“מבחר הספור הרוסי” הוא הספר הראשון בספרית “עם עם וספורו” שעל יד הוצאת הספרים “שלח”. ספריה זו שמה לה למטרה להגיש לקורא העברי פרקים נבחרים מספרות כל אומה ואומה, פרי יצירתם של גדולי־סופריהן, המשקפים את כל אחת מהן באופיה וביחוד־חייה. עם עם והווי־חייו, שאיפותיו והשקפות העולם שלו. אורח שמחתו, אהבתו ויגונותיו, דרכי מלחמתו של כל יחיד בו לקיומו, כיסופיו, תקוותיו, יצר החיים שלו וקצבם, נעוריו וזקנתו, הגלוי בו והנסתר.

מכל צורות הספרות היפה בחרנו בספור הקצר כבכלי מתאים לכנוס בו, להדגיש ולהבליט על ידו את דמותו של כל עם בזעיר־אנפין. ישמש־נא, איפא, הספור הקצר לקוראנו תחנה ותצפית בסיורנו הספרותי על פני תרבותם של עמים, גילויי הוויתם התרבותיים והאינטימיים, כפי שנשתלשלו ונתפתחו במציאות חייהם. אין ספק שהקורא ימצא בסיור זה על פני סביבות־חיים וחכמות חיים שונות לא רק את המענין אלא גם את המאלף. לאבן בחן בבחירת הספורים שמש לנו לא רק המיוחד והטיפוסי שבהם לעמו של מחברם, כי אם גם בחינתם הספרותית ורמתם האמנותית. תוך הנחה זו נקבעה הבחירה לא על פי שמו של הסופר ומעמדו בספרות, כמקובל באספים ממין זה, כי אם קודם כל לפי טיב היצירה עצמה ועד כמה שהיא מספקת את מטרת ספרייתנו. ברוב המקרים הושגה כאן הקבלה שלמה בין סופריה הדגולים של האומה לבין הספורים האלה, מה שמוכיח שבחינתנו עיקר היא ויסוד לכל ספרות גדולה. והקבלה זו היא שהכתיבה לנו להביא בראש כל ספור וספור את הקוים הביוגרפיים הבולטים ביותר בחיי מחברו והערות מספר על דרכו בספרות ועל צביונו הספרותי של הספור עצמו.

בסיורנו הראשון נכיר, איפוא, את הנפש הרוסית, כפי שהיא משתקפת בספרותה בחמשים ומאת השנים האחרונות, וכפי שראוה והעלוה מנבכי מציאותה טובי סופריה, אשר חזקה עליהם, כי ראייתם ראייה של אמת היא, ואשר נקיים הם מכל שמץ של חשש למשוא־פנים, שנסבות הזמן והמשטר גרמוה, עד כמה שהדבר הוא בגדר האפשרות…

מי לא קילל את מפקחי התחנות. מי לא היה מגדף אותם? מי הוא, אשר בעידנא דריתחא, לא תבע מהם להגיש לו את הדפתר הגורלי על מנת לרשום בו קובלנה, נטולה כל ערך, על דכוי, יחס גס, סדרים פרועים? מי הוא שאינו חושבם לחלאת המין האנושי, הנמנים בדרגה אחת עם השתדלנים, שעברו ובטלו מן העולם או לכל הפחות עם הרוצחים המורמוסקאים? אולם, נהיה־נא שופטי־צדק, נשתדל להבין למצבם, אפשר ונדון אותם על פי מידת הרחמים. מה הוא מפקח תחנה? מעונה ממש: בן הדרגה ארבע עשרה, ודרגתו – מגן לו בפני ספיגת מהלומות בלבד, ואף זאת לא תמיד עומדת לו בשעת דחקו (הריני סומך על מצפונם של קוראי) מה היא משרתו של רודן זה, כפי שמכנהו הרוזן ויאזמסקי? וכי אין זו לו ארץ גזירה, פשוטו כמשמעו? אינו יודע מנוחה לא ביום ולא בלילה. את כל המרירות המצטברת בלב במשך נסיעותיו המשעממות שופך הנוסע על ראש המפקח. מזג אויר ללא נשוא, דרך עקלקלה, נהג עיקש, הסוסים מתנהלים בעצלתים – המפקח כפרתם. בבואו למעונו הדל רואה בו כל נוסע את האויב; טוב ויפה הוא, אם עולה בידו להפטר מן האורח הלא קרוא; אולם משלא יימצאו הסוסים?.. אלוהים אדירים! אלו גידופים ואיומים יורדים אז על ראשו! בגשם ובבוץ אנוס הוא להתרוצץ בחצרות; בסופה, בכפור יוצא הוא לאכסדרה על מנת לנוח, ולו גם לדקה בלבד, מחמת גערותיו ודחיפותיו של האכסנאי המרוגז. מגיע גנרל – המפקח אחוז חלחלה, מוסר לו את שתי שלשות הסוסים האחרונות שברשותו ואת האקספרס בכלל זה. הגנרל ממשיך בדרכו מבלי להודות לו אפילו, לא יצאו חמש דקות – מצילת פעמונים!.. ובלדר מלכותי משליך על גבי השלחן את דרכיתו!..

נחדור נא לתוך תוכם של דברים אלה ותחת החרון יתמלא לבנו רחמי אמת. עוד מלים מספר: במשך עשרים שנים רצופות עברתי את כל רוסיה לארכה ולרחבה: כמעט כל שבילי הדאר נהירים לי היטב; הכרתי דורות אחדים של נהגי כרכרות; מעטים המפקחים, שאיני מכירם פנים אל פנים, מעטים הם, שלא היה לי עמהם עסק כל שהוא; מקוה אני לפרסם בעתיד הקרוב אוסף מענין של רשמי מסע; לפי שעה אומר רק זאת, שמעמד המפקחים הוצג לפני דעת הקהל בדמות מסולפת. אותם המפקחים המושמצים כל כך, הם, לאמיתו של דבר, אנשים מתונים, נוחים מטבעם, נוטים לחיים בצותא. צנועים בתביעותיהם לאותות כבוד ואינם אוהבי שלמונים במיוחד. משיחותיהם (אשר לשוא מזלזלים בהן האדונים האכסנאים) אפשר לדלות הרבה מן המענין והמאלף. באשר לי הריני מודה, כי מעדיף אני שיחה עמהם מהאזנה לנאומיו של איזה פקיד מדרגה ששית, הנוהג לפי מצות הרשמיות המלומדות. נקל לנחש, שידידים לי בקרב מעמד מכובד זה של המפקחים. אכן, זכרו של אחד מהם יקר לי. המסיבות קרבונו אי פעם זה אל זה ועל אודותיו מבקש אני לשוחח הפעם עם קוראי האדיבים.

בחודש מאי, שנת 1816, הזדמן לי לעבור במחוז, בדרך שבטלה כבר עתה. הייתי בעל דרגה נמוכה. נסעתי בכלי רכב מתחלפים ושלמתי רק בעבור שני סוסים. לפי כך לא זיכוני המפקחים בתשומת לב ראויה לשמה ולעתים קרובות הייתי משיג תוך מאבקים את אשר, לדעתי, הגיע לי בזכות. בהיותי עול־ימים ובעל מזג־חם, מתמרמר הייתי על מידת התרפסותו וחולשת אופיו של המפקח, מדי היותו מוסר את שלושת הסוסים שנועדו עבורי לרתמת כרכרתו של אחד מאדוני הרשות. כמו כן, לא יכלתי זמן רב להשלים עם כך, שבן־אספסוף, בררן, היה מקפח אותי במנה בשעת סעודה אצל מושל המחוז. עתה גם זה וגם זה נראה בעיני כדבר המובן מאליו. ולאמיתו של דבר, אנה היינו מגיעים אילו במקום הכלל: יכובד בעל הדרגה לפי דרגתו, היינו נוקטים משהו מעין: יכבד השכל את השכל? אלו וכוחים היו מתעוררים אז? ואת מי היו אז המשרתים מכבדים לראשונה? אולם חוזר אני לספורי.

היה יום חם. שלש פרסות בואך לתחנה החל דולף גשם, וכעבור רגע הרטיבני מטר שוטף עד לחוט האחרון שעלי. בבואי לתחנה, היתה דאגתי הראשונה להחליף את בגדי, והשניה – לבקש מעט תה. “הי דוניה! – קרא המפקח – הכיני מיחם והביאי זבדה”. לשמע דברים אלה יצאה מאחורי המחיצה נערה כבת ארבע עשרה ורצה לאכסדרה. יופיה הדהימני. “שלך הנערה?” – שאלתי את המפקח. – “בתי” – השיב בקורת רוח – “ונבונה כל כך, חרוצה כל כך, כאמה המנוחה”. אחר זאת החל מעתיק את דרכיתי ואני מסתכל אותה שעה בתמונות, המקשטות את מעונו הצנוע והנקי. תוארו בהן פרשת חייו של בן אובד מדרך הישר: בתמונה הראשונה משלח אב הדור פנים, לבוש גלימת לילה וכומתת שינה, את הבן הסורר מעל פניו, והלה נחפז ליטול את ברכתו ואמתחת מעותיו. בשניה מתוארת בהבלטה רבה דרכו הנלוזה של האיש הצעיר: יושב הוא אצל שלחן, מוקף ידידים כוזבים ונשים חצופות. הלאה מכאן, נראה אותו צעיר, מאחר שבזבז את כספו לריק, לבוש כתונת ומגבעת בעלת שלשה קצוות בין רועי חזירים וסועד יחד אתם: פניו מביעות עגמת נפש וחרטה. לבסוף מתוארת השיבה לבית אביו; זקן חביב לבוש אותה גלימה ואותה כומתת שינה, ממהר לקראתו: הבן האובד כורע ברך; בפרספקטיבה טבח קוטל גור־חזירים מפוטם, והאח הבכור חוקר את המשרתים לפשר השמחה. מתחת לכל תמונה קראתי חרוזים גרמנים מהוגנים. כל אלה שמורים עדיין בזכרוני, וכן הסירים המהבילים, המטה עם הוילון הססגוני ושאר החפצים, אשר סובבוני אותה שעה. כאילו היה זה עתה, רואה אני את בעל הבית, אדם כבן חמשים, רענן, מאושש, את זיגו הירוק, ארוך השולים עם שלשה אותות ההצטינות על גבי סרטים דהויים.

בטרם היה סיפק בידי לשלם לרכב את המגיע לו ודוניה כבר שבה עם מיחם בידיה. כבר במבט השני השגיחה הגנדרנית הצעירה, מה רב הרושם שעשתה עלי; השפילה זוג עינים תכולות גדולות; פתחתי בשיחה עמה, היא השיבה לי ללא שמץ מבוכה, כצעירה היודעת פרק בהלכות חיים. הצעתי לאביה כוס פונש; לדוניה הגשתי ספל תה ושלשתנו שוחחנו, כאילו הכרנו איש את אחיו זה עידן עידנים.

הסוסים היו מוכנים מכבר ועדיין לא היה לי כל רצון להפרד מהמפקח ובתו.

לבסוף נפרדתי מהם, האב איחל לי דרך צלחה והבת ליוותני עד העגלה.

באכסדרה נעצרתי ובקשתי ממנה רשות לנשקה; דוניה נאותה… הרבה נשיקות יכולני למנות… מאז התחלתי עוסק בכך אולם אף אחת מכל אלה לא השאירה בי זכר כה רב ונעים ולימים רבים כל כך.

חלפו שנים מספר והמסיבות הביאוני שוב אל אותה הדרך, אל אותם המקומות. נזכרתי בבת המפקח הזקן ושמחתי לרעיון, כי אראנה שוב. אולם, חשבתי בלבי, אפשר והמפקח הזקן הוחלף באחר, אל נכון, נישאה דוניה כבר לאיש, אף המחשבה על מותו של אחד מהם הבזיקה במוחי, ועל כן קרבתי אל התחנה בלב מנחש רעות. הסוסים נעצרו על יד ביתן הדאר. בהכנסי לבית הכרתי מיד את התמונות המתארות את פרשת הבן האובד; השלחן והמטה נשארו במקומם הקודם; ואילו על אדני החלונות לא נראו עוד פרחים והכל מסביב העיד על עזובה והזנחה. המפקח ישן מתחת לאדרת כבשים; בואי העירו משנתו, הוא ישב… אכן היה זה, לכאורה, אותו שמשון וירין, אולם כמה זקן הוא! כל עוד הכין עצמו להעתיק את דרכיתי הסתכלתי בשיבת ראשו, בקמטים העמוקים שבפניו, אשר לא גולחו זה מכבר, בגבו השפוף – ופליאה היתה זו בעיני, איכה זה עלולות שלש או ארבע שנים בלבד להפוך גבר ערני לזקן תשוש. “הכרתני? שאלתיו; מכירים ותיקים הננו.” – “יתכן” – השיב בקול קודר – “כאן דרך רחבה, עוברי אורח רבים שהו אצלי”. – “הבריאה היא דוניה שלך?” –הוספתי לשאול. הזקן הקדיר פניו. “רק אלוהים יודע מה אתה” השיב. – “משמע התחתנה?” – אמרתי. הזקן העמיד פנים כאילו לא האזין לשאלתי והמשיך לקרא בלחש מתוך דרכיתי. חדלתי משאלותי, צויתי להרתיח קומקום תה. הסקרנות הטרידתני ואכן קויתי, שהפונש יתיר את לשונו של מכרי הותיק.

לא טעיתי; הזקן לא דחה את הכוס שהצעתי. הבחנתי, שהרום פיזר את קדרותו. אחר הכוס השניה הותרה לשונו; נזכר, ואפשר רק העמיד פנים כאילו נזכר בי, ומפיו שמעתי פרשה, אשר באותה שעה השפיעה עלי השפעה עזה והרעידה את נימי נפשי.

“הכרת, איפוא, את דוניה שלי?” התחיל. "וכי מי זה לא הכיר אותה? אהה, דוניה, דוניה! אכן, עלמה היתה זו! כל מי שבא לכאן היה משבחה, לעולם לא נזף בה איש. גבירות היו מעניקות לה סודרים, עגילים. עוברי אורח, גברים היו נשארים כאילו לסעוד ארוחת צהרים או פת ערבית, כביכול, ואילו לאמיתו, לא בקשו אלא להסתכל בה ככל האפשר יותר. קרה, בא אדון, ויהיה הזעוף ביותר, הרי בנוכחותה נרגע מיד ונהג בי באדיבות. התאמין לי אדוני: רצים, לבלרים היו משוחחים עמה חצאי שעות. על פיה התנהל משק הבית; צריך לסדר דבר־מה, להכין, את הכל הספיקה למועד. ואילו אני, שוטה זקן שכמותי, עיני לא שבעו מלהביט בה, לא היה קץ לשמחתי; כלום לא אהבתי את דוניה שלי? כלום לא טפחתי בילדתי? כלום לא ידעה חיים טובים?

“ברם – לא, אין מפלט מצרה; אשר נגזר – בדין שיבוא”. וכאן החל לתנות לפני את צרתו. – "לפני שלש שנים, באחד מערבי החורף, בשעה שהמפקח סרגל דפתר חדש ובתו תפרה מאחורי המחיצה שמלה לעצמה, הגיעה “שלישיה” ונוסע חבוש כובע צ’רקסי, לבוש סגין צבאי, מעוטף בסודר, נכנס לחדר ודרש סוסים. כל הסוסים היו בדרך. לשמע ידיעה זו הרים הנוסע את קולו ואת מגלבו; אולם דוניה, שרגילה היתה במחזות כאלה, הגיחה מאחורי המחיצה ופנתה בחביבות אל הנוסע ושאלתו, אם חפץ הוא לטעום משהו? הופעתה של דוניה עשתה עליו רושם לא רגיל. חמת הנוסע שככה; הוא ניאות לחכות והזמין ארוחת ערב. משהוריד את כובעו הרטוב והתיר את הסודר ופשט את הסגין, הסתבר, שהנוסע הנו הוסר צעיר, חסון בעל שפם שחרחר קטן. הרגיש עצמו בטוב אצל המפקח, החל משוחח בעליזות עמו ועם בתו. הגישו ארוחת ערב. בין כה וכה הגיעו הסוסים והמפקח צוה לרתמם מיד, מבלי להאכילם, אל כרכרתו של האורח; אולם בשובו מצא את האיש הצעיר מונח על גבי ספסל כל עוד רוחו בו; הרגיש ברע, חש בראשו, אינו מסוגל לנסוע… מה לעשות! המפקח מסר לו את מטתו שלו והוחלט, שאם לא ירווח לחולה עד מחרת היום. ישלחו רץ לעיר ס… להזעיק רופא.

למחרת הורע מצבו של ההוסר. משרתו יצא רכוב על סוס להזעיק מהעיר את הרופא. דוניה חבשה את ראשו במטפחת שרויה בחומץ וישבה לתפור על יד מטתו. בנוכחות המפקח היה החולה מתאנח וכמעט לא הוציא הגה אחר מפיו. אף על פי כן שתה שני ספלים קפה ותוך כדי אנחות הזמין לעצמו ארוחת צהרים. דוניה לא סרה ממנו. בכל רגע ביקש לשתות ודוניה היתה מגישה לו ספל לימונדה שהכינה במו ידיה. החולה היה טובל את שפתיו וכל פעם בהחזירו לה את הספל, היה לוחץ לאות תודה בידו החלושה לידה של דוניושקה. בצהרים הגיע הרופא. מישש את הדופק של החולה, החליף עמו אי אלו דברים בשפה גרמנית וברוסית הודיע, כי זקוק הוא למנוחה וכי בעוד יומים יהיה מסוגל להמשיך בדרכו. ההוסר נתן לו עשרים וחמשה רובלים דמי בקור והזמינו לסעוד עמו ארוחת צהרים; הרופא נענה לו; שניהם אכלו בתיאבון רב, הוריקו בקבוק יין ומרוצים נפרדו איש מאחיו.

חלף עוד יום וההוסר החלים לגמרי. היה עליז עד מאד, התלוצץ בלא הפסק, פעם עם דוניה ופעם עם המפקח; שרק שירים, שוחח עם עוברי אורח, רשם את דרכיותיהם בדפתר־הדאר וכל כך נתחבב על המפקח החביב, עד שביום השלישי צר היה לו להפרד מאורחו האדיב. היה אז יום ראשון בשבוע, דוניה התלבשה כדי ללכת לכנסיה. הביאו את הכרכרה של ההוסר. הוא נפרד מהמפקח, שילם לו ביד רחבה; נפרד מדוניה והציע להביאה בעגלתו עד לכנסיה, אשר בקצה הכפר. דוניה עמדה נדהמת… “מה את חוששת?” – אמר לה אביה – “הרי רום מעלתו אינו זאב ולא יאכל אותך; סעי לך קמעה עד לכנסיה”. דוניה ישבה בכרכרה של ההוסר, משרתו קפץ על דוכן הרכב, שרק בשפתיו והסוסים החלו דוהרים.

המפקח המסכן לא הבין כיצד קרה, שהוא עצמו הניח לדוניה לנסוע יחד עם ההוסר, כיצד הוכה בסנורים ומה היה אז לשכלו. לא יצאה מחצית השעה ולבו החל דואב, דואב, וחרדה גדולה תקפתו, עד כי לא התאפק עוד והלך בעצמו לכנסיה. בהתקרבו אל הכנסיה ראה את קהל המתפללים מתפזרים לבתיהם, אולם דוניה לא היתה בעזרה ולא באולם. מיהר ובא אל הכנסיה פנימה. הכומר יצא מאצל המזבח; השמש החל כבר מכבה את הנרות, שתי ישישות עדיין התפללו בקרן זוית, אולם דוניה לא היתה בכנסיה. בלב כבד החליט האב המסכן לשאול את השמש, אם היא היתה בשעת התפילה. השמש השיב, כי לא היתה. המפקח חזר לביתו ולבו בל עמו.

תקוה אחת בלבד נותרה לו: שמא מתוך משובה ילדותית החליטה דוניה להמשיך עד התחנה הבאה, שם התגוררה אמה לטבילה. בהתרגשות מענה ציפה לשוב “השלישיה”, בה שלח את בתו. הרכב התמהמה. לבסוף, בבוא הערב שב לבדו, מבוסם ובפיו בשורת איוב: “דוניה נסעה לה מהתחנה ההיא בחברת ההוסר”.

לא יכול הזקן לשאת את אסונו; מיד נפל על אותה המטה, שיום קודם לכן שכב בה הרמאי הצעיר. עתה, משהפך שוב בכל המסיבות, החל משער, כי המחלה היתה מדומה. המסכן קדח מחום; לקחוהו לס. ובאורח זמני מינו אדם אחר במקומו. אותו הרופא, שבא אל ההוסר, ריפא גם אותו. הוא הבטיח למפקח, כי אורחו הצעיר היה בריא בהחלט, וכי כבר אז חשד בכוונתו הזדונית, אלא שהחריש מפחד המגלב. האמת דיבר הגרמני, או שמא ביקש להתפאר בראיית הנולד, מכל מקום, לא היה בכל אלה כדי לנחם את החולה המסכן. משרק החלים קמעה, ביקש המפקח מאת מנהל הדאר בס. חופשה לחדשים, ומבלי לגלות לאיש דבר על כוונותיו, הלך ברגל לחפש את בתו. מדפתר הנתיבות ידע, כי הרוטמיסטר מינסקי נסע מסמולנסק לפטרבורג. הרכב שהובילו סיפר, כי דוניה בכתה כל הדרך, אם כי ברור היה לו, כי היא נוסעת עמו מרצונה הטוב. “אולי” – חשב המפקח בלבו – “אשיב את השה האבודה שלי לביתי”. במחשבה זו הגיע לפטרבורג, חנה בגדוד האיזמאילובי, בבית פקיד משוחרר, חבר ותיק לשרות, והחל בחיפושיו. עד מהרה נודע לו, כי רוטמיסטר מינסקי נמצא בפטרבורג ומתגורר במלון דמוטאי. המפקח החליט לבוא אליו.

בשעה מוקדמת בבקר נכנס למלתחת דירתו ובקש להודיע לרום מעלתו כי חייל ותיק מבקש לראותו. משרת־צבאי צחצח אותה שעה מגפיים, הודיעו, כי האדון ישן ואינו מקבל פני איש לפני השעה אחת עשרה. המפקח הלך ושב למועד הקבוע. מינסקי עצמו יצא לקראתו לבוש חלוק וכומתה אדומה. – “מה רצונך, אחא?” שאלו. נתרתח לבו של הזקן, דמעות עמדו בעיניו ובקול רועד אמר רק זאת: “רום מעלתו!.. עשה עמי חסד!..” מינסקי הבזיק בו מבט, התאדם, אחז בידו, הובילו לחדר עבודתו ונעל אחריו את הדלת. “רום מעלתו!” – המשיך הזקן – "אשר נשר מעגלה אין להשיב; השב לי, לפחות, את דוניה המסכנה שלי. דייך השתעשעת בה; אל תאבדנה על לא דבר.

“את אשר נעשה אין להשיב – אמר האיש הצעיר מתוך מבוכה רבה – אשמתי לפניך, והריני נכון לבקש מחילה ממך; אולם אל יעלה בדעתך, שאוכל לנטוש את דוניה: היא תהיה מאושרת, בהן צדקי. לשם מה היא דרושה לך? היא אוהבת אותי; היא הסכינה למצבה החדש. אתה וגם היא תשכחו עוד את אשר קרה”. אחר־כך בתחבו דבר־מה לידו, פתח לדלת והמפקח לא זכר עוד, כיצד מצא את עצמו ברחוב.

שעה ארוכה נשאר עומד ללא נוע, לבסוף הבחין בתוך שולי שרוולו צרור נירות; הוציאם ופרש מספר שטרי כסף מקומטים, בני חמישים רובל כל אחד. דמעות עלו בעיניו, דמעות חרון! מעך את הנירות לפקעת אחת, השליכם ארצה, דרסם בעקבו והלך… אחר צעדים מספר נעצר, הרהר… וחזר… אולם השטרות לא היו עוד. אדם לבוש הדר משרק ראהו, קרב לאותו מקום, מיהר אל כרכרה, עלה בה וקרא לרכב: “קדימה!..” המפקח לא רדף אחריו. החליט בנפשו לשוב הביתה לתחנה שלו, אולם לפני כן רצה עוד להתראות פעם אחת, לפחות, עם דוניה האומללה שלו. לשם כך, חזר כעבור יומים אל מינסקי; אולם המשרת הצבאי אמר לו בקול זועם, כי האדון אינו מקבל פני איש, דחפו בחזהו מחדר הכניסה וסגר את הדלת ממש לפני אפו. המפקח עמד, עמד – והלך לו.

באותו יום עצמו, לעת ערב, עבר ברחוב ליטינאיה, לאחר שערך תפילה אצל “המעונים הקדושים”. פתאם חלפה על פניו כרכרה מהודרת והמפקח הכיר בה את מינסקי. הכרכרה נעצרה על יד בנין בן שלש קומות, סמוך לשער, וההוסר קפץ לתוך האכסדרה. מחשבה מבורכת חלפה בראש המפקח. הוא חזר על עקבותיו ובעברו ליד הרכב, שאל מניה וביה: “אחא, של מי הסוס הזה, שמא של מינסקי הוא?” – “אמת ויציב” – השיב הרכב – “ומה לך?” – “אכן, זה הדבר: – אדונך ציווה עלי להביא לדוניה שלו פתק, ואני – נשכח ממני היכן מתגוררת דוניה שלו” – “הנה כאן, בקומה השניה. אחרת אחא עם הפתק שלך; עכשיו הוא בעצמו נמצא אצלה”. – “נו, לאו דוקא, – טען לעומתו המפקח – תודה, שהשכלתני, ואני את שלי אעשה כבר”. ובדברו כך החל עולה במדרגות.

הדלת היתה נעולה; צלצל, חלפו עליו שניות מספר של צפיה מעיקה. המפתח חרק, פתחו לו.

“כאן מתאכסנת אבדוטיה סמסונובה?” – שאל.

“כאן – השיבה העוזרת הצעירה – לשם מה היא דרושה לך”?

מבלי להשיב נכנס המפקח לאולם. “אסור, אסור!” צעקה אחריו העוזרת; – אצל אבדוטיה סמסונובנה אורחים". אולם המפקח לא שעה לדבריה והלך הלאה. שני החדרים הראשונים היו שרויים באפלה, בשלישי דלק אור. קרב אל הדלת הפתוחה ונעצר. בתוך חדר מסודר יפה ישב מינסקי שקוע בהרהורים. דוניה, לבושה בכליל הדר האופנה, שעונה אל מסעד כורסתו, ישבה דוניה בדומה לבת־אבירים על גבי אוכפה האנגלי. בחבה הסתכלה במינסקי בסלסלה את תלתליו השחורים סביב אצבעותיה. המפקח המסכן! מעולם לא נראתה לו בתו יפה כל כך; מבלי משים, נהנה מזיוה. “מי שם?” – שאלה מבלי להרים את ראשה. הוא החריש. כיוון שלא נענתה, הרימה דוניה את ראשה…. ובזעקה נפלה על גבי השטיח. נפחד חש מינסקי להרימה ומשראה את המפקח עומד בפתח הדלת עזב את דוניה וניגש אליו מרעיד מכעס – “מה רצונך? – אמר לו בהידוק שינים – מה אתה עוקב אחרי כל הזמן כשודד? שמא מבקש אתה לרצחני נפש? הסתלק מכאן!” תפש בידו החזקה בצוארונו ודחפו אל המדרגות.

הזקן חזר למעונו. ידידו יעץ לו להגיש נגדו תלונה; אולם המפקח הפך בדבר, שימט את ידו והחליט להסוג. כעבור יומים יצא מפטרבורג לתחנה שלו, חזר לתפקידו. “הנה, זה לי השנה השלישית שאני חי בלעדי דוניה ואיני שומע עליה דבר וחצי דבר. העודנה חיה, או לא, רק אלוהים לבדו יודע. הכל עלול לקרות. לא היא הראשונה ולא האחרונה שנפתתה על ידי עובר אורח שפל, שהחזיקה אצלו זמן מה, ושילחה מעל פניו. רבות כמותן בפטרבורג, היום הן לבושות מלמלה ומחר מטאטאות הן את החוצות יחד עם בני האספטוף מבית מרזח. מדי העלותך על הדעת. כי אפשר וגם דוניה אובדת בזו השעה, הרי בעל כרחך חוטא אתה ומאחל לה את המות”…

כזה, איפוא, היה ספורו של המפקח הזקן שלי, ספור שהופסק לעתים קרובות בדמעות, שהלה היה מוחן באומנות רבה בשרוולו, כאותו טרינטי החרוץ שבבלדה המצוינת של דמיטריאב. בחלקן נקוו הדמעות בהשפעת הפונש, שהלה הוריק לקרבו כחמש כוסות ממנו, כל עת ספורו, אולם, כך או אחרת, הן נגעו עד מאד ללבי. בהפרדי ממנו, לא יכלתי משך ימים רבים לשכוח את המפקח הזקן, זמן רב עוד הרהרתי בדוניה האומללה…

לפני זמן קצר, בעברי דרך העיירה, נזכרתי בידידי; נודע לי, כי התחנה שהוא היה מנהלה, חוסלה כבר. לשאלתי: “העוד המפקח הזקן חי?” לא ידע איש להשיב לי תשובה מניחה את הדעת. החלטתי לבקר בסביבה המוכרת לי, שכרתי כלי רכב אזרחי ונסעתי לכפר נ.

הדבר קרה בסתיו. השמים כוסו עבים אפרורים; רוח קרה נשבה משדות השלף בסחפה עמה עלים אדומים וצהובים מהעצים שנקרו בדרכו. הגעתי לכפר עם שקיעה ונעצרתי אצל בית הדאר. לתוך האכסדרה (מקום בו נשקתני לפנים דוניה האומללה) יצאה אשה מגושמת והשיבה לשאלותי; אמרה, כי זה שנה תמימה, שהמפקח הזקן הלך לעולמו, עתה מתגורר בביתו מבשל־שכר והיא אשתו. הצטערתי על נסיעת־שוא זו ועל שבעת הרובלים שבוזבזו על לא דבר.

“מה היתה סיבת מותו”? – שאלתי את פי האשה.

“משכרות, ריחמאי”, השיבה היא.

“היכן קברוהו?”

“אחורי הכפר, על יד אשתו המנוחה”.

“שמא אפשר להראות לי את קברו?”

“וכי מדוע זה אי אפשר. הי ונקה! די לך להתעסק עם החתול. לוה את האדון לבית הקברות והראה לו את קברו של המפקח.”

לשמע דברים אלה הגיח אלי נער פוחח, אדמוני וקרטע ומיד הובילני אל מאחורי הכפר.

“ההכרת את המנוח?” – שלאתיו בדרך.

“כיצד לא להכירו! הוא שלימדני להתקין חלילים. קרה (מנוחתו עדן), הולך הוא מבית המרזח, ואנחנו אחריו: ‘סבא, סבא! אגוזים’ תמיד היה מצחק אתנו”.

“הזוכרים אותו עוברי אורח?”

בימים אלה, מועטים המה עוברי אורח; פרט לשמאי שיציץ לכאן באקראי, אך הלה אין שעתו פנויה למתים. הקיץ, באה גברת אחת, וזו התענינה במפקח הזקן ועלתה לקברו."

“איזו גברת?” – שאלתי בסקרנות.

“גברת נהדרת” – השיב הנער – באה בכרכרה רתומה לששה סוסים עם שלשה ילדים פעוטים, עם מינקת ועם כלבלב שחרחר; ואך אמרו לה, כי המפקח מת, פרצה בבכי ופנתה אל הילדים: “שבו בשקט, ואני אסור לי לבית הקברות”. ואנכי התנדבתי ללוותה. והגברת אמרה: “אף אני בעצמי יודעת את הדרך”. ונתנה לי חמש קופיקות־כסף – גברת טובה שכזו!.."

הגענו לבית העלמין, מקום חשוף, ללא גדר, כלו זרוע צלבי עץ ללא אילן מצל מעליהם. מימי לא ראיתי בית עלמין עגום שכזה.

“הנה קברו של המפקח הזקן” – אמר לי הנער בקפצו על תל עפר, שבו היה תקוע צלב שחור עם איקונין עשויים נחושת.

“והגברת, גם היא באה לכאן?” שאלתי.

“באה”, ענה ונקה – “הסתכלתי בה מרחוק. השתטחה כאן ושכבה שעה ארוכה. אחר־כך חזרה הגברת לכפר וקראה לכומר, מסרה לו כסף ונסעה לדרכה, ולי נתנה חמש קופיקות־כסף – גברת חביבה!”

אף אני נתתי לנער חמש קופיקות ולא הצטערתי עוד על הנסיעה ואף לא על שבעת הרובלים שהוצאתי לדרכי.

תרגם א. סלמן

פעם נזדמן לי לבלות כשבועיים ימים בכפר־קוזקים שבאגף השמאלי. חנה כאן גדוד של חיל־רגלים. הקצינים היו מתכנסים איש אצל רעהו לפי תור, בערבים היו משחקים בקלפים.

ערב אחד, משקצה נפשנו במשחק הבוסטון והקלפים הושלכו אל מתחת לשלחן, אחרנו שבת אצל רב הסרן ס… השיחה, שלא כתמיד, היתה הפעם מענינת. הדברים נסבו על אמונת המושלמים, שכאילו גורלו של האדם נחרץ בשמים, ואשר מצאה לה חסידים רבים גם בקרבנו. כל אחד סיפר על מקרים שונים ולא שכיחים, מי לחיוב ומי לשלילה.

– כל זה, רבותי, אינו מוכיח ולא כלום, – אמר רב־הסרן, – הרי איש מכם לא היה עד לכל אותם המקרים המופלאים, שבהם אתם אומרים לחזק את דבריכם?

– כמובן, שאיש לא היה עד להם, – אמרו רבים, – אך שמענו עליהם מפי אנשים מהימנים.

– בדיות! – אמר מי שהוא, – היכן הם המהימנים האלה, שראו את פתק־הגורל, עליו רשום מועד המוות?… ואם אמנם הכל ידוע ונחרץ מראש, למה אם כן ניתנו לנו הרצון והשכל? ולמה חייבים אנו לתת את הדין על מעשינו?

אותו רגע קם קצין אחד שישב כל הזמן בקרן־זוית ובקרבו אל השולחן, העביר מבט שקט וגא על פני כל המסובים. סרבי היה על פי מוצאו, כפי שניכר היה משם משפחתו.

כל מראהו של הסרן ווליץ' הלם במלואו את אפיו. קומה גבוהה, פנים שזופים, שערות שחורות, עינים שחורות ונוקבות, אף גדול אך תקין – סימן היכר לאומתו, בת־צחוק עגולה וקרירה, התועה תמיד על שפתיו – כל אלה כאילו הושלמו יחד לשוות לו מראה של אדם יחיד במינו, שאינו מסוגל לשתף בהרהוריו ואוותיו את בני זולתו, אשר יד הגורל הועידה אותם לו לחברים.

הוא היה אמיץ, דיבורו מועט אך חד וחותך; מעולם לא גילה לאיש את צפונותיו הנפשיים והמשפחתיים. יין כמעט ולא שתה כלל; אחרי בנות הקוזקים הצעירות – אשר יפין קשה להשיג מבלי לראותן – לא רדף מעולם. אף על פי כן היו משיחים כי אשת האלוף לא היתה שות־נפש לגבי עיניו מלאות־ההבעה; והוא רגז לא בדי־שחוק, משנרמז על כך בפניו.

היתה לו רק תשוקה אחת, אשר אותה לא העלים – תאותו למשחק. על־יד השולחן הירוק היה שוכח את הכל, וכדבריו תמיד – היה מפסיד; ברם, אי־הצלחתו המתמדת גרתה את עקשנותו ביתר־שאת. מספרים היו, שפעם אחת בעצם הקרב, בלילה, הוא הטיל על כר משכבו את כספו ל“בנק”: הפעם האירה לו ההצלחה פנים. פתאום נשמעו יריות, ניתן אות אזעקה, הכל קפצו וחשו אל נשקם. – “הטל קלף על כל הבנק”. – קרא ווליץ‘, מבלי לקום ממקומו, אל אחד המשחקים המלוהטים ביותר. – “אני מטיל על שביעיה”, – ענה הלה תוך כדי ריצתו, מבלי שים־לב לבהלה שקמה מסביב, הוסיף ווליץ’ לשחק! הקלף המבוקש זכה.

כאשר הופיע בשרשרת החזית, ניטש כבר הקרב בראשית תקפו. ווליץ' לא שם לבו לכדורים המתעופפים ואף לא לחרבותיהם של הצ’צ’נים: הוא חיפש את חברו בר־המזל.

– “השביעיה יצאה!” – קרא בראותו אותו לבסוף בשרשרת־הרובאים, שהחלו כבר בגירוש האויב מן היער, ובקרבו אליו, הוציא את אמתחתו ואת ארנק־השטרות ומסרם לחברו שזכה בהם. הסיחו דעתו מכך שהמקום אינו יפה לחלוטין לפריעת חובות. לאחר שמילא את החובה הבלתי נעימה הזאת, זינק קדימה, משך אחריו את פלוגתו ועד סוף הקרב שמר על קור־רוחו והחליף יריות עם הצ’צ’נים.

משניגש הסרן ווליץ אל השולחן, נשתתקו המסובים תוך צפיה לתגובה מקורית מצידו.

– רבותי! – אמר (קולו היה שקט, אם כי נמוך מן הרגיל): – רבותי, מה בצע בויכוחי סרק אלה? אתם מבקשים הוכחות? הנני מציע לפניכם לנסות את הדבר על עצמכם ובשרכם: היכול אדם לעשות בחייו ככל העולה על לבו או ששעתו של כל אחד ואחד נגזרת עליו מראש… מי מסכים?

– לא אני, לא אני! – נשמעו קריאות מכל עבר – הנה, איזה אדם מוזר! מה שעולה על דעתו…

– אני מציע התערבות.

– איזו?

– אני קובע, כי אין כל גזרה גורלית – אמרתי אני – והטלתי על השולחן שתי עשרות אדומים – כל מה שהיה באמתחתי.

– מסכים – ענה ווליץ בקול עמום – אתה, רב־הסרן, תהיה לנו לשופט: הנה חמשה־עשר אדומים, את חמשת הנותרים אתה חב לי ועשה עמדי חסד והוסף אותם על אלה.

– יפה, – אמר רב־הסרן, ברם איני מבין, אליבא דאמת, במה מדובר כאן וכיצד סוברים אתם לפתור מחלוקת זו?

מחריש יצא ווליץ' אל חדר השינה של רב־הסרן; אנו הלכנו אחריו, הוא ניגש אל הקיר, שעליו תלויים היו כלי הנשק וללא אבחנה הסיר מעל הוו את אחד האקדחים שוני־הקוטר. אנו טרם ירדנו לסוף דעתו, אך כשהרים את ההדק, ושם אבק־שרפה אל המחסנית – פרצה קריאת־חרדה מפי רבים שתפשוהו בידו.

– מה אתה אומר לעשות? הגע־נא, הרי זה טרוף־דעת! – גערו בו.

– רבותי! – אמר במתינות בחלצו את ידו: – מי מוכל לשלם עבורי עשרים אדומים? – הכל נדמו ונרתעו.

ווליץ' חזר אל החדר הסמוך וישב אל השולחן; כולנו הלכנו אחריו. ברמיזה הזמיננו לשבת מסביב, נענינו לו מחרישים: אותו רגע שלט עלינו באיזה שהוא שלטון־סתרים. שמתי מבט חודר בעיניו, אך הוא פגש את מבטי הבוחן בעין שקטה ושלוה ושפתיו החיורות העלו חיוך; ברם, על אף קור־רוחו, נדמה לי, כי הבחנתי בחותם המות על פניו החורורים. השגחתי לא פעם – ורבים מבין אנשי הצבא הותיקים אשרו זאת – כי לעתים קרובות מופיע על פניו של אדם, אשר בעוד שעות מספר יקחהו המוות, מין ארשת מוזרה, אות לגזר־הדין הבלתי נמנע והצפוי לו, עד כי לעין שהסכינה לכך קשה לטעות.

– הלילה אתה מת! אמרתי לו. הוא פנה אלי במהירות, אך ענה במתינות ובשלות־רוח:

– יתכן, הן או לאו… – אחרי כן, בפנותו אל רב־הסרן, שאל: – כלום טעון האקדח? – במבוכתו לא זכר זאת רב־הסרן היטב.

– כן, טעון, ווליץ', – קרא מי שהוא, – אין ספק כי טעון הוא, שהרי תלוי היה למראשותי המטה, אך למה זה תחמוד לצון פתאום?

– לצון־אוילים, – החזיק־החרה אחריו אחר.

אני מתערב בחמשים אדומים כנגד חמשה, שאין האקדח טעון כלל! קרא השלישי וכך הגיע לידי התערבות נוספת.

קצתי בכל התכונה המרובה הזאת. שמעו־נא – אמרתי – אחד מן השנים, או שאתה יורה בעצמך או שהנך תולה את האקדח על מקומו הקבוע ונלך לישון.

– בהחלט, – קראו רבים, – נלך לישון.

– רבותי, אבקש מכם לא למוש ממקומכם! – אמר ווליץ' והגיש את קנה האקדח אל מצחו.

הכל כאילו נתאבנו.

– אדון פצ’ורין, – הוסיף, – קח קלף וזרוק אותו למעלה.

ואני, זכורני כאילו קרה הדבר אך זה־עתה, לקחתי מעל השולחן את האַס האדום וזרקתיו למעלה; הכל עצרו נשימתם; עיני הכל התרוצצו בהבעת־פחד וסקרנות לא מובנת מן האקדח אל הקלף הגורלי, אשר ברחפו בחלל האויר, ירד לאטו; ברגע שנגע בשולחן, שחרר ווליץ את ההדק… מעצורת.

– תודה לאל! – קראו רבים: – אינו טעון…

– ניווכח בכל זאת, – אמר ווליץ'. הוא הרים שנית את ההדק, כיון את האקדח אל מול הכובע, התלוי מעל החלון; נשמע קול יריה – עשן מילא את החדר; משנתפזר העשן, הסירו את הכובע: הוא היה נקוב באמצע והקלע ננעץ עמוק בכתל.

רגעים שלושה לא היה איש מן המסובים מסוגל להוציא הגה מפיו, בשלות־נפש גמורה שם ווליץ' את כספי אל אמתחתו.

עתה נסבו הדברים מסביב לשאלה, למה לא פעל האקדח בפעם הראשונה; אחדים קבעו, כי הקנה היה בודאי סתום; אחרים התלחשו, כי מקודם היה אבק־השרפה מלוחלח במקצת ואחרי־כן הוסיף ווליץ' אבק־טרי; אך אני הייתי בדעה, שההנחה האחרונה אינה נכונה, כיון שכל הזמן לא גרעתי עין מן האקדח.

– בר־מזל אתה במשחק! – אמרתי לווליץ'…

– זו הפעם הראשונה מאז יצאתי מרחם אמי, – ענה בחיכו מתוך סיפוק: – זה טוב מבנק ומשטוס¹)

– אך מסוכן מאלה במידת־מה.

– ובכן, המאמין עתה עכשיו בגזרת־הגורל?

– האמן אאמינה, אלא שאיני מבין עכשיו, למה זה נדמה לי, כאילו נגזר עליך למות היום… והאיש הזה, אשר לפני רגעים מספר כיון את אקדחו אל מצחו בשלוה כזאת, נתרגז פתאום ונתעצב.

– אף על פי כן, רב לך! – אמר בקומו – דבר־התערבותנו הגיע לקיצו וגם להערותיך, נראה לי, אין עוד מקום. נטל את כובעו והלך לו. תגובתו היתה לפלא בעיני – ואמנם לא בדי־שוא.

עד מהרה נתפזרו הכל וחזרו לבתיהם, בחוותם איש־איש את דעתו על פליאותיו של ווליץ' ואין ספק, שתוך כדי כך דנו אותי פה־אחד לאגואיסטן, כיון שאני התערבתי עם איש, אשר מוכן היה לאבד את עצמו ביריה. כאילו אמנם לא יכול היה בלעדי למצוא לעצמו הזדמנות אחרת לכך…

חזרתי הביתה דרך סמטותיו המשמימות של כפר־הקוזקים. ירח מלא ואדום, כתועפת הדלקה, החל מתגלה מאחרי האופק, האחוז בבתים המשוננים. דומם התנוצצו הכוכבים על פני כיפת השמים המאפילה בתכלתה, ומשובת־שחוק אחזתני פתאום, לעת נזכרתי, כי היו לפנים אנשים חכמנים שסברו, כי מאורות השמים לוקחים חבל בסכסוכים הקטנים בשל כברת ארץ או בגלל חוקי־בדים כלשהם… וכי מה? פנסים אלה, שהודלקו, לפי דעתם, רק לשם כך, כדי שיוכלו להאיר את מלחמותיהם ושמחותיהם שלהם, עדיין לוהטים בכל יפעתם הראשונה, וכל חמדונותיהם ויחוליהם כבו זה כבר עמם יחד, כאש זו, שהועלתה בקצווי היער בידי עובר אורח שלוו. אך לעומת זאת, מה רב היה כוח הרצון, אשר אותו האצילה עליהם אמונתם כי השמים וכל צבאותם, אשר לא ייספרו מרוב, משגיחים עליהם וחרדים להם חרדה זו, אשר לו גם אילמת היא – לא תכזיב לעולם… ואנו צאצאיהם האומללים, הנעים ונדים עלי האדמות ללא אמונה, ללא רגש הכבוד, ללא תענוגות ופחד, מלבד אותו הפחד שלא מרצוננו הוא מעיק על הלב, מדי הרהרנו על הקץ הבלתי־נמנע, לא עוד מסוגלים אנו לקרבנות גדולים לא לטובת האנושות ואפילו לא למען אשרנו שלנו, כיון שכופרים אנו במציאותו ובשויון־נפש אנו עוברים מספק לספק, כשם שאבותינו נטלטלו ממשוגה אחת לרעותה, אך גם מבלי שננהה כמותם אחרי התקוה ואף אחרי אותו גזר־דין גורלי, ומבלי שנדע את כל אותו העונג הרב שאין להגדירו ואשר בה תתענג הנפש בכל מאבק שהיא נאבקת עם האנשים או עם גורלה.

ורבות מחשבות דומות לאלה חלפו במוחי; אני לא כלכלתין, כיוון שאיני אוהב לכלכל בי הגיגים מופשטים כל שהם; וכי מה־יתנו לי ומה־יוסיפו לי אלו?… בימות עלומי הראשונים הוזה הזיות הייתי; אהבתי לשעשע את נפשי במראות קודרים ואורים, שהיו מצטירים חליפות־חליפות בדמיוני הצמאני שלא ידע מנוחה, אך מה נותר לי מכל אלה? הליאות, רק היא בלבד, כמו אחרי ליל־קרבות וחזיונות־בלהה, וגם זכרונות עגומים, לא נוחמו ממוסר־כליות. במאבק־שוא זה כיליתי לריק את כל להט נשמתי ואת יציבות רצוני, שחיוניותן רבה כל כך לקיומו של אדם. אני באתי אל בין החיים האלה לאחר שחיה חייתים כבר במחשבתי ותקפני השעמום ונפשי סלדה מהם, כאדם זה, שקרא העתק־קלוקל מספר ידוע לו משכבר הימים.

כל אשר קרה אותו ערב עשה עלי רושם עמוק והרגיז את עצבי. ואני טרם אדע אל נכון, אם אמנם מאמין אני גם כעת בגזר דינו של הגורל או לאו. אולם בערב ההוא תקפה עלי אמונתי בו: ההוכחה היתה חותכת ואנכי, מבלי שים לב לכך, שלגלגתי לאבותינו ולאיצטגנינות שלהם, המוכנה תמיד לשמשם, נלכדתי שלא מרצון ברשתם; ברם עמדתי בעוד מועד מלכת בדרך מסוכנת זו, וכיון שכלל גדול הוא לי, לא לכפור בשום דבר כפירה מוחלטת ולא להאמין בשום דבר אמונה עיוורת, דחיתי את “הנסתר” ממני והלאה ונתתי דעתי על אשר תחת רגלי, וזהירות יתרה זו באה אמנם כדבר בעתו: כמעט־קט והייתי נופל תחתי בהתקלי פתאום בדבר־מה שמן ורך, אך לפי הנראה, נטול־חיים. גוחן אני – הירח כבר נסך אורו ישר על הדרך – ומה מתגלה? לפני מוטל חזיר משוסף לחצאים בחרב… עוד טרם הספקתי להסתכל בו היטב, והנה אני שומע קול שעט רגלים: שני קוזקים יצאו במרוצה מן הסמטה הסמוכה, אחד נגש אלי ושאלני: “כלום לא השגחת בקוזק שיכור שרדף אחרי חזיר?” אמרתי להם שלא פגשתי שום קוזק ורק הצבעתי על הקרבן האומלל של אומץ־לבו המופלג…

– רוצח שכזה! אמר הקוזק השני – אך לגם יין צ’יחיר ומיד יקרא דרור לחרבו ויהפך בה בכל אשר יפגע. נרדף אחריו ירמיאיץ' יש לאסרו בחבלים, פן עוד…

הם התרחקו ואני המשכתי בדרכי בזהירות רבה ולבסוף הגעתי בשלום אל מעוני.

התגוררתי אצל פקח ממשלתי זקן, אשר חיבבתיו בשל מידותיו הנאות ובמיוחד – בזכות נסטיה, בתו הנאוה.

היא, כמנהגה תמיד, המתינה לי גם הפעם עטופה בפרוותה על יד הפשפש. הירח האיר את שפתותיה הנחמדות, שהכחילו מצינת־לילה. בראותה אותי הצטחקה אך לא נמשכתי אליה. “ליל מנוחה, נסטיה” – אמרתי בעברי על ידה, היא רצתה להשיב לי דבר־מה, אולם רק נאנחה אנחה חרישית.

סגרתי מאחורי את דלתות חדרי, העליתי נר וצנחתי על יצועי. אלא ששנתי נדדה הפעם יותר מכפי הרגיל. שולי המזרח כבר החלו מתבהקים לעת נרדמתי. ברם, לפי הנראה, נגזר עלי מן השמים שבאותו לילה לא אישן די שנתי. בארבע שעות לאור הבוקר החלו מתדפקים על חלוני שני אגרופים. קפצתי: מה קרה? – “קום, התלבש!” קראו אלי קולות מספר, התלבשתי בחפזון ויצאתי מחדרי. “הידעת את אשר קרה?” – אמרו לי בבת אחת שלושת הקצינים שבאו לקרוא לי. פניהם חורים היו כפני מתים.

– מה?

– ווליץ', נהרג.

נדהמתי.

– נהרג, הוסיפו, – הבה ונמהר!

– ואנה זה?

– בדרך ייוודע לך.

הלכנו. הם סיפרו לי על כל אשר קרה ותוך כדי כך תבלו הערות שונות בענין גזר־דינו המוזר של הגורל, אשר הצילהו ממוות בטוח כמחצית השעה לפני מותו. ווליץ' הלך לבדו ברחוב האפל: קפץ עליו פתאום הקוזק השיכור, הורג־החזיר, ויתכן, כי היה עובר לדרכו מבלי שים אליו לב – אילו לא נעצר ווליץ' ולא פנה אליו לאמר – “את מי אתה מבקש?” – “אותך” – השיב הקוזק והכהו חרב בשספו אותו מן הכתף עד הלב כמעט… שני הקוזקים, אשר פגשוני ואשר רדפו אחרי הרוצח, חשו לעזרה, הרימו את הפצוע, אך הוא השמיע כבר את נשמת־אפו האחרונה והספיק רק לבטא שתי מלים בלבד: “הוא צדק”. רק אני לבדי ידעתי פשרן הנעלם של מלים אלו: הן אלי היתה כוונתן: אני, שלא ברצוני, נבאתי לעלוב זה את משפט גורלו. הרגשתי לא רימתה אותי, בעליל קראתי מעל פניו את חותם קיצו הקרוב.

הרוצח סגר את עצמו בבקתה שוממה שבקצה הכפר. שמנו פעמינו לשם. נשים רבות רצו אף הן לשם תוך כדי בכיתן; מזמן לזמן נראה ברחוב קוזק מאחר קום, קופץ אל הרחוב, מהדק בחפזו את חניתו ועובר בריצה על ידנו. שררה מבוכה נוראה.

והנה, לבסוף, הגענו למקום; מסתכלים אנו: מסביב לבית הסגור מבפנים על דלתותיו ותריסיו צובא המון רב. הקצינים והקוזקים מתוכחים ביניהם בהתלהבות, הנשים מיבבות, משיחות לבן ומקוננות. מבין אלו עוררו את תשומת לבי פניה כבדי־הארשת של ישישה אחת, שהביעה יאוש של טרוף־דעת. היא ישבה על גבי קורה עבה, שעונה על ברכיה תמכה ראשה בידיה: היתה זו אמו של הרוצח… כפעם בפעם נעו שפתותיה… הלחש תפלה לחשה אם קללה?

בינתיים צריך היה לנקוט צעדים כדי לתפוס את הפושע. ברם, איש לא הרהיב עוז בנפשו לקפוץ ראשון אל חדרו.

נגשתי אל החלון והצצתי בעד סדק התריס. חיור הוא שכב על הרצפה ובידו הימנית אחז באקדח: חרבו המגואלת בדם נחה בקרבתו. עיניו הלטושות התרוצצו סביבו. כפעם בפעם נתרעד ואחז בראשו, כאילו ניסה להזכר באשר קרה לו אמש. ברצון תקיף לא השגחתי במבטו זה ואמרתי לרב־הסרן, כי אך לשוא אינו נותן לקוזקים לפרוץ את הדלת, היות ומוטב שהדבר ייעשה עכשיו מאשר לאחר מכן, משישוב לפכחונו המלא.

אותו שעה ניגש אל הדלת קצין־קוזקים זקן וקרא לו בשמו, והלה השיב.

– חטאת, אחא יפימוביץ' – אמר הקצין – אין כל מוצא, הכנע.

– לא אכנע – ענה הקוזק.

– ירא את האלהים! הרי לא צ’צ’ניץ ארור אתה, כי אם נוצרי ישר. נו, אם כבר השיאך החטא ונלכדת ברשתו – אין לך כל תקנה אחרת. מגורלך לא תמלט.

– לא אכנע – צעק הקוזק בקול מאיים ומיד נשמע קול חריקת ההדק הנדרך.

– אי, דודה! – אמר קצין הקוזקים לישישה – דברי אליו דבר, אולי ישמע בקולך… הרי את האלוהים יוסיף להכעיס, אף ראי, הנה גם האדונים האלה ממתינים זה למעלה משעתיים.

הזקנה נתנה בו מבט נוקב והניעה בראשה.

– וסילי פטרוביץ' – אמר קצין הקוזקים בגשתו אל רב־הסרן – הוא לא יכנע, מכיר אני אותו. ואם את הדלת תצווה לשבור, כי אז יפיל בנו חללים רבים. כלום לא תיטיב עשה אם תצוה לירות בו? בתריס סדק רחב.

אותו רגע חלפה במוחי מחשבה זרה: בדומה לווליץ' גמרתי אף אני לנסות את משפט גורלי.

– כתר זעיר, – אמרתי לרב־הסרן – חי אקחנו.

צויתי על קצין הקוזקים להכנס עמו בשיחת־דברים ועל יד הדלת הצבתי שלושה קצינים מוכנים ומזומנים לפרצה ולחוש לעזרתי בהנתן האות. הקפתי את הבית וקרבתי לחלון הגורלי. לבי נקפני בהולם פעם.

– אח, ארור שכמותך – צעק קצין הקוזקים – האם שחוק אתה אומר לעשות בנו? או שמא תאמר, כי קצרה ידנו להשיגך? הוא החל הולם בדלת בכל כוחותיו. הצמדתי עיני אל הסדק. עקבתי אחרי תנועותיו של הקוזק אשר לא פלל, כי ההתקפה תבוא מצד זה – וכהרף עין שמטתי את התריס ורכון־ראש זינקתי אל חלל החלון. ירי חלף סמוך לאזני, הכדור טרף כתפיה אחת, אך העשן שמילא את החדר מנע מידי יריבי למצוא את חרבו, שהיתה מונחת לצדו. תפשתיו בידיו, מיד התפרצו הקוזקים ולא עברו שלוש דקות, כשהופיע כבר אסור בחבלים, מובל על ידי משמר מזויין. ההמון התפזר. הקצינים ברכוני – ואמנם לא בכדי זכיתי לכך.

ואמנם, איך יוכל אדם אחר כל הדברים האלה להאמין בגזרת הגורל? אך מי איש נוכח לדעת אל נכונה, אם מאמין הוא בדבר־מה או לאו? והרי לא פעם אנו נוטים אחרי אמונה, שאינה אלא משובת־החושים או משוגת־השכל… דרכי אני להטיל ספק בכל. מידה זו אינה פוגעת בתקיפות אופיי, אדרבא, בכל הנוגע לי, הריני חותר ביתר שאת אל הצפוי לי, כל פעם שנבצר ממני לראותו מראש. הלוא לא יקרני דבר שהוא גרוע ממות – ומן המוות מפלט אין.

בשובי אל המצודה, סיפרתי למקסים מקסימיץ' על המוצאות אותי ועל כל אשר הייתי עד־ראיה לו, ושאלתי לדעתו בענין משפט הגורל. מקודם לא הבין את פשר כל אותו הענין, אך אני הסברתיו כמידת יכולתי ואז אמר בהניעו את ראשו ברצינות:

– אכן, בהחלט, ענין זה מסובך למדי. אמנם, הדקי־הנשק האסייתיים האלה נעצרים לעתים קרובות, כשאינם משוחים די הצורך, או כשאין לוחצים עליהם באצבע לחיצה של ממש. אודה ואתודה, שאיני מחבב את הנשק הצ’רקסי, לאיש משלנו לא כדאי להחזיקו. קתם קטן – ועל כן הזהר, פן ייחרך חטמך… לעומת זאת, חרבות יש להן – פשוט השבח והתהלה להן. ולאחר שהרהר רגעים מספר, הוסיף:

– צר לי על עלוב־נפש זה… השד השיאו לבוא בדברים עם שיכור בנשף לילה!… אפס, נראה הדבר, כי כך כבר נגזר עליו מאז לידתו…

ולא יכולתי להוציא עוד מפיו אף דבר אחד מדבריו. בדרך כלל אינו אוהב להפוך בדברים היוצאים מגדר הרגיל…

תרגם ש"ס

אגף המחלקה… אולם מוטב, שלא לקרא בשמו של אותו אגף. אין לך יצורים יותר זעומים מאשר אגפים למיניהם, גדודים, משרדים וכיוצא באלה מעמדות ממשלתיים. שבימינו אלה, כל ברנש רואה עצמו סמל לכלל החברה ועלבונותיה. מספרים, שהנה לא מכבר הגיעה קובלנה מאת מפקח משטרה בעיר, שאת שמה אינני זוכר עוד, ובה נאמר בפירוש, כי דיני המלכות יורדים לטמיון וכי שמה הקדוש של זו נישא עתה בהחלט לשוא. ולראיה צרף האיש אל קובלנתו כרך עצום של איזה חבור רומנטי שבו נזכר מפקח המשטרה כמעט בכל עמוד עשירי ופעמים – אף כשהוא מבושם כלוט.

על כן, כדי להמנע מכל מיני אי־נעימויות, ניטיב עשה אם נקרא לאגף, שבו אנו עוסקים, בפשטות – אגף פלוני.

וכך באגף פלוני שרת פקיד פלוני, אין לומר שהיה מצטיין ביותר; נמוך קומה, סטיף במקצת, אדמוני במקצת, ולפי מראה פניו אפילו לקוי־ראיה במקצת; בעל לגבחת לא גדולה, קמטים משני צדי הלחיים וצבע פנים, שקוראים לו טחורי… מה לעשות, אשם בכך, כמובן, אקלימה של פטרבורג. באשר לתואר (שכן אצלנו חייבים בראש וראשונה להודיע את התואר) הרי תארו היה, מה שקרוא אצלנו יועץ טיטולרי קבוע, המשמש, כידוע, מטרה לחיציהם של כל מיני סופרים, שמנהג מפואר בידיהם לרכב דוקא על אלה, שאינם יודעים לנשוך. שם משפחתו של הפקיד בשמצ’ניק. משמו זה בלבד ניתן להסיק, שאכן היה אי פעם מבשמק;¹ אולם אימתי וכיצד השתלשל שם זה מבשמק, על כך אין איש יודע דבר וחצי דבר. הן אביו סבו ואפילו גיסו וכל הבשמצ’ניקים נעלו בדרך כלל מגפים, שאת סוליותיהם היו מחדשים אך ורק שלש פעמים בשנה. שמו היה אקאקי אקאקיאביץ‘. אפשר ובעיני הקורא ייראה שם זה משונה במקצת והגוּי במכוון, אולם, יהא־נא סמוך ובטוח, שאיש לא חיפשו במיוחד, וכי רק מפאת השתלשלות המסיבות המיוחדות לא היתה כל אפשרות לקרוא לו בשם אחר. וכך היה המעשה: במידה שאין זכרוני מטעני, נולד אקאקי אקאקיאביץ’ אור ליום 26 לחודש מרס. אמו, מנוחתה עדן, אלמנתו של פקיד ואשה טובה עד מאד, ביקשה לערוך לו לרך הנולד טבילה כדת וכדין. שוכבת היתה אמו על יצועה שממול לדלת ולימינה ניצבו הסנדק, איבן איבנוביץ' ירושקין, אדם מוזר, לבלר ראשי בסנט והסנדקית, ארינה סמיונובנה בילובריושקינה, אשת קצין משטרה ובת־טובים, מצוינה במידות חסד נדירות. הציעו לה ליולדת שתבחר כרצונה באחד משלושת השמות הבאים: מוקקיה, סוסיה, או בשמו של המעונה חוזדאזאטא. “לא” חשבה בנפשה המנוחה “מיני שמות כאלה”. כדי לספק רצונה, פתחו את הלוח במקום אחר, והרי שוב שלשה שמות: טריפילי, דולה, ואראחאסיא, “גזירה שכזאת” מלמלה הזקנה: “באמונה, מימי לא שמעתי מיני שמות כאלה. אילו, לפחות, ואראדאת או ורוך, אולם טריפילי וואראחאסיא”. הפכו דף נוסף ויצאו־פבסיקאחיא וואחטיסיא. “אכן רואה אני” אמרה הזקנה “שכך הוא, מן הסתם, רצונו של הגורל. כיון שכך, מוטב, שיהיה גם שמו כשם אביו. האב היה אקאקי, יהיה גם הבן אקאקאי”. הנה ככה, איפוא, נוצר השם אקאקאי אקאקיאביץ', והרך הנולד הוטבל. אגב מעשה הטבילה פרץ התינוק בבכי ועיות את פרצופו כאילו ניחש מראש, שעתיד הוא להיות יועץ טיטולרי. כך, איפוא, ולא בדרך אחרת, קרה הדבר. ספרנו את המעשה כולו למען יווכח הקורא בעצמו לדעת שהדבר בא, בהחלט, מחמת הכרח וכי לא היתה כל אפשרות לכנותו בשם אחר.

אימתי ובאיזו תקופה נתקבל לאגף ומי הוא זה, שקבע לו את סוג עבודתו – דברים אלה אין איש זוכר עוד. וכל כמה שלא התחלפו שם המנהלים וראשי המחלקות למיניהם, תמיד ראוהו יושב אותה ישיבה, באותו מקום ועוסק בעבודתו, עבודת פקיד־כתבן; עד אשר בסופו של דבר האמינו הכל, כי מן הסתם יצא האיש לאור העולם כמות שהוא עתה, במעיל השרד שלו ועם הגבחת. איש מעובדי האגף לא נהג בו מנהגי כבוד. השוערים, לא זו בלבד שלא היו קמים על רגליהם בעבור האיש על פניהם, אלא אף לא הואילו להסתכל לצדו, דומה כאילו זבוב רגיל התעופף בחדר ההמתנה. המנהלים נהגו בו יחס רודני־צונן. כל עוזר לבלר ראשי היה בא ותוחב את הנירות ממש אל מתחת לאפו, מבלי שיראה את עצמו חייב להוסיף לפחות: “יואיל־נא להעתיק”, או “הרי לפניו ענין טוב ומענין”, או סתם מלה טובה כמקובל במוסדות מהוגנים. ואילו הוא, נוטלם, מסתכל אך ורק בנירות ואינו מרים כלל את עיניו להיוכח מי הוא זה, שהביאם אליו ואם הלה בר־סמכא לכך. אוחז הוא בגליון הניר ובו במקום מתחיל במלאכת הכתיבה. הלבלרים הצעירים צחקו עליו והתלוצצו על חשבונו, כיד פקחותם הטובה של פקידוני משרד; ספרו בנוכחותו ספורי בדים על אודותיו, על אודות סוכנת ביתו בת השבעים, המפליאה בו את מכותיה, כביכול. חקרוהו על יום החתונה, זרו על ראשו פיסות ניר וקראו לכך שלג. ברם, אקאקי אקאקיאביץ' לא היה פוצה את פיו, כאילו נמצא לבדו בחדר ואין עמו איש, לא היה בכל אלה כדי להשפיע אפילו על טיב עבודתו. על אף ההטרדות המרובות יצאו מתחת ידיו מכתבים ללא פגם כל שהוא. ורק כאשר המהתלה היתה כבר לבלתי נשא, כאשר דחפוהו במרפקו והפריעוהו מלהמשיך במלאכתו, היה מפטיר: “הניחו לי, מפני מה אתם עולבים בי”. משהו מוזר היה אצור באותן המלים ובקול שבו היה מבטאם. נשמע מתוכן משהו, המעורר רחמים גדולים כל כך, עד שאדם צעיר אחד, אשר מקרוב בא לעבודה וכדוגמת חבריו הרשה לעצמו להתקלס בו, נשאר עומד במקומו, כאילו פלחו חץ, ומאז, דומה, הכל נשתנה בעיניו ונראה באור אחר לגמרי. איזה כח בלתי טבעי אילצו להתרחק מחבריו, מכריו שחשבם, תחילה, אנשים מהוגנים ויודעי נימוס. ועוד ימים רבים לאחר מכן, ואף ברגעי חייו העליזים ביותר, היה לפתע ניצב לעיני רוחו פקיד נמוך קומה וגבח בדבריו הנוקבים: “הניחו לי, מפני מה אתם עולבים בי” – ומבעד למלים נוקבות אלו נשמעו מלים אחרות: “הרי אחיך אנכי”. והצעיר האומלל היה מליט את פניו בידו ועוד רבות פעמים במרוצת חייו היה האיש מזדעזע קשות, כל אימת, שנוכח לדעת כמה מן הבלתי אנושי צפון בקרב האנוש, ומה רבה היא הגסות האכזרית המסתתרת מאחורי גינוני הנמוסיות הדקה, מצות אנשים מלומדת. אהה, רבונו של עולם! אפילו בנפשו של אותו אדם, אשר כל העולם מוצא אותו אציל וישר דרך…

אכן, ספק אם יימצא עוד אחד, שחייו יהיו במידה כזו נתונים לתפקידו. לא די לומר: הוא שרת בקנאות, לא, הוא שרת באהבה. הוא מצא במלאכת הכתיבה עולם רב גוונים שכולו טוב. פניו זהרו מהנאה. אי־אלו אותיות נתחבבו עליו במיוחד ובהגיע תורן להיכתב, היה ממש יוצא מכליו מרוב אושר: היה מחייך, מעפעף בעיניו ומלקק בשפתיו; דומה שעל פי ארשת פניו בלבד יכולת להכיר, מה האות היוצאת עתה מתחת לקולמוסו. אילו גמלו לו לפי שעור קנאותו לעבודה, אפשר כי לרוב הפתעתו, היה עולה אף לדרגת של יועץ המדינה; ברם, הוא לא זכה אלא, כמאמר חבריו השנונים, לאבזם במכנסים ולטחורים במתנים…

אגב, אין לומר שלא זכה לכל תשומת־לב שהיא. אחד המנהלים, שהיה במקרה אדם טוב מטבעו וביקש לגמול לו טובה על שרותו רב־השנים, צוה למסור בידו משהו חשוב יותר מאשר העתקת מכתבים גרידא. היינו, לעבד עבודה מוגמרת, מעין פניה למוסד צבורי אחר. וכל מה שנדרש ממנו, היה להחליף את הכותרת שבראש הגליון ולשנות מספר פעלים מגוף ראשון לגוף שלישי. הענין גרם לו טרחה רבה כל כך, עד שפניו העלו זעה, גרד בגבחתו ולבסוף אמר: “לא, מוטב שאעתיק משהו”. מאז השאירוהו אצל העתקות.

דומה, שחוץ מענין ההעתקות, לא היה בעולם דבר העשוי למשוך את תשומת לבו. למלבושיו לא שם לב כל עיקר: חליפת השרד שלו לא היתה מצבע ירוק, אלא מעין מזיגה של גון אדמוני ואפור. הצוארון היה צר וקצר, כך שצוארו אף כי לא היה ארוך, נראה מעל צוארונו מופשל במידה בלתי רגילה, כמו אצל אותם חתלתולי גבס, בעלי גולגולת מטלטלת, המקשטים בעשרותיהם את ראשי התיירים הרוסים שמרחוק באו. ותמיד היה שמץ מה של רבב נדבק אל חליפתו: גבעולת־נעורת או סתם בדל חוט, נוסף על כך ניחון איש זה בכשרון מיוחד במינו, להזדמן בעברו את הרחוב אל מתחת לחלון, דוקא בשעה שמושלכים בעדו כל מיני שיירים. מובן, איפוא, שרגיל היה לשאת בשולי מגבעתו קליפות אבטיח, וכיוצא באלה מיני אשפה.

מימיו לא נתן דעתו על הנעשה והמתרחש יום־יום ברחוב, מה שאין לומר על עמיתו, לבלר צעיר, מבט עיניו נוקב וחודר עד כדי כך, שעשוי הוא להבחין אפילו אצל מי מהעוברים מעבר הרחוב השני הותרו קישורי המכנסים – תופעה המעלה, כרגיל, חיוך ערמומי על פניו. ואילו אקאקי אקאקיאביץ‘, גם כי יביט נכוחה אל אשר לפניו לא יראה, לאמיתו של דבר, כי אם שורות שורות של אותיות כתובות בכתב־ידו הישר, מלבד אולי לאותם המקרים כשראשו של סוס, שאין לדעת כיצד ומהיכן הופיע פתאם, נח לו לפתע על אחת מכתפיו ומנחיריו פורץ רוח עזה ישר אל לחיו, ורק אז משגיח הוא כי אין הוא נמצא במרכזו של טור־אותיותיו אלא דוקא באמצע הרחוב. בשובו הביתה, הריהו יושב מיד אל השלחן, לוגם בחטיפה את חמיצת הכרוב, אוכל בשר עם בצל ירוק מבלי לחוש כלל בטעמו של האוכל, שהוא בולעו יחד עם הזבובים ועם שאר מיני היצורים שלוחי אלוהים באותה העונה. חש בקיבתו שמתחילה היא לתפוח, הריהו קם מאצל השלחן, לוקח צלוחית דיו ויושב להעתיק תעודות, שלא היה בידו הסיפק להעתיקם במשרד. ומשאין כאלה בנמצא, הריהו עושה, במיוחד להנאתו הוא, טופס נוסף, בעיקר מאותן התעודות, שערכם אינו ביפי סגנונם, אלא בזה, שנועדו להישלח לאישיות חדשה או לגברא רבא. ואפילו באותן השעות כששמי פטרבורג האפורים כבר כבו לחלוטין וכל עם הפקידים מילא את כרסו וכילה את ארוחת הצהרים, איש איש כמידת יכלתו הכנסתו וטעמו, מאחר שהכל נחו משאון חריקת הקולמוסים שבמשרד, מריצה אחרי עסקיהם הם ואחרי עסקי זולתם החשובים ומכל אותו העומס, שהאדם הבהול הטיל על עצמו מרצונו, במידה גדושה מכפי הדרוש; בשעה שכל לבלר מבקש ליהנות מן הזמן הקצר שנותר ברשותו: מי שפרוטתו מצויה יותר ימהר לתיאטרון, אחר יצא לחוצות עיר, לשים עין אל מתחת לאי־אלו מגבעות, האחד יסור לנשפיה לבלות את הערב בפיזור מחמאות לריבה חמודה, המשמשת כוכב לחבורה לא גדולה של לבלרים. ויש, ואלה הם הרוב, ההולכים, פשוט, לבקר ידידים שבקומה השלישית או הרביעית, בדירותיהם בנות שני חדרים לא גדולים, אכסדרה, מטבח ואי אלו פרטנזיות למודרניות, כגון מנורה או כל דבר אחר, העולים בקרבנות ובויתורים על ארוחות צהרים ועל טיולים; כלומר, אפילו בעת שכל הלבלרים פנו אל דירותיהם הצנועות של ידידיהם לבלות את שעתם במשחק הויסט הסוער, אגב גמיעת תה מכוסות עם צנימים באגורה; לשאוף מעשן מקטורותיהם הארוכות, ובין חלוקה אחת של קלפים לשניה לגלגל דברי רכילות, שהסתננו אליהם ממרומי החלונות הגבוהים – תענוג, ששום אדם רוסי אינו יכול לותר עליו; או בשעה שאין עוד נושא לשיחה, אפילו לחזור ולדוש בבדיחה על אותו המפקד, שבאו ואמרו לו שגזזו את זנּב הסוס לאנדרטתו של פלקונטוב; כלומר, אפילו בעת שהכל בקשו להתבדר, לא חיפש אקאקי אקאקיאביץ’ לעצמו כל שעשועים שהם, איש לא יכול היה להעיד, כי ראהו מבקר אי פעם בנשף. משכתב עד כדי שבעה, היה עולה על יצועו, מחייך בהנאה למחשבה על יום המחרת: מה העתקה יזמן לו מחר היושב במרומים.

ככה זרמו להם לאטם חייו השלוים של האיש, אשר בארבע מאות רובל לשנה השכיל להיות שמח בחלקו. אפשר שעשויים היו לזרום עוד כהנה וכהנה עד ימי השיבה הטובה, אלמלא הפגעים השונים, הפזורים בדרך החיים, לא רק ליועצים טיטולריים, אלא גם ליועצי סתרים, יועצים גלויים, יועצי חצר וכל מיני יועצים בדרך כלל, אפילו לאלה הנמנעים מליעץ ואף אינם מבקשים עצה מאת זולתם.

ישנו בפטרבורג אויב מושבע אחד לכל המשתכרים ארבע מאות רובל לשנה או קרוב לזה. אויב זה אינו אחר, כי אם הכפור הצפוני שלנו, אף כי יש אומרים, שיפה הוא לבריאות. בתשע בבקר, כלומר, דווקא בעת שהרחובות מתכסים באלה הנחפזים אל משרדיהם, מתחיל הוא לכבד את כל החטמים, ללא אבחנה, במיני סנוקרות עזות ודוקרניות כל כך, עד שהלבלרים האומללים אינם מוצאים עוד כל מפלט לאפיהם. אותה שעה, כאשר אפילו בעלי דרגה גבוהה חשים במצחיהם מעצמת הכפור ועיניהם דומעות, יש ויועצים טיטולריים נשארים נטולי מגן לחלוטין. ואין לו ליועץ הטיטולרי כל עצה וכל תושיה, אלא אם כן יזדרז ככל האפשרי יותר מהר לעבור על פני חמשה, ששה רחובות ואחר כן, בחדר השוערים יהיה בוטש ברגליו עד אשר תימס ותחזור מקפאונה כל כשרותו המשרדית. זה ימים מספר שאקאקי אקאקיאביץ סופג צביטות עזות מן הרגיל בגבו ובאחת מכתפיו, על אף מאמציו לחלוף ככל האפשר יותר מהר על פני השטח המוכר לו. עד אשר לבסוף החל חושב, שמא הסגין הוא שסרח במקצת. מאחר שבחנו היטב בחדרו מצא, שאכן בשנים, שלשה מקומות, היינו, דוקא על הגב ובאחת מכתפיו דמה האריג לאלונטית שחוקה. פה ושם ניבעו פרצים באריג ואילו הביטנה התפוררה כליל. בל נשכח, שאף סגינו זה של אקאקי אקאקיאביץ שימש תכופות נושא למהתלותיהם של הלבלרים. עד כי נטלו ממנו אפילו את שם הכבוד סגין וקראוהו חלוק סתם. ולאמיתו של דבר, היתה מתכנתו משונה למדי: צוארונו הלך ונתמעט משנה לשנה, שכן שימש לצורך אחויים של אי־אלה מקומות תורפה אחרים. האיחוי, כשלעצמו היה רחוק מלהיקרא מלאכת־מחשבת של חייט אומן, כיון שבוצע בדרך גסה ולא נאה.

משירד אקאקי אקאקיאביץ לעומקו של הענין החליט, כי מן הראוי יהיה להביא את הסגין אל פטרוביץ' החיט, השוכן כבוד אי־שם בקומה הרביעית של המדרגות האפלות, ואשר על אף היות לו עין עקומה ופנים סטופים למדי, הצליח לתקן את מכנסיהם ואף חליפותיהם של לבלרים ושל אחרים, בימים שהיה מפוכח, כמובן, וכאשר ראשו לא זמם כל מבצע אחר. אליבא דאמת, אין חיט זה ראוי כלל שנרחיב עליו את הדבור, אולם דינו של ספור הוא, שנהיה מגדירים היטב את אופיו של כל אחד מגבוריו. ועל כן, אין ברירה, הבו לכאן את פטרוביץ'.

לפנים נקרא בפשטות גריגורי והיה עבד נרצע אצל בעל אחוזה אחד. ואילו לפטרוביץ' הפך האיש לאחר שיצא לחפשי והחל מתבשם כדבעי בימי חגא השונים, תחילה בחשובים שבהם, ואחר כן בכל יומא דפגרא, אשר רק צוין בלוח באות הצלב. אכן בנידון זה שמר אמונים למסורת אבות ובריבו עם בת זוגתו היה מכנה אותה בשמות גנאי, כגון חילונית או אשכנזית. כיון שהזכרנו את בת זוגתו, מן הדין שנקדיש גם לה מלים מספר, חבל רק שאין אנו יודעים על אודותיה אלא מעט מן המעט, אפשר רק זאת שיש לו לפטרוביץ' אשה, ואפילו שהיא חובשת לראשה כומתת לילה ולא מטפחת, ואילו במראה פניה, דומני, אינה יכולה להתפאר; מכל מקום הרי רק חיילי המשמר, בהפגשם בה, היו מעיפים עין אל מתחת לכומתתה, כשהם מנענעים בשפמיהם ומפליטים מפיהם צליל מיוחד במינו.

בעודנו עולה במדרגות המובילות אל פטרוביץ‘, שהיו לאמיתו שטופות במים ובמי שופכין והדיפו ריח כהל חריף וצורב את העין, ריח המהווה חלק בלתי נפרד מחדרי המדרגות האפלים, אשר לבניני פטרבורג בדרך כלל – החל אקאקי אקאקיאביץ מחשב בנפשו, מה המחיר ינקוב לו פטרוביץ’ זה, ואילו בתוך לבו החליט לא לשלם למעלה משני רובלים. הדלת היתה פתוחה לרווחה, שכן עקרת הבית, שעסקה אותה שעה בבישול דגים, מילאה את המטבח עשן סמיך כל כך, עד שאפילו הצרצרים בכבודם ובעצמם לא נראו בעדו כלל. אקאקי אקאקיאביץ' עבר את המטבח מבלי שעקרת הבית אף תרגיש בו ולבסוף נכנס לתוך חדר, בו נראה פטרוביץ יושב על גבי שולחן־עץ בלתי מצובע, ורגליו מקופלות תחתיו בדומה לפחה תורכי. כמנהג כל חיט בעת עבודתו, היו רגליו חשופות. הדבר הראשון שמשך את עיני אקאקי אקקיאביץ' היה אותה הבוהן המגודלה, המוכרת לו היטב, שלה צפורן כפופה בצורה משונה, עבה וקשה כשריונו של צב.

פקעת של משי וחוטים השתלשלה לו מצוארו ועל ברכיו החזיק מיני בלויים. זה שלש דקות שהוא עמל להשחיל חוט בקוף המחט ואין הדבר עולה בידו. על כן התרעם מאד על האפלה ואף החוט אינו ניצל מריטונו: “לא נכנס, פרא שכמותו, את כל נשמתי הוציא כבר, בן בליעל!”

לא נעם לו לאקאקי אקאקיאביץ‘, שנקלע לכאן דוקא בשעה שנפשו של פטרוביץ’ מרה עליו: שכן אהב לכוון את הזמנותיו אצל פטרוביץ' בשעה שהלה כבר שרוי מעט בגילופין, או כדברי בת זוגתו “נסתבא ביין קלוקל, השד שתום־העין”. במצב כגון זה, היה פטרוביץ‘, כרגיל, נוח לוותר ולהסכים ואף היה מרבה להשתחוות ולהודות. אכן, אחר כך היתה מופיעה, אמנם, האשה ובוכיה, כי רק בגלל היותו שתוי נקב בעלה שכר נמוך; אלא שבפרוטות מספר היית מסיים את הענין בכי טוב. ואילו עתה, נכר בו בפטרוביץ’ שמפוכח הוא ומשום כך מן הסתם לבו קשוח, אינו נוח לשכנוע, ועלול הוא לדרוש השד יודע איזה מחיר. כיון שהבין למסיבות, ביקש אקאקאי אקאקיאביץ' כדאמרי אנשי, לחזור על עקבותיו, אלא שנפלה כבר ההברה.

פטרוביץ' נתן בו מבט נוקב מאד בעינו האחת ואקאקי אקאקיאביץ' נאלץ לפתוח את פיו:

– השלום לך, פטרוביץ'?

– שלום עליך, נכבדי, – אמר פטרוביץ' וליכסן עינו אל ידיו של אקאקי אקאקיאביץ', לברר, מה שלל נושא עמו האיש.

– והרי באתי אליך, פטרוביץ', ככה… – מן הראוי לדעת, שבדרך כלל היה אקאקי אקאקיאביץ מסביר את רצונו באמצעות מילות יחס, כנויי תואר לרבות קטעי לשון נטולי כל משמעות. ובהגיעו למבוך נהג שלא לסיים כלל את המשפט, כך שלעתים תכופות למדי היה מתחיל במילים: “לכל הדעות הרי זה ככה…” ואחרי אלו – לא כלום, הענין היה מתנדף מראשו, מאחר שסבור היה, כי אמר את כל אשר היה עם לבו לומר.

– מה הענין, איפוא? – אמר פטרוביץ' כשהוא מעביר את עינו האחת על פני חליפת השרד של מבקרו, החל מהצוארון וכלה² בשרוולים, גב, כנף הבגד, והלולאות, את כל הפרטים הידועים לו היטב, שכן כולם נעשו במו ידיו. מנהג הוא אצל החיטים; הרי זה הדבר הראשון שיעשו בעת הפגישה.

– הנה רציתי, פטרוביץ', ככה… זה הסגין, האריג… הנה ראה, בעצמך, בכל מקום אחר הריהו חזק בהחלט, מאובק הוא קמעה ונראה מיושן, כביכול, אך לאמיתו של דבר, הריהו חדש, ורק במקום אחד הוא ככה… במקצת… על הגב והנה גם כתף אחת השתחקה מעט, וגם על כתף זו – עיניך הרואות – זה הכל. עבודה רבה אין כאן…

פטרוביץ' לקח בידו את “החלוק”, תחילה פרשו על גבי השלחן, בחנו ארוכות, הניע בראשו ופשט יד אל החלון ליטול משם את קופסת הטבק העגולה, של איזה גנרל, שאין לזהותו, כיון שמקום הפרצוף נוקב באמצע והודבק בפיסת ניר מרובעת. משהריח קמצוץ טבק מישמש את “החלוק” בין ידיו, הסתכל בו לנגד האור והניע שנית בראשו; אחר כך הפכו עם הבטנה מלבר, שוב הניע בראשו, פתח שנית את המכסה עם הגנרל המודבק בפיסת ניר, ומשמילא את חטמו טבק, סגר והטמין את הקופסה ולבסוף אמר:

– לא, אי אפשר לתקן: מלבוש קלוקל הוא!

לשמע דבריו אלה, חש אקאקי אקאקיאביץ מדקרות בלב.

– אבל פטרוביץ, מדוע אי אפשר? אמר בקול תחנונים של ילד פעוט. הן רק הכתפים נשתחקו קמעה, והרי יימצא אצלך אלה שהם שיירי־אריג.

– נכון שיירים אפשר למצא, שיירים יימצאו – אמר פטרוביץ' – אלא שאי אפשר לאחותם, כאן הענין רקוב לחלוטין, גע בו במחט ומיד יתפורר.

– אין דבר, שיתפורר, ואילו אתה תניח מיד טלאי.

– אין כאן מקום לשים בו טלאי, אין במה לחזקו, בלוי מדי. לא נותר בו עוד כי אם אריג בלבד. תנשב רוח והריהו נפוץ לכל עבר.

– ואילו אתה חזקהו איך שהוא. וכי יתכן הדבר, באמת, ככה…

– לא, – השיב פטרוביץ בקול מוחלט, – אין בכך מן המועיל. הענין אבוד. מוטב שבבוא החורף תתקין לך מזה חותלות לרגליך, שכן הגרבים אינן מחממות די הצורך. המצאה גרמנית היא זו, למען יוכלו לגרוף לעצמם יותר כסף (פטרוביץ' אהב לעקוץ את הגרמנים בכל שעת־כושר); ואשר לסגין, תצטרך, כנראה, להזמין חדש.

לשמע המלה “חדש” נתערפלו עיניו של אקאקי אקאקיאביץ' וכל מה שהיה בהדר החל פתאם מטשטש. רק אחת ראה בבהירות, את הגנרל בעל הפרצוף הדבוק בפיסת הניר, אשר על מכסה קופסת־הטבק של פטרוביץ'.

– כיצד זה חדש? אמר, כאילו שרוי היה עדיין בחלום בלהות. – הרי אין לי אפילו הכסף לכך.

– נו, ואילו נגזר כבר חדש, כיצד זה, ככה…

– כן, חדש, – אמר פטרוביץ' בשלות־אכזרים.

– כלומר, במה יעלה לי מחירו?

אכן.

– יש להניח שמשהו למעלה ממאה וחמישים רובל, – אמר פטרוביץ' כשהוא מכנס את שפתיו במשמעות רבה. מאד חיבב האיש רשמים חזקים; אהב כך, לפתע, ינחית מהלומה ואחר כך יסתכל מן הצד לראות מה פרצוף יקבל קרבנו ההמום לשמע מילים כגון אלו.

– מאה וחמישים רובל בעבור סגין! נצטעק אקאקי אקאקיאביץ המסכן, אפשר זו הפעם הראשונה בחייו, שכן מלידתו הצטיין במדברו השקט.

– כך, – אמר פטרוביץ' – אולם איזה סגין! ומשנרפד את הצוארון בנמיה ועוד נוסיף לכך בורנס שבטנתו משי – יבלע גם מאתים.

– פטרוביץ‘, במטותא ממך, אמר אקאקי אקאקיאביץ בקול תחנונים וממאן לשמוע ולהקשיב לדברים היוצאים מפיו של פטרוביץ’ ולקבל את רישומם, – תקן איך שהוא, למען ישמשני עוד זמן מה.

– לא יתכן, לא כדאי: עמל שוא ובזבוז כסף לריק – אמר פטרוביץ'.

אחר הדברים האלה הסתלק משם אקאקי אקאקיאביץ‘, מדוכא עד עפר. ואילו פטרוביץ’ נשאר עומד במקומו שעה ארוכה, שפתיו מכונסות במשמעות רבה, בעבודתו אינו נוגע, וכל כולו שבע רצון, על שעמד על הגובה ואף לא בייש את אומנות החיטים.

בצאתו לרחוב היה אקאקי אקאקיאביץ כמו שרוי בחלום. “כך הוא, איפוא, הענין”, היה מדבר אל נפשו: “ואנכי אף לא העליתי בדעתי שככה זה, כלומר…”, ולאחר הפוגה קצרה, הוסיף: “ככה זה, איפוא! הנה מה שיצא בסופו של דבר, ואנכי כלל לא שיערתי, שהענין עלול להיות ככה”… ולאחר הפוגה ממושכת, הפטיר: “משמע ככה זה! משונה ומפתיע, כלומר… דבר כזה מעולם… השתלשלות שכזו!” באמרו את זאת, פנה בכיוון הפוך מזה המוביל לביתו, מבלי שהוא עצמו הרגיש בכך.

בדרך פגע בו מנקה ארובות בצדו המלוכלך ומרח את כל כתפו בפיח שחור. סיד שנשפך ממרומי פגומו של בנין ההולך ונבנה, מילא את שולי מגבעתו. והוא כלל לא השגיח בכל אלה, ורק אחר כך משפגע בשומר לילה, שהעמיד לצדו את קרדומו, ונער לתוך חופן־כפו המיובלת מעט טבק מתוך הקרן, רק אז התעשת קמעה, משום שהשומר אמר: “מה אתה נדחף ישר לתוך פניו של אדם, וכי אין לך מדרכה?” דבר זה אילצו להסתכל לצדדיו ולפנות לעבר ביתו. רק כאן החל מרכז את מחשבותיו, לראות את המצב באורו הנכון, לדבר אל עצמו במקוטע, אלא בישוב דעת ובגילוי־לב, כדבר איש אל ידיד נבון, שעמו אפשר לשוחח על ענינים קרובים אל הלב. "היה לא יהיה – אמר אקאקי אקאקיאביץ' “שעה זו אינה יפה לדבורים עם פטרוביץ': הוא עכשיו ככה, מן הסתם ספג, איך שהוא, מידי בת זוגתו. מוטב ואסור אליו בבקרו של ראשון בשבוע: לאחר סביאה של שבת יהיה רדום ויפזול בעינו, משמע שיזדקק לטפה להשיב את רוחו, והרי האשה לא תתן לו כסף, אותה שעה אנכי, ככה, כמה פרוטות לתוך כף ידו, ואז יתרכך וגם את הסגין כך, כלומר…” בזה האופן מיצה אקאקי אקאקיאביץ' את הבעיה, עודד את עצמו, ציפה לבוא היום הראשון הקרוב ובראותו מרחוק את אשת פטרוביץ' יוצאת את הבית, פנה ישר אליו. אכן, לאחר השבת, פיזל, אמנם, פטרוביץ' בעינו במידה רבה, ראשו נטה אל הרצפה וכל כולו רדום; אך למרות כל אלה, כשרק ירד לתוכנם של הדברים, נהג כאילו כפאו שד.

– אי אפשר – אמר – יואיל נא להזמין חדש.

בו ברגע תחב אקאקי אקאקיאביץ' לידו כמה אגורות.

– רב תודות נכבדי, הנה אתחזק קמעה לחייך, – ובאשר לסגין אל דאגה: אין הוא שוה ולא כלום. אתפור לך סגין חדש לתפארת. יכול אתה לסמוך עלי.

ניסה אקאקי אקאקיאביץ לחזור אל ענין התיקון, אך פטרוביץ' לא הניח לו להמשיך בדבריו ואמר:

– אתפור לך חדש, ויהי מה, היה סמוך ובטוח, לא אחסוך כל מאמץ. אפשר יהיה אפילו ככה, כפי האופנה החדשה, הצוארון ירוכס בקרסים של כסף אַ־לה־אפליקה…

כאן ראה אקאקי אקאקיאביץ‘, כי לא יימנע מסגין חדש ורוחו נפלה בקרבו. כיצד יתכן הדבר, מהיכן ילקח הכסף? אכן, במידת־מה יכול הוא לסמוך על ההענקה, העתידה להנתן לימי החג, אולם כסף זה מיועד ומחולק כבר למפרע. חייב הוא לרכוש לעצמו מכנסים חדשים, לסלק חוב לסנדלר, חוב ישן בעבור התקנת ראשים חדשים למגפיו הישנים, כמו מן ההכרח הוא, להזמין אצל התופרת שלש כותנות וזוג לבנים, שלא מן הנימוס לכנותם בשמם, במילה אחת: מכל הכסף ההוא לא תשאר פרוטה לפרוטה, ואילו אפילו יגלה המנהל רוחב לב לא רגיל ויעניק לו במקום ארבעים רובל ארבעים וחמשה או חמשים רובל, הרי גם אז היתרה שתיותר בידו, כמוה כטיפה בים ביחס לערך הסגין. אמנם, יודע הוא, כמובן, שאותו פטרוביץ’ חולשה היא לו להפריח פתאום, השד יודע איזה שכר מופרז, עד כי קורה, שאפילו אשתו אינה עוצרת ברוחה ומצטעקת: “וכי יצאת מדעת, שוטה שכמותך!” ואז יעשה את עבודתו בחצי חינם, ואילו עתה איזו רוח רעה השיאתו לבקש שכר, שאף הוא עצמו אינו שוה אותו. אמנם, ידע, כמובן, שפטרוביץ' יאות ויסתפק אף בשמונים רובל; אולם, מהיכן לקחת שמונים רובל? נניח שאת מחצית הסכום היה משיג איך שהוא, ואפשר גם למעלה ממחצית; ברם מהיכן לקחת את המחצית השניה? אלא שבראש וראשונה יש להודיע לקורא כיצד באה לידו המחצית הראשונה.

מקובל היה אצל אקאקי אקאקיאביץ' להפריש מכל רובל המוצא על ידו, אגורה אחת לתוך תיבה לא גדולה, סגורה על מפתח, עם נקב במכסה לשים בו את המטבעות. עם תום השנה, היה מונה את אגורות הנחושת, שהצטברו במשך הזמן ומחליפן במעות כסף, כיון שהתחיל בכך מלפני זמן רב, עלה בידו לצבור במשך השנים למעלה מארבעים רובל. אם כן מחצית מהכסף הדרוש היתה בידו; אולם מהיכן תבוא המחצית השניה? מהיכן יקח ארבעים רובל נוספים? חשב אקאקי אקאקיאביץ', חשב ולבסוף החליט שמן ההכרח לחשוך בהוצאות רגילות, לפחות במשך שנה אחת: להגמל משתיית תה בערבים, לא להדליק נרות בערבים, ולעת צורך לעבור לחדרה של סוכנת הבית ולעבוד לאור הנר שלה; ברחוב, על גבי מרצפות ואבנים יפסע פסיעות קלות ככל האפשר, כמעט על בהונות רגליו, כדי לשמור על הסוליות לבל תשתחקנה בטרם זמנן; ואף לכובסת לא יזדקק אלא אם כן לעתים רחוקות ככל האפשר, וכדי שלא לבלות את הלבנים, יהיה פושטם מעליו מיד עם שובו לביתו ולובש לגופו רק חלוק בד מיושן, שאפילו הזמן עצמו חומל עליו.

יש להודות, כי בזמן הראשון קשה מאד היתה לו ההסתגלות להגבלות כגון אלו; אך לימים הסכין איך שהוא והכל התנהל למישרין; אפילו הרגיל את עצמו לרעוב בערבים, ברם חלף כל אלה, שבע מזון רוחני לרוב, בשאתו במחשבתו את הרעיון הנצחי על הסגין, העתיד לבוא.

מאותו זמן ואילך, דומה, כאילו, עצם קיומו היה עשיר יותר, כאילו נשא אשה, כאילו נמצא, עוד בן־אדם אחד במחיצתו, כאילו לא היה עוד ערירי, כי אם איזו רעיה ענוגה ניאותה להלוות אליו בדרך חייו, ורעיתו זו אינה, אלא אותו סגין עצמו, מבוטן צמר גפן עם בטנה חזקה שחוסנה עומד לעולם ועד. הוא היה עליז יותר, דומה, שגם אופיו התגבש כאצל אדם, אשר מטרה ברורה ומוגדרת לפניו. הספק וחוסר הבטחון, אשר ניכרו בפניו ובכל הליכותיו כמו נעלמו מאליהם, וכמותם גם שאר סימני הפקפוק וההיסוסים. לפעמים היתה אש משובה מרצדת בעיניו ובראשו היו חולפים הרהורים מחוצפים ונועזים ביותר: שמא בכל זאת יתן את הצוארון בנמיה. הרהורים על נושא זה כמעט ובלבלו את חושיו. ופעם אחת, בהעתיקו מכתב כמעט עד שאפילו קרא בקול “אוך!” ומיהר להצטלב. מדי חודש בחודש היה מבקר לפחות פעם אחת אצל פטרוביץ', להשיח עמו בסגין, היכן טוב יותר לקנות את האריג, מה יהיה צבעו, מחירו, והיה שב לביתו תפוס מחשבות, אך שבע רצון, בהכרה, שבסופו של דבר יבוא יום והסגין יהיה לעובדה קיימת.

ואכן, הענין התקדם יותר מהר מכפי שציפה. באורח בלתי צפוי, העניק לו המנהל הענקה לא של ארבעים ואף לא של ארבעים וחמשה אלא של ששים רובל טבין ותקילין. כלום ניחש שאקאקי אקאקיאביץ' מזדקק לסגין, או אפשר שקרה הדבר סתם בהיסח הדעת, מכל מקום, מעתה היו ברשותו עשרים רובל נוספים. עובדה זו החישה את מהלך הענינים. לא יצאו שנים שלשה חדשים של רעב למחצה – וברשותו של אקאקי אקאקיאביץ' הצטברו קרוב לשמונים רובל. לבו, שכרגיל שקט היה, החל מרטט; מיד למחרת היום הלך עם פטרוביץ לבקר בחנויות. האריג שקנו היה משופרא דשופרא – ואין תימה, שכן הבחירה נעשתה עוד לפני חצי שנה ומאז כמעט ולא היה עובר חודש, שלא יסובבו יחדיו בחנויות, כדי לתהות על המחירים; ברם, בסופו של דבר אף פטרוביץ' בעצמו חיווה דעה, שאריג טוב מזה אינו בנמצא כלל. לבטנה בחרו באריג הודי, מאיכות משובחת עד מאד, ולדעת פטרוביץ‘, עולה הוא באיכותו על משי וביופיו ויפעתו – לא כן שכן. פרוות נמיה לא קנו, מחמת מחירו הגבוה, אך לעומת זאת בחרו בחתול המשובח מכל שנמצא בחנות, חתול, אשר מרחוק נראה ממש כנמיה. שני שבועות תמימים עסק פטרוביץ’ בסגין, מחמת עבודת ההכלמה הרבה, שאלמלא כן היה גומרו בזמן קצר מזה. תמורת עבודתו קבל שנים עשר רובל – בפחות מזה אי אפשר היה לו: הכל היה תפור בחוטי משי, בתפר כפול זעיר, וכל תפר ותפר היה פטרוביץ' מעביר בין שיניו לשוות לו צורות מצורות שונות. והנה, היה זה – – – קשה להגיד באיזה יום קרה הדבר, אולם מכל מקום היה זה יומו הגדול ביותר של אקאקי אקאקיאביץ‘, כאשר פטרוביץ’ הביא לו סוף־סוף את הסגין. הדבר קרה השכם בבוקר, ממש לפני שעת ההליכה לאגף. ואכן, כיון הסגין לרגע הנכון ביותר, שכן הכפור נתן כבר את אותותיו ועוד היתה ידו נטויה. פטרוביץ' הופיע עם הסגין בידיו כנאה לחיט מעולה. ארשת פניו אמרה כלה רצינות, שכמותה לא ראה עוד אקאקי אקאקיאביץ' מימיו. דומה, שחש במלוא התחושה, כי עשה מעשה שאין לבטלו וכי פתאם הוכיח באישיותו מה תהום רובצת בין חיטים, שכל עיסוקם אינו אלא הטלאת טלאים וכל מיני תיקונים ובין אלה התופרים מלבושים חדשים. הוציא את הסגין מתוך ממחטת אף שבה היה עטוף; הממחטה הובאה אף הוא עתה מהכובסת; רק אחר מכן קיפלה ותחבה לתוך כיסו לצרכי שימוש. בנטלו את הסגין הסתכל בו ביהירות־מה ובעודו מחזיק בו בשתי ידיו, הטילו בזריזות על כתפיו של אקאקי אקאקיאביץ‘; אחר כן משכו בידו מאחור כלפי מטה. אחר כך מתחו אקאקי אקאקיאביץ’ על גופו כשאינו מכונס די צרכו. אקאקי אקאקיאביץ‘, כאדם בא בימים ביקש לנסות גם ללבשו עם השרוולים, פטרוביץ’ סייע בידו – הסתבר שגם בשרוולים הוא נאה. במילה אחת, התברר, שסגין זה – מלאכת מחשבת הוא מכל הבחינות, פטרוביץ' לא החמיץ את ההזדמנות להעיר ולומר, שרק בגלל היותו מחוסר שלט, וכן רק משום שמכיר הוא את אקאקי אקאקיאביץ' זה שנים רבות, ניאות להסתפק בשכר זעום; ואילו בניבסקי פרוספקט היו דורשים ממנו רק בעבור העבודה בלבד שבעים וחמשה רובל. אקאקי אקאקיאביץ' לא גילה כל נטיה להתווכח על כך עם פטרוביץ', שכן בדרך כלל ירא היה את המספרים הגבוהים, שפטרוביץ נהג להאחיז בהם את עיני הבריות. הוא שלם לו את המגיע, הודה לו וכמות שהוא לבוש בסגינו החדש, מיהר ללכת אל האגף.

פטרוביץ' יצא בעקבותיו עמד ברחוב והסתכל שעה ארוכה בסגינו של המתרחק, אחר כך מיהר לרחוב צדדי, כדי לעקוף סימטה עקלקלה ולצאת שוב לרחוב ולהסתכל פעם נוספת בסגין מצדו השני, כלומר מלפנים. ובינתים, המשיך אקאקי אקאקיאביץ' בדרכו מתוך הרגשה חגיגית ביותר. עם כל ניד עפעף חש בסגין שעל כתפיו ופעמים ישתפך על פניו חיוך של הנאה. והרי, לאמיתו של דבר, שני יתרונות היו כאן: גם חם וגם נאה. כמעט ולא השגיח כיצד הגיע אל האגף; בחדר המלתחה פשט את הסגין, בחנו מכל צדדיו ומסרו לידי השוער לפקוח מיוחד. תמוה הוא, כיצד נודע לכל שלאקאקי אקאקיאביץ' סגין חדש וכי “החלוק” אינו קיים עוד. בו ברגע יצאו כולם אל חדר־המלתחה להסתכל בסגינו החדש של אקאקי אקאקיאביץ‘. החלו מברכים אותו ומאחלים לו מכל טוב, עד שהוא אשר תחילה לא היה אלא מתחייך, נבוך כליל. ומשהכל הקיפוהו ודיברו על לבו כי מן הדין “לחנוך” את הסגין בשתייה, וכי מחובתו להזמינם לנשפיה, התבלבל אקאקי אקאקיאביץ’ לגמרי ולא ידע עוד את אשר עליו לעשות או לומר וכיצד להחלץ ממצב ביש זה. אולם לא עברו אלא דקות מספר, והוא, אדום כתולעה, ניסה לשכנעם בדי תמימות, כי הסגין אינו חדש כלל, וכי זה רק ככה, כי סגין מיושן הוא. וסוף דבר – שאחד הלבלרים ודוקא לא מדגי הרקק אלא אפילו מה שהוא בדומה לעוזר ראשי, אפשר היה מרצונו להוכיח, שאינו רברבן ומעורה אפילו עם הנחותים, אמר: “ניחא, אני אערוך נשפיה במקומו של אקאקי אקאקיאביץ'. הערב הנני מזמינכם אלי לספל תה: נוסף על כך, הרי היום הזה הוא יום הולדתי”. מובן מאליו, שהלבלרים ברכו בו במקום את העוזר ללבלר ראשי וקבלו ברצון את הזמנתו. בראשונה, ביקש אקאקי אקאקיאביץ' להתחמק, אולם מאחר שהכל הפצירו בו ואמרו לו, שאין זה נאה, שבושה היא לו – לא יכול עוד לסרב. אגב, אחרי כן נעם לו הדבר, כל אימת שנזכר, כי לרגל המקרה הזה, ניתנה לו האפשרות לצאת בסגינו אף לעת ערב. אותו יום היה בעיניו של אקאקי אקאקיאביץ' יום חג גדול. לביתו שב במצב רוח מרומם, פשט את הסגין, תלהו בזהירות רבה על הקיר, הסתכל פעם נוספת באריג ובבטנה, אחר כך נטל, במתכוון לשם השוואה, את החלוק הקודם, אשר התרפט עד תמו. משהביט בו הצטחק: ההבדל היה עצום כל כך! ועוד שעה ארוכה לאחר מכן, לכשסעד את ארוחת הצהרים, הוסיף להצטחק כל אימת שנזכר בצורתו העלובה של החלוק. עלז ושמח סיים את ארוחתו ואחר הצהרים לא כתב עוד, כי אם התפרקד קמעה על יצועו עד רדת האפלה. אחר כך, מבלי להתמהמה, לבש את הבגדים, שם את הסגין על כתפיו ויצא אל הרחוב.

לדאבוננו לא נוכל לספר היכן בדיוק התגורר אותו פקיד מארח: זכרוננו לקה במקצת וכל מה שנמצא בפטרבורג, כל הרחובות והבתים התמזגו ונתערבבו בראשנו במידה כזו, עד שלא בנקל נדלה מתוכו דבר ברור. מכל מקום, דבר אחד, לפחות, נכון הוא, שאותו לבלר התגורר בחלקה היותר מהוגן של הכרך, משמע שלא קצרה היתה הדרך מביתו של אקאקי אקאקיאביץ‘. תחילה שומה היה על אקאקי אקאקיאביץ’ לעבור אי אלה רחובות שוממים שתאורתם קלושה, אולם ככל שהתקרב אל דירת הלבלר, נפגש ברחובות סואנים יותר, מאוכלסים יותר ומוארים יותר. מספר הולכי הרגל הלך ורב, ושם נראו גם גבירות לבושות הדר, צוארוני הגברים רפודי עור ביבר; דלל והלך מספרם של נוהגי מזחלות מסורגות סרגי עץ, שכוכבי פז זעירים מקשטים את חזיהם – אדרבה, כל הזמן נראו רכבים בני־חיל, חבושים מצנפות קטיפה צבע ארגמן, מאיצים בעגלות חורף משוכות בלכה, עם שמיכות עשויות עור דוב וכרכרות שמושביהם מקושטים, חרקו הגלגלים על גבי השלג. אקאקי אקאקיאביץ' הסתכל בכל אלה כמו בחידוש בלתי רגיל. זה לו שנים אחדות שלא יצא בערבים אל הרחוב. אקאקי עמד אצל חלון ראוה מואר של בית המסחר, להזין את עינו בתמונה, המתארת אשה יפה, אשר תוך חליצת נעלה חשפה כליל רגל חמודה למדי; ומאחורי גבה, מבעד לדלת נראה ראש גבר עטור זקן לחיים וזקנקן היספניולי יפה מתחת לשפתו. אקאקי אקאקיאביץ' הניע בראשו, חייך ואחר כך הלך לדרכו. מפני מה הצטחק, האם משום שנתקל בדבר שלא ידעהו מתמול שלשום? אלא שלמראהו נשמר בכל זאת אצל כל אחד ואחד מין הרגשה מיוחדת או אולי חשב, בדומה לפקידים אחרים, לאמור: "אה, הצרפתים הללו!

כל שלא יעלה על דעתם, חוקה עליך, כי באמת, ככה, כלומר…" ואפשר שאף על כך לא חשב – הן לא יתכן להכנס סתם לתוך נפשו של אדם, ולתהות על כל המחשבות שהלה חושב. לבסוף, קרב אל הבית, שבו התגורר העוזר ללבלר ראשי. עוזרו של הלבלר ראשי חי לו ברחבות: פנס האיר את המדרגות והדירה עצמה – בקומה השניה. משנכנס לפרוזדור ראה על הרצפה שורות שורות של ערדלים. וביניהם, באמצע הפרוזדור מיחם, הומה ומתמר תמרות הבל. על הכתלים ניתלו סגינים ואדרות וביניהם היו אחדים עם צוארוני־ביבר או דשים עשויים קטיפה. מאחורי הדלת נשמע שאון ושיח, שפתאם נעשו ברורים וצלולים לעת נפתחה הדלת ומהחדר יצא מלצר נושא מגש עם כוסות ריקות, קומקום לחלב וסל מלא צנימים. נראה, שהלבלרים התכנסו כבר לפני שעה ארוכה ואף הספיקו לגמוע כוס תה ראשונה. לאחר שאקאקי אקאקיאביץ' תלה במו ידו את סגינו ונכנס לחדר, נתרצדו לעיניו בעת ובעונה אחת פמוטים, לבלרים, מקטרות, שולחנות למשחקי קלפים, ואזניו הדהדו עמומות: חילופי דברים ושאון כסאות מוזזים. הוא נשאר עומד באמצע החדר, נבוך במקצת מבלי לדעת את אשר עליו לעשות לראשונה. אלה שכבר השגיחו בו, קבלו את פניו בקריאות ומיד פנו לפרוזדור לראות שוב את הסגין… אקאקי אקאקיאביץ‘, נתביש קמעה, אולם בהיותו אדם גלוי לב, לא יכול להעלים את קורת רוחו לשמע השבחים, שהכל פיזרו לסגינו. אחר כן, כמנהג כל חברה, נטשו כולם את הסגין ואותו עצמו ופנו אל השלחנות המיועדים למשחק הויסט. כל אלה, השאון, הדיבורים והמון בני־אדם היו כפלא בעיני אקאקי אקאקיאביץ’, הוא לא מצא את מקומו, לא ידע אנה יפנה, ומה יעשה, היכן ישים את גופו; לבסוף ישב אצל המשחקים, הסתכל בקלפים הביט בזה אחר זה בפניהם של המשחקים וכעבור שעה קצרה החל מפהק משיעמום. וזאת לדעת, שזה כבר חלפה השעה, בה רגיל היה לעלות על יצועו. ביקש להפרד מהמארח, אולם לא הניחוהו ללכת, בנימוק שראוי הוא המאורע, שישתו לכבודו, לפחות גביע אחד של יין שמפניה. כעבור שעה הגישו ארוחת ערב, שהכילה סלט ירקות, בשר עגל קר, פשטידה, עוגות מתוצרת קונדיטוריה ויין שמפניה. אקאקי אקאקיאביץ' נאלץ לשתות שני גביעים שמפניה. אחר זאת חש, כי כל הנמצא בחדר עליז יותר, ברם עם זאת לא נשכח ממנו, כי השעה היא שעת חצות וכי עליו לשוב לביתו.

מחשש פן יתחשק לו למארח לעצרו שנית, התחמק חרש מהחדר, מצא את הסגין, אשר למגינת לבו התגולל על רצפת הפרוזדור, ניערו, ניקהו מכל שמץ של אבק, שמו על כתפיו ויצא אל הרחוב. בחוץ היה הכל שרוי עדיין באור. אי־אלו חנויות סדקית, מועדוניהם של שומרי החצרות פתוחות היו לכל דכפין, ואילו האחרות אף על פי שסגורות היו, שילחו סילונים של אור לאורך חרכי הדלת, בהעידם תוך כדי כך, שאינן ריקות מחברה וכי מן הסתם מסימים שם עובדי החצרות והמשרתות את שיחם ושיגם, בעוד אדוניהם, תוהים, בוודאי על מקום הימצאם.

