12.12.1975

קוד יומן 6

היגעתי באמצעות הטיולית בעלת ההנעה הקדמית של החברה להגנת־הטבע הניקראת בשם “ריו” אל המאהל שבנצב העליון בחלקו המזרחי, אל מקום הנקרא בשם “מרעיה”. מקום זה מצוי “המחראג’ה” שהוא הבוסתאן המצוי כחצי ק"מ מזרחית למרעיה. זה הבוסתאן שמולו היתה הלינה בטיול הגמלים של בני קיבוץ מזרע. באותו טיול ניתבקשנו להגיש עזרה ראשונה לכמה ניצרכים. אישתו של חמדאן סבלה מאקזמה על הפנים והידים. מצבה היה בכי רע. בדוית אחרת סבלה מכאבי בטן ובעלה שהוא בעל הבוסתאן לא הירשו לגברים לגשת אליה לטיפול. החובשת היא שנאלצה להיכנס לאוהל ולערוך את הטיפול המתאים.

בהגיעי למרעיה מצאתי את המקעד בצידי הואשי מול המאהל, במרחק של כמאה מטרים. קיר הואדי שימש מחסה, ושתי דלתות הגנו מפני הרוח. כמה בדוים מיבני המקום ישבו בו. פניתי אל המקעד ולא ניתקבלתי בימאור פנים. במשך הערב הלכה האוירה והיתחממה.

ישבנו מסוגין כשבאו אורחים וטקס הברכות נימשך הרבה זמן. היה שקט ארוך שהפסקתי אותו כדי לרפות את המתיחות שאחזה בי. שאלתי: “מה פירוש השם של השבט אימזינה?”

הם היתפלאו על השאלה הזאת משום שמעולם לא נתנו דעתם על כך. מבחינתם השם הוא חלק מהוויתם כמו אבר מאבריהם. הם לא ידעו להצביע על מקור השם. אמרתי להם כי אני יודע שמקורם משבעה אבות כשביניהם היה כושי אחד שבאו מערב.

לידי ישב עטוה עלאיין, איש מלא ובגיל העמידה. היסתבר שהוא בעל הבוסתאן אשר ליד השכונה שלרגלי “ג’בל בודיה” המצויה באמצע אורכו של ואדי־נצב העליון. הבדוים היתלוננו על הצדקה שמגיעה מתולעת ומקולקלת בריח של נפט. הם דרשו הקמת בית־ספר לילדיהם. תוך כדי שיחה ניכנסנו לבעית התקציב המישפחתי הדרוש לקיומם. ישבנו כשאני כותב מפיהם כל פרט ומחשב את הוצאותיהם החודשיות והשנתיות. היסתבר כי אין איזון בין הוצאותיהם לבין הכנסותיהם. הם היתלוננו על כך ששכר יום עבודה בשרם הוא –.25 לירות בעוד שבימקומות אחרים השכר הוא –.50 לירות. אמרתי להם כי זה ביגלל שיש תחרות בין הבדוים ולו היתאגדו יחד לא היה מי שמוריד את השכר. כך זה בישראל ובכל ארצות העולם הם הנידו ראש ואמרו מתוך צער: “אין הבדוים מסוגלים להיתאגד יחד!”

בהיזדמנות זו הם היסבירו לי את מיבנה “הח’מסו” שלהם שזו המיסגרת המגדירה את הקשר האגנאטי של הפרט במובן המשפחתי. זו מסגרת המהווה את כל הפונקציות המדיניות ביזעיר אנפין. היא מהווה את הביטחון האישי, החברתי והכלכלי. אפשר לומר כי החברה השיבטית הבדוית אינה אלא אגד של יחידות חברתיות על הח’מסו. קביעת הקשר של הפרט לח’מסו נעשית לפי חישוב הקשר הגניאלוגי לאב קדמון בדור החמישי. מכאן השם ח’מסו–חמישיה. מי שניכלל ברצף הדורות בין האב הקדמון לבין איש כל שהוא בתוך חמשת הדורות הריהו בתוך הח’מסו. הקשר הוא קשר של דם. במאהל זה גר הזקן חסין מוסה אבו־ח’ד’יר הוא האיש שפגעתי תחת התומר עם בנו בנבכ. (ראה יומן מס. 4). מסתבר שהוא אדם עני ומשתכר מיגמלו ועדרו הקטן. שנים רבות לא ילדה אישתו, על כן לקח אשה אחרת שילדה לו שלושה בנים.

