חסרו לנו גם ידידים וסימני אהדה. ממשלות רבות השתדלו, אף־על־פי שגם בארצותיהן השתלט חוסר עבודה גדול, להקל קצת על הגבלות ההגירה. על־ידי כך מצאו כמה אלפים יהודים מקום מקלט בצ’כוסלובקיה, צרפת, יוגוסלביה, ספרד, בלגיה, ארצות הברית וברזיליה. תודתנו המיוחדת נתונה בזה לקבוצת ידידים נוצרים באנגליה, אשר הראו לנו על־ידי תמיכתם הגדולה במפעל העזרה שלנו שטרם נגמר, רגש של אהבת הבריות, בלי שים לב להבדלי דת וגזע, בעולם מלא־שנאה זה.

פעולתנו המשותפת עם הממשלה    🔗

אנו מנהלים פעולה משותפת רבת הצלחה עם ממשלת המנדט. הממשלה האנגלית, אשר מימי קרומבל הראתה אהדה והבנה בשאלת היהודים, רכשה לה את אמוננו באופן מיוחד. אנו מוכרחים להתנגד לה כשהיא פועלת בסתירה לרוח המנדט; אבל אנו אסירי־תודה לה כשהיא משתדלת למלא אחריו. יכולים אנו להגיד שבמשך שתי השנים האחרונות אפשר לציין הבנה יותר רבה מצד הממשלה לדרישותינו הכלכליות. אבל לדעתנו אין עדיין הבנה זו מספקת. העולים היהודים הנם מכרה־זהב ממש בשביל אוצר הממשלה הארצישראלית, כמכרות הזהב באפריקה הדרומית או מעינות הנפט בעירק ואירן. הממשלה הארצישראלית לא היתה יכולה לסכם את תקציבה השנתי במשך חמש שנים בעודף גבוה, ולא היתה אוגרת הון רזרבה בגובה של 6 מיליונים לא"י אילו לא היה ניתך על־ידי העליה היהודית גשם של זהב על הארץ הזאת. עם כל החשבתנו את פעולותיה של הממשלה הארצישראלית בשטח סלילת דרכים, עבודות־יבוש וביצור הבטחון בארץ, הרי בכל זאת נאלצים אנו להגיד שלעתים קרובות מאד דאגה הממשלה במדה שאינה מספקת לעניניהם המיוחדים של היהודים. רק אחרי הגשמים השוטפים שהפסיקו את התחבורה בין מושבות רבות והעולם החיצוני, התקרבנו יותר להגשמת הצורך התכוף של סלילת כביש מיפו לחיפה. לדעתנו, על הממשלה, האוגרת את כל עודפיה בראש וראשונה מההגירה היהודית – אין ברצוני לאמר אך ורק מההגירה היהודית – להתחשב באופן מיוחד בצרכים המיוחדים של העליה היהודית. היא יכולה להגשים זאת על־ידי סלילת דרכים בין המושבות, על־ידי עזרה לגילוי מקורות מים, על־ידי השבחת התנאים הסניטריים, שיקלו על קליטתם של העולים החדשים.

