בתאריך 8.3.1976
קוד סיור 7
אל הישוב הבדוי באל־ואדי יצאתי ביטרמפ עם הצבא. השכנות שבין צוקי־דוד למחנה הצבאי מקל עלינו לנצל את התחבורה הצבאית ליצרכינו. הם היסיעוני כימלוה לנהג הריו הענקי. אל פתח ואדי פאראן במערב סיני היגענו בשעה 0530 תוך נסיעה של שעתיים ורבע מסנטה כשכל אברי מפורקים. מגמת פני היתה להתחיל בבית המימשל בעירה אטור. כל חפצי נירטבו בנוזל מסריח שנישפך בעת הקיפצוצים על הריו בדרך. קופסת הקרטון היתפוררה וכל המזון הרך ניזקק ליזריקה מחשש הרעלה. ושם, בבית המימשל אושפזתי וניתקבלתי בצורה נעימה ולבבית על ידי אבי אופיר איש שמורות הטבע באזור.
למוחורת היסיע אותי אבי אופיר בג’יפ שלו אל הישוב אל־ואדי המצוי לאורך ואדי שמיצדדיו טוש דיקליה והמליץ עלי ביפני איש המרפאה המקומית – צובחי סאלם אל־והיבי.
לבד מהיותו חובש ואחראי למרפאה, היו סובחי אל־והיבי ואביו סאלם בעלי הבוסתאן של “הדיר” – המינזר. היתברר כי צובחי הוא אחיו של סלימאן אל־והיבי שהיה מורה הדרך שלנו לסירבאל. איש חביב ביותר. היתמקמתי בבוסתאן שלו שהיה מוקף בגדר גבוהה מליבני בוץ תחת השיזף הענק ואת פני קידמו שיקשק וכחול חזה שהיו מהלכים בין העצים. בבוסתאן גדלו שתילי הדרים שניתנו על ידי קצין מטה החקלאות לפני מספר שנים. היו שם גינות ירקות ובהן צנון שעליו משמשים כמאכל, בצל ועוד.
שטח הבוסתאן כעשרה דונם ורק חציו מנוצל מחוסר כוח עבודה וחוסר מים. סאלם אל והיבי הוא איש זקן. היה לו בוסתאן בינווה פאראן שניסחף על ידי השיטפון הגדול בישנת 1968. על כן נאלץ לבקש את הבוסתאן הזה מידי המינזר שהיה עזוב. הוא שיקם אותו והקים לו אחוזה ממנה הוא מתפרנס. תושבי המקום באים וקונים ממנו ירקות. הבוסתאן הוא אחד הבוסתאנים הרבים של המינזר שניזנחו מחוסר אוכלוסיה נזירית. הישוב כולו שוכן בסוכות שעציהן נילקחו מן העירה אטור השדודה. הואדי רחב וחולי ובו קולחים מים בזרם דק ויוצרים שלוליות לאורך קילומטר אחד. באר שמקרה מים רבים משמשת את כל הישוב לבד מבארות המצויות בבוסתאנים שבנווה. בירצותי ליצפות על כל הישוב מצאתי מקום תצפית טובה מגיבעה סמוכה בצד הדרומי.
ישבתי בחברת הזקן סאלם ושוחחתי איתו תוך שאני לומד על תולדות המקום ורושם את הדברים מפיו. ממנו שמעתי על פולחן הים. בצוהורים הכינותי לי ארוחה ואחריה יצאתי לשוטט בישוב. הילדים יפהפיים. האמהות מקשטות את בנותיהן ביבגדים פירחוניים. הסוחרים מאלעריש באים בהמוניהם וסוחטים כל גרוש מכיסי התושבים הבדוים.
בערב הוזמנתי על ידי צובחי לאכול אצלו. ביקתתו מחולקת לחדר הורים, חדר הארחה וחדר ילדים שבמרכזה מצוי אח.בצידה השני של החצר מצוי מטבח ודיר. חדר האורחים מרופד בישטיחים וארונות של ממש מצויים בו. ריהוט הדירה איננו אופיני לתרבות הבדוים. ניכרת השפעת העיירה אטור על התושבים הבדוים שקבענו את מושבם כאן.
צובחי הינו החובש במרפאה המקומית. ממנו קיבלתי הרבה אינפורמציה בשטח הרפואה המסורתית. ליכשעצמו הוא משרת כחובש לפי הדוקטורינה המודרנית אך יש לו ידע רב ברפואה העממית.
