יומן 1 דיסקט – באין עקבות ליוצאי מצרים

במחצית יולי 1973, הייתי אורחם של מדריכי בית־ספר שדה צוקי־דוד. קבעתי לי למטרה ליצפות באזור הזה באופן רצוף בתופעות האקלוגיות של המקום. בכל יום יצאתי לכוון אחר מתוך רצון להכיר את השטח בצורה הקפית. צמחים שלא היכרתי אספתי וכמוכן העמדתי מלכדות מכרסמים בימקומות שונים, וגם לכדתי חרקים וזוחלים לשם היסתכלות ואיסוף. היות וזה היה ביקור ראשון, לא היצטיידתי בחומרים ובכלים לשימור בעלי־החיים. לפיכך היסתפקתי באיסוף מצומצם ובעיקר רשמתי את הדברים. במקביל לתצפיותי בשטח הטבע, אספתי מידע ביתחום הרפואה המקומית. העמקתי להיסתכל בחיי החברה הבדוית תושבת המקום וכן הירחבתי את הכרתי ביתחום המיבנה הטופוגרפי של האזור. ליכלל הבנה של הגיאולוגיה המקומית, לא הגעתי ביגלל אופיו של הנושא אשר טרם נחקר כראוי.

האקלים

הוא היה קיצי מובהק. הטמפרטורות נעו בין 32 מעלות ביום ל־18 בלילה. הלחות היחסית נמוכה ביותר, אם כי לא מדדנו אותה, אך היתה תופעה של היתיבשות מהירה. המגבות והכביסה יבשו בימהירות רבה, דבר שהעיד על תנאי הלחות.

עננים לא נראו במשך רוב הזמן. האויר היה צלול ובשמש היה חם, אך הרוח היתה נעימה. בלילות לא הוצרכתי להיתכסות בשמיכה.

המגורים המשותפים בצריף, הבישול העצמי וחוסר המים היזכירו לי את הימים בהם היינו חלוצים של ממש בעמק־יזרעאל.

תקופה זו נחשבת לקשה ביותר בסביבה הזאת. הצימחיה החד־שנתית אינה קיימת. אותם צמחים שהיסתגלו לתנאים השחונים, נאבקים על קיומם ועומדים ספק יבשים ספק חיים תוך ציפיה ליתקופה יותר נוחה.

הבארות הנחפרות על ידי הבדוים בנחלים, הולכות ומיתדלדלות. זה כמה שנים שאין הגשם מרווה כראוי את המקום. השלג שהוא מקור המים העיקרי, נמס השנה בימהירות, לא נאגר במאגרים התת־קרקעיים ואבד בתוך סידקי הגרניט.

בריכת “התופאחה” אשר לדברי צאלח אבו־עלואן הגנן של קפלת דיר־רבא היתה מיתמלאת בשנה כתיקונה כל יומיים. נידרש לה השנה חודש כדי להיתמלא. לפיכך יש בוסתאנים עזובים מחוסר מים. כתוצאה מעצירת מים הולכים עצי הפרי ומתיבשים בהם. בירצות הבדוים להפיק יותר מים, מעמיקים את הבארות ועוקבים בחפירתם אחר ירידת מיפלס המים. לדיבריהם לא קרה מקרה של יובש בארות מוחלט בכל התקופה ההיסטורית. בצידי הנחלים ובצלעות ההרים אפשר ליראות בריכות עזובות ויבשות מלפני הרבה שנים, כתוצאה מהיתיבשות. התיארוך של הבריכות הללו יכול לספק מידע על התקופה הגשומה שפקדה את האזור. במקביל להזנחת בוסתאנים מחוסר מים, מוצאים בימקומות שונים טיפוח הכשרת קרקע לבוסתאנים חדשים. יש מי שטוען כי השפע הכלכלי שהביא המימשל הישראלי שנתן עבודה לכל התושבים, מאפשר לתושבים להיתפנות להכשרת בוסתאנים חדשים.

שלא כמו הבדוים במדבר יהודה והנגב המסתפקים בחקלאות בעל, בדויי ההר הגבוה בסיני עוסקים בחקלאות של ממש. הם משקים ומטפלים בעצים. מיבחינה זו המושג בדוי נודד אינו מתאים לבדויי ההר־הגבוה.

מענינת במיוחד הקורלציה בין משכן הבדוים במרכז סיני, לבין שינויי האקלים העונתיים. בחורף הם יורדים לעמקים הסגורים, ובקיץ הם לנים בסוכות בימקומות מושבותיהם. יש מי שעולה להר הגבוה אל מקום שבו הם דרים בסוכות מוקפות גדר אבנים. לבדוים אלה יש משמעות אמתית לגבי חג הסוכות. בחודשי הקיץ הם חיים בסוכות או באוהל מפולש. בבוא החורף הם עוברים לגור בבית בנוי מאבן. יש מי שמסמיד את חג הסוכות ליזמן שבו מקימים סוכות בעת נקיפת הבמרים בינאות המדבר, כמו: – ד’הב. לדעתי יש לידחות קביעה זו. שכן המגורים בסוכות נימשכים לאורך כל הקיץ. האם זה קושר את יציאת מצרים והר סיני להר הגבוה? אולי!

למרות הצימחיה החצי יבשה בעונה זו ממשיכות הרועות לצאת להרים עם צאנן. העזים אוכלות גיבעולים יבשים של לענת־המדבר, בן חרצית־גזור ואחרים. באזורנו מזון כזה אינו מהווה מרעה. מענין ליבדוק אם דיאטה כזאת מתאימה גם לעז שלנו. יתכן שניצול הצימחיה היבשה היא מיתכונתה הבלעדית של עז סיני בהשואה לעז הצפונית. ידוע מן הניסיון, כי העז הלבנה אינה יכולה להיתקיים בסיני, כפי שראינו בטרפת אלקדרין. לבדוים שם העניק קצין החקלאות כמה עזים לבנות הולנדיות מתוך כוונה להשבית את העדר שלהם. כעבור כמה חודשים מתו העזים מחוסר היסתגלות ליתנאי המידבר, לאקלים ולמירעה.

למרות התנאים השחונים הקיצוניים קיימת באזור הזה פעילות ביולוגית ניכרת. אחת העובדות המציינות את המקום, היא הפעילות של שעות היום עד הצוהורים. מה הופתעתי ליראות את עיקר פעילות הזוחלים עד שעות הצוהורים. בישעות אחר הצוהורים המאוחרות לא מיתחדשת הפעילות כפי שאפשר היה לצפות. כמו הזוחלים, כך גם החרקים שבוחרים את השעות הראשונות של היום לפעילות. צריך ליבדוק ולהשוות את הדבר בסתיו, באביב ובחורף.

החרקים והזוחלים מסתתרים בתוך מחילות ונקיקים במקום שבו התנאים נוחים. בלילה קיימת פעילות רבה. המכרסמים למיניהם יוצאים ממחילותיהם. בעיקבותיהם יוצאים השועלים, הזאבים, הקיפודים ודורסי הלילה. עטלפים, חרקים גדולים מרחפים בלילות ומעידים על פעילות רבה. יש נחשים היוצאים בלי ספק ליפעילות לילית אם כי לא ניתקלנו בהם. הקרקע הבנויה מסלעי גרניט, או ארקוזה, אינם מאפשרים השארת עקבות ברורים. לכן קשה לעקוב אחר הפעילות הלילית.

ביגלל כושר הנשיאה הנמוך של המקום, קיימת פה אוכלוסיה דלילה של בעלי חיים בהשואה לנגב. דבר זה מיתבטא במאמץ הרב שהיה דרוש כדי ליפגוש בעל חיים זה או אחר.

את רוב העופות והציפרים מציינת העובדה של דגירה בסלעים. מלבד קן אחד של סיבכי על עץ רימון בואדי אימסירידה לא מצאתי אף קן. ידוע כי המידברונים דוגרים על השיחים. היכן הקן? אולי המידברונים באזור הזה דוגרים בנקיקים? אותה בעיה קיימת ביחס לורדיות אשר הסיפרות לא מציינת את מקום הדגירה שלהן. דבר זה תמוה בעיני מאחר שבחודש זה, עדיין צריכים להימצא שרידי הקינים. איני יכול לומר שלא גיליתי מאמץ מספיק ולא חיפשתי דיי.

קולות הציפרים נשמעו לי מיוחדים והם אופיניים למידבר סיני. הבולבולים היחידים שפגשתי בואדי אלג’ה המוביל לדיר אל־ארבעין, הישמיעו קולות השונים בגוון שלהם מן הבולבולים שבצפון.

קולות הורדיות, העפרונים והטריסטרמיות, מיצטיינים בצלילם המיוחד שלמזלנו הוא ערב לאוזן. בימיוחד מצטינים המדברונים ביצליליהם. הבחנתי בסילסולים שונים אצל המדברונים. יש להם סילסול מיוחד ליקריאת בני הזוג, וסילסול מיוחד ליקריאת האפרוחים. סילסול אחר להודעה על מציאות בשטח.

משום מה האינטונאציה של הבדויות בדברן דומה ומזכירה את זו של המידברונים. במיוחד כשהבדויות מכל גיל ומוצא משפחתי מדברות¹ בהיתלהבות זו עם זו. לא פעם הייתי מביא בדוית לשיחה רק מתוך כוונה להנעים את אוזני מנגינת דיבורה. אותה² אינטונאציה אתה מוצא גם אצל הגברים שגרונם לא ניחר מרוב עישון סיגריות.