העתיד    🔗

השתדלתי לצייר לפניכם תמונה נאמנה של מצבנו הכלכלי, ולא העלמתי על הצללים המרובים. ברור לי שעדיין לא נוכל להגיד כי העם היהודי מצא לו שוב מולדת. ואם אני מדבר בכל זאת באופטימיות ובבטחון בעתיד, הרי אני עושה זאת מתוך שאינני מעריך תמיד רק את אשר עלינו עוד להשיג, כי אם גם את אשר כבר השגנו. כשקבלתי עלי בשנת 1908 את באות־הכח של התנועה הציונית, לא עמד מאחורינו שום דבר. כסף לא היה לנו, הממשלה העותומנית היתה נגדנו, המועמדים להתישבות היו מחוסרי כל נסיון. הישוב היהודי היוצר היה קטן ונעדר־כח, והרוב המכריע של היהודים בעולם התיחס אלינו באדישות, ולעתים גם בשנאה. וגם אז לא הססתי, אלא באמונה בנצחון, אם גם בעתיד הרחוק, התחלתי בפעולה. אינני חושב שהאנחות בכל זמן ובכל תנאים שהם, הן תכונתו המובהקת של היהודי הטוב, ועל כן תבינו למה אני מדבר היום באופטימיות יתירה. עוד לפני עשר שנים אפשר היה לההין ולאמר, שבנין ארץ־ישראל הוא חלום של הוזים; היום נעשתה ארץ־ישראל מציאות כזאת בחיי היהודים, ששום איש מאתנו לא העיז אף גם לחלום עליה קודם. בלי ארץ־ישראל היו חיי היהודים בגלות חשכת־אפלה. ארץ־ישראל היא לא רק ארץ ההגירה החשובה ביותר ליהודים – היא קלטה בשתי השנים האחרונות מהגרים כפלים מאשר כל יתר ארצות ההגירה ביחד, – כי אם משמשת גם בעד אלה, שאין ביכלתם לעלות אליה, נקודת־האור היחידה בחייהם. חוגים רחבים של מתנגדינו בעבר באים מדי פעם בפעם לידי ההכרה שה“הזיה” של הרצל, אשר הם בזו לה, התאמתה ככל יתר ההזיות הגדולות בתולדות האנושות, ושהזיה זו הוכיחה שהיא חזקה יותר מכל החשבונות והנבואות של האנשים “הנבונים” ו“המעשיים” כביכול.

סיפוק מיוחד הוא בשבילכם, העומדים זה משנים בראש הפעולה הציונית, שזכיתם לשעה זו. אולם טרם בצענו את כל פעולתנו. במדה שמיתעבים העננים המכסים את שמי אחינו בארצות הגולה, בה במדה גדלה האחריות ונעשים תכופים יותר התפקידים שהוטלו עלינו. עלינו להיות גם להבא נושאי האבוקה של ארץ־ישראל לפני העולם כולו. האמהות באספרטה היו אומרות לבניהן היוצאים למלחמה, שיחזרו או כמנצחים עם מגנם, או כנופלים על מגנם. גם לפנינו עומדת ברירה זו: או נצחון המפעל שלנו או שקיעת היהדות. צאו מן הקונגרס הזה ברצון הכביר להביא לידי סיום את מפעלנו ושובו אל הקונגרס הבא עם מגנכם זה. ואל ננוח כל עוד לא נחל רעיוננו הציוני את הנצחון המוחלט בקרב היהדות העולמית ובארץ־ישראל.

 

לקראת העתיד הקרוב    🔗

הרצאה במועצת הסוכנות היהודית בלוצרן בשנת 1935

חלפו שתים־עשרה שנה מאז הייתי ביחד עם הד“ר וייצמן באמריקה והשתתפתי במשא והמתן עם לואיס מרשל ז”ל וחבריו בדבר יסוד הסוכנות היהודית המורחבת. שש שנים עברו עד שהוגשמה התכנית הזאת. ושש שנים הרי היא קיימת, מזמן הווסדה בשנת 1929.

אילו עוד היה לואיס מרשל אתנו, בטוח אני כי הוא היה רואה מתוך שביעת רצון את אשר הושג בארץ־ישראל במשך שש השנים האלה. בשנת 1929 היה מספר היהודים בא“י רק 160.000 ז”א 16% של כל האוכלוסין; כיום הישוב היהודי מונה 350.000 נפש. היינו: 27% של כל תושבי א"י. רכושנו הקרקעי גדל ב־250.000 דונם, ושטח מטעי־ההדר היהודיים ב־100.000 דונם. 50 אלף יהודים חיים על החקלאות בצורותיה השונות, כמעט 100 אלף חיים על התעשיה, עבודות הבנין ועבודות צבוריות. בבתי־הספר העבריים, הנתמכים על־ידינו, לומדים 33.000 תלמידים. נתרבינו בארץ כפלים מאשר בשנת 1929.

