עוד בדרכם אל קצהו הקדמי של קו החזית, מקום החניה של הגדוד השני, עורר הלוחם, שכינה את עצמו רקיטין, חשדות בלבו של הסמל אומלצ’וק. רקיטין גילה סקרנות בלתי רגילה למדי. היה לילה שחור. צועד אתה בצדו של אדם, חש בו במרפקך, ואילו את פניו אינך רואה. הסביבה, בה הם עברו, היתה כשלעצמה, לא נוחה: עשרה קילומטר ביצות לאורך החזית, הגרמנים ממש מתחת לחוטמך ורק שתי מעברות בלבד אליהם.
ופתאם שואל הלוחם האלמוני:
– המצויים בביצה שבילים, שאפשר לעבור בהם אל הגרמנים?
– ומה צורך לך בשבילים שכאלה? – אמר בקול בוטה הסמל אומלצ’וק. מי שהוא באפלה הוסיף על דבריו של הסמל:
– השמעתם במה חשקה נפשו, שבילים אל הגרמנים! ולתוך הביצה, אל קרקעיתה אינך רוצה?
– לא בכיוון הנכון הפכת את האצול, אחא, – החל מצטדק רקיטין בקול שלו. – סבור הייתי, בשבילים כאלה עלולים הגרמנים לעבור אלינו. בלילה שכזה…
– להפסיק דבורים! – פקד אומלצ’וק קשות ובלבו חשב, שרקיטין זה – אדם חשוד הוא. תוספת התגבורת הגיעה מבעוד ערב. במלונת מטה הגדוד הוא קבל וקרא את רשימת השמות, אך את האנשים קיבל באפלה בדרך ספירה. הוא הכיר יפה את הדרך תוך גישוש באפלה, והמעברה – מרפד של עצי לבנה דקים, כרותים זה עתה – הובילה אל חפירות הגדוד השני.
זמן מה צעדו בדומיה. נשמעה נקישת מגפים מפורזלות על גבי מעברת עץ, דומה כאילו מי שהוא תופף שברים בתוף. ולפתע נשמע שנית קולו של הלוחם, שכינה עצמו רקיטין:
– המפקד, מה טיב הקרקע שמאחורי הביצה?
– ערבב חול בחימר ותקבל כמותה.
ושוב הפליט מי שהוא רמז קל בפנותו אל רקיטין החבוי באפלה:
– רצונך להקים לך משק מעבר השני?
רקיטין, כאילו לא השגיח ברמיזה, המשיך:
– ומה, איפא, אפשר לזרוע בקרקע שכזו?
– הכי לחרוש ולזרוע באת לפלוגה שלנו? – שאל אומלצ’וק בכעס.
– אינני חרש – השיב רקיטין בקול שלו – עבודתי – פקיד במשרד ומקצועי – ספורטאי. אטליטיקה כבדה.
– מיד רואים, לא אדם קל אתה – העיר אותו הקול.
אולם רקיטין, כאילו לא שמע כלל.
– הנה, נגיד, אשכב, גבי למעלה, וכל אחד מכם יתישב לו על כל ציודו על ערפי. אקום, כאילו דבר אין עלי.
– או, משמע גבור אתה! – אמר אומלצ’וק במשמעות רבה. – אף על פי כן הבה אשא אני את הרובה שלך. כבד הוא בשבילך.
– חן חן, מפקד, גם בעצמי אוכל לשאתו, – השיב רקיטין ולפת בחזקה את רובהו.
הוא לא ראה כיצד אומלצ’וק שצעד לצדו התיר נרתיק ומישש באקדח לדעת אם טעון הוא.
באפלה חילקו את התגבורת לכתות וכל כתה נצטותה לחפור חפירה לעצמה. ליתר זהירות הודיע הסמל אומלצ’וק לפוליטרוק על מציאותו של לוחם חשוד, המכנה את עצמו רקיטין. הפוליטרוק עיין ברשימת השמות. רקיטין היה הארבעה עשר ברשימה. גיל, שנת 1909, ושמו אלכסנדר בן ניקיפור, נולד במוסקבה, בלתי מפלגתי. ידיעות נוספות לא היו.