מבין דורסי היום פגשתי פעם אחת את הפרס במעבר אל־ואטיה. יש מי שראה מין דורס לילה בואדי ג’רג’ניה העולה מדיר אל־ארבעין לעין כלאביה. המספר המצומצם של העופות הללו מתאים למיעוט בעלי החיים המסתובבים ביום חופשית בשטח הפנוי. דומני כי המספר הגדול של פרטים, מצוי אצל הורדיות. בכל אשר הלכתי פגשתי ושמעתי ורדיות ומדברונים.

מבין הסלעיות נפוצה סלעית ליבנת־הזנב – O. Leucopyga – אם כי במספרים קטנים משל המידברון. בתחלת אוגוסט פגשתי סלעית אחת כימעט כולה לבנה ובקצה זנבה יתד שחור בילבד. לפי השואת תמונות היא אינה סלעית־הערבות ולא סלעית המידבר. מי היא?

באחד הימים החמים החלטתי לעקוב אחר בעלי החיים שותי המים באזור הזה. ישבתי משך שעות הצוהורים ביבריכת אל־תופאחה שלרגלי מעלה אבו־ג’יפה. בזו אחר זו באו סנוניות וביתעופת החלקה נגעו ביפני המים ונסקו למעלה. כל סנונית חזרה על ההחלקה מארבע ועד שש פעמים. לא יכולתי ליבדוק אם צדו חרקים שהיתהלכו על פני המים. ניראה לי כי הן שתו מים. באותו הזמן באו ציפורים אחרות לישתות: – עפרוני המדבר, ורדיות, סלעיות ליבנות־הזנב וביום אחר גם הסלעית הלבנה. החוגלות והקוראים הנפוצים באיזורי סיני הנמוכים יותר, כמעט שלא ניראו. פעם אחת שמעתי את קול החוגלה. נימסר לי מפי מטייל כי ראה מספר קוראים בהר הגבוה.

כמו שאפשר היה לצפות, לא נימצא אף צמח חד־שנתי במצב פעיל. אצל הרב־שנתיים מצאתי תופעה מענינת. כמעט כולם פרחו. פריחה זו נימשכת כבר מן האביב המוקדם וידוע לי על קיומה בסתיו. מכאן המסקנה שיש כאן ענין עם תכונה מיוחדת של פריחה ממושכת האופינית לצמחיה של ההר הגבוה.

אני מנסה לפתח השערה בהקשר לתופעה זו. בירצוני לאמת את השערתי במשך הזמן. נידמה לי שאני צודק. בדקתי במגדיר את זמן הפריחה של הצמחים במקום הזה. ברוב המקרים נימצא כי הפריחה באיזור סנטה מיתמשך יותר. פירוש הדבר שיש לפננו תכונה אופינית שאת סיבותיה יש לחקור. דעתי היא, שהתנאים הקשים באזור הזה גורמים להפרעות ביתפוצת הצמחים וכיתגובה על כך היתפתחה התכונה של הארכת זמן הפריחה שמאפשרת יצירת מספר גדול יותר של זרעים במחזוריות של התחלת נביטה שונה. כל מחזור ניכנס ליתנאים אחרים ובכך נוצרים מחזורים אשר ליכשימצאו תנאים טובים לינביטה, רק אז הם ינבטו.

סיבה נוספת לפריחה הארוכה קשורה למציאות של הצמחיה בגובה טופוגרפי גבוה שבו התנאים יותר³ צפוניים. בכל המקרים הפריחה היתה תופעה כללית שהופיעה באפיקי הנחלים, במישורים ועל גבי המדרונות. אלה בתי גידול אשר משק המים שלהם עשיר יחסית הודות למי הנגר מהמתלולים והמדרונות הקרובים למתלולים. בימקומות גבוהים שבהם מי הנגר היו מועטים, כמו בפרשים הגבוהים או ברוד’ים – שהם קניונים בין שתי פסגות – שם לא היתה פריחה. השלהבית־הזהובה, דרדר המכבד, הלענה ובן חרצית גזור, כלל אלה המהווים את הכיסוי העיקרי במקומות הללו לא פרחו. מכאן יש להבין כי לשם פריחה דרושה לחות.

לפריחה הממושכת קשור אספקט נוסף המתיחס לחרקים. בענין זה אני נוטה להציג השערה נוספת. ביבדיקה של כל הצמחים הפורחים, מצאתי כי למעלה מ־70% הם צמחים המואובקים על ידי חרקים. ישנם צמחים שהם תלויים בצורה מוחלטת בפעולת ההאבקה של חרקים מסויימים כמו מיסמור־סיני קיפודן קרח ויש שאינם תלויים בהם. פירוש הדבר שקיימת תלות הדדית בין החרקים לבין הצמחים. ממבט ראשון ניראה כאילו זהו גורם מגביל המצמצם את האפשרויות הפתוחות של הצמחים.

אם ניתעמק יותר, נבין כי דוקא התלות בחרקים מבטיחה הצלחה. עובדת יסוד היא, שמקדם הצפיפות של הצמחים הללו קטן. אם ניסתכל על אשבל־מצרי ניראה כי המרחק בין פרט אחד לשני, גדול. התלות בחרקים מעידה בצורה מוחלטת על האבקה הדדית שהיא האמצעי הטוב ביותר להבטחת וריאביליות בתוך המין. היות והתנאים האקולוגיים קשים ומשתנים, מבטיחה ההאבקה ההדדית מתן תשובה לגורמים האקולוגיים המשתנים. כל אותם הצמחים שחדרו בעבר ולא קיימו גשר גנטי בין הפרטים על ידי האבקה הדדית עמדו בזמן מסויים ביפני מבוי סתום ונעלמו. אלה שהעמידו צאצאים בעלי וריאביליות בדרגה מתאימה, היצליחו לישמור אל עמדותיהם האקולוגיות בבית גידול זה. מכאן יש להבין את המשמעות של האחוז הגבוה של המואובקים בצורה הדדית.

וכמו שאמרתי, זו השערה שיש צורך להוסיף ולאמת אותה. במקביל מצאתי אחוז גבוה של חרקים מאביקי פרחים. נימצאו פרפרי חורשף, פרפר גדול בגודל פרפר החורשף ממשפחת החומיים, שלושה מיני כחליליים, שני מינים של לבנינים. גם הרבה זבובי רחף שוטטו מעל הצימחיה. חפושיות רפואה במספר גדול נימצאו על תיפרחת הקפודן הקרח ועל הנענה המשובלת. מינים רבים של דבורים במספרים גדולים וצרעות שונות. כנגדם כימעט שלא מצאתי חפושיות וחרקים אחרים שאין להם זיקה ליפרחים. אני מצרף את רשימת הצמחים שפרחו בעונה זו ביסביבות סנטה קתרינה תוך ציון הקשר אל החרקים. את הרשימה מסרתי לביקורת של אבי שמידע הבוטנאי שהוסיף משלו על מה שהיה ידוע לי.

צמחי האזור הגבוה ליד סנטה־קתרינה	האבקה ע"י חרקים	מצב פריחה
מסמור סיני	+	+
אכיליאה ריחנית	+	+
געדה מצויה	+	+
אשבל מצרי	+	+
תסרף שעיר	+	+
פרעושית גלונית	?	+
נפית סיני	+	+
קורנית סיני	+	+
קזוח עקום	?
דרדר המכבד	?
קפודן קרח	+	+
שבר לבן	?	?
אלקנה מזרחית	+	+
סילון קוצני	־	+
פגוניה רכה	?	+
פגוניה ערבית	?	+
בן־חרצית גזור	?	+
פיקוס בת־השיקמה	+	+
כתלה חריפה	+	־
נענה משובלת	+	+
גולנית ערבית	?	+

מקוי־מיים

באזור ההר הגבוה בסנטה קיימים מקוי מים המהווים בריכות מים טיבעיות שרובן קטנות. קיימות גם בריכות שניבנו בבוסתאנים לצורך אגירת מים להשקאה. כל ימות הקיץ שומרות הבריכות על מימהן על ידי קילוח של “הקמאם” שהוא מעין מטפטף. הודות ליציבות המים מוצאים בהם אורגאניזמים שונים כעין בית גידול קבוע שבו הם משלימים את מחזור חייהם.

מן הצמחים הרבתאיים מוצאים את האצה “הידרותאריס” בעלת הריח הדוחה, וכן אצות חוטיות מן הירוקיות. יש גם אצות חד־תאיות צורניות. ליד המים במקום שהסלע לח ורטוב, מיתפתחות שערות שולמית המכסות לעתים את כל הנוף סביב הנביעה. בין החרקים שוכני המים נימצאו פישפש עקרבי, שיטגב, שחינית, סביבוני־מים קטנים וגם מין גדול שהם אופיניים לסיני. אלה מסוגלים לעזוב את מקווה המים המתיבש, לעוף ולהגיע למקווה מים אחר.

מבעלי החיים שאינם יכולים לינדוד נימצאו עלוקות שחורות שגודלן המקסימאלי כחמשה ס“מ. ביבריכת התופאחה מצאתי חלזונות שחורים שטוחים בקוטר חמשה מ”מ. חלזונות אלה מהווים חידה ביגלל העדרם מכל מרחבי סיני. באיסלה נימצאו חלזונות במים הזורמים. ביתר מקווי המים אין להם זכר. מה מונע מהם להיתקיים, אין איש יודע. בהקשר לכך יש לציין כי גם חלזונות היבשה נדירים בסיני. לפי מקור אחד, יש פעילות של חלזונות קטנים בימי הגשמים. בולט בימיוחד העדרם של הדו־חיים. באף מקרה לא מצאנו צפרדע או טריטון. מקובל עלינו כי הסלמנדרות חיות במקומות קרים. משום מה איננה קיימת בהר הגבוה. גם הדגים אינם מצויים כלל. דבר זה ניתן להסביר ביגלל חוסר הקשר הישיר אל מערכות נחלים זורמים. מן השפיריות אשר הנימפות שלהן חיות במים נפוצה השפירית המלכותית והשפירית האדומה.