מזמן הווסד הסוכנות ועד עתה הנני מחסידיה ותומכיה, ולא רק מתוך נמוקים מעשיים – מפני שרוצה אני להרחיב את חוג ידידיה של א"י – כי אם גם מפני זה שרואה אני בסוכנות דרגת־מעבר למוסד אשר ייצג את כל היהודים. נציגות כזאת לא יכולנו ליצור על יסודות המסורת; כי לדאבוננו נבדלים יהודי הארצות השונות, הן בנוגע למסורת והן לגבי האינטרסים שלהם. מוסד מייצג כזה יכולים אנו ליצור רק על יסוד עבודה משותפת בשביל מטרה מסוימת, שיש לכל היהודים – ויהיו ליברליים או חרדים, עשירים או עניים – יחס נפשי אליה. גדול הוא ערכה של ארץ־ישראל לגבי שמירת הרגש הקבוצי היהודי. על־ידי בנין הארץ יכולים אנו לעורר את ההכרה היהודית המשותפת הרבה יותר מאשר על־ידי מלחמת־מגן באנטישמיות.

התכנית ליסוד הסוכנות היהודית ב־1929 היתה נסיון חדש, ולא ידענו איך יפול הדבר כשנגש לביצועה. טבעי הוא ביחס לתכנית כזו שימצאו בה אחר־כך אי־אלו מגרעות. ולא נכון היה אילו עשינו אותה לדבר שאין לנגוע בו והיינו מתנגדים להכניס בה שנויים, בהתאם לנסיונות החדשים שרכשנו בינתים. הנה, למשל, סבור אני, כי השם “לא־ציונים” הוא שם בלתי־מוצלח. הוא מביאנו לחשוב על ניגוד לציונות. האם לא היה טוב להשתמש בשם “דורשי ציון”, אם אין אנו יכולים להשתמש במלה “חובבי ציון”, מפני שהיא קשורה בתנועה היסטורית ידועה. אבל חשוב יותר משנוי השם הוא – יצירת יחסי אמון הדדיים בין שני השותפים. הסוכנות היהודית אינה יכולה להתקיים אם הציונים יהיו מטילים ספק בנאמנותם לארץ־שראל של הלא־ציוניים, והללו יהיו מפקפקים בנוגע לכשרונם המשקי של הציונים. עבודת הסוכנות היהודית תהיה פוריה רק אז, כששני הצדדים יעבדו מתוך הכרה פנימית של הצורך בעבודתם המשותפת, ויאמינו כל אחד בכוונתו הכּנה והנאמנה של הצד השני. לשם כך חייבים שני הצדדים להרחיק מקרבם את רוח ההתבדלות, שסמניה נראים עוד כיום. למרות השקפתם השונה בדבר ערכה של ארץ־ישראל בשביל עתידו של העם היהודי, חייבים שני הצדדים להעמיד את עצמם ללא כל תנאי לרשותה של הסוכנות היהודית, המשמשת האירגון היחידי המיצג את כל היהודים המעוניינים בבנין הארץ.

בדברי הבאים עלי למסור סקירה על הישגינו בארץ־ישראל ועל התפקידים העומדים לפנינו. אינני יכול להכנס לפרטים בזמן הקצר העומד לרשותי. לפניכם מונח הדין והחשבון של ההנהלה על כל ענפי פעולתה במשך שתי השנים האחרונות, ואני מציין ביחוד את הדין והחשבון של מחלקת ההתישבות החקלאית, כי הוא מכיל סיכום לא רק של שתי השנים האחרונות כי אם של תקופה ארוכה יותר. לפניכם גם הרצאתי בקונגרס הציוני, שבה השתדלתי לסכם את תוצאות עבודתנו במשך 25 השנים האחרונות, ואת המסקנות שהגענו אליהן.

