יומן 1 דיסקט – באין עקבות ליוצאי מצרים

במחצית יולי 1973, הייתי אורחם של מדריכי בית־ספר שדה צוקי־דוד. קבעתי לי למטרה ליצפות באזור הזה באופן רצוף בתופעות האקלוגיות של המקום. בכל יום יצאתי לכוון אחר מתוך רצון להכיר את השטח בצורה הקפית. צמחים שלא היכרתי אספתי וכמוכן העמדתי מלכדות מכרסמים בימקומות שונים, וגם לכדתי חרקים וזוחלים לשם היסתכלות ואיסוף. היות וזה היה ביקור ראשון, לא היצטיידתי בחומרים ובכלים לשימור בעלי־החיים. לפיכך היסתפקתי באיסוף מצומצם ובעיקר רשמתי את הדברים. במקביל לתצפיותי בשטח הטבע, אספתי מידע ביתחום הרפואה המקומית. העמקתי להיסתכל בחיי החברה הבדוית תושבת המקום וכן הירחבתי את הכרתי ביתחום המיבנה הטופוגרפי של האזור. ליכלל הבנה של הגיאולוגיה המקומית, לא הגעתי ביגלל אופיו של הנושא אשר טרם נחקר כראוי.

האקלים

הוא היה קיצי מובהק. הטמפרטורות נעו בין 32 מעלות ביום ל־18 בלילה. הלחות היחסית נמוכה ביותר, אם כי לא מדדנו אותה, אך היתה תופעה של היתיבשות מהירה. המגבות והכביסה יבשו בימהירות רבה, דבר שהעיד על תנאי הלחות.

עננים לא נראו במשך רוב הזמן. האויר היה צלול ובשמש היה חם, אך הרוח היתה נעימה. בלילות לא הוצרכתי להיתכסות בשמיכה.

המגורים המשותפים בצריף, הבישול העצמי וחוסר המים היזכירו לי את הימים בהם היינו חלוצים של ממש בעמק־יזרעאל.

תקופה זו נחשבת לקשה ביותר בסביבה הזאת. הצימחיה החד־שנתית אינה קיימת. אותם צמחים שהיסתגלו לתנאים השחונים, נאבקים על קיומם ועומדים ספק יבשים ספק חיים תוך ציפיה ליתקופה יותר נוחה.

הבארות הנחפרות על ידי הבדוים בנחלים, הולכות ומיתדלדלות. זה כמה שנים שאין הגשם מרווה כראוי את המקום. השלג שהוא מקור המים העיקרי, נמס השנה בימהירות, לא נאגר במאגרים התת־קרקעיים ואבד בתוך סידקי הגרניט.

בריכת “התופאחה” אשר לדברי צאלח אבו־עלואן הגנן של קפלת דיר־רבא היתה מיתמלאת בשנה כתיקונה כל יומיים. נידרש לה השנה חודש כדי להיתמלא. לפיכך יש בוסתאנים עזובים מחוסר מים. כתוצאה מעצירת מים הולכים עצי הפרי ומתיבשים בהם. בירצות הבדוים להפיק יותר מים, מעמיקים את הבארות ועוקבים בחפירתם אחר ירידת מיפלס המים. לדיבריהם לא קרה מקרה של יובש בארות מוחלט בכל התקופה ההיסטורית. בצידי הנחלים ובצלעות ההרים אפשר ליראות בריכות עזובות ויבשות מלפני הרבה שנים, כתוצאה מהיתיבשות. התיארוך של הבריכות הללו יכול לספק מידע על התקופה הגשומה שפקדה את האזור. במקביל להזנחת בוסתאנים מחוסר מים, מוצאים בימקומות שונים טיפוח הכשרת קרקע לבוסתאנים חדשים. יש מי שטוען כי השפע הכלכלי שהביא המימשל הישראלי שנתן עבודה לכל התושבים, מאפשר לתושבים להיתפנות להכשרת בוסתאנים חדשים.

שלא כמו הבדוים במדבר יהודה והנגב המסתפקים בחקלאות בעל, בדויי ההר הגבוה בסיני עוסקים בחקלאות של ממש. הם משקים ומטפלים בעצים. מיבחינה זו המושג בדוי נודד אינו מתאים לבדויי ההר־הגבוה.

מענינת במיוחד הקורלציה בין משכן הבדוים במרכז סיני, לבין שינויי האקלים העונתיים. בחורף הם יורדים לעמקים הסגורים, ובקיץ הם לנים בסוכות בימקומות מושבותיהם. יש מי שעולה להר הגבוה אל מקום שבו הם דרים בסוכות מוקפות גדר אבנים. לבדוים אלה יש משמעות אמתית לגבי חג הסוכות. בחודשי הקיץ הם חיים בסוכות או באוהל מפולש. בבוא החורף הם עוברים לגור בבית בנוי מאבן. יש מי שמסמיד את חג הסוכות ליזמן שבו מקימים סוכות בעת נקיפת הבמרים בינאות המדבר, כמו: – ד’הב. לדעתי יש לידחות קביעה זו. שכן המגורים בסוכות נימשכים לאורך כל הקיץ. האם זה קושר את יציאת מצרים והר סיני להר הגבוה? אולי!

למרות הצימחיה החצי יבשה בעונה זו ממשיכות הרועות לצאת להרים עם צאנן. העזים אוכלות גיבעולים יבשים של לענת־המדבר, בן חרצית־גזור ואחרים. באזורנו מזון כזה אינו מהווה מרעה. מענין ליבדוק אם דיאטה כזאת מתאימה גם לעז שלנו. יתכן שניצול הצימחיה היבשה היא מיתכונתה הבלעדית של עז סיני בהשואה לעז הצפונית. ידוע מן הניסיון, כי העז הלבנה אינה יכולה להיתקיים בסיני, כפי שראינו בטרפת אלקדרין. לבדוים שם העניק קצין החקלאות כמה עזים לבנות הולנדיות מתוך כוונה להשבית את העדר שלהם. כעבור כמה חודשים מתו העזים מחוסר היסתגלות ליתנאי המידבר, לאקלים ולמירעה.

למרות התנאים השחונים הקיצוניים קיימת באזור הזה פעילות ביולוגית ניכרת. אחת העובדות המציינות את המקום, היא הפעילות של שעות היום עד הצוהורים. מה הופתעתי ליראות את עיקר פעילות הזוחלים עד שעות הצוהורים. בישעות אחר הצוהורים המאוחרות לא מיתחדשת הפעילות כפי שאפשר היה לצפות. כמו הזוחלים, כך גם החרקים שבוחרים את השעות הראשונות של היום לפעילות. צריך ליבדוק ולהשוות את הדבר בסתיו, באביב ובחורף.

החרקים והזוחלים מסתתרים בתוך מחילות ונקיקים במקום שבו התנאים נוחים. בלילה קיימת פעילות רבה. המכרסמים למיניהם יוצאים ממחילותיהם. בעיקבותיהם יוצאים השועלים, הזאבים, הקיפודים ודורסי הלילה. עטלפים, חרקים גדולים מרחפים בלילות ומעידים על פעילות רבה. יש נחשים היוצאים בלי ספק ליפעילות לילית אם כי לא ניתקלנו בהם. הקרקע הבנויה מסלעי גרניט, או ארקוזה, אינם מאפשרים השארת עקבות ברורים. לכן קשה לעקוב אחר הפעילות הלילית.

ביגלל כושר הנשיאה הנמוך של המקום, קיימת פה אוכלוסיה דלילה של בעלי חיים בהשואה לנגב. דבר זה מיתבטא במאמץ הרב שהיה דרוש כדי ליפגוש בעל חיים זה או אחר.

את רוב העופות והציפרים מציינת העובדה של דגירה בסלעים. מלבד קן אחד של סיבכי על עץ רימון בואדי אימסירידה לא מצאתי אף קן. ידוע כי המידברונים דוגרים על השיחים. היכן הקן? אולי המידברונים באזור הזה דוגרים בנקיקים? אותה בעיה קיימת ביחס לורדיות אשר הסיפרות לא מציינת את מקום הדגירה שלהן. דבר זה תמוה בעיני מאחר שבחודש זה, עדיין צריכים להימצא שרידי הקינים. איני יכול לומר שלא גיליתי מאמץ מספיק ולא חיפשתי דיי.

קולות הציפרים נשמעו לי מיוחדים והם אופיניים למידבר סיני. הבולבולים היחידים שפגשתי בואדי אלג’ה המוביל לדיר אל־ארבעין, הישמיעו קולות השונים בגוון שלהם מן הבולבולים שבצפון.

קולות הורדיות, העפרונים והטריסטרמיות, מיצטיינים בצלילם המיוחד שלמזלנו הוא ערב לאוזן. בימיוחד מצטינים המדברונים ביצליליהם. הבחנתי בסילסולים שונים אצל המדברונים. יש להם סילסול מיוחד ליקריאת בני הזוג, וסילסול מיוחד ליקריאת האפרוחים. סילסול אחר להודעה על מציאות בשטח.

משום מה האינטונאציה של הבדויות בדברן דומה ומזכירה את זו של המידברונים. במיוחד כשהבדויות מכל גיל ומוצא משפחתי מדברות¹ בהיתלהבות זו עם זו. לא פעם הייתי מביא בדוית לשיחה רק מתוך כוונה להנעים את אוזני מנגינת דיבורה. אותה² אינטונאציה אתה מוצא גם אצל הגברים שגרונם לא ניחר מרוב עישון סיגריות.

מבין דורסי היום פגשתי פעם אחת את הפרס במעבר אל־ואטיה. יש מי שראה מין דורס לילה בואדי ג’רג’ניה העולה מדיר אל־ארבעין לעין כלאביה. המספר המצומצם של העופות הללו מתאים למיעוט בעלי החיים המסתובבים ביום חופשית בשטח הפנוי. דומני כי המספר הגדול של פרטים, מצוי אצל הורדיות. בכל אשר הלכתי פגשתי ושמעתי ורדיות ומדברונים.

מבין הסלעיות נפוצה סלעית ליבנת־הזנב – O. Leucopyga – אם כי במספרים קטנים משל המידברון. בתחלת אוגוסט פגשתי סלעית אחת כימעט כולה לבנה ובקצה זנבה יתד שחור בילבד. לפי השואת תמונות היא אינה סלעית־הערבות ולא סלעית המידבר. מי היא?

באחד הימים החמים החלטתי לעקוב אחר בעלי החיים שותי המים באזור הזה. ישבתי משך שעות הצוהורים ביבריכת אל־תופאחה שלרגלי מעלה אבו־ג’יפה. בזו אחר זו באו סנוניות וביתעופת החלקה נגעו ביפני המים ונסקו למעלה. כל סנונית חזרה על ההחלקה מארבע ועד שש פעמים. לא יכולתי ליבדוק אם צדו חרקים שהיתהלכו על פני המים. ניראה לי כי הן שתו מים. באותו הזמן באו ציפורים אחרות לישתות: – עפרוני המדבר, ורדיות, סלעיות ליבנות־הזנב וביום אחר גם הסלעית הלבנה. החוגלות והקוראים הנפוצים באיזורי סיני הנמוכים יותר, כמעט שלא ניראו. פעם אחת שמעתי את קול החוגלה. נימסר לי מפי מטייל כי ראה מספר קוראים בהר הגבוה.

כמו שאפשר היה לצפות, לא נימצא אף צמח חד־שנתי במצב פעיל. אצל הרב־שנתיים מצאתי תופעה מענינת. כמעט כולם פרחו. פריחה זו נימשכת כבר מן האביב המוקדם וידוע לי על קיומה בסתיו. מכאן המסקנה שיש כאן ענין עם תכונה מיוחדת של פריחה ממושכת האופינית לצמחיה של ההר הגבוה.

אני מנסה לפתח השערה בהקשר לתופעה זו. בירצוני לאמת את השערתי במשך הזמן. נידמה לי שאני צודק. בדקתי במגדיר את זמן הפריחה של הצמחים במקום הזה. ברוב המקרים נימצא כי הפריחה באיזור סנטה מיתמשך יותר. פירוש הדבר שיש לפננו תכונה אופינית שאת סיבותיה יש לחקור. דעתי היא, שהתנאים הקשים באזור הזה גורמים להפרעות ביתפוצת הצמחים וכיתגובה על כך היתפתחה התכונה של הארכת זמן הפריחה שמאפשרת יצירת מספר גדול יותר של זרעים במחזוריות של התחלת נביטה שונה. כל מחזור ניכנס ליתנאים אחרים ובכך נוצרים מחזורים אשר ליכשימצאו תנאים טובים לינביטה, רק אז הם ינבטו.

סיבה נוספת לפריחה הארוכה קשורה למציאות של הצמחיה בגובה טופוגרפי גבוה שבו התנאים יותר³ צפוניים. בכל המקרים הפריחה היתה תופעה כללית שהופיעה באפיקי הנחלים, במישורים ועל גבי המדרונות. אלה בתי גידול אשר משק המים שלהם עשיר יחסית הודות למי הנגר מהמתלולים והמדרונות הקרובים למתלולים. בימקומות גבוהים שבהם מי הנגר היו מועטים, כמו בפרשים הגבוהים או ברוד’ים – שהם קניונים בין שתי פסגות – שם לא היתה פריחה. השלהבית־הזהובה, דרדר המכבד, הלענה ובן חרצית גזור, כלל אלה המהווים את הכיסוי העיקרי במקומות הללו לא פרחו. מכאן יש להבין כי לשם פריחה דרושה לחות.

לפריחה הממושכת קשור אספקט נוסף המתיחס לחרקים. בענין זה אני נוטה להציג השערה נוספת. ביבדיקה של כל הצמחים הפורחים, מצאתי כי למעלה מ־70% הם צמחים המואובקים על ידי חרקים. ישנם צמחים שהם תלויים בצורה מוחלטת בפעולת ההאבקה של חרקים מסויימים כמו מיסמור־סיני קיפודן קרח ויש שאינם תלויים בהם. פירוש הדבר שקיימת תלות הדדית בין החרקים לבין הצמחים. ממבט ראשון ניראה כאילו זהו גורם מגביל המצמצם את האפשרויות הפתוחות של הצמחים.

אם ניתעמק יותר, נבין כי דוקא התלות בחרקים מבטיחה הצלחה. עובדת יסוד היא, שמקדם הצפיפות של הצמחים הללו קטן. אם ניסתכל על אשבל־מצרי ניראה כי המרחק בין פרט אחד לשני, גדול. התלות בחרקים מעידה בצורה מוחלטת על האבקה הדדית שהיא האמצעי הטוב ביותר להבטחת וריאביליות בתוך המין. היות והתנאים האקולוגיים קשים ומשתנים, מבטיחה ההאבקה ההדדית מתן תשובה לגורמים האקולוגיים המשתנים. כל אותם הצמחים שחדרו בעבר ולא קיימו גשר גנטי בין הפרטים על ידי האבקה הדדית עמדו בזמן מסויים ביפני מבוי סתום ונעלמו. אלה שהעמידו צאצאים בעלי וריאביליות בדרגה מתאימה, היצליחו לישמור אל עמדותיהם האקולוגיות בבית גידול זה. מכאן יש להבין את המשמעות של האחוז הגבוה של המואובקים בצורה הדדית.

וכמו שאמרתי, זו השערה שיש צורך להוסיף ולאמת אותה. במקביל מצאתי אחוז גבוה של חרקים מאביקי פרחים. נימצאו פרפרי חורשף, פרפר גדול בגודל פרפר החורשף ממשפחת החומיים, שלושה מיני כחליליים, שני מינים של לבנינים. גם הרבה זבובי רחף שוטטו מעל הצימחיה. חפושיות רפואה במספר גדול נימצאו על תיפרחת הקפודן הקרח ועל הנענה המשובלת. מינים רבים של דבורים במספרים גדולים וצרעות שונות. כנגדם כימעט שלא מצאתי חפושיות וחרקים אחרים שאין להם זיקה ליפרחים. אני מצרף את רשימת הצמחים שפרחו בעונה זו ביסביבות סנטה קתרינה תוך ציון הקשר אל החרקים. את הרשימה מסרתי לביקורת של אבי שמידע הבוטנאי שהוסיף משלו על מה שהיה ידוע לי.

צמחי האזור הגבוה ליד סנטה־קתרינה	האבקה ע"י חרקים	מצב פריחה
מסמור סיני	+	+
אכיליאה ריחנית	+	+
געדה מצויה	+	+
אשבל מצרי	+	+
תסרף שעיר	+	+
פרעושית גלונית	?	+
נפית סיני	+	+
קורנית סיני	+	+
קזוח עקום	?
דרדר המכבד	?
קפודן קרח	+	+
שבר לבן	?	?
אלקנה מזרחית	+	+
סילון קוצני	־	+
פגוניה רכה	?	+
פגוניה ערבית	?	+
בן־חרצית גזור	?	+
פיקוס בת־השיקמה	+	+
כתלה חריפה	+	־
נענה משובלת	+	+
גולנית ערבית	?	+

מקוי־מיים

באזור ההר הגבוה בסנטה קיימים מקוי מים המהווים בריכות מים טיבעיות שרובן קטנות. קיימות גם בריכות שניבנו בבוסתאנים לצורך אגירת מים להשקאה. כל ימות הקיץ שומרות הבריכות על מימהן על ידי קילוח של “הקמאם” שהוא מעין מטפטף. הודות ליציבות המים מוצאים בהם אורגאניזמים שונים כעין בית גידול קבוע שבו הם משלימים את מחזור חייהם.

מן הצמחים הרבתאיים מוצאים את האצה “הידרותאריס” בעלת הריח הדוחה, וכן אצות חוטיות מן הירוקיות. יש גם אצות חד־תאיות צורניות. ליד המים במקום שהסלע לח ורטוב, מיתפתחות שערות שולמית המכסות לעתים את כל הנוף סביב הנביעה. בין החרקים שוכני המים נימצאו פישפש עקרבי, שיטגב, שחינית, סביבוני־מים קטנים וגם מין גדול שהם אופיניים לסיני. אלה מסוגלים לעזוב את מקווה המים המתיבש, לעוף ולהגיע למקווה מים אחר.

מבעלי החיים שאינם יכולים לינדוד נימצאו עלוקות שחורות שגודלן המקסימאלי כחמשה ס“מ. ביבריכת התופאחה מצאתי חלזונות שחורים שטוחים בקוטר חמשה מ”מ. חלזונות אלה מהווים חידה ביגלל העדרם מכל מרחבי סיני. באיסלה נימצאו חלזונות במים הזורמים. ביתר מקווי המים אין להם זכר. מה מונע מהם להיתקיים, אין איש יודע. בהקשר לכך יש לציין כי גם חלזונות היבשה נדירים בסיני. לפי מקור אחד, יש פעילות של חלזונות קטנים בימי הגשמים. בולט בימיוחד העדרם של הדו־חיים. באף מקרה לא מצאנו צפרדע או טריטון. מקובל עלינו כי הסלמנדרות חיות במקומות קרים. משום מה איננה קיימת בהר הגבוה. גם הדגים אינם מצויים כלל. דבר זה ניתן להסביר ביגלל חוסר הקשר הישיר אל מערכות נחלים זורמים. מן השפיריות אשר הנימפות שלהן חיות במים נפוצה השפירית המלכותית והשפירית האדומה.

בשולי המים מוצאים נרתיקים גליליים בקוטר של חמשה מ“מ ובאורך של שני ס”מ. אלה נרתיקים של מין פרפר הדומה לעש ממשפחת הטריכופטרה אשר כנפיו האחוריות גזורות לריסים. הזחל בונה את הנרתיק מריר ומדביק גרגירי חול אליו. כל זמן היותו במים הוא גורר את הנרתיק אתו. בזמן ההיתגלמות, הוא יוצא אל פני המים, מצמיד את הנרתיק לסלע ומתגלם. בחודש זה, כל הנרתיקים היו ריקים. מצאתי זחלים בודדים ביפעילות.

סיכום: – עבודתי זו מחייבת המשכיות וביסוס. כי דרך כל תצפית חייבת להיות מאושרת על ידי גורמים שונים. מן הניסיון הקצר של חודש אחד, עדיין אי אפשר ליקבוע מסמרות. היצגתי בעיות ותצפיות על מנת שחברים נוספים לענין הטבע יבואו ויוסיפו או יגרעו, יאשרו או יפסלו. אז נהיה בטוחים כי הידע שלנו אודות ההר הגבוה בסיני מניח את הדעת.

עלי להודות כי המקום משפיע על שיקולי ומונע ממני את צלילות הדעת. אינני יודע אם יש אדם המחוסן מיפני השפעותיו של הדר הטבע המדהים ביופיו של דרום־סיני. ליפעמים המראות מושכים את העין מן התצפית בצמחים ובבעלי החיים ומסיחים את הדעת מרוב הקסם של המקום. כי סיני הוא סיני!

קוד – יומן 2 דיסקט – באין עיקבות

בשבוע חנוכה תשל"ה היגעתי לצוקי־דוד לצורך המשך איסוף חומר ביתחום הטבע־השימושי מן הבדוים היושבים בידרום סיני בהר הגבוה. חרמונה המדריכה שעסקה בלבוש הבדויות ועבודתן במשק הבדוי ואני, יצאנו ב־12.12.1974 ברכב עד “לרחבה” שמידרום להר קתרינה, בישעות אחר הצוהורים. שם פגשנו את הבדוי צאלח פתיח בן השבט אולאד־סעיד שנשא על גמלו את ציודנו והובילנו למאהל של צבאח עלאיין השוכן בואדי טרפה שאצלו בחרנו להיתארח.

בעונה זו מרוכזים מספר אוהלים השייכים לבית אב אחד בערוץ נמוך הנותן מחסה בימות החורף. בהגיענו למקום הצופה אל המאהל של צבאח עלאיין במרחק מה, ביקש מאתנו לחכות באמרו: “חכו כאן כדי שאודיע לאנשי המקום על בואכם, שכן מנהג מצוי אצלנו שאין אורח בא הישר אל האוהלים, והוא מחכה עד שיזמינו אותו!”

הוא הלך וחזר וביקש מאיתנו להיתלוות אליו וירדנו בשביל אל הגיא שבו היו האוהלים נטויים. מארחינו קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ונענו לכל דרישותינו. יתר על כן, הם נהגו בנו מנהג אורחים ללא כל דופי. במשך יום וחצי ושני לילות שהינו במאהל זה ובמאהל שכן וצפינו בהווי החיים של הבדויים. זו היתה הפעם הראשונה שבה נימצאתי כאורח בלי כל מחיצות עם הבדוים. עד עתה היו לי כמה פגישות חולפות ולא ניזדמן לי להיכנס ליפני ולפנים וליצפות בחיי בני המדבר באופן בלתי אמצעי.

ביום השלישי יצאנו לואדי־רומחאן אל מאהל נוסף שבו שהינו מספר שעות ואספנו חומר פולקלוריסטי בעניני צמחים ורפואה. תוך כדי פגישה, היתברר כי משפחה זו עניה יחסית בחומר וברוח. רמת ההשכלה שלהם נמוכה אפילו בענינים הנוגעים לחייהם היום יומיים ותפישתם אינה חריפה כמו אצל הג’יבאליה. האם התנאים הקשים המביאים לעניות גורמים גם לרמת אינטליגנציה נמוכה? הדבר דורש בדיקה נוספת.

צבאח עלאיין עסק בזמן הזה בחפירת באר חדשה. ספיקת המים של הבאר הישנה פחתה ואילצה את אנשי המקום לימצוא מקור מים נוסף. את המיקום לחפירת הבאר קבע לפי לחות הסלע שבערוץ הואדי. הוא הגיע לעומק של שלושה מטרים וכבר החלו המים להופיע. לידו עזרו שלושה גברים ראשי בתים במאהל. הבאר תשמש את כולם כי חוק הוא לבדוים שאין בעלות על באר אם היא נחפרה לצורכי כל האוכלוסיה. הימים היו קרים בימיוחד, כיון שבשבוע זה כוסו ההרים בשלג. הטמפרטורה בלילה ירדה עד ל־1+.

גם הפעם אספתי חומר מפי הבדוים בשיטה הכפולה. מצד אחד היצגתי ליפניהם את הצמח המסויים¹ על מנת שיתיחסו אליו, ומצד שני את הצרכים השונים בשטח הבריאות וחיי יום יום.

רשימת המרואינים

	המרואין	שבט	מקום
1.	צבאח עלאיין	אולאד־סעיד	ואדי טרפה
2.	צאלח פתיח	אולאד־סעיד	ואדי טרפה
3.	מוחמד סביטאן	עליקאת	ואדי רומחאן
4.	חסין הצורף	ג’יבאליה	אל־מלקה
5.	איברהים אבו־עיד	ג’יבאליה	ואדי נעמאנה
6.	איברהים סאלם	ג’יבאליה	אבו־סלה
7.	סאלם אבו־סבחא (שיח')	אימזינה	ד’הב ושיח' פרנג’י
8.	חסני	ג’יבאליה	אבו־סלה
9.	אברהם חיים – זואולוג

יעילות הרפואה

כל המרואינים טוענים כי לא לכל המחלות יש אמצעי ריפוי. לדעתם יש מחלות שרק אללה קובע אם החולה יבריא מהן ואם לאו. בדרך הנמקה זו הם קובעים כי ביסוד הדברים אין הטיפול הרפואי מוחלט ועל כן הרופא משוחרר מאחריות למעשיו. דבר זה מאפשר להמציא שיטות ואמצעים דימיוניים ככל שהפאנטאסיה של הרופא פוקדת אותו. על כן לא קיימת רפואה מדעית ובסופו של דבר האדם במדבר מופקר לגורלו לשבט ולחסד.

מחלות

המספר בסוגריים מציין את מספרו של המרואין לפי הטבלה דילעיל.

הוצאת ג’ין

(1). בישעת הצורך פונים למומחה משבט הג’יבאליה. בין אולאד־סעיד אין כל רופא ג’ינים.

(2). איברהים עיד המכונה “אבו־כירש” נחשב כרופא אליל מוסמך. הוא אדם אינטליגנטי היודע קרוא וכתוב. למד במצרים והוא בן 73. מצאנו אותו חולה. את החולה מביאים אליו או שהוא הולך אליו. הוא מושיב את החולה על מחצלת באוהל, מעלה קטורת תוך כדי קריאה מפרקי הקוראן המתאימים. הוא משתדל להשתמש באמצעים של שידול הג’ין בין בהטפה ובין ביקריאת פסוקים קדושים. לעתים רחוקות הוא נעזר באמצעים קשים יותר.

לצורך זה הוא מכין מקל מעץ רימון חמוץ – “רומאן מאלח” – שרק לו יש התכונות הרצויות כנגד כוחם של הג’ינים. אותו הוא מקציע לארבעה מקצועות ועליהם הוא כותב את המלים המאגיות בצורה טבעתית. בכל מקצוע מלה אחת או שתים.

ואלו הן המלים: – קמטם, טאיקל, מאזיר, קצוארה.

בעזרת המלים הללו הוא קורא את רוחות המתים שמהם הג’ין מפחד.

הטיפול מתחיל “במקל־נועם” בלי מכאובים. הוא מניף את המקל כימאיים ושואל את הג’ין אם הוא רוצה לציית ולצאת בטוב. אם היסכים ויצא, הינה מה טוב. אם לא, הוא חובט בו. תחילה בחבטות עדינות כדי שהג’ין יטעם משהו ממה שצפוי לו. אם היתעקש הוא חובט כפי שצריך. יש להיזהר מלהכות חזק שמא יגרם נזק למג’נון עצמו. על פי רוב הג’ינים יוצאים כבר בשלב הזה.

ליכשהיסכים, הוא יוצא מן המקום שבו ניכנס. יש הניכנסים דרך העינים, יש דרך האף, היד, הרגל, הבטן וכו'. ברגע שהג’ין יוצא משביעים אותו בזו הלשון: “אללה ביני ובינאכ שאהיד אינכ טילעת!” שפירושו: – אלוהים עד ביני ובינך כי יצאת!

הג’ין מדבר מגרונו ומלשונו של המג’נון. ישנם מקרים שבהם הג’ין קושר את לשון המג’נון ולפיכך אין אפשרות לדבר עם הג’ין. במקרה זה, הטיפול נעשה ביקריאת הקוראן ובלי פניה ישירה אל הג’ין. קוראים מן הקוראן “איאת” – אלה הפסוקים המיוחדים לענין זה. על הקורא ליקרוא אותם אלף פעמים בלי הפסק. כנגד זה לא יכול שום ג’ין לעמוד. בשעה שהג’ין יוצא מגוף המג’נון הוא נישרף. איש לא רואה אותו בישריפתו, לבד מן המג’נון.

מעשה באשה אחת משבט “הגרארשה” אשר איברהים עיד – המכונה “אבו־כירש” – קרא איאת כל הלילה. בבוקר ראתה האשה את הג’ין יוצא ונישרף.

הג’ינים מיתרבים ומולידים כדרך בני־האדם. יש להם בנים ובנות. פעם גילה ג’ין לרופא כישהוא מדבר מיגרונה של מג’נונה את שמות בניו אשתו וכל קרוביו. מספר הג’ינים הוא עצום, משום שלא כולם מתים. על כל צעד ושעל עומד ג’ין. כשאתה הולך, נישמע משב הרוח של סטית הג’ינים מדרכך.

(2). לפי שיטה אחרת להוצאת ג’ין מגוף אדם, כותבין על ניר באורך גופו של המג’נון פסוקים מן הקוראן, טובלין את הניר בקובעת מים, ומשקין אותו מים אלה.

(5). אדם שניתקף על ידי ג’ין מרגיש רע. נודף ממנו ריח מצחין. זהו ריחו של הג’ין אשר חדר לתוכו או כישף אותו. לפיכך, עושים קמיע שניקרא: – חג’ב. הרופא שואל את הפצינט את שם אביו ואימו. הוא מחשב את הגימאטריה של השמות, ולפי זה הוא קובע את היום בשבוע. לכל יום יש רפואה המתאימה לו.

וזו היא התרופה: – הרופא כותב פסוק מן הקוראן על גבי ניר שניטבל ברוזמרין הניקרא “זעפראן”. יש גם מי שמאבד את הניר ביקטורת. טובלים את הניר במי גשם או מי מעין או באר ומשקים בהם את החולה. כך עושים שבעה ימים.

יש מי שמתקין קמע כנגד הג’ין שניתלה על הצואר של החולה.

(6). הוא כותב פסוקים מן הקוראן. ובמשך שנים־עשר יום הוא קורא פסוקים מן הקוראן. במידה וניראית הטבה הוא ממשיך בכתיבה. אם לא – הוא מתיאש מן הפצינט ומשלחו כשהג’ין עדיין מצוי בגופו. בדרך כלל אינו מרביץ לג’ין כי הדבר גורם סבל לחולה. אם מיזדמן חולה בריא וחזק הוא משתמש באמצעי המכות. אינו נוקט בשיטת הכויות. ידוע לו על מישהו שמרפא באמצעות דקירה בסיכות מלובנות.

כנגד עקרות

(8). שוחטים עז ואת דמה מרתיחים עם מים. העקרה עושה ביום הראשון לטיפול אמבט אידים כישהיא מכוסה בישמיכה. ביום הרביעי האשה מרטיבה מטלית מנוזלי אבר המין שלה ומכינה עצמה להיזדווגות. בעת ההיזדווגות היא שמה את המטלית על ראשה. לאחר המעשים הללו תסולק המחלה, תבוא ישועה ויולד הילד המיוחל.

(7). יש עקרות שהולכות אל “המוג’רבים” במצרים הידועים כמומחים לכל דבר. אפשר גם לקחת את החילזון פי־הכושי ומאכילים ביבשרו את העקרה.

גרב בעור הגמלים

(7). לוקח קיפוד ומבשל אותו. את הגמל משקה במרק הזה. יש מי שמבשל חרדון־צב.

חיסון כנגד עקרב

(7). בהיותו תינוק קלתה אימו עקרב. בעת שינק, היכניסה את השחק לתוך פיו. מאז הוא מחוסן. אין הרעל מכאיב לו ואינו מרגיש דבר ביזמן עקיצת העקרב. את החיסון יש לעשות רק בגיל ארבעה – ששה חודשים לחיי התינוק.

חיסון כנגד נחשים

(7). חאוי מבוגר שהיתחסן בילדותו מוצץ סוכר ומעבירו לתינוק שימצוץ אותו. גיל החיסון כמו אצל חיסון כנגד העקרב.

מחלות לא מזוהות

(7). כנגד מחלות שאינן מוכרות או שאין אפשרות להגדירן, מבשלים נחש בשמן, ומשקים את החולה כוסית קטנה בכל יום.

דלקת עינים

(1). זורים סוכר יבש וטחון על העין. או משתמשים באכיליאה ריחנית הניקראת “קיסום”. שוחקים עלים בכמות של כף, שמים במטלית ועושים צרור. טובלים במים וסוחטים אותם על העין.

(2). כנ"ל

עצירות

(1). משתמשים בשמן קיק שמובא ממצרים.

שחפת

(1). אין לה תרופה. יש להרחיק את החולה מהמאהל ומבודדים אותו. נימנעים בכל האמצעים מלבוא איתו במגע. לא שותים מכליו, ולא לובשים את בגדיו.

(2). מיבשים שיליה של אתון על אש, טוחנים ומאכילים את החולה.

אסטמה

(1). עושים כויה בעורף ומתחת לגרגרת שבגרון.

נשיכת נחש

(1). שותים ספל שמן זית זך וצלול. מניסיונו הוא יודע כי זה טוב לגמלים ולעזים ולכל בני־האדם. לכל עת צרה, מצויה באוהל כמות שמן זית.

(2). כנ"ל.

(3). החאוי יורק על הפצע.

(5). הנשוך יאכל מצואת הנחש. החאוי לוקח קרן חלולה ומוצץ באמצעותה את דם הנשוך מתוך מקום הנשיכה, או שהוא משקה את הנשוך משיתנו. ואפשר גם לעשות כויה בימקום הנשיכה.

(7). שמים פי כושי חי על הנשיכה וזה מוצץ את הרעל. יש מי ששם סיף מטיפוס “סלימי” על הנשיכה או סיף מטיפוס “שוקה”.

(9). באיזור שרם על־שיח' לוקחין פי כושי שפס שחור עליו ופיו שחור. ממלאים אותו קמח, בצל ושמן ושמין על הנשיכה. זה סופג את הרעל.

כאב שינים

(1). אין תרופה. שן כואבת נעקרת. אך כדי לשכך את הכאבים מגרגרים מלח, או טוחנים רותם, או שורשי שבר־לבן: – “חרימלאן”. את השחק שמים על השן אך זה רק לשיכוך הכאבים ולא לריפוי.

(3). ניסה את השבר־הלבן ולא ניסתייע ממנו כלל.

(5). יש לימצוץ שורש שבר, או לישחוק עלי קורנית־סיני: – “זעתראן”.

(2). עשן שבר לבן משתיק את הכאבים ליכשנושמים אותו. ממליץ בימיוחד לבשל שורש אבטיח הפקועה ולגרגר על השן.

סוכרת

(1). אין תרופה. (2). כנ"ל.

(4). חלה בסוכרת אשר סבל ממנה. הוא עושה לו תה מבואשן עגול־עלים: – “סמוה”, ושותה בכל בוקר על קיבה ריקה בלי סוכר. לידבריו הוא היבריא ועתה הוא אוכל ושותה כרגיל עם סוכר.

עצבנות

(1). אין תרופה. הליקוי מצוי במוחו של האדם, והדבר נתון לחסדי שמים.

כנגד הקאה

(1). בואשן עגול־עלים. גם (5).

(2). כותשים אכילאה ריחנית יחד עם רותם, שים וגעדה ומוסיפים מים. סוחטים במטלית אל תוך האף. לידבריו: – הנשים מומחיות לזה.

אבעבועות

(1). אין תרופה.

כאבי שרירים

(1). ריכפתן המדבר: – “קורד’י”. מבשלים אותו במים ועורכים אמבט אידים בימיוחד ליכאבי רגלים.

עין־הרע: – “חסד”

(2). עושים זוארה אצל קבר־שיח' אוחבוס בעין אל־אח’ד’ר. שוחטים וקוראים את הפאתחה מן הקוראן.

(3). אינו עושה דבר והוא מבטל את כל הענין מעיקרו.

(5). הרופא קורא מן הקוראן את צורת “אל־חסידיין” על כוס מים לפני החולה ומשקה אותו במים האלה שניתקדשו. הוא היצליח לרפא מישהו באמצעי זה.

כנגד שילשול

(2). אוכלים סובין של חיטה שניכתשה במכתש ועלי.

(3). מבשלים כתלה חריפה ושותים את המשקה.

כנגד דאגות ונדודי שינה

(2). עושים קמע.

כנגד רוחות רעות

(2). שמים על משטח באוהל: – מלח וקמח וקוראים פסוקים מן הקוראן.

כנגד שיעול

(2). שותים קפה עם סמנה, או עם “אילבאן אל־ד’כה” שהוא מין שרף הנימכר במצרים.

לידה

(2). כשתינוק נולד במצב הפוך, מילדים אותו כמות שהוא. אם היה מזל לו ולאם, לא קרה כלום.

כנגד אימפוטנציה

(3). אין תרופה. (5). כנ"ל.

כנגד דלקת עינים

(5). עושים תה מאכיליאה ריחנית ושוטפים את העין.

כנגד כאב כבד

(5). מבשלים תיפרחת של סמר ושותים.

שבר עצמות

הבדוים קוראים לזה “ג’יבירה”. קושרים קרש אל האבר השבור.

נקע

(5). מחממים שתן של גמלים ומרטיבים את הרגל לאחר שנכרכה בתחבושת. ויש מי שאינו חובש.

פצע

(5). שורפים בד ואת האפר מפזרים על הפצע.

עץ החיים

(5). אין כל תרופה שתאריך את החיים.

מחלות הדורשות טיפול ביכויות

(2). לשבט אולאד סעיד אין רופאים מיוחדים. בישעת הצורך פונים לעזרת המכוים משבט הג’יבאליה.

צימחי רעל

(2). אין בסיני צמח רעיל שממית בני־אדם. אך יש מין עץ בואדי־מיער הניקרא בשם “קד’בה”: – הגורם לצאן ליכאבים במשך יום. הוא דומה לתלתן. בתום היום העז מיתאוששת.

(7). הצמח “קד’בה” נימצא בג’בל זע’רה. אוכלים² ממנו מעט ולא קורה³ דבר. מרבים לאכול ממנו ומתים. מופיע רק באביב.

צימחי אהבה

(2). ראה הסיפור: – עץ הנעורים. בספר: – “מות סאריה היפה” מאת: – שבתאי לוי (שבו). הוצאת הקיבוץ המאוחד.

מיון התרופות לפי הצמחים

1. גולנית ערבית

2. שרעול

3. שמשון ליפי

4. קורנית סיני

5. בוצין

6. שרביטן גס

7. חסה מזרחית

8. פרגה

9. הדס

10. שרביטן הסלעים

11. מסמור סיני

12. פרעושית גלונית

13. אלת חינג’וק

14. קדד קיפודי

15. אזוביון שעיר

16. דרדר המכבד

17. זוגן אדום

18. איפיונה מחודדת

19. ורד ערבי

20. ששן מאפיר

21. קזוח עקום

22. פטריות

23. פיקוס בת־השיקמה

24. פגוניה רכה

25. ערבה

26. קשוא הנביאים

27. שיטת הנגב

28. אשל המן

29. טורים מדבריים

30. קרקש צהוב

31. אלקנה מזרחית

32. חלבלוב סיני

33. צלף סחוסי

34. בן־חרצית גזור

35. בואשן זהוב

36. שיזף העץ

37. סילון קוצני

38. גפוף קוצני

39. פרקרק פרסי

40. שלהבית זהובה

41. חמדת השיח

42. ריסן נאכל

43. אבטיח הפקועה

44. חרג’ל

45. כשות

46. ג’וז אטיב

47. אילבאן

48. קד’בה. (שם עברי?)

49. אוק

50. געדה

השימוש בצמחים

המקור: – (דיסקט ?) (2). (3).

1. לברוז עור לנאד מים וחלב.

2. נאכל ע"י העזים.

3. נאכל ע"י הבהמות.

4. רפואה ליכאב בטן. לתה.

5. אין שימוש.

6. –

7. לסלט ירקות.

8. לריפוי דלקת בעיניים.

9. –

10. ברוז עור למים.

11. כנגד עצירות וכאב בטן.

12. מזון ליגמלים.

13. השרף ליקטורת.

14. שורפים הקוצים ומאכילים את הגמלים.

15. –

16. מאכל לגמלים

17. אין בהר הגבוה.

18. מזון לבהמות.

19. תה מן הפרחים.

20. מאכל לעזים.

21. לתה ומזון לגמלים.

22. אין שימוש.

23. מאכל לבהמות ולאדם.

24. מאכל לבהמות.

25. –

26. העלים מזון לבהמות וקליפת העץ לברוז.

27. מזון לגמלים וקליפת העץ לברוז.

28. הפרשת הכנימות המתוקה לליקוק.

29. לסלט ומזון לגמלים.

30. ליקליעת סלים.

31. מזון לגמלים. המיץ מזיק לעינים.

32. רעל לעזים.

33. הפרי לכיבוש במלח בצל ולימון. הפרי האדום נאכל כמות שהוא. העלים נגד שיעול.

34. מאכל לעזים.

35. לתה כנגד כאב פרקים. לכל המחלות.

36. הפרי מאכל לאדם.

37. מאכל לבהמות רק ביצעירותו.

38. מזון לבהמות.

39. מאכל לבהמות.

40. ללא ערך.

41. מזון לגמלים.

42. מזון לגמלים.

43. רעל לכול.

44. תה כנגד עצירות.

45. –

46. אינו מודע לו כירפואה.

47. מזון לגמלים.

48. רעל חריף לבהמה ולאדם.

49. הקליפות של הגזע לבירוז. ורפואה כנגד דם בשתן. שותים תה במשך 40 יום.

50. כנגד כאב בטן.

ידיעות שונות וטבע כללי

מניעת הריון מגמלות

צאלח פתיח היושב בואדי טרפה בין ג’בל קתרינה לאום־שאומר: – מכניסים אבן לרחמה של הנאקה או חתיכת מתכת או קלע של רובה כדי שלא תהרה.

לדיברי מוחמד סביטאן היושב בואדי רומחאן: – רק התיאהא בתיה עושים זאת.

גמלה מיוחמת רודפת אחרי גמלים ומחפשת אותם. להיתנהגות זו קוראים: – אנאקה תיסיר אלג’ימאל. זכר שפגש גמלה מיוחמת מיתלווה אליה ועוקב אחריה. בבוא העת, היא רובצת והוא מרביע אותה. רדיפה אחרי גמלה מיוחמת ניקראת: – אלג’מל יוקרוף אלנאקה. הסימן להצלחת ההרבעה היא: – אם כעבור 15 יום הזנב שלה מתרומם. במידה שלא, יש צורך להרביעה שנית.

מתן שמות

לעליאן אבי צבאח בן מאשה שניה בשם “עטוה” שפירושו: – מתן. שם זה ניתן לו ביגלל רצונו בבנים נוספים. צבאח ניקרא כך, מכיון שנולד⁴ בבוקר. אם צבאח מתה לפני מלחמת יום־כפור וניקברה ברחבה. צבאח מבקר את קבר אימו באביב ביזמן הגדיים.

עופות שניצפו בואדי־טרפה. נחליאלי אפור, סלעית ליבנת־זנב, עפרוני המדבר.

צמחי ואדי־טרפה. פגוניה רכה, שמשון קהירי, לוניאה נימית, לענת המדבר, כתלה חריפה, אשליל, ריכפתן המדבר, שיכרון סיני (הרבה), אשל המן, מעלה עשן, דרדר המכבד.

רפרף החורשף בא לבאר של צבאח עלאיאן וליקק מניר של טופי.

חרדון צב מקושט. לדיברי סאלם אבו־צבחה שיח' המזינה, הוא רעיל כל אוכלו מת.

נמר. סאלם אבו־צאלח משבט המזינה האיש אשר בנו בלע מטבע של 25 אגורות והוטס לאילת, ראה בהר “חמאם” בין ביר צפרה וואדי סעאל, מאורה של נמר ועיקבות טריים. לידבריו, לפני 14 שנים, חיו שני נמרים באותה סביבה, אחד נהרג על ידי אחי השיח' סאלם אבו־צבחה.

השיח' מוסר שהוא מכיר איש שנמר נשכו בישפתו.

זאב. השיח' הנ"ל מספר על כיבשה שניטרפה יום קודם לכן על ידי זאב.

חג הצאן = עיד אל־ח’מאסין. הוא חל באביב 18 יום אחרי הפסחה של הנוצרים במנזר. אוכלים מאכלי חלב. כל בדוי חוגג בניפרד. אין היתכנסות. מעטים החגים שבהם הבדוים מיתכנסים לחוג בצותא.

חג המים – אום אל ע’אית'. רק הנשים עורכות אותו. הן לוקחות צעיף תולות אותו על מקל ומתפללות.

הן אופות עוגות קמח ממותקות בסוכר, ומחלקות לילדים והן שרות: “יא אום אל ע’אית' ע’איתינה. שילי שנינא תרעינה!” ובתירגום: – את אם העננים, המטירי לנו מלאי את נאדותינו שירוו אותנו.

הנימפה על ג’בל אום־שאומר. הסיפור שמביא בורקהרדט אינו מוכר לבדויי ואדי טרפה אף על פי שהם חיים מולו.

חמאה מבושלת = סמנה שיחי. מתבלים חמאה מבושלת בעלי לענת המדבר הניקראת “שיח”.

קנה למיקטרת עושים מגיבעולי מעלה עשן שהוא חלול מיטיבעו.

יומן 3 דיסקט – באין עיקבות

עם גיתה המדריכה בבית ספר שדה “צוקי דוד” יצאתי לינווה פאראן בימגמה לבקר אצל הזקנה עיטאיקה היושבת בואדי “מוריח'” בפתח ואדי חיבראן. היתענינותי בה נובעת מן העובדה שהיא זקנה שחיה ביבדידות כבר שלושים שנה בואדי חיבראן. רציתי לעמוד על סוד החיים ביבדידות שהיא מנת חלקו של הבדוי במדבר. נוסף על כך כיצד היא מקיימת את עצמה שהרי היא דגם קלאסי להבנת ההיתערות של האדם במידבר. ברקע של כל זאת עולה השאלה של היחס ליבני שבט “החויטאת” שהוא גר ותושב בסיני. ולא רק שהיא חיה כינזירה אלא שחלה עליה כל אותה מערכת יחסים חברתיים של שבטים מקומיים אל הגרים. לצורך זה ירדתי לינווה־פאראן שהוא המקום שממנו אפשר להשיג תחבורה אל מקום מישכנה.

בינווה פאראן שהינו בבנין המינהל האזרחי. שם ריאינתי מספר בדוים מקומיים ובימיוחד את מוסה טעימה בנו של השיח' טעימה משבט הג’יבאליה, מפלג אולאד־ג’ונדי.

האיש היה פתוח ועבר אתי על כל הצמחים, ועוד הוסיף לגבי הרבה ענינים שונים. בישעות אחר הצוהורים, ניזדמנה מכונית שהיסיעה אותנו לואדי צלאף תמורת שלושים וחמש לירות ישראליות. נאלצנו לשלם עבור הנסיעה כי לא ניראתה אפשרות להגיע לשם ביטרמפ. יצאנו רכובים על שקים וארגזי ירקות ביחד עם מספר בדוים. הנואמיס ההרוסים ביתחילת ואדי צלאף ציינו את המיוחד לואדי זה. במקום הניקרא “בוד’עה” חנינו והיתקבלנו כאורחי קרוביו של הנהג עיד אלמואנס שהוא בדוי בעל הופעה נאה. ישבנו בישעות אחר הצוהורים המאוחרות ליפני האוהל כאשר בדוים זקנים ומבוגרים יושבים איתנו והמון ילדים מסביב. בה הוגש כמחווה כיבוד, וגיתה יצאה לשוחח עם הנשים אשר היתמוגגו מעצם נוכחותה.

כאן ניסתיימה הנסיעה בתשלום ועל כן ניהלתי משא ומתן בידבר ג’יפ שעמד והיה מוכן להסיענו לואדי חיבראן. אלא, שבעל הג’יפ הגיש הצעת מחיר של 100 ל“י תמורת נסיעה של חצי שעה למרחק 8 – 10 ק”מ. היבחנתי ברצון הכמוס שלהם להגיע אל עיטאיקה ולנצל את ההיזדמנות שבאה להם באקראי.

דנתי עם בעל גמל שהיה בין הנוכחים והיגענו להסכם על תשלום של 50 ל“י שלפי דעתי היה זה סכום ניכבד. אלא שלא היתה לי ברירה. כי לשבת בואדי צלאף ולא להגיע אל עיטאיקה היה חבל. בסופו של דבר, היסכמנו על תשלום של 60 ל”י לינסיעה בג’יפ. אלינו היצטרף עיד אלמואנס. את הג’יפ נהג המורה “עטיה מוחמד צאלח” וכן חסין בעל המכונית שבה היגענו הנה ובנו. הג’יפ היה ישן נושן. בדרך חלה סתימה שאותה ניקו במשאבת אופנים.

את “הנקיב” כלומר: – השביל במעלה המידרון, עברנו בחושך. האורות גילו מדרונים תלולים. בנס לא היתדרדרנו לתהום כי הבלמים היו חלשים. בהגיענו לאפיק המתון של ואדי מוריח', עצרנו ובעזרת קריאות היבחינו בימציאותה של עיטאיקה. אני לא שמעתי את תשובתה, אך בחוש שלהם היבחינו בה. בהגיענו לאוהולה מצאנו אצלה גבר, אשה וילדה מתארחים. העזים היו רובצות סביב האוהל ואש האירה את היושבים סביבה. הגבר אשר שמו “רביע” ביקש פנס כיס. היבחנתי ביתכונה מסויימת וגיתה גילתה כי הולכים לישחוט עז. מיד קמתי וביקשתי שלא יעשו כך למעננו כי חששתי שירוששו את עדר הזקנה ביגללנו. אך רביע היתנגד לבקשתי. ידעתי כי יש כאן ענין של הכנסת אורחים, וגם משהו חברתי לא רגיל. רביע שחט גדי שהישמיע פעיה קלה ולא יסף. בינתיים ישבנו כולנו סביב האש בעוד רביע ואישתו “פאטמה עילאג’יה מוסה” מבשלת את הבשר ואת האורז. כרגיל דיברנו על הא ועל דא דברים שיגרתיים שמעסיקים גברים וראיתי כי חמיד שהיה בגיל העמידה מפנק את הבת.

כל הערב לא יכולנו לדובב את עיטאיקה שישבה רוב הזמן בצד ולא דיברה. היסתבר לי שחמיד היה הגבר החמישי של פאטמה והבת היושבת איתה היא ביתו. הישארתי את החקירה בנידון זה להיזדמנות אחרת. רביע ניראה שמח וגאה במעמדו כימארח. הסיפוק שיש לבדוי מעצם הארוח ניכר יפה בדיבורו ובמעשיו. הכבד ניצלה על הגחלים וחולק בין המסובים. טעמו היה יוצא מן הכלל. הבשר הוגש עם האורז. אכלתי כדרך הבדוים לאחר רחיצת ידים. מצאתי את טעם הבשר משובח מאין כמוהו. מיזמן לא נהניתי מאכילה כזאת. גיתה בחלה בבשר¹ בזכרה את השחיטה. אחרי זמן מה, כשגמרנו את שתית התה, פיטפטנו קצת בפוליטיקה² שבה ניכר רצונם העז של מארחינו בשלום. הם הורו לפאטמה להראות לנו את מקום הלינה. היא משכה אותנו אחריה למרחק של כעשרים צעד מן האוהל ואמרה: “כאן ישנה עיטאקה בימות הקיץ!”

פרשתי את שק השינה לגיטה ואז אמרה פאטמה: “אני רוצה ליראות איך שניכם ניכנסים לתוך השק הזה!”

היא היתה סבורה כי שנינו נשואים. שכן לפי מושגי הבדוים אין גבר ואשה הולכים יחד אלא אם כן הם נשואים. היסברתי לה כי גיתה היא כמו ביתי. שכבנו מרוחקים זה מזו וישנתי שנת ישרים עד הבוקר. לאחר שתית קפה וארוחה קלה שכללה דברים מתוך ארגזי, יצאו חמיד ופמליתו חזרה לואדי צלאף. גיתה לקחה מזון ויצאה עם עיטאקה והילדה פראזה למירעה. ליפני זה עסקה עיטאיקה בהנקת הגדיים. היא היתה לוקחת גדי מתוך “הזרוב” – שהוא מין מיכלאה קטנה העשויה מאבנים כעין תא קטן, מגישה אותו לעז שהיתה אימו, מיניקה אותו מיספר דקות ומחזירה לזרוב. עיטאיקה היזהירה את גיתה שיהיה לה קשה בהרים. אך דבר יציאתה למירעה עשה רושם טוב על הבדוים. לא יצאתי עם הרועות כי רציתי להישאר בחברת הבדוים וגם יש בזה משום ביזיון לגבר אשר יוצא כאישה למירעה. דחיתי זאת לפעם אחרת לשם עריכת תצפית על היתנהגות הרועה במירעה. בינתים הלכתי אל אפיק ואדי “ווטאיה” ליראות את מקור המים של עיטאיקה. מצאתי גב קטן שקיבל את מימיו מינביעה מטפטפת וקולחת על הסלע. לינביעה מטפטפת קוראים “קטאר”. הגב מכיל כמאה ליטר מים ומיתמלא במשך יומים. כלומר: – שני ליטר בשעה.

חצוצרנים באו לישתות מים מן הגב וכן גם עפרוני המדבר. עליתי במעלה הנקב העובר על יד הגב שהוא הנקיב הראשי שבו הולכים הבדוים דרך ואדי חיבראן אל עיירת אטור. קטע אחד ממנו היה סלול ומותקן לצורך המעבר של הגמלים. במקום זה נוצר אפיק צר בו יש “תמילות”. בשעה שאין מים “במוית אל־קטאר” עיטאקה חופרת תמילה ומשקה את עדרה הקטן.