הגישו אורז הדיסה טעימה וכל הנוכחים וביכללם אני, ישבנו סביב הקערה ואכלנו. לאחר הסעודה ישבנו עוד קצת וציזבטנו. רוב הגברים פרשו להם לביקתות. בשעה תשע בלילה, ארבע שעות על ישיבה, עיפתי גם אני והודעתי כי רצוני לפרוש לישון. במג’מע הזה ישנו איתי עוד שני בדוים שניזדמנו אותו ערב. מקום מגוריהם הוא בואדי “רחאיל” המישתפך לואדי נצב לא הרחק מהמאהל בו אני נימצא. כיון שקר בלילות החורף ניצמדתי אל המצוק שלידו היה המג’מע וישנתי שינה עריבה. בבוקר בא חסין מוסה והגיעו לנו פתיר ותה. היתחממנו ובינתיים באו אנשים נוספים.

כעבור זמן מה ליכשהסביבה היתחממה קצת, הביא חסין מוסה את גמלו וסימן לי כי הוא מוכן להרכיבני עליו. אני רק רמזתי אתמול על כך שרצוני בגמל שיסיעני למאהל “בטרפה” שהוא חורש אשלים במרחק של כעשרים ק"מ מהמרעיה. מן הנכונות של חסין שבא ביוזמתו להרכיבני, שראה בי אורחו, ניתגלתה לי תכונה אנושית יפה של הבדוים.

אגב כך עלי להוסיף על השיחה שלנו אמש. אותה שעה שישבנו במג’מע היתפתחה שיחה אודות איש שאינו מקומי אשר לקח עצים יבשים מחורש האשלים המתיבש, ומכר אותם באזור הג’יבאליה. היתה התמרמרות רבה על מעשה זה. היה מי שטען כי יכול היה להשתמש בעצים כירצונו ליצרכיו הפרטיים אך לא לימכור אותם.

חסין מוסה היתכוון להרכיבני בלי תשלום כאורחו. בדרך היסביר לי את השימוש בעצים ואת תכונותיהם של הצמחים מתוך יוזמתו. הוא היתפלא על ידיעותי. ליד חורש אשלים עשינו את ארוחת הצוהורים בשעה 10.30. בישלנו תה ואכלנו מהמצרכים שהבאתי. נתתי לו מתנת בגדים והיסברתי לו כי לא עשיתי זאת בהיותנו במאהל שלו משום שלא רציתי שאחרים יראו זאת. הוא הבין והיסכים לדעתי.

בהמשך הדרך ליד חישת תמרים נבעו מים ולידם היתה מונחת ניבלת בז הצוקים.

כשעברנו לין בוסתאן בקירבת “הטרפה” היה שם בדוי בשום סאלם אחמד הוא ביקש שניתלוה אליו כאורחו. חסין מוסה שחשב כי הוא מרכיבני מתוך נוהג על מארח, סבור היה כי גמר את חובתו כלפי. היסברתי לו כי את חובתו כימארח הוא סיים בבוקר ואילו מעתה הוא מרכיבני בשכר. לפי תגובתו ראיתי כי אינו מקבל זאת אך בהעדר גמל שירכיבני הימשיך להובילני לימחוז חפצי. בדרך פגשנו באחר הבוסתאנים אשה שהיה לה גמל. הוא ביקש ממנה את הגמל כדי שסאלם אחמד יריכיבני עליו והוא ישוב על עקביו. היסתבר כי האשה באה עם הגמל כדי להעמיס עליו עצי הסקה מחורש האשלים ולא תוכל לשחררו לבקשתנו.

