¹

דוד סמילנסקי נולד בכ“ו תמוז תרל”ה (1875) בעיירה בלזוריה (אוקראינה). אביו ישראל היה למדן מופלג בנגלה ובנסתר ויחד עם זאת חובב־ציון נלהב, שעמד בקשרים הדוקים עם ראשי חו“צ ועם הרבנים הנוטים לחיבת־ציון. בעודו תינוק עבוה המשפחה לגור בעיר רוטמיסטרובקה, שם ספג תורה בחצרו של האדמו”ר נחומצקי טברסקי. יחד עם זאת למד הנער תנ''ך, דקדוק עברי, רוסית ולימודים כלליים אחרים אצל מורה פרטי.

בגיל אחת־עשרה יצאה משפחתו לגור בכפר ויסקי שבמחוז יליסבטגרד – שבו גרו סבו וסבתו וכל משפחת הסמילנסקים. הכפר ויסקי נתפרסם בימים ההם כמרכז לקבוצת סטודנטים צעירים אשר נהרו אחרי תורתו של טולסטוי. החיים בחברה זו הביאו למפנה בחייו של סמילנסקי, וכפי שכותב הוא עצמו “…ואני צעיר ורך אשר זה עכשו נעקרתי מסביבת צדיקים וחסידים נלהבים העובדים את ה' ביראה, באהבה ובאש דת… מצאתי עצמי פתאם נתון בין שני כוחות מושכים בין טולסטואיות ובין רוח ההשכלה היהודית שנשבה בימים ההם… היתה זו קפיצה ממש מן הקצה אל הקצה”…²

בכפר זה למד יחד עם אחיו זאב סמילנסקי ודודיו משה ומאיר סמילנסקי, שהיו בני גילו. הנערים למדו לשון עברית ורוסית.

השפעה עמוקה על הלך רוחו ועל השקפת עולמו היו לכתבי מאפו, סמולנסקין וקלמן שולמן ולשיריהם של י.ל. גורדון, פרוג ואחרים. כן שאב מעתון “המליץ” את כל החדשות על תנועת חיבת ציון ועל המושבות הראשונות והבילו"יים בארץ־ישראל.

הקריאה המתמדת בספרות של אותה תקופה עוררה בו אהבה עמוקה לארץ־ישראל וכן יחס הערצה והוקרה לכל אלה שנשאו בימים ההם ברמה את דגל התחיה העברית. ברוח זו השפיע עליו גם אביו שהיה בשנים תרמ''ח – תר“ן (1888 – 1890) מורשה מטעם ועד חו”צ באודיסה.

ילדי המשפחה המסועפת החלו הוגים ברעיון העליה לארץ ישראל. הראשון שהגשים זאת היה משה סמילנסקי, שעלה ארצה בראשית תרנ''א ובעקבותיו, בניסן תרנ''א, בהיותו בן 15, עלה דוד סמילנסקי לא"י, יחד עם צעירים נוספים בני משפחת סמילנסקי.

בבואו ארצה חשב להתקבל כתלמיד בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל אך לאחר שנודע לו כי הלשון הצרפתית ותרבותה שולטות בבית־ספר זה, החליט ללכת לעבוד כפועל בכרמי ראשון־לציון.

בארץ נפגש דוד סמילנסקי עם בן עירו (יליסבטגרד) זאב טיומקין, שהיה באותה עת המורשה לארץ־ישראל מטעם ועד חו"צ ועמד בראש הלשכה המרכזית ביפו. לימים שימש ד. סמילנסקי כיד ימינו וכמזכירו של טיומקין.

לאחר שסבו רכש נחלה בחדרה אשר נגאלה באותה עת ע"י יהושע חנקין, עבר ד. סמילנסקי יחד עם כמה מבני משפחתו לחדרה, אך לאחר חדשי מאבק ומלחמה עקשת בפגעי המחלות נאלצו כולם לעזוב את חדרה ולשוב לראשון־לציון, כשהם נגועים בקדחת הצהובה.

בראשון־לציון נתקבל כפועל ביקב, אך גם שם השיגתהו הקדחת ולעתים תכופות נפל למשכב. סבו אשר ביקר בארץ בקיץ תרנ"ב וראה את מצבו, פקד עליו ועל דודו מאיר לשוב עמו לרוסיה. לאחר היסוסים ופקפוקים נכנעו השניים לפקודתו וחזרו לרוסיה.

זמן קצר לאחר שובו לרוסיה מתו עליו אביו ואמו והוא בן 17 שנה בלבד. גם מצבו של הסב נעשה רופף וד. סמילנסקי הצעיר נאלץ לדאוג לעצמו. במשך מספר שנים הוא למד הנהלת חשבונות ולהכנסתו עבד כשען.