בשולי המים מוצאים נרתיקים גליליים בקוטר של חמשה מ“מ ובאורך של שני ס”מ. אלה נרתיקים של מין פרפר הדומה לעש ממשפחת הטריכופטרה אשר כנפיו האחוריות גזורות לריסים. הזחל בונה את הנרתיק מריר ומדביק גרגירי חול אליו. כל זמן היותו במים הוא גורר את הנרתיק אתו. בזמן ההיתגלמות, הוא יוצא אל פני המים, מצמיד את הנרתיק לסלע ומתגלם. בחודש זה, כל הנרתיקים היו ריקים. מצאתי זחלים בודדים ביפעילות.

סיכום: – עבודתי זו מחייבת המשכיות וביסוס. כי דרך כל תצפית חייבת להיות מאושרת על ידי גורמים שונים. מן הניסיון הקצר של חודש אחד, עדיין אי אפשר ליקבוע מסמרות. היצגתי בעיות ותצפיות על מנת שחברים נוספים לענין הטבע יבואו ויוסיפו או יגרעו, יאשרו או יפסלו. אז נהיה בטוחים כי הידע שלנו אודות ההר הגבוה בסיני מניח את הדעת.

עלי להודות כי המקום משפיע על שיקולי ומונע ממני את צלילות הדעת. אינני יודע אם יש אדם המחוסן מיפני השפעותיו של הדר הטבע המדהים ביופיו של דרום־סיני. ליפעמים המראות מושכים את העין מן התצפית בצמחים ובבעלי החיים ומסיחים את הדעת מרוב הקסם של המקום. כי סיני הוא סיני!

קוד – יומן 2 דיסקט – באין עיקבות

בשבוע חנוכה תשל"ה היגעתי לצוקי־דוד לצורך המשך איסוף חומר ביתחום הטבע־השימושי מן הבדוים היושבים בידרום סיני בהר הגבוה. חרמונה המדריכה שעסקה בלבוש הבדויות ועבודתן במשק הבדוי ואני, יצאנו ב־12.12.1974 ברכב עד “לרחבה” שמידרום להר קתרינה, בישעות אחר הצוהורים. שם פגשנו את הבדוי צאלח פתיח בן השבט אולאד־סעיד שנשא על גמלו את ציודנו והובילנו למאהל של צבאח עלאיין השוכן בואדי טרפה שאצלו בחרנו להיתארח.

בעונה זו מרוכזים מספר אוהלים השייכים לבית אב אחד בערוץ נמוך הנותן מחסה בימות החורף. בהגיענו למקום הצופה אל המאהל של צבאח עלאיין במרחק מה, ביקש מאתנו לחכות באמרו: “חכו כאן כדי שאודיע לאנשי המקום על בואכם, שכן מנהג מצוי אצלנו שאין אורח בא הישר אל האוהלים, והוא מחכה עד שיזמינו אותו!”

הוא הלך וחזר וביקש מאיתנו להיתלוות אליו וירדנו בשביל אל הגיא שבו היו האוהלים נטויים. מארחינו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ונענו לכל דרישותינו. יתר על כן, הם נהגו בנו מנהג אורחים ללא כל דופי. במשך יום וחצי ושני לילות שהינו במאהל זה ובמאהל שכן וצפינו בהווי החיים של הבדויים. זו היתה הפעם הראשונה שבה נימצאתי כאורח בלי כל מחיצות עם הבדוים. עד עתה היו לי כמה פגישות חולפות ולא ניזדמן לי להיכנס ליפני ולפנים וליצפות בחיי בני המדבר באופן בלתי אמצעי.

ביום השלישי יצאנו לואדי־רומחאן אל מאהל נוסף שבו שהינו מספר שעות ואספנו חומר פולקלוריסטי בעניני צמחים ורפואה. תוך כדי פגישה, היתברר כי משפחה זו עניה יחסית בחומר וברוח. רמת ההשכלה שלהם נמוכה אפילו בענינים הנוגעים לחייהם היום יומיים ותפישתם אינה חריפה כמו אצל הג’יבאליה. האם התנאים הקשים המביאים לעניות גורמים גם לרמת אינטליגנציה נמוכה? הדבר דורש בדיקה נוספת.

צבאח עלאיין עסק בזמן הזה בחפירת באר חדשה. ספיקת המים של הבאר הישנה פחתה ואילצה את אנשי המקום לימצוא מקור מים נוסף. את המיקום לחפירת הבאר קבע לפי לחות הסלע שבערוץ הואדי. הוא הגיע לעומק של שלושה מטרים וכבר החלו המים להופיע. לידו עזרו שלושה גברים ראשי בתים במאהל. הבאר תשמש את כולם כי חוק הוא לבדוים שאין בעלות על באר אם היא נחפרה לצורכי כל האוכלוסיה. הימים היו קרים בימיוחד, כיון שבשבוע זה כוסו ההרים בשלג. הטמפרטורה בלילה ירדה עד ל־1+.

גם הפעם אספתי חומר מפי הבדוים בשיטה הכפולה. מצד אחד היצגתי ליפניהם את הצמח המסויים¹ על מנת שיתיחסו אליו, ומצד שני את הצרכים השונים בשטח הבריאות וחיי יום יום.

רשימת המרואינים

	המרואין	שבט	מקום
1.	צבאח עלאיין	אולאד־סעיד	ואדי טרפה
2.	צאלח פתיח	אולאד־סעיד	ואדי טרפה
3.	מוחמד סביטאן	עליקאת	ואדי רומחאן
4.	חסין הצורף	ג’יבאליה	אל־מלקה
5.	איברהים אבו־עיד	ג’יבאליה	ואדי נעמאנה
6.	איברהים סאלם	ג’יבאליה	אבו־סלה
7.	סאלם אבו־סבחא (שיח')	אימזינה	ד’הב ושיח' פרנג’י
8.	חסני	ג’יבאליה	אבו־סלה
9.	אברהם חיים – זואולוג

יעילות הרפואה

כל המרואינים טוענים כי לא לכל המחלות יש אמצעי ריפוי. לדעתם יש מחלות שרק אללה קובע אם החולה יבריא מהן ואם לאו. בדרך הנמקה זו הם קובעים כי ביסוד הדברים אין הטיפול הרפואי מוחלט ועל כן הרופא משוחרר מאחריות למעשיו. דבר זה מאפשר להמציא שיטות ואמצעים דימיוניים ככל שהפאנטאסיה של הרופא פוקדת אותו. על כן לא קיימת רפואה מדעית ובסופו של דבר האדם במדבר מופקר לגורלו לשבט ולחסד.

מחלות

המספר בסוגריים מציין את מספרו של המרואין לפי הטבלה דילעיל.

הוצאת ג’ין

(1). בישעת הצורך פונים למומחה משבט הג’יבאליה. בין אולאד־סעיד אין כל רופא ג’ינים.

(2). איברהים עיד המכונה “אבו־כירש” נחשב כרופא אליל מוסמך. הוא אדם אינטליגנטי היודע קרוא וכתוב. למד במצרים והוא בן 73. מצאנו אותו חולה. את החולה מביאים אליו או שהוא הולך אליו. הוא מושיב את החולה על מחצלת באוהל, מעלה קטורת תוך כדי קריאה מפרקי הקוראן המתאימים. הוא משתדל להשתמש באמצעים של שידול הג’ין בין בהטפה ובין ביקריאת פסוקים קדושים. לעתים רחוקות הוא נעזר באמצעים קשים יותר.

לצורך זה הוא מכין מקל מעץ רימון חמוץ – “רומאן מאלח” – שרק לו יש התכונות הרצויות כנגד כוחם של הג’ינים. אותו הוא מקציע לארבעה מקצועות ועליהם הוא כותב את המלים המאגיות בצורה טבעתית. בכל מקצוע מלה אחת או שתים.

ואלו הן המלים: – קמטם, טאיקל, מאזיר, קצוארה.

בעזרת המלים הללו הוא קורא את רוחות המתים שמהם הג’ין מפחד.

הטיפול מתחיל “במקל־נועם” בלי מכאובים. הוא מניף את המקל כימאיים ושואל את הג’ין אם הוא רוצה לציית ולצאת בטוב. אם היסכים ויצא, הינה מה טוב. אם לא, הוא חובט בו. תחילה בחבטות עדינות כדי שהג’ין יטעם משהו ממה שצפוי לו. אם היתעקש הוא חובט כפי שצריך. יש להיזהר מלהכות חזק שמא יגרם נזק למג’נון עצמו. על פי רוב הג’ינים יוצאים כבר בשלב הזה.

ליכשהיסכים, הוא יוצא מן המקום שבו ניכנס. יש הניכנסים דרך העינים, יש דרך האף, היד, הרגל, הבטן וכו'. ברגע שהג’ין יוצא משביעים אותו בזו הלשון: “אללה ביני ובינאכ שאהיד אינכ טילעת!” שפירושו: – אלוהים עד ביני ובינך כי יצאת!

