5.4.1976

קוד סיור 8

מהדרכת מובילי הטיולים של חטיבת בני הקיבוץ, חזרתי ביום חמישי בטיסה עם המוסיקאים לצוקי־דוד. במשך יומים סיימתי את הרשימות מן הסיור הקודם, וביום שני 5.4.1976 יצאתי עם קומנדקר שהוריד אותי באום־קסור אשר בואדי עאקיר. ניתקבלתי על ידי המורה “פרחאן עאודה” משבט הקרארשה בבית הספר שבאום־קסור. שם נעזבתי על ידי הרכב וניתכבדתי בחלב חמוץ בארוחת הצוהורים. באום קסור יש מאהל גדול של בני המזינה היושבים דרך קבע במקום. כהוכחה לכך – ערימת האשפה והזבל שניתגבבה לערימה גבוהה ליפני המאהל ומיליוני הזבובים. בבית הספר כחמישה עשר תלמיד כשבינהם שתי בנות השיח' “עאודה” שפוטר על ידי המימשל בשל הסיוע שנתן למודיעין המיצרי במילחמת יום הכיפורים.

הכתה המצויה ביצריף, צבועה ביצבעים חמים אדום וצהוב ואחרים. באגף אחר של הצריף מצוי חדרון המשמש את פרחאן כימקום מגורים בימים שהוא לא חוזר לביתו. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות, ואיפשר לי להישתתף בשיעורים. לבקשתי צילמתי אותו עם כל תלמידיו בחוץ על רקע הצריף וכן גם בישעת השיעור.

בשעה שלוש אחר הצוהורים, הלכנו למאהל של פרחאן “בביר עאקיר” מהלך שעה אחת במורד הואדי כשאני נושא את הקיטבק והתרמיל. את ארגז הפרודוקטים הישארנו בבית־הספר. פרחאן רגיל לבקר בביתו כל שלושה ימים. ביתר הימים הוא לן בחדר שהוקצה לו בצריף בית־הספר. בדרך בדקנו צמחים מיוחדים לואדי הזה. בעונה זו יש הרבה מצימחי האביב החד־שנתיים. פגשנו מלכודת נמרים הרוסה. עברנו ליד גיבעה ועליה היתה קובה של הולי “אבו נידה” שמוצאו משבט הקרארשה ולידו גידרה בה קבור ולי אחר בשם “אל עובאיה” שהוא קדום ואיש אינו יודע מאיזה שבט הוא. ניתקבלתי בתוך מקעד שהיה בצריף ולא ביגדורה ומיד יצאתי לאסוף מצימחי האביב שנבטו בהרים.

ניתלווה אלי הנער “רמד’אן עיתיק” שזיהה לי את שמות הצמחים בערבית. הישתוממתי על הנער הזה שהיה בגיל שתים עשרה שגילה בקיאות רבה בצמחים. המענין בדבר שאלה הם צמחים חד־שנתיים שמופיעים אחת לכמה שנים ואף על פי כן הוא מכיר אותם. את זאת אני מיחס לחשיבות הצמחים האלה כמזון מירעה ובימיוחד לעובדה שרובם נאכלים על ידי הבדוים שמעריכים כמה מהם בשל טעמם המיוחד. ברוב הזמן אין המידבר מעניק לאדם ירק כמזון.

ליפנות ערב חזרנו לצריף המקעד. פרחאן שחט גדי ובערב אכלנו את בשרו על אורז. בין הקרואים הופיע בחור בשם “צבאח” שידע עברית ועבד באילת. לידבריו הוא מכלכל עשר נפשות כי אביו מת והוריש לו שתי אימהות עם ילדיהן הקטנים. בינו לבין אחיו הקטן – מוחמד – היה ויכוח. הוא לא רצה ללכת לבית־הספר לילמוד. צבאח היפציר בו ודיבר על ליבו שיאות לילמוד. צבאח סיפר לי כי מוחמד ברח מבית הספר ומיפחד שמא יבולע לו היסתתר על אחד ההרים במשך יממה. לא אוכל ולא שתה. הוריו חיפשוהו ולא מצאוהו עד שחזר מעצמו.למרות האיומים, אין הנער מסכים לילמוד.

