פתיחה    🔗

ספר זה הוא השני בסידרת “סנונית” ומכנס בתוכו אוסף כתבות מארץ־ישראל שנשלחו בשנים 1906–1913 ע"י דוד סמילנסקי¹ ופורסמו באותה עת בעיתונים רוסיים שונים.

בארכיונו של דוד סמילנסקי הנמצא במוזיאון ההיסטורי של עירית תל־אביב, נמצא כתב־היד של כתבות אלו, אשר נכתבו במקורן ע"י סמילנסקי בעברית, תורגמו על ידו לרוסית, נשלחו לרוסיה ושם פורסמו.

בבדיקה השוואתית התברר כי אכן ישנה זהות מוחלטת בין תוכן הכתבות בכתב־היד בעברית והפרסום ברוסית, וכמעט לכל כתבה שהתפרסמה בעתונות הרוסית נמצא כתב־היד בעברית. יחד עם זאת יצויין שהבדיקה נערכה רק לגבי עיתון אחד, “רזסווייט” (“השחר”), שבו התפרסמו רוב הכתבות, וזאת מאחר ששאר העיתונים, שהיו קטנים ומקומיים אינם נמצאים בארץ.² סביר להניח, שמה שנמצא לגבי “רזסווייט” נכון גם לגבי שאר העיתונים.

בסה“כ נמצאו בכתב־היד 70 כתבות, מהן כונסו בספר זה 61. השאר, תוכנן התפרסם במקביל בכמה עיתונים והחלטנו שאין טעם לכנסן. 39 מהכתבות פורסמו ב”רזסווייט" (עיתון התנועה הציונית ברוסיה), ואילו האחרות בעיתונים מקומיים שיתכן כי חלקם אף לא היו יהודיים, כמו “נובוסטי יליסבטגרד” (“חדשות יליסבטגרד” – עיר מוצאו של סמילנסקי), “נובוסטי פרובינציה'” (“חדשות הפרובינציה”), “נולוס ז’יז’ני” (“קול החיים”), ו“יוז’ינא נובוסטי” (''חדשות הדרום").

חלוקת הכתבות לפי שנים מעלה את הנתונים הבאים:

בשנת 1906 – 9 כתבות

בשנת 1907 – 16 כתבות

בשנת 1908 – 3 כתבות

בשנת 1909 – 8 כתבות

בשנת 1910 – 5 כתבות

בשנת 1911 – 11 כתבות

בשנת 1912 – 6 כתבות

בשנת 1913 – 4 כתבות

ספר זה מצטרף לשני ספרים נוספים אשר נערכו על סמך כתבותיו הרבות של סמילנסקי בעיתונות. האחד הוא: “עם בני דורי – פרקי זכרונות ודמויות אישים”, שנערך ע“י דוד סמילנסקי עצמו והופיע בתל־אביב ב־1952, והשני “עם בני ארצי ועירי – פרשות אישים ופרקי זכרונות”, אשר נערך אף הוא ע”י סמילנסקי, אך הוא לא הספיק להשלימו. אחר מותו נרתמו ידידיו למשימה, וב־1958 יצא הספר לאור.

המכתבים הובאו כלשונם וככתבם, ונעשו בהם שינויים מזעריים רק באותם מקומות שהעברית של תחילת המאה יצרה קשיים לקורא בן־ימינו. הכתיב – כמו במקור – חסר. כותרות המכתבים והחלוקה לפרקים (בהתאם לשנים – הן מעשה ידי העורך.

 

1906 בדרך לארץ־ישראל, חודשים ראשונים    🔗

1. בדרך לארץ־ישראל – א'    🔗

מאורעות־הדמים הקשים, שהציפו את ערי־רוסיה מיום פרסום המניפסט של 17 באוקטובר,³ הביאו שינוי לרעה במצב הכלכלי של היהדות בתחום־המושב, המדולדלת גם בלאו הכי, ויסודות קיומה התמוטטו. מאות אלפים הושלכו החוצה ונשארו בלא דירה, באין מזון ולבוש; הרעב והעוני השתלטו בכל. המוני העם היהודי החלו בורחים לכל קצוי־תבל ומחפשים מקום־מקלט, ולו גם לזמן־מה, אחרי כל התלאות והרדיפות, שעברו עליהם בשנים האחרונות וביחוד בשנת 1905.

ההגירה הולכת ומתגברת וגורפת שכבות רחבות של היהדות הרוסית. בכל תחנות הרכבות מוצאים מחנות של מהגרים, השמים את פעמיהם למדינות רחוקות: לארצות הברית, לקנדה, לארגנטינה, לדרום־אפריקה, לאוסטרליה ולאירופה המערבית.

הזרם הגדול של ההגירה הלך, בעיקר, לניו־יורק, לונדון, בואנוס־איירס ולמרכזים גדולים אחרים. ואולם בזמן האחרון מורגשת נטיה אצל חלק מן המהגרים ללכת למטרה הקרובה, ובעיקר, לארץ־ישראל.

הועידה העולמית שנתקיימה בבריסל⁴ ושהשתתפו בה ב"כ חברות יהודיות שונות, הסתדרויות, מפלגות והתאחדויות, תפסה – לאחר סקירה מקיפה על מצבו של העם היהודי – עמדה חשובה כלפי ארץ־ישראל והטילה על הסתדרויות שונות לשלוח ועדה לחקירת תנאי ההגירה במזרח מנקודת מבט של ישוב יהודי רוסיה שם.

ארץ־ישראל נעשתה, איפוא, עכשו מרכז ההתעניינות של כל היהדות, ושל הציונים בפרט.

בנסיעתי עכשיו לא"י קבלתי עלי למסור לקוראי העתון “יוז’ניה נובוסטי” את הידיעות והרשמים, שיפלו בחלקי בהיותי שם.

16/2/1906

2. בדרך לארץ־ישראל – ב'    🔗

מהלך של יום אחד מפריד אותי כבר מאודיסה: שטים על פני ים השחור ובדרך אין נפש חיה; רק שמים כחולים מלמעלה ומי הים מלמטה. מזג האויר הוא טוב. הרוח שנשבה, עזרה לאניתנו במסעה. הספינה התנדנדה, הנוסעים הרגישו את עצמם בטוב למדי, רק אחדים מהם סבלו ממחלת־הים. בעזבנו את אודיסה היה האויר קריר ואף שלג ירד; על האניה התלבשנו בבגדי חורף ולא פשטנו אותם עד בואנו לקושטא.

כנהוג, אין מסיקים את התנורים במחלקה השלישית באניות. הנוסעים, דרי מטה, מצטננים מהר וחולים בדרך; הם נתונים תמיד לצינה, לקור ולטחב. וכל הזמן הם מתגלגלים בלכלוך ובחוסר כל נקיון. שלטון האניה אינו שם לב לקטנות כאלו, ונוסעי המחלקה השלישית אינם באים אצלו לגמרי בחשבון.

הרופא (קרי החובש) יש לו תא יפה וחם; אצלו נקי ומסודר לפי כל חוקי ההיגיינה. נכון, שגם נוסעי המחלקות א' ו־ב', וכמו כן הפקידים הגבוהים עם רב־החובלים בראש נהנים מכל הנוחיות האפשרית. על־יד דודי־הקיטור המוסקים בפחמי־אבן נמצאים אי־אלה מקומות גם בשביל נוסעי המחלקה השלישית. רק בר־מזל זוכה לחדור לתוך הפינות הללו, ואף זה רק לאחר מלחמת־ידיים. אין כמובן, לדבר על נוחיות בקרן־זוית הזו. הנה מוקפים חום, השופע מן הדודים, והנה בן־רגע רוח־פרצים תוקפת אתכם מכל עבר וצד, ואתם מטולטלים בין כפור וחום.

למחרת היום, בשעות 8–9 בערב, הופיעו באופק אורות חולפים של אניות עוברות. הרגשנו שמתקרבים אנו ליבשה. אחד המלחים, מן העומדים על הסיפון, הפנה את תשומת לבי לאניה גדולה ההולכת ומתקרב אלינו והכריז: “הנה הולך ובא הענק עם אחינו החיילים מן המזרח הרחוק. הם חוזרים עכשיו מחארבין ו־ולדיבוסטוק למולדתם דרך אלכסנדריה, סמירנה וקושטא”.

רבים מן הנוסעים קפצו למעלה על הסיפון ומתוך געגועים שלחו את מבטיהם לאניה הבאה מארצות רחוקות והמתקרבת יותר ויותר אלינו. וכאשר המרחק בינינו הגיע עד כמטחוי קשת פרצה מצדנו צהלת חדוה: "שלום לכם אחים יקרים! הידד, הידד!'' החיילים שנמצאו על האניה השניה לא חכו, כנראה, לקבלת פנים כזו. הם ישנו שנת גבורים ואף לא שמעו את קריאות־הגיל מצדנו. אנו הוספנו עוד לעמוד על סיפון האניה ובסקרנות מיוחדת הסתכלנו לאור הירח בספינות העוברות. ירדנו לישון רק לאחר שהשעון (הפעמון) צלצל את השעה ה־12.

בשעה 2 בלילה התעוררנו פתאם לקול נפץ חזק. קמנו בחרדה. חשבנו, שקרה איזה אסון. רק לאחר שהוברר, ששלום לנו, שאניתנו הורידה את העוגן ועמדה, שבה נפשנו למנוחתה.

נראה היה, שאנו נמצאים במרחק 2–3 שעות נסיעה מן העיר עצמה. אבל האניות, המגיעות לנמל לאחר שקיעת החמה, הוטלו עליהן מטעם החוק לעמוד במרחק ידוע מן הנמל במשך כל הלילה.

הנוסעים נרדמו שוב וישנו עוד כמה שעות. בבוקר השכם, לפני עלות השחר, אספה אניתנו את עגנה ונכנסה בשקט לבוספור.

עם התקרבותנו למיצר הקושטאי נעשה האויר חם ונעים יותר.

בשעה 5 בבוקר עמדו כבר כל הנוסעים על הסיפון. חלק מהס הסתדר בקצוי הסיפון וחלק – ביחוד עולי־הרגל – תפסו בהמון את המעקה. שלוה ושקט שררו על פני הים החלקים, אף רוח קלה לא נשבה. השמים היו בהירים כחולים ועטופים יריעת תכלת שקופה. מסביב לאניה הסתובבו ברוזי־שדה, ומעל לראשינו עפו צפרים שרות, שבטיסתן התקרבו אלינו או פרחו, עפו הרחק הרחק מאתנו. סנוניות־חורף וצפרים יפות אחרות שרו במקהלה בקולות מצלצלים. כנראה, צהלו כל אלה לקראתנו ונתנו שבח והודיה לטבע העשיר והנהדר. נדמה היה, שהצפרים מהרו העירה לבשר את דבר בואנו ובחזירתן הביאו לנו את ברכת העיר ותושביה.

20/4/1906

3. בדרך לארץ ישראל – ג'    🔗

בנמל קושטא הצטופפו כאלף סירות, וכסו כמעט את כל פני הבוספור. מחוץ לאלה התרוצצו אניות קיטור, שהעבירו במהירות את הנוסעים מחוף לחוף. אניות אלה אינן יוצאות מן המיצר, עומדות לשרות הישוב העירוני, וזהו כל תפקידן.

התנועה בנמל גדולה תמיד. מדי יום ביומו באות אניות לעשרות; מהן המובילות נוסעים בלבד, מהן – המעבירות נוסעים עם סחורות, ויש גם ספינות מיוחדות להעברת־משאות בלבד. האניות האלו באות מאנגליה, גרמניה, צרפת, אוסטריה־הונגריה, איטליה וארצות אחרות.

בתור עיר בצורה ובירת המדינה, והודות לנמל המסחרי הגדול שלה, מנצחת קושטא על כל חיי האימפריה התורכית.

מיצר הבוספור, המחבר את הים השחור עם ים השיש, משמש בריח התיכון גם בין אירופה ואסיה. גורמים אלה עשו את קושטא לאחד המרכזים המסחריים החשובים ביותר שבעולם.

עוד לא הספיקה אניתנו להוריד את העוגן וכבר היינו מוקפים סירות. בעלי הסירות התנפלו כארבה, העלו את הנוסעים, וברוסית שבורה הציעו את שרותם: “אלי רוס; רצונך העירה; הרוס טוב; הנה סירתי ותראה את התורכי”.

שאון והמולה קמו על סיפון האניה. מרעש הצעקות אי־אפשר היה לשמוע דבר, והנוסעים מהרו לשמור על החפצים שלהם. כל בעל סירה צרח בלשון בלתי־מובנת, ובתנועות מזרחיות מיוחדות הזמין את הנוסעים לשבת בסירתו, לרדת עמו העירה ולסייר את המקומות המעניינים של עיר השולטן.

אניות־חוץ נגשות בדרך כלל ישר אל הרציף ומשום כך פטורים הנוסעים מבזבוז־כח, זמן וכסף מיותרים, והם יורדים ישר מעל המדרגות של האניה אל היבשה והולכים העירה. לא כן האניות של החברה הרוסית: אלו עומדות במרחק גדול מן הרציף ועל הנוסעים הרוצים לרדת העירה לעבור כל מיני אי־נעימויות ולמסור את עצמם לידי בעלי הסירות, מכלי להבין אף מלה מבליל הלשונות שלהם.

את דמי־הוצאות של הסירה חייבים הנוסעים לשלם מכיסם, ומשום כך מנצלים אותם ולוקחים פי שלוש מן המקובל; לפעמים יש, שבעל הסירה מעמיד אותם בלב ים, דורש במפגיע סכום כסף, כפי שעולה על דעתו, ואיננו זז מן המקום עד שתתמלא דרישתו. וכל זה נעשה לעיני השמש, באמצע היום. רב החובל של האניה וסגניו אינם שמים לב לגורלם של הנוסעים.

אחד המלחים הסביר לי, שהאניות צריכות לשלם בעד זכות העמידה על־יד הרציף סכום של 90 רובל, בכל פעם, אך החברה של אותה האניה מסתלקת מתשלום זה; ומשום כך אין מרשים לאניותיה לגשת אל הרציף.

לאחר שעגנה אניתנו עלו אלינו פקידיה של חברת־האניות הרוסית. לחברה זו יש סניפים בכל נמלי תורכיה הגדולים והקטנים, החל בקושטא וגמור ביפו.

החלטתי לרדת העירה בלוית אחדים מן הנוסעים. הרבה זמן עמדנו על המקח עם בעל־סירה אחת, ולבסוף הוסכם בינינו שיקבל שלשה גרושים (27 קופ.)⁵ לגולגולת בעד נסיעה אחת הלוך ושוב. היינו 15 איש ולפי החשבון הכינונו 45 גרוש; אך למעשה עלתה הנסיעה ב־80 גרוש.

הים היה שקט והטיול מן האניה אל החוף הסב לנו עונג רב.

21.4.1906

4. בדרך לארץ־ישראל – ד'    🔗

אור ליום ששי בשעה שש יצאנו את בירות ושוב שטנו על פני הים התיכון בדרך ליפו. באניה מהירה יכולנו להגיע ליפו כעבור 6–8 שעות, אך ה“לזריב”⁶ שלנו לא אץ בדרכו והוסיף ללכת בצעדי־צב שלו.

שקעה השמש במערב ונדמה היה, שגלי הים כיסו אותה כולו. מסביב שקט ושלוה, האויר שופע חום, וערב נעים ויפה פרש את כנפיו על הים ונוסעיו. עם דמדומי השקיעה והדלקת אורות־החשמל התרכזו רובם של הנוסעים היהודים במקום אחד ופתחו בשיחה.

קבוצה קטנה של צעירים פרשה לקרן זוית וסדרה וכוחים בשאלות המדאיגות כיום את היהדות הרוסית.

מכל זרם ציוני נאם בא־כח אחד: הצטרף לנואמים גם בונדאי וגילה עירות מיוחדת בויכוחים הסוערים האלה. כל אחד הוכיח, שתורתו היא אמת וקרוב היום, שכולם יכירו ויודו בצדקת נביאי מפלגתו.

הכונדאי ביסס את דבריו על עקרוני מפלגתו, כפר בתורתם של כל הזרמים הציוניים יחד והוציא את גזר דינו השלילי על הנוער הציוני מכל הכוונים, שנשבה בידי התנועה הרכושנית והשמרנית. הוא הביע את תקותו החזקה, שאין עתיד לרעיון הציוני, שבקרוב יתפקע כשלפוחית ויעלם מו העולם, ואז יושיט הצבא הציוני את ידו להסתדרות הבונדאים.

קבוצה אחרת, בת 30 – 35 איש, ישבה לא רחוק מן הקבוצה הראשונה וגם היא התווכחה על נושאים שונים מתוך עצבנות יתרה.

כולם הרגישו, שמבלים את הלילה האחרון בספינה ושארץ־ישראל נמצאת רק במרחק של אי־אלו שעות נסיעה. על שינה לא חשב אף אחד. רצון כולם היה להיות ערים כל הלילה.

אחד הנוסעים פתח בשיר, ב“מקום שם ארזים”, וכולם כאחד ענו אחריו במקהלה, וצלילי השירה בעברית ובגרמנית הרעישו את אמות הסיפון. אחר כך שרו את “השבועה”, “התקוה” ושירים ציוניים ולאומיים אחרים.

בשלוש בלילה נרדמנו קצת, אך בחמש בבוקר עמדנו כולנו הכן, וקבוצות־קבוצות הסתדרנו בכל קצוי האניה וסיפוניה. עיני כולם היו נעוצות במרחק, ויפו משכה אליה את עיני כל הנוסעים.

עוד מעט ובאופק נראו גבעות חול, ראשי בתים גבוהים וצמרות תמרים נהדרים. התגברו דפיקות הלב. התמתחו העצבים ומצב הרוח נעשה מרומם. הנה הארץ, שאליה שואף העם היהודי זה כאלפיים שנה. הנה הוא התוכן והתמצית של תפילותיו, שירתו וספרותו במשך כל תקופות הגולה. בארץ זו קשור כל עברו, ועכשו הולך ונוצר גם ההווה, נוסדו בה במשך חצי היובל האחרון שלושים כפרים עבריים.

רבים מן הנוסעים ארזו במהירות את חפציהם. אחרים עשו ואת עוד קודם וכבר היו מוכנים.

צפירת אניתנו התנשאה באויר וברור היה, שקרובים או למחוז חפצנו. כולם באו במבוכה מתוך שמחה. עולי־הרגל הרבו בתפילות ונתנו שבח והודיה לאל־אלהים על דרכם הצלחה.

עוד רגע והעוגן יצלול במעמקי ים־יפו. הנה כל העיר לפנינו. ברובה הגדול היא משתרעת על רמה יפה, הזרועה בתי־חומה צבעוניים ופרדסים ריחניים (תפוחים ולימונים). מפאת הסלעים והאבנים המרובים שמתחת למים, בקרבת יפו, אין הספינות יכולות להגיעה עד היבשה, ואף ספינתנו עמדה במרחק־מה מן החוף.

11/5/1906

5. שבועות ראשונים ביפו.    🔗

רושם עגום מקבל בן אדם המסתכל מן הצד כיצד מוציאים את חפצי המהגרים מבית המכס. הנוסעים, המודחים ממקום מגורם הקבוע, שהצליחו להציל את שארית מטלטליהם ולהביאם עד חוף יפו, מקבלים אותם שבורים וקרועים ובלתי ראויים לשמוש, כמו לאחר פרעות ממש.

לדעתי, חובת ועדי העזרה למהגרים לפרסם מיד בכל העתונות היומית והשבועית, שאין למהגרים, העולים לא"י, לקחת עמהם לא רהיטים, לא ספרים, לא שקי־נוצות ולא כלי־בית אחרים. אפשר להוביל רק את החפצים הכרחיים ביותר (בגדים, שמיכות, כרים, וכו'), ובכלל כל הממעיט בחפצים הרי הוא מונע את עצמו מהוצאות מיוחדות. בעד הכסף המוצא להובלה, תשלומי מכס ולצרכים אחרים אפשר להשיג על המקום את כל הדרוש בתנאים נוחים ובפחות בלבול־ראש; חשוב הוא שכולם ידעו זאת טרם שהם יוצאים לדרך.

עיפים ויגעים מטלטולי־הדרך במשך 11 יום, שמנו את פעמינו בלוית קרובים למלון סלָאנט, שכרנו חדר מרווח והסתדרנו שם כמו בביתנו.

רבים מן הנוסעים נפגשו ע"י קרובים ומכרים היושבים בארץ מזה שנים. לטיפות, נשיקות ולחיצות־ידים חמות היו מנת חלקם של רבים.

הים היה שקט לגמרי, אף־על־פי שהופעה כזו כיפו בחדשי החורף נחשבת לבלתי רגילה. מקרה לא נדיר הוא שהאניות המגיעות ליפו בחורף נתקפות ע"י סערה חזקה ואין באפשרותן להוריד את הנוסעים. בזמן כזה שָטות האניות במשך כמה ימים בסביבות יפו או מפליגות לפורט־סעיד יחד עם המשא והנוסעים. ורק בדרך חזירתן משם נכנסות הן שוב ליפו. בקרב הערביים מתהלכת אגדה, שים יפו סוער והומה ומכה גלים־הרים עוד מאותם הימים, שבהם עבר יונה הנביא דרך ים זה ואניתו עמדה להטרף על כל נוסעיה, וגם יונה עצמו בתוכם. הים נח מזעפו רק לאחר שהורד יונה מן האניה והוטל לתוך גלי הים הסוערים.

את עולי־הרגל הוריד מן האניה הקוואס⁷ הרוסי, ואנו ירדנו בלווית קרובים ומכירים. רבים הביאו עמהם את כלי־הבית והרהיטים. הכלים הללו, הרהיטים וחפצי־בית אחרים – למרות האריזה המיוחדת – נשברו לרסיסים, וצר היה להביט על העולים, שעמדו בבית־המכס ובדמעות בעיניהם ראו את רכושם – שארית הפליטה – מושלך מן הסירות אל החוף.

ההובלה, האריזה, המטען והפרוק עלו לעולים ביוקר רב; בבית המכס לא התחשבו כלל עם שבירת המטען וקלקולו, והעריכו אותו לפי מכסה גבוהה מאד בסך 8%. ביחוד גובים הרבה מרהיטי־עץ, מצעי־נוצות וספרים מודפסים.

האקלים כאן עכשיו חם ויבש; ביום מגיע החום ל־25 מעלות בריאומיור⁸ ובערבים נושבת רוח קלה והאור קריר. בלילות מכסה שכבת טל עבה את הארץ ומרווה את עולם הצומח הצמא לגשמים.

ימי הגשמים מתחילים בחודש חשון (ספטמבר־אוקטובר) ונמשכים בהפסקות עד ניסן־אייר (אפריל־מאי). במשך חדשי־הקיץ (מאי – ספטמבר) אין אף טפת גשם. ודוקא השנה – לתמהונם הגדול של התושבים – ירדו שני גשמים קלים בחודש מאי. ותיקי הישוב אומרים שבזמן האחרון נשתנה הרבה האקלים המקומי: הקור בחורף האחרון עלה על השנים הקודמות, ויש ימים ושלג מכסה את ירושלים; אמנם שלג זה נמס מהר, הטמפרטורה יורדת עד לאפס והמים מתכווצים במקצת. אז מסיקים את הדירות והבתים, והאנשים מתחממים על־יד התנורים והאש.

בחודש האחרון עברו עלינו שלושה ימים חמים מאד. השמש מסתתרת בימים כאלה בתוך השמים האפורים והמעוננים, ורוח מזרחית, הידועה בשם “חמסין” או “סירוקו”, מביאה עמה שפע של חום. הרוחות האלו נושבות כאן בכל שנה, 3 – 4 פעמים בתקופת־הקיץ. ונמשכות יום־יומיים.

זריעות החורף כבר בשלו, ובימים הקרובים נגשים לקציר החטה והשעורה. במקומות אחדים הצליח היבול ביותר ובמקומות אחרים לא עלה על יבול בינוני. הירקות: כגון מלפפונים, פולים, תפוחי אדמה, עגבניות, בצל, שום, צנון, וכו' בשלו עוד לפני חודש. איסוף תבואות הקיץ, כגון דורה, תירס, וכו' יתחיל בראשית אבגוסט, ובציר הענבים בחודש יולי.

לאחר חג השבועות מתחילה עונת הרחצה. מירושלים, חברון בית לחם, רמלה ומכל מושבות יהודה באים ליפו לחדשי הקיץ, מאות גברים ונשים לשם אמבטיות־ים, רפוי בהידרופאטיה⁹ ולשם רחיצה בים גופו שנמשכת עד ימי הגשמים.

בית הספר מיסודו של בלקינד, “קרית ספר”¹⁰, מעתיק את משכנו משפיה לחדיד (בן־שמן); מושבה חדשה זו נמצאת במרחק חצי שעה מלוד ובקרבת תחנת הרכבת. המהנדסים וילבושביץ, פבזנר ושות' בנו שם לא מזמן בית־בד גדול המעסיק כ־20 פועלים יהודיים.¹¹ כעת מוסיפים גם טחנת־קמח. יש עתיד למושבה חדשה זו.

חברת מניות של וילבושביץ, פבזנר ושות' חושבת לפתוח בזמן הקרוב עוד שני בתי־חרושת כאלה בגליל. כבר נעשו הצעדים הראשונים לקראת המפעלים הללו, סומנו מקומות ומתנהל מו"מ לרכישת קרקע בשביל בנין בתי־הבד הנ''ל. החברה משתדלת עכשיו להגדיל את מספר חבריה: כל מניה עולה ב־1000 רובל. אחד מן המנהלים־המייסדים, ה' פבזנר, יצא לאירופה לשם התיעצות עם בעלי המניות בדבר תקנות החברה לשם אישורן והכרזת החברה לגוף משפטי. יהודים בעלי הון מוזמנים לרכוש מניות של מפעל מועיל זה.

ב־13 למאי, ביום חגיגת ל''ג בעומר, סודר לפי הצעת מפלגת הפועלים טיול גדול מיפו לבית הספר החקלאי “מקוה־ישראל”, שמה באו הרבה אורחים מן המושבות העבריות הסמוכות.

מקוה־ישראל נמצאת במרחק של שעה הליכה מיפו ושוכנת על־יד הדרך לראשון־לציון. המוסד נוצר ע"י קרל נטר המנוח עוד לפני 35 שנה באמצעיה של החברה הצרפתית “אליאנס”; חברה זו תומכת גם כיום במוסד. הצד החיצוני של מקוה־ישראל משאיר רושם טוב על כל מבקריה: החוה כולה מוקפת כרמים וגני פרי נהדרים, גינות פרחים מקסימות, שדות פוריים ונאות־דשא ירוקים. אין אף שעל של אדמת־בור: הכל מעובד במרץ, בעזרת מכונות חקלאיות חדישות ולפי המלה האחרונה של המדע החקלאי. בדרך כלל, אין למקום מראה של כפר מזרחי; כאן נוף של טירה אירופית נהדרת.

תכנית הלמודים חולקה קודם לשבע שנים: מהן 4 שנים לשעורים פנימיים ושלוש השנים האחרונות לעבודה מעשית בשדות, בגנים ובכרמים. גובה¹² הלמודים היה לפי מדת בי“ס חקלאי תיכוני. תלמידים היו יותר מ־200; מורים 12–15; כעת צומצמה התכנית בהרבה. בחבר המורים – נשאר מהם רק החצי; במקום 7 שנים לומדים רק 4 שנים, ומספר התלמידים ירד עד למטה מן החצי. הסבה לכך הוא ההרכב של המורים הצרפתיים בני דת משה, כי גם כאן – כמו בכל בתי־ספר של “אליאנס”' – שולטות הלשון הצרפתית, הרוח הצרפתית והתרבות הצרפתית. הלשון העברית, התרבות העברית והמקצועות העבריים אין להם השיבות יתרה בעיני אנשי ה”אליאנס“, ומקדישים להם רק שעות אחדות לשבוע. על־יד בית הספר קיימות מעבדה עשירה וספריה גדולה בת אלפים אקסמפלרים, ואולם, לצערנו, כל הספרים והעתונים הם בצרפתית בלבד, והספרות העברית חבויה בפנה נדחת, בארון קטן, שבו מונחים אי אלו ספרים, שנרכשו עוד בימים הראשונים. המורים עם המנהל בראשם זרים לגמרי ליהדות. הם באו לכאן במקרה, קבלו מקומות בטוחים במוסד הצבורי הזה ונהנים אף בארץ־ישראל מן הקערה השמנה. לא לאלה לחנך ולהורות את ילדי ישראל בבי”ס עברי, ולא לאלה להדריך את הנוער העברי. טובים הם, אפשר, לנושאי דגל התרבות הצרפתית, אך לנו ולרוחנו אינם מתאימים לגמרי.

ואם “אליאנס” לא תפקח את עיניה בעוד מועד, ולא תמהר לשנות את תכנית הלמודים, אזי עלול בית הספר להסגר בקרוב מחוסר תלמידים. התנוונות המוסד נעשתה לשיחה בפי כל, וקרוב היום, שבית הספר יחדל להתקיים.

עובדה זו מעציבה ובלתי נורמאלית היא בהחלט בחיינו הא"י, אך אין להכחישה. רצוי להפנות מיד את תשומת־הלב של מנהלי “אליאנס” אל המצב במקוה־ישראל.

6. אירועי קיץ 1906    🔗

סוריה שכנתנו מתפתחת ומתקדמת בכבוש מפעלים תרבותיים. זה לא מזמן השיג אחד האפנדים זכיון לבנין מסלת־חשמל בשביל סידור הארה חשמלית בדמשק, בירת סוריה. ולפני ימים מועטים קבל זכיון דומה לזה אפנדי אחר בשביל בירות.

זמן רב שלטה השקפה, שבתורכיה בכלל ובחלקה האסייתי בפרט לא יהיו לעולם לא מאור ולא טראם חשמלי, ובתור הוכחה לכך הביאו את הנסיונות הבלתי מוצלחים, שנעשו כבר בכיוון הזה.

כעת נתבדו כל הראיות, והעובדות האחרונות הוכיחו למדי, שבכל דבר דרושים אנשי מרץ ובעלי יזמה, היודעים כיצד לכלכל כל מפעל חדש.

כאן בארץ־ישראל וכמו כן בסוריה, דרוש זרם בלתי פוסק של כוחות כספיים חדשים, שימצאו להם, לרגלי ההתפתחות הטכנית האטית של המקום, כר נרחב לניצול כל מיני מפעלים חשובים ומועילים. בתור ציוני נלהב ובתור בן נאמן לעמו מדגיש אני בכאב־לב, שאין בעלי־ההון היהודיים מכירים את א"י וסוריה, ומשום כך מתיחסים הם לשתי הארצות כאחת יחס שלילי גמור. בזמן האחרון הגיעו אמנם ארצה 2 – 3 עשרות יהודים מרוסיה עם סכומי כסף שונים (מ־2.000 רובל עד 50.000), אך כולם באו כמו על רגל אחת, התעכבו ביפו ימים אחדים, עלו ירושלימה ומשם חזרו לרוסיה. בני האדם הללו באים בחפזון, עוזבים את הארץ חיש מהר ויוצאים כלעומת שבאו מבלי לראות ומכלי לדעת שום דבר. בגפם באו ובגפם יצאו. לדעתי צריכים לעשות כאן 2 – 3 חדשים, לתור את כל ארץ־ישראל וסוריה,‏ להסתכל ולהתבונן בכל דבר ולהפיק מן הנסיעה את התועלת הרצויה לעמנו ולארצנו; אלה מהם, שנשארו בארץ זמן פחות או יותר ממושך, מרוצים בהחלט: הם נוכחו, שיש בארץ די מקום להשקעות כספיות. כמה מהם רכשו שטחי אדמה גדולים, נוטעים עליהם פרדסים ואחרים בונים בתים ומחסנים להשכרה. קבוצה של יהודי יקטרינוסלב בשותפות עם סוחר מקומי אחד, הקימה בירושלים טחנת־קמח למופת. מחוסר טחנות כאלה היו מביאים עד כה את הקמח הלבן מרוסיה ומסלוניקי; מכאן ואילך יש לקוות, שהטחנה החדשה תכבוש את השוק ולא יהא עוד מקום לקמח הזר.

חברת המניות של ה' שטיין ושות' ביפו הרחיבה את חוג פעולותיה: נכנסו לחברה בעלי־מניות חדשים, ביחוד מעולי־רוסיה העשירים.

התקנות של חברת־המניות וילבושביץ, פבזנר ושות' (ראה מכתבי מיום 9 ביוני) אושרו. בימים האחרונים רכשה החברה שני שטחי־קרקע בגליל, וכבר ניגשה לבנין בתי־החרושת ליציקה ולתעשית־השמן בחיפה ובשכם.

מר וקסלר ושות' מחכים לקבלת הזכיון לבנין בתי־הבראה בטבריה וסביבותיה. ים כנרת נחשב לים קדוש לא רק אצל היהודים והמוסלמים, כי אם גם אצל כל הנוצרים.

בכל שנה נוהרים לכאן עולי־רגל רבים מאירופה, אסיה ואמריקה, מתרחצים במי־הכנרת לשם רפוי מכל מיני מחלות, והרופאים המקומיים מצווים על כל הנגועים ברבמטיזם ופודגרה¹³ לרחוץ את בשרם באמבטיות החמות של המעינות. חמי טבריה ידועים עוד מימים קדמונים כמעינות־רפוי, מעיני הישועה, ונזכרים בתלמוד בשמם הנוכחי. למפעל זה יש עתיד גדול, וכל הכסף שיושקע בו יתן רווחים הגונים.

בדרך כלל אין בארץ עשירים גדולים ביותר. ותנאי־החיים המקומיים למדו את בעלי האמצעים המצומצמים להתאחד ולהתאגד לחברות־מניות. בחברות הללו הרי כל החברים מעוניינים במידה שוה בהתפתחות המפעל, ומשום כך גדולה התקוה להצלחה מרובה. כל חברה בוחרת מקרבה מנהלים בשכר לשם הנהלת הענינים. הודות לכך יש לנו כיום בארץ מלבד שלוש החברות הנ"ל גם מפעלים קואופרטיביים כאלה:

1) חברת־מניות לאקספורט ואימפורט של סחורות שונות בראשותו של ה' דיזנגוף;

2) חברת “גאולה”¹⁴ לשם גאולת קרקעות בארץ;

3) “כרמל־מזרחי” לשם הפצת היין הא"י, שקדים וכו' במזרח הקרוב;

4) אגודת הכורמים ברחובות, הבונה כעת יקב משלה ברחובות לשם תוצרת יינות מקומיים;

5) אגודת הנוטעים¹⁵ לכל מיני נטיעות;

6) אגודת הפרדסנים;

7) “פרדס” למשלוח תפוחי־זהב, לימונים ואתרוגים לחוץ לארץ;

8) “אחוה” – לבנין בתים ודירות.

מדברים על יצירת עוד חברה לייסוד בתי חרושת בהנהלתם של ה' טריטש, פוגלסון וגולדברג. במכתבי הבאים אעמוד בפרוטרוט על כל חברה לחוד.

בקורת רוח מיוחדת עלי להדגיש, שכמעט כל החברות הללו נוצרו ע"י יהודים מרוסיה וברובן הן מצליחות ומתפתחות. עם רבויין של חברות כאלו יש לקוות לעליית רבבות מאחינו המדולדלים ברוסיה.

לאחר התפתחות שכזו נשאלת השאלה: ואיפה הם היהודים האמידים, למה הם אינם באים הנה, למה עלינו לחכות להם זמן רב כל כך?

לאחר הטבח בביאליסטוק התגברה שוב העליה: בשבוע האחרון הגיעו מרוסיה יותר ממאתים מהגרים ובאניה הקרובה מחכים לנרדפים חדשים מרוסיה.

מה רב הכאב ומה גדול העלבון, שאתה מרגיש כשאתה מתבונן באומללים הללו, הנרדפים, השדודים והמרודים, שכולם בורחים מרוסיה כמו מתוך הדלקה, או מחמת התפרצות של הר־געש. באים עניים ומחוסרי־כל ומציפים את יפו וירושלים. הולכת ונישנית התקופה של שנות 1890 – 1891.¹⁶

באים יתומים, ילדי־הקדושים מערי הפרעות, באים הורים, ששכלו את ילדיהם בימים הנוראים, של יולי ואוקטובר.¹⁷

עד מתי תשתולל החרב; עד אנה יתעללו בחיי אזרחים שקטים ועד אימתי תשלוט הפקרות בארץ־הרוסים?

הלב מתכווץ מכאב למראה המאורעות שעוברים על היהדות הרוסית; אובדי עצות אנו ברגע טראגי ורציני כל כך, ואין־אונים אנו לעזור להם ולהקל במשהו על גורלם המר. יש רק לקוות, שקרוב היום ואור חדש יעלה על שמי רוסיה ואז…

ביום כ"א בתמוז, ביום מלאת השנה השניה למותו של מנהיגנו המנוח, ד''ר הרצל, נערכו אזכרות בירושלים, ביפו ובמושבות.

לפני שבוע הגיעו אל הארץ שלושה מחברי הועד הפועל הציוני: ד''ר כהן מקישינוב, ד“ר יעקובסון מסימפרופול וב. יפה מגרודנה. ד”ר יעקובסון יצא לאחר ימים אחדים לבירות כדי לפתוח שם סניף של אפ"ק.¹⁸

ביפו נפתח קלוב לעולים. בו מתאספים העולים ודנים בשאלות־סדורם.

בציר הענבים יתחיל בעוד שבוע. היבול משביע רצון.

המשלחת שיצאה לפאריס חזרה כבר משם ובימים הקרובים תתכנס אספה מיוחדת של כל האכרים לשם קבלת דו"ח מפורט מן הנסיעה.

27/7/1906

7. בשורה לכורמים    🔗

מתוך שיחות פרטיות עם אחדים מחברי משלחת האכרים־הכורמים, שחזרו מפאריס, נודעו לנו ידיעות משמחות וחשובות, ואנו מוסרים אותן לתשומת־לבם של קוראי העתון.

1) הבארון ויק"א¹⁹ הסכימו למסור לגמרי לרשות האכרים את תוצרת היין, ומכירתו; מעכשו הם נעשים, איפוא, אדוני המצב והבעלים האמיתיים של מפעלם: הם עצמם יטפלו בקניית החומר הגלמי, בעבודו ובמכירת היין בכל יקבי המושבות;

2) לאחדים מן האכרים ירחיבו את נחלותיהם ולאחרים יאפשרו לעבוד על החלקות החדשות בגליל;

3) הזכיון על מכירת היין במצרים, שהיה עד עכשיו בידי הסוחר נסלר, עובר אף הוא לידי האכרים־הכורמים. לפי דברי בעלי־נסיון אפשר לארגן את מכירתו של כל היין בא"י במצרים הגדולה.

הודות לטיבו המצויין מסוגל היין הא“י להתחרות עם יינות אירופה הנכנסים בכמות גדולה למצרים. אמרנו בכמות גדולה – אפשר פי־עשרה מכל התוצרת הא” והסורית ביחד. עובדה זו חשובה היא מאד לכורמים ‏ הא“י, מכיון שדמי ההובלה מיפו לאלכסנדריה ותשלומי המכס נמוכים מאד, וכן במשלוח היין והקוניאק מן הארץ אל השווקים האירופיים הרחוקים. ההובלה והמכס המרובים אוכלים במקרה זה את הכל. רבים מבטיחים, שהיינות הא”י והקוניאקים יכבשו עמדה מבוססת במצרים, ואז לא יצטרכו עוד האכרים לעקור את כרמיהם, שהביאו להם הפסדים מרובים, והשאלה הכאובה של הכורמים תמצא בזמן הקרוב את פתרונה באופן הרצוי ביותר.

בציר הענבים נגמר. היבול הצליח. אכרים ותיקים אינם זוכרים יבול דומה לזה במשך כל התקופה של קיום המושבות הא"י.

בירושלים מתכוננים לבחירות חכם־באשי²⁰ חדש במקום הרב המנוח ר. אלישר, שנפטר בן 98 שנה. מתנהלת תעמולת־בחירות בין האשכנזים והספרדים לטובת מועמד זה או אחר. מרובים הסכויים לרב יעקב מאיר. יש ודורשים לבחור בשני רבנים ראשיים: אחד לספרדים ואחד לאשכנזים; התוצאות תתבררנה בקרוב. משרת החכם־באשי היא משרה חשובה מאד: בתורכיה החכם־באשי מופיע כבא כוחה הראשי של העדה היהודית לפני השלטון: והיחס לחכם־באשי כולו אומר כבוד ואמון.

באחד בספטמבר חגגו כאן ברוב פאר והדר את יובל השלושים למלכותו של השולטן עבדול־חמיד־חאן.

הגיעו לכאן עולי־רגל מהסתרויות וכתות דתיות שונות: בעיקר באו מאוסטריה והונגריה; הרבה תיירים מאנגליה, צרפת, גרמניה וארצות אחרות. כל ערי הארץ: יפו, ירושלים, חברון, בית־לחם ושאר המקומות הקדושים מלאים אותם.

ביפו מתארח כעת הפרופ' החביב והנכבד, ה' שץ.²¹ הוא עבר הנה מירושלים לימי הפגרה עם כל תלמידיו וארגן שעורים זמניים לציור ולשרטוט. הרבה מבקרים באים אל השעורים הללו.

הפרופ' שץ נחשב בכלל לאחד מן העסקנים המועטים. חדורי רעיון התחיה שמתמסרים לשרות האינטרסים העממיים, ועובדים הרבה מאד ובלא רעש ושאון. הבו לנו עוד עובדים מסורים כאלה והצלחת התנועה הציונית תהא בטוחה בהחלט.

כאן מרבים לדבר על קניית שטח גדול (30 – 40 אלף דונם) מעבר הירדן ע"י בני אדם פרטיים. זה יהיה המושב היהודי הגדול הראשון נעבר הירדן מזרחה.

לקונגרס הקטן בקלן²² יצאו מכאן מנהל אפ"ק ה' לבונטין וחבר הועד הפועל מר שיינקין.

22/9/1906

8. פתיחת הגימנסיה העברית    🔗

בשביעת רצון מיוחדת אנו מציינים את המאורע המשמח בחיינו הא"י. על־פי יזמה של קבוצת אינטלקטואליים מקומיים נפתחת ביפו הגימנסיה העברית הראשונה שתקרא “גימנסיה עברית”. הלמודים יתחילו מיד לאחר חג הסוכות. הַתכנִית רחבה מדי ואינה נופלת מתכניות של בתי־ספר תיכוניים באירופה. תשומת־לב מיוחדת תנתן ללימודי הלשונות הלועזיות: צרפתית, אנגלית, גרמנית, ערבית ותורכית – להלכה ולמעשה. כל המקצועות יהיו נלמדים בשפה העברית לפי השטה הטבעית: עברית בעברית. כאן במזרח, כפי שכבר הדגשנו, מן ההכרח הוא לדעת לשונות שונות. וטוב עשו מיסדי הגימנסיה, שהחליטו להכניס אל תכניתם את הלשונות הזרות.

לע“ע נבחרה הנהלה זמנית מעסקנים חשובים: ד''ר בוגרצ’וב, מטמן־כהן, שיינקין, יפה ומנהל אפ”ק לבונטין. חבר המורים מורכב מכוחות חשובים, מבני־אדם בעלי השכלה גבוהה: בין המורים – ד“ר בוגרצ’וב, ד”ר מטמן־כהן וד"ר מוסינזון; זה האחרון יגיע בקרוב ארצה מברן. בנוגע לפרטים אפשר לפנות ישר לפי הכתובת: יפו (פלשתינה) גימנסיה עברית.

השאלה בדבר פתיחת גימנסיה עברית בארץ עמדה מזמן לפני הישוב המקומי. עד עכשיו לא היה בארץ אף בי“ס תיכוני עברי אחד, וההורים היו אנוסים למרות רצונם לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר של המיסיון. האמידים יותר שלחו את ילדיהם לחו”ל לשם קבלת השכלה תיכונית.

ביפו נערך כינוס של כל המורים והמורות בארץ. נוכחו בישיבות גם אורחים המתענינים בשאלת החינוך בארץ.

הכינוס היה מעשי למדי דנו בו רק על שאלות הנוגעות באופן ישר לעניני בית־הספר, לחנוכם של ילדי ישראל וארגונם של המורים.

לפני זמן קצר נוסדה ביפו אגודה ספורטיבית על־ידי הפועלים המקומיים בעזרת הד"ר כהן ופועל אחד מבולגריה. בימים הראשונים כבר נרשמו כ־30 איש. יש לקוות, שכל הנוער היפואי ייכנס לאגודה מועילה זו.

בתור חכם־באשי בירושלים נבחר, כפי שאפשר היה לראות מראש, (71 נגד 4) הרב י. מאיר.

כולנו שמחים לבחירה מוצלחת זו ומקווים שהנבחר יצליח להרים את קרן העדה הירושלמית ויאפשר לה לתפוס את המקום המתאים והראוי לה בין שאר העדות בארץ.

הידיעה של הסוכנות הטלגרפית הפטרבורגית, שמביאליסטוק יצאו אל הארץ 12 בעלי תעשיה יהודיים, רק שמץ ממנה נכון. לפני זמן־מה בא רק בעל בית חרושת אחד, ה' חנוך, ושלשום הגיע עוד אחד, ה' שפירא. בדעתם לסייר קודם את א"י וסוריה ולחקור את שתי הארצות האלה, עד כמה מתאימות הן לתוצרת החרושתית שלהם. מר חנוך אמר לנו, שהוא מוכן לפתוח כאן בתי־אריגה וטויה, אם תוצאות החקירה תהיינה חיוביות. עכוב באמצעים כספיים לא יהיה, מכיון שמאחורי גוו עומדים הרבה עשרות בעלי תעשיה יהודיים בביאליסטוק ובלודז' המוכנים לעלות ארצה ומחכים רק לקריאה מכאן.

בשבוע האחרון באו הנה עוד בעלי הון אחדים מבאקו, טיפליס ואירקוטסק. בכלל יש לציין, שבזמן האחרון עולים ארצה גם בני אדם אמידים.

כעת אנו מרגישים ביותר בחסרונה של לשכה־מעשית בארץ. ההסתדרות הציונית צריכה למהר עכשו בפעולה זו, מכיון שהרגע חשוב מאד ולחטא ייחשב לציונים, אם לא ינצלו את הרגע הנוכחי.