אקאקי אקאקיאביץ' עשה את דרכו במצב רוח מרומם וקרה שהחל אפילו לרוץ, משום מה, בעקבות גברת אחת, אשר חלפה כברק על פניו, ואשר כל אבריה נעו בתנועה בלתי רגילה. אלא שמיד נעצר וחזר להילוכו המתון כשהוא תוהה ומשתומם על זריזות זו שגילה פתאם. עד מהרה החלו מתמשכים לעיניו אותם הרחובות השוממים, אשר גם לאור היום אינם שופעים עליזות יתרה, לא כל שכן בשעות החשכה. עתה היו שקטים ושוממים עוד יותר, הפנסים הלכו ונתמעטו. יתכן שמעתה צומצמה מידת השמן; מעתה נראו בתי עץ, גדרות; מסביב לא היתה אף נפש אחת. רק השלג הבריק בחוצות ומשכנות העוני לבשו קדרות. הוא קרב אל המקום, בו נחתך הרחוב על ידי ככר רחבה עד אין סוף, שרק בקושי אפשר לראות את הבנינים מעברה השני וכל כולה שוממת עד להחריד. מרחוק, רק אלוהים עצמו יודע מהיכן, הבליח אור זעיר מתוך תא משמר, אשר נראה, כאילו נמצא בסופו השני של העולם. עליצותו של אקאקי אקאקיאביץ‘, כמו רפתה במידה ניכרת, לא בלי חרדה עלה על הככר, וכאילו לבו ניחש רעות. הסתכל לאחוריו ולצדדין; יחידי היה בתוך ים. “לא, מוטב ולא להסתכל”, חשב והמשיך בדרכו בעינים עצומות ומשפקחן, כדי להיוכח אם לא קרוב הוא, סוף־סוף, לקצה של הככר, ראה לפתע ממש לפני חטמו אי־אלה בני אדם משופמים, שעל טיבם לא יכול לעמוד בשום פנים ואופן. עיניו חשכו ולבו החל מפרפר בו. “והרי הסגין הוא שלי!” הרעים אחד מהם, כשהוא תופש בצוארונו. אקאקי אקאקיאביץ’ התכונן לצעוק “הצילו”, כשהשני תחב אל פיו ממש אגרוף עצום כראשו של לבלר, בהפטירו אגב אורחא: “נסה רק לצעוק!”. אקאקי אקאקיאביץ' לא חש עוד אלא כיצד פשטו ממנו את הסגין, כבדוהו במתת־ברך. שאחר זאת נפל על פניו לתוך השלג וחושיו אבדו לו. כעבור דקות מספר התאושש, קם על רגליו, אך לא ראה עוד כל נפש חיה על ידו. חש בקור אך הסגין איננו, החל צועק, אולם דומה, שקולו אף לא הגיע כלל אל קצה הככר. כלו אומר יאוש אך עודנו צועק; החל רץ דרך הככר ישר אל ביתן־המשמר שבסמוך לו עמד שומר לילה נשען על קרדומו ומסתכל בסקרנות כמבקש להבין על שום מה אדם זה רץ אליו וצועק. אקאקי אקאקיאביץ' בא, ובקול נושם ונושף, החל צועק, כי ישן הוא ואינו משגיח על סביבותיו ואינו רואה כיצד עושקים אדם. השומר השיב שלא ראה איש, שראה, אמנם, כיצד נעצר על ידי שני ברנשים, אך סבור היה שידידיו הם; וכי מוטב לו, שיניח לגידופי שוא אלה, ויסור למחרת אל שוטר הרובע, וכי הוא ידע מיד מי הוא שלקח את הסגין. אקאקי אקאקיאביץ' חזר במרוצה לביתו, מבולבל לחלוטין: השערות המעטות שנותרו לו עדיין על רקותיו ועל פדחתו נתפרעו כליל; הצלע, החזה והמכנסים נתכסו שלג. סוכנת ביתו הישישה, מששמעה נקישה מבוהלת בדלת, קפצה מיד ממיטתה ונעולה נעל אחת בלבד אצה לפתוח לדלת, כשידה אחת מהדקת את הכתונת אל חזה, מטעמי צניעות; אולם משפתחה לדלת נרתעה לאחוריה למראהו של אקאקי אקאקיאביץ‘. ומאחר שספר לה את אשר קרהו, ספקה ידיה ואמרה שעליו לגשת אל מפקח המשטרה, ששוטר הרובע ירמה אותו ותו לא, כלומר יבטיח ואחר כך יוליכהו שולל בשה“י פה”י. הדבר הטוב ביותר, לסור ישר אל המפקח, שהוא, אגב, ממודעיה, אפילו, כיון שאותה צ’וכונקה, שעבדה לפנים אצלה כמבשלת, משמשת עתה אומנת בבית המפקח, אף אותו עצמו היא רואה לעתים קרובות, כשהוא עובר על יד ביתם, כשהוא מבקר בכל יום ראשון בכנסיה, מתפלל ובו בזמן גם מביט אל הכל בסבר פנים יפות, היוצא מכל אלה, שאדם טוב־לב הנהו. לשמע החלטה שכזו, גרר אקאקי אקאקיאביץ’ את רגליו, ונכנס מדוכא אל חדרו, ורק מי שמסוגל להבין למצבו של הזולת, יוכל לתאר לעצמו, כיצד עבר עליו הלילה.

בבוקר השכם שם פניו אל המפקח; אלא שנאמר לו, כי הלה ישן; בא שנית בשעה עשר – אמרו: עדיין ישן; שב בשעה אחת עשרה – אמרו: המפקח איננו בבית; חזר בשעת הצהרים – אולם המזכירים לא רצו, בשום פנים, להניחו להכנס, אלא אם כן יודיעם את סיבת בואו לכאן ומה קרה לו. עד אשר בסופו של דבר, אמר אקאקי אקאקיאביץ' לגלות, ולו גם הפעם היחידה בחייו, אופי איתן והודיעם בקול מוחלט, שחייב הוא לראות באופן אישי את המפקח עצמו, שאין להם כל רשות לעכב בעדו, שכן בא לכאן מהאגף בענין רשמי, וכי עתיד הוא להגיש תלונה נגדם, למען ילמדו לקח. כנגד נימוקים כאלה נסתתמו טענותיהם של המזכירים ואחד מהם יצא לקרא למפקח. המפקח עצמו התיחס יחס משונה לפרשת הסגין השדוד. במקום שיתן את לבו לעצם הענין החל חוקר את אקאקי אקאקיאביץ‘, לאמור: על שום מה חזר בשעה מאוחרת כל כך, שמא ביקר במוסד בלתי הגון כל שהוא, עד שאקאקי אקאקיאביץ’ נבוך כליל ובצאתו מחדר המפקח לא ידע לקבוע, אם הלה יטפל בסגינו או לא. אותו יום לא ביקר במקום עבודתו (הפעם הראשונה בחייו). למחרתו הופיע בפנים חיוורות, לבוש בחלוקו הישן, שנראה עלוב מכפי שהיה. דבר השוד, אף כי לאחדים מן הלבלרים שימש עילה למהתלות, עורר בדרך כלל רגשי השתתפות. בו במקום הוחלט לערוך מגבית, אלא שהסכום שנאסף היה חסר ערך, שכן גם בלאו הכי הוציאו כבר סכומים ניכרים, בחתמם על תמונתו של המנהל ובתרמם תרומות לרכישת ספר בהמלצתו של מנהל המשרד, שהיה ידיד למחבר, – ולפיכך היה הסכום שנאסף מבוטל לחלוטין. מישהו, שרחמיו נכמרו על אקאקי אקאקיאביץ' החליט לסייע לו, לפחות, בעצה טובה; יעץ לו שלא יפנה אל שוטר הרובע, שכן זה האחרון, מרצונו לשאת חן בעיני הממונים עליו, עשוי אמנם, באיזה שהוא אופן, למצוא את הסגין, אלא שבין כך ובין כך ישאר הסגין במשטרה כל עוד לא יגיש הוכחות משכנעות, שאכן שייך הסגין לו; מוטב, איפוא, שילך אל אדם בעל השפעה, כיון שאדם בעל השפעה, לאחר שיכתוב וישוחח עם גורמים מוסמכים, יוכל להחיש את הטפול בענין בדרך הרצויה. בלית ברירה החליט אקאקי אקאקיאביץ' לפנות אל האדם החשוב. מי היה אדם חשוב זה ובמה היה מעמדו מיוחד, דבר זה נשאר סתום עד היום הזה. עלינו לדעת שאדם חשוב אחד היה לחשוב לפני זמן קצר בלבד, ואילו עד אז היה מחוסר כל ערך, אגב, גם עתה נחשב מעמדו כבלתי חשוב לעומת מעמדם של אישים חשובים עוד יותר. אלא שמאז ומעולם מצויים מיני בריות, שבעיניהן גם הבלתי חשוב בעיני הזולת נראה כחשוב למדי. אגב, אדם זה ביקש להאדיר את ערכו באמצעים רבים ושונים, כלומר: הנהיג, שיהיו פקידים נמוכים ממנו מקבילים את פניו בעודנו עולה במדרגות אל משרדו; לבל יהין איש מהם להתיצב ישר לפניו, אלא אם כן עבר תחילה בקפדנות את השלבים המוקדמים: רשם הלשכה חייב להודיע על כך למזכיר המחוז, מזכיר המחוז לטיטולרי או לכל מזכיר מצוי אחר ורק אחר כל אלה מובא הענין לפניו. הנה כך קרה הדבר שברוסיה הקדושה לקו הכל במחלת החקוי, כל דכפין מבקש להדמות אל הממונה עליו. מספרים, אפילו, על יועץ טיטולרי אחד, אשר, לאחר שעשוהו לראש מחלקה, סידר מיד לעצמו חדר מיוחד, שכינהו “חדר הקבלה”, ליד הפתח העמיד מספר שומרי סף עם צוארונים אדומים, עוטים אפודי שרד, שהיו תופשים לידית הדלת לפתחה לפני כל הנכנס, אף כי חדר הקבלה עצמו – הספיק בקושי כדי להעמיד בו שלחן כתיבה רגיל, תכסיסיו ומנהגיו של האיש החשוב אמרו חשיבות והוד אף כי היו פשוטים למדי.

עיקר שיטתו היה “קפדנות, קפדנות ו־קפדנות”, כפי שנהג להתבטא בעצמו ובהשמיעו את המלה האחרונה היה מסתכל במשמעות רבה בפני בן שיחו. אגב, לא היה בכך כל הכרח מיוחד, שכן גם בלאו הכי היו עשרת הלבלרים, שהיוו את כלל המנגנון הממשלתי של אותו משרד, שרויים בפחד גדול: בראות מי מהם את האיש החשוב מרחוק, מיד היו מפסיקים את העבודה ומצפים בעמידה דרוכה עד אשר הלה יעבור את החדר. פניותיו אל הסרים למשמעתו הצטינו, כרגיל, בקפדנות, ולא הכילו אלא שלשה משפטים בלבד: “כיצד הוא מעז? וכי נהיר לו אל מי הוא מדבר? וכי ברור לו מי הוא העומד לפניו?” אגב, הוא עצמו אדם טוב לב היה, חבר טוב ונכון לעזור, אלא שדרגת גנרל בלבלה את חושיו. משזכה לדרגת גנרל, אבד את שווי משקלו, התבלבל ולא ידע עוד את אשר עליו לעשות. כל עוד נמצא בחברה כערכו, ניכר היה עדיין האדם, אדם פשוטו כמשמעו, מהוגן עד מאד, ובמובנים ידועים אף גם לא שוטה; אולם משרק נקלע לחברה שנוכחו בה אנשים נחותים ממנו, ולו גם בדרגה אחת בלבד, מיד היה מאבד את עשתנותיו, היה מחריש מגוחך, מעורר רחמים, ולא עוד, אלא שגם הוא עצמו הרגיש, שאכן יכול היה לבלות את הזמן בילוי נעים יותר בהרבה. פעמים נשקפה מתוך עיניו תשוקה עזה לקחת חלק בשיחה רבת ענין או להצטרף אל חוג מענין, אולם נרתע מפני זה מחמת המחשבה: “וכי לא יהיה זה מצדו למעלה מן השיעור? וכי לא תהיה בכך משום פחיתות כבוד ואבדן ערך עצמו?” ובגין שיקולים כגון אלה נשאר תמיד מחריש. רק לעתים נדירות ביותר היה מפטיר צלילים בני הברה אחת, ובזכות כל אלה זכה לתואר של אדם משעמם ביותר.

לפני אדם חשוב שכזה הופיע אקאקי אקאקיאביץ' ודוקא בשעה בלתי נוחה ביותר לעצמו, אם כי, נוחה, במיוחד, בשביל האדם החשוב. אותה שעה נמצא האדם החשוב במשרדו ושוחח בעליצות עם ידיד ותיק, חבר נעורים, שבא לבקרו לאחר שלא ראו איש את פני רעהו זה שנים אחדות. והנה הודיעוהו, כי איזה בשמצ’ניק מבקש לראותו. שאל קצרות: “מי?” השיבוהו “איזה פקיד ממשלתי”. “אה, יכול הוא להמתין, עכשיו לא הזמן”, אמר האדם החשוב. למען האמת, חייבים אנו להעיר, שהאדם החשוב חטא, במקצת, בלשונו: שעתו היתה פנויה, זה מכבר גמרו הוא וידידו להפוך בענינים שהעסיקו את שניהם ושיחתם נפסקה כפעם בפעם על ידי שתיקה ממושכת למדי, פרט לכך שהיו טופחים איש על ירך חברו, בהוסיפם: “אכן ככה זה איבן אברמוביץ'!” “אכן ככה סטפן ורלמוביץ!”. אפס, למרות זאת ציוה על הפקיד להמתין, למען יראה ידידו זה, אשר עזב את השרות מכבר והשתכן בכפר, כמה זמן נוהגים פקידי ממשלה לחכות לו בחדר ההמתנה. לבסוף, מששבעו דבורים ובעיקר – שתיקה, והם יושבים בכורסות נוחות עם משענות מאחורם, ומאחר שגמרו לעשן את הסיגריה, נזכר כאילו לפתע פתאום, ואמר למזכיר, שהופיע בפתח עם דו"חים בידו: “אהה כן, דומני שפקיד ממתין לי; אמור נא לו, כי רשאי הוא להכנס”. משראה את פניו המתרפסים של אקאקי אקאקיאביץ' בחליפת־השרד הבלה והדהויה שלו, הפנה אליו את ראשו והפטיר פתאם בקול בוטה שסיגלו לעצמו מתוך כוונה ברורה בביתו נוכח הראי, כשבוע ימים לפני התמנותו למשרתו, לעת קיבל את התואר גנרל: “מה רצונך?”

אקאקי אקאקיאביץ' שהיה מבוהל גם בלאו הכי, נבוך קמעה וכמידת יכולתו, ובמידה שלשונו נשמעה לו, הסביר, תוך שימוש רב מכפי הרגיל ב“ככה”, שהסגין היה חדש לגמרי, ושעתה נשדד באורח אכזרי ביותר, ושעל כן הוא פונה אליו, שמא יוכל הוא, איך שהוא, לבוא בדברים עם כבוד ראש המשטרה או עם כל אחד אחר, ולמצוא את הסגין. התנהגותו של הלה נראתה משום מה בעיניו של הגנרל כפוגעת בכבודו: “מה קרה לך, אדוני הנכבד – המשיך בקול חטוף – וכי אינך יודע את הנוהג? היכן אתה? אינך יודע כיצד מתנהלים ענינים? תחילה, חייב היית להגיש בקשה למזכירות; משם היו מעבירים אותה לפקיד הראשי למנהל המחלקה. ממנהל המחלקה לידי המזכיר והמזכיר היה מביאה לפני…”

– אולם, הוד מעלתך – אמר אקאקי אקאקיאביץ' תוך מאמץ לאסוף את שארית האומץ שבלב, כשהוא רוחץ בזעה – אני, הוד מעלתך, העזתי להטרידך, משום שהמזכירים ככה… אינם מהימנים ביותר…

– מה, מה, מה? – אמר האדם החשוב. מהיכן לך חוצפה שכזו? היכן נתפשת לדעות שכאלו? איזו רוח מרדנית פשתה בין האנשים הצעירים ביחס לממונים עליהם והגבוהים יותר! דומני, שהאדם החשוב לא השגיח כלל שאקאקי אקאקיאביץ' עבר כבר את גיל החמישים, כלומר, אילו גם אפשר היה לקרא לו צעיר, הרי רק באפן יחסי, כלומר, ביחס לאלה שהגיעו לגיל שבעים.

– וכי יודע אתה בפני מי השמעת דברים שכאלה? המשיג אתה, מי הוא העומד לפניך? המובן לך הדבר, המובן לך? אני הוא השואל אותך?

כאן רקע האדם החשוב ברגלו והרים את קולו לגובה שכזה, שגם אדם אחר במקום אקאקי אקאקיאביץ' היה מתחלחל מפחד. לבו של אקאקי אקאקיאביץ מת בקרבו, גופו התנדנד ובשום פנים לא יכול לעמוד על רגליו מחמת פיק ברכים; אלמלא שומרי הסף, שחשו לעזרתו, היה, לבטח, נופל ומשתטח על הרצפה; הם הוציאוהו מן החדר, כל עוד רוחו בו.

כיצד ירד את המדרגות ויצא אל הרחוב, על כך לא זכר עוד אקאקי אקאקיאביץ' ולא כלום. והאדם החשוב, מרוצה מהרושם אשר עלה על כל המשוער, מרוצה לגמרי ממחשבה, שהנה עשויים דבריו להביא אדם לידי אבדן חושים ליכסן את עיניו אל ידידו להיוכח, כיצד ראה הלה את הדברים, ולא בלי הנאה ראה, שידידו נמצא במצב בלתי ברור ואף הוא חש בפחד.

לא חש עוד בידיו או ברגליו, מימיו לא קרה לו שיהיה סופג מנה שכזו מפי גנרל ונוסף על כך, גנרל זר. הולך בסופה המיבבת בחוצות, כשפיו פעור ורגליו גולשות מהמדרכה, כמנהג פטרבורג נשבה עליו הרוח מכל ארבעת הרוחות ומכל הסמטאות. כהרף עין החל חש בגרונו ומשהגיע לביתו לא יכול עוד להוציא הגה מפיו; כל גופו צבה והוא נפל למשכב. זהו כוחה של נזיפה!

למחרת נתגלתה אצלו דלקת חזקה. תודות לעזרתו הנדיבה של האקלים הפטרבורגי התפתחה המחלה במהירות גדולה יותר מכפי שניתן לשער ומשהגיע הרופא, ובדק את הדופק, לא נותר לו עוד מה לעשות כי אם רק זאת, שרשם אספלנית, אך ורק למען לא למנוע מהחולה את חסדי המדיצינה; ועם זאת הודיע, בו, במקום, שבעוד יממה ומחצית יממה צפוי החולה לקץ חרוץ. אחר הדברים האלה פנה אל סוכנת הבית ואמר: “ואת, רחימאית, אל לך להשחית זמן לחינם, לכי כבר עכשו והזמיני עבורו ארון מעץ לבנה, שכן עץ אלון יקר מדי בשבילו”. ההגיעו דבריו אלה אל אזניו של אקאקי אקאקיאביץ? ואם כן, האם עשו עליו רושם מזעזע? הדאב את פרידתו מחייו שבעי רוגז וצער? – על כך אין ידוע דבר, כיון שכל העת היה שרוי בדמדום וקדח מחום. בזה אחר זה, ללא הפסק, הופיעו לפניו מראות שונים, האחד משונה ממשנהו: פעם ראה את עצמו מזמין אצל פטרוביץ' סגין עם מיני מלכודות נגד גנבים, אשר ראם בדמיונו והנה הם שורצים מתחת לשמיכה… פעם היה שואל על שום מה תלוי לעיניו החלוק הישן בשעה שיש לו סגין חדש; והנה נדמה לו שהוא ניצב לפני הגנרל, סופג מנה הגונה ומלחש: אשמתי, כבוד מעלתך; או שאחר הכל היה מנבל את פיו במילים איומות כל כך, עד שהסוכנת הישישה היתה מצטלבת בפחד, שכן מעודה לא שמעה מפיו דברים מעין אלה, ובעיקר שלאחר שהיו מלוות באורח בלתי אמצעי את המלה “כבוד מעלתך”. כן, יצאן מפיו דברים מבולבלים לגמרי, שלא היתה אפשרות לעמוד על מהותם, זולת זאת, שכל דבריו ומחשבותיו היו נתונים לענין אותו הסגין.

לבסוף, הוציא אקאקי אקאקיאביץ' את נשמתו.

איש לא בא לחתום את חדרו או את מטלטליו, ראשית משום שלא השאיר כל יורש, ושנית היתה הירושה שהשאיר דלה מאד: חבילת נוצות ברווזים, חפיסת ניר רשמי לבן, שלשה זוגות גרבים קצרים, שנים שלשה כפתורים, שניתקו ממכנסיו והחלוק, הידוע לקורא מכבר. רק אלוהים בעצמו יודע בידי מי נפלו כל אלה. מודה אני, כי מספר ספור זה, אף לא נתן דעתו על כך.

אקאקי אקאקיאביץ' הובא לקבורה. והעיר פטרבורג נשארה בלי אקאקי אקאקיאביץ', כאילו מעולם לא חי בה. הלך ונעלם יצור אחד, אשר מימיו לא נהנה מהגנתו של מישהו, אשר לא נחשב למאומה ולא ענין איש, אשר לא משך אליו כל תשומת לב, אף לא של חוקר טבע, שכרגיל לא יחמיץ כל הזדמנות להעלות איזה שהוא זבוב פשוט על חודה של סיכה ולבחנו היטב במיקרוסקופ; יצור, אשר נשא בהכנעה את הפגיעות המשרדיות וללא כל צורך מיוחד ירד אלי קבר, ברם, אשר על אף הכל, ולו גם בערוב יומו, זכה לאושפיז שופע אור בדמותו של סגין, שהאיר לרגע קט את חייו העלובים, ואשר בעטיו הונחתה אחרי כן על ראשו מהלומה כזו היורדת על ראשיהם של אדירי עולמנו זה!…

ימים מספר לאחר מותו בא אל דירתו השמש של האגף ובידו פקודה להתיצב ללא דיחוי: שכן כזה הוא רצונו של מנהל המחלקה, אלא שהוא נאלץ לחזור כלעומת שבא והודיע, כי מכאן ואילך לא יוכל עוד לבוא. ועל השאלה: “מפני מה?” השיב מניה וביה: “ככה זה, פשוט נפטר, וביום הרביעי היתה הלויתו”. כך נודע באגף דבר פטירתו של אקאקי אקאקיאביץ', ולמחרת היום כבר ישב במקומו פקיד חדש, גבוה ממנו בהרבה, והאותיות שהוציא מתחת ידו היו כתובות בכתב יד לא כל כך ישר… אלא אלכסונית.

אולם מי זה היה מעלה על דעתו שעדיין לא תמה פרשת אקאקי אקאקיאביץ' וכי נגזר עליו להוסיף ולהמשיך למשך ימים אחדים בחיים סוערים, גם לאחר מותו, כאילו היה בכך משום תגמול לחיים שאיש לא השגיח בהם. אלא, שהדברים התרחשו והפרשה העגומה זכתה לפתע לסיום דמיוני. בפטרבורג נפוצה שמועה, כאילו על יד הגשר הקליני ואף הרחק ממנו, מופיע מדי לילה בלילה בר מינן בדמותו של לבלר, המחפש איזה סגין שנגזל הימנו, ובאמתלא זו הריהו פושט מכל הבא, ללא הבדל מעמד ודרגה, סגינים מכל המינים: בפרוות־חתול, ובפרוות־ביבר, בצמר גפן, ועשויים עור, עור שועלים, אדרות עשויות עור דבים, במילה אחת, כל מלאכת צמר ועור שבני אדם הגו אותם כדי לכסות בם את גופם לבל יתבוששו. אחד מלבלרי האגף ראה במו עיניו את המנוח ומיד הכיר בו את אקאקי אקאקיאביץ'; כיון שנתפס לפחד גדול, מיהר לעקר את רגליו כל עוד רוחו בו, ועל כן לא היה סיפק בידו להתבונן בו היטב, ורק זאת ראה, כיצד הלה איים עליו באצבעו. מכל מקום החלו מגיעות תלונות, שלא רק שכמיהם של יועצים טיטולריים בלבד, אלא תארו לכם, אפילו אלה של יועצי חצר, נדונו לצינה מוחלטת, מחמת סחיבות הסגינים התדירות. יצאה הוראה מלפני שלטונות המשטרה לתפוס את הבר מינן ויהי מה, חי או מת, ולהענישו עונש למופת, למען יראו אחרים וידעו, ואכן כמעט ועלה הדבר בידיהם.

דוקא שומר־לילה שבאחד הרובעים הצליח לתפוס, בסימטת קוריושקין, בצוארונו של הבר־מינן, ממש בשעת המעשה, לכשזמם להוריד סגין מסורבל מכתפיו של איזה מנגן מפוטר, אשר אי פעם ניגן באבוב. עודנו מחזיק בעורפו קרא לשנים מחבריו ומסרו לידיהם. ואילו הוא עצמו התכופף לרגע קט, כדי להוציא מתוך המגף קמצוץ של טבק, לרענן בו קמעה את חוטמו, שקפא כבר שש פעמים במשך ימי חלדו, אלא שהטבק היה, כפי הנראה, ממין שכזה, שאפילו הבר־מינן לא יכול היה לעמוד בפניו. ובטרם היה סיפק בידי השומר, לסתום באצבעו את הנחיר הימני ולשאוף בנחירו השמאלי כמחצית הקמצוץ, התעטש הבר־מינן בכח רב, ישר לתוך עיניהם של השלשה. ובטרם ישאו את אגרופיהם לשפשף את עיניהם, נעלמו עקבותיו של בר מינן זה, עד כי לא ידעו עוד בבירור, אם אמנם, היה הלה בידיהם או לא.

מאז המקרה, גבר פחד השומרים מפני מתים, עד שלא העיזו עוד לתפוש גם את החיים, והיו יוצאים ידי חובתם בקריאה בלבד: “הי, אתה, עבור לדרכך”. ומאז ראו את הבר־מינן מופיע אפילו מאחורי הגשר הקלינקיני, לחרדתם הרבה של חלושי לב למיניהם.

ברם, הנה עזבנו לנפשו אדם חשוב אחד, אשר, לאמיתו של דבר, כמעט ושימש גורם להשתלשלות פנטסטית ביותר. אגב, הרי זה מעשה שהיה. בראש וראשונה, מצות ההגיון היא לספר, שמיד לאחר הסתלקותו של אקאקי אקאקיאביץ‘, הנזוף עד כלימה, נתפש אדם אחד לתחושה בלתי נעימה. רגש הרחמים לא היה זר לו; לבו היה מסוגל לגילויי חסד, אף כי דרגתו הפריעה בעדו שיגיעו לידי ביטוי כל שהוא. כשרק עזב חברו את חדר עבודתו, החל, אפילו, מהרהר באקאקי אקאקיאביץ’ המסכן. ומאז היה נזכר כמעט בכל יום ויום באקאקי אקאקיאביץ' ומחויר מעוצם המנה שספג. וכל כך הטרידתו המחשבה על כך, עד שלאחר שבוע ימים החליט לשלוח אליו פקיד, להודע על שלומו ולברר אם ישנה עוד אפשרות לעזור לו; ומשהודיעו לו, כי אקאקי אקאקיאביץ' מת מיתה חטופה, נדהם, וחש מוסר כליות, וכל אותו היום היה סר וזעף. מרצונו להתבדר איך שהוא ולהשכיח את הרושם הקשה, הלך למסיבת ערב אל אחד מידידיו, מקום שמצא בו חברה מהוגנת, שהטוב שבה הוא, שכמעט כל הנוכחים נמנו עם אותה דרגה ועל כן רשאי היה שלא לרסן את עצמו במיוחד. לעובדה זו היתה השפעה מופלאה על מצבו הנפשי. היה חופשי בתנועותיו, איש שיחה נעים, אדיב, במילה אחת, בילה את הערב בנעימים. בעת ארוחת הערב שתה שתי כוסות יין שמפניה, אשר הנו, כידוע, אמצעי יפה ובדוק לעליצות. יין השמפניה עורר את נפשו לקיצוניות, כלומר: החליט לא לשוב לביתו; כי אם לסור אל מכירתו הגברת קרולינה איבנובנה, כפי הנראה, ממוצא גרמני, אשר עוררה בו רגשות ידידותיים בהחלט. מן הראוי לספר, שאדם חשוב זה היה כבר אדם לא צעיר, בעל טוב לאשתו וראש משפחה מכובד. שני בניו, שאחד מהם כבר שירת במשרד, ובתו חמודה למדי, בת השש עשרה, בעלת אפון חמוד, אף כי מעוקם במקצת, היו באים מדי יום ביומו לנשק לידו בתוספת ברכה: “בונז’ור. פאפא”. בת זוגתו, אשה רעננה למדי ואפילו די נאה, נהגה להושיט תחילה את ידה אל פיו ואחר מכן הופכתה ונושקת לידו. אולם האדם החשוב והמרוצה, בדרך כלל ממנעמים משפחתיים, מצא, שמטעמים חברתיים טוב לו שירכוש לעצמו ידידה בקצה העיר השני. הידידה לא היתה כלל נאה או צעירה מבת זוגתו; אולם כזהו העולם ואלה מנהגיו ולא מעניננו להרהר עליהם. ובכן, האיש החשוב ירד במדרגות, עמד בתוך עגלת החורף ואמר לרכב: “אל קרולינה איבנובנה”, והוא עצמו, התעטף בסגין חם, ושוקע בהלך־נפש, אשר לגבי אדם רוסי, אין יפה ממנו, כלומר, אתה כשלעצמך אינך חושב על שום דבר, אלא שהמחשבות, אחת נעימה מחברתה, חודרות מאליהן לתוך הראש ואין אתה חייב להטריד את עצמך כדי לעקוב או לחפש אחריהן. בקורת רוח היה נזכר כפעם בפעם ברגעים העליזים של המסיבה, במילים, אשר עוררו את צחוקם של חוג אנשים לא גדול. על רבות מהן היה חוזר ומבטאן בחצי פה ואף מצאן עדיין מבדחות כבראשונה. ועל כן לא פלא הוא, שהיה צוחק בכל לבו. אמנם מדי פעם הופרע על ידי רוח עזה שהיתה מתפרצת לפתע, רק האל ידע מהיכן ועל שום מה, ומדקרת בפניו בפתותי שלג, מנפחת את צוארון הסגין כמו מפרש או מכסה בו בכח לא רגיל את ראשו, וגורמת לו טרדה יתרה בנסותו להשתחרר הימנו.

פתאם חש האיש החשוב, שמישהו תופש בכוח רב למדי בצוארונו. משהפנה את ראשו, ראה לפניו אדם לא גבוה ביותר, לבוש חליפת שרד דהויה ולא בלי חרדה הכיר בו את אקאקי אקאקיאביץ'. פני הפקיד חורים היו כשלג ודמו לפני מת ממש. אולם חרדתו של האדם החשוב עברה כל גבול, משראה את פיו של המת מתעקם, ומדיף מתוכו ריח בית העלמין, הפליט כדברים אלה: “אה, ובכן מצאתיך סוף־סוף! בסופו של דבר, ככה, אוחז אני בצורונך! דוקא לסגינך אני צריך! לא דאגת לשלי ועוד חילקת לי מנה אחת אפים – על כן הב את שלך!” האדם החשוב המסכן, כמעט ומת מרוב פחד…

אף כי במשרד התגלה תמיד כבעל אופי ובמיוחד ביחסיו אל הנחותים ממנו, וכל אימת שראה את חזותו הגברית ואת חיצוניותו היה אומר: “אהה, איזה אופי!”, הרי כאן, בדומה לרבים אחרים שחיצוניותם חיצוניות אבירים, חש פחד גדול כל כך, עד שלא לשוא חרד להתקפת חולי כל שהוא. בעצם ידיו נזדרז לפשוט מעצמו את סגינו וכל עוד כוחו בו צעק אל הרכב: “דהר הביתה, בכל המהירות!” הרכב, מששמע קול, שאינו נשמע אלא ברגעים גורליים ולעתים אף מתלווה לווי מוחשי יותר, כינס, לכל מקרה שלא יקרה, את ראשו בין כתפיו, הניף בשוט וזינק כחץ מקשת. לא יצאו שש דקות והאדם החשוב נמצא אצל פתח ביתו. חיוור, מבוהל ובלי סגין, במקום אל קרולינה איבנובנה, שב לביתו. הגיע איך שהוא אל חדרו וכל הלילה נדדה שנתו, עד שלמחרתו בבוקר, בעת שתית התה, אמרה לו הבת במישרין: “היום אתה חיור לגמרי, אבא”. אולם אביה החשה, ולא גילה לאיש את אשר התרחש עמו בלילה ולא אמר דבר על מקום היותו ולהיכן היה עם לבו לסור. אכן עז היה רישומו של המאורע על האדם החשוב. אפילו מיעט בדיבורו כלפי הנתונים למרותו: “כיצד אתה מעיז, וכי משיג אתה מי הוא העומד לפניך”; ואם גם התבטא כך, הרי רק לאחר ששמע במה המדובר, אולם המופלא בכל הוא, שמאז פסקו לחלוטין הופעותיו של אותו לבלר בר־מינן: משמע שסגינו של הגנרל הלמה יפה את כתפיו הוא, מכל מקום לא נשמע עוד על מקרי סחיבת סגינים. אם כי, אגב, אנשי מעשה ורכי הלב מאנו להרגע וריננו, כי בירכתי העיר עדיין מופיע לבלר – בר־מינן. ואכן קרה, ששומר לילה אחד ראה במו עיניו, כיצד הופיעה דמות מאחורי הבנינים; ברם, כיון שמטבעו היה האיש חלוש לב במידת מה, עד כי פעם אחת אף הופל על ידי גור חזירים פשוט, שהתפרץ אותה שעה מאחד הבתים הפרטיים, לצחוקם הרב של עגלוני הכרכרות שמסביב, שנדרשו אחר כן על ידיו לכפר על צחוקם בפרוטה לנפש לקנות טבק – אם כן, כיון שהיה חסר אונים, לא העיז לעצרו והלך בעקבותיו באפלה עד אשר, הדמות הסתובבה, לפתע, ובהעצרה במקומה, שאלה: “מה רצונך?” וכוננה אגרוף שאין למצוא משלו לגודל אפילו בין החיים. השומר אמר: “לא כלום” ומיהר להסתלק. אלא שאותה הדמות היתה גבוהה הרבה יותר, גידלה שפם עצום ובכוונה את צעדיה, כפי הנראה, אל גשר אובוחוב, נגוזה בתוך האפלה.

תרגם א. סלמן

מרשימות הצייד

יחידי שבתי עם ערב מהציד בעגלתי הקלה. עד מקום מגורי היה עוד כשמונה פרסות. סוסתי הטובה, קלת הרגלים, רצה בזריזות בדרך המעלה אבק, בהשמיעה כפעם בפעם קול נחרה תוך כדי הנעת אזנים; הכלב העיף לא נפרד מן האופנים האחוריים, כאילו היה אסור אליהם, גשם חזק החל יורד. ממזרח, מפאתי היער התנשאה לאטה עננה אדומה. מעל לראשי ונגד פני פשטו עננים אפורים ארוכים; עצי היער התנועעו ברעדה והתלחשו זה עם זה. החום המחניק הפך פתאום לקרירות רטובה; הצללים הלכו ועבו. זרזתי את סוסתי במושכות, ורצתי אל הבקע, עברתי על פני שלולית, שיבשו מימיה והיא כולה מגודלת ערבים, עליתי על ההר ונכנסתי אל היער. הדרך התפתלה בינות שיחים עבותים, עטופים כבר בחשכת הלילה; בכבדות המשכתי בדרכי. העגלה דלגה חיש על פני שרשי האלונים עתיקי־הימים הנחים לרוחב החריצים העמוקים, הנמשכים לאורך הדרך – עקבות העגלות העוברות בה, סוסתי החלה הולכת ונכשלת. פתאום נשבה מלמעלה רוח חזקה, העצים התאוושו, נטפי הגשם החלו יורדים ומתופפים בחזקה, הקישו בעלים, הבריק ברק והסופה החלה. הגשם ניתך כמו ממעין. סוסתי התנהלה לאטה ועד מהרה נאלצתי לעמוד: היא שקעה ברפש ולא ראיתי עוד מאומה. בין כה וכה מצאתי לי מסתור עד יעבור זעם. והנה, לנגה הברק נראתה לי פתאם בדרך דמות אדם בעל קומה. התבוננתי היטב לעברו הדמות כמו צמחה מן האדמה על יד עגלתי.

– מי זה? – קרא קול צלול.

– ואתה מי?

– שומר היער אני.

אמרתי לו את שמי.

– אה, מבין אני, אדוני נוסע הביתה?

– הביתה. והנה ראה, איזו סערה…

– כך, סערת זוועה – ענה הקול.

ברק בהיר האיר את השומר מכף רגלו ועד ראשו; בקול משתבר נשמע הרעם הולם מיד אחרי הברק. הגשם ירד ביתר עוז.

– לא במהרה תעבור, – הוסיף השומר.

– מה לעשות?

– אביאך אולי אל מעוני… – אומר הוא בדברים מגומגמים.

– אדרבה.

– ישב־נא, אדוני, בעגלתו.

הוא נגש אל ראש הסוסה, תפש אותה במתגה ומשכה ממקומה, ואנחנו נסענו.

אני החזקתי בכר העגלה שהתנועעה “כסוכה בתוך הים” ושרקתי לכלבי.

סוסתי המסכנה התנהלה ברפש בכבדות והחליקה על פניו, הלכה וכשלה, השומר התנועע בקצב צירי העגלה לימין ולשמאל, כמו חזיון לילה. נסענו זמן רב. לבסוף עמד המוליך “הנה הגענו עד ביתנו, אדון” – אמר בקול שקט.

דלת החצר נפתחה, כלבים צעירים אחדים החלו מנבחים במקהלה.

נשאתי עיני ולאור הברק ראיתי בית קטן בתוך חצר רחבה, גדורה בזרדים קלועים. אחד האשנבים הפיץ אור כהה. השומר הביא את הסוסה עד לדלת הבית, דפק עליה. “תיכף, תיכף”, נשמע קול דק ואחריו פעמי צעדיהן של רגלים יחפות. הבריח חרק וילדה בת שתים־עשרה, לבושה כתונת, חגורה אזור צר, נראתה על הדרך עם פנס בידיה.

– האירי לאדון, – אמר הוא אליה – ואני אעמיד את העגלה בחצר תחת המחסה.

הילדה הביטה אלי ונכנסה אל הבית ואנכי אחריה.

דירת השומר היתה בת־חדר אחד, מפויח, נמוך וריק, בלי מערכת קרשים ובלי כל חיץ בתוכו. בגד קרוע, עשוי מעורות כבשים, תלוי היה על הקיר. על הספסל מונח רובה אחד, בפינה גל של סמרטוטים; שתי קדרות גדולות עומדות על יד התנור. קיסם דולק על השולחן ושלהבתו מתרוממת ונדעכת בעצב. באמצע הבית תלויה עריסה קשורה אל קצה מוט ארוך. הילדה כיבתה את הפנס, ישבה על שרפרף קטן והחלה מניעה את הערסל בידה הימנית, ובשמאלה היתה מתקנת את הקיסם הדועך.

הסתכלתי מסביב, ולבי מלא עצבות. כשבאים בלילה אל משכנו של אכר, אי־אפשר לשמוח. הילד שבעריסה נשם נשימה כבדה וחטופה.

– כלום לבדך את פה? – שאלתי את פי הילדה.

– לבדי. – ענתה בשפה רפה.

– האם בת השומר את?

– בת השומר. – לחשה היא.

הדלת נפתחה והשומר עמד כפוף ראש על המפתן. הוא הרים את הפנס מעל הרצפה, ניגש אל השולחן והדליק נר.

– בודאי אין הוא רגיל לאור הקיסם. – אמר והניע בקצוות ראשו. הסתכלתי בו. רק לעתים רחוקות נזדמן לי לפגוש בבן־חיל כמותו. הוא היה גבה־קומה, רחב־כתפים וכל אברי גופו חטובים יפה. מבעד לכותנתו המלוכלכת, הרטובה בלטו שריריו המוצקים. זקן שחור ומתולתל כיסה את מחצית פניו הזועמים והאמיצים. מבעד לגבותיו הרחבות והעבותות הביטו באומץ שתי עינים שחורות ולא גדולות. הוא תמך בידיו את מתניו ועמד למולי.

– הודיתי לו ושאלתי לשמו.

– שמי פומה – ענה – וכינויי “בירוק”¹)

– אה, אתה הוא בירוק?

בסקרנות רבה הסתכלתי בו. מפי ירמולי משרתי ומפי אחרים שמעתי לא פעם על אודות בירוק, שומר היער, שכל אכרי הסביבה יראים אותו כמו את האש. לדעתם, לא נמצא עוד שומר כמוהו בכל העולם כולו. “גם חבילת־חרולים לא יתן לסחוב; בכל שעות היום, אפילו בחצות הלילה, ירד פתאום כשלג על הראש ואיש לא יתקומם נגדו – גבור הוא וזריז כשד, ואי אפשר לשחדו לא ביי”ש ולא בכסף; אין דבר אשר תפתנו בו. כמה פעמים ביקשו אנשים טובים להעבירו מן העולם ורק חרס העלו בידם – הוא לא נלכד ברשתם".

כך היו השכנים מספרים על בירוק זה.

– אם כן אתה הוא בירוק, – חזרתי עוד פעם על דברי.

– אנכי, אחא, שמעתי כבר על אודותיך. אומרים כי שומר נאמן אתה.

– את אשר הופקד לי – אשמור, – ענה ברגש – אי אפשר לאכול מלחם אדוני חנם. הוא הוציא מחגורתו גרזן והחל חוטב בו קיסמים.

– האין לך עקרת בית?

– לא. – ענה והכה בחזקה בגרזנו.

– מתה?

– לא… כך… מתה – הוסיף והפך פניו.

נשתתקתי. הוא נשא את עיניו והביט בי.

– ברחה מפה, – אמר בשחוק אכזרי. הילדה השפילה את עיניה. התינוק התעורר משנתו והחל מצעק. ניגשה הילדה אל עריסתו.

– הנה, תני לו, אמר בירוק בשימו בידה קרן מלכלכת. – הנה גם אותו עזבה. – הוסיף בקול רפה בהצביעו על התינוק. הוא ניגש אל הדלת, עמד לרגע ופנה אלי.

– בודאי – אמר – לא יאכל האדון את לחמנו, ואצלנו מלבד לחם…

– אינני רעב.

– כרצונך, אדוני. הייתי מכין לו את המיחם, אבל תה אין עמי בבית. אלך ואראה בשלום הסוסה שלך.

יצא. שוב הסתכלתי מסביב. הדירה נראתה לי עוד יותר עלובה מבתחילה. ריח העשן המריר שצונן בינתיים, הכביד על הנשימה, דבר שלא היה נעים כלל לשאתו.

הילדה לא משה ממקומה; מפעם בפעם הניעה את העריסה, הרימה בסתר את כותנתה שנשמטה מעל כתפיה. רגליה היחפות נתלו בלי נוע.

– מה שמך?

– אוליטה, – אמרה – והשפילה עוד יותר את פניה העצובים.

השומר שב וישב על הספסל.

– הסערה שוכחת, – העיר אחרי דומיה קצרה. – אם תצוה, מוכן אני ללוותך עד קצה היער.

קמתי, בירוק לקח את הרובה ובדק את הסגר.

– וזה למה? שאלתיו.

– ביער משתולל מישהו… ב“בקעת הסוסה” כורתים עץ, – ענה למבטי השואל.

– האמנם נשמע הדבר כאן?

בחצר שומעים.

יצאנו שנינו. הגשם פסק. מרחוק נתלכדו עדיין עננים גדולים וכבדים. כפעם בפעם חלפו ברקים ארוכים, אך ממעל לראשינו נראו כבר פה ושם שמים כחולים, כהים. כוכבים התנוצצו מבעד לעננים הקלושים, ששוטטו במהירות. מיתארי העצים, אשר מי הגשם רחצום והסערה הרעידתם, החלו מתגלים מתוך החשכה. עמדנו קשובים. השומר הסיר את כובעו, הרכין את ראשו. – הנה, – קרא פתאם והושיט את ידו – התראה באיזה לילה בחר דוקא?" – ואני מלבד אושת עלים לא שמעתי ולא כלום. בירוק הוציא את הסוס מן המחסה שבחצר. – אם כך, חושש אני – הוסיף בקול – שמא אאחר את המועד".

– אני אלך עמך – אמרתי – המסכים אתה?

– יפה. ענה והחזיר את הסוס למקומו – אנחנו מיד נתפוש אותו, ואחר כך, אלוה אותך. הלכנו.

ושנינו הלכנו. בירוק לפני ואני אחריו. האל יודע כיצד מצא את הדרך, רק לפרקים רחוקים נעצר ואף זאת רק כדי להקשיב להלמות הגרזן. – הנה, סינן מבעד שניו: “התשמע? התשמע?” – “איפה?” – בירוק הניע בכתפיו. ירדנו לבקע, הרוח שכך לרגע – הלמים קצובים הגיעו לאזני. בירוק הביט בי והניד בראשו. המשכנו בינות צמחי השרך הלחים והחרולים… נשמעה חריקה ארוכה חרישית.

בין כה וכה נזדככו השמים עוד יותר. היער הואר במקצת ואנחנו יצאנו מן הבקע.

"חכה כמעט רגע, לחש לי השומר, הרכין את ראשו, הרים את הרובה למעלה וחמק בין הסבכים. עשיתי אזני כאפרכסת. מתוך המית הרוח הבלתי פוסקת דמיתי, כי שומע אני קולות רבים, גרזן הלם בזהירות בענפים, אופנים השמיעו קול חריקה. סוס נחר. “אנה? עמוד!” רעם קולו החזק של השומר. מידי נשמע קול אחר צווח בתחנונים, כקול ארנבת… התחילה המריבה.

חשתי לקול המריבה ובהכשלי על כל צעד וצעד קרבתי אל הנצים. על יד העץ הכרות עמד בירוק שפוף. הוא אחז בגנב השמוט תחתיו וקשר את ידיו לאחוריו בחגורתו. נגשתי אליו. בירוק קם והעמיד אותו על רגליו. ראיתי לפני פלח מזוהם, לבוש בלויי סחבות, בעל זקן ארוך ופרוע. סוסה רעת־מראה, מחציתה מכוסה במחצלת מרופטת, עמדה רתומה לעגלה. השומר לא דבר כבר. הפלח שתק ורק הניד בראשו.

– הרפה! – אמרתי בשקט אל בירוק – אני אשלם בעד העץ.

בשתיקה תפש בירוק בשמאלו את הסוסה בצוארה ובימינו אחז את הגנב בחגורתו. “שא רגליך, עורב! – קרא בזעף”. “אנא קח את הגרזן” מלמל האכר. למה ילך לאבוד? – אמר השומר והרים את הגרזן והלכנו. אני הלכתי אחריהם…

הגשם החל שוב מטפטף ועד מהרה ניתך כזרם מעינות – בעמל רב הגענו לבית. בירוק השאיר את הסוסה באמצע החצר, הכניס את הפלח אל הבית, התיר את הקשר שברצועתו והושיבו בקרן זוית. הילדה, שנרדמה על יד התנור, קפצה ובפחד אלם הסתכלה בנו. ישבתי על הספסל.

– איזה גשם, – פנה אלי השומר – צריך לחכות עד שיפסק. האין הוא רוצה לשכב מעט?

– תודה.

– אני הייתי סוגר אותו למענך, אדוני, במחסן – אמר בהצביעו על האכר – אך הנה הבריח"…

– הניחה אותו פה, אל תגע בו, – שסעתי את דברי בירוק.

האכר הביט אלי מתחת למצחו. גמרתי בלבי לשחרר את עלוב־נפש זה באיזו דרך שהיא. הוא ישב על הספסל ללא תנועה. לאור הפנס ראיתי את פניו השכורים והמקומטים. גבותיו הכתומות והניתלות, עיניו הסובבות בחוריהן, ואיבריו הכחושים… הילדה שכבה למרגלותיו על הרצפה ונרדמה שנית. בירוק ישב על יד השולחן וראשו על פני כף ידו, קול הצרצר עלה מן הפנה… הגשם דפק בגג, שטף על פני החלונות; כולנו החרשנו.

– פומה קוזמיץ – פתח פתאם הפלה בקול שבור ורצוץ, – אה, פומה קוזמיץ.

– מה לך?

בירוק לא ענה.

– הנח.

– הנח… מרעב… הנח.

מכיר אני אתכם, ענה השומר בזעם. – כל הכפר שלכם כזהו, כלם גנבים.

– הנח, – אמר הפלח – המפקח… הרוסים אנו כליל… הנח לי.

– הרוסים… לגנוב על כל פנים – אסור.

– הנח, פומה קוזמיץ… אל תרע לי… האדון שלך, הרי ידוע גם לך, חיים יאכלני, באמת.

בירוק הסב פניו. הפלח רעד כמו מקדחת. הוא הניע ראשו בבהלה ונשם חטופות.

– הנח! – חזר ביאוש קודר – הנח לי, חי אלהים, הרפה ממני. שלם אשלם, ככה; חי אלהים.

חי אלהים, מרעב… הילדים צועקים, הרי תדע זאת גם אתה. צר מאד, ככה, הגיעו מים עד נפש.

– ואתה, אף על פי כן, אל תלך לגנוב.

– את הסוסה, התחנן האכר – את הסוסה, לפחות אותה… הרי היא בהמתי היחידה… עזוב.

– אומרים לך, אסור, אני בעצמי איני נתון לרשותי. ממני יידרש. אין טוב להתנהג עמכם בחסד.

– הנח! המחסור, פומה קוזמיץ, המחסור והמצוקה… הנח לי!

– יודע אני אתכם.

– הנח־נא לי.

– אה, למה ארבה עמך דברים? שב במנוחה ואם לא, הרי יודע אתה מה אצלי. האינך רואה שאדון יושב לנגדך.

המסכן השפיל את ראשו… בירוק פיהק והשעין את ראשו על השלחן, הגשם טרם פסק. רציתי לדעת איך יפל דבר.

פתאם הזדקף האכר, עיניו הבריקו, וסומק כיסה פניו.

– נו, הא לך, נוכל! הא, החנק, קח! – התחיל בעפעפו בעיניו תוך כדי עקימת זויות שפתיו.

– הא לך, זולל־אדם, ארור: שתה דמי־אדם, שתה".

השומר הסב אליו פניו.

– לך אני אומר, לך בן־אסיה, סובא דם, לך!

– השכור אתה, כי באת לחרף? – קרא השומר בתמיהה – כלום מדעתך יצאת?

– שכור!… לא בכספך, זולל־אדם, ארור, חיה טורפת, טורפת, טורפת!

– אנכי אראך!

– ומה לי? אחת היא לי – לאבדון. אנה אלך בלי הסוסה? הרגני – אחד הוא הקץ! מרעב או ככה, אחת היא לי. ילך הכל לאבדון: האשה, הילדים – ימותו כלם… ואנחנו, המתן, יבוא יומך!

בירוק קם.

– הכה, הכה! קרא האכר מהר ובקול אכזרי. – הכה, הא, הא לך, הכה!…

(הילדה קפצה מעל הרצפה והביטה אלי בתמהון). הכה! הכה!

– שתוק! – הרעים השומר קולו וצעד שני צעדים לפניו.

– די, די לך, פומה, – קראתי אני – יפקוד אותו ה'.

– לא אשתוק, – הוסיף האומלל – אחת היא לי בין כך וכך נגווע. אוכל אדם אתה, חיה טורפת, המוות עוד לא בא עליך… המתן, לא הרבה זמן תתגדל! במהרה ישימו מחנק על צוארך, המתן!

בירוק תפש אותו בשכמו… אנכי מיהרתי להציל את האכר.

אני לא הייתי מפחד מפני מוראו וכבר הושטתי את ידי; אך לתמהוני הגדול, הוא הסיר במחי יד אחד את החגורה מזרועות האכר, תפש אותו בצוארונו, שם על ראשו את כובעו, שמט אותו עד עיניו, פתח את הדלת והשליכו החוצה.

– לך לעזאזל עם סוסתך יחד! קרא הוא אחריו: – אך הזהר, בפעם אחרת…

הוא שב, נכנס והתחיל מתפשט בפנה.

– נו בירוק, – אמרתי לו אחר כך. – הפתעת אותי: אתה, רואה אני, איש הגון אתה.

– אי, חדל־נא אדון, שיסע הוא את דברי במרירות. – רק אל־נא יספר את הדבר לאיש. מוטב שאלווה את אדוני, – הוסיף – לפי הנראה, קשה יהיה לך להמתין עד שיפסק הגשם.

בחצר נשמע קול אופנים של עגלת אכר.

כעבור חצי שעה נפרד ממני בירכתי היער.

– הנה נסע! – מלמל – אנכי… אותו…

בירכתי היער נפרד ממני ופנה לדרכו.

תרגם ש"ס על פי תרגומו של ר.

“כאשר פגשתים בחיים, השרו עלי שיעמום, עצבות, רוגז; אולם עתה, מרוחקים הם מעמי מרחק זמן ומסיבות, הוי קרובים ללבי. הריני רואה בהם כל כך הרבה מהאופיני הלאומי הקרוב והיקר לי…”

(פיטמסקי על הבדאים הרוסים)

חולשה זו להפליג בכזבים – יש והיא מקננת בתוך נפש ענותנית עד מאוד! בעיר ב הכרתי תושב אחד בשם פיוטר ואקורין – ברנש שקט לגמרי, מטופל במשפחה ענקית, לא יצלח למאומה חוץ מאשר להזדנב אחרי צידים, ללקט פטריות ולדוג מעט. ואיש זה התפרנס אך ורק בחסדיו של סברסוב, בעל אחוזה שבסמוך לעיר, אדם יהיר ורודף כבוד שאין כמוהו, ונוסף על כך חובב ציד גדול היה. כל אדיבותו כלפי ואקורין לא באה, בעצם, אלא משום שהלה היה מזמן לזמן מוצא למענו מקומות יפים לציד, אף כי ברוב המקרים היה בודם מלבו, סתם בעלמא. חולשה זו להפליג קמעה בכזבים, היתה מתבטאת אצל בריה עלובה כואקורין בצורה מתונה כל כך, עד כי איש כמעט לא היה משגיח בה, אף על פי שלאמיתו של דבר לקה בה האיש, ועוד איך לקה! מסוגל היה לבוא ולספר לאשתו שראה במו עיניו נשר עם גוזלים, אלא שפרחו להם – נוכלים שכמותם. ואילו לאמיתו של דבר לא היה ואף לא יכלו להיות שם כל גוזלים שהם. או יש והוא סר לעת תפילת הצהרים אל המנזר הסמוך ומספר לגזבר מניה וביה: “הוד קדושתו, אצל התחנה שלכם ראיתי כריש; משקלו, מן הסתם שני פודים; מתנהל לו בשיבה טובה, כלומר העלה כבר אזוב!…” עיני הגזבר ניצתות ביקוד בצע, מצוה הוא להוריד אגן והנה להד"ם! אף לא קברנון! מתחילים לגדף את ואקורין, כי מן ההכרח הוא שימצא במקום: והוא, מצטלב, נשבע שראהו באמת, ובלבו יודע הוא היטב, כי ראה משהו הדומה יותר למקל מאשר לכריש. והנה קרה ובשעת מסע־ציד סתוי המית מטיבו שועל בעל זנב שחור; יכולים אתם לתאר לעצמכם, כיצד השפיעה הצלחה זו על נפשו הגאיותנית והאנכית! מאז החל מסובב עם עור השועל בידו בכל מקום ומציגו לעיני כל.

– “הראיתם אחד שכזה?” – היה קורא ומנופף בשללו מתחת חטמו של כל אחד ואחד, וכל אדם נבון, היה משווה, כמובן, לעצמו ארשת של התפעלות ומשיב: “אכן, אכן.” והדברים השתלשלו כך שדוקא באותו זמן עצמו ערך ואקורין בקור אצל קצין משטרת הרובע, עמו עמד בקשר הדוק למדי בעניני דיג, כיון שרגיל היה לספק לזה תולעים משופרא דשופרא. ובחורף כשהוא עצמו היה מתלווה אליו, היה מחזיק ומחמם את התולעים בתוך פיו.

מאחר שהשתחווה בהכנעה לפני בעל הבית ואורחיו (אותו בוקר התארחו אצל קצין המשטרה אחדים מבני האצילים), סר ואקורין, לבוש זיג ארוך שולים, לפינה, ישב, שלב את ידיו על ברכיו והחל מחייך את חיוכו המלבב אל כל מי אשר רק הואיל להציץ לעברו. משהשגיח סוף סוף בעל הבית בישיבתו המבודדת פנה אליו:

– פטרושה, למה זה תשב שם כל הזמן? גש הנה, שתה מעט וודוצ’קה!

בענותנות רבה קם ואקורין ממקומו, קרב אל “הכיבוד”, וביד חוששנית החל מוזג לעצמו כוסית. אותה שעה נקרעו הדלתות ברעש ולתוך חדר האורחים נכנס סברסוב ועור השועל בידו.

– מה דעתכם על דבר שכזה? – פנה במישרין אל המארח מבלי לדרוש בשלום איש מהנוכחים.

– אין מלים בפי, מה נאמר ומה נדבר! – השיב הלה בהרכינו בהכנעה את ראשו לפני האורח.

– בין כל הצידים שבאירופה, רק פעם בעשר שנים תתרחש קליעה כזאת! – אמר סברסוב. לשמע שיחתם זו, ועוד בטרם כילה את כוסו, הסב ממנה ואקורין את עיניו הענוות והפטיר בקול רם למדי:

– כל שנה הריני דופק שלשה כמו זה!

המארח נתן בו, בחצוף זה, עינים תוהות, וברגע הראשון נרתע סברסוב לאחוריו.

– כיצד? אתה דופק בכל שנה שלושה כמו זה? – הפליט, ועדיין אינו יכול לצאת מתדהמתו.

– אכן, דופק! – השיב ואקורין ופניו הסמיקו.

– דופק? – קרא סברסוב שוב.

– דופק! – השיב ואקורין שנית.

– אתה דופק! – שאג בפנים משולהבות כאש הגאותן הנעלב ותפש לצוארונו של ואקורין.

בעל הבית והאורחים מיהרו אל השנים.

– נו, לא כדאי, הניחהו לנפשו! – החלו משדלים את סברסוב.

– שוטה שכמותך! נו, היתכן, האמנם אתה דופק? – הוכיח הקצין את ואקורין.

– דופק, ריחמאי, – חזר ואמר גם להלה.

– רבותי! קחוהו ממני; ולא – אחנוק אותו! – אמר סברסוב בהשליכו מעליו את ואקורין.

– עשו כרצונכם, אך אמת היא, דפקתי! – עמד המסכן על שלו כשהוא מוחה אגלי זיעה מעל פניו.

– אם כן, הסתלק לך מכאן! – גער בו גם בעל הבית, שקר זה הוציאו מכליו.

– אפילו עצם מכורסמת לא תקבל עוד מידי, בן בליעל! – צעק סברסוב בהתפרצו אחריו.

– אף לא ממני, לא ממני! החרה החזיק אחריו המארח.

ואקורין החויר, פניו חפו ונראו עלובות מאד.

בחדר המשרתים בקש אפילו המשרת לשדלו:

– די לך, פיוטר גברילוביץ' עשה נחת לאדונים; אמור להם שאין אתה אלא מתלוצץ!

– כיצד אעשה להם נחת? אמת היא שצדתים פעמים רבות כל כך! ענה ואקורין. פקעה סבלנותו של המשרת, ירק.

– טפו, אלוהים אדירים! – מלמל.

בחדר האורחים המשיכו בינתים האדונים לשוחח בשקרן המחוצף.

– איזה בן בליעל? מה? הראיתם? – הרעים סברסוב בקולו עד כי דבריו נשמעו בכל הבית.

אנוכיותו הקטנונית נפגעה קשות.

אחרי שבועים נראה היה, כי הנה מחל לכאורה לואקורין, ואפילו החל מארחו בביתו, אך בתוך תוכו שמר לו טינה. פעם אחת… הדבר קרה כבר בביתו של סברסוב עצמו, שוב התכנסו יחדיו כמה מבני האצולה וביניהם גם שני האחים בריקין. עוד אביהם המנוח של שני האדונים הללו היה מספר, שלילה אחד עבר במזחלת על פני האגם הגליצ’סקאי – ופתאם שוד ושבר, נפל לתוך נקיק קרח; נשימתו נעצרה, כמובן, עיניו חשכו; אלא שכעבור דקות אחדות הוקל לו – רואה הוא והנה ה“שלישיה” שלו זנקה לתוך נקיק אחר – והמזחלת נתמלאה דגים מהאגם. ובפעם אחרת משנסבה השיחה על כנסית פטר הקדוש שברומה:

מה פלא ראיתם בכנסיה זו! – קרא בריקין – אומרים, בנין עצום! הבל הבלים! עצום על פי היחס, כיון שכל איטליה כולה כמוה כמחוז אחד שלנו. נו, וכיון שאמא רוסיה פרצה ופשטה לרוחב ולאורך – כל שתבנה בה, לא די לה. הנה העדה שלנו, מה עדה, עדונת; בנו כנסיה ובעת תפילת הערבית היה קורא־התהילים עובר ממקהלה למקהלה כשהוא רכוב על גבי סיח.

– אבי! – קרא אפילו אחד מבניו בתוכחה.

– הרב היה אורכו של בנין הכנסיה? – הקשה אחד השומעים.

– האורך? – השיב הזקן, שהערת בנו בלבלתו במקצת: – ארכו כשלשה סג’ינים.¹)

הנה כך היה איש זה משקר והכל הקשיבו לדבריו ודומה, שגם האמן האמינו לו, כיון שהיה אדון לאלף נפשות. אף יוצאי חלציו הלכו בדרכיו. במסיבה הנזכרת לעיל ספר אחד מהם: "התחלנו יורדים מהר־החזירים – הלא ידעתם, הרי זה ממש קיר ולא הר… אחד הסוסים לא משך, משום מה, כהלכה, והחילונו גולשים בסערה. האופן האחורי נבלם – אולם, פי פפי, פפי! כל עמלנו לשוא; אין ברירה, – אומר אני לאחי – שנינו ישבנו על המושב הקדמי והנשים על האחורי. “הבה, אומר אני, נעצור את האופנים הקדמיים”. התכופפנו: אני מצד אחד – הוא מצד שני, בכפות ידינו אחזנו באופנים – האופן מקפץ מאבן לאבן – יורד לתוך מהמורה יבשה; והנה רואים אנו, אין הסוסים נישאים עוד, מושכים הם את הרספק כדרכם תמיד.

– גם אני אוכל לעצור עגלה – הפסיקו השד יודע משום־מה ואקורין, שנוכח היה במקום.

אש זרה ניצתה בעיניו של בעל הבית.

– תעצור אתה?

– אני.

– הרי אתה, בן־בליעל שכמותך, לא רק עגלה, אלא אפילו כרכרת־קפיצים רתומה לסוס אחד ולא תוכל לעצור בידיך וברגליך המטונפות! – סינן בקול שורקני.

– אף על פי כן אעצור.

– תעצור? אנשים! – סברסוב מחא כף אל כף.

המשרתים נכנסו במרוצה.

– חושו, רתמו את האפור לכרכרת המרוץ. לך ועצור! – פנה אל ואקורין.

וזה עומד ומגחך לעומתו.

– רתמו את הסוס והביאוהו עד לסף הבית. האורחים ובעל הבית יצאו החוצה.

– נראה, נראה! – אמרו האחים בריקין מתוך סיפוק שבהנאה. כמי שנידון למוות צעד ואקורין בראש הכבודה.

– כיצד, אומר אתה לעצור? – שאלוהו אחדים מבין האורחים, שטובים היו במקצת מן האחרים.

– הנה ככה, – השיב ואקורין בהתמתחו בחזהו על גבי הכרכרת, ודומה שאפילו הוא עצמו לא ידע אל נכון את אשר הוא עומד לעשות: – הנה, את הידים אתחב לכאן, ואת הרגלים לכאן! – אמר, ואמנם הכניס את ידיו אל בין האופנים הקדמיים ואת כפות רגליו בין האחוריים.

– הרפה! – קרא בקול נואש לעבר הרכב שהחזיק ברסן הסוס.

הלה הרפה. הסוס זינק לפנים, האופנים החלו מסתובבים; ואקורין הספיק איך שהוא להוציא רגל אחת ויד אחת, הכרכרת נטתה לצד, הסוס נישא במלא המהירות. עד כי הפרש שנשלח בעקבותיו, הצליח בקושי רב לעצרו. ואקורין מוטל היה מתחת לכרכרה.

– הואיל נא לקום! אמר הפרש שהשיגם.

– כּרכּרה וקיפצה, מעט, הארורה – אף על פי כן, הלא עצרתיה! – אמר ואקורין ובקש לקום על רגליו, אך לא יכול: אחת מרגליו היתה שבורה.

לפני כעשר שנים פגשתיו בעיר ב… זקן היה, ישיש. צולע על רגלו וכמעט קבצן. ישב על המדרכה ולעס לחם יבש, שהיה טובלו במים. לא הרחק ממנו עמד נער יחף וכפי הנראה התגרה בו: “ציד שועלים!” היה אומר וחוזר בלא הפסק. היה זה כינויו של ואקורין, אשר ניתן לו אחרי המקרה העגום בעור השועל. הזקן נתן בקונדס כפעם בפעם מבט זעף. ניגשתי אליו.

– מה לך, פיוטר גברילוביץ' עד כדי כך ירדת? – שאלתיו.

– מה אפשר לעשות, אדוני! זקנתי!… ואדונים טובים כמו שהיו בעבר אינם עוד בימינו אלה! – השיב ועיניו נתלחלחו מדמעות.

ורק אלוהים לבדו יודע למי התכוון באמרו “אדונים טובים”…

מתרגם לא ידוע

על אודות האנשים ה“מוחלטים”, כלומר: על אלה שאין מעצור לרוחם – קשה לשפוט; כמו בקטורגה¹), כך גם בעולם כולו מעטים הם מאד. לכאורה עומד לפניך איש נורא: כפי שאחרים מספרים אודותיו, ואתה גם משתדל להתרחק ממנו. איזה רגש בלתי מובן לי הכריחני מתחילה להתרחק מאד מאנשים כאלה. אבל אחר כך השתנתה השקפתי אפילו כלפי אלה שגואלו בודאי בעוון רצח. ואמנם היו כאלה שלא רצחו והם היו איומים מאלה שרצחו שש פעמים. היו אחדים שעוונותיהם היו לי לחידה סתומה: כל כך מוזרים היו במעשיהם. ולפיכך אני אומר, שאצלנו, בין ההמון נודעות אי־אלה רציחות מסיבות מתמיהות מאד. לפעמים, למשל, יקרה רצח מסוג זה (וזהו דבר שכיח מאד): חי לו אדם בשקט ובשלוה, סובל את גורלו המר. נניח שהוא איכר עובד אצל אחד האצילים, עירוני או חייל. פתאם הרגיז אותו דבר־מה, והוא אינו מאריך אף ותוקע סכין בלב שונאו ורודפו. ברגע זה מתחילה הזרות שבדבר. “יצא האדם פתאם מכליו”. הראשון שרצחו היה אויבו, רודפו, – דבר זה מובן; פה יש סיבה. אך אחר כך הוא עורף את אלה שאינם שונאיו, שוחט הוא את מי שפגש בו הראשון, שוחט כדי לבדח את עצמו, בשל איזה מלה גסה, בגלל מבט עקום, או פשוט: “סור מן הדרך אל תפגע בי, הן אני הולך”! כאילו שתה לשכרה, אחזתו חימה. כאילו אחרי שפרץ גדר, הוא מתענג בזה, שאין עוד כל קודש לפניו, כאילו איזה דבר מכריח אותו לעבור על כל חוק וממשלה ולהתענג על החופש, שאין לו כל רסן וגבול, להתענג ברגשי אימה ופלצות, שאי אפשר שלא ירגישם בשעת הרציחה. הוא גם יודע שעונש איום צפוי לו. כל זה דומה אפשר לאותו הרגש, שמרגיש אדם בעת שהוא צולל ממרומי המגדל אל מעמקי תהום, כי אז היה רוצה סוף סוף להשליך את עצמו כשראשו למטה למען החש את בוא קצו! וכל זה יקרה לפעמים את האנשים הקטנים ביותר, שלא הצטינו מימיהם במאומה. אחדים מהם, אחוזי שכרון כזה, מתגאים לעיני הבריות. באותה מידה שהיו בתחילה שפלים ונכנעים ואיש לא שם להם לב, הם מבקשים עכשו להתפאר, להטיל אימה. יש שהוא מתענג בזה, שהוא מטיל אימה, ויפה בעיניו, שהוא מעורר בחילה בלב רבים. הוא יעמיד פנים כשוחק לכל סכנה, כאילו הפקיר עצמו. ומופקר כזה מצפה לפעמים בכליון עינים לקבל את העונש הצפוי לו. מצפה, כי יבוא לידי גמר, מפני שסוף־סוף קשה גם לו לעצמו לשאת עליו את משא ההפקרות המעושה, שהוא מתחפש בה לעיני הבריות. כדאי אמנם לדעת, כי על פי הרוב, מצב נפשי כזה, הפקרות מעושה כזו נמשכת רק עד עמוד־הענשין ואחר כך כאילו אבדה כליל; כאילו חק וזמן ניתנו לה, כאילו יש כללים קבועים מראש. פתאם יכנע האיש וייהפך לסמרטוט, על עמוד הענשין הוא מתחיל ליבב, מבקש סליחה מאת הקהל. ובהכנסו לבית האסורים הנהו כל כך מדוכא, מוריד רירו על פניו, שח ושפל עד שהנך מתפלא: האומנם זה האיש רצח חמש, שש נפשות?

אמנם ישנם כאלה אשר גם בבית האסורים אינם נכנעים במהרה. גם שם נשמרת בקרבתם מידה גדולה של יהירות וגאוה: “הרי אין אני סתם אדם – בעד שש נפשות נלכדתי”. אך סוף־סוף גם הוא נכנע. לפעמים, כדי לבדר את עצמו הוא בא לספר את “מעשי גבורתו”, את דבר סבאו, שקרה לו פעם בחייו בעת שהתפקר. ונעים לו מאד, כשהוא מוצא איזה אדם פשוט, שאפשר להתפאר בפניו, לספר לו את כל הגדולות שעשה. ותוך כדי כך להעמיד פנים, כאילו אין לו כלל חפץ לספר על כל אלה, ויחד עם זה כאילו אומר הוא: “הביטה וראה איזה איש הייתי מלפנים!”

וכמה חריפות אתה מוצא בהסתרת אהבה עצמית זו! באיזו סכלות ותמימות מעושה הוא מספר את עלילותיו! איזו גאוה משתקפת מארשת פניו, מכל מלה קלה של המספר. ואיפה למד ההמון את האמנות הזאת!

פעם בימים הראשונים, באחד הלילות הארוכים, בשכבי עגום ובטל מכל עבודה על האצטבה, שמעתי את אחד הספורים האלה, ומחוסר נסיון חשבתי את המספר לרוצח ענק ואיום, שתכונות רוחו קשות כברזל, עד שפטרוב נחשב לעומתו כאין וכאפס. נושא הסיפור היה, איך הוא, לוקא קוזמיץ, בלי כל תכלית ומטרה, אלא להנאת עצמו בלבד, המית מיור אחד. לוקא קוזמיץ זה היה אותו האסיר הצעיר מאגף הקסרקטין שלנו, קצר קומה ודל בשר ובעל החוטם החד, מבני החוחלים, שעל אודותיו כבר דברתי פעם. הוא היה רוסי אמיתי, אך נולד בנגב רוסיה ומוצאו כמדומני מעבדי האצילים. בתכונת נפשו היה אמנם איזה הידור, איזו גאווה: “קטנה הצפור אבל צפרנה חדה”. אך האסירים מכירים באופן אינסטינקטיבי את תכונות האיש. אותו היו מכבדים מעט מאד. הוא היה אוהב מאד את עצמו. בערב ההוא ישב על האצטבה ותפר כתונת. תפירת כתנות היתה אומנותו. על ידו ישב איזה איש הדיוט, אך טוב־לב ואוהב לגרום נחת רוח לזולתו. רחב כתפים וגבה־קומה, שכנו לאצטבה ושמו קובילין. תמיד היה לוקא רב עמו ומתגדל עליו ומתיחס אליו בלעג ועריצות, קובילין על פי רוב לא הבין שמעליבים אותו. הוא סרג פוזמק של צמר ומבלי משים הקשיב לספורו של לוקא, שדבר בקול רם והשמיע דברים ברורים למדי. לוקא רצה שכלם ישמעו אותו, אף על פי שהעמיד פנים, כאילו בא לספר את דבריו רק באזני קובילין בלבד.

– אותי הגלו ממקומי. אחא, לצ. משום שנאשמתי בתור משוטט – אמר לוקא, בתחבו את מחטו בבד.

– ההיה הדבר זה מכבר? – שאל קובילין.

– כאשר תבשלנה הקטניות,²) תתחיל השנה השניה. כשבאו אל עיר קיוב הושיבו אותי לזמן קצר בבית־הסהר. רואה אני והנה יושבים עמדי עוד כשנים עשר איש, כולם בני הדרום, גבהי־קומה, בריאים, חזקים, שוורים ממש. וכלם כל כך נכנעים; המזונות גרועים, המפקד עושה בהם ככל אשר עולה על לבו. יושב אני יום אחד, יושב שני ימים ואני רואה, כי ההמון שלנו – פחדן הוא, ואומר להם: למה אתם מרשים לשוטה זה, שימשל בכם כאוות נפשו?

– לך ונסה לדבר עמו – קרא אחד כמהתל בי.

ואני מחשה. חוחול אחד היה מעורר רק לעג, הוסיף המספר, בעזבו את קובילין ובפנותו פתאם אל כל האסירים. הוא סיפר, כיצד דנו אותו ואיך דיבר בפני השופטים, כל אותה שעה היה מזיל דמעות כנחל. ילדים נשארו אצלו שם ואשה… הבה וסילי, חוט, רקובים הם החוטים הקטורגיים…

– אלה משל השוק, ענה וסילי, בהגישו אליו את החוט.

– החוטים שבמחלקת התפירה שלנו הם טובים מאלה. אתמול שלחו את החייל הזקן, והוא רגיל לקנות שם אצל אשה מנוולת.

– ומה היה עם המפקד? שאל קובילין, שכבר נשכח מלב הכל.

לוקא כאילו ציפה רק לשאלה זו, אך לא מיהר להמשיך בסיפורו, החשה, כאילו לא רצה לשים לבו לדברי קובילין. בהשקט ובבטחה מתח את החוט, בשלוה ועצלתים כינס תחתיו את רגליו ואחר כך החל שוב מספר.

– השאתי סוף־סוף את החוחלים, והם דרשו מן המפקד שיבוא אליהם. ואנכי שאלתי עוד בבקר סכין מאת שכני ואצפינהו עמי, אולי יהיה צורך בה. המפקד התרגז. הנה הוא נוסע לכאן אל תפחדו, חוחלים! – קראתי לשכני, שפרחה כמעט נשמתם. יושבים הם ומרטיטים. נכנס המפקד בחפזון, והוא שכור. – מי פה, איך פה! אני מלך פה, אני אלהים!

אך הוציא משפתיו: “אני מלך, אני אלהים”, יצאתי אני מן השורה – הוסיף לוצ’קא לספר – והסכין אצלי בשרוולי.

– לא – אני אומר, – הוד אצילותך; אומר אני ומתקרב אליו לאטי, הולך וקרב אליו תוך כדי דברי אליו – איך אפשרי, הוד אצילותך, שאתה תהיה לנו מלך ואלהים?

– אם כן אתה הוא זה, אתה הוא זה – קרא המפקד – המורד!

– לא, – עניתיו, ואני הולך וקרב אליו יותר ויותר – הרי זהו ידוע גם לך בעצמך, הוד אצילותך, האלהים שלנו הוא כל יכול ומלאה כל הארץ כבודו, והוא אחד. וגם המלך שלנו אחד הוא, על הכל המליך אותו אלהים. ואתה, הוד אצילותך, הנך סך הכל מפקד בית־סוהר, פקיד שלו, שנתמנה בחסד המלכות ועקב עבודתך.

– איך, איך, איך, איך! – קרא המפקד, מבלי אשר יוכל להוציא הגה מפיו. הוא השתומם מאד לשמע דברי.

־– כך הוא הדבר – אמרתי, וכהרף עין התנפלתי עליו ואתקע את הסכין כולה, ככה, ישר אל בטנו. הדבר עלה בידי, והוא צנח ארצה ורק פרפר עוד קצת ברגליו. אז השלכתי את הסכין מידי.

– הביטו, חוחלים, – אמרתי לחברי, – הרימוהו־נא עכשו!

ופה עלי לסטות קצת הצדה. לאסוננו פתגמים כאלה “אני המלך, אני האלהים” ועוד בדומים לאלה שגורים היו בפי רבים מקרב שרי הצבא בימים קדמונים. צריך אמנם להגיד, כי פקידים כאלה נשארו רק מעט מזער ואולי אפסו כבר כליל. יחד עם זה עלי להעיר, כי בעיקר היו פתגמים אלה שגורים בפי אותם הפקידים, שגויסו מקרב החיילים הפשוטים. משרה מכובדת יותר, משרת קצין, הופכת כאילו את כל קרביהם ויחד עם זה מאבדים הם גם את ראשם. אחרי שנאנחו ימים רבים תחת עולם הקשה ואחרי שעברו דרגות רבות של שעבוד והשפלה, נעשו פתאם לקצינים, מפקדים, אצילים וכיוון שאינם רגילים למשול, נכונים הם לחשוב, כי לגדולתם אין חקר. כמובן, כלפי אלה הנתונים תחת ידם. בפני הגדולים מהם נכונים הם גם עתה להתנהג בחנופה, אף על פי שאין בה צורך כלל ובעיני רבים מבין הפקידים הגבוהים מאוסה היא מאד. אחדים מהחנפנים האלה ממהרים בעצמם לגלות את מומם, בהכנעה מיוחדת לפני הגדולים מהם, כי מתוך החיילים הפשוטים יצאו, ואף על פי שהם עתה קצינים, מכירים הם בכל זאת את מקומם. ואולם לגבי החיילים הפשוטים הם הופכים עריצים עד שאין גבול לתאות שלטונם. כמובן, ספק הוא אם עכשו עוד ישנם כאלה וביחוד ספק הוא, אם ימצא עתה מי שהוא שיאמר על עצמו: “אני המלך, אני האלהים”, אך בכל זאת נכון אני להעיר, כי אין דבר שירגיז כל כך את האסירים, ובכלל את כל החילים הפשוטים, כמו אמרים כגון אלה. החוצפה שבהערצה העצמית, זו הדעה המופרזת, כי אין לו דין ודיין, מעוררים שנאה גם אצל האדם הנכנע והמשפיל עצמו ביותר, ומוציאו מתוך שלב סבלנותו האחרון. לאשרנו, ענין שאבד עליו כלח הוא, שהרי גם בימים ההם היה עוון כזה צפוי לענש חמור. עובדות אחדות כאלו ידעתי אף אני.

ואמנם, כל יחס של אי כבוד, של בזיון מרגיז, בדרך כלל, את החייל הפשוט. יש אומרים, כי אם ישימו לפני האסיר מזונות טובים ויספקו לו כל צרכיו עד שלא יסור מן החק – כי אז הכל נשלם. זוהי גם כן שגיאה. כל אדם, יהיה מי שיהיה, ואפילו העומד במדרגה השפלה ביותר, דורש שיתיחסו אליו בכבוד. כראוי לאדם. דרישה זו באה לפעמים גם לא מתוך הכרה ברורה, אלא מתוך רגש אינסטינקטיבי. האסיר יודע שהוא אסיר, שהוא מנודה והוא מכיר את מקומו לפני המושלים: אך כל החותמות, כל הכבלים אין בכוחם להשכיחו שאדם הוא. והיות והוא באמת אדם, לפיכך מן הדין להתיחס אליו כמו לאדם. אל אביר! יחס אנושי הרי יכול לנטוע לב בשר גם בקרב איש, שאבד כבר את צלם האדם. דווקא אל האומללים האלה יש להתיחס יחס אנושי, זאת היא הצלת נפשם ושמחתם. לא אחת פגשתי מפקדים טובים וישרים, ראיתי את ההשפעה שהשפיעו פקידים אלה על המושפלים. דברים רכים אחדים, והאסירים כאילו שבו לתחיה מוסרית. כמו תינוקות נתמלאו שמחה וכתינוקות החלו אוהבים. הנני להעיר על דבר מוזר נוסף: אין האסירים אוהבים את מי שמראה להם אותות של התקרבות יתרה וכבוד יתר על המידה. האסיר אוהב לכבד את הפקיד ועל ידי התקרבות יתרה נעשה הפקיד שפל בעיני האסיר. יפה הוא בעיני האסיר כשלבו של הפקיד ענוד באותו כבוד, שיהיה יפה בחיצוניותו, שיהיה קרוב למלכות, שיהיה קצת קפדן, מהודר ודורש צדק ואינו מוחל על כבודו. פקידים כאלה מתחבבים מאד. שומר הוא על כבודו ואינו מעליב את זולתו ובכן הכל נאה ויאה – – –

– אין ספק שקבלת בעד זה מנה יפה? – העיר קובילין ברוח שלוה.

– חלק הגון נתנו, זה אמת – עלי, הבה המספרים. – מדוע אחים, אין היום “מידן”? (משחק קלפים).

– ניתן ביין, ענה וסילי. לולאי ניתן ביין כי אז היה פה.

– לולאי, בעד “לולאי” נותנים במוסקבה מאה רובל, אמר לוקא.

– וכמה נתנו לך בעד הכל? שאל שוב קובילין.

– נתנו חמש מאות. כמעט שלא המיתו אותי, – קרא לוצ’קא בפנותו אל כל האסירים.

ואחרי שגמרו את כל חמש המאות, הוליכו אותי בכל הטקס הנהוג. עד היום ההוא לא טעמתי טעם רצועה, ההמון נתאסף לאלפים ולרבבות להביט במחזה, כיצד יענישו את הרוצח. כל יושבי העיר באו. שוטה הוא ההמון, אי אפשר אפילו לספר עד כמה שהוא שוטה. טימושקה (התלין) הפשיטני, השכיבני וקרא: הכונה, אצרוב. אני מחכה: מה יהיה? כשהיכה פעם – חפצתי לזעוק, פתחתי את פי והקול נחבא, וכשהכה שתים, נו, תאמין או לא תאמין, גם לא שמעתי את הקריאה. וכשפקחתי את עיני, שמעתיו קורא: שבע־עשרה. ככה הסירוני ארבע פעמים מעל העמוד, ובכל פעם נתנו חצי שעה הפסקה. שפכו עלי מים קרים. מביט אני על כולם בעינים תועות וחושב: הנה בא קצי…

– ואף על פי כן לא מת? – שאל קובילין בתמימות.

– שוטה גמור! – קרא וסילי.

– “עליתו” רעועה – אמר לוצ’קא, כמתחרט על שנכנס בשיחה עם איש שכמוהו.

– מוחו מטומטם – חיזק וסילי את דבריו.

אף על פי שלוקא הרג ששה אנשים, לא פחדו מפניו בבית הסהר, אף על פי שיתכן ורצה להראות כאדם נורא.

תרגם ש“ס ע”פ תרגומו של ר.

I

קצין אחד, ז’ילין שמו, שרת בקוקז.

יום אחד קיבל מכתב מביתו. אמו הזקנה כתבה לו: “הנה זקנתי ונפשי כלתה לראות את בני בטרם אמות. בוא ונפרדת מעמי והבאת אותי לקבורתי, אחר תשוב למשמרתך וברכת אלהים תחול על ראשך. ואני מצאתי לך אשה גם חכמה וגם טובת מראה ואף בעלת־אחוזה היא. מצוא תמצא חן בעיניך ותישאנה לך לאשה וישבת בביתך ולא תהיה עוד נע ונד בנכר”.

הרהר ז’ילין בלבו: “אמנם כן הוא, חלשה הזקנה, שמא לא אזכה עוד לראות את פניה. נסוע אסע. ואם תיטיב הכלה בעיני – אשאנה לי לאשה”.

פנה ז’ילין אל מפקדו, קיבל חופשה, נפרד מעם חבריו, כיבד את פקודיו – החיילים בארבעה לוגי יי"ש והחל מכין עצמו לדרך.

והימים ימי מהומות ותגרות־דמים. בדרכי קוקז אין עובר לא יומם ולא לילה. והיה כי יתרחק איש רוסי, ברכב או ברגל, מן המצודה – ישיגוהו התתרים, יהרגוהו או יוליכוהו שבי אל ההרים. על כן הנהיגו, שיומים בשבוע יהיו העוברים ממצודה למצודה מלווים משמרות מזוינים. מלפנים ומאחור הולכים חיילים והשיירה ביניהם.

הדבר נתרחש בימות הקיץ. עם הנץ השחר נתכנסה השיירה לפני המצודה. יצאו אנשי המשמר ועלו על הדרך. ז’ילין רכב על סוסו והעגלה עם חפציו התנהלה עם השיירה.

מהלך הדרך – עשרים וחמש פרסות. השיירה שרכה את דרכה לאטה; כפעם בפעם נעצרו החיילים לרגעים מספר, יש ואופן מאחת העגלות שבשיירה נשמט מצירו, יש וסוס התעקש מלכת ואז היו הכל עומדים ומחכים.

החמה כבר נטתה מערבה והשיירה עברה רק את מחצית הדרך. אבק, שרב, השמש לוהטת ואין מפניה מחסה ומסתור. חשופה הערבה ומסביב, אין עץ ואין שיח לכל אורך הדרך.

ז’ילין בראש השיירה, עמד והמתין עד שתגיע זו עדיו. פתאם שמע קול חליל. “שוב נעצרו” – הרהר רגע. ואולי אסע לבדי בלי לוית המשמר? סוסי זריז וטוב אם אתקל בתתרים, אוכל להמלט בעוד מועד, כלום לא אסע לבדי?

עוד הוא עומד ומהרהר והנה הולך וקרב אליו קצין אחר, קוסטילין שמו. אף הוא רכוב על סוסו, וכלי נשק בידו. קרב ואמר: "הבה, ז’ילין, נעשה את דרכנו לבדנו, אזל כוחי לחכות, הרעב מציק והשרב יוקד. הנה כתנתי – אפשר לסחטה. וקוסטילין – גבר בעל־מידה הוא, בריא־בשר, כולו אדום ושופע זעה. הרהר ז’ילין בלבו ורק אמר:

– והרובה טעון?

– טעון.

– אם כן, הלכנו! אולם תנאי אחד – לא להפרד איש מעם רעהו.

נסעו שניהם בדרך, עוברים הם בערבה, משוחחים זה וזה ומסתכלים תוך כדי כך לעברים. הכל מסביב גלוי ומגולה לעיניהם. בקצה הערבה נכנסה הדרך אל בקע שבין שני הרים. אמר ז’ילין:

– צריך לעלות על ההר ולתור את הסביבה, כי הנה פה, רואה אתה, יכולים להגיח התתרים ואף לא תרגיש במארבם.

וקוסטילין עונה לעומתו:

– מה יש כאן לתור. נסע בדרכנו. – אך ז’ילין, לא שמע בקולו.

– לא, אמר – אתה המתן לי למטה ואני אעלה ואראה את הנעשה מסביב.

דירבן ז’ילין את סוסו והטהו שמאלה, אל ההר. וסוסו – סוס ציד היה (מאה רובלים שלם במחירו, מן הטבון לקחו והוא עצמו אימן אותו לרכיבה); כעל כנפים נשא אותו הסוס אל ראש ההר. עלה – הביט כה וכה והנה בדיוק לפניו, במהלך של פרסה אחת בלבד, רוכבים תתרים על סוסיהם. כשלושים איש מספרם. אך השגיח בהם – מיד פנה אחורה; אך גם התתרים הבחינו בו, זנקו אל עברו ותוך כדי רדפם אותו כוננו אליו את רוביהם. ריתח ז’ילין את סוסו ובמלוא המהירות ירד מראש ההר כשהוא קורא לקוסטילין:

– הכן את הנשק! – ובלבו הוא מהרהר ומתחנן לפני סוסו – אחא, הצילני־נא, אל־נא תמעדנה רגליך, תיכשל – ואבדתי. אשיג את נשקי – לא אסגיר את עצמי בידם.

וקוסטילין, משהשגיח בתתרים, תחת להמתין לידידו, נשא רגליו וברח כל עוד רוח בו אל עבר המצודה. מחמם את סוסו בשוטו פעם את צלעו האחת ופעם את השניה, ומתוך תמרות האבק נראה רק זנבו המיטלטל.

רואה ז’ילין – עסק ביש. נשקו החם ניטל ממנו ובחרב בלבד – דבר לא תפעל, הטה את סוסו אחורה, אל עבר השיירה. – רצה להמלט על נפשו. אך הנה רואה הוא ששה תתרים מגיחים לקראתו וחוסמים בעדו את הדרך. אמנם סוס קל לו – אך סוסיהם קלים ומהירים ממנו, בעוד שחסמו בפניו את הדרך.

ניסה להטות את סוסו לעבר אחר, רצה לחזור על עקבותיו, אך הסוס נישא כבר במרוצתו – ואין לעצרו עוד, עולה הוא ישר עליהם. וז’ילין רואה – הנה קרב אליו תתרי אחד רכוב על סוס אפור, בעל זקן אדמוני, שורק וחורק בשניו ורובהו דרוך בידיו.

– נו – חושב ז’ילין – מכיר אני אתכם, בני שחת; אם חיים תיקחוני – יורידוני לבור, בשוטים ייסרוני. לא אפל חי בידכם…

ואף על פי שקומתו נמוכה – זריז היה. שלף את חרבו, ריתח את סוסו ישר על התתרי האדמוני כאומר: אם לא ארמסנו בסוסי – אכרת את ראשו בחרבי. אולם הסוס לא עשה כחפצו – ירו בו מאחור ונפגע.

נפל הסוס במלוא תנופת־מרוצו ורגלו של ז’ילין נלחצה תחתיו.

נסה לקום – אך שני תתרים צחונים ישבו כבר עליו וסובבו את ידיו על גבו. הזדנק ז’ילין והשליך מעליו את התתרים – אולם שלושה אחרים קפצו אליו והחלו מכים בראשו בקתותיהם. חשכו עיניו והנתודד תחתיו. תפשוהו התתרים, הסירו מעל האוכפים עבותות־רתמה שהוכנו מראש, היטו ידיו על גבו, אסרוהו בקשר תתרי וסחבוהו אל האוכף. שמטו את כובעו, חלצו את נעליו, תפשו ופשפשו בכליו – את כספו ושעונו לקחו, קרעו את מעילו. הסתכל ז’ילין בסוסו. והוא חבוב שכזה, באשר נפל שם מוטל הוא נקוב ודם שחור קילח מפצעו, כמלוא האמה נתלחלח בו העפר מסביב.

אחד התתרים נגש אל הסוס, החל מסיר מעליו את האוכף כשזה מפרפר פרפוריו, שלף את הפגיון וחתך בו את גרונו. הוציא הסוס מגרונו קול נחרה שרקנית, פרכס פרכוס אחרון ונפח את רוחו.

הסירו התתרים את האוכף והרתמה, והתתרי בעל הזקן האדמוני עלה על סוסו, בעת שהאחרים הושיבו את ז’ילין על האוכף מאחוריו, וכדי שלא יצנח ממנו, אסרוהו ברצועה אל חגורת התתרי והובילוהו אל ההרים.

יושב לו ז’ילין מאחרי גבו של התתרי, מתנדנד אנה ואנה, נוגע כפעם בפעם בגבו הצוחן, רואה הוא לפניו רק את כתפי התתרי החסונות, צוארו המגויד ואת ערפו המכחיל מתחת לכובעו. ז’ילין פצוע בראשו, דמו נקרש מעל עיניו ואין הוא יכול לא לתקן את מושבו על הסוס ולא לנגב את הדם. ידיו אסורות ומחותלות כל כך, עד שעצם הכתף כואבת לו עם כל ניד וניע.

זמן רב נסעו במעלה ההר. חצו נהר, עלו שוב על הדרך והמשיכו עם הבקעה. ז’ילין ניסה לקבוע לעצמו סימני־דרך כל שהם, למען דעת אל אן זה יובילוהו, אך עיניו טחו מראות ואפילו את ראשו לא יכול להפנות לצדדין.

היום החל מחשיך. צלחו עוד נחל קטן והחלו מטפסים בסלע ההר. פתאם עלה ריח עשן באפו. נשמע קול נביחת־כלבים. הם הגיעו לאאול.¹

התתרים ירדו מעל סוסיהם, מיד נתקבצו סביבם נערי־הכפר, הקיפו את ז’ילין, שרקו וצהלו והחלו מידים בו אבנים.

הניס התתרי את הילדים, הוריד את ז’ילין מעל הסוס וקרא למשרתו. המשרת בא מיד, רחב גרם היה, לבוש רק בכתונת בלבד, קרועה כולה וחזהו מגולה. צוה עליו התתרי דבר־מה, מיד הביא עמו סד: שני גזירי עץ אלון נתונים בטבעות ברזל ובאחד מהם – קרס למנעול. התירו התתרים את ידי ז’ילין, שמו רגליו בסד והוליכוהו אל הרפת, דחפוהו פנימה ונעלו בעדו את הדלת. נפל ז’ילין על ערמת הזבל, שכב, גישש באפלה ומצא לו מקום רך ונוח יותר ושם שכב.

II

כמעט כל אותו הלילה לא עצם ז’ילין עין. קצרים היו כבר הלילות. רואה הוא מבעד החרכים אור השחר כבר מפציע. קם, הרחיב את החגו ונשקף בעדו החוצה.

מבעד לסדק נראתה לפניו הדרך, העולה בהר, מימין לה – בקתה תתרית ושני אילנות צומחים סמוך לה. כלב שחור רובץ לפתחה. עז מדדה עם גדייה והם מכשכשים בזנבותיהם. והנה רואה הוא במעלה ההר הולכת לה נערה תתרית, בכתונת צבעונית לא רכוסה, במכנסים וסנדלים, ראשה מכוסה במין בגד־איכרים ועליו קיתון־פח גדול מלא מים. הולכת לה, גבה מרטיט, שפופה במקצת לפנים וביד היא מוליכה תתרי קטן, ראשו מגלח וכתונת אחת לבשרו. הגיעה הנערה עם המים עד הבקתה, יצא לקראתה התתרי, בעל הזקן האדום, לבוש גלימת־משי, פגיון כסף בחגורתו, סנדלים על רגליו היחפות, על ראשו כובע גבוה עשוי עור־כבשים שחור, שמוט על ערפו. יצא, התמתח, החליק זקנו האדום, עמד ולבסוף צוה דבר־מה על עבדו והלך לו.

לאחר מכן קרבו אל השוקת שני נערים רכובים, ורעמות סוסיהם רטובות. נערים קטנים אחרים התרוצצו שם, כלם גלוחי ראש ולבושם – כתונת אחת בלבד, בלי מכנסים. נאספו יחד, נגשו אל הרפת, לקחו זרד ארוך והחלו תוחבים אותו בסדק. פתח עליהם ז’ילין בגערה – נצטווחו הקונדסים וברחו משם דחופים ומבוהלים ורק ברכיהם החשופות נראו מבהיקות תוך כדי מנוסתם.

וז’ילין צמא היה מאד, גרונו צחה ויבש: לו לפחות, מהרהר הוא, היה מבקר אותו מישהו. והנה הוא שומע – דלת הרפת נפתחת. נכנס התתרי האדמוני ועמו תתרי אחר, נמוך ממנו, שחרחר שכזה. עיניו שחורות נוצצות, לחייו אדומות, זקנו קטן, גזוז. פניו עליזים ואין השחוק יורד מעליהם. ולבושו של השחור טוב משל חברו: גלימת משי תכולה וזר כסף סביב לה. רומח גדול תלוי בחגורתו, כולו עשוי כסף. סנדלי עור סוחתי אדומים לרגליו, מעוטרים כסף אף הם ועל הסנדלים האלה – מנעלים עבים. מצנפתו גבוהה עשויה עור־קרקול לבן.

התתרי האדום נכנס. אמר דבר־מה כנוזף ועמד, שעון אל המזוזה, נפנף בפגיונו, ליכסן עיניו כזאב ישר אל עברו של ז’ילין. והשחרחר – זריז, ערני, כאילו על קפיצים יהלך – נגש ישר אל ז’ילין, כרע על ברכיו, חייך אליו, טפח על כתפיו, החל מפטפט בשפתו בחפזון, קרץ בעיניו, קשקש בלשונו וכל רגע היה מוסיף: טוב, רוסי! טוב, רוסי!

ז’ילין לא הבין דבר מכל אשר שמע ורק אמר: מים, תנו לי מים.

והשחור מחייך לעומתו: טוב, רוסי! – ואינו פוסק מלקשקש בלשונו.

אז החל ז’ילין מראה בידיו ובשפתיו ומבקש שיתנו לו מים. ולבסוף תפס השחור, חייך, הציץ מבעד לדלת החוצה, קרא למישהו: דינה!

מיד הופיעה נערה צעירה, דקת־גו ודלת־בשר, כבת שלש עשרה היתה, ופניה דומים לפני התתרי השחור. אין זאת, כי בתו היא. גם עיניה שלה שחורות, זוהרות, גם פניה יפים. לבושה כתונת ארוכה, ירוקה בשרוולים רחבים ובלי חגורה, עטורה בחזה, בשולים ובשרוולים בזר אדום, לרגליה מכנסים וסנדלים, ועל הסנדלים – סנדלים נוספים בעקבים גבוהים. על צוארה – ענק מחורז, כלו טבעות כסף רוסיות. ראשה מגולה, צמתה שחורה ובקצה הצמה – קישור, ובקישור תלויים תכשיטי פח ורובל כסף אחד.

צוה עליה אביה להביא דבר־מה, מיד פנתה וחזרה עם כד מים בידה, הגישה את המים לז’ילין והיא עצמה ישבה קרוסה, כפופה כך, שכתפיה נראו למטה מברכיה. ישבה – עיניה פקוחות לרווחה, מסתכלת בז’ילין ורואה אותו שותה כמו חית־יער.

החזיר לה ז’ילין את הכד, קפצה ממקומה כעז פראית, אפילו אביה שחק, שלח אותה פעם נוספת, נטלה את הכד ורצה לדרכה. מיד הביאה על מגש עץ פיתת־לחם ושוב ישבה, קרוסה כמקודם ואינה גורעת עין מז’ילין, מסתכלת בו.

יצאו התתרים ושוב סגרו אחריהם את הדלת.

עברה שעה קלה ואל ז’ילין בא אדם אחד וקרא אליו: אי־דא, אדון, אי־דא!

אף הוא לא ידע רוסית, אך ז’ילין הבין, כי עליו ללכת אחריו.

הלך ז’ילין כשרגליו בסד, הולך הוא וצולע, קשתה לו ההליכה והוא מעקל דרכו. יצא אחרי המשרת והנה הוא רואה, עיירה תתרית, כמנין בתים, גם מסגד בתוכה וצריח בצדו. על יד אחד הבתים עומדים שלושה סוסים מאוכפים. נערים קטנים אוחזים ברסנם. מאותו בית יצא לקראתם התתרי השחרחר, נפנף בידו לאות, כי ז’ילין יקרב אליו. וכל אותו זמן אינו פוסק משחוקו, קשקש בלשונו ולבסוף נעלם מעבר לפתח.

נכנס ז’ילין אל הבית. החדר יפה, קירותיו מסוידים למשעי, בחזית החדר מונחים כרים צבעוניים, מרבדים יקרים תלויים מסביב; על המרבדים – כלי נשק, אקדחים, חרבות – כולם משובצים כסף. בפנה אחרת – תנור קטן כרוי ברצפה, והרצפה – רצפת עפר, נקיה ומבהיקה. הזוית הקדמית מוצעת כולה במצעי־לבד ועליהם מרבדים, ועל המרבדים כרי־נוצות רכים. על המרבדים יושבים נעולים בסנדליהם: התתרי השחרחר, האדמוני ושלושה אורחים. מתחת לגבו של כל אחד ואחד מהמסובים מונחים כרים רכים ולפניהם – על מגשי עץ עגולים – סופגניות־דוחן וחמאת־בקר שהומסה בספל וגם שכר תתרי – בוזה, בפכים קטנים. אוכלים הם בידיהם, והידים מבהיקות מחמאה.

קפץ השחרחר ממקומו, ציוה להושיב את ז’ילין מן הצד, ולא על המרבד, כי אם על הרצפה החשופה, והוא עצמו חזר למקומו על המרבד והחל מכבד את אורחיו בבוזא ובסופגניות. הושיב המשרת את ז’ילין במקום המצווה עליו, והוא עצמו הסיר את סנדליו העליונים, העמידם על יד הדלת בשורה אחת עם יתר הסנדלים שעמדו שם, ישב על אחד הכרים סמוך לאדוניו, כשהוא מסתכל כיצד הם אוכלים ובולע תוך כדי כך את רוקו.

אכלו התתרים את הסופגניות, ואשה תתרית בכתונת דומה לזו של העלמה ובמכנסים – נכנסה לחדר. ראשה מכוסה מטפחת, נטלה את החמאה והסופגניות, הגישה צלחת יפה וכד מים עם צואר צר. נטלו התתרים את ידיהם, אחרי כך שיכלו אותן, כרעו על ברכיהם ונשפו לכל עבר מנשיפות פיהם, ברכו על המזון, החליפו ביניהם שיחה קלה בלשונם. לבסוף פנה אחד האורחים אל ז’ילין והחל מדבר אליו רוסית:

– אותך – אמר – לקח שבי כּזי מוחמד – ובידו מצביע הוא על התתרי האדמוני – והוא מסרך לידי עבדול מורט – ותוך כדי כך מראה הוא על השחרחר. – עבדול מורט הוא אדונך מעתה.

וז’ילין שותק. פתח עבדול מורט בהצביעו כל הזמן על ז’ילין, מחייך ומפטפט: “חייל, אורוס, רוס. טוב” והתורגמן אומר: – הוא אומר לך לשלוח מכתב הביתה, כדי שישלחו פדיון נפשך. וכאשר הכסף יגיע – הוצא יוציאך לחפשי.

הרהר ז’ילין רגע קל ואמר:

– ובכמה יעלה לי פדיון־נפש זה?

– נמלכו התתרים בדעתם; והמתרגם אומר:

– ג' אלפים שקלים עוברים לסוחר.

– לא – ענה ז’ילין – סכום כזה אין לאל ידי לשלם.

קפץ עבדול והחל מניע בידיו, אומר הוא משהו לז’ילין, – הכל חושבים, כי הנה יבין לדבריו, תרגם המליץ, ואמר: “וכמה מוכן אתה ליתן?” – הרהר ז’ילין ואמר: – “ת”ק רובלים", כאן החלו התתרים סחים ביניהם בחפזון, כשאחד נכנס לתוך דברי חברו. החל עבדול גוער באדמוני, התרגז כל כך, עד שריר ניתז מבין שפתיו.

והאדמוני מעפעף רק בעיניו ובלשונו יקשקש.

נשתתקו לבסוף והמליץ אומר:

– כופר זה מעט הוא עבור האדון, הוא עצמו שילם בעדך מאתים רובל. כזי מוחמד חב לו חוב ותחת חובו מסרך לידו. שלשה אלפים רובלים – בפחות מזה אי אפשר להוציאך לחפשי. ואם לא תכתב, הבורה יורידוך ובשבטים ייסרוך.

“אח – אומר ז’ילין בלבו – המפחד מפני אלה רק מרע לעצמו”.

קפץ על רגליו ואמר:

– ואתה אמר לו, לכלב זה, כי אם אומר הוא להפחידני, לא אתן לו אף פרוטה אחת והביתה לא אכתוב, לא פחדתי ולא אפחד מפניכם, כלבים, לעולם.

תרגם המליץ את דבריו, ושוב החלו כלם ממללים בבת אחת.

זמן רב שוחחו ביניהם, לבסוף קם האדמוני, נגש אל ז’ילין:

– אורוס, ג’גיט! ג’גיט.

וג’יג’יט בשפתם – פירושו בן־חיל. והוא עצמו שוחק; אמר דבר־מה לתורגמן, וזה אומר לו:

– אלף רובלים תן.

ז’ילין עמד על שלו; יותר מחמש מאות רובל לא אתן ואם תהרגני – דבר לא תקבלו.

שוב החלו משוחחים ביניהם, שלחו את אחד המשרתים להביא דבר־מה, מביטים פעם אל ז’ילין ופעם לעבר הדלת. חזר המשרת ואחריו נכנס אדם אחד, בעל מידה, שמן, יחף ולבוש־קרעים; וגם רגליו נתונים בסד.

נזדעזע ז’ילין למראהו ואנחה פרצה מפיו. הכיר בבא את קוסטילין. גם אותו שבו התתרים. הושיבו אותם זה על יד זה: החלו מספרים איש לרעהו, והתתרים יושבים ומחרישים ואינם גורעים עין מהם. סיפר ז’ילין את אשר עבר עליו; קוסטילין ספר, כי סוסו עמד תחתיו ונשקו נתקלקל ונעצר, וכי אותו עבדול עצמו רדפו, השיגו ולקחו בשבי.

קם עבדול, הצביע על קוסטילין, ואמר דבר מה בשפתו. תרגם המליץ את דבריו, ששניהם – אדון אחד להם מעתה וכל המקדים במתן כופר נפש הוא יצא ראשון לחפשי.

– הנה, – פנה אל ז’ילין. – אתה מתקצף ורעך שקט ומתון; הוא כתב מכתב לביתו, חמשה אלפים ישלחו. על כן נאכילהו לשבעה ואיש לא יגע בו לרעה.

וז’ילין עונה:

– יעשה רעי כרצונו, אולי עשיר הוא – אני אינני עשיר. אני – אומר הוא – כאשר דברתי – כן יהיה. כרצונכם – הרגוני, שום תועלת לא תצמח לכם מזה, ועל יותר מחמש מאות לא אכתוב.

החרישו התתרים. פתאם קם עבדול, נגש לתיבה אחת, הוציא מתוכה עט, פסת ניר ודיו, הגישם לז’ילין טפח על כתפיו ואמר: “כתוב”. הסכים לחמש מאות.

– חכה מעט – אמר ז’ילין למתרגם – אמור־נא לו, שעליו להאכילני מאכלים טעימים, להלבישני ולהנעילני כראוי, להושיבנו במקום אחד, למען לא נתעצב איש איש בבדידותו ושיסיר את הסד מעלינו – כך אמר, הביט אל אדוניו וחייך אליו. גם אדונו שחק אליו, שמע את דבריו ואמר:

– בבגדים טובים אלביש אותם: מעיל צ’רקסי, נעלים – כמו לחופה ממש. מאכלי־נסיכים אאכילם ואם ברצונם לשבת יחד – ישבו־נא שניהם ברפת ורק את הסד לא אסיר מרגליהם – ברוח יברחו עוד, לשעות הלילה, לעומת זאת, אשחרר אותם גם מן הסד. אמר, נגש אלי ובקפיצה, טפח על כתפיו: שלך – טוב, שלי – טוב.

כתב ז’ילין מכתב אך על המעטפה כתב כך – שמכתבו לא יגיע לביתו לעולם. ובלבו הוא חושב: – אמלט ויהי־מה.

הוליכו המשרתים את ז’ילין ואת קוסטילין אל הרפת. הביאו להם קני־תירס להיות להם ליצוע, כד מים, לחם, שני מעילים צ’רקסיים ישנים ומנעלי־צבא בלים. כנראה – הסירו אותם התתרים מחיילים הרוגים. עם בוא הלילה הסירו מעליהם את הסדים ואת הרפת סגרו על מנעול.

III

וכך עבר על ז’ילין ועל רעהו ירח תמים. אדונו אינו פוסק מלשחוק: “שלך, איבן – טוב, שלי עבדול – טוב”. אלא שהוא נותן להם מאכלים רעים – רק פיתות־לחם מקמח דוחן, ואף אלו לא תמיד אפויות הן כראוי, ויש אשר לא היו אלא בצק…

קוסטילין כתב לביתו בשניה. בכליון עינים ציפה למשלוח הכסף, פדיון נפשו, משמים ישב כל הימים ברפת, מונה וסופר את הימים עד עת יגיענו המכתב, או שהוא ישן בפנתו. וז’ילין, לעומת זאת, ידוע ידע, שמכתבו לא יגיע לעולם, ובשניה לא כתב.

– מאין חושב הוא – תשיג אמא סכום כסף רב כזה לשלם כופר נפשי. ואף אם תרצה לאסוף חמש מאות רובל, הרי תמיט חורבן על ביתה. אלהים יעזור לי – ואמצא בעצמי דרך לחפש…

והוא עצמו אינו פוסק מלחתור סביבותיו, חוקר ודורש ומחפש לו דרך לבריחה.

מתהלך הוא בכפר, שורק ומצפצף, וישב אל אחת המלאכות – ויכייר פסילים מחמר, יקלע סלסלות מזרדים, ואמנם – אמון הוא במלאכה ומצליח בה.

הנה כּייר פעם אחת בובה. גם חוטם, ידים ורגלים עשה לה, גם בכתונת תתרית פסל אותה והציגה לראווה על הגג. יצאו התתריות לשאוב מים, השגיחה דינה, בת אדונו, בפסל, קראה לחברותיה. נטשו אלו את כדיהן, הסתכלו וצחקו. הוריד ז’ילין את הפסל והגישו להן למתנה, אך הן צוחקות ואינן מרהיבות עז בנפשן לקחתו מידו. הניח את הפסל בחוץ ונכנס אל הרפת, הסתכל מבעד לחרכים לראות איך יפל דבר.

מיהרה דינה, הביטה כה וכה, חטפה את הפסלון וברחה.

למחרת רואה הוא, דינה יצאה עם שחר לפני פתח הבית והפסל בידה, הספיקה כבר להלבישו מחצלות אדומות, מנענעת אותו כאילו היה תינוק ומזמרת לו שיר־ערש. אותה שעה יצאה הזקנה, נזפה בדינה, נטלה את הפסל מידה, ניפצה אותו ושלחה את דינה למלאכתה.

עשה ז’ילין פסלון אחר, טוב מהראשון ונתנו לדינה. באחד הימים הביאה לו דינה פכית, הגישתה לו, ישבה ממולו והחלה מתבוננת בו, כשהיא צוחקת ומצביעה על הפך.

על מה זה שמחה היא כל כך? – חושב לו ז’ילין. לקח את הפכית והחל שותה. חשב – מים והנה – חלב. שתה את החלב. “יפה” אמר.

ודינה – שמחה קפצה עליה: – יפה, איבן, יפה – קיפצה, מחאה כף, חטפה את הפכית מידו וברחה.

מאותו יום ואילך החלה מביאה לו יום־יום חלב. והתתרים נוהגים להכין מחלב־עזים חריצי־גבינה ומיבשים אותם על גגות בתיהם. גם מהחריצים האלה החלה מביאה לו בסתר. ופעם אחת ערף אדונו איל אחד, לקחה והביאה לו בשרוולה נתח־בשר, זרקה לו את הבשר וברחה.

פעם התחוללה סופה גדלה ושעה ארוכה ניתך גשם שוטף. כל הנחלים נתערבלו, בכל המעברות גאו המים כדי שלש אמות, נעקרו אבנים. מכל העברים זרמו הפלגים ושאון דכים המה בהרים. שככה הסופה – וכל הכפר מהלך פלגים. הפציר ז’ילין באדונו וקיבל ממנו אולר, גלף בו גליל־עץ קטן. לוח דקיק וגלגל עם כנפי־נוצה עשה לו, משני קצות הגלגל חבר שתי בובות. הביאו לו הנערות שיירי אריג, הלביש בהם את הבובות, אחת – גבר ואחת – אשה. חיזק אותם, השיט את הגלגל על פני הנחל, והנה החל מסתובב – והבובות רוקדות.

נתאספו כל אנשי הכפר: נערים ונערות, נשים וזקנים וכולם באו, מקשקשים בלשונם:

– אי, אורוס, אי איבן!

בביתו של עבדול היה שעון רוסי שבור. קרא לז’ילין, הראה לו את השעון, קשקש דבר־מה בלשונו. וז’ילין אומר:

– תן, ואתקנו.

נטל את השעון ופרקו באולרו, פלגו איברים־איברים והרכיבו מחדש. החזירו לבעליו. השעון פועל.

שמח אדונו, הביא לו את גלימתו הישנה, כולה קרעים־קרעים, ונתנה לו במתנה. באין ברירה – לקחהו: גם זה ראוי לשמש בלילה מכסה לגוף.

מאותו יום יצא שמו של ז’ילין לתהלה, כי הנה אמן גדול הוא. החלו באים אליו מן הכפרים המרוחקים; זה מביא מנעול של רובה, או אקדח לתקון, זה – שעון. הביא לו אדונו כלי־מלאכה: מלקחים זעירים, מקדח קטן ופצירה.

לימים חלה אחד התתרים, הבהילו את ז’ילין: “בוא ורפאהו” וז’ילין, מושג אין לו בחכמת הרפואה. הלך, בדק, ובלבו חשב: “יתכן ויבריא מאליו”. נכנס לרפתו, לקח מעט מים, חול – ערבבם יחד, ובמעמד התתרים לחש על המים והשקה בהם את החולה. ולאשרו של ז’ילין החלים התתרי ושב לאיתנו.

בינתים החל ז’ילין מבין בשפתם ואחדים מבין התתרים הסכינו אליו, וכשהם נזקקים לו יקראוהו: איבן, אחרים, לעומת זאת, מוסיפים להתרחק ממנו כמחית־יער.

התתרי האדמוני לא חיבב את ז’ילין, מדי ראותו אותו – היה עובר על פניו ומתנכר לו ואפילו קלל יקללהו. היה עוד ביניהם זקן אחד, הלה לא התגורר בתוך הכפר עצמו, כי אם למרגלותיו והיה עולה לכאן לבקוריו. ז’ילין ראה אותו רק כשהיה בא להתפלל במסגד. נמוך קומה היה, ראשו חבוש תרבוש צחור, זקנו ושפמו גזוזים, מלבינים הם כצמר ופניו קמוטים ותרוגים כפני הלבנה. חטמו כקרס, בדומה למקורו של נץ, עיניו אפורות, רעות ושנים אין לו, כי אם שתים משני עברי פיו בלבד. היה מתהלך חבוש־תרבוש, שעון על מטהו כזאב אורב על סביבותיו. מדי יראה את ז’ילין יכעכע עליו בקולו הצרוד ויסב פניו ממנו.

יום אחד ירד ז’ילין במורד ההר והגיע למקום מגוריו של אותו זקן. מעבר לגדר, עצי דובדבנים ובקתה שגגה שטוח. קרב ז’ילין אל הגדר – הסתכל וראה כוורות עומדות שם, קלועות הן מתבן והדבורים מתעופפות מעליהן ומזמזמות. והזקן עומד על ברכיו ומטפל בכוורת. התרפק ז’ילין על הגדר, הציץ פנימה – פתאם חרק הסד. הביט הזקן כה וכה – והחל לפתע רוגן, שלף מתחת לחגורתו את אקדחו וירה בז’ילין. וכל עוד שהיה סיפק בידו – נצמד ז’ילין אל מעבר לגדר.