בלילה ישנתי בבוסתאן תחת סוכה. ולא רחוק ממני היה חמור שכירסם והיפריע את שנתי. האישיאס שבקרסולי עושה לי את המוות. כל מצב שכיבה, לא משקיט אותו. בבוקר השכם בא צובחי והיפעיל את המוטור והחל להשקות את הגן יחד עם סאלם אביו. שניהם חרוצים. סעדתי בבית צובחי את ארוחת הבוקר במיטבח, ועל ידי זה זכיתי לשיחה חופשית עם “מבצוטה” אישתו שהיא אחות סלימאן אל עיטיש מואדי אל בע’אביע' אשר בימרומי סיני. כל המשפחה הזאת שייכת לשבט הג’יבאליה. אחיזתם פה נעשתה הודות לקשר של השבט אל המינזר הראשי בסנטה. מבצוטה ילדה כבר שיבעה ילדים: – ארבע בנות שמהן שתים תאומות ושלושה בנים. היא מניקה כיום את הבת שגילה למעלה משנה וחצי. לידבריה ככל שהיא מניקה יותר, היא שופעת חלב בכמות יותר גדולה וממושכת.
הלכתי אל המרפאה ומצאותי שם את צובחי. תוך שאנו משוחחים בעניני רפואה הגיעה אשה צעירה ובהירת פנים וביקשה ממנו איזו רפואה. הוא נתן לה ולאחר שפרשה שאלתי אותו מה קיבלה. הוא סיפר לי כי האשה באה לקבל כדורים כנגד הריון. דבר זה היפתיע אותי משום שהבדוים סובלים מרביה מועטת ומה פיתאום יש דרישה לעצירת הרחם. הוא סיפר לי כי היו נשים שקנו כדורים כנגד הריון מידי הסוחרים מאל עריש. עד שהדבר גרם לתיסבוכות בריאותיות אצל הנשים ואז הן פנו אל הרופא הישראלי לעזרה. מאז הן מקפידות לבוא אליו ולקבל כדורים תחת השגחה והתאמה של הרופא. ופעם באה אליו אשה צעירה ביטענות שלמרות הכדורים היא הרתה. הוא שאל אותה מתי היא לוקחת את הכדורים אמרה לו: “ליפני המישגל אני בולעת כדור!” והוא הידריך אותה ואמר לה כי עליה לקחת כדור בכל בוקר בלי הפסק וזו הסיבה להריון הלא רצוי שקרה לה.
שוטטתי בכפר וביקרתי במצודה הצלבנית. בצוהורים ביקרתי אצל סלימאן אל מע’ביש שיח' “בני ואציל” בביקתה ששימשה כמג’מע שלו. הוא זקן כבן שיבעים ומעשן מקטרת ארוכה. חזותו יפה וניכרים בו סימני הדר הוא נשוי לאשה צעירה כבת עשרים שבעלה מת מכויות בנזין. לא די לו ביצעירה זו והוא רוצה לשאת עוד אשה צעירה. נסיתי לקבל ממנו אינפורמציה על שיבטו ועל כל מיני דברים, ולא היצלחתי להפיק ממנו תועלת. מהמעט שלמדתי ממנו נודע לי כי לשיבטו שלושים אוהלים וכמאה ועשרים נפש לפי הערכתי. השבט שלו היה בעבר אדונו של כל דרום סיני. מה קרה ואיך ניתמעט השבט? על כך אצטרך לילמוד בהמשך.
עוד אני מראיין את השיח' וסאלם אל והיבי בא והצטרף אלינו. הוא נוהג מדי יום ביומו לבוא ולפטפט עם השיח‘. סעדתי אצל השחד’ ואחר כך צילמתי אותו עם בנו הפעוט כבן שנתיים.
בשיחתי עם סאלם בררתי את מציאותם של קיברי השיח' המקומיים. בעיקבות זה סקרתי את שלושת קיברי השיח' המצויים במקום. קבר “אלֿחריזי” מצוי בתוך חורבה ללא גג כשהקירות המיתפוררים בנויים מליבני טיט אדומות. לדיברי המקומיים כל בניה שבונים על קיברו של השיח' נהרסת כי הוא אינו רוצה בזה. לידו מצאתי שרידי קטורת וביקור טריים. ליד הכביש מצוי קיברו של שיח “חמיד אל־עקיד” בתוך בית רגיל ללא התדמית של בית קובה. פנימו מטופח בין מסורה וקדושה שוררת בתוכן. ליד הפתח שלו ניצב עץ תמר. קבר שיח' אחר הניראה כזר למקום הוא קיברו של אל־מע’רבי. שבהיותו איש זר בסיני שהיה מסייר בין המאהלים ומרפא חולים וכך ניתקדש במותו. קיברו מצוי ליד הכביש הראשי ללא תואר וללא הדר. מצבה נמוכה בנויה מאבנים ומסויידת מהווה את הקבר. לקדוש הזה סגולה מיוחדת לריפוי עקרות. לא ראיתי לידו סימני ביקור.