המהנדס קלימקר הצליח לארגן בפאריס חברת־מניות חדשה, חברה למטרות חקלאיות ותעשיתיות עם הון של 500.000 פרנק. הבארון רוטשילד ויק"א הצטרפו כבעלי מניות למפעל חדש זה.

ה' קלימקר ככר רכש לו על־יד ירושלים שטח אדנה של 400 דונם ולאחר קבלת הקושאן יגש לבנין בית־חרשת גדול לתעשיות סבון.

בימים האחרונים עלו ארצה מיליסבטגרד הרב ח. ברלין והצדיק מרוסטמירובסק, מ. טברסקי²³. שניהם משתקעים בירושלים.

23/10/1906

9. מי־ירדן – לאמריקה    🔗

ה' נאדור מהעיר קלינטון שבארצות הברית, בא ארצה לפני חודש ימים בשליחותה של חברה, ששמה לה למטרה להספיק לנוצרים מים מן הירדן לצרכים דתיים. האמריקני עשה את שלו ובעוד כמה שבועות הוא עומד לשוב לארצו. במשך זמן שהותו הקצרה בארצנו הספיק לשלוח מכאן לאמריקה 30 אלף קילוגראם מים ב־53 חביות גדולות. השולח מרוצה מאד מעסקיו והביע את בטחונו המלא, שמפעל חדש זה יביא ברכה מרובה ורווחים גדולים לחברתו אשר שלחה אותן הנה.

בימים באחרונים הגיעה קבוצת תיירים ממערב־אירופה: ביניהם נמצא גם אחד מרוסיה, והוא מר בלומנפלד מאודיסה. הקבוצה מונה 31 איש: היא באה במטרה מסוימת לתור את הארץ ואת מקומותיה ההיסטוריים.

להקה של חובבי אמנות־התיאטרון הציגה את “היהודים” של צ’ריקוב בלשון העברית. ההצגה עברה בהצלחה מרובה. במשך שבוע אחד העלו את המחזה פעמיים והאולמות היו מלאים. יש רצון להציג גם בפעם השלישית. בשעת ההצגה נוכחו ב"כ השלטון האזרחי והצבאי: באו גם הקונסולים הרוסי, האיטלקי והצרפתי; המחזה עשה על כולם רושם כביר.

עלה ארצה הפרופיסור גוטליב הידוע מוינה. הוא התפרסם ביחוד בחוגי האמנים הפולניים. גוטליב החליט להקדיש את כוחותיו לטובת היהדות וקבל את הצעתו של הפרופ' שץ להורות בביה"ס האמנותי “בצלאל” במקום הצייר ליליאן, שעזב את הארץ.

עונת־העבודה בפרדסים עומדת בתקפה. קוטפים תפוזים ולימונים ושולחים באניות־משא לשוקי חוץ, ביחוד לאנגליה, הבולעת בשנים האחרונות את החלק הארי מתפוזי יפו המפורסמים באיכותם הגדולה.

יום־העבודה בפרדס הוא רק של 5–6 שעות: מתחילים בשעה 10–11 וגומרים בשעה 4 אחה"צ.

הפרדסים נותנים לבעליהם רווחים הגונים ונחשבים לענף חשוב במשק האכרים.

האקלים כאן חם ויבש: בצהרים מגיע החום אף ל־28 מעלות לפי ריאומיור;²⁴ עדיין לא פשטו את חליפות־הקיץ. הגשמים אחרו השנה לבוא ומחכים להם בכליון־עינים.

המוסלמים חוגגים עכשיו את ה“רמדן”. זהו צום של 30 יום. במשך החודש צמים המוסלמים, אינם אוכלים, אינם שותים ואינם מעשנים, ורק בלילות הם סועדים את לבם בחגיגיות רבה, עושים בקורים ומבלים יפה את הזמן.

בדרך כלל מצטיינים הערביים במידה של הכנסת אורחים ושמחים לכל אורח, ביחוד בלילות “רמדן” הקדושים.

בזמן האחרון נחלשה משום מה ההגירה במידה ניכרת. שלשום באו מלודז' כמה בעלי תעשיה אמידים.

28/11/1906

 

1907: התפתחות כלכלית מעודדת    🔗

10. תוכנית לשכונה עברית ליד יפו    🔗

הנה באה עונת הגשמים: האכרים עובדי־האדמה מנצלים את ההפסקות בשביל עבודות חקלאיות שונות: אלה חורשים ואלה זורעים, אלה זומרים בגני־הפרי ובכרמי־הגפנים ואלה מרכיבים מינים משובחים יותר. השקד הקיץ מתרדמת החורף, פקח את עיניו וקורץ בניצנים רעננים ועסיסיים: בעוד זמן מועט יכוסה כולו פרחים לבנים מרהיבי עין ונותני ריח. החציר הפך ירוק, השדות כוסו שטיחים ירוקים ובהרבה מקומות נבטו הניצנים הראשונים.

אף בעלי הכנף חזרו מן הארצות הקרות והביאו עמהם את ששון החיים: הם עפים־פורחים, שרים לטבע המקסים ונותנים את קולם בשבח והודיה לבורא־עולם על האם האדמה, שהכינה להם תחנת־שלווה בתקופת החורף הזועף לאחר נדודים רבים.

האויר הצח, רענן ונעים: בערבים מורגשת, אמנם, קרירות, אך הימים קיציים הם לגמרי – השמים מתבהרים, השמש מחממת ובחוץ טוב ונפלא כל כך, שאין אפשרות להשאר בבתים. משהו מושך אותך לשם, אל האוויר, אל השדה, אל המרחב והחופש. יקר אז כל רגע, יקרה כל שעה וגדול הוא הרצון, שימים יפים אלה ימשכו ולא יעברו לעולם.

העבודה בפרדסים ובמטעים – בכל תקפה. קוטפים תפוזים, לימונים, זיתים ותמרים.

ספינות־חוץ עוגנות יום־יום בנמלי הארץ (יפו, חיפה ועזה). מטעינים בהן פירות וכל מיני תוצרת הארץ, שביניהם יש להזכיר בעיקר את התפוזים, הלימונים, התמרים, הזיתים, החטה, השעורה וכו'.

האכספורט והאימפורט בערי הנמל נמצאים ברובם בידי המוסלמים והנוצרים: אותו המצב גם במסחר התבואה ובשאר מיני התוצרת. בענפים הללו עדיין לא נעשה כלום ע"י היהודים, ובינתים מתעשרים הערביים, המוסלמים והנוצרים, וביחוד סוחרי התבואה שביניהם.

הסבה לכך היא, שבעלי־האחוזות (האפנדים) אינם עוסקים בעצמם בעבודת הפלחה, אלא מוסרים את אדמתם בחכירה לאכרים המדולדלים, המוכרים את התבואה – עוד קודם שנתבשלה – לספסרים עשירים תמורת סכומים פעוטים במזומנים. נוסף לכך מעיק גם מס “העושר”²⁵ על הפלחים המסכנים ומכריח אותם למהר במכירת תוצרתם בכל מחיר.

הספסרים הגדולים מנצלים את מצבו הקשה של הפלח לטובתם הם. קונים הם את הכל מידי היוצרים במחירים נמוכים ולאחר רכוז התבואה בידיהם הם מתחילים לייצב את שער התבואה ולהכתיב מחירים כרצונם.

לדוגמה אציין את המספרים דלקמן:

השומשומין בבישולם נמכר בכסף רוסי שני רובל ותשעים קופיקות הפוד²⁶ וכעבור חדשיים עולה פוד של שומשומין כשני רובלים וחצי. בזמן הראשון נמכרת החטה ברובל ותשעים קופ. הפוד, ואחר כך 1 רובל ושלושים קופ. מחיר השעורים בזמן הראשון 50 – 60 קופ. ובשוק הסוחרים 1 רובל. ככה הוא גם גורלם של שאר הדברים אשר האכרים מייצרים אותם.

יש ברוסיה הרבה יהודים סוחרי־תבואה, בני־אדם בעלי יזמה, מרץ, נסיון וכשרון והם תמיד משמשים מטרה לחציהם של הח' גרינמוס, סובורין, קרושבאן²⁷ וחבריהם. העתונות בעלת כוון ידוע מתעסקת בהם בלי הרף ואינה פוסקת מלהתקיף אותם. העשירים הללו יושבים שם במקומותיהם למרות כל הצעקות והרדיפות. למה אינם באים לכאן סוחרי התבואה החרוצים שבין בני עמנו? למה הם מעדיפים לשבת בנכר ו“ליהנות” מגידופיהם וחרופיהם, ואף ממתנת ידם של גבורי המאה השחורה? כבר הדגשתי לא פעם, שיש כאן כר נרחב לבעלי־הון בכל ענפי המסחר והתעשיה.

האדמה מתייקרת משנה לשנה והרבה בני אדם נתעשרו מן הספסרות בקרקעות. והנה לפניכם עובדות: בסביבות יפו עלה קודם דונם אדמה 40־30 פרנק, וכיום לא תמצאו גם ב־600־500 פרנק. במחוז באר־שבע הציעו רק לפני שנתיים כל דונם ב־6־5 פרנק, ועכשיו קשה להשיג אותה האדמה ב־12־10 פרנקים, ובעוד זמן קצר יעלו המחירים עוד יותר.

הופעה כזו נראית גם במושבות, ביחוד באותן מושבות שיש להן קרקעות טובות לנטיעות – שם קופצים ועולים המחירים משעה לשעה; המושבה פתח־תקוה קנתה את אדמתה ב־10 פרנק הדונם, ועכשיו עולה שם כל דונם ל־400־300־200 פרנק.

אדמת המושבה, רחובות נקנתה ב־12 פרנק הדונם, וכעת משלמים שם בעד כל דונם אדמת פרדס 200 פרנק, ומרובות הן העובדות ממין זה בכל פנות הישוב.

גם הבתים מביאים רווחים הגונים לבעליהם. ואולם הבעלים הללו מוסלמים ונוצרים בלבד.

בזמן האחרון עלה על דעתה של קבוצת עולי רוסיה לבנות ביחד עם בעלי־כיס מקומיים שכונה עברית מיוחדת על יד העיר יפו. עוד בראשית פעולתם נתקלו בחוסר הון הדרוש להגשמת תכניתם. נרשמו לקבוצה לע“ע 40 איש, שהכניסו דמי־קדימה והתחייבות על 25% מערך הבית שתשולם לפי הדרישה הראשונה. את 75% הנותרים מקווים לקבל ממוסד כספי בתור הלוואה לזמן ארוך. מנהל אפ”ק, ה' לבונטין, הביע את יחסו החיובי למפעל זה והבטיח לחברת “בוני בתים” את עזרתו.

נצרף גם את ברכותינו אנו לחברה החדשה ואת אחולינו להצלחתה המהירה בהשגת מטרתה. ואמנם, שאלת־הדירות היא עכשו קשה למדי ליושבי יפו ודורשת פתרון רצוי ומהיר.

בראשית השנה נפתח כאן משרד למשלוח סחורות והכנסתן: המשרד עובד בהנהלתו של ה' מ. דיזנגוף ונוצר ע"י קבוצת יהודים מקומיים. העסק הוא עדיין חדש וזקוק לסיוע כספי מצד המוסדות הפינאנסיים. יש לקוות, שמפעל צעיר זה יתפתח יפה ויתפוס עמדה יציבה בחוגים המסחריים.

על סף שנת 1906 נעים לנו להדגיש, שחברת “גאולה” רכשה בשנה שעברה 2700 דונם על־יד רחובות, 1500 על־יד גדרה ועוד 2000 על־יד באר שלום²⁸.

את שתי החלקות הראשונות מכרה “גאולה” לאכרי המושבות הסמוכות, והחלקה השלישית נמכרת לפרופ. ואַרבורג בשביל חברה־להתישבות חדשה, שנוסדה בברלין ושמטרתה היא לעסוק בנטיעות שונות.

מטרתה של חברת “גאולה” היא, כידוע, לתת את האפשרות לאכרים בעלי שטחים זעירים להגדיל את נחלותיהם וכמו כן לעזור לעולים החדשים ברכישת קרקעות חדשות להתישבות. לצערנו, אין אפשרות ל“גאולה” להגשים אף את החצי משאיפותיה מחמת חוסר הכספים הדרושים לכך.

בקיץ שעבר בקרו בארץ אכרים יהודיים מקווקז: הם פנו ל“גאולה” וביקשו שטח להתישבות. ברשותה של “גאולה” לא היה אז שום קרקעות למכירה ואכרי־קווקז חזרו כלעומת שבאו ביאוש גמור.

היו עוד מקרים דומים לאלה, שאנשים שונים פנו לחברי “גאולה” בבקשת קרקע להתישבות, מתוך בטחון גמור שבידי החברה יש קרקע למכירה; ואולם תקוותיהם של בני אדם אלה נתבדו, כי בידי החברה לא היו שום קרקעות, לדעתנו, היתה צריכה חברת “גאולה” לרכז בידה הון של מאות אלפים רובל ולפעול בסכומים הללו: למעשה יש לה רק כ־52 אלף רובל, ובסכום זה לא תוכל לעשות הרבה. זוהי הסבה העקרית של פעולותיה המצומצמות של החברה. מן הרצוי הוא, שההסתדרות הציונית תפתח בתעמולה רחבה לטובת “גאולה”. היא צריכה לאחוז בכל האמצעים, שכספי חברה מועילה זו יגדלו הרבה. רק אז נהא רשאים לדרוש מ“גאולה” עבודה אינטנסיבית ומקיפה יותר.

החודש חגגו הגרמנים המקומיים את ייסודה של המושבה הששית שלהם על האדמה שקנו בכפר בית־לחם בין חיפה ונצרת. לפני שנה יסדו בדרום את המושבה “וילהלמינה”²⁹ וכעת פנו לצפון. עברו חמשים שנה מיום ייסודה של המושבה הגרמנית הראשונה בירושלים, ובדיוק ביום זה חגגו את ייסודה של המושבה הששית. הגרמנים מתבצרים בארץ וכובשים עמדות חשובות, והטריטוריאליסטים שלנו (האוגנדיסטים) עדיין דנים על כך אם אדמת ארץ־ישראל מתאימה להתיישבות יהודית והמשלחת שלהם עומדת לצאת בקרוב לכל קצוי תבל לשם חיפוש מקום נוח בשביל העם היהודי.

4.1.1907

11. ביקורו של דוד וולפסון    🔗

בעשרה בינואר הגיע ליפו נשיא הועד הפועל הציוני המצומצם, דוד וולפסון בלוית רעיתו ומנהל חברת אפ"ק ד. לבונטין. האחרון יצא לפני ימים אחדים לקאהיר לשם פגישת האורחים הנכבדים.

הידיעה על בואו של הנשיא התפשטה במהירות בין תושבי העיר והמושבות הקרובות. שמחה וגיל תקפו את כל החוגים. רבים הזניחו את עבודתם ומהרו לישיבה התכופה, שנקראה לשם דיון על קבלת הפנים החגיגית, שמתכוננים לסדר לאורחים חשובים אלה. בערב התאספו בדירתו של ה' לבונטין – מקום התאכסנותם של וולפסון והגב' – ב"כ כל מיני מוסדות, איגודים והסתדרויות מקומיות; באו גם אשכנזים וספרדים בודדים וביניהם גם הרב של העדה הספרדית ה' ארביס. האולם הגדול היה מלא קהל, פני כולם צהלו ובאולם הורגש מצב־רוח מרומם וחגיגי.

כשהגיע הרגע המענין ביותר חכו כולם ברטט להופעתו של האורח הנכבד והחביב. כשנכנס לאולם הופנו אליו כל המבטים. הרבה מחבריו לקונגרסים נגשו אליו בברכת שלום ומיד פתחו בשיחות ערות. את המסיבה פתח חבר הועד הפעול הגדול ד"ר מ. שיינקין ובנאום קצר ברך בשם כל את בואם של האורחים הנכבדים.

בתשובתו הודה מר וולפסון לכל האורחים בעד קבלת־הפנים היפה והלבבית והדגיש, שהוא מייחס את כל הכבוד הזה לא לו לעצמו, אלא רואה הוא בכך אות־כבוד והערצה לתנועה הציונית, שכיום הוא עומד בראשה. יחס כזה מוסיף לו עוז ואומץ בשביל עבודה פוריה להבא לטובת הענינים הציוניים. כעת – הוסיף הנואם הנכבד – הגיע רגע כזה בציונות, שאין צורך בו בדבורים ובצעקות יתרות, אלא להיפך, המטרה הרצויה ביותר היא: להתמסר בעיקר לעבודה פרודוקטיבית ומעשית.

הוא עצמו מוכן מן הרגע שעלה לכהונה בתור נשיא, להקריב את כל חייו, כל כחותיו וכל רכושו לטובת האינטרסים של עם ישראל, והוא מקוה, שכל הנוכחים יעזרו לו במסירותם, ובלי לאות לשם הצלחת הרעיון הציוני. הנואם הוסיף שלבו כואב על שהוא מופיע בארץ רק כאורח זמני, וכל שאיפתו היא לעלות ארצה ולהשתקע בה ואף אמנם הוא מקוה שרצונו זה יתגשם בקרב הימים ואז, כשישב בארץ־המולדת ישיבת קבע ילמד גם את הלשון העברית. ולסוף הודה שוב על הכבוד הגדול שחלקו לו, וקרא את כולם לעבודה מאומצת ופוריה לטובת המפעל הקדוש לכולם: תחית העם היהודי על אדמת המולדת. הנאום זכה לתשואות־חן ולמחיאות כפים רועשות.

אחרי הנשיא דברו עוד אחדים: ראוי לציון מיוחד הנאום העברי של הרב הספרדי ה' ארביס. הוא כינה את דוד וולפסון בשם “דוד מלך ישראל”: ד“ר יפה דבר צרפתית, ה' ספיר (סגן מנהל אפ"ק) – עברית וד”ר כהן גרמנית.

המסבה נגמרה בשירת “התקוה” ו“השבועה”, והאורחים התפזרו לבתיהם בשעה מאוחרת בלילה.

אחר גמר כל הנאומים נאסף אל המקום סכום מתאים להרשמת ביקורם של ה' וולפסון ורעיתו בא"י, בספר הזהב.

26/1/1907

12. מן הנעשה ביפו    🔗

לשכת המודיעין³⁰ ביפו הרחיבה את חוג פעולותיה באופן ניכר. בראש המוסד הועמד חבר הועד הפועל הגדול, הד"ר שיינקין, הידוע לנו לא מתמול־שלשום כעובד פעיל ובעל־מרץ בתנועה הציונית.

אנו מאחלים איפוא, למוסד המחודש, שיצדיק בעתיד הקרוב את כל תקוותינו.

קבוצת־התיירים הראשונה, בת 31 איש, עזבה לאחר חודש את הארץ, וכעת מחכים שוב לבואה של קבוצה גדולה יותר, בת 140 איש. קבוצה זו תעשה כאן כ־2 – 3 חדשים ותסייר את כל הארץ וגם את סוריה שכנתה מנקודת־מבט כלכלית, התישבותית ואקלימית.

יש לשאוף לכך שתנועת התיירות אל הארץ תמצא את הדה בזמן הקרוב בחוגי כל הציונים, ושהידיעות על הארץ תהיינה לנחלתן של כל שדרות העם.

חברת כי“ח (“אליאנס”) פתחה בירושלים שעורי־ערב ללמודי־המסחר בשביל בוגרים. בשעורים אלה ילמדו חשבון מסחרי, הנהלת פנקסים ומקצועות אחרים ההכרחיים לרואי־חשבון המקומיים ולקורספונדנטים. הצורך בשעורים כאלה מורגש זה מזמן, ואין אנו רשאים שלא להזכיר מאורע זה בחיינו הא”י. ביפו קיימים שעורי־יום ושעורי־ערב לעברית, צרפתית, ערבית ואנגלית. את השעורים מבקרים ברצון גם בוגרים וגם שאינם בוגרים. יש בתים, שההורים שולחים את ילדיהם לבתי־הספר, סוגרים את דירותיהם והולכים הם עצמם לשעורים מתאימים לרוחם ולחפצם.

מנהל חברת “כרמל”³¹, ה' גלוסקין ועוזרו מר יודילביץ, יצאו למצרים. נסיעתם קשורה בשאלת הארגון של מכירת היין הא"י במצרים הגדולה. לפי דברי אנשי־מעשה, תשמש מצרים בקרוב שוק גדול לתוצרת הארץ, כגון: יין, קוניאק, ענבים, טבק, שקדים, וכו'.

לא מזמן הגיע ארצה הסופר היהודי הידוע ה' א. לודוויפול, מי שהיה עורך העתון “הצופה”, שהלך לעולמו. הוא בא בשליחות ההסתדרות הציונית כדי לברר במצרים ובארץ עד כמה נוחים בהן התנאים להוצאת שבועון עברי בשם “הקדם”.

בזמן האחרון התחילו שמים לב בארץ לנטיעת עצי־קיקיון. האקלים החם של הארץ והאדמה הפוריה נוחים בהחלט לגידולו של עץ זה. אחד החימאים שלח מכאן לאירופה דוגמאות מגרעיני־הקיקיון. לאחר זמן מה נתקבלו מכמה בתי־מסחר מחו"ל תשובות רצויות למדי. הפירמות מוכנות לקנות את כל גרעיני־הקיקיון שבארץ ולשלם מחירים הגונים למדי.

דבר זה מוכיח שוב, שבארץ יש ענפי־כלכלה מרובים, שעדיין לא נוצלו, והם מחכים לזרם של כוחות חדשים בעלי־נסיון, שיש להם ידיעה הגונה במקצועם.

יש כאן כר נרחב לעבודה לרבים; חסרים רק הון ובעלי מקצוע. ולהם מחכה הארץ בימי־תחייתה אלה.

הגיע מקושטא הפחה החדש, אקרם־ביי, שנתמנה במקום רשיד־ביי. מירושלים יצאו לקראת השליט החדש הרבה בני אדם רשמיים ופרטיים, ב“כ השלטונות הצבאיים והאזרחיים: ביניהם ב”כ הקהלות היהודיות עם עורך העתון הירושלמי “השקפה”, מר בן־יהודה, בראש.

מנהל אפ"ק, מר לבונטין, ביקר את הפחה החדש ונתקבל על ידיו באהדה ובחביבות רבה.

יהודי לודז' פתחו לא מזמן ביפו סטודיו לציור בשם “בית אמנות”. לע"ע עובדים שם 18 פועלים יהודים: מקווים להעסיק עד 30. המיסדים שואפים להרחיב את הסטודיה, אבל זה תלוי במכירת־התוצרת בשוק הפנימי והחיצוני. מקרב־לב אנו מאחלים הצלחה לסטודיה זו, הראשונה בארץ, שעל־ידי כך תמציא מצד אחד לעולים מחוסרי עבודה מקור חדש לפרנסה, ומצד שני תסייע לפתוח כשרונות אמנותיים בין היהודים.

הפועלים היהודיים ביפו פתחו מועדון־פועלים מיוחד, בו הם מתאספים כל יום לשם שיחות משותפות. שם יסדרו קריאות משותפות, הרצאות עממיות ונשפים ספרותיים. בשביל המועדון הזמינו את כל העתונים, שיש להם שייכות ליהדות ולציונות בלשונות עברית, רוסית, גרמנית ויהודית. באחת האספות הכלליות של “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון” והסתדרויות בלתי־מפלגתיות אחרות של פועלי יפו הוחלט להתאחד בפעולה משותפת לשם יצירת בתי־אוכל זולים, דירות זולות, צרכניות, ספריות חינם, בתי קריאה משותפים בשביל הפועלים בערי הארץ ובמושבותיה.

כעת קיימים מטבחי־פועלים במושבות רחובות ופתח־תקוה: במטבחים הללו מקבלים מזון בריא וזול.

בימים הקרובים עומדים לפתוח עוד מטבחים כאלה גם במושבות אחרות בשביל הפועלים היהודיים. יעשו ויצליחו!

בעלי המלאכה ביפו החליטו להתארגן באיגוד מקצועי; לשם כך התכנסו כמה פעמים: באחת האספות בחרו מקרבם ועדה לשם ישוב הסכסוך, שפרץ ביניהם ובין ב“כ הוועד הא”י שבאודיסה³². בועדה זו ישתתפו גם ב"כ הסתדרויות־הפועלים.

הפרופ' שץ ממשיך ללא לאות לעבוד לשם “ילד השעשועים” שלו, בית הספר האמנותי “בצלאל”.

משאת נפשו כעת היא מוזיאון עברי על־יד בית הספר. הרבה כוחות ומרץ כבר השקיע בעבודה זו, וכל קרבן אינו יקר בעיניו, ובלבד שיוכל להגשים את רעיונו זה. יש לציין, שכל מפעלי הפרופ' שץ מתקבלים באהדה מרובה בכל החוגים ואף אני מצדנו נאמר לו: “יישר כוחך”.

13. בנק אפ"ק: התפתחותו של בית־החרושת “שטיין”    🔗

האכרים ובעלי־המטעים במושבות עקרון, חדרה, פתח־תקוה, גדרה, הר־טוב, מוצא ואחרות מקבלים הלוואות לזמנים קצרים, ז.א. עד איסוף היבול החדש.

חברת אפ“ק סדרה במושבות יהודה ובאחדות ממושבות הגליל קופות להלוואות ולקרדיט זול. ביפו קיימת על־יד הבנק קופת־מלוה בשביל בעלי־מלאכה וסוחרים זעירים. לקופה זו הכניס אפ”ק כ־ ???? פרנק, המחולקים בין 144 חברים, שחתמו על 1212 שטרות. סכומי ההלואות לא עלו על 100 ?? פרנק כל אחת ואפשרו למקבלי ההלוואות להמנע מתשלום ריבית קצוצה לבני אדם פרטיים.

אפ“ק נותן גם הלוואות גדולות המובטחות בסחורות ובנכסים דלא ניידי. מכל אלה ברור שאפ”ק, למרות ההון המצומצם שלו, עשה הרבה מאד להתפתחותה של תנועת ההתישבות בארץ. אף־על־פי־כן לא מילא את תפקידו במלואו. למוסד כספי זה יש עוד כר נרחב לפעולה, הן לטובתו הוא והן לטובתם של המעונינים בו, אמנם הרבה דרישות באו ובאות גם עכשו מצד הישוב היהודי המקומי לבנק אפ"ק, אולם מחוסר סכומים גדולים, אין הבנק יכול לסייע אף למפעלים בריאים וחשובים, ואנוס הוא לעתים קרובות להשיב בשלילה על בקשות המוגשות אף לצרכים חיוניים ביותר.

לבית החרושת המיכני ליציקה של ה' שטיין ושות' ביפו³³ כבר יש עבר קטן, ברצוני לספר על עבר זה לקוראים הנכבדים:

בעשור הקודם, בתקופה רבת־ההתענינות במטעי־הענבים, עלה ארצה ה' שטיין, ונכנס לעבוד בתור מכונאי לבי’הס “מקוה ישראל”, הוא היה מתקן את המכונות החקלאיות. במשך הזמן החליט מר שטיין לפתוח ביפו מסגריה מכנית. בתחילה נתקל בקשיים שלא יכול היה להתגבר עליהם. זקוק היה לכלי־עבודה שרכישתם במקום היתה בלתי אפשרית ולהזמינם מחו"ל לא היו לו אלפי הפרנקים הדרושים. מחוסר בתי־מלאכה לא היו בארץ גם בעלי מקצוע, מסגרים וחרטים; אחרי הרפתקאות מרובות הצליח מר שטיין לרכוש לו קצת כלים מתאימים, למצוא עוזר אחד ושני נערים מתלמדים ולפתוח את בית־מלאכתו. אין צורך להגיד, שמר שטיין נתקל באבני־נגף כאלה שלעתים קרובות התיאש לגמרי ממפעלו ולא ידע כיצד להחלץ ממצבו הקשה. כל הדרוש לעבודתו כגון חומר גלמי, מכונות וכו' חסרו אז בארץ. את הכל הביא מבחוץ. ואולם “הזורעים בדמעה ברינה יקצורו”. מר שטיין התגבר על כל המכשולים והודות למרצו ראה חיל בעבודתו וקמה דרישה לתוצרת בית־מלאכתו.

בימים ההם לא העזו עוד לחלום על מכונות. מכונת־קיטור ומנוע־גאז היו אז דברים יקרי המציאות. כל הפרדסים קבלו השקאות באופן פרימיטיבי.

נחוץ ביותר היה לסלול דרך למנוע־הגאז הראשון, ובכלל להוכיח לצרכנים את היתרונות של הייצור במכונות. ברור, שדבר זה דרש שנים רבות ומר שטיין מוכרח היה להתאזר בסבלנות ובאהבה לפועל כפיו.

לאושרו חונן אלהים את מר שטיין בתכונות הדרושות והודות לתכונותיו אלו יצא כמנצח ממלחמתו הקשה והארוכה. בית המלאכה שלו התפתח מדי שנה בשנה, גדל והתרחב. נוספו בו פועלים; ההזמנות באו זו אחר זו וככה לאחר ?? שנים נהפך בית המלאכה הקטן, שהתחיל את קיומו ב־4 עובדים, לבית חרושת מכני ליציקה עם 20 פועל. עברו עוד שנים אחדות, ובית החרושת הראשון נעשה צר מהכיל את כל המכונות והפועלים. נתרבו המזמינים ומן ההכרח היה להקים בנין מרווח יותר ולהגדיל את מספר הפועלים. לחכות ולדחות לא היתה כל אפשרות, הבנין הקיים לא התאים למצב, ולבנין חדש לא היו אמצעים מספיקים. קרדיט זול לא היה אז בארץ; סכומים קטנים אפשר היה להשיג רק אצל בני־אדם פרטיים, שנצלו יפה את המצב לטובת כיסם.

הרבה צרות והרבה סבל עברו על מר שטיין עד שהצליח לשתף לבית החרושת חברים נוספים, שהשקיעו בו מכספם והכניסו בו חיים חדשים. באופן כזה נהפך עסקו הפרטי של שטיין לחברת מניות.

שנת המאזן הראשונה (1905) נתנה לבעלי המניות רווחים בסך 22%, השנה השניה (1906) 25%. בתחילת שנה זו (1907) נוספו עוד בעלי־מניות אחדים, שקנו כמות הגונה של מניות.

לפי השמועות ממקורות נאמנים חושבת הנהלת בית־החרושת על הרחבה גדולה של בתי־המלאכה.

אומרים לקנות שטח־אדמה ולבנות עליו בנין מתאים למכונות החדשות ולמספר הפועלים המוגדל (כיום עובדים שם כ־70 פועלים יהודים). הגדלה זו קשורה כמובן, בהוצאות גדולות, ודעתנו היא שחברים חדשים יתקבלו ברצון לחברת המניות.

כל מניה עולה באלף פרנק (380 רובל). בדבר פרטים אפשר לפנות לפי הכתובת: יפו, (א"י) לה' שטיין ושות'.

5/2/1907

14. עוד על ביקור וולפסון – א'    🔗

באחד ממכתבי הקודמים לא הזכרתי, שמנהל אפ“ק, ה' לבונטין, הודיע לקימאקם³⁴ המקומי על בואו של מייסדם ומנהלם הראשי של הקולוניאל בנק³⁵ ואפ”ק, ה' וולפסון, ליפו, ביום 10 בינואר. הקימַאקם מסר מיד הוראות שלא לדרוש ממר וולפסון את הדרכיה³⁶ בנמל ולקבלו בכבוד הראוי לבני אדם רמי־המעלה. תשומת־לב מיוחדת כזאת מצד השלטונות המקומיים לב"כ הבנקים שלנו, ראויה להערכה. ואנו עושים זאת ברצון.

על פרטי הערב הראשון לבקורו של מר וולפסון בעירנו כבר יודעים קוראינו הנכבדים ממכתבי הראשון. בנשף לא הושמעו שום תוכניות וכל הנואמים הסתפקו בכך, שמסרו את ברכותיהם במלים יפות וחמות לנשיא התנועה הציונית ורעיתו.

למחרת היום בקרו האורחים את הגימנסיה העברית ובילו שם כשעה שלמה. מר וולפסון נוכח בשעור לעברית, ובעיון רב שמע את למוד המקצועות הכלליים בעברית. הוא נתרשם מגובה הלמודים בגימנסיה ואמר, שבבקורו בגמנסיה העברית ביפו נוכח לדעת, שהלשון העברית היא לשון חיה, והוא מקוה שמוסד חנוכי זה יתן לנו בוגרים בעלי קומה זקופה. דור זה – הוסיף מר וולפסון – המתחנך על ברכי התרבות היהודית באוירה הספוגה ריח מולדת, יהיה תמיד מסור לעמו, וגבורי העתיד שלנו יובילו אותנו למקום שאיפותיו של העם היהודי, שאיפות בנות 2000 שנה.

מר וולפסון ורעיתו הצטלמו בקבוצה אחת עם כל המורים והחניכים בחצר הגמנסיה. משם הלך הנשיא לסניף אפ“ק ובקר את הקופה והפנקסים ועבר על כל הפעולות המסחריות של הבנק בארץ. מן הבנק הלך הנשיא בלוית מר לבונטין לבקור רשמי אל הקונסול האנגלי, שתחת חסותו נמצא אפ”ק בארץ.

בשבת, במשך כל היום, בקרו הרבה מבני העיר בדירתו של מר וולפסון, ב"כ של מוסדות צבוריים, עתונאים והרבה בני אדם פרטיים.

17/2/1907

15. עוד על ביקור וולפסון – ב'    🔗

הנשיא וולפסון בקר בלוית ה' לבונטין את בית החרשת המכני ליציקה של ה' שטיין ושות'. הוא הסתכל בכל הסדנאות, המכונות והמחלקות למסגרות ולתבניות. מפני מנהל בית החרושת קבל פרטים על מצב הענינים וסדורם והתענין בשאלת התפתחותה של התעשיה והחרושת בא“י; דרך אגב הביע את שביעת רצונו מבקורו בבית־החרושת היהודי הראשון, המעסיק כ־60 פועלים יהודים. בזמן הביקור צלמו את הנשיא יחד עם הנהלת בתי־החרושת והפועלים. הנשיא נפרד מן הפועלים וברך את מר שטיין, שהארץ תתמלא בתי־חרושת ובתי מלאכה יהודיים לרוב, ואז יירשם בדברי ימי־הארץ בתקופת תחיתה ובאותיות זהב, בית החרושת הראשון ביפו, שנוסד ע”י מר ל. שטיין.

משם הלך מר וולפסון לבית־החולים היהודים ובקר את כל המוסדות הצבוריים ואת המוסדות לצדקה.

בו בערב נסע מר וולפסון למושבה פתח־תקוה ושם נערכה לו קבלת פנים נלבבה אכרים ופועלים, גברים ונשים, בוגרים וקטנים. כולם כאחד יצאו לקראתו אל מחוץ למושבה וחכו לבואו של הנשיא וולפסון ורעיתו.

כ־ 50 רוכבים מצעירי המושבה והפועלים פגשו את הזוג וולפסון בחצי־הדרך בין המושבה הגרמנית שרונה ופתח־תקוה. הרבה מן הרוכבים התלבשו בבגדי־בדואים, ה?דיינו מכף רגלם ועד קודקדם כדוגמת החיילים המקומיים, והראו כי כל מיני תרגילים בהתעמלות ובסיוף. בצורה כזאת קבלו את פני האורחים היקרים, פעמים אחדות נשמעו יריות מ־50 רובים בבת אחת וההד נשא למרחוק, הרחק מגבולות המושבה. הנשיא נרגש מפגישה חגיגית כזו, הודה מקרב לב לכולם והביע את שביעות רצונו המיוחדת על היחס הער והחם של המושבה אל ראש התנועה הציונית.

פגישות נהדרות כאלו סודרו לנשיא בכל המושבות שבארץ, ההתלהבות הגיעה למרום פסגתה. הימים הללו, “ימי וולפסון”, נשארו לזכרון בארץ לזמן רב.

מפתח־תקוה חזרו האורחים בלוית מר לבונטין ליפו, ולמחרת היום בקרו את המושבות ראשון־לציון ורחובות, משם נסעו לחברון, ירושלים, יריחו, עבר הירדן, לים המלח ואחר כך חזרו ליפו. כאן בלו עוד ימים אחדים ויצאו לחדרה, זכרון־יעקב, חיפה, טבריה, דמשק וביירות, בדרך ביקרו עוד מושבות אחדות.

בביירות התעכב מר וולפסון ימים אחדים, מכיון שברצונו היה להכיר את פעולות הסניף החדש של אפ"ק שם.

בדרך כלל שהו ה' וולפסון ורעיתו בארץ כחודש ימים, ובמשך זמן זה הספיקו לבקר ולראות את כל הערים והמושבות. מביירות נסעו לקושטא והנשיא אומר להשאר שם 2,3 שבועות עד כמה שיהא צורך בדבר בשביל הציונות. מקושטא יעשה דרכו ללונדון.

כתוצאות פגישתנו עם הנשיא מר וולפסון הגיע מהאג המנהל הראשי של הבאנק הקולוניאלי בלונדון מר קאן בלויית מזכירו הפרטי. מר קאן חושב לבלות בארץ כשלושה חדשים ובתקופה זו יבקר באופן יסודי את שלשת סניפי אפ"ק ביפו, ירושלים וביירות. מר קאן נחשב לאחד המומחים הבקיאים ?? ³⁷־בנק ותמיד ידע י' מהלך הענינים של המוסדות הכספיים?? בלונדון ובארץ.

שיחת היום ביפו, ירושלים במושבות יהודה והגליל היא החורף הקשה והקור הגדול השורר בארץ בימים האחרונים.

המדחום ביפו הראה מעלה מתחת לאפס, בפתח־תקוה שתי מעלות, ובירושלים הראה במשך שלושה ימים רצופים 6 מעלות קור כבר פעמים ירד שלג וגם ברד והמים כוסו שכבה עבה של קר. ותיקי המקום אינם זוכרים חורף שכזה; מספרים שלפני 25 שנה היה יום קר כזה.

מן הקור והברד סבלו התפוזים והלימונים בפרדסים. עכשיו נשתנה מזג האויר לטובה ושוב מורגש חום האביב.

באניה מיוחדת באו אלפי תיירים מאנגליה, גרמניה וארצות־הברית.

אניה רוסית הביאה כ־600 עולי רגל, ביניהם קבוצה גדולה של צעירים וצעירות עם הסמל המיוחד של “אגודת העם הרוסי”³⁸. בקבוצה זו נמצא גם דוברובין המפורסם³⁹, כנראה חטא האחרון הרבה חייו וכעת בא להתוודות לפני הקבר הקדוש, ואולם יתכן, שרעיונותיו הם אחרים לגמרי…

31.3.1907

16. ראיון עם דוד וולפסון    🔗

בחוגי הציונים מקשיבים בזמן האחרון לכל מלה היוצאת מפיו של נשיא הועד הפועל המצומצם ה. וולפסון, מטעם זה בקשתי ממנו ראיון ימים אחדים קודם שעזב את הארץ. הראיון ניתן לזמן קצר, מלפני ומאחרי חכו לנשיא ב"כ העתונות, משלחות של מוסדות־חסד וצדקה וגם הרבה בני אדם פרטיים. ברור, שלא יכולתי לדבר באריכות על הכל ובהכרח קפצני משאלה לשאלה. אני מבקש למפרע את סליחת קוראינו על שלא נגעתי בכל השאלות המרחפות בעולם הציוני. הנשיא מכיר את הספרות העברית וקורא אותה ואולם לדבר בשפתה קשה לו, ובכל זאת יכולנו להבין איש את רעהו די הצורך. השאלה הראשונה לה' וולפסון היתה על מצב בריאותו, הנשיא ענה לי שקודם הרגיש את עצמו רע מאז הפרופיסורים מצא אצלו מחצת [ז] שרירי הגרון והתעיפות מרובה. הם גזרו עליו מנוחה ארוכה ואף צוו עליו להמצא באויר הים. למרות רצונו היה מוכרח להנתק לזמן מה מכל עבודה ציונית וגם מעסקיו הפרטיים ולצאת לטיול בים. הוא בקר את אפריקה הדרומית ואת יוהאניסבורג קפשטאט (קייפטאון) וערים אחרות. וכעת, לאחר שלושה חדשים, הוא מרגיש את עצמו בטוב יותר.

מהו המצב בתנועה הציונית אשר בדרום־אפריקה?

לא פללתי למצוא שם הרבה ידידים מסורים כל כך. שם טוב ליהודים: שם אחינו אינם יודעים רדיפות והשפלות כמו בארצות רוסיה, רומניה ואחרות; ואפילו בארצות החפשיות⁴⁰ בדרום אפריקה מרגישים את עצמם היהודים אזרחים בעלי זכויות מלאות: ואף על פי כן יש שם מספר גדול של שוקלים⁴¹ יותר מאשר ברוסיה, אמריקה וארצות אחרות. ההמון היהודי שם חדור רוח ציונית, יהודי עשיר אחד נדב בנוכחותי 5000 פונט שטרלינג בשביל עבודה מעשית באי"י, גם העסקנים הראשיים הבטיחו לי לאסוף בשנה זו עוד סכום כזה מחוץ לכספי השקלים. הנשיא גמר בשבחם של ציוני דרום־אפריקה.

אולי אפשר לדעת, כבוד הנשיא, את מטרת בואו ארצה?

בעיקר באתי לראות עוד פעם את הארץ וביחד עם זה רציתי להשתמש באקלים החם אשר פה לטובת בריאותי.

איזה רושם עשתה הארץ על כב' עכשיו?

מבקורי הראשון בארץ בלוית הנשיא המנוח ד"ר הרצל כבר עברו כשמונה שנים. במשך תקופה זו נעשו שינויים מרובים בארץ. הערים והכפרים התרחבו וכמעט שלא הכרתי אותם. התעשיה והמסחר התפתחו באופן ניכר, גדל גם הישוב, וכנראה נשתנה הכל לטובה. מצד אחד אני שמח שהארץ מתעוררת לתחיה, אך מצד שני יש להצטער שלא הכל נעשה בידי יהודים ובהון יהודי.

אני קולט וסופג פרטים כדי ללמוד מן המצב הקיים בהווה על עתידנו בארץ, ועל כל זה אדבר לפני הועד הפועל לאחר שאשוב לוינה.

באיזה מצב מצא כב' את הבנק אנגלו־פלשתינה ביפו?

שבע רצון אני מעסקי הבנק שלנו ביפו שהצליח לרכוש לו בזמן קצר אמון בעולם המסחרי והכספי, חוב הלקוחות שלו עולה מיום ליום ופעולותיו הולכות ומתרבות, בנק זה כבר נותן רווחים הגונים ותודתנו על כך למנהל ה' ליבונטין, שנמצא ראוי לתפקידו בכל המובנים.

הבנק בירושלים לא כיסה עד השנה האחרונה את הוצאותיו ואולם בשנת 1906 התחיל נותן גם רווח ידוע.

הבנק בבירות נפתח לא מזמן ואין לנו עדיין רשות לדרוש ממנו תוצאות ממשיות ואולם לפי הידיעות שבידינו יש עתיד גם לבנק זה. בדעתנו כעת לפתוח סניף גם בחיפה שם בקשר עם בנין מסלת־הברזל⁴² יתפתחו המסחר והתעשיה. אחר חיפה נעבור לדמשק ובאופן כזה צעד אחד צעד ייפתחו סניפי הבנק שלנו בכל הערים המרכזיות של א"י וסוריה.

מתי ואיפה חושבים לכנס את הקונגרס השמיני?

זמני ומקומו של הקונגרס עדיין לא נקבעו. מכאן אני נוסע לקושטא ואעשה שם כ־2 – 3 שבועות; משם אסע לברלין לשם חליפת ידיעות עם הועדה הא"י⁴³; מברלין אעבור לקלן לשם ביקורת פעולות הועד הפועל המצומצם, ואז נחליט באיזה מקום נוח יותר לכנס את הקונגרס.

באיזה אופן יסדרו את הבחירות ומתי חושבים לסיים את מפעל השקלים?

זוהי אחת השאלות הארגוניות שלנו. ברצוננו למצוא תרופה מוחלטת לשאלה זו. לדעתנו, צריך לסיים את בחירת הצירים שלושה חדשים לפני הקונגרס. באופן אחר אין אפשרות לבדוק את כל החומר המרובה של הבחירות כי הוא מגיע עפ"י רוב למשרד הועד הפועל ימים אחדים קודם פתיחת הקונגרס. את הזמן האחרון לסיום מכירת השקלים נקבע לאפריל, ובכלל נקפיד על חוקי־הסתדרותנו. מן ההכרח הוא להרגיל את הציוניים שלנו למשמעת וסדר.

לכמה שוקלים תהא הזכות לבחור בציר אחד?

דעתי היא שיש לתת זכות זו לקבוצה בת 200 שוקלים, מכיון שהקונגרס הקרוב צריך להיות מעשי בלבד, עסקנו כבר יותר מדי בהצגת עצמנו לפני העולם החיצוני, וכעת יש לחשוב על עבודה שקטה ועל הגשמתו של חלק לכל הפחות מן התכניות המרובות שלנו. בחוקה שלנו יש סעיף הנותן זכות לקבוצה בת 101 שוקל (במקומות שאין שוקלים יותר) לשלוח ציר אחד לקונגרס. עובדה זו מצערת אותנו מאד וגם כיום עוד לא באנו לידי החלטה בשאלה ארגונית מסובכת זו. בכל אופן, לכשאשוב לקלן אתיעץ עם הועד הגדול והקטן ושם נדון על כל השאלות ונקבל החלטות, את ההחלטות נפרסם בכל העתונות הציונית שבעולם.

לאחר הקונגרס יש ברצוני ללכת לאמריקה (אם בריאותי תרשה לי זאת), שם מחכים לי כבר מזמן.

באיזה מצב מצא אדוני את בית הספר האמנותי “בצלאל” בירושלים?

המוסד הכניס הרבה חיים אל הקהילה היהודית. האור היוצא מן המוסד הזה מחמם את הפינות הקרות של ירושלים, כל מקורות־היזמה בירושלים נובעים מבית הספר בצלאל, וכל כוחותינו התרבותיים מתרכזים במוסד אמנותי זה. הפרופ' שץ משקיע את כל נפשו וכל חייו במפעלו החביב. בזמן קצר הראה ביה"ס תוצאות מפליאות, שם, כבשאר בתי הספר שלטת הלשון העברית. ומשום כך מאחד הוא את כל הנוער שלנו, שעלה מארצות שונות. עצתי לכל הספקנים לבקר בבתי־הספר בארץ ולשמוע את צלצול הלשון העברית בפיותיהם של ילדי ישראל. אני בעצמי גוזר עלי לדבר מדי יום ביומו שעה־שעתיים עברית, כדי לשלוט בלשון זו בבקורי הבא בארץ.