כשחזרתי למויה, באה נערה עם חמור וילד למלא מים. שמה “רחיביה” והיא נשואה לצעיר העובד בשרם אשיח'. היא נשואה לו מזה כמה שנים ואין להם ילד. ניכנסנו לשיחה אודות האמצעים שיעזרו לה והיצעתי לה לקבל את עזרת הרופא. סייעתי בידה להעמיס את הג’ריקנים על החמור.

עוד אני יושב לבדי ליד המים ופאטמה באה עם הגמל למלא מים. ניכנסתי איתה לשיחה שבה היא סיפרה לי כי היא נשואה לרביע לאחר שחמיד גרש אותה. היא כבת ארבעים והוא חמיד כבן חמישים וכמה. שאלתי לסיבת גרושיה והיא אמרה כי אין כל סיבה. תיארתי לי כי היא מסתירה את פרשת גרושיה ממני, שכן אין אשה מגלה את מערכות ליבה לגבר זר. חמיד אמר לה: “את טובה ויפה והכול, אך אני נאלץ לגרשך ממני ואיני יכול לימנוע זאת!” היא לקחה את העזים והאוהל שלה ואת ביתה וחזרה אל מישפחתה. עוד היסתבר לי כי מישפחתו של חמיד תבעה ממנו לגרשה והוא הגבר הרביעי שלה. את הסיפור המלא שלה היא סיפרה לי יותר מאוחר שהוא פנינה סיפרותית שפירסמתי אותו כעבור כמה שנים.

לידבריה הרבה גברים ביקשו את ידה, אך היא בחרה ברביע. היא שאלה לדעתי עליו. אמרתי לה: “עלי הוא עשה רושם גדול באצילותו ובעדינותו!”

היא הוסיפה ואמרה כי אין לה ילד ממנו וכי היא נשואה לו מזה שנה. היא היתלוננה על כאבי ראש וגב. נתתי לה כדורים מאלו שיש לי. כיראותה אותי מסייע לה בכל דבר ומשמש לה אוזן קשבת לימצוקותיה סיפרה לי כי יש לה בעיות עם המחזור החודשי. הדימום מיתמשך כעשרה ימים והיא לא ניכנסת להריון. בנות יש לה מיבעלים קודמים והיא רוצה ללדת לרביע. היא אישתו השניה של רביע. יש לו אשה אחת בואדי כבארין המישתפך לואדי חיבראן לא הרחק ממישכנה של עיטאיקה. אליה הוא בא פעם בשבוע והם מזדווגים אחת לשבוע. אמרתי לה שתנסה יותר מפעם אחת בשבוע ורצוי לה להעזר ברופא וחובשת. היבטחתי לה להביא את עינינה לאחות מרגלית היושבת במרפאה אשר בסנטה. בזה תמה השיחה האינטימית שלנו.

פאטמה היתה מודאגת כי לא אכלתי בוקר. היא אמרה כי תכין לי קפה וכי אבוא לאוהל לאכול. לאחר סיור בשטח בו בדקתי את הצימחיה היגעתי לאוהל עיטאיקה. תוך כדי כך שהייתי שקוע באכילה, הופיע אומבארכ סלים מואדי כבארין הוא וגמלו.

בצוהורים אכלנו ופיטפטנו בין בליעת אורז אחת למישניה. נידברתי איתו שיקח אותנו תמורת עשרים וחמש ל"י חזרה לואדי צלאף. לאחר שהלך נישארתי קצת עם פאטמה והיא סיפרה לי את עברה תוך שהיא מגלה סימני חיבה אלי ומנצלת היזדמנות לילחוץ את ידי. מיסתבר שלמרות גילה היא אשה עם יצרים. לידבריה, בעלה הראשון ששנאה אותו שינאה עזה הושא לה בהיותה נערה צעירה.

בערב מתוך הפתעה כיסו אותה והיכניסוה לחופה. המחתן והיא עם החתן היו באוהל לבדם לצורך טכס היחוד. לפי המינהג הגיש לה המחתן נתח מכבד וכמוהו היגיש גם לחתן. היא סרבה לקחת את הבשר ודחתה את השידוך. בלילה כשרצה החתן ליבעול אותה דחתה אותו בתוקף ממנה. לאחר כמה ניסיונות שלו שדחתה אותם כרכה את רגליה במיטפחתה ולא נתנה לו לישגול אותה. במשך שלושה חודשים ניסה לשדלה ולהסכים לו ליבעול אותה. אך היא עמדה במיריה כי מאסה בו. לא מבשלת ולא מטפלת באוהל.

מה עשה ברוב תיסכולו? בבוקר אחד גייס את שני אחיו הביא גמל שהיבריכו ליד האוהל ובכוח הירכיבו אותה עליו כפתו אותה והובילוה לעירה אטור, הרחק מקרוביה. הוא היכניס אותה לבית והעמיד עליה שומר. והיה מאכיל אותה לחם ומים. והיא במריה לא נגעה באוכל. לאחר חודש כשראה כי היא אינה ניכנעת לו, הביא כמה מצרים גברתניים שהירביצו בה כהוגן עד שליסתה נקעה מפיה ודם כיסה את פניה. למרות זאת היא הימשיכה במריה. מרוב יאוש היצליחה ליברוח אל אימה שהיגיעה בינתים לאותה שכונה בעירה אטור.

אימה דיברה אל ליבה אך היא סרבה להעתר לבקשתה ולהיכנע לגורלה. כל קרוביה לא הושיעוה. אימה גייסה את אחיה־דוד פאטמה־שבא ודיבר על ליבה ושיכנע אותה להסכים להיות לבעלה לאשה ולו ליזמן קצר. לידבריו אפשר יהיה להתיר את הקשר ביניהם בצורה חוקית רק אם היא תהיה נשואה ככל אישה. אביה מוכן שתמות ולא ויתר לה.

כעבור כמה חודשים ילדה לו בן שמת כעבור זמן מה, וגם הבעל הזה מת אף הוא וכך הישתחררה משניהם תוך תודה לאללה על שפטר אותה מבעל שנוא.

במשך הזמן היתחתנה עם עוד שלושה גברים. האחד היתגרש ממנה לאחר זמן מה, השלישי מת אף על פי שהיה איש טוב לידבריה, והרביעי נאלץ להיתגרש ממנה בתוקף דרישתה של מישפחתו. כיום היא נשואה לרביע.

כפי הניראה הגירושין הרבים שלה הם תוצאה מכך שהיא יולדת בנות בלבד ולכן רוצים להיפטר ממנה. בינתים יש לה כבר כמה בנות נשואות. סיפורה לימד אותי על גורל האשה הבדוית במידבר. המיקרה שלה חושף את נחיתותה של הבדוית בחברה הזאת. האשה מנוצלת בצורה האכזרית ביותר. עול הבית הכבד מוטל עליה. חייה הפרטיים מוגבלים ומנוצלים לצרכים הכלכליים המשפחתיים. בתחום המין אין לה סיפוק, כי אינה נשואה לאהובה. תפקידה הוא להעמיד ולדות ותו לא. יצר האמהות שלה מנוצל ליצרכים מישפחתיים כלליים שהם חומריים³ וקיומיים בעיקרם. משאירים לה את האהבה לילדיה ואת הזכות להפסיק נישואין אם הבעל לא מקיים אותה ואת ילדיה. חייה הריגשיים מופנמים ליתחום שבינו לבינה. היא מכוסה ומוסתרת מעין זרים. אוי לה אם תגלה עצמה ברבים. הפחד מיפני עין הזר נובע מן הטרור שמטילים הגברים על הנשים החל מילדותן. לדיברי הבדוים על שלושה דברים הורגים ולא נענשים – על גניבת גמל, על כניסה לאוהל ללא סיבה, ועל מישגל עם אשת איש!"

הנשים הרתוקות למאהל, מצויות בתוך תחום של עולם צר. לפיכך השכלתן מועטה וידיעתן את הווי העולם הגדול מצומצמת. אני מנסה תמיד לנחם אותן בסיפורים ובהערכת חשיבות האשה מיבחינה אנושית. אני מעלה על נס בסיפור ובדרך אחרת את האשה. דומני שאילו נתנו לבדויות היזדמנות להיות חופשיות ביקביעת הקשר עם הבעל, להיתגרש ממנו וליבחור מועמד אחר, רובן היו פורצות גדר בהיתלהבות. לא במיקרה אומר הבדוי על האשה כי איננה אחראית לעצמה ובכל היזדמנות היא סוטה. לאמיתו של דבר אין להן על מה לישמור לבד ממתן חופש לעצמן והרצון להישתחרר מיכבלי השיעבוד.

בשעה ארבע־עשרה, חזרו הבנות ועיטאיקה מן המרעה כישהן רעבות ועיפות. גיטה ניראתה תשושה. הן אכלו כשהעדר ישב לירבוץ תחת העצים ובצל סלעים. מיום אתמול לא שתו דבר. לאחר הארוחה יצאתי עם עיטאיקה ופראזה הילדה להשקות את הצאן. כמה זה היה ניפלא ליראות איך העזים שומעות את קריאתה אליהן ואת הציות המוחלט שלהן. וכשהן באות היא גוערת בהן בקול גדול, פעם בזו ופעם באחרת.

ביכלל יש לומר כי עיטאיקה אינה מרוצה מן העולם הזה. כל פעולה וכל צעד שלה מלווים באנחה וביתלונה. לכל עז יש שם. בהגיענו למויה לקחה מים ומילאה קערה והיתה משקה את אלו שלא שתו. היא דאגה אישית לכל אחת. בסוף השתיה, כמעט שלא נשארו מים בגב.

בצאתה למירעה אחר הצוהורים ניתלויתי אליה. וכשראתה אותי מהלך אחריה, אמרה לי: “אתה תיתקשה לעלות בהר רצוי לך לחזור!” למרות בקשתה הימשכתי ללכת איתה, כי הייתי סקרן ליראות את שליטתה בעדר בעת המירעה. הלכתי קצת איתה עד שישבה לעשן במיקטרתה והילדה יושבת לידה ונהנית מחברתה. אותה שעה ניתן חופש לעזים לירעות על מדרון ההר. כשצילמתי אותה מעשנת העירה לה הילדה על כך והיא אמרה: “שיצלם אם הוא רוצה!” בדרך כלל הבדויות מיתנגדות לצילומים. עם הילדה חזרתי לאוהל כשאני נושא עצי הסקה יחד עם פראזה. עיטאיקה נישארה לירעות את הצאן על המידרון התלול כשהיא צורחת וקוראת בקול: “הי הא!”

אותה שעה ישבה גיטה באוהל וזכתה לביקור של השיח' אימחנה משבט אולאד סעיד, אשר פאטמה מתיחסת עליו. ליפנות ערב חזרה עיטאיקה עם עדרה, הניקה את הגדיים וישבנו לישתות תה. הכינונו תבשילים לארוחת הערב כשאני מבשל מרק. נתתי לה פרודוקטים: – אורז, קמח ועוד, שיהיה לה לימים הבאים ושלא תיצטרך להריק את מזונה עלינו. ישבנו חמישתנו הילדה ושלוש הנשים ואני יחד עם גיטה ודובבתי אותן ומיציתי מהן כמה וכמה דברים שענינו אותי.

פאטמה סיפרה על שיח' שביב, ואני היצטרפתי למספרות והוספתי סיפורים משלי. שאלתי אותן על “אום אל־ע’ית'”. הן סיפרו לי תוך היתלהבות על הדחליל שהן עושות, ואף הוסיפו להשמיע לי את תפילתן. (ראה בדף פולקלור). הבת היתלהבה באופן מיוחד. ניראה שהחויה הזאת מרגשת אותה. בסך הכול, אין לנשים הרבה חויות ושעשועים. עיטאיקה ישבה כל עת השיחה שותקת מקשיבה ומעשנת להנאתה. פאטמה היפריעה לי למרות הכול לראיין את עיטאיקה.

מכאן לכאן ביקשה עיטאיקה ממני להמליץ עליה אצל משה סלע – האיש מן המינהל האזרחי שהיה לו רגש חם אל הבדוים – כי יסדיר לה אוהל לימות החורף לפי שאין לה היכן לישכון וכן גם מיקטרת בימקום זאת שיש בידה שהיא אכולה ולא תיצלח לעישון. האוהל שלה היה קטן קרוע ובלוי ובקושי נתן מעט צל. ליכשביקשה זאת ממני שמתי לראשונה לב לכך שהינה החורף הקשה הולך ובא והיא חשופה לקור ולקיפאון.

הישארנו את הנשים באוהל והלכנו לישון. בוקר אפתה פאטמה פתיר, שתינו תה וחלב. בינתים הגיע אומבארכ עם הגמל. פאטמה ניפרדה מאיתנו בצורה נילבבת. את גיטה היא חיבקה בחום ובירכותה לי נימשכו זמן רב כשהיא אוחזת בכף ידי. וכשאמרתי לה כי אני ניפרד ממנה כמו מאחותי, כרכה את ידה סביב ראשי, הגישה אל ראשה ונישקה אותי לפי מנהגי אולאד סעיד בינשיקות מרוחקות מימגע שפתים.

יצאנו לדרך.

גיטה רכבה על הגמל לאחר שהישקינו אותו ממוית אל־קטאר. לא רחוק משם פגשנו את השיח' הצעיר אימחנה עלי. גמלו היה עמוס בעצי הסקה. הוא בילה את הלילה אצל אשתו השלישית בואדי מוראיח'. פאטמה אמרה לנו אתמול כי הוא הולך ליבעול את אשתו. ביטאה את המילה ליבעול בהדגשה ובביטוי הגלוי ביותר בפשטות כאילו היא מתארת דבר שיגרתי שאינו שייך ליתחום הצניעות.

בתופעה זו ניתקלתי אצל הרבה בדויות שאינן רואות בציון הפעולה המינית דבר יוצא דופן. מה שקשור בתיאור פורנוגראפי של האקט המיני הרי שהוא חסוי אצלן ואינן חושפות אותו. כיבנות טבע פעולת ההפריה היא חלק מההויה שלהן שהרי כרועות היה עליהן לסייע לתישים להרביע את העזים.

ליכשפגשנו את השיח' האשים אותו אומבארכ שהוא מזניח את נשותיו האחרות והוא מוביל לאשה האהובה עצי הסקה שלא לפי המגיע לה. צעדנו ביחד. השיח' אילץ אותי לירכב על גמלו. בדרך שאלתי אותו אודות הוצאות מישפחה לחודש והוא נקב ביסכום של 1200 ל"י לישמונה נפשות. שאלתי אותו לגבי האפשרות לכלכל שלוש נשים והוא אמר כי לכל אשה יש אוהל משלה ועדר משלה והיא מתפרנסת ממשק הבית הזה. עליו רק להוסיף קצת. דבר זה מגלה את הקלות בה בדוים רבים מחזיקים כמה נשים. למיקרה ריבוי נשים הן גרות מרוחקות זו מזו, כי לרוב את צרות זו לזו.

הנקב העולה על פרשת המים של ואדי וטאיה מגלה מראה נוף נהדר לכוון דרום. בו ג’בל מדסוס ניצב כחומה דמוית דבשת והואדי מיתפתל בין ההרים המרשימים.

היגענו לואדי צלאף אל בריכת המים שהקים המינהל האזרחי, ולידה באר בעומק של שלושים וששה מטר. הבריכה היתה ריקה. ניגשנו לבית־הספר בו מצאנו את עטוה מלמד את הילדים משני המינים – בנים ובנות יחד. התמונה מרהיבה ובלתי שיגרתית. הילדים ניראו יפים ביותר בימיוחד הבנות עם עינים יפהפיות ופנים שלא היו מכוסים ולא היסתירו את יופים כמו המבוגרות. היה שם שיח' שני של אולאד סעיד בשם סאלם צבאח שהחזיק את ביתו ביזרועותיו. הוא ביקש כי אצלם אותו איתה. ערכתי כמה צילומים. ניפרדנו מאומבארכ תמורת – 30 ל"י. אותה שעה הגיע הג’יפ של המינהל אשר לקח אותנו חזרה לינווה פאראן. אותו לילה שהינו במינהל בלוית דני מבית־אלפא.

למוחורת הימשכתי לראיין אנשים. הלכתי לאורך הנווה ועליתי לביקור בחורבות “דיר־אלבנאת”. משם היתגלה מראה נוף מרהיב. לדעתי המראה יפה יותר מאשר מתל־מחרד. ביקרתי את הזקן צבאח סאלם דע’ישי הידוע בתור עושה כויות. מיבחינת הכויות הוא לא חידש לי הרבה, אך קיבלתי ממנו תאור מלא של ברית־מילה, כיצד הוא מוהל. (ראה דף שונות). בישעות אחר הצוהורים חזרתי עם הצבא לסנטה.

פרטים נוספים על עיטאיקה

היתעללות בעיטאיקה

ליפני הרבה שנים כשהיתה צעירה ותמירה היתאלמנה ושיכלה את בעלה וילדיה. השיח' “צבאייח אבו עדיד” נשא אותה לאשה מתוך נוכלות. בכל שבוע שחט מעיזותיה תוך שהיא אינה יכולה לימנוע זאת ממנו לפי שהיתה תלויה בו. ליכשנאכל כל העדר גרש אותה מעל פניו והישאיר אותה בודדת שדודה ומיוסרת. ברוב צערה חיפשה שבט שיקלוט אותה ובאה לגור בנחלת שבט אולאד סעיד בואדי חיבראן. מי שריחם עליה ודאג לה באותם ימים שהביא אותה השיח' לידי הרס מישקי ואישי היה “איעטיש סלימאן” העומדה של פלג אולאד־ג’ונדי משבט הג’יבאליה שהוא אבי העיטישים המצוים כיום בסנטה.

הביקור בתאריך 24.6.76

כשירדתי לינווה אל־ואדי שליד העירה אטור, פגשתי אותה עם עדרה אשר מנה כארבעים ראש ליד הבוסתאנים שבואדי חיבראן. לידבריה אין⁴ עשב בואדי וטאיה והיא צועדת לכוון אטור. כמה זמן תישהה שם איני יודעת.

פרטים מתאריך 4.8.77

בינווה אבו־סלה שליד סנטה פגשתי איש משבט החויטאת הגר בואדי רומאנה בשם “מוחמד אבו זאהיר” שהיה בעל הופעה מרשימה והוא בגיל העולה על חמישים שנה. כשסיפרתי לו על עיטאקה סיפר הוא לי כי בשעתו בהיותה לבדה בואדי וטאיה היורד לחיבראן, באו אליה בני השבט שלה ואמרו לה כי רצוי לה להיצטרף אליהם בואדי רומאנה. שם לדיבריהם תיזכה לטיפול שלהם. את עיזותיה ימכרו וימלאו את חסרון הגברים של מישפחתה. תחילה ניסתה לגור בואדי רומאנה. אך משעיזותיה החלו למות, היתעקשה לעבור חזרה לאזור⁵ חיבראן. מאז היא חיה בגפה ביבדידות. לא יהיה מבני שיבטה מי שיקבור אותה. כמה מיבני הח’מסו שלה גרים בואדי רומאנה.

פרטים מתאריך 25.12.77

בהיותי באל־ואדי שליד העירה אטור, ניפגשתי עם אומבארכ סוילים אל־בסיסה שהוא בן שיבטה שבט החויטאת. הוא הביא אותה ואת עדרה ברכב על חשבונו באמצע הקיץ לאל־ואדי. זאת מתוך דאגה לה כי היא חייבת להימצא ליד מישהו. ליכשעיזותיה החלו להיתבלבל כי לא היו רגילות לצפיפות הכפרית, היתפזרו ולא מצאו את הדרך אל⁶ המיכלאה בשובן מן המרעה. היא היתה נאלצת להשקיע מאמץ רב כדי לאסוף אותן. היא תבעה לחזור לאחר שני חודשים באל־ואדי. הוא העמיס אותה על רכב על חשבונו והחזירה. בביקורי שם מצאתיה רועה. הבדוים שדדו בינתים את הפחים של הדיר ועוד מעט והיו מפרקים את הצריף. היו לה בעיות של קבלת הצדקה שהיא הסעד בכסף ומיצרכים החודשיים שמעניק המימשל. הוחלט במימשל להעביר את נירותיה למרכז המינהלי באטור, כדי שתוכל לקבל את הצדקה משם. בינתיים זה בטיפול.

תולדותיה: – מפי אומבארכ הנ"ל. היא הגיעה מסעודיה למצרים ומשם לסיני כילדה. כיום היא בת שבעים שנה. בעלה הראשון היה בן שבט המזינה בשם אבו צבאח. היא ילדה לו בן בשם “חמאד” שמת ליפני עשרים וחמש שנים כשהיה צעיר כבן 16 – 18. בעלה מת לפניו והיא נישארה גלמודה. היא נישאה שנית ליצביח אבו־עידיד שאכל את כל עיזותיה וניתגרשה ממנו.

כיון שבילדותה החויטאת גרו בואדי חיבראן, חזרה לאחר שגורלה המר לה אל מחוז ילדותה אל הואדי הזה.

בתאריך:–9–16.10.1973

קוד יומן 4

בשעות המאוחרות של אחר הצוהורים, היגעתי בגיפ של בית־ספר צוקי־דוד הנהוג בידי המדריך בועז יעקב לד’הב אל השכונה הצפונית “אל־עסלה” לפי עצת אנשי המינהל בסנטה בחרתי להישתכן בבית המינהל פנינו אל שומר הבית הזקן עבדאללה.

עיד.הוא ביקש מאיתנו כתב אישור או משהו שיעיד כי יש לי רשות לישכון שם. הודות לשידוליו של בועז הוא היסכים פתח לי את אחד החדרים ולאחר שבועז והמדריכים שנילוו אליו יצאו למסעותיהם נותרתי לבדי.

עבדאללה היזמינני להיתארח אצלו באותו ערב. שיחק לי מזלי ופגשתי באדם הנכון בזמן הנכון. שכן זו היתה פגישתי הראשונה עם אנשי המקום והייתי זקוק למליץ יושר. והוא שפתח בפני את דלתותיהם של בני שיבטו היושבים בד’הב הלא הוא שבט המזינה.

אל־עסלה משכה אליה הרבה משפחות בדויות שהקימו להן פחונים לגור בהם. בביקורי זה נימצאו למעלה מחמישים מיבנים העשויים מעץ ומפחים שנאספו מכל הבא ביד, בעיקר מן המחנות המצריים שנינטשו. כל משפחה הקימה את מגוריה לפי מתכונת מסויימת המקובלת על כל בני השבט ובה: – חצר גדורה ושני חדרים כשאחד משמעו למחסן ומקום חסוי, והשני כימקום בילוי. בחצר מצויה האח ובה מבשלות הנשים את האוכל ועושות את יתר מלאכות הבית. העזים שוהות בחוץ ליד הביקתה.

כבך במגעים הראשונים עם תושבי הכפר הוזמנתי על ידי בדוי שישב בלוית גברים אחרים ועמו חמיד לבקר אצלו. הוא עשה רושם של איש אמיד, אם כי הציג את עצמו כמי שאין לו אמצעי קיום. תוך כדי שיחה היסתבר שיש לו בוסתאנים בראס אבו־קלום, בינווה פאראן ובעוד מקום. יש לו מספר נשים, גמלים וצאן.

את ארוחת הערב אכלתי בבית עבדאללה. התבשיל של הדגים בתוך האורז לא היה טעים ובקושי היתגברתי על הטעם. הם שידלוני באופן נימוסי ללון אצלם, אך סרבתי. עברנו לשבת בבית הקפה של מוחמד בנו של עבדאללה. אלינו היצטרפו כל מיני גברים צעירים ומבוגרים. זו היתה ההזדמנות להציג את עצמו ואת תוכניותי וכוונותי. לאחר שהיתודעתי וגיליתי להם את היותי איש קבוץ החלה שיחה שנסבה על הנושא של חשיבות השיתוף בין האנשים. אחד שראה את עצמו בקי בנושא זה, היסביר את השימוש בכסף בקיבוץ דבר שהיה רחוק מן המציאות. הוא היציג תוכנית לקואופרציה בין הבדוים. לידבריו כולם יעשו קופה אחת. חלק יקים חנות, חלק יעבוד בדיג וחלק יסיע מכוניות. את הרווחים יחלקו ביניהם שווה בשווה. דבר אחר היטריד אותו והוא: – חוסר האמונה שיש בין הבדוים זה לזה.

בשעה מאוחרת הלכתי ללון בחצר המינהל רבצתי בחוץ על מזרון ונהניתי מרוח הים הטובה. למוחורת ביום 10.10.75. יצאתי בשעה מוקדמת, שאבתי מים מבאר שמימיה מלוחים בעוד העדרים מתכוננים לצאת להרים. קצת אחרי הזריחה, יצאו כישנים–עשר עדרים בני עשרים ראש כל אחד לערך, והיו מפוזרים על פני מרחבי ד’הב. התמונה היתה מרשימה. בכל מקום כתם שחור מתקדם להרים. הפיזור של מקום המרעה היה לפי הסדר טבעי בין הרועות.

משאית של סוחרי אל־עריש הגיעה ומכרה מיצרכים. לילדים הביאו בלונים מחוברים לצפצפות שהתקלקלו אחרי מספר צריחות. ישבתי במירפסת בית־הקפה של מוחמד בן עבדאללה אבו עריף שהוא גידם. אחיו עוואד הביא לי טבעת של חסידה מטהראן. ליפני הצוהורים הוזמנתי על ידי עבדאללה לאכול. בבית מוחמד הגישו לנו אורז בעדשים מבושל בחמאה, דבר היה טעים ביותר. באותה היזדמנות סופר לי מה קרה לידו. בהיותו בן חמש שנים, ראה אפעה מיסתתר בתוך גומחה שמגזע עץ תמר.הוא לקח מקל והיתגרה בו ושיחק איתו. התוצאה היתה שהוא נוקש. באותם הימים ליפני שמונה־עשרה שנה,לא היה איש בד’הב מילבד כמה משפחות. מחוסר רופא קשרו את ידו על מנת לימנוע את הדם מליזרום. הקשר היה באמצע האמה הרעל אמנם לא פיעפע לכל גופו אך היד יבשה והבשר נמק והיסריח ונשר ואיתו גם עצמות כף היד הגדם כיום בחצי האמה.

גם עוואד בנו השני של עבד אללה הוא גידם יד ימינו. הדבר קרה בהיותו עובד במיפעל הזפת בואדי צמג’י שסיפק זפת ליסלילת הכביש. משום מה ניתפשה ידו במכונה וניתרסקה. בערב ישבנו ליד המדורה שהיתה בשטח הפתוח ליד התמרים וסביבה כעשרים גברים מהם היו מניכבדי העדה. הם שוחחו על בעיותיהם ותוך כדי כך סיפר עוואד על הארוע שהביא לידי קיצוץ ידו. שאלתי אותו אם קיבל פיצויים. הוא נקב מספר של 2000 לירות ישראליות לחצתי עליו כי הישתוממתי לסיכום הפעוט הזה ולא קיבלתי הסבר.

למוחורת בהיותנו לבד, אמר לי כי לא רצה לינקוב בסכום האמתי מחשש שמא יבקשו ידידיו ממנו כי יתן להם מן הכסף שקיבל. הוא נקב ביסכום של חמשים אלף ל"י. משה סלע חייב אותו להפקיד את הכסף בבנק ולקבל את הדיבידנדה. הוא בקושי מעכל את הרעיון שמוטב לכסף להשאר בבנק כדי שיתן את פיריו ויהנה רק מן הפרי. אחר הצוהורים יצאו עבדאללה ובנו עוואד ופרשו רשת על המשטח על הריף בעסלה בצורת חצי עגול הרשת עשויה מנילון ואורכה כארבעים מטר. בעזרת פקקים ומשקלות היא סוגרת שטח.עבדאללה הלך אל מול הרשת וגרש את הדגים אליה. מסתבר שלא זכו בשלל רב. הדגים משמשים למאכל. כשיש עודף, הם מיבשים אותם ומשמרים ליזמן אחר. הנשים לדיבריהם מחכות בימות החורף לימים שירדו מההרים ויחנו ליד החוף ויאכלו מהדרגה האהובה עליהן.

באותה היזדמנות שישבנו היגדרנו בערבית את הדגים לפי חוברת של יעקב דפני וכן קונכיות ושאר יצורים. גיאות ושפל ניתנים לחיזוי על ידי הדייגים בעזרת הירח: עם היתקרב הירח לזניט, מתחיל שפל ועם ירידתו מתחילה הגיאות. כעבור 12 שעות קורה שפל נוסף משום שהירח מצוי בצד השני על האופק.

בישעת ארוחת הערב בבית עבדאללה, העליתי את נושא הנמרים בסיני ושאלתי אם יש להם חויות מן הנמרים. להפתעתי עוררה בקשתי היתלהבות וסיפורי הנמרים החלו להישמע בזה אחר זה. גבליה – אם עוואד ואשת עבדאללה –סיפרה על חויותיה מיפגישה עם נמר, ואחריה סיפרו אחרים את סיפוריהם. (ראה רשימה מיוחדת). בין היתר סיפרה ג’בליה על מה שקרה “לשיחה” עם הנמר שנשך אותה.

בלילה יצאתי אל ביקתתו של פראג' ביוזמתו של עוואד וראינתי את “שיחה” אשתו אשר נושכה על ידי כבר ליפני כחמש־עשרה שנים. הלילה היה ליל ירח בהיר כשישבנו בחצר הגדורה ליד המוקד כשפראג' נוכח ואני מראיין את שיחה אישתו. כרגיל, אין גבר רשאי לשוחח עם אשת איש אלא שעוואד היה לי למליץ יושר ופתח לפני את שערי המישפחה הזאת.

עוואד היתגלה כמי שאוהב לספר והוא היפליג בסיפורים מן התנ"ך תוך עיבוד של הדמיון הבדוי. בימיוחד היתמקד בסיפור על חווה אדם ואיבליס. סיפורו על המנזר סנטה קתרינה מצוי ברשימה אחרת.

בלילה נדדה שנתי ביגלל הרוח העזה שנשבה מן הים והרימה גלים רועשים. היא הניעה וטילטלה כל מה שניתן, עצים וקרשים. בכפר אלעסלה יש שבשבת לישאיבת מים ביבאר שהעמיק אותה המינהל. היא משותקת כי המשאבה מקולקלת. בדוי אחד טען שהוא יכול לתקנה בקלות על ידי החלפת הפקונג, אך המינהל בוחר לישלוח במטוס איש מיוחד ולשלם לו סכום עצום עבור פגם פעוט.

11.10.75 יום שבת

תהלכתי בבוקר לחפש את “הנוצרה” – מלכודת הכמרים – אשר סיפר לי עליה עבדאללה הזקן. היא נימצאה לרגלי ההרים ממערב לעסלה. לפי דבריו, היא ניבנתה בימים קדומים בידי בדוי לאחר שהנמר טרף את נאקתו. עברתי ליד ביקתת ג’מיע ושוחחתי איתו. היסתבר שעשה כויות נגד פרונקולים ועלה לרגל למכה על מנת ללוות את הוריו הזקנים. פגשתי גם את חמיד שעלה למכה הוא ואישתו הצעירה. זה אותו חמיד בעל הבוסתאנים שבראס אבו־גלום. היות והיום היה שבת, משכתי והלכתי לבקר את מקום הולי שלהם הניקרא בשם “ח’ד’רין”. מצאתי אותו שלא לפי התבנית של קיברי קדושים אחרים. הוא אינו אלא תלולית השופה המצויה כמאתיים מטר דרומית לעסלה, ועליה עגול אבנים כשבתוך העגול טמונים חרוזים וכל מיני דיברי מזכרת שניטמנו על ידי הבדוים. לאורך שפת נחל ד’הב מדרום לעסלה יש שורה של טומולי שהם קברים קדומים מלפני כמה אלפי שנים. הח’ד’רין הינו טומולי גדול שניתקדש משום מה על ידי הבדוים והם עולים אליו לרגל בהיות הקדוש ח’ד’רין קבור בו. בהיותי בבית הקפה של אומבארכ, נודע לי על מציאות אשה “מג’נונה” אחות איש בשם חמדאן הנימצאת בישכונת אל־משרבה. פגשתי ליד החוף את חמדאן ואת ג’ומעה איצבאיית הגבר בעל שלוש נשים ועוד איש בשם מוחמד. ביגלל סערת הים לא פרשו את הרשת. הם היזמינוני לתה וסיפרו לי את סיפור הקרב של חטיבה 9 בד’הב. (ראה רשימות).

אחות חמדאן עברה טיפול באלעריש אצל רופאי אליל ואצל איברהים עיד ואצל איברהים אבו־קירש אנשי שבט הגייבאליה שהם רופאי נגועי הג’ינים. מכל הטיפולים לא ניסתייעה.

רציתי ליבדוק את הריף על עסלה ולא עלה בידי ביגלל הסערה בים. ליפנות ערב פגשתי חילים אשר היבטיחו לי לקחתני לשרם אשיח'. ליפנות ערב היגעתי חזרה לעסלה ולא אכלתי מהמזון שלי כדי שאוכל לעמוד ביפני סעודת עבדאללה. ואכן הוא שמר לי דגים מבושלים מן הצוהורים. ישבנו בבית בנו יחד עם הנשים שבאו והיצטרפו. ניצלתי את ההיזדמנות הזאת כדי לדובב אותן, אך לא יכולתי להיתפרש על נושאים שמענינים אותי. היות ועבדאללה ניזקק לבקר את מנחם שרפמן הקצין שבא לערוך ביקור נימוסין היסתלקתי. הלילה היה סוער כמקודם ושנתי נדדה.

יום ראשון בשבוע 12.10.75

בבוקר בא עבדאללה להיפרד ממני. ניצלתי טרמפ למחנה הצבאי למרות שהחיל היבטיח לקחת אותי מן המינהל, וטוב עשיתי כי תוכניותיו הישתנו וגם לא הוא שקבע את כוון הנסיעה. נוכחותי במקום אילצה את הקצין שתחילה סרב לקחת אותי לשנות את החלטתו.

במסעף של ואדי כיד ירדתי מן הקומנדקר הצבאי מתוך רצון לעשות פה חניה ולראיין את הבדוים. היו שם שני צעירים וילדים “ואימחנה” בעל בית הקפה. תוך שעה קלה היתידדתי איתו ועם עוזריו ונוצר קשר אישי בינינו. הוא ביקש ממני שאכתוב לו שלט בעברית. לקחנו שלט גדול של “קריסטל” ומרחנו אותו בצבע לבן. משלא היה לאימחנה צבע שחור הוא הביא צבע אדום ובו כתבתי את הפירסומת לבית־הקפה שלו בדברים הבאים: – כאן בית קפה ואדי־כיד יגישו לך משקה ומאכל בוא אל אימחנה ותהנה!

משלא היתה לאימחנה מיברשת ליכתיבת הכתובות לקחתי נוצת תרנגולת והיתאמתי אותה כמיברשת לכל דבר. הכתיבה נימשכה שעה ארוכה וכל אותו הזמן נהניתי ממשקה שהיה אימחנה מגיש לי. ביגמר הכתיבה ביקשתי ממנו להקפיד על כך שאיש לא יגע בה עד אשר תיתיבש ואכן כעבור יום הוא הציב אותה ליד הכביש הראשי ושם היא היכריזה מרחוק על מה שיש בסככה והביאה ברכה לבעלה.

בשעת אחר הצהרים עברו במקום בני קיבוץ מנרה שיצאו לטיול חופש ליפני הגיוס לצבא. בחברתם היגעתי דרך ראס נצראני לנבכ כשאני מסביר להם על מה שיש בסביבה. בהגיענו לנבכ הינחתי את חפצי תחת עץ תמר ליד “הקפה” ויצאתי איתם ליצפות בשפל הים. מצאנו שפע של נחשונים, קפודי ים ושושנות שונות ומשונות. ליד הקפה שהיה בין התמרים לא הרחק מן הים, ניפרדתי מן הצעירים וניגשתי אל כמה בדוים משעמלו להניע מכונית. האחד היציג את עצמו כשיח' שלא ניראה כך ביגלל צעירותו. לא זכיתי ליחס אוהד לבד מאינפורמציה זעומה על מקום הבאר. עזבתי אותם והלכתי לישאוב מים. עוד אני חוזר ובאפלת הירח היבחנתי ביתנועה מתחת לתומר שבו הינחתי את חפצי והכינותי עצמי ללון תחתיו היסתבר לי כי אלה הם עצי התומר של האיש בשם חסין מוּסה אבו־ח’ד’יר שבא עם בנו באף הוא בחר ללון תחת התומר הזה. כיון שכך, היתאגדנו לאגודה אחת של המישתכנים בישלתי מרק ותה והאכלתי אותם ממאכלי. הם תרמו תמרים לארוחה. ולפי טיבעו של העולם האוכל מאחד את האנשים ופותח מלבד פיות גם את הלבבות. בעוד האיש מלפף סיגריות, שוחחנו וניתגלתה לי מטרת בואם למקום הזה. המגורים שלו מצויים בואדי נצב העליון. מינהג יש להם שכל משפחה הולכת בתורה לנבכ ליגרוף מלח מן הבריכות שמיתמלאות בחורף במים ובקיץ הן מיתיבשות ומשאירות משקעי מלח. הפעם היה זה תורו, הוא בחר להביא איתו את בנו על מנת שילמד את המלאכה ובימיוחד שיכיר את עצי התמר השייכים לו. שאלתיו אם הוא מתפרנס מן התמרים. לידבריו אין פרנסה רבה מהם. מדי כמה שנים הוא בא כדי לטפל בעצים. כאן ניתברר לי כי הבדוי מחשיב את העצים שלא לפי הקריטריונים הכלכליים שלנו. לעץ יש חשיבות של אחיזה בקרקע גם אם אין לו ערך כלכלי.

לאחר שיחה שניתמשכה, פרשנו את מצעינו ושקענו בשינה לקול שאון הגלים. בבוקר קמנו ולאחר שתית התה האיש ארז את חפציו היטעין על הגמל שרבץ כל הלילה והעלה גרה בעוד אנחנו היינו שקועים בשינה. הבן רכב על הגמל והם השנים הלכו אל הבאר הישקו את הגמל והיתרחקו בכוון צפון במישור שבין ההרים לים עד שהיו לינקודה קטנה ונעלמו מן העין.

כבר ביום אתמול היבחנתי בכמה סוכות עשויות ממחצלות שהעידו על בעליהן הישראליים. דחיתי את הביקור שם ליום הזה. לאחר שניפרדתי מן הבדוי ובנו ניגשתי אל הסוכות הללו ליראות מה יעלה המזלג במזלי.

יום שני בשבוע .13.10.75

ליד הצריף פגשה אותי הכלבה “לילה” בינביחות שהעירו נערה אשר הציצה אלי מבעד לדלת. לאחר שהחלפנו ברכות בוקר־טוב,הורתה לי להיכנס למטבח ולחכות לה עד שתבוא. חכיתי בחוץ כמחצית השעה עד שיצאה. לא ניכנסתי פנימה מתוך נימוס. היא ניכנסה למטבח והיזמינה אותי לישתות תה איתה. ישבנו ופיטפטנו. שמה הריט. היא ניראתה תמימה ומאירת פנים ולא גילתה כל הישתוממות על מציאותו של גבר במקום נידח זה ולא ניכר בה שהיא חוששת ממה שהוא. היבחנתי בה שהיא בעלת איזו אמונה מיסטית שמדריכה אותה ליחס חיובי לאדם שיהיה מה שיהיה.

עשרות חתולים החלו להיכנס מכל חור דחפו אשנבים ונידחקו אליה. עלו על השולחנות והכלים, והיא בחיבה רבה ליטפה אותם והאכילה אותם תוך שיחה ישירה איתם כאילו היו בני אדם. נאלצתי לחכות קצת משום שכמה חתולים לא קיבלו אוכל באותו בוקר.

בשיחתי איתה אמרה לי כי היא מאמינה באלוהים שהוא הכול יכול וכי הוא האציל עליה מכוחו והיא יכולה לרפא אנשים וחיות בכוח זה. שנתיים היא ובעלה “אבי” מצויים באזור הזה. ליפני שהגיעו לנבכ גרו בימערה בשרם אשיח'. הם היו חברי קיבוץ גונן בגליל והחליטו לחיות בחיק הטבע במדבר.

כוח הריפוי ניתן לה לא מזמן והיא מרפאה כאבים על ידי מדיטציה. היא נוהגת לשים את ידה מעל האבר הכואב בריכוז נפשי גדול ומוציאה את הכאבים. היא גם מאמינה באלוהים ובישו. אמונה זו באה לה באחד הבקרים בהיותה גרה עם בעלה אבי במערה. באותו בוקר הופיע כוכב הלילה הגדול וישו הופיע מתוכו ודיבר אליה וקידש אותה. מאז היא מיתפללת יותר מתמיד, שוכבת על הגב ומבקשת על חטאיה. שאלתי אותה: “מהם חטאיך?” אמרה לי כי ליפעמים היא לא מכבדת מישהו או גורמת לו שיחכה ללא סיבה, או שהיא מגלה חוסר סבלנות כלפי מישהו. לפיכך עליה להיתפלל לאלוהים שיסלח לה. הגבר שלה לא היה נוכח כי הוא מצוי בבוקר זה בשרם. שניהם נימצאים במקום הזה כחודש וחצי. הוא ילמד את מלאכת הדיג ובינתיים הם שומרים על כפר הדייגים הזה.

אני היצגתי את עצמי ועוררתי בה אהדה אלי. היא הזמינה אותי לישהות במקום ככל שיחשק לי והיציעה לי להישתכן בצריף האורחים שהיה מוגבה על כלונסאות בישני מטרים ובו היו מצויים מזרונים שמיכות וסדינים. על המירפסת היר כורסות משקיפות אל הים. ממש בית מלון ראוי לישמו היסכמתי להזמנתה משום שרציתי למצות את הכרת האוכלוסיה הבדוית במקום. לאחר שהינחתי את חפצי בצריף האורחים יצאתי לכפר לראיין את הבדוים.

ישבתי בסככה שהיתה בית הקפה וחיכיתי שמישהו יבוא כי איש לא היה נוכח במקום הזה מאחר שלא היה בעד מי לחכות לו. כי המקום נידח ותירים מגיעים בשעות מאוחרות יותר. לא עבר זמן וצעיר בדוי יצאו מאחת הבקתות ובא הישר אלי. מיסתבר שהיה בעל בית הקפה שבא ליראות מי זה שמצוי בו. כשישבנו הראיתי לו תמונות של דגים כדי שיתן לי את שמותיהם בערבית אך הוא לא שיתף אתי פעולה. הבחור היה מאופק וסגור החלטתי כי המקום אבוד עבורי. פרשתי וחזרתי אל הריט. בדקתי את הריף מול הצריפים ונימצא יפה ביותר בהיותו מלא אלמוגי אש, מינים ממינים שונים. משכתי עצמי אל הריף הרחוק בצפון ואף הוא נימצא עשיר. בצוהורים אכלנו יחד. בישלתי מרק שאכלתי אותו לברי כי היא צימחונית, אך קיבלה ברצון פיתה שאפה חסין מוסה ח’ד’יר.

אורח החיים התלוש מן המציאות הם זרים לי ואני דוחה אותם מכול וכול. אך הישתדלתי להבין את רוחה של הריט ואת גישתה ולא רציתי לערער את אמונתה בהערות משלי. מצאתי כי יש לה מניעים לאידיאולוגיה וההיתנהגות המוסרית העילאית שמדריכה אותה. על קירותיה תלויות סיסמאות כנגד המלחמה. הלבוש שלה שהיתה לבושה מתוך רצון לכסות את כל אבריה בג’לביה הארוכה באה להסיע את גישתה למציאות שהיא חיה בה. האבסורד היה בכך שהיא אמנם כיסתה את עצמה אך נהגה חופשיות בקשר לנוחיות הנידרשת מן הבגדים. ליכשישבה מולי לא כיסתה את רגליה ואפילו חשפה אותן עד כדי גילוי התחתונים שלה. הבינותי כי היא נוקטת במחאה כנגד שני דברים הפוכים. כנגד חשיפת הגוף בצורה פורנוגראפית היא מכסה את כל גופה, וכנגד הצדקנות של הצניעות החולנית היא נוהגת בחופשיות ואינה רואה בחשיפת אבריה משהו לא טבעי. ליכשהיתה מיתכופפת ויוצקת לי משקה היו שדיה הקטנים מיתגלים לעיני בכל הדרם. מכאן שהיא חיה מתוך אידיאולוגיה שמערבבת את הדברים ואינה מצויה לא בזה ולא בזה. סך הכול היא קורבן של החמרנות האירופאית והצייקנות הנוצרית. קצת ריחמתי על נישמתה, אך לא יכולתי להכאיב לה בדיברי אפיקורסות. לדעתי הזמן והסביבה ישיבו אותה לדרך מחשבה ריאלית. במציאות שהיא חיה בתוך הריקנות המידברית על כל מעלותיה וחסרונותיה היא צפויה ליפגיעות בהיותה לבדה. אני סקרן לדעת מה תהיה השקפתה על החיים למקרה שמישהו ידע על קיומה ביבדידות וינצל את ההיזדמנות לאנוס או לישדוד אותה. הלא זה בהכרח יכול ליקרות. ואז חסל סדר התמימות והבריחה מן המציאות האנושית שאינה סוגה בשושנים.

משהיסתבר לי כי יש לה מהלכים בכפר סיכמתי איתה כי היא תצא בערב אל “פרחאנה” ידידתה הזקנה. לאחר שנחתי בצריף האירוח והיגיעה שעת הערב יצאנו אל הזקנה פרחאנה שבינתים חזרה עם העדר היא וביתה פאטמה. הזקנה קיבלה אותנו יפה. הריט נתנה לה מתנה שהכילה בגדים ועוד משהו. כיון שאין הריט מבינה ערבית, תירגמתי לה את דיברי התודה על הזקנה. היא ביקשה ממני לומר לה כי המתנה לא ממנה כי אם מאלוהים. ישבנו ופיטפטנו תוך שאני רושם כמה דברים מפיה. מאחר ששעת הסעודה הגיעה, עזבנו את המארחות שלנו כיון שהן נידרשו ליקשור את העזים “בריבאק” שהוא מין חבל ארוך שאליו מחוברות לולאות אשר כורכים על צואר העזים כדי לרתק אותן למקום בישעת הלילה.

ליכשהחשיך חזרנו להמשך הביקור אצל פרחאנה אותה שעה ישבה איתה ועם פאטמה ביתה זקנהה אחרת שהיתה שכנתה. תוך כדי כך הגיע גבר צנום ומיזדקן. ישבנו וניתכבדנו בתה תוך שאני מכין את האוירה לישאלותי והייתי מספר להן מסיפורי המיקרא. ליכשהגיע הרגע המתאים לדעתי, העליתי את נושא הנמרים בסיני ואמרתי לנשים: “אתן ראיתן חיים ארוכים בסיני ובודאי ניפגשתן עם נמרים ספרנה לי על כך!” ופרחאנה והזקנה השכנה סיפרו על רעתם של הנמרים ועל מציאותם. ומבלי שארצה נפלה לידי פנינה סיפרותית. לפתע פרצה פאטמה אל תוך השיחה כאילו משהו היתגלה לה ואמרה לאימה: “אימי, ספרי לו את הסיפור על הרועה והנמר!” אותו רגע שרר שקט מתוח ופארחאנה פתחה בסיפור אודות הנמר שרצה לשאת את “שתיה” הרועה לאשה. אני נירעשתי מן הסיפור הזה לפי שיש בו כל האלמנטים של סיפור “כיפה אדומה”. וזה במקום נידח במידבר סיני מפי זקנה שלא באה במגע עם הסיפרות האירופאית. (את הסיפור פירסמתי בספר “אל מול הר־סירבאל”). כל זמן הסיפור היתה פאטמה נועצת את עיניה באימה ופניה זוהרים מרוב היתלהבות. ניכר עליה שאימה היתה משפיעה עליה שעות יפות בסיפוריה והיא רצתה כי גם אנחנו נהנה משעה יפה של סיפור.

בהמשך הישיבה סביב המוקד שהיה מאיר בגחלים שלו באור אדמדם קלוש את פני היושבים, נסבה השיחה אודות המיחושים הפוקדים את הזקן ברגליו. לשמע הדבר אמרה לו הריט בוא אלי מחר ואני תוך חצי שעה אשחרר אותך מן המיחושים בבירכיך. הוא נימלא אושר לשמע ההבטחה הזאת וניקבע כי למוחורת הוא אצלה לשם טיפול. חזרנו ליכפר הדייגים שלה. היא פרשה ליצריפה כדי להיתפלל – כך אמרה – ואני אל צריף האורחים.

למוחורת הגיע הזקן שהיה צנום עד כדי עור ועצמות. ניכנס אל הריט כדי שתרפא אותו כפי שהיבטיחה לו אמש. אני ישבתי תחת עץ תומר לא הרחק מן הצריף, והייתי צופה אל הים. כעבור חצי שעה יצא הזקן כלשהוא עדיין צולע וכולו זוהר ושבע רצון. שאלתי אותו: “האם נירפאת מידי הריט כפי שהיבטיחה לך לעשות זאת תוך חצי שעה?” חיוך פשט על פני כל פניו ואמר: “את רגלי היא לא ריפאה!” ולפי שלא עמדתי על משמעות שביעות הרצון שאלתי אותו: “האם תמשיך לבוא אליה לטיפול?” ענה לי: “בודאי אבוא אליה כי זה נעים!”

מיסתבר כי הוא היתענג על הליטופים שליטפה את בירכיו שטעמם מידי נערה לבנה יש בו ששים מגן העדן.

בינתיים הגיע בעל הבית אשר שמו אבי והוזמנתי למיטבח שלהם. סעדנו מארוחה שערכו ליכבודי ותוך כדי כך ניכנסנו לשיחה כל שהיא.

ביום הזה ביליתי בחברת הריט ואבי והירחבתי את המידע עליהם. הרושם לא הישתנה כלפיהם לפי שהיציגו את התורה שלהם שכל כולה “שאיפה לאהבת האדם”. מרוב אהבת האדם הם ברחו ממנו. תיאוריה לחוד והיתנהגות לחוד. החומרנות של החיים במציאות אינה פורשת שטיחים ליפני בעלי הפנטאסיות האוטופיות. באותו בוקר הביא האיש את רשומותיו היקריא לו איזו פואזיה שבאה להציג את עיקרי התורה שלהם שכול כולה שואבת את עיקריה מיתנועת “ההיפים” המיתהלכת בימים אלה בארצות־הברית. סך הכול, זו תמימות של ילדים מפונקים שמחפשים את גן העדן עלי אדמות מתוך תיסכול על שאין להשיג אותו.

ביקשתי את היומן שלהם ובו מצאתי רשימות על חיי הבדוים. על הרפואות ודרכי טיפול בענינים שונים כולל לידה חלל המין וכו. בין היתר מצאתי את הפואזיה שלהם והעתקתי קטע ממנו כדברים הבאים: –

הישתפכות הנפש על השניים

אלוהים אדיר ורחמן. ליל כוכבים. אנו ליד המים. רוח משוררת. אויר כה בריא. הגחלים לוחשות בצללים מרקדים. בשקט תבוא אלינו אלוהים!

קשת לבנה הינה היא באה. יד אלוהים.ברוכים השלווים.

עינינו מביטות ונישמותינו יוצאות. ועוצמה בתוכנו – לוחשות שלום.

ברוך אתה אדוני אלוהי היקום. האדמה והים, הרוח והלי, לעשות אך טוב ולינהוג בדרך אמת.

זוהי תבל, ארץ ים ואדמה, הגמל והעצים חיים בה. מים מבאר ותמרים מן העצים. מדבר לכאן ולכאן ובמרכזה יושבת נבכ נווה מדבר. תושבים ילידי מדבר באוהלים. אנו יושבים לצידם. יום נוסף של צום עליהם עבר. השמש שוקעת בין הרי היקום, ודיממת לילה יורדת עלינו.

זקן המאהל בדוי זקן עוור וחסון קם ליתפילה לאללה בידבקות ובהכנעה. לוחשות שפתיו תודה לאללה. גופו יורד ועולה. שפתיו לוחשות. הוא מנשק את האדמה ומרכין ראשו.תודת המאמין ההולך בדרך אלוהים.

אבי נאלץ לחזור לשרם ואני פרשתי לישון. בלילה נדדה שנתי מן הרוח הסוערת שכימעט והעיפה את הצריף יחד איתי. משנוכחתי כי מיציתי את המקום לטעמי, וגם הירגשתי מין עיפות שהיא אינדיקטור בישבילי שמסמנת לי שאני מלא ולא יכול יותר ליקלוט וכי הגיע הזמן לינדוד למקום אחר, ניכנסתי ליטרנס של נטישת המקום.

בבוקר חכיתי ליטרמפ שהיה אמור להגיע. כרגיל לא בא. בעת מסעותי ברחבי המידבריות, אם בנגב או בסיני קורה לי משהו שמפריע לשקט הנפשי שלי. כל עוד אני שקוע בסיורים ובעיסוקים הקשורים למסכת הדברים שמענינים אותי הכול שפיר. אך ליכשאני מכין עצמי לקום ולינסוע אם החזרה הביתה או לאיזו מגמה אחרת מיד תוקפת אותי רוח תזזית ועצבנות שאינן עוזבות אותי עד שלא עליתי על רכב שמוביל אותי לימחוז חפצי. זו תולדה של התלות שלי ביטרמפים שהיא תוצאה מחוסר האמצעים שלי לממן את הסיורים שלי. זו מנת חלקו של אדם שרוצה למלא את אוצרות רוחו וכיסו ריק.

כל שעות הבוקר חיכיתי לרכב צבאי שהיה אמור לעבור בכוון לשרם. השעות עוברות ומאום לא מגיע ואין בי כל חשק להמשיך ולהימצא במקום הזה שמיציתי אותו עד תומו. ובעודי מיואש שמעתי קול טירטור של רכב. למזלי הגיע רכב צבאי שהיסכים להסיע אותי לשרם.