הג’ין מדבר מגרונו ומלשונו של המג’נון. ישנם מקרים שבהם הג’ין קושר את לשון המג’נון ולפיכך אין אפשרות לדבר עם הג’ין. במקרה זה, הטיפול נעשה ביקריאת הקוראן ובלי פניה ישירה אל הג’ין. קוראים מן הקוראן “איאת” – אלה הפסוקים המיוחדים לענין זה. על הקורא ליקרוא אותם אלף פעמים בלי הפסק. כנגד זה לא יכול שום ג’ין לעמוד. בשעה שהג’ין יוצא מגוף המג’נון הוא נישרף. איש לא רואה אותו בישריפתו, לבד מן המג’נון.

מעשה באשה אחת משבט “הגרארשה” אשר איברהים עיד – המכונה “אבו־כירש” – קרא איאת כל הלילה. בבוקר ראתה האשה את הג’ין יוצא ונישרף.

הג’ינים מיתרבים ומולידים כדרך בני־האדם. יש להם בנים ובנות. פעם גילה ג’ין לרופא כישהוא מדבר מיגרונה של מג’נונה את שמות בניו אשתו וכל קרוביו. מספר הג’ינים הוא עצום, משום שלא כולם מתים. על כל צעד ושעל עומד ג’ין. כשאתה הולך, נישמע משב הרוח של סטית הג’ינים מדרכך.

(2). לפי שיטה אחרת להוצאת ג’ין מגוף אדם, כותבין על ניר באורך גופו של המג’נון פסוקים מן הקוראן, טובלין את הניר בקובעת מים, ומשקין אותו מים אלה.

(5). אדם שניתקף על ידי ג’ין מרגיש רע. נודף ממנו ריח מצחין. זהו ריחו של הג’ין אשר חדר לתוכו או כישף אותו. לפיכך, עושים קמיע שניקרא: – חג’ב. הרופא שואל את הפצינט את שם אביו ואימו. הוא מחשב את הגימאטריה של השמות, ולפי זה הוא קובע את היום בשבוע. לכל יום יש רפואה המתאימה לו.

וזו היא התרופה: – הרופא כותב פסוק מן הקוראן על גבי ניר שניטבל ברוזמרין הניקרא “זעפראן”. יש גם מי שמאבד את הניר ביקטורת. טובלים את הניר במי גשם או מי מעין או באר ומשקים בהם את החולה. כך עושים שבעה ימים.

יש מי שמתקין קמע כנגד הג’ין שניתלה על הצואר של החולה.

(6). הוא כותב פסוקים מן הקוראן. ובמשך שנים־עשר יום הוא קורא פסוקים מן הקוראן. במידה וניראית הטבה הוא ממשיך בכתיבה. אם לא – הוא מתיאש מן הפצינט ומשלחו כשהג’ין עדיין מצוי בגופו. בדרך כלל אינו מרביץ לג’ין כי הדבר גורם סבל לחולה. אם מיזדמן חולה בריא וחזק הוא משתמש באמצעי המכות. אינו נוקט בשיטת הכויות. ידוע לו על מישהו שמרפא באמצעות דקירה בסיכות מלובנות.

כנגד עקרות

(8). שוחטים עז ואת דמה מרתיחים עם מים. העקרה עושה ביום הראשון לטיפול אמבט אידים כישהיא מכוסה בישמיכה. ביום הרביעי האשה מרטיבה מטלית מנוזלי אבר המין שלה ומכינה עצמה להיזדווגות. בעת ההיזדווגות היא שמה את המטלית על ראשה. לאחר המעשים הללו תסולק המחלה, תבוא ישועה ויולד הילד המיוחל.

(7). יש עקרות שהולכות אל “המוג’רבים” במצרים הידועים כמומחים לכל דבר. אפשר גם לקחת את החילזון פי־הכושי ומאכילים ביבשרו את העקרה.

גרב בעור הגמלים

(7). לוקח קיפוד ומבשל אותו. את הגמל משקה במרק הזה. יש מי שמבשל חרדון־צב.

חיסון כנגד עקרב

(7). בהיותו תינוק קלתה אימו עקרב. בעת שינק, היכניסה את השחק לתוך פיו. מאז הוא מחוסן. אין הרעל מכאיב לו ואינו מרגיש דבר ביזמן עקיצת העקרב. את החיסון יש לעשות רק בגיל ארבעה – ששה חודשים לחיי התינוק.

חיסון כנגד נחשים

(7). חאוי מבוגר שהיתחסן בילדותו מוצץ סוכר ומעבירו לתינוק שימצוץ אותו. גיל החיסון כמו אצל חיסון כנגד העקרב.

מחלות לא מזוהות

(7). כנגד מחלות שאינן מוכרות או שאין אפשרות להגדירן, מבשלים נחש בשמן, ומשקים את החולה כוסית קטנה בכל יום.

דלקת עינים

(1). זורים סוכר יבש וטחון על העין. או משתמשים באכיליאה ריחנית הניקראת “קיסום”. שוחקים עלים בכמות של כף, שמים במטלית ועושים צרור. טובלים במים וסוחטים אותם על העין.

(2). כנ"ל

עצירות

(1). משתמשים בשמן קיק שמובא ממצרים.

שחפת

(1). אין לה תרופה. יש להרחיק את החולה מהמאהל ומבודדים אותו. נימנעים בכל האמצעים מלבוא איתו במגע. לא שותים מכליו, ולא לובשים את בגדיו.

(2). מיבשים שיליה של אתון על אש, טוחנים ומאכילים את החולה.

אסטמה

(1). עושים כויה בעורף ומתחת לגרגרת שבגרון.

נשיכת נחש

(1). שותים ספל שמן זית זך וצלול. מניסיונו הוא יודע כי זה טוב לגמלים ולעזים ולכל בני־האדם. לכל עת צרה, מצויה באוהל כמות שמן זית.

(2). כנ"ל.

(3). החאוי יורק על הפצע.

(5). הנשוך יאכל מצואת הנחש. החאוי לוקח קרן חלולה ומוצץ באמצעותה את דם הנשוך מתוך מקום הנשיכה, או שהוא משקה את הנשוך משיתנו. ואפשר גם לעשות כויה בימקום הנשיכה.

(7). שמים פי כושי חי על הנשיכה וזה מוצץ את הרעל. יש מי ששם סיף מטיפוס “סלימי” על הנשיכה או סיף מטיפוס “שוקה”.

(9). באיזור שרם על־שיח' לוקחין פי כושי שפס שחור עליו ופיו שחור. ממלאים אותו קמח, בצל ושמן ושמין על הנשיכה. זה סופג את הרעל.

כאב שינים

(1). אין תרופה. שן כואבת נעקרת. אך כדי לשכך את הכאבים מגרגרים מלח, או טוחנים רותם, או שורשי שבר־לבן: – “חרימלאן”. את השחק שמים על השן אך זה רק לשיכוך הכאבים ולא לריפוי.

(3). ניסה את השבר־הלבן ולא ניסתייע ממנו כלל.

(5). יש לימצוץ שורש שבר, או לישחוק עלי קורנית־סיני: – “זעתראן”.

(2). עשן שבר לבן משתיק את הכאבים ליכשנושמים אותו. ממליץ בימיוחד לבשל שורש אבטיח הפקועה ולגרגר על השן.

סוכרת

(1). אין תרופה. (2). כנ"ל.

(4). חלה בסוכרת אשר סבל ממנה. הוא עושה לו תה מבואשן עגול־עלים: – “סמוה”, ושותה בכל בוקר על קיבה ריקה בלי סוכר. לידבריו הוא היבריא ועתה הוא אוכל ושותה כרגיל עם סוכר.

עצבנות

(1). אין תרופה. הליקוי מצוי במוחו של האדם, והדבר נתון לחסדי שמים.

כנגד הקאה

(1). בואשן עגול־עלים. גם (5).

(2). כותשים אכילאה ריחנית יחד עם רותם, שים וגעדה ומוסיפים מים. סוחטים במטלית אל תוך האף. לידבריו: – הנשים מומחיות לזה.

אבעבועות

(1). אין תרופה.

כאבי שרירים

(1). ריכפתן המדבר: – “קורד’י”. מבשלים אותו במים ועורכים אמבט אידים בימיוחד ליכאבי רגלים.

עין־הרע: – “חסד”

(2). עושים זוארה אצל קבר־שיח' אוחבוס בעין אל־אח’ד’ר. שוחטים וקוראים את הפאתחה מן הקוראן.

(3). אינו עושה דבר והוא מבטל את כל הענין מעיקרו.

(5). הרופא קורא מן הקוראן את צורת “אל־חסידיין” על כוס מים לפני החולה ומשקה אותו במים האלה שניתקדשו. הוא היצליח לרפא מישהו באמצעי זה.

כנגד שילשול

(2). אוכלים סובין של חיטה שניכתשה במכתש ועלי.

(3). מבשלים כתלה חריפה ושותים את המשקה.

כנגד דאגות ונדודי שינה

(2). עושים קמע.

כנגד רוחות רעות

(2). שמים על משטח באוהל: – מלח וקמח וקוראים פסוקים מן הקוראן.

כנגד שיעול

(2). שותים קפה עם סמנה, או עם “אילבאן אל־ד’כה” שהוא מין שרף הנימכר במצרים.

לידה

(2). כשתינוק נולד במצב הפוך, מילדים אותו כמות שהוא. אם היה מזל לו ולאם, לא קרה כלום.

כנגד אימפוטנציה

(3). אין תרופה. (5). כנ"ל.

כנגד דלקת עינים

(5). עושים תה מאכיליאה ריחנית ושוטפים את העין.

כנגד כאב כבד

(5). מבשלים תיפרחת של סמר ושותים.

שבר עצמות

הבדוים קוראים לזה “ג’יבירה”. קושרים קרש אל האבר השבור.