בטרם ילך למלונה, אמר אומלצ’וק לפוליטרוק:
– אשאל אצל הטירונים, אפשר אוהב מי מהם תרנגולות צלויות?
– לא, לא, לציד תרנגולות תקח רק את המנוסים, – פקד הפוליטרוק. במשך כל הלילה לא עצם רקיטין את עיניו. ישב כפוף למחצה בחפירונת כרויה בחפזון והטה אזן. יש ומקלע גרמני משתפך פתאם ביבבה ככלב משמר על עובר אורח ופתאם הריהו משתתק. או שלפתע ירעים תותח וידום אי שם הרחק כמו הד עמום, או פגז יתעופף בשריקה ויתפוצץ אי כאן בקרבת מקום בקול פצפוץ בלתי נעים.
בין הדי החזית נשמע באזני רקיטין כמופלא ובלתי מובן במיוחד קרקור תרנגולות, כאילו מישהו הבחילן מלולן.
אך הפציע השחר, קם רקיטין ממקומו, שירבב את ראשו והסתכל סביבו. לפניו, על תל חול אפרפור, כקווצות שיער על גבי גולגולת חשופה, הזדקרו שיחים שדופים, דלילים, מימין נראה חורש נמוך, סמיך, של עצי אשוח, כמו ממרתף עמוק נדף ריח עובש וטחב. לא הספיק להתבונן היטב וכדור חלף בשריקה מעל לראשו, ובעקבותיו נשמע קול אטום, בוטה:
– הי, סלק את הסיר, ינקבוהו!
רקיטין כבש את ראשו בחפירה ובהתכופפו קמעה נלחץ לזוית. עד מהרה שמע קול שכניו, ששוחחו ביניהם מעל לראשו: את הטירונים היו משלבים בדרך כלל בסירוגין בין המנוסים. מישהו דבר בקול צרוד, מצונן:
– יש מזל לו לאומלצ’וק: בכל בוקר צולה הוא תרנגולות של גרמנים.
– ועל שום מה לא תצא גם אתה לצוד תרנגולות? – השיב קול צעיר, לגלגני.
־ הרי אינני סייר. עניני אצל מכונת זפוף – הצריד הקול המצונן.
משיחה זו נודע רקיטין להפתעתו, שבכדי לעזור לזקיפים, קושרים הגרמנים בלילות תרנגולות אל שיחים: זקיף עלול גם להרדם, אך תרנגולת משתובהל, תתחיל לקרקר ותעיר את הזקיף.
– כיצד מצליח אומלצ’וק בכל דבר? השתומם בעל הקול המצונן. – הריהו יוצא מדי לילה בלילה!
– לא רק על הגרמני, גם על השד עצמו יערים אומלצ’וק, – השיב בבטחה הקול הצעיר.
– נו, גרמני או שד, ניחא, אולם כיצד זה אין התרנגולות נבהלות?
– יש לו מין בטוי תרנגולי בשביל אותן התרנגולות – הסביר הצעיר בנימה של בר־סמכא.
פתאם שמע רקיטין, כי מי שהוא זוחל בזהירות בכיוון לחפירתו. על ראשו נשפך עפר, אחר מכן נראו פנים שלא גולחו מכבר, ואפשר גם לא רוחצו.
– שלום לך, חבר רקיטין. הנני הפוליטרוק קוזלוב.
הפוליטרוק השתרע על בטנו ואת פניו שירבב לתוך החפירה.
– כיצד בלית את הלילה? – שאל מתוך השתתפות, כמעשה בעל בית מכניס אורחים ואדיב.
– הרבה רשמים! לא ישנתי, חבר פוליטרוק.
– חבל! לוחם חיב לישון בלילה לבל יאבדו רעננותו ועזוז רוחו.
– הריני רענן תמיד, יכולני שלא לישון גם שלשה לילות.
– ומה ההגיון שבזה? – אמר הפוליטרוק. – ענין אחר הוא, כאשר הפשיסטים אינם מניחים לישון.
– חבר פוליטרוק, גם באש הקרב נוהג אתה להתודע אל כל אחד לחוד?