מיינתי את הצמחים וצרפתי פתקים. למוחורת בבוקר הישכמנו וחזרנו כל הדרך במשך שעה עד שהיגענו לבית הספר. שם נימצאו הילדים בשעה 07/⁴⁵ יושבים בימקומם ולומדים מעצמם.

יצאתי לגבעות שבפיתחו הצפוני של ואדי־עאקיר לא הרחק מבית הספר והוספתי לאוסף הצמחים דברים חדשים. אותה שעה שמעתי קולות אשה רוגזת ומקללת בקול גדול שהידהד בהרים. מולי מעבר לואדי על מידרון ההר היתה מטפסת ומגבירה את זעקותיה כלפי מישהו בלתי ניראה. לפתע הופיע בימרומי המידרון חמור שהיה מאיץ את עצמו וככל שקולות האשה היתחזקו והיתקרבו אליו היה מוסיף ליברוח. ליבסוף הישיגה אותו כיון שרגליו היו כפותות. משכה אותו אחריה במורד המידרון כשהיתה שופכת את מרי ליבה על רישעות החמור וכל ההרים היו שומעים ומישתתפים בצער שהחמור גרם לה,

משם הלכתי לבקר את הזקן שלדיברי פרחאן הוא בן מאה ועיניו עששות עד כדי עוורון גמור. זקן זה הוא עבי השיח' שסרח ביגלל שעזר לקומנדו המצרי במלחמת יום הכיפורים. ניתקבלתי על ידי אישתו הזקנה בלי אהדה. הוא שכב אותה שעה מכוסה בישמיכה ושקוע בשינה. היא היציעה לי לשוב אחרי הצוהורים.

שבתי אל חדר המגורים על פרחאן בצריף בית־הספר, ושנינו בישלנו את ארוחת הצוהורים כשאני מכין מהפרודוקטים שלי מרק ותבשיל בשר ופרחאן אפה פתיר. לאחר מנוחה ושינה הלכתי למאהל הזקן. מפי הנשים שישבו באוהל נודע לי כי יש עוד מניג’ה בקירבת מקום ליד “שיח' חשאש” אשר בואדי “סהאו” מדרום לאום בוג’מה. ההר קדוש אך לא עולים לפיסגתו. את הטקס עושים יחד עם הזוארה ליד שיח' חשאש. קבעתי בליבי לחקור גם את המניג’ה הזאת בהיזדמנות הקרובה.

כעוזר למורה היה הצעיר “סאלם פראג’אללה” שמשמש כטבח לילדי בית־הספר. המימשל הינהיג לתת ארוחת צוהורים לילדים בבית הספר דבר שהוא חידוש מאז ניברא העולם. האיש בעל ידיעות ומוצאו משבט המזינה. כאן יש מובלעת של שבט זה שנחלתו המקורית היא לחוף מיפרץ אילת. שוחחנו על דא ועל הא, וכפי הניראה הירשמתי אותו לחיוב שהניע אותו להשמיע לי קצידה שבה מביע מארח את אהדתו לאורחו. רשמתי אותה.

את הלילה עשינו לאור הפנס שלי. אפינו ובישלנו כאשר בנו של פרחאן בשם עאודה ועוד נער מן המאהל הרחוק היו איתנו. ארבעתנו היתמקמנו על הריצפה וישנו. עם בוקר הכינותי את עצמי לסיור הרפואי שיקחני לינווה פאראן. הוא בושש לבוא. בינתיים צררתי קצת מיצרכים מארגזי ומסרתי לפרחאן כדי שיתן אותם לאישתו כאות תודה על הארוח. לפי מנהג הבדוים, לא נאה לתת מתת כסף למארח. את אישתו לא ראיתי כלל.