בלית ברירה רכבנו עוד שעה כשאנו עוברים ליד הדיקים השחורים ומגיעים אל הנואמיסים – אלה הקברים הקדומים – וניכנסים לואדי “ח’זאימה” שלרגלי הר ח’זאימה. שם במרחק של כחמש־מאות מטרים היה מאהל גדול ולפניו בצל סלע ישבו אנשים במג’מע. היברכנו את הגמל תוך שהאנשים משתוממים, ברכנו והצטרפנו אליהם. היבעתי את רצוני להיתארח אצלם ביום זה. מיד הגיבו ואמרו כי זה מובן מאליו כי אני אורחם. הישמעתי דברי בדיחותא ואמרתי כי הדבר לא בטוח יתכן וההרים אינם חפצים. צחקו ונהנו מדרך קבלתי את דבר היתארחותי כבר שיש בו משום הבעת כבוד מצד המארחים.

נימוס רב בכל עת ובכל מקום!

מיסתבר כי אחות אשתו של חסין מוסה נימצאת בואדי “סומרה” במעלה ואדי נצב. הוא החליט לאסוף שם פרעושית גלונית שצמחה באותו מקום בשפע. בעודו חובש את גמלו ניגשתי אליו על מנת לשלם לו את שכרו. הוא מאן לקבל זאת מידי ולא נימק זאת, אך אני ידעתי כי בהיותי אורח שלו אין מה ליכבוד אדם לקבל תשלום עבור ארוח. כדי ליצור סיבה לקבלת הכסף לפי שהאיש היקדיש לי את כל טוב ליבו ואת זמנו נהגתי כפי שראיתי במקום אחר. את מתן הכסף נימקתי בתור מתנה ולא שכר. ונימקתי זאת כך:“הרי לך ממני עשר לירות עבור אישתך שתיקנה לה מה שתירצה. לכל בן מבניך עשר לירות ולך עשר לירות שתיקנה לך מה שהוא שיזכיר לך אותי לטובה!” הסידור הזה ניתקבל על דעתו לקח וצרר את הכסף בעוד האנשים שבמג’מע שולחים מרחוק מבטים גנובים ועוקבים אחר היתנהגותי. שהרי כולם יודעים שיש מינהג אבל יש גם חובות ומצבים שהם מיחוץ למינהג. דומני שעברתי את המבחן של השתלבות במנהגי בני המדבר לישביעות רצונם. זאת היבחנתי ביחסם אלי בהמשך היתארחותי אצלם.

חסין מוסה פרש וכך ניתקשרה הלינה שלנו תחת אותו תומר בנבכ הוא ובנו תוך שהם מתרחקים אל תוך מרחבי המישור עד להיעלמותם באובך הצוהב של המידבר עם השעות בהן היינו שנינו נתונים בין חומות המצוקים של ואדי נצב הולכים יחד בין צללים וסלעים. באותה שעה שחסין מוסה פרש והלך לדרכו חשתי שאני ניכלל במסכת החיים של המדבר שקשר אותי בנימה ראשונית אל ריקמת ההוויה שלו.

השעה אחת אחה"צ. הלכתי לי לשוטט בין הנואמיסים. מצאתי נתז צור שהוא זר למקום שבו הסלעים כולם פלוטוניים. על כן יש לו קשר לאדם הקדמון.

עם חשיכה באתי למג’מע. שם קידם את פני דרויש פתיח “מהרחבה” שהיכרתי אותו אשתקד. הוא קרא בישמי המפורש להישתוממותם של האנשים. בערב ישבנו וציזבטנו כשזקן אחר בשם סאלם אחמד יושב איתנו. ג’מיע חמיד סיפר לנו סיפורים ואני עניתי לו בסיפור אל “הורג שיבעה חללים בבת אחת”. תוך כדי שיחה אמרתי בי בכוונתי לסייר מחר לרגלי ג’בל ח’יזאימה. הם הזהירו אותי מלסייר שם בטענה בי המקום מסוכן, לפי שהוא שורץ שדים. כיון שעלה נושא זה גררתי אותם לעסוק בו הם תיארו לי את ממלכת השדים המצויה במעמקי ההר שסדקים בסלעים מהווים את הכניסה אליה. מן הסדקים עולה ריחם המצחין של השדים. זהו סימן ההכר שלהם. באותה שעה החכמתי בכל אשר קשור לשדים על מינהגיהם ואורח חייהם הנלוז. שהם בועלים את אימותיהם ובנותיהם וכל הוויתם ניבראה כדי לשבש את חייהם של בני האדם. בכל ערב הם מייצבים ליפני “איבליס” – אשמדאי – המלך שלהם ונותנים לו דין וחשבון על מעשיהם. מי שאינו עושה רעה באותו יום ליבני אדם, זוכה ליגערות ועלבונות מידי מלכה.

