יום סתו עכור, השמים שמי עופרת, גשם דק ודוקר מטפטף ומצליף על הפנים ע"י הרוח הנושא אותו
ברמן כבר גמר לשתות את כוס התה אחרי אכלו את ארוחת־הצהרים, התעמק מעט במחשבות, הוציא ציגרה מקופסת־הציגרות העשויה כסף, הצית בה אש, שם אותה בין שפתיו, הסתכל בעגולי העשן המתחממים באויר וקלט לקרבו את הריח הנעים של העשן העולה. ציגרית חוץ־לארץ, עובר רעיון במחו, מתנה היא לו מאת ברנשטיין. הוא נשקע שוב במחשבות, האם להכנס כבר אל חדר עבודתו ולכתוב את אותו הדבר? רעד עובר בבשרו, קור חולף בעצמותיו ואימה נופלת עליו.
הוא צלצל בפעמון העומד על השולחן.
המשרתת באה מן המטבח, הוא צוה לה למזוג לו עוד כוס תה אחת.
היא התבוננה בפניו מלאה תמיה, יודעת היא, כי אדונה אינו מוסיף לשתות יותר מכוס אחת לאחר סעודת הצהרים, ביחוד עכשו, לאחר גמרו את עישון הציגרה. ומה היה לו היום?
ברמן הבין את מחשבותיה והוסיף: – אינני מרגיש את עצמי היום בקו הבריאות.
אבל זה לא היה אמת. הוא הרגיש את עצמו היום כביתר הימים בשנים האחרונות. מצב בריאותו, אמנם, לא הוטב, אבל גם לא הורע. יודע הוא, כי הוא חי כעת את שנותיו האחרונות, ואולי ימיו האחרונים… הלא הרופא אמר לו עוד בקיץ העבר, כי אפשר הדבר שהוא יחיה עוד מספר שנים, אם יבלה את ימיו במנוחה מוחלטת, אבל גם אז אפשר, כי המות יבוא פתאום, כי כי לבו חלש הוא עד מאד.
ועוד אז, כאשר יצא מבית הרופא, היה הרעיון הראשון שנצנץ במחו: לכתוב “צואָה”. נפלא הדבר: כי דברי הרופא לא החרידו אותו כלל. במדה מרובה היה מוכן לתשובה כזאת מצד הרופא, הלא הוא יודע היטב, כי חי הוא כיום את שארית ימיו, ובמדה ידועה נמאסו עליו החיים האלה, שאין בהם אלא בקורי רופאים, בליעת אבקות מרות ומיני נוזלים שונים, איסור אכילת מאכלים שונים, נסיעות למעינות־רפואה, קריאה תכופה בספרים מדיציניים ובחינת כל אלו התרופות המנויות בהם: חמה וגעל־נפש תקפו אותו לחיים כאלה ובקצפו חשב בלבו: הקץ להם! והרעיון היחידי שבא אז במחו היה: כתיבת הצוואה.
הלא לא יתכן למות ולהשאיר את הכל הפקר: הלא צריך להביא איזה סדר בכל נכסיו ומטלטליו שצבר במשך 40 שנה. אגב, יש לו ענינים אינטימיים שעליו לדאוג להם. ככה חשב בלבו בלכתו מבית הרופא. וכסוחר פקח ומנוסה סדר במחו את תוכן הצואה וגמר בנפשו, כי בבואו הביתה יכנס לחדר עבודתו ויעלה אותה על הגליון.
אולם כל זה היה רק ברגעים הראשונים, אבל אחרי כן תקף אותו פחד כל־כך גדול ועצב נורא העיק על לבו, הלא כל זה כל כך מכאיב, מעוטף סוד ומלא תמרורים עד דכדוכה של נפש: צואה… התפקעות הלב… מות… ופה מתהלכים אנשים ברחובות, סוחרים מוכרים או מטיילים להנאתם, כרכרות דוהרות, שמשיות־חלונות נוצצות והכל שפוך אור החמה המזהירה ושטוף רוח נעים, רענן ומשיב־נפש, ובעצם החיים האלה מתהלך לו איש הנושא בלבו את המות. נדמה לו, כאלו כל האנשים מתרחקים מפניו, כמפני מת מתהלך בין החיים. ילך לו, הם חושבים בלבם, ייפנה את מקומו לאחרים… נורא הדבר! ורחמים גדולים תוקפים אותו על עצמו, עד לחניקת דמעות בגרונו.