ב־1895 סיים את לימודיו ונתקבל כגזבר ראשי בבנק מסחרי בעיר סמילה.

בשנים 1895–1896 קיבל עליו ד. סמילנסקי להיות מורשה ועד חובבי־ציון בסמילה ומיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב־1897, יסד כמה אגודות ציוניות בערים שונות בפלך קיוב. היתה זו ראשית עבודתו הציבורית, אותה לא נטש עד שנות חייו האחרונות.

בראשית שנת 1898 הוזמן ע“י הרב מטעם הממשלה, זאב טיומקין, ליליסבטגרד לנהל את משרד הרבנות (טיומקין עצמו חזר לרוסיה בתרנ“ב לאחר שהעליה הגדולה לא”י, אותה ארגן בשנים 1890 – 1891 ותכניות רכישת הקרקעות שלו נכשלו עקב האיסור החמור שהטילו התורכים על עלית יהודים ורכישת קרקעות על ידיהם בארץ־ישראל). בעת ובעונה אחת הטיל עליו טיומקין לנהל את הלשכה הציונית של גליל יליסבטגרד, אשר טיומקין עמד בראשה. בתפקיד זה שימש ד. סמילנסקי עד עלותו ארצה ב־1906, כאשר מדי פעם מוטלים עליו תפקידים נוספים כמו מילוי מקומו של אוסישקין בניהול הלשכה הציונית בגליל יקטרינוסלב בעת שהותו של אוסישקין בא”י ב־1903 ומילוי מקומו של ד"ר צ’לנוב בניהול הלשכה

המרכזית של גליל מוסקבה.

בשנת 1902 התחתן ד. סמילנסקי ונולד לו בן אחד. על תקופת השנים 1897 – 1905 בחייו מעיד הוא עצמו: “היתה זו התקופה המעניינת והפוריה ביותר בעבודתי הציבורית בגולה…”³

קשרים הדוקים ביותר התפתחו באותה עת בין ד. סמילנסקי לבין טיומקין ועל כך מעיד דודו של דוד סמילנסקי – משה סמילנסקי: “…במשך שנים שימש דוד נושא כליו של טיומקין ובמידה לא מועטה גם “עושה כליו”. עם יסוד הציונות היה טיומקין אחד מראשי התנועה ברוסיה ודוד היה מזכירו. הוא התיחס לסמילנסקי לא רק כפקיד נאמן ועושה דברו, אלא כחסיד נלהב ומעריץ המקדש את דברו…”⁴

גל הפרעות ביהודים ברחבי רוסיה בסוף שנת 1905 וראשית 1906 הביא להגירה רבה מרוסיה מערבה. גם ד. סמילנסקי גמר אומר לעזוב את רוסיה – אולם בכיוון לא"י. ב־2 במארס 1906 עלה בחוף יפו.

משה סמילנסקי מעיד כי דוד הגיע ארצה ו"בידיו צרור כסף לא קטן לפי המושגים הצנועים של הזמן ההוא''.⁵ ואכן, הדבר איפשר לו להכנס כשותף לחברת “עתיד”, אשר הקימה בשנים ההן בתי־חרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה. כן נעשה לשותף בבית החרושת לייצור מכונות וליציקת ברזל ונחושת של חברת “ליאון שטיין ושותפיו” ביפו. בשני מקומות אלה השקיע ד. סמילנסקי לפי עדותו שלו יותר מעשרים אלף פראנק זהב (סכום רב באותם ימים. מחיר ממוצע של דונם קרקע בא"י באותה עת היה 25 פרנק) בנוסף לכך רכש פרדס משותף עם בני משפחת סמילנסקי ברחובות.

בשנים 1906 – 1910 עבד ד. סמילנסקי כמנהל מסחרי של בית חרושת “שטיין” והמחסנים שעל ידו. ב־1910 פשט בית החרושת את הרגל וד. סמילנסקי יצא ממנו כשהוא נקי מנכסיו. גם בחברת “עתיד”, שנתקלה בקשיים רבים שלא איפשרו את התפתחותה לא ראה ד. סמילנסקי נחת־רוח.

אם בפיתוח התעשיה לא ראה ד. סמילנסקי נחת רבה, הרי שביסודה של תל־אביב ובתרומתו לפיתוחה של העיר מראשיתה ועד לימיו האחרונים, ראה ד. סמילנסקי ברכה רבה בעמלו.