בזה נגמר הראיון עם נשיא תנועתנו הציונית.

4.4.1907

17. התפתחות כלכלית מעודדת    🔗

קבלנו שלושה מאזנים לשנת 1906 וברצוני לבוא לידי מסקנות על סמך המספרים של הדו“ח האלה. עד עכשיו היתה שלטת דעה בחוגי היהודים, שבסכומים קטנים אי אפשר לעשות בארץ ולא כלום. כולם הוכיחו בתור בעלי נסיון מן השנים הקודמות, שבארץ בעלת תרבות נמוכה עם משק ותעשיה בלתי מפותחים אפשר לשפר את מצבו הכלכלי של הישוב העברי רק בעזרת המיליונים של רוטשילד ויק”א.

התעודות המונחות לפנינו מכחישות־סותרות לגמרי את הדעה המקובלת הנ"ל. העובדות מראות לנו את ההפך: עשרות מיליונים הפרנקים, שהוצאו בלא תועלת בתקופת 25 השנים של ההתישבות בארץ, גרמו להרבה תוצאות מעציבות. היזמה הפרטית עם הון מוגבל למדי עשתה בזמן קצר הרבה מאד, אולי אף יותר מן המשוער.

נתחיל מחברת אנגלו־פלשתינה. את קיומה התחילה חברה זו לא מזמן (ביולי 1903) עם הון יסודי של 250,000 פרנק. במשך ששת החדשים הראשונים (יולי 1903 – ינואר 1904) הספיקה החברה לעשות פעולות מסחריות בסכום של 28,000,000 פרנק וכיסתה את כל הוצאותיה.

בשנת 1904 נפתח הסניף של הבנק בירושלים ובסיום השנה הראה המאזן פעולות בסכום של 60,000,000 פרנק. הבנק הירושלמי עוד לא נתן שום רווח, ואולם הבנק ביפו כסה את הגרעון הירושלמי ועוד נתן??5 רווחים. בשנת 1905 (השנה השלישית לקיום הבנק ביפו והשנה השניה לסניף בירושלים) הגיעו פעולות שני הסניפים ביחד לסכום של 80,000,000 פרנק. ושוב כיסה הבנק היפואי את הגרעון הירושלמי ונתן 5% רווחים.

יש להדגיש שהן הסניף הירושלמי והן הסניף בביירות מקבלים את ההוראות מן הסניף היפואי, ומשום כך מתרכזים כל המאזנים בבנק היפואי.

כל שלושת הבנקים עוזרים הרבה מאד להתפתחות המסחר והתעשיה בא“י וסוריה. הם מסייעים בהלואות לכל מפעלי המסחר המקומיים, המבוססים לא על יסודות של צדקה אלא על יסודות של מעשיות ועבודה. האכרים, עובדי האדמה, בעלי מטעים, בעלי כרמים ופרדסנים מקבלים מאפ”ק את הסכומים הדרושים להרחבתן של נחלותיהם ולהשבחתן של חלקותיהם.

בית חרושת המיכני ליציקה של ה' שטיין ושות', חברות־המניות “עתיד”⁴⁴ ו“קלימקר”⁴⁵ מקבלות באפ“ק קרדיט מתאים, ודבר זה נותן להם אפשרות להתפתח ולהרחיב את הפעולות המסחריות. לאיגודי־הכורמים במושבות פ”ת, רחובות וגדרה ניתנו הלוואות לזמנים ארוכים לתועלת בנין יקבים, לשם יצירת יינות וקוניאקים משלהם במקומותיהם. עזרה זו תתן האפשרות לכורמים להשתחרר, מצד אחד, מהוצאות מיותרות בהובלת הענבים ליקב המרכזי בראשון־לציון, ומצד שני, לא ישאו עוד בהפסדים מחמת קלקול הענבים בדרך בזמן העברתם על גמלים או בעגלות בימי הקיץ הלוהטים, במרחק של עשרות קילומטרים.

הכורמים הללו שבמלחמתם הקשה הגיעו לידי יאוש גמור, התעודדו לרגלי השנוי לטובה וחדורי תקוה לעתיד טוב יותר, נגשו שוב במרץ לשכלול מפעלם.

4/5/1907

18. לתשומת־לב העולים לא"י    🔗

בזמן האחרון קבלתי הרבה מכתבים מתושבי יליסבטגרד והסביבה, הרוצים לעלות ארצה. עם כל רצוני לענות לכל אחד בפרוטרוט על שאלותיו, אין לי לצערי הגדול כל אפשרות לכך. אני מרשה לי, איפוא לבקש מן העתון “יליסבטגרדסקי נובוסטי”, שיתן לי את האפשרות להשיב מעל דפיו על השאלות שנשאלתי.

לא פעם הדגשנו במכתבינו מא“י (ב“יליסבטגרדסקי נובוסטי”) שהארץ אינה מפותחת עדיין במובן טכני ושתעשייתה עומדת עדיין במדרגה נמוכה. בתנאים האלו אין א”י יכולה לשמש מרכז הגירה בשביל המוני בעלי־הון ובעלי מקצוע, שיוכלו בעזרת כספם ובאמצעות ידיעותיהם להחיות את הארץ ולסלול דרך למחוסרי מקצוע מיוחד ואף לבעלי אמצעים מצומצמים: דרושים כאן אנשי מרץ, בעלי סבלנות ומסירות.

והנה תשובתנו לאחדים מן הפונים אלינו, אחר הקדמה קצרה זו:

1. סחורות מנופקטורה⁴⁶ מובאות הנה מרוסיה, אבל מסחר זה נמצא בידי סוחרים גדולים; המסקנה: אין לאדם שיש לו סכום של אילו מאות רובלים, אף אם מומחה הוא בענף המנופקטורה – לבוא הנה, כי סכנת ההתרוששות מרחפת עליו.

2. בתי־חרושת לסוכריות – מעטים הם כאן מאד. קיימת ביפו תעשיה אירופית קטנה, שנוסדה לפני שנתיים ע“י שני יהודים רוסיים. תעשיה זו עובדת לא רע. בתי חרושת – אחרים עד כמה שהם ראויים לשמם – נמצאים בידי ערביים מקומיים, העובדים עפ”י השיטות הפרימיטיביות ביותר. לשם סידור בית־חרושת הגון לסוכריות יש צורך בבעל תעשיה מומחה ובעל הון של 4000 – 5000 רובל.

3. צלמים מרויחים כאן לא רע; צלם־מומחה עם הון של 2000 – 3000 רובל יכול לפתוח צלמניה בירושלים, חיפה, דמשק וביירות.

4. לבתי־חרושת למקרונים אין מקום כאן. אין שוק לתוצרת זו ורק בעלי אמצעים מצומצמים עוסקים בכך.

5. חרטים, מסגרים, נגרים ופועלי מתכת מומחים יכולים למצוא עבודה ביפו, חיפה, ביירות, דמשק, חברון וירושלים. בסכום של 1500 – 2000 רובל יכולים הם לפתוח בתי־מלאכה ולעמוד ברשות עצמם.

6. סוחרי תבואה בעלי נסיון, שיש להם סכום של 10,000 – 15,000 רובל יכולים להסתדר כאן לא רע.

7. אין צורך לפי שעה במורים, רופאי־שיניים, חובשות, מילדות ואחיות רחמניות.

ולבסוף עצתי לכולם שיפנו בנוגע לפרטים נוספים ללשכת־המודיעין, שבהנהלתו של מר מ. שיינקין. מתפקידה של לשכה זו לענות לכל שואליה בלי כל תשלום. את המכתבים לשלוח לפי הכתובת: יפו, א“י, ד”ר שיינקין.

30/5/1907

19. לקראת הקונגרס השמיני    🔗

באוירה הא"י – נוכחים כבר סימני ההכנות לקונגרס הבא. בכל הערים כאן ובסוריה, בכל מושבות יהודה והגליל סוערים ורועשים החיים באגודות הציוניות: קוראים לאספות עם, מחליפים דעות ומתוך וכוחים ממושכים מקבלים החלטות ונותנים הוראות לצירי הקונגרס השמיני בהאג. לפי הצעתם של הציונים הכלליים ביפו נוצרה פדרציה, הכוללת בתוכה את כל האגודות הציוניות שבארץ ובסוריה.

ה“הסתדרות”⁴⁷ שעוררה בזמנה רעש גדול כל כך בכל הארץ, כבר שבקה חיים לכל חי ועל חורבותיה נוצרה – בלי צווחות ופרסום – הפדרציה החדשה שהיא בריאה יותר וטבעית יותר. הועידה, שנתכנסה ביפו לא מזמן, כינסה אליה ב"כ מאגודות שונות.

הועידה ארכה שלושה ימים והכינה מצע מאוחד בשביל כל צירי ארץ־ישראל אל הקונגרס השמיני.

מן ההחלטות הבאות להלן יראו הקוראים את המתרחש בישוב: כולם כאן חדורי הכרה, שיש לשים קץ לקונגרסים לשם הפגנה בלבד; כבר עברה תקופת הנאומים המזהירים והבטחות השוא: כמטר נתך עלינו שפע ההצעות והתכניות. ואולם כל על עבודה מעשית לא נעשתה. הגיעה השעה להתחיל בפעולות. ההסתדרות הציונית צריכה לעמוד על בסיס מעשי ולהתחיל בהקדם האפשרי בהגשמתו של חלק־לפחות מן התכנית הגדולה של עבודה מעשית בא"י.

כאן מורגש כבר הקונגרס העומד להתכנס בקרוב במלוא המובן וההסתדרויות המקומיות מזדיינות לקראתו. כאן מקוים מן הקונגרס לא לדברים־דבורים בעלמא ולא לנאומים עם הבטחות, כי אם לפעולה חיה וממשית.

עד כמה יצדיק הקונגרס את התקוות התלויות בו, יראה לנו העתיד הקרוב.

אביא כאן קטעים מן התכנית, שהוכנה בשביל צירי א"י בשאלות מדיניות, כלכליות ותרבותיות בארץ.

א. החלק הפרינציפיוני.

1. דרישות מדיניות:

א. הכוון הפוליטי המעשי של ההסתדרות הציונית מטרתו היא להגביר את הישוב היהודי בארץ ולחזק את הבסיס הכלכלי שלו.

ב. בעבודה זו צריכה ההסתדרות להתחשב עם ההוראות של ממשלת הארץ ועם טובת הישוב המקומי.

ג. הסעיף הראשון של תכנית באזל האומר ש“הציונות שואפת ליצור בשביל העם היהודי בית לאומי בארץ ישראל”, יש לפרש אותו כמטרה, שאפשר להשיגה ע"י עבודה מעשית בארץ ולא כתנאי מוקדם לכל עבודה שהיא.

2. דרישות כלכליות:

א. להקל עד כמה שאפשר על תנאי התישבות החקלאית בארץ.

ב. לשים לב גם להתישבות העירונית, לתעשיה למסחר בערים ובמושבות.

ג. להקל את תנאי ההתישבות של הסוחרים הזעירים ע"י יצירת קופות־מלוה וחסכון וחברות לאשראי.

ד. המוסדות הכספיים הנמצאים ברשות ההסתדרות הציונית, כגון: הקולוניאל בנק, אפ"ק הקרן־הקיימת מוסרים את החלק הגדול ביותר לצרכי העבודה המעשית בארץ. ביחד עם זה מן ההכרח הוא לאחוז באמצעים שונים, כדי להגדיל את הונם של מוסדותינו הכספיים.

ה. ליסד לשכת־מודיעין, שתסייע להתפתחות הארץ.

3. דרישות תרבותיות:

א. לפתח את כל המוסדות התרבותיים בארץ.

ב. מטרתם העיקרית של בתי־הספר – לחנך את הדור הצעיר ברוח הלאומיות. הלשון השלטת והעקרית בבתי־הספר היא הלשון העברית. הוראת כל המקצועות בלשון זו הכרחית היא. יש לשים לב ללמוד הלשון העברית והתורכית בכל בתי־הספר העבריים.

ג. לפתוח שעורי מסחר וחקלאות לבוגרים, כדי לתת להם את האפשרות לקחת חלק בהתפתחותם של המסחר והתעשיה בארץ.

ד. לקרב אל התנועה את השדרות הרחבות בארץ ע"י סדור רשת גדולה של בתי־ספר עממיים, בתי־מלאכה וכדומה.

ה. לחקור וללמוד באופן שטתי את כל התנאים המשפטיים והכלכליים המקומיים ולפרסם אותם בין כל חוגי הישוב היהודי.

ב. דרישות מעשיות (נתקבלו בועידת צירי א"י).

1 בעבודה המדינית:

הועד הפועל הציוני פותח בתורכיה מוסד מיוחד, שמתפקידו הוא לדאוג לשפור המצב המשפטי של הישוב בארץ.

הערה: מפעולותיו הראשונות של המוסד צריכה להיות הדאגה לביטול כל ההגבלות והאיסורים הקיימים על יהודי־חוץ.

2) בעבודה הכלכלית:

הקונגרס מחליט, שכדי להקל על רכישת קרקעות ובנין בתים בארץ ע"י בעלי רכוש יהודים, מן ההכרח ליצור קרן מיוחדת לשם זה.

3) בעבודה ארגונית:

ציוני ארץ ישראל וסוריה מתארגנים ליחידה אחת ורשאים לשלוח ועד הפועל שלושה ב"כ. הקונגרס צריך לבחור בועדה ארצישראלית היושבת בקביעות בארץ. תפקידי הועדה הם:

א. להכין הצעות בכל מה שנוגע לחיי הארץ.

ב. לבקר ולבחון את פעולותיהם של המוסדות הציוניים בארץ (הבנק, קה"ק) בהתאם להחלטות הקונגרס.

ג. אין הועד הפועל המצומצם יכול לעשות משהו בארץ בלא הסכמת הועדה.

ד. על הקונגרס לבחור 2 – 3 מומחים ובעלי־נסיון לשם חקירת התנאים המדיניים של הארץ. מושב המומחים יכול להיות גם מחוץ לארץ־ישראל.

ה. הקונגרס מציע לכל המוסדות ולכל ההסתדרויות הציוניות בארץ להשתתף במועצה הארצית המתכנסת לפי דרישת אנשי המקום.

ו. הקונגרס קובע קרן מיוחדת לצרכי העבודה התרבותית בארץ.

ואלה הן ההצעות שלא עמדו למנין בועידה של צירי א“י, ונתקבלו ע”י ציוניים באספות המקומיות.

1) בשאלת קה"קל:

א. הקונגרס מטיל חובה על כל ציוני להפריש בכל שנה ושנה לטובת קה"קל סכום ידוע מהכנסותיו בהתאם לגידול הפרוגרסיבי של רווחיו.

ב. קה"קל נגשת מיד לעבודתה בארץ מבלי שתחכה לקבלתו של הפירמן הכללי.

ג. כספי קה"קל מוקדשים אך ורק לגאולת קרקעות.

ד. האדמה נמסרת בחכירה ליהודים בלבד ומעובדת ע"י עבודה עצמית.

ה. הנהלת קה"קל קובעת את מקום מושבה באר.

2) בשאלת העבודה הכלכלית:

א. החיים והנסיון הוכיחו שרוב הרכושנים הזעירים הבאים ארצה עוזבים אותה מחוסר יזמה פרטית ובעיקר מפני שחסר להם העוז ואומץ הלב להיות החלוצים הראשונים בשטחים שונים של המסחר והתעשיה. לפיכך חושב הקונגרס, שיש צורך ביצירת סינדיקט בעל הון של 1.000.000 פרנק, שיקח בידיו את ענין התפתחות המסחר, התעשיה והחרושת בארץ.

ב. הבנק משתתף ביציקת הון הסינדיקט ברבע מיליון פרנק.

ג. הקונגרס מציע לכל הציוניים מן השכבות האמידות להשקיע חלק מכספם בחקלאות, מסחר, חרושת, וכו' בארץ־ישראל.

ד. לשם הטבת תנאי־חייהם של פועלי־הארץ מוצא הקונגרס, שמן ההכרח הוא ליצור קרן מיוחדת לספוק צרכיה של תנועת הפועלים בארץ.

ה. הקונגרס מביע את צערו על חוסר העבודה בין הפועלים היהודיים בו בזמן שהון יהודי מושקע בארץ.

מתארחים כעת אצלנו אחד־העם (הפובליציסט הידוע מר א. גינצברג), ד“ר שמריהו לוין (מי שהיה ציר לדומה⁴⁸ הממלכתית הראשונה ברוסיה), שבא הנה בשליחות מטעם ציוני־אמריקה; עורך העתון ד”ר ארתור רופין⁴⁹, מרדכי בן הלל הכהן, הסופר הידוע שלום אש, אחד מחברי מערכת “אודסקיה נובוסטי”, מר כרמן, ד"ר גסטר (הרב הספרדי הראשי בלונדון).

הגיע לא מזמן הנה גם הד"ר כהן־ברנשטיין, שבחר לו למקום מגורו את המושבה “ימה־יבניאל” בגליל התחתון.

היום נערכו הבחירות אל הקונגרס השמיני. כפי שהוברר באסיפה הכללית האחרונה, תיוצג הפעם ארץ ישראל ע“י שמונה צירים (5 ציונים כלליים ושלושה מן “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”). כעת נודעו לנו תוצאות הבחירות ביפו בירושלים, ובמושבות: ראשון־לציון, רחובות ופ”ת. במקומות האלו נבחרו פרופ' שץ, ד“ר שיינקין, ד”ר בוגרצ’וב, ד“ר טריטש, ד”ר חיסין, והמורים: אזרקובסקי, זאב סמילנסקי ואהרונוביץ. בחיפה נבחר המהנדס מר פבזנר.

נבחרו גם מועמדים ממלאי־מקומם לשעת הצורך. חושבים להשיג מאנדאטים גם מחוץ־לארץ.

28/6/1907

20. הנדבן המוזר ותרומותיו    🔗

הישוב הא“י הקשיב ברטט לקול הקונגרס השמיני בהאג. אלפי בני אדם של החוג קורא העתונים: “די וועלט”, “הזמן”, ו”רזסוויט" גדל הרבה בימי הקונגרס. בכליון עינים חכו לידיעות מהאג. רעבים וצמאים חטפו את העתונים ובלעו את החדשות. ביחוד התענין היישוב בהחלטות על העבודה המעשית בא"י. כאן מביטים על שאלה זו כעל השאלה החשובה ביותר ואין ספק, שזוהי השאלה העיקרית של הקונגרס השמיני.

עד כמה הצליח הקונגרס בתפקידו מוכיחות לנו ההחלטות בשאלה עיקרית זו. לדעתנו, יש חשיבות מרובה להחלטה על פתיחת סניף של אפ"ק בקושטא. הועד הפועל צריך לדאוג שההחלטה תוצא לפועל בהקדם האפשרי ושבראש המוסד הכספי יעמדו בני־אדם, הראויים למשרה חשובה ונכבדה כל כך.

כבר מזמן מורגש החסרון במוסד מיוחד בבירת תורכיה, שמתפקידו יהא לברר את מצבם המשפטי של היהודים בארץ, הסובלים כבר יותר מדי משרירות לבם של אנשי השלטון המקומיים.

הפחה החדש בירושלים והקימאקם ביפו שנתמנו לפני שנה שמו מיום בואם למקומותיהם הרבה מכשולים בדרך התישבותם של הזרים בכלל ושל היהודים בפרט. מפאת המכשולים הללו הולכים לאבוד הרבה כוחות, זמן וכספים. במכשולים כאלה קשה מאד המלחמה במקום. שני הפקידים מרגישים את עצמם כעריצים בלתי מוגבלים.

נוטים אנו להאמין, כי לכשתהא לנו ביאת־כח הגונה בקושטא, כגון זו של הבנק שלנו, אפשר יהיה תמיד להכיר את מצב הענינים ולדעת את כל מה שמדברים בחוגי השלטונות על התישבות היהודית בא"י.

אנשי־מרץ, שיעמדו בראש המוסד הכספי, יכולים לעזור הרבה לתנועתנו בכל המובנים, ולפיכך קבלנו בקורת־רוח מיוחדת את הידיעה על פתיחת הסניף של אפ"ק בקושטא. אנו מברכים את המוסד הציוני החדש, שימלא את כל התקוות אשר הציונים תולים בו.

עוד עובדה משמחת בשבילנו: תרומתו בעין יפה של מר מוזר⁵⁰ בסך 90.000 מארק בשביל הגמנסיה העברית וביה“ס “בצלאל”. אנו רושמים עובדה זו לזכותו של הקונגרס השמיני, שהשפיע באופן מוסרי על בעל התרומה להכניס את חלקו לטובת המוסדות התרבותיים הנ”ל.

מרובים בכלל הנדבנים ובעלי הצדקה מבני עמנו. עד כה נתנו כל אלה מכספם לבתי־ספר, שדלתותיהם היו סגורות לגמרי או פתוחות במקצת בשביל ילדי ישראל. צער וכאב־לב היתה גורמת לנו תמיד נדבנות כזאת. והנה בא האדון מוזר וסלל דרך חדשה לנדבנים היהודים. הוא הוציא ממצב מסובך את מוסדות הגמנסיה העברית ביפו. על פעולתו זו יגיש לו כל מי שמכיר בחשיבותה של הגמנסיה העברית בא"י, ואף אנחנו בתוכם, את הברכה העברית המסורתית: “יישר כוחך”.

בין ההחלטות החיוביות של הקונגרס השמיני יש לחשוב את אשור הבקשה של חברת “אחוזת־בית” להלוואה בסך 300.000 פרנק לזמן ארוך. החברה מונה כיום כ־60 חבר, שהכניסו בזמנם לסניף המקומי של אפ"ק 100.000 פרנק; סכום זה מהווה 22% מן הסך הכללי הדרוש לבנין שכונה של 60 בית. את ההלוואה מקבלת החברה ל־18 שנה. בתקופה זו על החברה לשלם את כל החוב ביחד עם הריבית.

שאלת הדירות נעשתה חריפה יותר בשתים־שלוש השנים האחרונות לרגלי הגברת העליה של יהודי רוסיה. מחמת חוסר דירות אנוסים לעתים קרובות העולים החדשים לשבת עם משפחותיהם בבתי־מלון או בחאנים (דיר לעופות או אורווה לבהמות) במשך כמה חדשים ולחכות לרגע המאושר, שבו יפנה בעל־בית ערבי את דירתו וישכיר אותה תמורת תשלום גבוה. יש גם מקרים שהעולים היהודים, היושבים בבתי־מלון, נותנים לערבים בעלי שטחים פנויים בעיר או מחוצה לה, שכר דירה מראש בעד שנתיים־שלוש ואפילו יותר, והערבים בונים בכסף היהודי הזה שכונות חדשות. באופן כזה מסייעים אנו לחיזוק הכלכלי של הישוב הערבי בארץ. גם מחיר הדירות השייכות לנוצרים ולמוסלמים עלה כפליים, פי־שלושה ויותר: היו גם מקרים, שעולים יהודים עזבו את הארץ מחוסר דירות. בשנה שעברה עמדה גם הגמנסיה העברית להסגר מחוסר דירה מתאימה. חברת “אחוזת בית” פותרת מצד אחד – את השאלה המסובכת של מצב הדירות ביפו ונותנת אפשרות – מצד שני – להקים מושבה עברית עירונית חדשה.

עמדנו בפרוטרוט על ההחלטות הנ“ל שעניינן הוא עבודה מעשית בא”י. יתכן, שרבים ישתוממו על כך ואפשר גם שיתרעמו עלי על אשר הקדשתי יותר מדי תשומת־לב לעובדות הנראות בלתי חשובות כל כך. אף אני הייתי מוכן להסכים לבקורת כזו, כי אמנם, מתנועה עממית השואפת להתישבות בארץ במשך חצי־יובל שנים, יש רשות לדרוש תוצאות ממשיות יותר. אך מה לעשות, אם במציאות אנו חלשים ומועטים עדיין כל כך, עד שאין אנו מסוגלים לפעולות חשובות יותר ואף השעה אינה משחקת לנו. כל מצביא טוב צריך להכיר תחילה את כוחותיו הוא ואחר כך לצאת לקרב. מתי מספר היו חלוצינו בתחילת תנועתנו ואף עכשו אין הצבא אשר אתנו גדול עדיין, ובכוחות פעוטים מסוכן לחלום על פעולות כבירות.

בשבילנו חשובה העובדה שהקונגרס השמיני החליט ברוב דעות שאין לכלכל תנועה שלמה בהבטחות דיפלומאטיות וברמזים לעתיד לבוא, ושמן ההכרח הוא לעבור מיד מהלכה למעשה. הקונגרס השמיני ייחשב איפוא לנקודת־מפנה בשטח העבודה המעשית בא"י. עובדה תכנית עבודה ואנו דורשים מן המוסדות העליונים שלנו עבודה מאומצת ומוגברת כדי לקרב אותנו אל המטרה הסופית.

מתארח אצלנו עכשו ד“ר וייצמן⁵¹ ממנצ’סטר, שבא אלינו ישר מהאג. הוא נשלח לכאן ע”י חברת־מניות גדולה לשם חקירת הארץ ולשם סדור אפשרות לפתיחת בתי־חרושת לבשמים.

4/10/1907

21. הצייר הירשנברג משתקע בירושלים    🔗

השבוע הגיע ארצה הצייר שמואל הירשנברג⁵². הוא תופס כיום מקום בין הציירים המפורסמים ביותר. הירשנברג יצא מן הרחוב היהודי ובכל יצירותיו משתקפים חייהם של היהודים הטיפוסיים המיוחדים במינם. ביחוד מצטיינות תמונותיו “אוריאל אקוסטה”, ו“שפינוזה”, “מעט מדיניות”, “היהודי הנצחי”, “הגלות” ואחרות, שהשאירו רושם כביר בכל אירופה.

מר הירשנברג משתקע בירושלים, מכיון שהוזמן אל המשרד שע"י בית הספר “בצלאל” במקום הצייר ליליין, שעזב לא מזמן את משרתו.

מצבו הכספי של “בצלאל” הוא כיום איתן למדי ודבר זה מעורר בנו תקוה, שפרופ' שץ יצליח להגשים את תכניתו.

מזג האויר אצלנו חם למדי ויבש, הגשמים טרם התחילו ובבריכות ירושלים אזלו המים לגמרי. תושבי ירושלים סובלים נוראות מחוסר מים.

27/10/1907

22. על פעולותיה של יק"א    🔗

בשנה שעברה, בזמן העליה הגדולה לארץ־ישראל, באו בין השאר גם צעירים אחדים בעלי־אמצעים כספיים פחות או יותר מספיקים, ורצו להיות אכרים בארצנו. כשנודע לצעירים הללו, שלחברת יק“א יש בגליל שטחים גדולים של אדמה שוממה (חלק ממנה עבדו ערבים), הציעו למר פרנק, המנהל הראשי של כל המושבות בארץ־ישראל, שימסור להם בתשלומים לזמן ארוך חלק מאדמה זו. יחד עם זה הודיעו לו שיש להם די אמצעים לקנית האינוונטר ושאר הדברים הדרושים, ושהם מוכנים להתחיב בחתימת־ידם, שלא יבואו בשום תביעות לברון ולא ליק”א, לא עכשו ולא להבא. ואף־על־פי־כן השיב מר פראנק את פניהם ריקם!

בשנה שעברה פנו גם שני פועלים ממושבה אחת בגליל התחתון, באמצעותו של הפקיד המקומי מר רוזנהק, בבקשה אל מר פרנק שימסור להם בתשלומים לשעורים בית ו־300 דונם קרקע לכל אחד באחת המושבות של הגליל התחתון, ועם זה התחיבו בכתב, שלא יבואו בשום תביעות ודרישות לא לברון ולא ליק"א ואף אשרו בחתימת־ידם, שיש להם אמצעים מספיקים משלהם לקנות האינוונטר.

מר פרנק, להפתעת כולם, הסכים והציע להם את התנאים הללו: הבית עם כל הבנינים השייכים לו יאמד ב־3500 פרנקים: 300 דונם קרקע ב־16 פרנק הדונם – 4800 פרנקים: בסך־הכל 8300 פרנקים. והחוב צריך להפרע במשך 10 – 20 שנה. בתחילת יולי נסעו הפועלים הללו ליפו, כדי לסיים את הסדורים הפורמאליים הדרושים, לחתום על החוזה ולהתחיל בקנית האינוונטר. ואולם כאן התחיל פתאם פרנק משתמט: מוכרח הוא, כביכול, לפנות בענין זה אל הועד המרכזי בפאריס! עבר זמן־מה, ומר פרנק התחיל דורש, שהפועלים יקבלו את הנתינות התורכית. עובר עוד זמן־מה, הפועלים מתחילים לדאוג – הרי עוד מעט תתחיל עונת־הגשמים, והם עדיין אינם מוכנים; באים שוב אל מר פרנק. הלה מודיע, שבימים הקרובים הוא צריך להתראות על הפקיד רוזנהק, ואז תפתר השאלה. ולבסוף, לאחר שבוע (אחרי הראיון עם רוזנהק), במקום להגיש לפועלים את החוזה לחתימה, מתחיל מר פרנק להסביר להם, שבעוד 2 – 3 – 5 שנים יצטערו על שנעשו אכרים וכו‘, וכו’ – ולפיכך אינו רוצה ואינו יכול להחליט בנפשו כיום להכנס עמהם לענין זה; אלה היו דברים אחרונים (מענין הדבר, שבראיון שהיה לשני הפקידים, נפתרה שאלה זו בחיוב).

לפני שנים אחדות הזמין הפקיד קלווריסקי⁵³ באמצעותו של מר ברלין, גרים לארץ־ישראל וסדר אותם על הקרקע בתור חוכרים (בבית־ג’ן על־יד המושבה ימה (יבנאל). ועכשיו מסרב מר פרנק להחכיר להם שוב את האדמה, כי ה“גרים אינם יהודים ולפיכך אינם צריכים לעבוד על אדמת יהודים” (והערביים, שיעבדו עכשיו את הקרקעות הללו, הם כנראה, בעיניו של מר פרנק, – יהודים…). אחרי שעברו עליהם כל מיני צרות ופגעים, אחר שכבר התרגלו אל האקלים, אל הקרקע ואל גדולי־הקרקע החדשים, אנוסים הגרים לעזוב את מקומותיהם, שכבר נתקשרו אליהם. צריך אני להוסיף, שאין מר פרנק יכול להרחיק את הגרים, שכבר חתמו על החוזה (אין דבר זה בסמכותו).על יסוד כל האמור למעלה נשאלת השאלה: כלום יק"א חברה התישבותית, אם לא? עד מתי יעשו כל מיני עריצים בכספי העם ובנכסיו כבתוך שלהם?

10/11/1907

23. מושבה חדשה בארץ־ישראל    🔗

בימים אלה עשו באי־כוחם של חברת “גאולה” ושל “הועד האודיסאי ליישוב ארץ־ישראל” חוזה עם קבוצה של יהודי קווקז ופועלים יהודיים מקומיים. אנו חושבים, שכדאי למסור לקוראי “הרזסווייט” את הסעיפים החשובים ביותר של חוזה זה: א) הועד האודיסאי מוכר לכל חבר של הקבוצה הנזכרת חלקת־אדמה הגונה ב־35 פרנק הדונם. ב) כל חבר של הקבוצה מתחייב לשלם לוועד האודיסאי את מחיר הקרקע בתוספת הריבית במשך 10 שנים: עם זה מכניסים החברים 25% של מחיר הקרקע בשעת חתימת החוזה, ואת שאר 75% הם גם מסלקים במשך 10 שנים. ג) אם החבר פרע את חובו קודם זמנו או בזמנו, הוא מקבל קושאן על חלקו, אם אין עיכוב לכך מצד השלטון המקומי. ד) כל חברי־הקבוצה מחויבים לגשת לעבודה על אדמתם לא יאוחר משנה אחת מיום שחתמו על החוזה. ה) את כל המסים והארנונות משלמים החברים בעצמם. ו) כל זמן שחבר הקבוצה לא שלם את מחיר הקרקע במלואו, הוא יחשב לחוכר ולא לבעל־הקרקע.

כל הקבוצה מונה 40 משפחה. כל השטח מכיל 30 חלקות. בכל חלקה – 50 דונם. כמעט כל החלקות כבר נמכרו. עכשיו רק חלקות אחדות עדיין פנויות הן. בעד כל חלקה כזו יהא צורך לשלם לועד האודיסיאי כ־2000 פרנקים.

הקרקע נמצאת במרכז המושבות: ראשון־לציון, ואדי־חנין⁵⁴, רחובות והעיר רמלה. שם המקום: “ביר־סלים” (עכשיו “באר־יעקב”). המרחק מרמלה, ראשון־לציון וואדי־חנין הוא חצי־שעה נסיעה (בעגלה), ומרחובות – שעה אחת. לא רחוק מביר־סלים נמצאת חווה גרמנית, שהיא דומה במקצת ל“מקוה־ישראל”.

האקלים בביר־סלים מצוין, כי רמלה וסביבותיה נחשבות למקומות הטובים ביותר ביהודה מבחינת האקלים. לכל המקומות האלו נוסעים כרגיל לשם מנוחה והבראה. ככל הקרקעות של סביבה זו (ראשון, ואדי־חנין ורחובות) טובה אדמת ביר־סלים אך ורק למטעים. שקדים, זיתים ומישמיש גדלים שם יפה בלא השקאה מיוחדת. חוץ מזה, טוב חלק מן הקרקע, כ־400 דונם, לגידול תפוחי־זהב באמצעות השקאה מלאכותית, כי מים נמצאים שם בעומק של 25־20 מטרים. בשפלה זו, שהיא טובה לנטיעת פרדסים נמצאים שרידים של בארות עתיקות. השרידים האלה מעידים, שכבר היו כאן לפנים פרדסים, והם מצדיקים את שמה הערבי של שפלה זו – “ואדי־לימון”, כלומר, עמק הלימונים. בחוה הגרמנית הסמוכה, שאדמתה גרועה באיכותה מאדמת ביר־סלים, יש פרדסים נהדרים וכל מיני מטעי־בעל שנמצאים במצב טוב ביותר. חוה זו מספקת חלב לכל המושבה ראשון־לציון. חוץ ממטעים, טובה אדמת ביר־סלים לכל הפחות בחלקה לגידול כל מיני ירקות. ערביי רמלה מתפרנסים, בעיקר, מגננות, ללא השקאה מלאכותית.

בביר־סלים יש מחצבה, שאפשר להשתמש בה לכל מיני בנינים. יש גם רשיונות מוכנים (רוכסיה) לבנין חמישה בתים במקום. כל השטח מכיל 2040 דונמים, נרכש בשנת 1906 על־ידי חברת “גאולה” ונמסר אחר־כך לועד האודיסאי ליישוב ארץ־ישראל.

וכך עומדים אנו ערב ייסודה של מושבה עברית חדשה, בצורת מושב־עובדים⁵⁵ בביר־סלים. חברי־המושב חושבים לעסוק בזמן הראשון אך ורק בגננות וכבר ניגשו אל עבודות־ההכנה הראשונות. חוץ מביר־סלים, יגשו בקרוב לייסודו של מושב־עובדים שני בפג’ה⁵⁶, ואולם עליו נספר בפעם אחרת.

בא לארץ־ישראל ד“ר פאול נתן מברלין בלווית מרצה האוניברסיטה הברלינית ד”ר מיטווך. שניהם יצאו מברלין במטרה ללמוד ולחקור את כל המזרח הקרוב, ובכלל זה גם את סוריה וארץ־ישראל. בדרך סרו לבולגריה, קושטא, איזמיר, מצרים ולמרכזים גדולים אחרים, שיושבים בהם יהודים, ובקרו את בתי־הספר היהודיים הנמצאים שם ואת שאר המוסדות התרבותיים והצבוריים. בכל מקום ערכו להם קבלת־פנים חגיגית. בארץ־ישראל חושבים הם לשהות כחדשיים ובמשך זמן זה ללמוד בעיקר את סדרי בתי־הספר בערים ובמושבות.

בזמן האחרון – כפי הנראה, בהשפעת המאורעות המעציבים באודיסה ובערים אחרות, התחילה העליה מתגברת שוב באופן ניכר. בכל ספינה רוסית באים 50 – 60 עולים. הרוב המכריע – בני־אדם רצוצים ומדוכאים: בני־אדם, שנתרוששו ונהרסו ממעמדם, שהגורל הרע עקר אותם ממקום מושבם הקבוע ברוסיה.

17/11/1907

24. ארץ־ישראל מתחילה להשפיע על הגולה    🔗

כולנו זוכרים עדיין יפה את הזמן, בו חלם אחד־העם – במאמרו: “ד”ר פינסקר ומחברתו"⁵⁷ – על “מורים יהודיים מארץ־ישראל גופה”, שיטעו בלבותיהם של יהודי־הגולה אהבה ללשון העברית: על עתון ארצישראלי שיסייע ליצירת ספרות ארצישראלית ויעשה לה פרסום בארצות־הגולה…

עד כמה מן הדמיון, ואף גם מן המגוחך היה בכל החלומות הללו לאלה מאתנו, שידעו יפה את ארץ־ישראל, והכירו את מוריה וסופריה!… מה קלושות היו תקוותינו להגשמת כל החלומות הללו בשעה שראינו, עד כמה עניים אנו בכוחות תרבותיים בארץ־ישראל ועד כמה הולכת תרבותנו הגלותית בדרך אחרת לגמרי…

והנה בזמן האחרון ביותר התחילו נראים סימנים בולטים המוכיחים, שלא רחוק הזמן, שבו ייהפכו כל החלומות היפים הללו לעובדות ממש של חיינו הארצישראליים.

את הסימנים הללו, אם כי לפי שעה אינם חשובים ביותר, כדאי בכל זאת לציין.

מבולגריה מתקבלים מכתבים על שם הועד המרכזי של הסתדרות המורים, שבהם מתחננים לפניו לשלוח מורים ללשון העברית. מציעים תנאים מצוינים: מבטיחים, שבבולגריה יש אוירה נוחה בשביל המורה העברי. אחד ממורינו הצעירים, שנסע לשם, כותב לנו על קבלת־הפנים הלבבית, שנערכה לו על־ידי היהודים הבולגרים; על האוירה הלאומית־הארצישראלית, שנוצרה לאט־לאט מסביב לבית־ספרו…

צעיר אחד מארץ־ישראל נסע לסאן־פראנציסקו “לבקש אושר”. הוא הסתדר שם, ואולם התחיל מתגעגע אל הארץ, שיצא ממנה, וכדי להקל על עצמו במדת־מה את הגעגועים הללו: כדי ליצור סביבו, ויהא אף במקצת, אוירה ארצישראלית, הוא מטפל בהתלהבות בפתיחת גן־ילדים בסאן־פראנציסקו – גן־ילדים, שידברו בו אך ורק עברית ושהגננות שם תהיינה מארץ־ישראל. כבר יצאו לשם מארץ־ישראל שתי צעירות לשם ייסוד גן־הילדים. תלמידים באו יותר מכפי ששערו. והנה – על חופו המזרחי של האוקיינוס השקט, במרחק של אלפי קילומטרים מארץ־ישראל, מדברים כבר ילדים עברית בהברה ארצישראלית…

או־הנה לפניכם מורה לשעבר מארץ־ישראל, שהגורל הטיל אותה לפרת באוסטרליה המערבית. לבה מושך אותה לארץ ישראל, היא מרגשת ריקנות בחייה, וכדי למלא ריקנות זו היא מיסדת שם בית־ספר לילדים מתחילים, שההוראה בו היא על־פי השיטה הטבעית, ושתכניתו היא התכנית של בתי־הספר הארצישראליים.

בשנה שעברה יצא בירושלים קובץ “העומר”⁵⁸, בשני חלקים. אפשר להתיחס באופן זה או אחר אל הצד הספרותי שבו, ואולם אי־אפשר שלא להכיר שנושבת בו רוח של ארץ־ישראל החיה, החדשה. אין פלא שהצלילים החדשים והקולות הרעננים שבקובץ זה מצאו את הדם בלבותיהם של יהודי־הגולה.

יהודי זקן מפינה נדחת, מעיירה קטנה בווהלין, כותב לבנו הצעיר בארץ־ישראל:

"קבלתי את חוברת “העומר” ששלחת לי. הקהל שלנו קורא אותה בחשק גדול, ואינך יכול לצייר לעצמך, באיזו שמחה מתקבלים אצלנו כל דבור וכל אות מארץ־ישראל!…

“באו אלינו מאמריקה שתי צעירות. הן שמעו משהו על ארץ־ישראל החדשה, על החיים החדשים, המתהווים בארץ זו, ודבר זה עורר בהן ענין רב… הן מקשיבות לצללי הלשון היפה הבלתי־ידועה להן, רואות את הנוער החדש המתמכר לאידיאלים היהודיים, ובלבותיהן מתלקחים בעוז נצוצות־האהבה אל העם שעד עכשו רק עממו במעמקי־נשמתן… קוראים לפניהן ספורים מן “העומר” מחיי ארץ־ישראל, והן מתרגמות אותם ללשון האנגלית… ידעו־נא גם שם מה נעשה כאן”…

תופעות פעוטות בלתי חשובות… טיפות מן הים… – כך, אפשר לאמר. מי שיאמר כך, נכון יאמר, אלו הן טיפות בודדות, ואולם הן מסוג אותן הטיפות, שבנפילתן במשך כמה שנים בזו אחר זו שוחקות את האבנים הקשות ביותר.

אותם המורים העבריים בבולגריה, אותן שתי הצעירות מארצות־הברית, ולסוף, אותם הגעגועים של היהודים שיצאו מארץ־ישראל – אלו הן אותן הטיפות אשר לאט־לאט תבאנה את היהדות הגלותית ליחס אהבה ותשוקה לארץ־ישראל.

13/12/1907

25. משבר באפ"ק    🔗

בחוגי הסוחרים המקומיים מרבים לדבר על המשבר הכספי שעבר בימים האחרונים על חברת אפ"ק בירושלים.

לפי שהוברר עכשו הופרחו כל הבדויות על הפסדים באפ“ק ע”י קבוצת סרסורים ומלווים בריבית שאינם מרוצים מפעולות הבנק בירושלים. בתקופה שקדמה להופעתה של חברת אפ"ק החזיק קומץ של עשירים את כל הישוב הירושלמי בידיו. כל ועדי העזרה, חברות דתיות, וכו' במערב־אירופה ובאמריקה שלחו תרומות וכל מיני כספים על שם קבוצת בני אדם, שעשו בסכומים העצומים הללו כרצונם וחלקו אותם – לפי ראות עיניהם.

הפרנסים הבלתי קרואים הללו לא התחשבו בדעת הקהל: לא נתנו אף לאחד דו“ח מפעולותיהם והשתמשו בכסף העם בלא שום בקורת מאיזה צד שהוא; אותו קבוץ אנשים, שנתעשר לו על חשבון הצבור, החזיק בידיו את כל הסוחרים ובעלי־המלאכה ע”י הלוואות פעוטות מכספי־הצבור וגבה לזכותו בעד טובה זו ריבית מ־18 עד 24 אחוזים. עם פתיחת פעולותיה בירושלים הקטינה חברת אפ“ק את הריבית מ־24 אחוזים עד 7 – 8. מלבד זה התחילו ועדי העזרה שבחוץ־לארץ לשלוח את כספיהם ישר על שם אפ”ק. ברור שדבר זה לא מצא חן לגמרי בעיני “עסקני” ירושלים. הם כבר מזמן חרקו שן וחפשו רק רגע מתאים לבצע את מזימתם הרעה נגד אפ“ק. כעת השתמשו במצב המסובך, שגרמו לו הפסדים אחדים בירושלים והחליטו לנקום באפ”ק. בעיר נפוצו שמועות, שבנק אפ“ק הפסיד סכומים גדולים מפשיטות הרגל הללו, ולפיכך צריכים כל בעלי הפקדונות למהר ולהוציא את כספם מן הבנק. ואולם הבנק יצא בשלום ובנצחון מן המצב הקשה (כפי שהודעתי במכתבי הראשון)⁵⁹. עכשו מפצירים בעלי הפקדונות בבנק שיקח את כספם בחזרה. ערך הבנק עלה ע”י כך בעיני כל הישוב.

בשלישי לחנוכה (3 בדצמבר) חגג הישוב המקומי ברוב פאר את יסודה של המושבה החדשה “באר־יעקב”.

לחגיגה באו אכרים ופועלים מכל מושבות יהודה ומיפו וירושלים (בסה"כ כ־400 איש), וכולם כאחד השתתפו בשמחה הגדולה בחיי הארץ. הנואמים עודדו את האכרים הצעירים הנכנסים לחיים חדשים וברכו אותם שיצליחו בתפקידם החדש ויתפשו בקרוב את המקום הראוי להם במשפחת האכרים של ארץ־ישראל.

22/12/1907

 

9–1908: עיר נולדת בחולות    🔗

26. כותנה בפתח־תקווה    🔗

לפני ימים מועטים התקיימה בראשון־לציון אספה מיוחדת של כורמי יהודה והגליל לשם קבלת דו"ח שנתי ממצב הענינים בסינדיקט “הכרמל”. באספה השתתפו ששים וחמישה ציר שייצגו 290 חברים. הויכוחים היו ערים למדי והאספה הצטיינה במעשיות מרובות.

הישיבות נמשכו 4 ימים רצופים. המנהל מר גלוסקין קרא את המאזן של השנה שעברה ומסר לאספה פרטים מכל עסקי “הכרמל”. המאזן הראה ברור, שתקופת ההפסדים עברה ושכבר אפשר לדבר על אי־אלה רווחים. הוא ספר, שבכל יקבי־הארץ יוצרים 60.000 הקטוליטר⁶⁰ יין והדגיש שבמצרים עצמה כבר יש דרישה ל־220.000 הקטוליטר, ושההספקה לשם באה מארצות אחרות. לפי דעתו קרבת המקום שבין א"י ומצרים (24 שעות של נסיעה דרך הים), תעריפי־מכס נמוכים ודמי־הובלה קטנים מיפו לאלכסנדריה ולקאהיר, נותנים אפשרות לקוות, שהיינות והקוניאקים של הארץ ירכשו את השוק המצרי, ובמקרה זה יימצא לשאלת־הענבים פתרון רצוי ביותר.

לאחר שורה של ישיבות ערכו בני ראשון־לציון בבית־העם מסיבה לכבוד האורחים. בנשף זה נִשְאו נאומים נלהבים: עם הרמת הכוסות, נשמעו ברכות לבביות, שרו ורקדו עד אור הבוקר. בשביל האכרים היה זה חג אמיתי, חג השחרור מחסותם של האופטרופסים הקודמים.