ואז, בבואו הביתה, הרגיש את עצמו כל כך גלמוד וכל כך ערירי בעולם, כתנוק זה שאמו עזבה אותו והוא נשאר לבדו בנכר, בין אנשים זרים… מה טוב היה לו אלמלי היתה לו לפחות אם רחמניה או אחות טובה, אשר תעטף אותו ברחמים גדולים, תמחה את דמעותיו מעל עיניו והוא יניח את ראשו הכואב בחיקה החם, להקל מעט את משא הלב ולהרדם כילד רך ותמים. האיך היה לו אז קל, נעים וטוב…
תפוש־הרהורים נוקבים אלה נרדם על הספה העומדת ליד שלחן־הכתיבה. כעבור שעה קלה הקיץ מתנומתו המרפרפת, שוקט ונרגע קצת, ראה לפניו ילד קטן המניע את ברכיו באצבעותיו הרכות והקטנות וקורא: סבא! הלא זה בן־הזקונים של בתו הבכירה שבאה אליו לבלות בביתו את ימי הקיץ. הוא הסתכל, בלי משים, בלחיי הילד המלאות והרעננות, בעיניו הכחולות והתמימות, בפיו הקטן המשובץ בתוך שתי שפתים אדומות ודקות, בסנטרו העגול, עם הגומה אשר באמצעיתו, ובראשו בעל־תלתלי המשי שמסביב לו – ורגש עצב מלא את לבו. הוא הושיב את הילד על ברכיו ודבר אליו: – אמור נא לי, ילדי הנעים, האוהב אתה את סבא? הטוב לך לשבת על ברכי סבא? כאשר ימות סבא התרבה לבכות עליו? וכאשר ישכב לו הסבא מתוח, קר ומת על הרצפה הזאת, הגם אז תגש אליו ותניע בידך הקטנה את ברכיו?…
הילד הביט אליו בעינים פקוחות מלאות פחד ועוה את פיו בהעויה מרה כנכון לבכות. הזקן חבק את ראשו ונשק לו על עיניו. כהתום ורוך בעינים הכשרות הללו!
והלא נס הוא היה, בזמן מן הזמנים, ילד, בעל פנים רכים ועדינים ועיני תום יפות אשר כלם אהבו אותו, לטפו אותו ונשקו לו.
הוא מביט בראי ורואה בו את פיו העקום, פניו הנובלים, מצחו החרוש קמטים ועיניו הקרות, ורעיון עובר במחו: הלא גם הילד הזה יגיע לתקופת ימים כזו ופניו יהיו אז דומים לפניו הוא, וגם הוא ירגיש את כל אתן ההרגשות שהא מרגישן כעת… והלא רוב האנשים מגיעים לימים האלה שאין חפץ בהם וכלם חשים את צער הזקנה כמוהו, ומדוע זה נוקב וחודר הצער הזה לפנימיות נפשו, כאלו הוא מיוחד רק לו לבדו ואין לאחר חלק בו?…
הילד ירד מעל ברכיו ומהר לאחד החדרים הרחוקים אל אמו, והוא נשאר לבדו, לבד עם מחשבותיו והרהוריו הנוקבים.