– המקום אינו מתאים לאספות. גגות אין כאן, ואילו פח עלול להיות, – התלוצץ הפוליטרוק.
– חבר פוליטרוק, הגרמנים יתקיפו היום?
– לא תמיד מתקיפים הם, לעתים אנו מקדימים אותם, – התחמק הפוליטרוק מתשובה ברורה.
– טוב היה לקפוץ על טנק גרמני, להסתתר מאחורי הצריח ולעבור אתם אל העורף שלהם!
הפוליטרוק הצטחק בלי משים ושאל:
– ומה תעשה שם בעורף הגרמני?
– מה לעשות? הן בעורף אפשר להשמיד מהם יותר! התרשני?
– שקט! הפסיקו הפוליטרוק, הטה אוזן והמשיך: גם מכאן אפשר להשמיד טנקים. למד אצל הסמל אומלצ’וק, הוא מומחה לענינים אלה. תמצאהו בפלוגה השניה. – פניו של הפוליטרוק נעלמו לרגע קט והופיעו שוב מעל לחפירה. – כשתלך אל אומלצ’וק – התקדם בזחילה ואל תרים את ראשך.
בדרכו בזחילה אל הפלוגה השניה למד רקיטין לדעת, כי הכל מכירים את אומלצ’וק, כי הוא הטוב שבסיירים, האמיץ שבין צידי הטנקים, וכי עד להכנסו לצבא האדום שימש בקולחוז. רקיטין נעצר אצל מלונה קטנה, פשוטה, מכוסה שתי שורות עצים ושאל:
– סמל אומלצ’וק כאן?
– אהה, רקיטין הופיע? נשמע כמו מתוך מרתף קול עמום יוצא מהמלונה. – קרב, תארנה עיניך.
לאורו הקלוש של עששית נפט עשויה מקופסת שימורים, הבחין רקיטין בלוחם. הוא ישב על רצפת חימר ובתאבון שיסע בשיניו תרנגולת מבושלת.
– האומנם אינך מכירני? – שאל רקיטין משתומם.
– קול וזמר הריני זוכר מיד. – השיב אומלצ’וק. – אני הוא שהבאתיך בלילה. – לפתע הגיש כרע תרנגולת אל חוטמו של רקיטין ושאל, מצטחק:
– התכבד נא. אטליט כבד. הריח, טעים?
– טעים מאד, אפילו. – הודה רקיטין ובלע את רוקו.
– הנה, תלמד לצוד תרנגולות של גרמנים, תצלה ותאכל גם אתה.
– ומפני מה אין התרנגולות יראות אותך? – שאל רקיטין בהזכרו בשיחת שכניו לחפירה.
– הכי יפחדו מבני מינם? – ואומלצ’וק החל מקרקר בחקותו דוגרת, עם אפרוחיה.
– יפה! ממש תרנגולת! העיר רקיטין בהתפעלות.
– לוחם חייב לדעת כל דבר, – דרש אומלצ’וק בנימה של בר סמכא. – יצוו לצייץ כזמיר – חייב אתה לצייץ, – ירק עצם וקינח את שפתיו. במלונה נשמע קול ציוץ הזמיר. בסלסולים הגבוהים – היה אומלצ’וק עוצם את עיניו, ובקצרים – פוקחן, והעינים שחקו בקצב, כאילו אמנם שמע קול זמיר אמתי.
– אני אינני יכול לעשות ככה, – אמר רקיטין. – הנה, התחריתי בזריקת רמון יד, למרחק של שבעים פסיעות.
– שבעים, אומר אתה? ואני מימי לא ספרתי. בשבילי העיקר לפגוע בגרמנים, ומה מספר הפסיעות… ככל שנחוץ, הריני משליך.
– ענין לי אליך, סמל, – אמר רקיטין. הוא שכב שרוע על בטנו, פניו משורבבות לתוך המלונה.
– פתח פיך ויאירו דבריך, – השיב אומלצ’וק בחיוך. – הן גם בלילה לא פסקת מענינים… משמע אדם מעשי אתה.
– פוליטרוק קוזלוב, הוא ששלחני אליך.
– משמע רווח לך עתה, ענין אחד כבר סדרת.