בי“ב תמוז תרס”ו (יולי 1906), עם התכנסותה של חבורה מאנשי הישוב החדש ביפו, לשם ייסוד חברה לבנין בתים אשר תגאלם מהצפיפות הרבה ומחירי השכירות הגבוהים ביפו, נמנה ד. סמילנסקי עם חברי הועד הזמני בן חמשת החברים שהוטל עליו לארגן את החברה – היא חברת “בוני־בתים”, לימים “אחוזת־בית”.

יחד עם מאיר דיזנגוף, עקיבא אריה וייס, יחזקאל דנין ואחרים פעל ד. סמילנסקי ברכישת קרקעות “אחוזת־בית”, השגת הלוואה לבניין הבתים, גיוס חברים לחברה והקמת השכונה, שקיבלה עד מהרה את השם תל־אביב.

במקביל לעבודתו בהתנדבות בוועד תל־אביב, לאחר עזבו את בית החרושת “שטיין”, הוזמן ד. סמילנסקי בקיץ 1910 לשמש כמזכיר, מנהל החשבונות והגזבר של גימנסיה “הרצליה”. עד לאותה עת שכנה הגימנסיה בבית ערבי ביפו ומאוחר יותר עברה לביתה החדש שברח' הרצל. במוסד זה עבד ד. סמילנסקי עד ראשית שנת 1921.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, כאשר כל תושבי ת"א גורשו ובכללם מורי הגימנסיה ותלמידיה, פוזרה הגימנסיה בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה וחיפה, ועל ד. סמילנסקי הוטלה הדאגה להשגת האמצעים לכלכלת התלמידים והמורים.

בסוף 1918 חזר ד. סמילנסקי לת"א ופעל לארגון־מחדש של הלימודים בגימנסיה.

בראשית 1921, עפ“י בקשתו של מאיר דיזנגוף, הפסיק ד. סמילנסקי את עבודתו בנימנסיה וקיבל עליו תפקיד של מפקח כללי על ענייני ת”א. מלכתחילה לא שש סמילנסקי לקבל את התפקיד האמור, הן מפני שהיה קשור בכל נפשו לגימנסיה והן משום שהיה קשה לו להשלים עם הרעיון לעבוד בשכר בוועד ת“א, לאחר שהורגל מראשית הווסדה של “אחוזת־בית” להקדיש את זמנו לעניני ת”א מתוך התנדבות. על קבלת תפקידו החדש מצאנו בפרוטוקול ועד ת''א את הדברים הבאים: “ביום ה' לחדש אדר א' תרפ”א נכנס מר סמילנסקי אל משרד הועד אחרי שנוכח כי מצב העניינים בוועד דורש זאת לטובת השכונה ותיקונה. מר סמילנסקי סירב תחילה לקבל עליו עבודה של שכר במשרד הוועד, אולם אחרי שנוכח כי עזרתו התמידית נחוצה מאד לסידור ענייני ת''א, וחברי הוועד הפצירו בו על זה, הסכים לבסוף לקבל משרה זו ונכנס לעבודתו באישור המועצה ולשביעות רצונה".

בתפקיד המפקח הכללי של ת''א עבד ד. סמילנסקי עד שנת 1927. בתקופה זו גדלה אוכלוסית ת"א מ־2084 תושבים ל־37.729 ומספר בתיה הגיע ל־3281 לעומת 200 ב־1921.

בשנת 1927 בוטל התפקיד של “מפקח כללי של ת”א" וד. סמילנסקי התמנה כמנהל מפעל המים ומחלקת המאור בעיריית ת''א, תפקיד ששימש בו עד שנותיו האחרונות.

במקביל לעבודה בגימנסיה ולאחר מכן בוועד ת“א ובעיריית ת”א עסק ד. סמילנסקי בהתנדבות בפעולות ציבוריות רבות, אשר קצרה היריעה מלפרטן. בין השאר היה ב־1912 בין מייסדי “ארגון הפקידים” ועמד שנים רבות בראשו; בתרפ“ב היה ממניחי היסוד לבניין “המרכז המסחרי” בת”א; היה פעיל בפיתוח “האופרה הארצישראלית”; חבר במועצת “ברית הציונים הכלליים”; נשיא לשכת “מוריה” של “הבונים החופשיים” בת"א וחבר הועד המפקח של גימנסיה “הרצליה”.

בנוסף לכתבותיו לעיתונים הרוסיים לפני מלחמת העולם הראשונה פירסם סמילנסקי מאמרים רבים בעתונות הארצישראלית ובחו“ל. בין השאר ניתן למצוא את מאמריו ב”הארץ“, “דואר היום”, “הבוקר”, “מסחר ותעשיה”, “הישוב”, “השעה”, “חזית העם”, “חדשות אחרות”, “ידיעות עיריית ת”א”, “העולם”, ועוד.