בערב סעדתי אצל סובחי. בשיחתי עם מבסוטה על כל מיני דברים, שאלה אותי בין היתר: “כיצד אין אנחנו חוששים לבנות שלנו היוצאות לטייל עם הבנים?” היסברתי לה שאין מיתקימים אצלנו יחסי מין פראיים. ולפי שידעתי כי היא לא תבין מה המשמעות של אהבה חופשית בכל הקשור ליחסים בין הנאהבים, החלקתי את התשובה שלי. והיא המצויה במישטר שהמיניות של האשה נתונה בידי הגבר בלי ספק היתעורר אצלה איזה הירהור במה שקרה לה בחייה.
בערב הוזמנתי לחתונה בכפר. החתן מוצאו חצי מצרי וחצי סעודי והכלה מקומית ולא בדוית. בכפר הזה מקובצים אנשים ממוצא שונה. יש תושבים משבטי המזינה, הג’יבאליה, בני־ואציל ואולאד סעידי. ויש שאריות של התושבים המצריים שלא נטשו את המקום.
בחדר אחד ישבו קרואים כישהם שקטים ואינם מדברים ביניהם וכאילו מחכים למשהו. ישבתי וגם אני חיכיתי שיקרה משהו ומאחר שלא קרה דבר, יצאתי למקום שממנו בקעה שירה. זו היתה ביקתה בה ניתכנסו הנשים, שרו וזיע’רדו. כיון שיש איסור לגבר לשבת בחברת נשים פניתי משם והלכתי אל ביקתה נוספת שבה ישבו בחורים וביניהם החיל שמואל מן המימשל ואיתו שתי טרמפיסטיות שאסף מאי שם. על המצע שהיה לאורך הקירות כימקום מושב לאורחים שכב יצור אדם שאינו מושלם. היה זה “עטוה” שנולד כששתי זרועותיו מנוונות רגליו מעוותות. אחת קטנה מן השניה ובוהן על אחת מהן גדולה יחסית. המילדת שסייעה לאימו להביא אותו לאור עולם אמרה לה כי נולד לה משהו שאינו שלם. האם ביקשה ממנה כי תמית אותו אך היא טענה כי זה מעשה ידי אללה ואין בירשות אדם להיתערב בזה. וכך נישאר עטוה כאדם מנוון שמיתענה מחייו. כיון שאינו מסוגל להלך הוא מיתגלגל כבול עץ וכך מגיע ממקום למקום. בימות החורף הוריו לוקחים אותו לנאדי איסלה ובקיץ מביאים אותו לאל־ואדי. כיום הוא בן שלושים וחמש. ראשו בגודל טבעי גופו קטן ובבוהן רגלו האחת הוא מחזיק בידברים מסויימים כמו סיגריות או לחם ומגיש אל פיו. אבר מינו נורמאלי ואף יצריו המיניים חזקים מן הרגיל. ליכשישבנו בחברתו שאלו אותו בני המקום אודות הרצון שלו להינשא מתוך דירברי ליצנות. שמואל החיל אמר כי אם יאות הוא ישיא לו את אחת הבחורות.על כך אמר עטוה כי יש לו כבר כמה אלפי לירות שישמשו לו כמוהר אם רק מישהי תסכים. המיסכן הזה מהווה מקור לדיברי ליצנות בעוד ליבו בודאי בוכה בקירבו על העיוות שהטבע היתעלל בו. ליבו היה למיסכן הזה. כיון ששום דבר לא עמד להיתרחש כאן ונישמעה צוהולה מביקתה סמוכה, קמנו אנחנו הישראלים והיצטרפנו אל הנימצאים שם.
באנו ומצאנו את “ע’ריב” הזמר המפורסם שהוזמן בימיוחד לשיר שירי חתונה והיה מנגן בסמסומיה ושר שירים לחתונה שמוצאם ממצרים. דבר משירתם של הבדוים לא היה ללמדך כי אין השירה הבדוית נחשבת בעיני העירוניים. היקלטתי.
היתה שם צפיפות גדולה מרוב השרים כשביניהם שרו בהיתלהבות כמה צעירים כושים שלקחו חלק פעיל בשירה. לא ראיתי היסתייגות מהם להפך! היה מי שעודד אותם מתוך חברות רגילה. מבסוטה אמרה לי עליהם כך: “לישמוח איתם מותר, אך אם בני ירצה להיתחתן עם כושית אשחט אותו!”