ארץ־ישראל בבחינת ארץ הגירה    🔗

בשנים הקודמות, כשהיינו פונים אל יהודי העולם ומבקשים מהם לתמוך במפעלנו, היינו שומעים תכופות את התשובה שגם בארצותיהם יש מקום לפעולת עזרה סוציאלית רבה, ושהם יתענינו בארץ־ישראל רק אז כשהארץ תהיה מסוגלת לתת עזרה ממשית ליהודים. והנה הגיע המצב הזה. לפני מונחים המספרים של עלית היהודים לארץ־ישראל במשך שבעת החדשים האחרונים של 1935. במשך הזמן הזה נכנסו לארץ 34.900 יהודים, היינו: באופן ממוצע נכנסים כל חודש 5.000 יהודים בערך. זהו מספר כפול ומשולש ממספר היהודים הנקלטים בארצות הגירה אחרות. וכה נעשתה ארץ־ישראל לגורם ממשי ממדרגה הראשונה בחיי היהודים בעולם. בערך החלק הששי מכל העולים בא מגרמניה. ובעוד שבארצות אחרות תלושים המהגרים מגרמניה מהחיים הכלכליים, וגם זכותם להשאר בארצות האלה אינה מובטחת, והמהגרים הנודדים האלה שרויים במצוקה איומה – הנה 25.000 היהודים הגרמנים שעלו לארץ, רובם מצאו בה את מקומם בחייה הכלכליים.

אשר לעלית הנוער היהודי מגרמניה, הרי זו היתה לאחת התופעות הנשגבות בחיי היהודים; העליה הזאת התחילה לפני שנתים והכניסה לארץ כ־700 צעירים, ובקרוב יבוא עוד מספר גדול יותר. לגבי הילדים העליה לארץ־ישראל היא בבחינת תחיה וגאולה שלמה, הצלה מדכאון נפשי ורוחני לחיים חדשים ובריאים. אילו היינו מחלקים אותות הצטינות בעד הצלה ופקוח נפש, היו זוכים להם בראש וראשונה הללו שטיפלו בעליה זו, – ביחוד הגב' הנרייטה סולד, ועל־ידה גם הד“ר סנטור והד”ר לנדויאר וחברי ה“ארבייטס־געמיינשאפט”. כל ילד שניצל מכבשן שנאת היהודים שבגרמניה, הריהו כאילו נולד מחדש.

התפתחותה הכלכלית של ארץ־ישראל    🔗

15% מאוכלוסי ארץ־ישראל חיים על החקלאות; 25% מתפרנסים מהתעשיה המלאכה והבנין; 30% ממסחר, תחבורת, הובלה, תיירות; 15% הם פקידים ובעלי מקצועות חפשיים ו־15% חיים מרינטה או מתמיכות. ברשימה זו חלקה של החקלאות אינו משביע רצון. בהרצאתי בקונגרס צינתי בהדגשה יתרה, שעלינו לרכז את כל כוחותינו כדי להפוך את החקלאות למקור פרנסה של שליש, או לכל הפחות של רבע, מכל הישוב העברי בארץ־ישראל. בלי הקמת הבסיס החקלאי הזה אין לפירמידה הכלכלית שלנו כל משען. אסור לנו לחזור בארץ־ישראל על מקצועות הפרנסה של הגולה. הסיוע להתפתחות ההתישבות החקלאית בארץ צריך להיות הדאגה הראשונה, העומדת במרכז כל עבודתנו. לפני יושבים כאן כמה אישים, הנמצאים במקומות אחראים בהנהלת משקים, ויכול אני לשער שהם מצויים אצל בעיות הכלכלה ויש להם גם ההבנה הדרושה לשאלות אלה. אני רוצה, על כן, להציע לכם לדיון כמה מתכניותי אשר הזכרתי גם בהרצאתי בקונגרס.