דוד סמילנסקי לא ראה את הכתיבה בעיתונות כמטרה בפני עצמה אלא כבת־לוויה לעבודתו הציבורית.

כאמור לעיל, חלק ממאמריו בעיתונות לאחר מלחמת העולם הראשונה, כונסו בספרים “עם בני דורי” ו“עם בני ארצי ועירי”. זמן קצר לפני מותו נתבקש ד. סמילנסקי ע“י חברת הקרקעות “גאולה”⁶ לערוך את ספר יובלה ה־50. הוא לא הספיק להשלים את המלאכה והספר נערך ע”י יוחנן פרונרבינסקי.

בכ“ד חשוון תשי”ד (1952) נפטר דוד סמילנסקי, בגיל 78.

 

התקופה⁷    🔗

התקופה בה נכתבו כתבותיו של דוד סמילנסקי המכונסות בספר זה, היא תקופת העליה השניה. זו החלה בשנת 1904 ונסתיימה בשנת 1914. למרות שהתקופה אינה ארוכה ביותר חלו במהלכה בארץ־ישראל בכלל ובישוב היהודי בפרט תמורות משמעותיות ביותר, שחשיבותן חורגת אף מעבר לה.

בכתבותיו מתרכז סמילנסקי בישוב היהודי המכונה “חדש'” וכמעט שאינו מתייחס לישוב המכונה “ישן”.

דומה, כי באופן כללי ביותר ניתן לסכם ולומר כי בקרב הישוב היהודי ה“חדש” חלו תמורות והונחו היסודות בשלושה נושאים עיקריים: התגבשות תנועת הפועלים, התיישבות (במובנה הרחב ביותר של המלה), וחינוך, כאשר קשרי־הגומלין בין שלושה תחומים אלה הם רבים ביותר.

בסך־הכל גדל הישוב היהודי בתקופה זו ב־33 אלף נפש (מ־55 ל־88 אלף נפש).

מרכיב הפועלים היווה בסה"כ 10% מתוך הגידול האמור, אך ציבור קטן זה, מרביתו עולים צעירים חסרי כל מרוסיה, שהגיעו ארצה כבודדים או בקבוצות קטנות, היכה שורשים בארץ והניח את היסודות לתנועת הפועלים הארצישראלית ולהתיישבות השיתופית. תרומת האיכותית לצמיחת הישוב ולביסוסו, גדולה לאין ערוך משיעורו הכמותי.

הפועלים על מפלגותיהם – “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון” – הם שטבעו את המושגים של “כיבוש העבודה”, “כיבוש האדמה” והמלחמה בעבודה הזרה. הם שהיוו את המרכיב האנושי הכמעט בלעדי של חלק גדול מהישובים החקלאיים שקמו באותה תקופה בארץ והם אלה שייסדו את ארגוני השמירה “בר־גיורא” ו“השומר”. עם התארגנותם של הפועלים החלו מתחזקים בארץ ארגונים שקמו לא על בסיס מקומי בלבד, אלא על בסיס כלל־ארצי. אז גם פרצו השביתות המאורגנות הראשונות של הפועלים.

בתחום ההתיישבות פעלו באותם הימים הגורמים הבאים: חובבי־ציון (באמצעות הוועד הפועל שלהם – הוא הועד האודיסאי), חברת יק"א, ההסתדרות הציונית וההון הפרטי. חובבי־ציון אשר החלו את פעולתם בתקופת העליה הראשונה – באיוש ובתמיכה במושבות, המשיכו בפעולה זו גם בתקופת העליה השניה, ובנוסף לכך פעלו לטובת הפועלים. בין השאר הקימו את שלושת מושבי הפועלים: עין־גנים, באר־יעקב ונחלת־יהודה.

יק“א אשר קיבלה בשנת 1900 את מושבות הבארון רוטשילד, הכניסה שינויים מהותיים בניהולן. מהם נזכיר רק שניים: היא שאפה לכך שהמושבות ישאו את עצמן ולשם כך ביצעה פעולות שהכאיבו מאד למושבות ולמתיישבים. שנית, יק”א שאפה להעביר את הניהול השוטף של המושבות לידי המתיישבים עצמם. על בסיס עקרונות אלה אף הקימה בין השנים 1900 – 1908 שורה של מושבות חדשות בגליל התחתון. החומר האנושי שהתיישב במושבות אלו בא מקרב אנשי העליה השניה ובני אכרים של המושבות הוותיקות.