עוד אנחנו מצויים באקסטאזה של השירה ומישהו בא כישהוא נושא את עטוה ומניח אותן על המיטה שישבתי על שפתה סמוך אלי וכך יכולתי להיסתכל אל כל תנועותיו. גם פה הוא שימש מקור לשעשועים אם כי לא בצורה שלילית. הוא ביקש סיגריה וראיתי כיצד הוא אוחז בה ומגיש אותה אל פיו. בינתים היתפתח ריקוד של סוליסטים בתוך הצפיפות הזאת. הוא ביקש לירקוד ונענה לקול תרועת שימחה של הנוכחים שכפי הניראה הכירו את ריקודיו. מישהו הרים והיניח אותו על הארץ ליפני ע’ריב והחלו להשמיע שירת ריקוד. עלוב הנפש הזה שכב על גבו והיה מניע את רגלו היחידה שבלטה מיתוך לבושו, כששיניו המלבינות מגלות צחוק מקאברי על רקע פניו השחומים. הסצינה הזאת לא נימשכה הרבה זמן כיון שהיא הפריעה לזמר ע’אריב שרצה להמשיך ולהנעים את הערב בשיריו העירוניים.
למוחורת ראיתיו מיתגלגל לרוחב הרחוב מבית השימחה בכוון לביתו ליכששאלתיו לאן פניו מועדות אמר לי: “אני הולך הביתה!” שם הוא יפגוש את אימו שהוא שונא אותה מאוד משום שהוא חושד בה שהיא רוצה להרוג אותו. אם יש רישעות ביסודותיו האידיאים של הטבע הרי שזו אחת מהיתגלמויות הרשע שכך מיתעלל ביצור חי שיהיה מי שיהיה. “עטוה”.
רציתי להקליט את שירת החתונה של הנשים שהיו מכונסות בביקתה גדולה וישבו ביצפיפות. כיון שאני כגבר לא יכול לעשות זאת באופן ישיר עמדתי בחוץ והיקלטתי. היסתבר שעוצמת הקול המוקלט לא סיפקה, על כן ביקשתי את אחת הנערות הישראליות להיכנס ולהקליט. כשהפעילה את המקלט הבחינו בה הכשים וקראו בהיתרגשות: “בנות, הישראלית מקליטה אותנו!” בתוקף הן תבעו ממנה להפסיק. היא יצאה אלי נירגשת וסיפרה מה שהיה שם. חבל! לא היה בידי הרפרטואר השירי של הנשים.
בחוץ היתה שימחה גדולה בעם הגברים.היתה קבוצה של בדוים אשר היתארגנה לריקוד “הדחיה”. להפתעתי הופיע שם פראג' הגיס של צאלח מוסה הטבח שלנו ואצלו בואדי סבעיה שליד סנטה היתארחתי והנשים ארחו אותי בהעדרו. אז לא ידעתי מה היתה סיבת ההעדרות שלו. היסתבר לי כי יש לו שיג ושיח עיסקי עם תושבי המקום. רקדני הדחיה היתאמצו להקיף רקדנים רבים אך לא הצליחו משום ריקוד “הרפיחי” שמשך אליו משתתפים רבים.
שתי שורות ארוכות של רקדנים עמדו במקביל זו כנגד זו וגבר בעל תוקף וכפי הניראה המומחה לניצוח על הריקודים אחז תוף בידו והיה מנצח על הריקוד. המנגינה היתה מלאת טמפרמנט ולפיה גם הצעדים היו בעלי עוצמה.שתי שורות הרקדנים לא זזו הרבה מימקומן. הצעידה היתה במקום נאמר לי כי הרפיחי הזה הוא בסיגנון של אנשי “כווית”. הוא הירשים אותי ביותר ובעובדה הרבה צופים וביניהם נשים עמדו מן הצד מחאו כפיים בהתאם לקצב המנגינה ונהנו מן המראה. הירח האיר את הרוקדים. מוצאו על הרפיחי הזה מכווית העיד על כך שאין תושבי אל־וארי מנותקים מן העולם הגדול. הרדיו מקשר ומלכד את חלקי העמים זה לזה. בדויי סיני לא רוקדים את הרפיחי הזה. מכאן למדתי כי הם בררנים ונאמנים לעצמם כך שאינם ניטמעים בקלות. היקלטתי. ומאחר שהייתי עיף ויגע, הלכתי לישון בבוסתאן של סאלם כיבכול לילה.