חברה להתישבות    🔗

הקונגרס החליט על הקמת חברה להתישבות אשר תנהל מעתה את עניני הכספים של קרן היסוד המוקצבים בשביל התישבות חקלאית. אנו מקוים שתבוא מזה יציבות בהנהלת הכספים, ומלבד זה תוכל החברה הזאת באמצעות הכנסות קרן היסוד והתשלומים של המתישבים, שהתקינו חוזים עם הקרן, לתת אשראי לצרכי ההתישבות והרחבתה. בהחלט יש לשנות את המצב הנוכחי שמ־2.300 המועמדים להתישבות, היושבים כבר על קרקע הקרן הקימת ומחכים לאשראי בשביל ביסוס התישבותם, יכולה קרן היסוד לתת מכספי התקציב של השנה הבאה רק לחלק העשירי מהם ו־9/10 הנותרים עדיין מצפים אל ההתישבות הנכספת. אילו היה ביכלתנו לישב אותם, הרי זאת אומרת שהיה ביכלתנו ליצור מיליונים של ביצים, ירקות, חלב ופירות, הנחוצים עתה לישוב במדה כה גדולה, ולא היה הישוב נאלץ לקנות את כל המצרכים האלה בחוץ־לארץ. אני מקוה שתסכימו לייסודה של חברת ההתישבות הזאת ותעשו את כל המאמצים בכדי לעשותה מכשיר לשם הגדלת ההתישבות החקלאית.

אשראי לתעשיה    🔗

בהרצאתי בקונגרס דנתי גם בשאלה, באיזו מדה עומדים לרשותה של התעשיה הארצישראלית אשראי ואפשרויות כספיות, ואם אפשר עוד לפעול דבר־מה בשטח זה. נכון מאד, שכמה וכמה מוסדות תעשיתיים עוסקים עתה במתן אשראי לזמן ארוך, או משתתפים מבחינה כספית בפעולת התעשיות. אף על פי כן אני מטיל ספק אם דרישותיה הצודקות של התעשיה מצאו כבר את ספוקן. יודע אני הרבה מקרים, שאנשים בעלי נסיון של שנים רבות בענף של התעשיה אשר יש לו סכויים גם בארץ, אינם יכולים להגשים את תכניותיהם, מפני שאין ביכלתם לעבוד בלי אשראי, והם מחכים להשתתפותם של בעלי־הון, ועד עתה אין בארץ־ישראל מוסד מוסמך שיוכל לבחון את התכניות הכלכליות ולחוות דעה בנוגע לסכויים הכלכליים של מפעל זה או אחר. נראה לי, שמסבה זו אינן מתגשמות הרבה תכניות בריאות, או מגשימים אותן רק בחלקן, ועל־ידי כך מקטינים גם את הסכויים להצלחה. ברור לי בהחלט שלא כל תכנית של בעל־תעשיה ראויה לאשראי, ושבין תכניות רציניות ואי־רציניות יש להעביר גבול מדויק. אולם מצד שני הרי מעונינים אנו במדה רבה להביא לידי הגשמת כל תכנית רצינית. לפי שרק אם נוסיף לחקלאות גם את התעשיה בתור מקור פרנסה, אנו יכולים לקוות שנוכל להמציא פרנסה לעולים, שמספרם הולך וגדל. לפיכך נראה לי, שהקמת חברה לפתוח התעשיה, אשר תבחון על ידי מומחים את כל התכניות לתעשיה ותשתדל להמציא את האמצעים לתכניות הנכונות – היא דבר בעתו.