– רוצה אני שתספר לי, כיצד, אתה מעיף בקבוקים בטנקים?
– אה, זהו? דבר פשוט ביותר! – אומלצ’וק הרהר דקה ואמר: זחל ככל האפשר יותר קרוב אל טנק, הבקבוק עם הדלק ביד, כוון – והרי השלכת. הטנק יתלקח, וממך אין עוד זכר, התנדפת.
– אתה ספר לי על הטכניקה ממש. – חקר רקיטין.
– ואני מה? שמא על היריד בבלטה?
– נו, נגיד, עד לאיזה מרחק אתה מתקרב?
– אדם משונה! וכי בשעה שכזו מונים צעדים? ככל שנראה לך טוב יותר, כמידת האומץ כן הפעולה!
רק הספיקו לחלק את ארוחת הצהרים וחיילי פלוגת המשק השחילו את הטרמוסים הדו־דליים המרוקנים בהבל, פתחו הפשיסטים באש תותחים ויורי מוקשים. רס"פ הפלוגה השניה, גולובוב, איש משק זהיר, הורה את הלוחמים השבים אל המטבח:
– עברו בזהירות, בהסתר, בזחילה, פן ירסקו את הטרמוסים.
הרכוך באש יריות נמשך כשלושים דקה. מאחורי תל החול הופיעו טנקים שהמטירו אל החפירה אש תותחים ומקלעים. משהתקרבו כדי טווח יריות, פגשם חיל התותחים שלנו בצרורות קולעים ומדויקים. הטנקים, שהתקדמו ערוכים בטור, החלו מתפזרים בלא סדר, כשהם יורים ללא אבחנה, אחד מהם, שנפגע בפגז שלנו, התהפך על צדו ונדם.
חיל רגלים גרמני, שהופיע על הגבעה נסוג בפחד והתחבא, בעקבותיו חזרו גם הטנקים. רק שלושה טנקים בלבד הצליחו להסתתר כהלכה בשטח ההפקר, שבין הגבעה והחפירות, מעבר לטווח אש התותחים שלנו.
אומלצ’וק הגיח בקפיצה מהמלונה, נפל על בטנו ונדם לרגע קט. תוך כדי שכיבה הסיר את הילקוט. הניח את המקלע על הגב, תחב בזהירות לתוך התיק בקבוק עם נוזל דליק וגם אותו תלה על גבו. בכל אחת מידיו נטל בקבוק נוסף והחל זוחל. את כפות הידים עם הבקבוקים החזיק במאוזן ובעזרת מרפקיו הדף עצמו על פני הקרקע. במצב זה היו הידים מתעיפות במהרה וכדי שתנוחנה קמעה היה אומלצ’וק פושטן לרגע קט על פני הקרקע.
מחפירה לחפירה איוושו דברי חברים: “אומלצ’וק עולה על הטנקים”. כמו הד הגיע הלחש אל אזניו של רקיטין. שכניו מסרו איש לרעהו, מעל לראשו של רקיטין, על כך שאומלצ’וק יצא לציד.
בין רגע הגיח רקיטין מהחפירה ומבלי שים לב למטר המקלעים, אץ כפוף גו, בעקבותיו של אומלצ’וק.
הפוליטרוק קוזלוב, שהשגיח בחייל הרץ במלוא קומתו, צעק בקול:
– מי הרץ?
השיבו מפקד הפלוגה הראשונה:
– הטירון רץ.
– ארצה פול! צעק הפוליטרוק לתוך החלל. מיד הבין, כי רקיטין הוא.
אך בקושי הגיע קולו של הפוליטרוק אל אזני רקיטין. יותר מששמעו נחשו. הוסיף לרוץ מספר פסיעות, השתטח על הקרקע, והחל זוחל בעקבות אומלצ’וק.
שמע הסמל רחש מאחוריו, שאל מבלי להסב פניו:
– מי מאחורי?
– אני, רקיטין.
– מה רצונך? – שאל אומלצ’וק בכעס, מבלי להסב את פניו; הוא לא גרע עין מהטנקים הגרמנים.
– רוצה לראות, כיצד אתה משליך בקבוקים. ללמוד את הטכניקה.