בתקופת העליה השניה החלה ההסתדרות הציונית לפעול במרץ רב בתחום ההתישבות בא“י. עוד לפני העליה השניה הוקמה ועדה לחקירת אפשרויות ההחישבות ופיתוח הקרקעות בא”י. לאחר מכן קיבלה הקק“ל היתר להתחיל ברכישת קרקעות בארץ, וביצעה מספר רכישות. הבנק הציוני – בנק אפ”ק (אנגלו־פלשתינה בנק) שהחל בפעולתו בארץ ביולי 1903, עסק בנוסף על פעילותו הבנקאית בתכנון תוכניות שונות לפיתוח הארץ, עזר בפיתוח המושבות הקיימות, רכש קרקעות, ופעל להשגת זכיונות.

ב־1907, עם התחזקות ידיהם של ה“מעשיים” (בניגוד ל“מדיניים” מבית־מדרשו של הרצל) בהסתדרות הציונית, הוקם “המשרד הארצישראלי” כבא כוח מוסדות ההסתדרות הציונית בא“י ובעקבותיו “חברת הכשרת הישוב”. שני גורמים אלה רכשו שטחים בעמק יזרעאל ובגליל התחתון, והקימו על הקרקעות שנרכשו בזמנו ע”י הקק"ל, חוות לאומיות (בן־שמן, חולדה, כנרת ואום־ג’וני) וכן את הקואופרציה במרחביה, שם נוסתה תוכניתו המפורסמת של פרנץ אופנהיימר.

בעקבות ההתפתחויות הכלכליות החיוביות של א“י באותה תקופה, ובעקבות הכנת תוכניות התיישבותיות מיוחדות למען ההון הפרטי, החל ההון הפרטי היהודי אף הוא לפעול בתחום ההתיישבות בא”י. הוקמו חברות ואגודות שונות לרכישת קרקעות והתישבות חקלאית, שהחשובות שבהם – חברת “גאולה”, “אגודת נטעים” וה“אחוזות” השונות.

נוסף לכך, נסיונות רבים להתיישבות נעשו ע"י ההון הפרטי, אך מסיבות שונות לא יצאו לפועל.

לא רק בחקלאות אלא גם בעיר חלו תמורות והונחו היסודות. כאן שמור מקום נכבד ליזמה הפרטית. הוקמו והורחבו בתי מלאכה ונצני התעשיה נראו בארץ. יפו גדלה, דבר שהיווה גורם עיקרי להקמתה של “אחוזת־בית” ע''י קבוצת יהודים שרצו להקים רובע מגורים מודרני נפרד מיפו ונסתייעו לשם הגשמת מטרתם בקק“ל. בעקבות “אחוזת־בית” קמו חברות נוספות ביפו וכן בחיפה, טבריה, צפת וירושלים, ששאפו לבנות רובעי מגורים מודרניים מחוץ לערים העתיקות והצפופות. במקביל הוקמו חברת “פלשתינה נכסי דלא ניידי” וסינדיקט התעשיה – שתיהן ביוזמתו של אוטו ורבורג. הראשונה התמחתה ברכישת קרקעות עירוניות באזור יפו, חיפה וירושלים והשניה עסקה בהכנת תוכניות לפיתוח התעשיה בא”י.

בסיכומו של דבר תקופת העליה השניה היתה תקופה של צמיחה מהירה בא"י אשר להתיישבות הציונית, להשקעות ההון־היהודיות, ליוזמה הכלכלית של יהודי המקום ולביסוסן של המושבות הקמות היה חלק רב בה.

גם בתחום החנוך חלו תמורות רבות. הוקמו הגימנסיות ביפו וירושלים, הוקם ביה"ס לאמנות ומלאכת־יד “בצלאל”, בית המדרש למורות ביפו ובתי ספר למלאכה ולנגינה. בסוף התקופה אף החל להיבנות הטכניון בחיפה.

בתי הספר העברים הלאומיים, שראשיתם עוד בעליה הראשונה ואשר פעלו בנוסף לבתי הספר של האליאנס וה"עזרה'', קיבלו תנופה רבה בתקופת העליה השניה.

המורים העבריים אשר התארגנו עוד ב־1903 במסגרת “הסתדרות המורים” ראו את עיקר מטרתם בטיפוח החינוך העברי במושבות ובערים ולשם כך שקדו על חיבור ותרגום ספרי לימוד בעברית, במתן מונחים עבריים למושגים זרים, יזמו הקמת הוצאות ספרים שהתמחו בספרי לימוד ובספרי ילדים, יסדו את כתב העת המיוחד לבעיות חינוך “החינוך”, הכינו תוכניות לימוד ויצאו להשתלמויות בעת החופשות.

בשלהי תקופת העליה השניה התחוללה “מלחמת השפות” ובעקבותיה יצא המורה העברי כשידו על העליונה והשפה העברית התקבלה כשפת הלימוד הראשונה כמעט בכל בתי־הספר היהודיים בארץ.