בפתח־תקוה התחיל אכרים אחדים לטפל בזמן האחרון במטעי־כותנה. עוד לפני שלוש שנים הודיעה הנהלת יק“א לבני פ”ת, שהחברה הקציבה סכומים מיוחדים לשם נסיונות במטעי־הכותנה. כל אכר הרוצה לטפל בענף זה על אדמתו מקבל הלוואה בסך 10 פרנקים לדונם בתנאי שההלואה תוחזר מהכנסות התוצרת. הרבה אכרים קבלו ברצון את הצעתה של יק"א, ואולם מחמת חוסר כל נסיון וידיעות בענף חדש זה נכשלו בנסיונותיהם הראשונים.

בשנה השניה הסתלקו האכרים מן המטעים הללו מפחד של כשלון חדש. מסבה זו סִדְרָה הנהלת יק“א את המטעים בכוחותיה שלה והתוצאות היו לא רעות. יבול הכותנה נשלח ע”י ההנהלה בעזרת הקונסול האנגלי ביפו לליברפול ומנצ’סטר, ומשם נתקבלו ידיעות משמחות על טיבה של הסחורה ועל האפשרות של מכירתה במחירים הגונים למדי.

הנסיונות של השנה השלישית נסתיימו אף הם בהצלחה מרובה.

התוצאות האלו השפיעו על אכרי פ“ת, הם התעודדו ונגשו שוב במשנה מרץ לנטיעת הכותנה. לצורך המפעל נוסדה ע”י האכרים חברה מיוחדת, שהוציאה 30 מניות במחיר של 100 פרנק כל אחד; המניות נמכרו ונבחר ועד, שינהל את כל עסקי החברה.

הנהלת יק"א החליטה להזמין ממצרים מומחה למטעי־הכותנה, וגם הברון רוטשילד מבטיח את עזרתו במקצוע זה; עזרתו של הברון תתבטא בהספקת מכונות לנצול מי הירקון לשם השקאת שדות־הכותנה. הברון יספיק מכונות גם בשביל עבוד התוצרת. מצרים הקרובה התפתחה ונתעשרה הודות לכותנה, ויש לקוות, שגם ארץ־ישראל תתפוס בקרוב מקום חשוב בשוק־הכותנה.

שיחתם של תושבי ירושלים כיום היא הספקת המים. כידוע, אין בירושלים בארות ומעינות מחמת מצבה ההררי של העיר. התושבים שותים את מימיהם מתוך בורות ומרתפים בנויים־אבן. הבריכות האלו מתמלאות מי גשמים בחדשי־החורף ואנשי־ירושלים משתמשים במים האלו במשך כל השנה. בחדשי־האביב טעימים מי־הבורות, אך בחדשי־הקיץ האחרונים, וביחוד בימי־הסתו, נעשים המים דלוחים ובלתי נעימים ולפעמים חסרים הם לגמרי.

התושבים סובלים מאד מחוסר־המים. כעת חושבים להספיק מים לירושלים מן הנחלים עין־פרה והירקון. הראשון נמצא במרחק 11 קילומטר, והשני במרחק של 60 קילומטר מירושלים.

17/1/1908

27. מאזן חברת־המניות “ל. שטיין ושות'”    🔗

באלה הימים פרסמה חברת־המניות של בית־החרושת המכני ליציקת־ברזל “ל. שטיין ושות'” את המאזן שלה לשנת 1907.

ב־3 במאי נקראה אספה כללית של בעלי־המניות, בכדי למסור להם את הדין־והחשבון השנתי על מצב־הענינים של בית־החרושת הנזכר. באספה נוכחו 20 חברים, שייצגו 35 בעלי־מניות, שבידם 151 מניות, בנות 1.000 פרנקים כל אחת.

כדאי לפי דעתנו לעמוד במקצת על המספרים של הדין־והחשבון המונח לפנינו ולהוציא ממנו אותן המסקנות הראויות לתשומת־לב מיוחדת.

לפי כל התעודות שבידינו אנו רואים, שבית־החרושת “ל. שטיין ושות'” מתפתח ומתקדם בצעדים מהירים.

אם נשווה את שלושת המאזנים האחרונים משנות 1905, 1906 ו־1907⁶¹ תתגלה לפנינו תמונה כזו:

בשנת 1905 עבדו בבית־החרושת 40 איש (מהם 28 במחלקה המכנית, 10 – במחלקת־היציקה, 2 – במחלקת־התבניות); שולמה להם משכורת של 29.901 פרנקים; בשנת 1906 עבדו 46 איש (מהם 34 במחלקה המכנית, 10 – במחלקת־היציקה, ו־2 במחלקת־התבניות), שולמה להם משכורת של 34.670 פרנקים; ובשנה 1907 עבדו כבר בבית־החרושת 125 איש (מהם 67 – במחלקה המכנית, 21 – במחלקת היציקה, 4 – במחלקת־התבניות ו־30 – 35 – בבדיקת־הקרקע). שולמה להם משכורת של 68.093 פרנקים.

בשנת 1905 היו בבית החרושת: 3 מנהלים שקבלו משכורת של 7.200 פרנקים. בשנת 1906 הנהלה בת 6 אנשים ומשכורתם 14.100 פרנקים ובשנת 1907 7 אנשים ומשכורתם – 22.100 פרנקים.

הפועלים והפקידים כולם הם יהודים.

בשנת 1905 היה הפדיון של בית־החרושת בסכום של 1.010.730 פרנקים

בשנת 1906 היה הפדיון של בית־החרושת בסכום של 1.112.550 פרנקים

בשנת 1907 היה הפדיון של בית־החרושת בסכום של 2.833.424 פרנקים

בשנת 1905 הגיע האקטיב של בית החרושת לסכום של 222.230 פרנקים

בשנת 1906 הגיע האקטיב של בית־החרושת לסכום של 251.226 פרנקים

בשנת 1907 הגיע האקטיב של בית־החרושת לסכום של 500.768 פרנקים

בשנת 1905 הגיע הפאסיב של בית־החרושת לסכום של 203.535 פרנקים

בשנת 1906 הגיע הפאסיב של בית־החרושת לסכום של 227.364 פרנקים

בשנת 1907 הגיע הפאסיב של בית־החרושת לסכום של 454.418 פרנקים

בשנת 1905 הגיע ההון היסודי של החברה לסכום של 68.000 פרנקים (שמונה בעלי־מניות שהיו בידם 68 מניות)

בשנת 1906 הגיע ההון היסודי של החברה לסכום של 78.000 פרנקים (13 בעלי־מניות שהיו בידם 78 מניות)

בשנת 1907 הגיע ההון היסודי של החברה לסכום של 151.000 פרנקים (25 בעלי־מניות, שהיו בידם 151 מניות).

ועכשו כבר מונה החברה 40 בעלי־מניות, שיש בידם 158 מניות.

אחר כסוי כל ההוצאות ומחיקת החובות המוטלים בספק, הגיע הרווח הנקי בשנת 1905 לסכום של 18.695 פרנקים, בשנת 1906 – לסכום של 23.862 פרנקים, ובשנת 1907 – ל־46.350 פרנקים.

בכל שנה נהגו להוריד מן הרווח הנקי סכומים מסוימים למתן פרסים לפקידים ולפועלים. בשנת 1907, אחר עריכת המאזן ואחר מחיקת כל תשלומי־החובות, החובות המסופקים, וכו', החליט הדירקטוריון להוריד עוד 13.750 פראנקים למתן פרסים לפקידים ולפועלים, לתשלום חובות, וכדומה. אחרי כל זה, מגיע הריוח הנקי בשנת 1907 לסכום של 32.600 פראנקים.

להלן אנו מוצאים בדין־והחשבון, שבית־החרושת שלם בבית־המכס ביפו:

בשנת 1905 ־ 9.092 פרנקים

בשנת 1906 ־ 13.243 פרנקים

בשנת 1907 ־ 41.942 פרנקים

מלבד זה, שולמו אלפי פרנקים בעד הובלת מכונות, מכשירים, סחורות וכו', מיפו למושבות יהודה והגליל. על־ידי בית־החרושת הרויחו לא מעט גם הסרסורים.

בית החרושת שילם ריבית ודמי־עמילות לבנקים המקומיים (אפ"ק ואחרים):

בשנת 1905 4.865 פרנקים

בשנת 1906 9.805 פרנקים

בשנת 1907 26.380 פרנקים

את חלק־הארי של הריבית ודמי־העמילות (בעד ניכוי השטרות, תעודות־המטען, גבית־הכספים, וכו') קבל האפ“ק ביפו. בשנת 1907 שלם בית־החרושת לאפ”ק 11.691 פרנקים, ולכל שאר הבנקים – 14.689 פראנקים.

סכום ההזמנות הוכפל בשנת 1907. מספרים אחדים, מעידים על גדולן הכמותי של ההזמנות.

בית־החרושת מכר בארץ־ישראל ובסוריה גאזומוטורים (מניעי־נפט):

בשנת 1905 – 21

בשנת 1906 – 29

בשנת 1907 – 51

בכלל זה גם גאזוגנראטורים אחדים, שבזמן האחרון התחילו תופסים את מקומם של מניעי־הנפט.

בית־החרושת עצמו יוצק מכבשי־חביצה, משאבות לצנורות, משאבות, מכונות לטחנות ושאר מכונות, בהתאם לדרישת הקונים בארץ.

בשנת 1907 פתח בית־החרושת במושבה פתח־תקוה סניף של המחלקה המכנית שלו והסניף ממלא במדה ידועה את דרישותיהם של לקוחות המושבה.

העובדות הללו מעידות עדות נאמנה על גדולו של בית־החרושת “ל. שטיין ושות'” ב־3 השנים האחרונות. הרבוי הטבעי, הן של מספר הידים העובדות והן של ההון, הרווחים, וכו', עובר כחוט־השני על פני כל הדין־והחשבון.

ואמנם, בזמן האחרון התחילו הלקוחות דופקים יותר ויותר על דלתות בית־החרושת “ל. שטיין ושות'”, מספר הפועלים הולך וגדל, ההזמנות הולכות ומתקרבות. הארץ, העומדת על סף תחייתה, באה אל בית־החרושת בדרישות גדולות. הדרישה של תוצרת־המכונות עולה בהרבה על אפשרות ההספקה של בית־החרושת וצריך למהר ולהעביר את בתי־המלאכה הנוכחיים למקום חדש. אין הדבר סובל כל דחוי. מן ההכרח לקנות שטח גדול, קרקע מחוץ לעיר, ולבנות עליו בנינים חדשים לצרכי בית־החרושת, להרחיב במידה מרובה את כל בתי־המלאכה ולהגדיל את תוצרתם, בהתאם לדרישותיה של המערופיה⁶² המקומית.

אמנם, בסוף שנת 1907 עשה משהו הדירקטוריון של בית־החרושת בכיוון זה; הוא שכר בתי־דירה אחדים שעל־יד בית־החרושת והעביר לשם את המחלקה לתבניות וחלק של המחלקה המכנית. ואולם אין זה מספיק כלל. לא לתיקונים קלים כאלה זקוק בית־החרושת. כאן מדובר על סידור ראציונלי יותר של העסק כולו. מן ההכרח להעביר בהקדם האפשרי את בית־החרושת למקום מרווח יותר, להקים בנינים חדשים ולרכוש מכונות משוכללות יותר, כדי שבית־החרושת יוכל למלא את דרישותיהם של לקוחותיו המרובים וכדי שיוכל להעמיד מול הביקוש ההולך ועולה גם הצעה מתאמת.

לפני זמן קצר נקנו על־ידי בית־החרושת מכונות חדשות, שהוקמו לפי שעה בבתי־המלאכה הישנים, ובזמן האחרון נעשו על־ידי הדירקטוריון צעדים נמרצים לשם קניית שטח הגון של קרקע.

ואולם, כאמור לעיל, הדבר היחידי המעכב את ההתקדמות הוא חוסר ההון הדרוש. הון חדש זה צריך להיות מושקע בעסק בהקדם האפשרי. מן ההכרח לתפוס בעוד מועד אותן העמדות, שטרם נתפסו על־ידי האחרים.

הבה נקווה שתוספת כספים חדשים, שערכם גדול כל־כך בשביל התקדמות בית־החרושת, לא תאחר לבוא.

17/5/1908

28. גידול בנות־יענה בארץ    🔗

העליה גוברת שוב באופן ניכר למדי. בכל ספינה רוסית באים 50 – 60 עולים יהודיים. הספינה האחרונה הביאה למעלה מ־100 יהודים, שביניהם בולטת ביחוד קבוצה של 40 יהודים גורג’ים; כמו־כן, משכה אליה את תשומת־הלב קבוצה שניה של 30 צעירים, שבאו הנה מערים שונות שברוסיה, בעיקר מליטה.

בכלל, התחילו היהודים הגורג’ים מציפים בזמן האחרון את ערי ארץ־ישראל ומושבותיה. כמעט בכל שבוע באים 20 – 25 איש מהם. אמידים כמעט שאין ביניהם; רובם אין להם ולא כלום. מלבד כוח־השרירים שבידיהם.

חלק מהם הולך למושבות יהודה והגליל ואחרים יוצאים לירושלים. במושבות הם הולכים לעבודה יומית, מציעים את שרותם כעגלונים ושומרים. עד עכשו כמעט לא היו עגלונים ושומרים יהודיים בארץ: את התפקידים הללו מילאו הערבים. משבאו הגורג’ים, אפשר למצוא כבר ברחובות ובראשון יהודים לעשרות בעבודות הנזכרות.

העולים הגורג’ים אומרים, שכ־20 אלף יהודים הרריים וגורג’ים מתכוונים לעלות לארץ־ישראל. כל העולים עסקו במקומותיהם בעבודת־האדמה (בגידול תבואה, ענבים ומקנה). בקיאים הם בכל העבודות הללו, והם מתאקלמים בנקל בארץ ישראל.

צריך לנצל חומר התישבותי כזה. משהו במובן זה נעשה על־ידי הועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל, שביחד עם חברת “גאולה”⁶³ נתן בשנה שעברה אפשרות לקבוצה קטנה של 15 גורג’ים להסתדר על הקרקע במושבה “באר־יעקב”. ואולם הרי זה כטפה מן הים…

המוסדות והמנהלים שלנו צריכים לבוא בדברים עם באי־כוח יק"א ולהסב את תשומת־לבם לחומר־אנושי־חקלאי זה, שחשיבותו בשבילנו גדולה ביותר. דבר זה צריך להעשות תיכף, ואין לדחותו לעידן ועידנים…

יבול־התבואה השתא מתברך בשפע רב. הוא נתן הרבה יותר ממה שאפשר היה לקוות. במושבות־יהודה קבלו האכרים 20 – 25 שערים, במושבות הגליל – 30 ־35 ובמקומות אחרים – אף ארבעים ויותר. בחדרה זרע אכר אחד על אדמה מזובלת מידה אחת של ⁶⁴Chumez וקצר 50 מידות כאלו.

יבול מצוין זה עודד את כל מגדלי־התבואה, והם החליטו לרכוש מכונות חקלאיות משוכללות עוד יותר. הם מקוים לעזרה גדולה מצד יק"א שהבטיחה לסיע להם ברכישת מכונות־דיש גדולות של קיטור, מחרשות, מכונות־זריעה, וכדומה.

לעומת זה יבול־הענבים רע מאד. זוהי כבר שנת־הבצורת השלישית – שנה אחר שנה. במידה ידועה מתבאר הדבר גם על־ידי העבוד הגרוע של הכרמים. מצבם של הכורמים הוא עגום למדי, וידיהם רפו לגמרי.

גם על בעלי־הפרדסים עובר בשנה זו משבר קשה. מצד אחד, הברד שירד בזה אחר זה והרוחות החזקות קלקלו חלק גדול מתפוחי־הזהב, ומצד שני, מחמת המשבר באמריקה, לא היו המחירים של תפוחי־הזהב יציבים בשווקי־החוץ. הפרדסים משמשים מקור ראשי להכנסות בשביל תושבי הארץ, ואין פלא בדבר, שמשבר הפרדסים השפיע לרעה על כל העסקים המקומיים.

בעתון “רזסווייט” הופיעה ידיעה, שאחד הציונים החשובים שבאפריקה הדרומית, מר מילר, עסוק עכשיו בעיבוד הצעה על גדולן של בנות־יענה בארץ־ישראל. אנו חושבים שבקשר עם זה כדאי למסור לקוראים את הידיעות שקבלנו מאת יוזם המפעל עצמו. אדם אחד בשם הולצמן (יליד ירושלים) יצא לפני 9 שנים – בהיותו בן 18־17 שנה, – לקאפשטאדט (קייפטאון) שם התגורר 7 שנים, עשה עושר וחזר למולדתו, לארץ־ישראל. בקאפשטאדט עסק הולצמן בשנים האחרונות במכירת נוצות של בנות־יענה, ומזה גם עשה לו את רכושו. כשבא לארץ־ישראל, למד את התנאים המקומיים והחליט להעביר הנה מאפריקה בנות־יענה לגידול. בשקט ובלא רעש יצא על אחריותו הפרטית לסודן והביא משם 11 בנות־יענה קטנות (בגיל של שבועיים). הן עלו לו, עם כל ההוצאות, ב־2000 פרנקים. מ־11 בנות־היענה הללו נשארו בחיים חמש. יתכן שהשאר מתו מקצתן מחמת מקרים שונים ומקצתן מפאת חוסר־הידיעה, כיצד צריך לטפל בבנות־יענה. אלו זקוקות לטפול מיוחד שלא כל אחד יכול לדקדק בו. תנאי־הארץ נוחים בהחלט לגדולן של בנות־יענה. המזון העיקרי שלהן הוא האספסת. באפריקה יקר מאד עשב זה, כאשר הוא דורש השקאה מתמדת ומרובה, בעוד שבארץ־ישראל גדל עשב זה כמעט בכל הפרדסים והוא ניתן חינם לכל דורש.

בנות־היענה של הולצמן הן עכשו בגיל של שנה וחודש, וקומתן כבר הגיעה לגובה של 2 מטרים וחצי. ההכנסה מעוף אחד מגעת ל־8 – 12 לי"ש לשנה. הפריה־ורביה שלהן גדולה: זוג אחד ממליט בכל שנה 25 – 30 אפרוחים. אך ההכנסה העיקרית באה מנוצותיהן של בנות־היענה מכיון שערכן גדול מאד, ומביציהן. עוף אחד מטיל 100 ביצים בשנה. לדברי מר הולצמן, אפשר לקבל מהעסק הזה רווחים הגונים. נאחל לאזרח בעל־המרץ הצלחה גמורה במקצוע זה, שעדיין חדש בארצנו ולא נחקר עדיין כראוי.

שלשום בא ליפו מר לוין־אפשטיין מניו־יורק, ומיד נסע למושבה רחובות. הוא אחד הראשונים ממיסדי המושבה. עשר שנים ישב ברחובות ובתקופה זו פעל הרבה לבסוסה של המושבה היחידה, שנוסדה לא באמצעיו של הברון או של נדבנים אחרים, אלא אך ורק באמצעיהם של אנשים פרטיים שנתארגנו לחברה בשם “מנוחה ונחלה”⁶⁵. אומרים שלוין־אפשטיין יסד עכשיו באמריקה חברה חדשה, ששלחה אותו לארץ־ישראל כדי שילמד לדעת את התנאים המקומיים. נחיה ונראה!

– בימים האחרונים ניגשו להקמת בנין פרטי של בית־הספר לבנות ביפו.

14/7/1908.

29. הצגות תיאטרוניות ביפו; נגמרות ההכנות לבנין “אחוזת־בית”    🔗

אחרי הפסקה ממושכת למדי התחילו החובבים המקומיים של האמנות הדרמתית העברית מופיעים שוב על הבמה. בימים אלה הציגו ביפו את ה“אחות הבכירה” של ש. שלו, את “אברהם’ל הסנדלר” של ב. שפיר, שעובד בשביל הבמה על־ידי ח. הררי, ואת “הדוב” של צ’כוב, שנתרגם לעברית. להצגות הללו נמכרים תמיד כל הכרטיסים, והקהל נהנה מהן במדה גדושה. בכלל, בשעת עריכת הצגות ביפו, מתכנסים בה אכרים צעירים עם משפחותיהם ופועלים מן המושבות הסמוכות. על־פי רוב עורכים את ההצגות בימי פגרא, חג ומועד כגון חנוכה, חמשה־עשר בשבט, פורים, פסח וכדומה. ביום ההצגה מורגשת תמיד התעוררות מיוחדת ביפו ובמושבות, הכל שוכחים לזמן־מה את דאגותיהם הפרטיות ועוסקים אך ורק בצרכי החג. ואין כל פלא בדבר, כי חוץ מן השעשועים הנדירים הללו, אין אצלנו כל שעשועים אחרים, והרי רובם של התושבים היהודיים גדל באירופה והורגל לתיאטראות ולהצגות אירופיים.

ביום חמשה־עשר בשבט ערכה ההסתדרות “שיל”ה"⁶⁶ אספת־עם ענקית תחת כפת־השמים על המגרש הגדול של החברה “אחוזת־בית”. מזג־האויר הוסיף נעימות וחן למצב־רוחו החגיגי של ההמון הענקי, שנתכנס, כדי לשמוע את נואמיו האהובים וביחד עם זה לקבל את פני “ראש השנה לאילנות” תחת כפת־השמים. השמש האירה וחממה יפה כל־כך ביום זה, שאי־אפשר היה להשאר בבית ולא לצאת החוצה.

הנואמים היו ה"ה שיינקין ומוסינזון, ואחר הנואמים גרמה לקהל שעה של קורת־רוח אגודת־ההתעמלות בתרגיליה. רק בערוב היום התחילו הנאספים מתפזרים לאט־לאט לבתיהם.

ואולם, הרבה מבני־יפו מוצאים שעדיין מוקדם הוא לסדר כבר עכשו ביפו אספות־עם המוניות כאלו תחת כיפת־השמים. עוד טרם בא הזמן להוציא את נאומינו מן הלב ולחוץ, וביחוד ביפו, שאנו מיוצגים בה במידה מועטת כל־כך.

למחרת היום ערכו התלמידים והתלמידות של הגימנסיה, בית־הספר לבנות ובית־הספר “עזרה” עם מוריהם בראש, טיול גדול אל מחוץ לעיר. בדרך התעכבו על מגרש אפ"ק, והילדים נטעו שם עצים, עשו תרגילי־התעמלות, שחקו במשחקים שונים, ולסוף חזרו הביתה בשירה ובזמרה.

נעים מאד לציין כאן, שהחברה לבנין “אחוזת־בית” כבר גמרה את ההכנות לבנין: הקושאנים⁶⁷ עם הרוכסיה⁶⁸ נרשמו על שמו של י. כהן מהאג⁶⁹ ועוד מעט יתחילו לחפור באר: כבר הוזמנו מזחלת, מניע של נפט ומשאבה עם מסננות, הרחובות כבר סומנו ונקראו על שמותיהם של הד“ר הרצל, ד”ר פינסקר, פרופ' שפירא, ד"ר כהן, משה הס והגימנסיה. בשבוע זה יתחילו בחלוקת הקרקע, ובעוד ימים אחדים ידע כל חבר מקום מגרשו היכן הוא. כל השטח נמצא במקום נוח ויפה: מצד אחד נראה הים, מצד שני מתנוססים הפרדסים, ובאמצע – עוברת מסילת־הברזל. החזית של השטח פונה אל הכביש המוליך מיפו לשרונה ולפתח־תקוה. הועד של “אחוזת־בית” מבקש לפרסם, שעדיין נמצאים למכירה מגרשים פנויים אחדים. בכל מגרש כזה יש, לכל הפחות, 1000 אמות מרובעות. כל אמה מחירה פרנק אחד ו־15 סנטימים, חוץ מן ההוצאות הצבוריות, כגון ריצוף הרחובות, סידור התעול, השרברוב, וכו'. בסך הכל תעלה עכשיו אמה מרובעת ב־2 פרנקים. אפשר להגיד מראש, שמעכשו יעלה מחיר כל אמה כ־10 – 15 סנטימים בכל חודש.

בירושלים הוכרז עכשיו מצב של שמירה מעולה, רוכזו בה חיילות⁷⁰ מכל הסביבה. משמרות של אנשי צבא עוברים ביום ובלילה בכל רחובות העיר. החיילות נקראו הנה לשמור על הסדר הפרוע בזמן האחרון על־ידי בני־אדם חשודים, שרוצים לנצל למטרותיהם הפרטיות את המבוכה, שקמה מיום שפרצו הסכסוכים בין הכהונה היוונית ובין הערבים הנוצרים בירושלים. רציחות ומעשי־שוד כפעם בפעם מוצאים להם מקום בירושלים, שהיתה עיר של שלום ושלוה ועכשו עוברים על תושביה ימים של פחד וחרדה.

בשבוע זה באה מקושטא ועדה מיוחדת שנשלחה הנה לשם ברור וחקירה של מצב־הענינים האמיתי ולשם יישוב הסכסוך בדרכי־שלום.

22/2/1909

30. קבלת פנים נלהבת לביאליק    🔗

עונת־התיירים נתחדשה. בכל יום באים אלינו אלפי תיירים נוצריים מכל ארצות־תבל ומציפים את עריה וכפריה של ארץ־ישראל. אצלם הכל מאורגן על הצד היותר טוב. אצלם יש ספינות מיוחדות לתיירים ורכבות מיוחדות, שבהן הם עורכים את טיוליהם. בכל מקום מלוים אותם מורי־דרך מנוסים ומתורגמנים. בכל הנקודות המרכזיות, כגון יפו, ירושלים, חברון, יריחו, רמלה, שכם, נצרת, חיפה, וכו', מוסרים לרשותם של התיירים בתי־מלון מפוארים ומסעדות ממדרגה ראשונה, שבהם הם יכולים להסתדר ממש כמו באירופה.

רק לעתים רחוקות תמצאו בין התיירים יהודים. הנוצרים באים הנה לאלפיהם, ואולם היהודים באים על־פי רוב יחידים ובודדים.

ב־29 במרץ בא ליפו בספינה הרוסית “ציסאריביץ” המשורר ח.נ. ביאליק. בבוקר השכם התחילו קבוצות של צעירים ושל האינטליגנציה המקומית מתכנסות על־יד החוף, וכשהספינה התחילה מתקרבת אל הנמל, ישבו כולם בסירות ויצאו לקראת המשורר, שבא בפעם הראשונה לארץ־ישראל. על אחת הסירות התנוסס דגל ציוני. כשעמדה הספינה על עגנה, נשמע קול־שירה, וכולם התחילו עוברים מן הסירות אל הספינה. הפגישה היתה נלבבת ונלהבת. כל הדרך, מן הנמל עד בית־המלון, לִוו את ביאליק בשירה ובמחיאות־כפיים. השמועה על בואו של המשורר עשתה לה כנפים והתפשטה במהירות בכל העיר, והכל נתמלא תנועה והתרגשות. באויר הורגש מצב־רוח חגיגי במיוחד. לעת ערב נתכנס המון של 2000 איש על־יד המלון, כדי לערוך לאורח היקר קבלת־פנים נהדרה.

האולמים עם כל מסדרוניהם, מרפסותיהם וגזוזטראותיהם לא יכלו להכיל את ההמון העצום. מן ההכרח היה לכנס את הקהל בחצר הגדולה של בית־המלון. על אחת המרפסות הוקמה בחפזון במה לצורך השעה, וכאשר הופיע עליה ביאליק, פרץ העם בתרועת “הידד”, שלא פסקה במשך זמן ארוך. באי־כוח העדות האשכנזית והספרדית, וכן גם באי־כוח ההסתדרויות, המפלגות והאגודות המקומיות למיניהן באו לברך את המשורר. שורה ארוכה של נואמים קמו זה אחר זה וברכו מתוך חגיגיות את המשורר הלאומי. הנוער והמתלמדים הגישו לו זרי פרחים נהדרים, עטופים בסרטים תכלת־לבן וכתובת אליהם: “למשורר הלאום”. בלבביות והדר מיוחדים הצטיין של מר סילמן, שאמר בין השאר: “משורר שכתב בגלות יצירה גדולה כ”משא נמירוב" (“בעיר ההריגה”), יוכל כאן, בארץ־מולדתו, לכתוב יצירה גאונית, – “משא ירושלים”. אחרי הנאומים לווה כל ההמון את ביאליק, בתרועות “הידד” מבית־המלון עד מעונו. זו היתה תהלוכה רבת הוד והדר. בכל הדרך שר הקהל שירים לאומיים והריע: “יחי ביאליק, תחי השירה העברית!”

אף אחד מאורחינו לא זכה לכבוד גדול כזה. אף לאחד עדיין לא ערכו בארץ־ישראל קבלת־פנים מפוארת שכזו.

יחד עם ביאליק באו הסופר י.ח. רבניצקי מאודיסה, ה"ה פירוז’ניקוב ושיסקין מווילנה והרבה אחרים מרוסיה. אומרים, שבקרוב יבואו עוד הרבה עסקנים ציוניים חשובים, וגם הפרופ' גוטהייל מאמריקה, שיעמוד בראש המכון האמריקני לחקירה מדעית של עתיקות ארץ־ישראל. מכון זה שייך לחברה נוצרית וקיים בירושלים זה שנים אחדות. עד עכשו עמד בראש המכון הפרופ' גרנר (נוצרי), ואולם בעוד ימים אחדים הוא נוסע לקושטא, שבה הוא מקווה להשיג זכיון לחפירות חדשות בבבל.

לפני ימים מועטים סידרו הסתדרויות הציונים ו“הפועל הצעיר” ביפו יום־שקל משותף. הנואמים היו ה"ה שיינקין, מוסינזון וסברדלוב. באויר כבר מורגש ריח של הכנות לקונגרס, וכבר נכרת בחוגים הציוניים המקומיים התעוררות מיוחדת לזה.

הסתדרות “המזרחי” בפראנקפורט שלחה הנה את המטיף הדתי צדיקוב, שכבר דרש פעמים אחדות בבתי־הכנסת המקומיים ועשה תעמולה רחבה לטובה “המזרחי”. אף הוא סדר ביפו יום־שקל, ובהצלחה מסוימת. כנראה, תשלח ארץ־ישראל אל הקונגרס הקרוב הרבה יותר צירים מאשר בפעם הקודמת.

ימי־הפגרא של פסח התחילו אצלנו כבר. כל בתי־הספר נסגרו, והמתלמדים עם מוריהם נתפזרו על פני מושבות יהודה והגליל; מהם – יוצאים לימי־הפסח לירושלים, חברון, יריחו ואל ים־המלח. בכלל, מבלים כאן את ימי־הפסח על־פי שיטה מיוחדת: בני־העיר נוסעים אל המושבות, והאכרים נוסעים אל הערים.

חובבי האמנות הדרמתית העברית מתכוננים בחפזון להצגת החזיון “אוריאל אקוסטה”. החברה המוסיקלית “כנור־ציון” תתן שורה גדולה של קונצרטים ביפו, ירושלים ופתח־תקוה. המוסיקאי פירוז’ניקוב, שבא זה לא מכבר מווילנה, יתן אף הוא קונצרטים אחדים.

במושבה “רחובות” מסדרים, כמו בשנה שעברה, מרוץ־סוסים והתחרויות אחרות. האגודה להתעמלות ביפו תשתתף אף היא בהתחרויות הללו.

לשכת־התיירות “תבור” מסדרת בימים הקרובים טיולים לירדן, ליריחו ולים־המלח.

12/4/1909

31. חברת־בנין חדשה – “נחלת־בנימין”    🔗

אחרי החברה לבנין־בתים “אחוזת־בית”, נוסדה ביפו חברה חדשה – “נחלת־בנימין”, המונה כבר 40 חברים, שהם אמידים פחות מחברי “אחוזת־בית”. הנהלת החברה מנהלת משא ומתן עם “אחוזת־בית”, כדי שזו תמסור לה מן השטח הפנוי שבידה, 40.000 אמות קרקע. דמי־הקדימה במכסת 10% כבר הוכנסו על ידי כל החברים, ועכשיו הם משתדלים להשיג אשראי זול ולזמן ארוך, יש תקוה, שהאשראי הדרוש יושג בעתיד הקרוב.

באופן כזה תתעשר יפו בעוד שכונה עברית חדשה. יש הצעה להעביר את בית־המכס למגרש של אפ"ק. מגרש זה גובל עם השכונה החדשה של התימנים, ושכונה זו – עם הקרקע של “אחוזת־בית”. באופן כזה ירוכזו במשך הזמן כל החיים המסחריים של יפו בשכונות היהודיות.

ביזמתו של מר מ. שיינברג⁷¹ נוסדה לפני זמן קצר ביפו חברה קומאנדיטית⁷² תעשייתית גדולה. בראשה עומדים מנהל אפ“ק, מר ז. ד. ליבונטין, מנהל בנק אנגלו־פלשתינה ביפו, מר פאביר, ומנהל אפ”ק בירושלים, מר לוי. חברה זו חושבת לעורר קודם־כל את השאלה על בנין נמל מתוקן ביפו. חוסר נמל כזה מזיק מאד לכל המסחר והתעשיה המקומיים, כי החוף היפואי הנוכחי אינו עמוק די הצורך, מלא שוניות וסלעים, וחוץ מזה הים כמעט תמיד סוער וגועש כאן. בחדשי־החורף יש שהספינות אינן יכולות לגשת אל החוף במשך שבועות שלמים.

הסינדיקאט הנזכר חושב לסדר גם שירות של נסיעות בין מושבות־יהודה, הסובלות מאד מחוסר דרכי־חיבור מתוקנות. הסינדיקאט כבר עבד את התקנון שלו והתחיל במשא־ומתן עם קבלנים בלגיים. עד כמה יצליח הסינדיקאט במלוי תפקידו, יראה העתיד הקרוב.

עתונים צומחים אצלנו כפטריות: בירושלים בלבד מופיע כמעט מנין שלם של עתונים בעברית, אידיש, ספניולית, ערבית ובלשונות אחרות. כמעט כל העתונים הללו הם בעלי אופי אחד: מחוסרי־תכנית, קלושים, וריח הרחוב נודף מהם. קרוב לודאי שרובם לא יאריכו ימים.

העתון “הצבי” הולך ונעשה בזמן האחרון מענין יותר ויותר. הכוחות הספרותיים המקומיים התחילו משתתפים לעתים קרובות יותר בעתון זה, ומזמן לזמן מופיעים בו מאמרים חשובים ורציניים, בשאלות הארצישראליות, העומדות על הפרק. גם המדור של הפיליטונים משתפר הרבה. גם הצד הטכני של העתון מסודר יותר, אף־על־פי שגם עכשו אין העתון מתקבל כסדרו ובזמנו, ואולם חלק גדול מן התקלה הזאת יש לזקוף על חשבון הדואר התורכי, המאורגן באופן גרוע מאד.

העורך הראשי של “הצבי”, מר בן־יהודה, יצא לפני ימים אחדים לאירופה, בדעתו לבקר את רומא, פטרבורג, וינה ומרכזים תרבותיים אחרים, שיש בהם ספריות עשירות. דרוש לו חומר מדעי מסוים בשביל מילונו העברי.

19/4/1909

32. המאורעות האחרונים בתורכיה    🔗

ימי־הפסח עברו בשנה זו מתוך התעוררות גדולה יותר מכפי הרגיל. סייע לכך בואם של הרבה תיירים יהודיים מרוסיה, אוסטריה וארצות אחרות; הרבה מהם באו לכל הפחות, לפי עדות עצמם, לא רק להסתכל ולספוג רשמים, אלא אף לפעול משהו. הרבה חיים הכניסה לארץ נוכחותו של ביאליק, שקבלו את פניו, כיאות למשורר בעל ערך לאומי. ביאליק בארץ־ישראל הריהו כאן בביתו, כאן שרים את שיריו, לומדים אותם על־פה, מדקלמים בנשפים; כאן מדברים באותה לשון, שבה כתב את יצירותיו.

הרבה פחות התרשמו כאן מן המאורעות המדיניים הכלליים, שנתחוללו בעיר־הבירה ושהיה להם הד זה או אחר בכל הפרובינציות התורכיות. הודות לריחוקה של ארץ־ישראל ממקום־הפעולה הראשי הגיעה הנה הידיעה על המרד של 30 באפריל ועל הנסיון לבטל את החוקה כמעט בזמן אחד עם הידיעה, שהנסיון לא הצליח ושחילות סאלוניקי כבר עומדים בשערי קושטא. לא היתה כאן שום סבה להתרגשות כי התושבים ידעו מעט מאד על הסכנה, שרחפה על כל ארצות תורכיה. היו אמנם, ידיעות טלגראפיות על רציחת ציר ואולם אף אחד לא ידע בבירור מה, בעצם, נעשה בקושטא. התושבים היו שקטים, פעל רק, באופן נמרץ מאד הועד המקומי של “התורכים הצעירים”. ההסתדרות המקומית “אחדות וקידמה”, שקיומה כמעט שאינו מורגש בזמן רגיל, גילתה בימי־מבוכה אלה מרץ מרובה, טאקט וכשרון יוצאים מן הכלל. צריך לציין שבחייה של ארץ־ישראל, כמו בחייהן של שאר הפרובינציות, לכל הפחות האזיאטיות, אין הדבר מורגש כלל, שיש חוקה בארץ. כל מיני “חירות” היו גם קודם במידה לא פחותה מעכשו, ובמוסדות הממשלתיים ואף במוסדות משפטיים, שולט הבקשיש הכל־יכול, שממלא כמעט בכולם את מקום החוקים שבעל־פה ושבכתב. הועד של “התורכים הצעירים”, שבתחילה התנהל בשצף־קצף על הפקידים לוקחי־שוחד, מתיחס עכשו באדישות אל כל הנימוסים הללו של המשטר הישן ואין בדעתו כלל להתערב בכל ה“ענינים הפנימיים” הללו. מתקבל הרושם, שהועד הוא מוסד מיוחד שאין לו תפקיד אחר, אלא לשמור על החוקה במקרה שתהא נשקפת לה סכנה. יש ממש להשתומם על המהירות, שבה ארגן הועד (תכף אחר קבלת הידיעות הטלגראפיות הראשונות מקושטא) את כוחותיו והשתלט על המצב. במשך זמן קצר הספיק הועד למשוך לצדו את חיל־המצב המקומי. אחר שהבטיח לעצמו את נאמנותו של הצבא, תפס את הטלגראף, את מוסדות־הדואר ואת בתי־המכס התורכיים. הפקידים האזרחיים, ברצון או שלא ברצון, נכנעו לועד; אותו הדבר עשתה גם המשטרה, שהיא ממלאת כאן תפקיד פחות חשוב מאשר בארצות ה“תרבותיות”, ואולם אף־על־פי־כן אין לבטל את ערכה מכל וכל. אחר שהשתלט באופן כזה על כל המכונה האדמיניסטראטיבית, נעשה הועד אדונה של הארץ בפועל. ואפשר, כשרונו של הועד הוא שגרם לכך, שבארץ־ישראל אף לא הרגישו שעל הארץ עובר משבר מדיני. בזמן שבעדן, מרסינה ואלכסנדרטה, שנמצאות כמעט בגבולה של ארץ־ישראל, נתחוללו מאורעות־דמים, שרר אצלנו סדר למופת, ואיש לא הפר אותו. חסרים אמנם אצלנו אותם התנאים המכשירים תופעות דוגמת אלו בעדן, ואולם מקרים בודדים אפשריים בכל מקום, ואם מקרים כאלה לא היו, הרי במדה ידועה זכותו היא של הועד.

ימי־הבהלה עברו, ו“התורכים הצעירים” חוגגים את חג־הנצחון. בירושלים ובעוד ערים אחדות נערכות הפגנות בקשר עם הורדתו של עבד אל־חמיד מכסאו והמלכתו של מוחמד החמישי. ואולם אין הן מזכירות כלל את ההפגנות הרועשות, שבימי יולי אשתקד. משתתפים בהן הצבא ובאי־כוח השלטון האזרחי בלבד. התושבים, חוץ מבני־יפו, כאילו עומדים מן הצד ומסתכלים במנוחה בכל הטקסים החגיגיים, שמסדר הוועד. “הצלת החוקה” והחלפת השולטן לא עוררו בהם לא הסכמה ולא התנגדות, לא שמחה ולא עצב. לאדישות זו גרם, אפשר, הריחוק מן המרכז. מפני זה המאורעות לא הורגשו כאן כמעט, ואפשר, שגרם לאדישות זו שתורכיה החפשית עדיין לא שנתה כלום, עדיין לא עשתה כלום להטבת מצבו של העם, ואף לא נגשה להכנסת שינויים בשיטת־המסים המעיקה, לשיפורה של האדמיניסטראציה, וכו'. ההמון קווה, שהחוקה תתן לו הרבה יותר ממה שנתנה עד עכשו, ואין ספק, שמורגשת כאן התקררות ידועה ביחס אליה. מדברים כאן הרבה על נושא זה, ואת הסבה האמתית ליחסם של התושבים המקומיים אל המאורעות האחרונים קשה לקבוע.

4/5/1909

33. התנפלויות הבדואים על המושבות היהודיות    🔗

יבול־התבואה, כפי שנתברר עכשו, טוב בשנה זו, אף־על־פי שלא קיוו לכך. במקומות אחדים, ביחוד בגליל וביהודה, עלה היבול של שנה זו אף על זה של אשתקד. יוצאות מכלל זה עבר־הירדן, חורן, גלעד ובאר־שבע, ששדות התבואה סבלו שם מאוד מחמת איחור המלקוש. כרגיל יורד המלקוש בסוף מרץ או בראשית אפריל, כשתבואת־החורף כבר מתמלאת שפע שבולים “משתבלות”, ואולם השנה לא היו גשמים כלל במשך חדשיים וחצי (פברואר, מרץ ומחצית אפריל), והמלקוש אחר מאד וירד רק במחציתו השניה של אפריל. מצב־רוחם של האכרים מגדלי־התבואה היה מדוכא מאד, כי חששו לבצורת. ואולם, לאשרם, באו גשמי־אפריל והצילו את היבול. קציר העשב נגמר זה מזמן, ועכשו קוצרים חטה, שעורה וקטניות. העבודה בשדה – עכשו במלוא תקפה. בכל המושבות משתמשים הרבה במקצרת ובמכונות לאילום אלומות. אפילו הפלחים והבדואים כבר הסתגלו אליהן, והמכונות דוחות מפניהן מעט־מעט את המגלים והחרמשים. גם המחרשות, המשדדות והמזרעות האירופיות ושאר כלי־עבודה חקלאיים נמכרים יפה בשנים האחרונות בשוק החקלאי המקומי. בכלל מורגש, שהקדמה החקלאית מתחלת לסלול דרך לעצמה בין התושבים המקומיים והולכת ודוחה מפניה את דרכי העבודה הפרימיטיביים. האכרים זקוקים עוד למכונה החשובה מאד בשבילם ־ לטורבלים⁷³ של קיטור. האכרים חולמים זה כבר על טורבלים כאלה, ואולם אין זה יוצא מגדר חלום, כי להוציא רבבות אחדות של פרנקים על המכונות הללו אין בכוחם. באירופה ניתנים כל כלי־העבודה החקלאיים בהקפה ובתנאים נוחים, בעוד שכאן, לצערנו, צריך לשלם בעד הכל במזומנים, ומבלי שתנתן אפשרות של תשלומים לשעורים.

בשנה שעברה – סיפר לנו אכר צעיר מעקרון – פנו האכרים בבקשה ליק“א, שתבוא לעזרתם ברכישת טורבלים של קיטור, ויק”א כאילו גם הבטיחה להם משהו בנידון זה, ואולם… עברה שנה, עוד מעט תעבור גם העונה הנוכחית, והעגלה אינה זזה ממקומה, והאכרים מוכרחים לעת־עתה לדוש את תבואתם באופן פרימיטיבי מאד. יש מאמינים שבשנה הבאה תספק יק"א גם את צרכם זה של האכרים.

בזמן האחרון נרגזים האכרים מאד מחמת התנפלויות הבדואים, שהתחילו עושים שמות ושערוריות בגניהם ובכרמיהם של האכרים. המעשים הללו מביאים לידי התנגשויות בין האכרים והבדואים, והתוצאות הן לפעמים מעציבות מאד. יותר מכל המושבות סבלה (מבחינה חמרית) ואדי־חנין (נס־ציונה), שהבדואים התגנבו אליה בלילה ועקרו מן השורש הרבה עצים של תפוחי־זהב. אותו הדבר יכול היה להִשנות ברחובות, ראשון־לציון ופתח־תקוה, ואולם שם הבריחו האכרים את המתנפלים, והענין נסתיים בהפסדים קטנים. שלשה בדואים התנפלו בדרך מפתח־תקוה על אכר והכו אותו באכזריות, עד שבקושי גדול הגיע למושבה. כששמעו הצעירים על אסון זה רדפו תכף אחר הבדואים ורק לאחר יום תמים השיגו אותם הרוכבים הצעירים על־יד המושבה קסטיניה (באר־טוביה). הם אסרו את הבדואים, הביאו אותם ליפו ושם מסרו אותם לידי השלטונות המקומיים.

עכשיו נתארגנו בכל המושבות האכרים בעצמם למשמרות לילה, שעוברים על־פני כל המושבה, השדות, הכרמים והגנים ושומרים לבל יבולע להם. חוץ מזה הודיעו האכרים נתיני־החוץ על זה לקונסולים שלהם, ואלה האחרונים מצדם הסבירו לשלטונות המקומיים, שיש לאחוז באמצעים נמרצים ולתבוע תכף לדין את כל האשמים, כדי שלא יהא עוד מקום למעשים מגונים כאלה. התענינות יתרה בענין זה גילה סגן־הקונסול הרוסי, פונוויז’ן, שזה לא כבר נשלח אלינו. הוא עוקב בעין פקוחה על כל המאורעות הללו. סגן־הקונסול חיווה בפנינו את דעתו, שהאכרים אינם צריכים לעבור בשתיקה על הנעשה: על כל מקרה הם צריכים תכף להודיע לו, והוא מצדו יעשה כל מה שבכוחו, כדי לשים קץ פעם ולתמיד להתנפלויות של הבדואים.

