אספה נכבדה!

לא נעים לציר ארץ-ישראלי לדבר מעל הבימה הזאת בשפה זרה, אך מכיון שאני רוצה לבאר לכם את ההתמרמרות הגדולה שיש בארץ ואת מצב רוח תושביה – מוכרח אני לדבר בשפה מובנת יותר לרבים.

רבותי! כשבאים לדבר על דבר הלקויים והחסרונות שיש בעבודתנו בארץ – ובפרט מעל בימת הכנסיה – אומרים לנו, שבזה נזיק לנו, שמתנגדינו ישתמשו בנגודים שיש בינינו לבין עצמנו – להוציא דבה עלינו. ויש אומרים, שהדבר הזה גם מסוכן בשבילנו.

אין אני מסכים לדברים האלה. עמנו עם חכם ונבון ויודע שכשעושים דבר, אי אפשר שלא תהיינה גם שגיאות. אסור רק לכסות את העינים לבלי ראות ולאטום את האזנים לבלי שמוע. אפשר לתקן את הכל בזמנו ובמועדו. צריך רק לעמוד על המשמר ולהתבונן אל המחלה ולהוציאה החוצה ולא לתתה להתעמק אל תוך הגוף ולהרעילו.

חטא חטאו לרעיוננו, לא המבקרים, כי אם אלה שמתנגדים לכל בקרת ואינם נותנים לעשות את התקונים הנחוצים.

רבותי! מצבנו בארץ רע מאד גם מהצד המדיני, וגם מהצד הכלכלי. אין לנו שום בטחון בארץ, אין לנו בטחון לא של הגוף ולא של הרכוש.

במשך הזמן קם נגדנו בארץ גופה כח גדול וחזק – הועד הערבי – שהוא משתמש בכל האמצעים להזיק לנו ולהבאיש את ריחנו.

וגם הממשלה המקומית מתיחסת אלינו לא בחבה גדולה.

ולא פלא הדבר שאי-שביעת רצון גדולה שוררת בארץ, אם התושבים ששופטים רק על פי התוצאות אומרים: הפוליטיקה שלנו איננה טובה כיון שהיא הביאה לתוצאות אלה.

עוד יותר רע הוא המצב הכלכלי בכל שדרות העם.

רע הוא מצב האכרים המתעסקים בחקלאות ובנטיעות. מחיר יבול האדמה נמוך, ואין דורש לו. כמעט כל האכרים שקועים בחובות ומשלמים כארבעים אחוז לשנה לכל מלוה ברבית. וביניהם גם לערבים. בתנאים כאלה איך אפשר להתקיים?

עוד יותר רע הוא מצב הפועלים. עתה עוד יש להם עבודה. עוד לא נגמרה כל העבודה על הכבישים. עוד יש עבודה זמנית בבציר ובקטיף, ועוד בונים בתים בתל-אביב. אך עוד מעט ותגמר העבודה על הכבישים ושום עבודה חדשה לא תנתן להם. תגמר גם העבודה בכרמים, וגם עונת בנין בתים תעבור, ומשבר גדול נגד פנינו. סכנה מרחפת לא על ראשי מאות, כי אם על ראשי אלפי פועלים, ואין איש שם לב לדבר הזה. מחיר צרכי החיים גבוה מאד, יותר גבוה מאשר בכל מקום אחר, והיוקר הזה אינו נותן לנו שום יכולת לפתח בארץ את התעשיה, כי אי אפשר לנו להתחרות בשוק העולמי, ושום סימני מלחמה עם היוקר לא ראינו. אין דירות בארץ. בתל-אביב, למשל, משלמים בעד כל חדר וחדר בלי רהיטים ובלי כל שרות ארבעה פונטים לחודש, והפועל מרויח רק 6–7 פונטים לחודש כשאינו הולך בטל.

אהלים לעשרות עומדים בתוך העיר, ובהם יושבות משפחות וביניהן גם משפחות כאלו שחיו, זה לא כבר, חיי עושר, ורק אהבת ארצנו ומסירותם לרעיוננו הנשגב הביאו אותם לארץ.