כבר בישעות הבוקר המוקדמות ניפרדתי בידידות מהריט ויצאתי עם חפצי ועמדתי לא הרחק מן הצריף על אם הדרך. אבי חזר בלילה לשרם.

מיתוך גינוניה הבינותי כי היא רואה בי כמי שמבין לרוחה ושמא אצטרף הודות להשפעתה עלי למיסדר שלהם. רק זה חסר לי! אילו ידעה עד כמה ריחמתי עליה. על אבי שהיה יליד הארץ והיתחנך בקיבוץ לא ריחמתי כי הוא סתם שוטה ואילו היא נערה אמריקאית תמימה שהיא קורבן למישטר החברתי המסוכסך שמחפשת מיפלט מן המועקה שלתוכה היא נולדה. אני עשיתי עצמי מבין לרוחה ולא ניסיתי להציג את השקפתי השוללת מכול וכול את הפנטאסיות ואת דרכי הפולחן שלה באמצעות מדיטאציה וכל מיני מעשים משונים. מתוך כבוד לאישיותה נהגתי בצורה סולידית. העובדה שלא הבחינה במה שאני חושב עליה היה לי כסימן שהיתנהגותי היתה ללא דופי. כל הזמן ראיתי את עצמי שחקן שמתאים את עצמו לתפקיד שהוטל עליו וזאת עשיתי לפי הכלל: “אדם צריך להיות ארטיסט כדי להיתהלך בין השוטים!”

בסופו של דבר היגעתי לשרם והישר אל הסופרמרקט כדי ליקנות לחם.

מסתבר כי הלחם שהוצע לי היה יבש. ביקשתי לחם רך ונאמר לי כי הלחם בשרם מיתיבש מהר, ואין להשיג לחם רך. היצטידתי במזון ויצאתי לחפש טרמפ בימגמה להגיע לצוקי־דוד. בקושי היגעתי למיסעף – אילת שרם – אל הטרמפיאדה שם. במשך חמש שעות, משעה אחת אחר־הצוהורים עד השעה שש בערב לא לקחו אותי למרות שעברו מכוניות רבות ריקות למחצה. האנשים פה קשוחים ורעים והם הופכים את שרם ליסדום. זונות מיתהלכות בשערי העיר באזרחיות מוכרות בישמן ומשתפות את ה“חברה” בחייהן הפרטיים. מי שיושב במיסעדה לא יכול שלא להאזין לשיחותיהן עם בני המקום. בערב בשעה שש וחצי ריחם עלי פרופסור לפיזיקה שנסע יחד עם אישתו במכונית הפרטית שלהם שהוציאוני החוצה. שמו של הפרופסור הזה הוא – לב – שניראה כאחד המעמיד את עצמו שיודע כל דבר. הוא רצה ליבדוק את ידיעותי בכמה שטחים ליכששמע כי אני מדריך מצוקי־דוד. גם כלפי אישתו הוא מדבר ביובש ובהיגוי חד וחותך. ליכשנוכחתי כי הוא עושה את עצמו ידען שבקי במסלול חטיבה 9, החילותי לגלות לו מה יש לאורך הדרך ובהדרגה להעמיד אותו במקום הנכון. עד שהיגענו לינביעות היתישר הבחור והיה לבן אדם מן השורה. לטובת הזוג הזה יש להגיד שהם רואים בעין רעה וכואבת את ההיתדרדרות של הנוער הישראלי כפי שזה מיתגלה בינביעות. בנחל “חוואיט” ירדתי מן הרכב כשהאפלה אינה מגלה את מישכן עבדאללה עיד. את נוכחותו במקום הזה היכרתי ליפני זה ולפי שלא האירה האש מן המוקד שלו הינחתי כי עבר דירה. למעשה הוא שכן בימקומו ומדורתו לא ניכרה. ירדתי אל החוף וקבעתי לי מקום לינה. מעצי ארגז שמצאתי שם היבערתי אש ובישלתי לי מרק מימעט המים שנותרו במימיתי. היצעתי את שמיכותי בשקע והיסדרתי את הציוד שלי כך שיהיה צמוד אל ראשי מיפחד בלילות. שכן יש ידים ארוכות שעושות מעשים שלא יעשו.

בבוקר לאחר בישול התה כשהארגז הכבד של הפרודוקטים שכימעט והוריד אותי שאולה היתרוקן קימעא, הגיעה בדויה עם בנה. בעזרתה ניתגלה לי מקום מישכן פראג' ועבדאללה הדיגים. הלכתי אליהם כשאני נושא על גבי את הקיטבק, תרמיל המצלמות וארגז המזון בידי. ובלי הרבה גינונים היזמין אותי עבדאללה להיתארח אצלך ואצל אישתו בשם סוילמה שהיא השלישית בינשותיו, גוצה וזריזה. הזמנתו היתה ברוח טובה שהינעימה לי את הזיכרון הרע משרם ומן ההזנחה שעשו בי בעלי המכוניות בטרמפיאדה.

אותה שעה ארגה סוילמה יריעה לאוהל כשהנול עשוי על הארץ מיתדות ואבנים. עבדאללה הלך לעבודתו בתור שומר החוף מיטעם רשות שמורות הטבע. אני ישבתי לידה ולמדתי את חלקי הנול ושוחחתי איתה על כל מיני נושאים. היא הירשתה לי לצלם אותה. מיסתבר כי היא גרשה את בעלה ממנה לפי שהיה מסתיר את חמיצרכים ממנה ומתיחס אליה רע. אמרה לו: “מוטב לי להיתחתן עם יהודי ולא עם כלב כמוך!” ולפי חוקת הבדוים היא נאלצה להשאיר את ביתה אצלו באל עריש ולידבריה היא לא תוסיף ליראות אותה. יתכן – כך אמרה שלחתונת ביתה היא תורשה לבקר אותה. שאלתי אותה אם יש להם ילדים. אמרה לי כי עבדאללה לא מסוגל להוליד ולכן היתגרש מישתי נשותיו הקודמות. דבריה היפליאו אותי על כן שאלתי אותה: “אם אינו יולד למה נישאת לו?”

ענתה לי: “נישאתי לו כי הוא איש טוב!”

מיתשובתה ידעתי כי הענין יותר מורכב ממה שהוא ניראה במבט ראשון, וקבעתי לי את הסוגיה הזאת להמשך המחקר.

ממנה הלכתי לבקר את פראג' השוכן עם כל משפחתו תחת עץ לא הרחק מן העץ של חמידה ועבדאללה. שם מצאתי את אימו הזקנה לבושה בבורקוע קצר הדומה לנוקבה. צמותיה היו קלועות מן המצח לצדדים. שלוש שלוש מכל צד. התינוקות היו מטונפים. המשפחה ישנה בלילות תחת כיפת השמים, וביום העץ משמש להם לצל ולקולב ליתלית הבגדים והחפצים. שם אשת פראג' מע’יד’ה مغيضة. בצל העץ היא אורגת שטיח צבעוני ויפה בנול פרימיטיבי על הארץ. אחר הצוהורים ישבתי אצלם ולאחר שידולים רבים הם היסכימו להיצטלם. תיקוותי כי התמונות יצליחו.

בצוהורים אכלתי אצל עבדאללה תבשיל חצילים עם עגבניות מעורב ביבשר תמנונים. הטעם היה משובח ביותר. הוא נוהג לצוד אותם וליבשם על העץ. מרוב יובש בשר התמנונים מיצטמק ומראהו לא מלבב ביותר. ביתחילת הארוחה הכינותי עצמי לעינוי ממה שהסעודה הזאת עשויה ליגרום לי. וראה זה פלא, נהניתי!

פראג צד בבוקר בחכה הניקראת “צינארה” דגים גדולים. הוא היתפעל מציורי הדגים בספר שהיה בידי. לא חדל מלהיסתכל בהם. תוך כדי שיחה מיבלי מיתכוון, נודעו לי פרטים על אמצעי הריפוי של מארחי. מיסתבר שאין הים מספק דיברי רפואה. גם השימוש ביצמחים הוא דל. לגבי חינוך הבנים לדת נאמר לי כי ההורים הם שמלמדים את בניהם. אצל הבדוים אין מורי דת.

בישעות הערב ניפרדתי ממארחי משום שהייתי עייף ביותר וכבר תש כוחי מלראיין.

ארזתי את חפצי ועמדתי ליטרמפ על הכביש שהיה לא רחוק ממישוכנו של עבדאללה. האוטובוס עבר ולא לקח אותי, כפי הניראה יש “סדר” אצל אגד שלפיו חוקי המידבר אינם תופשים. האפלה ירדה בינתים עלי. להפתעתי באה מכונית קטנה מן הכוון הנגדי ובתוכה היה חיים רודד בן בית־השיטה וחברתו ההולנדיה בשם יוקה. לאחר דיברי שלום הימשיכו דרומה ואני המשכתי לחכות למזלי.

שעתיים חיכיתי כשהמכוניות זורמות זו אחר זו ומשאירות אותי למעצבה. ליבסוף קרה משהו מוזר. מכונית חלפה על פני היתרחקה קימעא וחזרה אחורנית אלי. מיסתבר כי הזוג הצעיר שבמכונית ראה אותי עומד ליטרמפ בשעה שנסעו דרומה לינביעות. בשובם, ראו אותי עדיין זנות, ריחמו עלי והיסיעו אותי איתם.

לאחר שהיצגתי את עצמי כמדריך בצוקי־דוד הציפו אותי בישאלות ומיד הייתי מנוסע רגיל למדריך של ממש שמשלם את דמי נסיעתו. לדיבריהם אני ניראה כבדויי וזו הסיבה שתירים ישראליים נימנעו מלהסיע אותי. הסבר שאינו מחמיא לעם ישראל.

באילת ירדתי בבית־ספר השדה המקומי ושם התארחתי כאיש מן המנין ואף ניתבקשתי לספר ליפני קורס המדריכים שהיה שם אותו יום על מימצאי. ולמוחורת טסתי מאילת לסנטה. וביום 16.10.75 היגעתי לצוקי־דוד בשעות אחר הצוהורים.

15–16.11.75

קוד יומן 5

בצוהורים יצאתי עם החצרן של צוק־דוד בשם “רלי” אל העילו שהוא המישור הגדול מצפון למרומי־סיני. אספנו יפרוקים יבשים כעצי הסקה לפועלים בבית־ספר שדה צוקי־דוד בשעה 30\15 היגעתי לשיח' מוחסין והיצבתי את עצמי לא הרחק מהמקעד. לא חכיתי הרבה ואחד מאנשי המקום בתום “נצאר איחסין” שהיה העומדה של אנשי המקום, בא והיציג את עצמו כשיח' המקום יחד עם סאלם עטוה איש חולני וצעיר יחסית שקידמו את פני והובילוני על חפצי למקעד השדה. אנשי המקום היו בני שבט אולאד־סעיד. האוהלים היו ניצבים בנחל צדדי לרגלי ג’בל בנאת. ערימות עצי הסקה היו מונחות בחזיתם. ישבנו ושתינו תה ועברנו את שלבי ההכרות. אספתי מהם פרטים אודות שיח' מוחסין.

בינתים הופיע איש צעיר בשום מחמור חסן פראג' ועוד כמה זקנים. עם חשכה אכלנו ג’רישה טעימה באופן יוצא מן הכלל. שביעות הרצון מן השילטון הישראלי היתבטאה בשיחה. בירמזים גילו לי כי השילטון המצרי היה רע.. עיד עטוה ההתנדב לכבר אותנו בג’רישה שאל אותי: “האם זה נכון כי היהודים זובחים ילד מוסלמי ומערבים את דמו בבצק על הלחם?”

דבר זה גרם לי לזעזוע לישמוע את עלילת הדם מפי הבדוים האלה שהם רחוקים ממגע פוליטי ודתי עם הארצות האירופאיות. הזעזוע הפך אצלי לרוגז עד שהחלטתי ללמד אותם פרק בעיקרי היהדות והציונות. אמרתי להם: “בן אדם חכם בודק תחילה את הדברים ולא ניתפש לסיפורי בדים!” היסברתי להם שבינינו לבין הנוצרים יש סיכסוך היסטורי על רקע דתי וכי הם מעלילים עלינו דברים כדי להשניא אותנו על עמים אחרים. היצגתי כעובדה את היחס ההומאני שלנו שמיתחייב מן הדת היהודית וכן את העובדה שהשחיטה שלנו נעשית ברחמים וכי אסור לנו לאכול בשר שיש בו דם. בין היושבים היה איברהים אל־עיאדי שאישר כי במצרים השחיטה היהודית היא הכשרה ביותר. והוספתי תוך טרוניה ואמרתי: “איך זה עולה על דעתכם שאנחנו היהודים נישחט ילד? הלא המצווה העיקרית אצלנו היא – לא תירצח!” שעה ארוכה נאמתי להם בנושא ההומאניות הישראלית. אם הישתכנעו זאת נדע במשך הזמן.

ליכנשהיתה השעה מאוחרת הלכו המבוגרים אל נשותיהם, ומעט צעירים ישבו לידי וציזבטנו. הם שאלו אותי אם גם לנו יש סיפורים על מסעי־שוד. סיפרתי להם את סיפור לוט ואברהם. בשעה 21/00 פרשו כולם ואני היכנסתי את עצמי לתוך שני שקי שינה. עיפתי מאוד. בלילה אחז אותי הקור שלא כרגיל כי לי יש תכונה שלפיה די לי בכיסוי מועט ואני מיצר חום מספיק. ואכן בישעת הבוקר, נח כפור על הארץ. עם עלות השמש בשעה 07/00 באו נצאר וסאלם וערכו אש. שתינו תה. יצאתי לאסוף צמחים ולגלות את מקורות המים של אנשי המקום. המים מצויים בנחל במקום שי בו צוק החוסם אותו. וסדק רחב עם תמילה בתוכו. לידו כמה עצי תמר. באותה שעה הגיעו בעלי התמרים והחלו ליגדוד אותם.

צילמתי הרבה והמשכתי ללכת בואדי כדי להגיע אל מקור המים הראשי. היגעתי אל מדרגה גבוהה שחסמה את הואדי ויצרה מפל הניקרא בפי הבדוים “סיד”. לרגליו היה גב גדול מלא חצץ. לדברי נצאר אלה הם מי הגשמים שנישארו עד הזמן הזה. נצאר זה הוא בעל אחות פרחאן מוסה אל־הדייב משבט אולאד סעיד בעל הבוסתאן היפה מואדי שריז. ג’בלי בנו החרש של פרחאן סעד איתנו בלילה ולן אצל דודתו באוהל.

עוד אני חוזר מבדיקת הגב הגדול, הופיע מולי בועז המדריך, שבא לקחת אותי לצוקי דוד בג’יפ. מאחר שמארחי הכינו לי את ארוחת הבוקר, לא יצאנו לדרך ליפני שאכלתי את הארוחה. השעה היתה 10/00.

את ארגז המזון הישארתי להם כמות שהוא כישהוא עשיר בכל מיני דברים שהם אוהבים. בזה סיפקתי את מצפוני ויחד עם זה לא רוששתי אותם.

*

12.12.1975

קוד יומן 6

היגעתי באמצעות הטיולית בעלת ההנעה הקדמית של החברה להגנת־הטבע הניקראת בשם “ריו” אל המאהל שבנצב העליון בחלקו המזרחי, אל מקום הנקרא בשם “מרעיה”. מקום זה מצוי “המחראג’ה” שהוא הבוסתאן המצוי כחצי ק"מ מזרחית למרעיה. זה הבוסתאן שמולו היתה הלינה בטיול הגמלים של בני קיבוץ מזרע. באותו טיול ניתבקשנו להגיש עזרה ראשונה לכמה ניצרכים. אישתו של חמדאן סבלה מאקזמה על הפנים והידים. מצבה היה בכי רע. בדוית אחרת סבלה מכאבי בטן ובעלה שהוא בעל הבוסתאן לא הירשו לגברים לגשת אליה לטיפול. החובשת היא שנאלצה להיכנס לאוהל ולערוך את הטיפול המתאים.

בהגיעי למרעיה מצאתי את המקעד בצידי הואשי מול המאהל, במרחק של כמאה מטרים. קיר הואדי שימש מחסה, ושתי דלתות הגנו מפני הרוח. כמה בדוים מיבני המקום ישבו בו. פניתי אל המקעד ולא ניתקבלתי בימאור פנים. במשך הערב הלכה האוירה והיתחממה.

ישבנו מסוגין כשבאו אורחים וטקס הברכות נימשך הרבה זמן. היה שקט ארוך שהפסקתי אותו כדי לרפות את המתיחות שאחזה בי. שאלתי: “מה פירוש השם של השבט אימזינה?”

הם היתפלאו על השאלה הזאת משום שמעולם לא נתנו דעתם על כך. מבחינתם השם הוא חלק מהוויתם כמו אבר מאבריהם. הם לא ידעו להצביע על מקור השם. אמרתי להם כי אני יודע שמקורם משבעה אבות כשביניהם היה כושי אחד שבאו מערב.

לידי ישב עטוה עלאיין, איש מלא ובגיל העמידה. היסתבר שהוא בעל הבוסתאן אשר ליד השכונה שלרגלי “ג’בל בודיה” המצויה באמצע אורכו של ואדי־נצב העליון. הבדוים היתלוננו על הצדקה שמגיעה מתולעת ומקולקלת בריח של נפט. הם דרשו הקמת בית־ספר לילדיהם. תוך כדי שיחה ניכנסנו לבעית התקציב המישפחתי הדרוש לקיומם. ישבנו כשאני כותב מפיהם כל פרט ומחשב את הוצאותיהם החודשיות והשנתיות. היסתבר כי אין איזון בין הוצאותיהם לבין הכנסותיהם. הם היתלוננו על כך ששכר יום עבודה בשרם הוא –.25 לירות בעוד שבימקומות אחרים השכר הוא –.50 לירות. אמרתי להם כי זה ביגלל שיש תחרות בין הבדוים ולו היתאגדו יחד לא היה מי שמוריד את השכר. כך זה בישראל ובכל ארצות העולם הם הנידו ראש ואמרו מתוך צער: “אין הבדוים מסוגלים להיתאגד יחד!”

בהיזדמנות זו הם היסבירו לי את מיבנה “הח’מסו” שלהם שזו המיסגרת המגדירה את הקשר האגנאטי של הפרט במובן המשפחתי. זו מסגרת המהווה את כל הפונקציות המדיניות ביזעיר אנפין. היא מהווה את הביטחון האישי, החברתי והכלכלי. אפשר לומר כי החברה השיבטית הבדוית אינה אלא אגד של יחידות חברתיות על הח’מסו. קביעת הקשר של הפרט לח’מסו נעשית לפי חישוב הקשר הגניאלוגי לאב קדמון בדור החמישי. מכאן השם ח’מסו–חמישיה. מי שניכלל ברצף הדורות בין האב הקדמון לבין איש כל שהוא בתוך חמשת הדורות הריהו בתוך הח’מסו. הקשר הוא קשר של דם. במאהל זה גר הזקן חסין מוסה אבו־ח’ד’יר הוא האיש שפגעתי תחת התומר עם בנו בנבכ. (ראה יומן מס. 4). מסתבר שהוא אדם עני ומשתכר מיגמלו ועדרו הקטן. שנים רבות לא ילדה אישתו, על כן לקח אשה אחרת שילדה לו שלושה בנים.

הגישו אורז הדיסה טעימה וכל הנוכחים וביכללם אני, ישבנו סביב הקערה ואכלנו. לאחר הסעודה ישבנו עוד קצת וציזבטנו. רוב הגברים פרשו להם לביקתות. בשעה תשע בלילה, ארבע שעות על ישיבה, עיפתי גם אני והודעתי כי רצוני לפרוש לישון. במג’מע הזה ישנו איתי עוד שני בדוים שניזדמנו אותו ערב. מקום מגוריהם הוא בואדי “רחאיל” המישתפך לואדי נצב לא הרחק מהמאהל בו אני נימצא. כיון שקר בלילות החורף ניצמדתי אל המצוק שלידו היה המג’מע וישנתי שינה עריבה. בבוקר בא חסין מוסה והגיעו לנו פתיר ותה. היתחממנו ובינתיים באו אנשים נוספים.

כעבור זמן מה ליכשהסביבה היתחממה קצת, הביא חסין מוסה את גמלו וסימן לי כי הוא מוכן להרכיבני עליו. אני רק רמזתי אתמול על כך שרצוני בגמל שיסיעני למאהל “בטרפה” שהוא חורש אשלים במרחק של כעשרים ק"מ מהמרעיה. מן הנכונות של חסין שבא ביוזמתו להרכיבני, שראה בי אורחו, ניתגלתה לי תכונה אנושית יפה של הבדוים.

אגב כך עלי להוסיף על השיחה שלנו אמש. אותה שעה שישבנו במג’מע היתפתחה שיחה אודות איש שאינו מקומי אשר לקח עצים יבשים מחורש האשלים המתיבש, ומכר אותם באזור הג’יבאליה. היתה התמרמרות רבה על מעשה זה. היה מי שטען כי יכול היה להשתמש בעצים כירצונו ליצרכיו הפרטיים אך לא לימכור אותם.

חסין מוסה היתכוון להרכיבני בלי תשלום כאורחו. בדרך היסביר לי את השימוש בעצים ואת תכונותיהם של הצמחים מתוך יוזמתו. הוא היתפלא על ידיעותי. ליד חורש אשלים עשינו את ארוחת הצוהורים בשעה 10.30. בישלנו תה ואכלנו מהמצרכים שהבאתי. נתתי לו מתנת בגדים והיסברתי לו כי לא עשיתי זאת בהיותנו במאהל שלו משום שלא רציתי שאחרים יראו זאת. הוא הבין והיסכים לדעתי.

בהמשך הדרך ליד חישת תמרים נבעו מים ולידם היתה מונחת ניבלת בז הצוקים.

כשעברנו לין בוסתאן בקירבת “הטרפה” היה שם בדוי בשום סאלם אחמד הוא ביקש שניתלוה אליו כאורחו. חסין מוסה שחשב כי הוא מרכיבני מתוך נוהג על מארח, סבור היה כי גמר את חובתו כלפי. היסברתי לו כי את חובתו כימארח הוא סיים בבוקר ואילו מעתה הוא מרכיבני בשכר. לפי תגובתו ראיתי כי אינו מקבל זאת אך בהעדר גמל שירכיבני הימשיך להובילני לימחוז חפצי. בדרך פגשנו באחר הבוסתאנים אשה שהיה לה גמל. הוא ביקש ממנה את הגמל כדי שסאלם אחמד יריכיבני עליו והוא ישוב על עקביו. היסתבר כי האשה באה עם הגמל כדי להעמיס עליו עצי הסקה מחורש האשלים ולא תוכל לשחררו לבקשתנו.

בלית ברירה רכבנו עוד שעה כשאנו עוברים ליד הדיקים השחורים ומגיעים אל הנואמיסים – אלה הקברים הקדומים – וניכנסים לואדי “ח’זאימה” שלרגלי הר ח’זאימה. שם במרחק של כחמש־מאות מטרים היה מאהל גדול ולפניו בצל סלע ישבו אנשים במג’מע. היברכנו את הגמל תוך שהאנשים משתוממים, ברכנו והצטרפנו אליהם. היבעתי את רצוני להיתארח אצלם ביום זה. מיד הגיבו ואמרו כי זה מובן מאליו כי אני אורחם. הישמעתי דברי בדיחותא ואמרתי כי הדבר לא בטוח יתכן וההרים אינם חפצים. צחקו ונהנו מדרך קבלתי את דבר היתארחותי כבר שיש בו משום הבעת כבוד מצד המארחים.

נימוס רב בכל עת ובכל מקום!

מיסתבר כי אחות אשתו של חסין מוסה נימצאת בואדי “סומרה” במעלה ואדי נצב. הוא החליט לאסוף שם פרעושית גלונית שצמחה באותו מקום בשפע. בעודו חובש את גמלו ניגשתי אליו על מנת לשלם לו את שכרו. הוא מאן לקבל זאת מידי ולא נימק זאת, אך אני ידעתי כי בהיותי אורח שלו אין מה ליכבוד אדם לקבל תשלום עבור ארוח. כדי ליצור סיבה לקבלת הכסף לפי שהאיש היקדיש לי את כל טוב ליבו ואת זמנו נהגתי כפי שראיתי במקום אחר. את מתן הכסף נימקתי בתור מתנה ולא שכר. ונימקתי זאת כך:“הרי לך ממני עשר לירות עבור אישתך שתיקנה לה מה שתירצה. לכל בן מבניך עשר לירות ולך עשר לירות שתיקנה לך מה שהוא שיזכיר לך אותי לטובה!” הסידור הזה ניתקבל על דעתו לקח וצרר את הכסף בעוד האנשים שבמג’מע שולחים מרחוק מבטים גנובים ועוקבים אחר היתנהגותי. שהרי כולם יודעים שיש מינהג אבל יש גם חובות ומצבים שהם מיחוץ למינהג. דומני שעברתי את המבחן של השתלבות במנהגי בני המדבר לישביעות רצונם. זאת היבחנתי ביחסם אלי בהמשך היתארחותי אצלם.

חסין מוסה פרש וכך ניתקשרה הלינה שלנו תחת אותו תומר בנבכ הוא ובנו תוך שהם מתרחקים אל תוך מרחבי המישור עד להיעלמותם באובך הצוהב של המידבר עם השעות בהן היינו שנינו נתונים בין חומות המצוקים של ואדי נצב הולכים יחד בין צללים וסלעים. באותה שעה שחסין מוסה פרש והלך לדרכו חשתי שאני ניכלל במסכת החיים של המדבר שקשר אותי בנימה ראשונית אל ריקמת ההוויה שלו.

השעה אחת אחה"צ. הלכתי לי לשוטט בין הנואמיסים. מצאתי נתז צור שהוא זר למקום שבו הסלעים כולם פלוטוניים. על כן יש לו קשר לאדם הקדמון.

עם חשיכה באתי למג’מע. שם קידם את פני דרויש פתיח “מהרחבה” שהיכרתי אותו אשתקד. הוא קרא בישמי המפורש להישתוממותם של האנשים. בערב ישבנו וציזבטנו כשזקן אחר בשם סאלם אחמד יושב איתנו. ג’מיע חמיד סיפר לנו סיפורים ואני עניתי לו בסיפור אל “הורג שיבעה חללים בבת אחת”. תוך כדי שיחה אמרתי בי בכוונתי לסייר מחר לרגלי ג’בל ח’יזאימה. הם הזהירו אותי מלסייר שם בטענה בי המקום מסוכן, לפי שהוא שורץ שדים. כיון שעלה נושא זה גררתי אותם לעסוק בו הם תיארו לי את ממלכת השדים המצויה במעמקי ההר שסדקים בסלעים מהווים את הכניסה אליה. מן הסדקים עולה ריחם המצחין של השדים. זהו סימן ההכר שלהם. באותה שעה החכמתי בכל אשר קשור לשדים על מינהגיהם ואורח חייהם הנלוז. שהם בועלים את אימותיהם ובנותיהם וכל הוויתם ניבראה כדי לשבש את חייהם של בני האדם. בכל ערב הם מייצבים ליפני “איבליס” – אשמדאי – המלך שלהם ונותנים לו דין וחשבון על מעשיהם. מי שאינו עושה רעה באותו יום ליבני אדם, זוכה ליגערות ועלבונות מידי מלכה.

ביושבי איתם ניקרה בי המחשבה ליבדוק אם הם משתמשים היום באבני צור וכי יתכן כי אבן הצור שבידי אינה אלא כלי שמישהו הישתמש בו בימים האלה. ליכשראו את נתז הצור אמרו לי כי זה בודאי הגיע בידי מישהו מגיבעת הצור. הישתוממתי לשמע הידיעה שיש בקירבת מקום מירבץ של צור שהוא נוגד את הגיאולוגיה של האזור הזה הבנוי כולו מסלעי יסוד. שאלתי היכן היא גיבעת הצור אמרו לי כי היא מצויה במורד ואדי נצב. שמתי את אל ליבי מתוך מחשבה לענין בה את הגיאולוגים שלנו.

בשעה מאוחרת פרשו אנשי המקום, ודרויש ואני שכבנו במג’מע לישון. כיון שהאוהלים היו מרוחקים לא ראיתי אותם ולא חזיתי בנוכחות הנשים. בבוקר הופיע סאלם אחמד שהאכילנו מתבשיל באמיה ופתיר שהיה טעים מאין כמוהו. נתתי לו בגדים ופרודוקטים בשפע. מיסתבר שבכל מאהל יש מי שליבו חם לארח אנשים והוא המאכיל. במשך הזמן למדתי כי יש תור בין אנשי המאהל לגבי האכלת האורח. ארזתי את חפצי והינחתים בצד, כי הייתי אמור לינסוע חזרה לצוקי־דוד עם מרגלית החובשת שהיתכוונה לבוא בסיור הרפואי שלה.

יצאתי לסיור נוסף בין הנואמיס. מרחוק ראיתי עדר מיתקרב ובו כישלושים עזים וכמיספר זה כבשים. היתרחקתי מנתיב העדר שהלך בואדי על מנת שלא להעמיד את הרועה במצב לא נוח לפי שכך המינהג בסיני שאין גבר מיתקרב אל הרועות.

להפתעתי, היתה הרועה נערה קטנה שגילתה סקרנות והתקרבה אלי. היא היתה לבושה בשימלה ארוכה מקומתה שניתפרה מבד שחור וגס בצורה מרושלת. ברכתיה מרחוק והיא ענתה לי בלי היסתייגות. כדי לתת סיבה ליפתיחה בשיחה מותרת מבחינת הנימוס, לקחתי צמח ושאלתי אותה אם היא יודעת מה שמו. אמרה לי את השם וכך ניכנסבו לשיחה בנושאים שעיניינו אותי. היסתבר כי ידעה מי אני וכי חסין מוסה הוא דודה שלן באותו לילה אצלם וסיפר להם אודותי. נתתי לה שרשרת שהכניסה אותה לתוך השקיק הארוך התלוי על כתפה. היסכימה כי אתלווה אליה. לפי המראה שלה לא היתה יותר מבת אחת־עשרה שנה. היא היתה תמימה ונעימה. לישאלתי אמרה כי שמה “סילמיה”. להוריה רק שלוש עזים והיתר של כל המאהל. מכאן למדתי מדוע הבגדים שלה הם ביגדי עניות. בדקתי גם את תפריט מזונה. היה לה פתיר ותה. בישעת הצוהורים תבשל לה תה. לעתים היא מקבלת איזו עגבניה או משהוא מבשר.

רשמתי את המזון שנאכל על ידי העיזים. סילמיה טוענת שיש להוסיף מזון מרוכז לצאן.

מן ההר שמצדו הדרומי של הואדי משכו הבדוים ח’רטום – צינור בעברית – בו זרמו מים אל גב שהיתקינו. כל הזמן קולחים ממנו מים בזרם דק. היא הישקתה את צאנה. עוד אני סוקר את המקום והג’יפ של מרגלית החובשת מסנטה הגיע. סילמיה ביקשה ממנה תרופה נגד כאב בטן. שאלתי אותה אם זה כאב בטן שבא לה תמיד ביגלל הווסת, אמרה לי כי הווסת טרם פוקדת אותה וכי כאב הבטן הזה הוא מקרי. כשמרגלית ביקשה ממנה להקיף את הג’יפ וליפנות אל הרופא שבא איתה לסיור הרפואי הזה, היסתלקה ונעלמה.

באותו מאהל לא נימצאו הגברים שהיו אמורים להיבדק. ח’ד’יר הנהג הביא שעון שהיה בתיקון אצל אבנר גורן לאחר ארבע שנים שמסרו לו אותו לתיקון. הבדוים הישתוממו על היושר על הישראלים.

משם נסענו למרעיה אל אותו מקום שבו היתארחתי. שם ניתכבדנו בארוחה ומיד לאחריה הגיע יוחנן קפרא המדריך מצוקי דוד שהיה אמור להסיע אותי חזרה לביקעה. איתו הגיעה אורנה גורן שעסקה בארכיאולוגיה ובתרבות הבדוים. סיפרתי לה על התגלית שלי בענין גיבעת הצור. גם היא נימלאה הישתוממות וביקשה לסור לשם מיד. שאלנו את אנשי המקום היכן היא הגיבעה ולא נידרשנו הרבה וכבר היה מי מאנשי המקום שקיבל על עצמו להדריך אותנו אליה.

נסענו לגיבעה הניקראת “אום אל־צוואן” במקום שואדי שלאל מישתפך אל ואדי נצב. שם מצאנו אתר פריהיסטורי על גיבעה בצדו המערבי של הואדי הבנויה כולה מצור. ולידה רבדים של סלעי מישקע שהיו צמודים להר הגרניטי הגבוה.אלה הם שרידי משקעים של ים אשר כיסה באחת התקופות הגיאולוגיות הקדומות את כל הרי סיני ונסוג עם תהליך האורוגנזה שיצר את הנוף הנוכחי. סלעי המישקע והצור צנחו אל תוך הגראבן שנוצר וכך ניצלו מידי הארוזיה ונישארו כזיכרון למה שהיה. בלעדי התעודה הגיאולוגית הזאת לא יכול היה הדימיון לתאר ים שנח על פני כל המרחב של סיני.

אורנה שהיתה איתנו כימעט ונישתנקה מרוב התפעלות. היא מצאה בצידי הסלעים את בית המלאכה של עושי כלי הצור הקדמונים, וכן אספה כמה מן הכלים הללו. היא איכזבה אותי באומרה כי האתר היה ידוע בסיפרות. חשבתי כי אזכה בכתר של בעל תגליות ויהיה זה לי פיצוי על הטירחה והסבל הכרוכים בחיל הנוודות שלי. הימשכנו לינסוע עד לנקב של ואדי “רהב” אל מקום שבו מתרוממת מדרגה של אבני חול אשר חוסמת את הואדי לרוחבו. במאמץ גדול טיפס הג’יפ בנקיב שניפרץ על ידי האוניברסיטה העברית. על שפתו היו הרבה סיגים של נחושת. הכריה היתה במיכרות שבאבני החול. משם מיתמשך ואדי רהב דרומה כשהוא ניפתח אל נוף נהדר של הרים המשתקפים במרחק.

לרגלי גיבעת החול ניצב בית קבורה של “שיח' אבו־זאיד”. ירדנו אליו ברגל בעוד הג’ים מחכה לארכיאולוגים.ואנחנו – חייל ושני בדוים יורדים לבקר את הקדוש. מקום זה אינו מצוי על אם הדרך ועל כן אין הישראלים פוקדים אותו והוא מצוי ללא הפרעה וללא שוד של התייר הישראלי. הכל עומד בצורתו המקורית. הכלים המצויים שם ללא שמירה לשימוש של עולי הרגל עמדו סדורים בתוך גידרה שאינה מקורה. ועל הקבר כיסוי פירחוני והרבה דיברי מזכרת –מטבעות מיטפחות ועוד. חזרנו דרך “ואדי ח’ריט” שהוא שם על מין צמח, והיגענו לצוקי דוד בישעות הלילה.

16־27.12.1975

קוד יומן 7

הסיור הזה היה מיועד ליבדוק את האוכלוסיה הנימצאת באזור הסגור של דרום־סיני בסביבות ג’בל צבאח. יצאתי עם תמר חיזקיהו המדריכה, שהיתה צריכה לשמש מקשרת ביני לבין הנשים הבדויות נוסף על הרצון לתת לה סיור אישי כמתנה לרגל שיחרורה מן הצבא.

יום היציאה היה שבת היינו אמורים לטוס לשרם, אך בבואנו לישדה התעופה היתברר שאין מקום. חזרנו עם אבנר גורן בג’יפ וניצלנו את הזמן ליבדוק את העפיפון שמצאתי בסביבות פראנג’י לאחר בדיקה נימצא כי אכן זה עפיפון ממשי. למזלנו באה באותו יום משאית עם ציוד לצוקי־דוד. בשובנו לשם העמסנו ג’יפ שבור על המשאית שהיתה אמורה להובילו צפונה. ישבתי על הג’יפ כי בקבינה ישבה תמר והחיל המלווה. תוך חיבוט עצמות היגענו בחשכה לואדי פיראן. שם סידרנו כי יסייעו בידינו לעבור את המקום המיועד לישקיעת המשאיות בתוך הנווה. לפני שלושה ימים ירד גשם שוטף והפיראן החל ליזרום. הדרכים היו משובשות. לאחר שבלינו כישעתיים על הוצאת המשאית מן השקיעה, הימשכנו לנוע בואדי תוך סכנות רבות של שקיעה בסופו של דבר היגענו לכביש. בחצות הלילה היגענו לאוהל הבדוי בנעמה. שם ישנו על מזרונים בבוקר הישכמכו והימשכנו בנסיעה צפונה.

בשעה 07.30 היגענו למיסעף ואדי כיד אל מיסעדת “אימחנה”. למזלנו היו שם הרבה גמלים שהביאו אמש פחם. אימחנה היזמין אותנו להיצטרף אל האנשים שישבו סביב המוקד. לאחר שתיה וברכה, סודרו לנו לפי בקשתנו שני גמלים אשר ירכיבו אותנו למחוז חפצנו. הבדוים היו אנשי הסביבה המתאימה לנו. מזל!

שני המלווים שלנו היו הזקן ח’ד’יר איסבאייל אשר אל מאהלו שמנו פנינו אותו יום, ועיד חמדאן בן אחותו אשר גר במאהל בקירבת המסעדה של אימחנה. סיכמתי איתם כי נשלם להם חמישים לירות לגמל ליום. ועוד אמרתי להם כי בכל מאהל נחכה כמה זמן ושם תיפסק שכירת הגמלים. בהמשך הסיור שלנו ניקח גמלים בהתאם ליצרכינו. תוכניתי היתה ליראות באיזו מידה אפשר לישהות בשטח, ולפי זה ליקבוע את משך השהייה תוך שאנו משוחררים מתשלום לגמלים. במשך הזמן היסתבר שאין גמלים במאהלים וכי הם יצאו להביא “צדקה” – שהיא הסעודה שנותן המימשל – בח’ריזה אשר בואדי כיד.

צעדנו דרך ואדי רחב הניקרא ואדי “סמא” כשמצפונו ניפתח ואדי “אירהיבה”. הואדיות היו מכוסים בשיחים ענקיים של “נמנם” – שויה טבאיקה – ושפע של “רבל” – פרעושית גלונית – עם קצת סילון. מולנו היתנשאו ההרים הגבוהים של רכס הצבאח ושל ג’בל “משל” ואחרים שלא היתאמצתי לזהותם. חתכנו בנקיב “סמימי”. שם ערכנו את מנוחת הצוהורים במשך שעה וחצי. כאן למדתי לראשונה מהי מנוחת “הקילה”. לאחר שאכלנו הייתי סבור כי נמשיך בדרכנו. ביקשתי מח’ד’י כי נצא לדרך על מנת שנספיק לעשות משהו. הוא חייך אלי ואמר: “לא ידידי כאן ננוח עד שיגיע הזמן ללכת!”

לא הועילו כל השידולים שלי ומצאתי עצמי נתון לחסדו על הזקן היה וכבר עלתה בי המחשבה שמא אנחנו נתונים לחסדיהם של שני הבדוים הללו שמי יודע מה יעוללו לנו. כיון שהאפטרופוס שלנו הוא אימחנה לא צפיתי למשהו לא שיגרתי. יחד עם זה נאלצתי להיכנע לתכתיב הזמן של הזקן. בסופו של דבר למדתי כי זה חוק במדבר שיש סדר במסע ויען חוקים שניקבעו במשך הדורות. כעבור יום סמכתי על ח’יד’יר בכול.

בישלנו מרק והאכלנו את המלווים שלנו.

בעת השהייה בדקנו עם השניים את המסלול העתידי שלנו. מיסתבר כי האיש חמדאן סאלם שאליו אנו שמים את פנינו על מנת לראיין אותו, אינו אלא אבי עיד חמדאן המלווה שלנו. ומזלנו אינה לנו להימצא בחיק המישפחה עצמה.

ירדנו מה הנקיב אל ואדי רחב הניקרא “אל ביאנה” והימשכנו ממנו בתוך ואדי “יהמיד” עד שהגענו למאהל של ח’ד’יר לרגלי ג’בל “אום אל־צולב” בנ.צ. שבמפת ג’בל צבאח: – 65621175.

את הגמלים היברכנו ליד מג’מע – מלון אורחים – שהיה בנוי מגידרה נמוכה בגובה של כחצי מטר עשויה מאבנים ובמרכזה אח. במרחק ששים מטר היה המאהל שכלל חמשה אוהלים המוסתרים אחרי כפל קרקע. במשך כל סיורי, לא הוזמנתי למאהל.

ניכנסנו וישבנו במג’מע. עוד אנו יושבים, ורוח קרה החלה לנשוב ממערב דרך מיצרי הואדי. השמים היתקררו והחל לטפטף. שאלתי את ח’ד’יר מה יהא עלינו. הוא אמר כי אם ירד גשם רציני ניכנס לתוך האוהל. בינתים היגיע גבר מבוגר בשם “צאבור” שנשא בידיו חבילת עצי הסקה. ישבנו והיתודענו. את תמר שלחתי אל הנשים שתיראה כיצד מבשלים. בשובה אמרה כי הן היו סגורות מאוד ובקושי הבינה אותן. עם חשכה הגישו לנו אורז מבושל. אכלנו ושוחחנו תוך שאני רושם את פרטי הדברים. מסתבר כי אין להם ידיעות רבות. לא בשימוש בצמחים ולא בפירוש שמות הרים וואדיות. באותו הלילה ישנו תחת כיפת השמים במג’מע כשקור עז שרר על הסביבה. שלג כיסה אל פיסגות ההרים. איתנו ישן גם עיר שלא ניגש כלל למאהלים.

בבוקר סודר כי תמר תצא למירעה עם הבת הגדולה.היא מאנה משום מה לסידור זה, ועל כן יצאה תמר עם האם ועם עיטאיקה האחות הקטנה כבת תשע לרעות את הגדיים. היחס לתמר לא היה חופשי. רק עיטאיקה הקטנה היתידדה איתה. בעת הרעיה פוררה תמר עלים מעצי השיטה במקל ארוך. בצוהורים חזרה ולא רצתה להמשיך ברעיה.

אמש סיפרו לנו כי יש בקירבת מקום סלע לבן גדול. לפי הנחיות על ח’ד’יר הלכנו ליראות את הסלע הלבן שלפי התיאור שלו הינו פגמאטיט, שהוא קוורץ נקי שלא היספיק להיתמוסס בתוך סלע היסוד. צאבור הניראה כגבר יותר רציני הידריך אותנו והלך איתנו להנחותנו בדרך. לידבריו היתנהגות ח’ד’יר לא יאה, שכן היה עליו להדריכנו כאורחיו. בדרך עברנו על טומולי ענקיים על גבי “הדקעה” שהיא דרגש של שפך נחל המתמשך בצידי הואדי. הימשכנו ללכת כשפנינו אל מול ההר המרשים “ג’בל משל”. ממרחק היתגלה לנו הפגמאטיט כשהוא מלבין בתוך הצבע הכהה של הסלעים. ליכשהבחין צאבור בפגמאטיט ניפרד מאיתנו מאחר שסיים את תפקידו. הפגמאטיט הזה היה ענק. גובהו היה כארבעה מטר והוא מיזדקר מתוך הגרניט כיטריז חרוטי שקוטר בסיסו כישלושה מטרים. צילמתי אותו בעוד תמר סוקרת ומטפסת עליו. המראה של הפגמאטיט המלבין בתוך הנוף של ההרים אשר פסגותיהם נושקות בשמים ברבגווניות על צורות יצרו רושם עז שגרם לי היזדעקות פנימית ללא קול מרוב היתפעלות. חסרו לי משוררי התהילים שיבואו וישירו את שיר ההלל ליפעת הנוף שאין כמותם לשיר את שיר ההלל לעוצמה ולפעמוני הנפש הפועמים בחוזקה ומבקשים להיתפרץ החוצה.

עם חשיכה חזרנו למג’מע. בבוקר פרץ ויכוח ביני לבין ח’ד’יר שתבע תשלום על יום הגמל שבו שהינו בסביבה ללא רכיבה. טענתי כי אנחנו אורחיו ויושבים בביתו. כאן היסתיים הסיור שלנו ואנו ממשיכים בגמל אחד. טוב שבא צאבור ופסק לטובתי. בערב היתלונן ח’ד’יר ואמר: “האם כך יהיה גורלי שאהיה מוזנח עם גמלי?”

כיון שהיה עלינו למצוא איש שישמור על הגמלים בשעה שעיד חמדאן יעלה איתנו להר, היסכמנו להוסיף לו עוד שני ימי גמל. בערב הלכה תמר לאכול עם הנשים שקיבלו אותה בימאור פנים שלא כמו אתמול. העתרנו עליהן מתנות בבגדים ולילדים נתתי ג’ולות.

הלילה השני היה חם מקודמו. לאחר שהאוירה היתחממה יצאנו בשעה 09.00 לדרך בואדי יהמד בימגמה להגיע לואדי צבאח. בצוהורים היברכנו את הגמלים על שלוחה של בולדרים ענקיים שהיו מגובבים זה על זה ביכעין יער של סלעים. אלה הידרדרו מימדרון ההרים. בדימיוני תארתי את מהפכת האלוהים באור זמן שההרים היזדעדעו ורקדו בירעידת אדמה, שפירקה גושי מצוקים אדירים אשר היתפקקו ברעש אדירים ונפלו אל תוך הואדי ונערמו שם. מי יכול לחוש את הנורא שפקר את החי והצומח באותו זמן?

תמר ואני הלכנו לואדי “זעתרה”. בדרך ניתקלנו במלכורת נמרים סגורה ושלמה כשחבל עדיין כרוך סביב האבן הסוגרת ועצמות עז מצויות בתוך המלכודת. המקום דורש בדיקה!

בואדי זעתרה ניגשנו אל נביעת המים הנקראת “עיד” ואת “הסיד” שהוא מין חלקלקה צרה החוסמת את הואדי ללא אפשרות מעבר. היקפנו את המקום ועלינו על מכיתות אבנים עד שהיגענו ליקבוצת תמרים שלידה היתה נביעה. בדרך חזרה, העמסתי עלי בול עץ. כיון שלא ניזהרתי מעדתי כופפתי את ברכי עד כדי כך שגרמה לי צרות במשך הימים הבאים. חזרנו אל הגמלים וסעדנו את ארוחת הצוהורים.

לאחר שרבצנו ונתנו את “הקילה” הימשכנו ללכת בואדי עד לרגלי הצבאח. שם מצאנו נקיק בין הסלעים שיצר כעין חדר שקירותיו בגובה של שלושה וארבעה מטר. ח’ד’יר ועיד קבעו את המקום ללינה כשעדיין השמש מטיילת בין הפסגות. מיתוך ההחלטיות שלהם ביבחירת המקום ללינה, הבינותי כי זו להם לא הפעם הראשונה ללון במקום הזה. כיון שהמערונת הזאת היתה מלאה בשיחים שצמחו בה עד לגובה של מטר ויותר ניכשנו את המקום. השניים שהיו אנשי שדה מיטבע ברייתם, הביאו שיחים יבשים והיבעירו אותם וכך יבשו את החול ואת הסלעים שיצרו את החדר הטבעי הזה. על דעתי לא היה עולה ליבש מקום בשיטה זו. על כן הישמעתי לעצמי דבר משל האומר: “לסלע ולבדוי נפש אחת!”

ליכשסיימנו את המעשה היה בידינו מקום מגורים נוח שרוחות וגשמים לא שולטים בו.

בלילה ישבנו סביב המוקד כשהשניים מזינים את האש שתאיר את החלל שבו קבענו לנו מחסה מקור ומרוח. לאחר שסעדנו, סיפרנו סיפורים ורשמתי כמה קצידות מפי ח’ד’יר. בערב הזה היתגלתה לפני תופעה מוזרה. אני ישבתי מצד אחד של המוקד ותמר מצידו השני. הלהבות האירו אותנו באור האדמדם הרגיל. אך מעל ראשה וכתפיה של תמר נוצר עמוד אור חיוור שהיתנשא מעליה ונח על כתפיה כעין עמוד של ערפל המואר באור קלוש. רק עליה היתה תופעה זו. היא נמשכה כל העת שישבנו סביב המוקד. חיפשתי הסבר לתופעה הזאת ולא היתחוור לי דבר. האפשרות כי זו היתה רפלקציה של אור לא היתאימה לכך מאחר שעמוד הערפל המואר היתנשא הישר למעלה. היתה זו תעלומה ללא הסבר.

בבוקר השארנו את ח’ד’יר שישמור על הגמלים ושלושתנו עלינו וטיפסנו על מידרון ג’בל צבאח בימגמה להגיע לפיסגתו. בתחילה חשבתי לסייר את ההר לבדנו מבלי שיהיה איתנו מישהו שיפריע לחופש הסיור שלנו. בדיעבד טוב היה שלקחנו את עיד, כי הוא אמנם לא היה על ראש הצבאח אך היסתובב בסביבה והכיר כמה פינות נעלמות.

ממראה ראשון היתה הדרך צריכה להיות בואדי. ואילו עיד הוביל אותנו על גבי שפך של גרניט אומעלק הפריכה. וכך היגענו אל פרשת המים כשאנו צועדים על גבי מדרון תלול שבקושי יש בו מקום להצגת הרגלים. הרוה היתה קרה ומדרונו הצפוני של הצבח היה מכוסה שלג. את ארוחת הבוקר שלקחנו איתנו, אכלנו כשאנו מוסתרים מן הרוח על ידי בולדר שממנו צפינו בכוון מערבה. שם בישלנו קפה. אף על פי שהפיסגה היתה הישר מעלינו נאלצנו לרדת קצת ולימצוא נתיב שאילתר עיד בחושים שלו. כל העת הייתי ספקן שכן ההיגיון היה לעלות הישר אל הפיסגה. אל הקושי שיש בטיפוס על מדרון תלול נוסף הכאב של הקרסול שניגרם לי אתמול כשנקעתי את רגלי. בלית ברירה נאלצתי להיתעלם ממנו כדי להפיק את ההנאה מן הסיור בהר המרשים הזה.

היגענו לאזור שהיה מכוסה כולו בשלג והלכנו על שטח מושלג מבלי לדעת מה יש מתחת לכפות רגלינו. היקפנו מצוק שעמד כחומה חוגרת סביב ההר שמימבט ראשון אין להבחין באפשרות ליפרוץ אותו. עיד משך אותנו אחריו כישהוא מאבד גובה אך הוא הולך למטרתו מתוך ביטחון. לרגע לא איבדתי את ביטחוני בו. מה גם שהוא היתיעץ עם ח’ד’יר על המסלול. במקום מסויים היה מעבר שבו טיפסנו ועלינו מעל המצוק. במרחק מסויים מעלינו היתה פיסגה שרמזה לנו כאילו ראש ההר לא רחוק. למעשה, זה היה אחד החדודים שהיזדקר כפיסגה. ליכשהיגענו אליו ניגלו מעלינו עוד מצוקי ענק שהיזדקרו כיפסגות משניות בזו מעל זו.

כיון שניצרכנו להפוגה על מנת לתת לשרירי הרגלים לנוח, ישבנו על מדרגת סלע וצפינו לכוון צפונה אל הר קתרינה שהיה אפוף בעננים.ועוד אנו שרויים באופוריה מן הנוף המרהיב פנה אלי עיד והידהים אותי ביתביעה ואמר: “בישביל ההדרכה שלי כאן בהר עליכם לשלם לי שכר יום אחד נוסף על יום הגמל!” המוזר בתביעה זו היה העיתוי המקום שבו נאמרו הדברים. מטבע הדברים שאדם מציג את תנאי משכורתו בהקדמה ליתחילת העבודה, ואילו עיד שניראה כאדם שקט ונוח הופיע כסחטן ודוקא כאן בימרומי ג’בל צבאח. בליבי נוצרה תגובה נגדית וכבר רציתי לישלוח אותו חזרה שכן לטפס על הרים אנחנו יודעים לעשות זאת באופן בלעדי. אך העיתוי הלא צפוי שיכך את כעסי והביא אותי לידי עילזון פנימי. אין זאת כי אם הסיטואציה – של נוף מרהיב כשאתה מצוי על מדרון תלול בין שמים וארץ בתערובת עיסקית השייכת לעולמות תחתיים – יצרה חויה של ניגודים נדירה נגרמה לי לחייך ולומר לו: “יא עיד! הלא אנחנו משלמים לך בער הגמל והליווי שלך כלול בה!” הוא היסתכל בי במבט שקט על ברול מתוך עינים מכולות ואמר: “מה שלגמל לגמל וכאן אני מוביל אתכם כמורה דרך!”

ידעתי כי האיש למעשה צודק יחד עם זה לא רציתי לתת לו פיתחון לדרישות שמי יודע היכן תופענה. על כן אמרתי לו: “יא עיד! מה שאתה מבקש קשה עלינו מאוד, לו אמרת לנו זאת למטה היינו מוותרים על ההדרכה שלך!”

הוא נדם לרגע היסתכל בי ואמר: “יא שבו, באלוהים שמגיע לי שכר נוסף!” אמרתי לו: “אתה יודע מה? נביא את הבעיה הזאת ביפני אימחנה והוא ישפוט בינינו. האם ניראה הדבר בעיניך?” היסכים וקמנו להמשיך בדרכנו.

עיד משך בכוון דרומה במעלה המדרון בניגוד להיגיון הפשוט. עד שהביא אותנו אל מדרגת צוק. להפתעתנו היתה שם “חורמה” – נקיק מפולש – ענקית שיצרה אולם רחב ידים. שם ישבנו וגם נפשנו באוירתה הקרירה של החורמה לאחר זמן מה יצאנו מצידה העליון והמשכנו בטיפוס אל הפיסגה הבאה. להפתעתנו ניתגלו עוד שני שיאים בינינו לבין הפיסגה העליונה.