הוא משים עיניו על כל מה שמסביב לו. הוא רואה את הסדר והמשטר של רהיטי ביתו וחפציו, את השלוה השפוכה עליהם והמנוחה הממלאה אותם, כל דבר נמצא על מקומו הנכון. בארגזי שלחן־כתיבתו מונחים להם המוני תעודות, חשבונות, מכתבים וכדומה. הרבה עבודה ומרץ השקיע בהם, במכתבים הללו, פרי עמל הרבה שנים. מקדמות ימי נעוריו עבד בשקידה רבה, חתר לבוא לידי איזו תכלית בחיים, והוא אמנם עשה חיל בעבודתו, אסף הון וראה חיים טובים עם אשתו ובניו, אשר אלפי אנשים קנאו בו ובגדלותו. אך, כמה טפש לב האנשים מהרגיש!… הלוא הוא ימות בקרוב, הלא זה בטוח. בניו יבכו מעט למותו, נדבו סכום כסף לטובת איזה מוסד של צדקה לזכרון שמו. ואחרי כן יבוא העיקר: הבאת הסדרים בעסקיו, בקורת מצב הנכסים וההון שהשאיר אחריו, בכדי לדעת איך לחלק ביניהם את הירושה. הפסקה קטנה באה במהלך העסקים הרגיל, אפיזודה זעירה, שצריך להביאה בחשבון ולשים אליה לב, אבל אין דבר. הכל יובא בסדר והעסקים ילכו שוב למישרים, כאלו דבר לא קרה…
(סוף יבוא)
(סוף)
השמש התחיל לרדת לפאת מערב. פס הרקיע, הנראה דרך החלון, טובל בים אש ודם, מדליק את מתכת כלי־הכתיבה וזכוכית־הצעצועים, העומדים על השלחן, ומתיזים מהם נצוצות אש. גם הוא בעצמו נסחף בזרם הלוהט, עד אשר עיניו הוכו בסנורים. אבל כעבור רגעים מספר דועכים נצוצת־האש וצללים לוקחים את מקומם. חלל החדר נעשה קריר ואפל. עצב פורש על על הנפש, געגועים תוקפים את הלב, געגועים חזקים לאשר לא כאן ולאשר לא יבוא עוד לעולם…
ופתאום הוא מרגיש דקירה בלבו. זרם קור עובר בגופו מקצות אצבעות רגליו עד שער קדקדו. הוא קם בחפזון ממקומו, פוסע, רגוז עצבים, בחדרו הלוך ושוב, אחר הוא יושב שוב על כסאו הרך והמרופד, מסב ראשו על מישענת הכסא ונשקע ברעיונות.
מחשבה מוזרה עולה על לבו. הוא נזכר כי בהיותו לפני שבועות מספר בבית הקברות ביום זכרון מות אביו, נפל מבטו, מבלי משים, על כברת האדמה שנשארה ריקה ליד קבר אביו וידע אז, כי פה יהיה קברו… הוא התאמץ אז לגרש את הרעיון המטריד הזה, אבל בעומק ליבו ידע, כי כן הוא, פה יהיה מקום מנוחתו לנצח, הלוא זה בטוח, ואפשר עוד כי בעתיד הקרוב…
ואולי למחרת? – באה מחשבה חדשה לענותו – הלא הרופא אמר לו, כי המות יוכל לבוא בכל רגע. ופתאום נדמה לו, כי באמת לבו חלש היום יותר מבשאר הימים, הנה עוד מעט והוא יפול לארץ מת… קור וחום עוברים בבשרו, טפות זעה קרות פורצות על מצחו, עיניו מתערפלות…
הוא לוחץ בכח בפעמון הקטן העומד על השלחן. אשתו באה מאחד החדרים. הוא מספר לה, כי הוא מרגיש את עצמו לא־בטוב ומבקש להציע לו את מטתו.
הוא לא הלך עוד באותו הרעב לבית־מסחרו, רק עלה על משכבו ובלבו החליט: מחר, מחר יכתוב אותה…
ובקומו ממחרת בבוקר כבר עלה השמש ברום השמים ושלח את קרניו הלוהטות אל חדרו והן פזזו על מטתו ועל פניו, והוא הרגיש את עצמו נרגע וטוב. בעומק נפשו נתקע אמנם איזה רעיון מר, כי עליו לעשות היום איזה דבר… אבל הוא גרש מלבו את הרעיון הזה, התלבש, אכל את ארוחתו ושם את פעמיו לבית־מסחרו.
ולאחר זה התחיל להרגיש את עצמו שלם באבריו. מצב בריאותו הוטב קצת, והסיח מקרב לבו את החלטתו האחרונה. עוד יש לו פנאי… לעת־מצוא אחרת…
וכך עבר עליו הקיץ.
* *
*
עם בוא הסתו באה גם מחלתו לענותו. הוא נושם בכבדות ומרגיש חולשה בלבו. הוא יודע את מקור החולשה הזאת. הלא מכיר הוא היטב את סימני מחלתו. הוא התחיל שוב לחשוב על – דבר כתיבת הצואה.