אגב, נעים לנו לציין, שסגן־הקונסול החדש, מר פונוויז’ן, למרות היותו צעיר, הוא אדם בעל־מרץ וחרוץ מאד ומתיחס אל תפקידו, אשר משרתו מטילה עליו, ביתר רצינות מזה שקדם לו. הוא מקבל באותו סבר הפנים היפות ובאותה הפשטות גם יווני וגם יהודי; ביתו מלא תמיד מבקרים, שרובם יהודים הם, כי כמעט שאין ביפו נוצרים נתיני־רוסיה. המזכיר, יהודי צעיר, אמר לנו שהם תמיד עמוסים עבודה.

ספינות־מלחמה אירופיות התחילו נגשות לעתים קרובות אל חופינו. הן שטות על־פני־ים־התיכון בין איזמיר, טריפולי, בירות, חיפה ויפו. בתחילה בקרה אותנו צלבנית⁷⁴ איטלקית. אחריה באה צלבנית גרמנית, ואחר־כך אנגלית. עכשיו מחכים לבואן של ספינות־מלחמה צרפתית ורוסית.

30/5/1909

34. מכתב גלוי לדירקטוריון של הקרן הקיימת לישראל    🔗

בקיץ של אשתקד נשלח ד"ר כהן־ברנשטיין⁷⁵ על־ידי אכרי פתח־תקוה לאירופה, כדי להשיג שם הלואה חקלאית לזמן ארוך. הוא דפק בכל הדלתות, ואולם כמעט בכולן השיבו את פניו, ורק אחר עבודה קשה ומיגעת עלה בידיו להטות לצדו את הדירקטוריון של הקרן הקימת לישראל. באחת מישיבותיו האחרונות החליט הדירקטוריון להקציב בשביל הקואופרטיבים החקלאיים בארץ־ישראל 200.000 פרנקים. הסכום לא גדול הוא בערך, ואולם בפעם הראשונה לא היינו רשאים אפילו לדרוש יותר מקרננו הלאומית, שבעצם ההון שנמצא ברשותה הוא מצומצם מאד. לנו חשוב פה העקרון, שההסתדרות הציונית, בתור שכזו, כבר עושה צעדים ראשונים בשטח העבודה המעשית בארץ־ישראל. על יסוד זה יכולנו לבוא לחברות אחרות העוסקות בהתישבות ולהגיד להן, שהנה אנו, הציונים, עברנו מדיבורים למעשים ואנו מניחים את אבן היסוד ליצירת האשראי החקלאי בארץ־ישראל.

ואמנם, כשחזר ד“ר כהן־ברנשטיין מנסיעתו והודיע שקרן־הקימת החליטה לתת 200.000 פרנקים, היתה השמחה במעונם של האכרים המקומיים גדולה. הם שאפו רוח לרווחה והתעודדו. ומכיון שסמכו על החלטה זו, באו הרבה אכרים בהשתדלויות דומות לפני הפקידות המקומית של יק”א.

בנק־אפ"ק ביפו עבד תכף את נוסח־החוזה, ששלח אותו ביחד עם הרצאת הענין לדירקטוריון של הקרן הקימת.

האכרים, שמצד אחד חכו לקבלתו המהירה של המלוה מן הקרן הלאומית, ומצד שני קוו לקבל הלוואה לזמן ארוך מיק“א (מתוך שהסתמכו, כמובן, על ההחלטה הנזכרת של הנהלת הקרן הקימת), התחילו מתכנים תכניות ומחשבים חשבונות מסחריים מתאימים. ואולם, אהה! – עבר חודש, חדשיים, גם שלושה, ארבעה, ולבסוף, חמישה חדשים, ואין קול ואין כסף… האכרים התחילו מתדפקים יותר ויותר על דלתי אפ”ק, שצריך היה לחלק בין הלווים את 200.000 הפרנקים הנזכרים. ואולם אפ"ק משיב בכל פעם את התשובה שהכסף טרם בא. וכך כבר עברו 10 חדשים, והעגלה אינה זזה ממקומה…

קבוצה של אכרים, המעוניינת באופן בלתי־אמצעי בפתרונה שאלת האשראי, מלאה את ידינו להודע, במי העכוב, ידי מי בדחוי הזה. לצערנו הגדול, נודע לנו ממקור מוסמך בהחלט, שהדירקטוריון של הקרן הקימת הסתפק לפי שעה בהחלטה על הניר בלבד ותו לא. על שאלתו של אפ"ק, עוד בספטמבר 1908, נתקבלה תשובה רק אחר 9 חדשים, והתשובה היא בלתי־ברורה וסתומה כל־כך, שבתוצאות הדבר אנו עומדים עכשו לפני קיר אטום, ואין אנו יודעים, מה לנו לעשות…

לפני ימים אחדים נתקלנו במקרה בחוברתו של ד"ר צ’לנוב: “הקרן הקימת לישראל” (הוצאת שנת 1909).

אמנם המחבר הנכבד מעיר בהקדמתו, שהדעות המובעות בחוברת זו על ההחלטות של הקרן הקימת, ועל התכניות לעתיד, הן דעות יחיד, דעותיו הפרטיות הוא: ואולם הרי ד"ר צ’לנוב נחשב לחבר הדירקטוריון של הקרן הקימת והוא תופס בו מקום חשוב למדי. ולפיכך אנו רשאים לחשוב, כי מאחורי גוו עומדים גם המנהלים האחרים של הקרן הקיימת.

מטעם זה נרשה לעצמנו לצטט כאן שורות אחדות מן החוברת הנזכרת.

בעמוד 7 נאמר: “באותה האספה (כנראה, של הקרן הקיימת) הוחלט לתת הלואה לקואופרטיבים החקלאיים, על־ידי הבנק, עד 200.000 פרנקים לשלוש שנים”.

לצערנו, אין עכשיו בידינו הפרוטוקול של אותה אספה, שמדבר עליה ד“ר צ’לנוב. ואולם בזכרון כולנו נחרת משום־מה שהמדובר היה על אשראי לזמן ארוך, וזמן ארוך אין פרושו, כמובן, 3 שנים, אלא 18 שנה. ההלואה הזאת צריכה היתה להנתן על־פי אותם התנאים שנִתנו על־ידי אותה קרן הקימת לחברה לבנין־בתים “אחוזת־בית”, שמקבלת הלואה של 300.000 פרנקים בריבית של 4%, ובתשלומים לשעורים במשך 18 שנה. היינו רוצים להאמין שזוהי, פשוט טעות־דפוס. ואולם אם טעות אין כאן, הרי זה מצב גרוע, ויש רק להצטער ולהתפלא על החלטה משונה זו של מנהיגינו. בני־אדם מדברים על הלואה חקלאית ובו בזמן הם מקצצים בזמנה. החלטה משונה כזו יכולה להתקבל רק ע”י תיאורטיקונים יושבי־אהל, אבל לא ע"י אנשי־מעשה, שנקראו לחתוך את גורלה של העבודה המעשית בארץ־ישראל. כאן יש איזו אי־הבנה, הדורשת בירור תכוף.

באותה חוברת, בעמודים 26 ו־27 אומר המחבר הנכבד בדברים ברורים ומפורטים, ש“האשראי החקלאי יכול להיות גורם מועיל רק אם הוא ניתן לזמן ארוך”, ובו במקום הוא מציין, ש“הבנקים החקלאיים ברוסיה נותנים אשראי לזמן של 51 עד 66 שנים”.

בעמוד 23 אומר המחבר: " לתת עכשו, ערב הגשמתו של המפעל החשוב כל־כך, 200.000 פרנקים בשביל דבר, ששייך לאותו המפעל, נראה לו לבלתי־אפשרי. ההחלטה נתקבלה. ואולם עדיין לא יצאה לפועל. עכשו אני מקווה, יכירו ויודו כולם, שאין להוציא מרץ ואמצעים חלקים חלקים, וכו'".

נשאלת השאלה, למה צריך היה, אפוא, להקים רעש בשנה שעברה ולהחליט על מתן ההלואה בחיוב? האמנם, כדי לבוא עכשו, אחר שעברו 10 חדשים ויותר, לעורר שוב אותה השאלה ולפתרה בשלילה?… מה כאן, אירוניה מרה או התעללות בנו?!…

כנראה, אין השעה דוחקת את מנהיגינו. לא קשה להם, כנראה, לשבת ולחכות עד שיווצר אותו המכשיר הכספי הגדול, שאנו כולנו חולמים עליו. אנו מבינים יפה, שעד שהבנק החקלאי יצבור הון של 10 מליונים פרנקים (זהו הסכום המינימלי, שד"ר צ’לנוב מציע) יעברו לא שנה ולא שנתיים. וד"ר צ’לנוב הנכבד מציע לנו לחכות לרגע היסטורי גדול ומאושר זה! ואולם מי יודע שאם “עד שתבוא הנחמה, לא תצא הנשמה!”

בשבילנו, היושבים כאן, על המקום, זוהי שאלת־היום, שאלת השעה. אנו ממש נחנקים מחוסר אשראי חקלאי, ומנהיגינו מטיפים לנו ממקום שבתם: הזדיינו, אנשים טובים, בסבלנות וחכו… חכו, ואנו נדאג לכם. כפי שרואים אתם, “יעקב אבינו לא מת”! דואגים לנו, אין לנו צורך להתריע על סבלותינו. יכולים אנו להיות שקטים ולהוסיף לשאת את המצוקה הכלכלית הקשה בסבלנות הקודמת.

לפיכך פונים אנו במכתב גלוי זה אל הדירקטוריון של הקרן הקימת לישראל ומבקשים ממנו לתת לנו תשובה גלויה וברורה של שתי השאלות הללו:

א) האמת הדבר שהדירקטוריון של הקרן הקימת החליט עכשו לבטל את החלטתו של אשתקד בדבר מתן הלואה לקואופרטיבים החקלאיים בארץ־ישראל בסכום של 200.000 פרנקים.

ב) ואם לא נכון הדבר, מתי, אפוא, חושב הדירקטוריון להעביר את הסכום הנזכר אל האפ"ק המקומי, ובאלו תנאים תנתן ההלואה?

לתשובתכם מחכים מאות של אכרים, ששאלה זו שאלת־חיים היא, והם מאמינים שלא תכריחו אותם לחכות עד אין קץ.

ענונו, אפוא, הגיעה השעה; זה כבר הגיעה השעה!

23/6/1909

35. האקליפטוס בארץ־ישראל    🔗

ארץ־ישראל, שנתפרסמה מאז ומעולם בארזיה, היא עכשיו כמעט חשופה לגמרי. פה ושם נשתמרו עדיין שיחים בודדים וקבוצות קטנות של עצים, ואולם יערות כמעט שאין בה כלל. יוצאים מן הכלל חורשות־האקליפטוסים והזיתים, פרדסי־התפוזים והלימונים. בשנים האחרונות נִטעו הרבה עצי תות ושקדים. תשומת־לב מרובה הוקדשה לגפן ולשאר עצי־פרי, המכסים חלק הגון של אדמת ארץ־ישראל. לעצי־בנין כמעט שלא דאגנו עד עכשו כלל וכלל.

חוסר בעצי־בנין מורגש כאן מאד בכל המובנים. עצי־הבנין יקרים מאד, כי הכל בא מן החוץ, מאוסטריה, ובזמן האחרון אף מרוסיה. גם פחמי־העץ יקרים, מאד ואיכותם גרועה, ולפעמים אף אי־אפשר להשיגם. בשנה שעברה התהלכו אצלנו שמועות, שנוסדת חברת מניות, לפתח תעשיה מקומית, ואולם… ארץ־ישראל כבר מלאה וגדושה בשמועות ולפיכך לא שמו כאן לב אליהן. אולם לפני ימים אחדים נודע לנו ממקור נאמן בהחלט, שעומדים אנו לפני מציאות ממשית.

מר י.א. ברלין מצאריצין, שבא לפני ארבע שנים בפעם הראשונה לארץ־ישראל לשם ייסוד בתי־חרושת לשמן ולסבון (“עתיד”) בלוד, בקר גם את המושבות וראה שם את חורשות האקליפטוסים. החורשות הללו עוררו התעניינות, והוא התחיל לומד את ענין נטיעת־האקליפטוסים.

האקליפטוס מיבש את הקרקע, ולפיכך, גם מבריא ומרפא מקדחת. סגולה זו של האקליפטוס מותנית בגידולו המהיר הבלתי־רגיל: בשש שנים הוא יכול להגיע לגובה של 20 מטרים ולעובי של מטר ויותר ומכיון שהאקליפטוס מצטיין בגזע ישר וזקוף, הריהו נותן חומר־בנין מצוין. באוסטרליה עושים מעצי־האקליפטוס אדנים בשביל מסילות־הברזל, מרצפות, שמצטיינות באיתנותן לריצוף רחובות ורצפות־הפאר. מבחינה משקית יש ערך גדול מאד לעצי האקליפטוס, כי טוב הוא לתעשיית רהיטים יפים וביחוד לבנית ספינות וסירות. את עץ האקליפטוס מוציאים מאוסטרליה בצורה גלמית ומעובדת בכמה גדולה ללונדון ולשווקים אירופיים אחרים שבהם הוא מתחרה מכל הבחינות עם עצי־הבנין המשובחים ביותר. מעץ האקליפטוס מוציאים גם פחם שהשמוש בו נפוץ עכשו מאד, והוא דוחק בכל השווקים אף את פחם־האלונים. בשמן האקליפטוס משתמשים לשם ריפוי ולבישול־הסבון, והוא אמצעי טוב נגד הקדחת.

ציון־הכבוד על הכנסת האקליפטוס לארץ־ישראל שייך לעסקן הארצישראלי הידוע, ד"ר קרל נטר, שטיפל בגדולו בזמן יסוד מקוה־ישראל. הערביים קוראים לעץ זה “סג’רת אל יהוד”, כלומר, “עץ היהודים”. במושבות היהודיות יש חורשות נהדרות של אקליפטוסים. ביחוד מצטיינת מבחינה זו המושבה חדרה, שכולה נטועה חורשות של אקליפטוסים.

כידוע, היתה המושבה חדרה מוקפת לפנים ביצות גדולות, שהִוו את הקן הראשי של הקדחת ומשם הפיצו אותה על־פני כל המושבה. זמן רב שררה הקדחת הצהובה בחדרה, והרבה מבני המושבה נפלו קרבן למחלה איומה זו. לרגעים נדמה היה, שגורלה של חדרה נחרץ. ואולם לאשרם של בני־המושבה, בא לעזרתם הבארון רוטשילד, שהתחיל בנטיעת האקליפטוסים בחדרה בשנת 1896, והמשיך אותה במרץ עד שנת 1900. הבארון רוטשילד, ואחריו יק“א, הקציבו סכומים מיוחדים למטרה זו. גם האכרים התחילו מעט־עט נוטעים עצי־אקליפטוס חדשים, ועכשיו חדרה כולה מוקפת יער. בשנים האחרונות נוספו עצים מועטים. היער הגדול ביותר, המונה למעלה מ־200.000 עצים, נחשב לקניינם של הבארון רוטשילד ויק”א, ושאר החורשות, מעוטן שייך לועד האודיסאי, ורובן – לאכרים עצמם. היערות נטועים בתוך הביצות, בגבולותיה של המושבה ובמושבה גופא. ליק"א עלה כל עץ בשנה הראשונה בפרנק אחד, בעוד שהאכרים מקבלים על עצמם להמציא עץ־אקליפטוס בן 2 – 3 שנים ב־25 – 30 סאנטימים. בסביבות חדרה יש הרבה אלפים דונמים של קרקע ממשלתי בלתי־מעובד שאפשר לרכוש אותו ב־4 – 5 פראנקים הדונם.

בסוריה הסמוכה, ביחוד בסביבות דמשק, יש הרבה יערות של אקליפטוס, שמשקים אותם באופן מלאכותי ושהודות לכך מתחילים שם במוקדם לנצל את היערות הללו. ההשקאה המלאכותית מסייעת לגידולו המהיר של האקליפטוס, ועץ בן 4 – 5 שנים ראוי כבר לחטיבה. תעשית־העץ בדמשק מפותחת מאד ונותנת רווחים גדולים.

כאן בארץ־ישראל, כבארץ תרבותית למחצה, עדיין אינה מפותחת לגמרי תעשית־העץ, כמו גם יתר התעשיות העשירות. לפיכך מעניין מאד הנסיון הנעשה על־ידי מר ברלין, שאחר שלמד מכל צדדיה את שאלת נטיעת־האקליפטוסים, עבר מהלכה למעשה. בשנה שעברה התחיל נושא ונותן עם יק“א, שתמסור לו את כל יער־חדרה בחכירה ל־18 שנה, בתנאי שתהא לו רשות לחטוב 10 – 12 אלף עצים לשנה. יק”א סרבה לקבל את הצעתו של מר ברלין בשלמותה, כי חששה שמא השמדתו המהירה של יער־האקליפטוסים תשפיע לרעה על תנאיה האקלימיים של המושבה שהקדחת הצהובה, הודות לעצי־האקליפטוסים עברה כבר, והיתה לנחלת־העבר.

בימים אלה נודע לנו, שמר ברלין חכר את מחצית היער של חדרה ל־9 שנים. בכל שנה יחטוב 10 ־12 אלף עצים. את מחציתו השניה של היער תשאיר יק"א לפי שעה לעצמה עד שתתבררנה התוצאות של הנסיון שעושה מר ברלין; כרגיל, אין כורתים את עץ־האקליפטוס עד לתחתיתו, אלא משאירים את הגזע בגובה של מטר וחצי, כדי לתת לו אפשרות לגדול מחדש. אקליפטוס, שנחטב באופן כזה, ממהר לגדול שוב, ובמשך 2 – 3 שנים הוא נעשה שוב עץ גדול ורענן.

חבורת “אגודת־נוטעים” שותלת עכשו בבריכת־עטה משתלה גדולה של אקליפטוסים. גם מר ברלין נוטע עצי־אקליפטוס חדשים. המושבה חדרה מסרה למר ברלין 30 דונם קרקע, כדי שיקים על שטח זה בית־חרושת לנסירת־עצים ומחסנים לעצים.

כעת נוסע מר ברלין לרוסיה. בסתו של שנה זו ישוב לארץ־ישראל, יביא את המכונות הדרושות ויתחיל בעבודתו. מר ברלין בקי מאד בעסק־העצים, ויש לקוות, שידע לפתח כראוי תעשיה זו.

נטיעת האקליפטוסים תהפך, אפשר, בעתיד הקרוב לצורה של גדול־יערות מלאכותי שחשיבותה גדולה ביותר בשביל ארץ מחוסרת־יערות כארץ־ישראל וביחד עם זה תספק לתושבים חומר־של־בנין עשיר.

28/6/1909

36. הנחת אבן־הפִנה לבית הגימנסיה העברית ביפו    🔗

ב־23 ביולי חגגו תושבי יפו את יום החוקה התורכי. החגיגה הצטיינה ברוב פאר והדר. כמעט כל התושבים השתתפו בתהלוכות ובהפגנות. כל הבתים, החנויות, הבנקים, משרדי הקונסולים ומוסדות צבוריים אחרים היו מקושטים בדגלים, בפנסים מגוונים, בפרחים וירק. המועדון של ועד “התורכים הצעירים”, דירת הקיימאקאס (מושל המחוז) והמועצה העירונית קושטו על־ידי התלמידים ממקוה־ישראל. בערב סודרה תאורה יפה בעיר. הרחובות היו מלאים אדם, שהצטופפו עד לבלתי יכולת לעבור בהם לא ברגל, ולא ברכב. הקהל היה במצב־רוח מרומם. נישאו נאומים וברכות נלהבים.

ביום השלישי לחגיגה ביקרו באי־כוח של ועד “התורכים הצעירים” את הגימנסיה העברית ואת בית־הספר לבנות ודברו לתוכן היום. כל הנואמים הרימו על נס מתוך קורת־רוח את הסדור למופת של החנוך אצל היהודים בארץ־ישראל והביעו את תקותם, שהיהודים ימשיכו גם להבא את מפעלם התרבותי ויכניסו אור ומדע בכל הפינות הנדחות והאפלות שבארץ־ישראל.

אחד הנואמים היהודיים בדברי התשובה שלו אמר בין השאר: “בכל בתי־ספרנו אנו מלמדים על־פי השיטה הטבעית וההסתכלותית, ושיטה זו נותנת תוצאות מצוינות. הייתה רוצה, שגם אנו, שנגשים עכשו להכיר זה את זה וללמוד האחד את חייו ונמוסיו של חברו, שגם אנו נעשה זאת לא באמצעות תיאוריות יבשות או נאומים יפים, אלא נביא לידי זה את רגשי ידידותנו גם בחיי־המציאות באמצעות עובדות ממשיות וריאליות. הבטחות ונאומים יפים שמענו הרבה מאד לא רק בתורכיה, אלא גם בארצות אירופה, אמריקה ושאר ארצות. אנו מאמינים באמונה שלמה, שתורכיה החדשה תבחר בשיטה הטבעית החדשה, ואז תתחיל עבודה פוריה בכוחות משותפים לטובתה ולהצלחתה של הקיסרות העותומנית. אז לא נהא זקוקים לשום מתורגמנים, שיתרגמו לכם את נאומינו, כי העובדות הממשיות הן שתדברנה בעדנו. לכך אנו שואפים ובכיוון זה נמשיך את עבודתנו”.

דברו בלשונות עברית, ערבית, תורכית וצרפתית ונתרגמו בו במקום על־ידי ד"ר מויאל – ספרדי מילידי־הארץ – היודע את הלשונות המזרחיות והאירופיות גם יחד.

ב־י' באב הונחה אבן־הפנה לבית חדש של הגימנסיה העברית ביפו. אל החגיגה באו מורי הגימנסיה ובית־הספר לבנות, התלמידים והוריהם.

החגיגה היתה צנועה מאד. החג העיקרי יוחג כשהבנין יוקם. אז יבוא הנה גם הנדבן מר מוזר, אשר כידוע, הקציב בקונגרס האחרון 80,000 פרנקים לגימנסיה זו ו־20,000 פרנקים ל“בצלאל”. לפני זמן קצר הוסיף לגימנסיה עוד 20,000 פרנקים וחוץ מזה הבטיח, לזכר יובלו של ד“ר מאכס נורדווי, לקבוע סטיפנדיה נוספת בגימנסיה וב”בצלאל". כעת בונים 16 חדרים: לפי התכנית צריכים להיות 24 חדרים. הקרקע נקנה על־ידי הקרן הקיימת מן החברה לבנין בתים “אחוזת־בית” (23,000 אמות⁷⁶ ב־30,000 פרנק). המקום נוח ויפה. כל השטח הרחב הזה משתרע על רמה, שממנה נשקף מראה נהדר על העיר יפו ונמלה ועל הפרדסים הסמוכים. על־ידי הגימנסיה יינטע גן בוטאני גדול, שיעלה ב־20,000 פרנקים וישמש כעין מוזיאון של עולם־הצומח בארץ־ישראל. סדור הגן נמסר לאגרונום מקומי.

העבודה ב“אחוזת־בית” בעצם תקפה. מאות אחדות של אמנים ופועלים עובדים בכל יום על המגרש. כפעם בפעם צומחים בתים חדשים ומסתדרים בשורה ישרה. עוד מעט ועל החולות, השוממים, תקום שכונה עברית, שתחולק ל־6 רחובות ישרים. הערביים קוראים לשכונה זו בשם “יפו־אישדיד” (יפו החדשה). קרוב לוודאי ששמה יהיה “תל־אביב”.

5/8/1909

 

1910: מ“אחוזת־בית” לתל־אביב    🔗

37. אפ"ק מתרחב; “הצבי” נסגר; הצלחה יהודית בירושלים    🔗

זה מזמן שמדברים אצלנו על הצורך הגדול לפתוח סניפים חדשים של אפ“ק בנקודות שונות בארץ. ביחוד הכרחי סניף כזה לצפת. שהאוכלוסיה היהודית בה גדלה למדי ושביחד עם זה היא לקויה במובן הכלכלי וזקוקה מאד למוסד בנקאי. התהלכו שמועות, שבמועצת מנהלי־הבנק, שנתקיימה בזמן הקונגרס בהמבורג, הביע הרוב את דעתו נגד הרחבת פעולת הבנק, ונמוקם היה, כי פתיחת סניפים חדשים יכולה לסכן את מצב הבנק. ואולם כפי ששמענו, עלה בידיו של מנהל אפ”ק, מר ליבונטין, להטות את הדירקטוריון לצדו, ובישיבה האחרונה הוחלט לפתוח רשת חדשה של סניפים. בשורה הראשונה עומדות הערים: דמשק, עזה, צפת וטבריה. הבנקים ישפרו, בלא ספק, במדה מרובה את מצבם הכלכלי של התושבים המקומיים, מתוך שיסייעו להתפתחות המסחר והתעשיה ולביצור ההתישבות החקלאית והעירונית.

העתון “הצבי” פסק את קיומו. בין העורך מר בן־יהודה והמו“ל מר פיינגולד פרץ סכסוך, שגרם לכשלונו של העתון. את כל זה אפשר היה, בעצם, לראות מראש, כי ברור היה יותר מדי, שהזיווג בין הסופר, בעל־עקרונים צבוריים מסויימים ובין הקבלן Par excellence, שדואג רק לרווחיו – אינו זיווג מוצלח. אם כי לפי החוזה אסור למו”ל להתערב בעניני־העריכה של העתון, הרי פיינגולד היה עושה זאת לעתים קרובות, וזה הביא לידי בטול השותפות שבין שתי הרשויות הללו ולסגירת העתון. אמנם אחרי ימים אחדים התחיל בן־יהודה בשותפות עם המו"ל הקודם של “ההשקפה” שלו מוציא את העתון “האור”, ואולם עתון זה קטן ודל הוא בכל המובנים. ושוב מתעוררת השאלה הישנה: מתי, סוף־סוף, נזכה לעתון משלנו, שיהא הגון מבחינה ספרותית, שידגול בעקרונים צבוריים ושביחד עם זה יהיה מובטח פחות או יותר קיומו הממושך והמסודר.

ההודעה הטלגראפית על מותו של ליליינבלום עשתה כאן רושם מזעזע. בכל הערים והמושבות נערכו אזכרות ונשפי־הערכה אשר העם בהמוניו השתתף בהם. לא כך היה בפתח־תקוה. הנוער התכונן לכבד את זכרו של ליליינבלום המנוח בבית־הכנסת בשבת בשעת קריאת־התורה, ואולם הועד האדוק התנגד לרצונו ה“מחוצף והאפיקורסי” הזה של הנוער ולא נתן לערוך את האזכרה. לצביעות כזו יכלו רק אנשי־הועד הבלתי־אחראיים של פתח־תקוה!… שמו של ליליינבלום קשור בישוב החדש זה כמעט שלושים שנה: כל אבן, כל גרגיר־חול בארץ־ישראל יודעים, נדמה לנו, ויכולים לספר מה עשה ליליינבלום המנוח בשביל ההתישבות בארץ־ישראל. ואי־אפשר הדבר, שהועד של פתח־תקוה לא ידע, שלא רבבה אחת של רובלים בלעה פתח־תקוה הקדושה מכספי הועד האודיסאי, שליליינבלום היה אחד מעסקניו הראשיים. אגב, על מה יש כאן להתפלא? הועד המהולל עשה פרסום לעצמו עוד בימי האזכרה לד“ר הרצל. אף אז נסגרו דלתות בית־הכנסת לפני כל אלה שבאו לחלוק למנהיג הבלתי־נשכח את הכבוד הראוי לו בבית־הכנסת ולערוך לו אזכרה חגיגית. שני המעשים הללו כבר נתפרסמו בכרוניקה של הישוב הארצישראלי והם יספרו תמיד לדורות הבאים על “הערכה” שנתן הועד של פתח־תקוה לפעולותיהם של ד”ר הרצל ול. ליליינבלום.

הבחירות של העיריה הירושלמית נסתיימו, כידוע, בנצחונם הגדול של התושבים היהודיים. בסך־הכל נבחרו חמשה יועצים, ביניהם 2 מוסלמים ו־3 יהודים. הבחירות כבר נתאשרו על־ידי הפחה, והיועצים החדשים נגשו לעבודתם. הכל מדברים עכשו על נצחונה זה של העדה היהודית בירושלים. אף פעם לא היה ליהודי ירושלים יותר מיועץ אחד בעיריה, והפעם, הודות לתעמולת הועד של היהודים העותומניים, נכנסו בבת אחת שלושה מהם אל העיריה.

בקרוב צריכות להערך בחירות אל השלטון המחוזי, וצריך לקוות, שהיהודים יהיו פעילים גם כאן ויקבלו נציגות כפי ערכם.

21/3/1910

38. תכניות לפיתוח ארץ־ישראל; חברה לבנין בתים “נחלת־בנימין”    🔗

לפני זמן קצר יצא מארץ־ישראל מהנדס אירופי, לאחר ששהה בארץ זמן מרובה. הוא נשלח הנה על־ידי קבוצה של בעלי־הון מחוץ־לארץ, כדי לעמוד כאן על שלוש שאלות, החשובות מאד בשביל השבחת המצב הכלכלי של התושבים המקומיים: א) על ניצול כוחות־המים של נהר ירקון לשם השקאה מלאכותית של השדות והגנים; ב) על סלילת מסילה חשמלית בין יפו ופתח־תקוה ובין יפו וראשון־לציון; ג) על התקנת שרברוב⁷⁷ בירושלים. במשך זמן שהותו בארץ אסף המהנדס את כל החומר הנוגע לשלוש השאלות הנזכרות, ויש לחשוב שבעלי־ההון, ששלחו אותו הנה, ימצאו שכדאי להם להשקיע את הונם בשלושת המפעלים הגדולים הללו.

בכדי להבין, עד כמה חשוב בשביל ארץ יהודה ניצול נהר ירקון, די להגיד שביפו, פתח־תקוה ובסביבה הקרובה יש מאות מניעים של נפט, גנראטורים, משאבות, פילטרים, בארות ארטיזיאניות⁷⁸, וכו', בשביל השקאת הגנים והפרדסים. סידור מכשיר אחד שכזה עולה, לכל הפחות, ב־10,000 פרנקים, ואם נשער, שבגליל יפו יש 700־600 מכשירים כאלה, יוצא, שעל כל המכונות הללו הוצאו 7־6 מיליונים פרנקים. גם תיקון המכונות, החזקתן והטפול בהן עולים לכל פרדסן ביוקר גדול. והרי נהר ירקון יכול לספק מים לכל מחוז יפו בעזרת גנראטור גדול אחד בלבד עם משאבה גדולה אחת או טורבינה ומזחילות⁷⁹. באופן כזה יהא החסכון גדול־מאד.

דרכי־החבור בארץ־ישראל הן על־פי רוב פרימיטיביות ביותר. הדרכים הטובות ביותר הם הכבישים הגרועים שאף פעם אינם בסדר. המושבות סובלות מזה הרבה מאד, ויותר מכולן המושבה רחובות, שהיא כמעט נתוקה משאר המושבות שבסביבתה, כי כל הדרך מכוסה גבעות־חול בעומק של חצי־מטר ויותר. בקיץ, בימי החום הגדול, קשה מאוד ללכת ולנסוע על־פני החול הלוהט, שהכל שוקע בו. מובן מאליו, שחבור חשמלי היה משפר בהרבה את מצבם הכלכלי של האכרים, כי החבור בין המושבות היה נעשה מהיר ומסודר.

שאלת השרברוב בירושלים היא אחת השאלות המכאיבות ביותר, שמסערת את תושבי־ירושלים זה זמן רב. כבר נפוצו שמועות, ששאלה זו נפתרה בחיוב ושחברה גרמנית עשתה כבר חוזה עם העיריה הירושלמית על סדור שרברוב. ואולם, לצערנו, לא יצא כל־זה מכלל שמועות והשערות. חוסר מי־מעין בירושלים גורם צרות הרבה לתושבים, ואם ההצעה החדשה תתגשם בעתיד הקרוב, תרוויח מזה ירושלים בכל המובנים.

לפי הידיעות, שקבלנו ממקורות מוסמכים בהחלט, ישתתפו בעלי־ההון היהודיים השתתפות פעילה בכל שלושת המפעלים הנזכרים.

לדברי אותו המהנדס אפשר, בתנאי של השקעת כספים מרובים, לנצל את כוחות־המים של הירקון גם בשביל הארה חשמלית בפתח־תקוה ויפו, ואולם זהו עדיין מזמור שיר לעתיד לבוא.

לפני זמן קצר שלח בנק אפ"ק שביפו חוזרים למושבות יהודה והגליל. בחוזרים הללו מציע הבנק לאכרים להתכנס בימי־הפסח הקרובים לשם דיון משותף על שאלת ארגון החברות הקואופרטיביות לאשראי. מטרת החברות הללו תהא לעזור לאכרים ברכישת כלי־עבודה ומכונות חקלאיים, ברכישת זרעים לזריעה ובמכירת תוצרתם בתנאים נוחים יותר בשבילם. אכרים בודדים אינם יכולים לחכות במכירת תוצרתם עד שיבוא הרגע הנכון, והם אנוסים לעתים קרובות למכור אותה במחירים נמוכים ולשאת בהפסדים ניכרים. חברה קואופרטיבית לאשראי יכולה לעזור הרבה לאכרים במובן זה.

מוסרים לנו, שבנק אפ"ק ביפו עבד גם תקנון בשביל חברה עברית לביטוח החיים, ההון וההכנסות. את התקנון שולחים ללונדון לאישור מצד הדירקטוריון של הבנק הקולוניאלי העברי. תקנון זה דומה לתקנון של חברת־האחריות הגרמנית “Gothaer Bank”. חברה זו, מן הגדולות ביותר בגרמניה, נוסדה בשנת 1874 בלא הון יסודי, ורק על יסוד 794 הודעות של בני־אדם, שרצו להבטיח את עצמם באחריות. חברות־אחריות כאלו ישנם גם בארצות אחרות ובכל מקום הן עובדות בהצלחה מספקת.

בשנת 1899 יסדו עובדי מסילות־הברזל ברוסיה קופת־אחריות מיוחדת להם. אף קופה זו נוסדה בלא הון יסודי, ורק על סמך הודעות של 3000 עובדים, שהחליטו ליסד חברה קוליקטיבית לאחריות. אחרי שנה וחצי לקיומה של הקופה הזו, הגיע ההון מן הפרסים⁸⁰ לביטוח לסכום של 238,675 רובל, בסוף שנת 1904 הגיע כבר לסכום של 2,481,076 רובל, ובאחד ביולי שנת 1909 הגיע ל־5,000,000 רובל, חוץ מן ההון השמור, כסכום של מיליון רובל וחצי.

המספרים האלה מעידים עדות ברורה על הגדול המהיר של החברות לאחריות בארצות אחרות. אין אפוא צורך בכספים, אלא רק ברצון ויכולת לארגן את המפעל כראוי, וסוף התוצאות לבוא.

יש לחשוב, שחברת־אחריות כזו, בפקוחו המתמיד של האפ"ק המקומי, תרכוש לה אמון ואהדה בחוגים הרחבים של הצבור היהודי, הן בארץ־ישראל ובסוריה, והן בכל ארצות־הגולה.

החברה החדשה לבנין בתים “נחלת־בנימין”, שנוסדה ביפו, מונה 40 חברים, שכל אחד מהם הכניס 250 פרנקים דמי־קדימה. 10,000 פרנקים הופקדו באפ“ק המקומי. הנהלת החברה מנהלת עכשו משא־ומתן עם מוסדותינו הכספיים על אשראי זול ולזמן ארוך. יש כבר הבטחות אחדות בנידון זה, ואפשר, שבעתיד הקרוב תתעשר יפו בעוד שכונה עברית חדשה. את הקרקע חושבים לקנות בשכנות עם “אחוזת־בית” או ב”אחוזת־בית" גופה. החברת “נחלת־בנימין” מורכבת, בעיקר, מבעלי־מלאכה, פקידים וסוחרים זעירים. כל אחד מהם צריך להכניס, מלבד 250 פרנקים דמי־קדימה, עוד 750 פרנקים, ושאר 3,000 פרנקים בשביל כל בית צריכים להתקבל בתורת מלווה בתנאים נוחים.

2/5/1910

 

39. בית־הספר למלאכת־יד ב"אחוזת־בית ביפו    🔗

לפני ימים אחדים היה לנו העונג לבקר את בית־הספר למלאכת־יד של הגב' טהון⁸¹ ב“אחוזת־בית” והופתענו למראה החיל, שעשו התלמידות והפועלות במשך זמן־קיומו הקצר של בית־הספר. לפיכך אנו חושבים, שכדאי לפרסם ברבים את תולדות ייסודו של בית־ספר זה ואת מצבו כיום.

בסוף שנת 1908 באה הגב' טהון בפעם הראשונה לארץ־ישראל, בשליחות הברית העולמית של הנשים העבריות לשם פתוח עבודה־תרבותית כאן. היא התחילה לומדת את התנאים המקומיים, כדי לדעת, מה יכולה אגודת הנשים העבריות לעשות במובן זה. אחרי שעמדה על מצב־הענינים, באה הגב' טהון לידי מסקנה, שמן ההכרח הוא: א) ליסד ביפו חברה להגשת עזרה רפואית לנצרכים לו בלא תשלום; ב) להזמין לבית־החולים היהודי המקומי אחות רחמניה אינטליגנטית; ג) לפתוח שעורים למלאכת־יד. הנהלת הברית התיחסה בחיוב אל כל ההצעות הללו ונגשה תכף להגשמתן. תכף ומיד נשלחה לבית־החולים ביפו אחות רחמניה אינטליגנטית והוקצבו סכומים מיוחדים לסדור שתי מיטות ליולדות, לרכישת מכשירים רפואיים ולהכנסת סדרים טובים יותר בכל בית־החולים בכלל.

ואולם החברה המועילה הזאת לא מצאה לה כאן שדה־פעולה מתאים ולא האריכה ימים. חבר־הרופאים של בית־החולים היהודי מצא באחות הרחמניה, שנשלחה מברלין, עוזרת טובה. לפני זמן קצר נשלחה לאירופה על חשבון הברית צעירה מפתח־תקוה, שתבקר שם את בית־הספר לאחיות ואחר־כך תשוב לארץ־ישראל.

התפתחות השעורים למלאכת־יד היתה בתחילה אטית מאד. התושבים כאילו התיחסו אליהם באי־אמון. לקריאה הראשונה נענו רק שתי תלמידות ולאחר שבועות אחדים נוספו עוד שלוש. ואולם כשנודע בעיר, שהתלמידות תקבלנה גם תשלום, התחיל מספרן הולך וגדול. עכשיו כבר נמצאות בבית־הספר למלאכת־יד 25 תלמידות ופועלות, ועם זה מקבלת מורה אחת 100 פרנק לחודש, ארבע הפועלות הראשיות – 60־50 פרנק לחודש כל אחת, ושאר התלמידות 20־15 פרנק ליום בעד שבע שעות־עבודה. כולן מקבלות את שכרן לפי כמות העבודה, שהן עושות. על־יד בית־הספר נוסדו שעורים ללשון עברית ולהתעמלות. המורים מקבלים את משכורתם מברית־הנשים. המורה למלאכת־יד מלמדת גם בבית־הספר העירוני לבנות ואף היא מקבלת את משכורתה מן הברית.

כאן צריך לציין, שהועד האודיסאי לא עשה עד עכשו כמעט ולא כלום בשביל להכניס את למוד מלאכת־היד בבית־הספר לבנות שלו, והנמוקים שלו היו, שהתקציב אינו מרשה לו להנהיג “מותרות” כאלו. ואולם בכל בתי־הספר התיכוניים והנמוכים באירופה המערבית נחשבות התפירה ומלאכת־היד ללמודים חשובים מאד והונהגו בהם כלמודי־חובה.

חוסר השכלה מקצועית לנשים מורגש זה כבר בארץ־ישראל, ואנו חושבים את הצעד הראשון בשטח זה, שעשתה ברית הנשים העבריות, לפעולה חשובה מאד. מן ההכרח הוא להנהיג בכל בתי־הספר לבנות פה למוד תפירה ומלאכת־יד, שיכולות לשמש בעתיד משען חשוב לנשי ארץ־ישראל. התעשיה הביתית אינה מפותחת עדיין כלל בארץ, בעוד שבסוריה הסמוכה (ביחוד בדמשק) עסוקות אלפי ידים עובדות בעבודות־יד ובתעשיה ביתית.

מיום פתיחת בית־הספר למלאכת־יד עברו רק 14 חודש וכבר יש לו היסטוריה קטנה משלו. בשנה שעברה, בימי־הפסח, הציג מה ד. טריטש לתעמולה, בתערוכה בקניגסברג ובאחת העיירות הקטנות בגרמניה, סלסלות, מעשי־תשבץ ושאר עבודות־יד של בית־הספר ביפו. בחודש נובמבר 1909 סִדרה ה“ברית” יחד עם “בצלאל” שורה גדולה של תערוכות בקלן, האמבורג (בשעת הקונגרס האחרון), וינה, לבוב ופוזן. התערוכות הצליחו בכל מקום. הכל, מה שהוצג בתערוכות, נמכר, ונתקבלו הזמנות חדשות מפירמות שונות במספר גדול כל־כך עד שאין סִפֵּק ביד בית־הספר למלא את כולן במועדן.

תוצרת בית־הספר מצטיינת במקוריותיה ובסגנון המזרחי המיוחד שלה, שכמעט אין יודעים אותו עדיין באירופה.

בתחילה, בזמן פתיחת בית־הספר, היתה הברית מוציאה 150 פרנק לחודש, ועכשיו היא כבר מוציא 600 מרק לחודש, ואף־על־פי־כן מתכסות כל ההוצאות, ואף נשאר עודף. בחדשי אוקטובר, נובמבר ודצמבר שלח בית־הספר כל מיני עבודות בסכום של 1300 מרק, וכולן נמכרו במשך זמן קצר. יתכן שאחר הפסח ייפתחו סניפים לבית־הספר זה בטבריה ובצפת ואחר־כך גם בשאר הערים, שבהן זקוקים התושבים ביותר לעבודות־עזר.

אלו הן לפי שעה התוצאות של אותו מפעל, שהתחילו בו בלי רעש ושמתנהל גם עכשו בענוה ובצניעות על־ידי ברית־הנשים, המסורה לרעיון תחית הארץ על־ידי באת־כוחה, בעלת־האידיאה ובעלת־המרץ, הגב' טהון.

23/5/1910

40. השכונה החדשה – “תל־אביב”; ארץ־ישראל החקלאית מתקדמת    🔗

השכונה העברית החדשה של החברה לבנין־בתים ביפו נקראה, לפי החלטתם של חברי “אחוזת־בית”, בשם “תל־אביב” לכבוד מלאת 50 שנה מיום הולדת הרצל. הרחוב הראשי נקרא בשם “רחוב הרצל”, ולגימנסיה ניתן, בהתאם לרצונו של המנדב מר מוזר, השם “הרצליה”.

עכשיו, יש בתל־אביב 55 בתים, שבנינם נגמר כבר. אחר הפסח התחילו בונים עוד 6 בתים חדשים ובעוד זמן קצר יגשו לבניינים של 7־6 בתים אחרים. באופן כזה יהיו בשכונה בסוף הקיץ 70 בתים, חוץ מבנין הגימנסיה ומגדל־המים. חוץ מזה יש בתל־אביב הרבה מגרשים פנויים, שנקנים עכשיו ברצון על־ידי הבאים החדשים מרוסיה, אפריקה ואמריקה. רחובות־השכונה סודרו יפה ובאופן סימטרי. על־יד כל בית יש חצר קטנה, סורג וגִנת־פרחים.

כל החגיגות, כגון שנת־החמישים להולדת ד“ר הרצל המנוח, טיול ל”ג בעומר, וכו', נערכות מכאן ואילך בתל־אביב. באופן כזה עוברת לאט לאט נקודת המרכז של החיים היהודיים מן העיר⁸² אל השכונה.

עכשו עומדים על הפרק רִצוף־הרחובות וסִדור מדרכות. למטרה זו נותן בנק אפ"ק ביפו הלואה של 30,000 פרנק לזמן קצר ומר מוזֶר – 7,000 פרנק. בעלי־הבתים מצדם מכניסים 15,000 פרנק. חושבים, ששתי ההלואות הללו תסולקנה במשך שנתיים, בה במדה שיימכרו המגרשים הפנויים, שנמצאים ברשות הועד של תל־אביב.

לפני זמן קצר קבלו הפרדסנים מקרן־הקיימת הלואה של 200,000 פרנק. ההלואה נִתנה לעשר שנים. במשך זמן זה יש לסלק את החוב בתוספת רבית של 6% לשנה.

גם פרדסני פתח־תקוה קבלו הלואה בסכום של 100,000 פרנק מיק"א, לזמן ארוך.

ואולם שתי ההלואות האחרונות גם יחד אין חשיבותן גדולה בשביל הפרדסנים. במחוז יפו בלבד יש למעלה מ־100 פרדסים יהודיים, ששווים, לכל הפחות, 6,000,000 פרנקים. מובן מאליו, ש־300,000־200,000 פרנקים אינם יכולים לחלץ את הפרדסנים מן המיצר, שבו הם נמצאים כעת. רובם זקוק לאשראי זול וגדול יותר, ולו גם לזמן של 5 שנים, כי פרדסיהם אינם מכניסים עדיין, אלא, להפך, במשך 4־3 שנים הקרובות יידרשו השקעות גדולות עוד יותר. לדבריהם של הפרדסנים בעצמם, דרוש להם עכשו לבִסוס מצבם סכום נוסף של 500,000 פרנקים לזמן של 6־5 שנים. בזמן ההוא יתחילו כבר הפרדסנים לתת הכנסה מלאה, ואפשר יהיה להם לסלק את החוב.

יבול התבואה השתא טוב מאד כמו אשתקד. עכשיו קוצרים חטה ושעורה, ובעוד שני חדשים יתחילו לקצור תורמוס, שומשמים ודורה. בו בזמן יגשו גם לבציר הענבים והשקדים.

בשנה זו משתמשים הרבה מאד במקצרות ובמכונות לאילום אלומות: גם הפלחים הפשוטים כבר מעדיפים את המכונה על המגל. באביב זה הביאו ליפו שתי מחרשות אירופיות גדולות, הפועלות על־ידי לוקומובילים⁸³. המחרשה הערבית הפרימיטיבית ושאר כלי־העבודה הקדמונים יוצאים קמעא־קמעא מן השימוש ובמקומם באות מכונות אירופיות חדישות ומשוכללות. כל כלי־העבודה והמכונות החקלאיים פטורים כאן ממכס.

13/6/1910

41. הגימנסיה עוברת לתל־אביב    🔗

הגימנסיה העברית ביפו עוברת לשנת־הלמודים החדשה, אחר חג־הסוכות – לבנין משלה בתל־אביב.