ליבסוף אחרי חמש שעות היגענו לראש ההר. למזלנו הרע החלו ערפילים לרדת על הסביבה כישהם זוחלים כאותם ענקים למטה אל מעמקים הואדיות. פה ושם ניפתח חלל ביניהם וניתגלה הנוף שלרגלינו. לכוון דרום רואים את ראס־מוחמד, למזרח את האי תיראן ושרשרות הרים יורדות מזרחה בזו אחר זו. לצפון ניראה הר “לוליה” דהיינו: – הר הפנינה, שהיסתיר את הר אום־שאומר. הר קתרינה היבהיק למרות שהיה מכוסה בישלגים. על ראש הפיסגה היה רוג’ום על אבנים שנעשה בירי מטילים שפקדו את ההר לפנינו. בין אבני הגלעד הזה נימצאו פתקים שלהם בתוך קופסת פח. היה שם פתק של יוסי בר המדריך ושל דני מיכאלי. כתבנו על פתק את עלילותינו וצרפנו אותו אל האחרים.

הדרך למטה היתה קצרה וארכה כשלוש שעות, אך הדרדרת הרגה לי את הרגל. בשעה 15.30 היגענו למקום המירבץ באותו נקיק שישנו בלילה. לא היה טעם להמשיך ובחרנו ללון באותו מקום.

כיון שעמד לרשותנו זמן מה עד לחשכה, יצאתי לשוטט קצת וגיליתי לא הרחק מאיתנו סימון על הסלע בצבע כחול שהראה בחץ בכוון למטה ובראשו נוסחת המים בישפת הכימיה H₂0 ושמו של אברהם חיים. הוא המדען שהתמחה במכרסמים בסיני. כיון שהיכרתי את האיש בהיותו בצוקי־דוד היתה זו בישבילי דרישת שלום חיה. ואכן לרגלי הסלע נבע מעין. מים לא חסרו לנו משום שפלג מים זרם לאורך כל הואדי.

בלילה שוב היו קצידות שהשמיע ח’ד’יר. היה קר והייתי הרוג. רגלי ובירכי הימנית היתיבשו והפכו לבול עץ. קיויתי כי בבוקר אתאושש. אך למוחורת היתברר לי כי הענין די רציני. צלעתי מהיום הזה והלאה. אינני יודע מה גרם לי לוותר על אחר הגמלים, דבר שהוא שטות מיתחילתו ועד סופו. את ח’ד’יר שילחתי עם גמלו. תמר רכבה ואני הלכתי ברגל.ניכנסנו לואדי “ח’לאפיה” אל נווה קטן ונחמד הניקרא בשם “עיד יהמיד”. על משטח סלע בנו הבדוים כעין סכר נמוך ויצרו בריכה שאגרה מים. משם המשכנו עד לואדי " שביקה". מכאן עלינו דרך נקיב וניכנסנו לואדי ג’נדלה הרחב. מדרום לנקיב על הר ניצב לוח סלע ענק הניקרא: – “סרבוט עאמר” שניראה מכל מקום. בגינדלה סעדנו וקיילנו. ליקראת הערב רכבתי בואכה ואדי “ית’מיד”. קצת ליפני המאהל סרנו – תמר ואני – ליראות מה יש בואדי “אל קנה” שהישתפך אל ואדי ית’מיד. כיון שרגלי כאבה היסתפקתי בהליכה קצרה וישבתי ליד עיד שבו ניקוו המים. תמר המשיכה ללכת לעומק הואדי ועקבה אחר דיק שחור שהיתפתל על המדרון שהיה בנוי מסלעים מטאמורפים.

ליקראת הערב היגענו למאהל שבו היו תישעה אוהלים ובית אשר שמש כמקעד בו קיבל את פנינו דודו של עיד, הלא הוא “חג' עלי סאלם שתוי” שראייתו לקויה והוא כבן שמונים שנה. אבי עיד ועלי הם אחים ולא מאם אחת. הוא היה הגבר היחידי במאהל. וכמו שהמאהל של ח’ד’יר מורכב מקרובים, כך גם המאהל של עלי, כולם קרובים. הגברים נעדרו משום שהם עובדים בשרם או הלכו להביא “צדקה” – סעד. היתארחנו בתוך המקעד הסגור שהיבטיח מחסה מקרה. עלי היבעיר אש באח, והמקעד היתמלא עשן. כיון שכל הפתחים היו סתומים, בקושי יכולנו ליראות משהו מרוב הדמעות שהעכירו את הראיה. ליכששככה הלהבה במוקד פחת העשן והוקל לנו קימעא. מענין שהאיש כלל לא חש במחנק ובמה שזה גרם לעינים. לא במיקרה עיני הבדוים עששות. לילדים נתתי ג’ולות לשימחתם. בינתים הופיעה ביתו הקשישה של עלי שהיגישה לנו אורז מבושל. אחריה באה כלתו שהיא עגונה.

לידבריו בנו נאסר אחרי מלחמת יום הכיפורים וניתנה לו ברירה: – מאסר או גלות במצרים. הוא בחר לעבור למצרים. חג' עלי טוען כי בנו חף מפשע ורק הבדוים שהם נוכלים, רמאים ובוגדים העלילו עליו. הכלה נעצה בי עינים חדות כל הערב. מה משמעות הדבר? האם היא רואה בי כמישהו שיכול לסייע לה להביא את בעלה, או שמא היא בולעת את המראה הגברי שלי מתוך שהיא מיוסרת מבחינה מינית? לך דע! לבוקר הלכה תמר עם הילד סבאייל לנווה “אום סידרה” שבו יש תמרים ומים. ואני ביגלל הצליעה, ישבתי עם חג' עלי וניסיתי לאסוף מפיו חומר בנושאים שונים. הזקן הזה אדוק ביותר. הוא מקפיד על כל התפילות ומכין את עצמו ליום מיתתו כדי וכניסתו לגן־העדן תהיה מובטחת. חוכמה רבה לא באה לי ממנו לפי שלא מצאתי אצלו ידע רב בעניני טבע. עם כל שאלה ששאלתי את עלי היה פורץ בצחוק באומרו: “וכי למה לך לדעת זאת?”

עם הנשים ביכלל לא היה לי מגע. לבד מרצון של מישהי לימצוא תרופה לצלע שכאבה לה בנופלה מעץ שיטה. כיון שפרנסה רבה לא היתה צפויה לנו והיה עלי לחסוך בימי הליכה בגלל הצליעה של הרגל שהיתפנקה ביכאביה, בחרתי להמשיך למאהל אחר. מה עוד שהסכום שעמד לירשותי היה מוגבל.

לאחר שתמר חזרה מלאה סיפוק ממה שראתה באותו נווה, יצאנו בשעה 11.00 לדרכנו כשאני רוכב על הגמל. לאחר רכיבה של כשעתיים היגענו לואדי “אום־מיג’ראת” אל מאהלו של חמדאן אבי עיד שלנו.

במאהל היו שני אוהלים שהוטו בואדי “משים” לרגלי ההר וליפניהם פשט נחל שהיה רחב כמאה וחמישים מטר ויותר. ואדי זה מצוי בברך שבין שני הנחלים" – ואדי אראתמה וואדי אום־מיג’ראת והוא מיתחבר אליהם מצפון. המג’מע שאצלו היברכנו את הגמל היה בצידו השני של הואדי במרחק כה גדול עד שלא יכולתי להבחין ביפרטים בפניהם של בני המקום.

אימו הזקנה ואשת אחיו הצמוקה וטרוטת העינים היו במאהל. ליכשהיבחינה האם בנו, הביאה עצים ברכה את בנה עיד וישבה לידינו במג’מע תוך שיחת נימוסין. כדי כך נתתי לה מתנות וביניהן אצעדה לבת אחיו. ביראותו זאת ביקש עיד כי אעניק קישוט כזה גם לביתו. כאן היסתבר לי כי הבדוי עובר בקלות ממערכת יחסים מול נימוס לענינם קיומיים בקלות.

בלילה עם חשכה הגיע האב חמדאן מן הצדקה שהיתה בנבכ. עד לואדי ארתאמה הוא רכב עם בנו הצעיר. משם הלך ברגל. ישבנו במקעד ותמר הלכה ליראות כיצד מבשלים. לאחר ארוחת אורז ישבנו וסיפרנו סיפורים וכתבתי קצידה מפיו. חמדאן נחשב כאיש יודע דת ודין. עליו הימליץ המורה מד’הב.

בבוקר, ערכנו לעצמנו ארוחה כי האם בוששה לבוא. האב נעלם אחר גמליו והצאן יצא עם הבת. ליבסוף באה האם והביאה לנו פתיר. כיון שהיום הוא יום שבת החלטנו להיתענג. אני רכבתי על הגמל עד לנווה “כיד” כשתמר הולכת לפנינו כל הדרך. לבי היה עליה ואף היצעתי לה לירכב במקומי. הודות לירגישותה ביודעה עד כמה אני מיתענה ממה שיש בקרסולי השמאלי לא היסכימה.

הנווה מרשים ביותר. יש בו שילוב של תמרים רבים ביקבוצות כשמצוקים גבוהים עוטרים אותו בפיתולים ומידרונות תלולים.מים רבים זרמו כבר במרחק מה מן הנווה והעידו על קיומו. בין התמרים היו ביקתות ובהן חפצים ומזון שלא היו מאויישות לבד משני גברים. האנשים גרו בשיטחי המרעה וישובו הנה רק בשילהי הקיץ.אין לא יעיז לישלוח ידו בציוד. לבד מיתמרים היו שם הרבה עצי עצי שיזף מטופחים. וכן כמה מחפורות שיטחיות שהיוו בארות. גם כמה בוסתאנים היו שם. שהינו במקום כישעתיים עד שהשניים היזמינו אותנו לסעוד איתם.

עם צוהורים חזרנו על עקבינו, ובצאתנו מיתחום הנווה למראה המים הזורמים היתעורר בנו הרצון להיתרחץ. כשהיבעתי את רצוני לכך ביפני תמר לא הוצרכתי לשכנע אותה לעשות כמוני, אך עלתה שאלת הצניעות. ביקשתי מעיד שיתקדם עם הגמל ויחכה לנו עד גמר הרחצה. תחילה תמר עמדה מאחורי הבולדרים ושמרה מיפני עין רעה בעוד אני מיתרץ בזרם מים עמוקים שהגיעו עד הקרסוליים. ליכשסיימתי היתחלפנו. אני שומר והיא מתרחצת תוך שאני משמיע דיבורים מרחוק שמעידים עלי שאני רחוק כימטחוי קול ואני מקפיד על שלום הצניעות. קצת גיחכתי לעצמי ואמרתי בליבי: “כמה זה מצחיק שאני צריך לישמור על צניעות של בת קיבוץ של השומרֿהצעיר שהיתאמץ לחנך את ילדיו שלא ליראות בעירום דבר שיש להיתבייש בו!”

הרחצה והכיבוס ריעננו אותנו והיינו מוכנים להמשך הדרך. עם השעה 14/⁰⁰ היגענו למאהל חמדאן, העמסנו את הציוד שהשארנו ויצאנו דרך ואדי משים לואדי רתאמה. הואדי צר ומיצדדיו מיתנשאים הרים שחורים של שיסט. לאחר שעתיים של רכיבה כלומר: – אני רוכב ותמר הולכת, חצינו מעבר הרים והיגענו לואדי “אל קנאוי” – נחל התעלות. בניגוד לסלעי ההרים השחורים היתה פרשת המים והנקיב מורכבים מסלעים בצבע ורוד ולבן שאינם נפוצים בסיני. לפי דברי תמר זהר סלע וולקני. ותמר הלא היא הידענית של צוקי־דוד ביתחום הגיאולוגיה.

עם ערב היגענו למאהל של דוד עיד הניקרא בשם “מחמוד סאלם”. במאהל כחמישה אוהלים. אחד מהם של אחי עיד הצעיר אשר לקח את בת מחמוד דודו לאשה. במאהל אין רועה צעירה והם נאלצים לישלוח את הצאן למירעה עם ילד צעיר. וכאן ניתגלה לי אחד מעקרונות של חלוקת התפקידים בחברה הבדוית. כל אחד ועבודתו ויש משום בושה ומעצורים כשמישהו עושה עבודה שלא בקטגוריה שלו.

עוד אנו יושבים במקעד ועדר עזים חזר ללא רועה. לישאלתי היכן הרועה, נאמר לי כי אין להם בת שתירעה לכן ילד רועה את הצאן. כיון שהילד היבחין בנו מרחוק היתבייש לבוא ולהראות כרועה. ראיתי אותו מיסתתר אחר סלע ומחכה לישעת כושר להיתחמק מראייתנו.

המקעד היה בצלע הגבעה של המאהל במקום מוסתר שממנו אי אפשר ליראות את האוהלים. לא ראינו במשך כל הביקור אפילו רמז על אשה. אלינו הגיעו דוד עיד, אחיו ועוד איש שניראה אינטליגנטי בשם “צבאח”. ערב זה לא היה שונה מקודמיו. רשמתי קצידה. דודו ניראה די פתוח ועליז. הוא שאל לשם מה כל הכתיבה והטיול שלנו. נסיתי לפתות אותם לספר סיפורים ולא היצלחתי. אני מניח שהם בעלי סיפורת אך בידי לא היה המפתח לכך. תחילה חשבתי שהם לגמרי יבשים, כעבור זמן כשהיכרתי את הבדוים יותר הבינותי כי יש צורך בתהליך מסויים עד שסיפור יוצא לאויר העולם.

סיפרתי להם מסיפורי המיקרא לקול הישתוממותם. למוחורת עוד הוסיפו מלות הישתוממות על הסיפורים ועל כך שאני אדם מלומד והם חסרי השכלה. בבוקר הוספנו לצזבט. אכלנו פתה שהוא מאכל עשוי מפתיתים על פתיר מרוכך בסמנה. אל זה הוסיפו סרדינים שהגיש אחי עיד.

משם רכבנו בשעה 09/⁰⁰ עד שהיגענו לואדי “יהמיד” אל מקום אשר שני הואדיות יוצרים את ואדי “אל־בידע” היורד אל ואדי כיד. במיפגש הואדיות היה בית קברות ובו היו פזורים שקי נילון שבהם עטפו את הצעיר שנידרס על ידי אוטובוס ליד בית הקפה של אימחנה על הכביש הראשי. הוא ניקבר בין שני טומולי בצד הדרך. הקבר ניראה טרי, כי רק ליפני שלושה ימים היתה קבורתו.

משם קיצרנו את הדרך והיגענו לואדי “אירהביה” כלומר: – נחל “זנב העקרב”. לאחר חניה תחת עין שיטה ושתית קפה אילצתי את תמר לירכב ואני צלעתי בעוז אל מאהלו של עיד שהיה לרגלי ג’בל סמא. בהיות הגמל בין האוהלים שהיו מפוזרים שלא בשורה אחת ניראו כמה נשים סוקרות אותנו. למראה הגמל ועליו תמר, נישמעו קולות צחוק וליגלוג מפי הנשים. הבינותי כי אין זה ליכבודו של בדוי לימשוך גמל אחריו ועליו רוכב אדם זר. על אחת כמה וכמה שהרוכבת היא אשה. היבחנתי בכך שעיד בולע את רוקו מרוב בושה. ליד אוהלו של עיד היברכנו. כמה נשים ישבו לידינו וזקנה אחת בריאת בשר אימו של אימחנה בעל בית הקפה גרמה לי להיתמוגג מיצחוק בליבי על מיצחה היו קישוטים של גלגלי שעון מעורר שחיברה אותם כנזר לראשה. מסתבר “שסדנא דארעא חד הוא”. כל הזקנות בעולם מאבדות את הטעם הטוב. בעוד אנו נותנים לילדים מתנות – טצעדות וחרוזים וג’ולות, היא באה אלינו וביקשה קישוט בישבילה. לרוע המזל לא נישאר לנו מה לתת לה. היא לקחה מאחת הבנות שתי ג’ולות לבנות הקושרות צמות ותלתה אותן על מיצחה. ניראה מגוחכת. תמר ואני בדקנו מה שנישאר בארגז המזון שלנו. הקצינו לעצמנו מה שצריך לימים הבאים ואת היתר נהגנו לעיד. אישתו השמנה והגוצה היתה בהריון מתקדם. היא אפתה ליכבודנו פתיר.

היתה זו שעה של סיום הסיור שלנו שהיה בה מן הריגוש של חויה גדולה שחויתי במשך הימים האלה. על כן ביקשתי להבין את תודתי לעיד על החברותא ועל עדינות הנפש שלו. לפיכך החלטתי להפתיע אותו במחווה מיוחד. משכתי אותו הצידה שעיני הנשים לא תיתערבנה ואמרתי לו כי ברצוני לשלם לו את שכרו. ליכשישבנו מניתי את מספר ימי הגמל ובלי כל פסק זמן אמרתי לו: “וזה מה שמגיע לך כמורה דרך על גבל צבאח!” ועוד הוספתי לו חמשים לירות שהם יום גמל ואמרתי לו:" זו מתנתי האישית לאישתך קנה לה בישמי מה שתיבחר!"

אותה שעה נהרו פניו ולא ידע איש מי מישנינו שמח יותר.

לאחר פרידה ולאחר שכל הנשים באו לבקש קישוטים שלא היו כבר בידינו, רכבתי לאימחנה בעוד תמר הולכת אחרינו. בשעה 14/⁰⁰ היגענו אל אמחנה. שם פרקנו את המיטען שלנו וישבנוו לישתות קפה במג’מע המיוחד שלו.

וכאן זכיתי ליסצינה של רפוי בדוי.עיד נידקר בידו מקוץ ליפני כמה ימים. הוא ביקש ממני רפואה. שמתי לו פלסטר סטרילי מאלו על העזרה הראשונה שלי, ולא הועיל לו. מיום ליום הלכה כף ידו ותפחה מאינפקציה. הוא ביקש מאימחנה שניתגלה כרופא כי ירפא אותו. ליכשבדק אימחנה את ידו אמר לו כי יש לערוך לו כויות. הרופא הזה לקח מסמר גדול – מספר 10 – ותחב אותו בין הגחלים שבמוקד. בינתיים קבע את מקום הכויות. לידבריו עליו לעשות ארבע כויות על הראש. הוא מישש באצבעו וקבע ארבעה מקומות בגולגולת של עיד, וסימן אותם בעט גלובוס. אחר הכנה זו כרך בד סביב ראש המסמר שבינתיים היתלבן וכווה את עיד כשעשן וריח השערות החרוכות ממלא את הצריף. אני הינצחתי את הכוית במצלמתי. אותה שעה יצאה תמר לארגן את הציוד לקראת הנסיעה לאילת.

ביגמר כל הסידורים ניפרדנו מעיד ואלמחנה וכל הסגל שלו ועמדנו על הכביש שליד בית הקפה. בשעה 15/⁰⁰ עברה שם מונית ריקה שלקחה אותנו תמורת תשלום לאילת. ליכשהיגענו לבית־ספר שדה אילת, היתארחנו בדירת המדריכות עדה ונעומי. למוחורת בבוקר היינו אמורים לטוס לסנטה. למזלנו הרע פרצה שביתה באילת, אין יוצא ואין בא. נאלצנו להיתקע עוד יום באילת בלי שהדבר יצער בימיוחד משום שהייתי הרוג מן הסיור הזה וכל שעת שכיבה נוספת היתה למועיל.

למוחורת טסנו לסנטה וחזרנו “הביתה” לאחר שנים עשר יום.

¹:

23.1.1976

קוד סיור 5

מטרת הסיור היתה ליפגוש את צאלח אומבארכ האיש המקובל על הבדוים ככוהן – כאהין – וכרופא אליל. גיתה היתלוותה אלי. לקחנו ציור ליומים: – מזון וכלי בישול מתוך הנחה שמא נהיה ללא מארחים. בג’יפ של בית־ספר שדה צוקי־דוד הוסענו על ידי המדריך ישראל בן־יוסף. אלינו היתלווה עוואד. נסענו דרך מעבר “אל ואטיה” עברנו את הבוסתנים “בטרפה” – הישוב שבואדי “אל שיח'”, וחצינו דרך הגבעות עד למישכנו של צאלח אומבארכ בואדי ע’רבה. לא מצאנו אותו שם. הג’יפ עזב אותנו והיינו אמורים לחזור למוחורת על גבי גמל שסודר למפרע כי יבוא לקחת אותנו.

הואדי מרשים. מים זורמים ליד שפך הנוקרה. הבתים ריקים ואיש לא היה בואדי.את חפצינו הישארנו חבויים בין הסלעים. הלכנו לואדי “מעינאת” הסמוך למפלים הראשונים של הע’רבה כשאין אנו יודעים לאן לפנות. לפי עשן שהיתאבך עלינו בהמשך הואדי מצאנו בוסתאן ולידו שתי נשים כובסות. אחת הנשים היותה “עידה” אשת “מנצור אבו עואד” ביתו של צאלח אומבארכ וילדיה, ואיתה “סאלמה” ממשפחת “עטיש” אשת צאלח אבו עואד. שתיהן גיבאליות מפלג אולאד–ג’ונדי ממשפחת הדגוניין.

ניתקבלנו יפה על ידן ופתחנו בשיחה חופשית על כל מיני דברים. אספתי מפיהן פרטים על רפואות שונות. עידה הסכימה כי אצלם אותה. היא רצתה כי אצלם אותה בילבוש רגיל. אמרתי לה שלא כדאי הדבר וכי רצוי שתיתלבש בבגדים יפים. אמרה לי כי אבוא באחד הימים לעירבה כשבעלה לא יהיה נוכח, ואז אצלם אותה בהסתר מבלי שבעלה ידע. וזאת תמורת תמונה שאשלח לה. סידור זה לימד אותי כל סוגית האיסור של צילום נשים יסודה בקינאת הגברים על נשותיהם.

משם הלכנו אל מישכן הבדוים. שם במעינאת יש כישלושה בתי אבן ושני אוהלים. במרחק מה משם היה המקעד שהוא מיבנה עגול המכוסה בקונוס של קנים דבר שהבטיח לנו לילה חם. צאלח בא וקידם את פנינו ופרש שמיכה על גבי גללי העזים שליפני ביתו. לאחר קבלת הפנים, הלכנו להביא את הציוד על גב גמלו. גיתה היתלוותה אלי. לאחר שהראינו לילדים היכן מונח הציוד, ערכתי לגיתה סיור בע’רבה לאורכה וחזרנו אל המאהל.

צאלח טרם חזר כי הגמל נעלם בהרים ובקושי מצאו. בינתים ישבנו ליד הנשים שהישתזפו בשמש עם ילדיהן. אספתי מהן חומר בעניני רפואה. ליכשבא צאלח נתנו מתנות של קופסאות מזון לשלוש המשפחות שהיו שם וניכנסנו למקעד. בצוהורים לא בישלו לנו. אכלנו משהו וכבר היתה שעה שליפנות ערב. כיון שכך, נישארנו יושבים במקעד. כשהובאו עצי הסקה ונידלקה האש, הלך צאלח להכין אוכל והיתאחר הרבה. בינתיים ישבו לידינו הילדים ומנצור אבו עואד וצאלח אבו עואד. ישבנו וסיפרנו מעשיות באופן הדדי ופה ושם אני כותב פרטים שענינו אותי.

בשעה שמונה בלילה הגיע צאלח עם צלחת אורז ובשר תרנגולת ששחט במיוחד ליכבודנו. אכלנו ומרגע זה היה צאלח לידינו. בכל דבריו הידגיש את היותו רופא מכוח חוכמתו. את הספר שממנו למד, זנח וכל דרכי הריפוי שבידו ניקבעות מתום חוכמתו בילבד.את סיפוריו כתבתי בפרק הפולקלור.

את הלילה ישנתי תוך כאבים בלתי פוסקים בברך הימנית. גם גיתה סבלה באפה. בבוקר הגיע צאלח אומבארכ והביא מעט לחם ותה. אל זה הוספנו אוכל משלנו. כיון שהיו עוד בעיות ולא ניפתרו, הימשכתי לשוחח איתו. בינתים הגיע גם נאצר. בדקתי את ענין הקשר של המועמדים להינשא, וכן את מנהגי האבלות והקבורה. את המת הם מניחים כשראשו למערב ורגליו למזרח כדי שאפשר יהיה להתפלל למכה. את הראש מפנים לצד דרום. צאלח שכב ליפני כל הנוכחים והימחיש את התנוחה תוך צחוק כללי.

לאחר הפוגה קצרה העליתי את נושא הנמרים בסיני. לדברי האנשים אין כיום נמרים. ביקשתי שיתארו לי את מנגנון הסגירה של “הנוצרה” – המלכודת. צאלח יצא והביא מלכודת עכברים שלידבריו הסגירה שלה עשויה לפי מלכודת נמרים. המלכודת היתה כה מענינת עד שהיתחלפנו בינינו הוא נתן לי את מלכודתו ואני שלחתי לו מלכודת עכברים אחרת בימקומה.

לאחר כל זאת יצאנו והעמסנו את החפצים שלנו על גמל כאשר עואד בן נאצר מוביל אותו. בדרך “לשיח' עוואד” חלפנו על פני הרבה טומולי. אגב כך סיפר לנו עוואד כי צאלח אבו עוואד ביחד עם צאלח הטבח שלנו חפרו טומולוס והפיקו ממנו כלי צור. בדיעבד נודע לי כי הטומולי הם מתקופת הברונזה הקדומה.

לרגלי שיח' עוואד חלפנו ליד בוסתאן גדול ועשיר. בבית הקבורה של שיח' עוואד ביקרנו וצילמתי מה שדרוש. תוך כדי רכיבה הימשכתי ביכתיבה ואילו גיתה הלכה לפנינו. במעלה “נקיב אל–הוה” פגשנו את “ג’מיעה” אחות ח’יד’יר הנהג של בית ספר צוקי־דוד. גיתה נישארה מאחור כדי לשוחח איתה. הנקיב יותר יפה בעליה מאושר בירידה. “באבו סלה” ניתגלתה תופעה חדשה. הרבה בוסתאנים חדשים נוצרו.

תיכננתי ללכת ברגל מאבן סלה ולתת לגיתה לירכב. מאחר שבוששה לבוא התחלתי ללכת. עוד אני הולך וישראל הופיע עם הג’יפ וכולן כועס על האיחור. לפי מה שניקבע בינינו היה עלינו להגיע לאבו סלה בשעה 11/⁰⁰ ליפגישה עם אברהם חיים הזואולוג. אך המקום והענינים היו כה חשובים עד שנאלצנו לאחר. העמסנו את החפצים על הג’יפ וחזרנו בלעדי גיתה שנאלצה לשוב רגלית.

בתאריך 8.3.1976

קוד סיור 7

אל הישוב הבדוי באל־ואדי יצאתי ביטרמפ עם הצבא. השכנות שבין צוקי־דוד למחנה הצבאי מקל עלינו לנצל את התחבורה הצבאית ליצרכינו. הם היסיעוני כימלוה לנהג הריו הענקי. אל פתח ואדי פאראן במערב סיני היגענו בשעה 05³⁰ תוך נסיעה של שעתיים ורבע מסנטה כשכל אברי מפורקים. מגמת פני היתה להתחיל בבית המימשל בעירה אטור. כל חפצי נירטבו בנוזל מסריח שנישפך בעת הקיפצוצים על הריו בדרך. קופסת הקרטון היתפוררה וכל המזון הרך ניזקק ליזריקה מחשש הרעלה. ושם, בבית המימשל אושפזתי וניתקבלתי בצורה נעימה ולבבית על ידי אבי אופיר איש שמורות הטבע באזור.

למוחורת היסיע אותי אבי אופיר בג’יפ שלו אל הישוב אל־ואדי המצוי לאורך ואדי שמיצדדיו טוש דיקליה והמליץ עלי ביפני איש המרפאה המקומית – צובחי סאלם אל־והיבי.

לבד מהיותו חובש ואחראי למרפאה, היו סובחי אל־והיבי ואביו סאלם בעלי הבוסתאן של “הדיר” – המינזר. היתברר כי צובחי הוא אחיו של סלימאן אל־והיבי שהיה מורה הדרך שלנו לסירבאל. איש חביב ביותר. היתמקמתי בבוסתאן שלו שהיה מוקף בגדר גבוהה מליבני בוץ תחת השיזף הענק ואת פני קידמו שיקשק וכחול חזה שהיו מהלכים בין העצים. בבוסתאן גדלו שתילי הדרים שניתנו על ידי קצין מטה החקלאות לפני מספר שנים. היו שם גינות ירקות ובהן צנון שעליו משמשים כמאכל, בצל ועוד.

שטח הבוסתאן כעשרה דונם ורק חציו מנוצל מחוסר כוח עבודה וחוסר מים. סאלם אל והיבי הוא איש זקן. היה לו בוסתאן בינווה פאראן שניסחף על ידי השיטפון הגדול בישנת 1968. על כן נאלץ לבקש את הבוסתאן הזה מידי המינזר שהיה עזוב. הוא שיקם אותו והקים לו אחוזה ממנה הוא מתפרנס. תושבי המקום באים וקונים ממנו ירקות. הבוסתאן הוא אחד הבוסתאנים הרבים של המינזר שניזנחו מחוסר אוכלוסיה נזירית. הישוב כולו שוכן בסוכות שעציהן נילקחו מן העירה אטור השדודה. הואדי רחב וחולי ובו קולחים מים בזרם דק ויוצרים שלוליות לאורך קילומטר אחד. באר שמקרה מים רבים משמשת את כל הישוב לבד מבארות המצויות בבוסתאנים שבנווה. בירצותי ליצפות על כל הישוב מצאתי מקום תצפית טובה מגיבעה סמוכה בצד הדרומי.

ישבתי בחברת הזקן סאלם ושוחחתי איתו תוך שאני לומד על תולדות המקום ורושם את הדברים מפיו. ממנו שמעתי על פולחן הים. בצוהורים הכינותי לי ארוחה ואחריה יצאתי לשוטט בישוב. הילדים יפהפיים. האמהות מקשטות את בנותיהן ביבגדים פירחוניים. הסוחרים מאלעריש באים בהמוניהם וסוחטים כל גרוש מכיסי התושבים הבדוים.

בערב הוזמנתי על ידי צובחי לאכול אצלו. ביקתתו מחולקת לחדר הורים, חדר הארחה וחדר ילדים שבמרכזה מצוי אח.בצידה השני של החצר מצוי מטבח ודיר. חדר האורחים מרופד בישטיחים וארונות של ממש מצויים בו. ריהוט הדירה איננו אופיני לתרבות הבדוים. ניכרת השפעת העיירה אטור על התושבים הבדוים שקבענו את מושבם כאן.

צובחי הינו החובש במרפאה המקומית. ממנו קיבלתי הרבה אינפורמציה בשטח הרפואה המסורתית. ליכשעצמו הוא משרת כחובש לפי הדוקטורינה המודרנית אך יש לו ידע רב ברפואה העממית.

בלילה ישנתי בבוסתאן תחת סוכה. ולא רחוק ממני היה חמור שכירסם והיפריע את שנתי. האישיאס שבקרסולי עושה לי את המוות. כל מצב שכיבה, לא משקיט אותו. בבוקר השכם בא צובחי והיפעיל את המוטור והחל להשקות את הגן יחד עם סאלם אביו. שניהם חרוצים. סעדתי בבית צובחי את ארוחת הבוקר במיטבח, ועל ידי זה זכיתי לשיחה חופשית עם “מבצוטה” אישתו שהיא אחות סלימאן אל עיטיש מואדי אל בע’אביע' אשר בימרומי סיני. כל המשפחה הזאת שייכת לשבט הג’יבאליה. אחיזתם פה נעשתה הודות לקשר של השבט אל המינזר הראשי בסנטה. מבצוטה ילדה כבר שיבעה ילדים: – ארבע בנות שמהן שתים תאומות ושלושה בנים. היא מניקה כיום את הבת שגילה למעלה משנה וחצי. לידבריה ככל שהיא מניקה יותר, היא שופעת חלב בכמות יותר גדולה וממושכת.

הלכתי אל המרפאה ומצאותי שם את צובחי. תוך שאנו משוחחים בעניני רפואה הגיעה אשה צעירה ובהירת פנים וביקשה ממנו איזו רפואה. הוא נתן לה ולאחר שפרשה שאלתי אותו מה קיבלה. הוא סיפר לי כי האשה באה לקבל כדורים כנגד הריון. דבר זה היפתיע אותי משום שהבדוים סובלים מרביה מועטת ומה פיתאום יש דרישה לעצירת הרחם. הוא סיפר לי כי היו נשים שקנו כדורים כנגד הריון מידי הסוחרים מאל עריש. עד שהדבר גרם לתיסבוכות בריאותיות אצל הנשים ואז הן פנו אל הרופא הישראלי לעזרה. מאז הן מקפידות לבוא אליו ולקבל כדורים תחת השגחה והתאמה של הרופא. ופעם באה אליו אשה צעירה ביטענות שלמרות הכדורים היא הרתה. הוא שאל אותה מתי היא לוקחת את הכדורים אמרה לו: “ליפני המישגל אני בולעת כדור!” והוא הידריך אותה ואמר לה כי עליה לקחת כדור בכל בוקר בלי הפסק וזו הסיבה להריון הלא רצוי שקרה לה.

שוטטתי בכפר וביקרתי במצודה הצלבנית. בצוהורים ביקרתי אצל סלימאן אל מע’ביש שיח' “בני ואציל” בביקתה ששימשה כמג’מע שלו. הוא זקן כבן שיבעים ומעשן מקטרת ארוכה. חזותו יפה וניכרים בו סימני הדר הוא נשוי לאשה צעירה כבת עשרים שבעלה מת מכויות בנזין. לא די לו ביצעירה זו והוא רוצה לשאת עוד אשה צעירה. נסיתי לקבל ממנו אינפורמציה על שיבטו ועל כל מיני דברים, ולא היצלחתי להפיק ממנו תועלת. מהמעט שלמדתי ממנו נודע לי כי לשיבטו שלושים אוהלים וכמאה ועשרים נפש לפי הערכתי. השבט שלו היה בעבר אדונו של כל דרום סיני. מה קרה ואיך ניתמעט השבט? על כך אצטרך לילמוד בהמשך.

עוד אני מראיין את השיח' וסאלם אל והיבי בא והצטרף אלינו. הוא נוהג מדי יום ביומו לבוא ולפטפט עם השיח‘. סעדתי אצל השחד’ ואחר כך צילמתי אותו עם בנו הפעוט כבן שנתיים.

בשיחתי עם סאלם בררתי את מציאותם של קיברי השיח' המקומיים. בעיקבות זה סקרתי את שלושת קיברי השיח' המצויים במקום. קבר “אלֿחריזי” מצוי בתוך חורבה ללא גג כשהקירות המיתפוררים בנויים מליבני טיט אדומות. לדיברי המקומיים כל בניה שבונים על קיברו של השיח' נהרסת כי הוא אינו רוצה בזה. לידו מצאתי שרידי קטורת וביקור טריים. ליד הכביש מצוי קיברו של שיח “חמיד אל־עקיד” בתוך בית רגיל ללא התדמית של בית קובה. פנימו מטופח בין מסורה וקדושה שוררת בתוכן. ליד הפתח שלו ניצב עץ תמר. קבר שיח' אחר הניראה כזר למקום הוא קיברו של אל־מע’רבי. שבהיותו איש זר בסיני שהיה מסייר בין המאהלים ומרפא חולים וכך ניתקדש במותו. קיברו מצוי ליד הכביש הראשי ללא תואר וללא הדר. מצבה נמוכה בנויה מאבנים ומסויידת מהווה את הקבר. לקדוש הזה סגולה מיוחדת לריפוי עקרות. לא ראיתי לידו סימני ביקור.

בערב סעדתי אצל סובחי. בשיחתי עם מבסוטה על כל מיני דברים, שאלה אותי בין היתר: “כיצד אין אנחנו חוששים לבנות שלנו היוצאות לטייל עם הבנים?” היסברתי לה שאין מיתקימים אצלנו יחסי מין פראיים. ולפי שידעתי כי היא לא תבין מה המשמעות של אהבה חופשית בכל הקשור ליחסים בין הנאהבים, החלקתי את התשובה שלי. והיא המצויה במישטר שהמיניות של האשה נתונה בידי הגבר בלי ספק היתעורר אצלה איזה הירהור במה שקרה לה בחייה.

בערב הוזמנתי לחתונה בכפר. החתן מוצאו חצי מצרי וחצי סעודי והכלה מקומית ולא בדוית. בכפר הזה מקובצים אנשים ממוצא שונה. יש תושבים משבטי המזינה, הג’יבאליה, בני­־ואציל ואולאד סעידי. ויש שאריות של התושבים המצריים שלא נטשו את המקום.

בחדר אחד ישבו קרואים כישהם שקטים ואינם מדברים ביניהם וכאילו מחכים למשהו. ישבתי וגם אני חיכיתי שיקרה משהו ומאחר שלא קרה דבר, יצאתי למקום שממנו בקעה שירה. זו היתה ביקתה בה ניתכנסו הנשים, שרו וזיע’רדו. כיון שיש איסור לגבר לשבת בחברת נשים פניתי משם והלכתי אל ביקתה נוספת שבה ישבו בחורים וביניהם החיל שמואל מן המימשל ואיתו שתי טרמפיסטיות שאסף מאי שם. על המצע שהיה לאורך הקירות כימקום מושב לאורחים שכב יצור אדם שאינו מושלם. היה זה “עטוה” שנולד כששתי זרועותיו מנוונות רגליו מעוותות. אחת קטנה מן השניה ובוהן על אחת מהן גדולה יחסית. המילדת שסייעה לאימו להביא אותו לאור עולם אמרה לה כי נולד לה משהו שאינו שלם. האם ביקשה ממנה כי תמית אותו אך היא טענה כי זה מעשה ידי אללה ואין בירשות אדם להיתערב בזה. וכך נישאר עטוה כאדם מנוון שמיתענה מחייו. כיון שאינו מסוגל להלך הוא מיתגלגל כבול עץ וכך מגיע ממקום למקום. בימות החורף הוריו לוקחים אותו לנאדי איסלה ובקיץ מביאים אותו לאל־ואדי. כיום הוא בן שלושים וחמש. ראשו בגודל טבעי גופו קטן ובבוהן רגלו האחת הוא מחזיק בידברים מסויימים כמו סיגריות או לחם ומגיש אל פיו. אבר מינו נורמאלי ואף יצריו המיניים חזקים מן הרגיל. ליכשישבנו בחברתו שאלו אותו בני המקום אודות הרצון שלו להינשא מתוך דירברי ליצנות. שמואל החיל אמר כי אם יאות הוא ישיא לו את אחת הבחורות.על כך אמר עטוה כי יש לו כבר כמה אלפי לירות שישמשו לו כמוהר אם רק מישהי תסכים. המיסכן הזה מהווה מקור לדיברי ליצנות בעוד ליבו בודאי בוכה בקירבו על העיוות שהטבע היתעלל בו. ליבו היה למיסכן הזה. כיון ששום דבר לא עמד להיתרחש כאן ונישמעה צוהולה מביקתה סמוכה, קמנו אנחנו הישראלים והיצטרפנו אל הנימצאים שם.

באנו ומצאנו את “ע’ריב” הזמר המפורסם שהוזמן בימיוחד לשיר שירי חתונה והיה מנגן בסמסומיה ושר שירים לחתונה שמוצאם ממצרים. דבר משירתם של הבדוים לא היה ללמדך כי אין השירה הבדוית נחשבת בעיני העירוניים. היקלטתי.

היתה שם צפיפות גדולה מרוב השרים כשביניהם שרו בהיתלהבות כמה צעירים כושים שלקחו חלק פעיל בשירה. לא ראיתי היסתייגות מהם להפך! היה מי שעודד אותם מתוך חברות רגילה. מבסוטה אמרה לי עליהם כך: “לישמוח איתם מותר, אך אם בני ירצה להיתחתן עם כושית אשחט אותו!”

עוד אנחנו מצויים באקסטאזה של השירה ומישהו בא כישהוא נושא את עטוה ומניח אותן על המיטה שישבתי על שפתה סמוך אלי וכך יכולתי להיסתכל אל כל תנועותיו. גם פה הוא שימש מקור לשעשועים אם כי לא בצורה שלילית. הוא ביקש סיגריה וראיתי כיצד הוא אוחז בה ומגיש אותה אל פיו. בינתים היתפתח ריקוד של סוליסטים בתוך הצפיפות הזאת. הוא ביקש לירקוד ונענה לקול תרועת שימחה של הנוכחים שכפי הניראה הכירו את ריקודיו. מישהו הרים והיניח אותו על הארץ ליפני ע’ריב והחלו להשמיע שירת ריקוד. עלוב הנפש הזה שכב על גבו והיה מניע את רגלו היחידה שבלטה מיתוך לבושו, כששיניו המלבינות מגלות צחוק מקאברי על רקע פניו השחומים. הסצינה הזאת לא נימשכה הרבה זמן כיון שהיא הפריעה לזמר ע’אריב שרצה להמשיך ולהנעים את הערב בשיריו העירוניים.

למוחורת ראיתיו מיתגלגל לרוחב הרחוב מבית השימחה בכוון לביתו ליכששאלתיו לאן פניו מועדות אמר לי: “אני הולך הביתה!” שם הוא יפגוש את אימו שהוא שונא אותה מאוד משום שהוא חושד בה שהיא רוצה להרוג אותו. אם יש רישעות ביסודותיו האידיאים של הטבע הרי שזו אחת מהיתגלמויות הרשע שכך מיתעלל ביצור חי שיהיה מי שיהיה. “עטוה”.

רציתי להקליט את שירת החתונה של הנשים שהיו מכונסות בביקתה גדולה וישבו ביצפיפות. כיון שאני כגבר לא יכול לעשות זאת באופן ישיר עמדתי בחוץ והיקלטתי. היסתבר שעוצמת הקול המוקלט לא סיפקה, על כן ביקשתי את אחת הנערות הישראליות להיכנס ולהקליט. כשהפעילה את המקלט הבחינו בה הכשים וקראו בהיתרגשות: “בנות, הישראלית מקליטה אותנו!” בתוקף הן תבעו ממנה להפסיק. היא יצאה אלי נירגשת וסיפרה מה שהיה שם. חבל! לא היה בידי הרפרטואר השירי של הנשים.

בחוץ היתה שימחה גדולה בעם הגברים.היתה קבוצה של בדוים אשר היתארגנה לריקוד “הדחיה”. להפתעתי הופיע שם פראג' הגיס של צאלח מוסה הטבח שלנו ואצלו בואדי סבעיה שליד סנטה היתארחתי והנשים ארחו אותי בהעדרו. אז לא ידעתי מה היתה סיבת ההעדרות שלו. היסתבר לי כי יש לו שיג ושיח עיסקי עם תושבי המקום. רקדני הדחיה היתאמצו להקיף רקדנים רבים אך לא הצליחו משום ריקוד “הרפיחי” שמשך אליו משתתפים רבים.

שתי שורות ארוכות של רקדנים עמדו במקביל זו כנגד זו וגבר בעל תוקף וכפי הניראה המומחה לניצוח על הריקודים אחז תוף בידו והיה מנצח על הריקוד. המנגינה היתה מלאת טמפרמנט ולפיה גם הצעדים היו בעלי עוצמה.שתי שורות הרקדנים לא זזו הרבה מימקומן. הצעידה היתה במקום נאמר לי כי הרפיחי הזה הוא בסיגנון של אנשי “כווית”. הוא הירשים אותי ביותר ובעובדה הרבה צופים וביניהם נשים עמדו מן הצד מחאו כפיים בהתאם לקצב המנגינה ונהנו מן המראה. הירח האיר את הרוקדים. מוצאו על הרפיחי הזה מכווית העיד על כך שאין תושבי אל־וארי מנותקים מן העולם הגדול. הרדיו מקשר ומלכד את חלקי העמים זה לזה. בדויי סיני לא רוקדים את הרפיחי הזה. מכאן למדתי כי הם בררנים ונאמנים לעצמם כך שאינם ניטמעים בקלות. היקלטתי. ומאחר שהייתי עיף ויגע, הלכתי לישון בבוסתאן של סאלם כיבכול לילה.

בבוקר עשיתי חבילה מן הפרודוקטים ומסרתי אותה לצובחי .אתמול קניתי ממתקים לילדים שלו בטרם יצאתי לדרכי היתה תכונה בחצר השימחה. שמעתי יריות וקולות קוראים “אללה הוא אכבר!” היסתבר כי אותה שעה זבחו וככל שחיטה ירו. בדרך זו היכריזו למרחקים על מספר הכבשים והעזים שנישחטו כדי שכבוד החתונה יצא למרחוק.

יצאתי אל הכביש וחיכיתי ללטרמפ אל המינהל באטור ולא הגיע. לאחר כמה שעות העמסתי את הציוד על גבי וכל עוד רוחי בי היגעתי בעזרת רכב של הצבא למימשל. שם נודע לי כי יש שיטפונות בהרים.ולמזלי ניזדמן לי טרמפ ואיתו היגעתי אל המינהל בינווה פאראן.

הזמן היה ליל השבת. דני בר איש המינהל וחזי הטרקטוריסט ניצלו את ההיזדמנות והישאירוני לבד במינהל ונסעו לסנטה לבלות את השבת. למוחורת, חיפשתי את סלימאן אל־והיבי מורה הדרך המומלץ על מנת להסדיר איתו את הובלת המדריכים לסירבאל. ביגלל הגשם נאלץ היה לסור לואדי סהאב ליבדוק איך עברה משפחתו את השיטפון. סרתי אליו אחרי הצוהורים ועדיין לא חזר. ניסיתי לפענח את “הרפיחי” שהיקלטתי בחתונה בעזרת פריז טעימה ולא היצלחנו.

ביום ראשון אספתי חומר על יתר השיח’ים הקדושים במזרח ואדי פאראן. גיליתי את הסגולה של הדיקים כימרפאי חולים. גם מיסעפי הדרכים בעלי אותה סגולה. נאמר לי כי מניג’ת מוסה שהוא הר קדוש הנישקף אל מול המינהל בינווה פאראן ועליו מתקיים פולחן מסויים. מפי הבדוים המקומיים נודע לי כי חג' “ג’ומעה עיד” הוא האיש שמטפל בהר. החלטתי לעלות על ההר ובהיזדמנות לקבל ממנו את המידע הדרוש.

בערב לאחר שסיכמתי עם סלימאן אל־והיבי כי יהיה מורה דרך בסררבאל עליתי לסנטה בטרמפ ולמוחורת באתי עם המדריכים לינווה פאראן עם שלחתי אותם לסירבאל.

את שעות אחרי הצוהורים ניצלתי ועליתי אל הר מניג’ת מוסה. כיון שלא היסתמן איזה שביל העולה עליו, ניכנסתי לערוץ שהיה מגובב סלעים ואשר ניקז את המים היורדים מן ההר הזה. ליכשהיגעתי לדרגש בגובה של כחמישים מטר מהואדי של הנווה, מצאתי שם שני מלבנים הבנויים משני קירות מקבילים במרחק של שני מטר זה מזה, וללא קירות נוספים. ידעתי כי המקום מיועד לעולי רגל שסוככים את החלל בין שני הקירות בעת שהייתם במקום. חיפשתי שביל בנוי ולא מצאתי. על כן בחרתי במצוק שהיה בו שיפוע ועליו טיפסתי לגובה של כמה עשרות מטרים. להפתעתי מצאתי עצמי ליד שרידי שביל בנוי שנהרס ברבות הימים מיבלי שמישהו יתקן אותו. בעזרת קיטעי השביל היתה עלייתי מוגדרת יותר וטרם ידעתי מיי סלל אותו. לא ארך הזמן וקטע שביל ארוך יחסית שהיתפתל בצידו של מצוק משך אותי בכוון למערב. מן הכתובות הרבות ביכתב נבטי ידעתי כי אני עושה את דרכי בשביל שהנבטים סללו אותו. הגעתי הישר אל דרגש היוצר כעין כתף על מדרונו התלול של ההר, ושם היתרבו הכתובות והעידו כי למקום הזה יש חשיבות מיטעמם של הנבטים. ואכן משם ניגלה לי מראה רחב של הנווה מההרים שממול. אין זאת כי אם המקום שימש לימנוחת העולים במעלה ההר התלול. הימשכתי לעלות תוך שאני מכוון את דרכי על פי קיטעי השביל שנישארו ליפליטה משיני הזמן כשראשו של ההר הופיע מרחוק על רקע השמים. מרגע לרגע החילותי ניתקף בריגוש שניגרם בי בשל הידיעה כי אני עולה בשביל קדום אל מקום קדוש שאולי הוא הר סיני. האגדה המספרת כי הר סיני היה הר צנוע ונמוך קומה לעומת ההרים הגבוהים היתאימה להר הזה שהוא קטן קומה לעומת הר הסירבאל העומד כחומה אדירה שפיסגותיה נינעצות בשמים. הישתעשעתי במחשבה שאני הראשון שהולך במעלה הזה לאחר כאלף וחמש מאות שנים מאותו הזמן שאחרון הנבטים עלה בו.

בשלב האחרון המדרון לא היה סלעי והטיפוס היה נוח. הגידרה שהיתה על פיסגת ההר הלכה ונעשתה ברורה יותר ככל שהיתקרבתי אליה. משהיגעתי לגידרה החל ליבי ליפעום בחוזקה לא ביגלל המאמץ כי אם מן העוצמה של הנוף שניגלה לרגלי. הסירבאל ברוב פסגותיו עמד כחומה גאיונה שסגרה את הנוף מדרום ומתחת נישקף הנווה על כל אלפי עצי התמר שהיתפתלו כנחש בפיתולי הוארי לכל אורכו, “וג’בל בנאת” המאדים ניצב מאחורי כל התיפאורה הזאת ברוב הודו וסגר את המראה במיסגרת של אחדות נוף אחת. מראה נוף מרהיב!

לכלל היתרגשות שגרמה לאברי לירעוד מרוב הפתעה גרמה לי הגידרה שבין אבניה היו הרבה כתובות ביכתב נבאטי. אמרתי בליבי: “הלא יתכן וביכתובות אלו מופיע שמו של הר סיני וסוף סוף נדע היכן הוא!” צילמתי את הכתובות על מנת לישלוח אותו לידי אברהם נגב המומחה לתרבות הנבטים. לאחר שחיטטתי בחול ומצאתי את הקישוטים של הרועות הטמונים בתוכו. בדקתי את גל האבנים של לפני הגידרה וגיליתי תחתן שקע בידמות עקב על גמל כפי שתיאר לי ג’ומעה באומרו כי זה עקב הנאקה של מוסה.

החלטתי שלהבא יהיה ההר הזה נושא ראשון במעלה לביקור של המטילים בסיני, שכן אין בכל נווה פאראן אתר כה מרשים כאתר זה.

את הדרך למטה עשיתי במסלול אחר. בחרתי לרדת בואדי בין המניג’ה להר המצוי במיזרחו. שביל לא היה. תוך ירידה בין בולדרים וגבי מים והיתחלקות על הסלעים,ירדתי לואדי פאראן אל המקום שממנו היתחלתי לטפס. וברידתי היתחלף הריגוש שלי מקדושת המקום ומתפארת הנוף והפך להיתרוננות רוחי למחשבה כי יש לי בשורה לכל שוחרי סיני על מקום חשוב מאין כמוהו שלא היה ידוע עד היום.

כיון שהשביל הקדום הרוס ואין כל סימן לישביל חליפי שאלתי את הבדוים היכן השביל. נאמר לי כי השביל הוא מואדי “עלאיאת” שממנו המידרון אל ראש המניג’ה מתון וממנו עולי הרגל עושים דרכם אליו.

למוחורת לקחתי את הג’יפ של צוקי דוד בעוד המדריכים מסירים על הר סירבאל ויצאתי אל ואדי אח’אד’ר למאהלו של “רביע אבו־חרבי” שהימליצו לי עליו כעל מי שכוחו גדול בקצידות. בדרך מצאתי את עביד עלי האיש שטיפלתי בהשגת מוטור עבורו בלי הצלחה. הימשכתי עם סוילים החויטי למאהל רביע. בדרך סיפר לי האיש כי “הדיק” – שהוא עורק המצוי בהר כפס החוצה את סלעיו בצבע שונה – מהווה סגולה טובה מאין כמוה לעקרות. הן עורכות סעודה קדושה בלילה ומתרחצות לידו. כהוכחה ליעילות הסגולה הזאת הוא הביא את ניסיון אישתו שלא ילדה כמה שנים עד שקיימה את הטקס הזה ליד הדיק.

את רביע לא מצאתי אך “פריחה” אישתו היפה והעקרה נימצאה במאהל עם בנה היחיד. היא היזמינה אותי לישתות תה בחברת נשים נוספות וגבר אחד. ישבתי ופיענחתי איתם את הרפיחי כלומר: – את המלים של הריקוד הזה. מצאתי כל הנשים מוצלחות יותר מן הגבר שלא ידע לפענח את מובן המלים המיוחדות.

משם הימשכתי לואדי “אום עושז” המקצר את הדרך לואדי אל־שיח' שבו מצוי נווה פארן. פגשתי ברועות צעירות שאותן היקלטתי וצילמתי. אחת היתה עזיזה ביתר החורגת של רביע אבו־חרבי והשניה הגדולה יותר בשם “עידה”. עזיזה לא היתה רעולה ויסכיה להצטלם השניה לא הסכימה.

הימשכתי במהירות עד לנקב חיבראן כדי לבקר את עיטאיקה הזקנה. שם החניתי את הג’יפ ליד התמילות, לקחתי מזון ויתר הציוד והלכתי אליה. הצריף היה נעול וגדיים פעו מתוכו. ניתקפתי בחרדה לאחר שנקשתי על הדלת וקראתי בישמה ואיש לא נענה לי. סבור הייתי שקרה לה דבר רע והיא מצויה ביפנים. סובבתי בין הסלעים ליראות שמא היא בכל זאת מצויה עם העזים אי שם. עוד אני מחפש אותה וקולה נישמע יורד מן ההר. הגיעה כשהיא נושאת גזע עץ בעובי זרוע ובפיה תלונות על מזלה הרע.

: “מה קרה לך יא עיטאיקה שאת מודאגת ומיתלוננת והגדיים ביפנים?” כך שאלתי אותה. אמרה לי: “הדלת ניסגרה לי ביפנים ולא יכולתי ליפתות אותה ופחד ירד עלי כי הלילה ירד עלי ואני אקפא בחוץ בקור!”

