(מרשימות בן־חסיד)
שבת בין השמשות.
חושךְ וצללים כבדים משתרעים בחדר וממלאים אותו; מחוץ נשקף דרךְ החלון סתיו עגום ועכור המפיל שממון ועצלות. השמים בלים ואפורים; גשם השלג מתערבים ביחד ומטפטפין טפין־טפין על שמשיות החלון המשמיעות שירה עצובה, מונוטנית, יאוש נאכר… נדמה כי מתה כל נשמה בעולם שבחוץ והבריאה מיללת ומורידה דמעות על חורבן העולם. ובבית חם, ומרה שחורה שבתית מרחפת על הכל…
אבי יושב על יד השלחן אל הסעודה השלישית ומנגן את נגינותיו וקול נגונו העצוב והמלא רז־נעלם מתפשט בחלל הבית החצי־אופל וממלא אותו עצבון מתוק חודר אל הנשמה… אצל התנור יושבת אמי ולוחשת בחשאי בקול עגום איזה תחנה… והלילה הולךְ ובא. הצללים הולכים ומתלכדים ונבלעים בחשכה אשר מסביב, והחשכה הולכת ובולעת גם אותי, גם את אבי ואמי וכל אשר בבית, ועוטה אותנו, את החדרים, הרהיטים והבלים במעטה ערפל. ומרחפים אנו על פני איזה עולם רחוק־רחוק מלא סודות טמורים. נטפי הגשם דופקים על שמשיות החלון ביתר עז. וזמירות אבי הולכות ומתפשטות בחלל הבית וממלאות את הלב רגשות עצב חמים, ערבים…
ואני יושב על יד אבי ועוזר לו בנגינותי אבל לבי נתון לעולם אחר. הנגינה הערבה מוציאה אותי מעולמי הקטן. מבית אבי, שהכל בו מוקף גדרים וסיגים ומושכת אותי לעולם הגדול והרחב, ונפשי מרחפת על כנפי הדמיון הרחק – הרחק…
שמח! הוי עולם מלא קסם יש שם, אין שם בית מדרש עם בחורים בטלנים ו“גמרות” כבדות ובלות; אין שם אב קפדן מטיף תמיד “מוסר”, הכל שם מלא שירה וחיים, תנועה ועוד; הכל שם מבריק וממלא את הלב רגשות חמים עדינים. יש שם משכילים רבים, סופרים וחכמים, וכנפי דמיוני מרחפים עם זמירות אבי הערבות הלאה, הלאה…
ואני כבר שם, בעיר הגדולה והיפה. בכל מקום בואי מקבלים אותי בזרועות פתוחות ומהללים אותי על התפרצותי מבית אבי, ממציאים לי מורים וספרים, ממלאים את כל צרכי. אני בא לבית עשירים והנני בן בית אצלם…
יושב אני בחדר האוכל עם כל בני הבית. כלם מתענינים בי ומקיפים אותי בשאלות שונות, ושם בקצה השלחן, יושבת היא, בעלת עינים גדולות, שחורות, תמהות, פנים עגולים, נעימים. העינים מתגדלות, מתרחבות והן מביעות אותה שאלה גדולה ובלב כה חם, כה קל..
ערב. אני יושב באולם גדול, המפואר בתמונות וציורים ופרחים רבים בתוך עציצים גדולים. היא יושבת על יד הפּסנתר ומנגנת שירים כל כךְ ערבים וכל כךְ צודדים את הנפש… אני סוגר את עיני. נפשי קולטת וסופגת את קולות השירה הערבים והקולות משתפּכים לתוךְ ליבי וממלאים אותו געגועים נעימים, חזקים… לרגעים היא מפנה את ראשה אלי, מבקשת אותי לשבת על ידה ושואלת אותי ע"ד חיי בבית אבותי בעירי הקטנה… אני מספּר לה את כל תלאותי וצרותי שסבלתי מן החשכים ומורדי אור, והיא רק שואלת: האמנם? האפשר? והיא מנחמת אותי, משתתפת בצערי ומצירת לי תמונות עתיד נהדרות…
הננו הולכים: אני והיא, לבית התיאטרון.
ערב בהיר ושקט, לבנה מלאה, שמי תכלת עמוקה ואנו מטיילים יחד בגן, ידה אוחזת בידי ושנינו מטילים ומשחקים… הלבנה ממעל שופכת את קרניה כסף הצנועות על כל אשר מסביב; מבין ענפי העצים נשקפים גזרי־שמים כחולים ומכספים, רוח קל מנשב, הכוכבים מרמזים וקורצים… והיא נופלת על צוארי, מאצלת לי עתרת נשיקות לוהטות ובקול רועד מוסרת לי סודה.
… ואני הולך ומשתלם בלמודים, לבוש אני בגדי שרד. לפעמים אני נוסע גם הביתה להראות את גדלי וכבודי. חברי הקודמים מראים עלי באצבע. כלם חפצים קרבתי, אבל אני מתרחק מהם…
הנני נעשה לדוקטור - - -
פתאום ויד נוגעת בשכמי ושומע אני קול אבי הקורא: הבא “מים אחרונים” ונזמר “שיר המעלות”.
וגם אמי קמה בעצלתים ממושבה בשעה שהיא נוהמת באיזה נגון מיוחד את: “אלהי אברהם יצחק ויעקב”… נגשת אל הארון, מוצאות גפרורית ונר ומדליקה את הנר…
אני פוקח את עיני ומביט על סביבי בהשתוממות… הנר חודר אל עיני בחוצפה. רטט קר עובר בעצמותי…
חול - -
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.