החורף בא ואיננו בטוחים שלא יהיו מוכרחים לשבת שמה גם בימי הגשם והקור, ולמולם בבתים גבוהים, טובים ויפים, יושבים אחיהם אשר נפל חלקם בנעימים.

שימו נא את לבכם לדבר הזה, לכו והתבוננו מה חושבים על כל הנעשה, וכן חשבו על הרעיון של אחדות העם.

גם מצב האשראי בארץ קשה מאד. אין מקבלים הלואה גם האנשים היותר בטוחים וגם בערבון היותר בטוח. מי שיש בכיסו אבני יקר וחפצי זהב רץ ימים רצופים למצא סכום-כסף בערבון ואינו מוצא, ואם הוא מוצא הריהו משלם עד 7–8 אחוזים לחודש.

כשהתאחדו כל החברות להלואה וחסכון שיש בארץ ובקשו שיתנו להן סכום ידוע בהלואה – אף מוסד אחד מכל מוסדינו לא מצא את היכולת לעשות את הדבר הזה.

במשך כל הזמן הזה לא התישב ולא התאכר אף איש אחד בעזרת הסתדרותנו. כך הוא המצב הכלכלי. וכל אחד משתומם ושואל: אם יש לנו הסתדרות שצריכה לדאוג להקל את ההתישבות בארץ – היכן היא? מדוע אין אנחנו רואים, שומעים ומרגישים את עבודתה?

וכשאנחנו באים ומתלוננים – אומרים לנו: טוב! הצדק אתך, אך מה לעשות? אין כסף. ובדליכא – שאני, אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי כסף.

אך מדוע אין לנו ועד כלכלי, ועד התישבות, ועד מדיני, ועד להגירה וכו' כמו שיש לנו ועד לחנוך?

לא נגד החנוך ולא נגד ועד החנוך אנחנו מרימים את קולנו, כי אם בעד הועדים הנ"ל שגם הם כל כך נחוצים לנו.

ויותר חשובה השאלה: מדוע אין לנו כסף.

אנחנו בארץ ראינו דבר זה. לפני שנה וחצי הוכרז שבוע של גאולה, ובמשך ימים מעטים אספנו כמאה אלף פונט, אף אם לא כל הכסף נכנס במזומן. לו היו מאספים עתה, בטוח אני, שאף אלף פונט לא היו מאספים. כי תמה ההתלהבות, ואין אותו להב אש הקדש, שבלעדיו אי אפשר לעשות דבר.

ושאלה עוד יותר מענינת היא שאלת האנשים. אין לנו אנשים.

כשאתה בא ומבקר את שיטת פלוני או אלמוני, שואלים אותך: היש לך איש אחר במקומו, יותר טוב ממנו? ואם לאו, למה אתה בא לזעזע את האיש הדרוש לנו גם היום, גם מחר? ולמה לרפות ידים עסוקות בעבודתנו?

ואנחנו עומדים כמשתוממים ואומרים: איך אפשר הדבר? הסתדרות בת 80,000 איש אנחנו היום, ההסתדרות היותר גדולה מכל ההסתדרויות שיש בכלל בעולמנו, הסתדרות של כל עם ישראל, ואין לנו כלום.

גם בכנסיה זו נעדר מקומם של הרבה מחברינו שאנו רגילים לראות בראש כל כנסיותינו.

אין אצלנו היום נורדוי, ולא רק מפני מחלתו. אין מרמורק, אין רבנה, אין קלעי ועוד. את החדשים אין אנחנו רואים. חכינו לבוא לורד רוטשילד. וגם הבטחנו שנוכל לכבד אותו, והוא לא בא. לא מונד ולא אונטרמייר ולא אחרים. ובזה אנחנו באים אל פרק חדש: לברנדייס וחבריו.

אין אני מחסידי ברנדייס, להפך יש לי הרבה תלונות עליו. אך בכל זאת אינני יכול להסתלק מאותם הזכרונות שאני זוכר מהשנה שעברה בלונדון.