בא הזקן להתלונן בפני עבדול. קרא עבדול לז’ילין, מלא פיו שחוק ושאל אותו:

– למה הלכת אל הזקן?

– אני – אומר הוא – כל רע לא עשיתי לו. תאב הייתי לראות כיצד הוא חי. – מסר עבדול את דברי ז’ילין.

והזקן רוגז ורוטן, ממלמל תחת אפו, לוטש שנים חורקות ומניע ידיו כנגד ז’ילין.

ז’ילין לא הבין לדבריו – ורק זאת הבין, שהזקן מציע לאדוניו להמית את הרוסים ולא להחזיקם בכפר. והזקן הלך לו.

פנה ז’ילין אל אדונו ושאל אותו: – זקן זה – מה טיבו?

ואדונו משיב:

– אדם גדול הוא זה! ראשון בגבורים היה, רוסים רבים נפלו חלל תחת ידו, עשיר היה, שלש נשים ושמונה בנים היו לו. בכפר אחד ישבו כולם, עד שבאו הרוסים, החריבו את הכפר ואת שבעת בניו הרגו. והבן השמיני נשאר בחיים והסגיר את עצמו לרוסים. הלך הזקן והסגיר אף הוא את עצמו לרוסים. ישב בתוכם שלושה ירחים עד שמצא את בנו ובעצם ידיו הרגו וברח. מאותו יום חדל ממלחמתו, עלה למכה והתפלל לאלהים ועל כן חובש הוא תרבוש לראשו, כל העולה למכה – שם חג’י יקראו לו והוא חובש תרבוש כזה. שונא הוא לאחיך בני עמך ואף לי יעץ להרגך. אך אני איני יכול להרגך – מקנה כספי אתה. ואף גם אהבתיך, איבן. ולא עולה אפילו על דעתי להמיתך. אפילו לחפשי לא הייתי מוציא אותך – אלא ששומר הבטחות אני. – חייך והוסיף ברוסית: “שלך, איבן, טוב – שלי, עבדול טוב”.

IV

כך עבר על ז’ילין חדש נוסף. יומם היה מתהלך בכפר או מתעסק באחת המלאכות. ועם רדת הלילה, לעת ישקט הכפר, עוסק הוא ברפתו במעשי חתירה. קשה היתה החתירה באבן, אך הוא ניסר את האבן בפצירה וחפר לו מחפורת מתחת לקיר, עד שאפשר היה לעבור בה. “אילו רק עלה בידי – חושב הוא בלבו – לבדוק היטב את תנאי המקום למען אדע את דרך בריחתי… איש מן התתרים לא יראה לי אותה”.

והנה מצא לו שעת כשר, עבדול אדונו נסע מן הכפר. בצהרי אותו יום יצא ז’ילין אל מחוץ לכפר, אל ההרים. רצה להשקיף משם על הסביבה, וטרם צאת אדונו לדרכו צוה על בנו הנער ללכת אחרי ז’ילין ולהתחקות על עקבותיו ולא לגרוע עין ממנו, רץ הנער אל ז’ילין וצעק:

– אל תלך! אבא אסר עליך. הנה אזעיק את כל אנשי הכפר.

החל ז’ילין מדבר על לבו:

– אני – אומר הוא – לא ארחיק לכת, רק על ההר אעלה. עשבי צרי אני מבקש – לרפא בם את חולי הכפר, בוא עמדי, רגלי בסד ולא אוכל לברוח. ולך – אעשה מחר קשת וגם חץ.

פיתה את הנער. הלכו יחדו. מסתכל הוא בהר – לא רחוק הוא לכאורה, אך בסד קשתה העליה. הלך, הלך, אזר כוחותיו, לבסוף ישב והחל סוקר את כל הסביבה. מדרום לכפר – בקעה, עדר־סוסים מתרוצץ שם. למטה נראה כפר קטן, מעבר לכפר הזה – הר שני, מורדותיו תלולים מאד, ומעבר להר – הר אחר. בין שני ההרים האלה מוריק יער ומעברו הרים נוספים, זה על זה יתנשאו. והנישאים מכולם מלבינים כסוכר. ההרים מכוסים שלג. ופסגה אחת גבוהה מכל ההרים האחרים כעין כובע חבוש לראשם. קדמה וימה – הרים מסביב, מבינות בקעי ההרים מתמר פה ושם עשן כפר. “אכן – חושב הוא – כל זה ארצם שלהם”. אז השקיף אל עברי הגבול הרוסי: לרגליו – נחל, הכפר שלו הוא, סביב לו גנים קטנים. על שפת הנחל – כעין הבובות הקטנות – נראות הנשים, יושבות וכובסות. מאחרי הכפר, הר נמוך מזה שלו, ומאחריהם עוד שני הרים נוספים ועליהם יער. ובין שני ההרים מוריקה בקעה, כולה מישור. ושם הרחק־הרחק על פני המישור מתמר עשן. נזכר ז’ילין בימי שבתו במצודתו, מאיזה צד זרחה החמה ואי עבר שקעה. רואה הוא – אל נכון, נמצאת המצודה שלנו שם בבקעת־מישור זו, ולשם, אל בינות שני ההרים האלה, שומה עליו להמלט בבריחתו.

בין כה וכה החלה החמה שוקעת. הרי השלג הלבנים – האדימו. אל בינות ההרים האפלים ירדה החשכה. מהגבעות התנשאו ערפלי האדים, ואותה בקעה עצמה, בה נמצאת, כפי המשוער, מצודתנו, הוצתה פתאם כאחוזה להבות אש מנגד השקיעה. שעה ארוכה התבונן ז’ילין על סביבותיו – כלום אין דבר־מה מדמדם שם בבקעה, דומה, עשן עולה מן הארובות, ואכן נראה לו עתה, כי מצודת הרוסים שם.

נתאחרה השעה. קול המולא הקורא לערבית נשמע. העדרים חוזרים – הפרות גועות. והנער אינו פוסק מלקרא: – נשובה! וז’ילין – אין לו חשק לשוב.

חזרו הביתה. אכן – חושב ז’ילין – עתה ידעתי את המקום, עת לברוח. עוד באותו לילה ביקש לברוח. הלילות היו אפלים – לילות הכסה. ברם לרוע מזלו, חזרו התתרים לעת ערב לכפר. קרה לעתים קרובות והם באים – ונוהגים עמם מקנה צאן ובקר ורוחם טובה עליהם. אך הפעם הזאת לא הביאו עמם ולא כלום, כי אם את אחיו של התתרי האדמוני בלבד והנה הוא מוטל הרוג על האוכף. הפעם שבו זועפים ונתקבצו יחדו כדי להביא את מתם לקבורה. יצא גם ז’ילין לראות בלויה. חיתלו התתרים את המת בתכריכים, בארון לא שמוהו, נשאוהו מחוץ לכפר, אל חורשת העצים, הניחוהו על העשב, בא המולא, נתלקטו הישישים, צנפו כובעיהם לראשם, חלצו מנעליהם, ובשורה אחת ישבו על עקבי־רגליהם.

בראש השורה ישב המולא אחריו שלשה ישישים בתרבושים זה על יד זה. ואחריהם תתרים אחרים. ישבו רכונים ומחרישים. זמן רב שתקו, לבסוף הרים המולא ראשו ואמר:

– אללה! – אמר מלה זו בלבד ושוב הרכינו בני העדה את ראשיהם והחרישו: יושבים הם ללא ניע.

הרים המולא ראשו בשניה:

– אללה! – וכל הקהל ענה אחריו:

– אללה! – ושוב נשתתקו. והבר־מינן מוטל על העשב – וגם אלה יושבים כמתים. ורק נשמע קול אושת עלי הצפצפות הרוטטים ברוח. לאחר מזה קרא המולא תפלת־אשכבה, כולם קמו, הרימו את המת על כפיהם ונשאוהו. הביאוהו אל הקבר; והקבר, לא קבר פשוט הוא, כי אם נכרה ככוך מתחת האדמה. לקחו את המת בזרועותיו ובארכובותיו, כופפוהו, והורידוהו בזהירות הבורה. הושיבו אותו בכך, שלבו את ידיו על בטנו.

הביאו המשרתים קני סוף ירוקים, סוככו בהם את הבור, מיהרו ושפכו בו עפר, ישרו, ולמראשותיו הציבו אבן. אחרי כן החלו מכבשים את עפר הקבר ברגליהם, שוב ישבו בשורה אחת לפני הקבר, ישבו והחרישו.

– אללה, אללה, אללה – נאנחו וקמו פתאם.

חלק האדמוני מכספו לזקנים, אחר כך קם, נטל את השוט, הלקה בו שלש פעמים על מצחו והלך לביתו.

למחרת היום, ראה ז’ילין והנה הוציא האדמוני את סוסתו האדומה מן הכפר, ושלושה תתרים הולכים אחריו. יצאו מן הכפר, הסיר האדמוני את שלמתו, הפשיל את שרוולי בגדו – שריריו נראו חזקים – שלף את פגיונו, לטשו באבן המשחזת. הפשילו התתרים את ראש הסוסה לאחור, והאדמוני נגש וחתך את גרונה, הפיל את הסוסה ארצה והחל פושט בקמצי־ידיו את עורה; באו הנשים, הנערות, החלו מדיחות את הקרבים והמעים. בתרו את הסוסה ואת הבתרים נשאו לבית אדונם. וכל אנשי הכפר נאספו יחד בבית האדמוני לאזכרת נשמת אחיו המנוח.

שלושה ימים אכלו מבשר הסוסה, שתו שכר – לתיקון הנשמה. כל התתרים נשארו בכפר. וביום הרביעי, רואה ז’ילין, והנה הם מכינים עצמם למסע. הוציאו את סוסיהם, התלבשו ויצאו לדרכם. כעשרה איש מספרם, והאדמוני עמהם ורק עבדול נשאר בביתו. הירח עמד בראשית מולדו. הלילות היו אפלים.

– הנה כי כן – חושב ז’ילין – הלילה אני בורח.

ואת דבר החלטתו זו גילה לאזני קוסטילין חברו. אך קוסטילין נבהל לשמעו:

– הכיצד נברח, הרי אפילו את הדרך אין אנו יודעים.

– לי נהירה הדרך.

– ואם לא נספיק במשך הלילה לעברה?

– אם לא נספיק – נלון ביער. הנה אגרתי לי פיתות־לחם – צידה לדרכי, וכי תאמר לשבת פה? אם ישלחו כסף – ניחא, אך הרי גם יתכן, כי הכספים לא יגיעו? התתרים רוגזים עכשו מאד, על כי הרוסים הרגו את אחד מבני עמם. עתה הם נדברים להרגנו.

חשב קוסטילין ושקל את הדבר בדעתו ולבסוף אמר:

– נו, הלכנו.

נכנס ז’ילין אל המחפורת, הרחיב אותה, למען יוכל גם קוסטילין לעבור בה. ישבו והמתינו עד ישקט הכפר.

אך שקט הכפר, נכנס ז’ילין אל המחפורת שמתחת לקיר ויצא מעברו השני, ואל קוסטילין לחש: “עבור”. עבר גם קוסטילין, תוך כדי כך נתקלה רגלו באבן והיא נדרדרה בקול. ואצל עבדול כלב מנומר, השומר את ביתו ואת כל אשר לו. והכלב רע ונרגן תמיד, אוליאשין קוראים לו. ז’ילין השכיל לקרבו אליו עוד לפני כן. שמע הכלב את הקול, התנבח והסתער, מיד ענו אחריו כלבים אחרים. שרק ז’ילין שריקה חרישית, השליך לו מפיתותיו – הכירו אוליאשין כשכש בזנבו וחדל מנביחתו.

ובעל הבית בשמעו את נביחת כלבו, היסהו מתוך הבית: “היט, היט אוליאשין!” לטף זי’לין את הכלב מאחרי אזניו והכלב משתתק, מתחכך אל רגליו ומכשכש בזנבו.

ישבו ממתינים בקרן הבית. דממה השתררה סביב ורק נשמע קול כבשה פועה במכלאה ומלמטה הגיע קול הנחל המפכה בין האבנים, חשכה, מרום השמים נוצצים הכוכבים, מעל ההרים הגיע חכליל הירח החדש, קצות חרמשו פונים למעלה. בבקעים שבין ההרים מלבין הערפל כחלב.

קם ז’ילין ואמר אל חברו: נו, אחא, הולכים!

יצאו, לא עשו צעדים מעטים והנה הם שומעים: קול המולא קורא מצריח המסגד.

– אללה, בסמיללה אלרחמן! משמע – שהעם ימהר עתה למסגד. שוב ישבו חוסים בצל אחד הקירות. זמן רב ישבו שם, חכו עד יתם כל העם ושוב השתררה דממה בכפר.

– נו, בשם אלוהים! – הצטלבו והלכו.

עברו את החצר ושמו פעמיהם במורד ההר אל הנחל, צלחו את הנחל והמשיכו עם הבקעה. כבד היה הערפל אך הוא נח סמוך לארץ ומעל לראשם נראו הכוכבים מתנוצצים בנגהם. לפי הכוכבים הכיר ז’ילין את הדרך. הערפל מרענן אותם, ההליכה קלה, אלא שהמנעלים אינם נוחים, קרועים הם. ז’ילין חלץ את נעליו והלך יחף, מדלג הוא מאבן לאבן ומביט בכוכבים. אך קוסטילין מפגר בלכתו,

– לאט לך – אומר הוא – הנעלים הארורות האלו. רגלי נשחקו כבר כליל.

– חלוץ אותן וירווח לך.

הלך קוסטילין יחף – אך ההליכה קשתה עליו מבראשונה. היה מפצע את רגליו באבנים, משתהה ומפגר.

וז’ילין אומר לו:

– פצעי רגליך – הגלד יגלידו, אך אם ישגוך – מות תמות.

אך קוסטילין אינו משיב דבר, הולך הוא וגונח. זמן רב הלכו בבקעה. פתאם הגיע לאזנם מצד ימין קול נביחת כלבים. עמד ז’ילין מלכת, הביט כה וכה, טיפס בהר והחל מגשש בידיו!

– עסק ביש. – אומר הוא – תעה תעינו, סטינו ימינה. כפר אחר כאן, מראש ההר לא אחת ראיתיו. עלינו לשוב על עקבותינו ולהשמאיל, אל ההר. יער מצוי שם.

וקוסטילין אומר: – חכה כמעט רגע, תן לשאוף רוח, רגלי זבות דם.

– אין דבר, אחא, תרפאנה, מוטב שתלך בדילוגים, הנה כך.

וקוסטילין מפגר וגונח ללא הפוגות. ז’ילין מאיץ בו ואף הוא עצמו מחיש פעמיו.

עלו בהר, אכן – יער. נכנסו ליער, נקרעו שיירי בגדיהם בשיחים. עד מהרה נמצאו במשעול היער. הלכו בו.

– עמוד! – נשמע לפתע קול שעט פרסות בדרך. עמדו, הטו אזנם. אכן קול סוסים דוהרים – נעצרו. אך משו ממקומם נשמע קול השעטה. הם נעצרים – ואף הוא נפסק. קרב ז’ילין בזחילה, מסתכל בבוהק הדרך. עומד דבר־מה שם: סוס לא סוס, דמות משונה – לא מראה סוס לה ואף לאדם אין היא דומה. קול נחר שוב – והוא מקשיב. זר ומוזר! – שרק ז’ילין חרישית – זנקה הדמות אל מעבה היער, התנודד היער תחתיו כאלו סופה עברתו, חולפה בסבכיו ומשברתם.

נפל קוסטילין מפחד ארצה וז’ילין צוחק ואומר:

– הרי זה צבי, כלום לא תשמע כיצד ישבר ענפים בקרניו. אנו מפחדים מפניו – והוא מפנינו מפחד.

המשיכו בדרכם. הכוכבים החלו דועכים, עוד מעט ויעלה עמוד השחר ועדיין אין הם יודעים אם נכונה דרכם או לאו. נדמה לו לז’ילין, כי באותה דרך עצמה הובילוהו שבי וכי מהלך עשר פרסות מכאן למצודה, ברם אין לו כל סימן מהימן לכך. ונוסף על כך, הרי אי אפשר להבחין בו בחשכת הלילה. נמצאו עומדים בקרחה. ישב קוסטילין ואמר:

– אתה – כרצונך עשה, אך אני לא אוסיף לכת עוד. רגלי אינן נשמעות לי. פתח זיילין והחל מדבר על לבו.

– אם כן, אלך לבדי, היה שלום!

– קפץ קוסטילין והלך אחריו. עברו כארבע פרסות נוספות, והערפל ביער נתעבה עוד יותר, אין לראות עוד דבר וגם הכוכבים כמעט ולא נראים עוד לעין.

פתאם שומעים הם – סוס שועט לפניהם. ניכר למדי – פרסותיו מקישות באבן. שכב ז’ילין על בטנו, הטה אזנו לארץ:

– ואמנם, כן הוא. רוכב קרב אליהם. ירדו מהר מן הדרך, ישבו בין השיחים והמתינו. זחל ז’ילין עד לדרך והנה רואה הוא, תתרי רוכב על סוסו, מוביל אחריו פרה ומאנפף לו זמר. עבר התתרי וז’ילין חזר אל קוסטילין:

– נו, הנה שמרנו אלוהים, קומה והלכנו.

ניסה קוסטילין לקום אך מיד התנודד ונפל.

– איני יכול, חי נפשי, איני יכול, אפסו כוחותי. האיש המסורבל והשמן כוסה זעה, כאילו אפפו היער בערפליו הקרים, רגליו מרוטשות היו – נמס כולו מחוסר אונים. ניסה ז’ילין להרימו בחזקה. צעק קוסטילין בקול:

– אוי, כואב!

ז’ילין קפא תחתיו.

– למה תצעק? הרי התתרי קרוב, קולך יישמע. והוא עצמו חושב בלבו: אכן נחלש זה, מה אעשה בו עתה? כלום יתכן כי אעזוב אותו לנפשו…

– הנה, אומר הוא – קום ועלה על שכמי, אשאך אם לכת לא תוכל עוד.

הרכיב זיילין את קוסטילין על גבו. אחז בארכבותיו, עלה עמו על הדרך – וילך.

– אך, ראה – אומר הוא – אל־נא תלחץ בידך את צוארי, למען השם אחוז בכתפי.

קשתה ההליכה לז’ילין, גם רגליו זבות דם ואף הוא עיף ויגע מאד. מתכופף, מתקן עצמו, מיטיב עליו את משאו מגביה את מושב חברו עליו וסוחב אותו בדרכו.

אין זאת, כי התתרי שמע את קולו של קסטילין, כי הנה הגיע לאזניו של ז’ילין קול רוכב מאחריו קורא בשפתו. זינק ז’ילין אל בין השיחים, שלף התתרי את נשקו וירה. החטיא. פתח בגידופים, דילג וחלף לדרכו.

הנה – אומר ז’ילין – אבדנו, אחא! כלב זה יזעיק עתה את התתרים והם יתחילו ברדיפה אחרינו. אם לא נספיק להתרחק מכאן לפחות שלש פרסות – אבד אבדנו – והוא עצמו מהרהר על קוסטילין: השטן עצמו השיאני לקחת עמי בול־עץ שכזה, לו לבדי יצאתי, כי אז הגעתי זה כבר למחוז חפצי.

וקוסטילין אומר:

– לך לבדך, למה זה תאבד בגללי?

– לא, לא אלך. לא אעזב רע בצרתה לו.

הרכיבהו שנית על כתפיו, סמך אותו בידיו וכך עברו פרסה נוספת. והיער נמשך ונמשך וכל מוצא לא נראה בו. בינתים החל הערפל מתפזר ועין השמים כוסו עננים, הכוכבים לא נראו עוד, וז’ילין יגע עד מאד.

הגיעו למקור מים, מוקף אבנים. עמד ז’ילין, הוריד את קוסטילין מעל גבו.

– הן – אומר הוא – אנפש כמעט רגע, אשתה מעט מים, נאכל מן הפיתות אשר עמדי. אין זאת, כי לא רחוקה עוד הדרך אשר לפנינו.

אך נצמד ז’ילין למעין והנה הוא שומע שעטת פרסות עולה מאחריו. שוב נטו ימינה, אל בין הסבכים ושכבו תחת אחד השיחים. והם שומעים, קולות תתרים. הנה עומדים הם באותו מקום עצמו, ממנו נטו לפני רגע אל מחבואם. והתתרים מדברים ביניהם ואחרי כן החלו שורקים וקוראים כדרך הצידים המשסים את כלביהם. וז’ילין שומע קול רשרוש עובר בשיחים, וכלב זר עולה וקרב ישר אליהם, עמד ופתח בנביחה.

זחלו אחריו גם התתרים – אף הם זרים. תפשו אותם, אסרום, הושיבום על סוסיהם והולכים עמם.

עברו שלש פרסות, פגע בם עבדול אדונם ושני תתרים עמם. החליף עמהם דברים והעבירו אותם על סוסיהם שלהם והוליכום חזרה אל כפרם.

הפעם לא שחק עוד עבדול ואף דבר לא דבר עמהם.

עם אור בקר הגיעו לכפר, הושיבום בראש חוצות. נתקבצו הנערים והחלו מידים בהם אבנים ומלקים אותם בשבטים ומצווחים עליהם צווחות־תרועה.

נאספו עליהם התתרים וביניהם גם אותו זקן שממרגלות ההר. החלו מתווכחים ומשוחחים. וז’ילין שומע, כי המדובר בהם, מה לעשות בם. זה אומר כי יש לשלחם מכאן אל ההרים המרוחקים יותר, והזקן אומר: יש להרגם. עבדול מתנגד לעצתו ואומר:

– מקנת־כספי הם, כופר נפשם אקח בעדם! והזקן מטיח דברים: – לא ישלמו לך ולא כלום, ורק צרות יגרמו לך וגם חטא הוא לכלכל את הרוסים, הרגם – ללא כל הרהור.

נתפזרו. נגש עבדול אל ז’ילין פנה אליו ואמר:

והיה – אומר הוא – אם לא אקבל כופר נפשכם, במשך שבועיים אכה אותכם עד מוות. ואם בינתים תיזם לברוח בשניה, הרוג אהרוג אותך ככלב. כתוב מכתב, השכילה הפעם לכתוב.

הגישו להם ניר, כתבו את מכתביהם.

שמו את רגליהם בסדים והוליכום אל מעבר למסגד. בור כרוי שם, חמש אמות עמקו, – ואל הבור הזה הורידום. –

קשים עד מאד היו להם מעתה החיים. את הסדים לא הסירו מרגליהם ואף לא הוציאום לאור היום. השליכו להם הבורה מנת בצקם והוא אינו אפוי די צרכו, כאילו אמנם כלבים היו, גם מים בכד הורידו להם. ובבור צחנה, מחנק וטחב. קוסטילין חלה, בשרו תפח ואת עצמותיו אכל השברון, נאנק וישן כל הימים. ז’ילין – רוחו נכאה מאד: רואה הוא – גדולה צרתו ואין הוא יודע כיצד ייחלץ ממנה.

שוב החל חותר חתירות בדפנות הבור, אך אין מקום לעפר חוליתו, עד מהרה הבחין בכך אדונו ואיים עליו להמיתו.

יום אחד יושב לו ז’ילין על עקבי־רגליו, וחושב על חיי החפש, נוגה הוא ומשמים. ופתאם נפלה על ברכיו פתת־לחם אחת, ועוד אחת וגם דבדבנים נתכו עליו. נשא את עיניו והנה דינה. הסתכלה בו זו, צחקה צחוקה וברחה. וז’ילין חושב: כלום לא תהיה דינה לעזר לי…

ניקה מקום אחד בבור, חפר מעט חמר והחל מפסל פסלים קטנים. פיסל אנשים, סוסים, כלבים וחשב: הנה תבוא אלי דינה ואתן לה את כל אלה.

אולם למחרת היום דינה לא באה. לעומת זאת שומע ז’ילין, שעט פרסות סוסים, עברו חלפו על יד הבור. נאספים התתרים למסגד מתווכחים, צועקים ומזכירים כפעם בפעם את הרוסים. ואף את קולו של הזקן שומע הוא. אמנם לסוף דברם לא ירד, אך הבין, כי רוסים קרבים לכפרם והתתרים יראים פן יכנסו אל הכפר ואינם יודעים מה לעשות בשבויים.

זמן רב עוד הוסיפו לדבר ולבסוף נתפזרו. פתאם שומע הוא – קול רשרוש מגיע אליו מלמעלה. נשא עיניו: דינה יושבת שם על עקבי רגליה, ברכיה בולטות מעל לראשה, מטה היא ראשה מעל פי הבור, מחרזתה נתלית מעל צוארה ומתנועעת ועיניה מתנוצצות ככוכבים. הוציאה משרוולה שתי סופגניות ממולאות גבינה והשליכתן לו הבורה. ז’ילין לקח אותן ואמר:

– ולמה זה לא בקרתיני זה זמן רב כל כך? ואני הנה עשיתי צעצועים למענך, הנה, קחי! ומיד החל משליך אותם אליה אחד אחד, אך דינה מנידה בראשה ואינה שמה לב להם.

– אין צורך – אומרת היא – שתקה, ישבה זמן־מה ולבסוף הוסיפה:

– איבן, רוצים להרגך – ותוך כדי דיבורה מעבירה היא את ידה על צוארה.

וז’ילין אומר:

– ומי הוא זה הרוצה להרגני?

– אבא שלי, זקני הכפר דורשים זאת ממנו, ואני – צר לי עליך.

וז’ילין אומר:

– אם אמנם חוס תחוסי עלי, הביאי לי מוט ארוך. אך דינה מניעה בראשה לאות, כי אי אפשר. נשא ז’ילין את כפיו אליה כמתפלל, התחנן לפניה:

– דינה, רחמיני־נא, דינה, הביאי!

– אי אפשר – השיבה – ישגיחו בי, כולם בבית. – והלכה לה.

הערב רד. ז’ילין יושב ומהרהר: מה יהיה עלי? וכל אותו הזמן נושא הוא עיניו למעלה. הנו הנצו כבר הכוכבים, אך הירח עוד טרם עלה. קול המולא נשמע בכפר ועד מהרה שוב נשתררה הדממה. כבר החל ז’ילין מנמנם ובלבו הוא חושב: יראה הנערה.

פתאם הוטחו אל ראשו רגבי עפר. הסתכל למעלה – והנה מוט ארוך נתקע אל תוך הבור, נתקע ויורד ובא עדיו. עלץ לב ז’ילין בקרבו, תפש את המוט בידיו והורידהו למטה. והמוט – מוט חזק, עוד לפני כן ראהו מוטל על גג בית אדוניו. הרים עיניו: רום בשמים מתנוצצים הכוכבים ומעל פי הבור, כעיני החתולה מבריקות בחשכה עיני דינה. הטתה את פניה אל שפת הבור וליחשה.

– איבן, איבן! – ובדברה הליטה פיה בכפיה כאומרת: הסה קולך.

– מה? – שואל ז’ילין.

– כולם יצאו לדרך. שנים בלבד נשארו בבית.

פונה ז’ילין אל קוסטילין:

– הנה – קוסטילין – נלך, ננסה מזלנו עוד הפעם הזאת. אני אתמוך בך ואסמכך. אך קוסטילין אינו רוצה אפילו לשמוע על כך.

– לא, – אומר הוא – אני, כנראה, לא אצא עוד מזה, ואיכה אלך אם אפילו להתהפך לצדדים כוחי לא יעמוד לי.

– נו, אם כן היה שלום, אל־נא תזכרני לרעה. ונפרד ממנו בנשיקה.

נאחז ז’ילין במוט, ביקש את דינה להחזיק בו. פעם, פעמיים נגלש למטה – הסד הפריע בעדו. תמך בו קוסטילין – וסוף־סוף הצליח להגיע לשפת הבור. סחבה אותו דינה בידיה הקטנות בכתנתו כל עוד רוח בה ופניה צוחקות.

לקח ז’ילין את המוט ואמר:

– החזירהו למקומו, דינה, פן יגלו סודך ויכוך עד מוות.

נטלה דינה את המוט, וז’ילין פנה לרדת מן ההר, ירד במורדו, נטל אבן חדה ונסה להשמיט את המנעול מן הסד. והמנעול חזק ובשום פנים אין לפתחו, וגם לא נוח הדבר לעשותו; הנה שומע הוא – מישהו רץ במורד ההר ומדלג קלילות, והוא חושב: אין זאת, כי דינה היא. באה דינה במרוצה. נטלה את האבן מידו ואמרה:

– תן, אני.

כרעה על ברכיה והחלה מקישה במנעול, אפס ידיה דקות כזרדים וכוח אין בהן. השליכה את האבן ופרצה בבכי. נטפל ז’ילין שנית למנעול ודינה יושבת על עקביה ותומכת בכתפיו. הסב ז’ילין פניו והנה הוא רואה, כי שם מעבר להר הבהיקו פני השמים. הירח הציץ. נו – חושב הוא – עד עלות הירח מן ההכרח לעבור את הבקעה ולהגיע אל היער. קם, השליך את האבן – יש לצאת לדרך ולו גם בסד.

– היי שלום, אומר הוא – דינה חביבתי, כל ימי לא ימוש זכרך ממני.

נתרפקה דינה על צוארו, החליקה אותו בידיה, פשפשה אחרי מקום, בו תוכל לשים פיתות־לחם – צידה לדרכו, אשר הביאה עמה.

– חן־חן לך – אומר הוא – ילדה נבונה את. ומי יעשה לך מעתה צעצועים? – וליטף אותה בראשה.

פרצה דינה בבכי, הליטה פניה בכפה וחמקה לה במעלה ההר, מדלגת כעז. ובחשכה נשמע קול מצילת חרוזי־טבעותיה, הקשורים במחלפתה כשהם טופחים על גבה.

הצטלב ז’ילין, תפש בידו את מנעול הסד, שלא ישמע קול קשקושו, והלך, גורר הוא את רגליו ואינו גורע עין ממקום בו השמים מאדימים מנוגה הירח העולה.

נכרה לפניו הדרך. עליו ללכת מהלך של שמונה פרסות בכוון שהוא הולך בו עתה. העיקר, להגיע ליער לפני עלות הירח, חצה את הנחל. מעבר להר כבר הבהיק נוגה הסהר. המשיך עם הבקעה, הולך הוא ומביט כה וכה – הירח טרם נראה, אך נגהו כבר מאיר את הבקעה מעברו האחד הלוך והאר, וצללי ההרים שבמורד ההר מזה הולכים וקרבים עדיו.

הולך לו ז’ילין וחוסה בצל. הוא נחפז אך אור הירח מחיש אף הוא את זריחתו. הנה הבהיקו צמרות העצים גם מימינו. במידה שהוא קרב ליער, כן מתפשט אור הירח מעבר להרים, הנה עלה – אור הוצף סביב, אור בהיר כבצהרי היום, עד שנראים העלים. שקט ואור על פני ההרים, כאילו מת הכל מסביב, ורק קול הנחל המפכה למטה נשמע למרחוק.

קרב ליער – באיש לא פגע. בחר לו ז’ילין מקום אפל ביער וישב להנפש בו מעמל הדרך.

נח מעט, סעד לבו בפיתה, מצא אבן ושוב ניסה להסיר את המנעול מן הסד. את ידיו פצע ואת המנעול לא נתץ. קם והמשיך בדרכו. עבר כפרסה אחת, כוחותיו החלו עוזבים אותו – רגליו כושלות. פוסע הוא עשר פסיעות ועומד. אין ברירה – חושב הוא – שרך אשרך דרכי כל עוד לא יאפסו כוחותי ואם אשב – הרי קום לא אקום עוד. עד המצודה לא אגיע, אך משינץ השחר אשכב לי ביער יום תמים ולעת ערב אמשיך דרכי.

הלך כל הלילה. נתקל רק בשני תתרים רכובים על סוסיהם, אך השגיח בם בעודם רחוקים והסתתר בעוד מועד מאחורי אחד האילנות.

בינתים החל כבר הירח מחויר, הטל ירד, הנה עוד מעט וינץ השחר וז’ילין עוד טרם הגיע אל קצה היער. נו – חושב הוא – עוד אעשה כשלושים צעד, אטה אל תוך היער ושם אשב.

עבר שלושים צעד והנה תם היער. עמד ז’ילין בירכתי היער – והיום האיר. כעל כף היד נראית עתה לעיניו הערבה עם המצודה ומשמאל לו, סמוך למרגלות ההר, לוחשות מדורות אש, דועכות הן, עשנן מתאבך ואנשים יושבים סביבן.

התבונן ז’ילין ורואה הוא: כלי זין נוצצים – קוזקים, חיילים.

שמח לבו, אזר שארית כוחותיו ועלה במעלה ההר ובלבו הוא נושא תפלה: – שמרני־נא אלהים, פה בשדה הגלוי לעין כל עלול עוד לראותני רובה תתרי: קרוב אני לישועתי – ואל נא תפילני בידיו.

אך חלפה מחשבה זו במוחו והנה רואה הוא: על ראש הגבעה שמשמאל לו עומדים שלושה תתרים רכובים והמרחק בינו לבינם אינו עולה על כמה מאות צעדים. השגיחו בו התתרים והסתערו עליו. נמס לבו בקרבו, הניע ידיו והחל קורא ומצעק כל עוד כוחו עמו:

– אחים הצילו, אחים!

– שמעו אנשינו את קול קריאתו, קפצו הקוזקים על סוסיהם, זנקו אליו – זנוק וחסום את הדרך בפני התתרים.

רחוקים היו הקוזקים והתתרים קרובים. אך ז’ילין אסף את אחרית כוחותיו, תפש את הסד בידיו ורץ לקראת הקוזקים, ולבו בל עמו, מצטלב הוא וצועק:

– אחים, הצילו, אחים!

והקוזקים – כחמשה־עשר איש מספרם.

נבהלו התתרים – ועוד טרם השיגו מבוקשם החלו נסוגים אחור. וז’ילין הגיע אל הקוזקים.

סבבוהו הקוזקים, שואלים הם: מי הוא, מאין בא – וזילין לבו בל עמו, בוכה הוא וממלמל:

– אחים, אחים!

יצאו החיילים, הקיפו את ז’ילין, זה נותן לו לחם וזה דיסה וזה שוב מגיש לו יי"ש; זה מכסה אותו בסגין וזה מסיר את הסד מעל רגליו.

הכירו אותו הקצינים, הוליכוהו למצודה. שמחו החיילים וחבריו נתקבצו יחד לראותו.

ספר להם ז’ילין את כל אשר עבר עליו והוסיף: וכך הגעתי לביתי, וערכתי את כלולותי. לא, כנראה, לא רצה הגורל בכך…

והוא הוסיף לשרת בצבא הקוזקי. ואת קוסטילין פדו רק לאחר חודש ימים בחמשת אלפים רובל, וכל עוד חי הוציאוהו מידי שוביו.

תרגם ש"ס

אננה פטרובנה גובינה היתה מורה כפרית. האם מקצוע זה היה יעודה, או שקרה פשוט כך, משום שלא היה לה מה לעשות, – היא עצמה לא היתה יכולה לתת תשובה ברורה לשאלה זו. קבלה תעודה של מורה, אחר כך נתפנה מקום במשכורת של חמשה עשר רובל לחודש, והיא קבלה אותו. בסתו, בראשית שנת הלמודים, הגיעה לכפר. הראו לה היכן נמצא בית הספר והיא נשארה. למזלה היתה ליד בית הספר דירה עבור המורה: חדר ולידו מטבח זעיר; וקורה גם שהמורה עוברת מדי שבוע בשבוע מחדר אחד למשנהו, וכך שדירתה של שותלת הדעת מהוה בשביל תושבי הכפר מוסד טבעי מיוחד במינו.

בית הספר נמצא באגף מרווח, שהיה תפוס בימי עבדות האכרים על ידי מנהל האחוזה, ואשר נמסר על ידי בעל האחוזה לשמש בית ספר. היה די מקומות לתלמידים, אבל הבנין היה ישן, ובמשך שנים רבות לא נעשה בו בדק בית על ידי האכרים. התנורים העלו עשן, התקרות נזלו, בעד כל הסדקים נשבה הרוח.

הלמודים היו אלמנטריים. קריאה, כתיבה, ידיעות שטחיות בדקדוק, ארבע הפעולות הראשונות בחשבון, קצור תולדות הדת – וזה הכל. השתדלו, כי במשך שנה, לכל היותר שתים, יכיר הילד את התורה כולה. על השמירה הקפדנית של התכנית, ביחוד מבחינת אי־הרחבתה, פיקח הכומר המקומי; אפוטרופוס בית הספר היה ראש הכפר, והפיקוח העליון היה בידי בעל האחוזה, אשר התגורר בקביעות בחוץ לארץ, אך לעתים רחוקות נראה גם בכפר. בבית הספר בקרו אך ורק פעוטות.

הענינים אצל אננה פטרובנה לא התנהלו כשורה. למורה לא ציפו כה מהר, ובנין בית הספר לא היה מסודר. לפני שהתאספו התלמידים באו לבית הספר ההורים ובסקרנות התבוננו במורה החדשה.

– את למדי את הילדים במהירות; שידעו רק קרוא וכתוב. וקצת חשבון. בלי זה אי אפשר, כן, אי אפשר, ויותר מזה אין לנו צורך. לנו דרושים הילדים בבית. אם מישהו מהם לא ישתדל, אפשר גם להפחיד אותו. שיעמוד לו בפנה – כמטאטא. עשי זאת במטותא – השתדלי.

אולם לאט־לאט הסתדרה הן בבית הספר והן אצלה בחדר. במקום רהיטים הכניסו לה שלחן פשוט לא צבוע ושלשה שרפרפים; בפנה עמדה מטה, אשר עבריה יחד עם הבית מאת המנהל; בקיר היו תקועים מסמרים אחדים, שעליהם יכלה לתלות את בגדיה. ליד בית הספר היה שומר אשר היה מסיק את התנורים והיה מכבד בערבים את חדר הלמודים. ביחס לאוכל היא שאלה איך היתה נוהגת קודמתה, וקבלה תשובה, שזו היתה סועדת אצל הכומר תמורת תשלום לא גבוה, ואילו בביתה לא היתה מכינה אלא תה. הכומר הסכים ברצון לקבל גם אותה לסעוד.

– אני לא מתאות בצע, אלא מתוך רחמים עליך: מי יבשל לך? כאן לא רק תבשיל חם אלא לחם תמצאי בקושי. אני אקבל ממך בעד ארוחות צהרים חמשה רובלים לחודש. מותרות לא נתן, אך תהיי שבעה, תתחילי לבוא אלינו מדי יום ביומו ותכירי אותנו; גם לך, גם לנו יהיה יותר נעים. אם תתקלי בספקות כלשהן, נפתור אותם בזמן הצהרים על ידי עצה משותפת. בצוותא ובאהבה – זו דעתי. אם את תבואי ובלבך תפעם אהבה, הרי אני, ככומר, אשלם כגמולך. אך לא אסתיר ממך, מחכה לך עבודה לא קלה, ולא תמיד בלי מכשולים. בני אדם כאן קשי־עורף, גסים, בעלי דרישות. כל אחד יבוא אליך עם תביעות, ולעתים אף כאלו שיטילו עליך אימה. לודמילה מיכאילובנה, קודמתך, רבה עם ואסילי דרוזד, ולכן הסתלקה מכאן.

– מי הוא דרוזד?

“בעל הדעה” המקומי, מחזיק מסבאה, חנות, כל העולם מציית לו, והשלטונות נאמנים לו. בנו לומד בבית הספר, והוא החליט להגיש מתנה ללודמילה מיכאילובנה, ואילו היא סרבה. הוא כמובן נעלב, החל כותב דילטוריה עליה, והיא נאלצה לברוח. היא לא נשארה בהוראה בכלל; עתה היא מתגוררת בעיר, ועובדת כעוזרת אצל בעלת בית אחת, המחזיקה משהו מעין פנסיון.

– החמורים המנהגים אצלכם?

– ואפילו מאוד. העיקר, שתבקרי בדיקנות בכנסיה, ככומר אני מזכיר לך זאת, וכאדם הנני מזהיר אותך. ככומר אני אומר: רק הכנסיה יכולה להביא לנו נוחם בדאגות החיים; כאדם אני מזהיר אותך, שאין לך האשמה יותר קלה ומסוכנת כהאשמה בחוסר דתיות. ואגב, אין כל הגיון בעשית תכניות מראש. באת – ובכן הענין גמור. אלהים יברכך.

הכומר היה אורתודוכס, טוב־לב, גם אשתו של הכומר היתה טובת־לב. הילדים היו מפוזרים, וכך חיו הזקנים בבדידות מוחלטת. שניהם היו בני־אדם חרוצים, מן הבקר עד הערב עבדו והסתפקו בעוזרת אחת. הכומר עסק עד הזמן הזה בעבודת אדמה אך יותר מתוך הרגל, מבלי להפיק רווחים. לאננה פטרובנה התיחסו באהדה; היא הזכירה להם את ילדיהם. בשבילה זה היה סימן טוב; למרות אזהרתו של הכומר על הקשיים המצפים לה בדרכה, היא קיותה למצוא בבית זה מקלט והגנה.

היא עשתה חשבון, שאם תוציא חמשה רובלים לארוחות צהרים וחמשה רובלים לתה וכעכים, יישארו לה בכל זאת מהמשכורת חמשה רובלים. זה היה לפי דרישותיה הצנועות סכום מספיק. הדירה היתה מוכנה, והיא הסתדרה בה ככל האפשר אם כי בכל יום היה העשן מגרש אותה מהבית לשעתים. בגדים הביאה אתה בכמות מספיקה, ועל כן לא חיכו לה הוצאות לשם כך. משעמום לא פחדה. ביום תעסוק בתלמידים, בערב תתכונן ליום המחרת או תבלה את הזמן במשפחתו של הכומר, שהיה מקבל ממנהל האחוזה השכן עתונים והיה משאיל אותם לה ברצון. אין דבר, איך שהוא תחיה.

הלמודים החלו. הצטברו כארבעים פעוטים, שמלאו את בית הספר רעש והמולה. אי אלה מהם הגיעו כבר לפרקם והסתכלו בעיני המורה בחוצפה. בדרך כלל העמידו אותה בנסיון, הפריעו בזמן הבאורים, צעקו, חיקו קול חיות. היא השתדלה להעמיד פנים שאין היא שמה לב, אבל דבר זה עלה לה במאמצים לא מעטים. לבסוף היה תוקף אותה כאב ראש כזה, שבקושי זכתה לסיומן של שתי השעות שבהן ניהלה את השעורים.

– עלי להודות שהתרעמתי עליך, – אמרה לכומר בזמן האוכל: כדאי היה שהפעם הראשונה תבוא כדי לחזק את ידי.

– דוקא בגלל זה לא באתי, – השיב הכומר: – צריך שמן הפעם הראשונה תכירי את מהות הדבר. אלמלא הכרת זאת היום, צריך היית בין כה וכה להכירה מחר.

למחרת היום בא האפוטרופוס – זקן־הכפר ושאל, אם התלמידים יושבים בשקט. היא השיבה, כי אפשר לסבול את התנהגותם, וכי בעתיד יסתדר ודאי הענין.

– הנה־הנה, את אל תחוסי עליהם; לשם כך עומד המטאטא בפנה. תוציאי שבט ותלקי, – יעץ האפוטרופוס.

אולם לא חלפו שבועים, ונזדמן לה להיפגש עם “העקשן בין העקשנים”, עם אותו ואסילי דריזד, אשר גרש את קודמתה. דרוזד נכנס ללא כל שהיות לחדרה, הביא שקיק, הניחו על השלחן ואמר:

אצלך לומד הילד שלנו, והנה זה עבורך. כאן חצי פונט תה, סוכר, בשר־חזיר ומתנה – תאכלי לבריאות. נוסף לזה שני רובלים במזומנים.

הוא הוציא מכיס בגדו את הארנק, הוציא מתוכו שני שטרות של רובל והניח יחד עם השקיק.

– למה זה הכל? הרי זה אסור. – פרצה.

– ואת טפלי בילד, אל תעכבי אותו.

– אני גם בלי זה אטפל. אין צורך, אין צורך. לך לך, אני מבקשת.

דרוזד נעלב: אפילו שפתיו החוירו.

– ובכן, הגם בנדבת לבנו את מואסת? – שאל ומדד אותה מכף רגלה ועד קדקדה במבט מלא זעם.

– אין צורך. – הצטעקה ופתאום נעצרה. נזכרה בלודמילה מיכאילובנה; נזכרה גם בזה שאמרו לה עוד בפטרבורג, כי יותר מהכל יש לפחד מפני סכסוכים עם אישים בעלי השפעה; שהנה זו וזו הסתכסכה עם ראש הכפר וגורשה; אחרת לא השביעה את רצונו של חבר השלטון המחוזי ואף היא עכשו בלי משרה.

– שמע, – אמרה בקול שקט: – אני גם בלי זה אטפל בבנך… אני מבטיחה לך. אם אתה רוצה, יכול הוא לבוא אלי בערבים; אחזור אתו על השעורים.

– ובמתנה שלנו אין את רוצה?

– יודע אתה, מוטב זאת: התנור בבית הספר שלנו מעלה עשן, התקרה נוזלת, היית יכול לעזור בזה.

– זה הקהל צריך. ההוצאה אינה קטנה. כמה זה יעלה לפרק את התנור. לא זה בלתי אפשרי. היי שלום.

הוא חבש עוד בחדר את כובעו, הוריד מן השלחן את החבילה ויצא. היא היססה שניות מספר, אבל אחר כך לא עצרה כח והדביקה אותו ברחוב.

– בבקשה, אל תכעס. הרי לנו אסור. שלח את הילד שלך בערבים – אני אטפל בו במיוחד.

דרוזד התבונן בה בחיוך.

ובכן, נזכרת בלודמילה מיכאילובנה? אמר פתאום. – נו, בסדר, אשלח את הילד שלי בערבים, אם אפשר. יהירה את ואין זה הולם לך. אמנם כסף עכשו אף אני עצמי לא אתן לך, וזה הא לך!

הוא התרחק בצעדים מהירים, ואננה פטרובנה נשארה ברחוב עם החבילה בידיה.

היא ספרה על הדבר לכומר, והוא יעץ לה “להניח”.

– קחי – אמר – ללבך את הדבר: לא להילחם עם חזקים. גם הפתגם אומר כך. עוד יגידו שאת עקשית, והוא יבשל דיסא. תאכלי ויערב לך. לא בנו מתחיל הדבר ולא בנו נגמר. תראי שאם תשמעי לעצתי, יתיחסו אליך גם הכפרים האחרים באהדה.

ואכן, החלו להסביר לה פנים. אחרי דרוזד בא זקן־הכפר, אחריו עוד שנים־שלשה אכרים מבין האמידים – כולם עם חבילות.

החלה עבודה בערבים, נתאספו חמשה עד ששה תלמידים. במחיר חבילות שהיא לא בקשה אותן, שהזכירו שוחד. אננה פטרובנה נשארה בכלל בלי זמן חפשי. לא היה לה זמן לקרוא, או להתכונן לשעורים של יום המחרת. נוסף לכל היו התלמידים מטומטמים, דרוש היה מאמץ כביר. מאידך לא היו נגדה כל כתב־מלשינות, ודרוזד שהיו לו קשרים תכופים עם העיר, היה מביא לה כל חודש בדיוק מן השלטונות את משכורתה. ראש־הכפר עצמו היה מקדם את פניה ומשבח אותה אחרי התפלה בכנסיה.

– הנה, לודמילה מיכאילובנה היתה הולכת לכנסיה לעתים רחוקות, – אמר, – ואילו את אינך שוכחת את אלהים.

במשך כל החורף חיתה בתוך המולה בלתי פוסקת, מבלי שתהיה לה יכולת להתאושש ולמסור לעצמה דין וחשבון על מצבה. על העתיד היא לא חשבה כמובן; העתיד שלה היה מורכב מאותם סכומים של חמשה עשר רובלים מדי חודש בחדשו, שלא נתנו לה לגווע מרעב. אבל מה מתרחש אתה? כלום נבאה, אף ברגעים העגומים ביותר של קיומה הנוגה, שהיא תצטרך לחיות חיים שאי אפשר היה להשוותם אלא עם התאבנות כרונית?

היא היתה יתומה, ולא ידעה אפילו מי היו הוריה. כשהיתה תינוקת הפקירוה, נכמרו רחמיה של בעלת הדירה שליד דלתה נמצאה בסל, והכניסה אותה לבית תינוקות, אחר כך לבית־מחסה לילדים, ולבסוף – לבית ספר, בו קבלה גם תעודה של מורה כפרית. בזה חשבה האשה הרחמנית, כי מלאה את חובתה, ועזבה אותה לכל הרוחות, לאחר שנתנה לה כמה שמלות וסכום כסף קטן לדרך. אחר כך מצאה גובינה את עצמה בכפר. האם לאורך ימים? – היא אפילו לא הציבה לעצמה שאלה זו. היא הבינה רק, כי מעתה היא נעזבה לנפשה, לכוחותיה, וכי במקרה של מצוקה כלשהי, היא תצטרך לשאתה על כתפיה היא. לא היה לה כל יסוד לפנות למישהו לשם בקשת תמיכה; חברותיה היו מרות־נפש כמוה עצמה. כולן היו פזורות על פני הארץ, כולן נמצאו באותם תנאים חמריים ומוסריים, כולן נאבקו על פרוסת לחם. היא היתה יותר מבודדת. גם אדם בודד יכול להסתדר שמישהו “יגן” עליו, יכול להבטיח עצמו בפני מקריות, ואילו בה איש לא התענין. היא לא היתה גם נתונה לשום מוסד סעד, וכך שלטה על כל גורלה אך ורק המקריות, וגם זו יכלה לפעול את פעולתה רק במובן שלילי.

היא מעולם לא חשבה אם היא יפה או לא. למעשה היא לא יכלה להיחשב כיפה, אך הנעורים והרעננות מלאו את אשר החסירו קוי הפנים. מזכיר הכפר בעצמו הסתכל אחריה; אבל כיון שהיה נשוי, לא מצא עוז לגלות בפרוש את אהבתו, אבל מזמן לזמן שלח שירים, שבהם גילה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את תאותו. גם דרוזד העיר פעם דרך אגב:

– או, גברתי, גברתי. הייתי מלביש אותך זהב, אילו…

האשה טרם נתעוררה בקרבה. היא לא הבינה לא את השירים ולא את הרמזים, ואף לא זאת, שמאחוריהם מסתתר גורלה האכזרי של האשה. היא נפגעה רק מהטפשות וחוסר הטקט, אך היא ראתה את עצמה כחסרת מגן במדה כזו, שאף לא עלה במחה הרעיון על אפשרות להתלונן. הכל ידעו שאותה אפשר “למעוך”, וכיון שכך, אילו גם בקשה הגנה – אפילו מחבר ועד החינוך, שהיה מבקר לעתים רחוקות בבית הספר, – היו משיבים לה: “עם איזה שטויות את באה – מה זה עניננו”. נשאר לה לסבול ולהחזיק בכח בפת לחם זו שהגורל אינה לה. כי אילו גם היטו לה אוזן והעבירוה למקום אחר, הרי גם שם היה חוזר אותו דבר, ואפילו עם תוספת של לשון רעה אשר קודמת במקרים כאלה להעברה.

האסון העיקרי חיכה לה לא מיד, אלא ארב לה מרחוק.

באפריל, באופן בלתי צפוי, הגיעה לכפר בעל האחוזה המקומי, הוא האפוטרופוס העיקרי של בית הספר, אנדריי סטיפאניץ' אנגין. הוא הגיע כדי למכור יערות, ובעד הכסף שיקבל לבלות קיץ בחוץ לארץ. העסק לא היה מסובך, אך היה בדעתו של אנגין לעשות בכפר עד מאי, כדי לעמד דרך אגב על טיבו של המפקח. לחדש לכל מקרה שלא יבוא את הקשרים עם השלטונות המקומיים ולהעיף עין על בית הספר.

זה היה בן־אדם צעיר, כבן עשרים ושבע, קל־דעת, נטול־דאגה. הוא היה תלמיד רע, השכלתו היתה שטחית מאוד, אך היה בכל זאת בעל תואר השכלתי, ומאחר שנמנה על מעמד בעלי האחוזות הגדולות, נפלה האפוטרופסות על בית הספר לידיו. נוסף על הקרבנות החמריים שאדם בעל נכסים יכול היה להביא לטובת בית הספר, רצה עקרון זה במיוחד לתמוך בבעלי הקרקעות הגדולים ובחשיבות שיש להעניק להם במחוז, אין זה חשוב, אם בעל הקרקעות יזניח כליל את מחוזו; הספיק שמו בלבד, הספיקו תרומותיו מדי שנה בשנה, כדי שיזכירו עליו ועל התפקיד שהיה שייך לו לפי החוק. יש לו במקום איש אמון, אשר יודיע לו על הענינים והצרכים המקומיים; ולבסוף, יתחשק לו ויצוץ במחו רעיון: “אולי יבוא ויראה, מה נעשה בחור הנדח שלנו?” והוא בא.

בדיוק כך נהג אנגין. במשך שש שנות האפוטרופסות (הוא החל בחיים עצמאיים בגיל צעיר מאוד) ביקר אנדריי סטיפאניץ' בכפר רק הפעם השניה ולמשך זמן קצר מאוד. קיבלוהו כפי שנוהגים לקבל אדם בעל השפעה, ובלשון מחמאות נתנו לי להרגיש, כי בו עצמו תלוי הדבר אם ישתתף השתתפות פעילה ויעמוד בראש ההמולה המקומית. אך לעת עתה הוא ויתר עדיין על הכבוד, והשאיר לעצמו את האפשרות לקבל החלטה חיובית על כך, כשתענוגי הנעורים יפנו את מקומם לחלומות על כבודים.

דבר אחד אי אפשר היה לשלול ממנו: הוא היה יפה תואר, התלבש באופן מצוין וידע להיות מנומס. רק הליכותיו החפשיות במקצת וההרגל להרכיב משקפי־לחץ, להוריד אותם לשים אותם מחדש בכל רגע, קלקלו במקצת את הרושם הנעים הכללי.

מיד אחרי בואו למקום ביקר אנגין בבית הספר (“אלה הם ילדי”, היה אומר). הוא הופיע בלויתו של חבר ועד החינוך, הכומר וזקן־הכפר. הוא שיבח את הסדרים והסתכל במבט כה חודר על אננה פטרובנה שהיא הסמיקה. בצאתו אמר ללא כל שהיות שמאוד נעים לו, כי בבית ספרו עובדת מורה כה נחמדה. עד כה היה בא לכפר לעתים רחוקות, משום שלכל מורה היתה צורה, של אחד החטאים העיקריים, אולם עתה יבוא לעתים קרובות. ולבסוף הוסיף, שמקומה הנכון של אננה פטרובנה לא בחור הנדח, כי אם בבירה, וכי הוא ידאג לה.

באותו יום נערכה אצלו ארוחת צהרים, שאליה הוזמנו כל הנוגעים לבית הספר, ובתוכם גם אננה פטרובנה.

לאחר מכן הוא החל לבוא לעתים קרובות לבית הספר. הוא ישב במשך שעורים שלמים ולא הוריד את עיניו מן המורה. בזמן הפרידה היה לוחץ בכח כזה את ידה, שלבה הלם בחרדה, ומבלי משים דמה רתח. בדרך כלל הוא השפיע לא במחמאותיו, ולא בפתיחת אפקים חדשים, אלא בכח יפיו ונעוריו. שניהם היו צעירים, בלב שניהם נשמעה תסיסת החיים. הוא ביקר אצלה גם בחדרה ושיבח אותה שהיא ידעה להסתדר גם בדירה כה עלובה. פעם אחת אמר לה:

– למה לא תבקרי אצלי? את מפחדת?

– לא, איני מפחדת, – השיבה כשהיא רועדת בכל גופה.

– ובכן, במקרה כזה…

הוא לא סיים, רק אחז בידה ונשק לה.

היא החוירה אחר כך, היתה כאילו נתונה בעשן כבד, לא ידעה מה נעשה בה. קשה היה לה, וגם מתוק בעת ובעונה אחת, אך שום דבר לא ברור, תוהו ובוהו מלאו את נפשה; היא התהלכה מלא חרדה בחדרה, סדרה את בגדיה, חפציה, לא ידעה מה לעשות. לבסוף, כשהחשיך כבר, הגיע ממנו שליח ואמר, כי אנדריי סטיפאניץ' מזמין אותה לכוס תה.

היא הרהרה: “הוי, באיזו מהירות כל זה קרה”, והרגישה עייפות כה מתוקה בלבה, שפתחה את החלון כדי לרענן את ראשה הלהוט.

כעבור חצי שעה היתה כבר אצלו.

* * *

הרומן שלה לא נמשך זמן רב. כעבור שבוע יצא אנגין באופן כה פתאומי, כשם שהגיע. הוא לא היה אדיב ביותר לגביה, לא הבטיח מאומה, לא דיבר על כך שייפגשו אי־פעם, רק פעם שאל אם אינה מרגישה מחסור. מובן, שהיא השיבה בשלילה. גם כשעזב את המקום בכלל, הוא לא בא אליה להיפרד, אלא בעברו במרכבתו ליד בית הספר, יצא מתוכה ונקש באצבעו בחלון.

– נתראה, – קרא לה.

היא עשתה תנועה אינסטינקטיבית, כדי לצאת אליו, אך התאפקה ורק חייכה חיוך קל כתשובה.

בצורה הזאת הנצחון עלה לו בקלות רבה. הוא עשה מעשה שפל, כנראה, ואף לא חשד שזה מעשה שפל: מה היא בעצם, שהוא ירגיש בגללה מוסר כליות? הוא הציע לה כסף, היא סרבה – זה כבר ענינה. הוא איננו היחידי, הכל עושים כך. ודרך אגב, לגמרי לא רע, שהדבר נגמר בלי דמעות, בלי טענות. זה מוכיח שיש לה שכל.

אולם בכפר היו כבר טיולי הערב שלה ידועים לכל. כשנתקלו בה היו הצעירים קורצים עין זה לזה בצורה דו־משמעית, הזקנים היו מתלוצצים. הנשים היו קודם לכן שונאות אותה, כנפקנית כפרית, המסוגלת לבלבל את הראש לאיכרים. מזכיר הכפר שאל אותה פעם במישרין: “מתי תוכלי, גברתי, לקבלני?” – ודרוזד שהיה נוכח בשעת מעשה, הוסיף: "למה תשאל? תבוא, מתי שיעלה בדעתך – והכל יבוא בשלום למקומו…

הכומר עצמו, למרות טוב לבו, איבד את אימונו, ופעם בזמן ארוחת הצהרים, הודיע, כי לא תוכל עוד לסעוד אצלו.

– צר לי עליך, – אמר – מאוד צר לי, אבל לי, כאיש הדת, לא נאה…

גם אשתו הביעה את צערה והזילה שתים־שלוש דמעות.

רק שומר בית הספר גילה את השתתפותו באסונה. בשעה שהיא חזרה לביתה מהכומר, חיוורת וכמעט בלי רוח חיים, הוא אמר:

– אין דבר, תסבלי; אלהים סבל וגם לנו ציוה זאת. אף אני אוכל לבשל לך כרוב.

למרבית האסון היא הרגישה כי הרתה, ופתאום נפערה תהום איומה בפניה. עיניה כוסו בערפל, ראשה נתמלא המולה; רגליה וידיה רעדו, לבה הלם קשות; מחשבה אחת ניצבה בפניה באופן ברור: “עכשו אבדתי”.

למזלה החלו ירחי החופש, והיא יכלה להסתגר בחדרה. אבל היא הבינה יפה מאוד, כי שום הסתגרות לא תעזור לה. “אבדתי” – במלה זו הסתכם כל עתידה. סימני האבדון הצפוי לה כבר החלו להתגלות. בימי פגרא היו צעירים בני הכפר עומדים בחבורות מול חלונותיה וצועקים:

– עם ממזר.

מובן שהיה לה עוד מוצא: למסור את עצמה לחסותו של מזכיר הכפר, של דרוזד או איש בעל השפעה אחר, אבל היא ניצבה בפחד לפני אפשרות זו וביאושה הרב שוטטה בחדרה, ספקה את כדיה והלמה ראשה בקיר. כך היה מתחיל יומה וכך היה מסתיים. בלילות ראתה חלומות מבהילים.

בקיץ החליטה לצאת העירה ללודמילה מיכאילובנה, שאותה, אגב לא הכירה. בלילה עברה עשרים פרסות, במשך כל הזמן היתה שקועה במחשבות ולא ידעה לשם מה, למעשה, היא הולכת. “אבדתי” – צלצל באזניה בלי הרף.

לודמילה מיכאילובנה קבלה אותה בשמחה, אבל מיד הבחינה בהריונה.

– זה, יונתי, אפשר למחול פחות מכל, – אמרה, ואם כי לא היתה בדבריה נעימה של אכזריות, הבינה אננה פטרובנה, שאין לה מה לצפות לעזרה.

– עזרי לי, – נאנקה.

לודמילה מיכאילובנה נרגשה. היא הבטיחה לדבר עם בעלת הפנסיון, ששהתה ברגע זה בכפר, אולי אפשר יהיה, כי “החוטאת” תגור אצלה, לו גם בלי משכורת, בתור עוזרת פשוטה, במשך אותם חדשים קשים, שבסיומם יתגלה “חטאה”.

– לפני תום ירחי החופש היא לא תקח אותך: לא כדאי לה לתת לך לאכול, אבל אחר כך, יתכן… בכל אופן, אתראה אתה בימים הקרובים ואודיע לך, – הוסיפה.

באותו בוקר פגשה אננה פטרובנה ברחוב את מכירה חבר ועד החינוך, שחייך אליה פתאום ואמר:

– עליך מגיעות לועד החינוך שמועות לא טובות. אם את תמצאי זאת לנכון, אני מייעץ לך לאחוז בצעדים…

הוא לא סיים, הרים את כובעו והתרחק.

ימים רדפו ימים, ומלודמילה מיכאילובנה לא הגיעו כל ידיעות. שכחה, או קצרה ידה לעזור. גם מועד החינוך לא היו כל ידיעות.

לבסוף הגיע ספטמבר, ושוב החלו הלימודים. אננה פטרובנה עמדה בקושי על רגליה, אך בקרה בבית הספר בדיקנות. אולם התלמידים הבינו, שהיא חטאה ולא תעיז לעשות להם מאומה. החלו מהומות, שאון והמולה. אי אלה ילדים אמרו בצורה גלויה: “עם ממזר”: אחרים טענו, כי לקראת החורף הבא תהיה אצלם לא מורה אחת, אלא שתים. המצב נעשה מיום ליום ללא נשוא.

בנובמבר, כשהלילות התחילו להיות אפלים וחסרי ירח, נתמלא לבה עצב כה מדכא, שלא יכלה עוד להחזיק מעמד. יצאה לרחוב והתחילה הולכת לעבר טחנת המים. הפלג געש והעלה קצף; גשם חזק טפטף; בעד החלונות מכוסי הקמח נצנץ אור עגום; הגלגל הסתובב, אך הטוחנים הסתתרו. היתה אפלה, נפש חיה לא נראתה. היא הגיעה עד אמצעם של הגשרים שעברו מעל פני הפלג והטילה עצמה כשראשה נטוי קדימה מעל גשר־הצלילה.

חייה נפסקו, כמעט לפני שהחלו. ניתקו בצורה חסרת־הגיון, ללא הצדקה ובאכזריות.

תרגם י. אמודאי¹

(שנת 1839‎‎)

פרק ראשון

המאורע, עליו נמסר להלן לתשומת לב הקוראים שגורל גבורו מזעזע ומרעיד. ואילו פתרונו הסופי הנו כה מקורי, שאין למצוא משלו בשום מקום, אלא ברוסיה בלבד.

מאורע זה מהווה בחלקו סיפור־חצר ובחלקו סיפור היסטורי, המאפיין בצורה לא רעה את המנהגים והלכי־הרוח של התקופה המענינת, שלא זכתה לתיאורים מקיפים, שנות השלושים של מאה התשע עשרה המסתיימת והולכת.

אין כל דברים בדויים בסיפור זה.

פרק שני

בחורף, בראשית ינואר, שנת 1839, עבר גל חום על פטרבורג. מזג האויר השתנה כל כך, עד שנדמה היה, כי האביב הגיע: השלגים הפשירו, מהגגות דלפו טיפות בשעות היום, והקרח הכחיל בנהרות המתמלאים מים. על הנייבה, לפני ארמון החורף ניבעו פרצות מים עמוקות. נשבה רוח חמה, מערבית, אך חזקה מאוד: מחוף הים זרמו מים, והתותחים ירו.

המשמר בארמון היה בידי אחת מפלוגות הגדוד האיזמאילובי, שבראשו עמד קצין צעיר, משכיל ובעל עמדה בחברה, בשם ניקולאי איבנוביץ מילר. (יותר מאוחר – גנרל ומנהל בית ספר צבאי). היה זה אדם בעל נטיות “הומניות”, שנתגלו אצלו זה מכבר, ושפגעו לדעת מפקדיו בשרותו.

למעשה היה מילר קצין חרוץ ומבטיח גדולות, והמשמר בארמון באותו זמן לא היה מסוכן כל עיקר. היתה זו תקופה שקטה, ללא התקוממויות. מהמשמר בארמון לא נדרש מאומה, פרט לעמידה קפדנית על המשמרות, והנה דוקא בזמן זה, בשעה שהקפטן מילר היה אחראי על המשמר בארמון, ארע מקרה לא שכיח ומזעזע. שרק מעטים מבני דורו, שנשארו עוד בחיים, זוכרים אותו עתה.

פרק שלישי

בתחילה התנהל במשמר הכל כשורה; המשמרות חולקו, החיילים הוצבו והכל התנהל בסדר מופתי. הצאר ניקולי פבלוביץ' היה בריא, נסע בערב לטייל בעגלת חורף, חזר הביתה ושכב לישון. נרדם גם הארמון. ירד ליל שקט מאוד, בחדר המשמר שקט. הקפיטן מילר פרף בסיכה את ממחטתו הלבנה למשענת־כסא הקצינים הגבוהה והמרופדת עור־עיזים וישב לקרוא בספר לשם קיצור הזמן.

נ. י. מילר אהב תמיד לקרוא, לפיכך לא היה משתעמם, אלא קרא ולא השגיח כיצד עבר הלילה; אבל פתאום, בשעה שתים אחר חצות, נפל עליו פחד רב: הנה הופיע לפניו סגן הקצין, פניו חיורים ומבוהלים, והוא אומר במהירות:

– אסון, הוד מעלתו, אסון!

– מה קרה?!

– אסון איום קרה!

נ.י. מילר קפץ ממקומו בבהלה רבה, ובקושי רב הצליח לקבוע, מהו ה“אסון” ו“האסון האיום”.

פרק רביעי

הענין היה כדלקמן: חייל המשמר, פוסטינקוב, מן הגדוד האיזמאילובי, בעמדו על משמרתו בחוץ, במקום בו עוברת עכשו דרך־הירדן, שמע, כי בשכבת המים, בה נתכסתה הנייבה מול מקום זה, טובע אדם וקורא ביאוש לעזרה.

החייל פוסטינקוב, בן איכרים, היה אדם עצבני ורגיש מאוד. הוא האזין שעה ארוכה לקריאות ולגניחות הטובע, שהגיעו מרחוק והיה המום, ברוב פחדו הסתכל אנה ואנה לכל הגדה, שהשתרעה לפני עיניו, ולרוע מזלו לא ראה כאן ולא על הנייבה כל נפש חיה.

ובינתים נאבק הטובע זמן רב מאוד ובעקשנות.

נדמה היה, שאנקותיו וקריאותיו החלשות נפסקות ונאלמות, והנה נשמעות הן מחדש, והן מתקרבות יותר ויותר לחוף־הארמון. נראה, שעדיין לא תש כוחו של אדם זה, והוא מתקדם בדרך הנכונה, בדיוק לקראת אור הפנסים, אבל בכל זאת, מובן, שהוא לא ייחלץ, משום שדוקא כאן, בדרך זו ייקלע לתוך המערבולת הירדנית, יצלול אל מתחת לקרח – וזה הסוף… הנה שוב נדם, וכעבור דקה שוב הד מאבק וגניחות: “הצילו, הצילו!” והפעם כה קרוב, שאפשר גם לשמוע את שכשוך מים…

החייל פוסטניקוב החל מעלה על דעתו, כי להציל אדם זה קל מאוד. אם יגיע עכשיו בריצה אל הקרח, הרי גם ימצא שם את הטובע. יש לזרוק לו חבל, או להושיט לו מקל, או להגיש לו את הרובה, והוא ניצל. הוא כה קרוב, שיוכל ום להאחז גם ביד ולקפוץ. אך פוסטניקוב זוכר גם את השרות והשבועה; הוא יודע, שהוא עומד על המשמר, וחייל העומד על המשמר לא יעז לעזוב בשום פנים ובשום אמתלה את סוכתו.

מצד שני, אין לבו של פוסטניקוב יכול להיכנע: הוא כה מצטמק, כה הולם, ממש מת בקרבו… ממש עקור אותו מתוכך והשלך אותו לרגליך – כה הוחרד לשמע אנקות וצעקות אלו. כמה נורא לשמוע כיצד אדם אחר יורד לטמיון, ואתה אינך מגיש לו עזרה, בשעה שלמעשה יש לך האפשרות המלאה לכך – היות והסוכה לא תברח ממקומה ושום נזק אחר לא יקרה. “אולי לרוץ, מה?… לא יראו?… אלי בשמים, לו היה הסוף! שוב נאנק…”

במשך חצי שעה, כל עוד נמשך הדבר הזה, נקרע לבו של פוסטניקוב לגזרים והיסוסיו החלו מכרסמים אותו. הוא היה חייל נבון ודייקן, בעל שכל ישר, והבין יפה, כי לעזוב את המשמרת, פשע הוא מצד החייל השומר, ומגיע עבורו משפט צבאי, ואחר כך ריצה דרך טורי־חיילים, המזוינים בשוטים ועבודת־פרך, ויתכן שאף מוות ביריות; אבל מעבר הנהר הנסער שוב מגיעות האנקות, ואפשר כבר לשמוע מלים ושכשוכי המים.

– אני ט־ו־ב־ע!.. הצילו, אני טובע!

והנה כאן ישנה המערבולת הירדנית… הסוף!

פוסטניקוב הסתכל עוד פעם – פעמיים לכל הצדדים, אין נפש חיה, רק הפנסים רועדים ברוח ומתנוצצים ואליו מגיעה הקריאה… יתכן שהקריאה האחרונה.

החייל לא עצר ברוחו – הוא עזב את משמרתו.

הנה עוד קול שכשוך, עוד צעקה אחת, ושוב שכשוך.

פרק חמשי

פוסטניקוב רץ לעבר הכבש, בלב פועם בחזקה עלה על הקרח, אחר כך על גושי הקרח הצפים, חיש מהר מצא היכן נאבק הטובע והושיט לו את קת רובהו.

הטובע תפס את הקת, ופוסטניקוב משך בקנה והוציאו לחוף.

המציל והניצול היו רטובים לגמרי, וכיון שהניצול היה תשוש מאוד ורעדי כולו ורגליו כשלו, לא רצה מצילו, החייל פוסטניקוב, להשאירו על הקרח, אלא הוציא אותו אל החוף והחל מסתכל, סביבו, בידי מי יוכל למסרו. ובינתים, הופיעה עגלת־חורף על החוף, בה קצין הפיקוד של פלוגת האינבלידים של החצר, שהיתה קיימת אז. (אחר כך פוזרה).

אדם זה שהגיע בשעה כה בלתי נוחה לפוסטניקוב, היה, כפי שיש לשער, איש קל־דעת, ונוסף לזה יהיר וחסר שכל אך לא רע. הוא קפץ מעגלת־החורף ושאל:

– מי הוא האדם? מי הם האנשים?

– טבע, היה במים, – החל פוסטניקוב.

– מי טבע? מי? אתה טבעת? למה במקום זה?

לא הספיק זה להסתובב – ופוסטניקוב איננו; הוא שם את רובהו על שכמו ושוב עמד בסוכה.

ההבחין הקצין במשהו או לא? הוא לא חקר עוד, אלא העלה מיד לעגלת החורף את האדם שניצל ונסע אתו לרחוב הים לבית האדמירליות.

כאן מסר הקצין הודעה למפקח המשטרה, שהאדם הרטוב, שהובא על ידו, נקלע אל מערבולת ממול לארמון, והוא, הקצין, הציל אותו תוך סיכון נפשו.

האדם, היה גם עכשו רטוב כולו, אכול צינה ותשוש־כוח. מרוב פחד והתאמצות איבד את הכרתו ולא הבחין מי הציל אותו.

טיפל בו חובש משטרה רדום, ובמשרד ערכו דין וחשבון, לפי הודעתו המלולית של קצין האינבלידים, ובחשדנות האפיינית לאנשי משטרה לא יכלו לתפוס, כיצד הוא עצמו יצא מן המים כשהוא יבש. והקצין שהיה לו חשק לקבל את המדליה שנקבעה “בעד הצלת חיי אדם”, הסביר זאת בהשתלשלות מוצלחת של המאורעות, אך הסביר זאת בלי סדר ובצורה שלא נתקבלה על הדעת. הלכו להעיר את המפקח, שלחו להשיג ידיעות נוספות.

ובינתים חלו כבר במקומו התפתחויות יותר מהירות אחרות בענין זה.

פרק ששי

בחדרו של משמר הארמון לא היו ידועים כל המאורעות, שחלו לאחר שהקצין העלה את הטובע שניצל אל עגלת־החורף שלו. שם לא ידעו הקצין האיזמאילובי והחיילים אלא, שהחייל שלהם פוסטניקוב עזב את הסוכה ורץ להציל אדם, וכיון שזוהי עבירה חמורה על תקנות הצבא, יועמד עתה החייל פוסטניקוב בפני משפט ויספוג מלקות, ולכל המפקדים, החל ממפקד הכיתה וגמור במפקד הגדוד תהיינה אי־נעימויות קשות ללא כל אפשרות למחות או להתנצל.

החייל פוסטניקוב, רטוב ורועד, הורד כמובן מיד ממשמרתו, ולאחר שהובל לחדר המשמר, סיפר בגילוי לב לנ. י. מילר כל אשר ידוע לנו, על כל הפרטים, כולל הסיפור כיצד לקח אליו קצין האינבלידים את הטובע שניצל וציוה לעגלונו לנסוע לאדמירליות.

הסכנה החמירה ונעשתה בלתי נמנעת. מובן מאליו, שקצין האינבלידים יספר הכל למפקח המשטרה, זה ימסור מיד על כך למפקח הראשי קוקושקין, ואילו זה יודיע בבקר לקיסר, ויהיה “מרחץ”.

לא היה זמן רב לשיקולים, צריך היה לשתף בפעולה את המפקדים.

ניקולאי איבנוביץ מילר שלח מיד פתק מזעיק למפקד הגדוד פודפולקובניק סבינין, ביקש ממנו שיבוא במהירות האפשרית למשמר הארמון, ולנקוט בכל האמצעים נגד הצרה הממשמשת ובאה.

היתה כבר שעה שלוש בקירוב, וקוקושקין היה מופיע אצל הצאר, כדי למסור דין וחשבון בשעה מוקדמת למדי בבקר, כך שלכל השיקולים ולכל המעשים נשאר מעט מאוד זמן.

פרק שביעי

בלב הפודפולקובניק סבינין לא היה אותו רגש רחמים והשתתפות בצער, שבהם הצטיין תמיד ניקולאי איבנוביץ' מילר. סבינין לא היה אדם קשוח־לב, אבל קודם כל ויותר מהכל – “איש שרות” (טיפוס שגם אותו מזכירים עכשו בצער). סבינין הצטיין בקפדנותו ואף אהב להציג לראווה את דרישותיו למשמעת. לא היתה בו נטיה לרשעות ולא רצה לגרום למישהו סבל חינם; אבל אם עבר אדם על חובת שרות כלשהי, היה סבינין נטול רחמים. הוא מצא למיותר להיכנס לדיון על המניעים, שפעלו במקרה זה אצל האשם, ושמר על הכלל, שבשרות כל עבירה היא אשמה. לפיכך ידעו הכל בפלוגת המשמר: החייל פוסטניקוב יצטרך לסבול על שעזב את משמרתו, והוא גם יסבול, ואילו סבינין לא יצטער על כך.

כך היה קצין המטה ידוע לפיקוד ולחבריו, שביניהם היו אנשים, שלא חבבו את סבינין, משום שעוד טרם פג כליל ה“הומניזם” ומשוגות דומות לו. סבינין התיחס בשויון־נפש לשאלה, אם מגנים או משבחים אותו ה“הומאניסטים”. לבקש ולהפציר בסבינין או אפילו להשתדל לעורר את רחמיו, היה דבר חסר־תועלת. בפני כל זה היה מחוסן על ידי החיסון החזק של אנשי־הקריירה בזמן ההוא, אבל גם אצלו, כמו אצל אכילס, היה מקום תורפה.

התחלת הקריירה של סבינין היתה טובה, והוא שמר, כמובן, שמירה קפדנית, כי אף גרגיר אבק לא יפול עליה, כעל מדי־חג; והנה עלולה היתה עזיבתו האומללה של חייל בגדודו את משמרתו להטיל צל על המשמעת של כל יחידתו. האשם הוא מפקד הגדוד במעשה שעשה אחד מחייליו בהשפעה הנדיבה של רגש הרחמים או לא – זאת לא יתחילו לבדוק אלה, שבהם תלויה הקריירה של סבינין שהחלה ונמשכה כה יפה, ורבים אף יניחו אבני־נגף בדרכו, כדי לסלול את הדרך בפני מקורביהם או לדחוף צעיר בן־חסותם במקרה שהצאר יתרגז, כמובן, ויאמר למפקד הגדוד, כי אצלו “קצינים חלשים”, שאצלם “אנשים פרועים”. ומי עשה זאת? סבינין. וכך תתפשט הידיעה, כי “סבינין חלש”, וכך, יתכן תישאר חרפת החולשה כאות קין על מצחו של סבינין. הוא לא יהיה, איפוא, ראוי לתשומת־לב בין בני־דורו ולא ישאיר את תמונותיו בגלריה של האישים ההיסטוריים במדינת־רוסיה.

אמנם בזמן ההוא עסקו מעט בהוראת היסטוריה, אך האמינו בה וברצון מיוחד שאפו להשתתף ביצירתה.

פרק שמיני

משקבל סבינין בשעה שלוש בלילה לערך את פתק האזעקה מהקפיטן מילר, קפץ מיד מעל משכבו, התלבש כהלכה ובהשפעת הפחד והכעס, הגיע למשמר ארמון החורף. כאן חקר מיד את החייל פוסטניקוב ונוכח לדעת, כי אכן קרה המקרה. החייל פוסטניקוב אישר מחדש בשלמות ובגילוי־לב בפני מפקד הגדוד שלו את הדברים שקרו במשמרתו, ואשר נאמרו על ידיו לפני כן למפקד הפלוגה, הקפיטן מילר. החייל אמר, שהוא “אשם בפני אלהים והצאר ללא רחמים”, שהוא עמד על משמרתו, ומששמע גניחותיו של אדם הטובע במערבולת, התענה זמן רב, זמן רב נמשך המאבק בין חובת השרות לבין הרחמים, ולבסוף נכנע לפיתוי, הוא לא עצר ברוחו במאבק זה: עזב את הסוכה קפץ על הקרח והוציא את הטובע אל החוף, וכאן, לרוע מזלו, פגע בקצין פיקוד האינבלידים שעבר אותו זמן במקום.

הפודפולקובניק סבינין היה מעבר ליאוש; הוא נתן לעצמו את הסיפוק האפשרי היחידי, שפך את זעמו על פוסטניקוב, ושלחו מיד למאסר, לצנוק הקסרקטין, ואחר אמר כמה דברי כבושין למילר, בהאשימו אותו ב“הומניות”, שאין לה כל מקום בשרות הצבא; אבל כל זה לא הספיק, כדי לתקן את הרעה. לחפש, אם לא הצדקה, הרי לכל הפחות התנצלות על מעשה כזה, בעזיבת המשמר על ידי החייל, היה בלתי אפשרי, ונשאר מוצא אחד בלבד – להסתיר את כל הענין בפני הצאר.

אבל כלום אפשר להסתיר דבר כזה?

ברור היה, שדבר זה לא היה אפשרי, מכיון שעל הצלתו של הטובע ידעו לא רק כל החיילים במשמר, אלא ידע על כך גם קצין האינבלידים ימ"ש, שהספיק, כמובן, עד כה להודיע על כל זאת לגנרל קוקושקין.

לאן לפנות עתה? למי ללכת? אצל מי לבקש עזרה והגנה?

סבינין רצה לפנות לנסיך הגדול מיכאל פאבלוביץ' ולספר לו את הכל בצורה גלויה. בתחבולות כאלו היו משתמשים אז. שיכעס ויצעק לו הנסיך הגדול, בעל המזג החם, אבל מנהגו והרגלו היה כזה, שככל אשר גילה בתחילה חריפות ואף העליב קשות, כן הזדרז אחר כך לרחם ואף להגן בעצמו. מקרים דומים היו לא מעטים, ולעתים אף חיפשו אותם בכוונה תחילה. קללה אינה נדבקת לאדם, וסבינין היה רוצה מאוד להביא את הענין לידי מצב נוח זה, אבל כלום אפשר לבוא בלילה לארמון ולהטריד את הנסיך הגדול? ולחכות עד הבקר ולהופיע אצל מיכאל פאבלוביץ, לאחר שקוקושקין יבוא עם הדין וחשבון אל הצאר, יהיה מאוחר מדי. ובעוד סבינין מתפתל בתוך הסבך הזה, נתרכך, ומוחו החל מבחין בעוד מוצא אחד, שהיה עד כה לוטה בערפל.

פרק תשיעי

בין מנהגי הצבא הידועים קיים מנהג, שברגע של סכנה רבה המאיימת מעבר הקירות של המבצר הנמצא במצור, אין להתרחק ממנו, אלא להלך ישר ליד קירותיו. סבינין החליט לא לעשות מאומה מכל מה שעלה בדעתו לכתחילה, אלא לנסוע ישר לקוקושקין.

על המפקח הראשי של המשטרה קוקושקין סיפרו אז הרבה דברים איומים ואבסורדיים, אך בין השאר אמרו גם, כי הוא מצטיין בטקט יוצא מן הכלל, ובעזרת טקט זה לא זו בלבד שהוא יודע לעשות מזבוב פיל, אלא יצליח לעשות מפיל זבוב על נקלה.

ואכן היה קוקושקין קפדן ומטיל אימה ועורר בלב כולם פחד מפניו, אבל יש והתיחס באהדה ללצים ומהתלים מבין אנשי הצבא, ושובבים כאלה היו אז במספר רב, ולא פעם נזדמן להם למצוא בדמותו סניגור רב־יכולת ונלהב. בדרך כלל הרבה יכול היה וידע לעשות, אם רק רצה. כך הכירו אותו גם סבינין וגם הקפיטן מילר. גם מילר חיזק את ידיו של מפקד הגדוד שלו, כי יעיז לנסוע מיד לקוקושקין וישליך את יהבו על רוחב־לבו ועל הטקט שלו, אשר כנראה, יכתיב לגנרל איך להיחלץ ממאורע בלתי נעים זה, מבלי להביא לידי כעס את הצאר, דבר שקוקושקין תמיד נמנע בכל כוחותיו מעשותו.

סבינין לבש את מעילו, גלגל את עיניו כלפי מעלה ובקראו פעמים אחדות: “אלי, אלי!” נסע לקוקושקין.

השעה היתה כבר חמש בבקר בקרוב.

פרק עשירי

העירו את המפקח הראשי קוקושקין והודיעו לו על בואו של סבינין בענין חשוב, שאינו סובל כל דחוי.

הגנרל קם מיד ויצא לסבינין כשהוא לבוש חלוק, משפשף את מצחו, ורועד.

לכל מה שסיפר סבינין הקשיב קוקושקין בתשומת־לב רבה, אך בשקט. במשך כל זמן ההסברות והבקשות ליחס לפנים משורת הדין אמר רק משפט אחד:

– החייל עזב את הסוכה והציל בן־אדם?

– בדיוק כך – השיב סבינין.

– והסוכה?

– נשארה במשך אותו זמן ריקה.

– המ… ידעתי על כך, שהיא נשארה ריקה. אני מאוד מרוצה, שלא גנבו אותה.

סבינין הסיק מכך בבטחון רב יותר, כי הכל ידוע לו כבר והוא, כמובן, החליט כבר בלבו, באיזו צורה למסור על כך לקיסר בזמן ראיון הבקר, והוא לא ישנה את החלטתו זו, שאם לא כן היה צריך ללא כל ספק מאורע כזה, כעזיבת משמרת בארמון על ידי זקיף לזעזע זעזוע חזק יותר את המפקח הראשי מלא המרץ.

אבל קוקושקין לא ידע מאומה. מפקד המשטרה, שבפניו הופיע קצין האינבלידים עם הטובע שניצל, לא ראה במאורע זה שום חשיבות מיוחדת. בעיניו לא היה זה בכלל מאורע, שבגללו צריך היה להטריד בלילה את המפקח הראשי העייף, ונוסף לזה נראה היה המקרה עצמו חשוד למדי בעיני המפקד, משום שקצין האינבלידים היה יבש לגמרי, דבר שלא יתכן, אילו הציל את הטובע תוך סיכון חייו. המפקד לא ראה בקצין זה, אלא רודף אחרי הכבוד ושקרן, הרוצה כי מדליה נוספת תקשט את חזהו, לפיכך, עיכב המפקד אצלו את הקצין בזמן שהתורן ערך את הרפורט, והשתדל לגלות אצלו את האמת על ידי חקירה של פרטים קלי־ערך.

גם למפקד לא היה נעים, שמקרה כזה קרה בתחום פיקודו ושהטובע נמשה לא על ידי שוטר, אלא על ידי קצין הארמון.

השקט של קוקושקין ניתן להסבר פשוט, ראשית בעיפותו האיומה, שתקפה אותו בזמן זה אחרי התרוצצות במשך יום תמים והשתתפות בכיבוי שתי דלקות בלילה, ושנית, בעובדה, שהמעשה אשר עשה הזקיף פוסטניקוב, לא נגע לו, לאדון המפקח הראשי, במישרין.

אך בכל זאת נתן קוקושקין מיד הוראה מתאימה.

הוא ציוה לקרוא למפקד המשטרה של רובע החוף והורה לו להופיע מיד יחד עם קצין האינבלידים ועם הטובע שניצל, ומאת סבינין ביקש שיחכה בחדר ההמתנה הקטן שליד חדר עבודתו. לאחר זאת נכנס קוקושקין לחדר העבודה, ומבלי לסגר את הדלת מאחוריו החל לחתום על ניירות; אך חיש מהר השעין את ראשו על ידיו ונרדם כשהוא יושב בכיסא ליד השלחן.

פרק אחד־עשר

בזמן ההוא לא היה עדיין טלגרף בערים, ולשם מסירה מהירה של פקודות מפקדים, מתרוצצים לכל הכיוונים “ארבעים אלף רצים”, שעליהם נשמר זכרון לדורות בקומדיה של גוגול.

מובן שהם לא פעלו באותה מהירות כמו הטלגרף או הטלפון, אבל הם הוסיפו לעיר חיים והעידו, כי לא ינומו ולא יישנו המפקדים.

עד שהגיעו מרובע החוף מפקד המשטרה הנושם בכבדות והקצין המציל, ואתם גם הטובע שניצל, הספיק הגנרל קוקושקין, המעוצבן ומלא־המרץ, להירדם ולהתרענן. דבר זה ניכר לפי הבעת פניו ולפי כושר פעולתו.

קוקושקין הזמין את כל אלה, שהופיעו לחדר עבודתו, ויחד אתם הכניס גם את סבינין.

– רפורט? – שאל קוקושקין במלה אחת ובקול רענן אצל מפקד המשטרה.

זה הגיש לו בשתיקה גליון נייר מקופל ולחש:

– חייב אני לבקש רשות למסור להוד מעלתו מלים מספר בסוד…

– טוב.

קוקושקין התרחק לשקע החלון, ואחריו מפקד המשטרה.

– מה הדבר?

נשמעה לחישה בלתי ברורה של מפקד המשטרה וכן קריאותיו הברורות של הגנרל.

– המ… כן!.. ובכן מה?… זה יכול היה להיות… הם עומדים לשם כך, שיצאו יבשים מן המים. שום דבר יותר?

– שום דבר.

הגנרל יצא מן השקע, התישב ליד השלחן והחל קורא. הוא קרא את הרפורט בפני עצמו מבלי לגלות לא פחד ולא ספקות, ומיד אחר כך פנה לניצול בשאלה בנימה של חומרה בקולו:

– איך זה, אחא, נפלת לתוך המערבולת שמול הארמון?

– אשמתי, – השיב הניצול.

– זהו זה! היית שיכור?

– אשמתי, שיכור לא הייתי, רק בגילופין.

– למה נפלת לתוך המים?

– רציתי לעשות דרכי במישרין ולעבור מעל הקרח, נכשלתי ונפלתי לתוך המים.

– זאת אומרת שחשכו עיניך?

– חושך, מסביב היה חושך, הוד מעלתו.

ולא יכולת להבחין, מי הוציא אותך?

– אשמתי, לא ראיתי מאומה. הנה כבודו, נדמה לי. – הוא הראה על הקצין והוסיף: – לא יכולתי לראות, הייתי נבהל.

– זהו זה, אתם משוטטים כשצריך לישון! תתבונן עכשו ותזכור לעולם, מיהו האיש שהטיב עמך. איש נדיב־לב סיכן למענך את חייו!

– לנצח אזכור.

– שמך, אדוני הקצין?

– הקצין אמר את שמו.

– אתה שומע?

– שומע אני, הוד מעלתו.

– אתה פרבוסלבי?

– פרבוסלבי, הוד מעלתו.

– למען תזכר להתפלל לבריאותו, רשום לך שם זה.

– ארשום, הוד מעלתו.

– התפלל לאלהים בעדו וצא מכאן: אינך דרוש עוד.

זה השתחוה וחמק, מרוצה מזה שהניחו לו.

סבינין עמד ולא האמין למראה עיניו, איזה מפנה מקבל הכל בחסדו של אלהים.

פרק שנים־עשר

קוקשקין פנה לקצין האינבלידים:

– אתה הצלת אדם זה תוך כדי סיכון חייך?

– בדיוק כך, הוד מעלתו.

– עדים למקרה זה לא היו, וגם לא יכלו להיות בגלל השעה המאוחרת?

– כן, הוד מעלתו, היה חושך, ועל החוף לא היה איש, פרט לזקיפים.

– על זקיפים לא כדאי לדבר: הזקיף עומד על משמרתו ואינו צריך להתענין בשום דבר צדדי. אני מאמין לזה שכתוב ברפורט. הרי הוא נערך על סמך דבריך?

דברים אלה קרא קוקושקין בנגינה מיוחדת, כאילו איים או צעק.

אך הקצין לא נבהל, פקח לרווחה את עיניו, הבליט את חזהו, וענה:

– על סמך דברי ובאמת גמורה, הוד מעלתו.

– המעשה שלך ראוי לפרס,

– אין בעד מה להודות – המשיך קוקושקין. – אני אמסור על מעשה הגבורה שלך לצאר, ויתכן שעוד היום יקושט חזך במדליה. ועכשו תוכל ללכת הביתה, תשתה משהו חם ואל תצא לשום מקום, כי יתכן שתהיה דרוש.

קצין האינבלידים זהר כולו, הצדיע ויצא.

קוקושקין הסתכל אחריו ואמר:

– יתכן והצאר ירצה לראותו במו עיניו.

– אני שומע, – השיב בהבנה מפקד המשטרה.

– אתה אינך דרוש לי עוד.

מפקד המשטרה יצא ולאחר שסגר מאחוריו את הדלת, הצטלב כמנהג האדוקים.

קצין האינבלידים חיכה למפקד המשטרה למטה, והם הלכו יחד, כשהיחס ביניהם חם יותר משהיה בשעה שנכנסו הנה.

בחדר עבודתו של המפקח הראשי נשאר סבינין לבדו, קוקושקין התבונן בוי בתחילה במבט ממושך וחודר, ואחר כך שאל:

– לא היית אצל הנסיך הגדול?

אם דברו על הנסיך הגדול, ידוע היה לכל שהכוונה היא לנסיך הגדול מיכאל פאבלוביץ'.

– באתי ישר אליך, – השיב סבינין.

– מיהו קצין המשמר?

– קפיטן מילר.

קוקושקין העיף מחדש מבט על סבינין ואחר כך אמר:

– נדמה לי שלפני זה אמרת לי משהו אחר.

סבינין לא הבין אמנם, למה הוא מתכוון, ושתק, ואילו קוקושקין הוסיף:

– נו, זה היינו הך: תישן במנוחה.

הראיון נגמר.

פרק שלשה־עשר

בצהרים נקרא קצין האינבלידים מחדש לקוקושקין, והוא בישר לו בשמחה, כי הצאר מרוצה מאוד, שבין הקצינים של יחידת האינבלידים בארמונו נמצאים אנשים כה אמיצים ומוכנים להקרבה, והוא מעניק לו מדליה “בעד הצלת חיי אדם”. קוקושקין מסר לו במו ידיו את המדליה, וזה הלך להתפאר בה. אפשר היה לחשוב את הענין כגמור, אך הפודפולקובניק סבינין הרגיש, כי משהו עוד חסר בו, והוא ראה חובה לעצמו להוסיף את סוף הפסוק.

הוא היה כה מזועזע עד ששלושה ימים רצופים שכב חולה, וביום הרביעי קם, נסע לכנסית פטר הקדש, ערך תפילת־הודיה לפני תמונתו של הגואל, ולאחר שחזר לביתו בלב שקט, שלח לקרוא אליו את הקפיטן מילר.

– נו, תודה לאל, ניקולאי איבנוביץ', – אמר למילר, – הסערה שהיתה תלויה מעל לראשנו חלפה כבר עתה כליל, והצרה שלנו עם הזקיף עברה לגמרי. עתה, נדמה לי, יכולים אנו לנשום לרווחה. עבור כל זה אנו חייבים תודה, ללא כל ספק לחסדו של אלהים, ואחר כך לגנרל קוקושקין. יגידו עליו, כי הוא איש רע וקשה לב, אבל אני מלא תודה לרוחב לבו ומלא הוקרה לכושר המצאתו ולטקט שלו. הוא ניצל באמנות מפליאה את התפארותו של הרמאי האינבליד הזה, שלמען האמת צריך היה לזכותו בעד חוצפתו לא במדליה, אלא לפשוט ממש את עורו, אבל לא היתה דרך אחרת: בו צריך היה להשתמש למען הצלת רבים, וקוקושקין הסב את הענין בחכמה כזאת, שלשום איש לא נגרמה אי נעימות קטנה ביותר, – להיפך, הכל מרוצים ודעתם נוחה מאוד.

בינינו לבין עצמנו, נמסר לי על ידי איש מהימן, שגם קוקושקין עצמו מרוצה בי. הוא היה מרוצה, שלא נסעתי לשום מקום, אלא באתי ישר אליו ולא התווכחתי עם רמאי זה שקיבל את המדליה. בקיצור איש לא הפסיד והכל סודר בטקט כזה, וגם להבא אין מה לפחד, אבל חשבון קטן נשאר עוד לסדר. גם אנו חייבים לפעול בטקט לפי דוגמתו של קוקושקין ולסיים את הענין מצדנו כך, שנבטיח את עצמנו על כל צרה שלא תבוא. יש עוד אדם אחד שמצבו לא הוגדר עדיין. כוונתי לחייל פוסטניקוב. הוא נמצא עד כה בצינוק, ואותו כמובן מכרסם הספק, מה ייעשה בו. יש צורך לשים קץ גם לספקות המענים אותו.

– נכון, הגיע הזמן! – אישר מילר מלא שמחה.

– נו, מובן, ואתה תיטיב לסדר זאת מכל האחרים: תלך, בבקשה, מיד עכשו לקסרקטין, תאסוף את פלוגתך, תוציא את החייל פוסטניקוב מן הכלא ותעניש אותו בפני השורות הערוכות במאתים מלקות.

פרק ארבעה־עשר

מילר נבוך וניסה לשדל את סבינין, שעקב השמחה הכללית יחוס וימחל לחייל פוסטניקוב, שסבל בלאו הכי כה הרבה, כיון שחיכה בצינוק לגורלו; אבל סבינין התפרץ ואפילו לא נתן למילר להמשיך.

– לא, – נכנס לדבריו, – לדבר זה הנח: זה עתה דיברתי אליך על טקט, ואתה מתחיל מיד עם חוסר טקט! הנח!

סבינין שינה את קולו ליבש ורשמי והוסיף בקשיות:

– וכיון שבענין זה גם אתה בעצמך אינך בסדר גמור ואף אשם מאוד, מאחר שיש אצלך רוך לב, שאינו הולם איש צבא, וליקוי זה באפייך משפיע על המשמעת בקרב פיקודיך, אני מצוה לך להיות נוכח אישית בהוצאה לפועל של העונש ולדאוג שההלקאה תבוצע ברצינות וביד קשה ככל האפשר. לשם כך תואיל לצוות שבשוטים ילקו חיילים צעירים מבין אלה שהגיעו זה עתה מן הצבא, משום שהזקנים אצלנו נידבקו כבר כולם בליברליזם של הגברדיה: הם אינם מלקים חבר כפי שצריך, ורק מגרשים מעל גבו את הפשפשים. אני אבוא בעצמי, ואראה איך יבוא האשם על ענשו.

להתחמק בשרות מפקודות כלשהן של מפקד לא היה כמובן מקום, ונ. י. מילר בעל הלב הרך חייב היה למלא בדיקנות אחר הפקודה שניתנה לו על ידי מפקד הגדוד שלו.

הפלוגה היתה ערוכה בחצר הקסרקטין האיזמאילוביים, השוטים הובאו מהמלאי בכמות מספיקה, והחייל פוסטניקוב, שהובא מן הצינוק, “סודר” בהשתתפותם של החברים הצעירים שבאו מן הצבא. אנשים אלה שלא קולקלו על ידי הליברליזם של הגווארדיה העמידו עליו את סוף הפסוק, אשר נקבע עבורו במדה מלאה על ידי מפקד הגדוד שלו. אחר כך הורם פוסטניקוב, ועל אותו המעיל שבו ספג את המלקות הועבר מיד לבית החולים הגדודי.

פרק חמשה־עשר

לאחר שמפקד הגדוד סבינין קבל את ההודעה על הוצאת העונש לפועל, ביקר בכבודו ובעצמו בצורה אבהית אצל פוסטניקוב בבית החולים, ולשביעות רצונו נוכח לדעת במבט עין ראשון, כי פקודתו הוצאה לפועל במלואה. פוסטניקוב בעל הלב הרגיש והעצבני “סודר כראוי”. סבינין נשאר מרוצה וציוה לתת בשמו לפוסטניקוב, שבא על ענשו, פונט סוכר ורבע פונט תה, כדי שיוכל להמתיק את חייו כשיחזור לאיתנו. פוסטניקוב שכב על מטתו, שמע הוראה זו על התה וענה:

– מאוד מרוצה, הוד מעלתו, אני מודה בעד האהבה האבהית.

ובעצם גם הוא היה “מרוצה”, משום שבמשך שלשת ימי שבתו בצינוק, ציפה למשהו יותר גרוע, מאתים מלקות, באותו זמן, היו מעט מאוד לעומת הענשים שהוטלו על בני אדם לפי פסקי דין של בית המשפט הצבאי; ועונש כזה היה נופל גם בחלקו של פוסטניקוב, אלמלא חלו למזלו כל ההתפתחויות הנועזות והטקטיות שעליהן סופר לעיל.

אבל מספר כל המאורעות אינו מצטמצם לאלה שסופר עד כה.

פרק ששה־עשר

בחשאיות נפוצה הידיעה על מעשה־הגבורה של החייל פוסטניקוב בחוגים שונים, בבירה, אשר חיתה בתקופה זו של חוסר עתונות באוירה של רכילות בלי סוף. בשמועות, שעברו מפה לפה הלך לאיבוד שמו של הגבור האמתי – החייל פוסטניקוב – אולם העלילה עצמה גדלה וקיבלה אופי מענין מאוד ורומנטי.

אמרו, כאילו לכיוון הארמון שט מצד המבצר הפטרופאבלובי איזה שחיין בלתי־רגיל, שאחד הזקיפים שעמדו ליד הארמון ירה בו ופצע את השחיין, ואילו קצין אינבלידים שעבר אותה שעה קפץ למים והצילו, לפיכך קיבלו: הראשון – את הפרס שהיה ראוי לו, והשני – את העונש המתאים. שמועה בלתי ברורה על כך הגיעה גם לאכסניה, בה התגורר באותו זמן כומר זהיר ובלתי־אדיש ל“מאורעות חילוניים” שבחסדו הרב נודעה חיבה הימנו למשפחת סבינין האדוקה במוסקבה.

לכמר השנון נראה היה כבלתי ברור הסיפור על היריה. מי היה שחיין לילי זה? אם היה זה אסיר שברח, למה נענש הזקיף, שמילא את חובתו בשעה שירה בו, כשזה שחה דרך הנייבה מצד המבצר? ואם זה לא היה אסיר, אלא אדם סודי אחר, שצריך היה להצילו מרצונה של הנייבה, מנין יכול היה הזקיף לדעת על כך? ואז שוב לא יתכן שפני הדברים יהיו כאלה כפי שמרכלים בין הבריות. בעולם מתיחסים לדברים רבים בקלות־ראש והולכים רכיל. אבל האנשים החיים במנזרים ובאכסניות מתיחסים לכל ביחס רציני יותר ויודעים את האמת על מעשי יום יום.

פרק שבעה־עשר

באחד הימים, כשסבינין נזדמן אצל הכומר, כדי לקבל ממנו את ברכתו, החל בעל הבית המכובד משוחח אתו “דרך אגב על היריה”. סבינין סיפר לו את האמת כולה, שבה, כפי שידוע לנו, לא היה כל דמיון לדברים שסופרו “דרך אגב על היריה”.

הכומר שמע את הסיפור האמתי ושתק, רק הניע במחרוזתו הלבנה ולא הסיר את מבטו מן המספר וכאשר סבינין סיים, אמר הכומר בלחש:

– מכאן יש ללמוד, כי בדרך כלל לא הכל ולא בכל מקום התנהל בדרך האמת?

סבינין נבוך ואחר כך ענה כמתחמק, שלא הוא אלא הגנרל קוקושקין מסר על הנעשה.

הכמר העביר בשקט כמה פעמים את החרוזים דרך אצבעות הדונג שלו ואחר כך אמר:

– צריך להבחין, מהו השקר ומהי האמת הבלתי מלאה.

שוב מחרוזת, שוב שתיקה ולבסוף דברים בלחש:

– אמת לא מלאה אינה שקר.

– זה באמת כך, – אמר סבינין ביתר עוז. – אותי כמובן מעציב יותר מהכל, שהייתי צריך להעניש את החייל הזה, אשר, אם כי עבר על חובותיו…

מחרוזת ודברים בלחש:

– על חובות השרות אסור לעולם לעבור.

– נכון, אבל הוא עשה זאת מתוך כוונות טובות, בגלל רגש רחמים ונוסף על כך, אחרי מאבק קשה ותוך סיכון עצמי; הוא הבין כי בהצילו את חייו של אדם שני, הוא מאבד את עצמו… זהו רגש נשגב וקדוש!

– הקדוש ידוע לאלהים, ואילו עונש גופני לעם הארץ אינו מזיק ואינו סותר לא את מנהגי העמים ולא את רוח כתבי הקדש. קל יותר לסבול שוט על גבי הגוף הגס, מאשר סבל קל בנשמה. על ידי כך לא סבל הצדק במאומה.

– אבל הוא גם לא קיבל את הפרס בעד הצלת חיי אדם.

– הצלת אדם בסכנה אינה זכות אלא חובה. מי שיכול היה להציל ולא הציל – צפוי לעונש מן השמים, ומי שהציל, מילא את חובתו.

הפסקה, מחרוזת ודברי־לחש:

– יתכן שמוטב לו לחייל לסבול בעד מעשה הגבורה שלו השפלה ופצעים, מאשר להתפאר באות־הצטינות. אבל מה שחשוב מהכל הוא, שיש לשמור על הזהירות בענין כולו, ומהיום והלאה לא להזכיר לאדם בשום פנים על מה שדובר.

כנראה, שגם הכומר היה מרוצה.

פרק שמונה־עשר

אילו הייתי מחונן בעוז רוחם של בחירי השמים המאושרים אשר הודות לאמונתם הגדולה ניתן להם לחדור אל סודות ההשגחה העליונה, יתכן שהייתי מעיז לומר, כי כפי הנראה אלהים בעצמו מרוצה מהתנהגותה של נשמת פוסטניקוב מלאת הכניעה, שנוצרה על ידו. אבל אמונתי דלה; היא אינה נותנת לשכלי לראות כה גבוה: אני נמצא בלתי רגלי על הארץ. אני חושב על אותם בני־תמותה האוהבים את הטוב רק בגלל הטוב שבו ואינם מצפים לשום פרס עבורו בשום מקום. אנשים פשוטים ותמימים אלה חייבים להיות, לדעתי, מרוצים בזינוק קדוש זה של האהבה ובסבלו הקדוש של הגיבור, אשר השלים עם גורלו בסיפורי האמתי והבלתי בדוי.

(1887)

תרגם י. אמודאי¹

אגדה מחבל פוליסה

היער רעש…

תמיד עלה בו ביער זה שאון רצוף, ממושך כהד למצלת פעמונים מרוחקת, שקט ועמום. כזמר חרישי ללא מלים, כזכרון מעורפל מימים עברו. תמיד נשמע בו שאון, כיון שהיה זה יער ארנים עתיק, שטרם ידע משור וגרזן של סוחר יערות.

עצי ארן רמים בני מאה שנה, בגזעיהם העצומים האדומים, ניצבו בדומה לטורי אנשי־מלחמה זעופים צמודי צמרות מוריקות. למטה שרר שקט, נדף ריח שרף.

מבעד לרפידת מחטי־הארן הפזורים על פני הקרקע בצבצו שרכים בהירים, שפשטו במלמלה מפוארת. עמדו דוממים ועלה לא הנידו. בפינות הטחובות נתמשכו בגבעוליהם הארוכים עשבים ירוקים; מקפה לבנה הרכינה ראש כבד בליאות חרישית. וממעל, ללא הפסק, לאין קץ, נישא קול שאון היער, היתה זו אנקה עמומה של יער־ארנים זקן.

אולם עתה עמקה אנקתו וגברה. עברתי במשעול ואף כי נבצר ממני לראות את השמים, הרי למראה קדרות היער בלבד ידעתי, כי הנה מתלכדים מעליו עננים כבדים. השעה לא היתה עוד מוקדמת. אכן פה ושם בקעה מבינות לגזעים קרן שקיעה פוזלנית, ואילו במעבה כבר פשטו דמדומי האפלולית עם רדת הערב עמדה להתחולל בו סופה.

לא היה עוד טעם לחשוב על ציד ביום שכזה; לא בקשתי אלא להגיע למקום לינה בטרם יתחולל הסער. סוסי היה מקיש פרסותיו בשרשים החשופים, נוחר וזוקף אזן להד שאונו המשתבר של היער. מאליו החיש הילוכו בכיוון למלונת השומר המוכרת לו.

כלב החל נובח. קירות מטויחים הבהיקו בינות לגזעים הדוללים. מתחת לסבך הירוק תימר סילון עשן כחלחל; בקתה רכונה על צדה האחד עם גג מדובלל, חבויה בצל חומה של גזעים אדומים; דומה, כאילו צומחת היא לתוך האדמה, שעה שרום מעליה הניעו הארנים הזקופים והגאים את צמרותיהם.

בקרחה צמחה קבוצת אלונים צעירים, סמוכים זה אל זה. במקום זה מתגוררים מלווי הקבועים למסעות הציד שלי – היערנים זכר ומקסים, אלא שהפעם, כפי הנראה, אף אחד מהם לא היה בבית, שכן איש לא יצא לקול נביחת הכלב המגושם. ורק ישיש זקן, שראשו קרח ושפמיו לבנים, ישב לו על גבי שנונית, מחטט בתוך מנעל לכש. שפמיו של הזקן משתרבבים כמעט עד לחגורתו, עיניו כהות, דומה, שישיש זה מבקש כל הזמן להזכר בדבר־מה ואינו נזכר.

– שלום לך, סבא. היש מי שהוא בבית?

– א – אה! – מנענע הזקן בראשו. – אינם. לא זכר ולא מקסים ואף מוטרה הלכה היערה להחזיר משם את הפרה… הפרה הלכה לה לאי שם, אפשר, דובים… טרפו… ככה זה, אין איש!

– נו, אין דבר. אשב אתך, אחכה.

– חכה, חכה, – מנענע הזקן בראשו ובשעה שאני קושר את הסוס אל ענף של אילן, מתבונן הוא בי בעינים חלושות וכהות. אכן זקן הוא סבא: ראייתו לקויה, ידיו רועדות.

– ומי אתה, בחורי? א־אה, – שואל הוא לאחר שישבתי על גבי השנונית.

בכל פעם הריני שומע אותה השאלה.

– ידעתי, עכשו ידעתי, אומר הזקן וחוזר ונוטל בידו את מנעל הלכש. – ראש זקן, כמוהו ככברה, מאומה לא נשאר בו. את אלה שמתו מזמן מיטיב אנכי לזכור, אהה, זוכר היטב! ואת החדשים – תמיד שוכח…. נשתהיתי בעולם.

– סבא, הזמן רב חי אתה כבר ביער זה?

– א־אה, זמן רב! הצרפתי הופיע על אדמת הצארים, ואני כבר הייתי.

– משמע הרבה ראית בחייך. מסתמא, יש לך מה לספר.

הסב מסתכל בי בתמהון.

– וכי מה יכולתי לראות, בחורי? את היער ראיתי… רועש היער, רועש ביום ובלילה, רועש בחורף ובקיץ… ואני כמו עץ שתול, דור תמים חייתי וכלל לא הרגשתי… הנה, שעתי קרובה, ופעמים לכשאהפוך בדבר, בחורי, אף אני עצמי לא אדע: החייתי בעולם או לאו… א־אה, ככה זה! אפשר שכלל לא חייתי!…

מבין לצמרות העבותות נראה קצה הענן שמעל לקרחה; בדי הארנים הסוגרים על הקרחה החלו נעים למשב הרוח ושאון היער גבר. הזקן זקף את ראשו והקשיב.

– הסערה קרבה והולכת – אמר כעבור דקה. – את זאת הריני יודע היטב. אוי־אוי, בלילה תיבב פה סופה, תשבר את עצי הארן, תעקרם עם השורש!… שר היער ישתולל כדבעי… הוסיף חרש.

– מנין לך זאת, סבא?

– א־אה, הריני יודע! היטב ידעתי כיצד מדבר עץ… העץ, בחורי, ירא גם כן… הנה, צפצפה, עץ ארור זה מלחש בלי הרף, – גם כשאין רוח, רועד הוא. הארן שביער מצחק – מקשקש ביום בהיר ומשרק תגבר קצת הרוח, הריהו שורק ומתאנח. ועדיין אין זה ולא כלום… ואתה שים אזנך והקשב עכשו. אני, אף כי עיני כהו, אך אזן חדה לי: האילן מאושש, כבר מתנודד האילן שבקרחת… משמע תהיה סופה.

ואכן נכון הדבר. קבוצת אלונים לא גבוהים ומעוקמים שבאמצע הקרחה, המוגנים בחומה גבוהה של עצי ארן, הניעו את ענפיהם החזקים. ונישא מהם קול שאון עמום, שקל להבחינו מבין קולותיהם המהדהדים של הארנים.

– א־אה! השומע אתה, בחורי! – אומר הזקן בחיוך ילדותי־ערמומי. – כבר ידעתי היטב: אם זועזע האילן, חזקה עליך ששר־היער ישתולל בלילה, ינסה לשבר… אך לא, לא ישבר! עץ חזק הוא האלון, אפילו השר לא יוכל לו… ככה זה!

– אבל מי הוא שר זה, סבא? הרי בעצמך אמרת: הסופה משברת.

הזקן הניע ראשו בערמומיות.

– א־אה, ידעתי גם ידעתי!.. עכשו, מספרים, יש בני אדם הכופרים בכל דבר. הנה, ככה זה! ואילו אני בעיני ראיתיו, כראותי אותך ברגע זה, אף טוב מזה, כיון שעכשו כהו עיני מזוקן ואילו אז עדיין צעירות היו. אוי־אוי, היאך ראו עיני בצעירותן!

– אם כן, כיצד זה ראית אותו, סבא, ספר־נא?

– הנה, בדיוק כמו בשעה זו: תחילה נאנח הארן ביער. הומה. פעם וגונח: או־חו־או! וישתתק, ואחר כך שוב, אחר כך שוב, תכופות יותר, נוגות יותר. או־אה, כיון שרבים מהם יפיל השר במשך הלילה ואחר כך ישא דברו האלון. ולעת ערב, ביתר שאת, ובלילה יתחיל לשוטט: רץ הוא ביער, צוחק ובוכה, מתגלגל ומרקד וכל הזמן משתער הוא על האלון, רוצה לעקרו ויהי מה… ופעם, בסתיו, הצצתי בחלון; ולא מצא הדבר חן בעיניו: זינק אל החלון, טרררח, הצליף בי בגזיר ארן; כמעט שפצעני בפני, יקחהו האופל; אך אינני שוטה – נרתעתי א־אה, בחורי, כזה זעפן הנהו!..