חדרי הכתות והמסדרונות מרווחים ומלאים אור, בהחלט לפי כל דרישות ההיגיינה.

הגימנסיה מונה כבר למעלה מ־200 תלמיד, ועד תחילת הלימודים יתוספו אליהם עוד תלמידים חדשים מארץ־ישראל ומארצות הגולה.

נפתחת כתה ששית והוזמנו מורים חדשים: ד“ר קלנר מפראג להוראת הלשונות הגרמנית והרומית (בשביל המחלקה הקלאסית), ד”ר גרייאר מווינה וד"ר מוסינזון מג’נבה – ללשון הצרפתית.

ד"ר קלנר הוא מלומד צעיר, שהציעו לו משרה של דוצנט⁸⁴ בפראג, ואולם הוא החליט לעזוב את אירופה ולהקדיש את כוחותיו לארץ־ישראל.

ד"ר גרייאר משמש מורה ללשונות האנגלית והצרפתית בבית־הספר הריאלי בווינה.

ד“ר מוסינזון היה מורה בכתה הראשונה של הגימנסיה ביפו, כשעדיין היתה שייכת לד”ר מטמן־כהן, ואחר־כך יצא לאירופה. עכשו הוא חוזר לארץ־ישראל מג’נבה, שהתמחה בה בספרות.

חוזר גם הד“ר רוזנשטיין, שהיה קודם מורה לחשבון בגימנסיה ביפו. לפני שנה נסע לאירופה וקבל שם תואר ד”ר למתמטיקה.

באופן כזה מתעשרת עכשיו הגימנסיה בארבעה מורים חדשים.

התקציב לשנה זו מגיע לסכום של 45,000 פרנקים. בזה נכללים 5,000 פרנקים להתקנת החדרים הפיסי והחימי. סעיפי־ההכנסה הם: א) שכר־לימוד 25,000 פרנקים (בשנה שעברה 20,000 פרנקים); ב) תמיכת הועד האודיסאי בסכומי־הריבית, מכספי הקרן של הגימנסיה; ג) ההכנסות ממקורות שונים אחרים.

בשנת־הלימודים הנוכחית סודרה תזמורת על־יד הגימנסיה שמשתתפים בה 35 תלמידים. והמנצח עליהם – המורה לזמרה מר קרצ’בסקי, שגמר בשנת 1902 את הקונסרבטוריון בווארשה. שנים אחדות היה מר קרצ’בסקי המנצח בבתי־הכנסת הכוראליים באודיסה ובחרסון ויסד ברוסיה הרבה אגודות מוסיקאליות־ציוניות.

המועצה הפדגוגית התיחסה בחיוב אל התזמורת ותכף נרכשו מכשירים מוסיקאליים בסכום של 2,000 פרנקים. מר קרצ’בסקי מקדיש הרבה זמן לתזמורת, שעשתה חיל רב במשך זמן קצר; נִגנה בשעת יובל ה־50 של ד"ר הרצל, בשעת קבלת־הפנים לחיים נחום⁸⁵ ובהזדמנויות חגיגיות אחרות.

בראשון־לציון נערכה אספת־מחאה גדולה נגד רבני־ירושלים והתנהגותם בשאלת השמיטה. אף־על־פי שנמצא מוצא פורמאלי, שהם כאילו הסכימו לו, הודיע בחשאי “בית־הדין” הירושלמי לסוחרים המקומיים, שהאִסור בתקפו עומד, והשפיע עליהם שלא יקנו בשנה זו ענבים ויין מן היהודים. אל האספה בראשון־לציון באו צירים מירושלים, יפו, בירות והמושבות, באי־כוח של מוסדות שונים וכמאתים אורחים מירושלים וממקומות אחרים. ישב בראש האכר מר לובמן. נאמו ה“ה איזנשטאט (ברזילי) פרופ' ב. שץ, אהרונוביץ, שיינקין, ד”ר כהן־ברנשטיין, מ. כהן, ד“ר חיסין, מאירוביץ', גלוסקין ואחרים. נואמים אחדים הדגישו את הצורך להלחם ברבני־ירושלים השואפים להרוס את הישוב החדש מתוך פחד, שמא זה יזיק ל”חלוקה" המסורתית; אחרים קראו לארגון הכוחות ולמלחמה על החדש, ואז ממילא יפול כל הישן והרקוב.

האספה התחילה ב־8 שעות בערב ונמשכה עד לאחר חצות. פה אחד נתקבלה החלטת מחאה נגד הרבנים הירושלמיים שיש לעבור עליהם לסדר היום. ההחלטה מציעה ליהודי־הגולה לסדר את ההכנסות־ה“חלוקה” ככה, שהכספים ילכו למטרות מועילות באמת ובני־אדם המעטים חרפה על העם לא יוכלו להשתמש בהם לרעה.

מוסרים שהבארון אדמונד רוטשילד, הודיע שלא יתן עוד אף פרוטה בשביל ירושלים מחמת התנהגותם המחפירה של רבניה בשאלת־השמיטה.

– עירית ירושלים החליטה, באמצעות של זכיונות, לבנות בעיר מסילה חשמלית, להתקין מאור חשמלי, שרברוב, תעול וטלפון.

– מוסרים עוד, שהבארון רוטשילד קנה על־יד מעין השילוח בסביבת ירושלים חלקת־אדמה לשם חפירות ארכיאולוגיות.

– בחיפה כבר נִגשו לבנין התכניון. קבוצה של פועלים יהודיים מיפו יצאה לעבודת־הבנין.

– חברה צרפתית אחת קִבלה זכיון לבנין מסלת־הברזל על שטח של 150 קילומטרים מחודידה שעל שפת ים־סוף עד צנעא, בירת תימן. לדרך זו יש ערך אסטראטגי כביר בשביל תורכיה, כי על־ידה תנתן לה אפשרות לדכא במהירות את המרידות הבלתי־פוסקות בתימן.

15/8/1910

 

1911: התפתחותה של גימנסיה “הרצליה”    🔗

42. התקדמות המפעל היהודי בארץ־ישראל בתקופה האחרונה    🔗

בימים אלה, כאשר בחוגי עסקנינו המקומיים שורר דכאון גדול, שבא כתוצאה מן התנאים הבלתי־נאותים של החיים המדיניים בתורכיה, ומצד שני, מהכרת חולשתנו הפנימית – בזמן כזה אומרים לנו לעתים קרובות שתקופת־העליה של 6־5 השנים האחרונות לא נתנה דבר ממשי במובן התפתחות המפעל היהודי בארץ־ישראל. יש אומרים, שתקופת־העליה הראשונה של שנות השמונים נתנה לנו את המושבות: פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה, עקרון והרבה אחרות; התקופה השניה של שנות התשעים נתנה את המושבות: רחובות, חדרה, מוצא, מתולה, קסטיניה (באר טוביה) ואחרות, בעוד שהתקופה השלישית נתנה במובן זה מעט מאד.

בסקירה ראשונה נדמה שכך הוא, ואולם לאמיתו של דבר המציאות היא אחרת לגמרי.

אין כוונתנו להכחיש את העובדה, שהרבה קרבנות הובאו על־ידינו בזמן האחרון, ואולם יחד עם זה אין לשכוח, שגם בשנים הקודמות היו קרבנות ולבבות נשברים לא מעטים, ובכלל, כלום יש מלחמה בלא קרבנות? הרי אם נביא בחשבון את אבני־הנגף המרובות שמונחות על דרכי־פעולתנו, ונשוה לכך את התוצאות הבטוחות, שהושגו על ידינו למרות הכל, הרי נצטרך להודות, שעל אף הכל, צעדנו ומוסיפים אנו לצעוד קדימה.

נעבור בסקירה על מה שהושג על־ידינו. נזכיר את בנק אפ"ק, שהתחיל בפעולותיו בהון לא גדול בשנת 1903. הסניף הראשון נפתח בירושלים, ואחר־כך נפתחו בסדר כרונולוגי, בזה אחר זה, הסניפים בביירות, חברון, חיפה וצפת. במשך הזמן מתכונן הדירקטוריון לפתוח רשת חדשה של סניפי־הבנק בדמשק, טבריה, עזה ובשאר מרכזים בארץ־ישראל ובסוריה. הבנקים משפרים, בלא ספק, במדה מרובה, את המצב הכלכלי של הישוב העברי, כי הם מסייעים מצד אחד, להתפתחות המסחר והתעשיה, ומצד שני, לחִזוקה של ההתישבות החקלאית והעירונית. הבנקים משמשים את עריה ומושבותיה של ארץ־ישראל ועשו להם שם טוב בשווקים הפנימיים והחיצוניים. מצבם נתבצר בהחלט, והצלחה זו בחוגים הכספיים חשובה מאד בשביל כל מפעלנו.

תפקיד גדול בהתישבות החקלאית עתידה, בלא ספק, למלא “אגודת־הנטעים”. היא נוסדה לפני 4 שנים ולפני זמן מה נתאשרה בקושטא. במשך זמן־קיומה הקצר הספיקה לנטוע בחדרה וברחובות בשטח של מאות דונמים עצי־פרי שונים, ביחוד תפוחי־זהב, שקדים, זיתים וחורשות של אקליפטוסים. “אגודת־הנטעים” נותנת אפשרות לכל הרוצה בכך לרכוש נחלה בתנאים נוחים ובתשלומים לשעורים במשך 10 שנים. האגודה מונה עשרות חברים־שותפים, שחלק גדול מהם מרוסיה.

גורם כלכלי שלישי חשוב מאד אנו רואים בבית־הספר האמנותי־התעשייתי “בצלאל” אשר בירושלים, הנותן כבר עכשו עבודה למאות אחדות צעירים. בית־הספר מתרחב ומתפתח, ואין ספק, שעתיד גדול נשקף לו.

השכונה העירונית “תל־אביב” ביפו החלה בבנין רק בשנה שעברה. עכשיו יש כבר למעלה מ־70 בתים, שבנינים כבר נגמר, עם שרברוב, תעול, גינות וחצרות יפות. רִצוף הרחובות והמדרכות הולך ונגמר. מדברים כבר על הארת הרחובות באופן אירופי. המראה היפה והמקום, שהיא שוכנת עליו, מוסיפים לתל־אביב לוית חן ועושים רושם נעים מאד על כל רואיה. זוהי המושבה העירונית העברית הראשונה, ולפי שעה היחידה, בארץ־ישראל. המטרה, שהציבו לעצמם מיסדיה הראשונים של מושבה זו הושגה, אפוא, בשלמותה. השכונה החליטה עכשיו לבנות בית־כנסת גדול ויפה ולמטרה זו נבחר לפני זמן קצר ועד של בנין, שכבר עשה צעדים אחדים בכיוון זה. חושבים לבנות כאן גם תיאטרון יהודי ובנין בשביל בית־ספר לנגינה.

החברה לבנין־בתים “נחלת־בנימין” חושבת להתחיל בבנין בתחילת השנה הבאה על גבול תל־אביב.

בחיפה נבנתה בשנה זו שכונה קטנה בשם “הרצליה” במורד הכרמל.

בימים אלה נוסדה ביפו חברה חדשה לבנין־בתים, ויש לה כבר 26 חברים. הקרקע נקנה ומתכוננים לבנין.

בשטח ההתישבות החקלאית ראויים לתשומת־לב מיוחדת חוות־הפועלים בכנרת, מושבי־העובדים⁸⁶ בעין־גנים, באר־יעקב ולוד⁸⁷, חורשות על שמם של הרצל וסמולנסקין, פעולות החברה להכשרת הישוב, הרחבת הרכוש הקרקעי בראשון־לציון, רחובות, גדרה, פתח־תקוה, חדרה, רפה⁸⁸ ובנקודות אחרות. כל הקניות הקרקעיות הללו נעשו ב־6־5 השנים האחרונות.

הרעיון של חוה קואופרטיבית, לפי תכנית אופנהיימר, שנולד לפני זמן קצר הולך ומתקרב להגשמתו⁸⁹.

אמנם, אותו סכום של מרץ וכוחות, שהוצאו במשך תקופה זו, יכלו להביא לידי תוצאות גדולות יותר, ואולם הרי תנאי־העבודה, כפי שאמרנו למעלה, היו גרועים ביותר.

לעומת זה נעשה הרבה בשטח החינוך. מקום בראש תופסת, כמובן, הגימנסיה העברית ביפו.

בתחילה, כשהחליטו המיסדים הראשונים לפני 6 שנים לפתוח כאן גימנסיה עברית, התנפלו עליהם מכל צד. רבים, ואף המורים בתוכם, התיחסו באי־אמון אל העסקנים הנועזים הללו וחשבו שהם עוסקים בדבר שבדמיון, שאינו ניתן להתגשם.

ואולם מניחי היסוד לא נבהלו: תחילה פתחו כתה אחת עם 16 תלמידים, ואחר־כך הוסיפו בכל שנה כתה חדשה, ועם רבוי הכִּתות גדל גם מספרם של התלמידים בכל כתה וכתה. עכשו יש בגימנסיה 6 כִּתות, מורים – 17 ומספר התלמידים – 250. על־יד הגימנסיה קיים גם פנסיון בשביל תלמידים מערים אחרות. הרבה הורים בני מדינות־חוץ (רוסיה, רומניה, בולגריה, אפריקה, אמריקה, ארגנטינה ואוסטרליה), שבניהן לומדים בגימנסיה – התישבו בגללם בקביעות בארץ־ישראל. בצדק אמר אחד המרצים באספה הכללית האחרונה של “חברת הגימנסיה העברית בארץ־ישראל”, שהמושבה הגימנסיונית לא רק שאין מצבה גרוע משאר המושבות העבריות בארץ־ישראל, אלא שהיא אף יציבה מהן, מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה כלכלית.

בימים אלה באו ממחוז וארשה קבוצת ילדים, הרוצים להכנס אל הגימנסיה העברית. קבוצה שניה מאותו המחוז מתכוננת גם היא, כפי ששמענו, לדרך ותבוא הנה בקרוב. כמעט בכל שבוע באים תלמידים חדשים, בעיקר מרוסיה. מכל המקומות מתקבלות שאלות על תכנית הגימנסיה ועל תנאי־הכניסה אליה. התקציב של שנת תרע“א נקבע בסכום של 50,000 פרנק. בתחילת שנת־הלימודים נפתחה הכתה הששית. דבר זה נכרך כמובן בהוצאות נוספות, כי הוזמנו מורים חדשים ללשונות הצרפתית, הגרמנית והלטינית בכתות הגבוהות. על־יד הגימנסיה סודרו שעורי־ערב בשביל תלמידים חדשים, שעדיין אינם יודעים במידה מספקת את הלשון העברית, את התנ”ך והתלמוד, את מדע־הטבע והגיאוגראפיה של ארץ־ישראל, את הלשונות הצרפתית, הערבית והתורכית.

הונהג סדר כזה: התלמידים החדשים, שאינם יודעים את הלמודים הנזכרים למעלה, נרשמים בזמן הראשון בתור שומעים חפשיים, ובמשך הזמן מכניסים אותם לרשימת התלמידים הקבועים.

באולם הגימנסיה נערכים, חוץ מן הנשפים וההצגות בשביל התלמידים, נשפים עממיים, הקראות פומביות, קונצרטים והצגות של חובבי האמנות הדרמתית העברית. מורה לזמרה הקים מקהלה ותזמורת של תלמידים.

הגימנסיה עומדת לבנות בקרוב ביתן להתעמלות. עוד בחורף זה יגשו לנטיעת גן בוטאני. בדרך כלל אפשר לומר, שכמעט כל החיים התרבותיים של יפו העברית נתרכזו מסביב לגימנסיה.

השני במעלה – אחר הגימנסיה – הוא בית־הספר העירוני לבנות ביפו, שנתעשר לפני שנתיים בבנין מפואר. בשנים האחרונות הוכנסו בתכנית הרבה שפורים. בבית־הספר שמונה כתות, ומספר התלמידות בהן עלה כבר על 400. מספר המורים, ביחד עם המנהל, שנים־עשר.

את הגימנסיה החרדית “תחכמוני”, את בית־הספר למלאכה על־יד תלמוד־התורה ביפו, את בית־הספר של חברת־העזרה ליהודי־גרמניה, את גני־הילדים, את בית־הספר למלאכת־יד של ברית הנשים העבריות, רשת גדולה של בתי־ספר חדשים בירושלים, בירות, חיפה ובמושבות – בכל אלה יש לזקוף על חשבון העליה האחרונה. בתחילת שנת־הלימודים הנוכחית נפתח ביפו בית־הספר עברי לנגינה, בהנהלת אשת הד"ר רופין, שגמרה את הקונסרבטוריון בברלין.

הגימנסיה העברית בירושלים עומדת באותם הנסיונות, שעמדה בהם בשעתה הגימנסיה ביפו. אותו אי־אמון, ולפעמים גם יחס של בוז מצד התושבים; אותה הבקורת ואותן ההתנפלויות על מיסדי המוסד הזה. ואולם החיים עושים את שלהם: הקשיים הולכים ונעלמים לאט לאט, מספר התלמידים הוכפל בשנה זו, הוזמנו מורים חדשים מאירופה והכל בא על מקומו בשלום, הודות לעזרתו הפעילה של ד"ר מטמן־כהן, מיסדה הראשון של הגימנסיה ביפו.

התכניון בחיפה הולך ונבנה כבר ומהרבה תלמידים מתקבלות שאלות על תנאי־הכניסה.

ה־Hilfverein“”⁹⁰ פתח בית־ספר תיכוני חדש בחיפה, שצריך במשך הזמן לשמש בית־ספר מכין לתכניון.

זהו האקטיב שלנו. אמנם, בכל המוסדות האלה הן ההשכלתיים והן הכלכליים, יש עדיין מגרעות, לקויים ופגמים, הטעונים תקון. ואולם לא נהא צודקים, אם נדרוש יותר מדי. בכל המקצועות מן ההכרח ליצור יש מאין: כאן הכל עדיין בבחינה של קרקע־בתולה הזקוקה לעִבוד מלא. כוחות יוצרים אינם קמים בבת אחת, אלא מתגלים לאט־לאט ובהדרגה.

9/1/1911

43. הפסקת התמיכה ל“הפועל הצעיר”    🔗

החלטת הועד האודיסיאי על הפסקת התמיכה לכלי מבטאה של מפלגת־הפועלים “הפועל הצעיר” בגלל מאמרו של ברנר בגליון ד' של אותו עתון⁹¹, עוררה רוגז והתמרמרות בלבם של הרבה מבני ארץ־ישראל. אופיינים ביותר הם הטון והצורה של הודעת הועד על הפסקת התמיכה בבטאון: “בישיבת הועד מיום י”ח בטבת הוחלט להפסיק מהיום והלאה את התמיכה ל’הפועל הצעיר'. אם תִּבָּחֵר מערכת חדשה, ותכנו של העתון ישתנה על ידה, והמערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעה לחדש את התמיכה, הרי ידון הועד שוב בשאלה זו".

צריך להודות, שמקומות אחדים במאמרו זה של ברנר חריפים ונועזים יותר מדי ואף־על־פי־כן לא צריך היה להגיע לידי קבלת החלטה חריפה שכזו. אלולא היה הועד נחפז כל־כך והיה פונה קודם בשאלה אל ההנהלה שביפו, היה מסתבר לו, שברנר אינו חבר המערכת כלל ומטעם זה אין לבוא ולדרוש שנויים בהרכב המערכת. אפשר להתיחס באופן זה או אחר אל מאמריו של ברנר ואל טכסיסיו של “הפועל הצעיר”, ואולם בדבר אחד צריך להודות, שמכל כתבי־העת המרובים, שמופיעים בארץ־ישראל, החל ב“האמת”⁹² וגמור ב“החבצלת”, הרי “הפועל הצעיר” הוא לפי שעה העתון ההגון היחידי, המאיר את החיים הארצישראליים בלא משוא־פנים ובלא נטיה לצד זה או אחר. מאת הועד האודיסאי, שתפקידו לתמוך במוסדות־ההשכלה והחנוך בארץ־ישראל, היתה לנו הזכות לחכות ליחס אחר אל עתון ארצישראלי, שידע לרכז מסביבו קבוצה די הגונה של סופרים צעירים בעיקר.

הודעת הועד האודיסאי הסעירה, כמובן, לא רק את עוזרי “הפועל הצעיר”: לפני ימים מועטים נקראה אספה, שהשתתפו בה עתונאים מירושלים, פתח־תקוה, רחובות ובן־שמן. הויכוחים היו סוערים מאד ונמשכו עד לאחר חצות, ונתקבלה החלטה כזו: “סופרי ארץ־ישראל, שנתאספו בי”ג בשבט, מוצאים, שאף אם מאמרו של ברנר מעורר אי־רצון בלב רבים עפ“י צורתו ותכנו, הרי הפסקת התמיכה ל”הפועל הצעיר' היא פעולה, שאינה יאה לועד האודיסאי. מכיון שלדעתם מביא ל“הפועל הצעיר” תועלת גדולה בברור שאלות התישבותיות שונות הרי יוסיפו גם להבא לעבוד בענין זה ויסיעו על ידי כך להמשך קיומו"⁹³.

השנה היה חורף קר וארוך ביותר. בירושלים ירד כמה פעמים שלג גדול שהביא אתו קור של 3־2 מעלות. בינואר ובפברואר ירדו גשמים רצופים בלא־הפסק. כמה פעמים ירד גם ברד והשתוללו רוחות חזקות, שגרמו נזקים מרובים לפרדסנים, שהקטיף לא נגמר אצלם. היו ימים, שהפרדסים היו מסורבלים פירות כבשטיח של זהב. תפוחי־הזהב התגוללו בכל מקום, אי־אפשר היה לשלוח אותם אף אל הנקודות הקרובות ביותר. ראשית, מפני הקלקול ושנית, מפני הסערות בים, כיון שאף ספינה אחת לא העפילה לחתור ולהתקרב אל החוף היפואי. בימים הללו קנו במטליק אחד (שני מילים) עשרות אחדות של תפוחי־זהב. הרבה עצים נזוקו גם בגני־פרי אחרים. באחד הלילות עלו שתי ספינות־משא גדולות על הסלעים שעל־יד יפו. אחת מהן הצליחה בקושי גדול לרדת מן הסלע, ולהכנס שוב למצולות ים. אולם השניה נשארה על השרטון.

בימים האחרונים שקט הים, הגשמים נפסקו, השמש מופיעה לעתים קרובות יותר השפיעה על הארץ חום נעים. בחוץ אביב, וקשה לשבת בבית. משהו מושך אותך החוצה, אל האויר הצח, אל השדה…

בעתון הערבי “פלשתין” היוצא לאור ביפו, הופיע לפני זמן קצר מאמר מאת ערבי מוסלמי, שבנגוד לאויבינו הוא כותב: “הממשלה העותומנית יודעת יפה, שההתישבות העברית בארץ ישראל הביאה תועלת גדולה לממשלה, לארץ ולתושבים. הודות לעליתם של היהודים, נהפכו המדבריות למקומות של ישוב ונבנו עליהם בתים יפים. והחולות נהפכו לגן־עדן”. המחבר מוכיח על יסוד מספרים, שהכנסות האוצר הממשלתי גדלו במידה עצומה הודות לרבוי מספרם של התושבים היהודיים. "המושבה פתח־תקוה היתה, כידוע, מדבר־שממה קודם שנתישבו בה היהודים, שימשה מקלט לחיות־שדה ולעופות־טרף, איש לא ההין להתישב שם ועד שנת 1295 (לפי התאריך המוסלמי)⁹⁴ הכניסה מס לממשלה בסכום של 3,000 פיאסטרים לשנה. ועכשו מכניסים היהודים לממשלה, החל משנת 1329 למנינם⁹⁵ – 263,000 פיאסטרים לשנה.

“המושבה ראשון־לציון הכניסה לממשלה בשנת ⁹⁶1300 כ־3,000 פיאסטרים מס לשנה, ועכשו, משנת ⁹⁷1328, כ־332,000 פרנקים. חדרה היתה נותנת קודם 23,000 פיאסטרים מסים, ועכשו מקבלת הממשלה בכל שנה 122,000 פיאסטרים. אותו הדבר אנו רואים גם בשאר המושבות היהודיות. הפועלים הערביים לא היה להם קודם שום מקור של פרנסה, ועכשו הם מוצאים עבודה קבועה במושבות היהודיות. אנו כולנו, המוסלמים והנוצרים, מתעשרים על־יד היהודים. היוצא מזה, שגם הממלכה וגם התושבים מרויחים הרבה מן ההתישבות היהודית. שויו של הקרקע עלה בהרבה. במקום 5 פרנקים אנו לוקחים עכשיו 60 פרנקים בעד דונם של קרקע. באופן כזה אין ספק, שההתישבות היהודית היא בהתאם לאינטרסים של הממשלה וגם של התושבים הערביים”.

המחבר מבטיח להביא במאמרו השני עוד כמה מספרים, המוכיחים את התועלת שבהתישבות היהודית, והוא מסיים: “ספרד ירדה הרבה אחרי גרושם של היהודים, והשולטן הזמין אותם אל ארצנו, כי היה בטוח, שהוא מקבל נתינים טובים. ואמנם, היהודים הם נתינים נאמנים בממלכתנו”.

בעתון ערבי אחר: “דבר האמת”, היוצא לאור בביירות, נדפס מאמר של ערבי, שאף הוא מתיחס באהדה ליהודים. מחבר המאמר אומר בין השאר: “נעשה נס גדול. אחר 2000 שנה של גלות נזכר עם ישראל בארצו, שהובטחה לאברהם, ושעבדו אותה בני־יעקב. היהודי שעסק בכל מיני מלאכות, חוזר בשמחה לארץ־אבותיו, אוחז במחרשה והולך לעבוד את האדמה, שהיתה לפנים אדמת זבת חלב ודבש, ואולם באיזה מצב מצא היהודי את ירושת 12 השבטים? במקום ערים וכפרים, במקום קהילות לאין מספר, במקום בית־המקדש ובית־המדרש, מצא שממון ועזובה; במקום שירה ותפילה שמע רק יללת־תנים. עכשו, הודות לעמלו של היהודי, קם הכל לחיים חדשים. ואף־על־פי כן נמצאו בני־אדם, שמביטים בקנאה על הצלחתם של המתישבים החדשים ומרימים רעש בעתונות. לשוא כל עמלם! היהודי בא הנה בכונה טובה להחיות את הארץ, ואנו צריכים רק לשמוח לתוספת הכוחות החדשים והרעננים האלה. אנו צריכים להזמין הנה את יהודי כל העולם: אנו זקוקים להם ויש רק להצטער על המכשולים, ששמים לפניהם בקנית קרקעות, את המכשולים הללו צריך להסיר מדרכם”.

הוואלי (הנציב) של ביירות פרסם אף הוא מאמר באותו העתון, בו הוא מכחיש את דיבות העתון צורר היהודים, “הכרמל”⁹⁸, היוצא לאור בחיפה. הוואלי כותב במאמרו, שהיהודים הם יסוד רצוי ומועיל מאד בשביל ארץ־ישראל ושיש לקבל אותם בזרועות פתוחות, כי הארץ זקוקה לבני־אדם אינטליגנטיים ואוהבי־עבודה.

הנה מה שאומר אותו החלק של הערבים, שיש לו שכל משלו ושאינו נתון להשפעתם של המיסיונרים־הישועיים מחוץ־לארץ. כדאי היה, ש“ידידינו” הפנימיים, ה"ה פריסקה ושות', ילמדו מהם לדבר אמת ולהתיחס אל הנעשה פה כבני־אדם פכחים וישרים.

13/3/1911

44. הגימנסיה העברית ביפו    🔗

לפנינו דין־וחשבון קצר של חברת הגימנסיה העברית ביפו, שנשלח עכשיו לכל החברים. נרשה לעצמנו להתעכב כאן על המומנטים החשובים ביותר של דין־וחשבון זה, הסוקר את פעולות הגימנסיה בשנה שעברה.

הדין־והחשבון מסתעף לשני חלקים:

1. ההתפתחות הפנימית

א. התלמידים. הגימנסיה נמצאת עדיין בתקופת ההתפתחות. אם נשוה את המספרים של שלוש השנים האחרונות, הרי תעמוד לפנינו תמונה כזו: שנת תרס“ט נסתימה ב־133 תלמידים, תר”ע – ב־193 ועכשו מספרם 243, חוץ מקבוצה של 20 תלמידים, שבאה מחדש ושמתכוננת להכנס לכתות שונות של הגימנסיה.

בימי החופש עזבו את הגימנסיה 21 תלמיד, בעיקר מפני שהוריהם העתיקו את מושבם מיפו או יצאו לגמרי מן הארץ. רק 4 תלמידים – מבני העדה הספרדית – הועברו לבתי־ספר אחרים מחמת שכר־הלמוד הגבוה. נוספו אפוא, בתחילת השנה הנוכחית 70 תלמיד.

רוב התלמידים החדשים במחלקות המכינות הם בני־יפו, ובמחלקות הגבוהות – כולם כמעט מרוסיה. בין 243 התלמידים – 142 ילדים ו־95 ילדות. 169 מהם משלמים שכר־למוד מלא, 48 משלמים את החצי, 3 – את החלק הרביעי, ו־23 פטורים מכל תשלום (המורים משלמים בעד ילדיהם־הם מחצית שכר הלימוד; חוץ מזה, הזכות לכל עשרה בעלי־מניות לשחרר תלמיד אחד לגמרי משכר־לימוד). בשנת תרס“ט היתה הכנסה משכר־לימוד 12,650 פרנקים, בשנת תר”ע – 19,000 פרנקים, ובשנת תרע"א ההכנסה תעלה על 25,000 פרנקים.

ב. המורים. עם פתיחת הכתה הששית הוצרכו להזמין מורים חדשים, ביחוד ללשונות זרות. בתחילת שנה זו נוספו 4 מורים בעלי השכלה גבוהה. כעת בגימנסיה 17 מורים מהם 8 בעלי השכלה גבוהה, והשאר יצא להם זה כבר שם טוב במקצוע הפדגוגיה והספרות.

עבודת המורה קשה כאן מאד: מתכנסים תלמידים ילידי ארצות רבות ומדברים בלשונות שונות, וצריך לחנך אותם מחדש וללכד אותם אתנו לגוש אחד. ספרי־הלמוד מועטים עדיין מאד, או יותר נכון, אינם עדיין כלל, והמורה מוכרח לא רק להתכונן אל השעור, אלא אף ליצור לעצמו את החומר הלמודי.

ג. התכנית. בימי־החופש הקדישה המועצה הפדגוגית שורה של ישיבות לעבוד התכנית בשביל הכתה הששית החדשה – הנפתחת זה עתה. אין ספק, שרק אחר שתפתחנה כל הכתות בגימנסיה, אפשר יהיה לקבוע את התכנית הסופית, שתתאים בשלמותה לדרישות הזמן – זמננו. לפי שעה די לציין שמצליחים להורות בלשון העברית את כל הלמודים והשפעת הגימנסיה הולכת ומתחזקת הן בארץ־ישראל והן בארצות־הגולה.

מתוך השאלות המרובות שמתקבלות מן הגולה, אנו רואים שמאות ילדים עבריים מתקינים עצמם ולומדים כבר על־פי תכנית א"י. כמובן שלא כל הילדים הללו יבואו הנה, ואולם חשובה העובדה כשלעצמה, שבארץ־ישראל יש גימנסיה עברית, שחושב וחולם עליה חוג גדול של ילדים ומתקשר אליה במחשבתו. קשר זה יעודד אותם, אפשר, גם אז: כשיפלו לתוך סביבה אסכולתית זרה בגולה.

2. המצב החמרי

א. הבית. בתחילת שנת־הלימודים עברה הגימנסיה לביתה החדש, שנבנה בשכונה העברית החדשה, תל־אביב. כידוע, נִדֵב מר י. מוזֶר מבראדפורד בקונגרס השמיני 80,000 פרנקים לבניית בנין זה, בתנאי שתקרא בשם “הרצליה”. שהתכנית נערכה כבר, וצריך היה לגשת לגמירת חוזה עם הקבלן, נתברר, שהתקציב הגיע לסכום של 99,550 פרנקים. מוזֶר הסכים גם לזה, ולכן נגשו במרץ רב לעבודה, כאשר כל הבנין נבנה לגמרי אך ורק בידי הפועלים היהודיים בפקוחו של האדריכל היהודי, מר בַּרְסקי. הבנין יפה הוא מאוד. עבודות אחדות טרם נגמרו, ואולם אין זה מפריע ללמודים. החדרים גדולים הם, מלאים אור ואויר, המסדרונות רחבים, החלונות פונים מצד אחד אל הים, ומצד שני – אל הרי־יהודה.

התקציב, שהתחיל ב־80,000 ועלה אח"כ ל־99,550 פרנקים, יגיע למעשה ל־132,000 פרנקים. חסרים אפוא, עוד 32,550 פרנקים, ובודאי יימצאו מקורות להם.

ב. רהיטים. אחר שעברה הגימנסיה לבנינה החדש והמרווח, מן ההכרח היה לחדש את הרהיטים הישנים, להזמין ספסלים חדשים בשביל הכתה הששית, לקנות ספסלים נוספים בשביל חמש הכתות הראשונות וגם בשביל שלוש המכינות, שגדל בהן מספר התלמידים; היה צורך ברהיטים גם בשביל חדר־המורים, חדר־הקבלה, המשרד, וביחוד בשביל חדרי־השרטוט והציור, החדרים החימי והפיסי, וגם בשביל האולם הגדול, שבו נערכים נשפים, הקראות והצגות. כל זה יעלה ב־15,000 פרנקים, שעל חשבונם נכנסו לפי שעה רק 5,000 פרנקים, והשאר – בוא יבוא.

ג. מכשירים לפיסיקה וחימיה ולידיעת הטבע דורשים סכום של 15,000 פרנקים. חלק מן המכשירים כבר הוזמן, ואולם כדי להעמיד את הוראת הפיסיקה, החימיה וידיעת־הטבע על הגובה הראוי יש צורך בהרבה מכשירים נוספים.

ד. אולם להתעמלות. זה כבר מורגש הצורך באולם להתעמלות. אם רוצים אנו שלנוער המתבגר שלנו תהא לא רק נשמה בריאה אלא גם גוף בריא, הרי צריכים אנו להקדיש תשומת־לב יתרה להתפתחותו הגופנית. ואמנם, להוראת ההתעמלות בגימנסיה מוקדשת תשומת־לב מרובה. על־ידי הגימנסיה נוסדה אגודה גדולה להתעמלות מבני־אדם צדדיים⁹⁹, שמשתמשים במכשירי־הגימנסיה. כדי להעמיד את ההתעמלות על הגובה הראוי, כבר נאספו אילו סכומים באירופה המערבית, ואולם הרוב חסר עדיין (כ־10,000 פרנקים).

ה. גן בוטאני. הקרן הקיימת הקציבה 30,000 פרנקים לקנית מגרש בשביל גן בוטאני לצרכי הגימנסיה. בכסף זה נקנו 23,000 אמות קרקע בתל־אביב. את מחצית הקרקע תופסים הבנינים, רחבה והתעמלות ולמשחקי־ילדים, והמחצית השניה נועדה בשביל גן בוטאני. בגן זה צריך להיות מיוצג כל עולם־הצומח הארצישראלי, כדי שהמתלמדים יוכלו להכיר אותו באופן מוחשי. התלמידים בעצמם יטפלו בגן, ובאופן כזה יתקרבו יותר אל הטבע ויתקשרו יותר אל הארץ. על ישור הקרקע וזבולו, על נטיעות, וכו' יהא צורך להוציא כ־10,000 פרנקים.

מכל האמור למעלה יוצא, שלגימנסיה חסרים עדיין כ־82,500 פרנקים. בשעת בקורו השני של מר מוזֶר ביפו, בשנה שעברה, הוגשה לו רשימת ההוצאות. הוא התיחס באהדה אל התקציב ובו במקום הביע את הסכמתו לכסות כשליש ההוצאות, כלומר, 25,000 פרנקים, ואולם בתנאי, שאחרים יכסו את שאר 50,000 הפרנקים. מאז הצליח מוזר לרכוש ידידים חדשים לגימנסיה, ובתחילת שנת־הלימודים החדשה שלח 13,125 פרנקים, שהוקדשו במיוחד (על־ידי אפרימסון מבראדפורד – 12,500 ועל־ידי אחיו של מוזר – 625) לסדור חדר פיסי ולקניית הרהיטים ההכרחיים ביותר. חוץ מזה שלח מוזר לפני זמן קצר (על חשבון 25,000 הפרנקים שהבטיח) 10,000 פרנקים, ואת שאר 15,000 הפרנקים יתן בהתאם להבטחתו הראשונה, רק בשעה שנדבנים אחרים יכסו את שאר הגרעון. חסרים, אפוא, עוד 40,000 פרנקים, שצריך לאסוף אותם בהקדם האפשרי, כדי שהגימנסיה תוכל להתפתח באין מעצור בכיוון שהתוותה לעצמה.

27/3/1911

45. הגימנסיה העברית ביפו    🔗

ב.

1 הקרן. השאלה על יצירה קרן־מילואים היא כעת החשובה ביותר, כי בה תלוי קיומה של הגימנסיה. אמנם, שכר־הלימוד כבר מגיע ל־25,000 פרנקים לשנה (זהו לפי שעה בית־הספר היחידי בארץ־ישראל, שמקבל שכר־לימוד גבוה כזה ־ 160 פרנק לשנה), ואולם אף בית־ספר תיכוני אחד אינו יכול להתקים על הכנסות שכר־הלימוד בלבד; בכל ארץ נתמכים הם על־ידי הממשלה.

בכדי להבטיח את קיומה של הגימנסיה נוסדה בשעתה “חברת הגימנסיה העברית בארץ־ישראל” שכל חבר מכניס 100 רובל ונחשב לבעל־מניה. כספי המניות משמשים ליצירת הקרן, שהריבית שלה מהווה הכנסה של הגימנסיה. כיום מונה החברה 682 חברים, ואולם לא כולם שִלמו כבר את כל הסכום שהתחיבו. יש עוד כ־470 חברים, שהחוב שלהם מגיע לסכום של 70,000 פרנקים. בסך־הכל נכנסו אל קופת־הקרן 112,000 פרנקים. לפי התקנון היתה הגימנסיה רשאית להוציא בכל שנה מכספי־הקרן לקנית רהיטים, ספרים ומכשירי־לימוד, ועל יסוד זה הוצאו 15,000 פרנקים. חוץ מזה, היתה הגימנסיה מכסה כל שנה, בהסכמת בעלי־מניות, את גרעונותיה מן הקרן, כי בכל שנה עמדה לפי דילמה: לסגור את הגימנסיה מחוסר אמצעים חמריים, או לחסר מן הקרן ולהוציא את הגימנסיה ממצבה הקשה.

בקרן נשארו, איפוא, במזומנים כ־60,000 פרנקים, שמורים בועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל, ועל הועד הזה חלה כל האחריות לתקציב.

בשעה שלגימנסיה תהא קרן במדה כזו, שהריבית שלה תתן 30,000 פרנק לשנה, רק אז יובטח קיומה.

לסוף פונה הועד המפקח בקריאה חמה אל חבריו, שיעשו תעמולה רחבה לטובת הקרן ועם זה הוא מביע את בטחונו, שקולו ימצא הד הגון בצבור היהודי.

אף אנו חושבים, שכל אשר העבודה התרבותית בארץ־ישראל יקרה לו, צריך להענות לקריאה זו, ויפה שעה אחת קודם.

עם התחלת שנת־הלמודים הבאה עומדת להפתח הכיתה השביעית בגימנסיה העברית ביפו, ולאחר שנה גם הכיתה השמינית. אחר־כך יווסדו על־יד הגימנסיה שעורים מיוחדים, שיכינו את הבוגרים לבתי־הספר הגבוהים (אוניברסיטה או פוליטכניקום).

לפי התכנית, יימשך זמן־הלימודים בגימנסיה שמונה שנים וחצי.

כל זה כרוך בהוצאות חדשות וגדולות למדי; מן ההכרח יהיה לבוא בדברים עם מורים חדשים, להכין רהיטים חדשים, לגמור את סִדור החדרים הפיסי והחימי, להקים תחנה מטאורולוגית, לבנות אולם להתעמלות, להזמין מכשירי־לימוד חדשים, להוסיף ספרים לספריה, וכדומה.

אמנם, עם פתיחת הכתות הגבוהות יתווספו הרבה תלמידים חדשים, ושכר הלמוד שלהם יכניס, בלא ספק, סכומים הגונים לגימנסיה. ואולם אחר כל אלה קיום הגימנסיה עדיין רחוק מלהיות מובטח, כי ההוצאות, לכל הפחות, במשך חמש השנים הקרובות, לא תשויינה אל ההכנסות של שכר־הלמוד בלבד ואפילו עם הנדבות המקריות. דרושה קרן, להכנסה מסוימת לשם מלוי הגרעונות.

שאלה זו שִמשה נושא לדיון בהרבה ישיבות המועצה המפקחת של הגימנסיה. הוצע להעלות את שכר־הלמוד, ורבים התנגדו לכך, כי, לדעתם, שכר־הלמוד הוא גם עכשו גבוה ביחוד בשביל התושבים המקומיים, ולפיכך אין לחשוב על העלאת נוספת של שכר־הלמוד. אחר חלופי־דעות ממושכים הסכימו כולם, שמן ההכרח הוא להתחיל בתעמולה רחבה וליסד קרן, שהריבית שלה תבטיח במדה מרובה את הכנסות הגימנסיה. למטרה זו שלחה המועצה המפקחת לפני ימים אחדים לכל בעלי־המניות של החברה ולכל המרכזים הציוניים מכתב חוזר, שבו מדובר בפרטות על ההכרח שביצירת־הקרן.

חוץ מזה, החליטה המועצה המפקחת לשלוח לרוסיה ולאירופה המערבית את מר שיינקין (יושב־הראש של המועצה המפקחת), ולאמריקה הצפונית ואפריקה הדרומית את ד"ר ב. מוסינזון. גם הראשון וכן השני ביקרו כבר פעם את רוסיה, ובמשך זמן קצר הצליחו לרכוש 700 בעלי־מניות. יש לחשוב, שגם הנסיעה השניה על פני אירופה, אמריקה ואפריקה תוכתר בהצלחה גמורה.

הציונים וכל מי שמתעניין בחנוך הנוער היהודי, ובתחית התרבות העברית בארץ־ישראל, צריכים ליסד בכל מקום ועדים מקומיים, שיקבלו על עצמם לפרסם בחוגים הרחבים את רעיון “הקרן בשביל הגימנסיה העברית הראשונה ביפו”.

יש לקוות, שהעם היהודי ישתתף ברצון ביצירת מפעל גדול זה.

3/4/1911

46. מסיבה לכבוד דוד פרישמן    🔗

סופרים, מורים והאינטליגנציה המקומית ערכו לפני זמן קצר מסיבת־פרידה לסופר דוד פרישמן שבִּלה כאן ימים אחדים וגם בטיול לארץ־ישראל, שסִדֵר העתון הוורשאי “היינט” לקוראיו. את המסיבה פתח ד“ר נ. טורוב, ואחר־כך מסר את כסא־הנשיאות למ. כהן. קשה למסור את פרשת כל הנאומים, נסתפק רק באחדים מהם. ד”ר מוסינזון סִפֵר, כיצד נפגש, לפני שנה בערך, אחר הקונגרס האחרון, עם פרישמן ושאל אותו, אם הוא חושב לבוא בקרוב לארץ־ישראל. על כך ענה פרישמן, שכל־אדם מניח במקום מיוחד את החפץ היקר לו ביותר, כדי שיהא לו במה לשעשע את נפשו ברגע של יאוש. ארץ־ישראל היא בשבילו חפץ יקר כזה. הנואם חושב, שפרישמן, שבא עכשו לארץ־ישראל, ימצא בה באמת מה שקרוב ללב ביותר – את תחית הלשון והספרות העברית בארץ־העברים.

ש. בן־ציון סִפר, שכשהיה עדיין צעיר לימים ואף התחיל טועם מראשית פרי ההשכלה, אמר לו אחד ממשכילי־העירה, שאם הוא רוצה להיות לסופר בישראל, הריהו מוכרח לקרוא ששים גליונות של “המליץ”. בעיירתו הנדחת קשה היה להשיג את “המליץ”, ולפיכך חלם במשך זמן רב על כך, כיצד ישיג את הספרות הנזכרת ויזכה להמנות בקהל הסופרים. ואולם פעם נתקל במקרה ב“תוהו ובוהו” המפורסם של פרישמן, שבו בִקֵר קשה את “המליץ” ואת כל כִוונה של העתונות שבזמן ההוא.

אז – אומר הנואם – הרגשתי ריקנות נוראה בלב, הקרקע נשמטה מתחת לרגלי, ולפיכך… אני מגיש עכשו תביעה ישרה אל מחבר “תוהו ובוהו” ודורש ממנו פִצוי בצורה של השתתפות קרובה ובלתי־אמצעית בספרות הארצישראלית.

יושב־הראש מר כהן סִפר, כיצד גרם פעם להתנפלות מצד עורך “המליץ”, ל. רבינוביץ', על פרישמן החף מכל פשע. מר כהן עבד בעתון “פריינד” והיה חותם בפסיבדונים “קליפ־קלאפ”. ומכיוון שפרישמן היה חותם אז בפסיבדונים “קליפה”, חשד בו עורך “המליץ”, שהוא הוא מחבר הפיליטונים, החתומים בשם “קליפ־קלאפ” והתנפל עליו.

מר פרישמן בנאום־התשובה היפה שלו, אמר בערך כדברים הללו:

…"פִזרו לי כאן שבחים לא לפי זכותי. דבר זה מזכיר לי את גר־הצדק. כשמופיע גר כזה, הרי מתריעים עליו מעל כל הגגות. אני הנני עכשיו ‘גר’ ביניכם, ולפיכך אתם מרעישים עולמות ומבשרים ברעש ובחגיגיות על נוכחותי, ואולם אני מקוה, שיבוא יום, שלא אהיה עוד אורחכם, אלא כאחד מכם תושב בין התושבים הקבועים בארץ ישראל.

…"האשימו אותי כאן, שאף פעם לא הייתי לא ‘חובב־ציון’ ולא ‘חובב שפת־עבר’ והתיחסתי בבקורת אל הארץ ואל הלשון כאחת. ואולם ברור, שיש כאן אי־הבנה קטנה. אני, אמנם, באמת לא הייתי בין אלה שחלמו על תחית ארץ־ישראל של העם היהודי, של ספרותו ולשונו, ואולם זהו מפני שתמיד הייתי עוין נאומים ודבורים מפוצצים.