בבוקר עשיתי חבילה מן הפרודוקטים ומסרתי אותה לצובחי .אתמול קניתי ממתקים לילדים שלו בטרם יצאתי לדרכי היתה תכונה בחצר השימחה. שמעתי יריות וקולות קוראים “אללה הוא אכבר!” היסתבר כי אותה שעה זבחו וככל שחיטה ירו. בדרך זו היכריזו למרחקים על מספר הכבשים והעזים שנישחטו כדי שכבוד החתונה יצא למרחוק.
יצאתי אל הכביש וחיכיתי ללטרמפ אל המינהל באטור ולא הגיע. לאחר כמה שעות העמסתי את הציוד על גבי וכל עוד רוחי בי היגעתי בעזרת רכב של הצבא למימשל. שם נודע לי כי יש שיטפונות בהרים.ולמזלי ניזדמן לי טרמפ ואיתו היגעתי אל המינהל בינווה פאראן.
הזמן היה ליל השבת. דני בר איש המינהל וחזי הטרקטוריסט ניצלו את ההיזדמנות והישאירוני לבד במינהל ונסעו לסנטה לבלות את השבת. למוחורת, חיפשתי את סלימאן אל־והיבי מורה הדרך המומלץ על מנת להסדיר איתו את הובלת המדריכים לסירבאל. ביגלל הגשם נאלץ היה לסור לואדי סהאב ליבדוק איך עברה משפחתו את השיטפון. סרתי אליו אחרי הצוהורים ועדיין לא חזר. ניסיתי לפענח את “הרפיחי” שהיקלטתי בחתונה בעזרת פריז טעימה ולא היצלחנו.
ביום ראשון אספתי חומר על יתר השיח’ים הקדושים במזרח ואדי פאראן. גיליתי את הסגולה של הדיקים כימרפאי חולים. גם מיסעפי הדרכים בעלי אותה סגולה. נאמר לי כי מניג’ת מוסה שהוא הר קדוש הנישקף אל מול המינהל בינווה פאראן ועליו מתקיים פולחן מסויים. מפי הבדוים המקומיים נודע לי כי חג' “ג’ומעה עיד” הוא האיש שמטפל בהר. החלטתי לעלות על ההר ובהיזדמנות לקבל ממנו את המידע הדרוש.
בערב לאחר שסיכמתי עם סלימאן אל־והיבי כי יהיה מורה דרך בסררבאל עליתי לסנטה בטרמפ ולמוחורת באתי עם המדריכים לינווה פאראן עם שלחתי אותם לסירבאל.
את שעות אחרי הצוהורים ניצלתי ועליתי אל הר מניג’ת מוסה. כיון שלא היסתמן איזה שביל העולה עליו, ניכנסתי לערוץ שהיה מגובב סלעים ואשר ניקז את המים היורדים מן ההר הזה. ליכשהיגעתי לדרגש בגובה של כחמישים מטר מהואדי של הנווה, מצאתי שם שני מלבנים הבנויים משני קירות מקבילים במרחק של שני מטר זה מזה, וללא קירות נוספים. ידעתי כי המקום מיועד לעולי רגל שסוככים את החלל בין שני הקירות בעת שהייתם במקום. חיפשתי שביל בנוי ולא מצאתי. על כן בחרתי במצוק שהיה בו שיפוע ועליו טיפסתי לגובה של כמה עשרות מטרים. להפתעתי מצאתי עצמי ליד שרידי שביל בנוי שנהרס ברבות הימים מיבלי שמישהו יתקן אותו. בעזרת קיטעי השביל היתה עלייתי מוגדרת יותר וטרם ידעתי מיי סלל אותו. לא ארך הזמן וקטע שביל ארוך יחסית שהיתפתל בצידו של מצוק משך אותי בכוון למערב. מן הכתובות הרבות ביכתב נבטי ידעתי כי אני עושה את דרכי בשביל שהנבטים סללו אותו. הגעתי הישר אל דרגש היוצר כעין כתף על מדרונו התלול של ההר, ושם היתרבו הכתובות והעידו כי למקום הזה יש חשיבות מיטעמם של הנבטים. ואכן משם ניגלה לי מראה רחב של הנווה מההרים שממול. אין זאת כי אם המקום שימש לימנוחת העולים במעלה ההר התלול. הימשכתי לעלות תוך שאני מכוון את דרכי על פי קיטעי השביל שנישארו ליפליטה משיני הזמן כשראשו של ההר הופיע מרחוק על רקע השמים. מרגע לרגע החילותי ניתקף בריגוש שניגרם בי בשל הידיעה כי אני עולה בשביל קדום אל מקום קדוש שאולי הוא הר סיני. האגדה המספרת כי הר סיני היה הר צנוע ונמוך קומה לעומת ההרים הגבוהים היתאימה להר הזה שהוא קטן קומה לעומת הר הסירבאל העומד כחומה אדירה שפיסגותיה נינעצות בשמים. הישתעשעתי במחשבה שאני הראשון שהולך במעלה הזה לאחר כאלף וחמש מאות שנים מאותו הזמן שאחרון הנבטים עלה בו.