הירגעתי אותה ובעזרת יתד ברזל פתחתי את החלון וניכנסתי פנימה. שם ראיתי את הויו עשוי ממקל שהיה על ציר. ליכשסגרה את הדלת מיבחוץ נפל הויו על צירו ונעל את הדלת מיביפנים. שכל לא היה לנגר שבנה את הדלת. ישבנו והיא חלבה עז ובישלה ויחד ישבנו ושתינו כישהיא רואה בבואי מעשה נס שרק מלאך יכול לעשות זאת. תוך כדי שיחה היפעלתי את המקלט שלי כי רציתי להנציח אותה בלי ידיעתה. היא שאלה אם אני מקליט, שיקרתי והינחתי את דעתה. מה לעשות? כדי להכיר את העולם בו אנו חיים צריכים קצת ערמומיות מהמין שאינו מזיק.

העכברים הציקו לה עד שנאלצה ליתלות את חפציה מיפני כירסומם. היסתבר לי כי ישיבה קבועה במקום אחר מושכת את המכרסמים ונותנת להם תנאים מצויינים להיתרבות. היא הכינה גדי “למוסה ונוס” – משה סלע, שבנה לה את הצריף וביקשה ממני להזמינו אליה על מנת שתישחט לו. נתתי לה את המיקטרת שהזמינה אצלי בימקום זאת שהיתבלתה אצלה. מרוב שימחה נישקה אותי על מצחי. שוחחנו על דא ועל הא והיפצירה בי לישון אצלה. היא היתענינה בגיתה המדריכה שהיצטרפה אלי בפעם הראשונה כשביקרנו אותה בעודה גרה באוהל המרופט. באותו ביקור היא ביקשה ממני להישתדל אצל המינהל כי יקימו לה אוהל אחר במקום זה המרופט שלה. ואני העברתי את בקשתה והתוצאה שמשה סלע בנה לה צריף.

לאחר שעה של הקלטה, נתתי לה את המזון שהבאתי בימיוחד בישבילה. בשעה 14³⁰ ניפרדתי ממנה ופניתי אל הג’יפ שעמד בדרך שסלל המינהל מעבר לואדי. והיא קראה לעיזותיה שניתאספו סביבה כאילו הבינו מה שהיא אומרת ומצווה ויצאה איתם להמשיך ולירעות. היא עם עיזותיה ואני לדרכי לינווה פאראן.

בלילה שבו הלבנה האירה את נווה פאראן באור בהיר ורך, היתארחנו דני, חזי ואני אצל עיביד עלי המזיני. בין עצי התמר ישבנו ליד מדורה תוך שמיעת שירה מלווה ביצלילי “הרבאבה” שהוא הכינור הבדוי העשוי מחומרים פשוטים. עיביד שהיה שרוי בערב זה באופוריה של הישתפכות שירית היה מנגן ושר בחום רב. את שירתו הקלטתי תוך שהוא מדקלם את מלות השירים ומסביר לי אותם. זו היתה לי ההיזדמנות הראשונה להכיר את השירה הבדוית לעומק. היסתבר לי כי שירה זו נובעת מיתוך הדחף הפנימי של הבדוים לתת ביטוי לרגשותיהם בכל תחומי ההויה שלהם. באמצעותה ניפתחו לפני נופי חייהם שאינם ניכרים במגע רגיל. הופתעתי לימצוא נושאי שיר שהם אנושיים העוסקים בבעיות שהן אוניברסאליות, כמו בעית הזיקנה או על הנאמנות שבין גבר לאישה. בימיוחד היתרשמתי מהבלדה שהשמיע לנו שנגעה לליבי. כהקדמה לשיר סיפר את תוכנו שלפיו אשה צעירה חיכתה לאהובה שנעדר להרבה זמן. משלא חזר עלתה על פסגות ההרים ושאלה את הנשר רחב האברות שמא הוא יודע היכן בעלה אהובה. לאחר ששמעה ממנו את הבשורה הרעה מסרה לו את מתת האהבה ונפלה ומתה.

ביקשתי ממנו להכתיב לי את הבלדה ואלו הן מלותיה: –

עליתי על ראשי ההרים הרמים.

טיפסתי אל פיסגת הר משדובה.

אבכה על אהובי שנעדר מזמן.

דימעותי בשטף תיזרומנה.

חגים העופות בזה אחר זה –

חגים על פיסגת הר ג’ובה.

אשאלך באלוהים אתה העשר

שמו בשורתך טובה היא לי.

ענה רחב האברות ויאמר לה: –

איתנו בשורה רעה שלא תהני ממנה.

על אהובך ערמו עפר –

בין המצבות הישליכו את בגדיו!

אמרה: – חשתי כי סכין פילחה את ליבי –

חדרה ונינעצה בגוף נידכא.

הישבעתיך אל האהבות" –

קח את שארית חיי,

ותן לאחרות שיהנו מהם

נפלה ומתה.

*

כיון שרגלי כאבה מאוד ולא יכולתי להמשיך ולהנות מן החניה של הישתתפות בהשתפכות הנפש של עביד, נאלצתי להפסיק את החויה המרשימה של שירה לאור הלבנה ולשוב למינהל.

עיביד שהיה מצוי בריגוש גדול היפציר בי להשאר נישארתי עוד קצת ואז ניפרדנו ממנו לא בלי אכזבה מסוימת שפקדה אותו. מה יכולתי לעשות? הרגל היא שקבעה את יכולתי להענות לו. בבוקר ידעתי כי היפסדתי משהו שאינו מיזדמן כל יום.

למוחורת יצאתי ליבדוק את הדרך לג’בל מניג’ת מוסה מואדי עלאיאת. בדרך מצאתי רק כתובת אחת בניגוד לכתובות הרבות במעלה ההר שבואדי אל עג’לה. השביל רחוק וכדאי לעלות מן המינהל. לקחתי ג’יפ ונסעתי לואדי רים ליפגוש את ג’ומעה האיש שבנה את המיסגד לרגלי המניג’ה.

פניתי אליו וביקשתי ממנו כי לתאר בפני כל מה שהוא יודע על ההר הזה. ומה הופתעתי ליראות כי האיש שהוא שקוע בעולם הפנטאסיות הדתיות ניתפס למסורת הקדושה של ההר ומשקיע את כל מאודו בפולחן הקשור אליו. הוא עצמו עלה לפיסגת ההר ושיקם את הגידרה שניבנתה על ידי הנבטים ליפני כאלפיים שנה, ושהיתה הרוסה עד ליוזמתו של האיש הזה. הוא דואג עד היום לפולחן המתאים בעיד אל אד’חה שבו הוא עולה עם עז להר ומקדש אותה שם על ידי הקזת דם מאוזנה, יורד וזובח אותה לרגלי ההר ליד המסגד שבנה שם.

כל יום ששי הוא נוהג לקיים תפילה יחד עם מנין אנשים בצל קדושתו של ההר. הוא גם תיאר בפני את כל המינהגים הקשורים לפולחן ההר: – על העלאת העדרים כדי לקבל את בירכת “מוסה” פטרון העדרים, וכן את הרומאנים שהם מותרים ביום זה על ההר בין הצעירים לרועות הצעירות.

אגב – עיביד עלי הוא בנו של גבר אימזיני שנשא את עיתאיקה לאשה ומת. עיביד רעה בילדותו את צאן עיתאיקה כבן חורג שלה.

בתאריך 7.3.1976

קוד סיור 6

ביקשתי מבועז לתאם עם ראשיד את בואי אליו. ליפנות ערב לקחתי את הג’יפ ויחד עם תלמה נסענו לואדי נפח' שבו מצוי הבוסתאן מול ראשיד. בשעה 17⁴⁵ עדיין היה אור וראשיד לא היה שם. חיפשתיו במאהל ליד הסרבוט כמה ק"מ ממזרח לבוסתאן ומסתבר שהמאהל היה ריק. ליבסוף אחר חיפושים רבים בחושך היגענו למאהל בין הבוסתאן שלו לבין הדרך הראשית היורדת לואדי סעאל.

בשעה 20³⁰ קידם את פנינו חסין אחי ראשיד. הוא הזמין אותנו לשבת במקעד לא הרחק מן המאהל. אמרתי לו כי אנו מחפשים את ראישד. הוא פרש וכעבור זמן קצר הופיע ראשי. לידבריו הוא הוזעק לטפל בחסין שנקע את ידו על ידי הגמל. כפי הניראה הם שחטו ליכבוד משהו, כי מיד עם היתארחותנו קיבלנו כבר צלוי. זה מה שנאמר: “מכל דבר רע יש משהו טוב!”

הפגישה המקרית שימשה לי כהקדמה. קשרתי עם ראשיד קשר הבנה וקבעתי אתו שאבוא ביזמן שקט יותר אליו לשיחה. תוך כדי ישיבה ליד המדורה, גילגלנו דברים על מטרת בואי ורצוני ללשמוע ממנו על הנמרים בסיני. הוא סיפר לי הרבה סיפורי נמרים וכך הירחיב את ידיעותי בצורה מהותית. היקלטתי אותו תוך נכונות מירבית מצידו להופיע בטיפ. הוא נהנה ללשמוע את עצמו. השפה הערבית שלו נהדרת וברורה. הוא הוסיף וסיפר לנו סיפור על ניקמת בן בהורג אביו. הוא עצמו שאל שאלות.

ביראותו את תלמה, שאל אותי האם אין האבות הישראלים דואגים ליבנותיהם השולחים אותן חופשיות עם גברים. וכך אמר: “הלא ישכבו איתן באין מפריע!” היסברתי לו שאין העולם הפקר, וכי הבנות הישראליות מחונכות ומרוסנות, (שיהיה כך).השוינו את הבת הישראלי לבת הבדוית והעלינו את הבדוית על נס. לידבריו. בת בדוית תחפש בלילה עז שאבדה ותמצאנה לפי דידור אבנים ותשיב אותה למאהל. בת ישראלית לא תעשה זאת. לידבריו חיי הבת הבדוית קשים משום שהיא עובדת כל היום. לעומתה הבנות ישראליות יפות, נקיות ורעננות משום שאינן עובדות. מדבריו משתמעת התשוקה ליזכות בהנאות שמעניקות כיביכול הישראליות. בשעה 11⁰⁰ ניפרדנו. נתתי לו ארגז ובו בגדים ותיק עור רועים מהמין שהבדוים במדבר יהודה נוהגים לשאת על מותניהם. קמנו וניפרדנו לשלום תוך שאני מצאתי באיש הזה מקור לא אכזב לישאלותי.

ביום 5.8.1977

קוד־סיור 14

כדי להיכנס למהלך מסודר של הסיורים בשנה זאת, החלטתי לערוך סיורים קצרים של יומים שלושה בסביבה. גם החום הגדול מגביל את האזורים שאפשר להיסתובב בהם. השנה היה הקיץ חם מן הרגיל. לכן בחרתי לסייר בחודש אוגוסט בימרומי סיני ולא לרדת לשיפולי הר. בני זבט אולאד־סעיד המצומם בשיח' מוחסן מצויים השנה בפריע. בימיוחד רציתי ליפגש את נצאר העומדה ולישמוע ממנו אודות הבירכה שנאמר לי כי מיחסים לה ערך של קדושה וכן לילמוד מפיו הילכות שיפוט בעניני אישות שבהם הוא בקי.

ביום 4.8.1977 יצאתי ברכב לאבו סלה להזמין גמל. פגשתי את איברהים סאלם רופא הג’ינים כישהוא יושב תחת התומר עם אורחים כשביניהם היה אחד בעל חזות ניכבדה אשר ניתברר כי הוא יושב בואדי רומאנה ומוצאו חויטי. איש זה סיפר לי על עיטאיקה הזקנה את הצד השיבטי בפרשה זו. לידבריו השבט רצה לידאוג לה באלמנותה. אך היא מאנה לעזוב את ואדי חיבראן ויצאה לחזור לשם תוך שהיא משלמת על כך בניתוק מקום מיבני שיבטה.

עליתי לבקר את חסני רופאת הנשים. זו שאלה אותי אם נתתי לאשתי את התרופה שקיבלתי ממנה נגד עקרות. והתרופה היתה בצורת מטליות שק הטבולות בדם ברית־מילה. אמרתי כי עשיתי זאת והענין לא פעל. בהמשך השיחה מצאה דרך להגיד לי כי אני משקר באומרה כי יש בני אדם שחושבים כי לא יודעים שהם משקרים. כך רמזה לי מה היא חושבת עלי.

עם בוקר היגעתי ברכב כשאני נושא את מעט חפצי לאבו סלה ועם הנער “מנצור” וגמלו יצאנו לפריע. בעלותנו בנקב היתה שעת יציאת העדרים. מניתי ארבעה עדרים בני 100־150 ראש. שתי הרועות שהיו למטה מיהרו להשיג אותנו. אגב, אתמול צילמתי את חסני ואת זאידה אשת האיש מוחמד מוסה החולה שמנדנד בראשו. הן היסכימו כי אצלם אותן ביתנאי כי לא אראה את התמונה לאיש. ומענין השתים – ­_­אחת היתה ג’מיעה אחות ח’יד’יר שמתה לשוחח עם ישראלים ובימיוחד עם גברים. היא מצויה בגיל תוסס של בת 16. דמה רותח בקירבה והיא בשיא פריחתה. לא הייתי צריך הרבה לשדלה וצילמתיה בכל צורה שרציתי. כמו כן היקלטתי את נגינתה בחליל, וכל זה ביתנאי שלא אגלה לאיש. איתה היו עוד שתי רועות צעירות ממנה. הייתי חייב לגלות לה את שם אשתי בת־שבע ומי ומה הם בני משפחתי. הבלוי עם ג’מיעה ארך כחצי שעה. וכדי שלא לעשות רושם רע על בני המקום קיצרתי את הפגישה איתה למרות להיטותה לשיחה ולבילוי. הימשכתי בדרכי עם מנצור עד לבוסתאן הבירכה כשאיש לא היה שם. עודנו ממשיכים, פגשנו את נצאר. את הציוד שלחתי לחנות של איברהים אבו־עיאד ואני סרתי עם נצאר ואישתו לבוסתאן. במשך כל היום ביליתי בצילומים ובשיחה איתו בצל העצים בעוד החום בחוץ בשמש הגלויה הגיע ליכדי 35⁰ ו־ 31⁰ בצל ובחול 60⁰.

למדתי מנאצר את חוקי המשפט העורפי הנוגע לנשים. בצוהורים אכלנו אורז מתבשילי אישתו. קטפתי מפירות עץ התות שנתן פרי עסיסי ספוג נוזל אדום שליכלך את בגדי. אחרי מנוחת הצוהורים שבה החזרתי חוב של שינה מן הלילות החמים בצוקי דוד יצאנו למישכנו של נצאר. הייתי סבור שאנו נלך לקירבת מקום אך היסתבר כי המקום רחוק. ליפני חנותו של איברהים, ישבתי לשוחח עם כמה מניכבדי המקום. משם הימשכנו בדרך לעמק סגור ממזרח לואדי נוקרה הניקרא בשם באטיה. בפרשת המים של הנקב עומדת מלכודת נמרים לפי כל הכללים ובתוכה עצמות גדי ועוד משהו שניזרקו וניטמנו כנגד ביקור צבועים. כחצי שעה הלכנו עד למקום נמוך בינות להרים שהוא הבאטיה ושם היו נטוים כעשרה אוהלים. הובלתי למג’מע ולהפתעתי ניצטרפו עוד שני אורחים. אחד מן הטרפה והשני לא היה מוכר לי. לא עבר זמן רב וכעשרה גברים ונוער מאנשי המקום ניתאספו במג’מע בעוד החשיכה יורדת.

בין אנשי המקום היה ויכוח מי ישחט ליכבוד האורחים. ביקשתי כי לא ישחטו וכן ביקשו האורחים האחרים. המארחים סרבו לישמוע את טענותינו אך ליבסוף הוגש לפנינו אוכל רגיל עם חצילים שהיה חריף וטוב. מסתבר שענין השחיטה היה רק לשם נימוס­ – “כאילו”.

בלילה ירד קור עז עלינו ובעוד הגברים משוחחים בעניני פרנסה ובוסתאנים, נאלצתי להיתכסות בישמיכה. טוב שלקחתי שק שינה כי נידמה היה לי שגם הלילה יהיה חם. להפתעתי דמה הקור לאותו קור שהיה בלילות הסתיו. המקום מצוי בגובה של 1661 מטרים מיפני הים. מנושא שיחתם העיקרי למדתי כי הם משקיעים עשרות אלפי ל"י בהקמת בוסתאן, בו בזמן שההכנסה ממנו זעומה. מתוך התחקיר שערכתי למוחורת היתברר לי כי עיקרו של הבוסתאן כדבר שגורם הנאה לאדם ומהווה נכס דלא נידי שאינו מאבד את ערכו בעוד שהכסף מאבד את ערכו. יש ליזכור שאין לבדוים בנקים על מנת להפקיד בהם את כספם. נוסף על כך שהם מדגישים את התועלת ביתחום ההזנה באומרם: “הבוסתאן נותן קצת ירק ופרי ובני משפחתי ימצאו בו ירק בהעדרי ולא יזדקקו לחסדי זרים!” הדעה כי היתערערות המצב הפוליטי היא שהביאה לינטיעת בוסתאנים, אינה עומדת ביפני הביקורת. כי הבדוים עצמם טוענים שעם חילופי השילטון אפשר בקלות להחליף ולוטה ועל כן הכסף שומר על ערכו. הנימוק כי הבוסתאן מהווה תחליף לשוק העבודה ביזמן מלחמה גם הוא אינו נכון כי שום בוסתאן לא יכול לכלכל משפחה.

בתום השיחות הישמעתי קצידות בטיפ ואחרי זה היתארגנו לשינה. שק השינה החדש שלי מאכזב. היה לי קר בלי שום חוכמות, בניגוד לשקי שינה אחרים ובימיוחד לשק המומיה שאותו גנבו ממני בטיול בני חטיבת הקיבוץ. בבוקר בשעה מוקדמת, ארזנו שלושתנו – אני והאורחים – וכן הוגש לנו אוכל על ידי ראשי המשפחות כשכל אחד בא עם קערת תבשיל, מים ואכל איתנו. ביום זה הייתי אמור להיתקדם בכוון לאבו סלה וללון שם כי מיציתי את מחקרי במקום הזה.

שכרתי חמור מאחד האנשים המקומיים ומחנותו של איברהים יצאתי כשהחמור עמוס בחפצי נהוג בידי מוחמד הנער אשר אביו יושב במצרים מאז המלחמה. ליד הבריכה ניפגשתי שוב עם נצאר ועוד צעירים השותפים איתו בבוסתאן. הימשכתי לקבל ממנו אינפורמציה נוספת בעניני שיפוט. הבוסתאן היה נחלת המינזר וניתן לשבט הצואלחה כתשלום עבור הגנה על שבט הג’יבאליה ועל המנזר. במשך הזמן ניתגלגל הבוסתאן לידי אולאד סעיד והג’יבאליה. השנה לא נתנו השקדים והמישמשים פרי ביגלל הקור שפקד באביב בעת הפריחה. מעל הבירכה יש בית־קברות על שם “אולאד מחמוד” הנחשב כוילי קדוש שממנו חלה האצלת קדושה לבריכה. על הקדושה והמאגיה של הבריכה שמעתי סיפור שאותו אני מביא במקום אחר.

לאחר מנוחה כשהחום הנורא נחלש, יצאתי עם החמור ובן לויתי לאבו־סלה. שם לפני הנקב פגשתי את הרועות הצעירות וביניהן את זאידה אשת הגבר החולה ואת ג’מיעה חולת האהבה. זאידה הכינה עצי הסקה בנפח אדיר שהיה מונח בצד. כשראו אותי תבעו ממני לשבת איתן בצל סלע ולהקליט. צילמתי את זאידה עמוסה יחד עם ג’מיעה וביחידות. זאידה היתגלתה כימנגנת טובה מג’מיעה. בדרך היפצירו בי להישאר איתן. את החמור שלחתי לפני למרות רצונו של הנער להישאר איתי. לא רציתי להיתחייב על שכירת חמור ליום שלם. בדרך שאלו אותי אודות משפחתי. וזו ג’מיעה זכרה את שם אשתי בת־שבע והיתה מבטאה בהיתלהבות את יחס ההערצה אלי.

ג’מיעה המיסכנה מצויה במצב של היתלהטות יצרים, ולפי שהיא בטוחה בעצמה, היא מרשה לריגשותיה להיתפרץ בלי מחסום. רק החשש מפני קרוביה מדאיג אותה. ליפני זרים היא נוהגת בחופשיות. לפי רמזים הבינותי שפגשה מטילים שונים ואף היתנשקה עם אחד מהם שכפי הניראה עורר את יצריה עד כדי איבוד עשתונות. כשאמרתי לה כיתשובה למחמאותיה לי כי אני זקן כבר בישבילה אמרה: “אתה צעיר ויפה והייתי רוצה להיתחתן איתך!” עד כדי כך היא היתה מגורה שלא עצרה את עצמה והיתה מחליקה ביגניבה על זרועי וידי. לא הייתי אומר כי היא מיוחמת. יותר נכון לומר כי נתנה אפשרות ליצריה הלוהטים להיתפרץ ואינה מרסנת את עצמה. את העזים שטיפסו לגובה רב נאלצה ג’מיעה להוריד אם כי הישתוקקה להישאר אתי כי הבנות הצעירות לא רצו לוותר על גבר שיושב באופן חופשי ביניהן, דבר שאין הן רשאיות לעשות זאת עם בני שיבטן. כך ישבתי עם זאידה ושוחחתי על מר גורלה. וכך אמרה: “שנתיים אני לא ישנה עם גבר ואין מה לעשות!”, ניחמתי אותה ואמרתי לה: “אללה כרים!” אם זו תבוא ביחסים עם גבר זר ותהרה תביא על עצמה כליה. לכן היא נימנעת מלבוא ביחסים מיניים עם זרים. הביטוי ללחצים הנפשיים הפוקדים את ג’מיעה המאוהבת עד להיתלקחות חסרת מעצורים והתאווה של זאידה הביאו אותן ליחסים לסביים. ניצלתי את ההיזדמנות שהן חופשיות כדי לצלם את תיסרוקתן מקרוב ועוד מצבים אחרים שלא היית זוכה לקבל רשות צילום ביתנאים רגילים. כשחזרה ג’מיעה בריצה מן ההר בעלותה להעיז את העדר למטה ראיתי אותה חשופת פנים. בכוונה הישהתה את הכיסוי לישניות מעטות כאומרת: – ראה כמה יפה אני! ואכן ניתגלו לי פנים יפהפיות שמרוב הסקרנות שהיתה מנת חלקי לדעת מה מסתתר מאחרי הלתמה שלה והחשיבה הבלתי צפויה עם המראה הסימפאטי, החל ליבי דופק מרוב היתרגשות. עליה הייתי אומר כי היא יפה כלבנה. עיניה יפת וגדולות ופניה רחבות ושפתיה חושניות. פיה רחב ושיניה לבנות ומלאות.

ליכשישבה ג’מיעה ליד זאידה ביקשתי לצלמן יושבות ליד חבילת עצי ההסקה. ואז הופתעתי לדרישה שלהן כי אצלמן מיתנשקות. שתיהן בנות אותו הגיל. אני רציתי לצלמן זו ליד זו ואילו הן היתחבקו והיתנשקו. היפצרתי בהן להיפרד כי התמונה לא תבחין בין אחת לשניה. ואז הן היציעו לי לצלמן לחוד ואחר כך כישהן מיתנשקות. ומה נידהמתי כששתיהן הורידו את הלתמה ופניהן היפות של השתיים ניתגלו. ונשיקות חושניות הוחלפו בין שיפתיהן. אני מקווה שהיצלחתי לצלמן, וכך יהיו בידי תמונות המראות את הנערות הבדויות האוהבות ללא מעצורים. לדעתי החיבוקים והנשיקות ההדדיות מגלות שיש ביניהן יחסים לסביים הנוצרים כתוצאה מאי יכולת לחיות חיים חופשיים ולנהל רומאנים עם הנערים. ג’מיעה כידוע בעלת יצרים סוערים וזאידה האומללה שבעלה חולה אנוש והיא רעבה לגבר.

ג’מיעה פתחה לפני את מערכות ליבה וסיפרה לי כי אביה הועיד לה חתן את בן דודה שאינה אוהבת אותו. לישאלתי מה יש לעשות כנגד הגזרה הזאת? אמרה כי אסור לבת להביע את דעתה אך היא שונאת את בן־הדוד. שאלתי אותה אם יש לה אהוב. ענתה כי היא אוהבת בן־דוד אחר והוא אינו יודע על כך. אני לא מאמין לה. השיחה היתה חטופה כי כל הזמן היתערבו הבנות הקטנות שליוו אותנו. שעמדתי עם ג’מיעה לבד ושוחחתי איתה באופן אינטימי, ציותה זאידה עלינו מתוך קינאה להיתרחק זה מזה ולהפסיק לשוחח. אני היתעקשתי לשוחח איתה ביחידות והיצעתי לה ליפנות אל אימה ולספר לה כי יש לה אהוב אחר כי יתכן והוריה יבינו. עצב רב הישתקף מעיניה כשדיברנו על חייה בתור אשה לגבר שאינה אוהבת. אמרתי לה שיש ליפעמים גברים שניראים רעים, אך במשך זמן הם מיתגלים כיבעלים טובים ומסורים. היא עמדה על דעתה ואמרה שהיא מכירה את הנער וכי הוא רע ואינו מוצא חן בעיניה.

ירדנו בנקיב בדרך צדדית בצל ההר כשזאידה נושאת את המשא על גבה ומדלגת על הסלעים כיעלה. מנין לה הכוח הזה? אלוהים יודע! בשלב מסויים נעצרו השתים ואמרו לי כי מכאן ולמטה עלינו להיפרד כדי שלא יראו אותנו מן הכפר יורדים בחברותא. סטיתי בדרך אחרת כדי שלא לבוא באותו מסלול שלהן עד שירדתי לאבו־סלה. היסתובבתי בין הבוסתאנים בעוד ג’מיעה חוזרת עם עיזותיה ועוברת לידי מכוסה וצנועה כנערה שאין בה רבב. לא פנתה אלי ואל אחרים ורק מזוית עיניה הבחנתי בישליחת מבטים חטופים וגנובים אלי. ושנינו ידענו כי במיסתרים יש היתעלמות מן האיסורים שכל תכליתם לישמור על שילטון הגבר באישה שאינה יותר מאשר נקבה.

20־26.10.1977

קוד־סיור 15

עם הסיור הרפואי יצאתי אל הואדיות ביראק, עאקיר, ג’ידיג’יד, נצרין ופאראן. אמיר החובש החדש שהיה מדריך בצוות סיני, נהג את הרכב ואיתו רופא מילואים חדש שהחליף את קודמו ומוצאו מאיראן.

בשעה שבע־וחצי בבוקר כבר היינו בדרך. מזג האויר היה קר אך ניסבל. היגענו לפתח ואדי “אבו רתאמה” בואדי ביראק כשטיולית “ריו” של נאות הכיכר מבקרת ליד סלע ההד:־ “אלע’וה”. ניגשנו אל קבר היפהפיה האומללה ניצלתי את ההיזדמנות וצילמתי מחדש את המקום. בדקתי את רגלי הסלע ומצאתי הרבה סימני חקיקה של “כפות רגלי אהבה” קטנים במיזקף הסלע שעליו מצוי הכתם השחור שהוא “דם היפהפיה” וכן גם כתבות נבטיות. המקום אינו ניראה כימקום מנוחה בצוהורים. יתכן שהוא מקום מנוחה ולינת לילה המסתיר את הרוח הנושבת מצפון. מי שלן לרגלי הסלע ציין את דברו ביכתב. יתכן שהכתב קשור לקבר. צריך לחקור. חלפנו על פני “ג’בל זוב אל בחר” אשר שמו הנכון הוא “אבו זע’ליל” כלומר: ־ הר הגוזלים. יש מי שמכנה אותו בשם “זוב אל ג’מל” ואכן הוא ניראה כמו אבר המין של הגמל.

הבדוים בואדי עאקיר ליד “אום איקצור” האהילו בצד הדרומי של הואדי והישאירו את מקום המאהל הקודם מלא מדמנה. בדרך “לאליאניס” עברנו ליד עצי שיטה רבים שנטפו עסיס מתוק שנוצר על ידי כנימה קימחית. מצבם המדולדל של העצים שהמוהל שלהם נימצץ על ידי הכנימות היה בולט לעין.

במרפאה בדק הרופא כמה נשים. כל אחת תבעה “כשף” כלומר בדיקת הגוף. היתה אחת שילדה שני ילדים והשלישי נולד בניתוח קיסרי. המראה שלה היה כה עלוב מרוב רזון עד שאין להבין מה טעם לגבר לבוא איתה ביחסי מין. אצלנו היתה אישה כזאת מוותרת על חיים עם גבר כי הדבר מתיש את גופה. בין יתר החולים הגיעו כמה ילדים עם דלקות בעינים. בדרך לואדי ניצרין, קיצרנו דרך ואדי ג’דאג’יד שהוא מרשים ביופיו. הוא רחב ומלא גבעות. נופו פתוח ונמוך ובמרחק מיתנשאים הרים פראיים ביצבעים ובמראה. המקום מלא שיכרון סיני רענן. בואדי ניצרין באו להיבדק ילדים חולי עינים. ניתבקשתי לתווך בין נערה לבין הרופא. מיסתבר שהיא בת השיח'. היא היתלוננה על כאבים ליפני כל קבלת הוסת. כל הפרטים הקשורים לגניקולוגיה מסרה בחופשיות. היא נשואה מלפני שנה ואינה בהריון והוסת מכאיבה לה מאוד. הרופא טען שאין מה לעשות וביכדי ליפטור אותה במשהו נתנו לה כדורים מרגיעים. בעוד הרופא בודק, יצאתי עם הצבא שבא לבקר את הבאר ונסעתי איתם לקבר שביב ופאטמה בני הולי מוחמד שבינווה פאראן. הישתוממתי ליראות את שני האחים בישתי קובות צמודות בעלות צורה מלבנית ולידם קובה שניה בודדת של הקדושה “פרוזה”. מסביב קברות רבים בינות לעצים ובמרחק מה מפוזרים אוהלים. ניגשתי אל אחד האוהלים כדי לקבל פרטים. מיסתבר שאינם יודעים עליהם דבר או שיותר נכון לומר כי אינם רוצים לספר.

בואדי ניצרין ובואדי עאקיר מצויים הרבה מיבנים דמויי “קיראת אצפחה” אך קטנים יותר. אחדים מהם בשימוש כיום. הואדי יפה ורחב. קרוב לפיתחו היתה מלכודת נמרים. במרפאת ואדי טר פגשתי את איברהים ג’ומעה הדואג לנפרה. הוא היזמינני לבוא ולבקר אותו באוהולו.

בינווה פאראן היתמקמתי במינהל שם ניפגשתי עם מוסה טעימה שסיפר לי כי בואדי “סייאח” עומדת להיתקיים חתונה. שאלתי אותו פרטים עליה ופניתי אל גיתה ומודי והיבעתי את רצוני ליצפות בחתונה הזאת. כיתגובה אמרו לי: " בוא ורק בלי שאלות!" השניים לא ראו בעין יפה את היתענינותי בכל מה שנעשה אצל הבדוים בינווה־פאראן. גיתה שהיתה מדריכה בצוקי־דוד עד שירדה אל מודי והיתה לנערתו, היכירה היטיב את המידע שהייתי מעביר למדריכים ולאחרים בכל הקשור לתרבות הבדוים בסיני, שהוא פרי מחקר שאני עושה כבר כמה שנים ולא היה מי שעינו היתה צרה ביפעולתי זו. אדרבא זכיתי להערכה מצד הישראלים וניתקבלתי בכבוד ובימאור פנים אצל הבדוים בכל מקום ברחבי סיני. אין זאת כי אם יחס ילדותי של השניים שלא מצא חן בעיניהם שיש מישהו שמיתהלך בתוך אחוזתם. שתקתי ולא רציתי להיסתכסך איתם כי האכסניה במינהל חשובה לי כבסיס למגע ולישהייה בנווה. זה לי כמה שנים שאני הולך ובא למינהל זה והיתקבלתי בידים פתוחות על ידי כל הצוותים שהיו ליפני בוא מודי לכאן. צרפתי את הסתימות של מודי ואת צרות העין של גיתה אל כל המיכשולים שיש בחיים שאותם חייב אדם לעבור. מפי מוסה טעימה נודע לי כי החתונה היא של משפחת דרויש איחסין אבי עיד דרויש הצעיר העובד בצפון בנהגות. ולפי שעיד הינו ידידי ראיתי עצמי חופשי ללכת לשם בלי כל מעצור.

בואדי “סיאח” הוקם אוהל ענק לגברים ואוהל שני לנשים. ליפני האוהל פרשו ג’ולאק בריבוע גדול. ישבנו בין האורחים המועטים וקיבלנו תה. נאמר לי כי החתונה היא כפולה לישני האחים חסין ועיד בעצמו וביכבודו. אך היסתבר כי היא רק של חסין. עיד המופקר, הביא איתו ארבע בנות ישראליות מפוקפקות משרם. והיבטיח להן שמחות בדויות כיד המלך והיקדים לבוא איתן כשבוע ליפני החתונה. בלילות היה משכיב אותן בצריף ליד מישכן מישפחתו ומקיים איתן אורגיות ולא פעם מצאו את כולם שוכבים ערומים ומיזדוגים איתו לחילופין. שתים חזרו משום מה לשרם ואחת הגיעה בימקומן כך שהיו שלוש מופקרות שיצגו את עם ישראל בסיני.

אבי הכלה המיועדת לעיד סרב לתת את ביתו לו לאישה. ליכשישבה

כל המישפחה שלו ודנה בעיניניה, ביקש אביו מאחיו שהוא אבי הנערה להסדיר את

הדברים האחרונים ליפני החתונה וניתקל בסירוב. שאל אותו אחד מיבני המישפחה

" למה אתה מסרב לתת לבן משפחתנו את ביתך לאישה? " אמר לו: "האם אתם הייתם נותנים את ביתכם לעיד לאישה? " אם היו עונים בחיוב היה אומר להם: "תנו וקיימו את דיבריכם! " לפיכך נאלצו לענות: "לא היינו נותנים! " על כן אמר להם: "במה אני טוב מכם? " בזה סתם את טענותיהם. כששמע עיד כי אין מי שיתן לו את ביתו לאישה היכריז שהוא לא רוצה להיתחתן ביכלל. זאת אפשר להסביר מתוך טעמי כבוד עצמי שלו.

היפהפיות הישראליות שיבשו לא בימעט את האוירה הטובה מתוך היתנהגותן החופשית וחסרת הצניעות שלא עלתה בקנה אחד עם הנורמות של הבדוים. הן ישבו בין הנשים אשר שרו “סאמירה” ליד הכלה שישבה באוהל הנשים והינעימו את יומה החגיגי בשירה נוגה כמינהג הכלות. אחת מהמטופשות של עם ישראל שנהגה כיגבירה בביתה מתוך היתנשאות על הנשים הבדויות הפרימיטיביות לדעתה ולדעת חברותיה, שמעה אחת הבדויות שהיכריזה קבל עדת בנות המידבר כי זו גם חתונתו של עיד מתוך רמז כי עיד יורחק מהן. רצתה לומר לישראליות שרק הכבוד הבדוי לא נתן לבדויות החוגגות ליזרוק אותם לאשפתות. וזו פרצה בקול זועק, עשתה את עצמה נירגשת והיכריזה כי היא המועמדת להיות אישתו. מה מצאה בו לבד מאבר זיכרות פעיל בימיוחד איש לא יכול לומר דבר.

טיפשותן של הישראליות גרמה להעכרת אוירת החתונה בהמשכה. בעת הריקודים בלילה כשליפני טור “הדחיה” של הגברים רקדה בדוית כמינהג. אז קמה אחת הישראליות ורצתה להיצטרף לרקדנית הבדוית. זה גדש את סאת הסלידה מהן עד שקמו כמה צעירות בדויות בעטו בה וסילקו אותה בבושת פנים מליפני הרוקדים. מכאן הלכו היפהפיות ומשכו אחריהן כמה צעירים בדוים שהיו מעונינים בחסדיהן וישבו בימעורב איתן הרחק מן השימחה והיתלוצצו תוך גינוני חן וביניהם מנצח עיד. למוחורת בישעת ארוחת הצוהורים כשאכלו בשר באו הנערות האלו וישבו באוהל בין הנשים כאילו היו בעלות השימחה. והן היו לבושות חצאיות שקופות שדרכן ניסתמן אבר הצניעות שלהן. עדינותן של הבדויות לא הביאה אותן ליתגובה מתאימה, אך אחת אמרה: "יא נשים ראינה את אלו שמגלות את אבר מינן כמו כלבות! " ואלו לא זעו ולא נעו בתוך השינאה שנישלחה לעברן.

לעת ערב כאשר כולם היתפזרו, הודיע האח הבכור בשם “חמודה” לעיד כי עליו לסלקן ממאהל החתונה בו במקום. ביקש עיד מקום לשכנן הרחק מאזור המגורים של בני שיבטו ומצא את המורה המיצרי מאל עריש בשם מוחמד ששמח לקבל את הלהקה המושחתת הזאת כדי להיתענג עליה. משראה חמודה כי השלישיה הזנותית הזאת עדיין מצויה במקום וחשש שמא חוצפתן תוסיך להעכיר את אוירת החתונה, פקד על עיד לסלק אותן לאלתר מינווה פאראן. גם מודי איש המינהל הודיע למוחמד כי הוא עצמו עומד להיסתבך. כל צעירי הנווה שחלמו על שעות יפות בחיקן של המפזרות אהבתן לכל דורש ניתאכזבו כאשר ראו שמעמיסים אותן על רכב של המינהל שירד לעירה אטור. כך ניפטרו מעונשן של כמה מבלות עולם מופקרות.

נחזור לעיניני החתונה. בבוא הכלה מן המרעה, כיסה אותה קרובה בישמיכה ולקח אותה בידה והושיבה במכונית. השעה היתה שש בערב. חושך של בין ערביים כשהמכונית מקיפה את המקום בישלושה סיבובים, לפי מנהג הניקרא “זפאת” כלומר צעדת חתונה. הנשים זיע’רטו והגברים ישבו לאכול אורז. אחרי התפילה בציבור, יצאו בריקודי דחיה ורפיחי. הרוח הפריעה להקליט. האוירה היתה עליזה ורוננת. דחיה מפה ורפיחי משם והבנות הקטנות ניסו גם הן לירקוד בין המבוגרות. כמאה איש ואישה לקחו חלק בריקודים.

למוחורת בשעה עשר בבוקר הגיע זמן השחיטה. היציבו ענף של דקל ואבן לידו. כל הגברים והנערים היצטופפו בשעה שהובלה נאקה צעירה ויפהפיה שהיתה מיועדת לשחיטה. בראש זקוף עמדה בתוך הקהל. הגישו אותה אל הקטורת וקידשו אותה בה. כל העם כרע כל בירכיו, פשט ידיו ביתפילה ורביע אבו־חרבי קרא בשם איזה קדוש וכולם מילמלו את הפאתחה לזיכרו ואחר כך הוסיף לקרוא בשם המלאכים של המקום ובשלישית בשם רוח האבות המתים, והפאתחה אחרי כל פעם. בזה תמה התפילה. היבריכו את הנאקה, עקדו אותה ועשרה גברים נישענו על גבה. ארבעה משכו את צוארה אל גבה. רביע שלף סיף ארוך ומעוקל, כרע כל בירכיו ומישש את גרונה וקבע את מקום החתך. ברך על השחיטה: – אללה הוא אכבר. בהנף חרב אחת לפנים וחזרה חתך את צוארה סמוך לחזה שלה וזרם דם רב פרץ בקול גועש כאילו היה זה מפל מים. אחרי זה פשטו את צוארה לארץ וחתכו את עורפה מעל מקום החתך. תוך שתי דקות נפחה רוחה והיתה מונחת כישהיא מוברכת. הקימו סככה עליה ועסקו ביפשיטת עורה. כמה אורחים הביאו עזים שמספרן הגיע לעשרים ורביע שחטן אחת אחת על האבן המקוטרת. המישפחות עסקו בהכשרת הבשר לאכילה. מיתחת לעץ היה מקום האפיה והבישול. על שלוש אבנים העמידו סירים גדולים שבהם בישלו את הבשר. קבוצה אחרת אפתה “פראשיח” כלומר: – פתיר.

בשעה שתים וחצי אחר הצוהורים היה הבשר מוכן. כל הגברים – כישמונים איש – ישבו באוהל והיו מוכנים להתחיל באכילה. האחד היה ממונה על הכנת המנה ושואל בקול: “ומן!” כלומר: – ומי הגיע תורו לקבל מנה? ורביע היה ממונה על מסירת המנה כשיהוא עובר ליפני האנשים שישבו בעיגול באוהל, היה מזהה את האיש שתורו הגיע לקבל את המנה וקורא בקול אל המחלק ואומר: “הי וללה! " כלומר: " בשם אללה”. וההוא מכין את המנה שהיא בשר עטוף בפראשיח ומוסרו לידי צעיר העומד על ידו וזה מעבירו הלאה לידי שרשרת מעבירי המנה כישהם עומדים ליפני היושבים עד שהיגיעה לידי רביע שמסר את המנה לפי סדר. ליפני הגשת הבשר הגישו את המרק בכוסות.

תפילה היתקיימה ליפני הארוחה. כארבעים גברים היסתדרו בישתי שורות זו אחר זו, והיתפללו. בתום הארוחה היתפזרו. יש מי שלקח איתו את המנה כדי להאכיל בה את בני ביתו שכן זו אכילת מצווה. שחיטת הגמל היתה ביבחינת “פדו” שהוא נדר שנדרה המישפחה כשאביו של דרויש חלה בסוכרת קשה והיבריא. ביתחילה היה משותק ובהבריאו צרף את הנדר לחתונת בניו. מכאן קדושת הבשר.

בערב השני נוהגים הבדוים להשאיר את הכלה ואת החתן לבדם בתוך הבירזה לשם היתיחדות בה הם מיזדווגים לראשונה. ביום השלישי, המשפחה נישארת לבדה ומחסלת את המאהל תוך אכילת שאריות המזון שנותר.

בלילה הייתי פנוי. מודי הישאיר אותי לבדי במינהל. גרתי בחדר התחתון לקחתי מישטח עץ ומחברת והיתכרבלתי בשמיכות וישבתי ליכתוב את המאמר על סיני והתנך. ההתחלות הן תמיד קשות. אך היצלחתי להיתגבר על הפתיחה והמלים החלו ליזרום. השעה היתה אחרי תשע בלילה ושקד עם אורחיו באו לבקרני ביהיותם בסיור. זה היפסיק את כתיבתי. בבוקר למוחורת, החלטתי לצאת לחיסוה זו השכונה המערבית של הנווה. בדקתי את הטמפרטורות תחת בגדים שחורים וקיבלתי הפרש עד ◦27. ביטרמפ קצר ובימעט הליכה היגעתי לחיסוה. שם לא מכירים אותי ועל כן קיבלו אותי בחשדנות. אך היצלחתי לבקר את קיברו של שיח' “עיד אבו־אימבאריכ” שהוא קרובו של שיח' אחמד אבו־שביב. צילמתי והחילותי לחזור. רגלי כאבה עלי מאוד עלכן עשיתי את דרכי מצל אל צל תוך מנוחה. איך שהוא היגעתי “לדיר זע’יר” ומשם הלכתי לבקר את זידאן אבו־אלהים. למזלי הרע הוא לא היה בביתו. שתיתי תה אצל אישתו פרחאנה. ושמתי פני ללכת ברגל. מודי שהחזיר את הפועלים לנווה, היסיעני חזרה. אותו ערב בדרך חזרה, נאלצנו לסור אל שיח' טעימה ואל רביע אבו חרבי על מנת לישתות תה ולקבל תמרים. בשעה מאוחרת היגענו למינהל. היתארגנתי ללינה ולאחר יום מעיף פינקתי את עצמי בשינה מוקדמת. הלילה היה חם.

23.10.1977

מודי היה אמור להסיעני לואדי טר בישעות הצוהורים. בישעת הבוקר הלכתי לבוסתאן של רביע מתוך כוונה לימסור לאישתו פריחה את החרוזים שהיזמינה אצלי. אמש לא רציתי לבוא איתה בידברים לעיני רביע. החרוזים נועדו כנגד עין הרע או משהו דומה לזה. היא עמדה מלדת ויש לה בן בגיל שש־עשרה סאלם שמו. האשה שניה פתיחה, מעמידה הרבה ולדות בעוד שלב פריחה יוצא ללדת. בהיותה לבדה היא חופשית מטיפול בילדים ועל כן מטיל עליה רביע כל מיני משימות. מצאתיה שוכבת ומחכה לבוא מודי לקחת משא תמרים לסנטה. כשאמרתי לה שלום, תחבתי לידה את החרוזים כדי שלא ירגישו אלה שעמדו לידינו אותה שעה.

בין התמרים ישב גיסו של רביע ואחותו ובישלו עסל מיתמרים. לידם ישב הזקן הגלמוד והעני “עוויד' היוימיל” שמו, התימהוני של הנווה. הוא נושא על שיכמו שק עם חפציו שזהו כל רכושו והריהו נודד מבית לבית כדי לאכול. אתמול פגשתיו יושב. ישבתי לידו ומצאתיו כבד שמיעה. היתה לו מיקטרת ארוכה שהיתקשה להדליקה ביגלל קוצר הראות שלו. הגבר הזה רחב גרם עם כרס של אורנג אוטאנג. שאל אותי מנין אני. אמרתי לו כי אני יהודי מישראל. מיד היתקומם ואמר שלא יתכן כי בן ערב יהיה יהודי כופר ואסור ליכפור. אצלו המושגים נימצאים במצב בראשיתי כפי שזה מצוי אצל כל המוסלמים.

בישעות הצוהורים היגעתי לואדי טר עם רכב בדוי שירד לחתונה בעירה אטור. ישבנו ליפני בית הספר כשטנדר עם המורה עטיה מואדי צלאף ואימחנה שיח' אולאד סעיד ואחרים. עצר וירד להסב עמנו ליפני שימשיך לחתונה באטור. היתפתחה שיחה בה המורים הבדוים היכריזו שיפסיקו ללמד אם אנשי אלעריש ינהלו את מערכת החינוך. הם טענו: "למה אין חינוך חובה עד כיתות ההמשך? " מיסתבר שאין עפרונות לילדים ולא מחברות. הענין בטיפול ירוד. ניכנסנו לבעיות פוליטיקה ובאותו רגע שהיתחלנו לעסוק בבעיה הפלשטינאית כאילו ניזכרו שהם ממהרים. קמו בחתף והיסתלקו.

אותו איברהים ג’ומעה אשר היזמינני לבוא אליו הודיעני כי הוא יוצא היום אל ואדי עלאיאית אל אישתו השניה. הישארתי את החפצים באוהולו ויצאתי לסייר את ואדי טר. על הדרגשים של הסחף מצאתי שרידי מכלאות ומשכן קדומים מהתקופה הכלקוליתית שהם דומים במיבנם אך גדולים יותר מן הניאולית הקדם קיראמי שנימצא על הבננה בסנטה. הואדי העמיק בשפך ויצר קירות בגובה של עשרים ושלושים מטר. תוך עקיפה משכתי דרכי לתוך הואדי ולהפתעתי מצאתי אבן גיר בגודל של 40X40 ס"מ ועל צידה השטוח חרוט ביכתב נבטי יפה: — סלם ענדא למי טפאראן. האם התירגום הוא: – שלןם, אנחנו אצל מי טפאראן? ביגלל ברכי לא יכולתי להמשיך למרחק וגם רציתי ליבדוק שרידים על הדרגש המערבי. השפך העצום שבו חרט הואדי את דרכו, חשף את תשתיתו הבנויה מסלע חום אדום שאינו ממשפחת הגרניטים. זהו דיק רחב ידים שעליו יושב הסחף. בדרום סוגר מדרון של סלעי גיר נטויים את האופק והם יוצרים ריצפה היורדת אל הואדי. מסלע גיר זה ניגרפו סלעים המורכבים מנומוליטים רבים וגדולים. לאחר שהיגעתי למיפגש הגיר עם סלע היסוד, חזרתי. בדרך היו כמה מיבנים קדומים ובואדיות היורדים מן הצד היו הרבה שיחי בואשן עגול עלים.

בואדי היו נטויים שלושה אוהלים. משכתי אל האוהל הקיצוני הקרוב לפתח הואדי ושם היתקבלתי על ידי “חמוד” הזקן בעל העינים החולות. הוא היספיק לעבור ניתוח אך התרופות ניגמרו לו ואינו מצליח להשיג אחרות. שלח מישהו להביא מעזה ועד עתה לא הגיעו. הוא ארח אותי ליד המדורה שיועדה לאורחים הרחק מן המאהל. הכין קפה ובנו הביא אוכל: – אורז עם דג מיובש שרוכך באורז המשומן. בינתיים בא השיח' וישבנו ושוחחנו על כמה מענינא שיומא. שאלתי שאלות בענין שמירת הטבע ובמה שנוגע לתולדות שבט החויטאת שלו. מיתברר שהשבט אומנם חדש ולידבריו הוא מצוי בסיני כישלוש מאות שנה, שלדעתי המיספר מוגזם מאוד. שכן אין להם טריטוריה משלהם והם יושבים באזור העני של סיני. המימשל עומד לחפור להם באר ליד ואדי טר. הוא תיאר לי איך קבע את מקום הבאר האמורה להחפר. דיק שעובר בואדי צריך ליכלוא מים. הישמעתי להם קצידות בעוד הירח מאיר. הנשים מן האוהלים השכנים ישבו באוהל הסמוך והאזינו לינגינת הטיפ. בלילה רבצתי ליד המדורה וישנתי שנת ישרים כשהרוח ליפעמים חודרת אל תוך שק השינה ומעירה אותי.

בבוקר הוגש לי על ידי חמוד פתיר ותה ויצאנו בשעה שבע וחצי לבית הספר. רבצנו מול השמש עד שהשיח' בא אל חנותו. הילדים באו ליפני המורה שרכב על גמל והגיע ממאהלו המרוחק בכמה ק"מ. הילדים ישבו בכיתה ודיפדפו, ולאחר זמן מה יצאו עד שהמורה בא. צילמתי אותם. היו שם שתי בנות. בחוץ ישבתי עם החובש המקומי ולימדתי אותו עברית לבקשתו. בינתיים הגיע “הריו” של נאות הכיכר, ואיתו היגעתי לינווה פאראן. המטילים היו מבית ספר ירושלמי שהיה מוקדש ללימודי הביבליה. והם אוסף של כמרים מארצות שונות. בדרך קרה פנצר שאילץ אותנו לרדת. אינני יודע איך, והם החלו להציג בפני שאלות עד שהפכתי למרצה.

בינווה פאראן מצאנו את הרחבה שליפני ביתו של שיח' טעימה רוחשת שימחת חתונה. מיסתבר כי אחרתי את שחיטת הגמל. בת מוסלים הצעיר השניה מבין עשרת בניו ובנותיו היתחתנה עם בן דודה. היצטרפתי לחתונה ואכלתי שם בשר. בערב בהיותי פנוי בישלתי אוכל לעצמי, מרק וסלט.לפתע ניתמלאתי רגש רחמים על בח’ית העוורת וילדיה. על כן בישלתי להם מרק וסלט לקחתי את הטיפ והלכתי לעשות שמח אצלה כיון שבעלה מנצור אבו־ע’נאיים לא מוציא אותה מתוך שממונה. הילדים זללו כמות אדירה מן האוכל שהבאתי להם ללא כל יחס לנפח גופם. האם אכלה לחוד. הישמעתי להם דחיות, ומנצור החל בסיפוריו ובדחיותיו. היקלטתי אותו לשימחת הילדים שאחרו לשבת למרות שנהגו לישון באותה השעה. השכנה באה גם היא לישמוע. בח’ית האם, היתה מלטפת את בנה הקטן “יחיה” שישב על ידה והיתרפק על בירכיה. באותה שעה מצאתי כי אהבת אם עוורת עולה בהרבה על אהבת אם פיקחת. בידיה מיששה את לחייו וראשו לחצה אותו ביכתפיו אל ליבה תוך גישוש והכרת אבריו ביקצות אצבעותיה. הבן ענה בהנאה לליטופי אימו. המחזה הזה יכול לשמש חומר שירי מופלא. חבל שאני לא משורר. כעבור שעתיים עזבתי את המישפחה לאחר ערב שמח ועליז. ברגל כואבת חזרתי אל תוך בדידותי ונירדמתי תוך שמיעת “גולדן גיטאר” שהיקלטתי בסרט מיוחד.

ביום 25.10.1977 הוא יום שלישי בשבוע, עסקתי ביכתיבת המאמר על “סיני והתנ”ך" תוך הפרעות של אורחים. בישעות אחר הצוהורים חזרתי עם האמבולנס לסנטה ולא ליפני שתירגמתי עם מנצור אבו־ע’נאיים את הקצידות שלו מאתמול וקצידות של אחרים בעזרת מוסה טעימה.

בתאריך 1976. 30–27

עם הסיור הרפואי יצאתי לואדי צלאף. שם הראתה לי מרגלית האחות הרפואית ילדה שהיו לה עינים ירקרקות כחולות. כפי הניראה שזו מוטאציה של צבע העינים השחורות של הבדוים ולא שום היתערבות של אלמנט אירופאי כל שהוא. היא רמזה ואמרה כי בילדה זו יש מדמו של איזה נזיר. לידבריה אין הסבר אחר. אולי! משום שהמגע בין נזיר לבין אשה בדוית הוא אפשרי במציאות שבה המנזר בנווה פאראן מצוי בתוך הכפר הבדוי והמגנט היצרי בין שני קטבי זוויגי האדם הוא כה חזק עד שהוא מסוגל להביא נזיר רעב לאישה עם אחת שיצריה לא יכולים לעמוד ביפני הפיתוי של איש קדוש בעל עור פנים לבן. איך הדבר מיסתדר עם הריון שלא מידי הבעל הרשמי? הדבר פשוט! לבעל אין אפשרות לדעת אם ההריון ממנו או ממישהו אמר. ואם נולדה בת בעלת עיניים בהירות הרי שזה עינינו של אללה ולא שלו.