במחו כבר סדר את הכל. חלק את כספו, הביא סדר במערכת עסקיו, חלק סכומי כסף הגונים לצדקה, וכדומה. אבל בכל פעם, כאשר אך ישב אל השלחן וחפץ להעלות את זה על הגליון בא איזה מפריע ולא תן לו להוציא את הדבר לפועל. והדבר נדחה שוב לזמן לא־ידוע. בעומק הלב הרגיש אמנם את מקור כל המפריעים האלה… אבל הוא רמה את עצמו.
לבסוף גמר בנפשו לעשות קץ לענין הבלתי־נעים הזה. צריך להפטר פעם מן המעשה הזה, הוא לא ידחה עוד, יהיה מה שיהיה. והוא התתאמץ להרגיע את נפשו הסוערת: הלא כתיבת הצואה אינה מפריעה מלחיות עוד ימים רבים גם לאחריה: הלא זאת היא רק דבר חיצוני גרידא, שאין בעקבה כל תוצאות. והלא טוב לו להפטר פעם מהרעיון המטריד הזה ולהסיח דעת ממנו מלהיות תמיד שקוע בו… והנה הוא יושב עכשיו לאחר ארוחת הצהרים בחדר עבודתו, שותה תה ונתון בסבך מחשבות טורדות וטורחות, עוקצות ומכאיבות, מעיקות על המוח כנטל עופרת ולפני עיניו – ערפל.
הנה כבר הריק אל קרבו כוסות תה אחדות ועשן סיגרות למכביר, לא לפי הרגלו, ונשאר עוד יושב על מקומו. הוא מרגיש עיפות באבריו וחפץ היה להתמתח עכשו על הספה ולהרדם קצת, אבל הרעיון הנוקב אינו נותן לו מנוחה ומעוררו ומעודדו: – לא לדחות עוד! הקץ לו!
אצבעותיו רועדות, הוא לקח את העט וטובל אותו בדיו, בשארית כחותיו הוא מתאמץ לגרש מעליו את היתוש המנקר במחו והמסית אותו להניח את העט מידו. הוא כתב:
– בהיותי ממרגיש את עצמי סמוך למיתה…
מה?… ובכן המות הוא בטוח וקרוב… הכל ברור ומחוור… הוא ימות – ולא כלום: ימות – והכל ילך למישרים בלעדיו כתמול שלשום…
הוא משליך מבט לעבר החלון. בחוץ מטפטף גשם דולף, הדופק בעצלות על פני זגוגיות החלון. רפש… קור… טחב… ופה בחדר הכל נקי ויפה, מצוחצח ומבריק. מה מאושר היה אלמלא היה צריך עכשיו לכתוב את זה, אלא איזה כתב אחר, מכתב, למשל, או חשבון…
ומחשבה מוזרה עוברת במחו: הנה פה בחצר הזאת כל־כך הרבה חלונות, ובכל חדר, אשר חלון כזה לו, חיים אחרים. היודע איש מכל אלה החיים שם, בחדרים האלה, כי לפני אחד החלונות האלה יושב לו בן אדם ועושה חשבון עולמו? כי פה גוסס איש?…
והאיש הזה הלא הנהו הוא בעצמו… וזה הלא בטוח: הלא זה בוא יבוא ולא יתמהמה… עוד יום, עוד יומים…
אצבעותיו רועדות, רקותיו דופקות בעוז, קור עובר בעצמותיו, מחשבותיו מתבלבלות, תהו ובהו במחו, לפני עיניו מסתובב הכל ומרקד, אבל איזה כח פנימי אינו נותן לו להפסיק את עבודתו ודוחף אותו ומעוררו…
הוא כותב במהירות נפלאה. העט חורק על גבי הניר, האותיות מרקדות לפני עיניו ומספרן הולך ורב מרגע לרגע, ים של נקודות שחורות…
הוא גומר את כתיבתו, קם ממקומו, מישר את גבו, מביט סביבו במבט פרא ומבוהל, מקפל את הניר ותוחבו לתוך כיס מעילו העליון.
הוא מרגיש, כי איזה דבר נורא נעשה עתה: כי הוא עומד עכשיו לאחר ודוי; משפטו כבר נחתם.
באופן אינסטינקטיבי הוא מרים את ידו ומניחה על כיס מעילו מעל הלב:
גר דינו מונח שם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.