על הנושאים שהוזכרו, שנראה כי הינם המרכזיים בתקופת העליה השניה, יש להוסיף עוד את מהפכת “התורכים הצעירים'”. בין השאר היתה מהפכה זו אחד הגורמים לראשיתה של התנועה הערבית הלאומית. מאמרי שנאה ארסיים החלו להתפרסם בעתונות הערבית בא"י ופגיעות ביהודים מסיבות לאומיות ארעו במספר מקומות, ועם כל אלה היה הישוב היהודי הקטן צריך להתמודד.

ההתפתחויות אלה חיזקו את ההכרה בצורך ליצור מסגרת מיוחדת לישוב כולו, ואכן נעשו מספר נסיונות להתארגנות כללית, אך מסיבות הקשורות בעימות בין הישוב הישן לחדש, ובניגוד האינטרסים בין המושבות, הישוב העירוני החדש, הפועלים, המוסדות הציונים והישובים השונים – לא הושגה אותה התארגנות כללית. עם זאת, נרשמו בתחום זה הצלחות חלקיות – בחורף תרע"ד נוסדה התאחדות המושבות ביהודה ומיד לאחר מכן התאחדות המושבות בגליל.

בכל הנושאים שהוזכרו ובאחרים דן סמילנסקי בכתבותיו מארץ־ישראל. קטעי המידע השונים הם בדרך כלל מפורטים מאד ומקיפים את הנושא מכל צדדיו. ביחוד בולט הדבר בדיווחים על נושאים שסמילינסקי עסק בהם אישית: גימנסיה “הרצליה” ונושאי חינוך ותרבות שונים (כפי שכבר נכתב, סמילנסקי שימש כמזכיר הגימנסיה); “אחוזת־בית” וראשיתה של תל־אביב (סמילנסקי היה חבר ועד “אחוזת־בית” וועד ת"א); היוזמה הפרטית וניצני התעשיה (סמילנסקי, כאמור, היה שותף בבתי החרושת “עתיד” ו“שטיין”).

באופן יחסי זכו נושאים אלה לסיקור רחב בהרבה מאשר נושאים אחרים. כך זוכה הקורא כיום את כתבותיו של סמילנסקי למידע רב וממקור ראשוני על נושאים הנמצאים בשוליה של הכתיבה ההיסטורית בנושאי א"י והישוב היהודי בתקופת העליה השניה.

לעתים אין סמילנסקי מסתפק במסירת מידע בלבד, ובמסגרת כתבותיו הוא מביע את דעתו בנושאים שונים ונכנס לפולמוסים עם מוסדות או אישים.

בנובמבר 1907 למשל (מכתב 22) הוא לא מהסס לבקר במסגרת דיווח על פעולותיה של חברת יק“א, את החברה: “…על יסוד האמור למעלה נשאלת השאלה: כלום יק”א חברה התיישבותית אם לא? עד מתי יעשו כל מיני עריצים בכספי העם ובנכסיו כבתוך שלהם?”

דוגמא נוספת ניתן לראות במכתב גלוי לדירקטוריון של הקק“ל (מכתב 34), בו תוקף סמילנסקי את הקק”ל על שהיא משהה מתן אשראי חקלאי לקואופרטיבים החקלאיים בא"י: “…כנראה אין השעה דוחקת את מנהיגינו. לא קשה להם כנראה לשבת ולחכות עד שייווצר אותו המכשיר הכספי הגדול שאנו כולנו חולמים עליו (בנק חקלאי – י.כ.) אנו מבינים יפה שעד שהבנק החקלאי יצבור הון של 10 מיליון פרנק תעבוד לא שנה ולא שנתיים וד”ר צ’לנוב הנכבד מציע לנו לחכות לרגע היסטורי גדול ומאושר זה! ואולם מי יודע אם עד שתבוא הנחמה לא תצא הנשמה.

 

המקורות    🔗

רוב כתבותיו של סמילנסקי התפרסמו, כמצוין לעיל, בעיתון “רזסווייט'' והשאר בעיתונים מקומיים שיצאו בעיר יליסבטגרד – עירו של סמילנסקי – ובסביבתה. הפרטים הידועים על עתונים מקומיים אלו הם מעטים, וכאמור נראה אף שחלקם לא היו יהודיים כלל. לעומת זאת נרחיב מעט את הדיבור על ה”רזסווייט" – בו, כאמור, פורסמו רוב הכתבות.⁸

ה“רזסווייט” היה כתב־עת של ההסתדרות הציונית ברוסיה, יצא פעם בשבוע ונכתב בשפה הרוסית. הוא החל להופיע בינואר 1905 ופסק בהוראת השלטונות בראשית ספטמבר 1918. בראש המערכת עמדו אברהם אידלסון, ולדימיר (זאב) ז’בוטינסקי ודניאל פאסמניק, אשר ערכוהו בהתאם לתפקידו כבטאון לוחם של התנועה הציונית. הגליון היה מורכב ממדורים קבועים שבהם מצא הקורא את סיפוקו מבחינת עניינו הלאומיים, הן בשטח הפובליציסטיקה והפולמוס הציבורי והן בשטח האינפורמציה.