– ומה מראהו?

– במראהו דומה הוא לצפצפה זקנה, אשר בביצה. מאד דומה!.. והשערות – כמו הרנוג יבש הצומח על העצים, וגם הזקן, והאף כמו חטר בריא, והפרצוף מחוספס כמו מכוסה גרבת. פוי, מה מכוער הוא! ישמור אלוהים, לנוצרי פרצוף שכזה… הי, אלוהים! ואנכי ראיתיו שנית בביצה, מקרוב… ואם רצונך סור לכאן בחורף ותראהו במו עיניך, עלה לשם, על ההר, – ההר, – יערות כסוהו – טפס על העץ הגבוה ביותר, אל ראש העץ. אכן, קורה שמשם אפשר לראותו: מהלך הוא, כזה, כעמוד לבן, מעל ליער, והוא עצמו מתגלגל גולש מן ההר לעמק. כך, ירוץ ירוץ, ואחר כך יעלם בתוך היער. א־אה! וכל מקום שיעבור בו, ירדפהו שלג לבן… אין אתה מאמין לאדם זקן, אי פעם תיוכח בעצמך.

הזקן דבר בלי הרף. דומה, ששיחו הסואן והחרד של היער והסופה התלויה באויר עוררו את הדם הזקן. הישיש ניענע בראשו, הצטחק, מצמץ בעיניו הדהות. אולם לפתע חלף צל על מצחו הרם וחרוש הקמטים. דחפני במרפקו ואמר בפנים מסתוריות:

– היודע אתה, בחורי, מה אגיד לך?… כמובן, הוא, שר היער – יצור מתועב הנהו! אמת ויציב. עלבון הוא לאדם נוצרי להזין עיניו בפרצוף מכוער שכזה… אלא שאת האמת יש לומר: אין הוא עושה כל רע… ככה, ילגלג מעט לבן אדם, יתלוצץ, אבל להרע – עוד טרם קרה כדבר הזה.

– אבל כיצד זה, סבא הרי בעצמך אמרת, כי בקש להרביץ בך בגזיר עץ?

– אכן רצה! התרגז, על שום שהתבוננתי בו מבעד לחלון, זה הענין! ואילו מי שאינו מרחרח אחר מעשיו – לו לא יעשה כל רע. כזה הוא היערן! הידעת, מעשים איומים ממעשיו נעשו ביער בידי בני אדם… א־אה, חי אלוהים!

הזקן הרכין את ראשו ורגע ישב מחריש. אחר כך, משהסתכל בי כמו זיק של זכרון שניעור פתאם, הבהיק מבעד לקרום הכהה שבעיניו.

– הנה, אספרה לך, בחורי מקורותיו של היער שלנו. הדבר קרה כאן, במקום זה, משכבר הימים… זוכר אני כמו מבעד לחלום. ומשגובר השאון ביער הריני נזכר בכל… רצונך, ואספר לך, מה?

– רוצה, רוצה, סבא! ספר.

– יהיה כך, אספר, א־אה! אכן הקשב!

– עליך לדעת שאבי ואמי מתו זה מכבר ואני עודני נער קטן… כך, עזבוני יחידי בעולם. הנה, כיצד קרה לי, א־אה! חשבו הבריות: מה נעשה בו בנער? נו, וגם הפאן חושב לעצמו… והנה בא רומן היערן מן היער ויאמר לאנשים: יבוא הנער אלי, למלונת המשמר שביער, אצלי ישתה ויאכל… לי שמח יהיה יותר ביער, ולו פת לחם…" הנה, כך דבר האיש והבריות משיבים לו: “קחהו!”. ואכן לקחני עמו. ומאז נשארתי ביער.

ובמקום הזה גידלני רומן. איזה אדם היה זה, איום, ישמור אלוהים!.. קומה גבוהה, עינים שחורות, ומתוך העינים נשקפה נשמה אפלה, שכן כל חייו חי יחידי ביער; והיו הבריות אומרים, כי הדוב אח לו והזאב כדודן. את כל חית יער הכיר ולא ירא מפניה ואילו מאנשים היה מתרחק, ואף לא הסתכל בהם…

הנה, כזה היה האיש, חי אלוהים, אמת היא! משהיה נותן בי את עיניו, דמיתי כאילו חתולה מעבירה זנבה על גבי… נו, ובכל זאת, אדם, טוב היה, האכילני יפה, אין להתאונן: דיסת הכוסמת שעל שולחנו תמיד בשומן היתה. ומשצד בר־אוז – גם בר אוז. את האמת יש לומר, האכילני כראוי.

ככה, איפוא, חיינו שנינו. ילך רומן היערה, ואותי יסגור במלונה, פן תטרפני חיה רעה. ולימים נתנו לו אשה, את אוקסנה.

הפן, הוא שנתן לו אשה. קרא לו לכפר ואמר: “כך וכך, אומר הוא, רומסיה, שא אשה!” פותח ואומר לו רומן: “לכל הרוחות, מה לי ולאשה? מה אעשה עם הנקבה ביער והרי נער יש לי בין כך ובין כך? אינני רוצה להתחתן!” אומר הוא: לא רגיל היה להתעסק עם בחורות, זהו! אלא שגם הפן פקח היה… כל אימת שאני נזכר בפן, בחורי, אחשוב לעצמי, כי אין עוד פנים שכאלה, עברו מן העולם… הנה, אפילו, אתה, למשל: אומרים, גם אתה מהאצילים… אפשר אמת הוא, אלא שאין בך זה, מן הממש… סתם בחור עלוב ותו לא.

נו, והלז היה ממש מהראשונים במעלה… הנה, מה אומר לך, דברים נעשים בעולם, שמאות בני אדם יראים מפני איש אחד, ועוד מה יראים!… התבונן נא, בחורי בנץ ובאפרוח: שניהם מביצה נתבקעו, אולם הנץ, לבו מיד לשחקים: א־אה! משיישמע קולו בשמים, לא רק אפרוחים, אלא אף תרנגולים זקנים ישאו רגלים… משמע, נץ מן האצילים הוא ותרנגולת פלחית פשוטה…

נזכר אני, נער קטן הייתי: מובילים הפלחים גזעי עץ עבים מן היער. אולי שלושים המה. והפן עצמו דוהר על סוסו ומסלסל שפמיו. הסוס מרקד תחתיו והוא מתבונן סביבו. אוי־אוי! רק יראו הפלחים את הפן, מה התרוצצות יתרוצצו, את סוסיהם יטו לתוך השלג, ישמטו כובעיהם מעל ראשיהם. ואחר מכן באלו מאמצים עולה להם להוציא את העצים מתוך השלג, והפן דוהר לו – רואה אתה, איפוא, לו בלבד צרה הדרך! הפן יניע עפעף – והפלחים כבר פוחדים, יצטחק – הכל שמחים ומשיקדיר פניו – הכל נעצבים. ולא היה אחד, אשר יהין לסרב לפן, לא היה כדבר הזה.

נו, ורומן, כידוע, גדל בתוך יער. נימוסים לא ידע והפן אף לא כעס עליו ביותר.

– רוצה אני, – אומר הפן – שתישא אשה, אני כבר יודע לשם מה. קח את אוקסנה.

– אינני רוצה, – השיב רומן, – אין לי צורך בה, ולו גם באוקסנה! ישאנה השד, ולא אני…

הנה ככה!

פקד הפן להביא שבטים, מיתחו את רומן, שואל הפן:

– התתחתן, רומן?

– לא – אומר הוא – לא רוצה.

– אם כן הצליפו בו, – אומר הפן, – באברקים, ככל שיכנס.

ואכן הצליפו בו די והותר, חסון היה רומן, אך גם לו היה הדבר לזרא.

– חדלו לכם, – אומר הוא, – דייני! מוטב שהשדים יקחוה משאשא עינויים בגלל נקבה. הבו אותה לכאן, מסכים להתחתן!

ובחצרו של הפן התגורר שומר כלבי ציד, אופנס שוידקי שמו. והגיע האיש מהשדה לעת כפו על רומן את הנשואים. שמע על צרתו של רומן – נפל לרגלי הפן. כך, ממש לרגליו, מנשק…

– פן רחום – אומר הוא – מה לך כי תענה אדם, מוטב שאשא אנכי את אוקסנה לאשה, הגה לא אוציא…

– א־אה, כלומר הוא עצמו רצה לשאתה. כזה אדם היה, חי אלוהים!

שמח רומן, פניו אורו. קם על רגליו, הדק את מכנסיו ואמר:

– הנה. אומר הוא, מוטב. וכי לא יכולת להקדים בואך בן אדם? הפן, גם הוא – תמיד ככה! לא יברר כראוי, שמא מישהו מוכן להתחתן מרצונו הטוב. תופסים אדם ומצליפים! וכי ייעשה כן בין נוצרים? פוי!..

א־אה, קרה שגם מפני הפן לא היה נרתע. כזה היה רומן! משיתמלא חימה, בל יקרב אליו איש ולו גם הפן בעצמו. והפן ערמומי היה! בראשו, רואה אתה, מזימה אחרת זמם. פקד להשכיב שנית את רומן על העשב.

– אני – אומר הוא, את אשרך בקשתי, שוטה שכמותך, ואתה מעקם חטמך. כעת ערירי אתה, כדוב מאורתו, אף אין זו שמחה לבקרך… הצליפו, איפוא, בחסר־דעה זה, עד כי יאמר: די!… ואתה, אופנס, לך לכל הרוחות. לא קראוך לסעודה על כן אל תסב בעצמך אל השלחן, שהרי עיניך הרואות, מה כיבוד הוגש לרומן… השמר, פן תתכבד גם אתה.

ורומן, חמתו בערה בו, לא צחוק, א־אה! הרביצו בו כהלכה, כיון שלפנים ידעו בני אדם להצליף כהלכה ואילו הוא שוכב לו ואינו אומר די! שעה ארוכה סבל, אך אחר כך ירק בכל זאת:

– לא יזכה מולידו שבגלל נקבה יספוק אדם נוצרי מלקות שכאלו, הרי לא ספרו, אפילו.

די! תיבשנה ידיכם, מלחכי שדים! השד לימדכם לעבוד בשבטים! לא אלומה אני לכם, שתדושו אותי, אם כך הדבר, הנה אתחתן וחסל.

והפן מצחק לו.

– זהו – אומר הוא – מוטב! ועתה, אף כי תקשה עליך הישיבה בעת הכלולות אך לעומת זאת תרבה לרקד…

פן עליז היה זה חי אלוהים, עליז, א־אה ורק לימים קרתו פורענות, ישמור אלוהים לבל יקרה כדבר הזה לשום אדם נוצרי. אמת היא, לאיש אינני מאחל כגון זה אפילו ליהודי אין לאחל כדבר הזה. זהו מה שאני חושב.

כך, איפוא, חיתנו את רומן. הביא את האשה הצעירה אל המלונה; תחילה היה רק מגדף ומזכיר את ענין המלקות שספג עבורה.

– ואת כולך, – היה אומר – אינך ראויה כלל שיהיה אדם מתענה בגללך.

יקרה, משרק ישוב מן היער מתחיל הוא לגרשה מעל פניו:

– כלכי לך! איני צריך בנקבה במלונתי, בל אראה את פניך! אינני אוהב, – אומר הוא – כשנקבה ישנה בביתי. ריח לא טוב – אומר הוא.

א־אה!

נו, ולימים, לא כלום, הסתגל. אוקסנה, כדרכה, מכבדת את הבקתה, מטיחת למשעי, מסדרת את כלי האוכל; הכל נוצץ, עד כי הלב עלץ. רואה רומן: טובה האשה – קמעה, קמעה התרגל. ולא התרגל בלבד, בחורי, אף החל אוהבה, חי אלוהים, אינני מכזב! הנה, כיצד קרה עמו, עם רומן. משהתבונן בה, בנקבה, היטב, הריהו אומר:

– תודה רבה לו לפן, דבר טוב לימדני. אכן, חסר־דעה הייתי: שבטים הרבה ספגתי, והנה, רואה אני, לא כלום, אין בזה כל רע. אפילו טוב הדבר. זהו!

והנה, חלף זמן מה, אף אני איני יודע כמה. התפרקדה אוקסנה על גבי ספסל וגונחת. לעת ערב הרגישה ברע, ולמחרתו בבקר, התעוררתי והריני שומע: מי שהוא מצווח בקול דק. א־הא! – חושב אני לעצמי – מן הסתם, תינוק נולד. ואכן, כך היה.

לא ארכו ימיו של התינוק בעולם הזה. וכל חייו מן הבוקר עד לערב, ודי. בערב חדל לצווח… התיפחה אוקסנה ורומן אומר לה:

– משמע, אין תינוק, וכיון שאיננו, בשל מה נביא כומר. נקברהו מתחת לעץ האורן.

הנה כיצד דיבר רומן, ולא רק דיבר, אלא גם עשה כדבריו: כרה קבר וקבר את מתו. הנה שם, עומד גזע עתיק, ברק פגע בו… זה האורן, שמתחתיו קבר רומן את ילדו. התדע, בחורי, את אשר אגיד לך: גם עתה, מדי תשקע השמש וכוכב ידלק מעל ליער, תעופף כאן צפורת ותצעק ללא הפוגות. אהה, מה נוגה הוא קולה של הצפורת, הלב נצבט! אכן, היא היא, הנשמה שלא טובלה – צלב היא מבקשת. אומרים, כי אדם משכיל – שלמד בספרים, יוכל לגאול את נפשה ותחדל להתעופף. אבל אנחנו החיים בתוך היער, איננו יודעים דבר. מעופפת היא, מבקשת, ואין בידינו להועיל, ורק אומרים: גט – גט – נשמה אומללה! והנה, תשמיע קול נהי ותיעלם, ואחר כך תשוב שנית. אח, בחורי, חבל על נשמה אומללה!

ואוקסנה, משהחלימה, היתה פוקדת בכל עת את הקבר. יושבת לה על הקבר ובוכה, ובקול רם כל כך, עד שהיה קולה נשמע בכל היער. כך היתה מבכה את ילדה, רומן לא בכה על ילדו, ועל אוקסנה היה מרחם. והנה ישוב מן היער, יעמוד אצל אוקסנה ויאמר לה:

– די לך, החרישי, אשה פתיה שכמותך! על מה את בוכיה! מת תינוק אחד, אפשר שיבוא אחר. ואפשר אף טוב יותר, א־אה. שכן, יתכן וההוא לא היה שלי כלל, אני אינני יודע. הבריות אומרים… וזה שיבוא – שלי יהיה.

אך לא אהבה אוקסנה דבורים שכאלה. היתה מפסיקה בכיתה ושופכת עליו קיתון של גידופים. נו, רומן לא כעס עליה.

– בשל מה – היה אומר – את מנבחת? לא אמרתי ולא כלום, רק זאת אמרתי, שאינני יודע. ובאמת, אינני יודע, כיון שקודם לכן לא לי היית ולא ביער חיית, אלא בעולם, בין אנשים. כיצד אדע, איפא? עתה הנך ביער, והרי טוב הדבר. שהרי פעם אמרה לי הזקנה פדוסיה, משהלכתי בעקבותיה אל הכפר: נראה, רומן, שהתינוק הקדים לבוא אליך! משיב אני לזקנה: ומנין אדע אם הקדים או לא הקדים?… נו, ואת, די לך לצווח, פן אתרגז ועוד עלול אני להרביץ בך.

ואוקסנה עוד מצווחת, מגדפת ולבסוף מפסיקה.

וקרה שהיתה מגדפת ואף מצליפה על גבו, אולם משרק יתחיל רומן לרגוז, הריהי משתתקת – יראה היתה מפניו. אז תלטפו, תחבקו, תנשקו, ותציץ לתוך עיניו… ותשכך חמתו של רומן. שכן… רואה אתה, בחורי… אפשר שאינך יודע, אבל אני זקן, ואף שבעצמי לא ידעתי טעמה של אשה, מכל מקום ראיתי בימי חלדי: נקבה צעירה יודעת להתנשק כהלכה, את הגבר הזועף ביותר תרסן – אוי – אוי!… ידעתי טבען של הנקבות. ואוקסנה היתה צעירה וברה כל כך, בימים אלה לא תמצא עוד אחת שכמותה. בימים אלה, אומר לך בחורי, גם הנשים אינן עוד כמו שהיו לפנים.

יום אחד נשמע קול־קרן ביער: טרה־טה, טרה־טרה־טה־טה־טה!.. משתפך ממש בכל היער, עליז, צלול. אותו זמן עדיין נער קטן הייתי ולא ידעתי טיבו של זה; רואה אני: צפרים פורחות מקיניהן. משיקות כנפיהן, מצווחות, ארנבת הצמידה אזניה אל גבה ורצה בכל כחה. וכך חושב אני: אפשר חיה בלתי מצויה משאגת יפה כל כך, אלא, שרואה אני לא חיה היא, כי אם הפן דוהר לו על סוסו בתוך היער ותוקע בקרן; מאחוריו – הפמליה שלו, רכובים על סוסים נוהגים בעדה של כלבים. והיפה שבכל נהגי הכלבים, אופנס שוידקי, דוהר בעקבות הפן, בלבוש־קוזקים כחול, לראשו כובע מצופה זהב, מרקד הסוס תחתיו, מאחורי השכם מתנוצץ רובה ועל כתפו תלוי קתרוס. הפן אהב את אופנס, כיון שזה הטיב לפרוט על קתרוס וידע פרק בשירה. אוח, מה יפה היה עלם זה, יפה להפליא! וכי יכול היה הפן להידמות אליו: הפן היה כבר קרח, וגם אפו האדים ועיניו, אף כי עליזות היו, אין לדמותן לעיניו של אופנס. אך יביט בי אופנס ואפילו אני שנער הייתי, בקשתי לצחק, והרי אינני נערה. ספרו שאבותיו ואבות אבותיו של אופנס היו קוזקים מזפורוז’יה, היו פושטים בערבה וילדי המקום, כולם נאים, יפים וזריזים, ואתה, בחורי, שפוט בעצמך: אין הרי הדהירה בערבה עם רומח ביד כהרי עבודה בגרזן…

רצתי, איפוא, מן המלונה, רואה אנכי: הפן התקרב, עצר את סוסו, גם נהגי הכלבים נעצרו; יצא רומן מהבקתה, תפש לארכובותיו של הפן. משהציב הפן את רגליו על קרקע, השתחוה לפניו רומן.

– השלום לך! – אומר הפן לרומן.

א־אח – משיב רומן – אני, שלום לי, תודה, וכי מה יקרה לי? ומה שלום הפן?

רואה אתה, לא ידע רומן לענות לפן כיאות לו. צחקו המשרתים לדבריו וגם הפן עצמו צחק.

– נו, תודה לאל, כי שלום לך – אומר הפן. – ואשתך, היכן היא?

– וכי היכן על האשה להמצא? האשה, כמובן מאליו בבקתה…

– נו, נכנס גם לבקתה, – אומר הפן, – ואתם, בחורים, פרשו בינתים שטיח על הדשא והכינו כל דבר, למען יהיה לנו במה לברך בפעם הראשונה את הזוג הצעיר.

נכנסו איפוא, לבקתה: הפן ואופנס, אחריהם רומן גלוי ראש. והיה שם גם בוגדן – ראש נהגי הכלבים. משרת נאמן לפן. הנה, עתה גם משרתים שכאלה אינם מצויים עוד: זקן היה האיש, – באנשי החצר נהג בקפדנות ואילו לפני הפן כמוהו ככלב. איש לא היה לו לבוגדן בעולם כולו, זולת הפן. מספרים, שכאשר מתו עליו אמו ואביו, ביקש את הפן הזקן למנותו בין חוכריו, להתחתן חשקה נפשו. אלא שהפן הזקן לא הרשה, וישימו מחנך לבן הפן: זה, אמר לו, יהיה לך כאב כאם וכאשה. אימן בוגדן את הפניץ' הצעיר, חינכו, למדו לדהור על סוס ולירות ברובה, ומשגדל שמר בוגדן הזקן את עקבותיו כמו כלב. אוח, את האמת אומר לך: רבים קיללו את בוגדן, הרבה דמעות ניגרו בעטיו והכל בגלל הפן. די היה לו לפן שיוציא הגה אחד, בכדי שבוגדן יהיה נכון לשסע את אביו מולידו לגזרים…

ואחריהם באתי גם אני הזאטוט לבקתה פנימה: דבר מובן הוא, סקרנות. בכל שפנה הפן, אף אני אחריו.

רואה אני, עומד לו הפן באמצע החדר, מחליק לשפמו, צוחק. על ידו, רומן, טורד, מקמט כובעו בידו, ואופנס נשען בכתפו אל הקיר, עומד לו, המסכן, כאילן צעיר ביום סגריר. פניו זעופות, אינו עליז עוד…

ובכן הפנו השלשה את פניהם אל אוקסנה. רק בוגדן הזקן לבדו ישב בפינה על ספסל, שרבב למטה את ציצית ראשו, יושב, מצפה למצות הפן, כי תבא. ואוקסנה עמדה בפינה אצל הכירה. עיניה מושפלות פניה משולהבות כפרחי הפרג שבשדות השעורה. אוח אוח! מן הסתם מנחש היה – לב המסכנה, שהנה בגללה תתרחש רעה גדולה ואף זאת אומר לך, בחורי: כאשר שלשה גברים מתבוננים בנקבה אחת, הרי טובה לא תצמח מזה – מן ההכרח שיגיע למריטת ציציות, אם לא לגרוע מזה. שהרי אני היודע, כיון שבמו עיני חזיתי זאת.

– נו, ובכן מה, רומסיו, – צוחק הפן, – אשה נאה שידכתי לך?

– וכי מה משמע? – משיב רומן – האשה, אשה היא, לא רע!

אותה שעה הניע אופנס בכתפיו, נשא את עיניו אל אוקסנה וסח כמדבר אל עצמו:

– אכן, אומר הוא, – אשה היא! רק אילו לא נפלה לידיו של שוטה שכמותו.

הגיע דברו זה לאזניו של רומן, פנה אל אופנס ואמר לו:

– ועל שום מה זה, פן אופנס, שוטה אני בעיניך? אמור־נא!

– על שום שלא תדע לשמור על אשתך, על כן שוטה… משיב אופנס.

הנה, דבר שכזה אמר לו, אופנס! והפן אף רקע ברגלו. בוגדן הניע בראשו ורומן הרהר, רגע קט, ואחר מכן זקף את ראשו והסתכל אל הפן.

– ומפני מה חייב אני לשמור עליה? – אומר הוא לאופנס ואינו גורע עין מהפן. – שום שד אינו נמצא כאן, חוץ מחיות טרף וזולת זאת, שמדי פעם בפעם יסור לכאן הפן רב החסד. מפני מי, איפוא, עלי לשמור על האשה? הישמר לך קוזק זדוני, אל תתגרה בי, פן אוחז בציצית ראשך.

אפשר והדברים היו מתגלגלים עד למהלומות, אלמלא התערב הפן: רקע ברגלו, – והם השתתקו.

– בלמו פיכם, אתם – אומר הוא, – בני שטן! לא באנו הלום כדי להתקוטט. נברך את הזוג הצעיר, ואחר כך, לעת ערב, נצא לצוד בביצה. בואו אחרי!

פנה הפן ויצא מן הבקתה; בין כה וכה, ונהגי הכלבים ערכו קינוח שיחה מתחת לעץ. החרה גם בוגדן אחריו, ובאכסדרה עצר אופנס ברומן.

– אל לך באפך עלי, אחא, – אומר הקוזק, – הקשב לאשר יאמר לך אופנס: התזכור, כיצד התפלשתי לרגליו של הפן, את מגפיו נשקתי, למען יתן לי את אוקסנה לאשה? נו, יהיה אלוהים עמך, בן אדם… הכומר קידש אותך, כזהו, כפי הנראה, רצון הגורל! אולם שאת לא אוכל, שהאויב המושבע יוסיף להתעלל בך ובה. הי־הי! איש אינו יודע מה מתרחש בלבי… מבכר אני להשכיב ברובה זה, אותו ואותה בתוך האדמה הלחה משישכבו יחדו במיטה…

התבונן רומן בקוזק ושאל:

– ואתה, קוזק, הכי לא יצאת מדעתך?

לא שמעתי את אשר הלה לחש באזני רומן, רק זאת שמעתי, כיצד טפח רומן על שכמו.

– אוח, אופנס, אופנס: ישנם בעולם בני אדם רעים וחורשי מזימות! ואני, שביער חייתי, לא ידעתי מאומה על כך. א־אה, פן פן, – רעה גדולה אתה מביא על עצמך!..

– נו, – אומר לו אופנס, – כלך לך עכשיו ולבל יוכר דבר בפניך. ועל הכל, השמר לך מפני בוגדן, אינך חכם, בן אדם, וכלבו זה של הפן ערום. ראה, איפוא: אל תרבה לסבוא מהשרף של הפן, ומשיבקש לשלחך עם בני פמליתו אל הביצה, ואילו בעצמו ירצה להשאר כאן, תוליך את נהגי הכלבים עד לאילן הזקן, הורם ללכת בדרך עקיפין, ואמור שאתה כשלעצמך תלך ישר בדרך היער… וראה, שובה לכאן במהרה.

– שפיר, – אומר רומן. – אכין את עצמי לציד, את הרובה אטעין לא בברד לציד צפרים, אלא בכדור טוב כראוי לדוב.

ויצאו את הבית. והפן כבר יושב לו על השטיח, מבקש שיגישו לו מימיה וכוסית, מוזג את השרף ומכבד את רומן, שרף זה, תשתה כוסית – יעלוז הלב, תשתה עוד אחת – מקפץ הלב תוך סגור החזה ואם אדם לא רגיל בו, מובטח לו, שאחרי הכוסית השלישית יתגלגל מתחת לספסל, אלא אם כן תשכיבהו האשה על הספסל.

– א־אה, אומר אני לך, פקח היה הפן! זמם להשקות את רומן בשרף שלו עד לשכרה, אלא שעדיין לא נברא שרף שכזה, אשר יפיל את רומן מרגליו. נוטל הוא את הכוסיות מידי הפן, שותה כוס אחת, שניה ושלישית, ורק עיניו בוערות כעיני הזאב, ומסלסל הוא את שפמו. חרה הדבר לפן.

– הראיתם, בן זדים, כיצד מרביץ הוא את השרף, ולא יניד עפעף, אפילו! אחר במקומו, היה גועה בבכי ואילו הוא, הסתכלו נא, אנשים טובים, מתחייך לו…

אכן ידע הפן הזדוני הזה – אדם, שהשרף מביאו לידי בכי מיד צונחת ציציתו על גבי השלחן, אלא שהפעם לא מצא את האיש.

– ועל שום מה, – אומר לו רומן – אהיה בוכה? אפילו לא נאה הדבר, כלומר, פן רב החסד כבדני בבקורו ואני, האתיפח כמו אשה, ברוך השם, אין לי כל סבה לבכות, מוטב שיבכו אויבי.

– משמע, שבע רצון אתה – שואלו הפן?

– א־אה! וכי למה לא אהיה שבע רצון?

– הזוכר אתה, כיצד שידכנוך בשבטים?

– כיצד זה לא אזכור! זהו אשר אמרתי, נבער מדעת הייתי, לא הבחנתי בין מר למתוק. את השוט המר חבבתי יותר מהאשה. אכן מודה אני לך, אדוני, רב החסד, על שלמדתני, אותי, את השוטה שכמותי, לאכול מן הדבש.

– ניחא, ניחא, – אומר לו הפן. – אף אתה גמול לי טובה: כלך לך עם אנשי אל הבצה, צוד ככל האפשר יותר עופות, פסיון הב לי, ויהי מה.

– אימתי רוצה הפן לשלחני אל הביצה? שואל רומן.

– הנה נשתה עוד קמעה. אופנס ישמיע באזנינו זמר, אחר כך, בעזרת השם, תצאו לדרך.

הסתכל בו רומן ואומר לפן:

– לא קל הוא הדבר: השעה מאוחרת למדי, ארוכה הדרך עד לבצה. ונוסף על כך, גם הרוח הומה ביער, הלילה תתחולל סופה. כיצד אפשר, איפוא, לצוד עוף שהוא זהיר כל כך?

אלא שהפן הספיק כבר להתבסם ובשכרותו זועף היה. שמע את המשרתים משוחחים בינם לבין עצמם, לאמור: “אמת בפי רומן, קרובה הסופה” ותעל חמתו. הקיש בכוסו, העיף עינו על סביבותיו, – הכל השתתקו מיד.

רק אופנס לבדו לא פחד; יצא, כמצות בעליו לשיר את שיריו בלוית הקתרוס, החל מכונן את הקתרוס, מלכסן את עיניו אל הפן ואומר לו:

– התאושש נא, אדון רב החסד! וכי נשמע כדבר הזה שלעת ערב ועוד בשעת סערה, יישלחו אנשים לתוך יער אפל לרדוף אחרי עופות?

הנה, כל כך אמיץ היה האיש! כמובן אלה האחרים משועבדים לפן, יראים, ואילו הוא, בן חורין, חוטר מגזע קוזקים. בעודו נער, הביאו לכאן קתרוסאי זקן מאוקראינה, שם, בחורי, ארעה מהומה, בעיר אומן ניקרו את עיניו של הזקן, חתכו את אזניו וישלחוהו כמות שהוא לשוטט בעולם. הלך, עבר על פני ערים וכפרים, עד אשר בא לסביבה שלנו, מובל בידי נער, הוא – אופנס. הפן הזקן לקחו אליו, שכן אהב שירים יפים. והנה מת הזקן. – גדל אופנס בחצרו של הפן. הפן החדש אהבו, אף שמע מפיו דבורים, שאילו אחר היה אומרם, פושטים היו את עורו מעליו. ואף עכשו כך: תחילה כעס, הכל סברו, הנה יכה את הקוזק, ואחר כך פנה אל אופנס:

– אוי, אופנס, אופנס. בחור נבון אתה, אך טרם למדת לדעת, כי אין תוחבים את האף בין דלתים, פן ייתפס לפתע…

אכן חידה שכזו חד לו.

והקוזק הבין מיד. וישיב הקוזק לפן בדברי שיר. אוי, אילו הבין הפן לשירו של הקוזק, אפשר שלא היתה האדונית צריכה לבכותו.

– תודה לך, אדון, על הלקח, – אמר אופנס, – בעבור כך אשיר לך שיר, ואתה הקשב. והכל על מיתרי הקתרוס.

אחר כך נשא את ראשו למעלה, הסתכל בשמים, כיצד חג לו הנשר בשחקים, כיצד הרוח מאיצה בעננים השחורים, דרך את אזנו, האזין להמית הארנים הרמים.

חזר והכה שנית במיתרים.

אי, בחורי, לא זכית להאזין לנגינתו של אופנס שוידקי, ועתה לא תשמענה עוד לעולם! לכאורה, כלי רגיל הוא קתרוס, אך בידים אמונות, מה יפה מדברה. רק תיגע בו ידו, ועל הכל תספר לו: כיצד מאוש יער ארנים בליל סגריר, וכיצד שורקת הרוח בערבה, כיצד מלחש העשב הרך מעל תל קברו הרם של קוזק.

לא, בחורי, לעולם לא יישמעו עוד באזניכם צלילי נגינה של ממש! ובאים לכאן אנשים שונים, מהם שבקרו לא רק בפולסיה בלבד, אלא גם במקומות אחרים וברחבי אוקראינה כולה: בצ’רניגוב, ובפולטבה, בקיוב ובצ’רקסי, מספרים הם, אין עוד קתרוסאים, שיריהם לא יישמעו עוד בירידים ובשווקים. אצלי בבקתה תלוי על הקיר קתרוס ישן, אופנס לימדני לפרוט עליו, ואילו אני כבר לא אלמד לאיש תורה זו – אל נכון ולכשאמות במהרה – אפשר שבשום מקום בעולם הרחב לא יישמע עוד צליל הקתרוס, זהו!

ובכן, פתח אופנס את שירו בקול חרישי. קולו של אופנס לא חזק היה אולם נוגה, עמוק, חודר אל הלב. וסברה היא, בחורי, שהוא עצמו חיבר את השיר במיוחד בשביל הפן. מאז לא זכיתי לשמעו שנית ולימים, משהייתי מפציר בו, שישיר את השיר ההוא, סירב, ואמר:

– זה שלמענו הושר השיר – אינו עוד בחיים.

בשיר זה סיפר הקוזק לפן את כל האמת, את כל הצפוי לו, והפן בוכה, דמעות יורדות על שפמיו, אך, דומה, שלא הבין מלה ממלות השיר. אוח, איני זוכר עוד את השיר, רק מעט ממנו זכור עמי. הקוזק שר על אודות אחד פן, אחד איבן:

הוֹי, פַּנְיֶה, הוֹי אִיבַנְיֶה!

חָכָם הַפַּן, רַבּוֹת יָבִין

יֵדַע אֵיךְ נֵץ חָג בַּשָּׁמַיִם

וְטוֹרֵף אֶת הָעוֹרְבִים.

הוֹי, פַּנְיֶה, הוֹי, אִיבַנְיֶה!

רַק לֹא יֵדַע אֵיךְ בָּא הַקֵּץ,

אֵיךְ אֶל קִנּוֹ עוֹרֵב מוֹפִיעַ

וְטוֹרֵף גַּם אֶת הַנֵּץ…

ככה זה, בחורי, דומה, כאילו גם ברגע זה אשמע את השיר ואראה את כל אותם האנשים: עומד לו הקוזק עם הקתרוס, הפן יושב על גבי השטיח, ראשו מושפל והוא בוכה; המשרתים מצטופפים סביבם, דוחפים זה את זה במרפקיהם; בוגדן הזקן מנענע בראשו… והיער, כמו עכשו, רועש, רועש. הקתרוס מנגנן חרישית ונוגות, והקוזק שר היאך תבכה הפני את הפן, את איבן:

בוכיה, הפני, בוכיה.

ומעל לפן, מעל לאיבן,

צורח לו עורב שחור…

אוח, לא הבין הפן לדבר השיר, מחה את הדמעות ואמר:

– נו, הכון לדרך, רומן! ובחורים, עלו על הסוסים! וגם אתה, אופנס, צא עמהם, – די, – מספיק הקשבתי לשיריך! שיר טוב, אלא שכל המסופר בו לא יקרה בו לעולם. והקוזק, השיר המס את לבו, עיניו נתערפלו.

– אוח, פן, פן, – אומר אופנס, – זקנינו אומרים: אגדה – אמת בה, וגם השיר אמת היא, ורק שהאמת שבאגדה דומה לברזל: ימים רבים עברה מיד ליד עד אשר החלידה… והאמת שבשיר, כמוה כזהב טהור, לעולם אין החלודה אוכלת בו… הנה, מה שאומרים אנשים זקנים!

שימט הפן את ידו.

נו, אפשר, שאצלכם זה ככה, אצלנו לא ככה… כלך לך אופנס, דבריך היו לזרא לי.

כדקה נשתהה הקוזק במקומו ואחר כך, פתאם, נפל על הארץ לפני הפן:

– שמעני, פן! עלה על הסוס, – שוב אל הפני שלך: לבי מנחש רעות.

התרגז הפן, בעט בקוזק ברגלו כמו בכלב.

– הסתלק ממני, בל אראה את פניך! דומה, שאשה אתה ולא קוזק! כלך לך ממני, פן מרה תהיה אחריתך… ואתם, מה עמדתם, זרע מרעים? וכי חדלתי להיות פן בעיניכם? הנה תטעמו את נחת זרועי, כמוה לא טעמו אבותיכם מידי אבותי.

קם אופנס על רגליו, פניו כענן קודר, החליף מבטים עם רומן. ורומן עומד לו מן הצד, נשען על הרובה, כאילו אין הדבר נוגע לו. חבט הקוזק את הקתרוס בעץ! הקתרוס נופץ לרסיסים. נפלטה אנקה מהקתרוס ותתפשט ביער.

– ניחא, איפוא, – אומר הוא – ילמדו השדים בעולם הבא את האיש, אשר לא שמע לעצה נבונה… משמע, אין הפן זקוק עוד למשרת נאמן.

ובטרם ישיבו הפן דבר עלה אופנס על הסוס והתרחק. נהגי הכלבים, עלו אף הם על סוסיהם. שם רומן את רובהו על כתפו והלך לדרכו, ורק בעברו על פני המלונה, קרא לאוקסנה:

– אוקסנה, השכיבי את הנער! עת לו לישון. והציעי משכב לפן.

לא יצאה שעה קלה והכל הלכו היערה, הנה, במשעול ההוא; והפן נכנס לבקתה פנימה, ורק סוסו נשאר קשור אל עץ. בין כה וכה החל מחשיך, שאון פשט ביער ומטר דולף, בדיוק כמו בשעה זו…

אוקסנה השכיבתני על גבי השחת, ברכתני באות צלב… אלא ששומע אני, בוכיה אוקסנה שלי.

אח, נער הייתי ולא הבינותי דבר מהמתרחש סביבי! התכרבלתי בתוך השחת. הקשבתי, כיצד הסופה מסלסלת שירתה והחילותי להרדם.

א־אה! פתאם שומע אני מישהו מתהלך אצל המלונה… התקרב אל העץ, התיר את סוסו של הפן. החל הסוס נוחר, בועט בפרסות; ופתאם זינק ודהר לתוך היער. לא יצאו רגעים מועטים וקול השעטה נדם… אחר כך שומע אני, שוב רוכב מי שהוא בדרך, הפעם פניו מועדות אל המלונה. התקרב, קפץ מעל הסוס וישר אל החלון.

– פן, פן! נשמע קולו של בוגדן הזקן. – אוי, פן מהר ופתח! הקוזק חורש רעות: את סוסך הבריח לתוך היער.

לא הספיק הזקן לכלות את דבריו, ומי שהוא תפשו מאחוריו. התחלחלתי, שומע אנכי. משהו נפל…

פתח הפן לדלת, קפץ החוצה עם רובה ביד, אלא שבאכסדרה פגע בו רומן, אחזו בציצית ראשו ויחבוט בו בקרקע…

רואה הפן, ביש מצבו ואומר:

– אוי, הנח לי, רומסיו, הכך אתה זוכר לי את הטובה שעשיתי עמך?

רומן משיב לו: זוכר אני, אדון נבל, את הטובות שהשפעת עלי ועל אשתי. על כן הגיעה השעה והריני משיב לך כגמולך…

פתח הפן שוב:

– הגן עלי, אופנס, משרתי הנאמן, והרי כמן בן אהבתיך.

ואופנס משיבו:

– את משרתך הנאמן גרשת כמו כלב. אהבתני כאהוב מקל את הגב, ועתה תיאהב כמו הגב על ידי המקל… וכי לא בקשתיך, התחננתי, – לא שמעת בקולי…

החל הפן מבקש את אוקסנה:

– הגני את עלי אוקסנה, לב רחום לך.

יצאה אוקסנה במרוצה, ספקה בידיה:

– וכי לא בקשתיך, פן, התפלשתי לרגליך: חוסה־נא על פאר האשה, אל תמיט חרפה על אשת איש. לא חסת, ועתה בעצמך מבקש… אוח, מר לי, מה אעשה?

– הרפו ממני – צועק הפן שוב – בגללי תרקבו כולכם בסיביר…

– אל נא תדאג לנו, אדון, – אומר אופנס: – רומן יגיע אל הביצה בטרם יהיו שם אנשיך ואני, אם לא איכפת לך, יחידי אנכי בעולם כולו, לא ארבה מחשבות. רובה על השכם והיערה… אאסוף לי בחורים כהלכה ונעשה חיים… בלילות נפשוט בדרכים ומשנקלע לתוך כפר נפנה ישר אל בתי הפנים. הרם, רומסיה, את הפן, ונשים את רום חסדו בגשם. נאבק הפן, צעק, אך רומן רק מנהם, כמו דב. והקוזק מצטחק. יצאו, איפוא.

ואנכי, פחד אחזני, פרצתי לתוך הבקתה וישר אל אוקסנה. יושבת לה אוקסנה שלי על ספסל, לבנה כמו סיד.

וביער כבר השתוללה סופה אמיתית: צועק היער בדכי קולותיו, מיבבת הרוח, כפעם בפעם מדרדר רעם. יושבים אנו ככה עם אוקסנה ופתאם שומע אנכי, מי שהוא נאנח בתוך היער. אנחה קורעת לב כל כך עד שאף עכשיו, משרק אזכר בה יורדת מועקה עלי והרי שנים רבות חלפו מאז…

– אוקסנה, – אומר אני – יונתי, מי הוא הנאנח שם ביער?

והיא תפשתני בזרועותיה ומנדנדת.

– ישן – אומרת – נערי, לא כלום! זה רק ככה… היער רועש…

ואכן, אמת היא, היער רעש, אוח, מה רעש ושאן! עודנו יושבים ופתאם שומע אני: קול נקישה ביער, כמו יריה של רובה.

– אוקסנה – אומר אני – יונתי, מי הוא היורה ברובה?

והיא העלובה, מנענעת אותי וחוזרת ואומרת:

– החרש, החרש, נערי, רעם אלוהים ביער.

והיא עצמה בוכה ומאמצת אותי אל לבה, מישנת: “היער רועש, היער רועש נערי, היער רועש…”

וכך נרדמתי בזרועותיה…

ובבקר הקיצותי, רואה אני: השמש זורחת, אוקסנה לבדה בבית, ישנה בבגדיה. נזכרתי בליל אמש וחושב אני לעצמי: חלום היה זה.

אך לא, לא חלום, אוי, לא חלום, אמת לאמיתה. יצאתי את הבקתה, רצתי היערה, וביער צפרים מציצות, טל מתנוצץ על העצים. ככה רצתי עד לשיחים, והנה הפן וראש בני לויתו, שוכבים זה בצד זה. הפן, פניו שלוים וחורים וראש בני לויתו – כגוזל זעוף כמו בחייו. ועל חזהו של הפן דם. ועל חזה מלוהו – דם.

– נו, ומה היה בסופם של הנותרים? – שאלתי בראותי את סבא משפיל ראשו ומשתתק.

– א־אה! הכל התפתח כפי שאמר הקוזק אופנס. ואף הוא עצמו ימים רבים משוטט היה בלוית בחוריו בדרכים ופושט באחוזות הפנים. כזה הוא, מן הסתם, גורלו של קוזק: אבותיו הידמקים היו ואף עליו נגזר כך. לפרקים היה סר אלינו לבקתה זו. לרוב בשעה שרומן נעדר מן הבית. יכנס, ישב לו, ישיר שיר ויפרוט בקתרוס ומשבא יחד עם בחוריו, היו רומן ואוקסנה מקבלים תמיד את פניו. אה, את האמת אומר לך, בחורי, היו דברים בגו. הנה עוד מעט ישובו מקסים וזכר מן היער, ואתה התבונן־נא בשניהם; להם לא אגיד מאומה, אולם זה אשר הכיר גם את רומן וגם את אופנס, ידע להבחין למי מהשנים דומה כל אחד מהם, אף כי אין הם לא בניהם ולא נכדיהם של אותם האנשים… הנה, ענינים שכאלה שמורים בזכרוני מן היער הזה…

והיער רועש בחזקה – סימן לסופה!

תרגם א. סלמן

זכורני איך שרצנו ביער, הכדורים שקשקו, הענפים נקטפו ונשברו על ידם. ואנחנו נדחקנו בין השיחים. היריות באו זו אחר זו, ובירכתי היער נראו בגדים אדומים. איסודורוב, חייל צעיר מן הגדוד הראשון, גחן פתאום אפים ארצה וילטוש אלי את עיניו המפיקות פחד, מפיו פרץ זרם דם, את כל זה אנוכי זוכר היטב. אף זאת לא שכחתי, כי בירכתי היער, בין השיחים הסבוכים ראיתי… אותו. הוא היה תורכי, איש חזק ובריא. ואני רצתי לקראתו, אף כי הייתי חלש ודל. פתאום נשמע קול נפץ, ונדמה לי, כי גוף גדול מאד טס באויר – ותצילנה שתי אזני – “הוא ירה בי” – עלה רעיון במוחי. הוא נלחץ אל הסבך להמלט, אך הוא, כנראה, לא ידע נפשו ממבוכה ופחד – ונאחז בסבך הקוצים. במכה אחת הפלתי את הרובה מידו, ואחרי כן – תקעתי בו את חניתי ובו ברגע נשמעה זעקת שבר. אחר רצתי הלאה. חיילינו קראו “עורה”, כשלו ונפלו וירו בחצים, זכורני, כי גם אני בצאתי מן היער יריתי פעמים אחדות. פתאם נשמע עוד הפעם: “עורה!” והקול כגלגל הרעם; אנחנו הסתערנו ונרץ קדימה, אך לא כולנו רצנו, כי אני נשארתי במקומי. נדהמתי פתאום. מה משונה הדבר! עוד יותר מוזר הדבר בעיני, כי הכל מסביב לי גז ויעלם. כל אלה הקולות והרעש והיריות נדמה מאומה לא שמעתי, ורק דבר כחול נגלה לעיני – זה היה, כנראה, הרקיע, ואחר נעלם אף הוא.

מעודי לא הייתי שרוי במצב משונה כזה. הנה שוכב אני, כמדומני, על בטני ורואה לפני רק שטח אדמה קטן, עשבים מעטים, נמלה זוחלת על גבעול עשב דק וראשה למטה, זבל של אשתקד – וזהו כל עולמי. רואה אני את כל אלה רק בעין אחת, כי על השניה מאפיל דבר קשה, כנראה, רגב אדמה, שראשי נשען עליו קשה עלי לשכב ככה; אומר אני לקום, אך איני יכול, וגם להניע אבר איני יכול, במצב זה עוברת העת ואני מקשיב רק לנסירת החרגול, זמזום הדבורה. לאחרונה אני חוגר שארית כוחי, מוציא את ידי הימנית מתחתי, ובהשעני בשתי ידי על הארץ אני מתאמץ לקום על ברכי. דקירה חזקה ומהירה כברק פולחת את כל גופי מן הברכים עד הלב והראש, ושוב אני נופל. עוד הפעם ערפל בעיני, ראשי סחרחר והכל נעלם מנגדי.

הקיצותי. מדוע אני רואה את הכוכבים נוצצים באור בהיר כזה בשמי התכלת העמוקים? האומנם אינני באוהל? ולמה זה יצאתי ממנו? מנסה אני להניע איבר – ואני מרגיש כאב אנוש ברגלי.

אכן, נפצעתי בקרב. היש סכנה בפצעי אם לא? אני ממשש בידי במקום הכאב והנה שתי רגלי, גם הימנית וגם השמאלית, מכוסות דם קרוש ונוקשה. בנגעי בהן בידי, יגדל הכאב מאוד. הכאב דומה לכאב שנים: מתמיד הוא וצובט עד הנפש… אזני תצילנה וראשי כבד.

מנסה אני לקום ולשבת, אך הדבר קשה לי מאד, כי רגלי שבורות. פעמים אחדות אני בא לידי יאוש, אך סוף־סוף עולה בידי לשבת. ואולם דמעות פורצות ויורדות מתוך עיני מגדול הכאב.

לעיני נגלה רקיע של תכלת כהה, ומבטי נעוץ בכוכב גדול אחד, הנוצץ בין חבריו הקטנים. מסביב אפלה נוראה, ודבר אחד גבוה וחלול נצב נגדי כמו נד. אלה הם השיחים – ולכן לא מצאוני. חש אני, כי שערות ראשי מזדעזעות. ובכל זאת לא אבין כיצד נפלתי בין השיחים בשעה שירו בי ופצעוני על פני האדמה? אין זאת, כי זחלתי הנה, בהיותי כבר פצוע ולא ידעתי נפשי מגודל הכאב. נפלא הדבר, כי רק עתה איני יכול להניע אבר, ואז באתי הלום ואפול אל תוך השיחים. מי יודע, אולי רק פצע אחד היה לי אז, והכדור השני פגע בי פה.

הכוכב הגדול הלך והחויר, והכוכבים הקטנים נעלמו. הירח נראה על חוג השמים. “מה טוב עתה בבית!” הרהרתי… צלילים משונים הגיעו לאזני, קול אנחה חודרת ויורדת אל הנפש. כן זה הוא קול איש נאנח ונאנק. האומנם איש פצוע כמוני שוכב על ידי? גם הוא נעזב ונשכח כמוני וכדור פגע ברגליו או בבטנו. אך לא! האנחות כה קרובות אלי, וסמוך לי כמדומני, אין איש… אהה, אל אלהים! הלא זה הוא אני גופי, והקול קולי… האנחות חרישיות ומלאות יגון עמוק. האם כאבי כה גדול? אמנם כן הוא. אולם המהומה בראשי משתיקה את כאבי. טוב כי אשכב ואישן. הה, מי יתן גם לי שנת… אך האקום עוד? אחת היא לי. כאשר שכבתי האיר הירח באור בהיר את המקום סביבי ואני רואה מין דבר גדול ושחור שוכב סרוח במרחק חמשה צעדים ממני. קוי הירח נופלים עליו. מזהירים הכפתורים או כלי הזין שעליו. ודאי חלל או פצוע. מה לי ולו, הבה אשכב.

אך לא! לא יתכן הדבר. חיילינו לא הלכו מזה; הם פה, הן גרש גרשו את התורכים ונשארו על העמדה הזאת. ומדוע, איפוא, אין קול דברים נשמע ואין קול רעש המדורות הבוערות? אין זאת, כי מרוב רפיוני איני שומע מאומה, אך הם ודאי פה. צעקות פרא צרודות מתפרצות מתוך גרוני הנחר:

– הושיעו, הצילו!

ואין קול ואין עונה. קולי הרם נישא לרוח הלילה בכל הסביבה. ומסביב לי דומיה איומה, רק הצרצרים ישמיעו את זמירתם בצרמם את אזני, הירח נשקף אלי בפניו העגולים המפיקים עצב.

לו היה שכני זה פצוע היה מתעורר לקריאתי. הוא חלל. הלנו הוא אם לצרינו? אך האם לא אחת היא… והנה התנומה אוחזת את שמורות עיני.

שוכב אני בעינים עצומות ולבי ער. אין בי רצון לפקוח את עיני. כי מבעד לשמורות עיני חודר אלי אור השמש; אם אפקח את עיני יעוור אותן האור. כמדומני, אתמול פצעוני; עבר יום, חלף לילה. יעבור עוד יום, ואני אמות, טוב כי אשכב בלי נוע. ינוח הגוף דומם, מה טוב היה להפסיק את עבודת המוח, אך אין עצה ותחבולה, הזכרונות מתרוצצים בקרבי ודוחקים זה את זה… לא יעברו ימים רבים, וחיש קל יבוא הקץ. העתונים יודיעו בשתים שלש שורות, כי “אבדותינו גדולות”: פצועים כך וכך; נהרג החייל המתנדב איבנוב. לא, גם את שם משפחתי לא יודיעו; אך יכתבו סתם: נהרג אחד. חייל אחד – כלב קטן אחד… תמונה בהירה מתרקמת בדמיוני. הדבר היה זה כבר. כל חיי עד עתה אני רואה כעבר רחוק מאד. הלכתי פעם ברחוב; קהל אנשים חסם את דרכי. ההמון עמד להתבונן בדומיה אל דבר לבן, מתבוסס בדם וצועק בקול מעורר רחמים. זה היה כלב קטן ויפה. מרכבה עברה עליו. הוא נטה למות כמוני היום. שוער אחד בא ונדחק בין ההמון, תפש את הכלב בצוארו וישאהו משם. ההמון הלך ונמוג.

הישאני מן המקום הזה איש? לא, אשכב לי ואגוע! והחיים מה טובים הם… באותו היום שקרה האסון את הכלב, עוד זרח לי שמש האושר… הלכתי, ולבי היה מלא שמחה, – שמחה של אושר. אל נא תענוני, זכרונותי! הרפו ממני!… האושר שחלף אינו אלא צער… ישארו נא העיניים, אך אל נא יענוני הזכרונות. הוי, הגעגועים אל העבר הטוב! גורמים אתם לי כאב הרבה יותר מפצעי האנושים.

הנה חם לי מאד, והשמש לוהטת. פוקח אני את עיני ורואה את השיחים, את הטחב. והנה גם שכני, כן, זה הוא תורכי חלל. מה גדול החלל. הכרתי, זה הוא…

לפני שוכב איש סרוח מטוען חנית. מדוע המתיו? הוא מתגולל פה בלי כל רוח חיים, מתבוסס בדמו. ולמה זה הביאהו גורלו הלום? מי הוא? אולי גם הוא כמוני יש לו אם זקנה. ימים רבים תשב על יד אהלה, תיבב ועיניה תכלינה מצפות: מדוע אחרו פעמי בנה החביב לבוא, הה, בנה העובד והמכלכל שיבתה.

ואני?.. לו היתה נפשי תחת נפשו! מה מאושר הוא: אינו שומע מאומה, אינו מרגיש לא כאב הפצעים, לא צמאון ולא געגועים על החיים שאבדו לו. החנית באה עמוק אל לבו. הנה על מדיו חור גדול ושחור מסביב לנקב של דם. ואני אני עשיתי זאת. לא בצדיה, לא בזדון. לא חפצתי במות איש בשעה שהלכתי לקרב. הרעיון, כי יהיה עלי להמית בני אדם, היה רחוק מלבי. שויתי לנגדי רק את עצמי, כי אציב את חזי מטרה לחצי האויב. הלכתי וגם מסרתי את נפשי…

והפלח המצרי – הוא תמים ונקי מפשע. עד שהושיבוהו באניה והוליכוהו לקושטא, לא שמע ולא ידע מאומה על דבר השאיפות המדיניות של עם ועם. פקדו עליו ללכת – וילך. לולא הלך, כי אז היה מוכה. ואולי היו שולחים בו גם חץ־מות. דרכו היתה קשה וארוכה מאד. אנחנו השתערנו, והוא הגן על חייו, ואולם בראותו, כי אנשים קשים ואכזרים אנו, אמיצי לב, אשר לא יפחדו מפני רובהו, ואנו יוצאים לקראתו והולכים קדימה בלי מורך ופחד – נבהל מאד ולא ידע נפשו. וכאשר עלה בדעתו לסגת אחור ולעזוב את מקומו, קפץ פתאם איש קטן־קומה – שהענק הזה יכול היה להמיתו באגרופו – ותקע את חניתו בלבו.

במה חייב זה את ראשו? ומה פשעי גם אני, בהמיתי אותו?

מדוע זה יענני הצמא כל כך. הה, הצמאון! מי בעל נסיון והבין את פשר המלה הזאת? הוי, לו בא איש הנה!

הוי, אלי, הלא בנאד הגדול ודאי יש מים! אך איך אקרב אליו? במכאובים רבים יעלה לי הדבר הזה. ואולם יהיה מה שיהיה, קרוב אקרב אליו.

הבה אזחל, רגלי מדולדלות, ידי הרפות אין בהן כוח להניע את גופי הכבד. עד החלל מרחק שש אמות, אך גם לו יהי השטח הזה כמהלך עשרות מלים, ובכל זאת זחול אזחל; גרוני יבש ונחר ובוער כמו באש. הן אגוע בלי מים.

והנה אני זוחל: רגלי נגפות ונאחזות, וכל תנועה קלה גורמת לי כאב נורא. אני צווח ונאנק, מתיפח וזוחל; סוף־סוף הגעתי אליו. הנה הנאד המלא מים.

קרבני, אתה תצילני!… החילותי להתיר את הנאד, בהשעני על מרפקי. ופתאום אבד לי שווי המשקל ואפול אפים אל חזה מצילי. ריח רע, ריח פגר, כבר עלה ממנו.

רויתי את צמאוני, המים היו חמים, אך טובים ורבים. חיה אחיה עוד ימים אחדים. זוכר אני, בספר מדעי כתוב, כי שבוע ימים יכול אדם לחיות בלי מזון, אם רק יש לו לשתות. ומעשה באדם אחד שרצה לאבד עצמו ועינה את נפשו ברעב; ואותו בן אדם חי ימים רבים בלי מזון, כי שתה מים.

אך מה בכך? מה בצע לי כי אחיה עוד ימים חמשה־ששה? צבאותינו הלכו מזה והבולגרים נמלטו. דרך לעבור אין. בין כך ובין כך. – הולך אני למות. ורק במקום גסיסה של שלושת ימים תמשך גסיסתי שבוע תמים. אולי טוב להחיש קצי? ליד שכני מונח רובהו – רובה אנגלי טוב. אשלח את ידי – וכהרף עין – חסל! גם כדורים רבים מתגוללים פה: הוא לא הספיק להוציא את כולם.

מה לעשות. האקרב את קצי – אם אחכה עוד?.. למה? לישועה או למות? האחכה עד שיבואו התורכים ויפשיטו את עורי מעל רגלי הפצועות? הן טוב לי, כי אמות מיתה קלה…

אך לא, אסור להתיאש; אאבק עם המות עד הרגע האחרון, עד תום כוחותי. הן אם ימצאוני – יצילוני. מי יודע, אולי לא נשברו עצמות רגלי, ואז ארפא ואזכה לראות עוד את מולדתי, את אמי, את מאשה…

אלי, לא יוודע להם כל אשר עבר עלי. יאמרו בלבם, כי נהרגתי בבת אחת. מה יהיה, אם יוודע להם, כי התעניתי יומים, שלושה – ארבעה ימים!….

ראשי סחרחר; המסע אל שכני דכאני מאד. מה רע ריחו! ומה השחירו פניו. מה יהיה עליו מחר או מחרתים, שעה זו אני שוכב עדיין פה, רק משום שאין בי כוח לסור מזה. אנוח מעט ושוב אזחל אל מקומי הראשון. אך גם משם יפוח הרוח ונשא אלי את ריחו הרע.

אני שוכב אין אונים, השמש צורבת את פני ואת ידי. אין לי במה להאפיל פני. לו מיהר הלילה לבוא; כמדומה, כי זהו ליל שני. רעיונותי מתבלבלים ואני נרדם.

ישנתי שעה ארוכה, כי בהקיצי כבר היה לילה. הכל כשהיה; פצעי כואבים שכני סרוח, ענק בלי תנועה.

איני יכול להסיח דעתי ממנו. האומנם עזבתי את כל היקר והחביב לי והלכתי לנוד מהלך אלפי מילים. הציקני הרעב, אכלני החום ביום והקור בלילה, – והנה הגעתי עד הלום לשכב ולהתענות במכאובי, והכל – כדי לקפח חייו של אדם אומלל זה! ובאמת, מה עשיתי, מלבד הרצח הזה.

רצח? רוצח!.. ומי הרוצח?.. אני!..

בשעה שהבעתי את חפצי ללכת למלחמה, לא הניאוני אמי ומאשה ארוסתי, אך בכה בכו על צוארי, ואולם כמוכה סנוורים הייתי ולא ראיתי את הדמעות האלו. לא ידעתי את הרעה הגדולה, אשר אני עושה לנפשות הקרובות אלי.

אך מה אועיל, אם אזכור את שגיאותי? הן את הנעשה אין להשיב.

ומה מוזר היה היחס של מכירי אלי ואל מעשי! “חסר דעה! שם את נפשו בכפו ואינו יודע למה!” איך יכלו להוציא מפיהם דברים אלו? במה הם מביעים את האהבה למולדת? הלא גם בעיניהם הייתי כגבור, ובכל זאת נתנוני ל“משוגע”.

והנה נוסע אני קישינובה: על שכמי עמוסים תרמיל ושאר מכשירי המלחמה. הולך אני יחדיו עם עוד אלפים, שאולי רק מעטים מהם ישאו את נפשם למלחמה כמוני בחפץ לב; והשאר היו נשארים בביתם, לו נתנו להם רשות, ובכל זאת הם הולכים כמונו “המתנדבים”, עוברים אלפי מילים ונלחמים כמונו. ואולי עוד יותר ממנו. ממלאים הם את חובתם, אף כי לו נתנו להם רשות, היו עוזבים מיד את שדה הקטל לשוב הביתה.

נשבה רוח בקר חריפה, התנועעו הדשאים וציפור נים לא נים פרחה. הכוכבים דעכו. תכלת השמים נהפכה כעין האפר וכיסתה עננים קלים בדמות נוצות. ואד חזק עלה מן הארץ. בא היום השלישי של… לא ידעתי אכנהו… של חיי… של גסיסתי…

השלישי… וכמה ימים עוד נשארו לי?

ברי לי, כי לא הרבה, תש כוחי מאוד, כמדומני, כי קשה יהיה לי להתרחק מן החלל. עד מהרה אשוה לו ולא נהיה למשא איש על רעהו.

הבה אשתה מים! שלוש פעמים ביום אשתה: בוקר, צהרים וערב.

“שכני, מה בסופך? נורא אתה גם עכשו”.

כן, מראהו היה נורא עד מאד… שערותיו התחילו נושרות, עורו השחרחר החויר והוריק. פניו הנפוחים נשחתו, עד כי העור מאחורי עיניו התפקע. ושם רמשו תולעים, רגליו בצקו בנעלים וכל גופו נהפך ויהי לערמת בשר. ומה תעשה בו השמש היום? לשכב סמוך לו אי אפשר. עלי להתרחק מעט מעליו ויהי מה. אך היעלה הדבר בידי? יש בי כוח להרים יד, לפתוח את הנאד ולשתות מים, אך האם אוכל להניע את גוי הכבד? ובכל זאת אנסה לזוז מעט הצדה.

כל הבוקר עבר עלי בנדידה קשה זו. הכאב אנוש מאד, אך מה לי ולכאב, רגשות אדם בריא כבר קהו בי. כמעט שהכאב חדל להציקני.

בבקר זה עלה בידי להתרחק מעט מן החלל מהלך שש אמות, ושוב אני שוכב במקומי הראשון. אולם לא ארכו רגעי תענוגי על האויר הזך. הרוח נשב אל עבר פני ויבא בכנפיו את הריח המשחית של רקב וצחנה עד כדי הקאה. קיבתי הריקה מצטמקת וגורמת לי יסורים; קרבי נהפכים בי, והאויר המלא צחנה שוטף על פני. יאוש נורא תקפני, עיני זולגות דמעות. כולי מדוכא ומטורף, שכבתי כמתעלף.

ופתאם… האומנם יכזב לי דמיוני הנבוך? כן, קול דברים עולה באזני ודהרת סוסים. כמעט שהרימותי קול צעקה, אך התאפקתי. ומה יהיה, אם אלה הם תורכים? הלא הם יוסיפו על יסורי. הן תסמרנה שערות איש, בקראו בעתונים על דבר אכזריות התורכים. הם יפשיטו את עורי מעלי ויצלו את רגלי הפצועות… האומנם טוב למסור את חיי בידיהם מאשר למות פה?.. ואילו הם משלנו? הה, שיחים ארורים! למה סכותם בעדי? איני רואה בעד סבכי השיחים מאומה; רק במקום אחד כאילו אשנב פתוח ובעדו נגלה לעיני המרחק, כמדומני, שם עובר הנחל, אשר שתינו ממנו לפני הקרב. הנה נשקף אלי הגשר הנטוי על פני הנחל. עוד מעט והאנשים יעברו עליו. הקול נדם. חוש השמע שלי נפגם. הה, אלי! אם משלנו הם… ארים את קולי, הוא יגיע אליהם גם מעבר לנחל. ומדוע זה הם בוששים לבוא? קוצר רוחי יענני; איני מרגיש עתה בריח החלל, אף כי הצחנה לא חדלה.

ופתאום נראו על המעברה הקוזקים! בגדים כחולים, מכנסים אדומים, כידונים. גדוד של חמשים איש. לפניהם רכב, על סוס אביר פקיד צבא בעל זקן שחור. אך עבר הגדוד את הנחל, והוא הפך את פניו אל חייליו וקרא:

– “חושו, הלאה!”

– "עמודו – עמודו! בשם אלהים! הושיעו, הצילו, אחים! – קראתי מנהמת לבי. אך דהרת הסוסים האבירים המגמאים ארץ, שקשוק החרבות בהשלפן ושאון הקוזקים בהריעם – השתיקו את קולי החלש והצרוד.

חה, ארור יומי! באין אונים אני נופל אפים ארצה בקול בכי. ובנפלי הפכתי את הנאד וממנו נשפכו המים, תקות חיי האחרונה. בנאד נשארו מעט מים. רק כחצי הכוס והשאר נבלע באדמה היבשה והצמאה.

האוכל עתה להחיות בזכרוני ולתאר את חרדת נפשי אחרי האסון הנורא הזה? שכבתי בלי נוע, ועיני סגורות למחצה. הרוח נשבה עלי חליפות, רגע השיבה את נפשי ורגע שמה לי מחנק בהביאה לאפי ריח באשה וצחנה. מראה שכני הפך היום לזוועה. פעם, בפקחי את עיני להביט אליו, נבהלתי מאד. פניו נשחתו כליל. בשרו כלה מעצמותיו. בת־צחוק נבזה, אימה ניצחת נשקפת אלי מעצמותיו ששופו. שלד זה לבוש המדים עם הכפתורים הנוצצים הטיל אימה עלי.

– “זו היא המלחמה והנה צלמה!” – אמרתי בלבי.

והחמה לוהטת וצורבת כבתחלה. ידי ופני כבר נכוו. את שארית המים שתיתי, מציתי, והצמא עינה אותי עד מוות. הה, מדוע לא הרימותי קול גדול, בהיות הקוזקים כה קרובים אלי? ועתה מי יודע, כמה עוד אשכב ככה לשאת ולסבול יסורי מוות ומצרי שאול?

אמי, אמי היקרה והאומללה! תתלשי את שערך המלבין, תכי את ראשך בקיר, תקללי את יום לדתך אותי, תקללי את כל העולם, שהמציא את המלחמה לאסון האדם ולרעתו!

אך את ומאשה אולי לא תשמעו על אודות ענותי הנוראה. שלום לך, אמי החביבה! שלום לך, מאשה תמתי, אהובתי! הוי, מה קשה, מה מר לי! דבר־מה ילחץ לבבי, יעיק על נפשי…

נזכר אני שוב בכלבלב הלבן!.. השוער לא חמל עליו, נפץ ראשו אל הכתל וישליכהו אל בור השופכים והאשפה. והאומלל פרפר בין החיים והמוות כל אותו היום. ואנוכי אומלל מן הכלב, כי מתענה אני זה שלושה ימים תמימים. מחר – היום הרביעי, אחרי כן – החמשי, הששי…

מות, איכה? מהר בוא אלי, קחני!

אך המוות אינו בא ואינו לוקח אותי. ושוכב אני ומתענה תחת קרני השמש הלוהטות, ואין לי מים להשיב את נפשי העייפה, אין לי אף לגימה אחת לשטוף את גרוני הניחר. והנה הגוף המת לנגד עיני, הוא כבר נתבקע ורבבות תולעים זוחלות מתוכו. מה תשרוצנה התולעים! לאחר שייאכל כולו ויוותרו ממנו רק העצמות והבגדים – אז יבוא יומי וגם אני אהיה כמוהו.

עובר היום, חולף הלילה, והכל כשהיה. האיר הבוקר – יום רביעי, והכל כשהיה… פתאם נשמע רשרוש בין השיחים, דומה לקול מלחשים: “תמות, תמות, תמות!” והשיחים כאילו עונים בלחש: “לא תראה, לא תראה, לא תראה!”

– הן פה לא תראם – נשמע קול רם סמוך אלי.

מבין השיחים מביטות אלי עיניו הכחולות והטובות של יקובלב, שר העשרה.

אני מזדעזע ומתעודד.

– המעדרים! – קורא האיש – הנה עוד שנים… שלנו ושלהם.

– למה לכם מעדרים, אל נא תקברוני, עודני חי! – רוצה אני לקרא אך קולי רפה מאד.

– אי שמים! הלא חי חי הוא, אדוננו איבנוב! חיילים, סורו הלום, אדוננו חי! מהרו קראו לרופא!

כעבור רגע יצקו אל תוך פי מים, יין ועוד מה שהוא, ואחרי כן נעלם הכל מעיני.

נשוא אני באלונקה המתנועעת בקצב, נדנוד זה מטיל עלי נמנום. רגע אני מתעורר ורגע אני שוקע בתנומה. פצעי שחובשו אינם כואבים, רגש נעים ועליז ממלא את נפשי…

עמודו, הורידו, הרימו את המטה! – כה מפקד הממונה על הפצועים, פטר איבנוביץ', פקיד גבה קומה דל בשר – איש טוב לב מאד.

אני מפנה את ראשי כל פעם אל צדו ורואה את ראשו, זקנו השחור והארוך.

ארבעה חיילים גבוהים וחזקים נושאים את מיטתי.

– מה לך, חביבי?

פטר איבנוביץ', גוחן עלי.

– פטר איבנוביץ', מה אמר הרופא? האחיה עוד, אם אמות מהרה?

– אלהים עמך, איבנוב, לא תמות! הלא כל עצמותיך שלמות, אשריך וטוב לך! לא העצמות ולא הגידים. וכיצד חיית זה שלושה ימים וחצי? אכלת?

– לא כלום.

– השתית?

– ליד התורכי מצאתי נאד מים. פטר איבנוביץ', איני יכול לדבר, אחר אספר…

– כן, חביבי, אלהים עמך! נומה.

עוד הפעם תרדמה, שכחה.

תרגם. מ. בן־אליעזר

מן ההוי של מפעלי אורל

פרושקה הקטן היה ישן תמיד כמו הרוג, ובכל בוקר, עוד בטרם יפקח את עיניו, היתה אחותו פידורקה מושכתו ברגלו או בידו ממשכבו שעל גבי התנור.

– קומה, פוחז! – היתה גוערת בו, כשהיא מנערת מהמשכב מיני בלויים, בהם התעטף פרושקה.

– כלום חרש אתה? לא שומע הצפירה?..

– תיכף… נטפלה! – היה פרושקה ממלמל בנסותו להתגלגל לפינה המרוחקת ביותר.

– אמא, מה איכפת לי… וכי שפחה אני? – היתה פידורקה מתאוננת ברדתה מהמדרך – תמיד אותו הדבר: ישן כמו המום…

– פרושקה… הי, פרושקה – היתה מקריבנה הזקנה מצווחת בקול, כשהיא מטפסת אל המשכב ובידה יתוך – אה, חטאתי, חטאתי עמכם! פרושקה, פוחז, קומה!.. נו?..

– אמא’לה, אני תיכף… היה פרושקה מתרצה ותופש בשתי ידיו למשושי היתוך.

– משמע, נחרשת, באמת: הט אוזן – הצופר שורק. פידורקה מוכרחה למהר, למענכם לא ישרקו פעם נוספת!

ואכן, זה מכבר נתמשכה יבבת הזאבים של צופר בית־החרושת, ולב פרושקה נצבט בקרבו. כאן על המשכב חם כל כך, העינים כמו דבוקות, הראש כבד כדוד ואתה – קום, התלבש ורוץ עם פידורקה לבית החרושת…

בעוד נמשכת יקיצתו של פרושקה, נחפזת פידורקה לבלוע קלפת־לחם קיבר מיום אתמול גומעת כמה גמיעות מים. תמיד רואה פרושקה את אחותו מלובשת, מופלא בעיניו, אימתי ישנה פידורקה זו?

– אפילו לישון כהלכה אין מניחים… מרטן פרושקה בגלשו סוף סוף מהתנור ובחפשו את מנעליו המיושנים ששרוכיהם קרועים.

– הידים, מה כואבות הן… מתיגעות במשך היום. אמא, תני לאכול.

– התלבש, אל תתפנק, תאכל בבית החרושת! היתה האם מאיצה בפרושקה. ראו נא, איש חשוב… וכי בן יחיד אתה בבית החרושת! והאחרים, כיצד המה?..

– אחרים… היה פרושקה מחרה מחזיק אחר אמו מבלי לידע את אשר יאמר להצדקתו, ורק גירד בגבבת השיער שעל ראשו.

לפעמים היו רחמיה של פידורקה נכמרים על אחיה בן השתים עשרה ובדומיה היתה מסיעת לו: מכנסת את הקפטן הפוחח שלו, כורכת רצועה דקה במקום חגורה, קושרת את המנעלים לרגליו ופרושקה, אחוז תנומה, יושב לו על ספסל או על גבי מדרך התנור. אותה שעה מעדיף היה למות במקום ובלבד שלא ללכת לאותו בית החרושת הארור, שצופרו מיבב כעדת זאבים רעבים…

אולם פידורקה אינה מתאוננת לעולם, הכל כמו בוער מתחת לידיה החרוצות, והיה לבו של פרושקה נוקפו; ככלות הכל הרי הוא גבר!

עובדת היתה פידורקה אצל תנורי יבוש, תמיד מכוסה פיח כעורב, אלא ששום פיח אינו יכול לחפות על הפריחה המלהטת, על שפתים רעננות, שינים צחורות ועינים שופעות אור משובה. וכל בלוייה, כאילו נתפרו אל גופה הצעיר והחסון. בצד אחותו דמה פרושקה במנעליו הגדולות ובקפטן הפוחח לגוזל שנשר מן הקן, ובמיוחד בעת שחבש לראשו מגבעת לבד של אביו, אשר שוליה נקרעו. היו לו פנים רחבות, אף שטוח ועינים שחורות לא גדולות. כמוה גם הוא מכוסה היה שכבת פיח עבה, שאף בית מרחץ לא היה שוטפה.

– נו, מוכן כבר?.. – היתה פידורקה מרטנת בהסתיים פרשת התלבשותו.

– עוד מעט הצפירה השניה. נערות אחרות נמצאות כבר מזמן בעבודה ואני עדיין מתעסקת אתך כאן.

– לכן, לנערות, אין שכל, על כן נחפזות אתן לבית החרושת כמטורפות… – היה פרושקה משיב בקול גס, כשהוא מתכווץ כולו לזכר הקור המצפה לו בחוץ.

– אמא, רוצה לאכול…

– ניחא, לכשנגיע לשם אתן לך – היתה מפטירה פידורקה, כשהיא נחפזת לתחוב אל מתחת לבית שחיה צרור עם פת שחרית.

עוד הילדים עושים בהכנותיהם לצאת לבית החרושת, מתגרדת לה מקריבנה, מפהקת ונאנחת ללא הפסק, ומשרק יצאו את הבית הריהי עולה על התנור לישון. גרפית היתה הזקנה וכל דבר כמו נשמט מידיה. תמיד התאוננה על מה שהוא, ונזכרה בבעלה המנוח, אשר נפטר לפני חמש שנים.

תמיד, משרק יצא את פתח הבית חש פרושקה כפור איום, בקיץ כבחורף. בשעה חמש לפנות בוקר קר תמיד, ואך לשוא היה הילד מתכווץ בתוך ה“קפטן” העלוב ומבקש מגן לידיו החשופות.

סביבם אפלה. פידורקה, זעופה, רצה לפנים וכדי להדביקה אנוס פרושקה לרוץ ולקפץ… קמעה, קמעה, הריהו מתחמם וצינת הלילה מעירה לחלוטין את הילד מתנומתו החזקה.

ב.

עומדת הביקתה של מקריבנה בקצה המפעל הפראשיני וממנה עד לבית החרושת כפרסה אחת. מבעד לזגוגיות צהרים זעירים מקפצים, מתנדנדים צללים מטושטשים… לאורך הדרך חורקים כפעם בפעם שערים בהפתחם, דוממים יוצאים מתוכם פועלים הממהרים בכיוון אל בית החרושת. לעתים יפגשו במרקות, סטפנקות, לושקות – חברותיה של פידורקה. הבנות מלהגות ביניהן בערנות, הודפות אשה את חברתה. להגן מעלה את חמתו של פרושקה. “המיבשות” (כך קראו לעובדות יומית אצל התנורים ליבוש עצים), מגבירות צחוק, מתגרות בו בפרושקה.

בחורים, שפניהם לבית החרושת, בתי־יד מעור וזוג מנעלי לכש להחלפה תלויים בידיהם, מחליפין עמהן דברי ליצנות.

קבוצות קבוצות צועדים הפועלים, עם שפת האגם של בית החרושת, עולים על סכר, אחר מכן נעלמים בתוך שעריו המפויחים של בית המשמר. מבעד לצוהר של בית המשמר מציץ כפעם בפעם השומר החרש יבטיחי, שפיו אינו פוסק מלמלמל מלמול כלשהו והפועלים יורדים במדרגות לוליניות למטה אל הכבשן, שם, באולם גדול בוערת כרגיל אש עליזה ופועלים לבושי סנורי־מגן עשויים עור מסתופפים סביבו. פידורקה מלווה את אחיה ממש עד למצריף, שם עוסק הוא ב“ריסוק עפרות”, כלומר, מרסק עפרת ברזל צרופה לחצץ זעיר. מקומו של המצריף בירכתי החצר הגדולה של בית החרושת. מלבר אין רואים אלא קירות עבים בנויים אבנים גדולות. ובפנים מחולק המצריף לשתי חצרות: באחת יצורפו עפרות חדשים ובשניה תרוסק העפרה הצרופה בידי זאטוטים כפרושקה ועוד שתי נשים באות בימים, עטופות כרגיל בלויים משונים. בשעות הבוקר בערה מדורה בחצר בה ריסקו העפרות. כרגיל היתה פידורקה מתקרבת אל המדורה לחמם בה את ידיה האדומות, כשהיא מטיחה דברים זעומים אל הנערים הנטפלים אליה.

משאירה פידורקה את אחיה אצל המצריף ונחפזת אל התנורים ליבוש עץ, מקום בו שסואן המון נערות “מיבשות” במשמרת יומית, כמו סיעת ברדאות.

ג.

התכנסו הנערים אצל המצריף והחלו סועדים פת שחרית, שכן בבית לא היה סיפק בידם לבלוע אף לא נגיסה אחת.

בסך הכל היו שם חמשה עשר נערים בני עשר עד ארבע עשר שנים. אצל המדורה התהווה מעגל חי של פרצופים מפויחים, הלועסים בחפזון את מנת הבקר שלהם.

כאן בקרב הקהל החי שפרה רוחו של פרושקה והוא היה מכלה במהירות את פת השחרית שקבל מפידורקה, אשר כללה, כרגיל, פרוסת לחם שפון ומספר בולבוסין. פידורקה ידעה לכלכל ענינים כך שגם פרוסתו של פרושקה היתה גדולה וגם הבולבוסין היו טובים משלה. ומשחסר לחם בבית, היתה פידורקה מוסרת לפרושקה את מנתה היא ובעצמה אינה אוכלת. פרושקה לא ראה את זאת ותמיד התאונן, כי פידורקה זוללת הכל ואילו הוא רוצה תמיד לאכול…

– הי, אתם, הזמירים, על שום מה התישבתם, עת לעבוד! – גוער בנערים המשגיח פבליץ'. – את השכר אתם אוהבים לקבל!…

מתפזרים הנערים בחצר המצריף, איש איש אל ערמת העפרות שלו. לכל נער מקום שלו ולפני הצהרים אומד פבליץ', את תוצרתו של כל אחד מהם. כולם עבדו יומית בשכר של עשר קופיקות.

קשה היה להתחיל בעבודה לא מסובכת זו ופרושקה חש תמיד בגבו ואך בקושי היו ידיו מרימות את פטיש הברזל בעל הידית הארוכה. כרגיל היו הכל מתחילים בעבודה מתוך דומיה ולא נשמע בחצר המצריף בלתי אם נקישת הפטישים באבן, כאילו סיעת עופות משונים היו מקישים מקוריהם בקרקע.

פרושקה עבד לא הרחק מהאש ותוך כדי עבודתו היה מתחמם במהרה; קמעה קמעה כמעט ולא חש עוד את גבו ואת ידיו.

– אכן בני חיל!.. נועו יותר שמח!.. – היה קורא הכבשנאי הראשי לוקיץ', בסורו כפעם בפעם להווכח, אם מיטיבים הזאטוטים לטחון “גריסי דיסה לזקנה”. בשם “זקנה” היה מכנה את הכבשן.

לוקיץ', גברתן עבדקן, פיו שופע הלצות וחדודי לשון, היה חביב על כל העובדים בבית החרושת. בחגים, עת הפועלים נתנו קולם בשיר, היה הוא מלוום בחמת חלילים עשוי קליפת לבנה. היה סר אל המצריף, מעשן מקטורת אצל האש. מתלוצץ עם הנערים ושב אל “הזקנה” שלו.

אצל המצריף עבדו רק יתומים וילדי המשפחות הדלות ביותר. בלוותו את לוקיץ' בעיניו היה פרושקה מהרהר באביו, אשר בשום פנים לא היה מניח לו לעבוד אצל המצריף, מקום בו העבודה קשה כל כך, וביחוד בחורף… נערים אחרים, אף הם חשבו את אשר חשב פרושקה, ולתוך ראשיהם הקטנים הזדחלו הרהורים נוגים על הדלות המצפה להם שם, בפינותיהם…

– אין עבודה קשה משלנו, – היו הנערים משיחים בעשותם הפסקה קלה. – הידים כמו נותקו מהכתף והגב כמו זר… יש ורק בקושי אתה קם…

והנה, באולם, טוב לעבוד, לזה שמהלך אצל המכונה…

– מה נאמר ומה נדבר: דבר ידוע הוא – טיל לך להנאתך ונגב את השמן בסמרטוט; זו כל העבודה, והשכר כזה שלנו.

– העיקר, חם שם.

– עוד איך חם! האדים ממש פורצים מאולם המכונות, רק פתח הדלתות! אכן בעיניהם של נערים מזי רעב וקפואי קור אלה היה זה אושר להקלע למקום חם אי שם אצל “המכונה”. אלא שבמקומות הטובים זכו בני אבות ואלו לפרחחים לא יניחו… הנה למשגיח פבליץ' בן, המסתובב שם, גם לממונה על חסכר, גם למכונאי.

הילדים קנאו באותם המאושרים וקפאו עוד יותר בעבדם על לכהיון הידים. פרושקה סבל יחד עם האחרים וצרת הרבים היתה משכיחה מלבו את צרתו הוא. הזמן הקשה ביותר, המתמשך עד לאין־סוף הוא זה, שעד השעה האחת עשרה, כלומר עד לצפירת הצהרים.

בשעה אחת עשרה נשמעת הצפירה והפועלים הולכים לבתיהם לסעוד ארוחת צהריים. דרך השער של יבטיחי נוהר המון פועלים, עובדות יומיות, נערים. הכל נחפזים לאכול ולחטוף לפה. אי אלו פועלים, שתפקידם אינו מרשה להם להיעדר, נשארים בבית החרושת; להם מביאים את ארוחת הצהרים למקום העבודה. ילדות קטנות, קדרה וסלק בידיהן, באות אליהם ומצפות בסבלנות לעת יסיימו אבות ואחים את ארוחתם כדי לשוב לבתיהן.

לפנים היתה גם פידורקה מביאה לאביה את ארוחת הצהרים, אחרי כן – פרושקה. האב עבד באולם הראשי אצל החשיל, ובו במקום, ישוב על “מושב” יצוק, היה אוכל את ארוחת הצהרים. בראשונה ירא היה פרושקה את האולם הרועש תמיד, שבתנוריו בוערת אש חזקה; מקום, שתמיד נטפו בו מים, מיכל המים הדיף טחב, פועלים התהלכו בפנים משולהבות, אדומות, מקום שללא הפסק פילחוהו שריקות חדות, אשר לשמען היה פרושקה מתרעד ומסתכל על סביביו בפחד.

– הנבהלת, פרושקה? – היה האב שואל, כשהוא מלעס נתח של פשטידת־בצל או מלקק כף עץ עגולה.

האב היה גבר אלים ודמה לדוב. היו לו רגלים עקומות וידים ארוכות… בעת שגילגל מטיל ברזל מלובן ומרשיף מתחת לחשיל, היה דמיון זה מפתיע ממש; אכן דב! בחגים היה האב לובש כותנות שני וחלוק עשוי אריג דק ומתבסם כהלכה. כל שבועיים ביום התשלום, היה מביא עוגיות לילדיו.

אלה היו ימים מאושרים למשפחת הפיסקונובים, ולפרושקה נראו הם כחלום. זמן קצר לפני פטירתו קנה האב אפילו מיחם משומש. אולם אחר כך נחבל בהרימו מטיל ברזל שגלש מהמושב, ימים רבים שכב על ערש דוי, ובמותו השאיר את משפחתו בחוסר כל.

ד.

בואו של החורף השני לעבודתו של פרושקה הביא את פידורקה לידי יאוש. מהיכן תשיג עבורו אנפילאות, כובע, אדרת?.. לשם כך ידרשו שבעה רובלים, לפחות, ואף אלה לא יספיקו, כיון ששניהם צריכים לבתי יד סרוגים, וגם כותנות ואברקים…

לפעמים קרה, שחישובים אלה היו מביאים את פידורקה לידי מין השתטות; היתה הוזה בהקיץ בשבעת הרובלים הגורליים: בעינים פקוחות היתה רואה, כביכול, שני שטרות ירוקים בני שלשה רובלים ואחד צהוב בן רובל… לעתים תכופות, בהביטה אל אחד הפועלים, הרהרה בכסף זה וראתה אותו בעליל – כיצד שלשה שטרות חבויים בצרורה ומושכים אותה אליהם. הנה מספרים, כי ללוקיץ' הון תועפות, וכן למשגיח פבליץ' ולמנהלי עבודה אחרים, המקבלים ביום התשלום כחמשה עשרה רובל…

מחשבות טורדות אלה רדפו אחריה גם בבית וגם בעבודה. בעת שהיתה נושאת גזרי עץ אל התנור וממנו הרהרה רק בשלה.

בסך הכל עבדו במקום כעשרים מיבשות. כולן מרוחות פיח שאינו ניתן לרחצה, כולן אכולות יאוש… פידורקה החזיקה מעמד, התרחקה מכולן; זכר החיים הטובים עם האב, דבר שאחרות לא ידעוהו, חיזק את רוחה. רגש הבושה מפני הקרובים, אף הוא שימש כוח מרסן. כמו כן, לאחרות לא היתה גם לעתיד כל תקוה להשתחרר מבית החרושת, ואילו פידורקה חשבה:

“משרק יגדל פרושקה; שוב יהיה “מפרנס” בבית ואני אעזוב את בית החרושת”.

ה.

בין כה וכה והחורף ממשמש ובא. בלילות ירד פעמים אחדות השלג הראשון שנמס עם בוקר. מן ההכרח היה לפתור את בעית לבושו של פרושקה. בהוציאה גזרי עץ יבשים מהתנור היתה פידורקה מתיפחת כפעם בפעם.

פעם אחת, השגיח בה אנטושקה הפרוע בפינה אפלה של חדר היבוש: מכונסת בזוית, התיפחה פידורקה כדרך פעוטות.

– מה לך, פידורקה? – השתומם אנטושקה, – על מה את מתיפחת?

– הרף ממני.

אנטושקה לא ידע בהחלט את אשר יעשה ובעמדו אצל פידורקה גרד את אזנו. צערה האלם של פידורקה נגע ללבו, הוא לא יכל אפילו לשאלה דרך הגיון, למה היא מתיפחת, והמשיך לעמוד כבול עץ.

מבוכתו של אנטושקה המיסה פתאם את לבה של פידורקה. זו לה השנה השלישית בעבודתה בבית החרושת ועדיין לא זכתה מאיש למלה טובה ולהשתתפות כנה. לפתע נעור בה הרצון לשפוך לפני אנטושקה את כל אשר הצטבר בלבה, והיא ספרה לו בחפזון, מבליעה מלים ומורחת על פניה דמעות מהולות בפיח. אנטושקה שמע עד הסוף, גרד בערפו ורק שימט את ידיו. גם לו לא היה כסף. תנועה זו העלתה את חמתה של פידורקה: וכי בשביל הכסף שפכה את לבה?… פידורקה שתקה שתיקה כבדה.

– רגע… שמעי נא פידורקה, – שמח אנטושקה פתאם, – גם בלי אדרת נבשל את הענין… באמת!.. בלי אנפילאות ובלי האדרת נסדר את פרושקה…

– פטפט עוד, ראש נבוב!

– אמת אמרתי: לסדר את פרושקה בחדר המכונות. הרי זה כבר ענינו של פבליץ'. בקשי ממנו…

– לא אלך אל פבליץ', דבר לא יעשה בחינם!

– אה, איזו את, פידורקה! נו, אדבר בעבורך עם פבליץ'… אביא לו דג ואומר מלה…

כאשר יצאה פידורקה מאצל התנור ופניה שטופות דמעות, צחקו למראה כל המיבשות, אך היא לא השגיחה בשום דבר; פתאם נעשה לה טוב וחמים. גם לה נמצא אדם טוב…

ו.

משירדו ימי הכפור נקלע פרושקה למקום החם ביותר – לאולם המכונות. הדבר הסתדר כפי שאמר אנטושקה: בקידה הביא לפבליץ' דגים אחדים והפטיר מלה טובה בשביל אחיה של פידורקה, פרושקה, הקופא מקור בחצר המצריף.

– מה לך, שדואג אתה כל כך לזאטוט? – שאל פבליץ' בהיסח הדעת, כביכול.

– ככה סתם… יחד חוזרים אנו מעבודה, משמע, רואה אני, כיצד קופא הנער מקור.

– ככה, ככה… נו, אדבר עם הממונה על הסכר ועם המפקח: אפשר יצא מזה מה…

מהמשגיח עבר הענין אל הכוון, מהכוון אל הממונה על הסכר, ומהממונה על הסכר אל המפקח, המפקח התיעץ עם רשם העבודות היומיות, ולבסוף מצא פרושקה את עצמו באולם המכונות החם, בחברתם של עוד שני נערים לבושים כותנות בד לבנות ומלוכלכות בשמן דגים ובשמן מכונות.

זמן רב לא האמין פרושקה באשרו ושעה ארוכה התהלך כמו חולם. באולם המכונות היה חם ובהיר כל כך, והעבודה עצמה אף היא כאין וכאפס לעומת עבודת ריסוק העפרות.

– נו, הטוב לך, עכשיו? – היתה פידורקה שואלת את אחיה.

– טוב כל כך, פידורקה!.. אלא שבבוקר מכריעה התנומה. רוצה לישון עד מות, כיון שחם אצלנו.

– ואתה אל תישן… השמעת?

– וגם לאכול רוצה מאד, פידורקה…

– נו, השתדל!

כל היום היתה פידורקה עליזה מאד, כל הזמן חשבה על כך, שבעוד חמש שנים יהיה פרושקה לפועל ממש ואזי יחיו כבימי האב המנוח… אפשר יימצא גם חתן…

בהשפעת החום ועבודה קלה השתפר באותו חורף מראה פניו של פרושקה והוא נראה בריא ורענן כל כך. לפרקים היתה פידורקה רוות נחת בראותה מרחוק את פרושקה מתרוצץ יחד עם נערים אחרים.

– עכשיו טוב לי לעבוד, אמא!… – התפאר פרושקה בבואו ביום חג לביתו.

– ברוך השם, ואתה השתדל… התקדם, פרושנקה.

– מאד אני משתדל, אמא!…

כאשר היתה רוחו של המכונאי טובה עליו, הרשה לעתים לפרושקה “לתת צפירה”; הילד היה מאושר בסובבו את המנוף: האדים היו פורצים בקול חריקה לתוך צנור ברזל וצופר הנחושת החריש את מפעלי פרשין ביבבת הזאבים שלו. פרושקה היה מאושר, כאילו הוא במו ידיו שילח מאות פועלים לבתיהם או אספם אל בית החרושת. במורת רוח היה אפילו נזכר בעבודתו אצל המצריף, מקום שנערים אחרים אחוזי קרח, הוגיעו את גבם ואת זרועותיהם. פעמים, לשם בדור, היה סר אל המצריף, להתבונן כיצד מתיגעים ידידים ותיקים. הילדים הסתכלו בפרושקה בקנאה והבטיחו להרביץ בו כהלכה לעת מצוא.

ז.

רק עם דבר אחד לא יכול פרושקה להשלים: בחום היתה התנומה “מהממת” אותו פשוט, וכמו עכבר היה מתחכם להרדם בפינות סתר שונות. ביחוד בשעות הבוקר היתה תרדמת מות זו מציקה לפרושקה וכסהרורי היה מתהלך אצל המכונה. ולא פעם קרה שבעת סיורו בין המכונות היה המכונאי מושך את פרושקה באזנו ממקומות כאלה, אשר דומה, כי אפילו צפרדע לא תעבור בהם, ואילו פרושקה התחכם לישון כמו שחוט, מבלי לשים לב לשאון, לשריקה ולחריקת המכונה העובדת.

– הי, אתה, להיכן נקלעת? היה גוער המכונאי ומחלק לפרושקה מנה הגונה.

– הרי תפול לתוך הממסרת או גלגל השינים, אחר כך לך ותן חשבון.

במהרה היה פרושקה שוכח עצות טובות אלו ושוב מצאוהו אי שם מתחת לגלגל המסתובב.

פעם אחת הפקידהו המכונאי משגיח על אחת הבוכנות של דוד הקיטור – הקפיץ רפה והמכונאי חשש פן יכווה מישהו באדים.

היה זה השכם בבוקר. בכל כחו התאמץ פרושקה להתגבר ולבסוף נרדם על הרצפה, ממש מתחת לבוכנה. המכונאי נזכר בו רק כאשר סילון של אדים חמים פרץ בקול שריקה מחרשת אזנים מתוך הבוכנה ומלא את אולם המכונות ערפל לבן לח. פרושקה נכווה באדים כדג, נטול הכרה הובא לביתו במצב שאף מקריבנה לא יכלה להכיר בו את פרושקה שלה. פניו וצוארו של פרושקה הפכו שלפוחית אחת, העינים לא נראו…

בא רופא בית החרושת, הסתכל בחולה, הניח מלגמה ושעה ארוכה ניענע בראשו.

– יקירי… חביבי… אחד הוא אצלי! – יבבה מקריבנה בקול, מתפלשת לרגליו של הרופא.

– מה לעשות: בעצמו אשם… מסרו ענין לידו ואילו הוא נרדם. ננסה לרפא; אפשר יוטב לו.

– הן ילד הוא! קטן עדיין! הכי ממנו תידרש אחריות!… יש קורה, גם בוגר נרדם…

– בכגון אלה אינני מתערב.

כעבור שלשה ימים נראה כאילו הוטב מצבו של פרושקה, לשונו הותרה. פידורקה ומקריבנה ישבו על ידו לילות תמימים, חשבו שישוב לאיתנו. אלא שתקותם לא נתקיימה: המצב הורע לחלוטין, שוב אבדה הכרתו ובהקיצו היה מדמדם בקדחתו.

יותר מכל דבר אחר הטרידו צופר בית החרושת: בהשמע הצפירה היה הילד החולה מבקש לקפוץ, ומדמדם על בית החרושת, חיפש את כובעו ומנעליו.

האיום מכל היה הלילה האחרון.

מיוגעה נרדמה מקריבנה על הרצפה ופידורקה שמרה על החולה. עם צפירת הבוקר היתה יוצאת לעבודתה. מן הערב היה פרושקה מתהפך מצד אל צד ומדמדם, ועם שחר נרדם. ופידורקה, אף היא, כמעט שנרדמה, אלא שקול לחשו של החולה העירה:

– לבית החרושת… מהרי… את שומעת?

קפצה פידורקה על רגליה, הסתכלה בפרושקה והלה נשימתו פסקה.

עם מותו של פרושקה לא נותרה עוד למקריבנה כל תקוה…

אף לפידורקה אבדה התקוה להשתחרר אי־פעם מן העבודה היומית בבית החרושת.

והכליון על המשפחה בא.

תרגם א. סלמן

וואנקה ז’וקוב, ילד בן תשע, שנמסר לפני שלושה חדשים כשוליה לסנדלר אליאכין, לא שכב לישון בליל חג המולד. לאחר שזכה, כי בעלי הבית והפועלים ילכו לתפילה, הוציא מהארון בקבוק דיו קטן, עט עם צפורן חלודה, ולאחר שפרש לפניו גליון נייר מעוך, החל כותב. לפני שצייר את האות הראשונה, העיף כמה פעמים מבט מבוהל לעבר הדלת והחלונות, פזל לכיוון התמונה הכהה, שמשני צדדיה נמשכו אצטבות אמומים, ונאנח קשות. הנייר היה מונח על הספסל, והוא עצמו עמד על הברכים לפני הספסל.

“סבא יקר, קונסטאנטין מאקאריץ' – כתב – ואני כותב לך מכתב. אני מברך אותך לחג המולד ומאחל לך כל טוב מאת האלהים. אין לי אבא ואמא, רק אתה לבדך נשארת לי”.

וואנקה העביר את מבטו לחלון האפל, שבו הבהבה בבואת נרו, ולפני עיניו ניצב כחי הסבא קונסטאנטין מאקאריץ', המשרת כשומר לילה אצל האדונים ז’יבארב. והוא זקן בן ששים וחמש. קטן־קומה, שמנמן, אך זריז ומהיר־תנועה, בעל פנים מחייכות ועינים שיכורות. ביום הוא ישן במטבח המשרתים או שהוא מתבדח עם עובדות המטבח, ואילו בלילה, כשהוא מכורבל בפרוותו הרחבה, הוא מהלך מסביב למשק ומרעיש ברעשן העץ שלו. מאחוריו, צועדים בראש מורד, ערמונית הזקנה והכלב שבלוליה, שנקרא כך בשל צבעו השחור וגופו הארוך, כמו של חולדה. שבלוליה זו מאוד מנומסת ונוחה לבריות, מסתכלת באותה חביבות על בני הבית ועל זרים. אבל אין לתת בה אמון. מתחת לנימוסיה והכנעתה מסתתרת ערמומיות ישועית ממש. אף אחד לא ייטיב ממנה להתגנב בבוא הרגע ולתפוס ברגל, לחדור לבית הקרור, או לגנוב מהאיכר תרנגולות. לא פעם כבר ספגו רגליה האחוריות מכות רצח, פעמיים כבר תלוה, כל שבוע הלקוה כמעט עד מוות, אבל תמיד נשארה בחיים.

עכשו עומד ודאי סבא ליד השער, מעפעף בעיניו לעבר החלונות האדומים של הכנסיה הכפרית, ותוך כדי דריכה במקום באנפילותיו, הוא מפטפט עם המשרתות. הרעשן שלו קשור לחגורתו. הוא סופק כפיו, מתכווץ מקור, וכשהוא צוחק צחוק של זקן הוא צובט מזמן לזמן את המשרתת או את הטבחית.

– טבק אתן רוצות להריח? – הוא אומר, והוא שם תחת אפן של הנשים את קופסת הטבק שלו.

הנשים מריחות ומתעטשות. התלהבות שאין לשערה תוקפת את הזקן, הוא נחנק ממש מצחוק עליז וצועק:

– תתלשו, זה נדבק.

נותן הוא להריח טבק גם לכלבים. ערמונית מתעטשת, מניעה בראשה, וכאילו נעלבה, סרה היא הצדה. ואילו שבלוליה, מפני דרכי נימוס אינה מתעטשת ומכשכשת בזנבה. ומזג האויר מצויין. האויר שקט, שקוף ורענן. הלילה אפל, אבל אפשר לראות את הכפר כולו, על גגותיו הלבנים ואת אלומות העשן המתמרות מהארובות, את העצים מוכספי הכפור, ואת ערמות השלג. על פני השמים פזורים כוכבים מתנוצצים בעליזות, ושביל החלב מצטייר בצורה כה ברורה, כאילו רחצוהו ומרקוהו בשלג ליום חג…

וואנקה נאנח, טבל את העט והוסיף לכתוב:

“ואמש היתה לי “משכנתא”, בעל הבית סחב אותי בשערותי לחצר והלקה אותי ברצועה על שנרדמתי שלא בכוונה בשעה שנענעתי את עריסת־התינוק. ובאמצע השבוע אמרה לי בעלת הבית לנקות דג מלוח, ואני התחלתי מן הזנב – לקחה את המלוח והחלה תוקעת את ראשו לתוך פי. הפועלים מתלוצצים על חשבוני, שולחים אותי לבית המרזח להביא וודקה, ומצוים עלי לגנוב אצל בעל־הבית מלפפונים, ובעל הבית מרביץ בי בכל הבא תחת ידו. ואוכל – אין. בבקר נותנים לחם, בצהרים דיסא, ובערב שוב למסדרון, וכשתינוקם בוכה, איני ישן לגמרי, אלא מנענע את עריסתו. סבא יקר, עשה עמדי חסד, קח אותי מכאן הביתה, לכפר, אין לי כבר כח… אני נופל לרגליך ותמיד אתפלל לאלהים, קח אותי מכאן, שאם לא כן – מת אנכי…”

וואנקה עיות את פיו, ניגב באגרופו השחור את עיניו והתיפח.

“אני אטחן בשבילך טבק – המשיך – אתפלל לאלהים, ואם יקרה משהו, תלקה אותי, עד פשוט עורי. ואם אתה חושב, שאין לי עבודה, הרי אבקש, חי ישו, שמנהל המשק ירשה לי לצחצח את מגפיו, או שאלך למרעה במקומו של פדקה. סבא יקר, אין לי יותר כח, נשאר רק המוות. רציתי לברוח ברגל לכפר, אבל אין לי מגפים, ואני מפחד מפני הקור. וכשאגדל, אאכיל אותך בעד זה, ולא אתן שמישהו יפגע בך, וכשתמות – אתפלל למנוחת נשמתך, בדיוק כמו בעד אמא פלגיה”.

“ומוסקבה היא עיר גדולה. כל הבתים הם של אדונים ויש להם הרבה סוסים, וכבשים אין, והכלבים אינם רעים. הילדים אינם הולכים כאן עם כוכב חג המולד, ואין נותנים לאף אחד לשיר בכנסיה. ופעם ראיתי בחנות אחת, בחלון, מוכרים קרסים יחד עם החכות, ולכל מיני דגים, טובים הם מאוד, ויש שם אפילו קרס אחד, שאפשר להרים אף שפמוני של פוד. וראיתי חנויות, שיש שם כל מיני רובים, הדומים לאלה של אדונים, והם עולים ודאי, מאה רובל כל אחד… ובאטליזים יש גם תרנגולים ותרנגולות בר, וארנבות, ובאיזה מקום צדים את זאת אין המוכרים מגלים”.

“סבא יקר, וכשאצל האדונים יהיה עץ־המולד עם מתנות, קח בשבילי אגוז מוזהב והסתר אותו בארגז הירוק אצל הגברת אולגה איגנאטייבנה, תגיד – בשביל וואנקה”.

וואנקה נאנח אנחת־עווית ושוב הסתכל לעבר החלון. הוא נזכר, כי תמיד היה הולך סבא ליער לבקש עץ־מולד בשביל האדונים והיה לוקח אתו את נכדו. ימים טובים היו אז. סבא צעק, והכפור חרק, ובראותו כל זה, צעק גם וואנקה. קרה, ולפני כריתת האורן, היה סבא מעשן מקטרת, מריח טבק ומתלוצץ על חשבונו של וואניושקה הקופא מקור… הארנים הרכים, מכוסי הכפור, עומדים ללא נוע ומחכים, על מי מהם יעלה הכורת? לכל אשר תפנה על פני ערימות השלג רצה ארנבת מהירת רגלים… סבא אינו יכול שלא לצעוק:

– עמוד, עמוד… עמוד, אח, שד בלי זנב.

את האורן הכרות היה סבא נושא לבית האדונים, ושם החלו לקשטו… יותר מכולם טיפלה בכך הגברת אולגה איגנאטייבנה, אהובת נפשו של וואנקה. כשאמו של וואנקה, פלגיה, עוד היתה בחיים, ושרתה אצל האדונים, היתה אולגה איגנאטייבנה מאכילה את וואנקה בסוכריות, וכיון שהתבטלה מעבודה לימדה אותו קרוא וכתוב, לספור עד מאה, ואפילו לרקוד קאדריל. וכאשר מתה פלגיה, הביאו את וואנקה היתום למטבח המשרתים, לסבא, ומהמטבח למוסקבה, לסנדלר אליאכין…

“בוא, סבא אהובי, – המשיך וואנקה, – אני מבקש אותך בשם ישו האל, קח אותי מכאן. רחם עלי, יתום אומלל, כאן כולם מכים אותי, אני מאוד רוצה לאכול, והשעמום רב כל כך, עד שקשה לתאר אותו, אני בוכה כל הזמן. ולפני כמה ימים נתן לי בעל הבית מכה כה חזקה באמום על ראשי, עד שנפלתי ובקושי התעוררתי. חיי הם ללא כל תקוה, גרועים הם מחיי כלב… ואני גם דורש בשלומם של אלינה, ייגורקה הצולע והעגלון, ואת המפוחית שלי אל תמסור לאיש. אני נשאר נכדך איוואן ז’וקוב, סבא אהוב, בוא”.

וואנקה קיפל פעמיים את המכתב והכניסו למעטפה, שקנה ערב אותו יום בקופיקה. הרהר רגע קט, טבל את העט וכתב את הכתובת:

לסבא בכפר…

אחר כך התגרד בראשו, הרהר עוד רגע והוסיף: “קונסטאנטין מאקאריץ'”. מרוצה שלא הפריעו לו בכתיבה, הוא חבש את כובעו, ומבלי ללבוש מעיל, יצא בריצה לרחוב, כשהוא לבוש רק חולצה…

בעלי האטליז, אשר אותם שאל ערב אותו יום, אמרו לו, שאת המכתבים יש לשלשל לתוך תיבות הדואר, ומתוך התיבות מובילים אותם לכל פינות הארץ בעגלות דואר הרתומות לשלושה סוסים, עם פעמונים מצלצלים כשעגלונים שיכורים נוהגים בהם. וואנקה הגיע לתיבת הדואר הראשונה ושלשל לסדק את המכתב היקר…

שעה אחר כך ישן שנת ישרים כשתקוות מתוקות מרדימות אותו, בחלומו ראה תנור. על התנור יושב סבא, כשרגליו היחפות מידלדלות והוא קורא מכתב באזני הטבחיות… ליד התנור מהלכת שבלוליה ומכשכשת בזנבה…

תרגם י. אמודאי¹

– אדוני הרחום, הואיל נא ושעה לאיש אומלל ורעב. זה שלושה ימים לא בא אכל אל פי… אין לי פרוטה ללינה… נשבע אני בשם אלהים. שמונה שנים עבדתי כמורה כפרי ואיבדתי את משרתי בגלל תככי המועצה המחוזית, נפלתי קרבן למלשינות. והנה זה לי שנה תמימה, שאני מתהלך בלי משרה.

המורשה המושבע סקבורצוב הסתכל במעילו הכחול, מלא החורים, של המבקש, בעיניו הדלוחות השיכורות, בכתמים האדומים על לחייו, ונדמה היה לו, שראה כבר לפני כן את האדם הזה.

– עכשו מציעים לי משרה במחוז קאלוגה. – הפטיר המבקש, – אבל אין לי כסף, כדי לנסוע לשם. עזור לי, רחם עלי. בושה היא לבקש, אבל… הנסיבות מכריחות אותי.

סקבורצוב התבונן בערדלים, שאחד מהם היה עמוק, ואילו השני שטוח, ופתאם נזכר.

– שמע נא, שלשום, נדמה לי, פגשתיך ברחוב הגנים – אמר, – אבל אז לא אמרת לי, שמורה כפרי אתה, אלא סטודנט מגורש. זוכר אתה?

– לא… לא, לא יתכן, – גמגם המבקש במבוכה. – אני מורה כפרי; ואם רצונך בכך, יכול אני להראות תעודות.

– אתה משקר. קראת לעצמך סטודנט, ואף סיפרת לי למה גרשו אותך. זוכר אתה?

פני סקבורצוב אדמו ובארשת של בחילה על פניו פנה מלבוש־הסחובות.

– זוהי שפלות, אדוני היקר, – קרא בכעס. – זוהי רמאות. אני אביא אותך למשטרה, ייקחך השד. אתה עני, רעב, אבל אין זה נותן לך זכות לשקר בחוצפה כזאת ובלי מצפון.

לבוש־הסחבות נטל את ידית הדלת, וכולו נבוך, כגנב שנתפס בקלקלתו, התבונן סביבו בפרוזדור.

– אני… איני משקר… – גמגם. – אני יכול להראות תעודות.

– מי יאמין לך? – המשיך סקבורצוב להתרגז. – לנצל את אהדת הצבור למורים כפריים וסטודנטים – הרי זוהי שפלות, נבלה, זה מכוער ומרגיז.

סקבורצוב יצא מכליו וללא רחמים גידף את המבקש. על ידי השקר הפתאומי שלו עורר בו לבוש הקרעים גועל ובחילה, פגע בדבר שהוא, סקבורצוב, כה אהב והעריך בתוך עצמו: הטוב, הלב הרגיש, השתתפות בסבלם של אנשים אומללים; על ידי השקר שלו, על ידי התנקשותו ברגש הרחמים חילל טיפוס זה את הנדבה, אשר הוא אהב להגישה לעניים בלב טהור. לבוש־הקרעים החל להתנצל מחדש. נשבע באלהים, אבל אחר כך נשתתק, ומבויש הניע בראשו.

– אדוני, – אמר, בהניחו את ידו על לבו. – אכן, שקרתי. איני סטודנט, ולא מורה כפרי. כל זה בדותה. עבדתי במקהלה הרוסית ומכאן גרשו אותי בגלל שכרות; אך מה עלי לעשות? חי אלהים, אי אפשר מבלי לשקר. כשאני אומר את האמת, איש אינו רוצה לעזור לי. עם האמת תגווע ברעב ותקפא מקור בלי מקום לינה. דעתך נכונה, אני מבין, אבל… מה עלי לעשות?

– מה לעשות? אתה שואל, מה עליך לעשות? –קרא סקבורצוב וקרב אליו. – תעבוד, הנה מה עליך לעשות. לעבוד צריך.

– לעבוד… אני בעצמי מבין זאת, אבל היכן למצוא עבודה?

– תתביש לך. אתה צעיר, בריא, חזק ותמיד תמצא עבודה, ובלבד שיהיה לך חשק לכך. אבל הרי אתה עצל, מפונק, שיכור. ריח וודקה נודף ממך כמו מבית מרזח, אתה אכול שקר ושחיתות עד עצמותיך, והנך מסוגל רק לבקש נדבות ולשקר. אם תואיל פעם אי־פעם להשפיל את עצמך עד כדי לעבוד, צריך שיתנו לך משרד, מקהלה רוסית, קוביות, שלא תצטרך לעשות מאומה, רק לקבל כסף. וכי לא נאה לך להתעסק בעבודה גופנית? הרי לא תלך לעבוד כשוער או לבית חרושת. הרי יש לך טירוניות תמיד.

– כך אתה סבור. אלי בשמים… אמר הקבצן וחיוך מר עלה על פניו. – היכן עלי למצוא עבודה גופנית? להיות מוכר בחנות – מאוחר מדי, כי במסחר יש צורך להתחיל מגיל הילדות, כשוער איש לא ייקחני, כי אלי אסור לפנות בלשון אתה… ולבית חרושת לא יקבלוני, צריך לדעת מלאכה, ואני איני יודע מאומה.

– חרפה. תמיד תמצא תירוץ. כלום לא נאה לך לחטוב עצים?

– איני מסרב, אבל כעת גם חוטבי עצים מנוסים יושבים בלי לחם.

– הנה, כל הבטלנים סבורים כך. כשמציעים לכם, אתם מסרבים. לא היית רוצה לחטוב אצלי עצים?

– טוב. נראה, מצוין… נראה.

סקבורצוב הזדרז, וכשהוא משפשף בידיו תוך רגש ששון לאיד, קרא לעוזרת מהמטבח.

– הנה, אולגה, – פנה אליה, תובילי את האדון הזה למחסן, שיחטוב את העצים.

לבוש־הבלויים הניע בכתפיו, כאילו לא הבין את המתרחש, ומתוך היסוס הלך אחרי העוזרת. לפי הילוכו היה ברור, שהוא הסכים ללכת לחטוב עצים לא משום שהיה רעב ורצה להרויח, אלא פשוט מתוך אהבה עצמית ובושה על שנתפס בדבריו. נראה, שהוא היה תשוש משתיית וודקה, לא היה בקו הבריאות ולא הרגיש נטיה קלה ביותר לעבודה.

סקבורצוב מיהר לחדר־האוכל. שם, מבעד החלונות שפנו לחצר, נראה היה מחסן העצים וכל המתרחש בחצר. בעמדו ליד החלון, ראה סקבורצוב, כיצד העוזרת ולבוש הקרעים יצאו דרך הכניסה האחורית לחצר וצעדו על פני השלג העכור למחסן. אולגה הסתכלה בכעס על מלווה, ובהיעזרה בזרועותיה פתחה את דלת המחסן והלמה בדלת ברוגז.

“כנראה שהפרענו לאשה לשתות את הקפה, – עלה בדעתו של סקבורצוב. – איזה יצור רע”.

אחר כך ראה, כיצד המורה והסטודנט המדומה ישב על אחד מגזירי העץ. וכשהוא משעין את לחייו האדומות על אגרופיו, שקע בהרהורים. האשה זרקה לרגליו גרזן, ירקה בכעס, וכפי שאפשר היה לדון לפי תנועות שפתיה, החלה בגידופים. לבוש־הקרעים סחב אליו בתנועה הססנית בול־עץ, הציבו בין רגליו והלם באי־בטחון מהלומה אחת בגרזן. בול־העץ התנודד ונפל. לבוש־הקרעים סחב אותו אליו שנית, נפח בידיו הקפואות ושוב הלם בגרזן בזהירות כזאת, כאילו פחד לפגוע בערדלו או לגדוע את אצבעותיו. גזיר־העץ נפל שוב.