– זחל קדימה, לצדי.
– אין דבר, חבר, כך נוח יותר.
– זחל, אומרים לך! שכן גם אחורנית אשליך ולא אחטיא.
– ניחא, ניחא. – וכאשר רקיטין זחל כבר בהקבל לאומלצ’וק, הוכיחו: – עד כדי כך אינך מאמין, חבר סמל.
במלחמה, הנותן אמון, נפרד מראשו. אחד הוא אצלי. ולאחר שתיקה קלה שאל בקול קפדני: – ובכן רצונך לראות?
– כן, רוצה ללמוד ממך.
– הרואה אתה כיצד אני זוחל?
– רואה.
– התוכל ככה?
– הנה אנסה. רקיטין החל מחקה את אומלצ’וק.
– כך לא תצליח. שים את המקלע על הגב.
מיד מילא רקיטין את הפקודה.
– הנה כך, שא הבקבוקים, רק אל תשבור.
אש המקלעים גברה. ככל שהתקרבו אל הטנקים כן נשמעו יריות התותחים ושריקת הפגזים ביתר עז. עד לטנקים נותרו כשלושים פסיעות. אומלצ’וק ורקיטין עקפום מאחור.
– האלט! – שמע רקיטין פתאם קול מאחוריו ונפנה בחרדה.
– אומלצ’וק צחק בסיפוק למראה הרושם שחולל.
– אל פחד! יודע אני בלשונם את כל המלים הדרושות. הנה, לכשיקראו “האלט”, אל תפחד והשב להם בלשונם: “יא וול”. מיד “נעשן”, – הוסיף אומלצ’וק במשמעות רבה.
נטל מקלע בידו השמאלית, בקבוק בימנית ופקד:
– בשקט, אחרי!
לכשהתקרבו אל הטנק כדי חמש עשרה פסיעות, פקד אומלצ’וק בתנועת־יד להעצר.
– הושט את הידים לפנים ולחץ בזהירות את הבקבוק אל הקרקע – פקד על רקיטין.
משראה שרקיטין מילא בדיקנות את הוראתו וכי תנועותיו חשולות, התרומם פתאם, הושיט יד לפנים, עצם עינו השמאלית ובכוונו אל קנה היריה הניף יד והעיף בכח את הבקבוק.
רקיטין עקב אחר כל תנועה שלו. הוא שמע קול זכוכית מתרסקת, ראה כיצד התלקחה בן רגע אש ופשטה בזרם כחלחל־צהוב בחלקו האחורי של הטנק. אחר כך עלה עשן סמיך ומבעדו פרצו לשונות אש. הטנק בער, עוטה כלו עשן כבד.
– קדימה! פקד אומלצ’וק על רקיטין.
שניהם החלו זוחלים. הם ראו כיצד הסתובב צריח הטנק השני ושמעו את טרטורו של מקלע. מעליהם שרקו כדורים. אולם אומלצ’וק ורקיטין המשיכו לזחול אל טנק אחר. משהגיעו כדי עשרים וחמש פסיעות מהמכונה התרומם רקיטין פתאם, כרע על ברכיו, הושיט יד לפנים והחל מכוון כפי שעשה אומלצ’וק.
– חזור! – הספיק אומלצ’וק לקרא, אך היה כבר מאוחר מדי. בתנופה חזקה השליך רקיטין בקבוק וקפא כשידו מושטה.
– שכב! – פקד אומלצ’וק.
רקיטין לא שמע דבר – לא את קריאתו של אומלצ’וק ולא את שריקת הכדורים. ולא שכב אלא לאחר ששמע כיצד התנפצה הזכוכית בשריון הפלדה וראה שלהבת כחולה־צהובה.
– בן חיל! – שיבחו אומלצ’וק שלא גרע ממנו עין.
מבעד לעשן הסמיך הבחינו אומלצ’וק ורקיטין בשלשה חילים שקפצו מתוך הטנק: בידי שנים היו מקלעים. הם התרחקו מהטנק הבוער. אומלצ’וק פתח עליהם אש.
– הרבץ! פקד על רקיטין.
החילים שכבו והשיבו אש. הטנק השלישי סובב את צריחו והחל מצליף מתותח וממכונת יריה.