מואדי צלאף נסענו לנווה פאראן. בשעה 14/⁰⁰ השתתפתי בכנס שיח’ים על דרום סיני. סגן־אלוף זאביק מושל דרום סיני העלה בעיות הקשורות לבדוים. והם העלו לפניו את בעיותיהם כשבינהן תלונות על צדקה באיכות גרועה ועל יחס גרוע מצד הפקידות הערבית מאלעריש שהיא אחראית לחלוקת הצדקה. הוא היציע לשיח’ים כי יעמידו מפקחים מטעמם על חלוקת הצדקה. איש מן הש’יחים לא תמך בו, ועל כן נישאר המצב כמות שהוא. לכששאלתי את השיח’ים לסיבת היתנגדותם לקבל על עצמם את הפיקוח על הצדקה, אמרו לי כי איש לא רוצה להיות הכיבשה השחורה. בלית ברירה הם ימשיכו להיות נתונים ליחס הנוקשה והלא אדיב של העראישים.

השיח’ים היו לבושים בגדים חגיגים. ביניהם ישב שיח' הדיגים “מרזוק” הכושי. אחת הבעיות היתה בעית שיח' עאודה שהודח שהועולתה על ידי שיח' ספיראן משבט המזינה. זאביק טען כי ענינו נתון ליבדיקה נוספת והוא ישתדל להסדיר את הענין. שיח' עאודה נאשם בזה שנתן מחסה לאנשי המודיעין המצרי בזמן מלחמת יום הכיפורים. על כן הודח מתפקידו כשיח'.

ליפני תום הכנס התקיים טקס מיוחד. זאביק מסר “ליבריק עאודה עיד” שיח' השיח’ים ילקוט עור שמשמש את ילדי בית־הספר על מנת למסור אותו כיפרס לילד מסויים. הפרס ניתן לילד שמצא תיק צבאי ובו מיסמכים סודיים של הצבא אשר נפל מרכב צבאי ומסרו לידי הצבא. צילמתי את הכנס הזה תוך שזאביק מסייע בידי ולא רואה בתנועה שלי בין הנוכחים משהו שצריך להפסיק אותו.

בתום הישיבה, ניגשתי אל שיח' אחד שנידמה היה לי כי הוא שיח' עאודה סאלם אשר צילמתי אותו עם ביתו ואשר רציתי לתת לו את התמונות. מיסתבר שטעיתי בזיהוי והיה זה שיח' אירביקי מביר־נצב. ליכשחיפשתי מצאתי את שיח' עאודה ומסרתי לו את תמונתו. הוא היה מגונדר למישעי.

בערב ישבתי במינהל של נווה פאראן עם רביע אבו חרבי וניסיתי לפענח מלים קשות בקסידות. הישתכנתי בחדר של המינהל עם רן ושאולי אנשי המקום וכן עם נורית קצינת החינוך למוחורת נסעתי לצד המערבי של הנווה הנימשך כתישעה ק"מ אל שכונת החיסוה. פגשתי שם צעירים שמכרו את כל רכושם החי כי שהם עושים מאמץ לעבור לצד המצרי. לדבריהם יש במצרים פרוספריטי ומכוניותיהם תעבודנה שם. כאן הן בטלות מעבודה. להם היו טענות על השיח' שאינו מעונין להעבירם כדי שלא לרוקן את השבט. והראיה היא, שהמושל הודיע על חופש ההגירה וכמוהו גם המצרים. למעשה יש מישהו שנועל את הגשרים. הכמיהה לחופש תנועה שיש במצרים מושכת אותם לשם. בדקתי אם הם מדוכאים תחת השילטון הישראלי. הם הביעו את הערכתם החיובית לשילטון הישראלי ולא שמעתי מהם דיברי ביקורת וטינה. השיחה היתנהלה בדרך חברותית כאילו אני משוחח עם בני עמי. לדבריהם נכדו של הקדוש שביב גר בקירבת מקום. מישהו הוביל אותי אליו.

היה זה “מוחמד אל־איחריר” – העצבני שהיה כבן ששים. ניכנסתי והיתקבלתי אצלו בתוך בית בנוי אבן על הדרך הראשית. מיד החל לתנות את צרותיו מכך שאינו מקבל קיצבת זקנים. היבטחתי לטפל בבעיתו. ממנו שמעתי את הסיפורים על אחמד אבו שביב הקדוש הקבור על אם הדרך במיזרחו של הנווה בתוך קובה מלבינה. מיסתבר כי סב סבו הניקרא שביב קבור בכרבלא אשר בעירק. מישפחתו העמידה הרבה קדושים. (את הגניאלוגיה של משפחתו הבאתי בספר “אמונה ופולחן של הבדוים בידרום סיני” בהוצאת החברה להגנת הטבע ובספרי “הבדוים במדבר סיני”).

הוא היפציר בי ללון אצלו והשעה 15/³⁰. אישתו בשם ג’יבאליה בת שבט הקרראשה וביתם אימטירה – ילדה חיננית כבת אחת עשרה – שהיא רועת הגדיים בין עצי השיטה שבנווה. ליד האח ישבנו תוך בישול תה. במשך ארוחת הערב שמעתי ממנו סיפורים ופרטים שונים. גם מג’יבאליה שמעתי דברים חשובים. בנו וילדיו ואשתו גרים בחדר סמוך כשפתח צר מחבר אותו עם דירת מוחמד אביו. הילדים הקטנים זוחלים בחופשיות מחדר לחדר.

אכלנו ארוחת ערב בחדר הקידמי. מוחמד סיפר לי על הנס שנעשה לו בזכות סבו שביב. ומעשה שמוחמד ביקש להרויח מימכירת משקאות לתירים הישראלים הרבים שהיו חולפים ליד קבר מוחמד אבו שביב. שבוע ושבועיים לא הגיע אף תייר. הוא שכב מיואש ונירדם תחת עץ תמר. בישנתו העיר אותו שביב ואמר לו קום! ואילו הוא לא הגיב. כך חזר החלום שלוש פעמים ובשלישית היתעורר מוחמד לשמע אוטובוסים שבאו והתירים ביקשו לישתות. באותה שעה מכר את כל המשקאות והרויח ממעשה ידיו. בלילה ישנו אנשי הבית בחדר המגורים שלהם ואילו אני ישנתי בחדר הקדמי שבו אכלנו את ארוחת הערב. מחמד כיסה אותי בישמיכות עבות. כל הציוד שלי היה במינהל וביגלל הפצרותיו של מוחמד לא עברתי ללון שם.

לבוקר לאחר אכילת ביצה בסמנה וזכירת מאכלים מהילדות, יצאתי בלוית מוחמד מארחי לקבר סיריה אבדירי ממשפחתו של שביב שגם היא נחשבת ליקדושה. ניכנסנו לקובה ונימצאתי בחדר מסוייד ומטופח ועל הקירות תמשיחי עיטורים מסביב. מוחמד התאמץ להראות לי את המקום מתוך ענין שטרם ירדתי לסופו. ניסיתי להבין את מניעיו ולא מצאתי כל רמז. אני לא רואה את עצמי באישיות בעלת שם השפעה במימשל שירצה מישהו לכבד אותי עד כדי כך. קיבלתי את כעובדה לא מוסברת וניצלתי זאת כדי להעשיר את ידיעותי בהויתם של אנשי סיני לסוגיהם. ליכשהיבחין מוחמד כי אני מיתעניין ביקדושי המקום הוביל אותי אל קבר “המע’רבי” שניתקדש לאחר מותו. המע’רבים היו אנשים שבאו מהמע’ריב והיו נודדים בין מאהלי הבדוים ועוסקים בריפוי מאגי ובימלאכת הפחחות. המע’רבים נחשבו ליקדושים בחייהם ובמותם.

בצלע ההר הדרומית שבישכונת החיסוה בגובה של כעשרים מטר מן הואדי ניראה נמוס בסלע האפור ושביל מוביל אליו. הוא מצוי בצד המערבי של בוסתאן ענק עזוב המתחיל מואדי “עגילה”. הוא לא יותר מנמוס שהוקם ליפני כששת אלפי שנים על ידי תושבי סיני הקדומים ונוצל בידי הבדוים בדורות האחרונים ליצרכיהם הדתיים. קיברו של המע’רבי שקוע בסלע ומכוסה בגיבוב אבנים. ביגלל סגולותיו של המע’רבי כימרפא חולים שכוחו גדל והולך לאחר מותו הוא מושך אליו כל מי שניזקק לריפוי. המע’רבי הזה כוחו גדול בריפוי עקרות ומי שמיתקשה בהריון ובלידה. הנשים עולות בלילה ורוחצות את עצמן על קיברו והולכות אל יצוען שם יחכה להן הבעל שימלא את תפקידו בפיריה וריביה. האשה לפי האמונה חוזרת כשהיא מבורכת על ידי רוחו של המע’רבי וכל מה שהיא צריכה לעשות הוא להיתמסר ליפעולת ההפריה. היתר על אללה! מן השביל הדרוך ומהרבה הקופסאות הישנות והחדשות ניכר כי המקום מבוקר עד היום. היתה שם קופסה טריה, שבה עדיין היו מים שהעידו על ביקור שהיה בלילה הקודם.

ניפרדתי ממוחמד אלֿ־איחריר והלכתי לבדי מיזרחה. בדקתי את המבנים המרובעים בפתח ואדי עג’לה ומצאתי שכולם הם קברים הפונים בצידיהם כלפי דרום. הראש במערב והרגלים במיזרח. אלה הם קיברי הנבטים שכמוהם נוהגים הערבים כיום ליקבור את מתיהם באותה תנוחה. באחד מן הקברים היו עצמות אדם מלבינות שהעידו על כך שזו היתה קבורה מישנית..

משם צעדתי הלאה לכוון “תל־מחרד” במגמה לתת לזידאן אבו אל־הים את חוטי התפירה שביקש ממני להביא לו. אותם גייסתי בבית־השיטה מן המתפרות. כיון שהוא לא היה בבית ועבר בחפירת הבאר של “דיר זע’יר” – המנזר הקטן, הלכתי לביתו ומסרתי לאישתו את צרור חוטי התפירה. האיש בן שבט הג’יבאליה שהיתמקם בנווה פאראן, קנה בוסתאן ועיקר פרנסתו מיתפירה. פרחאנה אישתו היתלוננה על בריאותה הלקויה.

עוד לפני שירדתי לנווה פאראן ביקשו ממני השיח' מוחמד אבו אל־הים לפענח את הכתובת הנבטית בבוסתאן שלו בנווה פאראן. ניגשתי אל הבוסתאן המצוי מעבר לואדי אל מול “דיר אל־בנאת” וניסיתי לפענח את הכתובות הנבאטיות שנחרטו על הסלע בבגובה של שלושה מטרים. לא יצא לי משהו משמעותי מן ההברות שפיענחתי. מעט משכתי את עצמי למינהל תוך שכל עצמותי כואבות נוסף על הברך שעושה לי צרות שלא לפי בקשתי ותענוגי.

בדרך סרתי אל ביתו של צבאח עלי צבאח אשר לפני שבע שנים טיפלתי בהשגת חלקים למוטור המשאבה שלו. בנו הקטן שהיה במקום טען כי אביו נעדר. בינתים בא דודו עביד עלי בעל האצבע העקומה. הוא הזמין אותי לשבת ליד מוקד מתחת לעץ תומר ולישתות קפה. שאלתי אותו אודות המוטור אם היצליחו להניעו אף על פי שלא מצאתי לו חלקי חילוף. מסתבר שהביאו מוטור אחר מתוצרת הונגרית. מפה לשם החלו הילדים לאפות פתיר ולבשל תה. מיסתבר כי הילדים מצוים פה בלי הוריהם הגרים בואדי אח’אד’ר, וכי הם לומדים בבית הספר שבמקום. הם מבשלים לעצמם ודודם מצוי לעתים בבוסתאן הגדול שלו שבו הם גם לנים.

עביד עלי הביא רבאבה שהוא כינור בדוי בעל מיתר אחד, וניגן לפני ממנגינותיו תוך שירה. בינתיים היצטרפו עוד כמה בדוים.רשמתי מפיהם קצידות יפות. עביד שהוא אימזיני ביקש ממני לטפל בהשגת מוטור דיזל חדש מתוצרת אמריקאית. רשמתי את בקשתו ולאחר שהילדים הכינו “פתה” מן הליבה אכלנו אותה יחד עם רוקה והוא ירק הדומה ל–“גרגיר”. נהניתי מן הארוחה. לאחר מכן חזרתי למינהל.

למוחורת הגעתי למנזר ופגשתי את הנזירים פורפיריוס ואת ניקולאוס.זה האחרון כיבד אותי בערק והראה לי את תמונות משפחתו. יש לו אשה, בת גדולה ובן. גיס אישתו כומר אף הוא המצולם יחד עם ילדיו ואישתו. פניתי אל סלים עיד בן השיח' ומצאתיו קוצץ ענפי שיזף כירק לגדיים. קרובו הצעיר פנה אלי בבקשה להמציא לו רפואה נגד תשישות. יש לו טנדר. מנין הם לוקחים כסף להסיע את ריכבם, זאת תעלומה רבתי!

סלים אסף לי סיפורי טבע שהעביר לי אותם. “סלימאן אל והיבי” היזמינני לבקר אצלו. ביתו מצוי אחרי הבוסתאן שליד בריכת המים של המנזר. מצאתי את אשתו צנומה יותר משהיתה ליפני שנתיים. סלימן זה הוא מורה הדרך שהוביל אותנו לג’בל סירבאל והוא בן שבט הג’יבאליה. חסן בן שבט הצואלחה היצטרף עלינו. בעת ישיבתנו נסבה השיחה על המלחמה. הוא ייחס את כל כשלון מלחמת ששת הימים כתוצאה של בגידת מפקד חיל האויר המצרי. אחרת לא היה חיל האויר המצרי נישמד. לבד מהנושא על המלחמה שוחחנו בעניני דיומא ובין לבין נישתרבבו כמה סיפורים שאותם אני מתייק לחוד.

בבואי למינהל חיכתה לי הוראה מצוקי דוד לשוב לסנטה מיד. היום יום השבת. אספתי את חפצי ובאמצעות ג’יפ המינהל שהיסיע את הנגר הזקן “מעיני” חזרתי לצוקי דוד. למעשה יכולתי להישתהות עוד יום אחר. פריג' בנו על שיח' טעימה מוסה טעה בהבנת השדר. נאמר לו כי עלי להגיע במוצאי שבת, ואילו הוא הבין כי עלי להגיע בשבת. ליכשהיגעי החילותי בתיכנון טיול הגמלים לנצב העליון.

29־31.10.1977

קוד־סיור 16

נותרו לי כמה ימים עד להכנות לסיור של המדור לידיעת־הארץ בתנועה הקיבוצית בו אני אמור לרכז את נושא הבדוים. החלטתי להשלים את הביקור אצל “נציר ג’בלי” הגר בואדי רומחאן אשר נעדר בביתו כשהייתי שם באביב בליל־הסדר. מאחר שאומבארכ מוסה לא היה בחנותו ולא יכולתי לברר אצלו מה המצב בשטח, פניתי אל מוסה החנוני ושם פגשתי את טאהא בנו של איברהים אבו־קירש מתקן מכוניתו. שאלתיו לגבי המקום הניקרא “זויתינה” הנימצא בנקודה הדרומית ליפני ואדי רומחאן אשר אליה יכולה מכונית לסור. מסתבר מדבריו שכל האוכלוסיה נדדה לואדיות הנמוכים. הראחבה וזויתינה ריקות ואפשר להשיג חמור אצלו. צאלח מוסה הטבח טען שיש באזור גמלים וחמורים ואוכל להשיגם. כדרכו, הוא מגלה ידע במקום שאינו יודע כלום כדי להגדיל את הרושם.

בשבת בבוקר 29.10.1977 כשהיתכוננתי לצאת לדרך כאשר מישהו מסיע אותי בג’יפ של צוקי־דוד היתברר – כי אורחי שקד זקוקים להסעה לישדה התעופה. לפיכך יצאתי לשטח באחור של שעה שהיתה כבר 13:30, דבר שהיפריע לי מאוד. למזלנו לקחנו איתנו את עוואיפה הגרוש למאהל ליד הריחבה. מדבריו למדתי שאין להשיג חמורים ולא גמלים באזור. אך היתברר כי הוא גר באותו מאהל של צבאח עלאיאן האיש שמלווה אותנו בהרבה טיולים. היגענו לרסיס וראינו מאהל גדול בואדי “קציב”. ניגשנו אל מחמוד אבו־קירש ששמח לקבל את פנינו. היה שם בדוי קשיש ממורטט בגופו ולבושו שהיה מוכן לקחתנו אך לא באותו היום. הימשכנו למאהל עוואיפה בתקוה לימצוא שם גמל. והיה אם לא מצאנו נחזור אל הבדוי הממורטט. ושם בואדי “סטחיה” כלומר: – השטוח שבו מצוי המאהל, פגשתי את צבאח עלאיאן. ביום זה ירדו כישמונה מילימטר גשם ומג’מע לאורחים אין. השעה היתה כבר 15:00 ואפשר להגיע מיבחינת הזמן לואדי רומחאן. מתברר שכל הגמלים באזור גויסו על ידי “אילן” – בעל סוכנות טיולים פרטית בסנטה – ולא נישאר אפילו חמור או גמל חופשים לעבודה. צבאח קיבל על עצמו לשאת את מיטעני שלא היה כבד על גבו. מיהרנו ויצאנו לבוסתאן זויתינה בג’יפ כשפראג' איברהים הנהג של צוקי־דוד נוהג בו. ניפרדתי מן הג’יפ והעמסנו את הציוד על הגב. אני לא ששתי לזה כי בישביל הברך שלי מיטען על הגב אינו מרנין בידידות. בלית ברירה יצאנו שנינו כשחשרות עננים מאימות להמטיר.

הדרך פתלתלה ותלולה. נציר ג’בלי היכשיר אותה בעצמו ליפני כישנתיים, עד אז לא היתה עבירה כלל. גם היום הגמל בקושי יכול ללכת בה. במרחק של שני קילומטר מזויתינה מצוי בוסתאן שניגרף בשיטפונות ולידו שרידי בריכה ומעין הניקרא “בראיכה” על שם הנחל. בעת שירדנו ניתגלה ג’בל רומחאן בכל הדרו כשנופו הפראי על הואדי לרגליו מגובב בבולדרים ענקיים. תוך הליכה בירידות תלולות היגענו אל נציר שאותו רגע היה מדליק אש במג’מע כדי לקדם את פנינו מאחר שהישקיף וראה אותנו מרחוק יורדים אליו.

הישתוממתי ליכולת של צבאח לשאת את המשא שמישקלו כחמשה־עשר קילוגרם בדרך הקשה עד למטה. לאחר שתית התה יצאתי החוצה ליראות את החילוף שבין היום לבין הלילה. השעה היתה 17:00 כשהר אום־שאומר היה מכוסה בעננים וההרים לידו היתגבבו בצורה פראית וסוערת כישהם ניצבעים בצבעי כיבשן אפורים חומים ולבשו צורת ערימות אדמדמה ולאחר מכן, האפירו והיתלכדו עם אפלת הלילה. המראה יכול לתת השראה למי שרוצה לתאר את מעמד הר סיני בלבת אש עשן וערפל. חסרו לי הברקים והרעמים.

ליכשחלף המראה הזה, ניכנסתי למג’מע החמים של נציר. והוא הגיש לנו אורז עם “חות” שהוא דג התוכינון שבחלקו היה טעים וחלקו ממש רקוב. כיון שבני מיעי לא היתאוששו מביקור הוירוס מלפני חודש, צימצמתי את אכילתי. כל אותו ערב ניסיתי לדובב את נציר שיספר משהו על ג’בל אום־שאומר. היתברר לי כי הוא איש אדוק ומופנם ואינו עוסק בסיפורי מעשיות ואגדות שהן מיחוץ למיסגרת הדת. מכאן שלא קנה בילדותו את ספורי האבות מן המיקרא ולא שמר על המעשיות שאימו בלי ספק היתה מספרת לו. כמה וכמה דברים נישמרו בזיכרונו בצורה חלקית ושברירית מישמיעת שיחות של הזקנים בעבר. צבאח שניתגלה כדברן בלתי פוסק היפריע לי בשיחה, כי היה להוט לספר את כל עלילותיו עם המטילים ובקושי יכלתי להישתלט עליו ולהכניסו לתלם. לאחר שמיציתי מנציר מה שאפשר, עברתי לנושא שדים ורוחות. ופה כבר היה לי מספיק לישמוע. מיתברר כי נציר ככל שיהיה אדוק באללה האחד שאינו מרשה לאלים אחרים להיתערב באמונתו באללה, אינו יכול להישתחרר מן הפחדים והאמונות הפשוטות המצויות במדבר. בשעה 22:00 שכבנו לישון שנת ישרים במג’מע החמים שהיה חדר סגור על דלת וחלון כישהוא צמוד אל בית המישפחה. הבית בנוי ביבניה מסיבית בטיט ומטוייח משום שהיה מישכנם של הנזירים. בחוץ ירדה הטמפרטורה ל־◦7. לאחר ארוחת הבוקר יצאתי החוצה ליראות את תחילת היום בתוך הנוף הפתוח במזרח אשר בו ג’בל ת’בת ואחריו ג’בל צבאח ואחרים יוצרים שרשרות רוחביות בזו אחר זו וכל אחת חיוורת מחברתה.

רציתי לצלם את ג’בל אום־שאומר בממד הכי מרשים כדי שישמש לי להסברת האגדות עליו. החילותי לטפס על גבל ע’וראבי ממערב לבית נציר. בחרתי נתיב עקלתון שיהא לי קל. ברכי לא עשתה בעיות בעליה אך ידעתי כי יהיו לי איתה ויכוחים בירידה. על כן דחיתי את הצרה ליזמן שארד ולא ויתרתי על הצילום. בעליה היגעתי לינקודה שבה יש שתי אפשרויות: – נפילה וריסוק אברים או הפסקת העליה תוך ויתור על הרעיון כולו כשאני כימעט קרוב לפיסגה. נתתי שהות לעצמי לישקול בצורה תת־מודעת. ליבסוף פרקתי מעלי את התרמיל עם המצלמה והינחתיו מעל סלע, ובאין אומר ניתליתי על התהום ויכולתי לה. את אום־שאומר לא ראיתי בכל גדלותו כפי שהוא ניראה מג’בל “שג’רה”. אך בישביל הרצאה התמונה ודאי תספק. מצאתי נתיב יותר קל לרדת ותוך גרוד ושיפשוף הנעליים ודירדור רדידי אבנים במדרון היגעתי אל נציר.

בנו של נציר הוא ילד כבן עשר השומר את פיו סגור ואינו עונה על כל שאלה למרות שהוא מיסתכל בך כתרנגול ביפני אדם. הבת בעלת העינים הגדולות היפהפיות שבלעה אותנו בהן מיבלי להוציא הגה הוציאה אותי משלוותי ואילצה אותי לעשות משהו כדי להוציא אותה מאילמותה. הוצאתי את השרשרת הגנוזה אצלי לשעות כאלו כדי לתת לה בעוד היא מעפעפת בעיניה למראיה ואף הושיטה את ידה כשפניה היו מאובנים. מסרתי את השרשרת לידה מיבלי שיכולתי לדובב אותה כמו שלא יכולתי לדובב את אחיה. כפי הניראה שהם קיבלו את התכונה הזאת מאביהם שהיה כקיר סתום ואולי זאת הסיבה שהוא מיתבודד עם בני מישפחתו בפינה נידחת זו.

בשעה 10:30 יצאנו לדרך. צבאח עם המיטען על גבו ואני עם התרמיל. צעד אחר צעד ברוח קרה כבשנו קטע עליה ועוד קטע תוך כמה מנוחות. הרגשתי הכללית לא טובה. הוירוס שהרס אותי משך חודש ימים ואילץ אותי לישכב בחדר־החולים בבית השיטה לא שיחרר אותי ממנו לחלוטין. הלב שממנו חשש הרופא פועל כראוי למרות שאני נושא עלי קרוב לשיבעה ק“ג. המיעים שלי בכל זאת משפיעים לרעה על יתר מערכות הגוף ובנוסף לברך הימנית אינני יכול להיתענג מן העליה והקושי בה גדול. בסופו של דבר היגענו חזרה למוית בראיכה. לאחר מנוחה הימשכנו עד לזויתינה. השעה 13:00 היתה כשאכלנו ארוחה של ממש שאותה בישלנו בין גידרות הבוסתאן העזוב ואשר כללה מרק אפונה בבצל ותה. צבאח היה הטבח ואני עוזר לידו. מאחר שאין שום איש בשטח ואין סיכוי לתחבורה, לא גמל ולא חמור הישלמתי עם זה שאלך עוד עשרה ק”מ במישור שהוא חמור מיבחינתה של רגלי. קטע זה עשיתי כאמור בג’יפ בכוון אל נציר. אך כמו שאומר הבדוי: “וחדה וחדה!” צעד ועוד צעד נגסתי עוד ק“מ ועוד ק”מ. מסביב אין נפש חיה. שנינו בתוך עולם גדול לבדנו. עמק הריחבה פרוש עד למרחק שהעין לא יכולה להבחין בגמל כשההרים עוטרים אותו מסביב. השמש ירדה כשהיינו בסופו של העמק לרגלי מאהל “הע’ת’רה” שבו גר צבאח אשתקד. בתוך ואדי הריחבה היתה כבר אפלה. עם חשכה ירדנו למאהל צבאח. חששתי כי ילינו אותי תחת כיפת השמים אך היכניסוני לאוהל שבו ישב אבי צבאח ועוואיפה ועוד ילדים. אישה וילד יצאו ליקראתנו ליפני שירדנו למאהל ושאלו אם לא ראינו את הרועה עם העדר. צבאח אמר כי שמע אותה חוזרת ואני לא שמעתי ולא ראיתי. כשישבנו באוהל סביב המדורה ואפלה בחוץ, היגיעה הרועה תוך שאימה הנירגשת נירגעת לאט לאט.

עוואיפה הוסיף לי השלמות לאום־שאומר וכל מיני דברים שענינו אותי. ניכנסתי איתו לשיחה שבה ביקש ממני נערה ישראלית לאישה. לאחר שגילגלנו שיחה בענין זה, היגענו למסקנה שבדוית עדיפה מיבחינתו על ישראלית. האיש גרוש פעמיים ועכשיו הוא מחפש מישהי. אין לו ילדים וכניראה שהוא עקר.

המאהל מורכב מששה אוהלים שכולם קשורים קישרי משפחה. צבאח, אחותו, אביו ואימו. עוואיפה שהוא בן־דוד צבאח ועוד מישהי.

בהיותי עייף נירדמתי מוקדם בשעה 20:00 על מזרון גומי דק שהיקצה לי עוייאפה. לבוקר היתה הטמפרטורה ◦7+. טל כבד מסביב אך באוהל יבש. עם היתחממות, יצאנו צבאח ואני לדרך. כשהיגענו למיסעף הדרכים – נעמאנה רסיס נצב וג’בל קתרינה – שם רבצנו וחיכנו לרכב שיבוא אם יבוא. הכינותי את עצמי לישהייה ארוכה. עוד אנו יושבים והשעה 10:00 הופיעו ארבעה רוכבי גמלים שבאו מסנטה. היו אלה צעירים שיצאו להוביל טיול ולא נישכרו על ידי המטיילים. ביניהם היה אחיו של צבאח. ביודעם כי אני מצלם והיה מי שהצילום אשר צילמתי את סלים על גמלו היה בידו ביקשו כי אצלם אותם. נאלצתי לצלמם בכל ציבעוניותם כישהם רוכבים על הגמלים בזוגות. שניים שניים לחוד. לא היסכמתי לצלם כל אחד לחוד כי כל תמונה עולה לי ־.15 ל"י ומאין אקח כסף? אלה היתארגנו לארוחה כי לא אכלו. ביחד איתנו הכינו ליבה ובישלו תפוחי אדמה בקישואים. צבאח הכין מרק מאבקה שהיתה בידי. עוד הצלחת בידי וקומנדקר שירד מג’בל־סנטה הופיע. שבור ורצוץ עליתי עליו עם צבאח וכך ניסתיים הסיור המייגע ביום 31.10.1977 בשעה 13:00 בצוקי־דוד.

בהגיעי שאלה אותי גיתה: “מה, כבר היגעת הלא רק שילשום יצאת?”

שאלה זו הירגיזתני ביכנאות שבה, אך היבלגתי. מיסתבר שלב אישה ושיכלה בין בדוית או ישראלית דומים. וכמו שאמר צאלח מוסה הטבח: "הנשים הן ידידות של השדים! "

בסך הכול הסיור הזה לא היה פורה בימיוחד אך הוא מיתוסף למיכלול הסיורים והוא מוסיף פרט זה ואחר שישלימו לי את התמונה הכללית. כאן בסיני דרוש לך זמן ומזל כדי שתבוא על סיפוקך.

15.1.1978

קוד־סיור 17

מאחר שלא מצאתי טרמפ לסראביט וחששתי כי השבוע יעבור עלי בבטלה כפויה היצטרפתי לסיור קצר אל הטביק אל המקום המצוי כמה ק"מ מערבה מואדי “חבובה” המוביל אל ואדי סעאל. הימים הקרים של החורף מרחיקים מטילים והטרמפים בטלים בשישים. אבנר גורן ועוזרו גיל, גודרים בטביק לרגלי ג’בל “ערדה” אתר קדום מן הניאולית. בכל בוקר יוצאים ובערב חוזרים למינהל בביקעה. החלטתי לקחת ציוד שינה לכל מיקרה שיחשק לי.

בבוקר בשעה 09:00 יצאנו לדרך ונסענו בדרך גברוש המקצרת אל האתר. הדרך פשוטה ונוחה והגיונו של גברוש היתגלה ברמה גבוהה לעומת הדרך שפורצת מע"ץ שהיא ארוכה, עולה הרים ומחייבת הוצאות רבות. כשבאנו לאתר חיכו לנו שלושה מבני המזינה הגרים בואדי טביק במקום בו מצויה מלכודת הנמרים ומלכודת השועלים אשר פירסמתי את תמונתה בטבע וארץ. שניים מהם צעירים בעלי משפחות ואחד זקן ושמו עיד עאיד. חיפשתי קשר איתם וניכנסתי לתוך מערכת העובדים. ראיתי כי גיל לא מבין בהקמת עמודים ומתיחת רשת. יעצתי לו והידרכתי את הבדוים וכך היבחנתי בין מי שיודע משהו ובין סתם בדוי.

הזקן עיד עאיד היתגלה כאדם מיושב ידען ואף פתוח. בצוהורים ניסיתי ביזמן הארוחה ליבדוק את ידיעותיהם בפולקלור שלהם. והינה מפיהם שמעתי את הסיפור על “עיד אלמקאוה” שסיפר לנו ראשיד אירשידי. הסיפור שהיתקבל לאחר שכל אחד הישלים ותיקן בצורה שלמה ביותר. הלא הוא מצוי אצלי בתיק המישפחה. לערב ליכשהיסענו את הפועלים למאהל שהיה במרחק שלושה ק"מ היבעתי את רצוני להישאר היתקבלתי במג’מע ושם ביליתי איתם ליד אש חמה. עיד הזקן מיסתבר שהוא אלמן. אישתו מתה עליו ליפני שנתיים בלידתה את הבן הקטן. כפי הניראה מדימום משום שהמילדות נוהגות להוציא את השיליה באצבעותיהן וקורעות אותה ומשאירות קטעים ברחם, דבר שאינו מאפשר לרחם להיתכווץ ולעצור את הדם. אותו דבר קרה אצל עם סלימאן פראג' העובד בצוקי־דוד.

האיש נעים הלכות שממנו שאבתי חומר בכל השטחים שענינו אותי. בין לבין הופיע בחור שסיפר את סיפור דג הזהב והאיש הקמצן אשר סופר להם על ידי איזה ישראלי ואני החזרתי סיפור על “עלי־אבא”.

עיד הצעיר היה עיף ופרש לישון. נישארו לידי עיד הזקן ועואיד הצעיר. הימשכנו לעסוק בפוליטיקה ובשעה 21:00 היבעתי את רצוני לישון. להפתעתי גם שניהם היצטרפו. חשבתי כי זה ביגללי. מיסתבר שעיד הזקן האלמן נוהג יחד עם עואיד לישון במג’מע. מה ענינו של עואיד שהוא בעל משפחה שהוא ישן במג’מע לא נודע לי. ראיתי כי הוא ישן בשק שינה מן הסוג “מומיה” בצבע חום כמו זה שאיבדתי. כל מה שעשיתי בצורה דיסקרטית כדי ליראות אם שמי כתוב עליו לא היצלחתי. בלילה היה לי קר ביותר. עם אור בוקר שהיפציע היתעוררתי לקול שבירת זרדים על ידי עיד הזקן שהיה מדליק אש. כל הסביבה כוסתה ביכפור הניקרא “סקיע” כולל השמיכה ושק השינה. לאחר ארוחה שהוגשה על ידי כל אחד מן השלושה שארחו אותי, הם הלכו ונישארתי עם סלאמה הבדוי הצעיר הגוץ בעל סבר הפנים הנעים. שתי בנותיו של עיד הזקן ישבו לידינו. מצאתי כי פני הגדולה מושחתים. נאמר לי כי בקטנותה נפלה על האש. נישרפה וניכוותה בגופה ובפניה. הם פינו אותה לתל השומר בתל־אביב ובמשך שלושה חודשים עשו לה ניתוחים פלסטיים ובכך נמצאים פניה במצב פחות או יותר טיבעי.

יצאתי למוית טביק לאחר שעה של הליכה בואדי בתוך סלעים משחירים והיגעתי למפל ולידו עץ תומר בודד שהיכריז על מקום המים. הואדי שם צר ביותר והתומר השתול בתוכו מעורר רושם דוקא בהיותו מחוץ בין קירות הואדי. היתה שם זקנה שכיבסה צילמתיה מרחוק ובאתי לנסות ולדבר איתה. כל עוד רוחה בה אספה את הכביסה ומילאה את כלי המים. היבריכה את החמורים העמיסה וברחה. בעיניה בודאי הייתי לשד שהופיע לפתע פיתאום. הרועה שבאה להשקות את הצאן פגשה בה ושמעה משהו ממנה וגם היא אספה את העדר והיסתלקה כל עוד רוחה בה בעוד העדר רוצה לישתות ואינו מבין למה לא נותנים לו מים כיבכול יום?

ירדתי לאורך הואדי שהפך קניוני וצר ביותר בעוד המים יוצרים בריכות. בין פיתול לפיתול יש מפל קשה לירידה ובסוף יש תהום בלתי עבירה. החלטתי ליצפות על המפל הגדול מלמעלה ומצאתי עמדות מארב ליעלים. שוטטתי בכל פינה ומצאתי שמונה עמדות כאלו בכל פינה ובכל פיתול. כולן הגדה הדרומית של הואדי. בכמה עמדות היו מפוזרים המוני זנבות סיגריות שלא מיזמן עישנו אותן. זו עדות לכך שהבדוים עד היום צדים את היעלים למרות האיסור. עיד הזקן אמר לי כי הסיבה שהעמדות בצד זה ביגלל כוון הרוח. אני חושב שהגישה מצפון נוחה יותר ואפילו יש תנאים לעמדות מארב נוחים יותר הסיבה כפי הניראה אחרת הקשורה לדרכי הגישה של היעלים.

חזרתי על עקבי עד סוף המים עד התמר ומשכתי חזרה לאתר הקדום באזימוט שהערכתי כי יוביל אותי הישר אליו. בדרך פגשתי גידרות צאן מהתקופה הכלקוליתית שהן ערוכות בעיגול בקוטר של כעשרה מטרים וגובה הגדר כמטר אם בונים את הגדר מן האבנים שנפלו ונישארו במקום. בצד המערבי בתוך הגידרה סמוך לגדר, יש עיגול קטן בקוטר של מטר וחצי שכפי הניראה שימש כימקום לינה לרועים. את גידרות הצאן הללו ראיתי בהמוניהן באזור הזה בטיסה באוירון נוסעים קטן. ללמדך כי הקדמונים היתקיימו מגידול צאן.

בשעה 13:00 היגעתי הישר לארוחה לאחר הליכה של שעה בתוך ישימון שחום. זהו הפנפלין של סיני. אבנר גורן בא עם חיילת יפהפיה שגייס מן המחנה הצבאי איתו יצאנו חזרה למוית טביק. שם ירדנו חזרה אל המים והיגעתי איתם עד המפל הגדול שבו יש בריכה ענקית.

הדרך קשה ובהרבה מקומות נעזרתי באבנר. פשוט נהייתי זקן! זהו דבר שאתה חש בו באופן פיתאומי אם כי כשאני לא מיסתכל בראי נידמה לי שאני כבן עשרים. זו דרך המחשבה הרצונית והדמויים לא נישתנו מאז היותי צעיר. עד שלא מיתיחסים אליך כאל זקן אתה צעיר. ליקראת הערב היצטרפתי אל גיל שהלך לקבל מציאה מעואיד. זה הביא אותנו להד’בות ושם ניתבקשנו לעצור והוא הלך לאי שם והביא תיק עור ישן. בחזרה היבחננו בציורי סלע שאילמלא הסיור הארוך שלי בטביק היו הן אוביקט לשיטוט מיוחד. לערב הכינותי בגדים לישלושת אלה: – עיד עואיד ועיד ושלחתי אותם בידי גיל בימיוחד היו מכוונים לזקן לפי שנוצרה תהודה בינינו, והאיש פתוח ובעל מזג טוב וממנו למדתי הרבה דברים.

כך ניסתיים סיור קצר שבו למדתי הרבה. כיכלל אני סבור שכל יציאה לשטח יש בה ברכה והעשרה.

18־19.1.1978

קוד־סיור 18

יצאתי להשליך עוגן באוכלוסיה המזינית של ואדי־סעאל שהיתה כלולה בתוכניתי המאוחרת. ביגלל חוסר יכולת להגיע לסראביט היכנסתי את הסיור הזה כאלטרנטיבה. יצאתי בבוקר השכם עם איציק המינהלן שהימשיך בג’יפ לאילת להביא אספקה. היתארחתי אצל חג' מוסה צאלח המזיני מרובוע “הע’נימאת” ממשפחת “הסואריה”. ישבתי בקיוסק שלו. למזלי האיש חג' וגם שופט ונחשב כאיש המרכזי באותה המשפחה. המקום ליד באר ובריכת מים שחפר המינהל אשר הפך למרכז קבע ומשמש להיתכנסות קיצית קבועה.

אספתי אינפורמציה מפי כמה קשישים המצויים במקום. אישתו של חג' מוסה בשם “חסני” – באה עם בנה הפעוט וישבה ליד האח בחדר סמוך לקיוסק אשר לתוכו היזמין אותי החג' להיתארח. כשהלך נישארתי יושב לבדי בחברת חסני על כן ניצלתי את ההיזדמנות לישאלות בענינים אישיים. ליכשראיתיה פתוחה קיבלתי ממנה אינפורמציה אודות רפואה לעקרות וכל פרטים על ההיתנהגות המינית הקשורה לעקרות האשה בינה לבין בעלה שמשאיר אותה אצלו מתוך דאגה אישית או מתוך שיקול מיני ואחר. באופן חופשי אף ענתה על השאלה אם הדרישה המינית היא לפי תביעתה של האישה או של הגבר ומה קורה כשהאישה לא רוצה לישכב עם בעלה. כמו כן מהו משך הזמן של האקט המיני. מדבריה קיבלתי אישור לידיעות הקודמות מנשים וגברים כי אין האישה נהנית מן המגע המיני והיא ניבעלת ללא הישתתפות ריגשית מצידה כיון שהיא חייבת להיענות ליתביעות הגבר ללא היתחשבות בריגשותיה. שאלתי אותה: "למה את לא מסרבת כאשר בעלך דורש ולך אין נטיה להיזדווג? " אמרה לי: "אשה מוכרחה להיענות לגבר כי הוא שולט בה! " מכאן הבינותי את המונח “בעילה” שמקורו בישתי מילים: – לבוא עליה – שקיבלה גם את המשמעות של שליטה בגוף האישה בתור “בעלה” כלומר שהיא שייכת לו ולא הוא לה. ובהיתפתחות אטימולוגית נוספת: – להיות “בעל” רכוש, חפץ כלומר:– דבר העומד בירשותו הבילעדית של אדם עד כדי בעל תכונות כמו: – חוכמה גבורה.

האישה הבדוית – עד כמה שאני מיתרשם מהעדר ביטוי ביתחום המין שמישתרבב בכל מיני שיחות ומגעים אישיים איתן – שהיא מאבדת את הליבידו שלה לאחר כמה לידות. אין אתה מוצא אישה מעל גיל שלושים שהיא ערנית בכל הנוגע ליחסים בין המינים. אל זה מיתווסף “הטאבו” שכולא את האשה בתוך מערכת איסורים חברתיים ומבודד אותה מן הגברים.

התוצאה מכך שמשך ההיזדווגות המאפיינת את הבדוים – כפי שהם מעידים על עצמם – אינה נימשכת יותר מדקות ספורות. כל הזימון לאקט המיני נעשה לפי דרישת הגבר ולא לפי דרישתה, וזה מיתאשר מן השיחה עם חסני.

בצוהורים נתתי לחסני קופסת בשר וירקות כדי שתבשל ונאכל יחד. כיכלל אין האורח מצרף את המאכל שלו ואפילו זה פוגע ביכבוד המארח, אלא שלא רציתי להכביד עליהם והם הבינו זאת. היא בישלה ואפתה פתיר. בימקום שנהיה שלושה סועדים מצאתי את עצמי בין שמונה. בכל צוהורים נוהגים האנשים המיזדמנים ליסעוד על שולחן החג‘. כל הבדוים עוברי האורח שותים תה כחלק מטקס הארוח. מנין לחג’ כל כך הרבה כסף לזה? האם באמת אללה שולח את בירכתו ואין על מה לידאוג?

עם בוא שיפעת מטיילים שקנו קוקה והעסיקו את המקומיים בענייני מקח ומימכר, מצאתי לנכון ללכת ולחפש עתיקות. מצאתי שוב את המיבנה הכלקוליתי – ואולי ברונזה קדומה – ליד הטומולי בצורת עגול גדול ולידו עיגול קטן המסמן כוון. אבנר גורן טוען כי זה מקום מישכן המבקרים. לי נידמה שהסמיכות לטומולי פה ובעוד מקומות מעידים על כך שיש פה מיבנה פולחני ויש כוון. הזוית היתה ◦190 ◦200 בדיוק לסירבאל. מצאתי גלי עד (טומולי) כימעט שלמים כגובה נואמים שבחלקם היו הרוסים והם ליד ההר המחודד מדרום לקיוסק של החג'. בפתח ואדי אל־איביריק היו כתובות נבטיות שעליהן קישקשו הרועות והישחיתו אותן.

בלילה נותרתי לבד עם החג‘. בישלנו מרק לפי תפריט שלי להנאתו והנאת הילדים. ובלילה תיחקרתי אותו בעניני מישפט. הלילה היה נעים, אם כי טיפטף קצת. למוחורת בבוקר ניסיתי לימצוא גמל ולמזלי הרע לא מצאתי כי רציתי לגשת לסהרון. עד שעה 11:00 תיחקרתי את החג’ והישלמתי את השאלות בנושא המישפט הבדוי. ואז היגיע האמבולנס עם אמיר החובש. זו היתה היזדמנות להכיר את החולים התורנים. נשים שגופן נוצל על ידי לידה סובלות מכל מיני מיחושים, מחלות עור קשות ועוד. היתה שם יתומה עלובה בשם “בח’ית” בגיל הבגרות שנישאה וגורשה כי ראשה ללא שערות ביגלל אקזמה קשה שאפילו הרופא לא ראה כמוה. זו המיסכנה ניראית מבוהלת ועד עתה היתבישה לגלות את קרחתה לנשים מחשש שילגלגו עליה בחוגי הרכלניות. בסופו של דבר הגיעה למצב נורא בכל קרקפתה. הרופא דרש להסיע אותה לבית־החולים. היתה שם אחת אילמת חרשת החשודה בשחפת. בעלה אימסאעיד איש שהוא איש עני המטפל בה יפה כי ילדה ממנו בנים בריאים. לבד מזאת הוא נחשב לימרבב מעולה. בפעם הבאה אקליט אותו. גם אותה יצטרכו להסיע צפונה לריפוי. ילדים מקוררים ונשים בעלות מיחושים עמדו להיבדק בתור וניראה כי ליכבוד הרופא ומן התענוג של הבדיקה חיפשו מיחושים שכרגיל היו מיתעלמים מהם במצב רגיל. כך בעת ביקור הרופא מיתגלה מצב הבריאות העלוב של בדויים שבמצב טיבעי היו חייהם מיתקצרים.

אחר הבדיקה יצאנו עם האמבולנס לבקר את הסהרון המשולשל הקדוש בואדי מורה. אילו הייתי מוצא גמל היה הדבר עולה לי בכסף וביזמן. המזל שיחק לי כשאמיר עצמו תיכנן להגיע לשם. כי אם לא הייתי מבקר שם היה זה הפסד עצום בישבילי. המקום עליו נימצא הסהרון מרשים. על גבנון סלע ניפרד לצד הר שחום רובץ ככיפה הסהרון. שרשיו מיסתרגים סביבו בגובה של עשרה מטרים אשר יוצרים מחלפות ירק היורדות כתיסרוקת של בנות. המראה כובש כבר ממבט ראשון ולא במיקרה הבדוים מיחסים לו ערך של וילי. מדברי צבאח ג’ומעה מורה הדרך שהיה איתנו למדתי כי הסהרון משמש כימקום היתכנסות כללית של האוכלוסיה המקומית. לידו זובחים ומקיימים זוארה כללית על כל דיקדוקיה. המשפחות יושבות תחת העצים וכל זאת לציון ולאות בוסה על פרי השיטה הנושר מן העצים ומשמש מאכל לבהמות.

לאחר ששהיתי ליד הסהרון פחות משרציתי ותיחקרתי את צבאח היסתלקנו. בדרך שקענו כמה פעמים בחול. ואדי מורה זה, ניקרא על שם מעין מר שממנו המקומיים שותים. שהוא אחד מעשרות מויות – מורה המצויים בסיני המספקים נקודות אחיזה למי שחפץ לשחזר את מסעי יוצאי־מצרים. כך נימצא שהדמיון הלא מבוסס של “החוקרים” למיניהם קובע עובדות ללא כל בסיס אמיתי ואפילו שיקרי. יכול כל אחד לשרטט מסלול כל שהוא לפי צליל של שם, כי מורה יש בכל מקום בסיני ואף בסהרה.

בערב חזרתי סחוט וקצת מבוהל מן הרעיון שלא הייתי מבקר את הסהרון ומפסיד מקום מרשים כל כך. הבדוים קוראים לסהרון בשם “עלוקה”. הוא מסביר לי כמה דברים בתפישתם הדתית. העובדה שאינו משמש לירפואה והוא קדוש מלמדת שהמופע הייחודי מעורר את הבדויי ליחס לו סגולה אל טיבעית שצריך ליתיחס אליה מתוך קדושה.

בתאריך 9.2.1978

קוד סיור 19

ביום חמישי בשעה 00\09 היגעתי למישמר שיך־זויד וקיבלתי מפליקס הסמל במה כתובות של שיכים. לפי המלצתו כדאי היה להתחיל עם השיך ח’אליף הנחשב לרציני מכולם. נסענו כישנים־עשר ק"מ דרומית לשיח’־זויד והיגענו למקום קדוש לאיזה “ג’אמע” את השיך לא מצאתי, אך היה שם קרובו. המקום מבודד על רמה המתנשאת קצת מעל מישור החולות הגדול. אוהלי הבדוים המוגנים בגדר של צמחים יבשים מפוזרים במרחק גדול זה מזה. הג’אמע מורכב מכמה חדרים גדולים עם חצר מרוצפת מבטון גדולה 20*20 לערך ועל מיתקן מעץ ערוכים כדי חרס לצורך התפילה.

מישל איש המינהלה ואני היתכבדנו בתה ומאחר שלא רציתי לבזבז את זמני הלכתי אל העירה שיח’־זויד לבקר שיח' אחר. בשוק שאלתי לביתו של שיח' מסאעיד אבו־צאלח. תוך כדי שיחה עם החנונים נישאלתי למוצאי כי הישתוממו לישמוע ערבית טובה. מצאתי את השיח' משחק “שש־בש”. הוא היכניס אותי למד’אפה שלו שהיו בו כיסאות מרופדים לאורך הקירות ושולחן מכוסה במפה ירוקה כמו הכיסוי של הכיסאות. החדר ניראה מסוגנן ויפה. השיח' היזמין תה ואשה צעירה לא רעולה הגישה לי כוס לי לבדי כי השיח' חולה בסוכרת. היא נעצה בי עינים ועד שלא החזרתי לה מבט לא היפסיקה להניח את המגש. ניראה שהייתי אטרקציה בישבילה.

שוחחתי איתו על כמה דברים. ליבסוף סטה לספר על מקרה שהיה קורבן לטעות וקיבל מכות. כי חיכו לאיש שיבוא בימכונית לאחר שעשה מעשה מביש באישה. כלומר: – דיבר עם אשה בניגוד לירצונה. קרוביה חיכו לו. אך בימקומו בא השיח' וקיבל כמובן מכות. אחרי זה היו ענינים משפטיים. לאחר שקיבלתי ממנו את פירוט השבט לחלוקותיו המשניות, פנה לעניני פוליטיקה ושלום. זהו נושא שמעסיק את כל התושבים. הייתי מוכן לימתיחות באוכלוסיה, אך מצאתיה נינוחה.

ממנו פניתי לקבר שיח' זויד. מצאתי שם פעילות רבה. נשים וילדים הלכו ובאו. משפחות משפחות נהרו לקבר, כיסו אותו ביריעות לבנות. היקטירו קטורת והידליקו נרות. הנשים זילזלו בכסוי הפנים וניראה כי היו מרוצות מגילוי הפנים בפני.

היו כאלו שעשו זאת במתכווין שבור לו את “הקונעה” שהוא הצעיף השחור המוסט על הפנים כדי שאחזה ביופין. אשה מלאת בשר “עליזה” ופעילה בשם “זאידה” היתה משרתת את המבקרים. מיסתבר שהשיח' הקדוש ניתגלה על ידי הסב שלה בחלום והוא שדרש ממנו ליבנות עליו קובה. מאז המישפחה שומרת את משמר הקבר וכל בית שומר בתורנות אחת לחודשיים. מוצא מישפחתה מסרפנד, הביקור בימי שני חמישי וששי.

לאחר שהנשים יצאו, ניכנסתי וביקרתי אותה שעה בא אחד משבט הרמילאת ובנו וכיסו את הקבר בבד ירוק. זהו נדר שנדר בהיותו חולה בכיס השתן. כשניתחו אותו: “אמר כי אם אבריא אכסה את הקבר בבד ירוק!” וכך עשה.

ישבנו ביפנים כשזאידה מגישה לנו בננות והאיש מגיש סומסום כיסעודת מיצוה הניקראת “טהוה”. הבן הצעיר היתענין למעשי וכששמע כי אני איש מדע היציג בפני שאלות פילוסופיות בעיקר שאל אותי: “איך אפשר להוכיח כי יש אלוהים ביכלל!” היתקשיתי לענות לו משום שלא ידעתי אם הוא דתי ודברים מודרניים עלולים לידחות אותי בתור בר־שיחה. אך ביראותי כי הוא מתלבט כדרך צעיר שחושב והוגה, ניסיתי לגייס את האסכולות השונות של הדת. כמובן שהוא העלה גם את שאלת האין סוף. והשאלה מדוע עמים לא מאמינים כמו הרוסים והם מצליחנים ואילו המאמינים נוחלים כישלונות הם עלובים. “היכן אללה?”

אלו הן שאלות נוקבות. איך שהוא תרצתי לו את הדברים מתוך אספקט של “מאמין” כיביכול למרות שהייתי מוכן להרצות בפניו דיברי כפירה, אך ריחמתי עליו כי ידעתי שחייו יהיו ביסביבה דתית ולמה להקשות עליו?

זאידה טענה כי הייתי לה ליברכה וכי מצאתי חן בעיניה. מדברי מצאה כי אני אדם לא רגיל וכי אני מעורר אצלה אהדה. ניחא! ניפרדתי ממנה בתיקווה להיפגש. על מוצאו של “שיח' זויד” לא קיבלתי מענה.

הימשכתי ללכת וניתקלתי ביצעירים. שאלתי אותם על מוצאו של הולי ולא ידעו. והינה הופיע מוחמד עם שני בחורים שהיזמינו אותי לבקר בביתם לישתות תה. הובלתי לחדר בבנין עזוב בו מזרונים על הארץ, סמיכות וספרים כלי אוכל מיתגוללים יחד. על הקירות תמונות של בנות חצי ערומות וכל מיני פליבוי. ישבנו ונישאלתי¹ שאלות וכן בדקתי אצלם כמה דברים. מפיהם נודע לי כי זויד הוא תרביני במוצאו. מוחמד שלמד בכיתה י"ב בשיח' זויד היציג לי שאלות בגיאוגרפיה: – כיצד אתה קובע את הצפון כשרק מפה בידך ביום ולא בלילה. מתוך שיחה היסתבר כי השכלתו די ירודה. בחדר לא מצאתי מיתקן לעבודה עצמית ללימוד אחרי הצוהורים. מכאן שהלימוד בתיכון הערבי די שיטחי.