ביושבי איתם ניקרה בי המחשבה ליבדוק אם הם משתמשים היום באבני צור וכי יתכן כי אבן הצור שבידי אינה אלא כלי שמישהו הישתמש בו בימים האלה. ליכשראו את נתז הצור אמרו לי כי זה בודאי הגיע בידי מישהו מגיבעת הצור. הישתוממתי לשמע הידיעה שיש בקירבת מקום מירבץ של צור שהוא נוגד את הגיאולוגיה של האזור הזה הבנוי כולו מסלעי יסוד. שאלתי היכן היא גיבעת הצור אמרו לי כי היא מצויה במורד ואדי נצב. שמתי את אל ליבי מתוך מחשבה לענין בה את הגיאולוגים שלנו.

בשעה מאוחרת פרשו אנשי המקום, ודרויש ואני שכבנו במג’מע לישון. כיון שהאוהלים היו מרוחקים לא ראיתי אותם ולא חזיתי בנוכחות הנשים. בבוקר הופיע סאלם אחמד שהאכילנו מתבשיל באמיה ופתיר שהיה טעים מאין כמוהו. נתתי לו בגדים ופרודוקטים בשפע. מיסתבר שבכל מאהל יש מי שליבו חם לארח אנשים והוא המאכיל. במשך הזמן למדתי כי יש תור בין אנשי המאהל לגבי האכלת האורח. ארזתי את חפצי והינחתים בצד, כי הייתי אמור לינסוע חזרה לצוקי־דוד עם מרגלית החובשת שהיתכוונה לבוא בסיור הרפואי שלה.

יצאתי לסיור נוסף בין הנואמיס. מרחוק ראיתי עדר מיתקרב ובו כישלושים עזים וכמיספר זה כבשים. היתרחקתי מנתיב העדר שהלך בואדי על מנת שלא להעמיד את הרועה במצב לא נוח לפי שכך המינהג בסיני שאין גבר מיתקרב אל הרועות.

להפתעתי, היתה הרועה נערה קטנה שגילתה סקרנות והתקרבה אלי. היא היתה לבושה בשימלה ארוכה מקומתה שניתפרה מבד שחור וגס בצורה מרושלת. ברכתיה מרחוק והיא ענתה לי בלי היסתייגות. כדי לתת סיבה ליפתיחה בשיחה מותרת מבחינת הנימוס, לקחתי צמח ושאלתי אותה אם היא יודעת מה שמו. אמרה לי את השם וכך ניכנסבו לשיחה בנושאים שעיניינו אותי. היסתבר כי ידעה מי אני וכי חסין מוסה הוא דודה שלן באותו לילה אצלם וסיפר להם אודותי. נתתי לה שרשרת שהכניסה אותה לתוך השקיק הארוך התלוי על כתפה. היסכימה כי אתלווה אליה. לפי המראה שלה לא היתה יותר מבת אחת־עשרה שנה. היא היתה תמימה ונעימה. לישאלתי אמרה כי שמה “סילמיה”. להוריה רק שלוש עזים והיתר של כל המאהל. מכאן למדתי מדוע הבגדים שלה הם ביגדי עניות. בדקתי גם את תפריט מזונה. היה לה פתיר ותה. בישעת הצוהורים תבשל לה תה. לעתים היא מקבלת איזו עגבניה או משהוא מבשר.

רשמתי את המזון שנאכל על ידי העיזים. סילמיה טוענת שיש להוסיף מזון מרוכז לצאן.