נקע

(5). מחממים שתן של גמלים ומרטיבים את הרגל לאחר שנכרכה בתחבושת. ויש מי שאינו חובש.

פצע

(5). שורפים בד ואת האפר מפזרים על הפצע.

עץ החיים

(5). אין כל תרופה שתאריך את החיים.

מחלות הדורשות טיפול ביכויות

(2). לשבט אולאד סעיד אין רופאים מיוחדים. בישעת הצורך פונים לעזרת המכוים משבט הג’יבאליה.

צימחי רעל

(2). אין בסיני צמח רעיל שממית בני־אדם. אך יש מין עץ בואדי־מיער הניקרא בשם “קד’בה”: – הגורם לצאן ליכאבים במשך יום. הוא דומה לתלתן. בתום היום העז מיתאוששת.

(7). הצמח “קד’בה” נימצא בג’בל זע’רה. אוכלים² ממנו מעט ולא קורה³ דבר. מרבים לאכול ממנו ומתים. מופיע רק באביב.

צימחי אהבה

(2). ראה הסיפור: – עץ הנעורים. בספר: – “מות סאריה היפה” מאת: – שבתאי לוי (שבו). הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מיון התרופות לפי הצמחים

1. גולנית ערבית

2. שרעול

3. שמשון ליפי

4. קורנית סיני

5. בוצין

6. שרביטן גס

7. חסה מזרחית

8. פרגה

9. הדס

10. שרביטן הסלעים

11. מסמור סיני

12. פרעושית גלונית

13. אלת חינג’וק

14. קדד קיפודי

15. אזוביון שעיר

16. דרדר המכבד

17. זוגן אדום

18. איפיונה מחודדת

19. ורד ערבי

20. ששן מאפיר

21. קזוח עקום

22. פטריות

23. פיקוס בת־השיקמה

24. פגוניה רכה

25. ערבה

26. קשוא הנביאים

27. שיטת הנגב

28. אשל המן

29. טורים מדבריים

30. קרקש צהוב

31. אלקנה מזרחית

32. חלבלוב סיני

33. צלף סחוסי

34. בן־חרצית גזור

35. בואשן זהוב

36. שיזף העץ

37. סילון קוצני

38. גפוף קוצני

39. פרקרק פרסי

40. שלהבית זהובה

41. חמדת השיח

42. ריסן נאכל

43. אבטיח הפקועה

44. חרג’ל

45. כשות

46. ג’וז אטיב

47. אילבאן

48. קד’בה. (שם עברי?)

49. אוק

50. געדה

השימוש בצמחים

המקור: – (דיסקט ?) (2). (3).

1. לברוז עור לנאד מים וחלב.

2. נאכל ע"י העזים.

3. נאכל ע"י הבהמות.

4. רפואה ליכאב בטן. לתה.

5. אין שימוש.

6. –

7. לסלט ירקות.

8. לריפוי דלקת בעיניים.

9. –

10. ברוז עור למים.

11. כנגד עצירות וכאב בטן.

12. מזון ליגמלים.

13. השרף ליקטורת.

14. שורפים הקוצים ומאכילים את הגמלים.

15. –

16. מאכל לגמלים

17. אין בהר הגבוה.

18. מזון לבהמות.

19. תה מן הפרחים.

20. מאכל לעזים.

21. לתה ומזון לגמלים.

22. אין שימוש.

23. מאכל לבהמות ולאדם.

24. מאכל לבהמות.

25. –

26. העלים מזון לבהמות וקליפת העץ לברוז.

27. מזון לגמלים וקליפת העץ לברוז.

28. הפרשת הכנימות המתוקה לליקוק.

29. לסלט ומזון לגמלים.

30. ליקליעת סלים.

31. מזון לגמלים. המיץ מזיק לעינים.

32. רעל לעזים.

33. הפרי לכיבוש במלח בצל ולימון. הפרי האדום נאכל כמות שהוא. העלים נגד שיעול.

34. מאכל לעזים.

35. לתה כנגד כאב פרקים. לכל המחלות.

36. הפרי מאכל לאדם.

37. מאכל לבהמות רק ביצעירותו.

38. מזון לבהמות.

39. מאכל לבהמות.

40. ללא ערך.

41. מזון לגמלים.

42. מזון לגמלים.

43. רעל לכול.

44. תה כנגד עצירות.

45. –

46. אינו מודע לו כירפואה.

47. מזון לגמלים.

48. רעל חריף לבהמה ולאדם.

49. הקליפות של הגזע לבירוז. ורפואה כנגד דם בשתן. שותים תה במשך 40 יום.

50. כנגד כאב בטן.

ידיעות שונות וטבע כללי

מניעת הריון מגמלות

צאלח פתיח היושב בואדי טרפה בין ג’בל קתרינה לאום־שאומר: – מכניסים אבן לרחמה של הנאקה או חתיכת מתכת או קלע של רובה כדי שלא תהרה.

לדיברי מוחמד סביטאן היושב בואדי רומחאן: – רק התיאהא בתיה עושים זאת.

גמלה מיוחמת רודפת אחרי גמלים ומחפשת אותם. להיתנהגות זו קוראים: – אנאקה תיסיר אלג’ימאל. זכר שפגש גמלה מיוחמת מיתלווה אליה ועוקב אחריה. בבוא העת, היא רובצת והוא מרביע אותה. רדיפה אחרי גמלה מיוחמת ניקראת: – אלג’מל יוקרוף אלנאקה. הסימן להצלחת ההרבעה היא: – אם כעבור 15 יום הזנב שלה מתרומם. במידה שלא, יש צורך להרביעה שנית.

מתן שמות

לעליאן אבי צבאח בן מאשה שניה בשם “עטוה” שפירושו: – מתן. שם זה ניתן לו ביגלל רצונו בבנים נוספים. צבאח ניקרא כך, מכיון שנולד⁴ בבוקר. אם צבאח מתה לפני מלחמת יום־כפור וניקברה ברחבה. צבאח מבקר את קבר אימו באביב ביזמן הגדיים.

עופות שניצפו בואדי־טרפה. נחליאלי אפור, סלעית ליבנת־זנב, עפרוני המדבר.

צמחי ואדי־טרפה. פגוניה רכה, שמשון קהירי, לוניאה נימית, לענת המדבר, כתלה חריפה, אשליל, ריכפתן המדבר, שיכרון סיני (הרבה), אשל המן, מעלה עשן, דרדר המכבד.

רפרף החורשף בא לבאר של צבאח עלאיאן וליקק מניר של טופי.

חרדון צב מקושט. לדיברי סאלם אבו־צבחה שיח' המזינה, הוא רעיל כל אוכלו מת.

נמר. סאלם אבו־צאלח משבט המזינה האיש אשר בנו בלע מטבע של 25 אגורות והוטס לאילת, ראה בהר “חמאם” בין ביר צפרה וואדי סעאל, מאורה של נמר ועיקבות טריים. לידבריו, לפני 14 שנים, חיו שני נמרים באותה סביבה, אחד נהרג על ידי אחי השיח' סאלם אבו־צבחה.

השיח' מוסר שהוא מכיר איש שנמר נשכו בישפתו.

זאב. השיח' הנ"ל מספר על כיבשה שניטרפה יום קודם לכן על ידי זאב.

חג הצאן = עיד אל־ח’מאסין. הוא חל באביב 18 יום אחרי הפסחה של הנוצרים במנזר. אוכלים מאכלי חלב. כל בדוי חוגג בניפרד. אין היתכנסות. מעטים החגים שבהם הבדוים מיתכנסים לחוג בצותא.

חג המים – אום אל ע’אית'. רק הנשים עורכות אותו. הן לוקחות צעיף תולות אותו על מקל ומתפללות.

הן אופות עוגות קמח ממותקות בסוכר, ומחלקות לילדים והן שרות: “יא אום אל ע’אית' ע’איתינה. שילי שנינא תרעינה!” ובתירגום: – את אם העננים, המטירי לנו מלאי את נאדותינו שירוו אותנו.

הנימפה על ג’בל אום־שאומר. הסיפור שמביא בורקהרדט אינו מוכר לבדויי ואדי טרפה אף על פי שהם חיים מולו.

חמאה מבושלת = סמנה שיחי. מתבלים חמאה מבושלת בעלי לענת המדבר הניקראת “שיח”.

קנה למיקטרת עושים מגיבעולי מעלה עשן שהוא חלול מיטיבעו.

יומן 3 דיסקט – באין עיקבות

עם גיתה המדריכה בבית ספר שדה “צוקי דוד” יצאתי לינווה פאראן בימגמה לבקר אצל הזקנה עיטאיקה היושבת בואדי “מוריח'” בפתח ואדי חיבראן. היתענינותי בה נובעת מן העובדה שהיא זקנה שחיה ביבדידות כבר שלושים שנה בואדי חיבראן. רציתי לעמוד על סוד החיים ביבדידות שהיא מנת חלקו של הבדוי במדבר. נוסף על כך כיצד היא מקיימת את עצמה שהרי היא דגם קלאסי להבנת ההיתערות של האדם במידבר. ברקע של כל זאת עולה השאלה של היחס ליבני שבט “החויטאת” שהוא גר ותושב בסיני. ולא רק שהיא חיה כינזירה אלא שחלה עליה כל אותה מערכת יחסים חברתיים של שבטים מקומיים אל הגרים. לצורך זה ירדתי לינווה־פאראן שהוא המקום שממנו אפשר להשיג תחבורה אל מקום מישכנה.

בינווה פאראן שהינו בבנין המינהל האזרחי. שם ריאינתי מספר בדוים מקומיים ובימיוחד את מוסה טעימה בנו של השיח' טעימה משבט הג’יבאליה, מפלג אולאד־ג’ונדי.