בשלב האחרון המדרון לא היה סלעי והטיפוס היה נוח. הגידרה שהיתה על פיסגת ההר הלכה ונעשתה ברורה יותר ככל שהיתקרבתי אליה. משהיגעתי לגידרה החל ליבי ליפעום בחוזקה לא ביגלל המאמץ כי אם מן העוצמה של הנוף שניגלה לרגלי. הסירבאל ברוב פסגותיו עמד כחומה גאיונה שסגרה את הנוף מדרום ומתחת נישקף הנווה על כל אלפי עצי התמר שהיתפתלו כנחש בפיתולי הוארי לכל אורכו, “וג’בל בנאת” המאדים ניצב מאחורי כל התיפאורה הזאת ברוב הודו וסגר את המראה במיסגרת של אחדות נוף אחת. מראה נוף מרהיב!
לכלל היתרגשות שגרמה לאברי לירעוד מרוב הפתעה גרמה לי הגידרה שבין אבניה היו הרבה כתובות ביכתב נבאטי. אמרתי בליבי: “הלא יתכן וביכתובות אלו מופיע שמו של הר סיני וסוף סוף נדע היכן הוא!” צילמתי את הכתובות על מנת לישלוח אותו לידי אברהם נגב המומחה לתרבות הנבטים. לאחר שחיטטתי בחול ומצאתי את הקישוטים של הרועות הטמונים בתוכו. בדקתי את גל האבנים של לפני הגידרה וגיליתי תחתן שקע בידמות עקב על גמל כפי שתיאר לי ג’ומעה באומרו כי זה עקב הנאקה של מוסה.
החלטתי שלהבא יהיה ההר הזה נושא ראשון במעלה לביקור של המטילים בסיני, שכן אין בכל נווה פאראן אתר כה מרשים כאתר זה.
את הדרך למטה עשיתי במסלול אחר. בחרתי לרדת בואדי בין המניג’ה להר המצוי במיזרחו. שביל לא היה. תוך ירידה בין בולדרים וגבי מים והיתחלקות על הסלעים,ירדתי לואדי פאראן אל המקום שממנו היתחלתי לטפס. וברידתי היתחלף הריגוש שלי מקדושת המקום ומתפארת הנוף והפך להיתרוננות רוחי למחשבה כי יש לי בשורה לכל שוחרי סיני על מקום חשוב מאין כמוהו שלא היה ידוע עד היום.
כיון שהשביל הקדום הרוס ואין כל סימן לישביל חליפי שאלתי את הבדוים היכן השביל. נאמר לי כי השביל הוא מואדי “עלאיאת” שממנו המידרון אל ראש המניג’ה מתון וממנו עולי הרגל עושים דרכם אליו.
למוחורת לקחתי את הג’יפ של צוקי דוד בעוד המדריכים מסירים על הר סירבאל ויצאתי אל ואדי אח’אד’ר למאהלו של “רביע אבו־חרבי” שהימליצו לי עליו כעל מי שכוחו גדול בקצידות. בדרך מצאתי את עביד עלי האיש שטיפלתי בהשגת מוטור עבורו בלי הצלחה. הימשכתי עם סוילים החויטי למאהל רביע. בדרך סיפר לי האיש כי “הדיק” – שהוא עורק המצוי בהר כפס החוצה את סלעיו בצבע שונה – מהווה סגולה טובה מאין כמוה לעקרות. הן עורכות סעודה קדושה בלילה ומתרחצות לידו. כהוכחה ליעילות הסגולה הזאת הוא הביא את ניסיון אישתו שלא ילדה כמה שנים עד שקיימה את הטקס הזה ליד הדיק.
את רביע לא מצאתי אך “פריחה” אישתו היפה והעקרה נימצאה במאהל עם בנה היחיד. היא היזמינה אותי לישתות תה בחברת נשים נוספות וגבר אחד. ישבתי ופיענחתי איתם את הרפיחי כלומר: – את המלים של הריקוד הזה. מצאתי כל הנשים מוצלחות יותר מן הגבר שלא ידע לפענח את מובן המלים המיוחדות.