כעסו של סקבורצוב נעלם כבר, תקף אותו כאב ובושה, על שהכריח אדם מפונק, שיכור ויתכן גם חולה, לעסוק בקור כזה בעבודה שחורה.

“אח, אין דבר, ש… – הרהר בפנותו מחדר האוכל לחדר־עבודתו. – הרי עשיתי זאת לטובתו”.

כעבור שעה הופיעה אולגה והודיעה, כי חטיבת העצים נגמרה.

– הנה, תני לו חצי רובל, – אמר סקבורצוב. – אם הוא רוצה, יכול הוא לבוא לחטוב עצים כל אחד בחודש… עבודה תמיד תימצא.

באחד בחודש הופיע לבוש־הבלויים ושוב השתכר חצי רובל, אם כי בקושי עמד על רגליו. החל מיום זה היה מופיע לעתים קרובות בחצר, וכל פעם נמצאה עבורו עבודה: פעם גרף את השלג לערמות, פעם היה מכבד את המחסן ומסדרו, פעם ניקה את האבק מהשטיחים והמזרונים. בכל פעם קיבל בעד עבודתו 20–40 קופייקות, ופעם אף שלחו לו החוצה מכנסים ישנים.

כשעבר סקבורצוב לדירה חדשה, לקח אותו לעזרה באריזת הרהיטים והובלתם. הפעם היה לבוש הקרעים מפוכח, קודר ושותק; כמעט שלא נגע ברהיטים, הלך בראש מורד אחרי העגלות ואף לא השתדל להיראות כמי שעובד, אלא התכווץ מקור ונבוך כשהעגלונים התלוצצו על חשבון השתמטותו מן העבודה, חוסר אוניו ומעילו הקרוע שקיבל במתנה. אחרי ההעברה ציוה סקבורצוב לקראו אליו.

– ובכן, רואה אני, כי דברי השפיעו עליך – אמר, בהגישו לו רובל. – וזאת בעד עבודתך. אני רואה שאתה מפוכח ואינך משתמט מן העבודה. מה שמך?

– לושקוב.

– יש בכחי, לושקוב, להציע לך עכשו עבודה אחרת, יותר נקיה. יודע אתה לכתוב?

– יודע.

– ובכן עם מכתב זה תלך מחר לחברי ותקבל ממנו פתק. תעבוד, אל תשתכר, אל תשכח את הדברים שאמרתי לך. להתראות.

סקבורצוב, מרוצה שהעלה אדם על הדרך הנכונה, טפח בטוב לב על כתפו של לושקוב ואף הושיט לו את ידו בהיפרדו ממנו. לושקוב לקח את המכתב, יצא, מאז לא בא עוד לחצר בדבר עבודה.

חלפו שנתים. פעם, אחת, בשעה שסקבורצוב עמד ליד קופת התיאטרון ושילם בעד כרטיס, ראה לידו בן־אדם גוץ, לבוש צוארון כבשים וחבוש כובע עשוי פרוות־חתולים, האדם ביקש בבישנות אצל הקופאי כרטיס ליציע ושילם במעות קטנות.

– לושקוב, אתה הוא זה? – שאל סקבורצוב משהכיר באדם זה את חוטב העצים שלו – ובכן איך? מה מעשיך? הטובים חייך?

– לא רע… אני עובד עכשו אצל הנוטריון, מקבל 35 רובלים.

– ובכן, תודה לאל, מצוין, אני שמח בך. מאד, מאד מרוצה, לושקוב. הרי מבחינה מסוימת אני הסנדק שלך. הרי אני העליתי אותך על הדרך הנכונה. הזוכר אתה, כיצד גידפתי אותך? עוד מעט והיית קובר את עצמך באדמה אצלי. אך, תודה לאל, יקירי, שלא שכחת את דברי.

– תודה גם לך, – אמר לושקוב. – אלמלא באתי אז אליך, הייתי קורא לעצמי עד היום מורה או סטדונט. וכך, אצלך ניצלתי, יצאתי מן הבור.

– מאד, מאד מרוצה.

– תודה על דבריך הטובים ועל מעשיך. מצוינים היו דבריך. אסיר תודה אני גם לך, וגם לעוזרת שלך, יתן אלהים בריאות לאשה טובה ונדיבה זו. מצוינים היו אז דבריך אלי, הריני בעל חוב שלך, כמובן, עד סוף ימי, אבל למעשה הצילה אותי העוזרת שלך אולגה.

– איך זה?

– פשוט מאד. קרה, ובאתי אליך לחטוב עצים, והיא היתה מתחילה: “שיכור שכזה, ארור אתה, ואין קץ עבורך”. אחר כך היתה יושבת מולי, מתעצבת, מסתכלת בפני ובוכה: “אומלל שכמותך, אין לך אושר בעולם הזה, וגם בעולם הבא, שיכור, תיצלה באש הגיהנום. מסכן שכמותך”. וכיוצא בזה, אתה יודע. כמה בריאות הפסידה וכמה דמעות הזילה בעטיי, לא אוכל להגיד לך. אולם העיקר – היא חטבה במקומי את העצים. הרי אני, אדוני, אף בול אחד לא בקעתי, הכל היא. מדוע היא הצילה אותי, מדוע אני השתניתי כשהסתכלתי בה, והפסקתי לשתות, לא אוכל להסביר לך. אני יודע רק, שעקב דבריה ומעשיה הטובים חלה תמורה בנשמתי, היא הטיבה את דרכי, ולעולם לא אשכח זאת. אבל כבר הגיע הזמן, מצלצלים.

לושקוב החוה קידה והלך לו ליציע.

תרגם י. אמודאי¹

בעברנו בעיר ראינו ארמונות רבים מוקפים רכס הרים. דומה היה, כי בתוך ארמונות אלה מסתתרים בעלי אחוזות, שנמלטו מפחד האכרים. בגנו של אחד מהם שמעתי קול קרקור צפרדעים אמיתיות, מאלה המצויות אצלנו, השתוממתי, עד שנוכחתי לדעת, כי הצפרדעים הובאו לכאן מרוסיה ממש, בידי בעליו האציל. אולם עד מהרה התרחקו ונעלמו הארמונות, הכרמים, ומטעי הטבע שמחוץ לעיר ולעינינו התנשא יער ארנים מהמצויים במיוחד בהרים. לא היה זה אותו היער שבצפון שלנו, אשר באביב מציצות בו להקות צפורים, יער שעומק לו ומשעול המוביל ישר אל שר היער. יער הררי פרוץ הוא: מלפנים אבני סלע, מאחור, מבין הגזעים האפורים, מכחיל הים אולם לעומת זאת, כל אורן הצומח כאן, מצטין ביופי המיוחד לו, וכל עץ בודד – תאוה לעינים. ואף זה נאה, שלפרקים תנשב לפתע מאי־שם רוח הרים, כאילו היתה זו להקת צפורים גדולה, שחלפה ביעף, בקול רחש כנפים עד ששוב תשתרר דומיה מסביב.

עוד הדממה שורה ובן לויתי שאלני פתאם:

– אם מוצאך מפטרבורג, איזו דרגה היתה לך, צבאית או אזרחית?

– לא כל בני פטרבורג נולדים עם דרגות, – הסברתי לבן לויתי ושאלתיו למוצאו ולשמו.

– קוראים לי עוסמן, מספר ראשון, – השיב הוא.

– איזה מספר?

– נו, כן, בודאי, מספר. יש מורה דרך עוסמן מספר שנים, ואני, מספר אחד, עוסמן הזקן.

– מורה דרך?! שמעתי, שמורי־דרך חייבים להיות צעירים, יפים, כדי לחזר אחרי צעירות נכבדות?

– נו, כן, בודאי, לחזר!..

– וגם להשאירן ככלי ריק!..

– נו, בודאי, להשאירן כלי ריק!..

– או, עוסמן, הרי אין זה נאה…

– אדרבה, זה נאה מאד, מאד. מה רע יש בזה שתתרי עני מחזר אחרי גברת עשיר? הגברת עשיר, הגברת שמח. ואם אדון מחזר אחרי גברת, או גברת אחרי אדון? אז, לא רע, וגם זה לא רע.

יער הארנים הלך ונתעבה, סביב לעצים רבים התפתלו כמו נחשים שריגי הטפסנים. דבר שכזה ראיתי רק בימי ילדותי בתמונות. ובצדי הדרך בשטח הפתוח צמחו פרחי כרכום. הכל היה חדש בעיני, מלא ענין. אולם כל אלה לא היה בכחם כדי להפסיקני מלהרהר בשאלות, דהיינו: על שום מה מרבים לשיר על אהבת אדון לבת שבט פראי, ולגנות אהבת גבירה לתתרי מסכן? ומה נתאר לעצמנו שכאן, בין הרים אלה, פותחת אחת מהחוטאות היפות במשחק האהבה לראשונה?

אותה שעה הרהר גם עוסמן בחוטאת היפה.

– הנה – הצביע על הסלע שמעל לאשד אוצ’ן־פו, – הנה גברת אחד קפץ מסלע זה. היה אתה עוסמן מספר שנים. שלשה לילות היה עוסמן עם הגברת בהרים. כאשר הגברת קפץ, אמר עוסמן: “למקום שקפצת, אקפוץ גם אני”. וקפץ.

הרי שירה היא! בקשתי מעוסמן להמתין כמחצית השעה על יד האשד. מראה המפל היפה הצמיח אברה לדמיוני אל אשדות המים העצומים שבצפון, שכחתי את עוסמן, את מורי־הדרך ואת החוטאת היפה. אולם עוסמן לא חדל מלהגות בחוטאת ואמר פתאם:

– גם אני חזרתי הרבה מאד אחרי גברת.

– נו, כן, כמובן, אחרי גברת. היו לי בסך הכל שלשים ושבע גברת!

מופתע התבוננתי בישיש הצנוע והחביב, הלבוש בלויים תתריים.

– וכל הגברת שלי היו צעיר: הכי קשיש בת עשרים וחמש, הכי צעיר – שבע עשרה. באו אלי ואני הראיתי להן את אַי־פטרי, יאלה, הייתי אתן במערות, ראינו את מבצר מנגובקלה – קצ’י קאלן ועוד דברים הרבה; אהבתי אותן הרבה, והן אהב אותי הרבה.

– אם כן היה זה, כפי הנראה, מסע סיור, הרי זו היא אהבה שונה לגמרי.

– נו, כן, בודאי, זו היא אהבה אחרת לגמרי. כמו אבא הייתי להן, הצלתי אותן ממות, אילולא אני, היה כולם מת מרוח חזק. הנה ככה מחזר הייתי!..

עברנו על ידי כרכומים צהובים. עוסמן קטף אחד מהם.

– כלום זה פרח הוא, מה יש בו? אנחנו נסענו, היו הרבה פרחים ולא נעצרנו, לא הסתכלנו. אבל גברת לא יעבור סתם על פני הפרח. הוא מאד אוהב פרחים ועל כן הולך לאט לאט. אחת קוטף פרחים, שניה אוסף – יושב וקושר, שלישית מפגר הרבה מאחורינו, רביעית כועסת, חמישית רוצה לאכול, שישית עומד על הר ושר שירים, שביעית כותב בעפרון, שמינית בצבעים, תשיעית בדיו, עשירית רוצה לישון והראש כואב.

עוסמן מנה את כל הצעירות שלו, את מעשיהן של כל השלשים ושבע בשעה שהוא מובילן בין ההרים.

– כאשר חם, הגברת הולך פה ושם, קוטף פרחים, אבד ארנק, התקדם מעט וצועק: “עוסמן, ארנקי אבד!” צריך לחפש. והשניה כבר צועק: “עוסמן, סודרי אבד!” בימים חמים מהלך הגברת כמו הכבשות ואני אתן כמו רועה. אעלה אל ההר הגדול, מחצצר, והן מתכנס אלי. רוצות הוא להתרחץ, שוב עולה אני על ההר הגדול, מביט אל הדרך, אולי בא מי שהוא. אראה אדם מתקרב, מחצצר והגברת מתלבש או טובל כל הגוף במים ושוחה. תמיד הגברת אוכל אתי יחד, התרגלו אלי ומאד אהב אותי, ואני אהבתי אותן… וכי למה זה רע לאהוב גברת?

– אבל, עוסמן, לא באהבה כזו המדובר!

– נו, כן, כמובן לא בשכזו. כאב הייתי להן, לימדתי, בהרים הולכים לאט, לא עומדים והוא לא שמעו בקולי, הלך מהר לכל הכיוונים ועיף. מאוחר בערב הגענו ליאלה, ושם שומע אני רוח.

עוסמן קטף עלה כרכום, נשא עיניו אל איזור השלגים הזעוף של יאלה. הנה גם אדם, גם כבשה ואפילו סוס, כמוהם כעלה זה – רוח כזה יש ביאלה! שומע אני רוח מאושת ואומר: “הנה, גברת, מערה, מהר כנס למערה”. נכנס כולן לשמה ומחכה לעגלה עם אוכל. אבל הרוח שיבר את העגלה, לא באה. רוח שכזו מסתלקת במהרה, הכל שכך, ואנו יצאנו ליאלה. והנה שם כפור גדול, אדמה לבן. היה קר לגברת, הדלקתי מדורה. אולם הן הולכות למות, בין כה וכה: רעב היו, מן הבקר לא בא אכל אל פיהן. אומר אני לעצמי: “אם הגברת מת, גם עוסמן מת”. השארתי את כל הגברת אצל המדורה, קוששתי להן הרבה עצים והלכתי. הולך, הכפור חורק מתחת לרגלים, חושך, מפחד שמא אפול לתוך נקיק הרים, למערה עמוקה, וכל הזמן חושב אני לעצמי: “גברת, גברת, מה עושה עכשיו, הגברת?” פתאם ראיתי, עמוק למטה – אור, הלכתי אל האור, הרגל מעדה ונידרדרתי למטה. פוקח עינים: שוכב אני אצל מדורה, וסביבי צ’בנים יושבים, אילים רובצים וכלבים. קניתי מאת הצ’בנים איל אחד, העמסתיו על הכתף וחושב אני: “גברת, גברת, העוד חי הגברת שלי?” עליתי בהר עם האיל, מביט, – איפה האש – אין רואים בשום מקום, כבתה המדורה. קורא – אין עונה, מחצצר – אין שומע: מתו הגברת שלי!.. הולך בכיוון ההוא. השמים בהירים, הירח עלה, רואה אני על הכפור העקבות שלי. מתקרב – אין אש! המדורה כבתה, הגברת שוכבות קבוצות קבוצות, כאן שתים, שם שלש, מי את מי אהב עם זו, – מת. התחלתי בוכה ואמרתי בקול רם: – גברת, גברת, מת הגברת שלי! – אך קראתי והנה מתנועע הוא, משמע חי.. – קום, אומר אני, נא קום, גברת, הבאתי איל, לאכול, לאכול! – הן קם, שמח: – לאכול, אומר, עוסמן הביא לאכול. ומה, שואל, נאכל… איפה האיל? – הנה האיל!

– חי הוא! כזה אי אפשר לאכול.

– אני צוחק ומוציא סכין, הן פחד. אני שוחט – הן בוכה. מטגן – בוכה פחות. נותן לאכול – אוכל. אכל, שבע, ישן היטב לחום המדורה, הקיץ עליז, שר שירים, וזה הכל. גם אני חיזרתי אחרי גברת, אהבתי אותן, הוא אהב אותי… זה לא רע…

– הרי זו אהבה אחרת, עוסמן…

– עבור אהבה כזו לא משלמים הרבה. אבל יש אהבה טובה: תתרי עני מקבל הרבה כסף, בונה בית מלון, קונה סוסים טובים, הנה כמו העוסמן מספר שנים.

– הרי הלז התרסק, קפץ מהסלע אחרי הגברת.

– לא, הוא חי, והגברת חי. אני הוא שהבאתי את עוסמן אל הגברת. באה גברת מאד משעמם לה. הבאתי לה רזמרין ואומר: – אל תשתעמם גברת, אצלנו תפוחים טובים.

– אין אני נזקקת לתפוחים שלך. – הבאתי לה דובדבנים, – לא רוצה דובדבנים; – מה רוצה, מה דרוש לך? – את אשר אני צריך, אין לך עוסמן. – חשבתי, חשבתי, מה דרוש לגברת והבאתי לה אגס מתוק מאד, גדול מאד.

– לא צריכה אני אגס שלך, מה שאני צריכה, אין לך – זקן אתה.

– נקשתי באגס במצח: הנה מה שדרוש לגברת. עכשיו מצאתי!

הבאתי אליה את עוסמן הצעיר והיפה והיא אהב אותו.

– עוסמן, – אמרתי לו בהחלטיות, – אין זו אהבתך אתה, זוהי אהבה שונה לחלוטין.

– אהבה אחרת היא זו: עוסמן הצעיר קבל הרבה כסף. ואצל הגברת נתמעט הכסף. הלכה להרים וקפץ. ראה עוסמן: לא רחוק, גברת תלוי על עץ, אמר: מקום שאת קפצת – אקפוץ אני", קפץ על העץ והוריד הגברת. אבל לא היה כסף לגברת, והוא הצליף בה בשוטו.

– הגברת בתתרי?

– לא, התתרי הכה הגברת.

– זה רע מאד!..

– נו, כן, בודאי, לגברת רע ולתתרי המסכן טוב מאד: עכשיו הוא ראש וראשון לכל מורי הדרך, יש לו הרבה גברת, בית מלון, סוסים טובים, שעון זהב. הרבה רווח היה לתתרי העני.

לא היה עוד ברשותי די זמן כדי לשכנע את עוסמן, שאכן אהבתו הוא שונה לגמרי. מעל לראשנו ניתלו גושיה המושלגים של יאלה, אשר שם כמעט וגועו עוסמן והתיירות שלו.

תירגם א. סלמן

רוח קרה איושה באפלה והנהר סאן וגעש. מאחורי סוללת המסילה המה הים. בחשכה לא נראו הגלים ואף לא המלמלה המבהיקה של גלי הגאות בדכיים, ורק נשמע כיצד משהו תופח, בהפיצו ברוח שפעת־קצף ורטיבות מלוחה, אחר כך, בקול המולה ושכשוך משתפך הוא, אין אונים, לרגלי הסוללה. עדי רגע שוככים ההמולה והשכשוך ונעלמים בתוך המאפליה, השלך הס, הכל נדם וכהרף עין מתחדש ועולה לתוך שחור הלילה קול־הים בזעפו. חוטי הטלגרף שממעל השמיעו קול יבבה מתכתי, המרעיד את הלב בחדקוליותו הנוגה, ומבלי שירפה אף לרגע קט, נישא קול חד שלא כשאר קולות הלילה הסוער והים הרוגש. גם מעמודי הטלגרף עצמם עלתה המולה חד גונית קצובה, מסתורית.

אל חצר הבית הקטן, סמוך לסוללה, יצא אדם לבוש בגדים תחתונים ויחף – הוא בעל הבית, סוחר קמעוני. רגע קט ריצד בחדר ועל גבי הגדר סילון אור דק וארוך שכבה מיד עם הישמע קול נקישת הדלת בהיסגרה.

ברגע הראשון לצאתו מן האור לא יכול שבלאייב להבחין דבר בתוך החשכה. נשתהה קמעה במקומו ומשהסכינו עיניו לאפלה, החל מבחין בגוש האפל של הסוללה, המתנשאה מעבר לגדר החצר. אז הקיף את ביתו, בדק את בריח השער, את מנעול החנות והתיר מהשרשרת את הכלבה, שהחלה מיבבת ומקפצת עליו בעליצות.

– שנת יבול, אביב מבורך… או־חו־חו, יסלח לי אלוהים… השעה שתים, מן הסתם. מתכווץ ומרעיד מצינת הלילה, פיהק לרווחה והצטלב על פיו.

מכיוון הנהר הביא נחשול הרוח העז קול הדומה לצווחת אדם.

שבלאייב הטה את אזניו: הרוח איושה כמו קודם, הנהר געש; למטה השתברו גלי ים וחוטי הטלגרף יבבו נוגות.

– רק נדמה לי, מזג אויר שכזה.

ומבהיק בלבניו, יחידי בתוך העלטה, שם פעמיו אל הדלת.

לעת ההפוגה הקלה, לעת נרגעה גאות הים והגלים שבו הימה, נשמע שנית ברורות:

– אובד אני… אנשים טובים, הושיעו אובד אני…

כמו מאכלת פלחה הקריאה את לבו.

– משמע, בכל זאת – אדם: אפשר טובע ואפשר גנבים, רוצחים.

זינק אל ביתו והחל מתלבש בחפזון.

– אמא, אמא, מהרי, שלחי את וניטקה למשטרה! – אדם טובע בנהר. ואפשר שודדים, רוצחים.

– אה? מה? מדוע אינך ישן? – קראה האשה, כשהיא מתרוממת במיטתה ומתאמצת לפקוח את עיניה הרדומות.

– העירי את וניטקה, אמרתי.

שבלאייב הוציא מתחת למיטה מוט ברזל עבה וחמק מהבית. אותה שעה חלפה על פני החצר כרכרה מאחרת. שבלאייב עצר את הרכב.

– עמוד, השמעת, שם בנהר טובע אדם, צריך להחיש לו עזרה…

הלה הצליף בסוסו ונעלם. שבלאייב טיפס על הסוללה ורץ על גבי האדנים, – כושל ונאחז כפעם בפעם במסלות הברזל. לרגע תשתרר דממה מסביב, אחרי כן תגיח רוח מהנהר ושוב ישמע באפלה קול אדם הקורא לעזרה:

– מת אני… רחימאים… מאמץ אחרון… כוחותי אזלו…

– ליד הצומת נראתה מתוך האפלה דמותו הדוממת של השומר.

שבלאייב מיהר אליו.

– למה אתה עומד כאן, האינך שומע – בן אדם טובע.

– אכן שומע אני, זה כבר שעתים שהוא מצווח, אבל מה אפשר לעשות.

ולמה לא הודעת לתחנת ההצלה? הריהי כאן, ממש על ידך.

– איזו תחנה? אני אינני יודע… אסור לעזוב את המשמר…

שבלאייב מיהר אל התחנה, והחל מתדפק בחזקה.

– קומה, סבא, הב סירה ונצא להציל בן אדם.

הזקן שמאחורי הדלת גונח, טורד, מגשש בידיו ובשום פנים אינו מוצא באפלה את האנקולי; לבסוף מצאו ופתח לדלת.

– מה נחוץ? אנשים?

– תן סירה, מוכרחים לנסוע.

– אהה?… אינני שומע.

– הי, חרש זקן! תן סירה, אומרים לך, הזדרז ונרד, בן אדם טובע.

נעלב הזקן.

– איזה שד הביאו לכאן!… דוקא במזג אויר שכזה התחשק לו לטבוע. לאן ארד? אדם זקן אני, איני מסוגל, בין כה וכה ילך לאבדון, וכי אינך שומע כיצד גועש הנהר, והחשכה… לו חכינו עד אור הבוקר, נו, יהי כך, אנסה לצלצל, – שמא ישמע מי מהמתנדבים. או, ישו אדוננו ואמא קדושה!…

הזקן יצא החוצה, כשהוא מרעיד מקור וגונח, ניגש אל העמוד והחל מושך בחבל הפעמון ובתוך הלילה האפל נישאה ברוח מעל לשכונה, מעל לקריה הנמה, מצילת אזעקה תכופה ובהולה. אלא שמן הנמנע היה לצפות, שיגיעו אל אזני אחד הישנים: השעה היתה שתים אחר חצות, שעת השנה העמוקה.

אפשר, מחמת קולה המחריד של המצילה, ואפשר שהאיש נחלש או טבע, כי כך וכך, לא נשמע עוד מהנהר דבר זולת קול משב הרוח ושכשוך הגלים.

– אם כן, אסע לבדי, – קרא שבלאייב בהתרגשות – הן אי אפשר להפקיר נפש נוצרית.

– ירד אל חוף הנהר, התיר סירה, תפש למשוטים והחל חותר. כהרף עין נסחבה הסירה בזרם; נגוזו מיתארי החוף המטושטשים ודמות התחנה הקודרת. מסביב חושך וצלמות ושחור פני המים מרצד עמומות בצד דפנות הסירה. מערבלי מים נישאים כמשפכים, עברו מתחת לסירה בקול בעבוע מבשר רעות, הטוה לכל הצדדים זוממים להורידה לתוך המצולה. הנהר שנתמלא מי אביב, רגש, כאחוז טרוף בינות החופים הסוגרים עליו.

זמן מה עוד הוסיף הזקן למשוך בחבל פעמון האזעקה, אחר כך חזר וקשרו אל העמוד, נשתהה קמעה, הקשיב לקול שאון הרוח והמים, התגרד בגבו, פיהק, הצטלב ופנה למלונתו:

– או־חו־חו. אל רחום וחנון, תשמור האם הקדושה עלינו החוטאים. השמעתם, לך וחפשו בליל סער ואפל שכזה. לא יכול להמתין עד הבוקר. איפה תמצאוהו עכשיו? נו, נניח שכבר טבע. וגם ההוא יטבע… או־חו־חו… אל רחום וחנון! כעבור דקה נשמע במלונתו קול נחרתו הקצובה של הישיש.

ב.

על החוף לא נמצאה שום נפש חיה. ובאמצע הנהר, בשחור האפלה נאבק שבאלייב בגלים הזדונים. הוא היה בודד לגמרי, מנותק מהעולם כולו. אל אן יחתור? לא קול, לא שמץ אור אין כל סימן, רק האפלה, רק היא בלבד תלוה את הסירה מלמעלה, מלמטה, מכל העברים ואין שומעים אלא את הגלים הסואנים המכים בחפזון בדפנותיה. הפשיר הקרח בנהר, אך עדיין היו חולפים פה ושם קרעיו וכפעם בפעם הבהיקו בחושך מיתאריהם האפלים של קרחונים ובו ברגע היו נסחפים עם הזרם ונעלמים במעבה החשכה. קרע כזה, משרק יגע בסירה, מיד תרד זו תהומה. איש מן החוף לא יחוש לעזרה ואף אם יזעק – יאחר את המועד.

“האוכל עוד לשוב לביתי” – חושב שבלאייב – הנה את האיש לא אציל ובעצמי ארד תהומה. אם אפנה אל החוף, יש לי תקוה להנצל."

אולם היכן הוא החוף? אנה ומהיכן בא הזרם? לאי עבר לפנות? החשכה משבשת כל דבר. הכל מיטשטש בה; אין צד ימין ואין צד שמאל, מסביב רק חושך וצלמות ואין רואים דבר. שבלאייב הבין שהנה מיטלטל הוא בתוך האפלה, כל הזמן במקום אחד וכי הזרם נושאו במהירות אל הים, ושם מוות ודאי.

לא חשב עוד על האיש אשר למענו ירד למים ומתוך ניחושים בלבד חתר במשוטים. רק כדי להחלץ איך שהוא מהמערבולת…

פתאום נשמע באפלה קול מעל לנהר:

– אנשים טובים, הצילו!…

בכל כוחותיו לחץ שבלאייב על המשוטים. מעתה דרך הצלתו האחת – קריאה זו: שם החוף. כיוון את הסירה לצד, שממנו בא הקול, והחל חותר. ידיו העלו בועות־אויר, כותנתו הרטובה דבקה אל עורו, רקותיו הלמו מהתאמצות פיסית יתרה, ואילו הסירה היתה כיצוקה עופרת, אין להבחין בה – אם מתקדמת היא, ולו גם כמלוא הנימה, אל החוף או רק נסחפת בזרם מטה מטה. ונדמה לו, לשבלאייב, שכבר לילה תמים נאבק הוא במאמץ על אנושי ועדיין באות הקריאות לעזרה ממרחק רב כקודם לכן. אל מנוח, אף לא רגע קט, פן יסחפהו הזרם המתגעש.

וכבר החל מתיאש.

“אל־אלהים, האומנם לא אצא עוד מזה!”

והנה, דוקא בשעה שלא פילל עוד, שמע קול מדברים באפלה.

“רבים הם, – חושב שבלאייב בנפשו – רק אקרב, יסתערו על הסירה ויהפכוהו”.

עצר בסירה וקרא:

– רבים אתם שם?

– שנים: אני ו…כלב.

שוב תפש שבלאייב למשוטים, אחר־כך נטל בידו חבל שהכינו במיוחד והשליכו למקום שם נראתה דמות כהה. מן הסתם נאחז בו מי שהוא, שכן החבל נמתח. שבלאייב התחיל למשכו אליו, אלא שלפתע רפה החבל, החליק לתוך המים והסירה נסחפה בזרם למטה. ומהאפלה עלה קול:

– קפאתי, הידים אינן נשמעות לי, אינני מסוגל להחזיק בחבל.

שוב תפש שבלאייב למשוטים, התקרב קמעה, השליך את החבל שנית, החבל נפל על גבי גוש קרח ונתפש באחד מזיזיו. היטה שבלאייב את גופו לפנים והריהו רואה כמו מבעד לערפל – בתוך האפלה, על גבי הקרח, עומד אדם, מרטיט מקור, שיניו נוקשות זו לזו, גופו נוטף מים ובזרועותיו כלבלב.

נטל שבלאייב את הכלבלב, אחר כך משך את האיש לתוך הסירה, הדף את עצמו מהקרחון, הזרם נשאו, ערבלו, קרעי הקרח נעלמו ושוב אין סביבו דבר, זולת האפלה ופני המים השחורים המרצדים והחולפים על פניו בחפזה. איש מהם לא ידע, אנה הם שטים, איה החוף ומהו כיוון הזרם. שאון בלתי פוסק, קצוב ומאיים, גובר ויורד לסירוגין, נשמע עתה ברור יותר ויותר. היה זה הים. כמו קודם לכן נראו גושי קרח חולפים משני צדי הסירה ומיד נמוגים בתוך החשכה. בדרכו לכאן חתר שבלאייב אחרי הקול ואילו עתה לא שמע דבר זולת סאון הזרם. עודו חותר במשוטים, ומנחש את הדרך בה ישוט, ראה לפתע אור זעיר נדלק כמו כוכב. משמע, כרכרה קרבה אל החוף, ואפשר מצאו לנחוץ להדליק פנס. שבלאייב היטה את הסירה אל עבר האור והוסיף לחתור. קמעה קמעה עלה האור וגדל וכל הזמן התרחק הוא ימינה: משמע, הסירה נסחפת עם הזרם.

עתה השתחרר שבלאייב כליל מפחדו שתקפהו לפני כן. הסיכוי ל“אות־כסף בעד מעשה הצלת אדם”, תשבחות, התפעלות בפני מעשה גבורתו, וכל אשר עתיד להאמר עליו בעיר, שמשו בראשו בערבוביה משונה עם רגשי חמלה כלפי אדם מרעיד זה, ששיניו נוקשות ובלוייו קולחים מים, ועם רישומי הלילה האפל, המית הרוח, געישת הנהר ושאון הגאות של הים ודכיו מרחוק.

– כיצד נקלעת לענין ביש זה?

– אני – עלה קול צרוד מהאפלה – סבור הייתי, שכאן אצלכם פרשת־הנהרות. הולך אני, איפוא, לאורך החוף, אין רואים לא סירה ולא רפסודה. הקרח מתפרק מתחת לרגלים. הכלבלב רץ לפני, סביב חושך, צלמוות, אינך רואה דבר ואינך יודע – קרח זה היכן הוא, אם על הקרקע ואם על המים ופתאם נפלתי וטבלתי עד מעבר לראשי בתוך מים. הריני נאבק, נאחז בקרח והלה מתפורר בין אצבעותי, שכן רק פתותיו בלבד נערמו על החוף. נאחזתי בזיז, עליתי מהמים והנה הוא מתנדנד ומתרחק מהחוף. נבהלתי, הנה, חושב אני, אסחף שנית לתוך המים ולא אצא עוד, כי פריך הוא הקרח שעל החוף, כל אברי קופאים, רואה אני – כי הנה אטבע. – שוב נאחזתי איך שהוא בזיז עבה ואך בקושי יצאתי. וגם הכלב קפץ למעלה. התנדנד הקרחון הארור, המים שוטפים אותו מלמעלה, ניתק מהחוף ושט לו בזרם ישר אל הים. אבדתי, חושב אנכי… אלא שהקרחון נתפש, התנדנד ונעצר, התחלתי, איפוא, לצעוק, צעקתי, צעקתי, גרוני ניחר; איש אינו בא לעזרה ומסביב צלמוות, אין רואים דבר. חלפה שעה ועוד שעה. אם אשאר על גבי הקרח, חושב אני, לא יארכו חיי אפילו עד עלות הסהר… ואם אקפוץ למים, אצלול מיד כמו מפתח. והנה שכבתי על גבי הקרח. תחילה היה קר, ואחר כך, התחלתי לנמנם. הנה הקיץ הקץ, אלא שלכלבלב לא היה, מן הסתם, כל חשק להתפגר: מקפץ, מילל, מלקק בלשונו את פני, או מתחיל ליבב, עד שהלב נחרד, אינו נותן מנוח. קמתי על רגלי, נטלתי את הכלבלב בזרועותי והחילותי מצעק מחדש. וכל פעם שתש כוחי, ניחר גרוני, ואני משתתק ואחר מכן מתחיל אני בצעקתי מחדש. בפעם האחרונה חשבתי ככה: נו, אצעק עוד מעט, לא יושיטו עזרה – ארד לתוך המים.

שבלאייב הסיר מעצמו את הגלימה והשליכה לאלמוני.

– הריני מודה לך, כל קרבי רועדים.

– מהיכן אתה בא?

זה שבאפלה החריש, אחר כך שוב נשמע הקול הצרוד:

– לא מכאן אנכי.

שעה קלה לא נשמעה אלא הלמות המשוטים הקצובה על פני המים.

– פועל שכיר, או כיצד אתה?

– לא־א, לרוב פועל־חרושת הייתי.

שוב נשתתקו.

– היה היה סוס רכיבה וסיים דהירתו, היה פועל והשתחק כליל. עכשיו, שב אנכי אל כפר מולדתי, הרופאים אומרים, מחצית קרבי רקובה, אלא שמכזבים המה… שם יש לי אשה, זה ארבע שנים שחיים אנו מפורדים זה מזו.

– על שום מה, וכי לא טובה האשה?

– אשה כמו כל אשה. ברה, כמובן, תמירה. אשה כמו זו, חביבי, לחפש בנרות, אמיצת לב ועליזה, מוטב לא ליפול לתוך פיה, מתק שפתים שכזה. נו, ומה יפה היא! האיש עם הכלב, אשר נסחף, מן הסתם, בשטף הזכרונות, הפליט, לפתע דברי נבול והוסיף בציניות:

– אכן, אחא, נקבה היא זו!

חרה הדבר לשבלאייב, שירא שמים היה.

– ואתה חדל לך לנבל את פיך בחשכה ועל המים.

שוב השתתקו. רק נשמע כיצד הלמו המשוטים במים ורוח חלפה מעל לנהר.

– ארבע שנים לא התראינו – פתח האלמוני שנית – אבוא ואומר בגלוי: די לך, פיוקלה, התעלסת כאוות נפשך ודי, מה יש… עכשיו היא חיה שם עם שטיגר, – הוסיף ונשתתק.

אצל חרטום הסירה התגעשו והקציפו הגלים וכשתי פעמים פגעו בה קרעי קרח סמויים מן העין.

– במשך שתי שנים רצופות בקשתיה להנשא לי, בחורה ממולחת היתה: אנשא לך, היתה אומרת, רק בתנאי שלא תסבא ולא תרביץ, ועוד, היתה אומרת, אינני רוצה בחיי עוני. נו, התחתנו, איפוא, אולם מה הם החיים בכפר: דלות, זוהמה. עזבתי את בית אבי והלכתי לגור בבית חרושת. השתכרתי יפה – שנים, שנים ומחצה רובלים ליום. חיים עליזים חיינו עם פיוקלה, היו זמנים! היא, יפה ועליזה אורחים, מוסיקה, א־אח!..

– נו, ועד שנדרדרתם, – הפטיר שבלאייב באירוניה, שכן החל חש שאינו מחבב עוד משום מה את בן שיחו.

– חיים אלה ארכו שנה אחת בלבד – המשיך הלה מבלי להשגיח בנעימת לעגו של שבלאייב, – אחר כך, היו פיטורים בין פועלי המפעל, סימו הזמנה גדולה ושילחו את הפועלים המיותרים. פוטרתי גם אני ונשארנו עם פיוקלה בלי פרנסה. אף פרוטה לא נשארה עמנו. שהרי, כך הוא – בבית חרושת: כל כמה שתשתכר, אם הרבה ואם המעט, הכל ילך, משמע, כאלה הם החיים שם. פניתי בכה ובכה, אין עבודה, הכל מלא וגדוש. אכן מר היה! את מלבושינו מכרנו בעבור אוכל, לפנים מתגנדר הייתי, בלבושי, והנה בלה הכל, ממש יחפן: פיוקלה לבשה קרועים, לפנים היתה ברה והנה נצטמקה, הפכה כחושה, צהובה, ומרת־לב. את כל מלבושינו נתנו בעבור אוכל. ואז נפלה בינינו הקטטה.

“איזה בעל אתה, היתה אומרת, שאינך מסוגל לפרנס אשה. מה צורך יש לי בך, אני, היתה אומרת, תמיד אמצא לי את הגבר”. הרבצתי בה וברוב כעסי שתיתי לשכרה. נתקבלנו לעבודה בבית חרושת לסיגריות, אלא שגם שם לא הארכנו ימים, אך בא החורף רבו מבקשי עבודה, הורידו את השכר, וגם בלאו הכי פקע כוח הסבל, רעבים למחצה, התגוררנו במרתף. פנינו למשרד, בקשנו הוספה, אז גרשונו לחלוטין: רבים כמוכם, אומרים הם, משוטטים כאן עכשיו, והם יעבדו גם בפחות מזה. וכך חלפו שש שנים רצופות: מצאת עבודה, נתקבלת למפעל כל שהוא, מצבך שופר הרי רכשת לך מלבושים וקמעה קמעה חזרת לחיות כבן אדם, גם תה וגם כוסית יי"ש במסבאה, ומשחולפים חמשה ששה חדשים, שוב הנך מוצא את עצמך מחוסר עבודה, אם מחמת פיטורים, כתוצאה מצמצום הייצור, או משום אי הבנה בינך ובין הממונה עליך. נו, שוב הכל חוזר חלילה, מלבושיך נמכרים בעבור אוכל, כאותה המעשיה בבן פר הלבן… אחד שכמותנו, כיון שנדחק אל פי התהום: אך דחיפה קלה והתדרדר. לך וטפס מחדש.

– ואתה כפי הנראה, את כל אשר לך במסבאה השארת למען יוקל לך, והיית ליחפן.

– אשתי עזבה אותי – המשיך האלמוני מבלי להשגיח בלגלוג שבדברי שבלאייב. – עזבה. “אני, אמרה, עודני צעירה ורוצה לחיות להנאתי ואתה הסתלק לך לכל שישאך לבך. אז הרבצתי בה כדבעי, שתי שינים הוצאתי לה, שיסעתי אוזן ושברתי לה צלע. ובסופו של הדבר, הריהי חיה היא עכשיו עם שטיגר. התמכרתי לשכרות: כל אשר היה לי נתתי ביי”ש. חודש תמים הייתי ערום ויחף. בקרבת המקום היתה נגריה, שם הייתי ישן על גבי השבבים. אחר כך נקלעתי לפיטר¹, רבות ראיתי שם.

– וגם טעם בית כלא טעמת, מן הסתם? תן את הגלימה…

– הכל עבר עלי. נו, נתיגעתי כבר. אפילו לסבוא חדלתי. רק אגמע ומיד – פולט חזרה. אינני יכול עוד, לא קולט. עתה שב אני לביתי אל הכפר, סמוך לו ישנו מכרה, ושם במכרה חיה לה האשה עם שטיגר… אומר לה: “די לך פיוקלה, חדלי מזה, התעלסת ומספיק. נתחיל לעבוד, האב יעזור, שוב נעמוד על רגלינו”.

אלא שהדקירות בצלע אינן פוסקות; בבית החולים אמרו, מחצית קרבי רקובה, כביכול. בדאים. אילו רק זאת; בל אפול בידי המשטרה. כך, בעצם, אין נגדי כל דבר מיוחד, נו, אלא שלפי התעודות, חייב אני ללכת למריאופול ואילו אני – לכפר. הלב נצבט. אינני יכול עוד, כלומר אפילו אגוע, אבל את פיוקלה מוכרח אני לראות, לומר לה, חסל, אין רוגז, ואחר כך העירה, ארשם במשטרה ונתחיל לחיות עם האשה כמו בימים הראשונים. שהרי משולל זכויות אני.

בין רגע עצר שבלאייב את המשוטים באויר.

– כיצד אמרת; משולל זכויות?

– נטול תעודת זהות.

שבלאייב החל חובט בחזקה במשוטים על פני המים והסירה זנקה לפנים.

אותן הסכנות, שאיימו עליו מכל צד בתוך החשכה, נראו עתה, חסרי טעם וחסרי הגיון, וכאילו עשה משגה חמור, עשה את אשר אסור היה עליו לעשותו.

חש עיפות. אך בקושי הדפו זרועותיו את המשוטים לאחור, מתניו כאבו. בראשו התרוצצו ללא סדר מראות מחנותו, ביתו, דלתותיו העבות, מנעולים, תריסים מוגפים היטב, וכן תחושה של דריכות וזהירות, אשר פקדוהו בלילות עת שחרד על רכושו, רכוש בעל בעמיו.

הכלבלב קפץ מזרועות בעליו אל תחתית הסירה והשמיע קול יבבה. הלה התכופף ולקחו שוב בזרועותיו.

– שקט, שד, אתה מנדנד את הסירה… הנה אמרח לך במשוט.

לפני חרטומה של הסירה מסתמן, במטושטש החוף. נראו דמויות כהות של בני אדם, כרכרת־קפיצים וסוס. הפנס שבחזית הכרכרה שילח סילון אור דק על פני שחור המים והתרסס בתוך הגלים המתגעשים.

מן הים הגיע קול שאון גלי הגאות.

הסירה נתקעה בתוך החול הרך. נהג הכרכרה ושני שוטרים התקרבו אליה.

מבלי להחפז קיפל שבלאייב את המשוטים ועלה אל החוף. אחריו עלה גם האלמוני.

בקול צרוד החל מודה על הצלתו, אחר כך עשה תנועה כאומר להסתלק מהמקום.

– חכה – קרא שבלאייב בהניחו את ידו על שכמו; ואחר מכן, בפנותו אל השוטרים, הפטיר:

– אסרוהו, בן בלי שם הוא, אין לו תעודה.

תירגם א. סלמן

בעת שהוכרז על התחרות, איש מבני העיר לא פקפק כלל, כי רק הצייר הנודע בעולם, פאר העיר, חתן שני זרי פרסים. הוא בלבד יוכל למשימה. ואילו הוא עצמו, לבו חרד משום מה, שכן הכיר יפה את כוחו של ידינורוג הצעיר, תלמידו.

בעיר סובבו הכרוזים, אשר פירסמו בכל קרן רחוב, בקולי קולות, כדרכם, את החלטת האספה העממית: לערוך תחרות תמונות לבטוי יפי האשה; תמונה זו, שתהיה בעלת ממדים כבירים, תוצב בפרדסקין המרכזי של בית העמודים שב“ככר היופי”, למען יהיה כל הבא לשם רואה אותה מרחוק ויהלל ללא תפוגה את האמן שהביא שמחה זו לעולם.

כעבור שנה, בירח הענב, תוצגנה התמונות למשפט העם, וזה, אשר ציורו יוכר כראוי לפאר את היפה בככרותיה של העיר המעטירה, יזכה בתגמול גדול מזה, שהוענק אי פעם בידי המלכים: זר דפנה כפול שלושה יעטר את ראשו ושם יותן לו למנצח – חתן שלשת הפרסים.

כך, היו הכרוזים מכריזים בכל קרן רחוב, ובשווקי העיר, וחתן שני הפרסים, מגבעת מסע לראשו, תרמיל על שכמו, מטה תדהר בידו, וזהב באבנטו, כבר מיהר לצאת את העיר. מתבדר זקנו השב ברוח, העינים הנוגות תמיד, נשואות אל על, אל ההרים, שם בינות לכרמים מעפיל שביל אבן.

הוא יצא לבקש בעולם את היופי השגיב, שהבורא הטביעו באשה. על יד ביקתה אחת מאחורי משוכה, עמד עלם שחור תלתלים וקיצע בגרזנו בקורת עץ אחת. משהשגיח בהלך, שימט את התלתלים מפניו השזופים, שיניו ולובן עיניו הבהיקו בשמחה.

– שמח, מורי! – צהל לקראת ההלך.

– שמח, בני! השיב חתן שני הפרסים, כי הכיר את ידינורוג, תלמידו האהוב.

– יוצא אתה לדרך ארוכה, מורי. על ראשך מגבעת, תרמיל על השכם וסנדלים לך, עשויים עור־תאו קשה. אנה מועדות פניך? בוא, אבי, שב בצל קורתי, נשתה מן היין הטוב, למען אאחל לך דרך צלחה.

השיבו חתן שני הזרים מענה מהיר:

– ברצון, בני!

נעץ ידינורוג בתנופה את גרזנו בקורת העץ, וקרא בקול צוהל:

– זורקה! חושי אלי! הבי לנו מן הטוב שביינות, גבינה, ענבים! שמחה גדולה במעוננו: מורי בא אלי!

ישבו לפני הביקתה, בצל גפן שתילתה אשכולות שחורים מעל לראשיהם. זורקה, מציצה ביראת כבוד בגדול והנכבד, ומגישה אל שלחנם כד יין, מגשים עם גבינה, ענבים ולחם.

שאל ידינורוג:

– לאן מועדות פניך, המורה?

העמיד חתן שני הפרסים את ספלו ונתן בו עינים תמהות.

– כלום לא שמעת את אשר הכרוזים מכריזים זה שלושה ימים בשערי העיר ורחובותיה?

– שמעתי.

– כלום בדעתך להשתתף בתחרות?

– כן, מורי. יודעני, כי יהיה עלי להתמודד אתך. אולם הרי אין התמודדות מעין זו עשויה לפגוע בך.

– ידעתי, קשה יהיה המאבק, אך כל הירא מפניו איננו אמן.

– אכן, כך חשבתי. אף אני יודע היטב, שלא בנקל אפשר יהיה לנצחך.

אימתי, איפא, תצא לדרך?

– לאן?

– מה פירוש לאן? לחפש את היופי השגיב, אשר מן הדין שימצא באיזה מקום שהוא. יש לגלותו, ללא הבדל במי הטביעהו הבורא – בבת מלך יהירה, או פרועת צאן פראית, אם באשת דיג אמיצת לב או בבת כורם צנועה.

חייך ידינורוג, צחק לעומתו צחוק נטול דאגה.

– אני מצאתיו כבר.

החל לבו של חתן שני הזרים הולם הלמות אטיות עזות, החזה כאלו לא היה לו אויר לנשימה, הרעיד ראש השב. שאל בזהירות, ללא תקוה למענה אמת:

– אם כן, היכן מצאת אותו?

– הריהי לפניך.

ידינורוג הורה בידו על זורקה אהובת נפשו. עיניו הישירו מבטן ולא היה בהן מאומה מן הערמומיות.

תמה, התבונן בו חתן שני הזרים.

– היא?

– אכן!

ראשו של הישיש חדל מרטטיו, הלב שב להלום כסדרו. ניעור בו המורה.

– בני, אינני חולק על כך, חביבה היא אהובתך. מאושר הוא זה אשר את צוארו תחבקנה זרועות פז אמיצות אלו, ואשר יאמץ אל לבו חזה נפלא זה. אולם, תן דעתך, כלום זהו היופי, אשר ידביר תחתיו עולם ומלואו.

– כן, הוא עצמו. בעולם כולו אין, ולא יתכן שיהיה יופי נעלה משל זורקה הזהובה – אמר ידינורוג מלא התפעלות.

עד ארגיע נכנס ספק לתוך לבו של חתן שני הזרים, הכי לא טעתה עינו המנוסה. אפשר ויש בה בנערה זו, הניצבת בעינים מושפלות בצל הגפן, דבר־מה שלא הבחין בו עד עתה? התבונן בה יפה, בקפידה, נערה רגילה בהחלט, בכל מקום תפגש עשרות כמותה. פנים רחבות לה – שקעי עיניה מלוכסנים במקצת, השינים דלילות קמעה. העינים חביבות, גדולות, אולם אין בהן שום דבר מיוחד…

– עד מה עוורים הם המאוהבים!

צחוק וצהלה התגעשו בלב המורה פנימה, אך נשארו רציניות כשם שהיו. קם ממקומו ובהעמידו פנים תמימות, אמר:

– יתכן שהצדק עמך. אשריך שמצאת בקרבתך את אשר שומה עלי לחפש במרחקים, וזמן רב כל כך…

– שמח! ושמחי גם את המאושרת בבנות!

משיצא חתן שני הזרים לדרכו, היה לבו עלז ורגוע: יריבו המסוכן היחידי, – האהבה סגורה את עיניו, מרצונו סר מדרכו. הישיר הישיש את גוו וכדי לעשות דרכו קפנדריא הלך בערוץ חרב במעלה ההר.

ב.

חתן שני הזרים עבר מעיר לעיר, מכפר לכפר, מאי לאי, לא רגע ולא נח, חיפש את העלמה, אשר בה הטביע הבורא את היופי השגיב. חיפש אחריו בכרמים ובמשכנות דייגים, בארמונות ובשווקים, בחוילות אדונים ונכבדים, בהיכליהם של מלכי המזרח. שמו המהולל פתח לפניו את כל השערים, נתקבל כאורח רצוי בכל מקום. אולם בשום מקום לא מצא את מבוקשו.

פעם, היה זה מעבר לים בירח הרוחות, בבואו אל שערי העיר ראה בת מלך מזרחי רכובה על פרדה. רגע קט נעצר במקומו ובנפש צמאה התבונן ביופיה והרהר בהסוס: “שמא אותה אני מבקש?”

אלא שמיד התגבר על התרגשותו, ופנה לדרכו.

– שמא? משמע, לא היא. היופי האמיתי, כמוהו כגחלילית! – אמר בלבו – יש ותצא בלילה לחפש גחליליות ביער; פתאם תעמוד במקומך: “עצור! דומה גחלילית היא זו!” דומה?.. אל תשתהה, המשך הלאה. אבן היא המבהיקה באפלה או פרח האיסתר, כתם אור ירח נפל בעבי היער על עלה קמל. גחלילית, כי תפלח את החשכה באורה הבהיר, לא תשאל עוד דבר, ותקרא מיד בבטחה: זוהי!

בזה אחר זה חלפו החדשים. שככו סערות הים, נשרו העלים מאלוני השלכת. השמש הנמיכה הילוכה, העמיקה מבטיה לתוך אשנבי הביקתות. על גלי הים הרוגע נטו־רחשו צללי ערפלים. הרים חבשו כפות צחורות. בעמקים, נשא ברוח הקרה אבק שלג יבש, מחריק. ושוב עלתה השמש. בטרם שחר הגיח מההרים קלעי שמימי וכיוון את חיציו אל גבו המקומר של עקרב. החום גבר, וחתן שני הזרים עדיין משוטט.

הגיע ירח הסגליות. ההלך עשה את לילו על פני החול שעל שפת המפרץ. גמע יין מהמימיה, קינח בפת לחם שחורה וגבינת כבשים, הציע לעצמו משכב; גרף גבשושית חול למראשותיו, פרש אדרתו השעירה, על מצעו שם את ראשו. הגוף יגע ובלב – היאוש. דומה, לעולם לא ימצא את מבוקשו. לא ימצא, יען כי אינו מסוגל למצאו.

מדרום, מצד ההרים נשבה רוח חמימה, רוויה ריח סגליות שם בין בקעי ההרים –קרחות יער מכוסות כליל מרבדי סגליות. בערב היה מהלך בשביל שבמעברות־ההרים, נהנה מיפי הטבע ונושם את ריח ראשית האביב. ועכשו, לעת עטו ההרים דמדומים והרוח החמה הביאה מרחוק את ניחוח הסגליות, נדמה לו: שם, הרחק ממנו, הכל חגיגי יותר, עמוק יותר מכפי שניתן לו לראות מקרוב. ומשיעבור לשם – שוב יתרחק היופי ושוב יהיה הכל טוב, אולם לא זה… ומהו כשף זה שביפי החלד, אשר לעולם מתחמק מן האדם, לעולם אין להשיגו, לעולם לא יצטרף בשלמותו לשום צורה מצורות הטבע?

זכר חתן שני הזרים את כל אשר יצר בחייו כל אשר פרסם שמו ברבים – ויפול אפים אל מראשותיו. שאט־נפש ובושה מלאו את נפשו לזכר הרמזים התפלים לזה האדיר, הבלתי מושג, הנשקף לנגד עיניו הנוגות, ואשר מעולם לא הצליח להלבישו צורה וצבע. כך נרדם, פניו צמודות אל אדרתו המחספסת, עדיין נשבה מן ההרים רוח ספוגה כלה ריח סגליות ולאורך החוף עורק ורוגש נאנח הים.

כאשר חתן שני הזרים הקיץ משנתו עלה מעל פני הים שחר ירקרק־זהוב. ההרים, השיחים, והעשב הדוקרני שעל שפת הים שרויים באור דמדומים, רוגע – שופעים אור רך מתמזגים; האור והצל חובקים זה לזה. אחר כך ניצתת מעל לים מדורה בהירה עצומה, בלי עשן ובלי פיח, בלאט עולה ומתגלגלת ממנה השמש וקרניה מכות בקרקע. האור ניתק מהצל, ויפרדו זה מזה. האור הולך הלוך וזך והצל מאפיל מרגע לרגע.

התבונן חתן שני הזרים בצללים שטבעו בהרים. הציץ, וכמו עלם צעיר מיהר וקפץ על רגליו. בגבעה אשר למרגלות ההר ירדה, שטופת קרני שמש, עלמה תמירה, ולראשה זר סגליות, נסערה נפש האמן עד למעמקיה, ללא הסוס, ללא שאלות, קראה בצהלה:

זוהי!

חתן שני הזרים נפל על ברכיו ובהתפעלות קודש פשט את ידיו אל העלמה הנוגהה.

ג.

הגיע ירח ענב. “ככר היופי” רגשה כים מהמון האדם, עמוק, באמצע הככר התנשאו שני מלבנים עצומים, שוים בגודלם, מכוסים בד. על יד האחד עמד חתן שני הזרים וסמוך לשני – ידינורוג. בהערצה הסתכלו המונים בפניו הבטוחות, הקפדניות־שלוות של חתן שני הזרים, וגיחכו למראה פניו החורות, השזופות של ידינורוג היפה.

האזרחים צעקו:

– ידינורוג, ברה מכאן, יחד עם קשקושיך. אל תמיט עליך חרפה.

אך ידינורוג משיבם בניעור תלתליו השחורים, שיניו מבהיקות בחיוך.

ישיש, לבוש גלימת ארגמן ועטור זר זהב לראשו, הקיש במקל שנהב בפעמון כסף.

השלך הס. הישיש הושיט מקלו לציורו של חתן שני הזרים, המסך גלש למטה.

יורדה בגבעה, זר סגליות לראשה. התנוססה מעל להמון, עלמה שטופת־שמש בקר. מאחוריה, נערמים זה על גבי זה שרטוטים אפורים כהים של הרים מאפילים, שטרם נשקתם השמש, רחש עבר בהמון, ופתאם השתררה דומיה בככר כדומית שעת הצהרים ביערי־הררים.

אלוהית בשלוותה עמדה העלמה והסתכלה אל ההמון בעינים גדולות, בהירות כשמי בוקר לאחר ליל סער. שום אדם בעולם לא ראה עוד יופי שכזה. הוא סימא עיני כל, גברה התשוקה לעצום את העינים כמו בפני אור החמה, אשר זה רק עתה עלתה מן הים: אלא שהיד היתה נשמטת בטרם הגיעה אל העינים, כיון שלא יכלו העינים להנתק מהפלא. ומשניתקו והתבוננו סביבן, קרה להן כפי שקורה למי שמסתכל בשמש שעלתה זה עתה מן הים; מסביב נראה כל דבר אפל ומטושטש. מבעד לאריג דק הגליש גוף שיד גבר טרם חיבקה כמותו. אך לא ניכר אף שמץ של תשוקה. רק סגידת קודש וערגה ברוכה שלא מעולם הדין.

מאחורי העלמה התנוססו הרים מאפילים ותרד אפלה על הככר. עלמות ונשים הסבו מבוישות את פניהן, אברכים וגברים הסתכלו בעטורה־סגליות, העבירו את עיניהם אל אהובותיהם – ושאלו את עצמם: מהו הדבר שקסם לי בגופות בלתי מהוקצעות אלו, בפנים הרגילות, בעינים האפלות כעששית מפויחת?

חמר פרדות זקן, שפרצופו גס וסנטרו העלה זיפים, פלבל בעיניו אל הזקנה שלו; מסורבלת היתה, סנטרה מדולדל, חזה עצום, ועינים אדומות תמיד מעשן מטבח. חזר להתבונן בעטורת־הסגליות ושוב הסתכל באשתו. הלב הנוקשה כסוליה נצבט מערגון ליופי. אימה תקפה אותו, עם זו, איפא, נגזר עליו לבלות את חייו הקשים והאפורים.

שעה ארוכה עמדו בני אדם והסתכלו בדומית קודש, התלחשו. ומעל להמון הרב התנשאה אנקת הכיסופים העצומים לקדושה.

הישיש, לבוש אדרת ארגמן התנער מן הקסם וקם על רגליו, פניו היו רציניות, חגיגות. במאמץ, כאילו אנוס הוא לחלל את הקדש, הושיט את מקלו אל התמונה השניה.

הבד נפל.

בהמון עבר רחש, שתמהון וחרון־אף שמשו בו בערבוביה. ישובה על ספסל, ידיה חובקות לברכה, פניה נטויות לפנים, מתבוננת בהמון – זורקה, אנשים לא האמינו למראה עיניהם, לא העלו על דעתם שידינורוג יהיה מסוגל לחוצפה שכזו. אכן, זורקה! אותה זורקה, אשר מדי בוקר חוזרת היא מהשוק כשבסלה חצי תריסר שבוטות, אגידות שום ופטרוסיליה; אותה זורקה, העודרת בכרמה אשר מחוץ לעיר, ובערב חולבת היא עזים בחצרה. יושבת לה, ברכה תפושה בידיה, ומסתכלת בהמון. מאחוריה קיר מרפט של ביקתה ומשקוף של דלת, מעל לראשה עלי גפן אדומים בקצותיהם, ביניהם אשכולות כחלחלים כבדים, – ומסביבה צל לוהט ספוג חום השמש. וזה הכל. ובתמונה נראית היא גדולה, כעשרים אמה, בדיוק כמו העלמה האלוהית שבתמונה הסמוכה.

– ולו תצירה גדולה כהר, גם אז לא תהיה נאה יותר! – קרא קול מחוצף. והכל צחקו. נשמעה שריקה. לחש, מישהו צווח:

– ראוי הוא לאבן!

– החרו החזיקו אחרים אחריו:

– רגמוהו באבנים!

ברם, הנה הולך הרעש ושוכך. נסתתמו הפיות שצוחו, הורדו הידים שהחזיקו באבן. פתאם השלך הס בככר. כן יקרה לעתים, לעת תבוא רוח־הרים – תילל, תתערבל, תרים ענני אבק דרכים השמימה – ולפתע תגוז, כאילו נבלעה בתוך האדמה, האנשים הסתכלו בזורקה, וזורקה הסתכלה בהם. צעיר אחד הניע בכתפיו בתמהון ופנה אל חברו:

התדע, הן עד עתה לא השגחתי כלל, שזורקה יפה כל כך. האינך סבור כך?

והשיבו השני מהורהר:

– משונה. אבל כך הוא. אינני יכול לגרוע עין ממנה.

זורקה הסתכלה לפניה, גבות עיניה מורמות, כאילו מקשיבה היא למשהו. על שפתיה קפא חיוך של אשר, אשר נראה אך מעט, ועיניה הביעו צניעות מבוישת ותמהון של הודיה על האושר העצום, הבא לקראתה. מסרבת, נרתעת ואף על פי כן נוטה היא לפנים הלוך ונטה, בסערת שמחה שאין להכניעה.

וכל כולה שופעת אור, כאילו מישהו, אשר תאהבהו זה זמן רב בסתר, גוחן אליה פתאם ולוחש חרש־חרש:

– זורקה! אהבתיך!

האנשים שתקו ניבטים בה. נשכח מהם כי זוהי אותה זורקה, הסוחבת בסלה שיבוטות מתנוצצות, אגידות שום מכסיף, לא השגיחו כלל שפניה רחבות במקצת והעינים מלוכסנות קמעה. דומה, אילו היתה מכוערת – כליל הכיעור, מוגהה מבפנים באור מקסים זה, היה הופך ליופי לא שכיח.

וכאילו עלתה השמש רום מעל לככר, שפעה התמונה אור חם, אור שמחה, שפשט על הסביבה כולה. כל אחד נזכר ביפים מרגעי אהבתו. והאור שזהר מזורקה החל קורן גם בפני אהובתו, ששונו פתאם כימי היותם נפגשים בסתר, בשעות האהבה הצנועה והטהורה, בהן מתגלה לעולם אותו היופי הנצחי, הכובש, שהבורא חונן בו כל אשה ללא יוצא מהכלל.

אורו פניו הגסים של החמר הזקן, הביט בזקנה שלו, חייך, ונגע במרפקו היבש בצלעותיה המסורבלות.

– הזוכרת את, זקנה… חי, חי! אז, אצל המעין? את השקית את העזים, ואנכי קפצתי מן המשוכה… ירח חדש עלה מאחורי ההרים, שזיפי־בר לבלבו אז…

ומתוך פנים מגושמים ורדומים מחיכות חיוך בישני – הציצו בו העינים החביבות, אשר נשכחו זה מכבר. וקרנו הפנים באור עולמים, אשר שפע מזורקה. גיחך המחמר, וביד מגועלת מחה דמעה מעיניו הטרוטות. ונדמה לו – לא ידע להעריך, אל נכונה, את אשר היה לו, ובאשמתו הוא הפך את חייו לאפורים ונטולי שמחה.

והוא היה זה, אשר ראשון נשא את קולו מעל הככר כולה:

– יהיה ידינורוג, חתן שלשת הזרים!

תירגם א. סלמן

עשרים וששה היינו – עשרים ושש מכונות חיות, סגורים במרתף הרטוב, בו לשנו מן הבקר עד הערב את הבצק, עשינו כעכים מכל המינים. חלונות המרתף שלנו נשענו על בור שנכרה לפניהם ואשר נבנה לבנים שהוריקו מרוב טחב; המסגרות סורגו מבחוץ ברשת ברזל סמיכה, ואור השמש לא יכול לחדור אלינו מבעד הזכוכית המכוסה אבק קמח. בעל הבית שלנו סגר על החלונות בברזל, כדי שלא נוכל לתת מלחמו פת לעניים ולאלה מבין חברינו, אשר בהיותם מחוסרי עבודה, רעבו ללחם, – בעל הבית שלנו כינה אותנו בשם סוררים ונתן לנו לארוחת הצהרים מעי־באשה תחת בשר.

מחניק וצר היה לנו לחיות בתיבת האבן תחת התקרה הנמוכה והכבדה, המכוסה פיח וקורי עכביש. קשה ומבחיל היה לנו בין הקירות העבים מלאי כתמי זוהמה ועובש… היינו קמים בשעה חמש בבקר, מבלי שהספקנו לישון, ו – מטומטמים ואדישים, – ישבנו כבר בשעה שש ליד השלחן כדי לצור כעכים מן הבצק, שהוכן למעננו על ידי חברינו בזמן שהיינו עוד ישנים. ובמשך כל היום מן הבקר עד שעה עשר בערב ישבו אחדים מאתנו ליד השלחן, לשו בידיהם את הבצק הדביק והתנדנדו כדי שלא יצופדו מרוב ישיבה, ואחרים ערבבו באותו זמן קמח במים. ובמשך כל היום געשו המים הרותחים בתוגה בתוך הדוד, שבו התבשלו הכעכים, המרדה של האופה נטלטל בזעם ובמהירות לעבר התנור והשליך גושי בצק חלקים על גבי הלבנים המלובנות. מן הבקר עד הערב בערו העצים בצדו האחד של התנור ונגהה האדום של הלהבה רעד על פני קיר המאפיה, כאילו לעג לנו בלא מלים. התנור הגדול דמה לראשה המבהיל של מפלצת אגדית, – הוא כאילו יצא מתחת לפני הרצפה, פער את לועו הרחב, המלא אש לוהטת, נשף עלינו בחומו והסתכל אל עבודתנו, שהתנהלה בלי סוף, בשתי שקערוריות העינים השחורות של ארובותיו. שתי שקערוריות עמוקות אלו דומות היו לעינים – עיני מפלצת חסרות רגש והבעה: הן הביטו תמיד באותו מבט שחור, כאילו נלאו כבר מלהביט על העבדים, וכיון שלא ציפו מהם למשהו אנושי, בזו להם בבוז הקר של החכמה.

יום יום באבק הקמח, בבוץ שהוכנס ברגלינו מן החוץ, במחנק סמיך ומלא צחנה, לשנו את הבצק ועשינו כעכים, הרטבנו אותם בזעתנו, ושנאנו את עבודתנו שנאה עזה, מעולם לא אכלנו את הדברים שיצאו מתחת לידינו והעדפנו לחם שחור על הכעכים. בשבתנו ליד השלחן הארוך זה מול זה – תשעה מול תשעה, – הנענו במשך שעות ארוכות תנועה מכנית בידינו ואצבעותינו וכה התרגלנו לעבודתנו, שמעולם לא עקבנו כבר אחרי תנועותינו. וכה הרבינו להסתכל איש בפני רעהו, שכל אחד מאתנו ידע את כל הקמטים שעל פני חבריו. לא היה לנו על מה לדבר, התרגלנו לכך ושתקנו במשך כל הזמן, – אם לא גדפנו זה את זה, שהרי תמיד יש על מה לגדף את האדם, וביחוד חבר. אבל גם התקוטטנו לעתים רחוקות – מה יכול להיות אשם בן־אדם, אם הוא מת למחצה, אם הוא – כפסל, אם כל רגשותיו דוכאו על ידי העבודה הקשה? אבל השתיקה נוראה ורבת עינויים רק לאלה, שאמרו כבר את הכל ואין להם עוד על מה לדבר; אולם לבני אדם שלא החלו לדבר, – עבורם השתיקה היא דבר פשוט וקל… לעתים שרנו, ושירנו החל כך: באמצע העבודה הפליט מישהו פתאום אנחה כבדה של סוס שהתעייף והחל מזמזם בלחש את אחד השירים הממושכים, ובתחילה אנו מקשיבים בשתיקה לשירת הבודד, והיא דועכת וגוועת תחת התקרה הכבדה של המרתף כאש הקטנה של מדורה בערבה בליל סתו רטוב, כשהשמים האפורים תלויים מעל לאדמה כגג של עופרת. אחר כך מצטרף למזמר שני, והנה – כבר שני קולות מתנשאים בשקט והגעגועים במחנק מאורתנו הצרה. ופתאום מצטרפים בבת אחת קולות אחדים לשירה, – היא פורצת כגל, נעשית חזקה, מרעידה ממש בקולה את הקירות הרטובים והכבדים של כלא־האבן שלנו…

שרים כל העשרים וששה; קולות חזקים, שקמלו משירה זה מכבר, ממלאים את בית־המלאכה; צר לה לשירה בתוכו: היא נתקלת באבני הקירות, נאנקת, בוכה וממלאה את הלב כאב עדין, מגלה פצעים ישנים ומעוררת געגועים… הזמרים נאנחים אנחה עמוקה וכבדה; מישהו מפסיק פתאום את השירה ומקשיב שעה ארוכה לשירת חבריו, ושוב הוא מצרף את קולו לגל הכללי. אחר צועק בתוגה: “אח” – ושר כשהוא עוצם את עיניו, ויתכן שגל הצלילים הסמיך והרחב מצטייר בפני עיניו כדרך הנמשכת אי־שם רחוק והמוארת בזוהר החמה – דרך רחבה, והוא רואה את עצמו צועד בה…

האש בתנור רועדת, מרדהו של האופה משתפשף בלי הרף בלבנים, המים גועשים בדוד, ובבואת האש על הקיר רועדת וצוחקת בלי מלים… ואנו שרים במלים זרות את כאבנו העמום, את העצב הכבד של בני אדם חיים, חסרי שמש, את עצב העבדים. כך חיינו, עשרים וששה, במרתף של בית האבן הגדול, וקשים היו חיינו, כאילו כל שלוש הקומות של בית זה הוקמו על כתפינו ממש…

אבל, מחוץ לשירים היה אצלנו עוד משהו טוב, משהו שאהבנוהו, ויתכן שדבר זה מלא את מקומו של השמש. בקומה השניה של ביתנו היתה מתפרה, ובה, בין הרבה צעירות־תופרות, היתה עוזרת בת שש־עשרה בשם טאניה. כל בקר היו נדבקים לזכוכית האשנב שנקבע בדלת המובילה מהמסדרון למאפיה, פנים קטנים וורודים עם עינים כחולות ועליזות, וקול מצלצל ונעים היה קורא לנו:

– אסירים, תנו כעכים.

כולנו הפנינו את פנינו לקול צלול זה ובשמחה וטוב־לב הסתכלנו בפני צעירים תמימים אלה, שחייכו אלינו בפה מלא. נעים היה לנו לראות את אפה הצמוד לזכוכית ואת השנים הקטנות והלבנות הנוצצות מתחת לשפתי השני, שנפתחו בחיוך. חשנו לפתוח לה את הדלת, כשאנו דוחפים איש את רעהו, ו – הנה היא – עליזה ונעימה, – נכנסת אלינו, פורשת את סינורה, עומדת לפניו בשמטה קצת את ראשה הצדה, עומדת ומחייכת. צמה ארוכה ועבותה של שער ערמוני יורדת מעל כתפה ומונחה על חזה. אנו, בני אדם מלוכלכים, שחורים ומכוערים, מסתכלים בה מלמטה למעלה, – מפתן הדלת גבוה מהרצפה בארבע מדרגות, – אנו מסתכלים בה תוך הרמת ראשינו למעלה ואומרים לה בוקר טוב, מדברים אליה מלים מיוחדות, – הן נמצאות אצלנו רק בשבילה. כשאנו משוחחים אתה גם קולותינו נעשים רכים יותר וגם בדיחותינו יותר קלות. בשבילה אצלנו – הכל מיוחד. האופה מוציא מן התנור על המרדה כעכים אפויים יפה ואדומים וזורק אותם בזריזות לתוך סנורה של טאניה.

– תיזהרי שלא תיתקלי בבעל הבית, – אנו מזהירים אותה. היא צוחקת בבדיחות הדעת, וקוראת לנו בעליזות:

– היו שלום, אסירים, – ונעלמת חיש מהר כעכבר.

אלא… זמן רב לאחר שהיא יוצאת אנו משוחחים שיחה נעימה עליה זה עם זה – אנו אומרים את כל אותם הדברים, שאמרנום אתמול ולפני כן, משום שהיא, ואנו, והכל סביבנו, כל זה כפי שהיה אתמול ולפני כן… קשה ומלא עינויים הוא, כשאדם חי, וסביבו שום דבר אינו משתנה, ואם כל זה לא ירצח ממש את נשמתו, הרי ככל שהוא ירבה לחיות, כן ירבה לענותו חוסר־השינוי בכל אשר סביבו… תמיד דיברנו על הנשים כך, שלעתים קרובות אף לנו לא נעים היה לשמוע דיבורים גסים וחסרי־בושה אלה, וקל להבין זאת, מאחר שאותן נשים, שאנו הכרנו אותן, יתכן ולא היו ראויות לדיבורים אחרים, אך על טאניה מעולם לא דיברנו רעות; מעולם לא, ואף אחד מאתנו לא הרשה לעצמו לא רק לנגוע בה בידו, אלא גם שלא שמעה מפינו מעולם בדיחה גסה. יתכן שכך היה, משום שלא נשארה זמן רב אתנו: מנצנצת לפני עינינו ככוכב הנופל מן השמים, ונעלמת, ויתכן שבגלל היותה קטנה ויפה מאוד, וכל היפה מעורר יחס הערצה אליו גם מצד בני אדם גסים. זאת ועוד – אף על פי שעבודת הפרך שלנו הפכה אותנו לשוורים מטומטמים, נשארנו בכל זאת בני אדם, וככל בני האדם לא יכולנו לחיות מבלי להשתחוות בפני משהו. טוב ממנה – לא היה איש בעינינו, ואיש בלעדיה לא שם לב אלינו, החיים במרתף, לא עשה זאת איש, אם כי בבית זה התגוררו עשרות אנשים. ולבסוף – וודאי זהו העיקר – כולנו חשבנו אותה למשהו שלנו, למשהו הקיים כאילו רק הודות לכעכינו; אנו קיבלנו על עצמנו לחובה לתת לה כעכים חמים, דבר זה הפך בעינינו לקרבן יומי לאליל, זה הפך כמעט לטקס מקודש, ומדי יום ביומו חיזק הדבר את הקשר בינינו לבינה. נוסף על הכעכים נתנו לטאניה עצות רבות – להתלבש חם, לא לרוץ מהר על המדרגות, לא לשאת ערמות עץ כבדות. היא הקשיבה לעצותינו בחיוך, השיבה עליהן בצחוק ומעולם לא שמעה בקולנו, אבל אנו לא נעלבנו על כך: לנו היה רק צורך להראות לה, שאנו דואגים לה.

לעתים קרובות היתה פונה אלינו בבקשות שונות, ביקשה למשל לפתוח לה את הדלת הכבדה למרתף, לחטוב לה עצים, – אנו עשינו בשמחה ואף ברגש גאוה כלשהו כל הדבר שהיא רצתה בו.

אבל כאשר אחד מאתנו ביקש שתתקן לו את חולצתו היחידה, היא פרצה בצחוק מלא לעג, ואמרה:

– הנה לך! הנה אני מתחילה, וכי כיצד!…

אנו צחקנו הרבה על חשבונו של המטורף – ומעולם לא ביקשנו ממנה דבר. אהבנו אותה – בזה אמרתי את הכל. האדם רוצה תמיד להטיל את אהבתו על מישהו, אם כי לפעמים הוא מדכא אותה, לפעמים מזהם אותה, הוא יכול להרעיל את חיי רעהו באהבתו, משום שתוך כדי אהבתו הוא אינו מכבד את אהוב־נפשו. אנו חייבים היינו לאהוב את טאניה, משום שמלבדה לא היה לנו את מי לאהוב.

לעתים היה מישהו מבינינו מתחיל פתאום לטעון כך:

– למה אנו מפנקים ככה את הילדה? וכי מה יש בה? מה? יותר מדי אנו מצטעצעים אתה.

את הבר־נש שהעז לדבר דברים כאלה, היינו משתיקים מהר ובגסות – לנו דרוש היה שנאהב משהו; אנו מצאנו את הדבר הזה ואהבנוהו, והדבר שאנו, עשרים וששה, אוהבים, צריך היה שיהיה ללא ערעור בעיני כל אחד, כבית מקדש שלנו, וכל מי שיתנגד לנו בכך, – אויבנו הוא. יתכן שאנו אוהבים לא את הדבר שהוא טוב, באמת, אבל הרי אנו עשרים וששה, לפיכך אנו רוצים תמיד כי הדבר היקר לנו יהיה מקודש בעיני אחרים.

אהבתנו קשה לא פחות מאשר השנאה… ויתכן שדוקא משום כך טוענים אי אלה יהירים, ששנאתנו ראויה לשבח יותר מאשר אהבתנו… אבל למה הם אינם בורחים מאתנו, אם כך הוא הדבר?

מחוץ למאפית כעכים היתה לבעל הבית שלנו גם מאפית לחמניות; היא נמצאה באותו בית, והבדיל בינה לבין מאורתנו רק קיר אחד בלבד. אך אופי הלחמניות, הם היו ארבעה במספר, – נמנעו ממגע אתנו, בחשבם את עבודתם לנקיה מזו שלנו, לפיכך ראו את עצמם למשהו טוב מאתנו, ולא היו באים למאפיתנו, היו מתבדחים על חשבוננו בבוז, כשהיו פוגשים אותנו בחצר; גם אנו לא היינו באים אליהם: עלינו אסר זאת בעל הבית מתוך פחד שנתחיל לגנוב לחמניות מתוקות.

אנו לא אהבנו את אופי הלחמניות, כיון שקנאנו בהם: עבודתם היתה קלה מזו שלנו, הם קיבלו תשלום יותר גבוה, מזונם היה טוב משלנו, מאפיתם היתה רחבת ידים ושטופת אור, והם היו כה נקיים, בריאים – שנואים עלינו. ואילו אנו כולנו – כה צהובים ואפורים; שלושה מבינינו היו חולי סיפיליס, אי אלה – בגרבת, אחד היה עקום ממש ממחלת שגרון, הם היו לובשים בחגים ובימי נופש חליפות ונועלים מגפים חורקים; לשנים מהם היו מפוחיות, וכולם היו הולכים לטייל בגן העירוני, –ואילו אנו היינו לבושים סחבות מלוכלכות ונעלנו על רגלינו נעלים בלות או סנדלים, לנו לא נתנה המשטרה להיכנס לגן העירוני – כלום יכולנו לאהוב את אופי הלחמניות?

והנה פעם נודע לנו, כי אצלם השתכר האופה, בעל הבית פיטר אותו וכבר קיבל שני, וכי שני זה – חייל היה, לבוש חזית אטלס ונושא שעון עם שרשרת זהב. תאבים היינו להסתכל בטרזן זה, ותוך תקוה לראותו, היינו יוצאים זה אחרי זה מזמן לזמן לחצר.

אבל הוא עצמו הופיע במאפיתנו. הוא בעט בדלת, פתחה, השאירה פתוחה נשאר עומד על הסף ותוך חיוך אמר לנו:

– בואו לעזרה.

האויר הקריר פלש בעד הדלת בענן עשן סמיך, התאבך ליד רגליו, והוא עמד על הסף, הסתכל בנו מלמעלה למטה, ומתחת לשפמו הבהיר והמסולסל יפה נוצצו שינים גדולות וצהובות. החזיה היתה באמת מיוחדת במינה – כחולה, רקומה בפרחים, כולה נוצצת, והכפתורים שעליה עשויים היו אבנים אדומות. וגם סיכה היתה לו…

יפה היה חייל זה, גבה קומה, בריא, בעל לחיים אדומות, ועיניו הגדולות הסתכלו בארשת של טוב־לב ובידידות. לראשו חבש מצנפת מעומלנת למכביר, ומתחת לסינורו הנקי ללא דופי הציצו הקצוות החדים של המגפים המצוחצחים למשעי.

האופה שלנו ביקש ממנו באדיבות שיסגור את הדלת; הוא עשה זאת מבלי למהר והחל שואל אותנו על בעל הבית. אנו התחלנו, תוך כדי כניסתו של כל אחד לדברי חברו, לספר לו, שבעל הבית שלנו נבל, מנוול, רשע בן־בליעל, – כל מה שאפשר וצריך היה לספר על בעל הבית, אך מה שאי אפשר לכתוב זאת כאן. החייל שמע, הניע בשפמו והסתכל בנו במבט רך ובהיר.

– ואצלכם יש הרבה בחורות… – אמר פתאום.

אי אלה מבינינו הצטחקו באדיבות, אחרים העמידו פנים מתוקים, מישהו הסביר לחייל, כי בחורות כאן – תשע.

– אתם נהנים? – שאל החייל בעפעפו בעיניו.

שוב הצטחקנו, לא בקול רם, צחוק שהביע מבוכה… רבים מאתנו היו רוצים להראות בעיני החייל כצעירים בני־חייל כמוהו, אבל אף אחד לא ידע לעשות זאת, איש לא יכול. מישהו הודה בכך, ואמר בשקט:

– מה לנו ולזה…

– נו, כן, לכם זה קשה, – לחש החייל בבטחה, בהסתכלו בנו בעקשנות. אתם משהו… לא כך… אין אתם רגילים… אין לכם עמידה מתאימה… כלומר צורה… ואילו האשה – היא אוהבת צורה אצל האדם. היא צריכה שהגוף יהיה כראוי… שהכל יהיה – בדיוק. ונוסף לזה היא מכבדת את הכח… יד שתהיה – הנה.

החייל הוציא מכיסו את ידו הימנית כששרוול החולצה מופשל עד הזרוע, והראה אותה לנו… ידו היתה לבנה, חזקה, זרועה שער זהוב נוצץ.

– הרגל, החזה – הכל צריך להיות קשה… ושוב – צריך שהאדם יהיה לבוש כראוי… כפי שיופי הדברים דורש זאת… אותי הנה – אוהבות הנשים. אני איני קורא להן, איני מפתה, – בעצמן חמש בבת אחת נופלות על צוארי…

הוא ישב על שק קמח ושעה ארוכה דיבר על כך, איך הנשים אוהבות אותו ובאיזה כשרון הוא נוהג בהן. אחר כך יצא, וכאשר הדלת נסגרה אחריו תוך חריקה, שתקנו זמן רב והרהרנו בו ובסיפוריו. ואחר כך החלו הכל מדברים פתאום בבת אחת, ומיד התברר, שהוא מצא חן בעיני כולנו. כה פשוט נחמד – בא, ישב, שוחח. אלינו לא בא איש, איש לא דיבר אתנו כך, בידידות… ואנו דיברנו בלי הרף על הצלחותיו בעתיד אצל התופרות, אשר, בפגשן בנו בחצר, היו סרות הצדה תוך עקימת בוז על שפתיהן, או שהלכו ישר לקראתנו, כאילו לא עמדנו כלל וכלל בדרכן. ואנו הרוינו את עינינו בהן בחצר, גם מדי עברן ליד חלונותינו – בחורף לבושות במעילים ומצנפות מיוחדים במינם, ובקיץ – בכובעים מקושטי פרחים ומטריות צבעוניות בידיהן. לעומת זאת שוחחנו בינינו לבין עצמנו על צעירות אלו כך, שאילו שמעו אותנו, היו יוצאות כולן מדעתן מבושה וחרפה.

– אבל את טאניושקה… שלא יקלקל, – אמר פתאום בחרדה האופה.

אנו כולנו השתתקנו, המומים על ידי מלים אלו. אנו כמעט ששכחנו את טאניה: החייל כאילו הסתיר אותה על ידי גופו החזק והיפה. אחר כך החל ויכוח קולני. אחדים אמרו שטאניה לא תתן לפתות את עצמה, אחרים טענו שהיא לא תוכל לעמוד בפני החייל, והיו כאלה שהציעו לבסוף, כי במקרה שהחייל יתחיל לחזר אחרי טאניה, צריך יהיה לשבור את צלעותיו. ולבסוף החליטו הכל לעקוב אחרי החייל וטאניה, להזהיר את הנערה שתעמוד על המשמר… בזה נסתיים הויכוח.

חלף חודש ימים; החייל אפה לחמניות, שוטט עם התופרות, נכנס לעתים קרובות לבית המלאכה שלנו, אולם על נצחונותיו על בחורות לא סיפר, אלא שסלסל את שפמו ולקק את שפתיו בהנאה.

טאניה היתה באה כל בוקר אלינו לבקש כעכים, וכתמיד היתה עליזה, נעימה ואדיבה כלפינו. נסינו לדבר אתה על החייל, – היא קראה לו “עגל בעל עינים בולטות” ועוד כינויים מצחיקים, ודבר זה הרגיע אותנו. אנו התגאינו בנערה שלנו, בראותנו כיצד התופרות נדבקות לחייל; יחסה של טאניה אליו עודד אותנו, ואנו, כאילו בעקב יחסה, התחלנו להתיחס לחייל בבוז. ואותה אהבנו עוד יותר, בחדוה וידידות שגדלו והלכו קידמנו את פניה בבקרים.

אבל פעם בא החייל אלינו בהיותו קצת בגילופין, ישב והחל צוחק, וכאשר שאלנו אותו, מדוע הוא צוחק כך, – הסביר:

– שתים התקוטטו בגללי… לידקה וגרושקה… איך הן פצעו זו את זו, הא? חה־חה. בשערות זו את זו, על הרצפה במסדרון, ועליה… חה־חה־חה. את הפנים. שרטו.. חתכו… אפשר להתפוצץ מצחוק. ולמה נשים אינן יכולות להרביץ כראוי? למה הן שורטות זו את זו? א?

הוא ישב על הספסל, בריא, נקי שכזה, מלא גיל, ישב וצחק בלי הרף. אנו שתקנו. הוא עורר בנו הפעם משום מה מורת־רוח.

– ל־לא, איך אני מצליח עם האשה, א? אפשר להתפוצץ מצחוק, תמצמץ בעיניך, ו – היא מוכנה. השד יקח.

ידיו הלבנות המכוסות שער מבריק, התרוממו ושוב נשמטו על ברכיו בהלמן בהן בקול. והסתכל בנו במבט כה נעים ותמוה, כאילו בעצמו לא הבין מדוע הוא בר־מזל כזה בעניני נשים. פיו השמן והאדום הבריק בהבעת סיפוק ואושר. ולא חדל ללקק בהנאתו את שפתיו.

האופה שלנו דפק ברוגז דפיקה חזקה במרדה בתנור ואמר פתאום בלעג:

– אין זה דבר גדול לעקור עצי אשוח, נסה לעקור עץ־אורן…

– זאת אומרת – זה אתה אומר לי? – שאל החייל.

– לך…

– מה זאת אומרת?

– שום דבר… גמרנו.

– לא, אתה חכה, מהו הענין? איזה אורן?

האופה שלנו לא השיב, ועבד במהירות במרדה בתוך התנור: מעמיס עליו כעכים אפויים, מוציא מוכנים ומשליך אותם ברעש על הרצפה, לנערים המכיילים אותם על פתילים, הוא כאילו שכח את החייל ואת השיחה אתו. אבל החייל, כאילו תקפו פתאום אי־שקט. הוא קם על רגליו והתקרב לתנור, בהסתכנו שייתקל בחזהו בידית המרדה שרעדה באויר.

– לא, אתה תגיד – מי היא? אתה העלבת אותי… אני? ממני לא תתחמק אף אחת, ל־לא. ואתה אומר לי דברים כה פוגעים…

הוא באמת נראה כאדם שנעלב קשות. כנראה שלא היה לו על מה לכבד את עצמו, אלא על כשרונו לכבוש נשים; יתכן שמלבד הכשרון הזה לא היה בו דבר חי, ורק הוא אשר איפשר לו להרגיש כבן־אדם חי.

אולם ישנם אנשים, אשר הדבר הטוב והיקר ביותר בחייהם הוא מחלה כלשהי של נשמתם או גופם. הם נושאים אותה בקרבם במשך כל ימי חייהם ורק אתה הם חיים; בסבלם ממנה הם ניזונים בה, הם מתאוננים עליה באזני אחרים ועל ידי כך מעוררים על עצמם את תשומת לב הזולת. על ידי כך מעוררים הם אצל בני האדם השתתפות בסבלם, ומלבד זה – אין אצלם מאומה. טלו מחלה זו, רפאו אותם, והם יהיו אומללים, משום שהם משוללי האמצעי היחידי לחיים, – הם נעשים ריקים. לעתים חייו של האדם הם כה דלים, עד שהוא נאלץ בעל כרחו להעריך את פשעו ולחיות בו; ואפשר לומר שתכופות הופכים אנשים לפושעים מרוב שעמום.

החייל נעלב, עלה על האופה שלנו וצעק:

– לא, תגיד, – מי?

– להגיד? – פנה אליו פתאום האופה.

– נו?

– את טאניה אתה מכיר?

– נו?

– נו ובכן, תנסה…

– אני?

– אתה.

– אה? זה בשבילי – טפו.

– נראה.

– תראה. ח–חא.

– היא אותך…

– חודש זמן.

– איזה יהיר אתה, חייל.

– שבועים. אני אראה. מי זו? טאנקה. טפו.

– נו, לך לך… אתה מפריע.

– שבועים – וחסל. אח, אתה…

– לך, אני אומר.

האופה שלנו התקצף פתאום והניף את המרדה. החייל התרחק ממנו כשהוא משתומם, הסתכל בנו, השתתק, ובלחש, בקול מבשר רעות, אמר: “ובכן, טוב” – ויצא מאתנו.

בזמן הויכוח שתקנו כולנו, בהיותנו סקרנים במה ייגמר הדבר. אבל משיצא החייל החל אצלנו דין ודברים קולני ורעש.

מישהו צעק לאופה:

– איזה ענין המצאת, פאוול.

– עסוק בעבודתך – השיב ברוגז האופה.

אנו הרגשנו, כי החייל יקבל את הענין ברצינות, וכי לטאניה נשקפת סכנה. אנו הרגשנו זאת, ובאותו זמן תקפה את כולנו סקרנות לוהטת ונעימה – מה יהיה? התעמוד טאניה נגד החייל? וכמעט כולם קראו בבטחון:

– טאנקה? היא תעמוד. אותה בידים ריקות לא תקח.

מאוד מאוד רצינו לנסות את כוחו של אלילנו: אנו הוכחנו איש לרעהו בלהט, כי האליל שלנו – אליל חזק ויצא כמנצח ממאבק זה. לבסוף התחלנו לדמות לעצמנו שפחות מדי התגרינו בחייל, שהוא ישכח על הריב, וכי עלינו להלהיב יפה יפה את רגש האנוכיות שלו. החל מאותו יום התחלנו לחיות חיים מיוחדים ועצבניים, – כך עוד טרם חיינו. ימים רצופים התוכחנו זה עם זה, כאילו נעשינו כולנו חכמים, התחלנו לדבר יותר ואף יפה יותר. נדמה היה לנו שאנו משחקים משחק כלשהו עם השד, והערבון מצדנו הוא – טאניה. וכשנודע לנו מפי אופי הלחמניות, שהחייל החל “מחזר אחרי טאניה שלנו”, אפפה אותנו הרגשה מצוינת וסקרנות, עד שלא השגחנו אפילו, כי בעל הבית, בנצלו את התרגשותנו, נתן לנו עבודה כדי ארבע עשר פודים בצק ליממה. אנו לא עיפנו בעבודתנו. שמה של טאניה לא ירד משפתינו במשך כל היום. וכל בוקר חכינו לה בקוצר רוח מיוחד. לעתים נדמה היה לנו, שהיא תיכנס אלינו, – וזאת לא תהיה אותה טאניה, הקודמת, אלא אחרת.

אולם אנו לא סיפרנו לה מאומה על הויכוח שהיה. מאומה לא שאלנו אותה וכקודם התיחסנו כלפיה באהבה וידידות. ליחס זה כבר התגנב משהו חדש וזר לרגשותינו הקודמות כלפי טאניה – ודבר חדש זה היה סקרנות חריפה, חריפה וקרה, כסכין פלדה…

– חבריה, היום המועד, – אמר בבקר אחד האופה, משעמד לעבודתו.

אנו ידענו יפה על כך גם מבלי שהזכיר זאת, אבל בכל זאת נרעדנו.

– תסתכלו בה… מיד תבוא. – אמר האופה.

– הרי גם בעיניך תראה זאת.

ושוב פרץ בינינו ויכוח ער ורעשני. היום נדע לבסוף, באיזה מדה טהור הוא ובלתי חדיר לזוהמה כלי זה שלתוכו הכנסנו את כל הטוב בנו. בבקר זה הרגשנו מיד ובפעם הראשונה, כי אמנם משחקים אנו משחק גדול, כי מבחן זה של טוהר אלילנו עלול להשמידו בשבילנו. אנו כולנו שמענו במשך ימים אלה, כי החייל מחזר בעקשות ובלי הרף אחרי טאניה, אבל משום־מה לא שאל אותה אף אחד מאתנו, מה יחסה כלפיו? והיא המשיכה כל בוקר להופיע אצלנו בדיוק לבקש כעכים והיתה כתמיד.

והנה ביום זה שמענו מיד את קולה:

– אסירים, באתי…

אנו הזדרזנו לתת לה להיכנס, וכאשר נכנסה, קיבלנו אותה בניגוד להרגל בשתיקה. כשהסתכלנו בה, לא ידענו על מה עלינו לדבר אתה, מה עלינו לשאול אותה. ועמדנו לפניה כהמון זועף ושותק. היא, כנראה, השתוממה לקבלת הפנים הבלתי רגילה, –ופתאום הבחנו, כי היא החוירה, נעשתה אי שקטה, נבוכה ושאלה בקול חנוק:

– מה לכם… אתם?

– ואת? – הטיח בפניה בקול זועף האופה, מבלי להסיך ממנה את מבטו.

– מה – אני?

– כלום…

– נו, תנו מהר את הכעכים…

מעולם לפני כן היא לא האיצה בנו…

– תספיקי – אמר האופה, מבלי לזוז ומבלי להסיר את מבטו מפניה.

ואז הסתובבה פתאום ונעלמה מן הדלת.

האופה אחז במרדה ואמר בשקט בהסתובבו לתנור:

– זאת אומרת – בסדר… הו איזה חייל… מנוול…

אנו, כעדר כבשים, דחפנו זה את זה, נגשנו לשלחן, ישבנו בשקט והתחלנו לעבוד באדישות. חיש מהר אמר מישהו:

– ואולי, עוד…

– נו־נו, תגיד – קרא האופה.

אנו כולנו ידענו כי הוא איש משכיל, חכם מאתנו. ואת קריאתו הבינונו כודאות בנצחונו של החייל… עצובים ואי שקטים היינו…

בשעה שתים עשרה, בזמן ארוחת הצהרים, בא החייל. הוא היה כתמיד נקי וגנדרן, וכתמיד הביט ישר לתוך עינינו, ולנו לא נעים היה להתבונן בו.

נו, רבותי הנכבדים, רוצים אתם, אראה לכם אומץ־לב של חייל? – אמר בחייכו בגאוה. – תצאו איפוא למסדרון ותתבוננו דרך הסדקים… הבנתם?

אנו יצאנו, ובהצטופפנו זה אל זה, נדבקנו לסדקים בקיר העץ של המסדרון שיצא לחצר. לא זמן רב חכינו… חיש מהר עברה דרך החצר טאניה בצעדים מהירים כשפניה מביעים דאגה, תוך קפיצות מעל לשלוליות שלג שפשר ובוץ. היא הסתתרה מאחורי הדלת המובילה למרתף. אחר כך, מבלי למהר ובשריקה עבר החייל. ידיו היו תקועות בכיסיו, ושפמו רעד.

גשם ירד, ואנו ראינו כיצד הטפות נפלו לתוך השלוליות, והשלוליות נעו תחת טפיחותיהם. היה יום סגריר, אפור – יום עצוב מאוד. – היה לנו קר והצפיה בלתי נעימה…

הראשון יצא מן המרתף החייל; הוא עבר דרך החצר לאט, הניע בשפמו, הכניס את ידיו לכיסיו, כדרכו תמיד.

אחר כך – יצאה גם טאניה. עיניה… עיניה נוצצו בחדוה ואושר, ושפתיה חייכו. והיא הלכה כמו בחלום, היא התנדנדה, צעדיה היו בלתי בטוחים…

אנו לא יכולנו לסבול זאת בשקט. כולנו בבת אחת פרצנו לעבר הדלת, קפצנו החוצה, התחלנו מצפצפים וצועקים עליה בזעם ובפראיות.

היא נרעדה משראתה אותנו ועמדה כאילו נתקעה לתוך הבוץ שמתחת לרגליה. אנו הקפנו אותה, ובקצף, ללא כל התאפקות, גידפנו אותה במלים גסות, אמרנו לה דברים חסרי־בושה.

אנו עשינו זאת לא בקול רם, ולא מהרנו, מאחר שראינו שאין לה אפשרות להחלץ, שהיא מוקפת על ידינו, ואנו יכולים להתעלל בה כאות נפשנו. איני יודע למה לא הכינו אותה. היא עמדה בינינו, סובבה את ראשה אנה ואנה ושמעה את גידופינו. ואנו – הוספנו להטיח בה את הרפש והרעל של דברינו.

הסומק נעלם מעל פניה. עיניה הכחולות שעוד רגע לפני כן הביעו אושר, נפקחו לרווחה, חזה נשף בכבדות ושפתיה רעדו.

ואנו, עמדנו מסביבה, שלמנו לה כגמולה, כי היא גזלה את אשר לנו. היא פעם היתה שלנו, אנו הוצאנו עליה את הטוב שבנו, ואם כי הטוב הזה לא היה אלא פירורים של אביונים, אולם אנו עשרים וששה, והיא אחת, ומשום כך אין עינוי כזה שיכפר על פשעה. איך אנו גידפנוה. והיא שתקה, התבוננה בנו במבט פראי, וכל גופה רעד.

אנו צחקנו, צעקנו בקולי־קולות… אלינו הצטרפו עוד אנשים… מישהו מאתנו תפס את טאניה בשרוול חולצתה…

פתאום נוצצו עיניה; היא הרימה את ידיה לראשה, מבלי למהר, תקנה את שערה, ובקול רם אך בשקט זרקה לנו בפנינו:

– אוך, אתם, אסירים עלובים…

והיא חלפה ישר על פנינו, כאילו לא עמדנו לפניה, כאילו לא חסמנו את דרכה. ואמנם לא עמד איש מאתנו בדרכה.

והיא יצאה מתוך מעגלנו, ומבלי לפנות אלינו, אמרה בקול רם, בגאוה ובבוז:

– אך, אתם, מנוולים, שרצים…

ו – הלכה, זקופה, יפה, גאה.

ואנו נשארנו בתוך החצר, בבוץ, תחת הגשם והשמים האפורים, בלי שמש…

אחר כך הלכנו לנו כשאנו שותקים למאורת האבן הרטובה שלנו. כקודם לא הציצה השמש מעולם לחלונותינו – וטאניה לא באה עוד לעולם…

תירגם י. אמודאי¹

ברנש לא רע הוא איבן איבנוביץ' סמניוטה. מפוכח, חרוץ, ירא שמים, אינו סובא ואינו להוט אחרי משחק־הקלפים או נשים. אלא שביש מזל טפוסי הוא. כל ישותו חתומה במין חותם הרה־פורעניות, של חששנות ופיזור־נפש. ואפשר שחותם זה הוא הגורם לו, שיהיו ערפו ומצחו ספוגים מהלומות מידי הגורל, אשר, כידוע, בדומה לאשה גמחונית אינו מחבב ואינו מציית אלא לתקיפים ונמרצים. עוד בשנות למודיו שימש סמניוטה תמיד שעיר לעזאזל לכתה כולה. קרה שקונדס ושובב היה מלעס בפיו, בשעת השיעור, גליון גדול של ניר מלבבו כלביבה ומכוונו בתנופה זריזה ישר אל הוד קרחתו של ה“צרפתי”. והנה באותו רגע דוקא, מתחשק לו לסמניוטה לגרש זבוב ממצחו.

והצרפתי, אדום כתולעה מרוב חימה, צועק:

– או! נער מושחת זמניוט! Au mur לקיר!

והנה, בבוא ההפסקה, מובל סמניוטה האומלל והחף מפשע אל המפקח, המרעיד בזקן התיש הלבן שלו, בוזק מבעד למשקפי זהב בעינים אפורות־רעות, וכותש בקצב אחיד באצבע נוקשה מרב זוקן על רקתו של סמניוטה:

– פרחח מושחת! פורק עול… חרפת המוסד! פורע… חושם!… ואחר מכן גומר בנימה מעשית צוננת:

– אחר הצהרים לצינוק לשלש יממות. שום חופשה עד חג המולד (היתה זו פנימיה) ואם ישנה המקרה, תספוג מלקות ותועף מבית הספר. אחר זאת סנוקרת מצלצלת במצח ובזעף:

“הסתלק! בן־תיש!”

וכך ארע תמיד. אם היו מנפצים במקלעות זגוגיות בדירתו של המפקח, או פולשים לתוך המקשאות הסמוכות – תמיד היו הפורעים הזאטוטים מצליחים להתנדף בעוד מועד. ואילו סמניוטה, שכל חלק לא היה לו בתעלוליהם, היה נתפש, להוותו, דוקא בקרבת מקום הפשע. ושוב היו מובילים אותו לרצות עוונו, ושוב הצעקות:

– פורע! פורק עול!… חושם!..

באופן כזה טיפס ועלה עד לכתה השישית. אם לא סולק עד אז עם “דרכית זאב” בידו, הרי היה זה בעיקר תודות לכך שאמו, הישישה, המסכנה, היתה מכתתת רגליה בכל העיר אל המנהל או אל כומר בית הספר, נופלת אפים ארצה, חובקת לרגליהם, שוטפת בדמעותיה את ברכיהם ומבקשת רחמים על בנה:

– אל תביאו כליון על הנער. חי אלוהים, בבית הוא טוב וציתן. רק שמבוהל הוא ונחבא אל הכלים. והרי פרחחים אחרים עולבים בו. מוטב כבר שתרביצו בו.

אכן רגיל היה סמניוטה לספוג מלקות נאמנות, אלא שאמצעי בדוק זה היה ללא הועיל. לאחר שני נסיונות־סרק לחדור לכתה השביעית סלקוהו על אף הכל, אם כי התחשבו בדמעות אמו, העניקו לו תעודת גמר של שש כתות. במחיר קרבנות והשפלות רבים, עלה איך שהוא בידי אמו לקבץ סכום פעוט לקנות בו חליפה אזרחית לבנה. מקטורן, חזיה ומכנסים, מעיל עליון ירוק “חצי דמי־סזון”, מגפים מטולאים ומגבעת קמורה, כל אלה נקנו בשוק אצל המוכרים “מיד ליד”. לבנים תפרה לו האם במו ידיה מהחצאיות והחולצות אשר לה.

ולא נותר עוד אלא למצוא לו מקום עבודה. אלא שהעבודה לא היתה “מסתדרת”, כזה היה כבר מזלו של סמניוטה מאז ומתמיד. וכל זה אף על פי ששנה תמימה היה מתרוצץ מן הבקר ועד הערב בלהיטות מיוחדת במינה בכל רחובות הכרך העצום, כדי לזכות במשרונת עלובה כל שהיא. ארוחת צהרים ופת ערבית היה סועד במושב־האלמנות: בשובה מחדר האוכל המשותף, היתה האם מביאה לו בחשאי את מחצית מנתה הזעומה גם בלאו הכי, קשה מזה היה ענין הלינה בלילות. כיון שבכל חדר וחדר התלוננו יחדיו כחמש או שש אלמנות. אלא שהאם כרעה ברך לפני מזמר־התהילים, כרעה ברך לפני המפקחת, וסופו שברוב חסדם הרשו לו לסמניוטה לישון במטבח הכללי על גבי שני קרשים וכסא עץ אחד שהיה מצרפם יחד.

לבסוף, כעבור שנה ומעלה, נמצאה עבורו משרה של כתב במשרד האוצר, בשכר של עשרים ושלשה רובל ואחת עשרה אגורות ורבע האגורה. משרה זו השיג לסמניוטה עורך דין אחד אבנלי ובפסיריאביץ' אנטונוב שמו, שהכיר את האם עוד מימי צעירותה הטובים.

סמניוטה נרתם בעול העבודה הקשה והמשעממת בחום נפש ובלהיטות האופיניים לו. ראשון היה בא לעבודה ועוזב אחרון את המשרד. ולעתים אף חזר לעבוד בו גם בשעות הערב. שכן בשכר פרוטות עלובות היה עושה גם את עבודותיהם הדחופות של חבריו לעבודה. כתבים אחרים נהגו בו קרירות: מגבוה במקצת ובשמץ של בוז. מעורה עם הבריות לא היה מעודו. ביליארד לא שיחק. ואף לא נהג לצאת לגן העיר לשוטט עם צעירות מוכרות לקול צלילי התזמורת.

“נזיר סורי” פסקו עליו דינם חבריו.

סמניוטה היה מאושר: חדר צנוע, דומה לשובך ממש, במרומי העליה, ארוחת צהרים בבית־אכל יוני במחיר עשרים אגורות, תה וסוכר משלו. מעתה, לא זה בלבד, שהיה בידו לפנק את אמו אם בתפוח עץ, בקומץ סוכריות, או בחפיסת חלבה, אלא שבתום השנה השכיל לרכוש לעצמו חליפה אנושית למדי וזוג מנעלים שורקניות. מן הסתם, זכתה חריצותו להוקרה מצד הממונים. בפרוס השנה השניה לשרותו הועלה לתפקיד של רשם וקבל תוספת שכר בשיעור של חמשה רובלים לחודש, ובצאת השנה השניה כבר נחשב ל“קולגיאנט” ואף החל מפריש פרוטות לקופת חסכון. והנה, בעיצומה של ההצלחה העילאית, גילה לו הגורל את פניו האכזרים.

יום אחד נשאר סמניוטה לעבוד במשרד עד שעה מאוחרת בלילה. נוסף על כך נכונה לו בביתו עבודה פרטית דחופה. רק בחמש לפנות בקר עלה על יצועו ובשבע בבקר התעורר, כדרכו. כשהוא עייף ורצוץ, פניו חיוורים, עגולים כחולים מתחת לעינים, הריסים אדומות והשמורות תפוחות. אותו בקר לא הקדים עוד את כולם, כי אם בא אחרון למשרד.

עוד בטרם ישב במקומו הקבוע, בטרם פרש את נירותיו, חש פתאם הרגשה פנימית משונה של חולשת דעת ומגור. אי־אלה עובדים ליכסנו לעברו מבטים עוינים, אחרים הסתכלו בו בשמץ של סקרנות והיו גם כאלה שהפנו את ראשם והשפילו את עיניהם כל אימת שנפגשו במבט עיניו. הוא כשלעצמו לא הבין דבר מכל המתרחש סביבו. ורק לבו כמו קפא מכאב.

מרגע לרגע הלכה וגברה החרדה בלבו בשעה אחת עשרה נשמע, כרגיל, קול פעמון המבשר את בוא המנהל. סמניוטה התחלחל ומכאן ואילך לא חדל מלהרטיט כאלו תקפתו קדחת.

ואפשר, שאפילו לא הופתע, אלא רק התנודד כהתנודד שור תחת עולו, לכשהמזכיר גחן מעל שלחנו ולחש זעופות על אזנו בחצי קול: “הוד מעלתו מבקשך לבא למשרדו”.

קם ממקומו ובצעדים כבדים, כנתון בתוך סיוט, גרר את עצמו דרך חדר המזכירות, מלווה מבטיהם הממושכים של כל העובדים. מימיו לא בקר בהיכל זה, ואכן נדהם למראה ממדיו העצומים, סגנונו המיושב והקר, וילונות כבדים, בצבע פטל, רהיטים רבי מידות, עד כי ברגע הראשון לא השגיח כלל במנהל הגוץ, שישב אצל שלחן כתיבה מפואר בדומה לפרפר על מגש גדול.

– קרב נא סמניוטה – אמר המנהל לאחר שסמניוטה קד קידה עמוקה. – אמור נא, מדוע עוללת את זאת?

– מה, הוד מעלתו?

– מטיב אתה לדעת ממני, מה. לשם מה פרצת את המגרה בשולחנו של המוציא לפועל ולקחת משם בולי הכנסה וכסף מזומן? למותר להכחיש. לנו ידוע הכל.

– אני… הוד מעלתו… אני… אני… אני… חי אלוהים… – המנהל, כשלעצמו, אדם ליברלי, מאופק ואנושי, פרופסור באוניברסיטה לחוק הפיננסים, הלם פתאם באגרופו על גבי השלחן:

– אל תעז להישבע. אמש נשארת לבדך כאן. שהית עד שעה אחת אחר חצות. איש לא היה כאן מלבדך, זולת השוער אנקודין. אולם הלה משרת במקום זה למעלה מארבעים שנה והריני נכון לחשוד בעצמי בטרם אחשוד בו, ובכן, נא להודות ואני אשלחך מעבודה מבלי להסב לך כל נזק שהוא.

רגליו של סמניוטה רעדו כל כך, עד שמבלי משים כרע על ברכיו.

– הוד… חי אלוהים, בהן צדקי… הוד… אם אני הוא… הוא מעלתו… אזי שאם אלוהים, שינוקלאי הקדוש… אם…!

– בבקשה לקום – קרא המנהל בנימה של בוז, כשהוא אוסף את רגליו מתחת לכסא. – וכי אינני רואה בפניך ובעיניך, כי את הלילה בלית במאורת־פריצים. וכי לא ידעתי שהדבר הראשון אצלכם לאחר בצועה של מעילה או גנבה (את המלה האחרונה אמר בהדגשה אכזרית), – הדבר הראשון הריהו מסבאה או בית־בושת. אינני רוצה להכתים את שם המוסד הנכבד ועל כן לא אודיע למשטרה. אולם זכור־נא היטב, משאתבקש למסור פרטים על אודותיך, לא אשיב כל דבר טוב. הסתלק. והוא לחץ על כפתור המצילה החשמלית.

והנה זה לו שלש שנים שסמניוטה חי חיי דחקות ודאגה עד לזועה. מתגורר במרתף אפל למחצה, בו שכר את הפנה האפלה, הטחובה והקרה ביותר. בפינה אחרת שוכנת התגרנית מיכיאבנה, הקונה מידי הדייגים דגי רקק, מכינה מהם קציציות. כדי למוכרן בשוק, קציצה בפרוטה. בפינה השלישית המוארה יותר, הולם כל היום ללא הפסק פטישו של הסנדלר איבן ניקולאיביץ', אדם שקט ונעים בימות החול ומתפרע בעת גנוסיא, המתגורר שם בצוותא עם ילדיו המרובים ועם אשתו שכרסה בין שיניה תמיד. ולבסוף, בפינה הרביעית אינו פוסק שאון המעגילה של הכובסת אילינישנה, היא בעלת המרתף – אשה רעת מזג וסובאנית.

כיצד מתקיים סמניוטה, על כך אף הוא עצמו מתקשה להשיב תשובה המניחה את הדעת. מלמד קרוא וכתוב לקולקה וורקה, ילדיו המבוגרים של הסנדלר. ובעבור כך מקבל הוא בכל בקר כוס תה ממותק ולחם שחור. כותב בקשות בבתי־אוכל ובתי שכר, בשעות הבקר הריהו בדאר, כותב כתובות על גבי מעטפות או מחבר מכתבים לאלה שאינם יודעים צורת אות, כמו כן משמש הוא מורה במשפחת סוחרים אי שם בירכתי העיר, בשכר שלשה רובלים לחודש. פעמים מזדמנת לו העתקה כל שהיא. אולם עיקר עיסוקו – להתרוצץ בעיר בחיפושים אחרי משרה. אלא שמראהו החיצוני אינו מעורר אמון. אינו מגולח, שערו פרוע מזדקר כקש נדוש, פניו חוורות וניכר בהן הנפיחות של שוכני מרתפים, מגפיו מבקשות מזונות. עדיין איננו שכור מועד, אך מתחיל כבר ללגום קמעה קמעה.

אולם ארבעה ימים בשנה מתאמץ הוא להתאושש ולהתנער מהעזובה שבפרצופו. בראש השנה, בחג הפסחא, בשבועות ובשלשה לחודש אוגוסט. בעירובם של אותם הימים, ישיג במחיר השפלות ובמאמץ אל אנושי חמש עשרה אגורות – חמש בשביל בית מרחץ, חמש עבור הספר, העושה את עבודתו במרתף דומה לשלו ללא שלט, ובחמש האגורות הנותרות הריהו קונה חפיסת שוקלד או תפוז. אחר זאת יסור אל אחד משני חבריו לשעבר, שאינם ששים לבקוריו אלה, אולם מקבלים את פניו במנוד ראש וחמלה ודאבה בלב. שם משפחתו של האחד – פשונקין ושל השני – מאסיה. מחשש להמאס עליהם מבקרם סמניוטה לסירוגין. גומע מן התה המוגש לפניו, נאנח, גונח ומנענע בראשו כזקן.

– ובכן? רע, אחא סמניוטה? – שואלו מאסיה.

– חטא להלין על הבורא, אולם רע לי, רע, ניקולאי סטפנוביץ'.

– אכן אלמלא עשית את אשר אין עושים.

– ניקולאי סטפנוביץ'… סהדי במרומים… לא אני… באמונה – לא אני.

– נו, נו, נניח לזה; אל תבכה. רק לצון חמדתי. מאמין אני לך. וכי מי כיום מחוסן מפני פורענות? ואתה סמניוטה, הכי אינך זקוק לכסף? עשרים וחמש אגורות יש לידי…

– לא, לא, נקולאי סטפנוביץ'. אינני זקוק לכסף, גם לא אקבל מידך. ברם אם טוב לבך כל כך, הואילה והשאילה נא לי מקטורן כל שהוא, לשתי שעות בלבד, כזה מיושן ביותר, אל־נא תשיב את פני ריקם, יקירי, אל נא תשיבני ריקם מחמדי. אין חשש, אתמול הייתי בבית מרחץ. נקי אני…

– אדם מוזר אתה, סמניוטה. לשם מה לך חליפה? הנה, זו השנה השלישית שאתה שואל ממני חליפות, מה צורך לך בה?