מלבד מאמר מערכת שהופיע בראש כל גליון וגליון היה העיתון מחולק, כמצויין לעיל, למדורים: מדור אינפורמטיבי בו סקירות על חיי היהודים ברוסיה; מדור על מצב היהודים בעולם כולו, ומדור על העולם הציוני שכלל מידע על הפעילות הציונית ברוסיה ומחוצה לה. במדור זה תוארו במלואם הקונגרסים הציוניים, הופיעו דו“חות מפורטים מאספות ועד חו”צ שבאודיסה ומהנעשה בחיים הציוניים בערי השדה. כן השתלב במדור האמור תת־מדור על ארץ־ישראל, שהיה עשיר מאד בתכנו ומהווה מקור בעל ערך רב באשר לא“י באותה תקופה. המדור הכיל חומר וכתבות פרי־עטם של סופרים קבועים של השבועון בארץ, שבהם בלטו דוד סמילנסקי, “ינשוף” (א' ראובני) ו”נס" (כנראה נחום טברסקי איש “הפועל הצעיר”). בנוסף על קטעי המידע התפרסמו גם רשמים של מבקרים שונים ששהו בארץ, כמו רשמיו של האגרונום אברהם זוסמן שפורסמו בהמשכים בסוף שנת 1913 וכן מאמרים ורשימות על צורות ההתיישבות בא"י, בעיות התיישבות, וכו'.

תשומת לב מרובה ניתנה במדור זה להתפתחותה של הגימנסיה העברית ביפו ואחר־כך בתל־אביב. חלק מיוחד בתוך מדור ארץ־ישראל, בשם “המאבק הלאומי־תרבותי בא”י" הוקדש מאז 1913 ל“מלחמת השפות” בארץ, סביב שאלת שפת הלימודים בטכניון ובבתי הספר של חברת “עזרה'' היהודית־גרמנית. מפעם לפעם נדונו במדור א”י גם בעיות העבודה העברית במושבות.

מלבד השבועון הציוני “יברייסקאיה מיסל” שיצא באודיסה בשנים 1906 – 1907 היה “רזסווייט” העיתון היחיד בשפה הרוסית שמסר אינפורמציה כה רבה על א"י הישוב היהודי, התפתחותו ובעיותיו באותה עת.

תפוצתו של העיתון, בהתחשב בכך שהיה שבועון, היתה גבוהה למדי. ערב מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר החותמים ל־10.000 וזאת ב־1750 נקודות ישוב ברחבי רוסיה ומזרח־אירופה. יש גם לזכור כי גליונות רבים עברו מיד ליד.