…“עד עכשו דברו ורעשו הרבה על ארץ־ישראל והלשון העברית, והסתפקו בזה. אולם זה לא לפי רוחי. עכשו, כשאני רואה שאתם עוברים מדִבּוּרים למעשים, הרי אני כולי עמכם. כן, אני צריך להודות בתום־לב: באתי, ראיתי ונוצחתי”.

המסיבה נמשכה עד אחר חצות הלילה מתוך שיחה נעימה וקורת רוח רבה.

24/4/1911

47. מושב עין־גנים    🔗

עין־גנים משתרעת על גבול המושבה פתח־תקוה, והמרחק ביניהן הוא 10 – 15 רגעים הליכה. מפתח־תקוה נראים כל הבתים שבעין־גנים וכן להפך, כי שתי המושבות עומדות על גבעות, ורק עמק קטן מפריד ביניהן. מי שבא מפתח־תקוה לעין־גנים, יש לו הרושם, כאילו בא מעיר לכפר. בפתח־תקוה הבתים צפופים והרחובות צרים, ובעין־גנים יש מסביב לכל בית מגרש פנוי בן 11 דונמים: הבתים מרוחקים זה מזה, והרחובות רחבים, זרועים עשב ופרחי־שדה, ולפרקים גם שיחים.

אדמת עין־גנים נקנתה על־ידי הועד האודיסאי בתחילת שנת 1908. המושב נוסד באביב של אותה שנה. ברשות המושב יש 520 דונמים. האדמה היא אדמת חומר וחול וטובה לגידול ירקות ולמטעים. הקרקע עלה לועד האודיסאי ב־85 פרנק הדונאם. בדרך כלל קונים קרקע ביהודה ב־30 – 40 פרנק הדונם, ואולם חלקה זו עברה לידי הועד האודיסאי לא מידי בעליה הראשונים. גם קרבתה אל פתח־תקוה, האקלים המצוין והקרקע הפורה – העלו במידה מרובה את מחירה.

הועד האודיסאי חלק את כל הקרקע לחלקות קטנות בנות 15 דונאם כל אחת ומכר אותן לפועלים במחיר הקרן, בתשלומים לשעורים – 100 פרנק לשנה ובתוספת של 2% ריבית שנתית. חלקות אלו נמכרו 31, ואת שאר 55 הדונאמים חילק הועד למגרשים קטנים – בני שני דונאמים כל אחד – והוא מוכר אותם לפועלים ולבעלי־מלאכה במחיר 140 פרנק הדונאם, וביחד עם זה הוא נותן להם רשות להשתמש במכון־המים של המושבה. מגרשים כאלה נמכרו עד עכשו 12, נשארו למכירה עוד 14.

רוב הפועלים של עין־גנים יושב בארץ 7 – 10 שנים ויותר; כולם הם פועלים מנוסים ומוכשרים לעבודה. כולם כמעט עובדים בפתח־תקוה הסמוכה בתור גננים בפרדסים ומקבלים 70 – 80 פרנק לחודש, ואת שעות־הפנאי הם מקדישים לעבוד החלקה שלהם. נשיהם עוזרות להם בעבודתם. החלקות נמצאות בשני מקומות; אלה הגדולות יותר 11 דונאמים – נמצאות במושב גופו על־יד הבית, ושאר 4 הדונאמים של כל אחד נמצא מחוץ למושבה, על מגרש צבורי, שבכוחות משותפים נטעה עליו עכשו חורשה של אקליפטוסים.

כיום יש בעין־גנים 27 בתים בני חדר אחד־שנים־שלושה. בית של חדר אחד עם מטבח ומרפסת עלה 800 – 1000 פרנקים, של שני חדרים – 1500 פרנקים, של שלושה חדרים – 2500־2000 פרנקים. כמעט כל הבתים בנויים עץ. המסד עשוי אבן, והגג מכוסה רעפים אדומים; בתים אחדים בנויים לבנים בלתי־שרופות.

הספקת־המים, כגון: באר, מניע־הנפט, המשאבה, הפילטרים, מגדל־המים, וכן צנורות־השרברוב, שהונחו ברחובות והוכנסו אל כל החצרות, עלתה למושב למעלה מ־30.000 פרנק. בענין הספקת המים באה לעזרת המושב החברה לאשראי שעל־יד אפ"ק וקרן קימת לישראל. הראשונה נתנה לכל מתישב הלואה של 300 פרנק, והאחרונה הלוותה לעשר משפחות 6000 פרנקים לכל אחת, בתשלומים לשעורים במשך 15 שנה.

מן המתישבים, בעלי חלקות בנות 15 דונאמים, בנו להם בתים רק 21 איש. שאר עשרת המתישבים יושבים עדיין בדירות זרות בעין־גנים ובפתח־תקוה, וסובלים מחוסר דירה משלהם.

המקור הראשי להכנסות אצל אכרי עין־גנים היא העבודה בפתח־תקוה; אלה שיש להם בתים מקבלים הכנסה הגונה מפרי הגינות שעל מגרשיהם. את הירקות, כגון תפוחי־אדמה, כרוב, בצל, סלק, וכו', הם מוכרים בפתח־תקוה הסמוכה.

נסיון מעניין במקצוע משק־המטעים עשה בשנה שעברה אחד מאכרי עין־גנים, מר ר.: הוא הצמיח על אדמת משתלה של עצים ופדה 4000 פרנקים; בכסף זה נטע על כל החלקה שלו עצי־פרי, בנה לו בית ואף סלק את חובותיו.

בשנה זו עשו אכרים אחדים כדוגמתו ושתלו אף הם תפוחי־זהב, לימונים ועצי־פרי אחרים, ואף אקליפטוסים, עצי־תות, עצי־שטה, ברושים וכו'. התוצאות תבואנה רק בחורף של השנה הבאה. ואולם אפשר לומר כבר עכשו, שהנסיונות הללו לעבור למשק המטעים יש להם יסוד, ואין ספק, שהתוצאות תהיינה טובות.

אחד מאכרי פתח־תקוה אמר שאת מתישבי עין־גנים יש לחשוב למאושרים, מפני שחלקתו של כל אחד מהם נמצאת על־יד ביתו. בשיטות־העבודה הנוכחיות ואם יהיה מצד המתישבים יחס רציני אל הענין (מים הרי יש להם למכביר) יוכל המשק האינטנסיבי שלהם לתת תוצאות מזהירות. לדעתו, עתידים אנשי עין־גנים להיות עשירים. אף אנו, אחר שבקרנו את המושב, קבלנו רושם כזה: המתישבים מלאים מסירות ואהבה אל מפעלם והולכים לקראת העתיד בתקוה ובאמונה.

על שאלתנו, מה חסר עכשו למושב, אמר לנו בא־כוחו של הועד, שלבסוסה הכלכלי המוחלט של עין־גנים יש צורך בדברים הללו:

א) לתת לעשרה פועלים הלואה של 1000 – 1500 פרנקים לכל אחד לזמן ארוך, כדי שיוכלו לבנות להם בתים.

ב) 20 פועלים זקוקים עכשו להלואה של 500 – 600 פרנקים כל אחד, כדי שתהא להם אפשרות לחרוש פעם אחת את חלקותיהם במחרשה אירופית, לעקור מאדמתם את העשבים המזיקים (יבלית וכדומה) ולנטוע עליה עצים. מים יש במידה מספקת, משתלות יש להם משלהם, ואת העבודה בגן יודעים הפועלים יפה ואינם זקוקים להדרכה מן החוץ.

ג) כל המושב זקוק מאוד לחנות קואופרטיבית שיוכל לקנות בה צרכי־אוכל ושאר הצרכים הכרחיים, ואז לא יצטרך לכתת את רגליו בשביל כל דבר קטן לפתח־תקוה, וביחד עם זה יוכל לקנות מוצרים טריים בתנאים נוחים יותר.

ד) המושב זקוק למחסן קואופרטיבי ביפו לרכישת המוצרים הדרושים לו ולמכירת תוצרתו, כי כלל וכלל לא כדאי לו, לכל יצרן לחוד, לבוא יום־יום לפתח־תקוה וליפו, הצריכות לשמש שווקים למכירת תוצרתו, וביחוד תוצרת־הגנה שלו, שהצלחתה תלויה, בעיקר, בארגונה הרציונלי של המכירה. לפתיחתן של שתי חנויות קואופרטיביות כאלו בעין־גנים וביפו דרוש סכום של 3000 פרנקים.

מכל האמור למעלה יוצא, שעין־גנים זקוקה לאשראי כזה:

ל־10 פועלים, 1000 – 1500 פר' לכל אחד מהם

לבנין־בתים 10.000 – 15.000פר'

ל־20 פועלים 500 – 600 פר' לכל אחד מהם

לנטיעות־גנים 10.000 – 12.000פר'

בשביל חנויות צרכניות־יצרניות 3.000 פר'

בס"ה 30.000 פר'

וזהו האקטיב של עין־גנים:

31 חלקות ב־1335 פר' כל אחת (לפי דמי־קניה) 41.385 פר'

הספקת־מים 30.000 פר'

21 בתים ב־2000 פר' כל אחד (בחשבון ממוצע) 42.000 פר'

10 אסמים ב־300 פר' כל אחד 3.000 פר'

מטעים במושב גופו 15.000 פר

124 דונאמים של עצי־אקליפטוס מחוץ למושב 5.000 פר'

בס"ה 136.385 פר'

הפאסיב הוא כזה:

חוב לועד האודיסאי 41.385 פר'

חוב לקרן הקיימת 6.000 פר'

חוב לחברה לאשראי 9.300 פר'

ההון הנקי של החברים 79.700 פר'

בס"ה 136.385 פר'

אל המספרים הללו, יש להוסיף, שאנשי עין־גנים נחשבים ללווים בטוחים בהחלט, וההלואה צריכה להנתן להם בהקדם האפשרי, כדי שיוכלו לצאת ממצבם הקשה ולעמוד על רגלי־עצמם.

האפ"ק ואף החברה לאשראי יכולים לתת הלוואות רק לזמן קצר: את ההלוואות לזמנים ארוכים יש להשיג ממקורות אחרים (קרן קיימת וקרן־הפועלים).

נדמה לנו, שהרבה יותר מן המועיל הוא לבסס את מצבו של המושב, הקיים ועומד כבר, שיש לו כבר קרקע מתחת לרגליו, מאשר לרדוף אחרי יצירת מושבים חדשים.

26/6/1911

48. האספה השנתית של הגימנסיה העברית ביפו    🔗

א.

האספה השנתית של בעלי־המניות, מיסדי הגימנסיה העברית ביפו, נתקימה בבנין הגימנסיה ביום ה' – ז' תמוז (1 – 3 ביולי) ש.ז.

השתתפו, בעיקר בעלי־המניות היושבים בארץ־ישראל. רק מועטים מן היושבים בגולה היו מיוצגים על־ידי באי־כוחם. חוץ מ־40 בעלי־המניות ובאי־כוחם, נוכחו גם באי־כוח המועצה הפדגוגית, ועד ההורים, חברי ועדות שונות שעל־יד הגימנסיה, הורי המתלמדים ובאי־כוח העתונות.

יושב־הראש של מועצת המפקחים, מ. שיינקין, פתח בהרצאה על פעולת הגימנסיה בשנת הלימודים שחלפה. לא נביא את הדין־וחשבון לפרסום, כי כבר ידוע הוא לקוראינו ממאמרינו הקודמים.

נסתפק רק בפרסום המאזן הכספי של הגימנסיה, שנגשת עכשו, בסוף שנת תרע"א, לפתיחת כתה שביעית והמכינה הרביעית.

מקורות הכנסה:

שכר־למוד 25.308 פר'

תמיכת הועד האודיסאי לישוב א"י 5.000 פר'

נדבת ה' מוזר ואפרימסון ־ 13.468.10 פר'

נדבת בני־אדם שונים 374.34 פר'

הכנסות שונות 292.87 פר'

הכנסות מהשכרת האולם לנשפים, הצגות וכד' 1.160 פר'

הגרעון המשוער 10.408.23 פר'

בס"ה 56.011.54 פר'

ההוצאה:

משכורת למורים 34.001.68 פר'

משכורת לרופא – 700 פר‘, למזכיר – 1500 פר’ 2.200 פר'

משכורת לספרן 360 פר'

משכורת לשמשים 1.140 פר'

רהיטים 4.372.70 פר'

מכשירי התעמלות 686.86 פר'

קבינט לפיסיקה 8.198.51 פר'

הוצאות דואר, טלגרף, דפוס וכד' 2.194.67 פר'

ספרים ומכשירי־למוד 1.361.53 פר'

התזמורת 985.40 פר'

טיולים מדעיים (הוצאו 3.377.19 פר'. על חשבון נתנו

המורים והתלמידים 2.927 פר' והגימנסיה 450.19 פר'

בס"ה 56.011.54 פר'

חוץ מזה נתקבלו ממר קרמניצקי לסידור אולם להתעמלות 3.000 פר' וממר מוזר – לאותה המטרה ולנטיעת גן בוטאני – 13.000 פר‘. נוסף לכך נתקבלו בועד האודיסאי גם נדבות פרטיות לטובת הגימנסיה בסכום של 2.000 פר’ בערך, שלא נכנסו אל הדין־וחשבון. באופן כזה הגיע הגרעון בשנה שעברה לסכום של 9.000 פר'. גרעון זה מן ההכרח היה, לצערנו, לכסות מסכומי הקרן השמורה.

מעריכים את הוצאות התקציב לשנת־הלימודים החדשה בסכום של 51.510 פר' (חסר כאן הסעיף של הקבינט הפיסי, שהיה בתקציב הקודם), ועם זה משערים, שההוצאה תעלה על ההכנסה בסכום של 11.010 פר‘. מקוים לתרומות מיוחדות ובטוחות פחות או יותר, לכל הפחות, בסכום של 25.000 פר’, בעיקר, לצרכי הגן הבוטאני והקרן להוצאת ספרים. באופן כזה, אי־אפשר לומר שמצבה החמרי של הגימנסיה מובטח בהחלט, ולשם מלוי צרכיה מן ההכרח היה לשלוח לאירופה את ה' מוסינזון לרכוש שם בעלי־מניות חדשים, ובקרוב חושב לנסוע לשם גם המרצה בעצמו.

שאלת הליגאליזאציה של הגימנסיה מורכבת ומסובכת מאד, אומר המרצה. החוקים לבתי־הספר בתורכיה הם עדיין במצב של תוהו־ובוהו גמור. פקידי מחלקת־החנוך לא בררו עדיין לעצמם, מה הן הדרישות, שהם צריכים להציג לבתי־הספר של העמים האחרים. לפיכך יש להקדיש לשאלת הליגאליזאציה תשומת־לב מיוחדת.

המרצה עומד על הצורך לעבד תקנון מדויק בשביל הגימנסיה וחברת בעלי־המניות, על הצורך ליסד ועדה תמידית להוצאת־ספרים ופנסיון מסודר ויפה בשביל תלמידים מחוץ־לארץ.

מועצת המפקחים חושבת לה לחובה נעימה להביע תודה עמוקה לכל האישים והמוסדות, שבאו לעזרת הגימנסיה בתרומותיהם. ראשונים – הקרן הקיימת, הועד האודיסאי וה' מוזר מברדפורד. אחריהם באים ה“ה קרמנצקי, גרינברג מקיוב (סטיפנדיה של 500 פר' בשנה) ואחרים. להכרה מיוחדת זכתה צוואתו של ד”ר זאקס, ששמש רופא של בית־סוהר באחת הערים במחוז קאלוגה (רוסיה) והוריש לגימנסיה ביפו את הונו הקטן בסכום של 5.500 רובל, ולבני־אחיו השאיר רק 1.500 רובל. בצוואתו של המנוח נאמר: “אילו לשון־ההוראה בגימנסיה זו לא היתה עברית, לא הייתי מביא אותה בחשבון כלל”. והוא מתנה מראש בצוואתו, שהגימנסיה תהא רשאית להשתמש בכסף זה רק כל זמן שהלמודים יתנהלו בה בלשון העברית. אחי המנוח, רופאים אמידים, לא התבישו להגיש תביעה בקשר עם צוואה זו והם דורשים, שיכירו אותם כבעלים החוקיים של כל הכסף, שהוריש המנוח לגימנסיה. תוצאת התביעה אינה מענינת ביותר, אמר מר שיינקין, כי חשובה היא העובדה כשהיא לעצמה, שבפנה רחוקה ונדחת, מחוץ לתחום־המושב, לב מחשבתו של אדם בודד הנו ללשון העברית ולתחיה הלאומית.

28/8/1911

49. האסיפה הכללית של הגימנסיה העברית ביפו    🔗

ב.

המרצה השני באספה – מנהל הגימנסיה. ד"ר ח. בוגרצ’וב – מדבר על הקשיים, שנתקלה בהם המועצה הפדגוגית בשנה שעברה. גרם לכך גם המעבר לבנין מרווח חדש, שהכביד במידה ידועה על הקשר בין התלמידים והמורים, גם הטלת התפקיד של הנהלת בית־הספר על אדם אחד – במקום שלושה כפי שהיה נהוג עד עכשו – ולסוף, שאלת המורים.

אין ברצוני – אומר המרצה – לדבר כאן על הקשיים הזמניים שנגרמו לנו על־ידי נסיעת חברינו לחו“ל: ד”ר מוסינזון, שאנוס היה להפסיק את הלמודים בירחי־הקיץ ולצאת לאירופה לשם תעמולה לטובת הגימנסיה, וה' אורלוב¹⁰⁰, שנסע לימי־הקיץ לשויץ, שבדיה, נורבגיה ודנמארק, כדי להשתלם בהתעמלות ובמלאכות־יד. יציאתם הזמנית תשא, בלא ספק, את פריה בשנת־הלימודים הבאה, הן מבחינה חמרית והן מבחינה רוחנית. שנוי עיקרי יותר בעבודתנו הפנימית הכניס המספר הגדול של מורים צעירים חדשים, שבאו אלינו בתחילת השנה, הסופר א. קבק נתקבל כמורה ללשון העברית בשביל הכיתה המכינה הראשונה. ד“ר גרוואר, – שהיה מורה במשך שנתיים בגימנסיה ממשלתית בווינה, ה' מושינזון מג’ניבה – ללשון הצרפתית וד”ר קלנר מווינה ללשונות הרומית והגרמנית. כל המורים הללו הביאו עמהם אוצר של ידיעות, והרבה מרץ ומסורת אל העניין. עבודתם בכיתות היתה פוריה, הם הכניסו זרם חדש של חיים לעבודתנו המשותפת. עתידה של הגימנסיה הוא, בלא ספק, בידיהם של הכוחות הצעירים הללו, שזה לא כבר יצאו מספסלי־התלמידים ועדיין לא הספיקו להכנס אל החוג המשפחתי הצר שלנו.

התלמידים. מספר התלמידים הולך וגדל משנה לשנה. בסוף שנת תר"ע היו בגימנסיה 193 תלמידים. מהם עזבו את הגימנסיה בימי־החופש 30 תלמיד, בעיקר מפני שהוריהם עזבו את יפו או יצאו לגמרי מן הארץ. חלק עבר לבתי־ספר אחרים מחמת שכר־הלמוד הגבוה בגימנסיה, ותלמידים אחרים הוצאו מן הגימנסיה מפני שהיו נגועים בגרענת. עכשיו הגיע מספר התלמידים ל־254, שמתחלקים לפי הכתות בסדר דלהלן¹⁰¹:

באופן כזה נוספו במשך שנת תרע"א 90 תלמידים חדשים, שהם 50% ממספר התלמידים מרוסיה. אחדים באו הנה מפני ששאפו לקבל חנוך עברי בארץ־ישראל, אחרים – מפני שהרחיקו אותם מבתי־הספר שבגולה. התלמידים המבוגרים יותר הביאו עמהם הרבה מרץ ואהבה לעבודה ולמדע. רובם סובל מאד מחוסר אמצעים חמריים. אין בגימנסיה פנסיון טוב, שאפשר היה לקבל לתוכו מספר גדול של תלמידים. אף־על־פי־כן – אפשר לציין, שאף בתנאים קשים כאלה מתפתחים התלמידים כראוי: במשך זמן קצר הם קולטים את הלשון העברית, מתרגלים אל תנאי הארץ, מסתגלים אל המשמעת והסדרים שלנו ומתקרבים אל אנשי־המקום.

התכנית. עבוד התכנית היתה דאגתם המיוחדת של המורים בשנה זו. רבוי־הלשונות, כגון עברית, צרפתית, גרמנית, ערבית, תורכית ורומית, מכביד מאד על התלמידים והמורים כאחד. קשה ביחוד היתה חלוקת התלמידים, הקלאסיקונים והריאליסטים, בכתה הגבוהה, מפני שבהרבה מקצועות עדיין לא גמרו את הקורס של המחלקה הנמוכה יותר. העדרם של הרבה מכשירי־למוד הפריע גם הוא לגשומה של התכנית. החומר הלמודי לא הוכן בזמנו, כפי שהיה נהוג אצלנו בשנים שעברו. מן ההכרח להנהיג שוב את קריאת החומר הלמודי במועצה הפדגוגית. דבר זה מכניס סדר, שטה ומאחד את המורים בעבודתם המשותפת. הקלה גדולה בבחינה זו יכולה לתת לנו הוצאת ספרי־למוד. שאלה זו צריכה להפתר בחיוב בהקדם האפשרי.

בספוק מיוחד מציין מר בוגראצ’וב את התוצאות החיוביות, שנתן הלמוד המשותף של ילדי שני המינים. כל הטענות, שטוענים בנדון זה, נגד הגימנסיה, אין להן שום יסוד, ואפילו בזמן הטיולים, כשהילדים והילדות מבלים ביחד ימים תמימים, אי־אפשר לצין שום הופעות בלתי־רצויות.

שתי ההרצאות עוררו ויכוח ער בין הנאספים. המתווכחים הרחיקו לכת לעתים קרובות והגישו תביעות שונות, שלא היו מתאימות זו לזו. הרבה מהם שכחו, שרובם המכריע של בעלי־המניות והורי־התלמידים גר לא בארץ־ישראל, אלא בגולה, ולעשות חשבונות בלא בעל־הבית אין זה, על כל פנים, מן היושר. ולסוף, הרי המוסד עדיין חדש הוא לגמרי ותכניתו תשתנה בלא ספק, בהתאם לדרישות החיים, ולחתוך עכשו את גורלם של הבוגרים העתידים של הגימנסיה ביפו, אין זה מעשי כלל. לא המורים, לא המתלמדים ולא ההורים עדיין לא בררו לעצמם, לאן ילכו התלמידים אחר גמר הגימנסיה: אל התכניון בחיפה, שהוא נבנה עכשו, אל הקולג’ים בביירות, אל בתי־ספר הגבוהים שבקושטא או אל אלה שבאירופה המערבית.

הרבה זמן הקדישה האספה לשאלת הלשונות, להרכב המעורב של התלמידים, לפנסיון, לתקציב וכו'. לבסוף הוחלט למסור את כל השאלות, שהן מחוץ לסמכותה של האספה הכללית, לדיונו של הועד המשותף, המורכב מן הועדה הפדגוגית, הועדה המפקחת, ועדת־ההורים וועדת־הביקורת. באספה הכללית נתקבלו החלטות רק בנוגע לעקרונים היסודיים:

א) לתת דעה מיעצת באספה הכללית למזכירות ולהורים־האורחים (שאינם בעלי־מניות).

ב) לתת למורי־הגימנסיה ולועד־ההורים זכות הצבעה גמורה כמו לבעלי־המניות.

ג) להשתדל לפני הועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל, שיעביר את הכספים של קרן־הגימנסיה על שמו לארץ־ישראל.

ד) האספה הכללית, אחר ששמעה את הדין־וחשבון הכספי ואת הרצאותיהן של המועצה הפדגוגית ומועצת־המפקחים, מביעה להן את תודתה על עבודתן הפוריה לטובת הגימנסיה, מאשרת את הדין־וחשבון של השנה שעברה ומקבלת את התקציב לשנת־הלימודים החדשה, ועם זה היא נותנת למועצת־המפקחים רשות לצאת מגבולות התקציב בשעור של 15%.

ה) בחירת המנהל וסגנו נערכת על־ידי הועד המאוחד, שצריך להתנהג בשאלה זו על־פי העקרונים, שעובדו באספה הכללית של השנה שעברה.

ו) אל מועצת־המפקחים נבחרו ה“ה: ברלין י., כהן מ., לב א,. שיינקין מ., צ’רטוק י. וד”ר מטמן י. חוץ מזה משתתפים במועצת־המפקחים: המנהל וסגן־המנהל של הגימנסיה, באי־רוחו של ועד ההורים, של הקרן הקיימת והועד האודיסאי.

ז) האספה הכללית מחיבת את מועצת־המפקחים לעבד תקנון חדש בשביל הגימנסיה.

בישיבה המאוחדת של הועד הפדגוגי, מועצת־המפקחים וועד ההורים נבחר מחדש ד“ר ח. ח) בוגראצ’וב למנהל הגימנסיה, וד”ר י. לוריה – לסגן־המנהל.

4/9/1911

50. אליהו ספיר ז"ל    🔗

אסון גדול קרה ליהדות הארצישראלית בכלל ולחוג הספרותי בפרט.

ביום הששי, ח' אלול (1/9/1911), מת מנהל אפ“ק ביפו, אליהו ספיר. יום לפני זה, השתתף עדיין במסיבה של הסתדרות־המורים שנערכה לכבוד האגרונום א. אהרונסון, שקרא את שעוריו בזמן ועידת־המורים. בשעה מאוחרת בלילה (ב־4 אחר חצות) חזר מן המסיבה לדירתו בלוית ידידיו, ובבוקר, בדרכו אל הבנק, מת פתאם. הרופאים מצאו, שמיתה חטופה זו נגרמה ע”י שפך־דם במוח.

הידיעה המעציבה הזאת הדהימה את כולם כרעם ביום בהיר והתפשטה מהר בעיר ובמושבות־יהודה הסמוכות. מיד באו משלחות מן המושבות ומירושלים; נתכנסו גם באי־כוח המוסדות המקומיים, כדי לגמול למנוח את החסד האחרון.

ההלויה נערכה באותו יום, בערב שבת. מ. דיזנגוף בשם תל־אביב (בתור ראש הועד) וד"ר טורוב בשם מערכת “החנוך” הספידו את המנוח בנאומים מלאי־רגש.

אליהו ספיר נולד בירושלים, בערב ראש־חודש תמוז שנת תרכ“ט (1869) לאביו, הרב בנימין זאב, בן הרב המפורסם מחבר הספר “אבן־ספיר”. את ידיעותיו הראשונות קבל המנוח בתלמוד־תורה ובישיבה בירושלים. בהיותו בן שש־עשרה התחיל מבקר בחשאי, בלא ידיעת הוריו, את בית־הספר של חברת כי”ח, ושם רכש לו ידיעה הגונה בלשונות הערבית והצרפתית. כשרונותיו של הצעיר הסבו אליו במשך זמן קצר את תשומת־לבו של מנהל בית־הספר, ה' נסים בכר. הלה התחיל מתענין בו מקרוב ועזר לו לטעום מפירותיה הראשונים של ההשכלה.

לאחר שגמר את חוק למודיו, עבד ספיר אחת־עשרה שנה במקצוע ההוראה בפתח־תקוה. אחר־כך הוא תופס משרה חדשה בפקידות יק"א, שמנתה אותו לבא־כוחה בגליל. עבודתו העיקרית שם היתה – קנית קרקעות ואִשור הקושאנים על שמם של המעונינים בכך. לאחר שנתיים הועבר מן הגליל התחתון ליפו, וכאן עבד כמזכיר וכגזבר באותה הפקידות, שניהלה את עניני המושבות ביהודה.

כעבור שנתיים (בשנת ה־35 לחייו) נתמנה למנהל סניף אפ“ק בירושלים, ומשם הועבר לאחר זמן קצר אל הסניף המרכזי של אפ”ק, ששימש בו כסגן־מנהל במשך שש שנים. בשנה שעברה עלה ספיר בדרגת משרתו ועד יומו האחרון נחשב למנהל אפ"ק ביפו (ז.ד. ליבונטין היה המנהל הראשי של כל סניפי הבנק בארץ־ישראל). ספיר אינו מסתפק בפעולה בנקאית בלבד, אלא עוסק בכל עניני הישוב הישן והחדש; כל הקניות של הקרקעות שנרכשו ביהודה בעשר השנים האחרונות, נעשו בהשתתפותו הבלתי־אמצעית של ספיר.

כל ימי חייו ישב בארץ־ישראל והקדיש תמיד הרבה זמן לחקירת התנאים המקומיים וללמוד החוקים הקרקעיים הקיימים.

הערבוביה הגדולה בעניני־הקרקע והתחוקה הקרקעית התורכית מחוסרת־השלמות הסבו קשיים גדולים לעסקני־ההתישבות שלנו כפעם בפעם ואז היה בא ספיר לעזרתם, כי ידיעותיו במקצוע זה היו גדולות באמת ואיש לא יכול היה להשתוות אליו בכגון זה.

בטבעו היה ספיר קפדן ורגזן. את לקוחותיו היה מקבל בפנים זועפות ובאופן פורמאלי; בעולם־המסחר היה אופן התנהגותו מעורר לעתים קרובות תרעומת והתמרמרות, והיו לו הרבה מתנגדים בין הסוחרים. ואולם אף הללו הודו, שספיר היה אדם בלתי־רגיל והתפלאו על כוח־רצונו החזק ועל בקיאותו הגדולה בעסקי־בנק ובשאר עסקים מסחריים.

ואולם אחר לגמרי היה ספיר בחוג העתונאים והסופרים. כאן הוא מתחדש, שב לתחיה ומרגיש את עצמו אחוז ודבוק במשפחת הסופרים. כאן קבלו אותו תמיד ידידיו האינטימיים וחבריו לספרות בחמימות וביחס לבבי. כאן היה מוצא מנוחה לנפשו היגעה. ספיר ידע יפה את הלשונות הצרפתית, הספרדית, הגרמנית והאנגלית וביחוד הצטיין בידיעת העברית והערבית.

ספיר היה בעל ידיעות מרובות, הכיר יפה את הספרות העברית והערבית, העתיקה והחדשה, ונחן בשכל פילוסופי עמוק. בספרו “הארץ”, שיצא לאור לפני זמן קצר, קבע את שמו לנצח. היה כאן צרוף־מקרים נוגע עד הלב: ביום מותו יצא לאור ספרו החדש: “ארץ־ישראל וסוריה” (הוצאת “לעם”). בכל ההוצאות המקומיות השתתף ספיר השתתפות פעילה. מיום שנפתחו ביפו בית־הספר של חברת “עזרה” הגרמנית וגני־ילדים, היה ספיר המפקח שלהם ולפני זמן קצר נתן במתנה כ־3.000 אמות אדמה בתל־אביב לבנין בית בשביל גן־ילדים. בזמן האחרון הכין עבודה ספרותית חדשה, “יהודים בערב”, וגם אסף חומר מדעי חדש בשביל כתיבת תולדות ארץ־ישראל. בשיחה עם ידידיו לפני זמן־מה אמר שהחליט לעבוד עוד 2 – 3 שנים בבנק, כדי לבסס את מצבו החמרי ולהקדיש אחר־כך את כל זמנו לעבודת־הספרות. ואולם המות חדר אליו לפתע פתאם ובלא רחמים הוציא אותו בדמי־ימיו (בשנת ה־43 לחייו) משורותינו.

גדולה האבדה, שאין לה תמורה!…

9/9/1911

51. בתי ספר למבוגרים    🔗

בראשית שנת־הלימודים השנה נפתחו גם שעורי־ערב ושעורי־שבת לגדולים ביפו. השעורים הללו נוסדו ביפו עוד לפני חמש שנים ומתנהלים כסדרם. מבקרים אותם ברצון ובדיקנות אשכנזים, ספרדים ותימנים. יש 4 קבוצות ו־4 מורים, תלמידים ותלמידות למעלה ממאה. המקצועות העיקריים הם: הלשון העברית, חשבון, תולדות־ישראל, גיאוגרפיה של ארץ־ישראל וידיעת־הטבע. התלמידים ברובם הם בעלי־מלאכה ושוליות. נקבע שכר־למוד מינימלי – בישליק (20 מיל בערך) לחודש, ואולם אף אותו שכר משלמים רק בעלי־היכולת, ואלה שאין ידם משגת פטורים מתשלום כל שהוא.

בימים האלה ייפתחו עוד שתי קבוצות של מבוגרים בתל־אביב, בבנין הגימנסיה. את השעורים מבקרים הרבה מן העולים החדשים. בשעורים הללו מלמדים עברית בלבד. שכר הלימוד – 5 פרנקים לחודש. בהכנסות הללו משתמשים גם לכסוי ההוצאות של שעורים להשכלה כללית, הנתמכים גם על־ידי הועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל.

– על־יד הגימנסיה נוסדו שעורי־ערב בשביל התלמידים החדשים שידיעותיהם בלשונות העברית, הערבית, התורכית והצרפתית קלושות הן, וכן גם בידיעת־הטבע ובגיאוגרפיה של ארץ־ישראל, שבגימנסיות האירופיות אינן נלמדות כלל. כעת מבקרים את השעורים הללו כ־30 תלמיד.

– מ־15 בנובמבר פותחת הגב' רופין סניף של בית־הספר לנגינה שלה בירושלים. בתור מורים הוזמנו: הגב' קרוגליאקוב – לפסנתר וה' שוויץ – לכינור.

– האגודה להתעמלות ביפו מתפתחת יפה. המיסד הראשון היה המנוח, ד"ר ליאון כהן, שהתחיל לפני 5 שנים באגודה קטנה והזמין בתור מורה את ה' פארדו מבולגריה. כעבור שנה עזב הלה את ארץ־ישראל וחזר לבולגריה. אחר־כך העמידו בראש האגודה את המורה להתעמלות שבגימנסיה מר אורלוב, שהוא המדריך שלה גם עכשיו. כיום יש בה 65 חברים, שעושים רושם מצוין בחיצוניותם ובהליכותיהם. לפני ימים מועטים נוסדה על־ידי האגודה גם סקציה של נשים.

– מברלין מודיעים, שבית־המסחר הידוע וורטהיים הזמין מתוצרתו של בית־הספר “בצלאל” בסכום של 10.000 פרנק בערך. דבר זה מוכיח בלי ספק, שתוצרת בית־ספרנו מושכת אליה יותר ויותר את תשומת־לב השוק האירופי.

11/11/1911

52. לביקורו של אחד־העם בארץ־ישראל    🔗

ב־8 בנובמבר הוזמן אחד־העם אל הישיבה המאוחדת של המועצה הפדגוגית, מועצת־המפקחים וועד ההורים [של גימנסיה “הרצליה”]. התיעצות משותפת זו הוקדשה לברור שאלות אחדות, הנוגעות לחיים הפנימיים של הגימנסיה, ובהזדמנות זו מסר אחד־העם את הרשמים שקיבל אחר שבִּקר בגימנסיה בזמן השעורים במשך ארבעה ימים רצופים.

אחד־העם נתן בהתגלות־לב המיוחדת לו, תשובות מפורטות על השאלות שהציגו לפניו והוכיח אי־אלו צדדים שליליים של התכנית, שגם המועצה הפדגוגית מודה בהם. הנוכחים שמעו את דברי אחד־העם בהתענינות מרובה וקבלו את הוראותיו לתשומת־לבם, כדי להתנהל על־פיהן בעתיד. בדרך־כלל, התיחס אחד־העם בכבוד גדול ובחבה אל הגימנסיה וברגש של ספוק מיוחד צִיֵן את זכויות המיסדים בשטח החנוך בארץ־ישראל.

בישיבה זו הוחלט למנות את אחד־העם לאזרח נכבד לכל ימי־חייו של “חברת הגימנסיה העברית בארץ־ישראל”. עד עכשו היו חברים נכבדים של חברת הגימנסיה רק י. מוזֶר ומ. אוסישקין.

– ב“הצפירה” אנו מוצאים את שיחתו של אחד־העם עם סופרו של אותו העתון. בשיחה זו הוא מציֵן, אלו צדדים של ההוראה בגימנסיה ביפו הוא חושב לבלתי־משביעים רצון. הוא מדבר, בעיקר, על הוראת התנ“ך ועל אותה השיטה הבקורתית, שמשתמשים בה המורים בלמוד זה. אחד־העם הודיע, שהתעניין ביחוד בשאלה זו ויש לו כמה ראיות נגד שִטָה זו. הוא ראה את חִבורי־התלמידים, הציג שאלות להרבה מהם ונוכח, שהשטה, שלפיה מלמדים את התנ”ך, לא רק שאינה מתאמת לדרישותינו הלאומיות, אלא אף מתנגדת לדרישותיה של הפדגוגיה. כך הרצה לפניו תלמיד אחד את המבוא לספר עמוס, וההרצאה היתה מפורטת ויפה, אלא שהסירוסים והיפוך סדרם של פסוקים בודדים לא היו להם יסוד מספיק. את כל השטה הזאת של נתוח בקורת של הפנים, מסיים אחד־העם, יש לשנות באופן יסודי.

2/12/1911

 

13 – 1912: כלכלה, חינוך ותרבות    🔗

53. התפתחותה של תל־אביב    🔗

מאז סוף דצמבר נתקימה אספה שנתית של בעלי “החברה לבנין בתים” ושל תושבי השכונה תל־אביב. שכונה זו, שנבנתה ב־2 – 3 השנים האחרונות ועכשיו היא הפנה היפה ביותר של יפו, משמשת מקום טיול לכל תושבי־העיר, ובנקיונה ויופיה היא מושכת אליה אפילו את תשומת־לבם של התיירים היהודיים. השכונה מונה כיום 80 בתים, שנבנו בטוב טעם ובנוחיות הדרושות, וביניהם הבנין הנהדר של הגימנסיה. כבר עכשו יושבים בשכונה זו 1000 איש, והמספר ילך ויגדל אחרי שיקומו בנינים על 25 המגרשים הפנויים, וכשיחולק וייבנה השטח החדש בן 65.000 אמות מרובעות, שנרכש לפני זמן קצר. בשכונה נמצאים המוסדות הראשיים – הצבוריים והחברותיים – של יפו העברית; יושבים בה 5 רופאים, חובשים אחדים, מילדות, נפתחו חנויות גדולות ובתי־תעשיה. ערכם של המגרשים בתל־אביב עולה משנה לשנה, עולה גם שכר־הדירה, ובעלי־הבתים, שבנו בתים לשם הכנסה, מקבלים כבר עכשיו 10 – 15 אחוזים רווח נקי. את שוויים הכללי של הקרקע ושל הבתים שנבנו אומדים כבר עכשו בסכום של למעלה משני מיליונים פרנקים.

באספה הכללית של “החברה לבנין בתים” הוחלט להוציא לפועל בשנה זו כמה עבודות גדולות, כגון רצוף הרחובות והארתם, ייסוד גדוד של כבאים, נטיעת גנים, וכו‘. ההוצאות הרגילות לצרכי התנהלות השכונה נערכות בסכום של 12.200 פר’. ההכנסות מתקבלות ממסי־הבתים, תשלומי המים, מהחברת בנינים, וכדומה.

בשכונה הסמוכה לתל־אביב, נחלת־בנימין¹⁰², נִתנה הלואה גדולה מכספי הקרן־הקימת, כבר נבנו 23 בתים, שסודרו בהם כל הנוחיות דוגמת הבתים שבשכונת תל־אביב. אין לנחלת־בנימין שרברוב מיוחד, אלא הועברו אליה צינורות מתל־אביב. שתי השכונות מתחברות באמצעות שלושה רחובות רחבים.

לפני זמן קצר נוסדה עוד חברה אחת לבנין בתים, בשם “חברה חדשה”. חברה זו כבר מונה 60 חבר, ואף היא חושבת לקנות שטח קרקע על־יד תל־אביב. באופן כזה יתרכזו בקרוב כל החיים היהודיים של יפו בחלק זה של העיר.

הידען הגדול בארכיאולוגיה העברית, פרופ' האוניברסיטה בגיסן, קארל וואטציגר, קרא לפני זמן קצר בברלין, בנוכחותו של הקיסר וילהלם, הרצאה על פעולת הגרמנים בחקירת ארץ־ישראל. כידוע, קיימות בגרמניה שתי חברות שעוסקות זה למעלה מעשרים שנה בחפירות ארכיאולוגיות בארץ־ישראל ושעלה בידן להשיג חומר חשוב ורב־כמות, השופך אור על חיי־היהודים בארץ־ישראל בתקופת־התנ"ך ובתקופה שלאחריה. בשנות 1901 – 1903 עשה הפרופ' סלין חפירות חשובות בסביבות נחל קישון וגלה את שרידי העיר העתיקה תענך. אחר־כך, בשנות 1903 – 1905 גלה האדריכל שומאכר באותה הסביבה את שרידי העיר העתיקה מגידו. בשרידי הבנינים העתיקים, כלי הבית, וכד', שנמצאו במקומות־החפירה, משתמש כבר עכשו המדע כבמקורות נאמנים לתולדות התרבות העברית העתיקה.

המרצה עצמו עבד בשנת 1905, עם האדונים קרל והולשר בחקירת שרידים של בתי־הכנסת בגליל. כידוע, היה הגליל, וביחוד הישובים היהודיים על שפת ים־כנרת, בדורות שלפני ראשית הספירה הנוצרית ולאחריה, המשען העיקרי של התרבות העברית המקורית בארץ־ישראל, והחורבות של בתי־הכנסת המפוזרות בכל הסביבה הזאת, נותנות לנו חומר מרובה, שעל־פיו נוכל לדון על תרבותה, וביחוד, על טעמה האמנותי של היהדות בימים ההם. חומר חשוב ביותר בשביל תולדות הארדיכלות והפסלות היהודית ובשביל בֵּרור ההשפעות ההדדיות של האמנות העברית והרומית נתגלה על־ידי המרצה בכפר־נחום העברי העתיק.

בסוף הרצאתו נגע הפרופ' וואטציגר גם בחפירות, שנעשו על־ידי מלומדים גרמנים ביריחו, שבה נגלו ארבע שכבות רצופות – ארבע ערים הנערמות זו על גבי זו – של הכנענים, של היהודים מן התקופה הראשונה, של היהודים מתקופת־המלכים, והעיר מתקופת־שלטונה של ביצנץ. ההרצאה היתה מתובלת בתמונות של פנס־קסם, שתוארו בהן המקומות שנחפרו והשרידים שנגלו.

כך עובדים במולדת ההיסטורית שלנו נוצרים־גרמנים. אינטרסים מדעיים ודתיים מביאים אותם לכך. ואנו, שצריכים היינו להיות המעונינים ביותר בהצלחת החפירות הארכיאולוגיות הללו, איננו עושים כלום בכוון זה ונותנים לעסוק בהם לכל זה שרוצה בכך – לגרמנים, לאנגלים ולאמריקנים.

קוראינו כבר יודעים על התוצאות הטובות, שהושגו על־ידי המשלחת של הכורמים הארצישראליים, שנסעה לרוטשילד בפאריס בענין חכירת־היקב בראשון לציון; את הסכום של מיליון פרנק וחצי, שחיבים הכורמים, הסכים הבארון לקבל בתשלומים לשעורים במשך 110 שנים¹⁰³. בימים אלה מסר ראש המשלחת דין־וחשבון לאכרים וסִפר בין השאר, שרוטשילד התענין מאד במצב המושבות, ובשעת הפרידה אמר: “אני מבקש למסור לאחי האכרים את ברכתי הלבבית, מי יתן ותשכון בלבם אהבה לאדמתם ומסירות לממשלה העותומנית. אם יוסיפו האכרים לשאוף גם להבא לחיים עצמאיים, ולשאיפה זו תהיינה תוצאות טובות, כפי שאני רוצה לקוות, הרי אף אני לא אסתלק מלעזור להתישבות רציונלית בארץ־ישראל. יותר מכל דבר משמחת אותי העובדה, שהאכרים עוזבים מעט־מעט את לשון־הגלות, ומסתגלים יותר ויותר ללשונם של אבותינו”.

13/1/1912

54. חוה חקלאית לצעירות בכנרת¹⁰⁴    🔗

בקונגרס האחרון בבזל דִברו הרבה על כך, שיש להקדיש תשומת־לב מיוחדת להמציא ידיעות חקלאיות לנשים היהודיות בארץ־ישראל.

פרופ' אוהאגן, שחקר את ארץ־ישראל באופן יסודי¹⁰⁵, העיר בצדק, שבמשק־האכר תופסת האשה את המקום החשוב ביותר וש“הצלחת ההתישבות תלויה, על־פי רוב, בכך, עד כמה הנשים – נשי־האכרים – תהיינה מוכשרות לעבודת־האדמה.” מצד שני, הוכיחו לא פעם האגרונום א. זוסמן ואחרים הבקיאים בעניני ארץ־ישראל, שבסידור רציונלי של הגננוּת, מספיקים בהחלט 10־9 דונאמים של קרקע לכלכלת משפחה שלמה במושב הסמוך לעיר. עד עכשו היו המוסדות המישבים שלנו: הקרן הקימת, החברה להכשרת הישוב, הועד האודיסאי ואחרים, מיסדים מושבי־עובדים וחוות אך ורק בשביל הגברים ולא התענינו כלל בעבודתה של האשה. וכשאגודת הנשים העבריות לעבודה תרבותית בארץ־ישראל נִגשה בשנה שעברה על־ידי באת־כוחה הגב' טהון, ליסוד חות־הנשים הראשונה בכנרת, התיחסו הרבה עסקנים מקומיים בספקנות למפעל חדש זה.