האיש היה פתוח ועבר אתי על כל הצמחים, ועוד הוסיף לגבי הרבה ענינים שונים. בישעות אחר הצוהורים, ניזדמנה מכונית שהיסיעה אותנו לואדי צלאף תמורת שלושים וחמש לירות ישראליות. נאלצנו לשלם עבור הנסיעה כי לא ניראתה אפשרות להגיע לשם ביטרמפ. יצאנו רכובים על שקים וארגזי ירקות ביחד עם מספר בדוים. הנואמיס ההרוסים ביתחילת ואדי צלאף ציינו את המיוחד לואדי זה. במקום הניקרא “בוד’עה” חנינו והיתקבלנו כאורחי קרוביו של הנהג עיד אלמואנס שהוא בדוי בעל הופעה נאה. ישבנו בישעות אחר הצוהורים המאוחרות ליפני האוהל כאשר בדוים זקנים ומבוגרים יושבים איתנו והמון ילדים מסביב. בה הוגש כמחווה כיבוד, וגיתה יצאה לשוחח עם הנשים אשר היתמוגגו מעצם נוכחותה.

כאן ניסתיימה הנסיעה בתשלום ועל כן ניהלתי משא ומתן בידבר ג’יפ שעמד והיה מוכן להסיענו לואדי חיבראן. אלא, שבעל הג’יפ הגיש הצעת מחיר של 100 ל“י תמורת נסיעה של חצי שעה למרחק 8 – 10 ק”מ. היבחנתי ברצון הכמוס שלהם להגיע אל עיטאיקה ולנצל את ההיזדמנות שבאה להם באקראי.

דנתי עם בעל גמל שהיה בין הנוכחים והיגענו להסכם על תשלום של 50 ל“י שלפי דעתי היה זה סכום ניכבד. אלא שלא היתה לי ברירה. כי לשבת בואדי צלאף ולא להגיע אל עיטאיקה היה חבל. בסופו של דבר, היסכמנו על תשלום של 60 ל”י לינסיעה בג’יפ. אלינו היצטרף עיד אלמואנס. את הג’יפ נהג המורה “עטיה מוחמד צאלח” וכן חסין בעל המכונית שבה היגענו הנה ובנו. הג’יפ היה ישן נושן. בדרך חלה סתימה שאותה ניקו במשאבת אופנים.

את “הנקיב” כלומר: – השביל במעלה המידרון, עברנו בחושך. האורות גילו מדרונים תלולים. בנס לא היתדרדרנו לתהום כי הבלמים היו חלשים. בהגיענו לאפיק המתון של ואדי מוריח', עצרנו ובעזרת קריאות היבחינו בימציאותה של עיטאיקה. אני לא שמעתי את תשובתה, אך בחוש שלהם היבחינו בה. בהגיענו לאוהולה מצאנו אצלה גבר, אשה וילדה מתארחים. העזים היו רובצות סביב האוהל ואש האירה את היושבים סביבה. הגבר אשר שמו “רביע” ביקש פנס כיס. היבחנתי ביתכונה מסויימת וגיתה גילתה כי הולכים לישחוט עז. מיד קמתי וביקשתי שלא יעשו כך למעננו כי חששתי שירוששו את עדר הזקנה ביגללנו. אך רביע היתנגד לבקשתי. ידעתי כי יש כאן ענין של הכנסת אורחים, וגם משהו חברתי לא רגיל. רביע שחט גדי שהישמיע פעיה קלה ולא יסף. בינתיים ישבנו כולנו סביב האש בעוד רביע ואישתו “פאטמה עילאג’יה מוסה” מבשלת את הבשר ואת האורז. כרגיל דיברנו על הא ועל דא דברים שיגרתיים שמעסיקים גברים וראיתי כי חמיד שהיה בגיל העמידה מפנק את הבת.

כל הערב לא יכולנו לדובב את עיטאיקה שישבה רוב הזמן בצד ולא דיברה. היסתבר לי שחמיד היה הגבר החמישי של פאטמה והבת היושבת איתה היא ביתו. הישארתי את החקירה בנידון זה להיזדמנות אחרת. רביע ניראה שמח וגאה במעמדו כימארח. הסיפוק שיש לבדוי מעצם הארוח ניכר יפה בדיבורו ובמעשיו. הכבד ניצלה על הגחלים וחולק בין המסובים. טעמו היה יוצא מן הכלל. הבשר הוגש עם האורז. אכלתי כדרך הבדוים לאחר רחיצת ידים. מצאתי את טעם הבשר משובח מאין כמוהו. מיזמן לא נהניתי מאכילה כזאת. גיתה בחלה בבשר¹ בזכרה את השחיטה. אחרי זמן מה, כשגמרנו את שתית התה, פיטפטנו קצת בפוליטיקה² שבה ניכר רצונם העז של מארחינו בשלום. הם הורו לפאטמה להראות לנו את מקום הלינה. היא משכה אותנו אחריה למרחק של כעשרים צעד מן האוהל ואמרה: “כאן ישנה עיטאקה בימות הקיץ!”

פרשתי את שק השינה לגיטה ואז אמרה פאטמה: “אני רוצה ליראות איך שניכם ניכנסים לתוך השק הזה!”

היא היתה סבורה כי שנינו נשואים. שכן לפי מושגי הבדוים אין גבר ואשה הולכים יחד אלא אם כן הם נשואים. היסברתי לה כי גיתה היא כמו ביתי. שכבנו מרוחקים זה מזו וישנתי שנת ישרים עד הבוקר. לאחר שתית קפה וארוחה קלה שכללה דברים מתוך ארגזי, יצאו חמיד ופמליתו חזרה לואדי צלאף. גיתה לקחה מזון ויצאה עם עיטאקה והילדה פראזה למירעה. ליפני זה עסקה עיטאיקה בהנקת הגדיים. היא היתה לוקחת גדי מתוך “הזרוב” – שהוא מין מיכלאה קטנה העשויה מאבנים כעין תא קטן, מגישה אותו לעז שהיתה אימו, מיניקה אותו מיספר דקות ומחזירה לזרוב. עיטאיקה היזהירה את גיתה שיהיה לה קשה בהרים. אך דבר יציאתה למירעה עשה רושם טוב על הבדוים. לא יצאתי עם הרועות כי רציתי להישאר בחברת הבדוים וגם יש בזה משום ביזיון לגבר אשר יוצא כאישה למירעה. דחיתי זאת לפעם אחרת לשם עריכת תצפית על היתנהגות הרועה במירעה. בינתים הלכתי אל אפיק ואדי “ווטאיה” ליראות את מקור המים של עיטאיקה. מצאתי גב קטן שקיבל את מימיו מינביעה מטפטפת וקולחת על הסלע. לינביעה מטפטפת קוראים “קטאר”. הגב מכיל כמאה ליטר מים ומיתמלא במשך יומים. כלומר: – שני ליטר בשעה.

חצוצרנים באו לישתות מים מן הגב וכן גם עפרוני המדבר. עליתי במעלה הנקב העובר על יד הגב שהוא הנקיב הראשי שבו הולכים הבדוים דרך ואדי חיבראן אל עיירת אטור. קטע אחד ממנו היה סלול ומותקן לצורך המעבר של הגמלים. במקום זה נוצר אפיק צר בו יש “תמילות”. בשעה שאין מים “במוית אל־קטאר” עיטאקה חופרת תמילה ומשקה את עדרה הקטן.

כשחזרתי למויה, באה נערה עם חמור וילד למלא מים. שמה “רחיביה” והיא נשואה לצעיר העובד בשרם אשיח'. היא נשואה לו מזה כמה שנים ואין להם ילד. ניכנסנו לשיחה אודות האמצעים שיעזרו לה והיצעתי לה לקבל את עזרת הרופא. סייעתי בידה להעמיס את הג’ריקנים על החמור.

עוד אני יושב לבדי ליד המים ופאטמה באה עם הגמל למלא מים. ניכנסתי איתה לשיחה שבה היא סיפרה לי כי היא נשואה לרביע לאחר שחמיד גרש אותה. היא כבת ארבעים והוא חמיד כבן חמישים וכמה. שאלתי לסיבת גרושיה והיא אמרה כי אין כל סיבה. תיארתי לי כי היא מסתירה את פרשת גרושיה ממני, שכן אין אשה מגלה את מערכות ליבה לגבר זר. חמיד אמר לה: “את טובה ויפה והכול, אך אני נאלץ לגרשך ממני ואיני יכול לימנוע זאת!” היא לקחה את העזים והאוהל שלה ואת ביתה וחזרה אל מישפחתה. עוד היסתבר לי כי מישפחתו של חמיד תבעה ממנו לגרשה והוא הגבר הרביעי שלה. את הסיפור המלא שלה היא סיפרה לי יותר מאוחר שהוא פנינה סיפרותית שפירסמתי אותו כעבור כמה שנים.

לידבריה הרבה גברים ביקשו את ידה, אך היא בחרה ברביע. היא שאלה לדעתי עליו. אמרתי לה: “עלי הוא עשה רושם גדול באצילותו ובעדינותו!”