משם הימשכתי לואדי “אום עושז” המקצר את הדרך לואדי אל־שיח' שבו מצוי נווה פארן. פגשתי ברועות צעירות שאותן היקלטתי וצילמתי. אחת היתה עזיזה ביתר החורגת של רביע אבו־חרבי והשניה הגדולה יותר בשם “עידה”. עזיזה לא היתה רעולה ויסכיה להצטלם השניה לא הסכימה.
הימשכתי במהירות עד לנקב חיבראן כדי לבקר את עיטאיקה הזקנה. שם החניתי את הג’יפ ליד התמילות, לקחתי מזון ויתר הציוד והלכתי אליה. הצריף היה נעול וגדיים פעו מתוכו. ניתקפתי בחרדה לאחר שנקשתי על הדלת וקראתי בישמה ואיש לא נענה לי. סבור הייתי שקרה לה דבר רע והיא מצויה ביפנים. סובבתי בין הסלעים ליראות שמא היא בכל זאת מצויה עם העזים אי שם. עוד אני מחפש אותה וקולה נישמע יורד מן ההר. הגיעה כשהיא נושאת גזע עץ בעובי זרוע ובפיה תלונות על מזלה הרע.
: “מה קרה לך יא עיטאיקה שאת מודאגת ומיתלוננת והגדיים ביפנים?” כך שאלתי אותה. אמרה לי: “הדלת ניסגרה לי ביפנים ולא יכולתי ליפתות אותה ופחד ירד עלי כי הלילה ירד עלי ואני אקפא בחוץ בקור!”
הירגעתי אותה ובעזרת יתד ברזל פתחתי את החלון וניכנסתי פנימה. שם ראיתי את הויו עשוי ממקל שהיה על ציר. ליכשסגרה את הדלת מיבחוץ נפל הויו על צירו ונעל את הדלת מיביפנים. שכל לא היה לנגר שבנה את הדלת. ישבנו והיא חלבה עז ובישלה ויחד ישבנו ושתינו כישהיא רואה בבואי מעשה נס שרק מלאך יכול לעשות זאת. תוך כדי שיחה היפעלתי את המקלט שלי כי רציתי להנציח אותה בלי ידיעתה. היא שאלה אם אני מקליט, שיקרתי והינחתי את דעתה. מה לעשות? כדי להכיר את העולם בו אנו חיים צריכים קצת ערמומיות מהמין שאינו מזיק.
העכברים הציקו לה עד שנאלצה ליתלות את חפציה מיפני כירסומם. היסתבר לי כי ישיבה קבועה במקום אחר מושכת את המכרסמים ונותנת להם תנאים מצויינים להיתרבות. היא הכינה גדי “למוסה ונוס” – משה סלע, שבנה לה את הצריף וביקשה ממני להזמינו אליה על מנת שתישחט לו. נתתי לה את המיקטרת שהזמינה אצלי בימקום זאת שהיתבלתה אצלה. מרוב שימחה נישקה אותי על מצחי. שוחחנו על דא ועל הא והיפצירה בי לישון אצלה. היא היתענינה בגיתה המדריכה שהיצטרפה אלי בפעם הראשונה כשביקרנו אותה בעודה גרה באוהל המרופט. באותו ביקור היא ביקשה ממני להישתדל אצל המינהל כי יקימו לה אוהל אחר במקום זה המרופט שלה. ואני העברתי את בקשתה והתוצאה שמשה סלע בנה לה צריף.
לאחר שעה של הקלטה, נתתי לה את המזון שהבאתי בימיוחד בישבילה. בשעה 1430 ניפרדתי ממנה ופניתי אל הג’יפ שעמד בדרך שסלל המינהל מעבר לואדי. והיא קראה לעיזותיה שניתאספו סביבה כאילו הבינו מה שהיא אומרת ומצווה ויצאה איתם להמשיך ולירעות. היא עם עיזותיה ואני לדרכי לינווה פאראן.