עוד אני מחכה לאמבולנס וילד עם ילדה הגרים “בריחבה” שמעברו המיזרחי של ואדי עאקיר הגיעו לאחר שעברו כישמונה ק"מ כדי להרפא. הילדה ניכוותה ביכתפה מיבנזין שהיתלקח. על צוארה היתה תחבושת שנידבקה אל בשרה. הרופא ממוצא פרסי נאלץ להכאיב לה. הוא החל להסיר את התחבושת וגרם לידי כאבים לילדה. וזו החלה ליבכות אך לא ברחה מידי המכאיב. היא אחזה בידי הילד שבא איתה ונתנה לרופא לעשות את הדרוש תוך כדי בכי. והוא אחז בשולי התחבושת וביתנועה מהירה מרט אותה תוך הכאבה רבה. ואני הופתעתי מהיתנהגותה הסבילה של הילדה שכאבה בכתה והימשיכה לשאת בטיפול המכאיב.הרופא לא חבש אותה באומרו כי התחבושת תיגרום לה לצלקת. כיון שמכאוביה נגעו לליבי עמדתי וחייכתי אליה ואימצתי את ליבה תוך שאני מסביר לה כי מוטב לכאוב עכשיו ולא להישאר נכה לכל חייה. כי הפצע היה גורם לה להכפיף את צוארה לצד אחד. ביגמר הטיפול הענקתי לה ממתקים ותפוז. לאחר כמה דקות נעלמו הבכיות ופניה צחקו למישמע דיברי הלצון שהישמעתי לה. היבחנתי שהם רעבים וכששאלתי אותם על כך היכחישו מתוך נימוס. על דעת סאלם לאן עלה להאכילם. איש קשוח!

ביגמר הטיפול פנו וחזרו רגלית למאהל שלהם מעבר להר. כך זה במדבר שאינו מפנק את יושביו ומילדות הם מיתקשחים ומתאימים עצמם ליתנאי המידבר. הילד היה המלווה שלה. אביה או בוגר אחר שהיו אמורים לבוא איתה לא באו משום שהם בודאי נעדרו מן המאהל. שכן הגברים מצויים הרחק מן המאהל בימקום עבודתם והאמהות מרותקות לאוהל.

ביגמר הטיפול הרפואי על כל מי שניזקק לו יצאתי עם האמבולנס עד לצרביט אל־ח’אדים ושם ניתקבלתי בסבר פנים יפות על ידי ברכאת. הוצגתי ביפני היפהפיות שהיו שם. ח’ד’רה אישתו הגיעה וברכה אותי בילבביות. בהיותנו לבד ניצלה את ההיזדמנות וסיפרה לי כי הפתק שנתתי לה עזרה¹ לה וכי אינה ניכנסת יותר להריון כתוצאה מן הטיפול. ומעשה הפתק כך היה: –

ליפני שנתיים כשביקרתי אצלם תינתה לפני את מרי ליבה ואמרה לי כך: “עשרה ילדים ילדתי לברכאת ואין בכוחי ללדת יותר רצוני כי תסייע בידי להפסיק את ההריונות שלי ותמציא לי כמוסות מתאימות!”

אמרתי לה כל ענין הכמוסות דורש התאמה של הרופא והיצעתי לה ליפנות אל הרופא הישראל באבו רודיס. היא טענה כי הרופא לא יודע ערבית ואינה יכולה מיטעמים אתיים לבקש מבדוי כי יתרגם לה את בקשתה ובינתיים ידע דברים אינטימיים שלה. כיון שכך, כתבתי לה מכתב כדי שתימסור אותו הישר לידי הרופא. שנה שלמה לא מסרה את המיכתב בשל היתנגדותו על ברכאת. בינתיים הרתה והולד מת.

מה גרם לברכאת שיסכים להיתערבות הרופא לא ידעתי. בדיעבד אני יודע כי הוא היה במשא ומתן להשגת אשה שניה וזה הקל עליו להיתעלם מחד’ר’ה. ועתה היא מודה לי על השירות שנתתי לה וכי היא מחוסנת מהריונות נוספים הודות להתאמת כמוסות בידי הרופא הישראלי.

כל הצוות של האמבולנס היתארגן ליסעודה בחדר האורחים של ברכאת. גם הוא סיפר לי על מניג’ת מוסה שליד שיח' חשאש שבואדי סהאו. לידבריו יש שם מיבנים קדומים מליפני האיסלאם. בהדרגה היתגבר בי הרצון לבצע את הסיור להר הזה. הוא היפציר בי שלא להמשיך ולינסוע עם הסיור הרפואי וללון אצלו. בקושי היצלחתי להיתחמק מהפצרותיו. הוא ביקש ממני להמליץ על הקמת מרפאה במרכז המגורים שבו מצוי גם ביתו. הוא חשב שיש לי השפעה על החלטות המינהל האזרחי ועל כן פנה אלי. ואני בסך הכול חוקר חסר תנאים התלוי בחסדם של כל מיני אנשים טובים.