היא הוסיפה ואמרה כי אין לה ילד ממנו וכי היא נשואה לו מזה שנה. היא היתלוננה על כאבי ראש וגב. נתתי לה כדורים מאלו שיש לי. כיראותה אותי מסייע לה בכל דבר ומשמש לה אוזן קשבת לימצוקותיה סיפרה לי כי יש לה בעיות עם המחזור החודשי. הדימום מיתמשך כעשרה ימים והיא לא ניכנסת להריון. בנות יש לה מיבעלים קודמים והיא רוצה ללדת לרביע. היא אישתו השניה של רביע. יש לו אשה אחת בואדי כבארין המישתפך לואדי חיבראן לא הרחק ממישכנה של עיטאיקה. אליה הוא בא פעם בשבוע והם מזדווגים אחת לשבוע. אמרתי לה שתנסה יותר מפעם אחת בשבוע ורצוי לה להעזר ברופא וחובשת. היבטחתי לה להביא את עינינה לאחות מרגלית היושבת במרפאה אשר בסנטה. בזה תמה השיחה האינטימית שלנו.

פאטמה היתה מודאגת כי לא אכלתי בוקר. היא אמרה כי תכין לי קפה וכי אבוא לאוהל לאכול. לאחר סיור בשטח בו בדקתי את הצימחיה היגעתי לאוהל עיטאיקה. תוך כדי כך שהייתי שקוע באכילה, הופיע אומבארכ סלים מואדי כבארין הוא וגמלו.

בצוהורים אכלנו ופיטפטנו בין בליעת אורז אחת למישניה. נידברתי איתו שיקח אותנו תמורת עשרים וחמש ל"י חזרה לואדי צלאף. לאחר שהלך נישארתי קצת עם פאטמה והיא סיפרה לי את עברה תוך שהיא מגלה סימני חיבה אלי ומנצלת היזדמנות לילחוץ את ידי. מיסתבר שלמרות גילה היא אשה עם יצרים. לידבריה, בעלה הראשון ששנאה אותו שינאה עזה הושא לה בהיותה נערה צעירה.

בערב מתוך הפתעה כיסו אותה והיכניסוה לחופה. המחתן והיא עם החתן היו באוהל לבדם לצורך טכס היחוד. לפי המינהג הגיש לה המחתן נתח מכבד וכמוהו היגיש גם לחתן. היא סרבה לקחת את הבשר ודחתה את השידוך. בלילה כשרצה החתן ליבעול אותה דחתה אותו בתוקף ממנה. לאחר כמה ניסיונות שלו שדחתה אותם כרכה את רגליה במיטפחתה ולא נתנה לו לישגול אותה. במשך שלושה חודשים ניסה לשדלה ולהסכים לו ליבעול אותה. אך היא עמדה במיריה כי מאסה בו. לא מבשלת ולא מטפלת באוהל.

מה עשה ברוב תיסכולו? בבוקר אחד גייס את שני אחיו הביא גמל שהיבריכו ליד האוהל ובכוח הירכיבו אותה עליו כפתו אותה והובילוה לעירה אטור, הרחק מקרוביה. הוא היכניס אותה לבית והעמיד עליה שומר. והיה מאכיל אותה לחם ומים. והיא במריה לא נגעה באוכל. לאחר חודש כשראה כי היא אינה ניכנעת לו, הביא כמה מצרים גברתניים שהירביצו בה כהוגן עד שליסתה נקעה מפיה ודם כיסה את פניה. למרות זאת היא הימשיכה במריה. מרוב יאוש היצליחה ליברוח אל אימה שהיגיעה בינתים לאותה שכונה בעירה אטור.

אימה דיברה אל ליבה אך היא סרבה להעתר לבקשתה ולהיכנע לגורלה. כל קרוביה לא הושיעוה. אימה גייסה את אחיה־דוד פאטמה־שבא ודיבר על ליבה ושיכנע אותה להסכים להיות לבעלה לאשה ולו ליזמן קצר. לידבריו אפשר יהיה להתיר את הקשר ביניהם בצורה חוקית רק אם היא תהיה נשואה ככל אישה. אביה מוכן שתמות ולא ויתר לה.

כעבור כמה חודשים ילדה לו בן שמת כעבור זמן מה, וגם הבעל הזה מת אף הוא וכך הישתחררה משניהם תוך תודה לאללה על שפטר אותה מבעל שנוא.

במשך הזמן היתחתנה עם עוד שלושה גברים. האחד היתגרש ממנה לאחר זמן מה, השלישי מת אף על פי שהיה איש טוב לידבריה, והרביעי נאלץ להיתגרש ממנה בתוקף דרישתה של מישפחתו. כיום היא נשואה לרביע.

כפי הניראה הגירושין הרבים שלה הם תוצאה מכך שהיא יולדת בנות בלבד ולכן רוצים להיפטר ממנה. בינתים יש לה כבר כמה בנות נשואות. סיפורה לימד אותי על גורל האשה הבדוית במידבר. המיקרה שלה חושף את נחיתותה של הבדוית בחברה הזאת. האשה מנוצלת בצורה האכזרית ביותר. עול הבית הכבד מוטל עליה. חייה הפרטיים מוגבלים ומנוצלים לצרכים הכלכליים המשפחתיים. בתחום המין אין לה סיפוק, כי אינה נשואה לאהובה. תפקידה הוא להעמיד ולדות ותו לא. יצר האמהות שלה מנוצל ליצרכים מישפחתיים כלליים שהם חומריים³ וקיומיים בעיקרם. משאירים לה את האהבה לילדיה ואת הזכות להפסיק נישואין אם הבעל לא מקיים אותה ואת ילדיה. חייה הריגשיים מופנמים ליתחום שבינו לבינה. היא מכוסה ומוסתרת מעין זרים. אוי לה אם תגלה עצמה ברבים. הפחד מיפני עין הזר נובע מן הטרור שמטילים הגברים על הנשים החל מילדותן. לדיברי הבדוים על שלושה דברים הורגים ולא נענשים – על גניבת גמל, על כניסה לאוהל ללא סיבה, ועל מישגל עם אשת איש!"

הנשים הרתוקות למאהל, מצויות בתוך תחום של עולם צר. לפיכך השכלתן מועטה וידיעתן את הווי העולם הגדול מצומצמת. אני מנסה תמיד לנחם אותן בסיפורים ובהערכת חשיבות האשה מיבחינה אנושית. אני מעלה על נס בסיפור ובדרך אחרת את האשה. דומני שאילו נתנו לבדויות היזדמנות להיות חופשיות ביקביעת הקשר עם הבעל, להיתגרש ממנו וליבחור מועמד אחר, רובן היו פורצות גדר בהיתלהבות. לא במיקרה אומר הבדוי על האשה כי איננה אחראית לעצמה ובכל היזדמנות היא סוטה. לאמיתו של דבר אין להן על מה לישמור לבד ממתן חופש לעצמן והרצון להישתחרר מיכבלי השיעבוד.

בשעה ארבע־עשרה, חזרו הבנות ועיטאיקה מן המרעה כישהן רעבות ועיפות. גיטה ניראתה תשושה. הן אכלו כשהעדר ישב לירבוץ תחת העצים ובצל סלעים. מיום אתמול לא שתו דבר. לאחר הארוחה יצאתי עם עיטאיקה ופראזה הילדה להשקות את הצאן. כמה זה היה ניפלא ליראות איך העזים שומעות את קריאתה אליהן ואת הציות המוחלט שלהן. וכשהן באות היא גוערת בהן בקול גדול, פעם בזו ופעם באחרת.

ביכלל יש לומר כי עיטאיקה אינה מרוצה מן העולם הזה. כל פעולה וכל צעד שלה מלווים באנחה וביתלונה. לכל עז יש שם. בהגיענו למויה לקחה מים ומילאה קערה והיתה משקה את אלו שלא שתו. היא דאגה אישית לכל אחת. בסוף השתיה, כמעט שלא נשארו מים בגב.

בצאתה למירעה אחר הצוהורים ניתלויתי אליה. וכשראתה אותי מהלך אחריה, אמרה לי: “אתה תיתקשה לעלות בהר רצוי לך לחזור!” למרות בקשתה הימשכתי ללכת איתה, כי הייתי סקרן ליראות את שליטתה בעדר בעת המירעה. הלכתי קצת איתה עד שישבה לעשן במיקטרתה והילדה יושבת לידה ונהנית מחברתה. אותה שעה ניתן חופש לעזים לירעות על מדרון ההר. כשצילמתי אותה מעשנת העירה לה הילדה על כך והיא אמרה: “שיצלם אם הוא רוצה!” בדרך כלל הבדויות מיתנגדות לצילומים. עם הילדה חזרתי לאוהל כשאני נושא עצי הסקה יחד עם פראזה. עיטאיקה נישארה לירעות את הצאן על המידרון התלול כשהיא צורחת וקוראת בקול: “הי הא!”

אותה שעה ישבה גיטה באוהל וזכתה לביקור של השיח' אימחנה משבט אולאד סעיד, אשר פאטמה מתיחסת עליו. ליפנות ערב חזרה עיטאיקה עם עדרה, הניקה את הגדיים וישבנו לישתות תה. הכינונו תבשילים לארוחת הערב כשאני מבשל מרק. נתתי לה פרודוקטים: – אורז, קמח ועוד, שיהיה לה לימים הבאים ושלא תיצטרך להריק את מזונה עלינו. ישבנו חמישתנו הילדה ושלוש הנשים ואני יחד עם גיטה ודובבתי אותן ומיציתי מהן כמה וכמה דברים שענינו אותי.

פאטמה סיפרה על שיח' שביב, ואני היצטרפתי למספרות והוספתי סיפורים משלי. שאלתי אותן על “אום אל־ע’ית'”. הן סיפרו לי תוך היתלהבות על הדחליל שהן עושות, ואף הוסיפו להשמיע לי את תפילתן. (ראה בדף פולקלור). הבת היתלהבה באופן מיוחד. ניראה שהחויה הזאת מרגשת אותה. בסך הכול, אין לנשים הרבה חויות ושעשועים. עיטאיקה ישבה כל עת השיחה שותקת מקשיבה ומעשנת להנאתה. פאטמה היפריעה לי למרות הכול לראיין את עיטאיקה.