בלילה שבו הלבנה האירה את נווה פאראן באור בהיר ורך, היתארחנו דני, חזי ואני אצל עיביד עלי המזיני. בין עצי התמר ישבנו ליד מדורה תוך שמיעת שירה מלווה ביצלילי “הרבאבה” שהוא הכינור הבדוי העשוי מחומרים פשוטים. עיביד שהיה שרוי בערב זה באופוריה של הישתפכות שירית היה מנגן ושר בחום רב. את שירתו הקלטתי תוך שהוא מדקלם את מלות השירים ומסביר לי אותם. זו היתה לי ההיזדמנות הראשונה להכיר את השירה הבדוית לעומק. היסתבר לי כי שירה זו נובעת מיתוך הדחף הפנימי של הבדוים לתת ביטוי לרגשותיהם בכל תחומי ההויה שלהם. באמצעותה ניפתחו לפני נופי חייהם שאינם ניכרים במגע רגיל. הופתעתי לימצוא נושאי שיר שהם אנושיים העוסקים בבעיות שהן אוניברסאליות, כמו בעית הזיקנה או על הנאמנות שבין גבר לאישה. בימיוחד היתרשמתי מהבלדה שהשמיע לנו שנגעה לליבי. כהקדמה לשיר סיפר את תוכנו שלפיו אשה צעירה חיכתה לאהובה שנעדר להרבה זמן. משלא חזר עלתה על פסגות ההרים ושאלה את הנשר רחב האברות שמא הוא יודע היכן בעלה אהובה. לאחר ששמעה ממנו את הבשורה הרעה מסרה לו את מתת האהבה ונפלה ומתה.
ביקשתי ממנו להכתיב לי את הבלדה ואלו הן מלותיה: –
עליתי על ראשי ההרים הרמים.
טיפסתי אל פיסגת הר משדובה.
אבכה על אהובי שנעדר מזמן.
דימעותי בשטף תיזרומנה.
חגים העופות בזה אחר זה –
חגים על פיסגת הר ג’ובה.
אשאלך באלוהים אתה העשר
שמו בשורתך טובה היא לי.
ענה רחב האברות ויאמר לה: –
איתנו בשורה רעה שלא תהני ממנה.
על אהובך ערמו עפר –
בין המצבות הישליכו את בגדיו!
אמרה: – חשתי כי סכין פילחה את ליבי –
חדרה ונינעצה בגוף נידכא.
הישבעתיך אל האהבות" –
קח את שארית חיי,
ותן לאחרות שיהנו מהם
נפלה ומתה.
*
כיון שרגלי כאבה מאוד ולא יכולתי להמשיך ולהנות מן החניה של הישתתפות בהשתפכות הנפש של עביד, נאלצתי להפסיק את החויה המרשימה של שירה לאור הלבנה ולשוב למינהל.
עיביד שהיה מצוי בריגוש גדול היפציר בי להשאר נישארתי עוד קצת ואז ניפרדנו ממנו לא בלי אכזבה מסוימת שפקדה אותו. מה יכולתי לעשות? הרגל היא שקבעה את יכולתי להענות לו. בבוקר ידעתי כי היפסדתי משהו שאינו מיזדמן כל יום.
למוחורת יצאתי ליבדוק את הדרך לג’בל מניג’ת מוסה מואדי עלאיאת. בדרך מצאתי רק כתובת אחת בניגוד לכתובות הרבות במעלה ההר שבואדי אל עג’לה. השביל רחוק וכדאי לעלות מן המינהל. לקחתי ג’יפ ונסעתי לואדי רים ליפגוש את ג’ומעה האיש שבנה את המיסגד לרגלי המניג’ה.
פניתי אליו וביקשתי ממנו כי לתאר בפני כל מה שהוא יודע על ההר הזה. ומה הופתעתי ליראות כי האיש שהוא שקוע בעולם הפנטאסיות הדתיות ניתפס למסורת הקדושה של ההר ומשקיע את כל מאודו בפולחן הקשור אליו. הוא עצמו עלה לפיסגת ההר ושיקם את הגידרה שניבנתה על ידי הנבטים ליפני כאלפיים שנה, ושהיתה הרוסה עד ליוזמתו של האיש הזה. הוא דואג עד היום לפולחן המתאים בעיד אל אד’חה שבו הוא עולה עם עז להר ומקדש אותה שם על ידי הקזת דם מאוזנה, יורד וזובח אותה לרגלי ההר ליד המסגד שבנה שם.
כל יום ששי הוא נוהג לקיים תפילה יחד עם מנין אנשים בצל קדושתו של ההר. הוא גם תיאר בפני את כל המינהגים הקשורים לפולחן ההר: – על העלאת העדרים כדי לקבל את בירכת “מוסה” פטרון העדרים, וכן את הרומאנים שהם מותרים ביום זה על ההר בין הצעירים לרועות הצעירות.
אגב – עיביד עלי הוא בנו של גבר אימזיני שנשא את עיתאיקה לאשה ומת. עיביד רעה בילדותו את צאן עיתאיקה כבן חורג שלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.