לאחר שעה יצאתי לדרך בכוונה להגיע לכביש – דיקלה חוף העשרה –ולהפתעתי פגשתי את הג’יפ של בית־ספר שדה ימית ואיתו הימשכנו לסבחת השיח' שהיתה מלאה מים. הצוות עסק בחולות. הופתעתי לישמוע כי כל ענין החולות לא יותר מאלף שנה. גם הערבים מספרים כי ליפני שנים־שלושה דורות, חוף הים לא היה מכוסה בחולות. מכאן הרבה מסקנות על דרך הים.

כיון שנותר זמן הלכנו לדיקליה אל ביתו של מוחמד עלי. האיש ממוצא מצרי ישב אותה שעה ליד מדורה יחד עם בנותיו ואישתו המלאה וכולם חולים בשפעת. הנשים במקום הזה בימיוחד הפלחיות מלאות וגדולות אברים שלא כמו הבדויות בסיני. שתי מדריכות היו אתי אילת הבלונדינית ואיתה ורדה השחרחורת אשר אביה מיצרי ואימה תוניסאית. השכנים היצטרפו אל המדורה ולאחר שתית תה פרץ נושא הנישול מפי מוחמד. לידבריו הוא נידרש לעזוב את המקום ולעבור למקום אחר. הוא לא יעשה זאת גם אם יחרשו אותו ביטרקטורים. כי זו אדמת אבותיו ושום כסף לא שווה לו. המושל לידבריו נוהג בדרך לא מוסרית ולא צודקת. הוא דוחה את היחס הישראלי. איך שהוא יצאנו מן הבעיה ועסקנו בסיפורים ובציזבאטים כשאישתו המלאה נהנית מילדיה על בירכיה. בשלב מסויים, שמה על ראש אילת את הקונעה אשר שיוותה לה צורה בדוית לכל דבר. תוך כדי ישיבה ליד האש, הישמיע מוחמד מן הטיפ שלו בלדה כשאני מתרגם אותה לבנות להנאת האשה והסובבים תוך דיברי היתבדחות.

בשעה מאוחרת בישמונה בלילה חזרנו. לבנות היה הסיור תרגיל יפה בערבית. גרתי בחדר לחוד. בית־הספר עדיין לא מאוכלס ולא מושלם ואנחנו הראשונים שמישתמשים בו. הסדינים המיטות המקלחות והמטבח, הכל חדש. השימוש בדברים האלה דומה למי שלובש בגד חדש יפה מרשרש ולא מתאים.

10.2.1978 יום ששי

בבוקר לאחר שהיות ועיכובים היסיע אותי אריה כגן מרכז ביה"ס בימית אל הג’אמע של שיח' ח’לף. ניתקבלתי במקעד שלו שהיה פרוש כולו באדרות עזים. השיח' כבד אברים והוא סובל מסוכרת. שתיתי לבד את התה שהוגש. היצגתי את עצמי והחילותי לישאול שאלות. את קבר שיח' זויד הוא ביטל. על מוצא שבט הסוארכה אמר שכולם ממוצא של אדם וחווה. ובזה הבנותי כי אינו מעונין לגלות את המוצא. ידעתי וגם הירגשתי כי האוכלוסיה באזור סבלה מנישול והיא חוששת מיפני מסירת פרטים שיצביעו על קשר רופף בינם לבין הסביבה. לפיכך, יצאתי מיואש ממנו ומבחינת המידע שקיבלתי.

פרשתי ממנו תוך ניצול התפילה שלו כסיבה לכך. וכך ניפרדתי ממנו בכבוד. ראיתי צריפון בודד וביקשתי לישאול את הדיירים מה שמו הערבי של החצב. היסתבר לי כי זו היתה חנות. ניכנסתי בשיחה. היצגתי את עצמי כמומחה לבדוים מטעם ביה"ס בימית. שאלוני לענין כלכלה ואיך שהוא עלה נושא הקיבוץ. היסברתי להם את עקרונות הקיבוץ. תוך כדי כך שאל עלי אם גם הנשים משותפות. היסברתי גם את הסוגיה הזאת תוך היתרעמות על עצם המחשבה. בלי ספק זו ידיעה שהופצה על התעמולה המצרית.

כשניכנסו כמה זקנים, הייתי בשלב של שאלות כלכליות. כיון שמצאתי עצמי בחנות, ביקשתי למצות את הנושא. מציאות אנשים הרבה העמידו את עלי במצב לא נעים. פניתי אל האנשים ומהם קיבלתי פרטים שאינם מהימנים כי היבחנתי בהיסתיגות ובפחד לגלות את הקלפים. נושא הזקנים המקופחים שאינם מקבלים קיצבה עלה גם פה כמו בדרום סיני. הישתמטתי ממתן תשובה² באומרי כי זה ענין לטיפול בידי השיח' שלהם. גם נישאלתי אם יש לי מהלכים בחכומה. טענתי שלא דובים ולא יער. ניערתי חוצני מן החכומה. רק זה חסר לי שיקשרו את שמי אל המנשלים השנואים ואז שום דבר לא יזרום אלי. יצאתי ליתפוש טרמפ בשעה שתים אחר הצוהורים. דרך צומת אבשלום היגעתי לאחר שעה לימית. משכתי דרכי לדיקליה לימצוא את מזלי. היסתובבתי בתוך “המואצי” שהם השקעים מלאכותיים בין החוליות המגיעים כימעט למי התהום. שם הפלחים מגדלים ירקות, גויאבות ותמרים. השמיים היתעננו ולא יכולתי לצלם מגורי בדווי עם טלביזיה. משכתי אל הג’אמע. שם מצאתי כמה בדוים יושבים עם גברים כיבדי בשר מטיפוס העראיישי כלומר גבוהים ובהירי עור ועינים. ביניהם היה שיח' ריפאעי גדול ממדים. מפה לשם לאחר ששאלתי את שמות הצמחים שהיו בידי, ששימשו כתואנה ליפתיחת שיחה, ניכנסנו לשיחה במה שאני עושה ומנין הערבית שלי. כי הישתוממו לישמוע ערבית בדוית צחה. ליכשידעו כי אני תימני היתישבו כל הקושיות. ומה הופתעו לישמוע כי סבי בא מתימן. הם ניסו להיתולצץ על חשבוני ואני עניתי להם בחריפות כך שמצאו את עצמם במצב נחות ולא העזו ליתקוף וללגלג עלי. השיח' ריפאעי ביקש כסף עבור אינפורמציה דבר שחייב אותי להגיב בחריפות כשרב המסובים מקבלים את דעתי לפי הכלל: – שטובה עושים לשם שמים ליכשניתפזרו האנשים יצאתי עם הבדוי שחי ליד ביה"ס וזה היתמרמר על הגדר שמקיפה אותו. שאל אותי לפשר גדר. הישתמטתי ואמרתי כי אין לי מושג לשם מה הוקמה.

בתאריך 1978 / 5. 2 – 28.4

קוד סיור 22

ליפני שנתיים באותו תאריך, יצאתי עם מחיג’ין עיד למסע בתיה מאזור צרביט אל־ח’אדם אל עין־חיג’יה, דרך עין אבו־אינתיקינה וירדנו בנקב אראכינה בחזרה לצרביט. הפעם בחרתי להיצטרף למסע נדידה של קבוצת משפחות משבט המזינה בראשות צבאח ג’ומעה שהיכרתי אותו אשתקד, ונידברתי איתו כי אצטרף אליו בנדידה הקרובה. לבד מזאת ביקשתי לנצל את אזור הנדידה המצוי ממזרח לימקום המסע הקודם על מנת להיתרשם ולהשלים את הכרת איזור התיה המקשר בין צפון סיני לידרומו. וכמו תמיד, היצטיידתי בארגז מזון, ביבגדים, שתי מצלמות – אחת לישקופיות ציבעוניות והשניה ליתמונות בשחור לבן – ניצלתי את הג’יפ של המינהל האזרחי בינווה פאראן שממילא ירד לאזור צרביט אל־ח’דם והיגעתי בעזרת הנהג פריג' טעימה אל מאהלו של מחיג’ין “בואדי כחיל”. אל מחיג’ין שלחתי הודעה ליפני כמה ימים באמצעות השיח' של העליקאת עבדאללה סאלם אבו־נוח’רה, כי אגיע אליו וכי יכין גמל למסע נוסף בתיה. ביום זה היתה רות מזרחית חזקה שגרמה לסופת אבק וחול ולא איפשרה לאנשים לנוע בשטח בחופשיות.

בהגיענו למאהל, יצאה ליקראתנו “סלום” אשת מחיג’ין אשר הודיעה לי כי הוא יצא למסע לרגל עניניו, ומינה את אחיו סלימאן למלא את מקומו. גם סלימאן נעדר אותה שעה מן המאהל ולידבריה הוא יגיע בישעת הלילה. והשעה שעת מנחה של אחר־הצוהורים אשר חייבה אותי לשחרר את הג’יפ. על כן הוריתי ליפריג' טעימה לשוב על עקביו ולהשאיר אותי במקום. הורדתי את חפצי ושילחתי אותו לימקומו. בינתיים הלכה הרוח והיתחזקה ואין גבר במאהל שיארח אותי וידאג לי. זמן מה עמדתי על חפצי וחיכיתי שהנשים תבאנה ותטפלנה בי. משבוששו לבוא משום מה, לא רציתי לסור אל המקעד שהיה צמוד אל דרגש סלעים מאחורי האוהלים ביגלל הסופה שהיתיכה¹ את זעמה בענני חול והוציאה אותו מיכלל מקום מגורים. היה שם “קושק” – שהוא צריף פח אשר בחזיתו מצויה גידרה כעין מרפסת, בגובה המותניים. נשאתי את חפצי והיתמקמתי שם מוסתר מן הרוח והחול שהיה מרשרש ומגרד את פחי הצריף. בעודי יושב ומסתתר במחסה זה, הגיעה אשת סלימאן הצעירה שגילה קרוב לגיל בעלה שלא עלה על שלושים שנה, והיזמינה אותי להיתארח במקעד. דחיתי את הצעתה בנימוק שהצריף מסתיר את הרוח. שמעה ונחה דעתה והלכה. ביזמן רגיל היו אנשי המקום ילדים ובוגרים באים לחזות באורח שבא, ואילו הפעם ביגלל הרוח הסועה הם היסתגרו באוהלים והמקום ניראה כאילו נעזב ללא יושב. כיון שלא היה לי מה לעשות, פרשתי את השמיכה ואת שק השינה והיתכרבלתי בתוכו חסוי מן הסערה כשהרוח חולפת מעל ראשי ובליבי סיפוק מכך שאני חסוי בעוד העולם מישתולל מעלי.

בהיותי עייף, נירדמתי זמן מה עד שהיתעוררתי לקול קריאתה של סלום אשת מחיג’ין אשר הביאה קומקום תה ופתיר וצלחת תבשיל עגבניות. היא שמה והלכה ובאה לאחר זמן מה ליכשגמרתי לאכול משום שהנימוס מחייב שאישה לא תשב לבדה ליד איש זר. באה ולקחה את הכלים והלכה. בינתיים ירדה חשכה על הארץ ולפי שלא היה לי מה לעשות היתכרבלתי בתוך שק השינה ונירדמתי מיד מרוב² העיפות שנימסכה בי מן הנסיעה הארוכה החל מצוקי־דוד ועד למאהלו של מחיג’ין בואדי־כחיל.

יום שני למסע

ליכשהיתעוררתי בבוקר שרר שקט על הסביבה. הרוח הסוערת חדלה ובוקר צח ונאה פתח את היום. החול שכיסה את שק השינה העיד על הסופה שהיתה. ליכשזרחה השמש ואני עדיין יושב ומפנק את עצמי במחסה שלי, בא סלימאן ליבחון את מצבי ואים הישתוללות השדים מחוללי הרוחות לא הזיקה לי. בא וברך וישב לידי. שוחחנו בענין המסע שקיבל על עצמו לעשות איתי בימקום אחיו מחיג’ין ונידברנו לצאת מיד לאחר ארוחת הבוקר. תנאי היתנה איתי שהוא יסיע אותי רק עד “ביר אבו־חמיד” אשר בתיה. שם אוכל לודא היכן מצויה “חניית־הרביע” של צבאח ג’ומעה – שהיא נדידת־האביב אשר הבדוים עורכים לאזורים שיש בהם מרעה ושם יפרד מעלי ואעבור להיות תחת חסותו של צבאח.

לאחר הארוחה שהיגישה לנו אישתו, ארזנו ויצאנו לדרך כשאני רוכב על הגמל וסלימאן מושך באפסר. היינו אמורים לעלות אל רמת־התיה “בנקב אראכינה” והמאהל היה נטוי “בואדי כחיל” כעשרה ק"מ משם לרגלי “ג’בל ראס־וטא”. באזור הזה יורדים נחלים קצרים כישהם מקבילים זה לזה, ומתאחדים בין הגבעות שמצפון “לצרביט אל־ח’אדם” ומהווים את “ואדי סיח” הליכה בקו ישר לרגלי מצוקי התיה חייבה אותנו לעלות ולרדת הרבה גבנונים, דבר שהוא מעייף ביגלל הירידות הרבות שהן לא נוחות בירכיבה על גמל. דרך אחרת נוחה מובילה באזור “שיח' אוחבוס” ומשם לנקב אראכינה שמאריכה את הדרך פי שניים. סמכתי על סלימאן משום שעליו היה לידאוג לנוחיותו של הגמל. אם בחר בדרך זו, הרי שיש לו נימוק להצדיק זאת. בסופו של דבר, טוב שבחר בתואי הליכה זה שכן³ עשינו דרכנו ללא שביל כשאנו עולים ויורדים בלי סוף בקו ישר אל הנקב. ולפי שאין זו דרך שבה נוהגים ללכת זכיתי לחלוף על פני אזור שכוח אל. בכמה מקומות נימצאו זרי אבני שפה שהקיפו אוהלים אשר העידו כל כך שיושבי המדבר נטו את אוהוליהם במקום הזה שאינו נוח לימגורים. האבנים היו שקועות עמוק בקרקע ופניהן חרוצים ביקמטים שהעידו על תהליך בליה ארוך במשך מאות ואלפי שנים. כאן מצאתי עדות ניצחת לכך שרועים אכן משאירים אחריהם את עקבות מאהליהם לאורך אלפי שנים. וזאת הוכחה כנגד דעתם של כמה ארכיאולוגים שמנמקים את העדר השרידים של יוצאי מצרים בכך, שאבני השפה של אוהולי הנודדים לא נישארות בימקומן לאורך זמן. על הנחה זאת הם מיסתמכים ומסבירים את הדממה הארכיאולוגית בסוגית מסעי בני־ישראל בסיני. אני היגעתי מכמה כוונים למסקנה כבר ליפני מספר שנים כי סיפור יציאת־מצרים המיקראי הוא המצאה סיפרותית שאינה מעוגנת במציאותו של המדבר. וכאן מצאתי אישור לכך. אני תוהה על הארכיאולוגים שמכירים את אלפי עיגולי האבנים מן התקופה הכלקוליתית אשר שימשו כדירים לעדרי יושבי המדבר הקדמונים. לפי מצבם כיום ניתן לחשוב כי רק אתמול נהרסו. לא יתכן שדין אחד ליבני־ישראל ודין אחר לאוכלוסיות קדומות יותר.

שלוש שעות נימשכה הדרך עד שהיגענו לרגלי נקב־אראכינה כשהגב שלי מפורק מרוב ירידות ועליות על הגבנונים הרבים. כאן ישבנו לנוח קימעא ופה בישלתי תה כדי לאפשר לגמל להחליף כוח ולירעות קצת.

עם צוהורים כבר היינו מצויים על הרמה של מצוקי־התיה באזור שהיכרתי אותו היטיב מכמה טיולים שהישתתפתי בהדרכתם, וכן מן ההרפתקאות שלי עם מחיג’ין באזור זה. מכאן משכנו דרכנו בשביל ראשי שהוא קדום, אשר מקשר את “באדית אתיה” כלומר – מדבר התיה, אל אזור “רמלת חימאייר” וצרביט אל־ח’אדם. סלימאן לא ניראה חברותי כמו אחיו מחיג’ין הצעיר ממנו. יתכן והזמן המועט של הכרותנו לא היספיק כדי ליפתוח את סגור ליבו. מאוד רציתי להפיק ממנו תועלת גם ביתחום הפולקלור כמו את מחיג’ין, שכן היתרון הגדול של מסע בישניים שהוא פותח את הלב והפה ומקרב לבבות. את הבדוים היכרתי בעיקר מתוך חויות משותפות וממיבחנים שמחייבים היתנהגות טיבעית ללא גינונים.

כיון שהיגיעה שעת הצוהורים ישבנו ליזמן קצר ואכלנו מן השימורים שלי בתוספת הפתיר שאפתה לנו אישתו. הפעם לא ניתן שיחרור לגמל ובעודנו אוכלים היה עומד לצידנו מיסתכל ורואה אותנו לועסים ובולעים את ארוחתנו בו בזמן שהוא מנוע מרעיה. קשה לשער מה מיתרחש בליבו של הגמל לפי הבעת עיניו, משום שכל עיני הגמלים מביעות צער ניצחי, ולך תבין מה מיתרחש בנישמתו. מכל מקום, כיון שלכל היצורים אותם רגשות הקשורים ליתחום הרעב יש להניח כי נהגנו שלא בדרך הוגנת כלפיו. אילו עמד בדוי לידינו, באופן טיבעי היינו מזמינים אותו להיצטרף אלינו. כיון שסלימאן הוא המכתיב את ההיתנהגות עם גמלו לא היתערבתי בסוגיה זו.

הימשכנו בדרכנו עוד כמה שעות ומצאנו את עצמנו מצויים לא הרחק ממזרח “לעין אבו־אינתיקינה”. הגמל וסלימאן גילו סימני עייפות ברורים. חיפשנו סימני מאהל קרוב כדי לסור אליו ולחנות שם בלילה ולא מצאנו. הנוף הרחב שהיה מבותר ומגובב בגבנוני גבעות לא איפשר לגלות מישהו גם אם הוא מצוי בקירבת מקום. בלית ברירה הימשכנו בדרכנו מתוך תיקוה שהעתיד ימציא משהו. במשך עשר השנים שעברו עלי במסעות וטיולים בסיני למדתי שאין אפשרות לתכנן משהו לגבי העתיד משום שהמדבר משנה את תנאיו לעתים מזומנות ביגלל אופיו של האקלים, ועל כן אי אפשר לחזות דברים מראש. לא פעם הייתי אמור לימצוא מאהל במקום מסויים ובאתי ומצאתי רק את עקבות האוהלים. מכאן ההיסתמכות של הבדוי על “אללה” באומרו: – “אינשהאלללה”. באמירה זו גלומה הפטאליות של יושבי המדבר שאינם יכולים לתכנן דבר משום ההפתעות הקורות חדשות ליבקרים.

עוד אני רוכב וכבר ציללי ערב החלו מיתארכים והאור החל לשנות בהירותו. אותה שעה שהיינו מצויים בשביל רחב המתפתל בואדי הישמיע הגמל לפתע קול חירחור, נפל על בירכיו הקדמיות ואילמלא אחזתי בזיז האוכף הייתי עף קדימה וחסל סדר מסעות. המיסכן הירכיב אותי על גבו שעות רבות בלי מנוחה מרוב שסלימאן רצה להגיע אל איזה מאהל ליפני החשיכה. העליות והירידות היתישו את כוחו וכשלא יכול יותר נתן לאינסטינקט ליפעול וזה היפעיל את ריפיון הרגלים שהביא לירביצה על הארץ. המיסכן היצמיד את ראשו אל הקרקע והיסתכל אלי במבט נוגה המביע בקשת רחמים כאומר: “חוס עלי אין בי כוח יותר!”

סלימאן שהיה הולך לפנים פנה וכשראה את בהמתו במצב של אפיסת כוחות אמר: “המיסכן עייף כי הארכנו בדרכנו!” דיה היתה אמירה זו כדי שאתמלא רחמים על הגמל. ירדתי מעליו והודעתי כי את דרכי אעשה רגלית למרות שקרסולי כואבות. אני הימשכתי בהליכה והיתקדמתי בשעה שסלימאן עמד ליד גמלו ושידל אותו לקום. הוא לא אילץ אותו לקום כי אם ניסה ליבחון את הרגשתו לפי תגובתו לשידוליו. ובעוד הגמל רובץ וסלימאן עומד לידו ונותן לו שהות להיתאושש, ראיתי על המדרון המתנשא משמאל עדר עזים רועה. ידעתי כי יש שם רועה שתוכל להורות לנו על מקום מאהל כלשהו.

הודעתי ליסלימאן על כוונתי, ועליתי במדרון אל מקום העדר. במרחק גדול נימצאה רועה יושבת על סלע וצופה את הליכות עדרה. חששתי שמא היא תראה אותי תיבהל ותיברח. כי מי לא יתבהל במקום שכוח־אל שאין ליראות בו נפש חיה במשך ימים רבים כשלפתע מופיע מישהו מתחת לאדמה ומיתקרב הישר אליך?

בדיוק באזור זה היתה לי ולמחיג’ין לפני שנתיים הרפתקה עם שדים. על כן עצרתי מרחוק וקראתי אליה בקול: “סלאם עליכי!” והיא היפנתה את מבטה אלי גילתה אותי וסימנה בידה לשלום והימשיכה לשבת. עליתי אליה מתון מתון ולא ראיתי כל סימן של חרדה תוקפת אותה. היותה רגועה הירגיעה גם אותי וכדי לישמור על הפתיחה הטובה עצרתי במרחק של כארבעים צעדים כשהיא יושבת על גוש סלע במעלה המידרון ואני מצוי במורד. הוספתי לברך אותה בכל מיני ברכות שיש בהן כדי ליפרוש מצע ידידות כמו: – כיף חאלכ יא בת! אכן, קלעתי למטרה והבאתי אותה לחייך ולענות לי ביברכה חוזרת: “אלחמד ליללה אנה בזין!” כלומר: – התודה לאל אני בטוב. הישתוממתי על השאננות שלה ולא נתתי דעתי לעסוק בסוגיה זו ופניתי הישר אליה בישאלה על מקום מאהל. היא ענתה ואמרה כי מקום החניה מצוי במרחק מה והיצביעה על הגבעות שממול במזרח. בינתיים היגיע סלימאן ושנינו היתקרבנו אליה ומצאנו אותה נערה כבת ארבע־עשרה עדויה במחרוזות ופניה מכוסים ברעלה כדרך הנערות הבדויות הבוגרות. מן ההיתענינות שלה בנו ניכר עליה שהיכנסנו ענין מה ליבדידותה. סלימאן קיבל ממנה תיאור מדוייק של מקום החניה של משפחתה ואף נודע מפיה כי הם “מרבעים” דהיינו: – הם מצויים בינדידת אביב מלשון “רביע”.

הודינו לה וירדנו אל הגמל שעמד והיה קשור אל סלע. סטינו מן הדרך ועלינו לבין הגבעות הנמוכות שיצרו גלים גלים על פני אזור שטוח. ביקצה האזור הזה היתנשאה במזרח שרשרת גבעות גבוהות כשאזור נמוך מיתמשך לידה לכל אורכה. ושם היסתמן מרחוק כתם שיחים שלא היתה לו כל משמעות מיוחדת. סלימאן שהוא בן המדבר ומכיר כל דבר חריג בנופו, היכריז כי זהו המישכן שאותו ציינה הרועה. בהגיענו לשם ניתגלתה לנו גידרה בגובה המותניים עשויה מגיבוב שיחים אשר משמשת מחסה מרוח כשפיתחה לצד דרום. בתוך הגידרה ישבה אשה קשישה שבקושי הלכה וחפצים וכלי בית העידו על מקום מגורים ארעי.

אנו לא גרמנו לה להגיב למראה הפתאומי שלנו בגילויי פחד. מהיתנהגותה והיתנהגות הרועה שהיתה נכדתה, היפציעה לפתע הבנת עיקרון חיי האנשים האלה במדבר שלפיו דוקא כאן בריקנות המוחלטת השוררת בו יש שקט ויש ביטחון. קטסטרופה חברתית של שוד ואגרסיביות, הינם דברים נדירים הגם שאין מעשה תוקפנות מיתפתח ללא הדרגתיות ויש זמן לאנשים לעבור ממצב רגיעה למצב של מתיחות.

מדבריה נימצא כי אין כאן “מקעד” שהוא מלון אורחים. וכי איך יכול להיות דבר כזה בשעה שהמשפחה עוקרת ממקום למקום ביגלל הרעיה? על כן היתרחקנו לצד צפון למרחק של כמה עשרות מטרים וחיכינו להיתפתחות הדברים. לא עבר זמן רב, ובחור צעיר אחי הרועה הגיע. סלימאן לא הכיר אותו מאחר שהצעיר הוא בן שבט “הבדארה” וסלימאן בן שבט “העליקאת” וקשר ומגע אין ביניהם. כמנהג הבדוים האיש לא שאל ליפרטים. בא וברך והיזמין אותנו ללכת אחריו למרחק מה משם לתוך שקע שיגן עלינו בלילה. הלך והביא תה חם והישקה אותנו ותוך כדי כך ניכנס סלימאן לשיחה איתו ושאל על הדרך לביר אבו־חמיד ואף היכניס אותו בסוד המסע שלי. מדבריו של הבחור נימצא שבאזור שלהם – אי שם – לא ירד גשם ועל כן הם נאלצו לינדוד למקום זה. אביו עובד בישראל והוא אחראי על המשפחה. אני תמהתי על מעשיו באזור הזה שהוא ריק מאנשים. היכן הוא מבלה את ימיו אם הוא חוזר ערב ערב לימקום הלינה? במחשבה שניה ידעתי כי התלות שלהם במים שבעין אבו־אינתיקינה מאפשרת לו ליפגוש אנשים ולהעזר בהם ואולי לעשות איתם עסקים.

כמי שבאו אליו אנשים לימצוא מחסה נהג בנו כאורחיו לפי כל הכללים. הוא כיבד אותנו בארוחה שאימו אשר חזרה בינתים כישהיא נוהגת בחמור עמוס במים היספיקה להכין. בא וישב איתנו ופרש לאחר מכן אל הגידרה.

מדרך זו של קבלת אורחים ומן ההיתארחויות הרבות האחרות שלי ברחבי סיני במשך השנים, מצאתי כי יסוד הארוח הוא במתן מחסה ושרות ויש להבדיל בין ביקור ידידות לבין היתארחות לפי מנהגי בני המדבר.

הפעם לא זכינו לשבת בחברתו של המארח כפי שזה נהוג במדבר. כפי הניראה שהבחור היה עיף והיסתפק במילוי חובתו בילבד. באין מדורה וישיבה בחברותא, היקדמנו לישון ולא נידרשתי להיתאמץ ולהרדם מרוב שהעיפות עשתה זאת בימקומי. הגם שהלילה היה קסום בימיוחד שלא כמו באזור הגרניטי. תבליט המקום היה רך ללא היזדקרות של הרים נישאים שאיפשר לאור הכוכבים להכסיף את פני הגבעות ולשוות להן עדנה ונעימות.

יום 3 למסע

ליכשהאיר הבוקר כיבד אותנו הצעיר במשקה תה “ובליבה” שהוא בצק הנאפה תחת גחלים. כרגיל הבדוי אופה “פתיר” דק המצריך מיתקן מפח. כאן בימגורי הנדידה אין תנאים לאפיה זו. סיימנו והודינו, חבשנו את הגמל ויצאנו מזרחה בואכה לביר אבו־חמיד. לאחר שעה היגענו לסוף הרמה הגיבעית וירדנו אל ואדי־מוח’ארעה שמישתפך אל ואדי אל־עריש במרחק של כארבעה ק"מ. לפי המפה נימצא שואדי אל־עריש מנקז את כל התיה והעיג’מה החל ממצוקי התיה וצפונה לים התיכון. בהיותו מצוי במקום הנמוך כתוצאה מתבליט המקום בשל סיבות טקטוניות, כל היובלים זורמים אל שלוחותיו המפוסקות כאצבעות על פני כל דרומה של הרמה הזאת. ככל שעולים צפונה שלוחותיו הולכות ומתרחבות ויוצרות פשט נחלים רחב עד לכמה מאות מטרים. ואכן עיקבות של כלי רכב ניראו בימקומות שונים המובילים בכוון לביר אבו־חמיד. סוחרי אל־עריש מנצלים את הדרכים שיצרו הצבאות: – המצרי והישראלי, ומגיעים עם מרכולתם עד לפיתחי המאהלים.

ליקראת הצוהורים היגענו לאחת משלוחותיו של ואדי אל־עריש. מרחוק היבחנתי בחצובה הניצבת על באר וביתנועה של גמלים ואנשים לידה. זה היה ביר אבו־חמיד. בהגיענו אל המקום, ניתגלה צניר גדול שאליו צמוד צריף אשר שימש כחנות. את פנינו קידם איש בגיל ארבעים בשם “חמיד” שהוא האיש המקומי בעל החנות. הוא סייע לנו לפרק את הגמל והושיב אותנו בצל הצניר בחברת שני אנשים בגיל העמידה שכבר היתמקמו והיתארגנו לימנוחה והיו שקועים בעישון סיגריות. בחנותו ריכז חמיד מצרכי יסוד לבדויי הסביבה, בעיקר קמח סוכר ומיצרכי יסוד. את הבאר חפר אביו המכונה אבו־חמיד. בפשט שלוחת ואדי אל־עריש שבמקום הזה הגיע רוחבה ליכדי מאתיים מטר הוא חפר את הבאר ובכך הפך המקום למרכז יישובי. כל מי שבא לישאוב מים ולהשקות את בהמותיו, מצא שירות נוסף של אספקה ובזה חסך לעצמו מסע לשוקים בארצות השכנות. אל המקום הזה מביאים הבדוים את תוצרתם בפחם ובתוצרת חלב, ומוכרים אותה לסוחרי אל־עריש. לא הרחק מן הצניר היתה ערימת שקי פחם מחכה לימכירה.

בעודנו יושבים, ביקש סלימאן לשוב על עקביו בטענה כי הדרך רחוקה ועליו להספיק להגיע אל הרמלות שלרגלי נקב־אראכינה. כוונתי היתה שהוא יוביל אותי למאהלו של שיח' שבט “הפרעיה” הלא הוא שיח' פראג' שהיתידדתי איתו באותו טיול גמלים ראשון בתיה שהישתתפתי בו כימקשר בין הסגל של הטיול לבין הבדוים. נימשכתי אל השיח' הזה בשל אופיו הנעים וחין הליכותיו. כיון שליסלימאן אץ הדרך, שאלתי את חמיד אם אוכל לישהות אצלו עד שאשיג גמל שיוביל אותי אל שיח' פראג'. הוא קיבל את בקשתי ברצון ואמר לי שאין מה לידאוג. לאיש מן הצד ניראית שיטת המסעות שלי כדבר שיש בו הרבה סיכון, שכן להישאר במקום נידח בלי כל סידור של תחבורה ואוכל ונוסף על הכל להימצא בין אנשים שאינך מכיר, יש בזה משום הרפתקנות שמי יודע מה יהא בסופה. לאמתו של דבר, השיקולים כאן במדבר הם אחרים מאלו שבארץ המיזרע. כאן עליך להימצא במקום שמיזדמן מישהו, ואז הדברים מסתדרים מעצמם. אם לא היום כי אז כעבור כמה ימים. בעיקר חשוב לבוא אל מרכז יישובי, כמו באר או חנות שבהם תימצא מי שירכיב ואף יארח אותך אצלו, או אצל בני שיבטו.

ריכזתי את החפצים בקירבתי בצניר, ניפרדתי מסלימאן ונישארתי לגורלי. בינתיים הגיע בדוי מן הטיפוס האוריגינאלי שנעל סנדלים עשויים מרצועות עור ומכתפיו יורדת רצועת עור אל חגורתו ותיק עם הכסף בצד מותניו. האיש היבריך את גמלו ופנה אל חמיד שניהם ניכנסו אל החנות. הבדוי ביקש כמות מסויימת של קמח. כששאל למחיר ביקש בענותנות מחמיד כי יוזיל מעט בדברים הבאים: “המחיר גבוה, לו הואלת והיפחתת מעט!” ענה לו חמיד בקול צנוע: “אי אפשר לי!”

דיה היתה ליתשובה לקונית זו כדי שהאיש לא יעמוד על המקח. הישתוממתי על האמון שנותן הבדוי לחנוני שלו. דבר זה מישתלב באופי מערכת היחסים הפנימית של האוכלוסיה החיה באזורים נידחים, שהיא מאופיינת על ידי הסולידריות והאמון החברתי. במערכת חברתית שיבטית קיימת מידה מסויימת של אינטימיות משפחתית שמעדנת את היחסים גם ביתחום הכלכלה. ברקע היבחנתי הערכה לחמיד שעושה שירות חשוב בהביאו אספקה אל תוך האזור הנידח הזה ובכך הוא חוסך לאנשים את טירחת הבאת האספקה ממרחקים. לדיברי חמיד, הוא משרת בחנותו כישלושים בתים דהיינו: – משפחות. כשסיים חמיד את מתן השירות לבדוי שארז ופנה לדרכו, ישבתי והישוויתי את המחירים אצלו ונימצאו כה נמוכים עד שאין לדעת מה הריווח שנישאר בידי חמיד.

באותו זמן הגיעו כמה נערות דופקות בחמורים. הן שאבו מים מילאו נאדות על גבם ופנו לחזור לימקומן. בינתים רבו הגמלים שבאו לישתות וכמה גברים עסקו בהשקאתם. ניצלתי את ההיזדמנות⁴ וצילמתי.

לא עברה שעה קלה וחמיד בישר לי ואמר: “הינה בנו הצעיר של שיח' פראג' הולך ומיתקרב עם גמלו להשקותו מים!”

בשורה זו היתאימה למה שמתואר אצל יעקב אבינו שבא אל הבאר בחרן ושאל את השואבים על לבן ונאמר שם: “ויאמר להם השלום לו? ויאמרו, שלום והינה רחל ביתו באה עם הצאן!” (בראשית כ"ט 6⁵).

הקבלה כזאת של ארועים תיתכן אך ורק אצל תרבות רועים במדבר. אחמד בן השיח' בא וברך את היושבים וניתכבד בתה. אז פנה אליו חמיד ואמר לו: “האיש הזה בא לבקר את אביך!” הצעיר היסתכל בי ואמר: “אבי מצוי כעת באל־עריש ואשמח לארח אותו אצלנו!”

הודיתי לאחמד והוספתי ואמרתי כי יש לי ציוד והוריתי על הקיטבק ושאר הציוד. הוא חייך ואמר: “תנוח דעתך, אתה אורחי עלי ועל צוארי!”

וכך במהלך דברים טיבעי נימצאתי מסודר מיבחינת המשך המסע. הבחור קם והישקה את גמלו ושב אל הצניר לשבת לידינו.

עוד אני מחכה לסימן מאחמד לקום ולחבוש את הגמל ושני רוכבים היגיעו מאי־שם מצד מערב וירדו אל הואדי והימשיכו בשביל שהיה במרחק שמיעת דיבור מן הצניר. היבחנתי במתח שהישתרר על פניהם של היושבים. השניים ראו אותנו וסטו אלינו כאילו לנוח וניתכבדו בתה והיו שולחים את מבטיהם אלי ובוחנים אותי. תחילה לא ייחסתי למבטיהם דבר לבד מן הסקרנות הטיבעית של אדם הרואה איש זר במקום הזה. בלי כל הקדמות שאלו אותי למעשי באזור הזה. כיון שפתחו בשיחה ביקשתי לנצל את בואם לשם הרחבת המידע, שכן כל אדם הוא מקור מידע ביפני עצמו. סיפרתי להם כי אני בדרכי אל שיח' הפרעיה. האחד מהם בשם “אינאדי חסין” פנה אלי בצורה בוטה ואמר: “אתה לא הולך אליו איתנו אתה תלך!” והשני בשם “עיד איחדין” הוסיף והידגיש כי בביר אבו־רג’ים יש דברים יותר חשובים לביקור ועלי להיצטרף אליהם. הטון התוקפני שלהם לא מצא חן בעיני. הבינותי שהשניים עומדים לאלץ אותי להישמע להם וללכת איתם אם לשם ריווח כספי ואולי לשם שדידה רבתי בהיותי איתם לבדי במרחב הריק. שהרי אנשי התיאהא ידועים ברישעותם ובוגדנותם. כדי להוציא את האויר מגלגליהם, החלטתי להעמיד אותם על טעותם. אותו רגע היצטערתי על כך שהאקדח שלי היה טמון בקיטבק ולא בילקוט הגב שבו מצויות המצלמות. כיון שהיתחילו בידברים שאינם הולמים קבלת אורח כמוני, בחרתי לינהוג בסיגנון שלהם חייכתי אל מול פניהם ושתקתי לרגע. משלא הגיבו ביקשתי להכריז ברמז דק כי העולם אינו הפקר על כן אמרתי להם: “האם אתם מכירים את קפטין ליזר?” וליזר זה הינו רב־סרן היושב “בקצימה” ואחראי על אזור העיג’מה והתיה. השניים שמעו את שאלתי היסתכלו זה בזה⁶ ואמרו: “בודאי שאנחנו מכירים אותו. לעתים קרובות הוא בא אלינו לביר אבו־רג’ים!”

חמיד החנוני ועוד שניים אחרים שישבו איתנו ניראו מודאגים. ממראה פניהם ידעתי כי הם חוששים מהיתנהגות השניים וכי שמם כבעלי זרוע הולך ליפניהם. אחמד בן השיח' פראג' ניראה מבוהל, קם וירד אל גמלו והחל לחבוש אותו. ידעתי כי הוא כבן שבט הפרעיה שהוא נחות במעמדו לעומת שיבטי התיאהא ונימצא נתון לחסדם לא יוכל לעמוד על זכויותיו. כדי שלא להיכנס איתם לעימות נהג בצורה הנבונה של היסתלקות מן המקום. כשראיתי כי הסיכוי שלי להגיע אל שיח' פראגי עומד להיכשל קמתי ולקחתי את תרמילי, ירדתי מתוך החלטיות מופגנת אל אחמד שהיה מחזק את האוכף על גב הגמל. באתי אליו ואמרתי לו: “קשור את חפצי. כי אנחנו יוצאים מיד לדרך!” ציפיתי ליתגובה תוקפנית מצד השנים אך הם שאלו: “מה זה, האם לא תצא לדרך איתנו?”

אמרתי להם: “לכו ותימסרו דרישת שלום לקפטין ליזר בישמי ותגידו לו כי “שבו” מסנטה מבקש ליראות אותך אצלו כמה שיותר מהר!”

אחמד שהיסס לעשות מה שביקשתי ממנו קשר את חפצי מתוך פחד שמא יתפתח משהו לא נעים שיגרוף אותו לתוך סיכסוך עם שני הגברתנים הללו. הוא היסתכל אל השניים שלא הגיבו כצפוי ולא ירדו לעצור אותנו מן ההכנות ליציאה לדרך⁷. כשראה שהשניים לא מעיזים, הקים את הגמל מריבצו ואני ברכתי את הנימצאים בבירכת “מעה סלאמה” ויצאנו לדרך. ליכשהיתרחקנו אמר לי: “השניים האלה הם אנשים רעים, טוב שלא הלכת איתם!”

אמרתי לו: “ממבט ראשון היבחנתי שהם רעים ואם היו פוגעים בי הם וילדיהם וכל מה שיש להם היו מועפים מסיני ואוכלים עשב כיבהמת השדה!”

מדבריו נימצא כי שבט הפרעיה סובל מתיגרת ידם של התיאהא וכי הנחיתות שלו מציינת היררכיה בין שיבטי צפון סיני, דבר שאיננו מצוי בדרום.

מדבריו למדתי כי משפחתו מצויה בחנית־נדידה בואדי “מזיריע” המצוי בכוון דרום. הבחור לא הוביל בשביל משום שהחניה היתה זמנית אי שם בואדי במקום רתוק מנתיב כל שהוא. לאחר כשעתיים של הליכה תוך כדי שיחת הכרות הדדית היגענו לואדי מזיריע והלכנו בערוץ שאפיקו היה מכוסה בקורנית סיני צפופה. על מדרונות הגבעות שלטה לענת־המדבר. ציפיתי ליראות אוהל כלשהו אך בימקום זה ניתגלתה מרחוק אימו של אחמד שהיתה עוסקת במשהו ליד שיח רותם גדול. המקום ניבחר לחניית אביב הניקראת “רביע”. ברכתי את האשה כשכמה זאטוטים אחיו של אחמד היתאספו ליראות את היצור החדש שאחמד משך אחריו. היתקדמנו קצת לאורך הערוץ, ושם הוא היבריך את הגמל במרחק של כישלושים צעד מן הרותם שבו ניקבע המקעד עבורי. פרקנו את הציוד והוזמנתי אל הרותם לכיבוד בישתית תה. שם על שטח חשוף קרוב לרותם היו מפוזרים כלי בישול: – סירים וצלחות. זה היה “המטבח” ומרכז האוכל. האם בישלה תה והיגישה לנו בעוד חמשת האחים מכל – הגילים החל מתינוק יונק ועד גיל של שתים עשרה ישבו וצפו בנו. כדי להציג את עצמי סיפרתי לאם על הכרותי עם השיח' בעלה שניהל את שיירת הגמלים בעת הטיול הראשון שלי בתיה וכי באתי לכבד אותו בביקורי.

ליכשסיימנו את השתייה חזרנו אל המקעד ושם בין שיחי הקורנית הריחנית פרשתי את המצעים שלי וישבתי תוך שאני מחכה לזמן שימשיך להפעיל את שטף הארועים. כדי להנעים את הזמן, היפעלתי את הטיפ והישמעתי מנגינות בדויות מאלו שהיקלטתי. בלי משים, גרמתי לארוע בלתי רגיל שמיזדמן לעיתים רחוקות אשר העמיק את הבנת חיי יושבי מדבר־סיני. עלי להדגיש שמן הימים הראשונים שבהם היפניתי את מחקרי מן הביולוגיה אל “האדם במדבר” ידעתי שאיסוף החומר האוטנטי מתבצע בדרך ספונטאנית ביבחינת מה שיעלה המזלג. ערכו עולה על איסוף חומר בדרך יזומה. ליכשראה אחמד את הטיפ־רקורדר, נימלא מתח. הוא הוציא קסטה ואמר לי: “יש לי קסטה ובה הפגישה שלי עם אהובתי. השמיע נא לי אותה!”

הישמעתי אותה ונידהמתי למישמע אוזני. אחמד היקליט בחשאי את פגישתו עם אהובתו בלי שהיא תבחין, ובה נישמעה שיחת שני אוהבים בגיל הנעורים, כשהיא מתנה את סיבלה מרוב געגועים אליו. וכך היתנהלה השיחה ביניהם: “למה את בוכה יא מחבובתי, חידלי מן הבכי שלך, ראי כמה הדמעות מרטיבות את לחייך ומכערות את יופיך, יפתי, אל תרבי בבכי כי ליבי לא יכול להכיל את הצער שאת גורמת לי. והיא: – למה לא אבכה ושלושה ימים אני מצפה לך לשוא. חבק אותי חזק, נשק אותי! והוא: – יפתי אהובת ליבי, הפסיקי ליבכות ראי את הדמעות שמעכירות את עיניך היפות. צחקי והראיני את מראיך חייכי וגלי את שינייך הצחורות. מה נאוו אצבעותיך על צוארי!”

כך נימשכה שיחת האוהבים לסירוגין תוך הפסקות של נישוקים ומיצמוצי שפתיים ממש כמו בשיר השירים. קול ההקלטה הגיע עד לאוזני אימו ומיד ניזדעקה ואמרה לו: “יא אחמד, יא בר ביטני. מה השיחה הזאת בינך לבין אהובתך? אבוי לך אם הוריה ישמעו את הקסטה הזאת, הלא הם יהרגו אותך. מהר ותן לי אותה!”

אחמד היתחמק מבקשתה ועשה את עצמו שאינו שומע אותה. אך היא דרשה ממנו במפגיע את הקסטה. ביקש ונתתי לו אותה והיכניסה לכיסו. בזה חשבתי שניסתיימה הפרשה וכי למוחורת אוכל לירשום אותה ליפרטיה בהיותנו לבדנו. ולא כך היתפתחו הדברים. היא לקחה אותה ממנו מבלי שיסרב וזרקה אותה לאש כדי שלא יכשל ויביא לידי שמיעתה על ידי קרוביה. הישתוממתי לסמכות שיש לאם על בנה הצעיר!

נושא זה של אהבת הנעורים שעקבתי אחריו במשך כל השנים, העסיק אותי בשל האיסור שנוהג אצל הבדוים לגבי ניהול רומנים חופשיים. שאלתי את אחמד אם חבריו יודעים מי היא אהובתו ואם גם לאחרים יש אהובות. אמר לי: “האהבה ביני לבין הנערה שלי היא סודית. אם כי החברים שלי יודעים זאת. לכל חברי יש אהובות כפי שיש לי!”

עם חשכה חזרה אחותו “סאלמה” עם העדר וישבה ליד מקום הבישול ליד אימה. ביגלל החשכה לא יכולתי ליסקור את חזותה וליקבוע אם היא נאה כמו אחיה. לאחר הארוחה, היזמין אחמד את סאלמה לישמוע מן הקצידות ומן הזימרה הבדוית שיש לי.

ליכשהופיעה ניגלתה לי לאור המדורה הקטנה נערה גבוהה ותמירה שהיתה גדולה ממנו בישנתיים. פניה היו מכוסים במסווה בד מקושט ובמחרוזות עשויות מחרוזי תורכיז רבים על צוארה. על מידת⁸ יופיה אינני יכול להעיד משום שרק העיניים שלה היו גלויות כדרך כל הבדויות. אם לדון⁹ לפי ארשת פניו של אחמד אחיה, עליה להיות נאה. מכל מקום אני יכול לומר כי צוארה ניראה בעיני כמיגדל השן של שיר השירים. השניים נהגו בחיבה זה¹⁰ בזה. לאחר שהם שבעו מן ההקלטות שלי והעיפות הישתלטה על כל אברי, פרשו השניים והלכו לישון ליד הרותם בין שיחי הקורנית תחת כיפת השמים הנוצצת באלפי זהרורי כוכבים. כרגיל כל לינה במדבר לא תסולא בפז.

יום 4

בבוקר היתעוררתי עם זריחת השמש והוזמנתי לשבת ליד מקום הבישול לארוחת הבוקר. המשפחה כולה ישבה ואכלה על הארץ ללא כל מתקן של מטבח לבד מן המוקד. משסיימנו, עסקה האם בהחבצת חלב. מתחת לחצובה היה תלוי נאד שחציו נימלא בחלב וחציו נפוח באויר. האם ישבה והניעה אותו הלוך ושוב כדי שהחמאה תיתלכד לגוש אחד. חביצה פירושה – חלב שהוא פועל יוצא של האביב. צילמתי אותה בעבודתה. כשראה אחמד שיש לי מצלמה, ביקש ממני כי אצלם אותו. ראתה סאלמה שהוא מיצטלם וניתעורר בה יצר ההיתיפיפות ועמדה ולא אמרה דבר אך מעיניה ניכר רצונה ליזכות בצילום. אחמד שלפי כל הסימנים אהב מאוד את אחותו היתעלם מן האיסורים שמטילים הגברים על הנשים בכל הנוגע לפיזור יופין על פני תבל, דהיינו – לעיני כל הגברים שכידוע מיתרפקים על מיניותן בניגוד לטעמם של בעליהן שמקנאים לינשותיהם ולא לינשות אחרים, ומתוך שביקש לפנק אותה היציע לה להיצטלם, וזו בחפץ לב ישבה על הסלע והיתענגה על מה שהמצלמה עושה בה.

כיום יש בידי שקופיות מן המשפחה הזאת ויש לי צער גדול על שלא הירביתי לצלם את סאלמה ואת אימה וכל מה שהיתרחש שם, כי באותם ימים נאלצתי לחסוך בצילומים משום שלא היה לי “גרוש על הנשמה”. הוצאות הצילום היו מחיסכון שהייתי חוסך באמצעותו של הרעב שניצלתי אותו בניגוד לאינטרס של יתר המנגנונים המהווים את אישיותי. בימקום להכניע את הרעב באמצעות מילוי האיצטומאכה קניתי מצלמה ופילם. בסך הכל הייתי ממין החוקרים הקבצנים ויכולתי לישרוד הודות למידבר שמחייב היסתפקות במועט. המזל שיחק לי והחברה להגנת־הטבע היא שהאכילה והיסיעה אותי. זה גורלו של קיבוצניק שהולך שולל אחר הסקרנות שלו.

לאחר שסאלמה יצאה עם עדרה והשמש החלה להלהיט בחומה את המדבר, כינסה האם את ילדיה, כיסתה כמה מענפי הרותם בישמיכה ויצרה צל שבו הישכיבה את תינוקה. שם ישבנו ביזמן שאחמד יצא להביא את הגמל שהיה משוטט אותה שעה על המדרון ממול ורועה להנאתו. ליכשחזר, ארזנו ויצאנו לדרכנו. שעה קלה הלכנו באפיק הואדי לכוון מזרחית דרומית בימגמה לעלות על הנתיב שבו יש סיכוי ליפגוש את מחנה הנדידה של צבאח ג’ומעה. והליכה זו משמעותה במיקרה זה, שאני על הגמל והוא הולך בעבורי ולפניו צועד אחמד. לאחר שעה שבה עלינו במעלה האפיק היגענו לרמה גיבעית שהיוותה את אגן הניקוז של “ואדי מקינץ” כלומר: – נחל הצייד. המקום עשיר בגשם לעומת אזורים יותר צפוניים לפי שהגובה כאן מגיע ליכדי תשע־מאות מטר. בימקומות שהערוצים הקטנים המישתפכים לואדי מקינץ, נימצאו כמה בוסתאנים מוריקים מעצי פרי. כיכלל, האזור כולו סלעי ואין בו משטחי שדות.

באחד המקומות, חלפנו על פני “חניית־רביע” כלומר:¹¹ – חנית מרעה אביבי של כמה משפחות שעלו הנה מן הרמלות הצחיחות. אישה זקנה ישבה באוהל קטן עשוי שקים, ומלבדה איש לא היה שם. בשקע בקיר סלע בצלעו של האפיק נימצאו חפצים שהעידו על מקום משפחה אחרת ובמרחק מה על הקרקע החשוף היו מפוזרים חפצי משפחה נוספת. וליד קיר הסלע שיצר את המדרון ישבה אישה בצל עם כמה תינוקות. העדרים יצאו לירעות על הגבעות עם הרועות והגברים כרגיל עובדים אי שם. חוסר הסדר של מקום המגורים גילה את השפעת הארעיות על היתנהגות הבדוי בכל הקשור לתרבות הדיור שלו. בכל מקום שבאתי ולא חשוב אם הוא מקום מגורים קבוע בצריף אוהל ובית, היה אי סדר כעיקרון של התרבות הזאת. תכונת אי הסדר נובעת מן הכורח להעתיק את המגורים ממקום למקום ומהעדר אמצעים ליבנות ריהוט שיעמוד דרך קבע שהוא תנאי לסדר.

ליקראת ערב היגענו אל חנית־רביע נוספת שהיתה מצויה בערוצו של “ואדי ורסה”. האנשים היו משבט הבדארה הכלול במטה “החויטאת”. בחניה זו היו כמה משפחות.זאת נודע לי ממספרן של הנשים שהגיע ליכדי שש אשר באו לכבד אותנו בנוכחותן. כאן היו נוכחים רק שני גברים ועוד צעיר בשם “צאבור”. כרגיל גם נשים אלו היו סקרניות ליראות אותי ולישמוע את הקצידות והזימרה מן ההקלטות אשר אצלי ואשר שימען היגיע לאוזניהן מאחמד. מיסתבר שההקלטות של בני השבטים המקומיים מדברות אל לב האנשים יותר מאלו הנישמעות ברדיו מסעודיה וממצרים. גם כאן ניתכבדנו בארוחה וישנתי באחד השקעים שבין הסלעים שנת ישרים.

יום 5

עם בוקר הוגשה ארוחה רגילה: – כוס חלב, “פתות” שהוא לחם מדברי מרובך בסמנה. אלינו היצטרף צאבור הצעיר שהיה חברו של אחמד. השניים ניראו שמחים מן החברותא שניזדמנה להם באקראי.

בהיות השמש מעל האופק במיזרח, יצאנו לדרכנו בכוון מזרחה בואכה לנקב־ורסה (Wursa). לדברי הנשים, באותו יום עברה לידם נדידת האביב של כמה משפחות אימזיניות בראשותו של צבאח ג’ומעה, בדרכן לאזור הע’רבה שביסביבות עין אל־אח’אד’ר. לשמע הדבר הזה עלז ליבי כי לא רציתי לימשוך את אחמד עד לטרפת אל־קדרין או לינווה־פאראן. מיבחינתו של אחמד המסע איתי היה מסע־תענוגות ולא איכפת היה לו היכן ולאן הוא הולך.

כעבור שעה בהיותנו מצויים בשביל המוביל לנקב־ורסה, עברנו על פני מקום שבו היתה חניה שבה לן המחנה הנודד בדרכו לרמלות. שרידי סמרטוטים ומדורות העידו על מחנה גדול שהיה במקום הזה. לפתע שמענו קול קירקור תרנגולת שברחה מידי הנודדים ונישארה במקום מפוחדת מחוסר ביטחון וכפי הניראה שעברה איזו הרפתקאה עם טורף שעירער את ביטחונה. בהגיענו לישפת המצוק בראש נקב־ורסה, ניתגלה לרגלינו הנוף המרהיב של סיני הדרומי אשר למרגלות מצוקי התיה. הר־סירבאל ניצב בהוד כחומה וסגר את האופק, לרגליו לימלוא רוחב הארץ היתנשאו הרי הגרניט כישהם נערמים זה על יד זה וגבעות אבני החול המשחירות שלחו ליפניהן חול אדמדם שניפרש במישור ענק שירד מהן עד לרגלי מצוקי התיה. ואלו יצרו מדרגה גבוהה מתחתנו. ציבעו הכחול של הסירבאל הוקף בצבע הסגול של ההרים אשר¹² סביבו בעוד ציבעם הכהה של הר־צרביט וג’בל חימאייר ואחרים ניפסק בצורה חדה על ידי ציבעו האדמדם של החול שלרגליהם. בתוך האודם החולי, בלטו ההרים המשחירים¹³ של קבוצת הרי הפוקה. שלל הצבעים שאין כמותו בימקומות אחרים שבה את תשומת הלב למשך זמן רב והישכיח ממני את הצורך למהר ולידלוק אחר המחנה שניראה יורד בנקיב שלרגלינו. השמש שלא עלתה גבוה בישמי המזרח האירה מן הצד את הנוף וכל אשר בו תוך שהיא מבליטה את¹⁴ הגבנונים באור בהיר ומשאירה צללים בשקעים ובצלעות ההרים. כך נוצר אפקט נוסף על הציבעוניות והפלסטיות של הנוף. בתוך כל התיפארת הזאת ניראה במערב לרגלי ההרים שממערב לג’בל־צרביט משהו שמעיד על היתרחשות אקלימית לא רגילה. היתה זו סופת חול שכיסתה את כל האזור באובך כאילו ערפל ירד על המקום ההוא.