אז – מלמעלה היו יורדים אלינו פעמים ביום, ערב ובקר, ואומרים שדרך כוכב ביעקב, ולא כוכב, כי אם שמש חדשה שהיא תאיר לנו את כל הדרכים, שהיא תחמם את כל הלבבות, שתתן את כל המרץ הנחוץ לנו. אם ברנדייס כאן – היו אומרים לנו – הכל כאן. ועל דבר הכסף אל תדאגו: כמה שיהיה נחוץ נשיג, ועוד יותר.

ועתה קולות חדשים לגמרי: ברנדייס הוא אסון לאומי, הוא איננו ציוני ולא היה ציוני, ועד שלא נשתחרר ממנו לא נוכל ללכת קדימה.

מענין מאד לדעת מתי טעו מנהיגינו, או אימתי הטעו אותנו, בשנה זו או בשנה שעברה, אולי גם בשנה שעברה, וגם השתא. ובכל זאת אם אנחנו מדברים זה שלשה ימים על הקרע באמריקה ועל יציאת ברנדייס משדה-המערכה שלנו – זה אות, שלא רב מספר הברנדייסים בשוק.

הנמוקים האלה הם “יסוד לציונות”. בשבילי, בשביל הדור הישן של הרצל ושלפני הרצל, אין שום יסוד אחר, כי אם צרות בני עמנו, גם בחמר גם ברוח. הגיעו מים עד נפש ואין עוד כח לסבול. סבת כל צרותינו היא – חוסר לנו מקלט בטוח בכל העולם. עלינו לבנות לנו את ביתנו ההרוס והחרב על מקומו הישן. הדבר כל-כך פשוט וכל-כך מובן ואין לנו שום צורך בחבור מסכתא או פרשת חוקים. ואם אנחנו נרד לעמקו של הדבר לבקר את טעמי המצוות, לא נוכל לבוא לידי הסכם כללי ואין שום צורך בזה. הלא רוב האנשים אינם יודעים את מטרת החיים בכלל וזה לא מפריע אותם לחיות. ואין מבקשים טעמים לדבר. אם נבקש טעמים לרגשותינו אז המזרחי יאמר לך: אי אפשר לקיים את כל המצוות האמורות בתורה בחוץ לארץ, וכי עוד יש מצוות התלויות בארץ. אם תשאל את אחד מאחדות העבודה ויגיד לך, שאין אמת ואין צדק בעולם. הרכוש הפרטי הוא האשם בכל דבר ועלינו להלחם ברכוש הפרטי ולהשתחרר מן המנצלים. ולבלי היות מנוצלים אפשר רק אז, אם נבנה עולם חדש על יסודות חדשים.

גם במרכז לא כל הדעות שוות ולא תורה אחת הביאה אותנו הנה. הפרקציה, למשל, מהקונגרס החמשי, היתה אומרת, שהדת והאמונה אינן נותנות אותנו להבין ולהרגיש מה זה לאום. לאחד את כל הדעות הללו על בסיס אחד אי אפשר לגמרי ואין שום צורך בזה, מפני שכל אדם בריא איננו מרגיש את בריאותו ואיננו רוצה לדעת את סבת הדבר.

ומה צדקו דברי הרצל שאמר בוילנא: “כלנו נוסעים ברכבת אחת אף אם בעגלות שונות ואין אנחנו יודעים איזו עגלה מתאימה יותר ומי שלם בעד הכרטיס מחיר יותר גבוה. ויש עוד הרבה אנשים שהם עדיין בדרך. ולפעמים אחרי הפעמון השלישי יקפצו אל תוך העגלה; גם להם יש רשות לנסוע יחד. כל עגלה חושבת שרק היא נוסעת בדרך-המלך והיא אינה יודעת שהיא קשורה עם כל שאר העגלות והיא לא תוכל לבוא לא קודם שאר העגלות ולא אחריהן”.

כל הנמוקים האלה שאתם מבקשים הם רק בעד כל עגלה ועגלה, ואין נמוק כללי בעד כל הרכבת. הרכבת נוסעת על פי חוקיה, שלא כתורתכם החדשה. כל אחד ממנו ילך בשם אלהיו וכלנו יחד נלך רק למטרתנו. אל נא נפריע איש את רעהו. יש כר נרחב לעבודה, נחוצים לנו הרבה עובדים ופועלים, אל נא נרחיקם.