קשה, קשה מאד היה להניח את היסוד למפעל הזה. רק הודות למרצה הגדול של הגב' טהון, עלה הדבר לעשות את הצעד הראשון בשטח זה. לעזרתה בא יוחנן קרמנצקי¹⁰⁶, שבהיותו בשנה שעברה בארץ־ישראל, הקציב סכום לסדור החוה. בתחילה, עם יסוד החוה, עבדו בה 6 פועלות, ועכשו עובדות בה כבר 16. כמעט כולן מרוסיה; ביניהן אחת, שעזבה את האוניברסיטה שם ועובדת כאן כמו כל שאר הפועלות. כדאי לציין, שאף־על־פי שסבלו הרבה במשך השנה, הרי אף אחת מהן לא עזבה את העבודה. והתנאים, שבהן עבדו הצעירות, היו קשים למדי: בתים לגור בהם לא היו להן, את כל הקיץ בלו כמעט תחת כפת־השמים, ובחורף – באהלים ובצריפים. העבודה גופה אינה קלה כלל, מוכרחים לעשות את כל העבודות השחורות בשדות, בגינות, במטבחים, ברפתות, וכדומה. ואף־על־פי־כן הן יוצאות ברצון מן העיר אל הכפר. כולן עובדות מתוך אהבה יוצאת מן הכלל ובמסירות נפש מיוחדת. בראש החוה עומדת האגרונום ד"ר חנה מייזל, שגמרה את בית־הספר האגרונומי הגבוה בגרמניה.

בתחילה היתה כל צעירה עושה עבודה בסכום של 20 – 25 פר' לחודש, והגרעון נתמלא מקופתה של אגודת הנשים העבריות, ואולם עכשו כבר עושה כל צעירה עבודה בסכום של 50 פר' וסכום זה מספיק בהחלט למחיתן בתנאי־הכפר, שהן חיות בהם. לשון־הדבור היא הלשון העברית.

מטרתה ותפקידה של החוה – ליצור גרעין של אכרות יהודיות, אשר בעתיד הקרוב תמלאנה תפקיד גדול בהתישבות החקלאית. חוה משמשת גם בית־ספר להכנת מורות בשביל החוות החקלאיות, שתווסדנה בעתיד. אפשר מאד, שחוה כזו תווסד בקרוב גם על־ידי פתח־תקוה, כי מר יוחנן קרמנצקי נתן שם במתנה חלקת־שדה ליסוד חוה והבטיח את עזרתו גם להבא.

ד“ר בודנהיימר¹⁰⁷ ביקר לפני זמן קצר, בלוויתו של ד”ר רופין, את החוה בכנרת, ומכיון שנוכח, שהחוה מלאה בשלמות את התקוות שתלו בה, ושבאמת יש בה חשיבות מרובה בשביל הישוב החדש, החליט לבנות על אדמת הקרן הקיימת ־ בקיראק¹⁰⁸־ בית־אבנים גדול בשביל הפועלות של החוה.

צריך היה לכסות את ארץ־ישראל ברשת גדולה ורחבה של חוות כאלו, ואולם, לצערנו עדיין הנשים היהודיות מתענינות מעט מאד במפעל זה, הראוי ליחס חם יותר. רק האגודה המוסקבאית עושה משהו בנדון זה. למה לא תעשינה היהודיות הרוסיות כמעשיהן של אחיותיהן הגרמניות, העושות יותר משהן מדברות?

18/5/1912

55. האספה השנתית של הגימנסיה העברית ביפו¹⁰⁹    🔗

ג.

מנהל הגימנסיה, הד"ר בוגרצ’וב, בהמשך נאומו אמר:

ארץ־ישראל והמזרח, תולדות עמנו, שפתו וכל הערכים התרבותיים שלנו צריכים לשמש מכאן ואילך אבני־יסוד לנקודה מרכזית בתרבות המתחנכים שלנו – הבוגרים־הגומרים של מוסדנו זה צריכים לצאת לעולם הרחב לא כיהודים שבורים ורצוצים, לא מדוכאי־רוח כמו יושבי הגולה; אלא בריאים ושלמים ברוחם.

הדור הבא ודאי יתרומם עד למדרגה הגבוהה ביותר של חופש הרוח, של נשמה בריאה וגוף בריא, וימצא את דרכו לשלמות מוסרית ותרבותית. לפיכך גם אנחנו חייבים לתת לחניכים שלנו, לטובים שבהם, את האפשרות שאחרי גמרם את בית־ספרנו יוכלו להמשיך ולהתחנך ולהגיע לידי בגרות חנוכית, למען יוכלו אח"כ, בהיותם מזוינים בידיעות רחבות ומקיפות – שירכשו להם בעולם הרחב – לחזור אלינו ופה בארץ־ישראל לעבוד את עבודת הלאום, עבודת היצירה העברית הטהורה.

קשה לשער עבודה פדגוגית – באין ספרי למוד הדרושים. בכ“ז, חומר הלמודים – אמנם בלתי מעובד די צרכו – יש כבר בעין, קצת במחברות ובחוברות המורים והתלמידים; ואפשר כבר לגשת לעבוד החומר הזה, להכשרתו לדפוס, להתאימו לצרכי הגימנסיה: ואת זה החלטנו להוציא לפועל באהבה. אנו מקוים, כי כעבור שנים אחדות, נופיע לפניכם עם חומר־למוד שבדפוס מתוקן במדה מספיקה. אתחלתא בענין זה נעשתה כבר ע”י ד"ר רוזנשטיין (מורה הגימנסיה), בהוציאו לאור שני ספרים בלמודי החשבון. רק אז, כשכל החומר, על כל מקצועותיו, יצא מתחת מכבש הדפוס, נוכל להגיד בפה מלא ומתוך ספוק נפשי, כי מלאנו את חובתנו. לפי־שעה, כשאנו נמצאים עדיין באמצע הדרך, צריכים אנו להיות זהירים בדברינו ולא להפריז על מדת השגנו.

לעומת זה, יש לנו אומץ־לב להודיע גלוי ומפורש גם כיום, כי התלמידים שלנו עוברים וגומרים את חוג למודם בכל מקצועות הלמוד, העבריים והכלליים גם יחד – אחד לא נעדר.

הנואם מסתמך על העובדה, כי ב. ג. מפתח־תקוה, שמפאת מחלתו עזב לפני הפסח את המחלקה השביעית של הגימנסיה, ויצא להתרפא לשווייצריה, ושם – אחרי שנבחן קודם – נתקבל למחלקה השביעית של ביה"ס הריאלי בלוזאן, ואחרי כמה חדשים קבל גם תעודת בגרות. יש עוד כמה וכמה עובדות המוכיחות, שתלמידינו אנו יש להם בקיאות וידיעות במקצועותיהם במדה לא פחותה מאשר תלמידי בתי־הספר האירופיים.

בנוגע לשאלת האִשור מצד הממשלה יכולנו להגיד, כי השלטון התורכי המקומי סמך ידו זה כבר על הגימנסיה שלנו בתור בית־ספר תיכוני, מבלי להכנס לפרטי התכנית שלנו והסִדור הפנימי בה. כמו כן יש בידנו תעודה רשמית מאת האוניברסיטה אשר בברן, המכירה ומודה בגמנסיה שלנו. הפרופסור ד“ר מארטו – ראש האוניברסיטה בברן מודיענו, כי האוניברסיטה שלו החליטה לקבל את תלמידינו לשם, אחרי שהשלטון המקומי בא”י יתן את הגושפנקא שלו על הגימנסיה שלנו.

הממשלה הגרמנית מסכימה גם לתת לנו זכויות מלאות של הגימנסיות הגרמניות, בתנאי שנכניס כחובה את למוד השפה הגרמנית אצלנו.

כפי שהנכם רואים, עבודתנו לא קלה ביותר; בכל פעם אנו נתקלים בקשיים מיוחדים, שלא על רגל אחת אפשר להתגבר עליהם, אלא לאט־לאט. בכ"ז אנו צועדים באון ובבטחה קדימה.

ועדת הבקורת מסרה דו"ח על המצב הכספי, והוסיפה, שבקרה ובדקה את כל סעיפי ההכנסה וההוצאה עם כל האסמכתות והצירופים לזה. את כל הפנקסים, המאזנים והחשבונות – ובכולם מצאה סדר למופת. על יסוד זה מציעה ועדת הבקורת, שהאספה הכללית תביע אמון גמור ותודה גלויה לועד־המפקח בעד הנהלתם המצויינת של הענינים הכספיים, בעד עבודתה הפוריה לשם הגדלת הון המלואים ורבוי סעיפי ההכנסה. ההצעה מתקבלת מתוך מצב רוח מרומם.

תודה מיוחדת הביעה האספה לד“ר מוסינזון ולה' מ. שיינקין, בעד עבודת התעמולה שלהם, הרחבה והפוריה, לטובת הגימנסיה, שע”י כך הועילו גם בהרבה להחזקת התקציב ולבסוסו לשנה הבאה.

ההרצאה על אשור־הגימנסיה מטעם הממשלה נשמעה בהקשבה רבה ומתוך שביעות־רצון מרובה; ומכיון שהאספה בכללה לא נהירין לה כל פרטי הדברים הללו, החליטה למסור את הענין לידי הועד־המפקח, והועד המטפל באשור – שהם הם ימשיכו את עבודתם בכוון זה ולהביאה לידי גמר מוחלט. החלטות דומות לאלה נתקבלו גם בנוגע לתקנון של “חברת הגימנסיה העברית”.

דו"ח של המועצה הפדגוגית גרם לידי וכוחים סוערים, ולבסוף נתקבלה החלטה: להביע למועצה הפדגוגית אמון, וגם משאלה, שיתאמצו לתקן להבא את כל הטעון תקון, להסיר כל פגם ומגרעת שהחיים הפנימיים של הגימנסיה לקויים בהם עדיין.

וכוחים סוערים ביותר נתעוררו מסביב לשאלה על הזכויות, הפעולות וההתחייבויות של ועד ההורים. באספת ההורים המוקדמת נתקבלה החלטה – להשתדל לפני האספה השנתית של בעלי המניות, העומדת להתקיים בקרוב, כי מלבד ועד ההורים בן 5 חברים, תנתן לעוד 5 חברים – שאינם בעלי מניות – זכות הצבעה בישיבות השנתיות. השתדלות זו נתמלאה מיד עם פתיחת האספה: ואולם אח"כ דרש ועד ההורים, שבמשך שנת הלמודים תנתן לו גם אותה זכות, שיש למועצה הפדגוגית ולועד־המפקח, וכנגד זה התקוממו רבים מהמשתתפים באספה. לבסוף, גם דרישה זו קבלה את פתרונה, וחמת האספה שככה.

לועד ההנהלה נבחרו – בבחירות חשאיות: ה’ה י. ברלין, ד. איזמוז’יק, א. לב, י. שרטוק, מ. שיינקין, ובתור חבר קבוע ומוחלט – ד“ר י.ל. מטמן¹¹⁰, מלבדם ייכנסו מנהל הגימנסיה וסגנו, שני באי־כח המועצה הפדגוגית, שני נבחרים מועד ההורים ואחד מקק”ל ומהועד האודיסאי לישוב א"י. לועדת הבקורת נבחרו: ה’ה ברזילי, גולדברג ואיטון. מכאן ואילך ייערכו את האספות השנתיות – בימי הפסח.

בישיבה המאוחדת של המועצה הפדגוגית, הועד־המפקח וועד ההורים, נבחר למנהל הגימנסיה הד“ר ב. מוסינזון, ומשנהו ד”ר ח. בוגרצ’וב.

56. שעורים פדגוגיים בזכרון־יעקב    🔗

זה מזמן חלמה הסתדרות־המורים על סדור שעורי־קיץ למורים, ואולם חוסר מרצים מתאימים, מצד אחד, ותנאים טכניים בלתי־נאותים, מצד שני, לא נתנו להגשים את הרעיון הזה, שהעסיק את הסתדרות־המורים זה תשע שנים ויותר.

הצעד הראשון נעשה אשתקד בועידה השביעית של המורים הארצישראליים ביפו. אז הקריא האגרונום אהרונסון שעורים אחדים בבוטאניקה. אמנם, לשיעורים הללו היה אופי מקרי, ואולם בתור נסיון ראשון – הצליחו. הצלחה זו עודדה את רוחו של מרכז המורים ועוררה אותו בפעולה נמרצת לשם סדור השעורים הפדגוגיים בקיץ הנוכחי.

הודות לעזרתו הפעילה של האגרונום אהרונסון עלה להתגבר על כל הקשיים, שעמדו בדרך המפעל הזה, ובי"ח באב (1/8) נפתחו השעורים בזכרון־יעקב.

המרכז בחר בזכרון־יעקב מפני ששם נתקימה לפני 9 שנים ועידת־המורים הראשונה וכאן נוצרה הסתדרות־המורים, שקימת בתור ארגון חי ופועל עד היום. המרכז התחשב גם בזה, שהמושבה זכרון־יעקב נחשבת לנקודה הקרובה ביותר בשביל מושבות־הגליל הרחוקות.

ההוצאות לסדור השיעורים כוסו מן המקורות הללו: הוועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל הקציב 10 פראנקים על כל מורה; הועד הפועל הציוני נתן 1000 פר‘; באמצעותו של האגרונום אהרונסון שלחו הד"ר מאגנס בשם הקהילה היהודית בניו יורק – 2000 פר’ וד"ר פרידנוואלד – בשם קהלת שיקאגו – 1000 פר‘. חוץ מזה, הכניס אל המרכז כל אחד משומעי־השעורים 50 פר’. תמורת זה קבלו המורים מזון, דירה ונסיעת חנם הלוך ושוב.

הועדה המכינה כבדה את האורחים במסיבה יפה. האגרונום אהרונסון הדגיש בנאום־הברכה שלו, שתעודתם העיקרית של המורים הארצישראליים היא: לחנך את הדור המתבגר ברוב אהבה אל ארצו, ולפיכך צריכים הם להקדיש תשומת־לב מיוחדת לידיעת־הטבע ולחקלאות. דִברו גם נואמים אחרים בשם ועד־המושבה, מורי זכרון־יעקב, הנוער, תחנת־הנסיונות, וכו'.

בשם המורים השיב יושב־ראש המרכז ד"ר י. לוריה.

תכנית השעורים ידועה כבר לקוראים. באו כל המרצים, מלבד ה"ה ילין ואידלסון מירושלים. את הראשון קרה אסון משפחתי גדול (ימים אחדים קודם התחלת השעורים מת מיתה חטופה ממכת־השמש אחיו הצעיר, היוריסטן [משפטן] ילין בביירות). העדרו של מרצה בעל־כשרון זה, המכובד על הכל, עורר רגש של צער בלב כל מבקרי־השעורים. מן ההכרח היה למלא את החסר בשעורים לשרטוט, ציור, נגינה והתעמלות.

ההרצאות נשמעו ע“י 75 – 80 מורים ו־30 – 40 אורחים, בעיקר, מבנות־האכרים ופועלים צעירים (בני־האכרים היו עסוקים כל הזמן בבציר־הענבים). ההרצאות נשמעו בהתענינות מרובה. כל המרצים היו ראויים לתפקידם, והשומעים קבלו ספוק גמור. הרצאותיו של האגרונום אהרונסון נתקיימו בלווית טיולים מדעיים אל הנקודות: עתלית, שפיה, ניסלה¹¹¹, חדרה ותחנת־הנסיונות. בהרצאותיו של הד”ר רוזנשטיין נערכו גם נסיונות מעשיים בפיסיקה. מר אורלוב, חוץ מתרגילים מעשיים, קרא הרצאות מעניינות אחדות על ההתעמלות.

ד"ר שמריהו לוין קרא שתי הרצאות על הנושא: “היהדות כהשקפת־עולם”, ומר א. אלמליח קרא שתי הרצאות על הנושא: “המצב התרבותי של יהודי דמשק”.

הובעה משאלה, שלהבא יתקימו השעורים הפדגוגיים ביפו, כי שם יש חדרים מרווחים בגימנסיה ובבית־הספר לבנות, ושם יכולים המרצים לקבל את כל מכשירי הלמוד הדרושים. וחוץ מזה, רובם של המורים והמרצים הארצישראליים יושב ביפו, ירושלים ובמושבות־יהודה.

למורים היו בזכרון־יעקב שתי מועצות פרטיות. במועצה הראשונה הוחלט, לפי הצעתו של מר סילמן¹¹², למחות פה אחד נגד האגרונום אהרונסון על שהוא מוסר את כל העבודות בתחנות־הנסיונות לידי הערבים, ואינו מביא בחשבון כלל מציאות של פועלים יהודיים. הוחלט להשמיע לפניו החלטה זו מבלי לשמוע מפיו התנצלות כל שהיא. יש לקוות, שמחאה זו תפעל את פעולתה.

המועצה השניה הוקדשה להרצאתו של ד"ר רוזנשטיין בשאלת הטרמינולוגיה לצרכי הוראת הלימודים המדעיים בבתי־הספר העבריים. המרצה הראה את העקרונים שעל פיהם נוהגים אצל עמים אחרים כשבאים ליצור טרמינולוגיה חדשה, בעוד שועד־הלשון בירושלים אינו מתחשב בעקרונים הללו כלל. אחרי ההרצאה היו ויכוחים ממושכים וסוערים. כתום הויכוחים נתקבלו ארבע ההחלטות הללו:

א) מועצת־המורים מודה בסמכותו של ועד־הלשון לקבוע מונחים חדשים רק במקרים, שמונחים כאלה אינם קימים עדיין, או שאינם שוים בכל בתי־הספר, ואולם אין ועד הלשון רשאי לתת שמות חדשים למושגים, שהטרמינולוגיה שלהם מקובלת כבר בכל בתי־הספר.

ב) המונחים של ועד־הלשון באלגברה ובהנדסה אינם מחיבים כל זמן שהועד לא ייצור את כל המונחים הדרושים בשביל הלמודים הללו בהשתתפות פדגוגים מקומיים.

ג) רצוי, שועד־הלשון ישלח את רשימות־המונחים שלו שלושה חדשים קודם שיפרסם אותן – למרכז הסתדרות המורים, כדי שזה האחרון ישלח אותן לשם חוות־דעה לכל בתי־הספר, ורק אם ועד־הלשון לא יקבל תשובה במשך שלושה חדשים, יהא רשאי לפרסם את המונחים שלו, ובמקרה זה יחיבו את כולם.

ד) רצוי, שהועד יציין תמיד את המקורות, שהוא משתמש בהם בשעה שהוא יוצר או מחדש מונחים.

קבוצה של מורים סידרה בזמן השיעורים הפדגוגיים נשף ספרותי, שהכניס 150 פר' לטובת הספריה בזכרון־יעקב. הנוער גם ערך שם מסיבת־פרידה, והמורים כיבדו במסיבה את האגרונום אהרונסון, שנסע באותו יום לאירופה בעניני תחנות־הנסיונות.

16.9.1912

57. האספה הכללית של “קהלת”    🔗

בי“ח תשרי (29 בספטמבר) נתקיימה ביפו, בדירת הגימנסיה, האספה הכללית של חברי “קהלת”. הוצאת “קהלת” נוסדה בשנת תרס”ה (1904) על־ידי הסתדרות־המורים המקומית והוציאה 1000 מניות בנות 20 פר' כל אחת, שחולקו באופן כזה: ההכנסה מ־500 המניות הראשונות מיועדת כולה להוצאת ספרים מדעיים בשביל בתי־הספר, ושאר 500 המניות – להוצאת ספרי־למוד וספרות לילדים בעברית. 500 המניות הראשונות כבר נמכרו, ועכשיו נגשו למכירת המהדורה השניה של המניות.

לפי התקנון, צריכות האספות הכלליות להועד בכל שנה, והנה מזמן כבר עברו שנתיים. ההנהלה מנמקת דחיה זו ברצונה לראות את התוצאות הראשונות של פעולתה.

כיום כבר שקועה “קהלת” בפעולה חיה ויוצרת. עד עכשו הוציאה “קהלת”: א) שאלות של חשבון בשני חלקים ב) לוחות של חשבון ג) שעורי־הסתכלות¹¹³ ד) הגיאוגראפיה של תורכיה ה) ספר לידיעת הארץ, ועוד. את כל הספרים הללו קבלה הבקורת בהתלהבות וברגש של ספוק מיוחד.

הוצאת המפה הארץ־ישראלית, שכולה כמעט מוכנה, נדחתה מחמת מותו הפתאומי של א. ספיר ז“ל, שעבד הרבה על מפה זו. ואולם “קהלת” מקווה, שבעוד 2 – 3 חדשים תגמר עבודת־המפה. ד”ר ש. ברנפלד ומר וילקומיץ, שהבטיחו לחבר ספרי־למוד, הראשון – לתולדות ישראל, והשני – למתימטיקה, לפי שעה לא קיימו את הבטחתם. לעומת זה, כבר נמצא בידי “קהלת” רובו של ספר־הלימוד לזואולוגיה, שנתחבר על־ידי אהרוני; ובזמן הקרוב כולו ייגמר. לדעת מבקרים מוסמכים, יש ענין גדול בספרו של אהרוני לא רק לבתי־הספר הארצישראליים, אלא אף לכל העולם המדעי. חוץ מזה, סיעה “קהלת” הרבה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה חמרית, להגשמת ההצעה על הוצאת ירחון (“מולדת”) בשביל הנוער העברי. יש שיתוף־פעולה תדירי בין “קהלת” ובין המרכז של הסתדרות־המורים.

דין־וחשבון כספי של חברת “קהלת”

א) ההכנסה:

יתרה לכ' תשרי תרע"א 3519.25 פר'

נמכרו 65 מניות חדשות של המהדורה הראשונה

בנות 20 פר' כל אחת 1300 פר'

נמכרו 91 מניות חדשות של המהדורה השניה

בנות 20 פר' כל אחת 1820 פר'

נתקבלו מן המניות הישנות 354.30 פר'

אחוזים מן הסכומים העוברים דרך אפ"ק 208.35 פר'

נמכרו 197 טפסים של ה“שאלון”, חלק שני 251.35 פר'

נמכרו 441 טפסים של “הארץ” 1013.50 פר'

נמכרו 120 טפסים של “שעורי הסתכלות” 490.95 פר'

נמכרו 70 טפסים של ה“גיאוגאפיה של תורכיה” 297.40 פר'

הכנסות שונות 343.70 פר'

בס"ה 9598.80 פר'

ב) ההוצאה:

למערכת “מולדת” 1000 פר'

הדפסת נספר “גיאוגרפיה של תורכיה” ושכר סופרים 2374.50 פר'

הדפסת הספר “שיעורי הסתכלות” ושכר סופרים 3372.60 פר'

הדפסת הספר “הארץ” ושכר סופרים 1336.85 פר'

הלואות בעד הספר “דקדוק” 300 פר'

הוצאות שונות 1009.82 פר'

יתרה באפ"ק 9598.80 פר'

בס"ה 9598.80 פר'

ההון של “קהלת” מושקע בהוצאות הללו:

ה“שאלון” 489.50 פר'

“הארץ” 1302 פר'

“שיעורי־הסתכלות” 4148 פר'

“תורכיה” 2627.50 פר'

“מולדת” 1000 פר'

“דקדוק” 300 פר'

מפת ארץ־ישראל 200.95 פר'

אפ"ק 220.78 פר'

בס"ה 10988.73 פר'

המספרים הללו מוכיחים, שלא רק הונה של “קהלת” נשאר בשלמותו, אלא יש גם רווח קטן.

ודאי, בשבע שנות קיומה יכולה היתה “קהלת” לפעול יותר; אולם אם נשים לב אל התנאים הטכניים הבלתי־נוחים, ושבהם מוכרחים לעבוד, הרי נצטרך להודות בעבודתה הפוריה של “קהלת”. לפעמים אתה עומד ומשתומם על מרצם הגדול של העסקנים הארצישראליים, שנגשים ליסד מוסדות בלי האמצעים החמריים הדרושים להם, ולפעמים אף בהעדר של כוחות אינטלקטואליים, ורק הרצון העז לעשות משהו בשטח היצירה העברית דוחף אותם אל הבמה הצבורית, והם צועדים לאט לאט קדימה אל מטרתם ובבטחה, וכובשים עמדה אחר עמדה, עד שהמוסדות הללו נעשים מפורסמים והם רוכשים להם אהדה יתרה, מצד הצבור לא רק בארץ, אלא גם בארצות הגולה. באספה האחרונה של “קהלת” הובעה המשאלה, שהגימנסיה, מרכז־המורים ו“קהלת” יתאחדו בענין הוצאת ספרי־למוד בשביל בתי־הספר המקומיים, כי בשטח זה הרי מטרה משותפת לכל המוסדות הללו, והתאחדותם יכולה להביא רק תועלת לענין הוצאת־הספרים. בנקודה אחת כבר התאחדו: “קהלת”, “לעם”, “החנוך” וה“מולדת” וביחד שלחו לרוסיה את ה' י. אדלר לשם רכישת בעלי־מניות וחותמים חדשים.

נבחר מחדש הועד הקודם, והוסיפו עליו גם את מר ברזילי.

26/10/1912

58. בית־המדרש למורות ביפו (נוסד על־ידי “חובבי־ציון” לזכרו של א.ל. לוינסקי)    🔗

לפני זמן קצר נערכה חנוכת הבנין החדש בשביל בית־המדרש למורות. בחגיגה השתתפו המורים מכל בתי־הספר המקומיים, וגם של כי"ח בכלל זה, כל האינטליגנציה והנוער. רק באי־כוחו של “תחכמוני” נעדרו, כמנהגם.

המנהל, ד“ר נ. טורוב, ספר לנוכחים, כיצד נוצר המוסד החדש הזה. לפני שנתיים, כשדִברו בפעם הראשונה, במועצה באודיסה, על החובה להקים מצבה חיה לא. לוינסקי על־ידי ייסוד בית־מדרש למורות על שמו ביפו, התיחסו רבים – ובתוכם גם ד”ר טורוב – בספקנות לזה, כי חששו, שגורלו של בית־המדרש למורות לא יהא טוב מגורלן של כמה התחלות חשובות אחרות; ייאספו אלפים אחדים של פרנקים וחסל, וכל ההצעה תקבר לאורך ימים. ואולם, הודות לעבודתו הנמרצת של מר אוסישקין עלה הדבר לתת פתרון חיובי לשאלה זו. עכשו הדבר יצא מכלל חלום והיה למציאות. הלמודים בבית־המדרש למורות התחילו בבנין החדש שעל־יד בית־הספר לבנות.

אין צורך להרבות בדברים על תועלתו וחשיבותו של מוסד חדש זה; הכל יודעים, כמה קשה היתה עד עכשו העבודה בשדה הפדגוגיה מחמת חוסר מורים מתאימים בכלל, ומורות בפרט. מן ההכרח היה לחפש בכל פעם מורים בגולה הרחוקה, שאף בה מורגש מחסור גדול בפדגוגים טובים. מרכז הסתדרות־המורים נמצא לא פעם במבוכה כשהיו פונים אליו בבקשה לשלוח מורים – ומורים כאלה לא היו לו. בית־המדרש, שנפתח עכשו, תפקידו הוא למלא חסרון זה במקצת.

הצעירות שתגמורנה את המוסד החדש, תהיינה מורות טובות ואין ספק, שעתיד טוב נשקף להן, כי יש דרישה למורות לא רק בארץ־ישראל, אלא בכל ארצות־הגולה.

עכשו נפתחת הכתה הראשונה עם 25 תלמידות (באמצע השנה, לא יקבלו תלמידות). שאר שלוש הכיתות תפתחנה בהדרגה בזו אחר זו.

וזהו הרכב התלמידות: 16 גמרו בשנה זו את בית־הספר לבנות ביפו; שתיים גמרו שש כיתות של גימנסיה רוסית; שתיים – 7 כתות; אחת – 8 כתות; שתים – את בית־הספר לבנות “עזרה” בירושלים ושתיים נתקבלו בלא תעודות. 4 האחרונות עמדו למבחן בלימודים העבריים והכלליים.

שכר־הלמוד הוא לפי שעה 100 פר' לשנה. וזהו התקציב, שעובד בשביל השנה הראשונה:

למנהל ולמורים 5.000 פר'

למזכיר – 360;

לשמש – 140 500 פר'

רהיטים – 850;

מכשירי־למוד – 500 1350 פר'

ספריה – 500;

הוצאות שונות – 650 1.150 פר'

בס"ה 8.000 פר'

7/12/1912

59. מושב־העובדים “נחלת־יהודה”    🔗

בז' שבט (15/1) הונח היסוד למושב־עובדים¹¹⁴ חדש לזכרו של ד"ר יהודה פינסקר. החגיגה נערכה בנוכחות יושב־ראש הועד האודיסאי לישוב ארץ־ישראל מר מ. אוסישקין.

אל החגיגה באו אכרים ופועלים ממשבות־יהודה הסמוכות והרבה אורחים מיפו ומירושלים. בני־ראשון כולם השתתפו בחגיגה, כי המושב החדש נמצא על־יד המושבה ממש, בדרך מיפו לראשון־לציון.

היתה חגיגה נהדרת. כל המשתתפים בה היו במצב־רוח מרומם. ההמון הענקי הסתדר על גבעה יפה, תחת כפת־השמים. חברי “השומר”, רכובים על סוסיהם, במלוא תחמושתם, הקיפו את ההמון מכל צד.

החגיגה נפתחה בנאומו של ראש המושבה ראשון־לציון מר לובמן, בעברית. אחר־כך נערכה אזכרה לד"ר פינסקר, ואחר האזכרה נִתנה רשות־הדבור למר אוסישקין, שאף הוא, ככל שאר הנואמים, דִבר עברית. נאומו של אוסישקין הצטין בלבביות ובחמימות יוצאות מן הכלל ועשה על כולם רושם כביר.

נערכו אזכרות גם לד"ר הרצל ולמורה ויתקין, ששמש כמה שנים בהוראה בבית־הספר של המושבה ראשון־לציון.

לסוף ערכו ילדי ראשון־לציון, עם מוריהם בראש, תהלוכה ענקית. התזמורת של המושבה נגנה כל הזמן את מנגינת התהלוכה ואת ההמנון הלאומי, וחברי “השומר” ביחד עם הרבה רוכבים אחרים לוו את האורחים במשמר־כבוד עד הכביש של יפו.

המושב “נחלת־יהודה” נמצא במרחק של 3 – 5 רגעים הליכה מראשון־לציון, וכשייבנו בו בתים, הרי לא יהא אלא פרוור של המושבה או המשך ישר של אחד מרחובותיה המרכזיים. ברשות המושב יש 300 דונאמים קרקע פוריה, הראויה לגננות ולמטעי־הדר. הקרקע נקנתה על־ידי הועד האודיסאי ב־90 פר' הדונאם. כל השטח נחלק למגרשים קטנים שיימכרו לפועלים בסדר זה:

15 חלקות, בנות 7 דונאמים כל אחת, יינתנו ל־15 פועלים חקלאיים; 5 חלקות, בנות 7 דונאמים כל אחת יינתנו ל־5 פועלים של היקב בראשון, שיעסקו אף הם בחקלאות; 5 חלקות בנות 5 דונאמים כל אחת, יינתנו ל־5 בעלי־מלאכה: 30 חלקות, בנות 2 דונאמים כל אחת, יינתנו ל־30 תימנים, העובדים בראשון, ו־10 חלקות יישארו ברשותה של ההנהלה היפואית של הועד האודיסאי ויינתנו במשך הזמן לפועלים הטובים ביותר או יימכרו למתישבים חדשים.

נבחר ועד זמני, שחבריו הם: שני באי־כוח של הועד האודיסאי (ד"ר חיסין ומ. שיינקין), שני באי־כוח ועד המושבה ראשון־לציון שני צירים מהסתדרויות־הפועלים “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”. הועד יבחר מבין הפועלים את החרוצים והמוכשרים לעבודה ביותר, וכשיושלם מספר־הפועלים הדרוש, תעבור הנהלת־המושב לידי ועד נבחר מבין הפועלים.

הועד האודיסאי נותן את הקרקע בתשלומים לשעורים במשך 25 שנים בתוספת של 2% שנתיים, ועם זה מקבלים 15 הפועלים החקלאיים הלואה לזמן ארוך של 15.000 פר' לבנין בתים. כל פועל צריך להכניס מצדו 1.000 פר', אחרת לא תנתן לו האפשרות להתישב במושב החדש. חוץ מזה, באה לעזרתם של המתישבים גם הקרן־הקימת באשראי זול ולזמן ארוך, הנתן בערבותו של הועד האודיסאי, לשם חפירת באר, רכישת מניע של נפט, משאבה, פילטרים, ולשם בנין מגדל־המים וסדור כל הדרוש להספקת־המים.

בעלי־המלאכה מתחיבים לגשת תכף לבנין בתיהם ואת החוב – לסלק במשך 10 שנים.

מבחינה חמרית ירויח המושב הרבה מזה שהוא גובל עם ראשון־לציון. דבר זה יתן, מצד אחד, את האפשרות למתישבים למכור את תוצרתם בראשון־לציון הסמוכה, ומצד שני – יוכלו תמיד למצוא עבודה אצל אכרי ראשון, מה שיסייע הרבה להתבססותם במושב. ואף ראשון־לציון תרויח, מצדה, משכנותו הקרובה של המושב החדש, כי תמצאו בו תמיד פועלים מסורים ומנוסים, שיסייעו, בלא ספק, להמשכת התפתחותה של המושבה.

1/2/1913

60. תלמידי הגימנסיה מטיילים – לרוסיה    🔗

היהדות הארצישראלית מתכוננת במרץ אל הקונגרס האחד־עשר, העומד להתכנס בווינה.

כל ההסתדרויות המקומיות, כגון “הפועל הצעיר”, “פועלי־ציון”, “המכבים הקדמונים”, אגודת חוקרי־הטבע היהודיים, וכו', קובעות עכשו את יחסן אל שאלות־הקונגרס, שיושבי א"י העבריים מתיחסים אליהן בשנה זו בהתענינות יתרה.

אחת השאלות העיקריות היא שאלת ההנהלה החדשה: כולם מסכימים, שהועד הפועל המצומצם הנוכחי ראוי לאמון גמור וכולם מודים ששיטות עבודתו נכונות הן. כולם מחוים דעתם, שלועד הפועל המצומצם החדש תנתן הזכות לנהל את מוסדותינו הכספיים.

תשומת־לב מרובה מוקדשת גם לשאלת הבנק החקלאי. כולם בדעה אחת שהבנק הזה צריך להפתח בהקדם האפשרי, מבלי לחכות עד שיצטברו עשרות מיליונים. לדעת רבים, צריך הבנק החקלאי להסתפק בזמן הראשון בהון מינימלי ולהתחיל בפעולות. חוסר אשראי לצרכי חקלאות משפיע לרעה על התפתחות ההתישבות, העירונית והחקלאית.

שאלת יסוד אוניברסיטה בירושלים מעוררת כאן ויכוחים נלהבים. נגד האוניברסיטה – כל הפועלים עם “הפועל הצעיר” בראש. בעדה – האינטליגנציה המקומית.

הובעה גם משאלה, שהקונגרס, או הועד הפועל המצומצם החדש, ימצא דרך להשפיע על הנהלת יק"א, שהכספים שהוריש הבארון הירש המנוח לעם ישראל, ישמשו במדה יותר מרובה מאשר עד עכשו, להתישבות היהודים בארץ־ישראל. יותר מאשר בזמן אחר דרושה כיום עבודה אינטנסיבית ותכניתית בארץ־ישראל.

בשמה של היהדות הארצישראלית יוגש תזכיר מפורט לקונגרס.

– מנהל מחוז־הלימודים (המועריף) היה נוכח בכל בחינות־הגמר של הגימנסיה העברית ביפו, ואת שביעת־רצונו מזה אמר בפרוש לתלמידים ולתלמידות.

– קבוצה בת 60 תלמיד ותלמידה, בלוית שני מורים, יצאה לרוסיה בספינה “לאזאריב”, שיש בה מטבח כשר. סוכן החברה הרוסית לספנות ולמסחר, י.פ. סאמורי, נתן בחביבותו למטיילים שלנו הנחות, הנתנות לתלמידי בתי־הספר האירופיים: הם קבלו הנחה של 50% על כרטיס של המחלקה השלישית, ושני כרטיסי חנם נתנו למורים המלוים אותם. מר סאמורי דאג גם לכך, שיינתנו למטיילים מקומות טובים, ובכלל סיע הרבה להצלחת הטיול.

מתוך סיפוק מיוחד אנו מציינים כאן גם את היחס המלבב והחם אל מורי הגימנסיה ותלמידיה מצדם של סגן־הקונסול הרוסי המקומי, מר ראזומובסקי, וחבר־הפקידים שלו. 9/8/1913

61. טקס־הסיום בגימנסיה העברית ביפו    🔗

בעשרה באב ערכה הגימנסיה העברית הראשונה טקס־סיום חגיגי לכבוד המחזור הראשון שלה. בחגיגה זו השתתפו המועצה הפדגוגית, מועצת־המפקחים, ועד־ההורים, בעלי־מניות של הגימנסיה, באי־כוח כל בתי־הספר המקומיים והמוסדות התרבותיים והצבוריים. נוכחו גם הרבה אורחים, ביניהם החכם־באשי, הקיימאקם (נציב המחוז) והקונסול הרוסי.

החגיגה נפתחה בנאומו של מנהל הגימנסיה, ד“ר מוסינזון, שנשא נאום נרגש מאד, וציין, שיום זה הוא חג לא רק בשביל התלמידים, אלא גם בשביל כל היהדות העולמית. “היום הזה”, אמר ד”ר מוסינזון, “הוא יום היסטורי… נתנו לתלמידינו בלשון העברית לא רק את הידיעות הנתנות בכל הגימנסיות האירופיות, אלא גם השתדלנו להחדיר ללבותיהם את רוחה של היהדות: בכל הלמודים השתדלנו להטביע חותם עברי. בשעת הוראת התנ”ך השתדלנו לתת להם מושג על כך, כיצד חי עם ישראל בתקופת־התנ“ך הגדולה, ולהכניס בלבותיהם אהבה אל העבר העברי, אל הנביאים העבריים”.

אחר נאומו של ד“ר מוסינזון, חילק ד”ר מיטווך את תעודות־הבגרות. התעודות נדפסו בשלש לשונות (עברית, תורכית וצרפתית) ונחתמו על־ידי בא־כוח המיניסטריון התורכי להשכלה עממית.

אחר־כך נאמו יושב־ראש מועצת־המפקחים, מר א. שיינקין וסגן־המנהל של הגימנסיה, מר בוגראצ’וב. לסוף נתנה רשות־הדבור לאחד הבוגרים, מר פאלקוביץ, שנתן בשם כל גומרי הגימנסיה הבטחה חגיגית להקדיש את כל חייהם לעבודה הלאומית בארץ־ישראל.

הטקס נסתיים בשירת “התקוה” וההמנון התורכי, שהושרו על־ידי כל הנוכחים. בערב נערכה מסיבה, שנמשכה עד אור הבוקר.

23/8/1913

62. הועידה השמינית של מורי ארץ־ישראל    🔗

המזכיר מר י. יחיאלי מוסר דין־וחשבון מפורט על פעולות המרכז בשנתיים האחרונות.

חוסר ספרי־למוד בלשון העברית מורגש מאד. מרכז־המורים לא פסק מלהתענין בשאלה זו במשך כל ימי־קיומו. לשם זה יסד את החברה “קהלת”. ואולם מספר בתי־הספר נתרבה מאד; הצביון שלהם נשתנה לגמרי, נפתחו ונפתחים בתי־ספר תיכונים, ובהתאם לכך גדלה עוד יותר הדרישה לספרי־למוד. “קהלת”, שמטרתה להוציא ספרי־למוד בשביל בתי־ספר עממיים, אינה יכולה לספק בו בזמן גם את דרישות בתי־הספר התיכוניים ולפיכך נכנס המרכז במשא־ומתן עם הועד הפועל ועם בתי־הספר התיכוניים המקומיים. המשא ומתן נסתים בזה שהועד־הפועל התחיב לתת למרכז 10.000 פרנקים לטובת קרן להוצאות ספרי־למוד עבריים בשביל בתי־הספר התיכונים; הגימנסיה ביפו הקציבה לאותה המטרה 5.000 פר'; הגימנסיה בירושלים ובית־המדרש למורות ביפו הבטיחו אף הן להשתתף במדת יכולתם.

נבחרה ועדה מיוחדת, שחבריהם הם באי־כוח המרכז, הועד הפועל (ד"ר ש. לוין), הגימנסיה ביפו ושל בית־המדרש למורות. ועדה זו קבלה על עצמה להתחיל במרץ בהוצאת ספרית־למוד. היא נכנסה במשא־ומתן עם “קהלת”, שמוציאה עכשו ספר לזואולוגיה של חוקר־טבע אהרוני בשביל בתי־הספר העממיים, ושתיהן החליטו להוציא בשותפות את הספר בצורה כזו, שיתאים גם לבית־הספר התיכוני.

הירחון “החנוך”¹¹⁵ מופץ בין כל המורים בארץ־ישראל; קוראים אותו ב־14 ארצות, ב־200 נקודות; יש לו 260 חותמים בארץ־ישראל, 350 – ברוסיה 450 – בארצות אחרות.

י. מוזר שלח בשביל הפרס הראשון של “החנוך” 1000 פר‘, והועד האודיסאי נותן 30 פר’ בעד כל גליון־דפוס או 1800 פר' לשנה. המרכז דואג הרבה לביסוס הירחון “מולדת” והוא תומך בו ב־1000 פר' לשנה. מר ניידיץ' ממוסקבה נותן בכל שנה 500 פר'. חותמים יש עכשיו 1200. הוצאות הירחון מרובות לפי שעה על הכנסותיו, ואולם יש לקוות שבמשך הזמן יתרחב חוג הקוראים יותר ויותר ובהתאם לכך יוטב גם המצב החמרי של הירחון.

בימי שהייתו של אחד־העם בארץ־ישראל בשנה שעברה, מצא המרכז לנחוץ לסדר מועצה משותפת של ועד־הלשון מירושלים, של הסניף שלו ביפו, ושל המרכז, בנוכחותו של אחד־העם.

בישיבה זו נתקבלו הרבה החלטות חשובות מאד, שיש להן יחס ונגיעה אל עבודת ועד־הלשון להבא. בשנה זו נעשה ועד הלשון פעיל ביותר: הוא הספיק כבר להוציא 3 חוברות, הכוללות רשימה גדולה של מונחים חדשים בשביל מושגים שונים במקצועות שונים. המונחים הללו נתקבלו על־ידי המורים וכבר משתמשים בהם למעשה.

בצער ובכאב גדול התבונן המרכז אל ההופעה המעציבה שבחיינו בארץ־ישראל, שמאות ילדים מתחנכים בבתי־הספר של המיסיון, וההורים, שביניהם יש גם יהודים אדוקים, אינם רואים את הסכנה הגדולה שבדבר ואינם מרגישים, שבמעשה זה הם ממיטים חרפה על עם ישראל. כבר בשנה הנוכחית פתחה המחלקה הירושלמית – ואחריה חברת המתעמלים “המכבי” ביפו – במלחמה נמרצת נגד בתי־הספר של המיסיון ובכוחות משותפים הצליחו לקומם את דעת־הקהל נגד ההורים השולחים את בניהם לבתי־הספר הללו ותוצאת הדבר היתה, שעשרות הורים הוכרחו להכניס את בניהם לבתי־ספר עבריים.

בארץ־ישראל מורגש מאד חוסר שעורי־קיץ למורים, והמרכז, שרצה לספק צורך חיוני זה, השתדל בכל כוחותיו ליסד שעורים כאלה בשנה שעברה בזכרון־יעקב.

כל המורים החדשים, שאין להם תעודת־הוראה, נבחנו, כמו בשנים שעברו, על־ידי המרכז. נתקבלו 33 הצעות חדשות ממורים, מורות וגננות (26 מארץ־ישראל ו־7 מחוץ־לארץ), ואותו מספר של דרישות מבתי־ספר שונים: מארץ־ישראל – 13 מורים, מורה אחת ו־6 גננות; מבולגריה – 3 גננות, מורה אחת ו־4 מורים; מקפריסין – מורה אחד; מתורכיה האירופית ־ 2 מורים; מבגדד – 4 מורים; מברזיל – מורה אחד.

לא תמיד יכול היה המרכז לתת מורים מתאימים לאלה שדרשו זאת. בשנה שעברה התחילו מדברים תכופות, שלשון־ההוראה בתכניון הנבנה בחיפה לא תהא הלשון העברית. המרכז, שהכיר בנזק הגדול, שהחלטה שכזו של הקוראטוריון של התכניון יכולה לגרום לחינוך הלאומי העברי בארץ־ישראל, לא עשה בכל זאת במשך זמן מרובה שום צעד בנדון זה, כי חשב, שעדיין מוקדם הדבר. ואולם כשהשמועות הללו התחילו מתחזקות יותר ויותר והחששות, שנבאו להם קודם, התחילו מתאמתים, וביחוד, כשנודע, שלמנהל התכניון נתמנה אדם, שאינו יודע את הלשון העברית ורחוק הוא מאד מן היהדות – מצא המרכז, שחובתו הישרה היא לחוות את דעתו, דעת הישוב הארצישראלי, בשאלה זו. המרכז – יחד עם קבוצה של תושבי א"י – חברו תזכיר מתאים על שם הקוראטוריון של התכניון.

המרכז הגיש לועד הפועל הרצאה מפורטת, שבה התוה את התכנית של פעולתו התרבותית בעתיד וציין נקודות אחדות, שאין בכוחו להגשימן מחמת חוסר אמצעים חמריים. הועד הפועל נענה למרכז והקציב לו תמיכה שנתית בסכום של 15.000 פר'.

השפעת המרכז מורגשת לא רק בארץ־ישראל, אלא גם בכל המזרח הקרוב. כלה קהילות היהודיות של סוריה וארם־נהרים מתחילות להרגיש צורך גדול בחינוך לאומי עברי; הרוח הלאומית והשאיפה לתחית הלשון העברית הולכות ומשתרשות מעט מעט ביהדות המזרחית.

הדין־וחשבון עורר ויכוחים סוערים, שנקודת־הגובה שלהם היתה השאלה על הוראת הלימודים הכלליים בלשון העברית.

כידוע נלמדים הלימודים, הכלליים בבתי־הספר של חברת “עזרה”¹¹⁶ בארץ־ישראל לא בלשון העברית, אלא הגרמנית. כולם הודו בזכויות הגדולות של “עזרה” כלפי הישוב הארצישראלי, ואולם יחד עם זה, הביעו כולם את התמרמרותם על כך, שחברה זו נותנת בבתי־הספר שלה בארץ־ישראל מקום גדול יותר מדי ללשון הגרמנית על חשבונה של הלשון העברית. הרבה וכוחים עוררה גם השאלה של לשון־ההוראה בתכניון בחיפה. תזכיר המרכז בשאלה זו, שנשלח לקוראטוריון של התכניון נתקבל כמעט פה אחד (רק דעה אחת היתה נגד הטון הרך של המרכז). לויכוחים מרובים זכתה גם השאלה על ארגונו המחודש של ועד־הלשון בירושלים.

13/9/1913