“הולדינג קומפני”    🔗

ההתענינות הרבה מצד חוגים רחבים של היהדות למען ארץ־ישראל גרמה להכנסת הון גדול לארץ. ההון הזה מחפש לו אפשרות של השקעה ורוכש ברצון מניות ואגרות־חוב של חברות ארצישראליות. גם בחוץ־לארץ יש לצין התענינות רבה בנירות־ערך אלה. ואולם אין לנו עד היום בארץ־ישראל מוסד מתאים, המוציא נירות־ערך כאלה ושהקהל הארצישראלי ובעלי־הון מחוץ־לארץ ירחשו לו אמון ויהיו בטוחים שנירות כאלה הם השקעה בטוחה. הקהל הרחב בעצמו אין לו אפשרות לבחון את מדת הבטחון של נירות־ערך אלה. ישנה איפוא הסכנה, שגם נירות־ערך בלתי־בטוחים יתחילו לחזור בשוק הכספים ויזיקו לנירות הבטוחים. המצב הזה מונע בעד בעלי־הון רבים מלהשקיע את כספם בנירות־ערך אלה. וזה מחייב אותנו ליצור מין “הולדינג קומפני”, שתעמוד תחת פקוח המוסדות הלאומיים ותשמש ערובה, שנירות־הערך המוצאים לשוק נבחנו ונמצאו טובים. על־ידי כך אפשר להעלות את האמון לנירות־הערך. חברה כזאת היתה יכולה גם לקבל על חשבונה את המניות ואגרות־החוב של מפעלים ארצישראליים שונים ולהביא במקומם לשוק את המניות ואגרות־החוב שלה. בדרך זו אפשר היה ליצור ניר־השקעה קבוע (סטנדרד), שהיה נקנה ברצון על־ידי החוגים המעונינים בבנין הארץ. באופן כזה היתה יכולה ה“הולדינג קומפני” לשאוב אמצעים משוק הכספים של הארץ ולהיות למוסד פיננסי מרכזי בשביל כל המפעלים הרציניים שבארץ הזקוקים לאשראי.

לפני המלחמה חיינו בארץ־ישראל לפי שער הכספים של הפרנק, ובמקרה הטוב ביותר היו הוצאותינו והכנסותינו נמנות במספרים בני 5 ספרות. אחרי המלחמה עברנו לשער הכספים של הלירה, והתרגלנו למספרים בעלי 6 ספרות. המילוה שקבלנו השנה מאת ללוידס־בנק הוא כבר בסכום בעל 6 ספרות בלירות שטרלינג, ונראה לי שאנו מתקרבים לשטח המספרים בעלי 7 ספרות. הגאות הכלכלית של ארץ־ישראל באה כה מהר עד שמאת רבים מאתנו נעלם כי הדברים אשר לפני כמה שנים לא היו בגדר האפשרי הנם כיום בגדר האפשרות הריאלית. אם נערוך רשימה של רכושנו הלאומי, לא של הרכוש היהודי הפרטי, הרי ביחד עם ערכן של קרקעות הקרן הקימת לישראל נגיע לסכום של 8–7 מיליונים לא“י. על יסוד זה, ובהתחשב עם הסכומים הזורמים מדי שנה לארץ־ישראל דרך צנורות קרן היסוד והקרן הקימת, ועם סלוקי חובותינו, נווכח שאין לנו כל עיקר להופיע כ”נעביך" בשוק הכספים, כמו שהופענו לפני עשר שנים. בהתאם להערכה החדשה של הארץ נוכל למוד הכל במדה אחרת לגמרי משהיינו רגילים עד עתה.

סכנת המשבר    🔗

מצדדים שונים שואלים אותנו, אם אין לנו לירוא מפני משבר שישים קץ לגאות הכלכלית בארץ־ישראל, כאותו המשבר שעבר עלינו בשנות 1925–1926. אני יכול לענות על כך, שהגאות הנוכחית לא תתקים לעולמים. במוקדם או במאוחר יבוא השפל. אולם, הישנה כיום ארץ אחת בעולם, שאין כל מיני סכנות אורבות לה? אני סבור, שהכלכלה הארצישראלית תעמוד עתה בפני כל התקפה ביתר חוסן מאשר בשנים הקודמות. מתוך זהירות חכימה, ואולי גם מתוך זהירות גדולה יותר מדי, צברה ממשלת ארץ־ישאל הון שמור בגובה של 6 מיליונים לא"י, היינו: כפליים מהסכום הכללי של תקציבה השנתי. הממשלה הודיעה כמה פעמים שהיא רואה את הרזרבה הרצויה במדת תקציב של שנה אחת, אולם היא רוצה להוציא את המחצית השניה לעבודות צבוריות במקרה של משבר כלכלי. זה משמש לנו משען ידוע. מלבד זה הן מצבם של היהודים בארצות רבות הוא כה מסוכן, שארץ־ישראל תשמש עוד שנים רבות כח־מושך לאנשים ולהון היהודי. זרם ההון היהודי לארץ גם הוא גורם חשוב להתפתחות המשק הארצישראלי. המאמצים להשתמש בסחורות מתוצרת הארץ יכולים להיות מקור פרנסה למאות אלפים של עולים, – כמובן, אם רק ממשלת ארץ־ישראל תאחז באמצעים נגד הדמפינג ותבוא לעזרת התעשיה על־ידי שיטה של מכסי־מגן, ולא תגביל את העליה היהודית לארץ.