– הענין הוא כך, ניקולאי סטפנוביץ'. יש לי דודה… ישישונת. והנה פתאם תסתלק לעולמה ואני הוא יורשה היחיד. חיב אני להיראות לפניה, לברכה. אמנם, הסכום אמנם, אינו גדול מדי, אף על פי כן, חמש מאות רובל… גם הם אינם סתם גירוד בגבחת…

– נו, נו, קבל ואלוהים יעזור לך.

והנהו, נעול מגפים מתנוצצות כמו מראה שחוריהן צובעו בדיו, דבלולי מכנסיו המרופטים קצוצים. לבוש צורון־ניר, חזיה ועניבה אדומה, השמורים עמו במשך כל השנה בתוך עטיפה של ניר עתונים, הולך סמניוטה ברחובות קריה למושב האלמנות, לבקר את אמו. בתוך פרוזדור חם ומפואר כמצוות הסגנון הרשמי, ניצבת לה דמות לבושה מדים אדומים עם נשרים שחורים, הוא השוער הסב והמגושם ניקיטה, שהכיר את סמניוטה בעודנו נער בן חמש שנים. אלא ששומר הסף מסתכל בו בסמניוטה מלמעלה ואינו מואיל אפילו להשיב על ברכתו.

– שלום לך ניקיטושקה. ומה שלומך?

ניקיטה מחריש כמו קפאו שד.

– מה שלומה של אמא? שואל סמניוטה מבויש, כשהוא תולה את מעילו על קולר.

שומר הסף מודיע:

– וכי מה יקרה לה. זקנה מופלגת, עוד תוסיף ותחרוק.

סמניוטה מכוון את בקוריו לשעת דמדומי ערב, לבל ייראו החסרונות שבחליפתו. בצעדים חרישים הוא עובר על פני שורה של חדרים מרווחים, שקירותיהם צבועים ירוק שקט, על פני מיטות צחורות מכוסות מצעים רכים, חבוטים והררי כרים. הישישות מסתכלות בו מבעד למשקפיהן בעינים סקרניות. הריחות מוכרים לו מימי הילדות – ריח עשבי פצ’ולי, נחוח הקטורת, ריח שעוה ולוטם אשר לרצפה, וגם איזה ריח בלתי מסוים, ריח זקנה נקיה ומסודרת, ריח אדמה – וכל שפעת הריחות הולמת בראשו של סמניוטה והלב מתכווץ מחמלה עזה.

לבסוף הריהו אצל החדר בו מתגוררת אמו. שש מטות מהוקצעות, מראשותיהן אל הקירות ומרגלותיהן לפנים החדר. בצד כל מטה מזוה קטן, מתת המוסד, מקושט פורטרטים עטורי מסגרות משובצות צדפיות. ליד שלחן מואר באור נברשת, המשתלשלת במערכת גלגלים ממרכזה של התקרה, משחקות להן שלש זקנות ישישות במשחק הפרפרנס ובסמוך להן עוסקות שתי ישישות אחרות במלאכת הסריגה וכפעם בפעם חשות הן לתת דעתן על סדר עריכת הקלפים. מה דואב לבו של סמניוטה למראה כל אלה!

– קונקורדיה סרגייבנה, אורח בא אליך.

– האומנם וניצ’קה?

האם נחפזת לקום ממקומה, מעלה את משקפיה על המצח. פקעת צמר גולשת למטה ומתגלגלת על הרצפה, חוליות הסריגה ניתרות בזו אחר זו.

– וניצ’קה! מחמד נפשי! צפיתי לך, צפיתי, כבר חשבתי, לא יבוא נצי הצחור. נו, בוא, בוא. הלילה ראיתיך בחלומי.

ביד רועדת היא מובילה אותו אל מיטתה, בסמוך לחלון עומד שם שלחן פרטי שלה, פורשת מפה, מעלה זנב נר חלב, מוציאה מהמזוה קומקום, ספלים, תיאון ומסכרת, טורדת, טורדת ללא ליאות וידיה המגוידות והצמוקות מרטיטות.

אותה שעה עוברת על ידם בהלוך מתון חדרנית באה בימים, עלמה זקנה כבת־חמשים, לבושה שמלת שרד כחולה וסנור לבן.

– דומנושקה – אומרת קונקורדיה סרגייבנה מתוך התרפסות־מה – הביאי נא לנו, רחימאית, מעט רותחין. עיניך הרואות, וניצ’קה בא לבקרני.

בחשיבות רבה קדה דומנה קידה עמוקה לסמניוטה, כמיטב המסורת המוסקבאית.

– השלום לך, בטיושקה, איבן איבנוביץ'. הן מכבר לא בקרת כאן. ואמא מתגעגעת עליך בלי הרף. מיד, גברתי, בזה הרגע אביא.

עד שדומנה תביא את הרותחין מחרישים האם והבן כאילו מבקשים לבחון איש את נפש זולתו. אכן, רק לאחר פרידה ממושכת ניתן להבחין בפנים החביבות את סימני ההרס והניוון שהזמן האכזרי גורמם ללא רחם ואשר כל כך אינם ניכרים בחולין של חיים בצותא.

פניך אינם טובים, וניק, – אומרת הזקנה ולוטפת ביד צמוקה ונוקשה לכף ידו של הבן הפרושה על השלחן – חיור אתה, עייף כל כך.

– מה אפשר לעשות, מאמאן, עבודה. אני, כפי שאומרים, מצאתי חן. נמש זעיר, וכל המשרד על ראשי. עובד מן הבקר עד הערב. כמו שור. הן תסכימי וגם את, מאמאן, מן הדין שארכוש עמדה לעצמי.

– אל תתיגע יתר על המדה, וניושה.

– אין דבר, מאמאן, קשה עורף אנכי. אך חלף זה – לחג הפסחא אהיה לקולגיאנט, אקבל הוספה וגם הענקה. ואזי, כמובן, יבא הקץ לסבלותיך כאן. אשכר דירה צנועה ואעבירך אלי. לא חיים סתם יהיו אלה, אלא ממש גן־עדן עלי אדמות. אני בעבודה ואת – על הבית.

הזקנה מזילה דמעות אושר הפושטות בין קיפולי הקמטים העמוקים.

– הלואי, יתן אלוהים, וניצ’ק. ובלבד שהבורא יעניק לך בריאות וכוח לסבול. כי מראה פניך…

– לא כלום, מאמאן, אחזיק מעמד!

תמיד, בעת בקוריו החטופים והנדירים אצל אמו, נוקט אדם בישני ומוכה גורל זה סגנון חפשי, בלתי תלוי בחקותו, בלא משים, את פרחי הכרך הריקנים, שהכיר במקום עבודתו לשעבר. מכאן גם המלה המטופשת “מאמאן” שכן מאז ומתמיד ואף עתה בלבו פנימה יקרא לה “אמא”, אמא’לה, ממונסינקה, ופונה אליה בלשון נוכחה, אלא שהכנוי “מאמאן” יש בו משום חוסר דאגה ואריסטוקרטיות. והרי באותה שעה עצמה, בהסתכלו בפניה המשופים והמיוגעים של האם, מתמלא לבו בעת ובעונה אחת חרדה ורוך, כלימה וחמלה.

דומנה מביאה רותחין, מעמידים על השלחן, קדה את קידתה המיוחדת והולכת לדרכה. קונקורדיה סרגייבנה חולטת תה. כפעם בפעם חולפות על יד שלחנם, לענין ושלא לענין, סקרניות בלות מזוקן, שעיניהן עיני־עכבר ואף הן עצמן דומות לעכברים אפורים. כולן זוכרות אותו את סמניוטה בעודנו ילד בן חמש. נעצרות במקומן, סופקות כפיהן, מניעות בראשיהן, תמהות.

– רבונו של עולם! וניצ’קה! אין להכירך כלל, – גדלת כל כך. והרי אני ידעתיך כזה, כזה. ילד נועז היה, גבור. ואכן קראו לו הכל: גנרל סקובליב. תמיד היה מתגרה בי “פרפטויה איזמגויבנה” ולנדיז’דה פיודורובנה גולולובובה המנוחה קרא “סבתא אפורה עם זנבון”. זוכרת, כאילו קרה זה היום.

ללא גינונים יתרים מנופפת אליה קונקורדיה סרגייבנה בכף ידה.

– רב תודות… דבר חשוב לי אל בני. תודה. לכי לך בבקשה.

– ומה נשמע אצלך, מאמאן? – שואל סמניוטה בגמעו תה בחתיכת סוכר.

– מה צריכה זקנה כמותי. קרבה שעתי לשם… ואלו מהבנות אין נחת. אתה, ברוך השם, יצאת לדרך, מכירים בך, ברם קשה להן. בעלה של קטיושה מפקיר את הבית לחלוטין. משחק, סובא, בכל יום שב שכור לביתו. מכה את קטינקה. אפשר שבקרוב יגורש מבית הנתיבות. וקטינקה הרתה שוב, רק דבר אחד יודע הוא בן בליעל.

– אכן צדקת, מאמאן, – בן בליעל.

– טס… שקט… אל תרים את קולך…. לוחשת האם. אצלנו כאן מטים אזן לכל דבר ואחר כך מרכלים. כך. ואצל זוינקה… באמונה שגם בעצמי אינני יודעת אם גורלה טוב או רע מזה? סטסינקה שלה, אדיב הוא וטוב לב… נו, כן, כאלה הם הפולנים, אדיבים, אך באשר לנשים – ממש בן כלבים, יסלח לי האלוהים. את כל כספו הוא מוציא עליהן, בן בלי בושת. כרכרות, כל מיני מתנות… וזויה השטיה, מאוהבת בו עד היום הזה, כחתולה ממש! אינני משיגה טפשות זו! זה מקרוב מצאה בתוך שלחן התיבה – התאימה מפתח – ובכן מצאה שם צילומים של הדולציניות שלו, שהוא עצמו צילמן בצורות שכאלה… אתה יודע… כך, לגמרי בלי שום דבר. נו, זויה ניסתה להתאבד באופיום… אך בקושי השיבו את רוחה.

אך למה זה אספר לך דברים לא נעימים. אך ורק לא נעימים. מוטב שתספר על עצמך. רק טססס… בשקט כאן גם לכתלים אזנים.

סמניוטה קורא לעזרתו את יד ההשגחה ומתחיל לכזב בשטף, ללא הבחנה. אכן, קורה שהוא סותר את אשר אמר בבקור הקודם. אך לא איכפת לו, אין הוא משגיח בכגון אלה. האם מבחינה בכך, אך שותקת. רק עיניה, עיני הזקנה נעשות עצובות יותר, חקרניות יותר.

הוא מתקדם יפה בעבודה. מוצא חן בעיני הממונים. החברים מחבבים אותו. נכון, אמנם טרקטטוב ופריאוברז’נסקי מקנאים בו וחותרים תחתיו. אבל ידם קצרה. לא השכלה להם ולא בינה, וכי מהי השכלתם: אחד גורש מהסמינר והשני סתם נבל. ואיש לא יוכל לו לסמניוטה. הוא למד על בורין את כל צפונותיה של עבודה משרדית. המזכיר הראשי עומד לצדו. זה לא מכבר הזמינו אליו לסעוד עמו ארוחת ערב. רקדו. בתו של המזכיר הראשי, ליובוצ’קה ניגשה אליו בלוית עלמה אחרת.

“במה רצונך: בשושנה או בחבצלת?” – “חבצלת! אדומה כליל”. ואחר כך שואלת: “כיצד ידעת שאני היא” “הלב ניחש”.

– זמן שתתחתן, וניצ’קה.

– המתיני נא. טרם הגיעה השעה לכך, מאמאן, תחילה אצמיח כנפים. אולם נאה היא. נאה, לכל דבר.

– אה, קונדס!

– טפו. טפו, בל תהיה בי עינא בישא. לפי שעה מתנהלים עניני כסדרם, אין מה להתאונן. בימים אלה, בעבור המנהל על ידי, טפח לי על שכמי ואמר בהוקרה: עבוד, עבוד, אדם צעיר. הריני עוקב אחריך, יכול אתה לסמוך על עזרתי. ובדרך כלל חושב אני על אודותיך". והוא מדבר בלי הרף, דמיונו מלהיבו, מתוך קלות דעת, כביכול, הריהו שם רגל על רגל, מסובב לשפמיו, ממצמץ בעיניו, והאם מוקסמת מאגדת הפלאים מסתכלת ישר לתוך פיו. ברם, הנה נשמע קול הפעמון, תחילה מרחוק ואחר כך קרוב יותר ויותר. דומנה באה לחדר ובידה פעמון. “גבירותי, ארוחת ערב”.

– אתה המתן לי כאן – לוחשת האם. רוצה עוד להציץ בפניך.

כעבור עשרים דקה היא חוזרת. בידה צלחת עם אספן או רגל קרושה או סלט ודג מלוח ומספר פרוסות לחם שחור טעים.

– אכול וניצקה, אכול, – משדלת האם רכות. אל תמאס בפת קיבר של אלמנות. בעודך ילד אהבת אספנים.

– הניחי נא, מאמאן, שבע אנכי עד כאן, כיצד אוכל לאכול. היום סעדנו ארוחת צהרים ב“פרגה” לכבוד האקזקוטור שלנו. דרך אגב, מאמאן, משם לקחתי תפוז גם בשבילך. עשי חסד…

אך סופו שהוא בולע את המנה שלפניו בתיאבון של חיה. ואינו רואה כלל את הדמעות, אשר כפלגי הרים דקיקים ניגרות על פניה הכמושות של האם.

הגיעה השעה להפרד, רוצה האם ללוות את בנה אל האכסדרה, אולם הוא, כיון שנזכר במעילו הבלוי שלא צורה ולא דמות לו, מסרב לבקשתה האדיבה.

– נו, באמת, מאמאן, לווי נוסף – דמעות מיותרות. עלולה את, חלילה, להצטנן. ראי, שמרי על עצמך!

באכסדרה מסתכל לו ניקיטה הגא ביהירות עילאית שאין שניה לה, כיצד נחפז סמניוטה להתלבש במעילו הבלוי ולחבוש על ראשו מגבעת מפוררת למחצה.

– ככה זה, איפוא, ניקיטושקה, – אומר סמניוטה בלשון אדיבה.

– עדיין אפשר לחיות… רק לא להתיאש… או, חייב הייתי לכבדך בקופיקות עשרים וחמש, אלא שאין פרוטרוט בידי.

– חדל לך – מפטיר שומר הסף בשויון נפש. – ידע ידעתי, בכיסך רק שטרות גדולים. כלך לך, כלך לך. שמא תצנן את האכסדרה.

אימתי, איפוא, תגלה מלכת הגורל לסמניוטה פנים יפות ולא זעופות? והאם תסביר לו פנים? סבורני שכן. וכי מה יהלוך ממנה, מיפיפיה פתיה הפכפכה זו, אם על אפם וחמתם של כל ילדי טפוחיה, תעניק לטיפה רכה לאחרון שבעבדיה? והנה בנפול אנקודין הזקן והישר באדם על ערש דוי ובנחש לבו את קרבת הקץ, הריהו שולח את נכדו גרישקה אל מנהל האגף, לאמור:

– ובכן, כך וכך אמור לו להוד מעלתו: אנקודין הכין את עצמו לדרך ארוכה ובטרם ימות, רצונו לגלות להוד מעלתו סוד חשוב מאד. והוד מעלתו ירד אל דירתו של אנקודין אשר במרתף האגף. ואזי יאזור אנקודין את שארית כוחותיו, ירד מערש הדוי ויפול לרגליו של הגנרל:

– הוד מעלתו, מצפוני מיסרני… אני הולך למות… ורוצה לגול חטא מנפשי… אותו הכסף והבולים… השד השיאני… בשם ישו, ימחל נא לי את הכליון שהבאתי על אדם חף מעוון, והכסף והבולים הם כאן… בארון הבגדים, בשידה העליונה.

מיד למחרתו ישלח המנהל את פשונקוב או את מאסיה לקרא לסמניוטה, ויחד אתו יתיצבו שלובי זרוע לפני כל עובדי המשרד, ויספר לפניהם את פרשת אנקודין, ועל הכסף והבולים הגנובים ועל סבלו של סמניוטה האומלל, בפומבי יבקש מחילה ממו, ילחץ ליד ונרגש עד לדמעות יכסהו בנשיקות פיו.

ויחיה לו סמניוטה, הוא ואמו, חיים ארוכים במעון צנוע שקט וחמים. אלא שלעולם לא תרמוז הזקנה לבנה דבר על כך שידוע ידעה שכיזב לה, ואף הוא לעולם לא יזכיר, כי ידע שיודעת היא. מקום עדין זה לעולם יעקפו. הכזב הקדוש – הריהו פרח מרטיט ובישני כל כך, אשר קמל עם המגע בלבד.

* * *

והלא אמת היא שבחיים מתרחשים נסים! או שמא מקומם רק באגדות חג הפסחא?

תירגם א. סלמן

קטעים מכתב יד

קטע שלישי

…שגעון ואימה.

מספרים שבמחננו ובמחנה האויב רבים הם חולי הרוח. אצלנו כבר נפתחו ארבעה בתי חולים. כשהייתי ב“שטב” הראני השליש…

קטע רביעי

…התפתלו סביבם כנחשים. הוא ראה כיצד התעופף באויר חוט ברזל, שנקצץ מצד אחד ובין־רגע התפתל על שלושה חיילים שנאחזו במדקרותיו. והמדקרות קרעו את המדים ונתקעו בגוף, והחיילים הסתובבו מהר כמשוגעים בקול צעקה איומה, והשנים סחבו אחריהם את השלישי שהיה כבר מת. לסוף נשאר רק אחד בחיים, שהצליח להחלץ מחוט הברזל הנורא ומחבריו המתים, והמה הוסיפו עוד להסתובב במחול־המוות הנורא, כשהם מתהפכים זה על זה וזה ממעל לזה – ופתאם נשארו שוכבים על מקומם בלי נוע.

הוא אמר, כי בגזרה אחת אבדו לא פחות מאלפיים איש. בשעה שקצצו את חוטי הברזל והסתבכו בנפתולי עקציהם כבין נחשים, כיסה אותם מטר כדורים של רובים ותותחים. הוא אומר, כי המחזה הזה היה איום ונורא מאד וכי המפלה היתה נגמרת במנוסת בהלה לו ידעו לאיזה צד לנוס. אך עשר או שתים עשרה שורות חוטי ברזל והמלחמה עמהן, מבוך שלם של בורות־זאבים עם היתדות המחודדות שבקרקעיתם, בלבלו כל כך את המוחות עד שאי אפשר היה לדעת אנה לפנות.

הנה שם נופלים חיילים מספר, מבלי ראות את הבורות העמוקים העשויים כעין משפך, נופלים ונתקעים בבטניהם על ראשי היתדות החדות, והנה הם מתפתלים ומפרפרים ומרקדים כליצנים בצעצועי הילדים; עליהם נפלו חיילים חדשים ולחצום מטה והגופים החדשים מפרפרים ומרקדים כחבריהם התחתונים, ולא ארכו הרגעים וכל הבור נתמלא גופות חיים ומתים מתנועעים ומתפתלים ומפרכסים מכל עבר, והנה נפשטות ידים למעלה ואצבעותיהן מתפלצות ומתכוצות ואוחזות בכל, וכל הנופל ברשת הנוראה הזאת לא ימלט עוד ממנה; מאות אצבעות חזקות וחדות כמלקחים נוראות לחצו רגלים, נאחזו בבגדים, הפילו את האנשים על עצמן, נתקעו לתוך העינים, חנקו את הצואר. רבים רצו כשיכורים ישר אל חוטי הברזל ונשארו תלויים עליהם כשהם צועקים מרוב יסוריהם, עד שבאו כדורי האויב וגאלום מעינוייהם.

ובכלל, הכל נראו לו כשכורים: אלה חרפו וגדפו את חבריהם בזעם נורא: אחדים צחקו בקול גדול בשעה שידם או רגלם נאחזה כבר בחוט הברזל האיום, וכעבור רגע מתו.

הוא עצמו, אף על פי שמאז הבקר לא אכל ולא שתה מאומה, הרגיש את עצמו במצב משונה: ראשו סבב עליו ופחדו התחלף לרגעים בעליצות פראית – עליצות הפחד. כאשר התחיל חייל אחד, שעמד קרוב אליו, לשיר איזה שיר שר גם הוא עמו וכעבור רגעים מספר שרה עמהם מקהלה שלמה. אינני זוכר מה שרו, אבל איזה שיר עליז מאד, שיר מחול. כן, הם שרו ומסביב היה הכל אדום מדם. השמים בעצמם נראו כאדומים, ואפשר לחשוב כי איזה אסון נורא קרה את העולם ומלואו, כי באה איזו תמורה מוזרה; נעלמו הצבעים כולם: נעלם הצבע הכחול, הירוק ויתר הצבעים הרגילים והפשוטים, והשמש התלקחה באור אדום בנגלי.

– צחוק אדום, אמרתי לו.

הוא לא הבינני.

– כן, גם צחקו, הלא ספרתי לך, כשכורים. יכול היות כי גם רקדו, מעין זה היה שר, בכל אופן, תנועות שלושת החיילים ההם היו דומות למחול.

וזוכר הוא היטב. בשעה שפצעוהו בחזהו פצע מפולש והגו נפל ארצה, או זמן מה לפני אבדו את חושיו, קפץ מעט ברגליו כאילו רקד אחרי־מי. ועתה הוא נזכר בהסתערות זו באיזה רגש משונה: מעט בפחד ומעט במין תשוקה שתישנה עוד פעם כדי לעמוד שנית בנסיון הקשה הזה.

– ולקבל עוד פעם כדור בחזה? – שאלתיו.

– חדל לך, הן לא תמיד יבוא כדור בחזה. אבל טוב היה, חברי, לקבל אות כבוד בעד גבורה.

הוא שכב פרקדן, מראה פניו כתום כשעוה, חוטמו דק וצנום ועצמות לחייו בולטות מאד ועיניו שקועות עמוק בחוריהן – שכב ודמיונו כמת, והוא הוזה על אות כבוד בעד גבורה. בפצעו כבר נראו סימני רקבון ובגופו היה חום גדול, בעוד שלושה ימים יהיה מוכן להיות מושלך אל בור המתים – והוא שוכב ומצטחק בתענוגים ומדבר על אות כבוד.

– ולאמך שלחת טלגרמה! – הוא כמו נבהל רגע, הביט בי בזעם ולא ענה. גם אני נשתתקתי ובחדר נשמעו גניחות הפצועים והזיותיהם מתוך חום הקדחת. אך כאשר קמתי לצאת, לחץ את ידי בידו החמה והחזקה עדיין, ותחב בי את מבטי עיניו השקועות והבוערות, והמבט מלא מבוכה ועצבות עמוקה.

– אבל מה זה, אה? מהו כל זה? – שאל בפחד ובהפצרה, במשכו את ידי בחזקה.

– מה?

– בכלל… כל זה. הן היא ממתנת לי? אבל איני יכול. ארץ המולדת – התוכל לבאר לה מה היא זו ארץ מולדת.

– צחוק אדום, עניתיו.

– אח! אתה אך מתלוצץ, ואני ברצינות. נחוץ לבאר לה – אך התוכל לעשות זאת. לו ידעת מה היא כותבת לי! מה היא כותבת לי! היודע אתה? אצלה המלים – שבות. ואתה – ובסקרנות הביט רגע אל ראשי, רמז לי באצבעו ואמר פתאם בצחוק:

– ואתה היית פה לקרח, ההרגשת בזאת?

– אין פה מראות ואיך אדע זאת?

רבים השבים מפה קרחים. שמע־נא, תן לי מראה, תן! חש אני איך יוצאות מראשי שערות לבנות. תן מראה!

ואז התחיל הוזה מתוך חומו; הוא בכה וצעק, ואני יצאתי מבית החולים.

באותו ערב עשינו לנו חגיגה – חגיגה עצובה ומשונה, שהשתתפו בה בין האורחים גם רוחות המתים. אנחנו החלטנו להתאסף יחד בערב ולשתות תה, כמנהגנו בבית, כמו בסעודה. השגנו מיחם, השגנו אפילו לימונים וכוסות וישבנו תחת אחד העצים – כמו בבית, כמו לסעודה. אחד אחד, שנים שנים, שלושה שלושה נאספו החברים ונגשו בהמולה, בשיחות ובליצנות, כאילו חיכו לדבר־מה טוב ומשמח – אף כולם נשתתקו עד מהרה וגם נמנעו מהביט איש אל פני רעהו: איזה דבר נורא היה בחבורת האנשים האלה שנשארו לפליטה, קרועי בגדים, מזוהמים, מתחככים לרגעים, כנגועי שחין רע, פרועי ראש וזקן, כחושים ודלים, שכבר אבד תואר פנינו הרגיל. – דומה היה שעתה, אך עתה, בשבתנו לפני המיחם הרותח ראינו איש את פני רעהו – ראינו ונבהלנו. לשוא חיפשתי בחבורת האנשים הפרועים האלה פנים ידועים לי – כי לא מצאתי. האנשים הללו, הנרגזים, הפזיזים, בעלי תנועות נפסקות, המזדעזעים לכל קול דפיקה קלה, המחפשים תמיד דבר־מה מאחריהם, המתאמצים למלא בתנועות איבריהם את כל אותה הריקנות הכמוסה, שהם יראים להביט אליה – האנשים הללו היו חדשים לי, זרים לי, שלא ידעתים מעודי. גם הקולות צלצלו באופן משונה בקטעים, המלים בוטאו בכבדות, ומסיבה קלה ביותר נהפך הדיבור לקול צעקה או לקול מחריד, שאין לו סוף. והכל היה זר לנו. העץ היה זר, השקיעה זרה, המים זרים, בלי טעם וריח מיוחד – עולם של מחזות נפלאים וצללים שחורים ואיומים. השקיעה היתה כתומה, קרה; בקצה השמים ניתלו עבים שחורים, גדולים וקפואים, כהרי חשך והאדמה מתחתם היתה שחורה, ופנינו היו באור המאוים הזה כחומים־חורים כפני מתים. כולנו הסתכלנו במיחם, והוא כבה; השמש השוקעת שפכה על צלע המיחם את כל האיום והכתום שבה וכן היה גם הוא זר, מת ולא מובן לנו.

– איפה אנחנו? שאל אחד המסובים – ובקולו היה פחד ורעדה. איזה מהם נאנח. איזה מהם פקק את אצבעותיו הרועדות, איזה מהם פרץ בצחוק. איזה מהם קפץ ממקומו והתחיל מהלך מהר סביב לשולחן. עכשו אפשר לפגוש אותם לעתים קרובות, את הבריות הללו המהלכות במהירות, וכמעט שהם רצוי מבלי דעת אנה ולמה. ויש שהם שתקנים משונים נאלמים, ויש שהם ממללים דבר־מה בשפתותיהם הרועדות.

– במלחמה. – השיב זה שצחק, והוסיף לצחוק את צחוקו הארוך והעמום כאילו נחנק מדבר מה.

– למה הוא צוחק? – התרעם אחד המסובים – שמע נא, אוי, חדל!

הוא השמיע עוד רגע את צחוקו החנוק – ונשתתק. החשיך הערב. עב הענן ירד מטה והשתרע על פני הארץ, ואך ברוב עמל ראינו והכרנו איש את פניו הכתומים של רעהו.

אחד שאל:

– ואיה “בוטיק”?

“בוטיק” – כך קראנו לאחד מחברינו, קצין נמוך קומה נעול מגפים גדולות.

זה עתה היה פה, בוטיק, איך?

– בוטיק. אל תתחבא! הננו מרגישים בריח מגפיך הגדולות. הכל צחקו, אך מתוך הצחוק הכללי נשמע קול גס וזועם:

– חדלו לכם! איך לא תבושו? בוטיק נהרג הבוקר בריגול.

– לא יכול היות! זה עתה היה פה!

– אולי נדמה לכם, קומו, שבו מסביב למיחם. תנו לי חתיכת לימון, מהר!

– גם לי!

– גם לי!

– אין עוד לימון.

– מה זה, אדוני, – נשמע קול רך ונעלב – ואני רק בשל הלימון באתי הנה.

הלז התחיל שוב צוחק את צחוקו העמום, ואיש לא עצר בו, אך עד מהרה נשתתק. שוב התחיל צוחק רגע – ונשתתק לגמרי.

אחד אמר:

– מתי נתנפל על האויב?

וקולות אחרים קראו מתרגשים:

– חדל לך! אנחנו נתנפל!

– האינכם יודעים…

– חדלו! וכי אי אפשר לדבר על איזה ענין אחר! מה זה! – המערב חשך כולו, העננה התרוממה מעט, דומה שהואר מעט, והפנים החלו להיות נראים ונכרים יותר, והקצין הלז שהיה מהלך סביב לשולחן נרגע במקצת וישב.

– ואיך עתה שם, בבית? – שאל הוא כמדבר לעצמו וקולו רעד מעט.

ושוב היה הכל מאוים. לא מובן, מוזר, הכל – והנפש מלאה פחדים נוראים עד כדי להשתגע במעמקיה. – וכולנו התחלנו בבת אחת לדבר, לצעוק, להתנועע על מקומותינו. צלצלנו בכוסות, אחזנו איש בכתף אחיו, בידו, בברכיו – ופתאם נשתתקנו, כאילו טבענו בדממה האפלה והמוזרה שמסביב.

בבית? – צעק אחד מתוך החשך. קולו היה צרוד מהתרגשות, מפחד וממרירות ורעד. הוא גמגם מעט, מלים אחרות לא יצאו מפיו, כאלו שכח לבטא אותן כראוי. – בבית? איזה בית? וכי יש באיזה מקום בית? אל תפסיקוני, פן אתחיל לירות. בבית התרחצתי יום־יום באמבטיה – מבינים אתם? באמבטיה מלאה מים – מים עד גדותיה. ועתה אינני רוחץ אפילו בכל יום. בראשי עלו חטטין. בראשי עלו חטטין, מין צרעת כזאת, ואני מרגיש גרוד בכל גופי. ועל כל גופי זוחלות ה… אני יוצא מדעתי מרוב החלאה והזוהמה, ואתם אומרים – בית! אני כמו בהמה, תועבה אני לי, אינני מכיר את עצמי, והמוות אינו נורא לי כלל, את מוחי אתם חורשים בשרפנלים שלכם, את מוחי! לכל מקום שהם נורים כולם פוגעים במוחי – אתם אומרים – בית, איזה בית! רחוב, חלונות, אנשים – ואני לא הייתי הולך כעת ברחוב – מתביש אני. הנה הבאתם את המיחם, ואני התבישתי להביט אליו, אל המיחם.

ושוב התחיל לצחוק.

ואחד המסובים צעק.

– השד יודע מה זה. אני הולך הביתה.

– הביתה?

– אין אתה מבין מה זאת חובה?

– הביתה? שמע־נא, הוא מתגעגע הביתה.

פרץ צחוק כללי, וצעקה מחרידה – ושנית נשתתקו, הכל, כטובעים בדממה לא מובנה. והפעם לא רק אנכי, כי אנחנו כולנו, כמה שהיינו שם, הרגשנו בו. הוא בא אלינו מאלו השדות הזרים האפלים והמלאים חידות מפחידות; הוא עלה עלינו מתוך חגוי הסלעים העמוקים והשחורים, מקום שם גוועים וגוססים ומתפלצים עוד ביסורי המוות האחרונים החולים, הפצועים, הנשכחים בין אבני אופל אלה; הוא נשפך עלינו ממרומי השמים הזרים והנעלמים. שקועים בדממה ומלאים אימה עמדנו מסביב למיחם שכבה, ומסביב וממעל הביט אלינו הצל האיום, המכסה אותנו ואת כל העולם. פתאם הגיע אלינו ממקום קרוב, כנראה ממעון רב־הסרן, קול מוסיקה וקולות רמים כמו פרצו פתאם מן החושך והדממה. בעליצות פראית וכמו בקריאה לריב השתפכה המוסיקה בנגינה פזיזה לא־סדורה, יותר מדי רמה, יותר מדי עליזה, ונוראה, כי גם אלה המנגנים שם וגם אלה העומדים ושומעים שם, רואים כמוני את השכל הנורא הבולע את כל העולם.

והלז שנגן שם בתזמורת על החצוצרה הגדולה נשא כבר, כנראה, במוחו, באזניו את הצל הגדול והדומם הזה. צלילו הקטוע והנהפך כמו מתלבט, קפץ וברח אל איזה מקום הצדה, בודד ורועד מפחד. ויתר הצלילים כמו הביטו אליו, והנה הם רודפים אחריו, נתקלים ונופלים וקמים ורצים הלאה, בלהקה פרועה, והם יותר מדי רמים, יותר מדי עליזים, וקרובים הם אל החגוים העמוקים והשחורים, מקום שם עוד גוועים וגוססים ומתפלצים ביסורי המוות האחרונים חיילים נשכחים בין אבני האופל.

ושעה ארוכה עמדנו סביב למיחם הכבוי, עמדנו דוממים, נבטים בעריפי האפלה!

קטע ששי

…. אלה היו שלנו…

וכבר היה הכל מוכן להסתערות בשעה שאחד הקצינים הביט במשקפת וראה בברור מדים שלנו, וכעבור עשר דקות היתה השמועה לידיעה בטוחה, מרגיעה ומשמחת: אלה היו שלנו. וגם הם, כנראה, הכירו אותנו. הם התקרבו אלינו במנוחה שלמה, ובחיי, עת־מנוחה זו היתה מורגשת, כמו אצלנו, אותה בת־הצחוק המאושרה של פגישת־אחים פתאומית.

וכאשר החלו לירות, לא יכלנו זמן קצר להבין מה זאת, ובת הצחוק לא סרה עוד מעל פנינו – לברד הכדורים והפגזים שניתכו עלינו והפילו בנו חללים למאות. היה אחד שקרא בקול על דבר הטעות, ואז – אני זוכר זאת היטב – ראינו כולנו, כי זהו האויב וכי תלבושת זו היא של האויב ולא שלנו, וכרגע ענינו באש. עברו כחמש עשרה דקות, בערך, אחרי התחלת הקרב המשונה הזה, נקרעו שתי רגלי – והכרתי שבה אלי בבית החולים אחרי הנתוח שעשו לי.

שאלתי לאחרית הקרב ההוא, והשיבו לי תשובה מרגיעה אך לא ברורה, וממנה הבינותי, כי הוכינו מכה רבה. אחרי כן לבשה אותי, הקטע, שמחה גדולה, שהנה עתה ישלחוני בקרוב הביתה, ושבכל זאת עודני חי, לאורך ימים, לתמיד. ורק כעבור שבוע נודעו לי פרטים אחדים, שעוררו בקרבי עוד פעם ספקות והרהורים רעים ודאגה חדשה ופחד חדש, שלא הרגשתים עדיין.

כן, כנראה, הם היו משלנו, – ורימון שלנו שנורה מתותחנו שלנו על ידי אחד מחיילינו קרע את שתי רגלי. ואיש לא יכול לבאר לנו, איכה זה היה כדבר המוזר הזה. שם קרה דבר־מה, דבר מה האחיז את עינינו ושני גדודים של מחנה אחד, שעמדו זה כנגד זה במרחק לא יותר מפרסה אחת, ירו זה בזה והשחיתו זה את זה במשך שעה שלמה, בידיעה ברורה שנלחמים נגד האויב. ומזכירים את המקרה הזה בלי חפץ בחצאי מלים, ומה שמפליא ביותר הוא זה, שרבים מן המדברים בענין זה אינם רוצים להכיר עד היום בשגיאה הנוראה ההיא. יותר נכון, הם מודים בה, אלא שהם חושבים שהיא היתה רק בסוף, אבל בתחילה היה להם ענין עם האויב, שידע להתחמק לאיזה מקום בשעת המבוכה הכללית ואז בא אחד מגדודינו אל תחת יריותינו. אחדים אמרו זאת בגלוי, ומבארים את המצב בפרטים שונים, הנראים להם כברורים ואמתים. אף אני איני יכול עד היום לבאר לעצמי בהחלט, איכה זה היתה הטעות המוזרה הזאת, מפני שגם אני ראיתי ברור בעיני, בראשונה את הצבע האדום של התלבושת שלנו ואחר כך – הצבע הכתום־כהה של תלבושת היפאנים. וכל כך מהר שכחו על דבר הטעות המרה הזאת, עד שהיו מדברים עליה כעל קרב אמתי, ובמובן זה נכתבו ונשלחו הרבה מכתבים וידיעות מדויקות לעתונים; אני קראתים כאשר הייתי כבר בביתי.

ואלינו, הפצועים במלחמה זו, היה היחס בראשונה משונה מעט, – דומה היה שעלינו חומלים פחות מאשר על פצועים אחרים. אך כעבור זמן־מה לא הורגשה זאת עוד, ורק מקרים חדשים דומים לזה, גם זה שבמחנה האויב קרה באמת, ששני גדודים משלהם התנפלו זה על זה בלילה ואבדו כמעט זה את זה כליל, – נותנים לי מקום להחליט, כי אמנם טעות היתה אז.

הרופא שלנו, זה שעשה לי את הנתוח, הוא איש זקן, כחוש, גל של עצמות, שריח חריף מעורב ביודופורום, קרבול ועשן טבק, נודף ממנו תמיד, ומגחך תמיד מבעד לשפמיו הדקים, הלבנים כתומים, אמר לי כשהוא ממצמץ בעיניו:

– באשרך, שאתה נוסע הביתה, פה הענינים יגעים.

– מה קרה?

– כך. הענינים יגעים. בימינו היה יותר פשוט. הוא השתתף במלחמה האירופית שנערכה לפני כעשרים וחמש שנים; ולעתים קרובות זכר אותה בעונג אך את המלחמה הזאת לא הבין וכפי שהתבוננתי גם התירא ממנה.

– כן, לא טוב, – נאנח מרה ופניו הזועפים כוסו בענן עשן הטבק, – אני בעצמי הייתי נוסע מזה, לו היה אפשרי הדבר.

וגחן אלי ולחש לי מבעד שפמו הכתום המעושן:

– עוד מעט ובא היום, אשר לא תמלט מזה אפילו נפש אחת. כן, לא אני – שום נפש – ובעיניו הזקנות ראיתי קפאון, קהות, ואימה, ודבר מה נורא ומאיים, הדומה לנפילת אלפי בנינים, נוצץ במוחו ואני לחשתי:

– הצחוק האדום.

הוא היה הראשון שהבין אותי; נענע בראשו אלי ואמר אף הוא:

– כן, הצחוק האדום.

ישב קרוב אלי, ובהביטו כה וכה התחיל לוחש לי במהירות בהניעו לרגעים בזקנו המחודד והשב:

– עוד מעט ואתה נוסע מכאן, על כן אוכל להגיד לך. הראית מימיך הכאה בבית־ המשוגעים? לא? ואני ראיתי. והם נלחמו כבריאים, המבין אתה? כבריאים. – ופעמים אחדות שנה משפט זה בהטעמה מיוחדת.

– ומה בכך? – שאלתי גם אני בלחש ומלא פחד.

שום דבר. כבריאים.

– הצחוק האדום, – אמרתי אני.

– אז שפכו עליהם מים קרים והפרידו ביניהם.

– זכרתי את הגשם, שירד אז פתאם והפחידני כל כך, והתקצפתי.

– היצאת מדעתך, דוקטור!

– לא יותר ממך. בכל אופן לא יותר ממך.

והוא תפש בידיו את ברכיו החדות, הכחושות מזקנה והתחיל צוחק; ובהביטו אלי מן הצד, כשרשמי הצחוק המוזר והקשה נראו עוד על שפתיו, רמז לי בעיניו, כאילו רק אנחנו שנינו, אני והוא, יודעים איזה דבר מגוחך מאד, ואיש זולתנו לא ידעהו. אחר כן נשא את ידו למעלה כאותו קוסם בשעה שהוא מכין עצמו להראות את נפלאותיו, וכרגע הוריד את ידו למטה ובזהירות נגע בשתי אצבעותיו בשמיכה, באותו מקום ששם היו מונחות שתי רגלי אילו לא כרתו אותן.

– ואת זאת אתה מבין? – שאל בתנועה סודית. ואחר כך העביר את ידו באיזו כונה עמוקה על פני שורות המטות וחזר:

– ואת זאת אתה יכול לבאר לי?

– פצועים, – אמרתי, – פצועים.

– פצועים, – שנה אחרי כהד, – פצועים. בלי רגלים, בלי ידים, עם חזות קרועים, בטנים שסועות, עינים מנוקרות – אתה מבין זאת? נעים לי מאד. אם כן, איפוא, אתה מבין גם את זאת?

ובמהירות של עלם צעיר קם והתהפך ועמד על שתי ידיו ורגליו התנועעו למעלה. מעילו הלבן נפשל למטה סביב לראשו, פניו אדמו כדם ובלטשו את עיניו עם מבטו המהופך הוציא מפיו את המלים המקוטעות:

– וגם – את זאת – אתה מבין?

– חדל נא! – לחשתי אליו נבהל, – פן אקרא לעזרה. הרופא התהפך ועמד על רגליו וישב שנית על מטתו ואמר בקול מוכה:

– אין איש, שיבין את זאת.

– אתמול ירו עוד פעם.

– גם אתמול ירו, גם שלשום ירו – ענה והניע בראשו לאות הן.

– אני רוצה הביתה! – קראתי בעצב, – דוקטור, חביבי, אני רוצה הביתה, איני יכול להשאר פה עוד. חדל אני להאמין, שיש בית באיזה מקום, ושבו כל כך טוב.

הוא חשב על דבר־מה ולא ענני, ואני פרצתי בבכי.

– אלי, הנה אין לי עוד רגלים, ואני כל כך אהבתי, לנסוע באופנים, להלך, לרוץ, ועתה – אין לי רגלים. על רגלי הימנית נדנדתי את בני, והוא שמח וצחק, ועתה… ארורים אתם! למה זה אסע? עוד לא מלאו לי שלושים שנה… ארורים אתם!

ואני בכיתי, בכיתי זמן רב. זכרתי את רגלי האהובות, רגלי המהירות, החזקות, מי לקח אותן ממני? מי העז לקחתן ממני?

– שמע נא, – אמר לי הרופא ועיניו נטויות הצדה, – אתמול ראיתי זאת: חייל משוגע בא אלינו, חייל יפאני. הוא היה כמעט ערום כולו, מוכה, שרוט, רעב ככלב; הוא היה מכוסה כולו שערות ומראהו כפרא, כאדם קדמון, כקוף. הוא הניע בידיו, התעוה, שר, צעק וקרא למהלומות. ואנשינו האכילוהו לשובע ושבו וגרשוהו אל השדה. ואל אן יאספוהו? ויומם ולילה ערומים ורעבים תועים הם הרוחות הרעים, נעים על הגבעות ובעמקים ונדים אנה ואנה לכל צד בלי דרך, בלי מטרה, בלי מחסה. מנענעים בידיהם, צוחקים, צועקים, משוררים, וכשהם פוגשים זה בזה הם קוראים למהלומות, ויש שאינם רואים זה את זה ועוברים להם כל אחד לדרכו הלאה. במה הם מתכלכלים? קרוב לשער, בשום דבר, ואפשר בבשר הפגרים ביחד עם החיות השונות, יחד עם אלה הכלבים הפראים, השמנים מרוב אכילת בשר והנלחמים זה בזה על כל מת בשדה ונובחים ומיללים בלי הרף, בלילות הם נעים ונדים כצפרים שהרגיזן הסער ממקומם וכפרפרים העורים הם נמשכים אל האש; ואך יבעירו באיזה מקום שהוא מדורה להתחמם בה מפני הקור, לא תעבור שעה קלה, ומסביב לה מתנודדים צלליהן השחורים של בריות צעקניות אלו, לבושות קרעים, הדומות לקופים שקפאו מקור. והחיילים יורים באומללים אלה, לפעמים שלא בכוונה ולפעמים גם בכונה, כדי להנצל מצעקותיהם המבהילות…

– אני רוצה הביתה! – צעקתי באטמי את אזני, אך גם בעד המוך נסתננו לתוך מוחי הבוער מלים נוראות עוד מאלו:

…והם רבים, הם מתים למאות בתהומות, בחפירות זאבים שהוכנו בשביל בריאים וצלולי־דעת, של שרידי חוטי־הברזל עם עקציהם החדים ועל יתדות חדות; ויש שהם מתערבים בתוך החיילים המסודרים ונלחמים עמהם יחד בקרבות גדולים ומצטינים באומץ לבם כגבורים אמתים – הם תמיד בראש, הם אינם יראים את המוות כלל, אך לעתים קרובות יכו את שלהם. הם מוצאים חן בעיני. עתה עוד נטרפת עלי דעתי. ועל כן עודני יושב פה ומשוחח אתך, אבל כשאצא מדעתי לגמרי, אצא לי אל השדה – אצא לי את השדה, שם אקרא בקול גדול – שם אקרא בקול גדול; אאסוף מסביבי את בני החיל האלה, אלו הגבורים שלא ידעו פחד ואקרא מלחמה על כל העולם. עם גדודי זה העליז, בשירים ובמנגינות נפרוץ אל ערים וכפרים, ואל כל אשר נבוא ואל כל אשר נעבור, שם הכל יהיה אדום, שם הכל יסתובב ויחולל כשלהבת אש. כל אלה שלא מתו עדיין עוד ייספחו אלינו, ומחנה הגבורים שלי יגדל מיום ליום, כגוש־שלג ענק המתגלגל מראש ההר, ויטהר את כל העולם הזה, מי זה אמר שאסור לרצוח, להבעיר, ולבוז?…

ולא דבר עוד, כי אם צעוק צעק הרופא המשוגע, ובצעקתו כמו העיר את מכאובם המנמנם של קרועי החזה ושסועי הבטן ומנוקרי העינים וקצוצי הרגלים. והבית נתמלא אנחות שורקות, חורקות, בכיניות – ומסביב הופנו אלינו פנים חורים, כתומים, צמוקים, מעונים, אחדים כל כך קרועים ומרוסקים כאילו ממעמקי הגיהנום שבו אלינו. והם נאנחו והקשיבו יחד; ומבעד הדלת הפתוחה נשקפה אלינו האפלה השחורה, המכסה את כל העולם, והזקן המשוגע פרש כפיו וצעק:

– מי זה אמר, שאסור לרצוח, להבעיר ולבוז? ואנחנו רצוח נרצח גם בוז נבוז, גם הבער נבעיר. אנכי ועדת גבורי העליזים, השלוים, אשר לא ידעו פחד, אנחנו נהרוס הכל: היכליהם, אוניברסיטאותיהם, מוזיאונותיהם; בחורים עליזים מלאי שחוק של אש – אנחנו נצא במחולות על חורבותיהם, או אז בית המשוגעים יהיה לנו לארץ־מולדת – ומשוגעים ואויבים לנו יהיו כל אלה, שלא יצאו עוד מדעתם; ואז – אני הגבור, המאושר, הגדול, הבלתי מנוצח, אני אמשול על כל העולם, אהיה מושלו האחד, אדוניו היחיד – הוי, איזה צחוק עליז ישמע אז מקצה העולם ועד קצהו!

– הצחוק האדום! – קראתי בקול, הוי, הצילו! הנה אני שומע שוב את הצחוק האדום.

– חברי ורעי! – הוסיף הרופא, בפנותו אל הצלילים המרוסקים הנאנחים מסביב, –חברי ורעי! אז תהיה לנו לבנה אדומה, שמש אדומה ולחיות הטרף תהיינה שערות אדומות, עליזות ואנחנו נפשוט את העור מכל מי שהוא לבן יותר מדי… אתם לא נסיתם לשתות דם? הוא דביק מעט, הוא חמים מעט, אבל הוא אדום, לו יש צחוק אדום ועליז כל כך…

תירגם י־ל כ־לי¹

ערב סתיו, שמשי, צונן. מתוך החצרות של הכפר הגדול המשתרע במדרונים אל האחו עד לנחל המפכה בינות מלבני, דגן, ירק עפאים וקנבוסים תמירים מצהיבות אלומות וערמות חציר טריות. הרחוב שרוי בצל, החמה יורדיה שוקעת מאחורי החצרות והגרנות – וכנגדה מאדימות בבהקן גבעות החימר שמעבר לאחו, על גבעות אלו מתנוצצות השמשות שבביקתות הטוחן.

הישיש עבדי זאבוטה, אכר אמיד, מכין את עצמו ללכת העירה.

סמוך לחצרו, על הדרך שבין החצר והמחסן רתומה לעגלה מתנמנמת סוסה אפורה, פרסותיה גוצות פשוקות, ריסיה ארוכים, שפמה אפור ושפתה התחתונה גדולה מחוספסת.

עבדי מתולתל ושב, מגושם, זעוף: על גבו הישר, מבעד לכותונת אריג דהויה, בולטות העצמות. מהלך לו בצד עגלה טעונה קש, פטיש בידו, אגידת מסמרים בין שפתיו, אינו מסתכל בפני איש.

בימים האחרונים התענה במחשבות, בצרה הוא: הימכור את האיל? האיל כבר זקן, אולם מן הראוי שלא למכרו, אין השעה כשרה לכך. מוטב היה אילו מכר תבואתו. הסתיו גשום, היבול מבורך להפליא, ממגורה אחת כבר טחונה – רק מלא השקים, והעירה. אלא שמחירי החטה והשעורה נמוכים המה למדי. חלילה לו למכור מהם אפילו זרעון אחד, אם גם ההכרח דוחק… מאחר שהפך והפך בענין במשך שבוע תמים גמר אומר, כי מוטב לו להפרד מאיל.

אלא שבשבוע זה זקן האיש, גופו שח, פניו נפלו. מבטו קשה, קודר. עושה הוא בהכנות ואינו מסתכל בפני באיש.

הבת, בחצאית קולנקור תחתונה, בלי חולצה עליונה, לרגליה רק פוזמקות צמר בלבד, חצתה במהירות ובבהילות כשתי פעמים את הדרך שבין הבקתה והמתבן, אף היא מתכוננת – לנשף כלולות בבית חברתה, אלא שיראה היא את אביה, יראה את השמחה שבלבה, את קולות דעתה נוכח דאגתו הכבדה של האב; משתדלת היא לחמוק על פניו באין רואים. אחיה, זאטוט כרסני, חבוש מגבעת עצומה, מתלקק בשפתיו אכולות הקור, מנופף זה שעה ארוכה בבדל שוט ונופל תדיר באמצעיתה של הדרך. על מנת להשביע את רצון האב, תפשתו תוך ריצתה בידו הרכה, המקפיאה מצינה, ומשכתו לתוך הביקתה במהירות גדולה כל כך, עד שלא הספיק אפילו להשמיע צעקה.

על הסף ניצבת הזקנה ואינה גורעת עינים חומלות מעבדי. הניחה יד אפורה צנומה על כרס בולטת ואת השניה הסומכת לסנטרה הציבה על כפה.

אפלה, חרושת קמטים, שיניה בולטות, כל חזותה כשל מעונה. חצאית האריג אשר עליה – קצרה, רגליה ארוכות כמקלות והכפות שנסתדקו מרפש, מקור וחבטות, כמוהן כשל תרנגולת. הכרס קמורה והגב מתגבן מחמת חבלי לידה וכובד הגיגית.

מבעד לגלאי כותנתה המשחירה מרמץ, נחשפו שדים צמוקות, נתלות כשדי כלבה. וביניהן צלב נחושת גדול קשור ברצועה משומנת.

דאגותיה בכל משך חייה הארוכים עשוה מעונה, את עבדי – לפורש מאדם.

העגלה נתיבשה, נתרפטה. עבדי חופר בדומן שדבק בתוך הארגז, מתקין רפפות שנתקו… רוח בין ערבים נושב, מפשיל את אחורי כותנתו וחושף ערוץ על גב יבש, רחב ורצועה נעוצה עמוק בתוך העור. המכנסים תלויות עליו כדרך זקנים – כמו חלולות. קרב אליו כלב, החל מרחרח את המגפים הנוצצים, שזה עתה מושחו זפת, אשר בתוך שקויהן המופשלים כונסו המכנסים. עבדי הניף בפטישו על צלעות הכלב. – הבי האדרת וארזי פת־קיבר – אמר לזקנה בקול זועף.

משגמר לתקוע את המסמר האחרון, שמט מצנפתו על המצח ובהחלטיות רבה שם פעמיו לשער הפתוח שבחצר המזובלת. מחציתה של החצר עטתה צל ומחציתה היתה עטופה אור פז. במחצית המזבלה היו התרנגולות מקפצות ועולות על מוטות הלול, שהבהיקו בדומן סידי, מפלבלות בעיניהן. ברחש משק כנפים התכנסו היונים בפינות שמתחת לגל. והחלו הומיות בהתקרב לשם עבדי… מה עלז לבו תמיד למראה אלה התרנגולות, היונים, החצר ההמה המדושנה שמשוכתה עשוייה ענפים ומשוחה גללי פרות וחימר. בתוך עגלה ישנה נעדרת אצול קדמי, מרופשת, משוקעה עמוק עמוק בתוך הדומן התגולל בדל חבל; נטל עבדי את החבל ופנה אל הרפת, בה כלוא היה האיל.

– אבא, האם שואלת: התשים מלפפון? – קראה הריבה בהציצה לתוך השער.

– וכי היא בעצמה אינה יודעת – השיב עבדי בזעם. – וכי ראשו הוא לה?

מאחורי הדלת הסרוגה של הרפת רשרש הקש. איל מסורבל עתיר קרנים, עוטה עור־שער מהביל מסולסל, התהלך בגנדרנות אילית על מרפדת הקש, מרעיד קמעה באליתו השמנה ומסתכל סביבו בעינים איליות תמוהות. עבדי קרע בתנופה את דלת הרפת, גחן בכל כובד גופו על האיל, הדפו, הפילו והחל אוסר בחפזון את רגליו הדקות בחבל שבידו. גברה תמיהתו של האיל, אלא שלא השמיע קול ורק פלבל בעיניו. עבדי תחב את ידו אל מתחת לחבל ובגררו את האיל על גבו בתוך הדומן משכו אל מחוץ לשער. אל העגלה. גלגל האיל בעיניו בדומה לתורכי, הרעיד תכופות באליתו וליחך בלשונו המחוספסת את ידו של עבדי… וכעבור מחצית השעה היה כבר עבדי בדרך אל העיר.

בעצלתים ובחריקה מתנהלת לה העגלה הזפותה מגבעה לגבעה, על פני ביקתות ומחסנים, פעם בצל ופעם בשמש. באחוריה מונחת מקלעת חבלים ממולאה קש, מלפנים – איל שלו קשור בעבותים. עבדי לבוש אדרת קצרה, מצנפתו שמוטה על עיניו. מהלך לו לאטו מאחורי האופנים וכפעם בפעם ישלח אל אחורי שכמו עשן מתקתק שריח גרגרנית נודף ממנו. הרי גם הביקתה שבקצה הכפר, כיכר רחבה, ערומה: כאן פונה הדרך שמאלה, בואך העירה. דמומה, פשוטת שברי כנפים, עומדת כאן תחנת רוח, כשם שעמדה לה גם לפני ששים שנה בעוד עבדי היה ילד קטן. בקרבת המקום משחקים להם, מנתרים על רגל אחת נערים נטולי דאגות… “כתרו מעט, יבוסם לכם!” – חושב עבדי לעצמו. שוטה גזוז שער נוטף ריר, הדומה לדחליל בכותונת נשים שעליו, מדדה לקראתו, מגלגל עינים שוטות משל האיל… עבדי מגחך במרי נפש: “אשרי פתאים לא ידעו צרות!”

לרגלי המדרון – משתפך נחל רדוד, במשטח רחב על גבי החצץ המבהיק, גשר נטוי איך שהוא אל עברו השני. המשטח מתנוצץ ומבהיק, כמו בראי משתקף, משחק בו בעליצות מעפל אבן הצהבהב שמאחוריו. צידים בטלים ממעש עוברים על גבי הגשר; סוסה אדמונית תמירה, כרכרת מרוץ, בכרכרת יושבים בזה אחר זה שני בני אדם ומאחורי שכמיהם מזדקרים שני קני רובים… עבדי מושך במשוכות חבל, עוצר בסוסתו וממתין עד אשר אלה, הבאים לקראתו, יעברו את הגשר הצר והרעוע. עבדי מביט לפניו, אך הכל נראה לו כמו מבעד לחלום. מרוב עגמת נפש, הריהו שוה נפש לכל – כמוכה חלי.

לבסוף, עבר גם הוא את הגשר. עלה בהר, ירד לגיא ושוב החל עולה… עשב השדות יבש, נשדף בימי הקיץ, מחליד, מאדים על פני מעברות האבן, אשר בדרך העתיקה הדוממת. אין קץ למעברות אלה. המרחק לעיר – עשרים וחמש וירסטאות, אלא שתמיד, כל ימי חייו נראתה לו לעבדי דרך ארוכה עד מאד. עובר הוא ממעברה למעברה ומודאג יביט נוכחו. החמה מאחוריו, מאדימה, שוקעת. אפוף הילת זוהר משתרע צלו של עבדי משטח העשב צלו, צלה הארוך של העגלה, של הסוסה, הכל ריק מסביב, ונראה למרחוק. מיותם, כלעת סתיו, נם לו קהל העורבים בקרחות, שבינות הקמה הזהובה. באופק נמשכת שורת עמודי טלגרף בשדות אין סוף. מערבלים. מערבלים אדומים, נישא אחורנית עשן רכבת משא דוהרה – זו השרשרת הארוכה של קרונות אדומים. עד היום הזה שומר עבדי טינה לקרונות האדומים. פעם אחת בחייו נסע גם הוא ברכבת. והתחרט: כל הזמן היה ראשו סחרחר, כל הזמן אימה…

בהתקרבו אל מסילת הברזל החוצה את ירכתי הכפר, הריהו ממתין אצל המחסום. לא נעים, מוקדם למדי, כנהוג בסתיו, נצתו האורות בשומרה. הלאה מכן – כביש, הדרך המשמימה ביותר שבכל העולם…

עבדי בן ששים ושבע שנה: קרוב יומו למות. מימיו לא ידע מחסור של ממש, היושב במרומים חסך ממנו תלאות וצרות.

– ספר מה שהוא מענין על חייך – אמר לו אי פעם האדון הצעיר.

– אנחנו, ברוך השם, מעולם לא ידענו כגון אלה – השיב עבדי. – הנה, חי אני את העשור השביעי, וברוך השם לא ידעתי כל דבר מענין.

ואילו דאגות שבעו לתיאבון. כילי, – אמרו עליו שכנים עניים ממנו. – אכן לך טוב, פושט יד שכמותך! היה משיב על כך עבדי בלבו.

השמש שקעה, נושב רוח קר. עבדי מכסה את האיל בקש, מושך מצנפתו עמוק למטה, מכנס את ידיו בתוך השרוולים וצועד לאטו בשולי הכביש בצד העגלה החורקת. חטמו הזקן, הרחב, מכחיל… מצטנן, הרוח שומט את הזקן השב. גבות שיבה עבותות מתכווצות, בתוך העינים הכבויות – דאבון.

בקרנים המלוכסנות של השמש השוקעת מלבינים בניני האבן של עיר הנמל, מזהיבים חולות החוף, ופני הים השקטים נמשכים למרחקים אינסופיים בוערים. תכול של שמים טהורים, אשר כאילו רוחצו למשעי, מלטף, ורק בפאתי מערב בקרבת האדמה נמשכים פסי עננים צרים. האופק כאילו נפתח, – רוחב כזה מסביב. במוח שייטת מלחמתית שהסתדרה בשורה אחת. מעל האניות תלוי מסך־עשן קל ושקוף. בנמל – עוגנות כמה אניות סוחר וספינות דייג.

החום יורד, הצללים מתארכים. אנשים מתבטלים, שמים פניהם לים לנשום אויר צח.

בקרבת מזח העץ, ליד דוכן לא גדול, מצטופפים שבעה מלחים, לבושים חולצות לבנות ומכנסים שחורים. אלה הם שייטים של סירה אחת. הם מתבדחים עם המוכרת מלאת־החיים ובעלת הפנים המלאות, וקונים אצלה לחמניות, עוגות ומיץ פירות. לידם, נשען על עמוד הפנס, עומד שוטר בעל־גוף, והוא מחייך משום מה.

– בשבילכם, חביבי, אתן כל מה שתרצו…– אומרת המוכרת, ותוך כדי קריצה ערמומית למלחים היא מתנדנדת מצחוק.

– נו! – תמהים המלחים.

– כן… מפני שאני מעריצה.

– זוהי בחורה! – מתפעל מישהו.

נשמע צחוק, מלא התלהבות נעורים.

ראש הסירה, האפסנאי דובוב, מגושם כפיל, ובעל עינים מלוכסנות, התקועות בתוך פרצוף מגושם, התבונן בשעון הכיס שלו ונתן הוראה בקול מפקד.

– עת לספינה!

המלחים הולכים למזח בלי חשק, כשהם מסתובבים אחורנית וממשיכים לשוחח עם המוכרת.

– נו, תזוזו! מספיק לגלגל בלשון בלי כל הגיון… – צועק האפסנאי.

באותו זמן מתקרבת למלחים אשה צעירה כשהיא אוחזת בידה סל קלוע נצרים. גופה התמיר והקליל לבוש חולצה לבנה, שקופה וחצאית שחורה. על ראשה – מגבעת לפי האפנה החדשה עם נוצות יענה, אבל נראה שהיא עצמה אינה חדשה, כשם שאינן חדשות הנעלים האלגנטיות שעל רגליה, מתחת לצעיף הכהה והסמיך נראים תלתלים עבים ובהירים, המוסיפים לפניה החיורים, בעלי השרטוט הנאה, חן מיוחד. היא נרגזת, ודבר זה נראה מעיניה הגדולות, הירוקות כברקת.

– אתם מהצלבנית “ברק” – שואלת היא אצל המלחים, ומתבוננת בכתובת שעל כובעיהם.

– בדיוק כך, – משיב האפסנאי דובוב, כשהוא צועד קדימה.

– המכיר אתה את הקצין פטרוב?

– איך לא אכירהו – המפקח שלנו…

– זה אחי…

דובוב מצדיע בנגעו בידו הימנית בכובעו, ואילו האחרים מזדקפים.

האשה הצעירה מטילה מבט מלא חרדה על השוטר, הוא עומד כקודם ליד עמוד־הפנס, כאילו נדבק אליו. הוא שכח על חובותיו ומסתכל במרחקי התכלת, שמהם מתקרבת למזח ספינה בלתי ידועה. אחר כך היא אומרת:

– אנא, מסרו לו סל זה. אבל נהגו בו זהירות ככל האפשר: חפצים עדינים נמצאים בו. אם יקרה משהו – אחי יעניש אתכם…

בתנועותיה, בזריזותה ובחרדתה היא מזכירה חתולה, המתכוננת לעיני אדוניה לבצע חטא. בזאת היה מבחין כל אחד, אבל אינם מבחינים בכך המלחים, המתבוננים בה בעינים מלאות התפעלות, מאזינים כיצד קולה הטהור והעסיסי זורם כפלג.

– היי שקטה, גברתי, – אומר דובוב, ואילו האשה מוסרת לו מעטפה חתומה לא גדולה, ומוסיפה:

– גם את המכתב מסור נא לפטרוב.

– בסדר.

האשה מתרחקת במהירות.

המלחים מעמידים בזהירות את הסל בקצה האחורי של הסירה, מתישבים על הספסלים ודוחפים את הסירה מן המזח. ידיהם ערומות, נראים שרירים חזקים ואיתנים. כשהם מתכופפים, מניעים השייטים בתנועה רחבה במשוטים, דומה לצפור חזקה המניעה את כנפיה. חורקות משענות המשוטים, משכשכים ברשלנות המים המלוחים. הסירה גולשת בקלות על פני ראי המים, כשהיא משאירה מאחוריה נתיב־מים ולצדדיו רועדים גלים זעירים. השמש שהסתתרה מאחרי ענן תכלת צר, מזהיבה את קצותיו, פני הים מתכסים צללים, אבל כעבור דקות מספר היא מופיעה מחדש ובוערת באור מלא וביד רחבה שופכת את זהרה על הכל. למזח אצות בזו אחר זו סירות מנוע, ומביאות את הפקידים הבאים לקחת את דואר הערב. מעל אחת הסירות השמה את פניה לים, נשמעות צעקות־גיל וצחוק של צעירים וצעירות משולהבים.

הסירה יוצאת מן המזח הימה.

– אח, והבחורה, אני אומר לכם, – מניע בראשו ומדבר כאילו שקוע בחלום האפסנאי דובוב, היושב ליד ההגה. – פשוט – צפיחית בדבש.

הרהר רגע והסתכל בסל, כאילו שאל את עצמו:

– מהו הדבר הזה – אמרה, חפצים עדינים…

עדינים? – שואל מחדש אחד השייטים.

– בדיוק כך.

– חרסינה ולא אחרת…. כל מיני צעצועים בצורת נשים ערומות, כלבים. בתאו של אדון פטרוב השלחן מלא צעצועים כאלה…

– לא זה, – משיב שני בקול מלא בטחון. – עדינים, כלומר, מטעמים. יש מאכלים כאלה. כשהייתי משמשו של קצין אכלתי בעצמי דברים כאלה. עושים זאת משזיפים, שוקולד, ליקר ומדברים שונים אחרים. תאכל – וכעבור יומים הנך מקיא עוד דברי־מתיקה. ורק תגע – זה מתפורר.

– נו, צלצל, – מטיח כלפיו בבוז דובוב. – שלוש שנים שרת בצי ולא רכש אף טפה של חכמה.

המלחים מתוכחים זמן מה, אחר כך נזכרים במוכרת. משהסירה מתקרבת לצלבנית היא נתקלת בסיבוב החד במעברה. מתוך הסל מגיעים קולות מוזרים. המלחים מושיטים את צואריהם, יושבים מלאי תדהמה.

– צא! – צועק אליהם מעל הצלבנית מפקד המשמר, כשהוא נדחק קדימה.

– משהו נאנק, הוד מעלתו, – עונה במבוכה האפסנאי דובוב.

– מי נאנק, איפה?

– בסל.

– מה יש שם?

– חפצים עדינים.

– איזה?

– איני יכול לדעת… אבל משהו חי…

– טיפש. תביא הנה… נראה…

– דובוב לוקח לידיו את הסל, מחזיק אותו בזהירות לפניו, ועולה על הסיפון. הקולות המשונים נעשים יותר ברורים. מפקד המשמר, מלא התענינות, מצוה לפתוח מהר את הסל, וקצין צעיר, לץ גדול, הרגיש במשהו, והוא רץ מהר לתא של יחידתו.

– רבותי, בבקשה על הסיפון האחורי, – מודיע הוא בקול רם, – תראו פלא…

הקצינים, מלאי גיל, עולים על הסיפון העליון ברעש וצחוק. מחלק החרטום של הספינה רצים מהר המלחים, גם ניצבים סביב הסל ומסתכלים בסקרנות לתוך מרכז המעגל, בו אין לראות אלא גב כפוף של מלח. זה הוא – דובוב, המזדקר כשהוא נושא על כפיו הרחבות תינוק בן שנים או שלושה חדשים, המכוסה בקושי בחיתול לבן, ומכריז בקול:

– תינוק, הוד מעלתו.

התינוק מסתובב מבלי לפקוח את עיניו ורוצה לתפוס משהו בפיו חסר־השינים. בין הקצינים והמפקדים אפשר לשמוע קריאות וצחוק עצור.

– מי הביא זאת? – נדחק לאמצע המעגל המפקד, ושואל בקול זועף כשהוא מניע ברוגז בשפמו שזרקה בו שיבה.

– אני, הוד מעלתו. – משיב דובוב, כשהוא מחזיק בכבדות את התינוק על ידיו המושטות קדימה.

– למה?

– גברת אחת שלחה… לאדון פטרוב… יש גם מכתב בשבילו…

למשך כמה שניות משתרר שקט מתוח. מאות עינים מביטות בשתיקה על החובל פטרוב, העומד כאן יחד עם קצינים אחרים. מגונדר ונוצץ, לבוש מעיל לבן כשלג, נושא ראשו בגאוה ובעל שפם שחור ומסולסל על פניו המחייכים וחסרי־הדאגה. אולם בן־רגע הוא מחויר כאילו הקיזו ממנו את כל דמו בבת אחת. אחר כך מופיעה על פניו הבעה מבהילה. הוא מתמוטט, חוזר לתאו במהירות כשהוא צועד צעדים לא ישרים, ומגמגם כשיכור:

– זו שפלות… צריך להודיע למשטרה… לתפוס את הנבלה הזאת… אני אינני אשם…

התינוק עיקם את פניו, התעטש פעמיים, וכאילו הרגיש בכל המרירות של קיומו, פרץ פתאום בבכי מר.

– סרב להכיר בבנו. – מתפלאים המלחים, נאנחים ומניעים בראשיהם בהבעת גינוי, ואילו האחרים צוחקים בפה מלא.

– תודה לאל – גדל הצוות.

הקצינים עומדים ושותקים, מסתכלים איש ברעהו והרגשתם אינה נוחה. מפקד המשמר גרש את המלחים – הוא פונה למפקד:

– מה לעשות עכשו בתינוק?

– אני בעצמי איני יודע, – משיב הקצין ומניע בכתפיו. – זה ענינו של רב־החובל. אלך ואמסור לו…

הוא יוצא.

השמש הענקית מאדימה ונוטה כלפי מטה. בוערות רצועות העננים הצרות. העיר, סביבותיה עם החורשות הירוקות, החופים, הים האינסופי – הכל טובע בארגמן. האויר אינו זע. מסביב שקט חגיגי המופרע רק על ידי בכיו של התינוק.

הקצינים הצעירים מתלחשים ביניהם.

– אני מכיר את האשה הזאת, – אומר בלהט אחד מהם, רזה בעל אף חד וצואר ארוך משל אוז. – יופי בלי מצוי. אמנם, נדמה, לא אינטליגנטית ביותר, אך לעומת זאת – איזה רגלים, איזה פה. קסם.

המפקד חוזר על הסיפון ומוסר למפקד המשמר את פקודתו של רב־החובל להעביר את הילד למשטרה.

– או־א… או־א… – כאילו ביקש רחמים, צועק בקול תמרורים התינוק, שדובוב מנענע אותו בלי הרף על ידיו.

כאן יוצא קדימה הנווט גרוזדייב, שלא הוריד עד כה את עיניו האפורות והחודרות מן התינוק. זהו גבר בן ארבעים, בריא, רחב־גרם, כאילו חושל מחוטי פלדה. פניו שזופים ומלאי צלקות, מכוסים רשת דקה של קמטים ושער חד כמחטיו של קפוד. נראים הם משום כך גסים. כאילו נחצבו במהירות בגרזן. הוא זאב־ים לא ידע חת, שש לקרב, נוהג עם המלחים בקפדנות, מחרף את האשמים בבטויים מובחרים ומפעיל את אגרופיו. עתה הוא מסתכל בזעף גדול מאשר אי־פעם, ובהבליטו את חזהו האיתן, הוא מצדיע ופונה לקצין הזקן:

– הוד מעלתו, ירשה לי לקחת את התינוק…

– למה? – שואל הלז בתמהון.

– אשקהו ואאכילהו… אני ערירי… והנה הוא יהיה לי לבן…

– בעל המצאות אתה, אני רואה…

גרוזדייב נושם בכבדות, נרגז, נחיריו הרחבים רועדים, הוא מוריד את ראשו ומתחנן:

– אני מדבר ברצינות, הוד מעלתו, – ימסור לי את התינוק… מה תעשה בו המשטרה? תמסור לבית תינוקות… לאבדון… חבל. אני אעשה ממנו בן־אדם…

חיתול נכנס לפיו של התינוק. הוא משתתק ומתחיל למצוץ אותו. עיניו הנוצצות השחורות נפקחו, על הריסים הארוכים רועד טל מבריק של דמעות.

– ברור – חבל. הרי זה יצור חי… – מסתכל בו ואומר הקצין, בקולו נעימת רוך ועל פניו עולה חיוך טוב. – נו, כיון שאתה רוצה דוקא, קח את הילד. תספיק להביאהו לאשתך תוך שלושה ימים?

– כן, אדוני.

– טוב, אבקש אצל המפקד חופשה בשבילך.

– אני מודה בהכנעה, הוד מעלתו, – עונה גרוזדייב בשמחה וכולו זוהר.

הוא לוקח מידי דובוב את התינוק שפרץ מחדש בבכי, ממהר לחלק הקדמי שלי הספינה ואומר:

– שקט, קטן, שקט… לא נאה שמלח יבכה… מיד אתן לך ארוחת ערב…

– מה, ייבסטיגניי מאטבייאיץ'. – השגת בן? – שואלים אותו בלצון המלחים.

– כן, כן, חבריה, השגתי… עכשו אני עם בן…

תוך דקות מספר השיג מאת טבח הקצינים בקבוק חלב והוא יושב בתאו הקטן. לידו עומד הסל. הוא נעל את הדלת במפתח. על ברכיו שוכב התינוק ויונק בצמאון בפיו הורוד את החלב מן הבקבוק ומסתכל בפנים הבלתי מוכרים.

– תראו כמה היה רעב, היתום המסכן. נו, אין דבר – תצבור כח. נהיה ידידים… אקרא לך דימיטר, או פשוט – מיטיק…

גרוזדייב נשק נשיקה קלה בראשו של הפעוט וחייך בנחת. פניו קרנו משמחה. עיניו האפורות, שמהן משתרעים הקמטים כקרנים, נוצצות וכולן מביעות חום. הוא ממשיך לדבר בשקט ונוהם כדוב:

– תגדל, יחד נצא למסע סביב העולם… הוי, צפור שלי, הרבה פלאים אראה לך נשוטט. ואלמד אותך את מלאכת הים… ואם לא תרצה להיות מלח – אשלח אותך לבית הספר. יש לי ארבע מאות רובל. עד הזמן הזה עוד אוסיף… כך, כך, אחא, תהיה מלומד…

הוא האכיל את התינוק, הניחו על הערסל, ובעצמו, לאחר שהאיר בפנסו החשמלי את התא, כרע לפניו על ברכיו. הילד כמעט ערום, רק כתונת אחת לבשרו, מניע במרץ בידיו ורגליו.

– הוי, הרי אתה ספורטאי ממדרגה ראשונה מצוין, מיטיק, חי אלהים, מצויין…

התינוק נראה כל כך חמוד, ממש כפרח בפריחתו. המלח אינו יכול לרוות את עיניו בתינוק, עד שקוראים אותו למעלה.

דמדומי הערב מאפילים והולכים. השמים זרועים פסיפס של כוכבים נוצצים, כאילו שם, במרומים האינסופיים, התכוננו לחגיגה כלשהי. הים נושם טריות מרעננת. במים האפלים משתקפים אורות האניות. בשעה הקבועה מתחילים על הצלבנית לצלצל בפעמון. מרחוק נשמעים צלילי תשובה, כאילו הספינות קראו זו לזו. צליל הנחושת העליז זורם, מפר את שתיקת הלילה וגווע לאט במרחקי הים.

המלח יורד לסירת המנוע כשהילד על ידיו. מצב רוחו חגיגי כפי שלא היה מעולם.

– אשתי, אתה שומע, כמה היא תשמח למתנה כזאת… – בהתקפת שמחה ללא גבול פונה המלח להגאי, ואילו זה אינו משיב וזורק פקודה לתוך המכונה:

– קדימה.

הסירה כאילו נכנסה בה רוח חיים, נשפה, רעד עבר בכל גופה, חתכה ברעש את פני המים ושמה את פניה לעבר העיר שטופת האורות.

תירגם י. אמודאי¹

אצל בעלי המפעל הראשונים, הטורצ’אנינים באו השמות פטרו ומרקו לסירוגין בזה אחר זה. האב למשל שמו היה פטרו בן מרקו והבן – מרקו בן פטרו. הדמידובים שמטגילסק, אצלם – או אקינטי או ניקיטה. ואילו אצל אלה – פטרו ומרקו. כך, מן הסתם, התחשק להם. מין אופנה היתה זו. ובנו של האדון, שעדיין זאטוט הנהו, גם אותו כבר בשם מרקו יכנו. מילא, ענינם הוא. ולא על כך כל הדבור, זאטוט הנהו, גם אותו כבר בשם מרקו יכנו. מילא, ענינם הוא. מה נחת מזה לאיש העמל. מהי נפקא מינא, פטרו או מרקו. אחת היא, אדון הוא. ולא על כך כל הדבור, שנהיה מפשפשים בשמותיהם.

אבל, הנה, כמעט במרכז הקיטנה של המפעל, ישנו צור־סלע מרקו. אי אלה מפועלי המפעל סבורים לתומם, כי הר זה נקרא על שם מרקו משל הטורצ’אנינים. סברה, אהב אחד כזה לבוא לכאן לשם ציד או משהו מעין זה. נו, אלא שלשוא סבורים הם ככה. אפשר, שאיש מבני הטורצ’אנינים, אפילו לא בא לשב כלל. המקום עזוב למדי. מוקף ביצות על כל סביבותיו.

לא עסק הוא לאדונים לשוטט במקומות שכאלה. את כפות רגליהם, חלילה, ירטיבו, מן האף יטפטף. ובדרך כלל, טרף בקרבת מקום אין, זולת זאת שמגרדים מעט באבן הרכה.

על שם מרקו אחר נקרא הר זה. כל סוד אין כאן. אבי זקני המנוח, הוא שספר לי את הפרשה כולה. עת ארע המקרה, עדיין דרדק היה. ומאז חלפו כבר שנים מאה, ואפשר אף למעלה מזה.

ובכן, היתה במפעל זה גברת אחת קולקובסקאיה. אף היא מבית הטורצ’אנינים היתה, ומשנישאה לגנרל או אפשר לאיזה סרן, הפכה לקולטובסקאיה. משגרה עוד בסיסרט נתאלמנה מבעלה, ואפשר התגרשה ממנו. על כך לא ידוע לי ולא כלום. ורק זאת יודעני היטב: אין נוהגים אצלנו לרנן אחרי גבירות מימים עברו, ואילו את הקולטובצ’יכה זוכרים. משמע, השאירה אחריה עקבות כל שהם. בחורה או אשה, כי תשרך דרכה, אומרים עליה: “כמוה כקולטובצ’יכה”.

ממש פלא הוא, עד מה היתה קולטובצ’יכה זו צמאה לזכרים. אדונדונים הסתופפו סביבה, כמובן, ככל שחשקה נפשה. דבר ברור, דרך האדונים הוא. וכי מה עוד יש להם לעשות? אלא שאותה גברת, לא די היה לה בבני חברתה. ולא היתה בוחלת גם באחד פועל משלנו, כזה שחסון הוא וגרמי יותר. כפעם בפעם גונבה ידיעה מסיסרט: לקחה הגבירה סייס חדש ואת הקודם שילחה. והכל ידעו כבר במה כאן הענין. לקחה, משמע, לקחה. שיעבוד הוא, והרי סוף כל סוף לא להרים נשלח האיש. ויש שיתלוצצו, אפילו, ולא העלו כלל על דעתם, שמא גרוע דבר זה אף מההרים! והנה באה גברת קולטובסקאיה זו אלינו, אל המפעל הפולבסקי בדיוק ליום חג. אצלנו כידוע ביום גנוסיא של פיטר־פבל הלולא גדולה. משרק מסתיימת התפילה בכנסיה, צא וראה, מתכנס כל העם על ההר ההוא, אצל הסכר הישן. לראשונה ישחקו הנערים ואחר מכן בא תור הגברים להתגושש. לא ידעו דבר טוב יותר מאשר להתפאר בכוחם. נו, סברה היא, שגם בעיני האדונים מצא הדבר חן. והיו משפיעים על טובי המתגוששים שפע של תשורות ותשבחות.

אלה שעבדו בהר הנחושת צנומים מאד היו, אך כוח עצום להם בידיהם וברגליהם. ולפועלי המפעל אין חשק להסוג מפניהם. וגם להם כוח כל שהוא. ועל כולם עלו הקריצ’נאים. ואף על פי שגם בעלי שבר תמצא ביניהם, חלילה לך לדחוף את אפך בתוכם! והיה בין הקריצ’נאים אחד, שוליה, מרקו שמו. שם משפחתו כמדומני צ’ופושטאנוב, אלא שהכל כינוהו ברגיביק. אכן בחור כהלכה היה זה! גבה קומה, זריז, נקי כשלעצמו, יחיד ממש במינו, וכוח לו כשל דוב. ואף על פי שעדיין צעיר לימים היה, זה לו פעמים מספר שזכה לשאת את זר הנצחון. איש לא יכול לעמוד מפניו. חורה לו, כמובן, שיד הקריצ’נאים על העליונה. החליט, איפוא, ההר – העמידו מצדם את אוניסים שלהם. ואוניסים זה, מה נאמר ומה נדבר, המכוער בבריות. כבר בא בימים, חש בחזהו, אך אימה היא להסתכל בפרצופו. שפוף גב, מכופף כולו, הכל בו מסורבל והידים, כשתי צבתות יורדות לו כמעט עד הארץ. עשרים וחמש שנים עבד בהר וההר לא כרסמו. זה זמן רב, שאיש לא יצא להאבק כך עם אוניסים זה, ואף הוא עצמו לא רצה בכך. והנה זממו מזימה. ומשהחלו הטובים שבמתגוששים יוצאים לזירה – הופיע גם אוניסים. נו, גלגל, כמובן, את כולם כגורי חתולים. בא תורו של מרקו. הקריצ’נאים מצווחים:

– אוניסים לא בא בחשבון! אף אדם לא יוכל לחיה שכמותו. לא בא בחשבון!

וההר בשלו:

– נבהלתם, חרוכי כפות שכמותכם! משמע, כאלה הם הגבורים שלכם! בקיצור, החלו מתנצחים בדבורים. אזי יוצא אוניסים ואומר:

– צא, מרקושקה, תאב אני לדעת במה כחך.

– ניחא, הבה ננסה, דוד אוניסים, – עונה מרקו. – לא הייתי יוצא כנגדך אילו לא היה רצונך בכך. יצא, איפוא, מרקו זה. אנשינו נאבקים, כידוע, בהצמדה. כלומר, לראות מי שגבו לא יתפוקק ורגליו תחזקנה מעמד, וגם נסיון דרוש כאן. לעומת אוניסים נראה מרקו קלוש יותר, והנה ניצח. כזה הוא מרקו! משלושת הסבובים רק פעם אחת בלבד כרע מתחת לאוניסים ואילו שתי פעמים הכריעו. סוף סוף צעיר היה. היעמוד זקן כנגדו! והקריצ’נאים צוהלים, כמובן. וההר צווח:

– התגוששו שלא כחוק. יש להתחיל מחדש – רעשו, אך עד למהלומות לא הגיעו. אוניסים עצמו הרגיעם.

– מה לכם – צעק – מרעישים אולמות לשוא. הכל היה כחוק. לא ראיתי כל זיוף מצד מרקו. וגם אין ברצוני להתגושש עוד. נסיתי ודייני. לא צעיר אני עוד, להשתעשע בכגון אלה. בזה הסתיים הענין. כלומר, שוב נשא עמו מרקו את זר הנצחון. למתגוששים הוגשו תשורות: למי אבנט, למי כומתה ולמרקו ולאוניסים –חמילה לכל אחד.

לאחר זאת הלכו, כמובן, אל המסבאה. וגם את מרקו משכו עמהם. ועליך לדעת, כי הוא כשלעצמו אינו מתלהב אחרי היין, וגם צעיר לימים היה. בקש להשאר במקומו, להסתכל בבנות, בנשים כיצד הן מתנהלות במעגל, אף לצאת אתן במחול, לשיר עמהן. אולם, היתכן כדבר הזה, שהזוכה יסרב לעמך? לא יתכן שישיב את פניהם ריקם. הלך, איפוא, ובלכתו קרא:

– אל תלכי טטינה. מיד אשוב. – כלומר לאשתו שלו. לא מכבר, משמע, התחתן. זו להם השנה הראשונה שהם יחד. ונפלה בחלקו אשונת כזו חביבה, עליזה, והיו השנים מתעלסים ממש לעיני הבריות. צעירות, נשים אחרות – הקנאה אכלתן.

לא הספיקו בני החבורה להגיע אל המסבאה, בא אליהם במרוצה נער, שליח מאת האדונים – הגבירה מבקשת את מרקו. והיא, כלומר, הגבירה קולטובצ’יכה בעצמה – השקיפה מהכרכרה בהתגוששות. והאדונים שבאו עמה מסיסרט, אף הם כאן. והפקיד כאן וכל המנהלה של המפעל. לא זכה, איפוא, מרקו ליהנות מכוסית. קרב מרקו אל הגבירה והיא מוסרת לו רובל כסף.

– הא לך, – אומרת היא – בן חיל. את זאת מקבל אתה מידי הגבירה עצמה.

נו וגם מרקו ידע כיצד עליו לנהוג. השתחווה ואמר:

– רב תודות, גברתי. לשרותך תמיד.

והגבירה נעצה בו את עיניה. במלה אחת, לא ידעה אשה זו בושה מה היא. דבר גלוי וידוע. רק מרקו לבדו אינו מבין ואומר להסתלק לדרכו. והגבירה, כיון שראתה אותו מתרחק אמרה:

– קפל שרוולך!

כלומר, רצונה הוא שיפשיל שרוול.

עשה מרקו כבקשתה, והנה תפשה לידו. ממששת, שומע אתה, כאילו אמנם סוס הוא, העומד לפניה. האדונים, ככה, ממתחים את עצמם, מתלחשים ברוסית. חורה לו למרקו, שכך בודקים אותו, אך מעמיד פנים, כאילו מדרך העולם הוא. הגבירה מצווה עליו להתיר צוארונו, לחשוף חזה, כתף. מרקו מתאדם, מתכעס, אולם עשה כמבוקשה. קולטובצ’יכה תופשה לכתפו, לופתת לו קלות ומחליפה דברים עם האדונים, אין להבין על מה. רק זאת שומעים, שכאילו כל הזמן מבטאה היא את השם מרקו. הנשים משלנו, אשר עמדו בקרבת מקום, החלו מתלחשות, להלעיג על חשבון טטינה.

– בחרה הגבירה את שלך לסיח לה. כנוי חדש מצאה לו.

טטינה – אשה צעירה, אפשר לומר, לגמרי ילדה. חכמת חיים לא היתה בה. החלה מתיפחת. יבבה כאילו אחרי מת…

– אוי, בחורות, מה מתרחש כאן…

שומע מרקו אחת מיללת, הביט כה וכה – טטינה. וגם הגבירה הסתכלה סביבה, שואלת היא את הפקיד:

– מי המיללת?

משיב לה הפקיד, כי אשתו של מרקו היא.

– הביאוה לכאן – אומרת הגבירה.

– על שום מה את מיללת?

מפליטה ברוב פשטותה:

– הנשים מלהגות כאילו לוקחת את את מרקו אל אצל הסוסים…

נתחייכה הגבירה, ואומרת כך:

– יפה הגו הנשים. אכן דרושים להם לסוסים סייסים צעירים ובריאים יותר. הנה כי כן אקח את שלך.

נתחוור לה לטטינה, כי הנה היא עצמה הגישה לגבירה רעיון שכזה, נפלה לרגליה:

– חוסי, גברת נכבדה. אל תצווי שיקחו את מרקו מעמי. זו לי השנה הראשונה שאנו יחד. גם לא יצלח הוא כסיס.

– רואה אני שגם אליך לא יצלח. ראו נא אותה חורצת לשון לעומת גבירתה. את שניכם צריך ללמד לקח – אומרת הגבירה ומצוה לפקיד: הביאה לכבד את חדרי. מחר בבקר עליה להיות כבר אצלי. ראה נא אלו לחיים פטמה לעצמה. אוסטינושקה שלי תוריד במחי יד אחד את המיותר שבה. ואתה, בן חיל, על שום מה אינך מלמד את אשתך? – שואלת הגבירה את מרקו.

והלה שגם בלאו הכי, נקרע לבו מחימה, האדים, החוויר. בושה היא לו שתהיה האדונית מתבוננת בו כך קבל עם ועדה. לא די שתפשה בידה לעורו החשוף, הרי לך גם טטינה שבטפשותה הרבה מלבינה את פניו ברבים. את כל העולם היה מנפץ. הניף את ידו ויך על אזנה של טטינה. התגלגלה ארצה. ונשים, אשר לפני דקה הסיתו את טטינה, פרצו ביללות:

– הוי, הרג! הוי הרג!

מסתכל מרקו. אכן, אמת היא, שוכבת לה טטינה לבנה כזו, עיניה עצומות ואינה נושמת. והגבירה נוזפת בו:

– איזה תפנוקים כאן! יותר מדי פינקת את האשה, נראה כי אסור כבר לגעת בה!

פקעה סבלנותו של מרקו. סחב לה לגבירה קולטובצ’יכה בצמותיה ויך ראשה בקרקע. ולא ראו אלא כיצד מפרכסים עקביה. ועוד הוסיף לה בעיטה בפרצוף. קמה מהומה. האדונים התנפלו על מרקו, השומר שלף את חרבו.

והגבירה מצווחת:

– קחוהו חי! חי קחוהו!

האדונים, אין בכחם, כמובן, לתפוש אדם שכזה בעודנו חי. רצו להזעיק את מכבי אש ואחרים מיהרו חזרה למסבאה להבהיל את העם. באו מכבי האש והעם גודר בעדם, ובראש כולם אוניסים, מתנשף בקרדום. והקרדום אפשר שלש אמות ארכו.

– אשחוט – צועק הוא – כל מי שיגע במרקושקה!

רואים האדונים – עסק ביש, נחוץ לשאת רגלים. ורק אחד מהם ירה פתאם באוניסים. ומה סבור אתה? פגע בן כלבים! ממש לתוך העורק קלע. אוניסים – החוטם בקרקע ולא קם עוד. איזה אדם אלים היה. ההר לא יכל לו ומכדור אחד נפח נשמתו.

ראה העם – הרגו את אוניסים – גברה חמתו. החלו רודפים אחרי האדון, שירה באוניסים. קפץ הלה על סוסו – ולדרך, לסיסרט. הגברת ושאר האדונים, אף הם ברחו לשם, והפקיד והמנהלה נפוצו לכל עבר. נו, ומכבי האש, כמובן, ספגו מכות נאמנות. שנים זכו למספז, ואחרים – נשברו עצמותיהם.

לא אהב העם את מכבי האש הללו, הם, רואה אתה, תמיד הראשונים לפקודת הרשות, והם היו מלקים את פשוטי־העם על כן, מעכו עתה את עצמותיהם.

למחרת או כעבור יומים החלו בשפטים. באה הרשות מן העיר, הובאו חיילים. בראש וראשונה החלו מחפשים את מרקו ברקוביק. גם הגברת באה. עד מה פעילה היתה. איימה, שידלה, שיראו לה היכן לחפש את מרקו. אך ללא הועיל. הכל משיבים בקול אחד:

– הכיצד נדע זאת? ברח לאי שם וגם את טטינה לקח עמו. חיפשו, חיפשו ולא העלו אלא חרס בידם. חזרו כלעומת שבאו.

נו, היו כמובן גם כאלה שנתכבדו במלקות, ומרקו עם טטינה הוכרזו כעריקים, וישגרו אגרות לכל מקום – שמא יתפשם מי. ואילו הוא, מרקו, התגורר לו בקיטנה שלנו. שומרים רבים ידעו על כך, אך פחד העם היה עליהם. ואף קרה שהם בעצמם היו מודיעים למרקו:

– באים אחריך. הזהר!

– עברו מרקו וטטינה למקום אחר וככלות המצוד, שבו למקומם. הקציעו לעצמם ביקתה במדרונות ההר, אצל המעין. ביקתה לא גדולה, כמידת אהל־קציר.

שלש שנים חי שם מרקו. כל הזמן זמם להפתיע את הקולטובצ’יכה על אם הדרך. אלא שגם היא פקחית היתה. אחר אותו המקרה חדלה ממסעותיה. ומדי צאתה העירה נתלוה אליה עם רב כאילו לתפילה. ואילו ליער או להתרחץ בנחל, לא ולא. משמע, ידעה, שמרקו יארוב לה בקרבת המקום. יסרה את כולם, לאמור:

– אינכם עוד משרתים נאמנים לי, מביאים אתם את העריקים לתוך היער. היכן הוא מרקו ברגוביק? כיצד משיג הוא את מזונותיו?

וכל אחד היה מתחמק מתשובה כמיטב יכלתו. אכן רבים ידעו, אלא שהחרישו.

ולימים הלכו להם מרקו עם טטינה. אמרו, בן נולד להם. וכי יתכן לחיות עם תינוק בתוך היער. טרדה רבה היא. על כן שמו פעמיהם לסיביר, אל המרחב החפשי.

ספרו לקולטובצ’יכה, אך היא לא האמינה.

– לא יעלה בידכם – אמרה – לפתותני כי אבוא היערה. וגם היא הסתלקה לאי שם, הרחק מהמפעלים שלנו. והוא ההר, ששם עמדה הבקתה של מרקו, ואכן קראו לו – צור מרקו.

תירגם א. סלמן

במחלקת הדוודים אבק ועשן. בקיץ – חום לוהט, בחורף – קור ורוח פרצים. האויר, הספוג אבק סמיך, מלא רעש מחריש אזנים, קול חריקות, המולה ושאון, – אף התרזה הגבוהה לא היתה מחזיקה כאן מעמד.

לא קל היה, כמובן, גם לפדיה; העבודה המפרכת התישה אמנם את כוחותיו. אך לשוא דמתה ורורה בנפשה, כי הוא ילקה בשחפת והיא עצמה מתה מרוב דאגה. רק פעמים גדל על קברה העשב, ופדיה התגבר על חולשתו, באבק, בהמולה – מצא לו סמים ועלה. גדל והחל מתרחב. כתפיו התרחבו, חזהו נתעגל, ידיו מלאו אונים והתנפחו הגידים. שפתו העליונה ולחייו העלו שיער. אביו, שבשערותיו זרקה כבר השיבה, נתן לו במתנה את תערו ולימד אותו כיצד להתגלח. בבית החרושת התלוצצו.

– פיד', הגיע הזמן להתחתן.

אביו היה מתבונן כיצד הוא עובד, חייך וטען בעקשנות, כי פדיה שוב אינו ילד, שהוא אינו נופל מכל דווד אחר, שהגיע הזמן, כי יעריכו כראוי את ידיו. הפועל הראשי התחמק, מנהל העבודה צווח:

– מה, הוספה? שד מוחלד אינך רוצה?

ללכת למנהל המחלקה פחד. הזקן הניע בראשו: “הוי, אלי, אלי”, – זמן רב התאפק, חיכה בסבלנות, אולי יפקדהו מנהל העבודה, והחליט לפעול. אחרי התשלומים הידק את שיניו, דיכא את קול המצפון, קנה שני בקבוקים זוברובקה, גוש גבינה, סרדינים, פלפל ממולא, בשר חזיר והשכם בבקר חמק למטבחו של מנהל העבודה.

– בקר טוב. למה זה קמת?

– קמתי. ומה זה ענינך?

– חבילה מסרו לו בשבילו.

– ובכן מה, תן, אמסור…

הזקן לחץ לצדו את החבילה ונדנד בראשו:

– נו, לא, אני עצמי אמסור, ציוו לי להגיד לו מלה אחת.

– הוי, סבא, רמאי אתה, אני רואה…

– ועוד איך, לימדוני כבר, תודה לאל. אינני עשיר, אצלי על הגדר חבילות אינן גדלות. חבילות, הנה היכן הן אצל אחינו, הנה כאן במקום זה, – והזקן טפח לעצמו על ערפו.

העוזרת מצמצה בשפתיה, פתחה את הדלת, וקראה לעבר החדר, ומכאן יצא מנהל העבודה כשהוא מגולח אך לבוש למחצה:

– נו, מה מעשיך כאן? אה, חכה רגע, מה שמך? המ…

הזקן השתחוה, עזר לו:

– ז’בורונקוב, ייגור ז’בורונקוב, – שוב הזדקף והעלה על פניו אותו חיוך שממנו מתחמץ הלב, והעינים מתרוצצות כאילו פגעו בהן נצוצות של אש התנור.

– אני יודע, נו?

– ובכן אני, פאל וואניץ' בענין בני. הכבד כולו נרקב מרוב צער: עובד עבור שנים, עוד מעט תמלאנה לו עשרים שנה, פשוט חרפה…

– איזו חרפה? מה אתה מפטפט?…

– כן, אני זה… חבילה כאן בשבילך, הכל כמו בכלל, כמו שנוהגים בני־אדם אחרים: וזוברובקה מצוינת, והכל כמו שאתה אוהב, כמו שצריך… הבחור אינו מרויח למחיה. אזר כוחות, חולצותיו הקודמות נקרעות כקורי־עכביש, אוכל עבור שנים, ובשר, אתה בעצמך יודע, עלה עד לשש עשרה קופיקות. אם שני פונטים לחם אינם מספיקים לו, איך אפשר לחיות בארבעים קופיקות?…

תוך כדי טענותיו ותלונותיו, הניח הזקן על שלחן המטבח את החבילה והחל מועך את כובעו. מנהל העבודה הסתכל החוצה מעבר לכתפו, טלטל בידו את החבילה, ואמר באדישות:

– לשוא אתה – כל זה: אני בין כה וכה רואה הכל, איני עיור, נדמה לי, – ויצא לחדרו.

הזקן ליוה את צאתו בדברי תודה, הסתיר מפני העוזרת את עיניו הלוהטות ויצא. רגש לא נעים לחץ את גרונו וכבל את רגליו. ליד השער נאנח קשות, הציץ לתוך הרחוב המאובק, ותוך כדי שמחה שהרחוב ריק לחש:

– “נו, תודה לאל”, והחל הולך במדרכה.

לצדו הצטחק מישהו ואמר:

– ראיתם? ממנהל העבודה…

על גבו של הזקן התגלגלו טפות זעה קרה וכופפו אותו, וברגל החולה הרגיש דקירה. נדמה היה לו, כי מכל הבתים מסתכלים בו: הנה, ז’אבורונקוב הזקן הולך להתחנף למנהל העבודה והביא לו “חבילה”…

מרוב בושה נתערפלו עיניו: “אכן, אלי בשמים, נכון הוא, ולא אחרת. לא אחרת”. הוא התחכך בכתפו בקירות הבתים, במרוצה נכנס לסימטה ונלחץ לגדר: “חרפה, ובושה…” בקושי עצר את שעולו, זקף את גבו הכפוף וכאילו אחזו שבץ: הכובע היה בידו, כאילו עמד עוד לפני מנהל העבודה וחייך חיוך של עינויים. “כל זה ראו, כל הכפר יידע”. הוא כיסה את ראשו הקרח וירק:

– טפו, לכל הרוחות, למה שזכיתי לעת זקנה…

עם צפירות בית החרושת עברו ימים, חלפו לילות, ושוב הגיע יום שבת; יום מנוחה ותשלום. הזקן דפדף בפנקס החשבונות של פדיה והתרגז:

– שוב, ימח שמם, לא הוסיפו. ואתה, איך זה, כמה שנים תשתכר עוד ארבעה גריבניקים?

– ומה עלי לעשות? – הניע בכתפיו פדיה.

– מה, מה, התעקשת והנך נוקש כנקר. הרי אינך עוד ילד, עת להבין, ולא לשאול מה…

פדיה ידע למה מתכוון אבא: עליו ללכת בעצמו למשרד בית החרושת, להסיר את הכובע בפני מנהל העבודה, להתחנן בפניו, – רבים עושים כך. הזקן ידע, שפדיה לא ילך למשרד, לא ישתחוה בפני איש, רטן, רגז, והחל בכל בקר להטריד את מנהל העבודה:

– פאל וואניץ', לא שכחת?

– אני זוכר, תפסיק.

– ובכן תגמור סוף סוף, פאל וואניץ'…

– בסדר, אל תטריד…

– אבל איך, אני מ…

מנהל העבודה צעק, גידף, איים במכות, אולם בכל זאת עצר את מנהל המחלקה לפני פדיה וצרף להלם הברזל ושאונו את קולו הצרוד:

– תסתכל, שוליה שלנו. הגיע הזמן שיהיה לדווד. הוא יצליח. חבל.

מנהל המחלקה התבונן בפדיה שעבד במחרטה והניע בראשו:

– כן, עופד טופ…

מנהל העבודה פתח את פנקס הרשימות שלו בדף רשימות הפועלים, עשה קו תחת שמו של פדיה ותיקן “90 ק.” במקום “40 ק.” הנער שליד הדוד ראה זאת וצעק לילד המגיש את המסמרה:

– לז’אבורונוק הצעיר הוסיפו חצי רובל, שיקחני האופל.

הקריאה עברה לתנור הסמוך, מכאן צללה לדוד האחד, לשני, ועברה אל הגשר, למכוניות המשא ולקרוניות. בזמן ארוחת הצהרים הונחו מזמן לזמן ידים על כתפו של פדיה:

– מרוצה, פדיה?

– הוי, מזמן אתה שוה יותר, אם להגיד את האמת.

– למה הוא, יקחהו השד, לא נתן רובל שלם?

– תתחתן עכשו.

– בזמן התשלום תסע אתנו בעגלת חורף, נתחמם. עכשו אפשר.

– תכבד אותנו, אה?

כל זה קרה ביום ו'. בערב לקח הזקן מעשרים הרובל שחסך לו – חמשה עשר. לקח את הסל ויצא כשכולו אומר דאגה. את הקניות הביא בכרכרה, קרא מן החצר הסמוכה לאלמנה, שהשגיחה על ביתו, הראה לה את רגלי הכבש שקנה, הקרפיונים, בשר, דגים מלוחים, נקניק, ועד שעה מאוחרת בלילה התיעץ אתה מה ואיך להכין. קם השכם בבקר, הוציא החוצה שלחן נוסף לזה שעמד בצל עץ התרזה, מזג לחבית בקבוקי וודקה ויצק לתוך החבית מים קרים. הוציא את המפה שהיתה חביבה על ורורה, הביא עצים, שוב קרא לאלמנה וציוה לה, שאחרי צפירת הערב תערוך את השלחנות, תוציא כסאות, תשים דברי תרגימה ובמשך כל היום תחליף את המים בחבית:

– האנשים יבואו ישר מן הגיהינום, יחטפו מעט וודקה קרה וישמחו…

בדרך לבית החרושת טפח על גבו של פדיה:

– יטפחו לך על הכתף. הקץ לצרות, פועל־מתכת שלם אתה. ואיזה יום, כאילו שמח הוא בשמחתך.

קולו רעד, ופדיה לא היה מסוגל לומר לו את המלים, שהתכונן להשמיע עוד בערב. הוא רצה להגיד, שאין צורך לערוך מסיבה, שכל בית החרושת יודע כבר, כי הוא, אבא, הביא למנהל העבודה וודקה ודברי תרגימה, שהוא יצא ממנו בלא כובע לראשו, כי הוא פדיה, קיבל את ההוספה לא בעד העבודה, אלא בעד אותה וודקה, בעד הקידות וההשפלה. כל זה רצה להגיד בבת אחת, אך לא נעים היה לו, התביש: אבא חיכה ליום זה, בשבילו זה חג, שמחה. למה לענותו?

פדיה חי בשלום עם אביו, לא היה ביניהם כל ריב ודברים. בענינים מעטים בלבד הסכים אתו, אך לא התוכח עמו. ולא משום שלא יכול, או לא העיז, – לא: כאן הפריעה אמו המתה. פדיה שמח, שאבא לא אמר עליה אף מלה רעה, התאבל עליה ולעתים קרובות הזכיר את החיים אתה. מתוך זכרונותיו קמה אמו כה חמה, כה אהובה. פדיה טיפח כל זה, על הכל מחל לו לזקן ולא זעזע אצלו את הבטחון, שהוא עוד נשאר אותו פעוט תמים וצייתן, כשם שהיה לפני שנתים, שלוש או ארבע.

דבריו של הזקן חדלו זה כבר לשמש לו משען ותורה. חכמתו עוררה אצלו מפח נפש וכאב, אבל פדיה הסתירם וחי חיים משלו. בבישנות הקשיב לשיחותיהם של בני הנעורים והמבוגרים, אצל יודעי ספר לקח ספרים, הסתכל דרכם על הכפר, על רחובותיו, בתי השכר והמסעדות, על העיר, על רוסיה, וכאילו חזר לימי הילדות.

בערפל כוסו המרתף האפור, עבודת השליחות, תקופת השוליה אצל עושה־הדוודים והפחח, מכות, גידופים, התעללות נשותיהם וילדיהם. נתערפלו השנים, לעת רצונו היחיד היה – לישון, כשלפעמים לא האמין שהוא הוא המוכה, שגם לו היה בית ספר, וחברים, זנבות סיגריות וציד דגים, ותה תחת עץ התרזה.

מדי חשבו על תקופה זו, לא גרמו לו כאב רק אותם שבועות הנופש שאחרי מותו של עושה הדודים וכן הזמן בו עבר הפחח לבית החרושת. העבודה דיכאה, חינקה, אך לידו היתה אמא, דאגתה, ידיה, נשימתה וקולה הנפלא:

– אי־י־י, פדין, הכל יעבור־יחלוף. השתדל, תהיה במהרה דווד, ואז תהיה לעצמך ראש. לידינו היית חי חיים עלובים, ושם תדע חיים מה הם. תתחתן, יהיו גם ילדים, ואותי ואת אבא תזכיר. נהיה אשר נהיה, אך בטובתך רצינו, אוי, כמה רצינו…

הנה זה, כה פשוט, רגיל, לא נשכח ולא חלף. פדיה התבונן בכל זה, ללא אומר השוה את הדברים שראה עתה לאלה שראה לפני כן, תפס את דברי הסובבים אותו, צרף אותם לדברים שקרא, אסף מאורע למאורע, נמלא התפעלות וחיכה למשהו, לבו הלם בקרבו, ביקש משהו, למעלה מזה – תבע. מה? – אבא, ברור, אינו יודע, אצל זרים התביש לשאול, ואמנם מה יכול היה לשאול?

השלחנות, שנערכו תחת עץ התרזה, הכניסו חיים בקרב הדוודים.

– הנה זאת היא מסיבה.

– הוי. אחים שלי.

– גם פועל יכול עוד לחיות בעולם הזה.

פדיה יצק על ידיהם של האורחים מן הספל כמה דליי מים. משתפסו האורחים מקומות, הציץ מעבר לגדר מן החצר הסמוכה סירדה:

– איזה רעש כאן? אה־ה, איזה משתה – מסיבה – שוחד…

הזקן ידע, שהוא אינו שותה וודקה, אף על פי כן הזמין אותו. סירדה לא סרב, כרך דג ובצל, לגם בירה, הקשיב והסתכל בסקרנות כיצד שותים האורחים את הוודקה מן הכוסות.

פדיה הרגיש עצמו לא טוב. את טעמה של הוודקה ידע, הוא לא אהב אותה, השתדל שלא ישגיחו בו, והעמיד פנים, כאילו היה רעב מאוד, – מזמן לזמן הרים את כוס הבירה לשפתיו והיה שקוע באוכל. תחילה איחלו לו בריאות, אבל כשנתרוקן הכד השני, נשפכו עליו תשבחות, ברכות ואיחולים. הדוודים, שיכורים ומטומטמים על ידי עבודה, לא חסכו מאומה: לא כוחות של איתנים, לא אושר, לא אשה טובה, לא ילדים מוצלחים, – הכל איחלו לו, על הכל שפכו את חום עיניהם העליזות. סירדה חייך, ואז הצטעק, הלם באגרופו על העץ ובאופן בלתי צפוי יעץ לפדיה:

– שלח אותם כבר, בחור, שיצודו פשפשים מתחת לזנבו של השד. פתאם נעשו טובים. רוצים, שאתה תעשה וודקה, תכניס אליך תרנגולת, תעשה אפרוחים, וכמוהם תיהפך לתרנגול בר וחולדה.

הדוודים נעלבו:

– אנחנו תרנגולי בר?

– אנחנו חולדות?

– עפר לפיך, עכבר יער שכמותך.

סירדה חייך והלהיב אותם.

– וכי מה עלי לפחד? אני אומר את האמת. מה טובה עשיתם לבחור? תוך ארבע שנים למדתם אותו לעבוד? הרבה זמן למדתם. הרי זה שנה תמימה שהוא מטיב לעבוד מכל אחד, כלום הערכתם את עבודתו? – הנה התרפס הזקן לפני מנהל העבודה, ואז באתם אתם לשתות לכבוד חרפתו, לזלול לכבוד בושתו?

הדוודים הלמו באגרופיהם בחזיהם, הפילו את השלחן שלא היה תקוע בקרקע, שברו חלון בדירתו של סירדה, קרעו את החצאית לאשתו והלכו להם כשבפיהם טענה:

– למה הוא עשה לנו זאת? אדם משלנו, ואינו מבין. ז’בורונוק מסור לנו בכל נפשו, ואנו לו בכל נפשנו, ואילו הוא – מלים שונות…

הזקן היה מלא צער: חג כזה, והנה במקום שירים נסתיים בקטטה – סימן רע הוא. ומי זה משך את סירדה בלשונו? הזקן נאנח, אסף לתוך המפה את הכלים השבורים, נשא אותם אל מאחורי הגורן, וראה שם את פדיה. הוא ישב על גזע עץ כרות, תחת לעץ התפוח, החזיק בידיו את ראשו, התנועע, וספק בכח ספק גיהק.

– פד', יקירי, תירוק על זה, בשם אלהים. למה לנו להרוג את עצמנו? נו, יצא לא יפה, ובכן מה, נתלה את עצמנו, מה? וכלום אשמים אנו, והרי לא כן… הלא לא אצל כל אחד בעל הבית בראשו, אנו לא אחראים…

פדיה הסתכל מלמטה בעיני שיכור לחות, קם ויצא ללא אומר מן החצר. מבטו הכאיב לזקן, ובמשך שעה ארוכה לא יכול היה למצוא לעצמו מקום:

– אח, עשיתי כנראה משהו לא יפה… והכל בגלל סירדה, הכל הוא, מטורף. שקט, מנומס, והנה פתאום הטיל על ראשי סבך כזה…

הזקן האמין, אף ניסה לשכנע גם את האחרים, כי הכל החל מסירדה, כי, אלמלא סירדה שפתח בדברים, היה הכל מסתיים בכי טוב.

– כזפת נדבקו דבריו לנער, נטפלו כחולירע ארורה. ואילו היה לכל הפחות משמיע מלים ראויות לשמן, וכאן, – אך המעטים הדברים שאפשר לומר אותם מתוך חום…

שום דבר מיוחד לא קרה. את פדיה לא משכו חיי הוללות, כלל וכלל לא. בזמן התשלום הגדול, הראשון אחרי ההוספה, צריך היה ללכת עם חבריו למסבאה, ומכאן להילולא העירה… כך כבר היה נהוג: את התשלום הראשון יש לכלות כעשן… לצעוק בכל הרחוב, כי הוא, פועל, משתולל, ואם הוא כבר משתולל פעם, חייבים הכל להבין זאת, משום שנשמתו מתאבלת, לבו נקרע לגזרים, והאמת איננה, האמת נמצאת על קרניו של השד, האמת נמצאת אצל מישהו בגרבים, ומאחר שהיא בגרבים, הרי הוא, הפועל, ככה, לעיני הכל… לוטש את העינים, לקרוע על גופו את החולצה, ולהחריש את קולות הרחוב, לזעזע כתלים ואת כל האויר, בקללה שגילה כגיל השקר, קללה כבדה ומרה. ואחר כך לצווח תחת אגרופיהם של השומרים והשוטרים, או לעוף במדרגות על המדרכה, להתגלגל על הכביש, לשכב בדמי עצמו, לבכות, תוך עלבון וכאב להבין בשמץ ההכרה, כי אצלו הכל, גם ההוללות, היא כעבודת פרך, לפרוץ בבכי ולקלל את הכל, עד שלא יאספוהו מן המקום.

פדיה לא רצה בכל זאת. אחרי התשלום חמק מחבריו, חזר יחד עם המתיך סמולני לביתו, יחד עם פנקס התשלומים הניח על השלחן את הכסף, לקח מתוכם שני רובלים, החליף את בגדיו ויצא.

– נו, בשני רובלים שרפה לא תצית, – חייך הזקן, ונזכר כיצד הוא עצמו בזבז את התשלום הראשון.

בכל זה לא היה דבר שיעורר שמחה: מסבאה, יבבת המכונה, קטטה עם פועלי הרכבת, שוטרים, אחר כך איזו אשה, הרקודים והיללות שלה, השנה אתה, ולמחרת הבקר שוב סביאה – אבל על השפתים הזקנות שוטטה קרן אור, והן רעדו:

– היה פעם, וגם אצלי, אוך־כו־כו־או, חטאנו פעם…

פדיה חזר בעוד יום והביא שני ספרים:

– נו, אבא, נרשמתי לספריה… אקרא…

– ובכן, תרביץ, אני…

ביום א' שתה פדיה תה עם אביו, במשך כל היום שכב תחת עץ התפוח עם הספרים, וביום ב', כתמיד, יצא לעבודה. המבוגרים היו בטוחים, כי הוא יתהולל שלושה ימים, והתפלאו:

– מה, או אולי כבר נקי?

בני גילו צחקו, רטנו:

– הוא מתכונן למנזר…

– קמצן לכל הרוחות…

פדיה לא השיב, בערבים היה שם את עיניו בספר וממלמל בשפתיו. דבר זה היה מדאיג את הזקן יותר מהכל: “למה הוא, הושיעני אלי, ממלמל בהן?” וכך שבוע, ושני, וחודש, וכל הסתו והחורף.