הניסיון שהיה לי ליכשניקלעתי פעם לתוך סופת חול בפתת ואדי־פאראן לא הישאיר לי רגש געגועים לאותה חויה. ואף על פי כן, הסקרנות שלי עוררה בי צער על שאינני יכול להימצא שם וליבדוק שנית את תנאי הסופה. הוצאתי את מצלמת “הקוניקה” שלי וצילמתי שקופיות צבעוניות. ליכשראה אחמד שאני מצלם, אמר לי: “מה טעם יש בצילום של חול צהוב. הלא אין רואים שם דבר?”

אמרתי לו: “אם יראו האנשים בישראל את סופת החול כישהיא מכסה בענני חול את האזור ההוא יתפלאו!”

וכאן זכיתי בסיפור קטן ומופלא שגילה לי מעט מרזי הקשר הנפשי של הבדוי למדבר. וכך אמר לי: "שמע יא שבו – זה שמי בפי הבדוים –. אילו באת ליפני עידן ועידנים, היית מוצא את סיני כולו מכוסה יערות ובהם עצים מכל מין ומין. בימים ההם נטו האנשים את האוהל תחת עץ נותן פרי, בבוקר שולחים את העדר לבדו לירעות והעצים היו מטים את ענפיהם ומגישים את פירותיהם הישר אל פתח האוהל. רצה מישהו לאכול תפוח או ענבים, די היה לו להושיט את ידו ולאכול. בוקר אחד קמו האנשים וראו שכל סיני הפך להיות מדבר. הלכו אל אללה ואמרו לו: “יא אללה, מה זה ועל מה זה? אמר להם: – ביגלל שמצאתי אתכם רעים וחטאים הבאתי עליכם את המדבר! אמרו לו: – מה ראית להעניש אותנו ביגלל כמה בדוים סוררים? לך לסוריה ותימצא שם אלפי אנשים חטאים! אמר להם: – יש שם הרבה אנשים ואין באפשרותי לברר מי טוב ומי רע. מיד אלך לשם, והיה אם אמצא אותם רעים גם עליהם אביא את המדבר!” שמעו וקיבלו עליהם את הדין.

כך ניגמר הסיפור. לאחר שהישקעתי את כוח מחשבתי בניתוח המשמעות המיסתתרת בסיפור הזה, מצאתי בו מוסר השכל שלפיו יש ביטוי להיתערות הבדוי במערכת החיים המדברית בתת־הכרתו הוא רואה את עצמו כחלק אינטגראלי של המדבר. אין הוא אורח נוטה ללון במדבר כפי שיש מישהו בארצות המיזרע שסבור כך.

השעה היתה כבר שעת בוקר שבה חום השמש החל להעיק ולפי שהזמן דחק וליכלל ספיגת כל ההנאה ממראה הנוף דרוש זמן רב, היסתפקנו באותה שעה קצרה של הישתאות מהדר הטבע ופנינו לרדת בנקב. למזלנו לא הירחיק המחנה ללכת ומצאנו אותו יורד במדרון. שיירת הגמלים ניראתה ביקצה הנקב כישהיא יורדת בשורה ארוכה ועוד מעט תגיע אל עץ השיטה המצוי לרגלי ההר. עדר העזים היה בחצי המדרון, ולפי שהיתה שם באר הניקראת “ביר ורסה”, לא הימשיך בדרכו. בהגיעו אל הבאר, רבצו העזים בחשיף משחיר על פני המדרון בסביבת הבאר. שיירת חמורים נושאי מיכלים משני צדדי גופם היתנהלה באיטיות כשאחריהן הלכו דמויות משחירות אלו הנשים הבדויות לבושות שחורים.

את הנקב ירדתי רגלית משום שהרכיבה אינה נוחה וגם מכבידה על הגמל שמיתקשה לישמור על שיווי משקלו. בחצי המדרון הישתנה צבע הסלעים. סלעי הגיר האפורים שבראש המצוק היתחלפו בישכבות החרסית הירוקה ובישכבות החול הצהובות והאדומות. העדר שנעלם¹⁵ מעינינו תוך כדי ירידה, נימצא רובץ על המדרון המאדים מסביב לביר־ורסה המצויה בחצי גובה הנקב. צבאח ועלי עמלו אותה שעה בישאיבת מים ובהשקאת הצאן. דליים של ממש לא היו להם. בימקום זה הם הישתמשו בתרמילים צבאיים ובהם שאבו מים מן הבאר. אל תוך קערה היו שופכים מים ועזים היו באות לישתות ביקבוצות קטנות בעוד חברותיהן רובצות סביב ומחכות בתור לישתיה. צבאח ועלי היו צועקים אל הרועות שהיסתובבו בין העזים ומצוים עליהן להביא קבוצת עזים זו ואחרת או לידחוק בעזים שלא מיהרו לבוא ולישתות. הרועות היו משמיעות קולות קריאה מיוחדות שמשמעותן ידועה רק להן ולעיזים ובזה הביאו להיתעוררות עזים רבוצות כדי שתיגשנה לישתות.

כבשה שהחלה להמליט הישמיעה קולות אנחה ובזה היזעיקה רועה לבוא ולטפל בה. הולד של הכיבשה שזה עכשיו נולד רבץ על גבי החול החרסיתי האדמדם ובריר שעל צמרו ניתלכלך בצבע זה. אימו עמדה עליו והיתה מלקקת אותו.

החום החל להיתגבר ורמז על יום שרב שהולך ומתקרב. הגברים עמלו בקצב מהיר ושאבו מים כדי להספיק ולהשקות את מאות ראשי הצאן שחיכו בשלווה סביב כמי שהורגלו מששת ימי בראשית לחכות בסבלנות עד שיגיע תורן לישתות. למרבה הפלא לא היתה היתקהלות של העזים סביב המים. מי ששתתה הלכה ורבצה באשר רבצה וחיכתה לחברותיה. אלו שטרם שתו, חכו על מירבצן באדישות, העלו גרה עד שינתן להן האות לקום ולישתות. ליכשרציתי לישתות מן הבאר היזהיר אותי צבאח ואמר: “מים אלה מביאים על האדם מיחושי מיעים וסבל רב כי יש בהם רעל לאדם, בו בזמן שהצאן יכול לישתות¹⁶ מהם ולא יאונה לו כל רע!” מסתבר כי המים מצויים על אקויקלוד חרסיתי שיש בו הרבה גבס, ולפיכך הם גורמים לשלשול וליכאב בטן לאדם.

עוד אנחנו עומדים וצופים במעשה השקאת הצאן, הופיעו הנשים עם עדר גדיים גדול שמנה למעלה ממאה ראש כשהוא הולך ליפניהן כגן ילדים ליפני הגננת. עדר הגדיים נישאר עומד מצד ולא ניגש לישתות מים כיון שהישקו אותם בחלב בישעות הבוקר ולא ניזקקו לישתיה נוספת. הנשים הישמיעו קריאות מיוחדות בזו אחר זו על מנת לימנוע מהם להיתפזר. בכל זאת היו כאלה שעדיין לא היו רגילים להישמע להוראות והיו מיסתלקים מתוך עדר הגדיים וגורמים טירחה לנשים שנהגו בהם ברוך למרות ההיתנהגות הפזיזה. את הגדיים הירחיקו מאימותיהם וריכזו אותם אחרי עיקול של סלעים במקום שלא היה קשר עין עם האימהות. קולות פעיה של אימהות וגדיים לא היו משום שכל צד היגיע לסיפוקו. האמהות הניקו את הנקת הבוקר והריקו את עטיניהן והגדיים היו רווים.

בהיות העדר רובץ, היגעה שיירת החמורים שבאה מאחורי כתף הר צבעונית שהיתה בנויה מחרסית ירוקה ואבן חול צהובה. צבאח שעמד על פי הבאר והיה שואב מים ומשקה את הצאן, נשא קולו ביצעקות ופקד על נשים להמשיך בדרכן. השיירה כללה למעלה מעשרה חמורים שהלכו ליפני הנשים שחלק מהן היו קשישות וחלק אימהות צעירות. היו ביניהן ארבע נשים שנשאו תינוק על גבן בערסל הניקרא “מזפר” שניתלה בחגורה על מיצחן הצעיף השחור כיסה את הערסל ורק הבליטה שעל הגב העידה על מציאות תינוק. הנשים שהובילו את שיירת החמורים ניצלו את ההיתקהלות סביב הבאר ישבו על הקרקע והניקו את התינוקות. ביגמר ההנקה, דפקו בחמורים¹⁷ והימשיכו לרדת בנקב כשהחמורים הולכים ליפניהן בטור. הלבוש השחור היבליט אותן על רקע הנוף האדמדם וכך צעדו ביקבוצה משחירה בקצב איטי אחר החמורים. בשעה תשע וחצי נימצאו עוד כמה עזים שלא שתו ולא באו לישתות, אם משום שלא הבינו את קולות הקריאה למרות שהיו הרועות והגברים משמיעים להן ואם משום שהיה להן נוח יותר בירביצה והעלאת גרה. היתה עז אחת ששכבה מקופלת כשראשה נישען על רגליה הקדמיות וישנה שנה אמתית. רועה אחת ניגשה אליה והעירה אותה משנתה כאילו היתה זו בן־אדם.

ביגמר השקאת הצאן חילק צבאח הוראות לרועות. אחת מהן יצאה בראש העדר ולשמע קריאותיה, קמו העזים מריבצן והחלו ליצעוד אחריה במדרון אל השביל היורד. כמה עזים שלא קמו גילו מהיתנהגותן כי טרם שתו. דבר זה גרם לכך שצבאח ועלי נשאו את קולם ביקריאות על מנת לעצור את הרועות מלהיתקדם. אבק שהיתרומם על פני המדרון מרוב עזים היתערב ביצעקות הגברים. אחת הבנות עטפה ביצעיפה את הטלה שנולד זה עתה, היכניסה אותו לתרמילה ונשאה אותו על חזה בעוד אימו הולכת ועוקבת אחריה תוך כדי פעיה.

לאחר שהישקו את העזים האחרונות וניגמרה ההיתרגשות שבאה בעיקבות העיכוב שלא היה צפוי, החלו מאות העזים והכבשים לנוע בשביל הנקב בטור ארוך משחיר על פני המדרון האדמדם. כמה רועות הלכו בראש כדי לכוון את העדר בדרכו למטה. אחרות הלכו מאחור ושני הגברים והנערים שהיו איתם היתנהלו לידן. כיון שהמדרון היה תלול והשביל צר, היתה התנועה צפופה עד שחדלו המצוקים וניתמשך מדרון מתון שירד אל המישור.

אני שנימצאתי במאסף ביקשתי לצלם את הרועות שנשאו כמה גדיים חלושים. חשבתי שלא תהיה כל בעיה כיון שהשימחה הכללית גרפה את כולם והן עצמן ראו אותי מצלם בישעת ההשקאה. עשיתי טעות וביקשתי מהן לעמוד בזוית נוחה לצילום. דבר זה עורר את היתנגדותן הנחרצת שהביאה אותן להיתלונן ליפני הגברים על המעשה המחפיר שאני ביקשתי לעשות בהן. ביקשתי סליחה והיסתלקתי.

לרגלי הנקב היתפזרו העיזים והלכו בשבילים צדדיים ויצרו כתם שחור שנע לפנים. בקירבת המישור משכו הרועות את העדר ולפי ההוראות שקיבלו מיבעוד יום היתנהלו לאט בדרך אל מקום לינת הלילה תוך שהעיזים הולכות ורועות בדרכן. במקום זה נטשו הגברים – צבאח ועלי את העדר וירדו אל עץ השיטה שלרגלי הנקב. לא רחוק משם נימצא עומד בית קובה שבו קבור וילי בשם “צאלח ולד־ג’ומעה” שמוצאו משבט הדבור השוכן בתיה. סביבו מצוי בית קברות הניקרא בשם “אל־קואסבה”. בבואנו למקום מצאנו את המחנה רובץ בישני מקומות. הגברים שהלכו עם הגמלים נושאי המיטען פרקו אותו ליד שיחי הרותם שהיו גבוהים שלא כרגיל, ושילחו אותם לירעות במישור שבין נקב ורסה לג’בל רקבה. גם החמורים ניפרקו ממטען המים ונישלחו אף הם לירעות כשרגליהם כפותות.

הנשים פרשו שמיכות על הרתמים כדי להגביר את הצל ולהניח בחסותו את התינוקות והפעוטים. למרות שהטמפרטורה הגיעה לישלושים מעלות בצל, ניראו הפעוטים משחקים ומשוטטים בין ערימות החפצים מבלי שהחום ימנע מעדם מלעסוק בשעשועיהם. הנשים ענדו את הבורקוע המקושט ולבשו את בגדיהן החגיגיים כאילו יום חג להן. לפי דרכן, נוהגות הבדויות לילבוש בגדים חגיגיים בצאתן לדרך מיחוץ למאהל אפילו שלא ביום חג. לפי הכלל מי שיוצאת לירחוב אלנבי מיתהדרת בילבושה אפילו כדי ליקנות לחם בחנות. החום הגדול לא הביאן לידי כך שתסרנה מעליהן את הצעיף השחור שמטיבעו מוסיף חום עד כדי תוספת של שלושים וחמש מעלות על החום הטיבעי בחוץ. הן היו מבשלות ומטפלות בפעוטים ועושות כל מלאכה בשמש בין הרתמים מבלי שלבושן יפריע להן.לעתים כשהיתה אחת מהן מתכופפת, היה הבורקוע משתלשל לפניה ומושך את ראשה בכובדו ומבהיק בשמש. ואף על פי כן – היתה ממשיכה בעיסוקה באילו אין במסווה כזה כדי להכביד עליה כאילו היה חלק מגופה. בנות ישראל שניסו כזאת¹⁸ בורקוע על פניהן לצורך שעשוע בילבד, נאלצו להורידו כעבור דקות ספורות ביגלל כובדו, ואילו אלו בנות־המדבר, מקפידות לשאת אותו על פניהן ואפילו ניראות נהנות בו.

בשעה שצבאח וכמה גברים היו עסוקים בעניניהם תחת העץ, ניגשתי ליבדוק מה יש בתוך הקובה. אחמד וחברו ניכנסו לתוכה וקיימו את מצוות העליה לרגל ליד הקבר תוך שהם כורעים וקוראים את הפאתחה. בחוץ היה מקום תפילה כעין מסגד עשוי מזר אבנים שתחם חלקה קטנה ליתפילה. השנים שראו עד כמה אני מתענין בידברים הקשורים לחיי הבדוים, הציעו את עצמם להדגים מצב של תפילה כדי שאצלם זאת. הם כרעו על בירכיהם הושיטו את ידיהם ביתפילה כאילו היו צדיקים לעילא דילעילא. צילמתי.

השעה היתה אחת־עשרה ליפני הצוהורים הגברים – שמונה במספר – היתכנסו וישבו בצל עץ השיטה ושתו תה. לבד מן הגמלים שניראו רועים במרחק בין שיחי הרותם כל תנועה לא היתה. בין הגברים היה איש זקן, חמיד אבוצאלח שמו שמכנים אותו בשם אבו־טבטב, והוא אלמן ולו שני בנים. האחד נער בשם עיד, והשני ילד בשם צאבור. חמיד הזקן הספיק בחייו לשאת ארבע נשים. הראשונה העמידה כמה בנים ובנות שכולם מתו. השניה העמידה את שני בניו החיים כיום ומתה. את השלישית גרש מעל פניו והרביעית היתה אלמנה קשישה שלא מצאה ענין בחמיד וניתגרשה ממנו ביוזמתה.

תוך כדי ישיבה החלה שיחה בעניני נשים ובין היתר ניתבדחו על חשבונו של חמיד האלמן.

בהיותי מעונין ללוות את הריחלה עד לסופה למשך שלושת הימים הבאים, פניתי אל צבאח וביקשתיו כי יאפשר לי להיצמד אליהם וכי יסדיר את ענין המטען שלי. בלי הרבה גינונים, סודר כי חמיד הזקן יעמיד לירשותי את אחד משני גמליו. דבר זה היה לישביעות רצוני, כיון שחמיד ניתגלה כאדם חברותי שאינו חושך את לשונו והוא אוהב לשוחח עם זולתו. מי שחוקר בדוים משתדל להיתחבר אל אנשים שאינם סגורים שיודעים לספר ולהעביר דברים המתבקשים מתוך ענינו של החוקר. בכך איתרע מזלי וניתחברתי אל איש בגילי שהיה כילבבי. את אחמד בן השיח' פראג' שיח' שבט הפרעיה שהביאני למקום הזה שילחתי לאחר ששילמתי לו את שכרו. לו ולחברו צאבור נתתי שימורים וביסקויטים שיהיה להם בדרכם חזרה אל מקום מגוריהם. וכך נימצאתי צמוד לטובה ולתיקוה אל אנשי צבאח ועברתי מידי בני שבט הפרעיה לידי בני שבט המזינה.

בתאריך 24.3.1978 – 19

קוד סיור 20

ביום ראשון בשבוע – 19.3.78 – יצאתי לרמלות אמר בסיביבות צרביט אל־ח’אדם ביטרמפים. ניצלתי את הטיול של קשישי יגור ונסעתי איתם עד למחסום הראשון בכביש המשותף. בדרך ניתכבדתי להסביר ליקשישי יגור את הנחוץ לאורך הדרך. אלה באו עם מדריכים מתוצרת עצמית שמנסים להדריך לפי מעט המושגים המצויים בידם תוך עירבוב הרבה ספקולציות מתוך ספרים ושמועות. זוהי הדרך בה אגדות נירקמות סביב מקום מסויים שבהן המציאות רחוקה מן האמת. הציבור הזה הקשיש היתגלה כמי שצמא לדעת. בקושי הם הולכים לאורך קילומטר אחד, אך הרצון לדעת עולה על יכלותם הפיזית מזה מצורה הפוכה לגילם של הצעירים כפי שזה בא לביטוי אצל בניהם.

למרות שזה מתחיל להיות לא נעים כשאתה צרך להסביר במשך תקופה ארוכה ולחזור על עצמך מפעם לפעם, אני מתאמץ לתת לקשישים ולמטילים המקשיבים כל שאפשר לתת, כי יש בזה משום העמדת האמת והמימצאים הממשיים שגיליתי בעצמי ובדקתי אמתויות של אחרים לירשות העם הרחב.

נידברתי למפרע עם המימשל שיאספו אותי בישעת בוקר מוקדמת לפי דרישתם. כשבאתי באחור של חצי שעה¹, התברר שעדיין הם לא הגיעו. וכך רבע שעה ליפני סגירת הכביש המשותף הם הופיעו ואיתם היגעתי לואדי “בידע” אל שיך עבדאללה אבו־נוח’רה – בעל האף החרום. המקום ניראה לי מתאים לסיורים. ולפי מה ששמעתי כי מחיג’ין הצעיר שיצאתי איתו לתיה חולה. החלטתי לצאת לואדי כחיל ברגל. כיון שנישארו לירשותי כמה שעות עד לחשכה, יצאתי ליבדוק את הצמחיה החד־שנתית. השנה קיבל האזור הזה הרטבה טובה לפני חודש וחצי. הצימחיה החד־שנתית הופיעה בצורה די עלובה בהשואה לצפון. הצמחים בעיקר מן המצליבים והקטניות נמוכים ואינם עולים על 15–10 ס"מ. בין צמח לצמח יש מרחק של שנים שלושה מטרים בימקומות דלילים ובימקומות שנירטבו כהלכה כמו בנחלים ששם המרחק כמטר אחד. בעזרת ילדים למדתי את השמות הערביים. אלה היו ילדי בית ספר במקום בגיל שבע–עשר. השעה היתה שש בערב והעדרים חזרו. שתי רועות עמדו מרחוק. צמח שהילדים לא ידעו להגדירו נישלח אליהן ואלה ענו לי. אם כי המרחק ביני לבינן היה קטן והיגיע לכדי עשרה מטר בחרתי לכבד את מנהג המקום ולא לפנות אליה ישירות.

בערב ישבתי ליד האש “במג’מע אירג’אל” שבו נוהגים הגברים להיתאסף² בערב ולהחליף דברים ולישתות תה. הישמעתי קצידות בטיפ שלי. ואף השיח' הביא סרטים והישמענו מהם קצידות.

למוחורת העמסתי עלי את התרמיל עם ציוד הצילום שהיה כבד מתוספת עוד מצלמה שרכשת כדי לצלם בשחור־לבן ויצאתי לואדי כחיל ברגל. בדרך אספתי צמחים נוספים להגדרת שמות ערביים. לאחר שעשיתי הפסקות לימנוחה ופינקתי את עצמי בהליכה מתונה כפי שבוטנאי עושה זאת היגעתי לואדי כחיל. מחיג’ין יצא אל אביו החולה “בואדי וטא” ואישתו הצעירה בשם “סלום”, עם³ בנה שהיו חולים אף הם בגריפה – דישבה" – קידמו את פני. במאהל גרו עוד שתי משפחות – אחיו ואישתו וכן אחותו ובעלה. לא היו שם גברים. הנשים קידמו את פני והישקוני בתה. לאחר ההגדרה של הצמחים שלחנו צעיר להביא את מחיג’ין. מיסתבר שגם הוריו חלו בגריפה והיו במצב קשה. מחיג’ין אזר את כוחותיו והלך לשם לסייע בידם. בינתיים היגיע אחיו השני וגם הוא היה חולה. ישבנו ופיטפטנו ולאחר צילומים וסירוב לישון אצלם חזרתי בהליכה מתונה למאהל בואדי בידע.

בערב לאחר שהייה קצרה במג’מע היתכבדתי אצל השיח בארוחה וישבנו לשוחח. השיח' טוען כי הוא כבול ואינו יכול לצאת לעבודה עם משאיתו בחוץ ביגלל אחריותו לעניני השבט. משכורתו –.800 ל"י אינה מספיקה כהוא זה. לא רציתי להיכנס לבעיות אלו אך נראה לי כי הוא צודק. האוכלוסיה עצמה שואפת להעלות את רמת־החיים ולא מיסתפקת בעבודה המצויה ולא בסעד שהיא מקבלת. בעבר הקרוב מצבם היה די עלוב ואילו עכשיו עם העלמות סכנת הרעב כשכל משפחה זוכה למזון במדה מספקת יש תביעה להעלאה נוספת של רמת־החיים. איך זה יעשה? ספק אם מישהו יודע כי סיני לא מסוגלת ליצר אמצעי קיום מעל לרמה הנוכחית. בימיוחד סובל אזור זה מחוסר תעסוקה מקומית כי הוא נימצא בשולי אזור הטיולים.

למוחורת, נסעתי עם השיח' עבדאללה אל “ואדי סוואק” אל ברכאת. שם מצאנו את ח’דרה אישתו וילדיה לבדם. ברכאת היה אותו לילה ויום אצל “פרוזה” אישתו השניה.

לאחר שתית התה, פרץ מתוך ליבה של ח’דרה הלחץ שהעיק עליה בקשר לנישואי ברכאת השניים. ברכאת נשא באוקטובר את פרוזה שהיתה צעירה כבת עשרים וחמש והיא לאחר שנישאה כבר שלוש פעמים ולא ילדה לאיש. זו צעירה בעלת סקסאפיל חזק עם הופעה נאה שכל בן מדבר מיתעורר מתרדמה ריגשית למראיה. גברים אשר שמה היגיע ליקהלם היו מפסיקים את שיחתם הרגילה ועוברים לדבר בנושאים סקסואליים תוך רמזים הקשורים לפרוזה. את השפעתה על הגברים קנתה במיפגשים שיבטיים ובישמחות. אין כמוה שיודעת לירקוד ולהלהיב את שורת הרוקדים. ראיתי אותה בחתונה נימשכת לירקוד ליפני הגברים ועם כניסתה לריקוד ליפני שורת הגברים לפתע גברה השירה. פרוזה שיודעת את סוד כוחה, לא חדלה כל אותן שלוש שעות לירקוד.

כשישבנו באוהל פרוזה בדרכנו להקים את אוהל החתונה של סאלם בנה של ח’ד’רה, הטיחה ח’ד’רה האשה הראשונה של ברכאת דברי קינטור ואמרה לי בפניה: “זו שאתה מברך אותה בהגישה לך תה, הינה בחורה שיודעת לעשות רושם כי היא מבלבלת את ראשי הגברים בעת ריקוד הדחיה והרפיחי!”.

פרוזה אשר שמעה את הדברים הללו, שתקה ואני מניח שהיא מורגלת ברמיזות דוקרות כאלו ואף ערוכה למצב שנשים מקנאות יתקיפו אותה. פרוזה בינתיים עקרה וברכאת בעלה הרביעי עשה עסק טוב בזה שזכה באחת שמעניקה לו את חמודותיה מיבלי שיצטרך להאכיל ילדים שיוולדו מתענוגותיו בגופה.

ח’ד’רה שישבה איתי לבדנו פרצה בבכי ומעיניה זלגו דמעות. תוך כדי בכי תינתה לפני את מצבה הרע. ברכאת בעלה מבלה את רוב הימים אצל פרוזה היפה. וכשהוא מבקר בביתו הראשון, כלומר: – כשהוא בא אל בית ח’ד’רה וילדיה אין הוא מברך אותה ואיך הוא ישן באוהל איתה ביחד. בקושי הוא פונה אליה בידברים. כל ההבטחות שהיבטיח לה כי יחסו אליה ישתנה לטובה כאילו לא נאמרו. אפילו אספקה אינו מביא לה. כל אשר יש לה, בא לה מילדיה הגדולים שמכלכלים אותה ומביאים לה כסף.

: "בעלי – כך היא אומרת – שונא אותי למרות שילדתי לו אחד־עשר בנים ובנות. בזמן הזוארה השיבטית האחרונה בספטמבר השנה באבו־קרי, הוא סיים את המשא ומתן עם הורי פרוזה וקיבל את הסכמתם ואף את הסכמתה. חודש אחרי זה היתבודד לאחר החתונה עם פרוזה במשך שבוע כנהוג. ח’ד’רה מרוב מרי ליבה, חלתה ובנה הפעוט בן חצי השנה מת. בלילה ביטנו התנפחה ולבוקר מת. כבר מזמן הלידה היה דימום מרחמה. לאחר החתונה ומות הילד נישבר ליבה, הדימום גבר עד היה צורך לישלוח אותה⁴ לבית־החולים באילת. שם ניקו את רחמה ושלחוה הביתה בריאה, אך רזון תקף אותה. בכניסתה אל המג’מע, לא היכרתי אותה כיון שחיפשתי ח’ד’רה בריאה ואילו לפני עמדה אשה רזה וחולה. היא תיארה בפני את המוצאות אותה בבית־החולים ואת ההזנחה שבעלה מזניח אותה. בדיעבד הסתבר כי לא ביקר אותה בבית־החולים כל אותם ימים שהיתה שם. אנשי המינהל האזרחי הישראלי הם שדאגו לה.

לפני שהלכתי לעין מאלחה בישעות הבוקר המאוחרות, ניגשה אלי וביקשה ממני כי אנסה להשפיע על ברכאת שישיב את ליבו אליה. אני שיערתי כי ח’ד’רה שהיא שתלטנית מטבעה והבית מיתנהל על ידה בחריצות ובתוקף החלטי בעוד ברכאת אינו בעל אופי חזק. הוא ניראה רכרוכי וחסר הופעה סמכותית ללא עמדה של גבר כפי שזה מתאים למי שפורש את כנפיו על משפחה רבת נשים וילדים. מיסתבר שהוא נוכל די רציני ואת חסרונותיו האישיים והחברתיים הוא ממלא במעשים מחתרתיים ומסובב ענינים במחתרת וכך הוא מעשיר את קופתו וממלא את מחסניו במזון. במה שזה שייך ליחסי גבר־אשה ולמעמד חברתי בתוקף תכונות שמעלות את קרנו של אדם, אין בו כל תואר ולא הדר. לבד מזה הוא נהנה ממשפחתו הענפה מדודיו ודודותיו למיניהם שנותנים לו מרחב להישתרע עליו.

ח’ד’רה ניסתה לימנוע ממנו נישואין נוספים, אך זה כמו החתול הרץ אל השמנת. הוא לא היתחשב בריגשותיה וכיתגובה הוא מתעלם ממנה ככלב שזנבו בין רגליו המפחד מאדונו. והריהו משתמט ממגע איתה כאמצעי היתגוננות. לפיכך יעצתי לה כי לא תעשה דבר שעלול להרגיזו וכך הוא יחזור ויתקרב אליה. נוסף על כך עליה לישמור על צורה חיצונית נאה. כי הצער רק יקלקל את הופעתה. גם אמרתי לה כי מוטב ליפנות אל ברכאת בעקיפין וכי אדבר עם אבנר גורן קצין הארכיאולוגיה בסיני אשר מקדש צרביט אל־ח’אדם מצוי תחת שליטתו והוא אשר מעסיק את ברכאת. כל זאת כדי לגייס אותו להשכין שלום ואהבה באוהליו של חדל האישים שלה. הדבר היתקבל על ליבה. אחר הצוהורים כששתיתי תה בחברת בנה הבכור סלים שהוא בחור נשוי ויפהפה, היתריסה נגד בעלה שלא היה נוכח ואמרה כי היא תוריד את הגוסה כנערה צעירה ותצטלם עם סלים על מנת להרגיז את ברכאת בעלה. בערב למוחורת כשבאו אבנר גורן ולהקת היסטוריונים עם פרופסור גיבעון האגיפטולוג, ניגשתי לאור ירח להסדיר דברים. וזו גילתה את פניה הסירה את הקונעה – שהוא הצעיף השחור שעל הראש המכסה את הפנים ומה הופתעתי לימצוא ארשת פנים יפהפיה. ההפתעה היתה כה רבה עד שלכמה שניות נאלמתי דום. זהו האפקט שיש בהסתרת משהו וחשיפתו ביפני אנשים שאינם יודעים מה מסתתר אחרי הצעיף. ח’ד’רה עשתה זאת במיתכווין כדי להיתהדר בפני מתוך רצון לינקום בבעלה תוך שהיא עושה מעשה היתערטלות פורנוגרפית – לפי מושגי הבדוים – ובעיניה הייתי סמל של מי שמשמש לה לעשות מעשה פשע. כך עשתה מספר פעמים באותו ערב וגם למוחורת בבוקר. נזם היה תלוי לה בצידי אף, דבר שלא יכולת לצפות לו והיה ניסתר מתחת למסווה. כמה פעמים כשישבתי איתה ועם חברותיה באוהל החתונה בטרם תתחיל החינגה, הישמיעה כי היא תיקח אותי לה לבעל. וזאת כדי להיתגרות בבעלה שלא היה נוכח אך בזה היתפרקה מן המתחים ומן המועקה שבנפשה. ניסיתי בכל מיני מצבים לירמוז לברכאת כי עליו לטפל בח’ד’רה החולה ואף רמזתי לו על ימים שבעבר שלא צריכים לחזור. אך להרבה לא ציפיתי ממנו כי הוא נמצא במצב של היתלהבות ולהיטות יצרית אחר פרוזה היפה. לדעתי, היתנהגות ח’ד’רה בילבד יכולה להביא לידי שינוי.

תוך כדי ההכנות לחתונה היתה ח’ד’רה מנהלת את הסידורים כמו: – בנית האוהל והארוח והיתגלתה בכל סגולותיה הארגוניות. לכן אני סבור כי יש בידה לכוון את היתפתחות היחסים בינה ובין ברכאת. הילדים שחלק מהם כבר מבוגר, אינם לוקחים חלק במאבק בין האם לאב. בחברה הבדוית כך זה מקובל. ותופעת הנישואין הנוספים היא חלק מחיי⁵ החברה. לכן אין רואים בזה דבר יוצא דופן. לו ידעו כמה הדבר מציק לאם ודאי שהיו עושים פעולה מכוונת. סלים הבכור שהוא מישענה של ח’ד’רה, סועד אותה אך אינו רשאי להגיד ולהוכיח את אביו כי יש בזה משום חוצפה. דבר שלא יתכן במידבר.

ביהיותי יושב במאהל של עיידה הקשישה ממשפחת ברכאת, היו נוכחים כמה גברים מבוגרים. העליתי את הנושא בפניה בעקיפין, והערתי את תשומת ליבה למצבה הגופני הירוד של ח’ד’רה. הגברים מיד טענו כי זה ביגלל האשה השניה ואין מה לעשות. אמרתי להם שאצלנו בריאות האשה שעשתה הרבה למישפחה דוחה מעשים כאלה. לשמע הדברים שלי היסכימו כי זה לא טוב. אך כך נהוג במדבר ועל ח’ד’רה להשלים עם זה. עיידה שאף היא היתה באותו מצב ואשר בעלה נשא שתים על פניה ואף נאבקה עם בעלה, הביאה למצב בו הוא נאלץ להחזיק את נשותיו רחוק ממנה. עליו לבוא אליה ממרחקים. אך גם היא היתה לקורבן הפוליגאמיה, על כן לא ידעה מה להגיד ומה להציע כדי לעזור לח’ד’רה.

האשה הנוספת לא בהכרח צריכה להביא לידי חיכוך. יכולה להיות קואופרציה בין השתיים כדי לשאת ביתר קלות בנטל התפקיד של האשה הבדוית. אך בהיות הבדוית בת־מדבר, טיבעי הדבר שהיא צוררת כל אשה המתחרה בה על בעלה ושוכבת איתו. כך גם עם ח’ד’רה. היא יכלה לגייס את פריזה לטיפול בילדיה הרבים. אר הקינאה מעבירה אותה על דעתה.

ביום השני יצאתי לביר־מאלחה ומצאתי שם שני וילים. ובארות מים רבות ועמוקות שהן יבשות. בדוים בני המזינה היו עסוקים אותה שעה בירחיצת הכבשים. זו היתה תמונה מימי אברהם אבינו.

בערב כשבאה המשלחת של אבנר יחד עם פרופסור גיבעון, היתה מהומה ליד בית ברכאת. ביגלל האישפוז והבישול ואירגון העליה של המישלחת לצרביט אל־ח’אדם. משפחת ברכאת היתארגנה ליציאה להכנת החתונה, שכן אבי החתן אחראי לפי המינהג לאירגון הדברים וכל ההוצאות הכספיות עליו. נסענו אל בית פרוזה בחולות כלומר: – אני ובני המישפחה. שם ניפגשה ח’ד’רה עם⁶ צרתה. פרוזה קיבלה אותה תוך שאינה יודעת איך לינהוג. בירכותיה היו רשמיות והססניות. שתי הנשים הללו ישבו והכינו תה וח’ד’רה שלחה עקיצות כלפי פרוזה. המיסכנה היתה ממצב היתגוננות ולא הגיבה. סאלם החתן הביא צרור מלא קופסאות קונסרבים. זו המנה שמקבלת פרוזה מברכאת לאותו חודש. באוהל היה סדר מופתי. מזודות חדשות היו מונחות בסדר זו על גבי זו. מצעים חדשים נערמו בצד האוהל ובגדים היו תלויים מסביב. האוהל היה עשוי יריעות צמר עזים במצב טוב, בעוד זה של ח’ד’רה הוא עשוי מקירעי בריזנט שניתפרו אל ירעות העזים. מנין לברכאת האמצעים להחזיק משפחה גדולה של ילדים עם עוד אשה? עליו בלי ספק לימשוך כסף בדרך נעלמת. לאחר העמסת הציוד: – אוהל, סירים וכלי בישול יצאנו אל מאהל הורי הכלה. שם הקימו אוהל אחד ובו היתארגנו בני המישפחה לארוחת צוהורים. ח’ד’רה נתנה הוראות היכן להציב יתד והיכן לימתוח. הכל היתנהל לפי פקודתה ופרוזה לא עמדה בטלה והיתה תוקעת יתדות בהלמות אבן וחוטבת עצים לבישול. השתיים היו מנהלות שיחה ומדברות באופן עניני בקשר לביצוע העבודות. משאית הביאה טנק מים אותו הריקו לחביות. אבי הכלה לא היה נוכח,. קרוב של הכלה סייע לברכאת בעבודות השונות.

רוח חזקה וקרה החלה לינשוב ומזג האויר הצלול הפך לסופת חול. הנוף ניסגר מסביב הרמלה שהיתה פרוסה כמישור ענק שכוסה באובך. כל העת צילמתי וכיון שלא נותר לי מה לעשות עד לערב, הלכתי לנמנם מתחת לשיח. היתכסיתי בישמיכה ולקול מנגינת החול המרשרש עלי נירדמתי לישעתיים. ליקראת הערב החלה החתונה, ולמוחורת אחר אכילת הבשר חזרתי עם ג’יפ של יוסי ליאון משמורת הטבע לסנטה עיף ויגע. בלילה החלו בני מיעי לבעבע. ארוחת הערב של ליל שבת האשכנזית לא היסתדרה עם הבשר הבדוי שבמיעי. וכך ביליתי את השעות היפות של הלילה בביקורים דחופים בשירותים.

את פירטי החתונה רשמתי כפרק מיוחד במקום אחר לפי שהדבר היצריך היתיחסות מיוחדת.

בתאריך 15.3.1978

קוד סיור 21

בישעות הצוהורים יצאתי מיצוקי־דוד לינווה פאראן על מנת להשלים איסוף מידע אודות קיברי השיח', וכן ליצפות בנווה לאחר הגשם. בתאריך 11.3.78 ירד גשם רב בימרומי סיני. בסנטה ירדו 36 מ“מ ואילו בינווה פאראן היה טיפטוף של 1 מ”מ. הנווה ריק מיושביו בעיקר בחלקו המזרחי שהוא מעורב בין הצואלחה לג’יבאליה. החלק המערבי החל מתל־מחרד ומערבה לו השייך לקרארשה, יש פעילות מול התושבים משום שהם לא היכריזו על “ענוה”, כלומר: – איסור רעיה בנווה וגם אינם נוהגים לינדוד.

בעברנו בטרפת אל־קדרין ניראתה תכונה רבה של אנשים ומשאיות. ביום זה הוא יום רביעי בשבוע ניתנה הצדקה בטרפה, הבדוים באו מן הסביבה לקבל את מנת המזון. כאן פגשתי את כל מיודעי שבאו מאיזור “הקונה” הע’רבה והטרפה. צאלח אומבארכ רופא האליל הזקן, הופיע לבוש הדר במיקטורן וביבגדים שנתתי לו לאחרונה. בינווה־פאראן הירגשתי עייפות ופינקתי את עצמי בשינה של צוהורים בחדר של המינהל. בישעת אחר הצוהורים המאוחרות הלכתי ליבדוק את קיברי השיך של הצואלחה. צעדתי בדרך המכוניות הישנה לרגלי המדרון היורד מצפון מג’בל ריעאן. זו הפעם הראשונה שהלכתי בדרך זו. ומה הופתעתי ליראות ערוצים וגיאיות חבויים בתוך המישקע האגמי שמכסה שטח גדול עד לדיר אל־בנאת. לאורך הדרך ובכל ערוץ נימצאים המון כוכי קבורה. אחדים מהם חצי פרוצים ובחלקם פתוחים ללא סתימה. הצצתי לתוך כוך הסמוך לדרך ומצאתי שני שלדים מונחים שלמים שוכבים על גבם זה ליד זה. דומה שכאן שוכבים גבר ואשתו שמתו באחד הזמנים הנעלמים. בד דק כיסה את השלדים באופן חלקי ואבק דורות עוטף אותם בשיכבה דקה. מי יודע כמה זמן השנים שוכבים שם וכמה זמן עוד ימשיכו לישכב כך ללא הפרעה. השקט והרוגע מעידים כי מנת חלקם של המתים האלה זיכתה אותם בשלווה ניצחית. זו מנוחת המת שחדל להישתרבב בתוך מערבולת החיים, וכל תכלית קיומו להישאר בדממה ובחוסר תנועה. היסתכלתי כמה דקות בשנים, ובמחשבתי ניסיתי לתאר את חייהם עד מותם. כך הם שוכבים שכוחים ועזובים ומי יודע היכן צאצאיהם. מראות חייהם בעולם הזה גנוזים איתם והריהם מצויים בעולם שאין בו שינוי ולא תמורות. למראיהם של השנים מתגלה האלמוות האמיתי, זה מצב שימשך כך עד לנצח נצחים. וכמו שאמר החכם מכל הבדוים – “צאלח אומבארכ”: “ממני באת ואלי תשוב!” כך אומרת האדמה לאדם. פירוש אחר: – מעולם הדומם באתם ואל הדממה תשובון. ממסע החיים שבו זכיתם ליפעילות טרמודינאמית אל האנטרופיה הסובבת תשובון. יתכן כי רסיסי חומר מגופכם ישתרבב בתוך גוף חי אחר בצורת אטומים המרכיבים את מולקולות הגוף החי. השניים מהווים עדות למצבת חיים שנארגו וניתפרקו וחזרו אל התוהו ואל הנצח.

עזבתי את המקום תוך שאני צועד ופילוסופיה של מחשבות רוחשת ובוחשת בתוך ניבכי ראשי. עיקרון אחד מצוי בידי והוא: – שאין האדם מסוגל לפענח את תכלית החיים והבריאה. לפיכך כל הירהור של – למה נוצרו אל השנים ומה תכלית היצירה והכליון בתוך כלל הקוסמוס – אין בו כל תועלת שכן אין האדם בהיותו חלק מן המערכת הכללית מסוגל להיתמודד עם הבעיה הזאת. כל הפילוסופים החכמים ניראים בעיני שבויים ביומרה שסיגלו לעצמם בהניחם כי הם מסוגלים להגיע לסוד הבריאה, והריהם מעוררים רחמנות עליהם בשל האשליה שיצרו לעצמם. כל הנחות היסוד שלהם מזויפות ודמיוניות שעליהן בנו תיאוריות¹ מטופשות על מהות הטבע. בדרך אוילית זו הם משמרים את האמונות הקדמוניות ברוחות ובאלילים שהיו פרי רוחם התמים של הקדמונים והריהם ניצמדים אל האלילים מתוך עצלנות מחשבתית. ביו האלילים הפאגאנים לבין האל היחיד אין כל הבדל לבד מזה שהוא ריכז בידו את כל הפונקציות שהיו מחולקות בין כל האלים. כיון שאצה לי הדרך, היסתפקתי במחשבות פילוסופיות אלו והיפניתי את עצמי להמשך הדרך.

משני השלדים היתרחקתי בעודי חש את השלווה הנצחית שירדה עליהם שאחזה בי ליזמן מה. מי יתן ולא יפרקו את עצמות שילדם וימשיכו לישכב כך. שהרי אינם אלא מצבה שמיצגת זרימת נצח למרחקי אין סוף. נוחו על משכבכם אתם האלמונים בשלום!

היגעתי אל הבתים שבין ההר לדקליה ושם מצויה קובה של הוילי “סאלם” שהגג שלה הוא דו־שיפועי והיא מסוידת לבן. בקובה שני קברים של הוילי ושל בנו. מסביב מצוי בית קברות עזוב. הצואלחה שהם בתהליך היתמעטות משום שרוב השבט עבר למצרים, הישאירו קברים ללא טיפול. הגשמים והרוחות הורסים את הקברים הבנויים. מתים כאלה שרק שתי אבנים מציינות אותם יזכו שמצבתם תישאר ליזמן ארוך, כי הבליה תיפעל עליהם בצורה פחותה מאלה הבנויים.

פגשתי את סלימאן סאלם משבט אולאד־ג’ונדי שבא להשקות את גנו. האיש לא ידע דבר אודות הוילי הזה. הלכתי משם אל הוילי השני כמאתיים מטר מזרחית לדיר אל־בנאת. הוא הוילי “עלאיאן אבו־רד’ואן” עליו בנוי בית חד־שיפועי שגגו החל להיתמוטט ופער מצוי בגג. הקבר עשוי מטיט ואבנים. הרוחות במשך הרבה שנים² סחפו קצת מן הטיט, והמצבה ניראית נבורה ואבניה בולטות כשיני זקנה. ליד הראש היו גחלים טריות שהעידו על זוארה שפקדה את המקום על ידי אלמונית. הופתעתי ליראות גביע מינחושת להקטרה ועליו צלב ובתוכו היתה גחלת טריה כבויה. תחילה חשקתי בגביע אך היתאפקתי ולאחר צילום החזרתי אותו למקומו שכן זו מינחה של אלמונים למקום הקדוש הזה. ומה יש יותר מכיבוד רגשות של הזולת? עצם השמירה על ערכי רוח של מי שהוא נעלם, גורמת לי להרגיש את טעמם הטוב של החיים. בלילה ניסיתי ליקרוא את סיפרו של בן־אהרון “בעין הסערה” שבו אני מוצא תיאור ניפלא של השוד והשבר ליתנועת הפועלים בארץ. מרוב עיפות נירדמתי מוקדם אך כרגיל אני מקדים לקום ואז אני נוח יותר לתכנן ולהרהר בצורה צלולה את הפעילות שלי לזמן³ הקרוב.

למוחורת בבוקר בשעות לפני הצוהורים, היתה חלוקת מזון וסעד המכונה בשם “צדקה”, שהיתקיימה ליפני המיבנים של המרכז הקהילתי. כמה משאיות עם האספקה היצטופפו ליד המשרד. בעלי התפקידים היתארגנו לפי סדר קבוע. מחלק השמן מילא את חביתו, איש הסויה גם הוא עשה כך, ואיש האורז שפך ערימת אורז על שק שניפרש על הקרקע ולפניו היו מאזני “הקבאן” ואיש הקמח ריכז שקים בחזית הבנין. כולם היסתדרו בשורה והפקידים שמתפקידם לאשר מתן צדקה, ישבו ליד שולחנות קטנים ובדקו את פנקסי הסעד. כמאה בדוים היסתודדו ועסקו באישורים ובלקיחת הסעד. זקנים תשושים וביניהם עוורים וזקנות⁴ כפופות גב באו לקבל הענקת כסף. ביניהם היה זקן עוור הוא ואחותו. שמו: – חמדאן אל־עקיד. חיפשתי⁵ מישהו מן הצואלחה שסיפר לי על הוילים שביקרתי. נודע לי כי חמדן זה הוא נכד של העקיד חמיד הקבור בינווה אל־ואדי ליד הכביש. חג' זאיר ויחד עם חמדאן מסרו לי פרטים על שיך עלאיאן שהיה יוצא בראש מסעות שוד. חמדאן זה הוא כה צמוק עד שפלא כי נישאר בו כוח לחיות. אחותו פיכחת ומוליכה אותו כישהוא ניתמך בה. הם גרים בואדי אח’אבר. את הסעד שלו ושל אחותו העמיסו על טנדר והוא ועוד בדוים ישבו על השקים. חמדאן זה נאחז בשקים תוך כדי נסיעה וריתק את עצמו בצורה מפליאה אל המיטען מיבלי שיראה מה סביבו. אחותו שגם היא זקנה מופלגת מדגימה עד כמה הנשים מחזיקות מעמד יותר מן הגברים. כל קבוצת מאהל ריכזה את הסעד שלה בשקים ובקנקנים. ליד כל אב משפחה נוצרה ערימת שקים. לפי הכמות ניראה שהאספקה אינה כה קלת ערך והיא מוסיפה הרבה לסל המזונות של בני המידבר הזה שהוא מוכה בבצורת ממושכת.

אחרי הצוהורים יצאתי עם הצבא לואדי צלאף. שם חנתה כל הכבודה ליד באר המים. נאמר לי כי “עיטאיקה” הזקנה הגיעה לקבל צדקה. ראיתיה מרחוק מרכזת את עדרה. אותה היזעיקו מואדי אל־ואטיה ממרחק של עשרה ק"מ לקבל את הסעד. מאחורי בית הספר היתרכזו כעשר זקנות ואלמנות דבר שלא היה כמוהו בשום מקום, לא בטרפה ולא בינווה־פאראן. מיסתבר שכאן הגברים היקדימו למות ליפני נשותיהם. הפקיד לאחר שהיתארגן, קרא לזקנות לקבל קיצבת כסף. בינתיים הגיעה עיטאיקה. הנשים הזקנות חיבקו אותה וברכו אותה תוך בכי כישהן אומרות: “ויניכ יא אוח’תי, ויניכ יא עיטאיקה!” שכן היו כאלו ששנים רבות לא ראו אותה. הן ברכו אותה בזו אחר זו תוך הישתפכות ריגשית כישהן אוספות ביד ימין ראש של השניה ומגישות ראש אל ראש ומברכות ונושקות באויר תוך ברכה ודברי היתרגשות. הפגישה בין הזקנות הידגימה את הידידות והערגה שקיימת בין בנות המדבר שתנאי החיים מחייבים אותן להיות רחוקות זו מזו. הזקנות המצומקות שראו בימי חלדן מעט נחת ובריאות, משמשות דוגמא ליסחיטה שסוחט המידבר את לשד האדם.

עיטאיקה שנירותיה לא היו איתה, לא קיבלה את הכסף, אך הובטח לה כי בבוא הנירות שנישארו באטור תקבל את המגיע לה. אותי לא זיהתה וחשבה כמו תמיד כי אני הוא “מוסה ונוס”. היא סיפרה לי כי לא נישאר לה קמח ואורז ושום דבר ביצריפה. לפנים משורת הדין עשו הפקידים אשר נתנו לה פרודוקטים. כשהלכה לקחת את השמן לא מצאה את הקנקן. עיד הבדוי שהובילני לפני שלוש שנים אליה בג’יפ שלו, פנה אלי וביקש שאחפש לה ואטפל בה. מכאן הבינותי שרואים אותי כאיש שאימץ לו אותה כבת משפחה. אני אמרתי לו כי זה ענין של אנשי המקום מתוך רצון להגביל את התלות שלה בי וכדי לחייב את אנשי המקום להיות אחראים לה. בשעה שלוש אחר הצוהורים גמרה עיתאיקה את עיסוקיה ועניניה ויצאה חזרה אל ביתה מהלך עשרה ק“מ. יוצא איפא – שזקנה זו כפופת גו הלכה עשרים ק”מ היא ועיזותיה כדי לקבל סעד. תמונת היתרחקותה עם עדרה ניראתה לי סימלית. אשה קטנה וזקנה כבת שבעים הלכה ביזריזות של בת מדבר והעיזה את עדרה ואף רצה אחר עיזה עקשנית. הינצחתי את המראה בצילום. כשעברה ליד שיח, נימצאה שם זקנה אחרת צמוקה אף היא, שישבה בצל וחיכתה שקרוביה יסיימו את מלקוח הצדקה. כיראות עיתאיקה את הזקנה סטתה מדרכה והלכה אליה וברכה אותה ראש אל ראש. ניראה כי עיתאיקה כה נערצת ואהובה על כל נשות הבדוים בסביבה והיא ארוגה במסכת חייהן של בנות גילה ומסמלת את הוויתן הבדוית.

היתרחקה עיטאיקה עם עדרה ונעלמה בתוך הואדי המוביל לביתה. יתר הבדוים העמיסו על גמלים ומכוניות את האספקה ונעלמו עד לפעם הבאה בעוד חודשיים. תוך כדי כך ראיתי קבר מלבין שהיה מצוי בתוך טומולי מתקופת הברונזה הקדומה שנימצא אחרי המיבנה של בית־הספר. הסככה שהוקמה על ידו משכה את תשומת לבי. כששאלתי מה שם הקבור שם, נאמר לי כי זהו שיח' “קבאלה”. דבר זה היה חדש בישבילי. ואכן היתברר כי על השיח' הזה “חלמה” אשה אחת ליפני שנתיים ומאז יש וילי במקום שלא היה בו קודם לכן. זה מאשר את התיאוריה שלי בידבר תפקידו של הוילי. לדעתי הוא מוסד רוחני דתי וריגשי המשרת את התושבים. מאחר שיש מקור מים קבוע וצמידות יישובית הקיימת בעת ההיתכנסות הקיצית, מיתבקש וילי שישרת את אנשי המקום. אין הוא מפגין אחיזה טריטוריאלית לפי סברה של אחרים כי אם הוא תוצאה של אחיזה במקום ולא מסמן אתראה לאחרים כאומר: “ראו אנחנו פה!”. לאמיתו של דבר, אין כבוש טריטוריות בסיני. שבט שגדל מרחיב את הטריטוריה שלו לתוך מקומות פנויים או מצטופף וחודר לתוך טריטוריה שכנה מיבלי שהשבט השכן יטען או יתנגד. ניראה כי הדבר מתקבל בהבנה ומתוך הסכמה שמעוגנת בחוקי המדבר. מאהלים של שבט המזינה מתקרבים דרך ואדיות צדדיים היורדים דרומה מואדי אלשיח' אל הואדיות שבהם מצוי שבט אולאד סעיד. אלה מקימים מאהלים בואדיות החודרים צפונה כאצבעות בין מאהלי המזינה.

היתפתחות מרכז של היתכנסות קיצית קבועה, נעשה בשלב ראשון תוך תהליך טיבעי והדרגתי ללא קפריזות ופעולות דרסטיות. בעיקבות זה, בא קבר שיח' להשלים את הצד התרבותי רוחני. הקביעות היא הגורם לימציאות הוילי ולא הטריטוריה שהיא פועל יוצא של ההאחזות בשטח.