מן ההר שמצדו הדרומי של הואדי משכו הבדוים ח’רטום – צינור בעברית – בו זרמו מים אל גב שהיתקינו. כל הזמן קולחים ממנו מים בזרם דק. היא הישקתה את צאנה. עוד אני סוקר את המקום והג’יפ של מרגלית החובשת מסנטה הגיע. סילמיה ביקשה ממנה תרופה נגד כאב בטן. שאלתי אותה אם זה כאב בטן שבא לה תמיד ביגלל הווסת, אמרה לי כי הווסת טרם פוקדת אותה וכי כאב הבטן הזה הוא מקרי. כשמרגלית ביקשה ממנה להקיף את הג’יפ וליפנות אל הרופא שבא איתה לסיור הרפואי הזה, היסתלקה ונעלמה.

באותו מאהל לא נימצאו הגברים שהיו אמורים להיבדק. ח’ד’יר הנהג הביא שעון שהיה בתיקון אצל אבנר גורן לאחר ארבע שנים שמסרו לו אותו לתיקון. הבדוים הישתוממו על היושר על הישראלים.

משם נסענו למרעיה אל אותו מקום שבו היתארחתי. שם ניתכבדנו בארוחה ומיד לאחריה הגיע יוחנן קפרא המדריך מצוקי דוד שהיה אמור להסיע אותי חזרה לביקעה. איתו הגיעה אורנה גורן שעסקה בארכיאולוגיה ובתרבות הבדוים. סיפרתי לה על התגלית שלי בענין גיבעת הצור. גם היא נימלאה הישתוממות וביקשה לסור לשם מיד. שאלנו את אנשי המקום היכן היא הגיבעה ולא נידרשנו הרבה וכבר היה מי מאנשי המקום שקיבל על עצמו להדריך אותנו אליה.

נסענו לגיבעה הניקראת “אום אל־צוואן” במקום שואדי שלאל מישתפך אל ואדי נצב. שם מצאנו אתר פריהיסטורי על גיבעה בצדו המערבי של הואדי הבנויה כולה מצור. ולידה רבדים של סלעי מישקע שהיו צמודים להר הגרניטי הגבוה.אלה הם שרידי משקעים של ים אשר כיסה באחת התקופות הגיאולוגיות הקדומות את כל הרי סיני ונסוג עם תהליך האורוגנזה שיצר את הנוף הנוכחי. סלעי המישקע והצור צנחו אל תוך הגראבן שנוצר וכך ניצלו מידי הארוזיה ונישארו כזיכרון למה שהיה. בלעדי התעודה הגיאולוגית הזאת לא יכול היה הדימיון לתאר ים שנח על פני כל המרחב של סיני.

אורנה שהיתה איתנו כימעט ונישתנקה מרוב התפעלות. היא מצאה בצידי הסלעים את בית המלאכה של עושי כלי הצור הקדמונים, וכן אספה כמה מן הכלים הללו. היא איכזבה אותי באומרה כי האתר היה ידוע בסיפרות. חשבתי כי אזכה בכתר של בעל תגליות ויהיה זה לי פיצוי על הטירחה והסבל הכרוכים בחיל הנוודות שלי. הימשכנו לינסוע עד לנקב של ואדי “רהב” אל מקום שבו מתרוממת מדרגה של אבני חול אשר חוסמת את הואדי לרוחבו. במאמץ גדול טיפס הג’יפ בנקיב שניפרץ על ידי האוניברסיטה העברית. על שפתו היו הרבה סיגים של נחושת. הכריה היתה במיכרות שבאבני החול. משם מיתמשך ואדי רהב דרומה כשהוא ניפתח אל נוף נהדר של הרים המשתקפים במרחק.

לרגלי גיבעת החול ניצב בית קבורה של “שיח' אבו־זאיד”. ירדנו אליו ברגל בעוד הג’ים מחכה לארכיאולוגים.ואנחנו – חייל ושני בדוים יורדים לבקר את הקדוש. מקום זה אינו מצוי על אם הדרך ועל כן אין הישראלים פוקדים אותו והוא מצוי ללא הפרעה וללא שוד של התייר הישראלי. הכל עומד בצורתו המקורית. הכלים המצויים שם ללא שמירה לשימוש של עולי הרגל עמדו סדורים בתוך גידרה שאינה מקורה. ועל הקבר כיסוי פירחוני והרבה דיברי מזכרת –מטבעות מיטפחות ועוד. חזרנו דרך “ואדי ח’ריט” שהוא שם על מין צמח, והיגענו לצוקי דוד בישעות הלילה.