ביבדיקת הרופא נימצאו הרבה נשים שסובלות מנטיה לאולקוס ביגלל הזנה לא טובה ואולי ביגלל הפרזה בישתית תה. נשים יותר מיגברים באות אל הרופא ליבדקה. לא היתה עם אשה שבאה לרופא ביגלל בעיות גניקולוגיות.

משם עברנו “לביר נציב” למרגלות אום בוג’מה. היה שם תינוק שעורלתו סגרה על העטרה והיתקשה להפריש את שיתנו. הרופא הימליץ ביפני אבי הילד לערוך בו במקום ניתוח להסרת העורלה. כלומר מין ברית מילה. האב הצעיר פנה אל האם לישאול לדעתה והיא היתנגדה לעצם הרעיון. כל השידולים לא עזרו כי האב תמך בדעת אישתו. בעיני היתה זו היזדמנות לעמוד על מידת סמכותה של האשה בחברה הבדוית שהיא מגבילה את סמכות האשה בהרבה שטחים. החלטתה שקבעה את אי הטיפול בילד היפתיעה אותי מיבחינת הסמכות שלה. הרופא ויתר בצער על הצעתו. לידבריו לא תהיה להורים של התינוק ברירה ויצטרכו לערוך את הניתוח מה שיותר מהר.

מביר נציב יצאנו “לרמסה” שליד “ביר רכיז”. ברחד המיבנים של המיכרות המנגן רוכזו מיטות ושמיכות לסיורים. הבדויות באו עם ילדיהן וחיכו כבר בישעות הצוהורים ורק עם חשיכה ניבדקו. היה בין הבאים אילם שבא עם אשתו ושלושת ילדיו. לפי היתנהגותם היבחנתי במערכת יחסים חמים בין האילם לאישתו ולילדיו. מיסתבר כי הבדוים אינם דוחים אילם מנישואים אם הוא מתפקד כראוי. היתה שם פלחית מצרית בשם מרים שנישאה לבדוי בסואץ ובאה לגור איתו בארץ מכורתו בביר רכיז. זו ישבה חשופת פנים שלא כמו הבדויות.

בלילה היה לי מזל רע. בישלתי מרק והחילים הכינו בשר ופתחו קופסת כרוב כבוש שהיה מורעל. בישעות הבוקר המוקדמות החילותי להרגיש ברע. היקאתי את בני מיעי והרגשתי הרעה לא משה ממני. מזל נוסף היה לי שאותו גמל אשר היזמנתי כדי לצאת איתו לשיח' חשאש על מנת לעלות לפיסגת המניג’ה לא הגיע, ובבוקר לאחר שארזנו יצאנו לכביש המשותף כשאני הולך מדחי אל דחי. בחילה צמרמורת וחולשה תקפוני. נוסף לכול ישבתי בג’יפ שבו עישנו כולם וריח בנזין נדף באופן חריף והיגביר את בחילתי. כשהיגענו לימקום ישוב אל ע’ראקיד בואדי מוכתב, שכבתי בשמש כמעט חסר הכרה וכל ניסיון לראיין את הבדוים ולנצל את היותי במקום הזה עלה לי בדמים.בכול זאת עשיתי משהו. החילים והרופא לא היתיחסו כלל לעובדה שאיני אוכל ואיני שותה ואני מונח חסר אונים. הרופא היהודי מפרס בעל פרצוף תימהוני וילדותי. הוא שואף לעשות כסף בקלות ומאוכזב מן הארץ ביגלל חוסר הנימוס ועוד כל מיני נימוקים. תקעתי לו ציונות.

היגענו לביר סידרי שהוא מקום נידח ושמם. בו יש ולי ובתי אבן. רבצתי במקום נקי עד שהיסתיים הסיור שארך כשעתיים ואז יצאנו לינווה פאראן. בישעות הלילה היגענו לסנטה כשמיעי זורמים והומים. להיות מורעל בסיני רחוק מן הבית ומטיפול מסור זה לא נעים!