האוניברסיטה    🔗

האוניברסיטה העברית, הקימת כבר עשר שנים, נתקלה בדרך התפתחותה במכשולים שונים. אבל נדמה לי, שהיא עברה כבר את תקופת מחלות־הילדות והולכת ומתפתחת בצעדים בטוחים. אינני חושב עצמי למומחה בשטח זה אלא שברצוני להביע כאן מחשבה אחת בנוגע לאוניברסיטה, המעסיקה אותי זה זמן רב. חושבני שתסכימו לדעתי, כי הנוער היהודי בארצות הגולה נתון בסכנה לאבד את הקשר אל היהדות. האקדמאים היהודים ביחוד עוברים בקלות אל תנועות רוחניות אחרות, מפני שחסרה להם הידיעה הממשית של תולדות היהדות והכרת ההוי היהודי. אני חושב שרבים מהצעירים האלה היו נשארים בתחומי היהדות אילו היתה ניתנת להם האפשרות להכיר, לפחות במשך שנה אחת, את יסודות היהדות בקורסים מיוחדים של האוניברסיטה העברית לתנ"ך, ארכיאולוגיה, סוציולוגיה, אנטרופולוגיה, ספרות עברית חדשה, וביחד עם זה להכיר גם את חיי הישוב היהודי בארץ ולבוא אתו במגע חי. הצעירים האלה היו יכולים לא רק ללמוד תורה, אלא גם להכיר באופן מעשי על־ידי שהותם בקבוצה חקלאית למשל, את מהות החיים החדשים בארץ־ישראל. אני חולם על כך, שמדי שנה בשנה ישתתפו בקורסים האלה מאות אקדמאים יהודים וישובו אחר כך לביתם עם הכרה יהודית איתנה. על־ידי כך היינו יוצרים קשר בין המכללה שעל הר הצופים ובין היהודים בכל ארצות תבל. אני חושב שיהיה בזה מן התועלת בשביל כל רב צעיר, ובשביל כל אקדמאי צעיר, להכיר על־ידי כך את חכמת ישראל ואת חיי הישוב היהודי בארץ־ישראל.

ריכוז כל הכוחות למען ארץ־ישראל    🔗

החשיבות שישנה כבר כיום לארצנו מבחינה רוחנית וחמרית, וההכרח להרחיב ולהבטיח את עמדותינו מחייבים את עמנו לרכז ברגע הנוכחי את כל כוחותיו למען ארץ־ישראל. במלחמה יש לפעמים צורך לקחת פלוגות מחזית אחת, או מכמה חזיות, ולרכזן בנקודה אחת. ארץ־ישראל היא כיום, לפי הכרתי, הנקודה המרכזית הזאת. נצחון או מפלה בחזית זו תכריע בשאלת עתידו של העם היהודי בעולם. מטעם זה מחויבות כל החברות היהודיות לרכז, לפחות לזמן ידוע, את השפעתן ואת אמצעיהן אך ורק בנקודה זו. אינני מתנגד לשאיפות ליישב את היהודים בחקלאות גם בארצות אחרות; אבל, עם כל הרצון הטוב לא אוכל להעמיד את המאמצים האלה בשורה אחת עם ההתישבות החקלאית בארץ־ישראל. אנו רוצים ליצור עמדה בטוחה ואיתנה, שתוכל לשמש משען לעם לעולם ועד. משום כך אנו מכריזים על הסיסמא של ריכוז כל המרץ היהודי למען המפעל הגדול והאחיד, לשם בנין ארץ־ישראל.