בבית החרושת היו מפחידים את הזקן:

– הוי, תביט, כמה הוא מתעסק עם הספרים…

הזקן הוחרד והלך לכומר: זה השתתף צערו, אישר כי אכן קריאה מתמדת מיבשת את האדם, והוסיף:

– ואתה הבא לי את הספרים, אסתכל בכתוב בהם…

הזקן שמח ורגז גם יחד: “איך זה אני בעצמי, שוטה, לא חשבתי על כך?” – ללכת עם הספרים לכומר פחד והחל בעצמו מסתכל בהם. והסתכל פעם, פעמיים, שלוש, – אין כל דבר נורא בהם: ספרים על זמנים שחלפו, – מתי ואיזה צארים היו, עם מי ואלו מלחמות התנהלו, היכן ואלה אנשים ישנם על פני האדמה. בעיניו אף מצא הדבר חן:

– הנה אל אשר פידיוק, נושא את לבו, לא כפי שהייתי אני. זה גם מועיל, גם טוב משתיה, והרבה מטרות ישיג.

כך דיבר גם בבית החרושת, לבל ידברו שטויות, רוחו השתפרה, ופדיה אף הוסיף לשמחתו: היה רץ לטכנאי עם הספרים, התאמן בחשבון, למד שברים, עסק בגיאומטריה, החל מבין את הבעיות הקשות בעבודה ויצא לו שם של בעל ראש טוב. לבסוף נכנס לחוג סודי בבית החרושת וחדל להצטלב.

הזקן לא האמין למראה עיניו:

– מה אתך, אתה מתרשל בעבודת אלהים?

פדיה רצה להתחמק, להחליף את נושא השיחה, אך אזר עוז והשיב:

– איני מאמין עוד.

– איך זה? – לא הבין הזקן.

– כך הוא, איני מאמין – וזה הכל. שקר ורמאות.

– אלהים – רמאות? – נשימתו של הזקן נעצרה. מה יקרה לך? היצאת מדעתך?

הוא צעק, איים, הראה על האיקונין, – פדיה בשלו:

– אמרתי: איני מאמין, – משמע, איני מאמין, למה תצעק?

ברכי הזקן פקו. הוא הוציא מן השלחן שמתחת לאיקונין את הברית החדשה, חיי הקדושים, נפנף בהם ורעם:

– זאת היא רמאות בעיניך? אלה הם דברים החולפים עם הרוח?

להסביר את הכתוב בהם קשה היה לו, – הסתבך, לא מצא מלים.

פדיה שמע אותו עד הסוף, כיסה בידו את הספרים ושאל:

– זה הכל?

– נו, הכל, ובכן?

– כלום. כל זה ידעתי גם בלעדיך. יותר ממך קראתי בהם. אבל לא כאן היה העיקר.

פדיה הטיח בפני אביו את רעיונותיו הבלתי ברורים עדיין על בית החרושת, הוודקה, הכמרים, העבודה. והלם באגרופו על גבי הספרים:

– והנה כאן רק עשן, כדי שאי אפשר יהיה לראות מאומה…

הזקן לא הכיר בו את הנער הצייתן והשתקן, החל מקשיב בתשומת לב לדבריו, אבל מזמן לזמן חייך והראה על השפתים:

– מוטב שתנגב את החלב לפני שאתה מתחיל ללמוד.

– אין דבר, יתיבש מאליו.

בחוגו של פדיה היה יותר קשה מאשר בבית החרושת. הותיקים של החוג כאילו הבינו הכל, התמצאו בכל, על הכל יכלו לדבר, לשאול. ואילו בעיניו היה הכל חידה. בכל התבלבל, ולדבר, נדמה היה, שבכלל לא יכול היה. החל בלהט, אבל בראשו נתבלבל הכל, ובמקום שתזרומנה מלים, יצא ערפל. הפנים לוהטות, בראש רעש. בעינים סערה. הוא אימץ את כחותיו, השתדל להתמצא בכל, להבין, ומכל העברים, מהחוברות והספרים, מההוצאות והשיחות, כאילו נשבה עליו רוח ולעגה:

– מה לך ולכל זה, טיפש? הרי אצלך ראש של עץ.

בחזהו היתה הרגשת לחץ, מתחת לעיניו נוצרו פנסים, לבו הלם והעיר אותו בלילות:

– הוי, פתי, אתה ישן?

הוא פקח את עיניו, רעננות אפפה אותו, ועד הישמע קול הצפירה הרהר בדברים שקרא ששמע, שלא הבין. “אולי להשליך את כל זה?” – לחש לו לעתים קול. ואילי נכנע לו פדיה, היה מפחד במשך כל ימי חייו מפני ספרים, ראשו היה מלא סבכים, ולבו מלא רוגז. מה רבים אנשים אלה בעולם. את הכל הם יודעים. על הכל שמעו, לשום דבר אינם מתפלאים, בכל מקום רועשים הם, גועשים, אך להוכיח לא יוכלו שום דבר.

פדיה התעקש: “למה אני מפחד? הרי אחרים מבינים…” קנה ספרים, השיג מלון ומתוך מאמץ, עשרות פעמים, חזר על הדברים הקשים, מכל העברים התקיף אותם, אי שכירסם אותם כאילו במחשבותיו, עד שלא תפס את הענינים. זה היה קורה בשעות הלילה. הוא שכב על יצועו, ליד השלחן, הרהר, ופתאום היו קמים מול עיניו קטעים שהכירם בחוג, שקראם בחוברות ובספרים, הם היו נדבקים זה לזה. לובשים עצמות ועור, והחיים בעבר היו מתאחדים עם החיים של ההווה, ואלה שוב עם החיים של העתיד… מוחו ולבו של פדיה כאילו הוארו בקרני שמש. הם התבהרו, התרחבו. הרוח חדלה ללעוג, נפלה לרגליו, נשתתקה, אולם אם התחוללה מחדש והסתערה, – היה פדיה מאמץ את כוחותיו, מרסן אותה בחזקה. מתוך הערפל היו מתגלים החיים, מסתדרות שורות של שנים, עשרות שנים, יובלות, והיו יוצאות לקראתו. פדיה היה עוצר את נשימתו, היה מצטעק:

– הו, הנה, הם! – קפץ ממקומו, יצא מעבר לשער וקרא לתוך אפלת הכפר. – הו־ו־ו.

– פו־ו, איזו רוח. – ניתר עובר אורח.

בפנת רחוב רחוקה החריד שוטר במשרוקיתו את הדממה. פדיה השיב על כך בחיוך, עבר בסימטות אל מסילת הברזל, והשמיע באזני הרוח נאומים, פתח דלתות שעוד אתמול נראו לו נעולות, גילה הכל שהסתתר מאחוריהן, ונפנף בידיו.

אותו לילה נעלמו הקמטים מעל לגבותיו, עיניו מלאו הבעת גיל, וקולו נעשה מוצק ומלא בטחון. הוא החל מדבר בחוג, בבית החרושת, פיזר הלצות, רמזים, בחר לעצמו כינוי – החל מתפתח.

הנוער בבית החרושת החל בולע על ידו מלים חדשות, שירים חדשים, רוח של רעננות, רבים החלו מתרכזים סביבו ועוזרים לחוגים. גדל מספר העלונים על הגדרות. ממשרד בית החרושת, נעלמו, אם היה צורך בכך, הפספורטים. על כתלי חדרי המלאכה צצו כתובות חריפות. מנוולים, כגון מנהל העבודה, קיבלו מכתבים, בקראם אותם קפצו תחתם כאילו נדקרו בקוצים. אלה שאהבו שוחד החלו מקבלים “חבילות”. ארגז, בתוך הארגז – אבן במשקל של חצי פוד, ועל האבן כתובת שהוטבעה ב“תוספת לשוחד, לוודקה, מתנה ללקקנים, תלה על צוארך אבן כבדה מזו והטבע את עצמך, כל עוד לא הטביעוך”.

לשוטרים נדמה היה, כי את כל זאת עושים החכמים מהמשרד וחדר השרטוטים, אלה האוהבים להתגנדר במשקפים הכחולים, בחולצות הסגורות, בשערות הארוכות – מעשה משורר – והמקלות. אחריהם עקבו, אצלם ערכו חיפושים, אותם חקרו, עליהם איימו. בחוגים התלוצצו, כשהיה מופיע במחלקות בית החרושת משרטט בעל שער ארוך ומרכיב משקפים, היה נשמע בהתלהבות

אֵיךְ אֵצֶל וַנְיָה הַפָּקִיד

מָצְאוּ צְלוֹחִית שֶׁמֶּן קִיק

חברי החוגים היו אצים לפועלים בבתי החרושת ובבתי מלאכה אחרים, רצו לפועלי הרכבת. לפני ימי הפגרא ובימי פגרא געש הכפר באסיפות־משתות, ימי הולדת עד אין ספור, נשפי ארוסין. הן בבית והן בבתי החרושת התלחשו, דפדפו בחוברות, שוב הסתכלו בשמים, על הארץ, על בני־האדם…

בחתונות, בתוך המולת השמחה, היו פורצים, כגושי שלג הנופלים על הראש, נואמים בעלי זקנים מזויפים, היו מברכים את הצעירים ונושאים נאומים על כך, מה יש לעשות, כדי שייטב לפועל לא רק ליד השלחן בחתונה, ששמחתו לא תהיה דומה לעשן…

והכל – האסיפות, המסיבות, הנואמים – נשמרו על ידי חברי החוגים הצעירים בהנהלתו של פדיה. יודעי דבר היו קוראים להם – הבריגדה של פוטאפ. דומה כאילו מתוך שעמום היו משוטטים ברחובות, מקימים משמרות על החוף. ליד החורשה, מחבר לחבר היתה עוברת הודעת אזהרה לאסיפה על הסכנה, מדי הופיעה המשטרה בשעות היום, היו פותחים בשריקות עזות, בלילות היו מטילים זקוקין־די־נור, היו מסתירים את האנשים הנחוצים והיו מלוים אותם בדרכים עקלקלות העירה. ברגעים מכריעים היו הופכים לקונדסים שיכורים, היו מעכבים את השוטרים, שהיו נחפזים לחיפושים, ואת הבלשים היו מכריחים לשחות בחול, היו מושיבים אותם על הגדרות, היו מצוים להם לקרוא כתרנגולים והיו מכבדים אותם במכות.

מרוסית: י. אמודאי¹

א.

אי, רבותי, רחמנים, וחברים יקרים! מוזר, עד מה משתנים החיים וכיצד הכל נוטה לידי פשטות.

הנה, למשל, לפני מאתים שנה, כאן, על הניבסקי, התהלכו האנשים בחזיות ורודות וירוקות ובקפלטים, הגבירות, בובות אלו, טילו בחצאיות נרחבות, ובחצאיות־חישוקי ברזל.

וכיום הזה, אפילו להרהר על כך מגוחך. נו, ובימים ההם היה זה מראה שכיח ומקובל על הכל.

אפס, בעוד מאה שנה גם אנו נהיה לצחוק.

הנה, יגידו, כמה לא נוח היה קיומם עלי האדמות.

הגברים – גרונם ענד מיני צוארונים קשים וזקופים והגבירות – מחוכים.

ואכן, נכון. מגוחך הדבר. אלא שגם זה כבר עובר ובטל מן העולם. הכל משתנה, הכל נוטה לידי פשטות בלתי מצויה.

ולא זה בלבד שכלפי חוץ כך אלא גם בענינים שבין אדם לחברו.

וכי יימצא עוד אדם יבוא ויתבעני עתה לדו־קרב משום שכיניתיו שוטה? – אין.

ולפנים היו ניצים בשל כך עד זוב דם. אך מה משמע “לפנים” – עוד לפני זמן מועט היה כך. רק לפני זמן קצר, למשל, היה כל קצין מוכה, ולא דווקא קצין, כל אציל מאחר שהוכה, היה רואה מחובתו לירות בעצמו או במחרפו.

והנה זוכר אני אחד ישיש, והוא גנרל בחיל הרגלים, השחקנית שלו מרחה לו בשעתא דרתחא על פרצופו ומה סבורים אתם?

לירות בעצמו רצה הזקן. געה בבכי, התענה כל אותו הלילה. נו, והכל נסתיים בכי טוב. נשאר בחיים ולימים מת בשלשול.

אי, אכן פרשה מצחיקה היתה זו, ולא זה המצחיק שהשחקנית סטרה לו לזקן, אלא כל מה שנתרחש קודם לכן, כל חייו העליזים של הגנרל לא היו חיים שכיחים.

ב.

האח, רבותי היקרים! אי אפשר להעלות את זכרו של אותו איש ללא דמעה.

כיום הזה שוכן עפר הוא על מטרופנובסקה, מצבת אבן עליו – מלאך פרוש כנפים, ומתחת למלאך כתובת חקוקה: הגנרל לשעבר פיטר פטרוביץ' טאנאנה.

זקן, מגומד, כזה וכל חזותו – ציפור. תחת שערות – מיני נוצות כאלה, אפון מאורך – ציפורי ובזכותו הכל קוראים לו – אנקור.

תארים לו עצומים והון מכובד לו ואף על פי כן חי חיי עצבות עד שאין לתארם כלל.

חמשים שנים עברו עליו – אומר בפשטות – ולא יצא קולן. ובשנת החמשים והאחת, סמוך למותו, היה לאיש אחר.

קודם לכן קרה והגנרלית מצרחת עליו יממות תמימות ככרוכיה, ואילו הוא אינו משיב דבר וחצי דבר. שוכב הגנרל באולם על הספה, מושך עליו את סגינו ומתכרבל בו. והנה בשנה החמשים ואחת, החל פתאם בועט תחתיו. תפצה הגנרלית את פיה, למשל, יורדת בקולה לחייו – ואילו הוא – אל חדר־המשרתים ימהר.

שם אצל וסקה דידיולין, משרתו הנאמן, ישב על המטה ויחייך מרה:

– הרי – יאמר, – וסיה, תמונה מחיי משפחה.

ווסקה דידיולין יניע ראש:

– אכן – יאמר – אין ענין בחייכם, אנשים עשירים!

אז קורה שהגנרל נכנס עמו בריב ודברים:

– לאט לך, אחא דידיולין, גם אנו, העשירים, מסוגלים לשמוח, אלא שאסור הכל בבת אחת. כתר־נא זעיר. יום יבוא. סבלנות, עד בוא הקיץ. בקיץ נצא שנינו לקוקז, ושם, אחא, נעשה חיים. בין כך וכך איש עדיין לא אמר לי חשדה על חיי השקטים. נו, ועכשיו חשקה נפשי להתהולל קצת, מעתה יתגעשו חיי עד כדי כך, אשר אם יש אלהים בשמים, או, למשל, כרובים, כי אז יחרדו ממנוחתם.

וכך החלו הגנרל ודידיולין משרתו, מכינים עצמם עם בוא האביב למסע.

ג.

ויהי בטרם יצאו לדרך קורא הגנרל לדידיולין אל חדרו.

– הנה כי כן – אומר הוא – וסיה, נגש לענין עדין אחד. כל עוד הגנרלית ישנה סרוחה על כורסותיה, מהר וקח את הסל עם הצידה, והלכנו.

נטלו את הסל והלכו.

שכונה פטרבורגית, במחילות־שדים… בקומה השש־עשרה… מצלצלים.

ישישונת פותחת לדלת.

– מה תבקשו? – שואלת היא – בעלת פנסיון אני, חדרים מרוהטים אצלי.

והגנרל משיב:

– את ממזל זיוזיל רוצים לראות בענין עדין.

זו? – תשאל – הקרקסית הזאת?

– הן. השחקנית הלולינית ממזל זיוזיל.

וכך נכנסים הגנרל ודידיולין פנימה. לפני הראי – יושבת הקרקסית. ולה מראה – כזה, לא משופרא… ומופלא אפילו, על מה מצא הגנרל ענין בה.

ראתה את הגנרל וספקה כפיה.

–אח־אח! – קראה – אל יקרב אלי, הגנרל, הרי איני לבושה.

והגנרל:

– אין דבר שלא לבושה. אני בענין עדין.

– אה, ככה – עונה היא – שב־נא מן הצד ושא דבריך. ובינתים אסיר את ה“תתחדש” שלי, אתקין תסרקתי ושוב אהיה יפה ורצויה.

התיר הגנרל את הכבנית. נגש.

– יש לי – אומר הוא… הכבוד להציג את עצמי, הגנרל הצבאי, פטר פטרוביץ' טאנאנה. לפנים יושב הייתי בשורת המקומות הראשונים וראיתי את צפונותיה. אני, גנרל צבאי מוקסם כולי ומלא הערצה. לך האהבה ולי הכסף – כלום תסרבי להפליג קצת לקוקז? יש לחיות ולשמוח, התר, אחא דידיולין, לסל!

– אח, אח! – משיבה – מרסי, גנרל, אל ירבה דאגה. לא אוכל כך – חד, שתים, כסנונית, להחליט בענין עדין כגון זה. אשה מאד הגונה אני ובעד אמרים כאלה יכולני לגרש כל אדם ממעוני.

הגנרל קם.

– לא! – אומר הוא – אל־נא בגרושים. מתחנן אני לפניה. אני גנרל צבאי, פטר פטרוביץ' טאנאנה וכל עלבון, ובמיוחד, כל פגיעה מוחשית – לא אוכל שאת.

– א־אח! – אומרת הקרקסית – סליחה, הגנרל, לא התכוונתי כלל להעליבו.

– נו, אם כן – אומר הגנרל – אין דבר, עדין־לב אני ואופיי רך. חושה־נא, אחא דידיולין אל בית־השכר ושא חצי תריסר משם… יש לחיות ולשמוח.

מיהר דידיולין אל בית המרזח, חזר – ולפני הראי יושבים הגנרל והקרקסית כזוג צעיר, שיצא זה עתה מתחת לחופה.

ד.

מיד לאחר מכן יצאו למסעם.

קיסלובודסק. רוממות־רוח בכל.

והנה פונה הגנרל לקרקסית:

– נו, מא־שר, מא־שר¹, הגענו. ראי – קיסלובודסק. מצהלות־עיר מסביב. טבעה של קוקז. טיילים משוטטים.

והקרקסית:

– נו, אמרת – יטילו להם, אין בזה מן התימה, מוטב ונשכור דירה.

שכר הגנרל דירה לעצמו, ובשביל הקרקסית – חדר מעבר לרחוב. חיים הם.

אלא שהגנרל רואה: הגברת ממזל זיוזיל – כל הופעתה בחוצות קריה אין בה מן ההידור. במלה אחת – נפקא.

הגנרל, למשל, שולב זרועו בזרועה והקהל צוחק. כאן, מסביב, הכל – חברה גבוהה, והיא מגעגעת ומעכסת ברגליה.

פונה הגנרל לדידיולין:

– נו, אומר, – אחא דידיולין, אני – גנרל צבאי, פטר פטרוביץ טאנאנה, תחת שמחה – אשבע כלימה. הכל מסביב – חברה גבוהה, והיא פתיה שכזאת. ענק פניני־זכוכית לצוארה. מגעגעת ומגלה מחשופיה.

– ואתה, אומר הוא, – סלק אותה – וחסל.

למחרת באה הקרקסית, ודידיולין:

– הפקודה – אומר הוא – לא לתת, אסור. הסתלקי, אומר.

– הכיצד? – אומרת – אסור? כלום אין הגנרל מתפעל עוד ממני.

– נו, – אומר דידיולין – כרצונך. הפקודה – לכל הרוחות!…

מששמעה הקרקסית מלים כמו אלו – נזדעזעה, צרחה ככרוכיה משולשת, עד שאפילו השכנים הוזעקו לקול צריחתה.

– מי זה – שואלים – צורח ככרוכיה משולשת.

את ראשו אמלוק לו בהזדמנות הראשונה, לבן־דוגרת שכמותו.

והקרקסית:

– מסור־נא לו – צורחת היא – לגנרל, על חוצפה כזו ועל נוכלותו זו צעקה והלכה.

נבהל הגנרל. נסגר בחדרו, הגיף לתריסים.

– נו, – אומר הוא, – אחא דידיולין, עסק ביש ומבאיש! אין זאת, כי מטרוניתא זו דרכה לעמוד בדיבורה ואת אשר הבטיחה – קיים תקיים. ואם תקיים – הרי הגיעה שעתי להסתלק מן העולם. אני, גנרל צבאי, לא אוכל שאת כל פגיעה ועלבון. מוטב, אומר הוא, שלא אצא מחדרי. ואתה אל־נא תכניס אלי שום אדם ואת דלתי שמור תמיד תחת מנעול ובריח.

ה.

ימים שלושה ישב הגנרל סגור בחדרו ולא הוציא את אפו החוצה. וביום הרביעי הרהיב עוז בנפשו, הרים לתריס. יושב הוא אצל החלון, סועד ארוחת צהרים.

עוד הוא סועד, ולעיניו – דמות משונה קרבה אל החלון.

מין בר־נש.

והשד יודע מה טיבו – אולי קוקזי, אולי רוסי הוא. בסנטרו הביט – קוקזי, סנטר כרומח, בחטמו תסתכל – רוסי, לכל הדעות. חוטם רוסי רגיל, כונף נחיריו.

מיד מצא הגנרל ענין בבן־כלאים זה, ותחת להגיף את התריס – הפשיל ראשו מבעד לחלון.

והלה קרב ובא.

– שלום עליכם – אומר – רבים רגשות לי אליך. הב לי – אומר הוא – צלחת מרק חלף רגשותי אלה. ועם האכילה – אגלה לך דבר.

נבהל הגנרל.

– אתה – אומר הוא – אל תקרב ואל תיפח בפני, איש צבא אני, גנרל טאנאנה, ואין זה לכבודי. דבר ממרחק מכובד.

– אח – אומר הלה – ככה! אם כן, במטותא. אחר כל אלה – אויבי בנפש אתה. אל־נא תראני שחוטם רגיל לי, מורשת אמי הוא ואילו אני עצמי – לזגין אני, ולעולם הגן אגן על כבודה של אשה. הריני מודיע לך, גנרל בן־שחף, אם לא תפצה במזומנים את ממזל זיוזיל המקופחת – תלבין היא אותך בפומבי גדול. ובאשר לי, הריני מכריז ומודיע: מרים אני בשמאלי שלשה פודים, יד כבדה לי, ארעו אפילו מקרי־מוות.

והלך.

והגנרל – הדיבור ניטל מפיו. הגיף לתריס. יושב ומרטיט.

קורא לדידיולין.

– נו, אומר הוא, – אחא דידיולין, מקרה מבאיש. הענין קבל מפנה לא נעים. מה לעשות? נתבלבלה דעתי עלי. חש אני רק, כי אין חלקי עוד בין החיים. נו, הנה תרביץ בי לעיני הבריות – ואני, מחוסל, כדור בראשי… ואילו, כסף תן לה – הרי השאלה, מה יקר? אם תתן מעט – בין כה וכה תרביץ, אם הרבה – שמא תפליג על המידה, חבל. אבוד אני, דידיולין. החיים העליזים הורידוני שאולה.

ודידיולין אומר לו מניה וביה:

– ואתה, אדוני, אומר הוא, תן לה שלש קטינקות² והבטח לה כהנה וכהנה – ונראה איך יפול דבר. אפשר ונתנדף בינתים…

הוציא הגנרל שלושה שטרות כסף.

– יפה – אומר – רוץ. טובה עצתך.

ודידיולין רץ, איפוא.

ו.

והנה רצה המקרה ודווקא בדרך לקרקסית נמצא בית שכר ארמני. כלומר – דוכן.

רץ דידיולין, השטרות מרשרשים בין אצבעותיו והוא מהרהר בלבו:

– לא מלתא זוטרתא הוא הכסף שבידי, חי אמי הקדושה! שמא אסור ואלגום כוסית? בשביל הקרקסית – גם בשני שטרות די־והותר.

ואמנם, נכנס, שתה ושוב שתה – ושכח את כל העולם כולו. מתהולל בכל מאת הרובלים.

והגנרל יושב לו אצל החלון ומתענג מזיו הטבע, אלא שחולפת שעה, שעתיים, יורד הערב, ודידיולין – איננו.

והנה חושב לו הגנרל.

צבו רגלי, שמא אצא לי לרחוב?…

יצא לרחוב, – יפה. הולך הוא ברחוב – נפלא. רואה – גן העיר.

“אכנס, חושב הוא, לגן. הירא את הזאב – בבית יושב”.

נכנס לגן.

הכל מלא צלילי כלי נשיפה.

והגנרל אף לא השגיח כיצד הסב אל אחד השולחנות. הזמין ארוחה. יושב, נהנה מן המוסיקה.

“נו – חושב הוא – אין פחד”.

פתאם רואה הוא: הקרקסית הולכת והלזגין על ידה.

האמנם – חושב הגנרל – אין די לה בשלש קטינקות?

והקרקסית נגשת אל שולחנו.

– מה? אומרת היא – וכי לא הכרתני, הגנרל?

– אדרבא, – עונה הגנרל – הכרתי. מא־שר, מא־שר… וגם את זה, את הלזגין, הכרתי, – אומר הוא, – אישיות מאד סימפטית.

אח, – אומרת הקרקסית – אישיות?

ותוך כדי כך באבחת־יד על לסתו הצמוקה…

צנח הגנרל על העשב, מוכה שכב שכיבה בהולה. והלזגין תפס למפה, משך וכל הכבודה התנפצה לארץ.

מלאו השנים פיהם צחוק והלכו.

החלו הטיילים מתקבצים בהמוניהם.

אספו את הגנרל מעל הדשא, שמוהו על המפה ונשאוהו לביתו.

עם לילה חזר דידיולין שכור הביתה.

בא לפני הגנרל.

– כך וכך. לקח היין את הכסף…

דבר לא אמר לו הגנרל על כך ורק הניע ראשו.

– הב־לי – אומר – נשק־חם.

דידיולין, שיכור, הגיש לו את הרובה וחמק לחדרו.

צנח ויישן.

ורק עם בקר קפץ, נזכר בכל.

“נו – חושב הוא – מת הגנרל, מנוחתו עדן”…

במרוצה נכנס אל החדר, מסתכל: יושב לו הגנרל על יצועו וצוחק צחוק דקיק, שמח.

– אה, – אומר הוא, – אחא דידיולין! אין אני, אומר הוא, כועס עליך. הם ערומים – גם אני ערום. לו הלזגין הרביץ בי – כי אז, נכון – הייתי שם קץ לחיי. אך פה הרי שחקנית סטרה לי. נקבה, ונקבה נחשבת… אי־אי, שוטים שכאלה!…

למחרת היום עזבו הגנרל ודידיולין את העיר.

ובדרך אכל הגנרל מעל למידה ומת בשלשול…

תירגם ש"ס

פוטאפוב הזקן מת חודש אחרי שטאטיאנה פייטרובנה נכנסה לביתו. טאטיאנה פייטרובנה נשארה רק עם בתה וואריה ועם האומנת הזקנה.

הבית הקטן – שלושה חדרים בלבד – עמד על ההר, שעל הנהר הצפוני, ביציאה מן העיירה. מאחורי הבית, מאחורי הגן שהקיפו, הלבינה חורשת עצי לבנה. מן הבקר עד הערב קראו בה זרזירים; התנשאו עננים מבשרי גשם מעל לצמרות העומדים בשלכת.

אחרי מוסקבה, לא יכלה טאטיאנה פייטרובנה להתרגל במשך זמן רב לעיירה השוממת, לבתיה הקטנים, לפשפשים החורקים, לערבים השקטים, בהם אפשר היה לשמוע, כיצד לוחשת האש בעששית הנפט.

"מה טפשה אני! – חשבה טאטיאנה פייטרובנה – למה נסעתי ממוסקבה, עזבתי את התיאטרון, הידידים! צריכה הייתי להוביל את וואריה לאומנת בפושקינו – שם לא היו כל התקפות אויר, ובעצמי להישאר במוסקבה. אלי בשמים, מה טפשה אני!

אבל לשוב למוסקבה אי אפשר היה כבר. טאטיאנה פייטרובנה החליטה להופיע בבתי חולים – בעיירה היו אחדים – ונרגעה. העיירה אף החלה למצוא חן בעיניה, ביחוד כשהגיע החורף וכיסה אותה בשלג. הימים היו נעימים, אפורים. הנהר לא קפא במשך זמן רב; ממימיו הירוקים התנשאו אדים.

טאטאינה פייטרובנה התרגלה לעיירה ולבית הזר. התרגלה לפסנתר הבלתי־מכוון, לתמונות שהצהיבו על הקירות שתיארו אניות־שריון עצומות של הגנת החופים. פוטאפוב הזקן היה בעבר מכונאי באניה. על שולחן הכתיבה שלו המכוסה אריג ירוק שדהה עמדה תבנית של צלבנית “מטיל רעמים” שעליה שט. לוואריה לא הירשו לנגוע בתבנית זו. ובדרך כלל לא הרשו לנגוע במשהו.

טאטיאנה פייטרובנה ידעה, שלפוטאפוב נשאר בן המשרת בימיה, שהוא עכשו בצי של הים השחור. על השלחן, ליד התבנית, עמדה תמונתו. יש וטאטיאנה פייטרובנה היתה לוקחת אותה, מתבוננת בה, מקמטת את גבותיה ושוקעת בהרהורים. תמיד נדמה היה לה שפגשה בו כבר במקום כלשהו, אבל לפני זמן רב מאוד, עוד לפני נשואיה הבלתי מוצלחים. אבל איפה? ומתי?

המלח הסתכל בה בעינים שקטות, כמעט מחייכות, וכאילו שאל: “ובכן? כלום אין את נזכרת, היכן נפגשנו?”

– לא, איני זוכרת, – השיבה בלחש טאטיאנה פייטרובנה.

– אמא, עם מי את מדברת? – קראה מהחדר הסמוך וואריה.

– עם הפסנתר, – השיבה בצחוק טאטיאנה פייטרובנה.

באמצע החורף החלו מגיעים מכתבים על שמו של פוטאפוב, כתובים היו תמיד באותו כתב־יד, טאטיאנה פייטרובנה היתה מניחה אותם על שלחן הכתיבה. באחד הלילות התעוררה משנתה. השלג הפיץ אור עמום בעד החלונות. על הספה נחר החתול האפור ארחיפ, שנשאר לה בירושה מפוטאפוב.

טאטיאנה פייטרובנה לבשה חלוק, נכנסה לחדר העבודה של פוטאפוב, עמדה ליד החלון. מן העץ ניתרה ללא צליל צפור, התיזה קצת שלג. הוא נפל שעה ארוכה בצורת אבק לבן וכיסה את הזכוכית.

טאטיאנה פייטרובנה הדליקה נר על השלחן, התישבה בכסא, זמן רב התבוננה בשלהבת – היא לא רעדה. אחר כך נטלה בזהירות את אחד המכתבים, פתחה אותו, הסתכלה בו, והחלה קוראה בכתוב בו.

“אבא יקר – קראה טאטיאנה פייטרובנה – הנה כבר חודש, שאני שוכב בבית החולים. הפצע אינו קשה ביותר – ובכלל הוא מגליד. למען השם, אל תתרגז ואל תעשן סיגריות בזו אחר זו. אני מתחנן!”

"לעתים קרובות אני נזכר בך, אבא, – המשיכה לקרוא טאטיאנה פייטרובנה, – ובבית ובעיירה שלנו. כל זה נורא רחוק, כאילו בקצה העולם. אני עוצם את עיני ואז רואה אני: הנה אני פותח את הפשפש, נכנס לגן. חורף, שלג, אבל השביל לסוכה הישנה מעל למדרון נוקה, ושיחי הלילך מכוסים כפור. בחדרים אש בתנורים. נישא ריח של עשן ליבנה. הפסנתר הותקן סוף סוף, ואתה הכנסת לפמוטים נרות צהובים קלועים – אלה שאני הבאתים מלנינגרד. ואותם תוי נגינה מונחים על הפסנתר: הפתיחה של “מאדם פיק” והרומנס “לחופי המולדת הרחוקה”. המצלצל הפעמון ליד הדלת? אני לא הספקתי לתקנו. האם אראה כל זאת עוד פעם? האם אתרחץ עוד פעם מהדרך בכד ממי הבאר שלנו? הזוכר אתה? הוי, אילו ידעת, כמה אהבתי כל זה מכאן, מרחוק! אל תתפלא, אבל אני אומר לך ברצינות גמורה: זכרתי כל זאת ברגעים האיומים ביותר בקרב. ידעתי שאני מגן לא רק על הארץ כולה, אלא גם על פינתה זו הקטנה והאהובה עלי ביותר – ועליך, ועל הגן שלנו, ועל פעוטינו פרועי השער, ועל חורשות הליבנה שמעבר לנהר, ואפילו על החתול ארחיפ. אנא, אל תצחק ואל תניע בראשך.

יתכן, שכאשר אצא מבית החולים, יתנו לי חופשה ואבוא לזמן קצר הביתה. אני יודע. אך מוטב שלא תחכה".

טאטיאנה פייטרובנה ישבה זמן רב ליד השלחן, בעינים פקוחות לרווחה הביטה לעבר החלון, שבעדו החל לעלות שחר תכול וסמיך, חשבה שהנה כל יום יכול לבוא מן החזית לבית זה אדם בלתי ידוע, וקשה יהיה לו לפגוש כאן בני־אדם זרים ולראות הכל לא כך, כפי שהוא רצה לראות.

בבקר אמרה טאטיאנה פייטרובנה לוואריה, שתיקח מעדר עץ ותנקה את השביל המוביל לסוכה מעל למדרון. הסוכה היתה רעועה. עמודי העץ שלה בלו מזקנה, וגדלו עליהם ספחות. וטאטיאנה פייטרובנה עצמה תיקנה את הפעמון שעל הדלת. התנוססה עליו כתובת מצחיקה: “אני תלוי על הדלת. צלצל בגיל”. טאטיאנה פייטרובנה נגעה בפעמון. הוא החל מצלצל בקול רם. החתול ארחיפ הניע באי־רצון באזניו, נעלב, יצא מן המסדרון – קולו העליז של הפעמון נראה לו, כנראה, מחוצף.

בצהרים הביאה מן היער טאטיאנה פייטרובנה, כשהיא מלאת מרץ, פניה משולהבים, ועיניה מעורפלות מרוב התרגשות, צ’כי אחד שהתבולל בקרב הרוסים, אשר עסק בתיקוני פרימוסים, עששיות נפט, בובות, מפוחיות וכן היה מכונן פסנתרים. שם משפחתו של מכונן־פסנתרים זה היה מצחיק מאוד: “רב פלאי” משהתקין את הפסנתר אמר הצ’כי, כי הפסנתר ישן, אך ממין משובח. טאטיאנה פייטרובנה ידעה זאת גם בלעדיו.

לאחר שיצא הסתכלה טאטיאנה פייטרובנה בזהירות בכל המגרות של שלחן־הכתיבה ומצאה חבילה של נרות עבים קלועים. היא הכניסה אותם לפמוטים שעל הפסנתר. בערב הדליקה את הנרות, ישבה ליד הפסנתר, והבית נתמלא צלילים.

כשטאטיאנה פייטרובנה הפסיקה לנגן וכיבתה את הנרות, התפשט בחדרים עשן נעים כעשן עץ האורן.

וואריה לא יכלה להתאפק עוד.

– למה את נוגעת בחפצים לא שלך! – אמרה לטאטיאנה פייטרובנה. – לי אין את מרשה, ואת בעצמך נוגעת! הפעמון, והנרות, והפסנתר – בכל את נוגעת. ותוי נגינה הנחת על הפסנתר.

– משום שאני מבוגרת, – השיבה טאטיאנה פייטרובנה.

וואריה העמידה פנים זועפות והתבוננה בה כאילו לא האמינה לדבריה. טאטיאנה פייטרובנה היתה דומה פחות מהכל למבוגרת. היא כולה כאילו הזהירה ודמתה יותר לאותה צעירה בעלת צמות זהב, אשר איבדה נעל של בדולח בארמון. על צעירה זו סיפרה טאטיאנה פייטרובנה עצמה לוואריה.

עוד ברכבת חישב הלייטננט ניקוליי פוטאפוב ומצא כי לא יצליח לשהות אצל אביו יותר מיממה אחת. החופשה היתה קצרה מאוד, והדרך ארכה זמן רב.

הרכבת הגיעה לעיירה ביום. מיד בתחנה נודע ללייטננט מפי מכירו, מנהל התחנה, כי אביו מת לפני חודש ושבביתם השתכנה יחד עם בתה זמרת צעירה ממוסקבה.

– פליטה – אמר מנהל התחנה.

פוטאפוב שתק, הביט לעבר החלון, שם התרוצצו עם קומקומים בידיהם נוסעים בפרוות ואנפילות. ראשו היה עליו סחרחר.

– כן, – אמן מנהל התחנה. אדם טוב היה. ולא היה לו מזל לראות עוד את בנו.

– מתי יוצאת הרכבת חזרה? – שאל פוטאפוב.

– בלילה, בשעה חמש, – השיב מנהל התחנה, שתק רגע, ואחר כך הוסיף תשהה אצלי. הזקנה שלי תיתן לך תה, תאכילך. אין לך למה ללכת לביתך,

– תודה, – השיב פוטאפוב ויצא.

את מזודתו שכח בחדרו של מנהל התחנה. המנהל הביט אחריו והניע בראשו.

פוטאפוב עבר דרך העיר, לעבר הנהר. מעליו היו תלויים שמים אפרורים. בין השמים והאדמה נפל באלכסון שלג דליל על הדרך הילכו זרזירים. החשיך. רוח נשבה מחוף זה, מהיערות, וסחטה דמעות מהעינים.

– ובכן! – אמר פוטאפוב. – אחרתי. ועתה כל זה כאילו זר בשבילי – עיירה זו, והנהר, והבית.

הוא התבונן לאחוריו, הסתכל במדרון מאחרי העיר. שם עמד גן מכוסה כפור, והאפיל על הבית. מארובתו עלה עשן. הרוח נשא את העשן לחורשת הליבנים.

פוטאפוב הלך לאט לעבר הבית. הוא החליט לא להיכנס הביתה, כי אם לעבור לידו, אולי להציץ לתוך הגן, לעמוד רגע קט בסוכה הישנה. הרעיון, כי בבית אבא גרים אנשים זרים ואדישים, היה ללא נשוא. מוטב לא לראות לא לזרות מלח על פצעיו, לנסוע מכאן ולשכוח על העבר!

“ובכן – הרהר פוטאפוב – מיום ליום אתה מתבגר, ואתה מסתכל סביבך ברוח קשה”.

פוטאפוב ניגש לבית עם דמדומי ערב. הוא פתח את הפשפש בזהירות, ובכל זאת נשמע קול חריקה. הגן כאילו נרעד. מהענפים התפזר שלג ונפל ברחש. פוטאפוב התבונן סביבו. לסוכה הוביל שביל שהשלג נוקה מעליו. פוטאפוב התקרב לסוכה והניח ידו על המעקה הישן. מרחוק מאחורי היער הורידו בוורוד עמום השמים – כנראה שמאחורי העננים עלה הירח. פוטאפוב הסיר את כובעו, העביר ידו על שערותיו. שקט שרר, רק למטה, לרגלי הר קשקשו הנשים בדליים הריקים – הן הלכו לנהר לשאוב מים.

פוטאפוב נשען על המעקה ואמר בלחש:

– איך זה יתכן?

מישהו נגע בזהירות בשכמו של פוטאפוב. הוא פנה לאחור. מאחוריו עמדה אשה צעירה בעלת פנים חוורות ורציניות, כשעל ראשה מטפחת חמה. היא הביטה תוך שתיקה על פוטאפוב בעיניה הכהות והחודרות. על ריסיה ולחייה נמסו פתותי השלג שנפלו עליה כנראה, מן הענפים.

– שים את הכובע, – אמרה האשה, – תתקרר. נלך הביתה. אסור להישאר כאן.

פוטאפוב שתק. האשה אחזה אותו בשרוולו והובילתו בשביל, ליד המרפסת נעצר פוטאפוב. עווית לחצה את גרונו, הוא לא יכול לשאוף אויר. האשה הוסיפה בשקט.

– אין דבר, ואתה בבקשה אל תתביש בי, זה יעבור תיכף.

היא רקעה ברגליה, כדי להוריד את השלג מנעליה. באותו רגע נשמע צליל הפעמון בפרוזדור. פוטאפוב נאנח אנחה עמוקה, נשם לרווחה.

הוא נכנס הביתה, מלמל משהו במבוכה, הוריד במסדרון את המעיל. הרגיש בריח חלש של עשן ליבנה והבחין בארחיפ. ארחיפ ישב על הספה ופיהק. ליד הספה עמדה ילדה עם צמות ובעינים עליזות הביטה אל פוטאפוב, אך לא על פניו, אלא על הסרטים המוזהבים שעל שרוולו.

– נלך! אמרה טאטיאנה פייטרובנה והובילה את פוטאפוב למטבח.

בכד היו שם מים קרים מן הבאר, היתה תלויה מגבת־הפשתן הידועה עם עלי האלון הרקומים בה.

טאטיאנה פייטרובנה יצאה. הילדה הביאה לפוטאפוב סבון והסתכלה, כיצד הוא מתרחץ לאחר שהוריד את חולצתו. מבוכתו של פוטאפוב טרם חלפה.

– מי היא אמך? – שאל את הילדה והסמיק.

שאלה זו הציב רק כדי לשאול מישהו.

– היא חושבת שהיא מבוגרת – לחשה הילדה בסודיות, – אבל היא אינה מבוגרת כלל. היא ילדה יותר רעה ממני.

– למה? שאל פוטאפוב.

אבל הילדה לא ענתה, הצטחקה וברחה מן המטבח.

פוטאפוב לא יכול היה כל הערב להשתחרר מהרגשה מוזרה – כאילו היה שקוע בתנומה, בחלום אך חזק מאוד. הכל בבית היה כפי שהוא רצה לראותו. אותם תוים היו מונחים על הפסנתר, אותם נרות קלועים בערו, לחשו והאירו את חדר העבודה הקטן של אבא. אפילו מכתביו מבית החולים היו מונחים על השלחן – הם היו מונחים תחת אותו מצפן ישן, שמתחתיו היה תמיד אבא מניח מכתבים.

אחרי התה הובילה טאטיאנה פייטרובנה את פוטאפוב אל קברו של אבא, אל מאחורי החורשה, הירח המעורפל התרומם כבר למעלה. באורה הצטירו בצורה קלושה עצי הליבנה, והטילו על השלג צללים קלים.

ואחר כך, בשעה מאוחות בערב, כשטאטיאנה פייטרובנה ישבה ליד הפסנתר ועברה בזהירות על הקלידים, פנתה לפוטאפוב ואמרה:

– לי נדמה כל הזמן, כי ראיתיך כבר אי־פעם.

– כן, יתכן – השיב פוטאפוב.

הוא התבונן בה. אור הנרות נפל מן הצד והאיר את מחצית פניה, פוטאפוב קם, עבר את החדר מפינה לפינה, נעצר.

– לא, איני יכול להיזכר, – אמר בקול עמום.

טאטיאנה פייטרובנה הסתובבה, התבוננה בארשת פחד בפוטאפוב, אך לא ענתה מאומה.

את משכבו של פוטאפוב הציעו על הספה בחדר העבודה, אך הוא לא יכול להירדם. כל דקה בבית זה נראתה לו יקרה, והוא לא רצה לאבדה. הוא שכב, האזין לצעדי־הגנב של ארחיפ, לדפיקת השעון, ללחישות טאטיאנה פייטרובנה – היא דיברה על משהו עם האומנת מאחורי הדלת הסגורה. אחר כך נאלמו הקולות, האומנת יצאה, אך קו האור מתחת לדלת לא כבה. פוטאפוב שמע כיצד מרשרשים הדפים, – כנראה שטאטיאנה פייטרובנה קראה ספר. פוטאפוב ניחש, שהיא לא שכבה לישון, כדי שתוכל להעירו לרכבת. הוא רצה להגיד לה, שגם הוא אינו ישן, אך הוא לא העז לקרוא לטאטיאנה פייטרובנה.

בארבע לפנות בוקר פתחה טאטיאנה פייטרובנה חרש את הדלת וקראה לפוטאפוב. הוא התנועע.

– עת לקום, – אמרה. צר לי מאוד להעירך!

טאטיאנה פייטרובנה ליותה את פוטאפוב לתחנה דרך העיר הרדומה. אחרי הצלצול השני נפרדו. טאטיאנה פייטרובנה הושיטה לפוטאפוב את שתי ידיה ואמרה:

– תכתוב. אנו עכשו כמו קרובים. נכון?

פוטאפוב לא השיב מאומה, רק הניע בראשו.

כעבור ימים מספר קיבלה טאטיאנה פייטרובנה מפוטאפוב מכתב מהדרך.

“אני נזכרתי, כמובן, היכן נפגשנו, – כתב פוטאפוב, – אך לא רציתי לדבר אתך על זה שם, בבית. הנזכרת את בקרים בשנת עשרים ושבע? סתיו. ערמונים זקנים בגן לוואדי. שמים כהים, ים חיור. אני הלכתי בשביל לאוריאנד. על הספסל ליד השביל ישבה צעירה. היא היתה, אולי, בת שש עשרה. היא ראתה אותי, קמה והלכה לקראתי. כשהתקרבנו, התבוננתי בה. היא עברה לידי במהירות, בקלילות, בידה החזיקה ספר פתוח. נעצרתי, זמן רב הבטתי אחריה. צעירה זו היית את. לא יכולתי לטעות. הבטתי אחריך. הרגשתי אז, שלידי עברה האשה שהיה ביכלתה להחריב את כל חיי וגם לתת לי אושר עצום. הבנתי, שאני יכול לאהוב אשה זו עד לויתור מלא על עצמי. אז כבר ידעתי, כי עלי למצוא אותך, יהיה המחיר אשר יהיה. כי אותך, הצעירה, שעברה לידי בערב סתו קרימי, שלח הגורל שלי, כשם שגם אני נשלחתי אליך על ידי אותו גורל. כך חשבתי אז, ובכל זאת לא זזתי ממקומי. מדוע – איני יודע. מאז אהבתי את קרים ואת השביל הזה, שעליו ראיתי אותך רק למשך רגע ואיבדתי לעולם. אבל החיים משחו את חסדם לי, פגשתי אותך, ואם הכל ייגמר בכי טוב וחיי ימצאו חן בעיניך, הם יהיו כמובן חייך. כן, מצאתי על שלחנו של אבא את מכתבי פתוח. הבנתי הכל ויכולני רק להודות לך מרחוק”.

טאטיאנה פייטרובנה הניחה את המכתב, בעינים מעורפלות, הסתכלה בגן המשולג מעבר לחלון, אמרה:

– אלי, מעולם לא הייתי בקרים. מעולם! אולם, כלום יכול להיות עכשו ערך לכל זה? וכלום כדאי לפזר את אשליתו! ואת זו שלי!

היא הצטחקה, כיסתה את עיניה בכף ידה. מעבר לחלון האירו השמים, השקיעה העמומה לא נאבקה ולא כבתה.

תירגם י. אמודאי¹

חבר עורך יקר, רוצה אני לתאר לפניך את חוסר־ההכרה של הנשים, המציקות לנו. מקוים, כי כשסיירת את החזית האזרחית, לא דילגת על תחנת הרכבת פאסטוב המושרשת, הנמצאת אי שם בארץ בלתי נודעת, אני כמובן הייתי שם, שתיתי בירה תוצרת בית, רק שפמי נרטב, לפה לא חדרה. על אותה תחנה הנזכרת יש הרבה לכתוב, אבל – איך אומרים בהוי הפשוט שלנו – לטנופת האדונים אין קץ. לפיכך אתאר לפניך רק מה שראו עיני במו ידי.

היה לילה שקט ונחמד לפני שבעה ימים. כאשר עצרה שם הרכבת המהוללת של חיל הפרשים, מלאה חיילים. כולנו היינו נלהבים לסייע למטרה המשותפת והיה כיווננו לברדיטשוב. אבל מרגישים אנו, שהרכבת כלל ועיקר איננה זזה ממקומה, והתחילו החבריא לפקפק ולהתלחש – מה העיכוב? ואמנם העיכוב למטרה המשותפת היה עצום מחמת שהסקאים, אויבים זדים אלה, שביניהם היה כח רב ממין נקבה, התחצפו כלפי שלטונות הרכבת. ללא פחד נאחזו בידיות, רצו על פני גגות הברזל, התרוצצו והסתובבו, ובידי כל אחד – מלח, עד חמשה פוד בשק. אבל לא לעולם חוסן, הקאפיטאל הסקאי, יזמת החיילים, שירדו מן הקרון, נתנה לשלטון המהולל של הרכבת אפשרות להאנח לרווחה. רק מין הנקבה על תרמילו נשאר בסביבה. מתוך רחמנות הושיבו החיילים כמה נשים בקרונות. גם בקרון שלנו הופיעו שתי בחורות, ולאחר הצלצול הראשון נגשת אלינו אשה בעלת צורה ותינוק על זרועה ואומרת:

– תנוני להכנס, קוזאקים רחימאים, כל המלחמה אני סובלת בתחנות ויונק על זרועותי ועכשיו רוצה אני להפגש עם בעלי.

– דרך אגב, אשה – אומר אני אליה – כאשר תחליט הפלוגה כן יפול דבר.

ואני פונה לחבריא ומוכיח להם, שהאשה בעלת הצורה נוסעת לבעלה למקום שרותו ובזרועותיה תינוק ואיך נרצה – לתת לה להכנס או לא?

– לתת – צועקים החבריא – אחרינו לא תרצה בבעלה.

– לא אומר אני להם – באדיבות – אני כפרתכם, חבריא, אבל מתפלא אני לשמוע מפיכם זרמת סוסים כזאת. זכרו, חבריא, את חייכם ואיך הייתם תינוקות בחיק אמהותיכם, ולא יאה לדבר כך.

ולאחר שהקוזאקים דיברו ביניהם, כי כחו של בלמשוב, זה אני, בפה, נתנו לאשה להכנס לקרון והיא נדחקת בתודה. וכל אחד נלהב מדברי האמת והצדק שלי ועוזר לה והם מתחרים זה בזה:

– שבי, אשה, בפינה, ולטפי את תינוקך כדרך נשים, איש לא יגע בך ותבואי בשלמות לבעלך כרצונך, ובך בטחנו שתגדלי משמר חדש במקומנו, כי אנחנו מזדקנים והנוער הוא מועט. ראינו צרות רבות ורעות, ברעב נחנקנו, בקור נאכלנו. ואת שבי לך פה, אשה, ללא פקפוק.

צלצל הצלצול השלישי והרכבת זזה. וליל יקרות נמתח כאהל, ובאהל כוכבים מנצנצים. ונזכרים החילים בליל קובאן ובכוכבי קובאן והרהור יחלוף כצפור. והגלגלים משקשקים משקשקים…

כעבור זמן, כשנגמר משמר הלילה, נגשו אלי הקוזאקים וראו שאני יושב ללא שנה ומשמים.

– בלמשוב – אומרים הם – למה תשומם כל כך ושנתך נדדה?

– סלחו לי, חבריא, אבל הרשו נא לי לשוחח קצת עם האזרחית הזאת.

וכולי רועד הנני מתרומם ממשכב נדודי וניגש אליה ונוטל מידיה את התינוק וקורע ממנו חיתולים וסמרטוטים ורואה מאחרי החיתולים פוד הגון של מלח.

– הנה תינוק מענין, חבריא, שאיננו יונק שדים, איננו משתין לסינור ואיננו מפריע לישון.

– סלחו לי, קוזאקים חביבים – מעירה האשה בנחת – לא אני רימיתי, צרותי רימו.

– בלמשוב יסלח לך – עונה אני לאשה – לבלמשוב אין הדבר עולה ביוקר, באשר קנה בכך ימכרהו. אבל שימי לב לקוזאקים, אשר רוממו אותך כאם עמלה. שימי לב אל שתי הבחורות הבוכות על כי עונו הלילה. שימי לב לנשותינו בקובאן ארץ החיטה, שכוחן כלה ללא בעלים. הנה הגלמודים האונסים בצר להם את הבחורות הנפגשות בחייהם, ובך לא נגעו, אם כי בך, המרשעת, צריך היה לנגוע. ראי והביטי את רוסיה הדוויה.

והיא לי:

– נפטרתי מן המלח, ואת האמת לא אירא, אין אתה חושב על רוסיה, אתה מציל את היהודים.

– על היהודים אין מדברים עכשיו, אזרחית חבלנית. ליהודים אין כאן שום שייכות. ואת, אזרחית נתעבת, יותר קונטר רבולוציונית מאשר אותו גנרל לבן המאיים עלינו בחרב חדה באלף פרשיו. גנרל זה נראה בכל הדרכים, והעמלים חולמים להגירו לטבח. ואת, אזרחית שלא מן המנין, עם תינוקותיך המענינים, שאינם מבקשים לחם ואינם יוצאים לצרכיהם, את לא נראית אלא כפרעוש, והנך מכרסמת, מכרסמת.

והנני מודה ומתוודה שזרקתי את האזרחית תוך מהלך הרכבת במדרון, והיא רק נפנפה בשמלותיה והלכה בדרכה הנלוזה. וכשראיתי אשה נתעבת זו שליווה ומסביב לה שדות רוסיה ללא שבלים, ובחורות מחוללות, וחברים הנוסעים במספר רב לחזית אבל חוזרים מועטים, רציתי לקפוץ מן הקרון ולשים קץ לה או לי. אבל הקוזאקים רחמו עלי ואמרו:

– פגע בה ברובה.

נטלתי מן הקיר את רובי הנאמן ומחיתי חרפה זו מעל פני הארץ העמלה.

ואנחנו, חילי הפלוגה השניה, נשבעים בפניך, חבר עורך יקר, ובפניכם, חברים יקרים במערכת, להתנהג ללא רחם עם כל הבוגדים, הסוחבים אותנו לשאול תחתית ורוצים להסב את הנהר אחורנית ולרפד את רוסיה בגויות ובעשב מת.

בשם כל חיילי הפלוגה השניה ניקיטה בלמשוב, חייל המהפכה.

תירגם ב. קרוא

חברים, אחים, בני עמי! שמעו נא. בשם האנושיות תולדות הגנראל האדום מאטוויי פאבליצ’נקו. רועה היה אותו גנראל. רועה באחוזה לידינו, אצל הפריץ ניקיטינסקי והיה רועה את חזירי הפריץ, עד שהועלה בדרגה בסרט על כתפיו, ובזכות זה, התחיל לרעות בקר. ומי יודע – אילו היה מאטוויי בן רודיון שלנו נולד באוסטרליה, יתכן, ידידי, שהיה עולה עד לדרגת רועה פילים, אלא מהיכן יבואו פילים לפלך סטאברופול שלנו? אכן, אודה ולא אבוש, בארצנו הרחבה אין חיה יותר גדולה מתאו.

והנה רועה אני את הבקר שלי, פרות אפפוני מכל צד, כולי ספוג חלב, הנני מסריח כעטין מנותח, פרים אפורים כיתרוני. מסביב מרחב־יה, עשב מאווש, השמים מגוללים כמפוחית יד, והשמים – חבריא – הם בפלך סטאברופול מאד תכולים. וכך אני רועה, מחלל בחליל לרוח היום, עד שבא זקן אחד ואומר לי:

– לך לך, מאטוויי, אל נאסטיה.

– למה? – שואל אני. – אין זה כי לעוג תלעג לי, זקן שכמותך.

– גש אליה – אומר הוא – רצונה בכך.

קמתי והלכתי.

– נאסטיה – אומר אני לה וכל דמי משחיר. נאסטיה, אין זה כי תלגלגי עלי.

אבל היא אינה מאזינה ובורחת ממני ורצה כל עוד נפשה בה. היא רצה, ואני רץ עד שעמדנו במרעה כמתים, אדומים וללא נשימה.

– מאטוויי – אומרת לי נאסטיה – לפני שלשה שבועות, באחד בשבת, הלכת עם הדייגים והרכנת את ראשך. למה הרכנת את ראשך, האם הרהור מדאיב את לבך? ענני.

– נאסטיה אין לי מה לענות לך. ראשי אינו רובה, אין בו מחסנית, ולבי גלוי וידוע לך, נאסטיה. הוא ריק, הוא ספוג ריח חלב, נורא כמה נודף ממני ריח חלב.

ונאסטיה, רואה אני, לא ידעה נפשה מדי דברי.

– בחיי – מתמוגגת היא וצוחקת בכל פה, בכל כוחה, תופפת ממש – חי נפשי, אתה קורץ עין לבחורות.

ולאחר שדיברנו זמן מה שטויות לא עברו ימים מועטים והתחתנו והתחלנו לחיות עם נאסטיה כיכלתנו, ויכול יכולנו. כל הלילה היה לנו חם, גם בחורף היה לנו חם. כל הלילה היינו ערומים והפשטנו את העור זה מזה. יפה חיינו, כשדים משחת, וכל זה עד שהופיע לפני אותו הזקן שנית.

– מאטוויי – אומר הוא לי – הפריץ מישש את אשתך בכל אתר ואתר. השג ישיג אותה הפריץ.

– לא ולא, סלח לי, זקן שכמותך, אבל פה תהיה קבורתך.

והזקן מיד ברח לו ואני הלכתי אותו יום מהלך עשרים פרסאות, כברת ארץ גדולה, ובערב הופעתי באחוזה לידינו אצל הפריץ העליז ניקיטניסקי. הוא ישב בחדרו ובדק שלשה אוכפים: אנגלי, של חיל פרשים ושל קוזאקים. עמדתי ליד הדלת שעה שלמה ללא נוע. אז נשא עיניו אלי.

– מה חפצך? – אמר.

– רוצה אני פיטורים.

– יש בלבך עלי?

– אין בלבי עליך, רוצה פיטורים.

– כרצונך – אמר וכולו רותח – תקבל פיטורים, אבל כלום אינך חייב לי, חביבי, סכום קטן?

– אכן לצון חמדת לך – אומר אני וצוחק – חי נפשי לצון חמדת לך. לי שכרי מגיע ולא לך.

– שכרך – צורח הפריץ שלי ומפילני ובועט בי ברגליו וסוטר על לחיי עד שצללה אזני – שכרך, ואת המלמד שכחת, אשתקד שברת מלמד בקר, איפה המלמד?

– אחזיר לך את המלמד, עונה אני לפריץ ונושא אליו את עיני הפשוטות ועומד לפניו ככלי מלא בושה וכלימה – אחזיר לך את המלמד, אבל אל תהיה לי כנושה, המתן לי עד לכשירחיב.

והנה, חברים ואחים, המתין לי הפריץ חמש שנים על חשבוני, חמש שנים הייתי משועבד לו, עד שהגיעה השנה אלף תשע מאות שמונה עשרה. רכובה סוסים מיוזנים באה אותה שנה, ואחריה המון אדם רב נמשך ושירים משירים שונים. מה יפית שנת שמונה עשרה. היכן אותה שנה? בזבזנו את שירותיה, שתינו מצינו את יינה, רק לבלרים שרדו מאז. מה יפית, שנה! לא לבלרים דהרו בימים ההם בקובאן והוציאו נשמות של גנרלאים במרחק צעד אחד. מאטוויי חנה אותה שעה ליד פריקומסק במרחק חמש פרסאות מן האחוזה לידינו. נסעתי לשם יחידי, בלי משמר, ונכנסתי בנחת. שם ישבו בני השלטון המקומי החדש וניקיטינסקי כיבד אותם בתה, והתחנף להם, אבל כשהרגיש בי נפלו פניו, ואני הסירותי כובעי מפניו.

– שלום – אמרתי לאנשים היושבים. שלום, במטותא המקבל אתה, אדוני, אורחים או כיצד ננהג?

– שלום – ענה האחד, לפי מבטאו מהנדס – אתה חבר פאבליצ’נקו, דהרת כנראה מרחוק, בפניך דלקת איומה, מה זאת?

– בפני בוערת לחי אחת זה חמש שנים – עניתי – בוערת בחפירה, בוערת במצעד, בוערת בשכבי עם אשה, תבער ביום הדין האחרון – ואני מסתכל בניקיטינסקי כאילו בחדוה, והוא עיניו עששו והוא קורץ בהן גם כן כאלו בחדוה אבל באימה.

– מאטוויי – אומר הוא אלי – הרי הכרנו לפנים זה את זה, והנה רעיתי נדיוז’דה וסילייבנה יצאה מדעת בתגרת מאורעות הזמן, היא הרי התיחסה אליך יפה ואתה כיבדת אותה, האם לא תרצה לראותה לאחר שהסתתרה בינתה?

– בבקשה – אומר אני, והננו נכנסים לחדר השני, ושם התחיל נוגע בידי, מתחלה בימנית ואחר כך בשמאלית.

– מאטוויי – אומר הוא אלי – כלום גזר־גורל אתה או לא?

– לא – אומר אני – הנח דיבורים אלה. אלהים סר מעלינו, גורלנו – קליפת השום, חיינו לא כלום, הנח לדיבורים האלה ושמע, אם תרצה, את מכתבו של לנין.

– מכתב אלי, אל ניקיטינסקי?

– אליך.

והוא טוען: לא!

ואני מוציא את פנקס הצוים, פותה עמוד ריק וקורא, אם כי לא ידעתי מעודי קרוא וכתוב.

“בשם העם – קורא אני – ולשם יסוד חיי אור בעתיד הנני מצוה למאטוויי רודיוניץ' פאבליצ’נקו ליטול חיי אנשים שונים לפי ראות עיניו”.

– הנה – אומר אני – הנה כי כן, מכתב מלנין אליך.

– לא – הוא אומר. – מאטוויי, אם כי חיינו שטניים, והדם הוזל מאד במעצמה הנוצרית הרוסית, אבל מכסת הדמים שנועדה לך קבל תקבלנה ממילא, ואת ארשת פני בשעת המות תשכח ממילא, האם לא מוטב שאראה לך מקום מחבוא אחד?

– הראני – אומר אני – אולי מוטב כך.

והננו יורדים שנינו למרתף היין, שם שימט לבנה אחת ומצא תיבה. בה היו טבעות, שרשרות, אותות הצטיינות ומחרוזת מרגליות. הוא ערך לי את המחרוזת.

– הרי שלך לפניך – אמר – ולך לך למקום המחנה שלך…

וכאן תפסתיו בגופו, בגרונו, בשערותיו.

– מה לעשות ללחיי – אומר אני – ללחיי מה לעשות?

ואז צחק בקול רם ולא ניסה להמלט מידי.

– שועל שכמותך – אמר ולא ניסה להמלט. – אני מדבר אתך כדבר לקצין הקיסרות הרוסית ואתם, פראי אדם, ינקתם חלב זאבה. ירה בי, בן כלבתא שכמותך.

אבל אני לא יריתי בו, לא הייתי חייב לו יריה, ורק סחבתי אותו למעלה אל האולם. שם ישבו, נדיוז’דה וסילייבנה מטורפת לגמרי, התהלכה באולם בחרב שלופה והסתכלה בראי וכשהבאתי את נקיטינסקי לאולם נחפזה נדיוז’דה וסילייבנה לשבת בכורסה ובראשה נזר קטיפה מעוטר נוצות וסלדה בפני בחרבה. ואז רמסתי אל הפריץ שלי ניקיטינסקי, שעה שלמה ויותר רמסתי אותו ובאותה שעה הכרתי את החיים בשלמותם. ביריה – סבור אני – אפשר רק להפטר מאדם, יריה – זוהי חנינה בשבילו, ולעצמך הקלה מנוולת. ביריה לא תגע עד צפור הנפש, למקום אשר היא ואיך היא נראית. אבל אני נוהג שלא לחוס על עצמי, יש שאני רומס את האויב שעה תמימה ויותר. רצוני להכיר את החיים כהויתם.

תירגם ב. קרוא

אם בת שמונה הנך, ועינים לך כחולות וידך האחת מלוכלכת בלפתן והשניה בטיט ואם אח לך, והוא בן חמש ולו נזלת וממחטתו אובדת כל חמש דקות, ואם אמך הלכה למשך כל היום… אזי חייך קשים מאד.

מורה היא בת שמונה. עיניה כחולות, ידיה מלוכלכות – האחת בטיט והשניה בלפתן, יש לה אח ולו נזלת, אמא הלכה… החיים קשים מאד.

אמא יוצאת מדי בקר למשך כל היום. היא עובדת במשרד. אבא איננו מזמן… באותה שנה שלא הסיקו את התנורים ולא היה לחם – נסע אבא להשיג לחם, חלה בטפוס ומת… והנה עכשו גרה אמא לבדה ומורה עוזרת לה.

האסון של אמא הוא, שהיא קטנטונת, אף אחד אינו מפחד מפניה. כל אחד יכול בנקל להעליבה, הלא זה מובן!

פעם קרה מקרה ובמטבח נשברה זגוגית החלון. אם כי היתה מרופשת, אך מחירה ששה רובלים. בא ראש הועד של הבית ממוגף ולבוש פרוה. הוא הסתכל בזגוגית ובו בזמן העיף גם מבט לתוך המחסן בו שוכנים העכברושים ואמר:

– את הדלי הזה תסלקי. לשם מה הסמרטוטים הללו? האזרחית סרגייבנה! (אמא זאת אומרת) לאחר בירור הענין – עליך לתקן את החלון. את האשמה.

– חבר פטרישצ’ב – עונה אמא, – מדוע האשמה בי? הלא אינני כל היום בבית והילדים יושבים בחדר.

– האזרחית סרגייבנה, אל תתוכחי. זה הדג שלך היה מונה מאחורי החלון. ההיה מונח שם הדג שלך?

– היה מונח איזה דג, – עונה אמא – אפילו לא דג, כי אם מליח.

– זהו זה. המליח שלך, הוא ששבר את הזגוגית.

– תסלח לי, אבל איך זה יתכן?

יתכן מאד! מחמת המליח שלך לא נסגר החלון כיאות עד שסוף־סוף נשברה הזגוגית, אך כיון שהמליח שלך הנו מעושן, ומחוסר אמצעים, הואילי נא את לשלם את ששת הרובלים!

ואמא שלמה, כיון שהיא קטנטונת ואינה יודעת להשיב כהלכה. וכך בכל יום איזו אי־נעימות שהיא…

טוסיק בן חמש הנהו. תמיד יש לו נזלת והוא קצת מגמגם.

בכל חמש דקות הוא שואל:

– מ־מורה, א־יפה מטפחת האפון שלי?

בשעה ארבע חוזרת אמא מן המשרד, חורת, ידיה רועדות ומתחילה לטפל בפרימוסים, כדי להכין ארוחה.

– אמא’לה – אומרת מורה בחבקה אותה, – קטנטונת שלי. מסכנה שלי.

– אמ־מ’לה, את מסכנונת, – חוזר אחריה טוסיק.

מורה מחבקת את האמא וממשיכה: תני לי ואקשיב אמא’לה, שוב אצלך הבטן מדברת, שוב לא אכלת שום דבר כל היום? אצלך ריק לגמרי בפנים, הלא אני שומעת.

אך לאמא אין פנאי. הם אוכלים בחפזון ואחר־כך הולכת אמא שוב לתקתק על מכונה; אבל הפעם לא למשרד, אלא ל“עבודה חלקית”.

– מ־ורה, – שואל פעם טוסיק, – מה זה עבודה חלקית?

– זהו כך: ביום אמא עובדת במשרד, אך בערב היא הולכת לסופר אחד שמכתיב לה ספור בחלקים… לכן זה נקרא – “חלקית”.

היום – הוא יום קשה במיוחד. בבקר ירד שלג. אמא קמה בבקר, קטנטונת, עוד יותר קטנה מאשר תמיד. היא הסתכלה בילדים ואמרה:

– צריך היה למסור אתכם לגן הילדים אך אין לי פנאי. לא אוכל יותר. עייפתי, אין בי עוד כח.

אמא הלכה. מורה התחילה לסדר את החדר ופתאום ראתה כי שתי הקציצות שאמא השאירה להם למשך כל היום, לא נשאר מהן זכר.

– טוסיק, – קראה מורה, – אתה זללת אותן? איך יכלת? מתי הספקת? את השתים בבת־אחת?…

– מ־מורוצ’קה, א־ני לא בבת־אחת. אני אכלתי אותן “חלקית”, חתיכות חתיכות.. חלקים חלקים…

היום, בלי אמא, מתמשך עד אין קץ. לטוסיק נזלת, למורה נקרעו אנפילותיה: אי אפשר לצאת לטייל.

– בואי למסדרון, מ־מורה, – אומר טוסיק, – נלך בשקט. אנחנו לא נפריע לאיש.

המסדרון, ארוך ארוך. משני צדדיו חדרים. בכל חדר אנשים שונים לגמרי, אך אם כי שונים הם, כלם כאחד אינם אוהבים ילדים מפריעים.

פעם, סדרו מורה וטוסיק במסדרון רכבת מכסאות ונסעו. הכורסה שימשה קטר. הנסיעה היתה נהדרת, היה כל כך שמח: תאונות, הרפתקאות… אך מחדר מספר 6, יצאה החברה גילקינה, סיגריה בפיה וקומקום בידה, נתקלה באפלה בקטר ושברה את משקפיה.

בערב בא ראש הועד, הסתכל בתוכחה ואמר:

– האזרחית סרגייבה (אמא, זאת אומרת), את ממלאה את כל הדירה בילדיך ומסכנת אפילו את כלי הזכוכית. אני מתרה בך.

אמא התרגשה מאד:

– מוכרחים לשלח אתכם לגן־הילדים, אך מי ידאג לכך, ולי אין כבר כח.

ולכן, הולכים עכשו מורה וטוסיק על פני המסדרון בשקט וברגל ולא ברכבת… ומדברים בלחש… וכשהם מגיעים לחדר מס. 1, הם משתתקים לגמרי.

שם, בחדר מס. 1 גר ה“קומיסר החשוב”, החשוב בכל הדירה. תמיד הוא עובר במסדרון מבלי להסתכל באיש וחושב על משהו… לכן הוא חשוב כל כך.

ה“קומיסר החשוב” עובד בחדרו כל הלילה. כל הלילה דולק האור בחדרו ומבעד לאשנב שבדלת חדרו רואים מה כחול האויר שם. כי מלא הוא עשן סיגריות. מדי בקר נגשת לבית מכונית שחלונותיה עשויים צלופן וגגונה עשוי בד. ה“קומיסר החשוב”, לבוש מעיל עור, מקטרת בפיו עובר ביעף את המסדרון ונוסע. גם היום איננו, כנראה. הוא נסע בבקר. מורה וטוסיק נגשים עד לדלת ומציצים לפי תור דרך חור המנעול.

– הרואה את, מ־ורה? – שואל טוסיק, – הגידי, מה את רואה?

– האף מפריע לי, – עונה מורה, – אבל אני רואה חתיכת כיור.

– גם אני, גם אני רוצה חתיכת כיור, – לוחש טוסיק וגוחן על מורה.

מורה נשענת על הדלת, הדלת נקרעת. מורה נופלת לתוך חדר מס. 1 ישר על הכיור. אחריה טוסיק… ובחדר מס. 1 ליד השלחן יושב ה“קומיסר החשוב” שמשום מה לא יצא היום את חדרו, או, אולי חזר מעשן את מקטרתו וכותב.

מחמת נפילתה של מורה נשמטה לראשונה מעל הכיור כוס ונשברה. אך כיון שאחרי מורה טס גם טוסיק, נפל כד ואף הוא נשבר. המים שטפו בשני כוונים, לשון אחת חדרה אל מתחת לנעלי הבית ליד המטה, והשניה, הגדולה, ישר אל מתחת לכורסה בה ישב ה“קומיסר החשוב” ושם נתהותה שלולית.

ה“קומיסר החשוב” קפץ על רגליו. מורה הסתירה את טוסיק מאחורי גבה ונשמה קצובות.

– מה קרה כאן? – שאל ה“קומיסר החשוב”. על מצחו נסתמן קמט עמוק. – מה הילדים הללו? מה הקונדסות הזו?

– אנחנו ילדים של אמא, – מלמל טוסיק מאחורי גבה של מורה, – והקונדסות לא שלנו. זו קונדסות של הדלת. זו הדלת עצמה. מ־ורה, הגידי לו.

ה“קומיסר החשוב” התקרב והבחין בטוסיק, שמרוב התרגשות שפשף את אפו בסינרה של מורה.

– ומיהו זה? – שאל.

– זה טוסיק, – ענתה מורה, – אחי. הוא עודנו קטן. נחוץ למסור אותו לגן־ילדים אך אין לי פנאי לטפל בזאת. עייפתי, אין בי עוד כח.

ה“קומיסר החשוב” הוציא את מקטרתו מפיו.

– ומי את? – שאל.

– אני מורה, אחותו. אמא שלנו עובדת ביום במשרד, ובערב עובדת חלקית. אך תגיד, בבקשה, מדוע אין אף שערה אחת על קדקדך?

– אכן, משונה הדבר, – עונה ה“קומיסר החשוב” בהחליקו את קרחתו, – הם ברחו ממני, כנראה.

– מ־ורה – לוחש טוסיק מאחורי גבה, – איך זה הוא אומר “ברחו”?… לו היו בורחים, אפשר היה לתפשם. הם לא ברחו, אלא נתחבאו בפנים, לכן אין רואים אותן. הגידי לו, מ־מורה.

– שבו כאן – אמר להם ה“קומיסר החשוב”. בהצביעו על השלחן. מורה וטוסיק התישבו בנחת על השלחן משני צדיה של הקסת הגדולה והחלו להשיב לפי תור על שאלותיו של ה“קומיסר החשוב” שמפאת חשיבותו עליו, כמובן, לדעת את הכל.

תחילה פתחה מורה:

– אמא שלנו מלמדת אותנו בכל יום ראשון, כאשר היא פנויה. אני אף כתבתי חבור, האם זה מענין אותך?

– מאוד – עונה ה“קומיסר החשוב”, – אקשיב ברצון.

– ובכן… שם החבור “חצר כפרית”.

ומורה קוראת מתוך גליון ניר מעוך ומלוכלך שהוציאתו מכיס סינרה.

– פרה – זו חיה גדולה מאד ולה ארבע רגלים בארבע הפנות. היא נותנת חלב פעמים ביום, ותרנגול הודו אינו יכול, כל כמה שאינו מתאמץ. מפרה עושים קציצות ותפוחי אדמה צומחים בגינות, הלאה עוד לא כתבתי.

– כן, – אומר ה“קומיסר החשוב” בהסתכלו בצפרניו. – יפה מאד, מאד… ולאכל, אגב, אינכם רוצים?

– טוסיק אכל שתי קציצות ב“צורה חלקית”, אומרת מורה – ואני לא אכלתי, כי לא היה כל דבר. אזי מוציא ה“קומיסר החשוב” מן הארון נקניק, מנדרינות וגלוסקאות. ברגע זה נשמע צלצול הטלפון מתחת לטוסיק, ששם עליו מבלי משים את רגלו.

ה“קומיסר החשוב” מרים את השפופרת.

– אני, – אומר הוא – כן, זה אני. מה? לבוא? עכשו אינני יכול. כאן אצלי ישיבה דחופה. יושבים שני חברים. עכשו אינני יכול בשום פנים.

והחברים אוכלים ומספרים.

– כש־הייתי קטן, אומר טוסיק, כשפיו מלא, – היה לי מאד שמח. ישבתי עם אמא ועם מ–ורה וחרזנו.

– איך? – שואל ה“קומיסר החשוב” וניכר בו, שאינו מבין.

– הוא רוצה להגיד: “השחלנו חרוזים”, – מסבירה מורה.

– אנו חרזנו. הגידי לו, מ־ורה.

ה“קומיסר החשוב” מורידם מהשולחן ומושיב את מורה על ברכו האחת, את טוסיק על השניה ומתקין להם מ“ידיעות” של היום ספינה נהדרת…

הזמן חולף. בדירה מורגשת תכונה. הדיירים חוזרים מעבודתם. רקע החלון מאפיל. ה“קומיסר החשוב” מעלה את האור וניגש לבנית ספינה חדשה. ורק אז נזכרת מורה באמא.

מורה גולשת מהברכים ופותחת את הדלת על מנת לרוץ לאמא, שודאי חזרה מכבר… אך מעבר לדלת עומדת אמא, נבהלת, וכנראה, מטה אוזן ומקשיבה.

– מורה, מה את עושה כאן? וטוסיק איהו? לוחשת אמא בקול חנוק. – איך נקלעתם לכאן?

– אל תבהלי, אמא’לה, – אומרת לה מורה בקול מרגיע. – אל תפחדי. אנו מתארחים פה, ואפילו חסלנו כבר את כל הנקניק. בואי ואעשה לך הכרה.

ואמא נכנסת…

בערב, בשכבם במטה, משוחחים ביניהם טוסיק ומורה.

– הוא אדם טוב, – אומרת מורה. – אני אפילו בטוחה בזה.

– ט־טוב – מאשר טוסיק בקול רדום. – מ־מה את אומרת, אמא’לה? הוא טוב?

– טוב עונה אמא, – מאד.

ומהרהרת…

במה היא מהרהרת?

תירגם י. מ.¹

יום העמל של יאמליאן צ’ורנוזיומני התחיל, כפי שרגילים לומר “עם הנץ החמה”. לערך בשעה עשר בבוקר. אותה שעה היה מגיח בגמישות מתחת לשמיכה הרפודה התכולה שלו לאור היום ומתחיל לפעול.

קודם כל קיבל מקלחת קרה. אחרי המקלחת עסק כעשרה רגעים בהתעמלות לפי שיטת מילר. אחרי כן שתה לתיאבון כוס קקאו, השמיד לחמניה מרוחה בחמאה, עישן בקורת־רוח סיגריה עבה, ולבסוף, רענן ואמיץ, ישב לשולחן הכתיבה המהודר ועד חצות היום חיבר שירים שובבים.

לאחר שסיים את השירים, הוציא בכובד ראש מתחת למטת הניקל ומזרן הקפיצים מכנסי אימה וחולצת פגולים, התיז עליהם קצת דיו והתחיל מתלבש בצורה המעוררת געל נפש.

משנתלבש התחכך זמן רב, תוך התרכזות, בראשו אל הקיר, עד שתסרקתו לבשה צורת קיפוד, שנתנסה בנסיונות וסיים את חייו הסוערים וההרפתקנים מתחת לגלגלי מכונית בלתי זהירה. אחרי כן שם בכיסו בקבוק י"ש, חבל, שלשה מטרים ארכו, חתיכת סבון ריחני, מסמר גדול, ולאחר שלכלך את ידיו היטב בפיח התנור, יצא לפעלו.

ביקורו הראשון היה אצל הפרופיסור דואדמוב.

– שלום, חבר דואדמוב – אמר יאמליאן צ’ורנוזיומני בקול הולל, כשנכנס לחדר הפרופסור.

– שלום וברכה, חבר. במה אוכל… – גמגם דואדמוב והסתכל באורח בעינים קצרות ראי.

– האם לא הכרתני? אתה שכמותך, ועודך נקרא מלומד, מרכיב משקפים. הנני צ’ורנוזיומני. יאמליאן, אכר, משמע, ללא סוס, אבא שלי, זאת אומרת, נעדר ללא עקבות עוד בימי הטבח האימפריאליסטי ואני לומד, אפוא, כיום. מפיק חכמות שונות. הנה כי כן.

– הנך סטודנט?

– אכן, באמת, אם לדבר בלשון חכמים הרי ממש סטודנט. מן המחרשה משמע.

– ככה, שב נא, אמר, במה אוכל?

– תודה רבה. נוכל גם לעמוד. אנחנו העם ההולכים בחושך, אתם – תלמידי חכמים. רב תודות.

מצחו של הפרופיסור העלה קמטים.

– מה אתה סח, חבר, באמונה, שב־נא, בבקשה, בלי גינונים וספר במה הענין.

יאמליאן צ’ורנוזיומני פסח מרגל לרגל וקינח את אפו בשרוולו.

– תן־נא לי רישום בפנקס ההרצאות, חבר פרופיסור, כי קשה לאדם כמוני ללא סוס בלי רישומים.

יאמליאן צ’ורנוזיומני הוציא מחיקו פנקס רישומים של סטודנטים והושיטו לפרופיסור:

– הנה כאן, הואל־נא לכתוב. באמצע הריבוע הזה.

– סלח לי, חבר – התפלא פרופסור דואדמוב – כיצד אתן לך פתאום סתם רישום? בוא ביום הרביעי, כנהוג, ואז…

– כבר באתי, מה אתה סח, ואתה גרשתני, אמרת שאבוא בפעם אחרת.

– ובכן משהו לא בסדר.

– כתוב לי, אדוני, רשום, – העיר צ’ורנוזיומני בקול עמום.

– לא אוכל, חבר.

– לא תוכל? – שאל יאמליאן צ’ורנוזיומני בעצבות.

– לא אוכל – אישר פרופיסור דואדמוב.

– אם כן ראה, אדוני, מה שאעשה מיד לעצמי. תמות נפשי עם פלשתים, אח־ח!

– ויאמליאן צ’ורנוזיומני טיפס ועלה בנחת על כסא, תפס את המיקרוסקופ של הפרופיסור ותקע בו מסמר גדול לקיר.

– מה אתה אומר לעשות? – קרא הפרופיסור ברעדה.

– עשה אעשה – אמר יאמליאן צ’ורנוזיומני בקול קודר, קשר עניבה לחבל למרח אותה בסבון. – אין לי חיים בלי רשום, יתכן שתתן רשום לעירונים שונים, יתכן שאצלם הפנקסים מלאים רשומים. האם אוכל להתחרות עם העירונים? בני־כפר אנחנו. העם ההולכים בחושך. מן המחרשה, ממש. כמובן. יתכן שזה שלשה ימים לא אכלתי. יתכן שאין לי מקום להניח את ראשי, יתכן שאני לן מתחת לגשרים וחורת את תורת ניוטון על קליפת עץ בקיסם. הוי כמה אכלני הכרך, לא אראה נוף מולדתי, אפתח לרחבה את צוארוני, למען יקל להתלות – אבדתי.

ובתנועה מנוסה הטיל על עצמו את החבל והוסיף בדמע:

– הייתי בחור שובב ועליז, היה לי ראש זהב, ועכשיו אני הולך למות, כי מוסקבה אכלתני. אי־אי! הולך לאבדון כשרון.

– לא תעשה זאת? – קרא הפרופיסור, כולו מכוסה זעה קרה.

– עשה אעשה – לחש צ’ורנוזיומני ודחה ברגליו את הכסא בזהירות.

– תן לי את פנקס הרשום – הפליט פרופסור דואדמוב.

הביקור השני היה במערכת הירחון “הלבנה האדומה”.

יאמליאן צ’ורנוזיומני הבקיע בכתף־האדירים שלו חבורת צעירים חוורים־ירקרקים, נכנס קוממיות לחדר העורך ונצב ליד השולחן.

– במה אוכל? – שאל העורך המגולח.

– האם מכיר אתה את דמיאן בדני? – שאל יאמליאן בקצור.

– מכיר – הודה העורך בהיסוס ונשא את ראשו מתוך ערמת כתבי־יד בלתי נעימים.

– את מקסים גורקי הנך מכיר?

– מכיר.

– ואת יאמליאן צ’ורנוזיומני?

– כן, זאת אומרת, לא מכיר.

– לא מכיר? ובכן תכיר מיד.

יאמליאן צ’ורנוזיומני גרף את חטמו לתוך החולצה והוציא מיד מתיקו כתב יד.

– אם לא תדע לך, כי אז הסכת ושמע:

– בוא כעבור שבועים – אמר העורך בעיפות. – אגב, השיר ודאי לא יכשר.

יאמליאן צ’ורנוזיומני העמיד לפניו בקבוק י"ש ונאנח מעומק החזה:

– לא יכשר? ובכן אשתה עד שתצא נשמתי. ודאי, יש עירונים המפרסמים תמיד את שיריהם. האם אוכל להתחרות עם העירונים? ואנחנו מה? אנחנו – אפס ואין. אנחנו אנשי חושך, מחוסרי השכלה. מן המחרשה, משמע, מן המשדדה. הייתי בחור שובב ועליז, ראש זהב. ועכשיו אני הולך למות, אדוני, כי מוסקבה אכלתני. יתכן שאני לן מתחת לגשרים, יתכן שאני חורת את חרוזי על קליפת עצים, אוי ואבוי.

ויאמיליאן צ’ורנוזיומני תקע במספגו של העורך מסמר לקיר, קשר חבל והכניס ראשו בעניבה.

– עצור – צעק העורך.

– רובל לשורה – העיר יאמליאן צ’ורנוזיומני בקול איוב – ומיד.

– קח נא – הפליט העורך – אני מקבל את שיריך, המשרד פתוח עד שתים. אל תאחר.

אחרי כן ביקר יאמליאן צ’ורנוזיומני אצל וירה ז’אמקינה.

– שלום ילדה, – אמר עם כניסתו לחדרה. – הלא תבואי אלי הלילה אל הדירה שבסימטת התיש הצהוב, מספר שמונה, מעון ארבעה עשר, לצלצל ארבע פעמים, לשאול לחבר טריבוקין ויאמליאן צ’ורנוזיומני זהו הקסיונדומינט הספרותי שלי?

– מה פתאום, איזה דיבורים, חבר? – התרתחה ווירה זיאמקינה והשליכה ספר הלימוד לפיסיקה של קראייביץ' ארצה – משונה מאד לשמוע דברים כאלה, ובפרט שלהערב נדברתי עם וסיה וולוסטוב ללכת למחזה “האדם במסעדה”, כך שכל גורן צדדי לא בא בחשבון בהחלט.

– ובכן לא תבואי?

– אינני מתכוננת.

– אינך מתכוננת? ובכן ככה זה. כמובן. יתכן, שאבא שלי נעדר ללא עקבות בטבח האימפריאליסטי, יתכן שזה שלשה ימים לא אכלתי, יתכן שאני מכרסם חלמיש ולן מתחת לגשרים, יתכן שאני חורת בלילות במסמר בקליפה את שמך היקר. יתכן, כמובן, שאת מואילה להתרוצץ עם עירונים בכל מיני תיאטראות, ואילו עם איש המחרשה לא תחפוצי. אכן אכלני הכרך, לא אראה נוף מולדתי, אפתח את צוארוני, למען יקל להיתלות – אבדתי.

ויאמליאן צ’ורנוזיומני תקע בספר הפיסיקה של קראייביץ' מסמר לקיר והכניס ראשו לעניבה.

– אבוא – הפליטה ווירה זיאמקנה בקול צרוד.

– הנה כי כן, לא יאוחר מתשע. להתראות, ילדה.

לאחר שהסדיר עוד כמה ענינים, חזר יאמליאן צ’ורנוזיומני הביתה, אכל לשובע, התרחץ באמבטיה עם תמצית אורן, לבש מכנסי פסים, נעלים צהובות, מעיל כחול מהודר, ענב עניבת־בהרות בצורת פרפר מרושל, מרח שערות ראשו בשמן, השתרע בכורסת קש ועישן סיגריה ריחנית.

נשמעה דפיקה בדלת.

– יבוא! – הפליט יאמיליאן צ’ורנוזיומני ברשול וניער באצבעו את האפר למאפרה מהודרת.

נפתחה הדלת ונכנס וסיה וולוסטוב.

– במה אוכל? – התענין יאמיליאן צ’ורנוזיומני בחוורון.

– הראני נא את הגורן שלך, מנוול – אמר וסיה וולוסטוב, ושפתיו נטפו נופת.

– לא ירדתי לסוף דעתך, חבר, – לחש יאמליאן בנחת.

– לעומת זאת ירדתי אני היטב לסוף דעתך, בן־כלבתא שכמותך. הראני את הגורן. הראה את הגשר, שמתחתיו אתה לן, שרץ שכמותך. הראה את אבא שלך, שנעדר ללא עקבות בימי הטבח האימפריאליסטי. הראני סוף־סוף, ימח שמך, את קליפת העץ שבה אתה החורת, לפי הנסבות, את תורת ניוטון או את שם אהובתך, הראני את הכל. שד משחת.

יאמליאן צ’ורנוזיומני עפעף בעיניו ולחש ברפיון:

– אח־ח! אכלני הכרך, לא אראה נוף מולדתי, זאת אומרת, אפתח לרווחה את צוארוני, למען, משמע, יקל להתלות…

ומדי דברו כך תקע יאמליאן צ’ורנוזיומני בתנועה רגילה מסמר לקיר, הכניס ראשו לעניבה והסתכל בווסיה הזועם.

– היתלה! – אמר ווסיה ביבשות.

– אכן אתלה, בפשטות – גמגם יאמליאן צ’ורנוזיומני וחייך חיוך מעוקם. – אבל על הסתה להתאבדות תקבל ענשך. שים לב. ואני אתלה.

– מהר!

– אשתה רק בפעם האחרונה יי"ש ואתלה. חי נפשי.

– מהר שתה. אפילו שני בקבוקים. תפח רוחך.

– מאד לא נעים לי לשמוע דברים כאלה מפי ידיד – נעלב ימליאק. – במקום לרחם על אדם חשוך, ללא סוס.

– שתה יי"ש, נבלה שכמותך – געה ווסיה וולוסטוב.

בידים רועדות הגיש ימליאק צ’ורנוזיומני לפיו את פי הבקבוק ולחייו כוסו ירקון חוור של בחילה.

– שתה חזיר.

– לא אוכל. גועל נפש – לחש יאמליאן – לא אוכל כלכל את הריח.

והוא כרע ברך לפני ווסיה וולסטוב.

– לא אוסיף! – הפליט יאמליאן צ’ורנוזיומני בדמעות שליש.

– מה לא תוסיף?

– שוב לא אוסיף. לא אוסיף לשקר. לא אוסיף להתלות. לא אוסיף להזמין ילדות זרות לגורן. לא אספר כזבים על אבא. וגם על הגשר לא אוסיף.

– הנה כי כן, מנוול. שים לב. אל תוסיף.

– לא ולא – אישר יאמליאן צ’ורנוזיומני ופרץ בבכי. דמעותיו זלגו כפלגי מים על פני הגורן.

תירגם ב. קרוא

אל דוכן מועדון קרתני הגיח אדם עצום, בלתי מגולח, לבוש מעיל אימים.

הוא השתעל בקול ואחרי כן שאל בלחש צרוד:

– ואיפה המלוה שלי?

– סליחה, חבר מרצה – נרתע סשה, – הרי זו הרצאה על יי"ש תוצרת בית, ועל המאבק בת צרת זו. איזו נגינה יכולה להיות כאן?

– הרצאה? ואולי בכל זאת לשיר משהו, למשל מתוך “דימון”?

– צחוק אתה עושה, הרי זו הרצאה.

– ואני, חי נפשי, מוטב אשיר. על דברתי. משהו כזה…

בכל העולם כל אדם

מעריץ את הפולחן הרם…

– מה אתך, הרי זו הרצאה. יי"ש תוצרת הבית, זאת אומרת – מאבק. כך כתוב גם אצלנו במודעה.

– האמנם? ובכן טוב.

האיש השתעל בכל פה. תפס בידו בגרונו, הניע את ראשו ועמד עמידה אומרת כבוד.

היושב ראש צלצל.

– חברים, אני קורא אתכם לסדר. מיד ירצה חבר מן המרכז על נושא היי"ש תוצרת הבית וכן הלאה. הנושא חשוב מאד מבחינה צבורית לעמלים, ואלה המעדיפים אולי רקודים יכולים לעזוב את האולם. רשות הדיבור לחבר מן המרכז.

המרצה הסתכל סביבו בעינים תכלכלות, זע ואמר:

– חברים, בשעה טרופה זו, כשהרפובליקה הסוביטית נאנקת לרגל תככי שכירי הקפיטליזם העולמי, אין אנו יכולים להשאר אדישים. כולנו כאיש אחד. הנכונים דברי?

– נכונים – אשרו מן הקהל בלי התפעלות.

– כן, חברים. כולנו כאחד צריכים להתעורר למאבק נגד היי“ש תוצרת בית. אלפי אנשים שותים יי”ש כזה ואלפי אנשים מרעילים עצמם יום יום ברעל ממאיר זה, ההורס את הבריאות. הנכונים דברי?

– וגם מתעוורים – נשמע באולם קול אשה רציני.

– נכון, אזרחית. הערה נכונה מאד. אכן מתעוורים. יש גם זה. ומתחרשים. על דברתי. ובכן, חברים, עינינו רואות, שהיי"ש תוצרת בית הוא רעל איום, שוט שוטף. ולמה?

המרצה הקיף את הקהל המאזין במבט זועם.

– ולמה?

– הוא החזיק מעמד עושה רושם ולאחר שנהנה למדי מן השקט, הרים את קולו:

– הסיבה, חברים יקרים, שהיי“ש תוצרת בית גורם נזק, הוא, שעדיין לא למדו לזקקו כראוי. ומה יכול להיות יותר פשוט מזיקוק יי”ש תוצרת בית? הבל הבלים. על כל דלי של יי"ש לוקחים שלש ליטראות מלח פשוט ורגיל שאינו מצטין בכלום.

– מלח גס או דק? – שאלו מיד מן הקהל.

– מן הדק המובחר. אבל, כמובן, אפשר גם גס. ואחרי כן שופכים את המלח ליי"ש ומכסים את הדלי למעלה במשהו חם. בשמיכה, למשל.

– ואפשר גם לכסות בכר, חבר מרצה?

– אפשר גם בכר. אפילו מוטב בכר. כן, חברי היקרים. אחרי כן יש לקחת חמש־שש ליטראות תותן פשוט שבפשוטים.

– תותן – צרחה בהתלהבות אשה בשורה השלשית וטפחה על ירכותיה. רבונו של עולם תותן.

– אכן, תותן – קרא המרצה כמנצח. – תותן רגיל שברגילים, ולבשל את התותן הנ"ל על אש אטית ולבלול בתוכו אלום, גיר, סודה.

– הרבה אלום?

– וכמה סודה?

– חבר מרצה, ומה אם…

– שקט, שקט, תנו לשמוע. אל תידחקו, האם צריך להוסיף הרבה אלום?

באולם פרץ רעש. האחרונים דחקו את הראשונים. הנשים פעו. לדוכן עפו פתקים.

– חברים, לא כולכם ביחד. בבקשה, לפי הסדר. הנה נתקבל פתק בשאלה: האם אפשר להוסיף לי“ש לשם חריפות גם פלפל וטבק? תשובתי: כמובן, לא. פלפל וטבק המבוללים בי”ש יוצרים אמנם רושם של חריפות, אבל למעשה אינם מגבירים את החריפות, ואחרי כן כואב הראש, ימח שמו. ובכן, אני ממשיך. וכשיתבשל התותן כל צרכו ויוציא מיץ יש לקחת נפה, נפה פשוטה שבפשוטות של מטבח, אשר…

היושב ראש החויר.

– חבר מרצה, בבקשה לדבר יותר קרוב אל הנושא.

הקהל געה.

– יגיד נא את הכל. בבקשה, לא להפריע למרצה. כמה סוכר? והגיר כתוש או בחתיכות? ויסביר עוד הפעם על הנפה.

והמרצה הרכין ראשו ועצם את עיניו למחצה והמשיך:

– אחרי כן, חברים יש לסנן את כל הפזמון הזה דרך הנפה אל תוך הכלי.

– איזה כלי?

– לכלי חרס המוכן מראש.

היושב ראש תפס בראשו וברח אל אחורי הקלעים. סשה עמד נשען במצחו הקר המזיע לכתל צדדי.

– סשה – הפליט היושב ראש בקול בכי – הוא מחבל את הקהל. וגם איננו דומה לד"ר. אולי טעית והבאת מישהו אחר?

– לא טעיתי כלל – אמר סשה בקול עמום. – נסעתי בעצמי למלון, לחדר מספר שמונה.

היושב ראש נזדעזע.

– מספר שמונה עשר ולא שמונה. רצחת. זרוק אותו מן הדוכן. לא מספר שמונה אלא שמונה עשר. מסך! מסך! בלבלת. במספר שמונה גר שחקן, איפה כובעי?

סשה הוריד בידים רועדות את המסך. אבל היה כבר מאוחר. המרצה עמד באמצע האולם, מוקף קהל מתפעלים, עונה לפתקים.

היושב ראש נדחק בסדק שבמסך. רגע אחד הביעו פניו יאוש. ברגע הבא הבהירו קצת. אחרי כן התכופף היושב ראש בדאגה ופתאום צעק לתוך האולם בקול צרוד:

– חבר מרצה, ומה אם, למשל, לשים יותר מדי שמרים בשאור, והוא, הנבזה, יתעבה?

ובמלים אלה השתער לתוך לב הקהל צמא הדעת.

תרגם ב. קרוא

באותם הימים, בהם היתה ליובה תורנית במחלקה, היינו כלנו במצב רוח מצוין. חביבה ומלאת חיים היא נכנסה בבקר כמרחפת אל תוך המחלקה באנפילאותיה הרכות – קרן אור חרישית, אך נראית לעין. הכפור עוד להט בלחייה בלהבה קרה ובהירה, העינים הגחכניות, כמעט ילדותיות, נוצצו בהתעוררות, והמיור הקטע שבמיטה הקיצונית היה קורא כהרגלו:

– “פני נערה נאים משושנים”… ליובוצ’קה, יוצא, איפא, שצריך להמשיך לחיות?

– בהחלט! – היתה משיבה בקול צלול, תוך כדי נשיפה על אצבעותיה הקפואות.

בשלבה את זרועותיה מאחורי גבה, היתה נלחצת אל התנור השחור הגדול – דמות דקה ולבנה, אשר רצינותה העסקית היתה שופעת נועם ונוגעת ללב בילדותיותה. בחממה את ידיה, היתה מפטפטת במהירות של אלף מילים לדקה על הכל: על מפקד הבקר, על המאורעות עם עצי ההסקה הלחים; על אשר מתבשל במטבח לארוחת הצהרים, על הצגת הקולנוע של אתמול, ולאט־לאט נדמו האנקות, הפנים המעווים מכאב התבהרו, אויר בית החולים המאוס והמשעמם נתרענן, והוקל הצער, וחייכו המחשבות.

אחר כך היתה מגישה את אצבעותיה הדקיקות אל צוארה, בבדקה אם אמנם התחממו, אפה הקט והישר התקמט בדאגה, היא היתה סוקרת את המחלקה במבט מהיר של עקרת בית, המנסה לקבוע היכן להתחיל את יום עבודתה – והיתה נגשת אל המיטות.

היא ידעה לעשות הכל במהירות וברוך – לרחוץ את הראש, מבלי להזיל אף טפת מים על הכר, לתקן את התחבשת, לכתוב מכתב בשביל מי שידיו או עיניו לא פעלו, לחוש הרעה במועדה ולקרוא לרופא, ללחום בעקשנות ובלהט על חייו של פצוע בשעת סכנה, לנחם ולהשקיט את מי שאבדה לו שלותו, ולהשקיעו בשינה שקטה, מקלה על הלב.

כלנו אהבנו אותה – ואולי היינו כלנו מאוהבים בה. אך לקנאה היתה הכניסה אסורה למחלקתנו. ואם היתה ליובה מתישבת לה ברגעי הפנאי ליד אחד מאתנו, כדי לשחק ב“דוראק”¹), ידעו כלם, שלבו קשה עליו היום, קשה יותר משל האחרים.

אותו יום הייתי אני, על פי היושר, מועמד ראשון ל“דוראק”. בלילה לא ישנתי, נרגז מסבות שאינן נוגעות לספור, ובבקר הייתי מסוגל לשקר לה רק בחיוך, אך לא בעיני, בהשיבי על ברכתה. מפליא, כיצד אשה צעירה זו, כמעט נערה, חשה מה שהוא שלא כשורה בנפשו של אדם זר. היא רק זרקה אלי מבט חטוף, אך בסימה את סיורה, היא נגשה ללא משגה אל מיטתי, כשחפיסת הקלפים בידיה.

אלא שהמשחק לא הלך. הפעם היו שפתותיה הילדותיות שוקעות לפרקים בקמט מלא מרירות, עיניה העליזות היו עצובות, ולפתע נראה לי, שהיא זקנה מאד. הקלפים נשארו מונחים ללא תועלת, כשה“עשירית פיק” – סמל הצער – משחירה על פני הסדין הלבן, ואנו שוחחנו בשקט ובגלוי לב.

בעלה, קפיטן בחיל הטנקים, איש צבא אמיץ, שזכה כבר לאות הצטינות, אבד ללא ידיעות. במשך חדש לא עלה בידה למצוא את עקבותיו. במשך חדש ארוך היתה אשה זאת מופיעה אצלנו כקרן אור צוחקת, ובו בזמן היתה דואבת ולבה מתכוץ בקרבה, ובלילות היתה בוכה בחדר המגורים המשותף, משתדלת שלא להעיר את חברותיה.

אתמול היא מצאה ידיד ותיק של בעלה, מפקד גבוה של הטנקיסטים. הוא אחזה בידה ואמר:

– ליובה, לא ארמה אותך. פאבל נשאר בתוך טבעת הכיתור. כלם הצליחו לפרוץ, אך הוא לא חזר. – הוא לא נתן לה לפרוץ בבכי ולחץ את ידה בחזקה. – שקט, ליובה, הוא עלול לשוב. את מבינה – צריך לחכות. כמובן, אמנות רבה היא – לחכות. אני מבטיח לומר לך, כשלא יהיה עוד צרך לחכות יותר.

הסתכלתי בה וחפשתי בקרבי את כל אותו הכח, בו היתה מחוננת האשה הזאת. נוכח צערה שכחתי את צערי שלי, אך את המילים – אותן מילים של נחומים ותקוה, אותן היא היתה לוחשת לכלנו בנדיבות כזאת – לא הצלחתי לדלות מנפשי, נפש גבר נוקשה, כבדת תנועה וחדורת אהבה עצמית.

המיור שבמיטה הקיצונית נאנק.

ליובה קפצה והחליקה לעברו. ושוב חזרו עיניה להיות כקדם, והיגון – יגונה שלה – נסוג בפני יגונו של הזר. ואיש לא הרגיש במחלקה, איזה נטל של צער נושאות כתפיה הדקות, הילדותיות כמעט.

זמן קצר לאחר מכן העבירוני לבית־חולים אחר. כעבור שבועים חזרתי למחלקה הידועה לי. רבים כבר לא היו בה, הופיעו פצועים חדשים, ועל ידי ראיתי בובת תחבושת ענקית.

היה זה טנקיסט, שנכוה בחזהו ובפניו. כל אשר יכול לבעור על פני אנוש, נשרף אצלו: השערות, הגבות, הריסים, אף העור עצמו. בינות התחבושת הלבנה השחירו, איומות ומזויעות, זגוגיות בולטות ואפלות של משקפים עצומות. בעד משקפים אלו לא חדר כל אור – הן רק שמרו על בבות העינים, שנצל בנס, מפני מגע התחבושת.

נמוך יותר הותקן, בכשרון ובאמנות, פתח בשביל הפה. מפתח זה היה יוצא קול אנושי לא־נראה – קול דבור חי, מבע יחידי של מחשבות ורגשות.

הטנקיסט נאבק עם כאבו, האיטי והממושך. החלפת התחבושת היתה גורמת לו ענויים, אך הוא רצה לחיות. הוא רצה מאד לחיות ולצאת שוב לקרב. רצון חיים זה פעפע בדבורו הבלתי־מובן, בגמגום שפתיו החרוכות.

הוא אהב לדבר. שרוי בעולמו האפל והבודד, נכסף למגע עם אנשים אחרים. עמומות ומשונות נפלטו המילים מתוך פקעת הגזה הדוממת, ולאחר שלמדתי להבין את המילים הפגומות והפצועות, שמעתי על גבורה, שנאה ונצחון, על קרבות ומגע המות, חלומות ותקוות, דברי ודוי והתודות – כל אשר יכול לספר לידידו הצעיר בן העשרים ושתים, הבורח מאימת הבדידות. לידידו – כי עוד לפני רדת הלילה התידדנו באותה ידידות פתאומית ועזה, הנוצרת בשעת קרב או מחלה.

לפנות בוקר התעוררתי כשהיה עוד חושך. החדר נשם בכבדות. לפרקים היתה אנקה פולחת את הנשימה המסוערת הזאת של גופות גברים חזקות, שנשברו בקרב. לפי שלמשמע האנקה לא זע צל לבן חרישי הבנתי, שהתורנית אינה ליובה. כנראה היתה זאת האחות השניה – פניה, אשה לא יפה ולא צעירה, שהיתה מתעיפת מהר ונרדמת לעתים קרובות בלילה על הכסא שליד התנור. קמתי, על מנת לצאת לעשן, ובשמעו את הרשרוש, בקש הטנקיסט לשתות (בפיו היה למלה זו צלצול משונה) –חששתי פן אכאיב לו ורציתי להעיר את האחות.

– לא צריך, – אמר – אין דבר…

יצקתי בזהירות לגימות מספר אל בין התחבשות, וכמובן הרטבתי את הגזה. נבוכתי, ובקשתי את סליחתו.

– אין דבר, – אמר שוב וצחק, כשצחוקו מתבטא בהפסקות קלות של הנשימה. – רק היא יודעת לעשות זאת… – כאילו שתית בעצמך, בשפתיך…

– מי היא?

– הכלה.

ואז שמעתי ספור אהבה בלתי רגיל.

הוא דבר על אשה, שלא ראה ולא יכול היה לראותה. הוא כנה אותה בשם החבה הרוסי הישן “דושינקה” (נשמתי שלי). כך הוא קרא לה עוד ביום הראשון, בהרגישו בה חביבות ולבביות יתרה, וכך גם המשיך לקרוא לה, מאחר ששפתיו החרוכות מנעוהו מלבטא את שמה. “כמובן, ליובה”, חשבתי בלבי. ושם זה הרי עלול היה באמת להשמע בפיו בצורה חסרת טעם – ליואה, ליוסה…

הוא דבר עליה ברוך רב, בגאוה, ומוזר – אף בתשוקה. הוא חלם בקול ונחש את מראה פניה, עיניה, חיוכה, ואני נדהמתי לשמע חזון האהבה. בהנמיכו את קולו הוא הודה בפני, שהוא מכיר את שערותיה, שערות רכות וקלות, שהציצו מתחת למטפחת שעל ראשה: הוא נגע פעם בקצווה הזאת, בנסותו לעזור לה באצבעותיו העורות למצוא את נרתיק המדחום, שנפל אל מאחורי השולחן. הוא דבר על ידיה – ידים עדינות, חזקות זהירות, שהיה אוחזן במשך שעות בידיו, בספרו לה על עצמו, על ילדותו, על הקרבות, על התפוצצות הטנק, על בדידותו ועל חיי הדחליל האיומים, המחכים לו.

הוא חזר בפני על כל דברי הנחומים שלה, כל המלים רוויות הרוך והתקוה, כל האמונה, שהוא עוד יראה, יחיה וילחם שוב, ודומה היה לי, שאני שומע את קולה של ליובה עצמה. בלחש חרישי הוא אמר לי, שמחר יהיה היום המכריע – הפרופסור הבטיח לו להסיר את המשקפים, ויתכן שהוא יתחיל לראות. הוא לא ספר זאת ל“נשמה שלו” – הן יתכן שהוא לא יוכל לראות. מוטב, איפא, שלא תתענה. אם לא יראה, לא יראה – הוא בין כך מכיר את פניה. פניה יפים להפליא, מלאי רוך. הוא רואה את עיניה, ובהן נשקפת האהבה. ועוד דבר: היא דברה על לבו עד כי הסכים לנתוח מסובך, אשר יחזיר לו את הגבות, את הריסים, את עור הפנים הורוד והרענן. הוא יודע, במחיר איזה כאבים הוא יקנה לו את פניו החדשים, אך הוא מוכן לכל דבר למענה, למען כלתו.

כן, כלתו. הוא חזר על מלה זאת בגאוה. בעלה נפל בחזית, לפני זמן לא רב, היא בודדה כמוהו ואומללה יותר ממנו: הוא אבד רק את פניו, והיא – אדם אהוב. בלילות הארוכים הללו ספרו זה לזה את הכל. והאהבה באה לחדר זה, בו רחף המות. והחיים, שהופחו בו על ידי האהבה, עזרו לו להתגבר על עצמו. הן הוא חשב לאבד את עצמו ביריה – וכי לשם מה עוד יחיה אדם כמוהו?…

– היא אמרה – לא איכפת לי, מה יהא על פניך. אותך אהבתי, ולא את הפנים…

והוא בכה. הבנתי זאת, מאחר שחזהו, המלא אושר, הזדעזע ונשימתו נעשתה מקוטעת.

מבלי להפריע לו, שכבתי לי בלאט על מיטתי, בחשבי על ליובה. גורלה המוזר הדהימני. ההיתה זאת באמת אהבה – אהבה לא מובנת של נפש אשה נעלה, או שמא היתה זאת רחמנות שופעת רוך, אשר לפרקים היא כה דומה לאהבה? ואולי – צער משותף, אימת האבדה, צל דמות האיש שאבד: טנקיסט, גבור, חיל… צפיתי לבוא הבקר, לחלופי האחיות, למען אוכל לקרוא במבטה של ליובה את הפתרון – בעינים כמו שלה נקרא הכל בקלות. תוך מחשבות אלו נרדמתי.

התעוררתי בשעה מאוחרת. לפי הסימנים הידועים לי מכבר של חיי המחלקה הבנתי, שהאחיות כבר התחלפו, אך ליובה לא היתה באולם. נגשתי אל הטנקיסט ושאלתיו, כיצד הוא מרגיש את עצמו.

– נפלא, – השיב. – היא הלכה לברר בענין החלפת התחבושת. אך שמע־נא, אף מילה בנוגע לפרופסור. האמנם אוכל באמת לראות כבר היום?

לפי קולו הבנתי, שהוא מחיך.

– הרי היא יפהפיה, הן אתה מכיר אותה?

– יפהפיה, נכון, – עניתי.

הוא שוב החל מדבר על כך, היאך יראה אותה היום. לפתע הוא נשתתק ונדם, בשמעו קול צעדים – צעדים קלים באנפילאות, ומשונה היה, שהוא הבחין בהם בעד התחבשות, שעטפו את ראשו. או שמא היה זה חוש השמיעה של האהבה?

– היא – הוא אמר ברוך. – נשמתי שלי…

הסבותי את פני. אך היתה זאת פניה, שהתעכבה כנראה לאחר גמר תורנותה. רציתי לרמוז לו, שהוא טעה.

– שלום לך. פניצ’קה. – אמרתי. – הבמהרה תגמור שם ליובה את עניניה?

– שלום לך, שוב פעם אצלנו? – שאלה. נסעה ליובה, מצאה את בעלה, הוא פצוע…

והיא התישבה לה ליד הטנקיסט.

– ידידי שלי, קולנקה, – היא אמרה בחבה, – אזר את כוחותיך… עוד מעט קט תוחלפנה התחבשות…

הוא הושיט את ידו בעוית, ויד זו, יד חיל, אשר חזה את המות ונזדעזע בחושו את הכאב המתקרב, נפלה לידיה של פניה: נראה, שהחלפת התחבשות היתה ללא נשוא. היא כסתה את ידו בידה השניה, ושתיקה גדולה ורבת משמעות עטתה עליהם. חרש היא לטפה את ידו, פקדה כל אצבע, ובעיניה, שהיו נטויות אל עבר המשקפים השחורות, שטפה בזרם חרישי ואיטי האהבה.

הבטתי בפניה של פניה – פנים בל ישכחו, שראינום מדי יום ביומו וחלפנו עליהם במבט אדיש. השנוי הנפלא, שחל בהם, הדהימני. פנים לא צעירים, לאים – מששרתה בהם האהבה, הם היו נפלאים, פנים פשוטים של אשה ואם רוסיה, שופעי אמונה ורוך עצוב. אחר כך נקוו בעינים דמעות, והיא הסבה לאט את פניה, למען לא תפולנה הדמעות על ידיו. אך הוא הרגיש בתנועה קלה זו ויתחלחל.

– נשמתי שלי, יקירתי, מה לך?

והנה – מפליא הדבר – פניה החלו לדבר בהתעוררות ובגיל, בעודדה אותו ברוך: כשהדמעות נגרות על פניה מהירות וללא הפסק, ויגון קודר מעוה את פיה, ממנו נפלטו מילים מבדחות ועליזות. אחר כך הוסבו עיניה לעבר הדלת ומיד השתקף בהן צער אלם וחסר תקוה. עקבתי אחר מבטה: בפתח נראתה אלונקה, ואני הבנתי את דמעותיה. היתה זאת תחושת הכאב המתקרב.

הטנקיסט הושב על גבי האלונקה ופניה הלכה על ידו, בהחזיקה בידו. אני לויתי אותם. ליד הדלת של חדר החבישה היא נשארה במקום. כוחותיה עזבוה, היא נשענה על המשקוף וקראה דרור לדמעותיה. נגעתי בכתפה. היא הרימה את עיניה.

– איבן סאבלאיץ' אמר היום… איבן סאבלאיץ'…

הדבר נעתק מפיה.

– אני יודע, – אמרתי, ובכן, מה יש לדאוג בטרם זמן?… כמובן, שהוא יראה.

היא טלטלה את ראשה כמתוך כאב.

– והוא יראה אותי… וכי אני בשבילו?… מה הוא המציא לו שם בנוגע אלי. למה המציא זאת?… יפהפיה, יפהפיה… תנו לי! – היא כמעט זעקה לפתע והטתה את אזנה לדלת.

ושם שמעתי את קולו העליז של איבן סאבלייביץ';

– די, מספיק בשביל הפעם הראשונה. תבלה עוד שבוע קט באפלה!