רשימת המכתבים כולל ציונים ביבליוגרפיים

מכתב מס' 1 יוז’נייא נובוסטי 16.2.1906

מכתב מס 2 נובוסטי יליסבטגרד 20.4.1906

מכתב מס 3 נובוסטי יליסבטגרד 21.4.1906

מכתב מס' 4 נובוסטי יליסבטגרד 11.5.1906

מכתב מס' 5 נובוסטי יליסבטגרד 9.6.1906

מכתב מס' 6 נובוסטי יליסבטגרד 27.7.1906

מכתב מס' 7 נובוסטי פרובינציה 22.9.1906

מכתב מס' 8 נובוסטי פרובינציה 28.10.1906

מכתב מס' 9 נובוסטי פרובינציה 28.11.1906

מכתב מס' 10 גולוס ז’יז’ני 4.1.1907

מכתב מס 11 גולוס ז’יז’ני 26.1.1907

מכתב מס' 12 גולוס ז’יז’ני 27.1.1907

מכתב מס' 13 נובוסטי יליסבטגרד 5.2.1907

מכתב מס' 14 נובוסטי יליסכטגרד 17.2.1907

מכתב מס' 15 נובוסטי יליסבטגרד 31.3.1907

מכתב מס' 16 נובוסטי יליסבטגרד 4.4.1907

מכתב מס' 17 נובוסטי יליסבטגרד 4.5.1907

מכתב מס' 18 נובוסטי יליסבטגרד 30.5.1907

מכתב מס' 19 גובוסטי יליסבטגרד 28.6.1907

מכתב מס' 20 נובוסטי יליסבטגרד 4.10.1907

מכתב מס' 21 נובוסטי יליסבטגרד 20.7.1907

מכתב מס' 22 רזסווייט כרך I, גליון 44 עמ' 16–17 10.11.1907

מכתב מס' 23 רזסווייט כרך I, גליון 45 עמ' 30–32 17.11.1907

מכתב מס' 24 רזסווייט כרך I, גליון 49 עמ' 14–15 13.12.1907

מכתב מס' 25 נובוסטי יליסבטגרד 22.12.1907

מכתב מס' 26 נובוסטי יליסבטגרד 17.1.1908

מכתב מס' 27 רזסווייט כרך II, גליון 19 עמ' 18–20 17.5.1908

מכתב מס' 28 רזסווייט כרך II, גליון 29 עמ' 14–16 27.7.1908

מכתב מס' 29 רזסווייט כרך III, גליון 8 עמ' 22–23 22.2.1909

מכתב מס' 30 רזסווייט כרך III, גליון 15 עמ' 16–17 12.4.1909

מכתב מס' 31 רזסווייט כרך III, גליון 16 עמ' 14–15 19.4.1909

מכתב מס' 32 רזסווייט כרך III, גליון 19 עמ' 13–14 10.5.1909

מכתב מס' 33 רזסווייט כרך III, גליון 23 עמ' 12–18 7.6.1909

מכתב מס' 34 רזסווייט כרך III, גליון 24 עמ' 16–18 14.6.1909

מכתב מס' 35 רזסווייט כרך III, גליון 26 עמ' 19–21 28.6.1909

מכתב מס' 36 רזסווייט כרך III, גליון 33 עמ' 16–17 16.8.1909

מכתב מס' 37 רזסווייט כרך IV, גליון 12 עמ' 21–22 21.3.1910

מכתב מס' 38 רזסווייט כרך IV, גליון 18 עמ' 30–32 2.5.1910

מכתב מס' 39 רזסווייט כרך IV, גליון 21 23.5.1910

מכתב מס' 40 רזסווייט כרך IV, גליון 24 עמ' 15–16 13.6.1910

מכתב מס 41 רזסווייט כרך IV, גליון 33 עמ' 10–12 15.8.1910

מכתב מס' 42 רזסווייט כרך V, גליון 2 עמ' 24–27 27.3.1911

מכתב מס' 43 רזסווייט כרך V, גליון 11 עמ' 20–22 13.3.1911

מכתב מס' 44 רזסווייט כרך V, גליון 13 עמ' 24–26 27.3.1911

מכתב מס' 45 רזסווייט כרך V, גליון 14/15 עמ' 46–48 3.4.1911

מכתב מס' 46 רזסווייט כרך V, גליון 17 עמ' 14–15 24.4.1911

מכתב מס' 47 רזסווייט כרך V, גליון 26 עמ' 21–24 26.6.1911

מכתב מס' 48 רזסווייט כרך V, גליון 35 עמ' 19–21 28.8.1911

מכתב מס' 49 רזסווייט כרך V, גליון 36 עמ' 16–20 4.9.1911

מכתב מס' 50 רזסווייט כרך V, גליון 37 עמ' 18–19 9.9.1911

מכתב מס' 51 רזסווייט כרך V, גליון 46 עמ' 20 11.11.1911

מכתב מס' 52 רזסווייט כרך V, גליון 49 עמ' 25–26 2.12.1911

מכתב מס' 53 רזסווייט כרך VI, גליון 2 עמ' 27–28 13.1.1912

מכתב מס' 54 רזסווייט כרך VI, גליון 19/20 עמ' 6–28 18.5.1912

מכתב מס' 55 רזסווייט כרך VI, גליון 32 עמ' 17–18 10.8.1912

מכתב מס' 56 רזסווייט כרך VI, גליון 36/7 עמ' 36–41 16.9.1912

מכתב מס' 57 רזסווייט כרך VI, גליון 43 עמ' 19–20 26.10.1912

מכתב מס' 58 רזסווייט כרך VI, גליון 49 עמ' 20 7.12.1912

מכתב מס' 59 רזסווייט כרך VII, גליון 5 עמ' 25–26 1.2.1913

מכתב מס' 60 רזסווייט כרך VII, גליון 32 עמ' 19–20 9.8.1913

מכתב מס' 61 רזסווייט כרך VII, גליון 34 עמ' 14–15 23.8.1913

מכתב מס' 62 רזסווייט כרך VII, גליון 37 עמ' 30–31 13.9.1913