– צריך לשוב אל שלנו – אמר אומלצ’וק.
– נצית גם את הטנק השלישי, – הציע רקיטין. – עוד בקבוקים ברשותי.
– כלום יצאת מדעתך? הן רק תוציא את אפך, מיד תרביץ בך הארטילריה שלנו. השלך את הבקבוק!..
בכעס השליך רקיטין את הבקבוק למקום בו הסתתרו החילים.
– רחוק מדי! – אמר אומלצ’וק בראותו שהלהבה התלקחה הרחק מאחורי החילים השכובים.
– לעולם אל תשליך מתוך ריתחה, חשוב! – הוסיף ללמדו. – משליך אתה כהלכה! אומלצ’וק ורקיטין נסוגו תוך קרב בהצליפם צרורות מקוטעים. זחלו כמו תחת מטר שוטף, – הגרמנים לא חסו על תחמושת, ירו צרורות ממושכים. פתאם נאנח אומלצ’וק וצעק: “האלט!”
הוא שימט את המקלע, הניח כפות ידיו על קרקע והשעין עליהם את פניו.
– מה קרה? – שאל רקיטין בחרדה ויזחל אליו.
– פגעו השרצים… בצד הימני… חכה, קשה לנשום.
– יש לי תחבושת, אחבוש.
רצה רקיטין להוציא ממסכת הגז את התחבושת, אך אומלצ’וק עצר בו:
– לא… צריך להסתלק… ידפקו אותנו. – הוא עשה תנועה כדי לזחול, אך נאנח ולא יכל עוד לזוז ממקומו.
– שכב על גבי, הציע רקיטין, – אביא אותך. התזכור, בלילה אמרתי…
אומלצ’וק תפש בשתי ידיו לכתפיו של רקיטין והלה החל מתקדם.
– “האלט!” – עצר בו אומלצ’וק כעבור פסיעות מספר.
– מה, מטלטל? – שאל רקיטין מתוך השתתפות.
– לא, אמורטיזטורים טובים לך… המקלע שלי… בשום פנים לא אעזבו.
– אני אקחהו. בשאתו את הסמל על גבו, פנה רקיטין אחורנית ולקח את המקלע.
עד לחפירותיהם היה עליהם לזחול כמאה צעד תחת האש הצולפת של הטנקים הגרמנים. רקיטין השכיל להסתתר יפה מאחורי כל גבשושית או שיח, כשהוא מתאמץ לנוע בלאט, כדי לא לטלטל את אומלצ’וק. משהגיע לגבשושית גבוהה יותר היה עושה הפסקה קצרה.
– הריני חושש לך, – אמר רקיטין, – אתה למעלה, עלולים לפגוע בך.
– אתה, אל תפחד. הריני מרגיש… שעתי טרם הגיעה. אומץ, אומץ!..
רקיטין לא חש כל עיפות וברצון החיש את תנועתו.
– אתה, אל תתרעם עלי, – ביקש אומלצ’וק. לעולם צריך לבחון בני אדם.
– אין אני נעלב כלל. מצאת חן בעיני, חבר סמל.
– קוראים לי אלכסנדר או בקצרה – שורקה, איך קוראים לך?
– אחים לשם אנו. גם אני שורקה. הנה אביא אותך, יחבשוך, יובילוך לבית החולים, ירפאו – והביתה להחלמה.
– עדיין מוקדם לי הביתה… אני יחד עם כולם… כשנגיע לסוף פסוק. – אומלצ’וק נאנח.
– אתה החרש… מזיק לך. לא רבה הדרך, הצמד את ראשך אל ערפי, ברד כדורים…
– אח, חבל… לא יצאת עמי לציד תרנגולות… עדיין נותרה אצלי מחצית תרנגולת… תבוא, תאכל.
החיילים הורידו את אומלצ’וק הפצוע מעל גבו של רקיטין ובפקודת הפוליטרוק הכניסוהו לתוך המלונה. בעת שחבשוהו אמר לפוליטרוק, ברמזו בעיניו אל רקיטין:
– ימלא את מקומי… כדבעי…
תירגם א. סלמן
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.