חורון איום, חורון של יאוש, כסה את פניה, והיא החלה צועדת במהירות לאורך המסדרון, יותר לא ראה אותה איש בבית־החולים. מאוחר יותר נודע שהיא חזרה לעיר מולדתה.

תירגם נ. בריון²

א.

החדר היה גדול מדי בשביל אדם אחד, לפיכך נתחיבה שכנתו, הקצרנית ליזה, לשלם שכר משולש עבור יתרת השטח, ונוסף לזה עלולים היו להעבירה לחדר אחר, גרוע ופחות מרווח משלה. ואילו לשכן בו אחת מחברותיה לא הורשתה מטעם הנהלת הבית, כיון שצר המקום לדירי הבית מכדי שיובאו אליו גם אנשים מבחוץ.

החברה אמרה לליזה, כי יש לה מכיר הסובל מחסר חדר והוא אנוס לחיות מחוץ לעיר. יכולה היא להתחתן עמו באורח פיקטיבי, ואז יתמלא השטח, היא לא תצטרך לשלם דמי יתרה וגם מהחדר לא יוציאוה.

ליזה הסכימה ולמחרתו בא אדם צעיר צנוע, פרופסור אדום לעתיד.

– המסרה לו שורה את הצעתי? – שאלה ליזה.

– כן, חן־חן לך. האם זהו החדר שעל אודותיו היא דברה?

– הוא עצמו.

האורח סקר את החדר, אחר כן מדדו, משום מה, בצעדיו, לאורכו ולרחבו, נעצר כמחשב דבר מה בראשו ואמר:

– ואימתי רשאי אני לעבור?

– בכל עת שירצה. הידועים לו התנאים שלי?

– בערך… ורק זו השאלה: הנישואים כיצד – למראית עין או ממש?

– למראית עין, כמובן – אמרה הנערה ־– וכי מה יש כאן לשאול!

– כך נוח יותר גם לי. כמובן, אלו היה הכרח, הייתי מסכים גם לנישואין של ממש. שכן נתיגעתי בלי החדר.

– לא, לא, אך ורק למראית עין. יש לי מחיצה מטלטלת, אולם אם רצונו בכך, נוכל לחצות את החדר לשנים על ידי וילון. חלון אחד לו, חלון אחד לי.

– לא, לדעתי תספיק המחיצה. אחרת יראה הדבר כחשוד בעיני השכנים ויתחילו לפקפק בכנות הנשואים.

הוא נפרד וביום השני עבר לחדר, כלומר הביא לתוכו מזודה מחלידה שזויותיה שחוקות.

– בעד החדר נשלם חלק כחלק? – שאל.

– שפיר. ומתי החתונה, איפוא?

– הריני חושבת, כי מחר לפני העבודה נלך ונרשם. יסלח־נא, ומה שם משפחתו?

– שם משפחתי בלשב. אלא שהמצב הוא כזה – מיהר להוסיף – חייב אנכי להודיעך מראש, כי יש לי ארוסה והיא תבוא לכאן לבקרני.

– בבקשה, בבקשה. כמעט כל ערב הנני עסוקה עד שעה שתים עשרה. האם זה יספיק לו?

הנישואין למראית עין ניהלו את משק ביתם במשותף.

בבקר ובערב היו שותים בצותה את התה. כאשה, נטלה ליזה על עצמה את עול הצד המשקי של חייהם המשותפים.

מדי בקר הכינה קפה על גבי פתיליה, כאילו היתה אשת איש ממש. אותה שעה, היה בלשב מתרחץ כששרווליו מופשלים וצורון כותנתו מכונס.

בראשונה התבישו לנהוג כך, אך אחר כך, כיון ששומה עליהם למהר לעבודתם, התרגלו, והיא היתה אף מגישה לו מגבת. בכל פעם ששכח להוציא ממלתחתו אחת נקיה. עד מהרה, כדרך כל האנשים הצעירים, החלו פונים זה אל זה בלשון “אתה” ובשמות פרטיים תחת שמות משפחה. “את, ליזה, אתה אנדרי”.

הדבר היחידי שליזה התבישה לעשותו – הרי זה לעלות על יצועה בנוכחות שותפה, ובכל ערב, בשכבה לישון, היתה משלחת אותו לפרוזדור. אלא שכבר ביום השלישי אמר לה:

– שמעי נא ליזה, הניחי להן לשטויות. יש לך מחיצה, הרי זה מספיק שתתפשטי מאחוריה ולמותר הוא לשלחני מהחדר. בכל פעם שוהה אני בפרוזדור כמו שוטה, אפילו השכנים משתוממים לכך.

– מתבישת אני.

– איזו שטות! מה הטעם להתביש, הן הנוסעים בקרון אינם מתבישים. ובפרט שהיחסים בינינו חברותיים לחלוטין, ללא שמץ לווי של כל יחסים אחרים. מלבד זאת יש לי הלוא ארוסה.

דיבורו השלו של השותף לחדר השפיע על הנערה ומאז החלה להתפשט מאחורי המחיצה, בשעה שאנדרי ישב אצל השלחן וקרא, בהחליפו עמה כפעם בפעם אי־אלה משפטים.

יקרה שאפילו בשכבם – היא במטה, הוא על הספה – היו משוחחים ביניהם, כנוסעים בתא של קרון, שהגורל זימנם יחד.

ב.

– נו, מה נשמע אצלכם? – שאלה החברה, לכשבאה לבקר פעם את ליזה.

– מצוין, – אמרה ליזה – הריני משלמת שליש השכר ששלמתי קודם לכן, ואיש לא בא עוד לתבוע את החדר.

– וכיצד הוא בעיניך?

– אדם חביב מאד, חבר נהדר.

– משמע, ש“אשרכם” שלם?

– כלומר, מה משמע “אשרנו”?

– נו, כשם שמאושרים כל בעל ואשה…

– אבל, לא! הרי איננו כלל וכלל בעל ואשה. רק למראית עין בלבד. חיים אנו כשני חברים הנמצאים בחדר אחד, משום שאין להם היכולת להחזיק חדרים נפרדים. יש לו, אפילו, ארוסה, אהובה.

– מה משמע – ארוסה?

– פשוטו כמשמע.

– אבל כיצד זה יש לו ארוסה אם נשוא הוא אתך.

– ומה בכך, אצלנו מקבלים גט תוך שתי דקות. לעת הצורך נפרד וחסל.

– מדוע לא התחתן עם זו?

– כיון שגם לו וגם לה אין חדר.

– כלומר, זרים אתם זה לזה.

– ואין הוא רואה בך כלל אשה?

– הריני אומרת לך, יש לו אהובה.

– ישנם דברים שונים, – אמרה החברה – יותר מדי מכירה אני את הגברים והריני יודעת, כי מציאותה של אהובה אינה מפריעה להם מלהתענין בנשים אחרות, במידה שמוצא הוא אותן די ראויות לכך.

– לא, זה שונה. אדיבותו מפתיעתני ממש. הריהו מנומס להפליא, ובו בזמן איננו בישן משעמם כדוגמת אחדים מבין הגברים, אלא פשוט, במידה בלתי מצויה, חביב, במשותף מנהלים אנו את משק ביתנו, שותים תה בצותה, והכל חלק כחלק, זולת “צד” זה של החיים. אני אינני מתענינת ב“ענינים שבלב” שלו ואף הוא לא בשלי. אף על פי שלי אין כאלה, ראשית משום שטרודה אני ושנית, אפשר שהנני אשה מאד קרה.

– ואתם ישנים בחדר אחד ומוסיפים להשאר זרים זה לזה?

– כמובן, – השיבה ליזה. – נו, כיצד זה אינך מסוגלת להבין, הרי זה רק לשם פורמליות גרידה. הן בני אדם נוסעים יחד בקרון אחד, ישנים בתא אחד ועדיין אין להסיק מכך, שמחויבים הם להיות מקורבים, דוקא.

– אכן, נכון – הסכימה החברה, מהורהרת, דומה שעדיין אינה מסוגלת להבהיר לעצמה משהו.

– ובכן, משמע, ההיא באה לכאן? שותה מהספל שלך? אפשר משתמשים הם אפילו במיטה שלך?

– לא, לא! – אמרה ליזה מבוהלת משום מה. – איש אינו נוגע במיטתי.

– לא ראית אותה, אף לא פעם אחת?

– לא אפילו לא התענינתי בכך.

– לא, אני במקומך, סקרנית לדעת, במה משכה את לבו. בזכות אלו מעלות מבכר הוא אותה. האמנם לא הזדמן לך אף פעם לפגשה?

– לא. הוא מודיעני כשהיא עומדת לבוא אליו, ואני, מטלפנת לפני שובי הביתה.

– ולתיאטרון הוא לוקח אותך או אותה?

– אותה, כמובן. וכי מדוע זה יקח אותי. היה זה די משונה, אילו אדם שיש לו ארוסה, היה יוצא עם אחרת. שנינו מתגוררים באותו חדר ובכך מסתכמים היחסים שבינינו.

– ואילו אני תארתי לעצמי את הדבר בצורה אחרת – אמרה החברה מאוכזבת קמעה.

– חבל…

ג.

מבקור החברה נותר אצל ליזה מעין משקע מטושטש, בלתי נעים. אף לא ידעה לברר לעצמה עד מה הדבר עורר בה סלידה.

עמדה על יד המראה ושעה ארוכה התבוננה בעצמה. היה לה שער ישר, גזוז, אשר לא ידע טעם מלקחים, אף לא יפה. רק צבע פניה היה נאה.

דפקו בדלת. נכנסה שכנה.

– מחר תורו של בעלך לשמור על הדירה. – אמרה, כשהיא מקנחת את ידיה בסינור ובוחנת את החדר.

– טוב, לכשרק יבוא, אמסור לו. וכיון שהיתה כבר השעה השמינית, חשבה בנפשה: מפני מה הוא אחר? כרגיל היה חוזר בשעה שש בדיוק. היכן הוא יכול להמצא?

כבר ערכה את הכלים לשתית התה. ואת ספלה היא, שפתה משום מה בקפדנות יתרה, פעמים מספר שטפתהו ברותחין.

היה זה הערב הפנוי שלה ואפשר שדוקא משום כך, נעצבה על העדרו של האיש, אשר בחברתו רגילה היתה לשתות בשעה זו ספל תה.

– חזירות שכזו! – אמרה אל עצמה בפסעה אנה ואנה בחדר. – האומנם נבצר ממנו לטלפן. פתאם עברתה מחשבה, שמא קרהו דבר־מה. הן יום יום נופלים אנשים תחת טרם או מכוניות. אחוזת חרדה החלה מטלפנת למקום עבודתו. אולם משם לא בא כל מענה. מן הסתם, התפזרו הכל מכבר.

– הרי זה נורא? – אמרה לעצמה, ובהתרחקה מהטלפון עמדה שעה קלה במקום אחד כשאצבעותיה על רקותיה.

אם קודם לכן חרה לה על שום שבילתה לבדה את ערבה הפנוי, במקום שתשתה תה ותשוחח בצותה עמו, הרי עתה נתמלאה חרדה אחת, חרדה לגורלו.

בשעה שתים עשרה ומחצה בא.

זנקה לקראתו בקפיצה, שחרדה ושמחה שמשו בה בערבוביה.

– מה קרה, מדוע אחרת כל כך? – שאלה ליזה, כשהיא ניצבת לפניו בידים לחוצות אל חזה.

– פגשתי ברחוב את מרוסיה, את ארוסתי, ויחד בלינו את כל הערב – אמר בלשב.

ליזה ריפתה את ידיה, הסתובבה והלכה אל אחורי המחיצה. בן רגע פשטה את בגדיה מבלי לומר דבר ושכבה במטתה.

– את כועסת עלי? מה קרה? – אמר בלשב ושלא מרצונו נשמעה בקולו נימה של אשם.

ליזה החרישה. הסבה פניה אל הקיר ובשפתים מכווצות הסתכלה בעקשנות בעיטורי הצפית.

– נו, מה הענין?

– הענין הוא – התפרצה בכעס, בהתהפכה לצד אחר ובשמטה אפילו את השמיכה מכתפה, – הענין הוא, שכל עוד חי הוא עם עוד אדם בחדר אחד, מחובתו לנהוג מידה מסוימת של אדיבות! הוא בילה יפה בחברת אהובתו ואילו אני נשארתי בגללו במשך כל הערב בבית, כיון שחכיתי לו עם המפתח…

– ליזה אל תשתמשי בבטויים מעליבים. לא אהובה, אלא אשה…

– אה, כבר אשה? רק זה עתה ארוסה וכבר הספיקה להיות לאשה? אין לי כל ענין בפרטים הנמבזים שביחסיכם! – קראה בכסותה שוב את כתפה בשמיכה, – אני דורשת מלוי התנאים שהוא קבלם על עצמו. יבלה את זמנו כאות נפשו, אך הריני חוזרת ואומרת, יגלה־נא מעט אדיבות. שכן הוא משתעשע ואילו אני חייבת להמתין.

– ליזה, אינני משתעשע, מי כמוך יודע באיזה מצב איום נתונים שנינו, היא ואני – סיוט! אינך יכולה לתאר לעצמך עד כמה סובל אני בכל פעם. חייב אני לשכנע ולהוכיח לה, כי אין לי כל יחס אליך, וכי זוהי פורמליות גרידה. והרי ידעתי, כי הערב הזה חפשי אצלך וכי ברצונך לשהות בבית, לא רציתי, איפא, להטרידך ועל כן שוטטנו, מרוסיה ואנוכי היינו בבתי ראינוע כדי למצא מקלט כל שהוא, בו נוכל לשבת ולשוחח יחדיו כבני אדם. ישבנו במשך שלש הצגות רצופות באותו הראינוע. עם תם כל הצגה היינו יוצאים וקונים כרטיסים חדשים.

– ישמיעני נא, הריני מבקשת לא להשתמש בספל שלי בעת שתבוא זו… האורחת שלו, יכול הוא לקנות בשבילה ספל.

ד.

מאותו יום חול משבר בחייהם. ליזה הפכה שתקנית ועצבנית ומראהו של בלשב היה תמיד עלוב כאדם הנושא באשמה, כאילו חושש היה שכל צעד מצעדיו עלול לעורר את חמתה.

ליזה היתה מעל לדעות קדומות, אולם עתה פקדוה תדיר מדקרות מחט באהבתה העצמית. חרה לה על שהיא, החוקית, אינה, לאמיתו של דבר, אלא תחליף לראווה, ומן הסתם מהרהרים המה, מה אושר היה נופל בחלקם, אילו היתה היא נעלמת איך שהוא מחדר זה והיה באפשרותם, עם ההיא, לבוא ולגור כאן.

יום אחד הביא בלשב ספל בשביל ארוסתו והעמידו בתוך המזנון המשותף לו ולליזה.

דבר זה הדהים, משום מה, את ליזה: כלומר, הרי הם כבר רוכשים לעצמם משק בית, ועושים במזנונה כבתוך שלהם!

נוסף לזה אמרה לה פעם השכנה תוך השתתפות רגשות.

– איזו אשה מבקרת תכופות את בעלך, כל פעם שאינך בבית.

– אני יודעת, – השיבה ליזה קצרות, – זו אחותו, רבתי אתה.

ומשונה היה בעיני השכנים על שהוא מבקר בתיאטרון לא בחברתה אלא בחברת אותה “אחות”!

לה, כשלעצמה, לא היה דרוש דבר זה כלל ואין בכך משום תענוג לבקר עמו בתיאטרון, אולם הוא מצדו חיב היה לגלות קורטוב של תשומת לב ופעם אחת, לפחות, ולו גם למראית עין בלבד, לקחתה עמו, לבל יהיה הדבר כצנינים בעיני הבריות. לא מניה ולא מקצתיה. את כל ערביו הפנויים הריהו שומר עבורה… ואפשר ופוחד הוא, פן תראהו הארוסה יוצא אתה, עם ליזה לתיאטרון… אפשר שכך הוא…

במיוחד פגעו בה דבריו, כי אין לו מקום לשוחח עם אהובתו כ“דרך בני אדם”. משמע שבשיחה אתה, עם ליזה, אינו מוצא כל ענין… רק עם ההיא יכול הוא לשוחח כדרך בני אדם. מי היא סוף סוף, אלילת־יער זו, מה הן מעלותיה? במה הקסימתו כל כך?

ניעור בה בליזה רצון עז לראותה. וסוף כל סוף ראתה אותה.

היתה זו בובונת קרתנית, מתולתלת, שקטה כמו רחלה, אך לא צעירה ביותר וצבועת שפתים. צעדה עמו בזרועות שלובות. הוא דבר אליה בהתלהבות, והיא, צמודה אל גופו, מחרישה, הסתכלה בו תכופות בחיוך רפה ומבטיח… ומן הסתם, התיחס חיוכה לא אל הדברים שהוציא מפיו, אלא לכך שהם התהלכו לחוצים זה אל זה, ונמצאו יחדיו בתוך ההמון.

– אפס שכזה! – אמרה ליזה לעצמה. – הריני יכולה להבין, אילו היתה זו אשה מענינת. אולם זו – סתם נקבה פתיה. עתה הכרתיו ביתר שאת ואינו ראוי עוד בעיני בלתי אם לבוז בלבד. מה מגוחך הוא, שאחד שכזה היה מעורר בי ולו גם קורטוב של דאגה לו כלבן אדם. וכאשר הוא מחוץ לבית, יושבת קרתנית זו בחדרה, שותה מספל פרטי, העומד במזנונה של ליזה בצד ספלה היא. פשיטה מחוצפת לתוך חייה.

ליזה היתה עסוקה שלושה ערבים בשבוע, אותן השעות יכול היה בלשב להתראות עם אהובתו באין מפריע. ובכל פעם היה בלשב אומר:

– ליזה, הערב היא תבוא אלי. נא, טלפני בשעה שתצאי ממקום עבודתך.

הוא דבר בשקט.

ליזה היתה עונה בשלוה.

אולם לאחר שיחת־הלילה הזכורה היתה מצפה משום מה בהתרגשות, לדבורים על בוא האהובה. ואלו בלשב לא היה עוד חפשי ושלו כמו לפנים מדי פנותו אל ליזה באותו ענין.

היא הבחינה שיום לפני הפגישה היה נוהג בה אדיבות ותשומת לב, כאילו חש את עצמו אשם כלפיה ומבקש לפצותה. הדבר היה מרגיזה עוד יותר, כיון שתשומת לב זו לא למענה באה, אלא כדי להערים עליה…

יום אחד היה בלשב אדיב במיוחד כלפי ליזה ואפילו פרחים הביא לה. ההפתעה נעמה לליזה. אלא שלמזלו הרע נהג בחפזון באמרו לה את אשר דרוש היה לו.

– ליזה, הערב את פנויה?

– כן.

– תשארי בבית? או אפשר תצאי מעט?

ליזה הבינה מיד, מה ערכם האמתי של הפרחים…

– לא, כל הערב אשב בבית. דומני, שרשאית אני לפחות לחלות בחדרי.

– אינני מכריחך לצאת דוקא, רק שאלתי – אמר בלשון נבוך, אחרי כן הוסיף:

– נו, אני הולך.

– תשוטטו בבתי ראינוע? – קראה ליזה אחריו, – תשוחחו כדרך בני אדם? כל טוב.

בלשב לא ענה דבר ובצאתו נתקל בחברתה של ליזה.

ה.

מה קרה לך? – שאלה החברה בראותה את פניה הנרגשות של ליזה.

– חיי הופכים לגיהנום – אמרה ליזה, – מעל לראשי הוא כבר מסדר את משקם המשותף: הספל שלה עומד במזנון שלנו. הוא הולך עם אפס זה לתיאטרון, מפנק אותה בכה וכה ואני, מצבי טפשי כל כך, אפילו בעיני זרים: מילא, אילו היתה לפחות אשה מענינת, אבל הרי זו קרתנית מובהקת ונוסף לזאת, בוגרת ממנו.

– מה איכפת לך? – שאלה החברה – וכי אח הוא לך? אדם זר, אשר לפי שעה שכר מקום בחדרך, ומחר ילך לו.

– מה – מחר? מי הגיד לך? – שאלה ליזה בפחד.

– איש לא הגיד לי, הריני מדברת סתם מתוך הנחה, שבכל שעה יכול הוא לעבור ממך וחסל.

נרגשת, החרישה ליזה דקות מספר ואמרה:

– שיעבור… יעשה כאות נפשו, אך אני אינני יכולה עוד לשאת זאת. בזמן האחרון הריני מתעבת אותו. משהבינותי, כי לא את האדם הוא מחפש באשה, לא אישיות מפותחת, שעמה אפשרית מזיגה רוחנית נעלה, אלא נקבה בלבד, אבד ערכו בעיני, גועל נפש תוקפני כל אימת שנזכרת אני, באיזו הבעה כלבית, נכנעת ומתרפסת שהיתה לו, בעת שעבר עמה ברחוב; הוא היה כל כך שקוע עד שעבר על ידי מבלי להשגיח בי כלל.

– שמא העמיד פנים שאינו רואך?

ליזה נשכה את שפתיה.

– ובכן, מה, התביש לדרוש בשלומי בנוכחותה של האפס שלו?

– אינני יודעת, יתכן – אמרה החברה.

ליזה השתתקה, עיניה תלויות ברפרוף בנקודה אחת.

– ומדי פעם מודיעני אחד הידידים מדורשי טובתי, כי ראה את אנדרי בחברת אשה. לכולם אומרת אני שזו אחותו, אולם כל שוטה מבין מה טיבה של אחות זו, המבינה את מה טפשי ומעליב הוא מצבי: שהרי בעיני אחרים לי הזכות החוקית עליו ובו בזמן הכל רואים כיצד יום אחרי החתונה מביא הוא אל חדרי אשה אחרת. מה תפקידי איפא? כיצד יביטו עלי השכנים? את מבינה? ועוד לא די לו להתראות עמה שלש פעמים בשבוע. בכל ערב פנוי שלי הריהו נעלם והם מבקרים בראינוע. כיון, מבינה את, שחשקה נפשו לשוחח כדרך בני אדם… אתי אינו יכול לדבר כדרך בני אדם. וכי אינני די מפותחה ודי חכמה בשבילו? וכי בעיניו, ההיא חכמה, מפותחת ומענינת יותר ממני?

– אולם, יקירתי, רק טבעי הוא שרצונו לשוחח עם אשה אהובה.

– אולם הרי היא טפשה, קרתנית, אתה אי אפשר לשוחח! והאמנם נחותה אני ובלתי מענינת כל כך, עד שבלתי אפשרי להשאר אתי אף לא ערב אחד! ותארי בנפשך, שתחילה דאגתי לו כמו לאדם קרוב…

– הרינו אומרת לך שוב, כי אחרת הוא, כשאוהבים אשה. הביני: כאשר אוהבים…

ו.

חייו של אנדרי היו ללא נשא. ליזה כמעט ולא דברה עמו. בבקר ובערב היתה שותה את התה מבלי להמתין לו.

ובכל פעם כשארוסתו עמדה לבוא, היתה היא חפשית מעבודתה ולא יצאה מחדרה. ובצאתו מן החדר היתה קופצת החוצה ומבלה את הערב אצל מכרים.

שוב החלה משלחת אותו מן החדר כל אימת ששכבה לישון או קמה משנתה. ובמידה שקודם לכן אף נהנתה מכך שהוא, כבן בית, מתרחץ לעיניה בצוורון פתוח ומקופל על צוארו, הרי עתה לא יכלה לשאת, שאדם זר יהיה חפשי כל כך בנוכחותה.

היא סגלה לעצמה אי אלו תנועות עצבניות. עמו לא יכלה עוד לדבר בשלוה. מכל מלה שהופנתה אליו נשמע הבוז.

– יעבור נא מכאן לכל אשר ירצה, הוא מלבין את פני בקשריו הנמבזים והמלוכלכים. כמעט כולם צוחקים לי ממש בפני – אמרה פעם לאנדרי, לאחר שהלה חזר באחת אחר חצות.

– לאן אעבור, הן תדעי את מצבי, – אמר אנדרי, – הייתי עובר ברצון, אך אין לאן.

– אה, ברצון?… הריהו אדיב מאד…

– לא לכך התכוונתי…

– הכוונה ברורה מכדי שתצריך הסברים. אולם לצערי יכולנו להודיעו, כי גם אני הייתי מרוצה, שכן המצב נראה טפשי ומתפרש לשתי פנים.

למחרת בא אנדרי במרוצה, פניו קורנות מאושר, וקרא:

– מצאה! מצאה!

– מי מצאה? מה מצאה? – שאלה ליזה מחוירה משום מה.

מרוסיה מצאה חדר ומעתה אוכל לשחררך ולעבור אליה. את הגט נסדר אחת ושתים: עתה נוהגים לשלוח גלויה ללשכת הנשואים ובה נאמר, כי אבקש להודיעכם שמתאריך זה וזה חדלה אשה זו וזו להחשב כאשתי. כך שאת אינך צריכה אפילו ללכת לשם.

בחפזון החל אורז את מלתחתו.

ליזה עמדה באמצע החדר בידים מורדות, הסתכלה בו במין מבט ריק, חסר הבעה כל שהיא. אחר כך ניגשה אל הכיור ואמרה בקול שקט:

– אל ישכח את המגבת, – והשליכה את המגבת על ידיו.

– אל ישכח מברשת, סבון – המשיכה ליזה והחלה משליכה על הרצפה מברשות, סבון, קפסת אבק שינים. אחר כך נגשה אל המזנון, לקחה את הספל של ארוסתו והשליכתו לרגליו, נופץ הספל לרסיסים, צעקה בקול:

– יקח נא את מטלטליו!

נפלה על המטה, שיקעה פניה בכרים ופרצה בבכי אין אונים ומר, ומתוך הבכי אמרה וחזרה: “מתאריך זה וזה חדלה אשה זו וזו להחשב כאשתי…”

תירגם א. סלמן

משהודיעו לה לשחקנית הצעירה, ליזה בלוגורסקיה: “אתם תסעו לחזית”. היתה קרובה לבכי מרוב אושר. הספקות הוגיעוה כליל. וכי למי נחוצים כיום מונולוגים של גבורה בדויה, עת מדי ערב צורד הרמקול על ערים מופצצות, ילדים הרוגים?

“יצאתי לחיים, כאשר החיים לבשו קדרות”. רשמה ליזה ביומנה.

היא שיחקה בעיר לא גדולה, לפנים שקטה, ועתה מלאה פליטים: אלה היו חיים בה כבתחנת־מעבר, כשהם יראים למכור את מזונותיהם ולשכוח את עברם… לכולם היו קרובים בחזית. צעדיהם של נושאי־המכתבים העייפים והקפואים, הדהדו כצעדי הגורל. הצבא נסוג הלוך והיסוג. בני אדם היו מתקבצים אצל בנין מועצת העיר ומקשיבים לחדשות, כשהם יראים להסתכל איש בעיני רעהו. עקרות בית, נשיהם של רבי־סרנים, תלמידות הקונסרבטוריום, גבבו עפר במרץ והכינו פגזים.

התיאטרון הוסיף להציג טרגדיות, שאבד עליהן כלח ומלודרמות מהווי המלחמה. – “ולשם מה?” – היתה ליזה שואלת את עצמה. הכל נראה בעיניה מיותר ומביש; האור המסנור של הרמפה, אודם הלחיים, הרפליקה של גבורת המחזה: “אם אהבת עולם ומלואו בלבבך, למוות אין עוד!”…

בשעות הפנאי היתה ליזה מקשיבה לשיחת הבריות בפויה; דברו על לחם, על בעל או אח פצוע, על כך שהגרמנים נמצאים בקרסנודר. ליזה היתה חוזרת אל מעונה, היא התגוררה בפינה אפלה בצוותה עם נשים ישישות וילדים קטנים; בשובה היתה רושמת: “אינני יכולה עוד להמשיך בהעויות המעושות”.

מהו זה שהצמידה אל הבמה? היתה חוקרת את עצמה בחומרה האופינית לנפש מאד צעידה ומאד כנה. אין זו רדיפה אחר כבוד, כי אם מין סגידה עיוורת, וכפי שנדמה לה לעתים אף חסרת הגיון לאמנות.

“גנדרנית”, – אמרה עליה פעם האם. לא היתה זו התגנדרות: בכל נימי נפשה היתה ליזה חשה את עצמה פעם כאנה קרנינה ופעם כאסיה של טורגניב. או כאותה מוכרת הפרחים הסומה שעל בד הקולנוע. חשבוה לקרת־מזג. ואילו היא התיסרה הרבה, לא עצמה עין בלילות. פראית שחומה וכחולת עינים זו היתה גלמודה. האם הלכה לעולמה זה כבר, החברים היו מתרחקים ממנה: נוכחותה ביניהם היתה משום־מה מכבידה עליהם. לפני פרוץ המלחמה אמר לה המהנדס פרונין: “בואי, נחיה יחד”. הדבר קרה לעת ערב בגן העירוני. אותה שעה מצא המהנדס חן בעיניה; ואפשר שלא הוא, כי אם חודש מאי, היסמין, הנעורים. הוא חיבקה, היא נחלצה מזרועותיו והחלה מדברת על כך, שקשה לו לאדם להבין לרעהו. הוא גיחך, “שחקנית…” מאז לא נפגשו עוד.

פעמים תכופות היתה מיסרת את עצמה במלת הגנאי “שחקנית”. היא קיללה את הבמה ואף על פי כן, בהכנסה מדי בוקר לתוך בנין התיאטרון, בנשמה את אוירו הצונן והמאובק, את ריח הדבק והטחב ובהסתכלה בכורסות השחורות השוממות בהן הסבו רפאים, מוזות, ידעה ליזה היטב, שלא תפרד מזה לעולם.

אמרו עליה שבעלת כשרון היא, שיש לה סכויים להיעשות שחקנית ממש; אולם היא עצמה הרגישה, כי עדיין חסרה היא משהו. ככל שהרבתה להגות בתפקידה, כן היתה מתרחקת מהמחזה, משותפיה למשחק ומקהל הצופים. לעתים היתה מטילה את האשם ברפרטואר. הוטל עליה למלא תפקידים של נערה מימים עברו, הנשרפת באהבתה העזה, או של בת פרטיזנים, הנושאת נאומים ארוכים בין קרב אחד למשנהו, ליזה סבורה, שהאהבה אינה קיימת עוד וכי אסור לדבר במליצות כשבסמוך לנו מתים בני אדם. העולם של ימינו נתמלא גבורים אחרים לגמרי. וכי אין ליזה חיה ממש את מעשה גבורתו של גסטלו? וכי אינה עולה יחד עם זויה אל עמוד התליה? וליזה היתה רושמת ביומנה: החיים עצמם האדירו כל כך, עד כי לא נותר בהם מקום לאמנות".

והנה אמרו לה, כי עתידה היא לנסוע לחזית. היתה מהלכת ומחייכת: האומנם? האומנם יפול בחלקה לענג, ולו לרגע קל, את אלה הטהורים והגדולים?.."

נרעשים ועליזים יצאו חברי הלהקה לדרכם, אחר כך נשתתקו – לעיניהם נתגלתה מציאות, אשר קודם לכן ידעו עליה מתוך קריאה בלבד: ארובות של כפרים שרופים, אילנות שבורים, כתמים שחורים על פני השלג, נשים עם תינוקות רוחשות באפר…

את הלילה בילו בבקתה שנותרה לפליטה. בעלת הבקתה, אשה צעירה עם עינים גדולות מדי לעומת פניה הצרות והכמושות, ספרה:

“הצפנתי את שלי בתוך השלג. אחר כך חשבתי – הפעוט יקפא. לקחתיו הביתה לחממו קמעה. נכנס הערפד, צועק: הפקודה לגרש. אני מחזיקה בו בכל כחי, אינני מרפה. הוא עמד כאן, אצל התנור… פתאם הכה את הנער… זנקתי אליו – והנה אין ילדי מכירני עוד. עד הלילה התענה ביסוריו…”

האשה נאנחה והחלה מהפכת את הגחלים שבתנור. שכחה ליזה לשם מה באה לכאן. נוכח צער שכזה, נגוזו והלכו כל המלים והתנועות. “לא לחייך, לא לדבר, רק אחד הוא המעש – לירות” – חשבה ליזה בהתהפכה בלילה על משכבה, בחדר שהוסק עד חם.

בבוקר ראתה גויות מתים, מכוניות הפוכות, בתרי־סוסים הובילו פצועים: מחרישים הם הביטו לתוך חלל שמי החורף; הרכב מחא כף אל כף, בתי היד שלו נוקשות היו כעשויות עץ.

“לשם מה באנו לכאן? – אמרה ליזה לזמר בלסקי – יגרשונו מזה…”

הקונצרט נערך בבנין בית הספר; אצל הגרמנים שימש הבנין מקום מושב למפקדה. בחדר שבו אוכסנו השחקנים התגוללו רובים אוטומטיים, קופסות שימורים, נירות גרמניים. ליזה פשטה את מעיל־המוך שלה, וחלצה את מגפי הלבד. ידה רעדה בעת שצבעה את שפתיה היבשות והסדוקות. היא לבשה שמלת משי ארוכת־שולים. ארשת־הפחד שבפניה נתקבלה כמשחק אמנותי, והצופים היו דרוכי צפיה. היו אלה חפרים, אשר תמול־שלשום עדיין זחלו בתוך שלג בחיפוש אחר מוקשים. נרגשת יותר מתמיד קראה ליזה באזניהם שירים על אהבה עזה עד מות, על שמירת אמונים. לפתע חשה, שכל מלה היוצאת מפיה, מוצאת לה אזנים אצל בני אדם קודרים ובלתי מגולחים אלה. זכתה למחיאות כפים ממושכות. לאה וחסרת־אונים השיבה בחיוכי־חן, מסרה להם את לבה, כאותו מתנדב הנותן מדמו. משחזרה אל החדר, בו ישבו חברי־הלהקה, ענתה לבלסקי: “אינני יודעת… דומני שטוב” – ונאחזה במזוזת הדלת לבל תכרע תחתיה.

הם ערכו הצגות בשדות תעופה, בבתי חולים, ביער. עתים קרה, והקונצרט היה נפסק לפתע לקול צעקה: “אויר!” ליזה כבר למדה לדעת כיצד מתפוצצים הפגזים. היא כבר טעמה את טעם ההתפלשות בתוך חימר דביק וצהוב… לילות רבים התלוננה במקלטים, וההפגזות הפכו אצלה לתופעה שכיחה, כשאון ביתי כמעט. הגנרל המגושם היה משקה אותה יין־מדרה בהוסיפו תוך כדי כך: “הריני חובב־תיאטרון ותיק. בסברדלובסק מבקר הייתי בכל הצגת בכורה…” טייס עול ימים, בוטח בעצמו וצנוע כאחד, שכוכב פז ענוד לו על חזהו, אמר לה: “את הזכרת לי את אהבתי הראשונה…”. עלה ירח מאי, עם גשמי הזעף הנתכים לפתע בהמולה רבה, עם קול הקוקיה ביער, עת הראש הולך סחרחר ויש רצון לנחש משהו, להשתטות.

באחד הערבים האחרונים נתלוה אל ליזה רב־הסרן דורונין. לפני המלחמה למד חימיה. דברו על אביב, על טולסטוי, על כך שלכל אחד היו ימי ילדות: דברו – כיון שחששו להחשות. ואף על פי כן הגיע הרגע והם השתתקו.

לפני ארבעה ימים נפגשו בפעם הראשונה. דורונין עזר אז לאכסן את חברי הלהקה בבתי הכפר. אף כי יפה במראה לא היה, מיד זכה לתשומת לבה של ליזה. חקרה את עצמה לפשר התענינותה. "משום מה? הן כבר ראיתי רבים כמותו…. אלא שמיד היתה חוזרת בה: לא נכון! זו הפעם הראשונה שפגשתי אדם שכזה. אמנם, לפי מראהו החיצוני הריהו אדם רגיל, אין הוא שחקן־במה, אלא שהכל בו אינו מן השכיח. הרצינות שבעיניו, דבריו על לרמונטוב ואף גם האופן בו פנה אליה: “האם לא תכעסי, אם אקרא לך בפשטות ליזה?”

“ובכן, מחר תסעו מכאן?” – דורונין עמד מלכת. אז הניחה ליזה את ידיה על כתפיו והיא נשקה לו ראשונה. את השמים האפלים חלפה רקיטה ירוקה, ככוכב בודד שתעה בדרכו.

משחזרה ליזה העירה, נראה לה הכל זר ובלתי מובן. נפשה סלדה מהדבורים על אודות הממונה על חלוקת התפקידים או על כך, שוליה עברה לחיות עם המנהל. אחד השחקנים ספר: “היום החדשות אינן מענינות – שום מקום לא נכבש”. ליזה התפרצה בכעס: "אל תעז להתבטא ככה! הרי זו מלחמה, דם…

התיאטרון נראה לה חילוני מדי: הכל משתעממים, מוחאים כף מתוך הרגל בלבד וממהרים אל המלתחה… אה, מה מתגעגעת היא על הצופים ההם!… היא נשאה קמיע על חזה: מספר של דאר־שדה. לא רצתה לכתוב, ציפתה שתחילה יכתוב הוא; לימים השלימה; מן הסתם אין שעתו פנויה, הם עורכים התקפה…" היא כתבה מכתב קצר, השתדלה להעלים ככל האפשר את ערגתה, קנאתה, חרדתה. התשובה היתה כתובה בסגנון אדיב, אולם מלא מרירות. ברוב כעסה מעכה ליזה את פיסת הניר. דורונין כתב, כי בחיים יש הרבה מן הילדותי, כי הנה בחזית הוא נראה בעיניה מלא ענין, ואילו כשהמלחמה תסתיים תמצאהו ליזה אדם משעמם אחד מני רבים. והרי אמנית היא, לה צפויים חיים סוערים (“מאה חיים” – כתב) ואילו הוא, באם רק לא יתערבו בענין מוקש או כדור, הרי סופו להיעשות סתם חימאי.

אכן, היא נפגעה קשה. רצתה לעקור מלבה את רגשותיה, ניסתה לשכנע את עצמה, לאמור: “הצדק עמו. שחקתי ועברתי את מידת־השעור. אינני מסוגלת להבחין בין האמת למדומה”. וכעבור דקה שוב נכנעה: “הוא מתבטא כך, כיון שאינו אוהב. אבל אני כבר למדתי לדעת שלא הרי המשחק על המוות כהרי המוות עצמו”. כשבוע ימים התחבטה לכאן ולכאן ולבסוף שיגרה אל דורונין מכתב מלא להט אהבה, ולדבריה היא, מכתב חסר הגיון “מכתב אשה”. היא נשבעה באהבתה אליו והוסיפה: “ברצונך אעזוב את הבמה. יכולה אני לחיות בלעדי האמנות, אך לא בלעדיך”. משרק שילשלה את המכתב לתוך התיבה, התחלחלה: “הנה כי כן הקיץ הקץ על השחקנית שבי!”

זמן רב מדי חיכתה לתשובה. והנה יום אחד בא נושא־המכתבים, שהסכין לקריאות השמחה והפחד ובנפש שלוה הושיט לה אותו מכתב עצמו, אשר היא שילשלתו ברעדה לתוך התיבה. על המעטפה היה כתוב: “יצא משרות הפלוגה”. כל אותו היום שכבה במיטה. ובערב שחקה, שחקה ללא טעם. מוכנית היתה חוזרת על המשפטים השגורים. ידוע ידעה, כי דורונין אינו עוד בחיים.

החלו אצלה חיים של העמדת־פנים. היתה קמה בבוקר, מתלבשת, משתתפת בחזרות, סועדת את ארוחת הצהרים תוך הרגשה, שכל אלה אין בהם ממשות.

אחרי כן בא נושא המכתבים שנית, והיא קראה: “חברה יקרה! מחובתי להידיעך הודעה מעציבה. חתנך, רב הסרן דורונין, נפטר בבית חולים שלנו בדרכו מהחזית. עשינו את כל אשר היה ביכלתנו כדי להצילו, אולם הפצע היה אנוש. אמיץ־לב היה עד הסוף, ובקשני לכתוב אליך ולהעביר לך את שעון־היד שלו. אשה זקנה אני, ובתורת אם הריני מאמצת אותך אל לבי…”

ליזה נפלה למשכב. במשך שני ימים לא ראה אותה איש. אחר כך באה לתיאטרון, שיחקה תפקיד, שהיה בלתי אהוד עליה; אולם היה בה משהו חדש: כאשר אמרה: “אם אהבת־עולם ומלואו בלבבך, ומוות אין עוד”, השתררה דומית מות באולם. ערכו לה תשואות. הבמאי, איש קרח ועצוב מראה, אמר לה: “גברת ליזנקה היית לאמנית גדולה…” “הנח…” השיבה חרש. חזרה לביתה ובפעם המאה קראה במכתבה של האשה האלמונית. “אמר לה, כי הוא – חתני…” הסתכלה בשעונו של דורונין, המחוג זחל לאטו למטה. ופתאם חשבה ליזה לעצמה: “ואף על פי כן הריני שחקנית…”

תירגם, א. סלמן

הם אספוה על אם הדרך. תחילה סבורים היו, שהילדה מונחת בלא רוח חיים, וגרישה היטה את ההגה לבל ידרס את רגליה היחפות. אולם היא הרימה את ראשה. הרוח בידרה את שערה כאילו היה זה עשב שדוף. גרישה עצר את המכונית. יורי, שישב לצדו, קפץ והתכופף מעל לילדה.

– עלי למכונית.

גופה זע, ניסתה לקום על ארבע ושוב שכבה על צדה בתוך הרפש, שכיסה את הדרך. פניה הרזים ושמורות עיניה המורדות למחצה הביעו כאב ורעב, כפני כלבלב הרובץ אי שם אצל גדר, בדל חבל קשור לצוארו, והוא מסתכל בפני הבריות מבלי לבקש דבר. יורי הביט סביבו – בערבה, המחופה ערפלי־אביב לחים, לא נראה שם כל סימן לקרחה כל שהיא.

– אכן! הכל מובן! אמר יורי בקול זועף, אם כי דבר לא נתחוור לו, והרי הילדה, ראשה נטה לאחור, צנח על שכמו, אולם מיד התכנס בפחד בין כתפיה. דומה, שאפילו עצמותיה חלולות היו, – כל כך היתה צנומה ודלה.

יורי הושיבה במכונית־המשא על גבי גליל של טרפולין בין ארגזים עם פגזים, וסגר בחזקה את הדלתית שזגוגיתה כוסתה בוץ ונוקבה בכדורים.

– תן בנזין. כבר מאוחר.

אמר גרישה, כשהוא מסובב את ההגה.

– מתגוררת בקרבת מקום, ואילו אנחנו נובילה, השד יודע להיכן.

מאחר שנסעו כחמשה קילומטר לחש יורי בקול חורקני־רודמני, שסיגל לעצמו במלחמה:

– אכן, המנגנון השכלי שלך מפליאני ממש.

ירדו מהדרך אל מרחבי שדות השלף ובעוד גלגלי המכונית שוקעים באדמה הדשנה והמנוע מתחמם יתר על המדה, הגיעו אל שפת מכתש בערבה; לקול חריקת הבלמים גלשו במורד ונעצרו על יד סוללה מחופה ברשתות.

– מסופקני, אם נשאר בה מתום, – אמר גריגורי, כשהוא מוחה את זעתו ממצחו.

אולם הילדה נשארה בחיים. העבירוה לתוך תא הנהג וגרישה התרה בה חמורות:

– אל תעיזי לנגוע בדברים, שבי בשקט. – למותר, כמובן, – שהרי גם בלאו הכי, אך בקושי הבהבה עדיין גחלת חיים מתחת לשמלונת־הבד הדהויה.

שעה ארוכה הסתכל יורי בעינים צוננות אל פניה המושפלות, אל שני קמטי־זיקנה שבזויות־פיה הפתוח למחצה. משסיימו, התותחנים לפרוק את המטען פנה אל השוחה.

אצל המפלש, בפתח, על גבי ארגז עם תחמושת, ישב רב־סרן – מפקד הסוללה –בעל פנים מגולחות, רחבות מצבע הארד כנכווים ברותחין, ושאף בהנאה עשן ממקטורת זערערה.

– שקט אצלנו! מה! – אמר ליורי – קול העפרוני נשמע כאן. בבוקר בבוקר חגו מעלינו, הארורים.

– כיצד חיים? – שאל יורי.

– הלילה הזה האכלנו את הגרמנים מעט פלפל. היש ברצונך לראות: חמישה משורינים ושתי התקפות פסיכיות, מהגבעה נראות תוצאות יפות…

יורי הקשיב באדיבות לדברי רב־הסרן אשר טרם נרגע ממבצע הלילה. ומשהלה סיים, אמר בתקיפות:

– האם מצויים אצלכם בסוללה ממתקים משלל האויב? שוקולד, למשל?

– שוקולד? תמה רב־הסרן והוציא מפיו את המקטורת. – בפעם הראשונה אני שומע שסגן ישתוקק לשוקולד בתוך שממת הערבה.

– במכונה שלי נמצאת ילדה.

– את זאת חייב היית לומר מיד. צריך לשאול את הסיירים, הם מביאים שוקולד לעתים קרובות.

הלכו אל מכונית המשא. משראה רב הסרן את הפעוטה המיוגעת, התכווצו פני הארד שלו.

– איך קוראים לך? מהיכן את? מי? – שאל בקול עמוק ומאד מצונן.

הילדה לא ענתה דבר ושוב החלה מכנסת ראשה אל בין כתפיה.

– הכו אותה – אמר רב־הסרן – הענין ברור… אה, בני בליעל, אה, בני בליעל! – והוא החל מתאנח אנחות מאופקות בהזכרו במשפחתו הנפוצה וההרוסה אף היא על ידי הגרמנים. – אין זה, כי בת הכפר ולדימירסק היא, שמן העבר ההוא… מה, איפוא, בדעתכם לעשות בה? (יורי הניע בכתפיו). כאן בסוללה הרעש גדול מדי בשבילה… נלך לחפש שוקולד.

– לא צריך, לא צריך, דובבה הילדה חרש, שעה שרב הסרן, יורי וגרישה ביקשו לתחוב לתוך פיה חתיכה משוקולד האויב. לשלשתם היו אצבעות גסות, ולילדה פה זעיר – פחד לגעת. התאמצו, שידלו, לבסוף חשה במתיקות שעל שפתיה המרוחות בשוקולד ופתחה קמעה את שיניה. נושף משמחה תחב לפיה רב הסרן כמחצית החפיסה. השאירו את הילדה יחד עם גרישה בתוך התא. יורי עמד מאחורי מכונית המשא, כדי להשקיף מפעם לפעם על השמים. מתנדנדים מצד אל צד ומדיפים ריח השמן, התנהלו בדרכם חזרה. לבסוף הבחין גרישה, שהילדה מסתכלת בו – משמע השוקולד השפיע לטובה, – התאוששה. מסר לידה את מחצית החפיסה השניה ואמר:

– תדברי או לא? הן כבר גדולה את.

– לא אדבר – השיבה חרש.

– וכי מדוע זה ככה? הרי אין אנו זרים. אמרי מה שמך, מתקבל – כאילו בת בלי שם… אמא, אבא, היכן הם?

הילדה הסבה את פניה ממנו ולא הוסיפה עוד להסתכל בו. גם את השוקולד לא אכלה.

שיכנו אותה בתוך שוחה עם תקרה עשויה לוחות עץ, במכתש מיוער מקום שם נמצא לא הרחק מהתחנה מחסן תחמושת – שם התגוררו יורי, גרישה ועוד חמשה חיילים. את יצועה של הילדה ריפדו בעשב וכיסו בסגין. חפפו את ראשה במעין ובסורם הצדה, כדי לא להביכה (לילדה כבר מלאו בודאי עשר שנים), ציוו עליה להתרחץ בסבון. יורי כיבס את שמלתה ואיחה את קרעיה. בימים הראשונים נזהרו שלא להלעיטה אוכל יתר על המדה, אלא קמעה קמעה ולעתים תכופות, ברם, כיון שעסקו בכך שמונה גברתנים, החלה שוב חוזרת ואומרת, כל אימת שתחבו אוכל אל פיה: “לא צריך, לא צריך…” ימים תמימים היתה שוכבת נים ולא נים בתוך השוחה, כשפניה אל הקיר. משהיו מנסים להתבדח עמה, היתה מפנה מהם את ראשה. ערב אחד עלה בדעתו של יורי להקריא לפניה בעל פה את ה“מוידודיר”, קטעים קטעים, כפי שנשמרו בזכרונו. הילדה נתנה בו מבט כל כך כבד ומלא תוכחה, עד שחושיו נתבלבלו ויצא בין השוחה – לעשן.

– לקויה היא, אמר לו גרישה – לא הכל אצלה בסדר. מצא הזדמנות, הובילה העירה ושיכן אותה בבית חולים.

היתה זו עצה מעשית. אולם, כיון שיצא מפי גרישה ולא הוא הגה אותה, הפטיר יורי:

– אין היא חולה כלל ולא פגומה… להפטר מאדם – אין לך דבר פשוט מזה.

– שלחוה לבית חולים! חסרה היא ריח היודופורם! צערה אינו צער של ילדה. הנה מה שיש בה…

עם דמדומי בקר וערב היו הומים בינות לכוכבים מטוסים גרמנים עד כדי שנוק. מכיוון התחנה רעמו תותחים, הדהדו קולות נפץ אדירים. נאלצו לישון כצפורים –בעין פקוחה למחצה.

בוקר אחד חזרו יורי וגרישה, לא נגעו באוכל ואך חלצו מגפיהם שכבו מיד. וניה המקלען ישב על ערסלו של יורי. וניה זה חי לו במכתש כמו בקיטנה, כיון שמטוסים גרמנים אף פעם לא בקרו במקום זה.

– השומע אתה, כל הלילה בכתה בכי מר כאדם מבוגר – אמר וניה – ממש לא הניחה להרדם.

בעינים מעורפלות הסתכל יורי בפניו המגושמות וחשב: “אותך להפריע בשנתך…” כל יום אתמול הלכה הילדה אחרי וניה כאילו קשרוה אליו. לכל מקום שהלך וניה – שם גם היא, עלה על עמדת המקלע, הריהי – בין השיחים. אפילו התרה בה: “הסוי את עצמך, אל תתגלי”. זחלה, ישבה לצדו (היה מפרק סגר) ובקול תחנונים קראה חרש: “וניה..” אמר לה: נו, מה לך, רוצה לאכול?" היא – שוב: “וניה”, כך, שצמרמורת חלפה בגופו של המקלען.

הקשיב גרישה בערסלו לספור, אמר מנומנם:

– נכון. לבה נתרכך. ואת שמה לא אמרה?

– דבר לא הוסיפה, רק – וניה ושוב וניה, הציקה לי כל היום. ובלילה – בכתה.

הכל ואפילו יורי קרוב היה להיווכח עתה לדעת, שאכן נתרכך לב הילדה. שכן היה וניה איש פשוט, טוב לב ואטי עד מאד, ודבריו וכל כולו שפעו בטחון, שהכל יסתיים בכי טוב, ומובן, איפוא, שהילדה נקשרה אליו ושמרה את צעדיו ומן הסתם רצתה לשפוך את מרי לבה דוקא לפניו.

אותו לילה התעורר יורי ולאור הפנס ראה את הילדה שוכבת בברכים מכונסות, חובקות את הכר הממולא עשב, מתיפחת מתוך שנה וקוראת בקול אטום מטושטש: “אמל’ה, אמל’ה, איפה את?” יורי אף לא ניסה להעירה, – לפחות בחלומה תמצא את אמא… “למה את מסתתרת, אמל’ה?” פתאם השתתקה, התנשמה וקראה בשמחה חרישית… “ובכן מצאתיך…”

יורי הדליק את מקטרתו, שכב פרקדן. ללא חפזון התפתחו המחשבות. היו זמנים, שנים שחלפו, עת איבן קרמזוב שאל את אחיו אליושה לעת שבתם במסבאה: “אם למען אושרם של בני אדם מן ההכרח להקריב תינוק אחד בלבד – היעמוד בך הכח לענות עד למות ילד פעוט, כדי להביא אושר לבני אדם?” סבור היה איבן קאראמאזוב, כי הציג לאליושה בעיה שאין לה פתרון. אותה שעה לא השיב אליושה דבר, החריש… לענות למות ילד פעוט! היש דבר נורא מזה! ולו גם למען אושרה של האנושיות כולה… קללה היתה רובצת על אושר זה… והרי היה לה לשאלתו של קאראמאזוב פתרון פשוט, עתה מצאוהו… אכן, כן, הייתי מענה, אילו הייתי אני אותו הפעוטון… נוסף לכך, שאלת הבל היא, בדויה ועיונית. החיים עצמם הציגו שאלה אחרת במקומה: כלום כל אלה, אשר לבני אדם ייחשבו נכונים לתת את חייהם להצלתה של נפש עולת ימים – כמו זו – מענויים? השאלה לענין וגם התשובה ברורה. גם גרישה והמקלען איבן, וארבעת האחרים, שנחרתם עולה מהשוחה וגם הוא – יורי – ישיבו: נכונים.

יורי חזר ומילא את המקטורת. גרונו כמעט נקרע מחרון. ניחא, נניח לה לפילוסופיה. נציג את השאלה באורח מעשי: נתבע חשבון, – שלשה מיליונים נאצים בעד זו הפעוטה האחת, שלשה מיליונים גרוגרות בלונדיניות עם ריסים בהמיים ומוחות מזוהמים…

המקלען וניה נטל קומקום לידו וזחל בינות לשיחים אל תחתית המכתש, שם זרם אפיק מים ובמקום אחד נוצר מעין אגם קטן. שם נהג בשעות הפנאי לצוד סרטנים.

וניה פשט חולצה וכותונת, שכב על בטנו על שפת האגם והחל מגשש בידיו בתוך הטיט, פעמים בעומק כזה עד שנאלץ היה לטבול את ראשו במים. משפגע בסרטן, היה וניה אומר: “נתפשת, האנס – שנפס לטושע־ין… לא מענין ביותר… התכבד נא לתוך הקומקום”. פעם אחת נטבל, בהפריחו בועות, בתוך הצוננים כמעט עד למתנים, ומשהזדקף השתכשך בידו סרטן ירוק, עצום. קול ערב פרץ בצחוק עליז מאחורי גבו. הפנה את ראשו כשהוא מוחה בכפו את המים מפניו ומשערותיו – צחקה הילדה…

– מה לך? וכי מותר לצחוק מחייל?

הילדה פקחה לרווחה עינים תכולות, גבותיה הורמו, התעוותו – דומה, מיד תפרוץ בבכי…

– רק לצון חמדתי, משקה, אל תבכי.

– אינני משה, וליה שמי, – ענתה הילדה.

– אה, סוף סוף אמרת את שמך, נו – בת־חיל.

שיני וניה נקשו מקור, לבש את כותנתו, חולצתו, ישב אצל וליה וחיבק לכתפיה, כשהוא מושכה אליה.

– נשבע סרטנים?

– נשבע, – השיבה.

– ולפי שעה נעשן? ניחא?

– ניחא…

וניה קרע פיסת עתון, זרה עליה, “מחורקה” מקופסת פח, ליפפה, והעבירה על לשונו:

– אל נא באפך עלי, וליה. יורי פקד עלי להוודע הכל על אודותיך. אמנם, קפדן הוא, אבל ללא משוא פנים, אם לא אמלא את הפקודה – אקבל מנה…

וניה הוציא מכיסו מצית “קטיושה”, התקינו כפי הדרוש, הקיש פעמים שלש בחתיכת ברזל על גבי אבן החלמיש, עלה ריח ערב של פתיליה – הצית.

– הבה, הבה, ספרי…

מספוריה הקצרים של וליה (באותו יום ואחר מכן) הסתבר: וליה התגוררה יחד עם אמה, מטרויונה הראברובה, בכפר ולאדימירסק. אחיה הבכור אנדרי, שרת בצבא האדום, ומישה הצעיר נעלם אשתקד כשנכבש הכפר על ידי הגרמנים ומאז לא נשמע עליו דבר. מטריונה הראברובה פחדה עד מאד מפני אדם אחד וכל אימת שראתהו אף מבעד לחלון, היתה אומרת בכעס חרישי: "שוב יצא עוכר־אלוהים זה לשוטט בחצרות. אין מנוס ממנו… וכשוליה היתה שואלת: “אמה, מפני מה את קוראה למיכאיל איבנוביץ עוכר אלוהים?” היתה האם עונה: “לכשתגדלי – תדעי… ואת, ולקה, אל תפצי פה… את אשר מפי אמך בבית – אל תעלי על לשונך בחוץ… השמרי…”

חיו חיי רעב. היו להן שלש דוגרות – שתים לבנות ואחת צהבהבה – וגבר נכבד, אשר כל מה שמצא היה מוסר לתרנגולות. מטריונה היתה מחביאה אותם מפני הגרמנים. היתה אומרת: “באביב, השמש תחמם, ואז תטלנה תרנגולותינו שלש ביצים ליום, ויוטב לך, ילדתי…”

פעם עם שחר – לפני כשלשה שבועות – העירה מטריונה את וליה. “ילדתי – אמרה – נעלי את מגפי, חבשי מטפחת, צאי וראי – על מי רוגז התרנגול, אפשר שועל חדר לתוך המתבן…”

נעלה וליה את מגפי אמא, חבשה מטפחת לראשה, יצאה לחצר והנה – דלת המתבן פתוחה, הפשפש פתוח, התרנגולות אינן ורק התרנגול לבדו מתרוצץ בחצר, מקרקר ברוגזה. נבהלה וליה, הציצה מבעד לפשפש… חייל גרמני התרחק מחצרם, מחזיק בידיו בכרעי התרנגולות – וגם כנפיהן מוטות כלפי מטה… צעקה וליה ורצה אחרי החיל. הוא קפץ עם התרנגולות בידו לתוך מכונית־משא פתוחה, משם נשמע מבעד לטרפולין קולות צהלה והמכונה הסתלקה. וליה – אחריהם: “דוד, דוד, הרי אלה הן תרנגולות שלנו…”

מעבר הרחוב השני בקו אלכסוני מבקתת מטריונה עמד בנין לבנים חדש של בית הספר. רק לפני זמן מה הגיעה לשם מכונית עם אנשים בסגינים שחורים חבושים כובעים שחורים: הם השליכו החוצה את הספסלים, הספרים, מרחו את הזגוגית בגיר, את הגינה הקיפו גדר תיל ובית הספר הפך לגיסטפו. בני ולדימירסק נמנעו מלעבור על פני מקום זה ומטריונה, משהיתה צריכה לצאת מחצרה, היתה מטפסת דרך גדר לתוך סימטה.

עוד היא עמדה ברחוב, ראתה וליה את מיכאיל איבנוביץ' יוצא מן הגסטפו, יורד לצדו של הזקיף מהמרפסת, כשהוא רוקע ברגליו, וכמו שכור ממשיך לצעוד הלאה. פניו נראו כחולים – בעיני וליה – חרושי קמטים, כאילו היה מתחמק מהאור. משקרב אל וליה, נעצר, לטש עליה את עיניו: “מה? מסתכלת בי? אה, נבזה!” – הכה לוליה בראשה והחל בועט במגפו, אך כל פעם מחטיא ומחטיא. ואילו מטריונה כבר רצה מהשער, צוחה בקול איום ותוך כדי ריצה נעצה את צפורניה בפניו השמנות, המעוגלות של מיכאיל: “על־מה, על מה הכית את בתי!” – הפילתו על גבו וסטרה על פניו. “אנטיכריסט ארור!” אפשר שהיה שיכור ואפשר שמאד נפחד, שכן רק הניע בידיו וברגליו, ומטריונה הוסיפה להכותו כהנה וכהנה עד אשר נפתחה ברעש דלת הגסטפו ומאן דהוא צעק בקול בוטה.

מיכאי לא סלח לאמא של וליה את מנת המכות שהרביצה בו. בלילה באו לביתם שני חיילים לבושי שחורים, פנסים בידיהם ועמדו בדלת. נכנס קצין עם צואר ארוך ופנים קטנות נטולי סנטר ואחריו – מיכאי איבנוביץ'.

מטריונה התחלחלה, נשענה אל הכירה: “בא קצי, ילדתי…” לחשה.

מיכאי משך את ידה של וליה מיד אמא ודחף את וליה אל אחורי מחיצה, שם עמדה המיטה. “התצוה לערוך חפוש, אדוני האובר־ליטננט?”

הקצין ישב אל השלחן וענה לאט ברוסית: “עשה את המוטל עליך”.

מבעד לחרך שבדלת ראתה וליה, כיצד קפץ מיכאי על ספסל ופנה ישר אל האם הקדושה בפינה האדומה.

“מובן מאליו, אדוני האובר־לויטננט, המכתב כאן, זה מבנה מישקה…”

וליה שמעה את אמא עונה בקול שקט וברור: “המכתב הוכנס בכוונה”… יאמין לי, אדוני… בני מכאל אבד אשתקד, הכל בכפר יודעים זאת… לא יתכן שיבא מכתב ממנו…".

הקצין הוציא תיבת סיגריות לבנה, פתחה, מיד הזדקרה מתוכה סיגריה ונדלקה מאליה…

אמר מיכאי: “ב־בערמה, תדברי…”

הקצין שאף מן העשן, שפתו התחתונה היתה ארוכה מהעליונה, הציב את מרפקיו על השלחן והחל קורא את המכתב.

מיכאי התעוות ולחש: “המכתב שלו, שלו, של מישקה, הוא סייר הפלוגה, מקיים קשרים עם אמו… והבן השני, אנדרי, טס דרך החזית אל הפרטיזנים הללו…”

“יאמין נא לי, אדון, אינו יכול כלל לכתוב אלי, איני יודעת קרוא וכתוב…” – דובבה מטריונה.

“הנה, מיד נוכח, אם יודעת את קרוא וכתוב או לאו. – על צואר הקצין נסתמנו פתאם הורידים לכל אורכם. – לא אאבד אתך זמן חינם. עצתי, שמיד תודי על האמת, שכן איום יהיה הכאב. – הוא הפנה את ראשו אל החיילים השחורים. –”להכין חבל, ספסל, כנון". – ופתאם החל מסתכל מבעד לצל של מחצית כובעו השמוט עמוק על ראשו, אל ידיה הכחולות של מטריונה, המשולבות על בטנה…

אחר כך החל המעשה, שוליה לא יכלה לספרו אפילו לוניה המקלען: שיניה התהדקו, הצואר תפח, המלים לא יצאו מפיה, ורק ציוק דק כשל עכבר… אף על פי כן אפשר היה להבין, שוליה שמעה במשך שעות מספר מבעד למחיצה, כיצד עינו את האם, – גניחות, אנחות, זעקות־כאב, דבור ו־שוב גערות, וצעקות ונחרה שלא ניכר בו עוד קול האם…

למחרת נכנסה באקראי אל בית מטריונה שכנה אחת, ראתה דם על הרצפה. קווצות שיער, סמרטוטים. את וליה מצאה מאחורי המחיצה על גבי מצעים פזורים בין כרכים לעוסים. הילדה היתה נטולת הכרה. השכנה הביאתה לביתה וסגרה את דלת הביקתה במוט עץ והגיפה את התריסים.

הימים היו מיגעים, לוהטים ללא משב רוח. בדרכים עלו עמודי אבק מחמת זרם המכוניות. שמש קלל צרבה מבעד למסך האבק. יורי הופיע בשוחה לעתים נדירות – כחוש, שחור, זעוף, – דבורו חורקני, כמסתנן מבין השינים – צרם את האזן. הכל הבינו, שקרובה להתחולל סערת הקרב, – הגרמנים מכינים אי שם מהלומה, והיא תהיה אכזרית. בא רב הסרן – מפקד הסוללה – הגיע על גבי “אנטילופ'”, פניו רחבו עוד יותר וכל כולו – מהשפמים ועד למגפים – היה אפור מאבק. ישב על ספסל בצל עץ אילן אצל שלחן חד־רגלי, הסיר בהנאה את כובעו, ביקש לשאב ממימי המעין – סרתי מהתחנה אליך – אמר ליורי – מאד טובים אצלכם הסרטנים שבמכתש, הב לי כמחצית מאה. – קרא לוליה וצבט מתוך קורת רוח ללחייה שנתעגלו…

– פניך עליזות יותר, – אה, ראו נא את העינים… הזוכרת את, לא רצית לטעום מהשוקולד? – הוא פרץ בצחוק רועם כל כך, שוליה נרתעה קמעה. – כעת אוכלת את הכל? בת חיל, נערונת… נראה אותך, – הבי לי סרטנים שמנים…

רב הסרן גמע קומקום ומחצית הקומקום מים צוננים ובהציתו את מקטרתו, החל מפטפט על דא ועל הא, כנהוג לעת הפוגה בחזית: על הבית, על היקר, על ימים עברו, ועל כך שהשנה נתרבו האוזים ותרנגולי הבר כמו יתושים. “בסתיו אקבל חופשה, אסור אל אמי לאורל ושם אעסוק לי בציד…” קינא ביורי, על שהלה חייב, בתוקף שירותו, לנוע לכאן ולכאן… “ואילו אני כאותה גירית, יושב בסוללה, חולם כל הזמן: אילו השגתי ספרי אלכסנדר דיומה… קראת? ואני לא קראתי, אומרים –קשה להינתק…”

– מה נשמע בדבר הגרמנים? – חרק יורי – הבמהרה יבוא הקץ למזמוז הזה?

– מצפים אנחנו, בעוד כחמשה ימים… ניכר שהגרמנים מתעצבנים. בגזרה שלי ריכזו גדוד תותחנים, – העתיקו… בקו הראשון היו אצלם הטוטליים, עכשיו החליפום ביחידות מובחרות, – כמעט לכל אחד אותות כבוד, הצטינויות, "להשיג “לשון”, גרד בפדחת. הביאו מספר עצום של טנקים, מטוסים… מחכים, מחכים… אכן צדקת, נמאס כבר.

אמר יורי, כשהוא מבליט חוטם חד:

– יטעמו את נחת זרוענו.

– אכן, נכון, אין זו שנת ארבעים ואחת… ניפח בהם…

ברצון החליף רב הסרן את נושא השיחה כשוליה הביאה בתוך סל קלוע מענפי ערבה סרטנים ירוקים רוחשים מחימה. רב הסרן חבש את הכובע, קם על רגליו, כשהוא מתמתח.

– אינני מזמינכם להתארח בסוללה… השד יודע אותם – עלולים הם לפתוח הלילה… הסיירים שלי תפשו פקודה: שלשה ימים לאיגוף הצבא האדום, ארבעה לחיסולו המחלט… צחקנו… נו, שלום עליכם… אפשר שבקרוב נתראה…

עתה עלה אבק לא רק מהגלגלים בלבד – המערב רעם. כל האופק נתכסה מסך שחור. השמים שאגו והחרישו אזנים משפעת המטוסים שטרם נראתה כמותה. וכך – יומם וליל, שבוע ועוד שבוע. סוף כל סוף התנגשו ביניהם שני ענקים מרובי ראשים. בהמולה – כדרך נמלים – רחש העורף, בדרך לא דרך דהרו וצעדו חילות, גדודים, פלוגות, טסו מכוניות משא טעונות פגזים, כאילו וולגה, אורל וסיביר השליכו מלא חופנים גחלים לוחשות אל תוך רצועת אדמה גועשת זו, במקום שהחילות הגרמניים התאמצו מתוך זעם־מות וחרון לפרוץ את קוי הרוסים ולא יכלו לפרוץ דרכם ולמחצם, והיו אובדים. ופלוגות, גדודים ודיביזיות חדשים היו זונקים מתוך קרונות, מכוניות, דוהרים על גבי טנקים ובעקבות הטנקים, מתרסקים, נשרפים, נחרכים, מועפים שסועים באויר תחת עצמת הנפץ של הארטילריה הרוסית, שריוני האויר ומטילי המוקשים.

באותם הימים נשכחה וליה. פעם בא יורי כחתף ליטול סיגריות – פניו הנפולים נתכסו זיפים, העינים השקועות בחוריהן דהו. ראה את השוחה שזה כשבוע ימים לא התגורר בה איש, והנה היא נקיה, הערסלים מוצעים, על גבי הכופח – זר פרחים צהבהב. וליה ישבה מחרישה ותפרה מסמרטוט ישן כתונת לבובה; על ידה היתה מונחת בובה עשויה בלויי־ריפוד של מכוניות, פרצופה עשוי ניר – ועיניה מצוירות.

– שלום וליה, נו, כיצד את לבדך, – לא כלום – אינך פוחדת?

– דוד יורי, אינני פוחדת.

– וכיצד זה את בלי חמין?

– הגפרורים אזלו, דוד יורי, השאר כאן מעט גפרורים… אני בישלתי גם חמין…

– אין דבר… החזיקי מעמד, ולקה… הענינים מתקדמים לא רע… היי שלום…

הכפר ולדימירסק נכבש בפתאומיות רבה עד שאף אחד מהגרמנים לא הספיק לעזבו בעוד מועד. אפילו הגסטפו, – לא הספיק להמלט – מכונית משא עצומה מלאה חיילים לבושים שחורים נתפשה יחד עם מפקדם על הדרך הראשית עם כל מה שבתוכה. החזית נעה מערבה, יורי עבר יחד עם כל המשק לחורשה בקרבת הכפר ולדימירסק.

הנהג גרישה, בספרו עם דמדומי ערב שלאחר פת ערבית, חדשות מהחזית, הנודעות משום מה בראש וראשונה לנהגים, הודיע בין השאר:

– וולקה שלנו, ילדונת עקשנית היא – אמש רצה לכפר וחקרה על אודות אותו מיכאי איבנוביץ', שם משפחתו משונה־נאפאי. שבה מדוכאה: נעלם נאפאי, כאילו בלעתו האדמה. התושבים אמרו עליו: “רע מדבר היה לנו, – היינו – אומרים הם – קוברים אותו חי, הוא ידע זאת… על כן – הסתלק…”

רק הזכיר גרישה את השם מיכאי, – הופיעה וליה. פניה הקודרים היו כשל מבוגרת, שפתותיה מכווצות. ישבה בקצה גזיר־עץ ליד יורי. מאחר שדלו את כל הנושאים הוציא ווניה, המקלען, מפוחית־פה גרמנית והחל מתאמן לנגן בה, אמרה וליה בהשפילה את ראשה:

– דוד יורי, מצא את האיש שעינה את אמא.

הפנו הכל את פניהם והביטו אל הילדה. יורי הרעיד נחיר וענה:

– נשתדל, וליה, לעשות זאת… חברים, מן הראוי לאסוף ידיעות על אודותיו. תפקיד זה הטיל על עצמו גרישה. כעבור ימים אחדים באותה שעה עצמה, היו כבר בפיו אי אלו ידיעות.

מיכאי איבנוביץ' בא לכפר מן החוץ, לפני כשמונה שנים, נשא לו לאשה אלמנה קולחוזאית, ובמהרה הורידה אלי קבר. על עצמו היה אומר, שהנהו נצר ממשפחת כורים, אולם יש להניח שגם אביו וגם הוא עצמו שימשו ספסרים במכרות. היה רע לב וערמומי. בביתו מצוי היה תמיד יי“ש אם תמורת כסף ואם תמורת קינוח. זמן מה היה בא אליו הוטרינר, כדי להתבסם בצוותה והנה מה עוללו… (הדבר נודע אחר כך בימי הגרמנים, כשמיכאי עצמו היה מתפאר בזריזותו.) ערב יום הבתולה הקדושה השכימה הרפתנית לרפת והנה רואה היא – הפרה הסימנטלית, “נשיאה”, פאר הקולחוז, מונחת כפגר על גבי הקש ועיניה חשופות לרווחה. קמה מהומה. הוטרינר לן בביתו של מיכאי ובא יחד עם אנשי הקולחוז לבדוק את ה”נשיאה“. – “התרחקו חברים, – אמר בחשיבות – יש חשש שזו היא סיבירקה”. תוך נקיטת אמצעי זהירות סחבו את הפרה אל מאחורי הכפר, קברוה על עורה, חיטאו את הרפת. תודה לאל, לא נשנו עוד מקרי התפגרות. ואילו מיכאי והוטרינר זללו כל השנה בשר ממולח. מה עשה, איפוא, במה היה מתפאר אחר כך? – לקח תפוח אדמה מגודל, ובלילה התגנב בחשאי, בעזרת מפתח מזוייף לתוך הרפת ובזריזות תחב את התפוח לתוך הושט של ה”נשיאה", בהכניסו את ידו עד למרפק. ובלילה השני הוציאו, הוא והוטרינר, את הנבלה מתוך האדמה וריעננוה.

משרק החלה המלחמה בגרמנים, התעודד מיכאי כל כך, עד כי לא יכל עוד להסתיר את שמחתו לאיד וכל אותו היום היה חוזר לפני העוברים, כשעיניו בורקות: “אה, יזרמו דמים…” כאשר שלנו נסוגו דרך הכפר וחיילים תשושים, מזי רעב ויגעים דפקו על ביתו של מיכאי לבקש מעט חלב, הרים הלה את האשנב: “אין, אין, רחימאים, השלטון הסוביטי ניקה עד תומו…” כאשר נכנסו הגרמנים בעקבות משוריניהם, יצא מיכאי אל שער הכפר, מסורק למשעי ולבוש כתונת נקיה וחליפה יפה להקביל את פניהם ובידיו, על גבי אלונטית רקומה, ככר לחם וממלחה עשוית כסף. השתחוה לפני הגרמנים עד אשר אחד הקצינים ניגש, לקח מידו את הככר, מסרו לחיל ואמר: “מצוין, ראוי לשבח…”

לא יצאו ימים מועטים ומיכאי החל לסובב בחצרות, ולעורר שיחות. היה מתישב אצל סף הפתח, מקיש במקלו ומסתכל בפניו הקודרים של בעל הבית או בפניה הנבוכים של עקרת הבית, במבט דו משמעי.

– אינני משיג, – היה מתנה את דבריו – באמונה שאינני מבין, כיצד נוכל אנו הקולחוזאים לחיות במשטר החדש? הן ידעת, מרוב בהילות הגשתי לפניהם לחם ומלח… אולם עתה, התחלתי לפקפק קמעה… איך שלא יהיה, הרי הממשלה הסובייטית היתה מעניקה פה ושם… אמנם במשטר הגרמני – סדר מסחר פרטי ובדרך כלל, ברם בעל בית הוא… והנה חושב אתה ומהרהר… על כן בא אני אצל הבריות. – ובקמטו את פניו היה מגרד במקלו מאחורי האזן. – הרגל… חברה… קולקטיב… והרי עובדה הלא רבים הם ההולכים אל הפרטיזנים, משמע – דברים בגו… וגם זו שאלה… האומנם יציב הוא השלטון הגרמני?.. מה דעתך אתה, סטפן פטרוביץ'?

בראשונה, כשבוע או שבועיים, דומה שחיילי חיל המצב הגרמני לא נתנו כלל את דעתם על האוכלוסיה. חיו, כמו בקיטנה, – ערכו תרגילים, שיחקו בכדור רגל, חצצרו בחצוצרות, התהלכו ברחובות בתחתונים בלבד, ללא כל בושה. אולם, משהגיעו השחורים וליד בית הספר על גבי לוח תלו מודעה המאיימת על כל דבר של מה בכך במיתה, גילו הגרמנים את מלתעות הזאבים שלהם. שדדו את הכפר – עד הסוף ואת אשר לא לקחו במכוניותיהם, נטלו לעצמם אלה שבין חיל המצב.

הגסטפו החל להתענין בכל משפחה. אזי הבינו בני ולדימירסק לשם מה היה בא אליהם מיכאי בדבריו הדו־משמעיים. הנבל, הוציא מהם בערמה ובאין מרגיש – למי בן או חתן בצבא האדום, מי היה קשור עם הקומוניסטים המקומיים, מי התידד עם המורה וריובקין. ערב כניסת הגרמנים נעלם המורה יחד עם צעירים אחדים מהכפר ועתה, אומרים, הריהו מפוצץ באיזור גשרים ומחסנים העיף רכבת יחד עם פלוגה משורינת של אנשי ס. ס. והעלה באש מספר ניכר של מכוניות בדרכים.

אחרי אבדנו האיום של חיל המשלוח – כשמעצמת המהירות נערמו הקרונות זה על גבי זה ונתדרדרו מן הדייק הרם, החלו השחורים לקחת אנשים ישישים כצעירים – לתוך בנין בית הספר. לקחו בעיקר מאותן החצרות בהן ביקר קודם לכן מיכאי. בלילות נשמעו ממרתף בית הספר ומבעד למגופות החימום, צעקות עד לב השמים – הן נשמעו בירכתי הכפר ובני אדם לא יכלו לעצום עין, היו יושבים על ספסלים, נדים בראשיהם, ישישים וישישות לחשו תפילה…

החלו מרננים על מיכאי, כאילו הוא עצמו נוכח בעת העינויים – שכן אחרת על שום מה הופיעו בחצרו שתי פרות ובן בקר. הוא עצמו לבש עתה מתניה מצבע ירוק, התקין את זקנו ואת שער ראשו ופעם ראוהו מעשן סיגרה. משראוהו הבריות פונה אל ביתם, היו מיד מחביאים מזונותיהם ומלבושיהם שנותרו עוד להם ומשלחים את ילדיהם הרחק מהבית. לא היה עם לבם לארחו בביתם, אך מאידך היה זה מסוכן לא להניחו להכנס. עתה בא אל אנשים לא בידים ריקות, כי אם היה מוציא מכיסו בקבוק משקה…

– בני כפרי אינם מחבבים אותי – היה אומר בשבתו אצל השלחן, – עינים בראשי, הריני רואה הכל… אין מאמינים לי… מפיצים עלי דיבות, מרכלים עלי… (מהכיס השני היה מוציא שומן חזיר ומפלחו פלחים מרובעים). וכי אין אני אדם? וכי חיה אנכי או שד? אה, יקירי, משעמם לי… מה משעמם לי עם הגרמנים!… מאז, מאמינים הם לי… וכאשר הגרמני מאמין, אין אתה יכול להזיזו… זוהי – טכניקה, ארגון… אין לו פנאי לחשוב, חושב הוא מעט… – מיכאי היה מוזג, מקרב אל בעל הבית הרעב כוסית. – והרי עובד אני בגסטפו… קושרים אותי בעבותות, כדי שלא תהיה לו למיכאי כל דרך להמלט, במקרה שישוב השלטון הסוביטי… נו, אחא, מתוך חולשה עשיתי מה שלא כשורה, סלחו לי למען ישו?… הנה ביקשתי מהם בקבוק זה – נתנו, אבל איך? – הא לך! תחבו לתוך הפרצוף כמו לכלב… וגם הפרות אשר לי… הן זה מכבר היה בידי הכסף בשביל הפרות… אוהב אני מעט חלב, ועוד יותר מכך אוהב אני מליחי בשר. – והוא היה קורץ בערמומיות, מגחך ומוזג בשנית. – יקחם השד עם הפרות, לאחר שיצא לי שם שכזה…אשליך את הכל, אלך מכאן… אעבור את החזית – עשו בי כרצונכם… ואפשר שאלך אל וריובקין, אפול לרגליו – בדמי רוצה אני לכפר על עוונותי – כך אומר…

– מי שמוחו בראשו, היה מחריש מבלי להסתכל בעיניו – ואילו איש תמים, נטה להאמין והביע הסכמתו. וכעבור ימים מספר היו באים השחורים לקחתו.

יורי הלך יחד עם וליה אל אלוף משנה במחלקה השביעית וספר לו על אודות מיכאי. וליה היתה מעבירה את עיניה בחרדה מיורי אל אלוף המשנה ודרוכה הקשיבה לשיחתם, כאילו כל חייה הפעוטים הבליחו בתקוה אחת – למצא את האיש ההוא, ולא – ידעך הזיק. אלוף המשנה רשם את הפרטים. “נחפש את הנבל…” ווליה חייכה – נתנה בו עיניה ושוב הרעידה בחרדה בפניה. בדרך אל החורשה, בואך למחנה, צעד יורי במהירות, וליה התנהלה בקושי אחריו…

– דוד יורי, הוא ימצאהו?

– כיצד אוכל לדעת, וליה… כיון שאמר, משמע שיחפש…

– דוד יורי, אני בעצמי גם כן אחפש.

– אנא תלכי! שטויות… תעלי על מוקש או מכונית תדרוס אותך…

– אסור?

– אסור ואל תציקי, והחרישי…

ימים אחדים נעצבה וליה, היתה משיבה רק “הן” או “לא”, ישבה מן הצד עם גבות מכווצות, בוקר אחד לא מצאוה בשוחה. ברחה. החלו מדינים – ברור, הלכה לחפש את מיכאי. הרגשה כבדה אפפה את כולם, – לכל הרוחות! הילדה תאבד. גרישה סר אל הכפר. חקר; אכן, מי שהוא ראה אותה אצל הביקתה האטומה של מטריונה, מי שהוא נשאל על ידה אודות מיכאי, אך איש לא ראה אנה פנתה אחר כך.

כעבור שלשה ימים התגנבה וליה לתוך המחנה כאותו כלבלב שסרח, פרועה, שרוטה, מלוכלכה. איש לא נזף בה, לא חקרה, גילו כלפיה יחס קפדני – ותו לא. וליה ישנה כמעט יממה תמימה, סעדה את לבה ועם בוקר שוב לא ראוה.

אשה אחת, אשתו של קומוניסט מקומי, אשר שבה עם שני ילדיה אל ביתה החרב, ספרה לשכנים – (וכעבור שעה באו שני הנערים במרוצה לחורשה וספרו על כך לנהג גרישה), כי במרחק של חמשה עשר קילומטר מהכפר פגשה על הדרך את בתה של מטריונה וההיא שפכה לפניה את לבה… “ילדה מבינה שכזו, בעצמה הבינה שמיכאי מסתתר, אל נכון, אי שם במפעלים צבאיים…” “אעבור בכל מקום, דודה סטפנידה, אמרה, איפה שמתקנים דרכים, מקום שחופרים תעלות אנטי־טנקיות, אסתכל בתוך עיניו של כל אחד ואחד…” בכינו יחדיו, נתתי לה צנים והיא הלכה…

– דוד יורי, דוד יורי, קום מהר, בא.

יורי התנשף עמוקות, התעורר. השחר כמעט האיר בעד אשנב השוחה. וליה עמדה אצל הערסל ונגעה בפניו.

– נמצאת… שלום לך… ילדה רעה שכמותך… מה את מטלטלת אותי?

– בא נלך אל אותו אדם, שהלכנו אליו יחד… דוד יורי, הלא מצאתי אותו…

לקולה היה צליל משונה. יורי, עודנו מתנשף, משך את מגפיו, התחגר, החליק את הבלורית…

– מילא, מילא, האומנם מצאת?

– בודאי… שם אספר את הכל, אבל נמהר.

הלכו אל המחלקה השביעית אל אלוף המשנה, אשר ישן על גבי שני ספסלים מחוברים זה אל זה, מכורבל בתוך סגין ומתחת לראשו – תיק. מבלי להמתין, עד שהלה יתאושש משנתו וישב אל השלחן, החלה וליה מספרת במהירות, כיצד מצאה והכירה את מיכאי…

– הלכתי מאתים קילומטר, ובכל זאת נפל לידי…. אה, הוא גילח את שפמו ואת זקנו, רק אני לבדי יכולתי להכירו…

כעבור זמן מה יצאו אלוף המשנה ווליה אל המקום שם תיקנו כביש שפוצץ בידי גרמנים. עומדת בתוך המכונית הסתכלה וליה, מתוך דריכות, לפניה. הרימה יד, נפנתה ותלחש לאלוף המשנה:

– כאן…

אדם שפוף גב, כולו מכוסה אבק סיד, ראשו עטוף מטפחת, עמד ברגלים מפושקות, עטויות בלויים, וניפץ אבני חצץ. כאשר המכונית נעצרה, נשא את ראשו, עפעף בעיניו ופניו המגולחות עם האף החרום, התכווצו פתאם, כאילו הציץ באור…

– הוא! – קראה וליה בהצביעה אליו.

– מה הענין? שאל האיש בקול צרוד את אלוף המשנה הקרב אליו. התעודה? בבקשה… הכל בסדר… – העיף מבט נוקב בילדה שעמדה בצדו של אלוף המשנה, התכופף וחזר לנפץ בחצץ.

שאל אלוף המשנה בעודנו מעלעל בדרכיה:

– שמך פבלוב, אלכסאי דמיאנוביץ', יליד שנת שלש עשרה? (ידה הקרה של וליה תפשה ולחצה לידו).

– נכון. פבלוב אלכסאי דמיאנוביץ' – השיב הלה, מבלי להרים את ראשו. – אולם מה הענין?

– הענין הוא בזה, שהדרכיה שלך מהמפקדה הגרמנית…

האיש הניע בלאט בראשו. הצטחק:

– אל תמתח אותי, חבר, הדרכיה שלי ניתנה על ידי משטרת סמולנסק. אני פליט מסמולנסק, נכה ממלחמת האזרחים. – פתאם משך בחוטמו – הרי לך חיי כלב… נפץ אבנים. לאכול אין… שפכתי דם בשביל המשטר הסוביטי, והרי התודה דרכיה מהמפקדה.

עד כה החריש אלוף המשנה, אולם משהלה החל מתנשף בחוטמו ומזיל דמעה, שלף אקדח:

– לקום! – האיש קם ללא רצון ובכעס השליך את הפטיש. – ידים למעלה… (אלוף המשנה טפח בידו על כיסיו). לך אל המכונה, לפני…

מיכאי התכחש זמן לא רב, עדים הכירוהו מיד! אז החל לספר:

בשלטון הגרמנים הייתי שותה ללא הפוגה, תחילה משמחה, ואילו אחר כך כדי להשתיק את קול המצפון… אינני מכחיש – הקבלתי את פני הגרמנים בלחם ומלח, לא טוב היה לי בזמן הסוביטים, האמנתי שאצל גרמנים אדע חיים… בנתם – חיים! אולם רימו אותי, הריני מבקש לתת לי הזדמנות להודיע על כך ברדיו קבל עם… בחשק, בחשק רב עבדתי אצלם תחילה בתורת מה שנקרא ארטיסט… היה זה מענין להוציא מפיו של פלח קשה עורף את אשר הוא חושב באמת… אינו מאמין לי, מתעקש ואני רואהו ללא כחל ושרק, רואהו ומאלצו לדבר… השלטון הסוביטי לא העריך אותי וכאן פתחתי תנופה… כאשר החלו סוחבים את הריחמאים שלי לגסטפו, ובמו אזני שמעתי כיצד הם צועקים, – אהה, מה עוללתי! הודהמתי, החילותי מתרוצץ… רציתי לשים קץ לחיי… אך שוב – וודקה, שוב הפחד מפני השחורים… אנשים איומים, אזרח החוקר… ומכאן התגלגלתי אל שפל המדרגה… בנפשי נקרע מיתר, אזרח החוקר… שאל, – הכל אספר, הכל אראה… השערות תסמרנה…

במשך מספר לילות היה מספר על ענוייהם של אנשים רוסים, על התעללות ועינויים בתוך הגסטפו. הראה את הבור, שבו נקברו גויות המעונים, הראה את כלי הענויים שנטמנו על ידי הגרמנים במרתף בית הספר: כונן, קרסי ברזל, שעליהם היו תולים בצלעות, רצועות גומי, מחטי־קוצים עשויים עץ, שהיו נועצים מתחת לצפרנים…

היה מספר על העינויים בקול שקט, באריכות, כאילו דובר בבית מלאכה כל שהוא, שבו הלמו בהמות והכינו נקניקים…

הייתי עד, הייתי עד לענויים רבים – דובב הוא, בעוצמו את עיניו. ופתאם נפל אפים על הרצפה, החל שורט באצבעותיו את האדמה. – כאן הוא, הדם, הנהו הדם… והיה נושק לרצפת עפר.

– חדל להעמיד פנים, הנך מתועב כל כך – אמר לו הקצין שניהל את החקירה. אחר מכן, בתוך התא, שאלו: – אתה מיכאי נאפאי, החשבת פעם על כך שבעבודתך למען הגרמנים הנך מוכר את העם הרוסי, מוכר את המולדת?

– חשבתי, חשבתי… הרי ממולדת בלבד לא תשבע לחם ואדם קרוב לנפשו…

אכן, הכל היה מחוור לבית הדין. בנוכחות תושבי הכפר ולדימירסק, אשר הצטופפו ליד בנין בית הספר ובתוכו, ועל אדני החלונות, דן בית הדין את מיכאי איבנוביץ' נאפאי לתליה. כאשר השופט הוציא מפיו מילה זו, לא הניד מיכאי, שעמד עמידת דום, עפעף, דבר לא נשתנה בפניו תפוחות הלחיים, מגולחות וזיפיות עם המצח הנמוך. האולם הגיב בתדהמה וסיפוק ומאות ידים החלו מוחות כף, וקולה של אשה קרא בזעם:

– זה מעט בשבילו, הנבל… עונש קטן מדי בשבילו. את עורו צריך לפשוט מעליו…

עם בוקר נאסף כל הכפר שנית אצל עמוד התליה – שני עמודים לא גבוהים. הביאו את מיכאי תחת משמר של ארבעה חיילים. הוא התנהל כמו על רגלי צמר גפן, בראש שחוח. השופט קרא שנית את פסק הדין. קירבו את מיכאי אל עמוד התלייה הוא נרתע לאחוריו. תפסוהו והעמידוהו… אזי החל בעיסוק רב לכרוך בעצמו את הלולאה על צוארו. והכל ראו את עיניו הבוהות – שטוחות, אכולות שנאה ואת החיוך הארסי שהרחיב את פיו דליל השינים…

וליה, שעמדה בסמוך אליו, החלה צועקת בקפצה את אגרופיה הפעוטים:

– אתה אל תצחק… אתה צעק, כמו שאמא שלי צעקה…

תירגם א. סלמן

עוד בדרכם אל קצהו הקדמי של קו החזית, מקום החניה של הגדוד השני, עורר הלוחם, שכינה את עצמו רקיטין, חשדות בלבו של הסמל אומלצ’וק. רקיטין גילה סקרנות בלתי רגילה למדי. היה לילה שחור. צועד אתה בצדו של אדם, חש בו במרפקך, ואילו את פניו אינך רואה. הסביבה, בה הם עברו, היתה כשלעצמה, לא נוחה: עשרה קילומטר ביצות לאורך החזית, הגרמנים ממש מתחת לחוטמך ורק שתי מעברות בלבד אליהם.

ופתאם שואל הלוחם האלמוני:

– המצויים בביצה שבילים, שאפשר לעבור בהם אל הגרמנים?

– ומה צורך לך בשבילים שכאלה? – אמר בקול בוטה הסמל אומלצ’וק. מי שהוא באפלה הוסיף על דבריו של הסמל:

– השמעתם במה חשקה נפשו, שבילים אל הגרמנים! ולתוך הביצה, אל קרקעיתה אינך רוצה?

– לא בכיוון הנכון הפכת את האצול, אחא, – החל מצטדק רקיטין בקול שלו. – סבור הייתי, בשבילים כאלה עלולים הגרמנים לעבור אלינו. בלילה שכזה…

– להפסיק דבורים! – פקד אומלצ’וק קשות ובלבו חשב, שרקיטין זה – אדם חשוד הוא. תוספת התגבורת הגיעה מבעוד ערב. במלונת מטה הגדוד הוא קבל וקרא את רשימת השמות, אך את האנשים קיבל באפלה בדרך ספירה. הוא הכיר יפה את הדרך תוך גישוש באפלה, והמעברה – מרפד של עצי לבנה דקים, כרותים זה עתה – הובילה אל חפירות הגדוד השני.

זמן מה צעדו בדומיה. נשמעה נקישת מגפים מפורזלות על גבי מעברת עץ, דומה כאילו מי שהוא תופף שברים בתוף. ולפתע נשמע שנית קולו של הלוחם, שכינה עצמו רקיטין:

– המפקד, מה טיב הקרקע שמאחורי הביצה?

– ערבב חול בחימר ותקבל כמותה.

ושוב הפליט מי שהוא רמז קל בפנותו אל רקיטין החבוי באפלה:

– רצונך להקים לך משק מעבר השני?

רקיטין, כאילו לא השגיח ברמיזה, המשיך:

– ומה, איפא, אפשר לזרוע בקרקע שכזו?

– הכי לחרוש ולזרוע באת לפלוגה שלנו? – שאל אומלצ’וק בכעס.

– אינני חרש – השיב רקיטין בקול שלו – עבודתי – פקיד במשרד ומקצועי – ספורטאי. אטליטיקה כבדה.

– מיד רואים, לא אדם קל אתה – העיר אותו הקול.

אולם רקיטין, כאילו לא שמע כלל.

– הנה, נגיד, אשכב, גבי למעלה, וכל אחד מכם יתישב לו על כל ציודו על ערפי. אקום, כאילו דבר אין עלי.

– או, משמע גבור אתה! – אמר אומלצ’וק במשמעות רבה. – אף על פי כן הבה אשא אני את הרובה שלך. כבד הוא בשבילך.

– חן חן, מפקד, גם בעצמי אוכל לשאתו, – השיב רקיטין ולפת בחזקה את רובהו.

הוא לא ראה כיצד אומלצ’וק שצעד לצדו התיר נרתיק ומישש באקדח לדעת אם טעון הוא.

באפלה חילקו את התגבורת לכתות וכל כתה נצטותה לחפור חפירה לעצמה. ליתר זהירות הודיע הסמל אומלצ’וק לפוליטרוק על מציאותו של לוחם חשוד, המכנה את עצמו רקיטין. הפוליטרוק עיין ברשימת השמות. רקיטין היה הארבעה עשר ברשימה. גיל, שנת 1909, ושמו אלכסנדר בן ניקיפור, נולד במוסקבה, בלתי מפלגתי. ידיעות נוספות לא היו.

בטרם ילך למלונה, אמר אומלצ’וק לפוליטרוק:

– אשאל אצל הטירונים, אפשר אוהב מי מהם תרנגולות צלויות?

– לא, לא, לציד תרנגולות תקח רק את המנוסים, – פקד הפוליטרוק. במשך כל הלילה לא עצם רקיטין את עיניו. ישב כפוף למחצה בחפירונת כרויה בחפזון והטה אזן. יש ומקלע גרמני משתפך פתאם ביבבה ככלב משמר על עובר אורח ופתאם הריהו משתתק. או שלפתע ירעים תותח וידום אי שם הרחק כמו הד עמום, או פגז יתעופף בשריקה ויתפוצץ אי כאן בקרבת מקום בקול פצפוץ בלתי נעים.

בין הדי החזית נשמע באזני רקיטין כמופלא ובלתי מובן במיוחד קרקור תרנגולות, כאילו מישהו הבחילן מלולן.

אך הפציע השחר, קם רקיטין ממקומו, שירבב את ראשו והסתכל סביבו. לפניו, על תל חול אפרפור, כקווצות שיער על גבי גולגולת חשופה, הזדקרו שיחים שדופים, דלילים, מימין נראה חורש נמוך, סמיך, של עצי אשוח, כמו ממרתף עמוק נדף ריח עובש וטחב. לא הספיק להתבונן היטב וכדור חלף בשריקה מעל לראשו, ובעקבותיו נשמע קול אטום, בוטה:

– הי, סלק את הסיר, ינקבוהו!

רקיטין כבש את ראשו בחפירה ובהתכופפו קמעה נלחץ לזוית. עד מהרה שמע קול שכניו, ששוחחו ביניהם מעל לראשו: את הטירונים היו משלבים בדרך כלל בסירוגין בין המנוסים. מישהו דבר בקול צרוד, מצונן:

– יש מזל לו לאומלצ’וק: בכל בוקר צולה הוא תרנגולות של גרמנים.

– ועל שום מה לא תצא גם אתה לצוד תרנגולות? – השיב קול צעיר, לגלגני.

־ הרי אינני סייר. עניני אצל מכונת זפוף – הצריד הקול המצונן.

משיחה זו נודע רקיטין להפתעתו, שבכדי לעזור לזקיפים, קושרים הגרמנים בלילות תרנגולות אל שיחים: זקיף עלול גם להרדם, אך תרנגולת משתובהל, תתחיל לקרקר ותעיר את הזקיף.

– כיצד מצליח אומלצ’וק בכל דבר? השתומם בעל הקול המצונן. – הריהו יוצא מדי לילה בלילה!

– לא רק על הגרמני, גם על השד עצמו יערים אומלצ’וק, – השיב בבטחה הקול הצעיר.

– נו, גרמני או שד, ניחא, אולם כיצד זה אין התרנגולות נבהלות?

– יש לו מין בטוי תרנגולי בשביל אותן התרנגולות – הסביר הצעיר בנימה של בר־סמכא.

פתאם שמע רקיטין, כי מי שהוא זוחל בזהירות בכיוון לחפירתו. על ראשו נשפך עפר, אחר מכן נראו פנים שלא גולחו מכבר, ואפשר גם לא רוחצו.

– שלום לך, חבר רקיטין. הנני הפוליטרוק קוזלוב.

הפוליטרוק השתרע על בטנו ואת פניו שירבב לתוך החפירה.

– כיצד בלית את הלילה? – שאל מתוך השתתפות, כמעשה בעל בית מכניס אורחים ואדיב.

– הרבה רשמים! לא ישנתי, חבר פוליטרוק.

– חבל! לוחם חיב לישון בלילה לבל יאבדו רעננותו ועזוז רוחו.

– הריני רענן תמיד, יכולני שלא לישון גם שלשה לילות.

– ומה ההגיון שבזה? – אמר הפוליטרוק. – ענין אחר הוא, כאשר הפשיסטים אינם מניחים לישון.

– חבר פוליטרוק, גם באש הקרב נוהג אתה להתודע אל כל אחד לחוד?

– המקום אינו מתאים לאספות. גגות אין כאן, ואילו פח עלול להיות, – התלוצץ הפוליטרוק.

– חבר פוליטרוק, הגרמנים יתקיפו היום?

– לא תמיד מתקיפים הם, לעתים אנו מקדימים אותם, – התחמק הפוליטרוק מתשובה ברורה.

– טוב היה לקפוץ על טנק גרמני, להסתתר מאחורי הצריח ולעבור אתם אל העורף שלהם!

הפוליטרוק הצטחק בלי משים ושאל:

– ומה תעשה שם בעורף הגרמני?

– מה לעשות? הן בעורף אפשר להשמיד מהם יותר! התרשני?

– שקט! הפסיקו הפוליטרוק, הטה אוזן והמשיך: גם מכאן אפשר להשמיד טנקים. למד אצל הסמל אומלצ’וק, הוא מומחה לענינים אלה. תמצאהו בפלוגה השניה. – פניו של הפוליטרוק נעלמו לרגע קט והופיעו שוב מעל לחפירה. – כשתלך אל אומלצ’וק – התקדם בזחילה ואל תרים את ראשך.

בדרכו בזחילה אל הפלוגה השניה למד רקיטין לדעת, כי הכל מכירים את אומלצ’וק, כי הוא הטוב שבסיירים, האמיץ שבין צידי הטנקים, וכי עד להכנסו לצבא האדום שימש בקולחוז. רקיטין נעצר אצל מלונה קטנה, פשוטה, מכוסה שתי שורות עצים ושאל:

– סמל אומלצ’וק כאן?

– אהה, רקיטין הופיע? נשמע כמו מתוך מרתף קול עמום יוצא מהמלונה. – קרב, תארנה עיניך.

לאורו הקלוש של עששית נפט עשויה מקופסת שימורים, הבחין רקיטין בלוחם. הוא ישב על רצפת חימר ובתאבון שיסע בשיניו תרנגולת מבושלת.

– האומנם אינך מכירני? – שאל רקיטין משתומם.

– קול וזמר הריני זוכר מיד. – השיב אומלצ’וק. – אני הוא שהבאתיך בלילה. – לפתע הגיש כרע תרנגולת אל חוטמו של רקיטין ושאל, מצטחק:

– התכבד נא. אטליט כבד. הריח, טעים?

– טעים מאד, אפילו. – הודה רקיטין ובלע את רוקו.

– הנה, תלמד לצוד תרנגולות של גרמנים, תצלה ותאכל גם אתה.

– ומפני מה אין התרנגולות יראות אותך? – שאל רקיטין בהזכרו בשיחת שכניו לחפירה.

– הכי יפחדו מבני מינם? – ואומלצ’וק החל מקרקר בחקותו דוגרת, עם אפרוחיה.

– יפה! ממש תרנגולת! העיר רקיטין בהתפעלות.

– לוחם חייב לדעת כל דבר, – דרש אומלצ’וק בנימה של בר סמכא. – יצוו לצייץ כזמיר – חייב אתה לצייץ, – ירק עצם וקינח את שפתיו. במלונה נשמע קול ציוץ הזמיר. בסלסולים הגבוהים – היה אומלצ’וק עוצם את עיניו, ובקצרים – פוקחן, והעינים שחקו בקצב, כאילו אמנם שמע קול זמיר אמתי.

– אני אינני יכול לעשות ככה, – אמר רקיטין. – הנה, התחריתי בזריקת רמון יד, למרחק של שבעים פסיעות.

– שבעים, אומר אתה? ואני מימי לא ספרתי. בשבילי העיקר לפגוע בגרמנים, ומה מספר הפסיעות… ככל שנחוץ, הריני משליך.

– ענין לי אליך, סמל, – אמר רקיטין. הוא שכב שרוע על בטנו, פניו משורבבות לתוך המלונה.

– פתח פיך ויאירו דבריך, – השיב אומלצ’וק בחיוך. – הן גם בלילה לא פסקת מענינים… משמע אדם מעשי אתה.

– פוליטרוק קוזלוב, הוא ששלחני אליך.

– משמע רווח לך עתה, ענין אחד כבר סדרת.

– רוצה אני שתספר לי, כיצד, אתה מעיף בקבוקים בטנקים?

– אה, זהו? דבר פשוט ביותר! – אומלצ’וק הרהר דקה ואמר: זחל ככל האפשר יותר קרוב אל טנק, הבקבוק עם הדלק ביד, כוון – והרי השלכת. הטנק יתלקח, וממך אין עוד זכר, התנדפת.

– אתה ספר לי על הטכניקה ממש. – חקר רקיטין.

– ואני מה? שמא על היריד בבלטה?

– נו, נגיד, עד לאיזה מרחק אתה מתקרב?

– אדם משונה! וכי בשעה שכזו מונים צעדים? ככל שנראה לך טוב יותר, כמידת האומץ כן הפעולה!

רק הספיקו לחלק את ארוחת הצהרים וחיילי פלוגת המשק השחילו את הטרמוסים הדו־דליים המרוקנים בהבל, פתחו הפשיסטים באש תותחים ויורי מוקשים. רס"פ הפלוגה השניה, גולובוב, איש משק זהיר, הורה את הלוחמים השבים אל המטבח:

– עברו בזהירות, בהסתר, בזחילה, פן ירסקו את הטרמוסים.

הרכוך באש יריות נמשך כשלושים דקה. מאחורי תל החול הופיעו טנקים שהמטירו אל החפירה אש תותחים ומקלעים. משהתקרבו כדי טווח יריות, פגשם חיל התותחים שלנו בצרורות קולעים ומדויקים. הטנקים, שהתקדמו ערוכים בטור, החלו מתפזרים בלא סדר, כשהם יורים ללא אבחנה, אחד מהם, שנפגע בפגז שלנו, התהפך על צדו ונדם.

חיל רגלים גרמני, שהופיע על הגבעה נסוג בפחד והתחבא, בעקבותיו חזרו גם הטנקים. רק שלושה טנקים בלבד הצליחו להסתתר כהלכה בשטח ההפקר, שבין הגבעה והחפירות, מעבר לטווח אש התותחים שלנו.

אומלצ’וק הגיח בקפיצה מהמלונה, נפל על בטנו ונדם לרגע קט. תוך כדי שכיבה הסיר את הילקוט. הניח את המקלע על הגב, תחב בזהירות לתוך התיק בקבוק עם נוזל דליק וגם אותו תלה על גבו. בכל אחת מידיו נטל בקבוק נוסף והחל זוחל. את כפות הידים עם הבקבוקים החזיק במאוזן ובעזרת מרפקיו הדף עצמו על פני הקרקע. במצב זה היו הידים מתעיפות במהרה וכדי שתנוחנה קמעה היה אומלצ’וק פושטן לרגע קט על פני הקרקע.

מחפירה לחפירה איוושו דברי חברים: “אומלצ’וק עולה על הטנקים”. כמו הד הגיע הלחש אל אזניו של רקיטין. שכניו מסרו איש לרעהו, מעל לראשו של רקיטין, על כך שאומלצ’וק יצא לציד.

בין רגע הגיח רקיטין מהחפירה ומבלי שים לב למטר המקלעים, אץ כפוף גו, בעקבותיו של אומלצ’וק.

הפוליטרוק קוזלוב, שהשגיח בחייל הרץ במלוא קומתו, צעק בקול:

– מי הרץ?

השיבו מפקד הפלוגה הראשונה:

– הטירון רץ.

– ארצה פול! צעק הפוליטרוק לתוך החלל. מיד הבין, כי רקיטין הוא.

אך בקושי הגיע קולו של הפוליטרוק אל אזני רקיטין. יותר מששמעו נחשו. הוסיף לרוץ מספר פסיעות, השתטח על הקרקע, והחל זוחל בעקבות אומלצ’וק.

שמע הסמל רחש מאחוריו, שאל מבלי להסב פניו:

– מי מאחורי?

– אני, רקיטין.

– מה רצונך? – שאל אומלצ’וק בכעס, מבלי להסב את פניו; הוא לא גרע עין מהטנקים הגרמנים.

– רוצה לראות, כיצד אתה משליך בקבוקים. ללמוד את הטכניקה.

– זחל קדימה, לצדי.

– אין דבר, חבר, כך נוח יותר.

– זחל, אומרים לך! שכן גם אחורנית אשליך ולא אחטיא.

– ניחא, ניחא. – וכאשר רקיטין זחל כבר בהקבל לאומלצ’וק, הוכיחו: – עד כדי כך אינך מאמין, חבר סמל.

במלחמה, הנותן אמון, נפרד מראשו. אחד הוא אצלי. ולאחר שתיקה קלה שאל בקול קפדני: – ובכן רצונך לראות?

– כן, רוצה ללמוד ממך.

– הרואה אתה כיצד אני זוחל?

– רואה.

– התוכל ככה?

– הנה אנסה. רקיטין החל מחקה את אומלצ’וק.

– כך לא תצליח. שים את המקלע על הגב.

מיד מילא רקיטין את הפקודה.

– הנה כך, שא הבקבוקים, רק אל תשבור.

אש המקלעים גברה. ככל שהתקרבו אל הטנקים כן נשמעו יריות התותחים ושריקת הפגזים ביתר עז. עד לטנקים נותרו כשלושים פסיעות. אומלצ’וק ורקיטין עקפום מאחור.

– האלט! – שמע רקיטין פתאם קול מאחוריו ונפנה בחרדה.

– אומלצ’וק צחק בסיפוק למראה הרושם שחולל.

– אל פחד! יודע אני בלשונם את כל המלים הדרושות. הנה, לכשיקראו “האלט”, אל תפחד והשב להם בלשונם: “יא וול”. מיד “נעשן”, – הוסיף אומלצ’וק במשמעות רבה.

נטל מקלע בידו השמאלית, בקבוק בימנית ופקד:

– בשקט, אחרי!

לכשהתקרבו אל הטנק כדי חמש עשרה פסיעות, פקד אומלצ’וק בתנועת־יד להעצר.

– הושט את הידים לפנים ולחץ בזהירות את הבקבוק אל הקרקע – פקד על רקיטין.

משראה שרקיטין מילא בדיקנות את הוראתו וכי תנועותיו חשולות, התרומם פתאם, הושיט יד לפנים, עצם עינו השמאלית ובכוונו אל קנה היריה הניף יד והעיף בכח את הבקבוק.

רקיטין עקב אחר כל תנועה שלו. הוא שמע קול זכוכית מתרסקת, ראה כיצד התלקחה בן רגע אש ופשטה בזרם כחלחל־צהוב בחלקו האחורי של הטנק. אחר כך עלה עשן סמיך ומבעדו פרצו לשונות אש. הטנק בער, עוטה כלו עשן כבד.

– קדימה! פקד אומלצ’וק על רקיטין.

שניהם החלו זוחלים. הם ראו כיצד הסתובב צריח הטנק השני ושמעו את טרטורו של מקלע. מעליהם שרקו כדורים. אולם אומלצ’וק ורקיטין המשיכו לזחול אל טנק אחר. משהגיעו כדי עשרים וחמש פסיעות מהמכונה התרומם רקיטין פתאם, כרע על ברכיו, הושיט יד לפנים והחל מכוון כפי שעשה אומלצ’וק.

– חזור! – הספיק אומלצ’וק לקרא, אך היה כבר מאוחר מדי. בתנופה חזקה השליך רקיטין בקבוק וקפא כשידו מושטה.

– שכב! – פקד אומלצ’וק.

רקיטין לא שמע דבר – לא את קריאתו של אומלצ’וק ולא את שריקת הכדורים. ולא שכב אלא לאחר ששמע כיצד התנפצה הזכוכית בשריון הפלדה וראה שלהבת כחולה־צהובה.

– בן חיל! – שיבחו אומלצ’וק שלא גרע ממנו עין.

מבעד לעשן הסמיך הבחינו אומלצ’וק ורקיטין בשלשה חילים שקפצו מתוך הטנק: בידי שנים היו מקלעים. הם התרחקו מהטנק הבוער. אומלצ’וק פתח עליהם אש.

– הרבץ! פקד על רקיטין.

החילים שכבו והשיבו אש. הטנק השלישי סובב את צריחו והחל מצליף מתותח וממכונת יריה.

– צריך לשוב אל שלנו – אמר אומלצ’וק.

– נצית גם את הטנק השלישי, – הציע רקיטין. – עוד בקבוקים ברשותי.

– כלום יצאת מדעתך? הן רק תוציא את אפך, מיד תרביץ בך הארטילריה שלנו. השלך את הבקבוק!..

בכעס השליך רקיטין את הבקבוק למקום בו הסתתרו החילים.

– רחוק מדי! – אמר אומלצ’וק בראותו שהלהבה התלקחה הרחק מאחורי החילים השכובים.

– לעולם אל תשליך מתוך ריתחה, חשוב! – הוסיף ללמדו. – משליך אתה כהלכה! אומלצ’וק ורקיטין נסוגו תוך קרב בהצליפם צרורות מקוטעים. זחלו כמו תחת מטר שוטף, – הגרמנים לא חסו על תחמושת, ירו צרורות ממושכים. פתאם נאנח אומלצ’וק וצעק: “האלט!”

הוא שימט את המקלע, הניח כפות ידיו על קרקע והשעין עליהם את פניו.

– מה קרה? – שאל רקיטין בחרדה ויזחל אליו.

– פגעו השרצים… בצד הימני… חכה, קשה לנשום.

– יש לי תחבושת, אחבוש.

רצה רקיטין להוציא ממסכת הגז את התחבושת, אך אומלצ’וק עצר בו:

– לא… צריך להסתלק… ידפקו אותנו. – הוא עשה תנועה כדי לזחול, אך נאנח ולא יכל עוד לזוז ממקומו.

– שכב על גבי, הציע רקיטין, – אביא אותך. התזכור, בלילה אמרתי…

אומלצ’וק תפש בשתי ידיו לכתפיו של רקיטין והלה החל מתקדם.

– “האלט!” – עצר בו אומלצ’וק כעבור פסיעות מספר.

– מה, מטלטל? – שאל רקיטין מתוך השתתפות.

– לא, אמורטיזטורים טובים לך… המקלע שלי… בשום פנים לא אעזבו.

– אני אקחהו. בשאתו את הסמל על גבו, פנה רקיטין אחורנית ולקח את המקלע.

עד לחפירותיהם היה עליהם לזחול כמאה צעד תחת האש הצולפת של הטנקים הגרמנים. רקיטין השכיל להסתתר יפה מאחורי כל גבשושית או שיח, כשהוא מתאמץ לנוע בלאט, כדי לא לטלטל את אומלצ’וק. משהגיע לגבשושית גבוהה יותר היה עושה הפסקה קצרה.

– הריני חושש לך, – אמר רקיטין, – אתה למעלה, עלולים לפגוע בך.

– אתה, אל תפחד. הריני מרגיש… שעתי טרם הגיעה. אומץ, אומץ!..

רקיטין לא חש כל עיפות וברצון החיש את תנועתו.

– אתה, אל תתרעם עלי, – ביקש אומלצ’וק. לעולם צריך לבחון בני אדם.

– אין אני נעלב כלל. מצאת חן בעיני, חבר סמל.

– קוראים לי אלכסנדר או בקצרה – שורקה, איך קוראים לך?

– אחים לשם אנו. גם אני שורקה. הנה אביא אותך, יחבשוך, יובילוך לבית החולים, ירפאו – והביתה להחלמה.

– עדיין מוקדם לי הביתה… אני יחד עם כולם… כשנגיע לסוף פסוק. – אומלצ’וק נאנח.

– אתה החרש… מזיק לך. לא רבה הדרך, הצמד את ראשך אל ערפי, ברד כדורים…

– אח, חבל… לא יצאת עמי לציד תרנגולות… עדיין נותרה אצלי מחצית תרנגולת… תבוא, תאכל.

החיילים הורידו את אומלצ’וק הפצוע מעל גבו של רקיטין ובפקודת הפוליטרוק הכניסוהו לתוך המלונה. בעת שחבשוהו אמר לפוליטרוק, ברמזו בעיניו אל רקיטין:

– ימלא את מקומי… כדבעי…

תירגם א. סלמן