אופטימיות    🔗

אולי תוכיחו אותי על האופטימיות היתרה שלי בהערכתי את המצב בארץ. אני מודה ברצון, שאמנם אופטימיסט הנני. אבל חושבני שיש לי הרשות לכך על יסוד נסיוני בעבר. כשאני סוקר את העבודה בארץ־ישראל במשך 28 השנים האחרונות, אני מוכרח להגיד שבעצם קרו לנו כאן נסים על גבי נסים. אני נזכר, שבבקורי הראשון בארץ, בשנת 1907, בא אלי שען וספר לי כי ששים משפחות יהודיות מיפו, סוחרים, מורים ובעלי־מלאכה, נתארגנו לשם בנין שכונה יהודית מיוחדת, ולמטרה זו הם מבקשים הלואה מהקרן הקימת. לשאלתי, אם יש להם אי־אלה אמצעים בשביל הבנין, מלבד ההלואה, ענה לי, שיש להם כבר 100.000 פרנק (4.000 פונט). אחר כך נתברר שלמעשה היה להם במזומן רק 50.000 פרנק, והחצי השני – בהבטחות. אף־על־פי־כן ראיתי לפני התחלה של יזמה פרטית והצלחתי לקבל את ההלואה הדרושה – 250.000 פרנק – בשביל אותה החברה ביפו, וגם הלואה שניה של 50.000 פרנק – בשביל חברה יותר קטנה בחיפה. והתחילו אז בבנין הבתים הראשונים על החולות של יפו ועל מורד הכרמל.

כוח הדמיון הגדול ביותר לא יכול היה אז לתאר לעצמו שמההתחלות הננסיות האלה תקום לאחר 25 שנים העיר הגדולה תל־אביב עם 150.000 תושביה, ויבנה הדר־הכרמל בחיפה עם 30.000 תושביו. ומי יכול היה להאמין, שממאמציו של אליעזר בן־יהודה להחיות את השפה העברית, תקום רשת של בתי־ספר עבריים עם 30.000 ילדים, ושבזמן כל כך קצר תתפתח ספרות עברית עצומה? כלום יכול היה לעלות על דעתי בשנת 1908, כשבאתי בפעם הראשונה ארצה עם תקציב שנתי של 20.000 פרנק (800 פונט) בשביל העבודה המעשית בארץ, שלאחר 25 שנים נקבל מהבנק האנגלי הגדול ביותר הלואה של חצי מיליון פונט? מי יכול היה לשער, שנגיע לעליה חדשית, גדולה פי־שנים מהעליה השנתית בשנים הראשונות? מי יכול היה לשער שכיום, בתקופת הקטסטרופה האיומה ביותר בתולדות העם, תהיה ארץ־ישראל עוגן־ההצלה היחידי?

כשאני חושב על עובדות אלו, ועל עוד רבות אחרות, אני מוכרח להאמין בהשגחה העליונה. אולי תחשבו שהייתי למיסתיקן באמונתי זו – יתכן; אבל רק במידה קטנה מאד. אכן, יש לי ההכרה שאמונתי זו נובעת לא ממקור השכל, אלא ממקורות עמוקים יותר: כשם שבטבע אין שום כוח הולך לאבוד, כך מאמין אני שגם בתהליך החברתי כל מאמץ מתמיד ומסור אינו נשאר בלי השפעה, ובמוקדם או במאוחר הוא נושא פירות. מתוך הכרה זו אני קורא לכם, להכיר את הערך ההיסטורי הגדול של הרגע הנוכחי בשביל העתיד של עם ישראל ולרכז את כל הכוחות לסיום מפעלנו בארץ־ישראל.