מכאן לכאן ביקשה עיטאיקה ממני להמליץ עליה אצל משה סלע – האיש מן המינהל האזרחי שהיה לו רגש חם אל הבדוים – כי יסדיר לה אוהל לימות החורף לפי שאין לה היכן לישכון וכן גם מיקטרת בימקום זאת שיש בידה שהיא אכולה ולא תיצלח לעישון. האוהל שלה היה קטן קרוע ובלוי ובקושי נתן מעט צל. ליכשביקשה זאת ממני שמתי לראשונה לב לכך שהינה החורף הקשה הולך ובא והיא חשופה לקור ולקיפאון.

הישארנו את הנשים באוהל והלכנו לישון. בוקר אפתה פאטמה פתיר, שתינו תה וחלב. בינתים הגיע אומבארכ עם הגמל. פאטמה ניפרדה מאיתנו בצורה נילבבת. את גיטה היא חיבקה בחום ובירכותה לי נימשכו זמן רב כשהיא אוחזת בכף ידי. וכשאמרתי לה כי אני ניפרד ממנה כמו מאחותי, כרכה את ידה סביב ראשי, הגישה אל ראשה ונישקה אותי לפי מנהגי אולאד סעיד בינשיקות מרוחקות מימגע שפתים.

יצאנו לדרך.

גיטה רכבה על הגמל לאחר שהישקינו אותו ממוית אל־קטאר. לא רחוק משם פגשנו את השיח' הצעיר אימחנה עלי. גמלו היה עמוס בעצי הסקה. הוא בילה את הלילה אצל אשתו השלישית בואדי מוראיח'. פאטמה אמרה לנו אתמול כי הוא הולך ליבעול את אשתו. ביטאה את המילה ליבעול בהדגשה ובביטוי הגלוי ביותר בפשטות כאילו היא מתארת דבר שיגרתי שאינו שייך ליתחום הצניעות.

בתופעה זו ניתקלתי אצל הרבה בדויות שאינן רואות בציון הפעולה המינית דבר יוצא דופן. מה שקשור בתיאור פורנוגראפי של האקט המיני הרי שהוא חסוי אצלן ואינן חושפות אותו. כיבנות טבע פעולת ההפריה היא חלק מההויה שלהן שהרי כרועות היה עליהן לסייע לתישים להרביע את העזים.

ליכשפגשנו את השיח' האשים אותו אומבארכ שהוא מזניח את נשותיו האחרות והוא מוביל לאשה האהובה עצי הסקה שלא לפי המגיע לה. צעדנו ביחד. השיח' אילץ אותי לירכב על גמלו. בדרך שאלתי אותו אודות הוצאות מישפחה לחודש והוא נקב ביסכום של 1200 ל"י לישמונה נפשות. שאלתי אותו לגבי האפשרות לכלכל שלוש נשים והוא אמר כי לכל אשה יש אוהל משלה ועדר משלה והיא מתפרנסת ממשק הבית הזה. עליו רק להוסיף קצת. דבר זה מגלה את הקלות בה בדוים רבים מחזיקים כמה נשים. למיקרה ריבוי נשים הן גרות מרוחקות זו מזו, כי לרוב את צרות זו לזו.

הנקב העולה על פרשת המים של ואדי וטאיה מגלה מראה נוף נהדר לכוון דרום. בו ג’בל מדסוס ניצב כחומה דמוית דבשת והואדי מיתפתל בין ההרים המרשימים.

היגענו לואדי צלאף אל בריכת המים שהקים המינהל האזרחי, ולידה באר בעומק של שלושים וששה מטר. הבריכה היתה ריקה. ניגשנו לבית־הספר בו מצאנו את עטוה מלמד את הילדים משני המינים – בנים ובנות יחד. התמונה מרהיבה ובלתי שיגרתית. הילדים ניראו יפים ביותר בימיוחד הבנות עם עינים יפהפיות ופנים שלא היו מכוסים ולא היסתירו את יופים כמו המבוגרות. היה שם שיח' שני של אולאד סעיד בשם סאלם צבאח שהחזיק את ביתו ביזרועותיו. הוא ביקש כי אצלם אותו איתה. ערכתי כמה צילומים. ניפרדנו מאומבארכ תמורת – 30 ל"י. אותה שעה הגיע הג’יפ של המינהל אשר לקח אותנו חזרה לינווה פאראן. אותו לילה שהינו במינהל בלוית דני מבית־אלפא.

למוחורת הימשכתי לראיין אנשים. הלכתי לאורך הנווה ועליתי לביקור בחורבות “דיר־אלבנאת”. משם היתגלה מראה נוף מרהיב. לדעתי המראה יפה יותר מאשר מתל־מחרד. ביקרתי את הזקן צבאח סאלם דע’ישי הידוע בתור עושה כויות. מיבחינת הכויות הוא לא חידש לי הרבה, אך קיבלתי ממנו תאור מלא של ברית־מילה, כיצד הוא מוהל. (ראה דף שונות). בישעות אחר הצוהורים חזרתי עם הצבא לסנטה.

פרטים נוספים על עיטאיקה

היתעללות בעיטאיקה

ליפני הרבה שנים כשהיתה צעירה ותמירה היתאלמנה ושיכלה את בעלה וילדיה. השיח' “צבאייח אבו עדיד” נשא אותה לאשה מתוך נוכלות. בכל שבוע שחט מעיזותיה תוך שהיא אינה יכולה לימנוע זאת ממנו לפי שהיתה תלויה בו. ליכשנאכל כל העדר גרש אותה מעל פניו והישאיר אותה בודדת שדודה ומיוסרת. ברוב צערה חיפשה שבט שיקלוט אותה ובאה לגור בנחלת שבט אולאד סעיד בואדי חיבראן. מי שריחם עליה ודאג לה באותם ימים שהביא אותה השיח' לידי הרס מישקי ואישי היה “איעטיש סלימאן” העומדה של פלג אולאד־ג’ונדי משבט הג’יבאליה שהוא אבי העיטישים המצוים כיום בסנטה.

הביקור בתאריך 24.6.76

כשירדתי לינווה אל־ואדי שליד העירה אטור, פגשתי אותה עם עדרה אשר מנה כארבעים ראש ליד הבוסתאנים שבואדי חיבראן. לידבריה אין⁴ עשב בואדי וטאיה והיא צועדת לכוון אטור. כמה זמן תישהה שם איני יודעת.

פרטים מתאריך 4.8.77

בינווה אבו־סלה שליד סנטה פגשתי איש משבט החויטאת הגר בואדי רומאנה בשם “מוחמד אבו זאהיר” שהיה בעל הופעה מרשימה והוא בגיל העולה על חמישים שנה. כשסיפרתי לו על עיטאקה סיפר הוא לי כי בשעתו בהיותה לבדה בואדי וטאיה היורד לחיבראן, באו אליה בני השבט שלה ואמרו לה כי רצוי לה להיצטרף אליהם בואדי רומאנה. שם לדיבריהם תיזכה לטיפול שלהם. את עיזותיה ימכרו וימלאו את חסרון הגברים של מישפחתה. תחילה ניסתה לגור בואדי רומאנה. אך משעיזותיה החלו למות, היתעקשה לעבור חזרה לאזור⁵ חיבראן. מאז היא חיה בגפה ביבדידות. לא יהיה מבני שיבטה מי שיקבור אותה. כמה מיבני הח’מסו שלה גרים בואדי רומאנה.

פרטים מתאריך 25.12.77

בהיותי באל־ואדי שליד העירה אטור, ניפגשתי עם אומבארכ סוילים אל־בסיסה שהוא בן שיבטה שבט החויטאת. הוא הביא אותה ואת עדרה ברכב על חשבונו באמצע הקיץ לאל־ואדי. זאת מתוך דאגה לה כי היא חייבת להימצא ליד מישהו. ליכשעיזותיה החלו להיתבלבל כי לא היו רגילות לצפיפות הכפרית, היתפזרו ולא מצאו את הדרך אל⁶ המיכלאה בשובן מן המרעה. היא היתה נאלצת להשקיע מאמץ רב כדי לאסוף אותן. היא תבעה לחזור לאחר שני חודשים באל־ואדי. הוא העמיס אותה על רכב על חשבונו והחזירה. בביקורי שם מצאתיה רועה. הבדוים שדדו בינתים את הפחים של הדיר ועוד מעט והיו מפרקים את הצריף. היו לה בעיות של קבלת הצדקה שהיא הסעד בכסף ומיצרכים החודשיים שמעניק המימשל. הוחלט במימשל להעביר את נירותיה למרכז המינהלי באטור, כדי שתוכל לקבל את הצדקה משם. בינתיים זה בטיפול.

תולדותיה: – מפי אומבארכ הנ"ל. היא הגיעה מסעודיה למצרים ומשם לסיני כילדה. כיום היא בת שבעים שנה. בעלה הראשון היה בן שבט המזינה בשם אבו צבאח. היא ילדה לו בן בשם “חמאד” שמת ליפני עשרים וחמש שנים כשהיה צעיר כבן 16 – 18. בעלה מת לפניו והיא נישארה גלמודה. היא נישאה שנית ליצביח אבו־עידיד שאכל את כל עיזותיה וניתגרשה ממנו.

כיון שבילדותה החויטאת גרו בואדי חיבראן, חזרה לאחר שגורלה המר לה אל מחוז ילדותה אל הואדי הזה.